ר' יהושע ב"ר מאיר משה ברזילי (איינשטט) ידוע ומפורסם בתור סופר חובב ציון. מאז שהתחילה תנועה חבת ציון בצורתה החדשה – להושיב את נשמות ארצנו בידי היהודים – מסר ר' יהושע את עצמו כליל לרעיון הזה.

היו וישנם בתוכנו חובבים רבים. היו הרבה כוכבים נופלים, שנתלהבו רגע, נוצצו ונדעכו. ישנם חובבים שעוזרים לרעיון חיבת ציון בנדבה, נדבת עבודה או נדבת כסף בשביל שיתישבו אחרים בא“י ויעבדו בה. זהו רעיון מזהיר, שכדאי לתמוך בו, לדעתם, אבל להם בעצמם נוח יותר לשבת בחוץ לארץ ולחלום ע”ד א"י. יש, כמובן, לכל אחד ואחד נימוקים שלו.

לא כן הוא ר' יהושע. חבתו לציון היא שלמה: “אילו שאלוני מן השמים – שם ברזילי את דבריו בפי החיל היהודי העני (בציורו לקט") במה אתה רוצה – אי שתהא עשיר כרוטשילד בחוץ לארץ, או שתהיה עני בא”י ובניך יצטרכו לפרנס את עצמם בלקט, כי אז הייתי עונה: רבש“ע! יהיו בני מלקטים בשדות אחיהם בעמק יזרעאל ולא בעלי אוצרות בחוץ לארץ”. ודברים הללו אינם המצאה של דמיון צַיָּר, אלא נובעים מעמק נשמתו של המספר. זוכרני את דבריו, שכתב לפני שנים רבות לאחד מידידיו בעלותו לא“י: “אני עולה לא”י, אם לא אמצא בה חיים, אכרה לי שם קבר”.

וחבתו זו נשקפת בכל מה שכתב. מלבד א“י אין לו כל ענין בעולם, אשר יקח את לבבו, ואפילו לזמן קצר. ועל כל מה שהוא כותב מתוח חִנָהּ של א”י. אין ר' יהושע יודע להקניט, לעקץ. כל יושבי א"י חביבים עליו, ורק לפעמים אתה מוצא בדבריו איזו תלונה קלה על איזה מעשים בלתי יפים, מוסר רך, דוחה בשמאל ובימין מקרב: הלא סוף, סוף, יושבי ארץ ישראל הם, ואיך אפשר שלא לחבבם?

הרגש הנעלה והטהור של ר' יהושע, הנשקף מתוך ספוריו, לוקח את הלב ומכפר על החטאים, שחטא באיזה מקומות נגד חקי האמנות של הזמן הזה. יפים הם בעיני עצמו דברים שנכתבו ברגש חם באיזה מקום שהוא, מדברים שכתובים באופן פלסתי, כביכול, כהומירוס בשעתו, אם הם קרים כשרץ.

ע"ד תכונתו של ברזילי ותולדות ימיו הנני למסור פה את הדברים התמימים שכתב בעצמו:

נולדתי בעיר קְלֵיצְק ו' אלול תרט“ו לאבי ר' מאיר משה בן הרב ר' אלימלך אב”ד דלידא ולאמי מטלא רבקה בת הרב ר' משה יעקב אב"ד דקליצק. הורי מתיחסים על בעל “הפנים מאירות” ופרטי משפחתנו כתובים בספר “דעת קדושים” במשפחת איזנשטד המיוחסת לקדושי רוזינאי.

אבי היה מוסמך והורה הוראה, אבל לא רצה לקבל עליו רבנות. הוא היה מפורסם בתור איש עסקן ובעל שכל ישר והיו בוחרים בו לבורר או לדין ובעד עבודתו זו לא היה מקבל שכר, כי בכלל היה שונא בצע. אמי ידעה עברית תלמוד והיתה מפורסמת בתור בעלת צדקה.

בן שלש וחצי, התחלתי ללמד ובהיותי בן שש התחלתי ללמוד תלמוד, ובאחת עשרה שנה קראתי כבר בספרי תשובות כמו “הקצות” ה“נתיבות” “שם שמעתתא”, והבנתי על נקלה מה שקראתי.

בן־שבע מתה עלי אמי, וע"פ גזרת הממשלה נאנסתי לבקר פעמים אחדות בבית הספר מטעם הממשלה.

בן אחת עשרה קראתי עפ“י הצעת מורי בספר “כור עני” ואח”כ גם פרקים אחדים מ“אשמת שומרון” ומאז התחלתי לקרא בספרי השכלה.

כחצי שנה ישבתי באחוזה אצל אחותי, והיער והנהר אשר שם השפיעו עלי והתחלתי אז לכתוב ספור, שתכנו היה החיים התחדשות החיים המדיניים של עם ישראל בארץ ישראל, שע“ז הייתי חולם תדיר. ירושה היא לי מבית אבי ז”ל, שהיה בוכה בדמעות חמות בלילי הסדר ובכל שבת בהזכירו שם ירושלים.

בשנה השתים עשרה עברתי לוילנא ששם ישב אבי ישיבת קבע. שם שכרו לי מורה מוסמך להוראה לתלמוד וגם מורה לרוסית ולגרמנית ושאר הידיעות הכלליות.

נתפרסמתי בשם “עלוי” ועוד טרם מלאו לי י"ב שנה התחילו “לדבר בי נכבדות”.

האספות המוקדמות שהיו בבית אבי על אדות הועידה, שנקראה בפטרבורג לרגלי מלשינות ברַפמן ויתר עניני הכלל עשוני ללאמי נלהב.

בשנה החמש עשרה נכנסתי לגמנזיה בעיר ב. אך כאשר שמעתי, כי אבי חלה מצער, בשמעו את הדבר הזה, עזבתי את הגמנסיה.

אחרי חתונתי עסקתי במסחר, בקבלנות בבניני מסלת הברזל, בעסקי בנק והייתי חשוב מאד בכל הסביבה גם בעיני האצילים ובעיני ההמון שלהם. היה זמן שע"י התפרנסו מאות משפחות וכמובן רבן יהודיות. וכה עבר עלי הזמן עד שנעשיתי בן עשרים ושבע. אז קרה לי מקרה חשוב מאד בחיי, שנוכחתי על ידו, כי חיי הפרט אינם שוים כלום וכי צריך אני להקדיש את עצמי להכלל; וכשמלאו לי שלשים שנה נתקתי את כל עסקי הגדולים בעצם ידי והחלטתי לנסוע לארץ ישראל.

באתי לארץ ישראל ביום ג' כ“ב סיון התרמ”ז ובשנה ההיא התחלתי לכתב ב“המליץ” על עניני א"י.

בשנת תרמ“ח ראיתי, כי דרושה התאחדות חזקה בין החובבים את ציון, שיתעסקו בכל לב בהרמת מצב הישוב, ואז נסעתי לרוסיה וישבתי שם כשנה ומחצה וביחד עם “אחד העם” עבדתי ביסוד אגרת “בני משה” וחברת התמיכה לאכרים ולאומנים שבא”י, שנתאשרה מטעם הממשלה באודיסה.

כל הזמן עבדתי על חשבוני ולא חפצתי לקבל שום משרה בשכר, וממש את הלחם גזלתי מפי ומפי הטף להוצאות נסיעה ופורטו.

באודיסה יסדתי גם חברה של סטודנטים ללמוד ההסתוריה העברית.

בט“ז תשרי תרנ”א עליתי שוב לא“י. ובשנת תרנ”ב נתקבלתי לועד הפועל של חו“צ ביפו בתחילה בתור מנהל הספריה ואח”כ בתור חבר ומזכיר לועד הפועל. ועבדתי אצל חו“צ שלש עשרה שנה ואח”כ נתפטרתי ממשרתי, מפני שראתי שאין הקופה המצמצמת של החברה יכולה למלא גם חלק קטן ממה שצריך היה למלאות, אילו השיגה ידה.

משנת תרנ“ד הייתי ארבע שנים עורך המכתבים מארץ ישראל, שהוציאה אגדת “בני משה” בשם “בית הלוי” ומר יהודה גרזובסקי היה עוזר לי בעבודה זו. השתתפתי כמעט בכל הפעולות החשובות שנעשו ע”י החובבים ואח“כ ע”י הציונים בא"י. עבדתי לטובת הפועלים, לטובת בתי הספר, לשכלול המושבות, ליסוד בית העם והגמנסיה בירושלים והכרמל המזרחי.

בשנת תרנ“ט נשלחתי מטעם פקידות יק”א לרוסיה לקנות מאת חברי המושבה חדרה שישבו בחו“ל את חלקת אדמתם בשביל האכרים היושבים בא”י, ואז נסעתי על חשבוני הפרטי ועשיתי תעמולה לציוניות ולבנק, שעוד טרם יצא טיבו בעולם.

הייתי על הקונגרס התשיעי ודרשתי שם לטובת העבודה המעשית בא“י. עזרתי להוצאת “המלון” של בן־יהודה. ותמיד הייתי נכון לכל מה אפשר לי לטובת הישוב בא”י.

הספרות היתה גם כן כלי חפיץ בידי לעשות בה תעמולה לישוב א“י. השתתפתי ב”מליץ“, ב”הצפירה“, “הצופה”, “האור”, לוחות “אחיאסף”, לוחות לונץ, ה”עולם“, “העמר” ה”שלוח“, “המבשר” “היקב”, ה”אסם" “יזרעאל” ועוד".

בקיץ תרע“ב חגגו בירושלים וביפו חג חצי היובל מעת שעלה ר' יהושע ברזילי לא”י. וקבוצת חבריו הסופרים החליטו להוציא לאור את ספוריו, והנה לפני הקוראים הקבץ הראשון. אנחנו בטוחים, כי כל בני ישראל יקבלוהו ברצון ויהי להם לענג ולתועלת, כי יש בספוריו הרבה זכרונות הסתוריים, ממה שעבר על הישוב וממה שסבלו אחינו החלוצים. וטוב יעשו אם יתנוהו גם בידי הצעירים, לטעת בלבם אהבה לכל קדשי אמתנו וביחוד לא"י.

ואת מחברם ר' יהושע ברזילי אנו מברכים, כי יוסיף לעבוד את עבודתו לציון ולספרותנו לארך ימים, והיה הקבץ הזה ראשון לקובצים רבים וחשובים שיבואו אחריהם.

בספוריו אין מוקדם ומאוחר: הן על חבת ציון, הוא מספר, שימיה כימי השמים על הארץ.

טבת, תרע"ג,יפו.

א. ז. רבינוביץ