רקע
יעקב יערי־פולסקין
יהושע שטאמפר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תרי“ב־1852–תרס”ה־1908)

יהושע שטאמפר, האיש המופלא שעלה ברגל מהונגאריה לארץ, והיה אחד ממיסדי ובוני המושבה העברית הראשונה פתח־תקווה, נולד וגדל בעיר שטיין־אמנגר בהונגאריה. אביו היה דיין בעיר. אחרי למדו בחדר ובבית־הספר התיכוני שבעיר, הלך ללמוד בישיבה של ר' עזריאל הילדסהיימר, אחד מחובבי־ציון הראשונים שהיה אחר־כך לרבה של ברלין. אבי יהושע, אשר שנא את המשכיליות, שדבקה בבנו בישיבת הרב הילדסהיימר, חדל לתמוך בבן והוא נאלץ לצאת מהישיבה. לאות מחאה עזב את בית אביו ונסע אל דודו אליעזר ראב, שגר יהודי יחידי בכפר קטן סנט־אישטוון. בבית דודו היה למורם של הילדים.

הדוד אליעזר ראב – שהיה אחרי־כן גם הוא אחד ממיסדי המושבה פתח־תקווה – עמד אז בחליפת מכתבים עם ראשוני חובבי־ציון – ר' צבי הירש קאלישר, ר' אליהו גוטמאכר, ועם קארל נטר ואחרים. בהשפעת המכתבים, שדודו נתנם לו לקריאה, חדר גם אל לב יהושע רעיון שיבת־ציון. העלם שקע במחשבות ובתכניות איך להחיות את מולדתנו הקדושה ולבנות את חרבותיה. תכניתו היתה פשוטה: לעלות־רגל בלי שהות לעיר־הקודש, ליסד סביב ערי הקודש ירושלים, חברון, צפת וטבריה מושבות־ישיבות, שחצי היום יעבדו בהן עבודות־שדה ובחצי־היום השני ילמדו תורה. נלהב לרעיונו לא יכול עוד הבחור לשקוט בגלות ונתמלא תשוקה לנסוע תיכף לארץ.

אמנם לא היו לו אמצעים, אך לאידיאליסט הנלהב לא היה מעצור. הוא התחיל מיד ללמוד גיאוגרפיה מספרים לועזיים וחקר ודרש אחרי הידיעות שיקלו עליו את העליה ברגל. רושם חזק, שהחיש את עלייתו, עשו עליו הבחירות לפרלאמנט הראשון בהונגאריה. הוא ראה עם נוהר בהמוניו אל הקלפיות כדי להחליט על גורלו ושמע את שיריהם הנלהבים. החזיון הציבורי הזה הרהיב את לב הבחור והחליט להקדים כאפשר לעלות לארץ, כדי לזכות ולראות, בלכת עם־ישראל בשירים לאומיים גם הוא אל הבחירות לפרלאמנט הראשון בירושלים… כעבור זמן קצר עזב שטאמפר את ארץ מולדתו, את עירו, אבותיו, קרוביו ויצא ברגל בדרך ארוכה ומסוכנת לארץ.

מהונגאריה הלך לסרביה ועבר בארצות הבאלקן. ימים ולילות רבים הלך בדרכים הקשות והמסוכנות, ויש שנדד בלי לחם לאכול ומים לשתות, עד שהגיע אל העיר סאלוניקי.

בסאלוניקי נכנס אל בית החכם־באשי, התוודע אליו ותיאר לו את תלאותיו בדרך ואת מטרתו להגיע בהקדם לארץ־ישראל. החכם־באשי האיר לו פנים וביקש אותו להשתקע בסאלוניקי, אך שטאמפר סרב. ארץ־ישראל היתה מטרתו ולהגיע אליה היתה שאיפתו האחת. החכם־באשי נתן לו מכתב, ועל־פי מכתב זה נתקבל בספינה לנסוע חינם עד סמירנה. זה היה חלק הדרך האחד, שנסע ולא הלך ברגל. מסמירנה הוסיף ללכת ברגל ימים רבים, סבל מחום וגשם, מרעב וצמאון, עד שהגיע כל עוד חיים בו, לעיר צפת שבגליל העליון. גם בצפת לא רצה יהושע לשהות הרבה, כי השתוקק לראות את עיר־הקודש ירושלים.

7 יהושע שטאמפר.jpg

יהושע שטאמפר


לבסוף בא לירושלים. אחרי עשותו זמן־מה בעיר הזאת, השיאו לו בת של מקבל־חלוקה עם נדוניה חודשית מקיצבת החלוקה, כדי שישב וילמד תורה. יהושע שטאמפר נכנע לגורלו, ישב באחת מישיבות ירושלים ולמד. בעיניו הרואות ישרה, הבין מיד ללבות התלמידים האחרים שבישיבה, היושבים על הגמרא, והתורה אינה להם אלא קרדום לחפור בו ולקבל בעד תלמודם 50, 80, 100 פראנק לחודש מכסף־החלוקה. רעד אחזו בזכרו את רעיונו הקדוש. ולא עוד אלא שהצעיר הנלבב ראה סביבו גם עוול ועיוות־דיון. בכל אלה רצונו החזק לא רפה ואת רעיונו לישב את אדמת ארץ־ישראל בלומדי־תורה עובדי־אדמה לא זנח.

באותם הימים התוודע אל שני אנשים חרדים בלב תמים, שהתלהבו גם הם בחשאי לרעיון הכמוס של ישוב א"י, – בחשאי, כי לדבר בגלוי בין בעלי־החלוקה בירושלים על דברים כאלה היה בחזקת סכנת־נפשות. השלושה באו חדר בחדר ומאחורי דלתיים סגורות המתיקו סוד על תכניותיהם, איך לקנות שטח קרקע בעד המושבה העברית הראשונה. הכל נעשה בסתר מיראה את הרבנים, שמינו מרגלים לשמור את צעדי שטאמפר ואנשי־בריתו בכל אשר יפנו ויעשו. ראשי ירושלים חששו לעבודת־הישוב החדש, פן תפנה מהם את זרם הנדבות שניתנו לתלמוד תורה, אבל יהושע שטאמפר וחבריו־לדעה לא נבהלו. יום אחד נסעו מירושלים לסביבת חברון לחקור את אדמת “סן־נברה” ולקנותה בשביל מושבתם. כשנודע הדבר לבעלי־החלוקה, שכרו חבורות אנשי־אגרופים להכותם. אבל שטאמפר וחבריו ההונגאריים היו בני־חיל ועמדו בפני המתנפלים. מסיבות שונות לא נקנתה אדמת “סן־נברה”. שטאמפר לא נח ולא שקט עד שנקנה כעבור זמן קצר שטח באדמת הכפר הערבי “א־מלבס” אצל נהר הירקון, מסע שתי שעות מיפו, ונוסדה המושבה העברית הראשונה בארץ – המושבה שקראוה בשם פתח־תקווה ושהיום הנה הגדולה במושבות.

המושבה נוסדה ונבנתה ובכל שנות חייו הבאות היה שטאמפר ראש הוועד והעסקן החביב והמקובל, היועץ המסור והמגן עליה בנשק ביד. הוא ראוי להקרא אבי פתח־תקווה, אבי המושבה הראשונה בארץ. מיסדי המושבה, ויהושע שטאמפר בכללם, לא יכלו נשוא בעת הראשונה את אויר־הביצות של המקום. כנגע היו להם יתושי־הקדחת שבאו מהביצות אשר סביב הירקון. הללו עטו כעננים אל מקום מושב החלוצים. מחנות היתושים חדרו בעד הסדקים בקירות של סוכות המתישבים ובעוקציהם הרעילו את גופותיהם והחליאום בקדחת.

קשה היתה מכת היתושים בעקיצותיהם המכאיבות כשלעצמה, אך קשה ממנה הקדחת התכופה. אבל החלוצים התחזקו במקומם ולא חפצו לעזוב אותו. הם, נשיהם וילדיהם נפלו למשכב, הבריאו ושוב חלו וכן חוזר חלילה. אחדים רעדו כל־כך בקדחתם, שהרעדה הפילה אותם ממיטתם. קברים חדשים נוספו מזמן לזמן ומצבות חדשות הוקמו על שפת נהר הירקון. למרות כל אלה, לא היתה אף לאחד מהחלוצים נטייה לחזור אל חיי החלוקה וספסל־הישיבה השקטים. אמנם סוף־סוף נאלצו לעזוב לזמן מה את ביצות הקדחת ויהושע שטאמפר והחלוצים האחרים התישבו במרחק חמש פרסות ממושבתם על גבעות החול של הכפר הערבי יהודיה. שם חפרו באר עמוקה ובכל יום בבוקר ובערב הלכו בדרך הארוכה לעבודתם במושבתם וחזרה.

על שטאמפר וחבריו הוטל להלחם כאריות לא רק במכשולים הטבעיים, כי אם גם בתושבים הערביים הפראים־למחצה. מיד, כשהחלו לבנות את המושבה, החלו גם התנפלויות מצד הפלחים השכנים והבדוים. ההתנפלויות נערכו לשם שוד וביזה. המתנפלים היכו זקן ונער, גזלו סוסים ושאר בהמות ולעתים הפשיטו את האכרים ערומים בשדות. בעת התנפלות גדולה אחת, התפרץ שטאמפר כשהוא רכוב על סוסת השומר היהודי הראשון במושבה, הבדווי־היהודי מארם־נהרים אבו־יוסף, בעוז־רוח אל בין שורות המתנפלים וגרש אותם באומץ־לבו.

יהושע שטאמפר היה יהודי מאמין והתאמץ לחנך את המושבה ברוח הדת. ואולם, כשהרגע דרש להגן בנשק ביד על כבוד המושבה, רכושה וקניניה, לא נמנע מעשות זאת גם בשבת. במעשה שבא לידו הוכיח בלי היסוס, כי לשמור על כבוד האומה היא מצווה קדושה לא פחות משמירת יום־השבת. ומעשה שהיה כך היה:

הכפר הערבי א־מלבס נחרב מעט־מעט, ועל חרבות הכפר הדל נבנתה המושבה היפה והעשירה. ערביי א־מלבס ערכו התנפלויות על המושבה, עקרו את אבני־הגבולות, סתמו פה ושם את תעלות־הגבולות והשתדלו להרע בדרכים שונות. פעם בשבת, בשעה שאנשי המושבה התפללו בבית־הכנסת, התנפלו על המושבה. היהודים הדתיים לא מיהרו להפסיק את תפילתם ולאחוז בנשק. הם יראו מחלל את השבת. לא כן שטאמפר המאמין והחרד גם הוא. הוא הפסיק את תפילתו כששמע את היריות, השליך מעליו חיש את טליתו, פרץ במרוצה מבית־הכנסת אל ביתו, תפש את הרובה ורץ בחזרה אל בית־התפילה. הוא פנה אל כל המתפללים וקרא כי יסירו גם הם את טליתותיהם, יקחו את נשקם ויגנו. הוא התיצב בראש האכרים המזויינים והערביים שנתקלו בהתנגדות חזקה, נסוגו וחדלו מהתנפל. כן למדו המתישבים להגן בנשק ביד על עצמם ועל אשר להם, על כבוד הישוב הצעיר ועל כבוד היהודים בעיני הערביים.

על פתח־תקווה שמר שטאמפר כאב המשגיח על ילדו. כאשר רבו הבנינים וההתנפלויות מעטו, עזב לזמן מה את המושבה ונסע לחוץ־לארץ לפעול בעניניה. הוא בא לארצות הברית, לבירות אנגליה וצרפת ואחרי־כן לערים החשובות ברוסיה. בביאליסטוק עשה רושם גדול על רש"י פין, שהתפעל מידיעתו העמוקה את המצב הכלכלי והמדיני של הישוב היהודי בארץ בזמן ההוא.

שטאמפר חזר למושבתו והשתדל לשמור על אופיה הדתי ושהרוח החופשית לא תחדור אליה. לחלום־חייו זה נשאר נאמן עד זיקנה. וזכור בנידון זה מאורע אחד: הדבר אירע אחרי פרעות־אוקטובר בשנת 1905 ברוסיה. קומץ פועלים עבריים קטן עבדנו בפתח־תקווה והגיעו אלינו בדרך הבאנק העברי השמועות המעציבות על הפרעות. עבדנו בשדה בשעה שהגיעו הידיעות ועינינו חשכו. כמשותקים עמדנו וראשינו מורדים מעלבון וכאב. לא יכולנו לעבוד. אף שהיו שעות אחדות עד לגמר־העבודה, שמנו את כלי־העבודה על כתפינו, ובלי אומר ודברים חזרנו אל המושבה. זו היתה הפעם הראשונה ששבנו מן העבודה בלי קול־שיר. ימים אחדים לא עבד אף אחד מאתנו. אומללים היינו, העובדים בשדות ארץ־ישראל וחופרים באדמתה הקשה, כאשר נודע לנו כי בו בזמן מתבוסס עמנו בדם במקומות הגלות שעזבנו. אומללים היינו בעינינו על אשר לא יכולנו לעמוד בשורות ההגנה העצמית, שנלחמה באומץ־רוח בעד כבוד עמנו. את צערנו החלטנו להביע בנשף־חנוכה, אשר את הכנסותיו הועדנו לקרן ההגנה העצמית ברוסיה.

במושבה היו מהלכות אז מעשיות של שטות על הפועלים. אמרו עלינו כי מהפכנים ואנארכיסטים אנו ובאנו אל האכרים לגזול מהם את כרמיהם ופרדסיהם. ועד המושבה שבראשו עמד שטאמפר, לא האמין במעשיות אלו, ואולם לא יכול למחול לנו את הדעות החופשיות שגרמנו להפצתן בין בני־הנעורים במושבה. ויהושע שטאמפר הודיע לנו בשם ועד־המושבה כי לא ירשו לנו בשום אופן לערוך את הנשף. אולם גם אנו החלטנו בכל תוקף לקיים את הנשף. ראינו מראש שתהיה התנגשת קשה בינינו ובין ראש הוועד, אך החלטנו להלחם בעד חופש הדיבור המושבה העברית הראשונה ולנצח.

להשיג בנין ציבורי במושבה בשביל נשפנו לא יכולנו עוד להעלות על דעתנו. עברנו מבית לבית להשיג בכסף אולם פרטי, אך בכל מקום שנכנסנו השיבו את פנינו. הודיעו לנו על פקודת ראש הוועד לבלי להשכיר לנו חדר לנשפנו, והעובר על פקודת הוועד ייענש. האכרים הצעירים יותר והחופשים בדעה, שהבינו לרוחנו, פחדו גם הם להשכיר לנו מקום. ימים ולילות אחדים חיפשנו במושבה מקום עד שאכר אחד ריחם עלינו והשכיר לנו את ביתו בכסף. בהוודע הדבר לועד המושבה, שלח להתרות באכר, שאם נשף־החנוכה ייערך בביתו יחרימו אותו, לא יקבל עזרת רופא המושבה במקרה מחלה, לא יינתנו לו מים, ילדיו לא יתקבלו לבית־הספר, את נחלתו לא ישמרו ועוד גזרות כיוצא בהן. גם האכר הזה נפל לבו עליו, ובידעו את יהושע שטאמפר כי יוציא לפועל את התראתו, הצטדק לפנינו על אשר איננו יכול להרשות לנו לסדר בביתו את נשפנו.

הגיע הערב, שלפני היום הקבוע לנשף, ואנו חלטנו לערוך אותו באחד החדרים שבהם גרו הפועלים. קטן וצר היה החדר, אבל ברירה אחרת לא היתה. ראש־הוועד לא נח ולא שקט גם עתה ושלח שמשים אל בעל־הבית בדרישה לבלי תת לסדר את הנשף בביתו. האכר ענה שהוא מוסר את ביתו לרשות הוועד ויעשה בנו הוועד כרצונו. בינתיים – וחברינו וידידינו שהיו מפוזרים בכל מושבות יהודה, התקבצו למרות הגשם לפתח־תקווה, וגם אכרים בודדים ובניהם הרהיבו לבוא אלינו. ראש הוועד לא נח גם הוא ושלח אל מקום הנשף בדווים שחורים אחדים ומזויינים היטב, שיתיצבו אל הפתחים ולא יתנו להכנס. בראותנו את השערוריה העלולה לפרוץ, העמדנו גם אנו חברים חזקים וזהירים על־יד הדלתות ומנענו ביגיעה רבה בעד מריבה בינינו ובין השומרים הערביים.

נשף החנוכה עבר בשלום. הרגשנו את עצמנו מנצחים ובפעם הראשונה השמענו בגלוי באזני צעירי המושבה על שאיפותינו שבגללן באנו לארץ־ישראל; הכרזנו על העיקרים שלנו, הודענו על מלחמתנו בעד עבודה עברית במושבות ונגד הריאקציה של חלק מהאכרים. הדברים והעובדה ששלחנו את הכנסת הנשף, אילו מאות פראנקים, לקופת חברי ההגנה העצמית ברוסיה – השפיעו על יהושע שטאמפר והוא נוכח בטעותו. הוא ראה בנו לוחמים נאמנים לדעות החופש ואנשים מסורים לעבודתנו, הנכונים להקריב את נפשם בעד כבוד וקיום הישוב היהודי. דעתו עלינו השתנתה לטובה והוא הכריז על כך בגלוי. וכאשר גנבו את ספריתנו, ספרית הפועלים הראשונה בארץ־ישראל, כדי שלא נפיץ את דעותינו ברבים, – התפטר יהושע שטאמפר בגלל הדבר הזה מעבודתו בוועד המושבה. כספרן, הלכתי, בשם הפועלים להודיע לוועד המושבה על הגנבה וקבלתי מענה שיגרשו אותנו כליל מהמושבה… אך בה בשעה שמעתי את דבריו הנלהבים של שטאמפר, שעל ועד המושבה לעשות שלום אתנו, מפני שגם אנו באנו, כמו האכרים לפנים, כאידיאליסטים להקריב את נפשנו בעד תחית העם. לדאבוננו, היתה יד הקנאים על העליונה ואפילו שטאמפר לא יכול להכריע לטובתנו. קשה ההשפעה לטובה… החרם נגד הפועלים התלקח והלך…

יהושע שטאמפר היה אחד הבודדים בפתח־תקווה שהרגישו בסכנה הצפוייה למושבה בהיות אדמתה מעובדת בידים זרות בעיקר. אמנם הוא לא תפש את שאלת העבודה העברית בכל היקפה, אבל ברור היה לו ערכה הלאומי ואף ניסה להגשימה במציאות. “פרדס”, הסינדיקאט הגדול של פרדסי מושבות יהודה, נוסד ושטאמפר היה אחד המעטים שדרש בתוקף, כי הסעיף על עבודה עברית ייקבע בתקנות וגם יישמר בפועל. הוא העביר את הסעיף למרות התנגדות חזקה. בשאלת העבודה העברית לא רק דרש נאה, כי אם קיים את העיקר הזה, ככל שהרשוהו כוחותיו. בפרדסו עבדו תמיד, בין הפועלים הערביים, גם מספר פועלים עבריים.

ועוד עובדה אופיית; הפועלים ניגשו לערוך הצגת חזיון במושבה. ההכנסה נועדה לטובת קופת־חולים שלנו. בהשתתפות הסופר א. נ. גנסין, שהיה אז בפתח־תקווה, הצגנו את הדראמה של דוד פינסקי “די פאמיליע צבי” באידיש. הדבר עלה בעמל רב לא. נ. גנסין לחנך אותנו בתפקידינו. אך הכת הקנאית במושבה לא חפצה בשום אופן להרשות מעשה “חילול־השם” כהצגת מחזה במושבה. הם השתמשו באמצעים שונים להפריע את הצגתנו, ואפילו במעשי אלימות. הם באו אל יהושע שטאמפר לטכס עצה עמו ולבקש ממנו ברכה למעשיהם. אך הוא ענה להם כדברים האלה: “אחי היקרים, חידלו ממלחמתכם, לא תנצחו. והיודעים אתם מדוע? מפני שהם אפיקורסים אמתיים, מוכנים להקריב את עצמם בעד רעיונות החופש, ואתם – אינכם חרדים אמתיים”…

בן חמישים וחמש מת האיש, בשנת 1908, בפתח־תקווה. כאכר עני נפטר לאחר שהקריב את חייו בעד המושבה. להלווייתו נקבצו באי־כוח מוסדות שונים מהישוב הישן והחדש. הספידוהו גדולי הרבנים בארץ. את ההספד הלבבי ביותר נשא הרב קוק. חלק גדול מהפועלים העבריים לא הלכו לעבודה באותו יום וליוו למנוחת־עולם את החלוץ והלוחם יהושע שטאמפר, מיסד המושבה הראשונה.

8 רח חובבי ציון בפת.jpg

                רחוב חובבי־ציון בפ"ת לפני מלחמת העולם הראשונה

המלצות קוראים
תגיות