בערבות דאקוטה שבאמריקה הצפונית, המקום שגליתי אליו מארץ־ישראל בימי מלחמת־העולם (1914–1918) ועבדתי כפועל חקלאי באחת החוות, הייתי רושם מפעם בפעם זכרונות ורשמים מחיי עברי, מדי עלות לפני זכר ארץ־ישראל ושנות עבודתי בה. כן רשמתי רשימות על הרבה חברים שעבדתי עמהם במושבות יהודה והגליל וציונים על טיפוסים שונים מגיבורי הישוב החדש שלנו ומבוניו. את רוב הרשמים והזכרונות הללו כינסתי בספרי הנוכחי. גם אחר־כך הוספתי כמה מאמרים ורשימות לתולדות אישים ומאורעות בישוב וכן שלמה עבודת הספר.

לא כסופר, שמלאכתו בכך, נגשתי אל עבודה זו, אלא כפועל עברי, שנעקר בחוזק־יד מן הארץ, בה בילה את מיטב שנות עלומיו וספג אל תוכו את אורה ואווירה. זכרתי באהבה את הסבל שהתענה בו פועל עברי בימים ההם בארץ, ומדאגה פן חיי החולין, השעמום והקור של ימי החורף הזעומים שבערבות גלותי יחללו ויקפיאו גם אותם רגעי האור שבעברי, אחזתי באמצעי היחידי שהיה ברשותי, – בעט. אכן, רק התהום העמוקה שהפרידה בין עברי ובין החיים הקפואים הללו, בהיותי רחוק ומרוחק מכל סביבה עברית וגם לא־עברית ומכל מרכז תרבותי, – היא ששמתני סופר לשעה.

המתכּרתי לזכרונות, שיוויתי לפני את קלסתר־פניו של כל אחד – הן מאלה שעבדתי והייתי יחד אתם והן מאלה שקדמו בשנים או בעשרות שנים ושהייתי מתעניין בתולדות לחייהם ופעולתם בארץ, הן מאלה שהיו עוד בחיים והן מאלה ששבקו חיים. היד שלא נוסתה בכתיבה, ניהלה בקולמוס על הנייר, לתאר עליו דמויות ותמונות שבהן השתקפה לעיני כל הארץ, על אורותיה וצלליה גם יחד. המילאה היד את תפקידה? איני יודע. ויש שלבי נוקפני: גדולים וטובים ממני – היד והקולמוס אינם נשמעים תמיד לתנועת הנפש שלהם, ומה גם אני, שלא נוסיתי בעבודה זו!

הדבר האחד העשוי ללמד עלי זכות הוא – כוונתי הטובה. ואם אוסיף עוד ואומר, דבר המובן מאליו, כי לא ספר תולדות יוצרי הישוב החדש בארץ־ישראל במובנו המקיף והכולל נתכוונתי לתת במסגרת זו, אלא קובץ מונוגראפיות, ציורים ורישומים, – הרי גם המבקר לא יקום לדקדק עמי כחוט־השערה.

מאי־ידיעתי, לצערי הרב, את השפה העברית עד כדי להשתמש בה למלאכת יצירה, כתבתי את רוב דברי אידיש. רוב המאמרים שבספר, מהם שראו אור בירחונים ובעתונים שונים ומהם שהיו שמורים עמי בכתב־יד, תורגמו על־ידי המנוח יוסף לואידור.

אזכור באהבה את י. ח. ברנר, שיעץ לי בסידור חלק מהחומר שכונס אל ספר זה. כן אביע את תודתי העמוקה למשורר היהודי ועורך ה“צוקונפט” אברהם לייסין, שניהל אותי בעצתו עם פרסום מאמרי הראשונים בדפוס.

יעקב יערי־פולסקין

(תר“ה־1845–תרצ”ה־1934)

קריאה בדברי־ימי ישראל של ההיסטוריון גרץ, ופגישה יוצאת־דופן עם הרב שמואל מוהליבר, הפכו איש־כספים בינלאומי נוטה־להסתגר לאחד האישים הבולטים ביותר בתולדות הציונות וההתישבות בארץ־ישראל. איש זה, הבארון בנימין אדמונד דה־רוטשילד זכה ונרקמו אגדות על אודותיו, בעודו בחיים, הן בין היהודים והן בין ערביי ארץ־ישראל. כה מפורסם היה האיש, שדי היה בהשמעת התואר “הבארון” כדי לדעת באיזה בארון המדובר. לימים הוענק לו התואר החם יותר “הנדיב הידוע” – ושוב לא היה צורך בשמו של האיש. הכל ידעו במי המדובר.

לפני שנתרחשו בחייו אותם שני מקרים פעוטים־לכאורה – הקריאה בספר והפגישה עם הרב – נודע הבארון רוטשילד בפאריס כאיש־כספים גדול, שמלכים נזקקו לו ואישים רמי־מעלה המתינו באורך־רוח במסדרונות הבנק שלו, שיואיל לקבל את פניהם. מתרימים מכל קצווי תבל באו לבקש תרומה מידו, והוא היה נענה להם בקצרה ובמעשיות, שכן סלד מחברת אנשים רבים ולא נתן דעתו לעסקנות.

כיצד הפך אדם זה לחולם־לוחם גדול שהזרים מיליונים להתישבות העברית בארץ־ישראל והטריח עצמו לבקר בארץ פעם אחר פעם, כאב מסור אך קפדן הבא לראות במעשי בניו? כדי להשיב על שאלה זו עלינו לפנות לשנת תרמ"ג – אחרי שנות הפרעות ביהודי רוסיה בראשית שלטונו של הצאר אלכסנדר השלישי.

רבבות יהודים רוסיים ברחו מארצם והתגוללו בחוצות למברג, קראקוב וברודי בגאליציה. ר' שמואל מוהליבר עזב את כסא־הרבנות ונסע אל גדולי ועשירי היהודים באירופה לבקש עצה ועזרה בעד הנודדים, פליטי הפרעות. אך לעסקנות שיגרתית זו צירף נטיה נעלה יותר: לעניין את עשירי וגדולי יהודי אירופה בשיבת־ציון, כי הוא היה מראשי חולמי החלום הזה.

בגרמניה, אצל ה“יאהודים” העשירים, מצא אזנים אטומות. בדאבון־לב יצא את גרמניה ובא לבירת צרפת, פאריס. הרב הראשי בצרפת, הרב צדוק הכהן, והעשיר מיכאל ארלאנג’ר, התענינו מאוד בהצעותיו הציוניות של שמואל מוהליבר והבטיחו להביאו לפני הבארון לראיון, אחרי שיקדימו וישוחחו עמו בדבר ישוב ארץ־ישראל.

הראיון של הרב שמואל מוהליבר עם הבארון נועד ליום הראשון בסוכות תרמ"ג, בשעה המיועדת בא הרב עם מיכאל ארלאנג’ר ועם הרב צדוק הכהן אל אדמונד רוטשילד. רוטשילד קיבל את הרב לא במעונו הפרטי, כי אם במשרדו הראשי – דבר שלא עודד את מוהליבר ביותר. אך הבארון האיר את פניו ושאל:

“מה משאלתך, רבי?”

הבארון אדמונד דה־רוטשילד

בין שאר דבריו אמר ר' שמואל מוהליבר:

“אדוני הבארון! אל השולחן אשר אתה יושב אליו, מופיעים צירי ממלכות, שליחי עמים חזקים, מנהלי מוסדות פיננסיים ובאנקים גדולים. הם באים בהצעות לבנות מסילות־ברזל, לחפור תעלות ולישב מקומות שוממים. הכל באים מצוידים בתכניות על הענין שהם מציעים לפניך. בדבריהם הרמים הם מבררים לך את התכניות ואת הרווחים הגדולים בעתיד, ואת הברכה הצפונה בהצעותיהם בשביל העולם. ואילו אני בא אליך כשליח בני־עמנו ובפי הצעה גדולה וחשובה, שחיי עמנו קשורים בה. ההצעה היא – ישוב ארץ־ישראל. ערל־שפתיים וכבד־פה אני מלבאר ולברר לפניך את חשיבות ההצעה והאושר הצפון בה בשביל עמנו ובשבילך. אם תאזין לדברי ותיענה לבקשת העם להחיות את ארצנו הנשמה, תעשה זאת רק מפני שגורל עמך האומלל והכואב נגע אל לבך, לב עברי חם”.

דברי האמת היוצאים מהלב, אשר דיבר ר' שמואל מוהליבר, פעלו פעולה חזקה על הבארון. וכשהמשיך הרב לדבר על פרטי הצעתו, איך לישב את ארץ־ישראל, הקשיב הבארון בתשומת־לב ובהתענינות רבה. תוצאות התענינותו בישוב החקלאי הארצישראלי מראשית היווסדו ידועות לכל. מי אינו יודע על המיליונים שהשקיע בלב טהור ובחיבה אמיתית בבנין מושבות חדשות? מי אינו יודע כי הוא, שמברכים אותו ב“מי שברך” בתואר “השר הנדיב הידוע” בבתי־הכנסת בארץ־ישראל, הוא אבי הישוב החקלאי וכי רוב המושבות ביהודה, בשומרון ובגליל נוסדו בעזרתו ובכספו?

מלבד הרב שמואל מוהליבר היטה את לב הבארון למצב הישוב בארץ יוסף פיינברג, אכר ממיסדי ראשון־לציון.

הדבר היה בראשית היווסד המושבה ראשון־לציון. בחורף הראשון היה כבר מצב המיסדים קשה ומעציב מאוד. לא לכל אכרי המושבה היו אמצעים לבנות בתים, וכשירד הגשם הראשון לא היה להם בנין לחסות בו מפניו. כל האכרים נדחקו אל בתים אחדים קטנים, שאף הם היו בלי דלתות וחלונות.

כדי להקל את המצוקה וכדי שכל האכרים יוכלו לבנות בתים ולגור בהם, החליטו לשלוח שליח לאירופה, וביחוד לבארון רוטשילד בפאריז. את תפקיד השליח הטילו על יוסף פיינברג, מכיון שהיה המשכיל שבהם. הוא היה כימאי מלומד ואיש נבון, טוב־תואר ומחונן בכשרון הנאום. בעזרת צדוק הכוהן ומיכאל ארלאנג’ר הגיע יוסף פיינברג אל הבארון והצליח לתאר לפניו את עתידה המזהיר של המושבה ראשון־לציון ואכריה, אם יבואו לעזרתם. הוא דיבר בהתלהבות רבה גם על הרעיון הנעלה של ישוב ארץ־ישראל בכלל ובדבריו לקח שבי את לב הבארון.

הבארון אדמונד בא מיד לעזרת אכרי ראשון־לציון ונתן להם את הסכום המיצער הראשון של עשרים־וחמישה אלף פראנק, הסכום שמשך מיליונים אחריו. רוטשילד שלח לראשון־לציון גנן שלו, איש צרפתי, ללמד את האכרים את עבודת הנטיעות. כעבור זמן בא הבארון בעצמו, הוא ואשתו, לארץ־ישראל, לראות את ארץ חלומותיו.

*

פעמים אחדות ביקר הבארון בארץ, זנח את פאריז ואת חיי האצולה של מיליונר, את עסקיו הפיננסיים הגדולים, את קבלות־הפנים לאנשים רשמיים ובאי־כוח מושלים ונסע לארץ לראות בחייו הדלים של האכר המתישב בה, לשאוף מעט מהאויר הצח של יהודה והגליל.

מענינת היתה תגובת הבארון למראה הדר־הטבע של הארץ. האגרונום קלואריסקי, אחד האדמיניסטראטורים של הבארון, שלא היה צרפתי ברוחו כי אם עברי שלם וחובב־ציון, ושהודות לו גדל בגליל ישוב האכרים, סח באחד הימים לחבורת פועלים על הרושם העז שעשה הגליל על הבארון בבקרו בארץ:

"רוטשילד בא עם אשתו לראש־פינה. כלילת־יופי היא המושבה הזאת. הטבע ברך אותה במעינות־מים טובים. אדמתה טובה לכל מיני נטיעות, האויר זך וטהור מגורמי קדחת. כל היום טייל עם אשתו במושבה, בכרמיה ובשדותיה. את הכל ראה, על הכל שאל את האכרים, את הכל רצה להכיר לדעת, ובעיקר את מצב וחיי האכר ומשפחתו.

"לפנות־ערב, כשעה לפני שקיעת החמה, ישבנו על המרפסת של בית־הפקידות ושתינו תה. המראה שראינו מעל המרפסת השכיחנו את מקומנו ואת זמננו. הבארון נשען בראשו אל סומכות המעקה ובכמיהה הביט אל מחזה הטבע שלפניו וכמו בחלום לא יכול להפנות את מבטו ממנו. הנוף הנהדר הקסים אותו ואנו ישבנו בלי־נוע. הבארון לא הרגיש בנו עוד ובלילה נדדה השינה מעיניו. נעימות הסביבה והדר הטבע עוררו את רוחו כל־כך, שלא יכול להרדם. עם עלות השחר, כשציוץ הצפרים בישר את קרבת היום החדש, יצא הבארון רוטשילד שוב אל אותה מרפסת. ואם יפה מראה־הטבע בגליל בין־השמשות, נפלא שבעתיים הוא לפנות־בוקר בקיץ. כאשר קמתי וראיתי את הבארון עומד כאחוז־קסמים במרפסת, והשעה מוקדמת מאוד, לא חפצתי להפריע אותו. ואולם אשת הבארון קמה ואמרה לי לקרוא לו לשתות קפה. הוא התעורר מהרהוריו לשמע צעדי, ובשלחו אצבע כלפי החרמון, השדות, ההרים והבקעות, אמר בקול רועד מגיל ומהתעודדות:

“אני אצווה… לקנות… לרכוש את כל הקרקע הזאת… בעד כל מחיר…” – –

שנים־עשר יום עשה הבארון בארץ בביקורו הראשון בה. סייר בכל המושבות, אצל האכרים וראה את בתיהם ובניניהם, שדותיהם וכרמיהם. הארץ עשתה עליו רושם עצום, וכאשר הודה לו בא־כוח “חובבי־ציון” בארץ בשם החברה על פעולותיו, ענה בדברים האלה: “שמח אני מקרב לב לשמע ברכותיך. הואיל למסור בשמי לד”ר פינסקר¹, שגם אני אחד מחובבי־ציון, תמים־דעה עמכם אני ושולח תודה וברכה לכל חברי חברתנו המסורים…"

הדר הארץ צודד את לב הבארון, שהחל להציף אותה בזהב. הוא רצה באמת ובתמים להקים מולדת עברית שבה תהיה שלטת השפה העברית. בהיותו בזכרון־יעקב נשא לפני האכרים והפקידים נאום, בו עוררם לעבוד עם פועלים יהודים. הוא גם פקד על האדמיניסטראטורים שלו, שבקנותם שטחי־קרקע חדשים ובמכרם אותם לבעלי משק פרטי, יתנו תנאי להעסיק רק פועלים עברים. ולא רק את ענין העבודה העברית הבין הבארון כראוי, אלא גם את ענין תחיית השפה העברית. בבקרו בזכרון־יעקב בשנת תרנ"ד, בהיותו בפעם השניה בארץ, נשא נאום לפני האכרים והעיר, בין שאר דבריו, כדברים האלה על תחיית השפה העברית:

“המבינים אתם כולכם צרפתית? – לא. אם לא תדעו את השפה הצרפתית אין רע, אבל אם תדברו רק ז’ארגון (אידיש) – רעה בדבר. ז’ארגון אינה שפה כלל. עליכם לדבר בשפה שבה דיברו אבותינו לפנים בארץ, השפה העברית. ומקווה אני כי בבואי לבקרכם בפעם השלישית, אמצא אתכם מדברים כולכם עברית”.

הבארון רוטשילד בין אכרי יבניאל

מעתה לא פסק להגות בארץ ובכל אשר ראה בה ולא שבע לדבר על כך. אופיינית עובדה זו: לזרח בארנט, אחד ממיסדי פתח־תקווה ומהבונים הראשונים של הישוב ביפו, נועד ראיון, על־פי השתדלות מיכאל ארלאנג’ר, עם הבארון בעניני המושבה פתח־תקווה. הראיון נועד להמשך לא יותר מעשר דקות, אבל השיחה ארכה שלושת רבעי־שעה. כראות בארנט את המבקרים הרבים, שחיכו לראיון בעניני עסק, חשש כי גזל יותר מדי זמן מהבארון, ורצה להפרד מעליו, אבל הבארון ביקש אותו לשבת עוד ואמר, כי לשיחה על ארץ־ישראל אין שעתו מוגבלת. לעניני ארץ־ישראל הוא פנוי תמיד.

אכן, יפה היתה הארץ בעיני בארון אדיר־כספים כבעיני הפועל העובד את אדמתה, אך נעשו גם מעשים מכוערים על־ידי פקידיו באחדות ממושבות יהודה, שומרון והגליל. הפקידים היהודים־הצרפתיים, ששלח הבארון מפאריז לפקח על המושבות וללמד את האכרים את עבודת הנטיעות, הפכו מושבות אחדות ל“פאריז קטנה”, כי הם השתעממו בישוב הכפרי והתגעגעו על חיי פאריז המעטירה.

כשהגיעו לאזני הבארון בפאריז השמועות על השערוריות האלה ועוד רבות אחרות, ובשמעו גם את צעקת חובבי־ציון על ההשפעה הרעה של הפקידות במושבות ושיטת האפוטרופסות הנפסדת, החליט לנסוע בפעם שלישית לארץ־ישראל ולראות בעיניו את הנעשה בה. אם יראה כי “כצעקתה כן הוא”, יגמור את חשבונותיו עם המושבות וימסרן להשגחתה של יק"א².

הבארון בא אל הארץ בפעם השלישית ודיבר אל האכרים בראשון־לציון על מטרתו בישוב הארץ. ייסר אותם על אשר אינם עובדים בעצמם ובונים להם בתים של שתי קומות ונשותיהם חיות חיי מותרות וחובשות מגבעות יקרות עם נוצות כמו בפאריז. “אם גמרתי אומר להפסיק את תמיכות הכסף למושבה, לא המריצוני לכך הפקידים שייד וחזן, כי אם בעצמי באתי לידי הכרה, שדי לכם לחיות על התמיכה. מצבכם נותן לכם אפשרות לחיות מפרי קרקעכם ועליכם לחדול לצפות לחסדים. אם הכרמים, בגלל המצב הרע בשוק היין, אינם מכניסים לכם די־צרכיכם, עליכם לעסוק בענפי משק ועבודה אחרים, עד שהכרמים יכניסו יותר”.

הוא סרב אז להתאכסן בראשון־לציון, ורק לאחר הפצרותיהם הרבות של האכרים נענה להתארח אצלם בשבת. אותם הדברים אמר גם לאכרי פתח־תקווה ולנשי האכרים הטיף, שעליהן לעזור ככל האפשר לבעליהן, לגדל עופות ולנהל משק ביתי, כראוי לנשי כפר. כאשר ברכו אילו מנשי ראשון־לציון את הבארונית בצרפתית, ענתה להן בעברית – “שבת שלום”; ובבקר הבארון עם אשתו בבתי האכרים, פסח באופן הפגנתי על בית אחד, יפה, בן שתי קומות…

בבוא השבת ברכו אותו בבית־הכנסת ב“מי שברך”, אך הבארון ציווה להזכיר ב“מי שברך” גם את האכרים והפקידים שבמושבה, ואת בני־ביתם. אחרי הקריאה בתורה נשא משא לפני הנאספים ודיבר כאב המדבר אל בניו התועים ושוגים. הוא גילה להם את לבו, לב חובב־ציון נאמן, ואמר שיהיה מאושר לראות בארץ ישוב יהודי גדול של אכרים העובדים בעצמם וחיים על אדמתם חיי שלווה. “לפני חמש־עשרה שנה כשמשפחות אחדות מראשון־לציון פנו אלי לעזרה”, – אמר – “מילאתי את בקשתם ועתה מאושר אני לראות את הגדולות שנעשו בתקופת שנים זו. מקום זה, שלפני בואכם היה מקום־שממה, ונחשים מצאו בו מעון, נהפך על־ידיכם לגן־עדן פורח. המעשים שעשיתם במקום הזה הוא אחד הניסים של זמננו. אבל מעציב אותי על אשר חלק מכם שכח את המטרה הקדושה, שלשמה באתם אל הארץ. המושבה בבתיה אינה דומה למושבה, כי אם לישוב בנוי ארמונות. במקום המותרות ותכשיטי הנשים, הייתי רוצה לראותכם עוזרים לאחיכם הפועלים על־ידי מתן עבודה בכרמיכם. עליכם לחיות עם הפועלים העברים תוך עזרה הדדית ולזכור שגם אתם הייתם זקוקים תחילה לעזרה. עיני כל ישראל נשואות אליכם בתקווה, הם מתפללים בעדכם לאל, אתם שמחתם וגאוותם. ראשון־לציון היא המושבה הראשונה להתגשמות רעיון שיבת־ציון. היא עוררה אותי לראשונה לפעולה בעד ארץ־ישראל ואני מקווה שהיא גם תהיה ראשונה כמופת לשאר המושבות ונחמה לכל העם”.

במוצאי־שבת קרא הבארון את האכרים לאסיפה בבית העם והודיע רשמית, שהוא מושך את ידו מן התמיכה שנתן להם ועליהם להתפרנס מעתה על חשבונם־שלהם. בכל ענין כללי, – כמו בנית גשרים, סלילת דרכים, חפירת תעלות וכדומה, בוא יבוא לעזרתם, וגם לאכרים הדלים והחלשים יעזור להתחזק ולהיות לאכרים טובים. אחרי דברי הבארון קם אכר אחד להגן על המושבה בפני האשמות הבארון ואמר “שגם בשמש יש כתמים”. ענה לו הבארון: “רצוי לי שתהיו זכים כולכם. יהיו כתמים בשמש, אבל לא בכם. עליכם לשפר את מעשיכם וחייכם. בעיר ירושלים יש ארבעים אלף יהודים, אבל הם אינם מעוררים התענינות, אין שמים לב להם, ואולם אליכם, האיכרים העברים, נשואות עיני כל ישראל. לכן רצוי לי שאבק לא ידבק בכם. אני החילותי לעזור לכם מפני שהייתם עניים באמצעים אך עשירים באידיאלים, אבל בנטותכם ממטרתכם הקדושה, שוב לא יחד שמי בקהלכם”.

אחרי ביקור זה בארץ (בשנת תרנ"ט) מסר הבארון את עניניו במושבות לחברת יק"א, אבל גם אחרי־כן בא לעזרת המושבות וקנה בשבילן קרקע נוסף ודאג להן כאב מסור.

*

אכן, שונות היו דרכיהם של שלושת האצילים היהודים הנודעים לשם – השר משה מונטיפיורי, הבארון הירש והבארון אדמונד דה־רוטשילד. הראשון לשלושה, השר משה מונטיפיורי, היה מליץ־יושר של עמו ושתדלן בפני מלכים ובחצרות מושלים. העם ראה אותו עובר בכרכרתו, אשר החותם “ירושלים” היה טבוע בה, מחצר מלכות לחצר מלכות, במטרה לעשות טובות לעמו, לאחיו המסכנים והמפוזרים. השני, הבארון הירש, רצה להגשים בעשרו הרב מטרה אחרת: הוא נתן מהונו כדי להפוך את העם היהודי מעם שולחנים וחנוונים לעם אכרים בשדמות ארגנטינה הרחבות. אבל אין ספק כי גדול ממעשי שניהם היה מעשה הנדיב לבית רוטשילד, אשר גם בשגיונותיו היה משום חזון נעלה.

כראות הבארון אדמונד רוטשילד בפעם הראשונה את הכותל המערבי – הגבוה, הקודר והמפיל אימה באבניו הגדולות והאלמות; בראותו אצל הכותל, שריד בית־המקדש, את היהודים המתקבצים מכל קצווי תבל בבגדיהם השונים והם מדברים בשפות שונות, יהודים זרים ומוזרים איש לחברו – חרדים וחפשיים בדעות, יהודים שאינם מבינים אִיש את שפת אחיו, והכותל מתנשא מעליהם כעד אילם שהיינו לפנים עם ככל העמים; – בראותו כל אלה, עלה בדעת הנדיב הרעיון הנעלה ביותר והוא: להקים מחדש את… בית־המקדש!

ביקרתי בספריה בזכרון־יעקב, והמנהל הראה לי אלבום גדול של שלושים דף. מספר זה מצויים רק שלושה עותקים: האחד במוזיאום הפאריזי, השני בספריה הפרטית של הבארון, והשלישי בספריה בזכרון־יעקב, מתנה מאת הבארון למושבה החביבה עליו. על דפים אלה מנייר יקר, רשומים תרשימים אמנותיים מאת גדולי הארכיטקטים, והם תכניות לבנין בית־מקדש בירושלים במקום הכותל־המערבי. בתכניות נרשמו המראה הפנימי של בית־המקדש החדש, מראהו החיצוני, תבנית החצר ועוד, מותאמים לתיאורים שבתנ"ך.

מנהל בית־הספרים סיפר לי את תולדות האלבום המיוחד הזה:

“אחר שהבארון השקיע מיליונים רבים במושבות, עלה בדעתו להקים היכל גדול על חרבות בית־המקדש. בהיכל היתה צריכה להתמזג אמנות הבנייה המודרנית עם תכנית המקדש העתיק. הבארון הזמין אליו מטובי האדריכלים והציע לפניהם את רעיונו. האדריכלים ברצותם להחיש ולהמציא לבארון כל אחד את תכניתו, בחנו את היכלי התפילה החשובים של הנוצרים, היהודים והמוסלמים ובכללם מסגד עומר בירושלים והכותל המערבי, ועל־פי גזרות הבנייה השונות ערכו את תכניות בית־המקדש. לפרס הראשון זכה אדריכל צרפתי. הבארון פנה באמצעות בא־כוחו בבירת תורכיה אל השולטן התורכי בימים ההם, עבדול־חמיד, בדבר הרשיון להקים את ההיכל בירושלים. השולטן לא נתן את הרשיון, כי פחד מפני הערביים הקנאים ובעלי ההשפעה במזרח וכן חשש שמא תנועה דתית גדולה של היהודים תיהפך לתנועה מדינית, שמטרתה תהיה לקרוע את הארץ מתורכיה”…

הבארון מסר את מושבותיו ליק"א, אך לא הפסיק את עזרתו להן בכל דבר מועיל ונחוץ. אבל גם בנידון זה היו לבארון אדמונד השקפות משלו ואופיינית היא תשובתו למושבה ראשון־לציון, כאשר פנתה אליו בבקשה להלוות לה כמה עשרות אלפים פראנק למשך שנים אחדות, כדי לשלם את החוב שהתחייבה המושבה בהעבירה צינורות מים אל הבתים. אמר הבארון בתשובתו: “להם, לאכרים, לא נאה שבנותיהם תלכנה יחפות ותשאבנה מים בכד כרבקה אמנו לפנים… לצינורות מים בבתים התאוו, ידאגו איפוא בעצמם לכסות את ההוצאות האלה”. מאווייו היו – לראות אכרים עבריים החיים חיי פשטות ועבודה עצמית.

ועוד עובדה אופיינית: המושבה פתח־תקווה שלחה מצד אחד שליחים אל הציונים ולעשירי חוץ־לארץ, ובמיוחד לבארון רוטשילד, להשיג כסף כדי להקל על המצוקה שהיו נתונים בה; ומצד שני שלחה המושבה שליחים למצרים להביא משם פועלים זולים… הפועלים העבריים הגיבו מיד במחאה עזה בפני המוסדות בחוץ־לארץ וגם בפני הבארון רוטשילד. מחאה זו עשתה עליו רושם חזק, ודלתיו נסגרו בפני שליחה של פתח־תקווה. זו היתה הפעם הראשונה, בה היטה הבארון אוזן לאמת מארץ־ישראל, שהשמיעוה לו הפועלים.

העבודה הציונית, שהתרחבה בארץ במרוצת השנים, יסוד והתפתחות מושבות חדשות ביהודה ובגליל בלי עזרת הבארון, פעולות “השומר”, המשרד הארצישראלי בהנהלת ד"ר רופין ועוד מוסדות ציוניים, עוררו את דעת הבארון. הוא החליט לבקר בארץ־ישראל, כדי לראות בעיניו את הישוב הציוני החדש שהתפתח בלי עזרתו. הישוב הציוני עורר בו התפעלות והוא הביע לציונים את התרשמותו מעבודתם המעשית המועילה. אז הכיר הבארון לדעת, שלו היו גם לו פקידים חובבי־ציון, היה עמלו נושא פרי פי־כמה וכמה! –

תחית והתפתחות השפה העברית בארץ מילאו את לב הבארון שמחה. בביקורו בארץ בשעת “מלחמת השפות” לגבי הטכניון, הביע את דעתו בעד העברית. וכאשר הזמינו אותו לגימנסיה “הרצליה” והמנהלים חפצו להוכיח לו כי התלמידים יודעים יפה מלבד עברית גם צרפתית, אמר למנהל אחרי השיעור הצרפתי: “צרפתית טובה שמעתי בפאריז, פה רצוי לי שהילדים ידעו עברית נאה”…

בראשית המלחמה עזב האדמיניסטראטור של הבארון ביהודה את הארץ, כי לא רצה לסבול מהממשלה התורכית ומהתנאים הרעים בזמן המלחמה. כאשר הופיע בפאריז לפני הבארון, שלח אותו זה־האחרון בחזרה, למען יהיה גם בעת צרה עם האנשים שהיה אתם בעת טובה, וישתדל ככל האפשר להמעיט את הרעה.

אחרי הכרזת באלפור היה בנו של הבארון, ג’יימס די־רוטשילד, חבר לועד־הצירים הראשון. וכאשר שהתה בפאריז משלחת רופאי ואחיות “הדסה” בדרכם לארץ עם סוף המלחמה, נתקבלו בסבר פנים יפות על־ידי הציונים הצרפתיים ובארון רוטשילד בראשם. הוא דיבר בפניהם על שחר הישוב העברי החדש בארץ, על המכשולים הרבים בדרך המתישבים, על תקוותיו שנכזבו כמה פעמים ועל ספקותיו, ולבסוף אמר: “אני מאושר. אני מרים את עיני בתפילה לשמים על זכותי לראות בגאולת עמי”.

עם התחדש פעולות ההתישבות בתנופה מורחבת אחרי מלחמת העולם הראשונה, הרחיב הבארון גם הוא את פעולותיו בכל ענפי היצירה. יסד מפעלי תעשיה גדולים, ייבש את ביצות כבארה ליד זכרון־יעקב והרחיב מושבות בשומרון ובגליל, מימן חפירות ארכיאולוגיות ועוד.

הבארון רוטשילד בעת ביקורו בתל־אביב בשנת 1925

באייר תרפ“ה (1925) ביקר הבארון בארץ בפעם החמישית והאחרונה. נאומו בבית־הכנסת הגדול בתל־אביב היה כעין סיכום למפעל־חייו והודיה לקב”ה על ההישגים ומשא חזון לעתיד.

כשהשתלט הנאציזם על גרמניה בשנת 1933 יזם הבארון וכינס בביתו התיעצות של עסקנים ואישים רמי־מעלה בדבר פעולות נגד דיכוי היהודים ועזרה לנפגעים ולפליטים.

הבארון נפטר בפאריז בגיל 89, ביום כ“ד בחשון תרצ”ה (2.11.34). בצוואתו פקד להעביר את עצמותיו ואת עצמות רעייתו למדינת ישראל.

ביום 5.4.54 הגיעו ארצה ארונות הבארון ורעייתו, באניית־מלחמה ישראלית. ביום המחרת הועברו הארונות בהלויה ממלכתית למנוח באחוזת־הקבר שהותקנה ברוב הדר ב“רמת־הנדיב”, שבין זכרון־יעקב לבנימינה.

כך מצא הנדיב החולם מנוחת־עולמים בארץ שבה נתגשם חזונו.

תמונת הלווית אדמונד דה־רוטשילד בישראל

(תקפ“ו־1826–תרמ”ג־1882)

בקצה הגבול הדרומי אשר למקווה־ישראל, בין השדרות הארוכות והיפות, ישנה שדרת־ברושים אחת רחבה. גבוהים וזקופי־קומה הם הברושים; ענפיהם המגודלים מסובכים ואחוזים יחדיו בזרועות רעים השלוחות ל“שלום”. מלמעלה הם מהווים כעין סכך עבה, החוצץ בעד קרני השמש. רוח קרירה, אור כהה, שלווה ושקט שוררים בשדרה. וכל הנכנס אל תוכה, סופג לתוכו את הדממה, והמנוחה תעטפהו. לאט־לאט צועדים העוברים ושבים בשדרה – עד שהם מגיעים אל גדר ברזל מרובעת, המקיפה את המצבה, מצבת־שיש, אשר ורדים ורודים ישתרגו עליה ופרחים עוטרים אותה סביבה, וכן תספר הכתובת אשר על המצבה הזאת:

“זכר עולם ליעקב נטר, נולד י”ב אלול התקפ“ו, ומת י”ט תשרי התרמ"ג.

מיטיב לאחיו, מה רבו חסדיו – מקווה ישראל כוננו ידיו!"

זה קברו של מיסד מקווה־ישראל, הנשקף צפונה מול מפעלו ונגבה – על גבעות החול, אשר פלטן הים מקרבו להציף בהן את האדמה השחורה, אך נטר שם גבול להן ויאמר:

עד פה תבואנה ולא תוסיפו!

אשה ובנים לא היו לו. אך רבים מבני ישראל ומבני העמים האחרים מרכינים את ראשיהם על־יד קבר המחנך והחלוץ הגדול הזה.

מצבת אבן־שיש דוממה לגוויה, ומצבת עבודה רוממה לנפש.

*

יעקב קאפל, הידוע בשמו קארל, לבית נטר, נולד בי“ב אלול תקפ”ו (1826) בעיר שטראסבורג, אשר באלזאס, לאביו ר' מאיר, רב משכיל ונצר ממשפחת רבנים. תקופת ילדותו של קארל, החינוך שקיבל בבית הוריו, דרכי התפתחותו – כל אלה לוטים בערפל; כן אין אנו יודעים מה הגורמים, אשר העירוהו להתמכר מנעוריו לעבודתו לטובת קיבוצי בני עמו, המתגוררים מעבר לגבולות מולדתו. רק אפיזודה אחת מסורה לנו, והיא: בנערותו, בהיותו תלמיד בית־מדרש למדעים בבלפורט, קיבל תורה מפי מורה יהודי, שמוצאו היה מפולין, והוא שסיפר לו פרטים רבים על סבלותיהם של יהודי פולין.

לאחר שקארל גמר את חוק לימודיו, עסק במסחר בלונדון ועשה עושר רב. אחרי־כן העתיק את מושבו לפאריז, ואף שם הצליח בעסקיו, והיה אהוב ומכובד על הבריות. קארל נטר יסד שם בית־ספר למלאכה בשביל ילדי ישראל, אף השתתף ביסוד חברה להגנה על פועלים ובנין בית־מחסה לבעלי־מלאכה עניים.

יעקב קארל נטר

בפאריז, עיר העולם, ניתנה לנטר הזדמנות להכיר את מצבם המעציב של היהודים בכל ארצות פזוריהם ואפילו בארצות, שבהן נהנו רק יחידי־סגולה מבין היהודים מהזכויות ואולם הרוב הגדול מהקיבוצים היהודיים עמד בשפלותו, אף סבל בזיון וחרפה. באותו פרק־זמן הגה נטר רעיון ליצור הסתדרות עולמית להגנה על עניני היהודים וזכויותיהם, כבודם ורכושם בכל הארצות. לא בודד היה נטר במחשבתו זו, כי כמה צעירים בעלי־נפש היו עמו בדעה ועזרו על ידו.

על הלך רוחם של הצעירים הללו מספר נארסיס לוון, אחד ממיסדי החברה, אשר נטר הרה והגה אותה, ונקראה אחר־כך בשם “חברת כל ישראל חברים”. בספרו “חמישים שנות היסטוריה” כותב לוון את הדברים האלה:

“בקרב היהדות הצרפתית היו צעירים אדוקים לחופש, שהכירו את מהפכת שנת תר”ח (1848) וזכרונה לא נמחק עוד מלבם. הצעירים האלה חשבו את ענין חטיפת מורטארה¹ לא רק כמעשה מביש בשביל העולם הנאור, כי אם גם כמכת־לחי ליהדות. כל הצרות והפורענויות, שבאו מאז ומעולם על היהודים, נצבו כמו חיים לעיני הצעירים היהודים בצרפת והסעירו את רוחם. מתוך כך הם באו לידי הכרה, כי חוב קדוש מוטל עליהם להתאזר בגבורה ולריב את ריב עמם – –

"התפקיד היה נשגב; מכשולים רבים עמדו על דרכם, ואולם הם ידעו, כי אם יתחילו בעבודה ונספחו עליהם לעזרה כוחות רבים.

“קבוצה בת שבעה־עשר צעירים, שנתכנסה ליסוד החברה, בחרה מקרבה ששה והם: אריסטיד אסטרוק, איזידור כהן, יוליוס קרב’אללו, נארסיס לוון, אוג’ין עמנואל וקארל נטר ותמלא את ידם לייסד את החברה, לעבד את תקנותיה ולפנות בקול־קורא לכל היהודים בארצות תבל”.

במשך שנת 1859 היו מתאספים בבית נטר, ומטכסים עצות איך להיטיב את מצב היהודים בארצות שונות, מעבדים את תקנותיה של החברה העתידה להווסד, מחברים את הקול־קורא ועושים את ההכנות הדרושות ליסוד ההסתדרות. ובחודש מאי שנת 1860 נוסדה החברה בשם: “חברת כל ישראל חברים” או Alliance Israélite Universelle, נבחרה הנהלה וההנהלה מינתה את נטר כמזכיר כללי. במשרתו זו כיהן שנים רבות.

כן נוסדה הסתדרות יהודית מיוחדת במינה וחדשה בתכלית, לפי מגמותיה ועיקריה, אשר נכללו בשלושה סעיפים אלה:

א) לעבוד בכל ארצות אירופה למען שחרור היהודים וקדמתם הרוחנית;

ב) לעזור בפועל לכל הסובלים, מאיזו בחינה שהיא, בגלל יהדותם;

ג) לאמץ את כל החברים העוסקים בעבודה הזאת.

גדולה היתה המגמה ורבת היקף העבודה. דרושים היו כוח, מרץ וכספים לאין־שיעור, בשביל להקיף את הענינים והדרישות, שעמדו על הפרק. סכומי־כסף עצומים נחוצים היו בשביל למלא את הבקשות, שנתקבלו מהתפוצות הרבות, כי לא עבר יום, שלא יארע פגע, ולא היה קיבוץ, שלא נזקק לעזרת־מה. סאלוניקי, טהראן, גאלאץ, רושצ’וק, דמשק, סאראטוב, אודיסה, לפעמים גם ברלין, מינכן ועוד. עיר־עיר ופגעיה, מדינה־מדינה וצרותיה. ושליחים באים, ומכתבים עפים אל החברה מיד להיווסדה בצעקות־יאוש: “הושיעו!” “הצילו!”. פעולות החברה משתרעות על ארצות קרובות ורחוקות; רב רצונה להושיט עזרה.

נטר המזכיר התמכר לעבודה בכל חום לבו ועוז רגשותיו. הוא מכתת את רגליו לארצות שונות. נטר הולך לרומניה ולסרביה להשתדל למען שיווי־זכויותיהם של היהודים, תושבי הארצות ההן. היהודים ברומניה ירודים עד דכא: שוד, ביזה, מכות, פרעות ואפילו הרג נפשות – נחלתם. בימים ההם נתפרסמו ביחוד מקרי־הטבעה של יהודים במימי הדונאו. באותו פרק־זמן (1878) מתאסף בברלין קונגרס בינלאומי, שבו משתתפים באי־כוח המעצמות האדירות באירופה. צריך לעמוד על המשמר, ששאלת היהודים לא תישכח במושב השליטים והשרים ולהעלות את משפטם של יהודי רומניה, סרביה ובולגאריה, הנתונים במצוקה וצמאים לזכות־אדם. קארל נטר נשלח לקושטא, לעורר שם את שאלת היהודים, כי “תכונתו הישרה והנמרצה, רוחו הנבונה וידיעותיו היסודיות בשאלות היהודים, הועידוהו למשלחת זו”.

בחודש יאנואר 1878 הגיע לקושטא, ולאחר זמן־מה יצא משם לברלין. השכים לפתחים של רבי־השפעה, שליטי עמים ומדינות, עוררם והשתדל להטות את לבם לטובת היהודים. שם נפגש עם ציר רומניה וציר סרביה, שאינו יכול להסתיר את שנאתו ליהודים ומשמיע באזני נטר משאלה זו: “הנני מאחל לך, שהעם העברי ישוב לפלשתינה!” – דיבור זה לא הפליא ביותר את נטר, הואיל והבין מכבר, כי לא בקונגרסים ייוושע עם ישראל, כי אם על ידי שיבתו לציון ועבודת אדמתה.

מקץ שנתיים התכנס קונגרס בינלאומי במאדריד לדון בעניני מארוקו, שהיתה מפורסמת מכבר במשטרה הפרוע לגבי היהודים ונטר ממהר למאדריד ומשתדל שם בפני צירי הממלכות בעד אחיו המעונים והמדוכאים. בכמה מערי רוסיה, בפרט בנגב, נערכות פרעות ביהודים (2־1881); אלפי משפחות יהודיות נהרסות ואף מתחייבות חובת גירוש מהכפרים, אשר בהם ישבו במשך שנים, ואולי גם דורות. האומללים הללו עוברים דרך ארצות גרמניה ואוסטריה; מתאספים בהמוניהם בהאמבורג ובשאר ערי־החוף, ואף לברודי ולשאר ערי גליציה הם מתגלגלים. טלטולים קשים, דחקות וכל מיני מחלות מידבקות מלווים אותם ונחוצה עזרה מהירה. להאכילם, להלבישם ולרפאותם. נחוצים אמצעים יוצאים־מן־הכלל לסדר את זרם המהגרים הזה ולכוונו במסלול הראוי, נטר מזדרז ובא לברודי ועומד בראש העבודה הקשה הזאת. לפליטים האומללים הוא אח וידיד. נטר נבחר למזכירו הכללי של ה“ועד לעזרת נגועי הפרעות ברוסיה”.

אבל גם בימים כתיקונם העבודה עולה למעלה ראש. רבים הסעיפים וסעיפי הסעיפים בתקציב־העזרה הגדול, אשר לו זקוק המון בית ישראל: בתי־חסד וקופות־צדקה; בתי ספר להשכלה, לאומנות ולחקלאות; ספרי־מדע פופולאריים להשכלת ההמון. מי ימנה מספר הצרכים האלה? ובימים ההם מי יבוא לעזרה אם לא “חברת כל ישראל חברים” אשר כבר יצאו לה מוניטין בכל תפוצות ישראל?

המון בית ישראל יושב בארצות פזוריו כמו על הר־געש ומוקף אויבים ומנדים. נוע תנוע הארץ תחתיו; הכל מתמוטט תחת רגליו, ואף השמים, דומה, כלאו רחמיהם ממנו. ציבורים גדולים מיהודי רוסיה, רומניה, מארוקו ועוד, עומדים על פרשת־הדרכים, חפציהם צרורים ומקל־נודדים בידיהם. ולאן מועדים פניהם? לארץ אבותיהם, משא נפשם. ואף הם, בצר להם, פונים לחכי"ח בדרישה ובבקשה להוציאם מגלותם ולהביאם לארץ אבותיהם. ואם לאו – כך כותבים בתזכיריהם יהודי מארוקו, פרס ויתר ארצות המזרח – עתידים כולנו להשפל עד דכא ולרדת לטמיון.

בימים ההם תנועת חיבת־ציון עוד בחיתוליה. הגאון ר' צבי הירש קאלישר, אשר עמד בראש התנועה, פנה לחכי“ח בהצעה שתשתף את עצמה בעזרת עולי־ציון. החברה דחתה תחילה הצעה זו: רעיון ישוב ארץ־ישראל עדיין לא חדר ללבותיהם של העומדים בראש חכי”ח. בשנת 1866 פנו יהודי סרביה בבקשה לחכי“ח, שתסייע בידם להתישב על אדמת ארץ־ישראל. ראשי החברה יעצו ליהודי סרביה להגר לאמריקה, העולה על ארץ־ישראל בעשרה הטבעי ובמקורות הכלכלה. בין כך וצעקת יהודי מארוקו ופרס גברה והלכה מגודל הלחץ, שנלחצו בידי מעניהם. והרב קאלישר פנה בשניה בבקשתו אל ועד חכי”ח ואף אל קארל נטר בהצעתו. הפעם עלה בידי הרב להשפיע על לבו הטוב והנדיב של נטר ומזכירה הראשי של החברה תמך בכל כוח־השפעתו בהצעת הרב.

קארל נטר, אשר שהה בימים ההם בקאהיר לרגל עניני הכלל, התנדב לנסוע לארץ־ישראל בשביל לתור את הארץ ולהתבונן למצב הישוב ואף לחקור את התנאים הכלכליים והחקלאיים, אם טובים הם להתישבותם של יהודי פרס, מארוקו ועוד. הוועד נענה להצעת נטר ובישיבתו משלישי בדצמבר 1866, בנשיאות כרמיה, נקבעה החלטה, כי “נחוץ ומועיל למצוא תרופה לעניותם של יהודי ארץ־ישראל על־ידי חקלאות, ומן הצורך לייסד בתי־ספר בירושלים וביתר ערי ארץ־ישראל”.

*

בקיץ שנת 1868 יצא נטר לארץ־ישראל לחקור, אם היהודים תושבי הארץ מתכוונים להתפרנס מעבודת־האדמה, וגם להשתדל לפני הממשלה התורכית בקושטא בדבר רשיון ליהודים לקנות קרקעות בארץ־ישראל, ו“להחזיר את עטרת החקלאות היהודית בארץ־ישראל ליושנה”.

נטר שהה בארץ־ישראל כשישה שבועות. בשעת ביקורו סייר את יפו, ירושלים, חברון ועוד כמה מקומות. השתדל להכיר בכל מקום את חיי היהודים, חינוכם ומעמד פרנסתם. את רשמיו מביקור זה מסר לוועד החברה במכתביו המפורטים. נטר הביא את דעתו, כי לא צדקה הצעקה על יהודי ירושלים שנרפים הם. הכל, ספרדים ואשכנזים, התחננו לפניו: תן לנו עבודה בשדה ובכרם להחיותנו! ובאסיפה גדולה אחת אמר להם: “שמחתי מאוד עליכם, אחי. אשרי עין ראתה, כי מאות ואלפי יהודים בארץ הקדושה משתוקקים לעבודת אדמה!” – רק אנשי החלוקה התנגדו לו, בחששם שמא יוקח חלק מן הכספים, הנגבים לטובתם ואולם נטר הרגיעם ואמר: “מה שנוגע לתלמידי־חכמים, הרי אין בדעתו של שום איש לגרוע אף פרוטה מתרומת הנדבות, ורק אנשים צעירים ובריאים בגופם יהיו אכרים עובדי־אדמה”.

באותם הימים היה מצב הישוב היהודי בארץ בשפל המדרגה. מספר היהודים הגיעה לשלושה־עשר אלף ומהם כתשעים אחוז תושבי “ארבע ערי הקודש” ירושלים, חברון, צפת וטבריה. פחות מחמישה־עשר אחוז מהבוגרים, היינו כאלפיים וחמש מאות איש, התפרנסו מן המסחר והמלאכה. באכרות לא עסק כמעט איש. השאר ניזונו מהחלוקה, שהיתה מסורה בידי תקיפי הקהלה והשד“רים, ועניי הציבור היו מקבלים רק פרוטות. רבים מהעניים היו דופקים מתוך יאוש על דלתות המיסיון האנגלי, אשר שעריו היו פתוחים לרווחה לכל דורש. החינוך היה ירוד מאוד ואך מעטים מתלמידי ה”חדרים" ידעו קרוא וכתוב. מחלות מידבקות רבות נפוצו בקרב התושבים היהודים. נארסיס לוון כותב בספרו: – – “ביום השני, שלישי באבגוסט שנת 1868, עמד קארל נטר על מרומי הר ציון בירושלים תוך המון רב והתחייב בקול חוגג להתמכר בכל לבו להרמת מצבו של הישוב על ידי הפצת החקלאות. המחזה היה מרהיב ונהדר. האסיפה נועדה לשעה שש. ואולם עוד משעה שלוש התמלא המקום המון רב, ובקושי רב עלה בידי נטר לפלס לעצמו נתיב בקרב בני ההמון הצפוף והמגוון, יוצאי ארצות רבות”.

“בבואי אל גג בית “הכנסת־אורחים” – סיפר נטר – התפעם לבי בקרבי למראה המון האומללים. הודעתי להם, שהחברה מתענינת לדעת, אם יש ביניהם אנשים, המוכנים לעזוב את לחם־החסד ולהתפרנס מיגיע כפיים. עתיד אני – אמרתי להם – לתת לשולחי דין־וחשבון מכל מראה עיני ומשמע אזני, וחברתנו תעשה בוודאי את הדרוש. מפעל בן־קיים לא ביום אחד ייווצר. הרבה יעשה הזמן. הרבה כסף נחוץ לנו לשם הגשמת המפעל. אומץ־לב וסבלנות, אחי! הנני נשבע לכם, כי היום הזה לא יישכח מלבי עד עולם. בקרוב, כפי האפשרות, תבוא לכם תקופה חדשה… דברי נתקבלו בשמחה לא תתואר בדברים. ברדתי מעל הבמה נמצאתי בתוך ההמון הרב. זקנים וצעירים ואף ישישים בכו בדמעות גיל, חיבקוני ונשקוני בקראם: יהיה רצון שאלקים יעמוד לימינך ויעזרך!” –

נטר הגיש לוועד החברה תזכיר, בו הציע לכונן “מוסד לחינוך הדור הצעיר בחקלאות”. “אם תקבלו את הצעתי – הוסיף במכתב־לווי – תביאו טובה רבה לענין, אשר למענו אתם עמלים. בזה תודיעו ברבים, כי היהודי מוכשר לעבודת־אדמה. נתון תתנו לחם וחיים מתוקנים לחלק חשוב של המשפחה היהודית ותכינו שדה־מקלט להמונים, אשר יצטרכו בעתיד לברוח מפני רשעות העמים, ולבסוף כבוש תכבשו את הארץ הקדושה הזאת, אשר בה הכריזו אבותינו על יחוד הבורא… ואשר לי, הרי לא אראה תפקידי מושלם אלא ביום שבו יוכתר מפעלי בהצלחה גמורה, והבטחתי לציון תתגשם”.

הוועד קיבל ואישר בישיבתו מיום 11 בינואר שנת 1869 את הצעת נטר, שהתבססה על הנחות אלו: “האיש, שלא היה עובד־אדמה מנעוריו אינו יכול להיות, עם כל רצונו הטוב, עובד־אדמה ראוי לשמו. ורק אלה אשר יתכוננו בדעת ובתבונה בבית־הספר לחקלאות שבארץ־הקודש במשך שלוש שנים רצופות, יתאמנו כראוי בעבודה זו, הם שישמשו מורי־הוראה בחקלאות גם לאחרים, ועל־ידי כך תתרחב ותתפשט החקלאות בין השדרות הרחבות של בני עמנו היושבים בארצות השולטן”.

אין להסיח את הדעת, מה גדול ונועז היה הרעיון בשעתו, בארץ־שממה, אשר מספר תושביה היהודים הגיע בסך־הכל לשלושה עשר אלף איש בערך, כולם אנשי עיר, הניזונים ברובם הגדול מכספי ה“חלוקה”. את הגות־לב נטר אנו שומעים בנאומו, אשר נאם בשנת 1869 לפני אספת חכי"ח על יהודה וירושלים: “הנני נותן לפניכם תכנית של המוסד החדש – אמר נטר, לאחר שתיאר את מצב הישוב היהודי בארץ־ישראל – אשר בו תוכלו לחנך את הדור הבא ולהרגילו לעבודת־אדמה. על ידו תכינו מקום־מקלט לאחינו, אשר היום או מחר יהיו פליטי שנאת הגויים. על ידו תרכשו לאט־לאט את הארץ הקדושה אשר עיני כל בני ישראל, הן מהדור הישן והן מהדור החדש, צופיות אליה תמיד… ואתם, רבותי, אל יעלה מורא בלבבכם לאמר: איך נוכל לעשות את הדבר הגדול הזה? כי אם רק תשמיעו קול שופר גדול לאחינו המפוזרים בארצות העולם ונוכחתם, כי המחר יפתור לנו את חלומותינו של היום”.

דברים אלו, שנאמרו על־ידי נטר לפני שהתפשטה בעולם התנועה העממית של חיבת־ציון ושנים הרבה לפני עלות בקרה של הציונות, האם לא היה בהם ניצוץ נבואי? – דברי נטר פעלו פעולה כבירה על המשתתפים באסיפה, וביחוד על הנשיא כרמיה, שנשא נאום נלהב ואמר בתוך השאר: “בימים האלה, המלאים בשורות לימים טובים בארץ מושבנו, עלה על לבנו לייסד בית־ספר חקלאי בארץ־ישראל ללמד שם את ילדי אחינו את עבודת־האדמה. אנו חפצים לייסד בית־לימוד לעבודת־האדמה בארץ, אשר אליה אנו נושאים תמיד את עינינו ואת נפשנו. ארצנו היתה תמיד פוריה, ואף היום היא נותנת את פריה לעובדיה, עשרה שערים לזורעיה. ואם באמת תתרחב עבודת־האדמה בארץ, אשר בה בחר ה' לתתה לעמו, ורבו אחינו לבוא אליה מכל ארצות פזוריהם והתאחזו בה. אז נראה בעינינו ירושלים חדשה. בראשונה תהיה אך מקדש מעט לישראל, אך יושביה לא ילכו עוד בכל יום שישי לבכות על האבנים, שארית החומה ההרוסה, כי אם ישאו עיניהם אל היושב בשמים ואל אדמתם, ולבבם יהיה מלא תקוה, כי קרובה ישועת ישראל לבוא, ואחרי־כן ייבנה בה ההיכל הגדול, וכבימי קדם יעלו בני ישראל שמה להראות את פני ה'”…

ברוח זו נערך (1869) קול־קורא, שבו פּנתה חכי“ח אל נדיבי העם לנדב לטובת בית־הספר העומד להיווסד. על קול־קורא זה חתמו ראשי החברה בעת ההיא, וביניהם איזידור לב, הרב הראשי בצרפת, אדולף כרמיה, מיכאל ארלאנג’ר, יד ימינו של הבארון הצעיר אדמונד דה־רוטשילד וקארל נטר. חכי”ח הקציבה סך מאה אלף פראנק לשם הון יסודי, הנחוץ ליצירת המוסד ולכלכלתו במשך שלוש השנים הראשונות.

קארל נטר עזב את פאריז עוד בטרם עלה בידו לבסס את קיומו של המוסד ונחפז לשוב לארץ־ישראל. רוחו קצרה ולא יכול לדחות עוד את שובו לארץ. הוא השתוקק לגשת מיד להגשמת מפעלו ובטחונו היה חזק, כי לא יהיה מחסור באמצעים הדרושים.

הגיעה שעת ההגשמה. נטר טיפל, ראשית כל, בחיפוש המקום המתאים לבית־הספר. לאחר שסייר את סביבת יפו בחר מקום בקרבת העיר. מתחילה נכנס במשא־ומתן בדבר שטח־אדמה גדול בין פרדסי יפו, שהיה קנינו של גר אחד בשם דוד בן אברהם קלאזן. לאחר עיון החליט, שמן הראוי הוא, כי חכי"ח תקבל מאת הממשלה שטח־אדמה מסויים בחינם, הואיל ואף הממשלה מעונינת בהפצת החקלאות בין אוכלוסי מדינתה. עוד בשבתו בלונדון פנה נטר לג’אמיל פחה, ציר תורכיה בצרפת, בבקשה להציע לממשלתו, כי תתמוך בבית־ספר זה, הנוסד, אמנם, על ידי יהודים, ואולם מתעודתו להקנות ידיעת החקלאות לכל נתיני השולטון, בלי הבדל דת וגזע. נטר הגיש לציר תזכיר והתזכיר נמסר על ידי הציר לעלי פחה, הויזיר הגדול. מיניסטרי־החוץ של צרפת ואנגליה נתנו לנטר מכתבי־המלצה על שם באי־כוחם בתורכיה. ב־14 באוגוסט, שנת 1869, הפליג נטר ממארסיליה ובאחד בספטמבר נתקבל לראיון פרטי אצל הויזיר הגדול, אשר הודיע לו, כי בקשתו נמסרה למועצת הממשלה. בשמיני בחודש קיבל נטר הזמנה להשתתף בישיבת המועצה, אף ניתנה לו רשות־הדיבור לבסס את הצעתו. כשרונו הדיבורי עמד לו לעניין את הנאספים בתזכירו.

ביום 14 בספטמבר 1869 קיבל נטר את מכתב הויזיר אל מושל סוריה בדבר ההצעה ולאחר ימים מועטים עזב את קושטא והגיע לחוף בירות ב־29 בחודש. בן־לוויתו לנסיעה זו היה בילאה, אגרונום צרפתי צעיר, שהבטיח לנטר לסייע בידו בעבודה זו. מבירות רכבו ליפו בדרך שפת הים. נטר בחר כברת־אדמה בקרבת יפו, כדי 240 הקטר (2,600 דונמים ישנים), אדמה פוריה לזריעה. מושל סוריה הסכים להחכיר לחכי"ח את האחוזה הזאת לצמיתות בשכר תשלום שנתי בסך 7500 גרוש תורכיים (1,700 פראנק). הרשות ניתנה לחברה לרכוש את האחוזה לקנין־עולם במחיר 20,000 פראנק בתשלומים לשיעורים במשך עשרים וחמש שנה. הרשיון אושר על ידי השולטן, וניתן לנטר בקושטא בחמישי באפריל שנת 1870. הוחלט לקרוא את בית־הספר בשם בית־ספר חקלאי של “חברת כל ישראל חברים”.

רעיונו של נטר לבש צורה מוחשית והתחיל להתגשם בעבודה ענפה ורבת־צדדים, כגון: מדידת השטחים וחלוקתם, חפירת תעלות, הנחת היסוד, בניה, חרישה, זריעה,נטיעה ועוד. ואולם מיד צצו מכשולים וסכנות שהיו עלולים לרפות את ידי העובדים. עם קביעת הגבולות, נחוץ היה להגן על המוסד בפני האויבים מהסביבה. ביום אחד התנפלו אנשי הכפר יאזור הסמוך. בהשתדלותם של כרמיה וקרמפון, קונסול צרפת בירושלים, לא נשנו מקרי ההתנפלות. התחילה העבודה בחפירת הבאר, שנתנה מים זכים בשפע, מעומק לא גדול ביותר. בסוף חודש אפריל 1870, זאת אומרת, שלושה שבועות אחר שניתן הרשיון בקושטא, כבר נעשה חלק גדול מחפירות־היסוד והוקמו קירות הבנינים. באותו זמן נחלקה גם האדמה: 80 הקטר – לכרמים, 12 – לפרדסים, 30 – לנטיעות אחרות, 118 – לפלחה. ונטר קרא לכל חלק בשמו המיוחד לו: “בקעת משה ושמואל”, “עמק רבקה ורחל” וכו'.

עם גמר הבנין הביא נטר כמה תלמידים מירושלים ומשאר מקומות, וגם בעלי־מלאכה אחדים: שלושה נגרים, חייט, סנדלר ומומחים אחדים למלאכות אחרות. משנגמר הבנין חגגו את חנוכת הבית וניתן שם לאחוזה: מקווה־ישראל.

שם המקום הוא פרי־רוחו של חייט ירושלמי וכך מספרת המסורת: בשבת של חנוכת הבית, לסדר “בחוקותי”, אחרי־הצהריים, שאל נטר את ר' גרשון, החייט הירושלמי אשר אתו, איזה שם בלשון־הקודש יינתן למקום הזה. החייט, אשר קרא בהפטרת השבוע, נזכר בכתוב: “מקווה ישראל ה' כל עוזביך יבושו” (ירמיהו י“ז, י”ג), – ויאמר החייט:

“אכן טוב ונכון לקרוא את הבית בשם “מקווה ישראל”, יען כי תכלית טובה אנו מקווים להשיג מבית זה למען ישראל עמנו!”

אך בקשר לשם הזה ידועים לנו עוד כמה פרטים. חבר הוועד ד"ר לנדסברג לא הסכים לשם זה וכתב לנטר “שהשם מקווה אינו ישר בעיניו, כי “מקווה”, פירושו גם כמקום של טבילה, ששם מטהרים מהרפש”. נטר ענהו במכתבו מיאנואר 1872 כדברים האלה:

“הלואי שמוסדנו יהיה מקווה, מקום טהרה לתושבי הארץ, הואיל והם זקוקים מאוד לכך. מקווה – פירושו גם אסיפה וקבוץ וגם תקווה. ואמנם, המקום נוסד על־ידי אסיפת יהודים מכל העולם, והרבה תקוות אנו תולים בזה, שהמוסד יהיה הצעד הראשון של קיבוץ־גלויות בארץ אבותינו”.

לפי־שעה הסבה “מקווה־ישראל” לנטר צרות ומכאובי־נפש. לא רק מהשכנים הערביים סבל רדיפות ונגישות, כי אם גם הרבנים מירושלים קמו לו לאויבים, קראו איסור על המוסד, הואיל והם ראו אותו כמתחרה בחלוקה; הגיעו לידי כך שאמרו להכריז עליו חרם. בימים ההם התיחסו עוד רבים מיהודי ארץ־ישראל לעבודה בכלל, ולעבודת־האדמה בפרט, כלדבר הממיט חרפה על האדם. בקושי רב הצליח נטר להשיג תלמידים מבין בני דלת העם. את רוב תלמידיו העסיק בזמן הראשון רק במלאכה: בסנדלרות, בנפחות, בנגרות, ורק מעט־מעט הכניסם לגננות ולחקלאות. אכן, במסירות־נפש רבה עבד האיש, כאשר סיפר באחד ממכתביו:

"בשעה ארבע וחצי בבוקר, עם עלות־השחר, נכנסים הפועלים לעבודתם. צריך לעשות את המפקד ולפקח על העבודה עד שש בערב. אי־אפשר לגרוע עין מכל הנעשה. יש אשר פועל ערבי מתעייף מאד ועבודתו גרועה… מדי יום ביומו עובדים אצלנו מארבעים ועד שמונים פועל. בבוקר יש ללכת העירה לשם אילו קניות ועל ידי כך אתה מאבד הרבה זמן, הואיל ולעולם לא יקוב לך הערבי את מחיר החפץ המוצג למכירה, אלא עליך לנקוב תחילה את מחירו, ואולם הערבי לעולם לא יקבל את מחיר הנקוב אלא אם כן עמד עמך תחילה הרבה־הרבה על המקח. לאחר־כך משא־ומתן עם הבנאים, הגננים ואחרים. לאחר כך מביאים לפניך את הגמלים, השוורים והחמורים, שנמצאו רועים בשדות ועליך לפקח עליהם עד שיבואו בעליהם וישלמו את הקנס. באים הבעלים, החייבים בתשלום הקנס, והרי הם מתחילים לכרוע ברך, לנשק את ידיך ואת רגליך ולהשבע בכל היקר והקדוש, שאין בכיסם אפילו פרוטה לפורטה, ולאחר־כך הם מוציאים מתוך סחבה תחילה את רבע הקנס, המוטל עליהם, לאחר־כך את חציו. בתוך כך אתה מקבל את הדואר ועליך לעבור בקריאה על גל מכתבים…

“דרך יפו־ירושלים, בה נמצא בית־ספרנו, הנה דרך־מעבר תמידי של עוברים ושבים. רבים נכנסים לביה”ס ושואלים מאתנו ביאורים, חוקרים ודורשים. הקאימקאם, מושל יפו, מודיע במכתב, שבאים למדוד בפעם הרביעית את האדמה… ועד שאני שקוע בעבודתי מביאים לי ילד, שנפל מעל הגג, ועלי לחבוש את פצעיו מהעדר רופא־המקום. חזרתי לעבודתי – והנה הביאו לי לפתע־פתאום שור או פרדה לקניה. באים שומרי הלילה וצריך להעמידם על משמרותיהם. עלי לסובב בלילות את המשמרות, כדי לבדוק את השומרים, אם אינם עושים את מלאכתם רמיה".

כאלה וכאלה הדאגות הקטנות, יום־יומיות וליל־ליליות, אשר בלעו תמיד את האיש והעובד המסור. ואולם מעל כל אלה הטרידתו דאגה גדולה אחת: המחסור בכספים. ועד החברה פסק סך מאה אלף פראנק לשלוש שנים, ואולם הוכח, כי אפילו מאתים אלף פראנק לא יספיקו לכל הצרכים ההכרחיים.

“זקוקים אנו לכסף, להרבה כסף – כותב נטר לוועד החברה. – אלוקים, היודע את כל מחשבותינו, הרואה את כל התאמצויותינו, אשר נתן לנו את האדמה, ימציא לנו גם את האמצעים הדרושים לכך. לבי מלא בטחון”.

נטר נדב מכיסו סך 25,000 פראנק, ובמכתביו הנהו מעורר גם אחרים שינדבו מכיסם. בארון מוריס הירש תרם 25,000 פראנק, ואף החברה הלונדונית “אגודת אחים” השתתפה כמה פעמים בתרומותיה להוצאות המוסד. בין כך ועל נטר קפצו דאגות חדשות: מעמד בחיים לחניכי מקווה־ישראל! – מה יהיה – שואל הוא את עצמו – לאחר שיקנו לעצמם ידיעות רבות בעבודת־האדמה ולא ימצאו מקום לעשות בו שימוש בידיעותיהם? האם נחנך אכרים ויוגבים בארץ למען ילכו אחר־כך אל ארבע־פינות העולם לחפש להם מחיה? – – אז נולדה במוחו הצעה חדשה. במכתבו מים 4 ביולי 1871 הוא מציע לחכי"ח, שתוציא מניות ותקנה בכסף זה אדמה בעד בוגרי מקווה־ישראל בתנאים נאותים לשני הצדדים: “הממשלה מוכנה למכור כפרים רבים ואחוזות גדולות בגליל וגם ביהודה, ואפשר לקנות אדמה טובה בזול מאוד”.

*

ארבע שנות העמל והיגיעה הרבה הזיקו לבריאותו של נטר, והוא נאלץ על־פי פקודת הרופאים לשוב בקיץ 1873 לאירופה, לרפא את גופו הרצוץ. ב־22 באוגוסט הפליג באניה לאירופה ושהה שם כארבע שנים. ביאנואר 1877 נסע במשלחת לקושטא, למסור למועצת הממשלה תזכיר לטובת יהודי המזרח ומשם עלה ליפו בפעם השלישית. כעבור כמה חדשים נאלץ שוב לחזור לאירופה, הואיל ובימים ההם נתכנס הקונגרס הברליני ומיד לאחריו יצא לפעול בקונגרס המאדרידי. המוסד הצעיר הוסיף בינתיים להתפתח, אף שזכה גם לבקורת חריפה מצדדים שונים, ובפרט מצד ראש הביל"ויים יחיאל מיכל פינס שבא להשתקע בימים ההם בירושלים. על דברי הבקורת ענה נטר במכתב תשובה, בו נאמר בין השאר:

– – התוצאה המטריאלית מפעולתנו והשתדלותנו היא, כי התאחזנו בארץ במקום טוב לבריאות, בשערי יפו, בדרך הגדול העולה ירושלימה, במקום רחב־ידים ואדמה שמנה הטובה לתבואת שדה ולטעת בה אילנות, וחלק אחד ממנה כבר נטוע בעץ עושה פרי וגפנים, ומעוטר בבנינים רבים ונאים ובארות מים ודרכים טובים ומתוקנים.

והתוצאה המוסרית ממעשה ידינו להתפאר היא, כי איזה צעירים מבני עמנו אשר תעודתם היתה מלידה להיות מבקשי נדבות, עשינום לעושי מלאכה ועבודה, ותשוקה גדולה הבאנו בלב מספר גדול מצעירי אחינו בארץ־ישראל לעבודה ומלאכה והנה הם מבקשים כי נספחם אל נחלתנו ליהנות מטובה, וכעת אחינו כולם אשר בארץ הקודש הכירו לדעת את הטוב הצפון בפעולתנו". – –

בשנת 1881 בא נטר ליפו בפעם הרביעית ושמח מאוד לראות, כי המוסד נמצא במצב פריחה. “המורים, התלמידים ועבודת האדמה, הכל מעיד על עמלם בלי ליאות של העובדים יומם ולילה בחרף־נפש” – כתב נטר, בהביעו את רגשי תודתו להירש, מנהל בית־הספר, שהיה “האדם הנכון במקום הנכון”. נטר שמח מאוד לראות, כי רבים הם הבאים לבקש נטיעות במקווה־ישראל, ואף משלמים את כסף מחירן. קונים את היין הטוב מענבי הכרם, אשר שטחו הגיע כדי שישה הקטר. בשנה ההיא נמכרו 15,000 תפוחי־זהב וכמה אתרוגים כשרים, שנקטפו בפעם ראשונה. נטר היה מאושר.

ואולם באותה שנה פרצו הפרעות ברוסיה. פליטי הפרעות התחילו לעלות בהמון לארץ. נטר ראה את כל הנזק, אשר הגירת־בהלה זו עלולה לגרום לרעיון ישוב ארץ־ישראל. לו נדמה, כי מהגרים עניים, אומללים ורצוצים, עתידים להמיט שואה על עצמם ואף על הרעיון משאת־נפשם. הוא יצא בשליחות הכי“ח לברודי להסדיר שם את זרם המהגרים, הנסים במנוסה. כעשרים וארבעת אלפים מהגרים נמצאו בערי הגבול של מדינת אוסטריה. בברודי בלבד נתכנסו כשלושת אלפים פליט. הכול ציפו לעזרה. נטר נגש אל העבודה. הכי”ח וה“בורד” היהודי־אנגלי טיפלו בחומר אנושי זה ותמכו בו. את הבריאים, הראויים להקלט מעבר לאוקינוס, שלחו לאמריקה, סיפקו להם את מחסורם ואף העניקו להם די כסף להוצאות הדרך; 800 איש מהם חולים ובעלי־מומים, הוחזרו לרוסיה. 28 צעירים הועברו לארץ־ישראל, לבית־הספר מקווה־ישראל; 25 נשלחו לוינה. נטר עבד בכל חום לבו ובמיטב מרצו, ואף־על־פי־כן לא הפיק את רצון המהגרים, שלבם היה מר עליהם מיסוריהם.

במחברתו “מקווה־ישראל” מספר שלמה הללס, בשם הסופר הישיר בן־עמי, שהיה באותם הימים בברודי, כי בבקשו לדבר עם נטר, היה נטר קובע לו ראיונו רק בשעה שלוש לאחר חצות. גם אחד־העם שעבר דרך ברודי לוינה וראה את נטר בעבודתו לטובת המהגרים זכר אותו לטובה: "במסעי אשר הלכתי לוינה, היתה גם אחת השיירות שהלכה לאמריקה, ובכן זכיתי לראות את האיש המצויין, את קארל נטר, בעמדו בבית־התחנה ובחלקו כסף לכל הגולים בפנים מפיקים טוב־לב ורחמים רבים, והגולים היו שמחים וצוהלים, ותקוות טובות נשקפו ממבט עיניהם, ובנסוע המסע קראו בקול ששון: “יחי נטר!” “תחי חברת כל ישראל חברים”.

באותם הימים נתעורר הפולמוס הגדול בכל העתונות היהודית בדבר מגמת ההגירה של יהודי רוסיה: לארץ־ישראל או לאמריקה? – קארל נטר הכיר כבר מן הנסיון המר את התנאים המדיניים והאקלימיים הקשים של ארץ־ישראל. אחרי שהתבונן בחומר האנושי של המהגרים היהודים מרוסיה, שהרוב הגדול מהם לא היה מוכשר לחלוטין לעבודת־האדמה בארץ־ישראל החליט, שחומר זה – אילו היה זוֹרם בבת־אחת לארץ־ישראל – היה עלול להביא נזק גדול לכל רעיון שיבת־ציון, לפני התגשמותו. מתוך כך נתעורר וחיבר את מכתבו הגלוי לעתונות היהודית נגד זרם הגירה זה לארץ־ישראל. המכתב עשה בשעתו רושם גדול מאוד ועורר רעש ופולמוס חריף נגד נטר “הבוגד”.

ההגירה לארץ־ישראל, “העליה הראשונה”, הלכה ונמשכה. נטר נסע בפעם החמישית והאחרונה לא“י (בקיץ 1882) להתבונן שם על חייהם של העולים החדשים. משבא לארץ, ראה לפניו טיפוסים חדשים ושונים בהרבה מטיפוסי המהגרים, שהיו באים בשנים הקודמות. בין העולים היו כמה בעלי־הון, ביניהם מייסדי ראשון־לציון ומחדשי פתח־תקווה, גם ביל”ו. רבים מהעולים החדשים האלה היו באים אל נטר להתיעץ עמו. ז. ד. ליבונטין, ממיסדי ראשון־לציון, מספר בספרו “לארץ־אבותינו” (ח"א עמ' 64) על פגישתו עם נטר באלול תרמ"ב, ביום השני לבואו של נטר ארצה, כדברים האלה:

“רק אתמול באתי – אמר נטר, בשמעו את הרצאתי הקצרה – וכבר חפצתי ללכת היום לראות את החלוצים הראשונים. אולם עגלתנו נשברה ובעוד שנים־שלושה ימים אבוא אליכם ואשתדל לבוא לעזרתכם”. אני אמרתי לו, כי יש לנו האמצעים הנחוצים להתנחל על אדמתנו. אפס חסרים לנו כשלושים אלף פראנק לגמר הבאר ולכסות את יתר ההוצאות הציבוריות. לתכלית זו נסע אחד מחברינו, מר יוסף פיינברג, לאירופה להשיג בהלוואה סכום זה. “סלח נא לי, אורחי היקר, – אמר לי באהדה עמוקה – אם אומר לך, כי טועים אתם בחשבונכם. התישבות אירופים על האדמה כאדמת ארצנו, ובפרט יהודים, שבאו מארצות הצפון, שאינם מסוגלים לאקלים הארץ ואינם בקיאים בעבודת האדמה, התישבות זו דורשת הרבה כספים. אבל כל זה אינו מפחידני”. – –

אנכי ישבתי כאילם לשמע ספקנותו ביחס למצב היהודים באירופה ולעבודתנו הישובית ואמרתי לו:

“את חטאי ואת חטאי חברי אני מזכיר היום. בשמענו, כי יושב אתה בברודי ושולח את פליטי הפוגרומים לאמריקה, חשדנו בך, כי הנך נגד ההתישבות בארץ־ישראל”.

“בזאת טעיתם” – ענה נטר. “דווקא מפני שרעיון התישבות היהודים בארץ־ישראל יקר לי מאוד, כי רואה אני, שנחוץ ליהודים מרכז מדיני וכלכלי בארצנו, הלכתי לברודי ושלחתי משם את היהודים העניים לאמריקה. על יסוד רעוע כזה אי־אפשר לבנות מה שנחוץ לנו לבנות כאן”.

לבילו"יים אמר נטר:

“הריני מקנא בכם, שזכיתם לעבוד בידכם את אדמת אבותינו. מאושר הייתי אילו היה לי הכוח לעבוד עימכם. לדאבוני זקנתי וחלשתי מעבודה כזאת. ואולם הנני מבטיחכם, כי בשובי לפאריז ארעיד שם עולמות ואעשה בשבילכם כל מה שיהיה באפשרותי”.

אולם נטר לא זכה לסיים את המעשה הרב אשר הבטיח. בהושענה־רבה שנת תרמ"ג (שני באוקטובר 1882) מת יעקב קאפל, המכונה קארל נטר, בשנת החמישים ושש לחייו, על משמרתו הקדושה לו, במקווה־ישראל, – המשמרת שלמענה חי ופעל, והקדיש לה מיטב שנותיו.

מותו זיעזע את מכריו הקרובים והרחוקים ואת כל אלה, אשר התחילו כבר להתענין בניצני התחיה העברית וההתישבות על אדמת ארץ־ישראל. הבארון אדמונד דה־רוטשילד כתב לרב צדוק הכוהן: “הנני מצטער מאוד על נטר המת; הוא היחיד, אשר בטחתי בו, כי יעשה את אשר חפצתי בארץ־ישראל”.

(תרי“ב־1852–תרס”ה־1908)

יהושע שטאמפר, האיש המופלא שעלה ברגל מהונגאריה לארץ, והיה אחד ממיסדי ובוני המושבה העברית הראשונה פתח־תקווה, נולד וגדל בעיר שטיין־אמנגר בהונגאריה. אביו היה דיין בעיר. אחרי למדו בחדר ובבית־הספר התיכוני שבעיר, הלך ללמוד בישיבה של ר' עזריאל הילדסהיימר, אחד מחובבי־ציון הראשונים שהיה אחר־כך לרבה של ברלין. אבי יהושע, אשר שנא את המשכיליות, שדבקה בבנו בישיבת הרב הילדסהיימר, חדל לתמוך בבן והוא נאלץ לצאת מהישיבה. לאות מחאה עזב את בית אביו ונסע אל דודו אליעזר ראב, שגר יהודי יחידי בכפר קטן סנט־אישטוון. בבית דודו היה למורם של הילדים.

הדוד אליעזר ראב – שהיה אחרי־כן גם הוא אחד ממיסדי המושבה פתח־תקווה – עמד אז בחליפת מכתבים עם ראשוני חובבי־ציון – ר' צבי הירש קאלישר, ר' אליהו גוטמאכר, ועם קארל נטר ואחרים. בהשפעת המכתבים, שדודו נתנם לו לקריאה, חדר גם אל לב יהושע רעיון שיבת־ציון. העלם שקע במחשבות ובתכניות איך להחיות את מולדתנו הקדושה ולבנות את חרבותיה. תכניתו היתה פשוטה: לעלות־רגל בלי שהות לעיר־הקודש, ליסד סביב ערי הקודש ירושלים, חברון, צפת וטבריה מושבות־ישיבות, שחצי היום יעבדו בהן עבודות־שדה ובחצי־היום השני ילמדו תורה. נלהב לרעיונו לא יכול עוד הבחור לשקוט בגלות ונתמלא תשוקה לנסוע תיכף לארץ.

אמנם לא היו לו אמצעים, אך לאידיאליסט הנלהב לא היה מעצור. הוא התחיל מיד ללמוד גיאוגרפיה מספרים לועזיים וחקר ודרש אחרי הידיעות שיקלו עליו את העליה ברגל. רושם חזק, שהחיש את עלייתו, עשו עליו הבחירות לפרלאמנט הראשון בהונגאריה. הוא ראה עם נוהר בהמוניו אל הקלפיות כדי להחליט על גורלו ושמע את שיריהם הנלהבים. החזיון הציבורי הזה הרהיב את לב הבחור והחליט להקדים כאפשר לעלות לארץ, כדי לזכות ולראות, בלכת עם־ישראל בשירים לאומיים גם הוא אל הבחירות לפרלאמנט הראשון בירושלים… כעבור זמן קצר עזב שטאמפר את ארץ מולדתו, את עירו, אבותיו, קרוביו ויצא ברגל בדרך ארוכה ומסוכנת לארץ.

מהונגאריה הלך לסרביה ועבר בארצות הבאלקן. ימים ולילות רבים הלך בדרכים הקשות והמסוכנות, ויש שנדד בלי לחם לאכול ומים לשתות, עד שהגיע אל העיר סאלוניקי.

בסאלוניקי נכנס אל בית החכם־באשי, התוודע אליו ותיאר לו את תלאותיו בדרך ואת מטרתו להגיע בהקדם לארץ־ישראל. החכם־באשי האיר לו פנים וביקש אותו להשתקע בסאלוניקי, אך שטאמפר סרב. ארץ־ישראל היתה מטרתו ולהגיע אליה היתה שאיפתו האחת. החכם־באשי נתן לו מכתב, ועל־פי מכתב זה נתקבל בספינה לנסוע חינם עד סמירנה. זה היה חלק הדרך האחד, שנסע ולא הלך ברגל. מסמירנה הוסיף ללכת ברגל ימים רבים, סבל מחום וגשם, מרעב וצמאון, עד שהגיע כל עוד חיים בו, לעיר צפת שבגליל העליון. גם בצפת לא רצה יהושע לשהות הרבה, כי השתוקק לראות את עיר־הקודש ירושלים.

יהושע שטאמפר

לבסוף בא לירושלים. אחרי עשותו זמן־מה בעיר הזאת, השיאו לו בת של מקבל־חלוקה עם נדוניה חודשית מקיצבת החלוקה, כדי שישב וילמד תורה. יהושע שטאמפר נכנע לגורלו, ישב באחת מישיבות ירושלים ולמד. בעיניו הרואות ישרה, הבין מיד ללבות התלמידים האחרים שבישיבה, היושבים על הגמרא, והתורה אינה להם אלא קרדום לחפור בו ולקבל בעד תלמודם 50, 80, 100 פראנק לחודש מכסף־החלוקה. רעד אחזו בזכרו את רעיונו הקדוש. ולא עוד אלא שהצעיר הנלבב ראה סביבו גם עוול ועיוות־דיון. בכל אלה רצונו החזק לא רפה ואת רעיונו לישב את אדמת ארץ־ישראל בלומדי־תורה עובדי־אדמה לא זנח.

באותם הימים התוודע אל שני אנשים חרדים בלב תמים, שהתלהבו גם הם בחשאי לרעיון הכמוס של ישוב א"י, – בחשאי, כי לדבר בגלוי בין בעלי־החלוקה בירושלים על דברים כאלה היה בחזקת סכנת־נפשות. השלושה באו חדר בחדר ומאחורי דלתיים סגורות המתיקו סוד על תכניותיהם, איך לקנות שטח קרקע בעד המושבה העברית הראשונה. הכל נעשה בסתר מיראה את הרבנים, שמינו מרגלים לשמור את צעדי שטאמפר ואנשי־בריתו בכל אשר יפנו ויעשו. ראשי ירושלים חששו לעבודת־הישוב החדש, פן תפנה מהם את זרם הנדבות שניתנו לתלמוד תורה, אבל יהושע שטאמפר וחבריו־לדעה לא נבהלו. יום אחד נסעו מירושלים לסביבת חברון לחקור את אדמת “סן־נברה” ולקנותה בשביל מושבתם. כשנודע הדבר לבעלי־החלוקה, שכרו חבורות אנשי־אגרופים להכותם. אבל שטאמפר וחבריו ההונגאריים היו בני־חיל ועמדו בפני המתנפלים. מסיבות שונות לא נקנתה אדמת “סן־נברה”. שטאמפר לא נח ולא שקט עד שנקנה כעבור זמן קצר שטח באדמת הכפר הערבי “א־מלבס” אצל נהר הירקון, מסע שתי שעות מיפו, ונוסדה המושבה העברית הראשונה בארץ – המושבה שקראוה בשם פתח־תקווה ושהיום הנה הגדולה במושבות.

המושבה נוסדה ונבנתה ובכל שנות חייו הבאות היה שטאמפר ראש הוועד והעסקן החביב והמקובל, היועץ המסור והמגן עליה בנשק ביד. הוא ראוי להקרא אבי פתח־תקווה, אבי המושבה הראשונה בארץ. מיסדי המושבה, ויהושע שטאמפר בכללם, לא יכלו נשוא בעת הראשונה את אויר־הביצות של המקום. כנגע היו להם יתושי־הקדחת שבאו מהביצות אשר סביב הירקון. הללו עטו כעננים אל מקום מושב החלוצים. מחנות היתושים חדרו בעד הסדקים בקירות של סוכות המתישבים ובעוקציהם הרעילו את גופותיהם והחליאום בקדחת.

קשה היתה מכת היתושים בעקיצותיהם המכאיבות כשלעצמה, אך קשה ממנה הקדחת התכופה. אבל החלוצים התחזקו במקומם ולא חפצו לעזוב אותו. הם, נשיהם וילדיהם נפלו למשכב, הבריאו ושוב חלו וכן חוזר חלילה. אחדים רעדו כל־כך בקדחתם, שהרעדה הפילה אותם ממיטתם. קברים חדשים נוספו מזמן לזמן ומצבות חדשות הוקמו על שפת נהר הירקון. למרות כל אלה, לא היתה אף לאחד מהחלוצים נטייה לחזור אל חיי החלוקה וספסל־הישיבה השקטים. אמנם סוף־סוף נאלצו לעזוב לזמן מה את ביצות הקדחת ויהושע שטאמפר והחלוצים האחרים התישבו במרחק חמש פרסות ממושבתם על גבעות החול של הכפר הערבי יהודיה. שם חפרו באר עמוקה ובכל יום בבוקר ובערב הלכו בדרך הארוכה לעבודתם במושבתם וחזרה.

על שטאמפר וחבריו הוטל להלחם כאריות לא רק במכשולים הטבעיים, כי אם גם בתושבים הערביים הפראים־למחצה. מיד, כשהחלו לבנות את המושבה, החלו גם התנפלויות מצד הפלחים השכנים והבדוים. ההתנפלויות נערכו לשם שוד וביזה. המתנפלים היכו זקן ונער, גזלו סוסים ושאר בהמות ולעתים הפשיטו את האכרים ערומים בשדות. בעת התנפלות גדולה אחת, התפרץ שטאמפר כשהוא רכוב על סוסת השומר היהודי הראשון במושבה, הבדווי־היהודי מארם־נהרים אבו־יוסף, בעוז־רוח אל בין שורות המתנפלים וגרש אותם באומץ־לבו.

יהושע שטאמפר היה יהודי מאמין והתאמץ לחנך את המושבה ברוח הדת. ואולם, כשהרגע דרש להגן בנשק ביד על כבוד המושבה, רכושה וקניניה, לא נמנע מעשות זאת גם בשבת. במעשה שבא לידו הוכיח בלי היסוס, כי לשמור על כבוד האומה היא מצווה קדושה לא פחות משמירת יום־השבת. ומעשה שהיה כך היה:

הכפר הערבי א־מלבס נחרב מעט־מעט, ועל חרבות הכפר הדל נבנתה המושבה היפה והעשירה. ערביי א־מלבס ערכו התנפלויות על המושבה, עקרו את אבני־הגבולות, סתמו פה ושם את תעלות־הגבולות והשתדלו להרע בדרכים שונות. פעם בשבת, בשעה שאנשי המושבה התפללו בבית־הכנסת, התנפלו על המושבה. היהודים הדתיים לא מיהרו להפסיק את תפילתם ולאחוז בנשק. הם יראו מחלל את השבת. לא כן שטאמפר המאמין והחרד גם הוא. הוא הפסיק את תפילתו כששמע את היריות, השליך מעליו חיש את טליתו, פרץ במרוצה מבית־הכנסת אל ביתו, תפש את הרובה ורץ בחזרה אל בית־התפילה. הוא פנה אל כל המתפללים וקרא כי יסירו גם הם את טליתותיהם, יקחו את נשקם ויגנו. הוא התיצב בראש האכרים המזויינים והערביים שנתקלו בהתנגדות חזקה, נסוגו וחדלו מהתנפל. כן למדו המתישבים להגן בנשק ביד על עצמם ועל אשר להם, על כבוד הישוב הצעיר ועל כבוד היהודים בעיני הערביים.

על פתח־תקווה שמר שטאמפר כאב המשגיח על ילדו. כאשר רבו הבנינים וההתנפלויות מעטו, עזב לזמן מה את המושבה ונסע לחוץ־לארץ לפעול בעניניה. הוא בא לארצות הברית, לבירות אנגליה וצרפת ואחרי־כן לערים החשובות ברוסיה. בביאליסטוק עשה רושם גדול על רש"י פין, שהתפעל מידיעתו העמוקה את המצב הכלכלי והמדיני של הישוב היהודי בארץ בזמן ההוא.

שטאמפר חזר למושבתו והשתדל לשמור על אופיה הדתי ושהרוח החופשית לא תחדור אליה. לחלום־חייו זה נשאר נאמן עד זיקנה. וזכור בנידון זה מאורע אחד: הדבר אירע אחרי פרעות־אוקטובר בשנת 1905 ברוסיה. קומץ פועלים עבריים קטן עבדנו בפתח־תקווה והגיעו אלינו בדרך הבאנק העברי השמועות המעציבות על הפרעות. עבדנו בשדה בשעה שהגיעו הידיעות ועינינו חשכו. כמשותקים עמדנו וראשינו מורדים מעלבון וכאב. לא יכולנו לעבוד. אף שהיו שעות אחדות עד לגמר־העבודה, שמנו את כלי־העבודה על כתפינו, ובלי אומר ודברים חזרנו אל המושבה. זו היתה הפעם הראשונה ששבנו מן העבודה בלי קול־שיר. ימים אחדים לא עבד אף אחד מאתנו. אומללים היינו, העובדים בשדות ארץ־ישראל וחופרים באדמתה הקשה, כאשר נודע לנו כי בו בזמן מתבוסס עמנו בדם במקומות הגלות שעזבנו. אומללים היינו בעינינו על אשר לא יכולנו לעמוד בשורות ההגנה העצמית, שנלחמה באומץ־רוח בעד כבוד עמנו. את צערנו החלטנו להביע בנשף־חנוכה, אשר את הכנסותיו הועדנו לקרן ההגנה העצמית ברוסיה.

במושבה היו מהלכות אז מעשיות של שטות על הפועלים. אמרו עלינו כי מהפכנים ואנארכיסטים אנו ובאנו אל האכרים לגזול מהם את כרמיהם ופרדסיהם. ועד המושבה שבראשו עמד שטאמפר, לא האמין במעשיות אלו, ואולם לא יכול למחול לנו את הדעות החופשיות שגרמנו להפצתן בין בני־הנעורים במושבה. ויהושע שטאמפר הודיע לנו בשם ועד־המושבה כי לא ירשו לנו בשום אופן לערוך את הנשף. אולם גם אנו החלטנו בכל תוקף לקיים את הנשף. ראינו מראש שתהיה התנגשת קשה בינינו ובין ראש הוועד, אך החלטנו להלחם בעד חופש הדיבור המושבה העברית הראשונה ולנצח.

להשיג בנין ציבורי במושבה בשביל נשפנו לא יכולנו עוד להעלות על דעתנו. עברנו מבית לבית להשיג בכסף אולם פרטי, אך בכל מקום שנכנסנו השיבו את פנינו. הודיעו לנו על פקודת ראש הוועד לבלי להשכיר לנו חדר לנשפנו, והעובר על פקודת הוועד ייענש. האכרים הצעירים יותר והחופשים בדעה, שהבינו לרוחנו, פחדו גם הם להשכיר לנו מקום. ימים ולילות אחדים חיפשנו במושבה מקום עד שאכר אחד ריחם עלינו והשכיר לנו את ביתו בכסף. בהוודע הדבר לועד המושבה, שלח להתרות באכר, שאם נשף־החנוכה ייערך בביתו יחרימו אותו, לא יקבל עזרת רופא המושבה במקרה מחלה, לא יינתנו לו מים, ילדיו לא יתקבלו לבית־הספר, את נחלתו לא ישמרו ועוד גזרות כיוצא בהן. גם האכר הזה נפל לבו עליו, ובידעו את יהושע שטאמפר כי יוציא לפועל את התראתו, הצטדק לפנינו על אשר איננו יכול להרשות לנו לסדר בביתו את נשפנו.

הגיע הערב, שלפני היום הקבוע לנשף, ואנו חלטנו לערוך אותו באחד החדרים שבהם גרו הפועלים. קטן וצר היה החדר, אבל ברירה אחרת לא היתה. ראש־הוועד לא נח ולא שקט גם עתה ושלח שמשים אל בעל־הבית בדרישה לבלי תת לסדר את הנשף בביתו. האכר ענה שהוא מוסר את ביתו לרשות הוועד ויעשה בנו הוועד כרצונו. בינתיים – וחברינו וידידינו שהיו מפוזרים בכל מושבות יהודה, התקבצו למרות הגשם לפתח־תקווה, וגם אכרים בודדים ובניהם הרהיבו לבוא אלינו. ראש הוועד לא נח גם הוא ושלח אל מקום הנשף בדווים שחורים אחדים ומזויינים היטב, שיתיצבו אל הפתחים ולא יתנו להכנס. בראותנו את השערוריה העלולה לפרוץ, העמדנו גם אנו חברים חזקים וזהירים על־יד הדלתות ומנענו ביגיעה רבה בעד מריבה בינינו ובין השומרים הערביים.

נשף החנוכה עבר בשלום. הרגשנו את עצמנו מנצחים ובפעם הראשונה השמענו בגלוי באזני צעירי המושבה על שאיפותינו שבגללן באנו לארץ־ישראל; הכרזנו על העיקרים שלנו, הודענו על מלחמתנו בעד עבודה עברית במושבות ונגד הריאקציה של חלק מהאכרים. הדברים והעובדה ששלחנו את הכנסת הנשף, אילו מאות פראנקים, לקופת חברי ההגנה העצמית ברוסיה – השפיעו על יהושע שטאמפר והוא נוכח בטעותו. הוא ראה בנו לוחמים נאמנים לדעות החופש ואנשים מסורים לעבודתנו, הנכונים להקריב את נפשם בעד כבוד וקיום הישוב היהודי. דעתו עלינו השתנתה לטובה והוא הכריז על כך בגלוי. וכאשר גנבו את ספריתנו, ספרית הפועלים הראשונה בארץ־ישראל, כדי שלא נפיץ את דעותינו ברבים, – התפטר יהושע שטאמפר בגלל הדבר הזה מעבודתו בוועד המושבה. כספרן, הלכתי, בשם הפועלים להודיע לוועד המושבה על הגנבה וקבלתי מענה שיגרשו אותנו כליל מהמושבה… אך בה בשעה שמעתי את דבריו הנלהבים של שטאמפר, שעל ועד המושבה לעשות שלום אתנו, מפני שגם אנו באנו, כמו האכרים לפנים, כאידיאליסטים להקריב את נפשנו בעד תחית העם. לדאבוננו, היתה יד הקנאים על העליונה ואפילו שטאמפר לא יכול להכריע לטובתנו. קשה ההשפעה לטובה… החרם נגד הפועלים התלקח והלך…

יהושע שטאמפר היה אחד הבודדים בפתח־תקווה שהרגישו בסכנה הצפוייה למושבה בהיות אדמתה מעובדת בידים זרות בעיקר. אמנם הוא לא תפש את שאלת העבודה העברית בכל היקפה, אבל ברור היה לו ערכה הלאומי ואף ניסה להגשימה במציאות. “פרדס”, הסינדיקאט הגדול של פרדסי מושבות יהודה, נוסד ושטאמפר היה אחד המעטים שדרש בתוקף, כי הסעיף על עבודה עברית ייקבע בתקנות וגם יישמר בפועל. הוא העביר את הסעיף למרות התנגדות חזקה. בשאלת העבודה העברית לא רק דרש נאה, כי אם קיים את העיקר הזה, ככל שהרשוהו כוחותיו. בפרדסו עבדו תמיד, בין הפועלים הערביים, גם מספר פועלים עבריים.

ועוד עובדה אופיית; הפועלים ניגשו לערוך הצגת חזיון במושבה. ההכנסה נועדה לטובת קופת־חולים שלנו. בהשתתפות הסופר א. נ. גנסין, שהיה אז בפתח־תקווה, הצגנו את הדראמה של דוד פינסקי “די פאמיליע צבי” באידיש. הדבר עלה בעמל רב לא. נ. גנסין לחנך אותנו בתפקידינו. אך הכת הקנאית במושבה לא חפצה בשום אופן להרשות מעשה “חילול־השם” כהצגת מחזה במושבה. הם השתמשו באמצעים שונים להפריע את הצגתנו, ואפילו במעשי אלימות. הם באו אל יהושע שטאמפר לטכס עצה עמו ולבקש ממנו ברכה למעשיהם. אך הוא ענה להם כדברים האלה: “אחי היקרים, חידלו ממלחמתכם, לא תנצחו. והיודעים אתם מדוע? מפני שהם אפיקורסים אמתיים, מוכנים להקריב את עצמם בעד רעיונות החופש, ואתם – אינכם חרדים אמתיים”…

בן חמישים וחמש מת האיש, בשנת 1908, בפתח־תקווה. כאכר עני נפטר לאחר שהקריב את חייו בעד המושבה. להלווייתו נקבצו באי־כוח מוסדות שונים מהישוב הישן והחדש. הספידוהו גדולי הרבנים בארץ. את ההספד הלבבי ביותר נשא הרב קוק. חלק גדול מהפועלים העבריים לא הלכו לעבודה באותו יום וליוו למנוחת־עולם את החלוץ והלוחם יהושע שטאמפר, מיסד המושבה הראשונה.

                רחוב חובבי־ציון בפ"ת לפני מלחמת העולם הראשונה

(תקצ“ח־1838–תרע”ג־1913)

אחד האישים המצויינים מילידי ירושלים – לוחם ראשון ורב־מרץ בעד הכנסת שיטה וסדר בכספי־החלוקה, שישתמשו בהם לצרכים פרודוקטיביים ולעבודה נושאת־פירות. הוא היה גם הראשון מיהודי ירושלים, שההין ויצא לשבת מחוץ לחומת העיר העתיקה ויסד שכונה חדשה במקום בלתי־מיושב. וחשוב מכל, שהיה אחד הראשונים בזמן ובמעלה לייסוד המושבה הראשונה פתח־תקווה. למען הכיר יותר את יואל משה סאלומון “איש העצה והמעשה”, כפי שציין את אישיותו יחיאל מיכל פינס, שידעו והכירו מקרוב, עלינו להזכיר את אביו ואבי־אביו, שמהם נחל את רעיון ישוב ארץ־ישראל.

אבי־אביו, ר' שלמה זלמן צורף, כפי שקראוהו בירושלים, היה מעשרת האשכנזים הראשונים שהתישבו בירושלים עוד בשנת תקע"ב, בזמן שפרצה מגפה גדולה בגליל העליון. בהתישבו בירושלים ובשימו לב לנעשה בחוגי החלוקה, החל להשתדל אצל הממונים על החלוקה, שיפרישו אחוז מהכספים לבנין בתים וחצרות בירושלים בעד כל כולל, ובדרך זו יהפכו את החלוקה למקור חיים לישוב. עקב הרעיון הזה בלבד רדפוהו אנשי החלוקה הקנאים. הם טענו שכספי החלוקה באים רק למען חלוקתם בין הנצרכים ולא למטרות אחרות. המחלוקת העצומה בין ר' שלמה זלמן צורף ובעלי־החלוקה, שנקראה “מחלוקת החצר והחורבה”, הפריעה לסאלומון הזקן בהגשמת תכניותיו הישוביות.

אחרי שתדלנות רבה עלה בידו לגאול רק את “החורבה” של ר' יהודה החסיד מידי הערביים שהתישבו בה ולהחזיר אותה לרשות העדה האשכנזית, שעשוה לבית־הכנסת היפה הקרוא “בית יעקב”. בנו ר' מרדכי סאלומון, גמר את הפעולה שהחל אביו. הבן השיג רשיון מהממשלה התורכית לבנות את בנין בית־הכנסת. ר' מרדכי סאלומון לא הסתפק בפעולה זו, כי רצה לכונן משק כפרי חקלאי. הוא עזב את ירושלים, זמן רב לפני היות סימן לישוב עברי חקלאי בארץ, והלך לסביבת עזה וחכר שם את הכפר גזזי לעבדו בידי אריסים יהודים. כשבא השר משה מונטיפיורי להתיעצות בדבר העזרה ליהודי הארץ, שיוכלו להתכלכל מיגיע־כפיים, מסר לו ר' מרדכי סאלומון תזכיר על קניית שדות וכפרים בעד בני ירושלים, שיתישבו בהם ויעסקו בתורה ובעבודה, דהיינו, יעבדו חצי יום ובחצי השני ילמדו תורה.

יואל משה סאלומון

הרחיק ללכת מאביו בהלך מחשבותיו ומעשיו – ר' יואל משה. הוא נולד בשנת תקצ"ח בירושלים. בעודו נער הצטיין בכשרונותיו בלימודים ובהגיון. הוא חונך בחינוך הירושלמי של החרדים, באחת הישיבות הגדולות והטובות, ורבו היה ר' שמואל סלאנט. היה מהתלמידים המצויינים בישיבה ובגלל בקיאותו הרבה וזכרונו הבלתי־מצוי נחשב לעילוי. התלמיד הטוב יואל משה לא הסתפק בשם, שיצא לו בירושלים. הוא הכיר את מארת החיים הסובבת אותו והחל לשאוף לפעולה ממשית. בהיותו צעיר עזב את ירושלים ויצא חוצה־לארץ ללמוד מלאכה ומקצוע טוב, כדי להתפרנס ממנו ולא להזקק לחלוקה ולחיות חיי בטלה. הוא השתלם בעבודת הדפוס. בחזרו מחוץ־לארץ ירושלימה, יסד בית־דפוס, שבו עסוקים מצאצאי משפחתו עד היום. מלבד זאת עורר את אנשי ירושלים להגדיל את הישוב העברי בעיר.

הישוב היה צפוף בין חומות העיר העתיקה, אשר כל הבתים והחצרות שבה היו קנינים של ערביים. הוא עמל הרבה להשפיע על יהודי העיר לבנות שכונה חדשה מחוץ לחומות. בשנת תרכ"ו מצא ששה חברים־לדעה, וביניהם ר' יהושע ילין, אבי ר' דוד ילין, שהסכימו לתכניתו. הם התאחדו וקנו שטח קרקע בדרך ירושלים־יפו והיו הראשונים לבנות בתים וחצרות מחוץ לעיר העתיקה. לשכונה החדשה והראשונה בירושלים קראו בשם “נחלת שבעה”, על שם שבעת מיסדיה הראשונים. לא עברו שנים אחדות ויהודי ירושלים החלו ליסד חברות לבנין שכונות כאלה. סאלומון היה יועץ לכול במעשיהם – וכן החלה התקופה החדשה בישוב, הידועה בשם “תקופת התחיה ובנין ירושלים”.

לר' יואל משה היה גם כשרון ספרותי־פובליציסטי, וכאשר י. בריל הוציא לאור בירושלים את עתונו “הלבנון”, היה ר' יואל משה אחד מעורכיו וכתב מאמרים חתומים בפסיבדונים “אים”. לאחר זמן הוציא לאור בעצמו דו־שבועון בשם “יהודה וירושלים”, שהתקיים שנה, מי“ד אדר תרל”ז עד כ“ו אדר תרל”ח. בו כתב הרבה מאמרים לעורר את יהודי ירושלים לעבודת־אדמה. במאמריו המכוונים לחובשי הישיבות הירושלמיים הוכיח את הברכה הצפונה לאנשים בעבודת־האדמה. הוא התווכח גם עם האנטישמיים, המחליטים שאנו עם “החי על האויר” ואין לו חשק לעבוד. אבל רעיונו העיקרי היה ש“טובה תורה עם דרך־ארץ”.

עוד בגליון הראשון של עתונו יצא במאמר ראשי בסיסמה: “ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פרים”. ובמאמר כתב בין השאר: – “הבה אחים יקרים! תנו ידכם גם למפעל הנשגב הזה (ישוב הארץ ועבודת האדמה), הקבצו יראי ה' ותופשי התורה! אשר כמה לבכם וצמאה נפשכם לארץ נחלת אבותיכם – הבו נא חושבי שמו, אשר געלה נפשכם הטהורה בלחם העצבים ותצפו לצאת חפשי מעצבכם ומרוגזכם ולאכול מפרי יגיע כפיכם. התעוררו אחרים יקרים, נקרבה אל המלאכה, אל נא נשים תקוותנו אל אחרים. התעוררו אחים יקרים! תנו יד לאדמת נחלת אבותינו! נעבד נא את האדמה הק' ונחבק רגביה, וגם היא תחליץ לנו שדיה, תחבק בשמחה את בני שכולה” – –

למעלה משנה הטיף ר' יואל משה לעזוב את הבטלה שבחיי־החלוקה ולעסוק בעבודה מועילה, עד שהקים נגדו שונאים רבים מבין “ממוני החלוקה”, וביחוד מן העדה האשכנזית שכינו אותו בשמות־גנאי: “משכיל” ו“אפיקורוס”. יש לשים לב, שדבריו היו חדשים ומושבה חקלאית עוד לא היתה בנמצא בארץ. הוא הפחיד במאמריו את הירושלמיים ואת העתון לא יכול להוציא יותר משנה, בגלל התנגדותם של יקירי ירושלים. אולם בין המוני העיר היה “משה המדפיס” חביב ואהוב מאוד ובמאמריו פעל למענם טובות רבות. באחד ממאמריו בעתונו קרא לכל אלה, לאמור: “החפצים לתת ידם בהתנחלות אדמת קדשנו, התחברו לאגודה אחת, יסירו מהם בדבר הזה כל ריב וכל פירוד והיו יחד כספרדי, כמערבי, כאשכנזי, וכולם יבחרו מתוכם ברוב דעות אנשים אשר יבחרו לנו את נחלתנו במקום דשן ושמן ומוצא מים ואחרי־כן יסדרו החברה על מכונה, ולפי גודל השדה כן יגדל מספר החברים וצריכים לבחור בראש את כל אלה היותר מוכשרים להיות החלוצים לפני אחיהם ולהרים־נס, ואחרי־כן יבואו לאט לאט יתר החברים אל המנוחה ואל הנחלה”.

הדברים נשאו פרי. כי סאלומון לא היה רק איש־דברים. אחרי דבריו באו מעשיו. הוא יסד אגודה בת מאה חבר, שגמרה אומר לעלות על הקרקע וליסד את המושבה הראשונה בארץ. לאגודה נתנו שם: “חברת ישוב ארץ־ישראל”. יואל משה ואגודתו קנו שטח קרקע בסביבת יריחו. מכשולים ומכשילים רבים עמדו לקנייתם, עד שבטלה וחברים רבים רפו ידיהם ואת כספם הוציאו מהקופה הכללית. אבל את ר' יואל משה לא הבעיתה אי־ההצלחה בקנייה ראשונה זו. הוא התאגד עם האנשים המצויינים בירושלים של אז – דוד מאיר גוטמן, זרח בארנט, אליעזר בן ר' שלמה ראב, מיכל ליב כ"ץ, יהושע שטאמפר ואחרים ונסע אתם וקנה את שטח האדמה ליסוד המושבה פתח־תקווה. בתיווך סגן־הקונסול האנגלי ביפו מר אמזליק, קנו מהיווני קסאר את הכפר הערבי א־מלבס, ליד הירקון. י. מ. סאלומון ודוד גוטמן ההונגארי נסעו לראות את הנחלה.

בבואם אל המקום, מצאו שם בתים־רפתות אחדים מחמר וערביים ערומים־למחצה ואכולים מקדחת הביצות אשר מילאו את הנחלה. עיני דוד גוטמן, שהיה סוחר עשיר בהונגאריה, חשכו בראותו את התמונה המדאיבה של הנחלה הקנוייה, והוא פנה ואמר אל סאלומון: “האם בעמק העכור הזה אתה אומר להושיב אותנו ואת חברינו למען אשר יסופו פה?” – אך סאלומון ענה לו: “אחי, דברי נביאים הולכים ומתגשמים לנגד עינינו והעמק העכור הזה יהיה לפתח־תקווה”.

“הלבנון” שיצא לאור בעריכת יואל משה סאלומון

בשם האחרון הזה כינו המיסדים את המושבה החדשה. שלושה ימים ושלושה לילות שהה יואל משה יחידי במקום השומם וישן על מחצלת פרושה על הקרקע, כדי לקבל מושג נכון וידיעה ברורה מטיב הנחלה והסביבה והשכנים הערביים והאקלים. אחרי הווסד המושבה חדל מכתוב מאמרים והפסיק להוציא את עתונו. הוא התמסר ליצירת ובנין המושבה הראשונה ולעבודת־האדמה. הוא בא לידי מסקנה, שרק על ידי עבודת־אדמה ישובו ארצנו ועמנו לתחייה ועבד בעצמו וקרא גם אחרים לעבודה. במכתב מאותו זמן לאחד מידידיו, הביע את דעתו זו בדברים לבביים ופשוטים: “כתתו עטיכם, סופרים, לאתים, רב לכם הגות ואמור דברים, צאו מעולם ההגיון והדיבור אל עולם הפעולה. רב לך, אומרה נפשי, רב לך דבר שפתים, צאו אל עולם העשיה, אשר כל פעולה קטנה בכל זאת טובה היא מרבבות דברים ולהג הרבה… קום ועשה! המלים האלה דופקים בי בחזקת היד וממלאים את נפשי רגשות חדשים אשר לא שערתים… הנני עוזב את מלאכת הדפסת “יהודה וירושלים” וימתקו לי רגבי האדמה אשר אשדד, מאלפי דברים ונאומים רבים…”

הרבה יסורים וצער נשא ר' יואל משה בפתח־תקווה בשנותיה הראשונות. אחדים מחבריו שהיו אתו במושבה מתו מקדחת צהובה, אחדים ברחו מן המקום, אבל הוא נאחז בעקשנות כגיבור בשדה־המלחמה. שנים לא מעטות חי ופעל במושבה. כאשר התבססה ומצבה היה איתן, עזב אותה מסיבות שונות וחזר והתישב בירושלים. שם המשיך לעסוק בצרכי ציבור ובגלל שכלו החריף, לבו הטוב ונימוסיו היפים נתחבב על הקהל. גם בשבתו בעיר־הקודש, לא זנח עוד את רעיון הישוב החקלאי ובהיותו בן שבעים שנה יסד אגודה לקניית קרקעות ליד ואדי־איל־עאריש. כה עמד בו מרצו גם בימי זיקנה ושיבה ובן שבעים וארבע היה במותו. הוא מת לאחר מחלה קצרה ביום ב' חשוון תרע"ג, בעוד ליחו לא נס ולא כלה כוחו.

(תר“ג־1843–תרצ”ו־1936)

זרח בארנט, אחד מהמיסדים של פתח־תקווה; מיסדו ובונהו של הישוב היהודי ביפו; אחד המשתתפים בועידה הראשונה של חובבי־ציון בקאטוביץ – נולד ברוסיה בעיירה הקטנה ציטוביאן בפלך קובנה. היה אחד התלמידים הטובים בישיבה הקובנאית, בה הורה אז הרב חיים קרויז, שהיה חובב־ציון נלהב. זרח בארנט ישב ליד שולחן רבו והקשיב בתשומת־לב לדבריו הנעימים על חיבת־ציון. הרב, בראותו את התפעלות תלמידו, הבטיחו, כי לכשיסע לארץ, יקח גם אותו. באותם הימים בא יהודי עשיר מלונדון לבקש בישיבה הקובנאית בחור למדן חתן לבתו ובחר בזרח בארנט. זרח לא רצה להפרד מרבו שהבטיח לקחתו ארצה־ישראל. “רבי יהיה בארץ־ישראל ואני אשב בלונדון?” – אמר, אולם הרב חיים קרויז יעצו לנסוע ללונדון וברך אותו, שיזכה לבוא בקרוב לארץ־ישראל וזרח עשה כדבר רבו, נסע ללונדון והיה סמוך שם על שולחן חותנו.

כעבור שנים אחדות אמר לו חותנו, כי אין זה נאה להיות סמוך כל הימים על שולחן החותן, אלא על כל איש “לעשות חיים” לעצמו. בארנט החל לעבוד כשכיר־יום, בשכר לירה אחת לשבוע, שמונה־עשרה שעות במעת־לעת וסידר לו עסק לעצמו. עשה חיל בעסקיו, אבל חפצו לשמור את יום השבת היה לו למכשול. כחמש שנים עבד כאיש־תעשיה זעיר בלונדון ואחרי־כן סחר עם לייפציג, פאריז, בלגיה עד שצבר הון של 500 לי"ש. בלונדון נודע בין החוגים היהודיים כחובב־ציון נלהב. משולחים של ארבע הערים הקדושות בארץ־ישראל, וביחוד מירושלים, החלו לבקרו בביתו, והללו הלהיבו בסיפוריהם את רוחו עוד יותר. הוא לא יכול לשקוט בלונדון, ואחרי היותו לנתין אנגלי עזב את אנגליה ואת מפעלו ועם בני ביתו נסע ובא ארצה־ישראל, בשנת 1871, בלי דעת מראש במה לעסוק בה.

*

בעיר יפו לא היה עוד כדי מנין יהודים. שמונה יהודים ישבו בה. ה“חוף” הרשמי לא היה אז ביפו, כי אם בירושלים, ובמקום שעומדים היום בניני פקידות החוף, היתה חומה עבה. דרך פירצה קטנה בחומה זו היו עוברים הנוסעים עם חפציהם מן הסירות אל היבשה. ביפו היה על זרח בארנט לחכות, ככל הבאים באניה, 15 – 20 יום עד שתזדמן שיירה לעלות על פרדות וגמלים ירושלימה. עלייה זו נעשתה ביום, כי בלילה היתה הדרך מסוכנת.

בירושלים התוודע אל חולמי חלום ישוב ארץ־ישראל – יואל משה סאלומון ודוד מאיר גוטמן מהונגאריה והצטרף לחבורתם. בינתיים יסד עסק בירושלים והפסיד את כספו עד הפרוטה האחרונה. לאחר שנה וחצי נאלץ לעזוב לזמן מה את הארץ, להשאיר בירושלים את אשתו וילדיו וחזר ללונדון. שם חזר לעסקו הראשון ועשה לו שוב הון זעיר. שב ארצה־ישראל והחל לבנות עם עשרת הבונים הראשונים במאה־שערים. כן יצא עם מיסדי פתח־תקווה לקנות את שטח הקרקע בשביל מושבה זו והיה מן הלוחמים הראשונים בירושלים בעד ייסוד המושבה. אנשי החלוקה בעיר לעגו לקומץ בעלי־הדמיונות הרוצים לאבד את כספם וגם את חייהם במקום שומם ורחוק מישוב, ובעבור זרח בארנט ודוד מאיר גוטמן בחוצות ירושלים, הראו עליהם הירושלמיים באצבע כעל משוגעים וצעקו בקול: “הנה הולכים שני המשוגעים, ההונגארי והלונדוני”. בכינוי “משוגעים” הכתירו הירושלמיים את מיסדי המושבה הראשונה בארץ.

זרח בארנט

לאחר שנתקבלה תעודת־הקנין על האדמה הקנוייה החלו בשנת תרל"ה בבנין המושבה. מחזה נהדר ומלהיב עד דמעות נתגלה, כשהמיסדים עלו בפעם הראשונה על הקרקע לבחור את המקום לבנין בתי המושבה. ברכיבה על סוסיהם עלו על האדמה החדשה וכשראו בעיניהם מרחוק את הככר לבנין המושבה, לא יכול זרח בארנט להתאפק ודהר קדימה לפני החבורה. עלה הראשון על הככר, קפץ מעל הסוס, התנפל על הארץ ונשקה וזרם דמעות שטף וירד על פניו, דמעות שמחה. כמוהו עשו יתר המיסדים ואחרי־כן ירו את אבן־הפינה ואמרו מקרב־לב את הברכה: “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”.

כשסיפר לי בארנט, כעבור יותר מארבעים שנה, על אותו רגע, נצנצו דמעות חמות בעיניו, ובמשך רגעים אחדים לא יכול לדבר, עד ששככה התרגשותו לזכר הרגע היקר.

אחרי הנחת אבן־היסוד, כשהמיסדים רצו לעלות לשבת על הקרקע עם נשותיהם ובניהם, סרבה אשת בארנט לעשות את הדבר הזה. איך תלך לסכן את חייה במקום שמם, רחוק מישוב ומאנשים? טוב לה לקבל גט מבעלה, אם חשקה נפשו ללכת לשבת במקום ההוא. בארנט לא רצה לתת לה גט־פיטורין והיא דרשה אותו על־ידי מיודעיה לבוא לפני הרב ר' שמואל סלאנט. הרב הגאון, בשמעו לראשונה את טענות האשה, אמר לתת צדק לדבריה, אולם בארנט מיאן לתת גט ורצה כי תלך אתו למושבה שנוסדה. – “הלא קוראים לנו בעיר משוגעים, ומשוגעים אינם כשרים לפי דת ישראל לתת גט לנשותיהם”… – אמר – “והשנית, תשעשעהו תקוותו שבגלל רעיון ישוב ארץ־ישראל הקדוש יהפוך ה' את השממה לגן־עדן ואשתו לא תסבול שם”. – על ר' שמואל סלאנט עשו הדברים רושם והוא ציווה לאשת בארנט ללכת אחרי אישה, אף ברך אותה לדרכה.

בעלותם לשבת על אדמתם, עוד לא היה למתישבים הרשיון לבנין בתים והם הקימו אוהלים על שפת הירקון וניגשו לעיבוד הקרקע, שערביי א־מלבס עיבדוהו עד אז. הערביים הקימו קול זוועות ובאו עם נשיהם וילדיהם ולא נתנום לעבוד. מצאו המיסדים עצה, שכרו את הערביים לעבודה והללו נרגעו. היהודים החליטו לעבוד את אדמתם לא במחרשות הערביות החודרות רק כדי סנטימטרים אחדים באדמה, אלא במכונות אירופיות. המחרשות נתקבלו מחוץ־לארץ ואליהן נאסרו שוורים כמנהג הארץ, אך השוורים לא יכלו למשוך את המחרשות הגדולות. מה עשו המיסדים? נסעו לבירות וקנו שוורים בירותיים גדולים, ואולם השוורים האלה לא יכלו נשוא את אקלים יהודה ומתו. המחרשות האירופיות הטובות נשארו כעבור זמן שקועות בביצות הירקון ומיסדי המושבה נאלצו להשלים עם המחרשות הערביות הקטנות ולהמשיך את העבודה בהן. ערביי א־מלבס, שעבדו אצל היהודים, ראו כי היהודים הם אנשים בלתי־מנוסים ואין להם מושג על הקרקע ועיבודו, והחלו להזיק לבעליהם ולגרום להם הפסדים. בתקופת זריעת הדורה זרעו חיטה בשדות היהודים ובעת זריעת החיטה זרעו שעורים. נקל לשער את הצלחת מיסדי המושבה בשנתה הראשונה, וכל הונם בכסף ובשווה־כסף אבד.

מיסדי המושבה סבלו הרבה ביחוד בחורף, בגשמים העזים, כאשר המים הציפו את הסביבה. גשר על הנחל שבין פתח־תקווה ויפו עוד לא היה וכן מלאו מים שאר הנחלים הרבים והקטנים בדרך. מיסדי המושבה נשארו לעתים עד שלושה ימים בלי לחם. כאשר אזלו צרכי האוכל, בישלו במים דורה בלתי־טחונה וזה היה מזונם. כשירדו המים בסביבה שלחו את זרח בארנט על סוס ליפו להביא צרכי אוכל. אצל הנחל בדרך מצא ערביים יושבים ומחכים לירידת המים ובהווכחו שלא יוכל לעבור חזר ורכב אל המושבה. המיסדים ראו את שליחם חוזר אליהם, חשבו בלבם כי הביא מיפו צרכי מזון והביעו את שמחתם מרחוק בקריאות וצעקות־גיל, אבל מה גדל מפח־נפשם כאשר קרב אליהם בידים ריקות!… ימי־רעב כאלה היו להם לא מעטים ובגלל הרעב והאקלים הקשה חלו הם ונשיהם ובניהם.

השגת הרשיון לבנות בתים לשבת בהם היתה כרוכה בהשתדלות רבה בפני הממשלה המרכזית בקושטא והשלטונות בירושלים ויפו לא יכלו לתת את הרשיון. מאין ברירה בנו המיסדים שני בתים בלי רשיון והערביים מהכפר יהודיה הלשינו עליהם לפני הממשלה. פקידים מירושלים ומיפו ביקרו מיד במושבה ומצאו את הבתים בעודם בלי גגות. החל משפט בצירוף באקשיש, עד שלאחרונה הצליחו לקבל רשות להשאיר בית אחד, ואולם את הבית השני פסקו להרוס עד היסוד. הצד הקשה בפסק־הדין היה, שעליהם להרוס בידיהם את הבית לעיני הז’אנדרמים התורכיים שהשגיחו כי היהודים יחריבו את רכושם באמונה, וז’אנדרם נשאר לשבת במושבה על חשבון האכרים ולשמור.

בא סוף הקיץ. בקיץ עוד אפשר היה לגור באוהלים תחת כיפת השמים, אך החלו הרוחות מנשבות וגם הגשמים מישמשו ובאו ולגור בחוץ היה מסוכן. יעצו האנשים עצה, פיתו את הז’אנדרם לבקר בשכר מג’ידה ליום בכפרי הערביים הקרובים ימים אחדים בשבוע ולהעלים עין כשיעלו גג על הבית ואז תהיה זו עובדה שאין לבטלה על־פי החוק התורכי… ראה הז’אנדרם את הגג על הבית והלשין לפני פקידות הממשלה ביפו. הפקידים לקחו שוב באקשיש ואולם הבית נשאר בפעם זו שלם. אחרי שהיה להם בית לגור בו, התמסרו יותר לעבודה. הם הסתגלו למקום ולעבודה החקלאית וידעו עת לכל עבודה ואשר זרעו נשא פרי. המתישבים ראו ברכה באדמתם.

בארנט וגוטמן זכרו את תושבי ירושלים שקראו אחריהם בחוצות: “משוגעים”… והחליטו לקיים את המנהג העתיק מתקופת היות העם העברי עם אכרים, כיהודים החרדים לקיים את מצוות התורה. הם טענו על מספר גמלים את פירותיהם להביא תרומה ומעשרות ירושלימה כמנהג אבותיהם הקדמונים. בשכונה מאה־שערים הורידו את הפרי מהגמלים וביום־החג הזמינו את הרבנים והדיינים, הכוהנים והלויים אשר בעיר, ערכו סעודה גדולה על־פי מנהגי ישראל. חילקו את התרומות והמעשרות לכוהן וללוי העניים, וברכו ברכת “שהחיינו”, על אשר זכו להביא אחרי אלפיים שנה את הפרי הראשון תרומה לירושלים. שלושה ימים שמחו וערכו סעודה. ואותם הירושלמיים, שלפני שנים מספר קראו אחרי קוני אדמת המושבה “הנה הולכים המשוגעים”, שמחו יותר מכל בסעודת אנשי פתח־תקווה ושרו בקול: “הם אינם משוגעים”. כבוד מיסדי פתח־תקווה גדל מאז מאוד בעיני אנשי ירושלים והראשונים השתמשו במצב זה והחלו לארגן מקרבם חברים לקנות אדמה נוספת בשביל פתח־תקווה ולהמשיך בעבודה בכוחות מוגברים. השתדלויותיהם נשאו פרי ואנשים חדשים התישבו במושבה. אחרי־כן נקנה גם שטח קרקע חדש וגדול והמושבה החלה להתפתח ביתר מהירות.

קשרי המסחר שהיו לזרח בארנט עם לונדון הכריחוהו לנסוע מהארץ מזמן לזמן. ואמנם אחרי שנות עמל וסבל אחדות בפתח־תקווה נסע שוב לונדונה לשפר את מצבו הכספי ולחזק את נחלתו בארץ. בהתנפלות החריבו הערביים את ביתו ועליו היה להחיש לו שוב עזרה כספית מלונדון. עשרים ותשע פעמים נסע איפוא בים, מארץ־ישראל ללונדון ובחזרה. פעמיים בנסיעות אלו בא לראיון אל הבארון רוטשילד בפאריז בעניני פתח־תקווה. באותו זמן לקח חלק באסיפת חובבי־ציון הראשונה, אסיפת קאטוביץ, שם עורר את התענינות הנדבן ק. ז. ויסוצקי בגורל פתח־תקווה. נסיעותיו הביאו תועלת מרובה למושבה, אבל הפרידות הסבו לו לעצמו סבל לא־מעט.

פעם אחת חלה נסיעה שלו ביום השבת. הים סער. האניה נעה ונדה. הוא לא אכל ולא שתה באותו יום. כשהאניה החלה להתרחק מהחוף עמד סמוך למעקה ובמועקת נפש ובלב מר התבונן אל חוף יפו ההולך ונעלם מעיניו. אותו יום היה לו יום של חשבון־נפש. כל מעשיו ופרשת־חייו התיצבו לפניו, כביום הדין הגדול, ושאלו פתרון ומרה היתה ההכרה כי הפתרון נסתר. הוא חשב על עברו וביחוד על שנות עמלו וסבלו בפתח־תקווה ושאל את השאלה אם לתועלת היא העבודה הזאת, אם לא יישארו מיסדי פתח־תקווה הראשונים והאחרונים בישוב החקלאי, בישוב החדש? – – המחשבות והספקות האלה, ואולי מצב־רוחו העיקו עליו הוא בכה מר.

בבואו ללונדון בפעם הזאת החליט לשהות שם עד אשר ירויח סכום כסף גדול, שיתן לו אפשרות להשתקע בארץ־ישראל לבלי לעזבה. בבירת אנגליה עסק במסחר־בתים עד שרכש לו הון של שלושת אלפים לירות. כאשר שב ארצה וראה כי המושבה פתח־תקווה אינה מתפתחת כרוחו, השתקע ביפו למען בנות רובע יהודי בעיר הערבית. בעיר זו ישבו כבר אילו עשרות משפחות יהודיות בבתים ערביים אפלים וצרים. זרח בארנט קנה כרם בן עשרים אלף אמה (כיום הרובע נוה־שלום) ושילם פחות מפראנק אחד בעד האמה. כן קרא למודד וחילק את שטח הקרקע לשלושה רחובות, אף הניח את היסוד לבתים הראשונים. האנשים, אשר הזמין להיות נוכחים בהנחת אבני־היסוד לבתים הראשונים ברובע היהודי החדש, לא רצו להיענות להזמנתו, כי מדבר־חול היה עליהם לעבור ממקום מעונותיהם ושוב צחקו לזרח בארנט “המשוגע”. – מצא לו אדם עסק להשקיע את כספו בשממה! – כן נדו לו ברחמים.

לא יכלו הללו לתאר להם שבמקום שמם זה יהיה בזמן מן הזמנים ישוב. גם הבתים נבנו, אולם יהודי יפו לא רצו לשבת בהם, ביראם מפני הערביים ופחדם לא היה פחד־שוא. אחרי ימים אחדים התנפלו ערביים על זרח בארנט ובעמל רב הצליח להציל את חייו תמורת באקשיש. אך עבר זמן ויהודי יפו שינו את דעתם על זרח בארנט. הם עברו מעט־מעט לגור בבתיו. בינתיים הוסיף על הבתים הקודמים חמשה־עשר בתים חדשים, ובמשך הזמן הוסיף לבנות בתים וחנויות. כן בנה חלק מהרובע נוה־שלום כדי חמישים בית, והגיע לשיבה מופלגת בשבתו קבע ברובע שהקים.

נפטר בשיבה טובה בגיל 93 בביתו בנוה־שלום ביום י“ז תשרי תרצ”ו והובא לקבורה להר הזיתים בירושלים.

(תרי“ד־1854–תרע”ד־1914)

פרשת החיים עשירת ההרפתקאות של אלעזר רוקח, אישיות תקיפה ואצילה, מעמידה אותו במחנה המורדים האמיצים הראשונים, שהתקוממו נגד ארחות־חייו של הישוב הישן. הוא היה מייסדה של המושבה ראש פינה בגליל העליון, אשר הוקמה על אדמת הכפר הערבי ג’עוני, שנרכשה על ידו ועל ידי חבריו בכסף מלא. חייל נאמן היה, אך גלמוד ונשכח נפטר בדרוהוביטש, עיירה נידחת בגאליציה.

על הכשרון הספרותי של אלעזר רוקח יעידו מאמריו ומכתביו שפרסם על תולדות הישוב בעשרות עתונים וכתבי־עת. הוא עצמו ערך והוציא לאור כמה עתונים וחוברות תעמולה בעברית ובאידיש, שתעודתם היתה להפיץ את רעיון התחיה בתפוצות הגולה. איש ההרפתקאות היה וטולטל ממקום למקום במצוות הגורל, בלי למצוא שלווה לנפשו ומורדף תמיד בעד האמת שהעז להטיח בפני אנשי הישוב הישן והחדש כאחד.

ואדם זה, שרצה לחונן את עפר הארץ ולקומם את הריסותיה, נאלץ לנדוד בכל ארצות פזוריו של עמנו, להתווכח על עתידה של מושבה עברית ולחלום משם על ישיבת־קבע בארץ־ישראל. שלושים וארבע שנה – בן שישים היה במותו – נע ונד בארצות הגולה, הלך מעיר לעיר ומעיירה לעיירה ובהתלהבות הפיץ ברבים את רעיון התחיה.

הסופר ישעיהו זילברבוש מגאליציה, שהכיר את רוקח מקרוב בתקופת נדודיו בארץ זו וברומניה הקרובה לה, הציב לו אחרי מותו ציון בלשון זו: “רבים היו בין המתוקנים שבארץ־ישראל, בין המתאוננים והמתמרמרים על שלטון העריצים, ושאמרו לקשור מלחמה על המקולקלים שבהם ולהוציא בלעם מפיהם. אבל כמעט בכל פעם נחבא עד מהרה קול התמרמרותם – לא מפני שאגת התקיפים אבל מפני צעקת העניים המתפרנסים מן הקופה של ר' מאיר בעל הנס, שהיו מפחדים כל היום פן ישמעו הנדיבים שבחוץ־לארץ ויקפצו את ידיהם ואז גם שארית אכלם תכרת מפיהם. אלה המתאוננים והמתמרמרים נאנחו מקוצר־יד וכאובדי עצות היו. קם אלעזר רוקח, איש צעיר חולם, ובדמיונו הכביר ראה שמים חדשים וארץ חדשה, ויחלום והנה כמעט יניף את ידו וירים את קולו וסביביו נסערה מאוד: מעבר מזה יתקבצו אליו כל הנדיבים שבחוץ־לארץ ויקראו לעומתו: “אוצרות כספנו פתוחים לפניך ואתה קנה־נא תחת ה”חלוקה” חלקת־אדמה לכל משפחה ומשפחה שבארץ־ישראל לעבדה ולשמרה". ומעבר מזה – וכל היהודים תושבי ארץ־ישראל בנעריהם ובזקניהם למקטניהם ועד גדוליהם ירוצו לקראתו, איש את רעהו ידחקו וכולם הומים וקוראים פה אחד: “הא לך תרמיל הקבצנות שלנו ואתה תן לנו תחתיו את המחרשה!”

וצעיר זה, שחונן בדמיון כה עז ויפה, רצה לחזות במו עיניו את חלומותיו עוטים גשמיות, וכדי לשמש משל לאחרים קנה אחוזת־קרקע, בכפר ג’עוני, ששם נוסדה המושבה ראש־פינה" – –

וזילברבוש כותב במקום אחר:

– – “ואני בפקדי היום את כל מהותו ואיכותו של אלעזר רוקח בזכרון לפני, בהביאי היום בחשבון את כל מפעליו בחיים וכוללם יחד, יוצאת לי סוף סוף, אחרי כל ההרהורים והפקפוקים, המסקנה האחת שאין להרהר אחריה ואין לערער עליה, כי היה האיש הזה דגול מבני גילו. על כן אמרתי כי כל היודע דבר על אודותו ודן אותו בשתיקה נקרא חוטא להיסטוריה של תנועתנו הלאומית”.

עד כאן רק חלק קטן מדברי זילברבוש על רוקח. נביא גם את עדותו של ד"ר יעקב נאכט מרומניה שהכירו מקרוב וגם הוא נותן לנו תיאור רב־ענין של אישיות רוקח. "אלעזר רוקח גבה־קומה, יפה עינים ובעל פרצוף מאיר, דיבורו מושך וכל תנועותיו חינניות; דברן האיש ודיבורו הולך ושוטף, גל רודף גל, בלי כל עיכוב, אין מעצור לרוחו. רעיונות ופתגמים ושיחת הבריות ומעשה שהיה, מין תבלין “מעשה רוקח”. היה מן “החוטפים” בספרות, ולפעמים אף שלא כדת. בעתונו “תלפיות” תרגם את מאמרו של נורדוי “השקפה של שנת 1897” (שהופיע בעתון נוייה פראייה פרסה) אות באות בלי להזכיר את שם מחברו ועשה בו כאדם העושה בתוך שלו. והיה גם מן החוטפים בחיים או כמו שאמר על עצמו “מקלי־הדעת”. “לולא אפחד כי אז אמרתי – כך אמר רוקח – כי היותר טוב אשר יכלו האלים להניח למראשותי האיש בערשו ובמשכבו הוא רק קלות־הדעת, אבל דרוש כי הקלות תהיה אלוהית ומלאה הוד־מלכות”. – –

יש לחשוב כי קלות־דעת זו של רוקח נבעה משאיפתו העזה לחירות גמורה, כי לא רצה האיש מעודו לקבל עליו מרות.

*

אלעזר רוקח נולד בי“ג תמוז בשנת תרי”ד בירושלים למשפחת חסידים ובני תורה. זקנו ר' יוסף היה מחשובי החסידים של סדיגורא. כשעלה לארץ בשנת ת"ר סר תחילה לסדיגורא לקבל את ברכת רבו לדרך, ושם נפגש עם ר' ישראל בק אחד מבוני ירושלים וצפת. ר' ישראל בק היה מהחולמים הראשונים על ישוב חקלאי בארץ הקדושה עוד בימי שולטן מוחמד עלי, שאז סייר את הארץ השר מונטיפיורי; ישראל בק התגורר אז בכפר על ההר ג’רמן על־יד מירון, בסביבות צפת. כמו־כן היה המדפיס הראשון בארץ־ישראל. יוסף רוקח הביא עמו לסדיגורא את בנו יצחק, בחור רך בשנים, שנשא חן וחסד בעיני ר' ישראל בק ולקחו כחתן לבתו. ועל שולחנו של הצדיק נכתבו התנאים כמנהג החסידים.

בתנאים הותנה במפורש שהחתונה תהיה אי"ה בירושלים. והעיר הצדיק מסדיגורא, שמן הראוי להטיל חובה על כל יהודי להשתמש בנוסח זה, כי כולנו מצפים לגאולת ציון שתבוא במהרה.

יצחק רוקח היה לאחד מחשובי הסוחרים בירושלים ולקבלן ראשי אצל הממשלה. מקורב היה לכמה מגדולי השיכים ויותר משלושים שנה נחתכו על־ידו מעשיהם. בהיוולד לו אלעזר בנו, החל לגדל אותו ברוח המסורת והתורה. כשמלאו לאלעזר שלוש־עשרה שנה נכנס במצוות אביו בברית־אירושין עם אחת מבנות צפת והיה סמוך על שולחן חותנו. עד ארבע־עשרה מילא את כרסו בש"ס ופוסקים ורק אחר־כך התחיל לעיין בהסתר בספרי ההשכלה והתמסר ללימוד שפת עבר ודקדוקה. כשנודע לאדוקי צפת, שהאברך “הציץ ונפגע” רדפוהו בחימה עזה.

בן ט“ו יצא לו שם עילוי ובגיל י”ז שנה חיבר ספר בשם “מצב צפת ותושביה האשכנזים”, שבו התחיל להטיף את רעיון עבודת־האדמה, אשר רק היא עלולה לבסס את מעמדם הרעוע של בני ארץ־ישראל. כשבא מונטיפיורי לצפת בסיורו השביעי והאחרון ובכנסו את ראשי עדת צפת כדי לדעת במה אפשר להושיע לבני העיר, קם אלעזר רוקח וענה, כי התשועה היחידה לבני הישוב היא לישבם על אדמה שיעבדוה והיא תתן את פריה. והוא אז בן י"ט.

בשנת תרל"ו מייסד רוקח בעזרת כמה מחבריו, בצפת שהיתה מבצר הקנאות והחלוקה, חברה בשם “ישוב ארץ־הקודש”. אנשי החלוקה הקנאים מחדשים ביתר שאת את המלחמה נגד רוקח ומסיבים לו צרות נוראות.

המלחמה המרה שערכו אנשי צפת נגד רוקח קובעת פרק מיוחד לעצמה בדברי הימים של צפת. רוקח הוא משכילה הראשון, מורד עז־נפש שקשר קשר נגד החלוקה, בעליה ותומכיה. באותם הימים שחייו היו תלויים לו מנגד, פרסם רוקח בפסיבדונימים שונים מאמרים ומכתבים רבים על מצבה העלוב של עיר הקודש צפת. ביחוד קנה לעצמו פרסום מאמרו בשם: “זבח משפחה”.

בפרק־זמן זה נקנה חצי הכפר ג’עוני, אשר כבר הזכרנו אותו לעיל. עשרים משפחות מבני צפת התכוננו לעלות על הקרקע, אבל בינתיים נתברר כי טעו בחשבון ואין להם די כסף לקנות בו את המכשירים הנחוצים לחקלאות. המיסדים החליטו לשלוח את רוקח לחוץ־לארץ, לא לאסוף כספי חלוקה כרגיל בימים ההם כי אם למצוא מקור לכסף לבסס את מצב האכרים העבריים הראשונים על אדמת הכפר העברי שיסדו. שמעו זאת ראשי החלוקה בצפת ונבהלו, פן ישמעו יהודי חו“ל מפי השד”ר אלעזר רוקח, כי אפשר להתפרנס בארץ־ישראל מעבודה של יגיע־כפיים וחדלו לשלוח להם כסף החלוקה לחיי בטלה. מלחמה קשה התלקחה נגד רוקח. תחילה ניסו להניאו מדרכו זו על־ידי מעשי אלימות. העמידו חבר אנשים לזרוק בלילות אבנים בעד חלונות ביתו. נזדרזו וכתבו לרוסיה מכתבי שטנה ורוקח היה נופל בפח, אלמלא ר' ישראל דוב פרומקין, עורך “החבצלת”, שקיבל את הידיעה הזאת מפי הציר הרוסי והזהיר את רוקח מפני הסכנה הצפויה לו ברוסיה. רוקח נאלץ לשנות את כיוון נסיעתו ויצא לרומניה.

פרטים מענינים השופכים אור רב על תקופה זו של הישוב הישן, ארחות חייו, מנהגיו ומחשבותיו אנו קוראים במכתב שרוקח ערך בזמנו לעורך ה“מגיד”. במכתב זה שנתפרסם ב“המגיד” בכמה המשכים משנת תרמ"א (1880) הוא כותב:

“בוקארעסט, י”ט רחמים תר“מ למעלת בעל המגיד ומשנהו הד”ר ד. גארדאן הי"ו.

“ידידי יקר! ממכתבך אראה ואכיר את הגות רוחך. בפה מלא אגיד לך (אם כי לא ידעתי שפת חנף) כי יקרת בעיני עד מאוד. רואה אנוכי את טוהר רוחך ובהגיגך תבער כמו אש האהבה לעמך ולאומיותך, וכראוי וכיאות לאיש העומד בראש “דעת הקהל”, נכון לאיש האוהב עמו ועובד בכרם ספרותו, לא רק למען עשות חיל ובצוע בצע, כאשר לדאבון לבבי נוכחתי להכיר איזו רעדאקטארין של מכ”ע בעמנו אשר לבושת ולכלימת ספרותנו.

“היטבת ידידי לכתוב אלי: “כי נלחמתי בסכנת נפש בארץ אבותינו לטובת הכלל!”. סכנת נפש? – אדמה כי אין בתבל סכנה כהסכנה אשר רחפה ותרחף עוד עלי לרגל מטרתי ורצוני להיטיב מעט לאחי. עשיר הייתי אשר לא בושתי להמנות בין העשירים באירופה! והנה הלך לאבדון (הוני) ע”י הרדיפות אשר רדפו אותי בעלי הטובות לישראל בארץ־ישראל והתירו לכל איש רע ובליעל לאכול את הוני. הגשתי דיני למשפט, אל הממשלה, והם הגידו לאלפי עדי־שוא ומפיחי־כזב כי הצדק את עושקי נחלתי והוני, וגם מאת המשפט יצאתי וידי על ראשי!

“וקדושתם? לא פעם ופעמים התנפלו חבר בוגדים – שכירי ממוני ורבני צפת, באישון־ליל ואפלה על ביתי. ואבנים גדולות ירו לביתי בעד החלונות אשר כפשע (בלא כל דמיון!) היה ביני ובין המוות או בין המוות לביני! בתי, בת שתי שנים, החביאה את עצמה תחת המיטה בעת ירדו האבנים על ביתי כמטר עלי דשא. וגם היום, אשר לא נשאר לי מכל עמלי והוני, רק הבתים השוים אלף ושש מאות לירא זהב (בערך 36.000 מרק) – גם היום עוד יעשקוני זדים כי הטילו חרם חמור על כל איש אשר יזיד לשכור אצלי בית למעון, ועל כל איש אשר יקנה ממני את הבתים. ולמי אצעק ואשוע? ה' יקום נקמת דמי ודם בני בית השפוך כימים במורד!” – –

*

יקצר המצע מלספר אפילו בקיצור את פעולותיו, נדודיו והרפתקאותיו של אליעזר רוקח בארצות רומניה, גאליציה ורוסיה. בעיירה דרוהוביטש אשר בגאליציה חי אליעזר רוקח את ימיו האחרונים. שם היה לו קהל מעריצים שערכו לכבודו מזמן לזמן אסיפות פומביות, בהן הפליא את הציבור בדבריו החוצבים להבות־אש, שתלמיד חכם כרוקח ידע למשוך עליהם חן מיוחד. באחת השבתות, בהתכוננו לצאת מבית מלונו הרגיש את עצמו ברע ונפל על כסא אחוז־שבץ. שכנה הרגישה בעד לחלונה, שרוקח לא נע במשך זמן רב. הבהילה את משרתי המלון והם מצאו אותו בלי רוח־חיים. נשמתו יצאה הרחק ממולדתו ומשפחתו. והקהילה היהודית של דרוהוביטש הביאה אותו לקבורה. יום מותו המדויק לא נודע ורק זה ידוע שמת זמן־מה אחרי התפרצות המלחמה העולמית הראשונה. כה נסתם הגולל על אלעזר רוקח, דמות סוערת מראשוני הלוחמים לתחית הישוב בארץ.

בבוקר לא־עבות אחד ישב האכר יהודה ראב במושבה פתח־תקווה, זמן קצר אחרי היווסדה, לפני ביתו ושאף את האויר הצח בהיותו חש קדחני. פתאום עבר על פניו בדווי רוכב על סוסה יקרה ולבנה. לפי המנהג היה על ראב לקיים בבדווי הכנסת־אורחים, לבקשו לרדת מסוסתו, לשבת בצל ולנוח ולהגיש לו כוס קפה. ואולם הרוכב הגא דרש בשלום האכר בקרירות כזאת, שהאחרון נמנע לקיים בו את המנהג וענה גם הוא על ברכתו בקרירות. למחרת, בישבו שוב לפני ביתו, עבר עוד הפעם הבדווי על אותה סוסה. הפעם קרב אל האכר ודרש בשלומו בידידות רבה וקשר אתו שיחה. באמצע השיחה הודיע פתאום: “אנא ישראל, אנא יהודי”. כשראה שהאכר מתפלא על הודעתו זו וכי הוא מביט בעינים חושדות על תלבשתו, על מראהו ותנועותיו הבדוויות, שאין בהן שמץ יהדות, – נשא את עיניו המבריקות למרום ובדבקות אמר: “שמע ישראל, ד' אלקינו ד' אחד!” –

אחר־כך החל לספר על דרך בואו אל המושבה. בן שבט בדווים יהודים קטן הוא, הנודדים במדבר כרועי־צאן בחבל העיר בגדאד. באחד הלילות נגנבה אצלו סוסתו היקרה. הוא מצא את עקבות גונב סוסתו והללו הובילוהו עד העיר דמשק. אחרי עמל ויגיעה רבים מצא את סוסתו בעיר הזאת. ואולם בהיותו בדמשק לא רצה עוד לשוב למקומו לפני ראותו את העיר הקדושה ירושלים. הוא רכב על סוסתו מדמשק לירושלים והמקרה הקרה לו ללון בכפר הערבי פדז’ה שאצל פתח־תקוה. בהיוודע לשיך הכפר כי יהודי הוא, אמר לו כי מהלך חצי־השעה מכפרו, על אדמת א־מלבס, יושבים אכרים יהודים. לשמע דברי השיך תקפה אותו סקרנות גדולה ורכב מיד אל המושבה. הוא עבר על פני המושבה, אך בראותו את האנשים לבושים בגדים כאנשי־המערב, לא האמין כי יהודים הם. “צרפתים הם ולא יהודים, הלא אין סימן יהדות בהם” – חשב בלבו. אולם השיך מפדז’ה הבטיחו שוב בלילה הבא כי אלה יהודים הם. והוא בא בפעם השניה אל המושבה והתוודע. בני המושבה התוודעו אליו מקרוב ונוכחו כי אמנם יהודי הוא. מיד קרבוהו אליהם והתענינו בו מאוד. הבדווי העברי שמח מאוד באחיו החדשים והמוזרים ותחת לשוב אל אנשי שבטו הנודדים, הציע לאכרים שיקבלוהו כשומר במושבה לשנה אחת, למען יעזור להם להגן עליהם מפני שונאיהם המתנפלים והשודדים. האכרים קיבלו את הצעתו ברצון ואבו־יוסף, הבדווי היהודי, היה לשומר העברי הראשון במושבה העברית הראשונה.

זקני פתח־תקווה סיפרו רבות על הגנת אבו־יוסף במסירות נפש וברוח גבורה בלתי רגילה על המושבה. הוא היה קצר־קומה אך רחב־גרם וכתפים, כחוש־בשר, עור ועצמות, מפני שאכל רק אחת ביום. שתה – גם אחת ביום לא שתה, כגמל הנודד במקומות ציה שמקווי המים מועטים בהם. ברובה ואקדח לא השתמש בחייו. הדבר היה לא לפי כבודו או כדבריו: “חרפה לגבר להחזיק נשק כזה, שגם אשה יכולה להשתמש בו”… כלי־זינו היו חרב חדה וכבדה וחנית ארוכה מברזל־עשת.

את סוסתו שהיתה מהירה כסופה, אהב ונצר יותר מנפשו. אפילו על כבודה ושמה היחסני הגן לפי השגותיו ומנהגי סביבתו. בזמן הגניבה, בעת שהיתה ברשות אחרים זיווגו אותה עם סוס, ש“יחוסו” היה לא־ברור כל־צרכו, ולכן בהוולד לה סיח, כרה אבו־יוסף בור, העמיד בו את הסיח, שחטו וקברו.

אבו־יוסף היה מזמר ומנגן מצויין. בלילות הירח היפים והבהירים, ברכבו על סוסתו היה משתקע בזמרתו עד שנפש השומעים יצאה בשוררו. הוא היה משורר ואכרים אחדים ראו את שיריו בכתב בערבית ועברית. לנגינותיו על כלי־מיתרים משערות־הסוס ולזמרתו יצאו שם בסביבה. בחתונת בת השיך עומר אבו־קישק, ששכן בקרבת פתח־תקווה, ואשר היו מוזמנים אליה השיכים הגדולים מהסביבה, זימר וניגן אבו־יוסף זמירות וניגונים ערביים עד שדמעות התפעלות נצנצו בעיני השיכים הזקנים. כגמול על הנגינות והזמירות לקח אותו השיך אבו־קישק למחרת החתונה אל העיר יפו והעניק לו מתנות רבות: זוג נעלים אדומות עם חטמים מעוקמים כלפי מעלה מהמין המשובח, עבאיה יקרה מצמר מובחר, עקאל וכפיה לראשו. כעשר לירות הוציא עליו השיך…

גם ממעשי גבורתו בשמירה על המושבה נביא מאורע אחד.

השיך התקיף אבו־דז’רס עם מחנה בדווים שודדים התנפל על המושבה. סוסיהם וגמליהם פשטו בקמה, רמסו אותה והשחיתוה. השודדים רדפו אחרי עדר המושבה ורצו לתפסו וגם על אנשים אמרו להתנפל. בזמן ההתנפלות נמצא אבו־יוסף רחוק בגבול השני של אדמת המושבה. בשמעו על ההתנפלות טס על סוסתו כחץ מקשת אל מקום ההתנפלות והתפרץ כרוח סועה אל מחנה הערביים ולקח מיד את השיך בשבי. הוא העלה אותו אליו על סוסתו, השכיבו לפניו, הוציא מאכלת וכוננה נגדו לבל יזוע או ינוע. עם השיך על סוסתו, המאכלת בידו האחת והחרב בידו השניה, התגונן לימין ולשמאל בפני המתנפלים עליו עד שהצליח לאחר קרב ממושך לגרש אותם. כך שמר אבו־יוסף על כבוד היהודים במושבה העברית הראשונה והיחידה אז. שנה עבד במסירות־נפש את האכרים ואחרי־כן נפרד מהם בידידות ונעלם על סוסתו כמו שהופיע פתאום. הוא חזר אל אחיו הבדווים היהודים במדבר בחבל בגדאד.

*

כגיבור עממי־אגדתי הופיע סנדר חדאד לעזרת חלוצי הישוב החקלאי הראשונים. נפח היה ושמו הפרטי סנדר. בשל ידו הקשה כברזל קראו לו הערביים בשם “חדאד”, וכן נקרא בפי־כל: סנדר חדאד. הוא היה גיבור־חיל, ואיש לא שווה אליו בארץ בגבורה. אשר הכירוהו סיפרו, כי בחור כארזים היה בקומתו החסונה והגבוהה. בגופו דמה לאתליט, ידיו היו כמטילי ברזל, שריריו החזקים – ככבלי פלדה. רוח־סלעים שכן באיש האדיר הזה, על סוסה ערבית רכב כסופה. בהתנפלויות קשות פרץ על סוסתו אל בין המתנפלים ובידיו, לפעמים בלי נשק, היה קוצר מימין ומשמאל כקצור חציר־שדה. כזבובים נפלו תחת ידיו. אחד נגד עשרה, לפעמים אחד נגד מספר גדול יותר, היה מתיצב במערכה.

בעיירה הקטנה קרינקר ברוסיה נולד לאביו יוסף קרינקר וגדל שם. כאשר פרצה המלחמה התורכית־רוסית לא יכול לשקוט בעיירתו ואף שלא נלקח לצבא התנדב לעבוד אצל קבלן צבאי, כדי לראות במלחמה. בשירותו זה חולל מעשה מהולל שהביא את המפקדים לידי השתוממות והעניקו לו עבורו אות־הצטיינות גבוה. וזה סיפור המעשה: קצין רוסי חשוב מהמפקדה ובן משפחת אצילים נפל בשבי בידי התורכים. המפקדים רצו עד מאוד להוציא את חברם משביו, אך לא ידעו כיצד, והיטב חרה להם על זאת. נודע הדבר לסנדר וקיבל עליו לשחרר את השבוי. הוא ביקש לעזרה רק שני אנשי־צבא. המפקד לעג ליהודי, אך נתן בכל זאת על ידו את שני אנשי־הצבא. סנדר התחפש בבגדים תורכיים, הוציא משביו את הקצין והביאו אל הגנראל הרוסי.

סנדר חדאד

לאחר המלחמה נסע לקושטא ומשם נמשך לירושלים. בירושלים היה לנפח, מלאכתו מביתו בקרינקר. ואולם זמן רב לא יכול לשבת בעיר הקדושה, כי הגיעו אליו השמועות על התנפלויות הערביים על המושבה פתח־תקווה ולא יכול עוד לשקוט בחוצות הצרים והאפלים של העיר. סנדר יצא לעזור למיסדי המושבה העברית הראשונה ונתקבל בה בשמחה ובידידות.

רבים הם מעשי הגבורה של סנדר חדאד בהגנתו על המושבה ועשויים הם לתפוס פרק חשוב בתולדותיה. את גבורתו אפשר לסכם במלים אחדות: הוא הקריב את בריאותו למושבה. הכה את הערביים מכות נאמנות אבל גם קיבל מהם מכות ומעשה גבורתו האחרון עלה לו בחורבן בריאותו. באחת השבתות כשכל התושבים התפללו בבית־הכנסת, עלה שיך שודד ידוע עם חבורת בדווים על אדמת המשובה. כמעט נודע הדבר לסנדר, רץ אל מקום המצא הבדווים הרוכבים, קפץ ועלה על סוסת השיך והחל מחלק לו מכות נמרצות עד שזה מת כמעט תחת ידו. בראות מלווי השיך את אשר סנדר עושה, התנפלו עליו באלותיהם הכבדות והורידו עליו מטר מהלומות. סנדר לא רצה להרפות מהשיך ולא יכול להגן על עצמו. באופן זה הוכה עד אשר שיברו הערביים את עצמותיו ופגעו בריאתו. אחרי המאורע התהלך במושבה חולה, אבל לא רצה לשכב במיטה, עד שבאה תאונה שניה וקירבה את קצו. הוא נסע מגדרה לקוסטינה ועגלתו התהפכה בדרך. סנדר החבול מת מיד אחרי זה בקוסטינה. במושבה קוסטינה עוד לא היה בית־קברות ובני המושבה חפצו ליסד בית־קברות החל מקבורת סנדר חדאד. אבל בפתח־תקווה נודע על מות סנדר שלהם. מיד באו צעירי פתח־תקווה לקוסטינה ולקחו את גוף המת והביאוהו לקבר ישראל בפתח־תקווה, שעליה הקריב סנדר את נפשו.

(תרכ“ג־1863–תש”ב־1941)

מנחם מנדיל אוסישקין – בן יחיד להוריו – נולד בעיר דוברובנה פלך מוהיליב ביום השני לר“ח אלול שנת תרכ”ג (1863), – כותב ש. י. ציטרון בספרו “חיבת־ציון”. – מצד אביו, ר' משה צבי, הוא ממשפחת חסידים אדוקים. אבי אביו, ר' מנחם מנדיל, יליד נוול, היה בן לאחד מראשי חסידי ליובאוויץ, ומגדולי מקורביו של הרב הזקן בעל “צמח צדק”. אם אביו, שהיתה מפורסמת בויטבסק בשם רחל דראז’נר, נודעה בקהל החסידים כחסידה מצויינת, שמעטות כמותה. מספרים עליה, כי בשעה שנשלח ר' שניאור זלמן מלאדי לרצות את עוונו בבית־האסורים שבמבצר הפטרוגראדי, השתדלה לפני הרשות הרוסית שיתנו לו לשבות ביום השבת בויטבסק, והשתדלותה ניתנה לה. ואז ברך אותה הרב הזקן באריכות ימים ואמנם היא מתה בשנת המאה ושלוש לימי חייה. אם אוסישקין היתה בתו של ר' משה ברלין משקלוב, שהתישב אחר־כך בדוברובנה והיה נצר ממשפחת מתנגדים גדולים ואנשי־שם. אחי אביו, ר' אברהם אבא אוסישקין, היה אחד הקבלנים הראשונים במוסקבה. בשנת השמונים למאה שעברה עזב את מוסקבה ובא להשתקע בירושלים ובה מת זקן ושבע־ימים. ולא הזכרנו את הפרטים האלה אלא מפני שבתכונת אוסישקין כעסקן עובד עבודתו לרבים ראינו התמזגות הארמונית בין הנטייה להתלהבות וחלומות־קסם לאומיים, שבאו לו בירושה מצד אביו החסיד, ובין הנטיה לריאליות מחושבת ויבשה עם הוצאת דבר אל הפועל, שניכרת בה השפעת משפחת־המתנגדים מצד אמו.

בן ארבע נכנס אוסישקין אל החדר ובשנתו השביעית, שאז עזבו אבותיו את דוברובנה ויצאו לגור במוסקבה, למד כבר גמרא. עד שמלאו לו שלוש־עשרה שנה עסק בלימודים עבריים ביחד עם בנו יחידו של הרב במוסקבה ר' חיים ברלין, שהיה קרוב לו ממשפחתו, ובביתו ותחת השגחתו. את הלשון הרוסית התחיל אוסישקין ללמוד בהיותו בן שלוש־עשרה שנה ואז נכנס אל הכיתה הראשונה של בית־הספר הריאלי. בהשתדלות אביו לפני המפקח על גליל הלימודים המוסקבאי, פטרו אותו מלבוא אל השיעורים בבית־הספר הריאלי בשבתות ובימים־טובים. בבית־הספר התרועע אוסישקין עם חברים רוסים, מפני ששנים־שלושת התלמידים היהודים שנמצאו בו לא היו לפי רוחו. כל אותן השנים היה מבקר אותו בביתו יום־יום מורה לתנ"ך ולגמרא, ורק לאחר שנים אחדות מסר אותו אביו למורה מן המשכילים, והוא נתן לו למקרא את יצירות הספרות העברית החדשה. מורה זה השפיע השפעה נמרצת על אוסישקין ועורר בלבו אהבה אל הלשון והספרות העברית. באותו זמן התחיל אוסישקין לקרוא את העתונים העבריים וביחוד את “המליץ” שנעשה לו לקורא־קבע.

מנחם אוסישקין

געגועים על ארץ־ישראל היו לאוסישקין תמיד, בלי שידע בעצמו את סיבת הדבר. עוד כשהיה תלמיד המחלקה השלישית של בית־הספר הריאלי, קרא מודעה בעתונים שיצאה מפה מצויירת של ארץ־ישראל, ואז קנה את המפה ותלה אותה על הקיר בחדרו. כשהיה תלמיד במחלקה השישית פרצו הפרעות ביהודי נגב־רוסיה והעתון הלאומי־היומי ה“ראזסוויט” התחיל לדון בשאלת ההגירה וחיבת־ציון. מאמרי ה“ראזסוויט” פעלו על אוסישקין פעולה עזה ונמרצה, ומיד נעשה לאחד מחסידיו הנלהבים של רעיון ישוב ארץ־ישראל. בחודש ינואר שנת 1882 השתתף לראשונה באסיפת סטודנטים, שהתאספו להתווכח באותו ענין. אוסישקין לא לקח חלק בויכוחים מפני צעירותו, אבל כבר היה אז מסור לרעיון בכל נפשו. לאחר שני חדשים הצטרפו אוסישקין וצ’לינוב אל קבוצת הצעירים הראשונה, שנוסדה במוסקבה לשם עלייה לארץ־ישראל להתישב בה ואשר חבריה נספחו אחר־כך לחבורת ביל"ו.

אחרי שגמר אוסישקין את חוק־לימודיו בבית־הספר הריאלי ונכנס לבית־הספר הטכנולוגי העליון במוסקבה, הוסיף לפעול לטובת הרעיון, עם צעירים אחים־לדעה. חברי חברה זו עסקו ביחוד בעבודה עיונית; היו מתאספים וקוראים הרצאות או דנים ומתווכחים על רעיון ישוב הארץ. ההרצאה הראשונה, שקרא אוסישקין באחת מישיבותיה של חברה זו, היתה – על “מרד המכבים”. בבחירת נושא ההרצאה הובלטה כבר תכונת־פעולתו העתידה של אוסישקין הלוחם הנלהב, בעל רצון־הברזל, המתפרץ והמעפיל אל כל מקום עבודה ומעשה.

אכן, מראשית דרכו התנכר אוסישקין באמונתו, שארץ־ישראל אינה ענף צדדי לציונות, אלא נשמת אפה של התנועה הזאת. הוא חקר את המצב והתנאים בארץ בבקרו אותה פעמים מספר. העבודה המעשית בארץ־ישראל, בכל המצבים והתנאים, עבודה שבעדה נלחם תמיד מלחמה כבדה, היתה בעיניו האמצעי המובהק להגשמת הציונות. בחוברת קטנה “הפרוגראמה שלנו”, קרא במילים ישרות, חזקות וגאות את הטובים שבצעירי הגולה לחדול משעשועיהם בתיאוריות ציוניות בגלות ולהעפיל ולעלות ארצה, כדי לעבוד ולשמור ביהודה ולהגשים את הציונות בחיי יומיום. קריאה זו השפיעה השפעה עצומה לטובת העליה לארץ־ישראל של הצעירים משנת 1905 ואילך. החוברת הקטנה היתה למורה־דרך לפועלים ולבני־הנעורים, אשר הציונות לא היתה להם תרומת־שקל בלבד כי אם שאיפה נפשית עמוקה לחיים חפשיים בארץ־מולדת, הראתה להם את הדרך מן הגלות לארץ. הנלהבים האלה, שעזבו באותן השנים את רוסיה ובאו לארץ לעבוד בשדות ולגשם את האידיאל הציוני בחיים, כינו את עצמם בהכרת־ערך “תלמידי אוסישקין להתנדבות לעבודת שלוש שנים”, והאכרים כינו אותם בלגלוג־מה: “הגוארדיה של אוסישקין”. פועלים ושומרים רבים, אשר לא ידעו כמעט מאום על היהדות והציונות, – “הפרוגרמה שלנו” הפכה אותם לציונים והעלתה אותם ארצה. אחדים מהם נפלו אחר־כך חלל בשדמות הארץ והנם קבורים בשדות־הקברות של מושבות הגליל. אוסישקין יכול, איפוא, להחשב בצדק לאחד מאבות העלייה משנת 1905 עד מלחמת 1918־1914, העלייה שיצרה את “הפועל הצעיר” ו“השומר”. הסתדרויות אלו חוללו התעוררות ותסיסה במושבות הקופאות. אמנם תנועת החלוציות והעבודה הרחיקה לכת מכפי שהתווה לה אוסישקין, אבל השפעתו לא פחתה ודברו נשאר נערץ גם אחר־כך להולכים אחריו.

*

עוד בשנת תרס“ג הניח מנחם אוסישקין את היסוד לבית־נבחרים עברי בארץ־ישראל, באספו את הכנסיה הראשונה לעברים במושבה זכרון־יעקב. זו היתה שנת המשבר לציונות, לפני קונגרס־אוגאנדה, ואוסישקין בא ארצה כדי להתמסר ברצונו ובמרצו החזק לארגון הישוב העברי. זרם העלייה לארץ החל זורם אז מחדש מארצות הגלות השונות, נרכשו שטחי אדמה, בתי־ספר נוסדו, אילו פעולות ציוניות חדשות החלו, אך הכל נעשה בלי שיטה וסדר. הורגש חסרונו של מוסד עליון בארץ־ישראל שיארגן את הכוחות הרעננים שצמחו במושבות ואשר יביא סדרים ויכניס אחדות בפעולות המוסדות העבריים. להוציא לפועל את יסוד ההסתדרות הזאת, – מעשה שהיה כרוך בו קושי עצום וסכנה מצד הממשלה התורכית – קיבל עליו אוסישקין. הוא נסע מעיר לעיר וממושבה למושבה לארגן את הכוחות ב”הסתדרות יהודי ארץ־ישראל". בהשפעתו הצליח לכונן ועד של עסקנים ובאי־כוח הציבור. הוא השתדל שגם הספרדים, התימנים והיהודים המזרחיים האחרים יהיו מיוצגים בהסתדרות, כדי שתהיה ישובית־כללית וערכה יגדל. ברצונו הכביר, באמונתו הרבה וביחוד במסירותו ובאהבתו לארץ, הלהיב כמעט את כל הישוב העברי ונאספה הועידה העברית־ארצישראלית בזכרון־יעקב, שאוסישקין היה ראש המדברים בה. מטרות נעלות ורחבות־אפקים ציינה הועידה כתפקיד ההסתדרות של יהודי הארץ, ואם רק מעטות מהחלטותיה יצאו לפועל, יש להאשים על כך את הישוב שלא בגר עוד כל־צרכו לשאת בתפקיד זה. מיד להקמת ההסתדרות נתעוררו חילוקי־דעות בין אנשי הישוב הישן והחדש בדבר מתן זכות־בחירה לאשה וכדומה. אוסישקין נאלץ לעזוב מיד את הארץ ולמהר לרוסיה, כי בקונגרס הציוני שהתקיים בינתיים נתקבלה הצעת אוגאנדה והידיעה היתה לו כרעם ביום בהיר. הוא חש לרוסיה מלא תשוקת קרב נגד ההחלטה הזאת, בהיותה בעיניו כבגידה בציונות ועלולה להרוס את התנועה מעיקרה. באותה כנסיה יסד אוסישקין גם את הסתדרות המורים בארץ־ישראל, שנשארה קיימת עד ימינו.

מנחם אוסישקין (יושב במרכז) בנשיאות הכנסיה הראשונה של יהודי ארץ־ישראל, שנתכנסה בזכרון־יעקב, ביום כ“ה אלול תרס”ד

בימי שהותו בארץ נכנס אוסישקין בעבי־הקורה של השאלה הסבוכה והמכאיבה של העבודה העברית אף שלא מצא לה פתרון. כראש הוועד האודיסאי של “חובבי־ציון” – האמין אוסישקין, שמושבי פועלים על־יד המושבות הגדולות, דוגמת נחלת־יהודה ועין־גנים, יסייעו בהרבה לפתרון שאלת העבודה העברית בארץ. מגמתם של אוסישקין וחובבי־ציון במושבי הפועלים היתה לקשר את החלוצים־הפועלים אל קרקע, לעשותם לבעלי רכוש קטן בסמוך למושבות שבהן הם עובדים עבודת־קבע. אם גם אמצעי זה לא פתר את שאלת העבודה העברית במושבות, יש בכל זאת לרחוש כבוד לפעולת אוסישקין בכיוון זה. הזוכר את הקושי העצום שהיה ביסוד מושב־הפועלים הראשון עין־גנים, – בעיניו לא ייראו דברינו מופרזים. בעזרת הוועד האודיסאי, ובראשו אוסישקין, נוסדה ונתבססה עין־גנים וחמישים פועלים עברים מאורגנים מהמושבה פתח־תקווה, שברובם עבדו כבר שלוש שנים בארץ ולמדו את העבודות החקלאיות, נאחזו במושב זה.

הפועלים הללו לא יכלו להסתדר בחיי משפחה במושבה פתח־תקווה והם פנו בשנת תרס"ח למוסדות ציוניים אחדים בדבר הלוואה לעשרים וחמש שנה לשם יסוד מושב־פועלים ליד פתח־תקווה. הראשון שנענה לפועלים היה אוסישקין בשלושים אלף פראנק, בתנאי שעוד כסכום הזה תוסיף הקרן־הקיימת. ממוני הקרן הקיימת לא רצו לתת הסכמתם להצעה זו ורק אחרי משא־ומתן ממושך בין אוסישקין ובין מנהלי הקרן־הקיימת, נאותו ונתנו את שלושים אלף הפראנק הנותרים. המושב עין־גנים, אשר שמו הנאה הולם אותו, נוסד. כחמישים בתי־פועלים קטנים נבנו במושב הראשון הזה, והם מוקפים פרדסים וגנות־ירק. זו היתה יצירה ישובית חשובה על דרך העבודה העברית והעצמית.

גם נחלת־יהודה נוסדה על ידי אוסישקין, כי הוא שאף להקים בכל פינות הארץ מושבי פועלים כאלה, אבל תכניתו בטלה בגלל מלחמת העולם. בין אם תכנית מושבי־פועלים היתה טובה ובין לאו – הרי היא מעידה על אוסישקין, שלא אמר די בתיאוריות אלא שאף למעשים, כדי להגשים בהם את הרעיון הציוני בחיים.

יש לציין גם זאת שאוסישקין היה הראשון בין המנהיגים הציוניים שבא לעזרת אגודת “השומר”. כאשר נוסדה חבורה זו על־ידי צעירים נלהבים, שהחליטו להגן בהרי ושדות יהודה והגליל על כבוד הישוב העברי ורכושו, הלווה להם אוסישקין סכום כסף. הוא הבין כי השומרים הם הטיפוס החדש של צעירים יהודים גאים אשר קמו לעם העברי. אוסישקין עזר להקל על חיי וקיום חברי “השומר”, מהכרתו העמוקה בחשיבות הסתדרות זו.

לזכות אוסישקין יש עוד לזקוף שהוא שם לב לתקנת ירושלים, העיר הקדושה והעזובה. הוא הבין את הערך הרב אשר לעיר זו ולישוב היהודי שבה, ישוב בן שישים אלף נפש באותו זמן, – אם בסיסו הכלכלי יהיה איתן; לעומת זאת ידע מה רעה ההשפעה אשר לירושלים “החלוקנית” גם על הישוב החדש במושבות. הוא הכיר בעוול הנעשה לירושלים בזה, שהציונות מזניחה אותה. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה פנה אל הקהל הציוני בתכנית לקימום ירושלים. אחר המלחמה היתה ראשית פעולתו להעתיק את ועד־הצירים מיפו לירושלים למען הגביר בה את היסודות המודרניים ולהכניס בה אווירה חדשה.

עוד בהיותו בחור בן שמונה־עשרה רחש אהבה רבה לעיר־הקודש. כשרבו, משה ליב לילינבלום, כתב למתנגדיו, מתנגדים לרעיון חיבת־ציון, אשר הראו על ירושלים וישובה היהודי כעל מכשול גדול, כי “אם הקושי הוא בירושלים, נוותר עליה ונסתפק בארץ־ישראל בלבד”, – ענה אוסישקין ללילינבלום: “אין אני מסכים לדעתך, אם יתנו לנו הברירה לבחור בארץ־ישראל בלי ירושלים או בירושלים בלי ארץ־ישראל – אבחר באופן השני. ירושלים לב האומה. אפשר לגוף להתקיים בלי אחד מאבריו, ואי אפשר לו להתקיים בלי לב”. זו היתה דעתו של אוסישקין והוא חשב לשגיאה ולחטא גדול גם להסתדרות הציונית על אשר לא פעלה בירושלים. גם בנידון זה לא הסתפק בדיבורים, כי אם בחר במעשים, ואף המבקרים אותו ומתנגדים לו הודו בעל־כרחם, כי העבודה בארץ־ישראל היא חלק מחייו ואהבתו לארץ היתה אהבת בנין ויצירה.

בדיפלומאטיה לא נתן אוסישקין אמון רב. במאמר שפירסם עוד לפני מתן הצהרת באלפור כתב: “דעו שבא הזמן לפתרון תקוותנו הנצחית. שאלת ארץ־ישראל תפתר בזמן קרוב, והארץ תקום לנחלה לא למי שקונגרס־השלום הבא יחליט להנחילם להם, אלא למי שיקדישו לה את נפשם ואת כוחם ואת מאדם”. בעבודה ורק בעבודה המעשית האמין אוסישקין כי היא בלבד תביא את הרפואה לעמנו בארץ ותרופה חלקית ליהדות בגולה. באותו מאמר הוא מוסיף ואומר: – – “עם ישראל או יתדלדל, ישתמד, ישא נשים נכריות כמו שעשו אבותינו בימי גלות בבל וכמו שעושים כבר עכשיו אפילו קצת מן המעולים שבנו, ותנוון תכלית התנוונות או – ובזה אני מאמין באמונה שלימה – יקום לתחיה כלאום חפשי בארצו ההיסטורית וירפא על ידי זה רפואת הנפש גם את אלה שישארו בגלות, ובנין ארצנו ותקומתה יבואו על ידי עבודת ההווה, ולא על ידי קסמים דיפלומטיים, אלא רק על ידי עבודה בארץ”. חלומו היו לגיונות־העבודה שיתנדבו ללכת אל שדות יהודה והגליל לעבוד. עוד בשנת תרס"ב הציע באסיפת מינסק שיווצרו לגיונות בחורים, אשר יקדישו שנים אחדות לעבודה בארץ.

השפה העברית מצאה בו לוחם כביר. בבואו כאחד מחמשת שליחי־העם אל אסיפת השלום בוורסייל השמיע את דרישות העם העברי מאת ראשי המעצמות בשפה העברית. אוסישקין, שהאמין במשמעת חזקה וידע לעמוד על דעתו בעקשנות רבה, אמר בקבלת־הפנים שנערכה לו בועד העיר ירושלים: “אומרים עלי שאני קשה־עורף, אחרים אמרו כי רך־לב אני – אין זה נוגע לי; אני אעמוד על דעותי. כל עוד לא יצליח מישהו להוכיח לי כי לא נכונות הן, לא אזוז מהן אפילו אם כל העולם יתנגד להן ולי”. ועוד הוסיף על הצורך במשמעת נמרצת בזמן הזה בעבודה הציונית בארץ. “נגשים אנו לבנין שאין דוגמתו בעולם: אין בהיסטוריה עם אשר יבנה את ביתו הלאומי בארץ שאיננו יושב בה. אנו הננו הראשונים לבנין כזה, והרי יודעים אתם, שגם בנין דורש כי האדריכל ועוזריו ופקידיו ויתר הפועלים יעבדו לפי פקודה ומשמעת”.

התכנית של אוסישקיין בתחית ובנין הארץ היתה בת שלושה עיקרים: הארץ, העבודה והשפה, – תחית ארץ־ישראל בידי יהודים; עיבוד הארץ על ידי עובדים עברים; והשפה העברית כשפת העם היחידה בארץ. בשלושת העיקרים האלה האמין בכל נפשו ולהגשמתם עבד בלי ליאות שנים לא מעטות. באחד מנאומיו אמר: “מגלים בי מום שאיני דופלומט. אין לי ענין אחר מאשר ענין תחיתנו. עבד אני לעם ישראל”.

נחום סוקולוב, פרופסור חיים וייצמן ומנחם אוסישקין בעת ועידת השלום לאחר מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1919 נכנס אוסישקין למרכז העולמי הציוני שהוקם בלונדון. השתתף במשלחת הציונית לפני “ועדת הארבעה” (ארבע המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה – אנגליה, צרפת, ארצות־הברית ואיטליה) ובפני ועדה זו הביע את תביעת עם ישראל לארצו בנאום שנשא בעברית.

בקונגרס הי"ב שנערך בשנת 1921 נבחר לראש ההנהלה הציונית. בהופעותיו בפני ראשי השלטון הבריטי שהחלו מקצצים את כנפי השאיפות הציוניות התיצב כיהודי גאה ותקיף. באותה תקופה המשיך בעבודה מעשית ליצירת עובדות יסוד, כגון רכישת קרקעות והקמת נקודות ישוב.

בשנת 1923 הועמד אוסישקין בראש הקרן הקיימת לישראל. מאז הקדיש את כל מרצו הכביר לגאולת הארץ. ביזמתו גאלה הקרן הקיימת לישראל את עמק יזרעאל, עמק חפר, עמק זבולון, אדמת החולה והרבה קרקעות בכל חלקי הארץ וביחוד בנגב.

נפטר בירושלים אור לי“ב תשרי תש”ב (2.10.41) ונקבר במערת ניקנור שליד האוניברסיטה העברית בהר־הצופים.

(תרי“ח־1858–תרפ”ג־1923)

ארבעים שנה מחייו בילה בן־יהודה בעבודתו על המילון העברי האנציקלופדי הגדול. זו היתה מלחמה עקשנית וממושכת של קנאי עברי. שעות רבות בכל יום במשך ארבעים שנה לחם את המלחמה הכבדה, כדי להכין חומר ולבנים לבנין המילון. בספריות ובמוזיאונים הגדולים בבירות העולם ובואתיקן ביקר וחקר, כדי להשיג את החומר הדרוש לעבודתו.

בימי בחרותו שינה את שם משפחתו פרלמן לבן־יהודה והיה אולי ראשון במעשהו זה, אשר כיום הוא הופעה מצוייה בארץ. כאשר שאלתיו באחד הימים למקום מולדתו וגידולו, ענה לי בעצב:

“אל תשאלני איה נולדתי. שאל איה לא נולדתי… לא נולדתי – בירושלים, אף לא במקום אחר בארץ־ישראל. והמלים הראשונות אשר דיברתי – לא היו מלים עבריות… ושני המאורעות האלה בחיי מעציבים אותי כל הימים ואיני יכול להתנחם”. – – ואמנם מי שהכיר את בן־יהודה הקנאי העברי, ידע כי באמת צר לו מאוד על שלא נולד בירושלים ועל שדיבורו הראשון לא היה בשפה העברית.

אליעזר נולד, איפוא, בעיירה קטנה בגלות רוסיה, עיירה ששמה לושקי, בפלך וילנה. אביו היה בראשונה פרוש לומד־תורה, ואחר־כך היה ממונה במשרפת יין־השרף של הפריץ, שלו היתה שייכת העיירה. אמו חונכה בעלומיה על התרבות הגרמנית. בהיות בן־יהודה בן ארבע שנים, מת עליו אביו ואמו נשארה אלמנה עם ארבעה ילדים, בעוני רב. משנת השש החל ללמוד תורה בשקידה. בשנת העשר נחשב כבר בקי בתלמוד והיה חרד מאוד לדת, התפלל בדבקות גדולה והוריד דמעות ב“שמונה עשרה”. בהיותו לבר־מצוה, לא נמצא עוד בעיירה מלמד מתאים לו ואמו שלחה אותו לעיר דיסנה, אל מורה גדול בתורה. שם טעם טעם אכילת “ימים”. הישיבה בדיסנה גם היא נעשתה אחר זמן לא רב צרה בשביל העלם העילוי, והוא נסע לישיבה חשובה יותר, לפולוצק. ראש־הישיבה שם היה אדם צעיר ונגוע בהשכלה, ובן־יהודה קיבל ממנו רוח זו. דודו של הבחור הוציא אותו מישיבת פולוצק והביאו לעיירה גולובקי, כדי שישב בשקידה על התורה והעבודה ויהיה לרב גדול בישראל. אליעזר ישב לבדו בבית־המדרש של דודו, אך מוחו לא היה נתון עוד לתלמוד, כי אם לספרי ההשכלה החדשים. בהוודע הדבר לקנאים בעיר הקימו רעש גדול. הם התחקו אחרי האפיקורוס, ארבו לו בלילה בעד החלון ובמצאם אותו מעיין ב“גן נעול” של נפתלי הירץ וייזל, ניפצו את החלון וחוללו חורבן בבית דודו.

בן חמש־עשרה עזב את הישיבות והגמרא ונסע לדבינסק להשתלם בגימנסיה כדי להגיע לאוניברסיטה. בדבינסק התוודע ליהודים אחרים מכת העממיים – ה“ניהיליסטים” – והתוודעות זו בצירוף השפעת הספרות הרוסית־המהפכנית גרמו לו שהחליט להקדיש את חייו לטובת האכרים הרוסיים הנענים. מיהודים ויהדות רחק לגמרי. אך מדבר עברי אחד לא יכול אפילו בתקופת הניהיליזם שלו להתרחק: מהשפה העברית. אותה אהב ובעונג עצום בלע כל ספר עברי שבא לידו. שקד ביחוד על קריאת “השחר” של פרץ סמולנסקין.

אליעזר בן־יהודה

התקוממות עמי הבלקאן בשנות השבעים נגד ממשלת תורכיה ששיעבדה אותם והרומן הציוני “דניאל דירונדה” מאת הסופרת האנגליה ג’ורג' אליוט, החזירו את הניהיליסט אליעזר פרלמן אל היהדות, והוא החל להתעמק ברעיון של שיבת־ציון.

הידיעות משדות־המערכה על מלחמתם האמיצה של העמים הקטנים על חירותם ועצמאותם, פעלו אז על כל הרוסים שקמו לעזור ל“אחיהם הקטנים” הסלאבים ובהשפעת המאורעות האלה עלה גם בדעת אליעזר הרעיון של תחית עמו והשפה העברית בארץ האבות. המלחמה הנפשית באידיאליסט הצעיר – בין הניהליסט שבו והיהודי שבו – היתה קשה – ולבסוף ניצח היהודי.

כגיבור הרומן “דניאל דירונדה”, החליט לעמול בכל כוחו כדי להגשים את חלומו, חלום־ציון. אליעזר עזב את רוסיה, נסע חסר־אמצעים לפאריז, בירת המדע והמדיניות בימים ההם, כדי להזדיין בכלי הזיין הרוחניים הנחוצים למען עבודתו בארץ.

בבואו לפאריז היו אזני היהודים שבה אטומות לענין שיבת־ציון ותחית השפה העברית. הם לעגו לחלומו וחשבוהו לקנאי שדעתו אינה שפויה. האחד שבן־יהודה יכול לדבר עמו על חלומותיו – היה איש רוסי ובן למשפחה רוסית מיוחסת – האציל לבית צ’אשניקוב.

בימים הראשונים לחייו בפאריז ביקר בספריה ובאולם־הקריאה הרוסי, כדי לקרוא בעתונים הרוסיים ולהפגש עם דוברי־רוסית. שם התוודע אל הרוסי, שהיה הכתב הפאריזי של העתון הרוסי “רוסקי מיר” ובפגישה הראשונה היו לידידים טובים. הרוסי היה לבן־יהודה למורה ומגן בעיר הגדולה והזרה. הוא הרגיש כי ידידו העברי נושא בלבו איזו אידיאה שהוא מסתירה בחובו. הוא החל לשאול ולחקור עד שבן־יהודה גילה לפניו את לבו. בשמוע הרוסי את רעיונותיו וחלומותיו, לא לגלג עליו כאחד היהודים ולא כינה אותו משוגע. בהתענינות רבה הקשיב לדבריו וברגש השתתפות חם שאל אותו:

“ומה בדעתך לעשות כדי להשיג את מאווייך?”

“אלמד עד אשר אהיה לרופא, למען מצוא את פרנסתי בארץ־ישראל, ויחד עם זה אשקוד על המדעים האחרים הנחוצים לעבודתי העתידה. אז אסע לירושלים, אתישב בה ושם אמצא את הדרך בה אלך לשם הגשמת רעיונותי”.

בשמוע הרוסי מפי בן־יהודה מענה זה, הגביר את התעניינותו בדברים והוסיף לשאול: “היש בעמך אנשים רבים השואפים לתחיתו, או יחידי אתה החולם את החלום הזה?” – בן־יהודה הסביר לידידו את האמונה הנטועה בלבות רוב היהודים בגאולת עמם על ידי המשיח והרוסי שאל: “האם הטיף כבר מישהו לרעיון הזה בעתונות או בספר?”

בן־יהודה סח לו על הרומן הציוני “דניאל דירונדה”.

“היש גם עתונים בלשונכם?”

“יש שבועון אחד, ‘המגיד’”.

“תוכל לכתוב בשפה העברית?”

“יודע אני את השפה, אך לכתוב בה מאמרים לא ניסיתי”.

“אם כן, שב מיד וכתוב מאמר על רעיון שיבת־ציון ושלח אותו לשבועון”.

בן־יהודה עשה כדבר ידידו הרוסי. הוא כתב את מאמרו המפורסם “שאלה נכבדה”, שבו ניתן ביטוי ברור ומדויק, לפני תנועת “חיבת־ציון” ושנים רבות לפני הציונות המדינית, לרעיון שיבת־ציון. בן־יהודה קרא את המאמר, בתרגמו אותו לרוסית, לפני ידידו ובהסכמתו שלח אותו למערכת “המגיד”.

שבועות חלפו עברו ומ“המגיד” אין קול ואין מענה. בן־יהודה כבר התרעם על ידידו על אשר יעץ לו לשלוח למערכת מאמר שאינו ראוי לפרסום מעיקרו.

הרוסי ניחם אותו מתוך חיבה והשתתפות:

“המאמר ראוי להדפס בכל עתון, אפילו עתון אירופי, ואם “המגיד” לא רצה לפרסמו, הרי זה רק מפני שהעורך מתנגד לרעיון שיבת־ציון. היש אצלכם עתונים וכתבי־עת אחרים?”

“יש ירחון בשם ‘השחר’ ובו משתתפים הסופרים העבריים הראשונים במעלה”.

“מה הוא הלך־רוחו של ‘השחר’? ועל מה כותבים בו הסופרים העבריים הגדולים?”

בן־יהודה ביאר לו את כיוון ‘השחר’ שהוא לאומי.

“אם כן”, אמר הרוסי, “יפרסם ‘השחר’ את מאמרך. אבל בשביל ירחון יש להרחיב את המאמר, לבררו יותר. שב ושנה את מאמרך, כאשר דורש ירחון כ’השחר' ושלח אותו מיד למערכת, אל תתעצל”.

לא עבר שבוע ימים ובבוקר בהיר אחד, בשעה שבן־יהודה התנמנם עוד במיטה, דפקו בדלת מעונו ונושא המכתבים מסר לו את תשובתו של פרץ סמולנסקין – שהמאמר יידפס בחוברת הקרובה של הירחון. בתשובה הוסיף עורך ‘השחר’ את דברי הנבואה האלה שנחרתו בלב ובמוח בן־יהודה:

“עטך אתך וברכה אני רואה בעטך”.

אכן, בן־יהודה לא רק דיבר ראשון דברים יפים וברורים על תחית העם והשפה בארץ־האבות, אלא הוא קיים נאה וניסה הראשון להגשים את ה“אני מאמין” שלו במעשה.

הסטודנט הצעיר בן־יהודה עזב את האוניברסיטה ואת עיר־העולם המלאה עליזות, את פאריז, ונסע עם אשתו הצעירה לירושלים. הוא ואשתו דבורה היו הראשונים שהחלו לדבר בשפה העתיקה שנחשבה כבר כמתה – עברית.

חלום־עלומיו הגדול, לראות בעיניו את העיר הקדושה, היה למציאות. אבל עיניו חזו אותה אחרת מאשר דימה. בבואו לירושלים לא הרגיש רגשי קודש, כי ירושלים לב־האומה נתגלתה במראה משונה לעיניו. הוא הרגיש כאב לאומי גדול בהתבוננו בה ובראותו אותה בשפלותה, כי החלוקה משלה בה.

בכל זאת החליט בן־יהודה (מי שהיה אחר־כך לאפיקורוס הירושלמי אשר אנשי החלוקה הקנאים רדפוהו בכל האמצעים), בבואו ירושלימה, לחיות בניגוד להכרתו החופשית, חיי יהודי חרד ולשמור על דיני ומנהגי ישראל. גידל זקן, פשט את בגדיו האירופיים ולבש בגד ירושלמי רחב וארוך, חבש תרבוש תורכי אדום וכן היה מהלך בחוצות ירושלים.

לשם פרנסה היה בירושלים לעוזר בעתון העברי של החרדים “החבצלת” וקיבל בשכרו 20 פראנק לחודש. לאחר זמן החל להוציא בעצמו עתון – “הצבי”.

בעתונו “הצבי” החל מנהל מלחמה נמרצה בעד תחית השפה העברית והדיבור העברי. מלחמה קשה, מלחמה לחיים ולמוות, הכריז בעתונו גם על “החלוקה”. לבסוף יצא לערוך את מלחמתו בצביעות ששררה בין אנשי ירושלים ושהפריעה את כל עבודת התחיה בעיר. הקנאים הירושלמיים רדפוהו קשה ופעם הכריזו עליו חרם רשמי. הם לא נרתעו גם ממלשינות והלשינו לפני השלטון התורכי כי מהפכן הוא בן־יהודה והוא נחבש בבית־סוהר. הדבר היה בימי ממשלת העריצות של עבדול־חמיד, ומי יודע מה היה בסוף בן־יהודה בכלא התורכי, אלמלא הבארון רוטשילד שהחל מתענין בעניני הישוב בארץ ובהשתדלותו יצא בן־יהודה לחפשי.

הקנאים נלחמו בבן־יהודה בדרכים שונות. כשמתה עליו אשתו הצעירה דבורה, סרבו לקברה על הר־הזיתים. עדת האשכנזים החליטה לבלי לתת לקברה שם. לעזרת בן־יהודה באסונו באה העדה הספרדית. הספרדים התערבו וקברו בכבוד גדול את אשתו, האשה הציונית והמדברת עברית הראשונה, שלא זכתה לראות בהתגשם חלום בעלה.

אסון אחר אסון באו על ראש בן־יהודה, ויהודי החלוקה הוסיפו למרר את רוחו. זמן־מה אחרי מות אשתו הצעירה, מתה עליו גם בתו, בת שמונה, הבת העבריה הראשונה אשר שפת האם שלה, שפת דיבורה הראשון, היתה עברית. היא היתה ילדה חביבה ויקרה וידידי ואוהבי המשפחה הביאו פרחים אל לויתה. פרחים ללוויה בירושלים? מה נורא החטא בעת ההיא! איזה חילול השם!… וקנאי ירושלים שוב לא רצו לקבור את ילדת בן־יהודה בעטיים של הפרחים. בן־יהודה דל־הקומה, אך הלוחם העז, בעל רוח־הברזל, לקח כלי־חפירה ואמר לחפור קבר בגנו לבתו.

“אם לא תקחו מיד את המתה לקברה על הר הזיתים, אכרה קבר בגני ואקברנה, אותה ואת הפרחים”, אמר.

עתוניו של אליעזר בן־יהודה

הדברים עשו רושם עד לדמעות גם על קשוחי־הלב שבקנאים והקברנים נשאו את המתה וקברוה על הר־הזיתים.

דרך חייו של בן־יהודה בירושלים היתה מלאה קוצים ואבני־נגף, אך הוא לא נסוג אחור מפני כל והמשיך לפעול למען רעיונו ולשקוד על העבודה שהתמסר לה – חיבור המילון העברי הגדול. ביסורים ובמאמצים שקד על העבודה עד למלחמת העולם הראשונה. עם רדיפות התורכים על הישוב, החל בן־יהודה דואג לגורל עבודתו הרוחנית, והעביר את כל החומר הספרותי והספריה שלו לבית הקונסוליה האמריקאית. אחרי שמסר את החומר לידים בטוחות, עזב עם משפחתו את הארץ ועבר לאמריקה, להמשיך שם בעבודות ההכנה. בעזרת המיליונר היהודי ורטהיים הובטח מצבו החמרי והוא לא נאלץ עוד לעסוק בעבודות צדדיות מלבד עבודת המילון. חדר מיוחד נמסר לו בבית־הספרים הממשלתי הגדול שבניו־יורק ובו עבד ארבע שנים רצופות. זכות זו לשבת יחידי בחדר בבית־הספרים ניתנה בפעם הראשונה בספריה זו. באמריקה, בתנאי הרווחה והמנוחה שמצא, החל לכתוב גם ספר גדול: “אבות הלשון העברית”.

רוח העבודה הכביר שפעם בבן־יהודה קטן־הגוף הפליא. בשנות המלחמה הגדולה והקשה ידע להתרכז בתורת הלשון הקדומה ומלבד העבודה התמידית הזאת, כתב עוד מאמרים בעתונות העברית. כן כתב את זכרונות חייו המענינים בשם “חלום ושברו”.

עם חדירת צבאות האנגלים ליהודה ולירושלים לא יכול עוד לשבת בשלווה באמריקה ונמשך חזרה לארץ. עם כריתת שביתת־הנשק הגיש בקשה בדבר רשיון נסיעה לירושלים. הארץ היתה עוד שדה־מלחמה, וממשלת אנגליה לא הניחה לנסוע שמה, מלבד לחברי ועד־הצירים. בהמלצת גדולי אנשי־המדע והפרופיסורים באמריקה הושג בעמל רב מאת הציר האנגלי בוואשינגטון הרשיון בשביל בן־יהודה לנסוע ארצה, אך גם אז לא יכול לנסוע שמה.

בעקשנותו רצה בן־יהודה גם הפעם להיות הראשון. הוא רצה שתעודת־המסע הראשונה הניתנת ליהודי מהארץ המשוחררת, תהיה לא על שם נתין ממלכה זרה, כי אם תעודת נתין ארצישראלי, והוא יקבל איפוא את תעודת הנתינות הארצישראלית הראשונה.

הציר האנגלי בארצות הברית לא רצה להכיר, גם אחרי הכרזת באלפור, בנתינות ארצישראלית מיוחדת. הוא הסכים לתת תעודת־מסע לנתין תורכיה, כי כן היה בן־יהודה. אבל בן־יהודה הלוחם רצה להיות הנתין הראשון של הארץ. הקנאי והעקשן העברי חיכה באמריקה ובלבד שישיג את חפצו. בהשתדלות שר־החוץ האנגלי באלפור, שאליו הגיע הדבר, ניתנה לבסוף זכות זו לבן־יהודה ובתעודת מסעו נרשם כאזרח ארצישראלי.

בתרע“ט חזר בן־יהודה לארץ וזכה לראות את השפה העברית כלשון רשמית במשטר החדש. בנה לו בית בשכונת תלפיות שבירושלים ומצא בסביבה הנהדרת ובהוקרה הכללית שילומים לסבלו הרב בעשרות שנות חיים, מלחמה ומצוקה. הביע מפעם לפעם את דעתו בשאלות השעה בעתון “דואר היום” שיצא בעריכת בנו איתמר בן־אב”י, אך בעיקר המשיך את מפעל חייו: ייסד את חברת “שפתנו” להפצת הדיבור העברי, שימש מזכיר לפתיחת האוניברסיטה, הרחיב את עבודת ועד הלשון והמשיך לעבוד בחיבור המילון.

אור ליום כ“ו כסלו תרפ”ג נפטר לפתע והובא לקבורה בהר־הזיתים.

(תרכ“א־1861–תרפ”ט־1929)

יפים הם דברי ימי חבורת החלוצים הראשונה שקמה להחיות את עם ישראל בארץ – זו חבורת הביל“ויים – הסטודנטים הלאומיים והגיבורים, אשר מיד אחרי הפרעות בשנת תרמ”א־תרמ“ב ברוסיה, זנחו את האוניברסיטה החארקובית ובגאון הכריזו באזני כל היהדות שבגולה את סיסמתם: “בית יעקב לכו ונלכה!” – – אף קמו ועלו בעצמם מיד ארצה־ישראל, להיות לאנשי־שדה ולעובדי אדמתה. לא פחות יפים ורצופים מעשים רבים הם חיי מחולל תנועת הביל”ויים, ישראל בלקינד.

ישראל בלקינד אינו רק חלוץ ראשון של תנועת הבילו"יים; הוא גם מורה בבית־הספר העברי הראשון בארץ, שיסד בכספו בעיר יפו בשנת 1888. ישראל בלקינד הוא הגיאוגרף הראשון של הארץ, שעבר אותה ברגל עד למקומות הנשמים בעבר־הירדן מזרחה. ישראל בלקינד הוא הלוחם הראשון בכל נפשו ומאודו נגד פקידות הבארון ושלטונה; הלוחם בעד זכות העמידה ברשות עצמן של המושבות הראשונות.

ישראל בלקינד נולד בשנת 1861 בעיירה להיסק, שבפלך מינסק. אביו, משכיל ומורה עברי, עזב למען בנו את העיירה ועבר לבוריסוב, שם ניתן לישראל בלקינד חינוכו הראשון. בבוריסוב לא נמצא בית־ספר תיכון, והאב עבר בגלל בנו למוהילב, בה נכנס לגימנסיה הרוסית. אבל הלימודים הכלליים לא נתנו סיפוק לנער העברי והוא התנפל בצמאון על הספרים והלימודים העבריים. בן עשר היה כבר “בעל תנ”ך" וידע אותו כמעט כולו על־פה. התנ"ך מילא קסם את נפש העלם החולם. התעוררו בו געגועים לראות את ארץ־ישראל בעיניו, והם גברו והלכו בהשפעת ספרי תולדות ישראל שקרא ולמד בהתענינות רבה. הגיבורים הלאומיים של ימי־קדם, הלוחמים בעד ארצם ועמם קמו וחיו נגד עיני רוחו. על אלה נוספה השפעת הרומאן העברי “אהבת־ציון” מאת אברהם מאפו, שהעביר גם הוא את בלקינד בדמיון אל שדות יהודה והרי הגליל.

עוד בהיותו בכיתה השלישית בגימנסיה ארג בדמיונו תכניות שונות איך להשיב את עם־ישראל מן הגולה לארץ־ישראל, שממנה גורש לפנים. כדי להגשים את הרעיון לגבי עצמו, החליט לחסוך בהוצאות מזונו ומהקופיקות (מטבעות רוסיות קטנות), שאמו נתנה לו לארוחת־בוקר, חסך להוצאות הנסיעה לארץ־ישראל…

על חלומות־ציון שלו לא יכול לשוחח אפילו עם חבריו לגימנסיה, שרובם היו בני מתבוללים וחשבוהו לבעל־דמיון. החבר האחד שעמו דיבר על תכניותיו ורעיונותיו הציוניים והבין אותו, היה… פולני. כשהיה נפגש עם חברו זה, קארולקה, בין בגימנסיה ובין מחוץ לה, בהכינם יחד את השיעורים, היו משוחחים על עתידותיהם והחליטו לעבוד לכשיגדלו – ישראל בלקינד בעד תחיית היהודים בארץ וקארולקה בעד תקומת פולניה. אחר זמן עזב אותו גם חברו היחידי, קארולקה, והוא נשאר שוב בודד בחלומותיו.

ישראל בלקינד

למד בשקידה רבה כדי להקדים כאפשר ולגמור את הגימנסיה. אחר־כך חשב להכנס לאקדמיה למדעים החקלאיים במוסקבה וללמוד את מדע החקלאות, כי היסוד לתחית העם העברי בארץ הלא תהיה עבודת השדה וכל ענפי החקלאות. החליט, איפוא, לדחות את עלייתו לארץ־ישראל עד שיהיה למלומד, אך מאורעות הימים לא אבו לחכות. בשנת תרמ"א פרצו ברוסיה הפרעות, ויהודים החלו להמלט ממנה אל גבולות אירופה המערבית ולאמריקה. ישראל, שהיה כבר סטודנט, החל להטיף בחוגיו, כי כדי להפטר לעולם מפרעות, יש להשתמש במצב שנברא על ידי הפרעות; אין לבקש דירה ארעית מבעל־בית נוח יותר, אלא לאמץ את כל הכוחות הלאומיים ליצור מולדת, שבה נהיה בטוחים מאסונות. הגירת היהודים צריכה לזרום – אל מולדתנו הקדומה ולהחיותה מחדש תחייה כלכלית ומדינית, ואז נשוב להיות עם ככל העמים. רק זו הדרך ואין אחרת, ליהודי רוסיה, שהתעוררו מהחלומות הליברליים על שיווי־זכויות והתפכחו למראה המציאות: העם הרוסי, בקבלו את הרמז הראשון מגבוה, גילה על־ידי הפרעות את יחסו האמיתי לשכניו הבלתי־רצויים. עם ניפוץ השמשות בבתי היהודים נופצו, איפוא, גם תקוותיה התמימות של היהדות הרוסית לעתיד מאושר יותר. עם הנוצות מכרי וכסתות היהודים פרחו גם החלומות על מנוחה ואושר בגולה.

ובספרו – “הצעדים הראשונים בישוב ארץ־ישראל” – מספר ישראל בלקינד כדברים האלה:

“הייתי סטודנט באוניברסיטה בחארקוב ויחד עם עוד חברים הלכתי יום אחד אל בית־הכנסת, לרגל הצום הציבורי שהוכרז. שם היו עוד חברים סטודנטים והחלטנו להתקבץ בערב בחדרי ולדון על מצבנו, מצב אחינו ברוסיה. כל אחד מאתנו הזמין את החברים אשר פגש בעיר, ונאספנו כשלושים תלמיד. התאספנו ערבים אחדים בזה אחר זה. היינו דנים על מצב אחינו מכל צדדיו ובאנו לידי החלטה, שחרפה היא לעם למלא תפקיד כזה שמילאו היהודים ברוסיה ולא יפה הוא לעם, אשר יקר לו כבודו, לשמש עמים אחרים, השוטמים אותו ובזים לו, ואת עניניו וצרכיו הוא זונח”.

באותם הערבים נתארגנה ונוסדה חבורת החלוצים הראשונים, אשר קיבלה אחרי־כן את שמה ההיסטורי “ביל”ו“. על המכתבים ששלח בלקינד בשם החבורה אל חברים חדשים שעמדו להצטרף אליה, היה רשום הפסוק: “דברו אל בני ישראל ויסעו”. כאשר החליטו בלקינד וחבריו, שחבורת צעירים מביניהם תעלה מיד לארץ, החליפו את הסיסמה הראשונה בפסוק “בית יעקב לכו ונלכה”, ומראשי־תיבות שלו הורכב השם “ביל”ו”.

יש לציין כי באותם הימים נוסדה חבורה שניה ע"י בני־הנעורים העבריים ברוסיה, – שהניחה את היסוד הרוחני לזרם ההגירה מרוסיה לאמריקה. שתי החבורות פנו כל אחת לפעולתן, ובלקינד קם גם הוא לעלות לארץ־ישראל משאת נפשו. בהיותו בדרך באודיסה, נפגש עם חברו לחלומות בגימנסיה, קארולקה הפולני. טיילו בגן העיר ובלקינד גילה את דבר נסיעתו לרעהו הפולני.

“התזכור, קארולקה, את חלומותינו?” שאל.

“חלומותינו?” שאל הפולני תמה.

“בנוגע לתחית פולניה וארץ־ישראל”.

“אה!” נזכר הפולני והוסיף במנוחה, “עניננו אנו נחל מפלה”. (הדברים האלה נאמרו לאחר התקוממות פולנית שנכשלה).

“אני נוסע לארץ־ישראל”, אמר בלקינד.

הפולני עמד כמבולבל מתמהון. הוא לא היה עוד הנער התמים. בלקינד סיפר לו על מצב העם היהודי, על אגודת הביל"ויים, שאיפותיה ותקוותיה והפולני ביקש אותו שיכתוב לו על מאורעות חייו בפלשתינה.

באודיסה נוכח ישראל בלקינד מה קשה מצב הביל“ויים בשאיפתם להגיע למחוז חפצם – לארץ. כסף להוצאות הנסיעה לא היה להם ואת תקוותם שמו בסיר אוליפאנט האנגלי. על האציל הזה סיפרו אז, כי נסע לקושטא לפעול לשם ישוב ארץ־ישראל על־ידי היהודים, וכי יש לו לתכלית זו סכום חמש מאות מיליון פונט. שנים מחברי ביל”ו נמצאו כבר בבירת תורכיה והם קראו אליהם את בלקינד, המדבר צרפתית צחה, כי בלי השפה הזאת אי־אפשר לנהל משא־ומתן בקושטא. בבואו לעיר הזאת נוכח בלקינד, כי הסיפור על מיליוניו של אוליפאנט אינו אלא אגדה. מלבד זאת נעשו אז היחסים הדיפלומאטיים בין תורכיה ואנגליה מתוחים, ואוליפאנט, אשר קודם לכן היתה לו השפעה גדולה בבירת תורכיה, לא יכול עוד כאנגלי לעשות דבר לטובת הביל"ויים.

*

בין כה נאספו הביל"ויים בקושטא בדרכם ארצה־ישראל. אחרי יסורים ויגיעה רבה השיגו את הסכום הנחוץ להם להוצאות הדרך. ובלקינד מספר על מסעו הראשון לארץ־ישראל:

– – “בעשר בבוקר, בי”ב בתמוז, עלינו עם חבילותינו על האניה. בלילה שעבר לא ישנו, נפרדנו מאירופה ומחיינו הקודמים למען התחיל חיים חדשים בארץ אבותינו. וכשבאתי אל האניה, ירדתי אל ירכתיה, כמו הנביא יונה לפנים שברח מפני ה', ונרדמתי בפינה על צרור חבלים".

אבל שנת בלקינד לא נמשכה. באניה היו גם נוסעים אחרים, מלבד חולמים־ביל“ויים; היו יוונים, תורכים, ערביים. אחר שעה קלה העירו הסטודנטים הביל”ויים את ישראל בלקינד ובישרו לו את הבשורה שנגנבה קופתם, שהכילה תשע־עשרה לירות תורכיות. מעתה, בלי פרוטה בכיסם, אבל ברכוש המוסרי הגדול שבלבותיהם, המשיכו את מסעם. שרו בלי הרף שירי גאולת ציון, ובשיריהם עוררו את לבות כל הנוסעים שהיו נגשים אל הביל"ויים וביקשום לחזור ולשיר.

ביום השישי לנסיעתם בים, פגשו בקרבת האי קפריסין אניה שהלכה מארץ־ישראל לרוסיה, לאודיסה, ובה חזרו יהודים שהממשלה התורכית לא נתנה להם להכנס לארץ־ישראל. הנוסעים הזהירו את הביל“ויים לבל יסעו ליפו ומוטב להם לחזור מאמצע הדרך למחוז־חפצם. כשהאניה הגיעה אל עיר־החוף הגדולה בירות, קיבל ישראל בלקינד מז. ד. ליבונטין מברק: “הכניסה ליפו נאסרה שוב, אבל בלקינד יבוא נא”. פירוש המברק היה, שהכניסה לארץ־ישראל עולה באקשיש רב… וליבונטין חשש וקרא ליפו את ישראל בלקינד לבדו, כי יביא תחילה את קופת הביל”ויים עמו… בלקינד וחבריו לא נשמעו לאזהרה והמשיכו את דרכם ביחד.

בזמן הראשון הסתדרה החבורה ביפו בבית ערבי. חמישה־עשר איש גרו בשני חדרים צרים, וכלי־מאכלם היו לא בשר ולא חלב, כי חודשים רצופים לא טעמו בשר או חלב גם יחד. מאכלם היה לחם ותה ומרק־שעועית. אף־על־פי־כן היו שמחים ומאושרים. בשבת הראשונה לבואם הלכו אל בית־הכנסת היפואי. לא עשו זאת מהחלטה אלא כל אחד מהם הרגיש, שחובה להשתדל לקרב אליהם את יהודי הארץ החרדים ולא לגרום לריב ביניהם. סיפרו כי היהודים הירושלמיים כבר מביטים בחשד על “הסטודנטים” מרוסיה ומסרו שאחד מיהודי ירושלים רצה להוצא מכיסו מאה פראנק, כדי למנוע את ירידתם מן האניה ליפו.

הביל"ויים באו אל בית־הכנסת כשנגמרה כבר התפילה, אולם יהודים אחדים נשארו וסידרו למען הצעירים מנין שני. ישראל בלקינד נתכבד במפטיר, ובקראו את המפטיר בניגון הנכון ובקול יוצא מן הלב, לחשו היהודים הניצבים: “הביטו וראו – סטודנט ויודע…” הדבר היה בשבת “בין המצרים” ובלקינד קרא ברגש את פרק ההפטרה – “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה…”

אכן, החולמים התוודעו אל המציאות של ארץ לא־זרועה, וכדי למצוא קיום הלכו למקווה־ישראל ועבדו כשכירי־יום עבודות שדה ונטיעות בשכר פחות מפראנק ליום. אחר זמן עברו הביל"ויים, על־פי משאלת הבארון אדמונד רוטשילד, לראשון־לציון כפועלים בהשגחת האגרונום הצרפתי דיגור.

הבארון התענין בחבורת הביל“ויים ורצה לעשותם לאכרים טובים, אולם שונה היתה דעתם של אחדים מפקידי הבארון על אודותם. אכרי המושבה ראשון־לציון ציפו אז בקוצר־רוח שיקנו להם סוסים, עגלות, מחרשות ושאר כלים הדרושים להם לעבודתם, אך בא־כוח הבארון לא עשה דבר. רגילים היו פקידי הבארון לומר על האכרים יוצאי־רוסיה, כי “אינם שווים את החבל לתלותם עליו”… זה היה יחס הפקיד. ואם שאל אותו אכר מדוע אינו קונה את הכלים הדרושים לעבודה, ענה: “הלא בין כה תברחו מכאן, תעזבו את המושבה וגם את הארץ, ולמה להוציא כסף על כלים שונים? קבלו במזומן את הכספים שהבארון קצב לכם, עד שתאכלו את כסף־התמיכה ונסעתם מן הארץ…” דברים כאלה פגעו קשה באכרים, שכבודם היה יקר להם, והם התארגנו למלחמה בפקיד הבארון ובשיטת־הנהלתו המיוחדת. ישראל בלקינד נכנס לעובי־הקורה והיה למארגן ומנהל ה”מהפכה" הראשונה נגד הפקידות הבארונית.

הפקידות פתחה גם היא במלחמה נגד המתפרץ הזה. ראש פקידי ראשון־לציון הוציא פקודת גירוש על בלקינד והודיע לאכרים שהנותן לישראל בלקינד מקום ללון לילה אחד בביתו, ייענש קשה. אז החלו בשביל בלקינד חיי נדודים וגעגועים – געגועים לראשון־לציון שאהב ושגורש ממנה. שבועות וירחים נע ונד בארץ, ולעתים קרובות רעב בנדודיו, אך רשות לבוא אל המושבה לא ניתנה לו. ענין בלקינד, מלחמתו על כבוד האכרים הראשונים ותלאותיו נודעו בחוגים של חובבי ציון ברוסיה. בהשתדלות א“ש פרידנברג, המשנה לעורך “המליץ”, נתן הנדיב ק. ז. ויסוצקי לבלקינד אמצעים לקנות לו שטח קרקע בשביל עצמו במקום אשר יבחר. חברת חובבי־ציון נתנה לו אלף רובל לעיבוד הקרקע, והוא קנה לו נחלה בגדרה, מושבת הביל”ויים. בכל אלה כעס הבארון רוטשילד על בלקינד המתפרץ, כי הפקידים תיארו אותו לפניו בצבעים שחורים מאוד. כשיצא הבארון אחר זמן לארץ וביקר במושבות, סרב לבקר במושבת הביל"ויים גדרה, מסיבה אחת – שבלקינד ישב בה.

ואולם ימי אושרו של בלקינד כאכר יושב על נחלתו לא ארכו. מהיותו נמשך אחר פעולות ומעשים, זנח את המחרשה ואת שדהו ואת המושבה והיה לאחד העוסקים בצרכי ציבור, אשר אנשים נאמנים וחרוצים כמוהו היו מעטים בהם. שתי שנים התמסר לעבודה בוועד המושבתות שהוקם והוועד החליט לשלם לו שלושים פראנק לחודש, למען יוכל לשכור פועל לעבוד במקומו את נחלתו. בלקינד הלך ברגל ממושבתו אל ישיבות ועד־המושבות במקווה־ישראל או ביפו. בבוקר יצא מביתו בגדרה ובא בערב לישיבת הוועד. אחר זמן קצב לו הוועד סכום כסף לקנות חמור לרכיבה, אך הרכיבה ארכה יותר שעות מהליכה ברגל.

ישראל בלקינד, אשר עיני רוחו ראו למרחוק ואזניו שמעו את שפות־בבל אשר בפי בני הישוב, יסד בעזרת אביו ואחותו הצעירה שבאו ארצה, את בית־הספר העברי הראשון ביפו. בית־הספר התפתח יפה, האבות והתלמידים היו שבעי־רצון, אולם קשה היתה החזקת בית־הספר מבחינה חומרית. בלקינד בתום־לבו סמך במקרה זה על הכתוב בתורה, שהבנים לא ישאו בעוון אבותיהם, ולא שלח מעולם מכותלי בית־הספר ילד, שאבותיו לא שילמו בעדו שכר. התוצאה היתה שרוב האבות נשארו חייבים לבלקינד שכר־לימוד. לאחר מאבק כלכלי קשה של בלקינד ומשפחתו על החזקת בית־הספר, הוכרח לסגור אותו ובלקינד מכר את נחלתו במושבה גדרה לשלם את חובותיו.

כשנסגר בית־הספר, נוכחו אנשי יפו הוכחה ברורה, כי על בית־ספר עברי מן הטיפוס החדש אי־אפשר להם לוותר והעסקנים החלו לדאוג להקים בית־ספר חדש, אך ישראל בלקינד עבר כבר ירושלימה, שם קיבל משרת מורה עברי בבית הספר של כי"ח בהנהלת ניסים בכר.

ישראל בלקינד לא נרתע מלקבל את הצעת המנהל ללמד בעברית אלגברה, גיאומטריה, פיזיקה, גיאוגרפיה והיסטוריה כללית וחידש ביטויים ומונחים נחוצים. הוא חיבר ספרי־לימוד עבריים והדפיסם על חשבונו. הם עזרו בהרבה להשלטת העברית בבתי־הספר בארץ־ישראל.

שתי שנים שימש כמורה בירושלים והתאהב אהבה עזה בעלמה ממשפחה ירושלמית, אך אבי העלמה ואחיה לא רצו שתתחתן עם החולם העני ואילצוה להשיב ריקם את פני אוהבה. כאשר שמע את תשובת הסרוב מפי אהובתו, לא יכול עוד להשאר בעיר אחת אתה. הוא עזב את ירושלים, ובמקום לנסוע אל מגורי אביו, ליפו הקרובה, יצא שוב לנוד, אך לא אל עבר מערב הארץ כי אם מזרחה – ליריחו. מיריחו המשיך את דרכו ועבר את הירדן, נדד בסביבות קיר־מואב וגלעד. הלך גם לחורן ולגולן. נדודיו אלה היו לו לברכה ושממתם ופראותם של המקומות הנידחים העשירו את רוחו.

לבוש עבאיה ערבית ארוכה ובלי כסף, נדד עת ממושכת. אחיו ובני משפחתו מראשון לציון בכו עליו כעל מת. ואמנם ראה בלקינד את המוות עין בעין, ולא אחת אמרו הבדווים, בהכירם בו איש אירופי, להמיתו. אך אל בלקינד נלווה חבר נוצרי, נודד־חולם כמוהו, ושניהם העמידו פני רופאים והציעו לבדווים החולים עשבים וצמחים שונים כסממנים. מרמה זו עמדה לבלקינד שישוב בריא ושלם מנדודיו. בלקינד נאלץ להפסיק את נדודיו בגבולות עבר־הירדן, כי בחורן התחוללה התקוממות הדרוזים נגד הממשלה התורכית. הוא ראה בחורן את ההר שבנקרותיו ומערותיו התבצרו המתקוממים בפני המשלחת הצבאית התורכית שבאה להלחם בהם. ההר ירק אי־כדורים על התורכים ובלקינד נאלץ לשוב אל מקומות הישוב העברי. בדרכו ביקר גם במושבה העברית־אמריקאית של אדם רוזנברג בעבר הירדן.

טיפוסי לבלקינד המעשה שאירע לו בסוף טיולו, בהיות עליו לעבור עוד מספר מקומות כדי להשלים את החומר שאסף לחקירת הארץ. יום אחד לפנות ערב הגיע לאחת ממושבות הבארון. נכנס אל חצר אחת, בה נמצאו מספר בדווים וביקש רשות ללון. באותו רגע הופיע האיכר יאלובסקי מנהל המושבה, שסייר כמה חודשים בארץ לחפש את בלקינד ונטה לחשוב אותו בין המתים. בלקינד, הלבוש כאחד הבדווים, הכיר כרגע את קרובו ומיהר והשתמט מן החצר. השתמטותו הפתאומית נראתה חשודה בעיני יאלובסקי, שהספיק מן הסקירה הראשונה בפניו לתפוס בבדווי המתחפש כמה קווים ידועים לו… מיד שלח שני בדווים רוכבים להביא את הבדווי אשר יצא זה עתה מן החצר. עברה כחצי־שעה ובלווית שני הבדווים הרוכבים הובא אותו הלך מוזר שמצאו אותו באחת המערות, כשהוא מציע לו משכב לישון את שנת הלילה. ניגש אליו יאלובסקי, הציץ יפה יפה בפניו וקרא בקול נרגש: “זה אתה – ישראל!” – –

בלקינד נדהם ובראותו שאין לפניו דרך אחרת בלתי אם “להכנע”, התנה עם יאלובסקי תנאי, שלעת־עתה לא יגלה למשפחתו ולא לשום איש אחר את דבר התגלותו עד אשר יגמור את טיולו לפי התוכנית שקבע מראש. משם עבר אחרי־כן את הירדן אצל המושבה משמר־הירדן, ובסיירו במושבות ובערים – יסוד־המעלה, ראש־פינה, צפת, עכו, חיפה, זכרון־יעקב וחדרה, – חזר ברגל אל בני משפחתו ומיודעיו בראשון־לציון וביפו.

את השמחה שקמה בין קרוביו ומכריו בראותם אותו חי, אין לתאר. הרוכבים, שיצאו לחפש אותו בארץ, חזרו ריקם – והנה הופיע בעצמו בריא, חזק, שזוף־שמש ובעיניו אש אמונה עזה ומחודשת. תיור גדול זה וסיורים אחדים קטנים עשוהו לבקי גדול בכל גלילות הארץ. חבילה גדולה של פיסות־ניר הביא אתו ועליהן רשם מכל אשר ראה וצפה בסיוריו. זמן־מה אחרי־כן יצא את הארץ אחרי שהותו בה שבע־עשרה שנה. בהגיעו לאודיסה חיבר על־פי פיסות הנייר את ספר הגיאוגרפיה הראשון שלו, “סוברמניה פלשתינה” (ארץ־ישראל בזמן הזה) – ברוסית. במסעו על פני רוסיה, לרגל הרצאותיו לפני האינטליגנציה היהודית על תיוריו שעשה ברגל בשממות עבר־הירדן, התאהבה בו בבאקו עלמה. הנערה, ניהיליסטית צעירה שהיתה מושפעת מספרות הרוסים, ראתה בבלקינד “נארודניק” (“עממי”) יהודי אמיתי. עזה היתה אהבתה אליו, למרות שהיה גדול ממנה בשנים. היא עזבה את אבותיה העשירים, את תנאי חייה הטובים ונסעה אחריו לחיות חיי־עוני בארץ.

רבי־צדדים ועשירי־גוונים נמשכו חייו בארץ. הרבה יופי ומסירות השקיע בכל עבודה שטיפל בה. והמענין באופיו הוא, שלמרות האכזבות הרבות שנחל בעשרות שנות פעולתו, לא רפתה רוחו והוא נשאר אותו חולם מאמין כבימי ארגון הביל"ויים. אפילו אמריקה מדינת־הביזנס, שבה חי ועשה בשנות המלחמה וסבל בה, – אף היא לא הביאה אותו לידי התפכחות. הוא שב משם בעל־חלומות ושמח בחייו, כבימי ראותי אותו לפני שנים בקרית־ספר, עת רקדנו כל הלילה, בשובנו, קבוצת פועלים, מטיול במודיעין בימי חנוכה.

לאחר פרעות אוקראינה יצא בלקינד לפולין והביא ארצה מיתומי פרעות אוקראינה והקים להם מוסד שהיה קודם לכן בצפת ואחר־כך בשפיה ולבסוף בוטל לגמרי מחוסר אמצעים, אולם הוא המשיך במאמציו להבאת יתומים לארץ.

בשנת תרפ“ח יסד הוצאת ספרים בשם “המאיר” להוצאת כתביו. הספיק להוציא ספרים רבים על נושאים היסטוריים וגיאוגרפיים, אולם פתיל חייו נקפד והוא נפטר ביום כ”ג אלול תרפ"ט והובא לקבורה בראשון־לציון.

(תרכ“ה־1864–תש”ו־1946)

מעשיות רבות מהלכות בארץ, בין היהודים ועוד יותר בין הערביים, על אישיותו המיוחדת והנפלאה של חאנקין, עקב פעולותיו הנועזות בהעברת קרקעות מידי ערביים ליהודים. יהושע נולד ובילה את ימי עלומיו בעיר קרמנצ’וג באוקראינה אצל הדניפר. אביו, יהודה לייב, היה יהודי לאומי משכיל ובעל אחוזה, בהיותו אחר־כך לאחד ממיסדיה של המושבה ראשון־לציון, שימש בה כמנהל־עבודה והוחזק מומחה לחקלאות.

ימי ילדותו ונעוריו של יהושע עברו עליו, כחיי רוב ילדי היהודים המשכילים ברוסיה בימים ההם. הוא גמר גימנסיה והחל להתענין בפעולה המהפכנית של הנארודובולצים בין הפועלים והאכרים הרוסים, ככל הסטודנטים הרוסיים וביחוד היהודים מאותו זמן. האב, בהכירו את בנו, יהושע, ובידעו כי הוא מוכן למסור את נפשו לטובת האכרים והפועלים בארץ הנכריה, חשב שמוטב לבן להיות לוחם בעד עמו ארצו. הוא החליט לנדוד מרוסיה ולנסוע לארץ־ישראל. זמן־מה לפני הביל“ויים בא האב עם בני־ביתו לארץ והיה ממיסדי המושבה ראשון־לציון. בתשעה באב תרמ”ב קנו יהודה לייב חאנקין ועוד עשרה חלוצים את אדמת ראשון־לציון ובחמשה־עשר בו עלו על אדמתם.

יהושע בנו היה עוזר נאמן ומועיל לאביו בכל העבודות במושבה החדשה. הבן והאב היו הראשונים במושבה שבנו בית – הבית הראשון במושבה הראשונה (פתח־תקווה היתה עזובה וחרבה אז). עם ראשית שלטונם של פקידי הבארון על האכרים שהחלו לקבל תמיכה, נקבעו הכללים הקשים והמעליבים האלה:

א) כל האכרים הם רק פועלים שכירי־יום, ולפקידות הרשות לפטר בכל יום את האיש מן העבודה ולשלחו מן המושבה.

ב) אסור לאכרים לתת לשבת בבתיהם לאנשים זרים יותר מעשרים וארבע שעות – אם אין לכך רשיון מיוחד מהפקידות.

וגזירות אויליות ומגונות בדומה לאלו.

האכרים חתמו תחת הסעיפים האלה וקיבלו את התמיכה, אך האב והבן חאנקין הכריזו מלחמה על תקנות הפקידות ומסיבה זו לא קיבלה המשפחה עזרה ותמיכה ממנה. לכן לא דאגו האכרים ליבול כרמיהם ושדותיהם, בעוד שיחסם של יהודה ליב חאנקין ובנו לפרי נחלתם היה שונה בתכלית. הם היו הראשונים שהחלו לעשות יין. ישראל בלקינד מספר:

“יהודה לייב חאנקין ובני־ביתו היו יוצאים אל הכרמים ואתם נסעו גם אורחים. הם בצרו את ענביהם ובשירה וזמרה הובילום בחביות על עגלות אל המושבה, והשמחה היתה גדולה, כמתואר בתנ”ך. בזה נוצר דיסונאנס בחיי המושבה והפקידות הביטה עליהם בעין רעה.

יהושע חאנקין

משפחת־האכרים החפשית, העומדת ברשות עצמה, היתה מחאה עזה ותמידית נגד הפקידות במושבה. הפקידות חשבה את בית חאנקין ל“קן מהפכני” והחלה להלחם בו בתוקף, אף שלחה תלונה עליו אל הפקידות העליונה שבפאריז. לאחר זמן קצר בא מברק מפאריז ובה פקודה – שאם יהודה לייב חאנקין לא יחתום תוך עשרים וארבע שעות על הסעיפים ככל האכרים יישלח ביד חזקה מהמושבה".

ואמנם בית חאנקין נאלץ לעזוב את המושבה, אשר השתתף ביסודה ונלחם עליה בגבורה עם האויבים סביב לה, ולהשתקע ביפו. ביפו מת חאנקין האב. ולאחר זמן קצר היה יהושע לאכר במושבת הביל"ויים – גדרה.

המושבה גדרה היתה קטנה ומוקפה כפרים ערביים וסבלה מהם מאוד. המושבה קיבלה תגבורת אחרי שהתישב בה ישראל פינברג, האמיץ והחזק, שנודע בכינוי “לוליק”. עם לוליק באו יהושע חאנקין ואחיו, שנודעו גם הם כאמיצי־לב.

ואולם קטנה היתה מושבת הביל“ויים מהיות כר־פעולה בשביל איש בעל מרץ כיהושע, ששאף לפעול גדולות למען ישוב הארץ. הוא רצה לחולל דבר־מה בלתי־רגיל ועזב את מחרשתו, מכר את משקו והקדיש את מרצו לתעודה העיקרית שבתעודות חובבי־ציון והתנועה הציונית – גאולת האדמה בארץ. הוא היה ל”גואל הארץ" המצויין ביותר.

באותה עת, בראשית שנות התשעים, חל משבר גדול בעבודה הישובית. אחרי היווסד המושבות הראשונות, נשאר הישוב עומד שנים אחדות בנקודה מתה מסיבת גורמים שונים. חובבי־ציון עם אמצעיהם הכספיים המצומצמים, נוכחו שאינם יכולים להמשיך בדרכם, וכי לא לפי כוחם ייסוד מושבות חדשות. פקידי הבארון התיחסו באדישות, ולפעמים גם בלעג, לשאיפות הלאומיות של החלוצים, אף לעגו בסתר לבארון אדמונד רוטשילד בעצמו על היותו משקיע סכומים עצומים במושבות.

באותו זמן הוצע למכירה שטח קרקע של עשרת אלפים דונאם, בשם דוראן, בין המושבות ראשון־לציון וואדי־חנין מצד אחד וגדרה ועקרון מצד שני. האכרים מארבע המושבות הנזכרות, וגם שאר יהודי הארץ, נשאו את עיניהם אל שטח קרקע זה בצפייה, שיעבור לידי יהודים. כאשר עברה שמועה, כי גרמנים עומדים לקנות שטח זה, קם אהרון אייזנברג, שהיה פועל ואחר־כך עסקן־ציבורי נודע, וכתב מכתב אל הפקיד הראשי של הבארון בראשון־לציון – אל בלוך. במכתבו כתב לבלוך על גודל ערכו של שטח הקרקע דוראן בשביל הישוב העברי, ועל הרע שיצמח לישוב אם יעבור לידי הגרמנים. אייזנברג לא חתם את שמו על המכתב, כי בלוך היה רודף אותו בגללו עד חרמה. ואמנם בלוך התאמץ בכל הדרכים להיוודע מי הרהיב לכתוב אליו מכתב, אך לא נקף אצבע לקנות את הקרקע.

יהושע חאנקין השתקע כבר אז ביפו והחל לחשוב את מחשבתו על גאולת הארץ. בחיצוניותו הנעימה וההדורה, בבינתו ובנימוסיו רכש לו ידידים בין נכבדי הערביים ופקידי הממשלה. הוא החל לשאת־ולתת אתם ויום אחד נודע בארץ, שהוא קנה את דוראן. בקניה הזאת סלל חאנקין דרך חדשה לקניית קרקע בשביל ההתישבות העברית. אמנם כסף לקניית הקרקע לא היה לו, בעוד שסכום דמי־הקנייה עלה למאה אלף פראנק ומעלה, ואולם נכבדי הערביים רחשו לו אמון והם חיכו לו עם כסף מחיר הקרקע עד אשר ימכור אותו יקבל את כסף מחירו.

לפקיד הראשי של הבארון, בלוך, חרה מאוד על אשר ה“מהפכן” יהושע חאנקין נעשה לגואל האדמה מידי הערביים. כן לא מצא חן בעיניו, שבין שתי מושבות הבארון ראשון־לציון ועקרון, שבהן היתה יד הפקידות תקיפה, – עמדה להיווסד מושבה חופשית, אשר בה תעלה התישבות האכר פחות מבמושבות הבארון. בלוך חשש פן לא יישרו מעתה בעיני הבארון החשבונות שהוא שולח. לכן ניסה להציע לחאנקין בעורמה רווח של 16 אלף פראנק, אם ימכור לו את קרקע דוראן. לחאנקין היה דרוש מאוד רווח זה, כי מצבו היה דחוק ואולם בהיוודע לו שכוונת הפקיד היא לקנות את האדמה למען תשאר שממה – עמד בנסיון ומשך את ידו מהצעת בלוך. הוא רצה כי תקום מושבה עברית פורחת ועומדת ברשות עצמה. ומאוויו נמלא.

העסקנים וחובבי ציון באותם הימים בארץ לא נחה דעתם גם הם מחאנקין על עסקו בקרקעות: – כי מה לו לחאנקין ולעסקנות זו?… אך לפני שנה חרש את שדהו והוביל בעגלה זבל, ומה לו, כי היה ל“גואל הארץ”? – – לאשרו של יהושע חאנקין היתה דעת הקהל על צדו והיא אימצתו להמשיך את פעולותיו. ואמנם קניית דוראן עוררה הד חזק ברוסיה ופתחה את הלבבות לישוב הארץ. עלו לארץ חברי “מנוחה ונחלה” ויסדו על האדמה החדשה את המושבה החופשית – רחובות – וחאנקין גאל מיד שטח קרקע גדול נוסף בין יפו וחיפה על שפת־הים, את חדרה. את אדמת חדרה, ששטחה גדול פי־שלושה מאדמת רחובות, והיא פוריה מאוד, מכר לשלוש אגודות ברוסיה: וילנאית, קובנאית וריגאית, שחבריהן התישבו במושבה החדשה. חאנקין לא נח ולא שקט מאז והתמסר בכל מרצו לגאולת קרקעות מידי הערביים.

גם הזמן סייע לו: האַנטישמיות ברוסיה גברה והתפשטה והגירת היהודים משם גדלה עם גירוש היהודים ממוסקבה. בארץ הורגש צורך רב בקרקעות ויהושע חאנקין עבד בלי ליאות, להמציא ליהודים שנדדו לארץ קרקע להתישב עליה. הוא נסע לעיר־החוף של סוריה, בירות, ובטעמו הטוב הצליח להתקשר על קניית השטח החשוב עמק יזרעאל, מהאפנדי העשיר סורסוק, בעל הקרקעות הגדול בארץ.

עם ההתקשרות לרכישת עמק יזרעאל עברה שמחת חאנקין כל גבול. מוחו נתמלא תכניות שונות. הוא רקם חלום נועז איך להפוך את שבעה־עשר הכפרים הערביים הנידחים שבעמק למושבות עבריות פורחות – – במושבות הללו ישבו יהודים אוהבי־עבודה ובמרצם יהפכו את כל העמק לפינת תרבות במזרח הנחשל – – עשרות המושבות החופשיות החדשות תיצורנה מרכז עברי חזק בגליל ובשל עשרות אלפי האכרים והפועלים בעמק יזרעאל, יקומו מרכזים עבריים גדולים גם בערים חיפה וטבריה – – אך באה המציאות הארצישראלית המעציבה של הימים ההם וסתרה את חלומותיו, הרסה בלי רחם את תוכניותיו.

ספסרי הקרקעות, שגרמו בכל עת נזק רב לישוב, לא יכלו לשקוט לשמע הקנייה הגדולה הזאת והחלו להפריע. באמצעות איש ארמני, מוראד שמו, שהיה סגן הקונסול הגרמני ביפו, שלחו מברק לסורסוק לבירות, שבה הציעו בחמישה פראנקים לדונאם יותר מהמחיר שאמר לתת יהושע חאנקין. ההפרש היה שש מאות אלף פראנק, – סכום עצום בימים ההם, – והוא המריץ את האפנדי סורסוק לחזור בו מהבטחתו, שנתן בהן־צדק ליהושע חאנקין.

בבוא אל חאנקין הידיעה הרעה, כי קנייתו החשובה בסכנה, מיהר לבירות, ודרש לקיים את ההבטחה הקודמת. האפנדי הערבי, שרחש לו כבוד, מכר לו מאה ועשרים אלף דונאם בשני מקומות אחרים: שמונים אלף – בסביבת חיפה וארבעים אלף בסביבת טבריה. עמק יזרעאל הגדול והנהדר נשאר לעת־עתה, לרגל התחרות הספסרים היהודים, בידי בעליו הקודמים.

מעשה הספסרים פקח לרווחה את עיני הערביים ופקידי תורכיה, ומיד אחריו בא איסור נמרץ מהממשלה התורכית על התישבות היהודים, ואיסור זה גרר לבסוף גם את סגירת שערי הארץ בפני מהגרים יהודיים. עקב הגזירה לא יכול עוד חאנקין למכור את הקרקע שקנה, ודמי־הקדימה שנתן למוכר, מאה ועשרים אלף פראנק, היו צפויים לאיבוד. מלבד הסכום הגדול הזה, הוציא כמה עשרות אלפים גם על הקושאנים (תעודות־קנין) והוצאות אחרות מכספו ומכסף קרוביו וידידיו. הוא נמצא בדוחק שאין לשערו ורק בכוח אמונתו הרבה החזיק מעמד באותה שעת־צרה, אף הגדיל לעשות אחר־כך לגאולת הארץ.

שנת הספסרות בקרקעות וההתחרות הבלתי־טהורה בחאנקין אמנם הרסו כמעט את מעמדו, אבל הוא גם למד הרבה באותה שנה. יגיעתו לא היתה לשוא וכל הספסרים הפרטיים ופקידי הבארון ויק"א הודו לבסוף בעל־כרחם, שאין כחאנקין בארץ היודע לקנות קרקע מידי ערביים פרטיים ולקיים את הקנייה אף במשטר התורכי המסובך. כל מי שרצה לגמור בהצלחה קנייה חשובה, נאלץ ברצונו או שלא־ברצונו, לפנות לעזרה לחאנקין והוא הביא את הקנייה לגמר טוב ובטוח ביותר… חאנקין לא ידע מה היא “אי־האפשרות” או מה הוא קושי בקניית קרקע, כל עוד הדבר נחוץ לשם גאולת הארץ.

עם השנים עמד בקניית קרקעות לפקודת באי־כוח הבארון, ואחרי־כן לפקודת יק“א. לאחרונה הקדיש את כל מרצו למען הקרן־הקיימת־לישראל. כאיש־צבא נאמן פעל בעד המוסד הלאומי וקנה לצרכיו את שטחי הקרקע, שנוסדו עליהם החוות הלאומיות ומשקי העובדים לסוגיהם. ואם בגליל התחתון מרוכזים רוב שטחי הקרקע במקום אחד, יש להודות על כך בעיקר ליהושע חאנקין, בעל העין הצופיה למרחקים. כמעט את כל הקרקעות של המושבות והחוות של הקהק”ל בקרבת ים־כנרת והירדן, קנה חאנקין ועמל הרבה ביישובם. כאשר נקנה קרקע נוסף על גבול הכפר לוביה בשביל המושבה יבנאל, אמרו בני הכפר להסיג את גבול אדמת המושבה. דרושה היתה שמירה מעולה אצל הגבול ואכרי יבנאל פחדו ומשכו את ידם מהשמירה. “השומר” עוד לא נוסד אז ויהושע חאנקין קם לשמור על הגבולות. הוא הופיע לעיני הערביים, מדי בואם להסיג את הגבול, והם דימוהו ל“שייטן” (שטן, שד) המופיע לפתע־פתאום, בלי שיצפו לו.

כן אירע מעשה ופקידי הבארון קנו כברת ארץ בין חיפה וזכרון־יעקב, את עתלית, מידי פחה נכבד, אבל את תעודת־הקנין לא יכלו להוציא מהממשלה. בעתלית נמצא מבצר עתיק מימי־הביניים, ומיניסטריון המלחמה בקושטא לא רצה להרשות שהמקום יעבור לידי יהודים, ומה גם על השם הצרפתי של פקיד הבארון. הפקיד הראשי של הבארון ושל יק"א אמר נואש וטען, כי השגת תעודת־הקנין תתקייים “כשתצמחנה שערות על חלקת כף־ידו”… יהושע חנקין התמסר לדבר בכל חריצותו ועלה בידו להתגבר גם על התנגדות מיניסטריון המלחמה. הוא השיג את תעודות־הקנין והמושבה עתלית נוסדה. בה הוקמה אחר־כך תחנת־הנסיונות המפורסמת של אהרון אהרונסון, שנחרבה בזמן המלחמה.

נוסדה הסתדרות “השומר” בחוות סג’רה והאגודה החדשה פנתה את מנהל החווה ואל אכרי המושבה למסור לה את השמירה במושבה ובשדות ואת שמירת העדר. הכל התיחסו אליהם באי־אמון: היהיו יהודים לשומרים? – – מלבד זאת חששו פן יארע מאורע במקום ויסבלו האכרים, כי השומרים כפועלים יעתיקו את מושבם למקום אחר, כיוון שאינם קשורים בו. חאנקין הראשון ידע להעריך את כוונת הצעירים האלה ובהשפעתו של מנהל חוות סג’רה והאכרים, פעל שיקבלו את השומרים החדשים ויתמכו באגודה הצעירה. יתר על כן: חאנקין קיווה להגשים על ידי “השומר” כמה מחלומותיו ורעיונותיו, על גאולת הקרקע וכיבוש התישבותי במשך השנים.

ואמנם חאנקין פנה שוב לעמק יזרעאל משאת־נפשו מאז וקנה את אדמת מרחביה. על אדמה זו הושיב לשמור את חברי “השומר”, שהיו היהודים הראשונים בעמק. הוא לא אמר די בנקודה האחת ומיד אחרי קניית מרחביה רכש בקרבתה שטח אדמה גדול ממנה, הנמצא לרגלי ההר, שבנוייה עליו העיר נצרת. למרות התנגדותם העזה של הערביים הנוצרים והמיסיונרים שבנצרת, שלא רצו כי בשכנותם תימצא מושבה יהודית, למרות מאמציהם להפריע לקנייה, עלה בידי חאנקין לגמור אותה בכי־טוב ולישב עליה את חברי “השומר”. זו היא תל־עדשים של היום. סמוך לאותו זמן נגאל שטח האדמה הגדול כרכור – בין זכרון־יעקב וחדרה. לשמור על הקרקע, עד אשר יבואו בעליה החדשים מחו"ל, הושיב את השומר הידוע יגאל.

נזכר אני באותה שנת־עבודה מאושרת, עת הייתי פועל במושבה קטנה ליד סג’רה, אשר שם בילה יהושע חאנקין לעתים קרובות. בימי שבת ומועד הייתי בא לסג’רה, כי בה נמצאו החלוצים המצוינים, השומרים הראשונים. בביתו של פועל נשוי היינו נקבצים לבלות את השבת על יין, שירות וריקודים. באחת השבתות שמעתי את יהושע חאנקין מגולל את הרעיונות והחלומות, אשר אמר לגשם, אף גישם: כיבוש ושמירת מקומות שנרכשו על ידי יהודיים. לולא המלחמה, קרוב לודאי, שיהושע חאנקין היה מוציא לפועל את רעיונו גם בדבר יישוב אדמת הבארון שבחורן ובגולן על ידי שומרים ופועלים.

עבודתו של חאנקין לגאולת הארץ הלכה למישרים והוא תיכן תכנית מעשית לבנות עיר־חוף על אדמת חפצי־בה, ליד חדרה. אך פרצה מלחמת 1914 והפסיקה את כל תכניותיו, השביתה את כל עבודתו. בראשית המלחמה עוד המשיך את פעולותו, והגליל התחתון, בו עבד חאנקין, סבל פחות מהישוב ביהודה. בתבונתו הרבה ובטעמו הטוב ביחסיו עם הפקידים התורכיים מנע בסביבתו הרבה גזירות, שהוציאה הממשלה התורכית נגד היהודים והציונות. הערביים אמרו שהמושל האמיתי בטבריה והמושבות הוא יהושע חאנקין… ואולם השפעתו לא האריכה ימים. למפקד התורכי בסוריה, ג’מאל פחה, נודעה פעולתו של חאנקין והשפעתו בחוגי הממשלה המקומית ובסביבה – והוא שם לה קץ. אחרי הכריזו מלחמה על הציונות ואסרו כל פעולה לטובתה, קרא את חאנקין מחיפה לירושלים, אסר אותו, ובלי משפט גרשהו לברוסה באסיה הקטנה.

עם האניה הראשונה שהפליגה מקושטא לארץ אחרי שביתת־הנשק, שב גם חאנקין ארצה והתמסר במרץ־משנה לעבודת גאולת הארץ, אף התמיד בה.

בשנת 1927 פרסם תזכיר סודי בנוגע לגאולת הארץ וההתישבות עליה במשך עשרים השנים הבאות. בדבר רכישת ארבעה מיליונים דונם אדמה, הקמת עשר ערים ומאתיים מושבות, שבהם יתיישבו מיליון יהודים.

חאנקין עבד בשרות הקרן הקיימת לישראל וניהל את חברת “הכשרת הישוב”, בעשרים שנות חייו האחרונות זכה לגאול שטחי קרקע עצומים בעמק יזרעאל, עמק זבולון, עמק הירדן, עמק בית־שאן, עמק חפר, בשרון, בשפלה ובנגב ועזר ביסוד ישובים חקלאיים.

ביום ו' בכסלו התש"ו נפטר יהושע חאנקין והובא לקבורה בהר הגלבוע. באחוזת קבר שחצב לו עוד בחייו. מקום המשקיף על מרחבי עמק יזרעאל.

(תרט“ו־1855–תרע”ח־1918)

בתולדות הישוב העברי החדש בארץ־ישראל, תתפוס פעולתו של החולם ואיש־המעשה יהושע איזנשטאט, פרק נאה וחשוב לעצמו. הוא היה אחד האישים הנלבבים בתנועת חובבי־ציון ורומאנטיקן גדול של התנועה. גם בעסקו שנים רבות באמונה בצרכי ציבור ובנהלו עבודות ישוב, לא חדל מהמנות על משפחת בעלי הדמיון, אח ברוח ל“דון קישוט” שלנו – מיכאל האלפרין. הרבה מרעיונותיו של איזנשטאט היו דומים לאלה של האלפרין. ומענין הדבר, שהאיש הזה, חובב־ציון לאומי וסופר פובליציסט עברי, אחד ממיסדי האגודה “בני משה” – חלם תמיד חלומות מהפכניים, תיכן תכניות התקוממות להגשים באמצעותן את הציונות בפועל. האיש הזה, איפוא, חידה אשר לא רבים הבינו לו בארץ. הדור הישן שבארץ רדפו בגלל חלומותיו ודמיונותיו, ובעיני הדור הצעיר – הפועלים והשומרים – היה הלוחם הזקן בעל הנפש הצעירה – בלתי־מובן עם חלומותיו הבלתי־ניתנים להתגשם.

יהושע איזנשטאט, אשר שינה את שמו בארץ לברזילי, נולד ב־ו' אלול תרט“ו – בעיר קלצק, ברוסיה. מצד אביו היה מנכדי ר' מאיר איזנשטאט, מחבר הספר “בעל פנים מאירות”. אמו, שנפרד מעליה בילדותו, היתה אשה מצויינת ברוח הדור ההוא. ידעה עברית וספרות תלמודית. בהיותו בן ארבע הכניסוהו לחדר. בן תשע יצא לו כבר בעיירתו שם של עילוי. הוא למד כבר באותו זמן ספר כ”קצוות החשן" ובעצמו כתב חידושי תורה. את חינוכו השלים בוילנה, אשר בה למד מלבד הלימודים העבריים, גם רוסית, גרמנית, מתימתיקה, גיאוגרפיה והיסטוריה. בוילנה התעורר בו הרצון ללמוד לימוד שיטתי ונתקבל לגימנסיה הרוסית, למורת רוחם של הוריו. אביו חלה מרוב רוגז והנער איזנשטאט שלא יכול נשוא את צער אביו, נאלץ לעזוב את הגימנסיה. בן שש־עשרה השיאו לו אשה, כמנהג בישראל בעת ההיא. חמש־עשרה שנה עסק במסחר אולם עולם המסחר לא נתן סיפוק לאיש שנוצר לחלומות. בשנות עסקו במסחר שנה וקרא הרבה, התמסר לעסקנות ציבורית וזו הביאה אותו אל הרעיון, שעל היהודים להתישב על האדמה, לעסוק בעבודה חקלאית ולחדול לסחור. מאז התמסר בכובד־ראש לשאלות ישוביות ברוסיה. הפוגרומים שהתחוללו אז נגד היהודים ברוסיה בסערה, הפכוהו לחובב־ציון נלהב. בהיותו איש אמת וישר־רוח, הבין כי למען עשות דבר בשביל תחית ארץ־ישראל, יש לנסוע אליה, לחיות ולעבוד בה. “הפוגרומים, אף שלא היו בסביבתי”, כתב אז איזנשטאט, “הפילו עלי יגון גדול, דיכאוני עד עפר בתור אדם, ונדר נדרתי להקדיש את כל ימי חיי לתחית עמנו בארץ אבותינו וגעגועי לארץ־ישראל התחזקו מיום ליום”.

יהושע איזנשטאט (ברזילי)

*

בהיותו בן שלושים עזב את עסקיו ברוסיה, את הגלות ואת ביתו, את אשתו וילדיו ונסע ארצה. הישוב החקלאי היה בראשית התפתחותו. רק מושבות אחדות נוסדו והיו תלויות כולן בבארון אדמונד רוטשילד, פקידי הבארון התנהגו עם האכרים כעם משועבדים להם. הם חפצו לאלץ אותם לחתום, שאינם אכרים על אדמתם, כי אם פועלים שכירים ועליהם יהיה לעזוב את המושבה אם יצווה פקיד הבארון ובכל עת שיצווה. העתונות העברית, העתון “הצבי”, שהוצא לאור בירושלים על ידי בן־יהודה, וגם “המליץ” של אר“ז בפטרבורג, עמדו על צד הפקידים. איזנשטאט החל להלחם במצב זה בכל מרצו והיה לאחד המתקוממים הראשונים על הפקידות. הוא יצא במחאה גלויה נגד הפקידות ומעשיה הבלתי־יפים בשני העתונים “המליץ” ו”הצבי" הנזכרים. בתנאים של אותו זמן, היה נחוץ עוז־רוח רב כדי ללחום בעד עמידת המושבות ברשות עצמן. פקידי הבארון נבהלו מהמתקומם הצעיר הזה וניהלו נגדו מערכה, בלי להרתע גם מאמצעים מגונים ואכזריים. במושבות שהיו תלויות בפקידות של הבארון, אסורה היתה לאיזנשטאט הכניסה. רק לעתים רחוקות עלה בידו לבוא בחשאי אל אחת המושבות ולהפיץ את תעמולתו בין אכריה. ללון במושבה אי־אפשר היה לו. כשחלה פעם באחת המושבות לא נתנה הפקידות רשות לתת לו רפואות מבית־המרקחת של המושבה. אולם איזנשטאט לא חת מפני־כל ובמלחמתו חושל רצונו עוד יותר. את כל מרצו הקדיש מאז לישוב העברי ולבנינו. הוא עזר לבנות ולבסס את המושבה גדרה של הביל“ויים, אשר עוד לא היו להם בתים. מאמרו הנמרץ והלבבי – “עת לבנות גדרך” – עשה רושם רב ועזר לקיבוץ כספים לבנין בתים לביל”ויים. הוא עזר גם ליסד את הסתדרות הפועלים הראשונה, “אגודת הפועלים”. מאמרו “אנקת עמלים” ב“המליץ”, על הפועלים העבריים בארץ־ישראל, עשה רושם בחוגים מסויימים בחוץ־לארץ והכניס כסף לקופת הפועלים.

לשם עניני הישוב עזב לזמן מה את הארץ וחזר לרוסיה. שם כתב שורת מאמרים על המצב החברתי והכלכלי של המשק היהודי בארץ־ישראל. במאמריו רצה לעורר את תשומת־לב החוגים שיכלו וגם רצו לפעול בעד ארץ־ישראל, אלא לא ידעו איך ובמה. הוא נפגש עם הסופר וההוגה העברי אחד־העם, ושניהם עם עוד שישה עסקני ציבור וסופרים: אברהם אליהו לוברסקי, זלמן אפשטיין, רבניצקי ועוד, יסדו את האגודה המפורסמת “בני משה”.

יסוד האגודה נקבע בכוונה ליום ז' אדר (בשנת תרמ"ט) – באותו יום שבו נולד לפי האגדה משה רבנו. את השם “בני משה” נתנו לאגודה ברוח האגדה ש“מבני משה תצמח הגאולה”. האגודה משכה אליה את העסקנים החשובים ביותר, את משה לייב ליליינבלום עמוד חובבי־ציון, ואת המנהיגים הציוניים אוסישקין וד"ר שמריהו לוין. איזנשטאט נבחר כמזכיר האגודה. הוא נשלח על פני רוסיה למשוך חברים חדשים לאגודה והצליח למשוך אליה את ר' שמואל מוהליבר. אף שהאחרון לא נעשה לחבר רשמי, ברך את איזנשטאט לפעולותיו ופעולות האגודה.

איזנשטאט עבד בכל מרצו בשביל אגודתו, אשר על־ידה היתה צריכה לבוא כביכול, גאולת העם. בדבריו שיצאו מקרב לבו הביא את שומעיו לידי התרגשות ודמעות ומשך אל האגודה הרבה מן האישים העבריים הנכבדים ברוסיה. בווארשה משך אל “בני משה” את זלמן דוד ליבונטין אשר בכה בדמעות בהספחו אל האגודה. אחד־העם ואיזנשטאט היו, איפוא, אבות האגודה והשבועה – “בשם אלוהי ישראל” – והמאמרות שקראו בהווסדה ושהזילו דמעות מעיני החברים נתחברו על ידי איזנשטאט.

החיים ברוסיה, – בגלות, – לא היו עוד לפי רוחו, ששאפה לשלמות בכל דבר ולגאולה שלמה והוא חזר לארץ־ישראל. בבואו בפעם השניה לארץ מצא את מספר המושבות גדול יותר אבל גם במצב מעציב יותר. זו היתה תקופת ספסרות מבוהלת, אשר אגודות רבות ששלחו את שליחיהן לקנות אדמה, הפסידו בה את כספן. שליחי האגודות עזבו את הארץ בכאב־לב ובקללה לעסקני־הציבור שלא ידעו להזהירם על התקלה, איזנשטאט נשמר מפני הספסרים והספסרות בקרקע ולא רצה אף פעם לקבל שכר עבור עמלו וטרחתו בגמר קנית קרקעות. שכר שהרויח ביושר – משך ידו מלקחתו, אף שהיה זקוק לו מאוד. הוא בחר לגור בסוכה דלה במושבה הזעירה נס־ציונה ולכלכל את נפשו בלחם וזיתים. בתנאים אלו עזר ליסוד המושבות חדרה, באר־טוביה, רחובות, מתולה ומשמר הירדן.

זמן רב סרב לקבל משרה ציבורית בשכר. דבר זה היה נגד הכרתו, אך לבסוף נאלץ לוותר ולקבל משרה של מנהל בית־הספרים “שערי־ציון” ביפו, אשר נוסד על שם ליבאנדה. באותו זמן היה גם למזכיר הועד הפועל של חובבי־ציון בארץ־ישראל ועורך המכתבים מארץ־ישראל, שנשלחו במשך חמש שנים במאתים עותקים לחובבי־ציון בארצות הגולה. איזנשטאט היה אחד המיסדים החשובים של מוסדות התרבות בארץ בעת ההיא. בדעתו התחשבו הכל. כעבור זמן היה למנהל הוועד־הפועל של חובבי־ציון בארץ במשך חמש שנים.

הופעת ד"ר הרצל באופק הלאומי עם ציונותו המדינית, עוררה ביהושע איזנשטאט התפעלות. הוא עזב שוב את ארץ־ישראל ונסע לרוסיה. עבר על פני רוסיה בתעמולה ציונית וביחוד הקדיש את כוחותיו ומרצו למוסד החשוב, הבאנק הציוני. אחרי־כן היה לסגן המנהל הראשי של הבאנק ביפו, לאחד המיסדים של סניף הבאנק בירושלים וסגן המנהל בו.

בהיותו בירושלים לא הסתפק יהושע איזנשטאט בתפקיד פקיד חשוב בסניף הבאנק הציוני, אלא שאף להקים מפעל גדול שיהפוך את הארץ לכוח מושך לא רק לתיירים ציוניים כי אם גם להמוני העם מכל ארצות הגולה. מתוך שאיפה זו ביקר קשות את פעולת הבאנק בעל־פה ובכתב בלשון זו: “מדי שנה יבואו לארץ־ישראל מארצות הגולה שמונה מיליונים פראנק. מה, איפוא, אנו עושים בסכום זה? חרפה היא להגיד שעל הרוב אין הסכום הזה מועיל לארץ, ולהיפך, יש והוא מזיק לנו. עם המיליונים באים לארץ גם כוחות עבריים צעירים, בריאים ורעננים, עם לבבות מסורים ורחבים. באים גם יהודים אמידים הרוצים והיו יכולים להתרגל לתנאי הארץ. ובכל זאת חוזרים כולם, מלבד חלק קטן מאוד, חוצה־לארץ כלעומת שבאו. עינינו רואות את האחים־המהגרים הבאים לארץ מכל פינות התבל, מהרי קאווקאז, מחצי האי־ערב הנידח, ומכל העולם הישן והחדש. הלב משתתף עם שבי הגולה, הבאים לחיות בציון ולהחיות אותה, ומרגיש את געגועיהם. אבל ידוע כי האחים האלה יסעו מציון בלב דואב, והרי־יהודה ועמקיה, היכולים להחיות עם רב, יוסיפו להיות קודרים בשממונם, כקדרותם במשך אלפיים השנים שעברו. בהרגישך כזאת, תתקפך תשוקה נוראה להרים אבן כבדה ולסקל בה את “האח” הראשון אשר תפגוש בדרכך. נדמה לך כי הוא האשם בדבר, שהנודדים האחים לא יכלו להשתקע בארץ”.

איזנשטאט ידע למי הוא מתכוון ואת מי הוא רוצה “לסקול באבן”, – מעשה שאמנם עשה אחר זמן, כשהגיעו הדברים לידי כך שלא יכול עוד נשוא את המתרחש מסביב. באותו זמן באו חבורות ושליחים מארצות הגולה, וביחוד מרוסיה, שהביאו כסף לקנות קרקע למושבות חדשות. הבאנק הציוני היה צריך, לדעת איזנשטאט, לקדם חבורות ושליחים אלה בעצה ובמעשה, אך השליחים חזרו בפחי־נפש, לפעמים גם בקללה על שפתיהם, למנהלים שיכלו לעשות, אך לא עשו מאומה למען אפשר להם להשתקע בארץ.

מעשה מחפיר אירע אז לגבי חבורת יהודים מקאווקאז. חבורת יהודים הרריים גבוהים, גאים וחזקים, רובם עובדי־אדמה, באו ארצה־ישראל עם סכומי כסף מספיקים לקנות אדמה וליסד מושבה קטנה. יהודים אלה היו לבושים בבגדיהם הקאווקאזיים־הצ’רקסיים ופגיונותיהם חגורים בצדם. מיד לבואם לארץ, קנו בכסף מלא סוסים וסוסות טובים לרכיבה ונסעו מיפו לתור את הארץ. את המקום אשר יצא חן בעיניהם ביותר לעבודת־אדמה ולגידול בהמות יקנו. הם חזרו מנסיעתם על פני הארץ עם הצעה לבאנק הציוני, שיעזור להם ברכישת שטח אדמה ידוע בגליל למושבה. הצעתם לא מצאה אוזן קשבת ואחר משא־ומתן ממושך עם הבאנק, עזבו בדאבה את הארץ.

יהושע איזנשטאט השתדל להשפיע על הנהלת הבאנק שתעזור לקאווקאזיים לרכוש את האדמה, אולם הוא היה יחידי וחסר־אונים מלפעול דבר־מה למענם. ראיתיו בעצבותו הרבה, בבואו מירושלים ליפו להפרד מחבורת הקאווקאזיים בצאתם בחזרה לרוסיה. הוא ניחם אותם כי ישובו בקרוב לארץ והקרקע יירכש בשבילם. בעיניו נצנצו דמעות. עובדות כאלה הכאיבו לו עד מאוד והוא החליט שיש לצאת בגלוי נגד המצב המעציב הזה ולספר את האמת המרה. להודיע לעולם הציוני והיהודי על המכשולים המפריעים להתישבות היהודים בארץ־ישראל.

הוא רצה שהאמת שלו תשמע בכל העולם הציוני ובחר לשם כך להשמיעה מבמת הקונגרס הציוני. לקונגרס הציוני התשיעי הציג את המועמדות שלו בירושלים. איזנשטאט היה חביב על הציונים שלה ונבחר לציר ברוב גדול. במעשהו עורר את חמת הנהלת האפ"ק, שעוד קודם היתה עינה רעה בו בגלל חלומותיו ומעשיו – מעשי אידיאליסט ואיש־חזון. ואמנם, כאשר נשיא ההסתדרות הציונית דוד וולפסון, ראה את איזנשטאט בקונגרס הציוני, הקונגרס התשיעי בהאמבורג, ומה גם בתוך האופוזיציה, שוולפסון נלחם בה, חרה לו הדבר עד מאוד. הוא ראה מראש את הרושם שיעשו בקונגרס דברי בקורת חריפים מפי סגן מנהל הבאנק בירושלים. כנשיא ההסתדרות הציונית ביקש וולפסון למנוע את איזנשטאט מלדבר מעל במת הקונגרס. כאשר ראה כי הדבר לא יעלה בידו, החליט להמריץ את איזנשטאט שישא את דבריו בעברית, כדי שרוב הצירים לא יבינו את דבריו. בהופיעו על הבמה נתקבל איזנשטאט בתשואות רבות. דוד וולפסון החל לשדל אותו “דבר עברית!”… איזנשטאט, שהיה קנאי עברי ונואם מצויין בעברית, הבין לכוונת וולפסון ונאם ביהודית מדוברת. דבריו על המוסדות הציוניים בארץ והניגוד שבין פעולותיהם ותעודתם, נשמעו בהקשבה רבה על ידי כל צירי הקונגרס ונאומו עשה רושם כביר. נשיא ההסתדרות, דוד וולפסון, רגז על פקיד הבאנק בשל מעשהו זה. ואפשר כי אז החליט כבר שיש לפטר את איזנשטאט מתפקידו בבאנק בארץ.

איזנשטאט שב ארצה־ישראל. אחר זמן קצר התקיימה בירושלים מועצה חשובה של עסקנים ודנו על אחת הפעולות הישוביות החדשות. איזנשטאט העיר, כי בפעולותיו צריך הבאנק להופיע כמוסד לאומי־ציוני, אשר עמדתו נעלה מזו של באנק רגיל, השואף רק לרווחים ולריבית. ז. ד. ליבונטין, מנהל הבאנק, פנה לאיזנשטאט והשיב לו: “אם אין פעולות הבאנק שלנו מוצאות חן בעיניך והנך מבקר אותן בגלוי, לא לך להיות להבא פקיד הבאנק!”

ההודעה המעליבה נאמרה בנוכחות העסקנים, אף הוחלפו דברים חריפים בין איזנשטאט וליבונטין. וכשהמאורע המעציב נודע אחרי ימים בכל הארץ, הושמעו במקומות רבים דברי מחאה על היחס הבלתי־צודק כלפי איזנשטאט. גם בחו"ל גרם הדבר להתרגזות גדולה נגד מנהל הבאנק בארץ. רוב המחאות באו מרוסיה, אשר שם היה איזנשטאט חביב מאוד על הציונים. אוסישקין שלח מברק דרישה אל הנשיא וולפסון שאיזנשטאט יוחזר לתפקידו. למרות הדרישה הזאת לא הוחזר איזנשטאט למשמרת פקודתו בבאנק והמקרה הושתק.

יסורי הנפש הגדולים שגרם לאיזנשטאט המאורע הזה, נתנו אותותיהם בגופו ובמצב בריאותו. הוא המשיך עוד את עבודתו הציבורית בארץ, אף הרצה הרצאות על התפתחות הישוב. הוא כתב מאמרים חשובים ב“השלוח” ו“העולם” ובכתבי־עת אחרים על המשק הלאומי במושבותינו שהכירו וידעו היטב, אך אפשר היה להכיר בו שאיננו עוד אותו איזנשטאט שהיה. לפני פרוץ מלחמת 1914 מצאתיו חולה־גוף, כלי שבור, אדם נידח. גרנו זמן מה במושבה ראשון־לציון סמוכים זה לזה. הוא בא אל המושבה לתקופת הבציר, בתקווה להתרפא בענבים, אולם את רוב הזמן בילה חולה במיטתו. ביקרתיו בכל ערב וניהלתי עמו שיחות על שאלות ישוביות שונות. בדבריו לא היתה כבר התלהבותו האופיינית. הגוף החולה, השבור וההרוס השפיע גם על רוחו לשברו.

פרצה מלחמת 1914 ואיזנשטאט ראה מראש, כיהודים רבים אחרים, שמלחמת העמים הגדולה תכריע את גורל ארץ־ישראל. עוד מראשית המלחמה התהלך החולה הזקן, אבל בעל החלום הצעיר, שטוף דמיונות מוזרים וחלומות שונים איך לרכוש את ארץ־ישראל בשבילנו. הדמיונות האלה שלטו בו יומם ולילה, בין בשכבו חולה על מיטתו ובין בטיילו עם מכריו בכרמים, בכל שעת־כושר שוחח עליהם בעוז עלומים. מדי דברו, החל להאמין בעצמו אמונה שלמה באפשרות התגשמות דמיונותיו, למרות מה שהיו הזיות כמעט. דמיונותיו היו כאלה: הוא, החולה הזקן, אשר בעבר היה כלל שגור עמו, “על הארץ, או בתוך הארץ, אבל לא מהארץ”, – יעזוב בעודו חולה את הארץ ויסע לאירופה הבוערת. הוא יבוא לבירת הנצחונות ברלין, יגיע עד הקיסר וילהלם, שהוא אמן, משורר והוגה־דעות ושעוד לפני שנים התענין בציונות ועם הד"ר הרצל שוחח כעם חבר. הוא, איזנשטאט, יפול לרגלי הוד מלכותו, יספר לו על סבלות עם ישראל הקשים בגלותו ועל כליון נפשו לארצו שממנה גורש ויבקש אותו, כעברי גאה, למסור את “הארץ בלי עם, לעם בלי ארץ”. בהגותו בדמיונות אלה, האמין שיצליח להגשימם במציאות, וכי שוב ישוב ארצה־ישראל ובשורת הגאולה בפיו.

החלומות היפים וההזיות הלוהטות חיזקו והבריאו את הזקן והחולה, עשוהו כמעט לצעיר. בחפצו לגשם את חלומו נסע מן הארץ חסר־אמצעים כמעט לאירופה הבוערת באש המלחמה. רק מדבר אחד פחד, מתוצאות מחלתו, שמא תהיה לו זו למכשול בהגשמת חלום חייו הנעלה, החלום המשיחי. זוכרני, שבעמדי על החוף בלוותי אותו אל האניה, אמר אליו משכיל עברי זקן מיפו, בהפרדו ממנו: “ותחזינה עינינו בשובך לציון בגבורה ובשמחה”. ומעיני איזנשטאט זלגו דמעות רותחות מגודל השמחה והצער יחד, לבו ניבא לו, כנראה, שהוא נפרד בפעם האחרונה מהארץ, אשר לה הקריב את חייו.

בבואו לאירופה היה גורל חלומו כגורל שאר חלומות חייו, כגון: חלום ההתקוממות במגדל־דוד בירושלים נגד תורכיה ועוד. הוא התישב בזמן המלחמה לא בבירת הנצחון ברלין, שאליה לא נתנוהו לבוא, כי אם בשוייץ ארץ־השלום, בג’ניבה העיר. שוייץ היפה, הדומה בהריה לארץ־ישראל, הזכירה לו את ארצו והוא חלה עוד יותר מגעגועים, נשבר ברוחו עוד יותר.

עזוב ונידח חי בג’ניבה את ימיו האחרונים. הבדידות ושממון חייו החליאוהו עוד יותר ברוח ובאחד הלילות נעלם מדירתו. מצאוהו מסתובב ברחובות ג’ניבה כשהוא מדבר דברים טרופים על החזון המשיחי בישראל. בחודשי חייו האחרונים סבל יסורים גדולים, והמוות בא אליו כגואל ושחרר את הנשמה הגדולה והיפה מהגוף שנשבר.

(תר“כ־1860–תרפ”ט־1929)

ד“ר יעקב כהן־ברנשטין – אחד מראשוני חובבי־ציון והחשובים שבהם. חבר הוועד הפועל הגדול מהקונגרס הציוני הראשון ואילך. עסקן הציונות המדינית ברוסיה, ונחשב כשלישי לאוסישקין וד”ר צ’לינוב. זמן רב, בתקופה המזהירה ביותר של התנועה והרעיון הציוני ברוסיה, עמד כהן־ברנשטין בראש משרד־התעמולה הציוני של רוסיה. ה“מכתבים החוזרים” של המרכז הציוני ברוסיה, – מכתבים חוזרים שהסבירו את הרעיון הציוני וקראו את הציונים לעבודה מעשית בארץ, ואשר כל הלומד את הציונות ימצא בהם ענין גם היום, – חוברו ע“י ד”ר כהן־ברנשטין. אלפי ציונים נתחנכו על־ידו באמצעותם.

אולם אישיות נמרצת פועלת ולוחמת ככהן־ברנשטין לא אמרה די גם בפעולה הענפה של אחד ממנהיגי הציונות ברוסיה ומפיציה. הוא שאף לפעול במקום־התחיה עצמו, בארץ האבות.

בשנת 1907 עזב את קישינוב עירו, אשר בה עבד תקופה ארוכה כרופא, אהוב על הציבור היהודי וגם על חלק מהציבור הבלתי־יהודי שבה.

בבואו ארצה הוצעה לו משרת רופא למושבות הגליל התחתון. הוא קיבל את המשרה בגליל הנידח, אשר הדואר התקבל בו אך אחת לשבוע – ויצא להושיט את עזרתו לישוב המרוחק מכל מרכז.

פעולתו הראשונה בבואו אל הגליל היתה להכניס סדר ומשטר בעניני הרפואה, שהיו מוזנחים מאוד במושבות. הסיסמה שלו בהרצאותיו ובשיעוריו שהשמיע לקהל האכרים והפועלים היתה: “היסוד לרוח בריא בישוב העברי בארץ הוא נקיון הגוף ותנאי החיים”.

בתי־המרקחת במושבות סודרו מחדש על־ידו. הרוקחים, החובשות והמילדות נאלצו למלא באמונה את תפקידיהם ובשל הסדרים הסניטריים הטובים שהכניס במושבות, פחתו בהן התחלואה והתמותה בהרבה. ולא רק במקצוע הרפואה פעל ד"ר כהן־ברנשטיין, כי עורר את הנרדמים שבאכרי הגליל, אף את הזקנים שבהם, הפיח בהם אומץ, עודד את מרצם, ובהשפעתו נוסדו כמעט בכל מושבות הגליל התחתון קופות־מלווה־וחסכון למען האכרים. הקופות האלה פעלו גדולות, ביחוד בשנות בצורת או מגפת בהמות. מלבד זאת הרצה במושבות הרצאות, שכל האכרים מצאו בהן ענין. הוא הרצה גם על התנועה הקואופרטיבית בחקלאות וחשיבותה ובהשפעתו נוסדו במושבות חנויות משותפות. הוא עשה את כל אשר היה לאל ידו כדי לשפר ולהיטיב את חיי המושבה העברית.

אמנם קטן היה מספר תושבי מושבות הגליל התחתון וצר היה כר־הפעולה לאדם בעל־מרץ כד"ר כהן־ברנשטין; הגליל היה נידח ורחוק גם מהמרכז העברי שביהודה ועסקניו. בעיר יפו התרכזו אז רוב מוסדות הישוב וכהן ברנשטין ידע שדרושים תיקונים גם במוסדות הללו גופם. כן שאף לראות את ילדיו מתחנכים בגימנסיה העברית שנוסדה ביפו. מטעמים אלה עזב את הגליל וקיבל את הצעת המושבה הגדולה ביהודה, פתח־תקווה, להיות בה לרופא.

ד"ר יעקב כהן־ברנשטיין

הרבה אכרים מהגליל ליווהו ברגשי תודה עמוקים על כל אשר עשה למענם ובהבעת צער עמוק על עזבו אותם.

בפתח־תקווה, המושבה בעלת רוב חרדי, אשר השפעת ירושלים ניכרה בה, שררה עוד קנאות. מיד בבואו אליה ובהחילו למלא את תעודתו כרופא וכעסקן, נתקל בהתנגדותו של ועד־המושבה. כד“ר שטוקמן האיבסני, שמצא והוכיח כי רפש הביצות בגיא־הטחנה בעיירה הנורבגית משחית את המים וגורם למחלות הטיפוס והקדחת, – כן מצא גם ד”ר כהן־ברנשטין את מקור המחלות בפתח־תקווה בביצות הרבות המתהוות בחורף בחוצות ושוקי המושבה וועד המושבה אינו נוקט אמצעים ליבשן, בהיותו חושש להוצאות כספים. הוא מצא שמחלות־העינים, הפוגעות בילדי המושבה, נגרמות מהאבק המכסה את גדרות הצבר ומקלקל את אויר המושבה וסביבותיה. ד“ר כהן־ברנשטין פנה אל ועד־המושבה במכתב, בו הוכיח את אשר בדק ומצא ועורר את הוועד ליבש את הבצה ולהרוס את גדרות הצבר כדי לטהר את אויר המושבה, אך חברי ועד המושבה לא רצו “לבזבז” כספים על תיקונים אלה ולא עשו כעצת ד”ר כהן־ברנשטין.

הרופא הכריז מלחמה גלויה נגד ועד־המושבה, ובהרצאתו הראשונה לפני צעירי־המושבה דיבר על הבצות המרובות ביחוד ברחוב בית־הועד, אשר משם מתפשט האויר המשחית אל כל המושבה… יציאתו הפומבית הראשונה נגד הראשים ובעלי־הדעה במושבה עוררה שאון רב. הכת של “שומרי תורה” השתוקקה מאוד להפטר מרופא טרדן זה ולשלחו מן המושבה, ואולם כהן־ברנשטין לא נבעת מפניהם והתכונן להמשיך את מלחמתו.

המלחמה החלה במרירות רבה משני הצדדים. ראש־הוועד, שהיה חרד לדת המסור בלב ונפש למושבה ולעניניה, חשש באמת ובתמים שמא יחדרו דעותיו הציוניות והחופשיות של הרופא אל לבות בני הדור הצעיר. ובהרצות הדוקטור בבית־הספר לפני קהל מבני־הנעורים, באו אחדים מחברי הוועד עם ראש־הוועד, כיבו את המנורות וגרשו את הצעירים החוצה. לבו של ד"ר ברנשטיין־כהן לא נפל בקרבו והוא ארגן מיד את הצעירים ואת כל אלה שדעתם לא היתה נוחה מפעולת הוועד. נתארגנה חבורת “צעירי פתח־תקווה” אשר יש וכונו בהלצה “התורכים הצעירים”.

הד"ר חינך בהרצאותיו את הצעירים שבאגודתו ברוח החופש ולמלחמה בדעות הנחשלות של הציבור במושבה. לפני נערות ונשים נשא חמישים הרצאות על ענינים אנושיים ומדעיים שונים, וביחוד על חשיבות העבודה־העצמית. כל הרצאותיו היו על ענינים שהאשה העבריה חייבת לדעתם כאשה ואם המגדלת את הדור הצעיר, הוא באר לנערות ולנשים הצעירות את ערכה של עבודת־השדה לגבי האשה, מנקודת מבט רפואית. לראיות והוכחות הביא בהרצאותיו עובדות מן החיים, או ראיות מהסתכלויותיו בחיי האשה הערביה, העושה את כל עבודות השדה והבית וגופה חסון.

ההרצאות שניתנו בסגנון עממי ותובלו בהומור המיוחד של רופא, ענינו את כל בני־הנעורים ופיתחו את הכרתם. הפועלים המאורגנים בשתי המפלגות “הפועל הצעיר” ו“פועלי־ציון”, הלהיבו עוד יותר את אש הקרב בלבות הצעירים, והגיעו הדברים לידי כך שכל בני המושבה נחלקו לשני מחנות: ל“צעירים” ו“זקנים”. הצעירים הכריזו מלחמה על הקפוא והשמרני שבמושבתם ופתחו ספריה, שד“ר ברנשין מסר לה ספרים הרבה משלו. ניתנו הרצאות על ספרות מזמן לזמן ובני־הנעורים חשבו גם על יסוד תיאטרון. בכל אלה נאשם הד”ר כהן־ברנשטין כאדם מסוכן למושבה ונשים זקנות שהאמינו בהבלי־שוא, אמרו שבגלל חופש־רוחו ואפיקורסותו של הרופא מתים ילדים הרבה…

המלחמה החריפה אף־על־פי שאחדים מחברי ועד־המושבה עברו לצד הצעירים שעם הד“ר כהן־ברנשטין. “שומרי התורה” שבמושבה וגבאי בית־הכנסת נלחמו בשצף־קצף בראשותם של יהודים ירושלמיים אחדים, שבאו במיוחד לתכלית זו והשמיעו דרשות־הסתה נגד הפועלים ומנהיגם הד”ר.

אחרי התערבות הירושלמיים ונאומיהם בכל שבת בבית־הכנסת, נעשתה המלחמה קיצונית ביותר. “שומרי התורה” התכוננו להסתערות על בית הד“ר כהן־ברנשטין ולגרשו מן המושבה. כשנודע דבר המזימה הזאת לכהן־ברנשטין, שלח לקרוא להתיעצות את באי־כוח “הפועל הצעיר” ו”פועלי ציון" שבפתח־תקווה ואת חבריו למלחמה – את צעירי פתח־תקווה. ההשתערות על ביתו באה. הבית הוקף מכל עבריו וברד אבנים ניתך על חלונותיו וניפץ שמשות. אלמלא צעירי המושבה ואתם חברי מפלגות הפועלים שעמדו על המשמר, היו חיי משפחת כהן־ברנשטין בסכנה…

ד“ר כהן־ברנשטין התישב אחר־כך כרופא־חולים בעיר יפו, בירת המוסדות והעסקנות הציונית, שבה נעשתה כל העבודה הישובית והציונית בימים ההם. הדוקטור החל להתבונן בעינים פקוחות על הנעשה סביב, ונוכח כי גם כאן מרובה התקלה. האחד חתר תחת קיומו של השני, ודברי רכילות ונרגנות היו מעשים של כל יום. אמנם היו סיבות לדבר – העובדה שמרכז הפעולה הישובית היה בחוץ־לארץ ושהאינטליגנציה היתה מרובה יתר על המידה ביפו. הדוקטור ראה כל אלה ונתן את ידו לבעלי־בריתו מחוגי הפועלים ובעלי המלאכה. הוא קרא שעורים בכל שבת בקלוב־הפועלים, אך שעוריו עוררו נגדו חוגים רבים, כיון שקרא אותם באידיש. מלחמת הלשונות החלה ניכרת כבר בימים ההם באוירה של יפו ומעשהו של ד”ר ברנשטין־כהן עורר התמרמרות רבה מצד חוגי האינטליגנציה בין בארץ ובין מחוצה לה. כשעמד להתקבל כרופא לגימנסיה היפואית נדחתה מועמדותו.

מלחמתו הבלתי־פוסקת וחמת האינטליגנציה העברית הכבידו עליו את החיים והוא החליט לעזוב גם את יפו העסקנית. לעזוב את הארץ. קלוב הפועלים ביפו ערך לכבודו נשף פרידה, בו נפרד בידידות רבה ממארחיו ולמחרת נשף הפרידה עזב ד"ר כהן־ברנשטין את ארץ־ישראל וחזר אל פעולתו הציונית בגולה.

בשנת 1917 נבחר כציר אל האספה המכוננת הרוסית, כמו כן הועמד שוב בראש ציוני ביסרביה, אך המהפכה הסובייטית שמה קץ לכל זה.

כשסופחה ביסרביה לרומניה היה ד"ר כהן־ברנשטין הציוני החשוב היחידי שאתו התחשבה הממשלה הרומנית. היה פעיל בהושטת עזרה לרבבות הפליטים היהודים שבאו מרוסיה לערי ביסרביה.

בשנת 1920 ערך ביקור קצר בארץ־ישראל ואז גמלה בלבו ההכרה לשוב ולנסות להשתקע מחדש בארץ. ורק בשנת 1925 יכול היה לממש את רצונו זה. לאחר נסיונות רבים שלא הצליחו להסתדר במקצועו בארץ, ולאחר שאמצעיו הדלים אזלו, נאלץ לעזוב את הארץ ונסע לרוסיה לעבוד מטעם הג’וינט כרופא המושבות היהודיות בקרים.

ביום ב' אייר תרפ"ט (12.5.29) נפטר ונקבר בנכר, בדנייפרופטרובסק, ברית־המועצות.

(תרל“ו־1876–תרע”ב־1912)

אחד הטובים והמסורים שבמורי הארץ. מורה במושבה היה – מורה עממי במובן השלם והיפה של מושג זה. הוא, הצעיר העדין, בעל הנשמה הרכה, האיש המעמיק חקר – היה אהוב על חבריו המורים וכן על תלמידיו. אל קברו אשר נכרה בלא־עת על גבעת בית־הקברות בראשון־לציון, היו עולים שנים רבות מורים ותלמידים אוהביו, לשים עליו פרחים.

מלבד היותו מורה מסור, היה גם חבר מסור בהסתדרות החלוצים־הפועלים “הפועל הצעיר”. יוסף ויתקין יכול להחשב במובנים רבים לאביה הרוחני של ההסתדרות הזאת. את מלחמתה הרעיונית ואת תכניתה המבוססת על עבודה עברית, חזה מראש ברוחו הבהירה והרואה למרחוק – ועוד שנים אחדות לפני הווסד “הפועל הצעיר” יצא בפומבי בתעמולה לרעיונות־היסוד האלה.

הוא נולד בעיר מוהילב שבאוקראינה, אצל נהר דנייפּר, להורים משכילים ממשפחה מיוחסת. עד שנת הארבע־עשרה בחייו למד בחדר ובבית־המדרש מפי סבו, שהיה למדן־עמקן (הוא מת בבית־הכנסת בשעת לימוד גמרא). בהתמכרות רבה לימד הסב את נכדו יוסף את התלמוד ולנער יצא שם מתמיד בעירו וכן היה חרד מאד לדת. חלום נעוריו היה להעשות רב בישראל. חרדתו לדת היתה כה עזה, שהתחיל בנערותו לערוך “חצות” ולשקוד על התורה בלילה. בהיותו בן שתים עשרה, עברו הוריו מן העיר מוהילב לעיר הרוסית קורסק. ואולם סבו, אשר נשאר במוהילב, החזיק בנער ולא נתנו לנסוע עם הוריו. האב, שכבר היה משכיל למחצה, חשש שמא יגדל הנער אצל הזקן חרד וקנאי, ודרש כי יבוא אליו לקורסק. הזקן לא רצה לשלחו לקורסק הגויית שמא יתפקר התלמיד והנכד האהוב ויהיה ל“גוי”. אחר זמן עבר הנער אל אבותיו ובקורסק החל ללמוד בעזרת אביו רוסית וגם עברית ותנ"ך. עד שנת השש־עשרה והשבע־עשרה שמר אמונים לדת, אבל במקום להעשות לרב, התחיל לחלום להיות לרב־מטעם…

בהיותו בן שמונה־עשרה שינה את טעמו בהשפעת הספרות הרוסית והספרות העברית החדשה. הוא חדל ללמוד והיה למנהל־חשבונות. ואולם העלם ההוגה והרגיש לא יכול להסתגל לאוירה היבשה של המקצוע ואחר הקונגרס הציוני הראשון החליט לנסוע ארצה־ישראל. שאף לעבוד בשדות יהודה והגליל, לרפא את נשמתו הריקה, למצוא תיקון לנשמתו ולגופו. וגורם פסיכולוגי נוסף השפיע עליו לנסוע ארצה, עורר בו את תשוקתו לארץ האבות.

יוסף ויתקין

פעם סח לי בשיחה את הדברים האלה: “עוד לפני שמונים שנה החליט אבי־אבי זקני, שהיה יהודי חרד מאוד לדת, לעזוב את הגלות ולנסוע לארץ. והוא אמנם עזב את עירו ואת אשתו הצעירה שלא רצתה לנסוע אתו, נסע באנית־חופים קטנה שסכנה היתה לעבור בה בלב ימים, התישב בחברון ולמד בישיבה. אחר שבע שנים חזר לרוסיה לקחת עמו לארץ הקדושה את אשתו וילדיו, ואולם אשתו סרבה גם הפעם ללכת אתו, והוא נתן לה גט. את ילדיו רצה לקחת עמו בגניבה, אבל לא עלה בידו הדבר והוא חזר לבדו ארצה־ישראל, ששם חי עוד ארבעים שנה ומת בעיר חברון”.

המעשיות על אבי־זקנו עשו רושם כביר על הנער יוסף. בהיותו בן שלוש־עשרה נראה אליו אבי־זקנו בחלום, הופיע לפניו כמו חי, לקח אותו על זרועותיו ונשאו הרחק־הרחק על פני ארצות וימים. ובשאלו אותו: “סבי, לאן תשאני?” ענה לו הזקן באהבה רבה: “הנני נושאך לארץ־ישראל ושם תחיה על התורה ועל העבודה”. החלום עשה על ויתקין רושם כביר וגם הכריע אחר־כך את החלטתו לנסוע ארצה־ישראל.

מן הקונגרס הציוני הראשון היה ויתקין לציוני נלהב. אך גם בהיותו לציוני ובהגותו אחר פתרון אמיתי לשאלת היהודים – לא יכול הסתפק בשמיעת נאומים ציוניים או בקניית ומכירת שקלים בגלות, אלא בא לידי החלטה, שלמען החיות את עם ישראל בארץ־ישראל צריך לעלות ולעבוד שם את האדמה, – לעבוד בארץ לתחיית העם והארץ. הורי ויתקין התנגדו, שבנם הענוג יעבוד עבודת־אדמה מפרכת. האב, אף שהיה בעל השכלה עברית וכללית והאמין בכל לבו בעתידות העם העברי בשובו אל אדמתו, – התנגד גם הוא שבנו יקריב את נפשו בארץ שוממה, אף שהבין את געגועיו ותשוקתו של זה לארץ־ישראל. כי מה יעשה הבן בארץ־ישראל? היחיה על עבודה גסה ופשוטה?… הוא לא יכול להשלים עם רעיון זה, שהיה למעלה מהשגתם של יהודים בני־סוגו באותן השנים. יוסף, כבן נאמן לאבותיו, לא רצה לנסוע בלי הסכמתם, כי לא עשה דבר נגד רצונם. ובעמוד הוריו זמן רב בהתנגדותם העקשנית, סבל מאוד בנפשו וגם חלה, לא אכל ולא שתה ימים תמימים. הרעיון שאינו יכול לנסוע לארץ־ישראל – מרר את חייו בכל שעה. לבסוף, מרוב כעס ותמרורים, החליט לשים קץ לחייו, אף מצאוהו באורווה כשהוא מוכן להתאבד בתלייה, שהכין לעצמו בחשאי. העובדה הזאת פעלה על אביו ואמו, והם נאלצו לבטל את רצונם מפני רצונו ולתת הסכמתם לנסיעתו לארץ מאווייו. כמה שנים לפני תנועת העלייה השניה, שהתחילה בשנת 1905, בא לארץ־ישראל והחל לעבוד כפועל שכיר־יום במושבה ראשון־לציון. זמן־מה עבד והחל להתבונן אל הנעשה במושבות יהודה – על הדרכים בהן מתגשמות התקוות הישראליות וחלומות ציון היפים תחת שמי התכלת של הארץ.

זמן בואו של יוסף ויתקין לארץ־ישראל היה זמן משבר קשה לישוב, והממשלה התורכית שמה מכשולים על דרך התפתחותו. האכרים, שבאו נלהבים, שכחו את רוב חלומותיהם ורובם התרגלו ליהנות מהעבודה הזרה והזולה, אך לאכרים עובדים לא היו בארץ. את ילדיהם, הדור הראשון שנולד בארץ־ישראל ושגדל על הלשון העברית, שלחו מן הארץ לפאריז ולבירות תבל אחרות. רבים מן הבנים נדדו למצרים הקרובה והמושכת ולבירותיה אלכסנדריה וקאהיר, או הרחיקו נדוד עד כרכי אמריקה ואוסטרליה. בנות ציון באותו זמן, בנות האכרים, ישבו בימות הקיץ ספונות בבתיהן ובילו את זמנן בקריאת רומנים צרפתיים. גם הן נשאו את נפשן לנסוע מארץ המזרח הנידחה אל חיי עושר ושמחה. אך רד היום והשמש נטתה מערבה – יצאו בנות המושבה וטיילו ברחוב הראשי במושבה כדי לפגוש את ה“דיליז’אנס” הבא מיפו ואת הפנים החדשות המופיעות בו מן החוץ. מחזות אלו דיכאו את רוחו של יוסף ויתקין הנלהב.

נשמה עדינה ורכה היתה לו. עמוקה ועזה היתה אמונתו בתחית העם העברי בארץ האבות. אולם בהיותו פועל במושבה והאכר נגלה לפניו בחולשתו או כשהתבונן לפעולות פקידי הבארון והעסקנים באותה תקופת משבר – התעוררו בו השאלות והפקפוקים הראשונים, אשר ביטא בכתביו: “היכול החומר האנושי הזה להיות יסוד בעד הבנין העממי בארצנו?”. הפקפוקים יש והשפיעו על רוחו עד דכא, אך אמונתו היתה גוברת לבסוף וידה על העליונה. הוא בא לידי הכרה ש“דור־המדבר” יחלוף ודור חדש יקום: הדור החדש – חלוצים חדשים – יגאל את העם משעבודו ויבנה את חרבות הארץ. הוא מצא “אני־מאמין” מוצק משלו. אמונתו היתה, שהחלוצים החדשים מן הגולה יעבדו על אדמת הקרן־הקיימת והם יוציאו את הישוב ממצב הקפאון שנמצא בו ויתנו דחיפה וכיוון חדשים לכל עבודת התחייה בארץ. הווה אומר, שהארץ היתה טעונה, לדעתו, שינוי־ערכים גמור, ביל"ויים חדשים ורוח חדשה והללו יחזירו את עטרת הרעיון הציוני לקדמותה.

בשנת השבע להיותו בארץ העביר אליו את הוריו, והתישב עם משפחתו במושבה מסחה. הוא ואביו היו שם למורים בבית־הספר. הם טיפלו בגן על־יד ביתם ועיבדוהו, נטעו חורשה במושבה, שנקראה “חורשת ויתקין”. אבי ויתקין לא האריך ימים בארץ. הוא חלה ומת בעינויים גדולים בצפת.

מות אביו עשה על יוסף ויתקין רושם קשה מאוד, אך הוא שהמריץ אותו להקדיש ביותר את זמנו ומרצו לעבודה העממית. שוב לא נח ולא שקט, ובערב הקונגרס הציוני השישי, הקונגרס האוגנדאי, שהטריטוריאליות התגברה בו על ציונות־ציון, פנה ויתקין בהצעת תכנית של עבודה ישובית אל אוסישקין. בין יתר הדברים כתב אליו:

“לא ועדים שונים, לא קומיסיות, אף לא בתי־ספר, אחרי שהסביבה נרקבה, ירפאו את שבר הישוב הרוחני, אלא זרם חדש של כוחות צעירים ורעננים, זרם של כוחות גופניים ואידיאליים, אשר יראה בפועל גודלה של אהבה לארץ ונפלאותיה. הצעירים האלה בבואם מסודרים ובדעה ברורה את מטרתם הקדושה, ילהיבו מחדש את ניצוצות האהבה לארץ ולעם שדעכו בלבות הזקנים ויחיו את הצעירים”.

כאמור, כתב ויתקין את הדברים האלה לאוסישקין לפני הקונגרס השישי. הקונגרס שהכריע לטובת אוגאנדה דיכא את ויתקין. דיכאה עוד יותר העובדה, שחלק מהעסקנים בארץ־ישראל גופה ומאכרי המושבות, היו גם הם לטריטוריאליים ולאוגנדאים – תוך יאוש ממצב הארץ תחת השלטון התורכי העוין את הפעולה הציונית. אכרי ארץ־ישראל בסטייתם זו יכלו לשמש הוכחה שאין לערער עליה, כי הארץ לא תצלח למאומה ושוא כל העמל בה.

ויתקין התאכזב מן הישוב בארץ־ישראל ומאחיו בני עמו שאינם יודעים להוקיר את ארצם ונכונים להחליפה באיזו אוגאנדה באפריקה הפראית. בבדידותו בין הרי הגליל נשבר לבו מעצב וכאב. הוא פנה ימינה ושמאלה, ולא מצא שומע ומבין לצערו. פעולות פקידות הבארון, ההשחתה המוסרית ולבסוף הטריטוריאליזם הרעילו את הישוב. לויתקין היה ברור שיש להחיש תשועה, ולא – אבודים עתידות הישוב.

בשתי השנים, שבין הקונגרס השישי והשביעי, התמסר ללמוד את המצב הכלכלי החברתי והמדיני של הישוב העברי בארץ־ישראל. הוא חקר ולמד את הענינים לכל עומקם ופרטיהם. עיבד תוכניות מעשיות לארגון חבורות ביל"ויים חדשים, ובהווכחו שהגשמת הדברים לא בשמים היא, – יצא בקול־קורא, שהוכן בהשתתפותם של צעירי אכרי המושבות, אל בני־הנעורים בגלות. הקול־הקורא נשלח לרוסיה לידי אוסישקין, אשר הפיצו בעם. בין יתר הדברים אומר ויתקין בקול־הקורא:

"אחים! עלינו לבוא לידי ההכרה, שכמה שתארך דרכנו, כמה קרבנות שתבלע בקרבנו, עלינו ללכת בדרכנו זו, לא להביט לאחורינו. עלינו להוכיח סוף־סוף כי כל גשרינו נשרפו מאחורינו. אין לעמנו מקום מנוחה ומקלט בכל העולם! לכן עלינו לאמץ את כל כוחותינו ולהלחם לשם השגת ארצנו.

“ועתה, אחים יקרים! יש בכם הרבה ששאפו מכבר לעבוד עבודת העם, לתת לו את חייהם ונפשם, ושמוכשרים המה לזה מפאת כוחם הגופני ומצב משפחתם, ורק השקפותינו המוטעות על עבודת הישוב עצרו בכם. עתה הקשיבו לקול הקורא לכם מהרי ישראל! עורו, עורו, צעירי ישראל, קומו לעזרת העם! עמנו גווע, חושו, מהרו לעזרתו! הסתדרו, קבלו עליכם משמעת חזקה, משמעת לחיים ולמות. שכחו את כל מה שהיה לכם יקר עד עתה, עזבום לעולם בלי כל צל של חרטה ובאו לעבודת העם! אינכם מיותרים כאשר הרגילוכם לחשוב, נחוצים אתם לעם ולארץ כאויר לנשימה. הזדיינו באהבה בלי־מצרים לארץ ולעם, באהבת החופש והעבודה, בסבלנות אין קצה ובואו”.

אוסישקין הדפיס את הקול־הקורא הנמרץ מארץ־ישראל והפיצו בין בני הנעורים הלאומיים ברוסיה ומחוצה לה. את הרושם החזק, שעשה הקול־הקורא על בני הנעורים הציוניים, אין לתאר בדברים. הרבה נענו מיד ועלו לארץ־ישראל. אלה שלא יכלו לעת־עתה לעשות את הצעד הזה, שאבו כוחות מהקול־הקורא לעבודתם בגולה, תוך התחדשות אמונתם בעתידות הישוב.

עורך “הפועל הצעיר”, יוסף אהרונוביץ, במאמרו על יוסף ויתקין, אומר בין שאר הדברים:

“ולעתיד לבוא, כשירצה ההיסטוריון של תחיתנו הלאומית להעריך את המעוררים לתחיה ולעבודה, יצטרך לפנות מקום חשוב מאוד למעורר הצנוע והשקט הזה, שאפילו את שמו לא קרא על עבודתו”.

בגלל רפיון־גופו לא האריך יוסף ויתקין כפועל חקלאי זמן רב. בהווכחו שתעודת מורה במושבה בארץ־ישראל, תעודת מחנך הדור הצעיר של ילדי האכרים, – לגדלם לבני־אדם בריאים בגוף וברוח, – היא תעודה חשובה לא פחות מתעודת פועל חקלאי, – המשיך בהוראה. בין המורים בארץ הצטיין ויתקין ברוחב ידיעותיו ובהיותו מורה לא הסתגר בד' אמות ההוראה אלא פיתח פעולה תרבותית רחבה בכל מקום היותו. לעונג רב הם לי הזכרונות מראשון־לציון, בעת שויתקין היה מרצה לפני הפועלים על השאלות האגראריות בעולם או הסביר את התכנית הקואופרטיבית של פרופיסור אופנהיימר. בבררו את המצב החברתי־הכלכלי של החקלאות בארץ, המיוסדת בעיקר על עבודה ושיטה ערביות, הכיר גם הוא כי השיטה הקואופרטיבית היא עוגן ההצלה לישוב. הוא תיאר לפנינו כמשורר חולם, אבל בדרך מעשית, את חיינו העתידים בארצנו: עם יהודי חופשי, בלי מנצלים ומנוצלים, יגשים על ידי עבודה במחרשה את האידיאל הציוני־השיתופי.

נענו, כאמור, לקריאתו של יוסף ויתקין הרבה חבורות ציוניות בארץ־ישראל וגם חבורות פועלים בארץ. ביסוד המושבות הקואופרטיביות הראשונות היתה לו יד ובשעות החופש מעבודת ההוראה לא ביקש מנוחה לגופו, אלא אירגן שעורי־ערב לפועלים אשר לא ידעו עברית. במשך זמן קצר לימד עברית לפועלים לא מעטים. הפועלים האלה, אשר בעזרת ויתקין ניתנה להם אפשרות לקחת חלק בחיים התרבותיים והחברתיים של ארץ־ישראל, ידעו להוקיר את מורם ורעם. כן הרצה לפני הפועלים יודעי עברית ולפני הגדולים שבילדי האכרים על הזרמים החדשים בספרויות העולם. מטרתו הראשית בהרצאותיו היתה, לעקור מלבות שומעיו את צרות האופק הארצישראלית, וביחוד של אלה אשר נולדו וגדלו בארץ.

בלילות אפלים היה מפתיע אותי, בבואו אלי פתאום יחידי למקום שמירתי בכרם. בילינו את הזמן על־יד מדורת־האש הקטנה שהבערתי ושתינו קפה שהכינותי לכבוד בואו. הבאתי מן הכרם סל ענבים קרירים ורטובים מטל לילה, גם אבטיח אדום לא חסר, ושוחחנו על נושאים שונים. אחרי כל ביקור ושיחה נעשה ויתקין חביב עלי יותר ואם לא ראיתיו ימים אחדים התגעגעתי עליו. כששמעתי את צפצופו המוכּר על גבול כרמי, תקפה שמחה את לבי ורצתי לקראתו. ראיתי בויתקין את בן־העם האמתי, המוותר על אושר־חייו הפרטי למען עמו. הוא נמנע מהתקשר בחיי־נשואים, כדי שיוכל להתמסר באין־מפריע לחיי העם החדשים המתהווים בארץ.

כן נמשכו חיי ויתקין בעבודה בשני תחומים, חינוך הדור הצעיר והישוב הקואופרטיבי בארץ. אך בשנת תר“ע חלה במחלת הסרטן. ידידיו הקרובים שלחוהו לעיר וינה לשם ניתוח. גם אני הייתי אז בחו”ל ופגשתיו במקרה במשרד הציוני הראשי שהיה בוינה. הניתוח עוד לא נעשה לו. הוא קינא בי עד מאוד על היותי בדרך חזרה לארץ. טיילנו הרבה ימים אחדים והוא לא פסק מהביע את געגועיו לארץ־ישראל – מולדתו וביתו היחידי. הוא גם התמרמר על היחס המוזר של חוגי הציונות הרשמית בוינה לעבודה בארץ.

הניתוח נעשה, ויתקין הרגיש שחודשי או שבועות חייו ספורים ונחפז לעזוב את וינה. לא רצה למות בנכר, אלא למות ולהקבר בארץ־ישראל. בהגיעו לארץ, נפל למשכב ביפו וסבל עינויים קשים. היתה לו הכרה ברורה כי לא ירד עוד ממיטתו. הוא סבל מאוד מן המחשבה שאמו תשאר בלי משען, אך למותו ציפה בהכרה ברורה ושלווה, וניסה לא אחת לקום ולערוך לעצמו את ה“טהרה” לקראת מנוחתו הנצחית… אפשר שהתכוון להרגיל את קרוביו לקצו הקרוב. שבועות אחדים לפני קצו, שלח בקשה לועד ראשון־לציון, המושבה שבה חי רוב שנותיו בארץ־ישראל, שיקצה לו קבר בשדה־הקברות על הגבעה היפה אשר עליה הרבה ויתקין לטייל בשנות מגוריו במושבה. משבוע לשבוע גדלו יסוריו הגופניים וכשהרגיש שכוחותיו הולכים וכלים, אמר אל היושבים אצל מיטתו: “אנוכי סובל יסורים קשים מאלה של איוב. לאיוב היה לפחות על מי להתרעם”.

יום לפני מותו ביקש כי יפתחו לרווחה את החלונות, למען יוכל לראות את הים הכחול ואת שמי התכלת של הארץ שחיבבם חיבה עזה. לא יכול לשאת את צעקותיה של אמו בעת גסיסתו ונענע אליה בידו לאמור: “למה זה? למה הצעקות אם אין להוושע מהן?” – – בד' שבט תרע"ב הוציא את נשמתו. המושבה ראשון־לציון סידרה לו לוויה, שבה לקחו חלק באי־כוח מושבות יהודה והסתדרות המורים.

ירושה ספרותית קטנה בכמות השאיר, אך חשובה באיכותה, לספרות הישובית הארצישראלית. זמן־מה לפני מותו, בהרגישו כי קרוב קצו, הגה באוטופיה על חיי העברים בעתיד בארץ־ישראל, אלא שלא יכול לכתבה, והוא השמיעה בעל־פה בכל יום פרק, לאחותו הצעירה רחל, שהעלתה אותה על הכתב. האוטופיה חדורה בעיקר ברעיון שהארץ תירכש לנו על ידי עבודה. היא מתחילה בסיפור, שויתקין טייל ב“מערת צדקיהו”, הנמשכת לפי האגדה עד יריחו, תעה בה ונרדם. בהתעוררו לאחר מאה שנים, מצא ממלכה עברית, שנוצרה בעבודה העצמית של העברים.

(תר“כ־1860–תר”פ־1920)

מעשיות רבות התהלכו בין היהודים בארץ־ישראל וגם בין הערביים על היהודי יפה־התואר מיכאל האלפרין, שהיה צעיר גם בזקנותו, בעל הזקן הרחב והשב, בעל התלתלים הארוכים, בעל הראש הדומה לזה של אפוסטול. מי היה האיש?

התענינתי עד מאוד להתוודע אל הזקן היפה, שהיה בר־יחוס גדול, נכדו של המל“בים ואחד הטיפוסים הבולטים בבני הישוב החדש. עוד לפני התוודעי אליו, היה ידוע לי שהוא בן עשירים ויחד עם אביו היה לו בית־חרושת ברוסיה. שם הפך בעצמו את פועליו לסוציאליסטים בעלי הכרה וניהל שביתה – נגד עצמו ונגד אביו… בבואו לארץ, יסד בכספו מושבה למופת בשם היפה “נס־ציונה”. הוא, אשר בשנות הכירי אותו, לא היתה לו לפעמים קרובות גם ארוחה דלה ומקום ללון, פתח בעבר את ידו ברחבות לעובדים החלוצים. הוא היה גם מראשוני הפועלים ב”אגודת הפועלים" ומהמיסדים של הסתדרות “פועלי־ציון” בארץ־ישראל. קרוב לאגודת “השומר” ובעצמו שומר. לחבר רשמי באגודה לא יכול להיות מפאת גילו והעקרונות האנרכיים שלו, שלא התאימו למשמעת החזקה של “השומר”.

עוד לפני התוודעי אליו, ידועה היתה לי העובדה שחסך את פרוטותיו משכר שמירתו ושלח את הלירה האחת שקיבץ אל אחד העתונים האנגליים הגדולים, שנקרא על ידי גדולי אנגליה ואמריקה. בלירה שילם שכר־מודעה, שהיתה קול־קורא אל עשירי עולם בנוסח זה: “אני מיכאל האלפרין, ערב לכך, על־יסוד עברי, כי אושיט את ראשי להסירו בפומבי ע”י האיש שילווה לי חמישים מיליון דולאר, אם בכסף הזה לא אבנה ואקים בעשרים וחמש שנים את המדינה הישראלית בארץ־ישראל"…

השתוקקתי, אפוא, עד מאוד להכיר מקרוב “דון קישוט” יהודי זה, והנה באחת המושבות נזדמנו כשומרים שכנים. שמרנו בשני כרמים זה אצל זה. שומרים עבריים אחדים היינו אז בכרמי המושבה בין מספר גדול של ערבים. בלילות האפלים של החודש, כשחדרה אל הלב עם המחשבות־הספקות על גורל ישראל בארצנו אפלה גדולה עוד יותר מזו שבחלל האויר, הלכתי לבקר לשעה קלה את שכני מיכאל האלפרין. במעשיותיו הנאות, בדמיונותיו ובמעשיו ה“שגעוניים” שהזכירם לפני, אושש את רוחי. באחד מלילות אלה, כשלבו היה טוב עליו ביותר, לאור המדורה הקטנה שעליה בישל קפה לכבודי ואשר אצלה חיממנו את נפשנו באפלת הלילה, מסר לי פרטים רבים מקורותיו.

*

“הדבר היה”, סיפר האלפרין, “מיד אחרי הפוגרומים ברוסיה. לא יכולתי נשוא עוד את הגלות. ראיתי בעיני את הפרעות וחדלתי להאמין בעתים טובות בשביל היהודים בארצות גלותם. הכל נהיה לי פתאום בגלות רחוק וזר. כמטורף רצתי ברחובות העיר. לא מצאתי מנוח לנפשי בשום מקום. רעיון גדול מילא את לבי ונפשי, אבל לא ידעתי ברור מה עלי לעשות, איך לתת ביטוי לרעיונותי? ובמצב זה שוטטתי בעיר כמבולבל. והנה פעם, בשבת בבוקר, ואני עברתי על פני בית־הכנסת הישן בוילנה שמעתי יהודים מתפללים. אני, אשר שנים רבות לא באתי אל בית־כנסת פנימה, נכנסתי פתאום בתנועה מהירה אל בית־הכנסת. כל הנמצאים שם הביטו עלי במבט מוזר. כנראה, שחיצוניותי היתה אז בלתי־רגילה. היתה שעת הקריאה בתורה. נגשתי ישר אל “המזרח” והחבאתי את ראשי ואת פני בארון הקודש. עברו אז עלי הרגעים הקדושים ביותר בימי חיי. בבית־הכנסת השתררה דממת־מוות. בהוציאי את ראשי מהארון עליתי על הבמה. הכול עשו אזנם כאפרכסת להאזין ואני דיברתי בסערת נפשי וחום לבי על עמנו המתענה אלפיים שנה בארצות הגלות, על ארץ־ישראל, ארץ־אבותינו. הדברים היו חדשים אז, בכל אופן, לאותו קהל השומעים. מעזרת הנשים נשמע בכי חרישי. הרמתי את ספר־התורה ונשבעתי את שבועתנו היפה: “אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני”. ומיד אחרי זה יצאתי מבית־הכנסת. למחרת, כאשר עזבתי את העיר לעלות לארץ־ישראל, באו אל בית־הנתיבות ללוותני יהודים רבים ממבקרי בית־הכנסת וביניהם גם צעירים”.

מיכאל האלפרין

"בלילה האחרון לנסיעתנו על הים, כשהאניה קרבה אל חופי מולדתנו הקדומה, לא יכולתי להרדם. וכשהחל השחר לעלות וראיתי את האורות הראשונים מהעיר יפו, רצתי למטה אל הנוסעים. אף שעוד רחוקים היינו מהחוף, עוררתי משנתם את היהודים הזקנים הנוסעים לארץ־ישראל לבלות בה את שארית שנותיהם ולמות ולהקבר על הר הזיתים. עוררתי גם את האכרים הרוסיים העבדקנים, הנוסעים להתפלל על קבר ישו הקדוש, בעיר הקדושה ירושלים.

“קומו! עורו!” אמרתי, “האניה קרבה לארץ אבותינו”.

“היהודים הזקנים התעוררו וקמו מהרה, נטלו את ראשי אצבעותיהם, לחשו את התפילות הנאמרות לפני הכניסה לארץ־ישראל. גם האכרים הרוסים קמו, התרחצו, עשו אותות שתי־וערב מתוך לחישת תפילות וכריעה כלפי העיר ירושלים”.

על מעשה דון־קישוטי אמיתי אחד, שעשה האלפרין, נמנע מלספר. השמועות שונות על מעשהו זה, שעלה לבאי־כוח חובבי־ציון בארץ לא מעט באקשיש, כדי להשתיק את הענין. באיזו מידה יש אמת בפרטים איני יודע לנכון, אבל אני מוסר אותם כפי שנודעו לי.

המעשה היה בראשית ההגירה החובב־ציונית. מבוא יפו, שער ארץ־ישראל שלא היה פתוח לרווחה לפני היהודים כל הזמן, נסגר אז כמעט לגמרי בפניהם. פקידי הממשלה התורכית מקושטא עד יפו הביטו בחשד על כל יהודי שבא לארץ. אמנם לבאקשיש היה קסם גדול, אבל גם הוא לא הועיל תמיד. באי־כוח חובבי־ציון בארץ רצו לעבוד חרש, ובמקצת גם עבדו, מפחד השלטון התורכי. מיכאל האלפרין, בעל המזג החם, לא יכול לשאת את המצב הזה. מעשים פעוטים כאלה! עבודה פחדנית כזאת בתקופה של הקמת המדינה העברית ותחית ישראל! – – מיכאל האלפרין רצה להוכיח לפקידי תורכיה, וביחוד לתושבים הערביים, כי לא במורא ופחד אנו שבים לארצנו, לא כ“ולאד־איל־מות”, כי אם ביד רמה ובלב אמיץ.

מה עשה?

ארגן את הפועלים שעבדו במושבתו נס־ציונה ועוד צעירים נלהבים בארץ לגדוד ושם קרא לו “מחנה יהודה”. קנה למענם סוסות אבירות, הלבישם בגדי תכלת ולבן, שנהיו אחרי־כן לצבעים הציוניים הלאומיים. וביום בהיר אחד, ביום חג ערבי, עברו הוא והצעירים כשהם רכובים על סוסים ברחובותיה הראשיים של יפו ליד בניני הממשלה, למען ידעו הפקידים התורכים ויראו וישמעו את ההימנון של “מחנה יהודה”:

"שאו ציונה נס ודגל

דגל מחנה יהודה".

אחרי־כן יצאו מן העיר אל השדות, עברו על פני הרבה כפרים ערביים, בשירים וזמירות, ולעיני המוני התושבים הערביים הפגינו, כי ביד רמה באנו לכבוש את ארץ אבותינו…

במצב התפעלות כזאת שב עם “גדודו” אל מושבתו נס־ציונה ובהגיעו אל הגבעה אשר במושבה, הסתער ועלה עליה, כשחרבו שלופה בידו ובקולו החזק שאג: “חרב לה' אלי!” כמוהו עשו וקראו כל “מחנה יהודה”. אחרי־כן הכה בחרבו על יד ימינו והזיל דם ממנה, למען הוכיח כי רק בחרב ובדם ייגאל עם ישראל בארץ־ישראל.

כן סיפרה השמועה. אני ראיתי בפעם הראשונה את האלפרין באחת מהופעותיו המוזרות.

בא ליפו קרקס עם חיות שונות וגם אריות מספר. ביום השלישי הכריז בעליו, למען משוך קהל גדול, כי בליל קבוע יבקרו תושבים מפורסמים בעיר את האריות בסוגרם. בין האנשים שהסכימו לבוא אל הסוגר היו הקונסול האיטלקי שביפו, יווני, סוחר עשיר, פועל אחד, ספן ואכר גרמני מהמושבה וילהלמה. אבל יהודי לא היה ביניהם. הערביים ביפו שוחחו הרבה בבתי־הקפה שלהם על עובדה זו שיהודי נעדר בין המבקרים והכינוי “ולאד־איל־מות” עבר על שפתיהם. מיכאל האלפרין עבד אז במושבה ובהוודע לו כי כבוד היהודים חולל בעיני הערביים, בא מיד אל בעל הקרקס והצהיר כי גם הוא, היהודי, רוצה לבקר את האריות בערב המיועד.

הערב הקבוע הגיע. הקרקס היה מלא יותר מבכל הימים, כי הערביים באו לראות את האנשים הידועים, וביחוד את היהודי המוזר האלפרין, בהתיצבם לפני הכפירים. ההצגה החלה. חמישה אריות עמדו זועפים בסוגר־ברזל ובנהמתם הפחידו את המון הצופים. הקהל ציפה בקוצר־רוח ובסקרנות למראה. הקרקס רעש משריקות, צעקות וקריאות. כתום החלק הראשון של ההצגה הכריזו את שמות חמשת האנשים, אשר מצאו עוז בלבם לצעד מסוכן זה. שמות חמשת האנשים נתקבלו במחיאות־כף ובשריקות שמחה ורצון. מחדר מיוחד יצאו חמשה הנקראים בשמותיהם ובעל הקרקס בראשם. הוא הובילם אל הסוגר, פתח את הדלת ונכנס אתם פנימה. כשנכנס מיכאל האלפרין, הביעו הערביים את התפעלותם מאומץ־לב היהודי בשריקות וקריאות: “יהודי! יהודי!”. הנכנסים עמדו זמן־מה בסוגר כנטועים אל מקומם. אל האריות פחדו לגשת וכשהחלו אלה להתקרב אליהם מיהרו לצאת אחד אחד. האלפרין נשאר האחרון. לפני צאתו התיצב לעומת האריות ונשא נאום לפניהם על העם העברי הדומה גם הוא לאריות בסוגר… ובקולו האדיר שר לפניהם, בהתכוונו לקהל הערבי, את ההימנון הלאומי:

"עוד לא אבדה תקותנו,

התקוה משנות אלפים.

להיות עם חפשי בארצנו,

בארץ ציון וירושלים".

והקהל הערבי הביע בצעקות ושריקות את התפעלותו מ“היהודי הג’דה” (בן־החיל).

במשך עשר השנים אחרי אותו מקרה, שמעתי מפי האלפרין בהזדמנויות שונות את תכניותיו הדמיוניות על הדרכים בהן נציל את העם העברי מכליון. הקשבתי למחזותיו הכתובים, שלפי דעתו, היו עתידים לחולל מהפכה לא רק בספרותנו הדלה, אלא גם בספרות העולם. כל השיטות והתכניות שנוצרו במשך הגלות לשם תשועת ישראל צריכות היו להתבטל, לדעת האלפרין. תורה חדשה – “לחזור אל הטבע” – צריכה להנתן לעם היהודי, מהר סיני, על ידי מיכאל האלפרין וציונים רומנטיים אחרים כמוהו. עליהם ללכת, איפוא, בלי איחור אל ההר ההיסטורי, להבדל שם מהעולם החוטא וליצור את התורה החדשה… ואם האלפרין לא הגשים את המעשה ללכת אל מדבר סיני, לא בו האשם. אשמה בזה המלחמה, שהפכה גם את סביבת הר סיני לשדה־קרב ולא היתה כל יכולת להגיע שמה.

ממנו, ממיכאל האלפרין, שמוצאו היה מיחוס גדול ושהיה גם ניצ’שיאני – “אדם עליון יהודי” – עתיד היה לצאת הגואל. לשם זה היה מתאהב בחלוצה יפה וצעירה שבאה זה עתה אל הארץ – ואם הנערה השיבה את פניו בנימוס לאחר שמעה את וידוי האהבה שלו, לא רפתה רוחו. למחרת עם זרוח השמש, התלבש בתלבושתו הציונית הלבנה־תכולה, חגר חרבו והלך אל הנערה, עורר אותה משנתה והתיצב לפניה על ברכיו. ביקש סליחה ממנה על דבריו ולאחר זמן חזר על מעשהו.

גם את נאמנותו לממלכה התורכית, בעת שאויבים נוצרים התנפלו עליה, הוכיח באופן מיוחד. הצבא והצי האיטלקי כבשו את החבל התורכי באפריקה – טריפולי. הממשלה התורכית אספה בין התושבים תרומות לבנין צי תורכי לשם גירוש האיטלקים. מיכאל האלפרין, שכסף לא היה לו, בא ביום בהיר אל הקסרקטין, חלץ את נעליו הישנות מעל רגליו והגישן תרומה לקרן הצי. בעצמו הלך יחף הביתה על פני הרחוב הראשי ביפו. בעבור זה קיבל מהקצינים התורכים הצעירים את התואר “קפיטן” וצולם יחד עמהם.

מיכאל האלפרין אהב את הארץ אהבה קיצונית ומיוחדת. את אלה שעזבו את הארץ ושבו לגלות כינה בשם “פושעים לאומיים”. מתוך פרינציפּ סרב להפרד מהם, ואפילו מידידיו הקרובים, בנסעם מהארץ. וקרה הדבר שאשתו ובניו, שבאו אליו מוילנה, נאלצו לשוב לרוסיה. הוא לא רצה ללוותם אל האניה, אף סרב לתת להם ברכת־פרידה.

האלפרין הגה את הרעיון, שעלינו לחיות חיי רועים. על היהודים לעזוב את הערים והמסחר וללכת אל מקום אין־ישוב ולעסוק כבני יעקב וכבדווים במרעה צאן ובקר. והאלפרין לא היה מהמטיפים למים ושותים בעצמם יין. הוא נדד בעצמו אל מקומות נידחים מישוב ולמד מהבדווים לרעות צאן. לצערו, לא נמצאו בימיו הולכים בעקבותיו בין בני־הנעורים והוא חזר לישוב, אבל אמונתו כי בחיי רועים יוכלו היהודים להוושע, לא רפתה.

כדי שהעיר ירושלים לא תהיה מקום־מושך לכל העולם הנוצרי, והדבר לא יהיה למכשול לתנועה הציונית, צריך היה, לדעת האלפרין להעביר מן העולם את קבר ישו שבעיר הזאת. לשם מטרה זו התאחד עם יווני הוזה כמוהו, שהאמין כי עם הריסת קבר ישו ישתחרר העולם הנוצרי מאמונת־הבל. השנים החליטו להוציא את הדבר לפועל וכבר החלו בהכנות לנפץ את המקום הנזכר. לאשרנו, נודע הדבר ועצרו את האלפרין מהפיק את זממו. אך האלפרין האמין גם אחר־כך בכל לבבו כי יש להוציא לפועל את המעשה הזה…

האלפרין כתב באידיש, אף שלא האמין בקיומה ועתידה כי אין לה קרקע מתחתה, דרמה בת עשר מערכות, בשם “משוגע”. בחזיון זה היתה פּנוראמה עולמית, כל מיני אשדות־מים, מטעים זרים, חיות הודיות ואפריקאיות. לא הרהבתי להביע את דעתי על היצירה הזאת, כי ממילא היה מבטל את דעתי כעפרא דארעא. אך נעניתי להפצרותיו הרבות ופיתיתי בעמל רב את הסופר י. ח. ברנר שישמע בביתי את קריאת הדרמה. יותר ממערכה אחת לא קרא האלפרין. בגמרו בהתלהבות רבה את המערכה הזאת, שאל את ברנר לחוות־דעתו: “נו, ברנר! מה בעיניך המערכה הראשונה והגיבור הראשי, המשוגע?” במקום מענה נאנח ברנר אנחה עמוקה, ובלי חיוך על פניו, אמר כאילו נפלטו המלים מפיו בלי־משים: “אמנם כן, גיבורך הראשי במחזה שלך ‘משוגע’ הוא משוגע באמת”. האלפרין לא הוסיף עוד לקרוא את מחזהו אף לפני איש אחד. הדור לא היה כשר להבין את יצירתו.

השקפה מיוחדת היתה להאלפרין על ההיסטוריה העברית. ספרי ההיסטוריה של גרץ, דובנוב והיסטוריונים אחרים לא היו טובים בעיניו. גרץ ודובנוב אינם ציונים. תעודת ישראל, לדעתם, היא להיות נפוצים בגויים ולהפיץ ביניהם את תורת הצדק, המשפט והיושר. תעודה כזאת והיסטוריה כזאת לא תצלחנה. יש לכתוב ספרי דברי־ימים עברי גדול וחדש בשנים־עשר כרך! – – אומר ועושה.

זמן־מה אחרי שיחתנו זאת, בהוודע להאלפרין, כי אני עומד לנסוע בקרוב לארצות־הברית, בא אלי מבוהל אחר־חצות ועוררני משנתי בהצעה שאהיה לו לעזר מאמריקה להוציא לאור את ההיסטוריה העברית בשנים־עשר כרך. נבהלתי והשתוממתי: האלפרין כהיסטוריון? אין זאת כי ספר־תולדות מענין מאוד חיבר… “ואולם מתי תספיק לכתוב ספר זה?” – אבל האלפרין לא הניח לי להשתומם הרבה. הוא הוציא מיד מתחת העבאיה שלו מחברת עבה והראה לי בה את ראשי הפרקים. אמרתי לו: “הלא גם את ההיסטוריה עצמה צריך לכתוב!” על זה השיב: “כתיבת ההיסטוריה עצמה שוב אינה דבר גדול אחרי שראשי הפרקים כתובים. העיקר הוא, אם תכניתי זו לספר היסטוריה עברית מוצאת חן בעיניך?”…

עבדתי יחד עם מיכאל האלפרין במושבה פתח־תקווה. באחד הימים, כאשר לחלק גדול מהפועלים העבריים לא היתה עבודה, ישבנו בבוקר במטבח הפועלים וברוב ענין שמענו לדברי האלפרין ולמעשיותיו. הוא ערך לפנינו תכנית ללכת אל מעבר לירדן ולתפוס בנשק ביד את אדמתנו שבחורן ובגולן, שנקנתה על־ידיד הבארון רוטשילד ושהנה בידי הערביים. נתרחק שם מן “הציביליזציה היפואית והירושלמית” ונחיה חיי חופש טבעיים כמו הבדווי, חית־השדה וצפור־היער. דברי האלפרין ותכניותיו ה“ריאליות” צדו את לבותינו ונדבקנו מרוח הדמיון והחלומות שלו במידה כזאת, שלא הרגשנו בקרוב רוכב יהודי אל מטבח הפועלים. הרוכב בא להודיענו, כי אלה מאתנו שחסרה להם עבודה, יכולים למצוא אותה בסימון הגבולות של הקרקע הראשונה שנקנתה על־ידי הקופה הלאומית, אדמת בן־שמן כיום, על יד העיר לוד ומהלך שלוש שעות מפתח־תקווה. שיחותינו נפסקו. כולנו עם האלפרין בראש היינו מוכנים ללכת מיד לסימון גבולות הקרקע הלאומית. סידרנו אסיפה ובחרנו בפועלים הטובים והחזקים לעבודה החשובה הזאת. הצרורות על כתפינו, מקלות בידינו ובקול־תופים על פחי־הנפט שלקחנו להרתחת המים בשדה, יצאנו ברגל מהמושבה, מלווים על־ידי הפועלים האחרים שלא זכו לעבודה קדושה זו.

בבואנו אל המוקם הנועד, בשדה, חשך היום. בנין לישון בו עוד לא היה בנוי. היתה רק סוכה קטנה לכלי־עבודה. השמים קדרו. אספנו קצת עצים, זבל, קש והדלקנו אש, הרתחנו פח תה והתישבנו סביב המדורה כערביים. אכלנו מה שהבאנו אתנו ומן התה נדף ריח נפט. ישבנו סביב המדורה ושוחחנו. אלה שהיו להם מעילים עליונים ישבו בחוץ והשאר שכבו בסוכת הכלים הזעירה.

כמעט האיר היום, נגשנו אל הפקיד וביקשנו ממנו כלים והוראות לעבודה. האדמיניסטראטור הביט עלינו בעינים מוזרות. לא הבין כלל מה אנו שואלים וכלים לעבודה לא נתן לנו. מפקח אדמת הקרן הלאומית לא מסר פקודה בדבר עבודתנו. עוד אנו מדברים ומן הכפר באו הפועלים הערביים. הם ניגשו בעצמם אל חדר הכלים ולקחו את הדרוש להם והחלו לעבוד. אחדים מאתנו חפצו למנוע את הערביים לעבוד, אולם הרוב היה נגד מעשה זה. כי הערביים במה הם אשמים? הלא קיבלו אותם לעבודה! – כן טענו הרוב. דיברנו והתרגשנו. בחרנו בשלושה צירים, שיצאו מיד ליפו אל מנהל הבאנק העברי והממונה על פעולות הקרן הקיימת לדרוש מהם שעל אדמת הקופה הלאומית יעבדו עברים.

הצירים הלכו ואנו נשארנו בשדה לחכות להם. אחרי־הצהרים שכבנו על הגבעה לראות מרחוק בחזירתם. בראותנו אותם רצנו לקראתם בשמחה. הם סיפרו לנו על אי־הצלחתם במשאם־ומתנם ביפו. מנהל הבאנק שלחם אל הממונה על הקרן־הקיימת, והממונה החזירם למנהל הבאנק… לאחר ששמענו את דברי השליחים, שלחנו חדשים, וביניהם את האלפרין, שדרשו בכל תוקף את דרישותינו. היתה כבר שעת בוא השמש, כששליחינו החדשים יצאו ליפו. השמים התקדרו מאוד. הלילה ירד עלינו באחת. אספנו כמו אמש עצים וגללים והבערנו מדורה, כי מזג־האויר נעשה פתאום צונן כאשר יקרה לרוב בחורף לאחר שקיעת השמש. אחרי־כן החל לרדת גשם שוטף. בשכבנו בשדה רטובים, נלחצנו זה לזה כצאן. הגשם הלך וחזק. מצד הכפר מודיעין – כפר המכבים – נשמעה יללת תנים מרה. כלו עינינו מייחל עד אשר זכינו לראות את אור הבוקר.

כמעט החל להאיר היום קמנו והלכנו לקראת שליחינו. הם באו עד מהרה ושבו בלא־כלום. הערביים עבדו גם היום כאתמול ואנו חזרנו רצוצים, עייפים ורטובים מגשם, בראשים מורדים ובכאב גדול בלב אל המושבה פתח־תקווה. אחדים מאתנו חלו מהצטננות בגשם.

על האלפרין האידיאליסט הנלהב עשה מקרה זה רושם מזעזע. נרגז עד יסוד נשמתו התרוצץ בחדרי בלי למצוא מנוחה לנפשו. הוא החל לדבר על לב אחדים מאתנו שניסד חבורת־טירור, על־פי דוגמת ההסתדרות הלוחמת של הסוציאל־רבולוציונרים ברוסיה, כדי להגות מן המסילה מנהלי־שקר, המתנכרים לשאיפתו של הפועל. היה מוכן עמו גם שם לחבורה הזאת – “לגיון העם”. כאשר לא נמצא בינינו אף אחד שהסכים לדעתו, שפך את חרונו ומר־נפשו על הנייר שלי. הבאתי אתי מחוץ־לארץ בין שאר חפצי גם מחברות עבות של ניר־כתיבה. האלפרין שם את ידו על המחברות האלה וחיבר מחאה גדולה ברוסית אל הועד־הפועל הציוני המצומצם בקלן. הוא כתב מלפני הצהרים עד מאוחר בלילה בלי הפסק כמעט. כן כתב ביום המחר כל היום, וגם למחרתו ורק ביום הרביעי גמר בדוחק. את המחאה הענקית הזאת קיצרנו לעמודים אחדים, שלחנו אותה לתעודתה וכעבור שנתיים קיבלנו תשובה שיפנו בשאלה להנהלה הציונית בארץ־ישראל. עד כמה היה ערך מעשי למגילה הענקית שכתב האלפרין ושהשקיע בה מרץ והתלהבות, לא פה המקום לברר, אבל להאלפרין, המתעבר הגדול על כל עוול, דרושים היו ארבעה ימי כתיבה עד שהשקיט את סערת לבו.

האלפרין ידע לזמר יפה. בזמרו את שיריו החביבים עליו, עת היה במצב־רוח טוב – ומתי לא היה במצב־רוח טוב? – תפס את כל שומעיו בלבם, עד שדמעות נצנצו בעיניהם. בכל נשפי וחגי הפועלים ציפו לזמרתו, והוא לא סרב הרבה, כי נהנה בעצמו מזמרותיו. בזמרתו הרגיע פעם את כל הקונגרס הציוני, הקונגרס השישי. הדבר היה בהכנס חברי הפראקציה הציונית הרוסית, ה“בוכים”, אל אולם הישיבה עם מחאתם נגד ענין אוגאנדה. היושב־ראש צלצל, דפק בפטישו, אבל בכל עמלו לא יכול להתגבר על השאון. הוא אמר לנעול את הישיבה, אולם הדבר היה אי־אפשרי בגלל המהומה הכללית. מיכאל האלפרין נוכח בקונגרס כציר פועלי־ציון מרוסיה. היה לבוש כמובן חולצה אדומה, כדי לערוך הפגנה לציונות הפרוליטארית. דמותו האופיינית הבולטת, שערותיו הארוכות, זקנו הגדול וחולצתו האדומה, משכו אליו את העיניים. בראותו שד"ר הרצל ווולפסון אינם יכולים להשקיט את הקונגרס, עלה האלפרין על השולחן הגדול לא רחוק מהבמה ומעומק לבו החל לשיר את שיר “השבועה”:

"מיר הויבען דיא הענד

קעגען מזרח און שווערען,

ביי ציון, איהר פאהן,

ביי איהר הייליגער ערד".

והנה ראו! – לקול השירה הלך והתמעט הרעש עד שנשתתק והכל באולם. דממה שררה באולם זמן־מה, עד אשר הנאספים התאחדו עם השר וגמרו אתו יחד את שיר “השבועה”, וכן ננעלה הישיבה.

האלפרין, כאמור לעיל, היה ממיסדי הסתדרות “פועלי־ציון” בארץ־ישראל, כשם שהיה ממיסדי המפלגה הזאת ברוסיה. אבל גם בקרב חבריו למפלגה הקרובים ביותר לא חת מלהגיד את האמת שלו. לעולם לא אשכח את נאומו, אשר נשא אחר חצות־הלילה בראשון־לציון באסיפה בדבר שביתה ביקב, אשר חלק קטן מהחברים סידרו בלי הסכמת רוב הפועלים. האלפרין הכיר מיד כי השביתה הוכרזה רק כדי לצאת חובת ידי שביתה בארץ־ישראל, והוא היה בעד זה שהשביתה תופסק. כשמספר קטן מבין ראשי חברי המפלגה עמד בכל תוקף על המשכת השביתה בכל תנאים שהם, – קיטרג עליהם האלפרין בדברים כאלה: “אנו, פועלי־ציון, גיבורים לסדר שביתה ביקבי היין בראשון־לציון וזכרון־יעקב במקום ששורר החוק הדתי של יין נסך, ואי־אפשר להחליף אותנו בערבים. נוכל לסדר שביתות בהצלחה גם בישיבות שבערי־הקודש – ירושלים, צפת, חברון וטבריה וכו', – כי לומדים ערביים לא יושיבו שם במקום בחורי הישיבה העבריים. מלבד המוסדות האלה אין מקום לא לנו ולא לשביתותינו”. החברים, בהכירם באמת המרה, בלעו את הדברים כתרופה חמוצה והשביתה בטלה למחרת.

האלפרין היה נואם מזהיר וידע לדבר שעות בלי הפסק. בוילנה שמעו את דבריו בצמא ואמנם בשנים הראשונות היו נאומיו מזהירים. אבל ככל אשר רבו הימים, כן הפריעו דמיונותיו, רעיונותיו והגיגיו את מהלך הנאום. הוא לא הספיק להביע בסדר את רעיונותיו שבאו דחופים ומבוהלים. הוא קפץ מענין לענין, נגע בזה וחזר לזה וניכר היה שסבל עד מאוד בדברו. רעיונותיו, ביקשו, כביכול, ממנו שישמיעם והוא לא הספיק למסרם. נפשו התלהבה ורתחה ולשומעים לא יכול למסור את הזעזועים הנפשיים האלה. הקו המעציב הראשי בחיי האלפרין היה בזה, שלא יכול להגשים אף רעיון אחד מרעיונותיו. אפייני בנידון זה רעיונו בדבר לגיון עברי.

אם ז’אבוטינסקי הוא יוצר תנועת הגדודים העבריים, היה האלפרין הוגה הרעיון הזה עשרות שנים רבות לפניו. הוא הגה הרבה בזמנים שונים על “לגיון העם”, ככל שמוכשר היה לראות בדמיונו מעשים ופעולות ותנועות. את ההזיות האלה מסר לכל מי שנזדמן לו, כי לא יכול לעצור ברוחו מלגולל בהרחבה את תכניותיו ולדבר עליהן ולפרטיהן: יבואו מחוץ־לארץ עשרים אלף צעירים מזוינים בכל כלי־המלחמה החדשים… יעלו על החורן, הבשן והגולן ויכבשום וכו'. וכאשר ניסו להוכיח לו את הקושי שבדבר זה, אטם את אזניו. לא רצה להתחשב במציאות. הוא לא דאג לכך שרעיונותיו אינם מתגשמים. די היה לו בחלום, ברעיון. ורעיונות היו לו למכביר. כזה היה האלפרין.

בשנות המלחמה האחרונות, שהיו גם שנות חייו האחרונות, הגיעה עת רעה להאלפרין. אסון אחרי אסון קרהו, עד שגם הוא נפל לבו עליו ורוחו נדכאה. מצבו הכלכלי היה רע מאוד. אשתו ובניו חזרו מרוסיה והוא לא יכול עוד להיות חפשי – שומר־נודד וחולם העתיד. החיים היומיומיים ובני־ביתו דרשו ממנו את אשר לא היה ביכלתו לתת. בשכר השמירה לא יכול לפרנס את משפחתו ובמעשה אחר לא יכול לעסוק. משפחתו סבלה דחקות גדולה ועזבה אותו. בנו אהובו, היה לקצין בצבא התורכי, נלחם בחזית הארצישראלית ועל־יד העיר עזה נפל במלחמה. בא הגירוש היפואי ומיכאל האלפרין עזב את העיר עם כל הגולים. בלי משפחה, חולם בודד ודל, נתגלגל לגליל העליון עם כאב נוקב בלב ואבל כבד על בנו.

רושם המאורעות הקשים בישוב ומרירות חייו הוסיפו לדכא את רוחו. נדד כצל בין הרי הגליל, בבקשו מנוחה ורפואה לנפשו ולגופו ולא מצא. בהיותו כבר זקן חולני עוד ביקש עבודה להתפרנס בה, לבל יצטרך למתת־יד. הוא משיג עבודה בבית־החולים הצפתי כשומר ומשרת, חלה ושכב בבית־החולים. חודש ימים לפני מותו, בהוודע לו על הפוגרומים והשחיטות ביהודי אוקראינה, כתב על מיטתו, אשר לא ירד ממנה, פואימה גדולה, שיר־מחאה, שבו שפך את מר־נפשו על שונאי ישראל, המתרחצים בדם יהודים. הוא מחה נגד אלוהים, שעשה יד אחת עם השטן להחריב את עמנו. בראותו כבר את המוות עין בעין, עוד חלם על אפשרות של לגיון עברי בן עשרת אלפים איש לפחות – חלומו מכבר הימים. הוא חשב עוד ללכת אל ארצות הפרעות לעשות ולפעול. הוא שאל לפעולות הפרופ' ויצמן וחבריו בארץ – – מה הם עושים? – המקרבים הם את הגאולה? – בקשתו האחרונה לפני מותו היתה שיקברוהו בירושלים, בלבה של ארץ העברים, בעבר ובעתיד. מאוויו האחרון הזה, ככל מאווייו־חלומותיו, לא נתקיים. מיכאל האלפרין, האדם היהודי היפה, האידיאליסט הגדול והאמיתי, שהקריב את עצמו ואת הונו בארץ, שכב בודד ועזוב על ערש חליו עד שעת מותו. הוא מת מרוחק ונידח ונקבר בחורשת־בורוכוב במושבה הזעירה מחניים.

*

שלושה צאצאים היו למיכאל האלפרין. הבכור, אריה, שסלד מן הרעיון להיות עריק, התגייס לצבא התורכי כקצין ונפל בחזית עזה. שניה היתה בתו שולמית, שבהיותה בפריס תחת המגף הנאצי, לחמה בשורות המחתרת הצרפתית ושם נפטרה והשלישי היה ירמיהו. הוא היה התגלמות מלאה של אביו. כמוהו חלם, כמוהו לחם למען רעיון העצמאות הלאומית. הוא היה שלישם של זאב ז’אבוטינסקי ואחר־כך של פנחס רוטנברג, בראשית ימיה של “ההגנה”. היה בין ראשוני הבית“רים, היה הוגה הרעיון ומניח יסודות “ההגנה הלאומית”, שלאחר מכן הפכה להיות “הארגון הצבאי הלאומי”. עמד בראש הרשת לבתי־ספר למדריכים להכשרה הגנתית בבית”ר. הקים ליגות ימיות ברחבי תבל. היה אחד מרבי־החובלים המדופלמים הראשונים בצי העברי המחודש. עמד בראש בית הספר לקציני־ים בצ’יוויטבקיה. פקד על הספינה העברית הראשונה “שרה א'”. בזמן מלחמת העולם השניה לחם ביחידות הצי הנורבגי נגד האויב הגרמני. עמד בראש הוועד למען הצבא העברי בלונדון ובניו־יורק. ניהל את המשרד האירופי של “הוועד לשחרור האומה”. טיפל בהכנת הפלגתה של “אלטלנה”, אוניית הנשק של אצ"ל. היה בין חוקרי אוצרות ים־סוף והקים מוזיאון ימי באילת. הגיש לראש ממשלת ישראל תכנית על תעלת אילת כתחליף לתעלת סואץ. היה בין ראשי הוועד לגילוי האמת על השמדת יהדות הונגאריה. הקים וועד להצלת יהודי ערב. אישיות רבת־פעלים זו לא זכתה להשתלב בשירות המדינה שלמענה הקריב את חייו.

ירמיהו האלפרין

כאשר שכב על ערש־דווי בשנתיים האחרונות לחייו, הקדיש את כל זמנו לעבודה ספרותית־פובליציסטית. ביום 28.8.62 נפטר ועל ידו רעיתו הנאמנה, רחל ומתי־מספר ידידים. ספרו “אבי מיכאל האלפרין” יצא לאור לאחר מותו.

(תרנ"ח־1898)

גמרנו באותו יום נטיעת חצי־היער בחולדה, שהוא חלק מיער הרצל, והוא יום הולדת החמישים של ד"ר הרצל. לכן חגונו פועלי היער חג גדול. הפקיד של חולדה שלח לראשון־לציון להביא מן היקב חבית יין וכל הלילה שתינו. איש לא ישן באותו לילה וכשהאיר היום והגיעה שעת העבודה, לקחנו את כלי עבודתנו ומתנודדים עלינו בגבעה וירדנו בבקעה, בה התחלנו לנטוע את חצי־היער השני. האויר עוד היה קריר והאדמה והעשבים היו רטובים מטל. העבודה היתה נעימה באותה שעה. מסביבנו עד למרחוק שררה דממה ונשמעו רק חבטות מעדרינו. עבדנו עד אשר השמש התרוממה מאוד וייבשה את הטל וצרבה אותנו בלי רחם. מן היין ששתינו בלילה, מאי־שינה ומלהט השמש, החילונו לחוש כאב־ראש גדול. עבודתנו הלכה הלוך ורפה. לבסוף הפסקנו, השתרענו לנוח בצל ופנינו למטה וביקשנו להשיב את נפשנו בריח העשבים והאדמה שהיו קרירים בצל. ציפינו לרוח הים שהגיעה שעתה ודממה שררה בינינו ומסביבנו. אבל השתיקה לא ארכה, כי אני הפסקתי אותה באמרי:

“היום מלאו חמישים שנה מעת שנולד האדם והיהודי הגדול ד”ר הרצל. בכל ארץ־ישראל, עריה ומושבותיה, ובכל העולם הציוני בגלות נחוג היום הזה. ידוע לי שאחדים מהעובדים פה זכו לראות את הרצל בהיותו בארץ. יספרו איפוא החברים האלה, איפה ואיך ראו אותו ומה שמעו מפיו". בעיני כל החברים ישרה הצעתי והראשון קם והתישב על אבן והחל להשמיע את זכרונותיו:

“במקרה הייתי ביפו באותו יום. הייתי אז פועל בפתח־תקווה. במושבה ידעו רק יחידים שד”ר הרצל יבוא לארץ. גם ביפו ידעו את הדבר רק מעטים, כי הוא נשמר בסוד. במקרה הייתי צריך ללכת אל הנמל אך לא הניחו לי להכנס אל בניניו. הכניסה היתה אסורה באותו יום. גם מראה החוף לא היה כתמול־שלשום. הסירות עמדו מן הצד; הצעקות הפרועות של הספנים הערביים לא נשמעו. החוף היה מקושט כמו לכבוד איזה חג רשמי. אף אחד מהעומדים אצל החוף לא ידע לשם מה החגיגיות הזאת ומי האיש החשוב שיבוא ליפו. בשאלי את פי ערבי מכירי, ספן בחוף, התפלא על אשר נעלם ממני הדבר וענה: “סולטן איל־יאהוד יבוא עוד מעט באניה”. את שאר הפרטים חקרתי מפי אכרים מפתח־תקווה, שהגיעו באותה שעה כדי לפגוש את ד"ר הרצל.

“טיפסתי על החומה הגדולה שבנמל והבטתי אל המרחק, עד שראיתי את עשן האניה עולה ואחר־כך את האניה עצמה, האניה קרבה מעט־מעט. הים היה שקט באותו יום. ראיתי את הסירות שבאו מן האניה אל החוף ואימצתי את עיני לראות באיזו מהן נוסע ד”ר הרצל, אך מפאת המרחק לא ראיתי דבר ברור. ראיתי את ד“ר הרצל רק בשעה שהיה כבר מעבר מזה לבניני החוף, בעלותו אל המרכבה. כשראיתי אותו, את דמותו הגאה, כדמות מלך וזקנו ארוך ושחור, עיניו יפות ומכוונות לפינה שבה עמדה חבורת יהודים ירושלמיים, – החל לבי לרעוד ודמעות עלו בלי־משים בעיני. הבחנתי דמעות גם בעיני יהודים זקנים וצעירים שעמדו סביבי. התבוננתי בהרצל, אשר לא גרע את מבטיו מאתנו במשך זמן מה. כשישב עם מלוויו במרכבה ונסע, נשאו היהודים את עיניהם השמימה ובקול רם ברכו ברכת “שהחיינו”.”

תיאודור הרצל

המספר הראשון כילה את דבריו. אחריו קם צעיר, שהיה תלמיד במקווה־ישראל בבוא ד"ר הרצל לארץ והוא ראה אותו בעת פגישתו עם הקיסר וילהלם ליד שערי מקווה־ישראל בנסוע הקיסר מיפו ירושלימה. מי שהיה תלמיד סיפר:

“באותו יום העירו את כולנו, את תלמידי מקווה־ישראל, בבוקר השכם ושלחונו אל השדות. ציוו אותנו לקטוף בגינות את הפרחים היפים והיקרים ביותר ולקשט בהם את השער ואת שדרות המבוא. אחרי־כן אמרו לנו ללבוש את בגדי החג. אף אחד מהתלמידים לא ידע למה התכונה הרבה הזאת ובשל מה החג… אולם לאחר שעה קלה נודע שעבור יעבור הקיסר הגרמני בדרכו ירושלימה ושגם ד”ר הרצל יבוא אל בית־ספרנו. על־פי השירים הגרמניים שאמרו לנו ללמוד בעל־פה, הבינונו לכבוד מי משני האורחים התכוונו בעיקר… בהתקרב קיסר וילהלם, התגנבתי מחצר בית־הספר ויצאתי לככר ריקה, משם ראיתי את ד"ר הרצל בעמדו על־יד שער מקווה־ישראל.

"על פניו היתה שורה דאבה רבה, עיניו הביטו למרחוק, אל הרי יהודה, שנראו כתלולים אלה על גבי אלה ברכס ארוך, אשר לא תמוד אותו העין. מנהל בית הספר מקווה־ישראל ואחדים ממלוויו עמדו על־ידו ודיברו אליו. הוא ענה להם והחלו לחייך, אך פניו הוסיפו והביעו דאבה. לא גרע את עיניו מהרי יהודה, אשר סוד אלפי שנים נסוך עליהם.

הקיסר וילהלם קרב עם בני־לוויתו. הוא רכב על סוסו היקר. הנה נפרד מעל אנשי לוויתו, רכב לפנים ונגש אל הצד שעמד בו ד“ר הרצל. הרצל חש לקראתו. הקיסר התרומם מעט על אוכפו, הושיט להרצל את ידו ובקול רם שאלו: “השלום, ד”ר הרצל הנכבד?” אחרי־כן שוחחו שניהם ואלה שעמדו במרחק־מה מהם לא שמעו את דבריהם. אנשי לווית הקיסר, שביניהם היה גם המיניסטר בילוב ואשת הקיסר, עמדו בצד וחיכו. השיחה לא ארכה. הקיסר הושיט שוב את ידו להרצל ואמר: “להתראות בירושלים” – ונסע לדרכו. גם ד"ר הרצל ישב מיד במרכבתו ונסע ירושלימה עם אנשי לוויתו הציונים.

ד"ר הרצל נפגש עם הקיסר וילהלם ליד שערי מקוה־ישראל

תוכן השיחה, ששוחחו ד“ר הרצל וקיסר וילהלם בירושלים, לא הגיע לידי פרסום, אבל בטוח הדבר שהשיחה פיזרה הרבה מחלומותיו הציוניים של ד”ר הרצל. הדבר איננו מסופק, כי מיד לאחר ראיונו עם הקיסר נחפז הרצל ושב ליפו סר־רוח ומיהר לעזוב את הארץ בהקדם. באותו יום סער הים בחוף יפו ואניות נוסעים לא עגנו בו. היתה רק ספינת מפרשים קטנה וד“ר הרצל עמד על דעתו לעזוב מיד את הארץ וידידיו ומלוויו לא יכלו לעכבו”.

כאשר גמר מי שהיה תלמיד מקווה־ישראל להשמיע את דבריו, השתררה שתיקה בלתי רגילה בינינו. והנה קם בן אכר מראשון־לציון, שעבד אתנו ביער־הרצל, והחל להשמיע את זכרונותיו גם הוא.

“עבדתי באותו זמן בבית־המרקחת שבראשון־לציון כעוזר ושוליה של הרוקח. דלתות וחלונות בית־המרקחת יוצאים אל הרחוב שדרכו באים מיפו. יום אחד, עמדנו הרוקח ואני בבית־המרקחת ועסקנו בהכנת רפואות. באותה שעה נראתה כרכרה קלה באה למושבה מדרך יפו. מראה הכרכרה לא משך את לבנו, כי המעטות הן הכרכרות הבאות מיפו וממקומות אחרים ועוברות על פני בית־המרקחת? ואולם דעתנו נתעוררה מיד כשהכרכרה עצרה אצל בית־המרקחת ושלושה אנשים לבושי־שחורים, בפראקים וצילינדרים, נכנסו אלינו. האמצעי שבהם, איש גבוה, גאה ויפה שזקנו ארוך ושחור ועיניו גדולות, ניגש אל הרוקח, הושיט לו את ידו והציג את עצמו לפניו: “ד”ר הרצל, מוינה”. הרוקח שלי, בשמעו את השם “הרצל”, נבהל ופניו חוורו. הוא הושיט את ידו לאורח ובעיני ראיתי כי ידו רעדה בשעת מעשה. הרצל שאל אותו דבר־מה, אבל הוא לא יכול לענות מרוב בהלה ולשונו דבקה לחיכו.

“הרצל ומלוויו עברו ברגל ברחוב המושבה. אני רצתי אל אבי, שהנהו ציוני נלהב, להודיע לו, שד”ר הרצל בא למושבה. בבואי אל חצר ביתנו, ראיתי את אבי ניצב על גג האורווה והוא עוסק בתיקון הגג. בשמחה היסטרית כמעט צעקתי: “אבא, ד”ר הרצל במושבתנו!" אבי נפתע כל־כך לשמע הדברים, שנפל מן הגג ארצה וחודש ימים ריפא אחרי־כן את רגלו!".

*

בן האכר מראשון־לציון גמר לספר, ואחרי כן החל להשמיע את זכרונותיו אחד הפועלים אשר זכה לראות את ד"ר הרצל בהיותו בוילנה:

“בקבלת־פנים חגיגית יותר מקבלת פני מלך קיבלה העיר וילנה את ד”ר הרצל. באהבה ובכבוד קיבלו את פני המלך היהודי הבלתי מוכתר כל שדרות העיר, עשירים ועניים, יהודים ונוצרים. בשלושת ימי שהותו בעיר לא עבדו רוב הפועלים היהודים. החנויות היהודיות היו סגורות. כשד“ר הרצל עבר בכרכרתו בעיר, נהרו אחריו ההמונים בתשואות גיל. העם ערך לד”ר הרצל קבלת־פנים יפה ונהדרת זו מתוך התעוררות ספונטאנית, הערצה טבעית ובלי התכוננות מראש. מפקד המשטרה בוילנה נבהל מהמחזה הזה. הוא היה סבור, שרק פני קיסר מקבלים בהערצה גלויה כזאת ולא פני בן־תמותה פשוט, וגילויי־חיבה המוניים בפרהסיה – אסר. במשך שלושת הימים ראיתי את ד“ר הרצל פעמים אחדות ובדמותו היתה באמת מן הגאווה והענווה של מלך כביר החביב על העם. כל תנועה בו ביטאה גדלות טבעית. כוח מושך מופלא נאצל ממנו ובחבלי־קסם משך אליו כל איש אשר בא עמו בדברים. בדברו עם מלכים הרגישו כי לפניהם עומד אדם שווה להם. בדברו עם הפועלים היהודים בוילנה ובלחצו את ידיהם הקשות מעבודה, לא יכלו להתאושש זמן רב ולהשיג, שאמנם ד”ר הרצל דיבר אתם כאחד העם ולחץ את ידיהם כאת יד איש הדומה לו. בטיילו ברובעי העיר של היהודים מבני דלת־העם, נכנס אל תופרת אחת עניה, דיבר אתה ושהה אצלה זמן־מה. שאל אותה לחייה וכל התנהגותו היתה כה פשוטה, שהיא לא ניחשה כלל מי ומי בא אל ביתה. הדבר נודע לה רק כאשר סיפרו לה אחרי אשר הלך. לנפח יהודי אחד נודע רק כעבור ימים אחדים כי ד"ר הרצל לחץ את ידו בתוך הסדנה שלו.

“ד”ר הרצל השאיר רושם בל־יימחה בהמוני הפועלים היהודים בוילנה, מצד אחד בגדלות שנבעה מכל ישותו ואפיו, ומצד שני בעניוותו ובויתור על כבודו. כאשר הרים ראש חבורת “פועלי־ציון” בוילנה כוס לכבוד ד"ר הרצל וברך אותו שיזכה להיות נשיא ראשון בריפובליקה העברית, ענה לו הרצל כי הכבוד גדול ממנו וכי בימיו לא יקום הדבר.

“לממשלה הרוסית לא נעמה קבלת־הפנים הנהדרת שחלקו לד”ר הרצל, וכאשר הודיע עליה שר־השוטרים הוילנאי לפטרבורג, קיבל פקודה להציע באורך נימוסי לד“ר הרצל לצאת במהירות האפשרית את העיר וילנה. מפקח המשטרה מילא את הפקודה באי־חשק רב, כי גם הוא נמשך כבר בחבלי קסם אל ד”ר הרצל שהוד־מלכות חפף עליו. מפקח המשטרה אמר אז: “בכל ימי חיי לא ראיתי אדם ויהודי הדור כמוהו”.

“בחצות יצא ד”ר הרצל את וילנה ואת מרכבתו ליוו המוני יהודים. למרות פקודת המשטרה לבלי ערוך הפגנות או להתאסף בהפרד הרצל מהעיר. ד"ר הרצל, בחששו פן יתקפו הז’אנדרמים, שמילאו את חוצות העיר, את היהודים, ביקש מאת אנשי־לוויתו וצעירי היהודים: “אנא, אנא, אל בהפגנות”. בראותו מחלון מרכבתו שהז’אנדרמים החלו לדחוף את היהודים, הוציא את ראשו בעד האשנב. פניו חוורו וקמטים נחרתו בהם. שפתיו לחשו: “הז’אנדרמים הארורים! הז’אנדרמים הארורים!”

*

ד"ר הרצל נואם בקונגרס הציוני הראשון

גם הפועל שזכה לראות מקרוב, פנים אל פנים, את ד"ר הרצל, כילה את זכרונותיו המענינים ושוב השתררה דממה. מן הגבעה ירד אלינו אל הבקעה הפקיד ומצא אותנו שוכבים בצל ומספרים. לא התרעם עלינו, כי הבין שלא אנו האשמים, אלא היין שבא אל קרבנו… הוא רק בחן את עבודתנו ואת השתילים שנטענו ולא אמר מאומה – סימן כי דעתו נחה. הוא חזר ועלה על הגבעה.

רוח־הים שאחרה לבוא הגיעה סוף־סוף. קמנו שוב לעבוד, אחרי שהחלפנו כוח והרוח החייתה את נפשנו. החום לא היה עוד קשה כל־כך. עבדנו בחשק ובלי הפסקה עד הצהרים וניקינו שטח הגון מעשבים שוטים – הכשרנו את החלקה לנטיעת עצי יער־הרצל.

(תרל“ה־1874–תשי”ג־1952)

אין בכוונתי לכתוב מסה על פרופ' חיים וייצמן. קוים מימי ילדותו ועלומיו, – עלומים וילדות של “חיימ’קה ממוטלה” המדבר עם מיניסטרים בעולם, – אותם בלבד ארשום בספר.

הוא נולד בשנת 1873 בעיירה הקטנה מוטלה שבפלך גרודנה, אשר מספר תושביה הגיע רק לאילו מאות יהודים וכמספר הזה נוצרים. הוא נולד להורים אמידים ומשכילים. אביו, עוזר וייצמן, שמת בראשית מלחמת העולם הראשונה בלי לזכות לראות את בנו בפרסומו וגדולתו, היה איש משכיל. עוסק היה בהספקת עצים לרפסודות השטות מפינסק (הקרובה למוטלה) אל דאנציג, והוא השתדל לחנך את ילדיו חינוך אירופי. אמו של פרופ' וייצמן, רחל, אשה מהדור הישן, ילדה שנים־עשר ילדים, רובם בנים ומיעוטם בנות. חיים קיבל בילדותו חינוך עברי מסורתי בחדר. עוד בילדותו הרכה גילה כשרונות ורצון עצמי; כאשר הביאוהו בפעם הראשונה אל החדר אל מלמד־דרדקי, התבונן סביב והחבריה לא מצאה חן בעיניו. הוכרחו למסרו לחדר אחר, שבו למדו תלמידים בני גיל יותר גדול. בגיל 10–12 שנה נסע לעיר פינסק ונכנס לבית־הספר הריאלי הממשלתי. באותו זמן שכרו לו הוריו גם מורה עברי לתלמוד ולשאר לימודים עבריים. המורה העברי, בראותו את שקידתו הרבה ותפיסתו העמוקה של חיים, ניבא לו גדולות, בהביעו את דעתו ברמז הידוע: “זה הקטן גדול יהיה”…

בעת שוייצמן למד בבית־הספר הריאלי בפינסק, יצאה גזירת הממשלה בדבר מיכסת־האחוזים לגבי תלמידים יהודים בבתי־הספר שלה והדבר עשה רושם קשה על העלם הרך. הוא כתב אז לרבו אברהם יצחק מוטליאנסקי מכתב נרגש בעברית טובה על העוול שבהגבלת אחוז התלמידים היהודים. בו בזמן נמשך אל חלום הציונות שהחל להתרקם. מדי חזרו בימי החופש מהלימודים בפינסק לעיירתו, היה עובר עם הרבי שלו על התנ"ך. החל מכנס אסיפות ציוניות מבני הנעורים אל ביתו ומעל כסא נשא לפניהם משאות נלהבים. בשנתו השבע־עשרה נסע ברלינה לאוניברסיטה. בהיותו בקורס השני באוניברסיטה המציא המצאה בשם “פורפירין”. הפרופסור לא האמין תחילה כי תלמיד צעיר ימציא המצאה כזאת, אבל בהווכחו לדעת כי יש ממשות בהמצאתו, ניבא לו עתיד מזהיר. בברלין נמצא חיים בחברתם של ליאון מוצקין, ברתולד פייוול, מרטין בובר ואחרים. פעל הרבה בין בני הנעורים לטובת הציונות ומהקונגרס השני ואילך היה למשתתף קבוע בקונגרסים ובאסיפות הציוניות החשובות.

מברלין עבר ללמוד בפרייבורג ואחרי גמרו את לימודיו בעיר הזאת נסע לג’ניבה ששם עבד כאסיסטנט, ואחרי־כן היה לפריואט־דוצנט. בג’נבה היה נשמתה של המושבה היהודית־רוסית. הוא היה עליז וחביב על החברה. בשירים העממיים ששר ובמעשיות העממיות שהיו שגורות בפיו התחבב על אנשי המושבה העברית־רוסית בג’ניבה.

פרופסור חיים וייצמן

עם השנים היה וייצמן לאחד ממיסדי ויוצרי הפראקציה הדימוקראטית שבהסתדרות הציונית. פראקציה זו שהיתה אופוזיציונית לכוון הרשמי של ההסתדרות הציונית, הפכה את הציונות לתנועת המונים רחבים ולא רק של הבורגנות והאינטליגנציה. אחד ממנהיגי הציונות הרוסית, ד"ר כהן־ברנשטין, בהתבוננו לפעולותיו המזהירות של וייצמן ובשמעו את דבריו על הרעיון הציוני, אמר מראש כי וייצמן יהיה מנהיג ציוני גדול בעתיד.

בשנת 1905 נסע וייצמן למנצ’סטר. הוא ידע אך מעט את השפה האנגלית, אולם לאחר ששהה תשעה חדשים באנגליה קרא כבר שיעורים באוניברסיטה. בכל שנות עבודתו המדעית הרצופה לא הסיח את דעתו מהרעיון הציוני. באו ימי הקונגרס השישי, קונגרס אוגנדה. באנגליה היתה יד האוגאנדיות על העליונה ולציונות הקשורה בציון לא שתו לב. אבל וייצמן החל את פעולתו הציונית גם באנגליה. על בואו לאנגליה והתוודעותו למי שהיה אחרי־כן מיניסטר החוץ, באלפור, ושיחתו עמו על הציונות מספר וייצמן:

"היה היה הדבר בשנת 1906. תנועתנו הציונית היתה אז בעצם ימי המשבר האוגאנדי, ואני באתי לאנגליה. ויהי היום ואני התיצבתי לפני באלפור ואשוחח עמו על הציונות והוא שאלני:

“יהודי מזרח אירופה הסובלים והמעונים – מדוע יתנגדו לאוגאנדה?”

ואני עניתיו:

“אוגאנדה איננה הציונות. אנו מודים לאנגליה על חסדה, אבל את ההצעה לא נקבל”.

ובימים ההם ואני דיברתי אנגלית רצוצה, שפת לא ידעתי השמעתי ומר באלפור, בכל זאת הבינני. אני אמרתי אז למר באלפור:

“אדוני היה ממיר את לונדון בפאריז?”

“אבל”, הוכיחני מר באלפור, “לונדון לנו היא, וירושלים אינה בידכם!”

ואני אמרתי ועניתיו:

“אדוני באלפור, גם ירושלים לנו היא, מעולם לא חיינו בלי ירושלים, היא חיינו בכל ימי גלותנו הארוכה”.

“היש יהודים רבים הסוברים כמוך?” שאלני מר באלפור ברוב התענינות.

“רחבי־רוסיה מלאים אנשים כמוני”.

דברי וייצמן לבאלפור, שנאמרו לא כמדינאי אלא כביטוי של הרגשות העממיים, היו אתחלתא להכרזת באלפור. גם אחר־כך, בכל משאו ומתנו עם באלפור ועם מיניסטרים בריטיים אחרים, הופיע וייצמן לא כמדינאי, אלא ובעיקר כבן־העם, הנושא ומביע את מכאובי ודרישות הלאום, ובכוחו זה עלה בידו לשכנע את הבאים עמו במגע.

בקרב ההמונים היהודים־הציוניים והבלתי־ציוניים, נארגת והולכת אגדה יפה על ההכרזה הבאלפורית ועל האופן שוייצמן השיג אותה מהממשלה האנגלית. מפי יהודים צעירים וזקנים באסיפות־עם שומעים עד היום נוסחאות שונות על הכרזת באלפור ואגדה זו עשתה את וייצמן עוד בחייו לאישיות גדולה ומזהירה – וחושו של העם אינו כוזב. תוכן הסיפור הוא, שבמשך שנות המלחמה המציא פרופ' וייצמן המצאות חשובות מאוד בשביל הצבא האנגלי והממשלה האנגלית אמרה לתת לו בשכרן מיליונים רבים; אבל פרופסור וייצמן משך את ידו מהמיליונים ורק שאל כי יתנו לו בשכרו את ארץ־ישראל בעד העם העברי.

*

פרופסור חיים וייצמן, הרברט סמואל, מנחם אוסישקין ודוד ילין בועד העיר ליהודי ירושלים

לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים כונן וייצמן את ועד־הצירים ובא בעצמו ארצה כדי להקל את המצב הקשה, בו נמצא הישוב עם תום המלחמה.

מעשהו החשוב והסמלי בעת ביקורו הראשון בארץ כראש ההסתדרות הציונית (הוא ביקר בארץ בשנות תרס“ז־תרס”ח ביקור פרטי ועבר בה כדי לתהות על טיבה), היה יריית אבן־הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים. מעשה זה סימל את הצעד הראשון של הציונות ליסוד הבית הלאומי העברי. במעמד באי־כוח ממשלות אנגליה, צרפת, איטליה וגם הכנסיה הנוצרית והמוסלמית ובנוכחות הפילדמרשאל אלנבי והמטה שלו, נשא וייצמן על הר־הצופים את הדברים האלה:

“הרבה מאות שנים דחינו אנו צאצאי עם־קשה־עורף את הזרועות שרצו להכניענו והיום יהודה האבודה עומדת על סף נצחונה”. ועוד אמר: “מאמין אני, כי אין זו העזה מצדי אם אביע דעה, כי הנביאים העבריים עוד לא חלפו כלה. בשל האוניברסיטה הזאת יפרח הכוח העליון של הנבואה מחדש”.

אנשים שלקחו חלק בחגיגת אבן־היסוד לאוניברסיטה ועמדו בקרבת וייצמן בנשאו את משאו, סיפרו כי פניו קרנו וכולו היה נלהב משמחת־יצירה, כשהיא מהולה בשמינית של צער יהודי… בעזבו אחרי חדשים מספר את הארץ, המשיך את עבודתו הציונית בחוץ־לארץ. אדישות ההמונים היהודים לגבי המפעל הציוני והמכשולים ששמו שונאים מחוץ ומבית על דרך הציונות הפריעו לוייצמן בהגשמת שאיפותיו, אבל לבו לא נפל והוא המשיך את פעולותיו הדיפלומאטיות והציוניות גם בתנאים מכבידים ביותר. את הפרעות בירושלים בשנים 1919–1920, אשר ערכו שונאי שיבת ישראל לארצו, ראה פרופ' חיים וייצמן בעיניו. באותם הימים התהלך רצוץ בחוצות ירושלים וביקר את הפצועים וההרוגים בבית־החולים של “הדסה” ובהתבוננו בהם בכה כילד. אמנם דיפלומאטים אינם בוכים, אולם וייצמן לב עברי ואנושי חם היה לו. אין ספק כי לעיניו התגלתה עם הפרעות סכנת טרגדיה עמוקה וישנה־חדשה לבני עמו והפרעות הפתאומיות היו לו כמהלומה נוראה.

מיד אחרי הפרעות יצא את ארץ־ישראל ובעברו את מצרים הופיע לפני הפילדמרשאל אלנבי ודיבר אליו רתת כדברים האלה: “ארץ־ישראל תהיה עברית. דבר זה אני מבטיח בעוז וביושר־לב גם לידידינו וגם לשונאינו. אנו עם היהודים נוסינו כבר בפוגרומים ולא נבהל גם משחיטות בירושלים. גורלנו הוא לבוא לארץ־ישראל, שמה נלך ושם נתישב, ושום כוח בעולם לא יבעיתנו ולא יט אותנו ממסלולנו החרות בהיסטוריה העולמית”.

אחרי הפרעות בירושלים שחוללו סערה בעולם, הצליח וייצמן במאמצים מרובים להשיג את החלטת סאן־רימו ומינוי הרברט סמואל, הקרוב לציונות, כנציב עליון ראשון לארץ־ישראל. בדברי וייצמן בועידת ציוני אנגליה על בנין ארץ־ישראל, ניכר בו כבר המנהיג העממי השקול ובן־העם, שאינו שואף לבנות את הארץ דוגמת ארץ אחרת אלא לבנותה בדרך שהעם יהיה מאושר בה. “ארץ־ישראל אינה, לאשרנו, ארץ עשירה באוצרות טבעיים ואין לה מכרות זהב. שמעתי כי נתגלה מכרה־זהב בירושלים, אבל תקותי תאמצני כי השמועה אינה נכונה. אין בארץ מעיינות נפט והיא לא תמשוך את הספסרים השודדים”… במיטינג גדול בלונדון הוסיף וייצמן לבאר את דבריו על בנין ארץ־ישראל.

“ארץ־ישראל תיבנה לא במיליוניהם של העשירים, כי אם בפרוטות העניים. הכל יווצר בארץ על ידי שרירי העניים ומוחותיהם. הפסד גדול הוא לנו שהמוני היהודים העמלים עומדים מרחוק לתנועתנו. כן עוד לא הגענו לאותו יום נכסף שהארץ תאסוף אליה את מאות אלפי היהודים המתדפקים על שעריה מארצות מזרח־אירופה. אל תטענו אלינו: פתחו את שערי ארץ־ישראל לפני ההמונים הגדולים! פתחנו את השערים במובן הפוליטי ועליכם עתה להשתדל לפתוח אותם במובן הכלכלי לפני המוני היהודים. מאמין אני בכוחות אחינו. הם גדולים לאין־שיעור. דרוש להתאמץ לגלות את הכוחות האלה, לצרף ולאחד אותם, ואז יהיה לנו מושג מה עצומים הם. מרץ עברי עצום התבזבז במלחמת העולם בלי שיהיה ניכר וידוע כלל. קרבנות מתים הביאו היהודים! נחשולי כוחות עבריים זרמו בימי המלחמה הגדולה. ומה הרווחנו מאלה? לו הקדשנו חלק קטן של הכוחות האלה בשביל ארץ־ישראל, היינו יכולים להפכה לארץ היפה והעשירה ביותר. יש לנו כוחות לאין שיעור ושומה עלינו לדאוג שכוחות היהודים ישמשו לבנין מולדתנו. על הדבר להעשות במהירות האפשרית ואל לנו לאבד זמן. אמנם יביטו עלינו מכל צד, יבקרונו, גם נכרים וגם משלנו, עלינו יהיה לעבוד בתנאים קשים ביותר, אבל מאמין אני ביכולתנו. עליכם לחנך את בניכם ברעיון, שהם עתידים לחיות בארץ־ישראל. הכשירום נא לתעודתם הגדולה. השכילו אותם, גדלו אותם לחיים בריאים וטבעיים, ישרים וטהורים, כי עליהם יהיה למלא תעודה קדושה. התבל חולה ושבורה, היא מבקשת רעיון חדש לעודד את רוחה ואין רעיון ואין מלה חדשה. לפני אלפי שנים אמרנו לעולם מלה חדשה ונתנו לו את היסוד לתרבות. הגאון העברי בארץ־ישראל המחודשת יתן מלה חדשה לתבל, יתן לה אור ותרבות חדשה. ירחף נא לפניכם רעיון “הטהרו” הקדוש, הטהרו מפסולת הגלות להתישבות הגדולה בארץ־ישראל!” – –

בכל אלה, הקו האופיי והחשוב בפרופ' וייצמן הוא, שאחרי הגדולות שהשיג, גם אחרי היותו למנהיג הציונות, נשאר אותו חיים איש־העם, הקרוב ומתקרב לכל, כסטודנט הצעיר בשוייץ עם שיריו העממיים ומימרותיו העממיות השנונות. וייצמן מיסד הפראקציה הדימוקראטית בהסתדרות הציונית נשאר דימוקראט נאמן בלבו ונפשו גם כמנהיג ההסתדרות הזאת. די היה לשוחח עמו שעה אחת כדי לקבל מושג כי הוא איש־הפשטות ובעל הנפש, הבוחר תמיד בדרך הישרה וניגש בלי־חת ובמסירות אל האידיאל האחד המפעם אותו מימי נעוריו.

כנשיא ההסתדרות הציונית ראה וייצמן את יעודו בהגברת ההתישבות היהודית. יצא בעצמו לגולה להתרים את המוני העם לקופת קרן־היסוד, כדי לממן התישבות חקלאית בממדים גדולים. הוא נע ונד ממקום למקום, הלהיב והתרים, ובעזרתו הקימה קרן־היסוד את הישובים הראשונים בעמק.

ביזמת וייצמן הוקמה הסוכנות היהודית ששיתפה בבנין הארץ גם חוגים יהודים רחבים לא ציונים שעד אז עמדו מנגד ולא השתתפו בפועל בבנין הארץ.

בקונגרס הציוני שנערך בבאזל בשנת 1931 נתעורר פולמוס סוער על הקו המדיני של התנועה הציונית. האופוזיציה, בראשותו של זאב ז’אבוטינסקי תבעה לקבוע את המטרה הסופית של הציונות בצורה ברורה ומוגדרת, דבר שוייצמן התנגד לו. בקונגרס זה הוא לא נבחר מחדש לנשיא ההסתדרות הציונית ובמקומו בא נחום סוקולוב. הוא נבחר מחדש לנשיא ההסתדרות הציונית בקונגרס הי"ט שנתכנס בשנת 1935 בלוצרן.

באותו פרק זמן הניח את אבן־הפינה לעבודה חימית מדעית בארץ תחת פיקוחו, ובשנת 1934 פתח ברחובות את “מכון זיו”, שעמד תחת הנהלתו.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נסע וייצמן לארצות־הברית ורתם את עצמו בעול מאמץ המלחמה.

וייצמן מילא תפקיד מכריע בהקמת הבריגדה העברית שבצד שליחותה ההיסטורית, ככוח יהודי פעיל בחזית, וכקרן־אור לשרידים המוצלים, שימשה גרעין לכוח היהודי הצבאי הלוחם, שנתגבש במלחמת השחרור.

התגברות מלחמת המחתרת של אצ“ל ולח”י והלחץ העצום של המוני הפליטים שרידי השואה, שהיו מרוכזים במחנות באירופה ובקפריסין הניעו את האו“ם להכריז על מדינה יהודית בחלקה של ארץ־ישראל, והביאו לעזיבתם של הבריטים את ארץ־ישראל. ביום 16 למאי נבחר וייצמן לנשיא מועצת מדינת ישראל הזמנית. עם קום הכנסת הראשונה, לאחר הבחירות שנערכו בינואר 1949, נבחר ד”ר וייצמן לנשיא המדינה. ביום 19 לנובמבר 1951 חזר ונבחר וייצמן לנשיא המדינה על ידי הכנסת השניה.

נפטר ברחובות ביום כ“א בחשון תשי”ג (9.11.52) ונקבר לפי בקשתו, בחצר ארמונו ברחובות.

(תרכ“א־1861–תרצ”ו־1936)

בפרקי אבטוביאוגראפיה שלו סיפר מאיר דיזנגוף, שבהיותו בן עשרים ואחת ותורו הגיע לעבוד בצבא הרוסי, נקלע לעיר ז’יטומיר. בסביבה הווהלינית נחשבה עיר זו למרכז השכלה כי שם נמצא בית־המדרש היהודי למורים. באחד מנשפי הנוער, אשר דיזנגוף היה בין הנואמים בו הציגו לפניו את העלמה צינה חוה קרנר שקראו לה ניוניה. היא היתה תלמידת הגימנסיה ואחיותיה היו מביאות אותה לנשפים שבהם ניגנה שירים רוסיים עממיים. בהיותה הצעירה בחבורה, לא השתתפה בוויכוחים ורק כשהגיעו הדברים לידי ריב, היתה אומרת בשמחה: “חידלו מריב ונלך לרקוד” – – למראה הילדה היפה, היו הגדולים הנרגשים שוכחים את ריבם והולכים אחרי הנערה אל מעגל הריקודים.

כאיש צבא היתה לדיזנגוף האפשרות לקבל ספרים ועתונים בלי ביקורת הצנזורה ודירתו היתה מחוץ להשגחת הבולשת. לפיכך נעשתה דירתו בית־ועד לאסיפות הנוער, וחברים וחברות באו אליו לעתים קרובות ובתוכן גם הנערה צינה. עברו שלוש שנות השירות בצבא ומאיר נשאר עוד בז’יטומיר להבחן ולקבל תעודת־בגרות. אך פתאום קרה אסון ואחד החברים נאסר אחרי שמצאו אצלו חלקים של מכונת־דפוס וחשדו בו שהוא סידר בית־דפוס חשאי. המאסר הטיל חשד גם על דיזנגוף והוא מיהר לעזוב את העיר ולעבור לאודיסה. באודיסה השיגה אותו יד המשטרה והחזירה אותו לבית־הסוהר לז’יטומיר בעוון יסוד בית דפוס חשאי.

שמונה חדשים ישב אסור ומהספרים, העתונים והחוברות שהביאה לו צינה לבית־הסוהר, למד מאיר דיזנגוף על המתרחש בין בני עמו באותם הימים. אחרי הפרעות של 1882 חל שינוי־ערכים בהלך־הרוח של יהודי רוסיה והתחזקה הדרישה להגירה לאמריקה ולארץ־ישראל. דיזנגוף קרא ימים ולילות רצופים, רשם רשימות ועשה בפני עצמו את חשבון נפשו – עד שבא לידי מסקנה, שמחובתו להקדיש מעתה את כוחו לתחיה הלאומית של עמו. מקץ שמונה חדשים נתקבלה פקודה מבירת רוסיה לשחרר אותו מבית־הסוהר בתנאי שישוב לעיר מולדתו קישיניוב ושם ישאר שנתים תחת השגחת הבולשת. מאיר דיזנגוף נפרד בפעם הזאת מעל ז’יטומיר בלי לדעת אם ישוב אליה.

דיזנגוף בא אל בית הוריו בקישיניוב ומצא סביבה ציבורית סוערת. תנועת התחיה הלאומית וישוב ארץ־ישראל היכו גלים והוא נמשך אל הרעיונות החדשים האלה. הוא נסע לעתים קרובות לאודיסה ובא בדברים עם ד“ר פינסקר, ליליינבלום וחבריהם ולבסוף יסד בקישיניוב אגודה של חובבי־ציון. באותו זמן החל כבר לתכן תכניות מעשיות של התישבות חקלאית בארץ, אף חיבר תזכיר מפורט שהגיש אותו לחובבי־ציון במוסקבה בשנת תרמ”ח.

מאיר דיזנגוף

– – “אחינו אנשי בריתנו הדבקים לדגל חובבי־ציון במוסקבה”, כתב דיזנגוף, “גם אתם בלי תפונה רואים כמונו איך ההתישבות בארץ־הקודש מתנהלת בכבדות. אנחנו יגענו למצוא פשר הדבר ומצאנו כי הסיבה היא – יען כי נחוץ לאיש החפץ להתישב שם לא פחות משלושת או ארבעת אלפים רובל כסף – והנה אנחנו באנו לכלל הצעה כזאת: ליסד מושב חדש מעבר־לירדן” – – ולהצעה הזאת מצרף דיזנגוף גם פרטים של תקציב המעידים, שראש של תל־אביב אחר־כך היה עוד בימים ההם חולם חלומות גדול.

דיזנגוף נוכח שבהיותו מסור להשגחת הבולשת לא יוכל להכנס לאוניברסיטה ולהשלים את לימודיו. לכן החליט לנסוע לצרפת וללמוד באחת האוניברסיטאות שלה.

לימודיו באוניברסיטה בצרפת נמשכו כשתי שנים וחצי והסטודנט דיזנגוף הקדיש התענינות מיוחדת למקצוע של הרכבת שמנים והפרדתם. אפשר שגם בזה היתה עוד יד החלום ודיזנגוף זכר שארץ־ישראל ברוכה בהרבה זיתים ויש להשתלם איפוא במדע, שיועיל להוציא מברכת הארץ את התועלת המכסימלית. אף זאת: הוא התמחה במקצוע השמנים והסבון על־פי עצת הפקיד הראשי של הבארון, אליהו שייד; דיזנגוף התקרב אליו ועזר לחיזוק הקשר בינו, ועל ידו בין הבארון, ובין חובבי־ציון ברוסיה. דיזנגוף גמר בינתיים את חוק לימודיו כשעיניו נשואות כבר לארץ־ישראל.

*

שיחקה לו השעה ובנין היקב הגדול בראשון־לציון נשלם ועמדו להוציא את יין הארץ לשוקי עולם. הבארון הגיע כבר להחלטה לכונן בארץ־ישראל בית־חרושת לבקבוקים אשר יכילו את יין הארץ ועוזריו שמו את עינם במהנדס דיזנגוף שהוא יוציא לפועל את התכנית הזאת. דיזנגוף שמח להצעה שמחה רבה ואז הוצג לפני הבארון בפעם ראשונה. הבארון פקד עליו להתמסר ללימוד המקצוע החדש ולחקור את טיב העבודה בבתי־החרושת הגדולים שבארצות אירופה. כעבור שלוש שנים נשלח דיזנגוף לארץ־ישראל ליסד את בית החרושת לזכוכית. דיזנגוף הגיע לטאנטורה והתחיל בעבודת הבנין ומאין לו זגגים יהודיים מומחים החליט לנסוע לרוסיה לבקש שם אנשי מקצוע. אנשי מקצוע יהודים בענף זה לא היו בנמצא גם ברוסיה ובהצעת דיזנגוף נכנסו נערים יהודים לעבוד במזגגות כדי ללמוד את המלאכה ולבוא אחר־כך לארץ־ישראל ולעבוד בבית־החרושת בטאנטורה.

אחת הערים ברוסיה שנחשבה כמרכז לחרושת זו היתה ז’יטומיר וכן הגיע מאיר דיזנגוף מחדש לעיר הזאת. חמש שנים עברו מאז נפרד ממנה ומהנערה הקטנה צינה ברנר – ועתה עמדה לפני עלמה בת עשרים, כולה אומרת חן וכבוד. היא סיפרה על עלבונות שנגרמו לה ולחברותיה בבית־הספר הרוסי מפאת היותן יהודיות. כמחאה על העלבונות האלה הפסיקה את לימודיה, ניסתה לפעול למען תנועת השחרור של האכר הרוסי מסבלו, אבל גם כאן הפריעה יהדותה. דיזנגוף סיפר לה את המוצאות אותו ואת דבר המפעל שהוא מיסד בארץ והציע לה לבוא עמו לארץ־ישראל ולחלק ביחד שמחה וסבל.

הנערה הסכימה בלי חשוב הרבה ומאז היתה לחברתו הנאמנה בכל אשר עשה. דיזנגוף שב לארץ לגמור את מלאכת הבנין אשר החל בה בטאנטורה וכעבור חדשים מספר קרא גם לכלתו לבוא אליו. באלכסנדריה של מצרים חיכה לבואה ושם בא עמה בברית־הנשואין ביוני 1893. הזוג הצעיר נסע לטאנטורה ומצבו של דיזנגוף כבא־כוחו של הבארון הכריח אותו לקיים יחסים עם הפקידות במושבות, אף שהיו זרים לו בהלך־רוחם. לא עברו ימים רבים וביצות טאנטורה נתנו סימניהן באשתו הצעירה. כן נתברר שלבית־החרושת עצמו אין זכות קיום ודיזנגוף ראה את עצמו אנוס לעזוב את הארץ.

על אף הכשלון בנסיון התעשיתי הראשון הזה – נסיון שבו הלכו לטמיון רבבות פראנק זהב – לא האשים הבארון רוטשילד את המהנדס הצעיר, כי ידע להעריך את מסירותו ונאמנותו הרבה. בביקורו הרביעי של הבארון בארץ־ישראל, שהיה ביקורו הראשון בתל־אביב, בשנת תרע"ד, רמז הבארון לדיזנגוף בזחיחות־דעת: “לחלומותיך על תל־אביב היתה הצלחה יותר מאשר לחלומך על טאנטורה והסיבה היא שאז היה קשה מאוד להצליח”.

דיזנגוף עצמו למד הרבה מלקח קשה זה של טאנטורה וכן הספיק לעמוד יפה־יפה על הצדדים השליליים שבפעולה האינדיוידואלית של הבארון בארץ, הד מיחס זה של ביקורת לגבי צדדים מסויימים של פעולת הבארון נשמע לנו ממכתב גלוי, שפירסם דיזנגוף בעילום־שם בשנת 1901 בעתון הציוני־הרוסי “ווסכוד”. בחתימת השם הבדוי “ווקס פופולי” הוא כותב: “אדוני הבארון! כשאני פונה אליך במכתב גלוי זה, שבו אני אומר לדון עמך בפני היהדות כולה על הענינים הארצישראליים, מכיר אני ומודה, שיש במעשה זה עזות גדולה מבחינת הנימוס המקובל. שהרי בעצם הדבר איזו זכות יש לי – – – להתערב ולהכניס את ראשי בענין שנוצר ונתמך על ידיך, רק על ידיך – באמצעים שלך, בפקידים שלך וברצון שלך? – – אבל יש שטחי עבודה, אדוני הבארון, שבהם נשללות מהפרט זכויותיו האינדיוידואליות והוא נעשה חלק מהכלל. – – אם אתה, למשל, תבנה בית־כנסת בכסף שלך ועל אדמה שלך ותזמין לבית־כנסת זה מנין של יהודים עניים להתפלל בציבור, כל אחד מהעניים האלה יהיה רשאי לאסור עליך להתפלל בגילוי־ראש או לשנות את סדר התפילה. מאותו יום שהתחלת לעסוק בישוב ארץ־ישראל נעשית שותף לכוח היוצר ההיסטורי של עמנו. לבית־דינה של ההיסטוריה אין משוא־פנים ואם יש לך הזכות לעבוד ולפעול בארץ־ישראל, לכל אחד מאתנו הזכות להעריך את פעולותיך לפי ראות עינינו”.

לא נודע לנו הרושם, שעשו דברי דיזנגוף החריפים על הבארון; על כל פנים, היחסים בין אבי ההתישבות בארץ מצד אחד ומאיר דיזנגוף מצד שני לא נפסקו, ולא עוד אלא מצאו מפעם בפעם ביטוי חדש מדי הזדמן שני האישים הדגולים האלה לרגל הפעולה הציבורית.

כאשר נכשל מעשה התעשיה של הזכוכית בטאנטורה, נאלץ דיזנגוף כאמור לנתק לזמן־מה לא רק את יחסיו עם הבארון ופקידותו כי אם גם לצאת את הארץ.

זמן־מה עשה הזוג דיזנגוף בבלגיה, מקום שם המשיך דיזנגוף להתענין בתעשית הזכוכית; אך אז הופיעה מחברתו של ד"ר הרצל “מדינת היהודים” ודיזנגוף הכיר בכוכב החדש שעלה בשמי התנועה הלאומית. דיזנגוף עשה כמה נסיונות לפעול למען התנועה החדשה ולבסוף חזר לרוסיה. ציוני אודיסה שמחו לשובו, כי היה מלומד כבר נסיון ובקיא בתנאי ארץ־ישראל וישובה. ביתו נעשה שוב בית ועד לחובבי־ציון שבאודיסה ולסופרים שבה. כאן נוצר המרכז למלחמה בתנועת ההתבוללות שפשתה בין חוגי העם – ואשתו צינה עוזרת על־ידו בעבודתו.

עיקר עבודתו באותה תקופה הוא יסור חברת “גאולה”, שמטרתה ברורה – גאולת אדמת הארץ. דיזנגוף היה עד בארץ לרעש הציבורי של “תקופת טיומקין”, כאשר הספסרים רבו בארץ והתחרו זה בזה וגרמו להפקעת שער הקרקע. היה ברור כי חברה בעלת הון תוכל לקנות קרקע בלי רעש ולמכור אותה בלי רווחים גדולים, באופן שהמתישב לא יהיה מנוצל ויהיה בטוח בטיב הקרקע שהוא קונה, רעיון זה של דיזנגוף נתקבל בחום על עסקני חובבי־ציון שבאודיסה ואחרי שנחתמו מניות החברה בעיר גופה נשלח דיזנגוף ליסד סניפים ל“גאולה” גם בערים אחרות ברוסיה.

חוש המעשה באיש דיזנגוף בשל והלך. תוך הפעולות האלה, ובלי להגרר אחר הרוחות הליבראליות שהחלו מנשבות ברוסיה אחר שנת 1905, לא פסק לחשוב כי מקום המעשה הוא בארץ עד שצרר שוב את חפציו – והזוג דיזנגוף חזר לארץ בשניה ולתמיד. כמנהלה של חברת “גאולה” בא הפעם ולא עברו ימים רבים ודיזנגוף היה למרכז העסקנות הציבורית בארץ. אמנם גם מגאולת הקרקע, שחברתו שמה לה למטרה, לא הניח את ידו ואף־על־פי שקשה היתה קניית הקרקע בימים ההם, עלו בידו כמה קניות כגון: אדמת המושבה באר־יעקב, שטחי קרקע בגבולות המושבות הקיימות ועוד. אך כאמור, עבודתו הציבורית חרגה מיד ממסגרת קנית הקרקע וסיסמתו “אמור מעט ועשה הרבה” חיבבה אותו על כל הציבור לחוגיו השונים.

הזוג דיזנגוף קבע את מושבו בחלק החדש של יפו היהודית – ב“נוה־שלום”. וכדי לקבל מושג על טיבו של רובע זה די לציין שביום גשם היה צורך להניח אבנים ולקפוץ עליהן כדי לעבור בשלום את הסימטה ולהגיע אל דירת דיזנגוף. יתכן כי אותה סימטה גרמה, ואולי דווקא משום שמרופשת היתה, שממנה יצא אבי הפרבר החדש הנקי והמסודר – העיר תל־אביב.

*

“אחוזת־בית” נקראה תחילה החברה, שהגתה את בנין תל־אביב. ובפרטיכול הראשון של חברה זו מיום כ“א סיון תרס”ו נאמר: “כוונת מיסדי האגודה היא ליסד מרכז עירוני עברי במקום טוב לבריאות ומסודר יפה ותחת הרפש והחלאה שבחוצות הצרים של יפו ימצאו הבתים היפים במקום מרווח ונקי – – – על ידי בנין ששים בתים בבת אחת יוזל שכר הדירות ביפו – – – היהודים המפוזרים בכל פינות העיר יפו יאספו למקום אחד” – – – בפרטיכול מחודש אב אותה שנה נאמר: “נאספו לישיבה עשרה אנשים ה”ה: בורזדילוב, מ. דיזנגוף; א. ע. ווייס, – – – והחליטו ליסד חברה לבנין בתים ביפו". בפרטיכול מחודש אלול אותה שנה נאמר כי נרשמו כבר שלושים חבר לחברה והוטל על הועד להשיג הלוואה לבנין בתים. בשנת 1908 הוחלו ההכנות לבנין העיר העברית הראשונה בארץ – היא תל־אביב – ודיזנגוף וצינה־חוה חברתו לחיים שותפים לבוני העיר הנעשית למרכז חייהם, מעשיהם ושאיפותיהם.

הבתים הראשונים החלו להבנות. הרחובות הראשונים נסללו. והעליה היהודית המוגברת מרוסיה בעיקר החלה להביא מיד עולים אל השכונה החדשה. האניות מרוסיה הביאו מדי שבוע בשבוע עשרות ומאות עולים שחלק מהם החל להשתקע בשכונה החדשה. נדרשה הרחבה נוספת, ובעזרת העולים ובכספם נוסדה חברת מניות – “החברה החדשה”, ששמה לה למטרה לרכוש עוד קרקע בסביבות תל־אביב ולמכרה במחירים נוחים. עד 1914 נקנו כרמים ושטחי אדמה אחרים בסמוך לתל־אביב – הם הקרקעות שעליהם מתנוססים כעת הרחובות המרכזיים של העיר והבנינים אשר בהם. אך הגיעה שנת 1914 ועל תל־אביב ויוצרה מאיר דיזנגוף באה פורענות קשה – המלחמה העולמית הראשונה.

כיכר צינה דיזנגוף בתל־אביב (צילום מאווירון)

ועד תל־אביב לפני מלחמת העולם הראשונה. ביציע ביתו של דיזנגוף (מאיר דיזנוף השביעי מימין)

למושל העיר יפו נתמנה אחד מצעירי המדינאים בקושטא, בהא־א־דין ביי, שנודע מיד בלאומיותו הקיצונית וברשעותו. מושל זה, שבא בשם תורכיה הלאומית, התחיל מיד לבואו להתהלך עם הישוב היהודי כשוטר־חרש. ביחסו לציונות ולישוב בכלל ולתל־אביב בפרט, שהיתה כקוץ בעיניו, הורגשה חשדנותו. השלטים העבריים שברחובות תל־אביב, מהלך חייה העבריים, הכסף העברי שהוצא להקלת המשבר על ידי ועד תל־אביב, – כל אלה הרגיזו את המושל התורכי. הוא מתחיל ללחוץ ולרדוף את תושבי תל־אביב בגזרות שונות. כן ערך מפעם בפעם התנפלויות של חיפוש על השכונה הנצורה ובול ציוני או כל תעודה ציונית אחרת נחשבו בעיניו כבלתי חוקיים.

המלחמה העולמית הראשונה פרצה כידוע בחודש אב תרע"ד וכעבור ארבעה חדשים נכנסה גם תורכיה למלחמה כבעלת־בריתה של גרמניה. ארצנו נסחפה מיד לתוך זירת המלחמה, כי בה נלחם הצבא התורכי בצבאות עמי ההסכמה. יותר מכל ערי הארץ, אחרי העיר עזה, – סבלה יפו ותל־אביב הסמוכה לה. בארץ בכלל ובתל־אביב בפרט חיו יהודים רבים כנתינים זרים, שלא רצו וגם לא יכלו לקבל עליהם את הנתינות העותומנית. ממשלת קושטא גזרה על הנתינים הזרים האלה לצאת את הארץ ואמנם בדצמבר 1914 אסף בהא־א־דין את היהודים הנתינים הזרים, מקטון ועד גדול, אל המנזר הארמני הקרוב לנמל יפו כדי לשלחם באניה הראשונה מהארץ. דיזנגוף ניסה להשתדל בפני המושל שימתין בגירוש כיון שרוב היהודים יבחרו לבסוף להתעתמן מלצאת את הארץ. אך המושל לא נענה להשתדלותו. גירוש התושבים הרבים השפיע מיד לרעה על תל־אביב הקטננה והשכונה הצעירה שהיתה נאה ושמחה תמיד עטתה קדרות.

[תמונה (חסרה) קבוצה ג' תמונה עמ' 127 בקובץ שמספרו הסידורי

רחוב הרצל (כלפי הגמנסיה “הרצליה”) ערב מלחמת העולם הראשונה

הערביים היפואים, שנתקנאו מכבר בגידולה של תל־אביב, ראו כעת שעת־כושר לצמצם את הגידול המסוכן הזה והמושל של יפו חסאן־בק התחיל לבנות על גבולה של תל־אביב מסגד גדול הנקרא על שמו. עבודת־קודש זו נעשתה על־ידי הערביים בחשק רב ובעזרת ראש הז’אנדרמים של יפו לוקחו לתכלית זו בכוח חמרי־בנין שהיו מצויים ומוכנים בתל־אביב. כן פסקה תנועת התפתחותה של תל־אביב עד שבפסח שנת תרע"ז הוצאה עליה פקודת גירוש כללית מטעם השלטונות הצבאיים התורכיים. תל־אביב יצאה לגולה ועמה מאיר דיזנגוף ואשתו צינה, אשר גם בפרק־חירום זה לא נפסקה פעולתם הציבורית בתקווה שהזעם יעבור. הזוג דיזנגוף נדד אז עם גולת תל־אביב לצפון הארץ ומי שהיה ראשה של תל־אביב נעשה כעת מעין “ראש גולה”, שהוסיף לקיים מעמד של שתדלן ומליץ על הישוב העברי המסור בידי שלטונות חשדניים ואכזריים.

באותה תקופה חי הזוג דיזנגוף חיי תלאה וסבל ככל הגולים. תחילה עוברים הם לפתח־תקוה ומשתכנים בשני חדרים צרים. דיזנגוף נקרא בינתיים לעזוב את פתח־תקוה לרגל עבודתו הציבורית ולנוע לדמשק להשתדל למען המהגרים. צינה אשתו יודעת שחיי בעלה תלויים עתה מנגד בהיותו מסור לשבט או לחסד בידי ג’מאל־פחה המושל התורכי העריץ על סוריה וארץ־ישראל ואף־על־פי־כן אינה מניעה¹ אותו מהפרד ממנה לרגל מסעותיו. נתקרבה החזית מצד דרום ופתח־תקוה נותקה מעל צפון הארץ – ממילא נפרד גם הזוג דיזנגוף ובעוד שצינה היתה כבר בחלק הארץ הכבוש על־ידי האנגלים, עדיין היה מאיר דיזנגוף נושא־ונותן עם השלטונות התורכיים שבצפון. גדלה איפוא שמחת שניהם כאשר ביום שמחת־תורה 1918 חזר מאיר דיזנגוף בראש הגולה לתל־אביב המשוחררת.

מממ חסר עד כאן עם השחרור הוחלה תקופה חדשה של התפתחות תל־אביב, אשר הביאה לידי גילוי את כל הכוח הקונסטרוקטיבי הנפלא שבמאיר דיזנגוף – כוח שחושל על־ידי נסיונו הרב בארץ לפני המלחמה ולקחו המר בתוך ארבע שנות המלחמה עצמן. גם צינה אשתו חוזרת בעירות רבה להיות לו לעזר נאמן ודיזנגוף מעיד בפרקים האוטוביאוגרפיים מה רב הסעד המוסרי שמצא בה תמיד בין בסבל ובין בהאיר להם ההצלחה פנים. העיר תל־אביב גדלה והולכת, אוכלוסיה מתרבים, כוחותיה התרבותיים והאמנותיים מתרבים גם הם ובית דיזנגוף נעשה בית־ועד לא רק לעסקני העיר ולראשי ציבור שבה, כי אם גם ובעיקר מרכז לאנשי־הרוח הבאים לשכון בעיר הזאת.

מאז אינו מפסיק הזוג דיזנגוף לשרת את העיר, בכל הכוח והמסירות עד שבצדק נעשה שמם נרדף למושג “אבות תל־אביב”. ואמנם כצינה כן מאיר דיזנגוף לא רק מסורים לתושבי עירם אלא מחבבים הם כל עץ ופרח שבה ומעל לכל – כל ילד שנולד בה. הילד הנולד בתל־אביב נעשה בעיניהם לנכס העירוני החשוב ביותר והעץ הנשתל נחשב בעיניהם גם הוא כנכס חיוני נוסף לעיר. יד ביד מהלכים מאז הזוג דיזנגוף עם התפתחות העיר וגידולה. הם זוכים לראות בעיניהם חלומות רבים מתגשמים בפועל, זוכים גם לשמוח עם המאורעות הלאומיים הכבירים שתל־אביב העיר העברית הראשונה בארץ משמשת להם תמיד בית קיבול ראשון. הזוג דיזנגוף מקבלים שכר הנאה וקורת־רוח חלף הצער והסבל שראו.

בשנת תרפ"ה, כאשר ערך הבארון את ביקורו האחרון בארץ וראה את תל־אביב בפריחתה ושגשוגה, שלח למאיר דיזנגוף את המכתב הבא:

“אדון דיזנגוף היקר! מאד הצטערתי על שסערת הים הכריחה אותנו לעזוב בחיפזון את חוף יפו. ברצוני להודות לך אישית על תשומת־הלב שהקדשתם לי. אין ביכולתי להביע את התרגשותי מקבלת־הפנים הנהדרת, שערך לי הישוב בתל־אביב. קבלת הפנים העידה על רגשות כנים ואמתיים והריני לבקש ממך למסור לישוב בתל־אביב את תודתי העמוקה. הרושם שקיבלתי ישאר בזכרוני ובלבי תמיד. היכולת לראות את תל־אביב היתה לי לאושר גדול. גבעות־החול שלה, שראיתי לפנים, ראויות באמת לשמן “תל־אביב” – אביב התקופה החדשה לישראל. רחובותיה הרחבים והבנויים בתים ברוח של ארכיטקטורה עדינה משווים לה אופי מיוחד ובתי־החרושת שלה עם הפועלים העובדים בחריצות ושקידה מעידים על אפשרויות התעשיה בארץ. תרשה נא לי, אדון דיזנגוף היקר, לשלוח לך עם תודותי את ברכותי הנאמנות”.

גם יחסו הבקורתי של דיזנגוף עצמו כלפי פעולת הבארון נתרכך במרוצת הזמן ובביקור הנזכר של הבארון בתל־אביב ידע דיזנגוף להרים על נס את פעולת הנארון בארץ בדברים האלה: “– – כשם שבכל דור קמים עלינו שונאים להכחידנו, כך קמים לנומדריכים ומצילים. מי יודע מה היה גורל תנועתנו אלמלא קמת אתה בראשיתה, בימי המהומה והרעש, בשנות הבהלה והמבוכה, בימי פינסקר, מוהליבר וביל”ו; –לולא קמת בחשאי ובעילום־שם לפעול במסירותך הגדולה. אתה חיזקת את ידי העובדים והפחת רוח חיים בכל םפעלנו. בעיני נביא צפית את חזון הימים הבאים ושערת מראש מה בכוחו של יהודי חפשי בארץ להראות. בפעולתך הכבירה סללת דרך למפעלו של הרצל, הכשרת את הקרקע להכרזת באלפור– – ובעמדך כעת על אדמת ארצנו היפה תראה במו עיניך את תוצאות פעולתך ופעולותינו. מכל ארצות תבל נוהרים עולי ציון להיות עם הבונים, הזורעים והקוצרים, כי גדול פעלך מראשיתו".

בפברואר 1930 נפטרה האשה צינה דיזנגוף בהיותה מוכתרת בתואר הנאה של “אם תל־אביב”.

אחרי מות צינה נשברת רוחו של מאיר בעלה ואף־על־פי־כן הוא עוד זוכה לקיים בכוח מעופו כמה מפעלים הנעשים לנכסי ברזל של תל־אביב. הוא מיסד את מוזיאון תל־אביב, הוא רואה בחנוכת המזח הראשון של תל־אביב – הוא הגשר הראשון העתיד להפוך את תל־אביב חעיר נמל. הוא זוכהלראות בעיר החוגגת לכבודו את יובלותיו– השבעים והשבעים וחמש. אחרי מחלה קשהכורע לבסוף גם הכוח הבנאי הזה, אך שמו ושם צינה אשתו נשארים חרותים בלב העיר– בגנים ובככרות המפוארים שנקראו על שמם על־ידי ממשיכי הבנין והפיתוח שהזוג דיזנגוף החל בה בין גבעות החול.

[תמונה קבוצה ג' קובץ מס' 29, כיכר צינה דיזנגוף בתל אביב (צילום מאוירון)

(תרל“ו־1876–תרע”ט־1919)

במותו בלא־עת של אהרון אהרונסון, שנהרג בטוסו באוירון מלונדון לפאריז, אבד לעולם אחד האגרונומים הגדולים ולארץ – אחד המומחים החקלאיים שגדל מתוך משפחת אכרים. אהרון אהרונסון היה בן הדור שגדל בארץ ואשר לא טעם כבר את טעם הגלות. היה בן אכר מהמושבה זכרון־יעקב – היא המושבה בת־השעשועים של הבארון אדמונד רוטשילד. הוריו הביאוהו ארצה, בהיותו בן שש, מהארץ למודת־הפרעות רומניה. במושבה זכרון־יעקב, שכונתה בימים ההם “פאריז הקטנה” על שום הבזבוז שנהגה בה הפקידות, גדל אהרון וקיבל את חינוכו. מילדותו כבר ניכרה בו התשוקה ללמוד את מדעי הטבע ואת מדע החקלאות בפרט – תשוקה שהיתה אחר־כך למטרת חייו. בהעדר מוסד עליון בארץ ללימוד החקלאות בימים ההם, יוצא אהרון אהרונסון למלא את תשוקתו זו בצרפת, אשר את לשונה ידע עוד מבית הוריו במושבה.

בן שבע־עשרה היה אהרון אהרונסון בעזבו את בית אביו ואת מושבתו ובהכנסו לבית־הספר לחקלאות אשר בעיר גרניון. שתי שנים עשה בבית־ספר זה והפליא את מוריו בכשרונותיו המצויינים, אך פתאום הובהל לשוב לארץ ולוקח אחר אחת הכהונות של הבארון. אף־על־פי שלבו דואב על היותו נאלץ להפסיק את השתלמותו המדעית, שהיתה תכלית חייו, חוזר אהרון לארץ, כשחלומות ותכניות גדולים מפעמים אותו. הוא מתחיל את עבודתו בארץ תוך תקוות גדולות אבל נוחל אכזבות קשות. הכהונה הפקידותית הראשונה שלו במושבה מתולה משביעה אותו רוגז ופוקחת את עיניו לראות את שרירות הלב של עושי דבר הנדיב בארץ. מתוך אכזבה זו הוא נענה להזמנה שבאה לו מאסיה הקטנה ויוצא לשנים מספר לנהל משק חקלאי גדול סמוך לסמירנה. גם שם אין אהרון יכול להאריך לשבת, כי הארץ אינה פוסקת מלמשוך אותו אליה בחברי קסם.

הנדודים הראשונים האלה, עם כל המרירות והאכזבה שהם משביעים את נפש הצעיר, משפיעים גם ברכה עליו. הוא הכיר את הארץ לארכה ולרחבה, בהיותו מסייר אותה בהתמדה רכוב על פארחה, סוסתו הנאמנה. וסיורים אלה דוחפים את אהרון לא רק להכיר את שבטי הארץ ועממיה השונים, אלא ובעיקר מחזקים את הקשר האמיץ בינו ובין הטבע, בינו ובין ממלכת הצומח, אשר במהרה זיכתה אותו במקום־כבוד כבוטנאי מזהיר ומגלה תגליות – הראשון לבוטנאים חניכי הארץ.

אהרונסון מגלה בארץ את חיטת־הבר – זו שפירסמה את שמו בעולם המדעי. השמועה על תגליתו נפוצה חיש מהר וגדולי המלומדים באירופה ובאמריקה רוחשים כבוד לצעיר מארץ־ישראל, המגדיל גם את כבוד החקלאות העברית בעיני העולם כולו. אהרונסון זוכה, איפוא, אחרי שנים של סבל לתגמול מעט והוא מוזמן על־ידי המיניסטריון לחקלאות בארצות־הברית לבוא ולהרצות על תגליתו וחקירותיו.

אהרון אהרונסון

כשרונו המצויין של אהרונסון עומד לו לרכוש במהירות את הלשון האנגלית הנעשית שגורה בפיו. הוא משתמש כהלכה באותה הזדמנות שבאה לידו ומבקר בתחנות־הנסיון המשוכללות של ארצות־הברית, מתבונן אל שיטות החקלאות המתקדמת ובו בזמן קושר קשרים עם אישים חשובים ורבי־השפעה בארץ זו. בכוח אישיותו המצויינת עולה בידו להתחבב גם על אדירי ההון שבארצות־הברית יוליוס רוזנואלד, לואיס מרשאל, יעקב שיף ואחרים ומקבל מהם את העזרה הכספית הנחוצה לו, להקים תחנת־נסיון משלו בארץ, לא הרחק ממושבתו וסמוך לחוף הים, בעתלית. כאן לרגלי הכרמל, בצריף הדל של תחנת־הנסיון המתחילה להיווסד, ניגש אהרון אהרונסון מיד במרץ מחודש לעבודתו המחקרית. אף־על־פי שבארצות־הברית הוצעו לו הצעות מזהירות הרבה יותר וגילו לו הרבה אותות חיבה והערצה בכל אשר פנה. ההצעות הללו לא הסיחו את דעת אהרונסון ממטרתו, שהיא: לקדם ולטפח את החקלאות הפרימיטיבית של ארצו. ומענין, שאין הוא נמשך גם בחקירתו אחרי מיני צמחים משובחים מחוץ־לארץ, אלא כל מאמציו מכוונים לשבח ולגדל את המינים והזנים המצויים כאן בארץ האבות.

כי אהרונסון לא היה חוקר בלבד אלא מאמין בעבודתו, גם כאגרונום ובוטנאי הוא מאמין באוצרות המצויים בארץ, אשר לא זכינו עוד לגלותם. הוא מתיחד, איפוא, בתחנת־הנסיון של עתלית אשר ממשלת אמריקה בעצמה פרשה את חסותה עליה. כאן עוסק אהרונסון לא רק בנסיונות מעשיים אלא מניח יסוד להתפתחותו המדעית של המוסד. ממשלת אמריקה שולחת לתחנה הצעירה ספריה בוטאנית עשירה ועשבייה של אחד מגדולי החוקרים באמריקה. העשבייה של אהרון אהרונסון בעצמו הצטרפה כבר במשך השנים לאוסף מדעי חשוב. כן מצא לו לבסוף המלומד אהרונסון את ד' האמות שבהן יכול להמשיך ולבסס בשקט את תגליותיו המרעישות.

ואמנם היה יסוד לתקוות שתלו במוסד המדעי שבראשו עמד חוקר בעל מרץ ומעוף כאהרון אהרונסון. יש לזכור, שפרסומו המדעי בארץ בא לו לא רק על־ידי תגלית “חיטת־הבר”, שגילה אותה עוד בשנת 1906, אלא באותה עבודת ההדרכה המדעית שהחל לפתח ולהפיץ ממרכזו בתחנת־הנסיון. רבים ממורי ארץ־ישראל זוכרים בחום ובהערכה את הכינוסים שהיה מכנס אהרון אהרונסון ומרצה בהם על צמחי ואבני הארץ, על שיטות החקלאות המתאימות; רבים מהם קנו את ידיעותיהם הראשונות בידיעת הארץ, באין עוד מוסד אחר ללימוד ולהשתלמות, בשיעורי הקיץ שאהרונסון הנהיג אותם. ואהרונסון לא רק הפיץ את ידיעותיו חוצה אלא המשיך ושקד בעצמו בלי ליאות על התורה.

בנידון זה יש ענין מיוחד להזכיר את העבודה שעשה אהרונסון להעשרת המונחים של מדעי הטבע והחקלאות בארץ. המחסור במונחים אלה היה גדול, כפי שיעיד על כך מאמרו של משוררנו שאול טשרניחובסקי, שנתפרסם בימים ההם בירחון “השילוח”. ולא רק המשורר טשרניחובסקי הרגיש בדלות לשוננו לגבי שמות פרחים וצמחים אלא גם מלומדים העירו על הדלות הלשונית במקצוע זה ורצו להסיק את המסקנה שהדלות הלשונית באה מחמת מיעוט הצומח והחי בארץ.

לשמע המסקנות האלה קם אהרונסון להגן על טבע הארץ היקר לו והוא עונה במלים המציינות את אמונתו הנלהבה באוצרות הארץ: “כבוטנאי העוסק שנים רבות בחקירת תבואות וצמחים שונים בארץ, אני רשאי לומר כי במידה שאנו מרבים לעבוד במקצוע זה, בה במידה גדלה התפעלותנו מעשרה של ארצנו בצמחים שונים. בגבולות ארץ־ישראל כבר ידועים לנו קרוב לאלפיים מיני צמחים ועשבים. אין לך כמעט ארץ בעולם, שבה ימצא בשטח קטן כארץ־ישראל אפילו חצי מספר הצמחים המצוי בארץ. גרמניה הגדולה פי שמונה־עשר מארץ־ישראל, אינה מונה כמספר הזה. אלג’יר, שאקלימה דומה בהרבה לאקלים הארץ ושטחה גדול פי חמשה־עשר, אינה מונה אלא מחצית המספר הזה. וזאת – למרות שארץ זו נמצאת כבר למעלה משישים שנה בחסותה התרבותית של צרפת, למרות שיש לה אוניברסיטה משלה, בוטנאים ממשלתיים משלה וכל הכלים והמכשירים הדרושים לחקירה החקלאית. בארצנו עד היום הסתפקו המלומדים בחקירות מרפרפות”.

ויש משום ענין גם בתשובתו למשורר טשרניחובסקי, תשובה המעידה על התעמקותו של אהרונסון גם בספרות התלמודית לצורך חקירותיו. הוא כותב: “המשורר טשרניחובסקי מצטער, ובצדק, מדוע חסרים אנו שמות לצמחים והוא דואג כיצד למצוא שמות אלו. ואני קם ושואל: מה על שמות הצמחים המצויים בספרותנו הקדומה? היום משתמש בהם כל סופר לפי טעמו והבנתו, אבל במשנה עצמה יש כדי מאתים ושלושים שמות צמחים, שארבעים מהם הם רומיים אבל רובם שמות ממקור עברי. בתלמוד ירושלמי אנו מוצאים כמאה שמות ובתלמוד בבלי כדי מאה שבעים וחמשה שמות צמחים שונים”. ואמנם הוא מציע: “מחובתנו לאסוף את השמות המפוזרים בספרות העתיקה ולקבוע בדיוק את שמו של כל צמח. אין זו עבודה קלה אבל היא כבר אפשרית במצב הנוכחי של ידיעת הארץ. הבו לנו מילון של הצמחים אשר שמותיהם מצויים ואז נדע מה חסר לנו ונדאג למלא את החסר”.

בכל זאת המדע והספר לא בלעו את אהרונסון האיש הער למעשים והמשתוקק תמיד לפעולה. אהרונסון באופיו הער היה איש הציבור ואני נזכר בפרט אחד שהייתי לו עד ראיה ושמיעה, כאשר הזדמן לי לנסוע בקרון עם אהרונסון מחיפה ליפו וחבורה קטנה של חברי “פועלי־ציון” נוסעים גם הם באותו קרון. אותם הבחורים פתחו תוך הנסיעה בויכוח שהיה רגיל בימים ההם, על הזרמים השונים בתנועת הפועלים הרוסית ואיזה מהם מתאים יותר למפלגת פועלים בארץ. הוויכוח התפתח בלשון הרוסית והמתווכחים כה שקעו בפולמוס עד שלא השגיחו ביפי הטבע מסביב. ראיתי את אהרונסון שרוחו נעשית קצרה ולבסוף לא יכול עוד להתאפק, התערב גם הוא בין המדברים והפסיק את שטף הויכוח בדברים אופייניים לו:

“– – התיאוריות המפולפלות האלה, שהבאתם מהגלות, מוטב היה אילו זרקתם אותן לים בבואכם בשערי הארץ. בארץ עצמה אין אנו צריכים עוד לתיאוריות כי אם למעשים. עבודה וחרישה – להן אנו צריכים בארץ. הן מקרבות אותנו אל הטבע, הן מיישרות את גבותינו, הן מרפאות את לבותינו הדואבים מצער הגלות. כאן בארץ עליכם להיוולד מחדש, כאנשים גאים וחזקים, כי הארץ צריכה להם”.

בדברים אלה משתקף יחסו של אהרונסון אל הפועל העברי בכלל, אבל חובה לציין את העובדה כי פועל שראה בו אהרונסון חקלאי טוב ומוכשר – לפועל זה עזר בעצה ובמעשה. מספר רב של פועלים מוכשרים כאלה למדו אחר־כך בעצת אהרונסון באוניברסיטה החקלאית של ברקליי בקאליפורניה. אחד המשתלם במטעים ואחד בהשקאה; אחד במקצוע ההדרים או הגפנים ואחד בגידולי תבואה. כל אלה חייבים תודה לעצתו המדריכה של אהרונסון.

גדול היה, איפוא, תפקידו של אהרונסון בארץ עוד לפני המלחמה, אך חשיבותו עלתה לרום עם פרוץ המלחמה – מלחמת 1914 בארץ. בראשית המלחמה החמיר מיד מצבו החמרי של הישוב, כי הארץ נותקה ממקורות־חוץ על־ידי ההסגר הימי של ארצות ההסכמה. אהרונסון, כנתין אמריקאי, החל להשתדל מיד שיאורגן קשר אניות עם חופי ארץ־ישראל ובעזרת הציר מורגנטאו בקושטא הושג, ששתי אניות מלחמה אמריקאיות החלו מפליגות בקביעות בין חופי מצרים ונמלי הארץ. אניות אלו לא רק הביאו עזרה בכסף ובמזונות, אלא נוכחותן השפיעה גם על רגש הבטחון של הישוב, אשר רבים היו שונאיו. המכיר את הפסיכולוגיה של ערביי הארץ יבין מה ערך היה להופעתן של אניות כאלה הנושאות עזרה וסעד ליהודים ואשר תותחיהן מכוונים כלפי ערי החוף… דבר זה בלבד כבר בא ללמד את הערבי, שהישוב העברי עדיין לא הופקר וכי יש עוד מדינה גדולה העומדת להגן על עניניו.

ואם אהרונסון היתה לו יד בפעולת העזרה המזהירה, שהושיטו האניות האמריקאיות לישוב העברי השרוי בסכנת רעב, תצוין לזכותו עוד פורענות ישובית גדולה שאהרונסון הופיע בה בדמות מציל. פורענות זו היא הארבה העצום שכיסה את שמי הארץ בשנה הראשונה למלחמת 1914. אכן, אז ראה הישוב עין בעין את המראה שצייר הנביא יואל, כאשר שמי הארץ הבהירים כוסו פתאום ענן של הארבה המעופף. מחנות הארבה הכבדים עפו גדודים גדודים וכיסו בכנפיהם את עין השמש. רב היה הנזק שהסב המזיק הזה ובפרט למושבות העבריות העשירות במטעים. למותר לומר שהשלטון התורכי הנחשל בימים ההם לא היה מוכן לקדם את הרעה, אילמלא האגרונום אהרונסון שנזדמן לו כבר לחקור במסעותיו את דרכי המלחמה במכת הארבה בארגנטינה, אלג’יר ובאי סיציליה. וכאשר הכיר המצביא העליון לצבא התורכי בא"י ובסוריה, ג’מאל פחה, בחומרת המצב וקרא אליו את אהרון אהרונסון להתיעצות בנידון זה, – שוב באה שעת הכושר לחוקר הנודע לשם, לגלות את מרצו המעשי ואת כשרונו הארגוני גם בתנאים הנחשלים של שלטון הארץ. אהרונסון לא נח ולא שקט, ארגן פלוגות צבא למלחמה בארבה המעופף – ואם ניצלו מושבות עבריות מכליון בפורענות הזאת יש לזקוף את הדבר בהרבה לזכותו של אהרונסון. גם הישוב הערבי נהנה מעזרה זו והדברים הגיעו לידי כך שהפקידות הרשמית החלה לקנא בפרסום הרב של אהרונסון בקרב אוכלוסי הארץ השונים. הפקידות התורכית שנעשתה חשדנית לגבי הציונות ראתה בכוחו הגדל של אהרונסון תופעה מסוכנת ולדידם מוטב היה, שהארבה יכלה את תבואת הארץ ואהרונסון לא יקבל את העזרה הצבאית אשר דרש למלחמתו…

אהרונסון ניסה להגיש את עצומותיו לג’מאל פחה עצמו, אבל כאשר נוכח כי המצביא העליון גם הוא אינו אלא עריץ שמחשבותיו אינן מכוונות לטובת הארץ, – משך לבסוף את ידו מפעולת ההצלה.

*

קרוב לודאי שמעשים אלה המיתו בלב אהרונסון את שארית החיבה והאמון אשר רחש לשלטון התורכי בארץ והוא מכיר שהגיעה השעה לתת יד למדינות ההסכמה, אשר רק מהן יכלו לבוא רווח והצלה לישוב ולעתידו. אז החלה להתרקם בתחנת־הנסיון של אהרונסון, בינו ובין עוזריו הראשיים – אחיו אלכסנדר ועוזרו אבשלום פיינברג, – אותה עלילה נועזת שנודעה בשם אגודת “נילי”. לבני־הארץ הנואשים ואמיצי־הלב האלה, שהכירו כל שביל ודרך בארץ־ישראל – ארץ החזית האנגלית־התורכית שצריכה היתה להכריע את גורל תעלת סואץ – היה ברור מה גדולה התועלת שהאנגלים מעבר לחזית יוכלו להפיק מהידיעות אשר ימציאו על ידי שירות־סתרים מוסדר. החבורה החלה לאמץ את ראשוני קשריה עם בן־הברית מעבר לחזית, אבל אהרון אהרונסון קצרה רוחו לחכות לגאולה בארץ ובהשתדלויות עלה בידו לצאת אותה ואחרי גלגולים שונים להתקשר בחוץ־לארץ עם מרכזי מדינות ההסכמה. לא ארבה לדבר בזה על השירות הצבאי של אהרון אהרונסון לארצות ההסכמה; על חשיבותו של שירות זה יעידו רגשות הצער, שאותם הביעה העתונות האנגלית כולה על מותו בלא־עת. אני ראיתי כבר את אהרונסון בהגיעו לארצות־הברית ואוסיף בזה כמה פרטים מהידועים לי משהותו במדינה זו.

אבשלום פיינברג

יוסף לישנסקי

אהרונסון זכה בצדק לשבחים על שירותו מפי המפקדה העליונה הבריטית. גם המצביא העליון התורכי ידע להעריך נכונה את השירות שעשה אהרונסון לצבאות ההסכמה… אהרונסון היה כבר אז באמריקה והמחנה הבריטי צעד בתהלוכת נצחון בארץ. מיניסטר החוץ הבריטי באלפור הצהיר כבר אז את הצהרתו והציונים בארצות־הברית התאספו לחוג את שני המאורעות באסיפה גדולה ב“קארנג’י הול”. אהרונסון היה אחד הנואמים הראשיים באסיפה חגיגית זו, וכאשר נאם על הבמה על חשיבותם של שני המאורעות לגבי עמנו, הגיעה אליו הבשורה המעציבה על גורל בני משפחתו בארץ־ישראל. נתקבל מברק שהודיע כי צבא תורכי הקיף את מושבתו ואת בית אביו. אביו ואחותו וכל הקרובים אליהם עונו עינויים קשים כדי להוציא מפיהם את דבר הסוד של השירות אשר עשו למען האויב. אבין הזקן עונה באכזריות־חימה ואסור בכבלי־ברזל הובל אל בית־הכלא, בלי לגלות דבר למעניו. אחותו שרה סבלה כגיבורה את יסוריה עד שעלה בידה לאבד את עצמה לדעת וסודה עמה, עוזריו נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי נתפסו ועמדו בפני משפט צבאי בדמשק. זו הידיעה שהגיעה לאהרון אהרונסון בעמדו על במת הנואמים – ואני יושב אז לא הרחק מהבמה, ראיתי כי רעד עבר על פניו, אבל דמעה לא נראתה בעיניו – וחשבתי: כן מגיב בן־גיבור לעמו ולארצו על מות האנשים היקרים לו ביותר! –

שרה אהרונסון

גם אחרי ביקורו בארצות־הברית הושיט אהרון אהרונסון עזרה חשובה לפרופ' וייצמן ולנחום סוקולוב בעבודת ההכנה שלהם לקראת ועידת השלום. האיש העשוי לבלי־חת המשיך למלא תפקידים חשובים שונים, שאילצוהו להרבות בטיסות אוירון בין לונדון ופריז. באחת הטיסות האלה אירעה תאונה ואהרון אהרונסון טבע במעמקי לא־מאנש. המפקד העליון אלנבי ידע להעריך את זכרו של אהרונסון על־ידי הענקת אות הצטיינות לאחיו אלכסנדר במעמדו של הגדוד העברי על־יד חיפה.

עברו שבועות אחדים וגוויתו של אהרונסון לא נמצאה. לא נשאר לנו אלא להרכין את ראשנו לזכר אהרונסון ולחידת מותו, שיש בה משום אכזריות גורל. אכן, תמהים אנו מדוע אינה הגורל לאיש, שהקריב את חייו ואת ביתו באהבתו העזה לארץ, למות במרחקים? ומדוע האגרונום ואיש־האדמה, אשר האהבה לאדמה התוותה את כל דרכיו ואשר למענו חשפה אותה אדמת־אבות את אוצרותיה הספונים במשך מאות דורות – מדוע נגזר עליו שלא לשוב אליה כי אם לאבוד בתהום היום? – – אמנם גווייתו אבדה, אך רוחו תרחף לנצח על פני האדמה אשר אהב.

(תרל“ו־1876–תש”ג־1942)

פרופיסור פרנץ אופּנהיימר, אבי הקואופרציה החקלאית בארץ, בבקרו את ארץ־ישראל ובהתבוננו בפעולות הישוביות מרובות־הצדדים של רופין, כינה אותו בתואר “מיניסטר לכל התיקים”. ברשמי־מסעו מארץ־ישראל הוא כותב על רופין: “מה שנוצר פה לעין־כל מעורר השתוממותנו, גורם לנו קורת־רוח, נותן כבוד רב לתנועה הציונית. אסירי־תודה אנו במידה רבה לד”ר ארתור רופּין על פעולתו הרב־צדדית כ“בונה ערים”. מלבד פעולותיו העיקריות כמנהל הכספים, הענינים החיצוניים, החקלאות, ההשכלה והמסחר".

עוד לפני היותו לחבר ההסתדרות הציונית, חיבר ד"ר רופין בשפה הגרמנית ספר “היהודים בזמן הזה”, והוא תורגם לכמה לשונות אירופיות, אף ליפאנית. המלומד היהודי הברליני הצעיר חקר במשך כמה שנים את שאלת ומצב היהדות בכל ארצות פזוריה ואסף חומר רב מהמקורות הרשמיים והבלתי־רשמיים המוסמכים ביותר. הספר שחיבר על־פי חומר זה נתן תמונה ממצה של שאלת היהודים בגלות. מסקנותיו על שאלת עתיד היהודים בגולה, המסוכמות בספר בבהירות, הן פסימיות מאוד. לאור עובדות ומספרים סטאטיסטיים מחיי היהודים בארצות מזרח ומערב אירופה, הוא מוכיח כי קצו של העם היהודי בגלות אינו רחוק. את הצלת היהודים מהכליון ואת תקוות קיומו של העם העברי בעתיד הוא רואה אך בתחייתו הכלכלית והתרבותית במולדתו הקדומה, תחייה על־ידי השתרשות בקרקע כעובדי־אדמה, שזה היסוד העיקרי לחיי כל עם.

משבא ד"ר רופין לידי הכרה, שהצלת העם הנרדף היא בארץ־ישראל, – שוב לא יכול היה לשבת בגלות־גרמניה, אף שהיתה עוד נוחה ותרבותית בימים ההם. הפעולה הציונית שהחל בה והפצת הרעיון הציוני ביהדות הגולה לא סיפקו את נפש איש־המעשה שצמא לעבודה ישרה למען התחייה הממשית במולדת. כדי להשתתף בתחיית העם בארץ ובתחיית הארץ עצמה, יש להקדיש את הכוחות לעבודה בארץ – זו היתה הכרתו. ומעל במת הקונגרס האחרון שלפני מלחמת 1914 אמר רופין: “הציונות צריכה להיות לכל ציוני לא ענין שבמפלגה, כי אם תוכן וחלק של חיי הפרט”.

והוא היה בעצמו נאמן לסיסמתו זו.

זמן קצר לפני החליטו לקבל את משרת המנהל הכללי לעבודה הישובית הציונית, שהוצעה לו על־ידי נשיא ההסתדרות הציונית פרופ' וארבורג, – בא ארצה. בביקורו הקצר הסתכל בעינים פקוחות ורואות למרחוק על הנעשה בארץ. כאיש־מדע בחן, חקר את הארץ וחייה, וחזה מראש עתידות גדולים והתפתחות מזהירה בעת קרובה.

ד"ר ארתור רופין

אמנם בזמן ביקורו שרר משבר בישוב העברי החקלאי ופעולות ישוביות חדשות לא נעשו. המושבות האחדות קפאו על שמריהן ומבני האכרים הוותיקים נסעו למדינות האם או לערי מצרים. אולם רופין לא הושפע ממראה עיניו, כי הבין את התנאים המדיניים המפריעים לישוב מתפתח ושגרמו למצב הקשה. יותר מחמישה חדשים עשה בארץ ועזבה באמונה שהתפתחותה קרובה ובחיבה עצומה לטבעה הנהדר ורב־הגוונים.

הוא לא יכול עוד לשהות זמן מרובה בחוץ־לארץ.

באה עת משבר לציונות המדינית. התקוות למקלט בטוח באמצעות “טשארטר” התנדפו, ומעל במת הקונגרס הוכרזה הסיסמה: “עבודה ריאלית בארץ־ישראל”. ההסתדרות הציונית אשר לא התחשבה קודם לכן בעבודת־הישוב המעשית של חובבי־ציון, החלה להתענין במתרחש בשדות יהודה וגמרה לשלוח איש מהימן לנהל את העבודה הישובית בקנה־מידה רחב יותר. ד"ר רופין, איש המעשה והמלומד המצויין, נבחר לתכלית זו ויצא למלא את שליחותו.

מיד בהחילו את פעולתו במשרד הארץ־ישראלי שהקים ביפו, התמכר ללימוד השפה העברית, למרות טרדתו ועבודתו המרובה. הוא הכיר כי ידיעת השפה העברית היא חובה למנהל עבודת הציונות בארץ, הבא במשא־ומתן עם היסודות הלאומיים־הבונים אשר בישוב. באופן ניהולו את המשרד ובפעולותיו רכש לו במהרה את חיבתן ואמונן של כל שדרות הישוב. הוא היה מאותם יחידי־סגולה שבנושאי־משרות, אולי יחיד, שלא נמצאו מתלוננים עליו, וזה דבר לא קל־ערך… זה היה אות מובהק שדיבר בשבחו ללא אומר ומילים.

ביפו, בה נמצאו המוסדות הראשיים של הציונים, חובבי־ציון ומתנגדי הציונים (“אליאנס” וחברת “העזרה” הגרמנית); ביפו – המרכז לרכילות הציבורית בימים ההם, לספסרות ונרגנות – עלה בידי ד"ר רופין ליצור אוירת־אמון אל המוסד הציוני, ובמשך הזמן אף לעורר רחשי־כבוד מצד המתנגדים. המוסד הציוני היה לגורם ישובי ראשי – וכל העינים היו נשואות אליו.

בשלוש מאות אלף פראנק החל רופין את פעולתו והגדיל במשך הזמן את המחזור לכמה מיליוני פראנקים. עם כל היות הסכומים מצומצמים לגבי הצרכים פעלו המשרד הארץ־ישראלי והד"ר רופין בראשו יותר מגורמים אחרים שהשקיעו מיליונים.

בראשונה יסד את החווה הלאומית “כנרת” בשביל פועלים־חלוצים, להשתלם בה בעבודה ובהנהלת משק־אכרים. עסקני־הציבור בארץ והציונים הדוגלים ביוזמה פרטית, חיווּ את דעתם נגד חווֹת כאלה, אשר לא יכניסו רווחים מהכסף המושקע בהן. אבל ד“ר רופין סבר, שבחינוך עם תגרנים לעובדי־אדמה אין לדרוש מיד רווחים מהכספים המושקעים לתכלית זו. ואמנם רווחים לא הכניסה כנרת. תחת זאת הביאה רווח מצד אחר. יסוד כנרת גרר אחריו תנועה התישבותית מוגברת בגליל התחתון. נוסדה דגניה, אבן־החן של הגליל, נוסדה פוריה – ישוב ה”אחוזה" האמריקאית הראשונה, נרכשה מגדל על־ידי ציוני מוסקבה. אבל לא רק בגליל התחתון רבה היתה פעולתו הישובית של רופין, אלא היא התפשטה גם על עמק יזרעאל, על המושבות הישנות והקרקעות שבסביבותיהן, על סביבות ירושלים.

כאיש בעל רמה תרבותית גבוהה, נשא־ונתן עם כל איש, אפילו עם אנשי הישוב הישן בירושלים, ביושר־לב ובטוב־טעם, מן הציונים ה“מזרחיים” החרדים עד חברי “השומר” השמאליים. עודד את הכול לעבודה, תמך בעבודתם והפיק מהם רצון.

ד“ר רופין היה אחד מראשי־הציונים המעטים, שצפו בהתפעלות על ה”שומרים" ופעולותיהם. מחבר ספר “היהודים בזמן הזה” ראה בשמחה את היהודים הלוחמים, הגאים, המפקירים את חייהם, ראה בהם את מבשרי העברים החדשים והחפשיים במולדת.

ד"ר רופין תלה הרבה תקווֹת ביהדות אמריקה, עוד לפני החל הפעולה הגדולה לטובת ארץ־ישראל בארצות־הברית. בהתענינו בעבודת “האחוזה” האמריקאית בארץ־ישראל, אמר פעם: “– – הייתי חפץ שיהודי אמריקה יתנו לנו לא רק את הרכוש, כי אם גם את הנפש”.

כאמור, רבה היתה ההודאה שהודו בארץ ובעולם הציוני בד“ר רופין ופעולותיו. הבארון רוטשילד, אחרי ראותו את עבודת הישוב החדשה, הודה בציונות ובעבודתה הישובית ובנוגע לד”ר רופין הודה, כי ניצח אותו ואת שיטתו. בבקרו בארץ בפעם האחרונה לפני מלחמת 1914 הבטיח הבארון לרופין סכומי כסף, שהיו נחוצים לקניית שטחי אדמה חדשים, אף מילא אחרי־כן את הבטחתו.

אבל להודאה נלהבת ביותר בערך עבודתו הישובית זכה רופין מצד ג’מאל פחה, המושל התורכי הראשי בסוריה בזמן המלחמה. כשבא פחה זה לארץ, היתה עבודת ד"ר רופין כצנינים בעיניו, ולא נח ולא שקט עד שהרחיק אותו מהמשרד הארץ־ישראלי ולבסוף שילח אותו לקושטא.

בקושטא לא פסקה פעולת ד“ר רופין למען ארץ־ישראל. כאזרח גרמני פעל ע”י הציונים שבארצו על הממשלה בברלין, שתעמוד לימין הישוב העברי בא“י ותמנע את התורכים מהחריבו. עזרה זו אולי היתה חשובה לא פחות ממיליוני הדולארים שסיפקו יהודי אמריקה. בגלותו חיבר רופּין ספר חדש בשפה הגרמנית: “בנין ארץ־ישראל”. לחיבורו זה השתמש בחומר ובנסיון הרב שרכש לו בשבע־שמונה שנות פעולתו בארץ. הווה אומר, כי בספר זה הגיש רופין תכנית שיטתית לבנין ארץ־ישראל כארץ־מולדת ליהודים. ד”ר רופין פירסם שורת מאמרים בעתונות היהודית והאנגלית באמריקה בשם “העבודות והאמצעים הנחוצים להקמת חרבות ארץ־ישראל”. המאמרים עשו רושם חזק על חוגים ידועים וכותבם הוחזק בעיניהם כבקי בעניני ארץ־ישראל וכאיש־מעשה כביר. במאמר מיוחד דן רופין בהרחבה על שאלת היחסים בין היהודים והערבים בארצנו והוא אחד המאמרים היסודיים בשאלה מסובכת זו. בסופו הוא אומר: “היהודים והערביים מוצאם אחד. מה שהפרידה ההיסטוריה היא יכולה לשוב ולאחד”.

בשובו ארצה עם תום מלחמת העולם הראשונה, התרחב חוג עבודתו והקיף מפעלים שונים: הוא סייע לייסוד “בנק הפועלים”, כי רופין שם את מבטחו בעיקר בכוחות הפועלים. הבנק עתיד היה להביא עזרה רבה למשק העצמי של הפועל בארץ ולגרום על־ידי כך להתפתחות הישוב כולו.

באישיות רופין נתרקמה איפוא דמות של כוח ציוני בונה ורב־פעלים, איש הדעת והרגש כאחד.

שונות ומגוונות היו פעולותיו של רופין לקידומה של ההתישבות היהודית בארץ־ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה: ניהול התישבות עמק יזרעאל, סיוע ליסוד הבנק האפותיקאי, מנהל מחלקת ההתישבות החקלאית של ההנהלה הציונית ועוד. בד בבד עם פעילותו הציבורית בשטחים אחרים.

ביקר בזמנים שונים בארצות אירופה, אמריקה הצפונית והדרומית, רוסיה הסובייטית ועוד, לצרכי עבודתו המדעית לחקר הסוציולוגיה היהודית.

נפטר בירושלים ביום ה' טבת תש"ג (16.12.1942) ¹

עבדנו בחבורת הפועלים שחפרה ויישרה את חולות תל־אביב. יישרנו ככר־חול גדולה ורחבה, כבשנו רחובות ועשינו תיעול במקום שעומדת היום העיר תל־אביב. קבוצה זו היתה מורכבת מסוגי אנשים שונים ואפילו “מומר” לא חסר בה. בהעלותי את החבורה בזכרוני, נראה לי כי רואה אני בה באספקלריה בהירה את תמונת בני־נעורינו בכלל בימים ההם… לכאורה, עבדנו ביחד למען רעיון אחד, קיווינו וחלמנו, אך עברה עת לא־רבה והחלומות פרחו, התקוות התנדפו. ומה מנת חלקנו? האחד זכה למצוא מקום בספר־הציונים “יזכור”. שני נדד לאמריקה כפועל חקלאי. השלישי עזב את ארץ־ישראל ובזמן המלחמה התנדב אל לגיון הזרים, ומי יודע אם בחיים עודנו או אולי מת… שניים – חיילים במחנה התורכי ואחד – במחנה הרוסי. כן נתפזרו כל בני החבורה לארבע רוחות העולם.

זלמן רובלינסקי, או “זלימן גוי”, כמו שכינינו אותו בדרך הלצה, היה הזקן שבנו ובזקנו נזרקה כבר שיבה. אבל הוא היה עליז־רוח ומרבה בריקוד, בזמירות ובהמצאות מבדחות. לפעמים עזבה אותו פתאום עליזות רוחו, ואז שר לנו שירים אוקראיניים לבביים – שירי אהבה, תוגה וגעגועים עזים לערבות אוקראינה הרחבות והדניפר השוטף. מן השירים האלה עבר לנגינות חזנים עצובות של תפילות יום־הכפורים וגם לשירים דתיים של הכנסיה הפראבוסלאבית.

כל השירים האלה ואופן זמרתו אותם סיפרו בלי מילים על טראגדיה נפשית גדולה. אני לימדתיו מעט עברית, את המילים העבריות הנחוצות, שהספיקו לו אחר־כך בשמשו בתפקיד מנקה חוצות תל־אביב. התרועעתי עם היהודי־“גוי” הזה ונודעו לי מפיו ומפי אחרים פרטים על עברו המיוחד.

הוא נולד לאב יהודי חרד בכפר קטן בפלך פולטאבה. האב, יהודי יחיד בין שכנים־גויים גידל אותו ברוח היהדות, לימדו תורה ונביאים וסיפר לו על ארץ־ישראל בעת שהיהודים היו בה עם. אבל זלמן היה נער יהודי אחד בין הרבה נערים ונערות נוצרים, ילדי־טבע בריאים ומלאי־חיים. סביבה זו השפיעה עליו יותר מיהדות־הספר של אביו. כבחור אוהב־חיים, מזמר ומחלל טוב, מנגן בהארמוניקה וכינור, היה מפורסם וחביב על צעירי וצעירות הכפר. זלמן התאהב באחת הנערות, במאריאנה הצעירה, בת האכר העשיר בכפר. מאריאנה השיבה לזלמן אהבה עזה גם היא. ואביה, בהכירו את זלמן כבחור חזק וטוב־לב, לא התנגד לכך. להיפך: הציע לפניו כעשרה הקטאר קרקע טוב ובית יפה כנדוניה, אבל בתנאי שילך מיד עם שנים מנכבדי הכפר, עם “אבות־הטבילה” שלו, אל הכומר להמיר את דתו. בגלל אהבתו את הנערה הלך זלמן אל הכומר והמיר את דתו בדת הפראבוסלאבית. אביו הרעיש עולמות, אבל ללא הועיל. את הנעשה אי־אפשר היה להשיב, הבן כבר משומד הנהו, בא בברית־הנשואים ונעשה אכר ככל אכרי הכפר הרוסי.

זמן־מה אחרי המרת הדת ביקר זלמן בבית אביו. הוא מיאן לבוא אל הבית עד שהבטיחו אביו, שאמו לא תבכה והוא מצדו הבטיח לאביו כי ימות יהודי ולא נוצרי. זמן לא־רב אחרי־כן מת האב מצער ועלבון.

למעלה מעשרים שנה חי בכפר, שימש גם כלבלר “משכיל” והיה נכבד וחביב במקומו. בלי עצתו לא נעשה דבר. הוא נהיה לעסקן הראשון של העדה, לסטארוסטא. בידעוֹ לזמר יפה נעשה גם לעוזר הכומר, למזמר־תהילים. נולדו לו בנים ובנות והוא הרחיב את נחלתו פי שנים ושלושה, הירבה בכל שנה את עדרו. קנאה ושנאה מצד שכניו האכרים המומר לא הרגיש. “מענין”, הגיד זלמן בעצמו, “שבכל עשרים וחמש שנות חיי בין הנוצרים לא שמעתי אף פעם את המלה “ז’יד”; אפילו לא את הכינוי “ויקרסט” (מתנצר). ואולם אשתי, מאריאנה, שחייתי אתה עשרות שנים בשלום, היתה נוהגת להסיר מצווארה את צלם ישו ולהטמינו תחת הכר בפחדה שתמונת המשיח הקדושה תחולל ע”י המשומד"… וזלמן מצדו התגעגע כל העת לחיי היהודים, וביחוד לחגים ראש־השנה ויום־הכיפורים.

באה שנת 1905, אחת השנים היותר קשות בדברי ימי ישראל ברוסיה ו“השוחט שחט”. “בחודש דצמבר של השנה ההיא”, מספר זלמן, "נסעתי, אני המוז’יק זלימן, כמו שכינו אותי גויי הכפר, ימים אחדים לפני חג הולדת ישו, מן הכפר היערה לחטוב עצים, כמנהגי בכל שנה. זוכר אני כי דרך־שלג טובה היתה, השמש זרחה, הכפור בחוץ דקר כמחטים חדים, והשלג התמעך תחת הרגלים ברעש. בנסעי ביער החילותי לחוש קור חזק ברגלי. קפצתי מעגלת־החורף וצעדתי אחרי הסוסים כדי להתחמם. אינני יודע מאין בא הדבר, שאחרי עשרים וחמש שנים התעוררו בי פתאום הרהורים על בגידתי בעמי בגלל אהבה. אולי ידיעות העתונים שקראתי לפני האכרים הבורים, – ידיעות על הפרעות, עינויי נשים יהודיות וריטוש ילדים הן עוררו בי את ההרהורים על עמי העזוב והאומלל. הרהרתי שאני מומר, בני ובנותי גויים, וגם הם יפרעו ביום מן הימים ביהודים. בני הבכור סטיפאן יהיה לחוליגאן ויכה יהודים… הרהורים נוראים כאלה עלו במוחי ולא הרגשתי כי הסוסים כבר הובילוני עמוק היערה. פתאום נפלה עלי אימה תוך הרהורי ובחטבי את ענפי העצים נדמה לי, כי שומע אני בת־קול מן השמים קוראת:

“זלימן! זלימן! יהודי אתה, יהודי חוטא… עזוב את הסוסים והעגלה ביער, עזוב את הכפר… עזוב את אשתך ובניך… ולך לך לארץ־ישראל… היה לבעל־תשובה שם… עבוד את האדמה… ואדמה תכפר על עוונותיך”…

“– – באותו רגע הייתי כמטורף. עשיתי כדברי הבת־קול, בת־קול מנשמתי, ועזבתי מיד את הסוסים ועגלת־החורף והגרזן והעצים – – יצאתי מהעבר השני אל הדרך המוליכה היערה, כי חפצתי להמנע מפגוש וראות אכרים־מכרים. הלכתי ברגל שבעה ימים ושבעה לילות, נחתי בשדות, ישנתי ביערות. וביום השמיני, בשבת בין־הערביים באתי לאודיסה, מקום שהאניות מפליגות משם לארץ־ישראל”.

זלמן הפסיק את סיפורו. כנראה קשה היה לו לספר את פרשתו, ביחוד בזכרו את אשתו ובניו. כיצד הגיע לארץ־ישראל בלי תעודה וכסף, איך התוודה בפני הרב היפואי ומה שהיה אחרי־כן נודע לי לאחר זמן, קצת ממנו וקצת מפי אחרים. באודיסה נוכח, שבלי תעודה אי־אפשר לנסוע והלך ברגל לווארשה, גנב את הגבול הפולני, בא לווינה, והמשיך לנדוד דרך הארצות הבאלקאניות עד שבא לקושטא. עלה על אניה ובזמן הנסיעה התיצב לפני רב־החובל והגיד שאין לו כסף, אך הוא נכון לעבוד כל עבודה קשה ובלבד שיתנו לו לנסוע עד יפו. רב־החובל העמידו לעבוד בפחמים.

בירדו מהאניה, שאל זלמן מיד למקום מגורי הרב בעיר. הורו לו על בית הרב קוק. זלמן התוודה בפניו, והרב אמר לו: “זלמן, מהיום יהודי אתה. שכח, הוצא מלבך עשרים וחמש שנים מחייך… זנח את אשתך ובניך… עבוד את עבודת־האדמה… אם אתה רוצה שא אשה שניה יהודית והוליד בנים יהודים… אדמת ארץ־ישראל תכפר על חטאיך”. אחרי־כן שלח אותו עם השמש לטבול כמנהג וכדין.

*

זלמן בן החמישים עשה כבן מקשיב את אשר ציווה אותו הרב. בראשונה עלה ברגל מיפו לירושלים לנשק את האבנים הקדושות של הכותל. הוא התבדל מהמתפללים, לבדו עמד, רחוק ונכלם לחץ את אזנו אל האבנים האלמות, הקשיב, האזין, ספג אל לבו את תפילות העומדים סביב – ולבו ושפתיו דובבו תפילת־וידוי.

מירושלים הלך אל מושבה קטנה בגליל, בית־גן, בה ישבו גרים־אכרים, הקרובים יותר לזלמן על־פי מצבו… הוא היה לאחד הפועלים הטובים בבית־גן. כשנוכח, שלא יוכל להיות לאכר ברשות־עצמו במושבה, שב ליהודה, לפתח־תקווה, והיה שם ראשון לקוצרי החציר. בקרב הימים נשא אשה אלמנה והיו לו אתה בנים.

המחה מלבו את עשרים וחמש שנות עברו, כעצת הרב? – – השכח את אשתו הנוצרית ואת בניו? – – השירים העצובים, אשר שר לעתים בעבודתו בחולות, שירים שהשמות מאריאנה וטאטיאנה, חזרו בהם – סיפרו וגילו יותר מטפח…

הוא עבר עם בני ביתו מפתח־תקווה ליפו, למען התקרב יותר לעניני היהדות, ללמוד עברית ולהיות בקירוב־מקום לרב קוק. התישב בחדר קטן ברחוב נווה־צדק וחי מעבודתו בקבוצתו ומעבודת אשתו שכיבסה לבנים בעד חבורתנו. כהיותו לפנים נשוא־פנים בין שכניו האכרים הרוסיים, ואחרי־כן בין הגרים אכרי בית־גן, היה נכבד מעתה גם בין גרי יפו. נהיה ליועצם וראשם ולחזנם במנין־הגרים שלהם. וכי זלמן מתוודה מקרב־לב לפני אלוהים מדי היותו מתפלל בציבור – בזה לא פיקפק אף אחד ששמע לתפילתו.

חבורת הפועלים התפזרה לארבע רוחות העולם, אחרי שיישרה את התילים והמורדות וסללה רחובות של תל־אביב. אבל זלמן היה למטאטא החוצות, מרביצם במים, וגנן בשדרות־רוטשילד. כאב לבניו כן דאג לנטיעות שנטעו.

העבודה עוד לא הרגיעה בכל את זלמן וכבעל־תשובה אמיתי ביקש לעשות דבר־מה חשוב בשביל העם והארץ, לכפר חטאו. הוא הלך לאחת המושבות והיה לשומר. ציפה וייחל לרגע־כושר לעשות דבר־מה גדול. וההזדמנות לא אחרה לבוא. פרצה המלחמה העולמית והשלטון החל ברדיפותיו נגד היהודים, נגד הציונות והציוניים. זלמן התמלא רגשי נקם לתורכיה. הוא נסע בראשית המלחמה מהארץ ובא לאלכסנדריה במטרה להספח אל הצבא האנגלי ולהשתתף עמו בשחרור ארץ־ישראל. באלכסנדריה נספח אל הגדוד העברי שנשלח אל חזית הדארדאנלים ואחר נסיגת האנגלים משם ופיזור הגדוד הזה שב לאלכסנדריה.

עם כיבוש הארץ על־ידי האנגלים היה מן הראשונים שחזרו אליה.

עבדתי אתו יחד זמן מסויים בהובלת החול במריצות בתל־אביב. צבי בורטנובסקי היה “חבר נכבד” בחבורתנו השיתופית של עובדי־החולות – נכבד משום מעשיו, מעשי־יחף, והמצאותיו המחוכמות והמשונות. מאין בא אלינו הבחור היהודי הזה, עם הנשמה נטולת כשרון־הדאגה? – – מדוע בא, הוא הציפור הנודדת, אל ארץ הדורשת עבודה, יצירה ובנייה. – – מה משך אותו? – –

הוא נולד בעיירה רומני שבפלך פולטאבה באוקראינה ושם גמר את לימודיו בבית־הספר העירוני. מדע הפיזיקה היה חביב עליו ביותר וחלם על המצאות ותגליות. הוא קרא הרבה גם בהיסטוריה ישראלית וקינא מאוד בגיבורים העבריים הקדמונים ובמעשיהם בעד העם.

תכונת הנודד הטבועה בו וחלומותיו העבריים לא נתנו לו לשקוט בעיירתו ובשנת 1906 עזב פתאום את ביתו ואת אמו, בהחלטה לנסוע לארץ־ישראל. נסיעתו זו, בלי תעודה רוסית ובלי אגורת־כסף, מעידה יפה על תכונתו. הגיע לאודיסה, מקום הפלגת האניות בכל שבוע לארץ־ישראל. כשהרעב החל מציק לו, שאל מחבר אחד את חליפתו היפה והיקרה ביותר – האם לתת אותה במשכון הלך? – לא! הוא התקשט בה. התקשט כאחד השחצנים והלך אל מסעדה מהודרת ברחוב דריבאסובסקה ושם הזמין ארוחה דשנה. כאשר גמר את הארוחה והמלצר הגיש לו את כרטיס החשבון, הודיע בקול רם: “אוביד אקספרופרירובאן!” (הארוחה הוחרמה). באותם הימים מלאה רוסיה מאקספרופריאטורים כאלה והמשטרה לא העזה לנגוע בהם.

כן בילה צבי את הזמן עד שעלה על האניה שהפליגה לארץ. איך הצליח לעלות בלי תעודת־מסע ובלי כרטיס, בזמן שכל נוסע נבדק יפה יפה? – – מה שנבצר מאחרים לא נבצר ממנו. יום לפני הפלגת האניה, התגנב והסתתר במדורה התחתון, בין הפחמים, עד שהפליגה האניה והגיעה אל לב הים. אף־על־פי־כן עוד רב היה הקוֹשי ועליו היה להשמר מפקידי האניה המבקרים בכל תחנה את הנוסעים וכרטיסיהם. ואמנם בסמירנה נפל לידי הפקידים והורידוהו מהאניה. כל אותו יום שוטט רעב ועייף ובין הערביים, כשהשמיעה הספינה, אשר הורד ממנה, את שריקתה האחרונה לפני הפליגה, התגנב שוב ועלה עליה באורח־פלא, הסתתר במחסן הפחמים והגיע ליפו.

מיפו הלך צבי מיד עם חבורת חלוצים לפתח־תקווה לעבוד עבודת־שדה והיה עד מהרה לאחד הפועלים הטובים. בימי החופש מעבודה, בשבתות וימים טובים, הדריך את הפועלים בתרגילי התעמלות שונים, שהיה מנוסה בהם והיה לאחד החברים החביבים על פועלי פתח־תקווה. אבל ימים רבים לא יכול לשבת בפתח־תקווה ועבר למושבה אחרת. אחרי עבדו שנים אחדות במושבות ואחרי נדדו על פני כל הארץ, הגה רעיון להיות למהנדס ולשוב אל הארץ ולהקים בה מפעל גדול. בחשאי יצא את הארץ כדי להגשים את רעיונו ונסע לרוסיה להכנס לבית־ספר טכני גבוה. גם להאריך לשבת על ספסל־הלימודים ברוסיה לא יכול ורוחו משכתהו שוב אל יהודה והגליל שעזב. חזר לארץ לבוש בגדי סטודנט־טכנולוג ושב להיות פועל במושבה – היה שוב ל“צבי היחף”.

באה שנת המשבר בהגירת החלוצים ותוגה עמוקה תקפה את צבי במושבה. חבריו מכבר, חבריו־לאניה, עלו הגלילה ויסדו את קבוצת דגניה. החלוצים החדשים היו צפרים חדשות ושירים חדשים בפיהם. הם הביטו עלינו, החלוצים מכבר, מלמעלה למטה, בביטול ומתחו ביקורת על מעשינו וחיינו. לצבי לא נעמה האווירה הזאת והוא הלך לעבוד ביפו בחולות עם חבורת “עובדי־פרך מתנדבים”.

צבי היחף היה אחד הטובים שבין פועלי החולות. החבורה שלנו מנתה עשרים חבר ויחד עם אילו מאות ערביים בנינו את העיר תל־אביב. בלוחות־עץ צרים סללנו שביל ארוך מאוד, על־פי פקודת “המהנדס הבלתי־מושלם” אשר אתנו, צבי, ובשורה ארוכה, אחד אחרי השני, הורדנו את מריצותינו המלאות חול מן הגבעה אל הגיא. כל שטח שיישרנו, החלו מיד לבנות עליו בתים. עבודת יישור החולות היתה קשה בחום קרני השמש הלוהטות. רק אחרי־הצהריים נשבה רוח קרירה מן הים והשיבה את נפשנו ומחתה את הזיעה מעל פנינו. אך העבודה נעשתה בקול שירה וברוח קלה למרות הקושי. שבענו רצון בעבודתנו והתנחמנו שאנו בונים עיר עברית. טבלנו שלוש פעמים ביום בגלי הים־התיכון ואיש עם רעהו התחרה בשחייה. אך צבי עלה על כולם. בעת המנוחה בצהריים היינו סרים אל הספריה לקרוא, אך כשחשד מנהל הספריה ב“חבר הנכבד” של חבורתנו, צבי, כי,מושך" הוא עתונים לקראם בבית, לא הוספנו לבקר את בית־הספרים כמחאה נגד העלבון.

מאז בילינו את שעות המנוחה במקום העבודה, תחת מריצות־החול ההפוכות, ובמחסה הזה שרנו שירים. ביום שלא היתה נפשנו אל השירים סיפרנו איש לחברו ממאורעות חייו, ובהתעניינות יתרה הקשבנו לסיפורי צבי היחף, על נדודיו ומסעותיו, כי ידע לספר יפה מאין דומה לו בינינו.

היינו סבורים כי צבי הוא בינלאומי יותר מכולנו, אך בא היום בו גמרנו את יישור הקרקע שנועד לבנין הגימנסיה העברית, ולחגיגה הציבורית של הנחת אבני־היסוד לבנין הזמינו גם אותנו, מובילי־החול. וראה זה פלא: צבי משך את ידו מלקחת חלק בהנחת אבני־היסוד, אם לא יבטיחו העסקנים כי עבודת בנין הגימנסיה תיעשה כולה בידי פועלים עבריים. צבי דרש ביתר תוקף והתלהבות מכולנו ואת דרישתנו זו מילאו העסקנים כי גדול היה כוחה של חבורת עובדי־החולות.

גם בשאלת השפות נקט צבי עמדה משלו ולא יכול לשאת את “הדיקטאטורה” של חבר העבריים־הקנאים ביפו, שנלחמו אז בקנאה ובמשטמה באידיש. פעם כשהעבריים הקנאים אמרו להפריע לסופר לקרוא את דבריו באידיש, נלחם צבי כארי עד שיד מצדדי הסופר היתה על העליונה. “הא כיצד!?” צעק בחוצות תל־אביב, “איך תכריח אותנו חבורה קטנה לקבל את השפה העברית ותאסור עלינו קריאות באידיש?!”

בערבי־הקיץ היפים, אחרי ימי־עבודה קשים, טיילתי או ישבתי לא אחת עם צבי על חוף־הים ביפו, וצבי גילה את שאיפתו לעלות לגליל ולהיות חבר ב“השומר”.

אמנם שתי נשמות נאבקו בו תמיד. הוא שאף לעזוב את העיר יפו ולהיות לפועל כפרי או לשמור, אך לא יכול להפרד על נקלה מחברת מובילי־החול שהתקשר אליה. ועוד דבר עצרו ביפו. צבי שאף מאוד ללמוד את השפה העברית ולדעת יפה את התנ“ך. בעבדו בחולות תל־אביב למד בערבים בשעורי־ערב לעברית. אחרי שלמד את השפה, היה למבקר תמידי בהרצאות על התנ”ך של ד"ר מוסינזון. אחרי יום־העבודה הקשה ישב צמוד שעות אחדות אל ספסל בית־הספר והקשיב בעונג נפשי לדברי המרצה על תקופת הנביאים וחייהם, על הסוציאליסט הגדול ישעיהו, או הרועה־הנביא עמוס. צבי קישר את דברי ההרצאות האלה עם מראות הארץ אשר ראה בנדודיו בה. ובוקר־בוקר, למחרת השיעור, היה מספר לפועלי החולות בהתפעלות רבה:

“הלא תדעו אותי, חברים, כי אינני פאטריוט השפה העברית. אוהב אני את שפת־האם. את האידיש, אבל אגיד לכם את אשר ארגיש: אמנם שעות קשות ומדאיבות חיים אנו הפועלים־החלוצים בארץ השוממה וההרוסה. אולם יש גם רגעים יפים ובהירים לא מעטים ואחד מהם הוא לימודנו את השפה העברית ואת התנ”ך במקורו".

כן עבד אתנו צבי עוד זמן מה, למרות החלטתו לעלות הגלילה, עד היום בו הביא לנו חבר־פועל מהגליל את הבשורה הרעה, כי שומרים נפלו חללים, בעמדם על משמרתם ובהגינם על המושבה וכבוד היהודים, בקרב עם ערביים שכנים. הידיעה הלמה אותנו כרעם; מה צעיר הוא הישוב הגלילי ובכמה קרבנות־אדם כבר עלה לנו! – – השלכנו את עגלות־החול וערכנו אסיפה קצרה. הוחלט שאחדים מאתנו ילכו הגלילה למלא את מקום הנופלים בשמירה, ואולם עוד לפני האסיפה הודיע צבי כדברים האלה: “חברי! אני עולה מיד אל הגליל. כל יום וכל שעה יקרים; המקומות הפנויים מהחברים שנפלו, אינם צריכים להיות פנויים אף לילה אחד. קצרה רוחי מהשתתף באסיפתכם”. – – ומעבודתו בחול קם והלך ברגל לגליל ובא לסג’רה.

בימים שבא צבי לסג’רה, הסיר “השומר” באופן רשמי לשנה אחת את השמירה ממנה, כעונש על אשר כרתה המושבה בלי המלך ב“השומר”, שלום מעליב עם השכנים הערביים, שמתוכם יצאו רוצחי השומרים.

כשנודע לצבי שהעונש הזה הוטל על סג’רה כמחאה, לא שם לבו לאיסור “השומר” וקיבל עליו משמרת מסוכנת במושבה. אחדים מהשומרים המנוסים הזהירוהו על הסכנה מצד הערביים השכנים, האורבים למושבה, ועודם שונאים ועויינים אותה, למרות “ברית־השלום” שכרתה אתם. אבל צבי בורטנובסקי לא התחשב בסכנה וקיבל עליו לשמור על הגורן, כי איך אפשר להשאיר מושבה עברית הפקר?

ואמנם לא נמשכו ימי ולילות אשרו של צבי כשומר בגליל. ימים מעטים עמד על משמרתו, שהיתה משמרת־כבוד בעיניו, משמר גורן־התבואה בסג’רה. ביום השביעי לשמירתו, בי“ט תמוז, שנת תרע”א, לאחר חצות־הליל, שמעו במושבה יריות מגורן התבואה. אכרים אחדים באו במרוצה אל מקום היריות ומצאו כבר את השומר, את צבי, שוכב מתבוסס בדמו. האכרים נשאו אותו על כפיהם אל בית־המרקחת שבמושבה ושלחו לקרוא לרופא מושבות הגליל, שגר במרחק עשר פרסאות מסג’רה. אבל הדם זרם בלי־הפוגה, וכאשר בא לפנות־בוקר הרופא – איחר את המועד. צבי בורטנובסקי מת.

השמועה על מות חברנו החביב הגיעה אלינו, מובילי־החול בתל־אביב, ואת אבלנו הבענו בערב־אזכרה שערכנו לזכר נשמת צבי בקלוב הפועלים ביפו. שם הספידו חברים אחדים מקרב לב את “היחף” העברי היפה, את צבי בורטנובסקי, אשר מת בסכנו את נפשו בעד הישוב החקלאי הצעיר בגליל.

בלב הומה זכור אזכור את הגיבור העניו, החבר המסור מרדכי קאצאפּ, אחד מחברי הקבוצה הראשונה בחווה כנרת. כעשרים פועל ישבנו פעם לפנות־ערב בחווה שנוסדה זה מקרוב. השמש הסתתרה כבר מאחורי הרי נפתלי. העובדים חזרו מן העבודה, גם אלה שעבדו באותו יום מעבר לירדן מזרחה על אדמת דגניה היום. ישבנו וחיכינו בקוצר־רוח לידיעה מהשליח ששלחנו לבית החולים הצפתי להיוודע על שלום מרדכי קאצאפּ. הלילה הגלילי ירד בבת אחת על החווה, זאת אומרת, על הצריף האחד שלנו. השתרר חושך, אבל אף אחד מאתנו לא רצה להעלות אור וישבנו באפלה, חיכינו לשליח מצפת. פתאום נפתחה הדלת ונכנס פקיד החווה, האגרונום ברמן, וסבר פניו כמו תמיד גאה ובקולו הנמרץ־המצווה הודיע לנו, שזה עתה קיבל מברק מצפת כי מת מרדכי קאצאפּ אף נקבר באותה עיר.

הידיעה הדהימה כרעם את כולנו.

מרדכי קאצאפּ, אשר שמועת מותו, מות הקרבן הראשון בכנרת, הרעישה אותנו, נולד וגדל בביסארביה. קיבל בילדותו חינוך עברי בחדר וספג את האהבה והגעגועים לארץ־ישראל. הקול־הקורא הראשון מאת הפועלים הראשונים המאורגנים בהסתדרות הפועלים “הפועל־הצעיר”, הגיע אל מרדכי.

הדבר היה בשנת 1906. מרדכי קרא את השורות. עם חברים אחדים יסד אגודת עולים בשם “ביל”ויים חדשים", ונסע כראשון וראש לקבוצה לארץ־ישראל. זוכרני את יום ראותי אותו בפעם הראשונה במושבה פתח־תקווה.

מבין כל הקבוצה נפל מבטי כפעם בפעם על הבחור החזק ורחב־הכתפיים, שבפניו ובכל תנועותיו ניכר לשד שדות ביסארביה הדשנים והטובים. כוח ובריאות ביצבצו מלחיי מרדכי ועצמה הביעו כל אברי גופו הקצר והאיתן. אנוכי עזבתי אחרי בוא קאצאפּ את פתח־תקווה ועליתי לעבוד בגליל. ואולם את הפועלים אשר באו מפתח־תקווה לגליל שאלתי על קאצאפּ, שפשטותו וצניעותו משכו את לבי.

לאחר זמן נפגשתי עם מרדכי. שמרתי בכרם על גבול פתח־תקווה, קרוב למושבה הגרמנית וילהלמה. קאצאפּ עבד עוד בסוסים ובכל לילה הוביל בעגלה אבטיחים אל השוק בלוד. עבר על פני הכרם ששמרתי בו והביא לי כפעם בפעם אבטיחים טובים אחדים. חלף זאת בצרתי לו מלא סל־יד ענבים צוננים מטל־הלילה, הטעימים לחיך ביותר. יש והוא שהה זמן־מה עמי בכרם וסיפר לי על חיי האכרים בארץ מוצאו, ויש אשר גמר את סיפוריו בהערה: “לא האכרים הקאפיטאליסטיים הפרטיים בפתח־תקווה הם עתידנו, – אכרים אחרים נחוצים לנו. עלינו לברוא את האכר” ובדברו ככה החל להביע את הרעיון כיצד יהיה לאכר: – – “עוד חודש ובגליל תיווסד חוות הקרן הלאומית כנרת. אני אעלה שמה, אשתלם בעבודה החקלאית ואחרי־כן אתאכר באיזה מושב בגליל ואביא אלי את משפחתי מרוסיה”.

החווה הלאומית הראשונה בגליל אמנם נוסדה אחרי זמן־מה, ומרדכי קאצאפּ קיים ועשה כאשר חשב. עלה עם הקבוצה הראשונה ברגל מיהודה לגליל. בהנהלת האגרונום ברמן ניגשה הקבוצה לחרישת השדות וזריעתם, ואת החווה בנו על הגבעה החשופה מכל עץ ושיח, הגבעה דאלאייקה. שלוש שעות לפני עלות השמש קמו העובדים, אסרו את הבהמות, השקו אותן, שתו ואכלו בעצמם ארוחת־הבוקר, ושעתיים לפני הזריחה חרשו כבר. עבדו עד חשיכה, ולפעמים שלוש שעות אחרי השקיעה. בכל יום נוקו שטחי־שדה מן הקוצים והאבנים ונחרשו חרישה עמוקה. אחרי העבודה הקשה התרחצו במי הכנרת השקטים, אכלו לשובע מדגי הים וישנו שנת־ישרים. הקבוצה היתה מחולקת לשתי פלוגות: האחת חרשה והכשירה את הקרקע מעבר הירדן מערבה והשניה את הקרקע שמעבר לירדן השני, את קרקע דגניה.

עבודה קשה ביותר קיבל ועשה מרדכי קאצאפּ. עליו הוטל לנקות את הגבעה העזובה, לברא את השרשים הקשים וסבך הקוצים ולסלק את האבנים. הוא עבד שעות רבות ביום בלי ליאות.

הקבוצה עבדה בכנרת והיתה שבעת־רצון. המקום מקום־ביצות וקדחו קצת, אבל לא יותר מדי, והעיקר, לא הכל בפעם אחת… העבודה התקדמה. בכל יום בלעו כינין לפני האוכל, וזה מנע את הקדחת מחזור לעתים קרובות. חדשים עברו, והחיים התנהלו בנחת לכאורה, עד שקרה אסון לחברנו מרדכי, אסון בלתי־צפוי.

המנהל ברמן הביא מדמשק סוסים ופרדות, שמעודם לא הובאו בעול. קשה להרגיל את הסוסים האלה ללכת בניר, למשוך מחרשה או עגלה, אשר לא ראו במקום מולדתם. הרגילו אותם איך־שהוא ואת הסוס הפרא ביותר קיבל לאַלף בעול־העבודה הצעיר החזק בינינו – מרדכי קאצאפּ. הוא נגש כל היום בסוס ודחק אותו למשוך עגלות מלאות אבנים מן הגבעה אל שפת־הירדן עד שזיעה שטפה ממנו וקצף לבן נראה על עורו. כך הביא אותו לידי כך שהחל להלך במנוחה בעגלה. אך באחד הימים רגז הסוס וכשקאצאפּ החל להתירו מרתמתו, בעט בו בעיטה בבטן. מרדכי התחזק, לא סיפר לאיש דבר ויצא למחרת שוב לעבודה. קיווה כי הכל יעבור בשלום, אך אחרי ימים אחדים החל גופו להתנפח ולצבות. הוא גילה לנו את הדבר ואחדים מאתנו נשאו אותו באלונקה לצפת, לבית־החולים, כי בעגלה אסור היה להובילו.

עוד שעות אחדות לפני מותו לא נתבלבלו חושיו. הוא לא חשב על המוות, ושאל בלי־הרף לפרטים על העבודה בחווה. אולם סמוך למותו הניע בידיו, התחנן ובכה… ופתאום חגר את כל כוחותיו, התיצב במיטה ובנשאו את ידו למעלה, קרא פעמים אחדות: “אלוהים! אני מרדכי בן צבי קאצאפּ הלוי אומר לך, כי עוול גדול אתה עושה בהעבירך אותי מן העולם בעודי בעצם עלומי, הלא עוד לא ניקיתי את השטח מהאבנים ולא הובלתי אותן אל הירדן. אלוהי! אני מרדכי בן צבי הלוי קאצאפּ אומר לך בפעם השניה שעוון גדול אתה עושה בהעבירך אותי מן העולם בעודי צעיר לימים…”

הוא רצה להוסיף דבר־מה בפעם השלישית, אך לא יכול עוד. נופף בידו – ונפל תחתיו על המיטה. שעה התאבק עם מר־המוות וביסורים קשים גווע ומת – נקטף בעצם חלומותיו והתמכרותו לרעיונו.

בשדות הגליל התחתון, בדרך מכנרת לביתניה, לא רחוק מהירדן קבור החבר, שהיה חביב וצנוע בחייו, יוסף זאלצמן. הוא נפל מת באותו מקום, בהתנגשות עם ערביים שודדים בסוף חשוון שנת תרע"ד. מכריו אהבו את האיש השתקן והישר שהיה קשור בכל נפשו לעבודה, כאחד הפועלים החקלאיים המצויינים בארץ.

זמן מה עבדתי אתו בחווה מגדל, בימיה הראשונים של החווה. בערבים הנעימים והשקטים היינו יושבים יחד עד לאחר־חצות על המרפסת במטבח הפועלים, שממנה נראה כל ים־כנרת, כשהלבנה נשקפת במימיו, מכסיפה ורועדת בגליו החרישים. פועלי החווה זולתנו, בהיותם עייפים מאוד מהעבודה הקשה, ישנו כבר שינה עזה, ואנו אחרנו לשבת. עונג נפשי גרם זאלצמן לאיש־שיחו בדיבורו החרישי והנובע מקרב לב. את המליצה שנא. הבנתו את החיים היתה עמוקה ורבה, ויותר מכל הבין את בעיות חייו של הפועל האינטליגנטי העברי במושבות.

אני וזאלצמן עבדנו בחבורת פועלים לחוד, לא כפועלים שכירי־יום או חודש כי עבדנו בקיבולת: סיקלנו את הקרקע והכשרנו אותה לחרישה, בשכר על־פי הדונאם. העבודה היתה קשה. שרר חורף גשום ומקומות לגור לחלק גדול מהפועלים לא היו. חלק מהם ישן במרתף אפל וצר, ועוד חלק לן בעליות־מתבן, בלי כרים ושמיכות. המקום היה מקום־קדחת, ובתנאי חיים כאלה רבו הקודחים, הם רצו לעזוב את החווה, אך יוסף זאלצמן עיכב והתחנן פשוטו כמשמעו שלא יעזבו את מגדל.

הוא טען: “איך תעשו כזאת!? הלא דרוש להכשיר את הקרקע ואחרי־כן לחרשה, ואז יהיה בה מקום לעוד פועלים עבריים”. התחנן כאילו בנפשו היה הדבר, ואנו נכנענו ונשארנו במגדל. שתי פעמים ביום לפני האוכל בלענו מנות כינין – ועבדנו. קשה היתה לי בליעת הכינין המר וחפצתי להשתמט ממנו. זרקתי אותו בכל פעם מעבר לגדר… אך תקפה אותי קדחת קשה, שהרעידה אותי ככברה, החום והקור תקפו חליפות בעוז את גופי. יוסף זאלצמן היה לי כאם טובה וכאחות יקרה בימי הקדחת. בחווה לא היה חלב, ובכל זאת המציא לי זאלצמן חלב בכל יום ושם את עינו המשגיחה עלי במחלתי. בראותו שהקדחת אינה מרפה ממני, ולהיפך, היא מתערה בגופי, לא הניח לי להוסיף לשכב בחווה בלי עין רופא צופייה. השיג בשבילי אצל פקיד החווה גליקין כרטיס־כניסה לבית־החולים בטבריה, שכר בכספו חמור, הרכיבני עליו והוביל אותי לטבריה.

בדרך הנהדרת ממגדל לטבריה, לאורך שפת הכנרת, הלך זאלצמן על ידי ואחז בי בדאגה לבל אפול בחום הקדחת מן החמור. ידוע לי שיוסף זאלצמן נתן את כתנתו האחרונה לחברו הקודח למען לא יבוא לידי בושה בפני האחות והרופאים. בשני השבועות ששכבתי בבית־החולים ביקרני זאלצמן פעמיים. בא מן החווה לטבריה רק למען בקר אותי, את החולה, והשעות שבילה על־יד מיטתי היו היקרות בימי מחלתי. סיפר על כל המתרחש בחווה בין חברינו. על שולחני הקטן היו מונחים שני ספרים מספרית בית־החולים המיסיונרי שבו שכבתי, תנ“ך מיסיונרי ואבאנגליון – הספרים היחידים שבית־החולים הזה נתן ליהודים לקרוא, כדי להעלות אותם על הדרך הישרה. זאלצמן לקח בידו את הספרים, דפדף בהם ואמר: “שני הספרים האלה נעשו מובנים לי רק בארץ. הפתגם: הרוצה להבין את המשורר ילך אל ארצו של המושרר, הולם מאוד לגבי שני הספרים האלה. למראה הטבע ביהודה והגליל, הנושא את האדם בדמיון לתקופת התנ”ך והאבאנגליון, נעשו הספרים האלה מובנים ומחוורים לי”.

יוסף זאלצמן

זמן קצר אחרי צאתי מבית־החולים, הלכתי יחד עם זאלצמן מטבריה אל המושבה מצפה. לא רחוק מהמושבה מצפה, על האבן, שעל־פי המסורת האכיל אצלה ישו לשובע בחמש ככרות לחם ארבע מאות תלמיד, ישבנו ואכלנו את ככר הלחם הקטנה שהיתה אתנו, טבלנו אותה במים ובגמרנו את סעודתנו עוד לא היינו שבעים… אחרי המנוחה, כאשר קמנו להמשיך את דרכנו, הרים זאלצמן מהארץ פיסת עתון רוסי, שכנראה, השליך אותה אכר רוסי מהעולים הצליינים, בדרך נסעו מנצרת לטבריה. זאלצמן שם עיניו בפיסת העתון וקרא בקושי את המלים הרוסיות, וכשגמר פנה אלי באנחה עמוקה: “כעל אי נדח אנחנו יושבים. מנותקים מן העולם התרבותי. עברו כבר שני שבועות מים שמת הסופר והאדם הגדול בדור הזה, טולסטוי. ורק במקרה נודע לי הדבר ברגע זה מפיסת עתון זר” – – עצב רב היה בדבריו ופניו ועיניו העידו כי הדבר חרה לו עד מעמקי נפשו.

הוא סבל יותר מכל חבריו מיחס חלק מהעולים לארץ, שהיתה להם רק תחנה לארצות־נוד אחרות. הוא היה גם שבע־רצון תמיד יותר משאר הפועלים באותם הימים. בשבתות ובימים טובים על יד שולחן־האוכל היה שובה את לב המסובים בניגוניו החסידיים, ובעת ששר חדל דיבור, המתהלך עמד מלכת, העושה דבר פסק ממעשהו, כי הוא כבש את הלבבות. חבורתנו, חבורת מסקלי ומכשירי הקרקע, עזבה את הגליל התחתון, והוא נשאר לבדו, כי לא חיבב את יהודה. הגליל יקר לו מאוד.

*

כעבור שנים אחדות הביא לי גיליון העתון “הפועל הצעיר” לחוץ־לארץ את הבשורה המעציבה על רצח יוסף זאלצמן: בלכתו בערב ממקום עבודתו בשדה אל החווה כנרת, התנפלו עליו במרחק דקות אחדות מהחווה ערביים שודדים, ירו בו ופצעוהו פצע־מוות. אחרי גסיסה קשה שנמשכה שלוש שעות יצאה נשמתו הטהורה.

הסופר הקודר ורך־הנפש, הנוקב ובעל־הנשמה י. ח. ברנר, הקדיש את ספרו המיוחד במינו “מכאן ומכאן”, לשני ילדים בארץ־ישראל, גיבורי חיי יום־יום כדבריו: “את הכי־נלבב וטהור בקומץ העלים האלה אני מניח בדמע על קברי יקירי וטהורי הניך פסילוב ורבקה צ’יזיק”. הניך פסילוב ורבקה צ’יזיק – ומי היו אלה, שכבשו את לב ברנר? לא סופרים ומשוררים היו, אף לא שומרים־גיבורים שנפלו חלל ביהודה או בגליל.

הניך פסילוב היה נער יתום ועני, פועל במושב־העובדים עין־גנים, שאצל פתח־תקווה. החבר הקטן הזה במשפחה הגדולה של עלובים ונדכאים, כבש את לב ברנר, בן המשפחה הזאת גם הוא, – ברנר המבקש את בני המשפחה הזאת בכל מקום וגם מרגיש בהם. ידעתי והכרתי את הניך החביב ועבדתי אתו יחד בעין־גנים. דברי ימי חייו הקצרים פשוטים הם: נולד בכפר אצל הומל למשפחה עניה ועובדת. אמו האלמנה עם הרבה ילדים נדדה מיד אחרי הפוגרומים האוקטובריים בשנת 1905 לארץ־ישראל והתישבה במושבה פתח־תקווה. כאשר מלאו להניך שתים־עשרה שנה, מסרה אותו לבית־הספר היהודי־צרפתי אשר לחברת אליאנס, “מקווה־ישראל”, ללמוד שם עבודת־שדה. הניך המוכשר והחרוץ למד בשקידה גדולה והיה התלמיד הטוב במקווה־ישראל. אבל הלב היהודי שפעם בגוף הקטן של פסילוב לא יכול להשלים עם האוירה הצרפתית של חברת “אליאנס” ששררה בבית־הספר. ופעם אחת דרש מאת המנהל, בשם תלמידים רבים, שיתחילו ללמד אותם עברית יותר מצרפתית, וגם את דברי ימי ישראל – ולא רק את ההיסטוריה הצרפתית.

מנהל מקווה־ישראל, יהודי מתבולל, מחל להניך פסילוב על חטא דרישתו “האיומה”, בשל הצטיינותו בלימודים, ונתן לו להמשיך את חינוכו בבית־הספר, לא גרש אותו… אבל פסילוב לא יכול עוד לשאת את הרוח הזרה ועזב בעצמו, באמצע שנת הלימודים את מקווה־ישראל. הוא שב אל אמו לעין־גנים, ועמד לעבוד כאחד הגדולים. עזר לאמו לשאת מאהלי הבדווים את דליי החלב הגדולים, שבהם מצאה אמו בקושי את פרנסת ביתה.

הניך היה לפועל טוב. הוא קיבל עליו מרצונו הטוב יחד עם אמו את עול פרנסת המשפחה מרובת הנפשות. אימץ את כל כוחותיו ואת שטח־האדמה הזעיר אשר לאמו ע"י ביתה – חרש, זרע ונטע עצים ממינים שונים. גידל יונים ומיני עופות רבים, נשא את החלב אל השוק בפתח־תקווה, עשה חמאה מחלב, ועבד קשה בלי־חשך. עבד – עד שגופו הרך היה קרבן לקדחת, שתקפה אותו לעתים קרובות. הפועל הרך בשנים פסילוב לא שם לבו לכך וסרב לשכב בבית־החולים ולהתרפא, כמו שיעצוהו רבים. איך יעזוב את אחיותיו, אחיו הקטנים ואת אמו האלמנה בלי עוזר וסומך? ואולם הקדחת ביקרה את הניך לעתים קרובות, חדרה יותר ויותר אל דמו ולשדו. הוא נלחם בה, בלע בכל יום כינין במנות גדולות, עד שחלה בקדחת הצהובה, המסוכנה, מחלה אשר מוות בה. רק אז נאות שיובילוהו אל בית־החולים ביפו, – אבל אחר את המועד, כבר אי־אפשר היה להצילו. הוא התענה עינויים קשים בבית־החולים. שבועות אחדים אחרי בואו אל בית־החולים, ביום שביקרנוהו אני וי. ח. ברנר, מצאנו אותו במצב של גסיסה. הוא הכיר אותנו בקושי. גופו היה פה ושם שחור כגחל, כשרוף באש. עד בוקר נמשכה גסיסתה הנוראה של הנשמה היפה ששכנה בגוף הקטן. בהגיע הליל אל קצו, בא הקץ גם לחיים הצנועים והמסורים של הניך פסילוב.

*

משדמות אוקראינה הדשנות באו אבות רבקה צ’יזיק, המטופלים בהרבה ילדים, לארץ, ובשדות הגליל השוממים על־יד כנרת, התנחל אביה כאכר. רבקה, בת ארבע־העשרה, קטנת־הקומה מכפי שנותיה הרכות, עם מחלפותיה הבהירות ועיניה העמוקות־הנבונות, עזבה את אביה במושבתו אצל הכנרת והלכה ברגל מן הגליל ליהודה. באה אל העיר יפו ללמוד מלאכה ולעזור באופן זה למשפחתה. בין הילדים־הפועלים שבבית־הספר למלאכה וריקמה ביפו, הכיר אותה ברנר וכלל גם אותה במשפחת העלובים והנדכאים.

ברנר התעניין בה מאוד ונכון היה לעשות הרבה בשביל הפועלת הצעירה. משכרה הזעום בבית־הספר למלאכת הריקמה השתדלה לחסוך ולצבור כדי שתוכל לשלם שכר־לימוד בגימנסיה היפואית ולהתקבל כתלמידה. אכלה מעט, רק להחיות נפשה. לבשה בגדים פשוטים מאוד, אך נקיים תמיד, חסכה פרוטה לפרוטה. י. ח. ברנר, בראותו את שאיפתה העצומה ללמוד כדי להגיע למטרתה ובידעו שמשכרה הבא לה בעמלה הקשה, לא תשיג לעולם את מאווייה, הציע לה באמצעותי לקבל ממנו חלק משכרו החדשי בשבועון “הפועל הצעיר”, למען תוכל לעזוב את מלאכתה ולהתמסר ללימודים. אבל הילדה הפועלת הגאה, שחפצה לסול לה מסילה בכוחותיה לבדה, בלי עזרת אחרים, משכה את ידה גם מתמיכתו של ידיד נאמן ולבבי כברנר. היא הוסיפה לעבוד, לאכול מעט, להתלבש בגדים דלים ולחסוך משכרה.

פועלים עבריים מהגליל, שעלו ירושלימה ברגל לחג הפסח, הביאו לרבקה, בעברם דרך יפו, ידיעות מעציבות על מצבו הקשה של בית אביה ומשקו. היא החליטה אז לבוא לעזרה לבני משפחתה. נפרדה מחלומה היפה ללמוד בגימנסיה העברית ומכל שהיו קרובים לה ביפו וחזרה עם חבורת פועלים ברגל מיהודה לגליל. נשכרה מיד לעבוד כשכירת־יום בחוות הקרן הלאומית כנרת. חיתה חיי שקט ועמל, חיי כפר ובערבים ובימי השבת והחגים קראה הרבה בספרים מענינים וטובים. שבעת רצון מחייה, בהיות לה אפשרות לעזור לאביה ואמה בטרחם ועמלם לפרנס את המשפחה. אבל לא עת רבה נמשכו חיי הכפר השקטים האחלה של הנערה. אסון פתאומי, מקרה־גורל עוור שם קץ להם.

פעם בבוקר בהיר אחד, בעבדה בשדה, נדקרה רגלה בברזל חד וחלוד והיא לא נתנה דעתה על כך, כי עליה לגמור את יום העבודה. וכאשר חשבה כן עשתה… אולם הדקירה היתה מסוכנת וגרמה מהר להרעלת דם. הובילוה אל בית־החולים המיסיונרי בטבריה וכעבור ימים אחדים מתה הפועלת־הילדה.

בשבתות אחרי־הצהרים, בעתות הנופש מהעבודה בחולות יפו שנועדו ליהפך על־ידינו לתל־אביב, הלכתי לרוב לשמוע אל דרשת הנואם העממי הידוע, המגיד צדיקוב. שמעתי את דבריו בעונג־נפש. הוא דרש לפני בעלי־המלאכה בבית הכנסת “מרכז בעלי מלאכה” שבנוה־שלום. אמנם שמעתי כבר נואמים מפורסמים בעולם, אבל אף אהד לא צדה את נפשי כמגיד החרד הזה. עת נשא בקולו הבכייני את מדברותיו היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב על הגאולה, שיבת־ציון ועל החיים העתידים של בני ישראל על “הרי יהודה, עמק יזרעאל והשרון”, בכה מרוב גיל כילד והזיל דמעות מעיני שומעיו, זקנים ונערים, חרדים ואפיקורסים. הוא הביא ארצה־ישראל את משפחתו, בניו ובנותיו, שנחשבו כטובים בין הפועלים החקלאיים והשומרים.

על מאורע טראגי וראוי להקבע לזכרון בחיי המגיד החרד ובנו אספר בזה. עם הבן עבדתי זמן מה ביחד במושבה אחת, מחרשה על־יד מחרשה, והוא נצב כחי לפני, כביום ראותי אותו בפעם האחרונה. אני חרשתי בשדה. פתאום ראיתיו מרחוק, הולך עם צרור על שכמו, אלה בידו ופניו מזהירים־שזופים, מתנהל לבדו בדרך מפתח־תקווה ללכת אל הגליל העליון. גם הוא ראני בעבודתי, נגש אלי, תקע לי שלום רחב, ריווה את צמאונו מכדי וישב לידי על הארץ. כששאלתי אותו לאיזו מושבה בגליל הוא הולך, ענה בגאווה: "אני הולך אל המושבה הרחוקה בגליל העליון, למתולה, שם נמצאים רק פועלים יהודים אחדים. אני רוצה ללמוד שם כל עבודת־שדה לנהל משק חקלאי, מה שנחוץ לנו ביותר בארץ־ישראל.

הפצרתי בו והבטיח לכתוב מכתב מהגליל. הלך ואני הבטתי אחרי המעפיל הזה עד שנעלם מעיני במרחבי מישור יהודה.

כעבור ירחים אחדים קיבלתי ממנו מכתב קטן, בו כתב:

“כמעט באתי הנה וקיבלתי עבודה שנתית. מכל מאוויי בימי חיי נמלא עתה הגדול ביותר: להיות פועל במושבה קטנה ויפה בגליל. אני שבע־רצון עד מאוד. הבדידות השוררת פה לרגל מיעוט מספר הפועלים העבריים בין הרבה ערביים מפילה עלי לעתים שממון, וביחוד בשבתות בעת שאינני עובד. אני משוטט אז כל היום בשדות שחרשתי וזרעתי במשך השבוע; לו היה פה מספר גדול יותר של פועלים יהודים היינו מהסים בשירי התחיה שלנו את זמירות הערביים הפועלים ורועי־העדר במושבה. עלו הנה מיהודה. עבודה יש להשיג פה, בואו, בואו, בואו!”

המגיד צדיקוב

אני שאפתי מזמן לעלות לעבוד בגליל, אבל משום־מה דחיתי את הדבר מעת־לעת. מכתב צדיקוב עשה עלי רושם עז. בערב כאשר נקבצו הפועלים במטבח, קראתי לפניהם את המכתב ולמחרת יצאתי עם עוד פועלים אחדים מהמושבה פתח־תקווה בדרך הגלילה. בגליל התחתון, במסחה, עיכבונו הפועלים באמרם שצפוייה להם התנפלות מצד הערביים השכנים וסידרו לנו מקומות עבודה כדי שנשאר שם. עבדנו, שבענו רצון וחיינו חיים קשים אך שקטים ויפים.

עבדנו מתוך הרגשת חופש. מפוזרים ורחוקים אחד מהשני עבדנו בשדות, כל אחד בין ערביים אחדים, אבל לא הרגשנו את עצמנו בודדים. ידענו כי במקומות שונים בשדות עובדים פועלים אחינו ושירים עבריים נשמעים.

לחג הפסח חשבתי ללכת למושבה מתולה להתראות עם חברי צדיקוב, אך לא זכיתי עוד לראותו. דבר אחד הביא לנו את בשורת מותו וסיפר בפרוטרוט על ימי מחלתו ומותו.

ביום האחרון לעבודתו של צדיקוב בשדה, החל לרדת גשם שהלך וגבר. הפועלים מיהרו על הסוסים אל המושבה. קראו גם לצדיקוב לעזוב את עבודתו, אבל הוא אמר כי יגמור עוד את התלמים האחדים בקצה שדהו ויהי מה. נסעו בלעדיו. לאחר שעות אחדות בא צדיקוב אל המושבה. להתיר את הסוסים לא יכול עוד ובעליו האכר עשה את הדבר תחתיו. חמישה ימים היה שרוי צדיקוב בדלקת הריאות שבאה מהצטננות בגשם החזק. חמישה ימים ירדו הגשמים וכאשר זרחה השמש ביום השישי נסגרו עיני צדיקוב לנצח…

שמועת מות צדיקוב הגיעתנו שבועות אחדים לפני הפסח וכאשר עלינו לחג הפסח מהגליל ירושלימה, התעכבנו ימים אחדים בפתח־תקווה. יצאנו לטייל בחוצותיה, בזמן שהבאים בימים הלכו לבית־הכנסת, ופגש אותנו צדיקוב האב. הוא שאל אם נבוא לשמוע אל דרשתו על מעשינו והתנהגותנו. דיבר אלינו בנעימת מוסר וקולו היה כקול אב מיסר לבניו. שמענו מחרישים את מוסרו. לא חפצנו לענות לו דברים מדאיבים מפני שידענו שמוסרו בא מלב יהודי כואב. בהיוודע לו כי אחדים מאתנו באו מן הגליל, פנה אלינו כמתחנן בשאלות על בנו “העובד במתולה ולא כתב זמן רב מכתב”. – “איככה זה אין בן בא לחג הפסח אל ביתו ומשפחתו?” – ושוב דברי מוסר: “כבר אין חג וימים טובים? – – אין אב ואם, משפחה? – – הלא באלוהים חדלתם מכבר להאמין! מה איפוא נשאר לכם? ארץ־ישראל ועברית. ואם לא תהיה ארץ־ישראל?… מה אז? אז תהיה ריקנות, אפלה, נפש קפואה! אז תהיה תהום!… יבוא גם שמד… וכו'”.

מודעות רבות הודיעו במושבה על הדרשה אשר ידרוש המגיד צדיקוב בשבת, “שבת־הגדול”, בבית־הכנסת, – על התהום שבין הצעירים ובין הזקנים ועל שאלת הפועלים העבריים. היו עצם ימי המלחמה בין הצעירים והזקנים, בין האכרים החרדים והפועלים ה“אפיקורסים”. כל בני המושבה, גדול וקטון נאספו לשמוע אל דרשת המגיד על הענין הקרוב אל לבם.

כאשר באנו אחרי־הצהרים לשמוע אל דרשת המגיד, כבר מצאנו את בית־הכנסת מלא מפה לפה. דממה שררה. קולו החזק נשמע בכל בית־הכנסת הגדול והגבוה. הוא רגז. כעס – ודיבר דברי פיוס, ייסר – ודעיבר אל הלב, וגם ביקש את האכרים שיבינו לרוח הפועלים החלוצים שדרכם סוגה באבני־נגף. אחרי־כן סיפר על אשר יקרה לעם היהודי בזמן האחרון בגולה, לאחר שסייר בה לאורכה ולרוחבה. דיבר בחום על עמנו בגלות שעוד מעט יחדל להיות עם, אם לא תעמוד לו תקוותו היחידה בארץ. דיבר על בני הנעורים שלנו העוזבים את עמם ומקריבים את נפשם בעד האחרים. נשמעה בכיה חרישית מעזרת־הנשים וצפצוף צפרים שבאו ביעף ופרחו דרך החלונות. אחרי־כן שב לדבר אל הבחורים־החלוצים וייסר את האכרים שאינם רוצים להושיט להם יד־אחים. פתאום שלח מבט חד וחודר אל הצד שאנו הפועלים ישבנו שם, וקרא:

"הבן יכול לעזוב את אביו ואמו… את משפחתו… ולנדוד… ולהיות נדח… באיזה מקום נשכח… במושבה דלה, רחוקה מכל ישוב… כרות מהחיים… בין המון ערביים פראים… ירחים, שנים…. לצעוד בדד אחרי המחרשה… בחום הגדול ובגשם הגדול, למען גמור את התלמים האחדים… ולנרטב כולו מכף רגל ועד ראש, עד לעצמות… לחלות במחלת דלקת־ריאה… למות… מי שהולך בדרך זו הוא גיבור… יהודי נאמן…

“יהודים!” צעק פתאום בקול גדול, “הם אינם אפיקורסים, הם גיבורים, הם גיבורי ארץ־ישראל… בעיני ראיתי את בני־הנעורים שלנו נופלים על באריקאדות, אבל לא בשבילנו… היום… לפני שעה… קיבלתי בשורה: נפל גיבור יהודי בארצנו… בשדנו.. פועלים עבריים הביאו לי את הבשורה משדות הגליל”…

ובהתלהבותו גמר:

“יהודים! קראו יחד עמי את הברכה: שהחיינו וקיימנו והגיעתנו לזמן הזה!”

הדמעות החלו להחניק אותו, אהבתו לבנו התעוררה בו בכל עצמתה, ובבית־הכנסת שררה דממת־מוות. שמעו רק יבבה חרישית של המגיד, קולות בכייה מעזרת־הנשים וצפצוף הצפרים שעפו מעל לראשינו בחלל האויר. הביאו את המגיד אל בית קרוב, בית אחד האכרים. אנו הפועלים יצאנו נרעשים מבית־הכנסת והתפלאנו: מפי מי נודע לו על מות בנו ואנו לא סיפרנו לו?…

שונים ומשונים הם טיפוסי האנשים העולים מן הגולה לארץ ופוגשים אותם בחוצות יפו, ירושלים ובמושבות יהודה, שומרון והגליל. יהודים מכל קצווי תבל במלבושים שונים. מדברים בשפות שונות ובעלי מנהגים ותנועות שונים. יהודים מהרי הקאווקאז ומערבות סיביר, יהודים בעלי צבעי־עור שונים, ואפילו בעלי עור שחור מכוש. קיבוץ־גלויות ממש. ומוריס גולדשטיין, שהיה מלח אנגלי ורב־חובלים אמריקאי, ואחרי־כן אכר במושבה ראשון־לציון, היה אחד מהמשפחה המגוונת הזאת.

התוודעותו אלי חלה גם היא בדרך מוזרה, בבואי בפעם השניה לארץ, ואני התישבתי אז לגור במושבה ראשון־לציון, אל מעוני נכנס איש בא־בימים, פניו מגולחים יפה יפה, ובהם סימנים מובהקים של נעוריו הסוערים וחייו העליזים. בא החדרה וקרא אלי “שלום” בקול רם מאוד לצעק: “הו, בן־אדם! באת מקאליפורניה. התחתנת אתמול ביפו, איה אשתך? שים מגדנות וקוניאק על השולחן, וספר על הנשמע בסאן־פראנציסקו”… על השולחן עלו מגדנות וקוניאק והאיש לא סרב הרבה ושתה בהתמכרות.

על־פי התוודעותו האינטימית ברגע הראשון, אופן דיבורו ופנייתו בלשון “אתה” אלי, אל איש שראה בפעם הראשונה, נוכחתי, שדבר לי עם אח ברוח לאותם “ינקים” נודדים ברחבי אמריקה, האוהבים את החופש מכל דבר בעולם. מדי הסתכלי בו ושמעי את דבריו וראיתי אותו לוגם מהמשקה, לא היה עוד ספק בעיני, כי לפני אחד הבנים של הריפובליקה האמריקאית, הרחבה, והעשירה, מכף־רגל ועד ראש, ואשר עם רבים מהם עבדתי בשדות קאליפורניה… אבל מה לזה כאכר בארץ? מאחר שגרתי בשכנותו בראשון־לציון במשך שנה והכרתי לדעתו מקרוב, אחרי שמעי מפיו ומפי אחרים על מהלך חייו, הוברר לי מה הביא קפטן אמריקאי זה לארץ והפכו לאכר במושבה.

*

הוא נולד וחונך ברובע של עיר־הערפלים הגדולה לונדון. בסביבה נכרית למד בבית ־ספר עממי ואחרי־כן בבית־ספר תיכוני של הריפורמיים היהודים. הצטיין כתלמיד בבקיאותו בספרות האנגלית וידע בעל־פה הרבה דראמות של שקספיר. אך על היהודים והיהדות לא ידע מאומה.

גמר את בית־הספר ועזב את בית אביו, כי לא יכול נשוא את רוח־הדת ששלטה בו והיה לאיש נודד. אחרי־כן היה למלח ועבר בספינות מאנגליה לאמריקה, לאוסטראליה ואפריקה. ופעם, בהיותו בלב־ים קמה סערה גדולה וטיבעה את האניה. משישים מלחיה ניצלו עשרים ואחד בסירות קטנות, וביניהם היה גם מוריס. שבעה ימים ולילות חיו הניצולים על האי ניו־קאלידוניה בלב האוקינוס וניזונו מסרטנים וצנימים טבולים במי־הים. הם הובלו חולים בספינה לאוסטראליה, ואחרי שמוריס יצא בריא מבית־החולים, נסע אל אחותו בסידניי. בהוודע לאחותו על הסכנות המרחפות על אחיה המלח, השביעה אותו לבל יעסוק עוד בעבודה זו. “במה איפוא אעסוק?” שאל אותה מוריס. “הנך יכול להיות רוכל” ענתה האחות. אבל עצה זו לא נראתה בעיני מוריס והוא חזר לעבודת המלח.

מוריס גולדשטיין

עשרים שנה בילה האיש עליז־החיים על פני ימים עם מלחים מבני כל העמים. חי חיי־הפקר בעגון האניות אחרי מסע־ים ארוך בערי־החוף הגדולות. הכיר לדעת את החוצות השטופים חטא של בואנוס־איירס, קושטא, אלכסאנדריה, וסאן־פראנציסקו. ויש אשר ישב, האיש עליז־החיים, היפה והבריא בבית־שעשועים, בין חבריו המלחים השתויים, בשמאלו חיבק יפהפיה ובימינו הרים כוס יין, ודיקלם את המונולוג “להיות או לחדול”… של האמלט. את עקבות החיים העליזים ההם במשך עשרים שנה עוד אפשר היה להבחין בפניו ובתנועותיו גם בעת הכירי אותו. – –

מוריס היה לנתין אמריקה ובאמריקה עלה לדרגת רב־חובל ונוהג ספינה בים. כל השנים הללו לא ידע דבר על היהדות והיהודים, אך בשובו פעם ממסע ארוך דרך אוסטראליה ואמריקה ללונדון, מצא את אביו הזקן חולה ומודאג מאוד. האב שהיה אדוק וגם ביקר בארץ־ישראל ובירושלים, לבו מלא דאגה על ארחות־חייו של בנו, שאינן נאות כלל לבן־ישראל. הוא קראו אל מיטתו, חיבק את יד ימינו וביקש ממנו להשבע, כי קיים יקיים את אשר ישאל ממנו. לב מוריס התרכך על מיטת אביו החולה והוא נשבע כי ישמור לעשות את אשר ישאל. אז פנה האב אליו בדברים האלה: “שמע בקולי, בני יקירי, אני זקן וחולה, נוטה למות אבל איני רוצה למות בגולה. רוצה אני לחיות את ימי האחרונים בעיר־הקודש ירושלים ולהקבר על הר־הזיתים. לכן השבע לי בני, כי תשליך אחרי גווך את עבודת רב־החובל ותסע אתי יחד לארץ־ישראל. שם תשא אשה, תוליד בנים ותהיה יהודי. נולדת יהודי, בני, אך אינך יודע דבר על יהדות. יכול אתה להתחרט על דרכי חייך החטאים ולהיות לבעל־תשובה בלב תמים. השבע לי כי תסע עמי ותמלא את משאלתי”.

מוריס נשבע לעשות את אשר ביקש ממנו אביו ויחד אתו החל להתכונן למסע ארצה־ישראל, הוא גמר את חשבונותיו עם משרתו ועם חיי הים, ונסע עם אביו לארץ הנשמה, לארץ־ישראל – לשאת בה – אשה כאשר הבטיח.

הוא בא עם אביו ירושלימה לערך בשנת 1895, והיה לסוכן חברת “קוק” העשירה, – קיבל את פני התיירים העשירים מבני העמים דוברי אנגלית שבאו לבקר בארץ הקודש. הרויח הרבה ובנה בירושלים לו ולאביו בית גדול. ביתו היה לבית־חסד לאלמנות וליתומים שבירושלים הדלה, כי הוא תמך ועזר להם. היה קונה מתנות ומחלק אותן בחוצות ירושלים לילדי ישראל העניים. לבסוף נשא אשה והחל לחיות חיים שונים מאלה, שחי לפני בואו אל הארץ. קיים, איפוא, את שבועתו לאביו במלואה.

אבל זמן רב לא יכול מוריס להאריך לשבת בעיר־הקודש, כי לא יכול נשוא את הגיטו האפל. בהתבוננו אל אנשי־החלוקה עם פאותיהם המסולסלות התלויות להם למטה, כאילו היו רבנים גדולים, ואל עיר־הקודש, אשר חלקה המיושב תושבים חיים דמה לחלק שתושביו מתים – להר־הזיתים, – לא יכול להשאר בה והחליט לעזוב. אולם לא עזב כל עוד אביו חי, כדי שלא לצער אותו. אחרי מות אביו, מכר את הבית ונסע עם אשתו אל המושבה ראשון־לציון. קנה כרם ענבים ושקדים גדול, – ויהיו לאכרים. אשתו מכרה את תכשיטי הזהב שלה, שהביאה מבראזיל ובנו בכסף זה בית יפה. שמו יצא במושבה והתושבים חיבבו את הקפיטן מוריס. גם יראו אותו על הגידו לכל את האמת בפנים – לאיש ולאשה, לצעיר ולצעירה. כאכר חפשי, שלא קיבל עזר ממוסד, הגיד לאכרים את חרפתם, שהם ממשיכים לקבל את תמיכת הבארון, ללא כל צורך.

אל האסיפות הכלליות של האכרים ב“בית־העם” בא בכל פעם, וראש־הוועד נאלץ לתת לו רשות־הדיבור, אף שידע כי הוא לא ידבר אל הענין, כי־אם ינאם נאום גדול באידיש רצוצה… בנאומיו מנה את כל חטאי ועד־המושבה ותיבל אותם בדברים שהיו שגורים על פיו ממסיבות חבריו יורדי־הים. מדי דברו ישבו חברי־הוועד חפויי־ראש וכל הנאספים פרכסו מרוב צחוק. התושבים אהבו את רב־החובל העליז ותאב־הדעת, אשר סידר לו רשת־ריגול משלו וידע את המתרחש בבית כל אחד מהאכרים ומה כל אכרה מבשלת בסירה. ידע איזו מבנות המושבה מתגנבת לבקר בסוכתו של אהובה שומר־הכרם ומפיו נפוץ הדבר בין שאר הנערות והשומרים…

גם חיי המושבה הטילו כפעם בפעם שעמום על מי שהיה מלח ורב־חובלים. והוא עזב את ארץ־ישראל לחדשים אחדים כסוכן חברת “קוק” לפגוש ולהדריך תיירים עשירים בבירות מצרים, אלכסאנדריה וקאהיר. עם זאת לא יכול להפרד לזמן רב מהמושבה וחזר אליה בכל פעם, כשעיני האכרים כלות אליו.

אך הנה בא גם אסון על ראשו של מוריס. אשתו רבקה חלתה מאוד, ובפחדה כי לא תקום ממיטתה, התחננה בפני מוריס שיוביל אותה ירושלימה, כי חפצה להקבר באדמת הר־הזיתים. הוא מילא את בקשתה ואמנם שם מתה כעבור זמן קצר. האלמן לא יכול להינחם זמן רב אחרי אשתו וכדי להפיג את צערו נכנס ראשו ורובו בעבודת הכלל. פרצה מלחמת העולם הראשונה ומוריס כנתין־אמריקה וכאיש מקובל על הקונסול האמריקאי הראשי בירושלים, יכול היה לפעול הרבה לטובת אחיו.

את הממשלה התורכית המפגרת שנא מהיום הראשון לבואו ארצה. כאשר באה בליל תשעה־באב השמועה לראשון־לציון על המלחמה שהתחוללה, וחרדה תקפה את התושבים מדאגה לעתיד, התהלך מוריס עליז ושמח בחוצות עם שני כלביו החביבים. “מה לכם? מדוע תתאבלו?”

צעק אל האכרים אובדי־העצות. "הלא הגיעו הימים שתיפטרו לנצח מהתורכי הפרא! "

והיום בו גם תורכיה יצאה למלחמה, היה מהמאושרים בחיי הקפיטן. באותו יום נתן מנת־בשר כפולה לשני כלביו ומנת־שעורה מיוחדת לסוסתו החביבה, סאת־סובין גדושה לעזו “חיה־שרה” ובביתו שתו ידידיו מהמושבה יין כמים.

כנתין אמריקה החל לפעול לטובת המושבה בעת הרדיפות מצד השלטון התורכי. הוא התגולל שבועות רבים עם העגלונים, בנסעם לעבוד את עבודת־החובה הממשלתית במדבר. בימים ההם עלה מחנה ג’מאל פחה להלחם באנגלים אצל תעלת סואץ ומוריס השגיח במדבר על העגלות והסוסים וגבה את השכר המגיע מהממשלה לאכרים העגלונים.

היה נכנס בגאון אל משרד המפקדה התורכית בבאר־שבע לגבות את הכסף המגיע, אך בעצמו ישן על חול המדבר כחבריו. כאשר הוחל בגירוש נתיני מדינות ההסכמה והעסקנים הציוניים מהארץ, השתדל מוריס להשיג תעודות נתינות אמריקאיות ובזמן נסיעתם השגיח בחוף יפו לבל יעשקו הספנים הערביים את הנוסעים.

נבואתו מראשית המלחמה נתקיימה והאנגלים כבשו את הארץ. מוריס היה למורה־דרך למחנה האנגלי בעברו ביהודה. אחרי־כן מכר את ביתו וכרמו בראשון ־לציון והתישב בירושלים. חי חיים חסרי־דאגה, התהלך בחוצות ציון והוכיח בשפת־אמה ובדברים כדרבנות כל איש שעשה עוול או רעה בעיר־הקודש.

פגשתיו בניו־יורק. אני נסעתי לקאליפורניה מארץ־ישראל והוא חזר מקאליפורניה לעבוד בשיטת־העבודה הקליפורנאית בארץ. עוד לפני הפגשנו בניו־יורק החלפנו מכתבים בינינו, כי בהיותי עוד בארץ התענינתי בחברת “האכר־הצעיר”, אשר יסדו צעירים יהודים משכילים באמריקה. הם למדו עבודת־שדה והתעתדו להיות אכרים טובים בארץ. דוב קליי היה אחד החברים המסורים ב“האכר־הצעיר”, ועמו באתי בחליפת־מכתבים על תנאי העבודה בקאליפורניה ובאיזו מידה הם מתאימים להכשרתנו אני. בבואי אתו במגע בהיותי באמריקה, נודעו לי פרטי חייו הראויים להקבע לזכרון.

קליי נולד במושבה יהודית ברוסיה בסביבת מליטופול ונעוריו ועלומיו עברו עליי בשדה וביער. הוא קיבל חינוך טוב ולמד, מלבד שפת־האם, עברית, רוסית וגרמנית.

בהתחזק תנועת “פועלי־ציון, ברוסיה, נספח אל המפלגה. הויכוחים הסוערים על ה”נוסח הפולטבאי" של,חסידי בורוכוב" והנוסח המינסקאי של “פועלי־ציון” לא סיפקו את רוחו של הצעיר השואף למעשה ופעולה והוא עזב את רוסיה ונסע לפאריז. צרפת הפוחזת לא משכה את לבו ובלי אגורה בכיסו נסע כפועל באנית־משא לקנאדה. עשה זמן כפועל נודד ועבר ביער בקרדום. מקנאדה הגיע ברגל אל ארצות־הברית. שנים אחדות נדד באמריקה, עבד עבודות־עיר שונות ובשנת 1908 נכנס את בית־הספר החקלאי היהודי שבעיר ואודביין. בעת החפשית מעבודתו, שקד אל ספרי בוטניקה וכתבי־עת חקלאיים והתכונן להיות מומחה ואכר למופת בארץ־ישראל. בהיווסד חבורת “האכר־הצעיר” הצטרף אליה ונסע לקאליפורניה, שאקלימה ונטיעותיה דומות לאלה שבארץ, למען השתלם. שני מקרים מחייו בקאליפורניה, שסח לי בין יתר הדברים, נחרתו בלבי ואת האחד אמסור בזה.

בעת הראשונה לא זכר את יהדותו והיה חבר שווה לכל בני המשפחה הבינלאומית המגוונת של פועלי החוות והאחוזות באמריקה. ואולם פעם אחת הזכירו לו כי יהודי הוא, זאת אומרת: ברייה מיותרת בעולם, ודבר זה לא שכח עוד. המקרה העליב אותו עד שרשי נשמתו וכך היה המעשה. בבוקר אחד גמרו בנאים בחווה בנין אסם גבוה מאוד לאגירת מספוא לחורף. הבנאים, בירדם מהחומה, קלקלו במקומות רבים את הסולם, בחשבם שאיש לא יצטרך עוד לעלות למעלה. מעתה היתה סכנה חטפס בו והפועלים שהיו במקום־המעשה בעת גמר הבנין ידעו זאת. כאשר נגש מנהל החבורה ושאל: "מי נכון לעלות להתיר את הסולם? " לא ענה לו איש. הוא שאל שוב בלי לקבל מענה. אז שם בפועלים את עיניו, בחן את פני כל אחד מהפועלים הינקים, האיטלקים, הספרדים, המכסיקאים ועמד אצל קליי. נעץ בו את עיניו ואמר לו בקול מלגלג: “הנה קליי, הוכח נא את גבורתך היהודית וטפס ועלה למעלה להתיר את הסולם”.

– "לא נאה היה לי להתנגד בדיבור להצעה. אימצתי את לבי ובהחלטה נמרצה, או בזהירות

רבה, טיפסתי בסולם השבור על למעלה, התרתי אותו וקשרתי את חלקיו בחבלים. בעלותי וברדתי לא הייתי בטוח שארד בשלום. ואולם אומץ־רוחי וזהירותי היו בעזרי. כאשר הגעתי למטה קיבלוני הפועלים בקריאות הידד. גם לאחר שעות לא יכול לבי להרגע, וכאשר פגשתי אחר־הצהרים את המנהל לבדו, שאלתיו לסיבת בחרו בי, היהודי האחד, להעמיד את נפשי בסכנה. הוא ענה לי בגילוי־לב ובפשטות:

“אומרים כי היהודים הם פחדנים. חפצתי להיווכח אם אמת הדבר. ושנית, עמדה לפני השאלה: חיי מי יקרים יותר וחיי מי עלי לשמור יותר, – של הנוצרי או של היהודי? – של הנוצרי יקרים בעיני הרבה משל היהודי”.

"דבריו דקרוני בבשרי כמחטים, ובקול רוטט מהתרגשות אמרתי אליו:

"ועתה נוכחת כי היהודים הם פחדנים ובלתי־פחדנים כבני כל עם? "

“כן, עתה ראיתי כי יש יהודים רוכלים מכל המינים ויש יהודים כמוך”.

"פניתי אליו בכעס ואמרתי:

"הכן לי בערב את חשבוני ואת השיק שלי. איני יכול להוסיף לעבוד אצלך. אתה שונא אדם, חיי יהודי זולים לך משל נוצרי ולכן איני רוצה לעבוד עוד אצלך ".

" המנהל פיט נעלב מדברי והחל לבקשני שלא אעזוב את ההווה ואשאר בה. והוא יעלה לי את שכרי, ישימני לסגן מנהל על המכסיקאים. עזיבתי את החווה היתה בשבילו הפסד, כי בידיעתי את עבודות השדה, את הטיפול בבהמות ובמטעים הבאתי לו תועלת רבה. ועוד מעלה מצא בי: בזמן שכל פועלי החווה, בקבלם שכר שבועות אחדים, נדדו הלאה באמרם: “אמריקה רחבה וגדולה”, – נשארתי אני כפועל קבוע וידעתי את הנעשה בחצר, באורוות ובשדה.

"הוא הוסיף להפציר בי שלא אעזוב את המקום והבטיח שיעלה את שכרי אך עניתי לו באופן קטיגורי:

" אני אמנם יהודי, אך בכסף לא תקנה אותי. מחר עם עלות השחר אעזוב את המקום".

לא חפצתי עוד לדבר עמו והוא רכב לו למקום אחר בחווה. עם עלות השמש עזבתי את החווה, מקלי בידי, צרורי על שכמי ונדדתי הלאה עד שהשגתי עבודה מחדש". – –

זו תמצית סיפורו של דוב קליי. ביום נסעו מאמריקה לארץ ליויתיו אל האניה עם עוד חבר אחד מ“האכר הצעיר”. הזהרתי אותו שהמציאות הארצישראלית הפכה אותו במידה מרובה מחלומותיו אך אל יגרום לו הדבר מפח־נפש. דוב קליי צחק לי ולדברי ולחץ את כפי בידו הגסה. הראה לי בבטחה את המכונות הקאליפורניות שהוביל עמו לארץ.

אחרי זמן מה נסעתי מניו־יורק לקאליפורניה ולא שמעתי דבר על קליי ומעשיו, אבל הייתי בטוח שהוא המוכשר והחרוץ הצליח לשכלל את שיטת העבודה החקלאית בארץ. וכפי שנוכחתי אחר־כך לא שגיתי במשפטי. חזרתי מקאליפורניה, חדשים אחדים לפני פרוץ המלחמה העולמית, ובעברי בגליל התחתון, פגשתי את קליי בלכתו ברגל מהעיר טבריה אל חוות כנרת. הוא לא השתנה כמעט, פניו היו בריאים ושזופי־שמש בעמק גינוסר כבעמק הביקרספלדי בקאליפורניה, שבו עבד קליי. אבל סבר־הפנים של הנודד האמריקאי חלף מעליו. אחרי ששאלתי אותו על חייו בארץ, חלומותיו ומעשיו, ענה לי בנחת של אכר:

“היודע אתה מה? מדברים אנו תמיד על בית ומולדת הדרושים לנו. ואולם היום, בלכתי מטבריה לחוות כנרת, בדרך אל חוף־הים, תפוס להלך־נפשי ושקוע במראה עיני. בהרים שמעבר לכנרת ובים היפה עצמו, בהחילי להתקרב אל מושבתי ובראותי אותה מרחוק משתרעת נגד עיני, הרגשתי כי המושבה הקטנה הזאת היא ביתי, מולדתי. הרגשתי כי יש לי מולדת, קטנה אבל טובה ויקרה. אינני מתכוון לומר שלעמנו יש כבר בית־מולדת, אינני משלה את עצמי. לעמנו אין עוד פה מולדת וכל העם אינו חושב עוד על דבר זה ואולם אנחנו, אני ואתה מבני ישראל המשתוקקים למצוא בית־מולדת בשבילם, מצאנו אותה – קטנה אך טובה ויקרה” .

דוב קליי היה לאכר במושבה מנחמיה על גדות הירדן, הכניס את מכונותיו האמריקאיות ונקט שיטות קאליפורניות בעבודה. האכרים שצחקו בזמן הראשון למעשיו וחידושיו, עשו אחרי־כן כמוהו. שדותיו נתנו הכנסה גדולה יותר. הוא רצה להיות למופת לאכרים. הוא עבד בעצמו את אדמתו ולא השתמש כלל בעבודה שכירה. בכל זאת היה מצב משקו טוב מזה של משקי כל האכרים. בחצרו שרר סדר, שדותיו היו מעובדים, את פרתו חלב בעצמו, ובמה נחשבה לקליי חליבת הפרה הארצישראלית האחת לגבי ארבעים פרות קאליפורניות שחלב בידיו? – –

אמנם קשה היה להיות אכר במשטר התורכי, וקשה עוד יותר היה לו להיות אכר־רווק, בלי אשה שתנהל את משק הבית, תגדל עופות ותעשה את עבודות הבית. – אך דוב נשא אשה, התמסר עוד יותר למשקו ונהיה לאכר מופתי. בא הגורל הטראגי והשבית פתאום את כל מעשיו וכוונותיו של האכר החרוץ הזה.

המלחמה העולמית פרצה. רוב הקונסולים של מדינות ההסכמה, המגינים של הישוב היהודי בימים ההם, יצאו את הארץ, והישוב, וביחוד הגלילי, הופקר. שודדים ערביים ארבו למושבות וציפו לרגע־כושר, כדי להתנפל על המושבה האחת או השניה למען החריב הכל. הם החלו לפשוט עם חמוריהם וגמליהם על השדות. רמסו את התבואה או קצרו אותה והובילוה אתם.

באחד הימים קרא השלטון הצבאי בטבריה את הגברים מהמושבה מנחמיה להרשם לעבודה בצבא. הגברים, וקליי בתוכם, יצאו לטבריה. הדבר נודע לשייך השודד, שכן המושבה, שבינו ובין אכרי מנחמיה שרר סכסוך בגלל גניבותיו התדירות. גברים, מלבד זקנים וילדים, לא נשארו במושבה. בשביל השייך היתה זו שעת־כושר להתנפל על המושבה. וכשבא הערב, צרו עליה השייך ואנשיו. שני שומרים, שעברו במקרה במושבה, ראו את הסכנה הצפויה והחלו להגן עליה. אחר מטר היריות של המתנפלים נחסמו מוצאי ומבואי המושבה במכונות הקצירה והדישה הגדולות, בעגלות ובאבנים. כשאזלו הכדורים של השומרים וראו כי המצב נעשה מסוכן, – קלע אחד מהם ישר אל השייך, ראש כנופיית השודדים, והפילו מתבוסס בדמו. המתנפלים, בראותם כי מנהיגם מת, נבוכו והחלו לסגת ולעזוב את המושבה.

קליי ואכרי מנחמיה, בהיוודע להם בטבריה על ההתנפלות, חשו לשוב הביתה. קליי אץ לפנים – על מושבתו התנפלו, על ראש אשתו מרחפת סכנה… הוא רץ ונשקו בידו אץ לפנים – על מושבתו התנפלו, על ראש אשתו מרחפת סכנה… הוא רץ ונשקו בידו בליל־החושך. ברוצו התנגש עם קרובי ההרוג, אשר נשאו את החלל וצמאו לנקמה. הם רצחו את קליי באכזריות־נקם ואת גופו השליכו, העלימו. שלושה ימים ושלושה לילות חיפשו החברים בגליל את גווית דוב קלייב ואדים ובגאיות ועברו בסירה לאורך הירדן. ביום הרביעי משו בעזרת ערבי את הגוויה מהירדן, כשהיא נפוחה מהמים וקשה היה להכיר כי הוא הוא קליי בעל השרירים ורחב־הכתפיים. הביאו אותו אל קבר ישראל על גדות הירדן.

(תרמ“א־1881–תרפ”א־1921)

…הרחק מדרך המלך, בחדר קטן וצר, שכן האדם היקר והסופר הבודד – י. ח. ברנר, אתו אפשר היה לשוחח, לפניו אפשר היה לספר ולגלות בלי מורך־לב ובושה – את הכל, אדם פשוט, צנוע. אך תמול חלפה רוחו כסות־זוועה בין דפי “הפועל הצעיר” או “האחדות” ושמה את מדברנו לחרדה. ועתה ניצב לפניך שקט ובהיר, ובבת־צחוק של ענוות־חן הוא משוחח עמך שיחת־חבר נאמנה, שלווה, מנחמת ומעודדת. אתה נפטר ממנו שלו ובטוח. רוח היאוש סר מעליך, ענני השחור נמוגו: יש עוד אדם בעולם, חי וישר, אח סובל וטוב, היודע ומבין הכל, – וטוב לך שלמצער בבדידותך אינך בודד.

אכן, נשמה גדולה שכנה בקרב האיש הזה, אשר לא פסקה מכאוב את מכאובי זולתה, מתבוע השכם ותבוע את גזילת העני מידי עושקים עריצים ואת עלבון החלש הנרמס ברגל החזק. אב אוהב ורחמן לכל אשר שערי האהבה והרחמים נעולים בפניהם.

אל ברנר התיחסה משפחת העובדים בארץ כאל אחד מהם, ויאהבוהו. זו לא היתה אהבה חסופר בגלל קסם לשונו, אשר בהעלם הקסם תעלם גם האהבה. זו היתה אהבה פשוטה ובלתי אמצעית, כאהבת אח אל אחיו אשר גורל־חיים אחד לשניהם ואשר האחד מהם, מסיבות נפשיות ידועות, משיג את החיים הללו השגה מקפת ועמוקה יותר. כזאת היתה אהבת העובדים לברנר. הם אהבוהו למרות שלא נהג בם סלסול, אף לא נמנע לרוב מהגיד את האמת, עם כל העוקץ המר והממאיר שבה, – בפניהם. הם אהבוהו, כי דברי מוסרן יקרו להם מכל דברי ליטוף וחנף, כי ידוע ידעו אשר דבריו נובעים ממקור נאמן וטהור – מקור הצער והאהבה.

הוא היה רוח הסועה בקרב המחנה. ויש אשר ממשק כנפיו היה נקפא הדם, אך יש שהצית בך את אש־המרד. הוא לא נתן מנוחה לאלה, ששאננות־השובע היא משאת נפשם. אך יותר מלזולתו לא נתן מנוחה לעצמו, לנפשו. הוא היה אותו בעל־תשובה נצמחי, החושב לתומו כי אין לך בעולם חוטא ופושע גדל ממנו.

בחייו הפרטיים לא ידע קורת־רוח גדולה יותר מאשר לגרום קורת־רוח לזולתו. חברים־פועלים או תלמידי בתי־הספר, שהיו נוטים מזמן לזמן לחטוא בכתיבה, היו נושאים אליו את ראשית ביכורי פרי עטם, בלי מורא, כאל חברם הסופר מכבר הימים. הם הרגישו מראש בהתנהגותו התמה והפשוטה, תמה ופשוטה לפעמים עד לאכזריות. בבת־צחוק נדיבה, אך בלי צל של ביטול, נטל מיד הטירון את כתב־ידו ואם מצא בו איזה ניצוץ, וניצוץ בלשונו של ברנר הריהו – אמת, מיד בטוח היה הצעיר המאושר, כי עתידה יצירתו בזמן מן הזמנים לראות אור באותיות של דפוס. אמנם הטירון נצטווה עוד לעבוד – להעמיק את התוכן, לצרף את המחשבות, לחזק את ההגיון וגם לשכלל את הצורה, – אולם בסוף דבר שמו של המחבר הצעיר יתנוסס שחור על גבי לבן. מובן שבעת הצורך לא היה נמנע ברנר מהטיף מוסר: אסור לכתוב, כשאין צורך בדבר; יש לעבוד, לחיות והרגע המבוקש בוא יבוא. סתם יופי – אין בו אמת, אין נפש. אינו כדאי. מותר לקרוע, גם לשרוף. אין דבר, יבוא הרגע הנכון.

יוסף חיים ברנר

צער העולם היה עצור בקרב נפשו של ברנר ובחבלי געגועים ערג ונהר לבבו לחיים עבריים בריאים וטהורים. מטוען צער וגעגועים אלו, ניצב כצור איתן בקרב המחנה וחזק את הרוחות. קרא השכם וקרוא לעבודה וליצירה. כן פעל ועבד האיש ברנר שלוש־עשרה שנים רצופות, מהיום הראשון לבואו אל הארץ עד האחרון ברגעים האיומים לחייו.

ארץ־ישראל היתה בשבילו התקווה האחרונה – היחידה והאחרונה, לא מפני שהכל היה שפיר, כי מי כמוהו היטיב לראות ולב מי כלבבו הנאמן כאב על הפגמים והמגרעות אשר מלאה בהם תקוותנו זו? – ארץ־ישראל נעשתה לו התקווה היחידה והאחרונה, כי מעבר לה לא היה מקום ללכת, ואדם כברנר לא יכול היה לקבל מצב לאין־מוצא – –

במה, איפוא, מתבטאת ציונותו? כיצד ואיזה דרך בא לארץ הסופר יוסף חיים ברנר?

בשנת 1904–1905, מיד אחרי הקונגרס האוגאנדי וכמחאה נגדו, התחילה העלייה לארץ, ולאחר התפרצות פרעות־אוקטובר ברוסיה גדלה העלייה עוד יותר. טובי הצעירים קמו ועזבו את רוסיה ועלו אל הארץ להגשים את משאת נפש העם בחייהם הפרטיים בעבודה בכרם ובגן ובכל עבודה גופנית אחרת. העובדים הללו מצאו בארץ קומץ קטן של אכרים, אלה שהיו לפנים חלוצים ונהפכו לבסוף לבעלי־אחוזות זעירים חניכי התמיכה ומוקפים המון עבדים־ערביים; הרכוש העברי, ולרוב הנפש, מופקרים לכל שודד ורוצח ו“עם התחיה”, נקרא בפי שכניו בשם המגונה “ולאד־אל־מות”…

בעת ההיא וקבוצת חלוצי־העבודה, מפלגת הפועלים הראשונה בארץ־ישראל בשם “הפועל הצעיר”, יצאה (בשנת תרס"ח) אל הצעירים העבריים שבתפוצות הגולה בקול־קורא, בו גילתה את האמת המרה על מצב הישוב בארץ. קראה להתעורר, לקום, לעזוב את ספסלי הלימודים בבתי־הישיבה, בגימנסיות, באוניברסיטאות ולעלות אל הארץ לעבוד את עבודת העם.

לקול הקורא הזה נענה ראשונה י. ח. ברנר בשורת מאמרים נלהבים ב“הזמן” הוילנאי. בהשפעת הקול־הקורא החי אשר פרץ מעמקי לב העובד העברי בארץ, התחיל לגמול בברנר הרעיון שהעסיק את מוחו עוד זמן רב קודם לכן – להזניח את עבודת הספרות ולעלות לארץ־ישראל להיות שם לעובד־אדמה. הסופר הנודד ברנר בא לידי מסקנה, כי אין תקווה ועתיד לספרות העברית בגולה כל זמן שלא יהיה לה קרקע ויסוד מוצק בארץ מולדת, במקום שהשפה תהא מדוברת בחוצות ושהספרות תוכל לגדול ולהתפתח מתוך חיי עם בריאים וטבעיים. ויסוד כזה מוכרח להווצר בכוחו ואונו של העם ולא בכוחות זרים.

צריך, איפוא, להזניח את העט ולאחוז במעדר.

*

וברנר עוזב בחשאי את הגולה, ועוד יותר בחשאי, כמעט בהסתר, כדי להמנע מפגישות חגיגיוּת, הוא בא אל הארץ, יורד, אך לא בנמל יפו – קלחת הפוליטיקה והעסקנות, כי אם בנמל חיפה, לרגלי הרי הכרמל. משם הוא מפליג ברגל בדרך של שמונה שעות הליכה לחדרה ועושה בה את הנסיון הראשון, נסיון של סופר משכיל ורגוז־עצבים ליהפך לפועל חופר במעדר. ברנר רואה את עצמו בזמן הקצר הזה מאושר שעלה בכוח רצונו להגשים את שאיפתו בחיים.

זולת זאת נוכח הסופר י. ח. ברנר במקום החשוב שהספרות העברית תופסת בארץ. שומע את הדיבור העברי החי מפי ילדי המושבה, ולבו מתמלא גיל בשבת הראשונה אחרי ימי עבודתו הוא מבקר את מורה המושבה, מוצא אצלו ספריה קטנה של ספרים עבריים לקטנים ולגדולים, שביניהם גם כתביו. וברנר רואה ומרגיש בפעם הראשונה בחייו, כי יש בעולם הרחב והגדול נקודות־מושבות קטנות בארץ־ישראל ובהן דרישה טבעית לספר עברי, קורא עברי חי…

ש. דיין, שנזדמן לו לעבוד בידרה עם ברנר, מספר עליו ועל ימי עבודתו הראשונים כדברים האלה:

"לפני שתים־עשרה שנה, בערך, חפרנו בורות לנטיעה באחד הפרדסים בחדרה. העבודה נמסרה לנו בקיבולת. צריכים היינו לעשות מספר גדול של בורות בעומק של מטר מרובע כל בור. המחירים היו בינוניים: פועל רגיל היה מרויח עשרה גרושים; המצטיינים היו משתכרים עד מג’ידיה¹ – 8 בישליקים² ליום.

בהזדמן אלינו פועל חדש, היינו מעמידים אותו בשורה מיוחדת.

באחד הימים בא לעבודה צעיר חדש ובעל פנים עגולים ובתנועות מרושלות החזיק במעדר. הועמד בשורה והתחיל לחפור.

בורותיו היו משונים, חסרי המידה הדרושה, כבורותיו של כל חדש. ביום הראשון השתכר 4 מטליקים³. הוא התעצב.

ניחמנוהו והסברנו לו, שזה גורלו של כל חדש ובלתי מנוסה, אבל לכשיתמחה ישתכר כאחד מאתנו. כעבור ימים אחדים התחיל להשתכר 8 מטליקים ליום. מצב־רוחו הוטב.

והנה ביום אחד נוספו לנו עוד פועלים לקיבולת זו. בבוא הפועלים הנוספים, נמצא ביניהם אחד שהכירו ובפני כולם קרא: " הלא אתה הנך ברנר! "

רפו ידיו של ברנר, נשמט מהן המעדר.

החברים סבבוהו, לא נתנו לו מנוחה. התרעמו על התחפשותו, ביקשו ממנו הרצאות, הציעו לסדר לו נשף של קבלת־פנים; כל ההצעות הללו ציערו אותו, מצב רוחו הורע. סודו נתגלה והוא עמד לעזוב את המושבה.

פעם אחרי־הצהרים, בשעות המנוחה, כשהיינו מתגוללים על רצפת מטבח הפועלים ולא יכולנו להרדם מעקיצות הזבובים, ראיתיו עומד על־יד צעירה אחת, שכבסה את חולצת חתנה ובכתה חרש. ברנר דיבר אליה רכות:

"אל תבכי! צעירה, שחתנה משתכר 8 בישליקים ליום בחפירת בורות, צריכה להרגיש את עצמה מאושרת "…

הוא עצמו הספיק כבר להסתגל לעבודה, התחיל להשתכר יותר משמונה מטליקים ליום ואף התחיל להרגיש את עצמו מאושר יותר בארץ". – –

אולם ימי אשרו של ברנר בעבודת־אדמה לא ארכו הרבה. העבודה הקשה של חפירות בורות, אשר לא נוסה בה מעודו, תנאי־החיים של הפועל באותם הימים, היחס המיוחד מצד העובדים אליו כסופר, למרות התאמצותו להשתמט מזה, ועל הכול – הירידה החמרית והמוסרית ששררה אז בארץ – התחילו מרגיזים את רוחו. חרד מרבצו הארי. אשר ניסה לשוא לישנו בהלמות המעדר. וברנר חוזר להחליף את זה האחרון בעט. את המעדר אמנם הזניח, אולם חייהם של המאושרים אשר עבדו בו ועבודתם נעשתה להם לטבע, החיים הללו נחרתו עמוק בלבו ולהם הקדיש את עטו בארץ.

אחרי־כן, בשכבו בבית־החולים המיסיונרי בטבריה, נזכר ברנר בלב דואב ובגעגועים רבים בימי עבודתו הראשונים בארץ, ורשם ב “מכאן ומכאן” :

"האדמה, הרצה כל־כך מהר, לא הספיקה במשך הזמן הזה להסב את השמש אפילו שתי פעמים, ואני הבריה החולה, הספקתי להתרחק מאותם הימים מרחק כל־כך גדול. – פלאי הטבע!

"כן, לשוות לפני את כל רטט הדבר לא אוכל, לא אוכל… אבל להלבישו בדברים פשוטים וקצרים, כמדומה, שזה לא יקשה עלי כל כך…

“כן, הדבר היה פשוט: מקור אכזב בפרט ובכלל. החלום הפרטי על השנוי בחיי עצמי, על השיבה אל אם־כל־חי, על החיים והעבודה בחיקה ועל המוות הקל לרגליה בבוא חליפתי – אותו החלום, אשר יותר משדיברתי עליו, – הגיתי עליו ברטט ובבושה לפני עצמי – זה החלום שנפתר מיד לא־טוב: במשך של איזה ימים נוכחתי כי לא אני האיש וכי, ברצון או שלא ברצון, עלי יהיה לשוב לעבודת עטי; להתפרנס ממנה. והחלום על רפואת הכלל על ידי האחדים מאלף כמותי, שיבואו לשם ונאחזו בארץ ויבנו, ושעם חדש יצוץ מתוכם – החלום הזה הופרך מאליו עם הרשמים הראשונים. עוד במבוא שערים היה כתוב: מן הפחת אל הפח, משנאה לשנאה, מחוסר־יסוד לחוסר־יסוד. אמנם בתחתיות הלב היה ידוע כמעט הכל מראש – וביחוד בנוגע לכלל, לטבעו ולמצב הענינים – והרבה, לכאורה, לא התעיתי בשוא את נפשי ובכל זאת – המציאות, כנראה, תמיד קשה היא גם מן הדמיון היותר שחור” .

כפי שהזכרתי כבר, ירד ברנר אל הארץ לא ביפו, מרכז התנועה עם עשרת אלפיה היהודים ומוסדותיה העבריים, שישוב הערבי מרגיש בהם ומתחשב בהם מאוד. ברנר ירד מעל האניה בחיפה הערבית־הנוצרית, במקום שהיהודים נמצאו אז במספר קטן והישוב העברי החדש התחיל להכות בה שרשים רק בשנים האחרונות שלפני מלחמת 1914. בבוא ברנר לארץ היה הישוב העברי בחיפה בלתי ניכר והערבים הביטו אז על היהודים החדשים בעין רעה. ב“מכאן ומכאן” הוא מספר על רשמיו הראשונים בארץ לאמור:

"בערב הראשון אני יוצא לטייל. איזה שבילים צרים, נפתלים ונאלחים! אבל אמונה גדולה מחלחלת כי באתי ל “ארצי”. – מן המושבה הקרובה באים שני פועלים עברים רוכבים על חמורים ומטפחות לבנות על ראשיהם. מטפחות חבושות באופן משונה, מקומי. רגע אחד נדמה לי: זהו! עולם חדש! אולם עד שאני עומד ושמח, התנפלה עלינו מאותם המשעולים המאוסים חבורת שקצים ערביים בקלסה, המעשה הישן־נושן: יאהוד… " האכה אכה, רבותי?! " – נצנצה בתוכי הרגשה אמיצה וגאה, הרגשה של איש הנמצא בארצו, אלא שמיד הזכירוני מלווי, שבתוך עיר שכולה נכרים ורובה נוצרים אנחנו…

"ובכן.. שוב.. יש עוד מין נכרים בעולם, שצריך לסבול מהם.. גם מאלה המזוהמים צריך לסבול!

“ובכל זאת התאמצתי.. ובכל זאת נסיתי להשלות את נפשי ברגשי ארץ מולדת…”

על יחסו הבקורתי של ברנר אל “הפועל” שבו יעיד פרט זה, העתונים בחוץ־לארץ עשו פרסום רב לעובדה וכתבו על “הסופר העברי המפורסם י. ח. ברנר, אשר קם פתאום ועזב את הגולה ועלה לארץ־ישראל ונהפך לאיש עובד האדמה”, ובדומה לידיעות כאלה. ידיעות מעין אלו היו מרגיזות אותו עד תהום הנפש. אחר־כך, בימי המלחמה, בהיותי באמריקה, כתבתי רשימה באידיש על חיי ברנר בארץ־ישראל. כשהגיעה הרשימה לידו ומבטו נתקל במלים – "לאנג האבען ניט געדויערט ברנר’ס גליקליכע ארבייטס־טאג אלס פעלד־ארבייטער ".. רעמו פניו פתאום ובאנחה אמר: “כן.. כן.. לאנג האבען ניט גידויערט די טעג. און וי לאנג האבען זי ידען יא געדויערט? – רוצה אתה לעשות את הרושם כאילו תקופת־זמן ידועה אמנם חיה חייתי כעובד־אדמה. אם כן תואיל, איפוא, להעיר כשתוציא את רשימותיך בקובץ מיוחד, כי ימי עבודתי המאושרים כעובד־אדמה היו לא יותר משישה ימים ספורים, אף לא יום אחד יותר”.

ברנר עוזב את חדרה ויוצא ירושלימה לבקש שם עבודת כרך, בסיתות אבנים בבנינים, בהאמינו, משום־מה, שאל עבודה זו יסתגל יותר מאשר לעבודת־אדמה.

בלי מצוא עבודה בירושלים, הוא אוחז בעט וחוזר אל עבודתו הספרותית. הוא מקבל אז את הזמנתו של עורך העתון " הפועל הצעיר" להשתתף כעוזר ראשי, וכאחד שסודות המערכת גלויים לפניו הוא מתחיל לגלות מעט־מעט את נגעי הישוב.

ברנר מסייר במושבות ומתוודע אל קבוצות הפועלים. את ביקוריו עשה, כדרכו, בהסתר כמעט. נדד מעיר לעיר, ממושבה למושבה. נכנס ויוצא כעבר־אורח שנזדמן במקרה, בלי הפנות אליו תשומת־לב. לרוב היה משרך את דרכו ברגל בחולות הלוהטים ביחד עם שאר פועלים וסתם אנשים מן העם. מעולם לא התאכסן בבתי מלון גדולים, ואף לא בקטנים, כי אם באיזו פינה חבויה, במעונו הבודד של פועל עברי, או בסוכתו הדלה של שומר בכרמים. וכך, תוך טיולים כאלה, הוא הולך וחוקר את מצב הישוב, נכנס לבית מישראל, מתבונן אל אורח חייו, חודר לפינה נידחת ומציץ לסדק אפל, מאזין ומקשיב לשיחה, להגה ולבכיה עצורה. וכל זה, לא על מנת למסור אחרי־כן דין־וחשבון רשמי, כי אם לו, לעצמו, לנשמתו – לשם השלמת חשבון־הנפש שלו ולשם שיתוף עם נפשות כל אלה, שהשקר והזיוף תועבה היא להם.

כשחומרי־השריפה מצטברים ביותר, והלב יצר מהכילם, הריהו, כאותו הר־געש, מתפרץ בשאגה בצורת מאמר מעין ב" פעם המאה" (מפרפורי נפש אחת). קורע את מסווה השקרים ומרגיז את מנוחת השאננים. מראה את התהום בהרחיבה את לועה לבלעם חיים…

אין מעמד לנפשו, אין מנוחה לרוחו הסוער, יען דבר אין עוד בארץ אשר ירגיע את רוחו וישכך את זעמו.

ברנר גר זמן מה בירושלים, בירושלים קרתא דשפריא, והוא משוטט כל הימים ברחובותיה ובסימטותיה הצרות. מתחקה על חייהם הריקים והתפלים של יהודי החלוקה, שהם רוב התושבים היהודים. הוא מבקר יום־יום את שכונת מאה שערים, מקום מקורם של רוב היהודים החיים ללא עבודה ומשלוח־יד, ואת התורה עשו קרדום לחפור בה. ממלאים את הישיבות, מתנדנדים על הגמרות ולומדים תורה שלא לשמה, כי אם לשם הפרס של התמיכה מן הכספים הנקבצים בתפוצות הגולה. ברנר מסתכל על הגופות הצנומים הללו, אל פניהם החיוורים ללא טיפה של דם מרוב ישיבה על ספסל בין ארבעת הכתלים, ללא אויר בריא וללא קרן אור שמש. הוא צופה אל חיי היהודים הללו בירושלים, עיר התורה, שמספר ישיבותיה גדול והלומדים בה רבים. הוא כותב באחד הגליונות הראשונים של “הפועל הצעיר” בימים ההם: “נזדמן לי לראות את ההמון הירושלמי בהצטופפו פעמיים: בקוננו ובעלזו. המון זה הוא העם שבתוכו אני יושב כעת וצריך אני להגיד (לעצמי), שההמון הירושלמי האדוק הלז הוא הנורא בין כל המוני עם ישראל בכל תפוצות הגולה אשר ידעתי. מתהלך אני לפעמים ב” יידישע געסיל" בימי השבתות. לכאורה יש ילדים עדינים, נחמדים אפילו בפניהם הערים ביותר ונעימים בציציות הנגררות מטליתותיהם הקטנות והבולטות; נפגשים גם בחורי־ישיבה, עם פני מעונים מלאים עומק… ברם, אבות אותם הילדים הנחמדים בהתאספם יחד –

נורא! והתאספויות כאלה ראיתי שתים בימים האחרונים: של תוגה ושל שמחה. הראשונה, הנוגה, היתה בפטירתו של ר' חיים ברלין. העדה האשכנזית יצאה ללוות את גדולה. איזה קיבוץ של צורות, תלבושות, העוויות. איזה קיבוץ ניקלה ורודף אחרי לא־דבר! נהרו זקנים עם פרחחים ודיברו בקול: “ממלא מקומו”… “התבל”… “חוץ לארץ”… הדיין… הממונה… אדרעסין… והנושאים את המת צעקו בקול קהה, נשכר, פראי, מלאכותי!… “אוי, לנו, נתיתמנו!… אפילו לא מצוות מלומדה, אפילו לא התחפשות אסתטית”.

למראה הדברים האלה הוא נבהל מעצמו, ישיבתי בארץ נראית לו פתאום כסתירה עמוקה בחייו והוא קורא בקול מלא ייאוש; “ולמה, איפוא, אני מחזיק עוד בקרנות המזבח ההרוס? אלך ואהיה לריקא בפאריז הסואנת, או נודד־לילה בלונדון האפלה…”

אולם ברנר, כאיש הזעם האמתי, שבלעדי חיי־עם, חייו אינם חיים, איננו עוזב את הארץ, אינו נעשה לריקא בפאריז הסואנת ולא נודד־לילה בלונדון האפלה, כי אם נשאר בארץ למרות הכל.

אחרי זמן מה תוקפים אותו הרהורים של זקן שעזבוהו כוחותיו. פעם, בשובי אתו מהלוית מת (פועל קרוב לו); ואנו עוברים אז על חוף ים יפו, העיר לי ברנר בקול נוגה. “יתכן” אמר, “יתכן מאוד, שפה אי־אפשר לחיות, ואולם מוכרחים להשאר פה, פה מוכרחים למות, להרדם… אין לעמנו מקום אחר על פני האדמה”…

אולם הרהורי־היאוש הללו על המתהווה בארץ־ישראל הנם רק מקריים לגבי ברנר ותוצאה מתנאי חייו הקשים מאוד בימים ההם. עודנו צעיר אז, כבן שלושים ומשהו, מלא חיים, אהבה ורחמים לכל נדכה וקשה־יום ולכל מבקש חיים והצלה.

אחרי שהוא עוזב את העיר ירושלים, הוא פונה שוב אל המושבות. אולם בפעם זו הוא מבקר רק במושבי הפועלים. יש שהוא רואה פועל בשובו עם ערב מן השדה ובהתירו את הפרדות מן העגלה. ברנר מסתכל בעבודתו זו, הנעשית בידי הפועל העברי באופן רגיל וטבעי, והדבר עושה עליו רושם כביר מאוד ואינו יכול לשכוח אותו. מפעם בפעם הוא פולט: “אכן עוד יש בקרב עמנו צעירים בריאים וטובים כאלה, ואנוכי מתלונן” – – בחורים חלוצים כאלה, שהוא רואה אותם חורשים וזורעים ונוטעים ושבים בריאים ועליזים מעבודתם, מפיגים את יאושו.

הוא מתישב במושב הפועלים עין־גנים, הסמוך לפתח־תקווה, ושם מתקשר ומידבק עוד יותר בחיי העובדים. בשקידה ובמרץ, שרק ברנר מסוגל להם. הוא מתחיל לכתוב את מאמריו הפובליציסטיים בשאלות הישוב השונות וגם על חיי ההמונים שבגולה. אולם אינו מסתפק בכתיבת מאמרים בלבד. הוא קורא הרצאות על סופרים ומשוררים שונים והמון שומעיו־מעריציו גדל והולך מפעם לפעם. להרצאותיו היה ערך חינוכי רב בשביל צעירי הארץ והוא עובר ומרצה בכל מושבה שנמצא בה איזה קומץ של פועלים עבריים. אך יש אשר, בדברו על פרץ סמולנסקין או על יהודה ליב גורדון, והוא מגיע בהרצאתו אל העובדה, שבניו של הראשון עזבוהו, או על שאלת היאוש של השני: “למי אני עמל?” – ניטל לפתע הדיבור מגרונו: – “קשה עלי הדיבור” – הוא מתפרץ פתאום בקול היסטרי וכובש את ראשו בין זרועותיו וכל יצורי גוו רועדים. כן עוברים רגעים מספר עד שוב אליו רוחו והוא ממשיך את הרצאתו. אולם יש שלא היה יכול להבליג על בכייתו והיה מוכרח לתמהונם וצערם של שומעיו, לעזוב את האולם בלי לכלות את הרצאתו.

הרצאותיו היו רגעים יפים ובהירים בחייו הקשים של העובד העברי בארץ.

מפני סיבות משפחתיות עבר ברנר לדור מעין־גנים ליפו. שם במרכז העולים המרובים מצא לו כר נרחב יותר לעבודתו כסופר ומרצה. אחדים מצעירי יפו, פועלים ומורים, מיסדים קבוצה של “חובבי הבמה העברית” וברנר נעשה לאחד מעוזריה הפעילים. הוא מתרגם בשביל הבמה מחזות אחדים מחיי היהודים. עובד בלי־ הרף, מתאמץ בכל כוחו להקנות את הדיבור העברי החי למשחקים שלא היו רגילים בו ביותר. וכל זה עשה בלי לקבל טובת־הנאה חמרית.

הנני נזכר באפיזודה טראגית אחת מחייו, שלא תשכח מלבי. הדבר היה בלילה, ביפו, אחרי הצגת המחזה “יעקב הנפח” של דוד פינסקי, בתרגומו של ברנר ובהשתתפותה של המשחקת רבת־הכשרון ליזה וארון בתפקיד של תמרה. אני עבדתי אז בחווה חולדה וסרתי ליפו לבקר בהצגה. לאחר ההצגה הזמין אותי ברנר אליו לישון. מעונו נמצא על החולות שבין נוה־צדק ונוה־שלום. שעה או שעתיים אחרי חצות־הלילה, כשנרדמתי תרדמה עמוקה, עייף ויגע מהחצי הראשון של יום־העבודה ומהחצי השני של הליכה ברגל מחולדה ליפו, הקיצותי פתאום לקול ממרר בבכי. מתוקף שנתי לא יכולתי להבחין מאין עולה הבכי. מיהרתי אל החלון ופתחתי את התריס להווכח אם לא נמצא מישהו בחדר, אשר לא השגחתי בו מתחילה או שנכנס בשעה שכבר הייתי ישן. מה נדהמתי, כשנגלה לפני ברנר, הוא עצמו, כשהוא יושב על יצועו העשוי קרשים וארגזים של נפט, מחזיק את ראשו פרוע־השער בשתי ידיו. נבהל חרדתי אליו ושאלתיו:

“ברנר, ברנר מה לך? אתה חולה?”

סוף־סוף הוברר לי מתוך דבריו כי סיבת הבכי היא, שמנחם גנסין וליזה וארון עוזבים את הארץ וה“במה” תשאר בלי שני המשחקים החשובים. לאור הירח הבהיר, שהציף את חלל החדר הקטן, ראיתיו בישיבה טראגית־משונה זו, ומודה אני, שמוזר היה לי לראות את ברנר, נזיר כל אחיו הסופרים – שהיופי לכאורה, לא תפש אצלו מקום, קם מאוחר בלילה לשפוך דמעות שליש על העדר תיאטרון אצלנו.

ואולם לא יכולתי לחשוד בו גם בסנטימנטליות. ואמנם כעבור ימים אחדים, ובה“פועל הצעיר” מופיע מאמר מאת י. ח. ברנר ואני קורא בו באריכות את כל אשר גמגם מתוך דמעות באותו לילה

“בואו, בואו וראו: כמה מכאיב הדבר, כמה עניים אנו ומה חדלים אנו בחיינו כאן – – – חיינו! – משחק מר ואכזרי נעשה בנו הפעם! איזה מאן־דהוא התגרה בנו: הרי יש אפשרות, הרי כבר הגיעו לאיזה מדרגה – ולא!.. שחוק הגורל, שחוק גורלנו המר והמציאות שלנו הנוראה… כותב הטורים האלה אינו סנטימנטלי, רבותי. נלקחים! בתוקף־יד ההכרח! בתוקף אימת חיי הגיטו! ואנו עזובים, דוויים וחסרי־כל. וידנו קצרה להושיע. ואם יש לפעמים, ובמקרה, תהיינה לנו שעות אחדות של תענוג אמנותי עברי – מיד בוא יבוא הצער, וילווה את כל אחד ואחד מאתנו לביתו”.

התרשמותו הקיצונית ממקרים כאלה, ומכל־שכן, מענינים שהיו תוכן כל חייו ושנלחם עליהם במסירות־נפש ממש, משפיעה סוף־סוף, ובצורה קשה, על מצב בריאותו. הוא לקה בשיתוק הגוף, הרגלים פוסקות מהשמע לו, ואחדים מידידיו מעלים אותו הגלילה להתרפא בחמי טבריה. בטבריה נעשה מצבו קשה עוד יותר ואז העבירו אותו אל בית החולים המיסיונרי המקומי.

לאשרם של ידידיו ומקורביו נרפא ברנר ממחלתו אחרי שכבו חדשים אחדים בטבריה. בריא ומלא כוחות־יצירה חדשים הוא שב לעבודתו הספרותית, מתבונן ומקשיב לכל הנעשה ומתרחש בעולמנו, כותב ורושם, כדרכו, בכל עוז־רוחו את מאמריו ו“ציוניו” על החיים ועל הספרות שבארץ ובחוץ־לארץ. וכך עוברות שנים על שנים וברנר ה“פסימיסט”, ה“הכופר”, ה“הורס” נעשה לתושב הארץ הקבוע. אמנם בודד ומבודד, אף רחוק קצת מתחום המושב הקבוע של תל־אביב, אבל קרוב וקשור בכל נימי ישותו צמאת־החיים אל חיי העם ואל משאת נפשו.

*

בשנת תרפ“א, ביום כ' כ”ד ניסן (2.5.21) בימי הפרעות ביפו מצאוהו מוטל בדרך יפו למקווה־ישראל. הוא נרצח רצח אכזרי בידי הפורעים הערביים.

מה היה ברנר לעולים־החלוצים נוכחתי בפועל בליל השלישי במאי 1921. כשהגיעה הידיעה האיומה על מותו האכזרי לוינה, במקום שנמצאתי אז במקרה יחד עם יותר מאלף חלוצים בדרכם לארץ־ישראל, היו הכל כהמומי־רעם, ותהום של צער אילם היה שפוך על הפנים. ראיתי את הקהל הגדול הזה, שנמצא בבית החלוץ (הקסרקטין הישן לצבא האוסטרי), ונדמה לי כי הנה עוד מעט וזעקת־שבר תתפרץ מהמון הלבבות ורגזו חומות הבנין וכל אשר מסביב."

קבר האחים בבית הקברות הישן בתל־אביב ברחוב טרומפלדור, שבו נטמן י. ח. ברנר

(תרט“ז־1856–תרפ”ב־1922)

בדמותו של זקן הפועלים בארץ־ישראל, אהרן דוד גורדון, יש לראות לא רק אישיות כבירה במובן חברתי ואינדיוידואלי, כי אם סמל חי של עם, אותו “עם־אדם” העתיד, – ובסגנונו של גורדון – המוכרח להוולד בארץ, סמל העם היוצר את יצירת חייו.

ספר תורת־החיים של גורדון הוא קודם כל פרשת חייו ועבודתו, עבודת איש־הטבע בארץ־ישראל, ורק כפירוש מקיף וכולל לחיים אלה יש לראות את מאמריו ומכתביו עשירי־התוכן ועמוקי הרעיון, שנתפרסמו בעתונות הפועלים: “הפועל הצעיר”, “הארץ והעבודה”, “בשעה זו”, “מעברות” ועוד.

תושבי עיירתו אובודיבקה, פלך פודוליה שברוסיה, יודעים לספר הרבה על האדם הנפלא הזה, על אורח חייו, על פעולתו כציוני הראשון בעיירה, על הבנתו והסברתו לאחרים את הרעיון הציוני על־פי דרכו. והדרך היחידה והמיוחדת לא. ד. גורדון, היתה מעט־מעט דרכם של רבים, אשר ניצוץ עצמיותם המקורית־העברית לא כבה בם וחוש ההתרשמות הבלתי־אמצעית מן הטבע לא שותק בם לגמרי…

ידעו תושבי אובודיבקה לספר על גורדון, שהתהלך בימי שבת עם אחיו היהודים האדוקים, אל בית־אלוהים ברגש. בו בזמן ידע להתהלך באחווה ורעות גם עם משכילי הדור הצעיר ו“אפיקורסיו”, להתחקות על שרשי חייהם, הלך־רוחם, מחשבותיהם ושאיפותיהם. כן יספרו על גורדון אהובם וחביבם של תינוקות של־בית־רבן, שככל משורר בנפש ידע את השביל הנעלם המוביל אל היכל חייהם, המלאים תום, אמון וענוות חן, להשתעשע ולחיות עמם כאחד מהם.

ואולם יותר מהם יודעת לספר משפחת הפועלים בארץ על גורדון הפועל, או על “גורדון הזקן”, מחולל הרעיון הגדול של “דת־העבודה” בארץ־ישראל ; יודעים לספר עליו הרבה אף אותם הפועלים הקרובים אליהם, שמסיבות שונות לא יכלו להשיג את המאור הגדול שבהשקפת עולמו העברית־אוניברסאלית.

ברגש קודש אני נזכר בפגישתי הראשונה עם א. ד. גורדון וברושם אשר עשה עלי האיש הפלאי.

ימים אחדים אחרי ראש־השנה, באנו קבוצת חלוצים, בחורים ובחורות, מרוסיה באניה “רוסיה” לארץ־ישראל. וקשים היו לנו הימים הראשונים במושבה פתח־תקווה. השגת עבודה היתה עולה לנו בעמל ובקושי רב. ערב־ערב היינו מוכרחים לנוד מבית לבית לבקש מאת אחינו האכרים עבודה, ועבודה אצל אחינו אלה, שהעסיקו כל־כך הרבה ערבים, לא היתה בשבילנו. לילה־לילה, ספוגים הרהורי יאוש, ולרוב גם רעבים, היינו שוכבים לישון, בחלמנו בשנתנו על לב ריקן חלום בני־עם שבים לגבולם…

אהרון דוד גורדון

בימים של חוסר־עבודה היתה קבוצת החלוצים שלנו משוטטת בחוצות המושבה ובין פרדסיה כסיעה של נשמות ערטילאיות בלי מצוא את תיקונן… אחד החלוצים שקדם לנו בארץ, בעל־משפחה, הזמין אותנו אל ביתו לשתות תה. כשנכנסנו אל ביתו – חדר קטן ודל – מצאנו שכוב על גבי ארגז־עץ איש בא בימים והוא חולה קדחת. חזות פניו המפיקים אצילות העידה מיד כח לא פועל פשוט הוא האיש השוכב לפנינו. אחרי שאילת שלום מצדו תוך שמחה לבואנו, ובהוודע לו, אחרי שיחה קצרה אתנו, על היאוש המקנן בלבנו בדבר עתידנו בין אחינו האכרים, התחזק הזקן וישב על המיטה־הארגז, בלי השגיח במצב בריאותו הרפה, והצליח בן־רגע בכוח אופטימי בריא וברוח אמונה של נביא קדמון לפזר את ענני התוגה והיאוש. שיכורים ולא מיין, זמן רב אחרי חצות־הלילה קמנו כולנו נלהבים כאיש אחד ונחל לרקוד בעוז ובהתלהבות. נדמה לנו כי הארץ, השמים עם כל צבאם יצאו לחול יחד אתנו את מחולו של חברנו החדש גורדון.

הוא לא נאם לפנינו נאומים, לא כתב בשבילנו מאמרים. רק באור פניו, בקולו החי ובמבטו הבהיר והמלא אהבה ואמון־עולם השפיע עליה שנהפך בין־רגע לאחרים. גם אחרי־כן, ברגעי חיינו הקשים, היה צילו מלווה אותנו תמיד…

עיקרי תורתו של גורדון מה הם? פרוגראמה במובן המקובל, ש“עמודיה מיוסדים על אדני־מדע” ומחוזקים בדבריהם המפורשים של גדולי הסוציאליזם, – לא בה היה כוחו למרות, או יותר נכון, דווקא מפני ששבילי התורות הללו היו נהירים לו עד מאד. תורת גורדון היא זעקת הדם של אחד מבחירי העם המעטים, אשר העמיק והיטיב להרגיש את הצער הנוקב ויורד עד עמקי־תהום של אסון העם. במשך אלפיים שנה נסתתמו בפני העם הזה צינורות השפע הטבעיים, ויהי לעם של טפילים המקננים בגופות עמים זרים וגם “איש בשר זרועו יאכלו”…

באחד ממאמריו הדנים בשאלה זו כותב גורדון את המילים הללו, הפשוטות אך מרובות־ההוראה, לאמור:

“והאמת, האמת הפשוטה, האמת בלי “חכמות” אומרת ברור, כי החיים על עבודת אחרים, כי הפרזיטיות בכל צורה שהיא, אפילו אם תיתן לה את הצורה היותר אסתטית, אפילו את תטהרה בק”ן טעמים על פי כל התורות שבעולם, איננה יכולה לשמש יסוד ל“צדק מוחלט”, או אפילו לצדק שאינו מוחלט, ובכלל לכל אותם הדברים הטובים הנכנסים לאינוונטר של מוסר היהדות. האמת אומרת: בזעת אפך, או יותר ברור: בכוח ידיך תאכל לחם, אם רודף צדק אתה, אם אדם מוסרי אתה!"

זולת החטא הגדול, שאנו חיים בתפוצות הגולה, ובמידת־מה עוד בארץ עצמה, על עמל זרים, רואה גורדון חטא ואסון לא פחות בהשתקעותנו בכרכים ובהתרחקותנו מן הטבע. עובדה זו הביאה כבר הרבה מבעלי התיאוריות אצלנו לחשוב לאחת המוסכמות שאינן צריכות ראיה, כי גם בארץ בלי הכרך ועבודת הכרך, אי־אפשר לו לעם העברי להיבנות.

למצדדים בתיאוריות כאלה של חיי־מכונה בתוך אויר־כרכים, אף לאחר כל השכלולים שאומרים להכניס בם, יש לו לגורדון רק תשובה אחת והיא מוגדרת בהיתול דק ועוקץ, במלים מעין אלו: "כי תבואו אל הארץ ולקחתם את תיאוריותיכם אשר הבאתם אתכם מארץ גלותכם, וטיפסתם ועליתם על ראש צור זקוף והשלכתם אותן אל תהום הים. מחרשה, או כל כלי אחר, אשר תעבוד בו עבודת הגוף – ועבדתם ועבדתם… או אז אחרי־כן תרדו, והתרחקתם מהעיר ויצאתם השדה חרש בלי אומר ודברים, ולקחתם מעדר, ונפקחו עיניכם, אשר היו טחות עד עתה מראות, וראיתם את עצמכם, והארץ תראה אתכם…

אכן, לא לתיאוריה זקוקה הארץ העזובה והשוממה, כי אם למעשים ולפועל־כפיים, לעבודת־גוף בתוך הטבע, במקור ראשון של החיים. עבודה זו מפתחת את השרירים ומפיחה רוח חיה ובריאה, מעוררת אותנו ומחזקת בנו את התשוקה הטבעית ואת הטעם הטבעי לחיים שלמים. ממילא מכפרת היא בזה על עוונותינו ועל עוון הדורות הקודמים אשר חטא חטאו באונס או ברצון בחייהם אשר לא היו חיים".

"חיים אנו מבקשים ", קורא גורדון במאמרו “עבודתנו מעתה”, "אנו מבקשים, לא פחות ולא יותר, חיים שלנו ממקור חיינו, מטבע ארצנו, פרנסת הגוף ופרנסת הרוח, כוח חיוני ושפע עליון מן המקור החי הזה. באים אנחנו אל ארצנו להקלט בקרקענו הטבעי, שנעקרנו מתוכו, לינוק בשרשינו מן המזון אשר באדמה ולשאוף בעלינו מן המזון אשר ברוח ומכוח היצירה אשר בקרני האור. אולם אם העמים האחרים, החיים על אדמתם, יכולים לחיות איך שהוא, – אנחנו, שנעקרנו משרשנו, מוכרחים להכיר את הקרקע ולהכשיר את הקרקע, שאנחנו באים להקלט בו, ולדעת ולהבין את תנאי האקלים, שאנחנו באים לצמוח ולפרוח ולעשות פרי. אנחנו הקרועים מהטבע, אנחנו ששכחנו כבר את טעמם של חיים טבעיים, – אנחנו מוכרחים, אם חפצי חיים אנחנו, לבקש יחס חדש את הטבע, להתחיל חשבון עמו. אנחנו, שהיינו הראשונים שאמרנו “כי כל העמים ילכו בשם אלוהיו”, “לא ישא גוי אל גוי חרב” – וחדלנו מהיות עם, – אנחנו, בבואנו לקבוע מחדש את מסלולינו בגלגל החיים של העמים החיים, מחוייבים לדעת למצוא את מסלולנו הנכון, מחוייבים לברוא עם חדש, עם־אדם, שיש לו יחס אנושי, אחוותי אל יתר העמים, שיש לו יחס עליון, יחס של חיים ויצירה אל הטבע ואשר בו, כל כוח היסטוריתנו, כל הצער שנתגבש בנשמתנו הלאומית כאילו דוחף אותנו לצד זה. כל החלל התהומי הריק, שנתהווה בנשמתנו להיותה קרועה ומרוחקה מהטבע, תובע את זה. ואת הדחיפה האחרונה, המכרעת, נותן לנו הרגע החי, שאתה מרגיש בו עקת שאול של שעבוד נעלם ופרפורים כבירים של חירות אנושית המקשה להיוולד. מתרחש דבר־מה בעולם הגדול וגם בעולמנו אנו, הבאים כביכול להוולד מחדש, והרי הוא כאילו אומר “אתם צריכים להיות הראשונים”.

והחובה לעבוד חלה על כולנו בלי יוצא־מן־הכלל: בגברינו ובנשינו, בנערינו ובזקנינו, מן הקטן שבקטנים ועד הגדול שבגדולים. הכל חייבים לפי תורתו של גורדון להדבק בחיי עבודה בחיק הטבע, ואפילו על ביאליק, המשורר העברי האחד ששירתו זכה בעיניו, הוא אומר:

“לו היה ביאליק פה, עובד וחי חיי עבודה וטבע (שהרי באופן אחר לא ישיג בשלמותו מה שיש לו פה להשיג), ושר לנו את שירת העבודה וחיי העבודה, – כי עתה הייתי נותן בעד זה את כל שיריו!”

לחלוצים בין אלה אשר עלו כבר אל הארץ וידיהם עושות בעבודה בשדות ובכבישים, ובין אלה העתידים לבוא, אין גורדון מבטיח את אשר אין להבטיח. לדעתו, אין אדם יכול לערוב לנו, כי העבודה בשדות יהודה והגליל תחיה ותשחרר את העם כולו. אין מתנים תנאים בעבודת העם, כי היה יהיה הדבר כך ולא אחרת. עבודתנו צריכה ומחוייבת להיעשות בלי תנאים מראש. חובתו של כל בן מסור לעמו היא, לעבוד ולעמול בלי־הרף ובלי מנוחה. היציאה מן הגלות להעשות לעובדים בתוך הטבע, הפיכתם של בטלנים, לבלרים, סרסורים וכל מיני בעלי “מלאכות חפשיות”, לחורשים וזורעים ונוטעים – לעובדי־אדמה, – בזה לעצמו רואה כבר גורדון את מתן־השכר הגדול. המונים כאלה של עובדים חלוצים, אשר יתפרנסו ויחיו על עבודתם תוך שמחת־יצירה, הנם הקול־הקורא החזק והממשי, וממילא החודר ביותר אל לב העם השרוי בגולה, לעוררו לתחייה ממשית.

וכשתנועת החלוצים לעבודה בארץ תתפשט, ולקולם יבואו עוד אלפים ועשרות אלפים נוספים הרי השגנו כבר לא־מעט וחלק מעמנו השיג את מטרתו לחיות חיי עם בריא ועומד ברשות עצמו. ואם אפילו אותו הקול־הקורא מעל הרי יהודה והגליל לא ימצא הד בלבות־האבן של רבים מבני הדור, מ“מתקני העולם” שלנו, גם אז לא נורא הדבר, ושום ספקות או עצבות של יאוש אינם צריכים לרפות את רוחם וידיהם של העובדים בארץ. להיפך, במשנה־עוז ומרץ עלינו להמשיך את עבודת־הקודש והעומדים מרחוק סופם לבוא בעל־כורחם.

לא לבכות ולקונן, כי אם לעבוד בלי־הרף עד שיבקע הקול, קול־המעדר הישר והנאמן, ופרץ, ועלה, והתפשט על פני רחבי־הגולה, ודפק על דלתו של כל בית בישראל, וחדר ודפק על לבו, להעירו ולעוררו לעבודת העם!

ואשר ל“מתקני עולם” המשוטטים בכל עם ומדינה, אותם האורחים הבלתי־קרואים לחתונותיהם של עמים זרים ועוזבים את עמם בעת צרה ומצוקה; הללו מכתתים רגליהם להמציא תיקון לנשמה החוטאת של העולם, בלי הבין ושים אל לב, כי אי־אפשר להמציא תיקון לנשמת־עולם בעוד נשמתם הם לקויה. אכן, אש מפיו אכלה מדי דברו על “מתקני עולם” שבנו.

בבהירות של הגיון פילוסופי מגלה גורדון את התהום האיומה, הרובצת בין הלאומיות שלנו ובין אותה סוציאליות שלוקחה בהקפה מ“שלהם”: "בלאומיות. – אומר גורדון באחד ממאמריו הדנים בשאלה זו – יש מומנט קוסמי¹ – הוא רוח הטבע של ארץ מולדת האומה, שנתמזג ברוח האומה, וזה עיקר. זה מקור החיים והיצירה, מקור השפע העליון של האומר. בזה ההבדל בין אומה, גוף קיבוצי חי ויוצר, ובין חברה, מקור השפע העליון של האומה. בזה ההבדל בין אומה, גוף קיבוצי חי ויוצר, ובין חברה, גוף מיכני מתנועע ועושה. וזה כוחו של המומנט הקוסמי שבלאומיות. שונה בתכלית הוא הסוציאליזם. הסוציאליזם נולד תוך תגבורת המדע והטכניקה מצד אחד והקפיטאליזם מצד שני. הוא, כביכול, בן בין־השמשות, בן המעבר מצורת חיים שעמדה על הרוח של ימי־הבינים, על הרגשות, האמונות והדעות של תקופת הבערות, לצורת־חיים לאומית חדשה ומושכלת – הוא ההיפך מהלאומיות. הוא עומד כולו על הטכניקה והתעשייה, בעוד שהלאומיות עומדת על החיים והיצירה. לפיכך הסוציאליזם כל־כך ברור וחלק, קל להבנה בכל חלקיו, נוח לשימוש ולבאר בו את חידת חיי האדם, מכוון יפה לתפקידו, ממש – מכונה. מה שאין כן הלאומיות או החיים עצמם. מטעם זה העמיד הסוציאליזם את תיקונם וחידושם של החיים האנושיים בעיקר על תיקון הסדר החברתי ולא על תיקונה וחידושה של רוח האדם.

"הסוציאליזם עשה עיקר את החיים החיצוניים ואת הגורמים האוביקטיביים של החיים, שהם, במידה שיהיו מתוקנים, לא רק ישביחו את החיים, כי אם גם יתקנו את האדם, אך לא התחשב במידה מספקת בגורמים הסוביקטיביים של האדם. גם בזה הבדל יסודי בינו ובין הלאומיות, העושה לעיקר את האדם, את העצמות האישית והלאומית, את “צלם האלוהים” שבאדם. מטעם זה עצמו לא ריכז הסוציאליזם את מלחמתו בקפיטאליזם בתוך העם, אלא העביר את המלחמה לשדה בין־לאומי, לשדה פעולתו של הקפיטאל וכוח פעולתו של הקפיטאל. הסוציאליזם רוקן או הפשיט בזה את העבודה מתוכנה החיוני ומכוחה הלאומי ועשה אותם לכוח מיכני, ההולך אחרי הקפיטאל, שאין לו שום כוח חיוני. לא לחינם העמידו את הסוציאליזם על המטריאליזם ועל מלחמת המעמדות.

“דבר זה בלבד, שמיסדי הסוציאליזם העמידו את החיים ואת מלחמת החיים האנושיים על צד אחד, מראה ברור, כמה מן המחשבה הטכנית יש כאן, אך בחיים אין חומר בלי רוח ואין רוח בלי חומר. כן הוא בחיי הגוף החי האחד, וכן הוא בגוף הקיבוצי החי, במידה שהוא חי ובריא. זה קריטריון החיים: כנגד כל אטום של חומר – טיפה של רוח, וכן להיפך: כנגד כל טיפה של רוח – אטום של חומר. נטיה מזה לאחד הצדדים, היא ליקוי החיים. משום כך יש בסוציאליזם – לדעת גורדון – מעוף של אוירון ושל צפלין משוכלל, אבל לא מעוף של נשר, אף לא של יונה, ואפילו לא של צפור דרור קטנה; – לא שירכה של נפש אדם חיה”. –

אין גורדון מתבייש לחזור על האמת שלו במקום שהוא רואה צורך ובנאום־הפתיחה שלו בועידה העולמית של “הפועל־הצעיר” ו“צעירי־ציון”, בפראג בשנת תר"פ הוא קורא בקול חוצב להבות זעם:

“מעם של תגרנים, חנוונים, סרסורים, ספסרים, מפקיעי שערים צריכים אנחנו להפוך לעם חי עובד ויוצר”. והוא מתחיל מונה מבראשית:

"אנחנו כבר שכחנו את טעם החיים של עם חי ושכחנו את עצמנו. חיינו בגולה אינם חיים. אנחנו עם טפילי, אין לנו שורש באדמה, אין קרקע תחת רגלינו. ולא רק במובן הכלכלי אנחנו פרזיטים, כי אם גם ברוח, במחשבה ובשירה, בספרות וגם במידות טובות, באידיאלים, בשאיפות אנושיות, כל זרם בחייהם של אחרים סוחף אותנו, כל רוח מנשבת בעולמם נושאת אותנו. אנחנו לעצמנו כאילו איננו. ממילא איננו ולא כלום בעיני יתר העמים, איננו תופשים מקום בקרבם כעם, כגוף לאומי מאוחד כחוליה, או כאבר בקרב האנושות – כי טפילים אנחנו על גופות העמים האחרים – –

כללו של דבר באין עם־אדם, אין יחיד אדם, ומי כמוני בני ישראל צריכים לעמוד על זה?" – –

העיקר, שצריך לחיות ולעבוד בתוך הארץ עצמה ולא מחוצה לה. יימצאו לנו די עובדים מחוץ־לארץ לעבוד ולהאמין בחשיבותה של העבודה, של כל עבודה ובעיקר עבודת־האדמה שהיא סם־החיים לכל עם ועל אחת כמה וכמה לעמנו. רק העבודה יכולה לשמש לנו תריס בפני הפורענויות. וגורדון מאמין ומעורר אמונה גם בלבות זולתו. “הארץ מחכה לנו”, קורא הוא בסוף נאומו הטראגי. “כל יהודי המבקש את עצמו, המבקש את החיים ואת העם מוכרח ללכת לארץ־ישראל. שם מתגשם האחוד בין האדם, הטבע והעבודה. הדרך מהגולה לארץ־ישראל. זה הסולם הנצב ארצה וראשו מגיע השמימה”. גורדון האמין באמונה שלמה, שלוּ רק רצינו, בכל כוח הרצון, כי עתה על־ידי עבודה יגיעה ומרץ בכל ענפי העבודה היינו מצליחים ממש “לברוא ארץ חדשה ושמים חדשים”. אז היינו מראים לעיני כל העולם דוגמה של חיי־טבע שאננים ובריאים ברוח של תרבות טהורה ועליונה, חפשית משוטרים ונוגשים ורחוקה משכרות ורצח וזנות, ומשאר הדברים השכיחים אצל העמים, ואשר עוד מעט יתחילו לחשוב אותם כדברים שטבע האדם מחייב אותם…

כבר הראו החיים העבריים במושבות במשך שנות עבודתנו, למרות כל התנאים הקשים שהיינו נתונים בהם, – כי מוכשרים אנחנו ליצירת חיים כאלה. העיקר – האמונה והבטחון, השנאה לכל מיני פשרות ונטיות לצדדים והבוז לפחדנות. וכן חייב להיות אדם פרטי ומכל שכן עם שלם, שאין לפניו אמתות, כי אם אמת אחת, ואין לפניו דרכים כי אם דרך אחד.

כך נצב גורדון על משמרתו, מטה לב ואוזן לכל דבר גדול או קטן שיש בו כדי לפגום ולמעט את המושגים “עם”, “תחיה” ו“חיים”, שהוא, האחד נתן להם את הביטוי השלם והמקיף.

ביום כ“ד שבט תרפ”ב נפטר גורדון בדגניה והובא שם לקבורה.

(תרט“ו־1854–תרע”ח־1918)

במחלקת האמנות בספריה הגדולה בניו־יורק, ראיתי את תמונת הצייר ההונגארי המפורסם מונקאטשי “מילטון ובנותיו”, שבה משמיע מחבר “גן־העדן האבוד”, בהיותו עיור, באזני בתו את הדברים שנכתבו לדורות בספרו הנפלא. בהסתכלי בתמונה, נישאו מחשבותי בלי־משים ליהודה ולעיר־הקודש ודמיוני ראה כמו חי את החוקר העיור שלנו אברהם משה לונץ, מחבר ספרי המדע הרבים על ארץ־ישראל, חלוץ החקירה של ידיעת הארץ, אשר גם הוא הכתיב את חיבוריו לבתו וזו העלתה אותם על הכתב.

ראיתי את לונץ פעמים מספר ורק מעט שוחחתי אתו. אבל עד היום הוא חי לנגד עיני, כבימי ראותי אותו מטייל בעוורונו ברחובות ירושלים החדשה ובחוצות הצרים והאפלים של ירושלים העתיקה. היה מהלך יחידי, בלי מורה־דרך ומנהל ומקלו בידו. פניו העדינים מאירים משמחה ומוארים בחיוך ילדותי חביב. עיניו סגורות, אך במוחו מחשבות גדולות על חקירות מדעיות נוספות, מי היה אציל־הרוח הלז, העיור בשתי עיניו, שעמל והעשיר את הספרות המדעית הארצישראלית?

אברהם משה לונץ נולד בקובנה בשנת תרט“ו. בשנת תרכ”ט, בהיותו בן ארבע־עשרה, בא ארצה־ישראל עם הוריו שהתישבו בירושלים. סיבת בוא אבותיו לארץ־ישראל היתה מכוונת, למלט את הבן, הן מעבודת הצבא והן מרשת ההשכלה שהיתה פרושה לרגלי כל עלם עברי ברוסיה. אביו, דיין בקובנה, לא רצה להגיע לידי כך שהבן, אשר הצטיין בישיבה בכשרונותיו המרובים ושמו יצא כעילוי, יצא אחר־כך לתרבות רעה.

בירושלים מסרוהו הוריו לאחת הישיבות. ראש הישיבה הכיר מיד בידיעותיו המצויינות ובכשרונותיו של התלמיד החדש. הוא התעניין בו והעניק לו זכויות יתרות לגבי שאר התלמידים. לונץ הצעיר השתמש בזכויותיו אלו ובשעות לא־יום־ולא־לילה עיין בספרים, שהיו אסורים בישיבות ירושלים איסור נמרץ.

בעודי עלם צעיר, השיאו לו הוריו אשה, כמנהג בחורי הישיבה שלא היתה עליהם הדאגה לפרנסה וקיומם הובטח מכספי החלוקה. אולם שומרי־התורה הקנאים בירושלים התחקו והריחו שלונץ הצעיר מעיין בספרים אסורים. הם החלו לרדפו ולהציק לו, ולא הועילה לו ההגנה מצד ראש־הישיבה. הוא הוכרח לברוח עם אשתו מעיר־הקודש והתישב בעיר צפת בגליל העליון. מצפת כתב מכתבים לעתון הירושלמי “חבצלת”. כשמכתבו הראשון נדפס ב" חבצלת", קוננה עליו אמו כקונן על מת, וישבה “שבעה” כאילו השתמד…

אחר זמן חזר לונץ לירושלים, אך שם לא רצו לקבלו לאחת הישיבות. למען פרנס את נפשות ביתו, נאלץ להיות למלמד. כשנודע להורי תלמידיו שהוא מן הקוראים בספרים פסולים, הפסיקו לשלוח את בניהם אליו, ועליו היה להלחם מלחמת פרנסה קשה.

אברהם משה לונץ

אף בימי המחסור הגדול ביותר למד לונץ וחקר הרבה, שנה את הספרות הגדולה על ארץ־ישראל בשפות אחרות. ביקר בספריות החשובות בירושלים וחיטט בספרים הישנים. מסעו בגליל, שבו למד לדעת את יפי הארץ, עורר בו את הרעיון להתמסר לחקירתה. ובהיותו בדחקות גדולה כמלמד נרדף, הדפיס את ספרו “נתיבות ציון וירושלים”, שפירסם מיד את שמו כמלומד. בעתונים שונים באירופה היללו מאוד את ספרו וגילו במחברו כשרון גדול במקצוע חקירת הארץ. חכמים רבים שהתענינו בארץ־ישראל, עודדו אותו להמשיך את עבודתו.

ברם, בראשית פעולתו הספרותית־מדעית קרהו האסון הגדול, אסון חייו: מרוב לימוד ועיון בכרכים הישנים־העבים, בעשותו לילות תמימים בלי אור אין מספיק וגם לאור הירח, – כהו עיניו ורופאי ירושלים פקדו עליו לנסוע חוצה־לארץ אל מומחים, למצוא אצלם מרפא לעיניו. בשנת תרל"ה נסע לעיר וינה הגדולה במקומות־המרפא. אך מה נבעת ונואש המלומד הצעיר, בן העשרים ואחת, כאשר השמיעוהו הפרופיסורים בוינה את משפטם הנורא, שעיור יהיה כל ימי חייו וכי אין תרופה לעיניו. – שוב לא יראה עוד לעולם, ככל האדם על האדמה.

מעבר לחומות ירושלים העתיקה

אכן, קינה טראגית עולה לנו ממאמרו: “אהה! אבל עיור אנכי”. ואולם האסון הגדול לא הביא לידי יאוש את לונץ והוא הוסיף להתמסר לחקירה המדעית של ארץ־ישראל. בעוורונו החל להוציא לאור את מכתב־העת המדעי “ירושלים” אשר בו השתתפו גם מלומדים נוצרים. בעוורונו השמיע באזני בתו את חקירותיו־חיבוריו לבעלותם בכתב ולהדפיסם ב“ירושלים”.

הכרך הראשון של “ירושלים” של אברהם משה לונץ עשה רושם בספרות העברית ושימש סימן ואות לתחית ישראל בארצו. לונץ היה מן היהודים הראשונים שהחלו להחיות את חקירת ארץ־ישראל, אשר בה עסקו אז מלומדים נוצריים.

מלבד כתב־העת “ירושלים” הוציא לונץ גם לוח ארצישראלי שנתי, בו צויין כל ענין חשוב שחל במשך השנה בארץ. ה“לוחות” נקראו בענין רב, והנם גם היום, בעת שהספרות הארצישראלית התעשרה בספרים מדעיים, אוצר רב־ערך לידיעת הארץ.

ואולם את עטרת עבודתו ראה בהוצאת התלמוד הירושלמי. הוא שם לו למטרה קדושה להגיה את התלמוד הירושלמי מהטעויות והשגיאות שנשתבש בהן. לשם מטרה זו עזב לונץ העיור את הארץ ונסע לארצות אירופה. ביקר בספריות הגדולות וחיפש אמצעים למפעלו. אמנם אמצעים לא השיג, אך בסכומי הכסף הקטנים שהשיג, החל בהוצאת התלמוד הירושלמי.

כותב ההיסטוריה על ירושלים החדשה יקדיש בלא ספק פרק מיוחד לאברהם משה לונץ העיור גם בשל עבודתו הגדולה למען תחית העיר. הוא היה עסקן הציבור בירושלים, אשר לא ידע ליאות. הרבה חברות ואגודות יסד. השתתף ביסוד הספריה הלאומית – “בית נאמן”. היה חבר ב“ועד הלשון” לחקירת ותחית השון העברית וחידושה. הוא היה גם אחד ממיסדי “בית־העם” בירושלים וחבר רב־פעלים בחברות האחרות, ששמו להן למטרה להחיות את ארצנו. בכל מקום היה מהאנשים הפועלים ומפעילים. הוא, העיור, פעל ועבד יותר מרבים פקוחי־עינים. את רוב כוחותיו הקדיש למוסד “חינוך עיורים”, שהוא היה מיסדו הראשי, ולמענו עבד בלי סוף והתמסר לו בכל נפשו. אזכור עד היום כמו חי, כי בבקרי בירושלים ב“חינוך עיורים” – ניהל אותנו אברהם משה לונץ העיור בין התלמידים העיורים וסיפר לנו על עניני מוסדו האהוב. הוא, שרוב ימי חייו עברו עליו בלי לראות את אור השמש יכול להרגיש בצער התלמידים מ“בית חינוך עיורים”, שנמנע מהם אור העולם.

לונץ עבד בלי ליאות כמעט ארבעים שנה, כדי לקרב את הארץ לעם ואת העם לארץ. אך רצה הגורל כי בשעה שחלום שיבת־ציון החל להעשות למציאות ובימים שוועד־הצירים עם פרופ' וייצמן בראשו נתקבלו בשערי ירושלים, ייחטף מאתנו החכם העיור. ביום החמישי, באחד־עשר באפריל 1918 ערך הישוב הירושלמי קבלת פנים לוועד הצירים ולאחר שני ימים, המוצאי־שבת, בשלושה עשר באפריל מת לונץ מיתה פתאומית.

ימים אחדים לפני מותו, בקבלת הפנים לוועד־הצירים עם פרופ' וייצמן בראשו אמר אברהם משה לונץ: “אתם, ועד הצירים לארץ־ישראל, הנכם ה”ביכורים" הראשונים ששלחו לנו אחינו בגולה. אני רואה בבואכם, את עקבות־המשיח הראשונים"…

(תרמ“ז־1886–תש”ג־1943)

ד“ר אהרון בנימיני נולד בט' חשוון תרמ”ז, בעיר גרוזנה אשר בקווקז, למשפחה יהודית מפורסמת. אבי הסבא שלו היה רב העדה הגדולה במחוז טרסק אשר בקאווקאז. אביו היה סוחר מאנופאקטורה ואחרי רדיפות על יהודי קאווקאז נדד לעיר גרוזנה. במשפחת בנימיני היו הרבה גברים שהצטיינו בגבורתם בשעת התנפלויות המוסלמים הקאווקאזיים על מושבי היהודים.

בהיותו ילד, למד הילד אהרון בחדר המסורתי את לימודי הדת היהודית ומפי מורה פרטי רכש את ידיעת השפה הרוסית. בגיל בר־מצווה נספח לאגודה הציונית המקומית עד העשותו לציוני נלהב.

כשבגר, חשב על התישבות־קבע בארץ־ישראל, ולמטרה זו נכנס לאוניברסיטה בקושטא ללמוד את תורת הרפואה ואת השפה התורכית, כדי שיוכל להביא תועלת לארץ־ישראל שהחלה נבנית.

בשנת 1910 באמצע לימודיו ביקר בארץ־ישראל, שהה בה זמן קצר וחזר לקושטא לגמור את חוק לימודיו. בקושטא התידד עם מי שנעשה אחר־כך שופט עברי ראשון בעיר העברית הראשונה, המנוח נופך, ונשארו ידידים קרובים עד יומו האחרון של נופך, שמת בגיל צעיר.

בקושטא נתידד גם עם ז’אבוטינסקי, ששהה שם כבא־כוח ההסתדרות הציונית העולמית, ונשאר קרוב לז’אבוטינסקי ולרעיונותיו עד יומו האחרון. שם נתידד עם יצחק בן־צבי שלמד באותה תקופה את תורת המשפטים בקושטא. כשפרצה המלחמה העולמית הקודמת בשנים 1914–1918, התנדב ד"ר בנימיני כרופא לצבא התורכי וביקש שישלחו אותו לחזית ארץ־ישראל, אף נשלח לחזית זו, לעיר עזה.

באוקטובר 1917, פרץ הגנראל אלנבי וצבאותיו את חזית באר־שבע ועזה, והצבא התורכי נסוג לאחור וד“ר בנימיני ביניהם. בדרך סר למושבה באר־טוביה, כיוון ששמע כי החיילים הרעבים של הדיביזיה התורכית השלישית נכנסו למושבה, וברעבונם הכו ושדדו את אכרי המושבה. במאמצים מרובים הצליח ד”ר בנימיני לרסן את החיילים המשתוללים וארגן את בני המושבה שיעמדו על נפשם.

ב־22 באוקטובר נשבה ד“ר בנימיני בידי הבריטים בבאר־יעקב. ד”ר בנימיני מסר לבריטים את רשימת הבארות שהתורכים חפרו באותו אזור וזו היתה עזרה חשובה לצבא הצמא למים. הבריטים שלחוהו כשבוי מצרימה אל מחנה הקצינים התורכים השבויים. במחנה השבויים ביקרו אצלו חברי ניל“י שהיו אז בקאהיר וקיבלו מד”ר בנימיני דין־וחשבון טראגי על זכרון־יעקב, העינויים האכזריים ועל מותה המקודש של שרה אהרונסון. ליובה שניאורסון, איש ניל“י, שלח אז ראפורט מדברי ד”ר בנימיני לאהרון אהרונסון בלונדון.

ד"ר אהרון בנימיני

לאחר ששוחרר מן השבי וניתנה לו הרשות לשוב לארץ־ישראל התיישב ד“ר בנימיני בתל־אביב, שהיתה עוד שכונה קטנה. כידידו ראש העיר מאיר דיזנגוף, האמין גם הוא כי זו השכונה הקטנה עיר גדולה תהיה. ד”ר בנימיני התחיל לדבר על פיתוח העיר כמקום מרפא ומרגוע. את חוף ימה של תל־אביב ראה כריביירה וכניצה. הוא התמסר במיוחד לחקירה יסודית של השאלות האקלימיות בארץ והחליף דעות בשאלה זו עם גדולי המדע. הוא פירסם בעתונות הארץ מאמרים רבים של שאלות התפתחותה של העיר תל־אביב וגם חוברות מיוחדות, כגון: “תל־אביב ריביירה” ועוד. כעבור זמן נבחר גם לחבר המועצה העירונית של תל־אביב.

במיוחד התעניין ד"ר בנימיני בנוער העברי הגדל בארץ וכתב את החוברת המפורסמת “ילדינו”. חוברת זו עוררה ענין רב ובאותה תקופה נתמנה לרופא הגימנסיה “הרצליה”. הוא יסד את האגודה הרפואית על שם מאכס נורדוי ופרסם חוברת “שאלת שיפור הגזע היהודי”. את מיטב זמנו מסר לחקירה על שיפור הגזע היהודי. נציין עוד לבסוף שהוא שקד בלי־הרף על עבודתו הרפואית וחיבר דברי מחקר, שברובם עוד לא ראו אור.

במשך תקופה ארוכה הכרתי הכרה אינטימית את האיש, עקבתי אחרי פעליו הרבים שנעשו בצניעות ובענווה בין העניים והחלכאים, שאהבם אהבה רבה. ד"ר בנימיני היה אחד הרופאים העממיים האהובים על הכול, מטיפוס אותם הרופאים העממיים היהודיים בגולה, אשר לא רק רשמו רפואות לחוליהם אלא גם מסרו להם מלבבם ונפשם.

לד"ר אהרון בנימיני היו חולים קבועים בעירו תל־אביב, מהמנוח מאיר דיזנגוף, ראש העיר וראשוני בוני תל־אביב, שאהבו וכיבדו את הרופא טוב־הלב ובעל ההומור הבריא, ועד לאנשי השכבות העניות שבה.

ואמנם ד"ר בנימיני היה בעיקר רופא העניים אשר בשכונות העוני. חלק גדול מהחולים שלו היה מסוג של “לא־משלמי־שכר”, וביחוד מעניי עדת הקאווקאזים, שהיה להם כאב ופטרון. וידועים לי מקרים שבביקוריו אצל חולים עניים או שירדו מנכסיהם, היה משאיר אחר הביקור חצי־לירה לקניית רפואות, חלב, או אוקיה בשר־עוף עבור החולה.

אכן, הוא היה אחד הרופאים ההומאניים, שהקפידו לקיים את השבועה, שכל רופא נשבע בגמרו בגמרו את חוק לימודיו: להגיש רפואה לכל אדם חולה, שיקרא אותו – בכל מקום ובכל זמן. וזוכר אני עובדה אופיינית אחת בנידון זה. סרתי אליו פעם לביקור ידידותי, שלא בשעת ביקורי החולים, ומצאתיו נרגז מאוד.

“מה קרה לך, הד”ר בנימיני, מדוע תרגז כל־כך?" שאלתיו.

“איך לא ארגז”, השיב. “חזרתי עתה מחולה מסוכן, פאציינט חדש שביקרתיו בפעם ראשונה. בחצות־הלילה הרגיש קצת ברע. רופאו הקבוע לא היה בתל־אביב. בני המשפחה הלכו לקרוא לרופא שגר בשכנות, והלה סרב ללכת לבקר חולה מסוכן בטענו שהשעה היא חצות… ולא הלך, והשאיר את החולה המסוכן בלי טיפול רפואי עד אור הבוקר. הייתכן כדבר היה בין הרופאים?!” צעק ד"ר בנימיני בהתרגזות רבה. “הלא החולה יכול למות עד אור הבוקר, והיכן האתיקה הרפואית שלנו?! היתכן כדבר הזה בתוככי העיר העברית הראשונה?!” –

אכן! יקצר המצע אם נרצה להוסיף ולפרט עובדות מחייו הישרים של האיש הלבבי ובעל המזג הקאווקאזי, שבלבו היה זיק אנושי לכל אומלל וסובל.

נפטר בתל־אביב ביום י“ג תמוז תש”ג (16.7.43).

(תרנ“א־1891–תרע”ט־1919)

“יוסף בוסל טבע בים כנרת. עכשיו מתעוררת אצלי שנאה אל הכנרת”. – את הדברים האלה, האופייניים ליחס של מוקירי בוסל למותו הטרגי, כתבה שרה צ’יזיק אל אחותה. איך לא לשנוא את ים כנרת, אם בלע באכזריות את העובד הישר, הצנוע, רב־הפעלים, אשר לא ידע ליאות, אחד המעטים במשפחת החלוצים, שדיברו מעט ועשו הרבה?!

יוסף בוסל היה מראשוני הפועלים, שעלו אל הגליל־התחתון, זנחו את יהודה הרועשת ואת משק הנטיעות ובחרו בחיים הקשים והשקטים של משק הפלח. חברי קבוצת דגניה, וכל אלה שהכירו את בוסל מקרוב וידעו את עבודתו ופעולותיו בשנותיו האחרונות עד מותו, – אומרים שרק בזמן האחרון “נתגלה” בוסל בכל גודל נפשו. אני ראיתיו בחייו ובעבודתו עוד בעת הראשונה לבואו אל הארץ, לפני עלותו לעבוד בקבוצת דגניה.

הבחור הנלבב והמסור, יוסף בוסל, נולד בעיירה קטנה ברוסיה ולמד בחדר. עוד בהיותו צעיר, כמעט נער, והוא כבר ציוני, היה לנואם ולמחנך של האגודה הציונית מבני־הנעורים אשר יסד. אבל בהיותו ישר־מבט על החיים ואיש־אמת ביחס לעצמו, הכיר שעליו לעלות לארץ לעבודה ממשית. בן חמש־עשרה עזב את עיירתו על ציוניה ומשכיליה ונסע אל המושבה נובופולטאבקה ללמוד את עבודות השדה ולהכשיר את עצמו לחיים בארץ. כאשר למד לחרוש, לזרוע ולנטוע, עזב, לערך בשנת תרס"ז, את רוסיה ובא ארצה. עבד בזמן הראשון ברחובות וגם היה שומר בכרם.

לפני עלותו לגליל עבד זמן־מה גם בפתח־תקווה. הוא האמין בצורך של כיבוש העבודה במושבות יהודה, – כיבוש כל העבודות ע"י פועלים עבריים: “מן העבודות האינטליגנטיות היותר ‘יפות’ עד לטיפול בזבל בהמות”. והוא קיים את דבריו הלכה למעשה. מאורע קטן שאירע לו בעבודתו, עורר בו את הספק בדבר אפשרות כיבוש העבודה במושבות המשק הפרטי. וזה הדבר:

עבדנו בפרדס עבודת עידור, העבודה הקשה ביותר בארץ. היו בין הפועלים יהודים אחדים וכמניין ערבים. בעל הפרדס, מתנגד לעבודה עברית, קיבל באותו יום פועלים עבריים אחדים וכמניין ערבים. בעל הפרדס, מתנגד מושבע לעבודה עברית, קיבל באותו יום פועלים עבריים אחדים, כי חסרו ערביים. יחסו אלינו בזמן העבודה היה יחס של רחמנות מהול באי־רצון: “לא לאנשים אינטליגנטיים כמוכם לעבוד עבודה קשה כערביים”. “אין כל חשבון לשלם שכר גבוה יותר לפועל עברי”, חזר ואמר. אנכי, שהייתי בארץ שנים אחדות, ידועים היו לי יפה דיבורים כאלה, ודברי הפרדסן לא השפיעו עלי. לא כן יוסף בוסל שהיה חדש בארץ. הוא קשר שיחה ארוכה עם האכר וטען בשבח הפועל העברי, הראוי ששכרו יהיה גדול משכר הערבי, כי מסור הוא ונאמן, שומר על הנטיעות, מפני שהוא מחשיבם כרכוש לאומי, בו־בזמן שהערבי הוא עצל ושונא את המושבה ובכל עת־מצוא ירע לאכרים ולמושבתם. האכר גיחך בשמעו את דברי בוסל וביטל אותם באמתלא, שעוד לא התנסה די־הצורך בחיי המושבה והוא מחווה דעה בענינים שאינו בקי בהם.

יוסף בוסל

השיחה היתה בזמן ארוחת־הבוקר. אחרי הארוחה לקחנו את המעדרים על כתפינו ונכנסנו אל הפרדס לעדור. עמדנו בשורה אחת, שלושת היהודים ועשרת הערביים. על־פי רמז, שקיבלו, כפי הנראה, מהפרדסן, החלו הערביים להזדרז בעבודתם, מיהרו בעידור כיד ההרגל הטובה עליהם, למען הוכיח כי לא נוכל לעבוד כמוהם. החלו להוציא אותנו באופן זה מן השורה.. העבודה היתה קשה לבוסל, כי עוד לא נוסה בעבודת העידור בפרדס, אך הוא חגר את כוחו ועבד יחד עם כולנו, לא פיגר, כי יקר וקדוש היה לו רעיון כיבוש־העבודה, ואיך יסכים שחלש הוא בעבודתו מהערביים?

היום היה יום חם, רוח לא נשב והזיעה ניגרה מעלינו. הערביים אצו־נחפזו ואנו אחריהם. סחטנו את כותנותינו והמשכנו את העבודה. כשעה לפני עת־הצהרים נגש אלינו בעל הפרדס ושם עין בעבודה. לא די היה לו מה שעשינו עד כה. בידעו את הפסיכולוגיה של הערביים, ובחפצו שידחקו אותנו לבסוף מן השורה, זרז אותם עוד יותר בהבטיחו להם ‘בּאקשיש’, מעט ממתקים לארוחת־הצהרים. הערביים הריחו בּבאקשיש ואצו עוד יותר, עבדו כשדים, וכל הזמן שרו בתרועה: “שלוש אוקיות חאלבה” (הבּאקשיש המובטח). המעדרים נעו בידיהם כקשתות המנגנים. בבהלתם פצעו את גזעי העצים במעדריהם. אני ועוד פועל עברי השתדלנו לבלי לפגר. אבל יוסף בוסל השליך את המעדר ויצא את השורה.

כועס־למחצה (לא ראיתיו אף פעם אחת כועס לגמרי) פנה אלינו, שנחדל מיד מעבוד, כי אסור להשתעבד לפסיכולוגיה של הערביים, אשר בעל־הפרדס, המנצל, קנה אותם בממתקים. בוסל הראה לבעל הפרדס על גזעי העצים הפצועים. הפרדסן נוכח כי אמנם כמה עשרות עצים פצועים במעדרים, וקנס את הערביים – לא נתן להם את הבּאקשיש שהבטיח. אחר־הצהריים המשכנו את העבודה, אך יוסף בוסל לא עבד עוד, מדאבון־לב על שיטת־העבודה הזאת והיחס מצד בעל הפרדס לעבודה העברית. הוא עזב אחרי מאורע זה את משק המטעים ביהודה, הלך לחדרה ומשם לגליל, ואת רעיון “כיבוד העבודה” החליף ב“כיבוש האדמה על־ידי העובד העברי”.

בגליל הצטרף לקבוצת דגניה והתמסר לה בכל נפשו עד היותו זמן קצר לאחד מעמודיה. הוא עבד בשדה, שמר, עסק בהנהלת הקבוצה, בצרכי ציבור בעת־הצורך. קדח, החלים ושוב תקפתהו הקדחת. עבד כשמונה־עשרה שעות ביממה ושבע־רצון מחייו. אחרי שנה, כאשר באתי מיהודה לגליל ועברתי את דגניה, אמר אלי יוסף בּוסל, בפגשי אותו בשעת העבודה: “ליהודה ולעבודת יהודה לא אשוב עוד. עבדתי פה שנה תמימה עבודה שקטה. היא היתה קשה בראשונה, אבל הורגלתי אליה ונוסיתי בה”. התבוננתי בפניו, והנה שלווה בלתי־רגילה היתה שפוכה עליהם. בדבריו הפשוטים על העבודה היתה אמונה עמוקה, ואני ה“פּסימיסט” מיהודה קינאתי בו.

דגניה בראשיתה (אום־ג’וני)

כן עשה בּוסל את דרכו בשקט, במסירות וברצינות. על יחס החלוץ לעבודה בארץ הביע את דעתו בדברים כאלה: “לנו אסןר לראות את עצמנו כגדוד־עבודה, שהעם צריך לתת לו את הכל, כמו שנותנת הממשלה לצבאה. לנו אסור לדרוש משכורת ממישהו, עלינו לדרוש מעצמנו, כי אין אנו ממלאים תפקיד בשביל אחרים כי אם למעננו”.

בזמן המלחמה היתה העבודה הציבורית רבה בקבוצה הקטנה דגניה, ולרוב נפלה על שכם יוסף בּוסל. צריך היה להבטיח בחיטה ובלחם את מושבות המטעים של יהודה. אחרי־כן בא הגירוש מיפו, ושוב מלאו ידי בּוסל עבודה. למראה הדלות והעוני, שבהם היו שרויים הגולים שבאו לטבריה, אשר מחסור ומחלות שררו ביניהם, עזב את עבודת־השדה ונכנס לועד־ההגירה הזמני בטבריה. בראותו את סדרי־העזרה הגרועים ששררו בטבריה, דרש שהעזרה תנתן לגולים בצורת עבודה שימציאו להם במושבות. הוא שאף במיוחד להציל את הילדים היתומים מאוירת הקבצנות וקבלת התמיכה ורצה לחנכם לעובדים מועילים. מלחמתו זו לא עלתה לו בנקל אבל ידיו לא רפו.

הוא אסף ארבעים יתומים מחוצות טבריה והביאם אל המושבה מנחמיה, למען יחיו בסביבה של עבודת־שדה ובאוירה טבעית. בּוסל דאג מעתה בלי ליאות והפסק לילדים ולכלכלתם. מצא מקור לכסף להוצאות והתאונן שהיום רק בן עשרים וארבע שעות, שאינן מספיקות לו… הוא לא אמר די בפעולה האחת ואסף בחוצות טבריה חמישים יתומים נוספים וסידר אותם במושבה סג’רה. באופן זה רצה לאסוף את אלף יתומי הגולים, שהתגוללו בטבריה בלי השגחה ועזובים לנפשם, ולעזור להם לגדול במושבות הגליל כחברים מועילים לחברה: “אלף פועלים ואנשים מועילים נציל בשביל מחננו” – טען באמונה שלמה. והוא פעל, למרות שקיבל עזרה רק מקבוצות־הפועלים. ואם מאות יתומים נשארו בחיים ולא מתו באותה, “הגירה” יש להודות על כך ליוסף בוסל ולעבודתו המסורה.

מלבד דאגתו ליתומים, היה טרוד גם בעבודות ציבוריות אחרות: במפלגתו “הפועל־הצעיר”, בהסתדרות החקלאית של פועלי הגליל על הכרזת באלפור על־ידי עתון יהודי־גרמני (כי הגליל עוד היה בידי התורכים־הגרמנים), לא התלהב כאחרים מהבשורה, אלא עשה מעין חשבון־נפש רציני, שציין תמיד את כל דרכיו. הוא כתב בנידון זה אל ד"ר רופין: “הננו כחולמים. האמנם יותן לנו מה שחשבנו לרכוש במשך הרבה שנים בחריצותנו ויגיע כפינו? ומי יודע אם מעשינו הבאים יוכיחו, שהננו כדאים וראויים לזה שנותנים לנו במתנה? אנו איננו צריכים לרמות את עצמנו ולחשוב שבזה יש לנו כבר הכל. אנו אך ניגשים קרוב לנסיון הלאומי הגדול שלנו והננו עומדים בפחד וברטט לפני השאלה: הנעמוד בנסיון זה? – מי יודע לאן יובילו אותנו השפעות הגלות הרעות? – – בהרגשות כאלה, בערך, מקבלים אנו את קוי האור הראשונים בהווה: מנשבות רוחות רעות מכל צד והננו מפחדים שגורלנו יהיה כגורל דור־המדבר שאל הארץ לא הגיע”.

הוא היה מהמעטים בארץ, שחששו למבוכה שתחולל הכרזת באלפור במוחות העם היהודי: בלבול של תכניות־רוח על בנין הארץ בשבילנו על ידי האנגלים, כמתנה לעם התנ"ך וכו'. מזאת פחד מאוד ובאסיפה הראשונה של התאחדות מושבות הגליל אמר בענין זה: “גם עתה, אם יש לנו לשמוח למראה התנועה הציונית שהתחוללה בחוץ לארץ ובארץ, הרי זה רק לשאיפה שבה היא מתבטאת: השאיפה ליצור הכל בידינו. לא ההכרזה בלבד תקדם אותנו אל מטרתנו, כי אם עבודתנו אנו שתהיה חדורה ברעיון הזה. לו היה הכל מוכן ובנוי והיתה לנו ארץ־ישראל, לא היינו רוצים בכך – אנו רוצים לבנות בעצמנו”.

לרעיון זה של יצירה עצמית היה מסור ולמענו עבד והיה מופת לאחרים. עבד בלי הרף עד שכוחותיו בגדו בו מפאת חולשה והקדחת התכופה שפקדה אותו. אבל גם אז לא רצה לשכב במיטה וכל עוד היה כוח ברגליו לשאתו, לא חדל לעשות את העבודה הנחוצה לעם ולארץ. אך פתאום בא האסון והפסיק את פעולתו בראשיתה. ב“הפועל הצעיר” תואר האסון בדברים האלה:

"ביום ג' לחודש מנחם־אב בא חברנו יוסף מדגניה לטבריה. בואו לעיר בפעם זו, כמו ברוב הפעמים לא היה לרגל עניניו הפרטיים. הוא נקרא להשתתף בישיבת “משרד המושבות”, שבו היה אחד מחבריו הפעילים. למרות מחלתו, הקדחת הבלתי־פוסקת שקיננה בו תמיד, וסבל ממנה במיוחד בימים האחרונים עם התעצמות החום בעמק־הירדן ועם התרבות העבודה במשק דגניה – לא הסתלק מעבודה ציבורית זו שקיבל עליו. בקושי רב ישב הפעם עם חבריו במשרד ועסק בעניינים שעמדו על הפרק. רק אותה מסירות, שבה הצטיין בוסל בעסקו בשאלות חיינו באסיפות, היא שעמדה לו גם הפעם בחולשתו. בהערותיו המעשיות לענין התקדמו הדיונים במהירות ובוסל נפרד לדרכו. בריאותו הרופפת משכה אליו עיני רבים. יעצו לו לנסוע למתולה, להחליף אויר ולהבריא. על־פי עצת הרופאים, כדאי היה לו להתישב לזמן־מה בצפת, מקום שיוכל לשאול ברופאים, אולם באותה ישיבה התברר שיש כמה עבודות חשובות לסיועו, והוסכם שהוא יתישב לזמן בסג’רה הקרובה ולא בצפת. הוא מיהר לשוב לדגניה בהחלטה זו ורצה להודיע עליה לחבריו ולמשפחתו, ולהפרד מהם בטרם יצא לנוח.

בו ביום סערה הכנרת מאוד. בוסל התעכב בעיר עד לפנות־ערב. הים שקט, ובוסל ישב בסירה בין שני הספנים: האחד יהודי־ספרדי והשני נכרי. לאחרונה נוסף עליהם עוד נוסע מיהודי טבריה. הסירה הפליגה לדרכה. היא יצאה אל מחוץ לחומות העיר, והרוח המפולש מבין ההרים התפרץ בכל כוחו והסירה חשבה ליהפך. הנוסע הנוסף קפץ הימה והחל שוחה וחותר אל החוף. פתאום נקרע המפרש והסירה נהפכה על פיה. הספנים צפו ועלו על פני המים ונמלטו על נפשם. בוסל התאמץ גם הוא, למרות היות בלתי־מאומן בשחיה. הוא עלה על פני המים וניסה לשחות נגד הרוח, מול החוף. החוף היה קרוב, אולם עוד לא הספיק לחלוץ את נעליו והחל צולל. הספנים, שהגיעו אל החוף, רצו העירה, כשהם מצעקים וקוראים לעזרה, כי יוסף בוסל טובע – אבל הוא היה כבר טבוע. בלילה ניסו לבקש את בוסל בסירות, ולשוא.

למחרת הבוקר, כשירדו האמודאים הימה, מצאוהו תיכף לא־הרחק מהחוף ובעומק לא רב ביותר, כשהוא שקוע ראשו ורובו בקרקע הים אשר חפר בידיו – מאמצו האחרון לחיות.

(תרס"ט־1909)

בשנת תרס"ט, בין פורים לפסח, אץ שליח־רוכב מיפו לפתח־תקווה, עבר בכרמים והודיע לפועלים העובדים, כי היום תביא האניה מאודיסה את משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק לבקר בפעם הראשונה בארץ־ישראל. כן נודע לנו מפיו, שכל יפו העברית על מוסדותיה ועסקניה מכינה למשורר קבלת־פנים נהדרת. לבטל יום עבודה כדי ללכת מיד ליפו לפגישת המשורר ברדתו מהאניה, – נחשב בעינינו מנקודת־ההשקפה של כיבוש העבודה – לחטא. בקוצר־רוח ציפינו איפוא לערב שיבוא. וכשפעמון המושבה צילצל והשמש עמדה קרוב לשקיעה, עזבנו – כל החבורה – את עבודתנו בחפירת “באחאר” לשם נטיעת פרדס, ובלי התרחץ, עייפים ורעבים, הלכנו ברגל ליפו.

דרך החולות, מהלך של עשרה קילומטר לערך מפתח־תקווה ליפו, – היתה הפעם לנו דרך טיול. אף רגע אחד לא הסחנו את דעתנו, שעוד מעט ונראה פנים אל פנים את ביאליק. בבואנו אל העיר יפו (תל־אביב זה אך נוסדה), הלילה ירד עלינו. המלון “בלה ווסטה”, מלון פיינגולד הידוע, שעל חוף־הים, היה מואר אור רב, ובו קרואים מבני יפו, אנשי האינטליגנציה, בעלי־מלאכה ופועלים. יותר משלושת אלפים איש באו מיפו ומהמושבות לקבל את פני המשורר. בהיות אולם המלון צר מהכיל את הקהל, החליטו לערוך את קבלת־הפנים בחצר־המלון על חוף הים.

כשהופיע המשורר, בלווית י. ח. רבניצקי (שגם הוא בא עם ביאליק בפעם ראשונה לארץ־ישראל) וש. בן־ציון לימינו ולשמאלו, פרצה הקריאה כרעם: “יחי משוררנו הלאומי!” חבורת אנשים נשאה את המשורר על כפיים, ובשירת “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים” הכניסוהו לאולם. ביאליק התחנן שיניחו לו: “האניה כבר טלטלתנו למדי מאודיסה עד יפו”, אמר. אבל תחינותיו לא הועילו לו. התחילו נאומי־הברכה של באי־כוח המוסדות והחברות השונים, שרשימתם היתה ארוכה. דיברו על “התחיה”, שכל אויר ארץ־ישראל רווי בה; “התחיה” השורה, כביכול, על ההרים והעמקים. המשורר ירגיש בה בחושו המיוחד, ו"פואימת־תחיה גדולה תיכתב על ידו על הר־הכרמל (שהיה אז מיושב גרמנים) או בעמק־יזרעאל (שהיה עוד ריק מישוב יהודי) או בצל החרמון.. בקיצור: פואימת־תחיה כבירה תיכתב בשביל בני־הגולה.

פני ביאליק זעפו והלכו מנאום לנאום בעיניו התלקחו ניצוצי־אש־זעם, ופתאום קם והפסיק נואם באמצע נאומו, ניגש אל היושב־ראש ושם עין ברשימת הנואמים בשם חברות ומוסדות שונים, אשר אילו ניתנה לכולם רשות הדיבור, לא היו מספיקים לגמור עד אור הבוקר. בקול נסער ובבקשת סליחה ומחילה פנה ביאליק אל הנאספים בדברים שרשמתי אותם ביומני באותו לילה. והנני מביא קטע מהם:

חיים נחמן ביאליק

“יסלחו לי הנואמים אשר מנעתים מהשמיע את נאומיהם. אמנם חוסר נימוס הוא מצדי, אבל נאלצתי לעשות כן, כי ישבתי כל זמן הנאומים כעל גחלים לוהטות. אתכם הסליחה. וסלחו נא לי גם על הדברים היוצאים מקרב לבי, אשר אגיד לכם ואפילו אם לא ינעמו לכם. הנואמים החליטו, כביכול, וגמרו פה אחד להיות לי למורי־דרך בארץ. פה ביפו, השער של ארץ־ישראל, אומרים למסור לי פרוגראמה שלמה של “התחיה”. עלי הוטל לראות מראש בעיניכם את הארץ ו”התחיה" שבה, לראות לפני עברי בארץ לאורך ולרוחב. האמנם אינכם מאמינים כי אגלה בעצמי את עקבותיה? ואולם באופן זה הן לא יועילו דבריכם, ואני אמצא הכל על־פי מראה עיני. והרושם הראשון, ניתנה האמת להאמר, לא רושם תחיה הוא. התהלכתי בחוצות הצרים ובמבואות האפלים של יפו. אותו מיעוט יהודי, אותו מראה הגלות, חפצתי להאזין לדיבור העברי, שהנואמים משמיעים אותו מעל הבמה, ולצערי, שמעתי ברובעים היהודים, בנוה־שלום ונוה־צדק, ז’ארגונים רוסי, ספרדי וז’ארגון מעורב בהרבה מלים ערביות. לא שמעתי את צלצול השפה העברית, זולת מפי ילדים בודדים. אני משעשע את נפשי בתקווה, שבמושבות אשמע את הדיבור העברי גם ברחוב, וראה אראה את ניצני החיים העבריים החדשים בעיני שלי".

אחרי נאומו הספונטאני של ביאליק לא נאם עוד איש וכל הקהל ליווה את המשורר מן המלון אל חוף הים. ירח בהיר נשקף משמים, והגלים הכסיפו והחווירו חליפות. בשוררו משירי ביאליק, טייל הקהל על חוף הים עד חצות־הלילה. מחולות ים יפו ליווה הקהל את ביאליק ואת רבניצקי עד בית הסופר ש. בן־ציון בגבולות “אחוזת־בית” – היא תל־אביב, – שאצלו התאכסנו.

*

מספר ימים לפני חג הפסח באה השמועה לרחובות, שביאליק יבוא לבקר את המושבה. האכרים התכוננו לקבל את פני המשורר כיאה ונאה למושבה.

ביום ביקורו של המשורר נשארו הרבה אכרים במושבה ולא יצאו אל שדותיהם. סוסי הרכיבה קושטו על־ידי צעירי המושבה, שהתעתדו לרכוב לקראת המשורר עד לנס־ציונה. כל הרובים והאקדוחים הורדו מעל הקירות ונוקו יפה־יפה. קנו כדורי ירייה במחיר מאה פראנק לכבוד החג, על מנת לקבל את המשורר ביריות… המושבה התקשטה, וכאשר נראה בדרך נס־ציונה־רחובות ענן־האבק, שהעלו העגלות והסוסים של הנוסעים – יצאו לקראתם הרוכבים מן המושבה. בהגיע המשורר אל גבול רחובות צילצל פעמון המושבה צלצול רם וקרא לאנשים שיצאו מן הבתים ומן השדות לקראת האורח היקר. ברעם יריות פגשו צעירי המושבה את ביאליק וביריות ליווהו בעברו את המושבה.

בני המושבה נהרו ובאו אל קבלת פני המשורר, על פני ההר שעל־יד המושבה, הר־הטיולים של בני־הנעורים ברחובות בימים ההם. ישבו על הארץ וגם ביאליק ישב ביניהם על הארץ. המשכיל הזקן של המושבה והסופר הישיש טלר, התרומם ממושבו וברך מקרב לב את המשורר אשר זכה, כאחיו המשורר העברי בן גלות ספרד ר' יהודה הלוי לבוא לארץ האבות. בדברים פשוטים וקצרים ברך את המשורר בשם המושבה ובעיניו האירו דמעות־גיל.

הישיש טלר ישב ואחריו התחילו נושאים את נאומיהם בזה אחר זה באי־כוח וראשי־המוסדות במושבה. אז קם ביאליק וביקש מאחד החברים של ועד־המושבה לעצור בבני־הנעורים מיריות. היריות פסקו, והמשורר החל לדבר ברוחו הקשה:

“זה אלפי שנה אנו יורים יריות לריק. אך צחוק אנו עושים ביריותינו. יודעים בארץ־ישראל לירות עם קבלת אזרחים ציוניים; ובמקרים כאלה אנו נעשים ל”גיבורי ישראל“. אולם הגיע הזמן שנחדל מיריות כלפי מעלה ונשים לבנו היטב לנעשה פה על הארץ. אלפי שנים אנו אוכלים לחם משדות שלא זרענו אותם ולא קצרנו את יבולם; לא זרענו בדמעה ולא קצרנו בשמחה. חטא היסטורי לאומי גדול הוא ועליכם בני המושבות, בעבודתכם בשדותיכם לכפר על עוון־הדורות שלנו. מיטב נעורינו בחורי ישראל עוזבים את עמנו והולכים לתקן את נשמת העולם; אך הללו אינם חושבים לתקן תחילה את נשמת ישראל, הזקוקה לתיקון מן המסד ועד הטפחות”.

והמשורר גמר את נאומו הקצר תוכחה, בדברים האלה:

“ואם עליכם, חלוצי העם, נפל הגורל לעודד את העם בגולה על־ידי מעשיכם בבנין הארץ, – יהי זה דברי אליכם: “הצניעו לכת!” – – עשו את עבודתכם בשקט, בלי רעש, בלי שאון זול וטאראראם ריק, בלי נאומים ארוכים ובלי יריות ריקות ללא מטרה, לאין צורך” – –

בשמענו את דברין, דברי הזעם והצער, על מצב עמנו בגולה, במסיבה זו על ההר, – נדמה לרבים כי כאן ניצב אחד הנביאים לפני העם והזהיר אותו מדרכו הרעה.

חיים נחמן ביאליק ויעקב פיכמן

בחגיגה השנתית המפורסמת ברחובות בחול־המועד פסח, שבה היו מתקבצים צעירים מכל המושבות ומתחרים ברכיבה ובהתעמלויות שונות לעיני קהל רב, – עמד המשורר על הככר הגדולה, בדל מהאורחים החוגגים והתיירים הציוניים, שלח את מבטיו אל הכרמים והיטה אוזן לשירה הבאה משם… ובערב שלאחר החגיגה ישבו על־יד השולחן, במלון “קלביצקי” ברחובות, ביאליק וציונים תיירים, שביניהם היו כמה מעשירי מוסקבה. צעירי המושבה והפועלים עמדו מסביב השולחן ושרט שירים עבריים לאומיים, על־פי הרוב משירי־ציון של ביאליק.

אז קם פתאום מנחם שיינקין השתיק את השרים ויפן אל האורחים והתיירים, וביחוד אל הציונים העשירים ממוסקבה בדברי מוסר על שאינם עושים מאום ואינם קונים דבר מארץ־ישראל, לא קרקע ולא בתים, ושבים לגולה לעסקיהם ופרנסותיהם, בלי שפעלו דבר לשם בנין הארץ: “אחר חג הפסח תסעו ותשובו אל הגולה בלי שעשיתם דבר לשם בנין הארץ. את חורבן ארצנו ראיתם; ולמה לא תבנו את הריסותיה בכספכם? אתם עוזבים את הארץ כלעומת שבאתם, ואתנו תשאירו לבדנו לעשות את כל העבודה הרבה הזאת. חובה עליכם, היהודים העשירים, לקנות בארץ שטחי אדמה גדולים, שעליהם ימצאו פרנסתם מאות יהודים ולא ייאלצו לצאת לאמריקה”.

ביאליק התחמק בחשאי באמצע נאומו של שיינקין מאצל השולחן, כי לא יכול להקשיב בסבלנות לדברי התחנונים על שיינקין לפני עשירי מוסקבה. הוא יצא אל החוץ וישב יחידי בפינה על המרפסת, את ראשו תמך בידיו ונשתקע בהרהורים. כשאחד מידידיו הקרובים יצא לחפשו ומצא אותו יושב שקוע בהרהורים – שאל ביאליק: “הגמר כבר שיינקין את דברי “הכריעה וההשתחוויה” שלו לפני עשירי־מוסקבה שיחוסו וירחמו על ציון האבלה?.. לא יכולתי שמוע את תחנוניו בפני הגבירים, שיזרקו פרוטותיהם גם לציון האומללה בחורבנה ובשממונה. מדוע הוא מתחנן לפניהם?” – – התנים בכרמים ועל הרי יהודה התחילו מיללים וביאליק היטה אוזן קשבת ליללתם, כשהוא מתבודד בפינת המרפסת.

*

ביפו ערכו נשף־פרידה לביאליק לפני צאתו את ארצנו בסוף ביקורו. במודעות ששלחו מסדרי הנשף אל המושבות היה כתוב, כי מלבד המשתתפים בדקלום ובזמרה, יקרא ביאליק יצירה חדשה משלו אשר עוד לא ראתה אור־הדפוס. האינטליגנציה היפואית וחלק גדול מפועלי המושבות הקרובות באו אל נשף־הפרידה תוך צפייה רבה. הכול באו לראות את ביאליק ולשמוע מפיו את יצירתו. ומה רבה היתה השתוממותנו, בהחל ביאליק לקרוא את הסיפור “מארינקה” – על שם נערה רוסית, –(בשינוי שם “מאחורי הגדר” נדפס אחר־כך ב“השלוח”). כאשר עשה ביאליק הפסקה קלה בקריאתו, קם העסקן מנחם שיינקין ופנה אל ביאליק בזו הלשון:

“אליך ביאליק, משוררנו הלאומי, פונה אני בקריאת־כאב מקרב לבי: זכינו כי תבקר את ארצנו, עברת אותה לארכה ולרחבה, מדן ועד באר־שבע, ראית את כל ערי הישוב העברי ומושבותיו. בעיניך עין משורר, ראית את החורבן הגדול של הארץ וגם ראית את עבודתנו, עבודת קומץ אנשים הממשיכים את מעשיהם מתוך אימוץ כל כוחות נפשם. ובכל זאת, לפני עזבך אותנו, בנשף־הפרידה שנערך לכבודך, – לא מצאת לנכון, אתה משוררנו הלאומי, לקרוא באזנינו דבר אחר, זולת מעשה בגויה, שקורופּינשטיכה ובשקצה שלה מארינקה ובכלבה הנובח על יהודים באיזו עיירה נידחת ברוסיה”. – –

לא הספיק שיינקין לגמור וביאליק פנה נרגז אל הקהל בדברים האלה:

“רבותי! הדבר אשר שיינקין מאשים בו אותי בשם כולכם, אתם אשמים בו יותר ממני. הלא התחננתי לפני עורכי הנשף: אל תסדרו נשף לכבודי, כי אין בפי מלה חדשה להגיש לכם. פואימת־תחיה חדשה לא כתבתי לכם על הרי יהודה. אולם עורכי הנשף לא עזבוני, וטעמם ונימוקם עמם: עליהם להציל את הקופה הדלה של אגודות־המורים, היקרה להם וגם לי. אף אני התחשבתי בעזרה החמרית הדרושה לקופה ולא יכולתי להפטר מהשתתף בנשף. וכשהמסדרים ביקשו ממני לקרוא איזו יצירה בנשף, הודעתי מראש כי אין אתי בלתי אם סיפור מחיי עיירתי הקטנה “מארינקה”, וביקשתי מהם שבמודעות יפרשו ברור את שם הסיפור, למען לא יבוא הקהל לידי טעות. המסדרים לא עשו כבקשתי, ומה אני כי תלינו עלי? – ובנוגע לארץ־ישראל החרבה והעזובה, ששינקין מקונן עליה, אני יכול להבטיחכם שבסיפורי “מארינקה” לא הוספתי אף כלשהו על חורבנה”.

בסוף הנשף עלה ביאליק לשוב על הבמה וקרא בקול נרגש: “אכן חציר העם” – כל השיר עד תומו. הרושם היה חזק ומזעזע.

*

זמן־מה לפני ביקורו הראשון של ביאליק בארץ־ישראל, כתב הסופר א. ל. לוינסקי:

“… אבל ביאליק היושב בתוך עמו בגלות, לא יוכל – בכל מעוף שירתו הנשגבה – להשתחרר מכבלי הגלות, ובכל רצונו לא “יוכל לרצות” ולהטיף לנחמה ולחיים חדשים. ויכול הוא רק לרצות ולתת לנו את שירת הזעם. אני משער בנפשי מה נשגבה ומה רוממה ומה נעימה היתה השירה הזאת, שירת הנחמה, לוא ניתנה היכולת לביאליק לשיר אותה בארץ אבותינו ואנחנו כולנו, חובבי לשוננו ומוקירי שירתנו, עתידים ליתן את הדין על זה. חטאת הקהל היא, חטאת הקהל העברי וחרפתו, שביאליק טרם ראה את הארץ ושירת הנחמה קפאה על שפתיו: כי איך ישיר את שיר ה' על אדמת נכר?… כן! אלה שראו את הארץ, אלה שהיו בארץ, לבם מלא נחמה; כל מה שיכתבו, ואיך שיכתבו, ראשיתו נחמה ואחריתו נחמה; והנחמה מבצבצת מכל מאמר ומאמר, מכל סיפור וסיפור, מכל שורה ושורה”.

אולם לוינסקי טעה בנוגע לביאליק, אמנם כמה משוררים עבריים וסופרים אידיים כשלום אש ויהואש, כתבו מאמרי נחמה ושירים מעודדים על ארץ־ישראל; בלב ביאליק לא נמצאה מלת הנחמה. ביאליק לא יכול ללכת בקטנות, ולפואימת־תחיה גדולה ונאמנה – השעה לא היתה כשרה. חדשים אחדים עשה המשורר בארץ, ואחר שב אל אחיו בגולה. אמנם בתל־אביב וחיפה ערכו תכניות בשבילו למען המריץ אותו לשבת בארץ־ישראל. אך המשורר חזר אל העם, להוסיף ולשאת יחד אתו את כבלי־הגלות. שנים עברו מאז ביקר ביאליק בפעם הראשונה את ארץ־ישראל ואף מלה אחת לא כתב עליה. לא לטובה ולא לרעה – ויהי ביקורו הראשון של המשורר בארץ לחידה לעם עד היום.

(תר“מ־1886–תשכ”א־1961)

אחת הנשים הציוריות והמופלאות ביותר בתולדות ההתישבות היהודית בארץ־ישראל היא, ללא ספק, מאניה וילבושביץ־שוחט, אשר קורות חייה עשויים למלא כמה וכמה סיפורי־הרפתקאות גדושי־עלילה. כל חייה נרקמו בסימן הניגודים: היא חונכה על ברכי המסורת היהודית – והיתה מהפכנית רוסית. אביה היה חרשתן עשיר – ובאחד הימים עוררה מאניה שביתת פועלים באחד ממפעליו. היא היתה קטנת־גו ורכה למראה, אך בהיותה שרויה במאבק נדמה כי היתה עשויה פלדה. היא נטלה חבל בפרק המסעיר ביותר של המהפכה הרוסית, ושמה נזכר באחת מפרשיות־הפרובוקציה המפורסמות מאותה תקופה, מכיון שאחד הפרובוקאטורים ניסה להפילה ברשתו ולהוציא מפיה סודות מן המחתרת המהפכנית. ואחרון־אחרון – היא נמנתה עם החולמים על מהפיכה פרולטארית סובייטית – וסיימה את דרכה כחולמת־לוחמת בארץ־ישראל וכחברת הסתדרות “השומר”.

*

מאניה נולדה בשנת תר"מ בכפר קטן בקרבת גרודנה למשפחה עשירה ומשכילה. מצד האם היא יוצאת שושלת רבנים ודיינים, ומצד האב קרובה היתה למומרים חשובים בחברה הרוסית. מילדותה היתה נערה חזקה בגופה, בריאה ושובבה עד מאוד. עד שנת השש־עשרה היתה בכפר לאסוסנה בבית הוריה, ושם ניתן לה חינוך ביתי. האב נתן את דעתו לחינוך יהודי־מסורתי, אך אמה השתוקקה לגדלה על חינוך של השכלה. כן נהנתה לבסוף מחינוך מעורב, עברי וכללי גם יחד, ואומנות לימדו אותה צרפתית וגרמנית בעוד שמורה עברי לימד עברית אותה ואת אחיה.

אבי מאניה היה אדם מופלא, מצד אחד היה איש דימוקראטי ומעשי, בן העולם הזה, ומצד שני פתח את ביתו לרווחה ללומדי־תורה ויהודים אדוקים. היה ממציא המצאות שונות, בונה בתי־חרושת ומעביד מאות פועלים נוצרים. מאניה הקטנה, שהיתה פוחזת יותר מנערים שובבים, באה למרות האיסור של מחנכותיה, אל בין פועלי בתי־החרושת אשר לאביה, ומילדותה הכירה לדעת את חייהם ועמלם מהמציאות ולא מספרים. ידיעתה את חיי הפועלים מנסיון שנים רבות התוותה את פעולתה העתידה. לאביה היתה גם טחנה, ובה אירעו תאונות שונות לפועלים. התאונות עשו רושם קשה על מאניה, ולימדו אותה לדעת את חייהם הקשים של הפועלים. נשמתה הצעירה החלה מרטטת משאיפה למלחמה על שיפור תנאיהם. אולם מה עליה לעשות? – לא ידעה.

מאניה שוחט

היא ביקשה תשובה בספרות, חיפשה נחמה בספרים דמיוניים כמו רובינזון קרוזו. הספרים השפיעו על רוחה ותשוקה התעוררה בה לנדוד על פני תבל רבה ולראות מדינות ואיים וגזעי אדם שונים. ואמנם למטרה זו החלה להכשיר את עצמה. פעם קשרה את עצמה אל עץ כדי לישון עליו, למען התנסות ולהשמר בעתיד בהודו מפני נחשים… או יש וישנה על לוחות, בלי מצע תחתיה, וכילכלה את נפשה בלחם ומים, כיאות לנוסע־נודד ברחבי תבל… למען תוכל לנשוא את חום מדבר סאהרה, הבעירה לא אחת את התנור ועמדה על ידו בהפיקו חום לוהט.

היא היתה חרדה מאוד לדת, אולם שמעה שיחה, שעוררה בה ספק בדבר אמיתות הדת. אז היתה לאומללה מאוד. אין אלוהים – מהו, איפוא, העולם? – – הגיע הדבר לידי כך, שלא מצאה עוד טעם לחייה ואמרה לאבד את עצמה לדעת בשתיית רעל, אלא שמצאוה בשעת מעשה ומנעוה. היא היתה גם בעלת רגש גאווה, ובסטור לה אביה על הלחי, הלכה להטביע את עצמה בנהר. רק באורח־מקרה הצילו אותה מטביעה. מילדותה היתה בה נטייה לעמוד בעקשנות על צד החלשים נגד החזקים, ופעם ייסר אותה אביה על ריבה עם הוריה בגלל הילדים שבבית.

מאניה החלה לשנוא את חיי הבורגני, המתקיים על חשבון המוני העם. היא עזבה את בית־הספר ונסעה לעיר החרושת לודז'. נכנסה לבית־חרושת כפועלת פשוטה. בבית־חרושת זה לעשיית שקים עבדה חדשים מספר ואחרי הימלכה בעצמה ובאחרים, גמרה אומר לעבוד בבית־חרושת לנגרות, כי למקצוע אינטליגנטי לא חפצה לקדיש את כוחה. בעת שאמרה להכנס לבית־החרושת לנגרות, היה רעב גדול באחד מחבלי רוסיה הפנימית, והיא עם “נארודניקים” אחרים, גברים ונשים, נסעה לעזור לסובלים. אחרי שסיימה את פעולתה בין הרעבים בכפר אחד, באה אל בית־החרושת לנגרות של אחיה במינסק. שנה וחצי עבדה את העבודה הקשה כאחד הפועלים הגברים. בראותה את העוולות הנעשות לפועלים, אירגנה שביתה ביניהם נגד אחיה בעל בית־החרושת והצליחה בשביתה…

מאניה לקחה חלק בסבל היום־יומי של הפועלים, ובאה לידי החלטה, שהמלחמה הכלכלית יש לה חשיבות הרבה יותר גדולה בשבילם מהפוליטית. היא ניסתה לעשות דבר־מה בלתי־אפשרי, שבאפשרותו האמינה בכל לבה: להפריד לגמרי את המלחמה הכלכלית של הפועל ממלחמתו המדינית. זו היתה תקופת היווצר הסתדרות ה“בונד” ומאניה התוודעה אל חוגיה והפיצה השכלה בין חבורות הפועלים הנמנים עליה. באותם הימים קיבלה ידיעה על מחלת אמה ונסעה אל בית אביה בכפר לאסוסנה. בהעדרה, נאסרה על־ידי הממשלה חבורה גדולה של פעילי ה“בונד”, וברשימה היה שמה. ואמנם הז’אנדרמים באו לבית אביה בכפר ואסרוה.

מאסר שישים מחברי ה“בונד” ומאניה וילבושביץ בכללם, בוצע על ידי הפקיד הצארי זובאטוב, שעמד אז בראש ה“אוכראנה” (המשטה המדינית החשאית) במוסקבה. מלאסוסנה הובילו הז’אנדרמים את מאניה לבית־הסוהר בגרודנה ומגרודנה הובלה למינסק. פקידי הז’אנדרמיה חקרו אותה וחפצו להוציא מפיה סודות, אך היא ענתה בתוקף שלא תגיד מלה אחת על כל מה שעשתה. ראש הז’אנדרמים פנה אליה לבסוף בשאלות מעליבות, והיא ניגשה אל השולחן, הרימה קסת וזרקה אותה בראש הפקיד. ממינסק הובילוה למוסקבה וכלאוה בבית־הסוהר בתא מיוחד. שוב באו אל מקום מאסרה פקידי ז’אנדרמים לחקור ולדרוש אותה, אבל לא הצילו מפיה דבר. היא ענתה על שאלותיהם בהלצות ובבדיחות ובגלל זה כלאו אותה בצינוק להפחידה. מאניה לא נבעתה וקיבלה גם את העונש הזה באורך־רוח. הקצינים ניסו לרמות אותה ואמרו לה שאמה נוטה למות, ואם תגלה להם את שמות שלשת מנהיגי ה“בונד”, יוציאוה לחפשי ויתנו לה לנסוע לבית אביה. היא עמדה אף בנסיון זה. אחר־כך סיפרו לה, כי אסרו ארבעים מחשובי ה“בונד”, ואם תגלה את שלושת מנהיגי המפלגה, ישחררו את הארבעים. אחרי פקפוקים רבים, אם להקריב את נפש השלושה בעד הארבעים, החליטה לשתוק ולא לגלות דבר.

בראות הז’אנדרמים, כי באמצעי־שלום לא יוכלו לה, החליטו לענותה אותה. החוקרים באו לבצע את החלטתם ועמהם היה גם איש לבוש בגדי אזרח. הוא ישב והקשיב לדברי החוקרים והאסירה. אחד הפקידים התרה בה סופית, שאם לא תגיד את שמות שלושת חברי ה“בונד” יתחילו לענותה עינויים גופניים קשים. אז אמר לפתע הלבוש בבגדי־אזרח בכעס אל הפקידים, שהם אינם פקידי־ז’אנדרמים כי אם “רצענים”… הלא היא (האסירה) שואפת לזר־קוצים כזה, ואתם מאיימים בו עליה?!" הפקידים נבהלו ולא ענו דבר ואת מאניה עזבו לנפשה. מי “האזרח” שדיבר אל הפקידים בקול־מושל לא ידעה מאניה, ואולם אחר־כך נודע לה שהוא זובאטוב.

בימים הקרובים, אחר ביקור זובאטוב אצל מאניה בבית־האסורים, הוסיפו לחקור ולהשתדל להוציא מפיה הודאה, הראו לה רשימה חדשה של אנשים ידועים לה, שנאסרו לפי דבריהם. היא נלחמה מלחמה כבדה בנפשה בשעת החקירה, וכאשר עזב אותה הפקיד באמצע החקירה, נשארה נבוכה ואובדת־עצות. אין לתאר את יסוריה בבדידותה, כאשר ערפל אי־הידיעה גדל והלך סביב לה. באותה שעה בא לחדרה שנית האיש הלבוש בבגדי אזרחים. הוא ראה אותה עומדת נבוכה והביט עליה במבט מביע רחמים והשתתפות רבה. במועקת נפשה החלה להתחנן לפניו להגיד לה את האמת. היא שאלתהו אם אמנם נכון הדבר שנאסרו עשרות האנשים, כפי שהודיעו לה הפקידים, או רק מרמה בדבר. “מדוע גורמים לי יסורים ומענים את נפשי?” שאלה.

האיש ענה לה: “איש לא נאסר מהנזכרים ברשימה. הכל כזב. הפקידים מרמים אותך. הם רוצים להיוודע את הדרוש להם ואחרי כן ישתדלו להוציא ממך עוד סודות. קרעי מיד את גליון־השאלות, שעליו היה עליך לכתוב את תשובותיך. אני מגלה לך את הדברים האלה, מפני שגם אני התנהגתי, לאסוני, זמן מה כפקידים האלה”.

בדברים האלה לקח את לבה וראתה בו במצבה הקשה מלאך גואל. מן היום ההוא לא הוסיפו עוד לענותה בחקירות. עברו ימים מספר והיא הוזמנה לבוא אל לשכת זובאטוב. בראותה את “מלאכה הגואל” הודתה לו בהתרגשות והחלה השיחה הראשונה – בין זובאטוב ראש המשטרה החשאית ובין המהפכנית היהודיה הצעירה והתמימה. היא אמנם חשבה אותו לאיש הקרוב אל חוגי המשטרה, אלא שעוד לא ידעה מי ומה הוא באמת. זובאטוב סיפר לנערה בגילוי־לב על ענינים ידועים ונמנע מחקור ושאול אותה. גילוי־לגו רכש את אימונה וגילתה לו גם היא כי הנה תועה בהלך־מחשבותיה. אינה יודעת אל־נכון באיזו דרך עליה ללכת במלחמתה בעד הפרוליטאריון, אשר לו היא מסורה בכל נפשה ומאודה. בשטף שיחתה הציעה בלי־משים תכנית שלמה ליסוד "מפלגת פועלים בלתי־תלויה, למלחמה כלכלית בלבד.

למעלה מעשרה חדשים היתה אסורה בבית־הסוהר במוסקבה וכל הזמן ניהלה שיחות לבביות עם זובאטוב. רק בחודש הרביעי למאסר נודע לה על ידי דפיקות בכותל מצד האסור שכנה, מי הוא “איש חסדה”. היא מאנה להאמין. יחסה אליו לא נשתנה ובאחת השיחות סיפר זובאטוב לנערה הנוחה־להאמין את “קורות חייו” שהיו “מעציבים” מאוד. היא נקשרה אליו עוד יותר וביקשה בתמימותה, שינסה למנוע בהשפעתו את הממשלה מרדוף את הפועלים ואז לא יתקוממו גם הם נגד השלטון המדיני, אלא יילחמו מלחמה כלכלית בלבד.

אחרי צאתה מבית־הסוהר, סיפרה למכריה את כל המוצאות אותה עם זובאטוב. לידידה גרשוני, מנהיג הס. ר., הגידה על מפלגת הפועלים היהודים למלחמה כלכלית, שהיא עומדת ליסד. גרשוני יעץ לה לבלי לעשות את הדבר, כי יצא לה שם רע, יחשדו בה, והיא תכניס דימוראליזציה בין המוני הפועלים היהודים. היא לא שמעה לעצתו ויסדה את “המפלגה הבלתי־תלויה” במינסק, מרכז “הבונד”. תכניתה היתה, שבמשך עשר שנים תתפתח מפלגה כבירה, אשר תעבוד בגלוי וברשיון הממשלה, ואם אחר זמן תתחרט הממשלה ותרצה להפריע בעד התפתחות תנועת הפועלים, תהיה המפלגה נכונה למלחמה נגדה. במינסק מצאה בין מכריה אחים־לדעה ויחד יסדו את המפלגה החדשה, שהחלה להתפשט מאוד בתחום מושב היהודים.

ייסוד “מפלגת הפועלים הבלתי־תלוייה” חולל תסיסה בחוגי הפרוליטאריון היהודי. חלק הפועלים היו נרגזים מאוד על מאניה וילבושביץ ובמינסק התהלכו שמועות שמתנכלים להרגה. ואמנם תפשו אותה אנשים באחת הסמטאות והיכוה, אבל ועד ה“בונד” במינסק הוציא כרוז נגד אמצעי מלחמה כאלה ומאז לא נגעו בה. בשנים הבאות ניהלה מאניה וילבושביץ משא־ומתן, מלבד זובאטוב, גם עם המיניסטרים הרוסיים פליבה, ויטה ועם הכומר גאפון¹. עם פליבה דיברה קשות ואמרה “שראשו לא יעמוד ימים רבים על כתפיו, אם ינקוט אמצעים קשים נגד הפועלים המאורגנים”.

פעולותיה החלו לעורר חשד. משאה־ומתנה עם מפקד הז’אנדרמריה המינסקאית; נסיעותיה לזובאטוב במוסקבה, ללופוחין ראש משרד־המשטרה, ולמיניסטר פליבה, גרמו לשמועות שונות אודותיה, והפועלים היהודים החלו מעט־מעט לזנוח את המפלגה הבלתי־תלוייה. בינתיים עזב גם זובאטוב את המפלגה לאנחות, מפני שהמיניסטר פליבה חדל לתמוך בפעולותיו. המפלגה החלה ליהרס, המועדונים נסגרו, השיעורים פסוק. בעלי בתי־המלאכה ביטלו את כל הזכויות שניתנו לפועלים על־פי דרישת מפקד הז’אנדרמריה במינסק. בא הפוגרום הקישינובי והיכה מכה אחרונה את התנועה הזאת – ”זובאטובשצ’ינה" – בין הפועלים היהודים. ראשי המפלגה ביטלו אותה בחודש יולי 1903, בהודותם בכרוזם האחרון, כי לכל תנועה מעמדית צפויות אך רדיפות מצד השלטון.

על אכזבתה המרה של מאניה אנו למדים ממכתב ששלחה אל זובאטוב, בו כתבה: “אני כותבת לו את המכתב ברגש־שמחה כזה… כאילו קברתי את האדם הקרוב לי ביותר”… ועוד: “דעת הכל אודותיו היא, כי קארייריסט הנהו. אין לו ענין בתנועת־הפועלים ולא בעם הרוסי. הוא מתראה כדימוקראט, כי הדבר מועיל לו. בקיצור, הוא פוליטיקן ערום ולא יותר. דעה זו הביא עמו גרשוני ממוסקבה והפיצה בין חוגינו והיא נתקבלה”… בסוף המכתב היא נוגעת ביחסים שבינה ובין זובאטוב, המפיצים אור על הרגעים הקשים בחייה באותם הימים:

“…כשמתנגדי “המפלגה הבלתי־תלוייה” במינסק התאמצו להטיל כתמים עליו, בדברים נכונים ובלתי־נכונים, הוכחתי אני תמיד את ההיפך. ואולם, אחרי בואי הנה ובהחילי להגות במעשה אשר עלי לעשות להבא, התחלתי לשטום אותו. רגש המשטמה אליו הולך ומתחזק בימים־ליום, ואם יגיע לגבול ידוע תהיינה תוצאותיו מרות מאוד בשבילו ובשבילי. איני יכולה להחליט כי הוא רימה אותי כל העת. להיפך, הוא היה גלוי־לב מאוד ביחסו אלי. אבל אם שיחותיו אתי על המלך, על אלוהים והנשמה לא היו כי אם אמצעים עדינים למשוך אותי כעוזרת לו להגיע למעלה גבוהה יותר במשרתו, – הרי זו מהלומה קשה יותר מדי בשבילי. עתה אני מבקשת, כי יענה לי. הדבר המחוכם ביותר הוא, לומר לי את האמת, ואני אאמין לו. עלי לדעת מה לעשות בעתיד ובאיזו דרך ללכת. הוא בוודאי יכתוב לי את האמת. אולי בטון של מכתבי יש משהו מעליב, אבל אם הגיעו הדברים לידי כך, הרי הוא אשר גרם לי לרגעים, בהם הייתי קרובה לנסוע אליו להרגו… הוא יחייך לדברי אלה, אבל אני נבראתי ככה, – שאין לצחק בי. אפשר לשלם בעד משחק כזה ביוקר רב”.

כשפרץ הפוגרום הקישינובי רצו ראשי הציונים ברוסיה להיוודע בעזרת מאניה אם על־פי יוזמת ראש הממשלה אורגן הפוגרום הזה. נתארגנה מזימת־סתר שלפיה היה צריך להרוג את ראש־המיניסטרים, ובה השתתף גם זובאטוב. זובאטוב נאסר כעבור זמן־מה בסיבת שביתה גדולה שפרצה באודיסה. הוא לא חזר עוד לעבודתו בממשלה. למאניה הראה מפקד הז’אנדרמריה במינסק פקודה לאסרה ויעץ לה לברוח חוצה־לארץ. לאחי מאניה, שישב כבר בארץ־ישראל, נודע כי היא בברלין והוא נזכר שהבטיחה לו, כי לקריאה הראשונה מצדו תבוא אליו. הוא קרא לה במברק לבוא לארץ־ישראל והיא נענתה לקריאתו.

*

עם נסיעתה לארץ נסתיימה פרשה סוערת בחיי מאניה והתחיל פרק חדש. קשר נפשי לארץ נתקשר לה עוד בילדותה, בשל הרוח העברי ששרר בבית אביה ובשל אחיה אשר נסע ארצה־ישראל. בבואה לארץ, לא שקטה ולא נחה אלא החלה בחקירה של מצבה הכלכלי והמדיני. שישה שבועות עשתה ברכיבה לבושה בגדי־גבר ועברה בכל הארץ.

מאניה התפעלה מהוד הארץ ומטבעה העשיר ואחרי עשותה בה עשרה חדשים הכירה, שלהשיג את הארץ אפשר במפעלים מעשיים כבירים, בעבודה עצמית, וכי דרושים לכך הון לאומי עצום ואלפי צעירים חלוצים מן הגולה. היא שמה לה למטרה למשוך מצד אחד את יק“א להגביר את פעולותיה ומצד שני לארגן פלוגות חלוצים כובשי־אדמה. היא התוודעה אל צעירי הפועלים בימים ההם בארץ והשתדלה להוכיח להם כי חבורות חקלאיות־קואופרטיביות עתידות לכבוש את הארץ. אך מאניה לא הסתפקה בוויכוחים עם החברים כי אם נסעה לפאריז, להתוודע מקרוב למנהלי יק”א ולשאת־ולתת אתם בדבר תכניותיה.

אך־זה פתחה בפעולתה, וברוסיה פרצו הפוגרומים האוקטובריים ומשכו אותה מעבודתה. היא התמסרה לפעולה למען ההגנה העצמית ברוסיה ולעזרה לנפגעי־הפרעות. אספה בפאריז מאתיים אלף פראנק, נסעה לבלגיה וקנתה שם נשק עבור ההגנה. כמהפכנית מנוסה קיבלה עליה להעביר את הנשק לרוסיה. ברוסיה עברה בעזרת שישה דרכונים מעיר לעיר וחילקה נשק לחבורות ההגנה. בפוגרום בשדליץ לקחה חלק בפועל בהגנה. באותם הימים אורגנה חבורת־נקמה יהודית נגד ראשי עורכי הפרעות, אבל ביום שאמרו להוציא לפועל שורת התנקשויות, נאסרה החבורה.

מאניה נמלטה במקרה ממאסר. היא היתה לנה בכל לילה במעון אחר ובליל המאסר התהלכה עד אור הבוקר בחוצות ובגנים. בידעה, כי צפוייה למאסר, נסעה מפטרבורג אל מינסק. מאניה אמרה לנסוע לאמריקה לאסוף כספים לטובת הגנה־עצמית חזקה, כי היתה בטוחה שהפוגרומים יוסיפו להתחולל ברוסיה. בו־בזמן רצתה לענין את ציוני אמריקה גם בעבודה המעשית בארץ־ישראל ולאסוף סכומי־כסף לתכלית זו. לשם זה חזרה לארץ־ישראל כדי לעמוד על השינויים שהתחוללו בינתיים. בנסיעתה זו הכירה לדעת את האחים ישראל ואליעזר שוחט, שהיו מראשי שתי המפלגות – הפועל הצעיר" ו“פועלי־ציון”. היא באה בהצעה לארגן מאתיים צעירים, כדי לעלות אל החורן וליסד שם על אדמת הבארון מושבה־למופת בעבודה עצמית והיא בעצמה תסע לאמריקה למצוא את סכומי־הכסף הדרושים למטרה זו.

אחרי זמן קצר נסעה לארצות־הברית. בעברה דרך פאריז ולונדון, השפיעה על מכס נורדוי וישראל זאנגביל לטובת תכניתה הישובית. הם הבטיחו לתמוך בה במיטב כוחם. גם באמריקה השפיעה על טובי מנהיגי הציונות וד"ר מאגנס החליט לבקר בארץ. אולם מאניה לא הסתפקה בהשפעה על המנהיגים, כי חפצה לענין בישוב ארץ־ישראל את ההמונים הרחבים. חמישה ירחים עשתה בין ההמונים היהודיים, עברה בערים שהם יושבים בהן ובאה בדברים עם ראשי “פועלי־ציון”.

בשובה לארץ, הגתה מאניה הצעה ליסד קבוצות של פועלים שתקבלנה עבודות ותעשינה אותן בשיתוף. היא נסעה לחוות סג’רה ורכשה את לב מנהלה לתמוך בקבוצה כזאת בחווה. בעצמה היתה שם למנהלת־לחשבונות ובמקום נוסדה הקבוצה הראשונה בת שנים־עשר חבר, שקיבלה לעבד את אדמת סג’רה. הקבוצה גמרה את שנת־העבודה הראשונה בלי הפסד. ישראל שוחט, ראש מיסדי “השומר”, בראותו את אשר פעלה הקבוצה בסג’רה, החליט להתחיל שם גם את פעולת “השומר”. מאניה הצטרפה ל“השומר”, שעוד לא נשא את השם הזה, ותכניתה: עבודה והגנה־בנשק על הישוב, בהכירה במשך הזמן מקרוב את ישראל שוחט, ראש “השומר”, באה עמו בברית־הנשואים, למרות שהיתה לה דעה לבלי התחתן לעולם ולהשאר חפשית…

עד מלחמת 1914 היתה מאניה מהעסקנים הראשיים של “השומר”. כשפרצה המלחמה ושמי־התכלת של הארץ התקדרו מכל עבר, החלו הפקידים התורכיים לרדוף גם את הסתדרות “השומר”. המפקד הגרמני פון־קריס, אמר פעם לקטיגור הראשי בירושלים, שניהל את הרדיפה נגד “השומר”: "תמוה בעיני קוצר־ראותם של פקידי ארץ־ישראל אשר הרשו כי תתקיים ז’אנדרמריה עברית־ציונית, אשר לה שאיפות מדיניות־לאומיות. תמוה בעיני, שהשומרים האלה לא נאסרו מכבר ולא נכחדו מן הארץ.

אחרי דיבורים כאלה מפי המפקד הגרמני, רדפו התורכים את “השומר” ביתר שאת. ראשונה נאסרה מאניה. “השומר” החביא מיד את כלי־נשקו במקום, שרק יחידים מחבריו ידעו אותו. אז נשלחה במכתב אנונימי הודעה לבהא־אלדין – המושל של יפו ואויב הציונות – כי מאניה שוחט היא היחידה היודעת את מקום־מחבוא הנשק של “השומר”. צנזור הדואר של יפו היה ארמני, שלא חיבב ביותר את התורכים, והוא קרא למאניה והודיע לה על תוכן המכתב. הוא יעץ לה לברוח מן הארץ ואת המכתב קרע לעיניה, באמרו, שאם יתקבלו עוד מכתבים כאלה, לא יוכל להעלימם מבהא־אלדין. מאניה ידעה את הרעה הצפויה לה מהמאסר התורכי, אבל לא חפצה להפרד מן הארץ. אחרי ימים אחדים בא בהא־אלדין בעצמו אל בית אחיה ביפו ואסר אותה. הוא הביא אותה מתא המאסר אל משרדו, לחקירה, ושם התנהל דו־השיח הבא:

“הנשאת פעם נשק והשתמשת בנשק בארץ?” שאל אותה בהא־אלדין.

"כן! ענתה בגאווה. “נשאתי אתי תמיד נשק, מכיוון שבארץ המזרח הזאת אין מגן לאשה, והיא נאלצת לשאת אתה נשק לבטחונה”.

“הנה!” קרא בהא־אלדין בכעס. “את מתלוננת על ארצנו, את שוטמת את מדינתנו, ככל הציונים הבלתי־נאמנים”.

הוא חירף וגידף את הציונים, כי הם בוגדים. גם בציונות פגע בביטויים מעליבים ומשפילים. מאניה לא יכלה עוד להתאפק וקראה אליו: “דום! סתום את פיך, גם אני ציונית, ולא ארשה כי תעליב באזני את הציונות”.

מקולה התקיף נבהל הפקיד התורכי והחל לדבר דברים רכים יותר. אחרי חצי־שעה שב לגדף את הציונים במלים שהעלו את חמת מאניה עד להשחית. היא קמה בסערת־רוח וכמו שהשליכה בעבר על פקיד הז’אנדרמים קסת־דיו במינסק, כן חטפה כעת משולחן בהא־אלדין פגיון חד והתנפלה עליו. לקול השאון באו אנשים, אבל המושל בוש לספר את הדבר, יצא מן החדר ועזב את מאניה לבדה. אחרי־כן החזירוה לבית־הסוהר.

בימים הבאים חקר אותה הקטיגור בנוכחות קצינים גרמניים ותורכיים. בשאלו אותה על ידידיה ומנהיגי הציונות ענתה: “על ידידי לא אגיד לכם דבר, למען לא תתעללו בהם כמו בי, ועל מנהיגי הציונות אתם יכולים לקרוא בעתונים ותדעו את שמותיהם. הציונות איננה הסתדרות חשאית והיא עובדת בגלוי. ראיה לדבר, שאני מודיעה, כי ציונית אני וגם אחי וכל ידידי ציונים הם”.

הדברים האלה הפתיעו את הקטיגור, מפני שבהא־אלדין כתב בפרטיכל, כי היא הודתה לפניו שהציונים הם יסוד מרדני ורוצים לקרוע את ארץ־ישראל מתורכיה בנשק. כשהכחישה מאניה את כל דברי הפרטיכל, בא הקטיגור במבוכה, כי לא ידע למי להאמין. היא הציעה אז, כי יעמידוה עם בהא־אלדין פנים־אל־פנים בנוכחות הקצינים ואם יוסיף לעמוד על דעתו, – תתן את חתימתה עליו. מפקדה של יפו, חסן־בק, ששטם את המושל בהא־אלדין, שמח להזדמנות להשפיל את האחרון ותמך בהצעת מאניה. בנוכחות בהא־אלדין אמרה מאינה שוב, כי כל דברי הפרטיכל הם שקר וכזב.

בהמשך החקירה הוכיחה מאניה לפקידים התורכיים את חטאת הבאקשיש על פניהם והשפיעה עליהם באומץ־רוח במידה, שהיו נכונים לשחררה. אך הדבר הגיע כבר אל ג’מאל־פחה, המושל העריץ והמפקד של סוריה ושכנותיה, והיא נשלחה ירושלימה אל בית־הסוהר וישבה בו שלושה חדשים. קשה היה לה לחיות בתנאים של הערביות־האסירות המלוכלכות, אולם כשנודע לה שג’מאל פחה החליט לשלוח אותה מהארץ, כתבה אליו מכתב וביקשה שידון אותה למאסר בארץ ובלבד שלא יגרשנה לחוץ־לארץ.

בין כה נאסרו גם ישראל שוחט ויהושע חאנקין ופקודת ג’אמל־פחה ניתנה לשלוח את שלושתם לדמשק להשפט בבית־משפט צבאי. גם לפני שופטי־הצבא התיצבה מאניה בגאווה ופניה הביעו את נקיון נפשה. מדבריה, דברי־האמת שלה, נוכחו כי אין חטא בציונות, ולא שפטו אותה לעשרים שנות עבודת־פרך כרצון ג’מאל־פחה, אלא להיגרש לסיואס שבאסיה הקטנה. בהשתדלות ציר אמריקה בקושטא, מורגנטאו, החליפו את סיואס – בברוסה, הקרובה לקושטא. שנות המאסר בבית־הסוהר בברוסה היו הקשות בחייה. היא ובעלה ישראל שוחט ויהושע חאנקין לא חדלו מזמום מנוסה מבית־הסוהר, אלא שבכל תכניותיהם לא הצליחו.

כמסופר הרשתה הממשלה התורכים לישראל שוחט לנסוע לועידה הסוציאליסטית הבין־לאומית, כציר מקושטא. שוחררו גם מאניה ויהושע חאנקין. היא נסעה עם שוחט לשטוקהולם, אבל מה דוכאה נפשה, במצאה אחרי שנות העמל בארץ־ישראל, בכתב־העת הרוסי “בילוייה” (תקופון לתולדות התנועה המהפכנית ברוסיה), שיצא לאור בשטוקהולם, מאמר גדול בשם “זובּאטוב ומאניה וילבושביץ”, שבו נאשמה כעוזרת מהכרה או בלי־הכרה לשלטון הצאר. במאמר הובאו גם מכתביה לזובּאטוב בצורה מסורסת ומאניה קיוותה עוד שיתכונן בית־דין אשר ישפוט את מעשיה בתנועת הפועלים, ולפניו תוכיח את ישרת לבה.

כעבור זמן מה יצאה מאניה עם שוחט לארץ. נסיעה זו מברוסה דרך שטוקהולם לארץ־ישראל נמשכה, בתנאי המלחמה הקשים כשנה וארבעה חדשים. בבואה אל הארץ מיהרה לשוב אל פעולותיה לטובת הישוב ו“השומר” ועבדה בקבוצת חברי “השומר” בתל־עדשים. זמן קצר אחרי מאורעות תל־חי ביקרתי את החברים־השומרים שישבו בתל־עדשים. הדבר היה בעונת הקציר. היה יום שרב לוהט ובהכנסי אל חצר החווה, מצאתי את מאניה עומדת אצל תנור גדול ומסיקה אותו בזרדים ובקוצים יבשים, כדי לאפות את מנת הלחם בשביל חמישים הנפש. היא עשתה את מלאכתה באמונה ובתום־לב, כהיותה עושה את כל פעולותיה.

בלילה של אותו יום ישבתי בחדרה עד חצות יחד עם אחדים מהשומרים. השיחה נסבה על הציר, אם הגיעה שעתו של “השומר” להסתלק מתפקידו. פתאום נזדעזע עמק יזרעאל מקול יריות. בן־רגע קמו כל הנמצאים בחווה, בין אלה שהיו ערים ובין אלה שכבר ישנו את שנתם, ויצאו כאיש אחד מזויינים ברוביהם. בפקודת של החבר ש. התיצבו לפני אדני החלונות, שהיו מתוקנים מכבר כמקומות־יריה. נשי החווה, ובתוכן אלמנות השומרים, מיהרו ואספו את ילדיהן הישנים והשכיבום בחדר של גן־הילדים. מאניה לא נתנה להוציא את שני ילדיה מחדרה, כי העמידה את עריסותיהם בשתי פינות החדר, והיא עצמה מילאה את נשקה כדורים ועמדה נכונה בחלון חדרה להגן בין יתר המגינים.

התנפלות הערבים על החווה ארכה עד שתים בלילה והיריות נמשכו משני הצדדים בלי־הרף. שתי המושבות הסמוכות, באלפוריה ומרחביה, לא פסקו כל העת משאול על ידי משואות את בני תל־עדשים לשלומם. אף אלה ענו במשואות שכל מקרה אסון עדיין לא קרה ושהם עומדים הכן על משמרותיהם. המתנפלים הבינו על פי היריות התכופות, כי התקרבותם אל החצר תעלה להם בקרבנות אדם – ונסוגו.

אחרי ההתנפלות נכנסתי לחדרה של מאניה, ומצאתיה עומדת לפני החלון והרובה על שכמה. שני ילדיה ישנו את שנתם, כאילו לא קרה דבר. בראותה אותי פנתה אלי מלאה התעוררות בדברים: “הנה, מה תאמר על עלילה זו?”

רוב החברים שכבו עם עלות השחר לנוח, אך מאניה לא שכבה. אך נצנץ הקו הראשון של שמש־הבוקר והיא יצאה ערה ורעננה לקושש קוצים וזרדים מעבר לחצר, להסיק את התנור לאפיית הלחם “בשביל החברה”.

במאורעות יפו, במאי 1921, היתה בין ראשי הפעילים בהגנה על הישוב ביפו ובתל־אביב. התחפשה כאחות רחמניה והסתובבה בין השכונות המעורבות ובנמל. הצילה הרבה משפחות יהודיות מידי הפורעים והעבירה אותן לתל־אביב. הביאה גם ידיעות חשובות מהמתהווה אצל הפורעים.

במאורעות 1929 היתה פעילה בארגון בטחון הישוב בחיפה, בעמק הירדן והגליל התחתון. העבירה נשק ותחמושת למרות החיפושים המדוקדקים בדרכים ובחרוף נפש המציאה אותם לנקודות הישוב.

בד בבד עם פעילותה של מאניה שוחט במערכות הבטחון, היתה פעילה גם בשטחים ציבוריים שונים אחרים, פעלה להתקרבות עם הערבים ע"י יצירת הליגה להתקרבות יהודית־ערבית אחרי מאורעות שנת 1929.

בתקופת מלחמת העולם השניה היתה פעילה בליגה לקשרי ידידות עם ברית־המועצות.

מאניה שוחט נפטרה ביום א' אדר תשכ"א (17.2.61) והובאה לקבורה בכפר־גלעדי.

עד יום פטירתה היתה חברה במשק כפר־גלעדי, ועסקנית רבת־פעלים.

(תרמ“ו־1886–תשכ”א־1961)

ישראל שוחט, מיסד “השומר” וראש ההסתדרות הזאת, נולד בכפר קטן בפלך גרודנה לבעל־אחוזה, נצר ממשפחה מיוחסת. אמו, ממשפחת הרכבי המפורסמת ואחותו של המלומד הידוע הרכבי, מתה עליו בהיותו בן תשע. את ראשית חינוכו קיבל ישראל בבית המשפחה, מפי שני מורים – לעברית ולרוסית. במלאת לנער שלוש־עשרה שנה, מכר אביו את אחוזתו ועקר לעיר גרודנה, שם אבד לו חלק־הארי של ממונו בעסקי הבורסה. הירידה מן הנכסים שיבשה את תכניתו של ישראל ללמוד בגמנסיה, והוא יצא עם אחיו הבוגר ממנו, אליעזר, לוארשה.

האב, שנסיון חייו המר לימדהו מה חשובה העצמאות ומה יקר הנסיון, סרב לשלוח לבניו דמי־כיס. תחת זאת הפקיד בידם סכום־כסף גדול והורה להם לפתח תעשיה כלשהי. ה“פירמה” שנקראה “האחים שוחט” מילאה אחר מצוות האב – אך הכסף נאכל במהרה, הקרן והרווחים כאחד… רק אז חידש ישראל את לימודיו, וסיים בית־ספר למסחר.

בהשפעת אחיו הגדול אליעזר, שהיה ציוני נלהב, נעשה אף הוא לציוני, אולם שמאלי: “פועל־ציון”. מכיון שעוד בנערותו נתגלו בו כשרונות של מארגן, שלחה אותו המפלגה לנהל תעמולה וליסד סניפים של “פועלי־ציון”. אולם את רוב פעולתו הקדיש שוחט ליסוד ההגנה העצמית.

בשנת 1904 החל לחשוב על העליה לארץ. הוא עזב את וארשה ויצא לגרמניה להשתלם כאגרונום ולהתכונן לעבודה מעשית בארץ. יותר משלושה חדשים לא האריך לשבת על ספסל־הלימודים בגרמניה. כי לשם מה ילמד את תורת האגרונומיה, בשעה שבארץ־ישראל חסרים עדיין עובדי־אדמה? בלי חשוב הרבה עזב את גרמניה ועלה לארץ־ישראל במטרה ליצור שם מעמד של עובדי־אדמה, המעמד הנחוץ והחסר לעם העברי. ביחד עם אליעזר אחיו עברו למושבה פתח־תקווה לעבוד בשכר חמישה־שישה גרושים ליום. זמן־מה עבד שוחט בפתח־תקווה את כל עבודות השדה והכרם. לבסוף, בראותו כי ה’פרוליטריאט האגררי' אינו ממהר להיווצר, הוא עובר לעבוד כפועל תעשייתי ביקב הגדול שבראשון־לציון. שם הוא עובד זמן מה בגפרית ובשאר סממני היינאות, עד שנחלה בקדחת קשה וממושכת. וכן הולך ונמשך המצב שנה תמימה. נזכר האב בשני בניו, אליעזר וישראל, ושולח להם סכום כסף, אבל… שוב, על־מנת “להעשות לאנשים” ולא יצטרכו לעבוד עבודה גופנית קשה. “מילא, לבעלי תעשיה בוארשה לא רצו להיות, אבל לקנות נחלה בארץ־ישראל, להיות אכרים – בזה ודאי שיאחזו בשתי ידיהם”. – כן חשב אביהם. לא כן חשבו ישראל ואליעזר. הצעת אביהם הטוב עוררה בשניהם בת־צחוק והם שלחו את הכסף אל אביהם בחזרה לגרודנה.

ישראל שוחט

אחרי שנים אחדות של עבודה במושבות יהודה, מצטרף ישראל אל העסקן החולם ישראל בלקינד, מיסד בית־הספר ליתומים בשפיה ומנהלו. הוא עוזר לו בעבודתו ובו־בזמן נתפש לחלומות־העתיד של הביל"וי על בנין הארץ. בשפיה, התחיל נטווה ונארג בראשו של ישראל שוחט הרעיון על ייסוד מין כת של בחורים מוצקי־גו ועזי־רוח, שתעודתם תהיה לכבוש את הארץ בשביל העם במעשים.

בעת ההיא, ואל המושבה הסמוכה זכרון־יעקב באו הפועלים־החלוצים ישראל גלעדי, צבי בּקר, יחזקאל ניסנוב ואחרים, שבימי־עבודתם המעטים במושבה הספיקו לראות את הקללה הרובצת על הישוב העברי בעקב השמירה הזרה שבמושבות. ישראל שוחט אחרי קחתו דברים עם החברים, ראה בהם מיד את המגשימים המתאימים של רעיונותיו והתחיל לפתח לפניהם את תכניתו. ואם סג’רה נחשבת כבית, בו התחיל “השומר” להתפתח ולגדול, הרי שפיה היתה האבניים, שעליהם נולד הרעיון. משפיה, דרך סג’רה, מתחילה הורתה ולידתה של האגודה שנודעה אח־כך בשמה “השומר” וישראל שוחט נעשה לא רק מיסדה כי אם גם ראשה, המסור בלב ונפש לאגודה הצעירה ולהבטחת קיומה.

ישראל שוחט ביו “שומרים” (במרכז)

בחוות סג’רה, בה השתקעו לראשונה חברי “השומר” וקיבלו את השמירה הראשונה, עבד שוחט עם חבריו בשדה. בעת ש“השומר” השיב למושבה כפר־תבור את אדמת־המריבה מדי שבט א־זבּח, יצא שוחט שכם אחד עם חבריו במחרשה וברובה על השכם אל השדה, והמעשה בוצע בהצלחה. חייו של ישראל מתרקמים מעתה במסכת “השומר”, ושוב אי־אפשר להפריד ביניהם. ב“השומר” אינה נעשית אף פעולה אחת אשר לא הטביע עליה מרוחו ומחשבתו. הוא נעשה לאחר זמן קצר, וכן במשך כל הזמן, מנהיגה של הסתדרות “השומר”, שדברו קודש לכל חבר ובפקודתו היו נכונים לבוא (לא על דרך המליצה) באש ובמים…

עם התפתחות עבודת “השומר” בארץ, אחרי ההתנגשויות הראשונות של הערביים עם השומרים ושלהם עם הערביים, החלו משפטים בפני השלטון התורכי, שעלו לישוב ול“השומר” בדמים מרובים (תרתי משמע). ראה ישראל שוחט את ההפסד הנגרם מחוסר משכילים הבקיאים בתורת המשפט, שיהיו מוכשרים לנהל משפטים עם הממשלה, והוא מחליט לנסוע לתכלית זו לקושטא ולהשתלם בתורת המשפטים.

בבירת תורכיה היתה לשוחט עוד מטרה כמוסה – להתחבר אל חברי כת השבתאים, העשירים ובעלי־ההשפעה, היושבים בה במספר רב ולענין אותם במפעל הישוב, בלי שהתורכים הצעירים ירגישו בדבר.

כשנתיים עשה שוחט בלימודים בקושטא. אחרי־כן חלה שם וחזר לארץ בתחילת המלחמה העולמית.

בפרוץ המלחמה גר ישראל שוחט בחיפה – בקרבת הישוב הצעיר והבריא של הגליל. באמצעות יהושע חאנקין, נתוודע אל המושל החיפאי, ובעזרתו יסד מיליציה חזקה של מתנדבים. תכנית המיליציה של שוחט וארגונה עוררו התלהבות מרובה בקרב היהודים וכמתנדבים באו להרשם זקן ונער.

עם מאסרה של מאניה, אשת ישראל שוחט, חשד המושל היפואי, הקאימאקאם בהא־אלדין־ביי, כי המיליציה של שוחט אף היא נועדה למטרות, שהנן נגד הממשלה התורכית, וישראל נאסר אף הוא על מנת להשלח מהארץ, כאיש מסוכן למדינה. התחילו רדיפות הממשלה התורכית את “השומר” והיא דרשה במפגיע למסור לה את נשק “השומר”.

ועדי־המושבות וראשי הציבור דרשו משוחט כמנהיג “השומר” כי ימסור את נשקו לממשלה, אך שוחט השיב בסירוב מוחלט. הוא הוכיחם בעוז־רוח רב על דרישתם זו וניבא להם, שיינחמו באחריתם אם ימסרו אף את נשקם הם. והוא דאג בעוד מועד, כי יובא נשק השומרים למקום־סתר ובשעת־הצורך אפשר יהיה מיד להשתמש בו.

שוחט ישב אסור בבית־הסוהר בירושלים. מירושלים נשלח כפושע פוליטי לדמשק, ומדמשק לבירת אסיה הקטנה לפנים – לעיר ברוסה. החברים־השומרים בארץ, שדבר העדרו של ישראל השפיע לרעה על עבודתם, שלחו אחד מחבריהם במטרה לשחרר אותו, את מאניה ואת יהושע חאנקין מבית־הסוהר הברוסאי, אך השליח לא הצליח לבצע את הפעולה.

התחיל המשא והמתן על השלום בין גרמניה ומדינות ההסכמה וגרמניה תלתה תקוות בועידת הסוציאליסטים שעמדה להתכנס בשטוקהולם, כי זו תחיש את השלום בתנאים נוחים לה הממשלה התורכית מסכימה לשחרר אותו. ואמנם כך היה: הוא נבחר לציר והממשלה התורכית שחררה אותו. ישראל שוחט יצא אז לאירופה. כשנה– היא האחרונה למלחמה העולמית – בילה שוחט באירופה, ובהגיע לאזניו השמועה על הגדוד העברי, החליט מיד לשוב לארץ. אחרי רוב עמל ויגיעה עלה בידו להשיג את הרשיון לשוב.

בבואו ארצה, עם גמר המלחמה, קרא לאסיפת “השומר” ובראותו סביב פנים חדשות, כי מהחברים הותיקים אשר עמהם יסד את “השומר” מתו או נפלו חלל במשך שנות המלחמה הקשות, – נעוו פניו מצער. הוא לא נתן ליאוש כי ישלוט בו ובמלים ספורות תיאר לפני החברים החדשים את אלה, אשר לפני זמנם נעקרו משורות “השומר”: את יחזקאל חנקין כינה בשם הראש של “השומר”, את ישראל גלעדי בשם המוח וההגיון, את מנדל פורטוגלי בשם “הלב”, את צבי בּקר בשם “השומר הראשון” ואת אליעזר פינקלשטיין בשם “החייל הפשוט” של “השומר”. וכן את כל אחד, לפי כוח כשרונו, מסירותו והצטיינותו בעבודת השמירה. לאחר ההספדים הקצרים הללו על החברים שנפלו, קרא שוחט באסיפה הנזכרת לחברים החדשים להמשיך את העבודה בתנאים המדיניים החדשים בארץ.

באו ימי ההתנפלויות בגליל העליון. עבים שחורים התחילו נערמים על שמי הארץ וישראל שוחט, שחזה מראש את המתרחש לבוא, שאף להרחיב את פעולת “השומר” ולהוציאה מחוגה הצר והמצומצם. הוא הרחיב את גבוליו עד לידי “ועד ההגנה”, והוא עצמו לקח חלק בייסודו ובהגשמתו.

אחרי הפרעות בירושלים, כתשובת־מחאה למאורעות הדמים, נתגבר זרם העלייה. העולים הצעירים יצאו לעבוד בעבודות ציבוריות ובסלילת כבישים על־יד טבריה־צמח. ישראל שוחט היה אחד הראשונים שידע להחשיב את גודל ערכה של העבודה הציבורית. הוא מצא, שצריך להכניס אל העבודה הזאת תכנית ושיטה. אז נצנצה במוחו מחשבה, שהגיעה השעה להגשים את הרעיון של גדוד כובשי־עבודה עם פרספקטיבות רחבות לעתיד. חצי־שנה בדיוק אחרי מות טרומפלדור, יסד עם עוד חברים, על שם יוסף טרומפלדור, את גדוד־העבודה הראשון – חברת עובדים קואופרטיבית, שבאהבת העבודה, במשמעת, בסדר האידיאלי ובטוהר המוסרי ששררו בה, שימשה מופת לכול.

מלכתחילה נתגלה ישראל שוחט כמנהיג המעריך ביותר את המשמעת בפעולה הסתדרותית, ואולם היא התגלתה בפעולותיו תוך חברות טובה ששכנעה את חברי “השומר” כמעט בלי יוצא־מן־הכלל, להשמע לו מרצון. הוא היה חביב עליהם בגלל ישרו ואהבתו את האמת, שכלו ההגיוני והבהיר ועליצותו הטבעית.

לאחר סיום מלחמת־העולם הראשונה, פנה ישראל שוחט לחיים פרטיים והתמסר למקצוע המשפטים. אולם עם זאת לא זנח את עיסוקיו הציבוריים השונים, וביחוד היה פעיל בשטח הבטחון.

ישראל שוחט נפטר ביום כ“ג סיון תשכ”א (7.6.61) והובא לקבורה בתל־חי.

רעבים־למחצה, מובטלים וחסרי־אמצעים הגיעו הצעירים אל ועד־ההגירה היהודי בווינה, בירת אוסטריה, אחרי שהשתתפו בהגנה־העצמית היהודית בימי הפרעות בקישינוב. מנוי וגמור היה עמם לצאת את ארץ־הבכא בה נטבחו יהודים “בעוון” היותם יהודים, ותו לאו.

“נוכל להסדיר לכם נסיעה לאמריקה”, אמרו ראשי הועד לחבורת הצעירים.

“לאמריקה?!” נדהם ישראל גלעדי, דובר הקבוצה בן התשע־עשרה. “מדוע? אנו רוצים לנסוע לארץ־ישראל”.

“לארץ־ישראל אי־אפשר לנסוע,” פסק איש הועד.

“נוכיח לכם את ההיפך מזה”, השיב גלעדי בתוקף, חיזק את לב חבריו שכבר עמדו להיכנע ולנסוע לאמריקה, ותך זמן קצר גייס בעצמו את האמצעים הדרושים ובא עמם לנמל יפו.

כזה היה ישראל גלעדי (בוטלברוד), יליד קאלאראש, ביסראביה: נחוש־החלטה ואיש־המעשה. אחרי שהצטיין בגבורתו בהגנה־העצמית בקישינוב הצטרף לחבורת צעירים יהודיים שהחליטו כי רק בארץ האבות ידע העם היהודי מנוח מרודפיו. דא עקא, הדרך לעליה ארצה היתה זרועה מכשולים רבים. מכיון שלא היו לעולים תעודות־מסע (דרכונים), נאלצו “לגנוב” את הגבול הרוסי ובאו אל העיר קראקוב שבגאליציה. לשם נהרו מהגרים יהודים רבים מרוסיה, והקהילה היהודית כרעה תחת נטל הסעד. לא היתה עבודה לבאים, וגלעדי וחבריו שוטטו זמן־מה מבלי דעת מה יעשו. לסוף עברו אל וינה, ומכיון שלא נעזרו על־ידי ועד־ההגירה, דאג גלעדי הצעיר בעצמו לנסיעה ארצה.

*

בנמל יפו לא נתנו לגלעדי ולבאים עמו להיכנס לארץ, והם נסעו באותה אניה לחיפה. שם הכניסום צעירים אחדים בהשתדלות רבה העירה. מחיפה הלך גלעדי ברגל לזכרון־יעקב ועבד בה ובמושבה הקטנה הקרובה אליה מאיר־שפיה למעלה משנה. כאן התקשר עם ישראל שוחט ושאר מיסדי “השמר” ויחד אתם עבר לסג’רה.

גלעדי היה מיד לאחד החברים הפעילים ב“השומר” – למנהל העבודה המעשית בהסתדרות, לעמוד־התווך שלה. באותו זמן ובאותה מושבה יסד ישראל גלעדי עם עוד חברים אחדים גם את ההסתדרות החקלאית הראשונה “החורש”, והיה בה אחד החברים הפעילים. “השומר” קיבל תגבורת של חברים חדשים ועמד על בסיס איתן, וישראל ביקש רשות לנסוע לרוסיה ולהתיצב לפני רשות הצבא, כי לא רצה שיטילו בגללו על הוריו העניים את הקנס של שלוש־מאות רובל על העדרו. הבחור רחב־הכתפיים והבריא נמצא כשר לעבודת הצבא, אבל מי שהיה שומר בגליל, לא יכול עוד לעבוד כאיש־צבא רוסי, והוא ברח ארצה־ישראל.

ישראל גלעדי

בארץ נשא אשה, את ארוסתו מכבר, החלוצה המסורה קיילה, ונשלח על־ידי “השומר” להיות שומר ראשי בזכרון־יעקב. שם חלה במחלת־לב, מרוב נדודיו ברגל וברכיבה בהרי שומרון ומהשינה תחת כיפת השמים בטל הלילה. אך את ידו לא משך מן העבודה.

הוא חזר לגליל והשתתף בהוצאת אדמת־המריבה מידי בדווי א־זבּח, האדמה שנקנתה על־ידי יק"א עבור אכרי כפר־תבור והערביים לא רצו לעזבה. גלעדי וחבריו השומרים עלו במחרשות וכבשו את האדמה לעיני הערביים. רבים סברו, כי ההתנגשות בשעת חרישת האדמה תהיה בלתי־נמנעת, אבל הדבר עבר בשלום בשל הזהירות והתכסיס שנקט “השומר”

לישראל גלעדי היה חלק הארי בהצלחתו הגדולה ובפרסומו המהיר של “השומר”. המושבות שהתיחסו בראשונה בלעג לבחורים היהודים, המרהיבים לחשוב על השמירה המסוכנת בלילות מפני גנבים ושודדים, נאלצו במהרה לשנות את דעתם. כאשר קיבל “השומר” את השמירה במושבות חדרה, רחובות, ראשון־לציון ופשט גם בגליל, היו דרושים כוחות נוספים ומסורים שאפשר לסמוך עליהם. גלעדי נשלח לעבוד במושבות ולבחור כל בחור וטוב, כל פועל חזק, הנכון לעבודת השמירה. הוא היה עובר גם במושבות לבקר את השומרים החדשים ובעינו החודרת תפס מי מהם טוב לשמירה. על פי תקנות “השומר” יכול להתקבל להסתדרות זו רק איש ששמר שנה תמימה; ודעתו של גלעדי עשוייה היתה להכריע לזכות בנוגע לשומר, שהוצע אחרי עבור השנה לשמירתו לחבר ב“השומר”. שאיפת גלעדי היתה לחיים עבריים עצמיים, ולכן התנגד לאותם השומרים שהשתדלו לחקות את הערביים במנהגים, במלבושים ובדיבור והפיצו בזה עוד יותר את החיקוי הערבי בין בני המושבות. הוא ידע עברית והשתדל תמיד לדבר בה ולהפיצה בין השומרים, שדיברו עוד לשונות שונות.

כאשר נסע ראש “השומר”, ישראל שוחט, לבירת תורכיה ללמוד את תורת המשפטים, נבחר גלעדי להיות ממלא מקומו. בשכלו הישר ובמסירותו לעניני הישוב, נתחבב לא רק על השומרים, כי אם גם על אכרי המושבות, וביחוד במושבות הגליל. לא אחת הוזמן לתווך במשפט בין אכרים לבין עצמם או בין ועדים של שתי מושבות. משא הנהלת “השומר” נפל כולו, אחרי עזוב שוחט, על ישראל גלעדי. בכל מקום היה עליו לבקר בעצמו ובמקום בלותו ביום לא בילה את הלילה. ביום אחד נאלץ לבקר מושבות אחדות. במקום האחד לישב סכסוך בין המושבה ו“השומר” ובמוקם השני לקבל או לחדש שמירה או לשאת־ולתת בדבר התנאים. אחרי מסע־נדידה כזה במשך ימים מספר היה נופל למשכב והמיחוש בלבו החריף. כשלבו שקט מעט אחרי משכב ימים אחדים, עלה שוב על סוסתו והוסיף לסובב את המושבות. הרופאים הודיעוהו, כי אם לא ירכב הרבה, לא ילך הרבה ברגל ויחיה חיי מנוחה במקום אחד, יוכל להאריך ימים למרות מחלת לבו. אך הוא לא נתן את דעתו על דבריהם: כיצד ינוח? לא ירכב ולא יתהלך. יזהר בלבו? – עניני “השומר” קודמים לכל! – – הוא חשב תמיד, כי עדיין אינו עובד די למען התפקיד שהוטל עליו.

עם פרוץ מלחמת 1914–1918 גברו רדיפות הממשלה על “השומר” וגלעדי החל לדאוג למקום־מקלט קבוע ואחיזה חקלאית ל“השומר”. חיי הנדודים הכבידו על המשפחות שגדלו, ונשקפה תקווה, כי בגליל העליון יתכן למצוא את המקום המתאים למקלט זה. גלעדי וחבריו עברו למתולה וקיבלו את השמירה במושבה. בהיותו מנהל השמירה במתולה יסד את קבוצת הפועלים הראשונה בגליל העליון על אדמת “חמרה” וכעבור זמן נוסדו עוד קבוצות־עובדים באותה סביבה. על המעשה הזה ועל חיזוק העמדה העברית בכלל בגליל העליון, יש להודות, מלבד לחיים קאלואריסקי, שמשך את יק"א לעבודה זו למרות רצונה, גם לישראל גלעדי, שהכיר מראש בחשיבות האיזור הזה.

כעבור שנה לשמירה במתולה החליט לגשת להגשמת רעיונו מכבר על מושבת־שומרים. מושבה זו היתה צריכה לשמש דוגמה למושבות־שומרים, שבהן יוכלו החברים לחזור לחיי־קבע בעבודה חקלאית אחר שנות שמירה ונדודים. בבואו לידי החלטה זו, הסמיך מעשה למחשבה ובבוקר לא־עבות אחד יצא, בלי הודיע דבר לחבריו, ברכיבה על סוסתו לבחון שטח־אדמה, אשר עליו אפשר ליסד את מושבת־השומרים. בו ביום בערב, כאשר חבריו ישבו אל השולחן לארוחה, נכנס ישראל גלעדי וישב עייף אל השולחן גם הוא. הוא היה שליו, אך חוורון פניו הקמט סביב פיו העידו, כי מוחו עבד עבודה מאומצת כל אותו יום.

צריף העץ הראשון בכפר־גלעדי

“מחר נעלה על ראש הגבעה שבאדמת יק”א, נתקע שם את אהלנו ונחל בעבודה לשם מושבת־השומרים", אמר אחרי־כן לחבריו.

למחר, כאשר קמו אנשי מתולה משנתם, כבר עבר גלעדי במחרשה על האדמה שנבחרה למושבת־שומרים. החברים כינו אחר־כך את המושבה החדשה בשם “כפר־גלעדי”, לכבוד מיסדה.

גם ביצירת כפר־גלעדי עוד לא מצא מיסדו סיפוק ומנוחה לנפשו, והוא ביקש פעולות חדשות. לא רחוק מראש־פינה היתה מושבה עברית קטנה בשם מחניים. מסיבות שונות עזבו היהודים את מחניים ואריסים ערביים השתקעו בה. ישראל גלעדי לא יכול להשלים עם עובדה זו, והחל לעמול ולהשתדל להפוך מחדש את המקום הזה לנקודה עברית. ואמנם לא עבר זמן רב והוא סידר קבוצה שהתישבה במחניים ועבדה בה.

כן הקים נקודות חדשות בצפון הארץ. אבל עם כל נקודה חדשה והתאמצות נוספת מצדו, נחלש לבו יותר. הוא לא שעה לכך ובלי ליאות הוסיף לעבוד לטובת “השומר” וחבריו. כמו הרגיש ששעותיו ספורות והשתדל לפעול ולהספיק לברוא דבר בעת הקצרה שנשארה לו עוד…

שמו ושם חבורתו, חבורת השומרים־הפועלים, נודעו למרחוק, גם בין הדרוזים שאצל הלבנון, והם כיבדו את השם הזה, כאשר יעיד המקרה הזה: אחיו של מנדל פורטוגאלי נסע באחד הימים באותה סביבה בעגלה טעונה חיטה. פגשה בו חבורת ערביים שודדים שרצתה לגזול ממנו את החיטה והפרדות. העלם הצעיר שגדל בין השומרים, ידע מה לעשות במקרים כאלה. הוא עצר בפרדות, הוציא את ה“בראונינג” וכונן אותו על פני השודדים, והזהירם, כי זה אשר יעז לגשת אל העגלה יפול חלל מכדורו. השודדים המנוסים התפלאו לעוז־רוחו והבינו שהנהו מחבורתו של ישראל גלעדי. הם שאלו אותו על כך ובקבלם מענה גאה, כי אמנם מאותה חבורה הוא, נפרדו ממנו בידידות ועזבוהו.

עם כיבוש יהודה על ידי האנגלים וגילוי רשת הריגול בארץ החלה הממשלה התורכית לחפש את חברי “השמר” ואת ראשם גלעדי. הוא אמנם יכול להחבא, אבל לא רצה להשפיל את כבוד “השומר” וכי בגללו יסבלו בני ביתו וחבריו. בעת שנודע לו, כי פקידי הממשלה מחפשים אותו, נמצא בראש־פינה. הוא רצה שיאסרו אותו בביתו, וחזר אל חבריו ובני־ביתו. שעה קלה אחרי חזרו לביתו, באו הז’אנדרמים התורכיים, אסרוהו והוא נשלח עם חבריו האסורים לנצרת אל בית־הסוהר. נירות־האשמה שלו אבדו במקרה והוא יצא לחפשי. לא נשלח לדמשק עם הפועלים והשומרים האחרים. זה היה מקרה־אושר בשבילו, כי קרוב לודאי שלא היה עומד בעינויים שעינתה הפקידות התורכית את האסירים, ולא היה מגיע חי עד דמשק.

אחרי המאסר ואחרי חזותו בעיניו את עינויי חבריו, נחלש עד מאוד וקרו לו גם מקרי שטף־דם מהגרון. הוא התחזק וסירב לשכב בבית־חולים. לא רצה למשוך את ידו מעבודתו בעד “השומר”, הישוב וחבריו בשעת־חירום זו. בזה פרק מיומנו המלמד על מצב־רוחו באותם ימי המבוכה והמהומה בארץ הטרופה על־ידי המלחמה:

“אין באוני יותר לברוא חיים חדשים, ואין בכוחותי עוד למשוך את עול החיים; אין אני יכול ליהנות מהחיים איך שהם, ואין אני יכול לשפוך את מרירות נפשי עליהם; יש שמזכה אני את החיים וגומר על הכל “טוב”, ויש ומחייב אני את החיים ודורש את הכל לחוב; יצירת החיים, כשהיא לעצמה, אינה מתכונת לטובה או לרעה; דרישה אחת יש לה אל בני־האדם, להתאזר בכוחות ולעבור על כל מעצור, ולא – אין להם זכות־קיום ומקומם בין הצללים שעל פני היקום; כוחותי אפסו, חביבים ויקירים, מתחבר אני לחברת הצללים…”

את כפר־גלעדי שהערביים הספיקו להחריב ולשדוד־למחצה בעת המבוכה, חזר והקים עם החברים שנשתחררו מהמאסר.

לכפר־גלעדי הגיעה הידיעה על כיבוש האנגלים את טבריה, אשר בה נמצא עוד מספר גדול של השומרים, והוא מיהר לנסוע אל העיר גם במצב־בריאותו הרופף ולמען חדש את כבוד “השומר” תחת השלטון החדש. בטבריה כונסה אספה של “השומר” ובאסיפה הזאת הניף “השומר”, בפעם הראשונה לקיומו, את דגלו בגלוי – הדגל מהצבעים הציוניים והכתוב מילים אדומות: “בדם ואש יהודה נפלה. בדם ואש יהודה תקום”.

אחרי האסיפה נסעו כל השומרים, וגלעדי עם דגל “השומר” בראש, לכנרת לאסיפה כללית של הפועלים. גלעדי היה שרוי בשעת הרכיבה בהתרוממות־רוח בלתי־רגילה, והוא אמר לחבריו שזה היום המאושר בחייו. התרוממות־רוחו נתנה לו כוח לשאת את קשי הנסיעה והאסיפות. הוא דיבר בהתלהבות באסיפות אלו על העתידות והעבודות הצפויים לנו בשלטון החדש. מהאסיפה בטבריה כתב אל אשתו: “…בטבריה אצלנו שמח. מתכוננים להספח אל הגדודים העבריים. מי יתן והיה לי לב בריא! בשימי אל לב לשורת הפעולות שעשיתי במשך השנים, אני שבע רצון מעברי בארץ־ישראל, אף שיצאתי חולה־לב. אולם אני מאמין שבין הפרשים אוכל לתפוס מקום. בקרוב יסתדר גדוד־רוכבים עברי, ואליו אספח”…

אחרי האסיפה בכנרת, שכב לישון יחד עם חבריו הבריאים, על הגורן, תחת כיפת השמים, בטל הכבד. עוד באות לילה חלה בשפעת, וחבריו הובילוהו מיד לבית־החולים בטבריה. רופא בית־החולים סיפר על ימי גלעדי האחרונים כדברים האלה: בגשתו פעם אל מיטתו, אחזו בידו ודיבר אליו דברים מעודדים אחדים. חייך גלעדי והזמין את הרופא לשבת. אחרי־כן החל לדבר בקושי וביקש מהרופא אמצעים להחליש את דפיקות לבו העזות: – “חש אני כי לבי יפקע אם לא תחלשנה הדפיקות”, אמר כמו לעצמו. הרופא הבטיח שהוא וחבריו יעשו את כל אשר לאל ידם, ובלחצו את כף ידו ניסה להרגיעו בדברים השגורים, כי אין לאדם לאבד את תקוותו וכו'. ישראל גלעדי פקח עיניים גדולות וחייך ואמר: “לא אבדה לי התקווה בכל ימי חיי. אבל עתה… עתה אני מרגיש אחרת”… והוא נדם – –

בשעה השמינית בערב באותו יום מת ישראל גלעד. אשתו שבאה ממתולה אחרי צאת נפשו, ויומיים אחרי הובילה לקבר תינוק, ישבה יגעה על מדרגות בית־החולים ודמעות לא היו בעיניה החרבות. חברי גלעדי השומרים שנמצאו אז בטבריה החליטו להעביר את גוויית המנוח אל החווה כנרת. בחצות הלילה הלכו שנים־עשר איש אחרי העגלה – עגלת־תבואה פשוטה – שבה הוטל המת. חרש ודום הלכו ולמחרת ליוו פועלים ושומרים את גלעדי למקום־מנוחתו, לבית־הקברות של הפועלים בכנרת, שם גבעה קטנה מתנוססת וממנה רואים את מי הכנרת בזרמם אל הירדן והלאה אל ים־המלח. אשת המת, שאבדו לה שתי נפשות יקרות בשני ימים, עמדה שלווה. היא ביקשה רק שיתנו לה לראות את פני בעלה בפעם האחרונה. בהביטה במבט חודר בפניו אמרה: “גופך, ישראל, גווע ומת, אבל רוחך תחיה בינינו”.

לא נשאו הספדים ולא אמרו קדיש. הורידו את הגוף אל הקבר הרענן, זרקו מעדרי עפר ונסתם הגולל. היה זה יום־השנה להצהרת באלפור. מושבות הגליל העליון, שעיקר פעולותיו של ישראל גלעדי בחייו היו בהן, דחו את החגיגה ליום אחר בגלל מות ישראל גלעדי.

האיש בריא־הגוף ורחב־הכתפיים, בן שדמות בסאראביה הדשנות – מנדל פורטוגאלי, או כמו שכונה בפי חבריו הפועלים והשומרים, בחיבה, מנדלי – היה ממיסדי “השומר”. יתרה מזו: הוא היה לבו של “השומר”, הלב החם של ההסתדרות הזאת. כל עבודה מעשית וחילונית בהסתדרות היתה לו דבר שבקדושה, שבהוד. התקדמותו של “השומר”, התחזקות השפעתו בארץ והתפשטות רשת שמירתו, הרוו את מנדלי אושר נפשי רב. הוא, עליז־החיים, היה מהטיפוס האופטימי שבמשפחת השומרים. במשך שנות הכרותנו, לא ראיתי עצב בפניו, ואפילו בנסיבות מעציבות. להיות שמח תמיד ועליז – היתה סיסמת־חייו. את הפסוק “הזורעים בדמעה, ברינה יקצרו” גרס הוא: “הזורעים ברינה, ברינה יקצרו”. בלי מרה־שחורה צריכה להעשות עבודת־הבנין הלאומית־סוציאליסטית שלנו.

מן העיירה קאלאראש בבסאראביה, שבה נולד, בא בשנת תרס"ו לישראל. על משפחתו, נעוריו וחינוכו – לא ידעונו כמעט דבר. יודע אני שגמר בית־ספר למסחר, ועוד בנעוריו היה ציוני־סוציאליסט נלהב ומהפכן מסור. את עיקר פעולתו המהפכנית החל בשדות האכרים, שבהם התקנא, ושאף להידמות להם בעלותו ארצה. בגלל תעמולתו בין האכרים גרשה אותו הממשלה הרוסית כאת אחד המהפכנים המסוכנים, לסיביר. גם מסיביר חזר כעבור זמן, עליז ועשיר בידיעות שרכש בחוג המהפכנים הגולים. עם שובו נוכח לדעת כי הדרך האחת והישרה של המהפכן־היהודי היא זו, המובילה לציון.

בארץ־ישראל היה לאחד הפועלים המצויינים והשומרים בני־החיל. הישוב, וביחוד הישוב האכרי בגליל התחתון, נהיה יקר וקדוש לו, על מגרעותיו. כשחבורת פועלים ושומרים בחווה סג’רה היתה נכונה לנקוט במעשי־אלימות מפני שאגודת־נטעים העבירה מן החווה את העבודה העברית, התנגד פורטוגאלי למעשה זה. בכל השפעתו השתדל למנוע את חבריו מהוציא את זממם, וגם הצליח. הוא הציע אמצעים אחרים להשלטת העבודה העברית – אמצעי שלום.

אך בעיקר נקשרה פרשת חיי מנדל פורטוגאלי בתולדות “השומר”, כי חיים אחרים מלבד חיי פעולה ומעשה ב“השומר” לא ידע. בכל הפעולות של ההסתדרות הזאת היתה ידו. בל מושבה ש“השומר” קיבל את שמירתה, נשלח מנדל לארגן אותה. בהיותו מנהל השמירה של חדרה, לקח חלק בהוצאת שטח־אדמה ליד גן־שמואל מידי הערביים שהחזיקו בה. פורטוגאלי היה איש־התנועה, ורק לעתים רחוקות ידע את המנוחה. אל משמרתו בלילה, ולו המסוכנת ביותר, הלך ושירה בפיו. אחרי ליל־השמירה הארוך, בחזרו עם בוקר אל המושבה, היה מגיע אל ביתו בקול שירה, מעיר בשירתו את אשתו, אוחז אותה בידיה ומכריחה לצאת במחול. הוא היה בעל ואב מצויין, ואמונתו היתה שחיי־המשפחה הם היסוד העיקרי לבנין עם. הוא לא חיבב את הפועלים והשומרים הרווקים, ופעם אמר בפומבי, שהרווקים הם יסוד רעוע לבנין חיים עבריים שלמים. אכן, גורלו המיוחד של שומר גרם לכך שמנדל פורטוגאלי שוחר־הבית היה טרוד בשמירה יומם ולילה, ואך לעתים רחוקות היה לו פנאי לטפל בילדיו ולהשתעשע אתם. נוגע עד הנפש מחזה־משפחה אחד: בחזרו יום אחד מן השדה, ראה בבית את ילדו משתעשע יחידי. ניחומי־האב נכמרו בקרבו, והוא הושיב את הפעוט על ברכיו, ואמר לו: “מה אתה יודע מאביך, ומה אביך יודע אודותיך? אין לי עת פנויה אפילו לראות נכוחה את מראה פניך” – – והוא האכיל את הילד על ברכיו.

מנדל פורטוגאלי

ברשותה האדיבה של האלמנה פורטוגאלי קראתי חלק ממכתבי מנדל, הכתובים בעברית פשוטה. המכתבים האלה על חיי יום־יום שלו כשומר ועל שיחות פועלי המקום, על חברי “השומר” ועל המאורעות בארץ, משקפים פרק יפה בדברי־ימי הישוב העברי החדש. במכתב אחד הוא מתאר את “כיבוש” אדמת שרונה על־ידי חבורת שומרים ופועלים. איזו שמחה היתה בלבות הכל! בראש הלכו ה“חיילים” (שומרים־רוכבים), מזויינים כולם. אחריהם הלכו הפועלים, מזויינים ברובים ובמקלות גדולים. הרוכבים ריקדו על סוסיהם וכפעם בפעם השתערו, דהרו וחרבותיהם בידיהם השלוחות, והפועלים שרו ורקדו עד שבאו אל שטח־הקרקע החדש.

שנים רבות חי פורטוגאלי חיי שומר־נודד ובשנה אחת עבר, על־פי פקודת “השומר”, לשמור במושבות שונות. כאיש־צבא, הנזהר במשמעת, צייתו הוא ואשתו לדרישת “השומר” ולא באו בתרעומות ובקושיות. הענין דורש. לבנות עם וארץ, לא דבר קל־ערך הוא… אבל יקרה אשר גם לב הגבר בגברים יחלש וימוג. שעת חולשה בחיי השמירה באה גם על מנדל פורטוגאלי.

הוא שמר בכרכור ששם גר עם אשתו וילדו. פתאום קיבל “השומר” את השמירה בבית־גן ומצא לנחוץ שפורטוגאלי יעבור שמה מיד עם משפחתו לשמור. אשתו היתה אז בימי הריונה האחרונים. היא לא יכלה לנסוע בעגלה ורכבה על סוס. הם רכבו בדרך עמק יזרעאל. באמצע דרכם, על־יד מרחביה, היתה האשה קרובה להתעלף: החלו חבלי הלידה. מנדל הזדרז והביא את אשתו במצב קשה למרחביה, אל חדר אחד מחבריו. בחדר הצר ילדה האשה הצעירה מיד בן. לא היה שם מי שיטפל בה: לא מילדת אף לא חובשת. היולדת שכבה עזובה בחדר הקטן עם ילדה הגדול והרעב מצד האחד והרך הנולד מצדה השני. מנדל היה אותה שעה במושבה. בחזרו ראה את אשתו במצבה – ופתאום התיצבו לנגד עיניו חיי השמירה והנדודים שלו, חוסר בטחון הנפש וחוסר הבסיס בחיים. דברים שהיה מבטל תמיד בלבו, העיקו עתה פתאום על נפשו, וזרם דמעות רותחות התפרץ מעיניו, עיני הגבר עז־הרוח. למען הסתר את דמעותיו מאשתו וילדו שב החוצה, אל השדה, ובכה שם עד כלותו. אחרי־כן רחץ את פניו ועיניו במים, חזר אל בני ביתו, ושוב היה לפורטוגאלי הקודם, לגבר עליז־החיים וחזק־הרוח.

כך חי חיים מלאי־ענין, אבל גם סבלות, של אחד מראשי “השומר”, עד פרוץ המלחמה. בראשית המלחמה מצאתיו בתל־עדשים, כפועל בקבוצה, ולפעמים, בזמני אי־שקט, גם כשומר לילה. בחיי מנדל פורטוגאלי נתגלם אותו משא־החיים אשר על רבים מהשומרים הוטל לשאת בימי המלחמה.

והנה הוא, החזק והזיז, שהצטיין מרבים אחרים בכשרון־החיים, מת פתאום מיתה טפלה וחסרת־טעם: בחזרו בבוקר אחד ממשמרתו, לא שכב לישון מיד, כי אם החל לנקות את כלי־נשקו. הנשק האוטומאטי נפל ארצה ופלט כדור, פצע את מנדל בצוארו פצעי־מות. בשכבו על מיטתו לפני מותו, עוד התלוצץ באזני חבריו אשר עמדו סביב בדברים אלה: “מה דעתכם, חברי? העלה על לבכם שמנדל ימות בגלל מעשה־שטות כזה?” – –

(תרמ“א־1881–תרע”ו־1916)

בהגותי בתפקידם וגורלם של קומץ השומרים בארץ, עולה על לבי זכר הזוג הנחמד, יחזקאל וחיה־שרה חנקין, היקרים שבמשפחה הקטנה הזאת. הוא, הגיבור רחב־הכתפיים וחזק הגרמים והשרירים – אחד ממיסדי “השומר” ומדריכו. היא, חיה־שרה, האשה הנלבבת והחביבה, אם השומרים בשמחתם וצערם, על בת־צחוקה הנעימה, אפילו בשעת־סבל.

במשפחת החלוצים הכירו הכל איש את רעהו רק על־פי תקופת החיים בארץ. לא ידעו כמעט דבר מהעבר, ימי הילדות והעלומים. כך ידענו אך מעט מילדותם של יחזקאל חנקין ואשתו חיה־שרה, או מעלומיהם. ידענו רק, שבהיותם צעירים מאוד, בני פחות מעשרים שנה, אירגנו, אחרי הפרעות בקישינוב, את בני־הנעורים בהומל, בהסתדרות של הגנה עצמית.

בפרוץ הפרעות בעירם הומל הצטיינו בגבורתם, אף נפצעו פצעים קלים. הז’אנדרמריה חיפשה אותם לאסרם. עד למשפט עוד יכלו להסתתר, אבל בזמן המשפט נאלצו לברוח מרוסיה. בשנת 1904 אירגנו כעשרה חברים של ההגנה־העצמית חבורה פועל־ציונית לשם עליה לארץ־ישראל. החבורה נסעה, ובקושי רב הותרה להם הכניסה בחוף יפו. הם התישבו במושבה רחובות, וה“הומלים” – כפי שכינו אותם במושבה – חיו זמן־מה חיי־פועלים שיתופיים.

יחזקאל נודע במהרה כאחד השומרים והפועלים החזקים ביותר בגופם. בשריריו ובחזהו המפותח היה ידוע לא רק בין היהודים, כי אם גם בין הערביים. הוא עצמו הוקיר “נפש בריאה בגוף בריא” וחיבב את בעלי השרירים ובעלי־הגוף. אם מצא כאלה בין העולים, שהיו בעבר בחורי־ישיבה ו“אקסטרנים”¹, לא היה גבול לשמחתו. בחלוץ כזה שם את עיניו וצרפו במחשבה למשפחת השומרים בעתיד.

נזכר אני במחזה אחד, בבחון יחזקאל את חבורת החלוצים שבאתי בתוכה. בבואנו ברגל מיפו אל המושבה פתח־תקווה באו לקראתנו לקבל את פנינו הפועלים־החלוצים שישבו בפתח־תקווה לפנינו. עם האיש והאשה חנקין בראש פגשו אותנו בשירים והובילונו אל המושבה ואל מטבח הפועלים. שירינו, העבריים־לאומיים, קצתם, ורוסיים־ז’רגוניים־מהפכניים רובם, נשמעו כל הלילה, עד קריאת התרנגול, ולא הניחו לאכרים לישון. למחרת הזמין הזוג חנקין את כל חבורתנו לביתם. באנו אליהם, אל מעון־האכרים הדל שמנה חדר קטן ומטבח עם רצפת־חימר. יחזקאל ישב על מחצלת, רגליו שלובות תחתיו כמזרחי ועל־ידו ידידו הטוב – מיכאל האלפרין. הם היו עסוקים מאוד באותה שעה: יחזקאל ניקה והרכיב רובה, בבארו להאלפרין הקשיש את חלקיו ואיך להשתמש בו. היו בחדר גם צעירים וצעירות, שבילו את הזמן עם חיה־שרה. כשנכנסנו, רבתה השמחה. צעירים הלכו אל המושבה לקנות את הדרוש לסעודה וצעירות התנדבו לעזור לחיה־שרה בהכנות.

יחזקאל חנקין בין “שומרים” (יושב ראשון מימין)

אחרי הסעודה הציג אותנו יחזקאל בשורה כמו אנשי־צבא, ואת כל אחד מאתנו בחן כבחון רופא את הקרואים לצבא – אם מוכשרים אנו לתפקיד שעלינו למענו לארץ. אחרי שבדק את שרירי כולנו, ואת דפיקות לבנו, יעץ לשניים מעשרת החלוצים לשוב למקום שבאו ממנו – ל“אינטליגנט” שבינינו, אשר דיבר רק על ספרים, יעץ לחזור לאודיסה ולהמשיך בלימודיו עד שיגמור… לרביעי, שהרבה לשאול על המסחר בארץ, יעץ לנסוע באניה הראשונה לאמריקה… רק במעטים מצא, אחרי הבחינה הגופנית והנפשית, את אשר ביקש, וגם אני זכיתי להיות ב“מאושרים” האלה. ואמנם חד היה חושו של יחזקאל בענינים אלה עד להפליא: הנפסלים על ידו עזבו כעבור זמן קצר את הארץ, ואשר כשרו בעיניו – נשארו כמעט כולם והיו לפועלים ושומרים טובים.

חנקין היה טיפוס לא־מצוי בקרב היהודים. הוא חיפש תמיד את היוצא־מן־הכלל והבלתי־רגיל. אף “השומר” בעבודתו רבת־הסכנות, לא נתן תמיד סיפוק שלם לנפשו, ולעתים קרובות נתפש לגעגועי־נדידה, עד שיש ועזב תא השמירה, את סוסתו, חבריו, אשתו ובתו הקטנה, ונדד ברגל, רובהו על שכמו, אל מקומות רחוקים ביותר. כן היה לאיש־צייד – הצייד הראשון בין היהודים.

יחידי התהלך חדשים רצופים במדבריות ולקח חלק במשלחת של הזואולוג הארצי־ישראלי אהרוני. הוא עזר למצוא צפרים וחיות בשביל המוזיאום הזואולוגי בברלין והמוזיאום שנוסד על ידי הפרופ' שץ בבית־הספר “בצלאל” בירושלים. יחזקאל ביקר ועבר את כל חבלי ארץ־ישראל ברגל, רובהו על שכמו, – את מדבר יהודה, סביבות ים־המלח, אדום ומואב ושטחים במדבר סוריה.

הוא ליווה את הפרופ' הגרמני בּלאנקינהוֹרן, שעמד בראש משלחת מדעית, וסייע בעוז־רוחו למלומד הגרמני במסעותיו במקומות ציה. אחר מסעות כאלה היה יחזקאל שב לביתו, בריא ורענן ומלא מרץ, עד ששב ותקף אותו יצר הנדודים. במקרה זה היה עוזב את ביתו לחצי־שנה, אף לשנה תמימה, בלי אגורת כסף למחיה ובלי לשלוח ידיעה מן המקומות שנדד בהם, אשר לא היה אליהם קשר־דואר.

ואמנם סבלה חיה־שרה הצעירה מאי־ידיעתה אם עודו חי, או בדווים הרגוהו, או שועלים וצבועים אכלו את בשרו. ואם דובר ביציאתו העתידה של יחזקאל לנדודיו, כיסה צל־תוגה את פניה ואת שפתיה נשכה עד זוב דם. היא לא דאגה שעליה יהיה לכלכל את נפשה ונפשות שני ילדיה, כי השתכרה למחיה בתפירה לפועלים ולשומרים במקום. מכונת־תפירה היתה לה והיא עבדה קשה ביום ולפעמים בלילה, תפרה ושרה שירים עבריים לבתם יהודית ולבנם הפעוט יצחק, ואת הדאגה ליחזקאל נשאה בחוּבּה. כן עבר הזמן על חיה שרה, שבועות תמימים, חדשים רצופים, ולפעמם שנה, עד שפתאום, ביום בהיר אחד, הופיע יחזקאל.

הספרים, שיחזקאל השתדל להשיג ולקרוא בעת־הפנאי, לא היו רומנים וסיפורים נאים, כי אם ספרי־מדע על צמחים וחיות או היסטוריה ותאורי מלחמות. הספר החביב עליו, שאהב לדבר עליו, היה “מלחמת היהודים” ליוסף פלאביוס. מן הרומנים עניינו אותו רק אותם, שהיתה בהם מלחמת־החופש. פעם בא חנקין אל סוכתי במושבה רחובות בכרם ששמרתי עליו. הוא מצא אצלי את הרומן “ספרטאקוס” שבו מתוארת התקוממות העבדים והגלאדיאטורים ברומא העתיקה. יחזקאל נתפש לספר וקרא בו שני ימים ושני לילות. בלילה קרא לאור הלבנה. פנים מאושרים ומזהירים יותר מפניו בשעת אותה קריאה לא ראיתי. אז ניכר בו, שהוא שואף לדבר־מה גדול… להיות בעצמו מעין ספרטאקוס עברי…

בליל־ירח אחד, בטיילו עמי בכרם, גילה לי אחד מרעיונותיו הוא קרא בחוברת או שמע השערה, שבאיזה מקום במדבר ערב נמצא שבט יהודי, שריד משנים קדומות, ושם השבט “יאהוד־איל־חיבּר”. הוא הגה איפוא רעיון של משלחת אל המדבר לחפש את השבט. ואצל יחזקאל הדיבור והמעשה חד. הוא החל לחפש אחר חברים מתאימים למשלחת, ורק המלחמה שפרצה שמה לאל את הדרישה והחקירה.

חנקין היה מצויין בין השומרים בנימוסיו לגבי הערביים. קשה היה למצוא בין הפועלים אחד שידע את השפה הערבית, פתגמיה ושיחתה הנמלצת, כיחזקאל חנקין. בסכסוכי “השומר” עם ערביים, השתדל יחזקאל להתפשר בדרך נאה ובשלום. היה מקבל ערבים בביתו לפי הנימוסים הערביים ומידת הכנסת־אורחים שלהם. אזהרותיו לפועלים ולשומרים החדשים, שהתיחסו בביטול לערביים, היו תמיד: “אנו באנו הנה לא כאורחים, כזרים נוטים־ללון, שאין להם צורך לדעת את שכניהם ואת דעותיהם ומחשבותיהם, כי אם שבנו לארצנו ועלינו להוקיר את היחס והרגשות של השכנים הסובבים אותנו”. ועד־ראייה הייתי למקרה, המציין היטב יחס זה של יחזקאל לערביים הלכה למעשה.

הדבר היה במושבה ראשון־לציון. יחזקאל היה ראש השומרים במושבה בפועל, אף שלא באופן רשמי. באחד הימים לפנות־ערב ישבו אצלי יחזקאל ואשתו עם ילדיהם, כי באו לבקרני. שתינו תה על המרפסת. פתאום שמענו מן הרחוב קול ערבי קורא לעזרה. ירדנו אל הרחוב הראשי וראינו מחזה כזה: ערבי זקן הוביל תבואה על שלושה גמלים ליפו. הוא רצה לעבור עם גמליו ברחוב המושבה, המוביל ישר אל דרך־יפו. שומר הרחוב, צעיר שבא מקרוב מרוסיה, רצה להוכיח את גבורתו וציווה על הערבי לחזור ולסובב דרך סימטאות צדדיות עד דרך־יפו. לערבי חרה הדבר וגם לא רצה להוליך את גמליו העמוסים לעיפה בדרך מיותרת. הוא לא שמע לשומר וסרב לחזור. השומר גדר ברובהו את הדרך בפניו והחל לקרוא לעזר. כשבאנו אל מקום־המעשה מצאנו את השומר מכה בקת־הרובה את הערבי הזקן ואת גמליו ברגליהם. גמל אחד נפל ובנפלו שבר רגל. הערבי בכה כילד. בראות חנקין את הדבר נמלא חימה ומרוב כעס וכלימה לא יכול להוציא הגה מפיו. הוא חלק לשומר סטירת־לחי, בהביעו בהתרגשותו בקושי את המילים: “רשע, למה תכה את רעך?” – ועוד באותו לילה לקח את הנשק מהשומר ושילח אותו ממשמרתו.

את שני ילדיהם, בתם יהודית ובנם יצחק, שאפו יחזקאל ושרה לחנך לחיי־המלחמה, הצפויים להם בארץ. יהודית בת השש ידעה כבר לרכב בלי־מורא על סוסת השומרים ולהחזיק אקדח מאוזר. יצחק בן השלוש רכב על חמור והיה ידידם הטוב של שני הכלבים המאולפים, שנשלחו על־ידי ציוני גרמניה לעזור לשומרים. יחזקאל וחיה־שרה הניחו לילדיהם להתהלך ברחוב יחפים וערומים־למחצה, למען יישזף גופם בשמש הלוהטת. שאיפתם היתה לראות את יהודית נערה רועה בהרי גלעד כשולמית לפנים, ואת יצחק ראו בדמיונם רוכב על סוס יקר בעמק יזרעאל כשומר ומגן על כבוד ישראל.

מעשי הגבורה של “השומר”, מסירותו ונאמנותו לישוב היהודי בגליל ובשומרון נודעו בכל הארץ, ומושבות יהודה פנו באופן רשמי אל “השומר” שיקבל את השמירה בהן. ועד “השומר” שלח מן הגליל ליהודה, בראשונה למושבה רחובות ואחרי־כן לראשון לציון ולמושבות קטנות אחרות, חבורות שומרים מהחברים המנוסים ביותר וביניהם יחזקאל חנקין. בית חנקין נעשה למקום־מרכז לשומרים לבילוי זמן, למנוחה, להתעמלות, לבית־קריאה – וממרכזים ציוניים שונים נשלחו אליו עתונים בשפות אחדות. – שומר ממושבה אחרת, כי עבר בראשון לציון, סר לבית חיה־שרה והיא היתה לו לאחות רחמניה. כי נקרעו חולצה או מכנסיים לשומר, וכסף לא היה לו לקנות חדשים, – בא אל חיה־שרה בלי להתביש, כבא לאמו. וחיה־שרה עזרה לו בבת־צחוקה הנעימה על פניה. סכסוך כי נפל בין שומר ואהובתו, נערה מבנות המושבה, – חיה־שרה פייסה אותם והאהבה שבה והיתה עזה וחמה כקדם. חיה־שרה – אמם של השומרים בשמחתם וצערם היומיומיים.

את המשמעת הקשה של “השומר” נשאה חיה־שרה כאשת־חיל. “השומר” פוקד על יחזקאל וביתו לעבור למושבה אחרת, מפני שידיעתו את השפה הערבית והתנהגותו עם הערביים נחוצות שם במקום־השמירה החדש; תוך עשרים־וארבע שעות יש לנדוד לפעמים מיהודה לגליל, או להיפך, מגליל ליהודה. יש לארוז חפצים ולסדר את נסיעת הילדים הקטנים. אשה אחרת היתה כושלת תחת משמעת “השומר”, אך חיה־שרה מקבלת באהבה כל החלטה של ועד־”השומר" ונודדת עם יחזקאל. פקודת “השומר” מוצאת לפועל בדיוק.

חיה־שרה הוכיחה, כי גם היא יכולה להיות גיבורה שכם אחד עם השומרים הגברים.

חוות הקרן־הקיימת כנרת, על שפת ים־כנרת, נוסדה לפני עת קצרה. בעל האדמה הקודם, ראש שבט בדווים, השייך עיסה, תבע כפעם בפעם תביעות כספיות חדשות מפקידות החווה, ששילמה לו את מחיר האדמה במלואו. הפקידות לא נענתה לתביעותיו והוא התנפל כפעם בפעם לשם הפחדה ואיום על החווה בלילה לגנוב או לגרום נזקים. בראות השייך ואנשי־בריתו שהפועלים והשומרים אינם מפחדים מפניו ועומדים נגדו בגבורה, ערך בליל־חושך התקפה על החווה, בראש המון בדווים, והמטיר מטר יריות על הישוב העברי הרך. השעה היתה קרובה לחצות. עייפים מעבודת־השדה הקשה ביום־הקיץ הארוך ישנו שינה עזה, אך היריות הרימונו מיד על רגלינו. הנשק הטעון היה מוכן למראשותינו, אבל קטן היה מספר גברינו מלהגן על החווה. חיה־שרה עמדה הכן יחד אתנו ועוררה את הצעירות הפועלות שבחווה. היא גילתה עוז רב בהגנתה ועד הבוקר החזקנו מעמד. כשהחל להאיר היום, והשודדים התוקפים נסו לעבר הירדן, מצאנו לאור היום הרבה כדורים תקועים בקירות בנין החווה.

עברו יותר מעשר שנות חיי נדודים ושמירה על יחזקאל וחיה־שרה. עשר שנים, שאפשר לכתוב עליהן ספר. מלחמת העולם פרצה ותורכיה הכריזה על גיוס. יחזקאל חנקין גר אז בראשון־לציון כשומר־רוכב. אכרי המושבה, הנתינים התורכיים שביניהם, נקראו ליפו להספח אל הצבא או לשלם כופר. האכרים בחרו בשניה משתי הרעות, הם לווּ כסף ונסעו ליפו לפדות את עצמם. גם על יחזקאל כנתין תורכי היה להתיצב לעבודת־הצבא. קופת “השומר” דלה היתה ולא יכלה לפדות את החברים שהיו נחוצים לשמירה, אך אכרים שהוקירו מאוד את יחזקאל וחיה־שרה, דרשו מוועד המושבה לגאול את יחזקאל. ועד המושבה הציע לפניו חמישים לירות תורכיות שיפדה בהן את עצמו, אך יחזקאל ענה לראש־הוועד: “האמנם אפדה את נפשי בכסף? לא, עלינו להספח אל המחנה התורכי, לרכז את כל אנשי־הצבא היהודים בלגיון עברי מיוחד, וכשמספרנו יהיה גדול נתחיל במלחמה על ענינינו. יחד עם הגדודים העבריים נדרוש את המגיע לנו. מודה אני לכם בעד טוב־לבכם, אך לגאול את נפשי בכסף – לא!”

באמרו להספח אל הצבא התורכי, היתה לעיני יחזקאל מטרה ידועה, אולם לא היה לו עם מי להגשים אותה. מה איפוא היה עליו לעשות? הזמן קצר והפקידים שולחים לקרוא לו. הוחלט שיחזקאל יסע ירושלימה ויתנדב לז’אנדרמריה התורכית ובאופן זה יוכל להשאר לשמור את המושבה על גבולותיה. הוא נסע מיד ירושלימה. בגופו החזק ובמבטאו הערבי המצויין עשה, היהודי שבא בעצמו עם סוסתו ונשקו להתנדב, רושם טוב על המפקד הירושלמי והוא מינה אותו כז’אנדרם עם משכורת ממשלתית, שמתפקידו לשמור על גבולות ראשון־לציון.

המלחמה נמשכה. גם תורכיה נלחמה כבר. בהשפעת המפקדה הגרמנית בירושלים, מצא השלטון התורכי כי ההסתדרות המזויינת “השומר” היא יותר מאגודת שומרים גרידא, והחל לרודף אותה. מחלק מן השומרים פורק הנשק, ועל שאר השומרים היתה עין הממשלה פקוחה. המושבות נשארו בלי שמירה כמעט והגנבים הערביים הרימו ראש. פקידי הממשלה המקומיים והמפקד היפואי היו ברובם ערבים, ושטמו את הישוב היהודי. במושבות יהודה נעשה המצב קשה ובמושבות הרחוקות בגליל גדלה הסכנה. “השומר” לא נבוך גם אז אלא ריכז את מיטב כוחותיו במושבות הגליל. שם התבססו השומרים ונטרו את העמדות שעלו בעבר בדמים רבים.

בזמן המבוכה הזאת שמעתי פעם בחצות־הלילה את קול יחזקאל בחלוני. הוא בא אלי וסח לי בלאט: “קיבלתי פקודה מ”השומר" לעזוב מיד את ראשון־לציון וללכת למרחביה. צבא תורכי מתרכז סביב המקום ההוא והוועד דורש כי אמצא אני שם כאחד השומרים".

התלבשתי עד־מהרה והלכתי לעזור לחיה־שרה לארוז ולטעון חפצים, להפרד ממנה ומילדיה. בבואי אל בית יחזקאל מצאתי כבר את הכל טעון בעגלה. הילדים ישנו את שנת הילדים הטובה גם בעגלה תחת כיפת השמים. חיה־שרה עמדה נכונה ומזומנה למסע. שעות אחדות לפני האיר היום עזבו יחזקאל וחיה־שרה את ראשון־לציון בדרך לגליל. שומרים אחדים ליווּ אותם כדי לשמור על העגלה, שהובל בה נשק מיהודה לגליל…

אחרי חדשים אחדים, כשעברתי במושבות הגליל, ביקרתי במרחביה. סביב המושבה, אצל מסילת־הברזל עפולה, היה מרוכז צבא תורכי, לשמור על המבוא לעמק יזרעאל ואת מסילת־הברזל עפולה־דמשק. יחזקאל היה על משמרתו ואיש מאושר ממנו לא היה אז בארץ. הוא שקרא כל ימיו ושגה בספרי מלחמות, ראה בעיניו הכנות למלחמה בעמק יזרעאל ושמע עליהן מפי הקצינים התורכיים שהכיר. אף המזל האיר לו פנים. הוא רכב על סוסתו לנצרת אל המושל הצבאי של חבל עמק יזרעאל והלה קיבל אותו יפה, אף הילל את סוסת־השומרים היפה. ועד־מרחביה קנה מ“השומר” את הסוסה ב־25 לירות ושלחה אל המושל כמתנה ממרחביה. המפקד קיבל את המתנה בשמחה וענה במכתב־תודה למושבה – וליחזקאל שלח חמישים לירות זהב לקנות לו סוסה אחרת.

בידי יחזקאל נמצא איפוא סכום עצום לערך והוא חשב מחשבות על מעבר ברגל בכל העולם, מיד לגמר המלחמה. ישתררו בארץ שקט ומנוחה, השמירה תשוב לתיקונה והוא יבטיח את מצב חיה־שרה וילדיו, יבנה בשבילם בית קטן, יטע להם גן – ובעצמו יצא למסעו, יראה את היערות הסבוכים באוסטראליה, יביא חיות ועופות מיוחדים בשביל המוזיאום בירושלים…

חלום ומחשבה לחוד – והגורל גוזר אחרת. עוד פעם אחת גילה יחזקאל את גבורתו ואומץ־רוחו בשעת־סכנה למושבה מנחמיה. הוא היה אחד משני השומרים שנזדמנו למנחמיה במקרה ביום שנעזבה מגבריה, אשר נסעו לטבריה בעניני הרשמה לעבודת־הצבא כמסופר בפרק על דוב קליי. יחזקאל וחברו השומר טורנר אירגנו את ההגנה מפני המתנפלים. הם ידעו לרמות את הערביים שיחשבו כי אנשים מזויינים רבים מסתתרים בפנים המושבה. ואולם הכדורים אזלו והלכו והמצב החמיר – – עוד מעט והבינו הערביים שמצב המגינים ברע ויתפרצו לפנים. בשים יחזקאל את הדברים האלה אל לבו הבין כי אין מוצא אלא להרוג את השיך, ראש המתנפלים. הערביים, בנפול ראשם, יתפזרו כעדר צאן בלי רועה… הגיעו הרגעים האחרונים ונשארו כדורים אחדים. יחזקאל ציווה לחברו הנלהב טורנר לקלוע ישר בשיך ולהרגו. טורנר מיהר למלא את הפקודה, ובהיותו מטיב לירות אל המטרה לא החטיא, והשיך נפל מתבוסס בדמו. הערביים המתנפלים, בראותם את מנהיגם שוכב מת, התבלבלו והחלו לנוס – וגבורת שני השומרים שעמדה למושבה בצרתה – היתה לשיחה בפי־כל.

זה אולי פרק גבורתו האחרון של יחזקאל, אשר חלה כעבור זמן בקדחת צהובה, – המחלה אשר מת בה. הוא מת בלא־עתו, כרוב חבריו השומרים הראשונים וכמספר גדול מהחלוצים שהתיצבו בשורות הראשונות של מלחמתנו – מי מכדור ומי מסיבה אחרת, שהארץ ותנאיה גרמו… זמן רב לא יכולנו להשלים עם הרעיון שיחזקאל החזק, הבריא, הגיבור ובעל השרירים והגרמים החזקים נקטף על ידי המוות במיטב שנותיו. כן לא יכולנו להתרגל לרעיון שחיה־שרה אשתו הנלבבת והאמיצה נשארה לבדה וילדיה – יתומים. אך זכר מעלליו וחזונו של יחזקאל נחקק בלב החיים והיה למורשת־כבוד.

(תרמ“ו־1886–תרצ”ח־1938)

מעטים היו היהודים בגולה ש“לימדו ידם קשת”. העם היהודי היה ידוע כעם־הספר, אך לצד הספרא היה גם הסיפא, לכל הפחות אצל מיעוט יחיד־במינו של יהודים. היו אלה ה“סובוטניקים”, הגרים שהיו נחטפים בילדותם ובנעוריהם לעבודת־הצבא, בצבא הצאר הרוסי, וזאת כעונש על שמיאנו להמיר את דתם.

משפחת זייד היתה (מצד האם) – “סובוטניקית”. אלכסנדר נולד בעיירה זימה, בסיביר, שהיתה מיושבת גרים־סובוטניקים, יוצאי־צבאו של הצאר ניקולאי הראשון. אמו של אלכסנדר מתה עליו בהיותו בן שלוש, ואחרי מותה עבר אביו, יהודי אשכנזי וילנאי ובעל־מלאכה חרוץ, חובב־ציון ומשכיל עברי, אל העיר אירקוטסק. שם מסר את ילדו ל“חדר” ואחר־כך לבית־ספר עממי ממשלתי. היה זה השלב הראשון בנדידה גדולה שהביאה את המשפחה לארץ־ישראל.

מאירקוטסק בסיביר נדדו האב עם בנו אחרי זמן ל“ירושלים דליטא”, ווילנה. בהיותו בן חמש־עשרה, מת על אלכסנדר גם אביו והוא החל ללמוד מלאכה, עבודת מתכת. בעשותו במלאכתו, מצא לו גם שעות־פנאי להשתלם מעט־מעט והחל לשאת את נפשו לחיים עבריים־לאומיים. באותם הימים בא לווילנה מיכאל האלפרין מארץ־ישראל וניהל תעמולה להקמת לגיונות פועלים בעד ארץ־ישראל. בדבריו הנלהבים ניהל את תעמולתו בין הפועלים העניים ברחובות היהודים בווילנה. הוא סיפר להם על ארץ־ישראל, אשר חזר ממנה. וזייד, שהיה מן הראשונים לתת את ידו לחבורת “פועלי־ציון” בווילנה, היה גם הראשון להיענות לקול קריאתו של האלפרין.

למיכאל האלפרין החולם והנלהב היתה השפעה גדולה על זייד הפשוט והישר, ומאז היה למחנכו, במובן ידוע, בווילנה, וגם אחר־כך בארץ־ישראל. זמן־מה אחרי הקונגרס השישי, כש“פועלי־ציון” בווילנה נחלקו לטריטוריאליים¹ ולפלשתינאים, הצטרף זייד אל אלה־האחרונים ונסע הראשון לארץ, מתוך רגשי מחאה נגד האוגאנדיזם. בעיר וינה, מרכז הציונות אז, התעכב שלושה שבועות, מפאת מחסור בכסף להוצאות הנסיעה.

באותם הימים נערך נשף ציוני גדול של אגודת ההתעמלות “המכבים”. ד“ר הרצל וחברי הוועד הפועל הציוני, הוזמנו להופיע בנשף. חברי “פועלי־ציון” מווילנה, בבואם עם זייד אל הנשף, אמרו להציגו לפני ד”ר הרצל כפועל הנוסע ארצה, אך זייד התחמק מהכבוד הגדול הזה. זייד ראה כבר את ד"ר הרצל בהיותו בווילנה ולא רצה להיות מוצג לפני המנהיג, כי חשב בתום־לבו את עלייתו לארץ כדבר מובן מאליו, שכל בני־הנעורים בגולה צריכים לעשותו!

אלכסנדר זייד

חבריו עמדו בשלהם והציגו אותו לפני אנשי הוועד־הפועל המצומצם. הללו שאלוהו בטון של תוכחה: “אתה נוסע לארץ־ישראל? – מה תעשה שם?”

ענה להם זייד בזעף: “אעבוד שם, אחיה שם”.

מילים פשוטות וברורות מאוד לאיש כזייד, אך בלתי־ברורות לחברי הוועד־ הפועל בימים ההם. בלב מלא צער התרחק מהם ובעיניו חיפש על פני האולם הגדול את ד“ר הרצל, שאת דמותו היפה נקל היה להכיר בין אלפי אנשים. ד”ר הרצל היה בראשית הערב בין הצעירים המתעמלים, “המכבים”, שהראו להטי התעמלות. הוא התהלך ביניהם כחבר, חבט להם בחיבה על גביהם ופניו האירו. אחרי־כן ראה זייד את ד"ר הרצל מתרחק הצידה ונשען על סומכת המעקה העליון, משם הביט על המתעמלים כשמצחו מקומט בקמטים ומביעים עצב. פניו ועיניו עוררו עצב גם בלבו של זייד. (תמונה מעין זו הונצחה בבולים, תמונות ובספרים על אודות הרצל).

*

בסוף שנת 1903 הגיע זייד ארצה, והוא בן שמונה־עשרה. בירדו בחוף יפו בלי תעודה מרוסיה, אסרוהו פקידי החוף התורכיים. הרובלים הרוסיים האחדים ושעון־הכסף שהיו אתו עמדו לו, והוא הלך חפשי מיפו ישר למושבה ראשון־לציון לעבוד. שם היה לאחד הפועלים המצויינים וגם לחבר מסור לחבריו הפועלים. לא היתה עבודה קשה או פחותה בעיניו שמשך את ידו ממנה. כן היה מהיום הראשון שבא אל הארץ. העבודה החקלאית בין ערביים ובמושבות, שהשמירה היתה בהן ערבית, לא נתנה לו סיפוק, והוא עבר, עוד שנים אחדות לפני היווסד “השומר”, לשמור בכרמי המושבה זכרון־יעקב.

לשומרים הערביים של המושבה היו שומרים מסורים כזייד וחבריו מכשול בדרך לגנבותיהם ולשלטונם הבלתי־מוגבל בכרמים. הם ניסו בתככים שונים להרחיק את השומרים היהודים מן המושבה. בליל־חושך אחד ארבו לזייד במספר רב ובמצאם אותו לבדו התנפלו עליו, גזלו ממנו את רובהו וחבלו אותו קשה בראשו. מהמכות שהוכה לקה בשמיעתו, בדיבורו ובכוח זכרונו. מאז, אם הפסיקוהו בדברו, שוב מצא אך בקושי את קשר רעיונותיו.

זמן מה לאחר מקרה זה נוסדה הסתדרות “השומר” וזייד היה אחד ממיסדיה. מילא את תפקידו באמונה במשך 15 שנות קיומה ולקח חלק בכיבוש מקומות־ישוב חדשים, הגנה נגד התנפלויות של ערבים ועוד. זייד היה לאחד מעמודיו החשובים של “השומר” מסג’רה, העמדה הראשונה, עד כפר־גלעדי ותל־חי.

כאשר סביבת כפר־גלעדי ותל־חי הפכה בעקב המדיניות האנגלית־צרפתית לשדרה־קרב בין בדווים, דרוזים ומתואלים, דרש זייד שלא יעזבו את נקודות הישוב האלה. הוא טען שעל היהודים להשאר בעמדותיהם הישוביות, בכל תנאים שהם, ולהראות לערביים ולעמים אחרים, שאנו מוכשרים לתת את נפשנו בעד האדמה ובעד כבודנו, שעוד נוזלים דמי החשמונאים וכי זיעתנו ודמנו הנשפכים בעד האדמה ועליה – הם הערובות שהארץ תהיה בעתיד שלנו. זמן־מה לפני מאורע תל־חי נגזלו מאנשי כפר־גלעדי שלושה זוגות פרדות, וזייד שראה במעשה זה אות למתיחות פוליטית בסביבה, הזהיר על כך את המוסדות. זייד הבין בשכלו הפשוט והישר, שההתנפלויות הללו אינן נושאות אופי של שוד כי אם אופי פוליטי ותכליתן לבער את היהודים מהמקומות אגב ההתנגשות בין הערביים והצרפתיים. ד"ר וייצמן, שביקר באותו זמן בצפון הארץ נתן את דעתו על דברי זייד. וייצמן נסע מהארץ, ומאורעות הדמים של תל־חי הוכיחו כי זייד ראה נכוחה.

איש־צבא מסור היה זייד, ובכל ההתנפלויות והסכסוכים בתל־חי וכפר־גלעדי היה בראש העומדים במערכה. אך לפני המאורע המעציב האחרון בתל־חי נסע לגליל התחתון וליהודה להעלות פלוגה של מגינים. בדרך שובו, בהוליכו ארבעים בחורים מזוינים לגליל העליון, והם על־יד טבריה, הגיעתהו השמועה הרעה על יום תל־חי, על מות ששת גיבוריה אחרי מלחמה קשה, על שריפת הבנינים והנסיגה לצד כפר־גלעדי. הם עלו מטבריה לאיילת־השחר והשמועה על הנסיגה מכפר־גלעדי הגיעה. זייד חזר אז מדרכו והתישב לגור עם חברי “השומר” בתל־עדשים.

ביקרתי אצלו בתל־עדשים חדשים אחדים אחרי מאורע תל־חי וראיתי שוב לנגד עיני את זייד החולם והטווה רעיונות על יצירת “שמירת גבולים”, מעין זו של ישובי הקאווקאזים לפנים ברוסיה. בהיותו חולם בימי “השומר” הראשונים, כן חלם גם עתה על יצירת מושבים רבים של פועלים ושומרים בגבולות הארץ, שאנשיהם יעבדו את האדמה וגם ישמרו אותה – על כך דיבר באמונה ובתום־לב. רעיונותיו אלה היו לו כסם־חיים, שעורר אותו להתנפל מחדש אל ים־המעשים, כשהשעה תדרוש אותו.

מאז לא עזב את השמירה ועבודת האדמה. זייד ומשפחתו התישבו בכפר־גלעדי משם עברו לתל־חי ולבסוף התישבו בשיך־אברק.

זייד ומשפחתו השקיעו עבודה ומרץ רב בהתפתחות גבעות שיך־אברק – וגם הרווה בדמם.

בשנת 1932 הקיפו ערבים את זייד ליד ביתו ופצעוהו קשה. אך משפחתו לא עזבה את המקום על אף הסכנה שנשקפה לה.

ביום י“א תמוז תרצ”ח (10.7.38) נורה זייד ונהרג לא־הרחק מביתו בשיך־אברק.

המצב היה קשה. בקהילה היהודית בעיר סיבאסטופול ניסרו שמועות על “פוגרום” הממשמש ובא על יהודי העיר. ארגוני ה“בונד” וה“ס.ד.” ארגנו הגנה־עצמית המורכבת מיהודים ונוצרים. נגד הגנה מעורבת זו יצא חוצץ צעיר יהודי מקאוקאז, יחזקאל ניסנוב, שטען: “אין להאמין לזרים! ברגע האחרון יבגדו בנו!” כתוצאה מטיעון כזה ארגנו “פועלי ציון” הגנה משלהם. דא עקא, לארגון זה לא היו מהלכים בקרב ה“גויים”. כיצד יידעו מה מתרחש במחנה האויב?

לתפקיד “המודיעין” הראשון בהגנה־העצמית היהודית בגולה התנדבו יחזקאל ניסנוב בעל החזות הארמנית, וידידו בלב־ונפש צבי בּקר, שדמה לרוסי. הם יצאו לשוטט בחוצות ולהטות אוזן לדברי הבריות. ללא מורא חדרו אל חבורות ה“חוליגאנים” (הפורעים) וקלטו גם את הנאמר שם.

המשימה המסוכנת שהטילו השניים על עצמם גרמה לכך, שלא התפנו לעבוד בעת שהותם בסיבאסטופול ולחסוך דמי־נסיעה לארץ־ישראל תוך זמן קצר, כפי שהיה בתכניתם המקורית. ידיו של בקר לא רפו. היה זה אופייני לצעיר זה, בעל פני ה“גוי”, שנעשה השומר־בפועל הראשון ב“השומר”.

צבי נולד ובילה את ילדותו בטימיר־חאן־שורה, בחבל דאגיסטאן בקאווקאז. בהיותו עלם, נמשך אל העיר הסואנת באקו ונסחף לתוך המלחמה בין הרכושנים והפרוליטאריון. בבאקו היה לחבר במפלגת הסוציאל־דימוקרטים הרוסית. אבל הוא לא יכול להשלים עם היחס הבלתי־ישר של המפלגה הזאת, שרוב המהפכנים היהודים היו שייכים אליה, לשאלת היהודים והיהדות, והצטרף להסתדרות הצעירה “פועלי־ציון”. בהכירו בשכלו הישר את הפגם שבחיי היהודים בקרב הגויים ושל הצעירים היהודים בין הפועלים הנכריים, בא לידי מסקנה שנחוצה ליהודים מולדת שלהם. הוא החל ללמוד את ההיסטוריה היהודית של העבר הרחוק וההווה. כאשר הגיעה לידו החוברת של אוסישקין “הפרוגראמה שלנו” וקרא אותה, התעורר לעלות, יחד עם חברו יחזקאל ניסנוב, ארצה־ישראל לעבוד שם שלוש שנים כשירות־חובה.

כסף להוצאות הנסיעה לא היה לשני החברים. חבריהם מ“פועלי־ציון” יעצו להם לחכות עד שיחסכו בעבודתם את הסכום הדרוש. אבל לצבי בקר לא היתה סבלנות לחכות. הוא וחברו ניסנוב רצו להקדים לבוא לארץ־ישראל ואל חייה החדשים. הם נסעו כבעלי־מלאכה לעיר סיבאסטוֹפּוֹל, ששם היתה להם אפשרות להרויח בזמן קצר את הסכום הדרוש. החשש מפרעות שיבש את תכניתם, ובּקר קצר־הרוח החל נודד עם מעט הפרוטות שצבר.

בהיות מהפכן, לא יכול היה להשיג תעודת־מסע והוא החליט לעבור בגניבה את הגבול על־יד גאליציה. “מבריח” יהודי הבטיח לו לעזור לעבור את הגבול ולהביאו לעיר בּרוֹד בעד סכום כסף ידוע. צבי בּקר, הצעיר והאמיץ, תמים היה והאמין לו, אולם בבואו עד הגבול לא רצו עושי־דברו של הסוכן להעבירו, עד שנאלץ לשלם להם שכר־העברה בשניה. היה זה נוהג שפל של מבריחי־הגבול המקצועיים, ויהודים רבים נפלו ברשתם ונאלצו לשלם, בהיותם נתונים לחסדיהם. זה היה כספו האחרון להוצאות הנסיעה. היהודים שעברו יחד אתו את הגבול, היו עניים – ועמהם נשים וילדים, פליטי הפרעות, ולכל החבריא הזאת היה צורך לעזור. לא אחת התפשט צבי ערום והעביר נשים וילדים על גבו במים.

צבי בקר

בלי פרוטה בכיס בא אל העיר למברג בגאליציה. הוא החל שוב לעבוד ולחסוך להוצאות הדרך. האדם העובד היה אז בזול בגאליציה, כי המוני פליטים באו מרוסיה והתגוללו בערים שונות. שכר־היום לא הספיק תמיד לבקר למזונו, ומלבד זאת לא בכל יום היתה לו עבודה. בעמל רב הצליח לבוא לקראקוב. בעזרת “פועלי־ציון” המקומיים הישג עבודה, שמשכרה יכול לחסוך מעט להוצאות נסיעתו, וסוף־סוף ירד באניה בטרייסט ובא ארצה־ישראל.

*

בזמן בואו לארץ־ישראל נוסדה הסתדרות “השומר” והתכנית המעשית שלה לאמן את חבריה לשומרים מסורים ומנוסים, לשמור על הקנינים העבריים על־ידי עברים ולהגן על כבוד היהודים בארץ. קשה היתה פריצת קיר־הברזל של השמירה הנכרית, ודרוש היה להלחם על כל שעל. כאשר פנו ראשי “השומר” אל מושבות הגליל, שתמסורנה להם את השמירה, טענו האכרים: “ומה בדבר סכנת השמירה?” – – אך קיבל “השומר” את השמירה הראשונה בסג’רה, ושומר ראשון על משמר מסוכן זה זכה להיות – צבי בּקר.

יותר מעשר שנים מילא בּקר את תפקידו, תפקיד שומר. אומץ־לב רב הראה לא אחת ושמו נודע לא רק בין יהודים, כי אם גם בין ערבים. בין האכרים במושבים ובין חברי “השומר” פרצו לעתים קרובות סכסוכים וחיכוכים, שעשו לפעמים את חיי השומר במושבה קשים מנשוא, אבל עם בקר חיו הכל בשלום, בשל טוב־לבו ואפיו המתון.

פעולתו למען “השומר” ראוייה להרשם לזכרון־עד בתולדות הישוב העברי החדש. צבי בּקר היה מאלה שנשלחו כפעם בפעם ע“י “השומר” לשם כיבוש מקומות חדשים. הנהלת העבודה הציונית בארץ היתה גואלת שטחי קרקע במוקמות־שממה ומוסרת אותם ל”השומר" לעבדם בשנה הראשונה. התפקיד היה לשמור על הקרקע ולהרגיל את הערבים אל הבעלים היהודים החדשים, להרגילם להתיחס אליהם בכבוד. בין המקבלים עליהם את התפקיד האחראי הזה היה תמיד צבי בּקר, ויש אשר אדמת הערביים עברה תוך סכסוך קשה לידי הבעלים היהודים החדשים והערבים לא חפצו לעזוב את האדמה ברצונם הטוב. היה צורך לאלצם בכוח החוק. מעשים כאלה עוררו ספקות בלב השומר־הסוציאליסט. הוא, הסוציאליסט היהודי ישר־הלב, חשש שמא נעשק בדרך זו אחיו העני הפלח הערבי. בשביל אנשים כמוהו, כתב אז אבנר “הפועל־הציוני” מאמרים בשם “הגנה לאומית והשקפה פרוליטארית”, ולא ברור אם הרגיעו מאמרים אלה את צבי בקר והדומים לו.

קבוצת “שומרים”

צבי בּקר יצא לזמן־מה מן “השומר”, מפני שזה לא קיים את התכנית שהתווה לו, וקיבל את השמירה במקומות שלא היתה בהם עבודה עברית. הוא התחבר גם אל החולם הבילו"יי ישראל בּלקינד, שהטיף ללכת אל עבר הירדן מזרחה ולהיות לרועי־צאן ובקר. בּקר יסד למטרה זו עם חברים של “השומר” קבוצת־רועים בשם “הרועה” והם הלכו להתנסות במרעה אצל הבדווים.

מענינים כמה פרטים אישיים, המעידים על הניגודים בנפש סוערת זו: צבי בּקר, יליד־קאוקאז ואיש השמירה והנשק היה צמחוני וחס על נפש בעל־חי… צבי בּקר היה נאמן בכל מצב מסוכן לחבריו. פעמיים נשפט למאסר בתקופת היותו ב“השומר”: אחרי ההתנפלות הגדולה על מרחביה ובזמן המלחמה, בימי רדיפות חסאן־בּק בגליל – בשתי הפעמים יכול להחלץ, אך התמסר לידי הממשלה מרגשי־אחווה לחבריו.

בּקר נשתחרר ממאסרו השני ושמר במושבה הקטנה בית־גן בגליל התחתון.

קרה שגנבו בלילה אצל אכר אחד יותר מעשרים בהמות. לצבי בּקר חרה הדבר עד מוות: “האמנם יגנבו בהמות בשמירתו?! עוד לא קרה לו כדבר הזה”.

ארב לילות אחדים בואדי להתחקות על עקבות הגנבים ולגלות את הגניבה, הצטנן וחלה בשפעת. הרופאים לא ידעו לרפאו והוא לא ירד עוד ממיטת חוליו. צבי בּקר מת ונקבר במושבה יבנאל ליד קברות יחזקאל ניסנוב, מנדל פורטוגאלי ויחזקאל חנקין. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

מבין המהגרים החלוצים מהרי קאוקאז, היהודים גבוהי־הקומה ויפי־התואר, בלבוש ובכובעי הצ’רקסים, שהשלח חגור למתניהם – הכרתי מקרוב את המשפחה ניסנוב. את האֵם העבריה והמהודרת בלבושה הקאוקאזי השחור ואת שלושת בניה: צבי, יחזקאל ויהודה. הראשון – חבר נאמן בהסתדרות “השומר” ואחד המצויינים ברוח גבורתם בין יהודי ארץ־ישראל. השני, יחזקאל – אחד המיסדים הראשונים של “השומר”, השלישי גם הוא שומר במעשה ובפועל.

לא אחת נזדמן לי להפגש עם יחזקאל ניסנוב במושבה זו או אחרת. האיש היה נמוך־קמה ודל־גוף, בעל שערות שחורות כפחם ומבט נוצץ וחודר כליות ולב. במזגו הלוהט, במשטמתו הטבעית לכל ויכוחי־סרק, ובנטייתו לכל פעולת־ממש, צדה את לבי ואהבתיו כאח.

על ילדות יחזקאל ניסנוב כתב חברו צבי בּקר בספר “יזכּור” אשר פועלי־ציון האמריקניים הוציאו לזכרון הקרבנות שנפלו בארץ על מזבח גאולת העם היהודי:

יחזקאל ניסנוב נולד ובילה את שנות ילדותו בעיר טימיר־חאן־שורה שבחבל דאגיסטאן בקאוקאז. בני היהודים האשכנזים לא רצו להתרועע אתו – עם נער “פרא־אדם”. הוא אסף חבריה מבני הטאטארים ויהודי ההרים והתגרה בבני האשכנזים… על־פי רוב נערכו התגרות בשבת בגן־הטיול. נערי האשכנזים היו בורחים מפניו ואולם כאשר תפשם הפליא מכותיהם. יחזקאל החל להתרועע עם שוליות בעלי־המלאכה היהודים, ולמד מפיהם קצת אידיש. כאשר גדל יותר, ואחיו צבי, שלמד את מקצוע החייטות, נסע אל עיר גדולה, עזב גם הוא את עירו טימיר־חואן־שורה למרות רצון הוריו, ונסע אל אחיו. בבית־המלאכה שבו עבד אחרי־כן יחזקאל, היו פועלים רבים מערים שונות והם סיפרו על החיים הסוערים במקומות מולדתם: על העיר הגדולה בּאקוּ, על השביתות, ההפגנות והמפלגות המהפכניות של הפועלים. יחזקאל התענין בכל אלה, אך לא תפס את כל הפרטים, כי לא הבין כראוי רוסית. הוא החליט לנסוע לבּאקוּ ולראות בעיניו את החיים הללו.

בבּאקוּ היו ליחזקאל הרבה חברים וידידים. הוא נעשה לחבר נאמן ומסור במפלגת ס.ד., למד רוסית בשיעורי־ערב. מחיי היהודים ברוסיה ובעולם בכלל עוד לא ידע מאומה, אך בהחילו לבקר בשיעורים להיסטוריה עברית נפתח לפניו עולם חדש וידיעת תולדות עמו עוררה נימים חדשים בנפשו. הוא החל להקיף בשאלות את ראשי המפלגה שלו (הדבר היה בזמן משפט דרייפוס), והללו לא ידעו להשיב כהלכה בדבר השאלות הלאומיות־יהודיות. אז התחבר יחזקאל למפלגה החדשה “פועלי־ציון”, שסניפה בבּאקוּ נוסד מקרוב. הוא הוסיף ללמוד בהתמכרות את דברי ימי ישראל ומפלגת “פועלי ציון” קרבה אותו אל המתרחש בארץ. באותם הימים פירסם אוסישקין את קונטרסו “הפרוגראמה שלנו” שבו קרא לצעירי ישראל לעבוד שלוש שנים בארץ, עבודת־אדמה ושמירה. הקונטרס עשה על יחזקאל רושם והוא החליט מיד להקדיש שלוש שנים לעבודה בארץ.

יחזקאל ניסנוב

באותם הימים פרצו בבּאקו פרעות נגד הארמנים. יחזקאל גר אז בבית אחד הארמנים ובעיניו ראה את הטבח הנורא. כאשר הסתיים הפוגרום ובעיר שבה המנוחה, התהלכו יחזקאל עם צבי בּקר בחוצות בּאקוּ והתבוננו אל החורבן ואל מאות ההרוגים. יחזקאל היה שקוע מאוד במחשבות, ובשאול צבי בּקר אותו להגיגיו ולמחשבותיו, ענה: “במה בטוחים אנו היהודים, כי לא יקרה גם אותנו כמקרה הזה? ומי יודע אם יהיו בינינו אנשים אשר ידעו להגן על נפשם כארמנים?…” – –

מאז היה יחזקאל טוען תמיד, כי אסור לנו לגור בין נכרים ואסור לנו להאמין בהם. – – “איפה הם?!” התרעם על המפלגות. “איפה כל אלה שקראו: ‘כל העמים התאחדו?’ איה הסתתרו בעת ששחטו בחוצות עם שלם שלושה ימים רצופים? – לא! אינני מאמין עוד בנאומים היפים”…

אחר זמן לא רב נתקיימה השערתו. באו לאחינו בגלות־רוסיה ימי השחיטה הנוראים של קישינוב והומל והפוגרומים האוקטובריים בכל רחבי ארץ רוסיה. שמש האביב זרחה והשוחט שחט. אז החליט יחזקאל לנסוע לארך ישראל – נסע בלי שהות.

*

בשנת 1906 בא לחיפה, משם הלך ברגל עד המושבה זכרון־יעקב ובה נשאר לעבוד. בזכרון־יעקב עבדו רק ערביים את נחלות העברים והם התערו במושבה ולא עזבוה בלילה ובכל השנה. כאן הכיר יחזקאל מיד בחוסר היסוד של מושבות המעובדות בידי נכרים ונרטבות בזיעת נכרים ונשמרות בלילה על ידי נכרים כוזבים. כאן שמע בפעם הראשונה מפי הערביים את כינוי־הבוז ביחס ליהודים “ולאד איל־מות”. הוא הזדעזע עד יסוד נפשו מכעס וחרד למשמע המלים האלה. רוחו הנרגשה ומזגו הסוער לא נתנוהו עוד לעבוד במנוחה בזכרון־יעקב בסוסים ובמחרשה והרעיון של שמירה עברית לא נתן לו דמי. אחר זמן לא־רב נתן את ידו לצעירים המעטים שחשבו כמוהו והניחו את היסוד ל“השומר”, אשר בו מצא לו יחזקאל את כר־הפעולה שהשתוקק לו ואשר למענו נועד, כביכול, מתחילתו.

בהיווסד מרחביה, נסע יחזקאל ניסנוב בשליחות מעמק־יזרעאל אל המושבה יבנאל עם חברו נ. בעגלה רתומה לפרדות. הם עברו בקרבת הכפר הערבי שרונה, שעל אדמתו נוסדה אחר־כך חווה בשם זה של החברה “אחוזה” משיקאגו באמריקה. בעברם שם בין ההרים, על־יד מעין המים, יצאו לקראתם חמישה ערביים רוכבים. פניהם היו לוטים, למען לא יכירם איש והם התיצבו בפני יחזקאל וחברו, חסמו בפניהם את המעבר והחלו להתגרות ביחזקאל באמרם לגזול את הפרדות. החבר הנוהג בבהמות לא יכול לעזור במאומה ליחזקאל, כי אסור היה לו לעזוב מידו רגע אחד את המושכות; העגלה ירדה במדרון תלול ועלולה היתה להתרסק בו. על יחזקאל היה לעמוד לבדו בפני השודדים הערבים. כל דאגתו היתה לבהמות, שמא יגזלו אותן הערבים והרעיון הזה בלבד היה מטיל עליו אימה. אם קרה, שגזלו מאחד האכרים את בהמתו, היה יחזקאל מגנה תמיד: “הבהמה איננה ואתה נשארת בחיים? – הלא תבוש ותכלם!”

ראה יחזקאל כי אין מוצא, הוציא את אקדחו וירה פעמים אחדות בשודדים. הללו נבעתו, התבלבלו והחלו לברוח, אולם בברחם ירה אחד מהם ישר ביחזקאל ופגע בראשו. יחזקאל כרע בעגלה וברגע האחרון אמר אל נ. חברו: “אבל את הבהמות לא גזלו!”

מחזה טראגי ומרעיד נגלה לעיני הניצבים בעת שבאה אל אֵם יחזקאל הידיעה על מות בנה יקירה. חרש ניגשה אל העגלה, האשה העבריה ההררית, עמדה ליד גויית הבן, אך את דמעותיה החניקה עמוק בלבה. בלי יבבה או צווחה, בלי קינה ואות־אבל ניצבה דומם לפני מתה. דומיה השתררה גם בין הניצבים סביב ורעד חלף בנפשם. שאלה האם:

“הנקם יחזקאל את נקמת דמו ברוצחיו?” אלו היו מיליה היחידות.

החברים סיפרו לה את מקרה ההתנפלות וכיצד הציל בנה את הפרדות ופצע קשה בכדור את אחד השודדים.

בעיניה התלקח ניצוץ עז, כעין גחלת לוחשת, והיא דובבה:

“ברוך השם… ברוך השם”…

צבי, אחי יחזקאל, היה על משמרתו בשדה, בשעה שבא נ. בעגלה עם גויית הנרצח אל המושבה הקטנה בית־גן. כאשר הגיעה אל צבי הידיעה הנוראה על רצח אחיו, בא במרוצה שוטפת על סוסתו עד לחצר המושבה, התנפל על גוף אחיו המת והחל להכות באגרופו על לבו ולגוז את שערותיו. הוא צעק ונהם מכאב: “דם! דם! נקם בעד דם אחי!”

צעקותיו בדומית הלילה הגלילי, הרעידו את החברים אשר עמדו על־יד גויית המת. אחרי שצבי צעק עד שניחר גרונו, שאל את נ. למקום שבו רצחו הערבים את אחיו ועם שלושה חברים מ“השומר” דהר באפלת הלילה בדרך אל הכפר הערבי שרונה. בבואם אל הכפר לא מצאו איש, דומית־מוות שררה בו וצבי וחבריו שבו על עקביהם לבית־גן בלי לנקום את נקמת הנרצח.

כעבור ימים אחדים התאספו חברי “השומר” והחליטו לבלי לנקום לעת־עתה את נקמת רצח יחזקאל ניסנוב. ראה צבי כי רוב חברי “השומר” הם בעד ההחלטה וחרק בשיניו מכעס. הוא לא יכול ברגע ההוא להשיג את ההחלטה ואת נימוקיה. חברי “השומר” חששו שמא יעבור צבי ניסנוב על ההחלטה, בלי שים־לב למשמעת השוררת ב“השומר” ושלחו אותו לשמור על מושבה אחרת רחוקה, עד שיתרגל לאסונו ויירגע. צבי נכנע להחלטה כחייל מסור ויחד עם אמו נדד אל מקום־משמרתו החדש.

מעת שנהרג יחזקאל ע"י הרוצחים הערים, בהגינו על הפרדות, לא ישנה כמעט אֵם האחים ניסנוב בלילות. בכל יום בשובו בבוקר השכם מן המשמר, מצא צבי את אמו ערה, והיא קיבלה אותו באיזה מבט מיוחד, התבוננה בו ולחשה:

“הסר את המצנפת הצ’רקסית מעל לראשך… פשוט את בגדיך אלה… את חרבך הסר מעליך והנח לה להחליד… מכור את סוסתך… אינך שווה לרכב עליה… שלושה חדשים עברו כבר מיום שערבים שודדים רצחו את אחיך ובני, ובעד דמו עוד לא לקחת נקם, כאילו לא אחיך ולא בני היה… דמיו צועקים אליך מן האדמה: נקם! נקם! ואתה אינך שומע את הצעקות, אוטם את אזניך ושותק… את ראשך השפלת, מרוב כלימה הורדת את עיניך, אתה מתבייש להביט ישר לעיני… אתה מפחד – מפני רוח אחיך יחזקאל הנך מפחד…”

בדברי מוסר קשים כאלה בלשון הגרוזית, פגשה אֵם ניסנוב את צבי כפעם בפעם בשובו מן המשמר, והוא נאלץ לשמוע אחרי ליל־השמירה המיגע, בעודו עייף מאי־שינה, את דברי התוכחה המכאיבים – נאלץ לשמוע תוך הצדקת הדין על נפשו.

“כמחטים לוהטים, צורבים בבשר החי”, אמר אלי פעם צבי ניסנוב, “כן היו דברי אמי אלי. הם נתקעו בבשרי, ובראש מורד ובעינים מושפלות מכלימה וכאב עמדתי ושמעתי אותם, ואף פעם לא היטחתי מלה נגדה. מה אפשר היה לי לענות לה? לספר לה על התנאים והמצב הפוליטי, על המשמעת של הסתדרות “השומר”, שבגללה הכרחי להמנע ולוותר על הנקמה? ההיא תתפוס זאת?” – –

לצבי, ההררי החפשי והאמיץ, חרה לא פחות מאשר לאמו על הימנע ממנו הנקם בעד מות יחזקאל אחיו. ואולם החלטת “השומר” היתה קדושה בעיניו, כהיות קדושה פקודת מצביא לחייל הנאמן.

לאחר זמן נתן צבי בלילות האפלים בעמד־יזרעאל סיפוק לשאיפות נקמתו והשודדים שבהרי הגליל ידעו לספר עליו הרבה… לא אחת ארבו לו עיניהם בשבילים העקלקלים בין ההרים, אולי ימצאו גם אותו ופעם הצליחו לפגשו. רדפו אחריו ערבים רבים, הקיפוהו, אך גבורו עמדה לו וניצל מהם. הצלתו הנפלאה היתה לשיחה בפי בני הסביבה, עד שלבסוף מסרו מקרה־אסון לידיהם.

וכך היה המעשה:

באחד הלילות האפלים רכב צבי ועוד שני שומרים משומרון לגליל. הם עברו על פני הכפר הצ’רקסי כפר־קמה וערבים החלו לרודף אחריהם ולירות בהם. צבי וחבריו לא ענו על היריות ועלה בידם להמלט על סוסותיהם הקלות.

אך יריות הערבים עוררו את תושבי כפרי הערבים סביב וכל הסביבה היתה לגיהנום. רוכבים רבים רדפו וירו אחריהם עד שהגיעו לכפר שרונה. גם מן הכפר הזה יצאו הערבים וחסמו את הדרך בפניהם. בתכסיס עלה בידי השומרים לפרוץ באקדחיהם דרך גם במחסום זה, אך בבואם קרוב מאוד למושבה הקטנה בית־גן, נתקלה סוסתו של צבי ברגלה באבן ונכשלה. בהיותה מרוגזה ממרוצתה השוטפת, התהפכה והתגלגלה עם רוכבה מן ההר אל הגיא העמוק.

כאן הקיפו הערבים את צבי, אולם הוא הגן עוד על עצמו בגבורה למרות מה שנשברה זרועו בנפילתו. כן נמשך הדבר עד שהתעלף ממכאוביו ומהאבנים הרבות שזרקו בו הערבים, והערבים הביאו אותו מתעלף אל כפרם.

“משפט ־הצדק” של ממשלת תורכיה מצא את צבי וחבריו אשמים. אחרי שבדק רופא את פצעי צבי וחבש אותם, הובילו אותו לבית־הסוהר בטבריה והערבים ערכו משפט נגדו ונגד חברו שטורמן. פסקו לשניהם שלוש שנים ורבע מאסר בעיר־המבצר עכו.

קשה היה לצבי, איש החופש והשמירה, לשבת כלוא במאסר הלח שבעכו, בו בזמן שכוחו ונסיונו היו דרושים מאוד לחבריו ב“השומר”.

בבקרי אותו במאסרו, כבר לא ראיתי את חיוכו החביב על פניו. תוגה עמוקה היתה שרוייה כצל עליהם. משכיבתו התמידית על ספסל בית־הסוהר או על שק תבן על הרצפה בין הקירות הלחים, החלו מתגלים בו סימני שחפת והמחלה כבדה והלכה.

בא־כוח ההסתדרות הציונית, ד“ר רופין, הרבה להשתדל למען שחרור ניסנוב, והדבר עלה בבאקשיש רב עד ש”משפט־הצדק" בוקר מחדש. זמן מה אחר־כך שוחרר צבי ממאסרו. הוא יצא מבית־הכלא התורכי חולה אנוש ולא יכול לעבוד או לשמור בלילות. בכל אלה לא הפסיק צבי ניסנוב את פעולתו אחרי חזרו ממאסרו ובידיעותיו את נימוסי הארץ ידע להשכין יחסי־שלום בכל מקום אשר נדרש שמה לבוא – בין כשומר ובין כממונה על הקשרים הפוליטיים בין הסביבה והחלוצים החדשים שעלו להתישב בה.

שנים עברו מאז נפל חלל בשדות עמק יזרעאל באחד הלילות האפלים השומר מאיר חזנוביץ. זכרו עולה על לב חבריו השומרים לעתים קרובות יותר מזכר שאר החלוצים שמתו. בצער ובלב דואג יזכרהו כל איש. לפני הוא נצב עד היום כביום ראותי אותו בפעם הראשונה בסג’רה: רחב־כתף ועיניו לוהטות ומביעות מרץ בלי־גבול הוא מאיר’קה, אחד השומרים המצויינים, רוכב מהיר ועז־נפש, קולע אל המטרה בלא להחטיא. מלבד המעלות החשובות הללו, היה בו דבר־מה שאינו מצוי מעיקרו בבחורים יהודים הדואגים לתיקון־העולם ואשר צער־העולם מקנן בלבם. מאירק’ה היה כולו חיים ותנועה, בריאות פשוטה ומשובה טבעית, וגם הבחורים השקועים במרה־שחורה דבקו מהן במחיצתו. הוא ידע לרקוד מאין דומה לו ולשיר שירים. בכל הגליל יצאו מוניטין לאופן שוררו את השירים העממיים היהודיים והערביים. את המצב בו ראיתי את מאיר בסג’רה אזכור תמיד.

היה יום־גשם. אי־אפשר היה לצאת אל העבודה בשדות. ישבנו על הקרקע בבנין הגדול של אורוות הסוסים בחווה. שתקנו. כל אחד היה שקוע בהרהורי לבו. על מה הרהרו? – – אולי נזכרו באותה שעה בעולם התרבותי העשיר, אשר רחוקים ונידחים אנו ממנו? – – עוד אנו שקועים איש בפינתו, והנה נכנס מאיר’קה ובהתעטפו באדרתו הערבית השחורה, השתרע על הקרקע כמונו באחת הפינות של אורוות הסוסים, החל לרנן בפני עצמו איזה זמר עממי, אך מעט־מעט הרים את קולו והשתפך בשיר כציפור ביער. השירה קרעה את חוטי ההרהורים של כל אחד מאתנו ומשכה אל עולם החופש והמרחב, הגעגועים וכמהון־הנפש.

מאיר’קה יצא מהשדרות היהודיות העניות בעיר מינסק. אמו מיניה האלמנה, או “מיניה עושת הסיגריות”, היתה יהודיה עניה ועובדת. לדברי חברי־נעוריו, היה מאיר עוד בילדותו, בעת למדו בתלמוד־תורה, חביבם של הילדים חבריו, ובמשחקיו ובמשובתו היה להם לראש. בנערותו עוזב מאיר את העיר מינסק ובא לגור בעיר בּאקוּ, להיות שם לבעל־מלאכה. זמן מה עבד כשוליה בבית־מלאכה של חייט ועבר אחר־כך לסנדלרות. בבּאקוּ החלה מתפשטת התנועה הציונית, והוא בשכלו הישר והפשוט דבק ברעיון הציוני על חיים חפשיים ומסודרים במולדת. הוא התמכר כולו לתנועה ויסד אגודה ציונית של בני־הנעורים בבּאקו. אחד מחבריו מספר על חיי מאיר באותה תקופה כדברים האלה: אלה שהכירו את מאיר חזנוביץ וידעו כי אינו נואם או תעמלן, –לא יכלו להאמין שהוא יסד אגודה. הוא היה מאלה שאינם מטיפים ואינם עושים תעמולה לרעיונם. את חסרון כוח התעמולה מילאה סגולה אחרת: אישיותו חיממה את הלבבות. די היה לשמוע אותו מדבר לתומו על נסיעתו העתידה לארץ, על קנייתו שם סוסה ורובה והתמכרותו למלחמה בשונאי הישוב העברי; ודי היה לראות את פניו המזהירים מאמונה ועוז נפש, – כדי שייהפך לב האיש אל הרעיון הציוני. בדברו, ריחפה בת־צחוקו המיוחדת על פניו ועיניו הביטו בפני איש־שיחו במבט כה לבבי, כאילו אמר למסור לו את נפשו.

מאיר חזנוביץ

מאיר שנא תיאוריות ולעג ל“אינטליגנטים” ולאנשי “פרוגראמות”, כפי שכינה אותם בפניהם. לנגד עיניו היתה רק הפעולה.

באוקטובר שנת 1905, שנת הפרעות ביהודים ברחבי רוסיה, כשגם יהודי בּאקוּ ציפו בפחד לפרעות בעירם והחלו לארגן הגנה עצמית, – היה מאיר מראשי מארגני ההגנה. במגפיים גבוהים, במקטורן שחור, בכובע־שער גבוה, לבוש בגדי צ’רקס שהלמו אותו מאוד, ובאקדח ביד, ליווה את היהודים הנפחדים לבתיהם, מוכן להגן על אחיו בגופו. היהודים העשירים בבּאקו התאספו אז לדון על האמצעים שיאחזו בהם לשמור על נפשם והחליטו על שתדלנות אצל שר־הפלך לטובתם, בלי שים־לב לגורל המוני היהודים. מאיר פרץ אל הבית בו נאספו ובמחאה קרא אליהם: “אתם נאספתם פה לקנות את המושל בכסף שישמור עליכם, ולאחיכם העניים לא תדאגו! תנו נא לנו כסף לקנות כלי־נשק, אז נגן בעצמנו על אחינו העניים, ואתם תוכלו להסתתר תחת כנף אדרתו של שר־הפלך…”

נפסקו הפוגרומים ברוסיה, – ומאיר נסע אל ארץ חלומותיו – לארץ. מענינת העובדה, שדווקא ממקצוע פועלי־המחט, אשר לא נחשב למשובח בין מקצועות הפועל היהודי, – קמו לנו כמה מראשי השומרים והלוחמים הצעירים המפורסמים בארץ ובכללם – מאיר. בשנת 1906 בא לארץ והיה מיד לפועל־שדה מובהק. מאיר הלך אחרי הפרדות או השוורים בחרישה כאכר מלידה. אולם העבודה השקטה לא נתנה לו סיפוק, וכשנוסד “השומר” היה לאחד המשתתפים הראשונים בו. כאן מצא את אשר חסר וההסתדרות הזאת יקרה לו מכל ענין בחייו. סוסו ורובהו היו לו כחברים. בחיי הריעות שבין חברי “השומר” גילה את חדוות חייו. הוא לא שת לבו לא לתהילות ולשבחים לכבוד “השומר” או לחירופים וגידופים. הוא לא רצה בקטטות או בדברי־רכילות בין חברי “השומר”. שנא את ההפרעות בחיי הריעות ובמהלך העבודה של “השומר”. תמיד התחנן בפני חבריו שיימנעו ממריבות, כי הפירוד יזיק לעניני “השומר”, ובכלל הפירוד לשם מה?…

כל חבר־שומר היה יקר ואהוב עליו. מימרתו לשומרים החדשים היתה: “בגלל אשכול ענבים או עומר חיטה אל תהרגו ערבי ואל תפקירו את נפשכם, אבל אם יחרפו אתכם באמונתכם, אל תחמלו על נפש המחרף ואל תחרדו לנפשכם”. כבוד עמו היה יקר לו מכל ולשומר חדש היה חובט בכתפו ואומר: “לשומר דרושים שכל וכתפיים”.

מאיר היה לאומי נלהב ובלבו היו תוססים תמיד מרץ ואמונה בעתיד העם. כל כמה שהוציא את מרצו בעבודתו הרבה, עוד ביקש מוצא לעודף שבקרבו ואותו מצא בשיר ובנגינה בהארמוניקה ובחליל־הרועים בשעת־הפנאי ביום ובלילה. בשוררו היה עוצם את עיניו היפות ופניו נעשו חביבים עוד יותר. הוא שר רק באזני חבריו או בפני עצמו, אך בפני אנשים המושבה לא אבה לשיר, למרות הפצרותיהם. פעם בנשף פועלים ושומרים ברחובות, בכרם, באו להשתתף גם מקרב האכרים והרבה אורחים מיפו. הכל ביקשו את מאיר כי ישיר, אך הוא סרב אבל בין הנאספים היתה ארוסתו וכאשר הצטרפה גם היא אל המפצירים הסכים לשיר למענה. הוא השתפך כציפור־יער ואחרי־כן החל גם לרקוד, והפליא את הנאספים בזמרתו ובריקודו, עד שנפל והשתרע עייף לרגלי הארוסה כאשר יסופר על הליכות האוהבים בימי־הביניים.

מאיר נשלח תמיד ע“י “השומר” למקומות המשמר המסוכנים ביותר, אל המושבות הנידחות והרחוקות, ותמיד ידע לשמר על כבוד “השומר” והישוב העברי שבאותו מקום. בשמרו במושבה מתולה למד לדעת מקרוב את שבט הדרוזים ודרכי חייו, והם היו בעיניו לסמל הגבורה ועוז־הנפש. בלילות, בעבור ארחות הגמלים מעבר הירדן מזרחה דרך המושבה, והבדווים פשטו לפעמים דרך אגב על השדות, הראה מאיר את גבורתו בהתיצבו יחידי בפני מתנפלים רבים במספר. את סוסתו אהב כרעיה יקרה. היה מדבר בשבחה וביחוסה שעות תמימות ובצעוד ה”אצילה" תחתיו בצעדים גנדרניים, הבריקו עיניו מהנאה מיפיה ובינתה.

למאיר מסרו גם את הדרכת השומרים החדשים, והוא ידע כי בשעת התנפלות של ערבים על חבורת שומרים, נשקפת סכנה מכדורי החברים לא פחות מאשר מכדורי האויבים, ביחוד אם נמצאים בין החברים שומרים חדשים. הוא פחד מכדור ידיד, כאילו ניבא לו לבו שיפול מכדור חבר ולא שונא. ואיך קרה לו המקרה, מקרה־המוות במקום משמרתו מידי חבר? – –

חאפיז־פחה רב־ההשפעה אשר בסביבת ג’נין ליד מרחביה, שבה שמר מאיר, ביקר במושבה העברית הזאת אשר בעמק יזרעאל, כי רצה לראות בעיניו את ה“יהאוּד” הגיבורים מ“ארץ המוּסקובּ”, ששמע עליהם. הוא אמר לבקר אותם וגם להזמינם אל ביתו כאורחים. והנה קרה המקרה שבשעת בואו עם מלוויו למרחביה, לא נמצא בה אחד השומרים המנוסים, היודעים את אשר לפניהם במקרה כזה. היו במושבה רק צעירים שבאו לא־כבר מרוסיה וגם הפקיד היה חדש ולא ידעו אף מלה ערבית אחת. כאשר ראו את חאפיז־פחה ואת מלוויו, ביטלו אותם בלבם ולא נתנו את דעתם עליהם. חאפיז־פחה הנערץ בסביבתו, שמפניו פחדו כפרים ושבטים שלמים, הסתובב בחצר החווה ואיש לא דיבר אליו ולא כיבדו אפילו במים. חרה לו היטב על השפלת כבודו בעיני המלווים אותו, שהתפאר לפניהם שאפילו ה“מוסקוב” יקבלוהו בכבוד. בקצף גדול עזב את המושב וחזר למקום מגוריו. מיד אחרי עזוב חאפיז־פחה את מרחביה, בא מאיר חזנוביץ רכוב ממושבה אחרת, ובהיוודע לו כי חאפיז־פחה היה אך זה במרחביה ולא קיבלו את פניו, הזהיר מיד, שאנשי מרחביה יסבלו הרבה מחאפיז־פחה ומעושי־דברו הרבים. עבר זמן מועט, והערבים של חאפיז־פחה החלו לפשוט בסוסיהם וגמליהם ורמסו את הקמה של שדות מרחביה. גם באלה לא אמרו די חאפיז־פחה ואנשיו כי ביקשו ללמד לקח את היהודים במרחביה.

מאיר חיזק את השמירה בשדות ככל אשר יכול ובאחד הלילות האפלים, נתקף פתאום על ידי חבורת ערבים שודדים מאנשי חאפיז־פחה. הערבים היו מרובים במספר ועם מאיר שומרים אחדים ומהם חדשים ובלתי מנוסים. מאיר דאג לגורל חבריו והרגיש כי עליו לפעול בשתי חזיתות: מזה להגן בפני הערבים ומזה להשגיח על חבריו שלא יעשו משגה ביריותיהם. כאשר הקיפוהו הערבים בשלשלת צרה יותר, באופן שאי־אפשר היה עוד להמלט מתוכה, גילה אומץ־לב לא מצוי ופרץ דרך לו ולחבריו בין הערבים וכדוריהם. באותו רגע שגה אחד השומרים ובירותו על הערבים פגע במאיר ופצעו פצעי־מוות. כעבור שעות מת הגיבור הצעיר, מאיר.

כמו חי עומד לפני עד היום השומר היפה והצעיר דוב שווייגר, או “ברלי”, כמו שכינוהו רבים מחבריו בארץ־ישראל. ברלי ממולדובאנקה שבאודיסה, שעיניו היו גדולות ויוקדות בתשוקת חיים, קווצות שערו נאות, גומות־חן של נערה בלחייו וחיוכו התמידי מאיר את פניו הרכים. עליז ומלא־חיים, רוקד ומקפץ – כן אראהו בעיני דמיוני כביום בואו עם חבורת חלוצים, בסוף שנת 1905, למושבה פתח־תקוה.

ידוע לי שמאודיסה בא, משורות ההגנה העצמית בימי פרעות אוקטובר והתיצב לעבוד בפתח־תקווה. למד עד מהרה עבודות חקלאיות רבות, בשדה ובנטיעות, וידע אותן לא פחות ואולי יותר מעובד־אדמה שנוסה בהן שנים לא־מעטות. דוב עבד והיה אך שמח, השתתף בכל האסיפות שנערכו בשבת אחר־הצהרים על־יד העץ העתיק והגדול רחוק מהמושבה. בימים ההם נוסדו בארץ שתי מפלגות “הפועל־הצעיר” ו“פועלי־ציון”, וחלוצים־פועלים במושבה היו אז במספר שלוש מאות או ארבע מאות איש. באסיפות התלהבנו, הרבינו דברים והתווכחנו בעוז על כל מילה ואות מההחלטות, כאילו סכנת־נפש היתה, חס־ושלום, בדבר אם יחול שינוי־מה בנוסח ההחלטה. באסיפות הללו, בעצם הוויכוחים, צחק דוב שווייגר והשמיע הערות בדיחה לנאומו של כל אחד מהנואמים. בהערותיו העליזות עשה לצחוק את הנואמים ואת יושב־הראש גם יחד, ולא אחת קיבל נזיפה בדברים בוטים: “שאיננו פה בנשף וחגיגה, כי אם באסיפת פועלים רצינית”… ואחרי מספר הערות־נזיפות כאלה, השתדל להית שקט ובעמל רב עצר ברוחו.

אחרי האסיפות הלכנו כולנו עם חלק מצעירי המושב לטייל בגורן. מעתה שלט עלינו דוב שליטה מלאה, המריצנו לעשות תנועות שונות ותרגילי התעמלות בסך, ואנו צייתנו לו. אחרי־כן שר הרבה ורקד עד חשכה. עליז־חיים ומחוסר־דאגה היה ועבד במושבה פתח־תקווה עד פרוץ חרם האכרים נגד הפועלים העבריים, בשנת 1906. על ברלי העלם הצעיר עשה החרם, שגרם לחוסר־עבוד הורעב בין הפועלים, רושם מדכא. להתעצב זמן־רב או להיוואש כמונו, לא היה באפיו החי. ואפילו באותם הימים הקשים ביותר לפועל בישוב החדש, ביצע מעשי־מחאה מיוחדים, מעשי שובבות אופיניים לו.

החרם נגדנו הוכרז רשמית ושרר בכל חומרתו. במודעות שהודבקו על כתלי הבתים הזהיר ועד המושבה את האכרים לבל יהינו לתת למישהו משלנו עבודה או מעון לגור בו. אשר לא ימלא אחרי דברי האזהרה ייענש בעונש חמור. ממונה מטעם ועד המושבה יצא על סוס אל השדות לפקח שלא יימצא בכרמים ובפרסים פועל עברי, מאלה שלא רצו לחתום על תקנות הוועד להיות “כשרים וחסידים”. אם מצא שליח הוועד פועל כגון זה, והוא עובד באחד הכרמים, שילח אותו מיד מן העבודה, ואת בעל הכרם ענש ועד המושבה בעונש לא־קל. היינו שרויים בדכאון מחמת חוסר־העבודה והרעב, אך דוב לא נפל לבו הוא התערב שהשג ישיג עבודה, למרות שלא חתם ולא יחתום על התעודה המחפירה של הוועד. התיחסנו באי־אמון ובקלות־ראש לדבריו. כי איך יצליח בדבר הזה?

דוב שווייגר

– – אך מה עשה דב שווייגר? התלבש בבוקר בהיר במלבושים ערביים. ערבית למד כבר לדבר יפה והיטיב לדבר בה מכולנו. בתנועותיו נקל היה לו להתחפש כערבי. בלבוש זה ויחף התיצב בבוקר לפני צאת השמש בשוק־הפועלים, בין מאות הערבים, ומיד מצא חן במראהו הבריא והצעיר בעיני אכר אחד, ששכרו לעבודה. האכר רכב מיד על חמורו אל כרמו, וה“ערבי” שווייגר הלך אחריו ברגל. בבואו אל הכרם, החל לעבוד והמשיך עד אחר חצות־יום. בא המפקח מן המושבה לבדוק בכרמים אם אין פועלים עבריים בלתי־כשרים וחשב את שווייגר לערבי. לאחר שהתרחק האחרון מעט, קראו דוב שווייגר לשוב, הוכיח אותו בערבית על שאינו ממלא את תפקידו באמונה, לשמור על העבודה הערבית הטהורה, התלוצץ על חשבונו שעה קלה ולבסוף הודיע לו, שנמצאים בכרם גם פועלים עבריים “בלתי־כשרים”. הממונה הכיר ב“ערבי” את דוב שווייגר וגרש אותו מן העבודה, אבל דוב השיג את מטרתו. במלבושים הערביים שב למושבה והפיץ את דבר־הבדיחה בין כל הפועלים במושבה. לאכרים רבים היתה בדיחה זו מוסר־תוכחה מחפיר.

אך לא רק משובה ועליזות היו קווי אופיו של דוב שווייגר.

כאשר רוב הפועלים עזבו את פתח־תקוה בגלל החרם עזבה גם דוב והלך לעבוד בבית־הספר החקלאי מקווה־ישראל להשתלם בעבודות חקלאיות. באוירת מקווה־ישראל לא יכול להאריך עת ממושכת וחטא ל“סדרים”. ומעשה שהיה כך היה: על מושבת הביל“ויים, גדרה, התנפלו ערבים מהכפר הקרוב, קאטרה, וערבי נפל מת מכדור של אכר. קרובי ההרוג וידידיו נאספו תיכף והשתערו על הבית בו הסתתר האכר הצעיר. שמועת ההתנפלות על מושבת הביל”ויים הגיעה באותו יום למקווה־ישראל ושווייגר חש אל גדרה, אץ ברגל חמש־עשרה פרסאות יחידי בלילה למען השתתף עם האכרים בהגנה על מושבתם. אחרי ימים אחדים קיבל הודעה מפקידות בית־הספר לעזוב את מקווה־ישראל, כי חטא לסדר ועזב את המושבה בלילה בלי לבקש רשיון.

ממקווה־ישראל חזר לפתח־תקווה, אבל לא יכול לשבת במושבה הזאת והחל לנדוד במושבות יהודה והשומרון. בחדרה עבד וחלה בקדחת צהובה, וכאשר הבריא, חזר לפתח־תקווה. המושבה הרכושנית ביהודה ובשומרון נעשתה צרה לרוחו ועבודתו בה לא נחשבה עוד בעיניו. הוא שאף לחיים ופעולות יפים יותר. והנה באחד הערבים קרא אליו פועלים הקרובים ביותר לרוחו וערך לנו נשף־פרידה – לפני עלותו הגלילה. בשעת הנשף רקד ועשה פנטאסיות בחרב שלופה, ושלא בכוונה פצע בה את ידו. אחדים מאתנו ראו בזה סמל לעתידו בגליל…

למחרת יצא ברגל הגלילה והגיע למושבה סג’רה שבגליל התחתון, בה היה מרכז הסתדרות “השומר”. הוא היה לרועה־שומר העדר בסג’רה בלילה. הערבים השכנים, שהיו מקודם השומרים והרועים, הגנבים והמושלים בסביבה, חרה להם עד מוות על אשר היהודים באו להוציא את החזקה מידם. לא יכלו להשלים עם הרעיון שהיהודים, ה“ולאד־איל־מות” הללו, יצאו בלילה לרעות את העדרים. לצ’רקס צעיר חאסאן, בן שייך צ’רקסי, – חרה ביותר על אשר דוב שווייגר הצעיר היה לרועה העדר בלילה, והחל להתגרות ולהתקלס בו.

דוב שווייגר לא היה מן הנעלבים ואינם־עולבים, והוא ענה בעקיצות ערביות שונות. סבלנות הצ’רקסי פקעה, ופעם בשעת התנגשות בדברים קילל את שווייגר בדתו – קללה מעליבה וקשה. דוב הרים מיד את השוט שבידו והורידו על פני הצ’רקסי וגם הלה התנפל מלא חימה על שווייגר להכותו.

שעה קלה התאבקו שניהם, עד שחאסאן הצ’רקסי, שכלו כוחותיו וכלי־נשק נפל מידיו, אימץ עוד את שארית כוחו ושרק שריקת קריאה לעזרה – כשהוא נופל מתעלף וזב דם. חבר נאמן של חאסאן בא לעזרתו לשמע השריקה, אולם דוב כונן לעומתו את רובהו וקרא את הקריאה הערבית־תורכית: “אנדק!” (עמוד! אל תזוז!) – וכל הלילה עמד חברו של חאסאן מרחוק ולא הרהיב לנוע ממקומו, ולעומתו עמד דוב הפצוע גם הוא ובידו רובהו.

דוב שווייגר היה לרועה מושלם ומנוסה. בבואי לעתים קרובות מהמושבה שעבדתי בה בגליל לסג’רה, פגשתי פעם את שווייגר נוהג בעדר המושבה בשדה. שהיתי עמו באותו לילה ובשכבנו לרגלי גבעה אחת, הטה את אזני לדומיה ושר בהפסקות בקול נוגה וחודר אל הנפש את “שיר הרועה”:

הצהרים כבר הגיע

רוח צח יפוח;

שכבו שכבו כבשים תמימים

שכבו נא לנוח.

מאור הבוקר בדשא רענן,

שברתם רעבונכם;

במי המעין מים חיים

ריויתם צמאונכם.

חוות סג’רה – ערש ה“שומר”

אידיליה זו – דוב שווייגר עם עדרו במרחב השדה ושיר הרועים בפיו – עוררה בדמיוני מראה מימי קדם, עת היינו עם ככל העמים ונביאינו רועים.

דוב שווייגר נתפרסם מהר בכל הגליל בגבורתו ובלבו העשוי בלי־חת. בקיץ שנת תרס"ח פרץ סכסוך בין המושבה מסחה ובין הכפרים הערביים השכנים והמושבה העברית היתה בסכנה. השומר הערבי במסחה פצע ערבי שני, מוּגראבּי, מיוצאי מארוקו. הכפרים המוּגראבּיים שבסביבה התכוננו לקחת נקם מהמושבה העברית. למוגראבים היה שם בכל הסביבה במעשיהם – מעשי שוד ורצח. אולם הפעם לא נבהלה מסחה והחליטה להגן על עצמה בנשק ובכוח הזרוע, וכל הגליל התחתון בא לעזרתה. כל מושבה שלחה שליש מגבריה להשתתף בהגנה. על דוב שווייגר הוטל לארגן את ההגנה, אף מילא את שליחותו על הצד המזהיר ביותר.

בחורף תרס“ט נוסדה סמוך לטבריה מושבה חדשה, מצפה, ודוב שווייגר הלך לעבוד בה. בלכתו אליה לפני הפסח מסג’רה, התנפלו עליו בשדה ערבים שודדים. הוא הגן על נפשו ולא נתן למתנפלים לגשת אליו. אמנם הם לא הרהיבו להתקרב אליו, אולם כדוריהם השיגוהו והוא נפצע קשה. גופו נפגע במקומות רבים בכדורים זעירים של “ג’יפט” (רובה־ציד ערבי). בא למצפה, התרחץ ואמר להחל לעבוד, כמו לא קרה מאומה. אבל בראות חבריו כי כוחותיו הולכים וכלים, הכריחוהו לשכב במיטה ואחר־כך הובילוהו לטבריה, לבית־החולים, אשר לא יצא עוד ממנו. אחרי שבועות אחדים, בסוף ניסן תרס”ט, מת מפצעיו.

האיש אמיץ־הלב, המפורסם במעשיו בכל הארץ, בין היהודים ובין הערבים גם יחד, ושאודותיו אספר בזה, הוא יגאל חבר ה“שומר”. מן הראשונים לבני העם העברי, שנשתחררו בארץ האבות מן הדכדוך הגלותי, ואומץ־רוחם וגבורתם נעשו להם לטבע מלידה, הוא אולי האחד המשפחת השומרים, אשר לא צער הגלות המריץ אותו למעשים, כי אם רוח הגבורה בה חונן.

רחוקה ובודדה היא המושבה מטולה בגליל העליון, בה נולד יגאל. שוכנת לבדה בין השבטים החזקים, בדווים ודרוזים, וקרובה גם לשב בהרים חרמון, – המושבה העברית האחרונה על גבול עמק עיון. בתולדות הישוב העברי החדש תתפוס המושבה פרק מיוחד בשל הגבורה ואומץ־הלב שגילו אכריה הראשונים במלחמתם הקשה והממושכת עם הדרוזים, אשר על אדמתם נבנתה המושבה. הבארון אדמונד רוטשילד ציווה לפקידוּת שלו בארץ לקנות את אדמת מטולה ולבחור מכל מושבה ביהודה ושומרון את הבנים והפועלים החזקים והאמיצים ולהושיבם עליה.

אבי יגאל היה אחד הנבחרים על ידי הבארון כאכר במטולה ובנו יגאל גדל בה. בלכתו אחרי המחרשה בעמק עיון הנפלא, כשהיחסים בין המתנחלים החדשים וכין הדרוזים מתוחים מאד. רוח הנער חושלה באוירה זו של סכנה תמידית, והיא שהכשירה אותו להיות אחר־כך אחד השומרים הנודעים לשם. ואמנם כאשר נודע לנער שגדל על קיומה של אגודת ה“שומר”, מיהר יגאל לעזוב את המחרשה במטולה ולהצטרף אל שורותיה.

מעשי יגאל כחבר ב“השומר” שלובים ואחוזים בתולדות הסתדרות ה“שומר”. ברשימה זאת אצטמצם בתפקיד שמילא יגאל בהיווסד המושבה הראשונה בעמק־יזרעאל– מרחביה, כי בשאר־רוח ובאומץ־לב העלה מיד את כבוד היהודים בכל הסביבה הערבית.

עמק יזרעאל, המוקף מכל עבריו הרים, עדיין לא ידע את החלוץ העברי שכבש כבר מושבות ויסד כפרים, אך בבוקר בהיר אחד, כאשר השמש עלתה מאחורי הרי גלעד וקוי זהבה התפשטו בעמק, נכנסו עשרים וחמישה צעירים וצעירות, חזקים ורעננים, בצעדים בטוחים אל עמק יזרעאל– הם התושבים העבריים הראשונים בו אחרי מאות שנים רבות. הם הביאו מחרשות, מכונות־קצירה וכל כלי־עבודה לעבודת־האדמה. התחילו החלוצים בעבודה ועלו על התל שעליו החליטו להקים את הישוב. התבוננו מראשו על פני העמק הגדול והרחב שהשתרע לפניהם מזרחה, מערבה, צפונה ודרומה והרגישו רגש של מרחב אין־קץ – – אז קראו בשם למושבה החדשה – מרחביה! – – וכן נשאר שמה עד היום.

את המעשה הרב והקדוש, הקשה והאחראי גם יחד, לבוא ראשונים אל עמק יזרעאל ולכונן בו את המושבה העברית הראשונה, לנהל את המשא ומתן עם הישוב הערבי, ולקיים את היחסים המסובכים עם הכפרים הרבים סביב, קיבלה עליה הסתדרות “השומר”, וזו הטילה את הפעולה האחראית על יגאל, שמילא את שליחותו באומץ־לב. הערבים, תושבי הכפר הערבי פולה, אשר סורסוק בעל אדמת הכפר מכרו ליהודים, לא עזבו עוד את הכפר.

בעמק יזרעאל ומזרחה לו החלו מהלכות שמועות בין הערבים על היאהוד" החדשים מארץ מוסקוב“, שבאו ובמחרשותיהם החדשות החלו לחרוש את האדמה ונערות עובדות אצלם שכם אחד עם הגברים… שייך זקן מהכפר הקרוב סולם (שונם) קרא אליו את ערביי כפרי הסביבה ופנה אליהם בדברים אלה: “בנים! ראיתי ונוכחתי כי “היאהוד” ממוסקוב הללו אינם ולאד אילימות” כאשר חשבנו, כי אם אנשי חיל. והם יבואו אלינו במספר רב, מפני שמגרשים אותם מארץ מוסקוב. הם יבואו ויציפו את העמק במחרשות ובמכונות ואותנו גרש יגרשו מעמק יזרעאל. עלינו יהיה לנדוד אל מעבר לירדן – אל המדבר. לכן אני מייעץ לכם להחל במלחמה נגד היאהוד” כל עוד אינם עצומים במספרם, פן לא נוכל לקום בפניהם אחר כך – –"

כזאת דיבר השיך וראש השודדים בעמק יזרעאל סאלים, בן אותו הכפר, הקשיב ועיניו התלקחו מקנאה. הוא קינא ביחוד בשומר יגאל אמיץ הרוח, שהיתה לו סוסה יקרה, אשר הערבים דיברו הרבה בה ובבעליה ובדבריהם הפילו צל על גבורתו ותהילתו הוא, השודד הנודע לשם בעמק יזרעאל.

הפקידים התורכיים מהעיר הקרובה נצרת אף הם עשו את כל אשר בידם להפריע לייסוד המושבה העברית הראשונה בעמק יזרעאל. ומשוסים ע“י זקניהם, מוסתים ע”י הפקידים התורכיים – החלו ערביי סולם לחרוש רעה על מרחביה ולהתכונן להתנפלות עליה. ההתנפלות העתידה החלה להיות מורגשת באווירת העמק, והמתישבים העברים ציפו לה והתכוננו לקדם את פניה כיאות. ההתנפלות התמהמהה, אך הסימן הראשון כי קרובה היא – כבר ניתן.

יגאל רכב פעם לפנות ערב עם שקיעת השמש על סוסתו הטובה אל תחנת הרכבת עפולה. את הסוסה קשר אל עמוד קרוב לבית הנתיבות והוא נכנס לשוחח עם מנהל התחנה. השודד סאלים, שקנאתו ביגאל על תהילתו בעמק יזרעאל בערה בו, שלח את אחד ממרעין להתחקות על דרך יגאל, והשליח התיר את סוסתו, ישב עליה וברח באפלת הלילה, ליל סוף החודש, אל מרחבי העמק.

רק כעבור חצי שעה בא יגאל ברגל למרחביה, מלא כעס וחימה וסיפר בקצרה כי סאלים גנב את סוסתו. הוא רכב חיש על סוסה אחרת ושומרים ופועלים רכבו גם הם על סוסים אחריו. הם התפזרו בעמק למצוא את הגנב. עברו שלוש־ארבע שעות והרוכבים לא שבו. הנשארים במרחביה החלו לדאוג להם אם אינם תועים בדרך, הדליקו לפידים להראות לתועים סימנים לחזור למושבה.,

ברוכב הראשון, ששעטת פרסות סוסו הגיעו אליהם, הכירו את יגאל, וכשהשמיעה הסוסה את צהלתה בקרבתם, ידען מיד כי היא הסוסה הגנובה. הוא בא רכוב על סוסתו, כמנצח השב משדה המלחמה ועל הסוסה השניה ישב עוזרו של סאלים, אסור בידיו ורגליו. הכל ידעו שיגאל הוא רוכב מצויין ומגלה עקבות גם בחשכת הלילה, אך לא פיללו שיחזיר את סוסתו עוד בלילה זה.

אחרי מקרה זה נעשתה אווירת הסביבה רוויה שנאה עוד יותר. ערביי הכפר סולם וכפרים אחרים שילחו את רועיהם לרעות בתבואת היהודים ולהשחיתה. יגאל והשומרים שמרו על השדות וגרשו את הרועים. לעתים קרובות פרצו תגרות בין הצדדים, ואולם יד יגאל היתה תמיד על העליונה. מיום ליום גברה הצפייה להתנפלות על מרחביה והיה ברור, שהאות הראשון יינתן מסולם, שבתוכו יושב ”בן־החיל" הראשון בכל עמק יזרעאל.

זמן קצר, לאחר נסיון גניבת סוסתו של יגאל, הורגשה באוירה מתיחות והיה חשש כי בלילה הקרוב תחול ההתנפלות, ויגאל רכב על סוסתו לחזק את השמירה על גבול הכפר סולם. אך הלילה עבר בשלום וכן הלילה הבא. בלילה השלישי, כשיגאל היה רחוק מן המושבה ולבדו בשדה, שמע פתאום בחשכה, לא רחוק ממנו, איזה שאון. סוסתו הנאמנה זקפה את אזניה. יגאל שמע ברור, כי רוכבים אחדים באים לקראתו והבין שהם סאלים עם חבר השודדים שלו. הוא לא נבוך, כי חיש מהר הוציא את ה“מאוזר” מנרתיקו ובהחזיקו אותו בידו רכב לקראת הרוכבים הערביים. בהגיעו קרוב מאוד אליהם, קרא בקול:

“מי פה?”

והוא שמע מיד מענה מהרוכבים הרבים:

“סאחאב” (ידידים).

יגאל החזיר את ה“מאוּזר” לנרתיקו, כי זה המנהג הערבי לגבי המשיב שהוא ידיד, שיש לקבל אותו כידיד. כאשר עמד לפניהם פנים אל פנים בחשכת הלילה ידע אל נכון, על פי הקולות, מי ומי הם ה“ידידים” האלה. הוא הכיר מיד את השודד הראשון בעמק יזרעאל, את סאלים ואת יתר החבריא, עשרה במספר, שודדים וגנבים ידועים בעמק. עצרו שני הצדדים בסוסים והערבים ברכו את יגאל בידידות רבה, אף הוא ענה להם בידידות, כאילו לא קרה ביניהם דבר.

אחרי ברכות הידידות ישבו על הארץ, נתנו לסוסיהם להלך חפשיים ולרעות והחלו לשוחח שיחת רעים. יגאל היה אחד המעטים ב“השומר”, היודע על בוריה את השפה הערבית על המימרות וההלצות המיוחדות ומליצות החנופה אשר בשיחה הערבית. הוא ידע את המנהגים, הנימוסים ומעשיות מופלאות לרוב, ששמע מפי ערבים רבים בני שבטים שונים. כן ישבו וסיפרו עד מאוחר בלילה על סוסות טובות ונערות יפות וסאלים סיפר בשבח סוסתו המצויינת, שהחליף עם שיך אחד מעבר לירדן בעד אחותו היפה חאלימה ועוד הוסיף עליה עשרים לירות זהב…

מאוחר בלילה, כשקמו ועלו על סוסיהם, פנה סאלים, בעמדו מוקף בחבריא שלו באמצע השדה, אל יגאל בדברים האלה:

“למה באתם אתם היאהוד” מארץ המוסקוב אל העמק שלנו?"

" באנו לעבוד את האדמה, להתישב ולחיות פה", ענה יגאל בגאווה ובהכרת ערך עצמו.

“המעט אדמה לכם ביהודה, כי באתם גם אל העמק לקחת מאתנו את אדמתנו?”

“העמק גדול ודי מקום בו ואדמה גם בשבילכם, גם בשבילנו”, ענה יגאל.

סאלים בא לידי רוגז ובקולו נשמעה תרעומת כשאמר:

“בכל העמק והסביבה מהללים הערבים אתכם ומרבים לדבר אודותיכם, חושבים את כולכם לגיבורים. משבחים אותך ואת סוסתך, חושבים אותך ל”ג’דה" כביר".

יגאל ידע יפה יפה את ערך דברי־החנופה ודברי סאלים לא מצאו חן בעיניו. הוא ענה:

“לשם מה אתה אומר לי את זאת? מה כוונתך בדברים אלה ומה אתה רוצה?”

סאלים אמר בקול עז:

“רוצה אני… אני פה בעמק הגיבור… בכל העמק… ולאחר לא אתן להראות פה גבורה… להיות “ג’דה” גם הוא… או אני… או אתה… התבין מה אני רוצה?”

“העמק גדול ורחב לשנינו”, חזר יגאל על דבריו הקודמים.

“לא!” – צעק סאלים בכעס. “לא! מזמן שאתם באתם לעמק הרחב והגדול נעשה צר בשבילי, ואינני מוצא לי בו מקום מעלבון. התבין? אין מקום לשנינו בעמק… או אני… או אתה…”

יגאל הקשיב, שמע וענה בקרירות: “אינני מבין אותך ואת דבריך. מה אתה רוצה ממני?”

“אני רוצה שתעזבו את העמק ותלכו אל המקום אשר באתם משם… לכו לכם חזרה לארץ מוסקוב…”

מענה יגאל היה קצר וגאה:

“לא באנו אל העמק למען צאת ועזוב אותו. חרות בזכרונך, סאלים, את המלים האלו.”

סאלים רגז תחתיו מדברי יגאל וצעק בכעס בלתי־מעושה:

“אם אתם היהודים לא תעזבו בטוב את העמק, נגרש אתכם בלילה אפל אחד… רבים אנו במספר מכם…”

יגאל לא נפחד מאיומי סאלים ולהיפך, הם עוררו אותו להשיב מיד במימרא ערבית נמלצת:

“בליל־חושך אין לדעת את מספר המתנפלים, אך אפשר לשער את מספר הכדורים אשר יירו מכלי הזיין”…

דברי יגאל על מספר הכדורים אשר יירו הרגיזו את סאלים והעליבוהו. הוא שינה את נושא השיחה ואחרי כן נפרד בידידות רבה מבשעת הפגשם, ונסעו כל אחד לעברו – סאלים וחבריו לעבר כפרם ויגאל לעבר המושבה.

עד הבוקר רכב יגאל סביב גבול המושבה, הגה בפגישה עם סאלים, בשיחותיו, והשתדל לנחש את המתרחש לבוא. כאשר החל להאיר היום והצפרים ברכו בצפצופן וזמרתן את הבוקר החדש, בא יגאל אל חצר החווה בשיר שומרים על שפתיו. הפועלים היו כבר לבושים, אסרו את הבהמות לעגלות, למחרשות ונסעו אל השדה. יגאל לא הגיד לאיש על פגישת הלילה עם סאלים.

ימי הקיץ החמים והארוכים נמשכו בעמק יזרעאל. במושבה החדשה היו כל החברים והחברות טרודים בעבודת השדה. הגיע גם אותו ליל אפלה, שהערבים הרבו אחר־כך לספר עליו, להפיץ אגדות על הגבורה שהוכיחו היהודים בו במושבתם מרחביה בשעת ההתנפלות עליהם. היה ליל חושך, ליל סוף החודש. יגאל ועוד שני שומרים רוכבים עברו בין הגבולות בקרבת הכפר הערבי. הם נסעו יחד ואחרי כן נפרדו – יגאל נשאר לבדו על גבול הכפר והשנים האחרים נסעו לנטור את שאר גבולות המושבה.

דממה שררה סביב־סביב. כשיגאל נכנס במעבר הצר בין הגבעות, שממנו היה קשה לצאת בחסום מישהו את הדרך, שמע פתאום אותו שאון שהגיע לאזניו בליל פגישתו עם סאלים. הפעם היה השאון חזק יותר והוא הבין שהלילה רוכב סאלים עם מספר גדול של רוכבים. השאון ושעטת פרסות הסוסים התקרבו, אך יגאל לא נבוך, הוציא את המאוזר" מתיקו ובקול חזק, אמיץ ומצלצל קרא:

“מי פה?!”

על שאלתו לא נענה ורק הד חזק השיב מתוך העמק… יגאל נפתע לשתיקה זו ומיד הרגיש, שפה, במקום הזה, תוכרע הלילה בנשק ובדם כל אותה פרשת ההתחרות בינו ובין סאלים. לחשוב הרבה בדבר לא היה לו פנאי. באחזו את ה“מאוזר” מוכן ליריה, שאל בפעם השניה והשלישית כמנהג הערבי: “מן הדא?” – – וכאשר על שאלותיו ענה לו שוב אך הד העמק, נגע באזנה השמאלית של סוסתו הנבונה והמסורה, (אות ידוע לה בשעת סכנה) וקרא בקול חזק: “פנו לי דרך בחשכת הלילה כל הרוצה בחיים!” – – וכרוח סועה עבר על סוסתו בין חבורת השודדים. ברכבו ירה פעמים אחדות ובהיותו מיטיב לירות קלע אל המקום שמשם נשמע קול סאלים. גם הערבים ענו ביריות. יגאל הספיק לראות בנפול סאלים, השודד הראשון בעמק יזרעאל, פצוע מעל סוסתו ארצה.

בדהרה בא יגאל אל המושבה מלווה מאחוריו בכדורי הערבים. עוד היה חושך, אך החברים עמדו כבר על רגליהם כי הגיע לאזניהם קול היריות בשדה. הם עמדו מזויינים וחרדים לדעת את אשר קרה ויגאל מסר במלים קצרות מה התרחש:

“חברים, עמדו מוכנים”, אמר. “עוד מעט ויעל עלינו כל הכפר. הפלתי את סאלים מסוסתו. אם מת – יבואו עם גופו אל מושבתנו, יניחו אותו על גבול אדמתנו ויערכו נגדנו התנפלות. חברים, נתיצב בגבורה נגד המתנפלים, אם לא – אבדנו”.

ואמנם הערבים באו במחנה כבד. חברי מרחביה עצרו אותם ביריותיהם, עד בוקר מחוץ למושבה. כצעירים וכצעירות אחזו בנשק ושכבו בחפירות המוכנות מראש. היריות הפילו על הערבים פחד, ועל־פי עוצם היריות סברו שהמון יהודים חדש בא למושבה. קומץ אנשי מרחביה הגנו על המושבה בגבורה עזה נגד מחנה גדול של ערביי כפרים אחדים, שבאו עם נשיהם ובניהם ויחנו על המושבה מכל עבריה, התרוצצו וחפצו לחדור פנימה.

כשהאיר היום, והערבים המתנפלים ראו את מספרם הקטן של מגיני המושבה, הסתערו ביתר עוז והתפרצו אליה לעיני פקידי הממשלה והז’אנדרמים מהעיר נצרת. לאחר שרוכב מהמושבה התפרץ בלילה דרך שלשלת המצור ואץ לנצרת להודיע לממשלה על ההתנפלות, פשטו הערבים, נשיהם וילדיהם על השדות כילק. החלו לקצור את התבואה, לטעון אותה על גמלים וחמורים ולהובילה אל כפריהם, ואת התבואה שלא יכלו לקחת רמסו בבהמותיהם. כאשר גמרו את מעשיהם בשדות התפרצו אל חצר המושבה והחלו להחריב ולשדוד. הז’אנדרמים סגרו את השומרים והפועלים המגינים ולא נתנו להם לצאת. הם נאלצו לראות בעיניהם, בפרוע הערבים במושבה ולא היה לאל ידם להושיע.

ההתנפלות וההגנה מצד קומץ קטן של פועלים ושומרים הרימו את כבוד היהודים בעיני הערבים והם הרבו לספר על גיבורי מרחביה, ומעשיות מופלאות שונות נפוצו אל פני כל עמק יזרעאל על ה“יאהוד” מארץ המוסקוב וגיבורם יגאל.

מצד שני לימדה ההתנפלות על מרחביה שהישוב העברי עם רכושו וקנינו אינו יכול לסמוך על הגנת הממשלה ופקידיה הכוזבים בארץ. כן הוכיחה למנהלי הישוב וגם לאכרים הפרטיים במושבות, שאין מושבה יכולה להיות בטוחה במצבה אם אין לה מגינים עזי נפש כחברי ה“שומר”.

למחרת ההתנפלות אסרו הז’אנדרמים התורכיים את מנהלי העבודה במרחביה ואת יגאל הובילו אסור בכבלים לנצרת וכלאוהו בבית הסוהר. החל המשפט הארוך בין ערביי הכפר סולם ובין מרחביה, שנמשך כמעט שנה. יגאל וחבריו ישבו כל הזמן בבית הסוהר בנצרת ואחדים מהאסירים סבלו ממאסרם ומאי־יכלתם להמשיך את עבודתם. אבל טבעו של יגאל עמד לו לבלי לאבד את עוז רוחו גם בבית הסוהר. הוא היה שמח ועליז ומלא חיים. היה נוהג להתעמל כדי לבלות את הזמן ובמזגו הטוב פעל על השוטרים שלא יתנהגו קשה עם חבריו.

המשפט של מרחביה עלה למוסדות הציוניים בארץ בסכומי כסף עצומים. בעתונות הציונית וגם בחוגי הציונים ביפו וירושלים נשמעה תלונה על ההוצאות הרבות שגורם משפטו של ה“שומר”. ויגאל סבל מאוד מבקורת זו. הוא קבל בכאב לב על חוסר ההבנה של המבקרים בעניני כבוד הישוב ועל העדר ההכרה, שאת כבוד הלאום אין לשקול בממון. זכורה לי תגובתו הזועמת של יגאל בקשר לכך. מנהל העבודה במרחביה שלחני לראות את שלום האסורים ולהוביל להם אוכל ומעט מזון רוחני, ספרים ועתונים. יגאל מצא בגליון אחד מאמר, שדן בנעימת בקורת על המשפט של ה“שומר” ומרחביה. הוא זרק את העתון ממנו והלאה, ובעיניו המבריקות התלקחה אש והוא קרא: “הו, חברים! מתי יוולד לאחד השומרים בן, שיהיה רועה בגליל וכאותו רועה גלילי קדום מהעיר הזאת יגרש את התגרנים שבנו!” – –

מבית הכלא בנצרת העבירו את יגאל וחבריו לכלא במבצר עכו על חוף הים. אחרי שנגמר משפט הערבים המתנפלים והיהודים המגינים לטובת האחרונים, שיחררו לבסוף את יגאל וחבריו ממאסרם.

והמאורע במרחביה עם גיבורו יגאל רשמו דף־זהב בספר “השומר” והישוב.

המהדורה הראשונה של הספר יצאה בפתח תקוה: ש. ז. גיסין, בשנת תרפ"ב 1922

“הדוד אלעזר” – כינו השומרים־החברים את הרווק הזקן שב“השומר”, בדרך הלצה ותוך חיבה. “הדוד אלעזר” לא היה מהראשונים במשפחת־השומרים, אך היה איש־צבא למוד־משמעת וחייל מובהק, אשר הקריב את חייו בארץ על מזבח השמירה. מדוע כינו אותו “הדוד אלעזר”? אולי היה גדול בשנים משאר השומרים הרווקים, או אולי הוכתר בתואר זה עוד בעיר־מגוריו בוארשה ומשם הביאו… על כל פנים התואר הלם אותו: הוא היה כבד־גוף, זעוף־פנים, כבד־דיבור, קולו גס, אליגנטיות חיצונית ממנו והלאה – ועם זאת אדם נוח וטוב־לב.

עם אלעזר פינקלשטיין נפגשתי בוארשה, בשנת 1905 לפני בואנו לארץ־ישראל. אני חיפשתי באותם הימים חברים לשאיפת עלייה לארץ. הייתי נכנס לעתים לבית־הקפה שנקבצו בו “פועלי־ציון”. קיוויתי להתוודע למספר צעירים שרצו לעלות כמוני ולא יאמרו די בוויכוחים. שם התוודעתי אל פינקלשטיין. הצעיר ישב ברווחה על־יד שולחן והאזין לויכוחי המסובים על המאטריאליזם ההיסטורי, על “הנוסח המינסקאי” או “הנוסח הפולטאבי” של הפרוגראמה ה“פועל־ציונית”, שעל־פיה יוביל “חוק־הברזל” של ההיסטוריה את הפרוליטאריון העברי לארץ־ישראל…

הויכוח היה חם ונלהב. גם “הדוד אלעזר” השתתף בו משעה לשעה ודיבר בחום. ופתאום קם, לא יכול עוד נשוא את הדיבורים המבולבלים, דפק באגרופו הכבד על השולחן, רקע ברגלו ובקול רם קרא: “הגיעה העת לחדול מלהג זה. גלגל ההיסטוריה ימעך אותנו אם לא נעלה בעצמנו לארץ־ישראל ונחל את עבודתנו ואת ההיסטוריה שלנו שם. יש לקום ולעלות ולא לחכות עד שגלגל ההיסטוריה ידחפנו שמה!”

“הדוד אלעזר” עורר בדבריו הבלתי־תיאורטיים, צחוק בין המסובים, בעלי התיאוריות, אבל עלי עשו דבריו רושם רב. הוא קלע אל רחשי לבי ומצאתי בו חבר לרעיוני ולשאיפה הכמוסה עמי. מאז באתי לעתים קרובות יותר אל בית הקפה והכרתי לדעת את אלעזר פינקלשטיין מקרוב. התבוננתי למעשיו ולדרכי־חייו. הוא היה גם בהסתדרות “פועלי־ציון” בוארשה, כמו ב“השומר” בארץ אחר־כך, “איש־חיל פשוט” ומסור, ונושא במשא־העבודה היומיומי, שבלעדיו הסתדרות, וחשאית ביחוד, אינה יכולה להתקיים.

הוא לא נמנע מעשות כל עבודה או שליחות שהיא: לשאת אוכל לחבר אסור בבית־הסוהר, לארגן את מטבח המפלגה בעת שביתה כללית, להטמין נשק בשביל ההגנה העצמית, להזמין רופא ותרופות או מזון לחבר חולה; להמציא דירה בטוחה לחבר המסתתר מפני המשטרה, לשמור ולהעביר למקומות הנועדים את הספרות הבלתי־ליגאלית. על עבודות אלו היה צפוי להענש באותם הימים עונש עבודת־פרך או גירוש לסיביר, אך הוא עשה אותן בשמחה. כאשר נכשלו 106 חברי פועלי־ציון בוארשה, בעת שראשי ההסתדרות והוועד המקומי נפלו בידי המשטרה ונאסרו במבצר נובוגיאורגייבסקי, – הציל אלעזר את ההסתדרות על ידי חליפת־מהמכתבים שהצליח לנהל בין החברים האסורים והחפשיים.

אלעזר פינקלשטיין

האוכל, שנשלח לאסירים מקרוביהם ורעיהם, היה עובר על־ידי אלעזר, והוא שם לב, שהתרנגולת שנשלחה לאיזה בן־יחיד, תבוא לידי הנצרך לה ביותר – לחבר חולה. ולא אחת קרה, שבחלקו את האוכל מחוץ לבית־הסוהר, נתן מנות־מנות לכל חבריו, ולו לא נשאר מאומה. אז אכל בעצמו מהמרק של בית־האסורים. בעת שביתת־רעב מצא און בגופו להתהלך מחבר לחבר, לעודד ולנחם ולספר את מעשיותיו־הלצותיו, שלא ידע את הסוף לאף אחת מהן. וכהיותו מסור ל“פועלי־ציון” בוארשה, כן היה גם בין השומרים בארץ־ישראל.

“השומר” היה בשבילו קודש־הקדשים. את רכושו וקנינו של השומר, – הנשק והסוסים – נצר כבבת־עינו. סוסתו, – קנינו של “השומר” – היתה נקיה תמיד ומצוחצחת. היה תענוג להביט עליה ועל רוכבה עם הנשק היפה בצדו. בהביטי עליו לפעמים ברכבו אל משמרתו ובחזרו ממנה, חשבתי בשמחה על השינוי המתחולל בצעירינו מארצות הגולה, כשהם באים ארצה. הדוד אלעזר, שלפני שנים מעטות התהלך במצנפת יהודית פולנית בחוצות וארשה ואל סוס־רכיבה פחד לגשת – דהר בארץ על סוסה נאה כאחד האבירים.

בראשית המלחמה התרכזו רוב חברי “השומר” בתל־עדשים, שבעמק יזרעאל. שם אמרו לעמוד בזמן המלחמה בפני גליה הזידונים, ולחכות לימים טובים יותר בשביל “השומר”. את אלעזר מצאתי שם כפועל שעבד במסירות בכל עבודה קשה, ולפעמים גם שמר בלילה אחרי יום־העבודה.

לפני עזוב “השומר” את ראשון־לציון, כשפקידי הממשלה דרשו את הנשק מ“השומר” ומהאכרים, ומוכתאר המושבה פנה אל השומרים בדרישה למסור בעצמם למושל יפו את נשקם, ענה אלעזר בדברים האלה: “לוּ חשב “השומר” את המושבות כרכוש פרטי של האכרים, אולי לא היו חבריו שומרים בהן אף לילה אחד. אולם כל מושבה עברית היא בעיני “השומר” עמדה בארץ־אבותינו, שצריכה להכבש על ידי “השומר” ורעיונותיו. לא ניפרד מנשקנו בנקל כאנשי המושבה מנשקם, ואת המושבה נעזוב בלי שמירה עברית רק כשיאלצונו לכך”.

למען “השומר” נכון היה אלעזר פינקלשטיין להקריב את נפשו תמיד. וכן היה סופו. נפל בהגינו על עדרה של החווה בן־שמן בפני הערבים שהתנפלו עליו וחפצו לגזלו. בימים הקשים ביותר לישוב בארץ, בימי גירוש יפו הידועים, נפצע על משמרתו ופצוע פצעי־מוות הובל ירושלימה ושם מת אחרי גסיסה קשה.

שכוב על הארץ וידו על ניצרת הרובה כמתכונן לירות, מצאוהו חבריו בשדה מרחביה בליל ההתנפלות בעשרה בתמוז תרע"ה, חדשים אחדים לפני הכבש הגליל על ידי האנגלים. לא עת כתוב ניקרולוגים ונשוא הספדים היתה העת. המוות שרר בכל פינה. המצב היה מעציב מאוד. תיאמרנה איפוא בזה מילים אחדות על הצעיר, אשר הקריב את עצמו על הגנת הישוב העברי, – ונפל חלל.

לערך בשנת תרע“ב, בא מהעיר לודז' ארצה ומראשית בואו עבד בכל העבודות הקשות שנזדמנו לו והיה עד מהרה לפועל חקלאי טוב. הוא היה מהמעטים שהכירו בנחיצות ישוב יהודי בקצה הגליל העליון, על גבול הארץ, ועלה שמה לעבוד באחת הקבוצות. הוא היה גם ממיסדי “אגודת הרועים” ובעצמו רעה את העדרים של בית־גן, כנרת ומצפה, עוד לפני היווסד האגודה הנ”ל.

בימי חסאן־בּק המעציבים אסרוהו עם עוד שומרים ושלחוהו לעבוד בצבא בתול־כרם. הוא ידע מה מעטים הצעירים שנשארו במושבות הגליל, ושם את נפשו בכפו וברח מהצבא התורכי, בא למרחביה ונעשה לשומר רוכב בשדות. הוא הגן באומץ על הישוב העברי נגד השונאים שארבו להחריב אותו, בזמן חילופי השלטונות התורכי והאנגלי. הערבים החלו לארוב לסגלוביץ בכל לילה. בליל עשרה בתמוז, רכב עם חברו, שומר שני, סביב גבולות אדמת מרחביה. שמעו שאון של ערבים במספר רב וסגלוביץ קרא: “מן הדא?” (מי זה?) – במקום מענה בא מטר יריות וסוסתו נפצעה קשה. סוסת השומר השני נהרגה כרגע. שני השומרים קפצו על רגליהם והחלו לרדוף אחרי המתנפלים. סגלוביץ נפצע מיד בכדור ופצוע רץ כמאתיים צעד אחרי הערבים, עד שנפל מת מכדור שני שפגע בפניו. חבריו מצאוהו לאור הלבנה והביאוהו אל קברו למרחביה.

“שניאורסון, אתה המפקד!” הדברים הקצרים האלה שהשמיע טרומפלדור, בהיותו פצוע פצעי־מוות ובהרגישו כי אפסו כוחותיו מלפקד על הגנת תל־חי, – מציינים מאין כמוהם את השומר שניאורסון וכשרונותיו. בשנת הארבע־עשרה לחייו, בבואו לארץ, היה לשומר והצטיין, ובשנת השש־עשרה נתקבל לחבר בהסתדרות “השומר” והיה ממונה על שומרים ותיקים ממנו בשנים ובשמירה. ואמנם חשוב היה תפקידו של שניאורסון, זה הבחור הפקח והישר “כעץ־אקליפטוס”, ב“השומר” ואחר־כך בכפר של “השומר” – כפר־גלעדי. מילדותו ונעוריו עד בואו לארץ ידוע אך מעט, כי צנוע ובישן הוא מהשמיע דברים על עצמו.

ממכריו הקרובים נודע לי שנולד להורים עשירים בעיירה הקטנה רצ’יצה בפלך מינסק. הוא נין ונכד למשפחת שניאורסון המפורסמת, שאחד מבניה היה הרב מלאדי, ר' שניאור זלמן, מיסד החסידות החב"דית וכן יצא ממנה הצדיק ר' מנדיל ליבאביטשר. בני המשפחה הזאת היו אזרחים נכבדים לדורותיהם ברוסיה, ואחת מבנות המשפחה נישאה לאחד־העם.

אֵם פנחס שניאורסון מתה עליו בהיותו בן ימים מספר ועד שנת השמונה לחייו גדל בבית סבתו. אחר־כך מסרו אביו הסוחר לחדר ללמוד, אך נפשו לא חשקה בלימודים בחדר הצר, כי אל החופש, אל הרחוב, שאף הנער השובב, וברח מן החדר אל סבתו. פרא־אדם היה בילדותו ולא יכלו להכריחו ללמוד, אלא אם כן קשרוהו לשולחן. כשעברו שנות לימודו בחדר, נסע לאודיסה ללמוד בבית־ספר טכני. באודיסה התוודע אל הציונות ובקראו את “הפרוגרמה שלנו” מאת אוסישקין התעורר לנסוע לארץ־ישראל. כן עשה ובא אל הארץ בשנת תרס"ט.

אחרי שנות עבודה אחדות במושבות יהודה, בחל בצורתן הפרטית, ועלה הגלילה. במושבה יבנאל היה לשומר בשורות “השומר”. עוד בראשית שמירתו דרש שיתנו לו לעמוד ברשות עצמו ולא ישגיחו עליו, לא יעזרו לו… והוא הוכיח כי יש בכוחו למלא את תפקידו. אף שהיה שומר רגלי, נמצא תמיד בין ראשי השומרים, הרוכבים על הסוסים.

הוא היה כאחד מהם בכל ענין, ובשעת התנפלות או בנסוע השומרים הראשיים לאסיפה, תפס גם הוא מקום ביניהם – הם דהרו על סוסים והוא צעד ברגליו הארוכות ולא פיגר… בא אל מקום המעשה לא מאוחר מהם. נפשו נקשרה בנפש ישראל גלעדי, מנהל “השומר” והיה שלישו הנאמן, שמר אותו כאישון־עינו ועזר לו במסירות בכל פעולותיו. בשנת העשרים ואחת לחייו נסע לרוסיה כדי להתגייס שם לצבא, ונמצא מתאים לשרת בו, אולם כעבור זמן קצר קץ בכך וברח חזרה לארץ. בחזרו לארץ־ישראל המשיך את עבודתו כשומר־רוכב. כן זכה סוף־סוף לסוסה גם הוא, זכה להיות שומר־רוכב.

פּנחס שניאורסון

בזמן המלחמה, כשאנשי “השומר” יסדו את הקבוצות בכפר־גלעדי ותל־חי, עלה גם שניאורסון לגליל העליון. היו אז הימים הקשים ביותר ל“השומר”, במובן הכלכלי. החברים נאלצו לקבל את השמירה במטולה, אך שכר־השמירה שקיבלו במושבה לא הספיק להם לקניית נעלים ושניאורסון החליט לצאת לשמור יחף ויתר השומרים עשו כמוהו. ושמירה ברגלים יחפות באותה סביבה סלעית ובלילות־חורף גשומים ואפלים, – שמירה זו מה טיבה? – – למותר לנו לתאר.

בזמן הרדיפות של חסאן־בּק חיפשו הז’אנדרמים גם את שניאורסון, והוא התחבא במערות הסביבה. כשנודע לו שהז’אנדרמים אסרו את ישראל גלעדי, יעץ לחברו שהסתתר עמו, שיחפש לו מפלט, והוא עצמו התמסר לידי התורכים, להקל באיזה אופן את סבל ישראל גלעדי. הוא חשש פן לבו החולה לא יוכל לשאת את העינויים והמלקות. הז’אנדרמים אסרו את שניאורסון בכבלים מיד להתמסרו, והובילוהו אל בית־הסוהר בנצרת. בנצרת רצה חסאן־בּק להכריח את שניאורסון לגלות מה הוא “השומר” ומטרותיו וכיבד אותו במלקות רבות בכפות רגליו. כתגובה על המכות שקיבל ועל החרפה שנשא, נשא שניאורסון נאום לפני חסאן־בּק, שבו הוכיח אותו על כי הוא רוצח ואכזר. חסאן־בק התנקם בו בגלל התוכחה הזאת והסיף להלקותו בעקבי רגליו, אותו ואת חבריו. הם צעקו מעצמת מכאוביהם עד שהצעקות נשמעו ברחובות העיר נצרת הקדושה. אחרי עינויים במשך ימים אחדים נשלח שניאורסון אסור באזיקים לדמשק ומשם הובל לקושטא.

בין המגורשים היה גם צבי ניסנוב, שמחלתו גברה מחמת העינויים. פה מצא שניאורסון שוב מקום למלא תפקיד חביב עליו. הוא הסיח את דעתו מרגליו החולות מהמלקות וסחב את חבילת צבי ניסנוב להקל עליו את טלטולי הדרך. מקושטא ברח שניאורסון ועבר דרך ארמניה לרוסיה. כשנודע לו ברוסיה, שצבאות ההסכמה חדרו לתורכיה ויש אפשרות לנסוע לארץ־ישראל, לא ביקר במקום הולדתו – את אביו ומשפחתו – אף שהיה קרוב אליהם, כי אם מיהר לאודיסה ומשם נסע ליפו באניה שהחזירה גולים לארץ. בעת הנסיעה נודע לו על מות חברו הדגול, ישראל גלעדי, ומרוב צער ניתקו מילים מפיו שעות מספר.

שניאורסון חזר ועלה אל הגליל ובעבודה להקמת הריסות כפר־גלעדי, שהערבים הספיקו להרסו למחצה, אמר להחריש את צערו. הוא עבד, רעה את העדר, שמר בלילה וניהל את עניני הקבוצה עד התחולל סכסוך הערביים־הצרפתים ועד היום הגדול של תל־חי.

בבוקר ההתנפלות הגדולה על תל־חי רעה את עדר כפר־גלעדי ליד תל־חי. כשניראו הסימנים הראשונים להתנפלות הכניס את העדר אל החצר והתיצב על המשמר עם רובהו. לא עברה עת רבה ולאזניו נשמעה קריאתו של טרומפלדור: “לעזאזל, שניאורסון! קיבלתי כדור. שניאורסון, אתה המפקד!” ומאיש־צבא פשוט היה שניאורסון מיד למפקד הגנת תל־חי, שנמצאה במצב חמור. בידעו כי נשארו בידי המגינים כדורים במספר לא־רב והם הולכים ופוחתים והלילה הולך וקרב ומספר המתנפלים הולך ורב, – פקד שלא לירות בלי צורך ולא לבזבז כדורים. “לשמור על הכדורים!”, היתה פקודתו הרמה בחצר ובבניינים.

החברים קיבלו את פקודתו ונזהרו מלירות כדורים ללא צורך. המפקד הגיבור, הקפיטן יוסף טרומפלדור, שנפצע פצעים אחדים, יכול לשכב במנוחה ולקבל מזמן לזמן ידיעה משניאורסון על המצב. להתערב בפקודותיו לא מצא לנחוץ, כי נוכח, שמסר את הפיקוד על ההגנה בידים אמונות.

שלוש פעמים היתה לי הזדמנות להפגש עם השומר הצעיר ואמיץ־הרוח, יצחק טורנר, אשר חייו כבו לפני זמנם בעת המלחמה. ברשימה ביוגראפית בספר “יזכור”, שיצא לאור בארצות הברית לזכר השומרים והפועלים שנפלו חלל ביהודה ובגליל, כתוב אודותיו:

“בשנת תרס”ב, בהיותו בן שלוש־עשרה, בא לארץ־ישראל ונתקבל למחלקה הראשונה בגימנסיה ביפו. הוריו עזבו בעיר לודז' בית־חרושת למנופאקטורה ובאו ארצה־ישראל לשם חינוך בניהם ברוח עברי. משבר כספי במשפחה הכריח את הוריו לחזור ללודז'. אחרי שתי שנות לימודים בגימנסיה נאלץ גם יצחק לעזוב אותה, כדי ללמוד הנדסה על פי דרישת הוריו ולקבל תחת הנהלתו את בית־החרושת. אבל טורנר הצעיר נמשך בכל לבו חזרה אל הגימנסיה היפואית. ההורים לא הרשו לו לנסוע והוא בא לבסוף בריב אתם וחזר לארץ למרות רצונם. בזמן קצר מילא בלימודים את אשר החסיר בשנות העדרו".

בשובו ארצה בשניה החל להתקרב אל הפועלים והשומרים והאידיאלים של הפועל־השומר בארץ משכו אותו. הסתדרה חבורת תלמידים מבני המחלקה השביעית כרוחו, והם עזבו את ספסל־הלימודים ויצאו לעבוד את האדמה. אכן, קשה עבודת־האדמה בקיץ בלהט השמש, או בחורף בגשמים העזים, וביחוד קשה היא לתלמידים שלא נוסו בעבודה קשה. ואמנם רוב חברי טורנר לא יכלו לעמוד בנסיון וחזרו אל הגימנסיה, אבל הוא נשאר נאמן למאווייו והיה לאחד הפועלים החקלאיים המצויינים. אחרי שהתמחה בעבודות שדה ונטיעות שונות, היה לרועה־צאן בחוות הקרן־הקיימת בן־שמן – אחד הרועים הראשונים בישוב החדש. בזמן היותו רועה הביע במכתביו, ששלח לחבריו תלמידי הגימנסיה, את אשרו ושמחתו ממהלך־חייו. טורנר החל לשאוף לתפקיד רציני וקשה יותר מעבודתו אשר עשה והחליט להיות שומר. להיות שומר טוב – היתה לשאיפת חייו.

בין כה חזרו גם הוריו ארצה ובראותם עין בעין את “אסונם” – את בנם יצחק כרועה־צאן, – הפצירו בו לעזוב את “הבליו”. האב הציע לפניו כסף, לקנות לו נחלה ולהיות לפחות לאכר, אבל העלם לא עשה את רצון אביו. הוא נסע גלילה והיה לשומר. בגלל מסירותו והצטיינותו בשמירה, נתקבל לחבר “השומר”, לפני הזמן הקבוע. הוא שמר במושבה חדרה, חלה בה בקדחת קשה וממושכת וחייו היו בסכנה, אולם הוא לא שת לבו והמשיך לשמור. באותם הימים קנה המשרד הארץ־ישראלי שטח אדמה לא רחוק מחדרה, את כּרכּור. על השטח החדש דרושה היתה שמירה מעולה. נשלח לשמור שם השומר מרדכי יגאל והוא לקח לו לעזר את יצחק טורנר.

יצחק טורנר

בבקרי בראשית המלחמה את יגאל בכּרכּור, פגשתי בביתו את טורנר. מה נשתנה העלם מאז ראיתיו כרועה בחווה בן־שמן! פניו היו ירוקים מהקדחת התכופה, אבל עיניו היו יותר עזות ומביעות איזו החלטה. זיק אש־התמסרות הבהב בהן. מדבריו נבעו אומץ ואמונה גדולה בעבודתנו הלאומית. לא הכרתיו כמעט, את הגימנזיסט השתקן, והוא גדל בעיני גדלות נפשית. ואמנם בזמן ההתנפלות על המושבה מנחמיה בימי המלחמה, הופיע בכל גדולתו, גדולת העלם אמיץ־הרוח.

בראשית המלחמה החל לעבוד לשם הגשמת רעיונו מאז, רעיון יסוד אגודת רועים, עם משמעת נמרצת, כ“השומר”. עם צבי בקר ועוד צעירים מספר הלך ללמוד את רעיית הצאן בין הבדווים. ועוד רעיון היה ליצחק טורנר וחבריו ביסוד חבורת הרועים.

בזמן המלחמה החלו עננים לכסות את שמי הישוב העברי וביחוד את הישוב החקלאי. הערבים בני הכפרים, שכני המושבות, וערבים מסיתים ציפו ושאפו להזדמנות להחריב את הישוב החקלאי העברי; חבורות הרועים, חבורות מפוזרות בכל הארץ, נועדו, איפוא, ליצור קשר תמידי בין המושבות ולהיות למקור ידיעות נאמן על המתרחש בין הערביים הכפריים והבדווים. יצחק טורנר אמר לא אחת לקרובים אליו, אף האמין בכל נפשו, כי מחבורות רועים נודדים כאלה, אם יהיו במספר לא קטן, – רועים שידבקו בטבע וילכו עם עדריהם הגדולים לרעות בעמק ובהר, – תצמח טובה גדולה לישראל ומהם ייווצר עם עברי חדש בריא ובן־הטבע בארצו.

טורנר לא יכול ימים רבים להיות רועה, וביחוד רועה לילה, בגלל הקדחת קשת־העורף שקיננה בגופו. אחרי זמן מה להיותו רועה, חלה מאוד והובא לחוות הקרן־הקיימת כנרת. קרוב לפסח בשנה השניה למלחמה מת ממחלת דלקת־הריאות. עוד קבר נוסף על קברות הצעירים הלוחמים, שגופותיהם מפוזרים על פני אדמת הארץ.

יעקב שולאמין (סטריז’בסקי) נולד בעיר צ’רקאסי אצל הנהר דנייפר. בשנת 1905 עזבו אבותיו את אוקראינה והלכו לגור בתורכּסטאן, בעיר סאמארקאנד, שהיהודים היו מעטים בה והיה קל להתפרנס מעסק. אביו היה אחד היהודים המתביישים בשם “יהודי”. כאשר שייכותו הרשמית ליהדות עמדה לו לשטן להתקדם בסולם המסחר, לא פקפק הרבה והלך אל הכומר להטבל ולהמיר את דתו בדת הפראבוֹסלאבית. ליעקב בנו חרה מאוד על מעשה אביו ומאז קינן צער עמוק בלבו. כמחאה יצא מהגימנסיה הרוסית והתרועע עם בן־השוחט, בחור חרד לדת, ויחד אתו החל ללמוד היסטוריה עברית ולהתעניין ברעיון הלאומי ובציונות, עד שהגה את הרעיון לנסוע לארץ־ישראל. בשנת 1913 עזב למרות רצון כל משפחתו, את סאמארקאנד ונסע ארצה לכפר על ידי עבודה על חטא אביו והסביבה שבה גדל.

בבואו לארץ הלך לראשון־לציון ושם נתקבל כשומר אצל “השומר”. יותר משנה שמר בראשון־לציון. הסביבה והחיים העבריים החדשים צדו את נפשו. במכתב לחברו, שכתב באותו זמן, גילה את כל לבו שהיה מלא אמונה בעבודתנו בארץ. אל אביו לא כתב, אבל אמו התגעגעה אל בנה יקירה וחפצה לראותו שוב בסאמארקאנד. היא חלתה מגעגועים ואביו כתב לו, שאם אמנם הוא איש הומאני ואיש־הצדק והיושר – ירחם על אמו וישוב הביתה. אף־על־פי־כן מיאן יעקב לעזוב את ארץ־ישראל ושמר בראשון־לציון, עד שהחלו רדיפות הפקידות התורכית ביהודה בראשית המלחמה. יחד עם “השומר” עזב את יהודה והחל לעבוד ולשמור בגליל. אחרי־כן היה ממיסדי “אגודת הרועים” ורעה זמן מה. מהגליל עבר לדרום יהודה ובבאר־שבע עבד בחפירת באר, אף היה לסאניטאר במשך שנה בצבא התורכי. חבריו והקרובים לו חשבו כי נספה במלחמה, הואיל ולא הודיע דבר על עצמו במשך כל הזמן. העבודה בצבא נמאסה עליו והוא ברח מבאר־שבע ובא לכנרת. אז הגיעו ימי הרדיפות של חסאן־בּק וקשה היה למצוא עבודה. על פתחי הציבור, ואפילו פתחי הקבוצות, לא רצה יעקב בגאוותו לדפוק, ולכן נטל עליו לסבול. ימים ושבועות לא אכל לשובע, גם רעב, עד שמצא שוב מקום לשמור והאנגלים הגיעו כבר למרחביה.

עם כניסת האנגלים לגליל, הכיר שיש להמשיך את השמירה בישובים העבריים והיה לז’אנדרם אצל האנגלים, ונדד כנוטר רוכב עד ימי תל־חי ועד ההתנפלויות בגליל התחתון.

באה ההתנפלות על מנחמיה, בה נמצא יעקב שולאמין. בחצות־לילה עלו ערבים בהמון על המושבה ורצו לחדור אליה. הנוטרים העבריים שיצאו לראות מי ומי הערבים, נתקבלו במטר יריות. הערבים הסתערו על המושבה בקריאות: “טבחו את היהודים!” – אך בני המושבה ענו למתנפלים באש חזקה. היריות נמשכו כחצי השעה, והערבים הוכרחו לסגת. אחרי ימים אחדים, הופיעו שוב הערבים במספר רב והוחלט להעביר את הנשים והילדים מהמושבה אל מושבה אחרת בטוחה יותר. שולאמין ליווה חבורה אחת של היוצאים ובחזרו למנחמיה, מקום משמרת פקודתו, התנפלו עליו ערבים שודדים בדרך ובשני כדורים הרגוהו. אחרי־כן התעללו בגופו, עשו אותו ככברה עד שאי־אפשר היה להכיר אותו. שני ימים היה גופו מוטל בשדה עד שמצאוהו הנוטרים והביאוהו למושבה יבנאל, שבה קבורים שומרים רבים ויקברו שם גם את יעקב שולאמין.

(תרמ“א־1880–ת”ש־1940)

"אחד מאותם המעטים, ברוכי־אלוה, אשר חוקי הטבע הקבועים כאילו אין להם שליטה לגביהם. המלים: ליאות, רפיון, עצבות, יאוש – נעדרות מלכסיקון חייו. תמיד – עוז, מרץ וקצב חם ומכה גלים. ז’אבוטינסקי היכן נולד? מתי הופיע על במת חיינו הלאומיים? מוזר כמעט לקבוע את הדמות הרוויה תסיסת־חיים בלתי־פוסקת במסגרת של ביאוגרפיה קבועה. מי הוא ולאדימיר, ואחרי־כן, זאב ז’אבוטינסקי? בחיתוך דיבורו, בטון, בהטעמה, בתנועותיו, ובעיקר, בהכרת ערכו ובטחונו העצמי – יליד כל מקום, כל ארץ שבא אליה להשמיע את דברו. כאחד התושבים הטיפוסיים והמחוננים של אותה ארץ ידבר, אף יתהלך בה… מתי הופיע על במת חיינו? – מזמן שהתחיל פועם דופק חיים מחודשים…

העתונאי שמריהו גורליק מספר על ז’אבוטינסקי ב“צייט”:

“מאיטליה, הארץ, בה בילה הרבה משנות עלומיו, היה מזכה את קוראי העתון היומי האודיסאי “אודעסקיא נובוסטי” בציורים מזהירים מחיי האיטלקים, בחתימת השם “אלטלינה”. והאודיסאי התפאר ב”אלטלינה" כמו בטנור המפורסם של האופירה האודיסאית. ואולם, האודיסאים לא שיערו מעולם שהוא צעיר כל־כך, עד אשר הופיע לפניהם בפעם הראשונה בהרצאה על נושא ספרותי. פחות מכן פיללו לשמוע נואם מקסים כזה, אמן הדיבור. בהרצאתו הראשונה הציב לו למטרה, כמדומה לי, לנתץ כמה אלילים ספרותיים. הפתיע ברעיונות פאראדוכסליים מאוד, ציער את בעל־הבית, ואף־על־פי־כן, אפילו הוא, הפיליסטר, הודה: מקסים, מצודד את הנפש, ואיזו שפה, איזה קול נהדר ומצלצל!

"כן היה גם אחרי־כן, כשהיה עובר בערים כנואם ציוני, בלחמו נגד מתבוללים, אנטישמיות, נגד המפלגה היהודית “הבונד”. המתנגדים חורקים שן, היטב חרה להם על מפלתם. אמנם הם לא עזבו את המערכה, הם נשארו נאמנים להוכחותיהם – מחר ישובו, ובמשנה־עוז, להוכיח את הוכחותיהם נגד הלאומיות והציונות. ואולם הנאתם מנאומו של ז’אבוטינסקי גדולה ועמוקה. “אינני מסכים עמך”, טוען המתנגד לז’אבוטינסקי, “אולם הנני מודה לך מקרב לב בעד העונג שגרמת לי”.

“ז’אבוטינסקי הופיע בעולם הציוני כאורח פתאומי, וכפי שהוברר אחרי־כן, אורח עשיר מאוד. היה לו הרבה מה לתת: אחד הפובליציסטים החשובים, מייסד הירחון “יבריסקיא ז’יזן”, בו כתב את מאמריו הגדולים על השאלות הלאומיות ועל אוטונומיה לאומית, מייסד הוצאת ספרים יהודית־רוסית ומתרגם את שירי ביאליק. אולם לראש לכל: הנואם הציוני הגדול! מזגו הלוהט אינו מפריע לו להשתקע בספרים ולחקור את בעיות האוטונומיה הלאומית, הבחירות היחסיות, ובינתים לפרסם בעתונים הרוסיים הגדולים פיליטונים מצויינים. מפעם לפעם הוא נזכר בחייו באיטליה וכותב רשימות־בקורת על נובליסטן איטלקי, ושוב – על רודולף שפרינגר, קאוטסקי, בואר. אולי נושאים משעממים קצת לגבי האדם האוהב את פלורנץ ויודע בעל־פה פרקים מ”הקומדיה האלוהית" – – אך כלום לא פוליטיקאי הוא? כלום אין הוא עומד בראש מפלגה פוליטית? הועידה הידועה של הציונים הרוסיים בהלסינגפורס, שבה עובדה הפרוגרמה של “העבודה המעשית” הנה בחלקה הגדול פרי עבודתו. כן הועידה של האגודה לשיווי־זכויות בשנת 1906, בה דנו על השאלה אם על החברים היהודים של “הדומה” הממלכתית לייסד קבוצה לאומית בפני עצמה, – גם בה מופיע ז’אבוטינסקי כלוחם נלהב. וגם שם אותו מחזה: העורך־דין גרוזנברג, מתנגד, ניגש אל ז’אבוטינסקי אחרי נאומו, לוחץ את ידו ואומר בהתלהבות: “דיברת היום, ולאדימיר יבגנייביץ, כאחד האלים – –”

זאב ז’אבוטינסקי

כך דיבר תמיד.

ניצב על הבמה ישר, כמדומה במנוחה, אין תנועות ידים, אין הכאות על השולחן. שתי אצבעות הוא מרים לרוב, מכוונן אל מצחו, וכמו אשף פלאי טווה והולך תמונה אחר תמונה. אין הוא משנה את טעמו אפילו במקומות הפאתיטיים שבנאומו, כשקולו מצלצל והולך והקהל מקשיב ברטט ובנשימה עצורה.

"רעם יעורר רעם וסופה אחר סופה תתחולל ונדמה לך: הנה עוד מעט ויכרע הנואם תחת נטל הפאתוס והאקסטאזה. אך פתאום כבש את הסופה, פקד על האש ותכבה. מעודי לא נזדמן לי לשמוע נואם שני שיכול להגיע לידי אפקטים כבירים כאלה באמנות הדיבור באמצעים חיצוניים מועטים, לכאורה. הוא דיבר שלוש־ארבע שעות וקולו צלצל, כמו תמיד, רענן. מספר התמונות אינו מתמעט ותמיד נשאר הרושם: יש עוד, הרבה יותר… ונדמה: הוא יכול לדבר עוד עשר שעות כשיהיה צורך בדבר.

"כשהרצה במוסקבה על התרבות העברית, כתבו העתונים הרוסים הגדולים שבבירה ובפרובינציה מאמרים מלאי־התלהבות. מה להם ולשאלה על עברית ויהודית? העיקר בשבילם היה הפלא, שאפשר לדבר רוסית כה נשגבה ונהדרת…

“ויש אשר זרק ז’אבוטינסקי לתוך העתונות הרוסית פצצה. אז יפרוץ פולמוס נלהב שממנו לא יצא מנוצח. היכן היו עמודי הליבראליזם הרוסי, בעת שז’אבוטינסקי, בגלל תלונה מקרית של סופר רוסי ליבראלי בדבר ההשפעה המזיקה של היהודים על הספרות הרוסית, קרע את המסווה מעל פניהם של הרבה מראשי הליבראליזם ולעיני כל העולם נתגלו פתאום פנים לא־יפים וזרועים חריצים אנטישמיים. הוא סתר את החלום, שטובי הסופרים הרוסיים נקיים, כביכול, מן המחלה המכוערת: האנטישמיות. כל מה שכתב אז על פּושקין, טוּרגנייב, גוֹגוֹל, ניקראסוב (על דוסטוייבסקי למותר להוסיף) היה מלא עוז, תבונה, כשרון ואש התלהבות. כשהמהומה גברה יותר, שב ופרסם מאמר מצוין בשם “הדוב במאורתו”. הפולמוס הביא לידי זה, שסוף־סוף הועלה הדוב ממאורתו. הדוב, שאינו טוב־לב מעיקרו ואשר נהמתו מלאה משטמה – – דוב אשר בדריסת כפו עשוי להסביר בצורה בולטת ומוחשית מאוד, מה טיבו ולמה הוא מתכוון…”

*

בשנת 1908 ראיתי את ז’אבוטינסקי בבואו בפעם הראשונה לארץ. הוא לא נכנס דרך יפו, כתייר ציוני רגיל, אלא ירד בבירות, על חוף הלבנון. עבר תחילה את המושבות והערים שבגליל העליון והתחתון, סר גם לשומרון. בכל מקום שהה זמן־מה, התבונן, שאל וחקר את המצב. רק אחרי־כן בא ליפו ולירושלים.

במושבה הקטנה עין־גנים שעל יד פתח־תקווה בא אלינו, הפועלים, לבקרנו. ישבנו בישיבה. היושב־ראש הציג לפני הנוכחים את ז’אבוטינסקי וביקש ממנו למסור פרטים על המצב ברוסיה. ז’אבוטינסקי דחה את מבוקשו וביאר לנו בעברית יפה ש“לדבר אליכם עברית היטב איני יודע עוד, ובשפה אחרת מלבד עברית לדבר בארץ אין אני רוצה”. בקשות היושב־ראש ואחדים מן הנאספים, שהרשו לו לדבר רוסית, היו לשוא… ז’אבוטינסקי עמד במיאונו. הוא נכח כל העת בישיבתנו והקשיב מתוך התענינות רבה לדברי החברים, עובדי־האדמה, על הבעיות הנוגעות לעבודתנו ולחיינו. סוף־סוף עלה בידינו להשפיע עליו, ועוד באותו לילה, הרצה לפנינו, בעברית, על “הציונות בגולה והציונות בארץ־ישראל”. בשפה חיה וגמישה, שופעת צלילים וצבעים ובמבטא מזרחי כמעט הביע באזנינו את רעיונותיו על תפקידנו בארץ.

זמן־מה אחרי ביקורו הראשון בארץ עשה ז’אבוטינסקי בקושטא כעסקן ציוני וערך שם עתון ציוני בצרפתית. דבריו הבהירים והשנונים ועמדתו המיוחדת כלפי מנהיגי הציונות בימים ההם גרמו לכך, שמנהיגי הציונות ובראשם דוד וולפסון, הכריחו אותו להתפטר.

אחרי עזבו את קושטא הוסיף ז’אבוטינסקי לעסוק בעבודה ציונית מעשית, שבה־ורק־בה ראה את פתרון שאלת היהודים. מיד לאחר פרעות, בטרם הובאו החללים לקבורה, המשיך בעבודתו, ואחרי הפרעות בביאליסטוק כתב במאמרו: “אמכור שקלים בשעת רצח ועל רשימת הנהרגים אדביק בול כחול־לבן, וזו תשובתי האחת על רעם החורבן”.

כך עבד בלי הרף וללא ליאות עד פרוץ המלחמה העולמית. אז הרגיש והבין בחושו הפוליטי המפותח את נבואת הרצל, שבמלחמה העולמית תהיה לעם היהודי ההזדמנות לרכוש את ארצו ואת עמדתו העצמאית. מצד שני הכיר, שההסתדרות הציונית תוכל למלא תפקיד במלחמה העולמית, רק בתנאי שהנהלתה תעתיק את מקום־מושבה מגרמניה לארץ נייטראלית. כשתגיע השעה ויצטרכו לדבר אל העמים על גורל ארץ־ישראל וישאלו: מי אתם? והיכן אתם נמצאים? לא יצטרכו להצביע על הכתובת היחידה שבברלין, הרחוב הזכסי מס' 8, שם כוננה ההסתדרות הציונית העולמית את מרכזה.

בחודש ספטמבר 1914, כחודש אחר פרוץ המלחמה, בחר מרכז הציונים הרוסיים בז’אבוטינסקי כציר אל ההנהלה הכללית של ההסתדרות הציונית. מובן מאליו, שלא ניתנה לו הרשות להכנס לגרמניה. הוא התראה בקופנהאגן עם בא־כוח ההנהלה הציונית ומשם נסע להתראות עם מנהיגי הציונות בלונדון, האַג ומאדריד, בה ישב מאכס נורדאו. הכל היו תמימי־דעים עם ז’אבוטינסקי כי יש לקבל את הצעת הציונים הרוסיים ולמנוע את “ההזדהות החד־צדדית” של ההנהלה הציונית עם גרמניה. אולם מסיבות ידועות נתקבלה הצעה זו רק להלכה וההנהלה הציונית המשיכה, למעשה, בהזדהותה החד־צדדית.

כעבור זמן־מה, כשהמלחמה התלקחה ואחזה גם בפינות המזרח ובארץ־ישראל עצמה, נשלח ז’אבוטינסקי על־ידי העתון הרוסי החשוב “רוסקיא וידומוסטי” ככתב מיוחד למצרים. במצרים ציפו אז לבואו של הצבא התורכי, שהתכונן לעבור את תעלת־סואץ דרך המדבר, ולשחרר את מצרים מעול האנגלים. בתקופת שהותו של ז’אבוטינסקי במצרים הגיעה לשם האניה הראשונה עם פליטי היהודים מהארץ. למעלה משש מאות גבר ואשה, אמהות וילדים, גורשו על ידי השלטונות התורכיים ביפו באכזריות רבה. המשטרה התורכית היתה מאספת את היהודים קבוצות קבוצות ומשלחת אותם באוניות, – מחזה עגום ומעציב בעיני כל מי שראה אותו. דומה היה, כי נתקיימו דברי התוכחה: “והשיבך ה' מצרים באניות, בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה…”

המגורשים סיפרו אחרי־כן שהתנהגות הערבים־הספנים, בהעבירם אותם בסירות אל האניה, היתה מבישה. הללו עיכבו את הסירות אחרי הפליגם מן החוף ודרשו מאת היהודים המגורשים את כספם וזהבם ותכשיטיהם. כל הפרטים הללו על דבר עריצות השלטון התורכי ומעשי האלימות של הערבים, שהיו נמסרים מפי חבורות הפליטים אשר הגיעו באניות מצרימה, עשו על ז’אבוטינסקי רושם מדכא, ואלה הדברים אשר כתב לאחר זמן במאמרו המעורר הראשון בגליון הראשון של העתון “טריבונה”, שיצא בקופנהאגן:

“לכל איש גלוי־לב אשר התחקה על המאורעות בארץ־ישראל מראשית המלחמה ואינו רוצה להונות את עצמו, ברור מה שמתרחש עתה. הממשלה התורכית השתמשה במלחמה ובביטול זכויות־היתר לנתינים הזרים כדי להתחיל במלחמה נגד הציונות בתוך הארץ. “המסע” הזה נמשך שלושה חדשים, ולפי התכנית הברורה של מארגניו היה צריך להסתיים בפרעות. לאחרונה נאלצו התורכים למשוך ידם מפרעות, כי בענין זה התערבה אמריקה שלחצה לחץ רציני על ברלין וקושטא”.

דברי ז’אבוטינסקי, שהיה חבר הוועד למגורשי הארץ במצרים, היו מבוססים. היו בידיו תעודות־הוכחה וידיעות על פעולות בהא־אד־דין, צורר הציונות ביפו, שהמליץ במיניסטריון בקושטא על אמצעי המלחמה בציונות. ז’אבוטינסקי ידע כמו כן על דבר “ספר הנקמה” בשפה הערבית שנתפשט בארץ, והתיר או דרש מכל מוסלמי אדוק להמית למצער “כופר” אחד – בין נוצרי ובין יהודי. ז’אבוטינסקי ידע יפה את העובדות ועשה במיטב כוחו כדי למנוע את האסון הזה. יתכן, כי לשמע ידיעות אלה מארץ־ישראל, כבר עלה אז על דעתו הרעיון לייסד לגיון לוחמים עבריים תחת דגלה של ממשלת אנגליה!

לאחר שנתאספו במצרים הרבה יהודים מגורשים מהארץ ביחד עם הקצין היהודי־רוסי טרומפלדור, החל מנסר באויר רעיון יסוד לגיון עברי בשביל החזית הארץ־ישראלית. הירש ליב גורדון, אשר לקח חלק ביסוד הבאטאליון העברי הראשון, מספר בלשון זו:

“מתוך מצב־רוח מרומם פתח היו”ר ז’אבוטינסקי את האסיפה בנאום פיוטי יפה, בשפה נמלצת להפליא ובטון בטוח ונמרץ. באותות ובמופתים חותכים הוכיח כי נחוץ ומועיל מאוד לכונן מהצעירים שלנו לגיון במצרים. אנו השתמשנו אחרי־כן בנימוקו לשם תעמולה גלויה והם שימשו היסוד העיוני ללגיון העברי, שאפשר למצותו בדברים אלה:

"כפי שיש לראות משתוקק מאוד הקונסול הרוסי, שאנחנו הצעירים העברים־הרוסיים נסע “הביתה” דרך הבּאלקנים, כדי להניח שם את ראשינו בהגנה על “מאטוּשקה רוסיה” (האם רוסיה). אם לא נאחז מראש באמצעים מספיקים – נישלח כולנו לרוסיה. האפשר לדרוש אהדה מצד הממשלה האנגלית? בודאי שלא! ראשית, היא שותפתה של רוסיה, ושנית, גם היא מביטה בעין רעה עלינו, הצעירים החיים במנוחה, בשעה שדם צעירי אירופה נשפך בכל מקום בעד המולדת. אין, איפוא, אף כוח אחד שיוכל להציל אותנו. למוות אנו צפויים בעל־כרחנו, ואם כן, מוטב שנבחר מיתה יפה. למות מיתה יפה, משמע, במות איש מתוך הגנה על עמו ומולדתו. לאשרנו יש עתה לנו, בני־בלי־בית, ההזדמנות למות בעד כיבוש ארץ־מולדתנו – ארץ־ישראל. נפנה איפוא אל הממשלה האנגלית בדברים אלה:

"אין אנו פחדנים. המוות לא יפחידנו ובשדה־מלחמה לבנו לא יחת. אולם אחת אנו מבקשים: במקום להלחם עם התורכי בקאוקאז, תחת הדגל הרוסי, רוצים אנו להלחם עמו יותר קרוב, בארץ־ישראל עצמה, תחת הדגל האנגלי. אנו באים עתה מארץ־ישראל שקשורים אנו בה קשר לאומי. יש מאתנו כאלה שנולדו בה ושייכותנו לארץ־ישראל גדולה יותר מאשר לרוסיה. אנו רוצים איפוא ללכת עמכם, האנגלים, ולכבוש באש ובפלדה את ביתנו אשר גרשו אותנו מתוכו. קחונו תחת דגלכם, אולם לא כרוסים כי אם כיהודים.

“כמו המכבים בשעתם נירשם גם אנו הלגיונרים בדברי ימי העם העברי, והוד הגאון המכבי יסובבנו גם אנו. נוכיח לכל העולם כי בעורקינו עוד נוזל דם גיבורינו הקדומים, וכי גיבורים אנו לא רק בדברים, בספרים, כי אם בכוח, בהקרבת גופנו ודמנו בעד הרעיון הלאומי שלנו ובעד כברת הארץ שתהיה לנו. במוזיאום הירושלמי נמצא גויל של ספר־תורה אשר נקרע בפרעות קישינוב. על פיסת הגויל הזאת המלוכלכה בדם שרדו המלים ב”ארץ נכריה“… גם שמותינו, אשר ייחרתו באותות של דם בדברי ימינו, יזכרו בכל מקום ביראת הרוממות”.

הבאטאליון הציוני הראשון התחיל להתארגן בהשפעת ז’אבוטינסקי, אולם בידיו לא עלה לקבל את הסכמת השלטון הצבאי, שהלגיון העברי יכון למען החזית הארץ־ישראלית, ועל כן נוסד כבאטאליון־עבודה בשם “גדוד־נהגי־פרדים”. ז’אבוטינסקי לא הסכים לכך וזמן מה אחרי־כן כתב מאמר על “הלגיון האַלכסנדרוני” ב“טריבונה” מס' 2, ובו הוא מסביר את עמדתו לאמור:

“ישנם דברים שלגביהם מתירה המחשבה העברית שני מיני יחסים: לכתחילה ובדיעבד, לאמר: Post factum ו־Ante factum. אם ישאלו אתכם בטרם העשות דבר אם צריך לעשות אותו, תענו: לא, לא צריך לעשותו. אולם אם הדבר כבר נעשה, לא נשאר לך אלא לאשר אותו. לסוג מעשים זה שייך גם הלגיון האלכסנדרוני. בדעת מייסדיו היה לארגן גדוד־לוחמים אך ורק בשביל החזית הארץ־ישראלית. השלטון הצבאי במצרים ענה, שהוא יכול לקבל אותו לפי־שעה רק לתפקידי תחבורה ובלי התחייבות להפוך אותו לגדוד־לוחמים בארץ־ישראל. ועד המייסדים החליט שאינו יכול להסכים לזה וביטל את הצעתו המקורית. באותו זמן קרא קולונל פטרסון, שנשלח לתכלית זו מקאהיר, לאסיפת־עם של הצעירים העבריים ופנה ישר אליהם בהצעה, שנתקבלה על־ידיהם מיד בו במעמד. לכתחילה Ante factum. היה זה צעד, שאפשר היה להשמיע נגדו הרבה דעות שוללות. אולם בדיעבד Post factum, הרי זה מעשה שיש לו בלא ספק ערכים מדיניים חיוביים שלו”.

בפרק הזמן שעבר מן הבאטאליון הציוני הראשון עד הווסד הלגיון העברי בשביל החזית הארץ־ישראלית, ניהל ז’אבוטינסקי מלחמה קשה עם שונאיו ועוד יותר עם אוהביו, שהתנגדו לרעיונו על הלגיונות העבריים. הוא לא נרתע ונסע מארץ לארץ ומעיר לעיר וניהל תעמולה בעד לגיונות עבריים לשם כיבוש הארץ בשביל העם.

במאמרו “לגיון” הסביר ז’אבוטינסקי את תפקיד הלגיון בארץ־ישראל בעת המלחמה בדברים אלה:

“הלגיון מה הוא? זה אמצעי כדי להכין את העמדה שלנו למקרה של חלוקת סוריה; בזה נעוצה כל מטרתו. אותה יש להגביל ואין לערבבה בשום מטרות אחרות. לגבי השאלה – אם יישמע הקול העברי בויכוח שבין צרפת ואנגליה על דבר גורל ארץ־ישראל, – יכולה השתתפותו של כוח־צבאי עברי בכיבוש ארץ ישראל למלא תפקיד. זהו רעיון הלגיון כולו, כי מיד עם פתיחת המשא־ומתן על השלום צריך שבמסגרת צבא־הכיבוש שיתישב בארץ־ישראל יימצא גם כוח־צבאי עברי. אם דם יישפך בעד כיבוש ארץ־ישראל, צריך שיישפך גם דם עברי”.

למתנגדים הציוניים לרעיון הלגיון וללגיון עצמו, אשר דיברו וכתבו כי אפשר לבוא אל ועידת השלום ולדרוש את ארץ־ישראל על סמך כל מה שנעשה בארץ, – הישוב החדש, המושבות היפות, היקבים החדישים וכו' – להם משיב ז’אבוטינסקי כי “בימי מלחמה שקולה טיפה אחת דם כנגד חבית מלאה יין־כרמל”. והוא לא רק נאה דרש כי אם גם נאה קיים בהצטרפו כחייל פשוט אל הצבא האנגלי בלונדון, כדי להגיע במהירות האפשרית אל מטרתו הנכספת – יסוד הלגיון העברי. במעשהו זה היה הראשון בין המנהיגים הציוניים, אשר הצליח לעורר את לב הצעירים למעשה של ממש. בו בזמן לא הזניח גם את עט־הסופרים וכתב את מאמריו ופיליטוניו המצויינים על מצב היהודים ועל מאורעות המלחמה. בהצטרפו לשורות הצבא האנגלי התחיל מיד להבקיע את חומת־הברזל מבפנים, כדי להחדיר את הרעיון שיש לשלוח את הלגיון אל החזית הארץ־ישראלת. מעשהו הראשון היה להשתדל ולהשיג את הרשיון מאת השלטון הצבאי העליון, ועד שר־המלחמה הבריטי הגיע. הוא כתב תזכיר על תכניתו זו ושלח אותו אל מיניסטריון המלחמה, ומה נדהמו המפקד והקצינים של הבאטאליון בהיוודע להם, כי ז’אבוטינסקי משרת בו כחייל פשוט, עת נתקבלה פקודה מאת מיניסטריון המלחמה, שהחייל ז’אבוטינסקי מתבקש לבוא אל שר־המלחמה לראיון! השר קיבל אותו, הקשיב לדבריו, הביע לו אהדתו והבטיח לעשות הכל כדי להגשים את תכניתו.

כשקיבל ז’אבוטינסקי מאת מיניסטריון המלחמה את הרשיון ליסוד לגיונות עבריים, אזר את כל כוחו וכשרונו להגשים את הדבר בפועל – והלגיון העברי הראשון, הגדוד הלונדוני ל"ח, שעליו נמנה ז’אבוטינסקי כלייטנאנט, נוסד. כאשר הבקיעו האנגלים את החזית הארץ־ישראלית, נמצא כבר הגדוד הזה בעמק הירדן ליד יריחו. השמועה על יסוד הגדוד עוררה הד עצום ולגיונות דומים החלו להתארגן גם באמריקה. היהודים הצעירים, הלגיונרים בעתיד, קראו ברגשי קנאה בעתונים איך הגנראל אלנבי וצבאותיו האנגליים, האוסטראליים, הקאנאדיים, הסקוטיים והניו־זילאנדיים נלחמים כאריות על הרי יהודה ולפני חומות ירושלים. כובש ירושלים, הגנראל אלנבי, נכנס לבסוף בגאון, גלוי־ראש וביראת הרוממות אל עיר־הקודש, ואחריו צעדו ברטט־קודש הלגיונות המנצחים ובתוכם גדודים צרפתים ואיטלקים, כל אחד על דגלו הלאומי. רק גדוד עברי לא היה בתוכם, רק דגלנו הלאומי לא נראה ביניהם.

דבר העדרו של לגיון עברי עם כניסת האנגלים לארץ, והעובדה שרוב מושבותינו והערים חיפה, טבריה וצפת עוד נמצאו בידי הממשלה התורכית, הוסיפו תוקף לרעיון הגדודים וההתנדבות ללגיונות העברים בשביל החזית הארץ־ישראלית גברה והלכה.

כשנתיים שירת ז’אבוטינסקי בתואר לייטנאנט בלגיון העברי בחזית הארץ־ישראלית, נלחם כחייל מסור ונאמן בעד עמו וארצו, ובו בזמן נלחם בפיו ובעטו גם במתנגדים העקשנים מבפנים. מזמן לזמן ביקר ז’אבוטינסקי בתל־אביב, שבה התחיל להתארגן הגדוד הארץ־ישראלי. ביום 5 ביולי שנת 1918 דיבר לפני המתנדבים בחצר בית־הספר לבנות, מקום שם התאמנו יום־יום בהתעמלות ובתרגילי־מלחמה. ז’אבוטינסקי ביאר למתנדבים והזהיר אותם שלא תקל בעיניהם עבודת הצבא ואל יטעו לחשוב, כי דבר קל הוא להיות חייל. יש משמעת צבאית שמוכרחים להכנע לה ויש אי־נעימויות שמוכרחים לעמוד בהן, לשאת ולסבול אותן בלי תלונה. יש פתגם אנגלי האומר: – “שחק את המשחק”. יש אנשים, שבעסקי מסחר שלהם אינם מדקדקים ביושר ואינם עומדים בדיבורם, אך בקלפים ובשאר משחקים הם שומרים על כבודם ומשלמים את חובותיהם בדיוק רב יותר מאשר את שאר חובותיהם. הללו אינם רוצים שיאמרו עליהם כי במשחק הקלפים אינם עומדים בדיבורם. והאנגלים קוראים לא רק את המלחמה, כי אם גם את החיים, בשם – “משחק”. המוסר והתועלת הנובעים מזה הם, שברגע קשה ורציני נותנת מחשבה זו עוז ועצמה לנצח את הקושי. בחייהם המעשיים נוהגים האנגלים כאנשים ישרים וכאנשי־חיל ודורשים כי גם במשחק יהיו הבריות רציניים ומסורים. הלגיונרים הולכים אל המשחק הזה – המלחמה, “ובכן, התאצמו בכל כוחותיכם להיות ישרים ומסורים ככל שיידרש מכם”.

ועוד אמר ז’אבוטינסקי באותו מעמד:

"באנגליה יש מימרה “סטיק טו־איט” ופירושה: החזק בו! תפשת דבר בידיך – החזק בו בכל מאמצי־כוחותיך, אל תרף ממנו. אתם המתנדבים, מחזיקים בידכם את דגל ההתנדבות לעבודת הצבא בעד המולדת, החזיקו בו עד לאפשרות האחרונה.

“האמהות ביוון כשהיו שולחות את בניהן למלחמה, היו מלבישות על חזיהם מגינים גדולים וארוכים לכסות את גופם, ומוסיפות באזניהם את המלים הקצרות הללו: “בם, או עליהם” – – לאמור: תשובו לבושים בהם כמנצחים, ולא – ישיבו אתכם מוטלים עליהם. אתם יוצאים, המתנדבים, מלאי עוז ורוח־גבורה. תשובו, איפוא, חזרה בריאים ושלמים כגואלי ארצנו”.

*

בהשתחררו מן הלגיון העברי נימנה ז’אבוטינסקי עם עורכי העתון העברי החדש “הארץ”. מאמריו הכתובים בסגנון חי ונמרץ היו נקראים בהתענינות מרובה, כי הוא השמיע את דברו רק אז כשהיה לו להגיד דבר חשוב ורב־ערך, שחיי העם היו תלויים בו.

שבועות אחדים לפני מאורעות תל־חי נזדמן לי לראות ולשמוע את ז’אבוטינסקי באסיפת הוועד הזמני, כשדנו על יחס הישוב אל קומץ הפועלים והשומרים שנקראו אחר־כך בשם “מגיני תל־חי”. הללו עמדו באותו זמן בפני נחשול המאורעות שהציף את הגליל העליון ונקודותיו העבריות המעטות. חבורת המגינים היתה קטנה, כחמישים איש במספר, ואלה נתרכזו בשלושה מקומות: כפר־גלעדי, תל־חי ומתולה, במעט נשק ובחוסר לחם ומים, כשהם מוקפים בדווים־שודדים ושואפי־קרב, אשר ארבו בדרכים ולא הניחו להעביר אל המתיישבים אוכל או עזרה. ז’אבוטינסקי טען, כאיש־צבא, כי לא יתכן בשום פנים כי המגינים המועטים יוכלו להחזיק מעמד בתנאים כה קשים בלי עזרה בנשק ובמזון מול מחנה גדול של שודדים מזויינים בכל מיני נשק.

אחרי מאורעות תל־חי השתרר אי־שקט גם ביהודה. ביפו ובירושלים התחילו הפגנות, וכנופיות ערביים, שהיו מאורגנות בידים אמונות ומחוזקות בדברי שיסוי ותעמולה גלויים, שמו פניהם לערוך פרעת ביהודים. ז’אבוטינסקי הבין מיד את חומרת המצב, הראה בדברים בוטים על מקור התנועה הזאת והתוצאות העלולות לצמוח ממנה. הוא החל לארגן קבוצת מגינים כדי להגן על חיי היהודים מפני השודדים והמון עוזריהם שואפי־הדם.

הפרעות בירושלים התחוללו. פקידי הממשלה הבריטית סגרו את שערי העיר העתיקה, אחרי שהפורעים נכנסו שמה לשדוד, לחמוס ולרצוח. למגינים העברים לא הותרה הכניסה להגן על אחיהם ובתנאים הקשים הללו עשתה ההגנה העצמית רק מה שהיה בכוחותיה הדלים לעשות. ביום רביעי, יום לאחר הפרעות והלווית קרבנות היהודים, אסרו את ז’אבוטינסקי כראש ההגנה ועמו עוד תשעה־עשר יהודים. בעמדו בבית־המשפט העליון בירושלים לא הכחיש ז’אבוטינסקי את האשמות שבהן האשימו אותו. הוא טען גלויות, כי במקום שאין הגנה חוקית מטעם הממשלה – ההגנה העצמית מקבלת תוקף של חוק. השופטים הוציאו את פסק־דינם וגזרו על ז’אבוטינסקי חמש־עשרה שנות עבודת־פרך וגירוש מן הארץ. פסק־הדין הטיל רעש גדול בקרב העולם היהודי וגם בקרב טובי החוגים באנגליה, אך השופטים עשו את שלהם. מגולחי־ראש ולבושים בגדי־אסירים, כפושעים פליליים, הובלו ז’אבוטינסקי ותשעה־עשר חבריו המגינים למצרים וממצרים הוחזרו לעכו ונחבשו במבצר בעיר זו.

חברי הגדוד העברי, שפגשו את האסירים בתחנת לוד, מסרו בשעתם את הפרטים הבאים:

“אחרי חיפושים קצרים מצאנו את ז’אבוטינסקי בעגלה, בלווית קצין. פניו היו רעים מאוד. שער ראשו גזוז. גידי רקותיו מתוחים ומשורגים. על המאסר הוא מדבר בהיתול וללא התרגשות – –”

“כאשר הגיעה הרכבת עם האסירים לחיפה נאסף קהל יהודים גדול וקיבלום בשירת “התקוה”. לאורך הדרך הסתדרה תהלוכה. כחמש מאות איש הלכו בסך אחרי האסירים. לפני בית־הסוהר עמד הקהל ושר “התקוה” וקרא קריאות הידד לחיי ז’אבוטינסקי, הגדוד וההגנה העברית!”

למרות מצבו הקשה והמחפיר, לא חדל ז’אבוטינסקי לחשוב על מצב היהודים בארץ ועל עתידם בה. בשיחה, שהיה לעתונאי ולחבר האקסקוטיבה של ההסתדרות הציונית באמריקה אב. גולדברג, בבקרו את ז’אבוטינסקי בבית־האסורים בעכו, אמר האחרון כדברים האלה:

“אין ברצוני לדבר על מאסרי ועל מאסרם של חברי. אולם… הן זוכר אתה מה שעשו: את מיטב צעירינו הלבישו בגדי פושעים, גילחו את ראשיהם ונטלו את סימניהם. בעיני ראיתי זאת. את פני ואת תלבושתי אני לא ראיתי היטב, אבל ראה ראיתי אותם, ולבי נתכווץ מכאב. זה היה מעשה־נקם אכזרי מצד הנהלת השלטון המקומי. ידיה חוללו זאת למען הכאיב לנו ולהשפיל את כבודנו. לא את כבודנו אנו הצעירים בלבד חשבה להשפיל, – בעם העברי שלחה את ידיה המלוכלכות בדם. אותנו אשר חפצנו רק להגן על עצמנו שפטו לחמש־עשרה ולשלוש שנים עבודת־פרך, בעוד שלאותו רוב אשר שיסה את ההמון לפרעות, – להם הרשו להמלט ורק את מעט הנשארים שפטו לשתי שנים…”

ז’אבוטינסקי בכלא עכו

בשבתו בבית־האסורים ובהגיע אל אזנו הבשורה כי נציב יהודי בא לארץ־ישראל, לא מיהר ז’אבוטינסקי להאמין בישועות ונחמות. הוא ידע יפה יפה כי בלי חיל־הגנה, מן הנמנע שלא יתחוללו פוגרומים גם להבא, והנציב היהודי יהיה חסר־אונים לדכא אותם. אכן, נבואה נזרקה מפיו באמרו:

“צבא יהודי” – הוסיף ואמר לגולדברג, “זה אולי הסעיף החשוב מכול. בו תלויה כל הצלחת עבודתנו. לו נתנו לנו את הרבּרט סמואל כמנהיג לא יכול לפעול הרבה כל זמן שלא יהיה צבא יהודי, יען כי בבוא התנגשות עם הערבים ודרוש יהיה כוח־מתנגד, תשאר אנגליה אדישה, אף תכריז: “אאור בּוֹייס אר קילד” (בחורינו נופלים חלל) – – ואולם אנו מוכנים תמיד לתת את ה”בּוֹייס שלנו“, כי עניננו הוא ואיננו יכולים להיות אדישים בנידון זה. נחוץ לנו בעוד מועד מחנה־צבא יהודי בפיקוד אנגלי. הננו חיילים טובים ואתנו אפשר לפעול הרבה. הגדוד הקטן שיש אתנו פה מראה מה שמסוגל להיות חייל עברי. אני חוזר ומדגיש: דרישת גדוד עברי הוא עיקר העיקרים. במשא־ומתן ישר וגלוי אפשר להשיג את הדרישה הזאת. גדוד אחד בטל לשוא, מחוסר הגנה, אחרי אשר עברו שנות תעמולה כדי להוכיח את צדקת הרעיון. נשתדל נא שבפעם זו לא נאחר”.

מאסר ז’אבוטינסקי וחבריו הדהים כרעם את הישוב והשם ז’אבוטינסקי היה לסמל הגבורה ומסירות־הנפש. התנהגותו במשפט, המלאה עוז וגאון לאומי, בהטילו על עצמו את כל האחריות, למרות העובדה שעדיין לא שוחרר באורח רשמי מן הצבא הבריטי והוא צפוי לעונש קשה, – עוררה את שלוש מאות ושמונים החברים של ההגנה העצמית להודיע למפקדת הצבא, כי אשמים הם כולם בחטאו של ז’אבוטינסקי וכי ברצונם לחלק עמו את גורלו. הרב הכולל בירושלים התיר לחתום ביום השבת על כתב־בקשה לממשלה לטובת ז’אבוטינסקי, ורב אשכנזי אדוק חתם עליו הראשון. אכן, זה היה רגע של התגלות אחדות יהודית בכל זהרה. אחדות כזאת, שהקיפה כטבעת־אש את כל שכבות העם מקצה ועד קצה, אין דוגמה לה בכל דברי ימי ישובנו החדש. ביום ב‘, ח’ לחודש אייר, הוכרז מטעם רבני ירושלים וכל יהודי הארץ יום צום והבעת מחאה נגד הפרעות בירושלים ועיוות־הדין במשפט ז’אבוטינסקי וחבריו. החנויות, בתי־החרושת ובתי־הספר נסגרו, נפסק משא־ומתן של חול, ושבת־שבתון שרר באותו יום. המלים “יום צום ז’אבוטינסקי”, שהתנוססו מעל מודעות הרחוב, הזכירו את ניגון האבל של “איכה” ביום תשעה־באב.

במקרה נתקבלה באותו יום, אחרי־הצהרים, הבשורה מסאן־רימו, כי נתאשרה הצהרת בלפור. הידיעה חלפה כזרם חשמל בכל הארץ, ויום האבל נהפך ליום ששון, שמחה ויקר. ז’אבוטינסקי, בשבתו בבית־הסוהר, שידע מה ערך יש לייחס לאישור ההצהרה, נזדעזע כשנודע לו דבר החדווה אשר תקפה את קהל המוכים מתמול, ובמכתבו אל הישוב הוא כותב בין השאר:

– – "ועד הצירים יודע ורואה את המצב ויודע גם את ערכן של הבטחות והכרזות, חוזים ומינויים בלי ערובה ממשית. ויודע ועד הצירים גם את ההפסד הנורא שגרמו לנו עד כה תכסיסי השתיקה, חוסר מחאות ותלונות מארץ־ישראל – “השקט הציבורי”. בדעתם את כל אלה – הפכו יום־צום ליום־ריקוד, עצרו בעד אסיפות־מחאה והפיצו בעולם מברקים של ברכה בלי להזכיר בהן אף ברמז את האבל הגדול של הארץ. הקהל העברי באירופה ובאמריקה, שעיניו היו נשואות אל ירושלים ואשר היה מוכן על פי צעקה לעזרה מפה, להתפרץ בסער הפגנות ומחאות – קהל זה שמע במברקים רק קול דיצה ושמחה, – כלומר, “שוב הפעם הכל בסדר בארץ־ישראל”. – ואמנם שוב הפעם הכל בסדר בארץ־ישראל: סטורס מושל בירושלים כאשר משל עד הפרעות; הקולונל באדי עומד בראש הגנת ירושלים כאשר עמד בימי הפרעות ועשרות קולונלים אחרים, גם אלה שבגליל, לומדים מהדוגמה הזאת, שאנחנו הפקר ודמנו מותר. ענין מסחה אינו אלא תוצאת הריקודים שרקדתם ביום־צום אסירי־עכו – לא יותר ולא פחות.

“כמובן הבשורה מסאן־רימו באה דוקא ביום הצום, אלא שכל יהודי פשוט יודע מה עליו לעשות אם יקבל בשורה בזמן שמתו מוטל לפניו. הוא ידחה את השמחה לשבוע, ליומיים, ליום אחד אחרי הלוויה, ואחרי־כן, בענותו על ברכות חבריו יזכיר גם את אבידתו, ויכתוב: “תודה – אני שמח, אבל שמחתי מעורבת בצער…” ולגדולי הארץ, אם יש לו עסק אתם, גם להם יגיד: “תודה – אבל אני מקוה כי את כוונתכם הטובה תוכיחו עתה בעונש הרצחנים ובשיחרור המגינים!” לא כן עשו אצלנו, לא כך עשה ועד הצירים”.

עם בואו של הרבּרט סמואל ניתנה חנינה לאסירים, – היהודים וגם הערבים. ופה, גם בשעת שחרורו, גילה ז’אבוטינסקי את גאונו הלאומי כיאה לתכונתו. מושל עכו בא להודיע לז’אבוטינסקי ולחבריו על החנינה שניתנה להם וכי הוא בא לשחרר אותם. הוא לחץ באותה שעה את ידו של ז’אבוטינסקי, אלא הוסיף כי השחרור ייעשה רק בחצות הלילה על ידי פלוגת חיילים מיוחדת אשר תביא אותם לחיפה. ז’אבוטינסקי וחבריו ענו לו: “אנו מוחים נגד שחרור כזה. האם כגנבים נצא מבית־האסורים?” – והם הגישו את מחאתם בכתב למושל עכו. המחאה השפיעה והם שוחררו ביום ובלי פלוגת חיילים. כל הארץ, וביחוד הערים שעברו בהן מעכו עד ירושלים, עורכות לז’אבוטינסקי ולחבריו המגינים קבלות־פנים נהדרות ומלאות התלהבות. בהתלהבות מיוחדת פגשה אותו ירושלים, בה נשאו אותו מבית־הנתיבות העירה על כפיים. אחרי קבלת־פנים זו ואחרי הנאומים והברכות שהעניקו להם ראשי הקהילות והמוסדות, קם ז’אבוטינסקי ואמר את הדברים האלה:

“השופטים טעו בחשבון. הם אמרו לדכאנו והם לא הבינו את כוח־היהדות החי, הפועל בעולם כולו, המזעזע פרלמנטים ושרים מכסאותיהם. כוח זה הוא כוח הצדק. אפשר לומר, כי מימי דרייפוס לא נזדעזעו במידה כזאת עמודי היהדות העולמית ולא תבע הצדק את עלבונו. פנים אל פנים עמדנו אנחנו לפני שופטינו, הצדק מול העוול ואנחנו האמנו בנצחון שלנו. לא שם במקום המשפט אנו נשפטים כי אם בעולם הגדול כולו. אנחנו ידענו, כי יש צדק באנגליה. בצדקה של זו לא פקפקנו אף רגע אחד ובו נחזיק תמיד. אנגליה לא תכזב, אנגליה לא תעוות דין. האיש, אשר דנוהו לפני שלושה חדשים למאסר לחמש־עשרה שנה ולשלחו מן הארץ, מארץ־ישראל, – הנה עתה, אחר שלושה חדשים, עומד פה לפניכם בשערי ירושלים, והאנשים ההם אינם פה. אנחנו נדרוש בקורת דיננו באנגליה, אשר אנו מאמינים בה. היום קיבלתי מכתב מאת הנציב העליון ובו הוא מודיעני כי צורת זיכוי אחר לנו לא היתה ברשותו, אבל אם אנו נדרוש את בקורת דיננו באנגליה הוא עצמו יתמוך בה”.

שמחתה של היהדות הארצישראלית, כשמחת כל העולם הציוני, היתה גדולה מאוד עם שחרורם של ז’אבוטינסקי וחבריו, אולם האיש אשר פחות מכול שמח, היה גיבור המאורע עצמו, זאב ז’אבוטינסקי. כאיש עברי החרד על כבודו וכבוד עמו, לא רצה בשום אופן לזכות בשחרורו כבמעשה־חסד כי אם מתוך משפט צדק. הוא רצה על־ידי הוכחת צדקתו לגלות את אשמתם של שופטיו, את אי־ישרותם ושפלותם ביחסיהם אל היהודים תושבי הארץ. אחרי שחרורו הודיע ז’אבוטינסקי כי לי ינוח ולא ישקוט עד אשר יבוקר משפטו מחדש וצדקתו תוכח ותאושר על־ידי משפט עליון.

בועד העיר בירושלים בשעת קבלת הפנים הרשמית, אשר ערכו לו מיד אחרי צאתו מבית־האסורים שבעכו, אמר:

פגישת ז’אבוטינסקי בלונדון עם חיילים מהגדוד העברי לאחר שיחרורו מכלא עכו

“יש דבר שהוא חשוב לבטחוננו הרבה יותר מההגנה, והוא – הצדק. בנידון זה נעשתה טעות גדולה בזמן שניתנה החנינה. חנינה איננה מבטלת את הכתם המוסרי. אנחנו נשפטנו כ”באנדיטים" (“שודדים־פורעים”): האשמתי אני, למשל, מדברת על “הסתה לשוד, לביזה ורצח”, וזה לא נמחק. הנה דוגמה אחת: אם תרצה ההסתדרות לשלוח אותי לאמריקה לשם תעמולה, לא יתנו לי להיכנס, כי אסורה הכניסה לאמריקה לאלה שנשפטו כ“באנדיטים”, אף אם קיבלו חנינה כגון זו שקיבלנו אנו. אמנם אומרים לנו, כי נוכל לפנות לאנגליה ולדרוש את ביטול המשפט; אבל עכשיו קשה הרבה יותר להשיג את המטרה הזאת מאשר קודם, כי המסורת המשפטית המקובלת בקרב כל העמים היא: אחרי חנינה אין מקום לערעור. לתת חנינה לאנשים, אשר הודיעו מקודם שאינם רוצים בה, – לתת חנינה בזמן שהאסירים פנו בערעור לממשלה העליונה ומקווים לביטול פסק־הדין – הלא זו שלילת הצדק. ולא עוד אלא שנעשתה טעות גסה: יחד אתנו קיבלו את החנינה גם מסיתי הפרעות, ובזה הוכרז בצורה הפגנתית, שאין הבדל בין מסיתים ומגינים – –"

“אין זה ענין פרטי”, אמר בשעת קבלת־פנים רשמית בועד העיר בירושלים, “הזרע שנזרע באופן זה הוא זרע בלתי־בריא. אסור להכניס פוליטיקה בעניני המשפט והצדק. ביחוד חשוב הדבר בארצנו, שאת המוניה צריך עוד לחנך בדרכי משפט”.

לשם מטרה זו – להגיש את משפטו לבקורת של שופט עליון באנגליה ומטעמים אחרים עוזב ז’אבוטינסקי את ארץ־ישראל, אחרי שהוא מתראה עם הרברט סמואל, שנתמנה בינתיים רשמית לנציב הארץ, ויוצא ללונדון. להשיג את בקורת המשפט לא הצליח בנקל ובראותו בלונדון את המשבר השורר בהסתדרות הציונית, נכנס כחבר אל ההנהלה העולמית, למרות שהיה ראש האופוזיציה, ושקע על־פי דרכו ראשו ורובו בעבודה הציונית. כשחבריו מן האופוזיציה מגנים אותו בגלל עשותו את הצעד הזה, הוא עונה:

“אם עשיתי את הצעד הזה הרי זה רק בעטיו של זמן־המלחמה הקשה, שאנו חיים בו. בלב כואב אני מוכרח להגיד: זו לא רק מלחמה עם אויבים, נכרים או יהודים, – זו קודם כל מלחמה בחולשתנו. העם העברי, אותו העם המוחא כף וקורא “הידד!” ושר “נשבענו” – עדיין לא התחיל למלא את חובתו. אחרי כל המחאות על המשבר והרציחות, אפשר היה עוד למצוא די אמצעים כדי להתחיל בעבודה רצינית בארץ, והנה דווקא במובן זה אין העם זז ממקומו. שונאינו רואים זאת ומשתמשים לטובתם ומכל הסכנות קשה הסכנה הזאת – קשה ביותר. אנו צפויים לסכנה גדולה הרבה יותר מזו שהעולם משיג והסיבה עמוקה היא, כמו שביאליק כתב עוד לפני דור: “ולא נע ולא זע ולא חרד העם”. הסכנה הזאת מכריחה את כל אלה המרגישים באחריות לבוא ולעזור להוציא את העגלה מתוך טיט היוון בלי להשגיח אם הגענו כבר לאחדות גמורה – –”

ועוד סיבה שבגללה נכנס ז’אבוטינסקי כחבר אל ההנהלה הציונית. הוא נכנס בתנאי מפורש כי קיום לגיון עברי יהווה חלק מן התכנית הציונית והתנאי הזה נתאשר רשמית. וז’אבוטינסקי חוזר אל העבודה של חידוש הלגיון העברי.

הוא חוזר וכותב:

– – “לעם העברי צריך שיהיה פעם אחת ברור שאם בארץ־ישראל לא תהיה הגנה, בצורה זו או אחרת, לא יוכל הצבא הבריטי להגן עלינו. ראינו את זאת בימי הפרעות בירושלים וראינו את הדבר הזה לא מכבר ביפו. מלבד מה שמרחץ הדמים עורר בנו יגון כבד על חללינו, צריך שתחדור ההכרה אל לבו של כל אחד ואחד מאתנו שביצירת הגנה תלויה כל עבודתנו, ומי שאינו רואה זאת, בשבילו אין מקום בין הציונים בעלי־האחריות. לגיון עברי הוא האמצעי האחד המתאים ואמצעים אחרים לא יעזרונו. זו תהיה מעתה דרישת הרגע אחרי המאורעות ביפו. אם אנו רוצים להיות לעם, מוכרחים אנו לנקוט שיטות הגנה המקובלות על כל עם אחר. האשמה, שאנו רוצים להנהיג “מיליטאריזם” אינה צריכה להפחידנו. זו מליצה ריקה, ובמליצות אפשר לערוך גלות, אך לא לבנות בית. בנה בנינו כבר בעבר את ארצנו ואנו מוכרחים לעשות זאת מחדש, אם רוצים אנו במנוחה ואם רוצים אנו לגשת אל עבודת יצירה”.

*

דרך מסוערת היתה דרך חייו של ז’אבוטינסקי, ונתיב פעילותו הציבורית היה זרוע חתחתים לרוב. למן היום בו פרש מן ההנהלה הציונית הקים לו יריבים רבים, אך מדרכו העצמאית לא סטה. הוא קרא להמשכת רעיונו של הרצל וראה במדינה יהודית חזון הכל. הוא היה משוכנע, כי בלי החזרת ריבונות ישראל על ארץ־ישראל לא תבוא שאלת היהודים על פתרונה, ומשום כך חזר והכריז, כי המטרה הסופית של הציונות היא הקמת המדינה היהודית בארץ־ישראל, בגבולותיה ההיסטוריים.

נוסף על עקרון זה העמיד ז’אבוטינסקי בראש תפקידי העם את החינוך הצבאי. הוא הבין, כי לעולם לא יגישו לעמנו את המדינה כשי, פרי דיונים ומשא־ומתן דיפלומטי, אלא שמולדתו של העברי תיכבש על ידו בכוח הנשק ותיגאל בדם בניו.

נאמן לעקרון זה הקים ז’אבוטינסקי בשנת 1923 את תנועת הנוער על שם יוסף טרומפלדור (בית"ר), שהקיפה רבבות צעירים בכל רחבי הגולה ובארץ־ישראל. כן ייסד כעבור שנתים את המפלגה הרביזיוניסטית (הצה"ר), שהיתה למפלגה אופוזיציונית במסגרת ההסתדרות הציונית. מפלגה זו מתחה ביקורת על מדיניותה של ההנהלה הציונית, שנסתפקה בקטנות ושמה מבטחה במפעל ההתיישבות בארץ, המתפתח והולך בקצב איטי. ז’אבוטינסקי הגה את חזון הגדולות, ביקש לדחוק את הקץ, הציע תכניות להתישבות בקנה־מידה רחב, חזר ודרש אימון צבאי לנוער ותביעה מדינית נועזת וגלויה בפני אומות העולם.

ז’אבוטינסקי נואם בקונגרס הציוני הי"ז

המפלגה הרביזיוניסטית הלכה וגברה במחנה הציוני; כשדחה הקונגרס הציוני הי"ז ב־1931 ברוב קולות את הצעת ז’אבוטינסקי לקבל החלטה הקובעת כי המטרה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל פרש מן ההסתדרות הציונית.

בשנת 1935 יסד ז’אבוטינסקי את “ההסתדרות הציונית החדשה” ופתח בשורת פעולות להגשמת תכניתו הציונית. הוא הקדים את בני דורו וחזה בחושו הנבואי את השואה העומדת להתרחש. בשנת 1937 עבר את פולין במסע הרצאות סוער ומסעיר ותבע מהיהודים “לחסל את הגלות” והציע תכנית “פינוי” (אבקואציה) של יהודי הגולה לארץ־ישראל. הכריז שאם היהודים לא יחסלו את הגלות, תחסל הגלות אותם. תכניתו זו עוררה התנגדות כללית מצד כל החוגים היהודיים והציוניים המאורגנים. ז’אבוטינסקי עמד אז בראש מפעל ההעפלה (עליה ב') בקנה־מידה נרחב. ספינות רעועות הפליגו מנמלי אירופה בדרכן לארץ־ישראל, כדי להפר במזיד את הגזירות שגזרו הבריטים על העליה. ערב המלחמה טרח ז’אבוטינסקי לגייס את המוני העם במזרח אירופה להתמודדות מכרעת על ארץ־ישראל. בראשית 1939 נתגבשה תכניתו להתיצב בראש הארגון הצבאי הלאומי, שהוא היה מפקדו הראשי, כדי לפלוש לארץ בכוח הנשק, אולם המלחמה שמה לאל תכנית נועזת זו.

עם פרוץ המלחמה יצא ז’אבוטינסקי לארצות־הברית להקים בה צבא עברי בן מאה אלף איש, שיתייצב לימין מעצמות הברית ויהווה גורם מכריע בדיוני השלום לאחר הנצחון. אך את תכניתו זו לא הספיק להגשים. הוא נפטר בניו־יורק בכ“ט תמוז ת”ש (4 באוגוסט 1940). בצוואתו ביקש לקברו במקום מותו, עד שתקום מדינה עברית בארץ־ישראל וממשלת ישראל תצווה להעלות את עצמותיו למולדת. ביום ב' בניסן התשכ"ד (15.3.64) החליטה הממשלה לקיים את הצוואה.

*

לאחר פטירתו של זאב ז’אבוטינסקי המשיכו תלמידיו המשתייכים לארגוני המחתרת הארגון הצבאי הלאומי ולוחמי חירות ישראל במלחמה רבת־הוד, גבורה וסבל לשחרור ארץ־ישראל מעול הכובש הבריטי. מאסרים, עינויים, הלשנות, הגליות מהארץ, רצח וגרדומים לא הניעו אותם ממאבקם, שהגיע לשיאו בפריצת כלא־עכו, הריסת המפקדה הבריטית ששכנה במלון “המלך דוד” בירושלים ומבצעים מפוארים אחרים שיחרתו לנצח בתולדות עם־ישראל.

מלחמה זו והלחץ העצום של פליטי השואה הניעו את ארגון האומות המאוחדות להכריז על הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ־ישראל.

בשנת 1948 עזבו הבריטים את הארץ לאחר שנלאו ממלחמת הסרק שלהם בארגוני המחתרת והוקמה מדינת ישראל בחלקה של ארץ־ישראל, שהלוחם והחולם הגדול זאב ז’אבוטינסקי לא זכה לחזות בתקומתה.

(תרל“ה־1875–תש”ד־1944)

הוא נולד, גדל ובילה את שנות ילדותו בעיירה בּלגוֹרוֹד בגליל חבל הדוֹן שברוסיה. בילדותו היה שובב גדול, הוקיר את רגליו מן החדר והשפעתו של זה מעטה עליו מאד. אך עוד בשחר ילדותו נודע כגיבור. נלחם יחיד נגד המון ילדים רוסיים, הראה להם את נחת זרועו אם העליבו אותו בדיבור או במעשה. יש שהיה מגיע הביתה מנוצח, קרוע בגדים ופצוע־גו עד זוב דם, אך בלי השמיע קול־בכי או תלונה. בכובד־ראש גמור ובהכרת ערך עצמו היה שומר את הדבר בלבו ומחכה לשעת־הכושר להנקם באויביו…

כן היה אוהב בילדותו לבלות בקריאה על חיי גיבורים ואנשי־מלחמה וכבר אז, לדברי אחיו, חלם להיות למפקד על מחנה־צבא עברי כדי להנקם באויבי עמו. ומוזר, כמעט מפליא הדבר, שאותו ילד, הרחוק כל־כך מרוח עברית ומיהדות, בחר לו בדמיונו כמקום למעשי תקפו וגבורתו – את הרי יהודה והגליל.

בן שמונה־עשרה עלה אליעזר עם הוריו לארץ־ישראל. סיבת עזבם את רוסיה היתה, שההורים לא רצו כי בנם יהיה לחייל רוסי. אביו היה אחד ממייסדי המושבה רחובות, רכש לו כרם־ענבים ושקדים. הוא היה גם חבר לועד המושבה.

בהיות אליעזר צעיר לימים מתו עליו בשבוע אחד אביו ואמו, ועול משק הוריו – משק הכרם והיין – נפל על שכמו. חל “משבר היין”, חלו גם משברים בנפש אליעזר והוא נמשך לנדוד למרחקים. הוא מגיע לאוסטראליה ושם נוטל חלק בין בני האוסטראלים חסוני־הגו והאמיצים ביסוד מיליציה עממית ונבחר על ידיהם לקפיטן.

כשפרצה המלחמה העולמית, התנדב מארגולין אל הצבא האוסטראלי וביחד עם בני אוסטראליה נשלח אל חצי־האי גאליפולי לשחרר את הדרדאנלים.

בגאליפולי, על־יד הדרדאנלים, החל מארגולין מצטיין במעשי גבורה ועלה לדרגת מיג’ור. באותו פרק זמן לא התעניין מארגולין בשאלת גדודים עבריים, אף שנזדמן לו ודאי לראות את גדוד “נהגי הפרדים” שנמצא שם בפיקודם של פטרסון וטרומפלדור.

האנגלים נסוגו מהדרדאנלים, ומארגולין המוכתר בתואר מיג’ור הועבר אל החזית הצרפתית. יותר משנה נלחם בחזית הצרפתית ואחרי הפצעו שלוש פעמים הסב עליו את תשומת־לב המטה הראשי, הוכתר באותו הצטיינות וקיבל את התואר קולונל.

בחזית זו נפצע מארגולין פצע אנוש ובהיותו שוכב בבית־החולים, נודע לו דבר הגדודים העבריים.

כעת בא תורו של חלום אליעזר הילד על מחנה־צבא עברי להתגשם בחיים. הוא כבר מצא בלונדון לגיון צעירים עברים מתנדבים, מוכנים וערוכים בשביל החזית הארץ־ישראלית. הוא מבקר את הלגיונרים העבריים בקראון־היל, אצל פּלימוּת, מתקרב אליהם יותר ומתקשר אתם בקשרי ידידות. בחג הפסח הוא בא מלונדון לערוך את הסדר ביחד עם הלגיונרים. בשעת הסדר הוא קם ומשמיע נאום נלבב מאוד, הועשה רושם כביר על השומעים ומסיים את נאומו בתקווה, לערוך את הסדר הבא – בירושלים.

קולונל אליעזר מארגולין

*

הקולונל מארגולין מקבל לידו את הפיקוד של הלגיון העברי – “היורים המלכותיים” 39. עם באטאליון זה, כלומר עם הקבוצה הראשונה של הלגיונרים היהודים האמריקאיים, הוא מגיע למצרים ואחרי אימוני הגדוד הוא עובר עמו לארץ כדי להשתתף בחזית עמק הירדן בצד הגדוד היהודי הלונדוני – “היורים המלכותיים” מספר 38, שחנה שם בפיקודו של פטרסון.

בחזית הארץ־ישראלית הצטיין מארגולין כמפקד הלגיון העברי שהשתתף בכיבוש רמות־גלעד א־סאלט, מעבר לירדן, ונתמנה אחר־כך כמושל הצבאי של העיר הזאת.

אחרי הקרב נשאר משני הבאטאליונים העבריים כדי שליש מוכשר למלחמה, ויתרם חלו בקדחת הקשה של עמק הירדן או נפצעו. אולם חלום מארגולין לערוך את הסדר באותה שנה בירושלים נתקיים במלואו.

מארגולין היה חביב מאוד על הלגיונרים בשל פשטותו, רוחו הנדיבה ואהבתו את המשמעת. עם שביתת הנשק ושחרור רוב החיילים היהודים האמריקאים והלונדונים – הורכב הגדוד הארץ־ישראלי, שרוב מנינו היה ממתנדבי ארץ־ישראל. הגדוד נקרא בשם “גדוד ראשון ליהודה” ולמפקדו מונה אליעזר מארגולין. מענינים הם הפרטים המסופרים במכתב אחד הלגיונרים, על מסע הגדוד הזה מסארפנד ליריחו בחודש תמוז, – תקופת־החום הקשה ביותר באיזור הארץ הבוער כגיהנום.

"יצאנו את ירושלים חמושים וטעונים ילקוטים מלאים. החום גבר והלך. אחרי כל חמישים דקה ניתנו לנו עשר דקות למנוחה. נחל זיעה יורד על פנינו, אבל אנחנו שומרים “פאסון”, מתאמצים והולכים ושרים. תוקף ומרץ רב הוסיף לנו הקולונל מארגולין. הוא ירד מעל סוסו וילך ברגל בראש הגדוד. עברנו מהלך חמש שעות. הגיעה השעה אחת־עשרה. לפי החוק גמרנו בזה את מהלך היום. אבל המפקד הולך עדיין בראש ובצעדי־און ואנחנו הולכים בעקבותיו. פתאום פונה המפקד ושואל את שלישו: “כמה אנשים נפלו כבר?” מה גאים היינו כששמענו, כי אף אחד מאתנו לא נכשל מן החום הנורא. הילקוט על השכם מעיק עד כאב עצמות, ונדמה שמסביב בוער הגיהנום. כנראה, שהמפקד רוצה להגיע היום עד ואדי־איל־קלט. אחדים מחברינו מתחילים להכשל ולהתעלף. השעה אחת אחרי הצהריים. מן המדבר נושבת רוח חמה. כל אחד חושב לו לבושה לצאת מן השורה ולנסוע בקרון “הצלב־האדום”.

המפקד, כאילו, אינו שם לב לנעשה. הוא – חייל, ואנחנו התאהבנו בו בשל הסבלנות הזאת. פתאום ניגש אליו השליש, מוסר ראפּורט ומבקש מנוחה. המפקד מפנה אליו את עיניו הטובות ומסכים. כעבור עשרה רגעים ממשיכים את הדרך. הלכנו כחצי השעה והגענו לואדי־איל־קלט. השלכנו את החבילות מעל שכמנו. השמש בוערת. למרות העיפות אצנו כולנו למקום המים. גם הקולונל והקצינים הלכו אתנו – עכשיו אין נוהגים מנהג כבוד וחוקים רשמיים. הכול אוכלים מסיר אחד.

אחר־הצהרים מסתדרים ויוצאים לדרך. הקולונל יורד עוד הפעם מעל הסוס וצועד ברגל בראש הגדוד. היום ההליכה קשה יותר מאתמול".

כזה היה, איפוא, המפקד מארגולין: הוא לא יכול לרכוב על הסוס בעוד שחייליו, ביום לוהט, הולכים ברגל.

*

בעת הפרעות ביפו הוכיח אליעזר מארגולין, כי מלבד קולונל ואיש־צבא נאמן, הריהו קודם־כל אדם ויהודי גאה.

ביום השני בבוקר, הוא היום השני לפרעות ביפו, בבואו אל מקום המאורעות, מצא מארגולין את הפרעות בעצם תקפן. הלגיונרים שלו, שהקדימו לבוא, הספיקו שלא בידיעתו לארגן הגנה כלשהו. בעת הופעתו הם חששו שמא יכעס עליהם על רוצם ליפו בנשק שלא ברשותו, בהפירם את המשמעת. ואולם מארגולין, כשראה את חייליו עובדים בעבודת ההגנה, נגש אל אחד מהם, שם יד על שכמו ואמר לו: “לך קרא לי מיד את הקפטן יפה”. הוא נסע אל המיור ג’ון מן הנמל לקבל נשק, וארגון חיילים ומשוחררים להגנה מסודרת, שהצילה את העיר תל־אביב מהתפרצות הפרעות לגבולותיה. בהיותו בטוח שהפורעים לא יוכלו לחדור אל העיר, הוא עלה על סוסו ובלי מלווים שם פניו אל העיר יפו לראות מה נעשה שם.

בדרך בין תל־אביב ויפו הוא רואה קצין־לויטנאנט מחזיק במאסר קבוצת חלוצים ופונה אל הקצין במלים: “מדוע את מחזיק במאסר את החבורה?” הקצין ענה לו: “אני אסרתי אותם, מפני שציויתי עליהם להתפזר והם אינם נשמעים לי”. הקולונל מארגולין: “אבל הם אינם מבינים אנגלית ואינם מבינים מה שדיברת אליהם. אני מצווה עליך לשחרר אותם”. על זה ענה לו הקצין: “אין אני יכול לעשות זאת, כי יש לי פקודה מן הקצין הראשי שלי ורק את פקודתו הוא עלי לשמור”. הקולונל מארגולין נרגז ופנה אליו בדברים האלה: “אני, הקולונל מארגולין, מצווה עליך לשחרר את הצעירים כרגע”. הקצין ענה לו: “אני מוכרח לציית לך, אני משחרר אותם. אולם אני אגיש את הדבר לפני המפקדה העליונה ואתאונן”. על זה ענה מארגולין כאילו בהיתול: “טוב, מתחילה מלא את פקודתי ואחר־כך תתאונן”. הקצין שחרר את הצעירים והקולונל מארגולין חזר אל המשמרות.

עם שוך הפרעות באה משלחת של שיכים ונכבדים לתל־אביב לראות את חללי היהודים בגימנסיה והקולונל מארגולין גילה כשרון־מעשה וטאקט נפלא להשקיט את הקהל היהודי הנרגז, שלא יתפרץ למראה אחיהם של הפורעים המרצחים. קול פקודתו הנמרצה “בשם ד', הנני דורש מהקהל תיכף להתפזר”, – הכריח את הקהל לפנות מקום למשלחת הערבית ומקום להגנה ולסניטארים לעשות את עבודתם באין מפריע.

תפקידו הבלתי שכיח בפרעות יפו, בהגנתו על תל־אביב, נודע במפקדה של הדיביזיה שאליה היה שייך מארגולין עם הגדוד ה־40. העובדה, שמארגולין הלך בלי נטילת רשות לארגן את ההגנה העצמית, לא ישרה בעיני המפקדה. ביום השלישי להיותו ביפו, אחר־הצהרים, נקרא מארגולין אל הטלפון. קצין מן המטה הודיע לו, כי הצעד שעשה הוא אחראי מאוד. אם הוא רוצה להבא להשאר ביפו הוא יכול להשאר רק כאזרח, אך לא במדי קולונל אנגלי. בעיני מארגולין לא ישרה ההודעה ושאל לשם המדבר אליו. התשובה היתה: “אני קצין מן המטה”. מארגולין ענה לו בהכרת ערך עצמו לאמור: “אין אני מקבל פקודות מקצין ואין אני נכנע להן”. הקצין חזר ושאל אותו: “כך, קולונל מארגולין, אינך מקבל את הפקודה! אינך מציית לה?”. למשמע הדברים הללו הפסיק מארגולין את השיחה וחזר לעבודת ההגנה על תל־אביב ויפו.

כשעות אחדות אחרי השיחה נקרא מארגולין מאת הגנראל הדיביזיוני לבוא לירושלים. תוכן השיחה בין הגנראל ובינו לא נודע, אולם ברור, כי שם נודע לו בדבר העונש הצפוי לו ולאנשיו על השתתפותם בהגנה. הוא ידע, כי מפקדי־הצבא הראשיים בארץ חרשו עליו ועל שרידי גדודו רעות ומבקשים הפעם להפטר ממנו, אך רוחו לא נפל עליו. בו ביום עזב את המטה בירושלילם וחזר אל מחנה הגדוד. שם פנה אל השליש שלו באהלו בדברים האלה: “קפטן דז’יקובס, הכן את נירות־הפיטורים שלי, כי אני מתפטר מן הצבא ואשלח אותם ירושלימה”, אחר־כם הוסיף: “הם לא יעשו אתי כרצונם. לא!”

באותו ערב אסף את חייליו וקציניו המסורים והודיע להם: “בחורים, שוב אינני הקולונל שלכם. את הפיקוד עליכם מקבל לידו מיג’ור ניל. הנני מבקש מכם להשאר נאמנים ומסורים במילוי חובותיכם כמו שהייתם נוהגים כלפי”. ולבסוף העיר: “בעד לכתכם ליפו בלי פקודה צבאית הוטל עליכם עונש קשה, ואולם אל ירע בעיניכם הדבר ואל יצר, הענין הזה כבר נוגע לי ואני לקחתי את הכל על אחריותי. השארו בני־חיל נאמנים ולגיונרים עבריים מסורים לעמכם”.

אולם בירושלים – אותה מפקדה צבאית עליונה, אשר קודם לכן רצתה שיתפטר מן הצבא, לא נאותה כעת לקבל את פיטוריו. הוא שלח בשניה את כתב התפטרותו ועבר כמעט חודש עד שנתקבלה. עם התפטרותו נערכה החקירה בה התנהג מארגולין, כאיש ישר אשר שם לו את האמת לחוק, בלי לחשוש שמא יזיק הדבר לעניניו הפרטיים. בדברים פשוטים, אך נובעים מעומק הכרתו, ביטל את האגדה על “בולשביקים” עבריים שגרמו, כביכול, לפרעות. בינו ובין החוקרים התנהל דו־שיח זה:

לוֹק: “החושב אתה כי נוכחותם של “הבולשביקים” האלה השפיעה באיזה אופן להרעת הרגשות?”

מארגולין: “לא, אינני מאמין כי יש פה בולשביקים וזו רק אמתלא בפי המסיתים. המסית אומר כי כל יהודי שבא עכשיו הוא בולשביק. יתכן כי יימצאו חצי תריסר בולשביקים שבאו לארץ והורשו להשאר, אחרי שהודיעו עליהם לממשלה, והיא לא נקטה אמצעים נגדם. הדברים הנזכרים על ידי מר לוק היו רק הניצוצות שגרמו לתבערה”.

היו"ר: “אתה חושב כי חמרי ההתפוצצות היו כבר מוכנים, והדברים היו הניצוץ שהצית אותם?”

מארגולין: “כן”.

היו"ר: “וחומר ההתפוצצות היו התעמולה וההסתה?”

מארגולין: “כן”.

מר סטאבס: “כשיעצת למר דידס למסור את הנשק (ליהודים), החשבת על הרושם שזה יעשה על הערבים?”

מארגולין: “לא, אני רק התחשבתי בהגנת תל־אביב”.

מר סטאבס: “השמעת כי ההמונים הערבים דרשו גם הם נשק?”

מארגולין: “כן, שמעתי כי הם באו ל”שעריה" לדרוש נשק. השקפתכם אף פעם לא חדרה אל מוחי. אני חשבתי רק על הגנת תל־אביב".

*

בנשף הפרידה, שהבאטאליון עם הקצינים האנגליים ממחנות הצבא מסביב ערכו לכבודו, השתדל מארגולין במלוא הכרתו להטעים את העברי־הלאומי שבו. בנאום הפרידה שלו הדגיש נמרצות את עמדתו הבלתי משוחדת במאורעות יפו כיהודי המגן על חיי אחיו ושבעוון מעשה זה הוא נאלץ לעזוב את הארץ. בעת הנשף, כשהלגיונרים העברים פרצו בשיר “התקוה”, נלווה אף הוא אליהם. הם הגיעו אל החרוזים:

"עוד לא אבדה תקותנו

להיות עם חפשי בארצנו".

ומארגולין תרגם לקצינים האנגליים את דברי־השיר הללו בהדגשה מיוחדת לאנגלית.

בא רגע פרידתו מן הארץ… הקולונל עמד כבר ברכבת לפני החלון בתחנת לוד. עוד רגעים מספר והרכבת ההולכת מצרימה תוליך אותו בדרכו לאוסטראליה. הקצינים האנגליים שבאו ללוותו לא יכלו להשיג בשום אופן כיצד אדם שהגיע למשרה גבוהה של הקולונל בצבא האוסטראלי עוזב את משרתו זו בגלל הגנה על איזו עיירה קטנה, ושאלוהו על הדבר הזה. על כך ענה להם מארגולין: "כבן לעמי לא יכולתי לעשות אחרת וגם לא רציתי לעשות אחרת. אני עוזב, איפוא, את הארץ בתקווה לשוב אליה ואל עמי בתנאי חיים חפשים ואנושיים יותר…

*

קולונל אליעזר מארגולין נפטר בסידני (אוסטראליה) ביום ז' טבת תש"ד (3.1.44). לפי צוואתו הובא ארונו לקבורה במושבה רחובות.

(תרמ“א־1880–תר”פ־1920)

שמו יתנוסס בתוך קהל גיבורי־העם, אשר כיסו בגוויותיהם את בתי־קברות ארצנו בגבולותיה הישנים, מדן ועד באר־שבע, בנפלם במלחמה בעד תחיית העם. אגדות יכתירו ברבות הימים את שם יוסף טרומפלדור הגיבור ושמות יתר חבריו וחברותיו, גיבורי תל־חי. הקברים של יוסף טרומפלדור וחבריו היו כבר בימינו לסמל חי ולעמוד־אור להאיר לחלוצי העם את דרכם אל העבודה והיצירה.

*

יוסף טרומפלדור נולד בשנת 1880 בעיר פיאטיגורסק בצפון קאוקאז. רוח גבורתו עבר לו בירושה מאביו זאב טרומפלדור. אביו, שהיה שען ורוקח באומנותו, היה מאותם ה“קאנטוניסטים” היהודים, שהיו נחטפים בגיל 14ֿ־13 שנה לעבודת הצאר בלגיונות צבאו. זאב טרומפלדור התחיל את שירותו הצבאי עוד בימי ניקולאי הראשון ושירת תקופה, שבה הספיקו למשול בזה אחר זה ארבעה מלכים. יותר מעשרים וחמש שנה בילה בשרות “ניקולאייבי” זה. התנסה בכל מדורי הצער והעינויים בהם הצטיין בעת ההיא שירות הצבא ונוסף על זה שבע לא מעט תלאות ומצוקות כיהודי, בגלל מיאונו להמיר את דתו בדת הנוצרית. אף־על־פי־כן נודע אביו של טרומפלדור בגבורתו הנפלאה, בעוז רוחו ובסבלנותו, ביחוד בימי מלחמת סיבסטופול.

את גבורת האב ועוז רוחו לשאת ולסבול בשקט ירש יוסף משלושת אחיו. גם העובדה שנולד ובילה את ילדותו ואת ימי נעוריו בהרי קאוקאז, טיפחה ביוסף את הגבורה. הוא גדל בין אנשים אמיצי־רוח ומלומדי־קרב, אשר רגש של פחד זר לרוחם, ואשר מידת הגבורה, לפי מושגם, פירושה אחד: – כבוד והוד למשפחה ולעם.

עד שנתו העשרים בילה טרומפלדור בבית אביו ובארץ ההררית הזאת, רחוק מהגיטו היהודי ומאוירה של יהדות. בעת ההיא גמר את הגימנסיה הרוסית ולמד להיות רופא שיניים. בשנת 1901 יצא לחארקוב, עמד במבחן האחרון וקיבל את תעודתו. זמן קצר אחרי־כן, בשנת 1903, נקרא לעבודת הצבא וכשני חדשים לפני גמרו את חוק־הצבא ושחרורו, פרצה המלחמה הרוסית־יפאנית (שנת 1904), והוא התנדב להמשיך את השירות במלחמה. השמועה אומרת כי בהיוודע הדבר לאביו, שלח לו את ברכתו בדברים האלה: “עלה, בני, למלחמה, ואולם אל בית אביך אל תעז לשוב באין בידך אות ההצטיינות הגבוה ביותר. אם לא כן, אין אתה בן לאביך”…

יוסף טרומפלדור

והבן שמע לאביו ולא בייש אותו. יצא כחייל־מתנדב פשוט למלחמה במאנדז’וריה, שב משם כקצין! הקצין היהודי הראשון בצבא הרוסי, ומקושט בארבעת אותות־ההצטיינות הגבוהים ביותר – ארבעה צלבים גיאורגיים – שנים של כסף ושנים של זהב. על גבורת טרומפלדור בקרב נגד היפאנים מספרים חבריו וידידיו הרבה דברים המציינים פה אחד את אומץ לבו המפליא. בקרב גדול שנמשך ימים מספר, כאשר דגל המטה היה צפוי לנפול בידי האויב, סיכן יוסף את נפשו להציל את הדגל מידי היפאנים. אמנם את הדגל הרוסי החזיר בגאון אל מחנה הרוסים, אך הוא עצמו נפצע פצע אנוש. בקרבות שבאו אחר־כך ובמצור הנודע של היפאנים על פורט־ארתור, הפליא טרומפלדור בגבורתו את המפקדים הרוסיים. הם הציגו אותו בראש הגיבורים מגיני פורט־ארתור והעניקו לו את אותות ההצטיינות שיהודי לא זכה בהם בצבא הרוסי אלא לעתים רחוקות מאוד. אמנם “אשרו” זה עלה לו במחיר ידו השמאלית שאבדה במלחמה, והוא קיבל מכתב־פיטורין משירות הצבא ורשות לשוב אל ביתו, אך לתמהונם של מפקדי הלגיון שלו הוא שלח להם מיד תשובה בנוסח זה:

“נשארה לי רק יד אחת, אולם היד הזאת היא הימנית, וברצוני להמשיך את חיי המלחמה. הנני מתכבד לבקש את כבודו להשתדל בעבורי שיתנו לי חרב ואקדוח, כדי שאוכל לשוב אל החזית…” בקשתו ניתנה לו על־ידי ראש מפקדיו שפרסם בצבא כי כמעשה הזה של היהודי יוסף עדיין לא קרה ולא נשמע בצבא הרוסי. בידו האחת שב הגיבור טרומפלדור להשתתף במלחמה נגד היפאנים והוסיף לחולל גבורות ונפלאות נגד השונא.

ומספרים מעשה שאירע לטרומפלדור: “זה קרה עוד לפני הפצעו בפורט־ארתור. הוא עמד שם עם פלוגתו בחפירות על אחת הגבעות שלפני המבצר – הגבעות הנקראות בחבל ההוא – “סוֹפּקי”. היפאנים יצאו בהתקפה גדולה ולכדו בזו אחר זו את כל הגבעות מסביב. החפירות הקרובות כבר נתרוקנו, חייליהן נסוגו אחור; אבל בחפירת טרומפלדור עוד נשארו כעשרים חייל, כי הקצין שלהם הלך ולא שב. אחרי־כן נודע כי שב לפורט־ארתור ובלי פקודת הקצין לא רצו החיילים לעזוב את חפירתו. נהרג גם הסגן וטרומפלדור ורוסי אחד, בהיותם הקשישים שבחבורה, נשארו כמפקדיה. החיילים התחילו לדרוש שיניחו גם להם לעזוב את החפירה. אז העמיד טרומפלדור את חברו הרוסי לשמור על מוצא החפירה ולירות בכל מי שינסה לברוח והוא עצמו ניהל את הגנת ה”סופּקה" עוד כשעתיים. חייליו היו עייפים ורעבים וטרומפלדור חילק את פלוגתו הקטנה לשנים: עשרה נחו וישנו – אם יכלו – ועשרה הוסיפו לירות ביפאנים; כעבור שעה החליף: הללו נחו והללו ירו. רק בראותו, שגם על הגבעה מאחוריו נתרוקנו החפירות, אמר לחברו לנהל את הקבוצה העירה – והוא עצמו נחבא מאחורי סלע לראות במתהווה. הוא ראה את היפאנים שנכנסו לחפירתו, ושקל בדעתו, כי לו יכול למצוא חמישים אנשי־חיל כרוחו אפשר היה ללכוד את הגבעה מידיהם. אז ירד גם הוא, ובמישור הריק ראה קצין זקן בתלבושת חיל־הים עומד על תל קטן וצופה במשקפת, ניגש אליו ואמר: “אדוני, אם יש אתך חמישים חייל, נוכל ללכוד את ה”סופּקה". המפקד אמר לו: “טוב, יש אתי שתי פלוגות – הרי הן מאחורי ההר. גש נא שמה ומסור לסגני את פקודתי”. טרומפלדור רץ בכל כוחו אל ההר – אך כשהגיע, ראה את שתי הפלוגות כשהן בורחות מפני פצצות היפאנים. שב טרומפלדור אל הקצין ומסר לו את הבשורה. נאנח המפקד, תפש בשתי ידיו בשערות ראשו הלבן וצעק: “חרפה! ביז’אלי קאַק זשידי – נסו כיהודים!” – –

טרומפלדור (עומד שני מצד שמאל) בחברת אנשי צבא רוסיים

עם נפילת פורט־ארתור נלקח טרומפלדור בשבי עם כל הלגיון של הגנראל סטסל. המלחמה בין רוסיה ויפאן תמה, וטרומפלדור שב ביחד עם ראשוני השבויים הביתה דרך חארבּין. שם נתקבל ברוב כבוד והדר ומשם נשלח עם עוד רבים שהצטיינו במלחמה, למוסקבה, ואחרי־כן לפטרבורג. בפטרבורג התייצבו המצטיינים וטרומפלדור בכללם לפני הצאר ניקולאי השני, ובפקודתו קיבל טרומפלדור את התואר “פּרפּוֹרשצ’יק־אופיצר” – היהודי הראשון ברוסיה שהוכתר בתואר זה.

אף־על־פי־כן גדולתו של טרומפלדור בשבילנו אינה בפרשת חייו הצבאיים ברוסיה וכבר אמר אחד כדברים האלה: “טרומפלדור היה בעינינו לגיבור לא בימים שחרף את נפשו למות במלחמת רוסיה ויפאן ואשר שם אבדה לו ידו. אמנם, תכונת־גבורתו הטבעית של טרומפלדור מצאה את ביטוייה האמיתי אחרי־כן, כאשר העמיס על שכמו ונשא בסבלנות גדולה לבנה אחר לבנה, להנחת יסוד לבנין ארץ־ישראל, שרק הדורות הבאים יוכלו לבנותו”.

*

אחרי ביקורו במוסקבה ופטרבורג נוסע טרומפלדור להתראות עם הוריו בקאוקאז. אמו, ילידת הרי קאוקאז, עושה את עצמה כאינה רואה את גזיר־העץ המחובר אל גוף בנה במקום היד החסרה. שנא שנאו בבית טרומפלדור בכי ודמעות לריק, אשר לא יביאו עוד תועלת. אביו, החייל הניקולאייבי, קיבל את פני בנו יוסף בשמחה רבה ואמר: “עתה יכול אני להתגאות כי בני זכה לאות־הצטיינות גבוה הרבה יותר מזה שהשגתי אני”.

טרומפלדור עוזב כעבור זמן את בית הוריו ושב לפטרבורג. הוא נכנס לאוניברסיטה, אל המחלקה לתורת המשפטים, ונעשה עורך־דין.

זו היתה שנת 1905, אחרי פרעות אוקטובר הגדולים, בהם טבע ראשית החופש הרוסי בדמם של היהודים. המאורעות הללו עשו על טרומפלדור רושם מדכא מאוד. הוא התחיל להגות יותר בגורל עמו הקשה, ובמרץ ובשקידה רבה התחיל מעיין בדברי ימינו ולחקור את מצבנו הכלכלי הקשה. לטרומפלדור החל מנצנץ רעיון הקומוניזם כפתרון הראדיקלי האחד לשאלתנו, דהיינו: לא רעיון להלכה כי אם פרוגראמה מסויימת היתה עמו כיצד לגשת להגשמת הרעיון הקומוניסטי־הציוני אשר לפיו יקום עם עברי חפשי בארץ בלי מנצלים ומנוצלים. בזה החלה מתגבשת הכרתו הציונית. ראשית מעשהו היתה לבקש בין המתלמדים בפטרבורג ובמוסקבה צעירים שעמהם יוכל ליסד את הפלוגה הראשונה (בדרום רוסיה) והיא תשמש כמושבת־מופת לקבוצות העתידות לקום בארץ.

הימים ההם היו ימי תסיסה והתעוררות בקרב החוגים הציוניים ברוסיה, וביחוד בעיר הבירה. לוּ חפץ טרומפלדור, היו נפתחים לפניו לרווחה פתחי בתי העשירים, הציונים והבלתי־ציונים, כי חוגי היהודים הפטרבורגיים היו מייחסים ערך רב לתואר, ומה גם תואר של קצין – קצין יהודי יחידי בצבא הרוסי. ואולם טרומפלדור לא חזר על דלתות הציונים העשירים; הוא החל את עבודתו הציונית בין הצעירים המתלמדים. סטודנט ציוני אחד מפטרבורג מספר על פגישתו עם טרומפלדור בעת ההיא בלשון זו:

“הדבר היה ביום סתו בשנת 1907 בפטרבורג, יום אפור ומעונן, כמו החיים הפוליטיים ברוסיה בימים ההם. בוטלה זכות הסטודנטים לאסיפות ולארגון. גם הסטודנטים הציוניים נאלצו להסתגל אל התנאים הפוליטיים החדשים. מספר החברים האקטיביים לא היה גדול והם ידעו והכירו איש את רעהו. פעם אחת, באסיפה שנקראה באולם הגדול של האוניברסיטה הפטרבורגית הופיע סטודנט, פנים חדשות, שרוב הסטודנטים הציוניים לא ידעו מי הוא. מראהו וחזות פניו המלאה עוז ומרץ הסבו אליו את תשומת־לב הכול. הוא לבש אדרת־שער קאוקאזית ובמראהו החיצוני היה נראה זקן בשנים מסטודנט רגיל. בעת ההתוודעות עמו, הפליאה עוד יותר העובדה, שחסרה לו יד. זה היה יוסף טרומפלדור הידוע. באספות, בין המעשיות ובין העיוניות, לא היה חלקו גדול בויכוחים. טרומפלדור היה מקשיב אל דברי אחרים. בגליל האי הואסילי, אשר בו גר, השתתף בעבודה עם הציונים בפעולות מעשיות שונות. בכל זאת לא תפש טרומפלדור אותו מקום שהיה צריך לתפוש בהתאם לכוחותיו וכשרון האינציאטיבה שגילה אחרי־כן. כנראה, שהעבודה היום־יומית הפעוטה לא יכלה לספק את תכונתו האימפולסיבית של טרומפלדור, אשר שאף למעשים כבירים יותר”.

מפטרבורג יצא טרומפלדור אל תחום־המושב לפעול למען רעיונו – ייסוד קבוצת חלוצים. הצעירים נענו לקריאתו והתלהבו לרעיון של עבודה וחיים משותפים בריאים וחפשיים בטבע. טרומפלדור הקפיד בבחירת החברים של קבוצתו. ובשנת 1911 הוא נוסע לרומאני אל ועידת־החלוצים. בשנת 1912 הוא יוצא עם קבוצת החלוצים הראשונה, של חמשה צעירים וחמש צעירות, לארץ־ישראל, ומתחיל מיד בעבודה. בתחילה עבדו בחוות מגדל על חוף ים־הכנרת, ואחרי־כן עברו לדגניה. כן נהפך אוסיה טרומפלדור, הקצין הרוסי הגידם ועורך־הדין הפטרבורגי שלא ידע כמעט צורת אות עברית – ליוסף טרומפלדור – ציוני נלהב וחלוץ עבודת־האדמה בארץ־ישראל.

טרומפלדור עבד זמן רב בגליל התחתון. בהתחולל התנפלות על מושבה, בגליל התחתון או העליון, היה חוזר ומתעורר בו איש־המלחמה ויהי תמיד מן הראשונים למהר לעזרת המושבה מידי האויב המתנפל. באה שנת 1914 ופרצה המלחמה העולמית. אש המלחמה אחזה גם את תורכיה והיהודים שישבו בארץ ואשר רובם היו נתיני רוסיה נאלצו או להיות לנתינים תורכיים או לעזוב את הארץ. כל פועלי דגניה החליטו להרשם כנתינים תורכיים, מאין ברירה אחרת, ורק האחד, טרומפלדור, לא רצה בשום פנים ואופן להיות לנתין תורכי. הקצין הרוסי נתעורר בו שוב במלוא גאוותו. הוא פשט מעליו את בגדי הפועל ושב ולבש במקומם את בגדי הקצין שהיו שמורים עמו. לפני עזבו את דגניה נפרד מן החברים בדברים האלה: “הנני מקוה להתראות עם כולכם בזמן הקרוב ביותר, כשאתקרב אל חופי ארץ־ישראל בתנאים אחרים טובים יותר”… ואל המלים העבריות הספורות הללו אשר ידע, הוסיף במבטא של גוי אבל ברגש, ובזיק של אש־גאווה: “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום”.

בבגדי הקצין הרוסיים הוא הלך מדגניה לטבריה, התיצב לפני הממשלה התורכית. פקידי הממשלה שילחו אותו בכבוד־צבאי מן הארץ, וטרומפלדור ביחד עם מאות מהגרים אחרים מיהודה והגליל, אשר לא רצו כמוהו להיות לנתינים תורכיים, עזב את הארץ והפליג לאלכסנדריה של מצרים.

בעיר אלכסנדריה נתוודע טרומפלדור אל זאב ז’אבוטינסקי ואחרים והתכנית של ייסוד באַטאליונים עבריים בצבא האנגלי, כדי לעזור לאנגליה לכבוש את ארץ־ישראל מידי השלטון התורכי, החלה להבשיל. רעיון הבאַטאַליונים מצא אוזן קשובה בין הצעירים, אשר עזבו לא מכבר את הארץ. הצעירים הללו נמצאו במצב כלכלי קשה והם היו מדוכאים מהכרת האשמה שחטאו בעזבם את יהודה והגליל במצב פרוע ומסוכן. מדי יום ביומו היו רואים אניות באות לעשרות מכל קצווי תבל, עם חיילים צעירים, כשהם מתנדבים להלחם ולמות בעד ארץ מולדתם. רגשות כלימה ועלבון תקפו את הצעירים שלנו בראותם את עצמם משוטטים כצללים בארץ לא־להם, אכולי בטלה ודכדוך־רוח.

ההודעה בדבר יסוד גדוד מתנדבים באַלכסנדריה

ובשנת 1915, בארבעה בחודש מרץ, התיצבו לפני הגנראל האנגלי מאכּסביל בקאהיר, טרומפלדור, ז’אבוטינסקי ואחרים והגישו לו הצעה מפורטת על יצירת באטאליון עברי, שיילחם עם הצבא האנגלי בעד שחרור ארץ־ישראל.

המשא־ומתן ארך והשלטון הצבאי האנגלי הסכים לקבל את המתנדבים האלה כנהגי־פרדים. התשובה עשתה רושם מדכא בין על יוצרי הרעיון ובין על חבריהם. רק טרומפלדור לבדו לא התיאש. הוא היה האחד אשר התעמק בדבר הרבה יותר משאר חבריו, ומצא כי גדוד של נהגי־פרדים יוכל לשמש התחלה ליצירת צבא עברי. שאר חבריו ראו עלבון בתפקיד של נהגי־הפרדים אך טרומפלדור, כאיש מנוסה במלחמה, ידע כי אין הבדל במלחמה בין החייל היורה ובין החייל המגיש את הכדורים. בזכרונותיו מספר יוסף טרומפלדור על יסוד הבאטאליון כדברים האלה:

"אבל הגנראל היה גם דיפלומאט ובאסיפה הגדולה והמכרעת שהיתה באויר המחניק של אותו צריף, אמר בסוף כדברים האלה בקירוב:

“העם האנגלי מדבר מתוך גרוני עתה אל העם העברי לידידות. ידידות זו תמשך בודאי גם בימים הבאים בפלשתינה העברית. הרי שעם לבכם ללחוץ את היד המושטה לכם או לדחות?”

הגנראל קם, ואחריו קמה כל הפמליה שלו. אז קפצנו כולנו ממקומנו בבהלה:

מה לענות? העם האנגלי – העם העברי – ידידות – ידידות בין שני כוחות שקולים והעיקר – הקשר והידידות יהיו גם להבא בפלשתינה העברית – – –

נוצחנו וענינו שהננו מסכימים לכל, בלא כל תנאים.

“עם ערב נתפזרו צעירי ארץ־ישראל חבורות־חבורות ברחובות אלכסנדריה והשמיעו קולם בשירי ארץ־ישראל. ארחו לחברה ולאחווה עם החיילים האנגליים ושרו אתם יחד את השיר שהיה שגור אז על שפתי האנגלים: “טיפּררי”. ומקץ ימים אחדים צץ מחנה חדש בסביבת אלכסנדריה ומתוכו נשמע במרחבי האויר קול פקודה שניתנה בעוז ובדיוק בלשון העברית. ניתנה הודעה להיות נכונים לדרך בעוד שלושה־ארבעה שבועות. ההכנות נעשו במהירות קדחתנית. עם כל יום נוספו לשורותינו חברים חדשים רבים, שהיו ברובם איתנים, אמיצים ומהירים במעשה ובדיבור”.

כך נוצר הבאטאליון העברי הראשון בפיקודם של הקולונל פטרסון וטרומפלדור. השבועה הצבאית במעמד הרב הראשי מאלכסנדריה, רפאל די־לה־פּרגולה, הושבעה. הרב הראשי נתן לכל אחד מחברי הלגיון פנקס קטן מודפס, שבו סופר לחברי הלגיון על הטובות אשר הממשלה האנגלית האדירה גמלה עם היהודים, איך קיבלה אותם בידידות רבה במצרים בבואם מארץ־ישראל. עליהם להיות, איפוא, חיילים טובים וצייתנים – – ושאר הוראות הנוגעות חיי צבא.

*

נערכו הטקסים הצבאיים, הולבשו בגדי החאקי הצהובים של הצבא הבריטי עם מגיני־דוד צמודים אל הכובעים. מבלי הגד לאן ולמה, כי אין מגלים זאת לחיילים, הושיבו את חיילי הבאטאליון הציוני הראשון על אחת האניות שעמדו בנמל אלכסנדריה. אחדים מחברי הבאטאליון עוד הוסיפו לחלום, ושביב של תקווה לחש בלבבם: אולי… שמא הגיעה כבר השעה ההיסטורית הגדולה… הנה הם מפליגים באניה עם עוד עשרות אניות שעמדו מסביב בנמל ובהן הרבה חיילים מבני עמים אחרים וארצות אחרות. הם מפליגים יחד אל חופי ארץ־ישראל הקרובה, לכבוש בחרב את הארץ מידי האויב התורכי.

טרומפלדור (יושב במרכז השורה התחתונה) בחברת חייליו

יוסף טרומפלדור מספר בזכרונותיו על רגע זה בדברים האלה:

“לימים בא מועד היציאה לדרך. כולנו ירדנו אל האניות. ההודעה אמרה: מחר נפליג. בנמל הרחב נאספו באחרונה החיילים בני הלגיון. מישהו הפיץ את השמועה כי באה פקודה לשלחנו אל חזית ארץ־ישראל. רצינו בדבר, ועל כן האמנו בו כולנו. ועד שעה מאוחרת בערב בקעו באויר שירי שמחה ותוגה משירי ארץ־ישראל, אשר פרצו מחזנו המוצק. רקדנו ריקודי ארץ־ישראל ונאומי עוז ולהבות נשמעו. גם הבחורות הנחמדות אשר באו ללוות את בני הלגיון היו נראות כה ערות ועליזות, כאילו היו נכונות גם הן לצאת מיד לקראת המוות בעד המולדת”.

ואולם חלום־הזהב הזה לא ארך הרבה.

ביום השלישי, בערב, בטבול קרני השמש האחרונות בים, הם קרבו אל חופי חצי־האי השומם גאליפּולי על־יד הדרדאנלים, שם עגנו לרוב אניות־מלחמה אנגליות וצרפתיות. נשמעו קולות הרעמים מפיות התותחים של אנית־המלחמה הרוסית הגדולה “אסקולד”, כשהם ממטירים אש על סלעי המבצר העצומים של הדרדאנלים. רגשות מעורבים של צער וחרדה מילאו את לבות הלגיונרים, בהגיעם לפני חצי־האי ובהגלות לעיניהם המחזה. אולם זכור זכרו את שבועתם ואת ההבטחה אשר הובטחה להם על אודות הארץ, ויתאמצו להתנחם. כעבור ימים אחדים אחרי בואם, ירדו מעל האניה אל חצי־האי גאליפּולי ובפיקודם של הקולונל פּטרסון וקציניו החלו למלא את השירות אשר הוטל עליהם כאן.

בזמן הראשון לקיום הבאטאליון היה טרומפלדור תחת פיקודו הראשי של קולונל פּטרסון. אחרי־כן, כשהקולונל פּטרסון חלה ועזב את גאליפּולי, נמסר הפיקוד לטרומפלדור.

יצר כאן המקום למסור את סיפורי המאורעות, שחברי גדוד “נהגי־הפרדים” מספרים על הקפּטן יוסף טרומפלדור, על גבורתו הבלתי־שכיחה ועל עוז רוחו אשר לא ידע כל פּחד. כבר הגדיר ז’אבוטינסקי את תכונתו של טרומפלדור שהיה חסר את חוש הפחד כאשר יחסר העיור את חוש־הראייה. בימים שרימוני־נפץ היו מגיעים מהעבר השני של חצי־האי ולפי פקודת המפקדים האנגליים, היו הכל צריכים לשכב נחבאים בחפירות. באותן שעות מסוכנות, היה יוסף טרומפלדור מטייל בלי פחד, תחת ברד הרימונים, כשהוא מזמר בחשאי שיר ארצישראלי. הוא לא הרגיש בסכנת־המוות, למרות שאיש המלחמה המנוסה ידע יפה כי גדולת גיבור היא במותו מות־גיבורים, בהלחמו עם האויב. טרומפלדור ידע זאת אך בו בזמן סלד גם מדעתם של הקצינים הנוצרים על פחדנותם של היהודים, והוא השתדל אולי, בלא־יודעים, לעשות פומבי לחוסר פחדנותו של היהודי, בעוד ש“הם” הנחבאים בשעות כאלה…

הקולונל פטרסון מספר עליו:

"בכל עת המלחמה האיומה גילה הקפטן האמיץ את אומץ לבו ואת אורך רוחו במידה שאין דוגמתה, במסירותו לחובתו היה מופת לכול. פעם בפעם, בהיות היריות תכופות וחזקות מאוד, ביקשתיו להשמר לנפשו, אך הוא היה עונה לי (בשחוק החן הפשוט, אשר האיר את פניו העדינים): “לא, לא, קולונל, שלום לי, כן אהבתי, זה משמח את לבי”

הוא נהג כן, מאומץ־לב טבעי, ואולם גם מכוונה, יען שהרגיש כי הוא עם הגדוד העברי שלו עומדים במבחן. אם עמוד יעמדו בנסיון, והוסיפו ללכת הלאה עד אשר יגיעו גם אל חופי ארץ־ישראל. כל אלה היה עושה בשקט ובמנוחה. בצחוק ביטול הביט אל צד אקי־באבה, וחיילי הגדוד זוכרים עדיין את הפתגם שהיה שגור על פיו מדי התפוצץ בקרבת־מקום אליו רימון ועוקר רגבי־אדמה גדולים:

“אין דבר, זה רחוק!” ופניו הוארו בבת־שחוקו הנעימה.

כשאחד מבני הגדוד נפל חלל והחברים היו מספידים אותו, היה לב טרומפלדור דומם, לא היה מזיל דמעה, לא נתן לרגש כי ישלוט בו. אם נפצע אחד, או מת, היה טרומפלדור גוחן על גופו של החלל ונוהם עליו חרש בעברית: “כן, כן, מלחמה”… גם הוא נפצע בשכמו מפגיעת־רימון, ובמצב של פצוע הוסיף לעבוד כאילו לא קרה דבר. הוא סרב אף להכנס אל בית־החולים. כן עבד טרומפלדור כמפקד הגדוד עד הקיץ של שנת 1916. הגדוד העברי הראשון הוסיף כבוד לשם היהודי בעיני השלטון הצבאי והגנראל האמילטון, המצביא הראשי של חזית גאליפולי כתב: “חיילי הגדוד העברי עבדו את עבודתם בשקט תחת אש כדורים ופצצות ולפעמים, כמדומני, הראו גבורת־לב ממין יותר נשגב מזו של אנשי החזית, כי לאלה הלא יש שכרון־הקרב העוזר לשכוח את הסכנה”. בפרוטרוט יותר מסופר בספרו של קולונל פּטרסון “עם הציונים בגאליפולי” על תפקיד הגדוד בחצי־האי השומם גאליפּולי.

בקיץ 1916 נתפזר הגדוד, למרות בקשתם הנמרצת של טרומפלדור וחבריו שלא לפזרו. בסוף אותה שנה בא טרומפלדור ללונדון, כדי להשתתף בתעמולה ליסוד גדוד עברי בצורה רחבה יותר. אמנם התעמולה לא נשאה עוד פרי ורק חיילים בודדים מן הגדוד הראשון נכנסו כיחידים אל הצבא האנגלי והובאו ללונדון. בלונדון הצליחו למצער בזה, שלא פיזרו אותם אלא סיפחום אל “הלגיון הלונדוני העשרים”. אז פנה טרומפלדור אל השלטונות הצבאיים בבקשה לקבל אותו כקצין – כיון שאת התואר קפטן קיבל בהיותו בגאליפּולי. אמנם בקשתו נדחתה, אך מבטו הרחוק של טרומפלדור על עתיד הגדוד העברי לא הטעהו. כשהתחיל התארגן הלגיון היהודי הל"ה באנגליה, היו חברי הגדוד הגאליפולי הראשונים להספח אליו.

עסקני לונדון ליצירת הגדוד העברי (טרומפלדור יושב במרכז, ז’אבוטינסקי עומד שני מימין)

והוא, מפקדם הראשי, טרומפלדור גופו, היכן היה? – – מה אירע לו מן העת שנתפזר גדוד “נהגי־הפרדים”? – – מן העת אשר ביקר בלונדון? – –

*

בתחילת שנת 1917 פרצה המהפכה הרוסית. שמש הדרור הרוסי התחילה מאירה גם ליהודים. אולם בני אנשי המאה השחורה, מתחילים גם הם להשחיז את סכיניהם, כדי להטביע את חירות רוסיה בנחלי דם היהודים, כאשר עשו בשנת 1905. בקיץ של שנת 1917 כבר נמצא טרומפלדור בפטרוגראד. הוא בא לארגן הגנה עצמית מן החיילים היהודים שבצבא הרוסי, ובעיקר מאלה ששרתו בגארניזון הפטרבורגי. זמן־מה אחרי־כן באו ימי ממשלת קרנסקי הבהירים ואופקים חדשים התגלו לעיני מנהיגי הלאומים השונים אשר ברוסיה. כל עם קטן הכריז על חירותו הלאומית והתכונן ליצור לו את חייו הלאומיים־החפשיים ולהקים לו צבא לאומי משלו. גם טרומפלדור בא להוציא לפועל את חלומותיו על צבא לאומי־עברי. הוא ניגש מיד לייסד לגיונות עבריים ברוסיה, ובהסכמתה ועזרתה של ממשלת קרנסקי עשה את כל ההכנות לגיוס מאת אלף אנשי־צבא יהודיים, כדי לשלחם אל החזית הארמנית הקרובה ביותר לארץ־ישראל. החיילים היהודים מכל הלגיונות, שהיו רחוקים מן הציונות באים בשמחה להרשם בגדוד טרומפלדור, שמטרתו האחרונה היתה לא ארמניה, כי אם ארץ־ישראל – – מרכזו של טרומפלדור היה בפטרוגראד ובערים ובעיירות הקים את הסניפים.

אחד מחייליו המסורים, מן “הבחורים”, כמו שכינה אותם טרומפלדור, מספר על כך כדברים האלה:

"היו ימים – לא רבו הימים – ימות המהפכה ברוסיה. ים דגלים אדומים, אלפי כרוזים, סיפרו כי חדשה נהיתה בארץ, קראו לתקומה, לתחיה. הדגלים משכו את העינים, הקולות חדרו ופיתו. “עם המהפכה בשביל המהפכה” – זה היה חזון הכל.

אז הופיע יוסף טרומפלדור והביא עמו חלום, חלום רחוק: “קומו ונעלה אל הרי ארמניה ואררט, נעבור ברגל את אסיה הקטנה, נפלס בשלג העולמים ונכבוש בחרב לעצמנו את ארצנו”.

הדברים צלצלו זרים בין קולות־השמחה, המבשרים על גאולה קרובה; אך מעטים נתעוררו לצלצולם, תמהו ונענו לו. הללו היו ה“בחורים” בלשונו של יוסף טרומפלדור.

והימים חלפו ועברו. מלבד הרי אררט נמצאו גם מכשולים רבים אחרים. החלומות הלכו הלוך והתנדף, – אפסה תקוה. אך טרומפלדור לא התיאש. קולו נשמע שנית: “אל תתיאשו: אם לא בשלח, בעבודה נכבוש את הארץ; אם אין אנו מחנה, נהיה החלוץ. קומץ קומץ נזרע עדי נכבוש את הארץ לעם”.

במוסקבה, בעת שאגודת “המכבי” ערכה תהלוכה לכבוד הגיבור העברי יוסף טרומפלדור, בעברם לפניו בסדר צבאי ובחלקם לו כבוד, – הוא נרגש מאוד למראה הצעירים הבריאים והנכונים להקריב את עצמם על כבוד עמם ופנה אליהם בדברים הקצרים האלה: “חביבי, למדו מלחמה והכונו לשפוך את דמכם בעד ארץ־ישראל בעת הצורך!”

אולם המהפכה הרוסית נסתכסכה והלכה. הזוהר של ימי קרנסקי הועם ואיש לא יכול לדעת מה יביא יום המחר. ערבוביה גדולה השתררה בין מחנות העובדים וטרומפלדור אף הוא עצמו שקע באוירת העסקנות המעורפלת.

בזכרונותיו על ש. אנ־סקי מספר ש. רוזנפלד על הימים ההם, כדברים האלה:

"הגיע החודש יולי של שנת 1917. קורנילוב עולה על פטרוגראד, לשים קץ לתנועה הבולשבית ולמצבו הרעוע של קרנסקי. הוועד המרכזי של ס. ר. מלא ספיקות: אמנם קרנסקי בעצמו קרא לאותו “שד”, אבל הוא נכון לנקוט בכל האמצעים כדי לגרשו ולהפטר ממנו. יש לעשות דבר, יש לשלוח גדודים מזוינים לקראתו. יש להציל את המהפכה, אבל את מי לשלוח? והנה אנ־סקי מופיע לעזרה: הוא מציע את טרומפלדור לתפקיד האחראי הזה. ההצעה מתקבלת. בשעה שתים־עשרה בלילה עוזב טרומפלדור את “הארמון הטברי”. ברשותו נמצא רק יפוי־כוח של מפלגת ס. ר. ואולם בשלוש שעות בבוקר, כשבאים ממטה הס. ר. למסור לו איזו הוראה נמצא כבר טרומפלדור עם לגיונו מעבר לפאבלובסק (עשרים וכמה פרסה מפטרוגראד); הלגיון יצא נגד מחנה קורנילוב. זריזותו והצלחתו של טרומפלדור מעוררות התפעלות וביחוד מתפעל אנ־סקי: הוא הראה להם “למה מסוגל יהודי”…

אחרי התקוממות קורנילוב נגד המהפכה אין שומעים על אודותיו דבר. טרומפלדור התחיל לארגן מחדש את ההגנה העצמית, בחששו לפרעות ביהודים. הדבר נודע לבולשביקים וגדודי ההגנה־העצמית של טרומפלדור התחילו לעורר בלבם דאגה. הם הציגו לו תנאי: להכנס אל הצבא האדום, – ולא – לא יתנו להם נשק. כדי שלא לסכן יותר את חיי היהודים, מתפזרים גדודי ההגנה העצמית של טרומפלדור בתקווה להתארגן במשנה־עוז בשעה כשרה יותר. טרומפלדור מתחיל ליסד את “החלוץ”, להכין אותו לעבודה ולכיבוש הארץ. הסיסמה שלו: “ידנו האחת אוחזת באֵת ובמעדר, והשניה – בשלח”.

זמן־מה אחרי־כן הצליח, כנראה, טרומפלדור, במרצו וברצונו הכביר, להבקיע דרך אל הבולשביקים והוא קיבל מהם רשיון מיוחד ליסד את ההגנה העצמית העברית, שהיו לה גם מטרות עבריות אחרות, אשר חלם להגשימן בשעת־הכושר. על פעולתו בתקופה זו מספרות לנו רשימות ביאוגרפיות שנתפרסמו ב“הארץ” ימים אחדים אחרי מאורעות תל־חי, מאת אחד שהכיר אותו מקרוב, ובזה נביא את מקצתן:

"בבוא המהפכה הבולשביסטית היה טרומפלדור זמן־מה כנדהם. העממיות שבנפשו הכתה גלים. האהבה להמונים הרחבים ולהתפרצות כוחות טבע איתנים הרעידה את לבו. קומוניות – הלא זה האידיאל הקרוב לרוחו! ואולם הוא לא הלך תועה אחרי מדוחי מלות־קסמים. הציונות היסודית שהיתה טבועה בנפשו ובדמו נשארה בלבו המצע לכל התנועות החדשות. –

“אל הציונות אפשר ל”שתף" הכל. בה אפשר למזג שאיפות אנושיות־עולמיות. “החלוץ” – זו היתה המזיגה! – וטרומפלדור עוזב את פטרוגראד ונע אל מרכזי ישראל גדולים בערים ובעיירות ומכונן את אגודות “החלוץ”. הצעיר העברי צריך להכשיר את עצמו לעבודת שדה וגן, לעבודת־טבע בריאה, ומגמת שאיפותיו – ארץ־ישראל, בה יחיה חיים משותפים, פשוטים ובריאים. בה יחיה את עמו. פס רוח המלחמה בלב טרומפלדור וקם רוח־העבודה, רוח העבודה הבריאה.

“מצד הבולשביות קמו אויבים לציונות, לאמור: הציונות מדיחה את צעירי ישראל מעל “האידיאל האנושי” ומטה את ההמונים אל השוביניות. החלו רדיפות השלטון החדש את הציונים. נסגר כלי־מיבטאם, הוחרמו קופותיהם, הופסקה עבודת הוועדים, נערכו מאסרים ומשפטים. בכל אותם הימים – טרומפלדור פועל את עבודתו הציונית בלי־חת, בשקט ובבטחון עצמי, כדרכו. השם “ציוני קומוני” – שם פלאי בעיני הרוסים נזכר מפעם בפעם בעתונים הגדולים של רוסיה המחודשת והשם הזה היה לפרוגרמה שלמה, מעוררת מחשבה וכבוד אליה”.

על התקופה ההיא מוסיף עוד קוים אחדים אחד ה“בחורים” שלו, שנזכר כבר לעיל:

"שלטון המועצות, היהדות נרדפת. הלשון אסורה. ההסתדרויות נהרסות אחת אחת. “ציון”, “ארץ־ישראל” – שמות בגידה.

לילה אחר־חצות, במוסקבה בפינת־גג. בחדרו של החבר א. יושב טרומפלדור ודורש בפני שלושה־ארבעה צעירים:

“– יש לקרוא לועידת החלוצים כל עוד לא עבר המועד, יש לארגן את שארית הכוחות. אני אצא לסביבה ואארגן את המקומות, אסדר את הבחירות. הבחורים שלנו ישמעו לי”.

הבחורים מפקפקים. אין קשר בין המקומות, תנועת הרכבות נפסקת, דרושים רשיונות מיוחדים לעבור ממקום למקום וההסתדרות אינה ליגאלית ואינה קיימת למעשה.

אך רוחו ובטחונו משפיעים, הבחורים מסכימים אחד אחד. נקבע יום הועידה. החברים מחלקים ביניהם את נושאי ההרצאות. בפטרוגראד האדומה, בסימטת הקוזאקים, נפתחה ועידת החלוצים למועד הנכון. כשלושים בחור מסביב; בנשיאות – יוסף טרומפלדור: “יש לארגן קבוצות במקומות, להתחיל בעבודה ובהכנות לעליה, חשוב החינוך המקצועי, ובעיקר החקלאי, עלינו לשים לב גם לחלוץ הצבאי – בלי כוח מאורגן לא נשמור על הארץ. על ההסתדרות לעמוד ברשות עצמה. בהסתדרות הציונית אין לבטוח. עלינו לשלוח משלחת לארץ־ישראל ולבוא בקשר עם חברינו הפועלים”.

הכל שומעים, תמהים ומסכימים".

*

בתחילת שנת 1919 נשלח טרומפלדור על־ידי הועד המרכזי מפטרוגראד כציר “החלוץ” לאוקראינה ומשם – לארץ־ישראל. רוסיה היתה אז מחולקת למדינות־מדינות גדולות וקטנות. הדרך לארץ־ישראל קשה כקריעת ים־סוף ממש. ואולם טרומפלדור – לבו אינו נופל למראה המכשולים כי הרגיש שבאה שעתו לעלות ארצה – ועלה יעלה. חובתו למהר לבוא אל העובדים ביהודה ובגליל ולבשר להם כי לא בודדים הם וכי תנועת חלוצים גדולה ורחבה נוצרת והולכת ברוסיה. אחרי־כן ישוב לספר לחלוצים על הנעשה והנשמע בארץ ויתחיל לשלוח אותם ארצה פלוגות־פלוגות, לעבוד את עבודת העם. הוא יצא לדרום־רוסיה ושנים ועשרים יום נסע והלך ברגל, שבע צער ונדודים עד בואו אל יאלטה העיר. משם שט בסירה שבעה ימים עד בואו בסוף אוגוסט 1919 לקושטא, בה החל לכונן תחנה מרכזית בשביל החלוצים בדרכם לארץ־ישראל ולשכת־מודיעין בצדה.

*

סוף־סוף, בתחילת חודש נובמבר, שנת 1919, הגיע טרומפלדור לארץ. בשקט, בלי קבלת־פנים פומבית שהיה נמנע ממנה תמיד, נכנס אל הארץ ומיד התחיל בעבודתו. חקר את המצב והחל להעביר מחבריו החלוצים הפזורים בכל רחבי רוסיה ובדרכים המובילות ממנה לארצות אחרות, מהם שסודרו זמנית בעבודת־אדמה ב“מסילה חדשה” – מושבה עברית על־יד קושטא ומהם שעבדו באופן קואופרטיבי בעבודות שונות בבירת תורכיה – כל אלה ששאפו בהקדם האפשרי לבוא אל הארץ ולעמוד בין שורות העובדים. אל העבודה הזאת ניגש בהתאזרות כל כוחותיו, כי לחטא כבד מנשוא נחשב בעיניו הזמן העובר על החלוצים באפס־מעשה. לתכלית זו היתה נחוצה, לדעתו, התאחדות של הסתדרויות־הפועלים המקומיות, אך את האחדות המבוקשת הזאת לא מצא בארץ.

חבר הגדוד העברי רבינוביץ, פירסם את הדברים אשר טרומפלדור דיבר אתו בנידון זה, לאמור: “אסון גדול הוא בשבילנו הריב השורר בין שתי המפלגות – “הפועל הצעיר” ו”אחדות העבודה". אלה שהיו חברים לפנים אינם יכולים לדבר איש אל רעהו לשלום. וכשבאים, ועוד בוא יבואו, חלוצים חדשים בלי ציון מפלגתי ומוצאים שתי לשכות, הרי הם מתבלבלים ואינם יודעים אנה לפנות. דבר זה גורם להפסד רב. הנני מתאמץ ליצור איזו אחדות שהיא, אך הדבר מתנהל בקושי. האחד מאשים את השני. “אנכי הייתי שולח אותם לשני שבועות אל דניקין”, אמר, כמעט בדמעות בעיניו. “אז היו שרים פזמון אחר לגמרי, ואולם”, סיים את דבריו, “בוא נבוא הנה ונשטוף אותם, נכריחם לאחוז בתכסיס אחר”.

בדבריו האחרונים נתכוון אל הפלוגות שלו, ששת אלפים החלוצים הראשונים והצעירים המאורגנים, שמטרתם האחת היתה – לעבוד בארץ. טרומפלדור המשיך את המשא־ומתן עם מנהיגי המפלגות בדבר ההתאחדות וכאשר דבריו לא מצאו אזנים קשובות, פנה טרומפלדור בקול־קורא:

"לפועלי ארץ־ישראל.

היהדות הרוסית נעקרת ממקומה, ממקומות הישוב הנושנים, והמוניה עומדים צרורותיהם על שכמם ומחכים לפתיחת שערי הארץ. עומדים הם על פרשת הדרכים מלאי צער ותקוות. אם ייפתחו השערים המובטחים, ינהרו לכאן ההמונים, המוכנים לקרבנות, כי אין להם מה להפסיד: מאחריהם חרמות, עינויים, פוגרומים, הרג וחילול כבוד בנותיהם ונשיהם. אם השערים לא ייפתחו, לא תהיה להמונים אלה ברירה, אלא, להשלים עם מצבם ולהפקיר את עצמם לעינויי גיהנום. עוד הפעם יתחילו פוגרומים וטבח, שוב יאנסו את בנותיהם ונשיהם, שוב יזרמו נחלי־דם ודראון־עולם. היהדות הרוסית דופקת על שערי הארץ. ומה המצב מעבר לשערים בארץ פנימה? בחוגי המנהלים: חוסר אמצעים; העדר איניציאטיבה; חוסר עבודה. ובתוך ההמון? בעזבי את ארץ־ישראל בתחילת המלחמה היו כאן שתי מפלגות פועלים: “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון”. ביניהן היתה קיימת מלחמת דעות, אולם על שאלות כלליות אפשר היה עוד למצוא תשובה כללית: – היתה קיימת הסתדרות חקלאית מאוחדת של הפועלים, קופת־חולים כללית אחת. עתה אין דבר משותף. ל“הפועל הצעיר” משרד עבודה משלו, ול“אחדות העבודה” – לשכת עבודה שלה. שתי קופות חולים, שתי הסתדרויות של פועלים חקלאים. ומלחמה נטושה גם בין שני זרמים של פועלי הרכבת. מדוע כל זה?

פעמים אחדות הקשבתי וחזרתי והקשבתי לטענותיהם של שני הצדדים. ירדתי לעומקו של הדבר והשתדלתי להשתחרר מהשקפותי הפרטיות למען אוכל לגשת באופן רחב ואובייקטיבי יותר אל השאלה. והנה באתי לידי מסקנה כי, יש בסיס לעבודה משותפת ושהמוסדות יכולים עוד להווצר".

אחרי שהוא מציע תכנית מפורטת של העבודה המשותפת, הוא מסיים: “כל רגע יקר. כל הנכנס לארץ ניצל ממוות ודאי או מחיי־אונסין. כל רגע של איחור לחטא ייחשב לנו. התאמצו נא לצאת מתוך מעגל המפלגתיות, גשו נא איש אל רעהו בשביל העבודה המשותפת בלב אחים פתוח לרווחה”.

לאחר פרסום הקול־הקורא, התחיל טרומפלדור מבקש אמצעים כדי להעביר את בחוריו החלוצים לארץ־ישראל. הוא פנה גם אל ועד־הצירים בנידון זה, אך התשובה היתה ש“ההגירה היא בלתי־רצויה ברגע הנוכחי, וכי ועד־הצירים עשה כבר את הצעדים הנחוצים בכיוון זה”.

אחרי קבלו מענה כזה וכיוצא בו ממנהלי הישוב העברי בארץ, מתחיל מתגנב היאוש ללב טרומפלדור, ובמכתביו מארץ־ישראל אל החלוצים התחיל להשמיע על “שאלת הכסף הארורה” דברים כאלה: “אני מיגע את מוחי מרוב מחשבות, מאין אקח כסף להוצאות הדרך בשבילכם. אך נראה שנקל לפוצץ את הראש אל הסלע מאשר להשיג כספים”. – שאלת הכסף לא נתנה לו מנוח. סוף־סוף מבשילה עמו תכנית ובמכתבו אל ראש ועד החלוץ במינסק, הוא מודיע, שהוא ממהר לצאת מהארץ לאודיסה ולקרים במטרה להעביר משם מחמש מאות עד שבע מאות חלוצים לארץ־ישראל. על ערכו של החלוץ בשביל ארץ־ישראל הוא כותב אל חברו יעקב רושצ’וק בלשון זו: – “חקרתי היטב את המצב בארץ־ישראל ובאתי לידי הכרה כי הסתדרות “החלוץ” שלנו לא נבראה אלא בהשגחה עליונה”.

*

טרומפלדור היה כבר מוכן לדרך, אך שמועות התחילו מתפשטות וגם סימנים נראו כי הערבים מתכוננים להתנפל על המושבות והקבוצות העבריות בגליל העליון. מפני סכנת ההתנפלות דוחה טרומפלדור את נסיעתו לרוסיה והוא ממהר מיד אל מקום הסכנה. שלטונות אנגליה וצרפת חלוקים באותם הימים בדבר הגבול הצפוני של ארץ־ישראל. כל אחד מהם חומד אותה פינה מבורכת. והערבים – חלק מהם נוטה אל השלטון האחד, וחלק – אל הצד השני. הסכסוך גדל והולך, כי הערביים מצויידים בנשק לרוב. באותו אזור פורה של הגליל העליון נמצאו כבר אז נבדלים משאר הישוב העברי בגליל – המושבה מתולה וקבוצות הפועלים חמרה, כפר־גלעדי ותל־חי. טרומפלדור כאיש־מלחמה מנוסה, הבין את הסכנה הצפויה לנקודות הישוב הללו מצד שכניהם.

עם חוזה סייקס־פיקו הידוע –פרי הפשרה שנעשתה בין אנגליה וצרפת, נפל החלק הצפוני של הגליל העליון לידי הצרפתים ונהפך למאורת שודדים־בדווים. חיל האנגלים החל עוזב את הסביבה אשר לכד בתחילה, אולם הצרפתים לא נאחזו בה עוד כהלכה. הבדווים, אשר חיכו מכבר להזדמנות כזאת, נעשו מושלים. הם החלו מתנפלים על כפרי הנוצרים, שדדו והפשיטו ערומים את העובר־ושב וגרשו את החיילים הצרפתים שהגיעו לאיזור זה. אכרי מתולה נמצאו כבר במרכז המאורעות והיו אנוסים לעזוב את המושבה. לא כן שלוש קבוצות הפועלים – כפר־גלעדי, חמרה ותל־חי, שהחליטו להשאר ולא לזוז משם – ויהי מה! הם הכירו כי בהשארם להגן בעוז ובמסירות־נפש על העמדות העבריות הצפוניות הם יבטיחו, שהקרקע הנחרש והנעבד בידיהם, השאר יישאר בגבולות ארץ־ישראל.

טרומפלדור נמצא כבר בגליל ולקריאתו נקבצו ובאו פועלים ופועלות כדי לעלות אל הגליל העליון לעזרת אחיהם המגינים, שהתיצבו מתי־מספר מדוכאים מרעב ומחוסר־שינה, נגד המון גדול של פראים. כחמישים איש במספר, מחברי הגדוד המשוחררים מאמריקה ואחרים, – עלו הגלילה ובהנהלתו של טרומפלדור הגיעו ברגל אל עמדות ההגנה בגליל העליון. בהגיעם אל מקום המאורעות מצאו כבר את מתולה שדודה ובשלוש הקבוצות לא היו יותר מחמישים איש במספר. כלי הנשק היו מעטים ועוד פחות מהם היה המזון. העזרה באה איפוא בשעה הנכונה אל המקום הנכון. כגיבור־מלחמה מנוסה בנסיון אסטרטגי רב, ערך טרומפלדור את הכוחות, הניס את גדודי השודדים אשר בנו את קינם במתולה, כבש את המושבה והפקיד עליה שומרים. אחרי־כן אירגן טרומפלדור את ההגנה על הנקודות הקיימות. בניני המשק נהפכו לעמדות מבוצרות, והכל עמדו הכן להלחם עד הרגע האחרון. אפילו הצעירות־החברות לא רצו לעזוב את מקום הסכנה, כי אם נשארו במקומן בין שורות המגינים. מלבד זאת השתדלו עוד להמשיך גם בעבודת־השדה, אף שברד כדורי־האויב היה ניתך מפעם בפעם מסביב.

תל־חי בראשיתה

מצב זה ארך כשלושה חדשים, כשהאיזור סביב נהפך לשדה־מלחמה. הקומץ הקטן של המגינים הוקף אויבים רבים מבחוץ וגם מבפנים לא הוחשה עזרה נוספת באומץ הדרוש. הקטעים האחדים המובאים בזה מיומנו של טרומפלדור שופכים אור על מהלך המאורעות, שנודעו אחר־כך בישוב בשם “מאורעות תל־חי”.

“יום א', י”ג טבת.

הערביים מזויינים ברובים ובמקלות, נמשכו, שורות שורות, בדרך העולה למתולה, כנראה למען שלול שלל. היינו אנוסים לקחת את ה“שרשרת” שלנו אל תוך הבית ולהסתדר כדי להיות מוכנים. הרגע היה חשוב וקשה כאחד. איזה דבר הזדעזע בלב רבים. הרבה שאלו: אם הצרפתים בתותחים ומכונות־יריה לא יכלו לעמוד בפני הערבים, אנו ברובינו הנוכל להם?! איש מאתנו לא היה מסופק שההתנפלות מצד הערבים המתלהבים ממשמשת ובאה. השאלה – “אם לברוח למתולה”? – נשארה תלויה באויר. אך לשאול את השאלה הזאת לא העיז איש מאתנו. אדרבא באספה המהירה שנערכה החלטנו החלטה: להשאר במקומנו ויהי מה. לא לתת לגשת לערבים המזויינים קרוב אל הבית, ובבוא הרגע הנחוץ, – לעמוד על נפשנו עד האפשרות האחרונה, ולהשתדל להעלות את מחיר חיינו עד כמה שאפשר.

והמאורעות בשדה הקרב הלכו והתפתחו בסדרם הם. בשעה 12 בצהרים עלו תמרות עשן שחורות מעל לאחד הצריפים של חמרה. כנראה הציתוהו הערבים באש. עמודי עשן עלו גם מהצריף השני. כעבור שעתיים נראו במקום חמרה שני תלים עשנים. “חמרה איננה!” – הפליט אחד – והמלה הקפיאה את לבות החברים. חלפה במוח רבים מחשבה שבמהרה אולי תעלם גם תל־חי וכפר־גלעדי, אך איש לא העיז להביע מחשבה זו במלים. וכאילו בתשובה על המחשבה הבלתי־מובעת, קרא אחד בבטחה: “את תל־חי וכפר־גלעדי לא נמסור כה בנקל”. ועוד אחד הוסיף: “חמרה נפלה, אך חמרה תבנה!”

*

טרומפלדור מוסר ביומנו את סך־הכל הכוחות הנמצאים בחבורת ההגנה והוא כותב:

“אין מספר מספיק של אנשים מזויינים (היה רצוי שיהיו 50־40 איש בכל מעמד). לא כל הנמצאים עתה מזויינים ברובים (בתל־חי 25 גברים ורובים – 18, בכפר־גלעדי 18 גברים ורובים – 16). כדורים – במספר מאה על כל רובה, וצריך היה להיות 1000 או, לכל הפחות, 500 לכל אחד. נשק אחר, חזק יותר, אין. צרכי האוכל הולכים וכלים. אפילו הקמח – בכמות מעטה, באופן שבעוד שבוע אנו צפויים לרעב. לאחדים חסרות נעלים, חסרים לבנים ושמיכות, אך באיזה אופן לקבל כל זה (או חלק מזה)? אנחנו בטוחים, שידידינו בדרום מוכנים לבוא לעזרתנו, אך האם פנויה וחפשית היא הדרך? אנחנו משערים כי כל עוד השודדים שכורי־הנצחון תועים בדרכים, הדרך הנה מסוכנת. אין אנו רוצים שהחברים העולים אלינו לעזרה יפלו בפח הערביים”.

במצב זה ובתנאים אלה הם עמדו על משמרתם וביום שהסערה היתה קמה לדממה, אף שידעו כי דממה זו היא לפני סער גדול יותר העתיד להתחולל, – היו ממשיכים את עבודתם בשדה. גם בענין זה רושם טרומפלדור ביומנו כדברים האלה:

“כ”ב טבת, תר"פ.

היום עבדו שוב רק עד הצהריים, כי אחרי־הצהריים ירד גשם עז. לפנות ערב בא אלינו מן הדרום אחד החברים והביא לנו צרכי־אוכל מעטים ומכתבים, וסיפר, לפי השמועות, כי המלחמה הפרטיזנית תמשך. ובכן, כפי ששיערנו מקודם – הענינים לא ייגמרו מהר. ערכנו אסיפה בתל־חי, בהשתתפותם של באי־כוח מכפר־גלעדי. האסיפה החליטה לפנות עוד פעם בצעקה שיחישו לנו עזרה מן הדרום. הדרישות הן ישנות: 50 איש לכל עמדה, צרכי־אוכל, מכשירים, בנין חדרים אחדים לדירה לאנשים וכו'. אנו צועקים כל עוד לא איחרנו את שעת־הכושר. הישמעו ויקשיבו שם בדרום? היספיקו להשתמש בדרך הפנוייה עוד?"

זעקת טרומפלדור וחבריו לעזרה נשנתה במשך כל החודש טבת, אך הדרום נענה לצעקתם במעט לפי הערך. בינתיים, ובתל־חי נפל כבר הקרבן השני, אהרן שר (הקרבן הראשון היה שניאור שפושניק שנהרג ביום כ' כסלו בתל־חי). ברשמו את המאורע הזה ביומנו בצורת מכתב שנשלח אל חבריו בארץ ונדפס ב“קונטרס”, טרומפלדור מסיים שוב, והפעם כמעט בזעקת־יאוש:

“עכשיו אנו הולכים לחפור לו קבר. אנו דורשים עוד פעם לשלוח לנו את מספר האנשים הדרוש. אם העזרה לא תבוא בזמנה יכול להיות שיהיה כבר מאוחר”…

הדברים השפיעו על מיטב הצעירים, וחבורות־חבורות התחילו נוהרות אל הגליל העליון לעזרה. אפס איחרו את המועד: המאורעות הגדולים בתל־חי קרבו, בעוד שחבורות המגינים העוזרים היו עדיין בדרך.

*

אחד החברים מספר:

“יום לפני המאורע היה טרומפלדור במתולה, כדי לגמור ולסדר שם את עניני השמירה וההגנה, ובערב שב. הדבר האחד שדיכא את רוח החברים היה המצב של אי־העבודה, ולמחר הוחלט לגשת אל העבודה: לחפור בור־זבל ולסקל. הלילה עבר בשקט גמור. טרומפלדור ישב אל השולחן עם שאר החברים וחלם חלומות לעתיד לבוא. “החלוץ – – בחורים טובים – – לעזאזל – – (הוא היה מבטא “לזזל”) חורן”… הוא חלם על בוא החלוץ מרוסיה ועלייתו לחורן. החברה התלוצצה על חשבון “הלעזאזל” שלו. הוא לא התרעם על כך. לבסוף הלכו לישון במצב־רוח מרומם. בבוקר יום המאורע נמשך השקט. המים פסקו מזרום בתעלת־המים, כי השכנים שללו כנראה את המים בפתחם את התעלה במקום רחוק. חמישה חברים מזויינים יצאו לתקן את התעלה. הלכו לאורך התעלה ותיקנוה”.

וכך התחיל היום. טרומפלדור היה באותו בוקר בכפר־גלעדי, ישב עם החבורה ואכל את סעודת הבוקר. החברים שוחחו על המצב והתלוצצו ופתאום נשמעו יריות מעבר לתל־חי. “כנראה שזה בחאלסה”, אמר טרומפלדור, וחזרו לשיחתם. כעבור עוד רגעים אחדים נשמעו שוב יריות. אז קמו חברים אחדים ובראשם טרומפלדור וירו באויר. בבית מצאו את הכול מוכנים – כל אחד במקומו הנכון.

בין הבדווים הכירו בקצין אחד – ראש של חבר שודדים־בדווים, אשר ניסה לא פעם להתנפל על כפר־גלעדי, בהציגו את עצמו כחלוץ שומרים אנגלי. עם פגיון ביד הוא נאבק עם שניאורסון, בטענו כי היהודים קשרו קשר עם הצרפתים, כי לוּ היו היהודים ידידים, לא היו עומדים ליד החלונות ורובים בידיהם. שניאורסון השיב שבהרבה מקרים אי־אפשר לברר בין אויבים ובין ידידים, ולכן מוכרחים להיות מוכנים, אך עם הצרפתים אין להם כל מגע־ומשא. בינתיים בא כּאמיל אפנדי ביחד עם הקצין, ראש השמירה בכפר הערבי הסמוך חאלסה, ושניהם מזויינים מראש עד כף רגל ברובים ופצצות. השנים עם עוד מספר קצינים נכנסו הביתה אל החברים ובארו להם, כי בסביבה משוטטים צרפתים והם באו לראות אם אינם נמצאים פה. כיון שהם באו כבר פעמים אחדות בדרישה זו הרשו להם טרומפלדור והחברים לעבור בחדרים ולראות שאין שם צרפתים, וכי היהודים הם נייטראליים לגבי מלחמתם. באותה שעה נפרד אחד הקצינים משאר חבריו והתחיל מזעיק אליו אנשים מן הסביבה. המון בדווים התחיל נוהר מיד מכל העברים לתל־חי. כּאמיל אפנדי עם בני לויתו עלו אל הקומה השניה. דבורה דראכלר קפצה משם בקול צעקה אל טרומפלדור, כי הקצינים חטפו מידה את האקדח. טרומפלדור הבין כעת לשם מה בא כאמיל אפנדי עם פלוגותיו, ונתן צו לירות. טוֹקר אשר עמד כנגד השער ירה כרגע בבן־דודו של כּאמיל והרגו. כאמיל ושלושה קצינים ענו ביריות מן המאוזרים שלהם: פגעו בדבורה בפניה ובשרה בצלעה. אחרי כן קפצו היורים מן הקומה השניה, ירו בטוקר שבעה כדורים וזרקו פצצה אל החדר העליון. מן הפצצה נהרגו מונטר ושרה, וקנייבסקי נפצע פצע אנוש. החברים שעמדו על משמרותיהם ברפתות לא ידעו בבירור מן הנעשה בחצר. הם עמדו, כשפניהם מופנים החוצה כלפי המתנפלים הערביים שהקיפו את הבית.

טרומפלדור הבין כי פיקודו בחדרים ובחצר נחוץ מאוד; הוא קפץ דרך חלון עם המאוזר בידו ומיהר אל המטבח. שם ישב מתחת השולחן ערבי וירה בעד הפתח אל החדר השני. הערבי נפל פצוע לפני הדלת הפונה החוצה. הפצצות היו נזרקות למעלה והיריות באו מכל העברים. רעפי הגגות התחילו מתעופפים ונופלים ארצה. מה נעשה בפנים החדרים, בהם עמדו חברים על משמרותיהם, אי־אפשר היה לדעת. לדרישת חבר אחד כי טרומפלדור ימתין מעט עד שיתברר מה שם, לא רצה טרומפלדור לשמוע. – “חיי החברים בסכנה ואני אעמוד ואחכה?” קרא ומיהר אל השער כדי להפריע לבדווים להתפרץ אל החצר. בחצר ניתך ברד של כדורי־אש ואך התרחק טרומפלדור כשלושה מטרים מפתח הבית, פגע הכדור הראשון בבטנו ולאזני החברים הגיע קול־קריאתו הידוע: “לעזאזל!” הוא הוסיף את דברי פקודתו לשניאורסון: “קיבלתי כדור, אתה המפקד!” – והדברים אך יצאו מפיו והנה כדור שני ושלישי. כשראו החברים את טרומפלדור נופל על הארץ חרד אליו זולוטי להרימו ונפצע בצלעו. באותה שעה הבחין יעקבסון בעברו בעמדת כאמיל וחבריו, ועבר בהתגנב אצל הקיר והתחיל לירות בהם. בידו האחת היה יעקבסון יורה ובשניה סחב אליו את טרומפלדור, וכן הכניס אותו הביתה. קודם כל מסר טרומפלדור את הפיקוד לשניאורסון ואחרי־כן ביקש לחבוש לו את בטנו, שהמעיים התחילו נשפכים ממנה. ואולם איש מן החברים לא מלאו לבו לעשות את הדבר האחראי הזה.

*

על רגע זה מספר אחד החברים:

"עמדתי על־יד האורווה ופתאום בא חיימ’קה וצועק: טרומפלדור נפצע, נהרג. רצתי מיד לאותו מקום; מצאתיו שוכב מאחורי התנור, כשחלק גופו ורגליו כלפי חוץ. כנראה, שפניו הביעו כאב, אך בת־צחוק רחפה עליהם. לא ידעתי מה לומר לו: הלנחם אותו – – כלום טרומפלדור צריך לנחמה?

“אח, טרומפלדור, טרומפלדור!” התפרץ מפי. אך הוא ענה בבת־צחוק טובה: “אין דבר, עשה לי רק ‘פּרביאַזקה’ (תחבושת)”. אני ביקשתי מן החברים שיביאו דבר־מה לתחבושת, ולא הביאו – לא היה מה. הוא שכב בין רגלי ואני מגן על השער. אני מרגיש ביסוריו ומדי פעם בפעם אני מבקשו: “אכניס אותך הביתה”. והוא משיב בחיוכו המאיר: “אין דבר, אין כעת זמן. תן להם אחד (כדור) בשער, תן להם!” אני יורה לצד השער והוא פונה אלי, פעם בפקודה: “תן להם כדור”, ופעם בבקשה: “עשה לי ‘פּרביאזקה’”.

פתאום ביקש שיבוא כצנלסון. רצה זולוטי לצאת ונפצע. ומיד קיבל גם טרומפלדור כדור בידו הימנית. הוא אסף את רגליו אל מאחורי הקיר וביקש שיכניסוהו הביתה. אני העברתיו לאט בין רגלי והחברים משכוהו והכניסוהו לחדר. התחיל שוב לבקש מאת החברים שיעשו לו תחבושת, והוא הרגיע אותם בדברים, כאילו דובר על ענין פשוט: “אין דבר, רחצו את ידיכם ואני אראה לכם כיצד עושים זאת”. בשקט של שויון־נפש גמור הסתכל, כשהשיבו את המעיים אל בטנו וחבשוה במגבת בד. כשמעשה התחבושת נגמר, פנה טרומפלדור אל החברים בדברים קצרים אלו: “אלה רגעי האחרונים, אמרו לכול שיעמדו על משמרותיהם להגן על כבוד העם עד הרגע האחרון” – – –

*

כשהתחיל לרדת הלילה והיריות פחתו והלכו, התחיל טרומפלדור לבקש כי ישלחו חברים אחדים מזויינים לכפר־גלעדי, ויביאו משם את הרופא. למרות הסכנה, התנדבו שלושה חברים והלכו לכפר־גלעדי. הם התחייבו שלא לשוב מאמצע הדרך, בכל מקרה שהוא ולהגיע לכפר־גלעדי – ולוּ גם פצועים. טרומפלדור קרא אז למפקד: “תגרש כבר את ‘הבּאשיבּוזוקים’ לעזאזל”.

כעבור שתי שעות מעת צאת החברים לכפר־גלעדי, וחברי תל־חי כבר חשבום לאבודים ותיכנו לשלוח אחרים במקומם, חזרו שלושת החברים ועמהם הרופא. הרופא, החבר האמריקאי ד“ר גרי מ”הדסה", נגש אל טרומפלדור וראה שאין תקווה לחייו. בכל זאת דרש כי יעבירו אותו לכפר־גלעדי, אולי יצליח לעשות לו ניתוח.

וד"ר גרי מספר:

“את טרומפלדור בדקתי הראשון. הוא היה חלש מאוד, חיוור אך הכרתו אתו. הוא ביקש שיתקנו את התחבושת. היו לו שני פצעים גדולים בחלק העליון שבבטנו ופצע קטן בידו הימנית חבשתי את פצעיו והרגעתיו. כאשר שאלתיו לשלומו ענה: “אין דבר, טוב למות בעד המולדת”. הוא רצה מאוד שיעבירוהו משם”.

ועד ההגנה מכפר־גלעדי ציווה להעביר מיד את כל מה שאפשר מתל־חי לכפר־גלעדי, כי תל־חי נמצאת במקום אסטרתגי חלש. המפקד הודיע לטרומפלדור שעוזבים את תל־חי כדי להתבצר בכפר־גלעדי, והוא הסכים.

על רגעי חייו האחרונים מספר הרופא:

“החילונו להעביר את הפצועים לכפר־גלעדי. טרומפלדור היה הראשון. הנחנו אותו על אחת המיטות המתקפלות. כאשר התרחקנו קצת מתל־חי התאונן על כאב־ראש חזק. שמנו לו תחבושת מים שהיו נמצאים בקרבת המקום. כעבור רגעים אחדים בחצי הדרך, בערך, מתל־חי לכפר־גלעדי, כאילו אחזתו עוית והוציא את נשמתו, אחרי אשר הסב את פניו אל פני האדמה”…

האנדרטה על קבר טרומפלדור וחבריו בתל־חי

(נפלה תר"פ־1920)

ייזכר בכבוד שם בת הכפר הפשוטה והתמימה, שהיתה אחת הפועלות־החלוצות המסורות לעבודת־העם הקשה והיתה מן המגינים – הקרבנות הקדושים של תל־חי. בכפר זבוליה, בקרבת העיר קאמניץ־פּודולסק באוקראינה הברוכה, אך ארץ הגיהנום ליהודים – נולדה וגדלה. בהיות משפחתה המשפחה היהודית היחידה בכפר, גדלה עם נערות הכפר הנכריות. על היהודים והיהדות ידעה אך מעט ולעניני ארץ־ישראל התוודעה על ידי גיסה, שחי כפועל ושומר בארץ. היא החלה להתעניין בחיי הארץ ולהשתוקק אליהם. גיסה נפצע פצעים קשים בזכרון־יעקב בהתנפלות של הערביים ומכתביו על החיים והעבודה, על הצורך בבני־נעורים עזי־נפש כשומרי רכוש וכבוד היהודים וכעובדים בשדה, עשו על הנערה הרגשנית רושם רב. ביום אחד הודיעה להוריה – שהיא עולה לארץ־ישראל, וכן עשתה, לערך כשנה, לפני פרוץ המלחמה.

בבואה לארץ החלה לעבוד בקבוצת “השומר” בתל־עדשים. באותו זמן נזדמן לי לראות את הנערה הצעירה, היפה והבריאה בעבדה בין בשדה, בין במטבח. שנים אחדות עבדה בתל־עדשים ונשאה בעול הקשה בקבוצה, לא התאוננה על גורלה ורק ענין אחד העציבה: היא לא יכלה לסלוח מעשה־עוול של חבר לעבודה – – כיצד יעשה עוול חבר אידיאליסט?! – – אבל נפשה נקשרה בקבוצת תל־עדשים ואנשיה וגם בעזבה אותה ובלכתה לקבוצה אחרת, לא יכלה לשהות שם הרבה וחזרה.

בשנת המלחמה האחרונה נאסרו עשרות צעירים והובלו אסירים לדמשק ובתוכם מחבריה. היא נסעה אחריהם לדמשק – למראית־עין כדי לקנות זרעים, אך למעשה מסרה אגרות לחברים האסורים ולקחה מהם מכתבים נחוצים לגליל. שליחויות לרוב מילאה לטובת הנאסרים וביקוריה התכופים בדמשק בבית־הסוהר עוררו את חשדם של התורכים. למראה שערותיה הגזוזות החלו לחשוש שמא היא גבר מתחפש בבגדי נערה. בראותה, שנפל החשד עליה, יצאה בערב יחידה את העיר והלכה ברגל אל בית־הנתיבות, לשוב לארץ. הרכבת נסעה רק לפנות־בוקר, ומה תעשה נערה לבדה בבית־נתיבות כל הלילה, בין קצינים וחיילים?… על איזה סוג נשים ימנו אותה? אף־על־פי־כן התחזקה ונשארה לחכות עד הבוקר. הלילה הקשה עבר עליה ללא־שינה ובבוקר הצליחה לנסוע ברכבת צבאית גדושה קצינים וחיילים, אף שהדבר היה כרוך באי־נעימות. אפיה האמיץ עמד לה והיא הגיעה בשלום אל תחנת צמח הקרובה לדגניה ושם ירדה מהרכבת ושאפה רוח לרווחה.

דבורה דראכלר

דבורה חזרה לתל־עדשים והמשיכה לעבוד, עד שנסעה לרגל מחלה לירושלים. כאשר עמדה לצאת מבית החולים, הגיעו אליה שמועות על מתיחות במתולה, תל־חי וכפר־גלעדי. ועד־ההגנה החליט לבלי לקבל שמה אף צעירה אחת. הדבר חרה לה מאוד, כי חשבה שהיא יכולה להועיל למגינים לא פחות מאחד הצעירים. היא פנתה מיד במכתב אל ועד־ההגנה בכפר־גלעדי ודרשה שיקבלוה אל אחת הקבוצות בשדה הקרב. חברי כפר־גלעדי, בהכירם אותה כחברה טובה, הזמינוה מיד לבוא אליהם. בשמחה בלתי־רגילה התכוננה למסעה זה. לבשה את מיטב שמלותיה וחרדה שמא יתחרטו החברים לבסוף על הזמינם אותה. באיילת־השחר נאלצה לחכות חמישה ימים מחמת אי־הבטחון בדרך לצפון.

בהגיעה לכפר־גלעדי היתה קבלת הפנים הראשונה – התנפלות של ערביים על החברים העובדים בשדה. הערביים באו לשדוד בהמות והפועלים לא נתנו להם. חליפת יריות חזקה התלקחה משני הצדדים והקרבן הראשון בתל־חי, אהרון שר, נפל. דבורה הבינה מיד מה חמור המצב ונגשה להכניס סדרים במטבח. היא התמכרה לעבודתה כדי להקל ככל האפשר את חיי החברים הלוחמים והם הביעו לה את הכרתם בעד מעשיה. היא דרשה גם רובה ומקום־משמר כמו לאחד הצעירים את הרובה הטמינה במיטתה. אם איש־המשמר הודיע על סכנה, חשה גם היא מעבודתה כאחד הצעירים למקום־משמרתה. ויש שבאמצע הארוחה השמיע האיש הצופה על המשמר: “אל הנשק! על המקומות!” – וכהרף־עין עזבו הכול את הארוחה וחשו אל עמדותיהם. רעבים עמדו במשך שעות והחליפו יריות עם המתנפלים, עד שנאלצו הללו לחזור לעומת שבאו. לדבורה היה אז תפקיד כפול: היא חשה כפעם בפעם להמציא אוכל למגינים כדי לחזק את ידיהם, אף שבהגשת האוכל היתה כרוכה סכנה רבה.

בתל־חי, שעמדתה היתה חלשה מזו של כפר־גלעדי, היתה הכלכלה גרועה וביקשו את דבורה לבוא שמה. היא חשבה לה את הדבר לכבוד גדול והלכה לסדר שם את המטבח, כאשר עשתה בכפר־גלעדי.

בערב שלפני יום ההתנפלות הגדולה על תל־חי, באה דבורה לבקר בכפר־גלעדי. היא היתה עייפה מאוד מעבודתה בשבועות האחרונים והתלוננה על ליאותה בפני חברתה, אף העירה לה על הרגשתה, שבקרוב תהיה התנפלות גדולה וגם היא תיהרג באותה התנפלות. הציעו לפניה להישאר ללון בכפר־גלעדי, אך היא מיאנה וחזרה בו בערב לתל־חי, כי לא חפצה לעזוב את חבריה ערב אחד בלי דאגתה להם, דאגת אחות. חזרה לתל־חי לחיות שם את הלילה האחרון בחייה.

בבוקר שלחו החברים את הבהמות אל השדה כבכל יום. החברים היו שקטים. פתאום התקרבו הקצינים הערביים. העומד על המשמר נתן אות, והבהמות הוחזרו אל החצר. האפנדי מחאלסה עם ארבעת הקצינים הערביים וערביים אזרחים קרבו לגשת וביקשו את טרומפלדור לתת להם להכנס אל החצר. כּאמל אפנדי מפקדם, דרש הפעם בגסות שאנשי תל־חי ימסרו להם את הצרפתים המסתתרים עמהם, כביכול. טרומפלדור ביושר־נפשו הציע לפניהם לחפש בעצמם וחמשת האורחים נכנסו וחיפשו בחדרים התחתיים, ברפתות ואחרי־כן עלו אל הקומה העליונה. בראותם את דבורה עומדת נגדם ובידה אקדח, לקחו מידיה את האקדח. היא הודיעה בצעקה לטרומפלדור למטה כי גזלו ממנה את נשקה, והוא בשמעו כזאת ציווה מיד לירות.

מצאוה אחרי־כן מתה וזוהר ושלווה בלתי־מצויים שפוכים על פניה. חבוקה היתה בזרועות חברתה לעבודה ולמוות בתל־חי, שרה צ’יזיק.

(נפלה תר"פ־1920)

גם היא מקרבנות תל־חי.

היא, בת העשרים במותה, לא היתה יפת־תואר, – ועל ליקוי זה מהטבע היתה מרבה לקונן; אבל היתה בעלת נשמה יפה, שצר על אבדנה לפני זמנה. אמנם קצרים היו ימי חייה, אבל הקדש הקדישה אותם לעבודה פרודוקטיבית והם יכולים להיות מופת לבנותינו בארץ ובארצות הגולה.

שרה נולדה בעיירה הקטנה טומאשפול ברוסיה, להורים שחיו על עבודתם. לאביה היתה משרה אצל פריץ באחוזה, והיא נמצאה בשנותיה הראשונות בקרב אנשי כפר וטבע, שחיבבה אותם מאוד גם כשגדלה. אחרי פרעות 1905, כשאבותיה עם עשרת ילדיהם באו לארץ־ישראל, היתה שרה ילדה צעירה; אף־על־פי־כן השתדלה להועיל ככל שיכלה לאביה שהיה לפועל בחוות סג’רה. עבדה בחווה בכל העבודות שהיו לפי כוחותיה והיתה רועה את האווזים של החווה. משפחתה עברה אחרי שנה לכנרת, ששם קיבל אביה מאת יק"א משק חקלאי. היא התמסרה עוד יותר לעבודה ועבדה בסיקול הקרקע מהאבנים ובהכשרתה לנטיעה וזריעה. חמש שנים עבדה בכנרת, עד שעברה משפחתה למנחמיה, כי המשק בכנרת לא הספיק לאב ולבן.

במנחמיה התמסרה ללימודים, חצי־היום עבדה ובחצי השנה למדה והחלה להצטיין בידיעת התנ"ך שנתחבב עליה. בשעות המנוחה מעבודתה ומלימודיה, ביחוד בשעות לפנות־בוקר, היתה מטיילת בעמק־הירדן לאסוף פרחים עבור המוזיאום הבוטאני בירושלים שעמד אז להיווסד. היו לה כשרונות רבים וכל דבר שעסקה בו הצטיינה בו. “ידי זהב היו לה” – כמימרה העממית. המושבה מנחמיה ואכריה השמרנים המעבדים את משקיהם על ידי ערביים, ובני־הנעורים במושבה, דחו את הנערה בעלת־הנפש. אחותה הבכירה עבדה בקבוצה בפתח־תקווה, וגם שרה שאפה לעבוד באותה קבוצה ולחיות את חייה. אביה ואחיה לא נתנו לה לעזוב את ביתם, כי עזרתה בעבודת המשק היתה נחוצה. אז כתבה במכתבה לאחותה: “ב־ך מתנגד לגמרי לנסיעתי לפתח־תקווה. אבל אני לא אשאר בשום אופן במנחמיה. אם אבא לא ירצה לעזור לי, אסבול ואעבוד בעצמי. אם אין אני לי מי לי”.

היא עזבה לבסוף את מנחמיה והלכה ברגל לפתח־תקווה. החלה לעבוד בקבוצה יחד עם אחותה, עד שבאו האנגלים בכבשם את יהודה. בחפצם לדעת את הנעשה בבית אבותיה בגליל, שעוד שלטו בו התורכים, עשתה מעשה נועז ועברה את החזית התורכית. בטבריה התעכבה ועבדה במרץ ובהתמכרות גדולה לטובת המהגרים מיהודה שהתרכזו בעיר הזאת. הגולים החלו לחזור למקומות מגוריהם ושרה באה אל בית אביה במנחמיה. חודשים אחדים עשתה בבית הוריה, אך חיי הפועלים החפשיים בקבוצות משכו אותה. בקבוצה ראתה את האידיאל של עבודתנו הלאומית־הסוציאליסטית. היא לא יכלה עוד לשקוט במנחמיה והצטרפה לקבוצה במחניים שבגליל העליון. במחניים עבדה בעבודת־המטבח, – כי עבודות השדה, שלהן שאפה תמיד, לא נמסרו לה. עבודת־מטבח זו, שלא חלוצה אחת התאוננה עליה במר־נפשה, וגם חיי חברי הקבוצה הקטנה במחניים שהכזיבו אותה, גרמו שעברה לזמן־מה אל אחותה ביפו. התקופה הקצרה והמעציבה במחניים, דיכדכה את רוחה והיא קינאה באחותה רבקה, שמתה בעודה צעירה. ביומנה רשמה אז את הדברים האלה:

שרה צ’יזיק

“הה, מה אחפוץ לראות חיים, אך חיים בהירים! אבל אם שמש האביב תקדר בעדי וחיי הם חשכים ואפלים, לא ארצה בם… שם סביב כסא אלוהים בין הנפשות הטהורות, אמצא את נפש אחותי! אשה את רעותה נחבק וננשק! מי ישווה לנו אז, יומם ולילה נשב ונשפוך שיחותינו, מאושרת אז אהיה”.

מיפו הלכה שרה לעקרון, לאחותה הבכירה שניהלה קבוצת צעירות מגדלות ירקות, והיא עזרה בקבוצה בידיעותיה הרבות. היא עבדה ביום ולפעמים שמרה את הירקות בלילה. עמדה בלילה על משמרתה והגתה בעברה עד בואה לעקרון ואחרי־כן אל חייה באותה מושבה. הלגיונרים האמריקאיים סרו שמה ובילו את הזמן עם הנערות, אך אל הבלתי־יפות כמותה, לא שעו…

מעקרון חזרה למנחמיה, לבית הוריה. קיוותה כי חייה ישונו שם לטובה, אבל שמחת־חיים לא מצאה גם במנחמיה. היא כתבה לאחת מחברותיה: “הנני בריאה אבל לא שמחה. אני תמיד שרה – “אלך למדבר”, “ימים רועשים”, – השירים העצובים האלה כל כך מתאימים למצב רוחי, עד כי איני חדלה לשיר” – – במנחמיה באו אליה חברים מקבוצות חדשות להזמינה לעבוד באחת מהן. היא חפצה ללכת לקבוצה, אך רצתה גם להשאר בבית אבותיה. במכתב לחברתה היא כותבת: “אני מתבוננת סביבי, עושה חשבון־הנפש. יש לי מוסר־כליות נורא, אבל לדאבוני הגדול איני יכולה לתקן זאת במאום. אני במנחמיה ומחשבותי תמיד הלאה־הלאה, הרחק”…

*

שמי הישוב העברי בגליל התחתון התקדרו. הגיעה הידיעה על נפילת הקרבן הראשון בתל־חי, אהרון שר, ושרה לא יכלה עוד לשבת במנוחה. בהתלהבות מיהרה לצפון לעבוד במטבח של העובדים והמגינים, המסכנים את נפשם. בשמחה עשתה את דרכה ובכל מושבה וקבוצה, שעברה עליהן, קישטה את שולחן הפועלים בפרחים. כל אחת מקבוצות הגליל העליון ביקשה כי תבוא לעבוד אצלה. אך היא עמדה לפקודת ועד ההגנה. מטעם ועד־ההגנה נשלחה לכפר גלעדי וחברים אחדים של הקבוצה יצאו לקראתה בשמחה. כה חביבה היתה עליהם שרה הצנועה והשתקנית, שלא אהבה להרבות דברים, אלא לעשות. את הליכתה מאיילת־השחר למקומות המלחמה בגליל העליון היא מתארת במכתביה:

כפר־גלעדי, י“א אדר תר”פ

"לאחותי ולאחי היקרים, שלום!

הנני נמצאת כבר בכפר־גלעדי. רק אתמול באנו. ביום השישי יצאנו מ“איילת” 35 איש עם צרכי־אוכל וחפצים. יצאנו בשעה אחת וחצי בלילה, אחדים עם נשק והנותרים בלעדיו. הלכנו כל הלילה. הדרך היתה מענינת מאוד, אבל קשה. על הרים וסלעים טיפסנו בלי־הרף. אני וסוניה הלכנו יחד עם כולם ברגל, וגם בראשונים, ובסוף באנו עייפים מאוד לכפר־גלעדי באחת בצהריים. הסביבה פה נפלאה, גם המצב שקט, אבל בכל זאת מתהלכים כל היום בנשק וגם שומרים. החברים שמחים ושרים. מובן, שהחיים אינם קלים, מפני שאנשים רבים עוברים ושבים. עכשיו איני יודעת עדיין איפה אשאר. בתל־חי ישנה אך דבורה. החבריה רוצה שאשאר פה עד סוף השנה. הרופא אמר לי כי אלך למתולה. היום בוודאי יוחלט. מצב־הרוח פה טוב מאוד תמיד. צוחקים ומשתובבים".

עלייתה לגליל העליון הפעם היתה האחרונה לעליותיה לעבוד במושבות ובקבוצות. בהתנפלות הגדולה של הערביים על תל־חי נהרגה שרה צ’יז’יק. דבריה במכתב האחרון לאחותה: “אל תדאגי לי, ליהודה לא אשוב עוד” – – נתקיימו. היא לא שבה עוד ליהודה, כי נשארה בגליל לעולם. הקבר המשותף לשרה צ’יז’יק ודבורה דראכלר יהיה קודש לבני־הנעורים העבריים.

(תרנ“ו־1896–תרפ”א־1921)

אבשלום, בנו של האכר משה גיסין, נולד בשנת 1896 במושבה פתח־תקווה. את חינוכו קיבל הנער אבשלום בבית־הספר שבראשון־לציון ואחרי־כן כשנוסד בית־הספר בפתח־תקווה, עבר אל מקום מולדתו ושם גמר את בית־הספר.

ביום הראשון לבואי אל המושבה, פגשתי את הילד אבשלום, כשהוא רוכב בהדר על חמורו מבית־הספר לביתו. דרך רחוב יפו נכנסנו אז חבורת חלוצים בשמחה ובשירה. ליד הבית הראשון של המושבה, הבית המשותף של האחים גיסין, יצאו לקבל את פנינו הפועלים, שנמצאו מכבר במושבה. בין הפועלים בתווך היה רכוב על חמורו גם אבשלום הקטן, ילד רך ולבן־פנים.

הוא רכב בראש ויביאנו בשמחה אל מבוא־החצר של בית אביו. שם היה ערוך שולחן ביין, לחם, ובקערה מלאה זיתים ירוקים. זו היתה לנו הארוחה הארצישראלית הראשונה והילד אבשלום עמד והביט בפנינו, בלי לגרוע עין. בצאתנו את הבית, עברנו בתהלוכה ובקול שיר ברחוב הראשי של המושבה ואבשלום הקטן עובר בראש על חמורו. אכרי פתח־תקווה, שנמצאו אז ברחובות, עמדו והתחילו להתבונן שמחה זו מה עושה… נשי האכרים עם בנותיהן הוציאו ראשיהן בעד החלונות והציצו בסקרנות אל ה“רוסים”… עיני המתבוננים בנו לא הפיקו קורת־רוח מיוחדת, אולם אחד היה מנהיגנו הקטן, הילד אבשלום גיסין, שקץ לא היה לשמחתו.

עוד בילדותו הצטיין אבשלום בתכונה עצמית. בהיותו תלמיד בית־הספר במושבה, דרש לא אחת כי את השפה הצרפתית, אשר בה הורו אז הרבה לימודים, יחליפו בשפה העברית. גמר את בית־הספר במושבה ועבר אל הגימנסיה ביפו. גם שם נחשב על התלמידים הראשונים וחיי העיר לא הפריעו בעדו מלהשאר קשור אל המושבה אשר בה נולד וגדל, ותמיד, גם בהיותו עוד ילד היה נכון להגן עליה מפני המון המתנפלים.

הסיפורים על הפרעות ברוסיה, שהיה שומע מתוך צער עמוק, שלא לפי גילו, ומקרי ההתנפלות בארץ גופה – הם שפיתחו בו את רוח־המלחמה. בהיותו בן שש־עשרה שנה, תלמיד המחלקה השביעית של הגימנסיה, החליט ללמוד בבית־הספר הצבאי בקושטא. שקידתו הרבה עמדה לו גם שם ובארבע שנים גמר את בית־הספר הזה בהצטיינות.

פרצה מלחמת 1914 ואבשלום, בשל הצטיינותו, נבחר על ידי המפקדה להשאר מורה באותו בית־ספר, בו קיבל את השכלתו הצבאית הראשונה. אחרי ארבע שנות המלחמה, כשהאנגלים נכנסו אל ארץ־ישראל, הורשה גם אבשלום מאת השלטון הצבאי לשוב אל ארצו ואל כפר מולדתו.

עם בואו אל המושבה התחיל לארגן את צעירי המושבה. השתתף ביסוד סניף “המכבי” ו“הצופה” וראש מטרתו היתה ללמד את ילדי המושבה להחזיק חנית ורובה, למען יוכלו בעת התנפלות להגן בסדר ובמשמעת צבאית על חיי התושבים ורכושם. פעולתו זו הכניסה רוח־חיים בצעירי המושבה.

אבשלום גיסין

אחרי הפרעות בירושלים התחילו מתפשטות שמועות בארץ על מזימות של התנפלות כללית על ערי ומושבות היהודים. אז התמסר אבשלום בכל כוחו וכשרונו הצבאי להכין את צעירי המושבה להגנה עצמית מסודרת. תרגילי הקרב שהיה מבצע עם מאתים–שלוש מאות “חייליו”, משבת לשבת, על אותו מגרש שעליו התחוללה לבסוף התנפלות הערביים, היו מפליאים באמנות התכסיסית שגילה המפקד הצעיר אבשלום. לפקודותיו נשמעו כל הצעירים ומי יודע, אם לא בתרגילי המלחמה הללו הצליח במשך שנה למנוע התנפלות על המושבה, הואיל והתכונה הצבאית הזו הטילה פחד על השכנים הערביים מסביב.

זמן מה אחר הפרעות בירושלים, אחרי בואו של הנציב היהודי הרברט סמואל שקטה הארץ מעט, אם כי רק למראית־עין. אבשלום עוזב את המושבה, ובידעו היטב את מקצוע מדידת־האדמה, התמכר לעבודה שהיתה חביבה עליו מאוד. כן חי אבשלום ועבד עד שפרצו מחדש המאורעות וירדו כחשרת־עננים כבדה על הישוב העברי.

ביום הראשון בשבוע, הוא האחד בחודש מאי 1921, נתקבלה הידיעה הראשונה בפתח־תקווה על המאורעות ביפו. בני המושבה התחילו מיד להתכונן ככל אשר יכלו לקראת ההתנפלות הצפויה על המקום. הרבה סימנים העידו כי הערביים השכנים מתכוננים להתנפל על המושבה, שידעו את כל מבואיה ומוצאיה, ולשימה לתל־עולם. הסימנים הללו, בצירוף המאורעות ביפו, עוררו אפילו את השאננים ביותר במושבה לחדול להאמין בשכניהם ובשכיריהם הערביים. האסון היה קרוב, הוא הציץ כבר אליהם בעד גדרות השיטה והצבר, מכל עבר ופינה… זרע השטנה שנזרע עלה ועשה פרי והמגל ציפה לקציר…

עד מהרה הוקם ועד ההגנה העצמית. המושבה התחייבה לשלם מס־הגנה, – מי בכסף לקניית נשק, מי בסוס או בפרד – כל אלה נמסרו לידי ועד ההגנה שאירגן גדוד רוכבים. עבודת ביצור המושבה נעשתה בשקידה ובמרץ רב. לכרוז הראשון של ועד ההגנה, לבני 18 עד 45 שנים, להרשם לרשימת המגינים, נענו תושבי המושבה, בלי הבדל מעמד, מפלגה, עשיר ועני.

בראשית ימי הפרעות ביפו נמצא אבשלום גיסין לרגל עבודתו בירושלים. כשהגיעה אליו הידיעה שמחכים להתנפלות גם על פתח־תקווה עזב מיד את ירושלים ובא אל המושבה לעמוד בין שורות המגינים. המושבה מינתה את אבשלום ואת אברהם שפירא לראשי המפקדים של ההגנה, ואבשלום, בידיעותיו בתכסיסי מלחמה, הופך את מושבתו לחזית מאורגנת ומצויידת בחפירות, בצופים ובמראי־אותות. בכל הדרכים ועל כל גבעה עמדו הצופים להודיע למושבה על הופעת השונא. כן התנהלה ההתכוננות מיום בואו של אבשלום עד ליום חמישי הנודע.

כל אותם הימים ישנו הגברים עם בגדיהם, לרבות אלה אשר לא היה תורם לעמוד בלילה על המשמר. התנפלות האויב על המושבה עדיין לא החלה. רק פה ושם בדרכים היו נסיונות בודדים של מתנפלים על המרכבות הנוסעות מיפו למושבה. אז היו מופיעים הרוכבים היהודים, נלחמים בחרף־נפש עם המתנפלים, מניסים אותם ומביאים את הנוסעים בשלום אל המושבה. אולם סימני ההתנפלות המאורגנת התחילו מתבלטים יותר ויותר. מאות הערבים והערביות, שעבדו בפתח־תקווה – בפרדסיה, בכרמיה ובבתיה – חדלו לבוא אל העבודה, בהודיעם כי השייך פקד עליהם להשאר בבית.

בלילה שלפני ההתנפלות ראו תושבי המושבה מדורות אש גדולות מצד הכפר הערבי הסמוך מג’דל, אשר בהרי יהודה. במושבה חשבו שזה אות־הקריאה הראשון לכפרי הערביים להיות מוכנים להתנפלות והשומרים עמדו הכן על משמרותיהם וחיכו. אולם גם לילה זה עבר בשלום.

והנה למחרת הבוקר, נראה במרחק המון ערביים גדול, כעדת עבים שחורים, הלוך והתקרב בדרך אל המושבה. בשעה השמינית בבוקר באה הידיעה הראשונה מן הרוכבים הצופים. הם ראו מרחוק איך מחנות ערביים מבעירים ושורפים את בית־האריזה והרפתות של הפרדס היהודי בּאחאריה, הרחוק מן המושבה והגובל באדמת השיך שאקר אבּו־קישק. בגלל ריחוק הפרדס מן המושבה וקרבתו אל אדמת הערביים, נמנעו צעירי המושבה להרחיק לצאת נגד הערביים השודדים. בשריפת בּאחאריה השתמשו הערביים רק כבתחבולת־ערמה, כדי למשוך את כוחות ההגנה מן המושבה אל הגבול הצפוני ויוכלו אחרי־כן לטעון ולומר כי היהודים יצאו להתנפל עליהם.

כשעה אחרי־כן מסרו הרוכבים־הצופים ידיעה מהירה ממשמרותיהם, כי מחנה גדול של בדווים וערביים הולך ומתקרב אל עמדות היהודים, מזויין ומאורגן בסדר צבאי. הם התחילו לירות עוד מרחוק כאות לקרב. פעמון המושבה צלצל, וכרגע יצאה הפקודה מאת אבשלום, כי יעמוד כל אחד על משמרתו והנשים עם הטף – בבנינים הציבוריים, כאשר נקבע מראש. פקודתו נמלאה והוא עצמו רכב על סוסתו, הרובה על שכמו, ולפני צאתו מביתו פנה אל אביו ואל משפחתו במלים: “את ראשי אתן, ולא ייכנסו למושבה להתעלל בנו” – – וכחץ מקשת דהר אל מקום המערכה.

בין תשע ועשר שעות בבוקר, והמון גדול ערביים ובדווים, ובראשם כמה מאות רוכבים מזויינים בנשק צבאי, קרבו אל המושבה. בדרכם התנפלו על עדר המושבה בן שבע מאות גולגולת ושדדו אותו. אחרי־כן השתערו בעוז ובקול תרועת נצחון על המושבה… צעירי המושבה, הרוכבים ממשמרות־החלוץ בפקודתו של אבשלום, יצאו לקראתם כדי לחסום בעדם את הדרך, ונפגשו עם המחנה הראשון של האויב במגרש בין בית־האריזה ובין יקב המושבה. לא הרחק מן המקום הזה כבשו מחנות הערביים את חורשת האקליפטים והספיקו להתבצר שם. צעירי המושבה התבצרו בתוך הפרדסים הקרובים ומשם ענו על ברד כדורי־האש של הבדווים. אולם אבשלום, קצין־הצבא בעבר, לא יכול להמתין בתוך הפרדסים. החשש פן יצליח האויב להתפרץ אל המושבה לא נתן לו מנוח. בלוית שנים מחבריו יצא פתאום לקרב גלוי, להוציא את האויב ממחבואו בחורשת האקליפטים ולהתחיל בקרב. הערביים התנפלו עליו, ירו אל ראשו ואל חזהו והוא נפל חלל במבוא המושבה, כגודר בגופו את הדרך בפני השודדים מהתפרץ אל המושבה פנימה. כן קיים אבשלום את שבועתו, שנשבע בהפרדו מאת אביו, לפני צאתו, להגן על חיי אחיו.

המלחמה בין המספר הקטן של צעירי המושבה נגד ההמון הגדול של הערביים והבדווים נמשכה עוד ונוספו עוד שני קרבנות: חיים צבי גרינשטיין ונתן רפפורט וגם פצועים. על אברהם שפירא, ראש ההגנה, התנפל המון הרוצחים להמיתו, בקראם “אואינאך יא איבראהים אבו־מיכה (איך, אברהם אבא מיכה)?!” עליו ניתכו כדורי אש, ופצעו את סוסתו הנבחרת. חברי ההגנה נלחמו כאריות, עד שהצליח האכר אמיץ־הלב, נוביק הזקן, לקרוא לגדוד־הצבא, שחנה במקרה ליד ראש־העין. תחת ברד כדורי־האש הוכנס אחר כך אל המושבה קרבנה הראשון – גופו המרוסק של גיבורה הצעיר אבשלום גיסין.

בפעם זו הצליחה המושבה פתח־תקווה, בגבורת בניה ובעזרת הצבא והאוירון אשר הופיע בזמנו, ללמד את המתנפלים לקח ומספר חלליהם ופצועיהם היה רב. על־פי התכונה שהתכוננו אל ההתנפלות, נראה שהיו מאורגנים ומסודרים בסדר צבאי לכל פרטיו ובכיסו של כל אחד מהם נמצאו: תחבושת, יוֹד, צמר־גפן ושאר מכשירים לעזרה ראשונה. הם הלכו בבטחון גמור בנצחונם. באו עם נשיהם, גמליהם וחמוריהם להוביל אחרי־כן אל כפריהם את שלל המלחמה – הונם ורכושם של היהודים, ואת המושבה להבעיר כולה באש, לבלתי השאיר לה זכר, אך בסוף נחלו תבוסה והשמות אבשלום גיסין, נתן רפפורט, צבי גרינשטיין וזאב אורלוב – נחרתו לתמיד בלב המושבה, כצלצול־פעמון של אזהרה בפני יום קרב.

(נפל תרפ"א־1921)

עוד בגולה בעיירה רומאני, פלך פולטאבה באוקראינה, והוא עודנו תלמיד בבית־הספר הריאלי, נשא בחובו תכניות שונות של ייסוד מושבות שיתופיות בארץ־ישראל. בשנת 1908 הסב אליו בתכניותיו את לבו של יוסף טרומפלדור, שגם הוא היה חסיד הרעיון הזה. כן נתקשרה בין שני האנשים השונים בטבעם – בין המשורר החולם צבי שץ ובין הריאליסטן יוסף טרומפלדור – חליפת־מכתבים חמה שנמשכה עד בואם לארץ, בלי לראות ולהכיר איש את רעהו.

בשנת 1910 יוצא צבי שץ בלווית קבוצת חברים קטנה לארץ־ישראל. בבואו אל הארץ התחיל לעבוד במושבות יהודה. כשנה עבד, נענה וסבל; אמנם היו רגעים יפים ורומאנטיים, אבל לרוב התגבר הצער, עלה כנחשון ובלע אותם, השכיחם והיו כלא היו. הוא רואה את בוני הישוב מקדם, להם בילו"יים קראו, חלוצי העם – והנה נהפך עליהם לבם… אין שאיפה או משאת־נפש, אין חזון לעתיד, חולין בכל… האדמה, אדמת־הקודש, שוממה ועוטה אבלים וריח של עמל זר וזיעה זרה נודף ממנה… אם יש כי יתנשא פה ושם קול שיר עברי, ונבלע עד מהרה בין קולות זרים. “איככה זה”, קרה¹ הוא אחרי כן בלב דואב, “אוהב אותך כיום, אדמה, אם עבדים זוחלים על פניך, אם מוציאים אותך אל השוק וקונים ומוכרים אותך על פסגותיך ועל עמקיך ובחוצפה ייאמר לך: אני – – בעלך?…”

הוא עוזב את המושבה ומתישב לזמן־מה ביפו. שם נכנס כחבר לקבוצת העובדים בחולות תל־אביב בראשית הבנותה, ובינתיים מתוודע לחולם מיכאל האלפרין, מתקשר עמו בקשרי אחווה ורעות ומזמינו כחבר לקבוצה השיתופית העתידה להווסד.

כעבור שנה עוזב צבי שץ לזמן קצר את הארץ ויוצא לרוסיה לשם רכישת חברים ליסוד מושבות שיתופיות. שם הוא קורא ביחד עם טרומפלדור לוועידה של חסידי הרעיון. הוועידה נערכת ברומאני ואליה בא גם טרומפלדור. בפעם זו מתוודעים שניהם פנים אל פנים וידידותם מתחזקת עוד יותר. אחרי הוועידה שב שץ בלווית קבוצת חלוצים ומתחילים לעבוד בגליל. הוא נעשה אחד הראשונים למגשימי רעיון הקבוצה על גדות הירדן והכנרת – ומובן מאליו – גם לקנאי נלהב לרעיון הלאמת הקרקע.

אולם למרות נטייתו של שץ המשורר לרומאנטיות, אין הוא מסיח את דעתו אף לרגע מזה, ששאלה מסובכת כמו הלאמת הקרקע, קשה להגשימה בחיים. במאמרו “על הסף”, שכתב כבר עברית, אשר הספיק ללמוד אותה תוך עבודתו בארץ ושנדפס בקובץ “בעבודה”, הוא כותב:

– – "בלי מלחמה לא תתגשם בחיים הלאמת הקרקע בצורתה הרצוייה לנו. אלימנטים בעלי־ביתיים לא יוותרו על האפשרויות לשאת שם “בעל”, ואנחנו הפועלים לא נרצה, לא נוכל לרצות כי ארצנו תשודד על־ידי חברות פרטיות, ולא נתן לזרם הזה להכנס ולשטוף את ניצני הארץ.

“הלאמת הקרקע מבשרת לנו שינוי יסודי ביחס שבין אדם אל האדמה. האדמה שוב איננה אמצעי לשם עסק וניצול, פרנסה וחיים טובים. היא בעצמה ובכבודה המטרה. היא בעצמה אותו יסוד נשגב אשר לא יד־אנוש עשתהו. משוחררת – היא בעצמה משחררת את בעלה, כביכול, מן הפסיכולוגיה של “בעל” ושוב מעלה נר קדוש בקרבנו, זיק אלוהים שבלעדיו אין כדאי לחיות בעולם הזה. שוב נברא וצומח בנו אותו היחס הרלגיוזי שדעך כמעט בריחוק מן הטבע וברעש הכרכים”.

ברגש רליגיוזי כזה ובאמונה צרופה זו עובד שץ את עבודתו, ואותם הוא מתאמץ להקנות גם לחבריו. אולם מעטים הם המבינים לרוחו, והעובדה מצערת אותו, מחדדת את הרגשתו עוד יותר. בנעימה תקיפה ומוחלטת עוד יותר הוא כותב אחרי־כן:

" – – חברים אומרים: “אנו זקוקים לעבודת־אדמה קודם כל, ולא לפיתוח הנפש. אם נעבוד כולנו, גם הנפש תהיה יפה”.

אולם עד מתי נאמין, כי בהשתנות תנאי הכלכלה גרידא נשתחרר גם מהעבדות המושרשת בנו? – – “קבוצה כללית” ומושבי־עובדים, כל אלה יצרו לנו רק עובדי־אדמה חרוצים, אך אותם היחסים הקרים, המקפיאים את הדם, הממיתים כל הגיג־לב, המוחים כל ניצן רך – בעינם יעמדו… הנפש, זו נפש האדם האומללה, תגווע כמקודם בלב הישוב הצפוף, ישוב עובדים חפשיים – ומה לי כל עבודת־האדמה ומושב העובדים וקואופרציות או “קבוצות כלכליות”, אם המדבר כקדם ישתרע?

“ואני, ב”כת" אני מאמין, בתנועה אנושית־רליגיוזית מעין האיסיים בזמנם או ה“דוכובורים”. רק תנועות כאלה תזעזענה עד היסוד את הישן. הן הן היסודות! ורק קומונות כאלה ולא כלכליות בלבד הן בנות־קימא. אותנו תגאל רק תנועה משיחית עמוקה, השואפת לקומם נפש אדם מחדש ויחסים אחרים חדשים, רק בה היכולת לזיין אותנו בכוחות־איתנים כדי לחולל נפלאות, היא גם את הכלכלה תיצור לנו. גם אותה “סביבת העבודה” הנחוצה והמתאימה, והיא אשר תטע אותנו ביסוד הקרקע, היא הפועלת בנו ואשר הביאה אותנו עד כה" – –

*

כן הגה האיש אציל־הרוח את רעיונותיו עם התחולל סופת המלחמה שצררה בכנפיה גם את ארץ־ישראל. בימים ההם, והארץ סגורה ומסוגרת כיריחו בשעתה, אין יוצא ואין בא ואין יודע דבר מכל הנעשה מחוצה לה.

בהכנס הצבא הבריטי ליהודה, אחרי כבוש אלנבי את ירושלים, התחילה תנועת ההתנדבות לצבא להכות גלים בציבור הארצישראלי. הגיעו שמועות על הלגיונות העבריים בלונדון, באמריקה, בארגנטינה וגם ברוסיה והידיעה עליהם הגיעה גם לשץ, בהיותו עובד עבודתו ביהודה. נודעו הפרטים על הווסד הלגיונות באמריקה, על החצוצרות וקולות השופר ונשפי־הפרידה שבהם יהודי אמריקה מלווים את הלגיונרים היהודים בדרכם אל החזית הארץ־ישראלית. כן נתפשטה שמועה בארץ שגם ברוסיה הולך ומתארגן מחנה־צבא יהודי גדול של שלושים אלף איש במספר, בהנהלת “המפקד הצבאי” מנחם אוסישקין, והם יבואו דרך סיביר וולאדיבוסטוק באניות, לעזור לשחרר את הגליל מידי התורכים. ההתנדבות בארץ הכתה גלים גם היא:

– – “ביום השני, ו' לחודש אב, יצאה מירושלים למצרים הפלוגה השניה של המתנדבים לגדוד העברי. פלוגה זו, אף כי היתה קטנה במספר חבריה, ומנתה רק 60 איש, אולם מצד האיכות היתה חשובה מאוד, כי בה נכנסו מטובי הכוחות הצעירים והאינטליגנטים מירושלים. בפלוגה זו היו מורים מבתי־הספר העבריים, פקידים מן המשרד הארץ־ישראלי, צירים ואמנים מ”בצלאל" גם צעירים אחדים בני היהדות החרדית הירושלמית.

“הלגיונרים יצאו מחצר ביה”ח רוטשילד לעבור בתהלוכה. לפניהם הלכו הילדים תלמידי “חדר־תורה עברי”, אשר באו ללוות את מוריהם המתנדבים לגדוד העברי ונשאו את הדגל של חדרם וקהל רב הלך אחריהם עד תחנת הרכבת. משם יצאו המתנדבים ברכבת למצרים". (מפי מתנדב).

בכל אלה לא הסכימו בנקל, ולא כל הפועלים בבת אחת, לרעיון ההתנדבות. מלחמת דברים ארוכה וקשה פרצה בין שני מחנות הפועלים – חברי “הפועל הצעיר” ו“פועלי־ציון”. רוב החברים של “הפועל הצעיר” היו מתנגדים קיצוניים לרעיון של “לגיון עברי”. הם ראו בלגיון בגידה בעבודה – העקרון העיקרי של המפלגה. כיהודים התנגדו למיליטאריזם מעיקרו. בשעת ההכרח, בשעת סכנה – שאני, אולם להתנדב מרצון טוב ולקיים מצוות שפיכת־דמים – למה? – –

צבי שץ, שגם הוא נסחף בזרם “הלגיון”, היה מתחילה, מן הטעמים הנזכרים, אחד המתנגדים:

“לבי לבי למתנדבים בעם, – כתב – אבל את עצמי יש לי הרשות לתת רק לאותה תנועה אשר בה גאולת העם וגאולת “האני” תהיינה חד. זה הקול הנסתר שאינו נותן לי ללכת ברגע האחרון לגדוד. לא שמירת הקיים, כי אם שמירת ה”אני" שבי. במר־נפשי עלי, אני חושב מלבי את הדברים האלה: לא אתן את עצמיותי על מזבח העם. ובטוח אני כי האגואיזם הלאומי האמיתי לא ידרוש זאת ממני".

אולם לבסוף נחלשת התנגדותו ללגיון, ובדברים נובעים מעומק־לב דואב ומתלבט בין “הן” ו“לאו” הוא מתנצל: “אני עומד בין שתי חובות: חובה עליזה – התנדבות וחובה עצובה – להשאר. אין להכריע ביניהן. שתיהן שוות וראשי כבר סחרחר ועייף. קללה רובצת עלי. אנסה להשאר – אולי אוכל, ואם לאו – עוד אוכל לבוא אליכם”.

בהשפעת המאורעות, כשהמתנדבים מאנגליה, מאמריקה ומארגנטינה מתקרבים כבר אל הארץ והחברים מארץ־ישראל יוצאים מצרימה לאימונים, נכנע שץ. רגש החובה אינו מניח לו להשאר בארץ. הוא נכנס לגדוד ורואה פתאום מין גדוד, שאינו דומה לגדודי שאר עמים: השמחה לקראת הרג ואונס ושפיכת־דמים אין זכר לה וחותם עברי טבוע על הכל. עוד מישהו אומר לו כי הלגיון הנהו בכל זאת בגידה בעבודה, אך שץ משיב: “לא בוגדים אנו בדגל העבודה, כי אם לוקחים אותו אתנו, בעדו הולכים, בעדו מוכנים למות, ואם נשוב – אתו נשוב”.

צבי שץ נכנס אל הלגיון ונשא עליו את עול־הצבא הכבד עד היום האחרון בו עזב אותו. עזב אותו גם כן לא בקלות־דעת אלא באחרונה, כשאי־אפשר היה עוד להמשיך.

אחרי עזבו את הלגיון, התישב צבי כפועל בקבוצה קטנה – והרעיון של חיי קבוצה שב ובלע אותו. במשך הזמן השתלם בידיעת השפה העברית, והגה הרבה בספרות העתיקה והחדשה, אף התחיל לכתוב שירים וסיפורים. מעתה שאף במלוא ישותו אל נשמת הטבע החי ואל האחדות שבו. יש לו לשץ רשימה אחת בשם “על הקבוצה”, שנדפס באחת מחוברות “האדמה” באותיות קטנות בסוף החוברת. נדמה לי, כי בשום דבר מדבריו, המעטים אמנם, אשר הספיק לפרסם בדפוס, אינה משתקפת נשמתו העליונה־החסידית כברשימה זו. זה מין “ידיד־נפש” חדש, שיר מזמור, שיר נפש בודדה וחולת־אהבה לאלוהים, אהבה שלמה, ממושכת ותמידית. נפש המשורר העדינה נפגעת מעתה אפילו מהניגוד בין נגינת הקריאה בפרוזה (או בדיבור) ובין זו שבשירה והוא שורט בה שרטת. באותה התלהבות חמה בה הטיף להלאמת הקרקע ולקבוצה, התעורר לדבר על “גלות שירתנו הקלאסית”. הוא כותב:

“אבותינו, בגלותם מן הארץ ובשמה וקדושתה עוד היו עם, היו יהודים יותר. מה עשו: מיד עמדו כולם ונטלו עצה ותלו כנורותיהם בערבות שהיו שם ושלטו בנפשותיהם ונתנו אליוני ידיהם לתוך פיהם ומרצצים ומקצצים אותם – – עתה עלינו למתוח מחדש ולחזק את מיתרי הנבל כמקדם, כי חזקו ידינו בעבודה, עצום עצמו ושבו לאיתנן ידי העובד בארץ”.

*

בתקופת חייו האחרונה נקשר שץ בקשר אהבה וידידות לברנר ויחד אתו גר בשכונה מחוץ ליפו, ששם עבד עם חותנו – יצקאר. ביום הראשון של פרעות 1921 ביפו נמצא שץ במקרה לא בשכונה כי אם ביפו. החבר מ. אחד מידידי ברנר ושץ, שנסע ביום השני של הפרעות לראות בשלומם ולהצילם מסכנת־המוות, מספר כדברים האלה:

“צבי שץ כבר התאמץ וביקש אפשרות של הליכה אף הוא לשם, אל המעון. למן הצהרים הלך יצקאר הזקן, חותנו של צבי, ואברהמצ’יק בנו אתו. ולא נודע אם הגיעו הביתה בשלום או נרצחו בדרך. בשעה החמישית נסע צבי שץ באוטומוביל בלווית חייל להווכח מה היה לזקן ולאברמצ’יק ולהעביר את ברנר ואת הנמצאים עמו מן המעון”.

למחר, כשהחבר מ. השיג אוטומוביל ומיהר אל מעון יצקאר להוציא משם את ידידיו, נגלה לפניו המחזה המחריד הזה:

“במרחק צעד או שני צעדים ממנו (מיצקאר הזקן) לצד שמאל על־יד הגדר מוטל ברנר – – אחריו נראה לי צבי (שץ) נטוי על צדו, זרועות ידיו לפניו מכוונות ופתוחות למחצה, כאילו היה בידיו דבר־מה והוצא. מכנסיו עליו והוא חרוש מכות־מוות”.

(נפל תרפ"א־1921)

התוודעתי עמו חלה על ידי י. ח. ברנר שהביא אותו אלי בהצעה, להיות המתרגם העברי של כתבי. רגעים אחדים, אחרי שאותו בחור מוזר נפטר מאתנו, העיר לי ברנר בטון רציני: “כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר־מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו”. דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו.

בישנותו ובדידותו היתמותית של לואידור היו מוזרות ובלתי שכיחות כמוהו עצמו, על אופן חייו המשונה ועל הילוכו. לרוב לא פסע על המדרכות, כי אם באמצע הדרך – הילוך סוער תוך נפנוף ידיו הארוכות באויר, כאחד הנמלט מהשריפה או נאבק עם המון רודפים נעלמים.

עשרות רגעים רצופים, כאותה ריבה גנדרנית וקלת־דעת, היה עומד מצומד אל המראה ומסתכל בקלסתר פניו העגומים, להיווכח אם לא נגלה בפניו חלילה איזה קו, שרטוט, או צל מעולמו הפנימי שבמעמקי ישותו.

“הגידה לי”, היה פתאום פונה אלי, היחידי, שהיה מזכה אותו לפעמים בדיבור שלא מן הענין, “הגידה לי, אני לא גרמתי לכם שום אי־נעימות, אתמול, כשישבתי אצלכם?”

“מה אתך, לואידור? איזו אי־נעימות, מה אתה סח? להיפך”…

ואולם הוא, בלי התענין בהמשך דברי, נבוך והסמיק כאש ומיהר ונעלם החוצה…

שקוע תמיד בחלומותיו, יש ובהיותו מתכוון להכנס לבית, היה טועה לא אחת ונכנס אל בית שלפניו או אל בית שלאחריו. נכנס וישב על כסא, ורק אחרי רגעים אחדים, כשעמד על טעותו, קם נכלם ועזב את הבית.

בזמן הראשון לבואו (מעיר לודז') לארץ־ישראל היה פועל במושבות־יהודה. לפי מבנה גופו וכוחו הגופני יכול להסתגל אל העבודות הקשות ביותר, אך נטייתו לבדידות גרמה ליחס משונה אליו מצד חבריו העובדים. הם לא הבינו אותו, ויש שהיו גם מתלוצצים עליו. יחס משונה זה גרם לו כאב גדול מנשוא וסוף דבר היה שעזב את המושבה והעבודה ועבר אל העיר יפו. שם מצא לו פינה נידחת בשכונת “נוה־שלום”, חזר לעסוק בספרות, לרוב תרגום, וחי בבדידותו באין־מפריע, מלבד אורחו הקבוע – הרעב.

גם ישיבתו בעיר לא הניחה את דעתו. הוא זכר את חיי העבודה, קרבתו אל הטבע, ונאבק עם תשוקתו לברוח מן העיר אל המושבה.

כעין ביטוי של שאיפתו העצומה לחיות חיי טבע חפשיים תחת להט שמש המזרח, יש למצוא בסיפורו שנדפס ב“התורן” בשם “קדחת”. בהתלהבות מוזרה וחולנית כמעט הוא קורא בסיפור אל השמש: “להטי, שמש! להטי! בערי! קדי! שמש ארצי, שמשי, צרבי, שזפי, השחירי את עור פני כעור בן־המזרח מלידה ומבטן. חום! חום! הוסיפי אש! הגדילי המוקד, צרביני, הכיני בשרב, עניני בחום!”

כתמונה חיה של התלהבות האדם הזה בין החיים והחדלון, יכול לשמש המאורע האופיי שאירע לו ואשר סיפר לי עליו אחרי־כן:

הוא הלך לרחוץ בים. היה שחיין מעולה, והתחיל לשחות, שחה והפלג מן החוף מרחק רב, בלי הרגש בדבר, מהיותו שקוע בתוך עצמו, כדרכו. כן הוסיף לשחות, הלוך והתרחק, ופתאום, כשהקיץ מחלומותיו והביט לאחוריו ראה לחרדת נפשו והנה לא נראה החוף כמעט. כיצד ישוב מרחק רב כזה? והנה, בשכבו על גבו לנוח על פני המים, נצנץ רעיון במוחו והתחיל לחשוב כך: מלכתחילה, הן לא היה מתעורר בו העוז לגמור את חשבונותיו עם החיים בדרך כזאת, אם כי בזמן מן הזמנים יהיה אנוס סוף־סוף לבחור אם לא בדרך זו, כי אז בדרך אחרת… עכשיו, בדיעבד, כיון שהוא כבר פה, והחוף רחוק מאוד, שאין לשוב אליו כמעט, והמקרה בא לידו – מדוע לא ישתמש בו? וכי מה יפסיד? את מיטתו עם מזרון־הקש המנוקב והמחוסר סדין במלונו של ליפשיץ בנוה־שלום, אשר זה יותר מחודש ימים לא שילם לו שכר־לינה – שלושת הגרושים ללילה? ולאן, ולשם מה ישוב? אולי להעתיק עוד כתב־יד של ברנר, מעין “שכול וכשלון” חדש, אשר העתיק עד עכשיו? שוב להתחיל לטפל בטיפוסי ברנר הדוויים והסחופים, חובטי הראש בכותל ותולשי שערות ראשיהם ומחטטים בפצעיהם זבי־ הדם? – – או אולי ישוב אל העבודה ואל הטבע, זו משאת נפשו מעודו? – – הן צחוק יצחקו לו, כי זר ומוזר הוא, כנכרי יהלך…

לא, אין מקום לו בעולם הזה! התהום, אך הוא גואלו היחידי, רגע אחד – ונגאל… כן חשב את חשבון נפשו, בשכבו פרקדן בלב ים מתנדנד על פני הגלים, כנוע ילד חולה בעריסה… עודנו הוגה, נכון לצלול תהומה, והנה נפקחו עיניו פתאום, וירא, כאשר לא ראה מעודו את תכלת שמי הארץ ואת זיו קרני השמש. אל אזניו הגיע קול המון גלי הים והכל נתמזג לקול אדיר אחד הקורא לחיים, לאהבה, לאושר! – התנשא אליו מעין הד אדיר וחזק ממרחק החוף: – לחיים!

– לחיים! – התפרץ כמענה הד מלבו אף הוא, וכרגע אזר את כוחו והתחיל שוחה, הלוך ושחה בדרך אל החוף. הוא נתקרב אל סלע רחוק מן החוף, עמד עליו לנוח ואחרי רגעים מספר הוסיף לשחות עד קרבו סוף־סוף אל החוף, כאשר צללי הליל התחילו כבר מתפשטים על פני הארץ.

הוא שב אל החיים.

גם הימים הקשים בחייו, בהיותו רעב ללחם, לא היתה להם שליטה על עולמו הפנימי־הרוחני. להיפך! אז ניגש לכתוב מאמר על טיפוסי הנשים של שכספיר, על “הרמן ודורותיאה” של גיתה, על “רובינזון קרוזו” ועל “פאן” של האמסון.

כאמור, היה מטבעו ביישן וצנוע מאוד. פעמים היו המידות הללו מתבטאות אצלו בקיצוניות יתרה, עד כדי להעליב את זולתו. נכנס לואידור אל בית, במקום שמצא אחד או שנים אורחים שאינו מכיר אותם, – מיד היה משתמט ונמלט החוצה. פעם אחת לא הצליח להשתמט, ונשאר לשבת בביתי בחברת ארבעה אורחים, גברים ונשים, שלא הכירם. ישב כל העת, הקשיב לדברי המשוחחים ובעצמו לא פלט אף מילה אחת. למחרת, השכם בבוקר – כנראה שהענין לא הניח לו לישון כל הלילה, – הופיע אלי לשאול, אם התנהג בחברת האנשים של אתמול “כבן אדם”?

תמיד היה נדמה לו כי צוחקים לו, כי מביטים אחריו, או רודפים אותו, וזה היה גורם לו צער ועינויי נפש מאין־כמוהם.

לא אחת היה נעלם מן העיר לימים ולילות רצופים – ואין אחד, גם מהקרובים לו, יודע את מקום העלמו. פעם אחת, במקרה כזה, יצאו אחדים מידידיו לבקש אותו על פני הדרכים ולא מצאוהו. לבסוף, אחרי עמל ויגיעה רבה, מצאוהו בדרך בין יפו לפתח־תקווה כשהוא שוכב במערה אפלה, על ידו ככר לחם וצפחת מים, שוכב ומעיין בספר ישן.

בדמותו ובצלמו היה מתאר גם את גיבוריו ההיסטוריים. בסיפורו “עלי” שהדפיס ב“הפועל הצעיר”, אנו קוראים את השורות הללו:

“עלי יצא את גבעה וידוד סביבה שלושה ימים וירעב ויעף. ויהי בלילה השלישי, וישכב בשדה בקוצים. והימים ימי סוף החודש השביעי, ורוח קרה נשבה מצפון ומים. וילט עלי את פניו בכפות ידיו ויבך ויאמר: מי יתנני ילוד מדבר, ארץ צלמוות אַפלה, שם אשלו לא אדע רע; לא אראה פני איש לא יראֵֵני איש ולא ירדפוני נצח ולא יענוני חינם. ויוסף ויאמר: מי יתן לילה נצח לא יאיר יום, חושך סביב, דומית שאול, אין איש”…

מיד אחרי הפרעות בירושלים, כשסרתי אליו לראות בשלומו, מיהר והוציא מתוך ארגז מאובק, שעמד מתחת למיטה, גליונות ניר והתחיל, בלי הקדמה מצדו, לקרוא לפני פרקים מרומאן היסטורי מתקופת החשמונאים. הוא התיעץ עמי על הדפסת הפרקים הללו, כדי להקדיש אותם לגיבור ההגנה העצמית בימים ההם, כלשונו: – “למעוטר עטרת־הקוצים זאב ז’אבוטינסקי”. אולם לא את הפרקים הללו ולא את הרומאן כולו לא הספיק לואידור להדפיס. כתב־היד ביחד עם שאר חפציו נתעכבו על ידי בעל המלון כמשכון בעד שתי הלירות שלואידור חב לו עבור לינה ואוכל.

אחרי עזבו את האכסניה, לא נודע לנו מקום העלמו ושוב התחלנו לחפש אותו. הפעם בטוחים היינו כמעט, שימי הפרעות ודאי השפיעו עליו וכי לא נמצא אותו עוד בחיים. יותר משבוע ימים חיפשנו אותו בעיר ובמושבות הסמוכות וביום השמיני נודע לנו במקרה, שלילה־לילה הוא בא ללון במרתף הבנין הגדול של “הבונה” קרוב לפסי מסילת־הרכבת שבתל־אביב. ביום שוטט בשדות הרחק מן העיר. שם רשם רשימותיו, ובבוא הערב, התקרב בחשאי אל העיר ונכנס אל המרתף ללון.

בימים ההם הגה רעיון חדש, שניגש להוציאו אל הפועל: הוא התחיל לכתוב סיפור חדש שצריך לתפוש לא יותר משלושה־עשר עמוד וזמן כתיבתו צריך להמשך לא פחות משנה… הסיפור עתיד להיות, לפי דבריו, דוגמה של אמנות חדשה, שתעלה בערכה על כל מה שנכתב אצלנו עד עתה. הסיפור צריך היה להכתב במילים ספורות, לא יותר משורות אחדות בשבוע. פעם, לאחר שהספיק כבר לכתוב כמה עמודים, קרה מקרה כי האחרונים אבדו, או ששכחם ברשלנותו באיזה מקום. הוא בא אלי נבוך ונרעש מאוד, ישב אל שולחני. אחרי שעות אחדות של ריכוז החושים, הצליח להעלות מחדש על הנייר את רחשי לבו.

כן חי בדחקות ובחוסר־כל, ניזון רק מעונג היצירה, שלא הביאה לו כמעט כל הנאה חמרית, עד אשר ידידו, אח הנעלבים והנדכאים, י. ח. ברנר, שב ממגדל, מגדוד־העבודה, והתישב בשכונת הערבים מעבר יפו. הוא קרא מיד גם את לואידור אליו ותמך בו ככל אשר השיגה ידו.

בימי הפרעות ביפו, כשמצאו את ברנר, את היאצקרים ואת צבי שץ מוטלים הרוגים בדרך לא הרחק מן הבית שגרו בו, – סיפרו שמצד אחד ראו עוד הרוג אחד שלא יכלו להכירו מרחוק. זה היה לואידור. בפעם השניה, כאשר באו לקחת משם את ההרוגים להביאם לתל־אביב, לא מצאו כבר אותו.

כבחייו כן במותו התנכר לאדם.

(נולד תרל"א־1871)

תולדות חייו כבירי העלילה של אברהם שפירא – שומרה ומגינה הנאמן של פתח־תקווה אינם, בעצם, אלא תולדות חייה של המושבה, באופן שלפרוט את כל פרשת מעשיו הנועזים של גיבור לוחם זה – משמע לחזור על חלק הגון מפרטי עליותיה, ירידותיה, כשלונותיה ונצחונותיה של המושבה.

אברהם שפירא נולד לאביו יצחק צבי בג' תשרי תרל"א בכפר מיכילובקה, פלך טאבריה, פנה מוקפת מראות טבע נהדרים, שכל כך הרבה לתאר אותם המשורר שאול טשרניחובסקי, – אף הוא יליד הסביבה ההיא.

היות שבמיכילובקה לא נמצא אז אלא כמנין יהודים, עמד יצחק צבי, במלאת לנער שש שנים, והעתיק את מגורו לעיר גדולה יותר, כדי שיוכל שם לחנך את בנו חינוך יהודי. שם למד אברהם בחדר עד מלאת לו עשר שנים.

אותו זמן החליט אביו, שהיה חדור רעיון שיבת־ציון, לקיים הלכה למעשה ולעלות לארץ־ישראל לעבוד את אדמתה. עלייתה של משפחת שפירא חלה בשנת תרנ"א. בבואה ארצה השתקעה המשפחה בירושלים. בתקופה זו החלה המושבה פתח־תקווה להתנער משפלותה ומחורבנה והמתישבים הראשונים הציעו לאביו של אברהם לקנות חלקת אדמה במושבה זו. האדמה הפיקה רצון ממנו והוא קנה לו אחוזה בתוכה. וכשנקנתה אז אדמת הכפר יהודיה היה שפירא האב הראשון שבנה את ביתוֹ עליה ולא חשש להתנפלות. והנער אברהם, שהתבלט כבר אז בתעלולי גבורתו מצא לו באדמת החול של יהודיה מקום להתגדר בו ולהראות את כוחו במלחמתו עם הערביים, ועד מהרה נתפרסם ביניהם כגיבור. והנער הקטן הזה נעשה ברבות הזמן לגיבורה המפורסם ולשומרה ומגינה של המושבה.

למרות שהשמירה על המושבה היתה קשה מאוד, בהיות שטחי אדמתה רחבים ומפוזרים בפינות שונות, הנה הצליח שפירא להפיל את חיתתו על כל השכנים.

שפירא הראה את כוחו במלחמתו עם השודדים המפורסמים של הכפר ג’בל גסיה שעל יד חברון. השודדים האלה התנפלו פעם על העדר של פתח־תקווה וגזלו חלק ממנו וברחו לכפרם. אברהם שפירא לקח אתו את חניכיו והלך בעקבות השודדים עד שהביאוהו רגליו לכפר ג’בל גסיה. ויהי בראות השודדים כי נגלו עקבותיהם הרימו קול צעקה, לקול צעקותיהם נזעקו כל השודדים על סוסותיהם והמלחמה נטושה ביניהם ובין קבוצת שפירא. תחת ברד של כדורים נלחמה הקבוצה הקטנה עם המון השודדים, שנהירים להם שבילי הסביבה עם מערותיה, נקרותיה וסעיפי סלעיה. במקום שכה נוח להסתתר ולירות מתוכם על השונא, בעוד שלעצמם לא יאונה כל רע. אחרי האבקות קשה, שנמשכה כמה שעות, הצליח שפירא על ידי תנועה זריזה מיוחדת להבקיע לו דרך לתוך מחנה השודדים, שכתרוהו וחסמו לפניו את הדרך. והוא יצא בשלום יחד עם עוזריו.

סוף דבר היה שהשודדים, מתוך הערצה לגיבור היהודי מנצחם, השיבו בעצמם את הגזלה לפתח־תקווה.

בשובה ובנחת שוטפות מילותיו של שפירא כאשר הוא מעלה זכרונות ומספר על מעלליו הרבים. כשמקטרתו נעוצה בין שיניו, הוא מעלה אגב שיחו, שפע של עגולי עשן כחלחלים, והוא עצמו ממצמץ בעיניו הקטנות, התכולות־בהירות ומחייך מן חיוך תכלילי מבוייש, המשווה לשרטוטי פניו החדים־אמיצים ולקומתו, שגבהה בולט וניכר גם בשבתו – איזה רוך רומנטי מיוחד, ודומה כאילו לא על עצמו מספר המספר, אלא על מישהו אחר.

ושוב מאורע – מה רבו, ידידי, המאורעות שהיו נקרים אז באותן הדרכים השוממות והמופקרות, וגם בתוך המושבה עצמה. זוכר אני… הדבר היה… (אין שפירא נוהג לרשום את מאורעותיו בפנקס מיוחד לכך) הכל, אומר הוא, כשהוא משים אצבעו על מצחו. רשום ומסודר כאן. צריך רק לחשוב קצת… כן נזכרתי, הדבר היה בשנת תרנ"ה, באחד מערבי אלול, בשעה תשע וחצי בערך, ולמושבה נכנסו ארבע רוכבים ערביים. רגעים אחדים אחרי כניסתם למלון כץ פרצו שתים־שלוש יריות ואחריהן קול זעקה. אותה שעה נמצאתי בבית הסמוך של אחד מידידי כשאני עסוק עמו בשיחה. מיד פרצתי חיש החוצה, והנה הרוצחים לקראתי. אני רק הספקתי להפליט מפי: “מה זאת?” והנה נצנץ שביב אש… ואני, כדרכי במקרים כאלה, הפלתי את עצמי ארצה, להשתמט מהכדור, אך הנה לא עברו רגעים מועטים – ושוב יריה. הכדור פגע בקצב ר' שמואל יעקב רוזנטל, שיצא באותו רגע מביתו של הרב אורלנסקי, ומיד נפל ארצה מת.

לקול היריות הופיעו רוכבים אחדים מבני המושבה ויחד עמם יצאתי גם אני, רכוב על סוסתי, לרדוף אחרי הרוצחים, שהספיקו בינתים להמלט מהמושבה.

סוסתי, בהיותה קלה וזריזה מחברותיה, הקדימה את יתר הרוכבים, וכעבור רגעים מספר והנה נגלו לעיני על פני האופק, שהואר עם עלות הירח, צללי שני הרוכבים, הכרתים. הפניתי סוסתי ימינה, כדי לחתוך להם את הדרך ולהשיגם, אך הם הרגישו בי, ומיד החלו יורים עלי, כשאני גם מצדי עונה להם ביריות באויר, כדי להפסיק בריחתם. אותה שעה ואחד הכדורים, שהיה מכוון בדיוק אל לבי, קלע אל ראש סוסתי שזקפתהו באותו הרגע ועל ידי כך הצילתני ממוות ודאי. כשהשגתים, פקדתי עליהם לחזור מיד אל המושבה. הרוצחים לא נשמעו לי. מצב הרגע לא הרשה לי למלא את רובי בכדורים ומשום כך התחלתי משתמש ברובה בתור נשק קר. במכה אחת בכת הרובה הפלתי את האחד מסוסו ארצה ואחריו – את השני, שעל ידי מכה הגונה על גולגלתו “נפצע” קנה רובי… מתוך קריאות “אללה הוא אכּבאר” נכנעו שני הרוצחים לרשותי. אולם בו ברגע השיגונו יתר הרוכבים מהמושבה, שאחד מהם קרא אלי: “התדע את מי אתה מכה?” כי המוכים היו ממשפחת עבד־אל־האדי המיוחסת… “רוצחים, שופכי דם יהודים הם”, עניתי. “איני רוצה לדעת מי הם, אם כי מכיר אנכי לא רק את האנשים אלא גם את סוסותיהם, וגם סופך אתה יהא כסופם של אלה, אם רק תעיז עוד רקע אחד להפריעני!”

את הערביים המוכים הכנסנו אל המושבה ומסרנום אחרי כן למשטרה. לאחר זמן תפשה הממשלה גם את יתר שני הרוכבים, אבל בהיותם כולם מהיחסנים, דנה אותם הממשלה רק לארבע שנות מאסר".

*

אברהם שפירא לא ידע כל מורא ופחד גם מפני הפקידי העריצים של הממשלה התורכית, שלטשו את עיניהם בימי המלחמה על פתח־תקווה.

הימים ימי חסן־בק, המושל העריץ של יפו והסביבה, שהוציא אז פקודה, כי כל מושבות יהודה יתפרקו את נשקיהן ויביאום לבית הנשק של הממשלה. ביחוד היתה דרישתו מכוּונת לאברהם שפירא, שהיה שומרה של פתח־תקווה, אשר נחשבה למחסן הנשק בעיני חסן־בק. אולם אברהם שפירא בפקחותו המעשית ובידיעתו הרבה את נימוסי הפקידים התורכים, הצליח לצאת בשלום מצפרני חסן־בק.

אך חסן־בק לא נרגע. הוא חיפש לו אמתלאות חדשות להצר ליהודים וביחוד נתכוון משום־מה להשפיל את כבודו של אברהם שפירא, ופעם בשעת שיחה עם האחרון, בנוכחותם של חשובי הערבים הניצרים, הפליט איזו אמרה בגנותן של בנות ישראל, בדעתו שבזה יעליב את אברהם שפירא וישפיל את כבודו.

“פגיעתו הפתאומית של חסן־בק בכבוד בנות ישראל”, מספר אברהם שפירא, "קשורה בענין הצינורות, שהוא דרש מפתח־תקווה. והשתלשלות הקטטה כך היתה: כשפקד עלי בשם הצבא להמציא לו שלושת אלפים מטר צינורות, שאלתיו תיכף, אם זוהי דרישה רק מפתח־תקווה או מכל מחוז יפו. תשובתו היתה “מכל מחוז יפו”. אז אמרתי לו שפתח־תקווה מוכנה לתת את חלקה באופן יחסי. אבל הוא הזדרז להעיר שחוץ מפתח־תקווה אין למצוא צינורות בכל מחוז יפו, ומזה החל הסכסוך.

אחר כך הזמין אליו את כל המוכתרים של מחוז יפו (יהודים, מושלמים ונוצרים) ובתוכם גם אותי. הוא פנה לכולנו בשאלה כללית אם יש צינורות ברשותנו, אבל תוך כדי דיבור הוסיף: "אני יודע אמנם שאין לכם צינורות, אבל לפי דברי איברהים מיכה אפשר למצוא צינורות בכל פרדס ופרדס. המוכתרים הבינו את הרמז והתחילו להשבע פה אחד שאין במקומותיהם אפילו צינור אחד… אז פנה אלי והתחיל בצעקות:

“היודע אתה איברהים מיכה, שמצב־מלחמה היום בארץ, ואני יכול להביאך תיכף לפני משפט צבאי או לשבור את ראשך?”

עניתי:

“נכון הדבר, הננו חיים כעת במצב מלחמה ובידך לעשות בי כרצונך, אבל אנו מוכנים למסור את כל צינורותינו ומכונותינו אם דרישת ג’מאל־פחה היתה ביחוד לפתח־תקווה. ואנו, ילדינו ונשינו מוכנים למסור גם את עצמנו בעד המולדת”.

אז קם והתחיל דורש בגנותן של בנותינו. לא יכולתי להבליג על התרגזותי. קמתי גם כן ממושבי ופניתי אליו בדברים האלה:

“כבוד חסן־בק! נכון שאתה המושל ובידך לעשות כרצונך, ואפשר שעוד יהללוך על היסורים שתגרום ליהודי, אבל עליך לקחת חזרה את דבריך ביחס לבנותינו לפני עשותך בי משפט”.

הוא התחיל שוב לצעוק ולאיים. אמרתי לו שוב:

“אתה מכירני היטב. אני בן ארבעים וחמש שנים, ואני חי כל ימי בכבוד. זה ידוע לך ולכל המסובים כאן. מכרתי את כל היקר לי בזול על מנת לקנות את כבודי¹, ולא אתה האיש אשר תפגע בכבוד עמי בנוכחותי, ואפילו אם זה יהיה היום האחרון בחיי, לא ארשה שמישהו יפגע בכבוד בנות עמי”.

גמרתי את דברי בפקודת־יד ובהדגשה שהוא מוכרח קודם כל לקחת חזרה את דבריו. דממה שררה בכל האולם, דממה לפני הסער. כולם היו בטוחים שהעריץ יצא מגדרו, ויעשה לי דבר מה נורא. ופתאום קם חסן־בק והתחיל מתקרב אלי, ובגשתו קרוב אלי, עמד ואמר לי:

“אני מכיר אותך היטב. ידוע לך שלא לקחתי ממך את סוסך וגם לא את רובך הממשלתי, את אקדחך וחרבך. יש לך הרשות להכנס בנשק גם לבית הממשלה, עליך לדעת איפוא שלא התכוונתי לבנותיכם, אני אומר רק שבכלל יש נשים רעות”.

פרסומו הרב של שפירא וכבודו בעיני הישוב הדריכו את מנוחתו של המצביא הראשי בארץ־ישראל ג’מאל־פחה. בשנת תרע"ח הוא שם לו עלילת דברים שהוא שפירא “מרגל” ונתן אותו אל בית־הסוהר בדמשק. אך בזה לא אמר עוד ג’מאל־פחה די והוא מוציאו מבית־הסוהר שבדמשק שבע ענויי גו ונפש ומעבירו לקושטא. אברהם, זה האיש חסון הגו והסבלן, מתגבר על כל יסוריו ועינוייו ואינו נופל ברוחו, ואמנם גאולתו באה באופן שלא צפה לה מראש. כשנכבשה קושטא על ידי צבאות ההסכמה, שוחרר מיד כארבע מאות אסירים מדיניים אסירי ציון וגם שפירא ביניהם והועלו באניה צרפתית, שהתנוסס עליה דגל ציוני, וכעבור ימים אחדים הגיע לחוף המקווה לארץ־ישראל המשוחררת ולמושבתו החביבה פתח־תקווה.

בזמן הזה, בבוא וייצמן בראש ועד הצירים לארץ־ישראל התפשטו שמועות על דבר התנקשויות מצד הערבים בנפש וייצמן. ועד הצירים פנה אז לעזרתו של אברהם שפירא וביקשהו לקבל עליו את אחריות השמירה ושילווה אל מנהיג הציונים בכל נסיעותיו. אברהם שפירא נענה בחפץ לב לבקשה זו ומילא את תפקידו, כדרכו, באמונה ובמסרות, ולא מש מוייצמן במשך כל הזמן אף לשעה קלה, עד שליווהו בשלום לאלכסנדריה.

גם בעלות הרברט סמואל ארצה הוזמן אברהם שפירא להיות אחד משומרי ראשו, כי פשטו שמועות על דבר התנקשות בנפשו של העתיד להיות הנציב בארץ ישראל. ואברהם שפירא שבתור אזרח לא יכול היה להיות על יד הנמל ברדת הרברט סמואל, כי רק אנשי צבא הורשו לגשת, נענה לבקשת המושל ללבוש בגדי־צבא והיה מהראשונים שקיבלו את פני הרברט סמואל באניה.

אחד מהדפים החשובים ביותר בתולדותיו של אברהם שפירא הוא השתתפותו במאורעות מאי 1921, בעלות ערבים משלושים כפרים על פתח־תקווה להחריבה ולהשמידה. אז הקריב את עצמו אברהם שפירא על מזבח ההגנה. תפקיד אחראי ומסוכן מאוד מילא שפירא בימים ההם.

טכס כריתת השלום עם השיך שאקר אבו־קישק (אברהם שפירא במרכז)

לאחר המאורעות חיפשו הערבים דרך להשלים עם בני פתח־תקווה. הוסכם שהשייכים הערביים יבואו אל ביתו של אברהם שפירא ושם ייערך טכס השלום. הטכס נערך בכל הגינונים המקובלים, בהעדרו של ראש המתנפלים השיך שאקר אבו־קישק. לאחר שהשיך ישב בבית־הכלא למעלה משנתיים, פנה באמצעות מתווכים אל בני פתח־תקווה וביקש את מחילתם. לאחר שהוסכם על תשלום פיצויים כבדים מצדו, הודיעו עסקני פתח־תקווה שאין מצדם התנגדות לשחרורו מבית־הכלא, וכי על טכס השלום בהשתתפות השיך אבו־קישק להערך בפתח־תקווה במקום ההתנפלות. ביום י“ז סיון תרפ”ג באו למקום המונים מבני פתח־תקווה וערביי הסביבה ונערך הטכס, שהרוח החיה בו היה אברהם שפירא. בכל מאורעות הדמים שפרצו בשנים לאחר־מכן לא לקח יותר חבל השיך אבו־קישק, שהפך להיות שוחר־שלום.

ערבים ובדווים בני שבטים ומקומות שונים, שהיה מתגלע ביניהם ריב עד לשפיכת דמים ופנו לא אל הממשלה, כי אם אל “שיך איברהים מיכה”, והוא, בהכירו אותם ואת תכונותיהם ואת דרכי חייהם חדורי החנופה והעורמה, הצליח לפשר ביניהם ולהשביע רצונם של שני הצדדים כאחד, באופן שהיו יוצאים מלאי רחשי תודה והתפעלות מחכמתו הרבה.

בעברך על יד ביתו של אברהם שפירא היית מוצא בחצרו מספר שיכים וסתם ערבים ובדווים כשהם יושבים על הארץ, רגליהם מקופלות תחתיהם, סוסותיהם קשורות אל העצים ואברהם שפירא יושב בהדרת הרוממות באמצע, כשאצבעותיו משתעשעות במחרוזת האלמוגים שבידיו – כאחד האפנדים, והוא שופט את המסובים, מפשר ביניהם בעניני אהבה מסובכים ובחילופיהם ותמורותיהם בסוסות ובבנות.

אברהם שפירא מלווה את הלורד באלפור בעת ביקורו בפתח־תקווה