© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

היה מי שאָמר, שעם ישׂראל הוּא העם הנבחר של השׂנאָה האנוֹשית בעוֹלם. כל ההיסטוֹריה הישראלית היא בעצם ההיסטוֹריה של הפּראוּת והשׂנאָה האנוֹשית לגילוּייהן השונות. תקוּפות המנוּחה והרווחה בחיי היהדוּת היוּ כל כך קצרות ומועטות, כל כך מקריות וארעיות, שהן בטלות ומבוּטלות בתוך ים איבה וּמַשׂטמה, אשר סערוּ סביבנוּ במשך אלפיים שנים. שׂנאַָה בלתי פּוֹסקת זו גררה אחריה באופן טבעי תגוּבה קיבוּצית של כל העם היהוּדי – תגוּבה של התגוֹננוּת. בה במידה שההיסטוֹריה הישראלית היתה היסטוֹריה של השׂנאָה האנוֹשית, היתה גם היסטוריה של התגוֹננוּת לאוּמית. מוּבן שהתגוֹננוּת זו הסתגלה תמיד לגילוּיי השׂנאָה, לבשה ופשטה צוּרות בהתאם למסיבוֹת הזמן, לאוֹפי התקוּפה. בעצם לא היה הגיטו אלא אמצעי קיבוּצי של התגוֹננוּת בכוח ההמוֹניוּת והאחריוּת ההדדית נגד לחץ פיסי, כלכלי ורוּחני, ולא רק בארצות מפוּגרות, כמו גיטאות וַרשה, בּוּקרשט או סלוֹניקי, אלא גם בארצות תרבּוּתיות, כמו גיטאות לונדון וניוּ-יורק בזמננוּ. הגיטו הגן לא רק בחומותיו ובריכוז ההמונים בתוכו, אלא בכל משטר-חייהם של היהודים. הרבה מתכונות-ישראל שנתגבשו בימי-הביניים בגולה, כמו אי-השתרשותם בקרקע, היאחזותם בענפי-כלכלה מסויימים, התבצרותם בחומות הרוח, קלות-ההסתגלות, הפוליגלוטיות היהודית וכו' – כל אלה היה בהם משום התגוננות.

ביסוֹדה היתה ההתגוֹננוּת היהוּדית התנגדוּת מיוּחדת במינה, שאינה מצוּיה במידה כזו אצל שום עם ולשון. תנאי-החיים המיוּחדים של היהוּדים, שהיוּ תמיד מיעוּט חסר-מחסה בקרב רוב בעל-כוח, שללוּ ממנוּ כל אפשרוּת להתגוֹנן בכוח פיסי, בכוח-הנשק, ומשום כך ביקש מקלט בהתגוֹננוֹת מוּסרית או רוּחנית. התגוֹננוּת זו של עם אוֹפּטימי וצמא-חיים כעם היהוּדי היתה אקטיבית מאד ושלא בצדק רגילים לציינה כגילוּי של פּסיביוּת לאוּמית.

בקוים כלליים אפשר לסמן את גילוּיי ההתגוֹננוּת היהוּדית בשלוש צוּרות-יסוד: בימי הביניים, בתקוּפת הפּראוּת והאפילה של האנוֹשוּת, נתגלתה ההתגוֹננוּת היהוּדית בצוּרה של התייחדוּת לאוּמית דתית, באֶכּסטזה של יסוּרי-הכלל, בהקרבה עצמית על קידוּש השם והעם. זאת לא היתה חלילה פסיביות לאוּמית, פּשיטת-צואר לחרב מתוך אפיסת-כוח או אמוּנה בנס, אלא התנגדוּת-רוּח מאין כל אפשרוּת של התנגדוּת פיסית. במקרים המעטים שהיתה אפשרוּת כזאת – היתה גם התנגדוּת פיסית, כפי שמעידות כמה כרוֹניקוֹת היסטוריות שנשארוּ לנוּ לפליטה. החל מסוף המאה השמונה-עשרה מקבלת ההתגוֹננוּת הלאוּמית צוּרה חדשה, צוּרה של התבטלוּת והתכחשוּת לאוּמית, צוּרה של הסוואת היהדוּת וכו'. הכוונה – להתבּוֹללוּת הרעיונית והמציאוּתיות, להתבּוֹללוּת מדעת או שלא מדעת. ההתבּוֹללוּת מבחינה סוֹציוֹלוֹגית, לא היתה ביסוֹדה אלא צוּרת התגוֹננוּת לאוּמית על-ידי חיקוּי ציבוּרי, על-ידי הידמוּת לעולם החיצוני שהוּשגה מתוך מחיקת כל סימני-ההיכּר הבולטים ביותר של היהדוּת. התגוֹננוּת זו, כידוּע, הביאה בהתפּתחוּתה לידי טשטוּש-דמוּתה הלאוּמי הגמוּר של היהדוּת המערבית, ובדור האחרון התחילה חותרת גם תחת קיוּמה הלאוּמי של היהדוּת המזרחית. החל מסוף המאָה התשע-עשרה הכינה היהדוּת העולמית נשק חדש למלחמת-קיוּמה – ההתגוּננוּת הפּוליטית-לאוּמית. השתדלנוּת היהוּדית, שהקימה מתוכה הרבה אישים דגוּלים (יוסלמן איש רוסהיים, יעקב קופּל טהעבן, משה מוֹנטיפיוּרי), שאף היא צוּרת-התגוֹננוּת היסטורית, פּינתה את מקומה למלחמה שיטתית מאוּרגנת של קיבוּצי היהדות בעולם – מלחמה לזכוּיותיהם הפּוֹליטיוֹת, הלאוּמיות והאזרחיות, מלחמה שנוהלה בנצחונות וכשלונות בארצות שונות, מתוך מרכז עולמי שהוּקם אחרי מלחמת-העולם הראשונה, ועד המשלחות היהוּדיוֹת בפריס. למוֹתר הוּא להדגיש, שכל ההתגוֹננוּיות הללוּ לא יכלוּ לשנות אף במידת-מה את גורל היהדוּת בגולה שנחרץ מראש להתנוונוּת. האוֹפי הרוּחני שלהתגוֹננוּתנוּ הוא שהפך את ההתגוֹננוּת עצמה לגורם שהגבּיר את השנאָה והאיבה ליהוּדים. אָכן, לשם שלמוּת התמוּנה ההיסטוֹרית יש להזכיר עוד צוּרה אחת של התגוֹננוּת אמיתית – והיא ההגנה העצמית שקמה ברוּסיה בתקוּפת הצאר האחרוֹן. אוּלם הגנה עצמית זו, שרשמה דפּים מַזהירים בתולדות יהודי-רוסיה, היתה סוף-סוף רק אֶפּיזוֹדה שבוּטלה עם חיסוּל המוֹנרכיה הרוּסית.

בגלל הלך רוּח זה של התגוֹננוּת רוּחנית לא חשבה היהדוּת – ואף לא היהדוּת הרדיקלית, המַהפּכנית – ולא הכשירה עצמה כמלוא הנימה לקראת התגוֹננוּת פיסית. אין כל ספק, שאילו היתה הכשרה נפשית כזו, היוּ מסתלקים הנאצים מהשמדת מיליונים; על כל פּנים – היוּ משלמים במחיר- דמים של רבבוֹת הרוּגים. רק אי-הכשרה נפשית כזו יכלה להביא לידי מיידאנק וטרבלינקה, לידי השמדה קרה ושיטתית של מיליונים. אי-נכוֹנוּת זו להתגוֹננוּת פיסית מצאָה חיזוּקה עוד בשני גוֹרמים עיקריים. ראשית – בשיטת ההשמדה של הנאצים, שהיתה שׂטנית בערמוּמיוּתה. הנאצים, שלא התביישוּ להניף את גרזינם על כל העולם, השמידוּ דוקא את היהוּדים מתוך חשאיוּת וסוֹדיוּת, מתוך פּחדנוֹת-עבדים נמבזה. לפני הקימם את בתי-החרוֹשת להשמדה במחוֹז לוּבּלין, הפיצוּ בכל העוֹלם את הידיעה, שהם עומדים להקים בלוּבּלין מדינת-יהוּדים והיהוּדים האמינוּ בכך. בכל הכבישים לבתי-המטבחים הועמדוּ שלטים כוזבים, כדי להטעות את הקרבנות – ולהעלים מהם את מר-גוּרלם. והשנית: בלב עוֹכרי-היהוּדים חיתה האוֹפּטימיוּת הארוּרה, האמוּנה התמימה שכל היהדוּת לא תושמד. כשהושמדוּ יהודי וילנה, טענו יהוּדי ורשה, כי הם נענשוּ בעד יחסם החיוּבי לבוֹלשביקים. כשהארגון הלוחם היהודי הזהיר אחרי פּעוּלת-החיסוּל הראשונה את יהוּדי ורשה, כי גורל זה צפוּי לשאר-האוכלוסיה, לא האמינוּ; כשהזהירוּ את היהוּדים שהתנדבוּ לצאת לבתי-העבודה לטרבניק ולפוניאטוב, כי הם נשלחים למות לא האמינוּ; היהוּדים לא האמינו עד הרגע האחרון ושעשעוּ עצמם בתקוות-שוא. כן היתה עוד סיבה שלישית: עם התאַבּדוּתוֹ של ראש “מועצת הזקנים”, המהנדס אדם צ’רניאקוֹב, חדלה להתקיים נציגוּת בעלת סמכוּת מוּסרית של היהדוּת הפּוֹלנית. המועצות שהוסיפוּ להתקיים היו מכשיר בידי הגרמנים, כלי מלא בוּשה וחרפּה. המשטרה היהודית מילאָה תפקיד של חוטפי-נפשות. הכרוֹניקה יודעת לציין גם אישים בעלי-שם לשעבר, שמילאוּ תפקידי בוגדים, כמו אלפרד נוסיג ומייסד התיאטרון היהודי בוַרשה ד"ר ויכרט.

וזה בקוים כלליים היה מהלך המאורעות.

באַפּריל 1942 התחילה השמדת היהוּדים ב“גנרל גוברנמנט”. הראשונים להשמדה היוּ יהודי איזור לוּבּלין. ואף כי נתקבלוּ על כך ידיעות בורשה על-ידי עתונוּת-המחתרת לא האמינוּ בכך יהודי וַרשה. עד אבגוּסט 1942 הושמדוּ מיליון וחצי יהוּדים; קרוב למספּר זה הושמד עד אבגוּסט 1943. פעוּלת-החיסוּל הראשונה של גיטוֹ ורשה התחילה באַפּריל 1942. הפּעוּלה נעשתה באכזריוּת נוראָה. בהתייעצוּת העסקנים שהתקימה באותו זמן נחלקוּ הדעות בשאלת תכסיס. היוּ כאלה שהציעוּ לחכות, כי הגרמנים הפיצוּ שמוּעה, שמוַרשה יוגלוּ רק 50 עד 70 אלף יהוּדים, וליתר היהוּדים ירשוּ להישאר. בתקוּפה זו כבר היתה אסוּרה התנוּעה החפשית בגיטו והמעבר מרחוב לרחוב היה כרוּך בסכנת-מות. ביום 28 ביולי 1942 התכנסוּ לפי יזמתו של “החלוּץ” כל המפלגות הציוניות והסתדרוּיות-הנוער הציוניות ונוסדה הסתדרוּת-הגנב יהודית בשם “ארגוּן לוחם יהוּדי (. B.Z O ). תפקידי הארגוּן היוּ: א)הגנה אקטיבית על הגיטו והאוכלוסיה היהוּדית; ב)אירגוּן ההגנה בכל רחבי המדינה; ג) הכשרת נוער לשם הגנה. בראש המפקדה של הארגוּן עמדו חמישה חברים. האירגוּן הלוחם היהוּדי ארגן כ”ב קבוּצות-לוחמות, המייצגוֹת כל מיני תנוּעות וזרמים ואף אגוּדות מקצועיות. בראש כל קבוּצה הועמד מפקד. הקבוּצות רוּכזוּ: 9 בגיטו המרכזי, 8 – בשטח של בתי-המלאכה טֶבנס-שולץ, ו- 5 בגיטו של המברשתנים. הארגוּן הציבוּרי של אוכלוסית הבירה היה הועד הלאוּמי היהודי (N. K. Z ). כיון שה“בּוּנד” לא רצה לשתף פּעוּלה עם אלמנטים בּוּרגנים, הוּקם מוסד שלישי – ועדת תיאוּם (. K.K.Z ) שהורכב מבאי-כוח הועד הלאוּמי והאירגוּן הלוחם. הועד הלאוּמי היהוּדי יחד עם ועד אזרחי הטיל על עצמו את הדאָגה להמציא אמצעים כספּיים, להשיג נשק בצד האריי, לעמוד בקשר עם כוחות-המחתרת הפּולניים, לבנות מַחבוֹאוֹת וּבוּנקרים, להושיט עזרה סוציאלית לאוכלוסיה. בראשית ספטמבר 1942 הורחבה פּעוּלת-החיסוּל ובאכזריוּת למעלה מכל דמיון אנושי. בורשה נשארוּ אז לא יותר מ- 50 אלף יהוּדים בערך, כ-35 אלף מהם עבדוּ בתור אלמנט “פרוֹדוּקטיבי”, והשאר הבלתי-ליגליים, הסתתרוּ – מקצתם במַחבוֹאים, מקלטים וּבוּנקרים וּמקצתם בעבר האריי. פּעוּלת החיסוּל של שלושה בספּטמבר שימשה סיסמה להתחלת הפּעוּלה המזוּינת! אוּלם כבר בראשית פּעוֻלתם נכשלוּ. אין לשכוֹח, שכאשר הוּקם הארגוּן הלוחם היהוּדי נמצא ברשוּתו אקדח אחד בלבד. חג גדול היה כשהארגוּן קיבל 5 אקדחים ו- 8 רימונים מהעבר האריי. אוּלם באותו יום נרצחוּ על ידי הגיסטפו שני מפקדי הארגוּן ובידיו נפל המלאי של התחמוֹשת. הפּעוּלה המזוּינת הראשונה של הארגון התחילה ב- 19 בינוּאר 1943 ונמשכה עד ה- 23 בו. ב- 19 בינוּאר, כשפּרצוּ אל הגיטו משמרות חזקים של ז’נדרמים, אנשי ס.ס. וצבא, הקיפוּ את הגיטו, אסרוּ אלפי פּועלים (לרבות ה“פּרוּדוּקטיביים”) ועמדוּ להוציאָם לשדה ההריגה, נתערבוּ אנשי הארגוּן יחד עם הקרבנות ולפי סימן התחילוּ לירות בגרמנים ואלה ברחוּ בהשאירם חללים והיהוּדים האוּמללים נמלטוּ על נפשם. כעבור זמן-מה בא חיל-משמר מוּגבר. בהתנגשוּת החדשה הושמדה כל הלהקה הלוחמת היהוּדית חוּץ ממפקדה שניצל בנס. כשהוּמשך חיסוּל הגיטו בפברואר, התנפּלה שוב קבוּצה לוחמת על משמר גרמני. אוּלם רוב האקדחים היוּ ישנים ומוּחלדים. הלוחמים התנפּלוּ אז על הגרמנים באגרופיהם וכמוּבן נפלוּ עד אחד. אוּלם עיקר הקרבות התחוֹללו מ- 19 באַפּריל, – יום ההולדת של ה“פירר”. ביום זה עמדוּ הגרמנים לחסל את הגיטו חיסוּל סוֹפי. אל תוך הגיטו נכנסו 2000 מאנשי ס.ס, טנקים ותותחים קלים עם קרונות-תחמוֹשת ואמבוּלנסים. עיקר הקרב היה ברחובות מילה וזמנהוֹף. הלוחמים שהסתתרוּ בארבע פּינות הרחובות המצטלבים פּגשוּ אותם בברד יריות, ברימוני-יד ובבקבוּקי-תבערה. אחד הטנקים התלקח באש ואנשיו נשרפוּ. הגרמנים נבהלו והשאירו 200 הרוגים ופצוּעים. מצד הלוחמים נפל אחד. אך כעבוֹר שעתיים חזרו הגרמנים והתחילוּ להרעיש את עמדות הלוחמים בתותחים קלים. הלוחמים הספּיקו בינתיים לעזוב את עמדותיהם והגרמנים כבשו אותן. אוּלם פּתאום ירד עליהם ברד-רימונים מבית ברחוב זמנהוף 29, שנמנע עד אז מיריות, כדי לא לגלות את עצמו. הגרמנים נסוגוּ והשאירו 50 הרוּגים.

מאין יכולת לבער את קני הלוחמים התחילו הגרמנים מציתים את הבתים בגיטו. על זה הגיבוּ הלוחמים בהצתת כל בתי-המלאכה הממשלתיים שמחוּץ לגיטוֹ. התגרות והקרבות האלה נמשכוּ חודש שלם, עד סוף מאי.

על הימים האחרונים של הגיטו מודיעים לוחמי הגיטו את הדברים דלקמן: “כל פּעם שהגרמנים ניסוּ להתפּרץ אל הגיטו, מוּכרחים היוּ להיסוג אחור, כשהם נהדפים על-ידי המּגינים-הגיבּוֹרים, והשאירוּ מאות חללים בשדה-הקטל. בושת לבשה את הגרמנים מפּני כשלונותיהם והם הפיצוּ שמוּעה, שעריקים גרמנים עומדים בראש ההגנה היהוּדית. אוּלם הם החליטוּ לכבוש את הגיטוֹ, הביאוּ ארטילריה והעמידוּ תוֹתחים כבדים בככּר קרשינסקי, כּכּר מורנובסקי, רח' ש’וינטוירסקי ובוניפרטרסקי. התחיל מצוֹר הגיטוֹ. יוֹרקי-האש זרעוּ מות בקרב האוכלוסיה. מטוסים שחגוּ על פּני העיר זרקוּ פּצצות מרסקות וּפצצות תבערה. כל הרובע שהוצת מכל עבריו עמד בלהבות, שבהן אבדוּ אלפי יהוּדים. מיואשים קפצוּ היהוּדים מהקומות העליונות. מי שנשאר בחיים מצא מות מכדוּר האויב. הקבוּצות הלוחמות שהוכרחו לעזוב את עמדותיהם מחמת האש והעשן, שינוּ תכסיסם. הם ארגנוּ קבוּצות פּרטיזניוֹת, שאָרבו לפלוּגות הגרמניות מתוך איי מַפּוֹלת. הקרבות נמשכו ביום ובלילה. הגרמנים מוּכרחים היו לכבוש כל רחוב כל בית. אוּלם המצב הלך והחמיר. קרבנות בין הלוחמים כמעט שלא היוּ: אוּלם לא היוּ מַחבוֹאים לאנשים העייפים עד מות, אחרי שנשרף כל הגיטו. מרוב חום הפך האספלט לזפת נוֹזלת. אָזלו המזונות. הבארות נסתתמוּ בשברי-המַפּוֹלת. העיקר – מלאי התחמושת אָזל. – – – באמצעוּת מכשירים מיוּחדים וכלבי-ציד גילוּ הגרמנים את המקלטים היהוּדיים האחרונים. ב- 8 במאי הקיפוּ הגרמנים את המקלט הראשי של הארגוּן הלוחם וסגרוּ את חמשת המבוֹאוֹת שלו. לרגל המצב הנואש קרא אריה וילנר את כל המתגוננים להתאַבּד, כדי שלא יפּלוּ בידי האויב. כך נפלו רוב חברי האירגון הלוחם עם המפקד הראשי מרדכי אנילביץ בראש. חלק מהלוחמים ניצל, בעברוֹ בתעלות-בּיוּב לצד הארי; חלק נמלט ליערות, כדי לארגן שם קבוּצות פּרטיזניות, אוּלם רוּבם נפל ביערות. דומה לכך היתה התגוֹננוּת הלהקות הלוחמות בביאליסטוֹק, בּנדין, צ’נסטוֹכוֹב וערים אחרות.”

כך נפלוּ הגיבּוֹרים! כך נסתיימה פּרשת הגבוּרה של יהדוּת-פּוֹלין, שלא היתה דוּגמתה כל ימי קיוּמו של עם ישראל בגוֹלה, גבוּרה המעלה לפנינוּ את דמוּיות המַכּבּים ובר-כוכבא. ממַעין טהוֹר וקדוש זה ישאה עמנוּ כל ימי קיוּמוֹ כוח ועצמה לחיות, ללחום, ליצור,לבנות את עתידוֹ על אדמתוֹ ולצווֹת את החיים עד דוֹר אחרון.