רקע
יעקב יערי־פולסקין
קאצאפּ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

בלב הומה זכור אזכור את הגיבור העניו, החבר המסור מרדכי קאצאפּ, אחד מחברי הקבוצה הראשונה בחווה כנרת. כעשרים פועל ישבנו פעם לפנות־ערב בחווה שנוסדה זה מקרוב. השמש הסתתרה כבר מאחורי הרי נפתלי. העובדים חזרו מן העבודה, גם אלה שעבדו באותו יום מעבר לירדן מזרחה על אדמת דגניה היום. ישבנו וחיכינו בקוצר־רוח לידיעה מהשליח ששלחנו לבית החולים הצפתי להיוודע על שלום מרדכי קאצאפּ. הלילה הגלילי ירד בבת אחת על החווה, זאת אומרת, על הצריף האחד שלנו. השתרר חושך, אבל אף אחד מאתנו לא רצה להעלות אור וישבנו באפלה, חיכינו לשליח מצפת. פתאום נפתחה הדלת ונכנס פקיד החווה, האגרונום ברמן, וסבר פניו כמו תמיד גאה ובקולו הנמרץ־המצווה הודיע לנו, שזה עתה קיבל מברק מצפת כי מת מרדכי קאצאפּ אף נקבר באותה עיר.

הידיעה הדהימה כרעם את כולנו.

מרדכי קאצאפּ, אשר שמועת מותו, מות הקרבן הראשון בכנרת, הרעישה אותנו, נולד וגדל בביסארביה. קיבל בילדותו חינוך עברי בחדר וספג את האהבה והגעגועים לארץ־ישראל. הקול־הקורא הראשון מאת הפועלים הראשונים המאורגנים בהסתדרות הפועלים “הפועל־הצעיר”, הגיע אל מרדכי.

הדבר היה בשנת 1906. מרדכי קרא את השורות. עם חברים אחדים יסד אגודת עולים בשם “ביל”ויים חדשים", ונסע כראשון וראש לקבוצה לארץ־ישראל. זוכרני את יום ראותי אותו בפעם הראשונה במושבה פתח־תקווה.

מבין כל הקבוצה נפל מבטי כפעם בפעם על הבחור החזק ורחב־הכתפיים, שבפניו ובכל תנועותיו ניכר לשד שדות ביסארביה הדשנים והטובים. כוח ובריאות ביצבצו מלחיי מרדכי ועצמה הביעו כל אברי גופו הקצר והאיתן. אנוכי עזבתי אחרי בוא קאצאפּ את פתח־תקווה ועליתי לעבוד בגליל. ואולם את הפועלים אשר באו מפתח־תקווה לגליל שאלתי על קאצאפּ, שפשטותו וצניעותו משכו את לבי.

לאחר זמן נפגשתי עם מרדכי. שמרתי בכרם על גבול פתח־תקווה, קרוב למושבה הגרמנית וילהלמה. קאצאפּ עבד עוד בסוסים ובכל לילה הוביל בעגלה אבטיחים אל השוק בלוד. עבר על פני הכרם ששמרתי בו והביא לי כפעם בפעם אבטיחים טובים אחדים. חלף זאת בצרתי לו מלא סל־יד ענבים צוננים מטל־הלילה, הטעימים לחיך ביותר. יש והוא שהה זמן־מה עמי בכרם וסיפר לי על חיי האכרים בארץ מוצאו, ויש אשר גמר את סיפוריו בהערה: “לא האכרים הקאפיטאליסטיים הפרטיים בפתח־תקווה הם עתידנו, – אכרים אחרים נחוצים לנו. עלינו לברוא את האכר” ובדברו ככה החל להביע את הרעיון כיצד יהיה לאכר: – – “עוד חודש ובגליל תיווסד חוות הקרן הלאומית כנרת. אני אעלה שמה, אשתלם בעבודה החקלאית ואחרי־כן אתאכר באיזה מושב בגליל ואביא אלי את משפחתי מרוסיה”.

החווה הלאומית הראשונה בגליל אמנם נוסדה אחרי זמן־מה, ומרדכי קאצאפּ קיים ועשה כאשר חשב. עלה עם הקבוצה הראשונה ברגל מיהודה לגליל. בהנהלת האגרונום ברמן ניגשה הקבוצה לחרישת השדות וזריעתם, ואת החווה בנו על הגבעה החשופה מכל עץ ושיח, הגבעה דאלאייקה. שלוש שעות לפני עלות השמש קמו העובדים, אסרו את הבהמות, השקו אותן, שתו ואכלו בעצמם ארוחת־הבוקר, ושעתיים לפני הזריחה חרשו כבר. עבדו עד חשיכה, ולפעמים שלוש שעות אחרי השקיעה. בכל יום נוקו שטחי־שדה מן הקוצים והאבנים ונחרשו חרישה עמוקה. אחרי העבודה הקשה התרחצו במי הכנרת השקטים, אכלו לשובע מדגי הים וישנו שנת־ישרים. הקבוצה היתה מחולקת לשתי פלוגות: האחת חרשה והכשירה את הקרקע מעבר הירדן מערבה והשניה את הקרקע שמעבר לירדן השני, את קרקע דגניה.

עבודה קשה ביותר קיבל ועשה מרדכי קאצאפּ. עליו הוטל לנקות את הגבעה העזובה, לברא את השרשים הקשים וסבך הקוצים ולסלק את האבנים. הוא עבד שעות רבות ביום בלי ליאות.

הקבוצה עבדה בכנרת והיתה שבעת־רצון. המקום מקום־ביצות וקדחו קצת, אבל לא יותר מדי, והעיקר, לא הכל בפעם אחת… העבודה התקדמה. בכל יום בלעו כינין לפני האוכל, וזה מנע את הקדחת מחזור לעתים קרובות. חדשים עברו, והחיים התנהלו בנחת לכאורה, עד שקרה אסון לחברנו מרדכי, אסון בלתי־צפוי.

המנהל ברמן הביא מדמשק סוסים ופרדות, שמעודם לא הובאו בעול. קשה להרגיל את הסוסים האלה ללכת בניר, למשוך מחרשה או עגלה, אשר לא ראו במקום מולדתם. הרגילו אותם איך־שהוא ואת הסוס הפרא ביותר קיבל לאַלף בעול־העבודה הצעיר החזק בינינו – מרדכי קאצאפּ. הוא נגש כל היום בסוס ודחק אותו למשוך עגלות מלאות אבנים מן הגבעה אל שפת־הירדן עד שזיעה שטפה ממנו וקצף לבן נראה על עורו. כך הביא אותו לידי כך שהחל להלך במנוחה בעגלה. אך באחד הימים רגז הסוס וכשקאצאפּ החל להתירו מרתמתו, בעט בו בעיטה בבטן. מרדכי התחזק, לא סיפר לאיש דבר ויצא למחרת שוב לעבודה. קיווה כי הכל יעבור בשלום, אך אחרי ימים אחדים החל גופו להתנפח ולצבות. הוא גילה לנו את הדבר ואחדים מאתנו נשאו אותו באלונקה לצפת, לבית־החולים, כי בעגלה אסור היה להובילו.

עוד שעות אחדות לפני מותו לא נתבלבלו חושיו. הוא לא חשב על המוות, ושאל בלי־הרף לפרטים על העבודה בחווה. אולם סמוך למותו הניע בידיו, התחנן ובכה… ופתאום חגר את כל כוחותיו, התיצב במיטה ובנשאו את ידו למעלה, קרא פעמים אחדות: “אלוהים! אני מרדכי בן צבי קאצאפּ הלוי אומר לך, כי עוול גדול אתה עושה בהעבירך אותי מן העולם בעודי בעצם עלומי, הלא עוד לא ניקיתי את השטח מהאבנים ולא הובלתי אותן אל הירדן. אלוהי! אני מרדכי בן צבי הלוי קאצאפּ אומר לך בפעם השניה שעוון גדול אתה עושה בהעבירך אותי מן העולם בעודי צעיר לימים…”

הוא רצה להוסיף דבר־מה בפעם השלישית, אך לא יכול עוד. נופף בידו – ונפל תחתיו על המיטה. שעה התאבק עם מר־המוות וביסורים קשים גווע ומת – נקטף בעצם חלומותיו והתמכרותו לרעיונו.

המלצות קוראים
תגיות