רקע
מנחם מבש"ן
הקדמה לכתבי מנחם מבש"ן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלם, דפוס העברי; תרפ"ח 1927

בצרור עלים אלה צררתי את חלומותי אשר חלמתי לעמי ואשר רֻבּם לא באו, יען לא חלם אותם העם. חלומות אנשים יחידים ענני־בֹקר הם, המריקים מעליהם זהַב השמש אך לא גשמי ברכה, וחלומות העם – עננים מלאים, המריקים ברכה לארץ וליושביה. אולי עוד יזכו החולמים היחידים, כי תנוח רוחם על העם וכי יחלום את חלומותיהם – או אז יהיו החלומות למעשים.

ראשית דרכי בספרותנו היו מאמרים על דברי יום ויום: למראה הנגעים אשר נראו לי כה וכה בבית ישראל חם לבי בקרבי ויצאתי לדבר אל העם. דברתי מעל עמודי כתבי העתים כחצי יובל שנים כל עוד האמנתי בכח המלה הכתובה והשפעתה על הקהל. אחרי כן, כאשר באתי לידי דעת והכרה כי אין שומע לסופרים מאת העם וכי המאמרים על שאלות הזמן הם כקצף על פני מים, – סרה מעלי הרוח ולא יספתי עוד לכתוב מאמרים בלתי אם לעתים רחוקות. אז חשתי מפלט לי מעולם המעשה אל עולם החזיונות ואחל לשגות בחלומות ובדברי חזון ולחוש עתידות לעמי – זה תֹכן פרי עטי בחמש־עשרה או בשש־עשרה השנים האחרונות. ועתה בנטות יומי לערוב ועוד מעט והחלומות והחולם יחד חלום אחד יהיו, עת לי לתת, יחד בחוברת, את דברי האחרונים אלה בפני עמי, אשר בו ולו היו כל חיי רוחי מעודי.

רֻבּי דברי יצאו מן הלב מדי היות עליו רוח היום להכות בו גלים. ויש דברים אשר נאמרו לשעתם ואשר היום אולי לא הייתי כותב אותם, או כתבתים באופן אחר, ובכל זאת נתתי להם מקום כאשר הם באספי עתה את פרי עטי לאספה. אם שגיתי, תהיינה גם שגיאותי גלויות לעם; אינני מתאמר להיות כאיש אשר תמים פעלו. ואולי יש גם דברים אשר בכלל אין להם ערך קים; אך אם יש לקרב ולרחק – זאת יעשה הקהל, זאת יעשה הזמן. והן גם בדברי סופרים גדולים וטובים ממני יש לזרות ולחבר1 ובכל עץ פרי יש גם ענפים ועלים וקליפה.

אֲשֶׁר הָיָה בַּחַיִּים כִּשְׁלוּחוֹת

נְטוּשׁוֹת וּמְפֹרָדוֹת לָרֹב,

חֻבַּר עַתָּה יַחַד בְּתוֹךְ־לוּחוֹת

וְנִתַּן בְּיַד הַקּוֹרֵא הַטּוֹב.


אַךְ אַל יִפְּלוּ פָנֶיךָ מִמּוּם,

כַּלֵּה חִישׁ הַסֵּפֶר הַקָּטָן:

תֵּבֵל מְלֵאָה תַּהְפּוּכוֹת־שָׂטָן,

הֲלֹא הָיֹה יִהְיֶה גַם־בּוֹ מְאוּם?

(גתה)


ויש בכתבי אלה דברים הראוים יותר לקוראים באים בימים ויש אשר יכשרו יותר לצעירים, ואני לא הפרדתי בין אלה ובין אלה ולא הצגתי אותם לבדם. לדעתי אין רע אם יֵשבו אל שלחן אחד הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו וימשיכו ויקחו להם איש איש מאשר ייטב בעיניו ומאשר יטעם חכו. גם הנה יש אשר הגדולים ימצאו ענין בדברים הכתובים לקטנים, אם אך יש טעם בהם, ויש אשר גם הקטנים ימצאו חפץ בדברים הראוים יותר לגדולים, ואף כי בני עמנו אשר שאר־רוח להם מורשת אבות מדור דורים, האמונים עלי־ספר עם שדי אמם ובעודם ילדים כבר טעם זקנים להם…

והנני נפרד בזה מן הקוראים המעטים, למען הפגש שנית מן העמוד הראשון והלאה. מן הקוראים המעטים, כי הנה בזמן האחרון עזבו בני ישראל את הספר, ידיד־נפשם מאז, ורק מעט מהרבה עודם נאמנים לו. דברי יל"ג: “מי יודע, אם לא האחרון במשוררי ציון הנני, אם לא גם אתם – הקוראים האחרונים”, עומדים לפנינו, בְּחֶצְיָם השני, כסמל אימה. הוא אמנם לא היה המשורר האחרון – המשוררים והסופרים הולכים ומעטים, וכל סופר בישראל שאול ישאל לנפשו בדאגה ופחד את השאלה הזאת: מי יודע אם לא קוראי – הקוראים האחרונים…

המחבר

ירושלם, סיון, תרפ"ז.


  1. “להבר” במקור המודפס, צ"ל: לחבר – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות