רקע
מנחם מבש"ן
נִצָּנֵי הַתְּחִיָּה בְּמִזְרַח אֵרָפָּה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלם, דפוס העברי; תרפ"ח 1927

א.

השערורות אשר נעשו לעם ישראל בגליציה בעת פקוֹד העם ובעת הבחירות האחרונות, – שערורות אשר הגיעו אל תכלית תבליתן בדרוהוביטש, – וכל הכעסים והמצוקות והתנואות והנכלים, אשר התאנו ואשר נִכּלו לו צורריו להצר צעדיו בדרך החיים ולקחת ממנו מעט מעט את משפטי הצדק, אשר נִתּנו לפני דור בעת רצון, זעזעו את העם, הנרדם בירכתי האניה הסוערה בהפיל עליו שכניו מסביב גורלות לבלעו חיים, וירעישוהו לכל פינותיו ויפקחו את עיניו על משבתיו. ויתעוררו העשירים אצילי בני ישראל היושבים בבתיהם ספונים הרחק מעמם ומכל מכאוביו, ויתעוררו המשכילים, עשר עטרת החכמה והמדע כקרח הנורא על ראשיהם וכמשוכת כפור וקפאון בינם ובין המוני אחיהם, ויתעוררו הרבנים, אשר בחרו הסתופף בארבע אמות של הלכה ואל שנוי העתים וחליפות דרכי החיים לא השגיחו ולא התבוננו ולא נכונו לקראתם, ויתעוררו הצדיקים וכל אגפיהם, השרפים העומדים ממעל לעם ופניהם וכנפיהם לאחור ולא לפנים, ותבא בהם הרוח – היא הרוח המעודדת ענוים והמלבישה שפלים גאון והשמה את החלשים המתרפסים לגבורים דורשי משפט בנפשותם והבוראה ניב שפתים ופֹעל כפים למרירות העצורה ימים רבים כאש בעצמות מפחד הזרוע הנטויה – ותקרב את הרחוקים ותחבר את העצמות המפֹרדות, הנרמסות ברגלי עריצים קטנים וגדולים, אחת אל אחת להיות לתבנית שלמה ומוצקה – תבנית עם אחד, איתן, רענן, נאזר בגבורה ונהדר בכבוד ובעֹז ובתפארת רום אנשים.

והמשכילים מנהלי הקהילות וראשי העם תופפו על לבביהם ויאמרו: מימי אבותינו ואבות אבותינו היינו אנחנו נושאי דגל הגרמנוּת במדינות אוסטריה רבת השבטים והעממים, נפשנו שמתנו לכלי שרת, וגם לכלי מפץ, ביד הממשלה הראשה בכל מאמציה לשפוך את הרוח ואת הלשון ואת התרבות, אשר לעם קרוֹבָהּ, לגרמנים, על כל העמים והמדינות, אשר בממלכה המטֻלאה הזאת; ועי התחזקו העמים המדֻכאים, כי היתה עליהם רוח חדשה, ויתעוררו בכל עז להחזיק עם ועם בנחלת אבותיו – ונהיה אנחנו, חלוצי הממשלה ושלוחותיה, אשר נִטשו בכל הארץ, להם לשטן, ותסֹב עלינו חמתם ושנאתם וקנאתם ונהי כחטה הנתונה בין רחים ורכב… וכי נסחפו צעירינו מעט מעט בזרם החדש ויתחברו עם העמים המקיצים לחיים וישיתו את נפשותם עליהם נוספות – ויהיו האבות והבנים לשתי מחנות הצוררות אשה את אחותה וידגלו היהודים מזה ומזה בשם עם ועם ויתגרו וילחמו מנשה את אפרים ואפרים את יהודה על כל נֵכר ויהיו כמצחקים בעיני שכניהם… ואם היינו מתמול שלשום גרמנים בתוך הפולנים, הצ’חים, האונגרים והרוטנים, היינו היום, בהתעורר גם עם ישראל לתחיה בלעדינו, גרמנים, פולנים, צ’חים… בתוך היהודים.

ככה התהפכנו והשתנינו תמיד ככרום זלות לבני אדם, ככה היינו לאנשי תהפוכות כל הימים ולא ידענו נפשנו, היינו על פני ים־העמים כקצף על פני מים, המעלה אבעבועות בשלל צבעים ותוכו ריק, תחת היותנו כשמן על פני המים הזידונים – לנו לבדנו ולא לזרים; היינו לזעוה ולשקוץ משומם בתוך העמים ולמקור מכאובים וכעס לעמנו ועודינו מחזיקים באלתנו או עוד האולת מחזיקה בנו ואין מוֹצָא ואין נחת. – אהה, כי הרבינו לפשוע, חטאנו, עוינו ופשענו!

והרבנים זכרו ימים מקדם ולבם הָמה להם לאמר: הן מאורות עמם היו רבני ישראל לפנים, ובעת היות כהני העמים האחרים הולכים אחרי ההבל ומהבילים את העם וחותמים בעד כל קו אור מהאיר נתיבות צאן מרעיתם, היינו אנחנו נושאי דגל האור והדעת, התורה והחיים גם יחד, ונצא ונבא לפני העם ולפני הממשלה ונהיה תופשי ישיבות במחנה ישראל ועושי מלאכת המלך והשרים מחוץ למחנה, ותהיינה עינינו פקוחות על דרכי האבות והבנים, על תרומת המוסר העברי, על חנוך הילדים בתורה ובדרך ארץ, על התנחל היהדות וכל סגולותיה מדור לדור. ועתה, אהה, היינו לאחור ולא לפנים ונרד פלאים נגד עמנו ונגד עם הארץ; ראמות לנו חכמות – החכמות הנמצאות היום לכל נער בבית הספר – וכי תדרוש הממשלה דעת והשכלה מרבני ישראל – ונפתלנו נפתולי אלהים ושלחנו לפנינו מליצים מורדי אור מקרב עמנו להסיר מעלינו את “הגזרה”… גם בדברי ימי ישראל למושבותיו לתפוצותיו אין אתה יודע עד מה, כי גדרנו בעדנו לבלתי בוא בגבולנו כתבי עתים עברים, הצופים לבית ישראל, כי אם כת"ע נכרים בלשון עם ועם.

ותחת אשר נתנו כהני העמים באחרית ימי הבינים את ידם לחכמה אחרי רואם כי אין מעצור לרוח העת, ויפרשו כנפיהם על בתי הספר ועל בתי המדרש לחכמה ועל כל בית גדול, למען חנוֹך לדור יבא בדרך אמונה על פי דרכם, ויעשו ויצליחו מאות שנים עד הדור האחרון, בכל היות האמונה והדעת לגוים כתהפוכות הצוררות אשה אל אחותה; הנה אנחנו, אשר היה החנוך נתון בידינו מימים קדמונים ואשר לנו תורת אמת ואמונה אמן, המתאימות עם החכמה והמדע בכל עת, – אנחנו הסכלנו עשׂה לנער כפינו מנחלתנו זאת, בעת הוחל ליסד בתי ספר לבני ישראל, ותחת להסב אלינו את כל הליכות הבתים האלה, לתת רוחנו בתוכם ולשומם מקור ברכה לבני ישראל לדורותם, התיצבנו מנגד, שָׂערנו שער, רעמנו פנים, השמענו קול אָלה וחרם, – דִמינו לעצור את גלגל העת בתקופתו והגלגל עבר על פנינו ויהדפנו בכחו אחורנית והחנוך נתּן באשמתנו וברפיון ידינו בידים לא־אמונות, אשר פִּלסו לו נתיב אל דרכי שאול ואבדון כיום הזה… ומי יתן לנו עתה בתי ספר עברים, – הבתים, אשר היו לנו אז לתועבה ולמשטח חרמים, – מי ישיבם לנו עתה, בהיות בנינו ובנותינו מגֻדלים מנעוריהם בבתי הספר לעם הארץ ומתנכרים מדור לדור לאבותיהם ולעמם, בהיות היהדות הולכת ודלה גם בבתי היראים והחרדים, ורבים בהם, אשר דור שלישי לא יבא להם עוד בקהל ה'. – אהה, כי נסכלנו, שגינו, שחתנו לנו ולכל העם!

ו“הצדיקים” פקחו עיניהם וימֻשו וימַששו עפעפיהם ויהיו כאנשים אשר יֵעוֹרו משנת־עִועים, ויתלחשו איש אל אחיו לאמר: מה זה היה לנו ומה זאת עשינו, כי שלחנו את המון ישראל בדרך תהפוכות, כי שקדנו לנסוך עליהם רוח תרדמה וקפאון, כי היינו לקירות ברזל מבדילים בין קצה העם ובין קצהו בעת התעורר האהבה והאחוה, בבוא עת התחבר והתאחד המימינים והמשמאילים להיות לעם אחד, כי כרתנו ברית עם מרשיעי ברית ועם אוכלי עמנו עשינו חוזה; איך נואלנו לשית ידינו את האצילים הגאיונים צוררי ישראל ובוזיו ולהטות ביד צאן מרעיתנו את הבחירות לחפצם! ומה מצאנו באחינו היהודים הלאומיים עול כי נהדפם באיבה ונשים מכשולים על כל דרכיהם, ולמה נעמוד כצרים צוררים לישוב ארץ ישראל, המצוה הגדולה, אשר לאורה הלכו גם הצדיקים והחסידים הראשונים מימי ר' מנדל קאסובר והלאה. עם רב אנחנו וכח רב לנו בתוכם, מסלות בלבבם, כח האמונה והדרת הקֹדש, אשר הנחילונו אבותינו: ואיך הזנחנו את הכח האדיר הזה לבלתי פלס לו נתיב לטובת העם, לתחיתו ולעתידותיו בהיות לאל ידנו לעשות הרבה יתר מן הציונים ולשום גם לנו שם וזכר עולם בדברי ימינו! אהה, קשינו ערף, תעינו, תעתנו!

ועל המתבוללים עבר רוח משפט ויחפשו ויחקרו את דרכיהם ואת דרך רעיהם, אשר היו לפניהם, ויהגו בשבר רוח לאמר: הן קדמונינו התחכמו לשכניהם, לעם הארץ, בבקשם קרבתם, ויכחידו ברוח פיהם את ישראל מגוי, לאמר: לא יהודים אנחנו, כי אם אשכנזים ובני עם ועם, בעלי דת משה. בשקר הנלעג הזה דִמו למצא מנוחה בגוים ולשכון כבוד בתוכם – ויתעו בנפשותם ויוליכו את העם שנים־שלשה דורות בדרך עקש ופתלתול והועיל לא הועילו. ועתה הנה יודע כל אשר לו לב לדעת ועינים לראות, כי אין הגוים חפצים לא ביהודים ולא בבני דת משה וכי לא נפיק רצון מהם עד אם הסירונו מעלינו גם את המַעטה הדק הזה, את הדת, כאשר לא נזכה בעיני אחינו ועמנו עד אם שבנו אל מחנה ישראל תשובה שלמה: ולמה איפוא נפסח על שני הסעיפים וננוע כנפשות אובדות בין ישראל לעמים, ומה בצע כי התבאשנו עם אחינו ונלך אחרי זרים לרוץ לפני מרכבתם, כי נמכרנו וכי מכרנו את חפצי עמנו לנכרים וכי היינו אנחנו וכל אשר לנו הדום לרגליהם ודֹמן לאדמתם. אנחנו התכחשנו לעמנו, לנפשותנו, למורשת לבבנו, ואחינו החדשים יכחשו בנו ויבעטו בכל מנחותנו בגאוה ובוז, והבושה תכסנו יומם והנֹחם יאכלֵנו לילה… הה, קצנו בחיי עמל ורעות־רוח כאלה – הבה נשובה אל עמנו, אל מולדתנו, אל מקום שם נכונו לנו אהבה וכבוד ומנוחת־נפש ואחרית ותקוה!

ככה התודו כל מפלגה וכל מעמד על עונותם ועל עונות אבותיהם, על כל זדון ומשוגה ועל כל מעֻות, אשר נודעו להם עתה, כאשר יוָדע לחולה אָנוש, בשוב אליו רוחו, חליו ומכאוביו לפנים.

אז קם ויהי הדבר, אשר לא היה כמהו בישראל למן היום אשר נשבת ועד ארבע הארצות: הרבנים וראשי הקהלות, הצדיקים, הציונים והמתבוללים וכל פנות העם נתנו ידם גם הפיקו נפשותם איש לאחיו ואיש לרעהו ויודעו יחדיו על פי הקול הקורא להם ממעמקי לבבם, ויבאו מכל הערים לאספה גדולה להתיעץ על כל הדבר הגדול אשר לעם ישראל. וחַדודי הקצוות הֻקצעו בפגעם איש באחיו והלבבות הרחוקים קרבו אחד אל אחד ואנשים שונים, אשר לא האמין איש כי יוכלו לשבת יחדיו ולשמוע איש שפת רעהו, היו לאחדים כמעט שישבו אל שלחן אחד שעות מספר. וקנאת הצדיקים והרבנים סרה באפס יד ותֵהפך לעצת שלום ולמחשבות מתאימות לטובת הכלל; והעשירים אילי הכסף גָבה לבם בחברת טובי עמם בעבור חושם בם, כי ימצא מין את מינו, ורוח נדיבה סמכתם להקדיש מעתה את הגיון לבם ואת כח מעשיהם ואת תרומות כספם וזהבם אך למחסורי אחיהם ועמם ולא למוסדות נכר; והמתבוללים בכו על צוארי אחיהם הלאומיים וידרו נדרים לשוב מעתה בכל לבבם ובכל נפשם אל עמם ואל היהדות כלה. כי נפקחו עיניהם לראות, כי אמנם “נקל לעלות על הר סיני מרדת ממנו”, דברי אחד חכמי הגוים אשר דבר בימי בכּוּרי ההתבוללות1.

והנועדים כִלו מעשיהם במועצה הגדולה ההיא ויעמידו דבר להועד ולהועץ כמשפט הזה פעמַיִם בשנה באחת הערים הגדולות, אשר יראו להם פעם בפעם, ולהודיע דבריהם ומועצותיהם אל הקהל מעל כתבי העתים העברים. המה נפרדו איש מעל אחיו וילכו איש למקומו ורוח חדשה, רוח ממרום, אשר לבשה את ראשי עם ישראל בעת ההיא, נחה גם על כל העם – העם המתחכם לחכמיו, הממרה עם מוריו והשופט את שופטיו – ויֵהפך לו לב אחר, לב שומע ומקשיב וחרד על דבר מוריו לשמור ולעשות ולמלא את כל משאלותיהם, לשלומו ולטובתו.

המהלך החדש הזה הפליא לעשות ולחדש, בקרב שנות מספר, את בית ישראל ההרוס, ממסד ועד הטפחות.


ב.

ותהינה ההחלטות הראשונות, אשר החליטו הרבנים וראשי הקהלות ונשיאי המפלגות השונות, במועצה הגדולה, ששם התכוננו לועד־הראש: א) לצוות על כל בני ישראל היושבים בכל גבול אוסטריה־אונגריה, אשר לא יקָרא עוד איש יהודי על שם עם אחר כי אם על שם עם היהודים לבדו, ולא יתערבו עוד בדברי הריבות אשר בין העמים יושבי מדינה ומדינה, ולא יבחרו עוד איש מעם אחר להיות להם לפה בבית הנבחרים ואיש יהודי לא יהיה עוד לבחיר עם אחר; ב) ליסד היהודים להם לבדם בתי ספר תחתיים ושניים לבנים ולבנות בכל עיר ועיר, ולמדו בהם חצי יום תורה וספרות ישראל וכל סעיפי היהדות, וחצי היום – למודי חֹל על פי התכנית אשר בבתי הספר לעם. והבאים בימים, אנשים ונשים, ישימו להם מועד ללמד היטב את הלשון העברית, כל אשר אינם יודעים את הלשון הזאת, ולא יהיה איש ואשה מבני ישראל, אשר לא ידעו את לשון עמם דעת שלמה כדעת גוים את לשונם הם.

הדבר שֻלח בכל הארץ ונפל בישראל – כנפול מֶשך הזרע על נִיר רך וטוב; היהודים קימו וקבלו פה אחד את מצות הועד הראש ויכּונו למלא אחריה. אך הפולנים, המנשאים את נפשם לבלוע את היהודים בקרב שָנים, שמעו ויתעברו ויתגעשו, כי חרה להם; וימטירו על עם הרמם אש וגפרית בכתבי העתים ואנשי המשטר והשלטון הריקו בני אשפתם וירעצו וירוצצו את בני ישראל וישימו להם מוקשים על כל דרכי החיים, ככל אשר היו עושים מתמול שלשום ויותר, עד אשר גבר הלחץ והעני עד לאין מחיה. אך היהודים נשאו וסבלו, חזקו והתחזקו, כי רוח הגבורה אשר נחה על אבותיהם ועל אחיהם בכל המוצאות אותם מימי מסע הצלב ועד גזרות ת"ח ועד הרגות קישינוב והומל, נוססה בם גם הם ויעמדו בפני לוחציהם ודוחקיהם ולא שבו מפני כל. צורריהם התנכלו להם בתחבולותיהם להכרית אֹכל מפיהם ועשירי ישראל קמו על נדיבות ויכוננו בתי עבודה ובתי־מַשָׁאות בעיר ועיר וימציאו עבודה לעניים, לחם לרעבים, ומשען ומשענה לכל אשר מטה ידם, לשום להם שארית בארץ. וגורלות הפילו על כל אשר לא יכול עוד לקום ולהתעודד במקומו, להוציא אותו ואת נפשות ביתו ארצה ישראל, ששם קנו חלקות אדמה רחבות ידים, ויסיעו שמה כל עני וכל כושל ויביאום ויטעום בהר נחלתנו במושבות החדשות, אשר כוננו שם ביד אנשי מעשיהם, ויהיו למחיה לאדם רב.

והמלחמה אשר נלחמו היהודים עם שואפיהם על נפשם, על מולדתם ועל עמם, כבדה מאד וגם האריכה ימים על שנה. והפולנים בראותם כי קצרה ידם שנו את טעמם ויתהפכו בתחבולותיהם כמשפטם, ויעשו חֹנף ויבטיחו וינסו לחתור בחשך ולהפריד בין עצומים בדברי מרמות, כי אמרו: הַפרד ומשול. אך ידי נכדי החשמונאים לא רפו ולבם לא נפל מפני המוראים הגדולים ולא נפתה על המדוחים ומשדה המערכה לא שבו ריקם. בכתבי העתים, במקהלות־עם ובבית הנבחרים השיבו מלחמה בחזקה ויעוררו את דעת הקהל בכל הארץ וגם מעבר לגבולותיה. גם עוזרים גדולים ונשואי פנים נמצאו להם הפעם: ראשי העמים אשר במדינות אוסטריה ובחיריהם בבית הנבחרים ראו כי טוב לפניהם לעמוד לימין היהודים בריבם זה, וישמיעו במרום קולם וירעישו וירגיזו את הממשלה הרֹאשה בשאלות ובתוכחות מאין הפוגות. וכראות הממשלה כי ריב לה עִם עם רב, אשר כח גדול לו – כח האחדות והאחוה כללית – ובעלי ברית על ימִינו מסביב וכי כבר יגעה בתחבולותיה בדֵי־ריק וכל הארץ כמרקחה ואין קצה למבוכה, – ותעזוב את דבר הפולנים ותַבלג על גאונה ותכָּנע ותודיע יום אחד גלוי לכל העמים, כי זה עתה נודע לה אשר היהודים יושבי ממלכתה הם – יהודים וכי על כן, למען הצדק והיֹשר, אשר היו תמיד נר לרגלה, ולמען השלום, אשר שבת מן הארץ זה ימים רבים, יען אין הקהל קשה־הערף הזה אובה לבא אל קֶרב הפולנים, גזרה אֹמר להיות עם ישראל מעתה כאחד עמי הממלכה ובגוים יתחשב גם הוא – התשיעי בחֹברת.

ותשקוט הארץ וגם היהודים וגם העמים האחרים יושבי אוסטריה שמחים, כי נגדע הסבָך, אשר נאחזו בו אלה ואלה בכל ריבי־עם השבים ובאים שם בכל עת תמיד כמוצאי בֹקר וערב; רק הפולנים עודם חורקים שִניהם על בִּלעם כי נפל מפיהם – עד אשר יסכינו ועד אשר ישלימו עם מצב הדברים גם הם. –

ובתי הספר העברים התחתיים והשניים היו, בשנות מספר אחרי הוסדם, למקור חיים לאנשי ההשכלה, אשר חכמתם בזויה לעם הארץ יען היותם יהודים, ולתופשי התורה, אשר באו איש איש ממלאכתו, לעבוד עבודתם קֹדש בתוכם (כי מפני הבתים האלה, אשר היו רצויים לכל העם ודרושים לכל חפציהם, סרו מעט מעט החדרים והישיבות, שני הקצוות, אשר לא עמד טעמם בם עוד מרוב ימים); ולמקור נפתח לעבודת הרוח, כאשר בימי הוָסד הישיבות ביד ר' יעקב פולק ור' שלום שכנא; אפס כי העבודה הזאת נגלתה הפעם בדרכים חדשים ובצורות חדשות לרוח העת. ותחת אשר לא יכול רוח ישראל לעשות פרי־תאר למינו ולא נודע כחו בעוד היות זר מעשהו, נכריה עבודתו בתוך העמים, כאשד לא יוכל פרח לבנון להתפתח על פי דרכו בתוך מטעי הצפון, – מצא עתה את פקודתו ויָשב לעשות גדולות כקדם. ויקומו בימי דור אחד סופרים חוזי חזיונות, משוררים, חוקרי חכמת ישראל ובוני ספרותנו הישנה והחדשה, כאשר בימי קרוכמל, שי"ר ואֶרטר, ויהיו לנס לכל הקהלות אשר בארצות הקרובות, ששם שַח רוח ישראל מפני עקת אויב, והרחוקות, ששם דללו וחרבו מקורות התרבות העברית מפני אור הגוים, אשר הֶראום במאה האחרונה.


ג.

וככל אשר שקד הועד־הראש על כבוד שם ישראל ועל תחית רוח ישראל, כן שם לבו אל המוסר העברי ואל משמרת הטהרה והתֹם לצעירים מזכר ועד נקבה – הם הדברים אשר היו כיסוד מוסד לתקומת העם ולחַיָתו האמיצה, המלאה והרעננה, כל ימי שמרו את משמרתם קדש, מימי קדמותו ועד הדורות האחרונים. – ויבקשו לדעת מה לעשות למען השב לאיתנן את סגולותינו ההן, אשר בגללן אִשרו אותנו כל הגוים ואשר, לדאבון לב כל הדורש טוב לעמו וחרד על עתידותיו, אין עוד כחן עתה ככחן לפנים. –

כי אמנם עוד היום, אחרי רדת המוסר העברי ממרומיו, עודנו גבוה ורם לאין ערוך ממוסר העמים הקדמונים והאחרונים; עוד היום נַעלו בנות ישראל, גם בנות דַלת העם וכל שוכני בסתר המדרגה, שבעתים כל בנות כל הגוים לתֹם ולהצנע לכת. ואולם הלא הנה נבעו פרצים גם בחומה הנשגבה הזאת, הלא הנה נראו מראות נגעים גם בבית ישראל אשר היה עומד לנס עמים, ועל העומדים בפרץ למהר לרפֹא את הנגע, בטרם יִפשֶׂה ויאכל עד היסוד בנו ובטרם נהיה לשכנינו למילה לאמר: הנה ככל הגוים בית ישראל.

ובבקשו בינה – ויכונן לחקר הימים הראשונים והאחרונים והשתנות דרכי החיים בישראל לפנים והיום, ויערוך את ערכם ואת תוצאותם אלה לעמת אלה, למען קחת מהם תורה להיטיב את הרעה.

לפנים, בעוד היות ישראל שוכן לבדד במשכנותיו בתוך העמים וחקות אבות לו לקן בכל ארחותיו, היה החק “בן שמונה עשרה לחפה” מבצר משגב למוסר העברי, ואם יש אשר אֵחר הנער מן המועד הזה שנה או שנתים, גם אז היה תמים בדרכיו עד היותו לאיש – “גן נעול, מעין חתום”, כדרשת חכמינו; כי בכל קהלות ישראל השכינו, ככרובים על דרך עץ החיים, המון חקים ותקנות וגזרות וסיָגים לשמור את דרך הבחורים מחטוא גם במראה עינים או במאויי לבב. ויהי כי שמרו הצעירים כחם וראשית אונם כל ימי בחורותיהם, היה “דרכו של איש לחזור אחרי אשה”. אם לא קנה עוד האיש את אשתו מיד אביה במֹהר ובמתן כמנהג הקדמוני, אשר עודנו נשמר ונעשה עד היום בתוך העמים יושבי קצוות, הנה גם הרבה לא הרבו הורי האשה במחיר לִקֻחיה עד להכשיל כחם, כי עוד היתה האשה דרושה; גם היפה בבנות, גם אשר נגרע חלקה בחן וביֹפי, גם היונה אשר כנפיה נחפו בכסף, גם בת העני בישראל – כלן מצאו להן מנוחה, בבוא עתן עת דודים, אשה בית אישהּ, אשר מִנו לה ממעל “ארבעים יום קודם יצירת הולד”.

ואולם באחרית הימים התערערו סדרי החיים והגבולות, אשר גבלו ראשונים בחכמתם, הוסגו לאחור או לפנים וגם מן החק ההוא, חקה הכניסה לחֻפּה, נטו כה וכה ימין ושמאל, על פי אשר היתה עליהם יד המסיבות: אלה הרחיקו ללכת עד נשואי בֹסר – עד היות הילד מתעטף בטלית לפני החלו להניח תפילין, ואלה אֵחרו את מועד הנשואים, עד אשר כבר יכול הבחור לראות בנים לבניו… הרעה השניה הזאת, אשר לא הריעו עליה בספרותנו החדשה כעל הראשונה, אף כי הרבתה לבלע ולהשחית ממנה, פרצה היום כמעט בכל תפוצות ישראל, אחרי אשר זה כמה נפרצו גדרות הצניעות, מורשת אבות, בראשונה בקרב היהודים הספרדים, אשר היו קרובים אל עם הארץ, שוכנים אתם בתוך טמאותם; ויש אשר גם מעיני העדה נעשתה בשגגה בתתם מכשול בפני הצעירים למַלא שִׂפקם בלא כדת2. ואחרי אשר למדו בחורי ישראל אל דרך הגוים לשבור עליהם חק ולשבור בחוריהם לפני בוא מועד, אין חפץ להם לבנות להם בית כדת משה וישראל; החן והקסם ומשא־נפש השפוכים על ענין הנשואים חלפו הלכו להם ונשאר אך – החשבון… ובכן הבחורים הולכים בגפם עד חצי ימיהם ומפזרים כח נעוריהם ופרחי אביבם על כל דרכים ובנות ישראל יושבות ונובלות בנעוריהן אשה בית אביה; שקר החן והבל היפי ושוא כל יתרון גו ורוח, כי אין מחסור לצעירים… כעת יֵאמר לאיש ישראל: “אוי לו למי שבניו נקבות!” עליו להתאזר עז, להתאמץ בכל מאמצי כח, לחשוך אֹכל מפיו ושמלה מעורו ושֵנה מעיניו ולגזור על ימין ועל שמאל למען הרבות מאד מֹהר ומתן ולקנות בעל לבתו. ואחרי כל אלה, הנה הברית הזאת, או העסק הזה, לא ברית־מלה היא בין האיש ובין אשתו, כאשר היה בימים הראשונים, ואחריתה לא תבֹרך. והדברים עתיקים וידועים.

למצב הדברים הרע הזה שם הועד־הראש את לבו ויגזר אֹמר: עת להוציא ישן מפני חדש ועת להחזיר עטרה לישנה. אם כל הסופרים, אשר דברו על שאלות החיים מימי ר' מנשה מאיליה ועד היום, נתנו דפי במנהג אכילת המזונות על שלחן החותן, כאשר קראו חמס על הנשואים המוקמים, הנה עתה הראונו דברי דור אחד, כי בא מועד לשום לב גם אל העֵבר האחר אשר למטבע… ובכן תקן הועד תקנה חדשה, שהיא ישנה: להשיא מעתה את הבנים במלאת להם שמונה עשרה שנה, ולתת אבי הבת לחם ומזון לזוג שנות מספר עד אשר ישלים הצעיר חקו בלמודים או בעבודת הצבא ועד אשר תמצא ידו להכין בחוץ מלאכתו. המזונות יהיו תחת המֹהר הנפרז (אשר יחדל מעתה) – קרבן תחת קרבן, ופרי הקרבן הזה – תקנת בנות ישראל ושיבת הבנים אל התֹם ואל הטהרה, סגולות עם ישראל מעולם ומקורות החיים הטובים לאיש ולעם. – גם שוֹם שם חק ומשפט לצעירים, הבונים בית בישראל, להניא אותם מתת יגיעם בתפארת בגדים, כלים ועדיים, ההורסים את הבית גם בטרם יתכונן.

ואף כי, כאמור, היה כל העם נכון לקים ולקבל את כל תקנות הועד־הראש, עוד הוסיפו הרבנים ואנשי עצתם לתת תֹקף לדבריהם בצאתם פעם בפעם מסתר אהלם אל העם ויוכיחו ויזהירו ויטיפו השכם והטף לארחות צדק ומישרים בבתי המועד ובבתי הכנסת ויבארו את הכל באר היטב ויפיצו אור על כל נתיבות החיים – אור אשר שבו קרנים מידו גם להם, כי ראה העם וידע ויכר כי לו רועים נאמנים קרובים אליו, דורשי שלומו וטובתו באמת – ויוסיפו לאהבה ולכבד אותם שבעתים מאשר לפנים.

והתקנות האלה שִנו לטוב את דרכי החיים, שכבר עלה בהם רקב, ויבראו שמים חדשים וארץ חדשה לצעירי ישראל הבנים והבנות ולכל העם. ועוד מעט ויהיו הסדרים החדשים־הישנים האלה למופת לכל הקהלות הקרובות והרחוקות, ככל אשר היו לפנים סדרי הקהלות אשר בפולין ולנס לכל תפוצות ישראל.


  1. לסינג: נתן החכם.  ↩

  2. ר' יצחק עראמה, בעל העקדה, יספר, כי היו לו דברי ריבות עם קהלות אחדות, אשר היו מחזיקות בתי זמה “למען הציל את הבחורים מעון אשת איש”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות