בכל אשר הוסיף קהלת חכמה וכעס, דעת ומכאוב על כל אשר היו לפניו, אכן לא ראה רעה רבה תחת השמש, אחרי אשר מצא את לבבו לאמר: “טוב מראה עינים מהלך־נפש”. ולוּ ראה את אשר יראה היום אחד היהודים, אשר נתן לו אלהים עינים לראות ולב לחוש, כי אז אל נכון הפך דברו לאמר: טוב הלָך־נפש ממראה עינים.

ומדי ראותי כה וכה, כמעשים בכל יום, אך כל העמל ואת כל האון ואת כל התלאה, אשר מי יודע אם ראה קהלת כהמה כל ימי חייו, עצום אעצם את עיני, אֵרומם אנָשא על כרובי, כרוב החזיון, ובהלָך־נפש אשקיפה מעל פני הישימון, אשר נגד פני, הלאה, הלאה למרחוק, אביטה, אקוה, אאמינה ואמצא נחומים לנפשי – ואת אשר אראה אגיד.

־־־־־־־־־־־־־־

ירושלם, פורים, שנת תרצ"ב.

ובמערכת “הצפירה” היוצאת זה עשר שנים בעיר הערים, רבה התכונה ליובל שנת השבעים, אשר יחֹג זקן כתבי העתים העברים ביום הזה. ויום החגיגה הגיע ומלאכים באו מקרוב ומרחוק אל ארמון המערכת, אשר ממול המכללה העברית, לברך את העורכים ולשוש אתם משוש; והשולחים אותם – הלא המה: מאַת המערכות לכה“ע העברים, אשר במאת המושבות הנמצאות בשני עברי הירדן מזה ומזה מלֹא ארך ארצנו; קוראי “הצפירה” הערבים – אשר היו לפנים בתלמידי בתי הספר התיכונים והעליונים העברים – היושבים במצרים, בארץ ישראל, ובסוריה; שלש מאות אלף היהודים אשר בירושלם העיר הישנה ואשר ב”ירושלם החדשה" (הוא השם הכולל לשלשים המגרשות, אשר בנו ויושיבו מסביב לעיר אחינו הספרדים והאשכנזים, אחרי התאחדם יחד להיות לקהל אחד בקושטא, בירושלם ובטורקיה כלה, מכסף החלוקה, אשר תעודתה, לפי הסדרים החדשים שנעשו בה, אך “לבנות ולנטוע”); ומלאכים ומכתבים וטלגרמות באו ממאה וחמישים כתבי העתים העברים – לימים, לשבועות, לחדשים ולתקופות – ומשלשים הוצאות הספרים העברים, אשר בארצות הגולה, וישמחו ויעלצו וישתעשעו יחדו כל קהל החוגגים את החגיגה העברית הזאת שלשה ימים ושלשה לילות. והנואמים ספרו בנאומיהם, אשר נשאו באזני הקהל, והקרואים ספרו איש באזני רעהו על כל החדשות אשר צמחו בעשרים השנים האחרונות במערכות ישראל בגולה ובארץ ישראל, חדשות אשר יד “הצפירה”, המושלת ממשל רב בדעת הקהל, היתה בכלן, ודברי ימי היהודים, אשר לחיי המעשה ואשר לחיי הרוח, בתקופה הפוריה הזאת, נגֹלו כספר בפני הצעירים והצעירות, אשר הקשיבו רב־קשב ואזנם לא מלאה משמוע.

ויספר אחד על תחית הארץ בתקופה האחרונה, לאמר: אחרי אשר גבר הלחץ ברוסיה, בגליציה וברומניה לאין תקומה, והנלחצים והנרדפים – אלה נודדים כצללים על פני ארצות ויַמים רחוקים, אלה נמקים ואובדים תחתם בעניָם ואלה נואשים מעתידות עמם ונופלים אל האויב המונים המונים, ואחרי אשר נגלתה שנאת הגוים אותנו בצרפת, באטליה, באנגליה ובאמריקה עד אשר דִמו הכל כי יזעזע הסער המתחולל גם את השאננים והבוטחים וימריצם כי יתנו לב להבין לאחרית הזעם, – שבו ראשי הציונים וינסו דבר את אצילי ישראל ואל גדוליו אילי הזהב, אולי יאותו להם בפעם הזאת לתת יתד לעם במקום קדשו; אך המה הכבידו את לבם גם הפעם ולא אבו שמוע. אז התעורר הזקן שבחבורה¹ ויסע וילך ויבא נויורקה וימתק סוד עם אנשי לבב מנכבדי הציונים אשר שם וישם לפניהם את הדבר הגדול, אשר רחש לבו. והמה שמעו, הקשיבו, בחנו את דבריו ויופיעו על עצתו. וימהרו ויערכו ספר זכרון אל אחד אילי הזהב הנוצרים אשר באמריקה, האיש אשר עברה עליו רוח נדיבה להקדיש כל הונו הרב והעצום לטובת בני האדם והמפזר פעם בפעם אלפי רבבות לכל דבר טוב. ונביא הקונגרסים הציונים, אשר נקרא ממחרת היום ההוא לבא אל האיש, מלא במדברו הלוקח נפשות את דברי הספר ויט את לבב הנדיב הנוצרי להקדיש הוא ואחוזת מרעיו את כל כחם לתחית עם ישראל בארץ ישראל, כאשר הקדישו אנשים מגדולי אירופה לפני מאה שנה את כל כחם לתחית העם היוני; ובזאת ייטיבו את הרעה, אשר עשו העמים הנוצרים, מימים קדמונים ועד היום הזה, לעם אשר נתן להם את האלהים ואת הנביאים ואת התרבות ואת המוסר, יעמידו רֶוח והצלה גם לעם המסכן הזה גם לעמים אחרים, אשר היהודים להם כאבן מעמסה בכל מקומות מושבותיהם, ולהם תהיה זאת לצדקה, לשם ולתהילה בדברי הימים עד עולם. הנדיב ראה, שמע ויתן אל לב ועוד מעט ותוסד חברה נוצרית לישוב ארץ ישראל ביד היהודים ובראשה – רוקפלר, ונדרבילד, קרנג’יו ועוד אחדים. והמיסדים באו בדברים עם ממשלת טורקיה והיא נאותה להם, ויקנו מאתה את אחוזות הממשלה, אשר בארץ ישראל ואשר על גבולותיה בסוריה, וגם מאת יחידים קנו כברות ארץ גדולות וטובות, ובטרם יעברו ימי שלש שנים וחצי ארץ ישראל נקנתה ונבנתה ביד יהודים. וכל כתבי העתים, אשר באירופה ואשר באמריקה, הרימו את נדיבות הנדיבים הנוצרים וצדקתם עם ישראל על נס ויציגו אותם ואת החברה היהודית, המפזרת נדחי ישראל בערבות ארגנטינה וברזיליה, זה לעומת זה בדברים חוצבים להבות אש ובדֵי בזיון וקצף על גדולי היהודים המתנכרים לעמם ולכל משאות נפשו. ויק"א שמעה ותקשב (כי על כן פי הגוים המדבר אליה) ותכּלם מדרכיה וממעשיה – ותֵּהפך פתאם, בקנאתה בחברה הנוצרית, ותלך ותקן שני מליונים דונם אדמה ותיסד גם היא מושבות רבות לישראל בארץ ישראל. ואחד מראשי נדיבינו, אשר הגדיל לעשות לציון לפנים, בא בדברים עם הגרמנים בעלי המושבות בארץ ישראל, כי שמע כי נושאים הם את נפשם (בעצת אנשים גדולים מאחיהם בני ארצם), אחרי הסכינם מימי דור אחד עם ארץ חמה מארצם, לצאת ולהאחז בארץ ממשלת גרמניה אשר באפריקה; ויקן מידם את שש המושבות ויושב בהן את פליטי היהודים הנודדים מארצות המזרח והצפון. –

ואחריו קם השני, והוא משבי פשע ביעקב, לספר על תחית העם אשר נגלתה בכל עֹז בארצות הגולה בתקופה האחרונה הזאת, וישא כוס ישועות ויברך את האלהים אשר עשה נפלאות בישראל, ויתודה את עונו ואת עון רעיו ואת עון אבותם, ואחר ספר כדברים האלה לאמר:… והימים ימי צאת חכמי הגוים פעם בפעם לתת דפי בהתבוללות ובמתבוללים להטיף ללאומיות ולציונות (והלא נודע, כי דברי אחד הגוים נשמעים ליהודים משבעה משיבי טעם מקרב אחיהם) וימי עבוד ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית את עבודתה הגדולה והנמרצה לניר ניר בישראל ולהכין הכל לזרע התחיה. אז נגלה גם הזורע ויצא ויזרע זרעו לברכה: כי התנדב ה' נחום סוקולוב ויעבור. בשנת תרע“ב, תרע”ג, בקהלות ישראל הקרובות והרחוקות, הָחל ברומניה וכלה באמריקה, עבור והפיח ברוח פיו על שביבי אש הקֹדש הנשארים והנסתרים בתוך האפר, עבור ועורר את קהל שומעיו בעיר ועיר, מדינה ומדינה לשוב אל שפתנו ואל תרבותנו הלאומית. וחפץ ה' צלח בידו וביד חבריו מלאכי התחיה העוזרים על ידו, ורוח חדשה, רוח אלהים, לבשה את כל הגולה ואבות ובנים התעוררו ויודיעו וישמיעו בכל הארץ, כי העם היהודי עומד לחיות על פי דרכו ובגוים לא יתערב. ובתי ספר עברים, תחתיים ושניים, נוסדו לבני ישראל בכל ארצות אירופה ואמריקה, ובערים הגדולות – גם מכללות עבריות, וילמדו בהם את הלשון ואת הספרות העברית באר היטב עד היות כל באיהם יודעים את לשון עמם לאשוּרָה. והקהלות ומוסדותיהן, אשר היו שרידי המתבוללים נוהגים בהם, נכבשו לפני הצעירים, והרוח העברי נשב בכל פנה וַיַשב את הרקבון, מורשת הדור האחרון. ובכל הארצות נוסדו כתבי עתים עברים, אשר היו לפה לעם ישראל כלו, תחת רעיהם, אשר יצאו לישראל בלשון עם ועם ואשר היו לכלי שרת לקהלה וקהלה לבדה, להתוכח עם צוררי בני שם, לעשות חֹנף לעם הארץ ולכל הדבר הקטן, למען מלא את קוראיהם שממון או להפיל עליהם חבלי שֵנה ביום השבת אחר הצהרים. ואלה נאספו מפניהם אחד אחר אחד ככוכבי נשף מפני אור שחר בהבָּקעו.

והרוח החדשה צררה בכנפיה את הבוגדים ואת הנופלים מעמם ואת רעיהם, הרבים מהם שבעתים, אשר גם בטרם ימירו את דתם היו כעצמות יבשות לבית ישראל, מבלי דעת גם הם גם כל הקרב אליהם, הלנו הם אם לצרינו, – וימהרו וישובו אל עמם ויעזבו את משמרותם ואת מרכבות כבודם ויתחמקו ויצאו ארצה ישראל להתחדש עם העם השב לתחיה ולכפר בעבודתם, אשר נדרו ואשר קימו וקבלו עליהם לעבוד מעתה את עבודת ארצם ועמם בכל לב ובכל נפש, את עון מעלם ואת עונות אבותם, אשר הרחיקום בחנוך נפתל ועקש מעל כל קדשי ישראל וינכרו את נשמתם. –

ואחד סופרי הצפירה מבני הגולה, והוא עורך מכ“ע ז’רגוני לפנים, ספר על המלחמה הגדולה והקשה, אשר היתה לבעלי התחיה העברית ו”הצפירה" בראשם, עם העתונות ועם הספרות הזרגונית, על הנדיבים אשר מלאו אחריהם, ביסדם מהונם שעורי ערב בעיר ועיר לאנשים ונשים, ללמד עברית את העם לכל פנותיו, על סופרי ישראל, אשר מהרו לעת זקנתם לתת גאולה לנשמתם, אשר נשבתה אל בין הגוים או אשר נשקעה בטיט היון, בתרגמם את פרי רוחם, הכתובים בלשון עם ועם או ז’רגונית, עברית לעברים, ועל שוב כל טובי הסופרים הזרגוניסטים (אשר היו מוציאים את פניניהם אל שער האשפות, בראותם כי “עטם קרובה לבית לחם”, כמליצת יל"ג) אחד אחר אחד לכתוב עברית לבדה, אשר מעתה גם עשר גם כבוד גם חיי עולם בימינה, והספרות הז’רגונית עם הקֻבּעת הנשארה התמוטטה לבלי קום. – כדברים האלה דברו גם סופרי “הצפירה”, אשר בערי אמריקה, ויגידו כי אמנם עוד המלחמה חזקה בנויורק ובכל אמריקה הצפונית והדרומית בין העתונות הז’רגונית היורדת מטה מטה, ובין העתונות העברית הדורכת על במותיה, אך לא רחוקים הימים, אשר בהם תבּנה ותכּונן העברית לבדה בכל רחבי הארץ הזאת וצרתה כליל תחלוף. –

ואחד הצעירים, הוא מיוצאי בית־הספר “כל ישראל חברים” בבגדד, דבר על החליפה ועל התמורה אשר היו בבתי הספר לחברה הזאת מאז הכריעה חברת “כל ישראל חברים” הברלינית, אחרי התחברה עם “עזרה” לחברה אחת, את רעותה הפריזית ומאז פרשה כנפיה על כל בתי הספר אשר סרו למשמעת פריז לפנים. כל הבתים האלה הנם עתה מעוז לתרבות העברית, תחת היותם מרבץ לתרבות הצרפתים; חמשים אלף התלמידים המבקרים בם נתונים בכל לב ובכל נפש לשפתנו ולספרותנו ולעבודת התחיה הלאומית, בתי הספרים אשר ליד כל בתי הספר האלה, היו עתה לאוצרות הרוח העברי, כאשר היו בימי ממשלת פריז מאספים לספרי צרפת ולרוח צרפת. והמנהלים והמורים, אשר היו הראשונים לפרוק מעליהם את עֹל פריז, נותנים לידי ישראל חנוך עברי בשמחה ובטוב לבב ומברכים נפשם בחייהם כי נחלצו מהיות עוד כלי משחית ביד עריצים רחוקים לדור החדש הנִתּן על ידם. –

ואחד הערבים קם ודבר עברית צחה ויברך את בעלי “הצפירה” בשמו ובשם אלפי הקוראים עברית מבני עמו, ויביע את תודתו ואת תודתם על החנוך העברי ועל התרבות העברית, אשר היו כטל על נפשותם היבשות ואשר הועילו לכונן את האחוה בין שני העמים האלה הקרובים איש אל אחיו למולדתם ולרוחם ולשרש מהם את זרע השנאה, אשר זרעו בתוכם אנשים רעים מאחיהם. ויספר את אשר עשו הערבים יוצאי בתי הספר העברים או בעלי ברית לצעירים עברים ציונים מימי בקרם עמם יחד במכללות אירופה, ואת אשר הצליחו לפקוח עיני בני עמם על דרכי היהודים הטובים להם ועל דרכי בני הנכר האחרים המבקשים רעתם ורעת היהודים גם יחד, ולהפוך גם את הישרים בערבים הנוצרים לטוב על היהודים ועל משאות נפשם – מלבד אחדים מן הרעים החורצים עוד לשון ושומע אין להם. –

ובאחרונה קם אחד העורכים לברך את קהל החוגגים ולדבר דבריו באזניהם. והעורך הראש וחבריו העורכים הישנים – הם הם אשר חגגו את יובל שנת החמשים בשנת תרע"ב בגולה, בורשה – והחדשים, מטובי הסופרים העברים, אשר נוספו עליהם אחרי כן בהרחיב “הצפירה” יריעותיה פי שלשה וארבעה (כי היא יוצאת עתה פעמַיִם ביום, שלשה גליונות בבקר וגליון אחד בערב), עוד ינובון בשיבה, בריאים וטובים כלם ומראיהם טוב מאשר לפני בואם לעבוד עבודתם בארץ הפלאות הזאת, הארץ אשר ככחה לעם ישראל כלה לחדש נעוריו כקדם כן כחה לאיש ואיש להשיבו בעת זקנה לימי נעוריו ולאיתנו. גם המכתב העתי, אשר הם עובדים בו, התחדש כמוהם וישב לימי עלומיו: תכנו כלו נבחר וטוב שבעתים מבראשונה – ושפתו עברית צרופה, כאשר בימי היות שפתנו חיה בפי בני הנביאים ברחובות ירושלם או – כשפת סוקולוב ופרישמן לפנים.

וישא העורך מדברותיו על החדשה אשר נעשתה בשנים האחרונות בשפתנו, אשר שבה גם היא לקדמתה, וַיַזכר את התהפוכות אשר נראו לסופרי עברית בשנים־שלשת הדורות האחרונים: בדורות ההתבוללות, בכתוב המשכילים עברית לעברים למען הרחיקם מעל גבול ישראל, נשמרו לכתוב עברית טהורה; ובדור האחרון הזה, כנוח הרוח הלאומי, הרוח המחזיק והמשַמר, על ספרותנו ועל כל העושים בה, היתה הלשון העברית למתבוללת וסופרינו “חצים מדברים אשדודית ולשון עם ועם” והדוברים צחות – אין העורכים אובים לקבל דבריהם, ואם יקבלו – ישנו פניהם ויהפכו בם כמהפכת סדום. ואולם – הוסיף הנואם לספר – כאשר הרחיקו המנַכּרים את לשוננו ללכת עד הקצה האחרון, עד אשר לא הבין העם, היודע את כתבי הקדש אך לא את שבעים הלשון, דָבר בלשון אבותיו, ועד אשר מלאה השפה קמשונים – שגיאות קטנות וגדולות – ועד אשר הוכיחו הסופרים והעורכים גם הם איש את אחיו לעיני הקהל על שומם את לשוננו כעיר פרוצה; וכאשר שבו באו גם אחינו החכמים בני המערב אל שפת עמם, אחרי נעזבה מהם כימי דור אחד, ויהי בבואם – והיא מתנכרת, וברבות גם היהודים הספרדים וגם הערבים, הרחוקים מלשונות אירופה, גם הגוים באירופה ובאמריקה, הרחוקים מדעת הספרות התלמודית־רבנית, לדרוש לשפתנו ולספרותנו – והנה סֻגר השער מבּוא… אז היתה רוח אחרת עם הסופרים, אשר מאסו בכתבי הקדש ובלשון הנביאים, וישובו לכתוב עברית צרופה, אשר יסודתה לשון התנ"ך ואשר לא יבאו בה מילים ומבטאים הלקוחים מִן הספרות המאֻחרת או מלשונות הגוים, כי אם לפי היות המִלואים האלה נחוצים באמת, למלא מחסורה. “הצפירה” היתה הראשונה לשוב לטהר ולחדש ככה את לשוננו וכתבי העתים האחרים יצאו בעקבותיה; כי לפי רבות העורכים המֻפקדים איש על מחלֻקתּו והנותנים את כל לבם אך לכרמם שלהם – כרם בן־שמן, המשביע בטוב עובדיו – כך נקל להם לערוך ולכלכל דבריהם בשובה ונחת, תחת אשר לפנים בגולה היו כל חיינו חיי מהומה וכל מעשינו – מעשי חפזון ופזרון הנפש, עין אחת על שבע אבנים, ועבודת הסופרים העברים קשה וזעומה, והעושים במלאכה – רוכבים על כרובים רבים ועפים…

וידבר העורך גם על הליכות הספרות העברית ושפעת פריה החדש ועל עבודת התרגומים בין ישראל לעמים, אשר היתה בה דרך אחרת: היהודים חדלו להביא את פרי רוחם, כרוכלים המביאים את רכולת ידם, לכל זר הביתה – לתרגם את מיטב פרי ספרותם ללשון עם ועם (רק מלשונות הגוים הם מרבים לתרגם כל מבחר וטוב, וביחוד כל פרי רוח ישראל אשר נשקע בהן, ללשון העברית), כי הנה היתה רכולתם דרושה לקרובים ולרחוקים: הגוים מרבים לדרוש לספרים העברים, אשר שמעם הולך וגדול על ארץ רבה, ולקרא אותם איש בביתו וללמדם את התלמידים בכתבם ובלשונם במחלקות ללשון עברית ולספרותה אשר נוסדו במכללות אירופה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

עוד דברי חפץ כאלה וכאלה, מן החדשות אשר נעשו בישראל בתקופה האחרונה, הודיעו והשמיעו ביום חג היובל שנת השבעים ל“הצפירה” בירושלם – אך בטרם תקח אזני שמץ מהם ובטרם יתבררו ויתלבנו הדברים והיו למחשבות והנה קולות אחרים עולים באזני מקרוב: קול שועת בת־עמי מארץ צפון, אנקת עשוקים ורצוצים מגליציה ומרומניה, קול נושקי השבט הנותנים גום למכים ואזנם למרצע וקוראים: “אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי”; קול מצהלות החסידים המתחברים עם המתבוללים עוכרי עמם בפולין ובגליצה; קול דברי הריבות והנאצות והשערורות והנכלים ושריקות הצפעונים עבדי פריז המפרישים בארץ מזרח בין הספרדים ובין האשכנזים ובין עם היהודים ובין אדוני הארץ; קול עניי ירושלם החרֵבה המתבוססת בבוץ החלוקה עד צואר וקול שחוק הגוים ולעגם משבתינו ועל שוממותינו ועל רפיון ידינו, – כל הקולות האלה עלו פתאם בלולים באזני ויבהלוני ויהממוני ויעל מעלי המראה אשר ראיתי –

"וּמִגֹּדֶל הַכְּאֵב מֵרֹב הַקֶּרֶץ

נָפַלְתִּי רֶגַע מִשָּׁמַיִם אָרֶץ".