רקע
מנחם מבש"ן
אֲגֻדַּת צִיּוֹן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלם, דפוס העברי; תרפ"ח 1927

היום בוער כתנור והמחשבות קופאות במוח מרוב חם. ואני יושב, חציי ער וחציי חולם, מתבונן בכל המעשים הנעשים והנשמעים מסביב, מבית ומחוץ למחנה ישראל, ומחזות החיים ומשאות הנפש עולים בלולים בקרבי, עולים ומתרוצצים יחד ומשתפכים ונבלעים זה בזה כ“האי חיגרא דיומא” לפני אור שמש או כחלומות הבקר; ענן וערפל סביבם – ובעד הערפל נשקף כה וכה שביב אור ממרחקים, כמראה זֹהר העתידות הנשקף לעיני הרוח בעת רצון. וזה חזיתי ואספרה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

נוצרים בעלי הון וערבי אחד מאדירי סוריה, אשר יהיה להם כסות עינים, בראשם, נשאו את עיניהם אל האחוזות הרבות, אשר לממשלת טורקיה בארץ ישראל ובסוריה, ויאמרו לפרוש כנפיהם עליהן והנה הם לוקחים עמם דברים זה ימים ושנים, ביד אנשי מעשיהם אשר בקושטא, על הגאולה ועל המקנה. במחשך הם אורגים קוּריהם ובמסתרים עמֹק עמֹק הם חותרים להגיע אל המטרה, כי לא טוב האור למעשים, אשר עדֶן לא נעשו עד תֻּמם; בכל זאת נשמע שמץ דבר בחפץ הזה, שמועות בודדות שבות ובאות פעם בפעם בעד הצנורות אשר לדעת הקהל ויש אשר נדמה, כי עוד מעט ובאו הקונים והמוכר “אל עמק שוה” והעסק הנעזב יפָּקד מרוב ימים ונחרץ ונעשה והיה לענין “תם ונשלם” – אך מדי הגיע מסכת הארג, אשר יארגו העושים במלאכה מפנימה לקלעים, עד קִצהּ, והנה נִתּק החוט ונרוץ הגלגל והתפרד הארג והמקנה לא תקום ולא תהיה. יודעת ממשלת טורקיה את הנשקף לה מעסקים כאלה, אשר ראשיתם זהב ואחריתם – ברזל; יודעת היא את המשפט העמים בעלי התרבות הנוצרית “לחדור בדרך שלום” לארצות “הפראים”, אשר ראו להם להשכילם בינה, ולבא אחרי כן באניות־שריון ובגדודי צבאות עם כל הכבודה אשר ברגליהם, למען “הגן על נתיניהם”; ואת אשר היה להדו, לחבל הלבנון, למצרים, למרוקה ולטריפולים ואת אשר יהיה בכל המקום, אשר יסֹלו עליו “החודרים בשלום” ארחות אידם, – יודעת היא כזאת וכזאת, על כן היא מבליגה על מחסורה ונשמרת מאד ממכור את ארצה בכסף, מִשׂוּם ידים לשואפיה לתקוע להם יתד בכליותיה.

ואולם “הקונים” לא נואשו מחפצם ואנשי מעשיהם לא חדלו לחדש את המשאות ואת המדוחים ולנסות דבר השכם ונסות אל הממשלה הטורקית, אשר שתים הנה קוראותיה: חֹרב אל אוצרותיה וחרב אל ארצותיה, ואשר עליה להחלץ ולהכּון ולעמד על חרבה תמיד מפני נושכיה ומזעזעיה מבית ומחוץ. והנה מקוים, כי את אשר לא יעשה להט החרב המתהפכת יעשה ברק המתכת המשתפכת וכי המצא תמָצא להם הממשלה באחרונה בגבור עליה האבִיוֹנה וחבלי הארץ ההם יקומו להם למורשה ובאו בשעריה כמבוא ארץ נכבשה.

ומי יודע אולי, או פן, גם תבא תקותם.

פן תקום הארץ, חבלים חבלים, להם למקנה, זאת הארץ המחכה לבניה שמונה עשרה מאות שנה – ואינם, פן יבלעוה אדונים זרים, אשר גם השטן לא יוציא עוד את בלעם מפיהם – ותקות ישראל האחרונה תאבד לנצח…

ואנשים ברי לבב ומיטיבי ראות מן החרדים ומן המתבוללים ומן הגדולים המהלכים בקטנות ומכל קצות העם המפֻזר והמפֹרד מכל העמים, כל אשר בראשונה העלימו עיניהם מן הציונות ואחר נלחמו אליה ולא יכלו לה ובאחרונה באה בקרבם כנטפי דלף־תמיד בכליות אבן, – התבוננו פתאם אל המעשים המרֻקמים בסתר, הקשיבו אל בת־הקול, היוצאת מהר ציון ששָמם, אל זעקת אדמתנו, בכי תלמיה, אבניה ועפרה, ויחלו לחשוב מחשבות חדשות לא שערון אבותיהם וישיחו עם לבבם ויחפש רוחם: מי יודע… אולי… ואולי…

מי יודע – שבו והשיבו אל לבם החרדים המחכים למשיח בכל יום שיבא (או האומרים כן יום יום בפיהם) ואינם עושים קטנה או גדולה להכין ולקרב יום בואו – מי יודע אם לא תועים ומתעים אנחנו בנפשותינו בהשליכנו יהבנו על הגואל אשר יבוא עם ענני שמיא, כי מרב עמל ותלאה דבקה לעפר נפשנו ולא עוד תרומם, כי מרוב ימים הסכַּנּוּ עם הגלות ועם כל צרותיה ולא נאבה עוד לצאת לחפשי, כי אם להשקיט לנו ממוסר כליות ולב – ועם ה' נמוג והולך וארצו הולכת ונהפכת לזרים ועוד מעט לא ישפוק עפרה, הנשאר לנו לפליטה, לשעלים למשיח ולעם אשר ברגליו בבואו… והן לגולי בבל הוגד הקץ מפֹרש ביד הנביא ובכל זאת קדמו לצאת ולשוב אל ארצם בהיות לאל ידם לעשות ולא אמרו לשבת בחבוק ידים עד מלאת הימים; ואף כי אנחנו, אשר אין אתנו יודע עד מה ואשר מי יודע כמה קצים אחרנו ברפיון ידינו… ומי יודע, אולי לא יבא המשיח כי אם בהיות קבוץ גליות ראשונה, כאשר גם חכמינו הראשונים הגידו והשמיעו כזאת לא אחת…

מי יודע – הגו ברוחם המתבוללים והשאננים המחכים לזִכּוּי שלם ולמנוחה שלמה בארצות הגוים – מי יודע מתי תבא תקותנו והכוכב, אשר אנחנו ואבותינו הולכים לנגדו זה שנים ודורות, אם לא אור מתעה הוא… מי יודע, אם לא בהוסד לעם היהודי מרכז בא"י יבָּקע עד מהרה אור ישע וצדקה גם לכל המוניהם הנשארים בגולה. הלא עוד מעט ופרי מעשה “בצלאל” ויין כרמי יהודה וגבורות “השומר” בגליל והרוח העברי הקדמוני המתחדש בתוך הילדים והילדות בארץ ישראל, המתערה בפיהם ובלבבם ומתעתד לתת פריו בעתו, יתנו כבוד וגֹדל ליהודים נגד כל הגוים הרבה יתר מכל ספרי “גנון והצל”, אשר כתבו ואשר יכתבו הנלחמים מלחמת ישראל בגולה, ומכל המון הכח והכשרון אשר השקיעו בחומות פיתום ורעמסס בארץ ארץ ממצרים ועד הנה, ומכל פרי עבודת הרוח, מיץ המוח והעצבים, אשר קברו באוצרות הספרים ובבתי הנכות לכל העמים והמדינות ומכל נחלי הדם, אשר שפכו כבל שדי המלחמות תחת דגלי עם ועם לצבאותם; אף כי לוּ שום שמו כל העומדים מנגד ידים לבונים המעטים והדלים להגדיל מעשיהם, לו נתנו להם כח לעשות חיל על כר נרחב ולהוציא לאור את מטמוני הכח והרוח והכשרון, אשר לעם הפלאות, עם ישראל, להיותם כאבני נזר מתנוססים על אדמתו – לו לבדו ולא לזרים עמו!

והצופים הנאמנים העומדים על משמרתם בעבודתם תמיד לעמם, אשר עיניהם פקוחות ואזניהם קשובות ולבם ער לכל המעשים ולכל החזיונות רבי העלילה והתוצאות, נדברו נועצו מקרוב ומרחוק, בפה ובכתב, עד אשר גמלה עצתם ותהי למעשה. אז נועדו יחד משלחת מלאכי־עם, שחֻבּרו בה יחדו אחד מראשי הציונים, איש שפתים ואיש רוח וכביר־כח־לב, אחד מגדולי הרבנים, זקן ונשוא פנים, חכם ומחֻכּם, ועוד שנים־שלשה מנכבדי ישראל, אשר כח בהם להתיצב לפני גדולים, ויבאו ויעמו בפני הנדיב הידוע, אשר עמו וארצו וגורלם ועתידותם קרובים אל לבו מכל בני משפחתו הגדולה, וישימו לפניו את העצה אשר יעצו ואת התכנית אשר הכינו, לכל פרשת הדברים: ליסד אגודת בעלי הון יהודים, והוא בראשם, אשר יקנו מאת ממשלת טורקיה את נכסי הממשלה אשר לה בא“י ובסוריה וכוננו עליהם מושבות לבני ישראל. הנדיב נדרש למשחריו גם הפעם כאשר נדרש להרב ר' שמואל מוהיליבר ולחבריו לפני שלשים שנה – ולעיני כל הקהל נעשה פלא: בכוּר הזהב הֻתּכו יחד הכסף, הנחושת, הברזל והחרס והיו למוצק אחד: גם הכי”ח, גם יק"א, גם “עזרה”, גם אצילי ישראל אשר באנגליה ואשר באמריקה, גם החרדים, גם הרבנים בעלי המחאה לפנים – כל אלה נשמעו לנדיב הידוע בקראו להם ויתחברו עמו ליסוּד האגודה; אלה – למען הרגיע להם מפני סערת המחשבות החדשות, אשר החלו לחצוב בכליותיהם, ואלה למען כבוד שם הקורא, כי היום “שמא מלתא היא”. כי יקראו וכי יטיפו אנשים מן העם השכם וקרא השכם והטף לכל דבר טוב – לא יהיה להם שומע; וכי יקראו שוכני מרומים, אשר קסם על שמם ואותות כבוד על לבם, לכל דבר הבל וריק – ימהרו הקהל לשמוע ולעשות או גם לעשות ולשמוע; ואף כי עתה בקרא איש גדול ובעל בעמיו לדבר גדול כזה!

האגודה נוסדה – אך עוד היו מכשולים להסיר והדוּרים לישר; כי כל בעלי הדברים, ממשלת טורקיה ועד הרבנים בעלי המחאה, התנו איש את תנאיו. הממשלה דרשה, כי היהודים בני הארצות השונות, אשר יבאו להאחז בארצה, יהיו כלם ליהודים עותמנים – דבר הקשה מאד בעיני אחינו בני ישראל, אשר טוב בעיניהם לחסות בצל הקונסולים על אף אדוני הארץ ולהשען על נבחר בולגרי, כי יגן עליהם בחסדו בבית נבחרי העם (אוהב ישראל רוסי או צ’חי אין בבית הנבחרים הטורקי ועל כן עליהם להסתפק בנבחר בולגרי) מהיותם לאזרחי הארץ ושלשים איש מקרב אחיהם יהיו להם שם לפה. – יק“א הביעה חפצה, כי יהיו היהודים המתנחלים עותומנים ולא יהודים לאומיים וכי יפזרו אחד לאחד כדוּר על ארץ רחבת ידים ולא יהיו לקבוצים גדולים מוצקים, כי פור לישראל נאה להם ונאה לעולם. – הנדיבים האמרקנים והאנגלים בני דת משה התנו, כי יוציאו ראשונה מהמוני היהודים בני ארצם, שכבר רבו ויעצמו מאד עד היותם במעשיהם ובמשאלותיהם, אלה בדבר החנוך העברי בבתי הספר ואלו בשאלת הרבנות הראשית, לשטן להתבוללות הנכספה; וכי לא יזכירו בכל הענין הזה בשם ציון וגם לא ארץ ישראל, כי אם דבר ידברו על ישוב היהודים בסוריה. החרדים הפרנקפורטים, דגל מחנה “הישראלי”, הגידו כי אך בזאת יֵאותו לאגודת ההתנחלות בארץ, בהַפקד אנשים ממתֵי־סודם למשגיחים על הכשרות ועל משמרת חקי המעשר והתרומה והשמטה ועל חקי הדת כלה; כי אמנם כל ישראל בחזקת כשרים – אך לא היושבים בארץ ישראל. הצדיק הפרקנקפורטי דרש, כי יקנו את האדמה בא”י על שם נכרי, יען כי לפי דעת אדמו“ר פלוני “קנית קרקעות בא”י היא אסור”; וכי על האדמה הזאת יושיבו רק את הציונים־האפיקורסים, אשר בגרמניה ואשר ברוסיה ואשר ברומניה, כדי לטהר מהם את הארץ, “כי הפּטריוטיזם לארץ מולדת מצוה לחרדים” ועליהם להיות נאמנים לכל ממלכה ולכל מדינה “אפילו אם דמינו נשפך שם כמים, גם אם תו קלון יושם בה על גבנו, גם אם מוקדי אש יערכו לנו שם1, ועל כן מצוה עליהם להשאר בארצות הגולה, כמו שכתוב בתורה “ואבדתם בגוים”. – אנשים מרבני המחאה לפנים דרשו, כי הבנים הילודים יִקָראו בשמות הגוים יושבי הארץ; כי כיד חכמת ישראל הטובה עליהם חקרו ומצאו, אשר למען שום שארית בארץ ליהודים וליהדות אין טוב אם למחות שם ישראל. – בעלי “עזרה” דרשו, כי ילמדו בבתי הספר אשר יכוננו שם, אשכנזית ולא צרפתית, כי האשכנזים טובים ליהודים… במרוקה; בעלי חכי”ח – כי ילמדו צרפתית ולא אשכנזית; כי הצרפתים נתנו לבני ישראל בראשונה את הזִכּוי (מבלי דרוש במחירו כי אם ההתבוללות בעם הארץ), אשר עודנו עומד עד היום הזה כתֻמו גם בצרפת גם בכל ארצות הנוצרים, כידוע, וכי הם עוזרים ומושיעים ומגִנים ליהודים בכל הארצות אשר הם נרדפים שם, כאשר עשו בדמשק, ברוסיה, ברומניה ועתה – במרוקה…

ובהִשָמע השמועה על יסוּד האגודה, מהרו גם ממשלות רוסיה, רומניה ואוסטריה, ארצות מוֹצָא היהודים, להודיע גלוי, כי לא תתנינה להוציא את יהודיהן כי אם מספר אחוזים למאה (רוסיה אמרה לתת להם ראשונה את המשומדים) ולא תהיה זאת להן למוקש לשלום הארץ: ברוסיה וברומניה – פן יחסרו השרים והמחוקקים חֹמר למלאכתם, כתבי העתים – ענין לענות בו או שעיר לעזאזל, הפקידים עושי דבר החקים – עבודה ושעשועים והשוטרים – מקורות לשכר טוב; ובאוסטריה – פן יחסרו הפולנים והמדיארים אדוני הארץ עפַר יעקב, להכריע בו את כף המאזנים בעת “עשות” הבחירות.

ואולם אחרי אשר הרבו להתעַשֵׂק בכֹה ובכה, השכילו הנדיב ואשר אתו להרגיע את הרוחות ולכונן הכל במישרים.

האגודה נוסדה וגם באה בדברים עם הממשלה ביד ר' חיים נחום ראש הרבנים, אשר מאז שב על כנו נהפך עליו לבו, כי ראה ויכר את דרך הרוח, ויהי לעמו ולציון בכל לבבו ובכל נפשו, אפס כי לא מצא עוד את לבו ואת עתו לפַנות לפניו ולפרוק כלה מעל צוארו את עֹל העדה הקטנה, אשר ענקַתּוּ עד מחנק־נפש, כי היתה יראת פריז עליו; ועתה כראותו כי היתה רוח אחרת גם שם – וישמח מאד וימהר ויט לסֵבל שכמו. גם ארבעת הנבחרים היהודים בקושטא, אשר בוחריהם נתנו להם ביום דין לֶקח טוב על החרישם בעת שטנה מהיות מגן לעמם, ואשר הציונים הקרובים אליהם למקומותם קרבו אליהם פעם בפעם וישכילום ויורום בדברי עמם ויהפכו להם לב אחר, – גם המה החזיקו אחרי ראש הרבנים וידברו על לב הממשלה, אשר הבינה על נקלה, כי היהודים לא היו ולא יהיו לה לעולם למוקש וכי המה טובים לפניה להחיות שוממות ארצה מבני כל עם ועם.

והממשלה מכרה את אחוזותיה לאגודת־הישוב היהודית ואנשי האגודה יוצאים לעבור בארצות המזרח ולהכין את הכל למסע המחנות.


  1. הדברים המובאים במרכאות הוצאו מתוך קול קורא, שפרסמה “אגודת ישראל” בפרנקפורט, מיסודו של הד"ר יצחק ברַיאר, בימים ההם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות