רקע
יוסף קליר
ממנדאט למדינה
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: ראובן מס; 1952

 

מִמַּנְדַּאט לִמְדִינָה: יומן מלחמת השחרור של עם ישראל

29 בנובמבר 1947 – 12 במאי 1949


דגל נאצי.jpg

מקומות של קרבות.jpg


הקדמה

הסופר היווני הגדול פלוטרך אומר במקום אחד: “לא קורות הימים אנכי כותב, כי־אם על בני־אדם וגורל חייהם הנני מספר”.

מה הן משימותיו של סופר, העומד לספר על בני־עמו ומקריהם בפרק־זמן מסויים? עליו לידע דעת היטב את טיב האדם ולהכיר הכר היטב את תולדות התקופה. והוא מוכרח להיות בעל חוש־ראייה מדיני בכדי שיהיה סיפק בידו להעלות את עלילות החיים הפוליטיים על הכתב.

ספר זה על תקומתה של מדינת ישראל יספר לקורא מכל חוג וסוג, ובמיוחד לקוראים מבני־הנעורים. כיצד קרה וחלום עתיק־יומין בא על פתרונו, קם והיה למציאות של ממש. דורנו שנבחר לקרב את הגאולה ולהגשימה ימצא בספר זה את מאורעות הימים, את התנודות ההיסטוריות בשדה המדיני והצבאי, הכלכלי והתרבותי, – מאורעות ותנודות אשר הביאו לידי הנחת אבני־השתייה לישראל הפדוייה ובת־החורין. כבר כיום, רק כמה שנים אחרי המאורעות המכריעים, קיימת סכנה שפני הדברים יחלו להיטשטש בתודעתו של העם. והן מזכותה ומחובתה של כל אומה הוא למסור לדורות הבאים את עלילות הגבורה של מלחמת חירותה – כדוגמה וכתביעה. ספר זה מכיל את דברי־הימים שאירעו בין כ“ט בנובמבר 1947, יום החלטת או”ם על הקמת המדינה, ולבין כניסתה של ישראל כחברה בעדת האומות המאוחדות – הוא מציל אותם מפני השיכחה. כל יהודי מצווה לדעת כיצד ואיך עבר כל יום ויום מימי היות ישראל שוב לעם. תוך כדי סידור אירועים, נאומים ופקודות־יום זה ליד זה רוצה ספר זה לשקף באספקלריית־אמת את קורות הימים כפי שהמספר ראם וחי אותם. לכן הושארו כל רשימות האירועים בדמותן הראשונית, כביום כתיבתן בספר. בל ישונה הרושם הבלתי־אמצעי והנאמן המתקבל מהן על־ידי חילופי־גירסאות ותיקוני־צורות. כל מה שיש בספרי זה מריחושי הסוגסטיה ומריטוטי ההווה ההולכים ונמשכים בלבו של הקורא, כל זה פועל־יוצא הוא מעצמת־המתיחות, בה כתבתי את הספר. ככל שעקב אחרי האירועים כן הרבה לקלוט את גווני־צבעיהם. ספר זה אינו אלא חלק מדברי ימיה של אומה שנאבקה על ציון. אולם הוא מספר על הדברים ועל המקרים שקרו בפרק האחרון רב ההוד והזהר של מסכת חיי עמנו. ובני־דורנו – אנחנו כולנו – זכאים לומר: אנו כתבנו את הפרק הזה…

חובה נעימה לי להביע בזה את רגשי תודתי לאלה אשר בשעות ההכרעה ההיסטורית לתקומת מדינתנו תפסו עמדות חשובות בארצנו, ואשר עזרו לי בידיעותיהם העמוקות, בבקיאותם היסודית ובעצותיהם רבות־הערך אשר העשירו במידה מרובה את החומר שבידי. תודתי זו נתונה לד“ר יוסף בורג, שר הבריאות; למר זאב שרף, מזכיר הממשלה; לד”ר אברהם ניסן, ציר ישראל בארצות הסקנדינביות; לגב' חנה אבן־טוב, סגן מזכיר הממשלה; למר עקיבא גוברין, חבר הכנסת; למר חיים רדי, המזכיר הכללי של משרד החוץ, שהעמיד לרשותי את רשימותיו מהימים ההם; לאלוף משה דיין; למר דניאל אוסטר, ראש עירית ירושלים לשעבר; לד“ר ג. הרליץ, מנהל הארכיון הציוני; למר חיים סלומון, ירושלים ולעו”ד צבי שוורץ, ירושלים. כולם יעמדו על הברכה.

מי יתן והדברים המסופרים בספר זה יגבירו בנו את תכונת־הראייה, את עוז־הרצון ואת כוח הביצוע. ויהי רצון ודורנו שזכה לראות באתחלתא דגאולה יזכה לראות בגאולת כלל האומה.

ד"ר יוסף קליר


30.11.47 (י“ז בכסלו תש”ח)

עבר עלינו ליל שימורים, ליל ציפייה ארוך.

הצעת החלוקה קיבלה בעצרת האו"ם רוב של למעלה משני־שלישים. הערבים ניסו מתוך מאמץ אחרון למנוע את ההחלטה, בהציעם פדרציה מבוססת על שיטת קנטונים. “אין כל פשרה בתכנית זו”, אמר הרשל ג’ונסון, הנציג האמריקני. ההצבעה נערכה. 33 הצביעו בעד הצעת החלוקה, 13 הצביעו נגדה ו־10 נמנעו. נציג אחד לא השתתף.

בעד מדינה יהודית הצביעו:

אוסטרליה, ביילורוסיה, בראזיל, בוליביה, בלגיה, צ’כוסלובקיה, קנדה, קוסטה־ריקה, דניה, אקואדור, צרפת, גואטימלה, האיטי, איסלנד, לוכסמבורג, ליבריה, נורבגיה, ניקאראגואה, הולנד, ניו־זילנד, פאראגואי, פיליפינים, פולין, פנמה, פירו, דרום־אפריקה, שבדיה, סן־דומינגו, ארצות־הברית, אורוגואי, רוסיה, אוקראינה, וונצואלה.

נגדה הצביעו:

אפגניסטן, קובה, מצרים, יון, הודו, פרס, עיראק, הלבנון, פקיסטאן, סוריה, סעודיה, טורקיה, תימן.

ואלה נמנעו מהצבעה:

ארגנטינה, צ’ילי, סין, קולומביה, הונדורס, מקסיקו, סלבדור, בריטניה, יוגוסלביה, חבש.

סיאם נעדרה בשעת ההצבעה.

בכרוז שפירסמה הנהלת הועד הלאומי נאמר:

ההחלטה הנאמנה של האומות המאוחדות מטילה על העם ועל הישוב חובות מבחן רבי־עניין ורבי־אחריות. אם הצלנו את זכות עצמאותנו להלכה – עלינו לגלמה במעשה: ביצירת מדינה מתוקנת, אשר איכותה הדימוקרטית והתרבותית תגביר אותה על צמצום שטחה ותנאי־פיתוחה הקשים ותביאנה לדרגת רבונות שלמה ותושיבנה לשולחן האומות כמדינה שוות־זכות ושוות־ערך.

בכח שאיפת אמת לשלום ועוז נפש להגנה ובתנופה משקית־מדעית נכניס למדינתנו את שרידינו ונדחינו, מאירופה ומאפריקה, ואת כל היהודים הרוצים בגאולה, מכל קצות פזוריהם בעולם.

עורה העם, עורה הישוב, למעשים של ממש, אשר יכילו את כל עומק ערגתנו לגאולה.

מר בן גוריון אמר:

החלטת האומות המאוחדות להקים מחדש את מדינתו הריבונית של העם היהודי בחלק ממולדתו העתיקה הוא מפעל של צדק היסטורי, המפצה, חלקית לכל הפחות, את המעוות ללא דוגמה, שנעשה לעם ישראל בדורנו ובדורות הקודמים זה למעלה מאלף ושמונה מאות שנה. זהו נצחון מוסרי גדול של רעיון האומות המאוחדות, רעיון הקואופרציה הבין לאומית לחיזוק השלום, הצדק והשוויון בעולם.

העם היהודי יזכור בהכרת תודה את מאמציהן של שתי המעצמות האדירות, ארצות הברית וברית המועצות, וכמו כן את כל שאר המדינות הקטנות והגדולות, שהביאו לידי כך. שיתוף הפעולה של אמריקה ורוסיה לפתרון בעיית ארץ־ישראל היא בשורה מעודדת בשביל כל אלה המאמינים בעם היהודי באפשרות קואופרציה מתמדת של ארצות המזרח והמערב למען שלום בר קיימא בעולם.

החלטת האומות המאוחדות על הקמת המדינה היהודית מטילה אחריות כבדה על הישוב ועל העם היהודי כולו. זוהי בעצם תביעה לגלות את הכוחות הכבירים, החמריים והרוחניים הדרושים לבניין המדינה: לקליטת המוני עולים מאירופה, ארצות המזרח ושאר ארצות, לפיתוח האדמות הנשמות ועיצוב חברה יהודית, שתגלם את היעודים הגדולים של נביאי ישראל: אחווה אנושית, צדק סוציאלי ושלום בין העמים.

העם היהודי שלא נכנע ליאוש גם בשעות החשוכות ביותר בתולדות חייו ולא אבד את אמונתו בעצמו ובמצפון האנושי, לא יאכזב בשעה גדולה זו את ההזדמנות והאחריות ההיסטורית שניתנה לו.

יהודה המחודשת תתפוס בכבוד את מקומה בין האומות המאוחדות כגורם של שלום, פריחה והתקדמות בארץ הקדושה, במזרח הקרוב ובעולם כולו.

ג’ון קמחי כותב: “המדינות הערביות מראות סימני־עצבנות רציניים. רווחות שמועות האומרות, שהלגיון של המלך עבדאללה יתפוס, עם יציאת הבריטים, את השטח המוקצה למדינה הערבית. על־כל־פנים, ממקור בריטי נמסר, שהלגיון הערבי בעזרת כוח מקומי, יתפוס את שטחה המרכזי של המדינה הערבית הארץ־ישראלית; סוריה והלבנון תתפוסנה את רצועת החוף של מדינה זו צפונה מעכו; ומצרים, בעזרת כוח בלתי־סדיר – ערב־הסעודית – תתפוס חלק מהנגב, ואת אזור הגבול המדברי”.

מה יהיו פני הדברים?


1.12.47 (י“ח בכסלו תש”ח)

החלטת האו"מ נתקבלה בעריה וכפריה של ארץ־ישראל העברית בהתלהבות ושמחה, שנמשכו ללא־הפסק מלפני עלות השחר עד צהרי יום אתמול.

רוח שמחה כללית הציפה את הישוב. התהלוכות, השירה והריקודים נמשכו גם לאחר השעה הקבועה לפתיחת החנויות והמשרדים – בירושלים ומחוצה לה. מוסדות רבים לא נפתחו. היו חגיגות בהן השתתפו יהודים ובריטים גם יחד. משורייני המשטרה היו עמוסים המוני נערים ונערות מריעים, שהניפו עליהם את הדגל הציוני.

בככר ציון, בירושלים, עקבו קבוצות נערים ערביים אחרי החגיגות האלה בבהלה; ושייך ערבי, איש העיר העתיקה, העיר: “ללא התערבות חיצונית של עמי ערב לא תהיינה כל צרות בארץ־ישראל”.

הסוכנות היהודית הכריזה:

“לאחר שעמדנו להלכה על זכותנו לעצמאות, עלינו לקיימה למעשה על־ידי יצירת מדינה מתקדמת, שרמתה הדמוקרטית והתרבותית תפצה את גבולותיה הצרים ואת התנאים הקשים להתפתחותה”.

ובכרוזו לעם היהודי, אמר הרב הראשי לארץ ישראל, ד"ר י. ה. הרצוג: “לאחר אלפיים שנות גלות מרה ומענה – בעוד הצל הכבד של השמדה המונית של 6.000.000 אחינו, שאין לה תקדים, חופה עלינו – החל השחר לבקוע. “אתחלתא דגאולה” באה לנו בחסדם של העמים, גדולים כקטנים. שני הכוחות העולמיים הגדולים, המתקדמים ביותר – רוסיה הסובייטית וארצות־הברית של אמריקה – השרויים במחלוקת בעניינים רבים ושונים, התאחדו על־מנת לעזור לנו לשוב לתחיה”.

האם נסתיימו התלאות? האם הפך היהודי לאדם חופשי ללא מלחמה? האם נגמרו עתה סבלות היהודים?

כל הלילה התקיימו חגיגות בתל־אביב והמוני יהודים רקדו ברחובותיה. אולם בדרך לירושלים הותקפו אוטובוסים, ושבעה יהודים נהרגו.

פריס־ביי־אלחורי מכריז: “ערבים ומוסלמים בעולם כולו יכשילו את החלוקה, וכל עמי אסיה על אלף מליון תושביה יתנגדו לה”.

ג’מאל אפנדי חוסייני מכריז: “תכנית החלוקה היא החלטה הרשומה על הנייר בלבד. הנשק הוא שיכריע. אני מקוה שכולכם תשמעו ותראו זאת”.

דוד בן־גוריון מכריז כי מעמדו של כל ערבי במדינה היהודית יהיה להלכה ולמעשה כשל שכנו היהודי.

4 נשים יהודיות ו־2 יהודים נהרגו ע"י ערבים בדרכי הארץ ויהודי אחד נהרג בגבול יפו־תל־אביב.

מספר הקרבנות הגדול ביותר היה בקרב נוסעי אוטובוס מנתניה לירושלים שהותקף בקרבת שדה התעופה בלוד. 3 נשים ו־2 גברים נהרגו. אשה אחת נהרגה באוטובוס מחדרה לירושלים סמוך לכפר פאגיה בקרבת פתח־תקוה. הועד הערבי העליון החליט להכריז על שביתה ערבית ארצית שתמשך שלשה ימים החל ממחר.


3.12.47 (כ' בכסלו תש"ח)

שביתת שלושת הימים, מחאה ערבית זו נגד תכנית החלוקה, החלה אתמול בסימן הרס, שפיכות דמים והפגנות המון ערבי. המרכז המסחרי בירושלים ואזור הגבול בין תל־אביב ויפו, נפגעו באופן רציני. מספר ההרוגים: 5 יהודים ו־3 ערבים. זו הפעם הראשונה יצאה ה“הגנה” בגלוי להגנת חייהם ורכושם של היהודים בירושלים, בה נאסרו 16 מחבריה ע"י המשטרה הבריטית.

שיטת השיירות הוכנסה לשימוש בדרכים הראשיות.

הריסות המרכז.jpg

4.12.47 (כ“א בכסלו תש”ח)

התנגשות המונים נמשכה על גבול יפו–תל־אביב. 6 ערבים ו־4 יהודים נהרגו.

עד אתמול לפנות ערב הגיעו לת"א למעלה מ־500 פליטים יהודיים מגבולות יפו שהיו נתונים בסכנה.

“שאלת הבטחון היא השאלה המרכזית העומדת עכשיו לפני היהודים בארץ”.

(בן־גוריון)

הועד הלאומי פונה בכרוזו לערבים וקורא להם “לא לנטות אחרי המסיתים למהומות ושפיכת דמים”.

“לא מתוך חולשה אנו פונים אליכם במילים אלה. דבר זה צריך להיות ברור לכם. אם פעולות הרצח והאיבה שמפגינים נקטו בהן לא תופסקנה ע”י הממשלה, או על ידכם, ינקטו היהודים עצמם באמצעים מתאימים להגנתם. נוכחתם ביעילות כוחם של היהודים. אולם, איננו רוצים במאבק. אנו רוצים ביחסי ריעות. ליהודים אין כל רצון בהרס. פנינו אך ורק לעבודת בנין. אל תלכו בעקבות המסיתים למלחמה, סלקו מתוככם את הרוצים במהומות, קבלו את היד המושטת לכם לאחוה ולשלום".


5.12.47 (כ“ב בכסלו תש”ח)

הישוב קיבל בשמחה את הידיעה: בריטניה הודיעה לארה"ב שהמנדט על ארץ־ישראל יסתיים באופן רשמי בחודש מאי הבא.

מצב התזונה בירושלים הורע אתמול – ביום השלישי לשביתה הערבית. שיירה מתל־אביב הגיעה עד ללטרון וחזרה כלעומת שבאה.


7.12.47 (כ“ד בכסלו תש”ח)

רווחות השערות שונות בקשר לשמה של המדינה היהודית המתחדשת, הנכנסת שוב למשפחת מדינות העולם לאחר 2.000 שנה של שלטון זרים. יש המבכרים את השם: “יהודה”; אחרים מציעים “ציון” ו“ארץ־ישראל”. מספר אישים יהודים גורסים “יהודה החדשה”.

לפי ג’ון קמחי יסיימו הבריטים את המנדט ב־15 למאי, בשנה הבאה.

העוצר בשכונות הערביות של ירושלים בוטל, אולם המחסומים נשארו. רחוב הנסיכה מרי הפך שטח־הפקר, והוא גדור בגדרות־תיל לרחבו.

כך הסתיים שבוע גדוש איומים והתנקשויות, שבוע של מבחן לכוח הבטחון היהודי.


8.12.47 (כ“ה בכסלו תש”ח)

ההפגנות נמשכות בכל הארץ. רשימת הנפגעים גדלה והולכת.

שכונת שפירא ואיזור אבו־כביר היו במרכז ההתקפות הערביות בהן נהרגו ששה יהודים.

דובר הסוכנות היהודית אומר: “ברור שהמדינות הערביות אינן חפצות בהתמודדות גלויה, כיון שזו תהא הבעת זלזול גמורה בהחלטת האו”ם, על־כל־פנים כל זמן שבריטניה עדיין נמצאת כאן".

השבוע מתחיל גיוס גברים ונשים בגיל 17–25.


9.12.47 (כ“ו בכסלו תש”ח)

14 יהודים, 3 ערבים ו־2 בריטים נהרגו אתמול בחיפה, תל־אביב וירושלים. התקפות מרוכזות של כנופיות גדולות בוצעו על שכונת התקוה בקרבת ת“א, אולם נהדפו ע”י כוחות ההגנה. 2 יהודים נרצחו בבלד־א־שיח שבקרבת חיפה, 3 נורו בחיפה עצמה, 4 ביפו, ויהודי אחד בגבעת הרצל בת“א. בירושלים נדקרו למות 2 יהודים ו־2 נהרגו בכביש ת”א־ירושלים.

שוטרים בריטיים וערביים עוזבים את אזור תל־אביב, השוטרים היהודיים של משטרת ארץ־ישראל הנמצאים עכשיו באותו השטח ישארו בו וימלאו תפקידים נורמליים של משטרה. דרך המלך מתל־אביב לירושלים זרועה מארבים ערביים.


שומרי הגבולות הבריטים.jpg

10.12.47 (כ“ז בכסלו תש”ח)

בהתקפה על שכונת התקוה נהרגו שלשה יהודים.

בהתנגשויות בודדות בגבול יפו־תל־אביב, בדרך מסמייה־לאטרון, ובחיפה נהרגו חמשה יהודים.

ילדה בת 13 וצעיר יהודי נורו ונהרגו ע“י שוטרים בריטיים לאחר שמכונית משוריינת הותקפה אתמול בת”א.

בריטניה דוחה את בואה של ועדת או"ם.

חיילי הלגיון הערבי יורים ברחוב הנמל בחיפה לתוך הקהל. היה הכרח במשמר שוטרים כדי להביא לקבורה יהודי שנהרג לפני יומיים בירושלים.


11.12.47 (כ“ח בכסלו תש”ח)

רחוב המלכים בחיפה הפך שדה־קרב. התפוצצויות רימונים וברד־יריות כיסוהו מבעוד בוקר.

ראש ממשלת עבר־הירדן סמיר ריפאי פחה הכריז, שארץ־ישראל תיכבש על־ידי הלגיון לאחר יציאת הבריטים.

“עניני הבטחון בארץ־ישראל הם תפקידיו של הנציב העליון”, – אמר היום דובר ממשלתי. 6 יהודים נהרגו סמוך לגבולות בנגב. בדרכם לנירים היה עליהם לעבור ישוב ערבי. משהגיעו לגבול הישוב הזה יצא נגדם המון רב ובתוכו שני שוטרים ערביים. ההמון הערבי התנפל מיד על היהודים. הצעירים הגנו על עצמם, אולם המתנפלים לא הרפו מהם. כל הששה נהרגו.

העתונות הערבית כותבת ברוח של מלחמה ממש בין יהודים וערבים.

“א־שעב” כותב: “6 יהודים נהרגו בקרב העז הראשון, שנערך בין יהודים וערבים בגבולות אשר בנגב”.

“פלסטין” כותב: “150.000 מתנדבים מחוץ לארץ ישראל ו־10.000 דרוזים, מוכנים לעזור לערביי ארץ־ישראל”.

הבוקר ערך הצבא הבריטי חיפושים באזור תל־אביב והחרים נשק השייך ל“הגנה”.


12.12.47 (כ“ט בכסלו תש”ח)

בריטניה מאשרת את מועד סיום המנדט. “ממשלת בריטניה רואה את החלטת העצרת כדעה בין־לאומית ואינה מקבלת אותה בצרות־עין”… (ארתור קריץ’־ג’ונס, מיניסטר המושבות הבריטי).

הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) התקיף את הכפר יעזור ופצע ערבי אחד. שיירה יהודית הותקפה על־ידי ערבים כ־4 מילין דרומה ליפו. יהודי אחד נהרג, 5 נפצעו.

בכביש ירושלים־חברון בדרך לגוש עציון נהרגו 10 יהודים ו־4 נפצעו על־ידי ערבים שארבו להם. היה זה טבח שפל שנערך אתמול אחרי הצהרים בשיירה מירושלים. כשהגיעה לקילומטר ה־14 של הכביש לחברון בדרך לגוש עציון, נפתחה עליה אש משני עברי הכביש. כל המכוניות נעצרו במקום והנוסעים בשיירה קפצו לתעלה שבצד הכביש. המתקיפים, לאחר שפגעו ביריות ממקלעים, רובים ומכונות יריה ברבים מבין הנוסעים, עטו על האנשים ורצחו 10 מהם. צעיר אחד ניצל מאחר ששכב בתעלה ועשה עצמו כמת. 4 מהנוסעים נפצעו, מהם שנים קשה מאוד. הרוצחים התעללו בגופות ההרוגים, שחטו כמה מהם, הסירו נעלים משנים ושדדו מכל הבא ליד. מכונית אחת הצליחה לחזור לירושלים.

בקרב שארך 6 שעות ניסו הערבים לפרוץ לרובע היהודי בעיר העתיקה, אולם נהדפו על־ידי אנשי ה“הגנה”.


14.12.47 (א' בטבת תש"ח)

36 ערבים ו־11 יהודים נהרגו במשך יומיים.

ההתקפות הללו כללו מהומות שאירעו בלוד והתנגשויות בירושלים, יפו, טירה, יהודיה, רמלה והנגב.

בסוף השבוע בוצעו התקפות של כוחות ההגנה על מרכזי תחבורה ערביים כתגובה לפגיעות בתחבורה היהודית. בהתקפה על כפר טירה שליד חיפה נהרגו 13 ערבים; 6 נהרגו ע“י כפר יעזור. בירושלים נהרגו 5 ערבים ו־47 נפצעו בהתפוצצות פצצה גדולה סמוך לשער שכם. ביפו נהרגו 6 ערבים מהתפוצצות חבית חמרי נפץ במרכז העיר. ביהודיה ע”י פתח תקוה נהרגו 7 ערבים ו־7 נפצעו קשה.

מכונית חברת התעופה הותקפה בדרך לוד־ירושלים ו־3 יהודים מעובדי שדה התעופה בלוד נרצחו.

נהרגו 3 מחברי בית אשל שבנגב.

אי השקט בארץ התפשט אתמול גם לצפת ששם נמשכו חילופי יריות בין מתקיפים ערבים לאנשי ההגנה במשך שעתים. על העיר הוטל עוצר.


15.12.47 (ב' בטבת תש"ח)

השיירה לבן שמן הותקפה מן המארב בדרך המלך ליד בית־נבאללה ו־14 יהודים נהרגו על־ידי הלגיון הערבי. שיירה של 7 מכוניות יצאה אחרי הצהרים מפתח תקוה להביא אספקה לבן שמן. בין המכוניות היו 2 מכוניות של נוטרים ואנשי הגנה. לאחר שהשיירה עברה את מגדל צדק והגיעה סמוך לכפר הערבי, הותקפה ע“י ערבים מזוינים. אולם אנשינו הצליחו, לאחר קרב, לפרוץ להם דרך קדימה בלי לסבול אבידות. משהגיעה השיירה סמוך לבית נבאללה, הותקפה לפתע ע”י אנשי הלגיון הערבי.


אנשי הליגה.jpg

ראדיו לונדון במסרו על המקרה בבן שמן כינה אמש את חיילי הלגיון הערבי “אנשים העוזרים לשמור על הסדר בארץ ישראל”.

ה“הגנה” הדפה התקפות ערביות על כמה שכונות יהודיות בירושלים; יהודי וערבי נהרגו בחולון; בחיפה נערך קרב רימונים.

“שנת 1948 תהיה שנת־הכרעה ליהודים” – אמר גנרל יוסף ט. מקנרני, חבר מטה חיל האויר של ארה“ב, לשעבר מפקד צבא ארה”ב בגרמניה.

מזכיר הליגה הערבית, עזאם פחה, הכריז לאחר פגישה סודית של הליגה הערבית בקהיר: “יש בינינו הסכמה מלאה. המדינה הציונית לא תתקיים כל זמן שאנו חיים”.

דובר הסוכנות היהודית גילה, שבעשרת הימים הראשונים נקטה ה“הגנה” רק בפעולות הגנה. מאז חל שינוי הניתן להיקרא התקפה מתוך הגנה על־ידי פעולות נגד מטרות מסוימות, בעיקר נגד מרכזים שמהם יצאו המתקיפים הערביים.


16.12.47 (ג' בטבת תש"ח)

התקפות שונות בוצעו ע"י ערבים בבאר־שבע, פתח־תקוה, כפר־סבא וצפת. 12 יהודים, 3 ערבים ו־3 אנשי משטרת הישובים העבריים נהרגו; 17 יהודים ו־7 ערבים נפצעו.

הלוויתם של 2 יהודים נדחתה אתמול בירושלים, כאשר הקימו הערבים מחסומים על הכביש ליד הכפר א־טור והמון ערבי מאיים התאסף לידם.

עובדים של כמה מוסדות ירושלמיים דורשים נקיטת אמצעים לשמירתם בדרכם ובמקומות עבודתם. לשכת המסחר היהודית בחיפה תובעת את הוצאת הלגיון הערבי מן הנמל, ממחסני הנפט ומחלקים שונים של העיר.

דרך ירושלים־תל־אביב נסגרה למרות הצהרותיו־הבטחותיו של בוין, שהממשלה תהא אחראית לשמירת החוק והסדר.

היכולה ממשלה זו להבטיח חופש־תנועה בדרכים הראשיות אם לא, או שאינה רוצה בכך?!


19.12.47 (ו' בטבת תש"ח)

הועדה הארץ־ישראלית תיפגש ב־7 לינואר 1948.

מקורות מוסמכים בקהיר סבורים, כי הצהרות ועדת הליגה הערבית אמש על נכונות הערבים להילחם נגד החלוקה “הבלתי־צודקת והאי־לגלית” של ארץ־ישראל, מכוונת בעיקרה לערביי העולם.

“אין לזלזל ברצינותם של המאורעות הנוכחיים בארץ־ישראל, אך אין גם להגזים בחשיבותם”, – אמר מר מ. שרתוק. “למרות יחסה של בריטניה לחלוקה”, – הוסיף – “תגן דעת־הקהל העולמית ותקיים את החלטת האו”ם, וכל המכשולים שיונחו על דרכה על־ידי הבריטים – יסולקו".

מאות אסירים יהודים ועצורים פוליטיים נמצאים עדיין בבתי־כלא ממשלתיים תחת משמר ערבי. היהודים מבקשים להעביר את האסירים היהודים למקום אחר. במיוחד קשה מצבן של האסירות היהודיות הנמצאות בבית־לחם.


21.12.47 (ח' בטבת תש"ח)

לפי ג’ון קמחי הזהירה בריטניה את הערבים מפני התקוממות צבאית במזרח התיכון.

דניה וקנדה מינו את נציגיהן לועדה הארץ־ישראלית.

נהגי מכוניות לא יורשו לשאת נשק, “היות ונשיאת נשק על־ידי נהגי כלי רכב אינה מהווה הגנה מספיקה כנגד נשק קל מהמארב”, – מסר אתמול ד. ריס־ויליאמס, תת־מזכיר המושבות.

20 ערבים נהרגו בפעולת־עונשין שערכה ההגנה בשני כפרים ערביים, אחד בגליל העליון ואחד דרומית ללאטרון: בכפר חאסאס בצפון החולה הופצצו שני בתים. הכפר הזה שימש קן לכנופיות רוצחים ערביים. הכפר השני שהותקף היה איק־זא על־יד לאטרון, אף הוא מושב כנופיות.

אנשי הלגיון הערבי השומרים על מחנה הצבא “אלנבי” שע“י תלפיות, הרגו אמש את סרג’נט הנוטרים היהודי מקס שניידר בכניסה לתלפיות ע”י ירושלים.

בגבול יפו־תל־אביב נתחדשו יריות של צלפים ערביים. חייל בריטי נהרג ליד שכונת סלאמה.

הותקפו 4 רכבות־משא בדרכן מחיפה ללוד ע"י ערבים מזויינים, 35 טונות סוכר ושאר מצרכים נשדדו וסולקו במכוניות־משא מן המקום.

יונה רסין אחד מוותיקי השומרים ומפקד בהגנה, שנסע בשליחות ההגנה בשיירה שיצאה מתל־אביב לירושלים, נהרג בהתקפה שבוצעה ע"י ערבים בקילומטר ה־26 בדרך לירושלים.

מספר השוטרים הערבים העורקים מתחנותיהם עם נשקם – עולה מיום ליום.


22.12.47 (ט' בטבת תש"ח)

בחלקים שונים של הארץ התחדשו אתמול התקפות והתנקשויות בודדות מצד מתקיפים ערבים. התקפה מרוכזת נערכה לפני הצהרים על החלק היהודי של צפת, אולם ההתקפה נהדפה מבלי שנגרמו קרבנות ליהודים. ערבי אחד נהרג וכמה נפצעו.

שני יהודים – חברי קיבוץ דורות – נרצחו סמוך לכפר יעזור כשנסעו במכונית משא טעונה מאזוט מתל אביב לדורות.


דורות.jpg

בגבולות יפו־תל־אביב המשיכו הערבים בצליפותיהם. המגינים השיבו אש והרגו ערבי אחד.

פעולות־עונשין של ההגנה בוצעו אתמול בכביש לאטרון־רמאללה. 4 ערבים שהתנגדו לפעולות נהרגו.

נראה כי דרכה של המדינה היהודית לקראת הגשמתה תהיה רצופה מאבק ארוך ויתכן אף ללא קבלת עזרה מן החוץ.

העתונאי רוברט שטרן נרצח בירושלים.

פקידי בית המשפט ועובדי הדואר בירושלים אינם עובדים מחמת חוסר בטחון. הפקידים היהודיים סובלים מנגישות חבריהם הערבים.

ה“הגנה” פירסמה כרוז לכפרים הערביים, וזה לשונו: “איננו מעוניינים במלחמה. אנו רוצים בשלום ובעבודת בניין. אולם אנו יודעים שבכפרכם נמצאים מסיתים מבחוץ, ואנשים אלו הם שהביאו לשפיכת דמים בינינו לביניכם. דעו, אם מבסיסים אלה יצאו המתקיפים, לא תהיה בידינו הברירה אלא להשיב מלחמה שערה”.


23.12.47 (י' בטבת תש"ח)

לפי מקורות מוסמכים נתקבלו עד כה על־ידי הנציגויות הערביות מ־2000 עד 3000 בקשות של בריטים, הרוצים להצטרף לצבאות ערב.

ישובי הגליל מצפון לחולה נותקו לחלוטין משאר חלקי הארץ על־ידי עוצר דרכים. משק הישובים האלה – שותק.

בהתקפת יריות ממושכת משכונת ג’בליה לעבר בת־ים נהרגו אתמול 3 יהודים – זקן בן 60, ילד בן 9 וגבר בן 28.

התנועה בדרכי ירושלים חזרה למצבה הנורמלי.

הודעת הממשלה בנוגע לנוכחות הלגיון הערבי בארץ־ישראל אומרת: “כל זמן שנמשכות התקפות יהודיות על בריטים חייבת הממשלה להשתמש בכל הכוחות הנמצאים ברשותה כדי להגן על מוסדותיה”.


24.12.47 (י“א בטבת תש”ח)

בת־ים הותקפה גם אתמול ברציפות. אש כבידה נורתה על שיירות בדרך ירושלים־תל־אביב סמוך לבאב־אל־וואד. קרבות שהתלקחו אף בעיר העתיקה בירושלים, מציינים את תחילת השבוע הרביעי לתוקפנות הערבים. נפגעי יום אתמול היו: שני יהודים וערבי אחד הרוגים, ותריסר יהודים וערבים פצועים.

רכבות מותקפות ונשדדות על־ידי ערבים כמעט מדי לילה־לילה.

גירוש אניות המעפילים לקפריסין נמשך. אתמול גורשו 850 מעפילי הספינה “לא תפחידונו” (סאטורנו).

בהלוית העתונאי שטרן בירושלים נורו יריות על המשתתפים.


25.12.47 (י“ב בטבת תש”ח)

פעילות הכנופיות הערביות הורגשה אתמול בחיפה כאשר צלפים ערבים הסתתרו בפינות שונות בעיר והמטירו אש לאורך הגבולות הדרומיים של הדר־הכרמל. ארבעה יהודים נהרגו ושבעה־עשר נפצעו ביריות אלה. רוב המקרים אירעו בוואדי־רושמיה ששם נהרגו 3 יהודים. יחידות ההגנה נכנסו בקרב עם הכנופיות, ארבעה ערבים נהרגו וחמשה נפצעו.

יחידות ההגנה פעלו לטיהור הכנופיות המתקיפות את השיירות בכביש ירושלים־תל אביב. בפעולת ההגנה נהרגו 3 אנשי כנופיה ערבית שחיבלה בצינור המים בנגב.

בירושלים נורה ע"י ההגנה ערבי ששימש מקשר עם הכנופיות והודיע להן על מהלך השיירות.


26.12.47 (י“ג בטבת תש”ח)

הקרבות בחיפה נכנסו ליומם השלישי. יריות מעל גגות וואדי־רושמיה על החלק הנמוך של הדר־הכרמל נמשכו כל היום.

מעין חזיתות נתגבשו בנקודות מסויימות ביממה האחרונה לאחר שפעילות אנשי הכנופיות הערביות וצלפיהם נתרכזה בכמה איזורים בארץ ופעילות ההגנה הורגשה בעיקר בחיפה, בפעולות עונשין נגד מתקיפי חולון באיזור תל־אביב, שמרכזם בסאלאמה ובתל־א־ריש, וכן בהתקפה על בית צפפה ע"י ירושלים.

אבידות הערבים אתמול היו גדולות באופן יחסי – 18 נהרגו בחיפה, 8 בתל־א־ריש, 3 בסאלאמה ו־1 בבית צפפה. הקרבנות היהודים היו: 2 בתל־א־ריש ו־2 בחיפה. 9 יהודים נפצעו כשהוטל רימון אל אוטובוס שנסע מבית הכרם לירושלים.

2 חיילים בריטים נהרגו ושנים אחרים נפצעו אמש על חוף ימה של תל־אביב.

נורי סעיד פחה, נשיא הסינט העיראקי, הציע בפגישת ראשי הממשלות הערביות בקאהיר, תכנית לסיפוח החלק הערבי של ארץ־ישראל, לפי תכנית החלוקה, לעבר־הירדן.


28.12.47 (ט“ו בטבת תש”ח)

פעילות הכנופיות הערביות התגברה וניכר בה אירגון־מה. מורגשת יד מכוונת לנתק את קווי התחבורה היהודית וכן להטריד במלוא היכולת את כוחות המגן היהודים. במשך יומיים אלה עמדו המגינים בנסיונות קשים להדוף מתנפלים וכן בביצוע פעולות עונשין בכל חלקי הארץ.

התקפות קטלניות ביותר בוצעו על התחבורה העברית. בהתקפה על שיירה מתל־אביב לירושלים, בה נסעו בין השאר הגב' גולדה מאירסון, ה' יצחק גרינבוים וגב' שולמן מ־“הדסה”, נהרגו 4 יהודים, ביניהם הנס בייט, מנהל “עלית הנוער” של הסוכנות היהודית. הותקף אוטובוס סמוך להר־טוב ו־3 יהודים נהרגו. כן הותקפו שיירות מים המלח.

השקט ששרר בשרון הופסק אתמול בהתקפת כנופיה גדולה ומאורגנת, בת 600 איש, שניסתה לפרוץ לכפר יעבץ, אולם נהדפה.

פעולות עונשין של ההגנה בוצעו באיזור ירושלים ששם נהרגו בכפר השילוח כ־20 ערבים.

בחיפה נפסקו היריות לאחר שכוחות צבא בריטיים תפסו עמדות בכל שכונות הספר.

כוחות המשטרה המנדטוריים שבאו לעמרה שבנגב, לאחר קרב של שעתיים בין קבוצת יהודים לבין כנופיות ערבים, אסרו כ־40 צעירים יהודים בעוד שלמתקיפים הערבים הורשה להסתלק לכפרם.

בהתקפה סמוך לדיר באלח על שיירה לגבולות שבנגב, נהרגו שני מתקיפים ערבים.

מאז ה־1 בדצמבר עד ה־26 בו נהרגו: 125 יהודים, 163 ערבים, 9 חיילים ו־2 שוטרים בריטיים, 11 אנשי משטרת הישובים העבריים, 4 אזרחים אחרים, 2 שוטרים מוספים – יהודי וערבי, וערבי מחיל־הספר. 4 יהודים נעדרים.

מתוך 744 הפצועים – 288 הם יהודים, 362 ערבים, 4 אזרחים אחרים, 31 חיילים, 20 שוטרים בריטיים, 9 שוטרים יהודים, 7 שוטרים ערבים, 15 אנשי משטרת הישובים העבריים, 5 אסירים יהודים ו־3 חיילי חיל־הספר. 1000 טירונים התגייסו לכוחות המגן היהודיים בתל־אביב, ו־700 בחיפה.


29.12.47 (ט“ז בטבת תש”ח)

המצב הולך ורע. הדרכים הראשיות מסוכנות יותר ויותר. מעטים האנשים המעיזים לצאת מפתח ביתם ולטייל ברחובות עיר. לפני חודשים מספר גררה ירייה בודדת, שהיתה מכוונת למכונית משטרה, עוצר וחיפושים מקיפים בכל האיזור. כיום, בסופה של התקפה ערבית על שכונה עברית, הולכים הערבים לבתיהם, ואילו יהודים חייבים למסור את נשקם ו“נלקחים למעצר בטוח”.

רשימת חללי יום אתמול בירושלים כוללת 10 ערבים, ו־5 יהודים; ביניהם ד“ר ליהרס, רופא יהודי, שנהרג בעברו מבנין אחד למשנהו בבית־החולים הממשלתי בבית־צפפה. שלושה ערביים מזוינים ניגשו אל הרופא הערבי ואל האחיות המלוות אותו ושאלום: – “איזהו היהודי?”. הרופא הערבי והאחיות עמדו מן הצד כשהכנופיה “טיפלה” בד”ר ליהרס. חולי בית־החולים הממשלתי בבית־צפפה הם ערביים בלבד.

אי־אפשר לשלוח דואר ברכבת. הכל נשדד על־ידי הערבים.

העצורות היהודיות הועברו אתמול מבית־הסוהר בבית־לחם לשטח יהודי.

“אין כל ספק בנצחון הערבים בארץ־ישראל לאור הכנותיהם הגדולות” – אמר אמש שייך נימר אל־כתיב, חבר אגודת “האחים המוסלמים”, במסיבת עתונאים.


30.12.47 (י“ז בטבת תש”ח)

שתי אניות “פאן יורק” ו“פאן קראשנט”, הנושאות על סיפוניהן 14.000 מעפילים יהודים נמצאות בדרכן לארץ־ישראל.

688 מעפילים גורשו היום לקפריסין.

פלוגת אצ"ל הגיעה אתמול בערב ב־3 סירות לחוף יפו. אנשי הסירות התקרבו לרחוב חסן בק וזרקו 2 פצצות לתוך בית קפה המשמש מרכז לאנשי הכנופיות. לאחר חילופי יריות חזרו המתקיפים לסירותיהם ונמלטו. יהודי אחד נהרג.

התקפה קטלנית בוצעה אתמול בירושלים כאשר הטילו יהודים פצצה סמוך לשער שכם. כתוצאה מזה נהרגו 17 ערבים ו־2 בריטים ולמעלה מ־50 ערבים נפצעו.

5 יהודים נהרגו אתמול לאחר מקרה התפוצצות בירושלים בחלק אחר של העיר. הפצצה הוטלה ע"י ערבי על קבוצת פקידים יהודים סמוך לשער של איזור בטחון ג' בירושלים.

מפקד הצבא הבריטי אסר את השימוש במוניות בכל הדרכים בתחום העירוני של ירושלים.

הערביים התקיפו את בנק ברקליס בירושלים; את תל־אביב התקיפו מתוך רובע מנשיה ביפו וכן הותקפו אוטובוסים בדרך ראש־פינה־טבריה. היהודים התקיפו את מחסן הנשק בתל־ליטוינסקי.

5 רופאים הותקפו בדרכם מבית־החולים “הדסה” בהר־הצופים. הם ניצלו בנס, והמשטרה הבריטית העלימה עין מכל הנעשה.

הממשלה עזבה את משרד הדואר בירושלים, שנסגר לחלוטין.


31.12.47 (י“ח בטבת תש”ח)

אנשי אצ"ל זרקו פצצה ליד השער הראשי של בתי הזיקוק בחיפה. 6 ערבים נהרגו. כתוצאה מכך ערכו מאות עובדים ערביים משתוללים טבח בעובדים היהודיים. 39 יהודים נהרגו, ו־7 נפצעו. כנופיות משתוללות של ערבים חסמו את דרכם של היהודים והתנפלו עליהם בגרזינים, מטילי ברזל, כלי מתכת וחלקי מכונות; היכום ודקרום עד מות. היה זה הטבח הנורא ביותר שנערך בחיפה אי־פעם. המשטרה וכוחות הבטחון הממשלתיים הגיעו רק כעבור שעה ארוכה לאחר שהזעיקום. כוחות הבטחון בבתי הזיקוק לא הושיטו עזרה למותקפים ואילו נוטרים ערביים השתתפו בהתקפה על היהודים.

בירושלים נהרגו שוטר בריטי ויהודי בהתקפה ערבית על הלוויה יהודית להר הזיתים.

בפרבר מקור־חיים בירושלים הדפה ה“הגנה” התקפות ערביות.

2 יהודים נורו בצפת.

אוטובוס של עובדי “הדסה” נורה בעברו דרך שכונת שיך־ג’ראח בירושלים.

16 נוסעים נפגעו.


2.1.48 (כ' בטבת תש"ח)

מר דוד בן־גוריון, יושב־ראש הנהלת הסוכנות היהודית, האשים בהצהרתו את משרד המושבות הבריטי ואת נציגה בארץ־ישראל באי־אבחנה בין מתקיפים למותקפים, למרות הכרזת המלחמה הגלויה של הערבים.

מספר הנפגעים הכללי הרשמי בארץ־ישראל מאז ה־30 בנובמבר עד סוף 1947, הוא: 450 הרוגים ו־1000 פצועים.

2 פעולות עונשין רחבות־היקף בוצעו ע"י כוחות ההגנה אתמול בבלד־א־שייח הסמוכה לחיפה שבה מתגוררים פועלי בתי הזיקוק ובכפר סאלאמה בגיזרת התקוה בתל־אביב. למעלה ממאה פורעים ערבים נפגעו ומהם נהרגו כמה עשרות בפעולות התגובה על טבח הפועלים היהודים בבתי הזיקוק. בפעולה זו נהרגו 3 מאנשי ההגנה. פעולת העונשין השניה נגד סאלאמה, שבה הצליחו אנשי ההגנה להבריח מהכפר את כל הגברים המזויינים ולהשתלט שם במשך שעתיים, נסתיימה ללא אבידות למתקיפים.

בחיפה אירעו כמה מקרים של יריות וזריקות פצצות על אוטובוסים יהודים. אתמול הגיעו, בפעם השניה במשך חודש, למעלה מ־500 מעפילים לחוף נהריה ועלו בהצלחה למקומות מבטחים.

ספינות “פאן”, הנושאות 14.000 מעפילים יהודיים חסרי ויזה, גורשו לקפריסין.

הרובע היהודי שבעיר העתיקה מנותק מירושלים היהודית.


4.1.48 (כ“ב בטבת תש”ח)

כוחות ההגנה ערכו פעולות־תגמול בכמה מקומות בארץ.

באבו־שושה נהרגו 4 ערבים. יהודי אחד נהרג ושנים נפצעו בהתקפת יריות בצפת. בעיר הוטל עוצר, והיא מנותקת מאחר שנפסק שירות הטלפון. בגבולות תל־אביב נהרג חייל בריטי ביריות צלפים ערבים. 9 יהודים נפצעו.

ביפו נרצח יהודי. אמש נהרג בחיפה ביריה יהודי בלכתו ברחוב.

3 יהודים וחייל בריטי אחד נהרגו בירושלים.

התעמולה הבריטית מבקשת להשמיץ את עלית־היהודים מרומניה כמזימת מעצמות זרות להחדיר סוכנים קומוניסטיים לארץ־ישראל.

לאחר שבוע של הפסקה בהבאת גויות יהודיות לקבורה, נקברו בהר־הזיתים 26 גופות. רובם קרבנות המהומות האחרונות.

חלקים רבים של ירושלים שרויים בחושך, מחמת קלקולים ברשת החשמל.

נמשך שוד הרכבות על־ידי הערבים.


5.1.48 (כ“ג בטבת תש”ח)

אנשי לח"י פוצצו את בנין סראיה1 העתיק ביפו וכמה בניינים נוספים. 24 ערבים נהרגו ו־98 נפצעו.

מלון סמירמיס בשכונת קטמון בירושלים פוצץ על־ידי ה“הגנה”. מלון זה שימש מרכז לאגודת הנוער הערבית המאוחדת “נג’אדה־פתוואה”, והכיל כמויות רבות של נשק ותחמושת. 20 ערבים נהרגו ו־7 נפצעו.

כוחות ההגנה שהצליחו להדוף את נסיונות ההתפרצות לרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, קיבלו אתמול תגבורת ניכרת באנשים והמצב שם, שתואר אתמול כ“רציני ביותר” ע"י דובר הסוכנות, איננו נותן מקום לבהלה. יחידות צבא תפסו עמדות בשתי כניסות לרובע היהודי לאחר שכוחות ההגנה עצרו באש את התקפת־האש הערבית, שנלוו אליה הטלות רמונים. אתמול אחרי־הצהרים שרר שקט יחסי גם בעיר העתיקה בירושלים.

מדי יום ביומו נערכות התקפות בשכונת שייך־ג’ראח. המשטרה אינה מתערבת בהתקפות אלה, אולם לאחר ההתקפה – היא עורכת חיפושים בשכונות היהודיות ואוסרת יהודים.


6.1.48 (כ“ד בטבת תש”ח)

משמרות ערביי העיר העתיקה בודקים את תעודותיהם של חיילים בריטיים, בהכנסם לעיר העתיקה ובצאתם ממנה. הבריטים אינם מתנגדים ל“בדיקות” אלה.


7.1.48 (כ“ה בטבת תש”ח)

שתי חברות ה“הגנה” נקנסו ב־400 לא"י כל אחת (או מאסר 3 שנים) בעוון נשיאת נשק להגנה עצמית.

3 כנופיות ערביות ניסו לפרוץ לתוך שכונת מקור־חיים בירושלים אולם נהדפו באש אנשי ההגנה. יהודי נרצח בדרך נהריה־חיפה.

קצין בריטי נהרג ע"י ערבים בעכו ושוטר בריטי ביפו.

עם התחלת הסיכום של ההתייצבות לשירות העם בחלקי הארץ השונים, יצויינו במיוחד צפת העיר ומושבות הגליל העליון – יסוד המעלה, ראש־פינה, מתולה ומשמר הירדן – שהיו הראשונים להשלמת המפקד. אף ישובי המפרץ ועמק זבולון סיימו את המפקד למועד שנקבע ע"י המוסדות היהודיים.


8.1.48 (כ“ו בטבת תש”ח)

פצצה נזרקה לעבר המחסום הערבי ליד שער־יפו בירושלים. 20 איש נהרגו ו־41 נפצעו. 3 מחברי אצ"ל נהרגו. ההתפוצצות האדירה נשמעה בכל חלקי העיר. שוב הותקפו אתמול השכונות הצפוניות והדרומיות של ירושלים. שיירה יהודית הותקפה ליד באר־שבע.

“הערבים מגזימים מאד בעצמת כוחותיהם ומזלזלים בהערכת כוחם של היהודים” – כתב אחמד חוסיין, יו“ר “מיסר אל־פתח” (מצרים הצעירה), ב”אל־אהרם" עתון יומי היוצא בקהיר. “כתבות שאינן נכונות, בנוגע למאורעות בארץ־ישראל, מחדירות בלב ערבים רבים אמונת שוא בנצחונות קלים בקרבות ובכיבוש רוב הערים והכפרים היהודיים”.

75 שוטרים ערביים ערקו מהמשטרה על נשקם במשך שני השבועות הראשונים של המאורעות. 5 שוטרים נוספים ערקו אתמול בחיפה.

כוחות בריטים ערכו חיפוש בשיירה יהודית ליד לטרון והחרימו כמות של נשק.


9.1.48 (כ“ז בטבת תש”ח)

אתמול נערך, בפעם הראשונה מאז פרוץ המהומות, נסיון רציני לפגוע בתחבורה העברית בכביש תל אביב־חיפה ובמשך כל היום ניתך מטר יריות על מכוניות יהודיות סמוך לכפר הערבי טירה. נהרגו 2 יהודים ונפצעו אחרים. גם בכביש טבריה־צפת נורו יריות על מכוניות. פעילות אנשי הכנופיות הורגשה גם בשכונות הגבול של יפו. 2 יהודים נהרגו שם מיריות צלפים ערבים.

חודשו ההתקפות על ימין־משה בירושלים.

23 שוטרים ערבים נוספים ערקו על נשקם ממחנותיהם.

מחמת חוסר עובדים בבית־הדפוס הממשלתי, לא הופיע השבוע העתון הרשמי.

1500 יהודי העיר־העתיקה רעבים ללחם בגלל המצור הערבי, שהוטל עליהם בלי הפרעה מצד כוחות הצבא הבריטי.


11.1.48 (כ“ט בטבת תש”ח)

ד"ר אברהם קצנלסון, מנהל מחלקת הבריאות של הוועד הלאומי, נתמנה לנציג האינטרסים של הישוב כלפי הצלב האדום הבין־לאומי. הוא מקיים את הקשרים עם האירגון הזה תוך שיתוף מלא עם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ועם המקשר מטעם ההגנה עם הצלב האדום.

הישיבה הראשונה של ועדת הביצוע של או"ם, המורכבת מנציגי חמש אומות, התקיימה אתמול.

התקפה גדולה שנערכה אתמול על כפר סאלד וקיבוץ דן על־ידי 800 מתקיפים ערביים שבאו מסוריה, נהדפו על־ידי המתיישבים. לאחר קרב של שעה – פוזרו המתקיפים. אבידות היהודים הן: 2 הרוגים ו־4 פצועים.

כנופיה אחרת שבאה מסוריה, בפיקודו של פאוזי אל־קאוקג’י, פוזרה על־ידי משמר אנשי ה“הגנה” ליד תל־אל־קאדי. קאוקג’י וכנופיתו ברחו אל מעבר לגבול.

הממשלה הבריטית מסרה הוראות לציר הבריטי בדמשק למחות בפני ממשלת סוריה על חדירת ערבים מזויינים לארץ־ישראל.

בהכחישו קבלת כל מחאה שהיא, אמר ג’אמיל מרדם־ביי, ראש ממשלת סוריה: “אנו בסוריה, ממלאים את חובתנו בדרך המושלמת ביותר. בקרוב יראה העולם בהתקומם הערבים כאיש אחד. בקרוב יוכלו צבאות עמנו ללמד את היהודים פרק בלתי־נשכח… תקומת מדינה ציונית בארץ־ישראל תהיה חרפה ובושה שכל אסון לא ישווה לה”.

11 יהודים מגן־יבנה נטבחו בהתקפה ערבית על 23 פועלים חקלאיים בלתי מזויינים, בדרך לעבודתם ליד כפר סוקריר. 2 יהודים נהרגו מהמארב ליד רחובות.

כמאה ערבים התקיפו את רמת־רחל ליד ירושלים. הכנופיה פוזרה לאחר קרב של 6 שעות.

בחיפה נהרגו 2 יהודים מיריות על אוטובוס יהודי. בגבול תל אביב נהרגה צעירה ע"י חייל בריטי.

שיירת מכוניות משא מירושלים לתל אביב וגם השיירה מתל אביב לירושלים הותקפו. נהרג יהודי אחד.

הצבא והמשטרה הבריטיים גילו ביומיים האחרונים עירנות מסויימת למעשי הפורעים הערבים. כוחות הבטחון הממשלתיים השתתפו בהדיפת ההתקפות על הגליל ועל רמת־רחל, ונכנסו בחילופי יריות עם הכנופיה שרצחה את ה־11 מגן־יבנה. גם בחיפוש גוויות הנרצחים השתתפו כוחות צבא.

מצרכי מזון הובאו היום לרובע היהודי בעיר־העתיקה בירושלים.


12.1.48 (א' בשבט תש"ח)

קיבוץ דן הותקף שוב מהגבול הסורי. גשר בנות־יעקב, הנמצא על הגבול ושימש מעבר לפולשים הסוריים – פוצץ אמש. נהדפה התקפה על מקור־חיים, שכונה יהודית בדרום ירושלים, שנמשכה יום תמים. כפר אוריה, ישוב עברי דרומית ללטרון, הותקף קשה על־ידי ערבים. ה“הגנה” הדפה את ההתקפה, ערכה התקפת־נגד ופיזרה את הכנופיה. שני מתיישבים נהרגו ו־10 נפצעו.

ה“הגנה” הכשילה התקפה על חולון.

שיירה מתל־אביב לירושלים הותקפה 3 פעמים, לאחר שנערכו חיפושים במכוניות ע"י המשטרה הבריטית ולאחר שהוחרמה כמות נשק.

לשכת המיפקד הלאומי לשירות העם הגבירה את פעולותיה לגיוס נשים וגברים בגיל 25־17 בירושלים.

הועד הנוצרי האמריקאי למען ארץ־ישראל פירסם אתמול הצהרה, בה נאמר: “לעיניה של בריטניה הגדולה חסמו כנופיות ערביות את מבואות העיר־העתיקה. טבח יהודים הולך ונערך ליד המקומות הקדושים ביותר לאנושיות: כנסיית הקבר הקדוש, ויא־דה־לו־רוזה, הכותל המערבי ומסגד עומר. לא ננקטו כל אמצעים על־ידי האדמיניסטרציה הבריטית למניעת האסון”.


15.1.48 (ד' בשבט תש"ח)

“בריטניה תמשיך במילוי התחייבויותיה ותספק נשק וציוד צבאי לעיראק, מצרים ועבר־הירדן, למרות הכרזותיהן על פלישה לארץ־ישראל עם תום המנדט” – אמר אתמול דובר משרד החוץ הבריטי.

אתמול התקיפה כנופיה ערבית את הקיבוץ עין צורים, אחת מארבע הנקודות בגוש עציון שבהרי חברון. מכפר עציון הגיעה למקום תגבורת שהדפה את התקפת הערבים. הערבים אירגנו את כוחותיהם מחדש וניסו לתקוף את כל הגוש. גם הפעם, עמדו אנשי המגן של הנקודה בפני ההתקפה והדפוה. לאויב נגרמו אבידות כבידות המסתכמות בעשרות הרוגים ופצועים. נהרגו 2 יהודים. בהתקפה הערבית השתתפו מאות אנשים. הגוש עומד איתן, אבל מנותק. האספקה מתקבלת בגוש בדרך האויר.

פצצת־זמן, שהונחה ע"י ערבים במכונית גנובה של שירות הדואר והטלגרף, התפוצצה בככר המלך ג’ורג' בחיפה. 8 יהודים, שחיכו בתור לאוטובוס – נהרגו.

מתקיים משא ומתן לשביתת־נשק בעיר־העתיקה.

פוצצו מספר בתים בשכונת שייך־ג’ראח.


16.1.48 (ה' בשבט תש"ח)

מחלקת אנשי “הגנה” בת 35 איש, בפיקודו של דני מס, אחד המפקדים המוכשרים של הפלמ“ח, שיצאה בלילה מהר־טוב כתגבורת לגוש עציון, נפגשה בכנופיות ערביות גדולות, נכנסה בקרב אתן וגרמה להן אבידות רבות. הקרב המר עם מאות הערבים נמשך עד שנפל אחרון היהודים. הם הותקפו ליד הכפר ג’בע, כ־5 ק”מ מגוש עציון.

נפילת ה־ל“ה היתה אבידתה הרצינית הראשונה של ה”הגנה". פעולה זו היתה מסוכנת מאד, וכל אחד מהגבורים ידע את הסכנה. הפעולה לא הצליחה, אולם אומץ־לבם ומסירותם של הבחורים, שיצאו לדרך ארוכה ומסוכנת זו, בסביבה זרועה כנופיות, היה בהם משום סמל להחלטתם הנחושה של היהודים להגן על שלהם, ולהטיל את מרותם על אויביהם.


סביבות הר-טוב.jpg

פקודת יום זו הוצאה למגיני ירושלים: "האויב בחר את ירושלים כמטרה ראשונה להתקפה על הישובים העברים. האויב ביקש להכות את העם העברי בלבו – ירושלים. מגיני ירושלים נערכו להגנה – הדפתם התקפות מרצחים. התוקפים לא השיגו מטרתם. ירושלים מוגנת ואיתנה. פגעתם בקני המרצחים. הכיתם את האויב מכות אנושות. הנכם מגינים בכוח על העיר העתיקה ועומדים על משמר התחבורה העברית בדרכים. בצעתם עונשים קשים לאויב – בבית צפפה, בשיך ג’ראח ובמרכזים אחרים. ההתקפה הגדולה וההמונית על גוש עציון, שנערכה לפי החלטה מיוחדת של הועד הערבי העליון, נהדפה בכוח ובגבורה ששברה כוחם של התוקפים והרבתה חלליהם. תפקידכם קשה ואחראי, העיר גדולה, מעורבת ומפוזרת, האויב שוכן בשכנות ובמארב. השלטון מפריע ועויין, עורך חיפושים ומחרים נשקנו. שלל בעיות קשות, אשר גם צבא הנשען על מדינה היה מתקשה בפתרונן. עמדתם ויכולתם – לכבוד לכם ולאומה.

פקודת יום זו נישאת אליכם ביום בו תחלקו כבוד אחרון לחבריכם אשר חשו לעזרת גוש עציון הנתקף. הם נתקלו בדרכם הקשה במארבים שהזעיקו המונים. הם עמדו בקרב בגבורה ונפלו בקרב. דמם יפקד.2

אחים – האבל והכאב מהולים בחרון. נכבוש הכאב ונחשלו לכוח איתנים לשבור כוחו של אויב ולגונן על מפעלנו ועצמאותנו".

2 יהודים נהרגו ו־5 נפצעו בשכונות הספר בתל אביב ביריות צלפים. הצבא הבריטי פוצץ בית יהודי ובית ערבי בגבולות העיר והזהיר כי יוסיף לפוצץ בתים שישמשו עמדות לצלפים.

למעלה מ־35 ערבים נהרגו וכ־80 נפצעו בחיפה בפעולות־תגמול מקיפות של ההגנה נגד עמדות ערביות ששימשו בסיסים להתקפת התחבורה העברית. שלושה בתים גדולים פוצצו ונהרסו.

שוטר יהודי, חבר תזמורת המשטרה, נהרג, ו־4 נפצעו, כשהתזמורת הותקפה ברדתה מהר־הצופים, בירושלים.

סיכום האבידות מאז ה־30 בנובמבר 1947 הוא: 2000 נפגעים; הרוגים: 344 ערבים, 262 יהודים, ו־30 שוטרים בריטים; ופצועים: 764 ערבים, 507 יהודים ו־93 בריטים.


21.1.48 (י' בשבט תש"ח)

הערבים ניסו לכבוש בכל מחיר את יחיעם, נקודת־ישוב קטנה בגליל העליון. כנופיה שמנתה מ־400 עד 500 איש מזוינים ברובים, מכונות־יריה, מרגמות ורימוני־יד לבושים במדי־קרב, הקיפו את הנקודה ופתחו בהתקפה חזקה מכל הכיוונים. קצינים בריטיים ניהלו את ההתקפה. לאחר קרב שארך 5 שעות, ובו נהרגו 4 מתישבים, נהדפו הערבים.

2 הנערות שנידונו על נשיאת נשק בחרו במאסר ולא שילמו את הקנס של 400 לא"י שהוטל עליהן.

הכביש לסוריה נותק על־ידי חבלנים יהודים.

ועדת הביצוע של או"ם דורשת, לפי השמועות, כוח בין־לאומי להטלת החלוקה בכוח.

שיירה מתל־אביב לירושלים פורקה מנשקה על־ידי המשטרה הבריטית.

הצליפה משייך־ג’ראח וקטמון אל השכונות היהודיות נמשכת זה שבועות רבים.

לאחר דרישות חוזרות ונישנות של מוסדות שונים, ודרישות העובדים, הועבר אתמול בית החולים “ביקור חולים” הישן מהעיר העתיקה לבית החולים “ביקור חולים” ברחוב שטראוס בירושלים. בשעה שהחיילים עסקו בהעברת חולים לאמבולנסים של הצלב האדום – פתחו ערבים מזויינים באש על הרובע היהודי הסמוך לבניין “ביקור חולים” ופצעו קשה שלושה יהודים. קבוצת יהודים השיבה אש והטילה רימון־יד על היורים הערבים, אולם הרימון התפוצץ לא רחוק ממקום המצאם של החיילים, ואחד מאלה נפצע קשה. אז פתחו החיילים הבריטיים באש על היהודים. אחד מהפצועים היהודים מת מפצעיו.

כוחות ההגנה שמו למעשה מצור צבאי על יפו וחלק מן העיר שבה יושבים מאה אלף ערבים בודד לחלוטין, נודע ממקורות ההגנה. ערבים אלה ייחשבו כבני תערובות, במקרה של טבח יהודים באיזור טבריה או בנגב.


23.1.48 (י“ב בשבט תש”ח)

רכבת צבאית בריטית, שהעבירה ציוד למצרים, הותקפה על־ידי ערבים ליד אשדוד. המישמר הצבאי, שלווה את הרכבת, ברח – והערבים שדדו כמות הגונה של סחורות.

בריטניה לא תמסור נמל לידי היהודים ב־1 לפברואר, כפי שצויין בתכנית החלוקה.

7 נוטרים יהודיים נרצחו מן המארב בנסעם בטנדר דרך הכפר הערבי יעזור. בהתקפת־תגמול נהרגו 20 ערבים.

שיירה שנסעה לעבר ירושלים, בה נסע הרב הראשי, הותקפה קשה. נהרג אחד ושנים נפצעו. מחסומי־דרכים הולכים ומוקמים בכל פינה.


25.1.48 (י“ד בשבט תש”ח)

הצליפה החזקה מקטמון לעבר השכונות היהודיות בירושלים נמשכת.

יומיים לאחר שנכשל נסיונם של מתקיפים ערבים לפוצץ את בית־החרושת לספירט בדרך תל־אביב־ירושלים, הוציאו חבלנים בריטיים את עבודת־ההרס לפועל.

הסוכנות היהודית דורשת להקים מיד מיליצייה יהודית בא"י, בהרכב של 30,000 עד 35,000 איש. יש להעביר את הציוד של המשטרה הארצישראלית ושל חיל הספר העבר־ירדני לידי ועדת האומות המאוחדות לשימושה של המיליצייה היהודית.


26.1.48 (ט“ו בשבט תש”ח)

הקרב הכבד ביותר במערכה לשיחרור דרך־המלך לירושלים, ניטש במשך כל יום אתמול על הר הקסטל ובואדי שבין קרית־ענבים ובית־סוריק. כוחות ה“הגנה” התקיפו וגרשו כנופיות ערביות, שהתאספו להתקפה על התחבורה היהודית. 10 יהודים נהרגו. מספר ההרוגים הערביים – 30. הצבא הבריטי הופיע במקום־הקרב והחל לירות לעבר שני הצדדים. 4 מהמגינים נהרגו באש הבריטים. בהגיע תגבורת יהודית לעזרת המגינים המעטים, נעצרה על־ידי הצבא הבריטי שדרש מהם להסגיר את נשקם ואף אסר כמה אנשים. הצבא גם אסר על קבוצת שוטרים יהודיים לצאת ולאסוף את הפצועים. על אף האיסור יצאו השוטרים, והצילו מספר פצועים. אחד השוטרים נהרג.

ממשלת ארץ־ישראל הודיעה למשרד המושבות על כניסתם לארץ־ישראל של 750 ערבים עבר־ירדניים מאומנים וחמושים במשך השבוע שעבר.


27.1.48 (ט“ז בשבט תש”ח)

נמשכות היריות ממסגד חסן־בק ביפו לעבר תל־אביב. אשה אחת נהרגה.

ה“הגנה” פוצצה את עמדת־הצליפה לעבר רחביה: אגפו הצפוני של בית־שאהין בקטמון, החולש על רחביה ומשמש קן לצלפים ערביים – פוצץ. שוטרים בריטיים, הנמצאים על בנין ג’נרלי בירושלים, ואנשי־צבא בריטיים בעמדות אחרות, פותחים לעיתים קרובות ביריות ללא־אבחנה כדי להפחיד את התושבים.

אתמול ערכה ה“הגנה” פשיטת־תגמול על יעזור.

נמשכות פשיטות הערבים על הרכבות. היום שדדו הערבים עצי־בנין, מלט, חיטה ואורז.

4 אנשי ה“הגנה” הועמדו לדין בפני בית־הדין הצבאי בירושלים בעוון יריות אל מכוניות־משטרה ונשיאת־נשק. בהמשך המשפט האשימו הם את הסרג’נט הבריטי ברצח יעקב שיף – אחד מחבריהם – בשכונת התקוה בתל־אביב, ב־6 בדצמבר 1947.


2.2.48 (כ“ב בשבט תש”ח)

בנין ה“פלשתין פוסט” ו־2 בנינים סמוכים ברחוב הסולל בירושלים, נהרסו בהתפוצצות שאירעה אמש.

מכונית־משא צבאית בת 5 טון נכנסה לרחוב זמן־מה לפני ההתפוצצות ונעצרה לפני בנין הדפוס. ההתפוצצות שאירעה כמה דקות לאחר־מכן הרעידה חלק גדול מן העיר, וניפצה שמשות בחלונות ודלתות – ברדיוס של מיל. אלמוני דובר־אנגלית טילפן לעורך־הלילה של ה“פלשתין פוסט” ואמר: “התקפת ליל אמש נערכה על־ידי המשטרה הבריטית. במקרה שאינכם…” – האלמוני הפסיק כשנשאל על־ידי המרכזיה לזהותו.

למרות הכל הופיע היום ה“פלשתין פוסט”. ההפצצה ברחוב הסולל לא השתיקה את קול האמת.

פצצה זו היתה אחרונה בשלשלת ההתפוצצויות ביום אתמול. ההתפוצצות הראשונה אירעה בחנות ריקה במרכז־המסחרי בירושלים. ולאחריה פוצצו שני בתים בקטמון.


לא הצליחו לשתק.jpg

4 פצצות הוטלו על־ידי ערבים לרובע־היהודי בעיר־העתיקה.

הגשר על הירדן בשטח אדמות הג’יפטלייק שבמחוז שכם משמש מעבר לכנופיות החודרות לארץ מעבר־הירדן על ציודם המלא.

“פרשת העיר העתיקה איננה מתחילה במצור ששמו עליו הערבים ואף לא במחסומים שהוקמו ברשות הממשלה”, אמר מפקד ההגנה שהוא בן 24 והיה חניך האירגון מאז היותו בן 17. “הפרשה החלה הרבה לפני כן. הצבא הגיע למקום ב־12 בדצמבר, אולם יום לפני זה נערכה התקפה רבת־ממדים על הרובע היהודי ואף עתונאים הוזמנו על ידי הכנופיות לחזות במאורע של הנפת דגל ערבי על בית הכנסת היהודי. התקפה זו, כשאר ההתקפות, שמטרתן היתה ברורה נהדפה על ידי אנשי ההגנה. שום דגל לא הונף על בניני העיר העתיקה בירושלים”,

אניית המעפילים “ל”ה גבורי גוש עציון" (סילוויאה סטאריטה) נלכדה אתמול לפני הצהרים ליד החוף הארצישראלי ו־280 מעפיליה הועברו לאניית הגירוש “אמפייר רייוול”.


3.2.48 (כ“ג בשבט תש”ח)

העשן עדיין מיתמר ועולה מחורבות בנין ה“פלסטיין פוסט”. מתהלכות שמועות חזקות שיד הבריטים בהתקפה. הערבים מכחישים בהחלט כל השתתפות במעשה זה.

פעילות כנופיות ערביות מאורגנות וכן של צלפים בודדים התגברה אתמול במקומות שונים בארץ ובכלל זה בערים הגדולות. התפוצצויות אדירות שנשמעו בתל־אביב נגרמו מפיצוץ עמדות ערביות בכפר סאלאמה, באיזור מנשיה ובכפר יעזור.

ההתקפה המרוכזת ביותר של כנופיה ערבית בוצעה על קיבוץ “”מגינים" בעין־זיתים. לאחר קרב עז נהדפו המתקיפים. הכנופיה כללה כ־300 ערבים. כנופיה אחרת התקיפה את העובדים בשדות משק “דן”. אחד העובדים נפצע. אש כבידה של יריות מנשק אוטומתי הומטרה מוואדי רושמיה להדר הכרמל בחיפה.

מכוניות יהודיות הותקפו בדרך בין אילת־השחר לראש פינה. נהג אחד נפצע. הוא מסר את ההגה לנהג שני ואף זה נפצע.

ארבעה חברי ההגנה שהועמדו לדין בפני בית דין צבאי בירושלים בעוון יריות אל מכונית־משטרה ונשיאת־נשק נידונו למאסר חמש שנים. (ראה: 27.1.48). איש ההגנה, מנחם כהן, הקריא, בשם חבריו, הצהרה לפני בית הדין, בו נאמר בין השאר:

“…הננו רוצים בשלום עם הערבים. אולם נגן על עצמנו, על הישוב העברי בארץ ועל כל אדם שוחר שלום בארץ מפני פורעים ותוקפים. ככל יהודי בעל הכרה הננו עומדים לפקודת ההגנה,…המערכה תימשך. המדינה העברית קום תקום”.

כל בני הישוב מבני הגילים 25־19 חייבים מעתה בשירות מלא של לא פחות משנה אחת.


4.2.48 (כ“ד בשבט תש”ח)

חיילי הלגיון הערבי ירו לתוך מכוניות־נוסעים יהודיות בנוה־שאנן שליד חיפה, הרגו 5 יהודים ופצעו 24.

4 ערבים נהרגו בהתפוצצות של מכונית פרטית עמוסה חומרי־נפץ בואדי רושמיה.

לפי העתון הערבי “א־דיפעא” מנסים הערבים לבודד את תל־אביב.


5. 2.48 (כ“ה בשבט תש”ח)

בקרב של שלוש שעות בין כנופיה, שמנתה 150 סורים, לבין המשטרה והצבא הבריטי, כתוצאה מהתקפה על מכונית משא יהודית בדרך ראש פינה – נהרגו 12 ערבים, נפצעו 20 ונישבו 6.

דרישה תקיפה הוגשה לשלטונות המחוז על־ידי נציגי הקהילה היהודית בחיפה להוצאת הלגיון הערבי ממחוז חיפה.

12 יהודים נפצעו בתל־אביב על־ידי צלפים מיפו. 2 ערבים נפגעו ביפו על־ידי יריות יהודים מתל־אביב.

מספר ההרוגים בבנין ה“פלסטיין פוסט” הגיע עד עתה ל־3.

“יש הכרח להקים מיד מיליציה יהודית רשמית בחסות או”מ – ביחוד לנוכח העובדה שהממשלה המאנדאטורית אינה יכולה לשמור על הסדר בארץ“, הכריז אתמול יו”ר הנהלת הסוכנות היהודית, מר דוד בן־גוריון, במסיבה עם עתונאי־חוץ שנערכה בפעם הראשונה בבית מר בן־גוריון בתל־אביב.

שיירת מכוניות משא הותקפה אתמול ליד באב־אל־ואד בכביש תל־אביב–ירושלים. 4 נהגים יהודים נפצעו.


6.2.48 (כ“ו בשבט תש”ח)

הסוכנות היהודית מסרה שמות של 4 שוטרים בריטיים, 2 פולנים ו־2 ערבים כחברי הכנופיה שהניחה את הפצצה בבנין ה“פלסטיין פוסט”.

יריות צלפים בגבולות תל־אביב נמשכו אתמול, ונסיונות התקפה ערבים נהדפו ע“י אנשי־המגן, שפוצצו בתים ערבים בשכונות הספר. קרב עז התנהל בין הפורעים, שהתקיפו מאבו־כביר את השכונות העבריות הסמוכות, לבין ההגנה. פעמים מספר ניסו הערבים לפרוץ לתוך השכונות, אולם בכל מקרה נהדפו ע”י המגינים. החיילים הבריטיים, החונים בסביבה, לא התערבו.

בירושלים נורו ע"י צלפים ערבים, יריות מכל הכיוונים, במיוחד בשייך ג’ראח ועל מקור חיים. ברחביה נהרג יהודי מיריות שנורו מעבר לגדר אזור המגן של הבריטים.

התקפות אש ללא פגיעות ביהודים, בוצעו גם על קיבוץ עין זיתים, שליד צפת ובמגדל צדק אשר בסביבת ראש העין.

4 ערבים נהרגו ליד עזה. 2 יהודים נהרגו בגבול יפו־תל־אביב.

חבר “משמר־העם” בירושלים נפצע פצעי־מות על־ידי חייל בריטי, בשעה שעבד בהקמת מחסום ליד הסוכנות היהודית.

ועדת הביצוע של או“מ קיבלה את אישור הממשלה לידיעות בדבר פלישות לארץ, שנערכו פעמיים, ע”י כוחות גרילה מאומנים, “כפי הנראה ערביים”.

מתיישבים יהודים הותקפו ליד רמים (מנרה) שבגליל העליון. 2 יהודים נהרגו.

6 יהודים, ביניהם תינוק, נהרגו בתל־אביב ביריות שנורו מיפו. 2 יהודים ו־2 ערבים נהרגו בירושלים, 3 יהודים ו־3 ערבים נהרגו בחיפה.

ביום ו' בבקר נורו יריות על קיבוץ “מגינים” בעין זיתים שנמשכו בסירוגין עד שעות הצהרים. בצהרים התחילה התקפה חזקה ומרוכזת על המשק מכיוונים שונים בעיקר מביריה הערבית ומן הגבולות הסמוכים למשק. מכוניות שהובילו אספקה למשק הותקפו בדרכן ביריות רבות. בצפת נשמעו טירטור מכונות־היריה והדי ההתפוצצויות. כמו כן נראתה היטב תנועת הכנופיות הערביות וההמונים שהתרכזו על נשקם בביריה ובעין זיתים. לערבים נגרמו אבידות מספר בהרוגים ופצועים. הערבים נראו אוספים את הגוויות לקבורה.

ההגנה ערכה פעולות ביעור נגד כנופיות ערביות בסביבת קיבוץ “עמיר”, בכפר עין־מהל בסביבת התבור, בכפר מנסורה בגליל, במנצורת אל־חיט בנפת צפת.

מר בן־גוריון אמר אתמול: “…על התקפת הדמים של הכנופיות והכוחות המזויינים של הערבים נענה אנחנו בפעולות־מחץ אשר ינחתו על התוקפים בכל מקום שנמצאם, לאו דווקא בשטח המדינה היהודית ולאו דווקא בתחומי ארץ ישראל. ובמלחמה זו לא נהיה בודדים… שתי תביעות עומדות עכשיו במרכז חיינו, ושתיהן מתנות את קיומנו ועתידנו, וקודמות לכל דבר אחר, והן – התגייסות למלחמה ועזרה הדדית… הישוב, וכל הישוב, צריך עכשיו ליהפך למחנה מגוייס אחד ולמשפחה מלוכדת אחידה!…”

כשבעים מיליון לירות יהיו דרושים השנה לשם מילוי שלושה תפקידים עיקריים: בטחון, קליטת 75,000 עולים והקמת המדינה – אמר מר אליעזר קפלן.


9.2.48 (כ“ט בשבט תש”ח)

מנהל מחלקת הבריאות של הועד הלאומי, ד"ר א. קצנלסון, האשים את ממשלת ארץ־ישראל בגרימת אי־סדר במשטר הבריאות בארץ.

נמשכות ההתקפות על השיירות מירושלים לתל־אביב ומהנגב לתל־אביב. 6 יהודים נהרגו ו־35 נפצעו בשכונת שייך־ג’ראח בירושלים, מאז ראשית דצמבר. ירושלים הפכה למחנה מזויין.


10.2.48 (ל' בשבט תש"ח)

למעשה פינתה הממשלה את המשולש – שכם־ג’נין־טול־כרם. באיזור זה שולטות עתה הכנופיות.

התקפות קשות נערכו על שכונת ימין־משה בירושלים.

אנשי אצ"ל הרסו בנין נוסף בקטמון.

בגבול יפו־תל־אביב פוצץ הצבא הבריטי בית־כנסת וישיבה על תשמישי הקדושה שבו. פעולה זו גונתה במחאה שנשלחה לנציב העליון על־ידי הרב הראשי בתל־אביב.


11.2.48 (א' באדר א' תש"ח)

נהדפה התקפה ערבית חזקה על ימין־משה.

אנשי אצ"ל התקיפו מיספר ערבים ליד ראס־אל־עין. 7 ערבים נהרגו.

קרב יריות ורימונים נערך בחיפה.

לאחר שהמגינים היהודים בגליל העליון הדפו התקפות ערביות על ישובים יהודיים, בהם נהרגו 7 יהודים, נענשו המגינים על־ידי הטלת עוצר־דרכים קפדני, בנימוק “שעשו דין לעצמם”.


12.2.48 (ב' באדר א' תש"ח)

צעיר יהודי ניצל בירושלים על־ידי חייל בריטי, שחש לעזרתו. בשמעו את צעקות ההמון הערבי ליד תחנת הרכבת – “הרגו את היהוד” – חש חייל רג’ימנט השדה ה־48 לעזרת הצעיר, באגרופיו3 ובקת רובהו, בהגינו על היהודי ששכב על הארץ. ההמונים הערבים שהיו מזויינים בפגיונות ובאקדוחים בעטו בצעיר והיכוהו קשות. הפורעים פוזרו על־ידי תגבורת שבאה למקום.

קבוצת עין־זיתים ליד צפת, מותקפת כמעט יום־יום על־ידי כנופיות ערביות. 679 מעפילי הספינה “ירושלים הנצורה” גורשו לקפריסין.

מוקש חשמלי התפוצץ אתמול תחת מכונית של “דרום יהודה” סמוך לשכונת מולדת ע"י ראשון לציון. 2 נשים יהודיות נהרגו ו־18 נפצעו.

בשכונת תל עמל בחיפה נהרגו יהודי וערבי.

14 יהודים, מהם 4 נשים, נפצעו אתמול במקומות שונים בירושלים בהתקפות של ערבים. מתיחות רבה שררה באותו יום. כל תחנות המשטרה קבלו פקודות הכן עקב שמועות על “התקפה ערבית גדולה”, אולם התקפות אלה נתרכזו בעיקר ביריות של צלפים ערבים לעיני המשטרה ממש מרחוב ממילא ומעבר לרחוב הנסיכה מרי. לפני כן הופצו שמועות מדאיגות בקרב פקידי הממשלה על ההתקפה הגדולה והפקידים הערבים הסתלקו ממשרדיהם סמוך לבואם. ב־9.30 יעצו גם לפקידים היהודים לצאת מהמשרדים ולעבור לאיזור בטוח יותר. בדרכם מהמשרדים הותקפו ביריות צלפים ערבים.

טלביה, השכונה המעורבת בירושלים, בה נמצאים יהודים וערבים, שמעה אתמול רמקול של ההגנה שהתרה בתושבים הערבים לעזוב מיד את השכונה. ערבים רבים, החלו אורזים ועוקרים מן המקום. פעולה זו של ההגנה בוצעה לאחר התנקשות שנערכה אתמול ביהודים בטלביה, בה נפצע אחד השומרים היהודים של השכונה.


13.2.48 (ג' באדר א' תש"ח)

התפוצצות עזה הרעידה אתמול את ירושלים. התפוצץ בית ערבי בקטמון. התקפה ערבית קשה, שהתכוונה לשבור את עמדות ה“הגנה” בגבול תל־אביב, נהדפה אמש.

קרבות ניטשו אתמול בהרי הגליל בין הצבא לבין הערבים. אבידות הערבים היו כבידות.

מישמר־נע בריטי צבאי בפיקודו של סרג’נט־מיג’ור, נכנס לבית יהודי בירושלים ואסר ארבעה אנשים – לאחר חיפוש נשק. הארבעה לא התנגדו. בטוחים היו שיובאו בפני בית־דין, אולם הסרג’נט־מיג’ור הורידם מן המכונית באיזור ערבי והשאירם שם לאין מנוס ממות בטוח. הם נרצחו ע"י פורעים ערבים.

מפקד ההגנה בירושלים פקד משום כך, שלא להסכים יותר לחיפוש־נשק או מאסרים, אלא – בנוכחות שוטרים יהודיים. סערת־הרוחות הגיעה לשיאה לאחר רצח שפל זה.


8 (ה' באדר א' תש"ח)

ראש מטה הצבא ציווה לערוך חקירה לסיבות מותם של 4 אנשי ה“הגנה” שנמצאו הרוגים. הסרג’נט־מיג’ור הבריטי נעצר עד לחקירה. במכתבו לנציב העליון דרש נשיא הועד הלאומי, מר י. בן־צבי, להקים ועדת חקירה בהשתתפות נציג יהודי.

מקרה זה מבשר רעות. הוא נראה כפרובוקציה אכזרית.

מיספר הנפגעים מאז ה־5 לפברואר, עד ל־11 בו הוא: 125 ערבים ו־31 יהודים הרוגים; 137 ערבים ו־73 יהודים פצועים.

כוחות יהודיים פתחו בהתקפה על כנופיתו המפורסמת של חסן סלמה באבו־כביר, בג’בליה ובאיזור הדרומי של יפו. ה“הגנה” פשטה על הכנופיה מעמדותיה הקדמיות. מיספר עמדות ערביות פוצצו. אבידות היהודים הן: 3 הרוגים ו־12 פצועים. אבידות הערבים מגיעות לעשרות.

אנשי אצ"ל לבושים מדי־צבא נכנסו לרמלה במכונית־משא וחנו ליד בית־קפה. אחד מהם, שנשא מזוודה, נכנס לבית־קפה והזמין ספל קפה, השאיר את המזוודה בבית־הקפה ויצא החוצה. זמן קצר לאחר־מכן נשמעה התפוצצות – ובית הקפה נהרס כולו.

יחידות ה“הגנה” חדרו לתוך הכפר בית־צפפה שליד ירושלים והרסו 4 בתים. מפקד־כנופיות אחד נהרג ו־4 אחרים נפצעו.

אתמול הרסה ה“הגנה” עמדות־צלפים בחיפה.

“אגודת ישראל” פנתה לחבריה בגיל 45־17 בקריאה דחופה להתגייס לכוחות הבטחון היהודיים.


16.2.48 (ו' באדר א' תש"ח)

אנשי הלגיון הערבי השומרים על בנק ברקליס בחיפה, החלו לירות על כלי־רכב והולכי־רגל, ללא כל התראה. ביריותיהם נהרגו 2 יהודים ונפצעו 6. לעיני שוטרים ערביים ממשטרת הר כנען, נגנבה על־ידי ערבים המכונית האחרונה של מחלקת העבודות הצבוריות בצפת.

“הממשלה עזרה להתקפות על תל־אביב בפוצצה בתים ועמדות על הגבול” – כתב מר א. פרלסון, ראש־העיריה בפועל, במיברק לנציב העליון.

ה“הגנה” פוצצה ששה גשרים בגליל העליון לשם חסימת דרכי החדירה של הכנופיות הערביות הבאות מעבר לגבול.

יחידת ההגנה חדרה לכפר סעסע, בו 1,200 תושבים, ששימש בזמן האחרון נקודת מעבר לכנופיות הפולשים מהלבנון. בקרב עם אנשי כנופיה בת 100 איש שהגיעה לכפר לפני זמן מה, נגרמו אבידות קשות לערבים. בכפר פוצצו 20 בתים.

שיירת מכוניות שחזרה אתמול מניר־עם בנגב, נתקלה במחסומים בכפר ברייר. הומטרו יריות על השיירה. אחד ממגיני השיירה נהרג.

התקפה ערבית נהדפה ביד מרדכי.

שכונת טלביה בירושלים נכללה באיזור צבאי.

מהיום חלה חובת שירות מלא גם על בני ה־24 וה־25.


17.2.48 (ז' באדר א' תש"ח)

אתמול הותקפו טירת צבי, עין הנציב ושדה אליהו בעמק בית שאן ע"י כנופיה גדולה שמנתה כ־300 ערבים באש חזקה של מרגמות בנות 3 אינטש ובנשק אוטומטי. ההתקפה התרכזה בעיקר על טירת צבי.

התוקפים באו במכוניות מהכפר הערבי טובאס, המשמש מקום ריכוז לכנופיות הפולשים. בהצטלבות הדרכים יריחו–בית שאן ירדו מהמכוניות והתקרבו ברגל לעבר טירת צבי. בגל הראשון של ההתקפה נגרמו לערבים 35 אבידות בהרוגים ופצועים ע"י המגינים.

מיד לאחר כך קיבלו הערבים תגבורת מהדרום ומעבר הירדן וחידשו את התקפתם. מגיני המשק ויחידות הקרב של ההגנה התגברו גם על התקפה זו. אחר כך הופיע צבא בריטי והפך את תבוסת המתקיפים למנוסה מבוהלת. המספר הכללי של אבידות המתקיפים: 57 הרוגים שנשארו בשדה הקרב ויותר מ־80 פצועים.

אוטובוס יהודי נורה בחיפה על־ידי חיילי הלגיון הערבי. 3 אנשים נהרגו.

אתמול, באפלולית השחר, נקברו ארבעת אנשי ה“הגנה” שנמצאו הרוגים, לאחר שנעצרו על־ידי מישמר צבאי בירושלים.

ה“הגנה” ממשיכה בהתקפות־נגד על עמדות ערביות בחיפה.

3 בתים יהודיים במקור־חיים בירושלים, ששימשו עמדות הגנה נגד התקפות ערביות, נהרסו על־ידי הצבא הבריטי.


18.2.48 (ח' באדר א' תש"ח)

אנשי קבוצת שטרן פוצצו 9 בתים ועמדות ערביות בשכונת אבו־כביר ביפו. הוכרז על מפקד לשירות העם של כל בני הישוב, בני 35־26 שנה.

7 עדים העידו לפני ועדת החקירה, החוקרת את מותם של 4 היהודים שנמצאו הרוגים לאחר שנעצרו על־ידי חיילים. בקשת הסוכנות היהודית לשתף את נציגה בועדה – נדחתה.

מר א. פרלסון, ראש עירית תל־אביב בפועל, שלח מברק לועדה הא“י של האו”ם, בו כתב – “מרירות תושבי תל־אביב מגיעה לשיאה בגלל ההתקפות הרצופות של הערבים על העיר”.

מר דוד בן־גוריון – “השלב הראשון הפריך את האגדה על התקוממות ערביי א”י… היהודים לא הוכרחו עדיין להשתמש במלוא כוחם… אולם אין כל בטחון ששלב זה לא יגרור אחריו פלישה של צבאות סדירים… מאחורי גבם של הערבים עומד כח גדול יותר. ארגון עלוב כמו הליגה הערבית, שלא בצע שום פעולה חיובית במשך קיומו, לא היה מעז לזלזל בהחלטות או“ם ללא עידוד מצד כח גדול יותר… אנו לא רצינו במלחמה… אך לאחר שכפו עלינו את המלחמה הזאת אנו, חלוץ העם היהודי, אומרים קבל העולם כולו: החרב שהכריחו אותנו להוציאה מנדנה לא תושב שמה עד שהמדינה היהודית שהוחלט עליה בהכרזת האו”ם תקום והעם היהודי ישוב קוממיות אל ארצו…"


19.2.48 (ט' באדר א' תש"ח)

הועד הערבי העליון מחה בפני הועדה הארץ־ישראלית על כפיית תכנית החלוקה ועל “השמדת ערביי ארץ־ישראל”.

איש אצ"ל לבוש כערבי, הניח סל מתחת לעגלת רוכל בשוק רמלה. היה זה ביום השוק השבועי ובשטח נקהלו פלחים רבים. רגעים מועטים לאחר־כך נשמעה התפוצצות. 6 ערבים נהרגו ו־30 נפצעו. רמלה היא מרכז תנועת הנשק ובשוק נמכרו כלי נשק בגלוי.

משלחת המגבית המאוחדת האמריקאית המבקרת עתה בארץ־ישראל, נורתה על־ידי ערבים בעברה בשני אוטובוסים את גשר ואדי רושמיה בחיפה.

מר פ. רודס, חבר המשלחת, אמר אחר־כך: “התקפה זו על אמריקאים חפים מפשע מוכיחה מעל לכל ספק כי המצב המסוכן בארץ־ישראל דורש שינוי מידי. יהודי ארץ־ישראל האמיצים, העומדים מדי יום ביומו בפני טרוריזם זה, זכאים לקבל את תמיכת כל המדינות”.

פלוגות צבא נכנסו לאבו כביר.

קיימים מחסומים כמעט בכל רחוב בירושלים. היציאה מירושלים והכניסה אליה נתונות לביקורת אנשי משמר העם. העיר מתכוננת לימים קשים.

7 מכוניות משא נושאות ערבים שנפצעו בקרב על טירת צבי, הגיעו אתמול לבתי החולים בדמשק. קצין מתנדב שהשתתף בקרב, הודיע שהערבים כבשו את הישובים היהודיים, והוסיף כי הוא משוכנע ביכולתם של הערבים להגיע לתל־אביב 10 ימים לאחר הפינוי הבריטי.

הוא משוכנע…


בווינגרד.jpg

20.2.48 (י' באדר א' תש"ח)

מרת גולדה מאירסון אמרה – “כל ההתקפות על היהודים בארץ־ישראל נערכו בעצם על־ידי כוחות גרילה שהובאו מחוץ לארץ”.

חייל בריטי נורה על־ידי איש אצ"ל בירושלים.

4 יהודים נורו בחיפה על־ידי ערבים, בנסעם באוטובוס.

הממשלה הכריזה שהלגיון הערבי יישאר בארץ עד ל־15 במאי.

4 ערבים נהרגו והתחבורה הערבית שותקה לכמה שעות בפעולת תגמול שבוצעה אתמול ע"י ההגנה בכביש ירושלים־בית ג’אלה.

במשך יום אתמול נורו לסירוגין יריות ע"י צלפים ערבים על הרובע היהודי של צפת.

שיירת עולים ראשונה הגיעה אתמול למחנה העולים החדש של הסוכנות היהודית בנתניה העתיד לקלוט בקרוב אלפי עולים.

ועדת החקירה היהודית המטפלת בחקירת האסון בבתי הזיקוק בחיפה ב־30 לדצמבר 1947, מרשיעה את מנהלי בתי הזיקוק הבריטים במות העובדים, בהאשימה אותם באדישות לפני הטבח, אי פעילות בשעת הטבח ובהתחמקות לאחר הטבח.


22.2.48 (י“ב באדר א' תש”ח)

ה“הגנה” הנחיתה מהלומה על עמדות צלפים בחיפה, בהרגה 4 ערבים ובפצעה למעלה מ־50.

קלעים ערביים הוסיפו לפעול משייך ג’ראח והרגו 2 יהודים.

שיירה של 3 מכוניות, שיצאה למנרה הותקפה במרחק 6 ק“מ צפונית מנביא־יוּשע ע”י כנופיה מזוינת גדולה. בקרב שהתפתח בין הנוסעים היהודים לבין אנשי הכנופיה, נהרגו 3 יהודים.


גירוש מעפילים.jpg

704 מעפילי הספינה “קוממיות” הועברו ב־.20.2 לאנית הגירוש “אושן וויגור”. החל מהיום נמצאת ארץ־ישראל מחוץ לגוש השטרלינג לפי החלטה של ממשלת בריטניה שפורסמה מטעם הממשלה בלונדון. לפי הודעת הממשלה הוקפאו כל יתרות השטרלינג של ארץ־ישראל פרט לשבעה מיליון לי"ש שישוחררו לשימוש עד 15 במאי. גזבר הסוכנות מר אליעזר קפלן אמר: “…עדיין לא היה תקדים לפעולה כה חד־צדדית… מטרת הפעולה הזאת היא לדלדל את הארץ… אולם עלי לומר מיד שאינני רואה כל יסוד לבהלה…”.


23.2.48 (י“ג באדר א' תש”ח)

אתמול בשעה 6.15 בבוקר, נכנסה לירושלים מכונית משטרה משוריינת, ו־3 מכוניות משא צבאיות שבאו מכביש תל־אביב־ירושלים. המכוניות נעצרו במחסום רוממה על־ידי משמר העם. נהג המכונית המשוריינת, שוטר בריטי, אמר לשומר האזרחי שמכוניות המשא הן “בסדר גמור, על אחריותי”.

שתי מכוניות היו מכוסות ומכונית אחת היתה פתוחה. במשוריין נמצאו נהג, ושוטר אחד ליד המקלע שבצריח. שניהם לבשו מדים כחולים וחבשו כובע משטרה. 5 חיילים בריטים ללא כובעים נמצאו במכוניות המשא: שנים בכל מכונית ואחד בשלישית. השומר האזרחי דיבר עם החיילים שנמצאו במכונית המשא הראשונה ושלחם לדרכם בגלל היותם בריטים.

בשעה 6.25 נכנסו לרחוב בן־יהודה – מכיוון רחוב המלך ג’ורג' ורחוב יפו – שלש מכוניות משא ומשוריין אחד, המתוארות תיאור דומה. אחד השוטרים מסר משהו לאחד החיילים. אחר־כך ירדו המכוניות ברחוב בן־יהודה. אחת מהן נעצרה בפינת רחוב מרדכי בן הלל ורחוב בן־יהודה, שתים האחרות נעצרו ליד מלון “אטלנטיק”. השוטרים שבמשוריין נתנו הוראות לחיילים, והללו ירדו מהמכוניות. אחד מהם הדליק פתיל במכונית החונה בפינת רחוב מרדכי בן־הלל. באותו רגע ירה אחד החיילים העומדים ליד מלון “אטלנטיק” כמה יריות מאקדוחו. מיד לאחר־כך קפצו שלושה או ארבעה חיילים לתוך משוריין שנסע דרך רחוב לונץ בכיוון לרחוב יפו ומשם לרוממה. מספר המשוריין היה 579 או 597. המקלען שנמצא במשוריין סגר את אשנב הצריח מיד לאחר שהחיילים נכנסו לתוכו. ההתפוצצות שבאה לאחר־מכן הרסה לחלוטין 4 בתים והקירות הפנימיים של בתים קרובים – התמוטטו. ליד מקום ההתפוצצות נמצאו חלקי המכוניות דלהלן: א. מכונית מס' 118־74545, מכונית צבאית מסוג דודג‘, מספר הצמיג 19735 WD. ב. מכונית מס’ 110־32826GL. באותו מקום נמצאו שני תרמילי אקדוח וחלקי מכשיר אלחוט הנושא את הסימנים הללו:

Marconi Transformer Unit, P.S. No. 6896 A Just. No. 52608 Marconi’s Wireless Telegraph Co. Ltd., London.

בשעה 6.45 הגיעו למקום ההתפוצצות מפקח משטרה בדרגת מיג’ור ו־2 שוטרים בריטיים. אחד השוטרים נצטווה על־ידי הקצין לאסוף את הכל. בחזרו, כשהוא נושא אקדח ומספר כדורים, נשאל – “ההבאת את הכל?” כשעמדו השוטרים לעזוב את המקום, הותקפו על־ידי מספר עוברים ושבים שהוציאו מידיהם את האקדח. עליו היה רשום המספר 704 והשנה 1938.

ההתפוצצות גרמה למותם של 50 איש, ביניהם משפחות שלמות, ולפציעתם של 130 איש.

רחוב בן־יהודה, לבה של העיר, הוא תל הריסות וחרבות. היה זה רצח מתוכנן כהלכה, באזור מאוכלס בצפיפות בעיר הקדושה.

בדרך זו עוזבים הבריטים “הנויטרליים”, אנשי בווין, את הארץ.

פלוגות ההצלה של ההגנה, אנשי “משמר העם” ומכבי האש היהודיים החלו מיד לחפש נצולים וגויות מתחת להריסות. עבודת ההצלה בחרבות נמשכה בקצב מהיר במשך כל היום והלילה שלאחריו.

התגובה הרשמית הראשונה של הממשלה היתה הכרזתה כי “לא יאומן” שפעולה זו נעשתה על ידי כוחות הבטחון.

מפקד ההגנה בירושלים אמר: “היינו רוצים להאמין שהפושעים לא נשלחו על ידי השלטונות. על כל פנים נעלה מכל ספק שפשע זה בוצע על ידי הבריטים. אם השלטונות לא יצליחו למצוא את הפושעים מיד, תעשה זאת ה”הגנה“. לא נרתע עד הסוף”.

חלופי יריות קשים ארעו ברחובות ירושלים לאחר ההתפוצצות. 3 יהודים ו־9 בריטים נהרגו, ו־15 יהודים ו־8 בריטים נפצעו.


24.2.48 (י“ד באדר א' תש”ח)

חייל אחד נהרג ו־8 נפצעו אתמול בירושלים, בהתקפות על תחבורה צבאית.

התקפה כבדה על שיירה ליד שער הגיא, נהדפה על־ידי הליווי היהודי. אבדות אין.

בחיפה החרים הצבא כמות נשק אצל הערבים.


25.2.48 (ט“ו באדר א' תש”ח)

בירושלים נשמעו אתמול ברציפות התפוצצויות ויריות מכונות יריה.

שלושת הצדדים – בריטים, ערבים ויהודים – השתתפו במערבולת האש בעיר הקדושה. התוצאות הן: 3 יהודים ו־2 ערבים הרוגים; 10 יהודים, 10 ערבים ר־3 בריטים פצועים.

נהדפה התקפה כבדה בגבול יפו־תל־אביב. ההחלטה לשבור את ה“הגנה” היהודית באיזור זה הגיעה לידי כך שהצבא פתח באש מרגמות ותותחים קלים על בתים יהודיים ללא כל הבחנה אם שמשו עמדות הגנה אם לא.

26 ערבים נהרגו בפעולות תגמול נמרצות של ההגנה על התחבורה הערבית בסביבות ירושלים במשך 24 השעות האחרונות.

סמוך לכפר לוביה נערך אתמול קרב ממושך בין מתקיפים ערבים ונוטרים יהודים, שליוו אוטובוס “אגד” מטבריה לעפולה. עשרה ערבים נהרגו. יהודי אחד נפל.

שני יהודים נרצחו ביריות ליד מכוניתם בכביש חיפה־משמר העמק בסביבות קרית חרושת.

שיירה שנסעה אתמול מניר־עם, הותקפה בקרבת יד־מרדכי. מלווי השיירה השיבו אש. 19 ערבים נהרגו.


26.2.48 (ט“ז באדר א' תש”ח)

לאחר קרב עז שנמשך שעות, הצליחה שיירת מזון להמשיך בדרכה לירושלים. אולם הצלחה זו עלתה בשלושה נהגים הרוגים, ו־16 פצועים.

אנשי אצ“ל ולח”י זממו התקפה על בית הדין הצבאי בירושלים. ההגנה הכשילה את ההתקפה שהיתה עלולה לגרום סבל כבד לתושבי קרית שמואל, טלביה, ולנזירות הנמצאות בבנין.


27.2.48 (י“ז באדר א' תש”ח)

“הגנת העמדות הערביות בחיפה נמצאת בידי מומחים מצבאות ערביים שונים, וכל התקפה יהודית תיכשל” – אמר מפקד ערבי, חבר הועדה הלאומית, במסיבת עתונאים.

לפחות 16 ערבים נהרגו אתמול כשיחידת ההגנה התקיפה את הבית בפרדס אבו ג’יביין המשקיף על צומת הכבישים ירושלים־תל־אביב־ראשון לציון. שיירת מכוניות מגת הגיעה אתמול לרחובות לאחר שעברה דרך אש כבדה במשך 4 שעות, בשעה שהצבא חיפה באש כבידה על התקדמותה.

ה“הגנה” פשטה על ריכוז ערבי בואדי־ג’וז – בדרך לאוניברסיטה העברית. נהרגו 43 ערבים.

“הלגיון הערבי מגן על גשר הירדן, ופועל בעיקר מצד עבר־הירדן” – גילה אתמול דובר הממשלה.

מפקד ה“הגנה” בעיר תל־אביב פנה אל תושבי העיר בקריאה זו: “הישוב העברי עומד לגייס קרן בת שניים וחצי מיליון לירות לרשות ה”הגנה" והמערכה. בעוד ימים מספר יבקרו בדירותיהם שליחי הישוב המאורגן, אשר יאספו את תרומות העם. מתוך פרובוקציה של הכשלה פתחו הפורשים במפעל סחיטה לשם ריכוז למטרותיהם הנפרדות. עליך לדחות בתקיפות, באומץ ובגאווה כל נסיון לסחוט ממך סכומי כסף, גדולים או קטנים, לטובת ארגונים פורשים, שאין עליהם מרות לאומית ובקורת צבורית. אל תסייע בכספך לתעלולי פרובוקציות. אל תיפתה לדברי חלקות. אל תאמין לבדייה שאחרים נותנים. אל תיבהל מאיומים ומנפנוף בכלי־נשק.

תרומותיך נדרשות לצרכי ההגנה, לחיזוק הנגב, לביצור הגליל, למלחמה בכנופיות הערביות, להקמת המדינה העברית.

דחה בשלילה את כל אלה שבמקום לתמוך בהגנה הכללית הישובית על הישוב העברי בפני תוקפיו – מצאו להם עכשיו זמן מתאים לאלמות ולסחיטה".


29.2.48 (י“ט באדר א' תש”ח)

הספינה “בונים ולוחמים” ובה 1,000 מעפילים נלכדה אתמול ע"י הצי הבריטי. הועד הפועל של ההסתדרות פירסם קול־קורא זה אל ציבור הפועלים בארץ: "על דעת מוסדות הישוב הוכרז “מס להגנתנו” כמס היחידי לבטחון הישוב. כל הכנסותיו – קודש להגברת עמדות הבטחון וההגנה.

הישוב הנתון במערכה יקיים את המס במלואו.

למגן העברי, העומד יומם וליל על משמרתו, משמרת בטחון הישוב, בעיר ובכפר, בדרכים ובגבולות, יהיה המס הזה – מקור להאדרת כוחו".


1.3.48 (כ' באדר א' תש"ח)

אתמול היה יום של שפיכת הדמים הגדולה ביותר בארץ־ישראל, מאז ההתפוצצות ברחוב בן־יהודה. בין ההרוגים 28 חיילים בריטיים, 23 יהודים שנפלו בחלקים שונים של הארץ ומספר רב של ערבים. החיילים הבריטיים היו קרבנות של מוקש שהונח מתחת לרכבת. כשרכבת הצבא מקהיר נמצאה במרחק של חצי פרסה מתחנת הרכבת ברחובות, התפוצצו 3 מוקשים חשמליים מתחת ל־10 קרונות העץ. 28 חיילים נהרגו ו־33 נפצעו.

בין הקרבנות היהודיים היו 7 אנשי הגנה ועובדים במפעל יציקת הברזל “היוצק”, סמוך ל“מקוה ישראל”, שנורו ונדקרו עד מות על־ידי ערבים, לאחר שפורקו מנשקם על־ידי שוטרים בריטיים שהגיעו למקום במשוריין. לאחר המקרה אמר מר י. מ. פלאנגן, המפקח הבריטי של המשטרה – “אני משוכנע שמפקד המשוריין פעל מתוך רצון טוב…”

שוב הותקפה שיירה שהיתה בדרכה מתל־אביב לירושלים. שני נהגים נהרגו.


2.3.48 (כ“א באדר א' תש”ח)

בריגדיר כ. פ. ג’ונס, מפקד הצבא בירושלים, אמר שהצבא יפנה תותחים כבדים נגד כל מי שיפתח באש באיזורי ירושלים. “אש בלתי פוסקת בין ערבים ליהודים בתוך ירושלים מקשה את חיי התושבים. הפרעות שלום כאלה לא יוכלו להימשך”.

צלפים ערבים בירושלים פצעו 3 חיילים בריטיים בשני הימים האחרונים.

בית יהודי פוצץ על־ידי הצבא הבריטי בחיפה.

אבידות קשות נגרמו אתמול לכנופיה ערבית שארבה לשיירת מכוניות בדרך תל־אביב–ירושלים. יחידת קרב של ההגנה, שגילתה את הכנופיה התקיפה אותה והרגה 16 ערבים. 7 יהודים נפצעו.


3.3.48 (כ“ב באדר א' תש”ח)

ה“הגנה” התקיפה כנופיות ערביות בשער הגיא. הצבא הבריטי עזר ליהודים בתותחים קלים.

ועדת חקירה של המוסדות היהודיים על ההתפוצצות ברחוב בן יהודה בירושלים החלה בפעולתה. בישיבתה הראשונה מסר עד ראיה על תנועה רבה של משורייני משטרה בריטיים ברחוב בן־יהודה לפני ההתפוצצות.

רועים יהודיים הדפו התקפה ערבית על רמות נפתלי.


4.3.48 (כ“ג באדר א' תש”ח)

14 ערבים נהרגו ו־13 נפצעו בעת שאנשי לח"י פוצצו מכונית מלאה חמרי נפץ ליד המחלקה הממשלתית לעזרה סוציאלית בחיפה.

לבנין הגיעו 2 מכוניות. נהגי המכוניות לבשו “אובראול” וחבשו כפיות אדומות דומות לאלה של הלגיון הערבי. אחד הנהגים נראה יורד ממכונית ומשוחח עם הנהג השני בלי שהדבר יעורר את חשד העוברים ושבים. כעבור זמן מה הסתלקו שני הנהגים במכונית השניה. לאחר דקות מספר התפוצצה המכונית המלאה חמרי־נפץ.

לפי ההוראות של מפקד המשטרה ישמרו בסוד שמות השוטרים הבריטיים שערקו. לפי מספרים רשמיים ערקו 5 שוטרים בשנת 1947 ו־6 מאז ה־1 בינואר 1948.

“5000 ערבים פלשו לארץ־ישראל מאז ה־29 לנובמבר 1947” – מסר היום מר ריס־ויליאמס, תת מזכיר המושבות. “כוחות הבטחון עשו כמיטב יכולתם כדי למנוע את הפלישות”.

עצורי קפריסין יצטרכו להישאר שם עד לאחר סיום המנדט.

צפת נתונה במצור כשבוע ימים.

הערבים מתקיפים את המושבה מגדיאל בשרון בנשק כבד ברציפות, זה היום הששי; ה“הגנה” סבלה אבידות.


5.3.48 (כ“ד באדר א' תש”ח)

שני נסיונות ערביים להכניס מכוניות תופת לאיזור היהודי בחיפה, הוכשלו על־ידי אנשי ה“הגנה”.

יחידת ה“הגנה” שחדרה עמוק לתוך השטח הערבי מצפון לירושלים, על מנת לבצע משימה על כביש רמאללה־לטרון, הותקפה על־ידי כנופיה ערבית גדולה ליד עטרות. הבחורים ניהלו מלחמה נואשת, אחד כנגד עשרה ערבים – ונסוגו תוך קרב עז; אולם רק 3 מתוך 19 הצליחו לעשות את דרכם אל מחוץ לחגורה הערבית. 16 חברי ה“הגנה” קיפחו את חייהם.

קרוב ל־85% של נשים וגברים בגיל 25־18 הניתן לגיוס – התגייס עד עתה.

קרב מגדיאל נמשך זה היום השביעי.

נמשכות היריות הבודדות מקטמון, שיך ג’ראח והעיר העתיקה בירושלים.


7.3.48 (כ“ו באדר א' תש”ח)

בתי־דין נפרדים ליהודים ולערבים עומדים להיפתח בירושלים.

בית־הדין הצבאי בירושלים קנס שני אנשי “הגנה” ב־20 לא"י בעוון נשיאת נשק.


8.3.48 (כ“ז באדר א' תש”ח)

לפני בית הנבחרים הבריטי תועמד השבוע הצעת חוק “להכנות בקשר לסיום שלטון הוד מלכותו בארץ־ישראל, ולמטרות הנוגעות בסיום זה”. חוק זה יהווה חוליה אחרונה בשלשלת 25 השנים האחרונות. ברור שהממשלה הבריטית החליטה לפנות את הארץ, לפחות כממשלה מנדטורית.

רווחות שמועות על הסכם שהושג בין ה“הגנה” לבין אצ"ל.

זוהי הפעם הראשונה בעשרת הימים האחרונים ששורר שקט בחזית מגדיאל. ה“הגנה” הדפה התקפות כבידות בגבול תל־אביב ובאזורי אבו־כביר ומנשיה ונקטה בפעולת עונשין בכפר בית דירג’ה שבאיזור עזה – בהרגה 5 ערבים.

16 חברי ה“הגנה” שנהרגו בקרב עם כנופיות ערביות ליד עטרות, הובאו לקבורה בבית הקברות החדש בסנהדריה בירושלים.

משטרת קהיר נקטה בשיטה יעילה לפיזור הפגנות – מספר מצרי שהגיע משם. המשטרה מאיימת על המשתתפים שאם לא יתפזרו, ירשמו את שמותיהם ויקראו לשרות ב“צבא השחרור הארץ־ישראלי”.

ערביי שיך ג’ראח, שכונה ערבית בצפון ירושלים, התקיפו מכונית שהובילה עובדים יהודים לבית־החולים “הדסה”. 12 אנשים נפצעו.

ערבים ושוטרים בריטים ירו בקטמון, שכונה בדרום ירושלים, לעבר רחביה.


9.3.48 (כ“ח באדר א' תש”ח)

פאוזי קאוקג’י, מנהיג הכנופיות המפורסם, המשמש מפקד הכוחות הערביים בארץ־ישראל, עזב את סוריה בדרכו לארץ. לפי “א־דיפע” אמר קאוקג’י: – “בא יום הצלת ארץ־ישראל, ובקרוב נראה את סיומה המוצלח”.

פקודת היום הראשונה שלו היתה – “הכוח הערבי בא לבטל את החלטת או”ם ואת הבגידה הציונית. אנו נוציא לפועל את פקודותיה והחלטותיה של הליגה הערבית. אנו מבקשים מכל ערביי ארץ־ישראל להתאחד וליצור חזית מלוכדת על מנת להגשים את מטרתנו הקדושה".

נציגו של המלך עבדאללה בלייק־סאכסס, עומר סופ. דג’אני, אמר לעתונאים שהועד הערבי העליון בארץ־ישראל אינו אלא “תרמית” ואיננו ארגון מוסמך של ערביי ארץ־ישראל.

פינוי ארץ־ישראל על־ידי הכוחות הבריטים נמצא במלוא היקפו.

אנשי אצ"ל פשטו על הכפר קאקון בסביבות טול־כרם וגרמו לו אבידות כבדות בהרוגים ופצועים. המתקיפים לא סבלו אבידות.

3 שוטרים בריטיים נידונו על־ידי בית־הדין הצבאי בירושלים ל־4 שנות מאסר, בעוון נסיון למכור נשק לערבים.

יחידות ערביות נסוגו מחזית מגדיאל, לאחר שהגיעה למקום תגבורת אנשי ה“הגנה” והשקט הושב על כנו.

ערביי קטמון מתעלמים מאזהרת הצבא על שימוש בנשק כבד נגד המתקיפים. הצליפה נמשכת.

מצב אספקת המזון לירושלים הוא בכל רע. הנשים עומדות בתור כדי להשיג מצרכים חיוניים ביותר. החנויות ריקות. אנו מתקרבים לרעב. הרחובות ריקים לאחר שעה 5 אחר הצהרים.


10.3.4 (כ“ט באדר א' תש”ח)

שרות הדואר בירושלים חדל לפעול, אחד מסימני ה“תוהו־ובוהו” שהבטיחו הבריטים.

בריטניה אינה מתירה יצירת כל מיליציה שהיא על אדמת ארץ־ישראל לפני ה־15 במאי.

הועדה הארץ־ישראלית של או"מ דורשת כוח מלא לכפיית תכנית החלוקה. לא נתקבל אישור לכך ממועצת הבטחון.

הרוסים עומדים על הגשמת החלוקה.

ה“הגנה” התקיפה אתמול כמה מקומות בגבול יפו–תל־אביב, בעטרות וליד יחיעם.


11.3.4 (ל' באדר א' תש"ח)

ממשלת ארץ־ישראל הודיעה כי היא מאמינה שפאוזי קאוקג’י – פושע מלחמה – נמצא בארץ־ישראל וש“תנקוט נגדו בכל האמצעים האפשריים”.

3 שוטרים בריטיים על המשוריין שלהם נישבו אתמול ליד נוה יעקב, לאחר שיירו על הנקודה. תחילה התקיפו כנופיות ערביות את המושבה, אחר־כך הופיע משוריין ללא מספר. השבויים – שוטרים בריטיים – ירו על המושבה. היהודים, בעזרת מכוניות משטרה אחרות שרדפו אחרי המשוריין, תפסו את השוטרים.

2 שוטרים בריטיים עריקים נהרגו בשעה שפרקו מוקש שהוכנס לג’נין על־ידי יהודי.

פושעי ה“פלסטיין פוסט” אינם ידועים עדיין – מסרה הממשלה…

240 הצביעו בבית הנבחרים הבריטי בעד חוק סיום המנדט ו־30 התנגדו.

רוג’ר ברי, שוטר בריטי, פוטר מהשרות והוחזר לאנגליה על שעזר לתושבים יהודים בקטמון להעביר את חפציהם מבתיהם, למקומות יותר בטוחים.

אנשי לח"י פוצצו מספר בתים בקטמון.

הרובע היהודי בעיר העתיקה מבודד זה 3 חדשים.

“העיר העתיקה בירושלים הפכה לשוק גדול של כל מיני כלי נשק ותחמושת”, – כתב נוצרי שבא לארץ־ישראל על מנת לבקר במקומות הקדושים – במכתבו ל“פלסטיין פוסט”.


12.3.4 (א' באדר ב' תש"ח)

ערבי בן 37 – אנטון דאוד – עובד הקונסוליה האמריקאית, שמסיבות שונות הותרה לו הכניסה לבנין הסוכנות היהודית, הכניס מכונית אפורה־ירוקה שנשאה את דגל ארצות־הברית לתוך חצר הסוכנות בירושלים, אתמול בשעה 9.40. הוא העמיד את המכונית ועזב את החצר. 5 דקות לאחר־כך, הרעידה התפוצצות אדירה את ירושלים. חלק מגג אגף קרן היסוד התמוטט; קירות נשברו בבנין הועד הלאומי הסמוך והרס נגרם בשאר האגפים של הסוכנות והקרן הקימת. המנוע של מכונית התופת עף אל מעבר לחצר.

מיד פרצה אש שהשתלטו עליה רק אחרי 30 דקות. ה“הגנה”, משמר העם וכל פקידי הסוכנות, הקרן הקימת, קרן היסוד והועד הלאומי, שלא נפגעו – נחלקו ל־2 קבוצות: אחת עבדה בהריסות, בתוך הלהבות וזרמי המים, והשתדלה להוציא את האנשים שנקברו תחת ההריסות; והשניה יצרה מעגל מסביב לבניין על מנת לגרש סקרנים. בזמן עבודת ההצלה צלפו ערבים על הבניין דרך בית הקברות המוסלמי. תחנות עזרה ראשונה נפתחו בבניינים הסמוכים. 13 אנשים נהרגו ו־70 נפצעו. בין ההרוגים נמצא ראש קרן היסוד, מר לייב יפה, בן 71. העבודה במוסדות נמשכת כרגיל.

עלינו ללמוד מהנסיון. עלינו ללמוד לדעת שבמאבק זה, לא תמיד עסוקות מכוניות ממשלתיות הנוסעות בדרכים בתפקידים רשמיים. עלינו לדעת שמכוניות צבא ומשורייני משטרה יכולים להיות נהוגים למטרות רצח ויושביהם יכולים להיות עריקים. עתה למדנו לדעת שגם מכוניות קונסולריות ואפילו אנשים העסוקים בקונסוליות אינם נקיים מכל חשד.


האש העולה.jpg

“קשה למצוא כלל קבוע בהתנהגותה של ממשלתי” – אמר אתמול מר אלכסנדר קדוגן בפגישת ארבעת הגדולים הדנים בתכנית החלוקה. “הממשלה הבריטית מנסה ללכת בשביל הזהב. מצד אחד היא רוצה למנוע העמדת מכשולים בדרך להגשמת תכנית החלוקה ומצד שני אינה רוצה להשתתף באופן פעיל בכפיית תכנית זו”.

מועצת הנאמנות דחתה את אישורה לקביעת חוקת־משטר לבינאום ירושלים.

אבידות כבידות נגרמו אתמול לערבים בקרבות שהתחוללו באיזור השכונות העבריות בדרום ירושלים ובסביבת קטמון.

אתמול נהרגו 4 ערבים ויהודי אחד בחילופי יריות בטבריה. הוטל עוצר על טבריה וקרית־שמואל.

אתמול כשנסעה מכונית משורינת מאילת־השחר ליסוד־המעלה הבחין הנהג במוקש טמון בכביש. הנהג עצר את המכונית ו־2 מהנוסעים היהודים ניסו לפרק את המוקש שהתפוצץ אותה שעה. שניהם נהרגו.


14.3.48 (ג' באדר ב' תש"ח)

שבוע הדמים בירושלים נסתיים ב־4 התפוצצויות אדירות בקטמון ובהתקפה קשה על ימין משה – שנהדפה.

30 ערבים נהרגו בהתקפת תגמול של יחידת ה“הגנה” על הכפר חוסניה, 5 ק"מ דרומית לאגם החולה. לפחות 20 ערבים נפצעו ומספר בתים פוצצו. הכפר שימש בסיס להתקפות על התחבורה היהודית. בין ההרוגים נמצא קצין גבוה ממטה “הצבא הערבי.”

משוריין יהודי הוחרם על־ידי הצבא הבריטי ליד דגניה.

השיירה מתל־אביב לירושלים הותקפה אתמול פעמיים.

זה שבועות אחדים שכנופיות מזויינות השתכנו בכפר כנה שעל כביש טבריה–נצרת. בכדי למנוע פגיעה בתושבים שלווים נערכה חקירה מדוקדקת על מקומות הריכוז של הכנופיות בכפר זה. ה“הגנה” התקיפה את הבתים בהם השתכנו הכנופיות. בקרב עז נגרמו לכנופיות אבידות רבות.

מכונית־טנדר יהודית הותקפה אתמול ליד צמח. שנים מנוסעי המכונית נהרגו. חודשו הפעולות בעיר העתיקה בירושלים. בהתקפות ערביות ובהתקפת נגד יהודית נהרגו 4 ערבים ונפצעו 10 ילדים יהודים.

בית גדול בצפת (הקרוי “מצודה”) החולש על כל העיר והמיועד לשמש עמדה איסטראטגית חשובה מאד, נמצא בו כעת צבא בריטי. בקרוב יפנה הצבא את הבית ויעבור לחיפה. מקור בריטי מביירות מתנבא בקשר לכך לקרבות־דמים בין ערבים ויהודים על “המצודה” ועל השלטון בה.


15.3.48 (ד' באדר ב' תש"ח)

יותר מ־60 ערבים נהרגו ועשרות נפצעו בהתקפות ה“הגנה” על אבו־כביר ובפעולות בפלוג’ה שליד עזה, באל־גזלה ובזרעים. אבידות ה“הגנה” הם 7 הרוגים.

ישובי הגליל הצפוני מנותקים משאר חלקי הארץ מחמת עוצר דרכים שהוטל על־ידי הצבא כעונש על פעולת ה“הגנה” בחוסניה.

3 שוטרים בריטיים ערקו על נשקם.


16.3.48 (ה' באדר ב' תש"ח)

תושבי טבריה הערביים הביעו את שביעות רצונם נוכח שביתת הנשק שהוכרזה אתמול במקום זה.

שיירה ש́́́נועדה לנגב הסתבכה בקרב של שעה לפני שהגיעה למטרתה.

ועידת ארבעת הגדולים שטיפלה בבעיית ארץ־ישראל פנתה בקריאה ליהודים ולערבים להסכים לשביתת נשק.

בני 26–35 בירושלים נקראו להתגייס לשרות הלאומי היהודי.


18.3.48 (ז' באדר ב' תש"ח)

נתפרסם הדין וחשבון של המוסדות הלאומיים היהודיים על ההתפוצצות ברחוב בן־יהודה. מסקנות ועדת החקירה הן: כלי הרכב בהם השתמשו, היו מכוניות צבאיות ומשטרתיות והאנשים שנראו בתוכן – היו בריטים.

יחידת ה“הגנה” התקיפה שיירה ערבית טעונת תחמושת שבאה מסוריה בדרכה לחיפה. בקרב שנערך במחסום ליד קרית מוצקין, פוצצו 5 מכוניות ו־19 ערבים נהרגו. איש “הגנה” אחד נהרג.

עזאם פחה אמר בבירות: – “אני בטוח בנצחונם הסופי של הערבים. ליהודים יש נשק, אירגון של שנים, כוח מחץ מאומן היטב ואיזורים מבוצרים הנתונים להגנה בנקל… אולם לערבים יש כוח מוסרי חזק, זמן ומספר רב של אנשים”.

מר ארטור קריץ’־ג’ונס, מזכיר המושבות, אמר היום בבית הנבחרים הבריטי ש“פאוזי קאוקג’י הסתנן דרך משמרות הגבול ובילה למעלה משבוע בארץ־ישראל”.

עבדול קאדר אל חוסייני, מפקד הלוחמים הערביים בירושלים, שהמשטרה מחפשת אחריו ואשר לדברי מזכירות המושבות “קשה לתפוס אותו”, ישב אתמול במסיבת עתונאים בירושלים ואיים בכיבוש האוניברסיטה העברית ובית־החולים “הדסה” והריסתם, “אם ימשיכו היהודים להשתמש במקומות אלה כבסיסים להתקפה”.

הערבים התקיפו ביריות כמה שכונות יהודיות בירושלים.

משוריין של המשטרה נגנב על־ידי הערבים.

קרב שנמשך כ־11 שעות בין יחידות יהודיות וכנופית סורים סמוך לבית קשת, נסתיים במנוסת הכנופיה. נהרגו 3 יהודים.


19.3.48 (ח' באדר ב' תש"ח)

שני משוריינים צבאיים ומכונית משוריינת של חברת החשמל הארץ־ישראלית שנסעו ביחד נורו מהמארב ליד עכו. 5 חיילים בריטיים ו־4 יהודים נהרגו.

הותקפו שיירות בדרך תל־אביב ירושלים וליד עזה.


21.3.48 (י' באדר ב' תש"ח)

בית הקרן הקימת לישראל בבית דג’ון, סמוך לתל־אביב, נשאר ברשות היהודים, לאחר קרב שנמשך לילה תמים ולאחר שתגבורת יהודית פיזרה את המתקיפים.

כנופיה ערבית סבלה אבידות כבדות בקרב שנערך אתמול ליד עין חרוד. ל“הגנה” אבדו 7 אנשים.

כנופיה של 400 ערבים ויותר התקיפה אתמול את הר־טוב, אולם נהדפה לאחר קרב עז, בו נהרגו לפחות 20 ערבים.

בפשיטת תגמול על התחבורה הערבית בכביש חיפה – ראש הנקרה, שבאה בעקבות רצח 4 היהודים ו־5 החיילים הבריטיים ליד עכו, נהרגו 15 ערבים ונפצעו 3.

סנטור וורן אוסטין, נציג ארצות הברית במועצת הבטחון, הכריז אתמול על נסיגת אמריקה מעמדתה ביחס להקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ־ישראל. הוא הציע נאמנות זמנית. רוסיה התנגדה להצעה זו בחריפות. רבי א. ה. סילבר תיאר הצעה זו כ“רתיעה מחרידה”.

אין ספק כי זוהי שעה קשה לעם היהודי. סחיטה פוליטית ואיומים פושעים של תוקפנות, הספיקו לאמריקה על מנת לסגת מתפיסתה לפתרון הוגן. יתכן שהיה גם לחץ מצד משרד החוץ הבריטי ומצד אילי הנפט האמריקאים.

מר דוד בן־גוריון הצהיר אתמול בנאומו: – “עמדת אמריקה אינה משנה את המצב בארץ־ישראל ביסודו, ולא תמנע הקמת מדינה יהודית… אם נגייס את כוחנו במלואו, תקום מדינה זו אפילו עתה… ב־29 לנובמבר לא השתתפתי בשמחתו הגדולה של הישוב ועתה לא אשתתף בצער וביאוש העלולים להגרם לו על־ידי ההכרזה האמריקאית… לא נסכים יותר לכל שלטון זר… אנו עומדים על סיומו של השלטון הבריטי… נקדיש תשומת לב רבה יותר לצרכי בטחוננו. המדינה היהודית קיימת ותמשיך להתקיים – כי נגן עליה. המדינה היהודית תמצא את הדרך להבנה הדדית עם העם הערבי”.

הפיקוד העליון של ה“הגנה” הכריז בשידורו: – “לא נסבול יותר שלטון זרים, יהיה זה בצורת נאמנות או בכל צורה אחרת. ארצנו תהיה עצמאית. העם היהודי יעמוד על רגליו הוא… העם היהודי אינו ירא מאיומיהם והסתותיהם של המנהיגים הערביים ויקדם את פני העתיד ללא רתיעה. המדינה לא נוצרה בחסד. היא צורך היסטורי. המדינה היהודית קום תקום”.


22.3.48 (י“א באדר ב' תש”ח)

עתונות ארה"ב כותבת שאמריקה נכנעה לאיומים.

התגובה לנסיגתה של אמריקה מתכנית החלוקה – קשה… הכל נפגעו ברגשותיהם, כאילו אוכזבו ונעזבו על־ידי ידיד קרוב. הכל דנים בנסיגה ואינם מסתירים את תקוותם בשיבתה של אמריקה אל עמדתה הקודמת. כי אין ברירה בידינו אלא להמשיך.

נסיונם של הערבים לפוצץ את בניין סולל בונה בחיפה – נכשל; אולם ששה אנשים נספו, ונזק רב נגרם על־ידי מטען חמרי נפץ שהובא בטנדר על־ידי ערבים.

מכונית יהודית עלתה על מוקש בדרך ראש־פינה – צפת; 6 נוסעים נהרגו ו־6 נפצעו.

התקפות כבידות נערכו על שיירות בדרכים הראשיות לירושלים ועמק יזרעאל.


23.3.38 (י“ב באדר ב' תש”ח)

לאחר התקפה של שלוש עשרה שעות רצופות על המושבה הבודדה הר־טוב, הופגז בסיס המתקיפים באישוה על־ידי יחידות הצבא הבריטי. לדברי מקורות ערביים מגיעות אבידותיהם לעשרות. 2 חיילים בריטיים נהרגו.

בקרב על ניצנים שנמשך יום תמים, אבדה כנופית המתקיפים הערבית 20 איש, ביניהם בריטי אחד. אבידות ה“הגנה” היו 4 אנשים.

קשר הדואר עם בריטניה – נותק.

בהפצצה על הרובע הערבי בחיפה שבאה כתגמול על הפצצת בנין סולל בונה בעיר זו, נהרגו 9 ערבים ועשרות נפצעו.

הצליפה מקטמון נמשכת.

לפני ימים מספר כתב מוחמד בי־חמד בעתון הביירותי “אנ־נדל”: “מפקד חיפה שואל: היכן אתה, יהודי פחדן?” למחרתו ענה שידור ה“הגנה” בחיפה: “קרוב, המפקד”. יום לאחר כך נהרגו מוחמד בי־חמד ומטהו בהתקפה שנערכה על־ידי ה“הגנה”.


24.3.48 (י“ג באדר ב' תש”ח)

מכונית משא בת 3 טון שמולאה חמרי נפץ על־ידי ערבים, נכנסה ללא נהג לתוך החומה המקיפה את ימין משה – והתפוצצה. איש לא נפגע.

14 ערבים נהרגו ו־6 נפצעו בשני קרבות בין אנשי ה“הגנה” לכנופיות ערביות, באיזור כפר סבא.

מטה הנאג’דה בחיפה פוצץ על־ידי ה“הגנה”.

בירושלים פורסמה הודעה רשמית האומרת כי שרותי הדואר יופסקו החל מה־15 לאפריל, או זמן מה אחריו.

מר משה שרתוק אמר באינדיאנופוליס: – “המדינה היהודית תקום… העם היהודי בארץ־ישראל מבוגר ומוכן יותר להנהלת מדינה ולעצמאות, משהיו המושבות האמריקאיות לפני 172 שנה…”

הנהלת הסוכנות היהודית והנהלת הועד הלאומי פירסמו הודעה בזו הלשון: הסוכנות היהודית והנהלת הועד הלאומי שמעו בצער ובתמיהה על הנסיגה של נציג אמריקה במועצת הבטחון מהחלטות או"מ, והם מודיעים:

א. העם היהודי והישוב הארצישראלי יתנגדו לכל הצעה העשויה לחבל או לדחות הקמת המדינה היהודית.

ב. אנו שוללים בכל תוקף משטר־נאמנות לארץ, אפילו לזמן קצר ביותר. משטר זה פירושו נטילת עצמאותה של ארצנו ועמנו והמשכת משטר צבאי זר בארץ.

ג. כשלונו והתפוררותו של המשטר המנדטורי, שהמשכת שלטונו בארץ נפסלה פה אחד על ידי האו“ם, מחייבים בואה המהיר של ועדת הביצוע של האו”ם, והכרה מידית על ידה במועצת ממשלה יהודית, למען סדר העברת הסמכות בהתאם להחלטות או"ם.

ד. מיד עם ביטול משטר המנדט ולא יאוחר מה־16 במאי ש. ז. תפעל ממשלה יהודית זמנית, והיא תשתף פעולה עם נציגי או"ם כשיהיו אז בארץ. בינתיים נעשה כל המאמצים למניעתו או לכל הפחות לצמצומו של התוהו והבוהו, שהממשלה הנוכחית מגבירה בארץ ונקיים במידת יכולתנו את השירותים המוזנחים ונהרסים על ידי הממשלה הנוכחית.

ה. ידי העם היהודי מושטות לשלום עם העם הערבי, והמדינה היהודית תהיה מוכנה לשתף פעולה ולקשור קשרי־ברית מתמידים עם המדינות השכנות לחיזוק השלום בעולם ולהפרחת ארצותיהם והתקדמותן.


25.3.48 (י“ד באדר ב' תש”ח)

אתמול נערכו קרבות בדרכים, כשפתחה ה“הגנה” בהתקפה רבתי על התחבורה הערבית, כתגמול על ההתקפות האחרונות על כלי רכב יהודיים. באותו זמן ארבו הערבים לשיירות ליד ירושלים בדרך לעטרות, בשער־הגיא, בעמק יזרעאל ובכביש עפולה־טבריה. רשימת ההרוגים בפעולות אלה מכילה 36 ערבים ו־17 יהודים.

שלושת השוטרים הבריטיים שהשתתפו בהתקפה על נוה יעקב חויבו בדין על־ידי בית־הדין הצבאי הבריטי ונידונו ל־10 שנות מאסר.

“ניו־יורק טיימס” מכריז על נכונותו של הנשיא טרומן להכיר במדינה יהודית. הודעת משה שרתוק על הכרזת המדינה היהודית ב־16 למאי גרמה לסנסציה בחוגים מדיניים בלונדון.


28.3.48 (י“ז באדר ב' תש”ח)

הסוכנות היהודית הציעה לשגר לארץ 10.000 חיילים סקנדינביים, המשמשים עתה בתפקיד של חיל כיבוש בגרמניה, על מנת לשמור על המקומות הקדושים בירושלים במקרה של קרבות בקנה מידה גדול – משום שאין כל תכנית להגנת הסטטוס המיוחד של העיר הקדושה.

קרב עז מתחולל הבוקר בכפר נבי־דניאל, 8 ק"מ דרומית לבית לחם.

המגינים ליוו אתמול בבוקר בשלום שיירה בת 40 מכוניות לגוש־עציון. בדרכם חזרה לירושלים נעצרו על־ידי מחסומים שנבנו על־ידי ערבים והדפו התקפות לכל אורך הדרך. חיל התעופה היהודי בא לעזרתם. הנהגים והמלווים פרצו להם דרך לכפר הקטן נבי־דניאל והתבצרו במקום. המכוניות הועמדו מסביב לבתים כחומת מגן, שמאחוריה לחמו אנשי ה“הגנה” במשך כל הלילה.


29.3.48 (י“ח באדר ב' תש”ח)

הצבא שיחרר את 250 אנשי ה“הגנה” שהדפו בקרב גבורה גל אחר גל 4,000 מתקיפים ערבים, בכפר נבי־דניאל. הישוב כולו חרד לקרב שנמשך כל יום השבת ויום א'. בחזרם לירושלים אמש, בשעה 7.00 נתקבלו הצעירים והצעירות בתרועות גיל על־ידי תושבי ירושלים.

בעדותו של עד ראייה נאמר: – “הערבים המטירו עלינו אש כבידה; שלושת המכוניות שנסעו בסוף השיירה חזרו לכפר עציון בשלום. שאר המכוניות לא יכלו לחזור, מאחר שהערבים הקימו מחסומים נוספים. התבצרנו בנבי־דניאל והתכוננו ללחום עד הסוף… הערבים צרו והתקיפו את הבניין ללא הרף, אולם נהדפו תמיד. הקרב נמשך כל הלילה… עם שחר התרוקנו כלי המים. לא היה לנו מזון. חובש טיפל בפצועינו והשקם במשורה ממי באר שתפשנו. עמדנו בקשר אלחוטי מתמיד עם בסיסנו. יכולנו להחזיק מעמד יום נוסף”.

היהודים סבלו 12 אבידות.

לפי תנאי שביתת הנשק שנקבעו בין היהודים והערבים באמצעות קציני צבא בריטיים חייב היה הצבא לקבל את הנשק והמכוניות המשוריינות של היהודים ולהחזירם ליהודים בירושלים. אולם הבריטים מסרו אותם למתקיפים הערבים.

כנופיה ערבית שמנתה כ־1,000 איש ארבה לשיירה יהודית בדרכה מנהריה ליחיעם. 46 חברי “הגנה” נהרגו.

שיירה יהודית שיצאה מהנגב בדרכה לרחובות, הותקפה על־יד4 הכפר מרר. מלווי השיירה ענו באש והרגו 6 ערבים. 8 יהודים נהרגו.

6 ערבים נהרגו על־יד צפת בהתקיפם שיירה יהודית.


הפרימוס.jpg

זו הפעם הראשונה מאז פרוץ המאורעות שיחידת ה“הגנה” התנגדה לפירוק נשקה על־ידי כוחות הבטחון הבריטיים, בעיר העתיקה בירושלים. שלושה יהודים וחייל בריטי נהרגו.

מספר פצצות מרגמה נורו מיפו לעבר תל־אביב.


30.3.48 (י“ט באדר ב' תש”ח)

בכפר מרר פוצץ בנין אבן על־ידי ה“הגנה”, כפעולת תגמול על התקפת יום אתמול על שיירה יהודית.


31.3.48 (כ' באדר ב' תש"ח)

בירושלים הוכנס בפעם הראשונה קיצוב במנות הלחם. היו כמה תורים. מצב התזונה הולך ורע מיום ליום.


1.4.48 (כ“א באדר ב' תש”ח)

כ־40 ערבים נהרגו ו־60 נפצעו בהתפוצץ מוקש מתחת לרכבת בין בנימינה לזכרון יעקב. ההתקפה בוצעה על־ידי לח"י.

בשלב אחר של מלחמת הדרכים פיזר משמר אנשי “הגנה” כנופיה ערבית שהתרכזה באיזור שער הגיא, מערבית לירושלים. בחזרם לבסיסם הותקפו אנשי ה“הגנה” מהמארב על־ידי כנופיה גדולה. סיוע אש שניתן מהבסיס פיזר את הכנופיה לאחר שגרם לערבים אבידות קשות. בשתי הפעולות נהרגו 22 ערבים. איש “הגנה” אחד נהרג ו־3 נפצעו.

אדמות שכונת שרונה סופחו לשטחה של תל־אביב.

בעברן בדרך־השדה מחולדה בכיוון ירושלים שקעו אתמול כמה מכוניות בבוץ ונשארו תקועות במקום. יחידות של ערבים פתחו עליהן באש צלפים והזעיקו כוחות גדולים. גם משוריינים של הלגיון הערבי הופיעו במקום והצטרפו אל המתקיפים. תוך מאמצים לחלץ את המכוניות ולהוציאן מהבוץ התפתח קרב עז. אנשינו פגעו בשני משוריינים של הלגיון הערבי והוציאום מכלל פעולה. אוטובוס מלא ערבים מזויינים נפגע והתהפך ורק ששה מנוסעיו הצליחו להמלט מתוכו. שתים מהמכוניות שלנו נפגעו ונשרפו. עם ערב ניתק המגע עם האויב ואנשינו החלו לחזור לבסיסיהם. בדרך לחולדה נמצאו גוויותיהם של 15 מאנשי ההגנה. אבידות האויב: למעלה מ־30 הרוגים.

מר משה שרתוק אמר בישיבת מועצת הבטחון:

“… בין שאו”ם תרצה בכך ובין שלא תרצה – החלוקה מתקיימת למעשה. עברנו את מפתן הממלכתיות ואנו מתנגדים לכל נסיון להדפנו בחזרה. למרות כל התככים והאדישות הוכיח זרם החיים כי אין להתגבר עליו. השלטון הבריטי המסתיים ב־15 במאי כבר נתון בהתפוררות ויהיה אשר יהיה היהודים גמרו אומר למלא ע“י מדינתם העצמאית חלק מ”החלל הריק".

סופר “יו. פ.” בבירות מודיע מפי חוגים ערביים כי “חיל קאוקג’י מחה למעשה מעל פני האדמה את המושבה היהודית חדרה”.


4.4.48 (כ“ד באדר ב' תש”ח)

כפר הקסטל – משלט הנמצא מערבית לירושלים – הותקף ונכבש על־ידי כוחות המחץ של ה“הגנה”.

לפי רשימות ה“פלסטיין פוסט” מגיע מספר האבידות מאז ה־30 לנובמבר 1947 ל־924 יהודים הרוגים ו־1651 פצועים; 1762 ערבים הרוגים ו־2591 פצועים; 115 חיילים בריטים הרוגים.

הנציב העליון לארץ־ישראל פנה בקריאה אל היהודים והערבים בארץ־ישראל לשביתת נשק.

10 ערבים נהרגו בפעולות אצ"ל ליד ראשון לציון.

יחידות הלגיון החלו יוצאות ממחנותיהם שבעמק יזרעאל.

היהודים קיבלו את בניין המשטרה שעל הגבול הצפוני, במתולה, מידי הצבא הבריטי.

הצבא הרעיש את בית הכנסת “חורבת רבי יהודה החסיד” בעיר העתיקה בירושלים.

מצב התזונה בירושלים הולך ורע. עקרות הבית מנסות לשוא להשיג מזון למשפחותיהן. כל שיירת מזון לא הגיעה מזה שני שבועות.


6.4.4 (כ“ו באדר ב' תש”ח)

אמריקה הציעה נאמנות של האו"ם על ארץ־ישראל עד להסכם בין היהודים והערבים.

תוך קרב מר הדפה אתמול משמר העמק התקפת כנופיה שמנתה למעלה מ־1000 איש ושניסתה לכבוש את הנקודה מדי פעם בפעם. התושבים לחמו 7 שעות נגד המתקיפים – והדפום. המתקיפים – בפיקודו האישי של פאוזי קאוקג’י, מפקד “צבא הירמוק” – התקדמו מהואדי בסדר צבאי. הם חיפו על התקדמותם באש תותחים בני 25 ליטראות ובמרגמות. למעלה מ־40 ערבים נהרגו. שתי נשים יהודיות ותינוק – נהרגו.

ה“הגנה” פוצצה את מטה הכנופיות הערביות של חסן סלמה ליד סרפנד. 39 ערבים נהרגו. כתוצאה מזה קמה בהלה רבה ברמלה הסמוכה.

נהדפה התקפה על קיבוץ יחיעם.

כנופיות ערביות ניסו אתמול לכבוש בחזרה את משלט הקסטל.


לוחמים ערבים מתכוננים.jpg

7.4.48 (כ“ז באדר ב' תש”ח)

קבוצת אנשי אצ"ל התקיפה את המחנה מס' 80 שבדרך פרדס־חנה–כרכור. 6 בריטים נהרגו.

אתמול הגיעה לירושלים שיירת מזון לאחר הפסקה של כמה שבועות.

הערבים חידשו אתמול את התקפותיהם על משמר העמק ונהדפו שוב תוך אבידות כבדות. יהודי אחד נהרג ושני נפצע. תגבורות ערביות נעצרו על־ידי כוחות ה“הגנה” ומאמצי הערבים לכבוש את הנקודה בסערה לא נשאו פרי. מקורות ערביים בשכם מוסרים, כי מפקד צבא השיחרור התפאר ש“הרס משמר העמק בוצע תוך 90 דקות”. מקורות אלה אף עשו חישובים שאם קיימים 200 ישובים יהודים בארץ, יימשך כיבוש הארץ וחיסול הציונות לא יותר מחודש ימים…

הרבנות הראשית שלחה מברק לאו"ם, לראש הממשלה הבריטית – מר אטלי, ולמפקד הראשי של הצבא בארץ. וזה לשון המברק: – “הרבנות הראשית בארץ הקדושה מביאה לתשומת לבכם המלאה את העובדה המצערת של פגיעת פצצת מרגמה, שנורתה מקסרקטיני הצבא החונה בעיר העתיקה, ביום חמישי, בבית הכנסת הקדוש הידוע בשם “החורבה”. הפצצה שיברה את הגג והפילה לקרקע את הנברשת המרכזית. בנין היסטורי וקדוש זה ניזוק אתמול שנית על־ידי יריות חיילים בריטיים. אנו מוחים בזה בזעם נגד חילול קודש מביש זה. אני מבקשים אתכם לנקוט בצעדים למניעת הישנות גרימת נזק לבית כנסת זה ולאחרים”.

קבוצת לח"י תפסה את הכפר הערבי ביר־אדס ופוצצה את כל בנייני הכפר, 30 במספר. ביר־אדס היה הבסיס שממנו יצאי מתקיפי מגדיאל בחודש האחרון.

מוצא התחתית ע“י ירושלים הותקפה אתמול ע”י מאות פורעים מזויינים שכבשו מספר בתים יהודיים מימין לכביש ירושלים – תל־אביב, וביניהם את בית הילדים שבמקום. הקרב נמשך כל היום ומספר בתים הועלו באש. בית הילדים שרוקן בינתיים עבר פעמים אחדות מיד ליד. בערב גברה ההתקפה הערבית ומחצבה שבמקום נכבשה בהסתערות הערבים. בקרבות אלה נהרגו 3 יהודים ונפצעו 10.


8.4.48 (כ“ח באדר ב' תש”ח)

הכפרים הערביים בדרך עזה–לטרון: חולדה ודיר מוחזין נכבשו על־ידי היהודים.

בקרב פנים אל פנים, שהגיע כמה פעמים למלחמת ידיים, הדפה ה“הגנה” אתמול מספר התקפות בהר הקסטל. 7 נהרגו ו־12 נפצעו.

מגיני משמר העמק העומדים במלחמה זה היום הרביעי, הדפו התקפה של כוחות ערביים חזקים. מצב רוחם מרומם. הקרב נמשך כ־3 שעות, אולם לאחר מכן במשך היום עזבו הערבים את עמדותיהם על הגבעות שמהן המטירו אש חזקה על הקיבוץ. הקיבוץ מותקף מכל הכוונים: ראוביה ואל־קאוקה בדרום, אבו־שושה ואבו־זוריק בצפון ומרכס הרים בצורת פרסה הנמצא ליד חורשה סמוכה. הכוחות הערביים מונים כ־1500 איש. כ־300 ילדים פונו אחר הצהרים מן הנקודה. לאחר ליל הפצצה ארוך נכשלו התקפות חזקות של הערבים, לאחר שנגרמו להם אבידות כבידות על־ידי מגיני הנקודה.

בתוך כתבה שהופיעה בעתון הרשמי “פלסטיין־פרס־רביו” (Palestine Press Review) המצטט את העתון הערבי “אס־סארי” נאמר: – “לאחר שעה וחצי נפלה הנקודה הפושעת לידי הערבים, לאחר שכמעט כל הבתים והמצודות הוחרבו והדגל היהודי העלוב הורד מעל המטה הראשי של ה”הגנה“. יהודים רבים נהרגו מלבד אלה שנשארו מתחת להריסות, ואותם שהצליחו להמלט מצפרני המות, שירדפם בכל מקום. פאוזי־בי־קאוקג’י הגיע לישוב והניף את הדגל הערבי במו ידיו”.

לפני זמן מה הונפו דגלים מסוג זה גם על טירת צבי ויחיעם. יתכן שהיה זה אותו הדגל. כתב העתון הערבי “א־אדיפע” מוסר שראה את הדגל מקרוב. אולם ודאי שלא התקרב עד כדי הבחנת זהותו של הדגל.


9.4.48 (כ“ט באדר ב' תש”ח)

מפקד צבא הירמוק שהוכה קשה על ידי מגיני משמר העמק, ניסה אתמול להחלץ ממצבו הקשה, ולשלוח משלחת לקביעת שביתת נשק. נסיונות אלה נדחו; ובליל אמש התרכזו הכנופיות הערביות שהקיפו את הישוב במרחק מה מחוץ לטווח האש של כלי נשק אוטומטיים ומרגמות.

עבדול־קאדר־חוסייני, מפקדם העליון של הכוחות הערביים בירושלים וסביבתה, נהרג אתמול על ידי איש ה“הגנה” בשעת התקפה על הקסטל, שערכו כנופיות ערביות בעזרת חיל רגלים עיראקי סדיר – בפיקודו. גל אחר גל נהדפו המתקיפים הערבים. היהודים התבצרו כראוי. – הממשלה “התלבטה בתפיסת” עבדול־קאדר־חוסייני, אולם בחורינו תפשוהו.


הר הקסטל.jpg

המפקד הערבי הארצישראלי האחרון שפקד עדיין על כוחות ערביים – חסן סלמה – נטש את מטהו באזור יפו ונסע למצרים.

מתיישבי להבות הבשן שעל הגבול הסורי הדפו יחידת פולשים סוריים שהופיעו מגבעה אסטרטגית. 10 ערבים נהרגו. יהודי אחד נפל בקרב.

שביתת נשק שנחתמה על פי בקשת הערבים בטבריה לפני שבועות מספר הופרה אתמול בבוקר על ידם ותשעה יהודים נהרגו בטבריה ובסביבתה. אנשי הרובע היהודי הותקפו בשעות הבוקר בעת שמאות מהם נמצאו בשוק המעורב כדי לקנות את צרכי השבת.

שיירת מכוניות יהודיות שנסעה אתמול לעין־זיתים הותקפה קשה ע"י האויב. אנשינו תפסו משלטים בדרך לעין זיתים והניסו את הכנופיה. בקרב זה נהרגו 10 ערבים. יהודי אחד נפל.


11.4.48 (ב' בניסן תש"ח)

“פאלאשטין” מוסר: “העלמה סוריה קאוקג’י, בתו של מפקד “צבא הירמוק”, סיימה את שליחותה במשמר העמק כאחות ראשית בשירות הרפואי, והיא חוזרת לדמשק. היא היתה בחזית יום אחד ולא עבדה מפני שלא היו לערבים אבידות”.

עם כיבוש 4 כפרים ערביים בקרבת משמר העמק נהדפו הכוחות הערבים, בעיקרם חיל רגלים עיראקי, למרחק שאינו מאפשר להם להפגיז את הנקודה. לראשונה פתחה ה“הגנה” בהתקפת נגד על הכפר אבו־שושה בצפון. אחר־כך על נעניה בדרום, אבו־זוריק בצפון וראוביה בדרום. הערבים ברחו בהשאירם אחריהם כמות הגונה של נשק.

לאחר התקפה חזקה של תגבורות ערביות נשאר הקסטל בידי היהודים.

דיר־יאסין – כפר ערבי הנמצא במרחק 3 קילומטר מירושלים, נכבש על ידי האצ"ל. בתחילת ההתקפה הזהיר רם־קול בערבית את נשי הכפר וילדיו לפנותו. לאחר קרב שנמשך 3 שעות נכבש הכפר. בהמשך הקרב נהרגו כ־300 איש, מהם כ־250 איש מהאוכלוסיה. כמות של נשק הוחרמה.

קיבוץ להבות הבשן שעל־יד הגבול הסורי, שוב הותקף קשה. ההתקפה נהדפה מתוך אבידות קשות לערבים.

לפחות 20 ערבים נהרגו בטבריה בשתי מהלומות כבדות של ה“הגנה”, שבאו כתגמול על הצליפה הערבית, בה נהרגו 9 יהודים.

כנופיות ערביות, החונות על גבעות מערבית לירושלים, הטילו פצצות מרגמה לפרבריה הצפוניים ופצעו שני יהודים.

צליפה חזקה נמשכת מקטמון.


12.4.48 (ג' בניסן תש"ח)

הקרב על הקסטל זז 2 ק“מ צפונית־מזרחית. הכפר קולוניה החולש על מוצא נחרב על־ידי כוחות מחץ של ה”הגנה". הכפר פונה על־ידי רוב תושביו במשך השבוע האחרון ושימש להתקפות על התחבורה היהודית.

ה“הגנה” התבצרה היטב בקסטל. היהודים ניצחו בקרב על מבואותיה המערביים של ירושלים.

הכוחות היהודיים באיזור משמר העמק חידשו אתמול את התקפותיהם, זה היום השמיני מאז הותקפה הנקודה על־ידי הערבים. למעלה מ־30 ערבים נהרגו.

בחיפוי מרגמות ואש מכונות יריה, ניסתה יחידה מצרית לכבוש בסערה את כפר דרום שבנגב. הם נהדפו תוך אבידות כבדות. הקרב נמשך 24 שעות. כפר דרום, קיבוץ של הפועל המזרחי, היא הנקודה היחידה על חוף הים בנגב. ערבים התקיפו קשות את ירושלים מצד קטמון.


13.4.48 (ד' בניסן תש"ח)

“מאורעות הקסטל, משמר העמק ולהבות הבשן, הנן דוגמאות מזהירות לאומנות הצבאית היהודית” – אמר מר משה שרתוק.

הכפר דיר־יאסין נתפס על־ידי ה“הגנה” לאחר שנעזב על־ידי האצ"ל.

“לאחר סיום הקרבות הראשונים, נפתח בקרבות בקנה מידה גדול”, אמר אתמול מפקד צבא הירמוק, בפתיחת תחנת שידור ערבית בגלים קצרים אי־שם ב“משולש שכם המסוכן”. הוא הוסיף ש“חיילים ערבים הקיפו את יהודי ארץ־ישראל בטבעת ברזל”. “תנאי הכניעה” של הערבים תוארו על־ידי מפקד צבא הירמוק לאחר פתיחת ההתקפה על משמר העמק: “על היהודים לנטוש את הציונות ולהסכים להיות פלשטינאים באותן הזכויות שיש ליהודים במדינות ערביות אחרות. יהודים שיקבלו תנאים אלה יכנסו לאיזורי בטחון שאקים, בהם אבטיח את הגנת חייהם, זכויותיהם, רכושם, מזונם ושאר צרכיהם החיוניים. היהודים שיקבלו את תנאי השלום יורשו לשאת את נשקם ולא אטיל עליהם קנסות או מיסים. אלה שלא יקבלו את תנאי – יושמדו ללא רחמים”.

בעזרת תגבורת של אנשי “הגנה” עמדה משמר העמק בפרץ. 3 כפרים ערביים שמהם יצאו העיראקים והסורים לכבוש את הנקודה זה למעלה משבוע, הפכו לתילי חרבות. קופריט ואבו־זוריק נמחו מעל פני האדמה. אבו־שושה פוצצה. 38 ערבים נהרגו. שבויים רבים נמצאים בידי ה“הגנה”.

הכפר נאסר־אד־דין ליד טבריה נכבש על־ידי ה“הגנה”.

ה“הגנה” פתחה שוב בהתקפת נגד על עמדות ערביות בקטמון. 2 ערבים נהרגו ו־14 נפצעו. ה“הגנה” פוצצה בנינים ברמלה ובכפרים הסמוכים וגשר בדרך המובילה לשכם.

21 מקלעי ברן של הצבא הבריטי, הפילו אתמול אוירון יהודי מעל לאיזור עציון בהרי יהודה, בעת שהאחרון נמצא בגובה של 200 מטר. הטייס הצליח לנהוג את המטוס עד לשטח גוש עציון ולאחר שצנח מהמטוס, הגיע בשלום לבסיסו. האוירון נתרסק בין כפר עציון ורבדים.

ספינת המעפילים “טירת צבי” נתפסה אתמול כשעל סיפונה למעלה מ־800 יהודים.

מועצת הממשלה היהודית הזמנית תהיה בת 37 חברים. הרשות העליונה תהיה בת 13 חברים.


14.4.48 (ה' בניסן תש"ח)

הצבא הערבי השני החל לנוע לארץ־ישראל מתוך מחנות האימונים בסוריה. 1500 מצרים הגיעו לעזה ממחנות האימונים של צבא השחרור הערבי בדמשק, על כך הודיע “פאלאשטין”.

הצבא הבריטי איים על הקהילה היהודית בטבריה שאם לא יפונו הרובעים היהודיים מכוחות ה“הגנה”, יופגזו העמדות היהודיות היום בצהרים. פקודה זו בוטלה ברגע האחרון על־ידי התערבותם של מוסדות יהודיים בירושלים.

3 גלים של ערבים שמנו מ־300 עד 400 איש, התקיפו את גוש עציון אולם נהדפו באבידות קשות.

שיירת אספקה גדולה הגיעה אמש בשלום מתל־אביב לירושלים. השיירה כללה 175 מכוניות. היא הביאה מצרכים מיוחדים לחג הפסח. ירושלים צהלה ושמחה.

אתמול בשעה 9.30 בבוקר, עזבה את העיר שיירה על מנת לעלות לבית־החולים “הדסה” ולאוניברסיטה העברית. בעברה את בית־ישראל, מסרה המשטרה כי הכביש להר הצופים פתוח. כשהגיעה המכונית הראשונה לנקודה הקרובה לכרם־אל־מופתי, המשמש עמדה צבאית, הופעל מוקש חשמלי ושתי מכוניות ניזוקו. שש מכוניות אחרות הסתובבו חזרה והגיעו בשלום העירה. בהתפוצץ המוקש פתחו הערבים באש כבדה על כלי הרכב שנשארו במקום, היינו 2 מכוניות, אמבולנס ומכונית ליווי, ובקעו את צמיגיהן. למרות עדיפות המתקיפים, הצליח הליווי למנוע התקפה על נוסעי האוניברסיטה ובית־החולים. בין השעות 11 ל־12 הגיעה למקום יחידת צבא, ולאחר שהערבים לא הסכימו לשביתת נשק, עזבה יחידה זו את המקום בשעה 2 אחר־הצהרים. בינתיים יצאה תגבורת ה“הגנה” למקום, אולם הצבא מנע בעדה מלהכנס בקרב עם האויב.

תוך כדי זריקת רימונים ובקבוקי מולוטוב, התקרבו הערבים והצליחו להעלות באש מכונית אחת. הנוסעים, שהוכרחו לעזוב את המכונית מפני העשן והאש, נורו בצאתם. אותה שעה נהרג גם הד"ר יסקי, מנהל ההסתדרות הרפואית “הדסה” באמבולנס שבו ישב.

בשעה 5 אחר־הצהרים יצרו חיילים בריטיים – האחראים על החוק והסדר בארץ זו – מסך עשן. אותה שעה הפכה מכונית אחת לתל אפר והשאר בערו באש. 7 אנשים בלבד הצליחו להמלט בריאים ושלמים מתוך 90 נוסעים ויותר. השיירה הותקפה במרחק 300 מטר בלבד מבית־הספר הגדול לשוטרים. קרב אכזרי זה התנהל לעיני השוטרים. כמה פעמים הגיעו למקום יחידות צבא בריטי שחזרו כלעומת שבאו. נוכחות אנשי כוחות הבטחון במקום – שעמדו והתלוצצו – עוררה תקוות שוא בלב הקרבנות הנצורים, שלא ניסו משום כך אפילו לברוח. תגבורות נוספות של ה“הגנה” נעצרו על־ידי הצבא בבואן להציל את האנשים.

רצח המוני זה של אנשי מדע, רופאים ואחיות לעונג אנשי השלטון עורר גלי התמרמרות וזעם בארץ וגם בחוץ־לארץ.

ארטילריה ערבית החלה היום עם שחר להפגיז את רובעיה היהודיים של ירושלים. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שפגזים הוטלו על העיר הקדושה. 3 יהודים נהרגו ואחרים נפצעו מפגזים שנפלו בגבעת שאול, מונטפיורי החדשה ובית הכרם.


18.4.48 (ט' בניסן תש"ח)

מלחמת היהודים על הדרכים בארץ־ישראל מתקדמת בצעדי ענק. שיירה שארכה 7 מילין הגיעה לירושלים מבלי שנורתה עליה אפילו ירייה אחת בדרך. נראה שה“הגנה” הצליחה להסיר את המצור שהוטל על מאת אלף תושביה היהודיים של העיר; מצור שהיה נחשב עמוד התווך באסטרטגיה הערבית. מאות מכוניות הביאו לעיר 1000 טון של צרכי אוכל. היתה זו השיירה הגדולה ביותר שהגיעה אי־פעם לירושלים, ואלפים שנקהלו ברחובות הריעו לקראתה. התחבורה הסדירה לתל־אביב חודשה לאחר שבועיים של פעולות ה“הגנה” שנקראו “מבצע נחשון”, בהן פונו הכבישים ממתקיפים ערבים. אבידות הערבים במשך המבצע היו 350.

צבא הירמוק ניסוג מכל גזרת משמר העמק לאחר שבועיים של קרבות, בהם לחמה ה“הגנה” נגד כוחות ערביים עדיפים – וניקתה את כל האיזור. תבוסת הערבים חלה לאחר שה“הגנה” כבשה את לג’ון, 6 ק"מ דרומית־מזרחית למשמר העמק.

גנרל סיאמעיל ספואת, מפקד צבאות הערבים בארץ־ישראל, הודיע על הצלחתם של הערבים להחלץ מהאיזור בו הוקפו על־ידי היהודים. “יהודי ארץ־ישראל חזקים יותר מכפי שניתן לשער. הם מאורגנים היטב ומקבלים עזרה בלתי פוסקת. ברשותם בתי־חרושת לנשק קל והם מאומנים וממושמעים יותר מהערבים. מפקדיהם יודעים את שיטות המלחמה המודרנית ויוכלו להתנגד בנקל לתנועות הערבים”.

לשכת המודיעין הרשמית בירושלים פרסמה את הידיעה הבאה: – “נמסר שהערבים שהתקיפו את משמר העמק עזבו את המחוז”.

ה“הגנה” כבשה אתמול את הכפר הגרמני ואלדהיים, הנמצא בחלקו המערבי של עמק יזרעאל – ליד אלונים.

מגיני רמת יוחנן, הנתונים זה כמה ימים ללחץ התקפות ערביות, כבשו שני כפרים ערביים – אושה וקאסיר – צפונית לנקודה. אבידות הערבים הן, לפי אומדנה, למעלה מ־100 נפגעים. 7 יהודים נהרגו.

הלחימה בשכונת קטמון בירושלים הפכה לדו־קרב מרגמות ומכונות יריה, לאחר 24 שעות של יריות בלתי פוסקות.

הכפר סאריס, ששימש אחד הבסיסים העיקריים להתקפות הערבים על התחבורה היהודית בדרך ירושלים, נעזב אתמול על־ידי הכנופיות הסוריות – לאחר שיחידות ה“הגנה” פלשו למקום והחריבוהו.


19.4.48 (י' בניסן תש"ח)

התקפה כבדה שנמשכה שעתיים נערכה אתמול על נוה־יעקב, 4 ק"מ צפונית לירושלים בכביש ירושלים רמאללה. כנופיות ערביות בעזרת יחידות הלגיון הערבי הפגיזו את הנקודה בתותחים וירו עליה מנשק אוטומטי. בראש המתקיפים עמד משוריין שנתפס על־ידי הערבים בהתקפתם על שיירת כפר עציון ליד נבי־דניאל. המשורין ניזוק על ידי המגינים על נוה יעקב. נוסעיו היו 5 אנגלים ומספר ערבים. אנגלי אחד וערבי נהרגו.

כוחות יהודיים פשטו על מרכזי הכנופיות במושבה הגרמנית בטבריה והשתיקו את עמדות הצליפה. 14 ערבים נהרגו. דגל תכלת־לבן הונף מעל לחורבות. יציאה בהולה של הערבים מטבריה נמשכה במשך כל היום.

מיניסטר החוץ של עבר הירדן, פאוזי מולקי פחה, אמר שהלגיון הערבי “יפלוש לארץ־ישראל בזמן הקרוב ביותר”.

אנשי אצ"ל עצרו רכבת צבאית בריטית במרחק של מיל וחצי צפונית לחדרה ולקחו 12 טון תחמושת למרגמה של 2 אינטש, 200.000 כדורי רובה ומספר כלי נשק. הרכבת נורתה ונעצרה על־ידי אנשים שהכריחו את השומרים להטעין את התחמושת על מכונותיהם. רכבת הצלה שנשלחה עלתה על מוקש והותקפה בנשק קל.

שכונת קטמון בירושלים ממשיכה לשמש מרכז לצלפים ערבים.


20.4.48 (י“א בניסן תש”ח)

טבריה היא כיום עיר יהודית טהורה. לאחר יציאת הערבים ניסו תושבי האזורים הסמוכים לבוז את הבתים העזובים, אולם גורשו על ידי משמרות ה“הגנה”. יחידת משטרה צבאית יהודית נשלחה על ידי ה“הגנה” להשליט חוק ומשטר. האוכלוסיה נצטוותה לא לגעת ברכוש ממשלתי או ערבי ולכבד מקומות נוצריים או מושלמיים קדושים.

הממשלה יעצה לנתינים בריטים שאינם תושבי הארץ, לעזוב את הארץ במהירות האפשרית.

מספר עתונאים בריטים ואמריקאים – ביניהם: מרת קלרה הולינגוורת כתבת ה“אובזרבר” הלונדוני, מר ר. ויליאמס כתב ה־.B.B.C ומר אריך גיבס כתב ה“לייף” וה“טיים” – נסעו אתמול לנוה יעקב. הם מסרו שבנייני הנקודה ניזוקו מעט מאוד. עמדת תצפית אחת ניזוקה קשה. לדבריהם ראו דגל מתנופף מעל לבניין הראשי בנוה־יעקב. הם התקרבו עד כדי הבחנת זהותו. היה זה דגל יהודי.

בעצם ימי מערכת הדמים בארץ, שעה שהפורעים הערבים מתנקשים בנקודות הישוב העבריות בכל רחבי הארץ, ומרכזים את מיטב כוחותיהם הצבאיים להתקיף את הנקודות המבודדות כדי למחותן, הוקמה נקודה עברית חדשה בנגב. בפרוץ הקרבות בארץ סבורים היו הערבים כי יעלה בידם לנתק את התחבורה העברית לנקודות העבריות בנגב ומתוך כך לאלץ את המתישבים לפנות. ולא זו בלבד שלא פונתה אף נקודה אחת, אלא שחוליה חדשה נוספה לשרשרת ההעפלה בשממון הנגב. הלמות פטישים ותנועת מכוניות עמוסות חמרי בניין בישרו אתמול על הקמתו של ישוב עברי חדש. הישוב הוקם במרחק 1200 מטר מכפר הפורעים המפורסם ברייר. שם הישוב “ברור חיל”.


21.4.48 (י“ב בניסן תש”ח)

השיירה הגדולה שהגיעה היום מתל־אביב לירושלים, הביאה לעיר הבירה כמות גדולה של קמח, סוכר, חיטים ומצות. בעבור קצה השיירה ליד הכפר דיר איוב, פתחו הערבים בהתקפה קשה. תגבורות ה“הגנה” שהגיעו למקום, נכנסו בקרב עם המתקיפים. הקרב נמשך משעות הבוקר המוקדמות עד לצהרים. 30 מכוניות נפגעו, אולם הובאו אחר־כך בשלום לירושלים. 6 מכוניות נעזבו, אולם מטענם הועבר למכוניות אחרות. 3 יהודים נהרגו ו־10 נפצעו. כוחות ה“הגנה” חדרו לשני כפרים ערביים הנמצאים על הגבעות צפונית לכביש ירושלים – תל־אביב, בית־סוריק ובידו והחריבו את כל הבתים מלבד שני מסגדים. יותר מ־100 בתים נהרסו. 6 עיראקים נהרגו.

משלחות משכם, ג’נין, טול־כרם וערים ארץ־ישראליות אחרות, הגיעו למלך עבדאללה על מנת להודות לו על חלקו הפעיל של הלגיון הערבי במלחמת ארץ־ישראל. המלך עבדאללה הודיע למשלחת שיעשה את כל אשר ביכולתו כדי לשמור על אופיה הערבי של ארץ־ישראל.

המלך עבדאללה תרם 3000 לא"י לעזרת פליטיה הערביים של טבריה.

הקהילה היהודית בטבריה קיימה תמיד יחסים טובים עם הקהילה הערבית. עתה שימשה טבריה לקח מר לערבים. כל האוכלוסיה הערבית עזבה את העיר, לא כתוצאה של כיבוש העיר על־ידי ה“הגנה”, אלא מפני שהוכרחו לעזבה בצו הפיקוד הערבי.


22.4.48 (י“ג בניסן תש”ח)

בעצם ההפגזה הנמשכת על ירושלים ירשה המועצה העירונית את מקום המועצה העירונית הקודמת, בטיפול בבעיות המיוחדות של שעת החירום הנוכחית. הועדה הירושלמית לשעת חירום הזהירה את תושבי ירושלים מטיולים מיותרים ברחובות. “הישארו בבתיכם אלא אם כן חייבים אתם לצאת לעניין דחוף. לכו בקרבת בניינים ולא באמצע הרחוב אם חייבים אתם ללכת. היצמדו לקירות עד כמה שתוכלו. היו שלווים ואל תיצרו בהלת שוא”.


23.4.48 (י“ד בניסן תש”ח)

חיפה נכבשה על־ידי הכוחות היהודיים. ה“הגנה” התגברה על כל התנגדות בקרב שנמשך 30 שעות, תפסה בניינים ראשיים והכריחה אלפי ערבים לברוח בדרך היחידה שנשארה להם – הים. אתמול ביקשו הערבים בתיווך הצבא הבריטי שביתת־נשק.

האות לתחילת הקרב החשוב ביותר בארץ־ישראל עד כה, ניתן עם יציאת הבריטים מחיפה לרצועת חוף קטנה באיזור הנמל. ה“הגנה” פשטה מהר הכרמל בשלושה ראשים ושיברה בדרכה כל התנגדות. בין הבניינים שנתפסו עם תחילת הקרב על־ידי ה“הגנה” היו: בניין מרכזית הטלפונים, בניין סלמה ומשרדי מושל המחוז. הובאו תגבורות ערביות שפתחו בהתקפה על אגפי כוחות ה“הגנה”, אולם התקפת־נגד זו חוסלה מיד. לאחר שהקרב הפך לתבוסה ערבית פשטה בהלה באוכלוסיה הערבית. בריחתם לאיזור הנמל החלה בכל כלי הרכב שברשותם. המונים ברחו רגלי, אלפים התנפלו על שערי הנמל וזרמו לחוף הים. משם הובאו לעכו על־ידי אניות צבאיות בריטיות.

לא יאומן: כ־200 אנשי “הגנה” הביאו לנצחון נפלא זה…

“השתמשנו במרגמות, ברנים וסטנים וההתקפה נמשכה פחות מכפי ששיערנו” – אמר דובר ה“הגנה”. “הערבים הוזהרו במשך יומים בכרוזים כתובים בערבית לא להרשות לזרים להתערב בענייני העיר הזאת, וע”י פעולותיהם התוקפניות שיתקו הערבים כל חיים נורמליים ופינו מיד נשים ילדים וזקנים".

יבואו על הברכה אותם 200 הלוחמים היהודיים שהשתתפו בפעולה זו.

ערביי חיפה בורחים. היהודים אינם רוצים בכך. ערביי חיפה בורחים כתוצאה מקרב בו הותקפו היהודים לראשונה.

הנציב שלח מברק למשרד המושבות בלונדון בקשר לקרב על חיפה. “ההתקפה היהודית על חיפה היתה תגובה ישירה להתקפות הערביות הממושכות במשך ארבעת הימים האחרונים. ההתקפה בוצעה על־ידי ה”הגנה" ללא כל מעשי טבח".

השאלה המעסיקה את ערביי חיפה מאז נצחון ה“הגנה” על הכנופיות הערביות היא: הלעזוב את חיפה אם לאו? המנהיגים היהודיים הצהירו כי כל ערבי הרוצה להשאר ייעזר בכל דרך אפשרית, על מנת לחזור לחיים תקינים.

שלושה כפרים ערביים ליד חיפה – בלד־א־שייך, האוואזה ויג’ור – נכנעו לכוחות ה“הגנה”.

משלחות המדינות הערביות, שנפגשו היום ברבת־עמון על מנת להחליט בדבר פלישת צבאותיהם לארץ־ישראל, הצהירו בגלוי שהצבאות הערביים הנמצאים עתה בארץ “אינם יכולים להציל את המצב ואין לעמוד נגד היהודים”. לדברי חוגים מדיניים בקהיר, יופעל הלגיון הערבי “להצלת פלסטינה” בהסכמתה המלאה של הליגה הערבית.

מועצת הבטחון קיבלה אתמול את הצעת ארצות הברית להקמת ועדת שביתת־נשק. חברי הועדה יהיו הקונסולים של ארה"ב, צרפת ובלגיה.

אוסטרליה מציעה לאשר מחדש את החלוקה.

זה עתה הופיעו דינים וחשבונות מטעם הממשלה על חקירות שנעשו בדבר שני המקרים המחפירים שאירעו בירושלים. הראשון מוסר את תוצאות החקירה הרשמית שנערכה עקב רצח הארבעה, שבוצע בידי ערבים ב־12 לפברואר, לאחר שנעצרו ושוחררו על־ידי חיילים בריטיים. “למרות שרב־הסמלים הבריטי נאשם, בטעות, מפני שלא מסר את אסיריו למשטרה – טעות שעליה נתן את הדין בפני השלטונות הצבאיים – התברר, שהוא שיחררם עם נשקם במקום הנמצא על גבול האיזור היהודי. הוא סבר שכל סכנה אינה נשקפת להם”. הדין וחשבון השני עוסק בהתפוצצות ברחוב בן־יהודה ב־23 לפברואר ומסיים בקבעו ש“ההודעות שנתפרסמו בעתונות על השתתפותם של כוחות הבטחון הבריטיים, חסרות הוכחה כל־שהיא”.


26.4.48 (י“ז בניסן תש”ח)

הקשר האוירי עם ארץ־ישראל נותק אתמול, עם צאת הבריטים משדה התעופה בלוד. השדה נתפש על־ידי הערבים והוא נמצא בשמירת הלגיון הערבי. השרותים האויריים ללוד נידחו באופן זמני.

לאחר התקפת ה“הגנה” בחיפה שלח המלך עבדאללה מברק לנציב העליון. וזה לשון המברק: “…אני מיעץ למוסדות היהודיים לא להקל דעתם במעשים שיפגעו בשאיפתם לחיות בארץ־ישראל כבבית הלאומי היהודי”.

ערבים מזויינים התאמצו לפרוץ דרך לעמדות ה“הגנה” בנסותם להגיע למטה הראשי של מחלקת העבודות הצבוריות בירושלים, אולם הם נהדפו. בקרבות שנערכו במשך היום במקום זה ובמקומות אחרים בעיר נפגעו 40 ערבים.

כוחות אצ"ל פתחו בהתקפה רחבה על יפו בחיפוי אש מרגמות כבדות. זו הפעם הראשונה מאז תחילת המאורעות שלא הגיעו עתוני יפו לירושלים. ממקורות רשמיים נמסר שהערבים נראו עוזבים את יפו במכוניות משא ובסירות.

מפקדת ה“הגנה” בירושלים הודיעה שכל הגברים בגיל 17–55, עלולים להיקרא לעבודות ביצורים לפי תור קבוע.

יחידות “הגנה” לבושות מדים נאים ונושאות דגל עברו בחוצות ירושלים היהודית בליווי תזמורת. המונים נתקהלו ברחובות על־מנת לראות את מסדר הרגלים ורוכבי האופניים, יחידות עזרה ראשונה וחיילים יהודים מזוינים שעברו בסך. היה זה המסדר הראשון של ה“הגנה” בירושלים.

ספינת המעפילים “משמר העמק”, ובה 785 איש, גורשה לקפריסין.

נקודה עברית חדשה הוקמה בגליל, בקירבת ביריה השוכנת בנפת צפת. זוהי הנקודה היהודית השניה שהוקמה בשבוע שעבר. הראשונה הוקמה בנגב, ליד כפר הערבים ברייר.

לאחר משטרת כרכור, שעברה לידי היהודים, עבר לידינו עוד משלט חשוב למערכת הבטחון: המחנה הצבאי של עין־שמר וגם שדה התעופה שלו.

חלק משכונת שייך ג’ראח בירושלים שנתפרסמה לשמצה בהתקפותיה המתמידות על התחבורה העברית, נכבש אתמול על ידי ה“הגנה”. היחידות היהודיות הצליחו להשתלט תוך זמן קצר על כל שכונת שייך ג’ראח, אך נאלצו לסגת ולפנות חלק ממנה לאחר שהצבא הבריטי פתח ביריות על עמדות היהודים.


27.4.48 (י“ח בניסן תש”ח)

ה“הגנה” פתחה אמש בהתקפה בת שלושה ראשים על העיר הערבית עכו. עכו חלשה על הכביש המוביל לישובים היהודיים בגליל המערבי.

אופים יהודיים קיבלו היתר מיוחד לאפיית לחם במשך חג הפסח עבור ערביי חיפה.

התקפת אצ“ל על יפו חודשה והמתקיפים פרצו להם דרך בשכונת מנשיה ואבו־כביר שעל הגבול. כוחות אצ”ל נלחמים בשדרת המלך ג’ורג' בדרכם ללב העיר. אלפי ערבים נסו מהעיר לאחר שחיילים בריטיים פרצו את המחסום בדרך לירושלים ופתחו על־ידי כך את דרך הנסיגה היחידה לפנים הארץ.

מושל המחוז הודיע ליהודים שאם ימשיכו בהתקפותיהם ביפו יפגשו בהתנגדות של כוחות הצבא הבריטי.

שדה התעופה בלוד נסגר וכל שירותי דאר־אויר פסקו בארץ־ישראל.

לפי מקורות מצריים יוביל המלך עבדאללה עצמו את הלגיון הערבי נגד היהודים בארץ־ישראל, עוד לפני סיום המנדט ב־15 למאי. החלטה זו נתקבלה ברבת־עמון. מצרים קיבלה על עצמה לחסום את דרכי הימיה היהודית. ציה הקטן, הכולל בעיקר ספינות מזוינות, יצא למנוע את היהודים מקבלת תגבורות של אנשים וציוד מחוץ־לארץ.

כפי הנראה מתכונן המלך עבדאללה להקדים את יריביו בליגה הערבית. אם כוונתו לפעול בשטח שהוקצה לערבים על־ידי או"ם, הרי זה עניינם. אולם אם תכניותיו רחבות יותר – נכונה לו אכזבה.

התנהגותו של עבדאללה במלחמה הערבית בארץ־ישראל גרמה לאי שקט בין המנהיגים הערביים בסוריה. הם פוחדים שזה הצעד הראשון לכפיית תכנית “סוריה־רבתי”. הם אף מאמינים בעזרתה של בריטניה לתכניות עבדאללה.

המלך עבדאללה אמר לעתונאים ברבת־עמון שפתרון בעיית ארץ־ישראל בדרכי שלום – נכשל, נשארה רק דרך אחת והיא – מלחמה. ויהיה לו “האושר והכבוד להציל את ארץ־ישראל”. “אני מלכה של מדינה ערבית ואעשה כרצוני”. הפרלמנט העבר־ירדני החליט לשלוח מיד כוחות עבר־ירדניים לארץ־ישראל, משום כך הוכרז גיוס כללי של כוחות אלו.

דובר הסוכנות היהודית אמר: “אם הם יתקיפו יהודים, רכוש יהודי או עמדות יהודיות, יפגשו בהתנגדות – כשם שכבר נפגשו בה”.

לדברי מקורות רשמיים בדמשק הכריזה עבר־הירדן על “מלחמה בציונות”. צבאות סוריה, הלבנון, עבר הירדן ועיראק חתמו על חוזה ועומדים לפתוח שלוש חזיתות בארץ־ישראל, לפני ה־1 למאי. 40000 חיילים ישתתפו במערכה זו.

ההסכם לשיתוף פעולה על ידי האצ“ל וה”הגנה" נכנס אתמול לתקפו.

הוחל בגיוס נשים לחילות העזר היהודיים. נשים בגיל 18–25 חייבות גיוס. מאות חיילות משוחררות התנדבו כבר. השרות יקרא ח"ן (ר"ת “חיל נשים”).


29.4.48 (כ' בניסן תש"ח)

מר בווין הודיע על כוונת בריטניה להוציא את כוחות הלגיון הערבי מארץ־ישראל עוד לפני סיום המנדט. באותו זמן אמר מר ג’ורג' מרשל בוושינגטון שממשלת ארצות־הברית קיבלה הבטחה שכוחות ערביים לא יפלשו לארץ־ישראל.

למרות הכחשות בריטניה הודיע המלך עבדאללה לכתב A.P. על “כיבוש יריחו” על־ידי הלגיון הערבי. אתמול הצהיר המלך עבדאללה בפני ראשי השבטים ש“אנו במלחמה עם היהודים”. כל הסימנים מראים שהמדינות הערביות מכינות תכניות פלישה לארץ־ישראל. קוויה הכלליים של האסטרטגיה הערבית, כפי שנצטיירו בקהיר, יהיו: צבא עבר הירדן בצירוף הצבא העירקי ובתמיכת חיל התעופה העיראקי, יעברו בגשר אלנבי אשר בגבול ארץ־ישראל – עבר הירדן, על מנת להצטרף ל“חיל השיחרור הערבי” צפונה לים המלח. הסורים והלבנונים יחצו את גבול ארץ־ישראל הצפוני ויתרכזו במשולש: שכם–ג’נין–עכו. הצבאות המצריים יוגברו ויועמדו במצב הכן בגבול, מוכנים לפעולות הגנה אם יותקפו על־ידי חילות ה“הגנה” הדרומיים. המוני פליטים ערביים נעו אתמול בכבישי ארץ־ישראל לעבר גבולות סוריה, הלבנון ועבר הירדן.

כוחות יהודיים הקיפו את יפו. אצ“ל כבש את שכונת מנשיה בצפון וה”הגנה" נכנסה למערכה בדרום וניתקה את שכונות תל־עריש וג’בליה. הערבים נקראו להכנע ולמנוע על־ידי כך פגיעה במקומות קדושים. לערבים הובטח כי הנשים והילדים יועברו לצלב האדום, גברים יוחזקו כבני תערובה ועם תופשי נשק יתנהגו כעם שבויי מלחמה. אבידות היהודים בשלשה ימים הם: 10 הרוגים ו־43 פצועים.

חיסול שירותי הדואר בארץ נסתיים עם הודעת פקיד משרד הדואר הכללי על הפסקת כל שירותי דואר מישוב אחד למשנהו בארץ.

ספינת עולים “נחשון” נתפסה בים. 558 איש גורשו לקפריסין.

משטרות גשר וצמח שבעמק הירדן נמצאות בידי ה“הגנה”.


2.5.48 (כ“ג בניסן תש”ח)

כנופיות עיראקיות בקטמון, שהציקו לשכונות היהודיות בירושלים במשך 5 חדשים, הוכרחו לעמוד על נפשם בפני כוחות ה“הגנה” ונטשו את עמדותיהן העיקריות אחרי 24 שעות. הקרב על דרום ירושלים נפתח אמש בחצות והוא משתרע על שטח של 10 מילין מרובעים. התפוצצויות פצצות מרגמה וטרטורי מכונות יריה הרעידו את רחובות העיר. לאחר פיצוץ שני בתים בגבול קטמון החלה התקפה בשלושה ראשים ולאחר קרב שנמשך שעות אחדות, נסתיים השלב הראשון בכיבוש הנקודות האסטרטגיות בקטמון, ביניהן: המטה הערבי המקומי הראשי בסן־סימון שעל גבעת שאחין הידועה. התקפות נגד ערביות נהדפו וה“הגנה” פתחה בשלב השני בו תפשה את העמדות החולשות על כל קטמון.


בחורינו מסתערים.jpg

כוחות אצ“ל פוצצו את תחנת המשטרה במנשיה ואחר־כך מסרו את השכונה לידי ה”הגנה". בינתיים הגישו הבריטים אולטימטום ודרשו מהיהודים למסור לידיהם את חלקה הדרומי של השכונה ואת תחנת המשטרה.

הערבים הפגיזו זו הפעם השניה בחודש זה את ירושלים בתותחים כבדים. הם ירו בתותחים בני 25 ליטראות לתוך חלקה הצפוני מערבי של העיר מהכפר הערבי נבי־סמואל.

יחידות צבא סדיר, סורי ולבנוני עברו אתמול עם שחר את הגבול במכוניות וטנקים ופתחו בהתקפות כבדות על כפר סולד, דן, דפנה, להבות הבשן ורמות נפתלי. ששה משוריינים כבדים שהתקרבו עד לגדר של רמות נפתלי נהדפו. ועדת שביתת הנשק הקונסולרית של או"ם הזהירה את המלך עבדאללה “בדברים קשים”, להימנע “מהחלטות ופעולות צבאיות”. תשובתו של עבדאללה היתה: “התוקפנות היהודית מכוונת נגד כפרים וערים ואם תבטיחו אי תוקפנות מצד היהודים – לא תיעשה כל פעולה שהיא מצדנו”.

המלך אבן־סעוד ירשה לחייליו לפעול בארץ־ישראל בתנאי שישתפו פעולה עם הצבא המצרי.


3.5.48 (כ“ד בניסן תש”ח)

אתמול הגיעו לחיפה כ־1000 חיילים בריטיים לבושים מדי קרב מלאים. “הם הובאו לארץ־ישראל בגלל מצב הבטחון הכללי…” אמרו הבריטים.

העיתונות הבריטית מצטטת את דברי הפילדמרשל לורד מונטגומרי שאמר שה“הגנה” תוכל להחזיק מעמד בכוחותיה היא נגד כוחם המאוחד של צבאות כל המדינות הערביות במשך זמן בלתי מוגבל. – והרי זוהי דעתו של מומחה. מפקד ה“הגנה” בתל־אביב הודיע ששכונת מנשיה והכפר סלמה הוכרזו כאיזור צבאי כבוש.

לאחר שה“הגנה” כבשה את הכפרים עין־זיתון וביריה בגליל, החלו הערבים לנוס מצפת.

בעוד יחידות ה“הגנה” מסיימת את כיבוש קטמון בירושלים, מפגיזים הערבים ברציפות, זה היום השני, את חלקה הצפוני מערבי של העיר בתותחים כבדים. תוצאות הפגזה זו: אשה אחת הרוגה וארבעה פצועים. אתמול לחמו יחידות ה“הגנה” בדרכן מקטמון מעבר לכביש המוביל למלחה וכבשו בית אחרי בית.

24 אנשי “הגנה” נפלו בקרבות קטמון.

במשך חמשת חדשי ההתקפות הערביות על היהודים הגיעו האבידות ל־10.646. מבין 5014 הרוגים, 1256 הם יהודים, ו־3.569 – ערבים, 123 הם אנשי צבא בריטי, 29 שוטרים בריטיים ו־37 “אחרים”. מתוך 5.632 הפצועים, 2.102 הם יהודים, 3.163 – ערבים, 281 אנשי צבא בריטי, 62 שוטרים בריטיים ו־24 “אחרים”.

צו גיוס כללי לשרות מלא הוצא על־ידי ה“הגנה” בירושלים, לגברים בגיל שלמטה מ־40 למשמר האזרחי ולחיל המצב (חי"ם).

שקט שרר אתמול בגליל. מספר כפרים בעמק החולה פונו ע"י הערבים.

תושבי צפת הערבית ממשיכים לברוח מהעיר. מפקדת הכוחות הערביים הודיעה על כך: “במחוז צפת נסוגו הכוחות הערביים לאחר שהרסו את המושבה היהודית”.

– שכחו לציין את שם המושבה “ההרוסה”.


4.5.48 (כ“ה בניסן תש”ח)

נגע המנוסה הכללית שפשה בין ערביי ארץ־ישראל מקורו בסיבה שרשית אחת: מוסרם הירוד של הערבים – אמר דובר הסוכנות היהודית בהערתו על הדו"חים בדבר מנוסת הערבים מצפת.

כוחות ה“הגנה” ששלטו בחיפה מאז ה־22 באפריל מסרו את האדמיניסטרציה לידי השלטונות האזרחיים היהודים.

התרגשות גדולה שררה אתמול בתחנת הרכבת בחדרה בקרב המעטים שנוכחו בתחנה עם כניסת רכבת־נוסעים ועליה התנוסס ברמה הדגל היהודי. זה ימים אחדים שבתו קוי הרכבת מהעבודה היות והפועלים הערבים עזבו את עבודתם ולקחו אתם גם כלים שונים השייכים לרכבת. אולם עובדי הרכבת היהודים לא שקטו והכינו את הכל כדי שלא יופרע המהלך הסדיר של הרכבת לכל הפחות בדרך חיפה – חדרה.

לפי הוראות המוסדות הישוביים ממשיכים עובדי הדואר והטלגרף בעבודתם. בקרוב יצורפו לעובדים צעירים וצעירות שהתגייסו לשירותי המדינה ועוברים עתה קורס מיוחד לדואר ולטלגרף. באוירה חגיגית נפתח אתמול בפתח תקווה הדואר העברי הראשון.


5.5.48 (כ“ו בניסן תש”ח)

בפקודת היום שהוציא המלך עבדאללה, אמר: “אני קורא לכם להציל את ארץ־ישראל. במלחמה זו תלויים כבודן ותפארתן של המדינות הערביות”. ובמברק לטריגוה לי הוא אומר: “אנו מכריזים על נכונותנו לתת ליהודים לאומיות ערבית מלאה במדינה מאוחדת, הם יקבלו את אשר אנו מקבלים ויזכו למנהלה מאוחדת באיזורים מסויימים. בזה יסתיים הטבח והתושבים יחיו לעד בשלום ובבטחון”.

כוחות ה“הגנה” בכפר עציון לחמו אתמול יום תמים נגד יחידות גדולות של הלגיון הערבי בצירוף יחידות משוריינות ובעזרת כנופיות ערביות.

כוחות אצ"ל כבשו את הכפר יהודיה, ליד כביש תל־אביב – ירושלים. לאחר קרב, בו נהרג אחד המתקיפים, הדפו אתמול לפנות ערב התקפת נגד של הלגיון הערבי.

הכפר הפורע עקיר, הנמצא בהצטלבות הדרכים רחובות – גדרה – עקרון, נכבש ע“י יחידת ה”הגנה".

רמות נפתלי בגליל הותקפה אתמול שוב ע"י תותחי הצבא הלבנוני. ההתקפה ארכה שעות רבות ונהדפה.

תמונת הרצל בין דגלי האומה קישטה את האולם בתל אביב, שבו נפתחה אתמול הישיבה הראשונה של מועצת העם. דוד בן־גוריון פתח את הישיבה בשם מנהלת העם: “בשם מנהלת העם אני מקדם את פני חברי מועצת העם, שהישוב והתנועה הציונית הטילו עליהם לטכס עצה, איך להדוף את ההתקפה על קיומנו ותקותנו ולהקים ולעצב את המדינה היהודית… יתכן שאנו עומדים ערב השלב המסוכן ביותר במלחמה, לא רק בפני פורעים וכנופיות מזוינות מחו”ל, אלא, אולי גם בפני פלישת כוחות סדירים של ארצות ערב… עלינו לקיים את הישוב, עלינו להגן עליו, עלינו להביא המוני עולים לארץ – עלינו להקים שלטון גם אם לא תהיה לנו סמכות… כוחנו אתנו להפריח את הארץ כולה. לא נזוז מן המולדת הזאת. די לנו בפיזורים. נצטמצם בתחומי מולדתנו, אך אנו מוכנים לעבוד שכם אחד עם עמי ערב העצמאיים להפרחת המזרח הקרוב. אנו מוכנים לשלום כשווים, כעם עצמאי שוה־זכויות במשפחת העמים השמיים במזרח הקרוב, אך אם ירצו להכריע אותנו בכוח… – העם היהודי לא יירתע – נגייס את כל כוחנו והוא יכריע".

סוכנות הידיעות “רויטר” בע"מ, שסיפקה חדשות חוץ לכל עתוני הארץ, הפסיקה את פעולותיה בירושלים, בה היה משרדה הראשי במשך שנים רבות. “בצער רב” – אומרת הידיעה האחרונה שנשלחה על־ידי הטלפרינטר – “אנו מפרסמים את בוליטין החדשות האחרון שהיה באפשרותנו לפרסם בירושלים עד בוא זמנים שקטים ונורמליים יותר. אני שואף בכל לבי לחדש את שרותי “רויטר” בירושלים ואני תפילה שהשלום ישוב ושאיפתי תתמלא”.


6.5.48 (כ“ז בניסן תש”ח)

מגיני גוש עציון הדפו את ההסתערות. הערבים פתחו את ההתקפה בהרעשת תותחים על המנזר הרוסי ועל חירבת סאויר. ההרעשה היתה כבידה מאוד והכוחות היהודיים נאלצו לשנות את עמדותיהם. חיילי הלגיון ניסו להתקדם ולהסתער על העמדות החדשות האלה אבל נהדפו ונגרמו להם אבידות כבדות. אחרי זמן מה חודשה המערכה כשהלגיון הערבי הרעיש בתותחים את המשלטים הדרומיים של כפר עציון. התותחים הופעלו מ־4 טאנקים בריטיים. אחרי הטאנקים צעדו חיילי הלגיון הערבי. ההרעשה גרמה נזק לכמה בתים בכפר עציון. אך כל הנסיונות של האויב להתקדם נהדפו באש חזקה. עם חשכה נאלץ האויב לסגת. הכוחות היהודיים עברו להתקפת נגד וכבשו בחזרה את העמדות הקדמיות שנעזבו בהתחלת הקרב ובכללן את המנזר הרוסי.


7.5.48 (כ“ח בניסן תש”ח)

לאחר קרב כבד התגברו כוחות ה“הגנה” על העמדות הערביות וכבשו את מבצר המשטרה והמצודה בצפת.

ה“הגנה” תפשה את סג’רה – 10 ק“מ דרומית לטבריה. בעקבות כיבוש הכפר עקיר, תפשה עתה ה”הגנה" את הכפר הערבי קטרה.

יתכן שמשרדי הממשלה של המדינה היהודית ישוכנו באופן זמני בשכונת שרונה ליד תל־אביב.

חיילי הלגיון הערבי השחיתו, לפני צאתם את בנייני שירות השידור הארץ־ישראלי, ציוד וחלק גדול מהספריה המוסיקלית, – אחת הספריות היפות ביותר במזרח הקרוב. כשהגיעו ידיעות אלו על התנהגותם הוונדלית של פראי המדבר לאזניו של אחד הפקידים הבריטיים הגבוהים בממשלת ארץ־ישראל אמר: “הנזק יגדל כשנצא”.


9.5.48 (ל' בניסן תש"ח)

מר קרל ליסיצקי, יושב ראש הועדה הארץ־ישראלית של או"ם מסר לועדת המשנה של הועדה המדינית של העצרת שאין לבטל את תכנית החלוקה ללא שימוש בכוח.

הנציב העליון והמזכירות הראשית הצליחו להשיג מהליגה הערבית פקודת “הפסקת אש” לערביי ירושלים.

מר חיים סלומון אמר בישיבת ההנהלה של ועדת המצב בירושלים:

ועדת ירושלים נכנסה לתפקידה ונתחלקו התפקידים בין חבריה. ד“ר דב יוסף יהיה יו”ר ובידו יהיו התיקים של אספקה, פיקוח וחלוקה. התיקים לעניני שיכון, העיר העתיקה ומוסדות חסד נמסרו לידי מר דניאל אוסטר שקיבל על עצמו את הטיפול בנגועי המאורעות. עניין כוח האדם והבטחון – נמסר למר ראובן שרייבמן. מר שרייבמן בא בהצעה להקים חטיבה של 400 שוטרים (אם כי דרוש אלף) וישנה תקווה שיגויסו 700 שוטרים… מר יצחק ורפל קיבל את התיקים: תחבורה ודלק.


10.5.48 (א' באייר תש"ח)

מר משה שרתוק השוהה בארצות הברית אמר לעתונאים כי רצוי שחבריו בארץ־ישראל יקבלו במשך “שבוע גורלי זה”, דין וחשבון מוסמך על הנעשה בלייק סאכסס ובוושינגטון. לכן הוא נוסע לארץ־ישראל.

העולם הערבי המרוגז מהצלחותיהם הצבאיות של היהודים בארץ־ישראל והמשותק על־ידי מריבותיו הפנימיות, נראה לעיני משקיפים מן החוץ כאילו הסכים להכנע למצב של בחירה בין מלחמה נמרצת בארץ־ישראל לבין מהפכה בבית.

מפקדים צבאיים יהודיים גבוהים, רמזו על הבאת תותחים כבדים לשלב הבא של המלחמה.

דבריו של מר דוד בן־גוריון על הכרזת המדינה היהודית בעוד ששה ימים, נתקבלו בתשואות סוערות.

בעצרת העם לפתיחת המלווה הלאומי אמר מר דוד בן גוריון בין השאר: “אנו עומדים לפני ימים גדולים וגם לפני סכנות חמורות… עמדה לנו גבורת המתיישבים, שבלבם פעמו השליחות ההסטורית של האומה הדוויה, החזון הגדול של תקומת ישראל בארצו… בעוד ששה ימים תיפול כל האחריות על שכמנו. עלינו לדעת להשליט סדר ומשטר בתוכנו… מתקרבים ימי הכרעה גדולים, פוליטיים וצבאיים. ומכל אחד מאתנו יידרש מאמץ גדול יותר. המלחמה, מלבד היותה דבר ארור, הריהי גם דבר יקר מאוד… הכתרת מספר אנשים בשם מיניסטרים יהודים ובשם המפורש מדינת ישראל לא יעמדו לנו, אם לא נעשה כולנו את המאמץ הגדול והמלוכד, כדי שנוכל לעמוד שוב במבחן צבאי שאם יבוא – יעלה על כל המיבחנים הקודמים; מאמץ בשטח התעשיה, התחבורה, המלאכה ושאר השטחים. התאספנו הערב לבצע אקט ממלכתי – מילווה לאומי ראשון של המדינה היהודית”.

היום השקט ביותר מאז חדשים רבים שעבר על תושבי ירושלים, הוא היום השני להפסקת האש. אף כדור אחד לא נורה.

מפקדת ההגנה פירסמה פקודה לחילותיה בדבר הטיפול ברכוש ערבי עזוב. “כל הרכוש הנמצא בישובים הערבים העזובים והנכבשים נתון – משעת כניסת הכוחות הלוחמים לישוב הנכבש והעזוב – לרשותה ואחריותה של ה”הגנה" והיא תמסור אותו לרשותם של המוסדות המוסמכים לכך. ה“הגנה” תנהג ברכוש זה לפי החלטת המוסדות ובהתאם לחוקים הקבועים.

לוחם עברי! בהיכנסך לישוב ערבי נכבש או עזוב ובראותך נכסים וקניינים עזובים – אל תתפתה לשלוח בהם ידך. התרחק מן הביזה המשחיתה את הפרט ואת המחנה. זכור כי הנך מגן ולוחם עברי והנך מצווה לשמור על כבודך לא רק בזמן מערכה אלא גם לאחריה. זכור כי רק כפשע בין כבוד הלוחם לבין קלון הבוז. על המפקדים הוטל להשגיח בחומרה על התנהגות יחידותיהם לבל ישחת המחנה".


11.5.48 (ב' באייר תש"ח)

יפו, העיר הערבית הגדולה בארץ־ישראל, ביקשה היום להכריז עליה כעל עיר פרזות והבטיחה לא לשמש בסיס למטרות צבאיות. והרי זו כמעט כניעה ללא תנאי.

ה“הגנה” מחזיקה לחלוטין את כל אורך הכביש המשתרע משער הגיא עד לירושלים. ביומיים של קרבות קשים בהרי יהודה סיימו אתמול חיילים יהודים את מלחמתם בנצחון גדול עם תפישת רכסים עיקריים ומשלטים.

צפת, מפתח הגליל, נפלה לידי היהודים, לאחר שכנופיות ערביות בנות 3000 איש בערך, נסו מנוסת בהלה אחרי קרבות מרים ביותר. אבידות הערבים הם 90 הרוגים, בשעה שאבידות היהודים הם 8 הרוגים ומספר פצועים.


12.5.48 (ג' באייר תש"ח)

ההשקעה הגדולה ביותר במלווה הלאומי באה היום במרוכז מאת המוסדות המשקיים של ההסתדרות, שרכשו אגרות חוב בסך 400 אלף לירות. בעקבות המוסדות הולכים גם עובדיהם ואף הם מארגנים עתה באופן מרוכז את השקעותיהם במלווה.

כביש ירושלים – תל־אביב שוחרר מסכנה נוספת בנפול הכפר בית־מחסיר, ששימש בסיס להתקפות על התחבורה. הכפר נכבש על ידי היהודים, לאחר שהופגז.

החיילים הבריטיים האחרונים יצאו אמש את נמל חיפה.

נמל חיפה הועבר לרשות השלטונות היהודיים.

אין כל סימן ליציאת הלגיון הערבי את הארץ גם עתה בארבעת הימים האחרונים של המנדט. המלך עבדאללה הכריז אתמול: “אנו באים לארץ־ישראל להשליט את השלום על הכנופיות הטרוריסטיות הציוניות”.


13.5.48 (ד' באייר תש"ח)

ידיעות טובות: מחר עוזבים את ירושלים הנציב העליון והחיילות הבריטיים.

יפו נמצאת בידי היהודים. היא נכנעה ללא תנאי למפקד היהודי של תל־אביב. הערבים באו לשיחות לאיזור היהודי במכונית פתוחה ללא מספר, לאחר שנלקחו מקצה איזור הבטחון בליווי משורייני ה“הגנה”.

בית שאן, העיר הערבית הנמצאת בעמק, 6 ק“מ מערבית לירדן, נכנעה ל”הגנה" לאחר קרב קצר.

בפעולות ה“הגנה”, בחזית בת 20 מילין, מגדרה ועד יבנה, הוברחו כנופיות ערביות מ־5 כפרים. הכפרים הם: בית דרס, סוואפיר־אל־סמליה, בתניה, בשיט ונבי־רובין.

המערכה על כביש ירושלים – תל־אביב נכנסה ליומה החמישי. קרבות קשים מתחוללים דרומה לשער הגיא. כל מחסומי הדרכים הערביים מסריס ועד לשער הגיא פונו על־ידי כוחות ה“הגנה”. כוחות עבר־ירדניים חזקים הוטלו למערכה.

5 כפרים, מזרחית ודרום מזרחית לזכרון יעקב, ששנים מהם גובלים עם משולש שכם, נכבשו על־ידי כוחות האצ"ל לאחר קרבות חזקים עם הכנופיות הערביות. לפחות 20 ערבים נהרגו. אף אחד מהיהודים לא נפגע. הכפרים הם: בוריקה, סינדיאנה, סברין, אום־אל־סאול ואנזיבה. 120 שבויים נתפשו.

ההנהלה היהודית הלאומית שמעה היום אחר הצהרים את הדין וחשבון של מר משה שרתוק, בו השמיע גם גילוי דעת משרד החוץ של ארה"ב. נערכו ויכוחים על תכניות היהודים להכרזת העצמאות לאור הדין וחשבון של מר שרתוק.

הישיבה ארכה כ־30 שעות רצופות. הוחלט סופית להכריז מחר את הצהרת העצמאות. ההחלטה נתקבלה אחרי שנשמע דו"ח מפי המפקד העליון של ההגנה שאמר כי המצב הצבאי הוא רציני ביותר.

אמיל גורי, חבר הועד הערבי העליון, הכריז היום: “אין לנו כל תקווה לעזרה מצד או”ם, בריטניה וארה“ב. הוכינו מבחינה מדינית. אין לנו ברירה אלא לפתוח במלחמה”.

לפי סוכנות “יו.פ.” נכנסות היחידות האחרונות של הלגיון הערבי היום לארץ ישראל. חיילים שקיבלו אימון בריטי שרו שירי מלחמה בדואים בצאתם מרבת עמון. הם תופסים עמדות באותם מחלקי ארץ ישראל הנמצאים בידי הערבים. למעשה נראה כי היום נמצא כל הלגיון הערבי בארץ ישראל. עבדאללה הבטיח, כי הלגיון שהוא כמעט כולו ממוכן, ישמש ראש כידון להתקפה הערבית, שלדבריו תקיים את הריבונות הערבית בארץ ישראל ותמנע את הקמת המדינה הציונית.

הלגיון הערבי פתח אתמול בשעה 4 לפנות בוקר בהתקפה חזקה על גוש עציון. מגיני הגוש הדפו את המתקיפים בקרב שארך יום תמים. הלגיון התקדם בחיפוי תותחי שדה, תותחי טנקים, מכוניות משוריינות ומכונות יריה כבדות.


14.5.46 (ה' באייר תש"ח)

יחידות מוגברות של הלגיון הערבי בעזרת כנופיות ערביות פתחו אתמול בהתקפה פראית נוספת על כפר עציון ואחר הצהרים הצליחו להכנס לנקודה עצמה. התושבים ואנשי ה“הגנה” לחמו מלחמת גבורים. הקשבנו תוך דמעות לשידורם האחרון באלחוט: פרשת גוש עציון נסתיימה. הפולשים הערבים הרסו והרגו ללא רחמים. היהודים לחמו בקרב פנים אל פנים על כל שעל אדמה נגד אויב העולה עליהם במספרו ובציודו. בתי הכפר עולים באש.

טנקים אנגליים לחמו נגד ה“הגנה” בנסותה לכבוש את מבצר המשטרה בלטרון.

המערכה על פתיחת כביש ירושלים–תל־אביב נמשכת כשאנשי ה“הגנה” מתחפרים היטב בגבעות שמעל שער הגיא. במאמץ נואש להפסיק את התקדמות היהודים ולהקיפם, הוטלו למערכה במשך 48 השעות האחרונות תגבורות הלגיון הערבי. הם מתרכזים מסביב לכפרים דיר איוב ובידו.

היום מסתיים שלטון המנדט הבריטי. עד הלילה לא ישאר בירושלים אף פקיד בריטי. הנציב העליון עוזב היום את העיר. במשך כל יום אתמול עסקו החיילים הבריטיים באריזת חפציהם, תיקון מכוניות, ג’יפים ומשוריינים על־מנת לצאת לדרך. רהיטים נערמו ברחובות ותרמילים הוטלו לצידי המדרכות. חיילים נפנפו יד לשלום לעוברים ושבים, ולחצו ידים. מפקדים הוקפו על־ידי פיקודיהם שקיבלו הוראות אחרונות. היו שזכרו את יחסיהם הטובים עם היהודים ושלושה קצינים בריטיים טילפנו למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים, לברכת פרידה. הם נתבקשו לבוא ונתקבלו על־ידי נציג יהודי שלקחם – בליווי אנשי “הגנה” – למלון “עדן” לשתית כוסית פרידה. המצור הבריטי על ארץ ישראל נסתיים והעולים היהודים הראשונים מחוץ למכסה, הגיעו היום לחיפה.


15.5.46 (ו' באייר תש"ח)

יום אתמול היה יום גדול בחשיבותו ההיסטורית לעם ישראל ולעולם. מדינת ישראל קמה. לאחר אלפיים שנה הוכרזה המדינה היהודית העצמאית הראשונה בתל־אביב עם שקיעת המנדט הבריטי בארץ־ישראל. הקמת מדינת ישראל הוכרזה על־ידי מר דוד בן־גוריון, ראש ממשלת ישראל. באמצע השידור נפלו הפצצות הראשונות מהאוירונים המצריים. פעולתה הראשונה של מועצת הממשלה, כפי שפורסם על־ידי ראש הממשלה, היתה ביטול כל חוקי הספר הלבן משנת 1939 של השלטון המנדטורי הקודם.

בהכרזת העצמאות, קרא מר דוד בן־גוריון לערביי הארץ להחזיר את השלום על כנו, בהבטיחו להם זכויות־אזרח מלאות ונציגות מלאה בכל המוסדות הממשלתיים. מתוך הכרזת העצמאות אמר:

“בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל”.

“מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חנוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות”.

“מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ־ישראל בשלמותה”.

“אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים”.

“אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ולעזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה למאמץ המשותף לקידמת המזרח התיכון כולו”.

“אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל”.

בני העם היהודי פונים היום איש אל רעהו בברכה. משך דורות יספרו אבות לילדיהם על אותה יציאה משיעבוד לגאולה. מעטים ואמיצים הם הלוחמים. גופותיהם – מגיני פלדה. כוחות המחץ שלהם ונשקם הסודי – אמונתם. מידיהם היתה זאת לנו. מסירותם היא שהביאה מעשה היסטורי זה.

48 השעות האחרונות היו מהקשות ביותר. שרויים היינו באבל על גורלם של מאות אנשי גוש עציון. כניעתם היתה בלתי נמנעת. אי־אפשר היה לברר, מחוסר קשר, אם השיגו נציגי הצלב האדום וועדת שביתת הנשק תנאים אנושיים לשבויים ולפצועים, ויחס כבוד למתים. ספקות אלו נפתרו רק בחלקן: תנאי הכניעה שהוסכם עליהם הם: כל החיילים הבריאים יילקחו כשבויים למחנות מיוחדים שיהיו נתונים לפיקוח הצלב האדום הבין־לאומי. נשים בלתי לוחמות ופצועים יובאו לירושלים על־ידי הצלב האדום.

במאמצים גדולים מאד הצלחנו להשיג תנאים אלה. אור ליום שישי (.14.5) בא נציגנו חיים ברמן לקונסול הצרפתי אשר הציע את שירותו לתווך בינינו לבין הערבים על תנאי הכניעה. המו“מ ארך עד קרוב לשעה שלוש בבוקר, בהשתתפות באי כוח הצלב האדום. סוף סוף הגיעו לכלל הסכם. בפעם הראשונה במלחמת שחרורו נאלץ העם היהודי לשלוח באי כוח לנהל מו”מ על כניעת גוש שלם וכוח חזק כזה. ברמן מילא את התפקיד הגדול והנורא שהגורל הטיל עליו בכבוד וביעילות. הוא השיג תנאים אנושיים. אבל ההיסטוריה יודעת לספר גם זאת שהערבים הראו בפעם הזאת את פרצופם האמיתי; הם לא קיימו את התנאים, כל היהודים שנכנעו נלקחו בשבי ללא רשימה כלשהי, את הפצועים השאירו בבית לחם ולא הובאו אלינו. גם הבנות לא הוחזרו.

כשחזר נציגנו לפנות בוקר, עיף וקרוע לב מבית הקונסול הצרפתי, נוכח בתכונה מיוחדת ע"י שער האיזור. בהלכו לקונסול עמדו שם האנגלים: בחזרו עמדו שם בחורינו חבושים כובעי פלדה, וחמושי נשק – הבריטים הסתלקו באישון לילה…

מדינת ישראל הוכרזה, הקרבות בירושלים נתלקחו וכמעט כל העיר מחוץ לחומה נפלה לידי היהודים. הבניינים האסטרטגיים שברחוב הנסיכה מרי, מגרש הרוסים ורחוב יפו עברו לידי היהודים ללא ירייה. נפל גם בנין דוד החולש על הדרך למושבה הגרמנית ותחנת הרכבת. לפי שמועות נמצאים גם בית הספר לשוטרים ושכונת שייך ג’ראח בידי היהודים. אנשינו עומדים ליד שערי העיר העתיקה. אחר הצהרים החלו הערבים מפגיזים בחזקה את השכונות היהודיות. מספר האבידות גדול. ההליכה ברחובות מסוכנת. למתיחותה של ירושלים נוספו גם תקלות בהספקת זרם החשמל, ברוב רובה של העיר, בגלל קילקולם של כבלים רבים. נוסף על לחם צר ומים לחץ, לא יהיו גם שידורי חדשות, כל עתון לא יופיע. מצב חירום הוכרז באיזור ירושלים על־ידי מפקד ה“הגנה” באיזור. פקודת יום זו היא הראשונה מזה 2000 שנה שהוכרזה על־ידי מפקד יהודי של העיר.

היעמדו מגיננו מצוידים ברובים נגד תותחיו הכבדים של הלגיון הערבי, המצויד להפליא ומודרך על־ידי הבריטים, המתכונן לטבח גדול בירושלים? בקרב בדרך ירושלים–תל־אביב כבשה ה“הגנה” את קוביב ואבו־שושה שבין לטרון ורמלה. חיילים ערביים נכנסו ל“מנזר השתקנים” בלטרון והקימו עמדות בבניין ומסביב לו. מספר אבידות היהודים באיזור זה בימים האחרונים עולה ל־40 הרוגים.

עטרות נשרפה על־ידי הערבים לאחר שפונתה על־ידי היהודים.

תל־אביב הופצצה אתמול שלוש פעמים על־ידי מטוסים מצריים. מטוס אחד הופל.

עכו נכבשה על־ידי צבאנו שהטיב וחיזק את עמדותיו בגליל המערבי.

שני טורים של מצרים הכוללים חיל רגלים וארטילריה פלשו לדרום הארץ. הלגיון הערבי פלש ממזרח וכבש את נהרים.

עשר דקות לאחר שהוכרזה מדינת ישראל הכיר הנשיא טרומן בהצהרה רשמית בממשלה הזמנית הישראלית, דה פאקטו, כנציגות מוסמכת של מדינת ישראל. העם היהודי לא ישכח מעשה אצילי זה.

דוד בן גוריון, ראש הממשלה הזמנית של מדינת ישראל, נשא היום את דברו לישוב ולעם:

“אתמול נפל דבר בישראל, ורק הדורות הבאים יוכלו להעריך את משמעותו ההסטורית המלאה. עלינו, על כל אחד מאתנו, שומה בימים אלה רק אחת: לבנות באהבה ובאמונה מתוך אחוה יהודית, את מדינת ישראל ולהגן עליה בנפשו ובמאודו כל עוד יהיה צורך בכך… עלינו להתכונן לקבל בהמון את אחינו הגולים והנידחים, אלה שבקפריסין, במחנות גרמניה ואוסטריה וכן גם כל שאר הגולים מן הארצות אשר ינהרו עכשיו קוממיות אל ארצם המשוחררת. נקבל אותם באחות אחים ונדאג להשתרשותם באדמת המולדת. מדינת ישראל קוראת לכל אחד מאתנו למלא חובו באמונה, בהגנה, בבנין, בקליטת עולים. רק במילוי חובתנו נהיה ראויים לשעה זו”.

וויזות־כניסה של מדינת ישראל ניתנו היום לעולים שהגיעו לנמל תל־אביב.


17.5.48 (ח' באייר תש"ח)

ביומה השני של מדינת ישראל הותקף קשות הרובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים על־ידי הערבים. הקרבות הכבדים נמשכו כל היום וכל הלילה. בכמה נקודות חדרו הערבים לעמדות היהודים ונערך קרב פנים אל פנים. בחלקים אחרים של העיר התקדמו היהודים. המושבה היוונית, המושבה הגרמנית ובקעה נמצאות בידינו. תחנת המשטרה של מאה שערים שנכבשה על־ידי הערבים הופקרה על ידיהם בעקבות התקפה יהודית כבידה. התחנה נשארה ללא בעלים והשטח סביבה הוא שטח הפקר. התקפה ערבית כבידה לכבוש שכונת שייך ג’ראח – נהדפה. קרה נס. הם התקיפו בנשק כבד ואנו הדפנום ברובים. – כלום ידעו הערבים, שלא היה לנו אפילו שתי מכונות יריה ראויות לשמן בכל ירושלים היהודית – הדבר יכול היה להביא עלינו שואה. תודה לאל, הם כנראה לא ידעו זאת…

קרב פנים אל פנים נערך במשך כל היום על הר הצופים, במקום בו נלחמו היהודים והערבים לכיבוש נקודות אסטרטגיות. השכונות היהודיות הופגזו קשות במשך הבוקר.

חילות הלגיון הערבי הפגיזו אתמול בבוקר את נוה יעקב בתותחים כבדים, אבל נכשלו בפני חומת המגינים. הלגיון הערבי השליך לקרב משקל כבד של חיל שריון וחיל רגלים אבל נחל כשלון. הכוחות היהודיים עדיין שולטים בשטח. – הנוכל להחזיק בישוב בודד זה לאחר מפלת עטרות?

לאחר קרב של שש שעות כבשה ה“הגנה” את מבצר לטרון ודיר איוב. ישנם סיכויים ששיירות תגענה שוב לירושלים.


צלפים ערבים יורים.jpg

בפעם השביעית במשך יומיים הפציץ חיל האויר המצרי את תל־אביב. 2 מטוסים הופלו.

טבריה ו־3 ישובים בסביבתה הופצצו אף הם על־ידי חיל האויר של האויב.

הצבא המצרי הודיע שעזה ומג’דל “נכבשו”.

נירים, קיבוץ בנגב, 30 ק"מ דרומית לעזה, הותקף במשך יומיים ברציפות על־ידי כוחות הצבא המצרי. כשערכה אתמול קבוצה של כוחות יהודיים התקפת נגד ברחו המצרים, לאחר קרב קצר, בעזבם אחריהם 30 הרוגים בשדה הקרב.

מטוסים לבנוניים הפיצו כרוזים מעל לישובים יהודיים בצפון הארץ, בהם הציעו להם להכנע לפני ש“ימחקו מעל פני האדמה”.

מלכיה וקדש, 2 כפרים ערביים בקצה הצפוני מזרחי של הגבול, נכבשו על־ידי הכוחות היהודיים לאחר קרב. 200 חיילים לבנוניים נפגעו.

ד"ר חיים וויצמן נבחר כנשיא המועצה הזמנית של ישראל.

בכרוז של ה“הגנה” נאמר בין השאר: "ביום הכרזת המדינה נתונים כל שטחי מדינת ישראל ממטולה ועד מרחבי־הנגב תחת שלטונו של צבא־ההגנה. כל מעוזי האויב אשר בשטח המדינה היהודית – הוכו ומוגרו.

צבא עצמאי, גא וחפשי, צבא שנשקו עמד במבחנים חמורים, צבא אשר רשם דפי־נצחון ותהלה עומד ביום זה לפקודתה של מדינת ישראל.

במפציצים, בתותחים, בטאנקים, בגדודי פולשים מתנכל עתה האויב לעם ישראל ולמדינתו לאחר שכל התקפותיו הקודמות נופצו ומוגרו ולאחר שכוחותיו הקודמים פוזרו וחוסלו.

המערכות הקשות, המבחנים הקשים, המבחנים המרים – עודם לפנינו. אנו עתה בתוך תוכה של ההתמודדות המכרעת עם כוחות גדולים, סדירים, חמושי נשק כבד.

מדינת ישראל חוגגת את יומה הראשון במקלטים, בחפירות־הגנה, בשדות־קרב, בברית דמים עם הארץ וגבולותיה.

קרב הגבורה של גוש־עציון אשר נכנס לתוך מסכת נצחונותיו הגדולים של צבא־ההגנה בזמן האחרון – מלמד על כובד המערכה העומדת בפנינו.

האויב ינסה לחדור למולדתנו בכל פינה ובכל דרך. הוא ישלם בדמו ובנשקו ובכוחותיו על כל אמה מאדמת מולדתנו אשר ינסה לכבוש.

נגד תותחים נעמיד תותחים, נגד מטוסים – מטוסים, נגד שריון – שריון ונגד גדודי פולשים אכזריים את חיילי־ההגנה, חיילי מדינת ישראל, חיילי נצחון־ישראל.

חיילים, אזרחים, למיגור הפולשים! לנצחון"!


מפי עוללים ויונקים.jpg

18.5.48 (ט' באייר תש"ח)

המצב בירושלים חמור. המצור הולך וגובר ההפגזות ללא אבחנה נמשכות. דרכי היהודים אל חוף הים סגורות וכל עזרה אינה יכולה להגיע לבירה.

כל מי שכוחו במתניו מתגייס לעבודות הביצורים, וברשות הרבנים, משתפים פעולה אפילו שומרי השבת מבין היהודים האדוקים בעבודת ההתחפרות, בניית מכשולי טנקים והקמת עמדות בחלקים השונים של ירושלים. מראה מיוחד במינו הוא להסתכל ביהודים הללו הלבושים בגדי שבת שלהם, כשהם עסוקים בעסקי מלחמה אלה.

כוחנו בעמדות הקדמיות אינו גדול ולעת עתה אין אנו יכולים להשען על עזרה מבחוץ.

ירושלים היהודית הופגזה על־ידי תותחים במשך כל היום. אתמול היתה ההתקפה הרצינית ביותר שהעיר עמדה בה עד כה. מכונות יריה ירו לסירוגין מהנץ החמה עד לשקיעת השמש. נפגעו בתי מגורים, בתי חולים ובתי ספר. כן היו נפגעים רבים מבין התושבים. הרחובות שוממים. אוטובוסים אינם נוסעים. בתי הספר נסגרו. אין לנו תותחים להשיב על הפגזות הערבים.

הרגשת קומץ האנשים הנושאים בעול בירושלים הבירה היא הרגשה של יושבים במצוק. הם מוקפים מכל צד ועבר. המשדר הקטן אשר וולטר איתן, חיים ברמן ואנשיהם הקימו עמוס לעייפה. ותל־אביב אינה עונה. המשדר הגדול אינו פועל, כי אין זרם חשמלי. מאותה סיבה לא שומעים גם ראדיו. שמועות הולכות ומתרבות: גשר הופצצה ונפלה ח"ו בידי האויב? השתלטנו על כל הגליל המערבי? עכו נפלה? המצרים מתקדמים או נסוגים? הלבנונים משתתפים במלחמה או לא? הסורים נכנסו לפעולה או לא? יוצא עתון אחד, אבל הידיעות דלות. בתנאים אלה חיים ועובדים בירושלים.

בעיר העתיקה בירושלים התנהלו קרבות פנים אל פנים כשהתקיפו הערבים את הרובע היהודי. ה“הגנה” כבשה את השטח מחוץ לשער יפו והמלחמה מתנהלת עכשיו בשטח השער עצמו. 30.000 ערבים מצויים בתוך חומות העיר העתיקה ו־1.500 יהודים. המצב שם הוא רציני מאד. הקרב מתנהל על כל בית ועל כל אבן, אבל לפי הודעת דובר ה“הגנה”, אין אנו מתכוונים לפנות את התושבים היהודיים מהעיר העתיקה.

נכשל נסיון ערבי נוסף לכבוש מחדש את שייך ג’ראח.

בלילה פונתה נוה יעקב לאחר התקפה נוספת של חילות הלגיון הערבי על הנקודה. המגינים נשאו אתם את נשקם וציודם. 4 יהודים נהרגו בהתקפה ו־17 נפצעו.

יחידת קומנדו יהודית פוצצה גשר על נהר הליטאני, צפונית מערבית למטולה, כ־12 ק"מ בתוך השטח הלבנוני וחסמה על־ידי כך מעבר חשוב לפלישה לארץ־ישראל. גשר זה נוצל על־ידי האוסטרלים בשנת 1941 במערכה בסוריה.

כוחות יהודיים כבשו בקרבנות יקרים את תחנת המשטרה בנבי־יושע, בגבול הלבנון וארץ־ישראל ואת הכפר תל־אל־קאדי ליד מקורות הירדן.


כיבוש נבי-יושע.jpg

לאחר התקדמות מקומית באיזור צמח נעצרו אתמול חיילי הערבים תודות להתנגדות חזקה מצד הכוחות היהודיים. קבוצת גשר הדפה התקפת משוריינים קשה שנערכה עליה מארבעה עברים. בשני המקומות נגרמו לאויב אבידות רבות.


צמח.jpg

היום באו לארץ שתי אניות: “מדינת ישראל” ו“לנצחון”' ובהן 600 עולים. אניות אלה מסיימות את פרשת ההעפלה – פרשת גבורה שהוסיפה דף מזהיר לתולדות עמנו. נושאי המפעל ומבצעיו גילו נכונות להקרבה עצמית וכשרון פעולה שאין להם דוגמה בתנועות־השיחרור של עמים אחרים – הודעה זו מסר אתמול שר העליה של הממשלה הזמנית, מר משה שפירא.

תל־אביב הופצצה שוב פעמיים על־ידי מטוסי האויב.

רוסיה הכירה במדינת ישראל. גם גואטאמאלה הכירה בה דה יורה.


20.5.48 (י“א באייר תש”ח)

ליל שמורים היה הלילה. איש לא טעם טעם שינה. הדי יריות ההפגזה וההתפוצצויות העצומות לא פסקו. לילה זה היה ליל הפלמ“ח. חיילים למודי קרב פשטו על שער ציון במשך הלילה והביאו אוכל ל־1500 התושבים של העיר העתיקה ותגבורות לחיל המצב הקטן במקום וסיימו מצור של חמישה חדשים וחצי. מצור זה לא שיבר את רוח התושבים. הוא הפכם לחיילים. בשעה אחת לפנות בוקר ביצע קומץ חיילים יהודיים מעשה שנעשה על־ידי הלגיונות האדירים של רומא רק במשך שלוש שנים: חדירה לאחד המגדלים המסיביים המגינים על העיר. פקודותיו של מפקד הפלמ”ח שקפו 2000 שנות הסטוריה יהודית באמרו: “אתם עומדים לפני חומות ירושלים. משך 1870 שנה לא טפס עליהן שום יהודי. הלילה תעשו זאת אתם”. והם ביצעו.

היה זה מחזה בלתי שכיח ועל אף הסכנות עלו אנשים על גגות בתיהם כדי לראותו. המחזה שהתגלה לנגד עיניהם היה מלא הוד. – רעש מחריש אזנים של מיני הנשק השונים, התפוצצויות, יריות ללא הפסק וללא הפוגה וההד המתגלגל בין ההרים. כדורי הזרחן המתעופפים לכל הכיוונים ואש הפגזים המתפוצצים – דם ואש ותמרות עשן. ומעל לכל אלה ירח יקר הולך, מתרחק הוא משדה המערכה שעל ההר בו חנה דוד, מחייך לו בחיוכו הלגלגני, מתכסה מפקידה לפקידה בענן פזיז וקל ומסתלק לשם, למעבר ההרים העונים בהדהוד לקולות ההרס המנפצים את קירות עיר הנצח.

עם שחר, בשעה 3.15, זחלו שני חבלני פלמ“ח בשדה מוצף אור ירח, לעבר שער ציון עצמו, הטמינו את מטענם וחזרו בזחילה בחיפוי אש הריכוך הכבידה שהצליפו חבריהם. חמש דקות לאחר כך, לכשנגוז העשן, הבקיעו אנשי הפלמ”ח, “הפורצים”, את החומות ובמשך 5 דקות הטילו רימונים על עמדות ההגנה הערביות ופינו את הדרך לרובע היהודי, הרחוק 150 מטר מהחומה. הראשון שהתקשר עם מגיני העיר העתיקה צעק: “זה אנחנו”. אחר כך חיבקו השנים איש את רעהו, האחד היה בעל שערות שיבה והשני נער אדמוני. זו הפעם הראשונה שהשתמשנו באיזור שער ציון, בנשק הסודי – ה“דוידקה”. בקולות וברקים שלו יש לתותח זה אפקט פסיכולוגי לא קטן. נשק זה הומצא על־ידי יהודי.

וזה אשר סופר על־ידי הערבים לאנשיהם על אודות הלילה הזה: “כוחות ערביים התקדמו עד למחצית הרובע היהודי. כ־400 אנשי “הגנה” ואצ”ל עומדים על סף הכניעה". והמלך עבדאללה הבטיח היום: “כוחותי שיגיעו בקרוב לחוף לא ירשו לעולים יהודיים להסתנן לארץ”.

הכיסים האחרונים ברחוב ממילא בירושלים פונו. השער החדש וכנסית נוטרדאם שנוצלו על־ידי הערבים כעמדות – נכבשו.

בינתיים, ביצעו כוחות הלגיון הערבי, התקפת פתע בסיוע משוריינים, על שכונת שייך ג’ראח. מחוסר אנשים לוחמים מספיקים בירושלים הדפו הערבים את נערינו וכבשו מחדש את השכונה החשובה הזאת. זוהי אבידה כבידה מאד. מחוץ לחומה נמצאות בידי הערבים רק עמדות מספר בתחתית שכונת מוסררה, ממול שער הורדוס. הלגיון הערבי במאמציו הכבירים לפרוץ את קווי ההגנה היהודית בירושלים ומתוך שאיפה לנצחון לשם שמירת כבוד כוחות המחץ שלו, פתח אחר כך בהתקפה כבדה על ירושלים היהודית משכונת שייך ג’ראח דרך שכונת סנהדריה, אך נכשל. ירושלים היהודית כולה שימשה שוב מטרה להפגזת־טירור רחבה של תותחי הלגיון הערבי במשך היום והלילה. יש אבידות רבות בקרב האזרחים. הערבים הפגיזו את בית החולים “הדסה”, מרכז המחקר על הר הצופים. בתחילת ההתקפה הועברו החולים למקלטים. אין נפגעים.

קשה להמשיך בעיר בחיי כלכלה רגילים. רוב החנויות והמשרדים סגורים. עקרות הבית ממהרות לחנויות המכולת, הפתוחות שעתיים או שלוש שעות ביום, להשיג את המנות הקטנות, ההולכות ומצטמצמות מיום ליום. אין ביצים, אין חלב וחמאה לילדים, והגרוע ביותר: המים אינם זורמים בצינורות. כל יום חייבות עקרות הבית וילדיהן לעמוד ברחוב בתור על מנת לקבל את מנת המים למשפחותיהן: 10 ליטר לאיש ליום. מחזה זה לא ישכח: נשי ירושלים האמיצות עומדות בעקשנות תחת ברד כדורי האויב ופגזיו ומחכות למים. מפעל הבאת המים במכונית משא לכל רחוב וכמעט לכל בית בשכונות היהודיות בימים אלה משמש בעצם הוכחה לנצחון כוחנו האירגוני. ביום – מתיחות, ובלילה – נדודי שינה.

פקודת היום הבאה פורסמה אתמול על־ידי מפקד ה“הגנה” בירושלים: “לאחר ששה ימים של קרב מתמיד וכבד, כבשתם את ירושלים, בירתנו הנצחית, כמעט בשלימותה… בפעולה מלאת העזה ועקשנות הושעתם את אחיכם הנצורים בעיר העתיקה ושוב הוכחתם שכוחו של אדם בעל אמונה המבין את יעודו, גדול מכוח הנשק. נלחמתם נגד האויב במאמץ ובאמונה. היום הביא האויב צבא סדיר, ממוכן בחלקו, על מנת להינצל מתבוסה מוחלטת. אתם עומדים עתה במבחן הקרב נגד שיריון. היו חזקים! שיריון אינו יכול לעמוד בפני אנשים המאמינים בנצחונם ויעודם. ישנן דרכים רבות ללחימה בשיריון, נצלו את כולן ותנצחו… אם ינסה האויב לפרוץ לבירה – הכוהו והשמידוהו. היכיתם את מושל עבר הירדן מכה ניצחת ראשונה. בידכם להפוך את קשיינו הנוכחיים לנצחונות מפוארים שיושיעו את הארץ כולה ויחישו את סיומה של מלחמתנו לעצמאות. היו חזקים ושמרו על מצב רוחכם. כל לב יהודי בעולם פועם עמנו. כל העינים – אלינו. נתנו לנו את ההזדמנות והזכות הגדולה לפאר את דמות היהודי. לא נחמיצן. אומץ, עמידה, אמונה בניצחון וביעוד ורצון להילחם – לאלה אתם נקראים ובעזרתם תנצחו”.


לוחמים יהודים  חומת מגן.jpg

חיים ברמן נפגש עם הקונסול הבלגי המוסר פרטים על הפגישה עם המלך עבדאללה. פגישה זאת לא הביאה שום תוצאות. המלך היה עצבני, רגז על היהודים הסרבנים הללו אשר אינם רוצים לקבל את התנאים אשר הוא מציע להם. עבדאללה אינו מתחשב באו“ם ובשליחיו ואינו רוצה לשמוע ואינו רוצה להשיב. הוא החליט לצאת למלחמה, צבאותיו כבר בא”י והוא עומד לכבוש את הארץ ולשימה למס עובד. המלך הערבי אינו מוכן לשום שביתת נשק בירושלים, עיר הקודש. ישארו היהודים ללא מזון וללא מים ויכנעו.

זאת דעתו וממנה אינו מוכן לזוז…

ובירושלים נצורה ועזובה זו שעוברים עליה ימים קשים שאולי לא ראתה כמותם מאז חורבן הבית מתחילים אף על פי כן לארגן את המדינה היהודית החדשה. אין לחם, אין מים ואין מצרכים חיוניים – אבל האנשים מסרבים לחשוב על כך. אין אף אחד שיעלה על דעתו את המלה “כניעה”. והגוים בעיר והקונסולים בראשם מתפעלים מעמדה זו ופונים ליהודים בעניניהם. וולטר איתן וחיים ברמן מטפלים בטלפון אשר נלקח ע“י ההגנה מאחד הבתים בחסות הקונסול הבלגי; באקדחים אשר נילקחו מאת המשרד של הקונסול הפולני; במשרת של הקונסול הבלגי אשר נשאר תקוע באיזה מקום; במכוניתו של הבלגי אשר נורתה וקולקלה בגבול איזור הקרבות; בברנש הטוען שהוא כומר צרפתי ושנאסר על־יד רוממה; באחד העובדים מהקונסוליה הבריטית שנפצע; בקונסוליה הצרפתית בה נמצאים כבר 8 פצועים וממשיכים לירות עליה והקונסול טוען כי היריות באות מאיזור הכבוש ע”י היהודים; ובקונסול החבשי הרוצה לחם לבן לבנו השחור ומעט נפט. וברוסים אשר דורשים מהמדינה החדשה מזון ומים. כל זאת בימים מלאים מתיחות בהם ההפגזות אינן פוסקות ובלילה נדודים…

מטוסים מצריים התקיפו שוב את תל־אביב. אתמול הטילו המטוסים הערביים פצצות על תחנת האוטובוסים המרכזית שהיתה מלאה אותה שעה אנשים. 41 אנשים נהרגו, ביניהם נשים וילדים. 60 נפצעו.

סרפנד, לשעבר המחנה הצבאי הבריטי הנמצא ליד כביש ירושלים–תל־אביב, נתפשה על־ידי כוחות יהודיים. מבצר המשטרה ברמלה נכבש אמש על־ידי כוחות האצ"ל.

המושבה היהודית הר־טוב פונתה.

אמש פורסמו תיקים של 13 חברי הממשלה הזמנית.

8 מדינות הכירו עד היום במדינת ישראל, ביניהם פולין, צ’כוסלובקיה, אורוגואי, יוגוסלאביה, וניקאראגואה.

בריטניה מנסה למנוע קבלת כל החלטה באו"ם נגד התוקפנות הערבית.


21.5.48 (י“ב באייר תש”ח)

כוחות הלגיון הערבי שניסו אתמול אחר הצהרים לפרוץ דרך עמדות ה“הגנה” לשכונת בית ישראל בירושלים, הוכו. 4 מתוך 8 משוריינים הוצאו מכלל פעולה והם סבלו אבידות כבדות.

מאות פגזים ערביים התפוצצו בירושלים במשך היום. זה היום השישי של הפגזה רצופה, הפוגעת בכנסיות, בתי ספר, בתי חולים, צירויות, בתים וחנויות.

תל־אביב סבלה היום מארבע הפצצות אויריות. נגרם נזק מועט.

לאחר הפצצה אוירית של חיל התעופה העברי על צמח, שעברה מיד ליד כמה פעמים, עבר המקום לידי ה“הגנה.”

האויב ערך אתמול התקפה קשה מאוד על יד מרדכי שבנגב. קרבות פנים אל פנים התנהלו בתוך איזור המשק.

התקפות קשות נערכו על דגניה א‘, דגניה ב’ ובית יוסף. האויב השתמש במשוריינים כבדים, בתותחים ובאוירונים לתמיכה בחיל הרגלים שלו. שמונה מהמשוריינים, מהם נושאי תותחים, נחבלו. משעות הבוקר המוקדמות הידהדו נפצי פגזים במרחב עמק הירדן. כבר בהתחלת ההתקפה יצאו שני טורים משוריינים של האויב לעבר שתי הדגניות. אחד עשה דרכו בכביש ממשטרת צמח לעבר דגניה א' והשני נערך מול דגניה ב' על הכביש הראשי. מגיני הדגניות עונים באש חזקה לעבר האויב. הם מנהלים את מלחמת האדם בטאנק. האש אינה מחטיאה. טאנק של האויב הדוהר לעבר דגניה א' נעצר לפתע. סילון עשן נראה מתאבק מתוכו. פגז שלנו פגע בו פגיעה ישירה. הוא מקבל עוד פגז והתחמושת שבתוכו מתפוצצת. במשך שתי שעות רצופות בער הטאנק. טאנק שני אץ באותו כיוון. הוא נמצא ע"י גדר הקבוצה. לפתע – אש עולה מתוכו. בקבוק מולוטוב שקיבל מאחד המגינים עשה את שלו. ביאושם דהרו אנשי הטאנק לתוך המשק וכאן נשרפו יחד עם כלי הרכב, שהפך גוף מתכת מפויח אחד. עכשיו מנסים החיילים הסורים להסתער על המשק. אבל נכונה להם הפתעה: התותחים שלנו מתחילים להרעיש את עורף האויב וקוו הקדמי. הטאנקים שנשארו נסוגים בבהלה, בעקבותיהם גם חיל הרגלים. חזית האויב התמוטטה. אנשי הדגניות התחילו לנשום לרווחה. הם עמדו במבחן קשה. אם הקבוצים חוללה מפנה בחזית הירדן!

הממשלה הכריזה על מצב הכן בגבולות המדינה.


הגלית הסורי.jpg

23.5.48 (י“ד באייר תש”ח)

הקרב על ירושלים נמשך בלי הרף. אתמול התקיפו הערבים קשה את רמת רחל, המשלט הדרומי של ירושלים העברית. נפילתה תאפשר פלישה ערבית לשכונות תלפיות, טלביה ורחביה. המגינים נאלצו לסגת אחרי המגע הראשון עם האויב. הם נסוגו לבסיס אחר ועל ידי כך נתאפשר לערבים להרוס את בניניה של הנקודה ומוסדותיה. חיילינו הוכרחו להילחם ללא מכונת ירייה, שעה שהותקפו על־ידי הערבים בתותחים, טאנקים ומכונות ירייה. לאחר שעה הובאה מכונת הירייה.

בלב מלא פחד הביטו תושבי ירושלים בתימרות העשן שעלו מן הנקודה הבוערת. תגבורות יהודיות הוחשו למקום אסטרטגי חשוב זה, ולאחר קרב פנים אל פנים גורשו כוחות האויב שחדרו לבניינים.


רמת רחל.jpg

נתברר יותר ויותר כי את המלאכה ממש עלינו לעשות בעצמנו. איש לא יעשה אותה במקומנו ואין לנו לחכות לעזרה רבה מן החוץ. הלוואי ולא יפריעו לנו, ויהיה גם זה לטובה.

זאת היא דעתם של האנשים הנמצאים במגע יום־יומי עם הקונסולים והוועדות מטעם או"ם.

בינתיים מתקדמת יפה עבודת הביצורים בירושלים הנצורה. מנהלים מו"מ עם הצלב האדום על החלפת שבויים, על העברת פצועים וכו', אבל אנשי הצלב האדום אינם מראים פעילות מיוחדת. כשמגיעים לכלל הסכם כלשהו חוזרים בהם הערבים ואין שליחי הצלב האדום מראים די אומץ להתנגד למכשלות הערבים.

ירושלים העברית משמשת מטרה להפגזה החזקה ביותר שהיתה אי פעם. יום ולילה רועדים הרחובות מהתפוצצויות פגזי תותחי הלגיון הערבי המודרכים על־ידי קצינים בריטיים של חיל התותחנים המלכותי. ההפצצה היא אכזרית ובלתי אנושית. היא פוגעת בבתי ספר, טרה סנטה, מרפאת “הדסה”, נשים בביתן וילדים בחצרות, קורעת כבלי טלפון וחשמל. אין באפשרותנו לענות להם כי איננו יכולים להביא תותחים לירושלים הנצורה. אין כניסה אין יציאה. הדרך לשפלת החוף סגורה, ולא הצלחנו עדיין לפתחה ולהושיע לבירה היהודית הסובלת והדוויה.


הלגיון הערבי בשערי.jpg

הלגיון הערבי בשערי כנסית ישו בעיר העתיקה ירושלים


חילות הלגיון הערבי ניסו שוב להתקדם לעבר סנהדריה בירושלים, אולם נהדפו. הם התקיפו אחר כך את עמדות היהודים בהר ציון. נראה שהצליחו לנתק את הקשר שהיה לנו עם מגיני העיר העתיקה. כי הלגיונרים הדפו את כוחותינו משער ציון המשמש עתה שטח הפקר. בקרבות אלו נהרגו 23 יהודים ונפצעו 89, בשעה שאבידות הערבים הם: 90 הרוגים ו־126 פצועים. באיזור שער שכם התקדמו הערבים לעבר נוטרדאם. כשניזוק אחד משלושת המשוריינים שלהם – נסו שאר המשוריינים.

מפקד ה“הגנה” באיזור ירושלים הוציא פקודת יום ליהודי ירושלים, שבה הוא קורא לכל איש לתת את חלקו להגנת העיר.

“לא ניתן לאויב לחדור לעירנו, נהפוך כל בית למבצר ולקבר האויב. כל איש יכול להקרא בכל עת למלא כל תפקיד להגנת העיר…”

בית הערבה, הקיבוץ היהודי היחיד באיזור ים המלח, פונה. מפעל האשלג הצפוני נכבש על־ידי הלגיון הערבי.

חיל התעופה היהודי הפציץ בסיסים מצריים ליד עזה.

הרוזן פולקה ברנדוט, יושב ראש הצלב האדום השוודי, קיבל את הזמנת או"ם לשמש מתווך בארץ־ישראל.

הקונסול הפולני אמר אתמול לאחד מאנשינו כי לפי דעתו זכינו במערכה, אם כי עוד נכונו לנו ימים קשים. לפי התיאוריה שלו תחזור בה אנגליה משיטתה שנקטה עתה במלחמה זו ותצווה על עבדאללה להפסיק את האש בירושלים. ומכאן רק צעד אחד להפסקת הקרבות בארץ כולה. בינתים מגיעות ידיעות מדיניות מעודדות: הקרע בין ארה“ב לאנגליה בענין א”י הולך וגדל. ויצמן הוזמן כאורחו של הנשיא טרומן לבית הלבן. אומרים כי עוד מעט יבוטל האמברגו. מספרים כי אניה עם תותחים כבדים הגיעה כבר לחופי הארץ והם נכנסים לפעולה.


24.5.48 (ט“ו באייר תש”ח)

חיל התעופה היהודי פעל במקומות רבים בארץ־ישראל. הוא הפציץ את ריכוזי האויב בשעפת, קוניטרה, עמק הירדן, ליד צמח, לוד ומלכיה.

הריסות רמת רחל נמצאות שוב בידי היהודים לאחר שהמגינים הדפו את הצבא המצרי שהפגיז והתקיף את הנקודה. לאחר קרב אכזרי שארך 6 שעות, כבשו הערבים את הנקודה והציתוה באש. שעות אלו היו השעות המדאיגות ביותר ליהודי העיר. גורל ירושלים היה תלוי על חוט השערה. אולם היהודים נאחזו בנקודה בכל כוחותיהם. הם לחמו בפולשים הערביים בידים ריקות בין תימרות האש והעשן שעלו מרמת רחל, עד שהכריחו את הערבים להיסוג למר אליאס בק"מ ה־5 שעל כביש בית לחם. ב־9.15 בערב היתה הנקודה לחלוטין בידי היהודים. פעם נוספת ניצלה ירושלים על־ידי גבורי הקרב האפי הזה.

הפגזת ירושלים נכנסה ליומה התשיעי. מצב התזונה מחמיר. סכנת רעב אינה רחוקה. אולם מצב רוחה של האוכלוסיה – טוב.

הקונסול האמריקאי הכללי, מר תומס ק. ווסון ותת קצין הרברט ווקר, שנפצעו על־ידי צלפים ערבים, מתו מפצעיהם.

כפר אוריה, מערבית להר טוב, מוקף על־ידי ערבים ונלחם בגבורה.

ה“הגנה” תפסה אתמול שני משלטים חשובים בחוף הצפוני של ארץ־ישראל, את הכפר טנטורה ואת תחנת המשטרה בראש הנקרה. טנטורה שימשה נמל להברחת נשק ממצרים לערבים. נתפשו מאות שבויים וכמות רבה של תחמושת. כפר זה היה העמדה הערבית האחרונה באיזור החוף מהגבול הלבנוני עד יפו, הוא נכבש במשך 24 שעות.

המצב בחזיתות בהן אנו נלחמים בחמישה צבאות זרים מצויידים היטב ועדיפים במספר ובנשק – אינו רע ביותר, מלבד בירושלים. כאן כבשנו, מאז עזבו הבריטים את העיר, כמעט את כל העיר החדשה. אולם ירושלים היהודית היא עיר נצורה. הכביש לשפלה חסום. מצב התזונה מתקרב למשבר. אין עדיין רעבים, אולם קיים מחסור רציני במצרכים. אירגון חלוקת המים פועל יפה. המצב הצבאי בעיר העתיקה הוא בכל רע.

בגליל, נמצאים הכוחות הלבנוניים במצב הגנה וגם הסורים לא התקדמו כלל. המצרים בנגב “כובשים” אך ורק איזורים ערביים טהורים, כמו עזה, באר־שבע וחברון. אולם נזק כבד נגרם לישובים עבריים כמו נירים ויד מרדכי. עד עתה לא פונתה שם אף נקודה אחת. המצרים פעילים מאד באוויר ובהצלחת מה. לתל־אביב ולסביבתה נגרם נזק־מה.

איזור דגניה שימש שדה קרב בין הפולשים הסוריים וכוחות יהודיים. מספר ישובים נזוקו קשה אולם שום נקודה לא פונתה.


25.5.48 (ט“ז באייר תש”ח)

שר החוץ, מר משה שרתוק, הודיע כי אנו מוכנים להחליט על הפסקת האש אם תתקבל תשובת הערבים עד שעה 4 אחה"צ. הודעה זו נמסרה לקונסול הבלגי; הוא התחיל לחפש את הקשרים עם הערבים. מטלפנים לקונסוליה האמריקאית, הצרפתית, הבריטית, וחוזרים ומטלפנים בלילה, ועוד פעם, מחפשים את המפקד הערבי, מחפשים קשר עם רבת־עמון, ואין תוצאות. מתברר כי אין להשיג תשובה מהערבים. נציגנו חיים ברמן מודיע זאת לתל־אביב. תל־אביב עונה, כי אנו מוכנים להפסקת האש בתנאי שגם הערבים יסכימו לזאת. אולם הללו מעמידים תנאים שאינם מתקבלים על הדעת ומבקשים ארכה לעוד 36 או 48 שעות.

מתיחות העצבים גוברת והולכת. הלילות ללא שינה מתחילים לתת אותותיהם. הכלכלה הירודה משפיעה גם היא, במיוחד בעיר הבירה. הרופאים אומרים כי עוד לא ראו תמותה רבה כזו מפצעים קלים לערך כמו עכשיו, כנראה מחוסר כוח התנגדות בגוף.

חברי הנהלת הסוכנות והמדינה שנשארו בירושלים אינם יכולים לעשות כלום. יצחק גרינבוים מתאבל על בנו שנפל ואינו בא למשרדי הסוכנות. זלמן אהרונוביץ ממנהיגי מפא“י שנשאר תקוע בירושלים מלא דאגות לגורלה של ירושלים. היחסים בין הפלמ”ח לבין הפיקוד המקומי בבירה אינם טובים ביותר. והקרבות בירושלים נמשכים בינתיים. אתמול בשעה 4 אחר הצהרים התקיפו הערבים שוב את רמת רחל. זה היום השלישי מנסה האויב לחדור לעיר מנקודה זו. החיילות העיראקיים והלגיון הערבי הוגברו על־ידי שתי פלוגות חיל רגלים מצריות בסיוע 10 תותחי שדה קלים. בשעה 7 נאלצו המגינים היהודים המעטים במספרם, ללא נשק כבד וללא מזון במשך כל היום, להיסוג. אולם מיד נפתחה התקפת נגד חזקה. ה“הגנה” התבצרה בשני הבניינים המרכזיים והערבים הבינו שהיהודים לא ייכנעו עד נשימתם האחרונה. הערבים התאמצו לכבוש את הנקודה שהפכה מפתח לירושלים. סבלנו אבידות כבידות. חיילי הלגיון הערבי התקיפו באותו זמן את הבנין המבוצר נוטרדאם, בסיוע משוריינים וחיפוי הפגזה כבדה ונהדפו תוך אבידות כבדות. תותחי הלגיון הערבי מטילים פגז אחר פגז לרובע היהודי בעיר העתיקה וכן לעיר החדשה. רחובות ירושלים מהדהדים להתפוצצויות פגזי התותחים והמרגמות, אולם האוכלוסיה שומרת על קור רוח מופתי. אין כל בהלה והיסטריה. האזרחים למודי הנסיון מחפשים מחסה בצעדם ברחובות. חיים בינינו אותם הגיבורים האלמונים העושים את שלהם כדי להקל את סבל המלחמה האכזרית מעל האוכלוסיה האזרחית. אלה הם מחלקי המים ומוכרי העתונים העושים דרכם למרות ההפגזות וההפצצות. אנשים אלה אינם חיילים במדים. הם לא גויסו ואינם נהנים מזכויות החייל הסדיר שלבושו, מזונו ושיכונו מובטחים. אנשים אלה חייבים להתיצב בתור לקבלת מנותיהם הם לאחר עבודת יומם; ובשעה שהתור המחכה לשירותם מתפזר בשעת הפגזה, הם מחכים עד שיידרשו שנית. אספקת חשמל ניתנת לבתי־חולים ולדפוסי עתונים על־ידי קבוצת אנשים היוצאים לתקן את הקווים ומנסים לספק זרם מועט.

שער הגולן ומסדה נכבשו מחדש ע"י כוחותינו. האויב גורש איפוא מכל השטח של עמק הירדן אשר הצליח להסתנן אליו עם התחלת הקרבות בחזית זו. יחידת קרב יהודית פשטה על הכפר הערבי חרב שממזרח לעין גב. בקרב שהתפתח הונסו התושבים והחיילים הסורים שנמצאו בכפר. בתי הכפר פוצצו. החיילים הסורים שנמלטו מן המקום בשש מכוניות צבאיות עלו על מוקשים ונהרגו.

יד מרדכי שבנגב פונתה. אתמול התקיפו כוחותינו את העמדות הקדמיות של המצרים ששמו מצור על יד מרדכי. יחידה עברית אחת פרצה את טבעת המצור, נכנסה למשק והגישה עזרה לפצועים. בחשכת הלילה הוצאו כל הפצועים והנצורים.


מגדל המים.jpg

רמות נפתלי.jpg

תותחים לבנוניים פתחו אתמול באש מעבר לגבול על רמות־נפתלי.

מטוס דו־מנועי הפציץ את תל־אביב כבידות.

מטוס ערבי שהפציץ את כנרת נורה.

הועד הפועל של ההסתדרות שלח טלגרמה מיוחדת לכל הפועלים בעולם באמצעות הפדרציה העולמית של האיגודים המקצועיים. בטלגרמה זו נאמר: “עם הקמת מדינת ישראל העצמאית והכרתה ע”י אמריקה ורוסיה שולחת תנועת העבודה בישראל באמצעותכם את ברכותיה החמות לתנועה הבינלאומית של האגודות המקצועיות. ההישג הלאומי הגדול בהקמת מדינת ישראל אופשר במידה מרובה ע“י מאמציה הבלתי־פוסקים ורוחה החלוצית של תנועת העבודה העברית בארץ ישראל, כפי שהיא מצאה את ביטויה בהסתדרות, וע”י צבא העם היהודי – ההגנה. הננו נתונים כיום במאבק קשה עם כל כוחות הריאקציה במזרח התיכון, אשר בתמיכת בני בריתם פלשו לארץ ישראל, במאמצם הנואש להכשיל את הקמת מדינת ישראל ככוח פרוגרסיבי מדריך לכל המזרח התיכון. החלטתנו נחושה לדחות את ההתקפה הזאת בכל כוחותינו. עם זה החלטנו לבנות את מדינתנו על יסודות של חופש, צדק ושיתוף פעולה מלא עם ההמונים העמלים הערבים בישראל ובארצות המזרח התיכון.

תנועת העבודה בישראל תמשיך במסרתה של קואופרציה פועלית בינלאומית ותתרום את תרומתה היא להגברת הסולידריות הפועלית והשלום בעולם".

דרום אפריקה הכירה בישראל.

בדרך עקיפין הגיעו ידידינו מהקונסוליה הצרפתית בבירות. חיים ברמן שוחח אתם. הם מספרים כי בארצות הסמוכות מקשיבים בעניין ובאימון לשידורים הערביים של ה“הגנה” ואינם מאמינים להודעות הערביות. הם מיעצים לא להתקיף את הלבנוניים כיון שאין ללבנוניים שום ענין במלחמה זאת ולא כדאי לנו ליצור שנאת דמים בינינו. לדעתם, זכינו אנו במלחמה הזאת עוד ב־16 במאי כאשר לאחר 24 שעות של הסתערות על א"י לא הצליחו הערבים לפורר את חזיתותינו, לקעקע את הארץ ולהפריד בין חלקיה ואף לא לחבל בתחבורה שלנו. כעת יש כאן שאלה של זמן שהאנגלים משתדלים להרוויח עבור הערבים למען עזור להם לצאת מן הבוץ בו נכנסו.


28.5.48 (י“ט באייר תש”ח)

קרית ענבים הופגזה קשה וכן מעלה החמישה. הוציאו משם את הנשים והילדים. העצבנות בעיר הבירה מתרבה. אמנם קבלנו קצת ציוד ותחמושת באוירונים בלילה, אולם אין בזה משום עידוד לאיש ברחוב שאינו יודע זאת אפילו.

המצב בעיר העתיקה הוא ללא תקווה.

הערבים החלו אתמול בהרס ה“חורבה” – בית הכנסת הגדול שבעיר העתיקה. לאחר קרב עם כוחות היהודים שבבניין, הצליחו הערבים לחדור למקום הקדוש והחלו מיד בפעולת ההרס. המצב בירושלים הולך ורע. אנשינו מחוץ לירושלים יודעים זאת, והקרב על ירושלים לבש במשך 48 השעות האחרונות צורה דרמטית. הקרבות אינם נערכים רק בירושלים, הם משתרעים למעשה בחזית רחבה בת 40 קילומטרים מירושלים דרך לטרון לרמלה.

קרבות מרים, שנמשכו אתמול בחזית לטרון 12 שעות, בין כוחות יהודיים גדולים לבין הלגיון הערבי, מראים בעליל שאף הערבים מעריכים את האיזור כמפתח לירושלים. נראה שירושלים חשובה עתה לערבים מבחינה אסטרטגית יותר מכל נקודה אחרת בארץ. משום כך ההתקפה היחידה שיש לה משקל היא זו של הלגיון על ירושלים. זהו קרב גדול בו מתכוון הלגיון לכיבוש כללי והיהודים – לפתיחת הדרך לירושלים כדי להקל את סבל תושביה ולהביא תגבורת.

ראש הממשלה, מר דוד בן־גוריון, הביע בהצהרה ליהודי הבירה, את גאוות ישראל על עמידתה האיתנה נגד הפולשים הערבים ועל גבורת מגיניה. היהודים בכל הארץ לבם עם אחיהם בירושלים, הוא הבטיח ליהודי העיר הקדושה שהממשלה תעשה את כל אשר ביכולתה להושיעם.

הגיעו לארץ נשיא הצלב האדום השוייצרי. רבים הניחושים על מטרת בואו. יש אומרים שבא לברר את התנהגותו של דה רניה, נציג הצלב האדום בארץ ישראל, אשר היהודים מתלוננים עליו, ויש אומרים אחרת. על כל פנים התעמולה סביבו רבה ומלאכת הצלב האדום מועטת מאד. עד היום עוד לא הראו אנשי הצלב האדום את יכולתם ואת פעולתם. לשם שיווי משקל התחילו גם הערבים להתאונן עליהם לתבוע ולחזור ולתבוע.

הצבא היהודי קיבל היום על־ידי הממשלה סטטוס רשמי בהופיע חוק להקמת כוחות ים, יבשה ואויר – הוקם צבא־ההגנה לישראל.

חיל התעופה הפציץ עמדות ערביות בעמק הירדן ובגליל התחתון, ביניהן: לוביה, זרעין ואל־חמה. זרנוקה וקוביבה נכנעו לכוחות יהודיים.

מטוסים ערביים הפציצו הבוקר את תל־אביב.

נגבה שבנגב הורעשה קשה מתותחים.


29.5.48 (כ' באייר תש"ח)

ידיעות מרות: חיל המצב היהודי התשוש בעיר העתיקה נכנע אמש, לאחר שבועיים של לחימה מבית לבית ולאחר שתגבורת גדולה הגיעה לערבים. 290 צעירים נלקחו בשבי ו־1200 זקנים נשים וטף הועברו לקווים היהודיים מחוץ לחומות בתיווכם של נציגי או"ם והצלב האדום. וזה מעשה הכניעה:

אתמול ירדו שני רבנים זקנים מעמדות היהודים לקווים הערבים. אחד מהם קרא בערבית: “בוקר טוב. באנו לשוחח אתכם ואנו רוצים לראות את מפקדכם”. הם הובלו למטה הראשי הערבי. שם הגישו להם סיגריות ותה. המפקד הופיע, מלווה על־ידי כ־30 בריטים, רבים מהם כתובות קעקע על בשרם ולבושים מכנסי חקי קצרים. בהשאירם את אחד הרבנים כבן תערובת, שלחו הערבים את השני בחזרה לקווים היהודיים על מנת שיחזור עם נציג ה“הגנה”. כשהופיע איש ה“הגנה”, הגישו הערבים את תנאיהם. תנאי הלגיון נתקבלו ובהתערבות הצלב האדום הסכימו הערבים להפסקת אש על מנת לפנות את הבלתי לוחמים. “מספר לוחמינו היה קטן מדי, נשקנו היה מועט מדי, לבסוף היה מצבנו חסר תקווה ואבידותינו רבות”, אמר מפקד ה“הגנה”. “קיוינו לחידוש הקשר עם אנשינו מחוץ לשער ציון. קשר זה היה קיים בערב ה־11 למאי, בו הובאו לוחמים חדשים ותחמושת, אולם כשנכנס הלגיון הערבי לעיר העתיקה ב־18 למאי, נותק הקשר ולא חודש יותר. נכנענו כי אזל המלאי שלנו. סבלנו ביותר ממחסור בנשק ובתחמושת. היו לנו שלושה רופאים מבית החולים “הדסה” ומחסן אספקה רפואית גדול, אולם לבסוף הרגשנו מחסור ברפואות מסוימות. הנטל הגדול ביותר שרבץ עלינו היו האזרחים, 1500 במספר. הם נמצאו ברוב הזמן מתחת לאדמה. מספר אבידותיהם היה קטן, אולם הם הכבידו עלינו”.

– זוהי אבידה גדולה. אולם קומץ אנשים שהחזיקו מעמד במשך זמן כה רב כנגד אלפי ערבים מזוינים הוסיף פרק מזהיר להיסטוריה של העם העתיק.


30.5.48 (כ“א באייר תש”ח)

ישראל האשימה את הערבים בהרס גלוי של בית הכנסת “החורבה” בעיר העתיקה. זו הפעם הראשונה שנהרס בגלוי מקום קדוש שלא ניזוק במקרה בשעת קרב.


שוטרים יהודים שומרים.jpg

הערבים ניסו שוב לפרוץ לירושלים העברית בשתי גזרות. הם התקדמו בבת אחת מכיוון שייך ג’ראח ושער דמשק בחיפוי תותחים כבידים, אולם נהדפו על־ידי אש כבידה.

בצפון כבשו היהודים את הכפרים מלכיה וקדש הנמצאים על הגבול הלבנוני, ופיזרו כמה יחידות צבא לבנוני. על־ידי פעולה זאת הובטח כל הגליל המערבי בפני פלישה. ריכוזי האויב באיזור הבניאס מעבר לגבול הסורי הותקפו וכוחותינו כבשו את מירון, ודרומה יותר, את הכפר זרעין בעמק יזרעאל.

חיל התעופה שלנו התקיף את שכם, ג’נין וטול כרם. התקפות האויב נהדפו בכפר יונה, עין ורד וכפר יעבץ.

מועצת הבטחון קיבלה הצעה לשביתת נשק בת ארבעה שבועות וקראה את היהודים והערבים להפסיק את האש.

הצבא הטיל נגד הלגיון חטיבה משוריינת שלמה בחיפוי אוירי, במאמץ נואש לפתוח את עורק החיים לירושלים ולחזק את חיל המצב שבה. מקום המערכה הוא עמק אילון, מקום בו, לפי התנ"ך, עמד הירח דום לקריאת יהושע כדי לאפשר לו לסיים את מלחמתו בכנענים. מרגמות, משוריינים ואוירונים נשלחים למקום הקרב על מנת לסייע להתקפה הנמצאת עתה ביומה השישי. יהודי ירושלים מחכים בקוצר רוח לתוצאותיו של קרב גורלי זה שהוא חיוני להם ביותר. היביא להם קרב זה את הישועה המקווה זמן כה רב?

הפגזות הטרור על־ידי הערבים בירושלים נמשכות יום וליל. כל בתי העסק נסגרו. הרחובות ריקים והרעב מתפשט.


31.5.48 (כ“ב באייר תש”ח)

ראש הממשלה ושר הבטחון הוציא פקודת־יום להקמת צבא ההגנה לישראל, בה נאמר בין השאר:

“עם הקמת מדינת ישראל יצאה ה”הגנה" ממחתרת ונהפכה לצבא סדיר. עצום ורב החוב שחייב הישוב והעם היהודי ל“הגנה”… בלי הנסיון, התכנון, כושר הפעולה והפיקוד, הנאמנות ורוח הגבורה של ה“הגנה” לא היה הישוב עומד במבחן־הדמים האיום שבא עליו בששת חדשים אלה ולא היינו מגיעים למדינת ישראל. ובספר דברי הימים של עם ישראל יזרח פרק ה“הגנה” בהוד וגאון שלא יכהו לנצח.

ועכשיו נפתח פרק חדש – מוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא־החירות והעצמאות של ישראל בארצו, בהתאם לפקודת הממשלה הזמנית שנתפרסמה ברבים על צבא־ההגנה לישראל…

הצבא הסדיר במדינת ישראל יהיה מורכב מחיילות – יבשה, ים ואויר…"

פעולות “צבא ההגנה לישראל” באיזור לטרון נמשכות. היזמה נמצאת בידי היהודים.

הישובים דן ומשמר הירדן הופגזו קשות.

הטור המצרי בחלקו הדרומי של חוף ארץ־ישראל הותקף אמש על־ידי כוחות יהודיים חזקים. אחדים מהכפרים הערביים באיזור זה פונו ואלפי ערבים בורחים על נפשם בדרכים המובילות לכיוון עזה.

רחובות הופצצה פעמיים על־ידי מטוסים מצריים.

ירושלים עומדת תחת הפגזה רצופה זה היום ה־16. פגז פגע בבית כנסת והרג מספר אנשים. הערבים מטילים עתה גם פגזים מציתים המכילים זרחן לבן. כל מגע עם חומר זה גורם כויות רציניות. קבוצת ילדים נקרעה לגזרים על־ידי פגז שירד לפתע. מספר האבידות בעיר הבירה גדול.

ראש ממשלת ישראל, מר דוד בן־גוריון, שלח ליהודי ירושלים את הכרוז הבא: “במשך השבועות האחרונים הצלחנו להגדיל באופן ממשי את כוחנו היעיל ביבשה ובאויר, בכל חלקי הארץ. ירושלים היהודית חייבת ללא סייג להמשיך בעמידה איתנה בימי מבחן אלה. למרות סיום המערכה בעיר העתיקה, נעשים מאמצים כבירים לשחרר את ירושלים וסביבתה. עמידתם של יהודי ירושלים בצירוף עצמתם של חיילינו, יביאו בבטחון את שיחרורה של ירושלים. היו חזקים ושמרו על מצב רוחכם”.


1.6.48 (כ“ג באייר תש”ח)

חיל התעופה הישראלי פתח במערכה כבדה ביותר נגד צבאות הפולשים הערביים בהפציצו את ג’נין, רמלה, לוד, טול כרם ואיזור אישדוד. צבאנו פתח בחזית חדשה בקדקדו הצפוני של המשולש הערבי לאורך הגבול הדרומי של העמק. כוחותינו מתקדמים דרומה בהצלחה מצפון־מזרח וצפון־מערב. נכבשו הכפרים: נוריס, מצה, לג’ון, עין־אל־מנסי ומגידו.

עפולה, מרחביה, דן, אשדות יעקב ושער הגולן הופצצו על־ידי ערבים. רחובות הופצצה אף היא.

הולך ומוקם בישראל מחנה שבויים ראשון שישכן 500 שבויים ערביים.

תת־מזכיר משרד החוץ הבריטי הודיע אתמול לבית הנבחרים, שבריטניה “מאיצה בתוקף” בעבר הירדן ובממשלות הערביות האחרות לקבל את החלטת מועצת הבטחון על הפסקת אש בארץ־ישראל.

המערכה בלטרון עדיין לא הוכרעה. נקווה שננחיל תבוסה לאויב. מבצר לטרון נהרס והערבים סבלו אבידות כבדות. אולם לטרון נשארה ברשותם. ביום השמיני מתגבש מצב המערכה באופן זה: הכביש עדיין חסום, אולם הלגיון נחלש באופן חמור. חשיבותו של קרב זה עומדת עדיין בעינה באשר לטרון חיונית היא לנו. קרב זה משמש בעיני העולם מבחן ליכולתה של ישראל להגן על אזרחיה בירושלים.

בינתיים נתונה ירושלים להפגזה ללא אבחנה זה היום ה־17. מאות פצצות הושלכו לתוך העיר. ימים אלו יטביעו את חותמם בדברי ימיה הגדולים של העיר הקדושה בהתנהגותם הצנועה של אלה הממלאים את חובתם תוך סכנה מתמדת לחייהם. גדולתם של ימים אלה טבועה בלחם האפוי, במים המובאים בקרונות המים. אולי אין בזה כל חדש, שכן אנשים פשוטים בעיר זו ובארץ זו עשו זאת לפני כן ויעשו זאת גם להבא, אם יידרש הדבר מהם. אולם זהו אומץ לב של אנשים טובים וכוח ואופטימיזם של אמונה פשוטה.

בינתיים הולכים ונוצרים דברים בתל־אביב ואפילו בעיר הבירה הנצורה של מדינת ישראל. יש פעולה. יש תסיסה. מקימים את המשרדים. המדינה הצעירה מארגנת בשעת המלחמה ממש את המנגנון שלה. אחרי 2000 שנים של שתדלנות מתחילים להרים ולארגן סגל דיפלומאטי ישראלי שהוא אולי הסמל הבולט ביותר של עצמאות ושל מדינה חופשית. האנשים העוסקים בדבר הם בראש וראשונה השר מר משה שרתוק, ועוזריו בפעולה היסטורית זאת הם: ד"ר וולטר איתן, חיים ברמן, לבבי ושמעונוביץ העובדים בירושלים, ראובן שילוח בתל אביב, ועוד.

כבר נתמנה אליהו אפשטיין (אילת) לשגריר באמריקה, א. לוריה כקונסול בניו־יורק; מוריס פישר כשגריר בפאריס, אהוד אבריאל בפראג ודנים על אחרים.


2.6.48 (כ“ד באייר תש”ח)

אתמול היתה בארץ־ישראל הפסקת אש בפועל למשך שלוש שעות. אחריה חידשו הערבים את הפצצותיהם בכל החזיתות. כוחות ישראל נצטוו להפסיק את הקרבות בשעה 3 לפנות בוקר. לאחר עלות השמש התקיפו הערבים בכל החזיתות מבלי לשים לב להפסקת האש.

היהודים שחדרו למשולש הערבי ועומדים במרחק של 2 ק“מ מג’נין ו־5 ק”מ מטול כרם, הפסיקו את פעולותיהם בתוקף פקודת הפסקת האש בשעה שפעולות הערבים נמשכו עדיין במלוא תנופתן. נשארנו ללא כל הודעה רשמית על כוונותיו של הצד השני, החלטנו שכדאי יותר לא לסכן את חייהם של אנשינו ולא להפר את פקודת הפסקת האש. דובר ה“הגנה” הוסיף: “אם לא יוחזר השקט על כנו עד רדת הלילה, נראה את עצמנו חפשיים לחדש את פעולותינו העיקריות”.

בשעה שמוכרי העתונים בירושלים רצו עם שחר ברחובות העיר והודיעו על קבלת צו הפסקת האש על־ידי הערבים, התפוצצו פגזי התותחים והמרגמות הערביים. היה זה היום ה־19 להפגזה.

מועצת הבטחון של או"ם החליטה לתת סמכות בידי המתווך, הרוזן ברנדוט, לקבוע זמן לכניסת צו הפסקת האש לתקפו.

הונגריה הכירה במדינת ישראל.


4.6.48 (כ“ו באייר תש”ח)

בתוך שאון התפוצצות הפגזים הנופלים בירושלים זה היום ה־20, פתחה מחלקת החינוך של הועד הלאומי גן ילדים ובית ספר לילדות ולילדים שפונו מהעיר העתיקה.

הטור המצרי המשוריין שהתקדם ליד אשדוד שבנגב, הוקף ונותק על־ידי הכוחות היהודיים. כל המאמצים לפרוץ את החגורה היהודית – נכשלו. 15 משוריינים הוצאו מכלל פעולה.

2 מטוסים מצריים שהפציצו את תל־אביב ורחובות הופלו על־ידי מטוס קרב ישראלי. היה זה קרב אווירי ראשון מעל תל־אביב. המונים יצאו לרחובות לחזות בקרב משהתברר שמטוס הקרב הוא מתקיף ואינו משמש חיפוי למפציץ.

ראשון לציון היא מושבה ותיקה, שקטה, ללא כל מטרות צבאיות כלשהן. מיד לאחר 11.30 לפני הצהרים, בצאת הילדים מבתי הספר בדרכם לבתיהם לארוחת הצהרים, הפציצו 2 מטוסים מצריים את המושבה. ילדים נהרגו בעמדם ליד דוכן ממתקים שעל יד בית ספר שנהרס על־ידי פצצה. היתה זו אחת מהפצצות־הטרור.

בהתקיפם מצפון וממערב כבשו כוחותינו משלטים החולשים על ג’נין, השער הצפוני ל“משולש המסוכן”. שתי הערים הראשיות האחרות שבמשולש, שכם וטול כרם הופצצו מהאויר.

לא נקבע עדיין מועד הפסקת האש.

מפקד הפלמ"ח נתן סקירה על המצב הצבאי בכל החזיתות. אפשר להסיק ממנו מסקנות שונות. יש חושבים כי טוב לנו להסכים לשביתת נשק, ויש אחרים הנוטים לחשוב כי אנו כעת דווקא בקו העליה הצבאית וטוב לנו להמשיך במערכה ולהנחיל לערבים כמה מכות רציניות לפני שתוכרז שביתת הנשק.

מפקד ירושלים הסכים לסדר משרד מיוחד שישמור על העתיקות והאספים בשטח הקרבות והכיבוש. כבר נגרם נזק רב בשטח זה, שכן סודר הדבר באיחור זמן רב. על שאלה אחת דובר הרבה בזמן האחרון בקרב התושבים: שאלת השוד והביזה ברחבי השטחים הנכבשים. אבל חוסר אנשים, חוסר משמעת וחוסר אירגון מעכבים לעת עתה פעולה יעילה בשדה זה – ויש להצטער על כך מאד.

ד“ר וולטר איתן וד”ר ליאו כהן מונו ע"י מר משה שרתוק לייצג בירושלים את הממשלה הזמנית.



ערבים מתקיפים את ירושלים.jpg

6.6.48 (כ“ח באייר תש”ח)

הפגזת ירושלים במשך היום והלילה נכנסת לשבוע הרביעי בהתפוצץ פגזים בכל השכונות היהודיות בעיר. מספר האבידות גבוה והנזק גדול. מצב התזונה בכל רע. כמות הלחם הנמצאת בירושלים מספיקה לפחות משבוע. ועדיין לא נקבע על־ידי הרוזן ברנדוט מועד הפסקת האש.

בפעולה ימית ראשונה במלחמה זו הדף הצי, חיל האויר, ומשמר החופים יחידות צי מצריות שהתקיפו אתמול את תל־אביב. 4 אניות מצריות – קורבטה, ספינת משא מזויינת, ושתי אשדות נחיתה – הופיעו בחוף. הספינות נפגשו בצי הישראלי והגנת החוף נכנסה לפעולה. חיל האוויר הישראלי הפציץ את הספינות. לאחר 3 שעות של קרב ברח האויב.

ה“משולש המסוכן” ספג מהלומות קשות מידי כוחותינו שכבשו את פרברי ג’נין ותפשו את הכפר קאקון, 6 ק"מ מטול כרם.

שיטה עיראקית חדשה למניעת בריחת חיילים עיראקיים מהחזית, נתגלתה בשעה שנאספו גוויותיהם של עיראקים שנפלו בקאקון. כ־40 איש של הצבא העיראקי נמצאו כבולים. הם קיבלו כנראה פקודה להחזיק מעמד ולא לסגת בכל מחיר. ליתר בטחון קשרו הקצינים את חייליהם זוגות זוגות ברגליהם, בצורה זו נמצאו הגוויות.

הערבים הפציצו מהאוויר את הישובים: אילת השחר, דן, כפר סולד, להבות הבשן, דגניה ב', כנרת, משמר הירדן, ראש פנה וצמח.

לדברי ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, התכוננו הערבים לכבוש את חיפה ב־20 למאי – היא נפלה לידי היהודים ב־22 לאפריל. הם התכוננו לכבוש את תל־אביב ב־25 למאי – יפו נפלה לידי היהודים ב־1 למאי. האויב התכונן לכבוש את ירושלים ב־25 למאי – וכמעט כל ירושלים, מלבד העיר העתיקה ושייך ג’ראח, נמצאת בידי היהודים.

אצ“ל ולח”י מסרו את נשקם לצבא היהודי. בזאת נסתיים קיומם של אצ“ל ולח”י כאירגוני־צבא נפרדים במדינה, חוץ מבירושלים.


7.6.48 (כ“ט באייר תש”ח)

אתמול נערכו קרבות קשים בירושלים. הערבים הפגיזו את ירושלים זה היום ה־23, בגרמם נזק ואבידות. לאשרנו יכולנו להשיב להם הפעם באש מרגמות, מאחר שחיילי הפלמ"ח האמיצים סחבו על גבם דרך ההרים כמה מרגמות, וכך הושלכו על ערביי העיר העתיקה פצצות מרגמות. הערבים טועמים עתה טעמה של הפגזה ללא אבחנה. הפצצנו גם עמדות ערביות בשייך ג’ראח ובשער ציון. הערבים התקיפו את דיר־אבו־טור ושלחו אש בכמה צריפים באיזור המנזר בהר ציון.

אומרים כי שיירה מתכוננת לבוא לירושלים. ומספרים כי בחורינו סללו כביש עקיפין למען המנע מלהלחם על הדרך הראשי עד הסוף. אבל אין איש יכול לבדוק את מידת האמת בשמועות הללו. מי יתן ותתאמתנה השמועות למען ירושלים עירנו.

הכפר הערבי קובב, 8 ק"מ דרומית לרמלה, על דרך המלך לירושלים, נתפש שוב על־ידי כוחותינו. הלחץ על רמלה עצמה גובר.

בגבול הלבנון תפשנו עמדות חדשות באיזור מלכיה, לאחר שנסגנו מהכפר. משמר הירדן וסדום הופגזו על־ידי האויב. קרבות עזים נמשכים במשמר הירדן.


8.6.48 (א' בסיון תש"ח)

תל־אביב הופצצה שוב מהאוויר. שני ילדים נהרגו ואחרים נפצע,.

89 נערות יהודיות שנלקחו בשבי בקרב כפר עציון, שוחררו בשטח ההפקר שבחזית טול כרם, בנוכחות נציג הצלב האדום.

הערבים הפציצו והפגיזו את ירושלים זה היום ה־24. רוב אנשי השכונות היהודיות הצפוניות, סנהדריה, מאה שערים, בית ישראל, בוכריה ושמעון הצדיק, עזבו את בתיהם והם גרים אצל מכריהם בחלקי העיר הדרומיים.

המנות שחולקו השבוע לתושבי ירושלים הן: 100 גרם גריסי פנינים, 100 גרם שעועית, 85 גרם לחם, 50 גרם מרגרינה – לנפש. 80 גרם ביסקוויטים, 40 גרם גבינה, 100 גרם קפה (רק למבוגרים), 100 גרם אבקת חלב (רק לילדים למטה מגיל 12), ו־100 גרם תמצית (מיץ).

מדינת ישראל הציעה לאו"ם את נכונותה לעצור את המעפילים בגיל הגיוס המגיעים לארץ במשך הפוגת ארבעת השבועות.

הרוזן ברנדוט אמר היום שבעית הפסקת האש תיושב במשך 24 או 36 השעות הקרובות.

בישיבת ועד הקהלה בירושלים הודיע ח. סלומון: עושים הכל להצלת ירושלים והגאולה קרובה לבוא… בינתיים נמצאה כמות קמח נוספת בשני מקומות והמצב הוקל…

מ־.15.5 עד.2.6 נהרגו בירושלים מפגזים 166 איש ואשה. 1100 פצועים נמצאים בבית החולים “הדסה”, והם מהווים כ־80% מהפצועים בכלל. המספר הוא יותר גדול ממספר הנפגעים מהתחלת המאורעות עד 15.5.


9.6.48 (ב' בסיון תש"ח)

מטוסי האויב הטילו פצצות ללא הבחנה על תל־אביב. המטוסים טסו בגובה רב ובאו מצד הים. אחדים בגובה של 8000 רגל. בין שאר המקומות נפגע שוק ציבורי ובין האבידות, אנשים באים בימים, נשים וטף. 9 אנשים נהרגו ו־45 נפצעו. הרחיצה בים נאסרה על־ידי העירייה.

הקרב על ג’נין עדיין משתולל.

בנגב הושם מצור על הכוח הקדמי של הצבא המצרי באשדוד.

נצנים הנמצאת מצפון למג’דל, אשר בינה ובין כוחותינו חוצץ הטור המצרי זה כמה ימים, נכבשה ע"י האויב לאחר קרב ממושך בו ריכז האויב את מרבית כוחותיו באויר, בשריון וברגלים.

הלגיון הערבי בירושלים נסוג מרוב עמדותיו בשכונת מוסררה לאחר התקדמות הכוחות היהודיים מעבר נוטרדאם. היהודים כבשו גם את משטרת מאה שערים, חלק מבית הספר השוודי ועמדות אחרות. לפני שקיעת החמה נראתה מכונית משא של הלגיון הערבי, כשהיא מתקדמת משער דמשק לעבר בית החולים האיטלקי. ככל קודמיה שניסו אף הם לחדור לאיזורים יהודיים במשך שלשת השבועות האחרונים, ניזוקה מכונית זו והלגיונר שירד מתוכה נהרג.

אחר כך פתחו כוחותינו בהתקפת נגד והדפו את הלגיון בקרבות מבית לבית; ולאחר קרב שנמשך לילה תמים, תפשו כוחותינו שטח גדול. הקווים היהודיים בגיזרה זו משתרעים: מרחבת אלנבי צפונה לאורך דרך סולימן, לפנת גודפרי־דה־בולון ומשם צפונה דרך סט. ג’ורג' ורחוב שמואל הנביא.

הארטילריה המצרית הצטרפה ללגיון הערבי בהפגזת ירושלים היהודית. רחביה, קרית שמואל וטלביה שמשו מטרות מרכזיות. העיר נמצאת תחת כרכור אש זה היום ה־25. תותחים המוצבים בכרמי הזיתים ליד בית ג’לה, הפגיזו את העיר בשרפנלים ובפגזים אנטי־פרסונליים שהתפוצצו בגובה של 200 מטר באויר, בפזרם רסיסים לארץ. זו הפעם הראשונה שהשתמשו בפגזים אלה בירושלים. בינתיים, המשיך הלגיון באש פצצות המרגמה, אולם בתוספת למרגמות 3 אינטש הרגילות עד עתה, נורו גם פצצות 4.2 אינטש. היה זה ליל בלהות שלא ישכח.

צו גיוס כללי לכל הגברים היהודים בגיל 18–46 פורסם בירושלים והוצא לפועל מיד.

כמעט כל המקומות הקדושים ברובע היהודי שבעיר העתיקה, נמחו מעל פני האדמה.

המתווך מטעם או"מ, הרוזן ברנדוט, הציע את התחלת ההפוגה ליום 11.6 בשעה 10 בבוקר.

בשעה שחייה הצבוריים של ירושלים שותקו לגמרי על־ידי ההפצצות, לא שינתה המלחמה את חייה העליזים של תל־אביב. הרחובות מלאים מטיילים, חוף הים דומה לחוף רחצה באירופה לפני המלחמה. ההפצצות המצריות גרמו אך נזק מועט לרכושם ולמצב רוחם של תושבי תל־אביב. החנויות וחנויות המכולת מלאות מצרכים, ובתי הקפה מלאים כרגיל.


10.6.48 (ג' בסיון תש"ח)

בישיבה הראשונה של מועצת עירית ירושלים נוכחו: דניאל אוסטר, ראש העיריה, – יו"ר; חיים סלומון; אברהם אלמליח; דוד אבולעפיה; ראובן שרייבמן; מרדכי בוקסבאום; לאחר דיון מקיף בשאלת השם של המועצה הנוכחית, החליטה המועצה ברוב דעות לקבוע את השם “עירית ירושלים” (האיזור היהודי).

מטוסים מצריים הפציצו שוב את תל־אביב ללא אבחנה בשיטת “פגע וברח”. בית קפה פתוח נפגע, אולם מספר האבידות מועט.

מטוס ערבי הטיל על ראשון לציון פצצות וחזר והתקיף את המקום באש מכונת יריה. אשה אחת נהרגה. גם נתניה הותקפה מן האויר.


11.6.48 (ד' בסיון תש"ח)

הפסקת האש צריכה להתחיל היום. אנו קיבלנו את הצו ואף הערבים קיבלוהו. הממשלה רואה את הפסקת האש בחששות, אמר מר דוד בן־גוריון, ראש ממשלתנו.

"אנו מחזיקים לא רק בשטח שקבעה עצרת האומות למדינת ישראל, אלא צבאותינו כבשו גם שטחי המולדת הנמצאים מחוץ לתחומים האלה. ירושלים החדשה היא כמעט כולה בידינו. במשך 4 השבועות האלה גדל כוחנו ביבשה באוויר ובים. מנענו במידה לא מעטה את התוהו־ובוהו שממשלת המנדט רצתה להוריש לנו. הולכים ומסתדרים השירותים הממלכתיים תוך כדי סערת המלחמה. העלייה לא תיפסק ותקופת הבניין וההתבצרות תגדל מעכשיו ביתר שאת. כל השטחים, הערים והכפרים שנכבשו בידי צבאותינו יישארו בידינו.

נארגן ביתר מרץ את שירותי המדינה. נחזק את משקנו בכפר ובעיר, ולא נתעלם מצרכי הצבא. במשך שלושה דורות גילינו את כוחנו בבנין. בששת החדשים האלה גילינו את כוחנו הלוחם; במלחמת מגן ועוד יותר במלחמת תנופה. פנינו היו תמיד לשלום, אבל ידענו ונדע לעמוד בשער, אם שוב יהיה צורך בכך – ובכוח מוגבר ומחושל. נקיים את ההפוגה במלוא הכרת צדקתנו וכוחנו. בשני אלה נעמוד, עד שיובטח שלום לישראל וחזון הגאולה יקום".

בגלל הפרעה באספקת החשמל אין להשיג לחם בירושלים.

בשעה שיהודי ירושלים חיכו בקוצר רוח לבוקר יום זה שיקל על סבלותיהם והחלו לטייל ברחובות מבעוד בוקר, פתחו הערבים בהפגזת תותחים ומרגמות כבדה ביותר בירושלים. ההפגזה התחילה בשעה 7 והלכה והתגברה עד שעה 10 לפני הצהרים. בין הפצצות והפגזים מכל גודל וסוג שכיסו את עין השמש, היו גם פגזי 100 ליטראות שנורו מתותחים בעלי קוטר של 6 אינטש. מספר האבידות גדול מאד.

בשעה 10.04 לפני הצהרים פגע הפגז הערבי האחרון באיזור היהודי. אחר כך נשתתקה הארטילריה של האויב לאחר 4 שבועות של הפגזה רצופה על ירושלים. שקט מוזר השתרר על העיר.

בשעה זו בערך טס אוירונו של הרוזן ברנדוט פעמיים מעל ירושלים והסתלק באופק.

משמר הירדן ועין גב הותקפו אתמול. הקרב נמשך גם בלילה שעבר.

אמש הטילו מטוסינו על דמשק 3 טונות פצצות. דמשק היא עיר הבירה הערבית השניה שהופצצה על־ידי חיל התעופה היהודי.

בשקט וללא הכרזה מוקדמת עלו שני גופים התישבותיים חדשים על אדמתם בעמק בית־שאן. האדמה – אדמה ממשלתית בעבר שהפכה מעתה לרכוש הלאום. הגופים שעלו – קיבוץ רשפים וקיבוץ הפועל המזרחי. בעתיד הקרוב תוקם בקרבתם נקודה שלישית.

לאנשים שהשתתפו בעלייה זאת היתה זו שעה של קורת־רוח. הם ראו בעלייה זאת התחלה לפעולה התישבותית רחבת־מידות שתיעשה מעתה במסגרת ממשלתית.


14.6.48 (ז' בסיון תש"ח)

רחובות ירושלים הוצפו במוצאי שבת ובמוצאי חג השבועות באלפי אנשים שהלכו לאיטם והסתכלו בנזק שנגרם לעיר הקדושה על־ידי ההפגזה הפראית. רוב התושבים בילו את זמנם החפשי בגנים הציבוריים ובביקורים אצל מכרים שלא ראום ימים רבים. בערב כשנסגרו בתי הקולנוע והקפה, התאספו נערים ונערות ופתחו בריקוד הורה. ברוך השם, הרעש והאימה הופסקו. ולואי ויבוא השלום במהרה! אנו יכולים עתה לפתוח חלון בירושלים ולשבת לידו. באיזה אומץ חיו אנשי העיר הקדושה בימים בוערים אלה והפחד בלבבם. תושבי ירושלים לא ישנו בלילות. הרעש האכזרי לא נתן להם לישון; ילדים בכו והוריהם ניסו לנחמם ולשדלם. עתה, שוב נשמעים צעדים בוטחים על מדרכות העיר הקדושה. מה נעים רעש זה. החנויות פתוחות. האנשים עייפים אולם הם יכולים לנוח ואף להרים את התריסים ולהקשיב למשחקי ילדים ברחובות בערב קריר של הרי ירושלים. אנשי ירושלים עברו עליהם ימי אימה, ועתה הם רשאים לשאוף אויר במנוחה.

הודעת ה“הגנה” מספרת על הקמת כביש שני להספקה לירושלים. הכביש נסלל בחיפוי הקרבות בלטרון. שיירת המזון הראשונה שהגיעה אתמול העירה, עשתה את דרכה לאור היום על מנת להדגיש את העובדה שהיהודים רואים כביש זה כדרך תחבורה ליגלית. לא אירעו כל אינצידנטים.

“דרך בורמה” של ישראל העוקפת את לטרון הערבית, היא פלא של אימפרוביזציה הנדסית. זו דרך מלאה עיקולים וסיבובים כשביל עיזים, זרועה סלעים, באיזור הניתן לחדירת אויב. כביש זה שהוקם בחיפזון, ניסלל בעזרת בולדוזרים וטרקטורים, דרך שדות ללא נתיב, גבעות וגאיות, והוא מציין אחד הנצחונות ההנדסיים הגדולים במלחמת העצמאות היהודית. חיילים, פועלים בבתי החרושת בחיפה ובבתי המלאכה בתל־אביב, התנדבו לשרת כקולים וכפרדות אנושיות, בשבילי הרים חשוכים ומסוכנים, על מנת לסלול את דרך החירות לירושלים.


כביש בורמה.jpg

קולונל דוד מיכאל מרקוס, המפקד העליון של הפעולות בחזית ירושלים–לטרון, נפל על משמרתו בהרי ירושלים. ראש הממשלה מר דוד בן־גוריון שיגר מברק לאשתו: “הוא הצליח לתרום תרומה ניכרת להקמת והשלמת מנגנון המלחמה שלנו, וכבש לעצמו מקום כבוד בשלב הנוכחי של דברי ימי עמנו שבו הוקמה מדינת ישראל…”

בשעה שהרוזן ברנדוט ביקר בשלוש בירות ערביות, הגיעו לארץ ראשוני משקיפי או"ם.

פינלנד ורומניה הכירו בישראל.


15.6.48 (ח' בסיון תש"ח)

שקט שורר בכל חזיתות ארץ־ישראל.

זעיר שם זעיר שם קרו מקרים של השגת גבול אחרי הפסקת האש. במקרים אחדים בחזית ירושלים יצא ד“ר ד. יוסף, עם הקונסולים של בלגיה וארצות הברית בהצטרפות הקולונל השוודי לונד למקום הסיכסוך. ברוב המקרים עלה בידיהם לישב את האינצידנט. במקרה הראשון יצא בשעה 2.30 דב יוסף וברמן, עם הק. הבלגי והאמריקאי לשכונת מוסררה לברר אינצידנט אחד. היה זה נסיון חיים שלא במהרה ישכח. הם נסעו עד בית החבשים משם הלכו ברגל דרך חצרות ומעברים וקירות הרוסים ובתים עזובים מעבר לרחובות וסמטאות עד שהגיעו ללב השכונה מוסררה, סוף שטח שליטתנו. בית אחרי בית, חצר אחר חצר עזובים, מופצצים, מורעשים, מופגזים, רהיטים מתגוללים, שברי זכוכית, רסיסי פגזים, תרמילי כדורים, חוטי תיל, שיני דרקון, חפירות, עמדות. בירור קטן – על העובדות כיצד נפצע על ידינו לגיונר אחד אחרי שעה 10 ואח”כ מתקרבים לקווי הערבים. שיחת רעים ידידותית, בירור נוסף, דיבורים הרבה, סיור בסביבה, כמעט עד החומה הגיעו, הסתכלו מסביב וחזרו. העזובה בשכונה מאוכלסת השאירה רושם קשה.

ד“ר וולטר איתן נפגש לשיחה עם הרוזן פולקה ברנדוט. היתה זאת שיחה כללית. מאחורי השוודי הטוב עומד איש חזק, אקטיבי, ונבון: ד”ר ראלף באנץ'.

מר מנחם בייגין, ראש האצ“ל, נאם אתמול נאום פרידה לאנשיו, בעבור בטליון אנשי אצ”ל לצבא ההגנה לישראל. “אנו עומדים בסיום הפרשה”, אמר. הוא הזכיר את קשיי חברי האצ"ל באירגון המחתרת וקרא לאנשיו להיות חיילים ואזרחים נאמנים וממושמעים במדינת ישראל.

פקיד בריטי הודיע שלפני חודש הופסק זרם הנפט מקירקוק לבתי הזיקוק בחיפה. ממשלת ישראל מחתה בפני בריטניה על תכניותיה להזרים נפט בצינור חיפה למדינות הערביות. ישראל רואה תכנית זו כנסיון בריטי לכפות חרם כלכלי על המדינה היהודית ובאותו זמן למלא את מחסני הנפט של צבאות האויב.

הרוזן ברנדוט ביקש ממועצת הבטחון ליפות את כוחו בצורה שתעשהו למעשה בר־סמכא יחידי בכל בעיות המשא והמתן, ואף בשאלות של כפייה.


16.6.48 (ט' בסיון תש"ח)

דוד שאלתיאל, מפקד ההגנה בירושלים ועבדאללה טאל, מפקד הלגיון הערבי, נפגשו בלווית אנשי מטותיהם בנוכחות ועדת שביתת הנשק של או"ם ושוחחו על קווי החזית היהודיים והערביים בירושלים וציון שטח הפקר לתקופת ההפוגה.

כל המצרכים המובאים לירושלים, בכל דרך שהיא, נמצאים תחת פקוח, הכריז הרוזן ברנדוט. מנות מזון, מים וחשמל ליהודים ייקבעו על־ידי ועדת שביתת הנשק של או"ם, בשיתוף פעולה עם הצדדים המעוניינים. דובר ממשלת ישראל הכריז בתל־אביב, שמטרת הממשלה אינה העברת האספקה לירושלים בדרך מסויימת דוקא אלא הספקת כמות מזון מסויימת במשך זמן קבוע בדרך כלשהי.

מנות השבוע בירושלים לכל נפש הן: 200 גרם שמן, 100 גרם איטריות, 80 גרם ריבה, 50 גרם אבקת חלב וקופסת סרדינים אחת. מנת הלחם היא 1.400 גרם.

הרוזן ברנדוט התיר פריקתם של 240 מכוניות משא, שהגיעו אתמול לנמל תל־אביב מפנמה. בהגיע האניה, ב־11 ליוני, לחיפה, אסרו השלטונות הבריטיים את פריקתה. האניה הפליגה לתל־אביב.

החיילים הבריטיים האחרונים יעזבו את א"י במשך עשרת הימים הקרובים, הודיעו פקידים בריטיים.


17.6.48 (י' בסיון תש"ח)

מפקדי הכוחות הערביים והיהודיים בירושלים חתמו ביניהם על הסכם בקשר לשטח ההפקר שבין קוויהם בגיזרת ירושלים.

מועצת הבטחון דחתה הצעה סובייטית להגשים אותו חלק של תכנית החלוקה, הקורא לנאמנות על ירושלים.

מר ראובן שילוח, ממשרד החוץ הישראלי, הכריז, בקשר לסגירת בתי הזיקוק בחיפה: “זהו אחד מסוגי הנשק הסודיים המכוונים למנוע מאתנו דלק ולספק אותו לאויבנו. צעד זה לא נעשה בסתר – הטריטוריה שלנו נוצלה כאזור מעבר למשלוח דלק לבתי הזקוק בטריפולי בשביל הצבאות הערביים”.


18.6.48 (י“א בסיון תש”ח)

לפחות 27 קצינים בריטיים הגיעו לעיר העתיקה בירושלים בימים האחרונים. חיילים יהודים בחזיתות ירושלים מוסרים על שיחותיהם עם חייל הלגיון הערבי “ידידים, ידידים, בואו הנה”, – צעקו החיילים הערביים בבואם משער “דמשק”, “הדרוש לכם דבר מה? הרי אתם לוקים בחסר”. הערבים אמרו שהם קיבלו בברכה את ההפוגה וציינו שקצינים בריטיים דוחפים את הערבים למלחמה. הם גילו שלגיונרים נורו על ידי מפקדים בריטיים כשסירבו להתקדם לעבר הקווים היהודיים, או כשלא פתחו באש. בהתקרבם לעמדה יהודית ברמת רחל, הציעו הערבים: “הבה ונכין קפה”. שלושה יהודים קיבלו רשות והלכו עם הערבים לעמדתם, בכפר השכן. אחר כך הוזמנו היהודים לארוחה בבית־לחם. שם ניסו כמה אזרחים להתקיפם, אולם פוזרו על ידי הלגיונרים. אחד החיילים אמר להמון שהיהודים באו כידידים ומי שינסה להתקיפם – יירה.

פנמה וקוסטריקה הכירו במדינת־ישראל.


20.6.48 (י“ג בסיון תש”ח)

שיירת המזון הראשונה הגיעה לירושלים לפי תנאי ההפוגה. היא באה בדרך לטרון–שער־הגיא.

זו הפעם הראשונה לאחר שבועות רבים שאפשר להשיג בירושלים ירקות טריים.

מר משה שרתוק, שר החוץ, סקר בנאום את שלושת שלבי המלחמה. בשלב הראשון היו המאורעות. בשלב השני – הסתננות כנופיות מזויינות. בשלישי – ההתקפה הגלויה של צבאות ערב. היהודים ניצחו בשלשת השלבים. הערבים נעזרו בבריטים. אולם הם לא הביאו בחשבון את קשר היהודים לאדמתם. הם גם לא הביאו בחשבון את גבורת הנוער העברי… שיברנו את תפארת כל הצבאות הערביים, הלגיון האנגלי־ערבי המפורסם, הצבא הסדיר המצרי, הסורי והלבנוני, הם לא לחמו במלחמת העולם, פרט לאלה שלחמו לצדו של היטלר. הסורים והלבנונים היו זריזים למדי להכריז מלחמה על הנאצים לאחר נפילת היטלר כדי שיוכלו להבטיח לעצמם מקומות באו"ם.

חודשו קשרי הדואר הסדירים בין ירושלים לבין הערים האחרות בארץ.


21.6.48 (י“ד בסיון תש”ח)

שיירת מזון נוספת הגיעה לירושלים דרך לטרון.

שר החוץ, מר משה שרתוק, הכריז שלא נוותר על הנגב, כי הוא חשוב להתפתחותנו התעשייתית וכמוצא לים האדום. “היהודים לא בנו את הנגב על מנת שישמש בסיס למישהו אחר”.

ממשלת ישראל מינתה את קציני הקשר ליד המתווך מטעם או“ם, והם עומדים לנסוע מחר לרודוס. שמותיהם: ד”ר ליאו כהן ומר ראובן שילוח ממשרד החוץ. שני קיבוצים עלו להתישבות באיזור הדרום אתמול. שני הקיבוצים הם: קיבוץ “בוכנוולד” מראשון לציון, ו“זיקים” מהשומר הצעיר ברחובות.

הונהגה חובת שירות עבודה המוטלת על כל הגברים מגיל 55–16, וכל הנשים בנות 50–16.


22.6.48 (ט“ו בסיון תש”ח)

נסיון של “אצ”ל" להפר את ההפוגה ע“י פריקת אניית נשק ליד חופי הארץ נכשל היום ע”י צבא ישראל. לפי הודעה רשמית “רואה הממשלה בפעולה זו של קבוצה נפרדת… פגיעה רצינית בחוקי ישראל, והפרת התחיבותה הבינלאומית וההסכם שנחתם על ידי מנהיגי אצ”ל… כשסירבו חברי אצ“ל, שגויסו לשמירת הפורקים, להכיר בסמכויות המדינה, ניתנה פקודה לשימוש בנשק נגדם. הממשלה הזמנית והמפקדה העליונה של צבא ההגנה לישראל מכריזות על החלטתן להכשיל כל נסיון לפגוע בסמכויות ממשלת ישראל ובגופים המייצגים אותה. הממשלה הזמנית והמפקדה העליונה לא תרשינה לשים מכשול, מבפנים, למאמצים הכבירים של העם היהודי לקיים את הגנתו ושלטונו במדינתו בזמן מלחמה. העצמאות היהודית לא תקום אם כל קבוצה או בודד יוכלו לקיים כוח צבאי, ויהיו חפשים לשנות את המצב המדיני בכוח הזרוע. הממשלה הזמנית והמפקדה העליונה קוראות לכל אזרח בישראל במולדת לבוא להגנת אחדות האומה ואזרחיה”.

התפוצצויות כבדות נשמעו מעל סיפון אסדת הנחיתה הבוערת, “אלטלינה”, בת 5.500 טון, אניית הנשק של האצ“ל, שהגיעה לתל אביב מכפר ויתקין. הקרב פרץ בכפר ויתקין ועבר לתל אביב מקום שם נמשך יומים עד לכניעת קבוצת הפורשים. האבידות הידועות עד עתה הן: 12 הרוגים ולמעלה מ־40 פצועים. עוצר הוכרז בת”א.

שר החוץ, מר משה שרתוק, אמר היום: אנו עומדים בפני משבר פנימי. לא מסוכן ביותר, אולם משבר שאיננו מפחיתים בערכו… החלטתנו נחושה להתגבר עליו, ואיננו מטילים ספק ביכולתנו לעשות כן. החלטת הממשלה הזמנית של ישראל להוכיח את ריבונותה ואת יכולתה לכבד את התחיבויותיה הבינלאומיות, עומדת במבחן… סמכויות המדינה חייבות להתחזק ותתחזקנה. המדינה לא תסבול אנרכיה מדינית וצבאית הנובעת מקיומם של אלמנטים פורשים ומרדניים… יכולתה של ישראל להביא את המלחמה הנוכחית לסיום מוצלח תלויה על חוט השערה. ניסינו בכל כוחנו למנוע את המריבה אולם על יסוד משטר המדינה, משמעת ויושר בינלאומי. לאלה אין תמורה. אנו מיעצים לאלה המנסים לבוז לסמכות המדינה לחזור מיד לדרך השלום הבינלאומי והנאמנות הלאומית.


23.6.48 (ט“ז בסיון תש”ח)

הוקם הישוב הששי החדש בעמק יזרעאל במשך השבועיים האחרונים.

צינור המים לירושלים שבור עדיין. מצב התזונה משתפר והולך.

שני שרים, שר הדתות, הרב י. ל. פישמן, ומר משה שפירא, שר העליה והבריאות, התפטרו בקשר למשבר אניית האצ"ל.


24.6.48 (י“ז בסיון תש”ח)

לדברי הרוזן ברנדוט “נשמרת ההפוגה בכלליותה” והמומחים המדיניים והטכניים של או"מ מנהלים ישיבות בלתי רשמיות עם הערבים והיהודים ברודוס.

הבית הלבן הודיע על סידורים להחלפת נציגים דיפלומטיים בין ארה"ב וישראל.

תושבי ירושלים הרוצים לצאת את העיר חייבים להשיג רשיון מיוחד.


25.6.48 (י“ח בסיון תש”ח)

המשבר בממשלה שבא לאחר הטרגדיה של “אלטלינה” נסתיים. השרים שהתפטרו חזרו למשרותיהם. מאסרים נרחבים של חברי אצ"ל נמשכים.

הרוזן ברנדוט הודיע לממשלת ישראל ששיירות מזון תורשינה לעבור לנגב. הוא הודיע על החלטתו זו לשלטונות המצריים.

תושבי ירושלים מקבלים יום יום חבילות מזון ממשפחותיהם ומכריהם בארץ. זו הפעם הראשונה לאחר שבועות רבים סופק הלילה, משעה 10–8 זרם חשמלי לכל ירושלים.


27.6.48 (כ' בסיון תש"ח)

תוך הפרה חמורה של ההפוגה רדפו מטוסי “ספיטפייר” מצריים אחרי מטוס או“ם, מסומן כהלכה, וירו עליו כשהוא נמצא כבר על שטח ישראלי. כמו כן סירבו לתת מעבר לשיירה לנגב שאושרה על ידי או”ם.

הערבים לא החליטו עדיין אם יחדשו את התקפותיהם עם סיום ההפוגה, אמר ד"ר מוחסין ברצי, שר הפנים הסורי.

אם תחודש המלחמה, תפגוש ישראל את אויביה “ביתר עצמה מקודם, בנשק רב וטוב יותר ובכוח מחץ חזק יותר” הכריז מר ישראל גלילי, תת־שר־הבטחון. “שוב לא נלחם מלחמת הגנה…”

ההאפלה שהוקלה מיד לאחר תחילת ההפוגה, הוטלה שוב על כל מדינת ישראל. היום נשבעו אמונים למדינת ישראל וצבאה קציני מטה צבא ההגנה לישראל ומספר קצינים גבוהים. מר דוד בן גוריון, שר הבטחון ניהל את ההשבעה. השבועה שנשבע, וישבע להבא, כל איש צבא היא:

“הנני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא־הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על־ידי המפקדים המוסמכים, ולהקדיש כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת וחירות ישראל”.

הקצינים סודרו במסדר, ולאחר שהוקראה השבועה, הוקראו השמות לפי סדר הא"ב. כל אחד מהם, בהגיע תורו, ענה: “אני נשבע”. דגל גדול הונף במקום, אותו דגל שהונף מעל מטה פלוגה של הבריגדה היהודית בבנגזי בשנת 1943. ראש המטה של צבא ההגנה לישראל, יעקב דורי, פרסם את פקודת היום הבאה ליום ההשבעה של כוחות הבטחון:

“בהכרת חובתנו, וברוח של הקדשה אנו נשבעים אמונים למדינת ישראל שקמה ויוצבה בימינו, קודשה בדמם של אלפי אנשינו ונבעה משאיפותיהם של דורות צמאים לחרות, חופש וישועה. נזכור ברגע זה את אלה מאתנו שקפחו את חייהם הצעירים והיקרים והשאירו לנו ולילדינו אחרינו, חיי חופש ועצמאות במולדתנו החפשית… בהשבענו אמונים למדינתנו אנו מכריזים קבל העולם על שבועתנו לא להניח את נשקנו, לא לחסוך מעצמנו יגע ועמל, לא להיסוג מכל קרבן עד תבוסתו של האויב ועד השגת השלום לעמנו בארצו, מולדתו. היום אנו מסיימים פרק מזהיר בדברי ימי ההגנה: הצבא־ללא־שם של העם היהודי במלחמתו לחופש ולהכרה כללית. אנו פותחים פרק חדש בדברי ימי צבא ההגנה לישראל. יהי נשקנו טהור. הנאמנות וההקדשה לעניינינו הלאומיים ושמירת תורת ישראל, שציינו את ההגנה – ועמוד האש ההולך לפני צבא ישראל. היה חזק!”

דברי ראש הממשלה: "מפקדים! זכיתם לזכות גדולה – אתם וחייליכם – שרבבות ומאות חיילים ומפקדים מבני ישראל בכל ארצות הגולה, לא זכו לה במשך דורות: לשרת מחדש בצבא ישראל, במולדת ובמדינת ישראל.

בשבועה שנשבעתם עכשיו נצטרפתם לשלשלת המצביאים העברים מימי יהושע בן־נון, השופטים – הלוחמים והמשחררים, מלכי יהודה וישראל, נחמיה בן חכליה, החשמונאים, גיבורי מלחמת הרומאים, בימי הבית השני ולאחריו. השלשלת שנותקה בימי שמעון בר כוכבא ועקיבא בן יוסף – חושלה בימינו מחדש, וצבא ישראל בארצו דרוך שוב לקרב להילחם על חירות האומה והמולדת, על קיבוץ גלויות, על בניין נשמות ארצנו, על משטר של שוויון, צדק ושלום לאור חזונם של נביאי ישראל.

פני העם היהודי השב לארצו מועדות לשלום, ליחסי ידידות וברית עם שכניו ולחיזוק אחדות המין האנושי בתוך מסגרת האומות המאוחדות. אולם המלחמה האכזרית והזדונית שכפו עלינו גורמים בינלאומיים ושכיריהם בקרב שליטי ערב, נעשה אותה עד הקץ, עד הנצחון המלא של צבא ההגנה לישראל ועד הבטחת שלום־אמת יציב וצודק.

תעמוד לכם מסירותם, נאמנותם וכושר מלחמתם של חיילינו וחיילותינו ביבשה, בים, ובאוויר – לקרב קץ זה אשר יביא גאולה לעמנו בארצו, ופריחה, קידמה ושלום לכל ארצות המזרח התיכון".


28.6.48 (כ“א בסיון תש”ח)

מצרים מסרבת לפתוח את הדרך לנגב לשיירות מזון יהודיות, למרות האשמותיו של הרוזן ברנדוט שפעולה זו מהווה הפרת ההפוגה.

הדרישה להכללת ירושלים היהודית במדינת ישראל וקביעתה כבירת המדינה הועלתה על ידי מר דניאל אוסטר, ראש העיר, באסיפה ציבורית בירושלים. חיילים, מלחים ואוויראים נשבעו היום אמונים למדינת ישראל בכל רחבי המדינה. בזה נסתיים תהליך ההעברה של ההגנה הבלתי סדירה לצבא לאומי שלם. בפקודה שבאה להבטיח את יעילות המנגנון הפקידותי בישראל, החליטה הממשלה להקים ועדה המוסמכת “לחקור את היכולת האישית של כל עובד ממשלה ושוטר לשרת את מדינת ישראל”.

זרם חשמלי יסופק לירושלים כל שלושה ימים משעה 9–11 בערב.

4 יהודים נפצעו על ידי צלפים ערבים שהפרו היום את ההפוגה בירושלים.


30.6.48 (כ“ג בסיון תש”ח)

הרוזן ברנדוט הודיע לממשלת רבת עמון שצעדים למניעת שאיבת מים לירושלים מהווים הפרה של תנאי ההפוגה.

לאחר שהבריטים פינו את עיר הנמל – הפך נמל חיפה לנמל הראשי של מדינת ישראל. לקול חצוצרה הורד הדגל הבריטי מעל משרדי הנמל, ויהודים ואנגלים עמדו דום. פינוי החיילים הבריטיים החל בחצות, על רציף המשא צבאו אנשים, טנקים וציוד. היה זה אותו רציף שכונה לפני שנתיים “דרך היסורים של המעפילים”; עתה צעדו שם נערים אנגלים צעירים ואדומי פנים. הם לא ידעו דבר על התחיבויות מדינאיהם לפני דור אחד, ומה הכריח אותם להסתלק, אולם הם שמחו לצאת מן הארץ. בעזוב אחרון החיילים הבריטיים את חוף הארץ פירסם גנירל מק מילן הכרזה המסיימת באופן רשמי את “שלטונה הצבאי החוקי” של בריטניה בארץ ישראל. ואלו דבריו האחרונים: “אני מצטער לעזוב את הארץ הקדושה. זו ארץ נחמדה ואני עצוב מאוד”.

חיפה חגגה היום את חירותה החדשה בנטלה לידה את אוצרה – הנמל. קהל רב פרץ דרך שערי הנמל להשתתף בטקס. בנוכחות ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, ראש העיר, מר שבתאי לוי, מפקד העיר והרבנות הראשית, הונף דגל ישראל והצי הישראלי על שלוש קורבטות שנכנסו לנמל. ראש הממשלה דבר על “הבלפורים” באנגליה שעזרו תמיד לישראל והציע את ידידות ישראל לבריטניה בתנאי שתחדל ממלחמתה בישראל בעזרת הצבאות הערביים. “ירושלים היהודית היא המרכז הרוחני של ישראל, חיפה היא לבה המדיני והמסחרי”.

הצבא הבריטי הסתלק. כשנכנס הצבא הבריטי לארץ ב־1918 אף אחד לא תיאר לעצמו את יציאתו בצורה זו. אין זו דרך רגילה בה עוזב הצבא הבריטי ארץ. יש לצבא זה מסורת והיסטוריה גאה. אולם הוא נוצל בארץ על ידי ממשלת המנדט כמכשיר למטרותיה. ואף על פי כן: בחלקו הגדול מרכב הצבא הבריטי מבחורים טובים וישרים. אולם מדיניות היא מדיניות וכיוון הוא כיוון.

פינויו של הצבא הבריטי מארץ־ישראל, שהוא תחילת חירות ישראל על אדמתו אינו מסמל את סופה של בריטניה בארץ זו, רמז היום ראש הממשלה. בריטניה היא מעצמה שיש לה עניין בחלק זה של התבל. ובשעה שהשלב הנוכחי של המדיניות המטורפת של שר החוץ הבריטי יתחסל והפגיעות תשכחנה, תחזור לקדמותה הידידות בין בריטניה לישראל. לכן היתה הצעת הידידות שהוצעה לבריטים בהזדמנות זו, בשעת עזבם את הארץ חודש לפני המועד הקבוע, פעולה של מדינאי ריאליסטי.

בפקודת יום מטעם מפקד חזית הדרום, נקראים תושבי האיזור לעבודת ביצורים: “האויב מתחפר מאחורי ביתנו… זיעה חוסכת דם. וככל שלא נחסוך עמל וזיעה היום, כן נציל חיי בנים לוחמים מחר!… מוטב להפסיד שינה – מלהפסיד תקומה!… מוטב לאבד חופשה – ולזכות בחופש… מוטב משק בית מוזנח מאדמה חרוכה. יקום כל העם למלאכת הקודש, כי פקודת המדינה היא…”


4.7.48 (כ“ז בסיון תש”ח)

כוחות ערביים בפיקודו של פאוזי קאוקג’י פתחו באש על תושבים יהודים שעבדו בשדות ליד גניגר. וכן הציתו באש את יער בלפור.

התפוצצויות ויריות רובים הפרו את מנוחת השבת וההפוגה בירושלים, משפתחו ערבים באש על עמדות יהודיות בשלוש גיזרות שונות של העיר.

הרוזן ברנדוט שוחח עם ערבים ויהודים על בעיות הספקת המים לירושלים, שיירות המזון מתל אביב, ופירוז בית החולים “הדסה” והאוניברסיטה בירושלים.


5.7.48 (כ“ח בסיון תש”ח)

הרוזן ברנדוט פירסם את הצעותיו לפתרון בעיית א“י. הצעותיו כוללות: חלוקת שטח א”י ועבר הירדן לשתי מדינות נפרדות; ירושלים לערבים; הנגב בחלקו, או כולו, ינתן למלך עבדאללה, הגליל המערבי כולו, או בחלקו, ינתן לישראל, איחוד כלכלי בין ישראל לבין עבר הירדן, עלייה חפשית במשך שנתיים, חיפה – נמל חפשי, ולוד – שדה תעופה חפשי.

אם מבקש הרוזן ברנדוט שלום לארץ ישראל, הרי אין הצעותיו אלו מקרבות אותו. עליו לחפש דרך שונה מזו, אחרת תתחדש המלחמה האיומה.


6.7.48 (כ“ט בסיון תש”ח)

הרוזן ברנדוט מבקש להאריך את ההפוגה. הוא שלח הצעה ליהודים ולערבים לפירוז ירושלים וחיפה.

שיירת המזון הסדירה האחרונה בהפוגה הגיעה אתמול לירושלים בדרך המלך.

זה היום השלישי שבו מפירים הערבים בירושלים את ההפוגה. שני חיילים יהודים נפצעו בעת שפתחו ערביי העיר העתיקה באש מרגמות ומכונות ירייה על עמדות יהודיות.


7.7.48 (ל' בסיון תש"ח)

זה היום הרביעי בו מופרת ההפוגה בירושלים על ידי הערבים שפתחו באש רובים ומרגמות על בית וגן.

דגל החטיבה הששית של צבא ההגנה לישראל, שהגנה על מחוז ירושלים, נמסר בירושלים למפקדה, דוד שאלתיאל, על ידי הרב הראשי, ד“ר י. ה. הרצוג, במסדר צבאי שנערך בנוכחות נציגי מטה האו”ם, הקורפוס הקונסולרי ואישים אזרחיים. על הדגל סמל החטיבה: חרב מוקפת עלי זית ומתחתה כתובות המלים: “ירושלים” ו“החטיבה הששית”.

המפקד אמר בין השאר:

“…מוט ופיסת אריג חדלו מהיות עץ ובד גרידא והפכו לסמל. סמל זה הוא מעתה דגלנו… הוא ישא את סבלנו, לילות ללא שינה, גבורה שקטה של אשמורת ארוכה. מלחמתכם האמיצה ללא מדים וציוד נגד אויב מזויין בנשק חדיש, גבורת גוש עציון והעיר העתיקה, כיבוש ירושלים החדשה, הנמצאת עתה כמעט כולה בידינו, יכתבו על דגל זה באותיות זהב. אנו עומדים עתה ערב חידוש הקרבות. האויב מפנה עיניו לירושלים, מקום משכנו הנצחי של עמנו… גורלנו יהיה נצחון או השמדה. הפעם נשתמש בכל האמצעים הנמצאים ברשותנו למען קיומנו ונצחוננו. נמצא בידינו ציוד טוב ורב ואנו נוכיח את עצמתנו לאויב. חיילי ישראל, קדימה לנצחון! הוסיפו זרי דפנה לדגלכם!”

אחר כך צעדו היחידות ברחובות ירושלים. הם נשאו רובים, מקלעי שפנדאו, מרגמות וסטנים. האלחוטאים נשאו משדרים קטנים. ההמונים ראו בפעם הראשונה את ה“דודקה”, הנשק הסודי של הצבא, שנוצל לראשונה בפריצת “שער־ציון”.

פירוז הר הצופים תחת פיקוח ועדת שביתת הנשק של האו"ם, נסתיים היום כשהחלפו אנשי צבא ההגנה והלגיון הערבי בשוטרים ערבים ויהודים.

4.100 מגולי קפריסין הגיעו בתחילת השבוע למדינת ישראל על ספון אניות הצי הישראלי: “עצמאות” ו“קיבוץ גלויות”. היתה זו הפעם הראשונה בתולדות הצי שלנו שאניות ישראליות הופיעו בנמל זר, כשהן מניפות את דגלה של מדינת ישראל.

הוחל בגיוס בני 37–41.

מועצת הבטחון קראה ליהודים ולערבים להמשיך בהפוגה.


8.7.48 (א' בתמוז תש"ח)

הערבים הפרו את ההפוגה בירושלים, זה היום החמישי, בהרגם יהודי אחד ובפצעם שני. הפרות הפוגה אחרות אירעו ליד חיפה כשהערבים פתחו באש על כלי רכב יהודים. העיראקים התקיפו יהודים ליד טירה וכפר החורש.

אשה נשפטה והוצאה להורג בירושלים לאחר שהוכח כי שמשה מרגלת לבריטים.


9.7.48 (ב' בתמוז תש"ח)

היום, היום האחרון להפוגה שנמשכה 4 שבועות, הודיע הרוזן ברנדוט, כי הוא משוכנע שהמלחמה תימשך. היהודים הסכימו להארכה של שלושים יום אולם הערבים סירבו. היהודים ואף הערבים מצאו שתכנית השלום שלו אינה מהווה בסיס למשא ומתן.

בישיבתה הדחופה של מועצת הבטחון אתמול, ישב הנציג היהודי, זו הפעם הראשונה, ליד שולחן כשטבלה, שעליה כתוב “ישראל”, לפניו. זוהי זכות השמורה כרגיל, רק למדינות רבוניות.

שוב הפרו היום הערבים את ההפוגה בירושלים בהפגיזם את העמדות היהודיות בהר ציון.

אות אזעקה נשמע אתמול בתל אביב זו הפעם הראשונה מאז תחילת ההפוגה בארץ ישראל.

כוחות ההגנה הישראליים עצרו שני טורים ממוכנים מצריים, כשהחלו הערבים אתמול במסע מאורגן לעבר באר טוביה באיזור אשדוד, 24 שעות לפני סיום ההפוגה.

שום מדינה בשעת מלחמה, לא הגיעה לרמת תזונה כזו שקיימת עתה בישראל, אמר ד"ר פרדר, מנהל מחלקת היבוא באגף הפיקוח על המזונות. הוא אמר שמנת המזון בישראל בשעת מלחמה מכילה 2.200 קלוריות, בהשוואה ל־2.500 בימי שלום. הספקת המצרכים החיוניים מספיקה למספר חדשים. המכשול העיקרי הוא בהובלה באניות, בגלל הפרמיה הגבוהה של ביטוח המטענים לארץ ישראל. אולם הממשלה תיצור קרן מיוחדת לביטוח על מנת להתגבר על מכשול זה.

“אם המלחמה תתחדש, אז אפשר להניח שאנו נכנסים לשלב המכריע של המערכה”, אמר אתמול ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, “… יתכן מאוד כי נעמוד הפעם בפני מערכה הרבה יותר קשה וחמורה, אולי המערכה האחרונה… הצבא שלנו יעשה את חובתו כאשר עשה זאת במשך ששת החדשים, ויש לקוות שהאומה תעמוד מאחריו ואתו במלוא יכולתה ורצונה. כי אצלנו אין שום הבדל בין החזית והעורף, החזית תהיה בכל מקום…”

מאז התחלת ההפוגה עלו ארצה כ־13.000 איש.


12.7.48 (ה' בתמוז תש"ח)

ההפוגה נסתיימה. המלחמה נתחדשה.

במיבצע נועז הנקרא “מיבצע דני” (על שם המפקד דני מס, שנפל בראש מחלקת הל"ה בדרך לגוש עציון) נכבשה היום על־ידי כוחותינו העיר לוד, צומת מסילת הברזל החשובה. גם עיר צומת הכבישים, רמלה, נפלה לידינו. תפישת ערים אלו, שהיו מיועדות לשמש קרש קפיצה ללגיון הערבי להסתערותו על תל־אביב – על ידי כוחותינו, נחשבת לאחת המהלומות הכבדות ביותר שהונחתו על הערבים. בינתיים כבש טור משוריין יהודי את בסיס הלגיון הערבי בבית נבללה, 8 קילומטרים צפונית מזרחית ללוד. על ידי כיבוש בית נבללה, שיחררו היהודים את בית הספר החקלאי בבן שמן, שהיה נתון במצור 7 חדשים, וקיבל את אספקתו בדרך האוויר. בפעולה המרכבת, הגדולה ביותר בארץ, השתמשו כוחותינו בחיל רגלים, טנקים ומשוריינים. ארטילריה ואויריה ניתקו את שתי הערים, רמלה ולוד, וחילות הערבים נאלצו לסגת לאורך כל החזית. בסוף השבוע כבשו כוחותינו גם את הכפרים: וילהלמה, יהודיה, ראנטייה, דיר טאריף, עינבה ואינדס.

אוירונים מצרים הפציצו אתמול את תל אביב שלוש פעמים.

ירושלים הופצצה אתמול מהאויר זו הפעם הראשונה בדברי ימיה. מטוס מצרי גרם למותם של שלושה ילדים. הערבים הפגיזו את ירושלים העברית אבל גם עמדות התותחים הערביות בעיר העתיקה ובשיך ג’ראח, נפגעו באש הארטילריה שלנו. וכן הפגיזה הארטילריה היהודית את עמדות התותחים הערביות במר אליאס, עין כרם ונבי סמואל.

כוחותינו פתחו בהתקפה בגיזרת ירושלים וכבשו את הכפר הערבי חרבת אל חממה. שלוש התקפות נגד ערביות נהדפו.

הצבא המצרי הגביר את לחצו על נגבה.

כפר דרום פונה עם תום מועד ההפוגה. כל האנשים, כבריאים כפצועים, העברו למקום מבטחים על נשקם וציודם. אחרי הפלישה ניסה הצבא המצרי לכבוש את הנקודה, אולם ההתקפות, שהלכו ונישנו, לא שברו את רוח המגינים, וצבא האויב לא יכול היה לחדור אל המשק. אולם בדידותם של המתיישבים גברה וכל דרכי ההספקה אליהם נותקו. ההפוגה מצאה, איפוא, את כפר דרום במצב של חוסר אספקה ורפואות.

254 עולי קניה הגיעו היום לחוף תל אביב באנייה הבריטית “אושין ויגור” ששימשה בשעתו להעברת מעפילים מחיפה לקפריסין.


13.7.48 (ו' בתמוז תש"ח)

עם כניעתן ללא תנאי של לוד ורמלה, הקים חיל הכיבוש הישראלי את מטותיו בשתי הערים הללו, והוא ממשיך בחפושים אחר נשק ובבדיקת אלפי הערבים שנלקחו בשבי.

הצבא המצרי התארגן מחדש לאחר תבוסתו באיבדיס – מקום בו נלקח בשבי על ידי כוחותינו מטה גדוד – וחידש את התקפותיו. נגבה הותקפה והופגזה קשה, אולם היא מחזיקה מעמד. נקודה קטנה זו הפכה לנו לנקודה אסטרטגית ממדרגה ראשונה. אם תפול נגבה, תזוז כל החזית צפונה ותתקרב לתל אביב. האויב יודע זאת, והוא מתקיף את הנקודה יומם ולילה ללא חשוך. תושבי המקום והמגינים חיים בחפירות, כי לא נשארו בתים שלמים. למעשה, נהרס הישוב; אולם המגינים דבקו בקרקע ואינם נכנעים. לעתים הם שרויים בקרב 24 שעות, אולם דעתם תקיפה לא לנטוש את המקום. הם נלחמים בקרב המכריע על דרומה של ישראל. הם יודעים זאת ולכן הפכה “נגבה” ל“נגבה־גרד”.

היהודים עומדים לפני הישג צבאי חשוב נוסף: הכוחות העיראקיים עומדים לפנות את ראש העין, מקור המים לירושלים וצומת רכבות. העיר עולה בלהבות, לאחר שהיהודים כבשו את מג’דל ג’בה, 4 ק"מ דרומית מזרחית.

מספר התקפות כבדות של חילותיו הבלתי סדירים של קאוקג’י על סג’רה הנמצאת צפונית מזרחית לנצרת, נהדפו על ידי חיילי ישראל. בגזרת משמר הירדן הפציצו חילות האויר והארטילריה הישראלית את ריכוזי חיל הרגלים הסורי שהתכונן להתקיף את עמדותינו בגליל העליון.


מגדל המים של נגבה.jpg

אתמול נשמעו בתל אביב שבע אזעקות, והעיר הופצצה 3 פעמים. עפולה הופצצה מן האויר זה היום השני.

כוחות היהודים בירושלים התבצרו במשלטיהם על ההרים השולטים על עין כרם וחבלנינו פוצצו גוש בתים ליד שער יפו. נכשלו נסיונות הערבים לחדור לעמדותינו בהר ציון. בפעולה משולבת בחיפוי מרגמות כבשו כוחותינו את חירבית בית מסמיל, משלט הנמצא ק"מ אחד מזרחה לעין כרם.

האויב בעיר העתיקה הפגיז את שכונותיה העבריות של ירושלים בתותחים בני 100 ליטראות, אולם פעולות אלו הן, כנראה, אמצעי הגנה בנסיון למניעת התקפה יהודית גדולה על העיר העתיקה, הממשמשת ובאה.

הלגיון הערבי בעיר העתיקה נתון במצור ותותחינו הולמים בעמדות הערביות בכל חזיתות ירושלים.


14.7.48 (ז' בתמוז תש"ח)

הכוחות הערביים שפלשו לישראל נחלו תבוסות נוספות בתוך המדינה ומחוץ לגבולות שהוקצו לה. צבאנו כבש מידי העיראקים את מפעלי המים בראש העין, מחנות צבאיים וצומת מסילת ברזל. מפעלי המים החיוניים לא נזוקו על ידי האש שהבעירו העיראקים לפני התחמקם מהמקום. מכונות השאיבה ניתנות להפעלה.

בגליל העליון כבש צבאנו את אקברה – דרומית לצפת. פאוזי קאוקג’י נסוג מאיזור סג’רה לאחר שלא הצליח לכבוש כל עמדה יהודית בקרב שנמשך 36 שעות. הקרב היה קשה מאוד ולעתים נערך תוך מגע קרוב. חיל האויר הישראלי הראה פעילות רבה במשך הקרב.

הצבא הסורי איבד 150 הרוגים ו־250 פצועים בהתקפות על עמדות יהודיות בסביבת משמר הירדן. הכוחות הערבים הפגיזו את בני גאולים, כפר יעבץ, עין ורד, מענית וקאקון.

הכוחות המצריים לא הצליחו לפרוץ לתוך “נגבהגראד” (השם שניתן לנקודה הקטנה) על אף העובדה שהשתמשו בשריון, אוירונים, טנקים וחיל רגלים. גלים גלים מנסים המצרים לעלות על הנקודה. בהתקפה אחת הצליחו התוקפים להגיע עד לתחנת השאיבה, אולם לא יותר. אתמול נמשכה ההתקפה היבשתית והאוירית 8 שעות, אולם נגבה החזיקה מעמד ובקרב נפלו עשרות מצרים שהשאירו כמויות גדולות של ציוד בשדה הקרב. בקרב גבורה זה הראו מספר חיילים ותושבים מה גדול כוחם של אמונה, אומץ ומסירות.

כפר צובה, השוכן על אחת הגבעות באיזור ירישלים, נכבש על ידי חיל המחץ של הפלמ“ח בסיוע תותחים כבדים. ההתקפה, שבאה משלושה כיוונים, הפתיעה את חיל המצב הערבי. כפר זה נמצא 2 ק”מ דרומית מערבית לקסטל והיווה איום מתמיד לקסטל, וממילא גם לכביש ירושלים–תל־אביב. כדוגמת חירבית בית מסמיל, נכבשה אף צובה באבידות מועטות. שני כיבושים אלה חיסלו את “דרך בורמה” הערבית, המחברת את מלחה עם צובה, ונבנתה לצורך ההתקפות על כביש תל אביב.

בירושלים עצמה ניסה הלגיון ללא הצלחה, להתקדם לעבר סנהדריה. ההתקפה נהדפה.

חבלני צבאנו הוציאו לפועל פעולת פיצוץ גדולה של גוש הבניינים הנמצאים ליד חומת העיר העתיקה ממלון פסט עד לרחוב ממילא.

התותחים הכבדים של צבא ההגנה הפציצו לראשונה את בית לחם. העיר משמשת כבסיס מצרי ונראו בה מספר עמדות תותחים. מתותחים אלה נורו הפגזים האנטיפרסונליים והפגזים בני 100 ליטראות על שכונות ירושלים. עתה נמצאות עמדות אלו בטווח תותחינו. אתמול פעלו תותחינו גם נגד עמדות הלגיון הערבי בשייך ג’ראח, ואדי איוב, כפר השילוח והעיר העתיקה.

18 אנשים נהרגו ו־40 נפצעו בהפצצה ללא אבחנה על תל־אביב. המפציצים הטילו את פצצותיהם על שכונות מגורים ומסחר.

חיפה הופצצה זו הפעם הראשונה במלחמת השחרור על ידי מטוס סורי.

מונו חברי בית הדין העליון בישראל.

בה בשעה שמצבה הצבאי של ישראל הולך וטוב מיום ליום, הגישו אתמול ארה“ב למועצת הבטחון הצעת החלטה להשאיר בתקפו את צו ההפוגה של או”ם עד לפתרון הבעייה בדרכי שלום. הפוגה זו תיכנס לתקפה בעוד שלושה ימים, ובירושלים בעוד 24 שעות “כצורך דחוף ומיוחד”.

כולנו מסכימים שהמלחמה היא פורענות, ובמידה שיוחש סיומה, יוכלו בני אדם לחזור לבתיהם ולעבודתם, והמדינה הצעירה תוכל לחדש את בניינה. אולם, כל איש בעל הגיון לא יוכל להניח שמדינת ישראל תניח את נשקה אלא אם כן יחוסלו הגורמים שהכריחוה לאחוז בו.


15.7.48 (ח' בתמוז תש"ח)

כוח מצרי, בעצמת גדוד, הושמד אתמול בקרב נגבה. אבידות האויב הן: 200 הרוגים ו־200 פצועים. השמדת הכוח המצרי שיברה את המצור על נגבה, זו שעמדה זמן כה ארוך בקרבות הקשים.

145 לוחמים היו לנו בנגבה, מהם: 75 חברי הקיבוץ ו־70 אנשי ההגנה. בין חברי הקיבוץ היו 10 חברות ו־10 נערים. עמדו לרשותם 80 רובים, 28 מכונית ירייה, 3 מרגמות של 2 אינטשים, 2 מרגמות של 3 אינטשים, 1 פיאט נגד טנקים, 200 רימוני יד ו־50 בקבוקי מולוטוב. לעומתם עמדו 2000 חיילים מצריים עם טנקים, תותחים, משוריינים על כל ציודם החדיש. אבל כבר בהתקפה הראשונה אבדו למצרים 6 טנקים, 2 משוריינים ו־100 איש בהרוגים ובפצועים. נוסף לזה הופל מטוס קרב “ספיטפייר” מצרי ע"י המגינים. לאנשי נגבה אבדו 8 הרוגים ו־12 פצועים. נגבה עמדה במערכה, עמדה וניצחה.

הכוח היהודי, שהשמיד אתמול את המצרים, כלל חיל רגלים ויחידת קומנדו חזקה ממונעת של הצבא הישראלי. הוא התקיף קשה את המצרים. הקרב נמשך שעות עד לשבירת קווי האויב. שדה הקרב כוסה בגוויות והמצרים נסו בבהלה מעל לגופות חבריהם. אותה שעה הסתערה יחידה5 ישראלית ממוכנת על הכביש עד לאשדוד, הריכוז הקדמי של המצרים. המתקיפים היהודים המטירו אש אוטומטית על הרחובות ופוצצו מספר בניינים בגרמם על ידי כך לבהלה ולמהומה. יחידות יהודיות אחרות כבשו את הכפרים, בילין, דרפיה, אדום, תל זכריה ודיר רובין.

בתנופתו לעבר גיזרת נצרת כבש צבאנו אמש את שפרעם, אחד הכפרים הערביים הגדולים בארץ. צבאנו עלה על הכפר משלושה כיוונים בעזרת יחידות קומנדו ממוכנות. עם הופעתם נסו התושבים המוסלמים מהכפר. אולם התושבים הדרוזים נשארו ונכנעו. נתפשה כמות גדולה של נשק ותחמושת. כיבוש שפרעם קירב את צבאנו לריכוזי הערבים העיקריים ליד נצרת. כוחות יהודיים כבשו בגיזרה זו את מלול ועין מהיל.

בצפון נסוגו הסורים בגיזרת דן ודפנה. ישובים יהודים בעמק בית שאן הופגזו על ידי הערבים מעבר הירדן.

הערבים פתחו בהפגזה כבדה על ירושלים היהודית. פגזים בני 25 ליטראות ואנטי־פרסונליים נורו מתותחי הלגיון הערבי משך כל הלילה. בזמן ההפגזה הטילו מטוסים ערביים מספר פצצות על העיר.

גם תל־אביב הופצצה מן האויר.

בפעולה משולבת להפליא שבאה משלושה כיוונים כבשו חיילי צבא ההגנה לישראל וחיילי אצ“ל את מלחה במרחק 2 ק”מ דרומית לירושלים. עם כיבוש מלחה ובידוד עין כרם עומדים כוחותינו להשתלט על כל החזית הדרומית בגיזרת ירושלים. כפר שני שנכבש על ידי חיילינו הוא צרעה, ½1 קילומטר מערבה להר טוב.

תושב יהודי, מאיר טוביאנסקי, שחי בארץ ישראל 25 שנה, שרת כמיג’ור בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, היה מהנדס ראשי בחברת החשמל הירושלמית ותפס עמדה חשובה כקצין מטה בצבא ישראל בירושלים – נאשם בהעברת ידיעות צבאיות לאויב. הוא העמד לפני בית־דין צבאי, מרכב משלושה קצינים, אי־שם בארץ. בית־דין זה מצא את ההוכחות כמספיקות והוציא נגדו פסק־דין מוות. הוא נורה באותו יום על־ידי כיתת רובאים של צבא ההגנה לישראל.6


16.7.48 (ט' בתמוז תש"ח)

לאחר כיבוש שפרעם, כבשו חיילי ישראל את הכפר איבילין.

בגליל המזרחי נאלצו הסורים להעתיק תותחיהם ממשמר הירדן לעבר הירדן.

כאלף חיילים מצריים נהרגו, נפצעו או נלקחו בשבי באופנסיבה שלנו השבוע בחזית הדרומית. רוחם של המצרים נפלה. יחידות קומנדו, המכונות “שועלי שמשון” התקיפו שוב את קווי האויב, הגיעו לאשדוד וכבשו סופית עמדה שלמה מצרית ליד נגבה. בית־עפה וכפר חטה ממזרח לנגבה, נכבשו על־ידי כוחותינו הנמצאים מספר קילומטרים מפלוג’ה. התקפת נגד מצרית שלא הצליחה נערכה בקרבת נגבה. מזרחה לעזה, התקיפו כוחות המצרים קשות את בארות יצחק בעזרת טנקים ותותחים, אולם נהדפו על־ידי המגינים.

בגיזרת רמלה–לוד הפכה בית נבאללה לשטח הפקר כשכוחות היהודים נמצאים ממערב לכפר וערבים ממזרח.

בירושלים עפו אתמול פגזי תותחים ומרגמות הלוך ושוב בשמי העיר כשהערבים המשיכו בהפגזה ללא אבחנה במקומות מגורים, והארטילריה היהודית השיבה אש לעבר סוללות התותחים הערביות. רוב הפגזים, בני 100 ליטראות, שנחתו בשכונות המגורים היהודיות במשך הלילה, נורו מסוללות מצריות במר אליאס ומסוללות הלגיון בשייך ג’ראח.

קהיר הופצצה זו הפעם השניה על ידי חיל האוויר שלנו. הפצצה זו היתה הכבדה ביותר שנחתה במשך מלחמה זו על עיר ערבית. כל מטוסינו חזרו בשלום לבסיסם.

שוב הופצצה תל־אביב ונגרמו מספר אבידות.

הצעתה של ארה“ב, בדבר צו ההפוגה בא”י, נתקבלה על ידי מועצת הבטחון של האו"ם, לאחר שהערבים ניסו לדחות את ההצבעה על ידי נאומים ממושכים.

תושבי איקסל, כפר הנמצא דרומית מזרחית לנצרת, ביקרו בתל עדשים וביקשו להכנע לפני שהותקפו. הם נצטוו להביא את נשקם, ומסרו 360 רובים אנגליים. כוחותינו נכנסו לכפר.

נצרת, העיר הערבית־נוצרית בגליל המרכזי, נפלה היום בידי כוחות ישראל. ראש העיר המוסלמי הסכים להכללת העיר במדינת ישראל. הובטח לו שהאוכלוסיה תיהנה מזכויות אזרח מלאות, חופש הלשון והפולחן הדתי. התנגדות מעטה הורגשה בנצרת עצמה, מלבד התנגדות עקשנית של קומץ ערבים במבצר המשטרה.

בהשתערם מן הגבעות דרך שפרעם, הכפר הערבי שנכבש לא מכבר, פתח חיל הרגלים והשריון שלנו בהתקפה כללית על נצרת. לאחר שעברו את הואדי והשתערו מול אש כבדה לעבר שלושה רכסים סלעיים, הגיעו חיילותינו לבסיס ממנו התקיפו את נצרת. לאחר שעה הגיעו לקצה הכביש ונתקלו באש מרוכזת של תותחים ומכונות יריה שכוונה אליהם מתשעה משוריינים כבדים שהוצבו על ידי קאוקג’י. אנשינו העלו באש את אחת המכוניות. נהגי המשוריינים האחרים הוכו בבהלה בנסותם תמרון נסיגה. אחד המשוריינים התנפץ בצלעות הגבעה, חמשה אחרים הוצאו מכלל שימוש ע"י אש כוחותינו ורק שני משוריינים הצליחו להמלט העירה. השמדה זו של משורייני האויב, שנמשכה 15 דקות, איפשרה ליחידות חיל הרגלים וליחידות הישראליות הממוכנות להכנס העירה.

הכפר טירה, אחד המשלטים הערביים האחרונים, בדרך תל־אביב חיפה, נכבש על ידי כוחותינו. אניית מלחמה יהודית הפציצה את הכפר. לאחר כן הראה האויב התנגדות מעטה מאוד.

מועצת הבטחון החליטה ברוב של 8 קולות נגד 1 (סוריה) לקבל את ההצעה האמריקאית בקשר להפסקת האש בארץ ישראל.


18.7.48 (י“א בתמוז תש”ח)

ממשלת ישראל הסכימה ללא תנאי לציית לצו ההפוגה של או"ם אם יפסיקו אף הערבים את האש. הרוזן ברנדוט הודיע לישראל ולערבים שההפוגה החדשה תיכנס לתקפה היום בשעה 7 בערב.

בשעות הבוקר המוקדמות, עלו חבלני הצבא להר ציון והניחו מטען חומר נפץ ליד בסיס החומה. פחות משעה לפני תחילת ההפוגה, נשמע הרעש החזק ביותר שנשמע אי פעם בירושלים למודת ההתפוצצויות, התפוצצות אדירה שהחרישה את קולות הנפץ והיריות שנשמעו לפני כן. אבני החומה הכבדות נבקעו. ולמרות האש החזקה של הלגיון הערבי, חדרו חיילי ההגנה דרך הבקע. בינתיים חדרו דרך השער החדש אנשי אצ“ל. גם להתקפה זו קדמה הפגזה על ידי הארטילריה היהודית. הכוח הסתער לעבר הרובע הנוצרי, בכבשו בית אחר בית תוך קרב קשה והתבצרות. בהתקדמם נדלק מחסום (מעץ) שהושם על ידי הערבים על ידי פגז והאש חסמה את התקדמותם. משהגיעה שעת ההפוגה, נאלצו חיילי ההגנה והאצ”ל לסגת.

למטה המבצעים של פעולה זו צורפה קבוצת מומחים לארכיולוגיה והיסטוריה של העיר העתיקה מהאוניברסיטה העברית וממחלקת העתיקות לשעבר על מנת ליעץ למטה בקשר לטופוגרפיה של האיזור ובקשר לשמירת המקומות ההיסטוריים והקדושים. הם הובאו למטה החטיבה הששית ועבדו במשך שני ימים ושני לילות עבודה מאומצת ובסודיות מוחלטת.

אותה שעה ניסה שוב הלגיון הערבי לשבור את ההגנה היהודית בפרבריה הצפוניים של ירושלים, ונהדף שוב. קדמה לשתי התקפות אלו הפגזת תותחים כבדה בה הטילו התותחים שלנו על העיר העתיקה מספר פגזים רב מזה שהטילו הערבים על העיר החדשה ביום מן הימים: בסך הכל הוטלו כ־1000 פגזים ופצצות. הערבים השיבו בפצצות מרגמות מהעיר העתיקה ובאש תותחים כבדה ממר אליאס ועמדות אחרות בהטילם פגזים בני 100 ליטראות ושראפנילים מתפוצצים באויר.

חיל התעופה שלנו הפציץ את דמשק בהצלחה מרובה.

מטוס מצרי נורה והופל בהפצצת טרור נוספת על תל אביב. 12 אנשים נהרגו ו־40 נפצעו, רובם נשים וילדים. זה היה אחד הימים הקשים לעיר העברית. נשמעו 19 אזעקות.

צי ישראל חדר, זו הפעם הראשונה, למימי האויב והפגיז את עיר הנמל הלבנונית צור. יחידות הצי חדרו לנמל ופתחו באש על כל אנייה שעמדה שם. כמו כן הפציצו ספינות ומתקנים צבאיים.


חיילינו אחרי כיבוש.jpg

הכפר עין כרם בדרום־מערב ירושלים, שלפי המסורת הוא מקום הולדתו של יוחנן המטביל, נפל היום לידי חיילותינו כמעט ללא קרב. עין כרם עצמה לא שימשה כמטרה עקרית. כיבוש הגבעה, הידועה כ“מיס קרי” בדרום, היתה המטרה, מאחר שגבעה זו חולשת על שטח רחב הכולל את בית ג’לה בדרום. על ידי כיבוש מישלט “מיס קרי” הרחיבו היהודים את שליטתם על השטח הנמצא דרומה לכביש ירושלים–תל אביב שרחבו הוא 3–4 קילומטרים בערך. אחרי שטח זה נמצא שטח הפקר ברוחב של 5–6 ק"מ.

כל הגליל התחתון המזרחי נמצא עתה בידינו. הכפר לוביה, דרומה לדרך הראשית, בין טבריה לנצרת, נכבש. כפר זה שימש אחד מבסיסיו העיקריים של קאוקג’י. כוחותינו כבשו גם את חיטין, כפר קנה, רינה, משהד וכפר מנדה. חיילינו חזרו וכבשו את הכפר היהודי הר טוב, הנמצא בהרי יהודה. ישוב זה פונה לפני חדשיים, כשנשאר באיזור ערבי טהור. שיבתנו להר טוב נתאפשרה תודות לכיבוש הכפר צרעה.

שקט ירד על העיר הקדושה, המופגזת, עם היכנס הבוקר צו ההפוגה לתקפו, לאחר הלילה הרועש ביותר מאז התחילה המלחמה. הרחובות כוסו בהריסות ההפצצה הפראית של ליל קרב ארוך. ירושלים הבהיקה היום בשלווה לאור הבוקר הבהיר, אף על פי שרק אזרחים מועטים יצאו לרחובות מחשש חידוש ההפגזה.

זמן קצר לאחר תחילתה הופרה שוב ההפוגה בירושלים על ידי צלפים מהעיר העתיקה שצלפו על שכונת ימין משה, ומשייך ג’ראח על בית ישראל. 5 ילדים נפצעו, אחד מהם באופן קשה.


19.7.48 (י“ב בתמוז תש”ח)

לאחר אזהרתו של מפקד כוחות ישראל בירושלים, מר דוד שאלתיאל, שהעיר העתיקה תופגז ללא היסוס אם לא יפסיקו הערבים את הפגזת העיר החדשה, הציע מפקד הלגיון הערבי עבדאללה־אל־תל, לחדש את ההפוגה אתמול אחר הצהרים; השעה שנקבעה היתה 3 אחה"צ; כל הצדדים הסכימו לכך.

ממשלת ישראל הוציאה אתמול צו להפסקת האש, בו נאמר שיש לחדש את האש רק אם ימשיך הצד השני לירות.

בקרבות שנמשכו אתמול עד לשעת האפס, השיגו כוחותינו כמה הישגים אסטרטגיים: כיבוש ההרים בבית נובה, דרומית מזרחית ללטרון, המנתקים את דרך האספקה של הלגיון הערבי בלטרון מבסיסו בראמללה. אמנם הכפר ההרוס לטרון, בדרך תל אביב ירושלים, נמצא עדיין בידי הלגיון הערבי, ומשום כך חסומה הדרך לתחבורה היהודית.

צפונית מזרחית ללוד כבשו כוחותינו את קולה, בודרוס ובית נבללה.

כיבוש חתה וכארתיה בדרום נתק את דרכי התחבורה המצריים בין מג’דל ופלוג’ה, ובו בזמן מאפשר תחבורה יהודית לנגב.

הכפרים הערבים אסרפנד, כפר ליים וג’בה, דרומה לחיפה, שהפריעו לתחבורה היהודית בדרך חיפה תל אביב, נכבשו, אולם הערבים עודם נמצאים בעין־רזאלה.


20.7.48 (י“ג בתמוז תש”ח)

אתמול המשיכו כוחות ערבים, בהפרם את ההפוגה, בהתקפותיהם בחזיתות רבות על עמדות יהודיות. הוצאה פקודה חדשה לחיילינו להמשיך בקרבות במקום בו הם מותקפים ולשמור על ההפוגה במקום בו הערבים שומרים עליה.

בצפון התקיפו הסורים ליד כפר סולד ולאורך חזית רחבה הנמשכת מגיזרת משמר הירדן עד דרומית לכינרת. כוחות העיראקים התקיפו את הכפר הכבוש זרעין. ערבים בלתי סדירים בעין־רזאלה פתחו באש על התחבורה היהודית מתל־אביב לחיפה. בחזית השרון התקיפו הערבים קשה את מענית. הם נהדפו. בדרום ניסו המצרים לכבוש מחדש את חתה וכארתיה אולם הם נהדפו תוך אבידות כבדות.

חיילי הלגיון הערבי הפרו שוב את ההפוגה בירושלים כשהתחילו, זה היום השלישי, בהתקפה בגיזרת מוסררה – שייך ג’ראח. הם נהדפו. הצליפה מהעיר העתיקה וההפגזה מעמדות ערביות אחרות גרמו למספר אבידות לא קטן במשך שלושת הימים האחרונים.

אתמול התקיימה, בחסות משקיפי או"ם, פגישה בין סגן־אלוף דוד שאלתיאל, המפקד היהודי, ועבדאללה־אל־תל, המפקד הערבי, לשם בירור שאלת הגבולות היהודיים והערביים באיזור העיר.

המים בירושלים אינם זורמים עדיין בצינורות, אנשים ונשים נושאים בגבורה וללא התמרמרות את מנות המים בפחים אל הדירות. אולם אין בעית המים מסובכת כיום כשם שהיתה עד עכשיו, משום שראש העין ופרוזדור רחב מירושלים לשפלת החוף, נמצאים בידי כוחותינו.

שר הדתות, הרב י. ל. פישמן, ביקר בנצרת ונפגש עם הקהילות הנוצריות והמוסלמיות. השר חזר על הבטחת ישראל בדבר קיום חירות דתית מלאה בשטח הנמצא ברשותה.

המועצה היהודית של ירושלים (בשטח היהודי), החליטה להכריז על עצמה כיורשת חוקית של שלטונות ירושלים, וקיבלה את התואר: הקורפורציה העירונית של ירושלים.


21.7.48 (י“ד בתמוז תש”ח)

גאולים בשרון, וכפר סבא הופגזו על ידי תותחי פאוזי קאוקג’י. עין רזאלה, ממנה התקיפו הערבים את התחבורה היהודית במשך שלושת הימים האחרונים, הופצצה על ידי היהודים. המצרים ניסו שוב, ללא הצלחה, לכבוש מחדש את חתה.

בעת שכבשו היהודים מחדש את הכפר קולה, מזרחה לוילהלמה, מצאו שם גוויות של 17 שבויים יהודים שנהרגו על ידי הלגיון לפני שניסוג, על אף התחייבות הערבים לפני חדשים מספר, להתנהג לפי חוקי המלחמה שנקבעו בהסכם ג’נבה. האנשים נישבו בשעת כיבוש הכפר על ידי הלגיון, רק מספר ימים לפני כיבושו מחדש ע"י כוחותינו.

אתמול נתקיימו שתי פגישות הפוגה נוספות בין קצינים יהודים וערבים במחוז ירושלים, בחסות משקיפי או“ם. קצינים מצריים וקציני הלגיון לא הסכימו לשבת יחד בפגישות. משום כך קויימו ישיבות נפרדות באמצעות אנשי או”ם ביחס לגבולות הדרומיים והמזרחיים. עבדאללה אל תל בא בלווית שלושה בריטים במדים. הם לא ענדו סימני דרגה, ומעמדם אינו ברור מאחר שלא השתתפו במשא ומתן.

שתי דרכים נוספות לתחבורה היהודית בין ירושלים לשפלה נפתחו, נוסף ל“כביש בורמה”, כתוצאה מהתקדמות הכוחות היהודיים בין שתי ההפוגות. אחת מהדרכים הללו חוצה את שטח פעולותיו של שמשון, לפי המסופר בתנ"ך.

כל בתי הספר הערביים בשטח הנמצא בחסות ישראל, יפתחו על בסיס תקין בתחילת שנת הלמודים, לפי תכנית שנמסרה בקווים כלליים על ידי מר בכור שיטריט, שר המעוטים. הוקמה ועדה פדגוגית שמטרתה לתכן את תכנית הלימודים ולהמציא ספרי לימוד נאותים.

מר בכור שיטריט הודיע על הקמת משרדים בחלקים שונים של הארץ “על מנת להשגיח על מלוי זכויותיהם של תושבי ישראל הערביים. וכן לתמוך בקימומם הסוציאלי, הכללי והעדתי, ולקבוע יחסים טובים בין היהודים לבין הערבים”.


22.7.48 (ט“ו בתמוז תש”ח)

בגלל התפוררות הצבאות הערביים מחמת אבידות ועריקות, ובשים לב להצלחת המערכה היהודית לפי התכנית שנקבעה, התנגד מטה המיבצעים של צבא ישראל לקבלת צו ההפוגה של מועצת הבטחון, אולם הוא נכנע לדרישת הממשלה. דברים אלה נאמרו על ידי האלוף יגאל ידין, קצין המיבצעים של צבא הגנה לישראל. ההפוגה מצאה את גבולות ישראל עוברים את אלו שנקבעו על ידי ישיבת המליאה של או"ם.

מתוך 209 הכפרים הערבים הנמצאים בשטח ישראל נכבשו 201 על ידי היהודים. בסך הכל מעריך קצין המיבצעים את השטח שהוקצה למדינה הערבית, ונמצא בידי היהודים, ב־1.297 קמ“ר, בשעה ששטח מדינת ישראל הנמצא בידי הערבים מגיע ל־331 קמ”ר. בתשעת ימי הקרבות שבין שתי ההפוגות, סבלו הצבאות הערביים 5000 אבידות, שהן 20% מכוח האדם הערבי בא“י. הם נסוגו משטח של 1.082 קמ”ר בשעה שהיהודים אבדו 84 קמ"ר.

“ההפוגה חייבת וצריכה להימשך עד לפתרון בעיית א”י בדרכי שלום" אמר היום הרוזן ברנדוט ברודוס, בישיבה עם משקיפיו, כשהודיעם על מנוייהם. ד"ר ראלף באנץ', עוזרו הראשי של המתווך, אמר למשקיפים: “תפקידכם לעצור בעד התפשטותה של מלחמה העלולה להיות גדולה ומסוכנת לא רק באיזור זה אלא גם באיזור גדול יותר”.

הסכם בדבר קביעת הגבולות לשטח ההפקר בין שטחי הערבים והיהודים בירושלים, נחתם אתמול על ידי סגן אלוף דוד שאלתיאל, מפקד החטיבה הששית של צבא ההגנה לישראל בירושלים, ולט. קול. עבדאללה אל תל, מפקד הלגיון הערבי.

בתי הזיקוק בחיפה נפתחו היום, בעקבות החלטת ממשלת ישראל. בנזין ונפט החלו לזרום מבתי הזיקוק למיכלי האחסנה בנמל. בתי הזיקוק לא הוחרמו. ההנהלה נצטוותה על ידי הממשלה להמשיך בפעולות הרגילות. הנפט מזוקק עתה בחיפה על ידי עובדים יהודים.


23.7.48 (ט“ז בתמוז תש”ח)

ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, אמר למועצה הזמנית, שישראל אינה רוצה לכפות על הערבים שלום ככובשים, רצון ישראל הוא להגיע אתם להבנה ללא התערבות מתווכים, כשני עמים שווים, חפשים ועצמאיים.

ארבעה מטוסים מיוחדים של או"ם הביאו לירושלים את הקבוצה הראשונה של מטה המשקיפים. בת 33 חברים אמריקאיים, צרפתים ובלגים.

למרות המלחמה הגיע היבול החקלאי בישראל לרמת השנה שעברה, אמר המנהל הכללי של “תנובה”, הקואפרטיב המרכזי לשיווק חקלאי, מר נחום ורלינסקי.


25.7.48 (י“ח בתמוז תש”ח)

כל הפרעה בהספקת המים מראש העין לירושלים, תחשב להפרת ההפוגה, הודיע מר ז’ן ניובנהויס, יו“ר ועדת שביתת הנשק של או”ם לבריגדיר לאש, מפקד הלגיון הערבי בגיזרת לטרון. לפי השמועה אין הלגיון מתנגד להרשות שאיבת מים דרך התחנה בלטרון, התחנה היחידה הנמצאת בידי הערבים.

הערבים בדיר אבו טור בירושלים ירו לעבר העמדות היהודיות והרגו שני חיילים.

הבריטים מחו על העברת בתי הזיקוק הבריטיים בחיפה לחסות היהודים.

הממשלה הקימה בתי דין למלחמה בספסרות בעלי סמכות הענשה עד 7 שנות מאסר. שלב זה מציין צעד ראשון למלחמה בספסרות ובשוק השחור ולהורדת המחירים.


26.7.48 (י“ט בתמוז תש”ח)

עמדות יהודיות בחזיתות שונות בירושלים נורו אתמול על ידי ערבים שהפרו את ההפוגה. צלפים ערבים המשיכו לירות באזרחים יהודים ובתחבורה. מספר פצצות מרגמה נורו בכיוון העמדות היהודיות.

נצרת הכבושה מתעוררת לחיים חדשים. שלשום נפתח בעיר סניף הליגה הערבית לשיחרור לאומי, הרוצה בשיתוף פעולה עם היהודים. ברשות המושל הצבאי הקימה הליגה לשכת עבודה הפועלת לפי הוראותיו של משרד העבודה של ממשלת ישראל.

ממשלת ישראל מקיימת קשרי דואר מכל הסוגים עם 35 מדינות בעולם כולו.


27.7.48 (כ' בתמוז תש"ח)

הרוזן ברנדוט טס בחזרה למטהו ברודוס, לאחר פגישה של שעתיים וחצי עם שר החוץ, מר משה שרתוק. הוא נועץ עם מנהיגים יהודים וערבים בקשר לאירגון שמירת ההפוגה, פירוז ירושלים, החזרת הפליטים הערבים לא“י, המעפילים היהודים והחלפת ההפוגה ה”בלתי מוגדרת" בשביתת נשק.

איזור ירושלים הנמצא בידי היהודים יוכרז כשטח כבוש, לפי החלטת הממשלה. ימונה בה מושל צבאי.

לאחר הפסקה של תשעה חדשים הופיעה אתמול בירושלים התזמורת הפילהרמונית ב“דרך בורמה” על מנת לערוך קונצרט בעיר.

הבאת מכשירים מדעיים מאמריקה, שיגור משלחת של קצינים ללמוד שיטות משטרה חדישות בחו"ל וגיוס נשים למשטרה על מנת לשחרר גברים מתפקידים מסויימים, מהווים חלק מתכנית להפעלת משטרה יעילה בישראל. כשהמשטרה הבריטית עזבה את הארץ ב־14 למאי, נאמר בהודעה שפורסמה על ידי שר המשטרה, מר בכור שיטריט, נשרפו רשימות רבות או שנשארו באי סדר, ובנייני המשטרה הורקו מציודם. בזמן ההוא היו 700 שוטרים יהודים וכן רובים במספר זה. עתה הקים המפקח הכללי מטה מרכזי עם מחלקות לאדמיניסטרציה, גיוס ואימון, קשר אלחוטי ולחקירות פליליות ותחבורה.


25.7.48 (כ“א בתמוז תש”ח)

2000 איש ואשה, המיצגים את יחידות חיל הים, האוויר והיבשה בישראל צעדו על ציודם ברחובות תל אביב, בלוויית מטוסים שחגו למעלה, ואחר כך הצדיעו באיצטדיון המכביה לפני ראש הממשלה ושר הבטחון, מר דוד בן גוריון, וראש המטה הכללי, רב אלוף יעקב דורי.

היתה זו ההופעה החגיגית הראשונה של הכוחות הלוחמים הישראליים ברחובות תל־אביב והפעם הראשונה בה ענדו קצינים וחיילים את סימני דרגותיהם. התהלוכה אורגנה לכבוד יום השנה ה־44 למותו של תיאודור הרצל. כ־15.000 איש התקהלו באיצטדיון המכביה. לראשונה צעדה יחידת חיל רגלים הנושאת ציוד מלא וכובעי פלדה. אלה היו הלוחמים בסורים, בלגיון הערבי, בעיראקים, בלבנונים ובמצרים. אחריהם צעדו יחידות הפלמ"ח, לוחמי כביש ירושלים, הנגב והרי יהודה. הקבוצה השניה כללה יחידות טכניות, ימאים ויחידות אנשי היבשה של חיל האוויר. קבוצת מלחים נסעה על ג’יפ אמפיבי. אחריהם באה המשטרה הצבאית, חיל הקשר – נושאים מכשירי אלחוט, השירות הרפואי, חפרים, שרות מפות וצלומים, אפסנאות וחיל עזר נשים (ח"ן). יחידת שירות בעלי חי הובילה כלבים, סוסים, פרדות וחמורים שנשאו על גבם אלונקות. לאחרונה עברו בסך היחידות הממוכנות וחיל התותחנים. בלטו בקבוצה זו יחידות הקומנדו של סגן אלוף משה דיין שכבשו את לוד בקרבות האחרונים. יחידות האספקה יוצגו על ידי מיכלי מים ודלק משוריינים.

התלהבות רבה נתעוררה למראה החטיבה הששית הירושלמית שיוצגה על ידי מכוניות משוריינות. לתשואות רבות זכו גם מספר משוריינים שנשאו עליהם כתובת: “שלל האויב”.

ביציע האצטדיון נוכחו כל חברי הממשלה הזמנית, אנשי הקורפוס הדיפלומטי ומשקיפי או"ם.

לאחר שקיבל את הצדעת הצבא ביום חגו הלאומי, נאם ראש הממשלה לחיילים ולאזרחים. בדברו על “נס ירושלים” ציין ראש הממשלה את העובדה שירושלים היא עתה יהודית יותר מאשר ביום מן הימים במשך אלפיים שנות גלותנו. “פעולותינו ב־14 למאי לא תושלמנה כל עוד לא יבטיח צבאנו וממשלתנו את השלום, הבטחון והשלווה בגבולותינו הצודקים והקבועים; שיקבעו לא רק על יסוד החלטת ה־29 לנובמבר, אלא בהתחשבות עם כל מה שאירע, מאז ועד עתה… גם אם יובטח הנצחון נהיה חייבים לעמוד במאבק מדיני כבד, כי נוסף על אויבינו הגלויים אנו עומדים גם בפני לא מעט אויבים נסתרים ומוסווים שלא יחמיצו כל הזדמנות לקצץ בזכויותינו ולמגר לארץ את השגינו ונצחונותינו… המאבק עדיין לא נסתיים. רק הנצחונות האחרונים הם שיכריעו, ואין מי שיוכל לנבא אם פירושה של הפוגה זו הוא סיום המלחמה או רק הפסקה זמנית בפעולות האיבה. מטרתנו הסופית היא קיבוץ גלויות. וגאולה שלימה לא תושג ללא סבל, מאמצים וקרבנות נוספים. אנו פונים למחר בתפילה, עצמה ואמונה. שמנו מבטחנו בצור ישראל ולא אוכזבנו …”

וזאת פקודת היום לצבא ישראל:

"חזון מדינת היהודים של הרצל בשנת 1896, הפך מציאות בימינו אנו. מדינת ישראל קמה ונתכוננה על אדמת המולדת. אשרנו שזכינו לכך!

כ' תמוז דהשתא איננו עדיין חג הנצחון. כברת דרך, זרועת עמל ותלאה, יזע ודם, עודה לפנינו. יום זה משמש לצבא ההגנה לישראל תחנת חובה וכבוד כאחת.

חובה, להביא לעמנו ולארצנו את השלום, והבטחון למדינתנו הצעירה. לבצר את מדינתנו כלפי פנים וכלפי חוץ ולהבטיח לה יחסי שלום וכבוד הדדיים בינינו לבין העמים השכנים, בינינו וכל עמי העולם. כפי אשר חזה הרצל בחזונו מלפני יובל שנים וכפי אשר חזו נביאי ישראל ומוריו במשך כל דברי ימי עמנו.

צבא ההגנה לישראל יותר מכל צבא בעולם, הוא צבא השואף לשלום של אמת וכבוד. לא מתוך עייפות, כשלונות או מפלות צמאה נפשנו לשלום. אמונת דורות עתיקה מכוננת בלבנו אמונה אשר הפיחה בעמנו רוח חיים וקיום במשך כל מחשכי הגלות. האמונה לשלום ולאחווה בין כל עמי העולם, האמונה של הנביא הגדול: “ולא ישא גוי אל גוי חרב…”, היא גם אמונת צבא ההגנה לישראל.

הכבוד לצבא ההגנה לישראל ביום זה, לטוראיו ולמפקדיו, לאלה שנותרו בחיים ולא כל שכן לאלה שמסרו דמם ונפשם על תקומת מדינת ישראל, תוך סערת המלחמה האיומה אשר אסרו עליה שבע מדינות ערב, מזויינות ומודרכות על ידי מעצמת המנדט לשעבר.

בתוך מלחמת השמד זו עלינו ועל שארית תקוותנו, הלך צבא ההגנה לישראל וגיבש כוחותיו בפנים וביצר עמדות המדינה בחוץ.

לא נתרברב בנצחונות, לא נתפאר במהלומות אשר הנחתנו על האויב בכל החזיתות במשך תקופת מלחמה זו. לא נפרסם היום הזה עלילות גבורה מפוארות ביותר של חיל הרגלים וחיל התותחים אשר זכו להגשימם, ושעוד ישמשו מופת לגבורה ולכושר עילאי. לא נתריע על הישגיה הנפלאים של האוויריה הצעירה שלנו וטייסיה האמיצים ללא חת. וכן לא נמנה את ההישגים של יתר החיילות והשרותים אשר במאוחד, כצבא ההגנה לישראל, נטלו על שכמם את העומס הכבד של מלחמת שיחרור זו והביאו במאמצים מיוחדים, בדרך של דמים קשה, את מדינת ישראל עד הלום.

נכריז היום הזה לעצמנו ולעולם כולו, כי רוחנו גברה והתעצמה רוח של גבורה ונכונות מפעמת בצבאנו הצעיר, רוח שאינה יודעת מורא ופחד, רוח שאינה נרתעת בפני כל אויב וכלי משחית שבידו, רוח אשר תביא לצבאנו את הנצחון הסופי – נצחון של חופש ושלום ובטחון לכל עמנו, נצחון של שוויון וברית עם כל עמי העולם".

יה חזק!

ראש המטה הכללי

יעקב דורי


סגן אלוף משה דיין יקבל את הפיקוד על החטיבה הששית בירושלים מידי סגן אלוף דוד שאלתיאל.

34 מטוסי אויב הושמדו על ידי חיל התעופה הישראלי במשך המלחמה. הערבים ממשיכים בהפרות ההפוגה בירישלים. אתמול נפצעו 13 יהודים באש צלפים ומרגמות.


29.7.48 (כ“ב בתמוז תש”ח)

בצומת הדרכים לנגב התלקח קרב כאשר התקיפו המצרים שיירה יהודית באיזור חתה וכארתיה. המארב המצרי פתח באש כבידה שנמשכה כל הלילה. אחר כך התקיפו כוחותינו את תחבורת האויב וריכוזי כלי רכבו בפלוג’ה ובעיראק אל מנשיה, דרומה לפלוג’ה. כשהגיעו משקיפי או"ם לכארתיה מצאו את המקום מופגז על ידי תותחי המצרים. הערבים המשיכו בהפרת ההפוגה בצליפות לעמדות יהודיות בירושלים. חייל יהודי נהרג.

“ממשלת ישראל משוכנעת שהיא ניצחה בקרב החשוב במלחמה הקרה שהופנתה נגדה, על ידי הבטחת אספקת הדלק, על ידי פתיחת מפעלי הזיקוק בחיפה”, אמר היום שר המסחר והתעשיה, פ. ברנשטיין. אם לא תחודש זרימת הנפט דרך צינורות קרקוק, תביא ישראל דלק ממיכלים מחו"ל.

זרם החשמל בירושלים מופעל 24 שעות ביממה. היום תתחיל שאיבת נסיון של מים מהמשאבות בראש העין אל לטרון. במשך הימים הבאים תועמדנה בנסיון שאר תחנות השאיבה בדרך לירושלים.


30.7.48 (כ“ג בתמוז תש”ח)

הלגיון הערבי בלטרון היפר את ההסכם בדבר מעבר שיירות בדרך המלך מירושלים לתל אביב. חיילי הלגיון בצומת הדרכים רמאללה – לטרון, אילצו באש תותחים ונשק קל, שיירה בלתי מזויינת, בת 30 מכוניות, לחזור על עקבותיה. על אף ההפרעה הבלתי צפויה, הגיעו המכוניות לירושלים בדרך “בורמה”.

השלטונות הערביים סירבו להרשות ללגיון הערבי בלטרון להפעיל את תחנה השאיבה.

יריות הערבים בשיך ג’ראח ובשכונות מוסררה, בירושלים נמשכות. פועל יהודי נהרג. חיילים יהודים ענו באש והרגו שני ערבים.

סגן אלוף משה דיין, מפקד האיזור היהודי, הזהיר את תושבי ירושלים בפני שאננות. “צבאנו התחזק וגדל לאחרונה, אולם חייבים אנו לסמוך על כל האוכלוסיה”, הצהיר. “כל אחד חייב להמשיך בשירות חלקי בתפקידי שמירה והגנת המפעלים. המלחמה עדיין לא נסתיימה, ואיננו רשאים להרפות ממאמצינו לפני הנצחון הסופי”.

בו במקום שבו התקיפו המצרים שיירה לנגב, לפני יומים, הוכתה היום התחבורה הצבאית המצרית.

“אניות צי ישראל יחד עם מספר ספינות אזרחיות, הצליחו להתגבר על המצור הימי המצרי”, אמר מר דוד רמז, שר התחבורה. היתה זו עצתו של היו"ר הבריטי במועצה הים־תיכונית לפיקוח על ענייני הספנות בים התיכון שהאניות, שחיכו בתל־אביב וחיפה לפריקת מטענן, נעלמו מבעוד לילה. הן נשאו אתן 10.000 טון של מצרכים חיוניים לנמלים אחרים בים התיכון. סחורות אלו נאספו במהרה והוחזרו למחוז חפצן על ידי ספינות הצי המסחרי של ישראל.

6 נקודות ישוב חדשות נוסדו על אדמת הקהק"ל. 5 עליות היו על אדמות ממשלתיות ואדמות האויב הגרמני. כמו כן הוקמו על אדמות שונות 4 חוות הכשרה. במשך 6 השבועות הראשונים לאחר ההכרזה על מדינת ישראל, נוסדו 16 ישובים חדשים.

על אדמת הקהק"ל נוסדו ישובים אלה: מהלול; עין דור; כפר יעבץ; מנסורה־איל־חית; בוטימאט; ועקרון.

על אדמות הממשלה לשעבר: שתי נקודות ישוב במקום הידוע בשם אשרפיה א' וב‘; שפון; בית לחם צפונית לאיזור עמק יזרעאל; וולדהים א’ וב'.

חוות הכשרה והכנה: בשטח תחנת הנסיונות בעכו; בשטח מעין עין חרוד; בשטח קהק"ל בסביבות טנטורה; בשטח החווה הגרמנית ליד כפר טירה.


1.8.48 (כ“ה בתמוז תש”ח)

המצרים התקיפו שוב שיירות אספקה ישראליות לנגב. הפרות ההפוגה בירושלים נמשכות. הלגיון לא הרשה עדיין לשיירות אספקה יהודיות, בחסות או"ם, להגיע לירושלים מתל אביב בדרך הראשית.

המילווה הלאומי הראשון בסך של 5 מיליון ל“י, נסתיים בעודף של 100.000 ל”י. בקשות חדשות לחתימה על המילווה אינן מתקבלות יותר.

הערב מונה ד"ר ברנרד יוסף כמושלה הצבאי של ירושלים.


2.8.48 (כ“ו בתמוז תש”ח)

חיילי הלגיון הערבי ירו בשתי שיירות מתל אביב, אחת של או"ם והשניה של יהודים, בצומת הדרכים לטרון–רמאללה, אולם שתי השיירות הגיעו לירושלים.

הפרות ההפוגה הערביות בירושלים נמשכו ביריות צלפים ערבים על כלי רכב יהודיים שעברו בשכונותיה הצפוניות של העיר. ועדת שביתת הנשק של או"ם שלחה תלונה קשה נגד פעולות הערבים המונעים שאיבת מים לירושלים דרך תחנת השאיבה בלטרון.


3.8.48 (כ“ז בתמוז תש”ח)

הרוזן ברנדוט נפגש אתמול עם יהודים וערבים בירושלים ושוחח אתם על בעיות ההפוגה השוטפות.

שר החוץ, מר משה שרתוק, הודיע למטה הראשי של המתווך מטעם או"ם, בחיפה, שאם התקפות הכוחות המצריים בביר עסלוג', שבנגב, לא תפסקנה, תנקוט ישראל בפעולות תגמול לעמדות המצריות.

תשובתו של שר החוץ להצעות הרוזן ברנדוט על פירוז ירושלים אומרת שהיהודים הקימו פרוזדור מאיזור החוף אל העיר. הוא מצפה להכללת האיזור היהודי של ירושלים במדינה היהודית. אנו מקווים שגם הגליל והנגב יכללו במדינת ישראל.

במינשר של שר הבטחון ניתנה אתמול גושפנקה חוקית למעמדה של ירושלים כ“שטח מוחזק” של שלטון צבא ההגנה לישראל. המינשר קובע שמשפט מדינת ישראל חל על השטח המוחזק, וכל מי שיפר את הוראות שר הבטחון, יועמד לדין צבאי או אזרחי.


4.8.48 (כ“ח בתמוז תש”ח)

הרוזן ברנדוט שוחח אתמול משך שעתיים עם המושל הצבאי של ירושלים, ד“ר ברנרד יוסף. המתווך תיאר אחר כך את שיחתו שהתרכזה בעיקר על תכנית הפירוז של העיר כ”ידידותית מאוד". הוא הוסיף: “עדיין לא רבתי עם איש, יהודי או ערבי, אף על פי שלעיתים קרובות היו דעותינו שונות, אנו מתווכחים בשלווה”.

צלפים ערבים המשיכו בפעולתם בשכונות שונות בירושלים. יהודי אחד נפצע פצעים אנושים7. הוא היה הקרבן ה־11 של הצלפים הערבים בירושלים מאז הפסקת האש.


5.8.48 (כ“ט בתמוז תש”ח)

פגזים, פצצות מרגמה ואש נשק קל נורו אתמול והיום בכמות מרובה על ידי הערבים בשכונות שונות בירישלים שעה שהלגיון הערבי וגם הצבא המצרי המשיכו בהפרת ההפוגה.

“למרות התלכדותם של המדינות הערביות למלחמה, אין מניעה לפשרה שתבטיח צדק”, אמר היום המלך עבדאללה.

כוחות הערבים הפגיזו הבוקר עמדות יהודיות בהר־טוב.

הרוזן ברנדוט שוחח היום עם עזאם פחה באלכסנדריה. אחר כך אמר הרוזן: “כוונתה האמיתית של ההפוגה היא מניעת חידוש הקרבות. אשר לאנשים הסובלים, סבלם ילך ויגדל כתוצאת עקירתם ממקומותיהם. אני תקווה שזכות הפליטים לחזור למקומותיהם בעתיד הקרוב ביותר תאושר”.


6.8.48 (א' באב תש"ח)

בסיומה של שיחה ארוכה עם המתווך על עניינים הנוגעים למשקיפי ההפוגה ולהפרות ההפוגה, אמר שר החוץ מר משה שרתוק: “אני פונה אליך בשם הממשלה הזמנית של ישראל, למסור לכוחות, שגזרו עלינו מלחמה, הזמנה לפגישה עם הממשלה הזמנית לדיוני שלום”. ברנדוט הבטיח למסור את ההזמנה.

הזמנת מר שרתוק מעמידה את הערבים בפני ברירה ברורה בין שלום למלחמה. אם המנהיגים הערבים אינם מוכנים לשלום או שאינם יכולים לגלות את מצבם האמיתי להמונים, שאותם רימו זמן כה רב, יש ליעץ להם לפני הכנסם לשלב השלישי של המלחמה להתחשב באבידות הרבות שסבלו בשבוע הקרבות בין שתי ההפוגות ובמספר האבידות שהם עלולים להקריב למען הדחייה העיקשת של הכרתם בקיום ישראל.


8.8.43 (ג' באב תש"ח)

התגובה הרשמית הראשונה להזמנת מר משה שרתוק, לדיוני שלום ישירים עם המדינות הערביות, באה מצד המלך עבדאללה, שאמר כי לפני שתיושב בעיית הפליטים באופן משביע רצון, אין להתחיל בשיחות שלום. זהו המכשול העיקרי בדרכו של כל נסיון להגיע לידי שלום בר קימא. אולם, הוסיף, “אין כל ספק שנמצא פתרון משביע רצון”.

“פליטים ערבים חדלי אונים נמצאים בעולם. העולם יכול להצילם או להניח להם למות”. אמר סיר רפאל צילנטו, יליד אוסטרליה, המנהל של המחלקה לפעילות סוציאלית של האו“ם. “כשלעצמי, אינני רואה זאת כאינצידנט מלחמתי או כאכזריות, אף על פי שיש בזה משני היסודות האלה. אני רואה זאת כאסון אנושי שאפשר להשוותו לרעידת אדמה ביפן או בסן פרנציסקו”. הרוזן ברנדוט זירז אתמול את מועצת הבטחון לאשר את זכותם של 250.000 עד 300.000 פליטים ערבים לחזור לשטח א”י הנמצא בפיקוח ישראל. ממשלת ישראל, מסר המתווך, סירבה לדון על שובם בממדים גדולים, אלא לאחר קימום השלום.

כוחות ישראל כבשו מחדש את כל העמדות דרומה לטירת צבי, בעמק בית שאן, שנכבשו בשבוע שעבר על ידי העיראקים בשעת הפרת ההפוגה.

אצ“ל הודיע למושל הצבאי בירושלים, ד”ר ברנרד יוסף, שהוא קיבל את מרותו ולא יעשה דין לעצמו בעיר.


9.8.48 (ד' באב תש"ח)

פגישה שהיתה צריכה להתקיים בין המפקדים היהודים והערבים בירושלים על מנת להפסיק את הפרות ההפוגה, לא התקיימה בגלל אי הסכמת הערבים לסגת מעמדות שנתפשו על ידם בזמן ההפוגה.

הפרות ההפוגה הערביות בירושלים נמשכו אתמול בקצב מרוכז, ונשמעו יריות והפגזות מחלקים שונים של העיר.

חלוקת המים במכוניות נעשית עתה בירושלים יום יום מלבד שבתות. עד עתה חולקו המנות ארבע פעמים בשבוע.

מנית קצובות לחודש אוגוסט 1948 הן: סוכר לבן 750 גרם למבוגר ו־1000 גרם לילד. קמח לבן, 1000 גרם לנפש. מרגרינה, 400 גרם לנפש. שמן מאכל, 250 גרם לנפש. סבון כביסה, חתיכה לנפש. סולת, 500 גרם לילד. גבינה אוסטרלית, 333 גרם לילד. אורז, 400 גרם לילד. דג פילה קפוא, 600 גרם לנפש.


10.8.48 (ה' באב תש"ח)

אמש התקיפו חילות המצרים בדרום ירושלים את איזור רמת רחל באש מכונות יריה ומרגמות. חיל המצב היהודי ענה באש, וההתפוצצויות נשמעו בכל העיר. הלגיונרים הערבים זרקו רמונים וירו לעמדות היהודיות בנוטרדאם. הרוזן ברנדוט הגיע אתמול לירושלים לביקורו הרביעי. השגריר הרוסי, מר פאול איבנוביץ' ירשוב, הגיע אתמול לחיפה בלווית 16 חברי השגרירות הסובייטית בישראל.

הלילה בחצות תבוטל ההאפלה בתל אביב.


11.8.48 (ו' באב תש"ח)

הרוזן ברנדוט הודיע שבעוד ימים מספר יתחילו המים לזרום לירושלים – למרות שטרם נתקבלה תשובת הערבים – דרך קו הצינורות מראש העין. “אינני מחכה לתשובתה הסופית של ממשלת עבה”י בקשר לשאיבת המים לירושלים", אמר הרוזן.

הרוזן ברנדוט שאל היום את מושלה של ירושלים, ד“ר ברנרד יוסף, על הצעה למניעת סכנת הרס לעיר הקדושה במקרה של חידוש פעולות האיבה. ד”ר ב. יוסף השיב: “הפתרון הוא פשוט. הלגיון הערבי הוא המתקיף ועליו לסגת לארצו. זהו מקרה ברור של תוקפנות, ואם תצווה מועצת הבטחון על נסיגתם, תהיה ירושלים בטוחה מפני הרס. לא ערביי ירושלים הם הלוחמים, זהו הלגיון הערבי שאין לו כל שייכות לכאן”. כשנענה ד"ר יוסף שהיהודים בירושלים הם תוקפניים יותר, אמר: “אין אנו פותחים באש אולם אנו עונים לאש הערבית בתוקף רב. אנו שומרים על ההפוגה”.

במעמד קהל רב של חברי המועצה מן העיר והכפר, פעילי ההסתדרות בשטחים השונים של חייה המסועפים, ותיקי התנועה וצעירים במדים, עולים חדשים ואורחים מחוץ לארץ, נפתחה בתל־אביב המועצה הס"א של ההסתדרות. המועצה הראשונה במדינת ישראל.

המועצה מוקדשת לשלוש בעיות גדולות העומדות ברומה של מדינתנו: לשאלת העליה, חוקי העבודה במדינת ישראל, המדיניות המקצועית ושאלת היוקר. על השאלה הראשונה הרצה השל פרומקין. הוא אמר בין השאר: “מטרתנו הממשית והמעשית באירגון העליה בחדשים הקרובים צריכה להיות עליה של עוד מאה אלף עולים נוספים עד סוף שנת 1948… תמיד ידעה ההסתדרות להטיל על עצמה תפקידים קשים, שהשעה מחייבת אותם. אנו מוסרים את מיטב הכוחות למדינה ולהגנתה בלי לגרוע ממאמצים אלה, עלינו להתאזר ביתר מתיחות ותנופה להרחבת ממדי העליה, לקיבוץ גלויות מהיר במדינה. התנועה הציונית בעולם חייבת להטיל על עצמה מעמסה כדי להביא בחדשים הקרובים מכסימום של עולים… הנסיון מלמדנו איזה מחיר קשה אנו משלמים בעד איחורים והיסוסים…”

צבי ברנזון הביא לפני המועצה את הצעת הועד הפועל של ההסתדרות לתחיקה הסוציאלית במדינתנו. “…תחיקת העבודה לא באה במקום המאבק המקצועי, אלא משלימה אותו. במדינת ישראל תשאר תנועת הפועלים חפשית בהחלט ולא תהא משועבדת לממשלה, כשם שהיא בלתי תלויה במעבידים…”. על סמך תיאור של הפעולה המקצועית בשלוש השנים האחרונות, ניסח עקיבא גלובמן בהרצאתו ראשי פרקים למדיניות המקצועית בתקופה הקרובה. הוא תבע שינוי אינדכס היוקר מיסודו, והעלאת שיעור השכר המשמש יסוד לחישוב תוספת היוקר, ועם זה “צריכה לבוא הקטנת הרווחים של היצרנים והמתווכים למיניהם. גם מבחינת המלחמה בשוק השחור מן ההכרח להגביל את רווחי השכבה האמידה המוכנה כיום לשלם כל מחיר וגוזלת מיצרכים חיוניים מפי המוני העם…”. עקיבא גלוברמן סיים בדברים על יחסי ההסתדרות והמדינה. “את ההסתדרות יש לקיים כאיגוד מקצועי חפשי, הזכאי לעזרת המדינה, אולם ללא השתעבדות לה. בוררות חובה של המדינה בענייני העבודה יש לשלול כל עוד לא תטיל המדינה בוררות חובה גם בענייני הרכוש והרווחים …”


12.8.48 (ז' באב תש"ח)

כוחות קאוקג’י כבשו את הכפר הערבי שחנון בגליל, שנכנע ליהודים, הם אסרו בצינוק 30 ערבים נכבדים, והעבירום אחר כך לדמשק. שם נורו כמה מהם.

מר משה שרתוק, שר החוץ, מנה במכתבו האחרון למר ג’והן רידמן, 38 הפרות הפוגה של הערבים בירושלים בין ה־3 ל־6 באוגוסט.

הכוחות היהודיים בהר ציון גירשו חיילים ערבים שניסו בשלשת הלילות האחרונים להתקדם אל עבר העמדות היהודיות באזור.

במברק למזכיר הכללי של או"ם מוסר עזאם פחה שיש בידיו הוכחה לתפישתם של 75 ערבים על ידי היהודים בחזית “אל לנגון”, לאחר תחילת ההפוגה, ולשריפתם בעודם חיים. האשמה זו תוארה אתמול על ידי דובר ישראל בתל־אביב “כפנטסיה וחסרת כל שחר. הקישוט המפורט בהאשמה זו מוכיח על אותו כשרון דמיוני שפעל גם בכבוש נתניה וסביבת תל אביב”.

הבדוים בני השבט “אל להב” – הלהבה – שמוצאו מגיזרת טוּבּה ליד הגבול הסורי, בחר להילחם שכם אחד עם היהודים. הם עמדו יפה בשעת ההפגזה וההפצצה ובעזרת 30 רובאים הדפו צבא סורי חזק בן 230 איש, מזויינים בנשק רב ומגוון. “אין זו מלחמה דתית; זו מלחמה למען הצדק. נביאנו המוסלמי דרש מאתנו לרדוף צדק, ואני מאמין בצדקת העניין היהודי. לכן בחרתי להילחם לצד כוחות ישראל”, אמר חוסיין מוחמד עלי אבו יוסף, השייך של השבט.


13.5.48 (ח' באב תש"ח)

הנציג המיוחד של ארה"ב לישראל, מר ג’ימס מקדונלד, הגיע אתמול לתל־אביב.

24 שעות לפני חידוש הזרמת המים לירושלים, לאחר הפסקה בת 3 חדשים, פוצץ הלגיון הערבי את תחנת השאיבה בלטרון. במברק לנשיא מועצת הבטחון, אמר שר החוץ, מר משה שרתוק, שההתפוצצות בלטרון “מציינת שיא של מדיניות זדונית שננקטה על ידי מדינות ערב, מאז החלה הפלישה לא”י, כדי להכריח 100.000 יהודים בירושלים להיכנע על ידי מניעת מים מהם בעונת החום. אילולי אמצעי הזהירות של החסנת מים וקיצוב חמור שננקטו על ידי השלטונות היהודיים והמשמעת של האוכלוסיה היהודית, היתה מדיניות זו גורמת סבל ומחלות".

“ממשלת ישראל לא תקבל כל מילווה על חשבון רבונותנו הכלכלית או המדינית”, אמר היום שר החוץ, “לא נקבל כל תנאי בנוגע לשימוש בכסף שיבוא מארה”ב".

עם השבעת הקצינים, אתמול, הפכה משטרת ירושלים לחלק ממשטרת ישראל.


15.8.48 (י' באב תש"ח)

אמש והיום היו יהודי ישראל וכל יהודי העולם שרויים באבל תשעה באב. זהו יום השנה ה־1878 לשריפת המקדש. בימים כתיקונם נהרו רבבות יהודים לכותל המערבי ובמיוחד חברי תנועות נוער. זו הפעם הראשונה בדורות האחרונים, ויתכן שאף במאות האחרונות, שלא עבר כל יהודי על יד הכותל. “דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד כל שעריה שוממין” (איכה ד' א).

מים זורמים לירושלים דרך צינור חדש, הודיע ד"ר ברנרד יוסף. העבודה בצינור זה החלה עם תחילת פעולות האיבה. הכמות המגיעה לירושלים אינה מספיקה עדיין למלוי צרכי העיר, אולם היא תוגדל בעתיד.

לו נכשלנו במלחמה נגד הפולשים הערבים לא היתה כל מדינה עוזרת לנו ומכבדת אותנו, אמרה גב' גולדה מאירסון, שגרירת ישראל ברוסיה. והיא המשיכה: הצלנו את עצמנו במאמצינו אנו, וכך טוב יותר, כי עתה אין לשום מדינה כל דרישה מאתנו… תפקיד צירויות ישראל בכל העולם הוא לייצג את עניינינו בגאוה.

“…לא סיימנו את המלחמה בנצחון. היו לנו נצחונות וכל מה שהמלחמה נמשכה יותר נצחונותינו הלכו וגדלו. אך עדיין לא היו אלה נצחונות מכריעים, כי עוד האויב בשערי המדינה. גם הנצחונות המזהירים – והיו גם כאלה – אינם מכריעים, אם אין ביניהם נצחון בקרב האחרון. והמלחמה עוד לא נסתיימה והיא עלולה להתחדש בכל יום. אם יבוא שלב חדש במלחמה, יש לשער שהוא יהיה האחרון והמכריע… גם אילו היתה ההפוגה כולה כסדרה לא היינו יכולים להסכים להפוגה ללא קץ, כי פירושה פיקוח על המדינה היהודית ועל העליה… המדינה היהודית הוקמה לא ע”י האומות המאוחדות אלא על ידינו… לאו“ם לא היה הכוח ולא היו האמצעים לבצע את החלטתנו… גם מדינות שלא הכירו בנו עמיהן יודעות כי המדינה היהודית היא עובדה חיה ודינאמית… אך… גורל המדינה תלוי בגורל המלחמה אם תתחדש… נדמה לי שיש לנו הכוח לקבוע את הגבולות הרצויים והמגיעים לנו… אבל מוטב שייקבעו בהסכם בינלאומי או הסכם יהודי – ערבי. ולכך עלינו לשאוף, אם כי עלינו להיות מוכנים לקרב ולנצחון הסופי…” אמר ראש הממשלה אתמול.

שר החוץ, מר משה שרתוק, אמר: "…מדיניות החוץ שלנו בתקופה זו מוכרחה להיות צמודה לפעולה הצבאית שלנו. תפקידה הראשון הוא לשרת את מאמץ המלחמה, לשרת את הנצחון במלחמה…

"…הפוגה זו מטילה עלינו נטל כבד מנשוא מבחינה כספית ומבחינת כוח האדם שלנו. הפוגה זו שמה לאל כל מאמץ ונסיון מצד המדינה להסתער על תפקידי הבנין והשיכון…

“הפוגה זו מאיימת לעשות את משטר הפיקוח הבינלאומי קבע. יש בה שורש של משטר נאמנות חדש, או משטר מנדט חדש…”


16.8.48 (י“א באב תש”ח)

תושבי ירושלים התעוררו משנתם עם שחר בהתחולל הקרב הכבד ביותר בהפוגה השניה. הקרב נמשך מ־5–½8 בבוקר בחזית הנמשכת מתחנת המשטרה לשעבר בשייך ג’ראח בצפון, בשכונת מוסררה, ועד מר אליאס בדרום. האויב התחיל את התקפותיו בחסות הערפל הכבד ששרר עם שחר. משקיפי או“ם לא יכלו להגיע למקום בגלל הקרב הכבד. קצין גבוה אחד ממשקיפי או”ם אמר: “המצב איננו בידינו, אנו עושים את אשר ביכולתנו”.

הרוזן ברנדוט הודיע לליגה הערבית שלפי חקירותיהם של שבעה משקיפי או"ם הוכח שהיהודים לא הפרו את ההפוגה בשלושת הכפרים ג’בה, עין רזאלה ואיג’זים, בחזית המרכזית. הערבים התאוננו שהיהודים ביצעו מאסרים בכפרים הללו, אולם, הוא הודיע, תלונות אלו לא הוכחו.

הרוזן ברנדוט הצהיר ברורות בדבר זכותם של היהודים העצורים בקפריסין להכנס לא"י בזמן ההפוגה. במברק למועצת הבטחון אמר המתווך שכניסתם לארץ חייבת להיות בהתאם לתנאי צו ההפוגה של המועצה.

ספינה בריטית הנושאת את דגל מדינת ישראל לצד הדגל הבריטי, עגנה בנמל חיפה. אניה זו היא הראשונה שהגיעה לחוף מאז הפינוי הבריטי. היא הביאה מטען בן 1.500 טון.


17.8.48 (י“ב באב תש”ח)

הלירה הישראלית הפכה לכסף ליגלי העובר לסוחר במדינת ישראל מאמש בחצות, לאחר שראש הממשלה, שר האוצר, שר המשפטים ושבעה מנהלים של בנק אנגלו פלשתינה, חתמו על הסכם הסומך את ידי הבנק להוציא שטרות חדשים. הטקס נערך בפגישת המועצה הזמנית של הממשלה במוזיאום תל אביב; באותו אולם בו נחתמה לפני שלושה חדשים הצהרת העצמאות.

יתכן ושטרות הכסף המנדטוריים, שהוצאו מכלל שימוש, יוחלפו במשך החודש הבא בשטרות ישראליים. השטרות החדשים יהיו בני חמישה סוגים: 500 מ“י, ל”י אחת, 5, 10, 50 ל"י.

טקס ליל אמש ששימש אבן ציון נוספת בדרך ישראל לעצמאותה, נתקבל בסיפוק על ידי אישים ציוניים בכל קצווי תבל. שר האוצר, מר אליעזר קפלן, הביא את ההצעה. הפעולה המוצעת, אמר, תפתח תקופה של עצמאות כספית לישראל. הוא הזכיר את הוצאתה השרירותית של ישראל מגוש השטרלינג בפברואר האחרון, ואת הוצאת הרזרבות הכספיות של א“י על ידי הבריטים בשעת יציאתם. אחר כך סקר מר קפלן את הצעדים שננקטו ליצירת הון עצמאי. נועצו במומחים בינלאומיים באמריקה ובמקומות אחרים. תשומת לב מלאה ניתנה ליצירת בנק מרכזי לרזרבות על מנת להוציא את השטרות, אולם לבסוף הוחלט שיהיה זה יותר מעשי למנות את בנק אנגלו פלשתינה לפעול בתור שכזה. הבנק ישנה את שמו לשם מתאים יותר לתפקידו הלאומי. “אין לנו רצון לכפות מי שהוא להחליף את הלירה הפלשתינאית בלירה ישראלית”. מר קפלן המשיך באמרו כי הלירה הישראלית תהיה יציבה יותר מהלירה הא”י מאחר שלפחות מחצית מחזור הכספים יהיה מכוסה בזהב, מטבע זר ושטרות לשכת הכספים הא“י והשאר יכוסה על ידי שטרות האוצר הממשלתי, מילוות בנקים ונכיון חוזר. שער החליפין של הלירה הישראלית יהיה 3 דולר. השגנו איפוא הישג חדש. לאחר מרגמת “דודקה” ו”דרך בורמה" הופיעה הלירה הישראלית. זוהי דוגמה בולטת להעזה וחריפות. המרגמה והדרך צצו פתאום על מנת לעזור למלחמה. מפעל חדש זה, הלירה הישראלית, הוא מכשיר לבניין המדינה לא פחות מנשק פלדה. זוהי דרך בורמה הישראלית הכלכלית.

זה היום השני שנמשכת הפגזת תותחי הלגיון הערבי בירושלים והערבים ממשיכים להפר את ההפוגה.



18.8.48 (י“ג באב תש”ח)

ההפוגה הבלתי יציבה בירושלים הופרה שוב כשהפגיזו הערבים בתותחים ובמרגמות את מרכז הצלב האדום ושכונות יהודיות במשך כל היום והלילה. משקיפי או"ם בירושלים הודיעו למטה הראשי שלהם בחיפה שהארטילריה הערבית היא שהתחילה בהפגזה.

השגריר הסובייטי המיוחד והמורשה, מר פאול איבנוביץ' ירשוב, מסר בטכס קצר לראש הממשלה מעטפה חתומה שהכילה את כתב מנויו. מר ירשוב אמר ברוסית: “נשיאות הסובייט העליון של ברית המועצות מינתה אותי כשגריר בישראל, ואני מוסר בזה את כתב מינויי ומבקש לקבל את שליחותי”. מר דוד בן גוריון ענה בעברית: “בשם ממשלת ישראל ועם ישראל אני מקבל את פניך. אני תקווה ששליחותך תהיה לתועלת לשתי מדינותינו ולעולם כולו”.


22.8.48 (י“ז באב תש”ח)

שכונותיה הדרומיות של ירושלים רעדו כשפתחו המצרים בהפגזה כבידה על שכונת תלפיות. הם הטילי פצצות מרגמה בנות 3 אינטשים. צבאנו ענה באש.

חיילי ישראל הקיפו אמש את תל אביב על מנת לסרוק את העיר ממשתמטים ועריקים. גברים מגיל 17–50 ונשים בגיל 17–35 לא יכלו לעבור מאיזור לאיזור אלא אם כן נבדקו ניירותיהם.

הנציג המיוחד של ארה“ב, מר ג’ימס מקדונלד, ביקר ביקור רשמי ראשון אצל ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון. בנאומו אמר מר מקדונלד: “נשיא ארה”ב שלחני כנציג מיוחד של ממשלת ארה”ב אל הממשלה הזמנית של ישראל, ולעונג רב הוא לי למסור לכם את ברכות ממשלתי. תהיה לי זאת זכות גדולה לעבוד עם ממשלת ישראל ועם ישראל בחיזוק קשרי הידידות וההבנה הקיימים בין שתי הממשלות“. ראש הממשלה ענה לברכה בעברית: “בשם ממשלת ישראל ועם ישראל הנני מקבל את פניך בברכה בבואך אלינו כנציג מיוחד של ממשלת ארה”ב, ומביע תודה על ברכות ממשלתך אשר הואלת למסור לנו. בחירתך על ידי נשיא ארצות הברית גרמה קורת רוח מרובה לעמנו ואנו מאמינים, כי שליחותך תביא לחיזוק יחסי הידידות בין ארצנו לארצך”.


23.8.48 (י“ח באב תש”ח)

ראש הממשלה מר דוד בן גוריון אמר לחברי המועצה הציונית הכללית מכל חלקי העולם, בהפגשם בירושלים בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה, שהמדינה החדשה עדיין איננה שלווה ובטוחה, וכל נצחונותינו במלחמה נגד הערבים הם כאין וכאפס כל עוד לא נלחמנו את הקרב האחרון והמכריע. בפתחו את האסיפה, אמר מר יוסף שפרינצק, יושב ראש המועצה, שארבעת החדשים האחרונים היו עדים ליצירת המדינה העברית, ליצירת הצבא ושטרות הכסף. חדשים אלה הביאו “להרגשת שביעות רצון ציונית”.

ראש הממשלה ספר לאסיפה, שה־14 למאי, יום העצמאות, היה יום של חרדה למטה הכללי. פלישת הצבאות הסדירים היתה במלוא תנופתה. אולם הפולשים לא השיגו את מטרתם למרות שהיחס באנשים היה של 40 ערבים על כל יהודי אחד. בתחילת המלחמה, ב־30 לאפריל, היה מספר הכוחות היהודיים 2.500 אנשי פלמ“ח שאומנו משמונה עד עשרה ימים בחודש, חיל שדה שמנה 5000 איש שקיבלו אימונים במשך חודש וחצי ואלפי חברי הגנה. משקיף או”ם נורווגי העריך את מצב היהודים כגרוע יותר ממצב נורווגיה בזמן הפלישה הנאצית. אולם, אמר ראש הממשלה, הם עמדו נגד המצרים, הסורים, העיראקים והלגיון הערבי, וזאת על אף הבריטים שגייסו את חיילות היבשה, האוויר והים שלהם, כדי למנוע מן היהודים אימונים וציוד… המלחמה עדיין לא נסתיימה, ורק הנצחון בסיבוב האחרון הוא שיכריע. מלחמה מביאה אסון גם למנוצחים וגם למנצחים. ה“מולך” הוא אליל נוגש ועלינו להישמר מפני ההרס הפיזי והמוסרי שאליל זה גורם. עלינו להישמר גם מפני מריבות אידיאולוגיות. אף אחד אינו נתון במלחמה כמונו ואין מי שבוחל בה כמונו. אנו צמאים לעליה, התישבות על הקרקע, שלום, עבודה וחירות. אולם אלה חייבים לחכות עד לנצחון הסופי.

שר העליה בממשלת ישראל, מר משה שפירא, הודיע על בואם של 56.500 עולים לישראל מתחילת השנה עד היום, ועל עוד 70.000 שצריכים להגיע עד סוף השנה. שלשה רבעים מבין מעפילים אלה הובאו באניות יהודיות. רבים מבין העולים החדשים נקלטו בהתישבות החקלאית על אדמות הקהק"ל, אחרים נקלטו במושבות, את השאר קלטו הערים.

שר האוצר, מר אליעזר קפלן, אמר שמומחים צבאיים וכלכליים מעבר לים היו בטוחים לפני חדשים מועטים באי יכולתם של היהודים להגן על מדינתם במקרה של מלחמה בארץ־ישראל. היום, הוא המשיך יש לנו סיבות לשביעת רצון, כי הראינו לעולם שיש ביכולתנו לעמוד בנסיונות. קשיים רבים עומדים לפנינו, ובמובן הכלכלי, כמו במובן הצבאי, רחוקה המלחמה מלהסתיים בנצחוננו …


25.8.48 (כ' באב תש"ח)

ראש הממשלה סיכם את הויכוח הכללי במועצה הציונית הכללית באמרו בין השאר, שעדיין מוקדם לשמוח על נצחונותיו המופלאים של צבא ישראל, כי המלחמה עדיין לא נסתיימה בנצחוננו. מוקדם עדיין להבדיל בעולם היהודי בכללו בין “שלכם” ו“שלנו”, בין מדינת ישראל והעם היהודי בפזוריו.

מתהלכות שמועות חזקות שהיהודים באו במגע עם הערבים לשם שיחות שלום.


26.8.48 (כ“א באב תש”ח)

הערבים התקדמו מעמדותיהם החדשות ליד ארמון הנציב, שבאיזור הצלב האדום, בירושלים, דרך שטח ההפקר לעבר תלפיות תחת חיפוי אש מכונות יריה כבדות. הם נהדפו באש צבאנו. כיבוש חוות הלימוד באיזור הדרומי של ירושלים ע“י חיילים יהודיים פורש על ידי משקיפי או”ם כ“הפרה חמורה של ההפוגה על ידי כוחות ישראל”. זו הפעם הראשונה השתמש מטה המתווך במונח זה לגבי אינצידנט כל שהוא.

הרוזן ברנדוט העיר בדוחי"ם שפורסמו שהוא מנע כל עליה לישראל של גברים בגיל הגיוס.

אגודת הפועלים הערבים בא"י הוקמה ביפו בתמיכת משרד המעוטים והמחלקה הערבית של ההסתדרות.


27.8.48 (כ“ב באב תש”ח)

“שלשלת המאורעות האחרונים מפחיתה את אמונתי ביעילות האמצעים בהם נקטו משקיפי או”ם על מנת לשמור על ההפוגה בירושלים“, אמר סגן אלוף משה דיין, מפקד החטיבה הששית. הוא גילה שחיילים יהודים נכנסו לחוות הלמוד רק אחרי שהזהיר יום יום את משקיפי או”ם שחיילים מצרים סוגרים על האיזור מדרום.

הערבים המשיכו לירות ולהפגיז את העמדות היהודיות בגיזרה הדרומית של ירושלים.


29.8.48 (כ“ד באב תש”ח)

ד“ר וולטר איתן, המנהל הכללי של משרד החוץ, מסר לנציגו המיוחד של המזכיר הכללי של או”ם על 17 הפרות של ההפוגה שנעשו על ידי הערבים בירושלים בין ה־13 לאוגוסט ל־17 בו.

המושל הצבאי, ד"ר ברנרד יוסף, הכריז על הסכמתו העקרונית של צבא ישראל להוציא את חיילותיו מאיזור הצלב האדום בירושלים, בתנאי שגם הערבים יעשו כן.

שני משקיפי או“ם צרפתים נורו ונהרגו אתמול על ידי הערבים כשחנו בשדה התעופה בעזה. המטוס נשא את סימני או”ם. שני הקצינים עסקו בפיקוח על החופים מן האוויר. לפי ההוראות מסר המטוס על חנייתו למצרים 24 שעות לפני החנייה.

הערבים הגבירו את הפגזתם על ירושלים והם מתקיפים עמדות יהודיות לאורך כל החזית. חיילינו החזירו אש.

נקודה חדשה נוסדה היום בעלות אירגון “אודים” על אדמתו בשרון הצפוני.


31.8.48 (כ“ו באב תש”ח)

משקיפי או“ם נורו שוב על ידי חיילים עיראקיים שהתקיפו קבוצה ליד טול כרם. המצרים ירו על שלושה משקיפי או”ם שבדקו את הקווים בדרום ירושלים. איש מהם לא נפגע, אולם אחד הפקידים בקונסוליה האמריקאית נפגע על ידי צלף מהעיר העתיקה. מועצת הבטחון הביעה את צערה על מות שני המשקיפים הצרפתים בעזה, לאחר שמיניסטר ההגנה המצרי סיפר לאו"ם שהיריה הפטלית נורתה “בשגגה” והביע רגשי “חרטה”.

האם הפוגה זו היא צעד לשלום, או כפי שהערבים רואים אותה, נשק מלחמתי? הקונגרס הציוני העולמי הכ"ג עומד להתכנס בישראל בקיץ 1949. כך החליטה המועצה הציונית הכללית. יהיה זה הקונגרס הראשון שיתכנס בארץ.


1.9.48 (כ“ז באב תש”ח)

הערבים הפגיזו אתמול את ירושלים כל שעות היום והלילה.

ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, סקר אתמול לראשונה, בתפקידו כשר הבטחון, את צי ישראל. האניות הניפו אתמול לראשונה את דגל שר הבטחון. צורתו: עוגן וסמל הצי על רקע זהוב.


3.9.48 (כ“ט באב תש”ח)

באיגרת שנמסרה לידי שר החוץ, מר משה שרתוק, על ידי הקונסול היוגוסלאבי בירושלים, כותב מיניסטר החוץ של יוגוסלאביה: אנו הצענו שארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית־ערבית עצמאית בה יהנו שני העמים מריבונות מלאה. על כל פנים, כיוון שהוחלט על חלוקת ארץ־ישראל הסכמנו להחלטה זו היות וראינו כי גם פתרון זה יאפשר לעמי ארץ־ישראל להגיע לעצמאות. מתוך נאמנות להחלטה זו הכרנו מיד במדינת ישראל ואני מברכים את הקמתה.


5.9.48 (א' באלול תש"ח)

היהודים והערבים פינו את איזור הצלב האדום בירושלים.

הרוזן ברנדוט חזר לרודוס משטוקהולם ויסייר בבירות המזרח התיכון במאמציו לתווך.


7.9.48 (ג' באלול תש"ח)

הרוזן ברנדוט שלח מברק למועצת הבטחון בו הוא מוסר שהריסת תחנת השאיבה בלטרון “היתה פעולה מתוכננת ובתור שכזו היא מהווה הפרה חמורה של תנאי ההפוגה”.

המתווך שלח מכתב לאו"ם גם על אודות הכוחות של ערב הסעודית “הבלתי סדירים” בפיקוד מצרי “שהרגו ושדדו באכזריות” שני משקיפים צרפתים בלתי מזויינים ב־28 לאוגוסט. הוא הוסיף: “הודעתי מקודם לממשלה המצרית על אחריותה להתפרצות זו ואני מחכה לצעדים מתאימים”.

שר הפנים, מר יצחק גרינבוים, ביקר בחיפה, ונפגש שם עם כמה מחברי הקהילה והמיעוטים הערבים. בתשובה לברכה אמר מר גרינבוים: “אני סמוך ובטוח שבסוף מלחמה זו יכון שוויון זכויות וחופש מוחלט בין כל תושבי ישראל, לטובת המדינה ואזרחיה החוקיים… אנו היהודים סבלנו יותר מדאי במשך מאות בשנים בשיעבוד בגולה משנוכל להרשות לעצמנו לנהוג שלא בצדק לגבי האזרחים הערביים במדינת ישראל”.

אתמול נערך באיזור המפורז של הצלב האדום, מסביב לארמון הנציב העליון לשעבר בירושלים, סיור של נציגי המפקדות של צבא ההגנה לישראל, הלגיון הערבי והצבא המצרי ביחד עם משקיפי או"ם ונציגי הצלב האדום הבינלאומי. “משרד האוצר במדינת ישראל לא ילך בדרך האינפלאציה”, אמר אתמול מר דוד הורביץ, המנהל הכללי של משרד האוצר. “…בדרשנו מעצמנו קרבנות גדולים, אסור לנו להתעלם מן העובדה, שהתנאים כיום בארצות גדולות כגון בריטניה וצרפת בהחלט אינם טובים מאשר התנאים אצלנו… ואם מצבנו קשה, זוהי תוצאה מכפילות התפקידים הקשים המוטלים עלינו: ניהול המלחמה והעברתם וקליטתם של רבבות עולים… לו היו דורשים מן העם האנגלי לקלוט 7 מיליון מהגרים במשך שנים בזו אחר זו, היו הבריטים נבהלים מפני תפקיד גדול כזה, אפילו בימי שלום. ישובנו חי בגן עדן של שוטים ואינו רואה את חומרת התפקידים שבפניו… כדי להתגבר על תפקידים אלה, שתי דרכים לפנינו: הדפסת שטרות כסף, כלומר, אינפלאציה, או קרבנות כספיים מכסימליים. כל זמן שאנו עומדים בראש משרד האוצר, לא נלך בדרך האינפלאציה…”


8.9.48 (ד' באלול תש"ח)

נשיא בית הדין העליון, ד"ר משה זמורה, בא אתמול לירושלים על מנת לעשות סידורים מתאימים לפתיחת בית דין עליון בירושלים.

עזמי נאששיבי, מנהל רדיו ראמללה, הכריז שהערבים מעדיפים לכבוש את ירושלים ב“דם ואש” מאשר לקבלה במתנה מאת המתווך. הוא תיאר בצבעים בהירים את העתיד הצפוי לערבים אם יכבשו את העיר… 100.000 יהודים יברחו לתל־אביב, והצפה זו תחסום את העליה היהודית מעבר לים. יתר על כן פעולה זו תשבור את שאיפותיהם הגדולות של היהודים בארץ, ביחוד בסביבות לוד ורמלה, שתיכבשנה בנקל על ידי הערבים.

– אכן, שאיפה דמיונית של דון קישוט ערבי!

הפרות ההפוגה על ידי הערבים בירושלים, שנפסקו במשך חמשת הימים האחרונים לרגל הדיונים בדבר קביעת איזור הבטחון סביב איזור הצלב האדום, חודשו שוב בלילה האחרון. ירושלים כולה היתה הלילה נתונה שוב לאש פגזי הערבים בכל גיזרות החזית הירושלמית. בקרב שהתחולל בשעות הבוקר הפעילו הערבים תותחים מסוללותיהם בנבי סמואל, מן הגבעה הצרפתית שמאחורי האיזור הניטרלי על הר הצופים, ומסוללות המרגמות בעיר העתיקה.

ממשלת פאראגואי הכירה במדינת ישראל.


10.9.48 (ו' באלול תש"ח)

הרוזן ברנדוט ושר החוץ, מר משה שרתוק, שוחחו על פירוז ירושלים.

שר החוץ אמר אתמול בנאום: “…אנחנו רוצים בגמר מהיר של ההפוגה. אנחנו מעדיפים שגמר זה יבוא על ידי שלום מהיר… עם כל הקושי שבדבר, אנחנו היום בטוחים שנחזיק מעמד בהפוגה ממושכת מאשר היינו בטוחים בתחילת המלחמה שנחזיק מעמד במלחמה ממושכת. אם יש גורמים המחייבים הפוגה ממושכת מתוך תקווה שעל ידי כך ירככו אותנו ויביאו לכריעת ברך, טעות בידם. לא נוותר שום ויתור, לא נוותר על שום יסוד עיקרי לא בשאלת הגבולות, לא בשאלת הריבונות, לא בשאלת העליה…”

בינתיים ממשיכים הערבים לצלוף ולהפגיז את השכונות היהודיות בירושלים. הבוקר נפלו במשך חמש דקות, עשר פצצות מרגמה.

מיפקד של כל האוכלוסיה שלמעלה מגיל 15 עומד להיערך בישראל. עבודה זו צריכה היתה להימשך כרגיל שנתיים, אולם היא תוחש בהתאם לצורך ברשימת אזרחים, במיוחד לאור הבחירות המתקרבות לאסיפה המכוננת. לצורך תפקיד זה מתאמנים עתה 15.000 מפקחים. הוצע להטיל עוצר בית לערב המיפקד.


12.9.48 (ח' באלול תש"ח)

הערבים הפגיזו את השכונות היהודיות בירושלים ונהרגו 3 אנשים.

בהתקפת שחר הסתננה מחלקת אנשי לח“י לכפר בית איקסה, צפונית מערבית לירושלים, והרגה עשרה אנשים. לח”י הודיע שפעולה זו היתה חיונית מחמת הסתננותם של ערבים בלתי סדירים לכפר שהוכרז כשטח הפקר והערבים התכוננו להתקיף מכפר זה את התחבורה היהודית.

צירת ישראל במוסקבה, הגב' גולדה מאירסון, הגישה אתמול את כתב ההרשאה בקרמל. מיד לאחר כך הונף דגל התכלת לבן של ישראל על מלון דירתה של מרת מאירסון. וזה לשון הכתב: "הממשלה הזמנית של מדינת ישראל.

אגרת האמנה:

לכב' יושב ראש נשיאות המועצה העליונה של ברית הקהילות הסוציאליסטיות המועצתיות, הא' ניקולאי מיכאילוביץ' שברניק.

אדוני היושב ראש,

מתוך הוקרת יחסי הידידות וההבנה ההדדית שנוצרו בין ברית־המועצות לבין מדינת ישראל ומתוך רצון לחזק ולפתח את יחסי הידידות האלו, החליטה הממשלה הזמנית של מדינת ישראל למנות לפני מעלת כבודך את מרת גולדה מאירסון כשליח מיוחד וכציר מוסמך.

אישיותה וסגולותיה של מרת מאירסון נוטעות בנו את האמונה, כי תדע למלא את השליחות הנעלה המוטלת עליה בדרך שתזכה לאימון מעלת כבודך ותפיק רצון מאתנו.

הואל נא, אדוני היושב ראש, לקבל את צירתנו מתוך יחס של רצון, ולתת אמון בכל ההודעות שיהיה לה הכבוד למסור למעלת כבודך ולממשלת ברית־המועצות בשם ממשלת ישראל.

הממשלה הזמנית לישראל מביעה למעלת כבודך את רגשי הוקרתה ושולחת לך את מיטב ברכותיה ואת איחוליה לשלומך ולשלומה ופריחתה של ארצך.

ראש הממשלה הזמנית למדינת ישראל."

צירף חתימתו: שר החוץ.

נערך ונחתם בהקריה, ישראל, ביום כ“א במנחם אב, שנת תש”ח, 26 לאוגוסט, 1948.

נרשם בפנקס הטקס הראשון במספר 1.


13.9.46 (ט' באלול תש"ח)

ההפגזה הערבית על ירושלים בהפוגה השניה הגיעה לשיאה כשחלקים שונים של העיר ניזוקו על ידי פצצות מרגמה ופגזים רבים שגרמו לאבידות בנפש במספר הגדול ביותר במשך שמונת השבועות האחרונים.

8 אנשים נהרגו ומספר אנשים נפצעו. צבא ישראל ענה באש מרוכזת אל עמדות הערבים.

בתי הספר בישראל לא יפתחו בעונה זו לפי התכנית. בתל אביב תפושים בתי ספר רבים על ידי מחלקות ממשלתיות שונות. בכפרים הקושי הוא בענייני התקציב. רק בירושלים המופגזת נפתחים בתי הספר בהתאם לתכנית.

צעד נוסף לקראת מדינה וצבא מסודרים נעשה עם פירסום חוקי בתי הדין הצבאיים בישראל.


14.9.48 (י' באלול תש"ח)

אף על פי שהערבים הוסיפו לתת לירושלים גיוון מלחמתי על ידי הפגזה וצליפות, נפתחו היום הגנים ובתי הספר העירוניים והתיכוניים. שני ילדים נהרגו באש האויב. האויב הרחיב את איזור הפרות ההפוגה לדרך ירושלים תל־אביב כשחיילים בלתי סדירים בבית איקסה פתחו באש על התחבורה היהודית.

חטיבת גבעתי, שלחמה עם המצרים בדרום, ופתחה קודם לכן את עורק החיים לירושלים, נסקרה על ידי ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, ראש המטה הכללי, רב אלוף יעקב דורי, וקצין המבצעים אלוף יגאל ידין. בנאומו לאנשי החטיבה הזכיר מר בן גוריון שחטיבת גבעתי היא שהחלה בהפיכת המלחמה היהודית ממלחמת הגנה למלחמת התקפה בפעולת “נחשון”, שפתחה את עורק החיים לירושלים. אחר כך אמר ראש הממשלה לבחורים: “ההפוגה היא אקט־מלחמה לשבור את רצוננו. ועוד נכונו לכם עלילות…”

חמשת השופטים של בית הדין העליון בישראל הושבעו היום על ידי שר המשפטים, ד“ר פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן), בירושלים. היה זה טקס פשוט בו נשבעו השופטים: ד”ר משה זמורה, הרב פרופ' שמחה אסף, ד“ר מנחם דונקלבלום, מר יצחק אולשן ומר יוסף חשין, לאמור: “הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקתה, ולא להטות משפט ולא להכיר פנים במשפט ולשפוט את העם משפט צדק”. על בוא בית הדין הוכרז, לפני הבית המלא אורחים נכבדים, על ידי השמש בעברית ולא בערבית כמו שהיה נהוג עד כה. משמר כבוד של המשטרה הצדיע לשופט העליון לפני שנכנס לבית המשפט. ד”ר רוזנבליט הזכיר לבית המשפט ששנים רבות רגילים היהודים לשופטים שמונו על יד שלטון נכרי. אין הוכחה טובה יותר לעצמאות ישראל מנוכחות בית דין שאינו אחראי אלא לפני הצדק.

נאום עיוני נשא ד“ר משה זמורה, נשיא בית הדין העליון, שפתח במלים אלה: “נפלה בגורלי הזכות המיוחדת לפתוח את בית הדין העליון הראשון במדינת ישראל”. לאחר שעמד על אחריותו ותכונותיו של השופט אמר ד”ר זמורה בין השאר: זה אלפיים שנה התפללו בני ישראל, שלוש פעמים ביום, ‘השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה’, בדחילו ורחימו אנו קרבים ביום הזה למימוש החזון…

והוא סיים:

יהי רצון שנהיה מתונים בדין, שלא נפסוק ונחרוץ דין קודם שנחקרו ושיהא בנו כוח ותבונה לשפוט את העם משפט צדק. בית המשפט העליון לישראל נפתח היום!

בפעם הראשונה מאז יציאת הבריטים מירושלים ערך נציג רשמי של בריטניה ביקור נימוסין רשמי אצל נציגה של ממשלת ישראל בירושלים. מר בומאנט, הקונסול הבריטי בירושלים, שמקום מושבו הקבוע הוא דמשק, ביקר, לפי יזמתו הוא, אצל המושל הצבאי, ד"ר דב יוסף.


17.9.48 (י“ג באלול תש”ח)

צרור אחרי צרור של פצצות ופגזים, בלווית יריות מכונות ירייה מחרישות אזנים, נפלו באיזור היהודי של ירושלים, אמש ב־8.30, בפתוח הערבים בהתקפה פתאומית ורועמת לאורך כל החזית. משך שעה תמימה רעדה העיר לקולות ההתפוצצויות, והשמים המוארים באור הירח המלא נזדהרו במאות כדורים ופגזים זוהרים. סוללותינו ענו באש. ואף כי ההפגזה נמשכה זמן קצר באופן יחסי, היתה זו ההפגזה הכבידה והאינטנסיביות ביותר מאז ההפוגה השניה. הרבה משפחות, ביחוד באיזור הגבול, ישנו במקלטים. החשמל שכבה בפרוץ ההפגזה, השאיר את העיר בחשיכה גמורה.

המנהל הכללי של משרד החוץ, ד“ר וולטר איתן, שאל במכתבו ליועץ המדיני של ראש מטה ההפוגה של או”ם, מר פאול מון, מה הם הצעדים בהם נוקט הרוזן ברנדוט כדי לעצור את תנועת הציוד המלחמתי לבצרה ולבירות.

קצין המבצעים של צבא ההגנה לישראל, האלוף יגאל ידין, אמר היום שיש לנו ידיעות מוסמכות על תיגבורת שהגיעה לאויב. “שום צבא אינו מנהל מבצעים מסוג זה רק לשם הגנה. רצוננו שהעולם ידע על זאת. ימי ההפוגה עלולים להגיע לקיצם בעתיד הקרוב”.

או“ם מוציא מיליון דולר לחודש כדי לפקח על ההפוגה בארץ־ישראל. את התוצאות ראינו אמש בירושלים ולפני כן בלטרון. אם ימשך מצב זה תהיינה התוצאות רציניות יותר. ההפוגה לא תיגמר בשלום שאנו ואו”ם רוצים בו, אלא בחידוש המלחמה לפי רצונם של הערבים. ודאי שמצבו של המתווך קשה: מתוך 305 משקיפיו, רק 55 נמצאים במדינות הערביות, ביניהם 17 בסוריה ו־6 בעיראק על כל נמליהן ושדות התעופה הרבים שלהם. רוב המשקיפים נמצאים, כצבאות הערבים, מסביב לישראל. משום כך נעשה המצב מגוחך. המצרים מציגים לפני המשקיפים אמבולנס נקוב בכדורים, והללו מוסרים בלי כל הוכחה נוספת, שהכדורים נורו “בוודאי” מרובים ישראליים. המשקיפים ביקשו מהערבים להרשות להם להקים תחנת פיקוח על הירדן וקבלו תשובה מהערבים כי הם ירשו לתחנה זו לפעול רק פעמיים בשבוע.

הערבים התקדמו בזמן ההפוגה לעמדות חדשות בהר ציון ונצטוו על ידי המתווך לסגת. אולם עבר חודש וחצי והערבים לא מילאו אחרי פקודה זו. ואז ציווה ברנדוט על היהודים לסגת מעמדותיהם שלפני ההפוגה.

הלבנונים מכריחים אניות סוחר להיכנס לנמל בירות, ושם הם פורקים מטענים אזרחיים המיועדים לישראל. המתווך רואה זאת ואין כל מחאה מצדו. שר החוץ שלנו ביטא זאת באמרו: “תקיף המתווך כלפי מדינת ישראל ואדיב כלפי הערבים”. אמת, מעמדו קשה, ואם כן עליו להודיע למועצת הביטחון שתפקידו אינו בר ביצוע.

מועצת המדינה האריכה אתמול את תקפן של תקנות החירום לגיוס כוח האדם.

סאן־סאלוואדור הכירה במדינת ישראל. משלחת סאן־סאלוואדור בעצרת או“ם בנובמבר אשתקד נמנעה מהצבעה בשאלת הקמתה של מדינה יהודית. והיא הראשונה מבין המדינות שנמנעו מהצבעה בעצרת או”ם שהכירה עתה במדינת ישראל.


18.9.48 (י“ד באלול תש”ח)

מתווך או“ם, הרוזן פולקה ברנדוט, נורה אתמול אחה”צ ונהרג בירושלים על ידי אנשי האירגון לח"י שארבו לו מתוך כוונה להרגו. זהו פשע טראגי. לאחר הפצצה והפגזה של חדשים זועזעה ירושלים על ידי הכדור הגרוע ביותר שנורה במלחמה זו. היום שורה אבל כבד בלב ישראל. במאזן הטוב והרע, האומץ והפחדנות, הכוח והחולשה, אין על עמנו להתבייש. אבל רצח ברנדוט הוא מכה כבדה לאומה שנתנה לעולם את עשרת הדברות. ברנדוט עמד כסמל לעמו והוא ישב בינינו כנציג חבר האומות שביניהן אנו שואפים להיות.

הממשלה פירסמה את ההכרזה הבאה:

“ממשלת ישראל מזועזעת מהפשע הנתעב שבוצע אתמול בירושלים בהירצח הרוזן ברנדוט, שליח האו”ם, ועוזרו, הקולונל סארו, בתחום השלטון והמגן של מדינת ישראל.

הרצח הזה הוא פגיעה מחרידה בסמכותו של או"ם, התנקשות זידונית בריבונותה של מדינת ישראל, נעיצת סכין בגבו של צבא ההגנה, וחילול שמה של ירושלים עיר הקודש.

ממשלת ישראל תדכא בכל הכוח שברשותה את הנסיון המטורף לנפץ את יחסי מדינת ישראל עם אירגון האו"ם על ידי כדורי מרצחים המכוונים נגד שליחיו.

מבצעי הפשע הם עוכרי העם וחירותו. הממשלה תגייס את מלוא כוח המדינה לגלות ולהעניש בכל חומר הדין את הרוצחים ועוזריהם ולעקור מן השורש את הכנופיה הפושעת האחראית למעשה הרצח.

הממשלה קוראת לאומה כולה לקום כאיש אחד נגד אויביה מבית. כל אזרח וכל תושב במדינת ישראל נדרש לעזור בפועל ללא כל רתיעה, לכוחות הצבא והמשטרה בגילוי הרוצחים ועוזריהם ובביעור נגע הטירור מעל אדמת ישראל".

רצח זה לא בוצע על ידי איש אחד בלבד. היה זה רצח שקול, מאורגן ומסודר. אויביהם הגרועים ביותר של היהודים לא יכלו למצוא פעולה שטנית יותר מזו.

עוצר של 15 שעות הוטל על ירושלים, בסיסי הלח“י הוקפו ולמעלה מ־200 חשודים נעצרו. קבוצה נפרדת של הלח”י המכנה עצמה “חזית המולדת”, הודתה באחריותה למעשה.


20.9.48 (ט“ז באלול תש”ח)

מועצת המדינה אישרה חוקי חירום אנטי טירוריסטיים. על פיהם יושם במאסר של 5 שנים עד 20 שנה כל איש פעיל “באירגון טירוריסטי”, מאסר שנה אחת עד 5 שנים יהיה עונש על “חברות”, ועד מאסר של 3 שנים או קנס של 1000 לירות ייענש כל איש על תמיכה.

המעצרים של אנשי לח“י נמשכים בכל הארץ. בין העצורים – ממנהיגי לח”י. למעלה מ־100 חשודים הועברו לאחד המחנות במדינת ישראל.


21.9.48 (י“ז באלול תש”ח)

בדו“ח האחרון שלו דורש הרוזן ברנדוט מאו”ם להכיר במדינת ישראל ולהכריח את היהודים והערבים להכריז על שלום פורמלי בארץ־ישראל. הוא הציע שרוב שטחו של הנגב ימסר לערבים, כמו כן רמלה ולוד, ירושלים תוכרז כעיר בינלאומית והגליל יעבור לידי היהודים.

הסוכנות היהודית הודיעה למזכיר הכללי של או“ם באופן רשמי, שאינה מייצגת יותר את האינטרסים היהודיים בא”י לאחר שייצוג זה הועבר למדינת ישראל העצמאית המכירה בסוכנות היהודית כבגוף נפרד.


22.9.48 (י“ח באלול תש”ח)

אצ“ל (אירגון צבאי לאומי), פסק להתקיים משהסכים צבאו האחרון, קבוצת ירושלים, לאולטימטום הממשלתי של 24 שעות. האולטימטום נתקבל ללא תנאי ואנשי אצ”ל התיצבו לצבא ההגנה לישראל; האצ"ל פורק ביולי במדינת ישראל חוץ מאזור ירושלים.


23.9.48 (י“ט באלול תש”ח)

ארבעה נוסעים בשיירת או“ם לירושלים, ביניהם אשה אחת, נהרגו היום אחה”צ על ידי לגיונרים ערבים בלטרון בשעה שמשקיף או"ם, חסר אונים, דרש מהם להפסיק את היריות. כל הארבעה נהרגו שעה שביקשו מחסה מכדורי הלגיונרים בתעלה. קצין קשר ישראלי ניצל תודות לערמתו של פקיד צרפתי ואומץ רוחם וטוב לבם של הנזירים השותקים במנזר לטרון.

כל זה קרה אחרי שמעבר בטוח בדרך לטרון וזרימת מים לירושלים הובטחו על ידי או"ם.

בריטניה, ארה"ב וצרפת תומכות בתכנית ברנדוט לארץ־ישראל.


24.9.48 (כ' באלול תש"ח)

פרס של 5000 ל"י הובטח על ידי הממשלה עבור ידיעות שתביאנה למאסרם או גילויים של רוצחי ברנדוט.

בהספידו את הרוזן ברנדוט אמר ראש הממשלה אתמול:

“אני יכול להבטיח את מועצת המדינה הזמנית ואת האומה, שהממשלה הזמנית גמור ומנוי אתה לא לסבול מכאן ולהבא בשום צורה ואופן, שום פרישה או אירגון בלתי חוקי, והחלטנו לדכא בחוזק יד כל נסיון טירור ולעקור מן השורש שרידי האירגונים הטירוריסטים, אם הם ינסו להמשיך בקיומם, בגלוי או בסתר, בכל התוקף והכוח שיש בידי הממשלה. אני מקווה שעזרת כל אזרחי המדינה, ללא הבדל מפלגה והשקפה פוליטית, תינתן לממשלה במאמציה אלה”.

זה היה סיום הודעתו של ראש הממשלה, וקדמו להודעה זו דברי הספד על הרוזן: “… כל רצח מאיזה סוג שהוא ונגד מישהו פוגע בצפור נפשנו, בקדושת חיי האדם ובשרשי הקיום האנושי. רצח זה הוא מחריד ומתועב שבעתיים באשר הוא מכוון נגד המוסד האנושי העליון של זמננו, האו”ם, באשר הוא מתלבש באיצטלא של פטריוטיזם כביכול שאינו אלא מזויף, טמא ומוקצה מחמת מיאוס, באשר הוא מתנקש למעשה בכבודה ובעצמאותה של מדינת ישראל הצעירה והנאבקת עדיין על קיומה, באשר הוא מחלל כבוד ישראל ברבים ובאשר הוא מכתים בדם נקי את ירושלים עיר קודשנו… הרוזן ברנדוט היה בבואה חיה ונאמנה של העם הקטן במספרו וגדול בתרבותו ואצילותו אשר מתוכו בא אלינו. העם השוודי, כיתר העמים הסקנדינביים, הוא עם שוחר חירות ושוויון, שלום וצדק, המשמש דוגמה לעולם בגובה תרבותו הגופנית והרוחנית, ברמת חייו והשכלתו, בנועם סדרי חייו ובהגינות יחסיו הפנימיים והחיצוניים…"


26.9.48 (כ“ב באלול תש”ח)

משלט ליד מידיה, מודיעין העתיקה של המכבים, עבר אתמול מיד ליד פעמיים. משלט זה שהיה בידי כוחותינו פונה לאחר התקפת הלגיון אתמול בבוקר. המשלט, הנמצא 7 מילין מזרחה ללוד, נתפש שנית על ידי כוחותינו שערכו התקפת נגד אחה"צ. כשנכבש המקום מחדש נמצאו שם 19 גוויות של חיילינו שנשבו אתמול על ידי הערבים ועליהם סימנים רבים של התעללות. הערבים, שסבלו אבידות כבידות, שדדו מהעמדה כמעט הכל.

הפגזת ירושלים נמשכת.

הוועדה הפרלמנטרית המכינה תכנית לחוקה שתועבר למועצה המכוננת, קיבלה ארבע הצעות לחוקת ישראל. הוועדה משתמשת בהצעתו של ד"ר ליאו כהן ממשרד החוץ, כבסיס לדיונים.

מאז ה־15 במאי נקטה אגודת ישראל, שלא תמכה קודם לכן ברעיון מדינת היהודים, יחס חיובי כלפי ישראל, אמר מר הרי גודמן, המזכיר המדיני של אגודת ישראל העולמית.


28.9.48 (כ“ד באלול תש”ח)

או“ם מחתה על התקפת הנגד הישראלית על מידיה, מקום שם נמצאו 19 גוויות של שבויים יהודיים. זו היתה תגובתה הראשונה של או”ם על האכזריות האיומה.

ראש המטה של המתווך הכריז היום שטבח ארבעת היהודים הבלתי מזויינים בלטרון “מהווה הפרה חמורה של ההפוגה על ידי הכוחות הערביים של עבר־הירדן”.

בנאומו במליאת או"ם תמך מר בווין, מיניסטר החוץ הבריטי, בתכנית המתווך במלואה.

בפעם הראשונה מאז נפסקה הופעתם של כל העיתונים הערבים בחודש אפריל שעבר, החל אתמול להופיע ביפו עיתון יומי בלשון הערבית בעריכתו של מיכאל אסף. במאמר הפרוגראמטי שהופיע בעמוד הראשון נאמר שסופרים ערבים יצורפו לעיתון בהדרגה. המטרה העיקרית שהציב העתון לעצמו היא לספר ידיעות נכונות לקוראים הערבים על המתרחש בישראל, בארצות ערב ובמערב.


1.10.48 (כ“ז באלול תש”ח)

ד“ר חיים ויצמן נתקבל בתשואות נלהבות על ידי המועצה הזמנית של ממשלת ישראל בהופיעו לפניה זו הפעם הראשונה. לאחר דברי קבלת הפנים שאמר ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, ענה ד”ר ויצמן:

…" באתי אחרי המאבק בשדה הקרב, אחרי יצירת המדינה, באתי כאזרח המדינה. מה שהשגנו אנו חייבים לעבודה המרובה שנעשתה בארץ זו במשך 30 השנים האחרונות, לעבודתם של החלוצים הראשונים אשר עלו ארצה עוד לפני תקופה זו, ושעל שכמם עמדו ועומדים הדורות שלאחריהם.

גדולה וקדושה השעה הזאת בשבילי, ונדמה לי שראויה שעה זו להעלות בה את זכרם של כל אלה שנפלו כדי שציון תבנה ושמם של הרבבות שנפלו באירופה ושבמותם קדשו את השם – כי בזכותם אנו חיים. נאלצנו להלחם ואנו נגן על מדינתנו בכל כוחנו. אנו נילחם בעד קיום האומה אבל בשעה זו רוצה אני להדגיש שעם ישראל הנו עם אוהב שלום, ושכולנו מחכים ליום בו נחליף את החרב במחרשה… טסנו הביתה במטוס הישראלי הראשון שצוותו היה קבוצה של צעירים וצעירות ילידי הארץ וילידי הגולה מאוחדים ברצון ליצור את המדינה ולהגן על קיומה. ברכתי שלוחה לדור הצעיר בישראל ותפוצות הגולה, הנושא בעומס הקרב ומקריב את נעוריו על מזבח המדינה. יהי רצון שנמלא את המוטל עלינו בלב שלם ובמיטב יכולתנו, כי רק הטוב ביותר הוא ראוי לעם ישראל ולמדינתו. אני מברך את צעדיכם הראשונים. ולוואי ויביאו לגידולה של המדינה ולשלום".

צעד חשוב צעדה אתמול מועצת המדינה בתהליך ביסוסה של עצמאות חיינו, כשהתחילה לדון על תקציבה של מדינת ישראל. הפעם הגיש שר האוצר, אליעזר קפלן, תקציב חצי שנתי מ־1 ביולי עד 31 בדצמבר 1948. המדובר בתקציב הממלכתי הרגיל ולא בתקציב המלחמתי. למחצית השנה הזאת מוצע תקציב בגודל של 7.800.000 ל“י שמהם רק 1.600.000 ל”י מוקצבים לצרכי המלחמה, והיתר לענפי הפעולה הרגילים של הממשלה. בתוך תקציב זה סכום של חצי מליון לירות, הקצבת השתתפות בקליטת עליה שבכללותה אחראית לה הסוכנות היהודית.

תקציב זה, הראשון של ממשלת ישראל, מוכיח, על אף מצב המלחמה וצרכיה, כי חל שינוי מהותי עמוק בממשלת הארץ ובניהול ענייניה. הוצאות המשטרה שבמשטר המנדט היו כשליש מן התקציב, תופסות עתה לא יותר מ־12 עד 13 אחוז של התקציב הרגיל. לעומת זאת גדל במידה ניכרת אחוז ההוצאות לצרכי חינוך, הוכפל תקציב הבריאות וגדל חלקם של יתר השירותים החיוניים. בחישוב ההכנסות הוקטנו סעיפי ההכנסה ממסי עקיפין וגדל אחוז ההכנסה ממסים ישרים. כל התקציב מעיד על מיפנה מכריע בניהול משק הארץ, מיפנה לקראת פיתוח וסיפוק צרכי התושבים.

קבוצת “עמלים” עלתה אתמול על אדמתה בנקודה החדשה.


3.10.48 (כ“ט באלול תש”ח)

נשיא ישראל ד“ר חיים ויצמן ביטל באופן רשמי את נתינותו הבריטית בהודעה למזכיר משרד הפנים הבריטי, מר צ’וטר איד. ד”ר ויצמן הביע במכתב את הערכתו על הכבוד שניתן לו להיות נתין בריטי ולשרת את בריטניה במשך 40 שנה. עתה, לאחר שקיבל את זכות האזרחות של העם אליו הוא שייך ולמענו נלחם כל חייו, אין הוא רוצה בשום נתינות אחרת.

ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, שידר אמש דברי ברכה לעם ישראל לשנה החדשה. הוא אמר בין השאר: “… זו הפעם הראשונה בתולדות הגלות ניפרד מהשנה החולפת בלבבות מלאים על גדותם הודייה והשתאות וברכה, באשר היתה זו שנת־פסגה בהסטוריה היהודית: בא, ואם רק בראשיתו, חזון הגאולה של דורות, ומדינת ישראל קמה אחרי אלפי שנים, והיא קמה לא בחסדי לאומים אלא בכוח עצמנו … בפעם הראשונה בתולדות עמנו שלחנו צירי ישראל קבועים, מוסמכים ומוכרים לאומות העולם, לא כשתדלנים החוזרים על מסדרוני תקיפי עולם, אלא כנציגים שווי זכויות של מדינה עצמאית לממשלות של מדינות עצמאיות אחרות… ברכת ממשלת ישראל שלוחה לשנה החדשה… הלוואי שהשנה הבאה עלינו לא תבייש את קודמתה, ותביא אתה חיי שלום, בניין ועליה במדינת ישראל וחיי חירות, כבוד, ביטחון ואחוות עמים בעולם כולו”.

ראש המטה הכללי הוציא פקודת יום וזו לשונה: "חיילי צבא ההגנה לישראל באשר הם שם!

שאו ברכה לשנה החדשה, ברכה שופעת איחולים נאמנים לכל פרט ופרט ולכל אחד.

ראש השנה תש"ט, ראשון לעצמאותנו המדינית ולחירותנו המדינית. תחל תקופת זוהר ואור למדינת ישראל, ותכלה לעד קללת הגלות והשיעבוד, ותמלאנה משאלות לבו של כל אחד מכם ותתקיים הברכה: הזורעים בדמעה ברנה יקצורו! ברכתי הנאמנה לאם, לרעיה, לבת, לאחים ולאחיות ולכל בני המשפחה ששיכלו יקירים ואהובים. יהי נצח גאולתם נחמה לכל לב דואב. לטוראים ולמפקדים בכל החיילות ובכל השירותים ביבשה, באוויר ובים: לכל אשר בעמדות הזניקה, במשלטים, במצפים, במצבים, במחנות ובמתקנים, בדרכים ובנתיבי האוויר והים, לאנשי התעשיה הייצור והמחקר; לכל אגפי המטה הכללי, מחלקותיו ושירותיו, לשליחינו המסורים באשר הם שם; לשבויינו אשר בידי האויב; לכל, אשר מלאכתם קודש בצבא ההגנה לישראל, ברכת שנת נצחון ושלום. וברכה מיוחדת, ברכת רפואה שלימה והחלמה מהירה, לכל פצועינו ומחלימינו באשר הם שם.

היה חזק!" יעקב דורי, רמטכ"ל.


6.10.48 (ג' בתשרי תש"ט)

שני גרעינים של הנוער הציוני “שבילים”, “להגשמה”, עלו על הקרקע והניחו יסוד לנקודה חדשה אי שם.

שר החוץ, מר משה שרתוק, אמר היום: “… אין מדינת ישראל יכולה להפקיר 100.000 יהודים בירושלים ולמסרם לפקוח או”ם. שום כוח אחר זולת כוחו של צבא ההגנה לישראל לא יוכל להבטיח את הגנתם של יהודי ירושלים".

מטעם המושל הצבאי בירושלים, ד"ר דב יוסף, ומטעם רכז כוח האדם למחוז ירושלים, מר דב ליפוב, פורסם צו גיוס לעבודות חיוניות החל על כל הגברים בגיל 18–48 שאינם בגיוס מלא בצבא או במשטרה. עליהם להתייצב מחר בלשכת העבודה הכללית לשם יציאה לעבודה בסלילת הכביש החדש לשפלה. לצורך גיוס זה בטלים כל השיחרורים שניתנו מכל טעם שהוא עד כה.


8.10.48 (ה' בתשרי תש"ט)

חיילים מצרים, בסיוע טנקים ואויריה, התקיפו שוב את תל־אל־קונטרה וחירבת מחז בנגב.

תכנית התישבותית לחמש שנים לפיתוח מיליון דונמים בישראל, תוארה בקווים כלליים על ידי מר יוסף וויץ מהקהק“ל. תכנית הפיתוח תביא בחשבון אדמה השייכת לערבים, שמהם שני מיליון דונם נמצאים בידי היהודים. מר וויץ אמר שהקהק”ל מתכוננת לשלם עבור אדמה זו. ערבים שיחזרו לישראל יקבלו תשלום עבור חלק מאדמתם על מנת לאפשר להם לפתח את השאר. יהיה זה הפתרון ההגיוני והמוסרי ביותר לישוב בעיית הקרקע הבינלאומית בארץ זו.


10.10.48 (ז' בתשרי תש"ט)

ישראל התאוננה לפני מועצת הבטחון על אי הצלחת או“ם לתקן 6 הפרות הפוגה חמורות בארץ־ישראל, על ידי הכוחות הערביים. מר אבא אבן (אוברי איבן), נציג ישראל, אמר במכתבו לנשיא מועצת הבטחון שהפרות ההפוגה “השפיעו השפעה קשה על מצבה של ישראל. בכל המקרים הללו לא יכלו משקיפי או”ם לתת תוקף להחלטותיהם, שהערבים התעלמו מהן בשיטתיות”.

ספיטפיירים וארטילריה מצריים הפציצו אתמול ישובים יהודיים בחזית הדרומית. זאת היתה ההתקפה הערבית הרחבה ביותר מאז תחילת ההפוגה השניה. חיל האוויר של האויב הפציץ את הישובים: רוחמה, נגבה, דורות ונירים, ותותחיו הפגיזו את גן־יבנה, באר־טוביה, בית־דרס, כפר־בצרון, חצור ואת משלטי ישראל ספפיר, חתה וכארתיה, הנמצאים מצפון לכביש מג’דל–פאלוג’ה. הישוב גת אף הוא הופגז והותקף.

חברות הנפט של סאקוני ואקום הסכימו לספק לישראל את צרכיה השוטפים בדלק מזוקק, בתנאי אחד, שהאספקה תיפסק במקרה של חידוש פעולות האיבה. שר המסחר והתעשיה, ד"ר פ. ברנשטיין, הודיע שנוסף לאספקה המגיעה משתי חברות אלו, הזמינה הממשלה דלק גם ממקורות אחרים.


11.10.48 (ח' בתשרי תש"ט)

שלוש עמדות חדשות במזרח הישוב מענית, בקצה הצפוני מזרחי של המשולש הערבי, נתפשו על ידי העיראקים.

פעילותם של מפציצי האויב שהפציצו ישובים בדרום ואת כפר מלחה ליד ירושלים, מחייבת כוננות של הישוב האזרחי ושירותי הג"א.

ראש שירות הג"א בארץ הכריז איפול בכל רחבי מדינת ישראל החל מהערב, לצורך בדיקת היעילות.

זה שלושה ימים נמצאים כל המשקיפים והמפקחים בירושלים במצב הכן לפי צו של ראש המשקיפים בירושלים.

בטקס צנוע הוקם אי שם בגליל ישוב חדש, ה־11 במניינו בחבל ארץ זה. המתיישבים הם יוצאי השומר הצעיר מהונגריה.


14.10.48 (י“א בתשרי תש”ט)

מחוץ לכדורים בודדים של צלפים ערבים, והתפוצצות מקרית של פצצת מרגמה בירושלים, שמרו אזרחי ישראל וחייליה את יום הכיפור בבתי כנסת מלאים ובמחנות ועמדות קדמיות בשקט יחסי. התקיימו תפילות מיוחדות לשלום המדינה והצבא ולזכרם של אנשי הצבא שנפלו.


15.10.48 (י“ב בתשרי תש”ט)

מר אבא אבן, נציג ישראל באו“ם, אמר במועצת הבטחון שעל או”ם להחליף את ההפוגה בא“י בשלום בר קיימא. על האו”ם לעמוד על “פגישתם של היהודים והערבים לפתור את בעיותיהם בדרכי שלום”. הוא סיפר על קרבות קשים בדרום א"י, מחמת הפרות ההפוגה על ידי הכוחות המצריים. ממשלת ישראל מוצאת את זכותה להתנגד למאמצים אלה, להפסיק את התחבורה לנגב אגב הפרות ההפוגה. הנגב הנו וישאר חלק של מדינת ישראל.

הדגל הציוני יהיה דגל ישראל, החליטה אתמול מועצת המדינה. כל סמל לא נבחר עדיין. תקציב המדינה אושר היום.

ספינות המעפילים עמדו מוחרמות, הרוסות למחצה וכבולות, ליד שובר הגלים בחיפה עד שבא זמנן לשיחרור. מאז קמה מדינת ישראל החפשית הותקנו מספר אניות מתוך צי ההעפלה לתפקידן החדש. 80.000 איש הובאו לארץ בדרכי עליה ב'. מאז 15 במאי השנה ועד 1 באוגוסט עלו למדינת ישראל 44.000 עולים. מאלה עלו 31.000 בצי המעפילים המחודש. חג חנוכת צי העליה ויציאתו מהמחתרת הוחג היום בצורה סמלית על ידי הנפת הדגל הישראלי על האניה “גאולה”. בזה נחנך היום “צי העליה הישראלי החפשי”.


17.10.48 (י“ד בתשרי תש”ט)

ד“ר וולטר איתן, המנהל הכללי של משרד החוץ, אמר במכתבו למשלחת או”ם בישראל שצבא ההגנה לישראל החל בפעולותיו בנגב “בגלל ההתקפות המצריות הבלתי פוסקות, ביבשה ובאוויר, ובגלל סירובם העקשני של השלטונות המצריים לכבד את ההחלטה של הועדה הכללית לפיקוח על ההפוגה, שהגיע לשיא בהתקפה גדולה על שיירה ישראלית שנסעה לאורך כביש כארתיה ב־15 לאוקטובר”.

הקרבות בנגב התחילו אתמול כשהמצרים התקיפו שיירת מזון ישראלית שנועדה לישובים היהודיים. שתי מכוניות עמוסות נהרסו ואחדות ניזוקו דרומה לכארתיה, היו גם מספר אבידות.

השידורים בישראל הופסקו באמצע על מנת להכריז על האפלה גמורה בכל הארץ. חיל האוויר הישראלי שלט בשמי דרום א"י. במשך קרב אוירי נפל ספיטפייר מצרי; שני מטוסים אחרים הושמדו. טור משוריין ישראלי השמיד את הבסיס המצרי בעיראק אל מנשיה. דרכי התחבורה המצרית נותקו הלילה בכמה מקומות. פעולות ישראל מכוונות לפתוח הדרך לנגב והדרכים בתוכו.

יחד עם התלקחות הקרבות בנגב נסתיימו הימים השקטים בירושלים כשהותקף הר ציון במשך היום. פעולה צבאית אינטנסיבית החלה בבוקר השכם באש מכונות יריה ובפצצות מרגמות, שבאה לאחר התקפתו של הלגיון מחוץ לשער ציון.

שעות מספר נשמעו יריות מכונות ירייה ורובים מלוות בהתפוצצויות של פגזי תותחים כבדים שהרעידו את העיר. מאוחר יותר, ענו כוחותינו בהתקפה והדפו את הערבים שהתקדמו במשך יום אתמול לעמדות היהודיות הקדמיות. בהתקפה זו נאלצו הערבים לסגת מבסיס שממנו פתחו בהתקפתם.

זו הפעם הראשונה נפתח במועצה הזמנית של הממשלה ויכוח בין הדתיים ובין החפשים. שר הדתות, הרב י. ל. פישמן, הרצה על עמדתו בנאומו הראשון לפני מועצת המדינה. הוא אמר שרצונו שלמדינה יהיה אופי מסורתי. הוא אינו מתכוון לכפות את הדת על הבלתי מאמינים. שמירת כשרות חייבת להתקיים בכל מוסדות המדינה. הוא דרש בתוקף חוק לשמירת השבת. לפי דעתו של שר הדתות, שרים הנוסעים בשבת במכוניותיהם לא רק שהם מחללים את השבת, הם גם מכריזים בגלוי על אי התחשבותם ברגשותיהם של אזרחים רבים. החוק היהודי הקדוש אגב תיקונים מתאימים חייב להיות הבסיס לחוקת מדינת ישראל.

שר הסעד, הרב י. מ. לוין, הגדיל עוד בהכריזו: “הבה ולא נתבייש לדרוש בגלוי את הכנסת רעיונות התנ”ך לכל שלב בחיי מדינת ישראל". שר הפנים, מר יצחק גרינבוים, דרש תיקון החוק הישן שעליו תבוסס החוקה הישראלית. “המדינה אינה יכולה להתקיים ולפעול על בסים של חוקים, ולא חשוב עד כמה הם נשגבים, מלפני שלושת או ארבעת אלפים שנה”. בארצות שונות, אמר מר גרינבוים, דרשו היהודים יצירת ממשלות חילוניות, עתה כשיש להם מדינה משלהם, אין הם יכולים לסובב את גלגל ההיסטוריה.

זוהי בעייה עמוקה שתהיה נושא למאבק ממושך במדינתנו בבוא היום.


19.10.48 (ט“ז בתשרי תש”ט)

חזית המצרים במג’דל־פאלוג’ה, בדרום הארץ, נשברה, ושני המקומות בחזית מוקפים על ידי חיילותינו. עזה נתונה באש תותחי ישראל, וכוחות יהודיים נמצאים 5 מילין צפונית לעיר זו. התנופה הישראלית דרומה יצרה שני “כיסים” מצריים. עיראק־סואידן הותקפה לאחר ניתוק כביש מג’דל־חברון, מזרחית לעיראק־סואידן. התנופה הישראלית פתחה גם את הדרך ל־25 הישובים היהודיים הקדמיים המפוזרים בנגב, ומצרכי חורף מובאים לנקודות. באטליון מצרי הושמד על ציודו והתחבורה שלו נהרסה.

ממשלת ישראל הציעה להיפגש עם נציגים מצריים במקום מוסכם ובכל זמן שהוא על מנת ליישב בדרכי שלום את הקשיים שהתעוררו בין ישראל למצרים בנגב.


20.10.48 (י“ז בתשרי תש”ט)

כתוצאה מהפעולות בדרום אין המצרים שולטים יותר בחזית רצופה בנגב וכמעט כל פעולות ההנהלה האזרחית באיזור זה נפסקו. פיקוח מצרי יעיל הופסק מעל 2–3 “כיסים” הנמצאים במצב מסוכן, ביניהם עזה.

נכשל נסיון של ספיטפיירים מצריים לעבור דרך ההגנה האווירית הישראלית אתמול. שני מטוסי אויב נורו והופלו. מספר משלטים על דרך בית־גוברין–בית־לחם נכבשו על ידי כוחות ישראל בהמשך הפעולות הצבאיות נגד התחבורה המצרית.

לאור ויכוח סוער בו האשים נציגנו באו“ם, מר אבא אבן, את המתווך בפועל, ד”ר ראלף באנץ', באי מסירת דו"ח שלם ומדוייק על המצב שהביא להתפרצות הקרבות בנגב, למועצת הבטחון, ציוותה המועצה על היהודים והערבים להפסיק מיד את הקרבות. המועצה לא החליטה מי אחראי להתלקחות הקרבות הגדולה ביותר תוך ההפוגה השניה, אולם עמדה על הפסקת הקרבות מיד.

“צבא ההגנה קיבל הוראה לשחרר את המעבר לנגב ויהי מה, והוא כדרכו, מילא את ההוראה בנאמנות וביעילות”, הודיע ראש הממשלה היום, “… המערכה בנגב טרם נסתיימה, אך כבר אין אנו זקוקים עוד לעזרת או”ם ולחסדי המצרים בשביל לבוא לנגב שלנו. הדרך לנגב שוחררה על ידי צבא ההגנה ושיירותיו חפשיות לבוא וללכת בכל שעות היום והלילה לכל נקודה בנגב. עתה לא אנו אלא המצרים זקוקים לחסדי צבאנו בשביל לנוע בדרכי הנגב…"

משך שלושה ימים, מהיום, נדרש כל בית אב וכל אדם בישראל להביא למקומות ריכוז המיועדים לכך שמיכה וסוודר, כסות חורף ללוחמינו הסובלים מקור שהקדים לבוא השנה.


21.10.48 (י“ח בתשרי תש”ט)

צבא ישראל בנגב ובדרום קיימו מגע לאחר כיבוש המשלט המצרי בחוליקאת שבין נגבה לדורות. תפישת משלט חזק זה של המצרים, לאחר שעבר מיד ליד, איפשרה לנו את התנועה בדרך לנגב המקבילה לדרך החוף.

לפי החלטת מועצת הבטחון נצטוו כוחותינו להפסיק את האש. הם ישארו בעמדות החדשות שנכבשו.

שר האוצר של ארה"ב לשעבר, מר הנרי מורגנטאו, הגיע לישראל כאורחם של הנשיא ויצמן ורעיתו.


22.10.48 (י“ט בתשרי תש”ט)

העיר באר שבע הנמצאת בדרום א“י נכבשה אתמול על ידי צבא ההגנה לישראל, ונקודת ההתנגדות האחרונה באיזור נפלה. 12 שעות אחר כך הוציא המתווך בפועל, ד”ר ראלף באנץ', פקודות לשני הצדדים לקיים את החלטת מועצת הבטחון להפסקת האש היום אחה"צ.

מצבם של ה“כיסים” המצריים בנגב ובהרי יהודה המחזיקים עדיין מעמד נגד כוחות ישראל, הוא בכל רע לאחר כיבוש באר שבע. העיר נפלה לאחר קרב כבד, היא נפגעה קשה ונעזבה כמעט לגמרי עם מנוסת האזרחים. גדוד של חיילים מצרים נשאר להגנת המקום ולהגנת צומת הדרכים לקווים המצריים, לירושלים ולעזה. גם הם נסו מנוסת בהלה.

ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, שלח את ברכתו לחיילי ישראל בנגב לאחר כיבוש באר שבע.

מטוסינו הפציצו עמדות המצרים בדרום בשעה שאותות האזעקה נשמעו בתל אביב ובחיפה. בית ג’וברין הופצצה תשע פעמים, עזה ומג’דל הופצצו אף הן. שני ספיטפיירים של האויב הופלו. תושבי תל אביב בילו שעתיים במקלטים משעה 3 בבוקר, והוטלו מספר פצצות. נגרם נזק מועט.

לפי אומדנא, שוחררו בנגב על ידי8 חיילי ישראל 120 קמ"ר במשך שבוע הקרבות. למצרים אבדו 1.000 איש.


חיילינו בירת הנגב.jpg

24.10.48 (כ“א בתשרי תש”ט)

בגליל הצפוני התלקחו הקרבות לאחר התקפה חזקה של “צבא השיחרור הערבי” על קווי ישראל בגיזרת מנרה, והאויב שהטיל למערכה כוח חזק, הצליח לכבוש משלט. קרב עז השתולל במשך היום וכוחותינו ערכו התקפת נגד. הכוחות הערביים המתקיפים בצפון מורכבים מיחידות לבנוניות ו“מצבא השיחרור” של קאוקג’י. לפני ההתקפה הערבית נורתה שיירה יהודית בדרך למנרה.

המושל הצבאי של ירושלים, ד"ר דוב יוסף, פירסם אזהרה על המצב הרציני בהר הצופים. הוסכם על החלפת המשמרות בכל שבועיים אולם הערבים לא מילאו אף פעם את הבטחותיהם.

בתי החולים של “הדסה” בירושלים טיפלו ביותר מ־4000 אנשי צבא ואזרחים, נפגעי המלחמה, ללא כל תשלום, האירגון היחידי בארץ שעשה זאת, הודיע ד“ר אלי דוויס, המנהל הרפואי של “הדסה”. בתחילת מאי הועברו אנשי בית החולים האחרונים ושארית הציוד העירה בסיכון רב. בהעברה זו נכללו חמרים המספיקים לציוד 300 מיטות בעיר, והחלק העיקרי של ביה”ס לאחיות. “הפעולה התנהלה ללא כל פגע, אולם כל אמבולנס טעון מילא את לבנו חששות עד שהגיע העירה”.

“לישראל סיכויים טובים להיות עם ימי”, אמר שר התחבורה, מר דוד רמז, בחנוכת האניה היהודית החדשה “נגבה”. יתרון הנמצא בידי היהודים הוא רכישת דרכים חדשות ומכשירים חדשים, הוא הוסיף. יש לנו יתרון גם של חוף ים ארוך וחשוב, לאורך הים התיכון, שממנו תוכלנה להישלח אניות לכל הארצות. עדיין עלינו להביא חמרים ומכונות לבניין הארץ משך שנים רבות, כמו כן עלינו להביא גם מעפילים. אנו מודים ללא יהודים ששיתפו פעולה עם ישראל במפעלנו הימי, ובנתינת עזרה והוראות.


26.10.48 (כ“ג בתשרי תש”ט)

החיילים הנמצאים ב“כיס” המצרי לאורך קו מג’דל־פאלוג’ה לשעבר הם ללא מזון ומים. המצרים נהדפו 30 ק“מ דרומה לבאר שבע ואין עוד עמדות אויב באותו מרחק צפונה. שלושה רבעים מכביש באר שבע־עזה המוביל לחוף נמצא בידינו. ראש מטה או”ם, הגינרל ו. ק. ריילי, אמר שהמצב הנוכחי בנגב הוא תוצאה מסירובם של המצרים להתנהג בהתאם להוראות ועדת ההפוגה בדבר רשות מעבר לשיירות יהודיות.

אף על פי כן מוצאים המצרים לנכון למחות בפני מועצת הבטחון נגד חידוש הקרבות. צבאנו פתח את הדרך לשיירות. ודרך זו תשאר פתוחה באישור מועצת הבטחון או בלעדיו.

היום, יום חיל האוויר הישראלי. ב־26 באוקטובר 1947 נטלה ההגנה לידיה את המטוסים הקטנים והמועטים שבידי היהודים בארץ ושלחה קול קורא לאנשים שעבדו בחיל האוויר במלחמת העולם. מעט מעט גדל השירות עד שביום הקמת המדינה ב־15 למאי 1948 היה לכוח מועיל שהכיל מטוסים קלים. בהדרגה הגיעו מטוסים חדשים יותר, עד שחיל האויר הישראלי היה יכול לעמוד בפני חיילות האוויר המשותפים של המדינות הערביות ואף הנחיל להם תבוסה. מטוסי ישראל, לא רק שהגנו על הארץ, אלא פעלו גם בארצות האויב. כ־30 מטוסים של האויב הופלו על ידי מטוסי קרב ישראליים או על־ידי כוחות המגן שעל הקרקע, מאז 15 במאי, ומספר רב של מטוסי האויב הושמדו על הקרקע.

בפקודת־יום של אהרון רמז, מפקד חיל האוויר הישראלי, נאמר: “עוד יבוא יום ותסופר במלואה האגדה: איך נברא חיל האוויר במחתרת ורוכזו חצי תריסר מטוסים קטנים ונושנים, איך הדף התקפות בנגב, איך העביר פצועים ממקומות מרוחקים; איך נלחם יום ולילה בכנופיות מאיימות על ישובים ושיירות, איך העביר אספקה ותחמושת לנגב, לכפר עציון, לבית הערבה, לסדום, ליחיעם, לבן שמן וישובים אחרים, בזמן היותם מנותקים ומבודדים, איך התגבר על מחסור בציוד הכרחי, איך המציא המצאות חדשות, איך רכש כלים והעבירם ארצה. איך שיבר את ההסגר הימי שאיים עלינו בשעת מאבק ומלחמה, ואיך הגביר כוח תוך עצם המלחמה בארץ והנסיונות הבלתי פוסקים להפרעה ולהכשלה מבחוץ…”


27.10.48 (כ“ד בתשרי תש”ט)

במכתבו לחיל האוויר אמר ראש הממשלה מר דוד בן גוריון בין השאר: “…חיל האויר הוא אחת האגדות המפוארות שהיו בשנה זו למציאות מהפכנית. מהתחלה מצערה וצנועה של נסיונות תעופה אזרחית שעסקו בהם דוב הוז ופנחס רוטנברג ז”ל ולא יצאה כמעט מתחומי הארץ – קם בשנת פלאים זו כוח אוירי צבאי השולט בשמי ארץ־ישראל ומפיל חתתו על ארצות האויב. רבת־עמון, דמשק וקאהיר הרגישו את תנופתו הנועזת עוד לפני ההפוגה… ובמערכה האחרונה בנגב מחץ חיל האוויר הישראלי את ראש האויב המצרי, הרס את בסיסו על גבולות ארצנו; השמיד את מטוסיו, הטיל מבוכה ופחד בכל בסיסיו הצבאיים וגרש בחרפה את ממשלת הבובות של המופתי מעזה". ראש הממשלה המשיך: “חיילותנו הנלחמים עכשיו… יהפכו עם בוא הנצחון והשלום לכובש עבודה והתישבות, מדע ותושיה באויר, בים וביבשה ואליהם יצטרפו רבבות ומאות אלפים עולים שישובו מכל התפוצות קוממיות לארצם…”

כוחות קאוקג’י עדיין שולטים במשלט שייך עבאד, צפונה למנרה על הגבול הלבנוני, וצולפים לעבר עמדותינו באיזור ולעבר התחבורה היהודית בכביש מטולה.

כוחות העיראקים הפגיזו את עמדותינו בלאג’ון ובמגידו. בירושלים התקיפו הערבים את עמדותינו בשכונת מוסררה ונהדפו. אחר כך נמשכו חילופי יריות בין תותחים, מרגמות ומכונות יריה.

ראש המטה הכללי, רב אלוף יעקב דורי, גילה היום שכל מטוסי הקו הראשון של המצרים הושמדו. טובי חיילותיו, ביניהם הגדוד התשיעי המפואר, הושמדו או הוקפו וכוחו הימי נחלש כתוצאה מהקרבות האחרונים בנגב. צבאנו, ציינו וחיל התעופה שלנו שיתפו פעולה על מנת לשבור את חוט שדרתו של הצבא המצרי. רוב מטוסי האויב הושמדו בהתקפות על שדה התעופה באל־עריש. חיל התעופה שלנו הטיל מספר פצצות גדול פי 50 מכל מטען שהוטל אי־פעם על בירה ערבית. הגדוד התשיעי שהוצא מכלל פעולה הכיל ערבים סעודיים והוא שכבש את ניצנים והפגיז את נגבה בלי הרף. על הים הטביע הצי הישראלי את אניית הדגל המצרית “המלך פארוק”. לאויב היו בנגב 20000–25000 אנשי צבא מצויידים ומחופרים כהלכה. 2000 או 3000 מהם מוקפים ב“כיס” פלוג’ה. מיבצע הנגב נקרא “מיבצע עשר המכות”.


28.10.43 (כ“ה בתשרי תש”ט)

בהקמת הנקודה “טל־שחר” על אדמת הקרן הקימת לישראל, בין ירושלים לתל־אביב, אמר דר' חיים ויצמן, נשיאה הראשון של ישראל: “ההיסטוריה נוצרת במקרים כאלה, ולא על־ידי מלחמות”. בדברו אל מר מורגנטאו, אורח הכבוד, המשיך הנשיא: “בשובך לארצך תספר ודאי מכל מה שראית והרגשת בהיותך אתנו כאן. אך דבר אחד תדגיש: אנו ארץ קטנה בהיקפה, אך מקווה אני שתהיה גדולה במעשים כבירים שניצור בה. כל הדברים והמעשים הגדולים יצאו מארצות קטנות. גדולת הארץ היא לא בהיקף אלא בתוך…” ד"ר ויצמן גילה שהישוב יקרא על שמו של מר מורגנטאו והוא סיים “אני מאד חושש לרוח הצבאית שחדרה לשורות ישראל. ואני תקווה שצבאנו יזכור שהדבר החשוב ביותר הוא בניין ויצירה”.

מר מורגנטאו, שהתרגש לשמע הדברים, אמר: “רגע זה הוא אחד הגדולים בחיי ואני מאושר. אני מאמץ את הישוב הזה, וכשיבוא השלום אשמח להרגיש שכל ילד שנולד כאן הוא נכדי, ולשלוח לו מתנה מארה”ב. לצערנו רכשה הרפובליקה הישראלית ידידים מועטים בעולם החיצון, ותצטרכו להמשיך ולסמוך על כוחכם וצבאכם כאשר אתם עושים עתה. אולם אני מקווה שהשלום יבוא לארץ זו בקרוב, וכשיבוא, ידגים ישוב זה את האחווה השוררת כאן. זה יהיה היצוא החשוב ביותר שתשלחו לעולם הרחב".

הרב ברלין אמר: “על ידי ישוב נקודה זו חוזקו הקשרים בין המדינה היהודית לבין ירושלים, בירתה”.

ד“ר אברהם גרנובסקי, יו”ר הדירקטוריון של הקהק"ל, הכריז: “היום, יום חג הוא לנו, כי זוהי פגישה בין תושבי תל אביב וירושלים לחיזוק הקשרים בין ישראל לירושלים היהודית”.

התחבורה היהודית בגליל העליון נורתה שוב היום מהמישלטים שנתפשו על ידי האויב בימים האחרונים… צפת הופצצה ממרגמות… הפגזת ירושלים נמשכת.

ממשלת ישראל דחתה את תביעת המתווך בפועל להחזרת צבאנו מן העמדות שנכבשו בקרבות האחרונים בנגב. שר החוץ, מר משה שרתוק, הודיע על דחייה זו לד"ר באנץ'.


29.10.48 (כ“ו בתשרי תש”ט)

שתי מחלקות חיל רגלים ערביות התקדמו בחיפוי אש חזקה וכבשו מישלט הנמצא בידי היהודים בגיזרת עין שמר. כוחות העיראקים נראו כשהם מתבצרים על משלטיהם.

בגליל כבשו הערבים מישלט נוסף מערבית למנרה. הצליפה לעבר כביש מטולה נמשכת. בקריאות “עליהום” ניסו מתקיפים ערבים רבים לפרוץ לעבר עמדותינו בירושלים. היתה הפגזה והפצצה חזקה אולם ההתקפה נהדפה על ידי האש היהודית המדויקת.

אשדוד שבנגב ובית ג’וברין נכבשו על ידי כוחותינו. חיילינו נכנסו לאשדוד, הבסיס המצרי החשוב, לאחר שנציגי האוכלוסייה המקומית והכפרים הסמוכים ביקשו את הגנת צבא ישראל.

ניצנים נמצאת שוב בידי ישראל. הנקודה נכבשה על ידי המצרים יומיים לפני ראשית ההפוגה הראשונה. התושבים שחזרו למקום מצאו את המשק הרוס בחלקו. המשאבות והמכונות הוצאו מן המקום.

“אין שום יסוד למה ישראל סבא, שהקים מחדש את מדינתו במולדתו, לא יהיו לו יחסי שכנות הטובים ביותר, יחסים הבנויים על עזרה הדדית ועל שותפות של אינטרס עם השכן הגדול שלנו במצרים”, הכריז ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, בדברו על המצב הצבאי. “זוהי ההתנגשות הראשונה של צבא ישראל עם המצרים. וברצוני להביע את התקווה שהתנגשות זו תהיה האחרונה והיא תעקור מלב שליטי מצרים ומעמה את התיאבון ואת מחשבת השוא להלחם בנו ולמלא על ידי כך שליחות לא של מצרים ולא של המזרח התיכון אלא של אויבים משותפים לנו ולמצרים… לנו בוודאי אין שום אינטרס, שום סכסוכים עם מצרים, פחות מאשר עם כל שכנינו האחרים… כבר מזמן סלחנו על שהעבידו אותנו ארבע מאות שנה בפרך וגם אבותינו כבר התנקמו וניצלו את מצרים בצאתם אז…”


31.10.48 (כ“ח בתשרי תש”ט)

כוחות ישראל כבשו מספר מישלטים בצפון במערכה שנפתחה על מנת לגרש את כוחות קאוקג’י מעמדות שנתפשו על ידם במטרה לנתק את מנרה.

האו"מ מסר אתמול על צו הפסקת אש חדש שהוצא לכוחות הישראליים והערבים הנלחמים בצפון הארץ לאחר ששני הצדדים דחו את הצו הקודם. הפגזה חזקה מצד הערבים נמשכה בירושלים.

ועדת הבטחון של מועצת מדינת ישראל אישרה את החלטת המטה הכללי לפרק את המטה הנפרד של הפלמ"ח ואת שירותיו הנפרדים.

משטר נוהג ונימוסין בצבא ההגנה לישראל, שעיקריו משמעת תקיפה שאין פרושה שרירות לב, אלא נימוסין נאים וקביעת הזכויות והחובות שבין בעלי הדרגות השונות, יכנס לתקפו החל ממחר.


2.11.48 (ל' בתשרי תש"ט)

כוחות ישראל השמידו את צבא קאוקג’י ושיחררו את כל הגליל מגייסות האויב. צבא השיחרור נס בבהלה לאחר שראה את הג’יפים של בחורינו. צבאנו התקדם כשלושה או ארבעה מילין מעבר לגבול הלבנוני. לא היה מי שיעצרם בדרכם לבירות, ופחות מכל הגאוותן המתרברב, קאוקג’י, התחליף הערבי לנפוליון.

כל שרי המדינה, מלבד מר משה שרתוק, שלא היה בקו הבריאות, וכל חברי הנהלת הסוכנות היהודית השתתפו בפגישה שנתקיימה בין שני הגופים בירושלים, על דבר חלוקת התפקידים.


3.11.48 (א' בחשון תש"ט)

בריטניה לוחצת על הטלת סנקציות אם ישראל תמאן למלא את צו מועצת הבטחון לנסיגת צבאותיה בנגב.

רשימת פקידי הממשלה מגיעה ל־8000 איש מלבד 400 מורים המקבלים משכורת מהממשלה. ממשלת המנדט שלמה משכורת ל־36.000 פקידים, מהם 4.800 יהודים. ידיעה זו נמסרה על ידי מר זאב שרף, מזכיר הממשלה, בתשובה לביקורת על תקן גדול מדי של המנהלה.

בבריטניה עובד פקיד אחד לכל 80 אזרחים; אם ישראל תרצה להגיע ליחס זה תצטרך להגדיל את מספר הפקידים ב־25%.

בשורות טובות הובאו ליהודי ירושלים. ראש הממשלה הודיע על כמה הקלות בחיי העיר:

פתיחת הדרך בין ירושלים ומדינת ישראל לתנועה בלתי מוגבלת, בתנאי שהנוסעים יהיו מצויידים בתעודות זהות מספיקות, שיחרור חיילים שתפסו עמדות מפתח במשק הירושלמי ומתן סמכויות לשר האוצר להעניק הקלות ממסי המדינה למפעלים חיוניים בירושלים. כן יובאו לירושלים עולים חדשים במספר גדול והולך.


מוכתר של כפר ערבי.jpg

4.11.48 (ב' בחשון תש"ט)

דגלים לבנים הונפו בכפרים הלבנוניים דרומה לכפר ליטאני. מפקד ישראל בגיזרה הצפונית הודיע שאין בכוונת הצבא לכבוש את הכפרים הללו. כפר גדול המשמש שוק לבקר, נכנע לג’יפ נהוג על ידי חיילי ישראל שטעו בדרכם ובאו לשאול על הדרך. משהתקרבו הונפו בתוך הכפר דגלים לבנים.

אתמול יצא רדיו דמשק ב“הסברה” על מה שהתרחש בגליל העליון. התקפת הנגד היהודית תוארה על ידי הרדיו כ“התקפה שלא היתה כדוגמתה, וליהודים היתה עליונות באוויר ובמשוריינים”. הרדיו הסורי ניחם את שומעיו שחיל השיחרור ניסוג “ונסיון האויב להשמיד את חיל השיחרור נכשל”.

לדמיון המזרחי ניתן חופש מלא בעריכת רשימת האבידות. לפי אותו רדיו “נגרמו אבידות כבידות ליהודים: 300 נהרגו בג’יש ו־500 נהרגו בתרשיחא. בעוד שאבידות הערבים היו 75 הרוגים ו־40 פצועים”.

הנשיא טרומן נבחר שנית לכס הנשיאות של ארה"ב. ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, שלח לו את ברכותיה הלבביות של ישראל במברק: “אנו תקווה כי תקופת שירותך תוסיף להעלאת החיים, ההתפתחות והאושר של העם האמריקאי ולמען השלום והצדק הבינלאומי אשר אליו שואפים כל אשר רצון טוב בלבם בכל מדינה. אזרחי ישראל זוכרים באהדה את הבנתך לזכויותיהם לחיים לאומיים חפשיים ואת תמיכתך בדרישותיהם. הם רואים את חירותם החדשה כתרומה לעולם של שלום וקידמה דימוקרטית”.


5.11.48 (ג' בחשון תש"ט)

מועצת מדינת ישראל החליטה על מספר חברי המועצה המחוקקת, שתהווה את בית הנבחרים הראשון של המדינה. מספר חבריה יהיה 120. הוא מספר חברי הסנהדרין הגדולה שהוקמה בירושלים לאחר שיבת ציון הראשונה לפני אלפים וארבע מאות שנה.

חוקת ישראל חייבת להוות סינתיזה בין התנ"ך הקדוש וחוקת היסוד של התרבות המערבית, אמר שר הדתות, הרב י. ל. פישמן. הוא המשיך באמרו שהוא דורש את חופש הדת ולא מדינה תיאוקרתית.


7.11.48 (ה' בחשון תש"ט)

ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, שלח למארשל סטאלין את הטלגרמה הבאה:

“בשם מדינת ישראל ובשמי הריני שולח לך את מיטב ברכותי לרגל יום השנה למהפכת אוקטובר שהעניקה שוויון לאומי לעמי ססס”ר, הבטיחה עבודה וקיום לכל בני עמל, פתחה את הדרך לקידמה סוציאלית ורוחנית להמוני העם בעיר ובכפר, ויצרה את הצבא האדום, רב האונים, שמילא תפקיד עצום במלחמה בסכנה הנאצית־פאשיסטית. עמנו לא ישכח לעולם את העזרה שברית המועצות הושיטה ליהודים, קרבנות הנאציזם, ואת התמיכה הנאמנה לעם ישראל במלחמתו לחופש ולעצמאות במולדתו ההיסטורית. אני מאחל לעמי ארצך שישלימו את דבר השיקום של המשק שלאחר המלחמה, קידמה כלכלית ותרבותית, שלום והבנה בינלאומית".

ה“כיס” המצרי מסביב למג’דל חוסל. עיר ערבית תעשייתית זו, שמספר תושביה 7000, נכנעה9 לפטרול ישראלי של 8 אנשים. הישוב היהודי יד־מרדכי הנמצא בדרום שוחרר אף הוא.

מטוויות הטכסטיל במג’דל תתחלנה בעבודה היום לאחר שהפועלים הערבים ביקשו להתקבל תחת חסות ישראל.

ראש מטה משקיפי או“ם בא”י, הגינרל ויליאם ריילי, יעץ לנציגי המדינות הערביות לסיים את המלחמה בא"י ולפתוח במשא ומתן ישיר.


9.11.48 (ז' בחשון תש"ט)

בחצות ליל אמש נסתיים המפקד הראשון בישראל בכל השטח הנמצא תחת חסותה. בעוצר שהחל בשעה 5 אחה“צ ונמשך 7 שעות, ביקרו 14000 פוקדים כל בית בארץ והחתימו את הקהל על שאלונים שמולאו קודם לכן. המפקד עבר ללא תקלות. אנשי הצבא, המשמר האזרחי ומשמר העם תיארו את שמירת העוצר כ”מופתית". לעיתים נראה ברחוב פועל חיוני או פקיד ממשלתי שנבדק על ידי המשמרות, הראה את רשיונו והמשיך בדרכו. הכל נפקדו, יהודים ולא יהודים. לאחר שסיימו פקחי הבית את עבודתם הביאו את שאלוניהם למטה הראשי. שם ביקרו מפקחים מתנדבים את הטפסים ומיינו אותם. המיבצע כולו אורגן על ידי פרופ' באקי, ראש המחלקה לסטאטיסטיקה של הממשלה. 500 תחנות ביקורת אורגנו באיזורים היהודיים ו־60 באיזורים הערבים.

מהיום חייבים ראשי המשפחות להודיע משך 7 ימים על כל מקרי הילודה והתמותה למחלקת הבריאות של הממשלה ועל שינויי כתובת במחלקת הרישום.

יומה ה־115 של ההפוגה בירושלים צויין על ידי הערבים בהפגזת תלפיות וקטמון, הוטלו אף רימונים. שלושה ילדים נפצעו.


10.11.48 (ח' בחשון תש"ט)

תחנת המשטרה בעיראק סואידאן, 15 ק"מ מזרחית למג’דל, נמצאת בידי ישראל. חיל המצב המצרי נפל בשבי. לפני כן ניסה חיל המצב לפרוץ לו דרך בעזרת החיפוי שניתן לו על ידי מטוס אחד. המטוס הונס.

תחנת משטרה זו חלשה על הדרך לנגב, וממנה הופגזו קשות קיבוצי הנגב. תחנת משטרה זו היא אחת הגדולות בארץ. המצרים, שציודם היה מושלם, הלמו בתותחים כבדים על “נגבהגראד” הקטנה על נשיה וטפה. הם עשו זאת יומם ולילה והפכו את הנקודה לתל חרבות. אולם נגבה לא נכנעה. הם התחפרו מתחת לפני הקרקע, לתוך הבונקרים והחפירות שחפרו בין פגז לפגז. מטבחם, חדרי השינה ואף בתי החולים היו בבונקרים. על ידי טבח עדריהם ניסה האויב להפיץ ביניהם מחלות, בחשבו, כי לא יהיה מי שיצא לקברם. אולם המצרים אוכזבו. חלוצינו ומגינינו ידעו את הסכנה, וקברו את הבקר בלילה תחת ברד עופרת, שאיים עליהם בגורל בהמותיהם. הם הצליחו להחזיק בנקודה. משם באו אחד כך חיילינו והחלו מרעישים את מבצר עיראק סואידאן. נגבה כבשה את המקום, והאויב למד לקח הגון. המבצר נהרס למעשה, וקירותיו נוקבו ככברה; וכשהוצרכו המצרים להראות אם יעמדו בנסיון אם לאו – נכנעו… צבא ההגנה לישראל קרא לתחנה מגדל־יואב, על שמו של יצחק יואב דובנוב, מפקדה של נגבה שנהרג בהתקפה מצרית.


נגבה גראד כובשת.jpg

ד“ר ראלף באנץ' הציע למועצת הבטחון את תכניתו להמרת ההפוגה בא”י בשביתת נשק.

שמועות רבות, מהן בדויות, מרחפות באוויר אודות שיחות שלום. נראה ששמועות אלו יותר משהן אמת הן מבטאות את רצון שני הצדדים. האנשים רוצים בשלום והתנאים לכך קיימים. אולם עם מי אפשר לדבר על כך? המדינות הערביות פוחדות אשה מרעותה ומעמיהן המרומים.

כ־85.000 איש, ובתוכם מספר מסויים של חיילים, נרשמו בירושלים במפקד. למרות התנגדותה העזה של בריטניה קיבלה ישראל נציגות בוועידה הבינלאומית לשידור בגלים קצרים, במקסיקו סיטי. בועידה הצביעו 26 בעד כניסתה של ישראל כחברה שוות זכויות ו־21 הצביעו נגד. מר צבי פריהר, מנהל שירותי הדואר, הוא נציג ישראל.

מדינת הונדוראס הכירה במדינת ישראל.


11.11.48 (ט' בחשון תש"ט)

בריטניה מתנגדת להצעה הרוסית למשא ומתן ישיר בין היהודים והערבים. הערבים המשיכו להפגיז את ירושלים. 4 ילדים יהודים נפצעו.

מהיום לא ידרשו רשיונות יציאה מיוחדים מתושבי ירושלים.

בביקורו הראשון בחיפה, כנשיא המדינה, אמר ד"ר חיים ויצמן שאין כוח בעולם שיזיז את היהודים מהנגב. הוא הדגיש שכל ימי חייו שאף להשיג שלום ושיתוף פעולה בין היהודים, הערבים והבריטים בבניין הארץ. ואף על פי שקשה היה הדבר לא הפסיק ממאמציו והוא מאמין אף עתה שרצונו יתגשם. “ההתמדה היהודית תבנה את הנגב לא רק למען היהודים אלא גם למען הערבים, ואולי במשך הזמן אף לעזרת בריטניה וכוחות הקידמה בעולם”. אחר כך ביקר הנשיא ויצמן בפעם הראשונה את הצי. נס הנשיא, נס הצי בתוספת שולי זהב צרים ועוגן זהב קטן על רקע לבן, הונף. זו היתה הפעם הראשונה שנס זה הונף על בנייני המטה הראשי. המנהל הכללי לענייני הצי במשרד הבטחון, מר גרשון זאק, קיבל את פני הנשיא.

בנמל קיבלו את פני הנשיא ביריות כבוד משלושה תותחים, ובמשמר כבוד של שוטרי הנמל שדיגלו את נשקם. הנמל לבש חג. כל האניות בנמל, הצי המסחרי והצבאי של ישראל ואניות נכריות הניפו את דגלן.

אם יש ברצוננו לקיים מדינה חוקית לא רק מבחינה פורמלית אלא מבחינה בינלאומית, עלינו לצמצם את זכות הבחירה רק לאלה היושבים בתחום ממשלת ישראל, אמר ראש הממשלה בישיבת מועצת המדינה….והוא המשיך שהאינטרס הממלכתי עולה על הסנטימנט שיש לנו לגבי החיילים השבויים, גולי קפריסין ויהודים אחרים אזרחי הארץ, שלא יהיו10 כאן ביום הבחירות. כדי ליתן תוקף לבחירות האלה, הבחירות הראשונות המיסדות של מדינת ישראל, החליטה הממשלה להציע למועצת המדינה שתשמור על כך, מתוך החנקת כל סנטימנט וגם מתוך גרימת צער רב לחיילים השבויים ולגולי קפריסין שלא יוכלו לקחת חלק ביום ההיסטורי הזה באקט האזרחות של יסוד המדינה, ולשמור על כך שהבחירות שלנו תהיינה כשרות, שאי אפשר יהיה להטיל בהן לא פסול חוקי ולא פסול פוליטי. על כן רק אלה היושבים בפועל ביום הבחירות בתחום ממשלת ישראל יקחו חלק בבחירות.


14.11.48 (י“ב בחשון תש”ט)

ועדת המשנה לענייני א"י של מועצת הבטחון, המונה שבעה חברים, אישרה תכנית המכוונת כנראה לפרז למעשה את הנגב.

ראש הממשלה מר דוד בן גוריון מסר על מו"מ לשלום שהתנהל בין ישראל לבין שתי מדינות ערביות.

המלך עבדאללה, מלך עבה“י, הוכרז כמלך א”י בטקס הכתרה שבוצע בכנסיה הקופטית בעיר העתיקה בירושלים. המלך עבדאללה אמר לפני הטקס: “אין עכשיו מלחמה. קיימות עתה הפרעות והפגנות שהן גרועות ממלחמה. לא רק היהודים הם אויבינו, אלא גם אותם מנהיגים ערביים שבגדו במדינותיהם, שנכשלו במילוי הבטחותיהם, ושברחו מעמם”.


15.11.48 (י“ג בחשון תש”ט)

ה־19 בנובמבר הוצע על ידי המתווך בפועל מר ראלף באנץ' כתאריך המתאים לקביעת קווי שביתת נשק זמניים.

בתשובה לשאלה שנשאל על־ידי הד"ר אריה אלטמן בפגישת מועצת המדינה אמר ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון: “הממשלה אינה רואה עצמה קשורה בהחלטות ה־29 בנובמבר, שר החוץ הסביר פעמים מספר שרק המציאות החדשה היא שתובא בחשבון”.


16.11.45 (י“ד בחשון תש”ט)

שר החוץ, מר משה שרתוק, נאם בפני הועדה המדינית של או"ם:

“… מספר הערבים בנגב הוא קטן, וחשיבות הנגב לערבים היא אפסית… לישראל יש הכרח בנגב כשטח רזרבה קרקעית. כבר עתה קיימות בנגב 25 נקודות התישבות ויש בו מקום לרבבות רבים. ישראל לא תוכל לוותר על אוצרות ים־המלח ולא תסכים לנעילת השער למזרח – למסירת עקבה לערבים… המדינה הערבית שתרצה לזכות בנגב, תצטרך לכבשו בכוח מידי ישראל, שתגן עליו בכל כוחה. חיילי ישראל כבר הספיקו להוכיח, כי יודעים הם לעמוד במערכה מול האויב …”

באשר לירושלים אמר שר החוץ: ירושלים הפכה לעיר רווית דם והרס מיד לאחר קבלת הצעת החלוקה בעצרת. תכנית החלוקה קראה לבינאום של העיר הקדושה. המצב הגיע למשבר כשהופיע בשדה הקרב הלגיון הערבי, שקבע לעצמו למטרה עיקרית את כיבוש ירושלים. משך שבועות הופגזה והופצצה העיר על ידי צבא זה של מלך עבר הירדן, המובל על ידי קצינים בריטים, במטרה יחידה לדכא את החלטתו של או"ם, ולהקים בירושלים שלטון ערבי. 100.000 תושבי ירושלים היהודים עמדו בפני רעב, צמא, הפגזות וטבח המוני. הם בחרו להילחם. העולם עמד מהצד באפס מעשה. היהודים לחמו בעצמם… היהודים סללו להם כביש מתל אביב לירושלים ובנו צינור מים תחת אש… יהודים אלה יסרבו למשטר בינלאומי כערובה לבטחונם … ממשלתי נאמנה לעקרונות הבטחון הבינלאומי באשר למקומות הקדושים. היא תומכת ומעוניינת מאוד בהקמת משטר בינלאומי יעיל בעיר העתיקה שבתוכה נמצאים קודשי שלושת הדתות… אולם עלינו לדרוש את הכללתה התמידית של ירושלים היהודית במדינת ישראל, העיר שמחוץ לחומות הנמצאת תחת השלטון היהודי, של אותו שטח המחבר את ירושלים עם שפלת החוף של מדינתנו, שאף הוא נמצא תחת פיקוחנו.

מועצת הבטחון דנה בהצעת ד“ר באנץ' להמיר את ההפוגה הא”י בת ששת החדשים בשביתת נשק ובפתיחת משא ומתן בין שני הצדדים, לישוב הבעייה. במשך הדיון הודיע ד"ר באנץ' למועצת הבטחון שמדינת ישראל היא כיום עובדה מוחלטת וכל התנגדות לה חדלה להיות בעלת משמעות מעשית.

העובדה שהמדינה היהודית קיימת מגבילה את חירות העצרת הכללית במיקוח על שטחה של מדינת ישראל שהיא מדינה בזכות, אמר נציג ישראל באו"ם, מר אבא אבן. “הנגב נמסר לישראל על ידי העצרת. בפעם הראשונה איחדנו חזקתנו החוקית והמעשית של הנגב. תשובת ישראל לדרישה לוותר על הנגב תהיה ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים… ספק הוא אם ממשלת ישראל היתה יכולה לשאת את מעמסת תפקידה אלמלא יכולנו לעורר את עזרתן ואהדתן של הקהילות היהודיות בכל העולם, ושל אותם האירגונים שהקדישו את עצמם שנים רבות למחנה האנושי הליברלי”.

הערבים ממשיכים להפגיז ולהפציץ את ירושלים היהודית. שני אזרחים נפצעו. לפי הודעת חיילינו וקצינינו מבקשים עדיין כפרים לבנוניים מעבר לגבול את חסות ישראל. אולם בקשות מסוג זה נדחו. אין ישראל שואפת לכבושים בלבנון.

בסוף שנה זו יגיע מספר היהודים בישראל ל־800.000 בהשוואה ל־660.000 בשנה שעברה, אמר שר העלייה, מר משה שפירא. מספר זה כולל 115.000 עולים חדשים מאז ינואר 1948. הממשלה עומדת עתה בפני בעיית העלאתם של עקורים ונכים ממחנות אירופה.

נוסדו עד עתה 23 משרדי עליה בארצות זרות בעלי סמכות קונסולרית.

מועצת הבטחון קראה היום ליהודים ולערבים לשאת ולתת על שביתת נשק תמידית בא"י, וציוותה שוב על היהודים לפנות את הנגב.

“הפורמציה החדשה של הגרעינים, הנח”ל (נוער חלוצי לוחם) ממזגת בתוכה את ההכשרה הצבאית לתפקידי לחימה יחד עם הכשרה לחיי התישבות", אמר ראש הממשלה. “עלי לומר שאם המלחמה תארך יותר, תדעו שצרכי המלחמה יהיו קודמים לכל, אבל במידה שנראית11 לנו ההתפתחות הקרובה נוכל לקיים גופים אשר ימזגו את צורך המלחמה עם צרכי היצירה. מוכרחה לקום שרשרת של ישובים עברים, ולא רק לאורך גבול. גם לאורך שפת הים צריכים לקום כפרי דייגים לרוב. כל משלט שלנו בנגב צריך להפוך משלט התישבות. על כל קילומטר צריך להיות כפר”.


19.11.48 (י“ז בחשון תש”ט)

ממשלת ישראל הסכימה לסגת לקו ההפוגה הזמני של ד“ר באנץ' באיזור החוף של הנגב, אולם היא הכריזה ש”נסיגת כוחות כאלה באיזורים פנימיים הכוללים את באר שבע, תגרום לפעילות של בלתי סדירים".

הממשלה מנתה את האלוף יגאל ידין ואת מר ראובן שילוח כנציגיה במטה הראשי של או“ם לשם הכנות נוספות למו”מ עם הערבים.

ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, הודיע למועצה הזמנית של המדינה, שהתגבורות שנשלחו דרומה לפני ה־14 לאוקטובר לעזרת הפריצה לנגב הוחזרו למקומותיהם הקודמים. הכוחות היחידים הנמצאים עדיין בנגב הם אלה שהיו שם לפני ה־14 באוקטובר. הם ישארו שם על מנת להגן על הנגב מאיום פלישה של המצרים, וכאמצעי זהירות כנגד התקפה על ירושלים היהודית מכיוון רפיח. ראש הממשלה הוסיף:

"נראה שכמה מחברי מועצת הבטחון נוכחו שאין ההפוגה מובילה לשלום; ומאידך, היא מאריכה את מצב המלחמה שאין בו עניין לא ליהודים ולא לערבים, אלא לאנשים שמסיבה זו או אחרת רוצים הם לעייף את שני הצדדים… ממשלת ישראל מוכנה לפתוח במשא ומתן עם כל המדינות הערביות או עם כל מי שנוכח שאין תקווה לנצח את ירושלים בכוח, או לכבוש את ארצנו בזרוע. נודיע למתווך ולמועצת הבטחון שאנו מוכנים לשאת ולתת ואנו מאמינים שזו הדרך היחידה להחזרת השלום בארץ.

ההתיהרות הנשמעת מפעם לפעם אינה משאירה עלינו כל רושם. יש לנו סיבות להאמין שערבים רבים הכירו בכשלון המלחמה נגד הקמת המדינה".

16 שייכים מכובדים, המיצגים 16.000 בידואים בני שלושת השבטים הגדולים בא"י, טייֶה, אזַזמה וטרבין12 באו אתמול בבוקר לבאר שבע, כשהם נושאים ענפי זית, וביקשו את המושל הצבאי לקבלם תחת חסות ישראל ולאפשר להם להיות אזרחי ישראל. השייכים ביקשו להקצות עבורם כברת ארץ בדרום הארץ להתישבות כיוון שהם מתכוננים לחרוש, ועוד ביקשו להקים עבורם טחנת קמח במקום. הם ביקשו גם רשיונות לנשיאת נשק, ורשות להקים יחידות משמר ומשטרת גבולות על מנת למנוע הסתננות בידואים שלא קיבלו את חסות ישראל. המושל הצבאי הבטיח להעביר את בקשתם לממשלה.

מספרים ראשונים של המפקד שהועבר בישראל ב־8 לנובמבר מעמידים את מספר האוכלוסייה על 782.000, מהם 713.000 יהודים ו־69.000 ערבים ואחרים. שר הסעד, הרב י. מ. לוין, הודיע על כוונת הממשלה לביטוח סוציאלי בישראל שיכלול ביטוח לעת זקנה, מחלה וירידת כושר העבודה. ביצוע פעולה זו ימשך זמן רב והיא תושג בהדרגה, אולם בינתיים החל משא ומתן בין משרדי הסעד, העבודה והבריאות.


25.11.48 (כ“ג בחשון תש”ט)

“רמת החיים חייבת להתאים למצב האספקה והיצור הירודים כתוצאה מתנאי המלחמה, ומשום כך אנו עומדים בפני תקופה קשה. השאלה היא אם נצליח להסדיר את הסכנה באופן צודק והגיוני, או שזו תבוא עלינו ללא הכנה”, במילים אלו תיאר מר ז. הופין, הכלכלן הישראלי, את המצב כראש המרכז לתיאום שהוקם על־ידי הממשלה למלחמה בעלית המחירים.

שדה התעופה בלוד נפתח מחדש לתעבורה האזרחית, בפיקוח ישראל והנהלתה.


26.11.48 (כ“ד בחשון תש”ט)

מועצת המדינה הצביעה פה אחד לקיים את הבחירות למועצה המכוננת ביום שלישי, 25 לינואר 1949. שר הפנים, מר יצחק גרינבוים, הבטיח להוציא בראשית ינואר רשימות של 477.000 בוחרים.

הבחירות “תהיינה כלליות, ישירות, שוות, סודיות ויחסיות”. זכות הבחירה תינתן לכל איש ואשה מעל לגיל 18 שנוכחו בשטחי ישראל הכבושים מאז ה־8 לנובמבר ונרשמו במפקד שחל ב־30 לנובמבר. יוצאים מכלל זה: תיירים, חולי רוח, אנשים שלא נוכחו בישראל ביום הבחירות ואלו הנמצאים בבתי הסוהר ביום זה. מועמדים לבחירות חייבים להיות בני 21 ב־31 בדצמבר. מספר חברי המועצה המכוננת נקבע ל־120.

תחרות בין לאומית של אדריכלים לתיכנון מקום מושב הממשלה תאורגן מיד לאחר ההחלטה על המקום.


28.11.48 (כ“ו בחשון תש”ט)

במאמץ לשבור את הקיפאון שנוצר לאחר צו הנסיגה בנגב וקביעת שביתת הנשק של מועצת הבטחון, הציע המתווך בפועל, ד"ר ראלף בנץ', למועצה, לקבוע זמן להוצאתם לפועל.

“לא היה כל מניע מדיני, איזה שהוא, להקמת כוחות המשטרה”, אמר לסופר ה“פלסטיין פוסט”, המפקח הכללי, מר יחזקאל סחר. “הנימוקים היחידים בהם יתחשב המטה הראשי בשעת הקמת הכוח, הם נימוקים מוסריים, של יעילות ואינטליגנציה. המשטרה הישראלית תשמש מופת למשמעת, מוסר והתנהגות”.


29.11.48 (כ“ז בחשון תש”ט)

מפקדי ישראל והלגיון הערבי בירושלים, נפגשו אתמול על מנת לדון בשאלות ההפוגה.

עברה שנה מאז ההחלטה להקים מדינה יהודית. עברה שנה גם מאז החל יומן זה מוסר את המאורעות היום־יומיים לאחר החלטה היסטורית זו. לפני שנה שררה שמחה בקרב הישוב. בפעם הראשונה זכה שוויון האומה היהודית בין שאר האומות להכרה רשמית. אנשים בעלי רצון טוב ראו בכך ראשית תהליך של שלום ובנין; ואף־על־פי־כן היה זה סימן למהומות ואפילו למלחמה. אולם אין ספק כי יום זה יום גדול הוא, ולנו הוא משמש מקור לאמונה וכוח. ואמנם אמונה זו ואותו כוח – נתנו בנו אומץ לעמוד במלחמה נגד אומות וסכנות רבות כל־כך ולצעוד בדרך לחרות. דרך זו סוגה בדם, כאב וכעס, אולם זו היא הדרך לדרור.


30.11.48 (כ“ח בחשון תש”ט)

ישראל הגישה13 היום בקשה רשמית לחברות באו“ם. שר החוץ, מר משה שרתוק, מסר את מכתב הבקשה של ישראל: “…בשם הממשלה הזמנית של ישראל יש לי הכבוד לבקש זכות כניסה לישראל כחברה באו”ם, בהתאם לסעיף 4 של האמנה… בשם ממשלת ישראל, אני, משה שרתוק, שר החוץ, בסמכות שניתנה לי על־ידי מועצת המדינה בישראל, מצהיר בזה שמדינת ישראל מקבלת ללא הסתייגות את חובות מגילת או”ם ותכבדן מיום קבלתה לאו“ם …”

בולגאריה הכירה במדינת ישראל.


1.12.48 (כ“ט בחשון תש”ט)

ביום ה־137 להפוגה השנייה, חתמו אתמול המפקדים הצבאיים של שני הצדדים, סגן אלוף משה דיין ולט. קול. עבדאללה אל־תל, על הסכם להפוגה “שלימה וכנה” מהיום והלאה, ועל חופש תנועה מאחורי הקווים באיזור ירושלים.

הפגישה שנמשכה ארבע שעות וחצי, השנייה בשלושת הימים האחרונים, התנהלה על־ידי או"ם. להסכם ההפוגה צורפה מפה שציינה את הקווים כשהיא חתומה על־ידי המפקדים. הסכם נוסף, המסדיר את אספקת המזון וחילופי המשמרות בהר הצופים באיזור המפורז, נחתם. הערבים הביעו את שמחתם באזני יהודים באיזור כנסית נוטרדאם על ההפוגה החדשה העלולה להביא להם שלום אמיתי.

מר לוי אשכול, ראש המחלקה להתישבות־חקלאית של הסוכנות, מסר על 120–150 ישובים חדשים שיוקמו במשך השנה שתסתיים בספטמבר 1949. מר אשכול מסר ש־49 נקודות תוקמנה במשך החדשים הקרובים. התכנית תוצא לפועל בשיתוף עם הקרן הקיימת לישראל, קרן היסוד לארץ־ישראל, הממשלה והצבא. הצבא ישחרר מספר גדול של חיילים ככל האפשר על מנת שיהוו גרעינים לנקודות אלה. דבר זה לא ניתן להתגשם עד לזמן האחרון בגלל סיבות שונות, ואחת מהן היא בעיית המים. בעייה זו נפתרה, “מים אינם צריכים להיות יקרים. מצאנו דרך להספקתם הזולה”. צינורות מים נוספים מונחים עתה בנגב. כוחות האדם לתכנית ההתישבות הגדולה יסופקו על־ידי העולים.

כ־2000 חיילים באיזור עכו צעדו במיסדר שליווה את ספרי התורה לפתיחת בית הכנסת הישן בעיר. שר הדתות, הרב י. ל. פישמן, שבא בלווית רבנים צבאיים ופקידים ממשלתיים, נאם לפני המיסדר, אף קיבל לאחר כך משלחת של חיילים דתיים.

כל חייל יקבל מזון כשר, לפי חוק שנכנס לתקפו החל מיום 18 לנובמבר.


2.12.48 (ל' בחשון תש"ט)

הפוגה מחלטת התקיימה בחזית ירושלים.

המלך עבדאללה הוכרז כ“שליט עבר הירדן וארץ ישראל, הכוללות גם את האיזורים שאינם בכיבוש הערבים” בקונגרס הארץ־ישראלי שנמשך אתמול כ־4 שעות ביריחו.

ד“ר וייצמן ורעיתו ביקרו אתמול ביקור רשמי ראשון בירושלים. נערכה להם קבלת פנים בראשותו של ד”ר דב יוסף על־יד בנייני הסוכנות היהודית. משמר כבוד דיגל את נישקו לקול החצוצרה, והדגל הונף בטכס רב. “יוחלט מה שיוחלט, אנו לא נוותר על דרישתנו לעיר זו. לא נרשה לאויבים לשלוט בירושלים. אנו בנינו את ירושלים ולא נרשה לאיש לרשת אותנו”, אמר ד"ר יוסף.

בתשובה לכך ענה הנשיא וייצמן: “…לירושלים יש בשבילנו חשיבות רוחנית ומדינית גם יחד. זוהי עיר האלהים. מושב בית המקדש שלנו בימי קדם. אולם זוהי גם בירתם של דוד ושלמה, קרית מלך רב, מרכז מדינתנו העתיקה … היא מרכז תפארתנו הלאומית מימי קדם… אל ירושלים זו נשאנו עינינו בכל אשר נדדנו. עיר זו מגלמת בתוכה את הנעלה והנשגב שבתקוותינו לעתיד. ירושלים היא האם הנצחית של עם ישראל, שלא חדלו לאהוב ולהעריץ אותה אף בעזובתה. ביום שבו הכריז דוד את ירושלים לבירת יהודה, קמה המדינה היהודית… אולם אם כי מדינתנו מוגרה, מעולם לא ויתרנו על ירושלים… לדורות ללא ספור של יהודים, בכל פזורי הגולה, היתה העלייה לירושלים מטרת החיים הנעלה ביותר… ועתה כאשר, בעזרת השם, קמה מחדש המדינה היהודית, – האם זה לא היה פרדוקס טראגי, כי ירושלים, דוקא ירושלים, תמצא מחוץ לתחומיה? איפוא הם כל אלה, שדברו גבוהה גבוהה על משמעותה הרוחנית של ירושלים לעולם הנאור כולו? האם נקפו אצבע להגן על ירושלים, גבריה נשיה וטפה, בניניה ובתי התפילה שבה נגד פגזי הערביים, אשר במשך חדשים רצופים המטירו יומם ולילה מות על בתיכם? לולא ההגנה רבת הגבורה הזו – מי יודע מה היה נותר מכל הערכים היהודיים והבלתי יהודיים בעיר זו. רצוננו כי הערכים הללו ישמרו שמירה יעילה ואנחנו מקווים שייעשו סידורים מיוחדים בעיר העתיקה ומקומותיה הקדושים… העיר החדשה קמה והתפתחה במשך 100 השנים האחרונות, בעיקר בתוקף מאמצי העם היהודי. בשלושים השנים האחרונות הפכה להיות המרכז האדמיניסטרטיבי והרוחני של ארץ ישראל העברית החדשה… אין כלל להעלות על הדעת כי יוטל משטר זר על עיר עברית זו…”


3.12.48 (א' בכסלו תש"ט)

בהצבעה על ההצעה הבריטית בועדה המדינית של או"ם, שמטרתה היתה לקחת מהיהודים את הנגב, קרה מקרה מפתיע של “קואליציה” של מדינות פרו־ישראליות ומדינות פרו־ערביות, שהצביעו ביחד נגד ההצעה הבריטית והכשילוה.


5.12.48 (ג' בכסלו תש"ט)

חיילים ישראליים וערביים שומרים בכל החזית הירושלמית על ההפוגה שנחתמה לפני ימים מספר. הם מביטים איש על רעהו מעבר לרצועת שטח ההפקר הצרה, העוברת מדרום לצפון.

בשני הימים הראשונים החלו החיילים להתקרב זה לזה, אולם כשאסרו על כך הקצינים הבריטיים של הלגיון, פסקו השיחות ההדדיות. סרג’נט מיג’ור ערבי שהדריך עתונאים בחזית, סיפר שביום הראשון של ההפוגה הרים קפיטן ערבי כוס תה ואמר: “ולואי ויביא אללה את סוף המלחמה לפני כוס התה הבאה”. הקפיטן הוסיף שהוא יודע ש“זרים מתערבים נגד הקמת יחסים ידידותיים, אולם אף על פי כן, בעזרת אללה, יחסים אלה יקויימו”.

“לעומת חצי מליון דונם של תבואות קיץ וחורף בשנה שעברה יש לנו כעת כבר כמיליון דונם”, הודיע שר החקלאות, מר אהרון ציזלינג; כן מסר כי השטח לגידול ירקות גדל ב־50% לעומת השנה הקודמת.


7.12.48 (ה' בכסלו תש"ט)

אלפי אנשים מכל קצוות ישראל התאספו מזרחה לחולדה הנמצאת בשפלת החוף, על מנת להשתתף בטקס פתיחתו הרשמית של כביש הגבורה, על־ידי ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון.

בפקודת היום מאת הרמטכ"ל נאמר בין השאר:

"ביום הזה יחנך כביש הגבורה, דרך המקשרת את מדינת ישראל אל ירושלים, הבירה הנצחית.

הסתיים מפעל עטור הוד גבורה ישראלית, הגבורה שהבהיקה כאז, במודיעין, אופפת נתיב זה שנחצב אל הרי יהודה. גבורה חשמונאית יוקדת – ציוניה של דרך זאת ונפתוליה – מצבות חירוף נפש, מכבית קדומה.

במערכה כבש צבאנו וביסס פרוזדור רחב ידים, המאחד ומאחה את הארץ לבירתה. הכביש שנפתח היום לתנועה, עורק התחבורה בפרוזדור זה, מימינו ומשמאלו, מוקמים והולכים מבצרי הבטחה – נקודות התישבות חדשות, הישג צבאי ראשון במעלה להנהלת מלחמתנו ונתיב חיים, התפתחות ושגשוג לתקופת השלום והבנין".

הכביש המחבר את ירושלים לשפלת החוף, נסלל במשך חדשים, על אף המקומות הקשים וההרריים בהם הוא עובר. חלק ממנו חצוב בסלע. העבודה נעשתה על־פי רוב על ידי פועלים בלתי מומחים, תושבי ירושלים.

מאות אנשים, צעירים וזקנים, מהם שאינם כשרים לשירות בצבא, מכל השכבות והמעמדות, חנוונים, מורים, עתונאים, פקידים ממשלתיים, עובדי המוסדות הלאומיים, פועלי בתי חרושת עזבו את עבודותיהם הרגילות והחלו לעבוד בכביש. אנשים שלא הרימו אבן בימי חייהם ושלא אחזו בידם טוריה, הצטרפו לעבודה שהיה הכרח לסיימה לפני בוא החורף. הכביש תוכנן על יסוד צילומים אוויריים. תצלומי האוויר הראו שבילי גמלים מהשפלה בדרך לעיר העתיקה.

מרת חנה רובינה מ“הבימה”, קראה מגילה שהחלה במילים: “אם אשכחך ירושלים…” ראש הממשלה ורב אלוף יעקב דורי חתמו על המגילה, וראש הממשלה גנזה באבן הפינה. אחר כך אמר ראש הממשלה: “…הדרך אותה סיימנו היום עוברת בשדה הקרב הטראגי והיקר ביותר בכל מלחמתנו. אנו עומדים עתה בשער הדרך לירושלים, דרך המוכיחה את הצלחת מלחמתנו הנמשכת יותר משנה. גורל דרך זו הוא גורל מדינתנו…” מר בן גוריון הזכיר את כל השלבים במלחמה על ירושלים עד לכיבוש הפרוזדור, עד שהגענו הלום ו“התחלנו לסלול את הדרך הזאת”. הטקס נסתיים במסדר צבאי גדול.

הנקודה החדשה שהוקמה שעתיים לפני פתיחת כביש הגבורה נקראת משגב מיכאל על שם המפקד מיכאל מרכוס, שנהרג בכביש בורמה14. הקבוצה שייכת לחבר הקבוצות. לרשותם הועמד שטח של 4000 דונם.

יוסף ברץ אמר בין השאר בשם חבר הקבוצות: “חבר הקבוצות גאה על כך שנפלה זכותו להקים כמה נקודות בדרך תל־אביב ירושלים. גזר, עמלים, חולדה, נוה־אילן, מעלה־החמישה, קרית־ענבים, כל הקבוצות עברו את המלחמה תוך מאבק בלתי פוסק וקרבנות מרובים, הם אבני השתיה לדרך החדשה, הם מבצרי העוז לירושלים המשוחררת”.

“הרואה את מדינת ישראל בהתהוותה ואת גורמי יסודותיה יבין, שיש לבטל את הדעה הטפלה כי לאחר הקמת המדינה עבר זמנה של הסתדרות העובדים כפי שהיתה עד כה. רק עכשו הגיעה שעתה של ההסתדרות למלא תפקידים העומדים ברום עולמה של המדינה, ועם זאת להרוס כל מחיצות בין עובד לעובד, בין ציבור אחד בהסתדרות ובין משנהו, בין גוף התישבותי אחד לבין שני”, אמר מר בן גוריון בפתיחה החגיגית של מועצת הסתדרות העובדים הס"ב.


9.12.48 (ז' בכסלו תש"ט)

קרבות קשים נמשכים זה יומיים בנירים שבנגב. המצרים אבדו למעלה מ־170 הרוגים ופצועים, חמשה טנקים משלהם הוצאו מכלל פעולה. ההתלקחות נגרמה משהחלו חבלנים מצרים בחיפוי טנקים, למקש את הכביש ולחבל בצינור המים. אחר כך הטילו המצרים למערכה מערבית לנירים, גדוד רגלי שלם. הם נסוגו לאחר שסבלו אבידות כבדות.

כיום מהווה מספר הזרים פחות מ־10% בצבא ישראל, אמר מר משה שרתוק שר החוץ. “לא קיבלנו מברית המועצות נשק או קצינים, אולם באו אלינו מתנדבים מארצות אחרות… רבים מהם יהודים וכמה שאינם יהודים. אנשים רבים נלחמו לעזרת ספרד; מדוע לא יבואו לעזרת ישראל”?


10.12.48 (ח' בכסלו תש"ט)

מר הארולד בילי, הנציג הבריטי באו"ם, האשים את היהודים בתנועה לעבר הים האדום ליד עקבה. האשמה זו יכולה לשמש נימוק להתערבות בריטית.

המועצה הזמנית של הממשלה האריכה את חוקת השיפוט של הצבא עד ל־10 במרץ 1949.


12.12.48 (י' בכסלו תש"ט)

העצרת הכללית של או“ם קיבלה ברוב של 35 נגד 15 החלטה שאינה מזכירה את תכנית החלוקה או את תכנית ברנדוט, והממנה ועדת פיוס בעלת סמכויות כלליות מאוד. החברות בוועדה תהיינה: צרפת, תורכיה וארה”ב. מקום מושבה יהיה בירושלים, והיא תקבל עליה את תפקידי המתווך.

בדברי ביקורת על מצבה של בריטניה במזרח התיכון אמר מר וינסטון צ’רצ’יל בבית הנבחרים: “…אילו הותקפה עבה”י ואנו היינו חשים לעזרתה, היה זה מביא לחיכוכים עם ארה“ב. הרי עבודה טובה נעשתה בא”י, ויהיה זה טראגי למדי אם נביא, כתוצאה יחידה של השתלשלות הענינים, לתהום עמוקה בינינו לבין ארה“ב. קרוב לוודאי שמשרד החוץ טעה בחישובי הכוחות היחסיים של שני הצדדים. על הנייר נראה היה כאילו הסורים, המצרים וערביי עבה”י ינצחו במלחמה. אולם לא כך היתה דעתי. היהודים גירשו את הערבים; צבא מנצח עומד לרשותם, ארה“ב וברית המועצות עוזרות להם. עובדות אלו בלתי נעימות הן, אולם האפשר להמנע מלהכיר בהן…? יהיה זה טפשי ביותר להמשיך את אי ההכרה במדינת ישראל החדשה. 19 מדינות הכירו דה פקטו או דה יורה בממשלה שהוקמה ושהקמתה היתה מאורע היסטורי עולמי”.


14.12.48 (י“ב בכסלו תש”ט)

בית הנבחרים העבר ירדני אישר פה אחד את מדיניות הממשלה המכוונת לאיחוד עבה“י וא”י.

חמישה חדשים לאחר קבורתם הנחפזת, בשעת פינוי יד־מרדכי לאויב, הובאו 24 חללים ממגיני הנקודה למנוחתם האחרונה בקבר אחים. אורך הקבר 35 מ., אבני מצבות מסביב לקבר. חורבות הבניין בו נפלו ה־24 לא תבנינה עוד ותשארנה מצבה לדורות.

הנקודה עצמה הרוסה כולה. כמעט כל בית בה הוא גל חורבות. מגדל המים חציו הרוס. שדות וגנים נזוקו. אנשי המדבר הביאו את המדבר …


17.12.48 (ט“ו בכסלו תש”ט)

על הכרזת שלושת מלוות לאומיים בסכום 13.500.000 ל"י הודיע שר האוצר, מר אליעזר קפלן.

“אין אנו מעוניינים יותר בשיחות על בעיות מקומיות בסדרי ההפוגה, אנו מעוניינים אך ורק במשא ומתן על שביתת נשק שתוכל להוליכנו לקראת שלום” אמר דובר צבא ההגנה לישראל ומשרד החוץ אתמול.

פקודה מיוחדת האוסרת על אנשי צבא ההגנה לישראל לעבוד עבודה פרטית איזו שהיא, נתפרסמה מטעם המטה הכללי.


19.12.48 (י“ז בכסלו תש”ט)

ישראל לא קיבלה אתמול את שבעת הקולות הדרושים לשם קבלתה לאו“מ. רק חמישה נציגים, ארה”ב, בריה"מ, אוקראינה, ארגנטינה וקולמביה הצביעו בעד קבלת ישראל.

צו מרחיק לכת מעמיד תחת פיקוחו של מפקח שימונה על־ידי הממשלה, את כל הרכוש בישראל או בשטחים הכבושים על ידה, השייכים “לנפקדים”.

“בוסטן הגליל” הוא שמו הזמני של ישוב יהודי חדש בגליל המערבי שהוקם בימים אלה ביזמת מחלקת ההתישבות הפרטית של הסוכנות היהודית, שבראשה עומד ד"ר ל. פינר.


20.12.48 (י“ח בכסלו תש”ט)

תעשיינים מכל קצות הארץ השתתפו באסיפת בעלי התעשייה בתל אביב, הראשונה מאז הקמת המדינה. מר אריה שנקר, נשיא ההתאחדות, סקר את תפקידיה וצרכיה של התעשייה. ההבדל העיקרי בין העבר להווה, אמר, הוא שהממשלה המנדטורית רצתה לעכב את התפתחות התעשייה היהודית, בשעה שממשלת ישראל רואה את חשיבותה של תעשייה בריאה שתשתף פעולה עם החקלאות. מקובל עתה שלישראל עתיד גדול כמדינה תעשייתית בעלת רמה גבוהה.

שר האוצר, מר אליעזר קפלן, אמר שהממשלה תתמוך ביזמה חדשה ותתמוך גם בתעשייה. בתקופה שאחרי המלחמה תמלא התעשייה תפקיד חשוב.


21.12.48 (י“ט בכסלו תש”ט)

על פתיחת “הדסה ד' “, בית החולים הרביעי בירושלים, שנועד לשמש תחליף זמני למרכז הרפואי שעל הר הצופים, הוכרז אתמול. משך כל האביב והקיץ האחרונים עבדו מוסדות הדסה באופן ארעי, בבניינים שהוחרמו זמנית או באגפים של מוסדות אחרים, אולם עכשיו הושלם תיכנונם של בניינים נוספים. ד”ר אלי דויס, המנהל הרפואי של ההסתדרות, סיפר על מפעל נוסף שהכספים לשמו נאספו כבר והוא בניין בית חולים חדש בנגב, שיקרא “ביה”ח בנגב לזכרו של ד”ר יסקי". בית חולים חדש זה יבנה בבאר שבע ותהיה בו מחלקה מיוחדת למחלות טרופיות ומעבדה קלימטולוגית.

הולכות ונוצרות גם תכניות לפתיחת ביה"ס הרפואי בעתיד הקרוב ביותר. תלמידים שטרם סיימו את חוק למודיהם יוכלו לסיימם בירושלים.


22.12.48 (כ' בכסלו תש"ט)

הערבים לא ירשו לעולי הרגל הנוצריים להשתמש בכביש בית לחם–ירושלים, בדרכם לעיר. שלטונות ישראל יגישו לעולי הרגל כל עזרה אפשרית. משרד הדתות הציע לשדר את המיסה15 של חצות בכנסיית המולד בנצרת, ברדיו של מדינת ישראל בליל חג המולד. לבקשת שר המיעוטים יחולקו לנוצרים במדינת ישראל מנות מיוחדות לחג המולד. מחלקת החינוך נתבקשה לסגור את בתי הספר הנוצריים לימי החגים, ושר הסעד יגיש עזרה לנצרכים.

השלטונות הצבאיים יבטלו את העוצר באיזורים הערביים למשך שלושה ימים. מנהיגים דתיים נוצריים הוזמנו לבקר במחנות שבויי המלחמה. כ־80 חיילים נוצריים, נתיני ארצות שונות, משרתים בצבא ההגנה לישראל. מפקדיהם קיבלו הוראה להעניק להם חופשה מיוחדת בת 4 ימים.

ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית אישרו פה אחד את המלצת הוועדה המיוחדת שנבחרה לטפל בהעלאת עצמותיו של מחולל התנועה הציונית, ד"ר בנימין זאב הרצל, וכי עצמותיו יועלו לירושלים בה ימצאו את מנוחתם הנצחית.


24.12.48 (כ“ב בכסלו תש”ט)

קרבות בין כוחות ישראליים וכוחות מצריים התלקחו שוב בגיזרת נירים, 7 ק"מ צפונית מזרחית לרפיח, על הגבול המצרי. הקרבות התלקחו לפתע באותו איזור בו פתחו המצרים לפני שבועיים בשתי התקפות של שריונים ונהדפו.

הצי הישראלי הפגיז את עזה והתקיפה גם מהאוויר. פלוג’ה הותקפה על ידי מטוסי ישראל. מחנות צבאיים בחן יוניס ורפיח הותקפו גם הם. קרבות טנקים משתוללים בדרום והמצרים ממשיכים בנסיגתם.

מאחר שהמצרים התכחשו להחלטת או“ם מה־16 לנובמבר, מסר ד”ר וולטר איתן, המנהל הכללי של משרד החוץ, לגנירל וויליאם ריילי, ראש המטה של או"ם, מכתב בו מצויינת תלונת ישראל בגישתה המזלזלת16 של מצרים להחלטה. הממשלה המצרית משתדלת להאחז בסעיף אחד של ההחלטה שנתקבלה במועצת הבטחון, מתוך מטרה לפסוח על הכוונה העקרית בהחלטה זו, והיא השגת שביתת נשק כצעד ראשון לקראת השלום.

“לאור העובדה שהממשלה המצרית לא עשתה כל דבר המוכיח על רצון מצדה להגיע לפתרון בדרכי שלום, גם לאחר היענותה של ממשלת ישראל לבקשתו של ד”ר באנץ' לשחרר בהדרגה את המצרים המוקפים בפלוג’ה, שומרת לה ממשלת ישראל את חופש פעולתה, מתוך רצון להגן על שטחה ולהחיש את בוא השלום".

מועצת המדינה נתנה סמכות לממשלה הזמנית לטבוע את מטבעות ישראל. ה“פרוטה” תשמש כיחידה חדשה במקום ה“מיל”.

ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, פרסם לנוצרים בישראל הכרזה לחג המולד: אני מברך את הנתינים שלנו, בני הדת הנוצרית ושולח להם איחולים לבביים לרגל החג. השנה האחרונה שעברה עלינו היתה בשבילנו שנה של מלחמה וסבל, אשר הוטלו עלינו על ידי אלה שזלזלו בהתחייבויות הבינלאומיות ואשר בחרו בחרב כפוסק עתידה של מדינת ישראל. תודות להשגחה עליונה סוכלה המזימה. אני תפילה שהשלום והרצון הטוב שאליהם נכספים כל הנתינים שלנו, יושגו בקרוב, ותינתן האפשרות לכל האנשים ולנשים מכל הדתות במדינת ישראל להתמסר בכל לבבם ומתוך אחדות לתפקידים הקונסטרוקטיביים של ימי השלום. בשם מדינת ישראל אני מאחל לכם חג שמח.


26.12.48 (כ“ד בכסלו תש”ט)

ממשלת קאנאדה הכירה דה פקטו במדינת ישראל.

האפלה הוטלה אתמול על כל ישראל, שבעה שבועות לאחר שבוטלה. פצצות הוטלו אמש באיזור תל אביב. אנשים ישבו שעתיים במקלטים. הפעילות בשמי הנגב נמשכת משני הצדדים. הליגה הערבית ביקשה מהממשלות הערביות לחדש את הקרבות בא"י בשיתוף פעולה עם הצבא המצרי.

אל־עריש, רפיח, חן־יוניס ועזה הותקפו קשה על ידי כוחותינו בקרב השני על הנגב. הנזק שנגרם הוא רב. הקרבות בנגב התפשטו צפונה ודרומה. קרבות משתוללים ליד רפיח ובסביבות עזה. כוחותינו לוחצים על האויב והמצרים נסוגים באיזורים מסויימים במלוא המהירות.

“אנו חיים בתקופת יציאת מצרים אבל בכיוון הפוך”, אמר ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, בפתיחת הוועידה העשירית של איגוד המכבי העולמי, הלילה. “החזית בארץ־ישראל תקבע את הנעשה בחזית או”ם ולא להיפך“, הכריז מר אבא אבן, נציג ישראל באו”ם… “הגורם הקובע במפלתה של תכנית ברנדוט היה כמובן נצחונותינו בנגב ובגליל, שרוקנו את התכנית מכל תוכן ממשי… ממשלת ישראל לא תרשה לוועדת הפיוס לחרוג ממסגרת שלה. בשום נסיון לקצץ בגבולותינו או בריבונותנו לא תוכל הוועדה להסתמך על שום החלטה בינלאומית…”


28.12.48 (כ“ו בכסלו תש”ט)

נרות חנוכה הודלקו בתל אביב במקלטים, בהישמע אות האזעקה בערב.

ד“ר ראלף באנץ', המתווך בפועל, כתב דו”ח לאו"ם שההפוגה בנגב הופרה, אולם הוא לא ציין מי התחיל בקרבות. בינתיים נמשכים הקרבות בנגב והמצרים סובלים אבידות רבות.

הקונגרס ה־10 של איגוד המכבי העולמי נפתח אמש בתל אביב בנשיאות פרופ' זליג ברודצקי.

ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, וראש המטה הכללי, רב אלוף יעקב דורי, השתתפו בפגישת ועדת הבחירות ודנו בהצבעת חיילים לאסיפה המכוננת.


29.12.48 (כ“ז בכסלו תש”ט)

ששה מטוסי קרב מצריים מטיפוס פיאט שהביאו אספקה לחייליהם בפאלוג’ה נפגשו בשני מטוסי קרב ישראליים לפני שהגיעו לכיס פאלוג’ה. מטוסינו התקיפום. 4 מטוסי אויב נזוקו. אחד מהם הופל. אף אחד ממטוסינו לא נפגע. עזה הופצצה על ידי חיל האוויר שלנו. כוחותינו בנגב מתקדמים.

התקפת ישראל בנגב באה רק לאחר שישראל גילתה תכניות מצריות לפתיחת אופנסיבה ב־27 לדצמבר, אמר מוריס פישר, נציג ישראל בפריז, במועצת הבטחון בתשובה לנציגי בריטניה ומצרים שנסו להאשים את היהודים בתוקפנות.

“חידוש הקרבות בנגב הוא תוצאת המתיחות וההפוגה הבלתי נוחה שנמשכה זמן רב מדי”, אמר ד“ר ראלף באנץ'. “בעבר לא פקפקתי בהטלת אשמה לאור עובדות, אולם במקרה זה היו בידי רק מחצית העובדות. נמנעתי מקביעת האשמים, מאחר שהגיעו אלי דוחי”ם רק ממשקיפים שהיו עם הכוחות המצריים… בעמדם נגד התקפות מכל הצדדים שהחלו במאי שעבר, היו היהודים, כמובן חסרי סבלנות בקשר לדחיית שיחות השלום… מדינת ישראל קמה ויוצבה, והתקדמה במדה ניכרת באירגון כל התהליכים המסובכים של הממשלה. אין זו אלא שאלה של זמן ומדינה זו תהפך לחברה שוות זכויות במשפחת העמים ותתפוש את מקומה הנכון במוסדות האו”ם".

“אנו ננצח במלחמה, – אך עלינו לנצח גם בשלום, וזה תפקיד אולי עוד יותר קשה” אמר הנשיא וייצמן במסיבה שנערכה לכבודו על ידי המועצה העירונית של רחובות.

טקס שנאסר לפני 5 שנים על ידי הבריטים, נערך אתמול כשנמסרה לנשיא וייצמן על ידי שוטר יהודי תעודת ההרשמה בספר הזהב של הקהק“ל. לפני 5 שנים ביקשו השוטרים היהודים לרשום את הד”ר וייצמן בספר הזהב, אולם טקס המסיבה נאסר על ידי המפקח הבריטי וראש המשטרה.

מר דב ליפוב, המפקח הירושלמי על כוח האדם, הודיע שמספר אנשים שדרגת בריאותם נמוכה, או שהם עלולים לתפוש עמדות חשובות בבניין ירושלים או באירגוניה האזרחיים, ישוחררו בקרוב מהשירות הצבאי.


30.12.48 (כ“ח בכסלו תש”ט)

חיילי ישראל הרודפים אחרי המצרים הנסוגים נכנסו לטריטוריה המצרית והרסו כמה מתקנים צבאיים חשובים של האויב. המצרים גורשו בכל החזיתות מגבולות השטח שהוקצה לישראל. הם אבדו כמות גדולה של חמרי מלחמה חשובים.

מועצת הבטחון של האו"ם דרשה מישראל ומצרים להפסיק את הקרבות בנגב וציוותה על ישראל לסגת באיזור בהתאם להוראות המתווך.

סאן דומינגו הכירה במדינת ישראל.


31.12.48 (כ“ט בכסלו תש”ט)

הקרבות בנגב שקטו. “פעולותינו בנגב הכשילו כל נסיון להצר את גבולות המדינה”, אמר מר אבא אבן, נציג ישראל באו"ם, בפגישה בטכניון בחיפה. “אנו מגינים על החלטה בינלאומית, בשעה שמצרים משתמשת בכוח כדי להפר החלטה זו”.

בית החולים המודרני לשחפת, הראשון בישראל, שנבנה על ידי הליגה למלחמה בשחפת, נחנך בין תל־לטוינסקי ובני־ברק.


2.1.49 (א' בטבת תש"ט)

כוחות ישראל כבשו שני כפרים איסטרטגיים, עוג’ה אל חפיר, פחות מ־5 ק"מ מהגבול המצרי, ואת ביר עסלוג' באמצע הדרך בין באר שבע לעוג’ה אל חפיר. על הכביש הראשי.


שומר ישראל בסביבות.jpg

חילות המצב המצריים בשתי הנקודות הללו הושמדו לגמרי, ומאות חיילים, ביניהם מספר קצינים גבוהים, נלקחו בשבי. בין השלל: נפט, בנזין, משוריינים, נושאי ברנים, תותחים מסוגים שונים, תותחים אנטי טנקיים וכמות הגונה של תחמושת לנשק קל. הערבים סבלו אבידות כבדות.

האיזור בו פעל צבא ההגנה לישראל נחשב עד עתה כמחסום לתנועת כלי רכב כבדים וב־1917 הוכרח הגנרל אלנבי לשנות את תכניות הלחימה שלו בגלל הדרכים הגרועות. על ידי לימוד דוחי"ם ותכניות מלחמה עתיקים, גילו מפקדי ישראל דרך “חדשה”, שאחרי עבודת שיפור מעטה שימשה להתקפת פתע על מצרים. הם היו משוכנעים לגמרי בבטחונם בכפרי מדבר אלה וחשבו שלעולם לא נצליח לעבור עם מכוניותינו בדרך לא דרך זו. אולם הם לא ידעו את רוח החלוצים. הם התגרו בנו וקיבלו את לקחם. כשהגיעו בחורינו היו המצרים מופתעים כל כך עד שהסתכלו בהם כברוחות…

שתי אניות מצריות הסתננו לקרבת חוף תל אביב והפציצו את העיר במשך שעה. המתקיפים, שפעלו ממרחק 8 ק"מ, הטילו כ־200 פגז שנפלו כולם הימה. סוללות החוף נכנסו לפעולה וגירשו את האנייות. כשהאיר השחר נתגלו האנייות על ידי מטוסים ישראליים, ונרדפו על ידי ספינות הצי. התפתח קרב תותחים והאנייות המצריות נסוגו. דובר הצבא הודיע: אם המצרים יתקיפו שוב את תל אביב נתקיף שוב את קהיר.

שיירה גדולה של גמלים נושאים נפט, בנזין ותחמושת למצרים הנצורים בפלוג’ה ניסתה להסתנן דרך קווינו, אולם ללא הצלחה. זה ימים מספר ידענו על אספקת האויב בדרך זו לנצורים. אחרת לא היו יכולים להחזיק מעמד. הפעם הקבילו חיילים ישראליים את פני השיירה, תפשו את הגמלים והמצרכים ושבו את הערבים.


3.1.49 (ב' בטבת תש"ט)

הקרב בנגב נמשך. מספר השבויים הנמצאים בידינו הולך וגדל מיום ליום.

מפקד הצבא המצרי שחזר אתמול מ“חזית פלשתינה”, שבח את המוראל של הצבא המצרי ואמר כי אין מועצת הבטחון מסוגלת לפעול וכי רק פעולות צבאיות הן ה“אמצעי הממשי”. המפקד המצרי אמר כי על ערביי פלשתינה לסמוך אך ורק על הצבא המצרי. הנצחון הסופי מובטח, למרות “הקשיים הזמניים הדומים לאלה שהיו במלחמת הסאראצאנים”.

אמש הופצצה ירושלים מהאוויר. בשעה 7.45 שמעו התושבים זימזום מטוס ומספר התפוצצויות. מיד לאחר כך הופעלו הצופרים. מטוס מצרי בודד הטיל מספר פצצות. 7 אנשים נפגעו. הפצצות נפלו ליד ביה“ח “שערי צדק” של ד”ר וואלך. תושבי ירושלים, הרגילים להפגזות קשות יותר, ישבו בבתיהם או הלכו בשלווה למקלטים. הרחובות נתרוקנו וההאפלה היתה שלימה.


4.1.49 (ג' בטבת תש"ט)

הפעולות בנגב נמשכות. חקירות הצבא והאו"ם בירושלים, שנעשו לאחר ההתקפה האווירית, העלו שהפצצות שהוטלו אתמול על ירושלים ממטוס מצרי היו תוצרת בריטניה.

מר תומס זוגרו, מחברם של כמה ספרים מפורסמים, הגיע לישראל על מנת לכתוב ספר על מדינת ישראל עבור הוצאת האחים הרפר בארה"ב.

ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, קרא בשמן של למעלה מ־50 מדינות מכל היבשות, שמהן באו מתנדבים יהודים מחו“ל באסיפת יום “קיבוץ גלויות”. כמה מהשירותים החשובים של הצבא, אמר מר בן גוריון, לא היו מתפתחים לולא הטכנאים המתנדבים, בעיקר מארה”ב, קנדה, דרום אפריקה, צ’כוסלובקיה וצרפת. הוא עמד בעיקר על תפקידו של המח“ל בהתפתחות חיל האוויר. “אם אנו שולטים בשמי האויב, וטייסינו יכולים להנחית מהלומות נצחות על מרכזי האויב, הרי יש להודות על כך במידה רבה לטייסים עברים מחו”ל שהעמידו לרשותנו את נסיונם העשיר והרחב שהושג במלחמת העולם השנייה… המדינה לא היתה קמה לולא גדולו המספרי, הכלכלי והטריטוריאלי של הישוב. אולם עבודת הבניין נעשתה תמיד בשותפות בין חלוצי הארץ הזאת והמוני היהודים בחו”ל. המתנדבים הנם הוכחה חיה לקשרים עמוקים אלה".

מעמד רב רושם היה אתמול באולם המוזיאון בתל אביב, בהתכנס סופרים, חוקרים, אנשי ציבור ומוסדות, שרי הממשלה והנהלת הסוכנות לשם הכרזה על יסוד האקדמיה ללשון העברית במקום ועד הלשון המתפרק עתה לאחר ששים שנות קיום בקירוב. פרופ' טור־סיני, ראש ועד הלשון, סקר דרכי הוועד ופעלו במלונות שמושית וחישוף מטמוני לשוננו. הוא הביא בין השאר הצעות אירגוניות להקמת האקדמיה, ביניהן: האקדמיה בוחרת בשמונה חברים שהם: י. י. אפשטיין, י. ד. ברקוביץ', א. ברש, נ. ה. טור־סיני, מ. ד. סגל, מ. ד. קסוטו, י. קלויזנר וד. שמעונוביץ/שמעוני. שמונה אלה יחד עם באי כוחם של מוסדות אחרים יהוו את חבר הבוחרים לאקדמיה. המוסדות האחרים המתבקשים לשלוח באי כוח הם: ממשלת ישראל, ההסתדרות הציונית העולמית, – שני באי כוח כל אחד – והאוניברסיטה העברית – בא כוח אחד. נוסף לכך יבחר חבר הבוחרים עוד ט“ו חברים מהארץ וחמישה מחו”ל. ראש הממשלה, מן דוד בן גוריון, שילב את המאורע הכביר בימינו את קיבוץ הגלויות, בצורך של היתוך גלויות ומיזוגן על ידי הלשון, נוסף לתביעות המרובות ללשון מצד הצרכים שהזמן גרמם. החיים הממלכתיים הם צרכן גדול של הלשון ובכלל המאמץ הכללי יש להתגייס למאמץ המיוחד, הנחלת הלשון לעם כולו. ואף שאין הוא יכול להבטיח כלום בשם הממשלה העתידה לקום לאחר האסיפה המכוננת, אין הוא חושש להגיד שכל ממשלה שתקום בעתיד לא תמנע מלתת ידה ככל יכולתה למפעל הגדול.


5.1.49 (ד' בטבת תש"ט)

כוחות בריטיים נמצאים בדרכם לעקבה, בשעה שמספר ניכר של מטוסי קרב ומפציצים בריטיים הגיעו למפרק בעבה“י. הממשלה המצרית הודיעה למועצת הבטחון על נכונותה להפסיק את האש בנגב באם יפרסמו גם היהודים פקודה כזו לכוחותיהם. מר אבא אבן, נציגנו באו”ם הכריז ש“ישראל לא התכוונה מעולם, ואינה מתכוונת להתקיף כל שטח שהוא השייך למצרים או לכל מדינה ערבית אחרת … לפי דעת הבריטים פלישה נעשית רק בדרך אחת. אין זה חשוב אם חילות מצריים פלשו לשטח ישראלי. אולם אם כוחות ישראליים נכנסו באופן זמני למצרים, הרי זה איום לשלום הבינלאומי… לכוחות המצריים היתה רשות להכנס לא”י ב־15 למאי 1948 כשם שהיתה להם רשות להכנס לרחובותיה של רומא. אולם אין בריטניה מתלוננת על כך…"

יותר מ־130.000 עולים הגיעו לישראל ב־1948. ידיעה זו נתפרסמה על ידי הסוכנות היהודית אתמול. העולים באו מ־70 מדינות שונות.

ישוב קיבוצי שלישי נוסף לפועלי אגודת ישראל עם עליית קבוץ “נתיבה” להתיישבות. אי שם בדרום עלה אתמול הקיבוץ המשתייך לפועלי אגודת ישראל ונאחז בקרקע. הקיבוצים “יסודות”, “חפץ חיים” ו“נתיבה” מהווים גוף רצוף של התיישבות פועלי אגודת ישראל.


6.1.49 (ה' בטבת תש"ט)

ארה“ב עודדה את ישראל ומצרים להסכים להחלטת הפסקת האש של מועצת הבטחון ולפתוח במו”מ ישיר לשביתת נשק קבועה.

במהלך הפעולות האחרונות בנגב עברו כוחות ישראל את הגבול המצרי אגב רדיפה אחר כוחות האויב הנסוגים. הם הגיעו עד הנקודה החשובה אבו עגילה, החונה על דרך ישמעאליה–באר שבע, וכן לכמה שדות תעופה בסביבת אל־עריש17. לאחר שכוחות ישראל הרסו את המתקנים הצבאיים באותם השטחים, חזרו יחידות צבא ישראל לבסיסיהם בהתאם לתכנית.

במסגרת התכנית להקים ב־6 החדשים הבאים 51 ישובים חדשים בכל איזורי הארץ, מוקמות השבוע 9 נקודות חדשות על אדמת הקהק“ל. עלייתם מהווה צעד ראשון במפעל ההתנחלות הגדול לשנת תש”ט. 9 הנקודות הן: 7 ישובים חדשים בגליל ו־2 בדרום. בקביעת המקום להתישבות18 החדשה על ידי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות והקהק"ל, תוך שיתוף פעולה עם ממשלת ישראל, הובאו בחשבון טעמי הבטחון והצרכים האיסטרטגיים של המדינה.


7.1.49 (ו' בטבת תש"ט)

שתי רכבות צבאיות מצריות שהביאו חיילים ותחמושת מהדרום הורדו מהפסים על ידי חיילי ישראל במשך הקרבות האחרונים. רוב החיילים המצרים, ביניהם קצינים רבים נהרגו או נפצעו כשהתהפכו הקרונות. מספר השבויים הגדול ביותר שנלקח בקרבות הנגב ביום מן הימים נפל לידינו בפעולה זו. שני מטוסים מצריים הופלו אתמול מעל לשדה הקרב בנגב.

ישראל הסכימה להפסקת האש בנגב והמצרים הסכימו להכנס למשא ומתן עם ישראל בקשר להוראות מועצת הבטחון בהחלטותיה מה־4 בנובמבר – (נסיגה) וה־16 בו – (שביתת נשק) – באם תצווה ממשלת ישראל על הפסקת האש. הסכמה זו הועברה אמש לממשלת ישראל על ידי נציגו האישי של המתווך בפועל מר הנרי ויג’ה.

למרות מאורעות השנה שעברה, מכינה האוניברסיטה העברית תכניות רחבות לעתיד, ואחת מאלה היא פתיחת המכון למשפטים באוקטובר, כך מסר הרקטור פרופ' ש. אסף. בדרשו לשחרר את הסטודנטים מן הצבא אמר ד"ר דוד ו. סנטור, מנהלה של האוניברסיטה, ששום ארגון לא סבל כשם שסבלה האוניברסיטה.

עשרים ושתיים רשימות נמסרו לוועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות, ביניהן ארבע רשימות של ערבים. כל הרשימות הוגשו בתיקים כחולים, בליווי חתימותיהם של 250 איש לכל רשימה. רובן של הרשימות חסר פרטים אישיים של המועמדים וועדת הבחירות איפשרה להשלים את הפרטים תוך שלושה ימים. את רשימת לח"י הגיש חייל פצוע; אולם היה צורך בשינוי השם. במקום “חיילים ולוחמים” החליטה הועדה להשמיט את השם “חיילים”, העלול להטעות את ציבור החיילים.

שני קיבוצים עלו אתמול על הקרקע בגליל המערבי. המקום שימש משלט בתקופת המלחמה וממנו משקיפים על כל עמק זבולון, הרי הלבנון והים. הישובים הם “יסעור” ו“אבוקה”.


9.1.49 (ח' בטבת תש"ט)

ארבעה מטוסי ספיטפייר של חיל האוויר המלכותי הבריטי, ומטוס אחר הופלו בשני קרבות אוויר בשמי הנגב אתמול. מספר ספיטפיירים הופיעו בבוקר בטיסה נמוכה מעל לחזית. אחד מהם נורה על ידי תותחים אנטי אוויריים. מטוסי קרב ישראליים הורידו ספיטפייר שני שהמשיך לטוס מעל לעמדות ישראל. הטייס השני נתפש. קבוצה שניה של 12 מטוסים הופיעה אחה"צ בטיסת קרב מעל לטריטוריה הישראלית, צפונית לרפיח. 8 מטוסים היו מסודרים לרוחב ו־4 טסו מעליהם לחיפוי. ארבעה מטוסים ישראליים התקיפום, הפילו אחד מהם ופגעו באחר שהחל מעלה עשן ומאבד את שיווי משקלו. שאר המטוסים התפזרו וברחו. המטוס השני נמצא ליד נירים, גווית הטייס נמצאה שרופה. טייס אחר נתפש אחר כך בגבולות ישראל.

פקודת הפסקת אש ומצב הכן ניתנה לחיילות ישראל ביום ששי אחה"צ.

המתווך בפועל, ד"ר ראלף באנץ', ישב בראש שיחות השלום בין ישראל ומצרים שתתקיימנה ברודוס בשבוע הבא.

עם סיום פעולות האיבה בנגב, הורם המסך שהורד על הקרבות שם במשך השבועיים האחרונים על ידי אלוף יגאל ידין, קצין המבצעים של מטה צבא ההגנה לישראל. המצרים הכניסו שתי זרועות ארוכות בתוך שטח ישראל. זרוע אחת הגיעה עד לביר עסלוג' בדרך לבאר שבע, והשניה, המקבילה לחוף, הגיעה עד לעזה. “מבצע עין” התכוון להשמיד את המצרים בעוג’ה ובעסלוג', שתי ערים המתחילות ב“עין”.

“מטרתנו היחידה היתה הטלת האויב מחוץ לגבולות ישראל”.

בשעה שדוחי"ם רבים סיפרו על קרבות ליד עזה, תיקנו מהנדסי ישראל דרך רומאית מבאר שבע לעסלוג', העוברת מזרחה לכביש באר שבע–עסלוג’–עזה. בחסות הסודיות המופתית, הגיעו מכוניותינו לעוג’ה והפתיעו את חיל המצב המצרי, הפתעה גמורה.

“כל הגדוד המצרי החמישי”, סיפר האלוף יגאל ידין, “על קציני המטה שלו, נשבה. כוחותיו המשוריינים של האויב שנמצאו בין עוג’ה לעסלוג' נמחו. החטיבה המצרית הראשונה נשבתה או הושמדה. אלה שנסו לא נעצרו ליד הגבול. לא, הם נסו כשפנים נרדפים. ונדמה שאינם יודעים את מקומו של הגבול. כמה מהם, נמסר לנו ממקורותיהם הם, הצליחו להגיע לאיסמאילה”.

האלוף ידין המשיך: “כל זמן שנסו והמשיכו לירות בנו, רדפנו אחריהם. ובהמשך פעולה זו כבשנו את אבו עגילה וצומת דרכים חשובה. חיל המצב של האויב הופתע עוד יותר. וכך היה גורלו של שדה התעופה הסמוך, שנוצל על ידי המצרים כבסיס להפצצת ישראל. כשהיינו שם מצאנו את ההזדמנות הטובה לחבל בשדה התעופה עד כמה שיכולנו. אין אנו נמצאים בכל יום במצרים. הפעם האחרונה ששהינו שם היתה לפני 3.400 שנה. וכך הוצאה אל־עריש, בסיסו הקדמי העיקרי של האויב, מכלל פעולה. בסיימם את מלאכתם נצטוו חיילינו לחזור ולהניח למצרים ללקק את פצעיהם. נשארנו שם יומיים שלושה והצלחנו לגבות את חובנו, לחבל בשדה התעופה של האויב ולנתק לזמן מה את התחבורה האווירית שלו. וכנראה שהצלחנו גם לנתקו מעל גבי האתר. כי המטה המצרי מסר על נפילת עזה, והמטה העליון האמין בזאת”.

האלוף ידין סיים: “אחת ממלחמות התנועה הגדולות ביותר בארץ התקיימה עתה ובהצלחה גדולה. הצלחנו בגלל שלוש סבות: ראשית, החייל היהודי יודע לשם מה הוא נלחם, וקשיים ומכשולים הנם בשבילו בעיות שיש לפתרן. שנית, שרותי התחבורה וההנדסה עשו מלאכה נקיה בתנאים קשים מאוד. ושלישית, בגלל מאמציהם של צי ישראל, חיל האויר וחיילות היבשה שפעלו בכשרון כה רב”.


10.1.49 (ט' בטבת תש"ט)

ממשלתנו מחתה לפני נציגו של המתווך על עלייתם של חיילים בריטיים בעקבה.

ד"ר ראלף באנץ' אמר לפני נסיעתו לרודוס על מנת לפתוח את השיחות לשביתת נשק: “כל פעילות צבאית מכל הצדדים אסורה, זה כולל גם את בריטניה”.


11.1.49 (י' בטבת תש"ט)

כוחות ישראל יצאו אמש את השטח המצרי, עם פינוי משלט דרומית מערבית לרפיח, 2–3 ק"מ דרומית לגבול. המשלט חולש על צומת דרכים.


12.1.49 (י“א בטבת תש”ט)

המזכיר הכללי של האו“ם, מר טריגוה לי, יעץ לבריטניה ולישראל לא לתת למצב שנגרם על ידי הפלת חמשת מטוסי ה־ר.א.ף.19 להשפיע לרעה על שיחות שביתת הנשק בא”י.


13.1.49 (י“ב בטבת תש”ט)

ד“ר ראלף באנץ' הודיע למטה האו”ם שהוא קיבל אישור ממטה משקיפי ההפוגה, בגבול מצרים א"י, שכל החיילות הישראליים יצאו מהשטח המצרי.

החיילים הבריטיים בעקבה מועסקים בחפירת חפירות ובבניית עמדות מסביב לנמל עקבה.

ארה"ב ביקשו מבריטניה לא לעשות מעשה העלול להפריע למצב הקיים במזרח התיכון.

שיחות השלום בין מצרים לישראל עומדות להיפתח היום ברודוס. בראש המשלחת הישראלית עומד ד"ר ו. איתן, המנהל הכללי של משרד החוץ.

האורות הודלקו שוב אמש בישראל משבוטלה ההאפלה.

המשמעת הצבאית של צבא ההגנה לישראל טובה היא, אמר רב אלוף יעקב דורי, ראש המטה של צבא ההגנה לישראל. אולם דרך ארוכה לפנינו עד שנגיע למשמעת הגונה בעורף שתאפשר עבודה יעילה של הצבא. שיחרור סוגים מסויימים בצבא עומד להתחיל בקרוב, ויהיה מבוסס על גיל, מצב משפחתי ודרגת בריאות, כבצבאות אחרים, אולם זמן השירות לא יובא עדיין בחשבון.

צעירי ישראל מהונגריה, רומניה וצ’כיה עלו היום להתיישבות בנגב. שם הקבוצה “מבקיעים” והיא שייכת לעובד הציוני. נקודה חדשה נוספה בהרי הגליל העליון עם עליית קבוצת “שחר” של הפועל המזרחי. עוד שני ישובים התנחלו היום בגליל המערבי. אחד מהם כולו מיוצאי ארצות אמריקה: ארה"ב, קנדה ואמריקה התיכונה, 120 חברי תנועת השומר הצעיר. שם המקום טרם נקבע.


14.1.49 (י“ג בטבת תש”ט)

ד"ר ראלף באנץ' פתח את שיחות השלום ברודוס בין ישראל למצרים, בעודדו את שני הצדדים לקראת ההסכם. “אני מאמין שתראו צורך במהירות שיקוליכם. כשמלחמה וחיים נמצאים על כף המאזנים, הזמן הופך לגורם בעל חשיבות עצומה… בשעה שאנו מתכוננים לשביתת נשק אנו עוסקים בעבודה למען השלום ואנו סוללים, ללא ספק, את הדרך לשלום”.

ההסכם המסחרי הראשון נחתם אתמול עם הונגריה בבודפסט.


משלחתנו למומ לשביתת.jpg

חברת בנייה לאומית בעלת הון של 5.000.000 ל"י מוקמת בארץ, על מנת לספק את הצורך בשיכון העולים בישראל, לפי החלטה שנתקבלה אמש על ידי הסוכנות היהודית והממשלה, הודיע מר יצחק רפאל, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות. הוא הודיע על רבע מיליון עולים לישראל במשך שנת 1949.


16.1.49 (ט“ו בטבת תש”ט)

שיחות ישראל מצרים עברו לנושא השני בתכניתו של ד"ר באנץ. דנים עתה בענין רצועת החוף בין עזה לרפיח. כל המשקיפים אופטימיים ביחס לעתיד השיחות.

על יצירת מפעל השקאה עצום המעביר מים ממקורות המים בגליל לשדות הנגב, מסר ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון.


המשלחת המצרית ברודוס.jpg

תפקידים נוספים העומדים בפני מדינת ישראל בשדה ההנדסה הם: מציאת מקורות אנרגיה חדשים בארץ זו, ואולי גם אנרגיה אטומית; ושיכון מאות אלפי מעפילים.

“עלינו לבנות בתים למאות אלפי מעפילים. עלינו לבנות ארץ בעלת רמת חיים גבוהה, למען נמשוך הנה יהודים מכל קצווי תבל”.

מלחמת הבחירות נמצאת במלוא תנופתה. רוב המפלגות מקיימות יום יום אסיפות המונים, בהן הן משדרות את דבריהן ברמקולים אל מחוץ לאולמות. אולם לזכות בגרותנו יש לציין שלא אירעו עד עתה כל אינצידנטים במערכת הבחירות אם כי היא רעשנית. קיימת רשת תעמולה בכתב, ברדיו ובעתונים וכל המפלגות מנצלות זכות זו במלואה.

קובה הכירה במדינת ישראל. קובה היתה בין המדינות שהצביעו נגד החלוקה.


17.1.49 (ט“ז בטבת תש”ט)

כוחותינו פינו ארבעה כפרים לבנוניים שנתפשו על ידינו מעבר לגבול, והצבא הלבנוני פינה כפר שכבש בגליל הצפוני מערבי. פעולה זו קשורה בשיחות שביתת הנשק שהתחילו אמש בין נציגי ישראל והלבנון. שיחרור הכפרים תואר כ“הוכחה לאמונה טובה” במו“מ זה. מלבד שיחות שביתת הנשק המתנהלות ברודוס עם מצרים, מתנהלות גם שיחות עם שתי מדינות אחרות, עבה”י והלבנון.


18.1.49 (י“ז בטבת תש”ט)

ועידת שביתת הנשק הישראלית מצרית אישרה באופן רשמי הסכם בין שני הצדדים על פינוי הבריגדה המצרית הנצורה ב“כיס” פאלוג’ה זה שלושה חדשים. הפינוי יתקיים רק לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק. ממשלת ישראל הבטיחה שהמצרים יוחזרו בכל הכבוד אם תחתום מצרים על שביתת נשק המבטיחה אי תקפנות.

שר הפנים, מר יצחק גרינבוים, סיפר למועצה העירונית החדשה בירושלים שהוא מקווה שהאסיפה המכוננת בירושלים תכלול את העיר במדינת ישראל. צעירי ישראל לחמו ונפלו למען ירושלים על מנת שתיכלל במדינת ישראל.


19.1.49 (י“ח בטבת תש”ט)

מר ארנסט בווין הודיע על שיחרור מידי של כל היהודים העצורים בקפריסין. הידיעה נתקבלה בשמחה בישראל. שר העליה, מר משה שפירא, שלח את איחולי הממשלה לעצורי קפריסין: “שיחרורכם ממלא את לב תושבי ישראל בשמחה, ובואכם הוא נצחון למדינת ישראל. אנו נחיש את בואכם. יהי ד' עמכם”.

חוויה עמוקה היתה היום לרבני העדה התימנית, מנהיגיה ועסקניה, שהשתתפו בטקס שנערך במשרד ראש הממשלה לשם מסירת ספר תורה ואיגרת הברכה המצורפת אליו, מתנת פליטי יהודי תימן בעדן לראש הממשלה, מר דוד בן גוריון.

ספר התורה, שהובא מקופל בתוך תיק עץ, הגיע אל הקריה בלווית משלחת זקני העדה. ליד שער משרדי ראש הממשלה כובד בהצדעת כבוד של השוטרים. משם נישא בידי שלשה יתומים שבאו מעדן ושהעבירוהו עד אולם הקבלה. לאחר שהונח ספר התורה על שולחן ראש הממשלה, מסר ישראל ישעיהו, שהביא את ספר התורה מעדן, את אגרת הברכה של הפליטים ואמר: “עשיתי שליחות קטנה לעדן והייתי אצל אחינו הפליטים הנמצאים שם. אחים אלה לא זכו עדיין כולם לעלות לארץ. אך אין בפי מלים כדי לתאר ולהביע את רחשי לבבם למדינת ישראל, לצבא ההגנה ולראש הממשלה. ספר תורה זה נשלח בידי שלושה יתומים מתנה לראש הממשלה כדי להביע בו את כיסופיהם, הערצתם וחיבתם”.

ראש הממשלה השיב, בנאום קצר ונרגש, שבו אמר בין השאר: “בשם ממשלת מדינת ישראל אני שולח מכאן לאחינו יהודי תימן שבעדן ובארץ את תודתנו העמוקה. יהודי תימן לא יצטרכו לחכות זמן רב כדי לעלות לארץ… לא נשקוט ולא נחשה עד אשר כל יהודי ישוב במהרה לארץ מולדתו. הנה שוחררו אלפי הפליטים שבקפריסין. ואנו מקווים כי נראה בקרוב גם את פליטי תימן חוזרים אל מדינת ישראל החפשית. אנו מקווים כי נשכח את השבטיות והחלוקה העדתית שבתוכנו ונהיה לעם אחד בארצנו…”


20.1.49 (י“ט בטבת תש”ט)

הבנק ליצוא וליבוא של ארה"ב אישר לישראל מלווה של 35 מיליון דולרים והקציב 65 מיליון דולרים לשימוש מאוחר יותר.


23.1.49 (כ“ב בטבת תש”ט)

סוף שבוע מלחמת הבחירות התנהל ברעש רב בירושלים, תל אביב וחיפה. תריסרי רמקולים השמיעו את קולם מעל גגות בתים ומכוניות. אורות חשמל צבעוניים הבהיקו מעל לגגות. הקירות מלאו מודעות עד איץ קץ, וחנוונים רבים הוכרחו לצאת מחנויותיהם על מנת לנקות את חלונות הראווה שלהם. מסתבר כי לבחירות שלנו יש ערך בינלאומי. עיתוני חו"ל מרבים לכתוב על הבחירות. כוח חדש, דינמי זה, הנקרא ישראל, הוא יותר מלאומיות חדשה. הוא יכול ליצור כוחות ותנועות חדשים בחלק חשוב זה של העולם, והמעצמות, קטנות וגדולות, צופות בתשומת לב על מסע הבחירות שלנו ועל הבחירות עצמן.


24.1.49 (כ“ג בטבת תש”ט)

מחר יהיה יום שבתון כללי בישראל כדי לאפשר ביצוע יעיל של הבחירות הכלליות. תהלוכות או נאומים ברחובות ברמקולים, נאסרו ביום הבחירות.

בשידור ערב הבחירות הלילה, אמר ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון: “בל יעדר איש או אשה בעלי זכות בחירה מן הקלפי… נקוה שפסק הדין של אזרחי המדינה יתקבל באהדה ובנאמנות… אחריות גדולה מוטלת היום על כל אחד – ודבר העם יקום…”

הלילה הגיעה קדחת הבחירות במדינה לשיא חדש. רחובות הערים זרועים פיסות ניר. ילדים שקיבלו חופשה מביה"ס ליום המחרת, אוספים את הניירות שנזרקו. ירושלים הומה ביותר בימים אלה. ברחובות המוצפים בנייר נוסעות מכוניות משא ועליהן חברי מפלגה שונים נושאים לפידים דולקים. נערים רוכבים על אפניים מקושטים נושאים סיסמאות ענק. אותה תמונה מופיעה גם בתל אביב ובחיפה.


25.1.49 (כ“ד בטבת תש”ט)

ממשלת צרפת החליטה להכיר דה פקטו במדינת ישראל. זו המדינה ה־23 המכירה בישראל.

מפנה בעבודת שביתת הנשק חל אתמול בבקר כשהצליח ד"ר באנץ' לשכנע את המשלחת המצרית לשנות את עמדתה על קווי שביתת הנשק ולהציל את השיחות מכשלון חרוץ בשלב זה.

היום הוא יום הבחירות. 21 רשימות מתחרות ביניהן.


26.1.49 (כ“ה בטבת תש”ט)

איטליה הכירה דה פקטו בישראל.

אנשי ישראל החפשית הלכו אתמול לקלפי. הבחירות התנהלו בסדר מופתי. היום עבר בשקט. אפילו בדמוקרטיות המערביות לא ראו סדר כזה בבחירות. היה זה חג לאומי אמיתי. העצמאות נחוגה בצורה נאה לאחר געגועי אלפיים שנה. היהודים יכולים להראות לעולם שהם ראויים להיות אדונים לגורלם.

האניה “גלילה” הביאה אתמול 1462 עולים וביניהם 120 תינוקות.


29.1.49 (כ“ח בטבת תש”ט)

צילי, שווייץ, בריטניה, בלגיה, זילנד החדשה, הולנד ולוקסמבורג הכירו בישראל דה פקטו. אוסטרליה הכירה בנו גם דה יורה.

בהודיעו על הכרתה דה יורה של אוסטרליה בישראל, אמר ראש הממשלה מר ג'. ב. צ’יפלי: “ממשלת אוסטרליה החליטה להעניק הכרה מלאה לממשלת ישראל. פעולה זו נובעת בראש ובראשונה מהחלטתה הבסיסית של עצרת האו”ם בנובמבר 1947, שקיבלה את תכנית החלוקה. בראש ישב אז מיניסטר החוץ האוסטרלי ד“ר הרברט אוואט. עקרון ההחלטה נשאר בתוקפו והוא כולל המלצה מטעם העצרת לבקשת מדינת ישראל החדשה לחברות באו”ם. ידועה היטב מדיניות הממשלה האוסטרלית לתמוך ללא פקפוק בהחלטת האו"ם.

מאז החלטת העצרת קמה מדינת ישראל והפכה למציאות רשמית. הוקמה ממשלה זמנית והתקיימו בחירות דמוקרטיות. ברור לכול שהמדינה החדשה תתקיים. ממשלת אוסטרליה מאמינה שעם ישראל החדש יהווה כוח בעל ערך מיוחד בחברת העמים, והיא מחכה בבטחון לעזרת ישראל בהוצאה של החלטת או“ם המכריזה על הסטטוס הבינלאומי של ירושלים כעיר קדושה. כשתבוא בקשת ישראל לפני העצרת הכללית, תתמוך אוסטרליה בלב שלם בכניסת ישראל לאו”ם".

ראש סיעת הליברלים בפרלמנט הבריטי, מר קלמאנט דוויס, שלח מברק זה לראש הממשלה, מר דוד בן גוריון: “קבל נא את ברכותי החמות והכנות ביותר לרגל הכרת העולם כולו במדינת ישראל. יגן האל הבורא על מדינת ישראל ויברכנה, ויביא את השלום שאתם ואנחנו מתפללים לו”.

ולנשיא מועצת המדינה, ד"ר חיים ויצמן, שלח מר דוויס מברק זה: “ברכותי החמות והכנות ביותר לרגל הכרת העולם כולו במדינת ישראל. שבת זו מביאה לך אושר רב וגמול חלף מאמציך ומסירותך כל ימי חייך. יגן הבורא על ישראל ויברכנה ויביא את השלום, שאתם ואנחנו מתפללים לו”.

הממשלה הבריטית החליטה לשחרר את כל העקורים היהודים הנמצאים עתה במחנות בגרמניה, טריפוליטניה ובמקומות אחרים.

ישובים חדשים משנים במהירות את הנוף השומם של הגליל המערבי. אתמול הקימה קבוצה חדשה את אהליה וצריפיה בין נהריה לראס אל נקורה על אדמת הקהק“ל. למקום תנאים חקלאיים עשירים, והדייג אף הוא ישמש מקור פרנסה לקבוצה. הקבוצה מתכוננת להקים גם מפעלים תעשיתיים. המלים הראשונות בטקס היסוד היו: “אלה שלא הגשימו את החלום, נפלו במלחמה למען המדינה”. חבריו הם מקבוץ “בית־הערבה” שישב בצפון ים־המלח ומ”הבונים" מאמריקה.


1.2.49 (ב' בשבט תש"ט)

הנשיא טרומן הכיר בממשלת ישראל הכרה דיפלומטית מלאה.

ראש הממשלה, מן דוד בן גוריון, בשידורו מתחנת השידור של המדינה, קבע ארבעה עקרונות יסודיים שיוגשו לאלה שירצו להצטרף למפא"י ליצירת ממשלה.

הממשלה צריכה לכלול את כל הכוחות היוצרים והקונסטרוקטיביים בארץ. ואלה הם העקרונות: 1. אחריות משותפת מצדן של כל המפלגות והיחידים המשתתפים בממשלה. 2. מדיניות חוץ המכוונת לידידות ושיתוף עם ארה“ב ובריה”מ; ברית יהודית ערבית; נאמנות ותמיכה באו"ם; יצוב השלום בעולם. 3. רוב פועלי בממשלה המרכז את כל הכוחות הקונסטרוקטיביים. 4. שיוויון אזרחי מלא לכל הנשים – יהודיות, נוצריות ומוסלמיות, על בסיס שוויון מלא לכל האזרחים ללא הבדל גזע, דת, לאומיות ומין. “כל מפלגה חייבת לבחור בין שתי האפשרויות: הצטרפות לממשלה ונשיאה משותפת באחריות, או שתשאר מחוץ לממשלה ותשמור לעצמה את חירות האופוזיציה. האחיזה בשני הראשים לא תיתכן”.

והוא המשיך:…מטרתנו העיקרית היא קיבוץ גלויות ופיתוח חקלאי, תעשייתי וימי של המדינה. מטרה זו מביאה כל ממשלה לעודד הזרמת הון מכל המינים, פרטי ולאומי, ועל ידי כך לרתום לפיתוח גם את היזמה הפרטית וגם את השיתופית, ויהיה זה פיתוח מהיר והגיוני של כל אוצרותיה הטבעיים ויכולתה הכלכלית של הארץ שרק הוא יכול לאפשר הגדלה תמידית של כוח קליטת המוני־העולים. עלינו להציל את שרידי ישראל בתפוצות. עלינו להציל גם את רכושם…

פרנק קינגדון, הסופר האמריקאי המפורסם, אמר בשידור לניו יורק: “בימים האחרונים הייתי בגבעות שליד הלבנון, מקום שם תייל דוקרני ושדות מוקשים מסמנים את הגבול. מצאתי שם קיבוץ המונה מאה נערים ונערות, מחצה על מחצה, אנשי צבא ישראל… מראש גבעה שכנה משקיף עליהם מבצר נבי יושע, נראה כבלתי ניתן לכיבוש, אולם הנערים הללו הם שכבשוהו. ולצדו מונחים בקבריהם כמה מחבריהם לנשק. על אדמתם עומד טרקטור ומונחים כלי עבודה. בתיהם הם צריפים שהקימום במו ידיהם. במרכז עומד מיכל המים מוגן על ידי שקי חול. האדמה עצמה היא טרשית ומכוסה בוץ. בתוך גדר קטנה עומדות מספר פרות. הם נטעו כבר מספר עצים. ראיתי אחת מהחפירות שחפרו למקרה של התקפה… זו היא התחלה. אלה הם חלוצים. רובה ביד אחת ומחרשה בשניה, וכך הם מוציאים לחם מן הארץ. גילם הממוצע הוא 20, ואלה הם ותיקי מלחמה ויוצרי עם. הם – ישראל… …והנה מכון ויצמן ברחובות. פה עובדים אנשי מדע במעבדות משוכללות ובמכשירים מודרניים שניבנו והושגו תחת אש תותחי האויב ופצצותיו – כאן חקרו וחיפשו את המדע שיעשיר את האדמה ויפרה אותה. גם הם חלוצים, חלק מחיים חסרי מנוחה אלו של כובשי הטבע ויוצרי האדמה. אף הם – ישראל”.

לפי החלטה שנתקבלה בישיבת הממשלה, בוטל המצב הצבאי בירושלים. במקומו נכנסה לתקפה המנהלה האזרחית הנהוגה בשאר חלקי הארץ. חדשות אלה אינן גורמות התרגשות בירושלים. העיר כבר התרגלה להנהגה רגילה. מנהלתה היתה נורמלית ככל מנהלה אחרת בישראל, והחיים האזרחיים חזרו למצב שלפני המלחמה. לירושלים יש אספקה נורמלית של מים, חשמל ומזון.


3.2.49 (ד' בשבט תש"ט)

קולומביה, דניה ונורבגיה הכירו בישראל דה־פקטו.

תוצאות הבחירות הראשונות לאסיפה המכוננת של מדינת ישראל הן: מפא“י – 46 מקומות: מפ”ם – 19; החזית הדתית המאוחדת – 16; חרות – 14; ציונים כלליים – 7; הפרוגרסיבים – 5; ספרדים – 4; קומוניסטים – 4; הרשימה הדמוקרטית של נצרת – 2; תימנים, ויצו, ולח"י – כל אחד קול אחד.


10.2.49 (י“א בשבט תש”ט)

בפתיחת הוועידה של מפא"י אמר בן גוריון בין השאר: "…המשמעות ההיסטורית של המדינה היהודית היא לא רק שעם ישראל יצא משיעבוד לגאולה, אלא שהפועל הועמד במרכז המדינה ובראשה. ראינו זאת בבחירות, וכך היה גם לפני הבחירות.

חיונית לנו השותפות בין המדינה והעם היהודי בגולה. ובמדינה – בין הפועל ושאר הכוחות הקונסטרוקטיביים… המדינה שהקימונו אינה סטאטית אלא דינמית והדינמיקה היא בגידול המהיר והמתמיד על־ידי עלייה רבתי; בפיתוח נמרץ של המשק בכפר ובעיר; בשינוי מודרג ויסודי של ענייני החברה והמשטר המדיני לקראת משטר פועלים סוציאליסטי. מדינת ישראל אינה יכולה להסתפק באוכלוסין שבתחומיה; עליה לפתח כל שעל ולנצל כל טיפת מים ולהשתלט על כל אוצרות הטבע; אינה יכולה להשלים למשטר הבנוי על מעמדות ושלטון הרכוש. צריכה לקום אומה מאוחדת שבה יש שלטון האדם היוצר על העבודה ועל הטבע… לפני 14 שנה, עוד לפני המאורעות, במושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, דיברתי על המדינה היהודית והוספתי כי אני מקווה לראות אותה עוד בחיי. ולא נתאכזבתי באמונה זו. ואני עוד מעיז עתה לקוות שבדורנו עוד נזכה לראות קיבוץ גלויות במדינה יהודית סוציאליסטית. ואין דבר זה תלוי אלא בעצמאותו, בחלוציותו ובאחדותו של הפועל העברי".

מועצת המושל הצבאי בירושלים התכנסה לישיבתה האחרונה. ד“ר דב יוסף הרים על נס את האחדות והליכוד שגילתה ירושלים במסגרת המועצה וציין את עמדת הגבורה והנאמנות של היהודי הפשוט בעיר בימי מבחן, גבורה אשר נבעה מתוך הכרה לאומית עמוקה. ד”ר יוסף סיפר על מינוי ועדה מיוחדת בדבר בירור אפשרויות של העברת משרדי ממשלה שונים לירושלים.

בראזיל הכירה בישראל.

כשיצא היהודי האחרון היום בשעה 1.15 אחה"צ ממחנה מספר 65 בקסילטומבן, שבקפריסין, נסתיים פרק עגום הנקרא “עלייה בלתי חוקית” – מחנות עצורים… לא נשאר אף יהודי אחד במחנות. מחנות העצורים הבריטיים, על גדרות התיל ומגדלי השמירה והשומרים, נשארו ריקים ושוממים.

בשתי שעות וחצי, גדושות היסטוריה, החליטה הלילה המועצה הזמנית של הממשלה על סמלה הרשמי של ישראל, הכריזה על חנינה כללית וסיימה את פעולותיה כפרלמנט זמני. היתה זו פגישה אחרונה של המועצה. סמל המדינה כולל העתק מהמנורה בעלת שבעת הקנים המפוסלת בשער טיטוס ברומא – נבנתה כנראה על ידי שר־צבא רומאי לזכר נפילת ירושלים, המנורה מוקפת עלי זית, הסמל התנכ"י לשלום, והמלה “ישראל” כתובה תחתה.

167 אסירים ישוחררו מחר עקב החנינה הכללית של מועצת המדינה.


11.2.49 (י“ב בשבט תש”ט)

יום זה יהיה זכור לנו לטובה בין ימיה הראשונים של מדינת ישראל. עם חזירתם של אחרוני עצורי קפריסין אנו חוגגים את נצחונה וסיומה של תקופת התנגדות ומרי ארוכה, שאין שנייה לה. בעצם הנפת מאות הדגלים על המזח ועל סיפוני אנייות רבות בנמל חיפה, תוך הנגינה, המיצעד וקול הסירנות שקיבלו את פני האנייה “עצמאות”, עמדו כל הנוכחים דום, בחרדת קודש לרגע זה.


יציאת קפריסין.jpg

בשעה שאחרוני העולים ירדו מהאנייות, התקיימה פגישה של אותם הנשים והגברים שהשתתפו במשך 15 השנים האחרונות ב"עלייה ‘ב’ ", באירגון העלייה הבלתי חוקית. לא כולם לקחו חלק במסיבה זו. רבים מהם נמצאו עדיין בחוץ־ לארץ ורבים אחרים הם בשירות. היו כאן אותם שאירגנו את ההתנגדות ואלה ששימשו בצוותות של סירות המעפילים, ואנשים שהעבירו את הרבבות בדרכי המחתרת באירופה. ראש מחלקת האירגון של הסוכנות היהודית, מר אליהו דובקין, סקר את השלבים הרבים של המאבק, כל שלב ושלב וקרבנותיו הטרגיים שהתחילו לפני 15 שנה. לפי דעתו היתה זו תנועת עלייה ב' שהכריעה את תוצאות המאבק המדיני האדיר, והוכיחה את הצורך בעצמאות.

אירלאנד ואיסלאנד הכירו דה־פקטו בישראל, ליבריה הכירה בנו דה־יורה.


13.2.49 (י“ד בשבט תש”ט)

הוועד הלאומי פורק היום בירושלים. אליהו ברלין, בן ה־83, שהיה יושב־ראש הוועד הלאומי בישיבתו הראשונה שהתקיימה במאי 1920, ישב כנשיא בישיבה בה פורק גוף זה. בישיבה זו השתתפו אישים ציבוריים מכל סוגי הישוב, אנשי־מדע ורבנים, אשכנזים וספרדים, נציגי הפועלים וראשי מפלגות מדיניות. הישיבה התנהלה באווירה לבבית ומלאת הודייה. הוועד הלאומי שהיה הגוף הנבחר של הישוב בזמן שלטון המנדט, התפרק ומסר את מקומו לממשלת ישראל שמועצתה המכוננת תפתח מחר.

ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, סקר את המאמצים שנעשו במשך ההיסטוריה להוציא את ירושלים מידי העם היהודי, מאז ימי הבבלים. “אולם עם כל הכבוד לוועדה המפשרת של האו”ם, ההחלטה על גורלה של ירושלים נחרצה לפני 3000 שנה, כשעשה בן־ישי את ירושלים למרכז היהודי. ירושלים היתה ותישאר עיר יהודית…" שר התחבורה, מר דוד רמז, נאם את נאומו הקצר ביותר באמרו: “כנהר המשתפך אל הים כן משתפכת הערב הזה כנסת ישראל למדינת ישראל, אשר תיכון לעד”.

הפרלמנט הישראלי הראשון ייפתח מחר בירושלים. כשנשאל מדוע נבחרה ירושלים, ענה שר החוץ, מר משה שרתוק, ש“היה זה חוסר הדרת כבוד בפני ההיסטוריה אילולא החליטו כך”. היום, ערב המאורע ההיסטורי, גדל מספר האנשים בירושלים בעשרות פקידים, במבקרים ובאורחים שבאו לעיר לכבוד המאורע, כמעט כל בתי המלון והפנסיונים מלאים עד אפס מקום. העיר עצמה עסוקה בהכנות ליום הגדול. האורות שכבו מאז ההפגזות בחודש מאי, הודלקו ברחובות. החנוונים קישטו את חלונות הראווה שלהם. ההתרגשות גברה וירושלים התעוררה שוב מאז המצור.

הרפובליקה סן־מארינו, בת 13,000 תושבים, היושבת בהרי האפנינים ליד רימיני, הכירה במדינת ישראל.


14.2.49 (ט“ו בשבט תש”ט)

היה זה יום היסטורי גדול לעם ישראל. התכונה החלה עם בוקר בשער הגיא. אלפי אזרחים וחיילים התאספו לפתיחת יער שניטע כמצבת זכרון לחללי המלחמה. כשהופיעו הרבבות למקום, ראו בתעלות שבצידי הכביש את השלדים השרופים והחלודים של המכוניות שהותקפו מן המארב על־ידי ערבים רצחניים, שעה שהביאו מזון ואספקה לירושלים הנצורה באביב האחרון.

על גבעה סלעית וטרשית הסוגרת על העמק, נטע ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, שתיל אחד, הראשון ל־6 מליוני שתילים שיכסו את מורדות הגבעות השוממות. היער יקרא “יער המגינים” וינטע על־ידי הקרן הקימת לישראל. כשניטעו השתילים, יצאה קבוצת תלמידים לבושים לבן ועטורים זרי פרחים ושיחררה יונים שחגו מעל הקהל ופנו לעבר ירושלים.

את ראש הגבעה עטרו 20 דגלים תכלת לבן.


ראש הממשלה בחנוכת.jpg

בנאומו למשפחות החיילים שקיפדו את פתיל חייהם במלחמת ישראל, אמר ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, שאין תנחומים על אבדן אנשים אלה, אלא שבגולה מתו אלפים רבים לשוא וכאן נתנו אמהות את בניהן להקמת המדינה היהודית. “זכרם וזכרכם יחיו בדורות ישראל עד עולם”, סיים ראש הממשלה. יושב ראש הדירקטוריון של הקרן הקימת לישראל, ד"ר א. גרנובסקי, אמר: “אין זו מצבת זכרון לנופלים בלבד. אנו מקדישים את היער לכל חיילינו שנאמנותם ומסירותם הפכו רעיון למציאות”.

וזה לשון מגילת היסוד של היער שהוקראה על־ידי מרגלית לאופר: “בחמישה־עשר בשבט שנת התש”ט, השנה השנייה למדינת ישראל, התאספנו כאן על אדמת העם בשער הגיא בדרך לירושלים, מצודת חיינו הלאומיים, לשתול את השתילים הראשונים ביערות המגינים. יער זה יעמוד כמצבת כבוד למגן ולחייל הישראלי שנלחם במערכת עמו נגד אויביו שקמו על מנת להרסו ולהכחידו. מצבה חיה היא, ללוחמי ישראל ולמגיניו שהקריבו את חייהם בעד מולדתם. והיתה זאת עדות לישראל – כי המקום הזה אדמת קדש היא, תפרח בה לנצח מזכרת זו לחייהם העליזים, לאומץ לבם ולהקרבתם של נשרי ישראל הללו שנפלו".

אחד הימים הגדולים ביותר בדברי ימי ישראל היה יום פתיחת הפרלמנט הראשון במדינת ישראל. הנבחרים התאספו באווירה חגיגית בבירתה הנצחית של האומה. רבנים עטורי זקן, ישבו ליד צעירים בעלי פנים שזופות ומחייכות וחולצות פתוחות צוארון. תזמורת משטרת ירושלים ניגנה את “התקוה”, כשראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, עמד שם ושערו הלבן התנופף ברוח; התזמורת ניגנה שנית בהגיע ד"ר וייצמן. ההמונים שחזו בבואם הריעו לכבוד שנים אלה שלא חסכו ממרצם ונאמנותם למען העם.

חברי הכנסת והאורחים קמו לכבוד הנשיא כשנכנס לאולם הישיבות, בלווי שלישו רב סרן ארנון ועוזריו. הוא עבר את הבמה בדרכו למושבו, מתחת לתמונת הרצל. מר מ. רוזטי, מזכיר הכנסת, הכה בפטיש שלוש פעמים על השולחן והנשיא וייצמן החל לקרוא את נאום הפתיחה שלו. שלוש פעמים במשך נאומו הפסיק ד"ר ויצמן לזמן מה את דבריו, הסיר את משקפיו ומחה את הדמעות מעיניו. פעם אחת בהפסקה גדולה יותר התכופף אל שלישו שישב לימינו ולחש לו פעמיים: “איני יכול לדבר, איני יכול לדבר” אולם לאחר רגע הוסיף במאמץ כבד: “הכל בסדר” והמשיך בנאומו.

ואלה דברי הנשיא ויצמן:

"ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית, ירושלים. ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו ניתן שבח והודיה לאלוהי ישראל שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל ויסורים.

מעמד זה הוא פרי ההתעוררות הכבירה של הרצון הלאומי שקמה בעמנו בדורות האחרונים… היום אנו נצבים על סף תקופה חדשה. יצאנו מפרוזדור המשטר הזמני ואנו נכנסים לטרקלין של המשטר הדימוקרטי, המסודר והקבוע. הכנסת הזאת נבחרה על ידי כל קהל אזרחי ישראל. רצון העם כולו בא לידי ביטוי חפשי ומלא בבחירות האלו. אנו ניגשים למלא את בנייננו הממלכתי על יסודות הוגנים ואיתנים, יסודות של חופש, שוויון, אחריות הדדית ומשמעת משותפת. לא עוד ישוב של שבט חלוצים בודד הכפוף לשלטון זר בחר בכנסת הזאת. היא נבחרה על ידי עם עצמאי היושב בארצו החפשית. את העם הזה יש לראות כקיבוץ גלויות, כי אין עדה יהודית ברחבי תבל שאין ליוצאיה חלק במדינת ישראל… אנו תקווה ותפילה כי קיבוץ גלויות זה ילך ויתרחב ויקיף המונים יותר ויותר גדולים של בני עמנו אשר יכו פה שורש ויטו שכם עם כולנו לבניין מדינת ישראל ולהפרחת שממותיה… מה כבדה האחריות המוטלת על הבית הזה. את הדבר שהתחלנו באותו יום לפני תשעה חדשים אנו משלימים הערב: חידוש ממלכת ישראל. אנו משתמשים בדפוסים של חיי מדינה שנתגבשה במסורת העולם הנאור של זמננו, אבל אנו יודעים היטב כי דפוסים אלה אוצרים בקרבם מרום מורשת ישראל.

בעולם הקדמון נשאה ארצנו הקטנה הזאת את דגל המרד הרוחני נגד שלטון העריצות וכוח הזרוע שהשתולל סביבה. תורת ישראל וחזון נביאי ישראל קבעו מוסר חדש ביחסי אדם והנהיגו משטר חדש בחיי החברה האנושית. סמכות המלך היתה מוגבלת על ידי התורה והמסורת…

והנה נפל בגורלו של דורנו זה לחדש את שלשלת חיי החירות שנותקה בזרוע עריצים לפני כאלף ותשע מאות שנה. אינני יודע במה זכה דווקא דורנו זה שיבוא לידו לקיים את המאויים והכיסופים של כל הדורות הקודמים שנמקו בחשכת הגלות. אפשר שזכינו לכך בשל כל התלאות והפורעניות, הסבל והיסורים שהיו מנת חלקנו בשבעים השנים האחרונות, עת נגדע מגוף עמנו אבר אחר אבר עד שהושמד באחרונה שליש העם כולו. אין אומה בעולם שנתנסתה ביסורים ובעינויים כמונו, עד שנתקיים בנו סוף סוף חזון שאר ישוב. אבל מפני שאנחנו השאר, רק השאר, אחריות כפולה ומכופלת רובצת עלינו. מוטל עלינו למלא את החלל הנורא שנוצר בחיי עמנו עם רצח טובי בניו, נוצרי רוחו ונושאי תרבותו.

אנחנו העם שנתן פעם לעולם כולו את בשורת הרוח שהיתה ליסוד התרבות האנושית. עינו הרוחנית של העולם צופיה עכשיו אלינו לראות איזו דרך נבחר לנו בסידור חיינו, מה דמות נעצב למדינה שלנו. אזנו קשובה לשמוע אם תצא בשורה חדשה מציון ומה תהיה הבשורה. אכן, לא קלים הם חבלי הלידה של בשורה חדשה. בשורת הרוח היוצר רואה אור רק לאחר הרבה עמל ויגיעה, סבל ותלאה. כוח היצירה של עמנו עומד במבחן חדש וחמור; חוקת יסוד זו שהוטל על הכנסת לקבוע לישראל היא אבן בוחן ראשית…

כל ימי עמלתי וחתרתי לעשות את המדע והמחקר יסוד למפעלנו הלאומי. אבל ידעתי גם ידעתי כי מעל למדע יש ערכים נשגבים אשר רק בהם מרפא לנגעי האנושות – ערכי צדק ויושר, שלום ואחווה…

יום גדול היום הזה בחיינו. אל יחשב הדבר לנו ליהירות יתירה אם נאמר כי יום גדול הוא גם בחיי העולם. בשורת עידוד ותקווה טובה יוצאת בשעה זו מן הבית הזה, מעיר הקודש הזאת, לכל הנרדפים והמדוכאים בעולם כולו הנאבקים על חירות ושוויון…"

היה זה יום כביר ומלא התרגשות. היתה זו תוצאה ישירה מה־14 למאי 1948. אז סימל דוד בן גוריון את געגועינו, תקוותינו ואומץ לבנו כשהחליט להכריז, בעצם התוהו ובוהה על קיום ישראל כמדינה רבונית. זכינו בעצמאותנו בדרך קשה. לנבחרינו שתפשו היום את מקומותיהם תפקיד קשה. עליהם לחוקק חוקים לעם בראשית עצמאותו שהושגה במאמץ עליון. מדינתנו תהיה גורם חדש במזרח התיכון. היא עלולה להשפיע על חלק זה של העולם ולהביא למהפכה מכריעה ולשינוי הרקע החברותי והמדיני של המזרח התיכון. אנו מקווים שהכנסת תביא להתקדמות אנושית, להתפתחות שלווה ולרעיונות מודרניים.


16.2.49 (י“ז בשבט תש”ט)

פרופ' חיים ויצמן נבחר כנשיאה הראשון של ישראל בהצבעה הראשונה שנערכה בכנסת. הוא קבל 83 קולות; 15 קולות קיבל פרופ' יוסף קלויזנר. על התוצאה הודיע יושב ראש הכנסת, מר יוסף שפרינצק, שהכריז: “חיים בן עוזר וייצמן נבחר נשיא ראשון למדינת ישראל”. חברי הכנסת קמו על רגליהם ושרו את ההימנון.

ד“ר נחום ניר וד”ר יוסף בורג נבחרו כסגנים ליו"ר הכנסת.

שלוש מדינות הודיעו על הכרתן בישראל: ארגנטינה, פרו ושודיה.


17.2.49 (י“ח בשבט תש”ט)

יום בחירת הנשיא וייצמן היה לירושלים אחד הימים הגדולים במאה האחרונה. המאורע הראשון שהסב את תשומת לב הציבור היתה שיירת מכוניות שהסיעו חברי כנסת לרחובות לביתו של הנשיא וייצמן על מנת להזמין את הנשיא החדש לקבל את משרתו. בשעה 10 צעד ברחובות הראשיים משמר הכבוד של הנשיא על מנת לתפוש מקומו ממול בנייני הסוכנות היהודית. הוא נתקבל בתרועות לאורך כל דרכו. המשמר כלל מחלקת חיילים של הצי, פלוגת חיל רגלים, מחלקה של חיל האוויר ויחידה ממשטרת ירושלים.

כשהגיעה שיירת הנשיא לשערי ירושלים, ברוממה, נעצרו המכוניות לפני שער שנשא את הסיסמא “עיר עוז לנו” (ישעיהו כ"ו, 1). שער זה הואר בכל לילה במשך שבוע זה. לרוחב הדרך היה מתוח סרט שנותק על ידי הנשיא וייצמן לאחר שראש העיר, מר דניאל אוסטר, קיבל את פניו. המספריים בהם חתך הנשיא את הסרט נעשו במאה ה־17 על ידי אומן יהודי בא"י. הם עשויים ברונזה וברזל מצופים זהב ונושאים את צורת עץ החיים. עליהם היה חרוט: “מעיריית ירושלים לנשיא הראשון של ישראל”.


ירושלים מקבלת פני.jpg

אחר כך הגיש ראש העיר לנשיא את מפתח העיר. מפתח הכסף שגדלו 25 ס"מ, אף הוא יצירת המאה ה־17 ונעשה בגרמניה למטרה דומה. למפתח צורפה מגילת קלף מטעם עיריית ירושלים. מרת אוסטר מסרה למרת וייצמן צרור פרחים.

כעבור כמה רגעים המשיך ד"ר וייצמן בדרכו למלון “עדן”. לפניו נסעה יחידה של שוטרים צבאיים, חבושי כובעי פלדה ושרווליהם הלבנים מבהיקים. אחריהם באה יחידת משטרה ומכונית משוריינת כשבאשנבה מוצב מקלע. אחריהם נסעו ג’יפים קרביים שבתוכם ישבו חיילים ליד מקלעיהם.

הנשיא שהה שם כמה רגעים ונכנס למכוניתו. במרחק מה משם עצרו שלושה תלמידים, ילד וילדה בגיל 7 וילדה בגיל 13 שנה, את מכונית הנשיא בעמדם באמצע הדרך כשבידם צרור פרחים. גב' וייצמן פתחה את דלת המכונית וסייעה בידי הילדים להכנס למושב האחורי, בכדי להגיש את תשורתם לנשיא. מלווה בתשואות סוערות המשיכה מכוניתו של ד"ר וייצמן ונעצרה ליד רחבת בית הסוכנות; יחידת שומרי הכבוד, שפוקדו על ידי סרן זרודינסקי הצדיעו כשנשקם מורם.

תזמורת המשטרה ניגנה את “התקוה”, ובסיימה, סקר ד"ר וייצמן את מסדר הכבוד כשהוא מלווה על ידי גב' וירה וייצמן, שלישו ומפקדי שלושת החיילות והמשטרה. אף כאן ליווהו מחיאות הכפיים הסוערות של אלפי אנשי ירושלים אשר צבאו ברחובות, בחלונות, בגזוזטראות ומעל לגגות.

הנשיא נכנס לאולם בו התקיים הטקס. את כניסת הבאים בישרו שני יהודים חרדים, שמונו על ידי הרבנות הראשית, על ידי תקיעת שופרות. הצלילים נשמעו בהירים ונאמנים. השופר הראשון תקע את התקיעה הרגילה שתוקעים בראש השנה וצליליו נתמזגו בצלילי השופר השני.

באולם ישבו חברי הממשלה הזמנית. על בימה גבוהה, בשורה החזיתית, נמצאו שופטי בית הדין העליון והרבנות הראשית. וממולם, חברי הכנסת. משני צדי חברי הכנסת ומאחריהם נמצאו כ־200 אורחי כבוד. ממול לכניסה ישב רושם הפרוטוקול, ד"ר מיכאל סימון.


הנשיא ווייצמן.jpg

ראשונה נכנס הנשיא וייצמן מלווה ע"י אשתו ושלישו רב סרן דוד ארנון. אחריהם – אלוף דוד שאלתיאל; מר יחזקאל סחר, ראש מטה המשטרה; מפקד חיל האויר, אלוף אהרון רמז; וקפיטן פאול בן שאול, מחיל הים.

דממת מות נשתררה באולם כשצעדו הנכנסים כלפי הבמה. הכל ליוו בעיניהם בדממה את הנשיא כשניגש למקומו לצד יושב הראש. לאחר שישבו כל הבאים איש במקומו, ישבו חברי הכנסת והאורחים אף הם. רק באי כוח הצבא, שנים שנים לעבר הנשיא, נשארו עומדים כשגבם מופנה אל הקיר.

אז קמו הנשיא ויושב הראש. ד"ר וייצמן נשא ידו לשבועה כלפי הכנסת. יושב הראש, מר יוסף שפרינצק, ניהל את טקס השבעת הנשיא:

“אני, חיים בן עוזר ורחל וייצמן, מתחייב כנשיא המדינה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה”.

הנשיא פנה אל יושב הראש ואחר כלפי הכנסת ונשבע את השבועה. בעמדם, הביעו חברי הכנסת והאורחים את הזדהותם לקריאת יושב הראש: “יחי הנשיא” במחיאות כפים סוערות.

פניו עטורי זקן לבן של רבי אברהם צוובנר, חבר ה“מזרחי” בכנסת, נתבלטו כשקם ממקומו בתוך הסיעה הדתית ונשא את התפילה: “ברוך אבינו שבשמים שחלק מכבודו ליראיו”. זוהי הפעם הראשונה מאז 2000 שנה שנאמרה הברכה המסורתית לשליט בישראל, במדינה החופשית של היהודים.

ואלה היו דברי הנשיא, שדיבר בקול נמוך אשר נשמע רק בשורה הראשונה: "… הנני מודה על הכבוד הגדול שניתן לי בהבחרי כנשיא הראשון למדינת ישראל. בכל נפשי ובכל מאודי אתאמץ למלא את השליחות הנעלה והכבירה הזאת לטובת בני עמנו וכל תושבי הארץ, ולהרמת קרן מדינתנו. גדול התפקיד שהוטל עלי. ואני הנני אך בשר ודם העלול להכשל חלילה במעשיו, אל נא אהיה בעיניכם כחוטא במזיד.

ברגע גדול זה בחיי, בחיי כולנו, הנני שולח ברכה לבבית לכל אזרחי ישראל ולעם היהודי ברחבי תבל. יודע אני כי אשר נעשה, ושלא נעשה בארץ הזאת יטיל מאורו או מצלו על עמנו כולו. מתוך הכרת כובד האחריות הזאת הנני נכנס למילוי תפקידי כנשיא ישראל".

שוב הביעו היושבים את הזדהותם עם הדברים על ידי מחיאות כפים סוערות. מר שפרינצק קרא את התפילה: “השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה”. תקוות דורות, אמר, הוצאו אל הפועל.

ציונים ותיקים, שפעלו יחד עם ד“ר וייצמן, שרי הממשלה ואורחים ניגשו ללחוץ ידו של הנשיא. מבין 204 הצירים שראו את ד”ר הרצל כנשיא הקונגרס הראשון ב־1897 זכה עתה רק יחיד, ד“ר איזידור שליט בן ה־78, לראות את נשיאה הראשון של מדינת ישראל. כשניגש, רגעים מועטים אחר תום טקס ההשבעה אל הד”ר וייצמן, חיבקהו האחרון ולחש בקול צרוד: “היתה זו דרך ארוכה… דרך ארוכה, ארוכה”.

הממשלה הזמנית של ישראל התפטרה אחרי השבעת ד"ר וייצמן כנשיא המדינה.

שר החוץ, מר משה שרתוק, סיכם את הישיבה הראשונה של הכנסת: בשלושה ימים, אמר, ביססנו את השילטון הפרלמנטרי והרפובליקני בישראל… מינויו של ד“ר וייצמן כנשיאנו הראשון הנהו סמל שהגיע העם, למעשה, למחוז חפצו. מר שרתוק הדגיש את הסמל שבשם “כנסת” המחבר את ישראל עם העבר ונותן לעצרת עצמיות מובהקת בעיני תושביה ובעיני העולם כולו. “כנסת” תהיה מלה מוכרת כ”סיים" הפולני, או “הפרלמנט” או “הקונגרס”. הוא הביע את תקוותו שהעולם יבין שהיה זה עוול היסטורי לירושלים אם חינוכה של הכנסת ומינוי נשיאה הראשון לא היו מתקיימים בה. כשם שאין אדם יכול להעביר את לבו ממקום אחד בגופו למקום אחר, כך אין ירושלים יכולה להיות מעברת בחיי העם.


20.2.49 (כ“א בשבט תש”ט)

במברק הברכה לנשיא וייצמן שנתקבל מאת הנשיא טרומן נאמר: “ברכות לבביות… קבל את איחולי לניהול מצליח ורב אושר”.

פילדמרשל סמאטס שלח מברק: “את בחירתך אני רואה כהתגשמות, ויותר מהתגשמות המטרה שלקראתה לחמנו עוד בשנת 1918. הצדק, הוא שניצח לאחרונה. רשאי הבית הישן לשמש עריסת־הולדת לעתיד נאצל יותר לישראל ולעולם. ידידך הישן והמסור, ג'. ס. סמאטס”.

נשיא הריפובליקה האיטלקית, מר ל. אינודי, שלח את המברק הבא לד"ר וייצמן: “עם כניסתו לתפקיד הרם ביותר במדינה הצעירה הריני שולח בזה לאדוני את מיטב ברכותי ואיחולי־הצלחה לעם ישראל”.

“צבאנו יהיה ממוכן עם יכולת של ניידות רבה וכוח אש גדול, בעל רמה מקצועית טכנית גבוהה”, אמר ראש המטה הכללי, רב־אלוף יעקב דורי.

שר החוץ, מר משה שרתוק, אמר בכינוס של ויצ"ו בין השאר: “נידמה שהיושבים בארץ קצרה יכולתם להעריך את המאורעות ההיסטוריים של הימים האלה, והם זקוקים למגע עם אנשים שבאים מרחוק, שלהם ניתן להעריך את קורות ימינו. כה עצומות התמורות וכה אדיר קצב ההתפתחות, שאין ביכלתנו לחוש את גודל השעה. אולם הבאים לארצנו בשעה זו נעשים שותפים ליסורי הישוב הלוחם וגם לגאון על עצמאותנו העברית… עם גמר המלחמה, נעמוד בחזית של בניין וקליטה שצפויים לנו בה לא פחות סכנות וקרבנות… לא נרים את המשא הזה בלי מאמץ התנדבותי עליון. רק בגיוס של כוחות התבונה נתגבר על הסכנות האורבות לנו…”

הד"ר אברהם ברגמן, מי שהיה עוזרו של המושל הצבאי בירושלים, נתמנה על ידי שר הפנים, מר יצחק גרינבוים, לתפקיד הממונה על מחוז ירושלים.


21.2.49 (כ“ב בשבט תש”ט)

במשך 30 דקות אושר אתמול, על ידי המשלחת הישראלית והמצרית, הסכם לשביתת נשק. הסכם זה מתנה, עם שינויים מועטים, את הקפאת המצב הנוכחי בחזיתות כשם שהיה בהתחלת השיחות. חשובה כאן ביותר עובדת נייטרליותה של עוג’ה. ויתור ישראלי ניכר כאן. כנגד זה הכרת מצרים בגבול הבין לאומי בין ארץ ישראל ומצרים עד לים מערערת בסופו של דבר את תכנית קריעת הנגב מישראל.

נסיגת הבריגדה המצרית הלכודה בפאלוג’ה תוצא לפועל בהדרגה לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק. הבריגדה תהא רשאית לשאת עמה את הנשק הקל. יהיו שינויים קלים לגבי קו החזית הנוכחי בעזה, שטח ההפקר ישונה רק מעט מאוד. על שביתת הנשק תפקח ועידה ישראלית־מצרית אחידה.

הסכם זה עם מצרים שם קץ למלחמה אם כי לא הביא עדיין את השלום. הצעד הזה הוא חשוב מאחר שהביא את הגדולה שבארצות ערב להכיר בעובדות הקיימות המכריחות אותה לקבל פתרון פוליטי בהתאם למצב הצבאי שעליו נבנה הסכם זה.

השבויים הערבים שוחררו מהמחנות הישראליים והועברו לידי הלגיון הערבי. 153 ערבים הועברו כשהם נושאים חפציהם בשקים, קופסאות קרטון ופחים. הם הלכו בשורות אל עבר קו החזית הקדמי בירושלים. בעת שנקראו שמותיהם צעדו קדימה, לחצו ידי שלושת מפקדי המחנות מהם באו ועברו אל החלק הערבי. בא כוח הצלב האדום, ג’ון דה קורבסיאר, העיר: “הרי זה אומר שתמו הקרבות. פירוש החלפת הלוחמים הוא: המלחמה נגמרה. זוהי הפעם הראשונה שחיילים שלחמו שבו למולדתם עוד בטרם נחתם הסכם שביתת הנשק”.

הנשיא וייצמן הזמין היום את המנהיגים של המפלגות השונות לרחובות לשם התיעצות בדבר הרכבת ממשלה חדשה.

“פאלאסטין”, העתון היומי של רבת עמון, כותב במאמר ראשי: “יש הרבה לומר עלינו ועליהם (היהודים). כל העוקב אחרי החדשות בעתוניהם יווכח: מלווה של מיליונים, תכניות בניין גדולות, עבודה מתוך פרודוקטיביות בונה, ניצול אוצרות טבעיים, קשרים פוליטיים וכלכליים עם עשרות מדינות, סלילת דרכים. והשוואת כל זה אל אשר עשינו אנו, תגרום הפתעה לכולכם. ככל שיוסיפו הם לבנות ואנו להרוס, יגדל כוחם וכוחנו אנו יחלש”.


24.2.49 (כ“ה בשבט תש”ט)

בוליביה הכירה דה יורה במדינת ישראל.


הממונה על ענייני הצירות הצרפתית בישראל, מר א. ואנטיה, ביקר היום אצל נשיא המדינה, ד“ר חיים וייצמן, ומסר לו את ברכתו האישית של נשיא צרפת, מר ו. אוריול. נשיא צרפת ביקש למסור לד”ר וייצמן את ברכתו להבחרו כנשיא מדינת ישראל ואת איחוליו לעם ישראל, אשר השיג את עצמאותו במולדתו. כן הביע את בטחונו בהידוק היחסים בין שתי המדינות. “הסכם שביתת הנשק עם מצרים משאיר את הנגב, הכולל גם את באר־שבע, סופית בידינו”. הצהיר ד"ר וולטר איתן, ראש המשלחת הישראלית. “ועתה, מאחר שנסתיים המשא ומתן עם מצרים, אנו שואפים לקיים בעתיד שיחות דומות עם שאר מדינות ערב. אנחנו מקווים שבזה קרבנו בצעד אחד אל השלום, ופתחנו לישראל את הדרך להפעלת עשרה וכוחה, לא למלחמה, אלא למילוי חובותיה הקונסטרוקטיביות ההכרחיות העומדות לפנינו, – בנגב ובמקומות אחרים”.


25.4.49 (כ“ו בשבט תש”ט)

בטקס שארך 22 דקות, נחתם אתמול הסכם שביתת־הנשק בין ישראל למצרים. הסכם זה מוביל לביסוס שלום של קבע בארץ־ישראל. החתימה המצרית משתמעת, באופן אוטומטי, כהכרת מצרים דה־פקטו בישראל. מטעם ישראל נחתם ההסכם על־ידי דר' וולטר איתן ועל־ידי אלוף יגאל ידין.

בקדמו בברכה את ההסכם הישראלי־מצרי, אמר שר החוץ הישראלי, מר משה שרתוק, כי זהו ההסכם הראשון בין יהודים וערבים מאז ההסכם ההיסטורי בין וייצמן ופיסל, זהו ההסכם הראשון שהושג בין ישראל לבין מדינה ערבית שכנה… ישראל לא תשכח שמבין כל המדינות השכנות שהשתערו למלחמה עליה, היתה מצרים הראשונה אשר נענתה, ואם כי באיחור זמן ובהסתייגות, לקריאת ישראל לשלום, ומילאה אחרי החלטת מועצת הבטחון על־ידי חתימת הסכם לשביתת־נשק. ישראל מאמינה שאף פעם לא תמצא סיבה למצרים להתחרט על היזמה שגילתה לסיום האיבה…

משמעותו המיוחדת של ההסכם נוסחה על־ידי מר משה שרתוק בעת שציין שעל־ידי המשא־ומתן, נוצרה הזדהות השקפות בין ישראל למצרים בנוגע לבעיות העתיד.

מנהיגה של ישראל בדרכה, מאז ובמשך ההתנגחות, היה מר דוד בן גוריון, ראש הממשלה. תפקידו הוכתר בהצלחה כיום כשקיבל עליו את תפקידו החדש בניהול ממשלה חדשה. יד חזקה, עקבית ומכוונת דרושה לתפקיד גדול זה.

ממשיכים בבנין הארץ.jpg

27.2.49 (כ“ח בשבט תש”ט)

ישראל הציעה את מועמדותה כחברה ה־59 באירגון האומות המאוחדות.

בכינוס “אל הכפר”, שנערך מטעם ועד המושבים אמר מר דוד בן גוריון בין השאר: “… מוכרחים אנו להעלות המון יהודים על הקרקע. נכניס אותם לכפרים עזובים ולערים הרוסות. בלי כל אותו השיכלול שאנו מתגאים בו בצדק. השיכלול יבוא אחר כן. הקיבוץ והמושבה כולם קרואים לזה. אין זמן לחכות עד שילמדו העולים את כל תרי”ג המצוות. יש לשלחם כמו שהם ואתם לשלוח מספר אנשים מכסימלי – גם בלי כל מצוות. אין מצוה גדולה מזו: יהודי העובד את אדמתו… "

על גבעה נישאה בעמק חפר נחנך היום, ברוב עם ובהדר, בית האולפנה החקלאי הראשון מיסודה וביזמתה של תנועת ההתישבות העובדת על־שם דר' א. רופין. המגרש תופס שטח של 250 דונם מאדמות הקהק"ל, ובמרכזו מתנוסס לתפארה הבניין הראשי של המוסד על אגפיו המרהיבים עין בפשטותם ובנוי קוויהם.

מחר יחל המו"מ לשביתת נשק עם הלבנון בראש הנקרה. החברים הראשיים של המשלחת הישראלית הם: סגן אלוף מרדכי מקלף, מר יהושע הלמן ושבתאי רוזן, היועץ המשפטי של משרד החוץ.


1.3.49 (ל' בשבט תש"ט)

באי כוח הסיעה הדתית שנפגשו עם ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, הסכימו להצטרף לקואליציה.

אתמול נכנסו חיילינו לכיס פאלוג’ה. הרחובות היו שוממים בהכנס החיילים הישראליים הראשונים למושבה. רוב הבניינים היו הרוסים. כלי רכב שרופים נראו בצדי הדרך. דלתות החנויות היו פרוצות וכלי בית פזורים על פני הרחובות. הראשון שיצא לקראת חיילינו לברכם היה ערבי זקן שיצא מאחת הסמטאות ובירך את חיילינו בברכת “מרחאבא” (ברוך הבא) לבבית. “יש לי הרבה ידידים יהודים”, אמר, “ואני יודע שאיש לא ירע לי”.

150 שבויי מלחמה יהודים נתקבלו בברכות שלום לבביות עת באו אתמול הביתה, לירושלים, לאחר תשעת חדשי מעצר במחנה במדבר.

סין הכירה רשמית במדינת ישראל.



רודוס מומ על שביתת.jpg

יום גדול לעולי בבל בארץ היה אתמול, עם הקמת ישוב חקלאי חדש על ידי הגרעין הבבלי בעמק בית שאן, בהשתתפות מאות אורחים ומוזמנים, נציגי מוסדות, קציני צבא, חיילים ואנשי המשקים הסמוכים. שם הישוב טרם פורסם.


4.3.49 (ג' באדר תש"ט)

מר דוד בן גוריון הרכיב את ממשלתו החדשה, קואליציה בת 4 מפלגות: (מפא"י, החזית הדתית, פרוגרסיבים וספרדים). מפא“י קיבלה 7 מקומות מבין ה־12. מפ”ם והציונים הכלליים עברו לאופוזיציה20.

ברוב של 9 נגד 1 אישרה אתמול מועצת הבטחון את קבלת ישראל לאו“ם. מצרים היתה החברה היחידה שהצביעה נגד הקבלה. בגילוי הדעת על החלטת מועצת הבטחון אמר שר החוץ, מר משה שרתוק: “ההחלטה משביעה רצון במיוחד, מאחר שהצביעו בעדה הרוב הגדול של החברים, לרבות נציגי ארה”ב ובריה”מ, צרפת, כוח אסיאתי כסין, שתי ריפובליקות אמריקה הלטינית, נורווגיה ודומיניון בריטי כקנדה. העובדה שאנגליה לא הצביעה בעד ההחלטה וביכרה להימנע מוכיחה בעליל שמשפטים קדומים ידועים מקשים למות, אם הם בכלל נוטים למות. אבל אין הדבר צריך להטריד ביותר את מדינת ישראל. אנו מניחים שהחלטתה של מועצת הבטחון תבטיח את קבלתנו כחברה באו“ם בעצרת הקרובה”.

מר אבא אבן, נציג ישראל באו“ם, הצהיר כי המלצת מועצת הבטחון על קבלת ישראל לאו”ם היא “הכרה בינלאומית מכרעת באופיה של ישראל כמדינה בלתי תלויה ושוחרת שלום. על ארגון האומות נמנות כל אותן הארצות במזרח ובמערב, ובכל יבשת העולם, שאתן רוצה ישראל לקיים יחסים ידידותיים על יסודות הצ’רטר. בהמנעה מלהכנס לתוך הסיבוכים בזירה הבינלאומית, מבקשת ישראל באירגון האומות מסגרת כוללת למדיניות חוץ שוחרת שלום. היא רואה באירגון האומות פורום שבו תוכל להפגש עם שכניה הערבים כשווה עם שווים. באמצעות הגופים המומחים של אירגון האומות תוכל ישראל לתרום וליהנות מן התכנית לפיתוח איזורי עולם, בתקווה לשקום המזרח התיכון. ומעל לכל יוכלו האידיאלים והאינטרסים שלנו להתקדם רק על ידי קיום השלום הבינלאומי”.

שיחות שביתת נשק התחילו אתמול ברודוס בין ישראל ועבה“י. ישיבת הפתיחה נמשכה רק כעשרה רגעים וגרמה למשבר הראשון. המשלחת העבר ירדנית נכנסה לאולם בשעה 4.30. ד”ר באנץ' קיבל את האנשים בכניסה לאולם ולחץ את ידיהם. הירדנים ישבו ובעוד ד“ר באנץ, עסוק בהסדרת ישיבתם של העבר ירדנים, נכנסה לאולם המשלחת הישראלית כשבראשה צועד ראובן שילוח ומאחריו סגן אלוף משה דיין ושלושה קצינים אחרים מצבא ההגנה. הישראלים תפסו מקום בשקט. ד”ר באנץ' ניגש לכסאו של קולונל ג’ונדי, ראש משלחת עבה"י, ולחש משהו לתוך אזנו. מסתבר שבאנץ' אמר לו: “ברצוני להציג לפניך את ראובן שילוח, ראש המשלחת הישראלית”. קולונל ג’ונדי היסס רגע קל, ואחר כך הניע בידו בתנועת ביטול. הוא אמר לבאנץ‘: “איני רוצה להכירו”. באנץ’ התרומם בתנועה עצבנית והסתכל סביבו בתדהמה. ראובן שילוח צעד בשלווה ובמתינות נפשית למושבו. ישב ונעץ מבט של בוז בראש המשלחת העבר־ירדני שישב ממול.

אחרי שהירדנים עזבו את האולם נגש ד“ר באנץ' אל ראובן שילוח והביע רגשי צער על המקרה: “אין כל הצדקה לגסות אווילית זו”, אמר באנץ‘, “אני מצטער מאוד על המקרה ואדע כיצד להגיב עליו”. ראובן שילוח ענה מיד לבאנץ’ שיש להתיחס ברצינות למקרה זה והדגיש שאם ימשיכו העבר ירדנים בהתנהגותם הבלתי אדיבה אין לראות סיכויים רבים להמשכתה של הוועידה. לאחר זמן קצר נקרא קולונל ג’ונדי לחדרו של באנץ‘. הוא הודיע לערבי שאם לא יתנצל לפני ראובן שילוח, ידרוש מיד שהמלך עבדאללה יחליף את ג’ונדי. איומו זה של באנץ’ החריד את ג’ונדי. סמוך לשעה 8 בערב חזר קולונל ג’ונדי והביע לד”ר באנץ' רגשי חרטה על המקרה. בישיבת הפתיחה ציין שהדבר קרה מתוך אי הבנה ומתוך שהוא אינו בקי ביותר בשפה האנגלית, וכי הוא מוכן להתנצל לפני ראובן שילוח. באנץ' שלח מיד לקרוא לראובן שילוח והלה בא לחדרו של באנץ' בלווית משה דיין. קולונל ג’ונדי היה שקוע בכורסה ברגע שנכנסו לחדר שני ראשי המשלחת הישראלית. באנץ' הציגם לפני קולונל ג’ונדי. הלה קם ממקומו ולחץ את ידי שילוח ודיין בלבשו ארשת של לבביות וידידות. הוא הסביר כי סירובו נבע מתוך אי־הבנה.


8.3.49 (ז' באדר תש"ט)

לאחר תקומת מדינת ישראל התחילו תושבי המדינה לשנות את שמותיהם הלועזיים שהביאו מארצות גלותם לשמות עבריים. שר החוץ, מר משה שרתוק, שינה את שמו לשרת. שר החינוך, מר זלמן רובשוב, לשזר.

שר האוצר, מר אליעזר קפלן, שחזר מארה“ב, אמר אתמול שממשלת ארה”ב לא ביקשה שום בירורים והבטחות בקשר למגמותיה של המדיניות הכלכלית של ישראל. ממשלת ישראל חפשית להחליט על הדרכים בהן תנקוט, כדי להזרים את כספי המלווה לאפיקי הכלכלה הישראלית. אולם ממשלת ישראל הבטיחה להמציא לבנק לאקספורט דינים וחשבונות מדי פעם בפעם.

משלחות ישראל ועבה"י התחילו היום בניסוח “הסכם לשביתת נשק זוטא”, הסכם זמני שיהיה בעל תוקף עד לחתימת ההסכם על שביתת נשק מלאה.

לא היתה שום נימה של פורמליות בפגישה הראשונה של הכנסת בביתה שבת“א. חברי הכנסת נכנסו לאולם, שעוד נשמרו בו ריחות של רהיטים צבועים, וישבו במקומותיהם בשורת הכסאות מסביב לשולחן העגול המיועד לחברי הממשלה. תא הנשיא שבאמצע יציע האורחים היה ריק. הדגל הלאומי היה תלוי עליו. בשורה הראשונה ביציע ישב ציר ארה”ב וגב' מקדונלד, השגריר הרוסי, מר פאבל א. יירשוב וחברים אחרים בסגל הדיפלומטי. הם הודיעו למשרד החוץ שיש ברצונם להיות נוכחים.

החברים הערבים מנצרת, שלבשו מצנפות צבעוניות לראשם במושב הפתיחה לפני שבועיים, היו הפעם גלויי ראש. שולחנותיהם חוברו על ידי חוטי טלפון אל תא זכוכית הנמצא בדיוק לפני דוכן הנואמים ומתרגם מיוחד שידר אליהם תרגום רצוף מכל הנאמר והם שמעו את הדברים על ידי אזניות.

תכנית ממשלתית שהשתרעה על 10 דפים ובה הדגשה לפיתוח ולקליטה המכוונת להכפלת מספר התושבים, הובאה לפני הכנסת על ידי מר דוד בן גוריון כשהכריז על מינוי 12 חברי הממשלה,

“יתכן ועומדים אנו בתקופת מעבר בין תקופת זוהר מיוחדת בנצחונות פוליטיים וצבאיים לבין תקופת שפל”, הצהיר ראש הממשלה עת הביא את תכניתו לפיתוח הבניין, החקלאות, התעשייה, שירותי הבריאות ומוסדות חינוכיים, בטחון סוציאלי, פיתוח הארץ, כיבוש הים והאוויר וקליטת עלייה.

“עלייה, זהו התפקיד העיקרי. מאמץ ממושך, מוגבר ועקשני דרוש היה כדי להוציא אל הפועל התפקיד הקשה של כלכלת חיי צנע, קיום רמת חיים תרבותית, ובו בזמן לחימה בעליית המחירים. כל זה דורש כלכלה מתוכננת”. מ־12 חברים תורכב הממשלה החדשה, נאמר בהכרזתו של מר בן גוריון: דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון; דב יוסף, שר הקצוב והאספקה; הרב י. מ. לוין, שר הסעד; גב' גולדה מאירסון, שר העבודה והביטוח הסוציאלי; הרב י. ל. פישמן, שר הדתות; א. קפלן, שר האוצר; ד. רמז, שר התחבורה; פ. רוזנבליט, שר המשפטים; ב. שיטריט, שר המשטרה; ז. שזר, שר החינוך והתרבות; מ. שפירא, שר הפנים, העלייה והבריאות; מ. שרת, שר החוץ.

ואז קרא ראש הממשלה את התכנית:

עשרת סעיפי מצע הממשלה:

פרק ראשון אחריות משותפת:

הממשלה מוקמת על יסוד אחריות משותפת של כל חבריה והסיעות המשתתפות בה. האחריות המשותפת חלה על התכנית המוקדמת של הקואליציה ועל החלטות הממשלה. אין אחריות זו מונעת מחברי הכנסת חופש ויכוח על כל הצעה העומדת לדיון וחופש ביקורת על הממשלה אם תסור מהקו שנקבע לה על ידי הכנסת או הקואליציה.

פרק שני חירות, שוויון ודימוקרטיה:

בחוק שיבסס את המשטר הדימוקרטי והרפובליקני של מדינת ישראל יובטח שוויון זכויות גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ולאום; יובטח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; יקויים שוויון מלא של האשה, שוויון בזכויות ובחובות בחיי המדינה, החברה והמשק, ובכל מערכת החוקים, תקויים חירות ההתאגדות וחירות הביטוי בע"פ ובכתב, מתוך שמירה על בטחון המדינה, חירותה ועצמאותה ומתוך כבוד לזכויות הזולת. בכל מוסדות המדינה, העיריות ושאר הרשויות הנבחרות, תתקיים זכות בחירה כללית ושווה ללא הבדלי מין, דת, גזע ולאום וללא כל סייג כספי. המדינה תספק את צרכי הדת הציבוריים של תושביה, אבל תמנע כפייה בענייני דת. שבת ומועדי ישראל יהיו ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל; לשאינם יהודים תשמר הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם ובחגיהם.

פרק שלישי מדיניות החוץ:

מדיניות החוץ של ישראל תהא מושתתה על היסודות הבאים:

נאמנות לעקרונות המונחים ביסוד מגילת האו“ם וידידות עם כל המדינות השוחרות שלום ובמיוחד עם ארה”ב ובריה"מ.

חתירה לקראת ברית יהודית ערבית – שיתוף פעולה כלכלי, חברותי, תרבותי ומדיני עם הארצות השכנות – במסגרת האו“ם, מבלי שברית זו תהא מכוונת נגד מי שהוא באו”ם.

תמיכה בכל צעד המחזק את השלום, מבטיח זכויות האדם ושוויון העמים בעולם ומגביר את סמכותו וכושר פעולתו של האו"ם.

הבטחת זכות יציאה מכל ארץ ליהודים הרוצים להתנחל מחדש במולדתם ההיסטורית.

שמירה מעולה על עצמאותה וריבונותה המלאה של מדינת ישראל.

פרק רביעי ביטחון:

חובת גיוס כללית בגילים ובשיטות שיקבעו על ידי החוק.

פרק חמישי עלייה:

קיבוץ גלויות, הפניית העלייה לכפר ולהתישבית החקלאית לכל צורותיה, הקמת משקי לימוד והדרכת עולים בעזרת ותיקי החקלאות בהקמת מפעלים התישבותיים חדשים, הקניית חינוך מקצועי לעולים, פיתוח המלאכה והקואופרציה בתוכם. עזרה לסידור העולים בחיי הכלכלה והחברה במדינה.

פרק ששי תכנית פיתוח:

הממשלה תקבע תכנית פיתוח וקליטה לארבע שנים שתהא מכוונת להכפלת הישוב במדינה על ידי עלייה המונית ופיתוח אינטנסיבי של הארץ, על יסוד של כלכלה מתוכננת שמגמתה היא:

א. איכלוס מהיר ומאוזן של שטחי המדינה דלי האוכלוסין ומניעת ריכוז מופרז בכרכים.

ב. שקידה על פיתוחה של ירושלים על ידי ריכוז מוסדות תרבותיים, לאומיים וממשלתיים בתוכה; יחוד עבודות מסויימות לירושלים; העברת חלק מתעשיות אליה, הקמת רשת כפרים וישובים סביבה ובשטחים המחברים אותה עם השפלה ועמק החוף; מאמצים מיוחדים לביצורן הכלכלי של צפת וטבריה.

ג. ביצוע מפעלי השקאה בעמקים ובערבית הנגב, ייעור ההרים, יבוש הביצות, השבחת הקרקע ופיתוח חקלאי בכל חלקי הארץ.

ד. הלאמת מקורות המים, אוצרות הטבע, אדמות האיזורים השוממים ושירותים שבהם תלוי בטחון המדינה. שום הפקעה או החרמה לא תעשה בלי פיצוי מתאים.

ה. פיתוח חובה של קרקעות מוזנחים – אם על ידי העברה לרשות הפיתוח של המדינה או על ידי הטלת מיסים מיוחדים.

ו. עידוד ההון הפרטי ואימוץ היזמה הפרטית והקואופרטיבית בעיר ובכפר, הקלות מיוחדות להשקעות הון פרודוקטיביות המסייעות לפיתוח מהיר ויעיל של גנזי הארץ ואפשרויותיה הכלכליות, הקלות להעברת הון יהודי מהגולה.

ז. שקידה על פיתוח משקי העבודה בעיר ובכפר ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיהן, מתוך שמירת חופש ההגדרה העצמית בבחירת צורת חיים בהתישבות.

ח. שקידה על שיכלול קשרי הטלפון, הטלגרף והרדיו ופיתוח דרכי התחבורה ביבשה, באוויר ובים, בתוך הארץ ועם כל חלקי העולם.

ט. מלחמה שיטתית נגד יוקר החיים מתוך שמירה על תנאי חיים הוגנים של העובדים והשכבות העממיות על ידי האמצעים הבאים: פיקוח יעיל על היבוא ועל המחירים של תוצרת הארץ בתעשייה ובחקלאות, ועל מחירי ההובלה ושירותים; צימצום שיעורי הרווחים ודמי התיווך המופרזים; פיקוח קפדני על השימוש במטבע זר, עידוד היבוא של אמצעי הייצור, מתן דין קדימה ליבוא של סוגי מזון חיוניים, חמרי דלק, חמרי בנין, ציוד ואמצעי ייצור להרחבת המשק בהלבשה ובשאר הצרכים החיוניים והטלת עונשים חמורים על ספסרות בכלל וספסרות בדירות בפרט, וכן על הפקעת שערים ומסחר בשוק השחור; רציונליזציה של הייצור ושיכלול הציוד להגברת התפוקה ולהשבחת התוצרת והוזלתה. אירגון השיווק, אימון מקצועי מושלם לפועלים, הרמת פריון העבודה מתוך שיפור תנאי העבודה ושכלולה המקצועי, הוזלת האשראי, הרחבת האספקה העצמית והגברת הייצור לשם ייצוא.

י. שיקום ענף ההדרים והרחבתו, שיפור שיטות העבודה בענף זה ועזרה לשיווקו בעולם.

י"א. שימוש רחב בכל אמצעי המדע והטכניקה המשוכללים לקידום משק המדינה והחינוך הכללי והמקצועי והגברת התפוקה בכמות והשבחתה באיכות.

י"ב. הנחות ושיחרורים במסים ובמכס לעידוד השקעות פרטיות וקואפרטיביות במפעלי פיתוח בחקלאות, בבניין, בחרושת ובימאות, ביחוד בשטחים שוממים ועזובים.

י"ג. הטלת מיסים פרוגרסיביים, מיסי מותרות, מיסי ירושה ומיסי השבחה עקב העלאת ערך הרכוש לשם הבטחת חלוקה צודקת בנשיאת עול הבטחון ושירותי המדינה.

י"ד. קביעת שיטות מכס וסידור חוזר מסחרי העשויים לעודד ולקדם את התעשייה והחקלאות במדינה.

ט"ו. שיפור מדריג ומתמיד של רמת החיים, תנאי החינוך, העבודה והבריאות של כל האוכלוסין ללא הבדלי לאום, עדה ומין.

ט"ז. עקירת נגע הבערות, הצפיפות והתחלואה בשכונות העוני.

י"ז. סילוק המחיצות העדתיות בחיי החברה והמדינה.

י"ח. ביטוח עממי מסועף לכל התושבים נגד תחלואה, זקנה, אלמנות ונכות בשלבים פרוגרסיביים.

י"ט. הגברת הבנייה לסיפוק צרכי שיכון של העולים וחיסול משכנות העוני.

כ. דאגה להגדלת הילודה, הענקות והקלות מיוחדות למשפחות מרובות ילדים.

כ"א. עידוד התיירות היהודית והכללית, קידום המלונות, סידור שירותי מודיעין יעילים להפיץ בעולם ידיעות על הארץ, עתיקותיה, שכיותיה ואפשרויותיה הכלכליות.

פרק שביעי חנוך:

הקמת משרד מיוחד לחינוך ותרבות לשם טיפוח כללי של כל ילדי העם, הבטחת רמה תרבותית הוגנת לכל איש ואשה בישראל, הנחלת הלשון העברית לכל העולים, העברת אוצרות התרבות האנושית ללשון העברית ועידוד הספרות, המדע והאמנות, אימוץ המחקר הצרוף והשימושי בכל מדעי הטבע, מיזוג תרבותי וחברותי של כל הגלויות, משיכתם לארץ של גדולי המדע, התורה, הספרות והאמנות היהודים בעולם, הפצת ידיעת המזרח התיכון ועמי ערב בקרב היהודים, והבטחת חינוך בלשון הערבית לכל אזרחי המדינה הערבים, אגב לימוד השפה העברית21.

לכל הילדים והילדות, עד גיל שיקבע בחוק, יינתן חינוך חינם. הביקור בבתיה“ס יהיה חובה על כל הילדים. יורחב החינוך החקלאי והמקצועי והנוער יחונך לחיי עבודה. תינתנה סטיפנדיות לילדים מוכשרים להמשיך לימודיהם בבתי”ס בינוניים וגבוהים. ייקבע מינימום חובה שיחול על בתיה“ס מכל הזרמים האבטונומיים המוכרים וכן על כל שאר בתיה”ס. מינימום זה יכלול בבתיה“ס ליהודים: היסטוריה עברית וכללית, גיאוגרפיה א”י וכללית, תנ“כ וספרות ישראל, מדעים, מקצוע עבודה בחקלאות או בחרושת או במלאכה, אימון גופני, ערכים חלוציים, נאמנות למדינה. בבתיה”ס לערבים יחולו שינויים מתאימים במינימום חובה.

הממשלה תעודד ותטפח תנועות נוער חלוציות למילוי תפקידן בהתישבות חקלאית ובכיבושי עבודה לכל צורותיהם החלוציות.

פרק שמיני שיקום חיילים:

החוק יבטיח זכות החייל המשוחרר לחזור למקום עבודתו הקודם, אם לפני התגייסותו לצבא עבד במקום קבוע. למשוחרר תהיה זכות עדיפות בקבלת עבודה או משרה; מי שנכנס לצבא בלי מקצוע, תינתן לו האפשרות ללמוד מקצוע, המשוחרר יקבל הקלות להתישבות חקלאית בכל צורה שיבחר בה, יקבל אשראי לשיכון ולהתבססות כלכלית; תינתן עזרה והקלות בהמשכת הלימודים, לכל מי שהפסיק למודיו בהיכנסו לצבא; תינתן זכות קדימה לנכי מלחמה לסידורם בעבודה ובכל שאר ענפי פרנסה. המדינה תדאג לקיום המשפחות שמפרנסיהן נפלו במלחמה או איבדו בה כושר עבודה.

פרק תשיעי חוקי עבודה:

המדינה תבטיח חופש התאגדות העובדים ותטפח את האיחוד המקצועי הכולל של העובדים במדינה. תקבע מינימום שכר עבודה במקצועות שונים; תעודד העיקרון של מו"מ קולקטיבי, תבטיח חופש השביתה ותפעיל מנגנון תיווך מוקדם למניעת סיכסוכי עבודה; תקים בשלבים פרוגרסיביים מערכת מוסדות לביטוח סוציאלי ועזרה הדדית מפני חוסר עבודה, תאונה, נכות, זקנה, יתמות ואלמנות. תחוקק חוקי הגנה על שלום הפועלים בבתי החרושת, תנאים סניטריים והגייניים בעבודה, ימי חופש ומרגוע; תשווה זכויות הפועל הערבי לזכויות הפועל היהודי תוך פעולה קונסטרוקטיבית להעלאה מודרגת של רמת חייו, אירגונו, חינוכו ותרבותו לזו של הפועל היהודי. לנוער העובד תינתן הכשרה מקצועית ויסודרו לו שיעורי ערב להשתלמות תרבותית. החוק יאסור העסקת נשים בענפים המזיקים לאמהות, יבטיח חופשת לידה בשכר עם זכות שמירה על מקום העבודה, ימנע עבודת לילה מפועלת־אם, יקיים פיקוח על עבודת נערים מגיל 18–15 ויאסור עבודת ילדים עד גיל 14 ועד בכלל. יובטח שכר שווה לפועל ולפועלת בעד עבודה שווה.

יפתחו מוסדות טיפול וחינוך לילדי האמהות העובדות מחוץ לביתן. לשכת עבודה אחידה תחלק עבודה למבקשיה ללא כל הפלייה עדתית, לאומית, מפלגתית או מאיזה מין שהוא, בהתאם לחוק שייקבע לשם כך.

פרק עשירי פקידי המדינה:

הממשלה רואה צורך בשיטת מינוייהם של פקידי הממשלה על יסודות בחינות הנערכות על ידי ועדה בלתי תלויה.


10.3.49 (ט' באדר תש"ט)

בפגישה עם סופר של העתון המצרי החדש “אל סארידא אל מצרי”, אמר המלך עבדאללה: “יעצתי לעמים הערבים, עוד בטרם התחילו במלחמה בא”י, להכיר לדעת את כל סיכויי המצב ואת הגורמים האמיתיים סביבו. אמרתי להם שאין די בסמכם על גבורתם, מזלם ורצונם הטוב; לוחמים חייבים להתגבר גם על התפתחויות פוליטיות, להביא בחשבון את כל המקרים ולהכין פתרונות אף לבעייות שעוד טרם נוצרו.

מצאתי את המדינות הערביות נכונות להכניס צבאן לא"י ב־15 למאי. לא רציתי להציע שינויים, ומתוך כך העמדתי את צבאי בראש הלוחמים הערבים. את דעותי שמרתי, בינתיים, לעצמי.

נצטרפתי למלחמה מתוך הכרה שהלגיון והעם העבר־ירדני אינם מסוגלים לעמוד במלחמה ממושכת. אנו נשאנו בקרבנות לשם שמירה על אחדות החבר הערבי. עכשיו מכריחנו המצב שבו אנו נתונים להכיר בדרך החדשה. עלינו לבחור בין שתי הדרכים: או מלחמה להשמדת הציונים, או הכרה במצב הקיים וכריתת ברית שלום. זה, אני משער, עומדת עבה“י לעשות”.

12 חברי הממשלה הישראלית הזמנית נשבעו אתמול לאחר שהשיגה הקואליציה רוב של 45:73. יושב הראש, מר יוסף שפרינצק, קרא את שמות השרים על־פי סדר הא"ב העברי, וכל אחד מהשרים הצהיר, בעת היקרא שמו: “אני, – השם, – כחבר הממשלה, מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, ולקיים את החלטות הכנסת”.

לפי תכנית מבצע “מרבד הקסמים”, הגיעו אתמול לשדה התעופה בלוד במטוס גדול 42 פליטי תימן ממחנה “גאולה” בעדן.

בפקודת היום לי“א אדר, אמר רב אלוף יעקב דורי, בין השאר: “…י”א באדר יום תל־חי, יום זכרון ופקודה הוא לנו ולדורות הבאים אחרינו, לזכור בו השנים הרבות, הימים היגעים והלילות, עת יקוד חזון גדול… באחוות הגורל ובאחדות המטרה, באהבה לעם ולארץ התלכדו רבבות למחנה האחד וחרתו על דגלם בשבועה: אמונים ללא סייג לעם ולהגנה, נכונות להקרבה עד בלי די, נאמנות לטוהר נשק ההגנה, אחוות לוחמים וחברות לתעודה. על אלה קם והיה דור ההגנה … ביום זה נעלה זכרם של חברי ההגנה שאינם עוד עמנו, אלה שהותירו לנו מורשת גבורה מופלאה. נתייחד עם הדגולים והנעלים, מתווי הדרך ומעצבי הדמות. נזכור באהבה את החבר הנערץ אליהו גולומב, מצביאה הבלתי מוכתר של ההגנה, מחוללה ומצפן דרכה. זכרם של אלה יפיח בנו את הרוח הגדולה אשר השיבו ויהיה סמל המובחר שבאדם ובאומה לכל הדורות”.


13.3.49 (י“ב באדר תש”ט)

הדגל הכחול־לבן של ישראל מתנופף בחופה של אילת, בקצהו הצפוני של המפרץ, ליד נמל עקבה. צבא ישראל הגיש למדינת ישראל, כשיא22 המבצעים בנגב, את אילת, רצועה עברית במפרץ עקבה. לאחר ימי מסע קשים בערבות המדבר טפס ב־10.3.49 מפקד פלוגה ישראלית על התורן הנעזב של תחנת המשטרה אום־רשרש, והניף עליו את דגל ישראל.


ואשא אתכם על כנפי.jpg

“הנגב הישראלי כולו נמצא בידינו”, אמר שר החוץ, מר משה שרת. ובדרך כלל יש לומר שאם היה הלגיון בשטח ישראלי בבליטת אילת, הכיר בעוד מועד שנוכחותו שם לא תהא לו לתפארת, ונסוג. בהבהירו את המצב במפרץ אילת, אמר כי בשום מקום לא עברו חיילי צבא ההגנה את גבול ישראל. לא היו כל התנגשויות עם כוחות אחרים, פרט לאינצידנט קל בשעה שמשמר של הלגיון הערבי נמצא משוטט בשטחינו ונתקל ביחידה של צבא ישראל. המשמר ירה כמה יריות והסתלק. איש לא נפגע ולא היתה פעולת תגמול מצדנו. אינצידנט זה, שקשה לכנותו בשם התנגשות אלא מקרה קל של חילופי יריות, אירע לפני חמישה ימים במרחק כמה מיל מתחנת משטרה. התחנה נמצאת בשטחה של עבר הירדן אולם המקרה אירע בתוך תחומי ישראל.


על חוף אילת.jpg

המיפגן הצבאי ביום ההגנה נערך רק בחיפה. הוא היה מלא הוד ותפארת שבגבורה. רק דגל אחד נישא בראש המצעד הגדול והוא דגל המחתרת של ההגנה בחיפה ועליו הסיסמה: “הגנה, עלייה, התישבות”. אנשי ההגנה בחיפה מכל המחזורים למן מגיני תרפ“א ועד גיבורי כיבוש חיפה בתש”ח, השתתפו ביחידה שהלכה עם הדגל הזה בראש תהלוכת צבא ההגנה.

סיכויי הפיתוח בישראל הם רבים, אמר שר האוצר, מר א. קפלן. הבנייה תעסיק אלפי פועלים ותאפשר קליטת עולים חדשים במדינה. החקלאות והתעשייה תתפתחנה אף הן ותעסקנה עובדים רבים לאחר שיקטן הצורך בבנייה… לספק בעצמנו 65% ממזוננו – זו מטרת הכלכלה שלנו.

בהסכם שבין בנק ארה"ב ליבוא ויצוא לבין ישראל, הוסכם ש־35% מתוך המילווה בן 100 מיליון דולר יוצאו לפיתוח החקלאות. הממשלה מתכוננת לנצל את כל הדרכים והאפשרויות לגיוס ההון, מאחר שנדרשים לה סכומים גדולים מאוד… משום כך נכלל בתכנית הפיתוח הכלכלי עידוד ההון הפרטי במדינה.

תנועות צבא ישראלי בנגב המזרחי נסתיימו. העברת החיילים בין צפון הנגב ומפרץ אילת, היתה פעולה מסובכת ביותר, כיוון שקוו התנועה הטבעי נמשך לאורך דרכים ושבילים, העוברים את שטחה של עבר הירדן. כדי להמנע ממעבר הגבול באיזו נקודה שהיא, נאלצו החיילים הישראלים, על כלי רכבם וציודם לעבור בדרכים לא דרכים בשכינותו של עמק הערבה, שנחשב עד כה כחסום בפני תנועות כוחות מצויידים של צבא מודרני.

טייסת אווירוני קרב ישראליים טסה מעל לשדה התעופה אי־שם בעת ביקורו של רב אלוף יעקב דורי. לפני החניכים הראשונים של חיל האוויר, המסיימים קורס טייסות קרב, הציג ראש המטה את הסמל הכחול וכנפי הכסף שנקבעו לחיל האוויר הישראלי.

בעבור פלוגת חיל האוויר הישראלי לפני הבימה, הצדיעו מפקדו, אלוף אהרן רמז, מר חי יישכר ממשרד הבטחון, רב אלוף יעקב דורי ומפקדים גבוהים של חיל האוויר הישראלי. ראש המטה ענד את הכנפים על חזה הטייסים ולחץ ידי כל אחד מהם.

500 מוזמנים ובראשם ציר ישראל, מר אליהו אילת, וראש עיריית ניו יורק, או’דוויער, השתתפו אתמול בניו יורק בחנוכת האנייה “חיפה”, הספינה הראשונה שהניפה את דגל ישראל בחצי הכדור המערבי.

ממשלת אוסטריה החליטה היום להכיר דה פקטו בישראל.


16.3.49 (ט“ו באדר תש”ט)

נודע מפי מר רוברט סולד שנעשו הכנות על ידי חברת האשלג הא“י להתחיל שנית ביצור האשלג בים המלח מיד לכשייחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל לבין עבה”י.

על פי החלטת הממשלה יוחג יום היווסד המדינה ביום ה' אייר ותערכנה חגיגות עממיות בכל הארץ.

משלחות ישראל ועבר הירדן בשיחות רודוס אישרו הלילה את קווי שביתת הנשק בירושלים, כפי שהסכימו עליהם המפקדים המקומיים בנובמבר 1948. ראש עיריית ירושלים, מר דניאל אוסטר, אמר היום לפני ועדת המשנה של ועדת הפיוס: “…שום צבא בעולם, אפילו הצבא הגרמני והאיטלקי הפשיסטי, לא עשה לירושלים מה שעשו צבאות עבר הירדן בהנהלת קצינים בריטיים נוצריים המדברים עתה גבוהה על קדושתה של ירושלים… היהודים אינם יכולים לוותר אף על שעל אדמה אחד בירושלים, כי היהודים הם הם שקידשו את ירושלים בדמם, בהונם ובזיעת אפם”.


18.3.49 (י“ז באדר תש”ט)

הממשלה היוונית הכירה דה־פקטו בישראל.

מהנדסים ישראליים החלו בהקמת ביצורים באילת השוכנת לחוף מפרץ עקבה. מתקיימת תכנית בניין נמל גדול במפרץ זה.

הוריהם וקרוביהם של 47 הצעירים שנפלו לפני שנה בצאתם להגנת יחיעם נתאספו לאזכרה בנהריה ואחר כך ביחיעם. כבוד צבאי ניתן לקרבנות ה“הגנה” על־ידי אנשי יחידותיהם שירו יריות כבוד ליד קברותיהם. במקום בו הותקפה הפלוגה הורד הדגל עד לחצי התורן.

בהגנת יחיעם, אמר א. וישינסקי, חבר ועד ישובי הגליל המערבי, היתה הגנת הגליל המערבי כולו, וחלק זה מהמדינה ניצל על־ידי כך מכיבוש.

הוועידה הבין־לאומית לענייני חיטה קיבלה אתמול את ישראל כחברתה ה־48. רק שלוש מדינות ערביות הצביעו נגד צירופה של ישראל.


20.3.49 (י“ט באדר תש”ט)

פינלנד וקובה הכירו דה־יורה בישראל.


הכרתה הרשמית של הריפובליקה של האיטי העלתה את מספר המדינות המכירות בישראל ל־48.

איגרת משר החוץ הישראלי, מר משה שרת, לשר החוץ הרומני, גב' אנה פאוקר, נמסרה בבוקרשט על־ידי מר משה אגמי, יועץ הצירות הישראלית ברומניה. באיגרת מתבקשת הממשלה הרומנית לשנות את עמדתה נגד עליית יהודים לישראל ונגד פעולות ציוניות ברומניה.

לאור מנורות נפט אחדות, נחתם בבית המכס שבראש הניקרה “הסכם זוטא” לשביתת נשק הכולל 8 סעיפים, על־ידי המשלחת הישראלית והלבנונית. ההסכם, הכתוב אנגלית וצרפתית, יישלח אל המתווך בפועל, ד"ר ראלף באנץ', הנמצא ברודוס. ואז ייחתם ההסכם באופן סופי.

בראשותו של מר הנרי ויג’ר, בא כוחו האישי של ד"ר באנץ', נתקיימו היום התיעצויות בין המשלחת הישראלית והלבנונית שנמשכו 8 שעות. כל אחד מהצדדים קרא את הסעיפים וההסכם הזמני נחתם בשעה 6.30 אחר הצהרים. מטעם ישראל חתם אלוף מרדכי מקלף, ומטעם הלבנון, קולונל תופיק סלים. לפני כן נפגש מר ויג’ר ובריגדיר ג’נרל ויליאם ריילי, שבא מרודוס, עם כל אחד מהצדדים לחוד.

הידיעה הראשונה על ההסכם הזמני לשביתת נשק נמסרה לעולם באורח מיוחד במינו ובזכותו של “רודף חתימות”: חייל ישראלי שנמצא בבית המכס בעת שנחתם ההסכם, ביקש מגנרל ריילי את חתימתו. משנתמלא מבוקשו יצא החייל החוצה ובא אל העיתונאים כדי שיתרגמו לו את הכתוב; גנרל ריילי כתב יותר משמו: “חתימה זו נכתבה בראש הנקרה, בתקופת השיחות בין ישראל ובין הלבנון. הן נסתיימו בהצלחה לשני הצדדים, הישראלים והלבנונים כאחד”.

על גליון נייר אחר, שעליו כתב הגנרל ריילי לחברו של החייל הנ"ל, נאמר: “המקום בו התנהלו השיחות בין ישראל ללבנון, ובו נסתיימו בהסכם לשביתת נשק, המקדם צעד נוסף לקראת השלום”.

קווי שביתת הנשק בצפון ייחתמו בהתאם לגבולות הפוליטיים הקיימים.

דר' באנץ' הודיע לממשלת ישראל כי ממשלת סוריה הסכימה לנהל אתה משא ומתן על שביתת נשק בהתאם להחלטת מועצת הבטחון מ־16 לנובמבר 1948.


22.3.49 (כ“א באדר תש”ט)

הצעד הראשון בהתאם להסכם הישראלי־לבנוני, שייחתם סופית מחר, יהיה הוצאת הפלוגות הישראליות מ־14 כפרים לבנוניים, ייקבע שטח הפקר, בן 6־12מילין, ואך כוחות ההגנה יורשו להמצא בו. מספר החיילים יהיה כ־1500 מכל עבר. שאר סעיפי ההסכם הם:

שני הצדדים שומרים על זכויותיהם בעתיד הפוליטי של ארץ־ישראל.

שני הצדדים יימנעו מפעולות איבה ביניהם.

איש מהצדדים לא יעבור את קו החזית שנקבע כגבול הנוכחי.

השבויים יוחלפו תוך 24 שעות לאחר החתימה.

ועידה לשביתת הנשק תכשיר את ההסכם ותיישב את חילוקי הדעות.

במשך 8 שעות ביקורו בנגב, ביקר הנשיא וייצמן את קברי מגיני נגבה וקיבל אלבום תמונות המתאר את מלחמת המתיישבים. בחדר האוכל, שעוד לא נשלמו תיקוניו לאחר ההרס, נתכבד בקפה ועוגות.

בחצר משטרת עיראק סואידן, על גבעה דרומית לנגבה, נתקבל הנשיא על־ידי המפקדים שלקחו חלק פעיל בשיחרור הנגב. בלחצו ידי כל אחד מהם שאל הנשיא: "כמה מכם הם “צברים”? – נתברר שרובם נולדו בארץ והאחרים עלו בהיותם ילדים.

בבאר שבע נתקבל הנשיא בחצר בית הנציב על־ידי שייך סולימאן אל ג’ואל, וחג' סולימן אבו גליון. מתנת המארחים היתה חרב ארוכה בנדן כסף. ילד וילדה הגישו פרחים לאשת הנשיא.

הארוחה כללה קערת אורז גדולה כמנהג המזרח. שאר המאכלים היו אירופיים. חג' סולימן אבו גליון נתן לנשיא ספר הקוראן מכורך בכריכת בד כחולה באמרו: “אתם עם הספר שניתן לכם על־ידי משה. אנו קיבלנו את ספרנו ממוחמד. ומוחמד כתב שאתם העם הנבחר”.

קיבוץ גת היה אחרון ישובי הדרום לשיחרור מהמצור. היום חגג את חג שיחרורו. בפעם הראשונה לאחר שנה עברו היום שיירות יהודיות דרך פלוג’ה ההרוסה ישר לגת. לאחר 10 חדשים להעדרם מן הבית חזרו היום חלק מילדי הקבוץ המבוגרים להשתתף בחגיגת ביתם.

שנה תמימה היתה גת במצור. על אף ההרס בבנייני המשק, לא פסקה במשך כל הזמן העבודה החקלאית. נזרעו חיטים שעלו יפה. הלולים שוב רועשים.


23,3.49 (כ“ב באדר תש”ט)

“הממשלה איננה ממשלת פועלים בלבד, אנו יודעים כי לא ננהיג היום או מחר משטר סוציאליסטי במדינה. אך לכל אשר נעשה נגש מתוך מגמה נמרצת לבנות מדינת פועלים חפשית ואנו מקווים להגיע לקיבוץ גלויות ולמדינה סוציאליסטית בימינו”, אמר מר דוד בן גוריון, ראש הממשלה, בוועידת צירי עובדי התעשייה. תפקידה הראשון של ממשלתנו הוא פיתוח המדינה וחיזוק אוכלוסייתה. ומשום כך, הכרח הוא לעודד את ההון הפרטי והיזמה הפרטית. על ידי הלאמת כל אמצעי הייצור במדינה לא נוכל לעמוד לנוכח עלייה גוברת… עלינו להגביר את הייצור התעשייתי של ארצנו, וכמו כן עלינו להלחם בעליית המחירים בכל המובנים, ולשמור על רמת החיים לבל תרד. יש מבין אנשי הכלכלה שלנו המתכננים מלחמה בעליית המחירים על ידי הפחתת מספר העובדים בתעשייות השונות, אולם זו אינה הדרך: עלינו להביא לידי צנע באוכל, לבוש ושיכון במדינתנו.


24.3.49 (כ“ג באדר תש”ט)

בטקס שנמשך 22 דקות נחתם אתמול בחצר המפקדה הלבנונית שבראש הניקרה, הסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון. מר ויג’ר נתן את ההעתק האנגלי למשלחת הישראלית ואת ההעתק הצרפתי למשלחת הלבנונית, שחתמו והחליפו מסמכים מעבר לשולחן.

הטקס הופרע על ידי קולות נפץ שנשמעו לפתע. נתברר שחיילי חיל ההנדסה הישראלי החלו בהכנות לתקופה חדשה בתקנם את הדרך המובילה לבית המכס.

זהו הצעד השני לאחר שביתת הנשק ישראל–מצרים, המקדם אותנו בדרך לשלום בא"י. והוא סותר את הדיעה כי הכוח הוא שיישב את הסכסוכים ההווים בין שתי המדינות. ישראל ויתרה ויתור בעל ערך בפנותה את הכפרים הלבנונים שנכבשו על ידינו. אך מסתבר שגם הלבנונים לא נטו ברצינות למלחמה בנו. הם כמובן הסכימו לשביתת נשק מתוך כוונה לחסל את “העסק הרע”.

יש לחשוש שההסכם לשביתת נשק עם סוריה ייתקל בקשיים חמורים יותר. הסורים נטו תמיד למלחמות כדי להטות את תשומת לב האוכלוסייה מהפגמים שבמדינה. הסכם שביתת נשק עם ישראל יהיה כהודאה בכשלון. ועוד: סוריה עויינת את עבה“י יותר משהיא עויינת את ישראל. הכשלון במלחמה אינו מחזק את מצב סוריה לעומת עבה”י. וזוהי אמת קשה מדי למדינה ערבית זו…

חברי קבוצת “נתיבות” שישבה בכפר דרום ונטשה אותו לאחר קרבות קשים, נאחזו אתמול שנית בקרקע אי שם בדרום.


28.3.49 (כ“ז באדר תש”ט)

על פי החלטת הממשלה יועברו ארבעה מיניסטריונים חשובים לירושלים, וכן כמה מחלקות ממיניסטריונים אחרים. החלטה זו אושרה על ידי הכנסת עוד בראשית חודש זה על פי סעיף מס' 2 מהתכנית הממשלתית. ואלה הם המשרדים שיועברו:

משרד הבריאות, משרד החינוך, משרד הדתות ומשרד הסעד. המחלקות שתועברנה כוללות את מחלקת הדואר, הטלגרף והטלפון ממשרד התחבורה; מחלקת רישום האוכלוסיה ממשרד הפנים; המחלקה הגיאולוגית ממשרד העבודה; מחלקת הקיצוב ממשרד הקיצוב והאספקה.

ישראל לא תהיה מדינה טוטליטארית שבה מגבילה הממשלה את חופש המדע, הספרות, האמנות והמחשבה, הצהיר ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, בדיון שנערך במסיבת סופרים, משוררים ואנשי מדע, שהתקיימה אמש במשרדו. יהיה חופש דיעה מוחלט. ריבוי הלשונות והתרבויות23 יקשה בוודאי. אולם הממשלה מנתה משרד לחינוך ולתרבות שיקבע, בלי פניות מפלגתיות או פוליטיות אלא מתוך נאמנות למטרה האובייקטיבית, באיזה כוון תתפתח תרבות ישראל.


29.3.49 (כ“ח באדר תש”ט)

שווייצריה ותורכיה הכירו דה יורה בישראל.

מר ג’ימס מקדונלד מסר את כתב מינויו, כציר ארה"ב בישראל, לנשיא וייצמן. הציר מקדונלד נעשה לזקן הסגל הדיפלומטי בישראל.

מר מקדונלד אמר: "יש לי הכבוד להגיש את איגרת מינויי כשגריר ראשון של ארצות הברית לממשלת ישראל. מסירת כתב־מינוי זה מציינת, אדוני הנשיא, צעד נוסף בהתפתחות היחסים בין שתי מדינותינו, יחסים אשר מראשיתם התבססו על ידידות ועזרה הדדית. הרשה נא לי להודות לך, אדוני הנשיא, על העידוד והעזרה הידידותיים שהגשת לי בתפקידי הקודם ולבקשך כי תוסיף להעניקם לי בתפקידי החדש…

בהזדמנות חשובה זו, הריני שמח לחזור ולהטעים את רצונה האוהד של ממשלתי לעזור במימוש המטרה שהצבתם לישראל – עם חפשי, מובטח ביחסי שלום עם שכניו הערבים ומשתף פעולה עמם למען השג לטובת כולם את מתנות המדע החדש, התעשיה והחקלאות, קידומו של שיתוף פעולה מסוג זה היה האידיאל שאותו הגה הנשיא טרומן, כאשר ביטא בנאומו בטכס השבעתו האחרון את הרצון שידיעותיהם וכשרונותיהם הטכניים של אנשי המדע האמריקאיים יתמזגו עם ידיעותיהם וכשרונותיהם הטכניים של העמים החפשיים האחרים, החותרים באמצעיהם הם ליצור מזון יותר, מלבושים יותר, חומרי בניין יותר וכוח טכני יותר על מנת להקל על משאם.

יהא זה מאמצי הקבוע לתרום לקידום שיתוף הפעולה בין שתי ארצותינו ולחיזוק הקשרים המחברים כבר את עמך ועמי על ידי אינטרסים ואידיאלים משותפים.

הרשני, כבוד מעלתך, להוסיף את איחולי אני לאלה של ממשלת ארצות הברית ועמיה, לרווחת ישראל ולאושרו האישי של כבוד מעלתך".

לדברי ברכה אלה ענה הנשיא וייצמן:

"אדוני השגריר המיוחד והמוסמך! שמח אני לקבל את האיגרת שבה ממנה נשיא ארצות הברית את מעלת כבודך לשגריר מיוחד ומוסמך ראשון של ארצות הברית לממשלת ישראל.

מינוייך הוא אות משמח נוסף לאהדה וליחס המעודד והבונה, אשר הנשיא וממשלת ארצות הברית מגלים כלפי מדינתנו החדשה מתחילת תקומתה. בשעה טובה זו אנו זוכרים את התמיכה החמה שממשלת ארצות הברית הושיטה למען תתקבל החלטת האומות המאוחדות של ה־29 בנובמבר 1947, אשר בה אושרה באורח בינלאומי זכותו של העם היהודי להקים מחדש את מדינתו העתיקה בארץ־ישראל.

כן זוכרים אנו כי היתה זו ממשלתך אשר הכירה במדינת ישראל תוך שעה משעת הכרזתה, ביום ה־14 במאי של השנה שחלפה.

בהכרת תודה מיוחדת מזכיר אני בשעה זו את המאמצים שהשקיע הנשיא טרומן על מנת להבטיח את פתיחת שערי ארץ ישראל לניצולים היהודים מאירופה. קורת רוח עמוקה מסיבה לנו העובדה שמדינת ישראל יכולה היתה במשך תקופת קיומה הקצרה, לקלוט את מאת אלף היהודים ואף למעלה מזה, אשר למען העלאתם עשה הנשיא טרומן בעקביות רבה כל כך במשך השנה המכרעת שקדמה ליסוד מדינתנו.

ההתפתחות המדעית, התעשייתית והחקלאית, אשר אתה, אדוני השגריר הזכרת בדבריך, קרובה, כידוע לך, ללבי וללבה של ממשלת ישראל. אנו בטוחים שהרמת קרנם של המחקר המדעי, החינוך, ההתפתחות התעשייתית והחקלאית מניחים את היסוד המוצק ביותר לשלום ולקידמה לא של ישראל בלבד, אלא של כל ארצות המזרח התיכון. אנו מוכנים לתרום במיטב יכולתנו למען השגת מטרה נשגבה זו.

ברוח זו הנני מברך אותך, אדוני השגריר, בקבלך על עצמך את תפקידיך החדשים במדינתנו. אני יודע שיש לנו בך ידיד נאמן שעזרתו הפעילה לטיפוח יחסים לבביים עוד יותר בין שתי מדינותינו אין דומה לו. ביחוד זוכרים אנו לטובה את מסירותך לפתרון בעיית הפליטים היהודים מאז אותה שנה טראגית, שנת 1933.

ברצוני להבטיח לך את יחסי האהדה שלי ושל ממשלת ישראל. נושיט למעלת כבודך את כל העזרה שבידינו על מנת שיעלה בידך למלא את התפקידים המוטלים עליך בתוקף משרתך הרמה לשביעת רצונך המלא ולשביעת רצונם של אלה אשר הפקידו בידיך את שליחותך הנעלה.

אכיר לך תודה עמוקה אם תואיל למסור לנשיא טרומן את מיטב איחולי, שלי ושל ממשלת ישראל ואזרחיה, לשלומו ולשלום אזרחי ארצות־הברית".


1.4.49 (ב' בניסן תש"ט)

דר' אברהם גרנובסקי, חבר הכנסת ויושב ראש הדירקטוריון של הקרן הקימת לישראל, אמר שהושלמו תכניות לקניית אדמות בישראל לשם ישוב המספר הגדול של עולים הזורמים למדינה החדשה מאירופה. התכנית כוללת מיליון דונם אדמה להתפתחות העתידה של ישראל. “תכניתנו לשנת 1949 היא להכפיל את שטחי האדמה הלאומית השייכים ליהודים בישראל על־ידי קניית מיליון הדונמים השני שהוא הכרח ראשוני בישוב 200 ישובים חקלאיים חדשים על־פי התכנית לשנה זו בישראל”.

המפתחות לארץ־ישראל נמצאים כיום בידי היהודים, הצהיר שר החוץ, מר משה שרת. כעת המפתחות בידינו והננו מושיטים אותם ליהודי העולם כולו. יהודי מחנות הנידחים ואלה השרויים בעולם המוסלמי שואפים לעלות למדינת ישראל. קבל נקבל את פניהם בברכה אם תאפשרו להם לבוא אלינו.


4.4.49 (ה' בניסן תש"ט)

ממשלת הפיליפינים החליטה להכיר בישראל דה־יורה.

מצרים ממשיכה בסירובה שלא להתיר מעבר אניות ומטענים לישראל, דרך תעלת סואץ.

הסכם שביתת הנשק הישראלי–עבר ירדני נחתם ברודוס, וסיים חודש של שיחות. בהסכם, אשר נחתם למשך תקופה בלתי מוגבלת, יש החלטה להפחתת הכוחות, לשטח הפקר בן 10 ק"מ בין הצדדים בחזית “חוץ מאשר השפעות גיאוגרפיות שתמנענה סידור זה”.

תקויים ועידה מיוחדת לשביתת הנשק שתפקידה יהיה להגדיל תחומי ההסכם ולהבטיח את מילוי החלטותיו.

הוועידה תפקח על קיום ההסכם. כמו כן תתמנה ועדה מיוחדת שתקבע סידורים לפתיחת הדרך להר הצופים ולבית הקברות היהודי שבהר הזיתים; לפינוי תחנת השאיבה בלטרון; סיפוק חשמל לעיר העתיקה; להפעלת הרכבת לירושלים ומעבר חפשי למקומות הקדושים. אף יתוקנו קווי החזית ועל־ידי כך יעבור לידי ישראל כביש ואדי ערה והכביש והמסילה העוברים מערבית לטול־כרם–קלקיליה24, כתחליף לוויתורים החשובים בשטח חברון. קולונל אחמד אל ג’ונדי25 ומר ראובן שילוח, אמרו בשיחה שהתנהלה עם דר' באנץ' ש“הם מאשרים הסכם כללי זה לשביתת נשק בלי הגבלה”. קולונל אל ג’ונדי חתם את שמו על ההסכם באותיות לאטיניות, בעוד שהבא־כוח הערבי השני, לויטננט־קולונל מחמוד מוהיתה חתם בערבית. מר ראובן שילוח וסגן אלוף משה דיין חתמו באותיות עבריות ולאטיניות.

לאחר שנסתיימה החתימה הביע קולונל ג’ונדי, בדברו ערבית, “תודה עמוקה” לדר' באנץ'. מר שילוח אמר: “זה היה תמיד סלע המחלוקת בינינו: אנו, היהודים, תמיד האמנו שזוהי הדרך היחידה לפתרון הבעייות במזרח התיכון”.

השיחות עם עבר הירדן היו שונות לחלוטין מאלו שהתנהלו עם מצרים והלבנון. הנצחון על המצרים והלבנוניים היה מוחלט, שלא כבמלחמה נגד הלגיון הערבי. אולם הדעה שהלגיון הערבי לא נחל כל מפלה – מוטעית היא: פריצת היהודים מן החוף בכביש לוד רמלה, שיחרור גיזרת ירושלים הנצורה – קובעים אחד מנצחונות המלחמה הגדולים שנחלנו על הלגיון הערבי. אולם העובדה במקומה היא שהלגיון, בהשוואה לבטליונים של מצרים, נשאר שלם ככוח לוחם.

חשוב יותר מזה הבדל אחר: השליחים המצרים קיבלו את הוראותיהם ממלכם ומראש ממשלתם; בעוד שהעבר ירדניים חייבים לחכות להוראות המיניסטר הבריטי.

זאת ידע ד"ר באנץ'. ובפעולותיו הוכיח עד כמה ידע להתעלות מעל לאינטרס הלאומי וליהפך אחד מראשוני משרתי העולם ושלומו.

זהו הסכם שביתת הנשק השלישי והחשוב ביותר שחתמנו עם המדינות הערביות. נעשו ויתורים משני הצדדים. רכישת ואדי ערה והדרך מחדרה לעפולה – חשובים לישראל. לעומת זאת, זכה המלך עבדאללה בנסיגה ממשית של קו החזית הנוכחי בשטח חברון ומתן אפשרות פיננסית לסלילת כביש חדש מטול כרם לקלקיליה.


5.4.49 (ו' בניסן תש"ט)

בקדמו בברכה את הסכם שביתת הנשק הישראלי–עבר ירדני, כצעד לקראת יציבות במזרח התיכון, אמר ראש הממשלה בסקירתו הפוליטית בכנסת: “אנו חושבים שכל צעד המקרב את השלום, משחרר את המדינות הערביות משיעבוד לאימפריה ומגדיל את עצמאותן. אנו מאמינים שזה אינטרס חיוני של מדינת ישראל שהמדינות השכנות תהיינה עד כמה שאפשר עצמאיות יותר, בלתי תלויות בכוחות זרים. אנו מאמינים שעצמאותן תאפשר התקדמות פנימית, כלכלית וסוציאלית. גם את זאת אנו חושבים לאינטרס חיוני של מדינת ישראל”…

הצעה, בהשפעת מפ"ם, שלא להכיר בהסכם שנחתם עם עבר הירדן – נדחתה בכנסת – 19:68.

הבעת אי־אמון לממשלה, מודרכת על־ידי חרות, נכשלה אף היא – 15:64. בסקרו את הסכם שביתת הנשק בין ישראל לעבר הירדן, ציין דר' וולטר איתן, המנהל הכללי של משרד החוץ, את חשיבות העובדה של נסיגת הערבים בקטע ואדי ערה, שישחרר את הדרך הישרה המובילה מתל־אביב לגליל. נסיגת הערבים מאיזור החוף תשאיר את קו מסילת הברזל חדרה–לוד בשטח הישראלי, חוץ מקטע טול־כרם–קלקיליה.

כוחות ישראליים יישארו ברכסי ההרים לאורך החזית הקדמית, חוץ מרכסי טול־כרם–קלקיליה.

דר' איתן דחה באופן מוחלט את ההנחה כי השארת ה“משולש” בידי העבר־ירדניים פירושה הכרת הממשלה בסיפוח ארץ־ישראל הערבית על־ידי המלך עבדאללה. כמו־כן, הוסיף, אין כל משמעות מיוחדת בחתימת הסכם עם צד המכנה עצמו “הממלכה הירדנית ההאשמית”.

שיחות ראשונות על הסכם שביתת נשק בין ישראל וסוריה, יתחילו הבוקר בנקודה הנמצאת בין ראש־פינה ומשמר־הירדן.

בשתי נקודות התחדש אתמול המגע בין ישראל לבין סוריה. בפגישה שהיתה לפני הצהרים במשמר־הירדן נקבעו סדרי המשא ומתן לשביתת נשק. זמן מה אחרי כן נערכו חילופי שבויים בין סוריה לישראל בראש־הניקרה. רחל בלאשניקוב, “אמא של פדויי השבי”, ממשמר־הירדן, כשהציגה את רגליה במקום, כרעה לארץ ונשקה את אדמת ישראל.

אתמול יצא המטוס הראשון בקו המחודש לונדון־לוד.

מטבעות בנות 25 פרוטה, ששם ישראל חקוק עליהן, הוצאו היום על־ידי בנק “אנגלו־פלשתינה”.


6.4.49 (ז' בניסן תש"ט)

שיחות לשביתת נשק בין המדינה הערבית הרביעית, סוריה, לבין ישראל החלו אתמול בשטח ההפקר, כמה מאות מטרים צפונית לח’ירבת ירדה26 – בינה לבין משמר־הירדן27. שלוש פעמים עברה ח’ירבת ירדה מיד ליד במשך הקרבות, בשנה שעברה, ונשארה לאחרונה בידי פלוגות ישראליות.

במשך הלילה הוקמו באמצע הדרך שלושה אהלים ובכל צד נקבע שלט המזהיר בפני סטייה מהדרך אל תוך השטחים הממוקשים.

הסכם שביתת הנשק הישראלי־עבר ירדני, עמד אתמול במבחן בירושלים כאשר נעצרה שיירה ל“הדסה” תיכף עם צאתה להר הצופים ליד כנסית ג’ורג' הקדוש שבשטח הערבי, בגלל קלקול באחת מהמכוניות שהעבירה משמרות שוטרים להחלפה. לרגעים ספורים, כאשר מספר גדול של חיילי הלגיון הערבי נאספו מסביב לשיירה שנעצרה, היתה האווירה מתוחה. אולם המתיחות רפתה כאשר מפקד הקשר הישראלי, באי כוח או"מ, הצלב האדום והלגיון ניהלו שיחה ידידותית על מנת להקל על הקשיים.

הלגיון העביר את המכונאים היהודים ממעבר מנדלבוים למקום התקלה, ולאחר שתוקן הקלקול המשיכה השיירה בדרכה להר הצופים.

לפני שנה בערך, בזמן בו נותקו הדסה והר הצופים מן העיר, הותקפה באותו מקום שיירה בדרך להר הצופים ונרצחו גברים ונשים יהודיים. הזמנים נשתנו מאז. אכן דם הנרצחים לא נשפך לשוא. בדמם אנו חיים ומקימים מדינה בת חורין.

כל זמן שהעושק ישלוט בעולם, תמצאנה מדינות שתצפנה לשגיאה הישראלית הקלה ביותר, כדי שתוכלנה לנצלה לרדיפת היהודים כשם שנעשה הדבר לפני 10 שנים ובדורות הקודמים, אמר ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון.

אויבי ישראל, ולאו דוקא המדינות הערביות שהתנפלו על א“י, לא השלימו עדיין עם הרעיון של ישראל חפשית בחלק זה של העולם… במדה רבה התגברה ישראל על האיום. א”י לא הפכה למדינה ערבית אלא יצרה בה את המדינה היהודית, בניגוד לסברת המומחים הבריטים שאמרו כי שבועיים לאחר תום המנדט יהיו המצרים בתל אביב, העיראקים יהיו בחיפה והלגיון – בירושלים.

צבא ישראל יצר מדינה בעלת כוח קליטה הרבה יותר גדול מזה שהיה אי פעם בא"י לפני התחלת הקרבות… בשטח הכלכלי לא נגרם תוהו ובוהו ומבוכה, כי אם סדר. ישראל לא נותקה מהעולם, אלא הוכרה על ידי למעלה מ־50 מדינות הכוללות את המדינה המוסלמית הראשונה, תורכיה…

לא היה דור בישראל שהוטל עליו ייעוד היסטורי כה גדול ואחריות כה כבידה, כדור הזה. ישראל היא אי קטן בים הערבי. ההיסטוריה לעולם אינה עומדת על מקום אחד, וכוח חדש קם בחלק זה של העולם…

אמנם בחזית הכלכלית המצב פחות משביע רצון. ריבוי העולים אינו עולה בד בבד עם המצב הכלכלי. עשרות אלפי בתים צריכים להיבנות לעולים העומדים לבוא. מתקיימת גם בעייה אחרת: כיצד למשוך לכאן הון בשעה שיוקר החיים הוא כה חמור?

ה“ניסים” של החדשים האחרונים לא היו מתרחשים מבלי ראיית הסכנה הפוליטית, הצבאית והכלכלית. לא יהיו כל מופתים בעתיד אם לא תהיה כל הכנה. עד אשר לא ייושב הנגב, לא יהיה הוא, למעשה, בידים יהודיות. כי אין היהודים יכולים להרשות לעצמם החזקת מדבריות שוממים. עוד טרם נסתיימה תקופת החלוציות: את הנגב יש לגאול!

“אם הדור הזה לא ישיש על הכיבושים שלו מאתמול אלא יוסיף למלא את שליחותו ויוסיף גם במאמץ החלוצי, ההתישבותי, המשקי בכפר ובעיר ויוסיף למלא את חובתו גם בשנים הבאות – יש לנו יסוד להגיד שנתגבר על הסכנות הצפויות לנו”, בדברים אלה סיים ראש הממשלה את סקירתו המסכמת של מאורעות שלוש השנים האחרונות.


10.4.49 (י“א בניסן תש”ט)

הוועידה המתמדת של או“ם החליטה אתמול להעביר את בקשת ישראל לחברות באו”ם למושב הנוכחי של העצרת. ההצבעה היתה 3:10 (בריטניה, לבנון, פרס) ובלגיה נמנעת.


13.4.49 (י“ד בניסן תש”ט)

“הקשר הנפשי החי בין עם ישראל לבין ירושלים לא נותק מיום גלות ישראל מאדמתו”, הכריז הרב הראשי הרצוג.

על גבעה ליד שפך נחל נבי רובין, הוקמה נקודה חדשה של הצופים ד'. המקום מרוחק 9 ק“מ בערך מראשון לציון מערבה. חברי הקבוצה גוייסו לפני שנתיים וחצי לפלמ”ח והיו בהכשרה בבית השיטה ובעין גב. הם השתתפו בקרבות ובכיבושים.

ברגשות כאב וגאווה הועלה, על ידי בני משפחתם וחבריהם, זכר החללים שנפלו בהגנת חיפה ובכיבושה לפני שנה. הוקמה מצבת זכרון ברחבה שממול לבית העירייה, ובה מגילה חתומה על ידי חברי ה“הגנה”, מפקדים צבאיים וראש העיר. משמרות כבוד הועמדו מבין חבריהם לבושי המדים של הגיבורים, אשר יחד אתם נלחמו ברחובות העיר.

מר יוסף שפרינצק, יושב ראש הכנסת וממלא מקום נשיא ישראל, אמר בישיבת הנעילה של הכנסת אתמול: "את חג הפסח המסורתי – חג העבר האגדתי, זכר ליציאתנו משיעבוד לגאולה, נחוג השנה כחג ההווה הגדול, חג כניסתנו לחיי חירות של עם ומדינה. חגנו השנה מבורך בהרגשה מרוממת, על שזכינו להיות בני דור ההווה, הדור שבו קם צבא בונים ומגינים, אשר בעמלו ובדמו ציווה את החירות, את ההתחדשות לאומה.

מאושרי ההכרה, כי לכולנו יד וחלק בבניין ההווה הגדול, נעלה בחג זה שבח והודיה לזכר הראשונים אשר פרצו את הדרך שבה ילכו גאולים. ובליל סדר־פסח זה נוסיף כוס חמישית – כוס ישועות לחיי הבנים, אשר ידעו לקיים ולפאר את רצונם ופעלם של הראשונים.

יהיו הם, הבנים, בוניה הנאמנים של המדינה.

ירבו, יצמחו ילדי ישראל על אדמת ישראל ויצמחו ישועה ועתיד מבטחים לעם.

בפסח זה, הראשון במדינת ישראל, זכאים אנו כולנו לשמחה גדולה, אולם עלינו גם החובה לדעת ולזכור, כי חגנו עוד אינו שלם; עוד לא קיימנו במילואה את המצווה “כל דיצריך ייתי ויפסח”…

תהיה שמחת החג… לאתחלתא של גאולת עם ישראל כולו. ותהא השמחה ספוגת רצון זה, שרויה בכל בית ישראל, במדינה, בתפוצות".

חג החירות הגיע. משא גדול של סכנה וסבל נשאו תושבי ישראל בתקופה שבין הפסח האחרון ופסח זה. ולא הכל חזו את ההגשמה מראש.

עברה שנה מאז הקרב והנצחון על הקסטל, נצחון שאיפשר מעבר שיירה לירושלים שסיפקה ליהודיה מזון ואיפשרה להם לקיים את הפסח כהלכתו.

והשתא רב מספר האנשים בישראל המסובים אל שולחן הסדר ממספרם בשנה שעברה. השנה נוספו במדינתנו העולים החדשים לאלפיהם.


15.4.49 (ט“ז בניסן תש”ט)

אמש החליטה העצרת הכללית של או“ם להכניס לסדר היום את הדיון על קבלת ישראל כחברה באו”ם; אבל בהצבעה שנייה הוחלט על מסירת הדיון לוועדה המדינית. תוצאות ההצבעה להכנסה לסדר היום היו: 6:46 – 3 נמנעים. להעברת הדיון לוועדה המדינית היו תוצאות ההצבעה 31:18 – 7 נמנעים. מבין כל המעצמות הגדולות, הצביעה רק בריטניה נגד דיון מידי. צרפת, רוסיה, סין וארה“ב הסכימו לפעולה ישירה על ידי העצרת. החלטת העצרת תדחה את ההצבעה הסופית לקבלת ישראל לאו”ם לעוד שבועות מספר. העובדות שעיכבו, כנראה, הצבעה כללית היו ההודעה הישראלית נגד תכנית או"ם לשלטון בינלאומי בירושלים וכן התגובות בארצות הסקנדינביות על רצח הרוזן ברנדוט.


17.4.49 (י“ח בניסן תש”ט)

“ישראל מודה לנשיא טרומן, לשלטונות ארצות הברית ולעם ארה”ב על שתמכו בנו בהאבקותנו בת 30 השנה", אמר הנשיא וייצמן בפגישה בניו יורק. “ארצנו קטנה ואנו מכירים באמצעינו הדלים. עלינו לקלוט מספר גדול של עולים אשר על פי קנה מדה אמריקאי יגיע מספרם ל־25.000.000 לשנה. עלינו לבצע זאת מאחר שאין לפנינו דרך אחרת. נוסף לכך עומדות לפנינו עוד שתי בעייות עיקריות הדורשות את פתרונן המיידי: קליטת עולים והכנות להגנה בפני התקפה. הסכנה עוד לא חלפה כל עוד מקבלים אויבינו עידוד מגורמים שרצוי שלא לכנותם בשם”.

לפי התכנית חיכינו לבואם של 15.000 עולים חדשים במשך כל חודש אפריל, אולם מספר זה כבר הגיע ארצה עד ה־11 לחודש ובכלל זה 8.000 שהגיעו בשלושת הימים שלפני הפסח.

ר' מאיר בר אילן – ברלין – מנהיג ציוני בתקופה בת 30 שנה, נשיא התאחדות “מזרחי” העולמית, חבר ההנהלה הציונית – נפטר הלילה.


18.4.49 (י“ט בניסן תש”ט)

טבריה טבלה היום בים של דגלים כשעשרת אלפים תושבים ואורחים חגגו את יום השנה הראשון לשיחרור העיר. ירייות תותחים הודיעו על התחלת החג והמצעד התחיל עובר ברחובות העיר. נכללו בו קבוצות ה“הגנה” וה“גדנ”ע". ראש העיר, מר שמעון דהאן, נשא את דברו. אחריו הביא ראש הממשלה את ברכתו לבני העיר שנאספו ברחבה. ראש הממשלה ציין את החשיבות שבעובדת שיחרור העיר “הראשונה שנגאלה”. ראש המטה הכללי, רב אלוף יעקב דורי, ליווה את ראש הממשלה.

קבוצת מתיישבים הונגריים הקימה ישוב חדש בנגב על אדמת הקק"ל. הישוב נקרא בשם “ספיח”.

אלבניה הכירה דה יורה בישראל.

560 יהודים מעדן ו־85 מתימן עלו לישראל בתקופה שבין 27 במרץ ו־8 באפריל. עוד כ־2000 מיהודי עדן יעלו בקרוב וכן 400 פליטים מתימן. ובזה תחוסל כמעט גולת יהודי עדן, מסר אתמול ד“ר אריה קובוביצקי, יו”ר המועצה הכללית של הקונגרס היהודי העולמי.

ביום השנה הששי למרד גיטו ורשה עלו להתישבות בגליל המערבי לוחמי גיטאות פרטיזנים, חיילי הצבא האדום לשעבר ומאנשי המחנות. המתנחלים מונים מאה וששים איש במקום ועוד 40 המשרתים בצבא. 3.600 דונם אדמה פוריה מהווים יסוד קרקעי למשק ויש סיכויים למים בשפע.

הוקצה שטח נרחב בסביבת ירושלים להקמת משרדי הממשלה – הקריה.

לפי פקודת המטה הכללי חובה על כל אנשי הצבא לדעת עברית.

הוועדה המפשרת הודיעה כי היא עוסקת בהכנת תכנית להפיכת ירושלים לאיזור בינלאומי “בצורה שתתקבל על דעת שני הצדדים”. ראש ממשלת ישראל דחה את ההצעות לבינאום של ירושלים מטעמים היסטוריים, מדיניים ודתיים.


24.4.49 (כ“ה בניסן תש”ט)

בשנה הראשונה לקיומה של מדינת ישראל כבשה המחרשה העברית מיליון דונם חדשים. לפני הקמת המדינה עיבדו היהודים 800.000 דונם, כיום מעובדים על ידם 1.800.000.

המיליון הנוסף הוא בעיקרו אדמת פלחה והוקדש לגידולי השדה. בשנה הבאה עומדת החקלאות העברית לעבד 2.800.000 דונם, לפי דבריו של מר חיים הלפרין, המנהל הכללי של משרד החקלאות.

בחג הנמל, בו חגגו את השנה הראשונה לנמל חיפה הישראלי, השתתפו למעלה מ־10.000 איש. שר התחבורה, מר דוד רמז, אמר בין השאר: “…רק לפני שנה פתחנו את משק הנמל בחיפה בדאגה חמורה התהיינה סחורות דיין לאניות. בסיום השנה אנו עומדים בדאגה הפוכה. קצרים הרציפים וצרים שטחי המים במעגן”.

בנאומו בניו־יורק, דיבר הנשיא וייצמן על קוויה הכלליים של מדיניות החוץ של ישראל והצהיר שהקמת המדינה היהודית היתה הפעולה המוצלחת ביותר של האו"ם ליישוב סיכסוך בין־לאומי בדרך של שיפוט, פיוס ותיווך.


26.4.49 (כ“ז בניסן תש”ט)

תכנית הצנע הממשלתית שהובאה היום לפני הכנסת, קבעה הפחתה של ל“י אחת מתקציב המזון לאדם בחודש. על פי עקרונותיו של ד”ר יוסף, שר הקצוב והאספקה, תחסוך כל משפחה בת 4 נפשות, בממוצע, נוסף לזה סך של 1,250 ל“י לחודש מתקציב ההוצאות האחרות. פרוש הדבר: חיסכון למדינה בסך של 12.000.000 ל”י לשנה מתקציב המזון.

ד"ר דב יוסף, שביאר את תכנית הצנע שלו בנאומו בכנסת אמר שהממשלה תתכן “רמה רציונלית של תפריטים”. בה בשעה יקבעו גם לבושי “לכל”, רהיטים וכלי בית “לכל”. תכנון מחושב ושיטתי יאפשר לכל הנצרכים לקבל צרכיהם. שיטת מנות הצנע הונהגה בבריטניה הגדולה בשנת 1944, וכיום רוב ארצות אירופה הולכות בדרכיה.

מנות הצנע כוללות 2.700 – 2.800 קלוריות.

המזון יחולק על פי שיטת חלוקה מסויימת. תעשיית דברי המותרות תייצר רק לשם אקספורט ויושם גבול לאימפורט של חפצי מותרות. השוק השחור יחוסל. יהיה פיקוח על המחירים, על שכר השירותים בבתי המלון, מסעדות, בתי הקפה, מכבסות והובלה.

בנאום ההקדמה להודעתו של ד"ר יוסף, אמר ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, שלאור ריבוי העליה, זקוקה המדינה לתכנון ולהתאמה כלכלית. הבעיה העקרית היא: יוקר החיים. זה עומד למכשול בדרך כל סיכוי לעלייה ולפתוח. אבל, הוסיף, יוקר החיים חייב לרדת ולא רמת החיים. הממשלה יכלה לתכנן ולהוציא אל הפועל הבאת 210.000 עולים מאז הוקמה המדינה, ולאפשר תעסוקה ל־2/3 מביניהם, אמר מר בן גוריון. אולם העובדה הקיימת היא שעדיין 53.000 מהם חיים בתנאים קשים במחנות.

היתה הצעה להאט בקצב העליה. אולם, בטרם עשינו כל שביכולתנו, ובטרם קיבלנו מיהודי חו"ל את העזרה המלאה שיכולים הם להגיש לשם התאמת כלכלתנו לצרכי העליה, אין לנו כל הצדקה לכוון את קצב העליה בטענה שאנו מתכננים תנאים כלכליים אמיתיים או דמיוניים.

ראש הממשלה סיכם דבריו בהבעת בטחונו המלא ביכולתה של המדינה, ובעזרתה של יהדות הגולה, לקלוט את העלייה הגדולה.

משך תקופה ארוכה ייחלנו להקמת מדינתנו, ורבות סבלנו כדי לזכות בה. אולם מדינה זו חייבת עוד “להעלות בשר”, עלינו להתמחות ביסודות הקיימים ומתפתחים של אירגון מדיניות. תהליך ההולדת נסתיים. עתה אנו נמצאים בתהליך של חיזוק החיים וביסוס הכלכלה. ישנם קשיים בפתרון בעיית העולים החדשים. אולם המציאות מראה כי הפתרון לא ימצא בלי הפרעות רציניות לחייו הנורמליים של הישוב. הצעד הראשון לזה הוא תכנית הצנע, שתהיה קשה בשבילנו.


28.4.49 (כ“ט בניסן תש”ט)

המטען הראשון, בן 10.500 טון, שהובא על ידי האנייה הישראלית “חיפה”, פורק אתמול בחיפה מהאנייה… בדברי ברכתו הודיע ראש עיריית חיפה, מר שבתאי לוי, שחברת האניות הישראלית־אמריקאית מתעתדת לקנות עוד 5 אניות נוספות. שר התחבורה, מר דוד רמז, אמר, כי יש תכנית לרכוש בקרוב אניות לשירות התיירים.

80 משפחות של עולים חדשים, חברים ב“פועלי אגודת ישראל”, התיישבו היום בכפר הנטוש מסמיה בדרום, על אדמת הקהק"ל. צורת ההתיישבות היא בעלת אופי חקלאי.

“אי אפשר לפתור את בעיית קליטת העלייה ההמונית בלי השקעות גדולות של הון פרטי. אולם ההון הזה אינו זורם לארצות הנמצאות בתהליך של אינפלציה”, אמר מר דוד הורביץ, המנהל הכללי של משרד האוצר.

בעוד עשרה ימים יועבר משרד הדתות לירושלים, וזה יהיה המשרד הממשלתי הראשון שיעבור מן הקריה לעיר הקודש, מסר אתמול שר הדתות, הרב י. ל. פישמן. הוא הכחיש במילים חריפות את הדיעות שאומרים לעשות את ישראל מדינה תיאוקרטית. “אין איש מאתנו רוצה בכפיית הדת על הפרט. אלה הם ענייני הפרט ואין להתערב בהם”.

המחירים של 20 מצרכי מזון יוזלו במדה ניכרת החל מה־1 במאי.

ועדת הפיוס לא"י ערכה אתמול, זו הפעם הראשונה, שיחות נפרדות בעיר לוזאן עם המשלחת הישראלית, המצרית והלבנונית, ועומדת להפגש היום עם המשלחת הסורית. המשלחת העבר־ירדנית עומדת להגיע רק היום.


2.5.49 (ג' באייר תש"ט)

הוועדה המתמדת של האו“ם החליטה להביא לדיון את שאלת קבלת ישראל כחברה באו”ם לפני הוועדה הפוליטית אד הוק. תוצאות ההצבעה בשאלה הישראלית היו 2:10 ו־1 נמנע.

המשלחת הישראלית הגיעה ללוזאן ומטרתה להגיע לשלום של קבע עם העמים הערביים. ד"ר וולטר איתן, ראש המשלחת, אמר: התפקיד העיקרי של ישראל הוא: העלייה וקליטתה בחיי הארץ. לשם כך אנו זקוקים לשלום, ובאנו לזכות בו פה…


3.5.49 (ד' באייר תש"ט)

נערכו שינויים בקווי החזית דרומית וצפונית לירושלים, הודיע אתמול מפקד חזית ירושלים, אלוף משה דיין. על השינויים הוסכם בפגישת הוועדה הקבועה לשביתת נשק ב־23 לאפריל. השינויים העיקריים הם:

  1. קו מסילת הברזל באורך של 8 ק“מ, שהיה בשטח ההפקר ליד בית צפפה, נמצא עתה בידי ישראל. בזה משתחרר קו המסילה מיפו לירושלים שארכו 88 ק”מ.

  2. קו החזית בשטח רמת רחל הורחק מזרחה, ל“סור־באחיר”.

  3. החלק הדרומי של כפר בית צפפה נמצא בידי הערבים; החלק הצפוני, כשליש מהכפר, בידי ישראל.

  4. כפר בית איקסה, הנמצא בשטח ההפקר, כמה מאות מטרים מדרך ירושלים־תל אביב, נמסר לערבים.


5.5.49 (ו' באייר תש"ט)

במנשר הממשלה לחג העצמאות הוכרז על יום זה כעל יום חג לאומי: "היתה זו שנה רווית דמים ושבעת קרבנות יקרים, שנה של קברות עם, צמא חיים וחירות, הזונק לקראת המערכה המכרעת של גאולתו. והיתה זו שנה של נצחונות מופלאים המשנים גורל היסטורי לעולמים. השנה נוגפו כל הפולשים מפנינו, השנה קם ועצם צבא ההגנה לישראל, השנה הוכרה ישראל על ידי עמי תבל, השנה החלה התקופה הנכספת של קיבוץ גלויות המוני לתוך המולדת המשוחררת.

… היום יעלה ישראל, ברטט גאוה והוקרה, את זכר בניו ובנותיו, גבורי האומה אשר חרפו את נפשם למות במערכות הקרב, ובחמדת חייהם הצעירים, הטהורים והאמיצים, הנחילו לעמם את חירותו… היום ישא ישראל את ברכתו הנאמנה למאות אלפי בניו, אשר נהרו אליו השנה מכל ארצות פזוריהם… יתלכד העם על שכבותיו ועדותיו, לקדם פני אחים עולים, ויטיל על עצמו עול משטר חיים היאה לעם המקבץ את גלויותיו לתוכו לברכה".

ובסיום קורא המנשר לחג: “ביום הזה תשבות המלאכה בשדה ובסדנא, בבתי המלאכה ובבתי החרושת, בבתי המסחר ובמשרדים, חג היום לישראל. יתכנס העם למשפחותיו ולמושבותיו, לששון ולשמחה, לאזכרה ולהודייה, לאיחוד ולהתעלות. כי ביום זה יחוג ישראל את חג חירותו החדשה”.


מצעד חיילינו.jpg

החגיגות נפתחו באופן רשמי בכנסת והיושב ראש, מר יוסף שפרינצק, קרא את איגרתו של הנשיא וייצמן:

"בסיום השנה הראשונה לחירות ישראל, הנני שולח ברכותי לחברי הכנסת הראשונה, לאזרחי המדינה, לממשלת ישראל, לצבא ההגנה ולהמוני העולים הנוהרים אלינו מכל ארצות הפיזור.

"הנני כותב את המלים האלו במרחקים, אחרי שהתעכבתי כאן, בניגוד לרצוני, להיות אתכם. עובדה זו, כשהיא לעצמה, מסמלת את המצב המיוחד של חיינו. בעצם ימי החג, כאשר עינינו נשואות להישגינו ונצחונותינו בעבר, חייבים אנו לדאוג את דאגת המחר. הגיע זמן המעבר לימי החול וימי ההתלבטות המתמדת בתפקידי העלייה וההתבצרות הכלכלית.

"בימים אלה נתונה ממשלתנו במאמץ כן להקמת יחסי שלום עם המדינות השכנות במאבק הגדול על השלמת הכרתנו הבינלאומית.

"גדולים הם מאורעות השנה החולפת, אולם גדולים שבעתיים התפקידים המחכים לנו באופק בעתיד.

“מי יתן והשנה הראשונה לעצמאות ישראל תשרה מזיווה ומהדרה על שנות החירות והדרור הבאות עלינו ועל כל ישראל לשלום”.

בנאומו הדגיש מר שפרינצק את גדולת החג והישווה שנה זו לקודמתה. הוא אמר: “תחת אשר החרבנו – שגשגנו! תחת אשר הושמדנו – אנו בונים ומתכננים”. בחלקם כבוד לזכר הנופלים עמדו כל אנשי הכנסת דום בראש מורד. אף מר שפרינצק שיכל בן במלחמת השחרור וביתו נהרס בהתקפה מצרית מן האוויר. רבים החברים בכנסת ששיכלו בנים בקרבות. אחת הנשים מקיבוץ גבע, שאחדים מקרוביה נפלו, הורידה ראשה לבין ידיה ובכתה.

לאחר שהושר ההימנון, אמר מר שפרינצק: “הבה נצא לרחובות מדינת ישראל ונחוג עם העם את חגו וחגנו”.

יום של ברכה הוא היום הזה. שנה לפני כן היתה ישראל אך תפילה בלבבות יהודיים. הגשמתה היתה נראית כפלא. בלב כל תושב בישראל מפעמת היום השמחה. אולם על כתפיו הוא נושא גם את משא האחריות לגורל אחיו. כי אחראי הוא לכבוד מדינתו ולביצוע יעודה. ויעודה הוא קיבוץ האחים מכל ארצות פזוריהם.

בברכה למדינתם הצעירה יצאו אזרחי ישראל אל הרחובות החוגגים כשממעל מונפים הדגלים – כסמל לעץ עתיק שחידש נעוריו ושילח פארותיו הרעננים לברכה.

מדן ועד אילת, במחנות הצבא, בבתים וברחובות נשמע ברדיו דברו של ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, שקרא להיחלצות לקראת מבצעים גדולים יותר. “…דווקא בימים השחורים ביותר בתולדות חייו הטראגיות, כששליש מבניו הועלה לגרדום על ידי תלייני עולם, הנאצים, הכריז עמנו בקול ענות גבורה על רצונו הנחרץ לחדש ולהקים מיד את מדינת ישראל. והמדינה הוקמה”.

בפנותו לדבר על העתיד, הזהיר ראש הממשלה בפני האשלייה שנצחונות השנה שעברה, אשר הובילו לעצמאות, מסמנים את סופו של תפקידנו. “עדיין אנו עומדים בראשית מלאכתנו. עוד רבה וקשה הדרך לפנינו, ומבחנים חמורים צפויים לנו. לא נבהל, אבל גם לא נהיה שאננים… ועוד הרבה שנים מוטל עלינו לעמוד על המשמר ולהשקיע הרבה אמצעים ומרץ בחישול כוח התגוננותנו ביבשה, באוויר ובים”.

“עם כל זאת”, הוסיף ראש הממשלה, “בטחוננו לא יכון על כוח בלבד, אלא ישען על משטר צדק וקדמה בבית, ועל שאיפה נאמנה לשלום ולזיקת גומלין עם שכנינו בחוץ”.

“עם שלוש מדינות: מצרים עבה”י ולבנון, כבר חתמנו על הסכמי שביתת נשק, ונציגנו בלוזאן מוכנים לשיחות על כריתת ברית שלום", המשיך מר דוד בן גוריון, “הממשלה לא תחסוך כל מאמץ שעשוי להביא לידי שלום יציב ומכובד עם שכנינו. אנו מתכוננים לא בלבד לשלום פסיבי, לשלום של אי פגיעה הדדית, אלא לשלום אקטיבי, לשלום של עזרה הדדית וזיקת גומלין לטובת כל המזרח התיכון, לפיתוחו הכלכלי, לקידומו הסוציאלי, להעלאת רמת חייו של אוכלוסיו ולהגנת עצמאותם של עמיו. בעזרנו ליציבותו, התקדמותו ועצמאותו של המזרח התיכון, אנו תורמים תרומה חשובה להגברת השלום בעולם. ואין ברכה חשובה וגדולה יותר למדינת ישראל מביצור השלום בעולם”.

ישראל תתמיד בשאיפתה לשלום, לא רק עם שכניה, אלא עם כל העמים “במזרח ובמערב”. במסור ראש הממשלה את תודת ישראל לכל המדינות שסייעו בהקמתה ובראש: ארה“ב ובריה”מ, המשיך: “מתוך שמירה מעולה על עצמאותנו וריבונותנו המלאה, נעזור באמונה ובתום לב, במידת יכולתנו הצנועה, לכל צעד המחזק את השלום בעולם, המקרב רחוקים, מבטיח זכויות האדם ושוויון העמים בעולם, ומגביר סמכותו וכושר פעולתו, יעילותו ונאמנותו הבינלאומית של אירגון האו”ם".

בעמדו על התפקידים המידיים של ישראל, הצביע מר בן גוריון על התוהו ובוהו שנעזב, ושמתוכו הוטל על הממשלה להקים מדינה חדשה. לישראל עתה שופטיה ושוטריה, שומרי השלום הפנימיים, שבהם עליה לראות את עוזריה בהשלטת החוק ובשמירה על זכויות התושבים.

במדינת ישראל יושבים לא רק יהודים, המשיך ראש הממשלה, אזרחיה כוללים גם מוסלמים ונוצרים בני הרבה כיתות, רובם ערבי. הוא הזכיר את מגילת העצמאות, שנכתבה לפני שנה, ובה ערבות לשוויון מלא של זכויות חברותיות ופוליטיות לכל, בלי הבדלי דת, גזע ומין; המבטיחה חופש הדת, המצפון, השפה, החינוך והתרבות; ותשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת היסוד של האו"ם.

ראש הממשלה נגע בבעיית העליה שבה הוא רואה “אבן בוחן העליונה למדינת ישראל”:

“ידענו שאת העולים אי אפשר יהיה לקלוט בלי פיתוח מלא של יכולתה המשקית של הארץ בחקלאות, בתעשייה, בניין, ים ואוויר”.

והמשיך: הפיתוח זקוק להון תועפות, שאין בכוחה של מדינת ישראל, על כל אזרחיה ותושביה, לספק. וחלקו הגדול, מן ההכרח, שיבוא מן החוץ.

כמו כן הזהיר ראש הממשלה בפני יוקר החיים והביזבוז הגדול “החל בצבא וגמור במשק הפרטי של עקרת הבית”. הוא אמר: “כל פרוטה אשר תחסך במשק הצבאי, בשירותי המדינה ובמשק הפרטי, תצטרף לחשבון גדול, אשר יחד עם הגברת כוחות היצור במשקנו, בציוד התעשייה והחקלאות, הבניין וכל שאר ענפי המשק, יורידו את יוקר החיים”.

“המאמץ הצבאי של השנה החולפת הציל את ישובנו ונתן לנו את המדינה. גורלנו תלוי עכשיו במאמץ הכלכלי. במאמץ זה תלויים שני עמודי התווך של המדינה: עלייה והתישבות”.

ראש הממשלה סיכם: “מדינת ישראל תיכון על קליטת עלייה רבתי והתיישבות רבת ממדים ואדירת תנופה חלוצית, וגבולות המדינה יוצבו לא רק בכוח הצבא ובמאמצי נציגינו המדיניים, אלא ביכולתנו היוצרת”.

חג חדש נולד לעם. זאת הרגישו כל אותם ההמונים שזכו לקחת חלק בו. חג ישראלי אמיתי כמסורת כל חגי ישראל האחרים. חג חדש, שביטויו הלאומי עולה בד בבד עם ביטויו הרוחני־הדתי.

מצעדי צבא, מסקרים, חגיגות, קבלות פנים רשמיות ומסיבות, תהלוכות, נאומים, סקירות – כל אלה ציינו את יום העצמאות בכל רחבי המדינה. אך בעיקר היה החג הראשון לעצמאות בישראל חג המוני העם, חג של שמחה, ריקודים, שירה וזמרה.

שיא השמחה היה בירושלים המשוחררת. המוני העם, שסבלו כה רבות, מילאו את רחובות עיר הבירה הנצחית של העם היהודי החפשי לא רק לחזות במצעדים אלא גם לשתף עצמם בחגיגות. בקבלת הפנים הממשלתית שנערכה אחרי הצהרים על־ידי מושל ירושלים, ד"ר אברהם ברגמן, במשרדי הממשלה בירושלים, נוכחו מאות מוזמנים מתושבי ירושלים העברית והנוצרית. תזמורת המשטרה קיבלה את פני הבאים במנגינות, ומשמרות כבוד של המשטרה האזרחית והצבאית הוצבו בכניסה לבניין ולאולמות המסיבה, שקושטו ברוב פאר.

הנשיא בפועל של מדינת ישראל, מר יוסף שפרינצק, קיבל בלשכת הנשיא בקריה את פני הדיפלומטים הזרים. גם שר החוץ, מר משה שרת היה נוכח.

זקן הסגל הדיפלומטי, מר ג’יימס מקדונלד28, שגריר ארצות הברית, נשא נאום ברכה בשם חברי הסגל הדיפלומטי והקונסולרי: “בטוחני כי חברי שותפים לי ברגש ההנאה האישית בהנתן לנו לייצג את ממשלותינו ביום השנה הראשון של מדינת ישראל. בהתעניינות אוהדת עקבנו אחרי התקדמותכם הבלתי רגילה בשנה החולפת הרת המאורעות. תקוותנו היא, כי מדינתכם הצעירה והאיתנה תבורך ברווחה ובשלום בקרב המזרח התיכון שהשלום שורר בו”.

מר שפרינצק אמר בין השאר: “עודנו רק בראשית דרכנו ונהיה זקוקים לכל התמיכה והרצון הטוב שיהיה בכוח מדינותיכם להעניק למדינתנו המחדשת ימיה כקדם. בדומה לאומות רבות אחרות נאלצנו גם אנו להלחם על עצמאותנו ובטחוננו, אולם פנינו לשלום ואדיר חפצנו להיות שותפים נאמנים לשלום המזרח התיכון והעולם כולו. לפנינו המשימה הגדולה של בניין מולדתנו ואני אמונה כי בניין זה יהיה לטובה ולברכה לא רק לעם ישראל כי אם גם לארצות השכנות ולתבל כולה”.


6.5.49 (ז' באייר תש"ט)

הנשיא טרומן שיגר את האיגרת הבאה לנשיא וייצמן: “ביום השנה הראשון לעצמאות ישראל הריני שמח למסור להוד מעלתך ולעם ישראל את הברכות הלבביות והאיחולים הנאמנים של העם האמריקאי”.

פילדמרשל סמאטס שלח את האיגרת הבאה לראש הממשלה, מר דוד בן גוריון: "תקופת הפלאים עוד לא עברה, כי תקומת מדינה יהודית עצמאית במולדת לאחר אלפי שנות גלות וחשכה היא, לבטח, אחד מפלאי ישראל. ובעיקר מאחר שקרה הפלא לאחר התנקשות היטלר בעם היהודי ומזימתו להשמידו. נוסף לפלא – נצחון הצדק ההיסטורי לאחר תקופה כה ארוכה.

כאחד מאלה שלקחו חלק בניסוח המקורי של מדיניות בית יהודי לאומי לפני דור, אני מאושר שהושג יותר מאשר חשבו האופטימיסטים ביותר שבינינו לאפשרי".

שר החוץ, מר משה שרת, קיבל מברקי ברכה משרי־החוץ של תורכיה ופולין, מהרפובליקה הדומיניקנית ואחרים.

בנאום לפני הוועדה הפוליטית אד הוק, של האו"ם, הציע מר אבא אבן, בא־הכוח הישראלי, תכנית אלטרנטיבית לירושלים, המבטיחה הסכמתנו לבינאום המקומות הקדושים בעיר ובכל ארץ־ישראל, אולם שומרת על זכויות ירושלים החדשה להשאר חלק מישראל. “אנו מאשרים את הצורך, שהוסבה אליו שימת לב מיוחדת באיגרת האחרונה של האפיפיור לבישופים, בקיום גישה חפשית למקומות הקדושים בבטחון המוסדות הקתוליים והנוצרים האחרים ובפיקוח בינלאומי מלא להגנת המקומות הקדושים”.

בפתיחת מושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, דרש מר בן גוריון בנאומו, למצוא דרך לתיאום הפעולות בין ממשלת ישראל והסוכנות היהודית.


8.5.49 (ט' באייר תש"ט)

ערביי הכפר טירה קידמו בברכה את הכוחות היהודיים, שנכנסו למקום כתוצאה מן ההסכם בין ישראל לבין עבה"י. כוחותינו התקדמו אל עבר תחנת הרכבת של טול־כרם, קלקיליה ונכנסו לכפרים הערביים טירה, ג’לג’וליה29, מיסקה, קאלאנסווה, קאסנה, ח’רבת ח’ריש30 ובארא. על־ידי כך שיחררו את שדות רמת הכובש (הישוב שלא נכבש כל עיקר) ואדמות כפר הס. כפר הס לא יכול היה לעבד את שדותיו כתוצאה מהאיום המתמיד מצד טירה.

כניסת חיילינו בשבוע הזה לג’את, החולשת על כביש טול־כרם–עין־שמר, היא השלב הראשון בהעברת שטחים בחזית המרכזית שעליהם הוסכם בהסכם שביתת הנשק עם עבר הירדן.

שמונה כפרים יתוספו לישראל. קו הרכבת לוד–חיפה, נמצא עתה בידים יהודיות, חוץ ממיל אחד ליד טול־כרם.


9.5.49 (י' באייר תש"ט)

פעולות ועד מלוה־המלחמה העממי, שהוחל בהן לפני 5 חדשים, תסתיימנה בסוף החודש כש־6,5 מיליון ל“י, מתוך 7,5 מיליון ל”י, נגבו כבר. השאר, יש לקוות, יגבה במשך שלושת השבועות הבאים, הודיע ד"ר אהרון בארט, יושב ראש הועדה.

הפגנה רצינית ביותר נתקיימה בשבוע שעבר על־ידי עולים וחיילים משוחררים מבוטלים. בהפגנה השתתפו 200 איש. הם פרצו למשרדי הסוכנות היהודית בחיפה וקלקלו כמה רהיטים. היתה התנגשות ביניהם לבין השוטרים ונפצעו כמה מפגינים ושוטרים.


10.5.49 (י“א באייר תש”ט)

הצעת מועמדות ישראל לחברות באו"ם, נתקבלה על ידי הוועדה הפוליטית אד הוק. תוצאות־ההצבעה היו 11:33, ו־13 נמנעים. 11 קולות מעל לרוב ההכרחי. התוצאה תועבר למועצה הכללית. בה דרוש רוב של 2/3.

קליטת עולים בישראל תטיל תפקידים נוספים הן על הגופים הפינאנסיים בישראל והן על היהודים בעולם, הדגיש אמש שר האוצר, מר אליעזר קפלן, לפני הוועד הפועל הציוני בירושלים. הוא קרא לאיחוד הממשלה והסוכנות היהודית בתקציב העלייה ובניהול אחיד של המקורות הפינאנסיים. קריאתו זו נתקבלה בברכה.

שר החוץ, מר משה שרת, טס לארה“ב. הוא עומד להופיע בפני העצרת הכללית של האו”ם.

נוסד עתה במדינת ישראל משרד של תת־שר ליחסי ציבור. הוא ייכלל במשרדו של ראש הממשלה, ויביא לידי התאמה את עבודות שאר המשרדים ליחסי ציבור, שירות השידור ומשרדי הידיעות של משרד החוץ ומשרד הפנים. מר גרשון אגרון (אגרונסקי) מונה למנהל המשרד הזה.

חג שיחרורה של צפת נפתח אתמול לקול טירטור מכונות ירייה, תרועות חצוצרות וצפירת אזעקה. כמה שערי כבוד הוצבו במבואות העיר. על הבתים התנוססו דגלים, סיסמאות אור ואש, קשוטי ירק ותאורה רבה. העיר שקקה מהמון אורחים, וביניהם בלטו חברי הגדוד השלישי שהתקבצו מכל פינות הארץ לחוג עם אנשי צפת את שיחרור העיר. במרומי המצודה הוקמה מצבת זכרון.

ליום השנה למערכות בשערי הדגניות פירסם ועד הגוש למשקי עמק הירדן הודעה ובה נאמר בין השאר:

“בימים הרי גורל נרכש מחדש עמק הירדן בדם אחינו ובנינו, אשר מאחרי המחרשה יצאו להגן יחד עם צבא ההגנה לישראל על נכסי האומה. עמק הירדן המבורך הזה היה לצנינים בעיני הסורים ויועציהם הזרים אשר ידעו את ערכו הכלכלי והאיסטרטגי של העמק שלנו בשביל הארץ כולה. ויצאו בחייל רב ורכב ברזל וכלי הנשק הקטלני ביותר. ולעומתם עמדו מתי מספר מגינים ללא שריונים ובנשק דל מאוד, אך ברוח איתנה. וביום י”א באייר הוכרע האויב. הוכה שוק על ירך. שריוניו נותצו או נלקחו שלל בשערי הדגניות והעמק שוחרר, והסכנה הדחופה לגליל חלפה.

ביום גדול זה נעמוד דום לזכר בנינו ואחינו, נטעי נאמנים של בקעת כנרת, ולזכר חיילי צבא ההגנה לישראל ולזכר כל אלה אשר נפלו בהגינם על כבוד האומה ואשר במותם ציוו לנו את החיים".

בטילגרמה שנתקבלה מראש הממשלה ושר הבטחון, מר דוד בן גוריון, לרגל יום השנה למערכה על עמק הירדן נאמר בין השאר:

“…רוח הגבורה של אנשי חזון, עבודה ואדמה, הכריעה את הטנקים, התותחים והמפציצים של צבאות שכירים. נצחון מתיישבינו בעמק הירדן קבע גורל המלחמה בצפון הארץ. בוני עמק הירדן הוסיפו לזכר יצירתם המפוארה פרק של גבורת מלחמה, שתעמוד לעד כמופת עליונות רוח האדם בן החורין על האלמות הגופנית של משעבדי אדם”.

אתמול נכנסו למחזור דרך הבנקים הישראליים, נוסף למטבעות הקודמות, מטבעות מתכת בנות 50 פרוטה העשויות מניקל נחושת.


12.5.49 (י“ג באייר תש”ט)

אמש נתקבלה ישראל לאו"ם כחברה ה־59 בארגון אומות זה. תוצאות ההצבעה היו: 37 בעד, 12 נגד, 9 נמנעים. העמים שהצביעו בעד ההצעה הם: ארגנטינה, אוסטרליה, רוסיה הלבנה, קנדה, צ’ילי, סין, קולומביה, קוסטה־ריקה, קובה, צ’כוסלובקיה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, גואטאמלה, האיטי, הונדוראס, איסלנד, ליבריה, מקסיקו, הולנד, ניוזילנד, ניקארגוא, נורוגיה, פנמה, פאראגווי, פרו, פיליפינים31, פולניה, אוקראינה, לוקסמבורג, דרום אפריקה, רוסיה, ארצות הברית, אורוגווי, יוגוסלביה, בוליביה, וונצואלה, צרפת. נגד ההצעה הצביעו: בורמה, מצרים, הודו, פרס, עיראק, לבנון, פאקיסטאן, ערב הסעודית, סוריה, תימן, אפגניסטן וחבש.

נמנעו: בריטניה, בלגיה, ברזיל, דניה, אל־סלבדור, יוון, סיאם, שבדיה ותורכיה.

תשואות מחרישות אזנים ליוו את ההודעה על קבלת ישראל.

לאחר שליווה ראש הטכס, קפיטן ז’וון נוי את מר משה שרת אל הדוכן, אמר ד“ר הרברט אוואט, יושב־ראש העצרת: “בשם האומות המאוחדות והעצרת אני מושיט את ברכת האו”ם לחברתו החדשה. הוויכוח שהתנהל על קבלתה לאו”ם, עמד על רמה גבוהה. אני יודע, שמצד ישראל נראה נאמנות לאומות המאוחדות ושיתוף פעולה עם כל חברות האירגון, הפועלות למען אותן המטרות. אני צופה לזמן שעמי המזרח התיכון ישבו כאן מתוך שיתוף פעולה וידידות ואף מתוך חברות".

משנשתתקו התשואות אמר יושב ראש העצרת, ד"ר אוואט, שבהתאם לנוהג מוזמן בא־כוח ישראל להגיד דברו.

שר החוץ של מדינת ישראל, מר משה שרת, פתח ואמר: “גדולה היא שעה זו למדינת ישראל, גדולה השעה לעם היהודי בכל תפוצותיו, כבד נטל האחריות הכרוכה בה, ומרומם החזון שהיא מגלה לעתיד. קבלת ישראל לאסיפה זו היא השלמת מעברו של עם מאלמונות מדינית לזהות ברורה, ממעמד נחות דרגה למעמד שווה דרגה, ממחאה פסיבית לתגובה אקטיבית”.

בהמשך דבריו אמר מר שרת, כי מדינת ישראל אינה תובעת נאמנות מיהודים בארצות אחרות והיא עומדת על נאמנות של אזרחיה שלה, והיא לבדה אחראית למעשיה ולמדיניותה. עם זה שלוחה ברכתה לכל יהודי באשר הוא שם, לבטחון, לקיום של כבוד ולשוויון זכויות. ישראל תעשה כל מה שביכולתה לרומם את שם העם היהודי, ותראה חובה קדושה לעצמה להחזיק את שעריה פתוחים לפני כל יהודי הזקוק לבית.

לאחר שהודה לכל האומות והממשלות שהגנו על עניין העם היהודי ועל שאיפתו למעמד של אומה בארץ ישראל, בחבר הלאומים ובאירגון האומות המאוחדות ולאלו שתמכו בשאיפות העם היהודי ב־29 בנובמבר 1947 וב־11 במאי השנה, עמד על ההשתלשלות ההיסטורית של הציונות, שהגיעה להגשמתה בהקמת המדינה היהודית בימינו, מפאת שתי מגמות היסטוריות שהתלכדו בדורנו – אסון יהדות אירופה וההגשמה בציון. הוא הזכיר את העובדה, כי אירגון האומות המאוחדות הוא תולדות הקואליציה האנטינאצית ושבמאבק האיתנים של קואליציה זו השתתפו לא רק יהודים בצבאות אומות אחרות, אלא גם יהודי ארץ ישראל כאומה לוחמת. כשהתקרב מועד חיסול המנדט, היה הישוב היהודי בארץ־ישראל מדינה מכל הבחינות, פרט לשם הפורמאלי, והוא תבע זכות הגדרה עצמית במסגרת המזרח התיכון, שארצותיו זכו לסוברניות אחת אחת.

בבוא השעה ידעו היהודים, שקיומם וחירותם בארצם, וההגשמה והתקוות של דורות אין מספר, מוטלים בכף וזה נתן להם את היכולת להגן על עצמם ולקיים את עצמאותם. עובדות אלה מצאו את ביטויים בהחלטה ההיסטורית של עצרת האו"ם, ששוב לא סטתה ממנה ובקבלה את ישראל כחברה אך הטביעה את החותם האחרון על ההגשמה הסופית של ההחלטה.

ישראל תשמור נאמנות גמורה למגילת האו“ם ולעניין השלום. רדיפת השלום32 היא חלק יקר של מורשת עם ישראל, ואידיאל השלום יהיה נר לרגלי ישראל בקביעת היחסים בין המדינה לאזרחיה, בין אדם לחברו, בין המדינה לארצות אחרות. ישראל נכנסת לשלום לטובתה ולטובת התפוצות. היהודים סבלו סבל לא יתואר במלחמה האחרונה, ואין עם הסולד ממלחמה חדשה יותר מישראל. הוא הזכיר את העובדה, שביחס לישראל קמה תמימות דעים בין ארצות הברית לססס”ר, וכל חמש החברות הקבועות של מועצת הבטחון הן בין האומות שהודו בישראל. ישראל מצידה מושיטה יד ידידות לכל האומות השוחרות חירות והתחייבה לשתף פעולה עמו בחסות האו"ם לקיום השלום והקידמה בעולם.

ביחוד יש תוקף להתחייבות זו כלפי שכנותיה של ישראל במזרח התיכון. משיובטחו מקומה ומעמדה של ישראל, אין לה שאיפה נעלה יותר ומשימה דחופה יותר מלהגיע ליחסי שכנות טובה ושיתוף פעולה ידידותי עם שאר עמי האיזור הזה. אין אנו רואים שום ניגוד רציני ביננו ובין שכנינו, שכיום אי אפשר ליישבו במשא־ומתן בדרכי שלום, וחיזוק לכך משמשים הסכמי שביתת הנשק בין ישראל ובין מצרים, לבנון ועבר הירדן. הוא אמר, כי המלחמה נגד ישראל ועוללותיה שינו אחדים מן היסודות של החלטת ה־29 בנובמבר, ושינויים אלו הכרח שימצאו ביטויים בהסדר השלום. אבל אין סיבה אובייקטיבית ששינויים אלה המבוססים על מציאות חדשה, לא יאושרו בהסכמה כללית. נתמיד במאמצנו לעזור להסדר מוקדם ככל האפשר בין בעיות אלו במשא־ומתן בין ישראל ובין הארצות השכנות ובתיווכו של האו"ם.

מר שרת דיבר אחר כך על קיבוץ הגלויות בקנה מידה גדול ועל פיתוח הארץ לטובת כל התושבים ואמר שישראל גמרה אומר לשרש דלות ובערות, אויבי שלום של קבע מאז ומעולם. הוא ציטט את הכרזת המדיניות של ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, שעל יסודה קיבלה הממשלה הנוכחית הבעת אימון מן הכנסת, ואמר: “אנו אומה צעירה, אבל עם עתיק, מתחילים בחכמת מדיניות מעשית, אבל בעלי נסיון עשיר ורבגוני. אנו באים לאסיפה זו, המייצגת את חכמת המדיניות הקולקטיבית של העולם, ברוח של ענוותנות, כמבקשי הדרכה והארה. אנו מקווים, שכשרוננו ללמוד יוגבר בכוח התורה העתיקה ושאיפות הדורות של העם היהודי. זכרו נא, כי נביאי ישראל הם שהביאו לעולם חזון תקופה33, ששוב, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. וביום נכבד זה בלוח היהודי מתפלל עמנו ליום, שייעשו כל אומות העולם אגודה אחת, להחיש גאולת האדם”.

זו הפעם הראשונה נשמעה הלשון העברית באולם העצרת, כשסיים מר שרת את נאומו בפסוק: “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. הנציגים, הקהל והעיתונאים עמדו ומחאו כפיים בשעה שהוליכו את מר שרת, מר אבן ושאר חברי המשלחת אל מקומה של ישראל ליד השולחן. היה זה רגע גדול בל ישכח.

לאחר ההצבעה באו“ם שיגר ראש הממשלה טלגרמה למר שרת ומר אבא אבן בה נאמר: “ברכות הממשלה וברכותי לכם בהזדמנות זו של קבלתנו לחברות באו”ם. שם שניכם יהיה לעולם קשור במאורע זה המקיים בחתימת הסמכות העליונה את עצמאותנו ושוויוננו הלאומי. חברותנו באו”ם עלולה להחיש את השלום במזרח התיכון וקביעת יחסי ידידות ושוויון עם מדינות ערב ותרים קרן ישראל בעולם. חכמתכם, התמדתכם וכשרונכם הביאו אותנו עד הלום. חזקו ואמצו".

דגל ישראל הונף בין כל הדגלים הלאומיים בפלשינג מדואס. מר שרת ומר אבא אבן נוכחו בטקס. מר שרת אמר: “זהו מאורע גדול המסמל את עצמאותנו המלאה. דגלנו מתנופף בגאווה במעגל זה המסמל את חופשו ואחדותו של המין האנושי. אנו פעלנו לחופש ולשוויון במשפחת העמים, והערכה מלאה ויוצרת להתגשמות הלאומית של עמנו”.

הטקס היה פשוט אך רב רושם. נוכחו בו למעלה מ־600 איש ששרו את “התקוה” שהגיעה לשיאה בחרוז “להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים”, בעלות הדגל אל ראש התורן על ידי חייל האו"ם. לאחר הנפת הדגל נסע מר שרת ללייק סכסס כדי להיות נוכח בישיבת הוועדה הפוליטית. הוא ישב בין שליחי עיראק והלבנון.


קבלת ישראל לאו“ם מסמלת את המטרה בדרכנו לקראת המדינה. הדרמה של צעידתנו הגדולה מעם לוחם אל בין המועצה העולמית, המסמלת את שלום העולם – לחברות באו”ם – הגיעה לשיאה.

חברות ישראל באו“ם היא מאורע גדול אף אם רק משום האחריות שהוטלה על המדינה הצעירה כלפי חבר המדינות. ישראל הפכה מדינה תודות לאו”ם. החלטת ה־29 לנובמבר 1947 של האו"ם, היה המדחף היעיל ביותר לעם ישראל בדרכו לחופש.

תקוות 2000 השנה, מאמצי 70 השנה מאז היום בו התחילו המתיישבים הראשונים שוב בבניין א“י, החזון שנגלה להרצל עוד לפני 50 שנה, מלחמת החופש של השנה שעברה – מצאו עתה את התגשמותם בכניסת ישראל לאירגון האו”ם.

שמות בני זמנינו הפכו להיסטוריים. ארבעה אנשים בישראל יצאו מאלמוניותם בעמלם למען ישראל בימים אלה: ד“ר חיים וייצמן, שמלחמתו רבת הסבלנות הכשירה את הקרקע להקמת המדינה; מר דוד בן גוריון, ראש הממשלה, בעל החזון, שהכיר את הרגע המכריע בשבילנו בהיסטוריה האנושית, ובתבונתו ויזמתו הדינמית התווה דרך ונתן־עוז לישוב לנצל את ההזדמנות הבלתי חוזרת; מר משה שרת, שר החוץ, שסגולותיו הפוליטיות הביאו להכנסת ישראל למפות מדינות העולם; ומר אבא אבן שיכולתו בהנהלת מו”מ ושנינותו עשוהו בעל שיעור קומה באו"ם, עוד טרם שמונה כבא כוחה של מדינה־חברה. שמות אלה יופיעו בתפארתם בתולדות העם היהודי כאשר יספרו אבות לבניהם.

בדרכנו לעצמאות אמת ולמעמד של בני חורין עברנו כברת דרך מכרעת ומכובדת. המערכה המדינית הזאת קיבלה סיוע ועידוד במציאות הארצישראלית וברוח הגבורה והמסירות של הדור הצעיר. ברוח זו צועדת כעת מדינת ישראל את צעדיה הראשונים כמדינה חופשית, בתוך עמי העולם.


* * * * * *

בספר זה עבר לפנינו גורלו של עמנו מהכרזת או“ם בנובמבר 1947 עד הכרזת או”ם במאי 1949. בסיומה של פרשה זו מן הראוי להעלות בזכרוננו את מעללי אלפי האלמונים שבגבורתם ומסירותם הביאונו עד הלום: את השומרים והמגינים מתקופת ההגנה בהנהגתם האמיצה של אליהו גולומב וישראל גלילי; את הלוחמים ו“הפורצים” מתקופת הפלמ"ח בהנהגתם הדגולה של יצחק שדה ויגאל אלון ואת פעולות הפאר של צבאנו, לרבות חיל הים והאויר, על כל מפקדיו וחייליו בכל החזיתות.

תקופה חדשה מתחילה. תקופה של קיבוץ־גלויות, ביסוס כלכלי ותרבותי של המדינה והקמת יחסים מדיניים נורמליים עם העמים השכנים. אם נצליח במשימות האלה נבטיח לנו את קיומנו ושגשוגנו במדינת ישראל.



  1. “סראיל במקור המודפס, צ”ל: סראיה – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. הכוונה למחלקת הל"ה.  ↩

  3. “באגרופיון” במקור המודפס, צ“ל: באגרופיו – הערת פב”י.  ↩

  4. “על־ידי” במקור המודפס, צ“ל: על־יד – הערת פב”י.  ↩

  5. “יחידת” במקור המודפס, צ“ל: יחידה – הערת פב”י.  ↩

  6. שנתיים לאחר מכן (במקור: “מכאן” – הערת פב"י) נתברר פסק־דין זה לפני בית־דין רגיל, לפי דרישת ראש הממשלה. לאחר הבירור החדש הוחזר לטוביאנסקי הכבוד הצבאי של קצין בצבא ההגנה לישראל. גופתו הובאה לקבורה בבית־הקברות הצבאי בהר־הרצל בירושלים.  ↩

  7. “אנושיים” במקור המודפס, צ“ל: אנושים – הערת פב”י.  ↩

  8. “על יד” במקור המודפס, צ“ל: על ידי – הערת פב”י.  ↩

  9. “נכנע” במקור המודפס, צ“ל: נכנעה – הערת פב”י.  ↩

  10. “היו” במקור המודפס, צ“ל: יהיו – הערת פב”י.  ↩

  11. “שנראים” במקור המודפס, צ“ל: שנראית – הערת פב”י.  ↩

  12. “טרבון” במקור המודפס, צ“ל: טרבין – הערת פב”י.  ↩

  13. “והגישה” במקור המודפס, צ“ל: הגישה – הערת פב”י.  ↩

  14. שם הישוב היה משגב דוד (שונה אח"כ למשמר דוד). הקולונל דוד מיכאל מרכוס נהרג באבו־גוש –הערת פב"י.  ↩

  15. “מסה” במקור המודפס, צ“ל: מיסה – הערת פב”י.  ↩

  16. “המזולזלת” במקור המודפס, צ“ל: המזלזלת – הערת פב”י.  ↩

  17. “תל־עריש” במקור המודפס, צ“ל: אל־עריש – הערת פב”י.  ↩

  18. “להתשבות” במקור המודפס, צ“ל: להתישבות – הערת פב”י.  ↩

  19. “ה.ר.א.ף.” במקור המודפס, צ“ל: ה־ר.א.ף. – הערת פב”י.  ↩

  20. “אופוזיצה” במקור המודפס, צ“ל: אופוזיציה – הערת פב”י.  ↩

  21. “הערבית” במקור המודפס, צ“ל: העברית – הערת פב”י.  ↩

  22. “כשי” במקור המודפס, צ“ל: כשיא – הערת פב”י.  ↩

  23. “התרבויות” במקור המודפס, צ“ל: והתרבויות – הערת פב”י.  ↩

  24. “קלקליה”במקור המודפס, צ“ל: קלקיליה – הערת פב”י.  ↩

  25. “גונדי” במקור המודפס, צ“ל: ג'ונדי – הערת פב”י.  ↩

  26. “יורדו” במקור המודפס, צ“ל: ירדה – הערת פב”י.  ↩

  27. “משמר־העמק” במקור המודפס, צ“ל: משמר־הירדן – הערת פב”י.  ↩

  28. מקדודנלד“ במקור המודפס, צ”ל: מקדונלד – הערת פב"י.  ↩

  29. “ג‘לג’יליה” במקור המודפס, צ“ל: ג‘לג’וליה” – הערת פב"י.  ↩

  30. “הרייש” במקור המודפס, צ“ל: ח'ריש – הערת פב”י.  ↩

  31. “פיליפנים” במקור המודפס, צ“ל: פיליפינים – הערת פב”י.  ↩

  32. “ישראל” במקור המודפס, צ“ל: השלום – הערת פב”י.  ↩

  33. בנאומו של שרת בעצרת האו“ם נאמר: ”…נביאי ישראל הם שהורישו לעולם כולו את חזון אחרית הימים, עת ״לא יישא…“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות