שממשלת “האחדות הלאומית” הוקמה כדי לצאת מלבנון, כדי להציל את הכלכלה וכדי לחמם משהו את השלום שקפא – אלה ניראים כמעט כמוסכמות; ושלאחר שהוקמה אותה ממשלה היא מתפקדת בכבדות ובחריקות צורמות, לא כפי שראוי היה לכאורה לפי רוחב בסיסה הפרלמנטרי – גם זה כמעט מוסכם על הכל; וגם שמפעם לפעם מתחשק לוהט לתפוש את הממשלה הזאת לקרוע אותה לגזרים ולהעיפה לעזאזל – גם זה מוסכם כמעט על הכל.

עניין אחר מאלה גרם לכמה אנשים לתמוך בנסיון המגושם, והלא כל־כך אסטתי הזה, [ו]הוא עניין העם בישראל. עניין זה הנישמע בוודאי נימלץ מדי, טעון הסבר.

בין המחנות הפוליטיים־חברתיים בישראל אי־אפשר שלא לראות בעליל את ירידת השמאל. דווקא אותו אגף פוליטי שטיעוניו לכאורה טובים יותר (הגיוניים, צודקים, ריאליסטיים, וכו') הוא האגף שיש לו למעשה פחות ופחות אנשים, אגף חזק בהגיונו וחלש בשיכנועו, נבון בדרכו ומיסכן במסכיניו, עד שלאחרונה הגיע השמאל (עם ובלי ממצאי סקרי דעת הקהל) למצב מוזר: תנועה של רעיונות בלי עם.

לשמאל בארץ אין פרולטריון. הפרולטריון היהודי (אם יש כזה בארץ?) הוא בכללו אנטי שמאל. “האיש ברחוב”, בשוק, בתחנה המרכזית, במפעלי התעשיה, במגרשי הכדורגל, בשכונות ובעיירות, ואיפה לא – הוא אנטי שמאל. “העשירונים התחתונים” הם נגד השמאל. ומה שמדאיג מכל – הצעירים, אם אין הם נייטרלים ואדישים (“הראש הקטן”) הריהם בפירוש נגד, ומחנה השמאל, צר לומר, נישאר מחנה מזדקן והולך, צודק וחסר צמיחה, חכם ועייף.

למה?

למה אין השמאל משכנע? למה אינו גדל והולך? למה אין “העם” משתכנע לשמאל? למה בורח ממנו?

איך קרה ששפת השמאל נעשתה שפה זרה לרוב העם? מדוע דברים שלכאורה כל־כך נכוחים כל־כך עוברים מעל הראשים – אם לא הקדימו ועוררו דווקא חמת־זעם נמוכה ואינסטינקטים של נגד […] עד אלים? מדוע אין הצעירים נילהבים לשמאל, אינם זורמים אליו, אינם ממלאים אפיקיו, כשהם מועלים כך בעצם עתידם הרצוי להם?

האמנם כל העם הזה מטומטם? רובו? פסיכי? חסר הגיון, חסר אחריות וחסר שפיטה בוגרת? כולם בארץ לא ראציונאליים, דרווישים משתגעים, כולם לא אנליטיים, מוקסמי שווא, כולם רק דעות קדומות, רק אינסטינקטים פרימיטיביים, רק מסורת של גיטו וסמלים של מיתולוגיות?

האמנם כל האמצע הכבד והגדול הזה – אטום כולו לשיכנוע, למחשבה שקולה, לשינוי עמדה – רק בגלל פיגור, בגלל סתימות ובגלל ילדותיות, ורק הפחד והשינאה פועלים עליהם, פחד הערבים ושינאת הוותיקים המבוססים בארץ, ורק דחפים כאלה הופכים אותם לעתים להמון המורד באמת, בטוב ובמועיל לו – ורק מוחא כפיים לקנאות המשתוללת בזירה?

מדוע לא עוברים רעיונות השמאל את גבולות משוכנעי תמול־שלשום? בגלל המבטאים אותם? בגלל ביטויים? או בגלל סירוב אטום מראש? פשוט לא רוצים, לא מוכנים, לא מוכשרים, לא פתוחים, לא מבינים דיבורים כאלה, ובקצרה: נגד.

ואולי “שמאל” זה אופן הבנת ענינים הפונה מראש רק אל ציבור “נבחר”, החל מדרגה מסויימת של השכלה ומעמד חברתי ומעלה? כמין “סחורה” הראויה רק ל“אליטה” ולסוג סנובים המחניפים לערך עצמם, והמפגינים ממילא התנשאות יהירה? והלא בעיקרו של דבר היה השמאל – דבר העם כנגד מנצליו־מדכאיו? אבל לא רק רעיונות. קודמת להם ההתנגדות הרגשית. ואנשים רבים נסתמו לרעיונות על־ידי עוינות לוחשת עד רועמת. מניין העוינות הזו? האם זה עדיין מתקופת המעברות, עבודות הדחק, ו“ישראל השניה”? האם אלה ילדי פרברי “הדפוקים” ואוכלוסי השיכונים העלובים? האם עדיין חי ומפעפע העלבון מתקופת ימי הקליטה הראשונים, והמחאה על הנחיתות, על הקיפוח ועל ההזנחה – ועוד המחאה על היהירות, על אי־האמון ועל ההתנשאות ועל ההתבדלות? וזה המשקע העכור שנצטבר מאז וסתם את האפיק לקבלת רעיונות השמאל, שכבר היה מזוהה עם המנצל המעמדי, התרבותי והעדתי, וכבר היה חשוד על “שיתוף פעולה” עם האויב הלאומי – הערבים.

הקיבוצים, מאז נראו כהמנצל הלאומי. המפעלים ההסתדרותיים כמעסיק הגדול והבוס המנוכר, והאשכנזים כחוסמי המוביליות החברתית־מעמדית, המסמלים בעיני עצמם את תרבות העילית, מכאן, והפוסלים מכאן את תרבות זולתם, כפסול את תרבות הנחותים, המפגרים וטעוני־הטיפוח.

גם טענות “לא נכונות” כשהן פופולאריות, כוחן איתן והן משחקות תפקיד פעיל ויש בהן תנופת חיים ממשית, והן מצביעות על מצוקה אמיתית, אפילו אם בטיעון לא בדוק. מה שקיים ועומד בכל זה הוא עובדת קיום המחסום, מחסום של עוינות פעילה, מחסום של אי־אמון עמוק, ומחסום של התבדלות כנגד התבדלות. ואילו מרגע שכוחם האלקטוראלי של המוני “החדשים” הללו, התגלה לאחרונה (1977!) ככוח המכריע בבחירות – מצאה לה העוינות הכבושה אפיקים פתוחים, ואפשרות לגמול מידה כנגד מידה לכל אותם שניראו כמתנשאים מעליהם – וזו “ניקמת החדשים” בוותיקים (המזוהים עם השמאל) העמידה מציאות חדשה בארץ.

וכך הפך הסוציאליזם והיה למושג דוחה, והפלשתינאים היו לתוכן דוחה, והחילונות נתפשה כמתירנות, כזלזול מכוון כנגד מסורת תרבותם, כמפרקת את מורשת העדה, וכמאיימת על דפוסי המשפחה ועל אורחות השבט – נוסף על המודרניזציה הבהולה שהביכה את ההרגלים המקובלים, ואת הסדרים האיטיים הנתונים מדורי דורות.

אין הכוונה לשבת ברגע זה ולנתח את כל סיבות החשד העמוק והפעיל ואת כל מרכיבי ההסתיגות והרתיעה, המוארים והעמומים, הפשוטים והמסובכים, כשהם עמוסים כוחות אינרציה ורווים מתחים ורדופי פחדים, החל מן הפחד מן הידוע ועד הפחד מן הלא־ידוע, החל מן הדאגה להישרדות מיום ליום, ועד לתחושה המשכרת של יתרון הכוח שהנה ניתן בידיהם, ומתחושת התסכול הרודפת כגורל – אל תחושת הפורקן ושעת מימוש הצפיות הדחויות – נוסף על כל הרחשים העמומים, שמעולם לא דעכו בלב היהודי, רחשי משיחיות, ורחשי אמונה באיזה יתרון המוטבע בהם, עם ריגשת המדוכאים שהנה הגיעה שעתם.

אם כך ואם כך, בלי להאריך באבחונים כאלה וכיוצא באלה, אי־אפשר שלא להכיר ולא להודות בממשותה של העוינות הזו, עוינות עמוקה, עוינות עממית כמעט, עוינות לרעיונות ולסמלים ומניעים של השמאל – עוינות הנתמכת בראציונאלים שונים, מהם פוליטיים והם חברתיים מעמדיים וגם תרבותיים – עוינות פעילה זו וחשד עמוק זה, מצאו את ביטויים, בין השאר, בנטיות לאומיות עד לאומניות, מסורתיות מתונות ועד דתיות קיצוניות, ומקיצוניות ועד קנאיות – עוינות שלא תששה כלל גם כשרבים הלכו והתבססו בינתיים במעמד הבינוני החדש, כשכל אותם “חדשים” מאתמול, שלפי הבנתם דחקו אותם בכפייה גסה מלמעלה לרדת ולהיות פועלים בעל־כורחם – נשתחררו כעת מן הלחץ ההוא, והנה הם ממלאים והולכים את שדרות המעמד הבינוני החדש, שהולך ומתמלא כל הזמן מן השוליים ופנימה אל האמצע.

השמאל לא קלט את המסות הגדולות. גם לא את הקטנות. והן נדדו, כדרכו של עולם, אל האמצע והוסיפו ונדדו מעבר לו וימינה. באופן שהאמצע הגדול, משאת־הנפש המרופדת מאז ומעולם, ומחוז־הנפש של כל המהגרים מאז ומעולם – אותו המעמד הבינוני הבולע את כל הנחלים ואינו מלא – בלע גם את המסות החדשות האלה, ותפח והתחיל לוחץ יותר ימינה: לאומני יותר, דתי יותר וקנאי יותר.

שלא לשכוח את העובדה הידועה ששלושה־רבעים מתומכי הליכוד הם לא־אשכנזים שלא לדבר על הציבור הדתי, שמלבד שוליים מחוקים של דתיים שמאליים, רובו ככולו הוא מן המרכז וימינה ועד הימין הכהה־שחור.

ועל כן?

ועל כן אפשר לשבת ולגנות את המצב המגונה הזה. ואפשר גם להוסיף ולהתבדל יותר, ולהיות יותר מיוחסים, ויותר צודקים – ויותר מתמעטים ויותר מפקירים את החזית הגדולה לתהליך המתיימן והולך – אבל נישארים עם זה הטובים בעם: טובים נעלבים. יחידים צודקים ונעלבים, וציבור נעלב של מתאבדים פוליטית. והדוגמאות ידועות, כולן לפנינו.

מה עושים אפוא?

אחת הדרכים הגדולות שנזדמנו בעקב הבחירות האחרונות, באופן לא צפוי, היתה הקמת ממשלת “האחדות הלאומית”.

צריך להסתייג מייד מן הנמלצות ומן הפוזה הגדולה שבתואר: “האחדות הלאומית”, “אחדות” אינה משאת־נפש (וביחוד כשהיא מכניסטית ולא אורגנית) ו“לאומית” אינה משאת נפש (וביחוד כשהיא מועדת להיות לאומנית), ו“אחדות לאומית” אינה בשום פנים אידאל גדול. ועדיף הרעיון על תיזמור השונים, מן הרעיון על האוניסונו של הדומים. אלא שגם עניין זה אינו העניין כעת.

העניין כעת הוא כולו מעשי. פרגמטי ולא תיאורטי. שימושי ולא אידיאולוגי. אין תיאוריה משותפת לשמאל ולימין ולא תוכל להיות. והאידאולוגיות של שני הצדדים הן ניצות זו לזו ולא סובלות זו את זו. ואילו הפרגמטיות אינה מתבטאת אלא בעשיית דברים יחד. דברים שברבות הימים בשלו להיות מוסכמים, בדרך זו או אחרת: לשבת יחד, להסכים יחד על דברים, ולחתום יחד על הסכמים. לשבת יחד לדיאלוג, שתאורטית הוא ללא גשר, ומעשית הוא מוצא נקודות מגע ועושה הסכמה מעשית.

כגון, היציאה מלבנון.

על היציאה מלבנון לא החליטה ממשלה צרה והומוגנית כנגד דעת קהל יריבה עד סוערת. ולא החליטו לצאת, כנגד הפגנות רחוב רותחות ואלימות. ההחלטה היתה של ממשלה רחבה וחתמו עליה כל קצות העם. לא שמאל כנגד ימין ולא שפויים כנגד מטורפים ולא מיליטנטים כנגד פציפיסטים, אלא: כולם חתמו.

זו היתה הזדמנות מעשית לפעולה לאומית, שאיננה: אנחנו נגד הם. לא שום איזה “אנחנו” כנגד איזה “הם”. כש“הם” כרגיל הם לא מבינים כלום, הלא אחראים כלום, והלא שפויים כלל, וה“אנחנו” הם כרגיל הם כמובן הטובים והאחראיים והשפויים מכל, וכל שאר ביטויי ההתנשאות המוכרים. ובקצרה: “אנחנו” שהוא כמובן האליטה ו“הם” שהם כמובן האספסוף.

יצאו מלבנון בהסכמת כולם. לא הסכמה פה אחד אלא הסכמה של רוב גדול כנגד מיעוט. והרוב היה יכול להיות גדול יותר אילו גם השמאל היה בממשלה. אבל הם בחרו להישאר בחוץ כדי להיות שלמים עם עצמם. תוך כדי כך נוצרה התקרבות למעשה. לא התקרבות בין הפוליטיקאים אלא התקרבות בין ציבורי בני אדם נפרדים תמיד. אלה ראו את אלה, ראו שהשולל אינו שד מיער ושהמחייב אינו קרנף ערבות. אף על פי שכך חשבו זה על זה. הצדדים הוכרחו לדבר עניינית זה עם זה. להחליט יחד על המעשה ולגופו של עניין קריטי. שכנועים שאך אתמול היו פורחים מעל הראשים נעשו לצעדים מעשיים וממשיים, ללוח זמנים, ולדילול כוחות מדורג.

חכמת “כולנו” זו, מצאה את הימין הקיצוני ואת השמאל הקיצוני באופוזיציה. קטנות מכדי להשפיע ומסתפקות בהצהרות “היסטוריות”. וכך, במקום שיחזק השמאל את האגף השמאלי שבממשלה, בחר לו לשבת כעורב על העץ שמנגד ולקרוא רע רע.

שהרי הדיבורים על היציאה מלבנון לא התחילו השנה האחרונה. מיטב ההוכחות והשכנועים וההצדקות ליציאה כבר נשמעו מתחילתה והלמו בכוח באוויר. מה שעשה את יציאת לבנון לא היה כוח ההצטברות של התביעה לצאת, ולא כובד המשקע המצטבר של לא להישאר, אלא בעיקר, ככל הנראה, היכולת הפרלמנטרית שכולנו נחליט ונעשה.

לא רק יציאת לבנון נעשתה כך. גם מרחקים אחרים בין תפישות רחוקות נתקרבו משהו, וכבלא־משים. בפחות חודים של התנצחות ובפחות קינטורים של עיקשות מוכנה מראש.

נתברר שיש כמה דברים שאפשר לעשות יחד אפילו אם להתווכח יחד, אלא שפנים אל פנים. ועד כדי־כך, שלעיתים יריב ובן־ברית נימצאו מחליפים מקומות, ומחליטים עניינית ולא דמגוגית.

וכך, עדיין במהוסס, עדיין במקוטע, קרה גם בעניין ההבראה הכלכלית. “עיסקת החבילה” הראשונה, למשל, הסתיעה בהסכמה הרחבה שנימצאה לה בעם. הסכמה של “כולנו”, לא “הם” כנגד “אנחנו”, ולא של טובים כנגד רעים, ולא של בוגדים כנגד נאמנים. ואף־על־פי שהכל עדיין בצעדים לא־בטוחים, קרה משהו.

צריך שיהיה ברור, שאין לשמאל כל סיבה להצטדק על רעיונותיו המדיניים, או להתנצל על תפישתו החברתית, או לסגת מדעותיו או להחליף עקרונותיו, ולא על כך מדובר; כשם שלא מדובר על אופן דיבורו של השמאל ועל סגנון פנייתו אל העם שצריך היה כאילו להשתנות ולהיות “עממי” יותר, פחות “גבוה”, וקרוב יותר ו“משדל” יותר את הממאנים לו – העניין אינו תוכן הדברים ולא רמתם הלשונית – העניין הוא מעמד האנשים המדברים זה כלפי זה, וריחוקם זה מזה, מגעם ואי־מגעם, מעורבותם יחד ואי־מעורבותם, זרותם זה לזה והתגברותם על הזרות, עד כמה הם זה עם זה, ועד כמה הם זה מחוץ לזה, ולעתים קרובות זה מעל זה.

העניין הוא ההחשבה העצמית היתרה. של הצגת הדברים כסכסוך בין אליטה ובין אספסוף. לא שאין לעתים אספסוף בכיכרות העיר, עושה מעשי אספסוף, אלא זהירות בפילוג הקבוע של “הם” ו“אנחנו”, ותמיד באותו המבט של מלמעלה למטה. העניין הוא ביצירת יותר מעמדים משותפים להסכמה משותפת, לתבונה משותפת, ולנכונות משותפת לקבל עול של התאפקות משותפת. העניין הוא הידיעה שהעם הזה כפי שהוא, הוא כל המשאבים לכל שינוי, והוא התנאי לכל הפיכה של רעיונות למעשים. העניין הוא מניין יבואו לשמאל כוחות צמיחה לא רק כדי שלא יימחה מן הארץ אלא, אדרבא, כדי שיתחזק ויישנה דברים על פי אמונתו.

כמובן אי־אפשר למהר ולהסיק כבר מסקנות מרחיקות־לכת מן השינוי שכאילו כבר התרחש, אבל בו בזמן אי־אפשר שלא לראות שינוי מסויים, וכאילו ניכרת כלשהי התקרבות בין הציבורים השונים, כאילו נחשף יותר בסיס מוכן יותר ליותר הידברות קרובה יותר, כאילו, ובזהירות, ואולי גם, פה ושם בפחות עוינות, אולי.

בזהירות אפשר גם לציין שהמתנחלים והמפגינים בערים שבגדה אינם גורפים אחריהם המונים, והם, בעיקרו של דבר, מותחמים תמיד בגבולות אנשיהם הקבועים, וכאילו אמנם היה הרהור שני בעם, אולי.

וזה אולי מקור תקווה כלשהי. סיכוי־מה ליותר קליטה של רעיונות, או כאילו להתעשתות טובה יותר, ואולי גם תזוזה של כמה אחוזים קריטיים בבחירות הבאות, בהקשבה טובה יותר לכמה טענות יסוד במצב הישראלי, שעד עתה חלפו להן מלמעלה. ומכל־מקום, העמדה המרוחקת של השמאל המתבדל, שבה הם שומרים כאילו על מובהקות הדרך, על אי־טשטוש הייחוד ועל הנקיון המוסרי – זו אינה תופשת אנשים, אינה עוצרת אותם על דרכם, ואינה משנה את מגמת פניהם. היא רק מוסיפה ומרשימה את המורשמים: קהל קטן ואציל של מכרים ותיקים שמוסיף ומניע ראשו הקשיש בהסכמה קשישה, עד שהלב נחמץ מעגמה.

“נתק התקשורת” קוראים לזה. מיטב הרעיונות עוצרים ולא נקלטים, לא מובנים, לא מתקבלים, לא משנים דבר במקרה הטוב, ובמקרה המצוי רק מרגיזים את השומעים כאילו שוב נוכחו בהתנשאות הזו מעליהם.

אי־אפשר להניח למצב שבו סוציאליזם יהיה מזוהה עם התבדלות יהירה: אנחנו החכמים מכולכם, ומי שלא יישמע לנו רק מעיד על צרות דעתו. כשם שאי־אפשר שהשם פלשתינאים רק יהיה מרתיח את הדם, או שהחילונות תהיה מובנת רק כמתירנות הפקר, שהשלום ישמע רק כוותרנות, והבטחון רק כקריאה ליד קשה. אי אפשר להניח ש“תכלת ההומניזם הבהירה” תיראה לרוב האוכלוסיה רק כדגל מתגרה המפעיל בהם אינסקטינקטים אפלים.

מצד שני הלא ברור שכל השכל־הישר לא ניתן לנחלת צד אחד בלבד, ושכל הפרימיטיביות נחלת הצד השני. או שהמסורת היא רק פיגור, והלאומיות בהכרח רק חומיניזם. אי־אפשר לאורך זמן לפרזל אי־מגע לאורך כל הדרך וכל הזמנים. אי־אפשר להשלים לחלוקה לעולמי עד לאשכנזים כנגד מזרחיים, ולמבוססים כנגד חלשים, ושתמיד אלה לכאן ואלה לכאן – מוכרחים למצוא דרך מן הדרכים, דרך מעשית, איך להתגבר על כך, שאם לא כן, הדמוקרטיה תגלגל את השמאל החוצה ואל בין הגרוטאות.

האין לשמאל הישראלי מה לומר בעניין זה?

השאלה המכרעת היום בארץ היא הממשלה הבאה. מה עושים כדי שזו תהיה אמנם נישענת על בסיס מספיק ובעלת כושר עשיה אוטונומי, ושתוכל לפעול היטב. נוסף על שאר השאלות הקשות והניצחיות כמעט, גם בשאלת המפתח שבלי פתרונה לא יהיה שום פתרון לכלום: השאלה הפלשתינאית. מניין מקווה השמאל לאסוף תומכים? מי ימלא את השורות המתדלדלות?

ממשלת “האחדות הלאומית”, ככל שהיא מגושמת ומשותקת ומרגיזה ולא יעילה – עשתה כמה דברים ועושה כמה דברים, שאפשר כמובן לעשותם טוב יותר – אבל בעיקר, אם במשים ואם בלא־משים, היא עשתה את הדבר המיוחד הזה: נתנה הזדמנות לעשות כמה דברים ש“כולנו עשינו” אותם. וה“כולנו” הזה, אולי מסמן כיוון אפשרי חדש בנוף הפוליטי הקשוח שלנו.

ממשלה זו תמצה את תכליתה קצרת־הימים ותעבור לה. מי יקים את הממשלה שלאחריה? מניין יבואו בוחריה? תקופת ממשלת “האחדות הלאומית” היתה הזדמנות לסמן תפנית כלשהי, ולהציע כיוונים אפשריים, שיזכו באמונם של יותר אנשים ויגיעו כוחות חדשים, נוספים שלא היו מקודם, כדי לבסס כך את הסיכוי שאחוזים קריטיים ספורים שעשויים להכריע את הכף – אמנם יזוזו בבחירות הקרובות ויכריעו לטובה. אולי.

הציבור הלא־שמאלי בארץ הוא ציבור גדול. אולי הגדול ביותר, אלא שאין הוא עשוי מיקשה אחת ואינו ניכר לפי סימן אחד. ושעל כן פתוחות דרכים שאפשר ללכת בהן ומעשים שאפשר לעשות כדי להתקרב יותר זה אל זה. להתקרב באמת ולא כתכסיס, ולהתרגל לעשות יחד דברים שעושים אותם “כולנו”, ולא שוב ושוב רק “אנחנו” כנגד “הם”.

אסור להישאר צודק ונקי. אסור להישאר צודק ולבד. בודד כדגל על ראש הר קרח. לא להוסיף להיות צודק רק בין אנשי שלומי המסכימים לי מראש כבר ימות דור. ולא להישאר צודק כנואם באולם ריק. ולא להישאר צודק רק על הנייר ועל גלי האתר. ורק בתעודות ההיסטוריון שיעיד עם מסמכים כי היו גם טובים אחדים בסדום.

אלא לנסות לעשות דברים יחד. קצת כמו במילואים, כמו בבתי הספר, כמו ברשויות מקומיות וכמו בממשלה הזמנית הזאת, המגושמת, לגשר משהו על פני הקיטוב שאינו הכרחי. לא על־ידי הטפות אלא על־ידי הימצאות יחד במעשים הנעשים. להתחיל בשיתוף המעשי לפני השיתוף האידיאולוגי, מסע משותף על־פני מהמורות יש והוא עושה דברים. למתן את העוינות התוססת, להנמיך מחיצות סרק, לצנן אלימות מילולית, וכו' וכו'.

התקרבות אפשרית זו, חלקית ככל שתהא, בין מחנות שהיו רחוקים ועוינים זה לזה, רחוקים ועוינים לא מחמת הבדלים בפירוש הסיכוי הישראלי, אלא ממש מחמת העוינות והריחוק – יש בה בהתקרבות זו, אולי, אם תימשך, כדי יצירת אותו בסיס פוליטי שיעשה בבוא היום את הסיכוי הישראלי לסיכוי אפשרי.

והסיכוי הישראלי הזה מהו?

זה הסיכוי לצאת מן האין־מוצא שבו תקועה ישראל, אותו אין המוצא שסיבתו העיקרית היא, מעל כל ספק, אי־פתרון השאלה הפלשתינאית.

פתרון שאלה מכרעת זו צריך לבסיס ציבורי רחב למדי כדי שיוכל להכריע הכרעה היסטורית – שאם לא תוכרע ואם ימשיכו להתחמק ממנה, כפי שעושים דור אחרי דור, יביאו לשקיעה ולהתבוססות ללא מוצא בבוץ, בדם וביאוש.

לא מטוטלת אין־קץ זו של פיגועים ומעשי־איבה ושל גמול וענישה וחוזר חלילה לא היא השאלה המכרעת, והיא רק התיסמונת המרגיזה של השאלה הלא־פתורה, השאלה המכרעת אינה אחרת אלא היא אותו הסכסוך הציוני־פלשתינאי, אותו עצמו שניסו להתחמק ממנו, ולדכא אותו, ולעקוף אותו, ולהיפטר ממנו, ולדחות פתרונו בכל מיני שהי פהי, ובכל הדרכים המוכרות משכבר, שלא הועילו אלא רק סיבכו יותר, עד שהגיעה גם הגיעה השעה לפתרו בדרך אמת שתחליף סוף־סוף את דרכי הכוח יענה־את־הכל, ואת דרכי האיומים החוזרים, ואת הנסיונות המתגרים להטיל פתרון חד־צדדי כפוי, על־ידי תפישת האדמות שבשטחי הגדה, ועל־ידי פיזור חפוז של מתיישבים סרבני הגיון וצדק – ולפנות בלב נכון סוף־סוף אל הכיוון המיוחל כבר שנות דור; הודאה הדדית בקיום השאלה, וגישה אמיצה למצוא אפשרות ריאלית להסכמים הדדיים, מתוך כיבוד שני הרצונות הלאומיים לקראת פשרה הדדית.

ושבלי זה אנחנו נדונים להישחקות ולהתכרסמות באש תמיד, בדם תמיד, בהרס תמיד, ובבזבוז תמיד של כל המשאבים שלנו, בזבוז זולל כל, משחית כל, ולא מועיל לכלום, אלא שוב ושוב פיגוע אחר פיגוע, אש אחר אש, עוד כוח אחר עוד כוח ועוד דם אחר עוד דם – בלי לשנות כלום, בלי לפתור כלום, ובלי לראות תקוות שלום באופק, ובמועקה מכבידה והולכת שקשה לכולם לעמוד בה, ולנוער שלנו מחניק לגדול בה: בלי תקווה.

יתר אנשים, יותר עם, צריך לבוא כעת לתת אישור ליותר פתרון של השאלה הפלשתינאית, ולהביא מיפנה, את המיפנה ההיסטורי לישראל.

עוד מילה אחת, אחרונה, על השפוי ועל הלא־שפוי.

הלכסיקון הפוליטי שלנו מלא כינויים מוקיעים בלשון: לא שפוי. ה“שפוי” הוא התבוני, הרציונלי, זה ששוקל שיקולים שניתנים להוכחה אוביקטיבית, וכדומה, ובקצרה: “אנחנו”; ו“הלא־שפוי” הוא כמובן היצרי, הריגשי, המתלהט מדי, חמום הראש, הרואה פנטזיות כאילו היו ממשות, המסתמך על מיסטיקה ועל שיקולים שקשה להוכיחם למעשה, וכו', ובקצרה: “הם”.

מה שברור הוא שהאדם הריאלי, כל אדם, אינו רק שפוי ואינו רק לא־שפוי, אלא הוא שניהם. ככל אדם נורמלי, גם שפוי וגם לא־שפוי, כידוע. אדרבא, כשפועל אדם (או ציבור) רק לפי צד אחד שבו – תמיד ולאורך זמן – הוא מסתכן בעיוות האנושי שבו. וכיוצא בזה גם רעיונות שאין בהם קצת צל, והם רק מוארים חזק מכל צד – יכולים להבעית.

לעתים, בהקשבה לשמאל, מתעוררת השאלה מה חסר בדבריו הנכונים? אם לא הרחיק לכת בתביעה החוזרת לרציונליות גמורה, ואם לא הרחיק לכת בהתנזרות הגמורה מן האידך־גיסא של המטבע האנושי? אם מתוקף המלחמות שנלחם השמאל כנגד הרוח הרעה והשחורה ומן ההיחלצות שנילחץ אל הקיר – אם לא הגזים ולא כיבה מוקדם מדי את הצד הלא־רציונלי של פנייתו: את הפנטזיה שלו, את הדמיון המשחק, את הכריזמה של רעיונות שהקסם שבהם גדול מן ההוכחה התבונית, ואם לא דעך הקסם בטרם עת…

עניינים אלה, כמובן, הם חמקמקים ורופפים מדי ורגישים מדי מכדי היותם נידונים בחופזה, וגם לא בא בחשבון לשנות כלום על־פי החלטה או תיכנון, כמין פנטזיה של פלסטיק בצבעים טכניים, ובכל זאת צריך להרהר בדבר.

הפניה של השמאל אינה יכולה, לאורך זמן, להיות רק פנייה של אנשי הגיון צרוף בנימוקים של הגיון צרוף. עם כל הכבוד להגיון הצרוף שהגיונו הצרוף הוא כבודו, אנשים עשויים גם מדמיון, צרוף ולא צרוף, ומבטם כולל בו גם מבט קורן ובהיר וגם מבט עמום ומעורפל, ופונה לעיתים אל מעבר להווה הזה שנעלינו נעוצות בו – והרמת הראש הזו אינה דבר של מה־בכך.

הציונות היא אחת הדוגמאות היפות למופרך הרופס הזה. למזג הזה שלא ניתן להרכבה מלאכותית: חלום ומעשה יחד, הזיית משוררים והליכה על רגבי השדה יחד.

כשנוסדה גדרה לפני כמאה שנה, תיאר אחד מתשעת ראשוניה איך היו מטיילים על גבעות הכורכר ההן, השטוחות לגמרי, החשופות לגמרי, הצחיחות עד יאוש, וריקות מכלום, כפי שהיו אז. באלה המילים:

“… והיינו יוצאים לשוח על הרי גדרה וביערותיה”… לא הרים היו בגדרה, ולא יערות ואפילו לא עץ אחד ויחיד, וכלום לא היה שם במציאות כפי שתיאר האיש אבל רק במבט כזה התהפכה המציאות ונבראה מחדש".

יזהר סמילנסקי, דבר, יד תשרי תשמ''ו 29.9.1985: 10