רקע
ס. יזהר
מה לספרות ול"המצב הישראלי"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מעריב; תשמ''ה 1985

נראה כאילו יש הסכמה כללית על הקשר ההכרחי שבין איזו מציאות ובין הספרות שנוצרה באותה מציאות. קשר של סיבה ומסובב בדומה לקשר שבין סביבת בית־גידול ובין ביוגרפיה. קשר, שאת תמציתו (הספרות כמשקפת החיים) כבר קבעו במושג “מימזיס” עתיק הימים.

כיוון שכך, מוסכם שכל ספרות משקפת את תקופתה. אם כה ואם כה, ושככל שנדע יותר על התקופה גם נדע יותר ונבין יותר את הספרות של אותה התקופה. הספרות, מוסכם, גם אחוזה בתקופה, גם ילידת התקופה, גם מבטאה אותה וגם, במידה כלשהי, מעצבת אותה ואת תכניה, את טעמיה ואת סגנונה, ואף את השגיה.

אני בא לחלוק על הנחת יסוד זו. לא מפני שאין שום קשר בין יצירת ספרות ובין סביבת זמן־מקום, זה פשוט אבסורד ואין צורך להשחית על כך מלה נוספת. וגם לא מפני שאין כלל שום עקבות ביוגרפיים־היסטוריים בכל דף ודף של ספרות. וגם לא מפני שידיעה טובה יותר של הקשר הזה אינה תורמת כלום בקריאת הספרות ובהבנתה. וגם לא על כך אני חולק שניתן לקחת יצירת ספרות ולנסות לשחזר מתוכה איזו מציאות אותנטית שהיתה, ושגם ניתן לעקוב בכל יצירה ויצירה אחר הדי הויכוחים, הלבטים והמאוויים או האכזבות של הדור ההוא, ושלא קשה להוכיח הימצאות קשרי גומלין כלשהם בין הדור ובין הספרות.

כל זה מוסכם וידוע. ולא על זה ההסתייגות.

ההסתייגות היא בעצם שתיים. אחת והיא רק הערה על גודש, שנראה כאילו המאמץ המוקדש היום לכיוון הסוציו־קולטורי־היסטורי הזה, גדוש מדי ושופע ועולה בממדיו על כל כיוון אחר במחקר הספרות ובבקורתה; וההסתיגות השנייה, העיקרית והעקרונית, היא ההסתייגות מן ההנחה האמורה לעיל, מן ההנחה של המימזיס, ומהבנת הספרות כשיקוף המציאות וכביטוי התקופה.

אינני ראשון, כמובן, בערעור זה וגם לא יחידי, ובעוד שלאחדים אולי יישמעו הדברים הבאים כדברי כפירה, יישמעו לאחרים כדברים נדושים החוזרים ונשמעים בכל פעם ובכל מקום.

עיקר טענתי הוא, שהספרות (והאמנות כולה) לא זה עניינה ולא זה תפקידה ולא אלה מעשיה: היא איננה כדי לשקף משהו, ולא כדי לייצג משהו, ולא כדי להילחם למשהו או במישהו, או להיות לפה למישהו או למשהו, ואיננה לא המחשה ולא הדמייה לדברים שקרו – וכי תפישה זו בכללה איננה אלא עיוות קשה ומדאיג של הספרות, ושאם מוסיפים ולוחצים עליה להיראות כך, רק מוסיפים ומגמדים אותה ועד להשחתתה הגמורה.

מחקר הספרות (ובקורת הספרות ולימוד הספרות) שמבקש בעיקר – גם לאחר שנעתר ונפנה משהו להקדיש מקום גם למה שקוראים “הצורניות” – לעסוק בקשר המוסכם הזה שבין הספרות והמציאות, דוחף את הספרות אל שדות ההיסטוריה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה. הפסיכולוגיה ואל חקר התרבות הכללה, ואל חקר הלשון ואל שיטות הקומוניקציה, ואל שאר כל רוחות השמיים – ומשאיר את שדה הספרות כספרות, שומם וריק, עקר וחסר ערך עצמי: הכל מתרחש מסביבו ובשוליו וכלום לא באמצעו, בליבו. ושעל־כן יוצא כאילו אין בין כתיבה כלשהי ובין כתיבה שהיא ספרות ולא כלום: הכל כתיבה, הכל ספרות כלומר כלום לא ספרות.

*

שתי הבנות מתנגחות כאן אפוא. אחת הרואה את הספרות כהמשכה של המציאות וכתעודם של החיים; ואחת הרואה בספרות יציאה מן המציאות לאחר שנטלו ממנה חמרים ותכנים, והפכו אותם לעוד מציאות נוספת, ולחיים בצד החיים. לפי ההבנה האחת אין בעולם אלא רק מציאות אחת, זו שבעליל, והספרות היא שיקופה; ולפי ההבנה האחרת – יש בצידה של המציאות האחת, הזו שבעליל, עוד מציאות אחת, זו שהספרות בנתה ושאיננה המציאות שבעליל. מכאן, המציאות היא עולם הממש והספרות היא הבבואה המשתקפת שלה, (לא בהכרח במדויק); ומכאן, המציאות היא עולם הממש שהספרות לוקחת ממנו דברים ובונה מהם עולם אחר (לא בהכרח שונה), אולי דוגמה קטנה. הנה סוודר הצמר הזה. שוב איננו שואלים כלום על הכבשה שסיפקה פעם את הצמר הזה, והנה בית־המגורים הזה, שוב איננו שואלים על מחצבות החצץ ועל מיטחנות המלט. מה ששואלים כעת על הסוודר הוא, איך הוא ניראה ואיך הוא חם ואיך הוא יפה, ועל הבית שואלים איך הוא נוח ואיך זה לגור בו ואיך הוא יפה. הסוודר הזה איננו ומעולם לא היה במציאות שממנו באו חומריו, והבית הזה לא היה מעולם במחצבות ובמיטחנות ההן.

ואילו אנשי ספרות מרובים חוזרים ומחזירים תמיד אל תוך המחצבות ההן, ואל הכיבשה ההיא הפועה באחו. זה מה שנראה להם כחקר הספרות. בהתעלמות גמורה מכך, שרק מרגע ההיפרדות והלאה מתחילה הספרות להיות ספרות, מרגע ההיפרדות מן המציאות שבעליל והלאה, שרק מרגע זה והלאה מתחילה הספירה של היצירה. וצאו וראו כמה נפוצה השאלה מה היה קודם שהתחיל הסיפור, מה קרה במציאות שלפני היות הסיפור, אף־על־פי־שהסיפור כלל לא היה אז, ולא התחיל להיות אלא רק לאחר סיום המציאות ההיא שבעליל, רק מלאחר שלקח ועשה בחמרי המציאות שימוש חדש, ככל שעלה על תכניתו, לפי סדר אחר שלא נודע קודם ולא נתקיים ולא נתגלה, עד שלא נתגלה בסיפור הזה, כזה שאין דוגמתו בעולם העליל, אלא כולו על החלטת היוצר ועל אחריותו, ועליהן גם יהיה נשפט.

יוצאים מן הכלל המומחים: להם חשוב מוצא הצמר – ומקור החצץ בעל־ערך. להם חשוב עניין המציאות שקדמה לסיפור ונראה להם שהידיעות שהם מביאים מן המציאות שהיתה בעליל, יש בהן גם כדי לסייע וגם כדי להבהיק את הבנת הדברים שביצירה אלמלא שגם הבנת היצירה ומהותה, גם הערכתה וגם ההנאה ממנה – אינן תלויות, בדרך כלל, ברוב הידיעות המובאות האלה, אינן מותנות בהן ואינן מייחלות להן. וכולנו יודעים יצירות גדולות ומרכזיות שאין יודעים כמעט ולא כלום על נסיבות מציאות־העליל שלהן. הבנת היצירה, מסתבר, היא הבנת אירגון המציאות החדשה שנבנתה בתוכה, ולא הבנת המציאות הראשונה שממנה הובאו חומריה, והערכה היצירה תלויה באופן שניבנה בה סדר האמירה המיוחד שלה, וההנאה ממנה מתגברת ככל שפתרונות בנייתה נמצאים ראויים יותר, אלגנטיים יותר, משכנעים יותר, מגייסים קשב יותר, וכל כיוצא באלה. ואם אמנם כך הדבר, אין המסקנה יכולה להיות רחוקה מן ההכללה, הפשטנית משהו משום שספרות איננה כדי לשקף שום מציאות. שלא זה תפקידה, לא זה כוחה, ולא אלה מעשיה – ששום ספרות איננה נכתבת כדי לשקף שום מציאות, שספרות רק לוקחת מן המציאות כל מיני אירועים, אנשים, מחשבות, דאגות, דעות ומאוויים, לוקחת ובוחשת בהם, ועושה מהם דבר חדש, שונה, מיוחד, לפי עיקרון אירגון מיוחד, ולפי תבנית סדר מיוחדת, שהיא־היא גם שמפלה לבסוף בין סיפור יפה לסיפור שנכשל.

ואם אמנם כך הדבר, אם הסיפור אינו אלא העוד־מציאות שבצד המציאות, הרי ממש על זה צריך לדבר, על העדר־מציאות הזו, לא על המציאות שבמציאות, אלא על העדר המציאות הזו, על היותה המיוחדת, על ערכה וכמובן גם על חין יופיה, ושעליה, על העדר־המציאות הזו, מי יידבר אם לא אנשי הספרות? בדרך זו יוצא, שהמצב הישראלי בעשור האחרון, שהולכים לדון בו כאן, איננו מעניין הספרות, ולא המצב הישראלי שקדם לו ולא המצב שעוד יבוא עלינו לטובה. שהשאלה ששואל איש־הספרות איננה השאלה ששואל ההיסטוריון, ושבעיני איש־הספרות שאלות כגון מה היה באמת, מה נידמה כאמת ומה לא היה אמת – הן שאלות שוות־ערך, ומן האמיתיות ומן האשליות, מכולן כאחת עושים ביצירה שימוש חדש, שונה מכפי שהיה בעליל. מכאן הבדות שווה לאמיתות, וסוס־העץ של גומברייך שווה לסוס הסוסי שבמלוא הסוסיות. ולא עוד, אלא שלא ידוע, ככל הידוע, שום חוק שלפיו אם אירעו בעשור האחרון או בכלשהו, דברים כאלה וכאלה, חזקה יהה על הספרות שמקץ זמן ישתקפו בה דברים כאלה וכאלה. ואין שום בטחון שאם יהיה אדם יודע אין־ספור עובדות וידיעות על עשור מן העשורים, משמע יוכל אז לחזות ממילא איך תיראה הספרות – אין שום קשר הכרחי בין עובדות המציאות ובין יצירות הספרות. לא קשר הכרחי של סיבה, ולא קשר הכרחי של תוצאה, לא קשר של חובה ולא קשר של חיבה – הכל יכול היות ולא כלום. הבנות מרקסיסטיות כאלה מזמן איבדו את תקפן הטוטאלי המחייב, ורק בכמה חוגי ספרות יושבים עדיין ומהפכים בהן שבתאים אחרונים. ואין עוד צורך להכריז שהמבט של האמנות אינו זהה בהכרח עם המבט אל המציאות. אלא אם־כן רואים את המציאות כמיכרה חומרים אפשרי, כפוטנציאל פתוח, כמספק במה, או מיגרש, או מיסגרת. וגם אז, לא החומרים חשובים אלא, כמובן, מה עושים בהם שעה שעושים מהם עוד־מציאות בצד המציאות הנתונה.


* * *

ועד כדי כך, שניראה שמותר לומר שהמאורעות שאירעו בארץ, בכל עשור מן העשורים, לא עשו ספרות, אלא הספרות רק נשתמשה בהם. ואילו לא אירעו הם, לא היתה הספרות בטלה אלא משתמשת במאורעות אחרים. כמו הלחם שתמיד אופים, אם הקמח כזה ואם יהיה הקמח אחר, הלחם יהיה נאפה תמיד. היצירה תהיה מוצאת לה תמיד את חומריה ותמיד תהיה הופכת אותם בדרך המיוחדת לה לדבר חדש, שונה, ומוקד העניין יהיה ידיעת אותו הדבר החדש שנוצר באותה דרך מיוחדת תוך כדי שנתהפכה המציאות לעוד־מציאות.

או למשל, סיפור על מלחמה שהייתה. היסטוריון המלחמות שיוכיח את הסופר שלא שם את התותחים על מקומם הנכון באמת, רק חושף את חוסר הטעם שבאמת שלו. וכן, חוקר המדיניות, שיוכיח את הסופר שלא שם את אישי התקופה ואת החלטותיהם כהוויתם ובמקומם הנכון, כפי שהיו באמת, איננו מבין שאיך־היה־באמת אינו מעניין את הסיפור, ולא מה היה המצב לאשורו בשנה מן השנים, אלא חשוב רק מה ואיך עשה היוצר מן השנים ההן בעולם שהוא ברא בידיו ושהוא האחראי לו ולבריאתו, ושמכאן ולהבא לא יהיו שואלים אותו אלא רק איך היטיב והעמיד את העולם שברא על עמדו. (ואולי זה המקום להעיר, שאסור לערבב את אחריות היוצר כיוצר ליצירתו, עם אחריות היוצר כאזרח בין אזרחי זמנו ומקומו. ושיכול שהאזרח יהיה הולך בהפגנת הרחוב, והיוצר שבו נישאר בבית. אלה הם שני משפטים שונים, אף כי האדם שבהן אחד).

אבל, נניח לרגע שהראינו ברור שמלחמה מן המלחמות אמנם נכנסה לתוך יצירת הספרות, ונניח גם שהראינו איך הוויכוחים על המלחמה ועל תוצאותיה ניכרים היטיב ביצירה ההיא – מה אז? מה בכך? מה יוצא מזה? מה לומדים מזה? למה זה חשוב לדעת? אין לך שאלה ממיתה משאלה לא־שאלת־תם זו: אז מה בכך? מה נפקא מינה?

משום שהן הפוליטיקה והן כל יחסי החברה־תרבות־כלכלה־ואידיאות, הכאלה והאחרים, כולם וכל כיוצא בהם, אין הם תכני הספרות, ואין הם נושאי הספרות. והספרות אינה עוסקת בהם, גם כשהיא כותבת אותם ומצטטת אותם ומשתפת אותם במהלכה – מפני שמה הם כל אלה בבואם אל הספרות, מה אם לא חומרים, עם כל כבודם, אין הם כי אם חומרי־גלם, חומרים שהספרות לוקחת ועושה מהם ספרות, לאמור, הופכת בהם, גוזרת מהם, מדביקה, מפרידה, מערבבת, וכל עשיות שכמותם, ושעל העשיות המיוחדות האלה, ועל האופן שהן עשיות מיוחדות, על האופן הזה, בדיוק על האופן הזה, האופן ולא התוכן, על האופן הזה הן נידונות, ועליו רק עליו הן נידונות כספרות, כספרות ולא ככל מיני כתיבות שהן, מכובדות כאשר תהיינה, וכאן וכאן גם טמון כל ההבדל שבין כתיבה שהיא ספרות ובין כתיבה שאיננה ספרות, מכובדת ככל שתהיה. כאותו דיוקן שהצייר מצייר: לא הדוגמנית שהצייר מצייר היא הנושא, ולא אותה הוא מצייר, גם כשהוא מדייק כחוט השערה בדמיון אליה – אלא תמונה הוא מצייר, והאופן שבו התמונה מצויירת הוא מיבחן ציורו, והאופן הוא תכלית התמונה והוא גם תהילתה.

מה שקורה לתכנים הפוליטיים ולאירועים ההיסטוריים בבואם אל יצירת הספרות, הוא מה שקורה לאותו בניין שכבר הזכרנו, שבנו אותו מחומרי המקום: הם שימשו בבניין וגם ניכרים בו בסוג האבן המקומית ובסוג העץ, – אבל לא הם הבנין ולא הם תכניו.

אפשר שמחמת הקיצור נישמעים הדברים בוטים מדי, ובכל זאת, אם יש שמץ טעם בהם, הרי שאם כתיבה היא לשם מסירת איזה תוכן (מכובד ככל שיהיה) ובשירותו של איזה תוכן – זו, לטעמי, איננה ספרות: אבל אם זו כתיבה שהשתמשה בתוכן כדי לעשות ממנו משהו מעין מה שעושים באבני־בניין, זו, לטעמי, היא ספרות. כמו מה, כמו לקחת שולחן וכיסא וארון, לא כדי להשתמש בהם בשימושם הראשון, אלא כדי לעשות מהם עצי הסקה ולהעלות בהם אש. תוכנם הראשון לא מעלה אז ולא מוריד, הם נערכים כעת בערכי החום ולא עוד בערכי רהיטי הבית. וזיכרו את התנגדות קפקא שייציירו את החרק שלו מן “הגלגול”. ושלא יחזירו אותו אל איזה מגדיר זואולוגי מן המציאות.

וכך, כתיבות שהן בשרות איזה תוכן, הן כל מיני כתיבות ואינן ספרות: וכתיבות שלוקחות תוכן ומשליטות בו מין סדר שמתזמר היטב את המתחים המעומתים בו – הן ספרות. אין זה כמובן לא חד ולא חלק ולא פשוט, אבל אם זה מובן – זה הכל. ופירושו, למשל, שהפוליטיקה שבחוץ, נהפכת בפנים מהיותה מימד של חברה ושל תרבות ושל יחסי בני־אדם, למימד של עימות בין מיבני־מתח: יותר מתח כלפי פחות מתח: כמו ירוק כלפי אדום שבתמונה, או קו מילודי כלפי העוקב לו במוסיקה; עד שכל מה שהיה לפני רגע וריגשת בני־אדם והתנצחותם, אינו משמש כעת אלא כצבע המקום, או כזכרון הזמן, כרקע ההתרחשות, וכמסגרת הבדייה (כאילו לתת יוצר אמינות) ואפילו ייצוגי מציאות אלה, אין הם לכל היותר אלא שרועים להם בתחתית עניין היצירה למטה, כשעיקר עניינה העליון הוא לתזמר את המתחים.

וזה מלבד מה שהפוליטיקה של השעה הזו, ושל העשור הזה, מתיישבת תוך כדי אותה שעה, בעוד הזמן של יצירת ספרות אין לו שעה, וזמנו נימשך ואינו נימדד במידות הזמן הרץ, עד כדי שזמן, מקום והתרחשות, אינם אלא גם הם רק הבצק שהולכים לאפות ממנו.

ואם עוד לא נילאתם מזה, אבקש סליחה ואחזור להלאות אתכם, במה שנראה לי שאסור להיתפש עליו ללאות, אלא חובה לחזור עליו ולחזור בעקשנות: כי לא מימדי ההיסטוריה והתרבות, ולא התכנים והערכים, לרבות הגדולים והמוסריים שבהם, לא הם שמשחקים במעשה הספרות, ולא הם שעושים את ערך הספרות. את ערך הספרות עושים מימדי העיצוב, והעיבוד, והאיזון, וכך, בעוד ששדה המציאות על כל מימדיו הוא שדה אחד, הרי שדה הספרות על מימדיו הוא שדה אחר, בצידו של הראשון אבל לא המשכו: הראשון, הטבע וההיסטוריה ובורא־העולם בראוהו לטוב ולמוטב; והאחר, האדם והיוצר בראו, על אחריותו, ולפי חושי שיווי־המשקל שלו, לשם הקמת יצירה ברוּאת רוחו, רוח האדם, וזה הכל.

ומה קורה כשהופכים יצירת ספרות לכתיבה תעודתית, וכשמפרשים אמנות כפרש מיסמך חברתי־פוליטי – האמנם תורמים אז להיפתחות טובה יותר אל ייחודה של יצירה כיצירת ספרותית, או רק סוחפים גם אותה אל אשפת העתונות? מה למשל יש יותר בידי מי שלמד ויודע הכל על מלחמה מן המלחמות? האם למי שיושב באלסקה ולא שמע דבר על מלחמה זו, אין לו מה לקרוא ביצירה שלקחה תכניה מן המלחמה ההיא? או, מה אמורה יצירת ספרות לשקף מאותה מלחמה, את האמת? וכי לא די לאמת באלפי התעודות הרשמיות והאחרות שכבר ישנן וברבבות המסמכים, מדו"חות המפקדים ועד סקירות העתונאים ומן האלבומים ועד הסרטים? מה ליצירת אמנות ומלחמה? או לשלום? בוודאי, היא אוספת חומריה מן המלחמה או מן התאווה לשלום, אבל לא כדי לספר עליהן אלא כדי לעשות מהן סיפור, כלומר, כדי לעשות מהן מציאות אחרת, מציאות אחרת, מציאות של יצירת ספרות, כזו שלא היתה כמותה במציאות הזו או במציאות כלשהי.

החל במלחמות הכתובות על ספר הישר, ודרך מלחמה ושלום, ועד מלחמת לבנון – הספרות איננה מספרת עליהן אלא עושה מהן ספרות. זו דרכה של הספרות תמיד: ללכת לכל מקום שבני־אדם בו, מתעסקים חיים ומתים, ולעשות מהוויתם האנושיות הוויה נישלטת תבנית, ובתבנית חדשה זו נהפכים הממדים ונהפכים המודדים, והשאלות נהפכות, מן השאלה איך־זה־היה, אל השאלה איך־זה־בנוי, וכל כיוצא בזה. לא כמעשה של דה־הומניזציה, אלא כמעשה ההומאני ביותר, כהשלטת רוחו היוצרת של האדם על בליל המציאות הסתמית “האמיתית”. בדרך זו משתנה עניין המלחמה ממישור הבאנאלי והטראגי של המציאות שבמציאות, אל מישור שונה של בניה, שחוקיה שונים ונופיה שונים ופעולתה שונה, עוד מציאות בצד המציאות, שאינה קשורה עוד אל תחילת הדברים, אלא דווקא אל התרחקם משם והלאה.

קחו שתי תמונות מלחמה, שתי תמונות מחאה מן הידועות ביותר. קחו את גרניקה של פיקאסו, וקחו את ההוצאה להורג בשלושה במאי 1808, של גוייא – מי שאינו יודע דיון על גרניקה 1937, ועל האירוע ההיסטורי ב־1808, האם התמונות חסומות בפניו? האם עליו להקדים וללמוד מצב ענינים מסויים כדי להיות עומד היטב לפני תמונות אימי המלחמה של פיקסו ושל גוייא? או שיש בהן השתיים שאיבה ממאורע היסטורי מוגדר ופרישת כנפיים גדולה ממנו והלאה, מעבר למקומי, מעבר לתאריך, מעבר למוגבל, ומעבר למזדמן הארעי, ועמידה עצמית חזרה כזו שכל אדם יודע דיו וכל אדם מוכן דיו, מפני שכאן לפניו האנושי, והדאגות האנושיות המוכרות מתהפכות להיגד שיש בו הרבה יותר מאשר כאילו רק שימור זכרון, או רק גיוס פוליטי כנגד רשעים מוגדרים כלשהם.


* * *

היה מי שהשווה את יצירת האמנות לאותו הקרחון שבים, שהעשירית המתרוממת מעל המים אפשר לתאר את מסעה ואת תולדותיה וההתקלויות שהיו לה עם הים, האקלים והעצמים, ואילו תשע העשיריות המשוקעות מתחת למים, שם הענינים שונים מאד, איטיים יותר, עמומים יותר, ומתמידים אחרת, וכאילו אין מה לספר: כיווני המסע והרפתקאותיו מגיעים שקטים יותר, בלומים יותר, כאילו עייפים, וכאילו יש דברים חשובים מהם, או כל כיוצא בזה. מסע רוב הקרחון שבעומק אינו דומה למסע קצה הקרחון שלמעלה. אלא שכל בעלי העדויות עטים על הקצת הצף, ומתארים אותו ומתעסקים בו כאילו היה חזות הכל.

צריך איפוא לתפוש שהספרות מתחילה רק מרגע שהיא ניפרדת מן המציאות שבעליל, ורק לאחר שהפכה את המציאות מכל מיני מעשים ועצמים ללשון, ואת הלשון שילחה וגילגלה באופני הסיפור, ואת המציאות הראשונה השאירה שם זנוחה בחוץ; וכעת באים אנשי־הספרות וגוררים אותו את הסיפור בחזרה אל המציאות. לא יעזור כלום. הם בשלהם ולא יוותרו. את הילוד בחזרה אל הרחם, ואת הבדייה בחזרה אל הממש. הסיפור יהיה למסמך מאושר, והשיר לתעודה מוסמכת. הסיפור יהיה לקטע של תרבות, והשיר ייעשה למבט אל תקופה. ולמה? האין די תעודות בארכיונים וניירות בעולם, או המבלעדי עולם הממש העמוס לעייפה מיסמכים צריך להחזיר אליו גם את הנימלט הזה? האם זה כל המבוקש מן הספרות – שהספרות תהיה עוד מסמך אחד, אלא שמיפה ומצוייץ לשון, והשיר עוד תעודה אחת אלא שמיופה בנופך תחרות מלמלה?

אפשר מאוד שהקשרים שיימצאו המוצאים בין המצב הישראלי בעשור הזה ובכל עשור שהוא, ובין הספרות בעשור הזה ובכל עשור שהוא – יהיו קשרים ברורים של חשיבות גדולה, והמימצאים יהיו מימצאים ניכבדים לעילא – ואף־על־פי־כן, ובלי לדעת מראש מה ימצאו – החשש הוא שהם לא ימצאו אלא טריוויה: מימצאים מפורטים ומנומקים שאינם לא מעלים ולא מורידים. שאפשר איתם ואפשר בלעדיהם. אלמלא שהם מורידים ועושים את המיוחד שבספרות לחסר מיוחדות, ולעוד קמטר ןלשמירת זכרון משפחתי, ולעוד חפץ ביתי מזוהה, שיש כמוהו כל־כך הרבה, הרבה לעייפה, הרבה עד יאוש.

*

שאלה גדולה היא על־כן מדוע מואסים אנשי־ספרות ואינם רוצים אלא להראות כסוציולוגים, או כהיסטוריונים, או כאנתרופולוגים, או גם כפסיכולוגים, ובלבד שלא כאנשי ספרות. האם זה כבוֹד המדעיות? גם לאחר שבכל המדעים המדע הוא מדע בָרי, ובםפרות המדע התגלה כמדע שמא? וגם לאחר שכל המדעים די להם לשאול מהי האמת, ובספרות, לכאורה, צריך לשאול איך עושים יפה ממה שהיה אמת? אלמלא שהם מתביישים לשאול בפומבי על “היפה”, מפני שיפה אינו מדעי, ואינו אקדמי למהדרים, מפני שעל יפה לא מקבלים קידום, ואינו אלא שיירי סנטימנטליות רכרוכית ולא מדע קשוח ואמיץ.

ואולי הגיעה השעה לקום ולהשתחרר מידו הקשה של “המימזיס” הרודן העתיק והעריץ הזה? והמימזיס הזה, שגם כשהוא גלוי ומפורש ביצירה והריאליזם שלו מובהק, שגם אז אינו נכון אלא רק עד הברכיים, אם לא עד הקרסוליים – למה להסתפק רק בו ולהתעלם מכל גובה היצירה, ממלוא קומתה המלאה? למה נוטים כל־כך מהר להפוך סיפור לפיסת תעמולה, ואת השיר לחתיכת פרסומת, ולמצב, לאידיאות, לעמדות, ואת שניהם לכרזת גיוס לאיזו הפגנה, למה אין מניחים לספרות להיות תכלית עצמה? למה הלחץ הנורא הזה עליה שתצא לרחוב לשרת כל מיני אדונים?

האמנם עוד ידיעות על מה שהיה מסביב ליצירה, מלפניה ומצדדיה, מוסיפים עדי־כך דבר חשוב לסיפור, עד שבמקום ללכת ממנו והלאה, מותר לגרור אותו בחזרה אל ביטולו כסיפור? צאו וראו כמה מרובים הם כל האורבים לסיפור בפינה: חוקרי התרבות, וחוקרי האידאות, וחוקרי המדיניות, וחוקרי הלשון, וחוקרי הנפש, ומי לא – כולם כרוכים בעקבותיו ואל ירפו, מחכים לתורם, אופנה אופנה ותורה, תורה תורה וזמנה, וכולם יקחו איש ניתחו. והסיפור? הסיפור הזה מה יהיה עליו “כשיאדימו פאתי הבהרות הללו שבשמיים”?

אני יודע שכשאגמור לדבר יבואו להראות לי, בתרעומת, שדווקא יש קשר גדול וחשוב בין הספרות ובין המציאות. בלי לשים־לב שהשאלה אינה כלל אם יש קשר אם לא, אלא מדוע צריך לחזור אל הקשר הברור הזה, במקום להיפנות אל הסיפור הזה, ואל מה שקרה לו לקשר הזה מלאחר שניכנס אל הסיפור, ומשם והלאה. אלמלא ששאלה זו לא תזכה לדיון, וכולם רק ישמחו להראות שוב ולהוכיח שוב, שאת היין עושים מענבים, ואת הגבינה מחלב־כבשים, ואת הסיפורים עושים מן המציאות, ושלפיכך הבה נדבר על הענבים ולא על היין, ועל הכבשים ולא על הגבינה, ועל המציאות ולא על הסיפורים.

כבר יש לנו מן המוכן צובר גדול של דעות ושל ידיעות על החיים בעשור האחרון ועל המצב הישראלי בעשור הזה, ובדורם ובקודם לקודם, על המעשים ועל העושים, מלבד כמה רכילויות שכעת כבר מותר לספר, ומלבד כמה מוסרי־השכל ריטרואקטיביים – אבל למה צריך לגלגל בהם בששון אגב דיון בסיפורים ובשירים?

כשמספרים לנו, למשל, כי בשנת כך־וכך ישב המשורר א' בבית־קפה פלוני וסביב שולחנו כל חבורת המשוררים, מעירים שהתקופה סביבם היתה אחת, שהמצב הישראלי היה אחד לכולם, ושכולם שרו לכאורה מתוך אותה כף־יד צרה של עולם קטן־וצפוף אחד: אלא שמכולם לא נישאר אלא אחד, גבוה ומתנשא מעל כולם – למה? בזכות מה? על זה אין מדברים. מדברים רק על אותו מצב משותף לכולם שהיה שווה לכולם ולא עשה כלום. ולא מדברים על מה שידע משורר א' לעשות יותר, על יותר כשרונו המיוחד והניפלה, ואיך מסתם איזה מצב סתמי משותף לכל, לקח ועשה יצירת ספרות של יותר, מיוחדת ובלתי מתכלה. מה היה סוד היותר שלה? סוד הפיכת הסתמי המשותף – ליצירה? שהרי אלמלא יתרון שיריו מי היה טורח לשאול על המצב ששרר בשנת כך־וכך? ולא היה לנו היום שום דיון בשום מצב שהוא, ומעיקרו, מה יוצא? יוצא, שראשון לכל השיר, תמיד, ואחר־כך, למעונינים, המצב – אם בכלל, ובזה הסדר.

*

כששאלו תלמידיו של נאבוקוב מה לדעתו הוא עיקרו של סיפור, השיב להם מעל הקתדרה של קורנל, כי עיקרו של סיפור הוא הסגנון והמיבנה, וכי האידאות הגדולות שבו אינן אלא רק הבל ורעות־רוח (hogwash). וכשתמהו עליו הוסיף והסביר: הקסם, זו התכונה העיקרית שהופכת סתם סיפור לסיפור בעל־ערך.

ראשית בא הקסם, שנית הסיפור, ורק לבסוף הלימוד, ושעל־כן, הדריך אותם, יש לקרוא סיפור לא בשכל, ולא בלב, אלא בעמוד־השדרה. וכמה צדק. (והשוו הדרכה זו למצוייה סביבנו, שספרות קוראים בישבן כבד (סבלנות) ובמשקפיים עבות (ידענות) ובעומס ביביליוגרפיה (בקיאות).) האמנם אפשר לקרוא ספרות במלומדות בלבד בלי הנרגשות, והאם אפשר לקרוא שירים בכל “הכלים” ובלי ההיקסמות? שהרי סיפורים ושירים כלל אינם קיימים בעולם בלי מידה של ריגשה אליהם, ואותיות מתות אינן לא שירים ולא סיפורים. ולשווא כל החכמות והלימודים. איך אפשר לשבת ולדייק בדיוקי דיוקים ובהערות שוליים למדניות, בלי להפוך את השיר לפוחלץ חנוט אחד – זו שאלה גדולה ובלתי פתורה. כי סיפורים ושירים אינם אובייקטים. כי כשם שאין רוח קיימת בלי תנועת נשיבה, כך אין שיר קיים בלי תנועת ריגשה. ככל אותם הדברים שבעולם שבלי תנועה אין להם קיום, וכאותם הסביבונים שנופלים דומם כשאינם בסחרחר התנועה.

מצד שני, כיוון שכבר מתכנסים יחד, למה לא לדון בשאלות החיים של הספרות, כגון איך יפה הסיפור היפה, ואיך מתפעם השיר המפעים? למה לקבל על עצמנו רק להפוך את היפה ולהחזירו אל הגלמי האדיש שבחוץ, ואת החג שבשיר להחזיר ממויין וסָפוּר אל הטריוויה שממנה יצא, את הפלא להחזיר אל הנדוש, את המאיר אל הכבוי, ואת החידה אל פתרונה הסופי?

למה קשה כל־כך בעולם הלמדני הזה לסבול את ניצנוץ היפה, את ניצוץ מיוחדותו ואת הִיבלוּחַ שובל כוכב השביט? למה חשים תמיד צורך להפוך את השפע החי והקורן – לטורים של חשבונית ולנייר משבצות של ביורוקרטיה? למה לא אוהבים כאן שירה? למה מפחדים מן היפה? למה כותנת הכפיה הזו, על חופש השיר להיות שיר?

ובקצרה: למה לכם המצב הישראלי בעשור מן העשורים?


יזהר סמילנסקי, מעריב, יד ניסן תשמ''ה 5.4.1985: 37–40

הערת המהדיר: דברים שנאמרו ביום עיון בנושא: “המצב הישראלי והסיפורת העברית של העשור האחרון” באוניברסיטת ת"א, 12.3.85

המלצות קוראים
תגיות