רקע
ס. יזהר
חציית גבול

לפני שנתיים חצה צה"ל הגדול בכוח גדול את הגבול ויצא למבצע גדול – להרחיק את הקטיושות הקטלניות ואת הפחד מפניהן.

כעת שקט. אבל מעבר לגבול נמשכת האש כרמץ מהבהב כל הזמן. וכל הזמן עוד נפגעים ועוד נפגעים ועוד נופלים כל הזמן. הקטיושות נתחלפו במטעני צד, במוקשים, בירי, בטילי־כתף, והמוות לא סר מעלינו.

אם באה המלחמה הזאת למנוע מותם של אנשים – היא לא מנעה אלא הרחיקה את מקום מותם אל מעבר לגבול. וכעת ישנים תושבי הצפון בשקט מתחת מותם הלא־נפסק של החיילים מעבר לגבול. האם זהו הפתרון?

קשה לתאר כוחות גדולים יותר וחזקים יותר מן הכוחות שפעלו בלבנון: יותר הפצצות, יותר הרעשות, יותר אש, יותר לחץ, יותר כוח. אילו אפשר היה לפתור את השאלה בכוח – מכבר היתה שאלה פתורה. יותר כוח מן הכוח שהופעל אין בנמצא. וכל מה שהצלחנו שם הוא להרחיק את הנפגעים שלנו אל מעבר לגבול: מתים כעת מעבר מזה לגבול ולא מעבר מזה לגבול. הרחק מן הבית ולא על מדרגות הבית. וזה כל גבול כוחו של צה"ל האדיר.

כל אימי המלחמה הנוראה הזאת, כל הכוחות העצומים, כל הנצחונות והגבורות, כל החללים, כל הנכים, המשפחות השכולות, תועפות הכסף וכל משאבי העם – הכל, וזה סך־הכל: המוות הורחק אבל לא נפסק.

מה עושים אפוא?

אי אפשר לעשות כלום אם לא מודים שמלחמת לבנון לא הייתה אלא הבריחה הגדולה מן השאלה הגדולה. נסיון לדרוס שאלה במקום לפתור אותה. ושאם ינעם לכולנו או לא, השאלה הגדולה, שאלת הדור, היא השאלה הפלשתינאית, ואותה, לא כוחו האדיר של צה"ל יפתור, אלא מחשבה מחדש.

לולא שככל שקשה לחצות גבול בגייסות – קשה פי־כמה לעבור את גבול הכוח התקוע שלנו. קשה להזיז את המוח שלנו ולשחררו מן המקום הסגור שנתקע בו. ונראה שהאומץ לחשוב מחדש הוא הוא האומץ החסר לנו, יותר מכל האומץ להסתובב בהרי לבנון.

יותר מדי היינו תקועים זמן רב מדי במחשבה אחת – שכוח יכול לפתור בעיות, שיותר כוח פותר יותר, שעל קצת אש צריך להשיב בהרבה אש, ושעל אש קטנה עונים באש גדולה, בגדולה מכל גדולה ובהכי גדולה – וגם עשינו כך, וגם השגנו מה שאפשר היה להשיג בכוח: הגבול הפיסי הוסט מכאן, כמה עשרות קילומטרים, ושם ממשיכים למות.

המחשבה התקועה שלנו לא נתפנתה לטפל בשורש הבעיה, אותה בעיה לא חדשה, הידועה לכל וגלויה לכל, אפילו כשמתחמקים מהודות בה: בעית הסכסוך בין היהודים לפלשתינאים. היא הבעיה שבגללה כל המלחמות, היא הבעיה שתשובה לא נמצאה לה עדיין, והיא הבעיה שרצו לפתור אותה על ידי דריסתה בכוח, ושזה כל מה שהצליחו לעשות כשדרסו אותה בכוח: היא עדיין קיימת לא פתורה.

שאלות כאלה, שאלות לאומיות, חברתיות, תרבותיות, שאלות של זהות, אין פותרים בכוח. ויהיה הכוח גדול ומשובח ומחוכם ויעיל ככל שיהיה. אלא אם־כן החליטו להשמיד את הפלשתינאים עד האחרון שבהם, במקום לפתור את השאלה הפלשתינאית.

לפתור את השאלה היהודית־פלשתינאית. והפעם לא בכוח. אלא שיש בינינו אנשים שמוחם לא סובל מסקנה כזו. במוחם העיקש תקוע שרק הכוח יענה את הכל. כוח, אש ודם וחורבן. אבל כשעוברים את מחסום הגבול שבמוח, כשמשתחררים משגיונות הכוח, מן היהירות ומן ההתנפחות, מתחילים לתפוש כמה בזבזנו על דרך שווא, וכמה רבים עדיין מתעקשים ומוכנים לשלם ביקר מכל, בחיי אדם, כדי להמשיך ולהתעקש עוד ועוד על אין־הפתרון העקר הזה, שנגמר לגמרי בלבנון.

בלי לקבוע כעת מהו הפתרון האפשרי – ברור רק זה: השאלה הפלשתינאית צריכה להיות נפתרת. אז ישקוט הגבול, הגבולות ישקוטו, כל גבול, כל הגבולות, ומעבר לגבול הפיסי לא יתבעו עוד בני התשע־עשרה למות הרחק מביתם בתחילת דרכם, כדי לקיים גבול שאי־אפשר לקיימו אלא רק למות עליו.

לא אדבר על מה עשוי השלום להביא. לא אדבר על מה עשוי האין־שלום להביא. אדבר רק על חציית הגבול של המחשבה הסתומה. זו המחשבה שאינה מוכנה להודות וגם במכות, שדרך הכוח אינה מוליכה לשום פתרון. שדרך הכוח רק הוכיחה שאפשר להרחיק את מקום המוות אבל לא להשתחרר ממנו.

תושבי הגבולות שלנו צריכים להיות המעוניינים הראשונים במיפנה הזה. בהכרה הזו שרך הכוח אינה מוליכה לשום מוצא. ושרק דרך ההידברות טומנת בה את מיטב הסיכויים למצוא מוצא.

יש עם יהודי ויש עם פלשתינאי. כתבו זאת על מזוזות ביתכם ועל ליבכם. יש שני עמים. זה ניסה להשמיד את זה ואף אחד לא הצליח. נשארה עוד הדרך שלא נוסתה ובה כל התקווה: למצוא פתרון מדיני לשאלה לאומית.

לא כל הערבים מוכנים למסקנה זו. ולא כל היהודים. המוח צריך להשתחרר מהרבה מעצורים אמיתיים ומדומים ומדרכי מחשבה כבולות. אבל נתחיל מעצמנו. נתחיל לחשוב בכל מאודנו על החובות ועל הזכויות של שני עמים אלה, ןלא להרפות עד שהשאלה תמצא את הכיוון לפתרונה המעשי האפשרי – והחיים יהללו אז יה, ולא יורדי דומה.

אחת משתיים לפנינו כעת: או להוסיף לדחוף סתומי מחשבה וללכת להמית ולמות, או להתחיל לחשוב ולנסות למצוא דרך חיים. חציית גבול לבנון הוכיחה את סוף דרך הכוח. חציית המחשבה הסתומה – הנה היא פתוחה לפנינו.


יזהר סמילנסקי, דבר (טו סיון תשמ''ד 15.6.1984): 17

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!