הקדמה    🔗

כפי שקרה לכל עם ישראל, כך קרה לי: מלחמת־יום־הכיפורים באה לי כמהלומה. כמו שעשה רוב העם ביום־הכיפורים, התפללתי בבית־הכנסת כאשר התחוור לי כי מתרחש משהו; ולפתע חדרה לתודעתי ההכרה האיומה של המצב החדש. רגעי הכרה אלו הפכו, במבט לאחור, סיוט־בלהות.

הוזעקתי לחדש את עבודת הפרשנות, ושוב מצאתי את עצמי – כמו בימי ההמתנה הקודרים שלפני מלחמת־ששת־הימים ובימי המלחמה עצמה – באולפן לשעת חירום, עם אותו צוות מסור ונאמן של שידורי ישראל; זאת הפעם הוקם אולפן משולב של שידורי ישראל וגלי צה"ל.

במלחמה זאת נפל בחלקי לפרש בשני אמצעי התקשורת: הראדיו והטלביזיה. כל אחד משני הממדים הללו מחייב גישה שונה לגמרי, השידור באמצעות הטלביזיה, בה המגע עם הציבור בלתי־אמצעי יותר, היה מבוסס בעיקר על שיחה חפשית, ללא הכנה מוקדמת. לעומת זאת, איפשר לי אפיו המיוחד של הראדיו לדון בדברים לעמקם, עד כמה שהיה ניתן. ספר זה כולל את כל השידורים ששודרו בראדיו בחודש הראשון למלחמה וחלק מן השידורים ששודרו בנובמבר, עד ה־14 בחודש, מועד בו הופסקו השיחות בין מצרים לישראל בקילומטר ה־101.

בהערכותי יצגתי רק את עצמי. נעזרתי על־ידי גורמים במטה־הכללי של צה"ל באשר לעובדות, אך האחריות באשר להערכות שנעשו על בסיס העובדות כולה שלי. מסיבה זאת או אחרת, לא תמיד היה המידע מושלם, בעיקר בימים הראשונים למלחמה, כי התקפת הפתע גרמה ליקויים גם בשטח הדיווח, כמו בשטחים אחרים. מכאן יובן, למשל, כי הערכת היקף ההתקפה ועצמתה בשעות הראשונות לא היתה מדויקת; היא שיקפה את המידע בצינורות הדיווח אתם היה לי מגע.

בנוסף לשידורים בעברית בראדיו ובטלביזיה שידרתי גם כמה פעמים מדי יום באנגלית, בשידורי ישראל וכן בתחנות זרות שונות. כאשר החלו להגיע תגובות מרחבי תבל, התחוור לי כי יחד עם העם בישראל היה העם היהודי בעולם כולו צמוד למקלטים ועוקב בחרדה אחרי החדשות.

אבל, לא רק העם היהודי האזין. גם האױב האזין, והשתמש בקטעים משיחותי בהקשר לא־נכון, במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית נגד ישראל המתנהלת כל העת מעל גלי האתר. לא אחת נאלצתי להתחשב בשידורי בגורם זה.

המערכה המתוארת בספר זה היא אחת המזהירות של צבאות ישראל; מלחמה מפוארת של צה"ל ושל החייל הישראלי, אשר חרף השגיאות, ההערכות המוטעות והמחדלים היה בו הכוח הנפשי, העוז, התעוזה, כושר האילתור ורוח ההקרבה להתגבר על מצב פתיחה שלא ידעה ישראל גרוע ממנו. רגעי ההפתעה והיאוש, הגבורה, התושיה, הסבל והכאב והמוות הצטברו יחד למאמץ אדיר שהפך מצב מסוכן לנצחון צבאי מזהיר, שאלמלא התערבות המעצמות היה מכריע. אסור לנו לשכוח, שלאחר שהתאוששה ישראל מהלם ההפתעה לא הצליח אף חייל ערבי להתקדם ולו צעד אחד, עתה שאנו עומדים מול עתיד מעורפל, טוב שנשאב עידוד מעובדה זאת; וטוב שנזכור זאת כאשר אנו מנתחים באופן ביקרתי את אשר קרה.

עתה עומד העם מול אתגרים חדשים, העם וצבאו הוכיחו בגרות, תבונה וכוח עמידה במצב אשר היה מביך עמים אחרים. עמידת העם וגבורת הצבא הם הצדקת הציונות וכל המאמצים אשר הושקעי במדינת ישראל במשך השנים. העם בישראל מסוגל, עם מנהיגות, לעמוד באתגרים ובמאמצים קשים וכבדים.

חלמנו וקיווינו כי אי־פעם נגיע להידברות על שלום עם העולם הערבי. אנו עומדים ערב הידברות מסוימת, אף שאין זאת בדיוק ההידברות לה ייחלנו, בחסות גורמים אשר אינם לפי בחירתנו. אולם, חשוב כי נזכור שהגענו למצב זה אחרי שלא הצליח האויב במזימתו הצבאית; הגענו למצב זה לא מעמדת חולשה אלא משום שניצחנו בשדה הקרב. קיים סיכוי להתקדמות לקראת שלום באיזור. אנו נמצאים בפרוזדור, ועדיין אין זה ברור אם מוביל הוא לשלום או למלחמה. הגענו למצב המחייב אמונה, אורך־רוח, עקשנות וגמישות כאחד.

אלפים מיקירינו יצאו ביום־הכיפורים למערכה ממנה לא חזרו. לא די לזכרם באהבה ובכאב. הם השאירו אחריהם צו – צו החיים. צו זה חייבים אנו למלא.

חיים הרצוג

תל־אביב

כ“ה בכסלו, א חנוכה, תשל”ד

לזכר

בני החברים וחברי הבנים אשר יצאו למערכה ביום־הכיפורים ולא חזרו

 

6 באוקטובר, חצות    🔗

התוצאות של היום הראשון לקרבות במלחמתנו הרביעית, המראות יתרונות בשטח פה־ושם לאױב, הן תוצאה ישירה של האופציה האסטרטגית אשר הוקנתה לנו על־ידי השטחים שנכבשו בידי צה"ל לפני שש שנים.

לפני מלחמת־ששת־הימים היו הקווים שלנו כאלה שחייבו פעולת־מנע על־ידי צה"ל כל־אימת שנראה היה כי האויב מתכונן לצאת למערכה. העומק האסטרטגי שהוקנה לנו על־ידי השטחים מאז מלחמת־ששת־הימים איפשר לנו לבחור בין התקפת־מנע, עת נראה כי אנו עומדים בפני התקפה על שתי חזיתות, או הכנה לספוג את המכה הראשונה, וזאת בעיקר מתוך שיקולים מדיניים.

אנו ראינו היום את תוצאות הפגישה המשולשת אשר התקיימה בקאהיר לפני כחודש בין נשיאי מצרים וסוריה ומלך ירדן. מה חלקו של המלך בפעולה זו עדיין לא ברור. ההחלטה בשבילו היא לבטח קשה ביותר, מאחר שההחלטה האחרונה שלו במצב דומה עלתה לו בחצי הממלכה.

המלחמה החדשה, מלחמת־יום־הכיפורים שלנו, אשר תוכננה במגמה לתפוס אותנו ביום בשנה בו נהיה פחות מוכנים לקראת מיתקפה ערבית, תוכננה מזמן על־ידי צבאות ערב. למעשה, בנאומו האחרון בטרם מותו, בפני ועידת האיחוד־הסוציאליסטי־הערבי, ב־24 ביולי 1970, ציין גמאל עבד אל־נאצר כי כוונתו לקדם את הטילים לתעלה, לצלוח את התעלה, להקים ראש־גשר בגדה המזרחית (בצד הישראלי), ולהחזיק בראש־הגשר כאשר חיל־האויר הישראלי מנוטרל על־ידי הטילים המצריים שקודמו לתעלה. נאצר העריך אז כי החזקת ראש־גשר יחייב גיוס מלא בישראל, ויהרוס אותה מבחינה כלכלית. סאדאת אימץ את המחשבה הזאת, וזה שנים מספר מתאמנים המצרים באופן אינטנסיבי לקראת פעולה כזאת.

מולנו בתעלה ניצבים כרבע־מליון חיילים מצרים, עם כ־ 2,000 טנקים וכ־ 1,500 קני־תותחים. ברור כי להם עדיפות מקומית מרשימה, עת מולם כוח סדיר של צה"ל בלבד. בקלות יכלו לרכז כוחות כאלה למכה בנקודה זו או אחרת אשר תתן להם יתרון מסוים. הוא הדין בצפון, מקום בו מרוכז צבא סורי עם כ־ 2,000 טנקים, פי־חמישה מגדלו לפני שש שנים, וכ־350 מטוסים.

בחרנו, כאמור, באופציה הנותנת לצד השני את המכה הראשונה.

כעת בא שלב הבלימה, ובזה, לפי כל הידיעות, הצלחנו – לפעמים תוך גילויי גבורה עילאית. מובן כי במכה הראשונה ובשלב־הבלימה ספגנו אבידות.

עם השלמת גיוס המילואים בו הוחל ביום־הכיפורים נוכל לעבור לשלב־התקפת־ֵהנגד, ואזי ברור כי לא נצטרך להישאר צמודים לתכתיבי האױב באשר לאיזור או שטח הקרב. הערבים החלו במערכה. הם לא יוכלו להכתיב איפה היא תפסק. יש לזכור כי הנקודה העיקרית בהערכת יכולת העמידה של כוח בראש־גשר היא העליונות האױרית. כוח ללא עליונות אוירית יתקשה להחזיק מעמד בתנאֵי ראש־גשר, וישראל שולטת היום באויר מעל לשדות־הקרב, הן בצפון הן בדרום.

עם התחלת התקפת־הנגד שלנו יסכימו לבטח הערבים להפסקת־אש אשר יציעו גורמים שונים בעולם. בכך יקוו להישאר עם הישג קרקעי. אולם אזי יהיה מאוחר מדי. הערבים ילמדו פעם נוספת כי כל שלב של המערכה עולה להם ביוקר.

אלפים יצאו היום מן התפילה ישר לחזית. יהי רצון כי תפילותיהם יעמדו להם ולנו במערכה גורלית חדשה זו אליה נכנסים צבאות ישראל.

 

7 באוקטובר, בוקר    🔗

בבואנו לסקור את מהלך הקרבות אנו נתקלים בקושי הרגיל שלא הכל ניתן לשדר, כי ערפל המלחמה עשוי לסייע לנו ואין לנו ענין מיוחד לפזר אותו.

ראשית, אנו חייבים לזכור אמיתה אחת והיא כי הטעות הגדולה ביותר אשר צבא יכול לעשות הוא ללחום מחדש את המלחמה הקודמת. מלחמת־ששת־הימים היתה ונגמרה. אנו בעידן אחר הן מבחינת האױב, כוחותיו, ציודו והמצב הפוליטי וכן הטכניקה הצבאית, הן מבחינת צה"ל על כוחותיו, ציודו ומטרותיו. אמיתה זו נכונה גם לגבי עם ישראל. אסור לנו לשפוט את הימים הראשונים הפעם לפי הימים הראשונים אז. הנתונים הם שונים בתכלית. האסון הגדול ביותר הוא גנרל החי את המלחמה הקודמת, לא־כל־שכן שלושת מליוני הגנרלים בישראל היום.

אנו נאבקים בתנאים שונים, כאשר החזית רחוקה בדרך־כלל מן הבית, והחיים בערים, פרט למדים, נראים כבכל יום. בכך אנו קוצרים את פירות המערכה הקודמת שלנו. אולם, בפעם הראשונה מאז מלחמת העצמאות אנו נמצאים היום בקרב־הגנה, עת היזמה אינה בידינו, או לא היתה בידינו, עם פרוץ הקרבות. חייב לעבור זמן מסוים עד שמצב זה ישתנה, עד שהכוחות שגוייסו יגיעו לשטח ועד שיופעלו. בינתיים, קרב בלימה של כוחות מועטים יחסית מול כוחות עדיפים הנהנים מיתרון היזמה אינו קרב קל. הוא חייב לעלות בקרבנות ומהווה חידוש יחסי לצה"ל, אם כי, כמובן, גם תורה זו הוקנתה באימונים.

המאמץ הסורי, שלפי הערכתי מתבסס על יותר מכוח דיביזיוני משוריין כלומר 300 – 400 טנקים, חייב היה ליהנות מעצם התאוצה בהזזת כוח כזה בבת אחת. גם המצרים יכלו לרכז עדיפות מקומית פה ושם ולחדור. אולם, הידיעות החשובות הן העובדה כי במשך הלילה לא הצליחו המצרים להעביר שריון רב – בעיקר עבר חיל־רגלים – לצד המזרחי. נדמה לי כי המצרים יתחרטו על טעות זו.

בינתיים, יש לזכור את העובדה המכרעת והעיקרית והיא כי ישראל שולטת באויר, ומיקומה הגיאוגרפי בין שתי החזיתות מאפשר תמרון חפשי של מלוא כוחה האױרי בהתאם לצרכים בכל חזית. המיעוט היחסי של פעילות האור מצד האויב הוא אולי הסימן הטוב ביותר עד עתה, אם כי ברור כי פה־ושם תיתכן פעילות אוירית עויינת.

התמונה היא, על־כן, של מאבק קשה, אכזר ועקוב מדם לבלום, של יזמה ישראלית באױר ובים לשבש את מערך האױב, ושל הכנת המכונה של צה"ל לקראת הבאות.

 

7 באוקטובר, ערב    🔗

תם יום הקרבות השני במערכה חדשה זו, ולמעשה ניתן לסכם את היום הזה כשלב נוסף בקרב הבלימה. קרב זה מתנהל, כפי שידוע, כדי לאפשר לנו לגייס את כוחות המילואים ולהעבירם למקומות הריכוז ולאזורי הפריסה לקראת הבאות. התמונה התבהרה קצת במשך היום, כאשר התברר כי על כל החזית של שתי הארמיות המצריות המוצבות לאורך התעלה פועלים המצרים, במה שנראה כמאמץ של שתי דיביזיות לכל ארמיה, במטרה ליצור ראשי גשר מתאימים בעברה המזרחי של התעלה. לפי הערכה, נמצאים בעבר שלנו כ־400 טנקים מצריים, כאשר המצב הוא נזיל מאד והקרבות המתנהלים הם קרבות־גישוש בין כוחות הבלימה שלנו לבין הכוחות המצריים. לפנות־ערב פעל חיל־האור נגד מערכת הגשרים אשר המצרים הצליחו להקימם והשמיד, לפי דיווּחיו, את רוּבּם. אין זאת אומרת כי לא יצליחו להקים גשרים חדשים בשעות החשכה, אולם בבוקר יעמדו בפני הברירה: להפעיל את חיל־האויר המצרי במטרה להגן על הגשרים או להפקיר אותם, כפי שעשו היום, לחסדי חיל האויר הישראלי – ואז אפשר רק להעריך את ההשפעה המורלית של פעולה כזאת על הגייסות המצריים הנמצאים כבר בעברה המזרחי של התעלה; לא אחד ממפקדי השריון המצרים יזכור כי לא פעם היה מדבר סיני בית־קברות לשריון המצרי.

בצפון, היתה המערכה כבדה היום, בעיקר מפני שהצבא הסורי, בשל קרבתו לקו ולבסיסיו ובשל היעדר קו־הגנה טבעי כמו תעלת־סואץ, יכול היה לרכז את מלוא עצמתו לכל אורך החזית ואף להגיע להישגים מקומיים. הנקודה החשובה היא בכך, שהוטל למערכה אחוז גבוה של הצבא הסורי, שמעריכים שהוא מונה כיום בין 800 ל־ 1,000 טנקים, וזה נלחם נגד כוח הבלימה הקטן יחסית של צה“ל, המעובה על־ידי תוספת כוחות אשר הגיעה אליו. מאחרי מערך הבלימה, אשר נלחם בגבורה והיום כבר גרם לנסיגה של כוחות סוריים פה־ושם ואף להשמדת כמה כיסים, נערכים־והולכים הכוחות המגוייסים של צה”ל אשר עדיין לא הוטלו למערכה.

חשוב להדגיש, כי העברת כוחות שריון בהיקף ניכר אינה מתבצעת בתוך שעות, ואם כי לפי כל הסימנים מתנהלים הגיוס והפריסה בצורה מהירה יותר מכפי שתוכנן, חייבים אנו ללוות את התהליך בסבלנות. ככל שיאורגן הדבר בצורה מסודרת יותר לקראת המערכה, הרי שפיר.

הנקודות העיקריות שאפשר לסכמן לאחר יום קרבות זה הן: קרב־הבלימה עדיין נמשך ועשוי להימשך פה־ושם; הקרב אינו קל; כוחות ישראל שולטים באויר ושומרים את היזמה באויר; ומעל לכל, עיקר כוחו של צה"ל עדיין לא הוטל למערכה.

אין טעם בשלב זה להעריך מראש מה יהיה קצב המלחמה. עברנו ארבע מלחמות: מלחמת העצמאות, מערכת־קדש, מלחמת־ששת־הימים ומלחמת־ההתשה. כל אחת ממלחמות אלה היתה שונה ממשנתה, הן באפיה הן במשך הלחימה. גם מלחמה זו שונה לגמרי ממה שידענו בעבר, ולמעשה אין להקיש דבר מן העבר, פרט לעובדת היסוד של מערך צה“ל, של האיכות של חיילי צה”ל והמניעים שלהם, ושל העם העומד מאחרי צבאנו, אשר בשקט, בבטחה ובמסירות הוכיח את אפיו גם הפעם.

 

8 באוקטובר, בוקר    🔗

היום אני משדר בהרגשה טובה יותר מאשר בשני הימים הראשונים למערכה. כי אז, יחד עם האמונה והידיעה כי דרוש לנו רק זמן על־מנת להספיק לגייס, להיערך ולפרוס את מערך השריון שלנו, ידעתי גם מה הם יחסי הכוחות, הן בצפון הן בדרום. איני רוצה להיכנס לפרטים, אבל אם אציין כי היחס בשתי החזיתות ביום הראשון נע בסביבות אחד לששה, אזי יתברר לעם בישראל ולעולם כולו אילו גילויים של גבורה עילאית, הן ביבשה הן באויר, הביאו לכך כי נבלמה ההתקפה, כי השגנו שליטה באויר וכי הודות לשתי עובדות אלה הצלחנו במשימה המסובכת של גיוס מערך מילואים, בעיקר משוריין, והעברתו לחזית. זה לא היה קל, אבל העם עמד שוב במבחן, בשקט ובבטחה ובמסירות־הנפש שהיא סוד הצלחתנו.

אינני יודע אם אכן הגענו לנקודת־המפנה המכרעת, אבל אעיז ואומר כי אין אנו רחוקים מנקודה זו. אחת אומר, והיא כי גם ביבשה עברה היזמה לידינו.

אין להסיק מכך כי לא עומדת בפנינו מערכה קשה וגורלית כפי שעמדה בפנינו עד עתה. כוחות האויב המוטלים לקרב מבטיחים, בעצם עצמתם, מערכה לא קלה, אולם מעתה, כאמור, היזמה בידינו, והדאגה להגנה היא דאגת אױבינו.

הכוח הלוחץ כעת על הסורים הוא כוח טרי, ונכון למערכה. קשה לתאר את עמידת הכוחות אשר נלחמו עד עתה בגיזרה זו. בפנינו בעיית החדירה הסורית וכן השמדת המערך הסורי. מתוך הערכה של גודל הכוחות אשר הטילו הסורים עד עתה למערכה, אני מסיק כי רוב הכוח המיועד לקרב נמצא במגע אתנו ואילו היתר נשמר כעתודה להגן על שטחה של סוריה, על כל צרה שלא תבוא.

הבוקר הותקפו חמישה שדות־תעופה סוריים ונגרמו להם אבידות רבות.

גם חיל־האור הסורי וגם חיל־האויר המצרי הופיעו היום בזירות שלהם, ואני מעריך, בחשבון גס, כי עד עתה אבּדו הסורים והמצרים יחד כ־90 מטוסים, כולל הליקופטרים. חיל־האור רושם אולי את הדף המזהיר ביותר שלו עד היום.

גם בסיני אנו נוקטים מאז הבוקר יזמה והשריון שלנו בפעולה. הידיעות הראשונות הן מעורבות. יש לזכור כי במשך כל הלילה והבוקר טיפל חיל־האויר בגשרים מעבר לתעלה. אני מתאר לעצמי באיזו דילמה קשה ולא נעימה נמצא כרגע הפיקוד המצרי, לנוכח המצב של כוחותיו שעברו לסיני עת הגשרים מאחריהם בסכנה מתמדת.

רכזנו כוחות גם מול ירדן, אולם ייתכן שהערכתו של המלך חוסיין דומה לזו של עמיתו קד’אפי, כלומר כי התכנית הערבית מוטעית. לא תמיד ניתן לנו להסכים בהתלהבות עם מנהיג ערבי כפי שניתן לנו היום.

כך אנו בעיצומו של היום השלישי למלחמה, ונחכה לבאות באמונה שתמיד עמדה לנו, ובתקוה.

 

8 באוקטובר, ערב    🔗

סיום היום השלישי למערכה רק בא להגביר את ההרגשה האופטימית אשר כבר נתנה אותותיה עם תחילתו. כי ביום הזה, לאחר שהושלמה הפריסה של מערך המילואים, נקט צה“ל יזמה ביבשה, ניצל את העליונות שהקנה לו חיל־האויר כבר בשעות הראשונות, ועבר למיתקפת־נגד. תוך כדי המערכה היום, צומצמו חדירות האױב בצפון עד להיקף מועט ביותר. בדרום, סגר השריון של צה”ל, הנמצא במלוא עצמתו בקרבת התעלה, על שלושת ראשי־הגשר שהקים האױב בגדה המזרחית של התעלה. כך, המצב הערב מוצא את צה"ל ערוך ומוכן להתקפה, מול אויב אשר כבר ספג אבידות כבדות, בעיקר בשריון ובאויר, ואשר, ואולי חשוב מכל, בטחונו החל להתערער.

ושוב, אני מציע לא להיתפס לנטיה הקלה והמובנת להקיש ממלחמות־עברו. עדיין איננו עומדים בפני אױב מובס, הנתון במנוסה, שבנקל ניתן לזנב בו. אנחנו עומדים מול שני צבאות אשר אמנם ספגו אבידות כבדות, בעיקר במערכה הנועזת והמרשימה שניהלו הכוחות הסדירים מאז פרוץ הקרבות, אולם אחוז ניכר של כוחם עדיין לא הוטל למערכה, במיוחד במצרים. אמנם, אנחנו עומדים מול צבאות אלה במצב הרבה יותר טוב והרבה יותר מבטיח מאשר אמש או אפילו הבוקר. כפי שצויין, הבעיה שלנו היתה זמן. עכשיו ניתן לנו לנצל את הזמן שהרווחנו.

לפני המערכה, עת התרכזו הכוחות הערביים לאורך הגבולות, היתה לנו האופציה – תוצאה של העומק האסטרטגי שמקנים לנו השטחים –לצאת למיתקפת מנע, כפי שנאלצנו לעשות בעבר עת עמדנו בפני סכנת התקפה, או להניח לאױב לתת את המכה הראשונה, עם כל הסכנות הפוליטיות הכרוכות בכך, ולנצל את העומק האסטרטגי שלנו לצורך בלימה, גיוס, פריסה ומעבר להתקפת־נגד. חזרנו למצב בו האופציה הצבאית בידינו, כאשר הגורם המכריע הוא מיקומם של שני הצבאות אשר תקפו אותנו.

כפי שהוסבר, אחוז ניכר של הצבא הסורי הוטל למערכה – וגם נפגע – אולם מאחור נמצאות רזרבות, והבעיה העומדת בפני הצבא הסורי היום היא, אם להטיל את הרזרבות למערכה או לשמור אותן לשם הגנה על העומק מאחרי הקווים. ללא עליונות אוירית, ועם כוח של צה"ל הלוחץ על הסורים, עומד המפקד הסורי בפני בעיות חמורות.

גם בחזית המצרית המטרה של צה"ל היא ברורה, כאשר הלחץ מופעל על־ידי השריון שלנו, שסגר על ראשי־הגשר, וכאשר עיקר דאגתו של הפיקוד המצרי הוא קיום קווי האספקה מעבר לגשרים לכוחות אלה. הבעיה העומדת בפני המפקד המצרי היא מסובכת, כי, מצד אחד, ברור כי מטרתם להחזיק במאחז כלשהו על הגדה המזרחית של התעלה עד אשר יוסכם על הפסקת־אש, ומצד שני הוא מהמר על אחוז לא־מבוטל של כוחו הנמצא בראשי־הגשר. יחד עם זאת, יש לזכור כי מעבר לתעלה נמצא מערך מצרי רציני אשר עדיין לא הוטל למערכה.

וכך, נמשכת המערכה הזאת, אשר רושמת עוד דפים זוהרים בתולדותיהם של צבאות ישראל. אין מערכה ללא מחיר. ועבורנו, בישראל, בה כל בן הוא נכס לאומי, כל מחיר הוא יקר, יקר מאד.

כפי שתיאר הרמטכ"ל, המטרה שלנו להכות בצבאות האויב אשר פלשו לשטחנו, והשיקולים הקובעים בשלב זה הם צבאיים גרידא, ללא התחשבות בקווים או תיחומים. כפי שפתחנו את השידורים האלה, האויב בחר את מועד התחלת המערכה; לא הוא יבחר את המועד והמקום להפסקתה.

 

9 באוקטובר, צהריים    🔗

לא אחת חזרתי בשיחות אלו על הצורך להינתק מן העבר ולהבין כי לכל מלחמה אופי משלה. הפעם התנאים הם שונים, הן ביחס לפתיחה, הן ביחס לכוחות והן ביחס למטרה הצבאית. מטרתנו הצבאית איננה רק לחזור לקווים מהם החלה המערכה לפני ארבעה ימים כי אם גם להבטיח שלא נעמוד שוב בפני בעיה דומה. לכן, כל ההיערכות היא שונה, וצורת הלחימה חייבת להיות מותאמת לנסיבות כפי שהן מתעוררות. נכון, עקרונות המלחמה דומים, אבל יש להתאימם לנסיבות בהתאם למערך הכוחות של האויב. במלים אחרות, אנו נמצאים במערכה השונה באפיה מן המערכות הקודמות.

כפי שהוסבר, עברנו בהצלחה את השלב הראשון, שלב־הבלימה. התחלנו ליטול את היזמה לידינו וללחוץ על כוחות האויב. במצב כיום בשטח ערוכים שני יריבים זה מול זה, כמתגוששים המנסים להתיש זה את זה ומחפשים את נקודת־התורפה של היריב. לכן, אם עדיין אין הודעות מרשימות על פריצות וחדירות לעומק, הרי שהדבר הוא פועל־יוצא של אופי המלחמה בה אנו נתונים היום. במובנים רבים, חשוב יותר לנהל בהצלחה ובאופן חסכוני את מערכת־ההתשה, העולה לאױב בטנקים, מאשר להטיל למערכה מערך כבד, מול כוח שהוא במקרים רבים עדיף מבחינה כמותית. קרב־ההתשה הזה הוא בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, כאשר לאט־לאט הוא נוגס בעצמתו של האויב.

אם אני יכול, כמשקיף צבאי, לשפוט, הרי נראה לי, מקריאת הקרב, כי בפעולות של הצבא הסורי היום ניתן להבחין סימנים ראשונים של דאגה. ואפשר להבין את הדאגה, כי המפקד הסורי כבר הטיל אחוז גבוה של צבאו למערכה, והוא עומד לארכו של קו הפסקת־האש וחושש לבאות. הוא חייב להחליט אם להטיל כוחות למערכה בצורת התקפת־נגד, על־מנת לשבש את מה שהוא מעריך כהכנות שלנו, ועל־ידי כך גם להקטין את הרזרבות שלו, או להתחיל לדאוג לבטחונה של דמשק. זאת הדילמה בפניה עומד המפקד הסורי. עם פרוץ הקרבות, נראה היה לנו כי ברמת הגולן היה המצב הצבאי הקשה, כי, בסופו של דבר, בסיני אנו נהנים מעומק אסטרטגי בעל ערך רב. היום ניתן להעריך כי הקערה מתהפכת על פיה, ומצבם של הסורים הוא המצב הקשה. הפעולה האוירית נגד מטרות צבאיות ואסטרטגיות בסוריה באה להדגיש עובדה זאת.

הבעיה של הפיקוד המצרי שונה. ראשית, הם נהנים מן ההישג הראשוני שלהם בהקמת ראש־גשר ועובדה זאת תורמת למורל שלהם. אולם, במצבים כאלה אני תמיד נזכר בעצתו של המצביא הבריטי הדגול, הגנרל וויבל, באחת התקופות הקודרות ביותר במערכה נגד הגרמנים במדבר המערבי: כאשר הוא עומד בפני בעיה קשה, הוא מתחיל תמיד לחשוב על בעיותיו של האויב. הפיקוד המצרי עומד בפני הכרעות קשות. אחוז ניכר של הצבא המצרי הוטל למערכה בסיני. חיל־האויר שלנו ממשיך לשבש את קווי האספקה של הכוחות האלה על־ידי תקיפת הגשרים, החיוניים להם. תקיפת חיל־האויר את המוצבים ומערך־הטילים בפורט־סעיד מחייבת את הפיקוד המצרי להתעניין לפחות בנעשה בגדה המערבית של התעלה, כלומר בצד שלו. וכיון שהכוח המרוכז של צה"ל לא הוטל למערכה, פירוש הדבר שהוא שומר בפניו אופציות פתוחות.

כך נראים, לי לפחות, השיקולים בצד השני של הקו, על רקע פעילות אוירית ישראלית בלתי־פוסקת ותגובה ערבית מיזערית. במלים אחרות, אוכל רק לחזור על מה שנאמר בהתחלת המערכה, כי בפנינו מערכה שונה מאלו שידענו בעבר. אין זה “טיול”. זוהי מערכה המחייבת סבלנות והתמדה, כאשר המטרה הראשונה שלנו לשבור את רצון האױב להילחם. וכפי שציינתי, כבר ניתן לראות סימנים ראשונים, אם לנקוט לשון זהירות, של דאגה בחזית הסורית.

 

9 באוקטובר, ערב    🔗

יום נוסף של המערכה מסתיים, וההרגשה משתפרת־והולכת. והסיבה לכך ברורה. עמדנו בפני סכנה רצינית, אשר חייבה, בין היתר, מלחמה נגד הזמן. מטבע הדברים, מצב כזה מחייב אילתור רב והתשת כוחות פיזיים ונפשיים אשר חייבת לתת אותותיה. “ייצוב הקווים” אינו סתם מושג שפירושו הרגעה; פירושו גם רגיעה, רגיעה המאפשרת לתקן את הטעון תיקון עקב הלחץ בו נוהלה המערכה הראשונה, למלא את הריאוֹת אויר, לנוח, להתאושש, להתכונן ולהתארגן ללא לחץ.

לא אחת מנסים להקיש מן המלחמה האחרונה של ששת הימים. זאת טעות, כפי שהוסבר. וכאשר עושים זאת, שוכחים כי מלחמת־ששת־הימים באה לאחר תקופה ארוכה יחסית של המתנה, שפירושה, בשביל הכוחות, תקופה של גיוס, התארגנות, אימון וריענון לקראת המערכה. מסיבות שונות, לא תמיד ניתן להשיג תקופה כזאת מראש. במובנים מסוימים, ובכמה גזרות, עומדים אנו כעת כאילו היתה לנו תקופת המתנה, ולו קצרה בלבד. ייצוב הקווים הוא, אפוא, מושג חשוב ומשמעותי מאד בשבילנו היום, כי הוא רמז להכנות מאחרי הקווים.

היום התבשרנו כי המלך חוסיין הורה לגייס את מילואיו. אני יכול לתאר לעצמי תחת איזה לחץ הוא נמצא. לומר את האמת, הוא יכול לזקוף לזכותו את ריתוק הכוחות של פיקוד המרכז בעצם העובדה שכוחותיו נמצאים מעבר לירדן, אפשר להבין את המגמות הבין־ערביות של המלך בעצם גיוס המילואים. אולם, הוא יודע כמה דברים: הוא יודע כי לא יוכל לטעות כפי שטעה בפעם האחרונה ולהישאר על כסאו; הוא יודע כי הפעם יהמר על גורל ממלכתו וארצו; הוא יודע מה עוללו לו ארצות ערב בעבר, במיוחד הסורים, שלפי תיאורו התמהמהו והיססו במשך שבוע ימים, כאשר ירדן נאבקה על חייה, בקשר להעברת חטיבה אחת לסייע לו: הוא יודע כמה פעמים זממו ראשי שתי מדינות אלה לרצחו נפש. עדיין זועקים אליו מן האדמה דמיהם של ראשי־ממשלה וקרובים לו, חאזע אל־מג’אלי, שנרצח ב־1960 על־ידי הסורים, וואצפי תל, שנרצח לפני זמן קצר יחסית בקאהיר ורוצחיו שוחררו על־ידי המצרים. ואני מניח כי הוא מנהל קרב־הגנה נגד אלה הרוצים להטיל את מדינתו למערכה – ולאבדון – לטובת אלה אשר לא אחת היפנו סכין לעבר גבו; וצעד זה של גיוס המילואים יכול להיות חלק מן המערכה שלו. ניתן רק לקוות, כי לטובתו הוא ולטובת קיום מדינתו, יכריעו את הכף ההגיון והשיקול הנכון.

בחזיתות היה שקט יחסי – הכל יחסי – עם ציפיה לבאות. גם המצרים מתחילים לגלות סימני עצבנות. במידה מסוימת, הם מתבשלים במיץ שלהם, כאשר צבאם מבותר לשנים וחיל־האױר שלנו מגלה עניין גובר־והולך במטרות בתוך מצרים. כאמור, הכל יחסי. ההודעה היבֵשה של דובר כלשהו בדבר שקט ופעילות שיגרתית מתעלמת מנגיסות קלות כגון השמדת עשרות טנקים בתוך יום של “פעילות שיגרתית והתארגנות”. כזה המצב בדרום.

אנו נכנסים לחג הסוכות עם סיבות טובות להיות מרוצים מן מהמרחק ששמנו בין יום הצום ליום החג.

 

10 באוקטובר, צהריים    🔗

ביום החמישי למלחמה, חשוב להדגיש שוב כי אין אנו מעריכים כראוי את ההישג הגדול המשתמע מן ההודעה שייצבנו את הקווים מול כוחות האויב והקמנו בסיס מוצק לקראת הבאות, הן לקדם התקפות־נגד של האױב הן לכוננות לקראת שימוש באופציות פתוחות. וזה המצב. האפשרויות פתוחות ואנו צריכים להחליט על השימוש בהן כולל העדיפויות.

אינני חושב כי ישנה תודעה מספקת לגבי ההישג הגדול שהושג עד עתה, וזאת מפני שאנו מפונקים. בפרספקטיבה של ההיסטוריה, יתברר כי בשלושת הימים הראשונים איבד האויב הזדמנות חד־פעמית מבחינה צבאית, והיא לא תחזור. אין זאת אומרת, כי תמה המלאכה. אך היום אנו פועלים לא בלחץ של זמן וניתן לנו לקבוע את לוח־הזמנים. אין אנו נתונים בסכנה. אנו נתונים בתהליך של שימוש ביזמה שעברה לידינו ובחירת הצעדים הבאים, וכל זה לאחר לחימה של ארבעה ימים בסך הכל. נדמה לי, כי ככל שמצויים קרוב לאירועים כן יקשה להעריך נכונה את משמעותם. כי המשמעות היא לא רק ההישג שלנו בהיחלצנו מן הסכנה בה היינו נתונים עם פתיחת המלחמה, כי אם גם, ולא פחות משמעותי, כשלון האויב על־ידי החמצת הזדמנות ואבדן היזמה.

מסקנה זו בולטת במיוחד כאשר מעריכים את אשר אירע ברמת הגולן. יש להבין, כי בתוך שלושה ימים בלבד, לאחר שריכוז של כ־ 1,400 טנקים של האויב הסתער על עמדותינו, חדר לקווינו וסיכן את יישובינו, נתון אויב זה עצמו בסכנה רצינית ושוקל את הגנת שטחו שלו בסוריה. נדמה לי, כי אנו קרובים מדי למאורע מכדי להעריך את חשיבותו וגורליותו.

מה שקורה בגבול מצרים שונה, כמובן, אבל יש להעריכו נכונה. הצבא המצרי השיג אמנם מאחז בעבר המזרחי של התעלה והוא יושב, כפי שנמסר, בראשי־גשר בעומק 10 – 5 ק"מ מן התעלה. זאת בעיה שאין להתעלם ממנה. עובדה זאת מהווה הישג למצרים. אולם, אין לשכוח כי לפני יומיים בלבד עמד גם הצבא הסורי עם הישג, ומה מצבו היום? הצבא המצרי הטיל צבא גדול יחסית לראשי־הגשר האלה. פעולה זאת, לאור הנתונים של השטח ואופי המערכה, היא סיכון מחושב. כי כוחות אלה, התלויים בגשרים פגיעים, ייצמדו בדרך כלל למובלעת בה הם סגורים. בנסיבות אלה, פריצה החוצה מהווה מאז יום אתמול פעולה מסוכנת. מי יודע אם לא יבוא יום בו יצטערו המצרים על כי מיהרו לרתק כוחות כאלה בעברה המזרחי של התעלה, ופיצלו בכך את כוחם. מה שקרה במלחמה הקצרה שלנו עד עתה מוכיח כי לא כל מה שנראה כתגובה אטית וכבדה הוא חסר הגיון. לאור הבעיה העומדת בפנינו, דרושה מנה טובה של סבלנות ואורך־רוח.

בצפון, ההתפתחות משביעה־רצון ומתברר כי בהערכותינו את אבידות האױב בטנקים הגזמנו בכיוון הזהירות. גם היום מראה קריאת הקרב על עצבנות לא מעטה בפיקוד הסורי. אני מתאר לעצמי כי הלחץ המתמיד שלנו נותן בו את אותותיו. כאשר מדובר בצבא הסורי, יש לזכור כי זה צבא פוליטי, ולעובדה זאת משמעות רבה בשלב מסוים של המערכה. לא תמיד ניתן להיכנס לפרטים, אבל הערכת המצב משני עברי הקו בצפון משאירה אותי עם הרגשה טובה ומעודדת.

הלילה נפתחה עוד חזית – זעירה אמנם, אבל בכל זאת חזית – עם פעילות החבלנים מעבר לקו נגד היישובים שלנו. יש לקוות כי ממשלת לבנון לא שכחה את לקחי העבר והיא מבינה כי מדינת־ישראל רואה בה אחראית לכל פעילות נגד ישראל הבאה מתוך גבולותיה.

בדרום, פרט לנסיונות מצריים לחדור דרומה בכיוון ראס־סודר, אשר נבלמו תוך גרימת אבידות לאויב, נמשך מצב הגישוש. הכוחות המצריים אינם מתקדמים, הם מוגבלים בשטח ועיקר בעייתם שמירת הגשרים המעטים שנותרו להם, האספקה ושמירת קווי־האספקה; פה ושם הם עושים מאמצים גדולים לשקם גשרים.

לא תמיד ניתן להסביר לציבור את השיקולים במהלך צבאי זה או אחר. לעתים נובעים שיקולים אלה מן הרצון לתת לאױב להתבטא ואפילו לשגות. תהליך כזה, בשביל המשקיף, נראה לעתים אטי ומורט עצבים, ואפשר להעריך את המהלך כולו רק לאחר מעשה, וכך אני מציע שנעשה.

לסיכום, אפשר לפרש את המצב כיום עם הרגשת בטחון גוברת והולכת.

 

11 באוקטובר, בוקר    🔗

עבר עלינו ליל־חג שקט, וקשה להגזים בחשיבותה של המנוחה הזאת לחיילים ומפקדים אשר לא עצמו עין זה ימים מספר. כל אחד מאתנו מרגיש את המתח הנובע מן המצב, מן הרצון לדעת, מן הסקרנות, הדאגה, התקוה; על־אחת־כמה־וכמה אלה העומדים מול האויב, במיוחד אלה אשר בראשית השבוע החולף נשאו על שכמם את האחריות האיומה לגורל העם.

הם הצליחו, והם הצדיקו את האמון הרב אשר העם נתן בהם. ואם אנו משוחחים בנושא זה, ניתן רק לשוב ולהתפעל משיטת המילואים של צה“ל, לא רק בהקמת עוצבות כי אם גם בניצול הנסיון הרב שהצטבר אצל מפקדים בכירים שיצאו לחיים אזרחיים. שיטה זו מעמידה למפקדים בכירים עוזרים אשר בימים־עברו עסקו בנושאים בהם הם מטפלים. התרומה הזאת, בכל דרגי הפיקוד, חשובה עד מאד, בשים לב ללחץ והעומס הנפשי והפיזי המוטלים על מפקד בעת מלחמה, בעיקר מפקד העשוי להיקרא להכרעה גורלית בכל עת. עברו שנים, ומאגר יקר זה גדל. אפשר, למשל, להבין את העומס על הרמטכ”ל, האחראי לניהול המלחמה וחייב לקיים קשר הדוק ביותר עם הפיקודים והעוצבות; אפשר להעריך כי גם אלופי־הפיקוד אינם הולכים־בטל, ואזי שיטה זו מאפשרת לרמטכ“ל, למשל, לקיים צוותים המנוסים בדרג הגבוה ביותר בשדה, כמעין עיניים לרמטכ”ל, תוך מתן חופש לאלופי־הפיקוד לנהל את המלחמה. שיטה זו קיימת מאז פרוץ המלחמה והיא הובלטה לאחרונה על־ידי פרסום של כמה מינוי עוזרים כאלה.

ההתגוששות בשתי החזיתות נמשכת. אי אפשר להגזים בחשיבות של הזמן שניתן לנו ביומיים האחרונים להתארגנות ומנוחה. ונוכל לנצל את השקט היחסי השורר בינתיים – ואני מדגיש יחסי, כי כל דבר יחסי – לחזור ולהדגיש כי בלי שהרגשנו, נחלנו את אחד הנצחונות הגדולים והמרשימים של צה"ל במערכה על רמת־הגולן. זאת, בתנאי התחלה הברורים לכל אחד מאתנו.

עם ההתארגנות, יש גם זמן לראות מה קרה לאױב. נזכור, כי ביום־הכיפורים תקף אותנו ריכוז שריון של כ־ 1,400 טנקים. זהו כוח גדול מאד לפי כל מדד צבאי, וכפי שצוין, העדיפות המספרית של האויב בטנקים היתה גדולה מאד. התנהלה מלחמת־גבורה אשר קשה לתארה. התוצאות היו טיהור רמת הגולן מן הצבא הסורי. אולם, מעל־ומעבר לזאת, נפגם בצורה רצינית ביותר כוחו של צבא סוריה, ועתה שהתפנו כוחותינו לספור את אבידות האויב מתברר מן הסיכומים הראשונים כי אלה מסתכמות בכ־800 טנקים, אם לא למעלה מזה.

רבותי, מספרים צבאיים אינם אומרים הרבה לאזרח הממוצע וקשה לי לתרגם את המספרים האלה למושגים מובנים לכל. אבל, אם אומר שזה בערך מספר הטנקים אשר השאירו המצרים בסיני במלחמת־ששת־הימים, תבינו כי פה מדובר בנצחון רציני ומשמעותי מאד־מאד. במונחים צבאיים, אפשר לומר כי 4–3 דיביזיות ספגו מהלומה קשה.

יחד עם זאת, עלי להזהיר כי בל נשלה את עצמנו. הצבא הסורי קיים, ונלחם. 800 טנקים הם מספר גדול המסמל נצחון. אולם, לצבא הסורי היו כ־2,000 טנקים, פי־חמישה מה שהיה לו במלחמת־ששת־הימים, מהם נכנסו למערכה, אנו מעריכים, כ־ 1,400 טנקים. פירוש הדבר, כי למרות הפגיעה הקשה עדיין נותרה לנו עבודה, וכפי ששמעתם, מלאכה זאת נמשכת כל העת.

הפעילות במצרים הלילה באה להדגיש בפני המצרים שהבעיה שלהם אינה רק ראשי־הגשר שלהם בתעלה כי אם יש להם בעיה קטנה אחרת, והיא שטחה של מצרים.

דובר רבות על רכבת־האויר, בעיקר לסוריה. ראש־הממשלה התיחסה לנושא אמש. ישנם שני צדדים לבעיה. ראשית, אם נזעקו הסורים לבקש סיוע כזה, סימן שבאיזה מקום כבר כואב להם כהוגן. שנית, ההודעות שפורסמו בוושיגנטון הן מעורבות, כלומר שארצות־הברית ממשיכה לדגול במדיניות של קיום האיזון. משתמע מדברים אלה כי כל הפרת האיזון על ידי ברית־המועצות היא מעניינה של ארצות־הברית. כזאת היתה המדיניות של ארצות־הברית עד היום; נקווה כי היא תמשיך, ואין כל סיבה להניח כי דווקה עכשיו תשנה ארצות־הברית מדיניות מוצהרת וחד־משמעית.

אני מציע לכל מי שעוסק בוויכוח סביב הנושא של התקפת־מנע או לא ערב המלחמה – ומי אצלנו אינו עוסק בנושאים ברוּמו של עולם – לקחת בחשבון גם צד זה של הבעיה, כי במאזן הכולל אין הוא נטול חשיבות.

 

11 באוקטובר, ערב    🔗

בקרב ההיסטורי המתנהל זה פחות משבוע ימים על רמת־הגולן היו שני ימי מיפנה. הראשון היה עצירת הכוחות הסוריים, אשר חדרו לעמקה של רמת־הגולן בשלב מסוים, סכנה רצינית ביותר, במיוחד כאשר מתברר היום כי יחסי הכוחות בפתיחת הקרב היו 1: 12 לטובת הסורים. דומני, כי יום המיפנה השני היה היום, כי היום אירעה ההבקעה הראשונה של המערך הסורי על־ידי צה“ל וחדירה מהותית שלנו לתוך שטחה של סוריה. מדובר על חדירה של כ־10 ק”מ, וכיון שמעורב בה שריון יש להניח כי כזה הוא גם רוחב החדירה. אולם, במקרים כאלה לא מספר הקילומטרים הוא הקובע כי אם משמעות הפעולה. והמשמעות במקרה זה היא כי צה"ל חדר אל תוך המערך הקרבי הסורי אשר הוקם ב־1967. זוהי פעולה והתקדמות חשובות מאד, כי מדובר בהבקעת מערך מוגן היטב בקו מוכן מראש ומאויש על־ידי צבא הממשיך ללחום.

המאפיין את המערכה הזאת הוא כי בינתיים הצבא הסורי לא נשבר. הסיבה לכך היא, בין היתר, שהמערכה הזאת היא קרב עיקש על מערכים צפופים ומוגנים היטב, מול אויב עם ציוד למכביר, על אף אבידותיו. המטרה של הפריצה היא לעבור את המכשול ולהגיע למצב של ניהול מלחמת־תמרון. על־ידי תמרון ניתן לערער את שיווי־המשקל של המפקד בצד השני, ומצב כזה מביא בדרך־כלל לשלב־ההכרעה. אפשר לומר כי אנו מתקרבים לשלב־ההכרעה, אולם, כפי שהמצב נראה כרגע, עדיין לא הגענו אליו. עדיין עומדת בפני כוחותינו מערכה אשר, נקווה, תוציאנו למרחב ותאפשר תמרון לכוחותינו.

מאחרי הקו הראשון קיים קו שני, ואני מניח כי הפיקוד הסורי מנסה לסגור את צירי ההתקדמות בפני כוחותינו על־ידי הזעקת רזרבות והצבתם. אולם, בפני המפקד הסורי דילמה קשה הלילה. טבעי הדבר, כי בראש דאגותיו הגנת הציר לדמשק. על ציר אחד כזה מתקדם צה“ל, אולם רוב הצבא הסורי מרותק לאורך קו החזית, כאשר מולו ערוכים כוחות צה”ל המקיימים עמו מגע אש. והשאלה אשר לבטח עומדת בפניו היא אם לסגת לקו אשר יבטיח את דרכי הגישה לבירה או להשאיר את המצב כפי שהוא כיום, כאשר כוחותיו פרוסים לאורך קו ארוך, וספק אם הוא מסוגל לפתח התקפה רצינית נגד כוחותינו.

אין לקנא במפקד הסורי הערב. הוא עומד בפני הכרעות חמורות. אני מתאר לעצמי כי נשאלות הרבה שאלות הלילה בעולם הערבי.

הצבא המצרי אשר צלח את התעלה לא הצליח, מאז התחלת המלחמה, להתקדם מעבר לכמה קילומטרים בשלושת ראשי־הגשר, שעמקם 5–10 ק“מ בממוצע. המצרים אינם מגלים כל יזמה הראויה לציון, והמצב לאמיתו הוא כי במידה מסוימת כוחות צה”ל “משחקים” עם הכוחות המצריים. מדי יום מקריב הצבא המצרי קרבנות בנפש ובציוד ללא כל תכלית, והוא יושב מבותר על־ידי התעלה לשני צבאות כאשר צה"ל שומר לעצמו חופש־פעולה מלא. התנהגות כזאת מצד הצבא המצרי, שחוץ מאשר בשידורי קאהיר ובתעמולה הערבית לא הוסיף להתקדם מאז שצלחו כוחותיו את התעלה, חייבת לתת את אותותיה ביחסים הבין־ערביים. במובן מסוים, השיבו המצרים לסורים, שלא אחת ישבו בחיבוק־ידיים עת המצרים נלחמו, כגמולם. היום הסורים מקיזים דם ונלחמים על נפשם. ודומני כי לא ישכחו את ההתנהגות המצרית המחפירה. המצרים קבעו לעצמם, כנראה, מטרה מדינית והותירו לסורים לשמש בשר־תותחים. שר־המלחמה המצרי יכול, כמובן, לעודד את צבא סוריה, אולם מלים לחוד ומעשי הצבא המצרי לחוד.

כך, אנו מסיימים יום חשוב ביותר במערכה, אם כי אין זה הסוף. לעתים נדמה כי אנו מאבדים את תחושת הזמן. בסך־הכל עברו חמישה וחצי ימים מאז החלה המלחמה. עברנו מערכה גורלית ומפוארת ברמת הגולן. הושמד חלק של הצבא הסורי, נפל לידינו ציוד יקר, שבבוא העת יוכל, כפי שקרה אחרי מלחמת־ששת־הימים, לחזק את מערך צה"ל, אם יובן למחפשי־המזכרות כי היום הם מחבלים בציוד שלנו ולא בציוד האױב, והוחל במערכה העשויה להביא אותנו להכרעה.

כל זה קרה בחמישה וחצי ימים. הלילה לפני שבוע ימים בלבד התרכז הצבא הסורי לאורך קו הפסקת־האש, חדור תקווֹת ומזימות לקראת ביצוע משימתו. איפה אותו צבא היום?!

 

12 באוקטובר, בוקר    🔗

המערכה בצפון הינה היום בהילוך גבוה, כאשר, לפי כל הדיווּחים, להבדיל מאתמול, התלקחה כל החזית, הן כתוצאה מקרב התקדמות של כוחותינו הן כתוצאה מקרב הגנה והתגוננות של הסורים באותם קטעים בהם אנו מחזיקים כבסיס מוצק.

הקרב שאנו מנהלים היום הוא מסובך ביותר, כי הוא מחייב התקדמות, מצד אחד, ושמירת רגל אחת על הקרקע, מצד שני. זה קרב־הבקעה ובאותו זמן קרב של גישוש לקראת קרב־תמרון. זה קרב המחייב זמן ותושיה, וקריאת הקרב מקרוב על־ידי הפיקוד על־מנת לאפשר ניצול ההצלחה באותו רגע ובאותו מקום בהם היא מאירה פנים.

אמש הערכתי כי אנו מתקדמים לשלב־ההכרעה. לשלב זה נגיע, כאמור, ברגע בו נעמיד בפני הפיקוד הסורי בעיות אשר תערערנה את שיווי־המשקל שלו.

החדירות שלנו מתרבות־והולכות הבוקר, מתרחבות־והולכות. הצבא הסורי מתחיל להראות את כל הסימנים של צבא במצב קשה. הבוקר הוא עשה, למשל, את המעשה המקווה, כאשר הוציא את הרזרבות של חיל־האויר שלו, עליהן שמר לניצול הצלחה בבוא העת או לעת צרה. חיל־האויר שלנו עשה את החשבון הרגיל, ולא פחות חשוב מזה המשיך בתהליך בו הוחל מאז הצליח להשמיד את רוב המערכת של טילי נ"מ בסוריה – לטפל באופן יסודי בשדות־התעופה. למטוס סורי המתרומם היום ישנה בעיה איפה לנחות, ואם הנחיתה מאולתרת מתעוררת בעיה של אספקה, אחזקה וחלקי־חילוף.

חיל־הרגלים הסורי נלחם כעת מלחמת־שוּחות, תוך ניצול נשק הנ"ט הנייד שברשותו, ואילו השריון הנותר מראה סימנים של מבוכה, מבחינת הפעלתו הטאקטית. מתרבים־והולכים סימני המבוכה בפיקוד של הצבא הסורי בקו החזית. וכנראה, אין הדבר סוד בעולם הערבי, אם לשפוט לפי נימת ההיסטריה בשידורים הערביים. אין צורך להסביר את חשיבות ההשפעה של הנימה הזאת על כל הגורמים באיזור אשר עדיין שוקלים את צעדיהם לעתיד.

נניח כעת לקרב להתפתח בצורה אטית אך בטוחה עד אשר, אני מקווה, יגלה הפיקוד הסורי כי בפניו החלטות גורליות באשר לתמרון כוחותיו. כי במוקדם או במאוחר הוא יעמוד בפני ברירות קשות ביותר, אם הוא רוצה להציל משהו מצבאו. וזאת יש להדגיש: הקרב איננו על יעדים כאלה או אחרים; הקרב הוא על הצבא הסורי, פשוטו כמשמעו.

לא אחד שאל אותי בימים אלה אם אכן חל שיפור בצבא הסורי, אם אכן צומצם הפער. איני מוכן לענות על כך עד לסיום המערכה ובדיקת העובדות. אולם זאת אומר: כל צבאות ערב מאומנים היטב בלחימה לפי דפוסים מסוימים. הם מיישׂמים הלכה למעשה את הדוקטרינה שהוכתבה להם במשך שנים של אימון והכנה. הקרב בצפון היה עד עתה קרב של מהלכים קלאסיים, בדיוק לפי הדוקטרינה שלהם. ההתקדמות בשלב הראשון היתה לפי מה שהם למדו, בדיוק לפי הספרים, מבוצעת כהלכה אולם חסרת כל דמיון או מקוריות, ובהחלט חסרה כל יזמה החורגת מעבר לכתוב בספר. הנסיגה שלהם לקו הפסקת האש היתה קלאסית, כפי שנלמד באימונים. קרב־ההגנה שלהם הוא לפי מה שלמדו, אם כי פה כבר רואים שלא הכל הולך כשורה. המבחן באשר לפער יהיה כאשר עקב נתוני שטח, פריסה והתפתחות בשדה הקרב יופיעו, נקווה, מהלכים צה"ליים מסורתיים. רק אז נוכל לענות על השאלה אם חלה התקדמות בצבא הסורי או לא. עד עתה ניתן להם ללחום בתנאֵי תמרון המוּכּרים להם, שלקראתם הם מוכנים. לכן, הבה נדחה את הדיון בשאלה זאת, כי לדעתי מוקדם מדי להוציא מסקנות. זו גם דעתי, דרך אגב, באשר לצבא המצרי.

דבר אחד יש לזכור: הרוסים הכירו את ה“קליינטים” שלהם, ודגלו בשיטה של סגירת הפער על־ידי כמויות של ציוד ונשק, ממש על־ידי מאסוֹת. זה עוזר עד לשלב מסוים וכמובן הופך את המערכה ליותר יקרה בכל המובנים, אולם בשלב מסוים גם המכונה המתוחכמת ביותר זקוקה לאדם, ואז הוא הקובע.

ואיזו דוגמה טובה יותר יש לנו מאשר חיל־האױר, המפלס כרגע את הדרך לכוחותינו בצפון.

קטונתי מלתת ביטוי לחוב של העם הזה לקומץ בנים מובחרים אלה.

עם ישראל יעמוד בהכנעה, בהוקרה ובתודה, לא רק היום כי אם במשך הדורות הבאים, בפני קבוצה מופלאה זו. נרקם והולך אחד הסיפורים הגדולים בתולדות עמנו.

נותר לנו לחכות בסבלנות וללוות את בנינו בתפילה ובתקוה.

 

12 באוקטובר, ערב    🔗

המערכה מול הצבא הסורי נמשכת והתהליך, כפי שהערכנו בשיחותינו הקודמות, הוא אטי אך בטוח. פריצת מערך כזה אינה יכולה להיות עניין של ריצה. זוהי מלאכה החייבת להתבצע בצורה יסודית ומושלמת, כי פה מדובר לא בקו אחד, אשר דרכו פרצנו עוד אתמול, כי אם במערך המתמשך לעומק בשטח קשה מאד, שאינו בדיוק השטח האידיאלי ללוחמת שריון. השטח הוא קשה לשריון, וכיון שאף פעם לא נעלם מעיני הפיקוד שלנו כי יש להימנע ככל האפשר ממצבים אשר יחייבו אבידות כבדות, הרי ההתקדמות היא לפעמים אטית יותר מכפי שנראה לגנרלים הרבים בכורסאות. אבל מוטב כך.

אפשר לסכם את המצב ולומר כי ההתקדמות נמשכת בהתאם לתכנית וכי המיפנה יגיע, כאמור, עת תפתחנה לפנינו אפשרויות תמרון שיסכנו את כוחו העיקרי של צבא סוריה, אשר עדיין מרותק מול כוחותינו לאורך קו הפסקת־האש. פרט לאזורי הפריצה בקטע הצפוני של החזית, המצב בצפון הוא יציב ומבטיח.

רמת־הגולן לא היתה החזית היחידה בה נאלצו הסורים להילחם בנו. חיל־הים פתח חזית חדשה, ומאז ראשית המערכה הוא מנהל מלחמה המגלה תושיה, העזה בלתי־רגילה, הגובלת עם חוצפה – הפעם מבורכת – אומץ־לב, וגם, מותר לציין, הישגים מרשימים של התעשיה הישראלית. החיל הטריד לילה־לילה את החוף הסורי, ונראה כי היום כמעט ולא קיים חיל־ים סורי המסוגל להילחם, פרט אולי לספינה אחת או שתים. החשיבות של פעולה זאת, וכן של פעולות נועזות מול ועל־יד חופי מצרים בים התיכון ובים־סוף, היא בכך שנפתחת בפני הצבא הסורי והצבא המצרי חזית אפשרית חדשה, אשר מן הסתם לא ירצו להפקירה. שמענו על פעילות חיל־הים בדלתה של הנילוס, בנמל ג’רדקה בים־סוף, ובנמלי סוריה. צריך רק להסתכל על המפה בכדי להבין ולהעריך את הפעולה. מותר לציין בסיפוק את פעולתו המבורכת של חיל הים, ויחד עם זאת את הבנתם וחזונם של אלה אשר התווּ לפני שנים את הדרך עליה עלה חיל־הים והביאו– בספינות, בציוד ובתפעול – לתורה המעוררת בימים אלה ענין והערכה רבה בעולם הימי־הצבאי.

אולם, בסופו של דבר המערכה העיקרית והקובעת היא של כוחות היבשה, הנהנים מן המאמץ ההיסטורי והגורלי של חיל־האויר. לפעמים נדמה לך כי אתה מזכיר לעתים תכופות מדי את חיל־האויר. ואזי, אתה חושב על מה שעבר עלינו השבוע, עת בהתחלתו עמד הכל, כן הכל, על כף־המאזניים של ההיסטוריה, ואתה נזכר בטײסינו, ואתה מגיע למסקנה כי תזכירם ככל שתזכירם, לעולם לא תצליח לתת ביטוי למה שהם עוללו בתולדות עם ישראל.

 

13 באוקטובר, בוקר    🔗

נראה כאילו מדובר במאורעות שקרו לפני שנים. אך בסך־הכל היה זה בשעה זו לפני שבוע ימים בלבד, עת עמדתי בבית כנסת בירושלים ובאמצע תפילת “ונתנה תוקף” נעלם היהודי שעמד לידי, והמקומות הריקים החלו להתרבות, ואלפי יהודים עטופי טליתות רצו למחסני הנשק ולנקודות הריכוז, ודהרו לקו החזית. העם היהודי עמד באותה שעה בתפילת “בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון” ושאל בתפילה “כמה יעברון”, “מי בקצו ומי לא בקצו”. אם אי פעם היו אלה שאלות בעִתן הרי היה זה באותו יום ולמחרתו.

תפילותינו באותו יום נענו. הלוואי הלאה.

הקרב בחזית הצפון נמשך גם בלילה, כאשר כוחות הצבא העיראקי ערכו התקפת נגד על כוחותינו המתקדמים. הם תקפו עם כוח שריון, ונראה כי מדובר בכוח של חטיבה. כפי שהוסבר, השטח הוא קשה ואינו נוח לתמרון כוחות שריון. ואת זאת גילו העיראקים במהלך הקרב. עם סיומו, נטשו את שדה הקרב ונסוגו, בהשאירם מאחריהם כ־80 טנקים. במלים אחרות, אפשר לומר כי חוסלה חטיבה אחת.

פעולה זאת באה בעת הרחבת החדירה שלנו, והיא תגובה קלאסית למהלך הנוכחי של צה"ל. כבר הוסבר כי לא די בחדירה. הכרחי כי יהיו לחדירה מרחב ורוחב. ומדובר פה בשטח לא קל, בו כל צומת וכל גבעה תפוסים על־ידי צבא, ואם אין הם תפוסים הרי הם מוכנים מראש לקראת איוש.

התמונה אינה ברורה לגמרי, אבל נראה כאילו ירצו הסורים לתפוס את העמדות והמערכים המוכנים לאורך הציר בואכה דמשק, ולהטיל את המשימה של קרב־ההשהייה על היחידות למיניהן של לגיון הזרים הערבי. הם מועדים להם, לזרים, את הזכות לשמש בשר־תותחים עבור הסורים.

נקווה כי יבינו הזרים למיניהם מה פירוש הדבר, לאור נסיונה של חטיבה עיראקית אחת הבוקר.

הקרב נמשך, ואפשר רק לחזור ולהדגיש כי עד נקודה מסוימת הוא חייב להימשך כך, כי, בסופו של דבר, מהלכים צבאיים מוכתבים על־ידי נתונים רבים, כגון שטח, אשר אי־אפשר להתעלם מהם. הלחץ הבלתי־פוסק שלנו נמשך, ונדמה כי הוא מתחיל להערים בעיות לא מעטות בפני הפיקוד הסורי. אולם, כאמור, אני חייב לחזור ולהדגיש כי במונחים צבאיים מקובלים, להבדיל מציור על המפות, שכל אחד אוהב לעשות בבית, אם לקחת בחשבון את אופי הלחימה, את העובדה שהלחימה נמשכת ללא הפוגה, את טיב הלחימה ואת טיב השטח הרי ההתפתחויות בשטח בבוקר השלישי למיתקפה הן מתקבלות על הדעת.

בדרום אין חדש במיוחד, פרט לנטיה של המצרים לערוך התקפות בלתי תכליתיות העולות להם בקרבנות רבים. יצא לי לשמוע כתבה מאת צוות־הטלביזיה של ה־ב.ב.סי, שסייר אתמול בקרב כוחותינו בגיזרה הצפונית לאורך כ־40 מיל. בכתבה הבהירו כי לא הבחינו בתוצאות של פעילות אויב בצד שלנו, נתנו ביטוי לרמה הגבוהה של מורל כוחותינו, וציינו כי יכלו לצפות על התעלה מעמדותינו.

צה“ל יושב טוב מול הכוחות המצריים, במצב הנותן לו מידה לא מועטה של חופש־פעולה. אני מניח כי גובר־והולך הלחץ על המצרים, הן בתוך הצבא המצרי ובעיקר מהסורים, לעשות משהו ולעבור למיתקפה, ויש להניח כי ינסו פה־ושם לפרוץ את המצור אשר צה”ל שם עליהם.

פתחתי בהזכיר את המצב בשעות אלה לפני שבוע, כאשר עמד קיומנו כעם בסימן־שאלה. קרה נס יום־הכיפורים. עם כל הבעיות העומדות בפנינו, והן רבות וחמוּרות, מותר לנו להסתכל לרגע אחורה, ליום הזה לפני שבוע־ימים, להעביר את מבטנו לשמים ממעל, לימים מסביבנו, לכוחות המתקדמים בסוריה, ולכוחות הערוכים בבטחה בסיני, ולהרשות לעצמנו רגש הקלה כלשהו, רגש תודה לאלה אשר שוב לא הכזיבו, ורגש הודיה לשומר ישראל.

 

13 באוקטובר, ערב    🔗

לא קל לבוא ולפרש שלב במלחמה בו ההתפתחויות הן אטיות, ולעתים לא נותר לך אלא לחזור על עצמך בלי לחדש דבר. אבל, דומני כי למרות הכל ישנה חשיבות בעצם קיום השיחה, כי אחרת נכנסת חרושת השמועות להילוך גבוה. ויש לציין כי בנושא זה, מסתבר, אנו מצטיינים. מה לא שמעתי בימים אלה, על אישים, על אירועים, על פעולות? ורבים מכם שמעתם ויודעים לספר במאת האחוזים כי אכן נכון הדבר, והרי במו־אזנכם שמעתם מפי מי־שמכיר־מישהו־מוסמך־בנושא שזה קרה. תמיד מסקרנת אותי הוודאות המוחלטת בה קובעים כי אכן השמועה היא נכונה. שמעתי שמועה על שימוש בגזים על־ידי האויב. השמועה פשטה ועשתה לה כנפיים. השאלה נשאלה במסיבת־עתונאים, ואפילו תשובה מפי מוסמך כי־לא־היו־דברים־מעולם לא היה בה כדי לשכנע אנשים כי אין לדבר כל יסוד. או ניקח את השמועות על שארם־אל־שייך, שמתרבות־והולכות מדי יום ונעשות איומות ומבהילות יותר־ויותר. ובכן, טרחתי ועקבתי אחרי השמועה הזאת עד שהגעתי למקור. שוחחתי עם המפקדים במקום וגם עם אלוף המרחב, בכבודו ובעצמו. רבותי, אני מצטער לאכזב את מפיצי השמועה אבל לא־דובים־ולא־יער. פשוט לא קרה כדבר הזה. ולסיפור אין כל קשר למציאות.

ומפחד יצרני השמועות – אשר מי יודע מה יפיצו אם לא תשודר שיחת הפרשנות, חרף המיעוט בידיעות משמעותיות מאז השיחה הקודמת– נשוחח גם הערב.

בחזיתות אין חדש. זה נשמע, כמובן, פשוט, אולם, כפי שציינתי, הכל, בסופו של דבר, יחסי. ביום הזה של “אין חדש”, מעריכים כי הושמדו לאויב בשתי הגזרות משהו בסביבות 120 טנקים, כולל הטנקים של החטיבה העיראקית שספגה מכה כה קשה הבוקר. הפעילות בחזית הצפונית נמשכה, כאשר מה שעניין את כוחותינו היה, יש להניח, יותר השטח ופחות המרחק. יש להבין כי לעתים, תלוי כמובן בנסיבות, כדאי להרשות לאויב ליזום. ראינו מה היה מחיר היזמה אשר שילם הצבא העיראקי אמש.

גם בדרום ניתן לומר כי לא חל שינוי מהותי בקווים, אם כי היתה פעילות לאורך הקו כל הזמן, כולל פעילות אוירית של האױב בחזית. אין לי כל ספק כי המצב בו נתון הצבא הסורי היום עשוי להביא, ואולי כבר הביא, לחץ מוגבר על המצרים ליזום פעולה. ולכן, לא אתפלא אם נראה מאמץ מצרי המיועד ליצור עובדות נוחות יותר בשטח מאשר הפס הצר בעומק 5־10 ק"מ מן התעלה; במלים אחרות, מאמץ להגיע לקו פוליטי נוח יותר. הגדה המזרחית תוגברה בימים האחרונים, המניעים הפוליטיים קיימים, והלחצים הבין־ערביים גוברים־והולכים.

ההודעה בדבר כניסת כוחות ירדן לסוריה מעוררת, כמובן, ענין. את תגובתנו הגדירה ראש־הממשלה הערב בצורה קולעת, כאשר אמרה שאם יזדמן טנק בדרך של כוחותינו, לא נבקש תעודת זיהוי, ונלחם בו. אם אי־פעם היתה דוגמה להפכפכנות של אזורנו, הריהי לפניכם. הנה, צבא ירדן נכנס לנסות ולהציל צבא אשר דקר אותו בגב בעת מלחמת־האזרחים בירדן ב־1970. פלישת השריון הסורי האחרונה היתה לירדן. אותם הטנקים, אותן העוצבות הנלחמות בנו היום ניסו להכניע את צבא ירדן ב־1970 ולהוריד את המלך חוסיין מכסאו. מדמשק יצאו ב־1960 רוצחיו של ראש ממשלת ירדן מג’אלי, ובין ראשי צבא ירדן היום נמצאים בני אותה משפחה ושבט. אותו חיל־אור סורי המנסה לתקוף היום את כוחותינו ניסה בשעתו להפיל את המלך חוסיין שעה שעבר בשמי סוריה.

למלך חוסיין בעיות פנים־ערביות אשר הניעו אותו לצעד זה, אולם אלה אינן בעיותיו הבלעדיות. לצבאו חיל־אור קטן עם כ־50 מטוסים וכוח שריון המונה בין 400 ל־500 טנקים. הגבול שלו עם ישראל משתרע לאורך מאות קילומטרים, והדרכים המקשרות הן דו־סטריות. נקווה כי עובדה זו לא תשכח ברבת עמון, כי לישראל אין כל ענין להמחישה.

וכיון שאנו מגיעים לסוף היום, ארשה לעצמי להציע את פסוקו של יום מתוך דברי הנביא יחזקאל לאויבי ישראל, בהפטרת היום, שבת, חול־המועד סוכות: “והעליתיך מירכתי צפון והביאותיך על הרי ישראל, והכיתי קשתך מיד שמאלֶך וחִציך מיד ימינך אפּיל. על הרי ישראל תפול אתה וכל אגפיך ועמים אשר אתך…”

שבוע טוב ומועדים לשמחה.

 

14 באוקטובר, בוקר    🔗

המערכה נכנסת לשבוע השני, ובמובנים רבים היא מתפתחת לפי הספר פחות או יותר. הפעולה שבוצעה אמש, על־ידי אחת היחידות המפוארות של צה“ל, בה נכבשו מוצבים נוספים של הצבא הסורי, היתה פעולה יפה, אלגנטית, מוצלחת וחסכונית, ממש לפי המסורת המפוארת של ימים עברו, והיא איפשרה לכוחותינו להתקדם לאורך הציר קונייטרה–דמשק. לפי הדיווחים שפורסמו, נתונות מטרות צבאיות במבואות דמשק להפגזה. על מנת ללמוד מעובדה זו לגבי מרחקים, אפשר לציין כי התותח אשר ירה חייב היה להיות במרחק 32 ק”מ לפחות מן המטרה המופגזת. נמשך תהליך שיפור מצבנו בצפון, בתנאי שטח קשים ביותר, כאשר פעולת אמש נתנה לנו תנופה נוספת ומרחב חשוב נוסף.

אנו רואים כעת תופעה של התקפות־נגד סוריות ועיראקיות על הכוח הישראלי שבהיקף, אשר לאט־לאט אך בצורה בטוחה ובדוקה מתרחב, פעם פה פעם שם. עד עתה נהדפו כל התקפות־הנגד.

אם לנסות וללמוד מן הנעשה בשטח, מן הפעילות העיראקית המוגברת ומאופי ההתנגדות, הרי נראה לי כי בפנינו תהליך של העברת מרכז הכובד של הצבא הסורי לקו השני, כלומר פעולה שמטרתה העיקרית לרכז את מלוא הכוח להגן על דמשק ועל המשטר.

משמעותית מאד העובדה, כי אין כוחות ערביים זרים, לא עיראקיים ולא ירדניים, בגיזרה המגינה על דמשק ישירות. לפי דעתי, אם נראה תגבור נוסף של הכוח העיראקי בסוריה, תהיה זו לא רק פעולת תגבור צבאי – ואין לזלזל כל עיקר במשמעות הצבאית של תגבורים, אף כי לא רצוי להגזים בכיוון ההפוך – כי אם גם פונקציה של “מלחמות הערבים”. היום מוצבת בסוריה דיביזיה עיראקית. היא באה מבגדאד, בה שולטת כת של מפלגתהבעת' הנתונה במאבק עם הכת השלטת בדמשק. אם תופיע עוד דיביזיה, ותמיד קיימת אפשרות כזאת, הרי יש לראות מאחרי תגבור כזה לא רק מחשבה צבאית כי אם מגמות פוליטיות ערביות פנימיות. ואין פלא שהעיראקים הוצבו במקום שהוצבו, בקו ולא לפני דמשק.

הוא הדין לגבי הירדנים. יש לציין כי הם כבר מילאו תפקיד נכבד במלחמה, בעצם ריתוק כוחות ישראליים ניכרים מאד לאורך גבולם. וכעת הם נמצאים, כנראה, בדרום־החזית, מוכנים לבלום התקדמות ישראלית אם וכאשר יתמוטט הקו העיראקי. בינתיים, אין הם יכולים להתעלם מן הבעיות הרבות העלולות לצוץ בפניהם לאורך גבול של מאות קילומטרים, אם יניחו למצב להידרדר.

כך, בקו הסורי אנו רואים את הניצנים הראשונים של הנימות הפוליטיות החייבות לצוץ בצבא שהוא למעשה פוליטי. אנו מוצאים, למשל, בפקודת־מיבצע של חטיבת־הטנקים הסורית 67, אשר נעה מחומס לחזית, כי אסור לה לחנות בדמשק. ישנה רגישות מובנת בצבאות ערב לחטיבות החונות בבירה. דרך אגב, פקודה זו, כרבות אחרות אשר נפלו לידינו, מראה על הכנות מיבצעיות של האויב לקראת התקפה, והפקודה החטיבתית אשר ראיתי היום ניתנה ב־28 בספטמבר 1973; בדרג גבוה יותר ניתנו הפקודות, יש להניח, הרבה קודם־לכן.

הידיעות מן הדרום מראות כי אכן מתאמתת ההערכה שהמצרים חייבים היו להגיע לשלב התקפה כזאת. מוקדם להעריך את המיתקפה המצרית. לפי כל הסימנים, היא נראית לי גדולה מאד, על חזית רחבה, לבטח תוך חיפוש אחרי פירצה ונקודת הצלחה. כוחותינו הספיקו בימים האחרונים להיערך ולהתישב יפה מול המערך המצרי, ונקווה כי ידעו לעמוד מול גלי ההתקפה. במאבק הגדול המתנהל עתה לבטח מכוסה השטח ענן אבק. הוא יוצר את ערפל המלחמה. לא רק הכוחות כי גם אנו נתונים בו. מוקדם להגיע להגדרות, אולם נראה לי כי בדרום נכנסנו לאחד השלבים הרציניים במלחמה.

 

14 באוקטובר, ערב    🔗

במשך שבוע ימים שוחחנו על הקרבות, הן בצפון הן בדרום, בלי להתיחס למחיר אשר אנו כעם נקראים לשלמו. היום פורסם המחיר עד עתה, ודומה כי מה שיש לומר מותר שייאמר בלבו ובלבה של כל אחד ואחת מאתנו. אין בכוחן של מלים לנחם את אלה אשר אבד עליהם עולמם בשעות אלה. נפלו מבחירי וטובי עמנו והצטרפו לשורות הארוכות והמתמשכות לאורך הדורות של אלה אשר נלחמו ונפלו על־מנת שעם אשר גורלו משחר ימיו להיאבק על חייו יישאר בחיים. ובזכות המאבק הנמשך אלפי שנים נשאר העם בחיים. והוא נשאר בחיים כי אלה אשר על נפילתם פורסם היום העלו את הקרבן העליון על־מנת שאנו נמשיך במאבק ונחיה כעם חפשי.

לא ניתן להקל על הלב בשעות אלה. אולם, חשוב שאנו ובנינו ובני בנינו נבין ונעריך מה גדולה היתה הסכנה לקיומנו לפני שבוע, וכי אלה אשר בדמם עצרו את הפלישה אשר תוכננה להשמידנו – וחשוב להדגיש כי רוב האבידות נפלו בשעות הראשונות, בשלב־הבלימה – הצילו עם שלם. אין אלו מליצות ומלים יפות. כך היה. נס גדול היה לעמנו לפני שבוע, ואלה אשר נלחמו ונפלו הם חלק מהנס הזה.

 

15 באוקטובר, ערב    🔗

הסיפור על המערכה היום נגד הכוח העיראקי בסוריה, אשר הסתיימה בהצלחה נוספת תוך גרימת אבידות כבדות לאױב, בא להבליט את ההערכה כי כוחות לגיון הזרים הערבי עשויים לפעמים להביא לסורים בעיות יותר מתועלת.

יש לזכור בהקשר זה את הנימות הפוליטיות, ביחסים בין יחידות המשלוח השונות בצבאות הזרים, על רקע של היחסים הבין־ערביים. איני רוצה בשום־פנים־ואופן לזלזל בכוח הזה אשר בא לסייע לסורים, לא באשר למשמעותו הצבאית ולא באשר למשמעותו הפוליטית, אבל גם איני מוכן להגזים במשמעות זאת. זה עושה רושם בעולם, נכון, אבל מכאן ועד לנעשה בשטח המרחק רב. ואם מפקד הדיביזיה העיראקית הנמצאת בסוריה מסכם לעצמו כרגע את נסיונם הראשון בקרב של העיראקים במשך שלושת הימים האחרונים ורואה מה נשאר לו בשריון, למשל, לא אתפלא אם הדבר לא יעורר הירהורים אצלו ואצל שולחיו. כי לא ברור לגמרי אם המניעים שלו דומים לאלה של הפיקוד הסורי, הנלחם על לב ארצו. איני בטוח שבסופו של דבר יראו הסורים ברכה ללא סייג בהפעלת כוחות זרים אצלם. אך יחד עם זאת, כאמור, אין אני מציע לזלזל בתופעה הזאת.

הפירוש הצבאי של ההתקפה המוצלחת על המערך העיראקי הוא נגיסה נוספת בתהליך של הרחבת החדירה הישראלית בתוך סוריה. ניתן להעריך כי אכן מכינים הסורים את קו ההגנה העיקרי על דמשק, ומתלווה לכך הרגשה של מאמץ סורי עליון לשקם את אשר נותר מצבאם. בענין זה אין לי כל ספק כי הם סומכים כליל על המאמץ הסובייטי והפעילות המוגברת של הרוסים בהעברת כל אשר חסר להם.

ברית המועצות מנהלת את המערכה שלה כדי לשמור על המשטר בדמשק.

רכבת האספקה ממוסקבה לדמשק ולקאהיר מפזרת את האשליות באשר להפשרה. כל מדינה בעולם אשר העריכה כי ניתן להקטין את הכוחות וכי אפשר לסמוך על ההפשרה וההתקרבות בין מוסקבה לוושינגטון יודעת היום לבטח כי אין בכך ממש. הפלישה המצרית־הסורית, בסיוע ברית־המועצות, באה להסיר מן הפרצוף הרוסי את מסכת הרגיעה והשלום, ולהזהיר את העולם כולו כי לא חל כל שינוי וכי האמביציות האמפריאליסטיות הסובייטיות עדיין קיימות. ועוד איך. אולם, אני מניח כי גם לרוסים מחשבה שניה באשר ליעילות בני־בריתם, למרות הכל. פלישת השריון האחרונה בעולם אשר בוצעה בתנאי הפתעה היתה זו של גרמניה לתוך רוסיה ב־1941. אז פלש כוח שכלל כ־ 1,800 טנקים בקו ראשון. ביום הכיפורים, לפני עשרה ימים, היו הכוחות הפולשים גדולים יותר בטנקים מן הכוח הגרמני אשר פלש לרוסיה. ולמרות זאת, נלחמים בסוריה בקרבת מבואות דמשק.

מוזר יהיה אם עובדה זו לא תעורר שאלות אפילו אצל הרוסים, אם כי בינתיים יעשו הכל על־ מנת להציל את אשר ניתן להציל.

בדרום, התנדפה ההתקפה המצרית, שאתמול סברנו כי היא המיתקפה הגדולה, ולא חודשה הבוקר. ייתכן מאד כי המכה שקיבלו כאשר בלמנו אותם – ואתמול התחולל קרב שריון גדול מאד לכל אורך החזית – היתה גדולה משסברנו ושיבשה את הכנותיהם. מכל מקום, שרר שקט יחסי בגיזרה, פרט לקטע הצפוני, שם נבלמה ההתקפה.

כך, החזית המצרית נשמרת שקטה יחסית, ואילו הפעולה האטית והבטוחה של כוחותינו בצפון נמשכת, במערכה שמבחינה צבאית מקצועית היא לדוגמה ולכבוד.

 

16 באוקטובר, ערב    🔗

התמונה בחזית לא השתנתה במשך היום באופן מהותי, לא בצפון ולא בדרום. בצפון, חזר הסיפור היומי על עצמו, כאשר הסורים והעיראקים תוקפים את הקו הקדמי שלנו הערוך יפה להגנה, סובלים אבידות רציניות בשריון ובחיל־רגלים ונסוגים. פה ושם משפר צה"ל את עמדותיו ומקדם את יחידותיו. נראה, שהמלחמה בצפון מקבלת דפוסים מסוימים המוכתבים לא במעט על־ידי תנאֵי השטח ואופי הכוחות הפועלים, בעוד האיום על מבואות העיר דמשק עומד בעינו. גם היום עלתה המלחמה לכוחות הערביים בגיזרה הסורית בעשרות טובות של טנקים, והסך־הכל המצטבר מרשים ביותר. אבל יש לזכור כי לשני הצבאות, הסורי והעיראקי, אבא הדואג להם, וברגעים אלה ממשיכה האספקה לזרום אליהם מברית המועצות. לפי הערכתי, היתה המדיניות הסורית בימים האחרונים להילחם לפני הקו השני, אליו אנו מתקרבים, תוך ניצול כוחות ערביים זרים, ולעשות מאמץ עליון לשקם את צבאם, תוך קליטת הציוד הזורם מרוסיה. והוא זורם, כפי ששמענו, במטוסי ענק ובאניות. אני מניח כי מטרת ההשהייה היתה, בין היתר, לתת שהות לציוד המגיע, כנראה, באניות לנמלי סוריה להגיע לדמשק; וציוד באניות פירושו טנקים. השאלה החשובה העומדת בפנינו היא מה מצב הרזרבות בצוותי־טנקים אצל הסורים. כרגע זוהי שאלת־מפתח.

גם לעיראקים נגרמו אבידות בגיזרה שלהם. דרך אגב, יש לציין כי התגובה הסורית בימים האחרונים היתה מועטה, וזאת מסיבה ברורה. הם מנסים לשמור על הכוח הנותר, לשקם את עצמם ולחזק את הצבא המגן על דמשק. אני מעריך כי מצבם של העיראקים הוא בהחלט לא נוח וכי תגבר ותלך החשדנות ההדדית בין צבאות סוריה ועיראק, אם מה שקורה ימשיך לקרות. מצד אחד, נלחמים העיראקים עבור הסורים, ואילו הסורים מצדם אינם מגלים מאמצים מיוחדים. מצד שני, מהווים העיראקים חוליה חלשה יחסית בשרשרת הערבית המתוחה לפנינו.

בדרום, נמשכה למעשה המערכה אשר החלה לפני יומיים, ביום הראשון בבוקר. המצרים ספגו מהלומה בתקיפה הראשונה, ונחו במשך יום אתמול. הבוקר התחדשו הקרבות והם נמשכו כל היום ברוב גזרות החזית. המערכה, שהיא כנראה כבדה, נמשכת לאורך הגדה המזרחית של התעלה. שמענו את ההודעה בדבר פעולות כוחותינו מעבר לתעלה, בתוך מצרים, אולם ממה שניתן ללקט, לא הייתי הופך את הידיעה הזאת לקול מבשר, למרות שאנו נמצאים ערב הושענא־רבה. לפני ימים מספר פעלו כוחותינו בעומק כ־60 ק"מ בתוך שטח מצרים נגד ריכוזי צבא מצרים, וגרמו, דרך אגב, בהלה לא קטנה. אולם, עדיין מוקדם להוציא מסקנות. ידוע כי מטרות חשובות מעבר לתעלה מעניינות אותנו במיוחד – עמדות טילים, למשל, הקרובים יחסית לתעלה.

הידיעות מן החזית מוכיחות כי חלפה הסכנה בה היינו נתונים לפני שבוע ימים, היזמה בידינו, אנו שולטים בעצמנו (נקודה חשובה מאד, כפי שציין סאדאת בנאומו האחרון) ומבטנו הוא אך ורק בכיוון אחד – קדימה לתוך שטחו של האויב. מתי? כאשר יהיה נוח לנו, ולא לאױב או לגנרלים בכורסאות. וחשובה ביותר הבשורה, החייבת לעודד אותנו, בדבר האספקה האמריקאית, בהתאם למדיניות המוצהרת כי לא יותר לרוסים לשבש את איזון הכוחות בשטח. כאשר יבוא הציוד לידי ביטוי, אולי ימלכו בדעתם אלה העומדים מאחרי הערבים, שהיו גורם מכריע בהחלטה לתקוף.

לפני ימים מספר פירט מוחמד חסניין היכל את השלבים והמחשבות אשר הביאו למלחמה, וכן את מטרותיה. אולם, אותי עניינה פיסקה אחת בסוף מאמרו: "לא ראיתי השבוע אדם כה מאושר כפי שראיתי את וינוגראדוֹב [שגריר ברית־המועצות בקאהיר]. הוא יצא מפגישה עם סאדאת, כשזה אמר לו: ‘הנשק שלכם הוא שהיה בידינו בעת הצליחה’. וינוגראדוב ענה לו בחיוך רחב: ‘אני מכהן זה שלש שנים כשגריר בקאהיר. חייתי עמכם ימים יפים וימים מרים, אך זוהי פסגת עבודתי בקאהיר’ ".

אולי אמר וינוגראדוב את שאמר לסאדאת במלוא הכנות. אבל כאשר הוא רואה מה קורה בסוריה, מה עוללו המצרים עם ההזדמנות החד־פעמית שניתנה להם ולא הצליחו לנצלה, ואת התגובה החד־משמעית של ארצות־הברית, שיש לה אולי השלכות נרחבות יותר משחלמו הרוסים, כאשר הוא רואה את כל זאת אולי מתעורר בלבו איזה ספק?

 

17 באוקטובר, ערב    🔗

לא תמיד קל להסביר לאזרח מהלכים צבאיים במונחים מובנים, משקיף בלתי מנוסה תופס את המלחמה תפיסה פשטנית, כענין של שני גופים ערוכים זה מול זה, עם זמן התחלה וזמן סיום. האמת היא אחרת לגמרי.

והדוגמה הטובה ביותר היא מה שקורה בחזית הדרום היום. הקרב המתחולל בחולות סיני, על־יד התעלה, הוא קרב גדול וחשוב. הוא התחיל ביום־הראשון בבוקר. יש להבין כי מהלכים בקרב לא תמיד מחייבים את הצד שלך להיות הראשון דווקה המגלה יזמה. לעתים, כפי שכבר צוין, לא מזיק לתת לאויב לגלות קצת יזמה, לפעמים גם לא מזיק להניח לו לפתוח. כל זאת בתנאי, כמובן, שאתה יודע בדיוק כיצד אתה רוצה שהמערכה תתפתח.

הפעולה המצרית הראשונה, דהיינו צליחת התעלה, הצליחה. אפשר יהיה להסביר את הצלחת המהלך הראשון שלהם רק כאשר נדע את כל העובדות, ועד אז הייתי נזהר ומזהיר מלהוציא מסקנות. אולם, אפשר היום לומר כי מנקודת־ראותם הם, איבדו המצרים הזדמנות בלתי־חוזרת, בכך שלא ניצלו את ההצלחה ונצמדו לפס צר לאורך התעלה במשך שבוע ימים. גם על כך יש להודות לא במעט לחיל־האויר שלנו, כי למרות שהנשיא סאדאת ונושא־דברו, מוחמד חסנין היכל, טוענים כי עברו את “מחסום־הפחד”, האמת היא כי הפחד מפני חיל־האויר הישראלי הוא גורם מכריע בכל המהלכים שלהם. הצבא המצרי נצמד לתעלה לא מפני שכך מחייבת הדוקטרינה הסובייטית אלא מפני שהוא פוחד להתקדם מעבר למטריה של הטילים, פן יתקפוהו מטוסי ישראל. מכל מקום, הצבא המצרי איבד שבוע, ופירוש הדבר אבדן היזמה ויתרון ההפתעה.

אזי, ביום הראשון השבוע, תקף הצבא המצרי עם ארבעה ראשים לתוך המערך שלנו, כאשר ברור לו שהמצב בסוריה הולך־ורע וכי לא ייתכן שבעת שצה“ל צר על מבואות דמשק יושב הוא בפס צר לאורך התעלה בחוסר־מעש. במשך כל יום־הראשון התנהל קרב קשה נגד כוחותינו אשר היו ערוכים להגנה. צה”ל שבר את ההתקפה, כאשר האויב משאיר אחריו בשטח כ־200 טנקים. בכך לא הסתיים הקרב.

למחרת נמשכו פעולות הגישוש בין הצבאות, אך הצבא המצרי עסק בעיקר בליקוק הפצעים. ביום־השלישי, אתמול, חודשו הקרבות, כאשר מרכז־הכובד בגיזרה המרכזית, מול אסמאעליה. כל יום אתמול והיום מתנהל קרב שריון בגיזרה הזאת, כאשר כוחותינו גורמים אבידות ניכרות לשריון האויב.

לפי הערכתי, מקריאת הקרב אשר כלל כמה מהלכים יוצאים־מן־הכלל מצד כוחותינו,אחדות מן העוצבות המצריות אינן מהווֹת היום מסגרת מסודרת ללחימה. הקרב נמשך, ונראה כי יימשך. זהו קרב קשה ומר, כאשר מולנו אױב אשר הטיל את רוב שריונו לגדה המזרחית של התעלה ויודע על מה הוא מהמר.

מוקדם לומר כי זה הקרב המכריע. מוקדם גם לומר שחל פה מיפנה מהותי. אפשר רק לומר כי מתנהל קרב כבד וחשוב ומותר לנו, בעורף, בליל זה של הושענא־רבה, להוסיף לשמחתנו גם תפילה.

במקביל, פועל־כח משימה של צה"ל מעבר לתעלה, כאשר אחת המשימות החשובות שלו היא ריכוזי הטילים והתותחים בקרבת התעלה. לאור המערכה הכבדה המתנהלת בגיזרה המרכזית, בקרבת התעלה, אין צורך להסביר לאזרח, גם זה שאינו מתמצא, את חשיבות הפעילות הזאת נגד הטילים, אשר עד עתה שימשו מטריה אוירית לכוחות האויב הנאבקים בכוחותינו מעבר לתעלה.

בפעולה זאת, ובפעילות הנועזת שבוצעה לפני ימים מספר באיזור מפרץ־סואץ, ובאיום המתמיד של כוחותינו לאורך חוף מצרים בים התיכון הודות לתושיה וההעזה של חיל־הים, אנו רואים אולי את המיוחד בצבא שלנו.

בחזית הצפון, אין מה להוסיף על מה שפורסם. מתנהלת פעילות רגילה, אשר לא שינתה דבר בהיערכות של שני הצדדים. שמענו היום את הודעת צבא ירדן כי חטיבה 40 נמצאת בסוריה. צחוק הגורל: היתה זאת חטיבה 40 אשר בלמה את המיתקפה הסורית נגד ירדן בספטמבר 1970. מעניין כי דווקה חטיבה זאת אשר הצילה את ירדן ואת מלכה מפלישה סורית נזעקה עתה להציל אותו צבא סורי ואותו משטר סורי עצמם. אולם, ברור כי המאמץ העיקרי של הסורים הוא בכיוון שיקום צבאם, והם נתונים היום במירוץ נגד הזמן, כאשר האספקה זורמת מברית־המועצות. על־פי המספרים שפורסמו,אני מעריך כי הושמדו, בצורה זו או אחרת, כשני־שלישים של הצבא הסורי, בעיקר בשריון, אספקה צבאית אינה בעיה עבורם. השאלה הגדולה היא צוותי־טנקים וצוותי־אויר. ברור היום כי לא במהרה יוכלו לחזור למתכונת בה היו ערב המלחמה, וכל זמן שיסתמכו רק על כוח־אדם סורי, הרי מטרתם תהיה לשקם צבא שיוכל לעמוד במבחן של הגנה על דמשק.

הזכרתי את הרכבת האוירית הסובייטית. דומני, כי יש מקום לחשוף עוד תופעה מעניינת ביותר, אשר מצטרפת לשורת עדויות המוכיחות כי ברית־המועצות לא באה סתם לסייע לבני־בריתה כי אם היתה שותפה לתכנית מאקיאוולית, אשר נועדה לרמות לא רק אותנו אלא את כל העולם המערבי. והיא הצליחה.

רכבת אוירית אינה נבנית בן־לילה. זוהי בעיה סבוכה ומסובכת. והנה, איש לא שאל את עצמו כיצד קרה הדבר שבתוך ימים ספורים מאז פתיחת המלחמה, כאשר התברר שכוחות מצרים וסוריה “פיספסו”, איבדו הזדמנות חד־פעמית ומצאו את עצמם בהגנה במקום בהתקפה, היתה רכבת אוירית סוביטית מוכנה לפעולה, ומוכנה לפעולה בהילוך גבוה כבר מן הרגע הראשון. את זאת מוכרחים לשאול לא רק אנחנו כי אם רבים אחרים בעולם, אשר, לא פחות מאתנו, היו קרבן לדיבורי ה“דיטאנט”, ההפשרה.

זאת ועוד, אתמול הזכיר הנשיא סאדאת כי ברשותו טיל מסוג “זאעפר” המסוגל לפגוע בלב־לבה של מדינתנו, כלומר בעל טווח של כ־400 ק“מ ויותר. הטיל “זאעפר” לא שימש יותר מאשר במיצעדים בקאהיר. המצרים נכשלו בייצורו, והוא נטול כל ערך צבאי. לכן, אם קיים טיל כזה במצרים הריהו רוסי, תחת המסווה של השם “זאעפר”; וברור כי הוא בהפעלה סובייטית, ואינו ניתן להפעלה אלא באישור סובייטי. אם יופעל הטיל הזה, פירוש הדבר מעורבות אקטיבית סובייטית במערכה והסלמה מעל־ומעבר להקשר המקומי של המלחמה הזאת. במלים אחרות, אותה אצבע הדרוכה ללחוץ על כפתור־ההפעלה של הטיל הזה, דרוכה ללחוץ גם על כפתור־ההפעלה של הטילים הביניבשתיים המכוונים לעבר ערים מרכזיות רבות בעולם. טיל זה, המיועד לשאת נשק גרעיני, אינו מסוגי הנשק היעילים ביותר כאשר הוא מופעל כנשק קונבנציונלי, כי הוא מיועד למטרות פיזור יותר מאשר לדיוק. ובקאהיר יודעים, כי כשם שלא עברנו לסדר־היום כאשר הפעילו הסורים את ה”פ’רוג" נגד מטרות אזרחיות, כן באפשרותנו, אם יחייבו אותנו, לפעול נגד קאהיר.

אני חושב, שהדבר המעודד ביותר בכל התמונה הוא התגובה המאסיבית האמריקאית, מעל־ומעבר לכל המצופה, המוכיחה שהמנהיגות האמריקאית מבינה בדיוק מה קורה. היא מבינה כי כפי שרימו אותם הרוסים במזרח התיכון, כולל מה שנראה היום ה“משחק” של יציאת הרוסים ממצרים ב־1972, כן עשויים לרמות אותם לגבי נושאים הקרובים יותר ללבם והכואבים להם יותר. מכאן החשיבות של הפעולה האמריקאית, כולל ההודעה של הנשיא ניקסון, המזכירה את תגובת ארה“ב ב־1958, עת נחתו נחתים בלבנון, וב־1970, עת היו כוחות ארה”ב מוכנים להתערב נגד סוריה בעת הפלישה לירדן. פירוש הפעולה הוא הודעה חד־משמעית וברורה כי ארצות־הברית לא תרשה לברית־המועצות להגיע לאיזה הישג ולגרום לאי־איזון באיזור.

אין לי כל ספק, כי תגובת ההנהגה האמריקאית, כולל ההודעות הברורות כי היא מוכנה להסתדר בלי הנפט הערבי, תיכנס להיסטוריה כנקודת־מיפנה חשובה ביותר בעצירת האמפריאליזם הסובייטי. ואולי היא כבר מעוררת מחשבה שניה בקרמלין ואף בקרב המנהיגות הערבית.

 

18 באוקטובר, ערב    🔗

עיקר ההתעניינות מופנה כלפי הדרום. שם, על־יד התעלה, מתנהל קרב אשר נמשך זה ימים מספר ובו מתרבות־והולכות אבידות האויב. ואם מדברים על אבידות האױב, הרי אין בכוונתנו לנהל ספירה לשמה, כפי שעושים אױבינו. לפי מנין האױב, מסתבר כי עומד מולם צבא־רפאים, ללא שריון וללא מטוסים, כי לפי סך־הכל האבידות שהם מיחסים לנו מסתבר שלא נשארו לנו ציוד או כוח. אני מוכן להסכים למצב לפיו הם מאמינים בהודעות שלהם ואנחנו יושבים כפי שאנו יושבים.

נחזור לענין האבידות שלהם. הבעיה העיקרית העומדת בפנינו לאחר מספר ימי לחימה היא להעריך נכונה כמה שריון נשאר למצרים לאחר הקרבות, ואיזה אחוז מכלל השריון הנותר כשר לפעולה. יש לזכור, כי מזמן לזמן יוצא מכלל פעולה אחוז לא קטן של השריון לצורך תיקונים; בנושא זה, של החזרת טנקים נפגעים לפעולה, באה לידי ביטוי הרמה הטכנית של צה"ל, כאשר חיל־החימוש ממשיך לעשות נפלאות. מאז יום־הראשון בבוקר אנו נמצאים בקרב עיקש עם המצרים בסיני. ניתוח ההודעות שלנו בדבר אבידות האויב מוכיח כי מתפתח מצב העשוי להחמיר עבור האויב, כאשר אחוז נכבד של שריונו בעבר הזה של התעלה כבר נפגע ואינו כשר לשימוש. זאת ועוד, הוא ערוך לאורך פס צר ליד התעלה ולא בנקל ניתן לו להעביר שריון לתיקונים יסודיים בעורף, מערבה לתעלה. דרך אגב, עלי להבהיר כי בדרך כלל אנו נוקטים מדיניות של המעטה באשר לאבידות האױב, מחשש דיווח כפול כגון מקרה בו שני צוותי־טנקים מודיעים על אותו טנק אױב שנפגע.

לבטח מעריכים המצרים, מן ההודעות והפרשנות הניתנות, כי הקרב בדרום הוא קרב חשוב. אני חוזר, אין מקום להגדירו בכינויים נוספים כגון “מכריע”, אבל הוא חשוב, ואם הוא יימשך בקצב הנוכחי הוא יכול להתפתח. וכאשר מגיעים למצב כזה לפיו מוכרחים לחכות ולתת להתפתחויות ליצור מצבים, ולתת לאױב לגשש בערפל המלחמה, אני נוטה לפנות לאױב, לתת לו את רשות הדיבור ולנסות לעמוד על הרגשתו ותגובותיו בשעות אלה.

ובכן, בדרך־כלל אין הערבים ממעטים בהודעות צבאיות, המלוּות בדרך כלל הכרזות מפוצצות, עם תרועות וכו'. והנה, מאז אתמול בשעה 7.00 בערב, עת פורסמה הודעה 45 של המלחמה, לא התפרסמה שום הודעה צבאית מצרית, פרט להודעת הדובר־הצבאי המצרי בחצות, כי הושמד כוח המשימה של צה"ל הפועל מעבר לתעלה. אך יחד עם השקט הזה, אנו לומדים מסוכנויות הידיעות כי, לפי “אל־אהרם”, מתנהל מאז יום־הרביעי. קרב־שריון “מעורר יראה” שהוא הקרב הגדול ביותר במלחמה, כאשר בשני הצדדים משתתפים מאות טנקים; ומוזכר במיוחד חיל־האויר המצרי.

באותו רגע שההגזמה הערבית חורגת מן המקובל ומחסלת כוח־משימה הממשיך לפעול ולהשמיד עמדות טילים, ניתן האות כי לא הכל כשורה אצלם וכי יש להם בעיות.

ואכן, יש להם בעיות. הם נתונים במערכה כבדה ביותר במזרח־התעלה, כאשר הודות לשיקולים מוטעים ולמהלכים לא־מוצלחים מצבם הלוגיסטי אינו מן הקלים. כוח המשימה הישראלי ממשיך לפעול מעבר לתעלה בתוך מצרים ופוגע בציפור־נפשם, בטילים. והערב שמענו כי הכוח תוגבר בשריון ובתותחים. קשה לתאר את דחיסות הטילים באיזור התעלה, כי מדובר פה במערך של טילי נ"מ הסמיך ביותר אולי בכל העולם. נוסף על כך, כוחות חיל הים מטרידים ללא הרף. כניסת יחידות אמש לחוף פורט־סעיד, המוגנת מכל עבר, פירושה מצב החייב להדאיג מאד את מערכת־ההגנה המצרית לאורך החוף הצפוני.

אולם, לא נוכל, כאמור, לסכם, כי עדיין לא הגיע הזמן לסכם. נוכל רק לציין כי דאגות לא מעטות מכרסמות כעת בקרב ההנהגה המצרית – מצב קצת שונה מזה שהיה לפני פחות משבועיים.

בחזית הסורית עבר יום שקט נוסף. הקרבות המרים עליהם הודיעו הסורים התנהלו מעל גלי האתר ובהודעות של הצבא הסורי, שממשיך, דרך אגב, לרמוז כי קונייטרה בידיו. בשטח לא קרה שום דבר מהותי, ואם אפשר לקרוא בין השורות בשידורי דמשק, מורגשות הנימות הפוליטיות הפנימיות הבין־ערביות הראשונות. לא הייתי מוציא מסקנות, אבל יש להניח שתגבר־ותלך החשדנות המבוססת מאד בין הסורים לעיראקים, לנוכח ההופעה הכושלת של הכוחות העיראקיים בשדה־הקרב, מה־גם שהמפקדים בשני הצבאות הם עסקנים מפלגתיים, איש־איש בפלג שלו במפלגת הבעת'. המאמץ העיקרי בצבא הסורי עדיין נתון לשיקום הצבא, לקליטת הציוד הסובייטי, לאירגון־מחדש של יחידות ועוצבות ולביצור הקו המגן על דמשק.

לא אחת מעוניין הציבור לקבל תשובה פשוטה מאד, מעל ומעבר למסך ההודעות, לשאלה איך באמת מתקדמים העניינים. לצערנו הרב, קיים מודד אחד בדוק. כל זמן שהעריכו הסובייטים כי ההתפתחויות הן לטובת הערבים וכי המצב אינו לטובתנו, לא דובר כלל על הפסקת אש או על סיום הקרבות; ראינו אף באיזה אי־רצון גלוי ניגשו אויבינו לדיונים במועצת הבטחון. אולם, מרגע שחודרת ההכרה כי אולי הולך לנו טוב ומצבנו משתפר־והולך, נאמנים עלינו אויבינו כי יעשו את כל המאמצים להביא לסיום ולהפסקת־אש. כלומר, אם רוצה מישהו איזה מודד למצב מחוץ להודעות שלנו אין טוב יותר מאשר הרצון או האי־רצון של ברית־המועצות להגיע להפסקת־אש. והנה, אנו רואים בימים אלה את הניצנים הראשונים של רצון כזה: הודעות מחוגים “יודעי דבר” במקומות שונים בעולם, השיחה הארוכה של ברז’נייב עם ראש ממשלת דנמרק, הביקור של קוסיגין בקאהיר. בדרך־כלל, אצה המנהיגות הסובייטית לקאהיר כאשר המצב שם קשה, כגון פודגורני ביוני 1967, וקוסיגין בספטמבר 1970, לאחר מות נאצר.

אם אכן חל מיפנה כזה – ובינתיים ישנם רק סימנים – דומני כי חוללוהו שני גורמים: האחד הוא העמידה הנפלאה של צה"ל והמצב הנוכחי בשטח; מותר להניח, כי גם אם אין המצרים רוצים לדווח על הכל, לרוסים אמצעים משלהם לדעת את האמת. הגורם השני הוא התגובה האמריקאית הברורה והחד־משמעית, אשר לא הותירה איזה ספק באשר לכוונותיה של ארצות־הברית לעצור בעד הידרדרות המצב לטובת ברית־המועצות במזרח התיכון. ייתכן מאד, שברית־המועצות מגיעה למסקנה שעשתה שיקול מוטעה כאשר העריכה אולי כי הנשיא ניקסון, שנפגע מפרשת־ווטרגייט, לא יהיה במצב להגיב כפי שהגיב. מכל מקום, מותר היום להניח כי שוב אין אותה התלהבות בקרב המנהיגות הסורית־המצרית ובקרב המנהיגות הסובייטית ביחס למערכה כפי שהיתה לפני ימים ספורים בלבד.

לפני המלחמה, ב־1 בספטמבר, כתב אח’סן עבד אל־קודוס ב“אח’בר אל־יום” מאמר תחת הכותרת: “היהודי האמריקאי הפותר את הבעיה”, בו העריך כי המזרח התיכון עומד בפני הסיכוי שקיסינג’ר ימצא את הפתרון שהוא רואה כמתאים לבעיית האיזור, והוא מציין: “הפתרון כלפי אפשרות זו הוא שנתחיל אנו את המלחמה בטרם יכפה אותה עלינו קיסינג’ר. יתר על כן, נתחיל בה בטרם ימצא קיסינג’ר את הפתרון או יתחיל לשוחח אודותיו. זוהי עדיין הדרך היחידה”, היום מסתבר כי מאמר זה, כאחרים דומים, לא היו דיבורים סתם. נקווה, לפחות, כי היום גובר־והולך הספק בקרב הערבים ביחס לדרך בה בחרו.

 

19 באוקטובר, ערב    🔗

עיקר ההתעניינות שלנו עדיין מרותק לגיזרה המרכזית של חזית הדרום, מקום שם נאבקים כוחותינו משני צדי התעלה. כיון שהגענו לסוף השבוע השני למלחמה, כדאי אולי שננסה לסכם לעצמנו מה בעצם קרה מאז תחילת המערכה וכיצד משתקף הדבר לאור ההתפתחויות הנוכחיות.

הצבא המצרי צלח את התעלה בעצמה רבה ביום־הכיפורים. הוא הצליח במשימתו, התגבר על הקו הקדמי הישראלי והקים מאחז, המבוסס על שלושה ראשי־גשר, בגדה המזרחית של התעלה. הצבא המצרי היה ערוך למיתקפה, כאשר המשימה של ראש־הגשר הדרומי להשתלט על המעברים – המיתלה, הג’ידי וכו' – וכן לפתח מאמץ דרומה, לאורך מפרץ סואץ, לעבר שדות הנפט ושארם־אל־שייך. בגיזרה הדרומית ניסו המצרים לפתח מאמץ אולם נעצרו על־ידי כוחותינו, במיוחד חיל־האויר שנהנה מחופש פעולה יחסי כיון שהכוחות המצריים יצאו מתחת למטריה המגינה של הטילים. הנשיא סאדאת ציין בנאומו כי כוחות מצרים עברו את “מחסום־הפחד” מפני ישראל; אולם, ברור לי כי הם לא עברו את מחסום־הפחד מפני חיל־האויר הישראלי. ואזי התברר כי אותו גורם אשר נסך בקרבם בטחון כה רב, כלומר הטילים, הפך גם נקודת־תורפה. כי בגלל הבעיה האוירית הם היססו לקדם את כוחותיהם מעבר למטריית הטילים, איבדו זמן רב ויקר ונתנו שהות לצה"ל להתארגן מולם.

ביום־הראשון שעבר פתחו המצרים במיתקפה גדולה בארבעה ראשים נגד כוחותינו. כוחות צה“ל, שהיו ערוכים ובנויים לקראת התפתחות כזאת, בלמו את המיתקפה, תוך כירסום משמעותי במערך־השריון המצרי. הקרב נמשך, וביום־הרביעי עברה היזמה לידי צה”ל, כאשר המערכה מתמקדת בגיזרה המרכזית, דהיינו בשטח שבין האגם המר לאיזור מול אסמאעליה.

כאן התפתח קרב גדול, ונגרמו למצרים אבידות רבות שפגעו קשות במערך־השריון שלהם. יש לזכור, כי רובו של כוח השריון המצרי, יותר מ־ 1,000 טנקים, הועבר אל הגדה המזרחית של התעלה, והגיוני הדבר, לאור כוונות המצרים לתקוף בעצמה לתוך סיני.

במערכה הגדולה אשר התחוללה בגדה המזרחית של התעלה באו לידי ביטוי בצורה בולטת עמדות הטילים מעברה המערבי של התעלה, שאל־נכון הפריעו לניצול מלא של היכולת של צה“ל באױר, כי הקרב התנהל בצלה של מטריית הנ”ט המצרית שבסיסה במערב התעלה.

כוח צה“ל עבר לגדה המערבית ככוח־משימה. זה נשמע כה פשוט, אבל צריך להבין מה היו התנאים בשטח ובאלו נסיבות בוצעה הפעולה על־מנת להעריך מה זה צה”ל ומה פירוש הדבר תושיה והעזה. כוח המשימה החל לטפל בטילים, ומותר להניח כי לא הגביל את עצמו למשימה אחת בלבד. כאן התפתח מצב צבאי מעניין, כאשר מתבצעת פעולה מתואמת משני צדי התעלה, בראש־וראשונה במטרה לנקות את השמיים מעל שדה־הקרב. ואכן, כתוצאה מפעולה זו נאלץ חיל־האויר המצרי להתערב בהיקף גדול יותר מאשר בעבר, עת חיל־האויר שלנו מוכן לקראתו ופועל נגדו.

בינתיים, התבשרנו כי הכוח מעבר לתעלה תוגבר בשריון ותותחים – ועצם היכולת להעביר ציוד כזה מדגישה את העובדה כי צה"ל מקיים מסדרון לתעלה, הפותח בפניו אפשרויות. זה המצב כרגע, כאשר המערכה מתנהלת ללא־הרף בגיזרה המרכזית וכאשר המצרים מנסים לאתר ולכתר את הכוח הפועל מעבר לתעלה.

במצבים כאלה, נקל להוציא מסקנות נמהרות. אני מציע לא למהר. האויב עדיין לא הוכרע. הוא נלחם, ויש לו כוחות אשר לא נכנסו למערכה העיקרית. כאשר צבא ממשיך להילחם, חרף המכות הקשות שספג, ועדיין לא נשבר, לא פיזית ולא מבחינת שיווי משקלו, אסור להיחפז ולהגיע למסקנות נמהרות.

כבר הדגשנו לא פעם, כי אין זו המלחמה הקודמת, והגדרה זו טובה לכל הצדדים של הבעיה. יחד עם זאת, המצב מבטיח מאד, ומעניין יהיה לראות מה יחליט הפיקוד המצרי, לאור הדילמה הקשה העומדת בפניו.

ואכן, הוא עומד בפני דילמה קשה מאד. התמונה בשטח היא כי רובו של כוח־השריון של הצבא המצרי נמצא ממזרח לתעלה. ההתכתשות העיקרית היתה בגיזרה המרכזית. האבידות של האויב היו ניכרות – לדעתי, אחוז חשוב של שריונו יצא מכלל פעולה – אבל בשתי גזרות, דהיינו הגיזרה הצפונית והגיזרה הדרומית בהן לא היו קרבות של ממש מאז יום־הראשון, רוב כוחו עמו. גם בתוך מצרים מצױ כוח, אם כי פחות מאשר בסיני, המנסה להתמודד עם הכוח הישראלי, הפועל, דרך אגב, בהצלחה נגד בסיסי הטילים ומקל על החיים של כוחותינו ממזרח לתעלה.

אני מתאר לעצמי שברגע זה מתקיים דיון חריף מאד ונוקב בין הנשיא סאדאת למפקד צבאו, שאזלי. מצד אחד, נתון בסכנה ההישג הלאומי הגדול של מאחז בגדה המזרחית של התעלה. רק לפני יומיים הוקיע הנשיא סאדאת את המפקדים אשר נתנו פקודה לסגת ב־1967 ללא ידיעת נאצר והדגיש כי בשל פקודה זו הפך הצבא קרבן לפיקוד הצבאי. בשביל סאדאת, הוראת נסיגה עלולה להיות גורלית. מולו עומד שאזלי, אשר רואה כי צה"ל תימרן את עצמו למצב של אפשרויות פתוחות, ואפשרויות אלה, אם תתפתחנה עלולות לסכן את רוב צבאו בגדה המזרחית. יש להניח, כי שאזלי ירצה להציל את צבאו, ולאור הבעיות הניצבות מול סאדאת ושאזלי, אפשר להעריך כי מתנהל דיון, ואולי וכוח, נוקב.

לפי הערכתי, עומדות בפני הפיקוד המצרי הכרעות גורליות בימים הקרובים, וכפי שנוכחנו לדעת בעבר, יכולות להיות הפתעות, שכן ההחלטה המצרית אינה חייבת להתאים את עצמה להגיון שלנו. כפי ששמענו זה עתה מפי הרמטכ"ל, נוצר מצב שיש בו כדי להביא להכרעה, אולם לא מדובר בהתפתחות מיידית, כי הצבא המצרי לוחם וחלק ממנו עדיין לא בא לידי ביטוי במערכה הזאת.

בצפון, ביצע צה“ל פעולה נוספת אמש והרחיב את המובלעת דרומה. במשך היום הגיבו כוחות סוריים, עיראקיים, ולפי דיווחים גם ירדניים, אולם התקפותיהם נהדפו. הנגיסה של צה”ל במערך האויב נמשכת, כאשר מדי פעם משפרים את המצב על־ידי הדיפת האױב מעצם שולט בשטח והתבססות בו, וכן על־ידי קרב־אש לאחר מכן המיסב אבידות לאויב.

אני מניח, כי לאור ההופעה של העיראקים בקרב, מתחילים הסורים לדאוג. הופעה זו לא בדיוק מעוררת הערצה, ואין כל ספק כי עובדה זו תגביר את החשדות הקיימים ממילא בין דמשק ובגדאד, הן בשל הניגוד הפוליטי בין שני המשטרים הן בשל ניגודים לאומיים אחרים. המתיחות הפוליטית כבר באה לידי ביטוי בסוריה, בידיעה שפורסמה בדבר הוצאתו להורג של מפקד חטיבה דרוזי והפעלת בתי־דין־שדה, שמשמעותם ברורה לכל.

הסורים נלחמים להגן על עצמם, אבל בתוך המעגל הזה יש מעגל של אנשי המפלגה ומשפחת אסאד אשר אף הם מנהלים מלחמת־הגנה על קיומם.

וכך, אנו מסיימים את השבוע השני למלחמה. מלחמה שהוכנה במשך שלש שנים בקפידה ובסודיות ראויה לציון, ללא כל התחשבות באמצעים ובמחיר, כאשר מהלכים פוליטיים בינלאומיים חשובים, יש להניח, היו רק חלק מפעולת ההטעייה המורכבת שבוצעה בשיתוף עם ברית־המועצות. הפעולה הוכנה במלוא העצמה במטרה ברורה להשמידנו. אם הגענו למקום שהגענו, כאשר אלה העומדים בפני הבעיות העיקריות בזירה הם שני המנהיגים אשר פתחו במערכה ובן־בריתם אשר אץ לקאהיר בצר להם, ולנוכח העמידה המופלאה של צה"ל והתגובה ההיסטורית של ארצות־הברית, מותר לנו לעצור לדקה ולהודות לאל על שהגיענו ליום הזה.

 

20 באוקטובר, ערב    🔗

המערכה הכבדה משני צדי התעלה וכן בתוך מצרים מתפתחת כהמשך טבעי לאירועים בגיזרה המרכזית בשבוע החולף. עדיין מתנהל קרב קשה ועיקש בגיזרה שבין האגם המר לאיזור מול אסמאעליה. עיקר המערכה נטוש בגדה המזרחית, כאשר זה יומיים מתכתשים כוחות צה"ל ונאבקים על מערכי האויב הנלחמים בעקשנות. הפעולה בגדה המערבית משתלבת יפה עם הפעולה בגדה המזרחית ומסייעת לכוחותינו בכך שהיא מבטיחה את האגף של כוחותינו הדוחפים צפונה בגדה המזרחית, ומסכנת את האגף הימני של כוחות האױב המגינים ומנסים לדחוף דרומה. זאת ועוד, אין צורך להדגיש את החשיבות של מערך הטילים מעברה המערבי של התעלה: ככל שאנו משמידים עמדות טילים ־ וזאת עושים בהמשך למשימה של הכוח שעבר לגדה המערבית – אנו מאפשרים לחיל־האויר הישראלי לבוא לידי ביטוי בקרב הגדול המתנהל בגדה המזרחית. ועל־מנת לקבל תמונה שלמה, אסור להתעלם מן העובדה כי המערך העיקרי של הצבא המצרי עדיין נמצא בסיני, ובשני ראשי גשר, דהיינו הצפוני והדרומי, לא בא חלק ניכר של הצבא המצרי לידי ביטוי, פרט ליום הראשון שעבר עת תקף ונבלם, והוא יושב במקומות אלה עם כוח ניכר.

אני מניח, כי מצבם של כוחות האויב באותו חלק של הגיזרה המרכזית בו נלחמנו על מסדרון לתעלה הוא קשה מאד, מה־גם, כפי שציינתי, שאגף אחד שלו כבר חשוף והוא סובל רבות מחיל־האור הישראלי. אבל, יש להדגיש כי הוא נאבק. הוא פועל כצבא מסודר, וחלק מכוחותיו ערוך מול כוחותינו אך לא נכנס למערכה הכוללת. וזאת חשוב להזכיר, כי להכרעה מגיעים רק כאשר מכריעים את צבא האויב. וכאמור, בינתיים נמצא עיקר צבא האױב בסיני ללא סימן מיוחד של תזוזה. גורם השטח חשוב במלחמה רק עד גבול מסוים, ובעיקר אם הוא מסייע להביא למצב נוח לעומת הכוח העומד ממול.

עיקר המשימה של כוחותינו בגדה המערבית מוסיף להיות נגד הטילים. דומני, כי הפעולה המוצלחת הזאת, המשלבת את הקרב העיקרי בשטח בין כוחות השריון עם מאמץ מסייע להרחיק את השפעת הטילים משדה־הקרב ולפתוח את השמיים לפעולה אוירית, היא אחת הפעולות המעניינות, מבחינה מקצועית־צבאית טהורה, שבוצעו עד כה במלחמה מודרנית.

ובכלל, ניתן לומר כבר היום כי מלחמה זו פתחה במידה לא מועטה עידן מודרני בהיסטוריה הצבאית. חבל מאד שהגורל הועיד לנו את התפקיד בנושא זה. במלחמה הזאת נועד מקום מרכזי לנשק המתוחכם, במיוחד לטילים מכל הסוגים, והוא מחייב מחשבה מחודשת ביחס לכל המוסכמות אשר השתרשו במלחמות עברו. מצד שני,ובמובנים אחרים, מחזירה אותנו המלחמה הזאת למושגים הצבאיים הבסיסיים של תקופת הרומאים או ימי הביניים.

בגיזרה הצפונית אין חדש, כאשר נוצר תהליך שהוא קבוע כמעט: התקפה של האויב, הדיפה על־ידינו, שיפור מצבנו והרחבת המובלעת, ואזי יום שקט להתארגנות.

בינתיים, מתרכזת ההתעניינות סביב הנעשה בזירה הבין־מעצמתית. התגובה המאסיבית האמריקאית למזימה הסובייטית יצרה משקל נגדי בהתפתחויות. יש לציין, כי התגובה באה כהמשך טבעי להפעלת דוקטרינת ניקסון, שהיא הבסיס המוצהר של המדיניות האמריקאית מאז עלותו של הנשיא ניקסון לשלטון. לפי דוקטרינה זאת, תתמוך ארצות־הברית בכל מדינה ידידותית הנאבקת על קיומה מול איום מן העולם הקומוניסטי. זאת בתנאי, כמובן, שארצות־הברית לא תצטרך להכניס כוחות, אלא תתמוך בציוד וכן תדאג לכך כי גם מבחינה כלכלית תוכל המדינה המותקפת לעמוד בנטל הכבד שהגנתה מטילה עליה. כן תדאג ארצות־הברית לנטרל את ברית־המועצות ולהניאה מהתערבות צבאית.

אנו עדים היום לביצוע דוקטרינת ניקסון הלכה־למעשה, ואני סבור כי פניית הנשיא ניקסון לקונגרס לבקש הקצבה של 2 מיליארד דולר, דהיינו 8 מיליארד ל"י, למתן סיוע חינם לישראל – ולא כפי שנעשה עד עתה, תמורת תשלום, אם כי בתנאים נוחים – הוא צעד בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. התכנית הערבית, מאז היתווה אותה נאצר ביולי 1970 לפני הוועידה של מפלגת האיחוד־הסוציאליסטי־הערבי וכפי שבאה לידי ביטוי בנאומיו של סאדאת ובמאמריהם הרבים של חסנין הייכל, אח’סן עבד אל־קודוס ואחרים, מבוססת על ההנחה כי נקודת־התורפה של ישראל היא כלכלית וכי גם אם לא תפול הכרעה בשדה־הקרב הרי יווצרו תנאים אשר יטילו עומס כלכלי בלתי־נסבל על ישראל.

תחילה תקפו הערבים עם כוח עצום את ישראל, נבלמו, נהדפו והם מנהלים כיום קרב־הגנה. לאחר מכן האמינו כי הזרמת ציוד בצורה בלתי־מוגבלת ברכבת אוירית ורכבת ימית מברית־המועצות, אשר לפי כל הסימנים תוכננה מראש על־ידי הסובייטים הרבה לפני פרוץ המלחמה, תכריע את הכף. אזי באה ארצות־הברית עם רכבת אוירית משלה, ונתנה להבין כי הדבר לא יעזור להם וכי ככל שיזרימו ציוד כן תזרים ארצות־הברית ציוד לישראל. לאחר מכן הם החלו להתנחם – כפי שעשה, למשל, אתמול חסנין היכל במאמרו השבועי ב“אל־אהרם” – בעומס הכלכלי המוטל על ישראל. והנה באה הפניה של הנשיא ניקסון להקטין את העומס המוטל על ישראל, עם כל המשמעות הנובעת מכך לא רק לגבי כלכלתה ובטחונה של ישראל כי אם גם לגבי המזימה הערבית הברורה. הבסתה הכלכלית של ישראל היא מטרה של הערבים, וגם נקודה זו זוכה לתשובה מארצות־הברית, שלא לדבר על העם היהודי. במצב זה של תיקו בין המעצמות, כאשר ארצות־הברית מזיזה חייל על לוח השחמט הבינלאומי לעבר כל חייל סובייטי על אותו לוח, נוטל הד"ר קיסינג’ר את היזמה לידיו ונוסע לברית־המועצות. במהלכים האלה ראינו המחשת התיאוריה של דוקטרינת ניקסון הלכה־למעשה.

אם המצב בשטח הוא גורם משפיע בדיונים –ואני מתאר לעצמי כי הוא הגורם המשפיע ביותר – הרי שבמשך השבועות האלה השתנו כל המהלכים באופן יסודי, ולוח השחמט הבינלאומי נראה היום אחרת. רק לפני שבועיים עמדנו בשעות אלה בפני אחת הסכנות הגדולות ביותר אשר איימו על עם ישראל בהיסטוריה הארוכה שלו. אנחנו קרובים מדי לאירועים מכדי להעריך את משמעותם, אבל כאשר יתבהרו, נבין את אשר אירע, נעריך את הנס אשר קרה, ומי יתן וגם נדע להעריך את אלה אשר בשעות גורליות אלה הצילו את העם הזה, פשוטו כמשמעו.

 

21 באוקטובר, ערב    🔗

לא תמיד ניתן לפרש מצב שבו אין התפתחויות מיוחדות, ואכן, כך המצב בחזית הדרום, מקום שם נמשכת המערכה אשר החלה לפני שמונה ימים. המערכה בגדה המזרחית של התעלה הושפעה לא מעט על־ידי הפעולות בעברה המערבי, כאשר הודות לניקוי השטח, עד לעומק מסוים, מטילי אויב, ניתן היה לחיל־האויר לפעול בצורה חפשית כסיוע לכוחותינו. אולי פה המקום להבהיר, כי עצם העובדה שביצענו פעולה כפי שביצענו אינה מוציאה מכלל אפשרות שחיל־האויר יטפל לבד בטילים; אם חיל־האויר נהנה היום מחופש־פעולה בגיזרה הצפונית, דהיינו מעל לראש־הגשר הצפוני של המצרים, הרי זה הודות לכך שחיל־האויר טיפל במערך הנ"מ המצרי בהצלחה רבה. מכל מקום, המערכה נטושה בגדה המזרחית של התעלה. על חריפותה ורמז אמש שר הבטחון, בדברו על משך המלחמה, ואין למעשה מה להוסיף אלא להדגיש חזור־והדגש כי מדובר במערכה קשה, הנמשכת זה שמונה ימים כמעט ללא הפוגה. מאז הוסרה בעיית הטילים מסדר־יומו של חיל־האויר, הוקל על כוחותינו. הדבר חייב את חיל־האויר המצרי להיכנס לפעולה, והמספרים המתפרסמים מדי יום הם הוכחה לתוצאות.

עדיין לא הגיע הזמן לנתח את הקרב הגדול אשר התנהל בגיזרה המרכזית, כי הוא נמשך, אבל כאשר תגיע העת, יתברר ההיקף העצום בציוד ובאמצעים בהם צויד האױב. במאמר מעניין אשר פירסם השבוע מוחמד חסניין הייכל, על הנושא: “דוקטרינת הבטחון הישראלית”, הוא מציין כי מטרת המדיניות המצרית היא להוכיח שדוקטרינת הבטחון הישראלית מוטעית. בין היתר, הוא דן גם בבעיה של הכמות הערבית נגד האיכות הישראלית. כאשר רואים מה השאירו המצרים בשדה הקרב – ואגב, גם הסורים בצפון – אכן מבחינים ביישום הדוקטרינה הערבית.

הקרב בדרום נמשך, עם התקדמות אטית אך בטוחה, ועדיין מוקדם לפרש אותו בפרוטרוט.

בצפון נמשכת ההתכתשות, אולם שם משתקפת תמונה בין־ערבית מעניינת. אם ניקח את המובלעת הישראלית בתוך סוריה מצפון לדרום, הרי שכל האיזור הצפוני, כולל הדרך לדמשק ומחצית החזית הצפון־מרכזית, מוחזק בידי כוחות סוריים. בחזית המזרחית של המובלעת, עד למחצית הקו הדרומי, מוצב כוח עיראקי גדול, שאפשר להעריכו ב־2 דיביזיות; מערבה נמצא הכוח הירדני, והלאה ממנו מערבה הסורים, לאורך קו הפסקת האש הקודם, עד גבול ירדן.

ההתלהבות בה נכנסו העיראקים למערכה, כולל העובדה שזה כמה שנים הם מייצגים, במידה לא קטנה ובמובנים רבים, את ביצוע המדיניות הסובייטית במזרח התיכון, אומרת דרשני. העיראקים הודיעו היום כי אנו עומדים בפני הפתעות נוספות (ומעניין לציין שגם הפרשנות ממוסקבה מציינת את העובדה הזאת). אם ההפתעות החדשות הן העברת כוחות עיראקיים נוספים לסוריה, פירוש הדבר כי אנו נהיה בקרוב במצב בו נמצאים בסוריה כמחצית הצבא העיראקי והחלק הארי של השריון שלו – מצב נוח מאד עבור הפרסים, הכוויתים והכורדים, לו רצו לנצלו. הניגוד הידוע בין פלג הבעת' השולט בסוריה לבין פלג הבעת' השולט בבגדאד מעורר אל־נכון מתחים. ואפשר להבין זאת, כי הסורים, אשר חששו תמיד מהימצאות כוחות עיראקיים בארצם, מוצאים את עצמם פתאום עם כמחצית הצבא העיראקי בשטחם. ישנם סימנים, כי רבות מן היחידות של הכוח העיראקי שנכנס לסוריה אינן בדיוק כאלה המיועדות לחזית. במלים אחרות, נוצר מצב בו לעיראק השפעה מעשית רבה מאד על הנעשה בדרום־סוריה. ואין היא מאיימת רק על המצב הפנימי בסוריה, כי אם עלולה גם להשפיע על הגבול עם ירדן. השפעה זאת אינה חייבת להיות צבאית דווקה כי אם פוליטית, והיא תבוא לידי ביטוי בהחדרת סוכנים, בפעילות חתרנית ובסיוע להחזרת הפלשתינאים לשטח ירדן, כל זאת, כאשר המלך חוסיין שלח אחת החטיבות המובחרות שלו, ואל־נכון הוא נתון תחת לחץ לשלוח כוחות נוספים. החטיבה הקיימת סגורה אף היא במובלעת עיראקית־סורית בחזית.

אפשר לראות כאן סימנים של משחק סובייטי, המנסה לא רק להשפיע על הסיכסוך הישראלי־הערבי אלא גם לנצל את הסיכסוך ואת הצבת הכוחות לצורך השגת מטרות הרצויות לסובייטים במזרח התיכון הערבי, במיוחד בסוריה ובירדן. אם יקבלו גם העיראקים בסוריה אספקה מברית המועצות ישירות מנמלי סוריה ולא דרך בגדאד – כפי שניתן להעריך מן ההודעות השונות אשר פורסמו בימים אלה בבגדאד, בדמשק ובמקומות אחרים – הרי מתבהר מהלך זדוני נוסף של הסובייטים, בביצור מעמדם במזרח התיכון לא רק במטרה לפגוע בישראל כי אם במעמד המערב בכלל ובארצות המערביות השונות בפרט. כי, כפי שצויין, העיראקים הפכו כלי שרת בידי המדיניות הסובייטית במזרח התיכון, כפי שעוד יווכחו לדעת, לצערן, ארצות המפרץ־הפרסי.

זוהי התמונה הרחבה, הכוללת בתוכה גם דאגות של אחרים. בינתיים, הדאגה המקומית היא שלנו. לא הייתי מייעץ להתעלם מן הגורם העיראקי, אבל לאור התנהגותם בשדה הקרב בעבר, לא הייתי גם מייעץ להגזים ביחס לערכם.

 

22 באוקטובר, ערב    🔗

הנקודה המעניינת ביותר אולי בכל המהלכים סביב החלטת מועצת־הבטחון היא הדחיפות ללא תקדים של כל התהליך. מסתבר, כי מנהיגי הקרמלין העריכו נכונה את ההתפתחויות, אם יורשה למצב להמשיך ולהידרדר, מנקודת־הראות שלהם, כמובן.

קוסיגין אץ לקאהיר ב־16 בחודש וקיים חמש פגישות יסודיות עם סאדאת. יש לציין, כי הוא הגיע לקאהיר יומיים לאחר שנשברה ההתקפה הכללית המצרית בסיני, וביום בו עבר צה"ל לגדה המערבית של התעלה והקים שם ראש גשר, פעולה אשר עתידה היתה להכריע במהלכים הצבאיים, ובמיוחד המדיניים. לאחר מכן, ב־21 בחודש, דהיינו אתמול – כפי שמסתבר מן ההודעה המצרית היום – שיגר ברז’נייב איגרת לסאדאת, איגרת אשר השפיעה עליו בכיווּן קבלת הפסקת־האש.

הרוסים היו, ללא כל ספק, שותפים־בידיעה להתקפה המוחצת אשר בוצעה נגד ישראל ביום־הכיפורים. במשך שנים הכינו את צבאות מצרים וסוריה לקראת המיתקפה, כאשר הם מספקים את כל הנשק הדרוש בכמויות אגדתיות ומפקחים על האימונים, אשר התבססו בדרך־כלל על הנושא אשר בוצע ביום־הכיפורים. כל ההכנות נעשו לפרטי־פרטיהן ולא נשאר דבר בספק, כולל המשך האספקה, אשר החלה לזרום מברית המועצות ברכבת אוירית וימית ימים ספורים לאחר פרוץ הקרבות. המצרים והסורים נכנסו למערכה עם ודאות לגבי תמיכה סובייטית ללא גבול, עת ברור להם כי גם במקרה של מפלה יעמדו הרוסים לצדם.

השלב הראשון של ההתקפה בוצע בהצלחה, ואזי, כמובן, השתתקה מועצת־הבטחון. איש לא הזדרז לתבוע הפסקת אש. בלימת המיתקפה המתואמת לוּותה פרשיות־גבורה שעוד יסופר בהן ברבות הימים, ובמשך ימים עמד חיל־האויר בפרץ והציל אותנו מהשמדה, פשוטו כמשמעו. אני חושב, דרך אגב, כי שׂומה עלינו לחזור ולהדגיש את הנקודה הזאת, לא מפני שחיל־האויר זקוק למחמאות –כי אין בכוחן של מלים לתאר את אשר עשה החיל הזה – אלא על מנת שאנחנו כעם, אשר חייב להוציא לקחים רבים מאד ממה שקרה, נבין ונדע, כאשר אנו בוחנים את מדיניות הבטחון שלנו בעתיד.

תוך כדי מערכת הבלימה, בא הגיוס המופלא של המילואים, אשר במקרים רבים כבר היו למחרת יום־הכיפורים במגע אש עם האױב. דומני, כי גיוס זה יכנס להיסטוריה הצבאית כאחד הגיוסים המופלאים ויתפוס מקום לצד הקרב על המארן, אשר הציל את פאריז ב־1914. התקפת־הנגד הישראלית בסוריה הצליחה להביא את כוחותינו לתוך סוריה ולאיים על דמשק. בלימת ההתקפה של הכוח המצרי במדבר־סיני איפשרה לצה“ל להעביר לידיו את היזמה, לפרוץ מסדרון בגיזרה המרכזית, לחצות את את התעלה ולחדור לתוך מצרים. ייתכן מאד שהמצרים קיבלו את ההערכה כי המדובר בכוח משימה מוגבל, אולם הרוסים לא הסתמכו רק על דיווּח המצרים אלא גם צפו וצופים מלווינים, והבינו כי פיתוח המאמץ של צה”ל בגדה המערבית מסוגל לסכן את כל המערך המצרי בסיני.

ההערכה הצבאית של ברית־המועצות שכמות בלתי־מוגבלת כמעט של נשק מתוחכם וכבד מוכרחה בסופו של דבר להתגבר על הפער האיכותי בין צבאות ערב לבין צה“ל, התנפצה למול המציאות בשטח. הערכה אחרת של הסובייטים, כי ארצות־הברית לא תגיב בחריפות בה הגיבה, הוכחה אף היא כאשלייה. כאשר התחיל המצב בשטח להתפתח לטובת צה”ל, מיהרו הסובייטים להזמין את הד"ר קיסינג’ר למוסקבה. יש להניח, כי זימון זה היה על רקע הרצון להגיע להפסקת־אש.

הפסקת האש מוצאת אותנו עם שני ראשי גשר מצריים בגדה המזרחית של התעלה ועם מובלעת ישראלית עמוקה ורחבה בתוך מצרים, מאיזור אסמאעליה עד למבואות סואץ, ומובלעת בתוך סוריה, אשר אליה מתוסף השטח שנכבש הבוקר על־ידי צה"ל במיבצע חשוב לאורך רכס החרמון. מצב חדש זה נותן לכוחותינו שליטה ותצפית על איזור נרחב של המערך הסורי וכן על לבנון פנימה, במיוחד האיזור המאוכלס על־ידי חבלנים.

באשר לסיכום, אוכל להתיחס רק למצב בדרום, כי המצב בצפון עדיין אינו ברור. בינתיים, עדיין לא ענתה דמשק לפניה של מועצת הבטחון. מותר לומר, כי בעצם הפסקת האש מופגן ההישג הישראלי. אלמלא התברר לסאדאת ולשולחיו כי מהלכי צה"ל מקרבים את שעת ההכרעה בקרב על מצרים, לא היתה באה פניה להפסקת־אש ולא היתה מופעלת מועצת־הבטחון. יש להניח, כי למעשה ביקשה מצרים מקוסיגין לגרום להפסקת־אש.

כמובן, הנשיא סאדאת יראה בעצם חציית התעלה וההצלחה הראשונית הישג גדול, אשר הציל את כבוד העולם הערבי וניפץ, כדבריו, את האגדה של צה“ל. אבל, כאשר הערבים וגם הרוסים ישימו הצדה את הטפיחות על השכם ביחס לכבוד העצמי וכו' ובחנו מה עוללו במלחמה הזאת, כלום יכולים הם לראות בכך הישג מרשים? הנה, התכוננו במשך שלש שנים בסיועה המלא של אחת המעצמות האדירות בעולם וקיבלו כל מה שהטכנולוגיה החדשה יכולה לתת לצבא; הם פתחו במערכה בתנאים הטובים ביותר עליהם יכלו לחלום, עם עדיפות מוחלטת, הפתעה ויזמה, ותמיכה של ברית־המועצות; הם מצאו את צה”ל במצב הבלתי־נוח ביותר. בכל המלחמות היה את מי להאשים; הפעם פעל הכל בדיוק כפי שרצו ותיכננו. מה השיגו? הם הפעילו כוח אדיר – וצה"ל יושב קרוב יותר לדמשק וקרוב יותר לקאהיר. אפילו לאורך התעלה היה מצבם קודם־לכן טוב יותר, כי אז יכלו, לו רצו, להפעיל את התעלה באופן חד־צדדי; עכשיו גם זאת לא יוכלו לעשות.

אשר לנו, כל יום נוסף היה נותן לנו כמובן עוד שטח ומשפר את מצבנו, אבל שיקול המחיר, בבנים, היה חשוב מכל. יכולנו כמובן לכבוש עוד שטחים אבל נדמה לי שאם היו המעצמות מוכנות להניח לנו להילחם עד שיגיעו לכלל הסכמה, בוודאי לא היו מוכנות להניח לנו או לערבים להגיע להכרעה. זאת, לפי הידיעות, הבהיר כנראה הד“ר קיסינג’ר לשגרירי ערב בוושינגטון ביחס לישראל, ופעולת קוסיגין להציל את מצרים השבוע מעידה על גישת ברית־המועצות בנושא זה ביחס למצרים וסוריה. הסיכסוך שלנו יצא מן ההקשר המקומי שלו והפך נושא בין־גושי. כשם שקרה בעבר, כאשר שתי המעצמות הסכימו זו עם זו ב־1948 על הקמת מדינת־ישראל וב־1956 על נסיגת צה”ל מסיני, כך גם היום, ויש להבין כי ככל ששתי המעצמות נוקטות קו אחיד נוצר מצב המקטין את שטח התמרון של הגורמים המקומיים.

בלב כל אחד מאתנו מתעוררות שאלות רבות, ספקות והירהורים. אבל לשאלה אחת אין מקום. עצם העובדה שהיזמה להפסקת־אש באה מן הצד הערבי והרוסי, וכן ראיית המצב בשטח לאחר כל מה שקרה, מוכיחים כי נלחמנו קשה אך גם זכינו בנצחון גדול. על הכל, ואולי חשוב מכל, החייל שלנו שוב הוכיח את עצמו. ומי יודע, אולי סוף־סוף – אחרי כל ההכנות של העולם הערבי של העולם הסובייטי, ואחרי שהגיעו לתוצאה לה הגיעו ונאלצו לבקש הפסקת־אש – יהיה מישהו מוכן לדבר על שלום.

 

23 באוקטובר, ערב    🔗

סיימנו את היום הראשון להפסקת־האש בחזית הדרומית, ונראה כי אין הסימנים מעודדים במיוחד. אף־על־פי־כן, לא הייתי מוציא מסקנות ממה שקרה היום, וכל מי שיוציא מסקנות בעולם הרחב פשוט לא התנסה בהליכים של יצירת תנאֵי הפסקת־אש. הפסקת־האש מצאה את כוחות צה“ל אמש במצבים אסטרטגיים לא נוחים למצרים, כאשר כוחותינו ניתקו את הכביש המקשר את אסמאעליה מערבה, וכאשר חצי־הגורן שיצר צה”ל, בעומק כ־30 ק"מ מן התעלה מערבה לאסמאעליה עד לאיזור מפרץ סואץ, מנתק את כל כוחות הארמיה השלישית המצרית מקֶשר יבשתי עם קאהיר, ולמעשה עם מצרים.

התוצאה בשטח היא כי יחידות רבות של הארמיה השלישית מכותרות ומנותקות מבסיסי־האספקה שלהן, חיילים מצרים מתמסרים לכוחות צה“ל במספרים ניכרים, ונראים כל הסימנים של צבא הנמצא בתהליך התפוררות. וכך, נוצר מצב אשר בלט במיוחד היום, אחרי ששני המטות־הכלליים – של צה”ל ושל הצבא המצרי – נתנו הוראה להפסיק אש אמש, ולמרות זאת התלקחו במשך היום חלקים שלמים של החזית. לפי כל הסימנים, ניתנו ההוראות על־ידי הצבא המצרי. אנו רואים, כי בחזית שבשליטת הארמיה השניה המצרית, באיזור צפונה מאגם־תמסח, כיבדו הצדדים את הפסקת־האש; בדרום, לעומת זאת, מקום שם מכותרת הארמיה השלישית, מאז שניתקו אתמול כוחותינו את צירי־האספקה שלה וסגרו עליה, יזמו המצרים פעולות נרחבות, אם כי בלתי־מסודרות. המסקנה מתמונה זאת היא כי כוחות הארמיה השלישית, המוצאים עצמם ללא אספקה, ללא קשר אורגני עם מפקדותיהם וסגורים מכל עבר, מנסים בכל דרך לפרוץ החוצה ולהגיע לאיזה קשר עם העורף. המצב מסורבל, כי בתוך הכיס הגדול ישנם כיסים מקומיים, ובמשך היום התמסרו רבים מן החיילים שהיו בהם לצה"ל והפכו שבויים או ניסו לצאת בכוח מן־הכיתור. הרושם הוא, אפוא, של גוף אשר אינו נשלט ואינו שולט, כאשר המצב לאורך החזית הדרומית המצרית מוכתב על־ידי המפקד המקומי יותר מאשר על־ידי הוראה מגבוה. קשה להשתחרר מן ההרגשה שהצבא המצרי איבד את השליטה על הארמיה השלישית. יש לי הרושם, כי לאחר שיתבהר המצב, תהיה לכוחות המכותרים רגיעה ויוקם מגע בשטח בין הכוחות, על מנת לקבוע סדר־חיים במצב חדש זה.

קשה, כמובן, לשפוט את הצעדים של הצבא המצרי לפי איזה הגיון, כי בחינת המהלכים שלהם במערכה אינה מעוררת הערכה, מבחינה צבאית טהורה. אבל, דומני כי אין כל הגיון בכך שהפיקוד המצרי ירצה להפר את הפסקת־האש, לאחר שהנשיא סאדאת העריך נכונה את מצב צבאו ואת סיכוייו ולאחר שהזעיק את ראש ממשלת ברית־המועצות קוסיגין לקאהיר והטיל עליו לבקש הפסקת־אש. הבקשה המצרית היא תוצאה של ראיה מפוכחת של ההתפתחויות הצבאיות, אשר איימו על מצרים וכבר הבטיחו לצה"ל הכרעה בשדה־הקרב והשמדת הצבא המצרי. יש להניח, כי כאשר יתבהר המצב ויווצרו המגעים המקומיים בשטח, תתרחב הפסקת האש לכל אורך החזית.

לעומת החזית המצרית, מקום שם קיים הסכם רשמי על הפסקת־אש, שרר שקט יחסי לאורך החזית הסורית. כפי שנאמר לא אחת, הכל הוא יחסי, גם השקט. לא היו תקיפות של כוחות הקרקע אבל היתה פעילות ארטילרית ענפה, ובקרבות־אויר המשיך חיל־האויר הישראלי להוכיח את עליונותו. אולם, בחזית הזאת נוצר מצב פוליטי מעניין במיוחד. מצב זה יוצר את כל המרכיבים למשחק הביזאנטי הבין־ערבי אשר כה מוכר לנו.

הסורים עדיין לא הסכימו להפסקת־אש. לפי דבריהם, ההנהגה מעיינת במצב. העיראקים, היושבים בסוריה עם כוח גדול הנאמד בכמחצית הצבא העיראקי ורוב שריונו, דוחים בתוקף את הפסקת האש; ויש לזכור, כי להם שתי דיביזיות בקו מול צה"ל. הירדנים הסכימו להפסקת האש, אולם ציינו כי כוחותיהם בסוריה יפעלו בהתאם להוראות הצבא הסורי. כעת מתברר, מדיווחי כתבים זרים בירדן, כי ירדן הכניסה עוד חטיבה לסוריה, לתגבר את החטיבה הקיימת. אין כל ספק, כי הכנסת החטיבה הזאת היא כבר פונקציה של המשחק הבין־ערבי והמצב המוזר המפתח: היא מכוונת להגן על הגישות לירדן מדרום־סוריה, עליהן מאיים הצבא העיראקי הגדול שהתרכז במקום.

מותר להניח, כי עצם העובדה שנשיא סוריה עדיין לא נענה לפניה להפסקת־האש של מועצת־הבטחון מוכיחה לא רק על ויכוח בין־ערבי בנושא אלא אף על ויכוח בקרב ההנהגה הפוליטית והצבאית בתוך סוריה. ההגיון אומר שאסאד רוצה להגיע להפסקת־אש, כי אין לו עניין להמשיך במערכה לבד. אולם, פה מדובר לא רק בהחלטה שהיא צבאית־פוליטית כי אם גם בהחלטה העלולה להביא להתמודדות פנימית בסוריה, במצב בו חלק מקציניו של אסאד נתמכים בגלוי על־ידי צבא עיראקי גדול שהתישב בדרום־סוריה וממשיך להזרים כוחות לתוך סוריה עד עצם היום הזה. הצבענו לא פעם על התפקיד הכפול של הצבא העיראקי, דהיינו צבאי ופוליטי פנים־ערבי, ואנו רואים היום סימנים מובהקים לאימות הערכה זאת.

אם יחליט אסאד על הפסקת־אש בניגוד לעמדת ממשלת עיראק, הנתמכת על־ידי מועמר קד’אפי מלוב – מי יודע, הוא עלול למצוא את עצמו עם חור גדול בחזית מול צה"ל. אם לא יסכים להפסקת־אש, ימצא את עצמו במצב בו הוא ממרה את פי המעצמות וממלא תפקיד של מקיז־הדם העיקרי בעולם הערבי, כאשר כל האחרים נטשוהו. זאת הסיבה לעיון בכובד ראש בדמשק. זאת הדילמה בפניה עומד ברגעים אלה נשיא סוריה.

לא מעט שאלות מתעוררות סביב הקווים בהם אנו נמצאים כרגע, עדיין מוקדם מדי להעריך את משמעותם לגבינו בעתיד, ובעיקר לגבי המערך הצבאי והבטחוני שלנו. הד"ר קיסינג’ר, אשר שיחק וממשיך לשחק תפקיד כה מרכזי בנושא זה, כתב לא אחת בשעתו על הבטחון הנובע מחוסר־יציבות הדדי. אולי לכך התכוון במחשבותיו בימים אלה. מכל מקום, מי יודע, אולי המצב שנוצר, בעיקר במצרים, לאחר הציפיות העצומות של העם המצרי בפרט והערבי בכלל, עשוי ליצור סוף־סוף ענין להידברות ולגישה שונה. נוצר מצב בשטח המעורר אצלנו בעיות ושאלות, אולם לגבי הצד שכנגד, אשר ישב לפני שבועיים עם ציפיות ותקוות כה רבות, הוא מסובך וקשה ביותר. מי יודע, אולי מפני שהתחילו המצרים והסורים בתנאים כה טובים ותכניות כה גדולות, עם סיוע כה מירבי, עם ציוד ונשק ללא גבול ועם תמיכה בינלאומית רחבה, אולי דווקה מפני שהיתה נקודת־הפתיחה שלהם באיגרה רמה, כעת שיפקחו עיניים ויראו איפה הם, בבירה עמיקתה, תבוא אצלם דחיפה לקראת מחשבה בדבר שינוי מהותי בגישתם היסודית. דומני, כי האסון אשר פקד את העולם הערבי הפעם – אי אפשר לכנות את המאמץ הצבאי שעשו למול התוצאות אלא אסון – יביא תגובת־שרשרת בעולם הערבי, אשר את השלבים הראשונים שלה נראה בקרוב.

 

24 באוקטובר, ערב    🔗

חרף הפעילות היום בגיזרה המצרית, דומה כי מותר להעריך שהפסקת־האש נכנסת לתקפה, אם אמנם בהדרגה. התמונה אשר הצטיירה אתמול, עת לא היתה קיימת למעשה הפסקת אש בגיזרה הדרומית, חזרה על עצמה היום, אם כי בהיקף מוגבל יותר מאשר אתמול. הסיבה לפעילות היום דומה לזו של אתמול. והסיבה להיקפה המוגבל יותר היא ההתפכחות הגוברת־והולכת בקרב יחידות מצריות ומפקדיהן ביחס למצב האמיתי. התבהר להן כי הן סגורות בכיס, למעשה מאז יום־הראשון, וכי אין להן סיכויים רבים לישועה. וככל שהולך המצב ומתבהר, כן מורגשת הנטיה להתמסר ולקבל את הדין.

הסיבה לפעילות, שהתרכזה בגיזרה של הארמיה השלישית, דומה לזו שהביאה להפרתה של הפסקת האש אתמול, כלומר העובדה שהיחידות המכותרות של הארמיה השלישית ניסו באופן ספוראדי ובלתי־מאורגן להתחבר זו עם זו ולפרוץ החוצה, ומעל לכל לנסות להזיז את כוחות צה"ל מן הנקודות האסטרטגיות אשר נתפסו, ואשר מנעו בעד קשר עם העורף ועם אספקה. יש גם לזכור, כי הארמיה השלישית מנותקת מן המפקדה שלה, וההתרשמות מן התגובות של היחידות המצריות בשטח היא של פעולות ייאוש בלתי־מתואמות המבוצעות על־ידי יחידות שונות.

במיוחד קשה מצבם של הכוחות המצריים המחזיקים בפס הצר בראש־הגשר הדרומי בגדה המזרחית. הם מנותקים גם על־ידי התעלה, אשר בעברה המערבי יושב היום צה"ל, והם למעשה מכותרים בתוך כיתור. כל בסיסי־האספקה שלהם מצויים במערב התעלה, ויש להניח כי מצבם קשה, לאור הנסיבות, כאשר בסוף השבוע שעבר כבר היה המהלך הישראלי ברור (אם הוא לא היה ברור למצרים היה ברור לרוסים, וזאת הסיבה לדחיפות הפעילות הרוסית), ואף ברור היה כי הצבא המצרי עומד ליפול לתוך מלקחיים ישראליות בפעולת־איגוף משוריינת קלאסית, חִייב ההגיון הצבאי החזרת הכוח הזה לגדה המערבית בעוד־מועד. אולם, לא כן ההגיון המצרי, כי המחזה שאנו עדים לו היום, עם הכוח של הארמיה השלישית המצרית בגדה המזרחית, הוא תוצאה של החלטה פוליטית לא לוותר על המאחז בדרום הגדה המזרחית. ואז יוצא, כי הנשיא סאדאת מפקיר, בשביל מטרה פוליטית, את כל הכוחות שלו בגיזרה הדרומית של הגדה המזרחית.

אין זאת הפעולה הראשונה במלחמה הזאת אשר הוכיחה את חוסר הדמיון והתבונה הצבאית בהנהגה הצבאית המצרית. לפני עשרה ימים, ביום־הראשון 14 באוקטובר, פתח הצבא המצרי במיתקפה כללית מראשי־הגשר בגדה המזרחית. הוא נהדף וספג אבידות, המסתכמות לפי הערכה בכ־200 טנקים. הדגשתי אז חשיבות המערכה הזאת, אבל לא יכולתי לציין כי, כפי שקיווה הפיקוד הישראלי, העביר הפיקוד המצרי את עיקר העוצבות המשוריינות המובחרות שלו מן הגדה המערבית למזרחית. ובגדה המזרחית נמשך קרב־השריון הגדול, כאשר צה“ל נוקט את היזמה ומכתיב את שדה־הקרב. יזמה זאת, לאחר שעיקר הכוח המשוריין המצרי עבר לגדה המזרחית והיה סגור למעשה בשלושת ראשי־הגשר, כללה פריצה חדה לתוך המערך המצרי צפונית לאגם־המר הגדול והעברת כוחות מעבר לתעלה מערבה. מכאן הסיפור מוּכּר: כוחותינו תוגברו, המסדרון לתעלה הורחב, ראש־הגשר התחזק והתרחב, בסיסי הטילים של האויב הושמדו, וכוח צה”ל התרכז מערבית לתעלה תוך איום על הצבא המצרי, שרוב השריון שלו בגדה המזרחית. ההמשך ידוע לכולנו, כי הוא התבצע במשך השבוע האחרון במהלך שריון קלאסי ויפה. כבר ביום־הראשון השבוע נותקו קווי־האספקה של הארמיה השלישית וגורלה נחרץ. אין כל ספק, שהרוסים הבחינו במהלך המוצלח הזה של צה"ל והבינו כי חיסולו של הצבא המצרי הוא ענין של ימים. ואז באה ההתיעצות עם ארצות־הברית ופניה דחופה למועצת הבטחון.

במלים אחרות, כל המהלכים של הפיקוד המצרי לאחר הצליחה גילו פיקוד שמרני וחסר־דמיון, הפועל לפי הספר ומאבד מבטחונו כאשר המהלכים אינם מתפתחים בדיוק לפי הכתוב. אם לתאר את המצב אחרת, הרי שמיום־הראשון 14 באוקטובר, עת קידם את ההתקפה המצרית, החל צה“ל להכתיב את מהלך הקרב ולקבוע את שדה־הקרב. הפיקוד המצרי נכנס למלכודת רצינית מאד, בהשאירו את מצרים ללא כוח שריון מספיק לענות על הפעולה הישראלית בתוך מצרים. כל זאת, מפני שהמניעים הפוליטיים, הרצון להחזיק בפס בגדה המזרחית של התעלה, גברו על ההגיון הצבאי. זאת הסיבה למצוקה של הארמיה השלישית בשעה זאת. וזאת הסיבה לכך שכוחות הארמיה השלישית בגדה המזרחית הופקרו ונעזבו לגורלם. כעת, שׂם הצבא המצרי את יהבו על משקיפי האו”ם. אותם משקיפים עצמם אשר דיווחו לאו"ם, ללא הועיל, על דבר המיתקפה המצרית והסורית ביום־הכיפורים נקראים עתה להציל את המצב עבור המצרים, אשר לכוחות המכותרים, יש להניח כי ככל שיתבהר להם המצב, לרבות העובדה כי הופקרו לנפשם, יעדיפו יותר־ויותר להתמסר ופחות־ופחות להסתכן בהתקפות מקומיות כפי שעשו אתמול ובמידה פחותה היום.

בחזית הסורית אין חדש היום. לפי הסימנים, קיימת גם כאן הפסקת־אש, פרט לירי תותחים פה־ושם, וכעת ברור כי אנו עומדים בפני תקופה של חיכוכים ורינונים בין־ערביים. הנה, הודיע המלך חאסן ממארוקו כי הוא מתנגד להפסקת־האש, אשר עצרה בעד צבאות ערב עתירי הנצחון בדרכם לנצחונות נוספים. כנראה, לא זכה חאסן לדיווח מתאים ממצרים גם לא מכוחותיו בסוריה וכן לא נהנה משירות הלווינים הסובייטי, אשר נתנו תמונה בלתי־אמצעית של המצב לברית־המועצות. מכל מקום, מעניין לציין, כי חאסן כבר מתיחס לפילוג שנוצר בעולם הערבי סביב הפסקת־האש, ויש להניח כי פילוג זה יעמיק־ויילך. בעולם הרחב, אם לשפוט לפי תגובות של מומחים צבאיים שונים, הולכת ומצטיירת תמונה של נצחון ישראלי מרשים ביותר, בשים לב למצב הפתיחה ולמצב הסיום, ואיש אין לו ספק כי צה"ל היה בדרך לנצחון מכריע. במוקדם או במאוחר יסתננו העובדות לארצות ערב, במיוחד למצרים, והנשיא סאדאת יצטרך להסביר מה קרה. אין כל ספק, כי מפקדי הצבא לא ירשו לו לשחק את משחקו של נאצר ולהטיל עליהם את הקולר. והשאלה היא: מי יואשם במפלה? – וכאשר משווים את התכניות, התקוות, ההכנות וההבטחות לעומת המציאות המרה בתוך מצרים כיום, הרי אין זאת אלא מפלה.

ההנהגה הסורית, דהיינו ההנהגה המרכזית של החזית הלאומית המתקדמת, ציינה בהודעה שלה, בה, בין היתר, היא מקבלת את החלטת מועצת־הבטחון, כי התיחסה לכל תוצאות המגעים עם ברית־המועצות וכן להבהרות ולערבויות שניתנו במשך מגעים אלה, לרבות ההבטחות שניתנו למצרים המהווֹת ערבוּיות לזכויות הערביות; וכאן היא מוסיפה תנאים ופירושים להסכמתה לקבל את ההחלטה. כך, נמצאת ממשלת סוריה עם כוח עיראקי, המונה כמחצית הצבא העיראקי ורוב שריונו, בקו מול כוחות צה"ל, כאשר ממשלת בגדאד דוחה בתוקף את הפסקת האש. אין צורך להרחיב את הדיבור על האפשרויות המעניינות, הן מבחינה צבאית הן מבחינה פוליטית, הנובעות ממצב זה. מכל מקום, אנו עומדים בפני התפתחויות נרחבות בעולם הערבי, כאשר ניכר היום כי עדיין לא ברור לעולם הערבי מה היקף המפלה שספגו המצרים והסורים בשבועיים וחצי האחרונים.

המצב הבינלאומי סביב הנושא שלנו הוא מסובך ועדין, ושתי המעצמות נכנסו למערכה המדינית. למעשה, אחת מהן, ברית־המועצות, היתה בין היוזמות של המערכה הצבאית, ומשנוכחה כי מתקרבת ההכרעה לטובת ישראל הפכה ליוזמת של הפסקת־אש. המצב הוא נזיל וניתן לפירושים על־גבי פירושים, וכל גורם אשר לו יד ורגל בענין החל מפרש. נראה לי, כי בפנינו תקופה הדורשת עצבים חזקים ונכונות להניח לצד שכנגד להסתבך מזמן־לזמן, במערכה המדינית כבמערכה הצבאית. בעבר, אפשר היה לא פעם לסמוך על הערבים שיחלצונו מן המיצר; מי יודע, אולי גם הפעם לא יאכזבו.

 

25 באוקטובר, ערב    🔗

ההודעות בדבר הכוננות המוגברת בצבאות ארצות־הברית, אשר כמוה לא נראתה מאז ימי העימות בין שתי המעצמות ב־1961 ביחס לקובה, מדגישות ביתר שאת כי במובנים רבים הוצא הסיכסוך במזרח התיכון מן ההקשר המקומי שלו והפך נושא בין־מעצמתי. זה שנים מנהלת ברית־המועצות מדיניות־חדירה עקבית במזרח התיכון ופועלת לחזק את מעמדה ולהחליש את מעמד המערב. במסגרת המדיניות הזאת, ועל־מנת לפתח את מהלכיה, סיפקה כמויות אגדתיות של ציוד ונשק והשקיעה מליארדים, לעתים הצליחה, לעתים נכשלה, אבל תמיד התמידה. היא ניצלה היטב את החולשות שבמבנה הדמוקרטיה המערבית על מנת להקדים את המערב בשטחים שונים באיזור.

בשנים האחרונות הצליחה ברית־המועצות לפורר את החזית המערבית, ובמידה לא קטנה את ברית נאט“ו, על־ידי יצירת אוירה של הפשרה, “דיטאנט”. היא נמנעה מלנסות לפגוע ישירות בנאט”ו, אבל לא פסקה מטפל בפריפריה, מתוך ההנחה כי הצלחה בפריפריה תאפשר לה, לנוכח אזלת־היד של המערב, לפעול בשלב הבא אפילו נגד הקו של מדינות ברית־נאט“ו. אם יכולות מדינות המערב הקשורות בברית המיועדת להגן על המערב מפני התקפה סובייטית להטיל אמברגו על צד המותקף בתמיכה סובייטית, אם יכולות מדינות המערב הקשורות בחוזה בינלאומי לסייע זו לזו במקרה של התקפה סובייטית, ותלויות למעשה בנוכחות ותגובה אמריקאית לקדם את פני הרעה הזאת, לאסור על חניית מטוסים אמריקאים האצים להביא אספקה לגורם הנתקף על־ידי בנות־בריתם של הסובייטים – אם זאת תגובת מדינות המערב המאוגדות נגד ברית־המועצות, איזה בטחון יכול להיות לכל אחת מהן בנפרד היום, ומדוע לא תנסה ברית־המועצות את מזלה גם אתן בבוא העת? לאור מה שקרה בסוריה, כולל ההשקעה העצומה של ברית המועצות בסוריה ובעיראק, ולאור התגובה הנפחדת וחסרת חוט־השדרה של מעצמות המערב חברות נאט”ו – איזו הרגשת־בטחון יכולה להיות היום למדינה כמו תורכיה?

כאמור, השקיעה ברית־המועצות במדינות הערביות, מבחינה צבאית, בהיקף שכמוהו לא ראה העולם. נטרפו הקלפים ב־1967, ואזי החלו הסובייטים בהכנה ובתיכנון מדוקדק לקראת המערכה הזאת, שהיא חלק מקידום אינטרסים פוליטיים גלובליים של ברית־המועצות, עם ההשלכות הנובעות מכך. המטרה העיקרית של הסובייטים אינה ישראל, אבל הצרה היא שהגורל העמיד אותנו במקום בו אנו מהווים חלק מסיכסוך אזורי המפריע לקידום האינטרסים של ברית־המועצות. זאת ועוד, הטראגדיה היא בכך שברית־המועצות נותנת עדיפות לאפשרות צבאית התקפית על אפשרות מדינית לפתרון הבעיה. זאת ניתן לראות בחימוש המדינות הערביות מאז שנות ה־50 כאשר בשנים האחרונות הציוד מסובך, משוכלל, מתוחכם ורב יותר.

החרפת הגישה הזאת של ברית־המועצות ניתן לראות באופי האספקה הצבאית. שלא כמו בעבר, התחילה ברית־המועצות לאחרונה לספק ציוד שאפיו התקפי ומשוכלל. במשך שנים סירבה ברית־המועצות לספק נשק התקפי משוכלל כזה למדינות הערביות, והנה בתקופה שקדמה למלחמה חלו שינויים בעמדתה, ותעיד האספקה של טילי סקאד ומטוסי טופולב וסוחוי־20. מגמה זאת הגיעה לשיאה כאשר כבר בימים הראשונים למלחמה החלה הרכבת האוירית והימית להזרים לסוריה ולמצרים כמויות אדירות, המעידות לא רק על מטרה למלא את מקום הציוד שנפגע אלא גם על מטרה להכין את המדינות הערביות, עוד בטרם ישככו הקרבות ויתחילו ההליכים המדיניים, למלחמה חדשה בעתיד. אין כל ספק שציוד זה לא היה מגיע במהירות בה הגיע אלמלא היה מוכן למשלוח לפני המלחמה.

הסיפור של המלחמה הזאת ידוע, אויבינו נכנסו למערכה עם בטחון מוחלט, הנובע מן האופי והכמות של הציוד והסיוע של ברית־המועצות. ברית־המועצות העריכה כי הצלחת ההתקפה המצרית והסורית תחזק את מעמדה ותקנה לה מעמד דומיננטי באיזור, על חשבון המערב. היא העריכה כי תוכל לנצל את מעמדה זה להשתמש בנפט הערבי כנשק נגד המערב. יש לזכור, כי לוּ הסתיימה המלחמה הזאת בנצחונם של צבאות מצרים וסוריה, היה פירוש הדבר חיסולם המהיר של משטרים ערביים פרו־מערביים כגון משטרו של המלך חוסיין בירדן, של המלך פייצל בסעודיה, כיבוש כוויית על־ידי עיראק, ניטרול וסיכון פרס, וכד'.

בפני ברית־המועצות עומדות הבעיות של אמינות נשקה וציודה (אף שאין היא צריכה לדאוג בענין זה; אנו עדים בצה"ל לרמה הטכנית הגבוהה והמתוחכמת של ציודה) ושל יציבות המשטרים של סאדאת ואסאד, עליהם היא נשענת במצרים ובסוריה. היה ברור כי “הקו האדום” שלה, אשר יחייב אותה להתערב, הוא סכנה לקיום המשטר בארצות האלה. דומה, כי המפלה של הארמיה השלישית, אשר צירי־האספקה שלה נותקו עוד לפני ישיבתה של מועצת־הביטחון ביום־הראשון באה כהפתעה אף לרוסים. זוהי מפלה אשר, חוששים הסובייטים, עשויה להשפיע על יציבות המשטר במצרים, ומכאן ההודעות כי סאדאת מבקש הצבת כוחות סוביֶטיים ואמריקאים באיזור, כאשר הוא מתכוון רק לכוחות סוביטיים, דהיינו הצבת כוחות באופן חד־צדדי, גם אם האמריקאים לא ייענו. לזאת אין האמריקאים מוכנים, כנראה, ומכאן הכוננות הגבוהה וחידוש העימות הבין־גושי, על כל הסכנות הכרוכות בכך לאנושות. נוצר הרושם כי האמריקאים רוצים להבהיר בצורה חד־משמעית, כפי שעשו כמה פעמים במשך המערכה, כי לא ירשו הכנסת כוחות סוביטיים באופן חד־צדדי ולא ירשו לצד אחד להפר את כללי המשחק הבין־גושי. יש להבין, כי ארצות־הברית מונחית בעיקר על־ידי האינטרסים המדיניים והאסטרטגיים של ארצות־הברית. שתי המעצמות מעריכות את חשיבות האמינות שלהן בקרב בנות־בריתן. בשבועות אלה חיזקה ארצות־הברית את מעמדה בעולם כפי שלא עשתה בעבר, והפיחה אמון ורגש־בטחון בארצות קטנות רבות.

כאמור, כאשר עובר המשחק למישור הבין־מעצמתי, מצטמצם שטח התמרון של המדינות המקומיות. במובנים רבים, שלב זה במערכה אינו פחות מסובך וקשה עבור ההנהגה הלאומית מעצם המלחמה, ובמובנים מסוימים הוא גם אינו פחות גורלי. נקווה ונתפלל כי התכונות שעמדו לנו והביאונו לנצחון בשלבים הצבאיים יעמדו לנו גם בשלבים המכריעים המדיניים.

בחזית הדרום שרר היום שקט, פרט למקרים בודדים. קציני האו"ם כבר נכנסו לתצפית במקומות רבים, ונמשך תהליך ההתמסרות של החיילים המצרים המכותרים, המנותקים מבסיסי־האספקה שלהם מאז יום־הראשון שעבר.

שקט מוחלט אפיין גם את המצב בצפון, אך השקט הינו רק בחזית. בתוך סוריה ניכרים סימנים של אי־שביעות־רצון מתוצאות המערכה, לאחר שעברה ההיסטריה של הנצחון המדוּמֶה והגיעה שעת ההתפכחות. לביקורת מצד מדינות רחוקות שאינן גובלות עם החזית כגון מארוקו, לוב, כוויית, השלכות פנימיות בסוריה, והנה, הנשיא אסאד אשר עמד לשאת נאום אמש דחה את הופעתו. הסיבה לדחיה זאת יכולה להיות רק בעיות פנימיות קשות או המתנה להתפתחויות בינלאומיות. נוצרים כל הנתונים להחרפה פנימית בסוריה. הצבא משוקם במהירות, זרם האספקה הסובייטית גואה ומחזיר יחידות לתיקנן וכשירותן. הנטיה הטבעית להשתמש בעצמה הזאת, אשר אפיינה את המנהיגות הסורית בעבר, תחזור, אם כי תוך הסתייגות, לאור העובדה כי קלושים הסיכויים לשותפות מצרית. מכל מקום, מתנגדי אסאד ירצו אולי ללחוץ בכיוון זה.

היחסים עם הכוח העיראקי עשויים להתערער, כי אסאד אינו שוכח שביקש מהעיראקים הרבה כוח מהר, והוא קיבל הרבה כוח לאט. והעובדה שהכוח העיראקי המשיך לזרום לסוריה לאחר גמר הקרבות בחזית הסורית לא נעלמה מהנהגת הבעת' בדמשק. קשה כיום להעריך עד כמה עורער המשטר בדמשק, פרט לקביעת העובדה כי הוא עורער. גם בנושא זה בקיאים הרוסים, כנראה, יותר מאחרים.

מכל מקום, ככל שמתבהרת התמונה של התבוסה הצבאית הערבית כן מתעוררים ניגודים בעולם הערבי ומוצבות בעיות חמורות בפני המדיניות הסובייטית. והתמונה המצטיירת היום באו"ם ובדיונים במועצת־הבטחון היא נסיון להציל את המצב בעולם הערבי בדרכים פוליטיות, אחרי שנכשלה הדרך הצבאית.

 

26 באוקטובר, ערב    🔗

אם חשבנו כי בכך שקיימת הסכמה הדדית ביחס לקבלת הפסקת־האש אפשר לארוז את החפצים, באופן מנטלי לפחות, ולחזור לחיים תקינים הרי באו האירועים של היום להפיג אשליות אלה. הנסיון מראה כי בדרך־כלל אין הפסקת־אש נכנסת מיד לתקפּה בצורה מלאה. תמיד נשארים בשטח ספיחים וספיחי־ספיחים הטעונים תיקון. הקו אף פעם אינו ברור, ולמעשה התהליך הוא ענין של ימים ואולי יותר, עד אשר המשקיפים מתישבים בשטח והחזית משתתקת כליל.

המקרה שלנו הוא מסובך במיוחד, מאחר שהפסקת־האש מצאה את הארמיה השלישית מכותרת, מנותקת מבסיסי־האספקה שלה, ובמקרים רבים ללא פיקוד. מצב זה יצר שתי התפתחויות, שתיהן תוצאה של רגשות ייאוש: האחת, התמסרות של מאות ואלפי שבויים לכוחותינו (זאת, דרך אגב, נוסף על הסתננות של חיילים רבים, יש להניח, דרך הקווים מערבה למצרים); והשניה, נסיונות חוזרים לפרוץ החוצה מבעד לטבעת הכיתור.

כך, לאחר יומיים של שקט יחסי בחזית, החלו היום שוב יחידות של הארמיה השלישית, אשר ייתכן שמצאו אלה את אלה בשטח, לבצע התקפה. זאת פעולה של יחידות נואשות, שאולי אף אינן סרות היום למרות המפקדה המצרית. מכל מקום, לא הייתי מוציא מסקנות מאירועים אלה לגבי המשכה של הפסקת־האש. מי שהתנסה במצבים כאלה יודע שתופעות אלה הן טבעיות, כי כאשר רותחים המים בסיר הם ממשיכים לעתים לרתוח גם לאחר כיבוי האש מתחת לסיר.

קשה להאמין כי אותם מצרים אשר הזמינו בבהלה את קוסיגין לקאהיר, אשר התחננו להפסקת־אש ומדי כמה שעות הם רצים למועצת־הבטחון מפחד ההתפתחויות האפשריות, יבקשו לחדש את המלחמה, חרף הזרם הבלתי־פוסק של נשק, זרם המאפשר להם לבנות מחדש ולצייד לפחות חלק של הכוחות.

על־מנת לעמוד על משמעות ההתפתחויות, אפשר להשוות את מה שקורה בחזית המצרית עם השקט המוחלט כמעט בחזית הסורית. בצפון קיים קו ברור, נקי יחסית, אשר לא בנקל ניתן לפירושים וגירסות שונות באשר למיקומו עם התחלת הפסקת־האש. בדרום, כאמור, במיוחד במקום שם מאמינים המצרים כי אין להם מה להפסיד, המצב שונה, ופורצות התלקחויות ביזמת המצרים.

התמונה סביב הפגיעה במיכלית ליברית במפרץ־סואץ היא מעורפלת לפי־שעה ורצוי שנדע את העובדות בטרם נפרשן. משך השנים קוימו יחסים של הדדיות במפרץ הזה, כי למצרים אינטרסים חיוניים בו, בשדות נפט הן ביבשה הן בים, והבעיה של חופש התובלה הימית בקטע זה חשובה למצרים לא פחות משהיא חשובה לישראל. נקווה, כי אמנם מבינים המצרים שהמצב במקום מושתת על הדדיות.

בכלל, אין להתעלם מן העובדה, שבין התנאים שהעמידה ישראל בקבלה את החלטת מועצת־הבטחון להפסקת־אש היה חופש־השיט בנתיבים בינלאומיים. יש להניח, כי ברור למצרים, וכן לכל הגורמים האחרים הנוגעים בדבר, כי פגיעה בחופש־השיט בכל מקום שהוא, פירושה, מבחינת ישראל, הפרת הפסקת־האש וחידוש אפשרי של המלחמה. יש לקווֹת, כי שיקולים אלה לא נעלמו מעיני ההנהגה המצרית.

אנו נמצאים עתה בתהליך של קבלת כוח־החירום של האו“ם, המיועד לשמש חיץ בין צה”ל לבין צבאות מצרים וסוריה. התנסינו בעבר עם כוח־חירום כזה. לאחר מערכת־קדש הוצב כוח כזה לאורך קו הפסקת־האש עם מצרים ובשארם־אל־שייך. הוא מילא תפקיד עד אשר בא הנשיא נאצר, ב־22 במאי 1967, והורה לו לצאת. אזי, ללא התייעצות עם מועצת־הבטחון או העצֶרת, נסוגו כוחות האו“ם, לפי הוראותיו של המזכיר־הכללי של האו”ם, או־תאנט. שר־החוץ הבריטי תיאר פעולה זו כסילוק מכבי־האש כאשר פורצת שריפה. אין ספק, כי היענותו של או־תאנט לדרישתו של נאצר היתה גורם עיקרי בהתלקחות באיזור. התברר גם, כי ליחסים הפוליטיים שמקיימות עם מצרים המדינות המיוצגות בכוח־החירום השפעה על ההתפתחויות. כי “המדינות הניטרליות” כגון יוגוסלאביה והודו הוציאו את כוחותיהן לפי בקשתו הישירה של נאצר ואף בלי להמתין להוראות האו"ם, יסולח לנו, אפוא, אם נתייחס להצבת כוח־חירום זה במידה לא קטנה של ספקנות.

טוב שלא נשכח, כי במאי 1967 ישב כוח־החירום בינינו לבין המצרים, ואף־על־פי־כן לא מנע הדבר מן המצרים לרכז כוח בסיני, לסלק את כוח־החירום, לסגור המְצרים ולהביא למלחמה. מותר גם לא לשכוח, כי ביום־הכיפורים השנה היו תצפיות או“ם מוצבות לאורך הקו המצרי והסורי ואלה דיווחו על ההתקפה המצרית והסורית ואף־על־פי־כן לא שינה הדבר במאומה מן הגישה הצינית של מדינות מערביות, גם כאלה המנסות להיראות היום ניטרליות. נסיוננו עם כוחות האו”ם במשך השנים מראה כי אלה יוצרים חיץ בין הצדדים במקום גשר, ובדרך־כלל הם מייצגים לא אינטרס בינלאומי כי אם אינטרס לאומי או גושי, בעיקר כשמדובר במדינות הגוש הקומוניסטי והגוש הניטרלי.

עוד מראה נסיוננו עם כוחות אלה, כי באותם גבולות בהם לא הוצבו משקיפים, דוגמת גבולות ירדן ובמידה מסוימת לבנון, נאלצו שני הצדדים הנוגעים בדבר להגיע להידברות ביניהם כדי לפתור את בעיות היומיום. בלחץ המציאות, נוצרה הידברות, וזאת יוצרת סיכויים טובים יותר לשיפור המצב משיכולות ליצור יחידות או"ם מארצות רחוקות, השולחות קצינים בלתי־מנוסים לטפל באחת הבעיות הסבוכות ביותר בעולם.

הרוסים ניסו לחדור לאיזור במסווה של כוח או“ם, וברור היה לאמריקאים כי חדירה זו, יהיה אשר יהיה מספר החיילים שמבקשים הרוסים להציב במקום, אינה לשם שמיים כי אם במטרה להקים בסיס רוסי נרחב. התגובה האמריקאית היתה חד־משמעית וברורה. בצורה בהירה וחותכת הסביר הד”ר קיסינג’ר את המדיניות האמריקאית, כדי שלא תהיינה אי־הבנות. שוב מנעה ארצות־הברית אסון לאנושות. והעולם המערבי, אשר מדינותיו התנהגו התנהגות מוגת־לב וצינית, בנסותן להיראות ניטרליות לנוכח נסיון סובייטי לאגוף אותן ולסכן אותן, אלה המדינות אשר מונעות חניית מטוסים אמריקאים עם ציוד לישראל על אדמתן ודואגות שמא יטעינו אניות ציוד אמריקאי בנמליהן בדרך לישראל – חייב להודות לאל כי קיים היום אדם בשם ניקסון בבית הלבן, אשר אינו נרתע מפני איומי האמפריאליזם הסובייטי.

אם סבור וילי בראנדט, למשל, כי בדאגותיו לניטרליזם הוא מקטין את הסכנה הנשקפת מן המזרח לקיומה של מערב גרמניה, אין הוא אלא נאיבי, הרבה דברים נפגעו במלחמה זו, ובראש וראשונה הברית הצפון־אטלנטית, נאט"ו, אשר רבים מראשי המדינות החתומות עליה הוכיחו עצמם כחסרי חוט שדרה וכאנשים אשר שכחו את לקחי העבר באשר לעמידה בפני דיקטטורות טוטאליטריות. מדינות אלה קיימות היום כמדינות חפשיות רק הודות לארצות־הברית, אותה ארצות־הברית אשר ניסו לעצור בעדה כאשר באה לסייע לעם חפשי הנאבק על קיומו.

להיסטוריה דרכים משלה להסדיר חשבונות, וחבל כי מנהיגים רבים במדינות המערביות העיקריות מסוגלים להוכיח היום רק עובדה היסטורית אחת: שההיסטוריה מלמדת כי אין לומדים מן ההיסטוריה.

 

27 באוקטובר, ערב    🔗

לפי כל הסימנים, מתבססת־והולכת הפסקת־האש. לצערנו, עדיין נאלץ החייל להישאר על הבמה, אך אליו מצטרפים הפוליטיקאים, שתפקידם במובנים רבים, אינו פחות מסובך או גורלי בשלב זה מתפקידו של החייל לפני שבועות מספר. אולם, אין אנו, המקומיים, בודדים על הבמה, לצערנו הרב. בצד עומדות המעצמות, שעצם נוכחותן מטיל צֵל כבד.

אך זאת המציאות, והמשגה החמור ביותר שנוכל לעשותו הוא להתעלם מן המציאות המרה והמסוכנת הזאת. התעלמות מן המציאות עלולה לסכן את כל אשר עבורו נלחמנו ושפכנו דם יקר, ואם אי־פעם היתה דרושה מידה רבה של התאפקות, של עצבים, של תבונה מדינית וחכמה יהודית, של רגישוּת לנימוֹת הבינלאומיות המשתנות, וכן של אמונה, הרי זה בימים אלה. מסוכן יהיה להניח להפסקת־האש להפיג את המתח הלאומי. דרושות לנו אותן התכונות הלאומיות אשר התגלו בעמנו במשך שלושת השבועות האחרונים. כן, בסך־הכל שלושה שבועות, אשר הביאונו מסף אסון לאומי לנצחון צבאי גדול, שנעצר מן הסיבה האחת־ויחידה שעמדנו בפני נצחון ישראלי מכריע. יקשה לעכל את התופעות של האנטישמיות הבינלאומית, אולם כיון שלא ניתן לנו לשנות את פני הדברים בעולם הגדול, לא נותר לנו אלא לנסות ולנווט את ספינתנו הקטנה בים הסוער תוך ניצול כל רוח טובה המזדמנת אשר תסייע לנו להגיע לחוף־מבטחים.

ואם רצינו הוכחה נוספת באשר לעולם בו אנו חיים ובאשר לבעיות העומדות בפנינו, הנה פירסם הבוקר אח’סאן עבד אל־קודוס מאמר ב“אח’באר אל־יום”, בו הוא מסביר כי לא הושגה המשימה של מצרים והמסקנה, אפוא, היא לקבל עוד נשק, להתעצם ולהתכונן להמשך המערכה הצבאית. זה אותו אח’סאן עבד אל־קודוס אשר ב־1 בספטמבר פירסם מאמר המסביר לעם המצרי כי הוא חייב לצאת למלחמה בטרם יכפה הד"ר קיסינג’ר תכנית שלום על האיזור. לנוכח המציאות במצרים, מדגיש מאמר זה ביתר שאת, בפנינו ונקווה שגם בפני העולם הרחב, את הבעיה בפניה אנו עומדים ועמה אנו חייבים להתמודד.

התגובה החריפה של הרוסים להתפתחויות באזורנו – בנוסף, כמובן, להוכחות הברורות להיותם שותפים בהכנת המלחמה ותיכנונה – הדגישה את העובדה, כי כשלון המצרים והסורים במלחמה הֵפר תכנית רוסית מרחיקת־לכת במזרח התיכון. מן האופי והצורה של התגובה שלהם, אפשר להרגיש בתיסכול הרב לנוכח הנצחון הישראלי והתגובה האמריקאית המפתיעה. כעת, מנסים הרוסים להוציא הישג מחרבות תכניתם, כי, בדרך האמפירית שלהם, הם מוכנים תמיד לנצל מצב בינלאומי לטובתם. הם ניסו להכניס באופן חד־צדדי כוחות לאיזור במסווה של כוח־חירום. ייתכן מאד שזאת היתה סיבת ההתלהבות שלהם לתכנית כוח־החירום; ובענין זה, ניכר היה תיאום מלא בינם לבין סאדאת. גם על כך הגיבו האמריקאים באומץ ובהחלטיות, ועמדתם הובהרה באופן חד־משמעי על־ידי הד"ר קיסינג’ר.

הם ניסו להיות בין המשקיפים. כלומר, למרות כל בני־בריתם אשר יימָצאו, בצורה זו או אחרת, בכוח־החירום עדיין דרושים להם משקיפים אשר בהתאם לצרכים שלהם יכנו אש כשקט, ושקט כאש. כל זאת בא להדגיש את חשיבות המשחק עבורם, משחק ההימור שלהם במזרח התיכון, כאשר אין הם מוכנים לסמוך אלא על אנשיהם. צדק הנציג הסיני באו"ם כאשר הגדיר את ההתנהגות הסובייטית כפי שהגדיר. אין כל ספק כי הסינים מבינים נכונה את המהלכים הסוביטיים, ושלא כמו מערב־אירופה אינם סובלים מאשליות, לפחות בנושא זה.

אנו נמצאים בתקופה עדינה מאד. חשוב מאד לגבי העתיד כיצד ייקבעו הסדרים עם כוח־החירום וכן עם משקיפי האו"ם בשטח. כל פרט יכול להיות בעל חשיבות רבה בבוא העת. מכל מקום, יש לנו סיבה להתעודד מתגובת ארצות־הברית בנושא זה, שהוא נושא לוויכוח חריף, כפי ששמענו במועצת־הבטחון.

היום שמענו על המחשבות השנויות־במחלוקת של מדינות נאט“ו לגבי תגובתן של המדינות החברות בברית. מה שראינו סביב המלחמה באזורנו הוכיח את פשיטת־הרגל של נאט”ו, כאשר המדינות העיקריות בברית הצרו את צעדי ארצות־הברית בפעולתה למען מדינה חפשית המותקפת על־ידי מזימות האמפריאליזם הסובייטי, פעולה אשר הם מקווים שתיעשה עבורם בעת צרה. התגובה של כמה מן הממשלות של המדינות החברות בנאט"ו, על־ידי אמברגו או ניטרליות מדומה, הוכיחה אזלת־יד, חוסר מנהיגות ופחד, והיא מבשרת רעות באשר ליכולת העמידה של אירופה בפני הסכנה העומדת בפניה, שהיא, כמסתבר מן הנעשה במזרח התיכון, גדולה יותר ומאיימת יותר משמדינותיה מעריכות, או העריכו. רוח צ’מברליין ודאלאדייה מנשבת באירופה לנוכח האיום אשר בצלו חיות מדינות אירופה, עם כל המשמעות האיומה בכך לבטחונן.

אני מניח, כי ארצות־הברית תוציא את המסקנות מן ההתנהגות המחפירה של מדינות אירופה. כיצד תוכל לסמוך על בני־ברית כאלה בעתיד?

נקווה, כי גם העם היהודי לא ישכח במהרה את החשבון שלו. סיימנו שלושה שבועות, סיימנו בכבוד ובגאוה. הופענו כעם המוכן להקריב את הכל עבור חירותו ועצמאותו, ובכך נתנו שיעור לגדולים וחזקים מאתנו. כפי שעמדנו במבחן עד כה, מותר לנו להיות בטוחים שנעמוד במבחנים בעתיד.

 

28 באוקטובר, ערב    🔗

הענין הציבורי מתמקד היום סביב הארמיה השלישית הנצורה ומכותרת על־ידי צה“ל. למעשה, היה גורל הארמיה השלישית במוקד העניינים מאז פתח צה”ל, לפני כשבוע־וחצי, בתנופה מעבר לתעלה, כאשר התברר לסובייטים, אולי אפילו לפני שהתברר הדבר למצרים, כי גורל הארמיה הזאת נחרץ. ואז באה פעולה תכופה ללא תקדים כמעט של ברית המועצות להביא להפסקת־אש, במטרה ברורה להציל את הצבא המצרי מהכרעה וכשלון מחפיר. הדחיפות הסובייטית באה במטרה להציל את הארמיה השלישית מהשמדה, ומכאן הדגש הרב ששׂמים הסובייטים בכל הפעילות שלהם השבוע בנושא זה. הם זוכרים את סטאלינגרד והם יודעים מה גורלו של צבא מכותר כזה, ובמיוחד מה השפעת מפולת כזאת על יתר הצבא. כמובן, אין הם סבורים שצה"ל צריך לפעול כפי שפעל הצבא הסובייטי נגד הכוחות הגרמנים המכותרים, אף שבשני המקרים הכוחות התוקפים הם אשר כותרו.

מכל מקום, עיקר הדאגה הרוסית היא ליציבות השלטון במצרים. לאט־לאט מסתננות העובדות דרך מסך הצנזורה לציבור המצרי. לאט־לאט מתפכח הציבור הזה ומגלה כי שוב נחלו המצרים כשלון צבאי מחפיר. בהדרגה מתבהר לו, כי למרות שהחייל המצרי והמפקד הזוטר נלחמו ויצאו בכבוד מן המערכה, הפיקוד המצרי שוב גילה את אזלת־ידו ותוך עשרה ימים נתן את צבאו – למרות היתרון העצום בפרוץ הקרבות וההישגים הראשונים – טרף בידי צה“ל. ככל שמתבהר המצב, מורגשת הנטיה לחפש “שעירים לעזאזל”. התפרסם היום סיפור כאילו הרמטכ”ל המצרי, סעד אל־דין שאזלי, הוציא להורג במו ידיו קצינים של הארמיה השניה והארמיה השלישית, כאשר נודע לו על מחדלים בהמשך למעבר הכוחות הישראליים לגדה המערבית של התעלה. איני יודע אם יש אמת בסיפור, אבל הוא מתקבל־על הדעת, כי ככל שתתברר המפלה לעם המצרי, תבוא התביעה לעריפת ראשים ויסתכן השלטון. מכל מקום, אין כל ספק שגורל הארמיה השלישית חשוב מבחינת ההשלכות של מפלתה על הזירה הפנימית במצרים ויציבות השלטון לא פחות מאשר מבחינה צבאית טהורה.

ופתאום אנו רואים ויכוח סביב מיקום הקו בעת הפסקת־האש. ואין זה חדש. זכורים לנו הוויכוחים ללא־קץ סביב נושא זה אחרי מלחמת־העצמאות, אבל אז, כאמור, לא היו מעצמות בשטח. האמת היא, כי מי שיבדוק את השידורים והקווים שהוצגו על־ידינו יגלה כי כבר ביום־הראשון, עוד לפני ישיבת מועצת־הבטחון, נותקו צירי־האספקה העיקריים של הארמיה השלישית וכי עד לכניסת הפסקת האש לתקפה, ביום השני בערב, נמשך התהליך של סגירה גמורה של השטח. בעת הדיון על הפסקת־האש במועצת־הבטחון כבר היתה הארמיה השלישית מנותקת מקווי־האספקה שלה, ונותק גם הציר המקשר אותה עם מפקדותיה הראשית והערפית על ציר סואץ–קאהיר, לוּ נמשכה המלחמה, ספק אם היה זכר היום לארמיה השלישית.

לפי הדיווחים, הוויכוח בנושא קו־הפסקת האש הוא לא רק בינינו לבין הערבים כי אם גם בין הרוסים לבין האמריקאים, אך בין שתי המעצמות ניטש ויכוח חשוב יותר, ביחס להרכב כוח־החירום של האו"ם. אין צורך בדמיון רב כדי להבין לְמה נוכל לצפות אם יוצב בקו החזית כוח מגרורות הסובייטים, כגון צבא פולני. מכל מקום, אנו למדים מדיווחי העתונות כי הסכמת ישראל להתיר העברת אספקה לארמיה השלישית הנצורה באה בהמלצת ארצות־הברית ובלחצה. ברור, כי ארצות־הברית מצאה כאן הזדמנות נוחה להוכיח למצרים שבו־בזמן שהיא מנטרלת את המעצמה שכנגד הרי היא הגורם היחיד המסוגל להשפיע על ישראל ולהביא לתוצאות. התפתחות זאת באה להדגיש בפנינו את עדינות המצב ואת הקטנת שטח התמרון לגורמים המקומיים.

כאמור, המצב הוא עדין ואין לקנא באלה אשר הכרעות גורליות עומדות בפניהם ממש מדי שעה. יחד עם זאת, יש לקווֹת כי ארצות־הברית לא תתפתה לנצל את המצב כך שיתפתח לטובת ברית־המועצות. הרוסים נכשלו בנסיון נועז להסיר מה שהם ראו כמכשול עיקרי בפיתוח מדיניותם במזרח התיכון. אבל, כמנהגם, הם לא אמרו נואש והם מנסים וינסו לעקוף את המצב שנוצר על־מנת לפתוח בתנופה חדשה. חשוב שיובן היטב בעולם, ובמיוחד בארצות־ הברית, כי המטרה הסובייטית באיזור אינה ישראל. המטרה הסובייטית רחבה ומשמעותית הרבה יותר. הסובייטים יודעים כי החלשת ישראל והתבססותם לאחר נצחון צבאי פירושם חיסול המשטרים בירדן ובערב־הסעודית, כיבוש כוויית על־ידי עיראק והשתלטות על פרס וכל המפרץ הפרסי. נצחון צבאי היה מאפשר ביצוע התכנית הזאת כמעט ללא מעצור. הכשלון הצבאי של מצרים וסוריה עצר בעד התפתחויות אלה, אולם ברית־המועצות תנסה, כמנהגה, להמשיך ולפתח את המאמץ בדרכיה שלה.

 

29 באוקטובר, ערב    🔗

למרות הפרות כדוגמת הפלתם של שלושה מסוקים מצריים אמש, באיזור דרומית לתעלה, וירי פה־ושם, נראה כי הפסקת־האש נכנסת לאט־לאט לשיגרה. אנו מנוסים די בנושא זה, ולמעשה בכל הצורות השונות של דחיית הפתרון היחיד וההגיוני של שלום, על־מנת לא לטפח אשליות. אך יש לומר, כי מכל הנסיונות והצורות שנוסו במשך השנים, כוח־החירום הוא הנסיון המוצלח ביותר, כל זמן שנשאר כוח זה בשטח. כמובן, כוח כזה לא קירב את הצדדים, להיפך, הוא הרחיק אותם, אבל יש לציין כי בתקופה 67–1957 ידענו שקט יחסי בגבול עם מצרים.

לכן, הבעיה אשר חייבת להעסיק את אלה הרוצים להבטיח כי כוח־החירום יהווה דבר־מה ממשי לאורך ימים עד להשכנת שלום, ולא פקק־נוחיות עבור הערבים עד לסיבוב הבא, היא קודם־כל יצירת מערכת פיקוד, פיקוח וביקורת, אשר תבטיח כי אין הכוח יכול לסור למרוּתו של תוקפן אפשרי בשטח, גם אם יחליט המזכיר־הכללי של האו“ם להיענות ללחצי התוקפן, כשם שקרה ב־1967. שניה, ואולי לא פחות חשובה, היא הבעיה של ההרכב הלאומי של הכוח. בנושא זה מתקיים באו”ם דיון נוקב. הרוסים רוצים להכניס בכל דרך יחידה של גרורותיהם כגון הפולנים. אין צורך בדמיון רב להבין מדוע. לישראל ישנה בעיה לא קטנה, והיא אי־רצונה שייכללו בכוח־החירום כוחות ממדינות אשר אינן מקיימות אתה יחסים דיפלומטיים.

מכל מקום, ההרכב הלאומי של כוח־החירום יקבע במידה רבה את הצלחתו במשימתו בעתיד, בנוסף, כמובן, לבעיית הנהלים, החייבים להבטיח כי מה שקרה במאי 1967 לא יישנה. אם יתמלאו שני תנאים אלה, יש לקוות כי כוח־החירום ימלא תפקיד חיובי.

זאת ועוד, יש עוד זיק תקוה בעצם המפגשים בין קצינים ישראלים ומצרים. אין זאת אומרת כי בן־לילה יישבו הקצינים ופתרו את הבעיות העומדות בין הצדדים. אולם, עצם הסכמתם של המצרים למפגשים בא לא מתוך רצונם העז להיפגש כי אם מתוך כך שהמציאות המרה אילצה אותם לכך. המפגשים הם כחומר ביד היוצר. ברצות המצרים, יהפכו למשהו תכליתי, וברצותם יישארו מפגשים אלה טכניים בלבד וחסרי משמעות רחבה יותר, אולם, בכל מקרה הם חשובים, כי הם יוצרים נהלים של מפגש בין שני העמים, אשר ביחס לקיומם לא נותרו ברירות למצרים. עד היום לא הסכימו הערבים בדרך־כלל למפגשים אלא באותם מקרים שהמציאות כפתה זאת עליהם, לדוגמה לאחר מלחמת־העצמאות. אולם, כיון שהמפגש קויים בלית־ברירה, נוצרה מסגרת שתוכל לשמש בבוא היום אכסניה למשהו רחב ותכליתי יותר ממפגש צבאי, אם רק ירצו בכך המצרים.

במלים אחרות, המצב הוליד שתי התפתחויות, נוסף להתפתחויות רחבות יותר בדרג הבין־ממשלתי, אשר יכולות לשפר את האוירה אם רק יזכו למידה מסוימת של מחשבה ראשונה, באשר לכוח־האו"ם, ורצון טוב, באשר למפגשי הקצינים.

 

30 באוקטובר, ערב    🔗

רבים תוהים היום - לאור הדיבורים על לחצים אמריקאים, בעיקר באשר לגורל הארמיה השלישית - אם אמנם מבינים האמריקאים את חשיבותה של ישראל חזקה במערכה הצבאית והמדינית המתנהלת כעת במזרח התיכון. במיוחד שואלים את השאלה כאשר נזכרים כי אתמול חל יום השנה למערכת־קדש. אז, לפני שבע־עשרה שנה, הגיעו שתי המעצמות לידי הבנה והסכמה, וחייבו את ישראל לפנות שטחים; את התוצאות ראינו ב־1967. ידוע, כי לאחר מעשה הצטערו המדינאים האמריקאים, ובעיקר שר־החוץ דאלס, על פזיזותם.

חשוב להדגיש, כי המצב היום שונה בתכלית. סוף־סוף, הפעם הזדהתה אתנו ארצות־הברית כפי שלא עשתה אף מדינה אחרת מאז קום מדינת־ישראל. היא סייעה וממשיכה לסייע לנו, ודומה כי הפעם אין לה כל אשליות באשר למגמות הסובייטים. לא נוכל לשכוח לעולם את תפקידה של ארצות־הברית בשבועות האחרונים, כי לא רק שהיה הסיוע שלה בעל משמעות צבאית ממדרגה ראשונה – במטרה ברורה ומוצהרת ליצור איזון לזרם האספקה הסובייטי למצרים, סוריה ועיראק – אלא, ואולי לא פחות חשוב, היתה לו גם השפעה פסיכולוגית מרתיעה חשובה ביותר על המנהיגות הערבית, וכמובן על הרוסים. אכן, לא מעט הצהרות במדינות הערביות היום נותנות ביטוי לתגובתם זו לנוכח האספקה המאסיבית האמריקאית לישראל.

זאת ועוד, מתוך תיסכול עמוק לנוכח הכשלון המחפיר של תכניתה המבוססת על צבאות מצרים וסוריה, הגיבה ברית־המועצות בצורה גסה ברוטאלית וחריפה, צורה המעידה, דרך אגב, על מידת התיסכול. ונראה כי האיום של הכנסת כוחות רוסיים ואף גרוע מזה לא היה איום סתם, כי הסובייטים, כאמור, המרו על תכנית רחבה וחשובה מאד במסגרת המהלכים הבינלאומיים שלהם, ואין ספק כי התגובה האמריקאית החד־משמעית, כולל המצב־הכן ברחבי תבל, גם ביחידות הגרעיניות, היא שהרתיעה אותם. דבר אחד ברור: ההנהגה האמריקאית מכירה ומבינה את ההנהגה הרוסית. דרך אגב, עובדה זו באה לידי ביטוי בכל כתביו של הד"ר קיסינג’ר. יש להניח, כי הם גם מבינים כי כוונת הרוסים להשיג באמצעים דיפלומטיים מה שלא השיגו באמצעים צבאיים.

אם כך, תשאלו: מדוע הלחצים? כולנו שואלים אותה השאלה, כי ברור, לנו לפחות, שאסור לארצות־הברית להתעלם מן הסכנה שבהחלשת מעמדה של ישראל וכן מן הפירושים המסוכנים בעולם הערבי הנילווים לנסיונות להפעיל לחץ על ישראל. ויש להניח, כי שאלה דומה תשאל ראש־הממשלה בעת ביקורה בוושינגטון.

האמריקאים מתכוונים, כנראה, ליצור מעמד אצל המצרים ולהוכיח כי הם מסוגלים להביא לתוצאות עם ישראל. לשם כך, דומה שהם מתבססים על מה שנראה להם כנושאים חשובים פחות וקובעים פחות – גם אם אין אנו מסכימים להגדרה זו – מתוך, נקווה, כוונה לעמוד איתן מול דרישות הסוביטים בנושאים הנראים להם חשובים יותר כגון הצבת כוחות קומוניסטיים בקרב כוח־החירום של האו"ם.

נקווה, כי כאשר הם שוקלים לחצים, עֵרים האמריקאים להשפעות של הליכים דמוקרטיים גם מעבר לים, כשם שהם ערים להם בתוך ארצות־הברית, וכי אותם המניעים אשר הביאום לתגובה המאסיבית, מניעים שהיו מבוססים, אחרי הכל, גם על אינטרסים אמריקאים, לא ישתנו ויישארו נר לרגליהם.

אכן, ההתמודדות היא גלובאלית. היום התבשרנו כי כוח ימי של הצי השביעי האמריקאי נכנס לאוקיינוס ההודי. לא ברור אם נוכחות הצי הסובייטי באוקיינוס היא שהניעה את האמריקאים לצעד זה או אם המצב במְצרי באב אל־מנדב הוא המניע. מכל מקום, יש להניח כי אין ארצות־הברית יכולה לקבל מצב לפיו כל נסיכות־נפט מאיימת עליה בסחטנות וכל דיקטטורה עממית עם כמה ספינות ישנות כגון דרום־תימן מטילה הסגר ימי בינלאומי.

ציִים נתנו תמיד ביטוי לדיפלומטיה תוך איום. “דיפלומטיה של ספינת־תותחים” קראו לזה פעם. איני יודע אם זאת הכוונה או לא, אבל מי שמסתכל על הנעשה בים התיכון, עם 90 ספינות מלחמה רוסיות ו־60 ספינות של הצי הששי האמריקאי, בין היתר, יבין כי סוג זה של דיפלומטיה עדיין שריר.

 

31 באוקטובר, ערב    🔗

כבר הודגש לא פעם כי שלב זה של המערכה הוא בכמה מובנים קשה לניהול וגורלי לא פחות משלב הקרבות. נדמה לי, כי אין אחד אשר אינו תופס את האמיתה הזאת. לוּ ידענו והאמנו לבטח כי שלב זה יביא לשלום, בוודאי שהיתה ההרגשה קלה יותר, אך לפי־שעה לא נוכל לקבוע אם כן או לא. קיימים תנאי־יסוד אשר לא היו בעבר, בעיקר התוצאה הצבאית, אשר לאט־לאט. מסתננת האמת ביחס אליה לציבור הערבי. אם עוד יתברר לציבור זה המצב האמיתי של הארמיה השלישית, מאמינים הרוסים, וכנראה גם האמריקאים, שיתערער כליל מעמדו של סאדאת.

עדיין לא נכנסנו לשלב של משא־ומתן. מוסרים, כי ראש הממשלה תדון על כך מחר בוושינגטון, לצד דיון במשא־ומתן סביב הפסקת־האש. כזכור, התנתה ישראל קבלת ההחלטה של מועצת הבטחון בדבר הפסקת־האש, בין היתר, בהסדרת ענין השבויים ובחופש־השיט בימים, כולל מצרי באב־אל־מנדב. ללא הסדר בנושאים אלה אין למעשה הפסקת־אש פורמלית.

בדרך־כלל, כאשר נכנסים למשא־ומתן אין הצדדים יודעים בדיוק לקראת מה מוכן הצד שכנגד ללכת ומה מעיק עליו במיוחד. במקרה שלנו הענין גלוי מאד, ולעתים, אני מרגיש, גלוי מדי. ישנם דברים הברורים לגמרי מראש. אנו יודעים כי בעיית הארמיה השלישית עומדת במרכז תביעותיה של מצרים. (אם הנשיא סאדאת סבור כי אנו השרויים במצב קשה, בגדה המערבית במצרים, ולא הארמיה השלישית, אולי באמת קרתה טעות והאספקה המועברת מיועדת לצה"ל ובכלל לא לצבא המצרי, מכל מקום, יש לברך על כך כי פחתה הדחיפות בבעיית האספקה לארמיה השלישית. ועל־כל־פנים, במשא־ומתן אין המצרים מסתירים את עובדת מצבה של הארמיה השלישית וחשיבות גורלה.) אנו מצדנו הבהרנו מראש כי הבעיה שלנו בשלב ראשון היא השבויים. כך, כיון שכל צד יודע מה מעיק על השני, נקבע מראש אפיו של המשא־ומתן הראשוני. כמובן, אין להתעלם מדעת־הקהל בעולם בענין השבויים, בעיקר באשר ליחס שהם זוכים לו בשבי. הלחץ עשוי לסייע בהחלט, בעיקר באשר לרשימות וליחס.

אולם, מעבר לבעיות אלה, שהן גלויות וברורות לכל, נראה לי, כי כפי שאין אנו מגלים את כוונותינו ומחשבותינו בעת מלחמה אין מקום לעשות זאת גם בעתות אלה, חוץ מן המסגרות המקובלות. איני גורס הודעות או ויכוחים ציבוריים סביב מידת כוחנו ועצמתנו אתמול היום או מחר עת אנו נמצאים עדיין בהתמודדות צבאית למעשה ונכנסים להתמודדות מדינית חשובה. בכלל, חשוב מאד שנשמור על הקלפים ולא נגלה אותם בטרם עת. ויכוחים, ביקורת ותשובות חיוניים בחברה דמוקרטית, אבל איני בטוח שאלה חייבים להיות תמיד במסגרות בינלאומיות, כפי שהן היום, בעידן התקשורת האלקטרונית.

באשר לשיחות הנפתחות בוושינגטון והדיונים הקרבים בבירות ערב, חשוב לזכור כי ארצות־הברית הבהירה באופן חד־משמעי וממשי כפי שלא עשתה עד היום, כי היא רואה בקיום ישראל חזקה ואיתנה אינטרס לאומי־אמריקאי. אין זה דבר של מה־בכך וחייבים אנו להכיר בעובדה זאת כאשר אנו מעריכים את המצב. המדיניות האמריקאית אינה דווקה תוצאה של ידידות מיוחדת כלפי ישראל (הנשיא טרומן היה ידיד גדול לישראל בלי שירשה לתת לנו אפילו אקדח אחד כאשר נלחמנו על קיומנו) כי אם המשך טבעי לדוקטרינת ניקסון, המבוססת על אינטרסים אמריקאים. בכך העצמה והחשיבות של העמדה האמריקאית היום, לעומת העבר. יהיו ויכוחים עם האמריקאים, אבל נדמה לי כי לא יישכח גם האינטרס הלאומי־האמריקאי.

מובן שאנו עומדים בפני בעיות. בזמן המלחמה, עמדתי פעם לצד הפרופ' יגאל ידין ויחד עקבנו במתיחות על המפה אחרי מהלך מסוים שהתבצע. הדאגה כירסמה בקרבי. פתאום הסתכלתי עליו, ונזכרתי בפני אלו מצבים נוראים והחלטות גורליות עמד לפני 25 שנה. הסתכלתי שוב על המפה והרגשתי הקלה.

 

1 בנובמבר, ערב    🔗

דומני, כי כאשר יצאה הארמיה השלישית המצרית למלחמה, לא פיללה כי יהפוך גורלה לדיון בינלאומי, להתנצחות, לאפולוגטיקה, למשא־ומתן ולתביעות. מעריכים, כי הנושא הוא בין הנושאים העומדים על סדר־יומה של הגב' מאיר בוושינגטון, ואף הנשיא סאדאת העמידו במרכז דבריו אתמול. אכן, אפשר ללמוד משהו מניתוח דבריהם של המנהיגים הלאומיים של הצד שכנגד. הם עושים זאת בקביעות מתוך הצהרות שונות אצלנו, ומותר לנו לעתים להשיב להם.

כמה נקודות מתבהרות מדבריו. אחת נראית לי חשובה ביותר. לא אחת הודגש, כי אסור לנו לזלזל בחשיבות הסיוע האמריקאי, לא רק בשל עצם האספקה, שהיא חשובה ביותר לאחר מלחמה כה חריפה באפייה, אלא, ואולי לא פחות חשוב, בשל ההשפעה הפסיכולוגית שלה על המנהיגות הערבית. דומה, שאין הציבור מעריך כראוי את משמעות הסיוע האמריקאי בתודעה הערבית. ואכן, סאדאת התרשם לא רק מעצם הסיוע כי אם גם מאפיו. בדבריו אמר: “הופתענו לראות גם נשק אמריקאי חדיש, שהצבא האמריקאי עדיין לא הכניסו לשימוש… הפצצה הטלביזיונית וגם הפצצות החדישות נגד שריון, וכל אלה הם כלי־נשק שהצבא האמריקאי עדיין לא השתמש בהם. מחסני הנשק האמריקאים נפתחו ללא־מעצורים… ואז הועלתה ההצעה להפסקת אש על־ידי שני כוחות־העל: ארצות־הברית וברית־המועצות”. לדבריו, הסכים להפסקת־אש בשל שתי סיבות: הראשונה, החלטה של מועצת הבטחון, והוא דן בכך. הסיבה השניה, כדבריו: “אין אני נלחם בארצות־הברית… איני מוכן להילחם בארצות־הברית”.

אנו רואים כאן מה גודל ההשפעה של התערבות ארצות־הברית לטובתנו בעת המלחמה ובעיקר איזו השפעה מרתיעה יש לציוד האמריקאי הנמצא בידינו. אמנם, בהתיחסו לארמיה השלישית חוזר סאדאת וטוען, בצורה מעוררת חשד כי אין זה אלא נסיון שקוף מאד לאיים בעימות נוסף אשר יגרור עימות בין־מעצמתי, כי הצבא לוחץ עליו לחידוש הקרבות. נדמה לי, כי אם הסכים להפסקת אש – למרות שטען שידוע לו שלא נותרה לנו תחמושת אלא לשלושה ימים, וכן מפחד “הפצצה הטלביזיונית” והפצצות החדישות נגד שריון, שלא לדבר על אי־רצונו להילחם נגד ארצות־הברית – הרי יחשוב פעמיים בטרם יניח לצה"ל לנסות את הנשק החדיש האמריקאי על ידי חידוש הקרבות.

זאת ועוד, סאדאת נכנס לפולמוס ארוך בענין הארמיה השלישית, ומדבריו יוצא כי צה“ל בכלל לא כיתר את הארמיה; להיפך, הארמיה מכתרת את כוחות צה”ל בגדה המערבית. הוא טוען כי פעולתנו בנושא זה היא לוחמה פסיכולוגית גדולה, וחוזר למעשה על דבריו של היכל מלפני ימים מספר, כי הפעולה שלנו מעבר לתעלה היא בסך־הכל מלחמה נגד העצבים של העם המצרי. אם כך, מה כל המהומה סביב גורל הארמיה השלישית, כאן ובעולם? מדוע הלחצים? לדבריו, אנו המסכּנים ולא המצרים. נקווה, כי נדע לקבל את ההסבר שלו, ובשל כך יפחתו הלחצים.

תקצר השעה לדון בכל הנקודות המעניינות שעלו מדבריו של סאדאת, אך באופן כללי יש לציין כי הוא איבד הזדמנות להתעלות מעל להתנצחות ולהציב אתגר לאיזור. מדבריו, מתקבל הרושם כי בדומה לצבאו שהגיע בשלב הראשון להישגים ולאידע לנצלם, ולכן נקלע למצב נואש ורק הפסקת האש הצילה אותו מתבוסה מוחצת, כך אף הוא, במצבו הבלתי־נוח הנוכחי, אינו מוצא את הדרך להתקדם לקראת שלום. קשה להשתחרר מן הרושם כי די נוח לו לסאדאת, לאור המציאות הערבית הפנימית, להיות נתון ללחצים מצד מעצמות־העל.

 

2 בנובמבר, ערב    🔗

שוחחתי היום ארוכות עם עתונאי זר אשר עתה זה הגיע מקאהיר, ושמעתי בענין רב את סיפורו על ימי המלחמה במצרים. תיאורו היה מאלף ביותר. לדבריו, רוב הציבור במצרים אינו יודע את האמת, וכאשר זו תתגלה, תהיה אכזבתו רבה. הוא תיאר את המצב כפי שהוצג בפניו שלשום בקאהיר על־ידי אנשים משכילים ובעלי מעמד, ובעצמו נדהם לשמע הסיפור שלו, לאור מה שכבר הספיק לראות ולהתרשם בצד שלנו.

זה ההבדל בינינו לבין החברה שממול. היכל מתפלא שעל אף הכל ההנהגה הצבאית והאזרחית אצלנו מחזיקה מעמד, מתוך כל הכתוב והמדובר בצד השני, אפשר לראות חוסר הבנה עמוק באשר לחברה הישראלית. אעיז ואומר, שאי־ההבנה בנושא זה אינו נופל מחוסר הערכתנו את המניעים בצד השני; ובכך כבר נוכחנו בצורה מוחשית וכואבת ביותר.

אני מזכיר זאת לאור האוירה המוזרה אשר נוצרה אצלנו לאחרונה ומסכנת אותנו לא פחות מאשר כל סכנה אחרת האורבת לנו. אני יודע כי אוירה היא פונקציה של מצב מסוים, אולם היא גם פונקציה של כיצד מבינים את המצב. מובן שאוירה היא גם פונקציה של מנהיגות. יצא לי להיווכח בכך באנגליה, בימים הקודרים של דנקירק, כאשר עמדה אנגליה בודדת בעולם, ולכאורה ללא כל סיכוי, מול הנאצים.

הנה אנחנו עומדים היום במקום בו אנחנו עומדים, לאחר שניצלנו בנס לאחר שסיכלנו נסיון להשמידנו, ולאחר נצחון צבאי חשוב, בין הגדולים שהיו לנו, לאור הנסיבות, ואין הדבר משתקף ברחוב שלנו. אנחנו עם הנתון להגזמה בצורה קיצונית. אנו עוברים מאיגרה־רמה לבירה־עמיקתה במהירות מסחררת, וחוזר חלילה; ובדרך־כלל ללא הצדקה, בשני המקרים. בדיוק כפי שהגזמנו בצורה חולנית אחרי מלחמת ששת הימים עם הפסטיבלים והאלבומים וההערצה העיוורת לאלופים, כך אנו מגזימים היום בכיוון ההפוך. כמובן, בשני המקרים לא צדקנו, ואין אנו צודקים. בחברה הבינונית שלנו, ואין אנו שונים בהרבה מחברות אחרות, אין מקום להערצה ללא סייג לאיש או ארגון כלשהו, כפי שגם אין מקום למצב הפוך. בפי רבים טענות. מדברים על מחדלים. אבל מה עשה כל אחד בעבר כאשר בתחום טיפולו ושליטתו היו מחדלים: האם כל החברה נקיה מאשמה? האם עבדנו מספיק קשה? האם תבענו שלמוּת, סדר, הקפדה בחיי יומיום, איש־איש בתחום בו הוא יכול להשפיע? האם יצרנו חברה בה כעקרון נותנים את הדין על מחדלים? ואם השלימה החברה עם מצב לפיו לא קיימים שכר ועונש, מי אשם?

ברור כי הכל חייב להיבדק ולעבור חקירה. מעל לכל חיוני כי נוציא מיד את המסקנות, על־מנת שטעויות לא יישנו בעתיד, אולם בכך לא די. אנו חייבים להבין כי הכל קשור זה עם זה ואי־אפשר להפריד חלק אחד מן המציאות שלנו ולבודד אותו. אם נעשה זאת ולא נוציא מסקנות לגבי כל ההיבטים של חיינו הלאומיים, נזמין מחדש פורענות. אך בראש־וראשונה אנו חייבים להפסיק בהגזמה הלאומית, המוכיחה יותר מכל באיזו מידה אנו מתמזגים באיזור. חשוב שנתמזג, אבל לא בדרך זו.

לא לפני זמן רב ישבנו פה כ־600,000 נפש, ללא נשק כמעט, ללא ידידים בעולם פרט ליהודים, אחרי שואה איומה; מיעוט קטן ללא תעשיה, ללא ספנות, ללא אמצעי קשר בינלאומיים, עם האױב בקרבנו, בתוך הערים הראשיות, על צירי הדרך מירושלים לתל אביב, מחיפה לנהריה. הסכמנו אז למינימום, מבחינה מדינית. הערבים לא קיבלוהו, ויצאו למלחמה. נלחמנו ונאבקנו, כי האמנוּ. הקרבנו יותר מ־ 6,000 קרבנות, מתוך יישוב כה קטן. והקמנו מדינה. במשך השנים המשכנו להילחם. לפעמים ויתרנו, אבל תמיד התקדמנו.

היום, כאשר אנו יושבים כמטחווי תותח מדמשק ובתוך מצרים, כאשר כל העולם דואג דאגה אחת – להציל צבא מצרי מכותר – אנו בעיצומו של מאבק מדיני גורלי; אבל תסכימו שמוטב כך אחרי נצחון צבאי – גם אם אינו שלם, שלא באשמתנו – מאשר חס־וחלילה אחרי כשלון צבאי. חשוב שנעריך את הסיוע האמריקאי, אשר לדברי סאדאת פעל כגורם מרתיע, הן בשל הסיוע לגופו הן בשל אפיו. וחשוב שנעריך את ההודעה האמריקאית כי קיום ישראל חזקה הוא אינטרס אמריקאי מובהק. בקיצור, חשוב שנראה תמונה מאוזנת. לא הכל לבן ולא הכל שחור. אנו עומדים בפני בעיות חמורות ביותר.

ודווקה בשל כך אנו חייבים לא להיתפס לקיצוניות, לראות את הבעיות בצורה מאוזנת ולשמור על העצבים שלנו, הן בחזית הן בעורף,

רבותי, הזמן קשה, אבל עברנו זמנים הרבה יותר קשים במצבים פחות נוחים. הייכל מתאונן על כך שאנו פוגעים בעצבי העם המצרי. בואו נסתפק בכך ולא נעלה לעצמנו על העצבים יתר־על־המידה.

 

4 בנובמבר, ערב    🔗

מן הידיעות מוושינגטון מתברר כי הגענו לשלב חשוב במשא־ומתן שלנו עם האמריקאים ובאמצעות האמריקאים, משא־ומתן אשר יכול להיות גורלי. קיימת תמיד סכנה שגם במו“מ הזה אנחנו, הציבור, גורם חשוב מאד במשחק, נאבד את שיווי־המשקל, ואולי את העשתונות, כי כל אחד יודע מה מונח על המאזניים של ההיסטוריה. כפי שציינתי לא פעם בשידורים אלה, איני מקנא באלה החייבים להחליט, ודומני כי זאת הרגשה כללית. יחד עם זאת, אני משוכנע כי יש צורך באיזון יסודי מאד בגישתנו לבעיות כגון מו”מ בינלאומי. אני יודע שמצב הרוח מושפע לא במעט על־ידי כותרות העתונות ואמצעי התקשורת, ואנשים נוטים להיתפס למצבי־רוח בהתאם לכותרות בלי להיכנס לעומק הבעיה. לפעמים מצב־הרוח מרקיע שחקים, לפעמים הוא יורד תחתיות; בדרך־כלל נמצאת האמת באיזה מקום באמצע.

כאשר באים להעריך את המו“מ המתנהל כיום, בעיקר לאור המצב בשטח, יש צורך להבין את הטכניקה של ניהול מו”מ בינלאומי. התקופה היחידה בה עברנו מו"מ כזה היתה בעת הדיונים על שביתת נשק עם המדינות הערביות שלחמו ב־1948. הם התנהלו בזה אחר זה ובנפרד ונמשכו חדשים ארוכים. דברים לא קרו מהיום למחר. גם אז ישבנו במצבים צבאיים שונים אשר השתנו לאחר חתימת ההסכמים של שביתת הנשק, שנועדו, דרך אגב, להיות הקדמה להסכם שלום. חייב אפוא להיות ברור לכולנו, שנושאים אלה אינם מסתדרים מהיום למחר.

דומה כי מה שמעיק על חלק מן הציבור הוא הרגשה של הכתבה לישראל על־ידי המעצמות. הגורם המעצמתי היחיד שאנו קשורים אתו הוא ארצות־הברית, ואין פלא שכל הענין שלנו מתמקד בשיחות אשר התנהלו בימים האחרונים בבירת ארצות־הברית. ישנה הרגשה, כי כאשר מדינה קטנה כמו ישראל נכנסת למו"מ עם מעצמה ענקית כמו ארצות־הברית, שוב אין אפשרות לתמרון.

נכון הדבר, שברגע שהחליטו המעצמות להיכנס לאיזור במלוא משקלן צומצם שטח התמרון של הצדדים, אולם יש להדגיש כי עדיין נותר שטח תמרון רחב, המחייב רגישות מוגברת של מנהלי המו“מ להדגשים השונים תוך כדי המו”מ, כך שניתן יהיה להעריך נכונה את המצב ולנצל הזדמנות כאשר היא מזדמנת. העובדה שמדינה מסוימת תלויה במידה לא מעטה בשניה היא דו־צדדית ולא חד־צדדית, כלומר אם המעצמה תומכת עד כדי כך במדינה הקטנה, סימן שיש לה ענין ואינטרס בכך, ובדרך־כלל במצבים כאלה אין היא מעוניינת להכתיב ולכפות.

במשך ארבע שנים התנהל משא ומתן בענין וייטנאם, כאשר ברור לכל כי ממשלת דרום וייטנאם תלויה לגמרי בחסדי ארצות־הברית, וממשלת צפון־וייטנאם מסתמכת על סיוען של ברית־המועצות וסין. בשני המקרים יכלו מעצמות־העל להשפיע אבל לא להכתיב. דומני, כי לעתים לא היה מצב יותר מתסכל מאשר הוויכוח בין ארצות־הברית לבין דרום־וייטנאם. למרות הכל, ולאחר מאמצים רבים, הגיעו בסופו של דבר לאיזה הסדר, ללא כפיה. ראינו גם במזרח התיכון את היחסים המורכבים בין ברית־המועצות למצרים, כאשר למרות התלוּת המוחלטת של המצרים או הסורים בברית־המועצות, מבחינה צבאית ובמידה רבה מבחינה כלכלית, ניסו המדינות הערביות לנהל מדיניות עצמאית בשטחים שונים. עיראק, למשל, מתנגדת עד היום להפסקת־האש, למרות תלותה הצבאית בברית־המועצות. אין להוציא מסקנות מן התנודות במו“מ. התהליך הוא ארוך ומייגע ולא נשלם מהיום למחר. כמו־כן, אין להוציא מסקנות ממצבים של תלות בנושאים מסוימים לגבי תוצאות המו”מ. תוצאות המו"מ הן פונקציה של יכולת דיפלומטית, יזמה, דמיון, כשרון ניסוח, יכולת עמידה ויכולת ויתור בזמן הנכון ובמקום הנכון יותר מאשר הכתבה על־ידי צד אחד לשני. זוהי פונקציה של שילוב מצב צבאי עם קריאה נכונה של המצב המדיני. זוהי פונקציה של עקשנות וגמישות כאחת.

הכותרות מבשרות לנו גם על אפשרות של חידוש האש בגיזרה המצרית. על־מנת להבין נכונה את המצב, יש להדגיש כי ככל שמתבהר המצב הצבאי לאמיתו והידיעה בעולם בדבר נצחון ישראלי מרשים ביותר מתרחבת ומתגבשת, כן מוצא את עצמו הפיקוד הצבאי המצרי במצב קשה יותר. יום אחד מהללים אותו עד השמיים ומשתמשים רק בסופרלטיבים לגביי, ובמשנהו מתחילים לשאול שאלות ומבטלים אותו (דומני כי ראינו מצב דומה לא רק במצרים. מי אמר שלא התמזגנו באיזור?) הרושם המתקבל הוא כי החייל המצרי והקצין הזוטר המצרי לחמו יפה ויצאו מן המערכה בכבוד, אך הפיקוד הגבוה נכשל. אמנם, סאדאת טוען כי צה"ל בגדה המערבית של התעלה מכותר, ולא הארמיה השלישית; אבל מישהו יודע את האמת, ואני בהחלט מוכן להאמין לנשיא סאדאת כי הצבא המצרי לוחץ לחדש את הקרבות. ההודעה עצמה באה מפני שסאדאת אינו רוצה בחידוש הקרבות ורוצה ליצור אוירה של עימות בין־גושי, אױרה שתסייע לו לחדש את הפסקת האש ולהשיג הישגים ללא קרבות, אולם, כאמור, אני ממליץ לקבל ברצינות את דבריו של סאדאת כי אנשי הצבא לוחצים עליו.

נקווה, כי אם הם יצליחו בלחצים, יהיו התוצאות כאלה אשר ידרבנו אותם מחדש לא רק לקראת הפסקת אש כי אם גם לשיחות שלום.

 

5 בנובמבר, ערב    🔗

אין ספק כי בדבר אחד הצליח הנשיא סאדאת בצורה מרשימה והוא להוציא את בעיית המזרח התיכון מקפאונה ולהעלותה לדיון בינלאומי תוך מתן דגש של דחיפות עליונה, והוא ממשיך היום בדרך זו. אין הוא מוכן להרשות להפסקת האש להפוך מוסד של קבע או אף חצי־קבע.

ואכן, אנו רואים כי בימים האחרונים עולה המתח, לפחות בהודעות ובכותרות, והמצרים מצליחים במאמציהם, בסיוע בינלאומי – ויש גם לומר ישראלי – ליצור אוירה של ערב חידוש הקרבות. אױרה זו דרושה לסאדאת כי היא יוצרת הרגשה של עימות קרב העלול להתפתח לעימות בין־גושי. גם אלמנט האיום הרוסי אינו חסר בהודעות הרבות, המתפרסמות בצורה מתואמת עם שאון האיומים אשר מקורו בקאהיר. הדיפלומטים הערבים בארצות־הברית מרמזים על כוונת ברית־המועצות לתמוך במיתקפה הממשמשת־ובאה, ובו־בזמן יוצא ח’אלד מוח’י אל־דין, נציג האיחוד־הסוציאליסטי־הערבי, בהודעה דומה עם שובו ממוסקבה. ייתכן מאד כי הכל נכון, והצבא המצרי אכן מתכונן לפתוח במיתקפה. אין כל ספק כי הכנות מעשיות לכך נעשו או נעשות בשטח. אולם, בדרך כלל אין מודיעים בראש־חוצות על כוונה לצאת למלחמה ומעמידים את הצד שכנגד בכוננות; זאת לא עשו המצרים לפחות ערב יום־הכיפורים.

נראה, אפוא, כי אנו בעיצומה של מלחמה פסיכולוגית חריפה מאד, המתנהלת הן נגדנו, הציבור הישראלי, הן נגד העולם המערבי, הסבור כי על־ידי ויתורים ניתן להשביע את רצון המאיימים. ומלחמה אכזרית וקשה זאת מתנהלת לא רק נגד המנהיגות הישראלית כי אם גם נגד המנהיגות האמריקאית, והמטרה המרכזית היא האורח באזורנו, הד"ר קיסינג’ר.

על תוצאות ההתקפה על האמריקאים אין לנו השפעה, אולם על השפעת ההתקפה יש לנו מה לומר. אנו חייבים לראות את הדברים כפי שהם. המצרים שרויים במצב קשה. הארמיה השלישית שלהם מכותרת, ולמצבה ולדרך בה הגיעה למצב זה השלכות חמורות ביותר לגבי הפיקוד המצרי, במיוחד מפקדו, הגנרל שאזלי, אשר מעולם לא הצטיין כמפקד בחזית. בין הצבא המכותר לבין הצבא במצרים נמצא כוח של צה"ל מוכן ומצוייד, עם שנות הנסיון שהוא צבר לאחרונה תוך שבועות אחדים בלבד. השלטון המצרי אינו יכול להרשות לעצמו כשלון מחפיר נוסף.

ההימור הוא רב, ולכן ההיסוסים והרעש העצום סביב הכוונות. לוּ האמין סאדאת כי בנקל ניתן לתקוף ולהצליח, היה עושה זאת ללא הודעה מראש. ההודעות הרועשות מדגישות את אי־רצונו לצאת למבחן, ואת תקוותו שהרעש יביא לידי לחצים על ישראל.

כאמור, הגיוני להעריך כי הפיקוד המצרי לוחץ בכיוון מלחמה נוספת, ואין אפוא לבטל אפשרות כזאת. אולם אנו, כציבור נגדו מופנית הלוחמה הפסיכולוגית הנוכחית, חייבים להבין כי הרעש והאיומים של המצרים הם תוצאה של מצב מאד לא נוח ולא של כוח.

 

6 בנובמבר, ערב    🔗

המסע המצרי של ליבוי אוירה של ערב מלחמה, במטרה ברורה ליצור לחצים עלינו ועל האמריקאים, ובמיוחד על הד“ר קיסינג’ר, נמשך. על־מנת להעריך נכונה את המצב, יש לזכור כי במצרים קיימת צנזורה חריפה ביותר. לכתבים זרים אסור לפרסם שום דבר בשטח הצבאי, אף לא עניינים של מה־בכך, לא־כל־שכן סיפורים בדבר הכנות ברורות לקראת מיתקפה. ואף־על־פי־כן, אנו קוראים תיאורים של כתבים זרים על הזזת הטנקים החדשים אשר סופקו למצרים לחזית, על קידום מערך־הטילים מתוך מצרים לקרבת הקו שלנו, ועל הכנות רבות הנעשות לקראת חידוש המלחמה. למרות הצנזורה בקאהיר, יכול כתב ה”דיילי טלגרף" להודיע כי הגיִס החונה בסביבות הבירה המצרית, הארמיה הראשונה, נע לעבר החזית במגמה לפרוץ דרך לארמיה השלישית. אין צורך בדמיון רב על־מנת להבין פשר החפשיות בה ניתן פתאום לדון בתכניות האופרטיביות של הצבא המצרי.

הארמיה הראשונה אינה יצור חדש עבורנו. חלק של כוחותיה הועברו לאיזור הקרבות, לבלום את צה"ל בדרכים המובילות לקאהיר, כאשר התבהרה לפיקוד המצרי משמעותה של המיתקפה הישראלית בגדה המערבית של תעלת־סואץ. הגיוני הדבר, שכוחות הארמיה הראשונה ואלה של הארמיה השלישית שלא כותרו ונמצאים מערבה לכוחותינו במצרים, יועדו למיתקפה המתוכננת.

לכן, נראה לי כי ההיסטריה היא ספונטאנית מדי, מאורגנת מדי. ההנהגה המצרית מגלה הפעם סופיסטיקציה מסוימת, ולא הייתי מתעלם מכך. הם יוצרים מצב של איום מתמיד בחידוש המלחמה, בלי לצאת דווקה למלחמה.

חשוב כי נבין, שמצב זה יכול להימשך כחלק מן המערכה נגדנו. וכאשר אני אומר “נגדנו” אני מתכוון לציבור, שהוא מטרה ראשונה למיתקפה המצרית היום. המצרים מנסים ללחוץ עלינו הן על־ידי איום במלחמה הן על־ידי מלחמה ממש, אם כי אני מעריךְ שהם מעדיפים את נשק האיוּם על נשק המעשה. הם מדברים באופן גלוי על נקודות התורפה שלנו, כפי שהן נראות להם: הלחץ הכלכלי הנמשך, בגלל הגיוס שמחייבת המציאות; הרגישות לאבידות ולשבויים, כפי שבא לידי ביטוי בישראל ובמשא־ומתן; העובדה שאנו נתונים במערכת־בחירות, שהם מציגים אותה כעדוּת לחולשה פנימית ולהקטנת כוח התמרון שלנו במו"מ ומכנים אותה תלות מוחלטת בארצות־הברית. נקודות אלה ואחרות מובלטות מדי יום באמצעי התקשורת שלהם ובתדרוכים הניתנים לעתונאים זרים בקאהיר. חשוב מאד להבין, כי המצרים מתכננים את המערכה שלהם על בסיס המצב הפנימי שלנו כפי שהוא משתקף בעיניהם. עובדה זאת מחייבת אותנו בשטחים רבים, ומעל לכל בעצבים. נדמה לי, כי עמידת הציבור היום בפני התקפות האויב חשובה לא פחות מעמידת כוחותינו בחזית, מה־גם שיש בנו הכוח. לאמיתו של דבר, אין הצד שכנגד מבין את העצמה הבלתי־רגילה של העם הזה. אני מעיז לומר, כי אין הם מבינים אותנו ואת כוחנו באותה מידה שאין אנו תמיד מעריכים את המניעים אצלם.

 

11 בנובמבר, ערב    🔗

העובדה כי נחתם היום הסכם הפסקת האש אין פירושה כי תמו כל הבעיות. האופי המסובך של היומיום בעולם המודרני אינו מרשה להניח כי מסמך קצר בעל ששה סעיפים מסוגל לפתור את כל הבעיות העלולות לצוץ חדשות־לבקרים.

דומני, כי ההישג העיקרי בהסכם מבחינתה של ישראל הוא בעובדה כי לא הסכמנו להקמת מסדרון לארמיה השלישית ללא שליטה ישראלית. מסדרון כזה ללא פיקוח ישראלי, ולוּ בפיקוח או“ם, היה מאפשר, במוקדם או במאוחר, החזרת הכושר הצבאי לארמיה השלישית ויוצר בעיה צבאית נוספת עבור צה”ל.

על־מנת להעריך נכונה את ההסכם, יש להבין כי ענין השבויים לא לחץ על מצרים; הוא הדין לגבי אזרחי העיר סואץ. מה שכן העיק עליהם היה הארמיה השלישית, מכמה סיבות. הארמיה השלישית במלוא עצמתה מהווה יותר משליש כוחו הכולל של הצבא המצרי. חלקה־הארי של ארמיה זאת – כ־ 20,000 חייל ו־ 300–200 טנקים – מנותק בגדה המזרחית. ברור כי המצרים יעשו הכל על מנת להציל כוח כזה מהתמוטטות, ולשמור על עצמתו כך שיישאר גורם בעל ערך צבאי בהתמודדות עם צה"ל בתנאי הפסקת אש ולא־כל־שכן בתנאים של פתיחה באש. אולם, הנקודה העיקרית היא כי עובדת הכיתור לא ידועה במצרים; עדיין לא הוזכר הדבר בשום מקום. לכן, הופעלו בימים האחרונים כל הכשרונות הדיפלומטיים והסמנטיים כדי לטפל בבעיה ויחד עם זאת לא להזכירה.

סעיף 4 של הסכם הפסקת־האש מציין כי “לא יהיה עיכוב בהעברת אספקה שאיננה צבאית לגדה המזרחית של התעלה”. סעיף 5 של ההסכם עוסק בנקודות־הביקורת. סעיף 4 טעון פירוש מעשי. סעיף 3, הדן באספקה לעיר סואץ, מפרט: מזון, מים ותרופות; סעיף 4, הדן בארמיה השלישית, סתם ולא פירש: מדובר ב“אספקה שאיננה צבאית”. אני מתאר לעצמי כי לכל מאזין פירוש משלו באשר להגדרה הזאת. אני מניח, כי פרט להסברים מנהליים – ולספק צרכיהם של 20,000 איש מדי יום אינו דבר של מה בכך – יצטרכו הקצינים בשני הצדדים לפרט מה פירושה של “אספקה שאיננה צבאית”: האם מדובר במניעת נשק ותחמושת בלבד, או גם דלק, למשל, בלעדיו אין לטנק ערך צבאי רב.

לאור שאלות אלה, ולאור השאלה החשובה של באב־אל־מנדב, חשוב מאד שנשמרת השליטה בציר־האספקה בידי צה“ל. פירוש הדבר שקיימת בידי צה”ל סנקציה אפשרית, שניתן יהיה להפעילה אם לא יקיימו המצרים את ההסכם כפי שאנו מבינים אותו, כולל מה שלא נכתב, דהיינו הסרת המצור במצרי באב־אל־מנדב. אנו רואים את הביצוע כמכלול אחד ושלם, ויש להניח כי נפעל בהתאם.

סעיף 2 של ההסכם דן בשיחות ליישובה של שאלת החזרה לקווי ה־22 באוקטובר. אולם, הוא ממשיך ומציין כי שיחות אלה יהיו במסגרת הינתקות והפרדה של הכוחות. לפי הערכתי, אי־אפשר יהיה לקבוע את הקו הזה. מה שהמצרים רוצים הוא, כמובן, שיחרור ציר אחד המוביל מסואץ, ועל­ידי כך שיחרור הארמיה השלישית. אני, למשל, יכול רק להעיד על עצמי כי בשידורים בארץ ובחו"ל ב־21 וב־22 באוקטובר ציינתי כבר את דבר קיומו של קו המנתק את איזור סואץ משאר חלקי מצרים. יהיה זה ויכוח בין שני צדדים משוחדים למעשה. ולכן, יצטרך הדיון הזה להתנהל על רקע רחב יותר של הינתקות והפרדת הכוחות. דיון זה יכול להיות במגמה להקים חיץ בין הכוחות בשטח כפי שהם, או לבצע חילופי שטחים מהותיים כדי לפתור בעיות רחבות יותר, כולל הבעיה הסתומה של קווי ה־22 באוקטובר.

נשאר לנו רק לבחון את ההסכם הלכה־למעשה ולהסיק מכך מסקנות לגבי העתיד. לי נדמה, כי בפני סאדאת לא רק הבעיה כיצד אנו מתייחסים להסכם כי אם, לפי כל הסימנים, גם כיצד מתיחסים לו שותפיו בעולם הערבי.

 

12 בנובמבר, ערב    🔗

דברים רבים הכאיבו לי בזמן האחרון, ואני מתאר לעצמי כי לא הייתי בודד. אולם דבר אחד הכאיב לי אולי יותר מכל, כאשר ראיתי ציטוט מפרסום בחו“ל המתאר את הראיונות והפרסומים של אלופים בשירות, כהעברת צה”ל מן ההקשר המערבי־הישראלי שלו להקשר דרום־אמריקאי. אם כבר הגענו לדיבורים כאלה בעולם הרחב, מותר לשאול: לאן הגענו? כמו דברים רבים במדינה, גם הנושא הזה מכוסה על־ידי הוראות, פקודות וחוקים למכביר. ובמקרים רבים אין צורך בחוקים נוספים או בשאלות משפטיות. יש צורך בקיום החוק הלכה־למעשה.

מטבע הדברים, גנרלים מצליחים אינם בדרך־כלל האנשים הנוחים ביותר. ואזי עומד במבחן השלטון האזרחי ויכולתו להטיל מרוּת על אנשי־צבא. צ’רצ’יל התנסה בכך במלחמת־העולם השניה בצורה חריפה ביותר בעיקר עם הגנרל מונטגומרי, אבל בכל המשברים לא נשאר צל של ספק מי הקובע. הגנרל האמריקאי סטילוול, שפיקד על הצבא הסיני בבורמה היה בהתנגשות מתמדת עם צ’אנג קי שק, לו היה כפוף, והתפתחה ביניהם שנאה עמוקה. המימשל האמריקאי נאלץ לא אחת להתערב ולהצר את צעדיו של סטילוול. זכורים לנו גם הוויכוחים החריפים בין מונטגומרי לפטון וכן בין מונטגומרי לאייזנהואר באשר למדיניות הצבאית בכיבוש גרמניה. אותו מונטגומרי הסתכסך בהיותו רמטכ"ל עם שר־ההגנה הבריטי דאז, עמנואל שינוול, והוויכוח, שהיה, דרך אגב, ענייני ולא פוליטי, עורר הדים חזקים.

רק לפני שנים מספר קמה סערה בנאט“ו, כאשר מפקד כוחות־היבשה הצפוניים בנורבגיה, הגנרל הבריטי וולקר, התריע על הסכנה הסובייטית בחריפות שלא נעמה לפוליטיקאים השלווים של נאט”ו, תבעו את פיטוריו, אולם הבעיה נפתרה מאליה, שכן וולקר עמד לצאת בדימוס.

כולנו זוכרים את הבנתו ההיסטורית העמוקה של דוד בן־גוריון את הבעיה הזאת. הוא לא ידע פשרות בנקודה זאת של שמירת האופי הא־פוליטי של צה“ל והרחיק בקנאות קיצונית כל זכר לכיתתיות או פוליטיזציה משורות צה”ל.

המקרה המובהק ביותר בענין זה הוא של הגנרל מק’ארתור. מצביא זה, עטור־תהילה ממלחמות האוקיינוס השקט, מתקופתו המזהירה כמושל צבאי ביפאן ומתקופת פיקודו במלחמת־קוריאה, הפך מעין אליל באמריקה. הציבור העריך אותו והעריץ אותו. הוא התכונן לפרוש מן הצבא ולהעמיד את מועמדותו לנשיאות. אזי פרץ ויכוח בינו לבין הנשיא טרומן ביחס למדיניות ניהול המלחמה בקוריאה. מק’ארתור רצה, בין היתר, להפציץ את סין. טרומן התנגד. זמן מסוים נראה היה כאילו עומד מק’ארתור להמרות את פי הנשיא והמפקד העליון. הוא נתן ראיונות לעתונות ומתח ביקורת על מדיניות הנשיא בפומבי. סמכותו של הנשיא טרומן ומעמדו הועמדו במבחן אך הוא לא היסס, ועשה את אשר מק’ארתור לא חלם שיעז לעשותו: הוא פיטר את מק’ארתור והחזירו הביתה. תומכיו של מק’ארתור אירגנו קבלת פנים המונית; הנשיא היה נתון להתקפה ציבורית; המונים הריעו למק’ארתור בכל מקום. פתאום, היו מחשבות שניות בציבור. מק’ארתור נכנס לזירה הפוליטית ונעלם. העם האמריקאי זוכר בתודה את עמידתו הבלתי־פשרנית, בנסיבות קשות ביותר, של הנשיא טרומן.

עקרון קדוש ביסודה של הדמוקרטיה המערבית הוא, בין היתר, שליטתו של השלטון האזרחי בצבא. השליטה הזאת מובטחת, בין היתר, על­ידי קיום משמעת אשר אינה יודעת פשרות, יחסנים או יוצאים־מן־הכלל. הנשיא טרומן הבין, כי ברגע שמשלים השלטון האזרחי עם הפרת משמעת ומתפשר באשר לשליטה המוחלטת של השלטון האזרחי בכוחות המזויינים, הוא מוותר על סמכותו ומסכן את היסודות הדמוקרטיים של המדינה.

הוא הבין זאת היטב ופעל ללא פשרות, וגם מסיבה זאת, נוסף על סיבות רבות אחרות, הוא נכנס להיסטוריה כנשיא גדול.

 

13 בנובמבר, ערב    🔗

התקרית של הקמת מחסום בצורה חד־צדדית על־ידי כוח־החירום של האו“ם בסואץ באה להדגיש את הבעיות שבהכרח מעורר כוח כזה. כוח או”ם יש בו כדי להועיל באמת רק אם הוא ניטרלי ללא־עוררין והוא נתון במצב פשוט אשר אינו מחייב דמיון רב, דוגמת הצבת כוחות כחיץ בין שני צבאות בשטח מוגדר. אולם, ברגע שהענין מסתבך ומחייב גמישות, תבונה ודיפלומטיה אזי עשוי כוח כזה להסתבך, כי מטבע הדברים אין הוא גמיש. זהו ארגון צבאי בפיקודם של אנשי־צבא שהם לכל היותר אנשים ממוצעים, שאין הם מכירים את האיזור ובוודאי לא את הבעיות המקומיות או את אפיים המסובך של העמים הנתונים במאבק.

זאת ועוד, ברגע שכוח כזה מתחיל לפעול בשטח, הוא רואה בעצם קיומו ופעילותו מטרה לעצמה ומאבד את ראיית המטרה הכוללת, שהיא, בסופו של דבר, השכנת שלום באיזור. כזה היה נסיוננו במשך שנים עם כוח האו“ם באיזור. כוח האו”ם הפך תמיד חומה וחיץ, המפרידים בין הצדדים במקום לשמש גשר המעודד להתקרבות בין שני הצדדים.

החולשה בשיטה זאת של כוח או"ם בכך שהיא מציבה אנשים ממוצעים, אשר לא קיבלו שום הכשרה לתפקיד, באיזור שאין הם מכירים, ונותנת בידיהם סמכות להכריע בעניינים שלכאורה אינם אלא עניינים של מה־בכך, כגון איזה מחסום על כביש באמצע המדבר, אך למעשה הם אשר קובעים גורל של הפסקת־אש, חידוש או אי־חידוש המלחמה.

כאמור, נסיוננו עם כוח האו“ם בעבר לא האיר לנו פנים. כאשר עומד בראש הכוח אדם גמיש וחכם, עם תבונה טבעית, בן לחברה גמישה אשר התנסתה במלחמות ובסיבוכים בינלאומיים, יש בדרך כלל עם מי לדבר. לעומת זאת, התנסינו במפקדי או”ם שלא הבינו כלל את בעיות האיזור, שהיו מסובכות מדי עבורם. הם פשוט לא היו בנויים להתמודד עם בעיות אלה. למשל, הגנרל השבדי פון־הורן, ראש משקיפי האו"ם באיזור, שפירסם בשעתו ספר מלא דיבה על ישראל: גנרל זה הופקד על אחת הבעיות הסבוכות ביותר בעולם כאשר הענין המסובך ביותר שטיפל בו בחייו היה תובלה ברכבות. פון־הורן שירת כראש המשקיפים גם בקונגו ובתימן, ובשני מקומות אלה במזרח התיכון נכשל כשלון חרוץ. דרך אגב, הקונגים הוכיחו מחוכּמות ומקוריות רבה יותר מאשר ישראל בטיפול בפון־הורן, הם האשימו אותו לא פחות ולא יותר מאשר באכילת אלוף־משנה קונגי שנעלם, ותבעו את סילוקו; בין אם סיפק פון־הורן את תיאבונו בצורה מוזרה זו בין אם לא, הוא עזב את קונגו במהירות רבה.

במלים אחרות, לגורמים האחראים לעבודת האו"ם בשטח השפעה רבה על מהלך העניינים. אם הם נבונים וגמישים, קיים סיכוי להתקדמות. אם הם עקשים, צרי־אופק וחסרי־דמיון, הם עלולים לגרום אסון. נקווה, כי אלה הפועלים בשטח היום יודעים להעריך את האחריות הכבדה המוטלת עליהם.

המעשה של הקמת מחסום בשטח בשליטת צה“ל ללא אישור הוא חמוּר מאד. זהו נסיון לפגוע בריבונות של ישראל, שיש בו כדי לפגוע גם במצבם של חלק מכוחות צה”ל בשטח, דהיינו הכוחות מדרום לכביש סואץ–קאהיר. במקרים כאלה, כאשר פועלים ללא הסכמתנו, אין לנו ברירה אלא להגיב בחריפות, למען יראו וייראו. כוח האו"ם נמצא בשטח הודות להסכמתם של שני יריבים ריבוניים. הוא יכול לפעול אך־ורק בהסכמת כל צד, עד כמה שהענין נוגע לריבונות של אותו צד.

אין לי כל ספק, שללא התערבות קציני האו"ם ניתן היה לקציני ישראל ומצרים להגיע להסכם והבנה, בדרך בלתי אמצעית, בצורה הרבה יותר יעילה ומעשית. המקרה של היום רק בא להדגיש את העובדה הזאת, שהוכחה במשך השנים לכל אורך הגבולות שלנו עם המדינות הערביות.

 

14 בנובמבר, ערב    🔗

מורגשת בימים אלה נטיה לפרסם הודעות בדבר הנסיון שייעשה לעבור במצרי באב אל־מנדב. קשה לדעת מה תהיה העמדה המצרית באשר למעבר, והשאלה המעניינת אותי היא אם אנו מעוניינים בהודעות באשר לנסיון, ובפרטי הפרטים באשר להכנות באילת וכו', או אם אנו מעוניינים בעצם המעבר, ויכול להיווצר מצב לפיו יהיו שני דברים אלה מנוגדים. נדמה לי, כי הציבור ישמח לא לקבל פרטים ובלבד שהמצור יוסר, ולא להיפך. אין זה מתפקידנו הלאומי להכביד על המצרים בענין זה – בתנאי שהמצור יוסר. כך, לא נדון בהכנות או בסיכויים לעתיד אלא בעובדות.

ב־6 באוקטובר הכריזה מצרים על איזור ים־סוף צפונה לקו הרוחב 23, כ־500 ק"מ דרומה משארם־אל־שייך, כאיזור מלחמה בו חל איסור על שיט כלשהו. מצב זה פגע במצרים, בירדן ובישראל. ההודעה לא בוטלה, אך חלה הרפייה, והיום קיים הסדר על־פיו אניה המתקשרת מראש עם הנמל המצרי ספאגה בים­־סוף, מזהה את עצמה ומודיעה את יעדה – מקבלת אישור מעבר. כך החלו אניות להגיע לנמל­־עקבה.

המצור מתקיים על־ידי עצם נוכחותן של יחידות הצי המצרי באיזור המצרים. יש להניח, כי כוח זה, שלפי דיווחים בחו"ל מונה, בין היתר, שתי משחתות ושתי צוללות, מתבסס על נמל־עדן. כאמור, עצם הנוכחות באיזור היא היוצרת את המצור, אף שב־24 באוקטובר עצרו המצרים, על־ידי ירי מעבר לחרטום, אניה אמריקאית בדרכה לעקבה. לפי ידיעות, נמצאת בשטח משחתת אמריקאית במטרה להגן על אניות אמריקאיות.

אולם, כדי להעריך נכונה את כל התמונה עלינו להבין כי מפרץ־סואץ חשוב גם למצרים וכי הנוכחות שלנו באיזור שארם אל שייך יוצרת מעין מצור נגדי, כי מאז המלחמה משותק למעשה השיט במפרץ.

75 אחוזים של הנפט המופק במצרים – שהם 8 מליון טון מתוך 10 מליון טון סך־הכל לשנה –מקורו במפרץ סואץ. מחצית כמות הנפט המופקת במפרץ־סואץ הועברה בזמנים כתקנם לראס־סאדאת, לא הרחק מערבייה, ומשם בצינור לקאהיר, לשם זיקוק. המחצית השניה יועדה ליצוא דרך ים־סוף, כולל, דרך אגב, מליון טון לשנה לברית־המועצות. הכנסות מצרים מנפט מהוות כ־20 אחוזים מכלל ההכנסות במטבע זר, או כ־200 מליון דולר בשנה; במלים אחרות, הפסד של שני אחוזים של התוצר הלאומי.

כמובן, למצרים יש אלטרנטיבות. דרך שני בתי־הזיקוק באלקסנדריה היא מקבלת שני מליון טון בשנה מן השדה במדבר המערבי והיתר מיבוא מן המדינות הערביות. מאז מערכת־קדש ב־1957 שומרים המצרים גם על מלאי מתאים.

המלחמה גורמת לעיכוב בהנחת צינור הנפט “סומד”, מן המפרץ לאלכסנדריה דרך קאהיר, שאמור היה להתחיל בינואר 1974. צינור זה מיועד להעביר 80 מליון טון בשנה ולהביא הכנסה של כ־200 מליון דולר בשנה, דהיינו הכפלת ההכנסה מתעלת סואץ. זאת ועוד, כמו לישראל כן גם למצרים ים־סוף הוא המוצא הימי היחיד למזרח הרחוק ולאפריקה.

אפשר, אפוא, לסכם ולומר כי בעיית מפרץ סואץ אינה לוחצת על מצרים לטווח קצר – בינתיים היא יכולה להסתדר בסיוע המדינות הערביות – אך לטווח ארוך יוצאת מצרים נפסדת בסכומים גדולים מאד, ואין היא מעוניינת להיות תלויה בחסדיהן של המדינות הערביות לאורך ימים באשר למוצר הנמצא אצלה בשפע.

כך, גם אם מצרים בתבונתה המדינית נמנעת מלהכריז על נקודות־התורפה שלה ולהדגישן, חייב להיות ברור כי המצב במפרץ־סואץ אינו נוח לה כלל ועיקר. אין זה מצב קריטי עבורה, אבל, במוקדם או במאוחר יהיה לה ענין לחדש את פעילותה במפרץ.

 

22 בנובמבר, ערב    🔗

אם יטרח מאזין זריז ויבדוק את הכותרות המופיעות בעתונות זה כחודש ימים, יגלה כי מדי כמה ימים מושמעים בגלוי איומים מצריים לחידוש הקרבות, מלוּוים תמיד עדוּת מוחשית לכוונה הזאת. הוא גם יגלה כי בדרך־כלל משתלבת התכונה הזאת עם קשיים מסוימים במשא־ומתן המתנהל בקילומטר ה־101.

המצרים מנהלים נגדנו מלחמת־עצבים, כאשר לצד הצהרותיהם קיימת, כמובן, אפשרות של חידוש המלחמה הלכה־למעשה במלוא התנופה. הם מבינים כי כל הצהרה כזאת המלווה איומים מעשיים בשטח גוררת תגובה בישראל כגון כוננות מוגברת, גיוס, ביטול חופשות וכד'. וככל שמודיעים המצרים על תכונה לקראת חידוש מלחמה, ניתנת איזה הודעה מסייעת בישראל המאשרת כי אכן קיימת סכנה כזאת.

המצרים למדו היטב את החולשות הישראליות, ואין הדבר קשה כי אנחנו חברה פתוחה וחפשית. הם נוהגים לא להדגיש מה שמעיק עליהם כי אם לבחור בדרך של איום על ישראל. הם מחדשים מה שהם רואים כנקודות־תורפה ואחר־כך לוחצים. הם הניחו לנו, למשל, להדגיש את ענין החזרת השבויים, מתוך הבנה ברורה של החשיבות שאנו כעם מגובש, תרבותי והומאני מייחס לנושא זה. הם מצדם לא הזכירו כמעט את הנושא, אף שהיה להם ענין רב מאד לקבל חזרה את השבויים; סוף־סוף מדובר היה בכוח של כדיביזיה שלמה, כולל כ־500 קצינים מאומנים ומעל לכל כ־50 טייסים.

מעל לכל, רוצים היום המצרים להסיר את המצור מעל הארמיה השלישית. זאת מטרתם בשיחות בקילומטר ה־101. הם משתמשים במונח של “קו ה־22 באוקטובר”, כי הכל יודעים שאינו ניתן לקביעה. הם מבינים כי שיחרור הארמיה השלישית מכיתור תוך קיום ההיערכות הנוכחית פירושו הרעת מצבם הצבאי של כוחות צה“ל בגדה המערבית. לכן, לצד הפגישות בקילומטר ה־101 בנושא שלוחץ מאד על המצרים, אנו מבחינים כרגיל בתזמורת האיומים: סיפורים ב”וושינגטון פוסט" מקאהיר בדבר אספקת נשק חדיש למצרים, סופר־מיג־21, 600 טנקים, נשק נ“ט ואולי מיג־23; הודעות כי הפגישה היום היא “מכרעת” בטרם ההתפוצצות; הופעת שר הפנים וסגן ראש הממשלה המצרי; הופעות פקידי המימשל המצרי; ידיעות מקאהיר בדבר הגברת הכוננות; הפרשנות הבוקר ב”אל־אהרם“; דיווחי ה”דיילי טלגרף" בדבר לחצים מצד הקצינים הזוטרים; וההודעה בדבר כינוס המועצה העליונה של הכוחות המזויינים בקאהיר למשך ארבע שעות. כל זה בתוך יום אחד.

אין כל ספק, כי הצבא המצרי מוכן לחידוש הקרבות; האפשרות הזאת תמיד קיימת בתנאים הנוכחיים ועלינו להיות בכוננות גבוהה. ייתכן שיהיה סאדאת מעוניין בהתלקחות מוגבלת ומבוקרת בהתחלת השבוע הבא על־מנת לשחרר את מצרים מלחצים מביכים בוועידת־הפיסגה הערבית הממשמשת־ובאה. אך הבעיה שלו היא כי אין כל ודאות באשר לאופי המוגבל של ההתלקחות. נראה, אפוא, כי סאדאת מנסה להגיע לאיזה הישג בטרם יגיע לוועידת־הפיסגה. מאד לא נוח יהיה לו להופיע בפני הוועידה כאשר חלק מצבאו מכותר. מכאן יצירה של אוירה הבאה לסייע לו במאמציו להגיע להישג במשא־ומתן ולזכות בתמיכה בינלאומית ובעיקר אמריקאית.

מבחינתנו, יש להבין כי מלחמת־העצבים היא חלק מן המערכה, עם כל תופעות־הלוואי. יש להתייחס ברצינות לאיומים, אך יש להבין כי המצרים מפעילים את מלחמת־העצבים והאיומים בפתיחה באש דווקה מפני שהם מעוניינים להגיע להישגים בדרך של משא־ומתן; אם לא יעלה הדבר בידם, פתוחה בפניהם תמיד האפשרות של חידוש המלחמה.

 

29 בנובמבר, ערב    🔗

ככל שהתמשכו הדיונים בקילומטר ה־101 בין נציגי ישראל ומצרים התברר־והלך כי לאחר מה שניתן לכנות השלבים הטכניים של ששת הסעיפים,דהיינו החזרת השבויים והעברת אספקה לארמיה השלישית ולעיר סואץ, לא נטו המצרים להתקדם במשא־ומתן בדבר הפרדת הכוחות.

הבעיה אשר התעוררה היתה עקרונית למעשה; לא היה זה ויכוח על עמדות שונות באשר לקו בשטח. גישת המצרים מבוססת על ההנחה הבסיסית כי בהתאם להבטחה שקיבלו מן המעצמות, תצטרך ישראל, בסופו של דבר, לבצע נסיגה על־פי העקרונות של החלטה 242 של מועצת הבטחון. לכן, אין הם רואים כל צורך בעקרון ההדדיות בדיונים, כפי שהיה קיים עד עתה, כל עוד דנו בנושאים טכניים. הם מוכנים לנסיגה ישראלית מן השטח בגדה המערבית של התעלה אבל אינם מוכנים לתמורה משמעותית ונאותה. ישראל מצדה, שישבה לשולחן־הדיונים עם קלף חזק מאד של כיתור הארמיה השלישית, אינה מוכנה כמובן לוותר על עקרון ההדדיות. בנקודה זו, של קיום או אי־קיום עקרון ההדדיות, טמונה הבעיה המרכזית אשר הביאה להפסקת השיחות בקילומטר ה־101.

יש להניח כי המצרים יתחילו “לחמם” את האוירה וליצור רושם כי הנה עומדים אנו בפני חידוש הקרבות. לצערי, לבטח יזכו מאמציהם לסיוע על־ידי הודעות מיותרות בצד הישראלי; כך קרה עד עתה. ברור כי המצרים דרוכים ומוכנים לפעולה מיידית, ומצב זה מחייב רמת דריכות וכוננות דומה בצד שלנו, ונקווה כי היא אמנם קיימת. אך בנסיבות הנוכחיות, התרעות המצרים על כוונותיהם המלחמתיות הן אות וסימן לרצונם להביא לחץ פסיכולוגי עלינו במטרה להחליש את עמדתנו ולהגיע להישגים במו"מ.

יש לזכור, כי אבן־הפינה של האסטרטגיה המצרית היא לחייב את ישראל לקיים צבא־מילואים, מתוך הנחה כי אין ישראל מסוגלת לעמוד בנטל כלכלי לאורך ימים. יש גם לזכור, כי המצב הנוכחי – עם ארמיה שלמה מכותרת ועם מאמץ כלכלי לא מבוטל במצרים – אינו קל עבור המצרים. שני הצדדים זוכים לסיוע מבחוץ: המצרים מן העולם הערבי והרוסים, ואילו אנו מיהדות העולם וארצות־הברית. הבעיה העומדת בפנינו – ובכמה מובנים אין היא גורלית פחות מן הבעיה הצבאית – היא יכולתנו לארגן את המשק כך שיוכל לענות על האתגר המצרי. בעייתנו היא זו של אורך נשימה – במידה מסוימת, זוהי גם בעיית המצרים – ובמשחק הפוקר הזה, חיוני להתארגן מהר ככל האפשר במשק על־מנת להבטיח את אורך־הנשימה הזה.

נראה, כי בינתיים אין תקוה שהשיחות בקילומטר ה־101 ייצאו ממסגרת טכנית. אכן, ציין הנשיא סאדאת, במסיבת־עתונאים בקאהיר אחרי המלחמה, כי בשיחות אלה ידוֹנוּ רק נושאים טכניים. יש להניח, אפוא, כי הנושא של הפרדת הכוחות והקמת אזורי חיץ ידון בוועידת־השלום בז’נבה. אני מניח, כי לו יכלו היו המצרים מעלים את נושא החזרה לקווי ה־22 באוקטובר בפני מועצת־הבטחון, עם תוצאות אשר ניתן לצפותן מראש. העובדה שלא עשו כך מוכיחה כי המעצמות, או לפחות אחת המעצמות, אינן רואות צורך בכך ומעדיפות כי הנושא ידון בוועידת־השלום.

לא נותר לנו בשלב זה אלא לשבת בכוננות גבוהה בקווים, להתארגן מבחינה כלכלית, כוח־אדם וכד' בעורף ולקווֹת כי יווצר ענין אצל המצרים – למשל, מצב הארמיה השלישית המכותרת – לחדש את השיחות בקילומטר ה־101. אם לא, יהיה זה לבטח הנושא הראשון בדיונים בז’נבה.