רקע
יהושע קניאל
מבוא : אליעזר בן־יהודה בבית האסורים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: יד יצחק בן-צבי; תשמ"ד 1983

הפרשה שתידון בקובץ זה היא פרשת מאסרו של א' בן־יהודה על־ידי השלטונות התורכיים. ראשי היישוב הישן הואשמו על־ידי דעת־הקהל היהודית בארץ ובחוץ־לארץ, כי הם שהלשינו על בן־יהודה וטפלו עליו אשמת בגידה במלכות. ואמנם אשמה זו העמידה את בן־יהודה בסכנת מוות, או מאסר ממושך, ולדעת רבים מבני התקופה ריחפה סכנת־קיום על היישוב החדש, שבן־יהודה נמנה עם דַבּריו. הפרשה הסעירה את כל אוהדי היישוב: מסורתיים, משכילים ולאומיים נחלצו להגנתו של א' בן־יהודה, ואילו היישוב הישן היה מטרה לחיצי ביקורת, היחס השלילי כלפיו גבר והוטבע עליו חותם בל־יימחה של “מוסֵר” ומלשין בפני המלכות. גם ההיסטוריוגראפיה היישובית עסקה בפרשה זו,1 אולם בדרך־כלל היתה ראיית הדברים חד־צדדית, והוטעמה בעיקר העמדה הביקורתית כלפי היישוב הישן. עתה, תשעים שנה לאחר האירועים ולאחר שנתגלה חומר היסטורי נוסף, מן הראוי לחזור אל הנושא ולזרוע עליו אור חדש, וכך לאזן את התמונה.

 

מוקדי־הכוח ביישוב היהודי

לשם הבנת הרקע לפרשה, נעמד תחילה על הרכב הקבוצות החברתיות שהיו מעורבות בה, על מוקדי־הכוח ביישוב ועל־יחסי הכוחות שביניהם. עד שנות השמונים של המאה הי"ט נחלק היישוב לשתי קבוצות חברתיות עיקריות: העדה הספרדית והעדה האשכנזית, ואף־על־פי שגם עדות אלו היו מפולגות בתוכן, ניתן בכל זאת לראות בכל קבוצה שבהן חטיבה נפרדת בפני עצמה.2 הנהגת היישוב היתה נתונה בידי מרכזי־הכוח האופייניים בחברה היהודית המסורתית, כלומר הסמכות הרוחנית, שנתגלמה בדמותם של רבנים, דיינים וראשי־ישיבות, ובמקביל להם – ועל־פי־רוב כפופים להם – פרנסי הציבור, שעסקו בעניינים השוטפים ובניהול חיי היום־יום של הקהילות.

הנהגת העדה הספרדית היתה ריכוזית יותר. רוב בני העדה, שהיו נתינים עות’מאניים, היו כפופים מכוח החוק התורכי לראשון לציון החכם באשי, שנתמנה לתפקידו על־ידי פירמאן סולטאני. החכם באשי נחשב כאחראי וכמייצג הרשמי של בני הדת היהודית, ומכאן גם מעורבותם של ראשי העדה הספרדית בפרשה, מעורבות שהיתה מצומצמת לערך (החכם באשי ר' יעקב שאול אלישר, ר' יעקב מאיר, והעסקן הציבורי המשכיל נסים בכר).3

העדה האשכנזית לא היתה בעלת הנהגה אחידה אלא מפוצלת לעשרות כוללים, ולא נמצא שום גורם חיצוני, שיניע את בני העדה להתאחד מבחינה אירגונית. רובם היו נתינים זרים, הכפופים לחסותם ושיפוטם של הקונסולים האירופאיים, וביסוד אירגוני הכוללים הונח המוצא הגיאוגראפי המשותף.

תחילה נוסדו הכוללים בעיקר לשמש צינור להעברת כספים, שהגיעו מחוץ־לארץ, וחלוקתם לאנשי הכולל. אולם במשך הזמן הם לבשו צביון של מעין “קהילות” קטנות ועצמאיות, שתפקידם לספק את צרכיהם הכלכליים, החברתיים והרוחניים של המשתייכים לכולל. אנשי המעשה שעמדו בראש הכולל נקראו ממונים, ותפקידם היה לשקוד על פעילותו התקינה של הכולל, ובעיקר על חלוקת הכספים שהגיעו מחוץ־לארץ על פי רשימה שהוכנה מראש. ריכוז סמכות זו בידם שימש לא אחת מטרה לביקורת ולהטחת האשמות על אי־סדרים, ולעתים אף על חוסר נקיון־כפיים.

ואמנם נושאים אלה מוטעמים הרבה באיגרות שבקובץ זה מצד מתנגדי היישוב הישן.

בעוכרי הכוללים היה פיצול, מאחר שלא היה בידם להשיג את המטרות שהציבו לעצמם. קצב הכנסות הכספים מחוץ־לארץ לא הדביק את גידול האוכלוסיה. אמנם דמי החלוקה היו מעין מקור־הכנסה קבוע, אולם משקלם בפרנסת המשפחה הצטמצם והלך, ואכן, משטר הכוללים ומערכת החלוקה שימשו במשך עשרות שנים, עוד קודם שהתרקם היישוב החדש, מוקד לביקורת מצד אלה שביקשו להביא לידי תיקונים כלכליים וחברתיים ביישוב. משטר זה היה בעיני רבים אחראי לנחשלות ולכל הקלקלות שביישוב, ומכאן גם תדמיתו השלילית של היישוב הישן כחברה נרפית ועצלה. לא כאן המקום לדון בבסיסה הרעיוני והכלכלי של צמיחת החלוקה וכל הכרוך בה ואם אמנם יש ממש בטענות מבקריה,4 אולם לעניין הפרשה שבה אנו עוסקים חשוב להבין את המקור לביקורת הקשה, לבוז וללעג כלפי היישוב הישן, המוצאים ביטוי באיגרות שלפנינו.

מוסד אירגוני חשוב ביישוב הישן היה ועד כל הכוללים. ועד זה נוסד בשנת תרכ"ו במגמה ליצור מסגרת משותפת לכל הכוללים, בעיקר לצורך ייצוג כלפי חוץ ולפעולה למען אינטרסים כלליים משותפים. ואמנם הוועד התקיים במשך עשרות שנים, אולם במשך הזמן נחלש מעמדו, משפרשו ממנו כוללים שונים (ובעיקר החזקים שבהם כגון כולל הו“ד, הונגריה וחב”ד), מתוך רצון לשמור על האינטרסים הייחודיים שלהם. הדמות הדומינאנטית בוועד בשעה שפרץ הפולמוס בעניין מאסר בן־יהודה היה ר' יוסף ריבלין, איש ציבור, פובליציסט משכיל, ופולמוסן שהגן במאמריו על היישוב הישן.5

בראש העדה עמדו אנשי ההנהגה הרוחנית, אך גם זו לא היתה אחידה ומוסכמת על הכול. הרב שמואל סלאנט שימש מחמת ותקו וסמכותו מעין רב העדה האשכנזית. לצידו פעלו גם רבנים אחרים, כמו ר' שניאור זלמן מלובלין ור' יהושוע לייב דיסקין, שהיו גדולים בתורה וביראה. סביב אישיותו של הרב דיסקין התרכזו המתנגדים לרב סלאנט; הללו נקטו גם עמדה קיצונית וקנאית יותר בשאלות דת, ואף היתה יריבוּת בענייני כספים וסמכות על הכנסות החלוקה מאמריקה.

 

ראשיתו של היישוב החדש

מתחילת שנות השמונים מופיע מוקד־כוח נוסף על השניים שקדמו לו – היישוב החדש. תחילתו של יישוב זה מקבילה לתחילת העלייה הראשונה,6 ומכאן ואילך התחילו לכנות את המתיישבים שקדמו להם אנשי היישוב הישן.7 במונח “ישן” נכללה גם קדימות בהתיישבות, אולם נתלוותה לו משמעות ערכית, כלומר המשתייכים אליו דבקים בישן, הן מבחינת המיבנה החברתי והן בתפיסת־העולם הרוחנית, בעוד בני היישוב החדש נושאים ערכים חדשים ויוצרים בסיס לחברה חדשה. באותה תקופה נתרקמו מרכזי־התיישבות חדשים. כגולת־הכותרת של היישוב החדש נחשבו המושבות החקלאיות, שהיו אמורות להגשים את מאווייה של התנועה הלאומית המודרנית. גם בערים התגבש גרעין חזק של בני יישוב חדש ובעיקר ביפו שכונתה מרכז היישוב החדש.8

אך עולים רבים שהגיעו לארץ־ישראל בתקופת העלייה הראשונה התיישבו בירושלים, צפת, טבריה וחברון, וקיבלו עליהם את אורחות־החיים והסמכות הרוחנית והחברתית של המתיישבים הקודמים. גם הם נתכנו בני יישוב ישן, אף־על־פי שעלייתם חלה לאחר שנות השמונים. מכל מקום, החלוקה בין ישן לחדש איננה חד־משמעית, שכן גם במושבות ובמרכזים עירוניים חדשים היו חוגים שנטו לקבל את סמכות היישוב הישן, וגם השקפת־עולמם לא היתה רחוקה ממנו. מצד אחר, בלטו בערים הישנות אישים וקבוצות, שהטיפו לשינויים בחברה היהודית בארץ ופעלו במסגרות חדשות. אמנם מבחינות מסויימות לא היו הללו רחוקים מעולמם של בני היישוב החדש, אולם ברי היה לכול שחברה חדשה הולכת ונוצרת בארץ־ישראל, חברה המעצבת אורח־חיים ותפיסות אידיאולוגיות, השונות בתכלית השינוי מאלו של קודמתה.

תפיסת־העולם שהדריכה את בני היישוב הישן היתה שמירה קפדנית על קיום הדת, התורה והמצוות. היא היתה גם הבסיס להתיישבותם בארץ־ישראל, שכן בניינה של ארץ־ישראל אפשרי רק בתנאי שלא תהיה סטיה מערכי הדת והמסורת. גם ביישוב זה אנן מוצאים ניצנים של ראשית ההתעוררות הלאומית החדשה במחצית השניה של המאה הי"ט,9 אלא שההנהגה ורוב בני היישוב הישן הסתייגו מן התנועה החדשה, אשר חלק מנושאיה וראשיה ביקשו לצקת בה תכנים לאומיים־חילוניים.

ואילו היישוב החדש הושתת על אדני האידיאולוגיה של הלאומיות היהודית המודרנית. ודאי, גם הגורם הדתי־מסורתי היה די חזק בקרב רוב אנשי היישוב החדש בתקופת העלייה הראשונה. אולם הדת לא היתה במוקד חייהם, כפי שהייתה אצל בני היישוב הישן. בתחום זה חלה אצלם התרופפות, עם תחילתו של התהליך המואץ של חילון, ולא עוד אלא שבקרב התנועה הלאומית והיישוב החדש הושמעו אפילו קולות להעמיד את הלאומיות כבסיס עיקרי לחברה החדשה הנוצרת בארץ־ישראל. לכך לא היה היישוב הישן יכול לתת את ידו, ועל כך התחיל עימות אידיאולוגי חריף, שהעמיק את הפער בין הצדדים. היישוב הישן, שחרד לשלימות עולמו הרוחני, יצא למיתקפה נגד התפיסות שהיו עלולות להביא, לדעתו, לחורבן היהדות בארץ הקודש.

אך לא רק בתחום האידיאולוגי חל העימות; מאחר שהיישוב החדש התחיל להקים מסגרות כלכליות, אירגוניות וחברתיות חדשות, שלא היו כפופות ליישוב הישן, נוצר מדרך הטבע מצב של תחרות ויריבות.10 ביישוב הישן שררה ההרגשה, כי מבקשים לנשלו ממעמד־הבכורה שלו, ואמנם היה מן הצדק בחשש זה, מאחר והוא פסק מלשמש מטרה יחידה להעברת הכספים מיהודי חוץ־לארץ, אשר הסכינו עד כה לשלוח כספים לכוללים ולמוסדות החברתיים והדתיים של היישוב הישן, שכן קם גורם מתחרה שמציע דרך־חיים אחרת. הביקורת החריפה על אורח־החיים של היישוב הישן והמיבנה החברתי הגבירה את החרדה שמבקשים לקעקע את יסודותיו, ועל כן השיב יישוב זה מלחמה שערה. במאמרי־הפולמוס, שנדפסו לעתים קרובות בעתונות היהודית בחוץ־לארץ ובארץ־ישראל, לא בחלו הצדדים מלהשתמש בביטויים קשים ובכינויי־גנאי. ההכפשה ההדדית אופיינית מאד לפולמוסים אלה. על כן לא ייפלא הדבר שעל רקע זה צצו, מחד־גיסא, האשמות של “אכילת קורצא”, ומאידך גיסא – חשדות או חששות, שההתלהבות הלאומית היתרה של א' בן־יהודה ותומכיו, ושל הקבוצות שהתרכזו סביבם, עלולה להביא כליה על היישוב; לא רק מחמת דחיקת רגלו של היישוב הישן על ידי הכוחות החדשים, אלא גם מחמת יחסם העויין של השלטונות התורכיים לכל גילוי שהוא של לאומיות. נסקור להלן את האירועים שקדמו לפרוץ הפולמוס סביב בן־יהודה.

 

מסורתיים ולאומיים; מאבקי שנות התשעים

לאחר עשור ומעלה של התגבשות היישוב החדש במושבות ובערים, הגיעו המאבקים בינו לבין היישוב הישן לשיא חדש.11 ואמנם הפולמוס סביב ה“קול מהיכל” (תרמ"ה) ושנת השמיטה (תרמ“ח־תרמ”ט) התיש את הצדדים,12 והורגש הצורך בהשכנת שלום. בשנת תר"ן (1890) הגיעה לארץ משלחת של חובבי־ציון, ברשותו של הרב מוהליבר. הזדמנות זו נוצלה גם להשכנת שלום ולעריכת מעין הסכם־שלום. ראשי הכוללים והרב סלאנט מצד אחד, וראשי משלחת חובבי־ציון מצד אחר, חתמו על מיסמכים נפרדים, שהיו בבחינת הצהרת כוונות ועמדות בעניינים השנויים במחלוקת.13

אולם הסכם־השלום לא ארך זמן רב. לצד המאבק בין היישוב הישן והחדש התנהל באותן השנים מאבק בתוך המחנה המשכילי־לאומי בארץ. חברי אגודת “בני משה” מיסודו של אחד העם14 פעלו ברוח משנתו הלאומית־רוחנית של מנהיגם, וכנגדם התגבשה קבוצה קטנה בראשותו של י“מ פינס. חבריה של קבוצה זו (כמו י"א בן־טובים וז' יעבץ) אף הם היו חובבי־ציון ותיקים, אלא שהאשימו את אגודת “בני משה”, פעיליה ופעולותיה בארץ, בהכנסת רוח זרה ללאומיות היהודית, רוח הסותרת את ערכי הדת והמסורת, שעליהן מבוססת לאומיות זו. פרץ פולמוס מר, שהתנהל בעיקר בין הפובליציסטים, מעל דפי העיתונות העברית בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ. לאגודת “בני משה” היה בסיס חזק בארץ־ישראל. בשנת תרנ”ג הועבר מרכז האגודה ליפו, ומשם הותוותה במידה רבה פעילותם של חברי האגודה בלשכות ובמרכזים שבחוץ־לארץ. האגודה פעלה בחשאיות וחבריה החליטו להתמסר לפעילות למען תחיית הלאום היהודי. הקשר ההדוק בין חברי האגודה איפשר גם הפעלה מיידית של קשרים ומאמצים להצלחתה של משימה כלשהי, כמו משימת שיחרורו של א' בן־יהודה שתידון להלן. עם חברי האגודה בארץ־ישראל נמנו משכילים לאומיים, בעלי זיקה למסורת (י' אייזנשטאדט וא' אייזנברג), אולם היו גם משכילים, וכמה מהם מורים בבתי־הספר (כמו י' גרזובסקי וד' יודילוביץ), אשר הקלו ראש בדת, ועיקר מעיינם היתה הפצת הלאומיות. פינס וחבורתו ראו באלו ובתורת רבם אחד־העם סכנה גדולה לעתידו הרוחני של היישוב בארץ ולעתידה של התנועה הלאומית בעם ישראל.15

מוקד־כוח חשוב ביישוב החדש היה הוועד הפועל של חובבי־ציון ביפו. ועד זה שימש זרוע מבצעת של הוועד האודסאי, הוא הוועד המרכזי של אגודות חובבי־ציון. בראשית שנות התשעים פקד את הוועד משבר קשה (תקופת טיומקין), לאחר הבהלה לקניית קרקעות וההפסדים הכספיים הגדולים שהיו כרוכים בה.16 עם מינויו של ל' בינשטוק, ראש הוועד הפועל החדש, הוחזרה הפעילות לתיקנה. גם פינס וחברו בן־טובים היו חברי הוועד, אולם לאחר סיכסוכים וחילוקי־דעות פרשו ממנו. עם פרישתם היה הוועד נתון להשפעת החוגים, שמבחינה אידיאולוגית התנגדו לתפיסתם הדתית־לאומית של פינס וחבורתו. מאחר שהוועד הפועל היפואי היה במוקד הפעילות של היישוב החדש, ניתנה לו האפשרות לעורר ולהפעיל את מרכז חובבי־ציון באודסה, וכן את החבורות ואוהדי התנועה בארצות השונות. ואמנם עובדה זו תבהיר לנו להלן את ההתגייסות היהודית המהירה בארצות שונות, שעה שנעשו מאמצים לזיכויו של בן־יהודה מאשמת מרידה במלכות.

בשנות התשעים גבר תהליך החילון, שהתחיל לאפיין את התפתחותו הרוחנית־תרבותית של היישוב החדש.17 ראשיתו של תהליך זה נעוצה בשנות השמונים, עם עלייתם של אלמנטים משכיליים חדשים, אשר לא דבקו עוד במסורת הדתית. הללו חלקם התיישבו במושבות וחלקם בערים, והשפעתם לא ניכרת בתחילה, הן מחמת שהיו מיעוט דל, והן מחמת שחששו להפגין את התנגדותם למסורת ולמוסדות הדתיים, אם על־ידי הבעת דעות ואם באורח־חייהם. חשש זה נבע במידה רבה מתוך אי־רצון להתנגש עם ההנהגה הדתית של חובבי־ציון ותומכיה בקרב ההמונים המסורתיים במזרח־אירופה,18 אך גם מכוחו הרב של היישוב הישן, שנלחם באורח נחרץ על קיום שמירת תורה ומצוות ביישוב היהודי בארץ־ישראל. ואמנם היישוב הישן היה עדיין במצב, שהיה בידו למנוע גילויים פומביים של חילוניות. אולם יצאו שנים מעטות, וגברה עלייתם של האלמנטים החדשים. לאחר גירוש יהודי מוסקבה (1891) הגיע גל של עולים שקשה לזהותם מבחינה אידיאולוגית. רבים מהם התיישבו ביפו, ונוצר עימות ביניהם לבין ירושלים, שהיתה מרכז היישוב הישן.19 בעיר עצמה ובמושבות אחדות בארץ התרקם הווי חילוני וגם החינוך בבתי־הספר שבחסות הבארון וכן המורים המשכילים החדשים נתנו את אותותיהם. כך, אפוא, צמח דור שני של בני מתיישבים, חניכי בתי־הספר במושבות, אשר הדת לא עמדה במרכז מאווייהם.20

על־אף הסכם־השלום משנת תר"ן, לא נעלמו הניגודים היסודיים בקרב האוכלוסיה היהודית בארץ. במשך כל התקופה עמד היישוב הישן במרכזן של התקפות חריפות. הוא הואשם בטפילות, נרפות והתנגדות ללאומיות החדשה. במידה מסוימת נוצרה זהות של אינטרסים בין ראשי היישוב הישן לבין קבוצתו של פינס, שעמדה בעימות עם אותם חוגים בתנועה הלאומית החדשה. פינס, שנחשד והוחרם בחוגים מסויימים ביישוב הישן, עם בואו לירושלים, נמצא עתה במחנה אחד עמו, ולצד מאבקיו הפומביים נגד הלאומיים הרוחניים העמיד גם את עטו הפולמוסי והמושחז לרשותם של ראשי הכוללים שניהלו את מערכת ההתגוננות נגד מתקיפיהם.21

 

בן־יהודה והיישוב הישן

מקום חשוב בהתעוררות הרוחות החדשות בארץ־ישראל ובהעמקת היריבות שבין היישוב הישן והחדש נודע לאליעזר בן־יהודה. אישיותו התוססת והנועזת שימשה מוקד להתנצחות, ועיתוניו היו במה לאנשי היישוב החדש, שביטאו בו את רוחו בראשיתו.22

בן־יהודה הגיע לארץ ישראל בסוף שנת תרמ“א. תחילה סיגל לעצמו אורח־חיים וצורת לבוש של בני היישוב הישן, מתוך רצון להזדהות עם יהודי ירושלים והנהגתם הרוחנית. הוא קיווה שהללו יעמדו בראש התנועה לתחיית האומה. הוא משתף פעולה עם י”ד פרומקין, עורך ה“חבצלת”, ומפרסם בעיתונו את מאמריו החדודים לאומיות לוהטת. אולם עד־מהרה נוכח לדעת כי מהם לא תצמח הישועה. על כן החליט לפתוח במאמצים לשינוי המציאות החברתית והרוחנית בירושלים. הקו המאפיין של עיתוני בן־יהודה במחצית שנות השמונים וראשית התשעים הוא אפוא מאבק בלתי־נלאה וחסר־פשרות נגד המימסד וההנהגה של היישוב הישן. במלחמתו זו לא חס בן־יהודה על איש או קבוצה כלשהי. בשפה בוטה וחושפנית הוא מתקיף את ראשי העדה הספרדית ומנהיגי הכוללים, הממונים וממלאי המשרות בהם. בהכירו את חברת היישוב הישן על קלקלותיה ופגמיה, אין הוא מהסס לבקר בלעג לשונו את התופעות המקובלות בה. ואמנם המימסד של היישוב הישן רואה בו אויב, המנסה לערער את תשתיתו הכלכלית והחברתית. ואמנם בן־יהודה מודה בכך במפורש: “הנה נודה בפה מלא, כי כוונתנו להרוס ולהחריב (ההדגשה במקור) את כל בניין הישן, את חיי החלוקה הנתעבה”.23

גם מבחינה רוחנית סכנתו היתה מרובה, שכן הוא ניסה להחדיר דרך עיתוניו רוח של השכלה וחולין ולמוטט את מעמד הדת והמסורת. הוא הוגדר כאדם “חופשי בדעותיו עד הקצה האחרון – איננו שואף לתקן את הדת כי אם לעוקרה משורשה”24 (ההדגשות במקור). בפולמוס אחר, שהתעורר בעקבות פירסום מכתב פרטי שנכתב לפינס, הוא מצוטט כאומר: “כל הימים שלא ייעקר התלמוד מישראל לא יכון היישוב בארץ אבותיו”.25

ודאי, גם אישים אחרים התבטאו נגד הדת באותו זמן, וכמו־כן רבו ההאשמות ההדדיות בין היישוב הישן והחדש על כוונתו של האחד להרוס את האחר. אולם בן־יהודה היה מחריפי הלשון שבהם, ולא עוד אלא שישב במרכזו ובמבצרו של היישוב הישן – בירושלים, וביקש מבפנים לקעקע את החומות. העיתונים היהודיים בחוץ־לארץ, שרמת ביקורתם לא נפלה מזו של עיתוני בן־יהודה, לא היו נפוצים ביותר בירושלים, ועבר זמן מיום הופעתם עד שהיו ניתנים להשגה ולקריאה בהם. לעומת זה יצאו עיתוני בן־יהודה בעיר, וכך ניתן לרבים לקרוא בהם, מיד או סמוך להופעתם. מכאן שהיריבות עם בן־יהודה, שרבים הכירוהו בחברה היהודית הירושלמית הסגורה, לא איחרה לבוא. והיתה זו יריבות ממושכת ומרה, שנתלוו לה לא אחת הטחת עלבונות וכינויי־גנאי הדדיים. בן־יהודה ועיתוניו הוחרמו ונודו על ידי הרבנים הספרדיים והאשכנזיים גם יחד. לא ייפלא אפוא, שמערכת יחסים רווית־מתח זו הצמיחה את הפרשה הבאה, שבה היה בן־יהודה עצמו מעורב.

 

“המלחמה התרנ”דית" 26

בשל מה פרץ הסער, ומה היה הגורם הישיר להתלקחותה של “המלחמה התרנ”דית“? נסקור להלן בקצרה את השתלשלות האירועים. בגליון י' של עיתון “הצבי”, מיום טו בכסלו תרנ”ד, נדפס מאמר לכבוד חג החנוכה שהתקרב ובא, בשם “מצוות צריכות כוונה”.27 כותב המאמר הוא שנ“ה יונאס, חותנו של בן־יהודה, משכיל בן הדור הישן. במאמרו זה הוא מטיף ללמוד את לקחי העבר ההיסטורי המפואר, וקורא לאחדות כוחות ולהחייאת כבוד העם. כל זה נכתב בלשון מליצית, ברוח התקופה ובסגנונם של המשכילים הלאומיים. בין השאר מצויה במאמר תביעה, “שלא להתייאש מן הפורענות, לחוס על כבודנו, לעמוד על נפשנו לאסוף חיל וללכת קדימה”. ואמנם מאמר תמים זה, ובעיקר הפיסקה האחרונה שבו, שימשו עילה לפירסום “מּחאה גלויה”,28 בחתימת ראשי הרבנים של העדה הספרדית והאשכנזית בירושלים, הרב יעקב שאול אלישר והרב שמואל סלאנט. בהודעתם הם מסירים מעל עצמם את האחריות לכתיבת המאמר ומציינים כי הם עבדים נאמנים למלכות. הדברים הגיעו לידיעת השלטונות. בן־יהודה וחותנו נאסרו, נשפטו לשנת־מאסר ושוחררו בערבות לצורך הגשת עירעור. כמו־כן נסגר העיתון “הצבי”. בן־יהודה ישב בבית הסוהר עשרה ימים (יט־כח בכסלו),29 וכל אותה עת המשיך לשמור על קשר עם אשתו חמדה.30 בית־הדין שפסק את דינם הסתמך במפורש על הסתייגותם של הרבנים ב”מחאה הגלויה", ושפטם על יסוד חוקי הענשים כקושרי קשר.31 עם הפצת “המחאה” על־ידי רבני ירושלים קיבל המאמר פירסום רב. אנשי היישוב הישן, ובראשם יוסף ריבלין, סופר ועד כל הכוללים, הואשמו בהלשנה, כלומר שהם הסבו את שימת־לב השלטונות למאמר זה וייחסו לו משמעויות שאין בו.32

ידידיו של בן־יהודה ומשכילי היישוב החדש הגיבו בתדהמה על המעצר. בעיקר העלה הדבר חששות קשים, מחמת טיב ההאשמות שבהן הואשם. הם לא ראו את פרשת המאסר כעניינו הפרטי של בן־יהודה בלבד, אלא כעניינו של כל היישוב, חובביו ותומכיו.33 אוסישקין ראה בו את האסיר הראשון ב“עניין מדיני עברי”,34 ואת היישוב תקף פחד לעסוק בעניינים לאומיים. 35 אולם המשכילים שבו התאוששו עד־מהרה ופתחו בפעולה נמרצת להצלתו. הם התארגנו גם בתוך הארץ, לשם איסוף כספים למשפחות בן־יהודה ויונאס ולצורך ניהול המשפט. הם גם בקשו להוכיח, כי החכם באשי אלישר חתם על “המחאה” בלחץ ראשי האשכנזים36 העויינים את בן־יהודה. בכך רצו לפורר את החזית האחידה של הספרדים והאשכנזים ולהעמיד את השלטונות על העובדה, שהסכסוך עם בן־יהודה הוא כלכלי בלבד, על רקע הפגיעות בהכנסות החלוקה והזכויות עליהן,37 ובהינתקות הספרדים מן ההאשמות יוקל גם לחץ החרם, שהוטל על בן־יהודה על־ידי החכם באשי. אולם עיקר הפעילות היה מופנה כלפי חוץ. בחריצות ובהתמדה הפיצו ידידי בן־יהודה את סיפור המעשה, לפי גירסתם, בכל מקום שבו היה, לדעתם, סיכוי להפעלת קשרים להצלת בן־יהודה. על ראשו של זה ריחף גזר־דין של שנת מאסר והוא חשש כי עקב מחלת השחפת שבה הוא נגוע, לא יוציא שנתו בבית־הסוהר.38 שתי מטרות עיקריות עמדו לפני תומכי בן־יהודה: האחת, להפעיל מנהיגים יהודים ולהדפיס מאמרים שיגוללו את הפרשה בעיתונים באירופה ואמריקה,39 כדי שתיווצר דעת־קהל יהודית במערב, שתשפיע על השלטונות התורכיים לפטור את בן־יהודה מן ההאשמות חסרות הבסיס שתלו בו ולשחררו, והמטרה האחרת ליצור לחץ על היישוב הישן. ואמנם שתי המטרות הללו הושגו: דעת־הקהל היהודית התעוררה כולה להצלת בן־יהודה: הרבנים הראשיים של צרפת ואנגליה, הרב עזריאל הילדסהיימר מגרמניה, משכילים יהודים ואישי ציבור, התערבו בפרשה, ועשרות מאמרים פורסמו בעיתונות היהודית באירופה ובאמריקה בגנותו של היישוב הישן. מן הפעילים ביותר בחוץ־לארץ היו אוהדי התנועה הלאומית ומנהיגיה באותה עת: אחד־העם, הרב מוהליבר, אוסישקין, סוקולוב ואחרים. גם חברים מן השורה היו פעילים. חברי אגודות חובבי־ציון וחברי “בני משה” עמלו כל אחד בעירו ובסביבתו, מי באיסוף כספים ומי בכתיבה. היו שביקשו להכות ביישוב הישן באמצעות כספי “החלוקה”, והשפיעו על גבאי “החלוקה” בחוץ־לארץ שהללו ילחצו על ראשי הכוללים.40

המעיין במכתבים של משכילי היישוב החדש אינו יכול שלא להתרשם מן השנאה הלוהטת שפיעפעה בהם נגד היישוב הישן, הרבנים והממונים. ודאי, הדבר נובע מתוך שהיו משוכנעים שנרקמה מזימה נגד בן־יהודה והיישוב החדש על־ידי שימוש בנשק הנורא של “מסירה למלכות”. אולם חלקם אכן היו סבורים, שיש להעביר מן החברה הארץ־ישראלית את כל המערכת הרוחנית והחברתית של היישוב הישן. תומכי בן־יהודה חשו עצמם נרדפים. הם חששו אפילו מפתיחת מכתביהם על־ידי הממונים על הדואר,41 והיו משתמשים בכינויי־סתר42 – כל כך היה גדול פחדם מפירסום שמם כתומכי בן־יהודה.43 אולם הם־הם שהזינו את אוהדיהם בחוץ־לארץ ואת העיתונות היהודית במכתבים, ידיעות ומאמרים, שהופיעו בעילום־שם וחתומים בפסבדונימים, שברור היה לכל כי המקור הוא ארץ־ישראלי.44 ואמנם מאבקם של תומכי בן־יהודה הצליח. בעקבות הפירסום הרחב בחוץ־לארץ, ובעיקר בהשפעת חוגים המקורבים לשלטונות בירושלים ובביירות (נציגי כי"ח והבארון רוטשילד), זוכה בן־יהודה בעירעור שנשמע בביירות בפברואר 1894. אולם בכך לא תמה עדיין הפרשה, והוויכוחים נמשכו, הפעם על אמיתותן של נוסחאות וגירסאות. שני הצדדים הכפישו זה את זה והאשימו האחד את השני בזיופים, עד שאחד־העם לא משל עוד ברוחו והתבטא בקיצוניות על “הרפש הירושלמי”.45

 

הלשנה או הצלת היישוב?

היישוב הישן יצא מוכה מן הפרשה. ראשיו הואשמו בהלשנה לשלטונות – עוון חמור בחברה היהודית – ועל כך יצא עליהם זעמה של דעת־הקהל היהודית. אף הפובליציסטיקה בת־הזמן וההיסטוריוגראפיה של התנועה הלאומית והיישוב הושפעו במידה רבה מן הטיעונים של משכילי היישוב החדש, ולא נתנו דעתן לא על טיעוניהם של אנשי היישוב הישן ולא על הרקע ההיסטורי שעליו התרחשו אירועים אלה. הן לא ירדו לעומק סבך היחסים בין היישוב הישן לבן־יהודה והיישוב החדש, ובעיקר לא לתנאי הקיום של היישוב ויחסיו עם השלטונות התורכיים שהיו באותה עת רגישים ביותר לכל התעצמות יהודית בארץ־ישראל.

על היחסים העכורים בין היישוב החדש ובן־יהודה לבין היישוב הישן כבר עמדנו לעיל, ומן הראוי לציין שלא היתה זו הפעם היחידה שהצדדים האשימו זה את זה בהלשנה.46 אולם במקרה זה אפשר שמישהו מאויביו של בן־יהודה הפנה שימת־לבם של הרבנים למאמר, עוד קודם שנודע הדבר לשלטונות. לפנינו גם עדותו – אמנם עדות מכלי שני – של היהודי תג’ר, עוזר הצנזור התורכי, הטוען כי מחוגי הישוב היישן עוררו את השלטונות לעיון במאמר ולא הוא היה היוזם.47 אולם דוברי היישוב הישן טענו, כי השלטונות כבר ידעו קודם־לכן על המאמר בעל הרמזים המרדניים, ומחאת הרבנים אך הצילה את כל העדה מחשד השלטונות.48 אפשר שהשלטונות לא היו מגיבים בחריפות כל־כך, אלמלא פירסמו הרבנים את ה“מחאה הגלויה”, שבה ניערו ראשי היהודים בפומבי את חוצנם מן המאמר “המחשיד” ואמנם נראה כי זה היה “עוונם” העיקרי, ועל כך יצאו עליהם הקצף. אך ייתכן שראשי היישוב הישן חששו חשש־אמת לגורלו של היישוב כתוצאה מהתבטאות אומללה של יחיד, והיו סבורים כי את הדברים שנכתבו במאמר ניתן להבין ברוח אחרת ולא רק כדברי־מליצה. גם בחוגים הלאומיים היו שביקרו את בן־יהודה על הדפסת המאמר.49

בידיעה מירושלים מיום יב בכסלו תרנ"ד, כלומר עוד קודם שפורסם המאמר “מצוות צריכות כוונה”. מצויה עדות המאשרת כי אכן היו השלטונות התורכיים חשדניים ביותר ועל כן הגבירו את הצנזורה על בתי־הדפוס, ספרים ועיתונים. בשל חשיבותה לענייננו נביא את הידיעה במלואה:

התחזקה ביקורת הדפוס (צענזוריא) בארצנו, והמערף (צענזור) בשבע עיניים יבדוק אחרי כל דבר שבדפוס לבל יצאו וכבר הורו הלכה למעשה כי נדונו בשריפה ספרים אנגלים המדברים תועה על הליכות ממשלתנו, ומכ"ע [ומכתבי־עת] אחדים אנגלים נאסרו לבוא לארץ.50

זאת ועוד, בראשית שנות התשעים נהגו השלטונות התורכיים בחומרה כלי היישוב היהודי51; הוטלו גזירות על עליית יהודים, ונאסרה קניית אדמות. במכתב־הסבר ששלחו רבני ירושלים אל הרב נ' אדלר, הרב הכולל מבריטניה, הם מציינים את יחסם המסויג של השלטונות, שלפני שנה אסרו “הבניינים והקניינים ותיקוני בתים והיינו חרפה לשכננו, ונפש רבים באה עד דכא על־ידי האיסור”.52 ודאי, אין בדברים אלה משום הצדקה למעשה “ההלשנה” (אם אכן כך יש לכנות את המעשה), או הוצאת פסק־דין היסטורי. אבל מאחר שדינו של היישוב הישן בהיסטוריוגראפיה היישובית יצא לכף חובה בפרשה זו,53 היה מן הראוי לבחון את הדברים לאחר גילוי החומר הארכיוני החדש, ומתוך ראייה כוללת יותר של הרקע הפוליטי והחברתי של התקופה.

האיגרות הכלולות בקובץ זה נאספו לאחר מעקב של שנים בארכיונים ובחטיבות ארכיוניות שונות. הגיעו לידינו מאות איגרות, תעודות ורישומים ממקורות שונים. ביררנו את החשובים שבהם והשתדלנו להרכיב על־פיהם תמונה ברורה של השתלשלות הפרשה מתחילתה עד סופה. איגרות בלתי־חשובות, או הללו שנכללו בהן חזרות על מה שכבר נכתב באחרות, הושמטו. אף־על־פי־כן, לא היה אפשר להימנע מחזרות בנושאים מסוימים באיגרות, שעיקרן דן בעניין הנדון ואשר יש בהן משום הארה חדשה ונוספת. מאחר שרוב האיגרות באו מחוגי היישוב החדש ותומכי בן־יהודה והקורא עלול לקבל תמונה חד־צדדית, שילבנו אפוא גם מספר כרוזים ומאמרים, שנתפרסמו בעיתונות של אותו זמן ואשר יש בהם כדי להבהיר את עמדת היישוב הישן.54

בראש כל איגרת צוינו בצידה הימני שמות הכותב והנמען, ובצד שמאל – סימול הארכיון שממנו נלקחה האיגרת. בחלק מן האיגרות הושמטו העניינים שאינם נוגעים לנושא שאנו עוסקים בו, לפי שביקשנו להתרכז אך ורק בפרשת המאסר והשלכותיו. כל השמטה צויינה בגוף האיגרת על־ידי שלוש נקודות (…), והסוגריים העגולים ( ) שבגוף האיגרות הם במקור, ואילו הסוגריים המרובעים [ ] פירושם תוספות וביאורים של המלבה"ד.

תודתי להנהלת הארכיון הציוני המרכזי וארכיון בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים ולעובדיהם, שסייעו לי באיסוף האיגרות. עצתו הטובה של פרופ' נ' קצבורג עמדה לי בעת סידורן. ידידי ד"ר מאיר הילדסהיימר, העמיד לרשותי איגרות מארכיונו המשפחתי של הרב עזריאל הילדסהיימר. יעמוד גם על הברכה חותני, ר' נפתלי בייטנר, שסייע עמי בצדדים שונים של הבאת האיגרות לדפוס.

הוצאתן לאור של האיגרות התאפשרה במסגרת עבודת־מחקר שלי מטעם מכון ריבלין לחקר תולדות היישוב באוניברסיטת בר־אילן. שלמי־תודה לפרופ' א' רובינשטיין, ראש המכון לחקר הציונות הדתית באוניברסיטה. יוזמתו ועידודו איפשרו את ביצוע המחקר. הערות מועילות העיר פרופ' מ' אליאב, ראש המרכז לחקר תולדות ארץ־ישראל ויישובה באוניברסיטת בר־אילן אשר בשיתוף יד יצחק בן־צבי הוציאו ספר זה לאור.

אלול תשמ"ג



  1. ראה: ח‘ בן־יהודה, בן־יהודה, חייו ומפעלו, ירושלים 1940, עמ’ 127־121; א‘ בן־אב“י, עם שחר עצמאותנו, תל־אביב תשכ”ב, עמ’ 70־69; א“ז לוין־אפשטיין, זכרונותי, תל־אביב תרצ”ב, עמ‘88,86; י’ אפל, בתוך ראשית התחיה, תל־אביב תרצ“ו, עמ‘ 454־443; ג’ קרסל, תולדות העתונות העברית בארץ־ישראל. ירושלים תשכ”ד, עמ‘ 79־77; א“ר מלאכי, ”מלחמת הישוב הישן באחד העם“, פרקים בתולדות הישוב הישן, תל־אביב תשל”א, עמ’377־369; סקירה רחבה, המסתמכת על העיתונות והמקורות הארכיוניים ראה אצל י‘ קלויזנר, מקאטוביץ עד באזל, ב, ירושלים תשכ"ב, עמ’ 305־288. בעיתון “הצבי” סופרה הפרשה לאחר שנים גם על־ידי בן־יהודה עצמו, וראה “הצבי” תרס“ט, גל' נו1 שם, תר”ע, גל‘ 61. ראה לאחרונה דיון רחב בספרי: המשך ותמורה, היישוב הישן והיישוב החדש בתקופת העלייה הראשונה והשנייה (להלן: קניאל, המשך ותמורה), ירושלים תשמ"ב, עמ’ 164־143.  ↩

  2. על אירגון היישוב באותה תקופה ומאבקי הכוחות בתוכו ראה: מ‘ אליאב, ארץ־ישראל ויישובה במאה הי"ט, ירושלים 1978, עמ’ 166־144; מ‘ פרידמן, "על מבנה הנהגת הצבור ביישוב הישן האשכנזי בשלהי השלטון העות’מאני“, פרקים בתולדות הישוב היהודי בירושלים, א, ירושלים תשל”ג, עמ‘ 288־273; י’ קניאל, “מאבקים אירגוניים וכלכליים בין העדות בירושלים במאה הי”ט“, פרקים בתולדות הישוב היהודי בירושלים, ב, ירושלים תשל”ו, עמ' 126־97; I. Kolat, “The Organization of the Jewish Population of Palestine, and the Development of its Political Consciosness before World War I”; Studies on Palestine During the Ottoman Period, Jerusalem 1975 (ed. M. Maoz), pp.145־211.  ↩

  3. על פרטים ביוגראפיים של אישים אלה ואחרים הנדונים במבור קרה להלן, בהערות לגוף המקורות.  ↩

  4. ראה לענין זה: קניאל, המשך ותמורה, עמ' 101־60.  ↩

  5. ראה: י' ריבלין, מגילת יוסף, מבחר מאמרים ורשימות (בעריכת נ' קצבורג), רמת־גן תשכ"ו.  ↩

  6. על ייחודה ושורשיה של העלייה הראשונה ראה: מ‘ אליאב, “ייחודה של העלייה הראשונה”, ספר העלייה הראשונה (בעריכת מ' אליאב), ירושלים תשמ"ב, עמ’ ט־טז; ש‘ אטינגר וי’ ברטל, “שורשי היישוב החדש בארץ־ישראל”, שם, עמ' 24־1.  ↩

  7. ראה בנושא: י‘ ברטל, “ישוב ישן וישוב חדש – הדימוי והמציאות”, קתדרה, 2 (חשוון תשל"ז), עמ’ 19־3; י‘ קניאל, “המונחים ישוב ישן וישוב חדש בעיני הדור ובעיני ההיסטוריוגרפיה”, קתדרה, 6 (טבת תשל"ח), עמ’ 19־3.  ↩

  8. על התפתחות היישוב החדש בערים ראה: ר‘ קרק, “עלייתה של יפו כמרכז היישוב החדש”, ספר העלייה הראשונה, שם, עמ’ 318־297; י‘ קניאל, ראשית צמיחתו של היישוב החדש בירושלים, שם, עמ’ 336־319.  ↩

  9. ראה: י‘ קניאל, “הוויכוח בין פתח־תקוה לראשון־לציון על הראשונות בהתיישבות ומשמעותו ההיסטורית”, קתדרה, 9 (תשרי תשל"ט), עמ’ 53־26; הנ“ל, ”תנועת ישוב ארץ־ישראל ומייסדי פתח־תקוה", קדתרה, 16 (תמוז תש"ם), עמ' 160־153.  ↩

  10. ראה: החבצלת תרנ“ו, גל' 8, ובו דברים על כך שסיעת ”בני משה“ בארץ מבקשת ”לגזול את הנהגת הישוב הישן מידי מנהיגיו שרי התורה ויראי האלקים ולהביאה בידיהם הם".  ↩

  11. ראה י‘ שלמון. “תהליכי קיטוב ביישוב היהודי בארץ במחצית הראשונה של שנות התשעים” קתדרה, 12 (תמוז תשל"ט), עמ’ 33־4; י‘ קניאל, "ר’ יוסף ריבלין, והוועד הפועל של חובבי ציון ביפו – איגרות בדבר השלום בתרנ“ו (1896)”; ותיקין, רמת־גן תשל"ה, עמ' 231־187.  ↩

  12. מ‘ פרידמן, “למשמעותו החברתית של פולמוס השמיטה (תרמ“ט־תר”ע)”, שלם, א, ירושלים תשל"ד, עמ’ 479־455; קניאל, המשך ותמוכה, עמ' 104־103..  ↩

  13. ראה: א“ר מלאכי, ”עליית רגל של חובבי ציון“, פרקים בתולדות הישוב הישן, תל־אביב תשל”א, עמ‘ 267־263; קניאל, המשך ותמורה, עמ’ 139־134.  ↩

  14. ש' טשרנוביץ, בני משה ותקופתם, ורשה תרע"ד.  ↩

  15. על העימותים האלה ראה מאמריו של י‘ שלמון, “העימות בין החרדים למשכילים בתנועת חיבת ציון בשנות השמונים”, הציונות, ה (תשל"ט), עמ’ 77־43; “המאבק על דעת הקהל החרדית במזרח־אירופה ביחס לתנועה הלאומית בשנים 1896־1894”; פרקים בתולדות החברה היהודית, מוקדשים ליעקב כץ, ירושלים תש"ם, עמ/ של־שסח.  ↩

  16. עדות על האירועים באותה תקופה מסר מרדכי בן הלל הכהן, “נחלה מבוהלת”, מערב עד ערב, ב, וילנה תרפ"ג, עמ' 118־55.  ↩

  17. ראה קניאל, המשך ותמורה, עמ' 59־46.  ↩

  18. ראה אצ"מ (ארכיון ציוני מרכזי) 25/13 A, עמ‘ 227, סעיף ז; י’ קניאל, ר‘ יוסף ריבלין והוועד הפועל של חובבי ציון ביפו, שם, עמ’ 198.  ↩

  19. י‘ קניאל, “המאבק בין ירושלים ליפו על ההגמוניה בישוב היהודי בתקופת העליה הראשונה והשניה (1914־1882)”, שלם, ד, ירושלים תשמ"א, עמ’ 212־185. על חילול־שבת פומבי ראשון ביפו ראה הצבי תרמ"ח, גל' יב.  ↩

  20. ראה ז‘ ולק, “צמיחת החינוך הלאומי במושבות”, ספר העלייה הראשונה, שם, עמ’ 425־407.  ↩

  21. ראה להלן מס' 59, 78, 89.  ↩

  22. ראה ג‘ ירדני, העתונות העברית בארץ־ישראל בשנים 1904־1863, תל־אביב תשכ"ט, עמ’ 317־236. על פעילותו וחידושיו בתחום מחקר הלשון העברית נכתב הרבה. וראה לאחרונה: א‘ בן־יהודה, החלום ושברו, מבחר כתבים בענייני לשון, מהדורת ר’ סיוון, ירושלים תשל"ט.  ↩

  23. הצבי תרמ“ט, גל' ד וראה גם החבצלת תרמ”ח, גל' ח, שם הוא מצוטט כלהלן: “נוריד עוז מבטחו של היישוב הישן, למען הקים מחורבנו אושיות ישוב חדש”.  ↩

  24. ראה א“ש הירשברג, בארץ המזרח, וילנה תר”ע, עמ' 321.  ↩

  25. החבצלת, שם.  ↩

  26. הכוונה, כמובן, למלחמה שהתנהלה סביב מאסרו ומשפטו של בן־יהודה בשנת תתרנ“ד. את הבטוי טבע בן התקופה י”מ טוקאצינסקי, החבצלת תרנ"ה, גל‘ 37, עמ’ 356.  ↩

  27. להלן, מס' 1.  ↩

  28. להלן, מס' 2.  ↩

  29. ולא כפי שמציין בנו, כי ישב חודש ימים בבית־הסוהר. ראה א‘ בן־אבי, עם שחר עצמאותנו, שם, עמ’ 70־69.  ↩

  30. להלן, מס' 8, 9.  ↩

  31. ראה נוסח פסק־הדין באצ“מ A35/26, בחוברת ”הצבי על במותיך חלל“ נספח ל”מכתבים מארץ ישראל". המתורגמן בבית־המשפט היה דוד ילין.  ↩

  32. ראה, למשל, להלן מס' 36.  ↩

  33. להלן, מס'5, 7.  ↩

  34. להלן, מס' 19.  ↩

  35. להלן, מס' 12, 16.  ↩

  36. להלן, מס' 79, 80.  ↩

  37. להלן, מס' 16.  ↩

  38. להלן, מס' 17.  ↩

  39. להלן, מס' 19.  ↩

  40. להלן, מס' 5, 11, 16, 47, 77.  ↩

  41. להלן, מס' 33, 34, 35.  ↩

  42. להלן, מס' 26, 29.  ↩

  43. להלן, מס' 14, 36, 54.  ↩

  44. ראה החבצלת, יט באייר תרנ“ד, גל‘ 33, עמ’ 262, המציין כי המאמרים העוינים ב”המגיד“ מקורם ב”חמישה או שישה גיבורים מסתתרים, היושבים בירושלים ויפו ומפטמים את המגיד בידיעותיהם". וראה גם להלן, מס' 13 הערה 1.  ↩

  45. להלן, מס' 82.  ↩

  46. ראה קניאל, המשך ותמורה, עמ‘ 163־162, הערות 104־102. וראה גם הפועל הצעיר תרס"ט, גל’ 14, עמ‘ 14־13. י’ אהרנוביץ מאשים את בן־יהודה במלשינות.  ↩

  47. להלן, מס' 61, 62. ייתכן שעדותו היא של “נודע בדבר” שלא היה מעוניין שתופנה כלפיו אצבע מאשימה של בני עמו.  ↩

  48. להלן, מס‘ 59. בכרוז "מי לה’ אלי“ הטענה היא כי בן־יהודה הדביק מודעות לפני הופעת הגליון, ובהן, הכין את העם ל”חדשות ונצורות". וראה גם להלן, מס' 60.  ↩

  49. ראה להלן, מס' 4, 5, 76.  ↩

  50. הצפירה, ג בטבת תרנ"ד, גל‘ 263, עמ’ 1160. בראש הידיעה מצוי התאריך יב בכסלו.  ↩

  51. הצפירה, שם, ראה גם אצ"ב 35/26A, מכתבים מארץ־ישראל, עמ' מה, מו, נט. על הקפדת השלטונות ומניעת כניסתם של עולים.  ↩

  52. ראה נוסח המכתב באצ“מ 9/202A, בהמשך ל”הודעה הכללית“ (להלן מס' 52). וראה גם מכתבים מארץ־ישראל, שם, עמ‘ ג. דברים דומים מצויין בדיווחו של י’ אייזנשטאדט. וראה בנדון: א' כרמל, ”היישוב היהודי, השלטון העות'מאני והקונסוליות הזרות", ספר העלייה הראשונה, שם, 110־109.  ↩

  53. מאידך, גם ההיסטוריוגראפיה מטעם היישוב הישן לא נוקתה מפניות. ראה למשל: לשעה ולדורות, א, ירושלים תשל“א, עמ' 50. שם מציין את ”ההודעה“ שפוררסמה על ידי גדולי ירושלים בדבר מאסרו של בן־יהודה ”אחרי שקרא בעתונו “הצבי” למרד בממשלת תורכיה". כך! חד וחלק.  ↩

  54. היישוב הישן שתק בתחילה מול כובד ההאשמה. רק לאחר כחודשיים, ביום יז בשבט תרנ“ג, פורדמה תגובה מאורגנת ראשונה ”ההודעה הכללית“, להלן מס' 52. ”החבצלת“ הפר שתיקתו רק לקראת סוף חודש אדר ב תרנ”ד. החל מגל' 26, פתח פרומקין בסדרת־מאמרים ארוכה, שבה נפרע מכל כותבי המאמרים בעיתונות היהודית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות