רקע
נחום סוקולוב
מנוף התחיה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
סוקולוב.jpg

 

[הקדמה]

להלן ניתנים קטעים אחדים מדברי נחום סוקולוב, דברים שנאמרו בזמנים שונים ובמסבות שונות והנוגעים במישרין ובעקיפין למפעלה של קרן היסוד.

נחום סוקולוב, שהיה ממיסדי קרן היסוד ונשיא הכבוד שלה, ראה את מפעל בנינה של ארץ־ישראל בשלובו לחיי הדורות והשקיף עליו מתוך התחקות אחרי כחות היצירה האמתיים והמעשיים הפועלים בדור החלוצים בהווה. לדרכו זו ניתן בטוי בקטעים שלהלן.

שלשה הם מיני הקטעים המובאים כאן: מדברי נ. סוקולוב שבדפוס, מדבריו שבעל־פה בעברית, ומדבריו שבעל־פה שלא בעברית. הדברים שנאמרו בעברית לא הוגהו על ידיו וניכר, כי אין בהם מבטויו העשיר והמנומר של איש האשכלות. הדברים שנאמרו שלא בעברית תורגמו ממקורם.

הכותרות שניתנו בראש הקטעים אינם משל נ. סוקולוב עצמו.


הִנֵּה זֶמֶר בְּלִי מִלִים,

הָלְלוּיָהּ שֶׁל יְצִירָה!

הִנֵּה הַהִמְנוֹן שֶׁל מַעֲשׂים,

הַשִׁירָה!

הִנֵּה סֵפֶר בְּרֵאשִׁית,

עָשׂוּי בְּיֶדַיִם עֲמֵלוֹת!

שִׁיר שֶׁכֻּלָנוּ חַיָבִים לָשִׁיר

בְּמַקְהֵלוֹת,

הָאִסְטְנִיסִים הַמְּתְפַרקים,

בֵּנֵי הָעֲלִיָה

אֲצִילֵי רַעְיוֹן, צְנוּעֵי רוּחַ –

לְעוֹלָם הָעֲשִׁיָּה!

הַנִּיחוּ הַסִינְקְלִיטִין, מַלָכם

דִּמְדומִים וְסלָה?

הַלְעוֹלָם נְרַדֵּף רוּחַ,

וְלֹא נְכוֹנֵן לָנוּ יְסוֹד?

הֶחָרָשׁ וְהַחוֹשֵב וְהַחוֹקֵר

בְּכָל עִנְיָן!

כָּל אֲשֶׁר נָגָע אֱלֹהִים לְלִבּוֹ –

לַעֲבוֹדָה, לְבִנְיָן!

כְּשֶׁיִשְׂרָאֵל טוֹבְעִים בְּיָם אֵין

שִׁירָה אַחֶרֶת

בִּלְתִּי אִם: עַם בְּנֵה, הַחֲזֵר

לְיָשְׁנָה הָעֲטֶּרֶת..!


(מתוך שיר שחיבר נ. סוקולוב לרגל נסיעתו של ח.נ. ביאליק לאמריקה להשתתף במפעל קרן היסוד).

ניו־יורק, ט״ו בשבט תרפ״ו.


 

הפלא שבמעשה יום יום


חכמים קדמונים בין חכמי הגויים יעצו עצה משונה, והמשורר הרומי העתיק, הוראציוס, צמצם אותה בשתי מלים: אל תתמה על שום דבר! ותהי למלה מקשקשת כזוג; והאנשים, הרגילים לסמוך בעינים עצומות על הקדמונים, מעלים־גרה את הפתגם הזה, וקובעים אותו הלכה לדורית, ולדורנו בכלל. אבל, עם כל הכבוד לקדמונים, עצתם זו היתה גם בזמנם, ובזמננו.

לא כל שכן – עצה נבערה. יודע אני, שהיא מתאימה מאד לטעמו ולרוחו של הדור הנוכחי; יותר על כן – כלל עתיק זה, הוא אולי הקו הכי אופיני שלו, ואעפי״כ, ולאמתו של דבר: דוקא בשביל כך, הנני קובל עליו, ומוחה כנגדו, בכל עוז ההכרה. לעתים קרובות, אני רואה את החוזה, שעיקר תפקידו בעולם הוא, לפתור לדור החי את חידות הזמן, עומד ומשרבב את כתפותיו למעלה, כזה שאומר ״צדוק הדין״ על כל הנעשה תחת השמש, וכאילו רטן בין שפתיו את פתגם־היאוש: כך הוא מנהגו של עולם! מה שהוה, בודאי מוכרח הוא להיות, מה שקורה, הוא מחויב־הקרי; מעשי האדם ותחבולותיו הם ילידי השכל הכללי, פוק־חזי מאי עמא דבר! – ונגמר הדין, ואין אחר מעשה בית דין זה כלום!…


…אבל לא זה הוא העיקר; העיקר הוא, שעצת מניעת־ההתפלאות ושלילת־ההשתוממות – לעולם איננה יכולה להביא את המחזיק בה לידי ״קום ועשה״, אלא, להפך, היא מכריחה אותו לאחוז בשיטת ״שב ואל תעשה״. הילכך ברי לן, ואפשר לקבוע את הדבר בתור כלל, שלא נאמר בו חוץ, ושהנני מנסחהו באופן זה: כל הרוצה לחיות נפעל, סובל, יושב בטל, נשוא על גל החיים – עם הזרם, אין טוב לו בלתי אם לשמוע לעצה זו; ולהפך, כל הרוצה במעשים, בשינויים, ביצירה – הוא מושבע ועומד, להתנגד לשיטה מישנת ומבטלת זו, תכלית ניגוד, ולא עוד, אלא חייב הוא, לשים לו לעינים את הכלל, הסותר את הנ״ל, והוא: עמוד והתפלא על כל דבר!

חשיבותו של הכלל האחרון הזה, הוא גדולה, ביחוד, בעד הנוער. סגולת ההתפלאות מביאה לידי יראת הרוממות. עמוד ותמה על העולם הנראה לעיניך! תהה, שעולם זה הוא, בכלל, עומד וקיים, ושאתה בעצמך חי בו, ושאתה מוכשר להרגישו ולהבינו! השתומם על חיי גופך ונשמתך, הגלויים והנעלמים! השתאה על נסיונות חושיך. ואף על זה, שניתנה לך מתנה מיוחדת זו: הכשרת־ההתפלאות! מן ההתפלאות תגיע לידי התפעלות הנפש, ולידי הערצה, וזה הוא המבוא והשער לכל גדלות וגאוניות. כל עניני האמונה, הפילוסופיה והאמנות מקורם ומוצאם הוא כשרון־ההתפלאות. כל מקום ששם נעשו דברים גדולים, קודם לכן – זכו בני האדם למדרגת כשרון ההשתוממות ורק אחר־כך זכו לעשות את המעשים הגדולים. ההשתוממות היא, בעיקרה, דו־קרב פנימי, ומהמעין הטהור הזה, שתעודתו הטבעית היא להיות ״מעין המתגבר״, נובעת התמימות עשירת־היצירה…

… אם קשה היא הליאות המבטלת ליחוסו של אדם אל העולם, אל האמנות ואל המדעים; אם היא – יותר מקשה: מסוכנת ליחוסים שבין אדם לחברו; ואם היא יותר ממסוכנת: סם המות ממש לחיי עם – הריהי יותר מסם המות לתחית עם. רקבון זה עושה תחית־עם בלתי אפשרית לגמרי ולחלוטין. תחית־עם איננה יכולה להעשות מהיום למחר; היא דורשת זמן רב. קיקיונית – נוח לה שלא נבראה משנבראה; ראי־נעית – היא אחיזת עינים בגלגל החוזר בתיאטרון; מבוהלת־מלאכותית – תדמה לאותם הכפרים שהבריק פוטיומקין בזמנו לעיני יקטרינה. כל העוז שבה, ערובת הצלחתה יסוד נצחיותה – הם רק בתכונה זו, שהיא איננה “מענינת”. כל קטסטרופה טבעית היא מענינת יותר; כל רבולוציה, אפילו בהונדוראס, היא מענינת יותר; לו באו מברקים אל־חוטים מהכוכב מאדים, כמה היה הדבר מענין! אבל תחית עם וארצו, תרבותו ושפתו – מה הם? עבודת פרך אטית, חשאית, מיקרוסקופית, הדרגתית, שיטתית, עבודתו של סיסיפוס ושל הרקולס, עם יסוריו של פרומיתיאוס ושל טנטלוס – חקלאות בתוך בצות – מעט תעשיה, עוד בלי שוקי־מכירה – והעבודה הענקית של חדוש שפה! מי שאיננו מאורג ומשוזר עם הדברים האלה בעצם – איזו התענינות יש לו בכך? כיצד הוא מסוגל להתפלא על הפירות של היגיעות האלה, אם אין לו חך טועם וחוש הריח לגבי הדברים האלה?

הרי אנו דו־פרצופים: בתור עם סובל, הננו זקנים; בתור עם בונה חורבות ארצו ושפתו, הננו צעירים שבצעירים. הננו עומדים אך על מפתן היצירה והתחיה. עם תקיף, שכבש לו, מדורי־דורות, עמדת ענקים בעולם, בתוך ארץ ״על תלה בנויה״, עם ממשלה חזקה, וכלכלה ומסחר וחרושת וחיילות וצי, עם מפלגות ומחוקקים, ונמוסים ומשמעת, עם זרמים של חיים בריאים ושלמים – אם ימצא בקרבו שאור שכזה, אין בכך כלום, יכול הוא להמצא, והוא בטל ברבבה; וחוץ מזה, לעולם לא ימצא בין הכחות הפועלים, הבונים; ימצא, לפעמים, באיזו זוית שבספרות, ובספרות גוונון שכזה, יש שהוא גם מענין: ריח של נלאה־עילאה, איסטנס־ספקן. אבל אנחנו שרויים במצב אחר, ובתקופה אחרת! קוצים וברקנים אנו עוקרים; אבנים אנו מסיעים. הדם שותת מהידים הפצועות; מיבשים בצות, ופלגי זעה נוזלית מהפנים; והמורים מבלים את הכח האחרון של ריאותיהם; ובשביל שהשפה תחיה ותשוכלל, צריך לסחוט את כל הטיפות של מוח; והרי מתלבטת ״קרן היסוד״ וטורחת ומפגינה ה״קרן הקימת״, וקהלות קהלות מתכנסות, ועבודת דם ומוח נעשית מסוף העולם ועד סופו; וארצנו מתהפכת בציריה, בתוך חבלי לידה, ועינויי יצירה, ותרבותנו מתנערת בכבדות מעפשרות־קדומים, ע״י התאמצויות מיואשות, למעלה מהכח האנשי, כלפי שויון־רוח עכזרי, לא רק מצד הקהל הרחב, אך גם מצד חוגים סמוכים וקרובים – ואם בכל זאת, אנו מתקדמים, צעד בצעד: עוד חלקה עברית, עוד מעט חלוצים עברים, עוד ספר ועתון עברי, עוד קתדרה במכללה – באים אנשים, העומדים מחוץ למלחמת קיום מרה ועמוקה זו האומרים: זה איננו מענין!

אפשר – שהדין עמהם – מנקודת השקפתם. אין מראים לו לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו, סגולת ההתפלאות איננה מחוץ לאדם, אלא בקרב לבו. לנו – העבודה הציונית, והתוצאות שלה, יום־יום – כל חלוץ, וכל תלמיד, וכל ספר, כל תרומה לקרן, וכל שקל, כל מלה עברית חדשה, כל נדנוד של תנועה לאומית, כל מתבולל המוחזר למוטב, כל נפש מישראל המקויימת וניצלת מתהום הטמיעה – הוא מקור חדוה ונצחון, התפלאות והערצה. ככה, ורק ככה יכול עם לבנות את חרבותיו. האם רוצים אנו יותר? שאלה של הבאי! כתה של ״רוצים אנו יותר״? מי איננו ״רוצה יותר״? ברצון סתם אין להסתפק. רצון־סתם היה מקודם להסתדרות, הציונית. הציונות יצרה את הרצון המסודר עם האמצעים המקבילים לו, מרבה עבודה, מרבה אמצעים; מרבה אמצעים, מרבה הנשמה. בכדי שתגדל העבודה, אין רשות להתעיף, לנבול, להכמש ולנפול בפחי אי־ההתפלאות. הלאה כל מעיכה וכל זהום של יושן, ומתוך כך – להוט תאוני להפלאות וזקוקין דנורא חדשים! הציונות היא חדשה; תורת ישראל היא חדשה כביום נתינתה. בכל יום, הננו מחדשים מעשה בראשית של התחיה, היום נעשינו ציונים, היום נעשינו עבדים, היום החלונו לכתוב ולדבר עברית – היום ובכל יום, מוח, שאין בו אטרופיא, הוא חדש תמיד; לב שאין בו סיוד, הוא צעיר תמיד. המסתפק לעת־עתה במועט, ומוסיף לקבוץ על יד פרוטתו לפרוטתו מצטרפת לחשבון, וסופו להעשיר; הנבהל להון בפעם אחת, יעלה בידו חוה. גם מלאכי השרת של תחיה – אין להם קפיצין. עבודת הבנין איננה יכולה להמציא חדשות מפליאות בכל יום – ואף אם תמציא לא תספיק לתאבי־ההפלאה, מפני שכל דבר חדש – במהרה נעשה תפל ומשעמם, למי שדורש רק חדוש והפלאה וזעזועי־עצבים בכל יום. ״לנו ־ אין די ספוק במה שכבר נעשה; אבל יש די פלא והשתוממות של חדוה. ובכח הזה, ורק בכח הזה, נזכה לימים, שאז יהיה לנו גם די ספוק ברוכים המתפלאים! ברוכים הפורחים, הצעירים, הרעננים! הם, רק הם, יבנו את החרבות! אלה שאינם יכולים להתפלא עוד – כיצד יבנו חורבות? הם בעצמם, בעוה״ר חרבות, שצריך לבנותן.״ – נקוה שמתוך עבודת הבנין שלנו, עתידים גם הם להבנות, ולמדו להתפלא.


 

ראשית עמל.


מן הרגע הראשון רוצה אני לצייר לפניכם תמונה על הקשיים שעלינו להתגבר עליהם. כאשר מדינה חדשה, או מדינה הקיימת אמנם אך נוטה להתפורר, רוצה לחזור ולהתאושש, עומדים לשם כך לרשותה, אמצעים שונים.

היא יכולה להחליט על שיטה של מיסי חובה, יכולה להכריז על מלוה פנימי, יכולה לקבל מלאות־חוץ וכדומה. נראה לדוגמא את עבודות הקמום של השטחים שנחרבו בצרפת בעת המלחמה. מדינת צרפת קיבלה מלואות, תשלומי חובות המלחמה משמשים למטרה זו, ובכל זאת לא עברה עדיין את שלב ההתחלה שמלאכת הבניה בשטחים שנפגעו במלחמה. אבל לנו צפוי תפקיד גדול מזה, לאין ערך. קיבלנו על עצמנו לקומם ארץ אשר במשך 2000 שנה נחרבה באופן שיטתי. ויש להוסיף לכך שאין עומדים לרשותנו אמצעי שלטון שיאפשרו לנו לגייס על ידי כפיה או בצורת מלוה את סכומי הכסף הדרושים. ואף על פי כן יסדנו לפני 20 שנה את הבנק שלנו והננו דורשים בשבילו שני מיליון לירות בלבד. ורק עשירית מהסכום הזה הומצאה למעשה. האם מצבם של בני עמנו לא היה טוב יותר אילו השקיעו את הרובלים וקרונים שלהם בבנק שלנו? גם הקרן הקימת כבר היתה לנו, אולם עדיין היתה בראשיתה. על כן הועמדנו עם פרסומה של הכרזת בלפור בפני מצב חמור. בקופתנו היה שטר שלא נפרע, היה לנו יפוי כח לשלוח ועדה ציונית לארץ־ישראל. אם עוד לפני המלחמה היו היהודים מיעוט, הרי לאחריה עוד פחתו. הם מנו בסך הכל 70,000 נפש, בכל מקום שררה מצוקה.

המושבות היו שוממות, המתישבים רעבו ללחם, היתה התלהבות אמנם, אך לא היו אמצעים לרשותנו. ״החברה האנגלו־ ארץ־ישראלית״ נחלשה ע״י ההוצאות המרובות בשנות המלחמה, הכנסות השקל היו זעומות ביותר. ואף על פי כן צריך היה לעשות מעשה. ד״ר ח. וייצמן ואני, שני יהודים עניים, שני משכילים עייפנו מן העבודה הפוליטית שנעשתה. בכספים מעולם לא היה כחנו רב ובכל זאת דוקא בכוון זה צריך היה לפעול והחלטנו לייסד את קרן הגאולה. שמנו את מבטחנו בנכונות ההקרבה של העם היהודי, ובפרט בארצות דוברי אנגלית. היה זה נסיון וביחוד היו אלה יהודי אנגליה אשר העמידו 100,000 לירות לרשות הועדה הציונית, שעתידה לצאת לארץ־ישראל. את ערכו של סכום זה, קטן כשלעצמו, בשביל ארץ־ישראל של הימים ההם, יכול להעריך רק מי שראה את הארץ לפני שהושטה עזרה זו ואחריה. וחשוב ביותר היה, שהגורמים הקובעים הגיעו לידי הכרה שאנו נגשים ברצינות לבנינה של ארץ־ישראל. זה היה הישיגה של ״קרן הגאולה״. וכאשר נערכה ועידת לונדון, עמדנו אנו, עם בלי ממשלה, בלי צבא, בלי מסים – ובכיסנו דיפלומה בלבד. מעולם לא היה רגע טראגי יותר בכל תולדות תנועתנו. דבר אחד היה ברור: בכחות עצמנו עלינו לקומם את חורבות ארצנו. היה עלינו להביט עינים גלויות בפני הממשלה האנגלית. לא יכולנו לקשור את עצמנו בכל קשר או חוזה על יסוד של הדדיות. זאת היא חולשתנו, אבל זה גם כחנו.

ידענו, כי טמונים בעמנו מעיינות מרץ נרדמים, והיינו צריכים לחפש אחרי אמצעים להפיח חיים בכחות סמויים אלה. חשבנו על מלוה. אולם למלוה דרוש משהו שיהיר לעיין דרושים מקורות, ולנו לא היה כלום. אמרנו לעצמנו: אצל היהודים הכל הוא שלא כרגיל ושמא נוכל לקבל גם מלוה שאין מאחוריו כיסוי. דור משאיל לדור, ואם על היהודים לאבד את הכספים שלהם בהלואותיהם של עמים אחרים, הרי באופן יוצא מן הכלל יוכלו לעשות כדבר הזה גם לעמם הם. כך ייסדנו את קרן היסוד. לקרן זו נתתי אני את שמה. זו היתה תרומתי. זה המוסד שלנו שנושא שם עברי טהור, כך שעל כל יהודי לדעת שתי מלים עבריות אלה. היא נוסדה במגמה לאסוף 25 מיליון לירות שטרלינג במשך חמש שנים.


(קטע מתוך נאום בטשרנוביץ, 15.1.1925).


 

״האני הקבוצי״


ה״אני הקבוצי״ הציוני חייב להגן על עצמו, אבל פירושה של הגנה עצמית זו איננה הגנה על הקיום גרידה; פירושה – יצירה: הוא חייב להגן על התפתחות יצירתו, ויצירתו העיקרית היא ה״אני הקבוצי״ העברי, במלוא כחותיו וסגולותיו, בכל תפקידי חייו, עבודתו ונכסיו, ישותו ותכנו, חוג שאיפותיו וכשרון מעשיו, נסיונותיו ויעודו הנשגב וקוי־הכוון של העתיד המסתמנים בו בהווה – בארץ־ישראל! ״אני קבוצי״ יהודי שכזה – לבד מכל השקפות מפלגתיות – לא היה עוד בעולם, מימי חורבן בית שני. בשביל להגדיל את ה״אני הקבוצי״ הזה, חובה לאחוז בכל האמצעים המוסריים. בשבילו צריך להקריב את כל הקרבנות, מפני שהוא זעיר אנפין של ה״אני הקבוצי״ המפוזר והמפורד. הוא יצא מן הכלל, וללמד על הכלל כולו יצא, בו אנו משתקפים ומתגלים בתור כלל ישראל. הוא משמש לנו משתלה ומעבדה. מי שלא תפס את עומק מהותו של ה״אני הקבוצי״ בארץ־ישראל ואת רום ערכו בעד העם כולו – אין לו תקנה. ה״אני״ העברי נתהווה בארץ־ישראל – ודי. מדברים על דבר השפעה ועזר משם לעם המפו­זר והמפורד, רצונכם לדעת, מה הוא העזר באמת? נקודת־הבער שיש לה קסם מושך איתן, אשר בכח הוויתה לבד, בלי ״סוף מעשה במחשבה תחילה״, פשוט מתוך שהיא נמצאה וקיימת, היא מחברת את היהודים המפו­זרים בנפש וברוח ומרוממתם. זו היא דוגמת הגאון. אין הגאון משפיע, בעיקר על ידי הוויתו. גם השפעה מעשית תהיה; אבל לא זה העיקר. אמנם עדיין כל זה הוא פרשת העיבור, ובפרשת העיבור, בנוהג שבעולם, בנין וסתירה משמשים בערבוביה.


 

יותר חלוצים…


בעניני ממונות יצאנו מן התהו, ונקבעו בביתנו סדרים נכונים מרגיעי רוח ומבטיחי יציבות וקביעות. הדבר הזה עלה בידינו ביגיעות מרובות, אבל שום יגיעה ושום השתדלות לא היו מועילים, אלו לא עזרה לנו העובדה, שעל ידי עבודתנו השקטה, המתונה והמאורגנת, רכשנו את הבטחון ואת האשרתא בעולם. המוסד הפיננסי שלנו בארץ־ישראל, בנק אנגלו־פלשתינה בע״מ, עשה חיל ויהי למרכזנו הפיננסי רב פעלים ורב עתידות. יגענו לעזור לפעולה מרובת־הברכה של הקרן הקימת, והעמדנו את כוחותינו לפקודת קרן היסוד, שחשיבותה ונחיצותה עומדות למעלה מכל פלוגתא. רק בסיוע שתי הקרנות האלה אפשר היה להשיג את ההישגים שהזכרנו, כי בעוד אשר היציב־פתגם של הקרן הקימת הוא: "יותר אדמה, יותר קרקע לאומי!״ – זה של קרן היסוד הוא: ״יותר חלוצים, יותר בני אדם!״ אך ע״י שתי הקרנות האלו יזורה הזרע, אשר יצמיח מאה שערים.


 

זכות וחובה


… מתהלך אני בין אנשים אנגלים, ויש לפעמים שאני ­שומע מפי אחד מהם בתמימות, בלי כל מחשבה של זדון ושנאה: ״זהו נסיון מענין מה שהיהודים עושים בארץ־ישראל, אבל אני אינני מאמין בו״. והדבר הזה פוגע בי. אם זהו ״נסיון״ – הרי רשאי הוא שלא להאמין בו, אם בטבעו הוא איש פסימי, אבל במה דברים אמורים? אם אמנם זהו נסיון, אכספרימנט ותו לו. וכאן הראש והשרש. אין זה אכספרימנט. מה שאנו בונים בארץ־ישראל – הוא מעשה של תנועה לאומית. ואין תנועה לאומית שלא הצליחה. כל תנועה לאומית שהקיפה איזה עם בעולם אשר שאף לשוב אל חייו הלאומיים – הצליחה. על כן אנו בונים על סלע את כל מה שאנו בונים עכשיו. אם זוהי תנועה לאומית – הרי אני מביט בצחוק על זה שחושב את הדבר לאכספרימנט. העם היהודי אינו רוצה בטמיעת בניו, הוא רוצה בחיים עצמיים, בפנה משלו. ומלא מרץ ובטחון ותקוה אצא לעולם עכשיו ואני כוונתי, כמובן, לא ל״אני״ הפרטי שלי. כל אחד צריך להיות אני – אזיז ממקומם את היהודים הקופאים על שמריהם. יש לנו הכח ויש לנו אנשים, אלא שלא כולם החליטו עוד. יש כאלה שיש להם חצי החלטה, רבע החלטה, שלשת רבעי החלטה. בגולה מרבים לשאול על ארץ־ישראל, מקיפים אותך בשאלות, משתוקקים לשמוע מפיך דבר וחצי־דבר על ארץ־ישראל, נכספים לבוא לארץ־ישראל. אותו המחנה – קראו לו: העליה החמשית – עומד כבר מאחורי כתלנו. יש יהודים עשירים מופלגים ויש יהודים בינונים, שעיניהם נפתחו כבר לראות מה שאבותיהם לא ראו. הם רואים כבר את פס היד הכותבת על הגולה ׳׳מנה, תקל ופרסין״. אבל אין הם רואים עוד את הכל. ובשביל כך נחוצים שני דברים:

א) לעבוד הרבה. לא תעמולה, אלא חנוך הרוח. נחוץ לעשות הרבה. המעט שעשיתי אני – שמחתי עליו. אומרים – מנהיג צריך לשבת אל השלחן הירוק, אם בלונדון ואם בירושלים. הכסף יבוא מאליו. זהו שקר מוסכם. לא בשביל הכסף, אבל נחוץ שמי שהוא מנהיג, יבוא במגע בלתי אמצעי עם העם. לא כדאי היה לי ללכת לאפריקה בשביל מאת אלף הלירה שאספתי שם, אף על פי שגם לסכום זה יש ערך. אבל אמרו לי, שיש שם יהודים טובים, צעירים, מין מיוחד של יהודים, גברדיה נאמנה שלנו. אמרתי: גברדיה זו ראויה, שאני אתודע אליה. חפצתי לרכוש אותם, לא בכספם אלא גם בנפשם. ראיתי שם דבר יותר גדול מ״אהבה״ לארץ־ישראל, ואם תשאלוני – מה לעשות? אשיב לכם: לעבוד אלף פעמים יותר משעובדים עכשיו.

ב) – וזהו דבר פרטי, נחוץ שארץ־ישראל בכל כמותה תאיר ותזהיר. תל־אביב אינה עיר בארץ־ישראל אלא עיר בישראל, היא תמצית, היא דוגמא, היא למופת. אתם בני תל־אביב, יושבים בבית של זכוכית. רואים את כל מה שאתם עושים. אם אומרים שיש אופירה בארץ־ישראל – שומעים את צלילי האופירה בכל העולם. אם אומרים, צלצול הלשון העברית – רואים את הקולות בקליפורניה וברודסיה. אם נבנה כאן בית חדש – מרגישים הם שם, בגולה, שהם צריכים לחוג את חנוכת הבית. כל שתיל שנוטעים כאן, כל שיח, כל פרח מריחים שם את ריחם. אתם ההתקדמות, אתם ההתגשמות, אתם האידיאל המוגשם בארץ־ישראל. הזכות המיוחדת שיש לכם היא, ששמים אתכם בכף אחת ובכף השניה – את כל הגולה. זוהי זכות וגם חובה.


(מנאומו בתל־אביב, 19.8.26)


 

על הגבורה השקטה


המלה ״האבקות״ מבטאת מושג שנעשה לעממי בשנים האחרונות; מושג זה נחשב לחוק טבעי הקובע יחסים בין־לאומיים בכח עקשני בלתי נלאה, המכריח את בני האדם להמשיך ללא קץ בהתחרות זה עם זה. אף על פי כן המושג ״האבקות״ הוא מעורפל, גורם למבוכה ומטיל תוהו. אם נקחנו כמטרה סופית וכדבר בפני עצמו ערכה של ״האבקות״ שלילי הוא, מוליד חורבן ושממה…

… ״האבקות״ יכולה לשמש ביטוי לאומץ־לב רב, לגבורה נאצלה, בשרתה אידיאל נשגב – או שתהא מעשה של אחיזת עיניים הרפתקנית, תאטרלית והפכפכה.

… יתכן כי יראה הדבר כסתירה, אך הוא נכון בכל זאת: הגבורה העילאית מתגלית דוקא ע״י העובדים בצנעה, הרואים את המטרה לנגד עיניהם בבהירות ואינם מניחים לשום הפרעה להטותם מדרכם, למרות קריאות המלחמה הנישאות באויר. לא תראו נזרי קדושים סביב ראשיהם של עובדים עקשים, מתמידים אלה. חובבי הסנסציה ברודפם אחרי אפקטים מסנורים מפנים את גבם לדמויות בלתי מענינות כל כך. אוהבי ריב ומדנים סואנים ורמים, מובאים לידי שעמום ע״י אלה, השקטים ויפנו הלאה מהם למקומות שם החיים גועשים ובני אדם ״נאבקים" בקולי קולות, בלי התחשב בעבר ובאחריותם לעתיד – פונים הם אל מראות־השרב של חיים אמיתיים מלאי מאבקים של אמת וגדולה.

הגבורה האמיתית של אומה מתגלית באפיה, בנפשה הקבוצית ובכוחה המוסרי. הסך הכל של האבקויות לאומיות מתגלה בהסטוריה, בחיים, בתנועות ובגילויים ויסודות אחרים, בכל הבנין של התפחות לאומית כללית. אנו מנהלים את ההאבקות שלנו בצורה מיוחדת לנו, המצטיינת בבחינה קפדנית של מעשינו, הרצון לכח־סבל היסטרי, ״הקשת המאחדת" בין העבר הרחוק וההוה, הסולידריות והגורל המשותף של אומה שלימה בכל היקפה, מהשכבה העליונה ביותר לנמוכה ביותר, למרות שינוייה המרובים וחלקיה הנפרדים. הגבורה האלמת של גזענו חושלה בבית היוצר הפלאי לכחות נעלמים. אכן נאבקנו; שום עם אחר לא לחם כה קשות על קיומו. מלחמתנו אנו נלחמה בלי שטף של נאומים, בלי דיבו­רים על ״האבקות״ – בלי שמלה זו נעשתה לנו אליל. האבקותה של אומתנו קיימת בעצם חייה ועבודתה בהתמדתה רואה אותם לעיקריים לשם שמירת עצמעותה. וירושתה ההיסטורית, היא הבינה שכח מוסרי נובע מתבונה יותר, מאשר מהצבת דוגמות; מהתמסרות מאשר מחובות חבר­תיות; ממאמץ רוחני יותר מאשר מכבלי ארגון.

… הנה כי כן הוא טבעה של הגבורה הלאומית שלנו. אידיאליזם מעשי, ההכרה שמעשים חשובים יותר מדיבורים עבודה חיובית יוצרת, מכוונת לקראת מטרות ברורות. אולם רחוקים וחזקים אנו מלתאר את הדורות שחלפו בקשר למטרות אלה. עלינו לדעת, כי כתוצאה מנדודים אין קץ בתנאים האיומים ביותר, לא נתנה תשומת הלב המספקת לאחת העיקריות מביניהן: הצורך המוחלט במרכז לאומי…

… הרגע הנוכחי, הקשה כל כך לעמנו; ניתן לנו לא רק את הזכות, אלא הוא מטיל עלינו חובה, לברר וללבן את האידיאה הפוליטית שלנו. הדרך היחידה שעל ידה נוכל להגיע לבירור שקט, הוא גידול כחנו בארץ־ישראל במספרים ובאמצעים. הצורה היחידה של גבורה היא זו, של עם חפשי, תרבותי, העובד בפועל. לאומיות עצבנית, סנטימנטלית, נרגשת עד לדמעות על ידי המחשבה על מולדת אבודה – כזו לא תושיע אותנו; כי אין לעבוד למען הארץ ושלומה, בצורה אשר תהלום את צרכי יום יום בלבד. כל כמה שקרן היסוד תאדיר את מפעליה, כך יגדלו גם היתרונות אשר הנוער יפיק ממנה. וכאן רק תהליך אחד יהלום את מטרתנו; התבצרותה של הקרן…

שיחות בטלות על ״האבקות״ לא תשאנה תועלת. הצלחתה של תחייתנו בארץ־ישראל מובטחת. אולם לא נוכל לוותר על השתת­פות מתוך לב שלם, קבועה, מתמדת ונדיבה של העם היהודי כלו; על עזרתו שצריכה להנתן ברצון, בלי היסוסים, על יצירת זרם מתמיד של כחות רעננים לעבודתנו…

… אנו קרובים, קרובים מאוד למטרה, כמעט והשגנוה. הכיבושים וההשיגים שלנו בארץ־ישראל תלויים במהירות שבה גדלים הארגון והאמצעים שלנו. להגדיל את מרצנו הלאומי ולעשותו יותר מגובש, להגביר את כח התנגדותנו – זהו התנאי.

לא נרשה לדמיון להשתלט על ההגיון ולא לחלומות על המציאות. עלינו להכיר בזה שההשגים שלנו קטנים אמנם, אבל ממשיים, ערכם רב יותר מאשר הצהרות קולניות שאינן בנות ביצוע.

אנחנו מאמינים שהמפתח לעתיד יחושל על סדן העבודה בלבד, בהחלטתיות ובהתלהבות נעמוד מול אלה המציגים את עצמם כגיבורים, הדורשים חזקה על אומץ־לב משום שהם תובעים תמיד יותר מאתנו, אלה המאשימים אותנו, כי אנו מסתפקים במועט. וכוחים פומביים ממין זה מבלבלים את דעת הציבור, מדכאים את אלה שאמונתם קטנה, ומטים את הענין מהתפקידים החשובים והנחוצים ביותר. איננו מתחלקים למרבים לדרוש ולממעטים, חלוקה כזו – בהתאם לדרישה – היא פרי הדמיון. השאלה היא זו של עבודה אטית וקשה בארץ־ישראל עצמה ובגולה למען ארץ־ישראל. הבה נלחם לגאולתה של אדמת מולדתנו ע״י הקרן הקימת, לכוונו של הדור הצעיר שלנו בתחומי המדע, הדעת והרגש לשפתנו הלאומית…


(מתוך נאומו באמריקה, 1929).


 

קדושת השם והמעשה


אך שנים אחדות עברו מעת אשר בראנו את קרן היסוד מאין; נתן נתנו לו בתחלה בתור מוהר ושלוחים אך את שתי המלים העבריות האלה (כי זה הוא הראשון למוסדותינו, הנודע אך בשמו העברי). הוא היה בן־אונה של הועידה הציונית הלונדונית של שנת תר״פ, אותה הועידה אשר בה התגנב הפחד אל נפשותינו, ותקף אותנו רגש בדידות לאין גבול לנוכח חובותינו ותפקידינו הענקיים, ואולם, באחרונה, נצח הרגש הזה את עצמו וחתם בהימנון של תקוה. ואם אמנם המושג קרן היסוד, בגדר הכספי, הוא אך חלק קטן של הנכסף והדרוש. ואף על פי כן שישנם עוד חוגים רחבים בעמנו שאינם מכירים בערכו של מוסד זה, או שאינם יודעים אותו כל עיקר, והתבנית השלמה של המס הרצוני ״המעשר״ נתקבל לעת־עתה אך ע״י מעטים לקו־המדה של סיועם – הלא סבותיהם של הגרעונות הללו גלויות הן לעינינו. כל העולם שרוי במשבר כלכלי כבד, וחלקים גדולים של עמנו – ודוקא אותם שהשפעתו גדולה ביניהם – הם מסוגרים בפנינו או נמצאים במצב כלכלי שלא מן הרגיל. המוסד הזה עומד וקיים זה אך שלש שנים. במשך שלש שנים הצליח המוסד לכבוש לו מקום, שעושה אותו לאחד המוסדות הכי־חביבים של העם היהודי, לחבר את כל הגולה בעבותות אחוה, להיות למרכז חי ולגשר בין הציונים ובין היהודים העומדים מחוץ להסתדרות הציונית והשואפים לעזור לבנין ארץ־ישראל מחדש.

ברצוני אך להראות כאן בדרך־כלל, עד כמה הצליחה קרן היסוד במעשיה. חפשים מריח של מפלגה צרת־עין, וברצון נמרץ לחבר ולאחד בסביב לדגל בנין ארץ־ישראל את החוגים הכי־רחבים של העם, הטבענו על קרן היסוד חותם מוסד יהודי כללי. ואם יש כעת לשתי המלים ״קרן היסוד" מאותו כח־ההשפעה שיש, כביכול, לשתי המלים ״שמע ישראל״, שקדושת דורי־דורות חופפת עליהן; ואם קרבה אלינו הסיסמה הזאת לערך ארבע מאות אלף יהודים בכל ארצות תבל, שאינם יוצאים ידי חובתם בהסכמה סתם, אלא מקריבים קרבנות

לסייע לבנין ארץ־ישראל – הנה דבר זה מראה לנו באופן מובהק יותר מכל מופת ומעשה זולתו עד כמה הציוניות מת­גברת והולכת בעם היהודי ועד כמה גדל כחה של ההסתדרות הציונית.


 

יהדות אמריקה ויעודה.


יהדות העולם מצפה מכם שתקחו חלק גדל והולך בבניה של ארץ־ישראל מחדש, לא רק בכספים אלא גם במרצכם וייזמתכם. יהודי העולם יודעים, כי סיבת הסיבות שהודות לה התקדמו האמריקאים במידה עצומה כל כך, היא החשבת העיקרון שבבנית ארץ, צריכים להתרחק מהשיגרה הישנה ולהשתדל להשיג את שעולה ומשגשגת תדיר. המצבה הגדולה ביותר להישגם התעשיתי והמס­חרי היא בהצטברות העצומה של שיטות והרגלים שהיו פעם טבעיים והיום הם שייכים לשרידים חסרי תועלת של העבר. ״אלטנוילאנד״ של הרצל תהיה מזיגה של עתיקות כבדה עם חקלאות ותעשיה חדישים. האופי העתיק שטור יישמר ע״י האידיאליזם. העבר הוא חלק מאתנו; כשם שאין להשמידו כך אי אפשר להעלם ממנו. אולם ה״נוילאנד״ מצריכה ייזמה ואומץ, אומץ רוח שהנסיון יהיה לו סייג. מוטב לצעוד צעד מוטעה קדימה ולהתאושש מתוך אומץ, מאשר לעשות לעולם את הדבר הנכון ולהשאר עם זה נחשול. אבל כאן גם לא יהיה מקום לעשות אפילו צעד מוטעה. הדרך להתקדמות בטוחה. עבודה נפלאה החלה. בפניכם תפקיד גדול. הסתכלו בביטחה ותראו את תפארת הגאולה. אולם קודם כל על קרן היסוד וקרן הקימת להניח את הנדבכים הראשונים.


(מתוך דברי פרידה של סוקולוב ליהודי אמריקה,1929)


 

הון העם והון הפרט.


בכל העולם, בציונות ובחוגים מסביב לה, קמה תנועה להשקעת הון בארץ־ישראל. אנו רוצים הון בארץ. ממון ועבודה יחדיו יבנו לנו בית נאמן בארץ־ישראל. לא נוכל לעשות זאת ללא כספים, על כן עלינו לעודד את ההון לבא לארץ־ישראל. סבורני שאינני מדבר רק בשם בעלי ההון, אלא גם בשם העמלים. הם, העובדים, יברכו את הממון שיזרום לארץ, ואנחנו נמצא דרכים להסדרת היחסים בין הון ועבודה. אין זה תפקיד קל – תפקיד גדול הוא – ואנחנו נפתור בעיה זו בארץ־ישראל.


(מתוך נאומו של סוקולוב 19.7.1929)


 

מול ההתנקשות.


… קריאות־בהלה זעזעה את כל העולם התרבותי כאשר כנופיה בהנהגת קנאים, התקיפה את העם העמל שלנו, ונסה בדרך זו להרוס את מפעל הבניה שלנו, הנוער שלנו, אמיץ־הלב, הוכיח, שההיסטוריה של המכבים אינה אגדה. ועתה שומה על העם היהודי כולו לענות להתקפה הזידונית. קרן היסוד תתן את התשובה. התחזקות, התפתחות, התרחבות והשלמה של היצירה של העם היהודי בארץ־ישראל, עליה מוגברת של חלוצים, ישובים חדשים בעיר ובכפר!

אדיר רצוננו להביא לארץ רבת־הנסיונות את ברכת העבודה התרבותית, העבודה הפוריה, נושאית השלום, בחיקה נפקיד את שמירת נכסינו היקרים – זו תהיה תשובתה של קרן היסוד.

יהדות – פירושה עבודה יוצרת. ציון היא משאת־נשפו של ישעיהו. נשקנו – המחרשה. העם היהודי כלו בונה את ארץ־ישראל. הלאה כל קטנטוניות, כל השפלה, הלאה העבדות הפנימית, ההכנעה ללא התנגדות. הלאה הגיטו, הבה ונלחם ונעבוד בכחות כפולים, הכפילו תרומותיכם לקרן היסוד. האספו נא במחשבה אחת סביב הדגל היהודי. זה תכנה של הסוכנות היהודית, לא ריב בין אחים! הדם השפוך זועק השמימה. המעונים, הנרצחים עולים מקבריהם לעורר ולהדריך אותנו. שעת הנקמה הגיעה, הנקמה היהודית ושמה: קרן היסוד. יצירה, בנין, עבודה, ע״י קרבנות גדולים ועבודה רבה נתגבר על כחות החושך.


(מתוך: אל היהודים ברומניה, 2.12.1929).

המלצות קוראים
תגיות