רקע
נחום סוקולוב
המצב הנוכחי של היהודים בעולם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

כנסיה נעלה,

היום מתאמת הפתגם ש״התוֹלדה שבה על עקבה". אנו נצבים כאן כולנו לפני המצב הנוכחי של העם היהודי בעולם, כמו שהיינו נצבים בבזל שלושים ושש שנה לפנים. גדול הלא הצד־השווה שבין המצב ההווי של עמנו ובין אותו של אז, ושונה הנוכחי ביחוד בזה, שהורע עוד שבעים ושבעה. בהזדמנות ההיסתורית של הקונגרס הראשון נשא הדבר והאמן הגדול שלנו, המנוח מקס נורדוי, את משאו הבלתי־נשכח על מצב היהודים בעולם. באותו המשא אני אומר לקשר את דברי היום.

פרק קורות־האדם, העובר על חיינו כיום, מראה רקמה יותר מסובכת ומעורבבת מאשר באותו הזמן, שבו נשא מקס נורדוי את משאו. שנים חלפו — עד שבאה מלחמת־העולם, אז נהדפו מלכים מכסאותם. מדינות חדשות קמו ונהיו ומדינות הרוסות קוממו שוב. עמודי הארץ התפלצו, ויקם החזון לדניאל על ארבע הרוחות המשתערות זו על זו ועבידו קרבותא על משברי ים־העמים. נהפך העולם כולו לשדה־מלחמה. אז בא תקונה הכביר של מפת־העולם הפוליטית. נעלמו צארים, נפלו שולטנים וקיסרים הלכו ואינם. הציונות קבלה אישור של משפּט־גלוי בין־לאומי בפתשגן־כתב, ולמליוני יהודים ניתנו זכיות־מעוטים. אח"כ באה תקופת־המשבר שלאחרי המלחמה, שבה עדיין אנו נתונים, ומספּר מי ימנה לחוטי־המשזר המסובכים של טויות פוליטיות, כלכליות, חברתיות, לאומיות ומוסריות, הנארגות ונקרעות ומשתזרות שוב ושוב.

השקפותינו החברתיות שנו צורה, חיינו הכלכליים, אשר יכלו לפנים להשתבץ במסגרת הכי־צרה, שוב אין בידם להצטמצם בתחומי הסביבה הסמוכה. מושגים חדשים, דרישות חדשות, אנשים, מפלגות ועמים חדשים צפים ועולים בחיים הפוליטיים. המבט, אשר לפנים לא התעופף מעבר לתחומי הגיטו או ארץ־האמנסיפּציה המיוחדה — סוקר עתה לתפוש את היהדות העולמית ולהכיר את קשוריה עם הארצות הכי־רחוקות.

רק הנסיון של רבות־בשנים, ידיעת־האדם הגדולה והמבט־לא־אכזב, החד והמרחיק־ראות, של איש כנורדוי, בשביל ההוי, בשביל הכחות הפועלים או הנרדמים בחיי־המציאות של העמים — רק הם מסוגלים ליצור ולמסור תמונה בהירה מהערבוביה המסובכת של ההופעות, של הכחות ושל ההשקפות כיום. אותו משא־החזון של נורדוי, אשר שמעתי, אשר התרחש בחיי, הוא כ“כ נעלה בעיני ונשגב בהערכתי — שלא אוכל לההין אף לחשוב על התדמות כל־שהיא או אפילו לא על חקוי. ומלבד זה הרי סוף־סוף מצב היהודים אחר הוא בהווה, למרות הצדדים השווים שבינו ובין זה שמלפני ל”ו שנה, ואף אלמלי הייתי רוצה בכך, לא יכולתי לקחת בהקפה מלוח־הצבעים הנורדאי את הצבעים המתאימים בשביל התיאור שלי בצירוף הפתגם הידוע: ״גם אני צייר". נסיוני אני הוא הרבה יותר צנוע: נסיון־הארה מיוסד על הסתכליות של השנים האחרונות. לא תמונה אוניברסלית מקיפה עם אפקטים נשגבים, מיועדה בשביל תערוכה עולמית, אלא תאור בלתי־מעפיל, המוסר את הרושם, אשר העולם היהודי הנוכחי, ל״ו שנה אחרי אותו משא־נורדוי משנת 1897. עושה על ציוני מסתכל, — ואת המסקנות המתאימות לתכנית־עבודתנו בהווה.


 

א. היהדות הרוסית.

היהדות הרוסית, זו שהיתה בימים עברו כ״כ חיה ורבת פעלים תנועה, זו שתפשה מלפנים את מקומה בראש העבודה הרוחנית היהודית בתור מנהיגה ומדריכה — ירדה פלאים ונהרסה כמעט כליל. רגשנו מסתמר למול הלחץ והרדיפות, שמהם סובלת הציונות בארץ זו. צעקת־חמס מתפרצת מחזנו נגד בעורה הנבער של השפה העברית מתוך החנוך היהודי והחיים היהודיים. ההתקפות על הדת היהודית מזכירות את ימי אדרינוס, ובק״ן טעמים אי אפשר לטהרן ולהתאימן אל העיקרון של חופש־המצפון. לדידן איפוס־היהדות היא היא הכחדת־האדם. יהודים אינם יכולים להשתחרר בלי־עונש מיחסיהם ההיסתוריים, התרבותיים, הדתיים והלאומיים. מצב של חוסר־יחסים יהודי לא יתואר ואין הדעת סובלתו. אין אנו יכולים להניח ליהדות הרוסית, זו היהדות הכי־ערה, זו מרובת־הזכיות בתרבותנו, שתמחה במובן הלאומי והתרבותי מספר־החיים בלי השאיר שם ושארית. הכחדת השפה הכי־עתיקה של העולם התרבותי היא שערוריה. איזה טעם יש לאסור הציונות ברוסיה המועצ­תית, ולמה יטילו שם חשדים על הנוהים אחרי הציונות, יאסרום ויענשום באכזריות נוראה? ממשרצי רדיפת־הציונות של היבסקציה, — סיעה של אנשי־תעמולה יהודיים, מתבוללים־קומוניסטים, — נתפשטה השמועה, שהציונות היא ״אנטי־רבולוציונרית". אנו איננו יודעים מאומה מזה. אדרבה יודעים אנו, שהציונות לא צוותה ולא יעצה מעולם לנוהים אחריה על שום דרך פוליטית ביחס לרוסיה, שהציונות נמצאת לגמרי בתחומים אחרים, שהיא רעיון גדול, החי בדברי ימי ישראל ונרדם בלבות היהודים ברוסיה כמו בלבבות כל היהודים שבכל ארץ וארץ, וזקוק הוא רק להסתדרות בשביל התעוררותו והפרחתו הכי־נפלאה. הציונות פירושה, שחרור־עצמי. אין אנו רוצים לשמש כלי־שרת בשביל אחרים, רוצים אנו להיות כלי־שרת לעצמנו. עם כל הכבוד אשר נרחש למדינת־המועצות, אל־נא נשכח שכל מדינה היא דבר, שאפשר לעשותו או לבטלו. היא מציאות בידי­־אדם, מציאות מלאכותית, אבל עם הוא מציאות בידי־שמים, מציאות טבעית. עם אין יוצרים ואין מכחידים. חזקות ומוצקות הן אשיות הציונות בלב היהדות ברוסיה, למרות כל הרדיפות. אם מטילים ספק בזה — יבחן־נא הדבר: ירשו־נא קצת־חופש לאספות, לדפוס ולדבור. אז נראה ונוכח! חופש זה אינו ניתן, ושלושת מליוני היהודים ברוסיה נאלמו דום בספרותנו, בעתונותנו ובקונגרסים הציוניים שלנו! זוהי “צרת־יהודים” נורדואית חדשה!

זוהי, לדעתנו, אחת משגיאותיה הכי חותכות של הבולשיביות, להלחם בגלוי, או — מה שעוד יותר גרוע מהוראות מפורשות — ע״י יצירת אוירה־של־טינא, בכל עומק הדין ובאי שום הצדקה שהיא, נגד הדת היהודית, שהיא ליהודים יקרה מכל יקר, נגד הרוח העברית, שהוא עיקר־העיקרים של תרבותם, ונגד הציונות, שהיא העזרה־העצמית שלהם ועתידם.

שאלה זו אינה ניתנת להפתר רק ע״י הבנה קרה, רק בדרכי ההגיון היבש. מעורה היא בכמה מצבי־נפש וחוטי־תחושה. רבים מחברינו מפרפרים שם עדיין פרפורי־מות בבתי־הסהר ובמקומות־גלותם במרחקי סיביריה, אך ורק בשל נסיונם להשמע לקול מצפונם הלאומי והדתי ולעבוד עבודה ציונית. במה אפשר ללמד־זכות על עוול שכזה?

כאשר נאסרו ונמסרו ברוסיה לדין אינג׳ינרים אנגלים אחדים ונמצאו חייבים ואנגליה ראתה בזה עוות־דין, אז רעשו הספים, צעקו מצוקים וצווחו אראלים והסתובבו כל גלגלי המנגנון הדיפּלומטי של שתי המעצמות גם יחד, דין־ודברים, משא־ומתן וטענות־ומענות ושאלות־ותשובות עפו־טסו מהכא להתם ומהתם להכא — עד שסוף־סוף נשתחררו הנאשמים. רחוקה מאתנו המחשבה, למתוח איזו בקורת שהיא נגד הפעולה הזאת כשהיא לעצמה. אנו מתיחסים באמון שלם לרגש היושר והצדק של שתי הממשלות ובתור אוהבי־שלום אנו שמחים על הפתרון הזה שיצא בשלום. אולם בדרך ההשוואה מתעוררת השאלה מאליה, אם אין שום אפשרות גם למי, שאיננו מעצמה גדולה ואף לא מעצמה קטנה, אלא עם קטן והסתדרות של אידיאליסטים, כמו שהננו אנו, — אם אין שום אפשרות במקרה כזה, לדרוש ולהשיג שחרור צודק, או בקרת, שהיתה יכולה להביא לידי שחרורם של אנשים חפים מפשע, מאת מדינה הדוגלת בשם ״ריבולוציה־מתמדת״ נגד שלטון עריצות ועוול ורשע.

בצדק הניף נורדוי בשעתו את שוטו המבריק נגד הממשלה הצארית הקודמת ברוסיה. עובדה היא, ששום עם בין עמי רוסיה לא סבל כ“כ הרבה מאותו ה״דבר־באופל”, כעמנו. לא רק מפרעות — אלה לא היו צרת־יום־יום — אלא מאלפי סעיפים וסעיפי־סעיפים, שחוקקו בשבילנו ושמרו על עקבותינו — סבונו גם סבבונו ״חוקים מיוחדים" לאין־ספורות, כל ״חוק״ — מלכודת או כלוב. חיתו־טרף גם השיג לא יוכלו, בכמה מיני מלכדות וכלובים אפשר לצוד ולענות בני־אדם. על כל צעד ושעל נכשלנו באיזה “אסור” או נפגענו באיזו “חומרה”. והנה — “נפלה בבל”. אתא יום־השלוםSic transit glovira mundi!

לפי חוק מוזר בתולדות־העמים, היינו אנו תמיד חלוצי התרבות והחרות, לוחמי הקדמה וההתפתחות העילאית. יש אשר קנא קנאו בנצחוננו בשורת־הקרב הראשונה, ויש אשר גם לא נזדקף לגמרי על חשבוננו. זה לא היה איכפת לנו. אבל שאנו נסבול עוד כיום, בתוך אוירה של חופש קיצוני, בתור יהודים וציונים; אנו, קרבנותיה ונדכאיה של ממשלת־הזדון — זוהי פשיעה בחוקים היסודיים לא רק של הצדק המפשט, אלא גם של כל הגיון מדיני בריא.

לא נתאספנו כאן בשביל למתוח בקורת נגד איזה עם או איזו מדינה, אין זה מתכניתו של קונגרס ציוני, או מתכניתה של הסתדרות ציונית, לדון על צורות ההנהגה של איזו מדינה שהיא, או על דרכי־הכלכלה שלה ואין תסבוכת־שאלות זו נכנסת לתחום עבודתנו. אבל חובתנו היא, להגיד כאן את האמת, את האמת הגמורה, על מצב עמנו. אין אנו מתכוונים בזה רק או בעיקר לחיינו החמריים, אלא אדרבא, בראש־וראשונה לשמירת נכסינו הרוחניים, חופש־הדת, האידיאל הציוני שלנו. איננו עם חמרי של תגרנים, הדואג רק לסיר־הבשר המצרי. הננו “עם־הספר”. דורשים אנו רק את זה, שעם תרבותי עתיק ראוי וזכאי לו: אוטונומיה וחרות בשביל רוח עמנו, כפי שנתגלה במשך אלפי שנות מלחמתו ושאיפתו.

עד אשר נשיג את החופש הלזה ועד אשר ישוחררו אסירי־ציון, הנענים על קדושתה של משאת־נפשנו, הננו מוכרחים לציין את הפרק “היהדות הרוסית”, שבסקירת מצבנו בעולם, בתור “פרק־ענויים־טרגי”.

עוד ישנה נקודת־מגע בינינו ובין ממשלת־המועצות, והיא — השתדלויותיה של ממשלת זו ליסד מושבות־חקלאיות יהודיות. אומרים, שהציונים מביטים באלכסון על נסיונות אלה. אלה הם דברים שאין להם שחר. אדרבה, אנו מברכים את ההתחלה הזאת בהצלחה רבה. אבל הנסיונות האלה יאלפו אותנו את הודאי הזה: שרעיון של שיבה לעבודת־אדמה לבד מת הוא ולא יביא כל פרי. אבל אם נזרים אל קרבו חיים היסתוריים, אם כרוכה תהי בעקבו המטרה של תקומת לאומיותנו — אז יזרום בכח־איתנים בתוך נשמתנו, אז תגאה ההתלהבות דרך חזה המונינו עד לשחקים, אז יעשה הרעיון הזה לכח אדיר וחותך־גורל לכולנו. הצלחת הבית היהודי הלאומי, התפתחות מהירה ומבורכת של פּרוצס החקלאות בארץ־המולדת, עלולות להשפיע בכוון זה, באופן מעורר ומפרה, גם בארצות־הגולה. גם אור זה מציון יאיר, אבל מתחלה ובעיקר — עליו להתרכז בציון.


 

ב. היהדות הפולנית.

1. המצב הפוליטי.

נורדוי לא הזכיר במשאו לגמרי את פולניה. לא משום שלא ידע אותה. שהרי אביו היה “בחור־ישיבה בליסא”, ולא אחת סח לבנו את זכרונות הישיבה מאותה העירה הקטנה, שבפולניה הגדולה. וכי לא פרסם נורדוי בשעתו כרוז נלהב נגד הפוליטיקה הנגד־פולנית של פּרוסיה ואסור־השפה בהוראת־הדת (בוורישן), כרוז, שבוליסלב פרוס כ״כ הרימו על נס בכרוניקה שלו? לא, זה לא בא מחוסר־ידיעה, אלא מתוך העובדה, שפולניה היתה אז רק מושג היסתורי־גיאוגרפי ולא מדיני. בימים ההם היה גם הכנוי ״יהודי פולני״, אם לא שם מפורש של חרוף ונדוף, הרי לכה"פ ריח של בוז והשפלה נדף ממנו כלפי המכונה וזיחת־דעת מצד המכנה.

העתים, תודה לאל נשתנו, גם בשביל פולניה וגם בשביל היהודים הפולנים. להרבה אומללים נעשה הפּספּורט הפולני מעין קמיע, כיון שפולניה נעשתה למדינה אירופאית עצמאית חשובה, שהאוכלסיה היהודית שלה היא השניה בכמות במספרה אחרי זו של ארצות־הברית באמריקה. מלבד אוכלסיה זו, הרי נמצאות קהלות יהודיות רבות מיוצאי־פולניה בארצות שונות מחוץ לגבולות פולניה, שלפעמים — וביחוד בצוק־העתים — הן הן רובם הגדול של הצרכנים אצל באי־הכח של הריפּובליקה הפולנית בחו״ל. יכולתי להתבונן לפעילות בה"כ האלה בהסתכלות יותר קרובה, מאשר לפעולות ההנהלה של הממשלה בפולניה עצמה, משום שזה שנים רבות הנני חי מחוץ לפולניה, קבלתי את האזרחות האנגלית, ואין לי הצדקה לטפל בפוליטיקה הפולנית הפנימית. אעפי״כ אני מונה את עצמי על “היהודים הפולנים”, משום שאני ואבותי ואבות־אבותי, זה דורות ודורות, נולדנו בפולניה, משום ששנים רבות חייתי בארץ זו, — ואולי גם דוקא משום כך, שהתואר "יהודי פולני״ היה מעין כנוי של בוז, ועדיין משהו, שמץ מנהו, תלוי ולא־תלוי בו.

אבל בנושא זה, שהיא כ"כ קרוב ללבי אני נזהר מפני רכרוך סנמיטנטלי. רוצה אני רק לקבוע אי־אלו עובדות ונתונים היסטוריים.

בתור יהודים מקשרים אותנו עם פולניה זכרונות של גורל משותף וקורות משולבים במשך של אלף שנה בקירוב. בפולניה עברה עלינו תקופה של מאות בשנים של פריחה ושגשוג בחומר וברוח. שם הגיעו לנו אמנם גם עתות־מצוקה קשות, של רדיפות וסבל, אבל תקופות הברכה והשובע ארכו אולי יותר משנות־הרעה. את החשבון הזה אין ברצוני לעשות. במשך איזו־מאות בשנים התיחסה אלינו פולניה ביתר־נדיבות מאשר הארצות הסמוכות. פולניה לא הכתימה מעולם את דברי־ימיה בגירוש־יהודים. אדרבה, בעקב רשיון־ההגירה ליהודים משאר ארצות לפולניה, נעשתה ארץ זו מעין תחנה גדולה של חיל־מלואים־בהמון בשביל העולם היהודי, ועי״כ פעלה באופן ממשי בעד קיום אומתנו יותר מאשר יכלה לפעול איזו ארץ אחרת שהיא. גרעינים ידועים של אוטונומיה יהודית תרבותית נתפתחו בפולניה, ב״ועד ארבע הארצות“, יותר מאשר באיזו ארץ אחרת. חלוקת פולניה הביאה גם את היהדות הפולנית לידי התפוררות, בטמיעה (החלק הפּרוסי), התרוששות (החלק הגליצאי), ורדיפות ושעבוד דיספּוטי (בפולין הקונגרסאית). יהדות פולנית כללית־מאוחדה, כמו שבאה עוד קודם־לכן לידי בטוי ב”ועד״, היתה אולי יכולה לעמוד בפני כמה מהופעות־ההרס האלה באיזור חילים בלתי־מפוררים. מוכרח אני להראות על המצע ההיסתורי הזה, משום שבלעדו אי אפשר לתפוש ולהשיג את היחס הנוכחי של היהודים לפולניה. היחס הזה הופרע לעתים קרובות ע״י תעמולה וסכנה זו נשקפת אליו תמיד. בשעה זו נוח הוא היחס בערך. מאמין אני, שהיחס הטוב הזה במובן הפוליטי מתאים יותר למסורות המעולות של פולניה, וששרשים יותר עמוקים לו בתולדה וברוח העם, מאשר הנטיות הנגדיות של גסות־רוח או שגעון לדבר אחר, המוצא את בטויו בשגרא־דלישנא של חרוז־חוזר אחד: “היהודים אשמים בכל”. אבל עדיין תלויים השחקים לא זרועי־כנורות, ועדיין אורבת הריאקציה.

בתור ציונים אנו נוגעים ג״כ בקשר עמוק עם פולניה במסירותנו המוחלטה לעיקרון הלאומיות. הממשלה הפולנית נתנה לי הצהרה לטובת הציונות, שהיא דופן חשוב בצדה של הצהרת בלפור. לא אחת התאמצה פולניה במסגרת החוקים הקיימים וברוח־השלום לסייע לנו בג׳יניבה. אלה הן עובדות, שכל פוליטיקן בהיר־עין מוכרח להכיר בערכן הרב. אנו הציונים לא עם החנפים חלקנו, המתפעלים ומתרגשים מכל מלה ידידותית של ידיד בלתי־יהודי. הננו גברים קשים וגאיונים. אבל כמו־כן אין אנו נקרנים וחטטנים ונרגנים סיסטמטיים. הננו ידידים נאמנים.

מה שאנו רוצים לקבוע בספוק־נפש הוא זה, שעמדת הממשלה הפולנית היא נגד פרעות, רדיפות ותעמולה אנטישמית, ובעד התפתחות שלוה. אין זאת אומרת, ששוב אין צורך ליהודי פולניה להלחם בעד זכיות־המיעוטים שלהם והשגת השוויון הגמור. מצב־רוח נוח מן החוץ נותן מקום לתקוות טובות, אבל לא לסכויים דמיוניים. דוקא עתה צו־ההכרח הוא, שאחינו בפולניה ימשיכו את מלחמתם הצודקת. אמנסיפּציה הרי אינה כמיה וכסופים לגן־עדן מעבר לכדור־הארץ אלא תנועה של עמל ועבודה, של מלחמת־הקיום. איזו הם הקושיים והמעצורים, שעליהם אנו צריכים להתגבר בפולניה — שאלה זו היא מחוץ לתפקידנו כאן. היהדות הפולנית יש לה מנהיגים פוליטיים משלה, דעת־הקהל שלה, קהלות ומוסדות משלה, ובידים אמונות אלה אנו יכולים להפקיד באמון את הפוליטיקה היהודית של ארצם. לא היתה זאת אלא מעין התנשאות — אילו היינו באים להשפיע על אחינו בפולניה רוב־טובה ולהעניק מכאן לגורמים הפוליטיים היהודיים שם ״עצות טובות״. רע היה עלי תמיד השם האבהי־אפּטרוני־מלאך מליצי שהיו נוהגים ליטול להם יחידים או חברות בחו״ל כלפי היהודים הפולנים. משפּט־קדום ילדותי זה שרר גם בעולם כולו. נזכר אני באותם ״אנשי־התרבות האירופּאיים״, שנסעו בימים הראשונים שלאחר המלחמה לוורשה והובילו אתם צידה של "מאכלות משומרים״ – ובורית, כשהם חמושים באקדחים, בתור תריס בפני שודדים — וזאבים! מה גדולה היתה, בודאי, הפתעתם של הסנובים הללו למראה הבירה השקטה על סדריה והיפה־להפליא על גדות הוויכסל ותמימה היא כמו־כן ההשגה ע״ד חוסר או קוצר ידיעותם של היהודים הפולניים. ושהאדון פלוני או מלאכות אלמונית מוכרחים לרדת משיא גבהם למטה מעשרה טפחים, בכדי להאיר את עיני היהודים האלה שכלום אינם יודעים. באמת יודעים היהודים הפולניים את כל הנשמע ואת כל הנעשה, ואולי — עוד יותר מדי. הם לא רק יודעים הכל, אלא גם יודעים הכל יותר טוב, משום שהיהודים הפולנים חוננו בשכליות מרובה, באינטלקטואליות הנפוצה ברבים בנטיה יתירה לחקר דברים ונתוחם; וגדול הוא צמאונם לדעת, ועז וזריז ומהיר־במלאכתו הוא מנגנון־המחשבה שלהם. בכל אופן כבר הגיעה השעה, לבער את השיטה האפּטרופסיס של מערב־אירופּה או אמריקה כלפי היהודים הפולנים. היהודים הפולנים כבר בגרו. הם ישגו, משום שכל עם שוגה; הם יחטאו פה ושם, משום שאין עם בארץ אשר יעשה טוב לא יחטא. כי עם הנה הנם. וכלום חסר להם? פּרוצס של חלוף־מעמדות כלכלי, מבנה כלכלי חדש ומושבח, וקודם כל — כסף. את הכסף היה אפשר גם להשקיע באופן מעולה ופורה.

את זה אין לתפוש באופן בנלי. התרוששות היהודים בפולניה תופעה מיוחדה של השנים האחרונות, כבר שטפה עברה את כל התמונה אשר נורדוי בשעתו ציינה כשם "צרת־היהודים״. זוהי הפּרובלמה שאנו מוכרחים להקדיש לה תשומת לב מיוחדה, לא רק מנקודת־הראיה של הגולה, אלא גם מתוך שפופרת הבית היהודי הלאומי.


2. המצב הכלכלי. הפּרובלימה של צרת־הרבים היהודית.

המצב הכלכלי הנורא פגע יותר קשה ביהודי פולניה, מאשר בתושביה האחרים. שבעים אחוז מהבלתי־יהודים חיים על חקלאית. לאלה האחרונים המשבר הוא תוצאה מירידת השער של יבולי־האדמה. אכר, למשל, שיש לו שלושים מורגן אדמה, הכנסותיו נפחתו בהרבה מאלה שהיו לו בשנים כתקונן. בכ״ז אינו סובל חרפת־רעב. מזונותיו מספּיקים עדין למדי לו ולמשפּחתו. אין בידו, אמנם, במשך המשבר לקנות לו נעלים חדשים והוא נאלץ להסתפק בנעלים מטולאים, וכדומה. אבל את נחלתו לא אבד. אדמתו נשארת לו, הוא סובל רק מזה, שהוא מוכרח לוותר על כמה מצרכיו. 7 אחוז מהאוכלסיה הבלתי־יהודית מתפרנסים משרותם במשרדי הממשלה בכל מקצעות הביורוקרטיה ובכל סניפי־ההנהלה. משכורתם, אמנם, הופחתה, הם מתפרנסים בדוחק, אבל מתפרנסים. כמעט כולם שייכים לאגודות וחברות כלכליות שונות, ולחלק מהם ישנן גם הכנסות־מן־הצד. הם סובלים, אבל אינם נהרסים. ואין צריך לומר שבעלי הנכסים הגדולים לא אבדו את נכסיהם ורכושם. גם מצבם רע וגם גרוע למאד, אין בכחם לאזן את תקציבם על־נקלה, אבל הם מתקיימים.

לעומת זה — הנה המשבר בין היהודים הוא קטסטרופה ממש, שאין דוגמתה בשום תקופה בעבר. היהודים אבדו את מעט כספם. המעמד הבינוני נחרב לגמרי, בשביל המסחר אין הון־חוזר כלל, או שכמעט איננו, ואף אם יעלו מחירי התבואות, גם אז ספק גדול הוא, אם זה יעזור ליהודים במדה הגונה. מלבד זה הולכת ומתפשטת במהירות רבה השיטה של העברת כמה וכמה ענפי־תעשיה מרשות־היחיד לרשות־הרבים, לחברות־גדולות, או לרשות־הממשלה — שיטה, שקשה עדיין לקבוע בהחלט, אם תועיל או תזיק מנקודת־הראות של האינטרסים הכלליים של המדינה, — אבל עובדה היא, שכל העברה של תעשיה לרשות הממשלה או חברה גדולה, גוררת אחריה בתור תוצאה הכרחית הפחתה גדולה של השתתפות יהודית ועבודה יהודית, אם לא שלילתן לגמרי. ההגירה מן הארץ פסקה. האכספּורט לרוסיה חדל. כסף־מזומן נעשה ליקר־המציאות. משלמים בשטרות לא רק בחנות, אלא גם לרופא ובעד חתימה על עתון, ואפילו בעד תוי־החותם של השטרות עצמם, שבהם משלמים. כשאינש באינש פגע — הווה אומר בבטחה, שאחד מבקש מאת השני גמילות־חסד או לכה"פ איזו ערבות. סופו של דבר הוא — עמידה מתמדת בתור בשביל ערעורי־שטרות אצל הנוטריון. הכסף שהיה בא מקרובים באמריקה חדל לבוא. ממה יתפרנסו ויחיו היהודים בפולניה? פלא הוא ואין משלו, שהיהדות הפולנית עודה חיה, שהיא עדיין משלמת מסים כלליים ויהודיים, עוסקת במעשי־צדקה ותורמת במדה חשובה גם בשביל מטרות ציוניות ויהודיות כלליות. סוד הפלא כמוס בזה, שהיהדות הפולנית, כגוף אורגני, נותן לעצמו את מבנהו יותר מתוכו, מפנימיותו, ממרץ וחיוניות שאין דוגמתם, מאמנות־הזערה, סוד הצמצום וההתכווצות, להפחית את צרכי החיים האלמנטריים עד למטה מן המינימום; מחוק, שהכח נובע מסגופי־החיים, מכשרון המצאה דק־דק, להפוך כל צל של בנין, כל סכוי וכל השראה, לתכני־חיים גדולים. בצד כל העוני החמרי השיגה היהדות הפולנית את נקודת־הגובה של כשרון־הצירופים היהודי ושל פתוס־חיים יהודי. לפיכך רואה היא לעתים קרובות את הכל במדות מדומות, כראות בראי מגדיל.

ההרס החמרי של היהדות הפולנית, עם כל הופעות־הלווי של דכאון ומצוקה, שאפשר לסמנן בשם חרפת־רעב, עושים את השוויון להשלייה ריקנית, לאילוסיה בעלמא. המצב הקטסטרופלי הזה היה צריך לעורר את המדינה, שתגן במובן כלכלי על האינטרסים החיוניים של חלק חשוב מאוכלוסיה, לבלי החל בשום פעולה העלולה לדחוק את רגלי היהודים ולנשלם מאיזה מקצוע של עבודה, ואדרבה, לסייע להם לחדור אל מקצועות אחרים. כוונת השוויון היא: תשומת־לב שווה לכל האינטרסים של כל מעמדות־הצבור, ובעיקר, במקצוע הכלכלי. בכדי שהיהודים יראו במדינה את הבית ואת המגן ואת המחסה שלהם — צריכים הם קודם־כל לראות בעליל, שהמדינה דואגת גם בשביל קיומם והצלחתם, כמו בשביל הקיום וההצלחה של שאר האזרחים. היהודים אינם רוצים בזכיות מיוחדות, אבל כמו־כן אינם רוצים להיות אפרוריה נצחית, ה“סינדרלה”, מדור־דור. מצוקה זו הרי אינה קישורה כלל וכלל במשבר הכלכלי העולמי ואף לא במצב הכלכלי הרעוע במדינה עצמה. בסבל זה שותפים הם היהודים עם יתר האזרחים, ועד כמה שהם סובלים חלק כחלק עם שאר תושבי הארץ — אנו יכולים רק להצטער ע״ז, אבל לא נתנהו ענין לשאלת־היהודים. לזו נוגעות רק אותן הצרות והמצוקות שהיהודים סובלים אך ורק בתור יהודים. המצב הזה של היהדות הפולנית רובץ כמשא כבד על מצפונה של היהדות העולמית, ובמדה שזו האחרונה מעריצה את המסורות הגדולות של פולניה ואת הנטיה האנושית שלה, באותה מידה היא מחכה לפוליטיקה כלכלית שכזו, אשר תתחשב עם מצב־המצוקה המיוחד של היהודים בתור יהודים.


3. התפתחיות ציוניות בפולניה.

צביון היחס הארצישראלי של רבים מאחינו כפולניה נקבע עי״ז, שבטוחים הם בנוגע לעתידם הפרטי בא״י רק בשאלת עצם העליה, אבל לא בשאלת זמניה. בלי סכויים על א״י אי אפשר היה לנו לצייר בדמיוננו את יחס־החיים הצבוריים של היהדות הפולנית. אבל גם ההצטמצמות בהצעת־תכנית זו או אחרת עם מספּרים מסוימים עלולה לא־פחות מזה גם היא למעט בדמותם של הסכויים הגדולים ולהביא לידי יאוש. אחד מידידי חווה לי את דעתו בנוגע ליחס זה בערך כך: כמה היתה מרוויחה הציונות, אילו היינו יודעים בבירור, כמה יהודים אפשר להכניס לא“י במשך שתי השנים הקרובות, — היינו, בתקופה קונגרסית. אז אפשר היה לכלכל את הענינים עפי״ז, לארגן כראוי את העולים, ולא היינו צריכים להרגיז בזה יותר מדי את האחרים, המוכרחים להשאר בארץ־מגורם. לא היינו מתחילים בדברים בלתי־אפשריים ובמקום זה היינו יכולים למצא במדה נכונה את האפשריות הא”י הקרובות. מרובה היא יותר התועלת, כשיודעים, על מה יש להשען, וכשברור לנו, מהו אפשרי ומהו בלתי אפשרי, מאשר בהליכה בעינים עצומות אחרי נוסחאות הרחוקות מן המציאות הממשית באותה שעה".

אבל מאידך גיסא — היה המספּר המסויים המבוקש מעיק על חייהם של רוב הציונים. אל נא נשכח, שתנועה לאומית אין לחשב את חשבונה בחרט־החשבון של חברת־מניות. מתפקידיה היא לתת דחיפה ליסודן של חברות־מניות, אבל להפוך את עצמה לחברת־מניות — זהו מן־הנוראות ומן־הנמנעות. במובן אובייקטיבי, היה אותו השכר האמור יוצא בהפסדן של כמה וכמה פעולות, כי מטבע האדם הוא, להעצים את פעילותיו עד למדרגה הכי עליונה דוקא אז, כשהוא רוצה להשיג יותר מכפי כחו; ובמובן סובייקטיבי, הרי מצב־הענינים בכיוון שאיפת העליה לא״י הוא בזה, שרק גמישת האפשריות ממתיקה במידת־מה את הפחד מפני החזרת־עולים ואת רגש־ההקעה בעטיין של ההגבלות והחומרות, שבהן נתקלים רובם של נצרכי־העליה, ויוצרת במדה ידועה בשביל הציוני הרגיל, ביחוד בשביל המתכונן־לעליה (בפולניה שני המושגים האלה, עד־כמה שזה נוגע לנוער, הם כמעט היינו־הך) כר־נרחב פנימי, מוכשר־תנועה, למלחמה, נתוח, עיון שאלות והסברן, חדוות־חיים, פתוח־כוחות והפראתם.

הנסיון לצמצם ולהדחיק את הכל בתכנית של לוח־מספּרים אפשר שייראה כעין־מדעי, אבל באמת הוא בלתי־מדעי, משום שהוא בלתי־פסיכולוגי. זהו אולי המקרה הכי־חשוב של צורה, הקובעת את התפישה הציונית ואת יחסי א״י־והגולה בכל המרכזים היהודיים מרובי־האוכלוסים, ביחוד בפולניה: שבסיס עיקרוני גם להלכה וגם למעשה קבוע ועומד בלי ספק, בעוד שהתגבשותו ואפני הטפול בו, בהתאם למצבי־החיים המוחשיים של היחיד או של הרבים, מוכרחים להשאר סתומי־פתרון בתיקו. כי בכל הצורות והאופנים אין בידינו להגיד דבר מראש, אלא ע״י גישוש מוחשי, וגם אז רק בהנחות גרידא ומבלי ערובות למפרע. הרכוש העיקרוני של הכרות ציוניות בטוחות בהחלט אינו מסייע לנו אף בקירוב לכך, שנדע ברור איזו הם התנאים אשר נוכל ליצור, וכיצד ניצור אותם בכל הטבות־המצבים וגם אפילו בחלופי־שיטות, ולכמה שיטות חדשות נשקף גורלן של הישנות!

בצד כל הבהירות ההכרחית, המעשיות, החישוב הבוחן והמחשבה־תחלה עד לסוף כל מעשה ומפעל, — ממלא תפקיד מכריע בכל פּרוצס של שחרור־עם או תחייתו דוקא הבלתי־נודע, דוקא הכמוס והנעלם מכל רעיון. זה דורש את אותה הידיעה ואי־הידיעה בדבר אידיאל וכמות, בתוך התופעה הכי־פועלת. ברי לנו רק דבר אחד: התפשטותה, התחזקותה והתעמקותה של התנועה הציונית תאפשרנה התקדמות גדולה בהעברת חלק חשוב של היהדות הפולנית לא״י.

תקפו עלינו יותר מדי המפלגות, רוח־הכתות וריב־הסיעות, וצרות העין המפלגתית, שאינם נוגעים כלל לעצם־הענין, ואינם אלא צירוף של הפּלפּול הישן עם חידודי־פּרובלימטיקה מודרנים, שכל תג נדרש בהם כמין חומר וכל אבעבועה של בורית מתגעשת אצלם לשאלה של השקפת־עולם… והנוער, זה הנושא על שכמו את העתיד, נגרר אל תוך זרם הקרב הזה, לפני זמנו, ולפעמים גם לפני גמר־בישולו. אלה ואלה מן הנוער הזה, שביסודו הוא מצויין למאד, מקבלים רק קטעים מטושטשים מתמונת המציאות, לומדים להתיחס באיבה לבני־עמם הנמצאים במערכות אחרות. הם מתחנכים להתיחס בבטול לכל שקול־דעת, לכל התחשבות עם הסביבה. אבל למרות כל ההפרזות האלה וצניני ריב־המפלגות, הרי התפשטותה של הציונות בפולניה היא רכוש חיובי גדול, וזוהי חובתנו, להמשיך את העבודה ולהזעיק את כל היהודים הפולנים, ביחוד את הנוער, ולאחדם תחת דגל הציונות. סוף־סוף הרי עיקר־העקרים ועילת־העילות של כחנו הוא — עם ישראל עצמו. אבל נחוץ יהיה בהחלט, להגדיל מיד גם את האפשריות הממשיות. שהרי הגעגועים אינם יכולים לשמש לאורך ימים מטרה יחידה לעצמם, ואין אדם צמא לצמאון.


 

ג. רדיפת־הגזע נגד היהודים בגרמניה

לעינינו קרה בזמן האחרון דבר, אשר לא היה עוד לעולמים, דבר אשר נשתלט עתה על כל המצב העולמי של העם היהודי.

הנחה פילולוגית של תורת־גזע נקבעה בתור יסוד לשיטת־ממשלה מוזרה ומשונה, המצאה אטנולוגית נפרטה למטבע פוליטית; שרש מכומש עד לגיחוך, של שיטה בנויה על פלפולא־חריפתא והעלאת פילא בקופא־דמחטא ולשון־נופל־על־לשון, נעשה להלכה־פסוקה דוגמתית להסתעפות חוקים ומשפּטים ודינים, שבכלליהם ובפרטיהם הם שייכים לספסל־הנאשמים.

אין מן הצורך לשאל, כיצד מתמזג כל זה. הערימה של נמנעות נתגבשה לעינינו לעובדה ממשית. מה שלכאורה לא יגורנו בא לנו ויהי למציאות חיה. מדע חדש, מסע־צלב אלילי, מלחמה לעמלק בד'!

כמה היינו נמנעים מהעמיק עוד יותר את התהום העמוקה כבר למדי, שבין רודפים ונרדפים! אבל ההתקפות אינן פוסקות ועל כל העם היהודי נערמים אשמות וכזבים, ששום עם על אדמות, אשר רק ניצוץ של כיבוד־עצמו עוד מהבהב בקרבו, לא היה יכול נשוא במנוחת־נפש. הנה כי כן! נשיב מלחמה שערה ונענה לאנטישמיות המרותחת ברוח שקטה!

דברינו אינם לא מחאה ולא התנצלות, אלא הצהרה חגיגית, שמיליונים מאחינו, מוכנים, כולם יחד וכל אחד לעצמו, לאשר אותה בשבועת־קדש, לפני מצפון־עצמם, לפני כל העולם ולפני אלהים.

האגדה על שנאת־המדינה מצד יהודי־גרמניה היא שקר וכזב! אם הנאמנות למדינה הגרמנית מוכרזת — והרי כבר הוכרזה כמה וכמה פעמים — מאת אנשים, שהם באי־כוחו הכי־מורשים של הצבור היהודי בגרמניה, מאת באי־כוחן של כל המפלגות היהודיות, הנה רק קלות־הדעת של שנאה עוורת יכולה להכחישה. תחושתם למולדת, ומסירותם השלמה של יהודי גרמניה, וכריכתם אחרי המדינה הגרמנית, תרבותה ולשונה, הן כ״כ טבעיות ואמתיות ומן המפורסמות, שאין צריכות ראיה ואשור. מחוץ לגדר ההשגה הוא, כיצד מעיזים להשליך בנאומים נלהבים על אנשים מסוג זה שקוצים ותועבות חרפות וגדופים ועלבונות קשים, שלא נשמעו דוגמתם לגסות. זוהי השנאה הכי חסרת־טעם, שנאת־חנם ללא־סבה וללא־מטרה, אבל גם ללא־קץ. בכל האמצעים שהמציא הדמיון שמשו במשך השנים לשינוסה וחישולה של שנאה זו. האיבה־לשם־איבה נעשתה צו ללבבות, כאמנות־לשם־אמנות לוותיקי האיסטנסים מיודעי־החן. איבה זו היא היא אשר לא גלתה אלא המציאה את “שנאת־המדינה של יהודי גרמניה”, בתור כסות־עינים, בתור פתחון־פה למזימת־הכליה אשר היא יוזמת וחורשת ומתכנת על היהודים.

לא רק יהודי־גרמניה, אלא גם היהודים שבכל העולם הם ידידי העם הגרמני. לא רק שתוף אינטרסים נעלים ומטרות אנושיות, ותפישת־העולם המבוגרה של הרוחות, גורמים להתפשטותה העממית של ידידות זו בין חוגינו. לדידן, הרי מוצאה היא גם הצדקה כבירה ברוחו והרגשותיו של עמנו. אותנו מקשרים עם הגרמנים זכרונות היסתוריים גדולים, שתחלתם נעוצה עוד בימי הלגיונות הרומיים. גרמניה היא אחד מחלקיה הכי־קדמונים של תולדת כנסת־ישראל בגולת־אירופּה, ותולדתנו החדשה הרי היתה קשורה בגרמניה בקשרים רבים. בצד מסירותנו לדתנו וליד הכרת־הגזע שלנו, ביתר־דיוק: הודות לזו המסירות ולזאת ההכרה, חיתה, וחיה בנו תמיד, התשוקה הבוערת, לעמוד בכל נפשנו ובכל מאדנו לשרותה של המדינה, שעל נתיניה אנו נמנים. מעולם לא היינו לאומיים, בכדי לדרוך בתור עם שליט על קדקדו של עם אחר. מעולם לא עלה על דעתנו לחרף בקור־רוח ובאכזריות מערכותיהם של אנשים אחרים בשל גזעם, לחלל בלי רטט ובלי יראת־הכבוד את היקר ואת הקדוש למיליוני אנשים אחרים, את גאון־מחצבתם, את כבוד־האדם שלהם.

האגדה השניה, האגדה על מציאותה, כביכול, של “תעמולת־פחדים״ יהודית היא לעצמה מעשה־נורא של עקוב־הישרה ואונאת־עובדות. בהתמרמרות מוסרית עמוקה הננו מנערים מעלינו את האשמה הזאת, שאין לה כל יסוד. איזה דיבור־מפוצץ ריק! המוני יהודים נרדפים על צואר, נעשקי־זכיות; את כל העם היהודי מעפרים בעפר ומשקצים בפרהסיא, בזוהמא שמטילים בלי־הפסק בעתונות, בעלונים וברדיו; נחשול אנטישמי אכזר חותר לכרות אוכל מפיות היהודים ולנשלם באופן שיטתי מכל ענף־עבודה; פקודות והוראות חדשות לבקרים, וכל אחת צרתה מרובה משל חברתה; אין משאירים ליהודי אף שערה טובה אחת; מדות וזכיות, זכיות־חוקה של אזרחים גרמנים, שקיימו וקבלו ואשרו, שריר־וקיים בגושפּנקא־דממלכתא, מלכים וקיסרים גרמניים ובתי־מחוקקים גרמניים במשך דורות ודורות, — נדרסות ברגל־גאוה בבוז ונאצה כטיט־חוצות, ובין־לילה הן בטלות ומבוטלות כעפרא דארעא; אחרי גוו משליכים, ככלי אין חפץ בו, את קיומם של החיים, של החופש האישי, ההתעסקות המקצועית, הדרישות המוסריות של תנאי־המשפּט, ואפילו של חופש־הדת. האם יכול כל זה להשאר סוד כמוס וטמיר מעיני העולם? לא היה כל צורך בשום ״תעמולה”, בכדי לגלות לעולם את המאורעות שהם כ“כ בולטים, כ״כ קורעים־עין. די להם, שהם מכריזים על עצמם. בארץ אחת אפשר לכבוש את העתונות בקרקע; בארץ אחת אפשר לסתום גם את פיות האזרחים ולגזור עליהם שתיקה מתוך אימת־מות; את הכל אפשר לעשות בארץ אחת, כשאוחזים־ביד את מטה־החובלים וכל השאר לא־איכפת! אבל הרי אי־אפשר לכבוש־בקרקע את העתונות של כל ארצות העולם, ובתקופת הטלגרף, הטליפון והרדיו — הרי אי אפשר להפוך את העולם ל”חדר־אופל״, או לחלל־אין־אויר. אפשר היה כמו־כן להחליט, שאור־היום גם הוא אינו אלא פרי “התעמולה היהודית”, שגלי־הקול, זרם־החשמל, כל תנועת־התבל, יכולים להברא ולהבטל, להבנות ולהחרב, רק בהבל־פיהם של רבני־ישראל. הוי, “תמימות קדושה”!

האנטישמיות מפריזה קצת על מדת תמימותה, כשהיא רוצח להטיע1 בדעת־הקהל העולמית ע״י אמרות מפוצצות את האמונה, שבאמת ובתמים היא רואה ביצור־הדמיון של ״תעמולה יהודית״ סכנה לעם הגרמני. אבל את שיא פסגתה של סחרחורת־שכרונה השיגה האנטישמיות בהערצת פולחן־הגזע שלה. בצחוק אדיר היה כל העולם מתפרץ נגדה, אלמלא היו כורכים אותה בחיתולי מונחים מדעיים, כביכול, המכסים ברצינות עשויה על מערומי־תעלוליה. כארבעת אלפים שנה עברו ממתן עשרת־הדברות על הר סיני, מאז נצטווינו על אהבת־הריע, ועל אהבת־הגר, ועל תשומת־הלב המיוחדה לגר: ״וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים״. “עושה משפּט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה״׳. “ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ־מצרים”, ״וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים. אני ד׳ אלוהיכם”. — משפּט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה, כי אני ד׳ אלוהיכם״ — כלומר, אל אלוהי עולם, שאינו מפלה במשפּטו ובמתן־זכיותיו בין איש לאיש והכל שווים בעיניו.

והנה גם חלפו תשע־עשרה מאות בשנים ויותר מאז חרתה הנצרות על דגלה לא רק את אהבת־הריע, אלא גם את אהבת־האויב, ובשם משאת־הנפש הזאת פנתה בקריאתה אל כל העמים, אל כל גויי־הארץ, אל כל הגזעים ואל כל משפּחות האדמה והביאה להם את בשורת־הישע. לפני מאת־שנה ויותר הוכרזו זכיות־האדם ובטלה העבדות, ובכל ארצות־התרבות הוכר שוויון־הזכיות של בני־האדם בתור יסוד־מוסד לחיים המוסריים והמדות־הטובות של הפרט והכלל.

ואתה, בן־דורנו התמים, גם בחלום חזיון לילה לא יכולת לצייר לך, שלפתע פתאום, אחרי כל אלה, ולמרות כל אלה, בשנת 1933, בקרי ובכתיב: תשע עשרה מאות, שלישים ושלוש, תצטרך לחזר אחרי “סבתא אריית”, בכדי שבארצך, במדינה, שלשלומה וקיומה הנך מקריב את חלקך בדמך ורכושך, תוכל להחשב כאזרח או לכה״פ בתור בן־אדם שווה. ואם נפשך סולדת ואם רגוז תרגז למראה הקערה שנהפכה על פיה, על היפוך כל הערכין של מוסר והגיון, ואם הנך ממאן להחשב בתור בריה מסוכנה ומזיקה, משום שהורתך ולידתך לא היו בקדושה “ארית”, והנך מעיז לקבול ע״ז אף במלה אחת — אחת דתך להמית, על ״הפצת תעמולת־פחדים"! לא התעלול המתנפל על רעהו חדל־המגן, אלא הריע המוכה על לא עוון, הוא האשם, שהעיז להרים כאוב־מארץ קולו מכאב, או ידידיו הם האשמים, שניסו להביע באומר ודברים את התמרמרותם על העוול.

האם יכולים אנשים לשוב על עקב־הדורות ולבדוק את מחצבתם? מי יכול בכלל להמציא תעודת־יחש גזעית, שלא יבואו אחריה עוררין? לשוא נבקש גרמני חשוב אחד במשך מאת־השנה האחרונה, שאין להביאו בקשר־שהוא עם יהודים, או עם צאצאי־יהודים בדרך האסוציאציה הגזעית והרעיונית. אי הגבול הנכון בדרך אחורנית? לפי שיטת מנדלסון — אם לא בטלוה ה“נאצים” עקב יהדותו של מחברה ואם לא נדונו משום־כך ספריו לשריפה — היו באים בחשבון עשרא דרי. אולם כל תייר שתייר את ספרד יזכור בודאי כמה וכמה טפוסים יחודיים, שנפגשו לו על דרכו, הדומים במראהם ממש ל״יהודי בקפוטתו״ שבספר ״מלחמתי״. צריך, איפוא, להאריך הרבה יותר את קו־החזרה אחורנית. ומה יהי אז בסופם של מנהיגי ה״נאצים״ עצמם? הרי חקר־מחצב חמור ויסודי יכול לערטל פתע־פתאום גם את פלוני או את אלמוני מן המנהיגים האלה בתור יליד־תערובת! ואן נכניס את הפרנקיסטים של פולניה, את הדונמים של עותמניה, ואת מיליוני חבריה של כתת ה“אנגלים־ישראלים״, המאמינים בכל תוקף, שהם מבני־בניהם של “עשרת השבטים״ שנאבדו, — ואת ה״שליחים”? כל זה נוגע כבר באמת, ככל מפלצת, בגבולות המגוחך. וקשה, קשה מאד, לפעמים, להמנע מהשתמש בחומר הזה לכתיבת “סטירה”. כי כל האנטישמיות הלזו, העוברת את כל גבולות ההגיון, אינה באמת אלא מפלצת של ה״פטריוטיות”. כל ק“ן טעמיה, המיוסדים על תורת ה”פסיכולוגיה של עמים״ וגם, כביכול, על המוסר — אינן אלא שברי אמרות נפוחות, החסרות כל תוכן. הנחותיה מופרכות מעיקרן, העובדות שהיא מוסרת קצתן קלוטות מן האויר וקצתן מסורסות, מקרים בודדים בלתי־נוחים לנו נקבעים בה בתור כללים על חשבוננו, ומקרים נוחים — עליהם היא עוברת בשתיקה. ההערות לעובדות ומסקנותיהן מוטעות ומשובשות לגמרי. אריים, השמיים הם מבני־בניהם של בני נח אבינו, או לפי שיטת דרווין — צאצאי התפתחות חיה אחרת. ואם היו אבות־אבותיהם של האריים, שוכני גדות ה״נגנס״ מקדם, או ההיקסורים השמיים על שפת יאור הנילוס, גבורים אנשי־השם, ואם היו גם מן הנפילים — מה יוצא מזה? כלום יש מקום בעולם לתרמית יותר גדולה מזו, והאם אפשר להתעות ולהטעות ולבלבל ולטשטש את מח העם עוד יותר, מאשר להכניס בחוקתה של מדינה חדישית ענין מיתולוגי רופף ומעורפל, לקוי ופגום מלפני מתן ההיסתוריה. נניח, שאנו הננו באמת מסוג אחר — וכי במה חטאנו? מי שם את הסוג האחד לשופט־עולם, שיהין לגזור כליה על הסוג השני? כל חד־צדדיות הוא צור־מכשול לאשיותיה המוסריות של התרבות. במצב־רוחות כזה מתרוקנת נפש־האדם מכל תחושת־מוסר, והרי רק המוסר הוא הראי, שבו משתקף צלם־האלהים של האדם. לגמרי מן הנמנעות הוא, שאיזו כנסיה דתית, איזה עם או איזה גזע יוכלו להתרגל אל הרעיון, שימצאו במצב של נחיתות משפּטית. בלתי־אפשרי בהחלט הוא, שעם יוכל להשלים עם זה, שיחשב לפחות־ערך ונחות־דרגא במובן המוסרי, ושעי״כ ימצא במצב אשר כזה.

אי אפשר לנו לתת לאנטישמיות להתעלל ולהסתולל בנו, מבלי אשר נתקומם נגדה במחאות נמרצות בכל תוקף. לא זו הדרך. בכיה־לדורות היינו מביאים לעצמנו, אילו היינו נותנים לאנטישמיות להאמין, שהיהדות העולמית תקבל מתוך־עבדות את פירושה לתורת־השוויון בשיטת ה“נומרוס־קלוזוס״, ושהאמנסיפּציה — כבר נשרפה נשמתה. ה”נומרוס־קלוזוס" הוא הופעה ריאקציונית מהמין הכי גרוע של גסות ובורות. לפני האזרחים היהודיים בגרמניה היו פתוחים במשך הדורות האחרונים באמת רק שערי ה“אומניות החפשיות”, כאלה של סופרים, עורכי־דין, רופאים וסוחרים. דלתי הממשלה ומשרדיה היו נעולות לגמרי בפניהם או פתוחות רק במדה מצערה. מזה באה חלוקת־העבודה הבלתי פּרופּורציונלית. אבל מהותה של האמנסיפציה היא דוקא בחופש הבחירה של האומנות או משלח־היד. היהודים אינם רעל, יש לחלקו רק לשעורין זעירין. אם לא נרצה, שהשוויון יהפך למשחק־תעלולים, אז עלינו להתקומם ולהתיצב כחלמיש נגד קפוח הזכיות, שעליהן לחמו אבותינו קשה ורבות סבלו במשך דורות שלמים. בידים אמונות עלינו לפעול יחד, שלא יועמד בסכנה עתידה של היהדות הגרמנית מרובת־הזכיות, ושהחלק החשוב הזה של עמנו לא יודח ממקומו אשר תפש בצדק ביהדות העולמית, ע״י גזל־זכיותיו והרס־מעמדו.

כמה קשה עתה לדבר פּשוטות וברורות על לאומיות. מלה זו יצאה זה כבר מידי פּּשוטה ומתוך אדי־ערפל צריך לדלות את עצם כוונתה ולבררה מתוך סבך כוונות־זרות שנטפלו לה, ולהשתמש לשם כך בבטויים שאולים, שאף אחד מהם אינו יורד לסוף כוונתה של אותה מלה. משולה היא מלה זו למטבע, שאין אדם קורא את כתבתה אלא שהוא יכול להכיר עדיין את צורתה שנמחקה ונתמעכה מרוב משמוש ידי־אדם. מטבע זו ניכרת ועוברת־לסוחר מתוך הרגל, ובלי ספק קל ונוח יותר להשיגה.

שבוש־הכוונה של המלה "לאום״ עלול תמיד להזיק, כשהוא בא מצד נגחנים פוליטיים. מאז ומעולם לקחו לעצמם בחכירה את המושגים “לאום״” ו״לאומי״ בשביל תשמיש חפשי לתכליתם, בידעם היטב את השפּעתם המזעזעת על ההמונים. אם קרה זה ברומה או בפּטרסבורג, אם ציצירו או הוסטון צימברליין, אם דרומו או קוזא העמידו פנים “לאומיים”, אם אנטישמיים אירופּאיים או גבורי־קו־קלוקס אמריקאים הטילו אל תוך השאון והערבוביה של הפוליטיקה היום־יומית את הכרוז־הכולל הלזה, — תמיד לא היתה הכוונה ותמיד אינה כיום אלא ציד־נפשות פוליטי בקסם־כשף המלה “לאומי”, ותמיד באותה התקפה מוצלחת על השעיר־לעזאזל מקדם־קדמתה, על המוכן־לפורעניות — על העם היהודי. קביעת מובנה הנכון של לאומיות כרוכה בקשיים רבים והשקפות רבות מנגחות זו את זו באותה הלכה. אבל כל הדן בשאלה זו מתוך נקודת־השקפה יהודית אינו מתקשה כלל למצוא את פתרונה. אומה היא כנסת־גדולה, המיוסדת על ההכרה של רצון־התקרובת בעד כללותם של המעשים אשר כבר נעשו ועל ההסכמה להיות גם להבא בתוך אותה הכנסת זריזת־התקרובת. קיומה של האומה הזאת הוא — מפקד־עם הנעשה בלי־הפסק מיום ליום. שום בר־דעת לא יכחיש את ההבדלים שבין הגזעים או הלאומים. אין אנו רוצים להפוך את העולם לתוהו־ובוהו קוסמופּוליטי ולהשקיעו בתהום, שבה יבלע כל מה שהוא לאומי־אינדיבידואלי בתוך לוע הכלל־כולו. מבינים ומכירים אנו היטב את רעיון הגדרת־הלאומים. מי מאתנו לא היה מקדם בברכה ובהערצה התקדמות שלווה ופוריה של העם הגרמני, המלומד בנסיונות קשים? התקוממותנו היא נגד האנטישמיות הכי־חדשה, שנאת־היהודים הגרויה עד לחולניות, המזדעזעת ומתרתחת למראה כל רכוש וכל מפעל של יהודים. מתחת למסווה הפחד מפני שלטון־יהודים מסתתרת מזימת התכנית של השמדת היהודים. ברדיפת־הגזע החדשה הזאת אין אף צל של קנאות דתית, אין אף מישהו מרוח־היונקרים או פרשי־ימי־הבינים, שסוף־סוף קננה בהן איזו משאת־נפש, ואם גם מוטעה ומופרכה. כאן אין אלוהים ואין קיסר. כאן רק מזימת־תכנית ריקת־הגיון, חסרת טעם, מחושבה בקור־רוח גמור, להשמדת היהודים. תכנית שאין מוציאים אותה לפעולות דוגמת גירוש־ספרד בשנת 1492, אך ורק מטעם זה, שהארצות הסמוכות לא היו מקבלות את המוני היהודים המגורשים. התאמצותה של האנטישמיות בגרמניה היא, להשיג את המטרה הזאת ע״י אמצעים אחרים, בתככים והמצאות ופקודות־מתנכלות, באורח בלתי־ישר.

זהו מצב היהודים בגרמניה. עומדים אנו ביראת־הכבוד לפני רום־גבהו של הסבל הזה, לפני פרפוריו המיואשים של עמנו בעד קיומו. במקום שאתה מוצא כ׳״כ הרבה גאון־עצמי, כח ובטחה־עצמית, שכ״כ הרבה באו לידי בטוי, — שם אין למצוא ושם בלתי־אפשרית היא התרופפות רוח העם. דומה, כאילו כבר הובילו לקברות וכבר הביאו למנוחת־עולמים את חלום־השוויון, ורק חפץ הקיום והחיים עצמם עדיין מפרפר ולוחם.


 

ד. מסקנות. ארצות אחרות.

האפשר עוד לעצור בעד הגורל?

בשאלת היהודים הגרמנים אין לזלזל. שאלה זו — ואפילו אם רק בעקב הנדידה החדשה — נעשתה לפּרובלימה בין־לאומית. בגרמניה התחילה, אבל בגרמניה לא תוכל להסתיים.

אם האנטישמיות הגרמנית מעיזה, בנטיתה המתקיפה, החותרת תחת הצדק והסדר, להריץ באופן רשמי ובלתי־רשמי שליחי־תעמולה לארצות אחרות, — שלמה נהסס אנחנו לחפש דרכים בין־לאומיים, אנו, שאין אנו מטיפים לשום שנאה ולשום קפוח־זכיות נגד שום עם, אלא אך ורק נאלצים להגן על השוויון החוקי שלנו נגד שיטה של שקרים וכזבים ושסויים? הסתדרות תחת הסתדרות, בין־לאומיות של אחוות־אנשים לעומת בין־לאומיות של התנשאות־גזע ופרעות! הלא כה דברי הרצל במשאו הראשון בקונגרס הציוני: ״אנו הציונים אין אנו רוצים באגודה בין־לאומית לשם פתרון שאלת־היהודים, אלא בווכוח בין־לאומי״.

דעתנו היא, שציונות ואמנסיפּציה אחוזות זו בזו כשלהבת בגחלת, וקיומה של האחת תלויה בקיומה של חברתה. מותנות הן זו מזו. אין מציאות לאחת בלי השניה. האינטרסים של שתיהן מקבילים אלה לאלה. בזה הכיר כל מי שנגש אל השאלה בעיון חודר ובלי משפּטים־קדומים. האמנסיפּציה אינה אידך־גיסא לפתרון שאלת־היהודים. אין בעולם אמנסיפּציה ראויה לשמה, כל־זמן שאין לעם ישראל, בתור עם ישראל, ארץ־מרכז על כדור הארץ, שיוכל לראותה כבית־נאמן שלו בשביל רכוז כוחות־יצירתו ובשביל השתקפות כל ה“אני” שלו. אבל כמו־כן אין בעולם ציונות פועלת באופן טבעי ומסוגלת־התפתחות, כל־עוד שאין היהודים אזרחים שלמים, בעלי זכיות מלאות, בארצות שבהן הם יושבים, אלא חיים בדוחק מקצתם בגיטו ומקצתם על חורבותיו, ומתקיימים קיום צנום וכמוש.

גיטו אחד יכול לבנות רק עוד גיטו שני, ואת זה עשה באמת. זו היתה ה“חלוקה”. יהודים מארצות־האמנסיפּציה הניחו את היסודות של הלאומיות היהודית, ורק אזרחים יהודים חפשים, בעלי זכיות שוות, מכל הארצות יוכלו להמשיך בהצלחה את הבנין המונומנטלי הזה של ארץ־העברים. החיים ההרמוניים והשלמים בציון ואימוצה של היהדות בכל העולם יגדלו ויעצמו ע״י השפּעת־גומלין. צריכה להשתרש ההכרה, שאי־התענינות מצד הציונות במלחמת־החיים של היהודים בגולה, — הוא רעיון נבער, אדרבה הציונות מחוייבה להשתתף בכל מקום בפעולה, ועד כמה שאפשר אצל השלטונות העליונים, בכל הנוגע להצלת־העם. כי ארץ בלי עם לא תתואר.

במסגרת זו אנו יכולים לרשום רק ראשי־פרקים אחדים וסמני־דרך. את כל שיטת ההתנצלות שהיינו נוהגים בה לפנים אנו צריכים להשליך אל גל־האשפה. אין כל תועלת בזה, שנזיל ונחשב כרוכלא שוב ושוב את כל שמות המלומדים, הפילוסופים והאמנים אשר נתנו אנחנו לגרמניה.

עושר רוחני אינו מושך פחות מעושר חמרי. אבל אין כל תועלת לאיש בהבאת ראיות וגביות־עדות, שהוא “אזרח גרמני בן־דת־משה”, שהוא “פּטריוט”, אוהב ארצו באמת ובתמים. כל זה לא יתן ולא יוסיף כלום. אין רוצים ביהודי לא בתור "פּטריוט״ ולא בתור קוסמופּוליטן, אין רוצים בו כלל. אין רוצים במומר — פחות מכל במומר. קצת פחות שנוא, ואם גם יותר מבוזה, היה יכול להיות הרוכל היהודי. כשרון־המעשה וחריצות־הפעולה התרבותית של היהודים מעוררים את הקנאה כשהם לעצמם. היות ״אריי״ — זהו כיום משלח־יד. היהודים הגרמנים יזהרו מלכוף ראשם תחת העול ולא ישובו לעולם אל מחשכי־הצלמוות של הגיטו ושל ימי הבינים. לא שום משא־ומתן של פשרות, לא שום קבלה של כרטיסי־חסד, לא שום הודאה־במקצת בהפרש והפליה בין יהודים מסוג זה ויהודים מסוג אחר, ולא שום הוראת־אצבע על זכיות בשכר “מעשים טובים” של יהודים אלה ואלה. כך הננו כמו שהננו ואנו נושאים בקרבנו את זכות־הוייתנו. זכות־קיומנו אינה זקוקה לראיות והוכחות למיפרע, שהעשרנו תרבות זו או אחרת.

וכבר גם שבעה נפשנו מחטוטי־ההסברה! אל נא נבוא תמיד במאוחר רגע אחד! אין אנו חיים בתקופה של הסברה שקטה ושלווה. תקופתנו היא תקופת העבודה והחלוציות. זקוקים אנו לקיבוצם וליכודם של כל כחותינו. אנו חיים בזמן של פיתוח־און כביר בכל שדות־העבודה. תקופה כזו אינה פונה ברכרכות־רגש יתירה אף לעברם של אותם מצבי־הנפש ההומניים של המאה השמונה־עשרה, עם כל היותם נאים ויאים ועמוקים. היא מחזרת רק אחרי כחות־חיים פעילים, הופעות מלחמת־החיים. עדיין אנו מאמינים, שהעם הגרמני יצליח להתגבר, בזמן פחות או יותר קרוב, על כל תאוות ונסיונות היצר ופתוייו לשוב אחורנית אל הפראיות. ואם זה היה לא יהיה עוד — אז צריכה השאלה לבוא לפני כס־משפּט בין־לאומי, וצריך יהיה לארגן לעיני העולם כולו ״יציאת־גרמניה“, הגירה־כהלכה, מסודרת־כחוק, וביחוד, עד כמה שאפשר לא״י, בסיוע הממשלות ואגודת־העמים. כל לוחמינו האמיצים והזריזים, ששמו להם למטרת־חייהם את התפקיד, לעבוד בלי מרגוע ובלי כושל־בו עבודה חלוצית מתמדת ומלאת־תקרובת בשביל א״י ולשמור ולהגן על נכסי־עמנו הכי־עליונים — יתיצבו כאיש אחד ויעמדו לשרת בכל כחם במפעל־ההצלה הזה. האם לא סמלי הוא, שקריאה זו דווקא היתה שירת־הברבור של הד”ר חיים ארלוזורוב שלנו, אשר לעולם לא נשכחהו? חסר הוא לנו עתה, אבל פעולותיו תחיינה לעד.

רוצים אנו ליצור בהירות ולנסח את נקודת־השקפתנו בדיוק: הגירה פומבית וחוקית כזו היא הרבה יותר טובה לנו מאשר פּרוצס ממושך אטי של חלוף־מעמדות. לא שום היסוס־חלשים ועזיבת הדברים לגורל. שוויון או יציאה! מובן מאליו, שחובתנו הכי־קדושה היא, למהר ולהחיש באופן תכוף פעולת־עזרה באמת־מדה גדולה, כי אין קץ לסבלם ודחקם של אחינו בגרמניה. אבל זה איננו עוד פתרון. צריך לבער את הרע ולעקרו משרשו. זהו אורח־משפּטנו שלנו.

לבסוף עוד דברים אחדים על חלקי הגולה האחרים ועל תפקידינו. חלוקתו של נורדוי למזרח ומערב נתהפכה. המזרח הוא מערב, ולעומת זה נהפכו חלקים במזרח ונהיו למערב. צרת־היהודים בשנת 1897 היתה אידיליה בהשוואה לטרגדיה של היהודים בשנת 1933. אנו חיים כיום במהירות. בימים־מקדם נסתחבו התפתחיות כאלה לאטם. עתה רודפות דרגות אלה אחת את חברתה במהירות כזו, עד שאין צורך להזדקן הרבה בכדי להתבונן אל חליפת־המאורעות יותר מפעם אחת. צרת־היהודים מאז היתה סטאטית והטרגדיה של היהודים כיום נעשתה דינאמית. הרבה נשתנה ונתחלף בחיים הכלכליים של עמנו באמריקה הצפונית והדרומית; שנויים שאינם־פוסקים ערערו את שווי־המשקל התדירי גם באנגליה, צרפת ואיטליה, רומניה, הונגריה ועותומניה, ויצרו לאוכלסיה היהודית מצבים חדש2, והעמידו דרישות חדשות בפני כח־העבודה שלה, מעמד־חייה וכשרון שרותה.

אין דבר רחוק ממני יותר, מאשר הרצון לראות בחיי עמנו בגולה רק צללים. לא, לא הכל הוא כ"כ חסר־תקוה וחדל־תוחלת, וכל המסתכל מקרוב יראה ברור, למרות־כל, שהיהדות, עם מרכזה הא״י, מפיץ־האור־והכוח, נושאה בקרבה גם בגולה את האפשרות להתפתחות אנושית גדולה, לכשתתאמץ למצא ולפתח את גרעיני־עצמה תחת דגל ציון, בתור עם של אחים מאוחדים ומלוכדים.

הקהלות היהודיות צריכות לטפל נם במצב הכלכלי של חבריהן. כבר עברה שעתה של הקהלה המשמשת רק בתור עדה דתית לבד. היא היתה פרי התקופה היוספינית של אוסטריה הישנה ותקופת־ההשכלה של גרמניה. אנו חיים בזמן אחר, ואוי אוי לנו, אם לא נרצה להבין את אותות הזמן! אבל גם בתור משאת־נפש דתית זקוקה היא לעולם של זמן וחומר, בתור חומר שממנו תוכל לזכך ולזקק את הפשטת רעיונה. כשממררים ומטרידים את חיי היהודים פורחים אז באויר גם מוסדותיהם הדתיים. להציל את היהודים מכלייה — זה צריך להיות תפקידן העיקרי של כל קהלות־ישראל.

קשר אמיץ בין כל המפלגות היהודיות — כמובן, במסגרת החוקים של הארצות השונות — נובע מרעיון טובת־העם המשותפת לכולן, עבודה משותפת של הקהלות היהודיות גם במקצוע הכלכלי, בתוקף סולידריות מאחדת, — זהו התפקיד הקרוב ביותר, העומד לפני היהדות העולמית. היהדות הנהנה משוויון, בסיוע האבטוריטטים הכי־גדולים של התרבות האנושית, — מחוייבה ועומדת להתקומם בכל מרץ־ובכל־תוקף נגד התורה הכוזבת של ה״נומרוס־קלוזוס", של חלוקת היהודים במקצועות השונים לפי מספּר האחוז, מפני שזהו נסיון לשבש ולסרס את כל עיקרו של רעיון־השוויון. עצם כוונתו של השוויון הוא, שכל כשרון יוכל להתפתח ולפרוח על מקומו הראוי, בלי הפרעה כל־שהיא מצד הדת והגזע. הכרתו ופעילותו המתגדלת של רגש־הכבוד היהודי, ההכרה הפנימית של יושר זכיותינו, שאנו זכאים להן בכל מקצעות החיים, בכל תחומי העבודה של קהלות־ישראל והיצירה היהודית האישית של כל פרט — זוהי התכלית העליונה שהציונות מעמידה לפני כנסת־ישראל שבגולה.

הימים הנוראים — כל הפסדם יצא בשכרם, אם יצליחו לקרוע את האפר מעל עיני עמנו כולו ולאלפו לתפוש את גרעין הטרגדיה ולכלכל על פיו את מעשיו. כל אמצעיה הקטנטנים, הזעירעירים, של ההתבוללות — ואפילו בחינות ההמרה — נעשו למגוחכים. צרת־ישראל היא טרגדיה; צרתם הנוראה של המומרים והמשומדים — היא טרגי־קומדיה. בלי־המלה שוררת כאן אלת החרטה והנקמה של המאראניות. ברם, נשמת ישראל אינה יודעת שום קנאות ושום שמחה־לאיד. גם לאלה האומללים אנו מחוייבים להושיט יד־עזרה — עם כל עניותם ורישם.

תהי נא הצרה הגדולה והגדלה לכח־דוחף לאיצורם, כינוסם ואחודם של כל כחותינו. תאחדם־נא כולם תחת דגל ציון, ותשרה־נא רוח התעוררות גם על האדישים, השאננים השקטים על שויון־נפשם וקור־רוחם. כי אם יכול נוכל להביט בעיני תקוה ונחומים לעתיד — אז עלינו לשבח את ימות־עינויינו, כשעת התקומה והתחיה. לפיכך עלינו להתאושש ולחזק את רצוננו הרופף. גם מנקודת־מבט זו יש הכרח בכנסיות ציוניות, כי מהן תצא, צריכה לצאת, השפּעה סוגיסטיבית לכל דרכי ציון ולכל קצות הגולה. בכל כנסיה מאזינים אנו בקרבנו התרחשות כח חדש לשאיפתנו קדימה, ויען כי אנו מרגישים אותו, הנהו גם נמצא בנו. המצב הנוכחי מצווה במפגיע על אחוד העם היהודי. הסתדרות גדולה ולכודה מרימה ומגדילה גם את רגש־האחריות של אלה, שבשמה הם דוברים ולהתפתחותה והצלחתה הם עובדים.

שמרו־נא על לבבות ישראל מרפיון ויאוש, העלו־נא על זכרונם את אשר יגידו לנו דברי־ימינו, שדווקא בעת צרה ליעקב — ממנה יוושע ובתוכה יעלה ויגיע עד למרום המדרגה, עד לשיא הפּסגה של כחותיו, כאשר יענו אותנו כן נרבה וכן נרבה את עצמנו.


  1. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

  2. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות