סופה של הדרך החוצה את השדות הללו נבלע באופק הגבעה, ובמרחק התרוממו רכסי־הרים ושמש גדולה ומסנוורת. תמרורי אבנים מסוידות, חוחים סגולי־פרח מרשרשים וחרדלי־בר מפוארי־זהב – לוו את שולי התעלות והפרידו בין אדמות שזופות־שמש ושדות מֵעברים, שהפקירו כרסם לזיו החמה ובעצלתים התרוממו מתקמרים עד שפתם המתוארת רכות ואובדת בתכלת הנגוהות. רוח היתה נושבת, כונפת עמה ריח מרחקים מוצפי־שמש, כותבת ומוחקת על משטח הדגנים, מחרחרת ריב באבק הדרך, מטילה רעדת אדווה הסחה המיַת־דרור – וחוזרת ומקבלת עליה ענווה. בסמוך היו הדבורים הזמזמניות והחרגולים הנתרניים, אף קורים מרמזים וכבים, נחפזים לאגור ולארוג כל מה שעוד נותר מיום השמש. ונמנמה לה השַלוה בהרחבה. וכן גם שחיקת הנעלים המסומרות של ההלך הזה המשפיל ויורד בשיפוע הדרך – היתה דולקת ערירית בעקביו ואובדת מיד בלא הד.

עתה החלה שפת הרמה מרתיעה ונסוגה מפסיעה לפסיעה, ומוסדי ההרים שממול נחשפו יותר ויותר, עד שפתע נתפשק המבט ומלוא בקעה מרהיבה נפרשה מנגד. עצר פלוני ומחריש האהיל על עיניו, השפיל מבטו מדבשות ההרים, שפסגתם הותכה לעתר הבל מסמא, אל מדרונם הנופל בשלוחות תלולות לתוך הבקעה הקעורה כמרזבה, שוטפת ובאה עד הנה וגואה בשדותיה לאחור. אחר־כך כשהתרגלו העינים יותר לבהק השמש, אפשר היה להבחין בחריצי ערוצים שבתרו את סוללות ההרים לערוגות ערוגות נצבות, בלהקת־גגות – כצעצועים אדומים – כנוסה בשפעת זוהר ובאין סוף משבצות שטחים מנומרים המפספסים את הבקעה ומתנחשלים באון לנֵדי אדמות משני עבריה. אוקינוסי אבקת־אור ויסודות חום־כהה, פתוכים ומעורבים בירוק שהבשָלה נזרקת בו ובתכלת הצרובה, פכו מלוא השטח, וקצפם הנתז ברוח היה מגיע עד כאן.

ולרגליך גלשו אל ערוץ הנחל שורות זיתים מכודרים ומכסיפים ופלומת נוגה אורירי שוקקת בצמרותיהם. שדות, עולם של שדות, נוהרים ותופחים ברננת־רוח ובדממת־מרחקים. אצל חלקות חטה, ירוקה עדיין, הוזה כבר נחושת מועמה של שעורה, ופה ושם מופקר גם זהב טהור. ואילו קרקע־הנטש הפרירה ושחומה, הצמיחה עדרי־שמיר סבוכי ירק שסוע וריחני, חרציות זורחות, ושלמונים חוורים, וחִלקה מאיתנותה החשופה והחרבה לזהרורים הרופסים שנהו, בעבעו ופרכסו באין גבול, רוגעים וממלאים את החופים הללו הפתוחים להכיל.

כשחזרה שחיקת נעליו המסומרות לקצוב פסיעותיו, כבר היה צילו של ההלך לוחך את הדורי השדה שמעבר התעלה, בעוד זיו־מערב מאפיל ומכהה כל מה שבכפיפתו, יוקד באור בהיר־מכסיף, עד שנאלצות העינים להמלט אל השדות שמן־הצד, שצללים חיים וגדושים רחשו ועמקו בהם. חומת קני הדגן, הקרה ברפיון ובתימור, היתה מאוושת ומסיתה את הלב באלף קריצות־בהרות רדופות רוח וגוונים משתנים חולפים. צואר־הקנים היבש היה מוריק כלפי ראשו, עד השבלים הנטושות כתולעים כחולות־אפולות תחת אִדְווֹת המלענים המאכסנים אור, שגהרו ונמשכו עד פאת השדה, פוסחות על המשעול שבחמוקי הגבעה ואובדות בגיא. משעול זה מעלה עתה תמוֹרת, כליל אבק אדמדם, ומן העִקול פרצה ונגלתה עגלה מרקדה, עוקפת צוקי הבזלת, מתקרבת בשקשוק ובצלצול, טובעת כולה בתבואה, נגלית ועולה בדליגה זריזה על חצץ הכביש וסוס ערמוני שוקק, מנער רעמתו ומפשיל ראשו, רקע ברגליו, ועצר ליד ההלך קול שבמפגיע:

– טפס ועלה!

ובעוד פתיעתו על פניו ציית הלה, שלשל ילקוטו מעל גבו, הטילו פנימה וקפץ ובא אחריו, והערמוני אשר חח המתג רפה בפיו, התפרץ לרוץ בשעטות סופקות ובאשד שער־אש יהיר ומצליף. זה שישב על הקרש היה בעל גב רחב מאד שהעלה מפי כתנתו גזע־צואר קצר ושחום ועליו כותרת כובע בלה ומהוה, שמעל מצחיתו התדבללו קנוקנות שער מאפיר, וידו האחת, שאגרופה המרובע וכבד נח על הכן, שזופה היתה, סדוקה וחרבה, ושערה התבני טפס דרך האמה הקצרה אל מתחת השרוול. כשנתפייס הערמוני לבסוף וקבל שילומים על העיכוב בדרך לאבוסו בכמה נענועי־ראש קוצפים ומלווים זרור מאיים והתנכלות גלויה להטיח את העגלה באחד התמרורים – מזימה שהטילה חרדה על הדלי שביָצול והביאתהו לריקוד־עוית ושועות נואשות – היתה השטיפה שוב קצובה ונוחה. אז הוגבהה כתף אחת של הגב, ופרצוף מחייך, רחב ומתולם, שעיר ודובי, ועינים אפלות עטורות קמטים, נתגלה סוקר בחשאי.

– לאן אתה? – קולו היה חרישי ולא הלם את כובד גופו וסברו העצום.

– אנכי השומר החדש – ירד הלה לסוף שאלתו.

– כך! ובכן אתה הוא אבנר! אני – זלמן. – העינים הוצפו קמטוטי חיוך, והמצח החבוי בשערות העבותות ומאפירות נתפשט ונתכווץ בקריצת ידידות – טוב שפגשתיך, אתה תהיה אצלי. – שוב עמקו החריצים שמעברי הפה, ונסב הראש לפנים.

צלה של חומת־הרכסים שממול זז ומתקרב. ובברֵכת־האפלולית השוקטה מתפרקים העצמים את שריון הסנוורים ונצבים משוחררים, מחליפים כוח, והוויה חדשה וקרירה מתפקעת מהם, מרֶגֶב עד חָרֶג. משטחים חיים אלה של התבואה נעשים עתה מובנים באוושתם וקרובים בדומיתם. ונדמה, כי מה שהם סחים משלך הם סחים, וכרֵעים מובחרים דולים הם תהומות תהומות ממה שצבור בנפשך בחשכה ובלי מלים, ומבינים עד הסוף, עד מעמק. גם נכריותה של ערבת־בקעה זו כאילו רפתה ואותה אכזריות קהה, שקודם חשפה נגדך שיניה באדישות ובזדון, נתרככה עתה למבע כמוס, מעולף מסתורין, מתמשך לרום, נתון לשלו, ושועֵה לרחשים רבים שעוד טרם ירדת לעמקם.

שוב הוגבהה הכתף והופנו הפנים עם חיוכם הרחב, המקומט:

– טוב כאן, אה?

וקרץ המצח קריצתו וחזר ונסב לפנים, בטרם נמצא מה להשיב. הם התגלגלו בחיקה של הבקעה, ואותם הגגות האדומים גילו עתה מתחתיהם בתים וחומות־בזלת לפופים נופי־אילנות וחודי־ברושים, שנסתמנו אפלים בתוך האפלולית. רָוח לו לאבנר החוסה בצל הגב האיתן והתקין מושבו על שק־התבן. ואותו זיק שעוד היה עומם ומבליח בתוכו, נראה כאילו מיד יתלקח בשלהבת נאה, וכל מה שהיה רפה ומפורר – יצטבר לתקוה מזידה, ואותו מיתר של פיוס ושלום היה נפרט עם כל פעימת לב, מדובב רעדות־רעדות וחותר תחת אותו ההר של קודם וממוטטו על אלף יגונות בני־בלי־שם וזערורים המלחלחים את חלל הפה ונבלעים בלאט. נדיפת השדות המתרעננים היתה חודרת דרך האבק, מטהרת ומדיחה. קולות רחוקים וקרובים היו בוקעים את שאון שקשוק העגלה. והררי־צפון עטו נוגה חכלילי, ושיאיהם נצטיירו במקצועות משופים, מלוטשים וישרים. אפילו שמש זו השילה דוקרניותה הבוטה, הסמיקה בענווה, נתגלתה במלוא עִרטולה הנכלם. אכן, לחזור ככה מיום עבודה, לחזור עם פיזוז קרנים אחרונות, עיֵף, רעב (כמה טוב לאכול עתה!), ולרקד על פני הכביש בשלווה, כשכל מה שעשוי להציק אין לו מקום מחמת לאות ברוכה או משום בריאות מאוששה, והכל לכאורה כה פשוט הוא, כה אפשרי, אם רק מושיטים יד לאחוז, ומאחוריך נובטים זרעי עמלך, ויש טעם לתשישות, וטעם למנוחה שלאחריה, ומאום לא בוזבז לריק, ואין הלב חושש ליום מחר בשִממונו, והכל כה יציב, כה מוצדק, קרקע תחת הרגלים, קרקע שאינה נשמטת… צלו של תמרור מכסה כבר את חברו, והדורי־הדרך היו דומים לנהר בדכיו. ומאחור, מעל הרמות, היו רטוטי צבעים שקופים וזגיגים מעמיקים מצולותיהם במרומים, עד שאין לבבואת השמש במה להתָפש, והרי היא נתלית בבלימה ונשמטת על פספס השטחים הדוממים, כבים ומנצנצים. ופתע נראה כאילו מצטרפים הדברים האופפים מבחוץ למלים ודברים הפורצים מבפנים, מלה מלה וקלסתר שלה, הגה הגה כצליל־נגינה שאין לו תמורה. ולקצב שעטות הערמוני וטלטול העגלה נדמה כאילו מבשיל השיר, שעוד מאז היה מוכן בלב, מבכיר, חונט פירותיו ומכביד על הנפש להגותו. טול ופצה פיך – נדמה – ומאליו ישתורר הזמר הלז. הנה ניבים מרצדים, מלים קורצות, חרוזים רומזים. קצב מדיח, – הכל נכון לאמירה ולרננה, לולא לשון זו שמשום מה מסוגלת היא, ולולא לגלוג מוכר כבר מעקם שפתיו בביטול ושנינתו בקצה לשונו. ברם, משנתפש אדם בכך, שוב אינו פטור מלגחך אל עצמו בחסד:,,הבלים כגון אלה!" וכדי שלא לחזור ולהעכר מחדש, נצמדות העינים לגב הגדול הזה שמלפנים ולחמוקי ירכותיו המעוגלות של הערמוני השוקקות שרירים חיים וקפיציים, וגומאות מהם בטחון, בטחון למרות הכל, ורחשי בוז לכל רכרוכית שתהא.

כה טוב שאיתן וחזק הגב הזה, כה מגרה הוא להיות כמותו, להתעודד בגללו, לא לינוק מעצמתו או להסמך עליה, אלא ללמוד ממנו לשתוק בסבר פנים ולא לשעות לכל צל בפנים מבוהלות ובידים רפות. לדעת שאסור להיות נוצתי כל־כך. שירים המבצבצים בך – מידיך יעלו, מגבך, מישותך ולא מעקימת לבבות. אפילו יצר זה שמסית עתה להתהדר כנגד הרכות שמקודם, בסרבול, בהוקעת חוצפת־בטחון מפגינה – אפילו זה צריך לדעת לרתמו ולרסנו. פשטות, בן־אדם, פשטות! איתנות שלווה ועבודה שותקת מתוך כוח שמור ומתאפק. לכך טלטלת עצמך ובאת לכאן והפקרת כל מה שהיה קודם, (את הערתך, לעג נושן, איך חשק לשמוע!) יוסר הכובע, תבוא הרוח הסורקת שדות, ירופו במעט השרירים הדרוכים. מיד תשקע השמש.

דומה שגם אבק־העגלה חדל. צלילות וזוך היו בכל. הרוח אספה שבלה, חמקה הלכה לה. וההר שנתקרב התרומם מעל הראש ושרטוטיו מוצקים־אפלים. ואילו מאחור היה קצה הגבעות מואר עוד באור אדמדם, והשמים מחוירים ותיתורה סגולה להם. אקליפטוסים היו מהרהרים בשקט ועלים משולשלים מצטיירים בהיקפם אחד אחד. ומעברי הגב נראו עתה בבתים השחורים חלונות שמזוזותיהם מסוידות ורחוב הדוחק ומטפס תלול במעלה ההר.

ברם, החרדה שזה עתה שככה, נתעוררה ככל שהתקרבו לכפר. שבו הפקפוקים והרימו ראש. הסלידה מפני הזרים הקרבים ובאים, והתוקף שכאילו ניתן בכך למה שאבד מאחור – היו רוחשים ותובעים התקנת הישיבה על מנת לחזור ולהתקינה מיד.

והראש היה מוחזר חליפות לאחור, אל המקום שאור־השמש עוד נח עליו, ומציץ סביבו בבהלה גוברת. אפילו הגב הזה התמעט, ושוב לא היה בו כדי מעצור. ותמיהה היתה מתרטנת בטינא ושואלת בפנים זועפות על מה נצטרף לפלוני זר זה ולא שרך דרכו לבד, ומה, לכל־הרוחות, פיטום זה שנתפטם בחלומות עורבא־פרח על בטחון ועל עתיד וכיוצא באלה, כעולל זה, עולל בן־טפוחים! לולא נעלם עתה ממנו תירוץ מספיק, כדי להפטר ולקפוץ מן העגלה ולפרוש אל אשר יפרוש, להתחבט אי־שם באחת הגיאיות ולהתפלש בעפר השדות – היה נחפז ומסתלק מיד מכל מה שמתקרב ובא במרוצת סוס אביר. כמה ממהר הוא לותר על שלו. כלום לחפש בריות חביבות ונוחות טרח והגיע לכאן? ובכלל, עתה נגלה הדבר בכל אימתו, כמה נואלה היתה הליכה זו שהלך לכאן, תקוף־דמיונות, רק כדי שיפוטר ממה שנטל עליו לעשות שם, דווקא שם! מה לו כאן, מי לו כאן? ככה, בחונף קל כזה הפקיר הכל ונתפתה להאמין, ומה שעוד לא נפתר, מה שחייב להפָּתר, את חיובו של עצמו, את טעם היותו, נתן ביין זול של רגע. לא, בן־אדם, לא. הפצעים עוד כולם שותתים, כולם דווים. העלבונות מנינם שלם. והאכזבות אחת מהן לא נפקדה. ובעצמו של דבר, אין עדיין מאומה שיחרוג ממסגרת ההיינו־הך. היינו־הך.

השדות נתלכדו לשטיח־אופל אחד מגולל עד מרחקים. בהרת־ענן תועה, שהיתה מציצה מעבר לרכסי ההר, אדמומיתה המעטה בוטלה בתכלתה הירקרקת. געיה אדירה ודשנה הוטחה מבין הבתים שמנוכח ופחתה לאטה.

– אתה בודאי רעב – נפנה פתע הקול העב והנמוך מתוך הפנים מועמי העלטה היורדת – מיד נגיע הביתה!

מיד נגיע הביתה! אנוש זה מה הוא סבור לו! הביתה! ברם, מיד נתגלה שמעין החֵמה הזו נדלדל ואזל, ואותה כפילות עצמה היתה מהבהבת כקודם, ולא זו כהרי הרעב שהורגש פתאום בכל תקפו בריר שנצטבר בפה, באיצוטמכא המפרכסת ובחזון מיני מזונות גסים וערבים. וכשנטפל אדם לרעבונו, שוב לא יצלחו כל הרהורים רוממים ושאינם רוממים, המונחים בהויתו, ושאינם כאלה, לצורך תשומת־לב כלשהי. אכן, רעב הוא ביותר, ואין פלא בדבר. סעודת־הבוקר היתה קלושה ועצבנית, וחוץ מזה רחוקה כדי מהלך יום תמים! ממילא מנסה שיור־הבינה שבקדקוד לנסח ניסוח פשרה ולמצוא היתר לרעב, לתאבון המתגבר ולהרהורים הדחויים שלמרות הכל טוב שנדחו, וטוב שאפשר בלעדיהם.

וכך, בטרם ידעו עיניו אם לזעוף במחאה או לחייך בפיוס, ובלא להשגיח ברצונו המתחבט עדיין בין רתיעה שבדחיה ובין תהייה סקרנית על עולם חדש – טולטל והובא כחטוף לתוך הרחוב בגזירת שעטת ערמוני עליז. ועד כה היו גרוטאות ומחרשות ומשדדות מגובבות במבוא, וחצר ראשונה וברושים צופים פניה, ועץ פלפל מעלים צלליתו המושזרת באפלה, וזאטוטים משחקים בשאון, ואמת־מים משכשכת תחת האופנים, מנורות־ערב ראשונות בבתים, פלוני שחוח־גוף ומתוח־ידים נוטל דליי־חלב ונושאם במעלה הדרך למחלבה, ופלונית יורדת ושני הדליים תלויים על אצילי זרועותיה והם משיקים ומספרים זה עם זה בצחצוח קטוע, ועֶגלה אחת מתפרצת משער חצר ודוהרת אבירה בהפשלת־זנב לרחוב ומשלחת לפניה אווז נבעת. והברה אחת גבוהה נופלת בחלל וזורעת הדים, וקול אחר נענה מן הקצה שמעבר. אילו בריות סרים ומפנים מקום לסוס הלועס את מתגו בקצב שבאי־סבלנות, ונטפלים תוך חלוֹף בשיחה פזיזה עם זלמן. ואתה, הכנוס בין קרשי העגלה ומצפין עצמך ככל יכלתך, נוטה אתה משום מה להאמין שאין איש שם לבו אליך, אם כי ברור הדבר שמחבואך חשוף והכל סוקרים בך, אך העגלה ממשיכה ועוברת, והמקום החדש מתגלה ממרומיך כאל אחד הצופה במחזה שאחרים משתתפים בו. ובשרירות דמיונך מצטרפים העצמים לנוף שאין העלטה סותרתו, ומעמד האילנות ומקום הבתים מצטיירים ונקבעים כפי שנוח לך. וחוץ מזה מובטח לך שבידיים אמונות אתה נתון ותגיע למחוז־נסיעתך השקט, אפילו אם אתה כשלעצמך היית בוחר להמשיך ולנסוע עוד רבות וארוכות.

קרוב הוא ההר, נוטה לתוך תוכו של הרקיע המתקרר ומתכנס לסוּת אפלה־כחולה. דקלים קפחים פרשו כפותיהם בחצר אחת, והאור הנזרה מחלון הִבהיר ברנש אחד שמהר וצעד ורובהו על שכמו, צוהל ונענה ב“שלום” רחב וחומק לאפלה (מחר אף אני כמוהו!). נדיפת לחם טרי וחם, מהולה בבשימת עשן קלוש, פשטה ונמוגה, מזכירה דבר ואין יודע מה. מיד עקף הערמוני ונכנס למבוא, וקפץ זלמן והקדימו וכתנתו מחוירה באופל, ובחיוך “כבר הגענו” והטלת המושכות על גב הסוס סר ופתח את דלתות־השער החורקות, גרף ברגלו אבן לבל תִזַחנה, וזה הערמוני עקר ובא אחריו אל החצר, וכבקי נפנה מאליו בשכשוך עלץ אל ערמת־חציר מוטלת ונטפל אליה בנבירה, טַלטל והפרד אלומה סבוכה אגב זרירה ורקיעה וצלצול חלקי הרתמה. וכשקפץ אבנר אף הוא וירד, חש בבת־אחת שאמנם עיף הוא מאד. התבונן סביבותיו. גג־פחים שהבהיק נגדו, ריחו ומשק השרשרות מבפנים – העידו על הרפת. החצר היתה רבודה אריחי אבן. תמה היה מה עליו לעשות. מן הראוי לעזור לו לזלמן.

אך כיון שהלז לא נראה, וכדי שעמידתו לא תהא דלה וריקה, נטפל ונתעסק בילקוטו לצורך ושלא לצורך. אך מיד הופיע זלמן ונפה גדושה בידו:

– עיף בודאי, לא? הכנס הביתה, אף אני מיד אחריך! – אמר.

– יכול אני לסייע לך במשהו?

– אח, לא. הרי אינך יודע ואינך מכיר כאן מאומה. ברם, יכול אתה להתיר את הסוס, אם רצונך בכך.

ארכה המלאכה בידיו הלא־אמונות של אבנר, אך התעסק בשקידה ובאמונה שלא יוציא לעז עירוני־בטלן על עצמו. והיה בהתעסקות זו משהו מרנין וחדש ועם זה מזכיר דבר שכבר היה פעם קרוב ושיש בו משום כנוי קולע לאיזה ערגון שתמיד היה ערטילאי ובלתי־מחוור וכל מה שהיה אומר ומדובב נשאר סתום ללא תרגום. היתה דממה סביב. מפעם לפעם היו האצבעות מלטפות באגב את משי־העור של הערמוני וסופגות חדוה רכה וחיה. והיה רחש עובר בדממה הזאת, שלא היתה כאלה החנוטות וקפואות, אלא זזה ורוגשת, והיתה מתפקעת וטעונה פרכוסים כה רבים שרק דממה יכולה להכיל שאתם. עצם עצם נתון בפני עצמו, נושם בודד בחוגו סביב לו, ואין נוגע זה בזה, קרקור צפרדעים בשוקת היה עולה ומתרועע ואינו פוגם בצרצור הרצוף שמאצל, ואיזה עולל שבכה אי־שם, לעצמו בכה, כשם שהשירה שנשמעה לא הפריעה ריטונה של תרנגולת ישנה. עתה הופיע זלמן ופנס בידו וצללים מתפשקים מרגליו לעמודים מתרחבים הלוחכים את חומת הגדר וגג הבית השכן, נטל את הסוס והוליכו, וחזר וחייך אל אבנר –

– נו, בוא נכנס, עוד שעה קלה ועבודת־היום תסתיים, כבר ארוכים הימים… ואתה עייף מאד? הנה שם המקלחת, והנה הפנס, תתרחץ, ונלך לאכול.

רחש לב אבנר תודה לזה הגבר החרד ודואג לו כל כך וממשיך בלא יודעים זרם־בטחון ממנו, וקצת היה נקוט על שכך נוהגים עמו בפינוק מעין זה אלא שפשטות הליכותיו של הלה לא התירו לו אלא לציית ולעשות. ובעודו שולה מילקוטו חליפת־בגדים, תפס עצמו מסלסל בשריקה קלה, שהפסיק אותה מיד בהרגישו בה. אך תחושת בית ומולדת כבר התגנבה ובאה לתוכו, מטיפה שלוה של רחבות. או אפשר רק ריח ילקוטו וחפציו פעלו כך? וזלמן זה, מה גרם לזימון כה מוצלח שהִקרו לפניו? עוד עתיד הוא לתהות על שורשיו של הלה ולחפש אחרי המעין שממנו שאובים כוחות סמויים אלה שבו, עם האיתנות השלוה, עם הבטחון המחייך הלז.

ברם משיצא אבנר אל החצר וקדמתו החשכה הרוויה לחות וכוכבים קורצים למעלה, וכאחד גדול וקורן היה הפנס שעל העגלה, וקולו של זלמן עלה מן הרפת בגערה: “הי, עֶדנה, אל תזוזי!”, מלווה העתקת דלי וגרירת שרפרף ונסמך לקילוח קצוב של חלב – נתערערה שוב שלותו. דוקא שיגרה ביתית זו שבחצר – הכריזה בתוקף שזר הוא כאן. נטל את הפנס ונכנס לצריף־הפח המשמש מקלחת. צריף ישן, רעוע וחסר־גג, ריקועי הפח הופשלו פה ושם מרוב ימים. הכוכבים טפטפו מלמעלה. בֶּטון הרצפה חלקלק ולח. פח הפוך וקבקבי־עץ היו הרהיטים. תלה את הפנס ורבץ על הפח. שבה הערירות והחלה טורדת בגרון. למה אינו מרפה ממנו, גם כאן, חיטוט בזוי ושנוא זה? כלום אין עוד מקום תחת השמים שאפשר להמלט אליו? כמה נמאס הכל! הנה שוב אותה התִפלות, שוב אותו השממון המטיל אבק באויר וקורים מאוסים בכלי־הנשימה. ועד מתי כך? מדוע אי אפשר לקבל את הדברים כמו שהם, בשלוה, בלי התרגשות יתרה ובלי פרפורים? הנה עתה, לאחר שהשאיר כל מה־שהיה שלו שם, מאחור, רחוק – נראה לו שנמהר לעשות וכי הדברים שם לא היו כה נוראים, לא היו חסרי ישע כל כך, ואפשר היה עוד לעשות ולפעול ברווחה ולצאת מן המיצר גם שם. אפילו שם. למה ניתנות תמיד שתי דרכים לאדם, ולא אחת יחידה? ולמה רצון ניתן לו, ולא מתג להובילו מכאן ולכאן? הנה, קבלת על עצמך דבר – קום איפוא ועשה, או אסוף מהר מטלטליך ונוס למקומך שסאובו קוסם ממרחק! רק חדל לך מהתיסרות־פקפוקים זו. חדל מדאוב על עצמך ומרחם על אפסותך היהירה. ואדרבא, אם שטות עשית בבואך, אפילו שטות, – קַבּלֶנה. דרך נסיגה – אין. צריך ללכת עד הסוף. כי למעשה יש רק דרך אחת, והמשתמט ממנה משתמט מכולן. עכשיו שוב אין לפסוח על הסעיפים, ומאוחר להיות אובד־עצות. חסרה המלה החותכת. ולולא זיק זה שהבהב למקוטעין ולחש: המתֵּן, בני, רק זמן קצר, ימים מועטים, אחא, ימים מעטים, ואתה תחזור, תחזור למקומך שלך, – לולא לחש מנחם זה – כמעט נטרפה דעתו מעצמת המכאוב. נעשו הנשימות חטופות ושטוחות, תהום נפתחה סביב הלב, וכל פעימה נפלה לחלל ריק ומאיים, שביב רצון דולק קמץ את האגרופים, ובעינים קפא מבט עומם.

רצון. חַה. מהו רצון? – הבל, דמיון שטות. עתה משנעשה הדבר, משהוצא והיה לאמת – היכן הוא רצון זה, חזק וגוזר על עצמו? והגבורה איֶה? איך היה משכיל לאמר אז: הנה במקום שיהיו שדות והרים, במקום שתהא התיחדות ובדידות־שם יעלו כל היסורים, כל העלבונות והתקוות הללו לכוח, לדבר שבכוח, למעשה יוצר, מהוֶוה, מחייב! בודאי. אך עתה מתגלה שדוקא הימורים והדאבות האלה – יקרים הם, חשובים, ובהם יתפאר אותו רצון המואס בהם. הו, לחנם כל אלה הנפתולים וההדחות שהקיף בהן את עצמו. עתה שעת הגבורה. זה יומו של הרצון. הנה הזמן למפעלי יאוש. והיכן הם? מה היה עליהם?

ומאידך, הלא עוד טרם נכנס לכאן, עוד עומדות רגליו בשער, מִלָה לא דבר עם אדם, קטנה או גדולה לא נעשתה עוד – והריהו כבר מתחבט. על מה? על מה, בן־אדם? חרטה זו על מה היא? צר לך על עצמך, שנגפת בקרב ונסת לכאן. וביתר פשטות: עוד לא נקפת אצבע – וכבר כפפת ראש! ואף לא זה! חבל לך על אותו רבוע אור שבחלון, שדי היה לראותו אחת בלילה, להתהלך לרגליו, לצפות אליו, להריח ריחו, לשאוף אוירו – למען הצדיק את ההשפלה ואת הרעה ולקבל את הדין. אמור: הבדידות שהיתה שם – כדאית היתה, לפי ששכר פגישת־ארעי, המדליקה את הנפש ליקוד רותח, היה צפוי לה. ענֵה ואמור בגלוי: צר לי על שזו, שבגללה היו מתבשמים לילות ללא שינה, וחדות־שכרון הוצקה לזריחות מתחדשות – נותרה אי־שם במרחק, וגם המעט הזה, שאינו משביע אך מעכב ממשוך יד מן הכל, שוב לא יהיה, ומַעינה לעצמה יָקֵר ולאחרים – ואילו אתה, כאן אתה, רחוק, רחוק, וברור כמעט, שהעדרך אינך מורגש שם, כמוהו כמציאותך.

אלא שדוקא הודאה זו שבפירוש, שנתפש בה, המריצתהו לחלוץ בבת אחת נעליו ולפשוט חולצתו בהתרגשות יתרה, כדי להסיח את הדעת ולנתקה מהגיגים וזכרונות אסורים אלה. אך מיד הפסיק. חבל היה על הנעלים שכבר נחלצו ועל החולצה שהוסרה. מֵאן הלב העקש בכל אות שבהתאחזות במקום זה, בכל נסיון שבהתאזרחות, והיה פונה במרידה רבה וסוערת אל מה שנשאר מאחור. אולם אחר כך נתערבלו כל המחשבות לעיסה אחת כבדה ועכורה, ללא מלים, ולהתרפקות על כל צל דבר שיש בו די מעצור, להשתוחחות אחת מדכאת שגחלת עמומה היתה דועכת בתוכה. ואף־על־פי־כן היה נדמה שהכל מסתחף, דועך ומחשיך. מה לי כאן? מי לי כאן? ומה יהיה הסוף? כך שר לו הלב, וטחן וחזר שיר זה ברציפות נואשת.

אולם אחר כך נתעורר בטינה כלפי עצמו וכלפי כל מחשבותיו אלה. הוי, נפש רכה וענוגה, נפש סורחת על גחונה – זעק לחובו בחימה – כוחך היכן, איה קשיותך, איפה העצמות לעצמותך? היאך יכול אדם, שחוט־שדרה זקוף לו, להתמוטט ולהתפנק שעה ארוכה בסלסולי־תוהו? הלא ידיים לך, בן־אדם, הלא שרירים לך, איך בטלים אלה בפני לא־כלום שבהזיות? רקוק בפרפורי־הלב, בדמיונות עבר אלה ורחשים ילדותיים מלפלפי עינים! אל תחשוש לנהוג בעצמך ביד רמה, במָרוּת, באכזריות, בתביעות עצומות, וזקוף קומתך בכל אשר תלך. ועוד הרבה היה יכול לדרוש במליצות כגון אלה, לולא נמאסו עליו מיד. ומה שרצה לאמר רק חלחל בתוכו, פעפע, נסה להתגלות ואבד בזרם המלים שבשגרה. אלא משחזרה העין ונתקלה בריקועי־הפח המדולדלים הללו ונתאשר המרחק הגדול הזה שהוא מציאות, שהוא הווה, ושאין לפרק את דריכות הצפיה והערגון האוכל, ולא עוד אלא שעוֹנת מתיחות והתיסרות אכזרית אל כל היקר הלז ממשמשת ובאה, שבה העכירות והציפה הכל, ונותרה רק שוועה אחת: לשוב, לחזור, לשוב. קודח ונוקב היה פסוק זה, ברחמים ובקשי־לב. שוב רפו הידים. שוב דעכה השלהבת. וארכה הישיבה הדמומה על הפח שבזוית הסוכה. עיף נשר מבט העין על הפנס התלוי ואורו המבליח נתון לעולם אחר.

וכשיצא אבנר ונפנה אל הבית, לא היו אגרופיו קמוצים ולא שניו הדוקות ולא עיניו מספרות שמץ ממה שעבר עליהן. טהור היה ורחוץ ורענן. פנה אל שער החצר והציץ לרחוב שנשתפע למטה ריק ואפלולי. סקר את אורות־החלונות שדלקו רצופים ושלוים, האזין לניסור הצרצרים, תהה על מעמד הכוכבים החדש ולא רגיל, ועל נצנוצי אורות רחוקים בהר, שמעליו שקטו הינומות לבנות ושקופות. נסה לשוות לעצמו את פרצוף הנוף המתגלה מכאן, ומה שהחסיר זכרונו השלים ביד רחבה דמיונו. עתה הבחינה האוזן הקשובה בתוך קול הצרצרים ונביחות מקוטעות, אוושת ממטרה סובבת וזליפה עליזה פורטת בצליל משתנה על כל עצם שבחוג היקפה, מקשקשת בתריס, נתזת בקיר, שוקעת לאדמה בלחישה, ומרעיפה על שיחים המשירים טיפות כבדות. קזוארינה תלתה ענף עמוס מעל ראשו, חמור החל נוער. והלב ההפכפך היה מנבא ומנחש באפלה לפי דרכו. חזר אבנר ונכנס לבית.

ענני בוקר וטל משכים הלכו מלוא העולם, תחוחי לבנונית לחה וזחוחי חדוות שחרית, חופפים ממעל ונתמכים בהרים מזה ומזה. דבשתו של הרכס התלול הלז סובלה משא עננים נמוגים, פורחים שאננים וגולשים פקעות פקעות נתקות בתהום המרחב, העצים היו לחים וזיו טפטף מעליהם. הגגות האדומים וטחובים, מצמיחי האזוב, הבהיקו כעולים מן הרחצה. צר חוג האופק המצהיר והמקציף בועות־ערפל מתפקעות האופף את אבנר הצועד בטרם־שמש מעבר לחצרות, מקיף את חומות־הכפר שבזלתן היתה עתה כחלחלה, צוחקת ככל יכלתה מתוך משבצות הסיד הדהה. רוחצו הנעלים וכובסו המכנסים, וכל זיז זוקר בשדה עִגֵן טפות טפות, פורט את זו וצובר את זו. נדיפה ירוקה ורטובה השתכשכה בשלולית צפרירים צוהלים ונפוצים חרש. וטוב שכל מה שעִנה והדריך מנוח בלילה והתעיב את עצמו ואת העולם – נשאר כלוא בבית, והוא כאן, חפשי בן־דרור, מתרענן ונכון אפילו לשיר לולא נוח לו יותר בשפתים סגורות. שוב הפציע אותו מזג־רוח מלבלב ורוטט, ומלים וקצב וחרוזים נשלחים לפניו כביום אתמול. ודלת אחת כבר היתה ערוכה, ונוחה לאמירה, ונפרטת בלשון, ומתפפת בנקישות הרגלים הפוסעות וצוחקת ואובדת בחיוכה בתוך התוהו הלבן והריחני הזה. וטוב היה כעת ביותר, לפי שמוחש היה שאין מאום נחנק ונחסם על־ידי גילה זו, ולא נמחק דבר מן האימה ומענויי־הנפש במחיר הבהירות והצלילות הזו, זה בצד זה זרמו בעורקיו יסורים עם כוחות־חיים גנוזים, עבר עם הווה, זה מבליט את זה וזה מצדיק את זה. אמת, אילו יכול היה לחזור עתה לשם, למקומו שלו, היתה הרתיחה הקלה והכבושה שבו פורצת עתה לקילוח עליצות, והפה היה נפתח ולכל היה זוהר שבעתים… אלא שגם כך טוב יותר ממה שהיה בלילה. מה שמפעם לפעם מתחמץ הלב יותר מן הרגיל, והאיצטומכא מצטמקת בערגה – את זה אין בכוחו לשנות, ועל כן… טוב שכך נאה הבוקר, וברננת עננים ספוגי־דרור קדמהו היום. לא, כעת אפשר, גם בלי מליצות בדבר הקושי והחוזק והגבורה וכיוצא בהם, לקחת פשוט מה שיתן היום. ברירה אחרת – אין. ובינתים שגשגה בהרת באופק המזרח ושולי־הערפל הוארו וגושים גושים הפשירו ונמסו, והבל רב היה מתמר מן הגגות ומראשי ההרים. בבקעה עוד שטף נהר־אד ששִוה לשלוחה זו של ההר, שעליה עמד, דמות אי מוקף ים לבן, שחופיו כה קרובים וסמוכים ואפקיו לא יראו. ובדיעבד, כיון שכבר כאן הוא, הואיל ובין כך וכך כאן הוא, צריך לחפש ולמצוא את נקודת־האחיזה המחייבת ולקבל ב“נעשה” מה שתשמיע. כשיעלה האד וילך לו הטל – תתגלה הבקעה, ונוף האפקים החדשים יזרח.

בחצר כבר עמדו רוקעים שני סוסים חבושים, מתמודדים סביב העגלה שאליה נקשרו. וזה הערמוני היה מפקפק בין שרידי החציר שבעגלה ובין חיטוט־משובה בקרקע, חטֵט והכֵּר והנֵף באשד־האש. הסוס השני היה שרוק ועניו יותר ובהחלטה ברורה היה מטפל בשפתותיו בשיורי השחת. מיד הופיע זלמן ובידו רובה, נוסף לזה שעל שכמו, מחייך ב“היכן היית, הרי נרטבת כולך!” ושוהה עוד רגע ומתעסק אי־שם בחצר. מתקין כה וכה וחוזר, ושניהם עולים בדליגה על הסוסים ויוצאים דרך השער כשגדילי השקים האדומים מוסרים במחולותיהם צהלת רוח־הסוסים. האד עוד היה מכסיף ושוקק בבקעה, ואילו ההר כבר נחשפו מרגלותיו והם ירוקים ומטולאים שחמומית אדמה, וכל צבע ובן־גון שבמרחב עורבב ונמשח מחדש גדוש ועמוס חיים.

בחצר אחת היה אחד בגופיה שחורה עודר גינתו, נזקף ומאהיל על עיניו מחמת זהרורי־המזרח וסוקר בגחוך: “איזה ערפל! יהיה חם היום!” ונפנה שנית למלאכתו בפיזום כבוש. מן הרפתות עלה צלצול ומשק כלי־החליבה, וגערות החולבים בטלו בפני איזה רחש־שאון שהיה מתרומם ועולה מן החצרות ומן הבתים המתעוררים, הדקלים היו גבוהים, ואמת־המים צלולה, ופלונית אשה היתה נטרדת בדאגה ופונה אל זלמן: “עוד איננו זה הרועה האשמאי, הלא כבר מאוחר!…” ושוב היו ברושים עבותים וזקופים, ומיד אותן גרוטאות כלי־העבודה והמחרשות והקומבין הגדול, ומרחבי השדות היה פרוש לפניהם.

פנו לאחד המשעולים החוצים את השדות. הרובה כבר היה מעיק והוטל לרוחב האוכף. וזה סוסו השרוק לא יכול לותר על כל גבעול או קלח שנקרה בדרכו ובסבלנות רבה, בזלזול גמור ברוכבו, היה מרכין ראשו פתאום, או מתעכב, חוטף וקוטף, קוטם ומולק וחוזר להליכתו כאילו לא היו דברים מעולם, ולא הועילו כל משיכות־המתג ואיומי־השוט להשביתו ממנהג אציל זה, עד שנתיאש אבנר וחדל מהקפיד, וביחוד לאחר שזלמן היה מחייך בסבר רחב למראה נפתוליו אלה, בעוד הערמוני שלו מרחרח בנחיריו, מרקיד עורו השקוף ונבלם בקושי מתאוות־דהירה שרטטה בקרסוליו הדקות ובשוקיו החמות, בז לכל ליחוכי־ההבל מתוך רעבתנות גסה. “תכונות חמור לסוסך” הביע זלמן את דעתם על כך, ושוב חזרו ונתכנסו לשתיקת הרהורים.

מכבידות השבלים על עקצי גבעוליהן ונטושות כהות ומסומנות על פני משטח הקמה במלעניהן הפשוקים. שרידי־האד נמוגו מהר, וגלגל־החמה כבר היה מנסר מעל גבעות המזרח, חוקק עמוק צללי העצמים. מרחבי־הַשְקֵט חופפים את העולם. עולשים כחולים הסתרגו על ענפיהם. ואותם ההרהורים היו חוזרים ומונעים בדרכים שונות, מתובלים בעקה בת הגעגועים. חפץ היה לפנות בדברים אל שכנו, אלא שלא רצה להטרידו משתיקתו. רצה לשאלו על שאננות טובה זו שהיתה נוחה כל כך, ובו בזמן גם מרגיזה במשהו, לפי שהיתה אומרת שכאן חייב אדם להשאר בטובתו או שלא בטובתו. כלום כך הם תמיד ולעולם בריות אלה שכאן? כלום ידוע כאן שהעולם נמשך גם מעבר לחומת־גבעות זו, ושאפשר גם לעשות לא כך ואחרת – או שלוֵי־אדם הם פה, הניזונים בקב חרובים ואינם רוצים בעוד, ובלבד שלא יצטרכו לעשות יותר מכפי כוחם, ולהטרד משלוָתם? האם מרצונם ומבחירתם קבלו על עצמם דין זה של קרב חשאי בערבת בקעה זו ובמעשים החייבים להעשות יום יום בנוסח אחד – או רק משום שברירה אחרת אין? ואולי נראים הללו בעיני עצמם כגבורים המוַתרים על דמיונם, או הכל רגיל בעיניהם, שכיח וטבעי, ואין כל מיוחד בו? ומה יעשה אדם הרוצה דוקא בהפקרות, במנהג מתוך שרירות הלב, בפריצת כל גדר מתוך געגועים עזים ואלמים המכריחים לעבור ולנדוד ולא לשקוט רגע? במה משביחים כאן סערות של נפש, לאן יפורקו אוצרות המאוויים, שעם כל אפסותם קיימים הם כחלק מחלקי הבשר והדם? כך היה מתנדנד אבנר על אוכפו בשאלותיו אלה, כשהוא יודע, שלא אלה הם הכתובת לשאלותיו אלא הוא עצמו, ועל עצמו הוא מקשה קושיותיו. ולא ברור היה לו לשם מה להטריד בני־אדם, שאולי בעמל ובמאמצים קנו להם בטחונם וישיבתם המוצקה, וליחס את מומיו הוא דוקא לאלה שיש לקנא בכל ארחם הבריא וחסר התרוצצות־השוא. זלמן היה יושב כבד באוכפו, ולא נראה לא מסורבל ולא מעיק על הסוס, פניו רציניים, הוגים, ובכפות־הדב השעירות בדר גדיל מגדילי השקים. מפעם לפעם הרגיש בסקירה קלה שסקרו הלה וחדל. מפעם לפעם היה הלז מטיל מבט בוחן בתבואה ומפליגו לאורך השדה. ושוב נקוט אבנר על רפיסותו הוא לעומת כבדו השלו של שכנו. התבייש בכל הרהוריו הקודמים שהיו הגיונות־סרק מלב ריקן והומה מחללי הריק. למה יטיל מזוהמתו השנואה באלה, שרב להם ביסורי מפעלם ושגדולים הם ונעלים מאלף רחשושי־הבטלה הפעוטים שלו?

עתה נפנה זלמן בחיוכו (למה תמיד מחייך הלז, כאל תינוק שלא בגר?), והחל מפטפט בחיבה (אבל אינני זקוק לחיבה זו! יחדל נא מהעויה זו!), שואל ותוהה על אבנר. וזה היה משיב קצרות, רוצה להיות קר ויבש ונכלם מגנוני־ילדות אלה (ואף־על־פי־כן: ילדות!), ומחשש שמא יסגיר קולו אף שמץ ממה שיש תחתיו, היה מחייך אף הוא ומגדיל לחייך וכועס על כך ומאריך יותר בתשובותיו, ומשתומם על עצמו היה מטיל חידוד ובדיחה בדבריו. שאלוֹ הלה למקומו ולמעשיו שם, מאזין בסקרנות שבנידת ראש, מעיר הערה, שוחק פה ושם לסגנונו המתבדח של זה, מעמיד פנים כאילו זר וחדש כל מה שהוא שומע, ואין קץ לענין שבדברים, ומשאלות של אגב למד דברים שאבנר לא רצה כלל להשמיע ולגלות. ואילו כשהיה הוא, אבנר, מתאוה לדעת מה ממנו, היה הלה נעתר ברצון ופוטרו במשפטים שנַים הנאמרים בסבר, אך עונים רק על השאלה בצמצומה, עד שבאמת ראה אבנר את עצמו כתינוק וכמעט שחרה לו לולא השכיל לפרוץ בצחוק על אולתו ולהוָכח ששוטה גמור הוא, צחוק שהדליק ניצוצות בעיני שכנו לאמור: “כך, בני, צחוק זה יפה לך!” וכיון שכך, נעשה הכל רווח יותר, והשיחה טבעית ושוטפת יותר, וכל החשדות וה“ברוגז” הלזה – פרחו נדחו במשיכת־כתף.

ברם, משנפתח לו פתח זה, נתאוה לקפוץ ולשאול את האיש הזה שעל ידו כל אותן השאלות שהטרידוהו, אלא שעכב עצמו מכך גם משום ששוטם הוא לרקבובית זו, וגם מחשש שאם גם לא יבוז לו הלה יוכל לעקם שפתיו לאמור: “הרי שכן הוא, חולה כסל בֶטֶל – בן לויתי זה!” וחוץ מזה לא הוא שיחשוף לפני זר את תוכו ואפילו צח וטהור ודגול הוא. יהא לו אשר לעצמו. כלום לרחמים הוא זקוק או למלת־עידוד אחת? – עד היכן הגיע! אם יש ממש ביסוריו, מוטב להצפינם. אין לבוא בשאלות נאות ועמקניות, בתהית בקורת, לפני עשותו מעשה כל־שהוא. קודם עשֵה והעמד עצמך במבחן. לפני שתקוב הרים בתמיהות מופשטות – הראה שאתה עצמך וכל קיומך אינכם תמיהה. אחרת הרי זה פלפול לא־כלומי, מתוך רפיון ועצלות התובעת מזולתה ופוטרת את עצמה. וכי בכוח מה יכול הוא לבוא ולגלגל טענות על בני־אדם שאפילו לחצי דרכם עוד לא הגיע ומקומם רחוק ממנו, לא נהיר עדיין ושונה משלו, כשם שסבלם אחר מענוייו שלו? הרף! שתוק! התבונן, למד, עשה, דע ללכת – או אז פצח פיך המחוכם וסלסל בתמיהותיך המשוקדות כפתור ופרח!

כאן נפנה ומשך משיכה אחת וחזקה במושכות, עד שזה השרוק נבעת ממקומו, וִתֵּר על זנב־ירק, זנק מבוהל לפנים ולא נרגע עד שנעצר באחת ליד צמח אחר, תלשו בנענוע־ראש אחד ותהה אם להמשיך בכוחו זה, או לשוב ולפסוע בנחת כבתחילה.

– בפעם הבאה תשים זמם לפיו, או שתדאג למזונותיו בלילה – נִחמו זלמן, מחליק את משי צואר הערמוני, שדהירתו הפתאומית של חברו הדליקתו והתפיחה נחיריו הלחות. – רואה אתה עדרי־צאן אלה? צריך לגשת אליהם. פעמים הם חומקים ורועים בתבואות. ברם משנתקרבו נסוגו הללו במהרה, וחשיפי צאנם הוזעקו והורחקו באלות וקריאות – חוששים הם כבר מפנינו – גחך זלמן – מתחילה היו עזים יותר, אבל הבחורים שלנו בשוטי־הסוסים (רצועות כפולות ארבע!) אלפוּם דרך־ארץ. קצת, אמנם, יותר מדי, אך אותה שעה היו שואפים נקמות, לאחר העקירות וההצתות, וביחוד לאחר המקרה עם יצחק… שמעת בודאי על יצחק זה? לא? היה אכר, כן, ברנש טוב… אך… אבל הלא כל זה כבר עבר, ומה יש לדבֵּר!…

כאן נשתתק זלמן וחיוכו לא היה לו עוד. קמט נחרץ מעל אפו, וצללים הלכו על מצחו. אדוות־חום ראשונות התרפטו במרחק, דועכות־עולות, שטחי הבור שכאן, עם שיחי־השזָף הכסוחים ומעוקמים, ועם הדרורים הפורחים במטבעות זהב – טפסו ונמשכו עד אופק הגבעות, ומשם ולמעלה נחה תכלת זכה וצלולה, שלמרות שקיפותה היתה כבדה, כמו כל השוכן בתחומים אלה, כבד, עמוק ואפל, כמי תהום רבה. רקמת המשבצות המפוספסות היתה גלולה בהירה בשרטוטיה הברורים עד להררי־הצפון הרחוקים. הם רכבו הלאה בדממה.

אחר כך כשתהה אבנר וחקר לדעת מי היה יצחק הלז והיכן הוא, נתעורר זלמן ובחיוך מזיד וחוקק חריצים סביב פיו ועיניו ובתנועת־יד של “מה אומר ומה אדבר” פתח, ומיד אזל חיוכו וקולו נתרהט, כאילו לא ניחא לו לדבר בכך, ואמר שנהרג הלה באחד מפרברי העיר, דוקא בעיר ולא כאן, והוסיף, שבזמנו כתבו הצהובים על זה הרבה – כלום לא קרא? – ואת הרוצחים, כמדומה, לא תפסו עד היום, אך זה אינו מן הענין, והנה שם היו שדותיו. ופה, מעבר ערוץ־הנחל – חלקת נטיעותיו. וביתו (הנה שם, מאחורי האקליפטוסים ההם, ברוש וגג־רפת, מימין, ליד הדקלים – כן זה ביתו), ניכר לפי הורדים המרובים שלפניו (כל ימיו חבב הלה פרחים… ידע את שמות כל פרחי הבר…), ועתה נסתלק, הלך ואיננו ו… ונגמר…

שועטים הסוסים לאורך ערוץ נחל גוזר בנפתוליו מאדמת השדות התחוחה, מעמיק חתור עד הִגָלוֹת מחשוף הבזלת האפורה והחלודה מבין קָלִיקֵי עשב מטוּיט וצוקי כפים חברברי כתמים דהים וצפופים. ריח מדבר חרב ואכזריות ערבה נדף מצחיחותו. העשבים ההינו לרדת רק עד שולי שפתו ונעצרו, ורק טַיוּן אחד בודד הצהיב וקמל בתחתיתו. ולנוכח חום היום היה זהב־השדות היבש והקשי בולט ביותר וצובע את עין הסביבה. שורות הזיתים שהתקרבו אליהם עתה הפכו לעומת הרוח את צדם הלבנוני של עליהם, קמצו בצלם והקפידו לבל יבצבצו מחוץ לחוג נופם. גם אקליפטוסים בודדים מדולדלי־אמיר ומצהיבים, נצבו קלפיים בשתיקת מסתגפים. קול לא השבית את הדממה.

– תתפלא אם אומַר שכולנו כאילו ידענו מראש את הבאות, ואף הוא עצמו, נדמה, ידע מה צפוי לו, ובעינים פקוחות הלך לקראת סופו וכל כך בולט היה הדבר, עד שלא נדהמנו כלל כאשר הודיעונו על כך, לא הופתענו, כאילו טבעי הדבר ומובן – נגמר הכל… מוזר, האין זאת? וגם לא הגיוני… אך עתה, יש ותוקפת חרטה, מדוע לא התערבנו בעוד מועד, מדוע לא עכבנו, לא הזהרנו ולא עשינו מאומה… ברם, כמובן, זוהי חכמה לאחר מעשה – חייך בזוית שפתיו – מכל מקום אני מטפל כעת בחלקת מטעיו, מעבדה. חורש, משקה, עושה הכל, ובזה כאילו אני פורע איזה חוב… רצונך שנדהר לראותה. בוא! –

מתחילה פרץ הערמוני ושטף בששון ובצהלה, ואחריו הפשיל השרוק אזניו ונסחף אחריו, נתלהט בדהרה, כשהוא פוזל בכל זאת לעבר הזדמנויות־לַעַט מוחמצות. הרוח טפחה בפנים, צלולה וקרירה, ושרה עליזה באזנים, והלב עלץ והתרפק על הדהירה, והכל נעשה קל ונוח כאילו הוקל הנטל והתפרק. הם התעכבו ליד פרדס צעיר מצהיר בטרפיו הרחבים לאור השמש. גוניו, הָחל מצהבהב־בהיר ותכלת קלה שבראשוני ציצים מלבלבים עד הכְּחול שבקפלי עלים קשישים, היו פתוכים ומרוססים בצמרות הללו שבאִבָּן, והגזעים הדקים והמסוידים נצטרפו לשורות מצטפפות במרחק, ועוגיות־אדמה המכילות שרטונות־סחף מההשקאה האחרונה עוטרות להן, ותלמים רכיכים ממלאים את רווחי השורות. הכפר נראה מכאן זעיר – טפות־אודם וגבשושי־ירק. ואילו ההר היה שגיא וגרום וחריצי־ערוציו כגידי־שרירים עבותים.

וזלמן כבר ירד מסוסו, מטייל בין הנטיעות, קוטם באגב עלה יבש, קושר בד רופף לסומכתו, ומפטפט מקוטעות, מפנה עיניו לאבנר ומראה בידיו על בני־טיפוחיו:

“יפים, לא כך? וכשמשקים אין המים פורצים כלל!” ונובר ברגלו באדמה, ומהרהר בקול: “אצטרך לחרוש בסוף השבוע…” וחוזר ונאחז באוכף, ומספיק לשלוח אגודל אל מאחורי כתפו – “את אלה כבר יהיה קשה יותר לעקור, לזה אדאג אנכי…” וקופץ בזריזות על האוכף – “לא ספרתי לך שחלקה זו נטועה מחדש, בפעם שניה, לאחר שבליל־חושך אחד נעקרו הראשונים…” והפנה את הסוס שנית לעבר תחומי השדות. “טוב שלא ראית את המראה הזה של הפרדס, העקור!”

אי־מזה, מחיק הבקעה עלה קול־שירה עבה ומונוטוני, מתבהר ומתעכר חליפות, ועשן קוצים כסוחים ומוצתים תִמֵר ונמוג. זיוָונים בשרו על מציאותם הסגולה בתוך הקמה. ולאורך הפרדסים החרושים היו אבחות־חום מפזזות באד הרגבים עם ניחוח אדמה חמה. בפנים השתרך חורש אחד אחרי מחרשתו, מתנער ומפטיר הברה צרורה, ספק כלפי הסוס ספק כלפי הרהוריו, ופוסק וממשיך בתלם.

– זוכרני – פתח זלמן מחדש והחזיר את רעו ממקום רחוק, – באותו לילה שמרתי עם יצחק ליד הגורן. היו ימים לא שקטים. שמועות שונות התהלכו. היינו מתוחים. ובחצות הלילה הוארו השמים מפאת מערב, מעבר להר, שדות רחוקים בערו. ראית פעם שדות בוערים? מסביב היו שמים שחורים ושקטים, ומפוחית של פה מנגנת בכפר, ובפינה אחת אור אדמדם מבשר רעה, ואף הוא רחוק ושקט… לא נוח היה לשבת בחפירה ולא לעשות מאומה, בעוד שם עמל שנה שלמה עולה באש…

אך מה אפשר היה לעשות? עד שחר ישבנו, ואז הלכנו לחלוב וחזרנו ורתמנו ונסענו לחרוש ב“זוג” את הפרדס. עוד אפשר היה לראות בדמדומי־הבוקר את נוגה האש במערב. ישבנו ושתקנו. עד שאחר־כך, איני זוכר איך, היינו מסיחים בפרדס, – והוא אמר, זה אני זוכר, שמעתה ועד חודש ימים אין פרדסו צריך לכלום אלא לצמיחה בלבד. (היית צריך לשמוע כיצד היה מדבר בפרדס זה, לראות את פניו בשעה שדבר בו, כאילו, נו, מה אומר, כאילו בבנו הרך דבר… אתה מבין.") ליד החורשה שלפני המטעים (הנה זו), עמדה חבורת אנשים. “מה שוב? – שאל – עוד צנור פקע?” משכתי בכתפי. ככל שהתקרבנו הרגשנו שיש דבר בעמידתם שם. כשעצרנו הוסיפו לשתוק. וכאילו הסתירו את מבטיהם. איזו שתיקה כבדה. “אין לכם לאן לנסוע!” אמר אחד בניגון משונה. משהו לא־טוב עמד באויר. השתדלנו לא להבין “וכי מה?” חקר יצחק. “הלילה… נעקרו הפרדסים”. – כאן בלע זלמן רוקו. – חשבתי שלבי קפא בי רגע. יצחק קם ונצב שחוח כסימן־שאלה. הביט נכחו בעינים מוזרות. פתאום נחלץ, קפץ ורץ קדימה. “איך זה היה?” שאלתי אחד מהם. “מאי נפקא מינא” ענה זה כמעט בכעס. “את שלוֹ עקרו לגמרי” – לחש אחר והסב את עיניו. עליתי על העגלה ורדפתי אחריו. אולם שקלתי בדעתי ועצרתי. התקרבתי סחור־סחור, מרחוק. חשבתי: אולי טעו, אולי… ונחפזתי ללכת… כן, היו עקורים, עקורים… אתה מבין, עם השרשים למעלה, שרשים אלה שזה עתה נדבקו לרגבים… זה היה דומה ל… למה… מה אומר לך… עקרו, כרתו בגרזן, מעכו ברגלים, דרוס ורמוס. ואיזה שקט היה מסביב. ומה נשאר לאמור? לא כלום. לא כלום. לרגלי היה מוטל שתיל אחד שבותק בגרזן, פעם הכו בו ורק הקליפה נפצלה, בשניה כרתוהו, וריח־שרף היה נודף קלושות. והשמים היו כחולים כל־כך… יצחק התנהל לאטו. נרתע מפני מבטי, השפיל ראשו כאשם וצעד אל העגלה. חשתי שמיד, שאני תיכף… הלכתי בעקבותיו. על יד העגלה נפנה אלי. הביט בי. היה לו מין מבט, מין מבט… איני יודע… וכך אמר: “צריך יהיה, זלמן, להתחיל הכל מבראשית” – ומהר להסתלק ממני, כדי שלא נהיה כמו ילדים, כדי שלא נגיע… מפני שאי־אפשר היה יותר, והוא, ואני…

כאן נשתתק זלמן באחת. אותו חריץ העמיק במצחו. שפתיו הדוקות, עקשניות. והמושכות נתמעכו בכפו הסדוקה, הגדולה. זהרורים כחולים נשרו מלמעלה ופזזו במרחב. נשיבה קלה באה ממערב, לואטת וחדלה. אחר־כך הפנה זלמן ראשו וחייך קלות אל אבנר והעתיק מבטו ממנו והלאה וחיוכו הולך ואוזל לאטו. ובאמת – פתח וסח חרש – כך היה. מיד למחרת יצא יצחק להתחיל שוב, היה משונה. כאילו נזדקן בהרבה שנים, ומראה לו כלאם שכולה. היה רציני. נמנע מפגוע בעיני חבריו. אבל עבד בעקשנות. לא חכה, כאחרים, עד שיהיו האמצעים והבטחון למטע החדש, אלא עשה זאת מיד. במין השתקעות והסתגרות. הראה פנים זועמות לכל מי שנכנס עמו בשיחה. חרש את החלקה. פתח בורות. זבֵּל. השיג שתילים. שתל. השקה. ורק אחר־כך כשעמדו אלה במקום הקודמים, והכל כאילו נתאחה והושלם, קם באחד הימים ועזב את הכל – והלך. הלך לו יצחק…

הגיעו אל שדה־ספיח ירוק־מצהיב וחרציות בשלות וזוהרות צוחקות בפאתו. עוזרָד זקן וסבוך היה גדֵל מן הצד. שם ירדו, כפתו את רגלי הסוסים ושלחום לרעות, והסבו בצל העץ לסעוד מה ולפוש. ומשלגמו מצפחתם גהרו לרווחה בין הרגבים שרק עתה כוסו בצל ועקבות חום השמש עוד שרדו בחביונם. הד דבריו של זלמן עוד צלל באזנים ונצטרפה אליו שירת־הלב החנוקה. יגון זה שעוד לא פורק מאז, מימים רבים. ומצטבר הכל לענן כבד הממלא את חלל הגוף ודוחק כל שיור של נחמה, של תקוה, הלאה, לחוץ, לאשר טובל באור־השמש. ומועקת־סיוט דחוסה היתה רובצת באמצע ומיבבת מרות: מה יהיה הסוף, הסוף מה יהיה? – עד שנבאש הכל סביב, ואין טעם עוד לחזור ולנשום אויר, אין סיבה למאום, אין ערך לדבר, הכל בטֵל, מיותר ומרוקן! מה ערך להתנגדות, מה היא התחשלות – אם אדם נסער כמוץ בכל רוח, פורח בנָשבה ונחבט ארצה בחדלה. איך אפשר להמשיך כך? ועד מתי? יוקד אדם בתוכו, נאכל בשלהבות עצמו, מפלל, משווע, אף משפיל עצמו ומתיסר, גם את לבבו הכניע וכבל – והאות המקווה איננו. איננו. ושתיקת יתמות סוחטת לו חיוך של עוגבת מזקינה. אין צורך ביסוריך, ולחנם קרבנותיך. ברם, את עיניך לא תוכל להסב, הבט, בן־אדם, גלויות הבט, ראה כל יפי תבל, כל מתעדן וטובל בים של אור, כל שלֵו רוקם רקמתו בנחת – ראה כל אלה, ודום. אין זה מן ההכרח שנפשך תכלה ורירך יזל – הבט, סתם, כדי ללמוד ולהחכים. אולם גם זה אינו אלא אחיזת עינים. כלום אין מלת־אמת פשוטה ונוקבת ליסורים כה הומים, לכיסופים ללא מוצא, לגעגועים המבריחים אדם מעולם אל עולם, מענים בצמא תמיד, היודעים מקום כל מעינות מים זכים – ופיהם חסום וחשוק?

– למה הלך מכאן יצחק? פנה בשאלת־פתאום נמרצה אל זלמן, שהיה פורט גרגירי־שבולת ומכוססם.

– מה? למה הלך? אכן, למה הלך? – זרק את השבולת ונשתתק. – גם אני שאלתי כך תכופות, אלא כנראה שהתשובה יותר מדי קרובה אלי משאוכל לראותה… כך היה הדבר: ערב אחד חזרתי מן העבודה וכשעברתי על יד ביתו של יצחק ראיתיו עומד בחצרו. רמז לי לסור אליו. קרבתי. הוא היה חסר מנוחה. וכשפרץ לבסוף במבול־דברים היה קולו משתנה חליפות, מלחש שקשה לתפסו עד צעקה שלא נעים לשמעה. הרבה לדבר. איני זוכר הכל, ובודאי שהייתי שוכח עוד יותר לולא בא מה שבא ונכנסו הדברים ללבי מחדש, חָזור והרהר בהם תכופות בשעת העבודה ולאחריה. יש שלא הבינותיו לגמרי. כמה מלים גם לא היו ידועות לי. אך עתה, עתה כבר ברור הכל… תחילה שאל הא ודא, שאלות של מה בכך, ולתשובותי, נדמה, לא שם לב ביותר. היה מפוזר לעתים, ושקט יותר מדי. כמעט חולם. כשראיתיו כך – חפצתי ללכת לדרכי, כיון שעבודה רבה עוד חכתה לי. אולם, זכורני, הוא התחיל מחייך במין חיוך כזה, אתה יודע, אותו חיוך שאתה מאנס עצמך לו בשעה שעוקרים צפורן שנתמעכה: כואב, כואב מאד, אתה רוצה לצעוק, לנשוך שפתיך – ואתה מחייך בכל־זאת… עד שהתעוררו בי חשדות וחששות רבים, ורחמים, או מה, דחפוני לשאול “מה לך, אירע מה?” אלא שלא אמרתי מלה, ואף אני חייכתי לעומתו באותו חיוך אוילי, מבלי משים. “ומה – כך אמר – מה תאמר אם אלך לי” “תלך, לאן?” “אלך לי”. נעשה לי לא־נוח עוד יותר. עשיתי עצמי שוטה שאינו מבין: “אתה רוצה ללכת גם הלילה לשמירה?” – חיוכו נעשה רפה יותר: “אח, לא, לא, זלמן, ללכת, ללכת לגמרי, ללכת מכאן…” חפצתי לענות אלא שזה נבלע בגרוני. אחר־כך, בכל־זאת שאלתי לפשר דבריו, והוא כאילו השתמט מלענות, והיה קמצן גדול במלים: “כלום באמת אינך יודע?” רק אחר־כך החל מעין־דיבורו לפרוץ, דבר בחום, בהתלהבות, כמעט בכעס. ידעתי, כי בשעת השתוללות אין לעשות מאומה אלא לחכות עד שאפשר יהיה לתפוס במתג. כי כאילו לא התחשב ודבר אלי לא מפני שזלמן אני, אלא משום שיש לי אזנים. התחיל מבראשית. סיפר על מה שחשב בתחילה, על התקוות, על הטוב שרצה לעשות ולהשיג, על מה וִתר לשם־כך, ועל־מה שעבר עליו מאז, על נסיונות שנתנסה בהם, על יאוש והתעודדות, על “אסור להפסיק”, ועל מעט נחמות שהיו פה ושם, ועל כל מה שאני יודע היטב מעצמי, עוד מקודם. אבל, השמת לב לכך, שדוקא אלה שמצמצמים הכל ברצון אחד וגדול ושואפים להשיג מי יודע מה – משיגים פחות מאחרים? עובדה לא הגיונית כל־כך – אך אמיתית ומרה ככל שנכונה היא. חלומות, הכנות, תכניות, עבודה, וזיעה נשפכת, וגב כפוף, ומלחמות באלף דברים קטנים וצדדיים (אח, זוטות אלה – הן שהורגות את בעלי־החלומות האלה. אנחנו, האנשים הרגילים, לנו הקטנות אינן שונות מן הגדולות ובדרך אחת נקבל הכל… כלום משום שקטנים אנו?), אכן, מלחמות שונות במגפות, בבצורת ובשדפונות, באקלים ובקרקע; סכסוכי מים ותלאות אחרות, שכל אחת חורתת בבשרו פצע עמוק משל אחרים, משום שעורו רך משלהם. וכן הלאה, פרשה ידועה לשכמותנו יפה יפה. וחוץ מזה חייב אדם גם להתעסק עם אנשים, והללו לא תמיד עדינים הם, לא תמיד רוצים לשים לב… בעוד שעם בני־אדם שכמותו חייבים להתהלך כמו עם ילדים… ככה סיפר וסיפר ותאר כל מה שהיה. ולבסוף? לבסוף הגיע לכך, שכל מה שנשאר בלבו ובכוחות גופו הניח על תקוה אחת, אחרונה, לאמור: אם זו כאן הכל כאן, ובלעדיה אף אני לא אהיה. כן, זוהי פרשת־המטָעים. ושמע: כשהכל מצטמצם בדבר אחד ויחיד, וכשהתיאשת מכל מה שיש בעולם וכל מה שיש בו אינו אלא בצמצום הזה, בדבר האחד שבו אתה מאמין עוד, ואתה כולך צומח מתוכו, יונק ממנו ומתנחם בו – כן, וגם כאן באה המפלה והאכזבה, גם כאן… הרי זה… הן ספרתי לך כבר כל אותו המעשה… כן. אחר־כך, בכוח היאוש והמכה הקשה, ניטעו העצים מחדש… וכשגמר, כשעשה זאת… ברם, את זה סיפר עוד בהתחלה, בשקט, עוד לא הרים קולו. חייך כפעם בפעם. רק צלצול מוזר היה לקולו… (רק עתה, לאחר מעשה, אני נזכר ורואה פרטים אלה…), אך לכלל צעקה עוד לא הגיע. זה היה אחר־כך, כשהביט בי רגעים אחדים בשקט, ופתאום נתן עלי בקולו, בשוועה, בגעיה איומה, שסִמרה שערותי: "ואתה שומע כל זה ושותק? מאום אין לך לומר. מתפלש אדם לפניך, צועק הושיעו, הצילו! – ואתה אין לך מה לאמור. מדוע אינך עונה? מדוע אתה מוסיף לשתוק! הלא מוכן אני כעת להעליבך, לפגוע בך ובלבד שתקום ותצעק כנגדי: ריקא, שוטה, לא־יצלח, כלך־לך לכל הרוחות ותן מנוחה! הנה אומר לך, שאתה שותק לא מפני שאתה מבין ויורד לסוף נפשי, אלא רק מפני שאינך רוצה להפסיד מאומה מאורך־רוחך וגודל־חסדך! נוד לי, בן־אדם, נוד לי. אני אחד מאלה שהכל משתמט מידיהם, וכל מה שהם נוגעים בו – יהפך לתוהו, לאפס. הוא צעד נדכא ואומלל אנה והנה. עמדה בעיניו איזו הבעה שאינה מובנה, לא לחות, לא דמעות, להפך, מן יובש כזה, מין זדון מכוון, אותו גוון של אדמה צחת־בצורת, קשה, אטומה, סדוקה, רעה ומשוועת לרחמים, וביחד עם זה היה במבטו משהו מעליב ללא נשוא. כמעט שנאה, משטמה הייתי אומר… שתקתי.

ושוב פתח ודבר בשפל־קול על עמל יום שאין לו סוף והדוחה מפניו הכל ואינו מותיר לזולתו מאומה לא בזמן ולא בכוח, על שהכל רצוף קטנות שלעולם אינן נצברות לדבר אחד גדול, על שיום ליום מוסיף עייפות ושבוע לשבוע כבדות ואטימות נוקשה. ואם רוצה אתה לבסוף לזקוף מעט קומתך, מתנכלות אז בבת־אחת כל הקטנות הללו ובצחוק לאיד הן מכריחות אותך לחזור אליהן. ובתוך כל זה – אמר – חייב אדם לחיות ולעשות, לשאוף ולפעול, ודווקא בפנים זחוחות. זיוף ואמת – אמר – אין להבחין ביניהם; כל מה שתארו מפואר יותר, כזבו גדול יותר, ומתוך כך דוקא נראית האמת כשקר דל. הכל מחולל ומטומא, בכל כבר משמשו ידים גסות. שוב אין דברים פשוטים, אלא “חן של פשטות” יש, ופולחן של פשטות. ובר־לבב יראה כגרוטאה חלודה. כמה פיות הטיפו רירם על יקר אמונתך, פַטפט והתרברב על “עבודה”, “תלמים”, “אמא־האדמה״ ו”יצירה" ועוד מלים מרהיבות וריקות, שצחצחון כך כי מעולם לא חשבון לממש העלול לחייב גם את עצמם במשהו. הוא הוסיף ואמר, שהבחילה בו רבה ואיומה. ומלבד זו אין מאום. הכל מאוס במדה שווה. ומכל הלהבה הגדולה נותר רק אפר הבחילה (כאן צחק צחוק קשה והתיז: “אפר הבחילה” – והלא גם זו מליצה!), וחוץ מזה – צעק – שונא הוא את המהססים תמיד.

ושוב נאלם. ובפניו התהלכו צללי כל הדברים שבטא. ריק אני – אמר – ריק ומרוקן. כלי ריק, והסוף מה יהא? ואם יש בי משהו, ואם עוד יש לי תקוה – מדוע שותק הכל, מדוע אין רמז, אין אות קל על כך? למה לא יבוּשר בתוכי: הֵרגע, אחא, אתך אנו, ובוא נבוא! והן כך – צעק – כך אי אפשר עוד, על כל מיני השליות ולא־השליות שהשאת נפשך בהן, על הרבה חלומות ותאוות ותרת, הפקרת כל מה שהיה פעם אתה ועצמך – במחיר עבודה קשה, מפרכת, שמלבד עייפות אין בה מאום! (כן, כן, מאום אין בה!), ואחרי זה, אחרי זה, מה אחרי זה?… אבל אני איני רוצה! – צוח פתאום – אינני רוצה! ולא אקבל עלי זאת בשלוה! אינני רוצה להדחות, להבטל, איני רוצה להיות המושלך מן המערכה, הנטרף בקרב, הזאב הנחשל במלחמת החיים, איני רוצה! ושוב נשתתק. ופיקתו התרוצצה בגרונו. ואחר, בשקט לא צפוי, העיר שעיף הוא ותשוש, ואילו רק ניתנה לו האפשרות לנוח, להחליף כוח, להרגע, להתרענן ולהיות מוכשר להמשיך – היה נותן הכל במחירה… מי שמבכה את מעשיו – אמר – לא עשה כנראה מאומה, כי אם עשה – המעשים ישנם, קיימים, צומחים, חיים. היה חלש כל־כך. זקוק כל־כך לרחמים.

נסיתי לדבר על לבו. אמרתי הא ודא. לשוא. הניע בידו ואמר: לי אין ברירה אחרת. אני קורצתי מחומר נפסד. לי אין משקל, לי אין כובד, אין עצמות, אין שרשים ואין פרחים. הכל בי מצויר ומודבק. תלוש אני, מנותק. אלך לי עתה. אשוט בארץ. אחפש את החסר לי. אחפש נקודה אחת, שאם היא קיימת – אפשר וכדאי להיות קיים ועושה בגללה. אחזור הנה רק כשאדע היכן היא נקודה זו שאליה אני נכסף מיום היותי. ואם לא אמצאנה – לא אשוב. אפשר לא אשוב גם כשאמצאנה. וחבל. חבל לי על עצמי. לא משום שכל־כך טוב, יקר ומועיל אני, אלא משום שאין בי די עוז להמשיך כאן, לשאת ולסחוב במקום תבוסתי, לקומם הריסותי על עיי החרבה. ועתה, עתה עלי לעזוב את הבקעה הטובה הזאת – –

נדמה היה לי שהנה תרטבנה עיניו. אך כנראה שגם הוא הרגיש באפשרות זו, כי מיד התחיל מתרגז ומרגיז מחדש, מרשיע עצמו ומתגרה בי. שוב צחק אותו צחוק צורם. שוב צעק. עד שלבסוף התעייף. ועם כל רצונו להמשיך בתלם הראשון – לא יכול. כבד היה הדבר ממנו. והיה כנראה עוד משהו יקר לו שחס מהתקרב אליו במצב זה שבו נמצא. יתכן שנכלם פתאום בפני. חמקתי בחשאי. חששתי שמא מעתה לא ישאני עוד, יחשוב שהוא בידי והריני כנושה בו חוב, וזה ירגיזו. אולם פתאום, בעודי הולך, קפצה הרוגזה גם עלי. מה – חשבתי – יתרגז לו כלבבו. אני מה אני? אין זה מעניני. וכועס על שום מה פרשתי לעבודתי. אלא שבערב, בשעת ההליכה, נזכרתי בכל מה שקרה, ושוב לא יכולתי להסכים. לא. אדם אינו צריך להיות רך כל כך. אם הכל מסביב קשה – חייב גם אתה להיות כזה. אסור לך לעזוב את מקומך אפילו אם מסוכן ולא נוח הוא. אסור שתהא גם אפשרות, רק אפשרות למחשבה כזו. אחרת אי אפשר. אחרת כל קיומנו ומציאותנו כאן – אין להם טעם ואינם שוים את הקרבנות הרבים. דוקא הקרבנות האלה מכריחים להשאר. דוקא הקברים מצווים לחיות… יודע אתה את חולד־האדמה – בריה רופסת ורכה לכאורה, עטופה גלימת־שק עפרורית, בעלת רגלים ורודות־מעונגות, עינים קטנטנות ומצחיקות וזוג מלתעות עודפות מזרבוביתו, כן, חולד פעוט וסומא זה, משהוא נתפס, ואתה מתגרה בו בנעלך – יודע אתה מהו עושה, רך וענוג זה? הרי הוא מתפתל, מתעוות, קופץ, נוגח בניביו, תוסס בחימה ונושף, חוגר כוחות שאין לשער כי ישנם בגוף מעין זה, אף רגע לא יכנע, ואף־על־פי שחימתו הסומאת אינה מכוונת, אינו פוסק מהלחם בשצף קצף. ברגליו הורודות האלה יקפוץ, רציחה בגישושי ראשו, מתחת לשק גלימתו יגעש דם ורצון ותאוות־חיים חמה… וזה רק חולד־אדמה, חפרפרת עלובה… לא – חשבתי – חשבונו של יצחק אינו חשבון, כי הוא כולל גם אפשרות וִתור. מוטב שיצא להתבדר ויכיר מרחוק מה שלא יכול להכיר מקרוב. ובחרטה וברצון לתקן – יחזור בו, ישוב מסוגף, עשיר בנסיון קשה נוסף, וידע להחזיק אז בצפרניו אפילו את הרע הזה ולא להפקיר ממנו מאומה. ברם, כל אותו הזמן נגנה באזני מנגינה אחרת ומטרדת, כזמזומו של זבוב, שהתגברה על כל המחשבות הקודמות: ומה, מה יהא, בן־אדם, אם הלה יעשה מעשה, אם מחוסר סבלנות וכוח יעולל בידיו מה שאינו ניתן שוב לתיקון?… ובמנגינה זו כבר היה משהו אחר. אולם, מאידך גיסא, נסיתי לחזור ולחשוב, ומיד קפצה ובאה המנגינה הזו, ושוב טענתי ושוב השיבותי וגלגלתי כך וכך… עד שהחלטתי לראותו למחרת שנית. שמא תבוא בינתים עצה בלבי, או הלז יחזור בו מאליו… וכך הנחתי את הדברים, אלא שלמחרת כשנמצא בידי הזמן לסור לביתו – כבר היה הכל נעול, ושמעון, זה שכנו, אמר שיצא יצחק עם שחר העירה. הנה, רואה אתה, כך היו הדברים. עבר שבוע. שבועים. חודש. שלשה חדשים. ויצחק איננו, עד שיום אחד כשנפתח העתון נתגלה שלעולם, לעולם לא ישוב עוד… אתה יודע…

מלאה הבקעה זוהר ופיזוז קרנים חמות. אד־צהרים לחך את ראשי ההרים. ערוצי־הנחלים הבשילו צללים קצרים ועמוקים, ובתבואה השיקו שבלים בהרות מלבינות ורשרשו בתוגה חשאית ובחלומות אין קץ. הרחק־הרחק, עד למקום שהלב יוצא אליו מכיסופים אוכלים, גלולה היתה האדמה, שכל הצומח הזה לא הספיק לכסות מערומיה, ושחור הקרקע הפריך נגלה בעָצְמָה, באדישות, באכזריות שלוה שאין לך כל מגע ואחיזה בה, וכל האהבה השמורה בתוכן בחרדה רבה – נצרבת עתה, לוהטת, שוקקת לזה היופי העצום ולזו האמת שבקרקע, האמת שגבול ועומק אין לה, שמשאירה אותך עלוב מן הצד, בשעה שרגבים חמימים מתעלסים עם זהב־נגוהות ודבורים קטנות שכּורות־דבשן קרובות ונתונות לה פי כמה מכל רגשותיך המיותרים. שעה זו שכל עלבונות־עולם נמסים בך וחומרים לפרוץ דרכך ולההפך לבכי אין־נחומים של נכאי יתמות ובדידות לא־רוחמה, כשכל תָו ושרטוט מתמלאים חיים ונשמה יתרה, מתפקעים, שומעים ונתלים בקוי חמה, בבדל זקן של מלעני־שבלים, בגלמי הרים שותקים ויהירים, במרחבים מוקפים ולא נפגעים אלה, וכף ידך נכונה לחטט ולחפור בין הרגבים ולהטמין בהם את ראשך לנצח; שעה זו שהכל תלוי בה על נימה אחת רופסת, שהנה הנה תנָתק והכל יתפורר, ימוגר ויאבד – שעה זו התרפקה בכל יפיה המדביר תחתיו, סביב סביב, משמים עד ארץ.

השנַים נפנו בדממה אל הסוסים שלחכו בפאתי השדה, מתחו אזורי אוכפיהם, תקנו כה וכה במרדעת, טפסו ורכבו בשתיקה וידיהם נתמכות בקתו ובאמירו של הרובה המונח לרוחב האוכף. רוקעים הסוסים ועוברים את הספיח המצהיב, מקיפים אבן, עולים במסילה צרה ומנידים את כתפי רוכביהם, שמבטיהם תלויים במה שמתגלה במפולש של אזניהם הרטטניות. שוב מרתיעים עצמם חשיפי־עזים לעבר אהלי־קדר שמרחוק. חסידות מדדות מעדנות בנטש, מנתרות לפתע ברגלים צמודות פעם ופעמים ונקלעות אל החלל בכנפי־צחור־ושחור פרושות וכרעיהן האדומות מוטות לאורך כרסן. חום מלפף ועוטף. עמוד יבחושים נע, פרוח וצלול על ראשי הסוסים. נחתו הדברים באבנר בכוח. מלה מלה כמהלומה. וכי על מי היה מסופר כאן? וכי מיהו זה שנטל והלך למקום זר לחפש גאולה, לבקש אחיזה כלשהי… לאמור: אחד ההולך ואחד הבא, ואין חליפה ותמורה… משעולם של בני־תמותה – צר הוא, ואחד הוא קרקע העולם: הלך לו הלז לעיר הגדולה כדי למצוא שם מה שבא עתה לגלות הוא במקום שממנו הלך הלז… או שמא אין כיסופי־אדם אלא משחק־מחבואים נפסד בלבד? ולמה אי אפשר להנשא עתה ממקום זה בשקט, באנחת רוָחה, אל תוך החלל, לטוס אי־שמה, להפליג מכאן, לשכוח את הכאן, לחרוג ממנו לעולמות אחרים, עד מקום מים רבים וספינות וחבלים ותרנים וקרש וקצף מלוח, ועבודת־כפים קשה, ואיי־ים רחוקים, ו…

ומה יהא על שאגה זו, הפוקקת את קנה־הנשימה, זו שאגת הבהמה העקודה, המרומה, שאין לה מאום זולת שאגה זו של לא־כלום, של תוהו־ובוהו, שועת־עולם מוחנקת, רותחת וממסה לבבות? אל מי תזעקו, כיסופים, – העוד לא נאמר הכל, האם לא שמעתם הכל?

משוטטות העינים בין קני־התבואה, רודפות אחרי תנודתם הנמסרת ומתפשטת מאצלך, מקנה זה אל חברו, וממנו לאחרים ואל שכניהם, והלאה, קנים רבים, ומאחריהם, וכבר אלפים נגרשים ומליונים, תופחים בתנועתם, ותוססים באושת־ברק עד אפסי מרחקים, והם נעים ומשתחוים כל אחד בפני עצמו וכולם כאחד בהמון רוחש, מתקדם מתערבל ונושם, כגלים של ים. מהלך המבט הסתום על במות ההר, מקרטע ומקיף את חוג אפקם, נעצר כאן ונוטה לשם וחוזר ונאסף אל שמורותיו. ואת כל אלה לעזוב? להמיר את כל זה בשכחת משאון של כרך ולהיות מאמין בכך, אפילו מאמין?.. אבל צריך לחדול, לחדול מזה. לא לחשוב ולא לאמור מאומה. וטוב שדממה סביב. וטוב שאין מפריע. התנדנד כך באוכפך, הקשב לזיו שדה וספוג בעיניך המית קוים אלה המקיפים תבל, והנח להם לצקת מה שיש בהם על שדות, אבנים ועל דממה רבה. ליותר מכך אל תפלל ואל תקוה. ברם, מהו סח זלמן זה?

– שומע אתה? מניין, שואל אני, מניין לוקח לו אדם תמימות ואמונה עוורת כזו – ללכת לחפש במקום זר מה שאינו יכול למצוא במקומו שלו, במקום שהכל לכאורה כבר נהיר לו וברור?.. תאמר אולי, שדוקא שם, במקום החדש אפשר… אלא שאדם בגילו, הרחוק מהיות עוּל־ימים – ושכּור־אשליות כזה! תהפוכות לב אדם מי ידעם? ויודע אתה, מה מכאיב כאן ביחוד? לא המות… כבר נוסיתי בדברים רבים ושונים… אלא, חוסר הטעם שבכל זה… לא, איני רוצה לאמור שיש מות שיש בו טעם, ואחר – שאין בו, שיש אחד טוב ואחד רע, מות הוא מות וזה הכל. אין כאן יותר או פחות, אלא שיש כזה שהוא פשוט: חיים, חיים ומתים לבסוף… ואפילו אם בא הסוף הזה פתאום, בעל כרחך, ואתה טוען שעוד לא גמרת את חשבונותיך (וכלום ראית כבר אדם שגמר פעם חשבונותיו?), סוף כזה הריהו משתלב איך־שהוא במה שהיה קודם ואומר משהו לנשארים בחיים. הנה, אתה יוצא לשמירה ומפילים אותך, בשבילך כמובן זה הפסד גדול, אולי גם בשביל עוד איזה אחדים, מצטערים על כך מעט ושוכחים. אולם אותו עלבון, אותו לא־כלום שנזרק בפניך, אותו “הבל הבלים” שמשרבבים לעומתך כדי להתעלל בך – לא יהיה כאן! אתה מבין? כלום שאלו את פיך כשבאת לעולם? יש מי שיהא חסר מה כשתלך מכאן? בשביל עצמך אתה חי! אחד אתה. אין במלוא העולם עוד פרצוף כשלך ולא חיים כשלך. חיה איפוא ואל תבלבל את המוח! שלך הם החיים. נתונים בידיך. אמת, גבולות להם מכאן ומכאן, אפשרויות מצומצמות, יכולת מעטה – תצטרך איפוא להסתדר גם כך.

ברם, אם רוצה אתה דוקא בחלומך, ולא בפחות ממנו – נאה, קום ושֹחֵה איפוא נגד הזרם. אבל בשעה זו – חיֵיך!, חיֵיך, בן־אדם. אל תחמיץ את פניך: “אהה, החיים הללו!” – וכי לא אתה שבחרת לך דרך זו? – חבוט איפוא בידיך וצהל: "כך אני עושה לפי ששרירות־לבי – היא זו. אם אני מתקדם אם לאו – אחת היא, אני אינני מוותר!.. אתה מבין… אני, זלמן, לי די בזה שאינני נסחף, שאני יכול לעמוד. אלא ש… הללו, כמו יצחק, הם שיכולים לכאורה יותר מזה, שיש בהם יותר מזה, שמשמשים אם כה ואם כה, מעין מופת, דוגמא, מקור להתבוננות, – אם אלה ילכו ולא יחזרו אם אלה ניתקים מקנה־הקש שבידיהם ונסחפים למצולה מבלי להתנגד אפילו, אם אלה יסתלקו בלא ברכת שלום, ויריה מן המארב מבטלת כל מה שיש בהם לעצמם ולאחרים, ושוב לא יחזרו ולא יבואו, אם כי הם חייבים לכך, כי זו בלבד הדרך וברירה אחרת אין, – אם אלה יעשו כך, הרי זה פוגע מאד וחסר־טעם עוד יותר.

כי אפשר היה אחרת. ברור. אפשר הדבר וניתן, ואם איננו – לא האדמה אשמה, לא הזריעה ולא הגשמים, ולא כל דבר שבעולם! חייב היה לשוב הנה. בשביל עצמו. בשבילנו. ובשביל שדות אלה. מה שהלך מכאן – את זאת אפשר להבין, לכך אין צורך בחכמה מיוחדת ואין זה נורא ביותר. אבל מה ששוב לא ישוב, ומלת־האמת שבתשובתו לא תשמע – זה רע. זה אינו מובן. לזה אין כפרה!

ואחר כך כשהקיפו את השדות אשר בפאת הגבעות וחזרו לבקעה מנגד ההר וארכה שעטת השתיקה, פתח זלמן מחדש: ספרו, שבנפלו, כשנפל יצחק, לא ידע איש דבר עד בוקר. כל ליל מותו מוטל היה במקום נפלו, בשדה, בקצווי הכרך, ולבוקר מצאוהו השומרים… אמרו, שעבד בבנין ולעת ערב היה פורש לכל המקומות שכאן הם אינם: ואותו יום ישב בספריה שבירכתי העיר מבוקר עד ערב, ‏(אפשר לא היתה לו עבודה ביום ההוא). סברו, כי הזהירוהו, חזור והזהר לבל ילך ברגל וביחידות, וספרו כי תמיד היו רואים אותו כך, מתהלך יחידי, מציץ בחלונות־הראווה, חומק בין אנשים רבים. ואותו ערב, אמרו, ראוהו אנשים נוסעים מתוך מכוניתם שעברה בדרך, והוא לא נסה לעצרה ולא נספח אליהם, גם מהכביש נטה וירד למשעול מן הצד… במשעול מן הצד החוצה את השדות… (שדות, רואה אתה, אף־על־פי־כן!), עד כאן ידוע. ומכאן מתחיל הכאב. מכאן מתחילה השטות המעליבה: בן־אדם, בך אמורה האמת, בשיבתך לכאן, אם תאבד – יזכה השקר; ולחזור הרי מוכרחים, חייבים! – השמר לך איפוא, אתה צריך לעצמך ואנחנו צריכים לך, לאמת שתאיר עם בואך. לזו האמת שבקרקע, לזו האמת שהיתה בשדה ההוא שבו בקשת לך את המות… וכשאני מנסה לראותו באותה שעה ומתחיל לחשוב איך היה הדבר, אם צעק, אם ברח, אם התנגד, אם סתם נפל כבול־עץ, ייסוריו, יסורי מותו… למות ולכאוב, למות ולהתגעגע – מתערבלת עלי דעתי, אך מיד אני דוחה את כל אלה ואומר: אחת היא, אין הבדל בדבר. לא מותו הוא העיקר. על מותו אפשר לקבל תנחומים או שכחה. מה שחבבתי אותו בסתר – זה ידוע רק לי. זה אינו משנה את הדברים. אבל, שמע, חייו שתמו לפני היות המעשה, לפני גמר השליחות, – מה יהא על זה, מה יהא על החיים כאן, המחכים לתשובה?! לאיש הבא מן המרחקים, מדוכא־יסוריו עד עפר, חוזר אל רגביו לקצור ולזרוע, לזרוע ולקצור – כי דרך אחרת אין! – על זה מה יהא?!

ולאחר הפסקה המשיך זלמן: הוא לא היה כאן מההתחלה. לא עלה אתנו על הקרקע. לא זכה לכבוש אתנו ערבה זו ולזרוע את אדמת הבתולה… לא ראה כיצד הופכים תוהו ובוהו למעניות המחויבות להצמיח, לא בנה את בתי־הבזלת האלה ולא פילס במגפיו בקוצים הרבים כדי לסלול את הכביש שלנו… כשבא כבר היה כל זה… אולי משום כך לא היה צמוד לכאן עד לבלתי הנָתק… כי הכיבוש הוא אולי הכל, ולאחריו נותרת באמת רק העבודה הרגילה, המכלכלת את האש ולא מציתה אותה, ועל־כן עשנה מורגש יותר מאורה ומחומה… אולי, אולי. אך אין זה משנה את הדברים. סיבות? סיבות יש לכל מה שתרצה… אך תוצאות, מעשים שמן ההכרח לעשותם בכל אופן ובכל תנאים שהם, המחייבים לקחת מה שיש – מה תאמר על אלה? הלא צריך שיהיה מי שימשיך, שילך הלאה, הן לא לעולם בראשית… האדמה הזאת הן תשאר גם אחרינו, גם בלעדינו!… (הלא אין אדם מת ביומו הראשון משום שמעתה והלאה אין לו אלא לחיות ולחיות ולהוָלד שנית לא יוכל… וחוץ מזה, נדמה לי, כי פעמים נולד אדם גם תוך מרוצת חייו… היה מקודם כזה וכזה, והנה הוא נאחז בדבר חדש ומשתנה, וכאילו נולד מחדש, האין־זאת?) ולמה אני אומר לך כל זה? (באמת, איני רגיל לדבר כל־כך הרבה… אבל עכשיו נתפרץ הכל ונאמר לבסוף ואיני מצטער על כך…) התדע למה אני מספר כל זה? מפני שאני עצמי איני מבין מה אירע כאן ואיני יודע מדוע אי־אפשר לעכל מאורע זה ולשכחו… נדמה לי, שאינני מבין מאומה: אדם זה ההולך כל יום לחלקתו ומפקפק, שב ואינו חדל, מניח לכוחותיו ולשריריו להתבטל בפני מחשבות והזיות, מתיר לאין־האונים שבו לפעול ומרצונו ומבחירתו כופף ראשו ומסתלק – כלום מבין אתה זאת, אמור! המבין אתה! האם לא הייתי צריך להתערב בעוד מועד ולדחוק בו: “שמע, חביבי, לא צל של משהו אתה, אתה הדבר עצמו, עצמו וגופו – חדל איפוא ואל תפנה לצללים”… וצר לי שלא אמרתי כך ולא עשיתי כן, על שגם מידי נשמט הדבר ואבד.

כאן נזדקף פתאום אבנר, כתף את רצועת רובו, העביר את המושכות לשמאלו, כזה המוכן לדהור, ומרטט בשפתיו ומחפש את המלה הפותחת, היה מכוון כל מה שסער בו למוצא שיבעה עם מלה זו, וכל מה שהיה מעיק ברתיחתו נצטפף וזעק מאחור, משווע בכאב בכל אותם הפצעים השותתים ואינם מרפים, ולוחש בהתלהבות גוברת:

– כלום יודע אתה, זלמן, היות בודד מהו? היות איש חי, מסתובב ופועל, ובודד בודד תמיד ולעד? כלום יכול אתה לראות את יצחק הפוסע בעיר הזרה, נודד מפינה לפינה, עובד יומם, מתגעגע לילה, מנסה כאן, מתחיל שם – ואין מפלט ומוצא אין ואין. ואותו ניקור טורד, חריף ומתמיד, מאשֵר נוגות שכל מה שהיה מציאות היה, בפועל ובממש, לא השליה ולא חלום… מיותר הנך. עליך אפשר לוַתר ולא יחסר בהעדרך כלום. ושידולים ופיוסים – כולם הבל. אף רתיחה נואלה זו שבחזך – לריק היא, ואין בה מאומה. אמת, רוצה היית לעשות מה, לזעוק לאו ולהתלות בכל דבר שיוכיח כי על אף הכל משהו הנך, ואתה רק את ראשך מרכין.

כן. ולא תלחם ביסוריך. דוּמם תפקיר עצמך לאוּכפם. בענווה, זלמן, באהבה זדונה… לנטוש שדות, לשחר תמורות, אתה אומר, ברם, אין זה תמוה ובלתי־מובן כל־כך – נוגה היא הדרך, אך אחת מתחילתה. ראה: יש ובא יום ואין לשאת עוד דבר. נתלקטו הדברים ונצבו בשממונם. אל כל צל־מפלט ישאף הלב בעקתו וגעגועיו המוחנקים, מאווייו משכבר משוועים למחאה, למרידה: אם לבכות, אם לבעוט, או להתלות בקורה. והוא? – הוא הלך להגות בספרים. כך עשה. פרוּש. נתון לעצמו, זנוח ומתיחד כלבבו. באותה ספריה מרוחקה וזרה. וראֵה, כשחזר משם הלך לו בדרך לבדו, והיה בין השמשות. עיף היה בודאי. מהלך ומהרהר במה שקרא. התבין? מתוך שישב וראשו בין אגרופיו, שקוע תוך עצמו בשעות האלה ושפתיו חשוקות – הלך עתה ועיניו לא ראו אלא את הטהור כמוהן מסיגופי השתיקה, ואזניו לא ספגו אלא זוך עונה בהד ללבו, לב זה שנתעדן ונפתח. מה לו אז אדם? ואיך יראה אז דבר? לראות – כיצד? והלא הכל רחוק ממנו, הכל חולין מסביב, שייך ליום־יום, והוא הרי נתעלה לבסוף ובא אצל עצמו… אלא שכאן אתה בא ושואל: טוב ויפה, מה בצע בכל זה אם תמו חייו באמצע ומאום לא יהיה ולא ישתנה? מה בצע! שמע: אני, דומני, אין בצע גדול מזה. אני מעולם מפלל לרגע אחד, ולו גם זעיר ובן־חלוף, שבו יחדל העולם למעני ואהיה רק אני עם אני, מרגיש ויודע פשר כל דבר, מה אומר כל קורטוב שבתוכי, נענה ושומע הכל מבחוץ ומבפנים ומרגיש שכדאי היה בשביל זה כל מה שהיה, ושיש אחיזה במה שיבוא – שוב יוכלו הגלגלים לסוב. ענָו אחזור למקומי שנגלה. אלך באשר אלך, אשב באשר שם לא אשאל יתר על כך… מה בצע במותי… הידעת למה נטה מן הדרך? תאמר: מצב־רוח קל עובר, געגועים מפייטים כמעט קט, ושמע: לבדו הלך בשדה, כי עצמו עם עצמו הלך ומבלעדיו לא היתה עוד נפש אחת. כאילו היה הוא העולם כולו, אי־מזה זכרונות רחוקים ועצבות קרובה רוחשים ומתלבטים ב“אחת היא” טורדת, ואובדים ונמוחים בערגונות אלה הרותחים משכבר. ברור: מאום לא נשכח. לא השדות ולא הבקעה, לא הורָדים ולא פרחי־הבר, מאום עוד לא עבר ולא בטל. ואף־על־פי־כן ראה – נלחש גם משהו חדש. הרים נשקפו לפניו, אותם הרי־גיר בהירים־לבנים, שותקים כל־כך. כאילו יש לבסוף מבין, רוצה להבין ולחייב, אפילו אם דל ועלוב הוא, אפילו אם מרובים הם חסרונותיו לאין־ספור, עד שנראה שלא לחנם היה הכל, ועוד כדאי, כדאי גם כמו שהוא… האין האויר טהור וקריר כל־כך, נושב חֵרות, שר דממה, רוגע עד בכיה? זו הקדושה רחפה מנוכח, חולין שהיה לזיו של טוהר, וכל זה – שלוֹ, קרוב לעצמו, לאותו יצחק גופו שכך וכך עלתה בחלקו, מקביל לכל רתת הפועם בו. הישים עתה לב לכל אשר עובר ונחפז, למכונית ולאנשיה, לאזהרות ולצו התשובה? ההוא יחרד לנפשו ויפחד? ודמיונו כאדם הראשון הפוסע בתבל בראשית. הן בחשאי הלך. וראשו מורכן. בידים נתונות בכיסים. תאב ללכת כך לנצח ולהתרומם עד גבהי אין־סוף… וכך הלך… והיה אז שקט. שקט מקיף כל עצם כים את אייו. והיה אז לפנות ערב. והעינים כאבו מרוב קריאה, גם צינה ירדה ונשבה. הוא את מעילו לא רכס. וכך צעד… מן הצד חרשו ערביים אדמתם. הביטו בו מבעד סעיפי גבותיהם בשתיקה. הישים להם לב? בלכתו כך, רגליו מתנגפות למטה, ראשו בשמים, בנהרת דממה שקופה וזכה, ברון בו עצמו עם ניחוח האויר? הם הפילוהו, הפילוהו בעודו הולך. ונפל… אתה שואל אם עמד להתגונן או אם רק הביט בתמהון? לא. הוא קרס. קרס כך. ומִלא קמצו צרורות ועפר… ואלה שקצרוהו צחקו בגרונם, עיניהם נגהו אז בפתח תאוותם הבלומה. והוא שתק ונפל.

כך היה אבנר מסיח עם עצמו ומכוון דבריו לזלמן. אלא שכאן לא יכול עוד לשתוק ונפנה להלז והפתיעו בקולו: טוב, זלמן, שהלך לו יצחק. אין מה להצטער. טוב לו, טוב לכם. הללו שכמותו – דרך אחרת אין להם. אתה אומר: חיים מנצחים. אתה מעדיף חיי חולד־אדמות ונצחונותיו, ובלבד שיחיה וישמור על חייו, אתה רוצה בגבורה, באות ובסמל – והוא רק נפל בשתיקה… אכן. מה תוכל לעשות: כך הווה, לא אחרת. נפל בשתיקה. אפשר שנעדר או לא ניכר כאן נצחון, כי המות אינו זכות ולמוּת זה רק למות, ובכל־זאת, אני אומר לך, טוב שאיננו. כלום יכול היה לחיות אחר־כך, לאחר כל מה שאירע, לאחר שנדמה לו שהגיע בכל־זאת, לפי דרכו, לפסגתו, לבדידות חשאית ופורה לעצמו? מה היה יכול עוד לעשות כאן? עתה כשנתאחו מניה וביה כל הקרעים כולם. לא מצא פלוני את שלו ביניכם. גם לא היה מוצאו במרחקים. ואם, ובזה משום־מה אני בטוח, גמר את חשבונו בהתעלות עצמו בעיני עצמו (אל תשאל, זו מניין לי!) – מה רצונך עוד? הללו לא לעשיה נולדו. הללו, שכמותו, טוב שילכו להם. בלעדיהם יהיו הקשיים בעולם פשוטים יותר. פחות חולה־הזיות אחד… וביחוד כשהלה, כל מה שהיה בא לאחר אותם הרגעים הגדולים, היה מוליכו, כך היה מדמה, למדרון ולקטנות. אל תחפש בו את אשר רצית למצוא בו בשבילך. האמֵן לו לברנש ומְצָא בו את האמת שלפי דרכו, אף אם השליה בלבד היא זו. הוא הלך ולא ישוב. עלה ולא ירד. חייב היה ללכת. ולא ישוב. לא ישוב. וככה טוב…

כאן נסתבך אבנר לבסוף ולא מצא את מליו. הרגיש כי דבריו תמוהים, פורחים באויר, אינם מוכיחים ואינם משכנעים באמתתם. כי, כנראה, גם אלה רק הזיה הם, כי החשש לעצמו, להֶקֵש לגופו הוא העולה ונשמע מתוכם מאליו, חמלה זו שהוא חומל על עצמו, ומה שהוא חייב להצדיק את שכמותו – כל זה משווע עלובות ונוגות. נשתתק במבוכה והשפיל עיניו.

ואחר־כך היתה שעת צהרים. השמש נתלכסנה. נשבו רוחות של אחר־הצהרים. בהרות החוירו בשדות וכבו, נגרשו וחדלו, ושרדו עקבותיהן בעפר השבילים. פשטו צללים. נשרה אבקת־אד מזהרת וחרג פז חוגג־פוזז מן ההרים שהאפילו. וארכה השתיקה עד הערב.

*

יום אחד חזר אבנר משמירתו ובלל לסוס אָכלו, חזר ונטל את רוֹבוֹ ויצא לשוט עם דמדומי־לילה יורדים מעבר לחומות, בדרך אל ההרים. בשדות גוונים רכים וחמים וזהרורים נטפלו לדממה המאוושת, והקַש השחום־כהה מקרוב, הלבין והבהיר במרחקים. עלטה שנָשרה צעיפים צעיפים הליטה בכחול־ים אפל את הפרטים, דחקה את הנגוהות לקצוות, לזיזים זוקרים, ולמרחבי השמים המעמיקים וגבוהים ורצודי־לובן אובדים בנבכיהם. שעה שהכל עוצר נשימתו, מֵרים ישותו, מבליט צלליתו ומרגיע צבעיו בתפלה. פתלתול המשעול וקמחי־אפור עפרו. חלקת־תירס נובטת ומלבלבת בירקה העליז הרטוב. תפוחי־אדמה מכודרי־נוף ומגובבי תלי־עפר נמתחו משורות הנמשכות ותמות באפלולית. וריח נעלם נדף מן הדלועים הזִיפיים ורחבי־הטרפים. אוּבל מים מפכפך בצהלה. קוצים גבוהים ודשנים ממורטי־מחטים. אדמומית אחרונה כבתה במערב ונשיבת־לילה ראשונה לואטת ובאה. ערב חם. קול־צרצרים רצוף עונה במקהלותיו מרחם השדות. ניצתים כוכבים. קמרון הרקיע – אין מדה לעמקותו וליהירותו. ריטוטי־בהירות נוגהים בתבואה, ולא נודע כיצד. שקטו הפסיעות, הוצרו, ולאטו השתרך אבנר במשעול ורוכסי ההר לעומתו מתוארים בקפדנות ומסומנים כלפי השמים המחשיכים.

חם היה בקרבו והחום עלה וגבר. נשימה נשימה מעלה מבפנים מנת־כוסף אל הקנה. נשימה נשימה נוטלת מקצב הלב ההומה, שואבת מחלומותיו ודוחסתם עם הגעגועים. חם היה בקרבו חום מלובן ויוקד אשר לַבָּתו זנקה ושרפה לבסוף את כל הסיָיגים ופרצה מכלאה האפל וקראה לה לזו בשמה, בִּשרה שמה ברמה והודתה שרק בלעדיה רע וקודר העולם. הוא הוסיף ופסע בדרכו, נטה מן המשעול ובא אל השדות, מתכוון להמתין כאן עד בוא משמר השדות, וממשיך והולך ומסיח דעתו מכך. נסחף בשלו הלאה. הרובה נתון ביד. הגוף אינו מכיל את הלב.

וכיון שהפקיר עצמו לזכרה, היתה זו צפה ובאה מנגד, חיה, ממשית ומתגלית כמו שהיא, אגב תנועותיה המיוחדות לה. בכל פרט קטן וענוג, בכל ניד בטל ועובר, שלֵמה, מאירה, ודם הולם בעורקיה. והיה משתוחח ומרכין עצמו ובחיוך עלוב מכיר שאין כוח שיוכל למחקה, ואדרבא, יש להדבק בדמותה בכל כוח. הידעת מה זאת לאהוב בשתיקה? אלה, שלכאורה שלוי־אדישות הם, רגילים ושכיחים, ותוכם נשרף בשלהבות ונאכל כליל, כעוֹלָה על מוקדה. ראית את עיניהם המושפלות, מה שנכבש לשוא ומרפרף על קצה השפתים? נשמות אוהבות דומם, בחשאי, לבדד, עוברות בין השאר זרות ונפלות ומבקשות להן מפלט בסיגופי עצמן, בשתיקת־חנק של,,איש־בל־ידע", ביהירות שקופה, התמכר להערצתן והתיסר באגרוף קשה, יַסר וקרוע לנתחיו כל שאור חי – הידעת, הראית אלה? הו, חייכו, גאים, לגלגו, שבעים – כך היא אהבתנו: מזוית של יום, מראִיַת־פתע מברקת, מדהמת וחולפת, תמיד מן הצד, מן הצד… אנו היודעים כל קפל בבגדיך, כל אחד מגנוניך, מכירים את מעילך בין המונים רבים, ממרחקים, וריחך מעביר על הדעת ומוסך שכרון. הנכונים לאבד למענך כל טעמנו, להיות פתאים, לזעוף, להתהולל, ולשאת כאבי־יחיד בחדרים סגורים. אנו מדברים, הולכים, צוחקים, מפטפטים, נשאלים ונענים, ואַת עומדת כל הזמן מאחור ואיש אינו מרגיש כי אתך אנו מסיחים מעל ראשיהם המהוגנים, ואתך אנו צוחקים בעוד אלה מושכים בכתפיהם הרציניות. אַת רואה: אם כי הלב מוכה־עועים הליכתנו כתמול שלשום היא, ומתוך השמורות המושפלות אנו רואים אותך תמיד בעברך מן הצד, וזה מספיק לנו כדי להפוך יום חול לחג. הידעת כל זה, הגוּנב אליך שמץ דבר? חייכו, גאים, לגלגו, שבֵעים, אנו על יסורינו לא נוַתר. ישתתו להם הפצעים אהבה. אהבתנו לנו היא. עצמנו היא. ובתאוה זידונה נלחץ אליה.

חושך. גבעות והרים באפקים. שמים למעלה וכוכבים בהם. מאוֶשת האדמה במשק־תבואות ורחש־רוחות. כבלי־הנפש מעיקים. דומה, גורל אדם עומד להחרץ.

קשה להתגעגע לשוא, לצפות חנם ולרעוד ללא תועלת. ברם, כשמגיעים הדברים לידי כך, ואַת, נדמה לך שלבי נכבש, וגם הוא נשפך לבסוף על קטנת צפרניך – אני קופץ וקורא: לא! ובחמת־מרד יכול הייתי לתפשך כעת וללעוג לך עד שתהפך מררתך בקרבך. שונא אני את אהבתי. ונכון אני לאבדה, לרעצה. טוב להיות אדיש, אדיש דוקא נגד עיניך, להראות לך שכל יהירותך אין לה מקום, והריני מחייך מגודל השעמום ומפהק מקור־רוח! השמעת? שקר! אין יופי, אין רוממות־רוח ואין שחרור באהבה. כבלים היא, שעבוד. ענויים יש בה, מתיחות, דריכות, כנמר זה הרובץ במארבו! מוקש לכבשים תמימות, נלכדות, נואקות, מפרפרות – ונכנעות. וחוץ מזה לו יכולתי על ידי כך להביאך הנה, או לבוא אצלך, הייתי קופץ ועושה הכל, מתעפר כסיָח על אדמה זו, מדלג כתיש שוטה, משיג ונותן כל מה שעשוי להיות נתפש ביד אנוש וגם יותר מזה, משפיל עצמי ומוַתר על הכל – אם תרצי בכך. אף אם לא תרצי. נכון אני לחקוק כעת על כל האילנות לבבות מפולחי־חץ, לשרטט את שמך על כל השדות ולצרף בכוכבים את ראשי־תיבותיך! קַמטו מצח, נבונים, חודרי המבט, הנידו ראש וסמנו “תופעה” זו במונח דק שבפסיכולוגיה!

הנה כעת עוסקת את בשלוה באשר תעסקי, עלי בודאי אינך נטרדת להרהר אף רגע. וכי מה? אין דעתך מופנית כלל לאיזה ברנש שאין יודע מהו ומיהו, מכל שכן לפינה פלונית שבה עלול הוא להמצא. אחת היא לך. האם לא כן? אִמרו חכמי־הנפש, איך יוכל עולם לסוב על ציריו כבכל הימים, אם אדם גווע ואין מחיר למותו, אם מכל העבָרים זורמים געגועים ומתבזבזים מכמני־נפש כטל בוקר משכים הולך? לֵך־לְך, ברנש, אין הד לנפש הנכתשת באהבתה. יעלו זכרונות ויתנכלו לבינתך – אין זה נוגע לאיש. הכל אחת היא.

אלא שכאן מופיע איש התבונה ומאַלף: “שכח אותה! שטֵה ממנה והלאה! הלא כל כך הרבה דברים ומעשים יש בעולם גם בלעדיה!” – לשכוח. אותך! חה. לשכחך. והן כבר נסיתי גם זאת. הבלים. למה אשכחך? מה אעלה בזה? היקלו געגועי, הירווה צמאוני, התנתן מעתה אותה משמעות חדשה ונכספת לחיי? מה אמצא במקומך, מה יבוא חלף האהבה, במה אמלא את הריק בלעדיך? הן ככל שאינך – את קיימת. ככל אשר אהיה ואעשה, ולא לבי ולא רוחי, בכל הימים הארוכים ובלילות המשוממים – גם אַת נמצאת ואהבתי לך. וזכרך הוא מעט העידוד והתקוה במסח־תוגה זה! את, השונה כל־כך מכל השאר, בולטת בפני עצמך, בצבעך המיוחד, בריחך האופיני, במהלכך השייך לך – נערצה, נעדרה עד כדי כריעה על ברכי לפניך בטירוף־דעת. בעבורך תיף תבל, בגללך יש קוי אור כה וכה, את הסיבה למנוחה שבין מערכה למערכה. עוברים אנשים ומעשים סביבי, מקום אחיזה מתגלה ונעלם באותו הרף־עין, ואני נשאר מבחוץ. בגבולי אני רק כיסופים וחלומות שלא מכאן. וגם אלה בטלים בפני הלא־כלום הגדול שבי. חוסר עיקר הכופה, הגוזר ואוחז בציציות־הראש ומטביל בעל כרחי, ורק חסרונך, והבדידות המכרסמת ככלב את גרם־העצם, הם המעוררים שלא למשוך את היד ולהוסיף ולהושיטה עוד ועוד – למענך ועל אפך ועל חמתך! ברם כאן שוב מרים ראשו אותו פקח: ימים רבים אתה עמל וצובר וחוסך ביגיעה זעיר שם וזעיר שם כדי להרגע, כדי לבוא לכלל מסגרת של רגילות נדושה ברגלים, וכשנצבר שרטון קל סביב קנה רופס זה – היא עולה בך והורסת, הופכת ומחריבה!… אמן ואמן, אני אומר, טוב שכך את עושה (אם כי רע שאת עצמך אינך!). אל אקפא ואל אסתפק בניתן, אַל אברך את העלבונות, יגעש בי הדם, ירצה, יתאוה, יחם ויצטנן – טוב ככה, חי הכאב, טוב כך! תהא מציאותך כשאור מתסיס, כדי שלא לקרוש במצוי, ותערבל מה שבלעדיך היה שוקט, דומם ושוקע. הנה, יש ובאמצע היום, בתוך כל הדברים, נקרע פתאום עב הערפל, ניתק החיץ האטום, והכל נמתח עד להתפקע ולהטרף; ורמז קל, קשר־מחשבה אקראי, זכרון חולף, הגה פורח, מזריחים אותך, וכל מה שסביבך צולל, נבלע לתוהו, וקשי־היום מתפעט לעומת אותו גל עדין ומבושם שנוהר אז ברהטי דמי. הכל נעשה אטי, חגיגי, נותן מקום לכל בן־חלוף, ותוכן – לכל רפרוף ארעי. האויר נלגם מתונות, הכל מתמשך, כנמס באפיקו הוא, הרחב השלֵו, בלֵאוּת מלכותית, בשובע של חיות־טרף ובדקות חריפה ומגרה כעין הקטורת. הכל יֵהפך אז לזהב, היופי מבצבץ מאלף מקומות חשאיים, ואתה, מעודן ושכּוֹר, תרכין ראשך ותספור לאטך פעימות הזמן החולף, המתנגן ושר דומם, טובל באור ואויר, המגיח בכל חנו מאפסים, ותלוי ומרחף בשטח מול עינים נוצצות, לפידיות, שצחוק דק, הססני במקצת וטוב הרבה, מכווצן, ושֵער מופשל לאחור מעל גבהי המצח הגא. נצבט הלב כבאגרוף מקומץ וניטלת כמעט הנשימה – והכל מתנדף, וחוזר העולם להתעלם באד קשה ומחניק, משעמם וחדגוגי. קירות החזה מעיקים, האויר קלוש, מטושטש, דהה־גוון. וטעמו איננו עוד. שבה העקה כשהיתה.

והן יש רבים שניתן להם לראותך יום יום, לדבר עמך כחפצם, ואין הם רואים בכך שום דבר גדול, מיוחד, שבחלום. ואינם שָשים לנצלו, לעוט עליו, לבלתי מוּש ממך: ואילו עלי, שהכל נצטמצם לי בך, שומה לראות הרבה דברים ואנשים ולחפש בכולם אותך, ולא למצוא ולא לגלות אלא זרות ונכר מסביב. זאת היא מנתי. ואני נושאה. אולם, מה בצע בכל הרגשנות הזו, ופטפוט מפייט זה – למה הוא? שתוק לך, אנוש דל! לֵך הלאה והחשה, חדל מגבב אמרי שפר. קר. עיפו גם הרגלים. אך אין לעמוד. ללכת. ללכת. טוב ללכת. אה, כמה טוב היה להפליג עתה אי־לשם! לעזוב קובלנות אלה ופיזולי עינים אוהבות, עיני עגל תם. להתרחק מכל אפשרות של לב נמס וברכים פקות. להגיע לבסוף לכלל חופש ללא מצָרים. לא חופש זה שיודעים עליו הבריות, אלא דרור ללא צל שלטון. אנשים כזאבים. לא באכזריות או בקהות־רוח, אלא בבדידות, בכוח, במעשה שרק האישיות תובעתו, בנכונות לקרָב, ביכולת לחשוף שן ובאהבה הגדולה לעצמו, אותה אהבה שמעל לכל, שבלעדיה אין כל! –

גלמי ההרים תחבו שיאיהם לבין הכוכבים החוגגים בתוך קטיפת־חושך כחולה הננערת ממרומיה בדממה פוזמת על השטחים האפלים, המנצנצים וכבים. הנשיבה הצלולה והקרירה פרטה על הדשאים לחן שבשתיקה ובכיסופים המתרפקים ומתחננים לעולמות רחוקים, ידועים, מגרים, ואינם נתפסים. הלב גואה שוב, הריאות תופחות והנפש מפטפטת, והרגלים האצות אינן יכולות להשבית את הלהבה המבקשת מוצא. כמה יפה את! – נשאג מבפנים – עולמות עולמות של יופי מזעזע ושיר מתפרץ, שאין די מלים, צבעים וצלילים, להביעו אלא כך, בהתרוצצות אהבה על פני הערבה. שכור, דווה ומודה לאל על מציאותך! אילו היית כאן ‏(עברה התחינה ונהפכה לזעקה) הלא יכול היה הכל להיות אחרת, הלא אפשר היה לקבל ולקחת הכל בתודה, וכל הניחושים והנבואות הללו יכלו להיות לאמת צומחת ומִתמרת… מדוע אינך כאן, מדוע את שם יהירה ועוסקת לך בשלך, נתונה לעצמך ואינך מרגישה כלל בזה המשתוחח כאן וכושל בגללך! כיצד יעשה כאן דבר – ואת אינך, אינך, אינך? הדוקות השפתים, קודחות. רותח חלל החזה. סוערות הנשימות, רוטטות. בידים המשתרגות נחנק הרובה – את לא ידעת מעודך, מעולם לא הרגשת. לא עינַי מסרוני, לא הליכותי אמרו ופי לא גלה. אך עתה, כאן, הריני שואג, עונה מתהום כסופי, מדמי השותת בחרפה – אותך אהבתי! השמעת, ההאזנת? נכון אני לחזור ולקרוא כך ככל שיארך הלילה, עד שיגיע קולי, קולו של אותו גא, שתקן ועצוב במקצת, שהופיע ונעלם לעיניך, קולו של זה שלא איכפת לך מהו והיכן הוא, ואם כזאת בלבו או אחרת, אם בכלל לב לו, – עד שיגיע קול זה לאזניך!

לא! אותך לא אשכח, על זכרך לא אוַתר – ולקריאה קלילה שלך אשליך את הכל, כל יקר וקדוש, לעשות למענך הכל, הכל, הכל! הן מפצעך הבלתי־נגלד, ממכאובך, מכאוב־התמיד, עלה חלום זה ובאו כל הדברים והיו כך. פרחה ההזיה ושזרה מטוֶה רקום שלל דמיונות־הבל, עלו הגעגועים וכך שרו: הן יש מקומות והרים שם בקצווי אופק. מקומות שקטים שהמציאות בם חלום. יש שדות נרחבים ואפשר להלוך בהם למרחקים רבים, לבד, מוקף מנגינת תכלת וירוק. יש מקומות שאין הפה צריך להפתח בהם. והרגלים נעות או עומדות מאליהן והשמש למעלה הולכת ממזרח למערב ושוקעת. יש מקומות חרישיים־חרישיים וסערות־לב גוועות בהם ברחבות וצוללות נוגות במה שמסביב. ואפשר גם לבכות ולילל בלי הרף. אפשר להתפרקד ולעצום עינים ולהניח לכל ללכת, לעבור ולהדחות לאחור… ימים ברוכים, ימים ארוכים, עוברים, מתרפקים, נמוגים באפס, והשנויים מודגשים רק מִמֶּרְחָק, והם קלושים, קלים ורופסים, שלא מכאן… הכל שם עמוק, מחריש ומשפיל, שותק ועולה ונמשך מתוכו, גוהר ומתפשט בלי תחומים וסוף. הלא יש מקומות כאלה, והיכן הם? היכן את! הלא הכל מכוון אליך, הכל נעשה לשמך, הלא כל יפה וטוב מעלה את זכרך ודוחף לרוץ ולהראות גם לך! לוּ היית כאן עתה, ללכת יחד עמך, עתה, בחשכת הלילה, בבושם הקרקע וזליפת כוכבים, לעבור וללכת, לא לעמוד, לעבור מרחקים, על פני שיחים נשברים, על פני שדות טחובים, עד בלי קץ, עד…

ופתאום בזקה יריה.

רהה. קפא. עמד הלב. לוטשו העינים ושורבב הראש. האויר צלל צלל. נֵפץ השיח שנשבר ושחיזת־החלוֹף של הכדור עמדו באויר. נבעת. סמרו השערות וחידודין נעשה העור. גלש וצנח לקרקע. אורב ותר. והכל בו עוד שותק ומצפה. נדהם. יודע מה אירע ומחכה לבאות. ביד רוחשת פתח והגיף את הבריח בשקט, הדף את הנצרה ושם אצבע על ההדק. חִכה. עתה השתחרר הלב והחל פועם בכוח. והעינים שוטטו סביב נרגשות. מה היה? לאן הגיע? והיכן הוא משמר השדות? מי זה מהתל בו? יריה נוספת נבקעה ממולו ופולחת בשריקה ממורטה. ועוד אחת. ואחרת – ודממה צוללת. מה זה? צריך לברוח. אסור לזוז. לענות להם. לא לגלות להם את מקומו. מה פירוש כל זה? ואולי לזחול הצדה ולהמטיר משם את חמשים כדוריו, קפוֹץ ויָרה אחת מכאן ואחת משם, למען יחשבו שרבים הם פה! כלום כך חושבים הם לפתור את חשבונותיו? ומה פחד אוילי זה שקפץ עליך? השקֵט, חייך הזולים…

ברם, חיי הזולים אינם ענין לכאן כעת… ושנית: לא אוַתר עליהם, יקרים הם, חשובים… לא, לא! ניחתה יריה חדשה והכדור שרק־נתר מאחוריו. הרי שמציאות היא זאת. ולא חלום ולא משחק. הנה לך הרפתקאה. הנה לך מלחמת־זאבים כאשר אוִית, הנה רוב עלילות – הלא חפצת בזה! קח, מלוא חפנַיִם, שמח אתה? מה יש לעשות? איזה מצב ביש! כלום אי־אפשר לחמוק ולעבור מכאן? אולם השקֵט, השקֵט.

אחר־כך התנער ובתנועות מרוסנות ושקולות, שכל שריר התמתח בהן בכוח והתפרק באון וכל חלק מבשרו שהיה מתחילה מיותר, מגמגם ולא נדרש, הקיץ וזקף עצמו – גרף לפניו עפר (והרגעים גדולים ונמנים כל אחד בפני עצמו) ועשהו סוללה מעטה לפני חזהו. כל עצב התנער בו וחי ופעל בדיקנות, והרצון נחשף מלא חיים ומשתפך בהדר באבריו שהיו נענים ומתאפקים כאשר נשאלו. תקפהו ששון לא־מובן, וכמעט נחנק מקול צהלה שחלחל בגרונו, לפצוח ולזמר ולירות ולהתפרץ גועש ואיָל־חיים לפנים! אך הוא שכב בשקט, צופה ומחדד עיניו ואזניו, ובו בזמן הרגיש שזיעה מתרגשת ופושה על גבו. נלחץ לאדמה. הִדק רובו עד תחושת הברזל הקר והמשקיט. עתה הבחינה אזנו ברשרוש וקולות מקוטעים במרחק שלפניו. קפאו כל מחשבותיו, ורק איזה חוש קדמון גח ממקומו ומפקח על נשימתו והקשבתו הדרוכה, איזה חוש שמלפני חיטוטים ומעבר לכיסופים, שאינו נזקק לשום דבר, לא לאהבה ולא לאכזבה, אלא לדלוק באש הרצון, ודוחף למעשים מחוייבי תועלת חייו, מבלי לשאול בשכל או בלב. וחוש זה שהתגלה עתה ממעבה הסחי וזוהמת התפתחות אנוש, עלה מנבכיו, מצווה ומשתלט על כל מה שקנה לו אדם ומבטלו מניה וביה, תופס בצומת עצבים ראשוניים ומפקדם נמרצות, כשכל להקת ה“ערכים” מצטפפת ביראה ובאזלת יד מן הצד, רואה תמהה ומחרשת, אך גם נהנית מעצמת־פרא זה שנותרה ביניהם ואפשר להסתר מאחוריה. רצון זה דחף ללקק את השפתים, לחלוץ שנית את הבריח ולמשש בהנאת־חרדה, הנבלמת בהנאת התגברות, את כרכוב הכדור הנעוץ בקנה ולחזור ולהגיפו, כשהפחד ותענוג הכניעה המשתפכת ונגרת שבו, נמהל באומץ ובנחת ההתקשות הזקופה והשרירית, ולהפקיר כל מה שיש בגוף לשכיבה מאזנת ליצרים אלה בפעולתם, ולהשתומם לכוחות לא־ידועים וחייתים אלה שהיו גנוזים בו והוא לא ידע. חוזר היה מהתמסרות משתקת לפחדו אל התגברות כובשת ועליזה – וגל מוזר ולא רגיל הכה בו. ובתוך זמן מועט וקל זה כבר הספיקו אותן הנמושות שנסתתרו להתוַכח ביניהן ולשאול ולפקפק ולהוכיח ולסתור כל הד שמועה שנתגלגל ביניהן. ופתאום צץ ועלה ממול אותו בית, ביתו של זלמן, והשקט שבו, וקירות האבן העבים והשחורים, והמנורה הדולקת ואוושת הממטרה הרועפת, ושקשוק פוסק מן הרפת עם קעקוע קטוע מן הלול, וזלמן עצמו מסב ליד השולחן ופלוני שָכֵן ממולו, כוס תה לפניהם, ומיד לאחר שקולו החד של השכן, הטוען בדבר “המצב”, מתלבט בסוס האשקוקי ומרקידו על משבצתו בתיכון תכניות רבות, מנענע בהתרגשות בידו השניה ופושק אצבעותיה לחלל, גורף כסאו תחתיו בחריקה ובהתלהבות, ופוסק בתמיהה רבתי שאין לה עוררים – היה מפייס קולו העב והמתון של זלמן, באיזה גוון שקט שבו, העושה את כל ההתרגשות שמקודם לילדותית כל־כך, מבוישת ונכלמת בפתיותה, וקמטי חיוכו כובשים את פניו המוצלים, ונמוגים ועוברים… אך, הלא אין זה שייך, הלא כאן, כאן… ואני… אלא שבלא לשעות לכך, כממילא, כפועל יוצא, צפה דמותה של זו, וסביבה שקט שבמתיחות, מתיחות שבכאב. וכשזהרה זרח נגדו בנוגה עצום צוה פתאום אותו חוש קדמון וטרם נודע מה, העיקה האצבע על ההדק ונתפרצה יריה (העינים מצמצו בכל־זאת!). נתרוקן הכלי מתוכו, כאילו שלפוחית תפוחה פקעה ופרצה ביבבה חדה ומתרחקת. וכאן נשתחרר אותו ששון מוזר, מבלי לשים לב לאיזו בושה שנחרדה באיסטנסיות: “מה היה לך!” והרעד העצור בו נבלם בקושי מהתגלגל בקריאה רבה, המוכנה ועומדת בקצה החיך. אוזן אחת צללה ומבוכת אי־פעולתה נצטרפה למבוכת־התוהו ששררה בכולו. אך יריה אחרת ענתה ממולו בחוצפה ושביבה ניצת באפלה, מתעתע וחולף. ועוד כמה שריקות טסו מעל ראשו. כלומר – אין הדברים בגדר שעשועים כלל וכלל, ואפשר שגם תוצאות תהיינה לכל זה, ואני… הגרון יבש. רוק לא נמצא, החום התפל העיק בחזה, בקיבה ובעורקים. כלום אי־אפשר לזוז מכאן? מדוע נואלתי להרחק לכת? איזו כסילות היא זו, לרוץ ולגמגם דברי־אהבה נוגים ופותים בלילה, בערבה? ומה אעשה עתה? כיצד נמלטים מכאן? כיצד מסתלקים? הן עלול הוא גם… וכך יהא הסוף? וזו תהא החשכה האחרונה? וביחד עם זה (אסור להסיח את הקֶשֶב גם לרגע!), הן לכאורה אומר אתה כי ריק ושומם הוא העולם, אחיזה אין בו, זה אין בו, וזה אין בו, ותלאות ומרורים הם כה מרובים עד שההולך אינו מפסיד מאום, וכל הדברים הללו – על מה אתה חס איפוא?! כלום לא כך הרהרת לפני חצי שעה? ומי פטפט על אותו יצחק שעלה, עלה ולא ירד, וכל אותן המליצות? למה איפוא הפנים החמוצות? הרי שבכל זאת יש מה להפסיד! הרי שיש משהו, בכל־זאת, שאפשר וחבל להפסידו! והרי שהכל היה מקודם כמעט נתפס ביד – לולא אתה בגאוותך מאנת ודחית, הואלת לפקפק ולהסס, נענעת ראשך לכאן ולכאן בספק: כאן טעם לפגם ושם אין כל טעם, פה כך ושם אחרת, עולל־תפנוקים ואמון על בררנות יהירה – היכן הוא, בן־אדם, היכן הוא עתה, אותו נסיך לאה ומטופח־מותרות הבוחל בכל? מדוע אתה נלחם עכשיו בחרדה קרה על קורטוב שאֵר זה, שלפני זמן־מה היה שנוי במחלוקת מעיקרו: להיות או לחדול! הה, תולעת, אתה נלחם איפוא בכל־זאת, בלא פקפק ובלא חטֵט, יצור זחלני! מתוך שובע בעטת קודם – בעט איפוא כעת מתוך רעב… נסתבכת קודם בהרהורי־משי לא־מעלים־ולא־מורידים – קום והחלץ עתה מרשת של ממש שנשמת־אפך המיוחסת תלויה בה! (את הקשב אסור להסיח!). אך הרהורים אלה לא היה בהם כדי לשובב את הרוח הנבעתת ומחפשת מפלט. ואפס־המעשה שהיה אנוס לו הכעיסו עוד יותר: הנה לך, טרחן! הלא עתה מוכן הוא לזחול על ארבעתיו, ולעשות בתודה כל מה שקודם לכך היה מעקם נגדו פרצופו ומוצא בו פסול מבחינה זו או אחרת! למה איפוא הפחד? אכול, בן־פורת, מה שרקחו ידיך – ויערב לך! עלה בו רצון לענות עצמו, להתאכזר לאותו רכרך, להתעלל בו בגסות ומתוך חריקת־שנים נתאווה לקפוץ ולרוץ אל אלה, להלחם עמם פנים אל פנים, אלא שנסתפק בעוד יריה אחת קולנית, שנצטער עליה מיד (מה תועלת בה? הלא רק את מקומו ובדידותו הוא מגלה!). אולם כשחלץ את הבריח להפליט את התרמיל, הפכה חרדתו למין צהלה קודחת, לא־מובנת, נרגשת, ותפס באגב שבגרונו מתגרגר מעין זמר. איזה כוחות רעננים נשבו בתוכו ויֵצר־הקדומים היה שר: איני אוהב מאומה על האדמה הזאת, אלא את עצמי בלבד! כעת אני חי. הזהרו אתם, הברנשים, שלא לבוא בתחומי. חי אני. אני עם עצמי אני. מעולם לא היה הלב פועם כן בהוקרת כל רגע, בהתזה על כל שניה בטלה וחולפת. זוּעי חשכה. פרצו כוחות. ישרקו כדורי־מות עליזים וחיים. ינקבו את האופק הזומם. אדיש אני לכל רגשנות, לכל אנושיות, לכל מליצות בדבר אהבה ובדבר אדם! אני חי! חי! הריני נלחם על נפשי. לא לשוא היסורים. כעת לא יגע בי איש. הריני יורה. ורעמה היריה והד־ההרים נענה. אפשר נפגע מי ממול. יפגע לו, הלאה מוסר־של־נשים! הלאה רחמים ו“יחסי־לבב”. בן־אדם – כזאבים! יש במה להאחז. יש חיים. יש סיבה לכל. לא צרים האפקים. וכדאי, כדאי! מתרונן הדם, תופחים העורקים, וְעִִוועֵֵי חטטנות בזויה לאבדון! הלא הכל כעת בידי, כולי, כל עורק וכל וריד. הלא נקבצו ובאו כל פרורַי ונדָחַי להווית־חיים אחת. מחטט אני באדמה. מזרים עפר מכפותי. שלי היא כף־היד, עצמי היא, שוב אינה מתדלדלת מיותרה, שריר לשריר ישיר וגיד לגיד יגיד, ומן הלב החדש יתאשד הדם אל האצבע המעיקה על הֶדק־החִיוּת! כלום כדאי היה לשאת ולסבול עד הנה? הו, הביטי, אלה רחוקה, הנה תולעת מתפלשת באדמתה, מתפתלת, מתעוותת וחיה! חרֵבות השפתים. לחות העינים. מתהומות הכאב, מענויי מחשכים, מרחם כיסופים ומתוהו־בראשית – עולה ורועם צו החיים: אור! מתוך הלא־כלום עולה אדם. מדוע אין מלים לשוועה! כחיה, כבהמת־אלם, יבֵב ותן קולך בשאגת־עולם, בצריחת־בוהו איומה! עלי, תאניה, ותַני מכאובי גלמוד, עלבונות אהוב, פרפורי נדח; צרחי רעב, זעקי יאוש, שוועי מורא גדול, תחנוני תשישות ולגלוגי “לא־כלום” ו“אין־ברירה”! געי, געי בכל אימת כיסופי־שוא, ערגונות־חנם וגעגועים בטלים ואובדים, בכל פלצות הקולות הרבים הקוראים ממקומם לחופש – וזה איננו. יהי בדד, יהי אחד, אך יהי דרור! השמעתם? דרור אין־חופים! מדוע שקט הלילה כל־כך, מדוע עננים שטים ובאים שלווי־עולם וחולמים? מדוע שחור הכל ואין הד עונה ליללה? חשוקות השפתים, הדוקות השִנַים, והגידים המשורגים, דומה, מיד ינתקו – והכל יאבד.

אולם מיד היו קולות־יריה נוספים ובאים תכופים. ולא עוד אלא דומה שגם נתקרבו: כארבעה רובים הם, ויריותיהם מכאן אחת ומכאן אחת… שוב נשתתק הכל באבנר. וכל מה שפטפט זה עתה בתנופת הוד, נאלם ונחנק. שב החום התפל והטחוב לשרוץ בו. הרי שגדולה הסכנה ממה שדמה לעצמו. ושים לב שהרוָחים בין אורי הרובים הולכים ומתפשקים, לאמור, נתפזרו הללו וזוממים להקיפו! צריך לזחול אחורנית או לעשות משהו. מה יש מאחור? שחור, שולי־השמים מאירים מעל הגבעות שבמרחק, נגוהות רבים בתבואה. צרצור־צרצרים רצוף. מישור, מישור. ומעבר מזה ההר אפל, תומך כוכבים קורצים… לאן ימלט? זחל ונרתע קצת לאחוריו, ומיד הרגיש עצמו לא־מוגן וגלוי לסכנה האורבת, תלולית־העפר – בטחון־בית היה בה, ואילו כאן, כאילו הוטל ללב העולם, רחוק מכל מסתור. ושמא להרים רגלים ולנוס כאיל או כבן־שפנים! יש להתרחק מתופת פעורה זו. אך אסור לזוז. ופתאום צליפת כדור מתנפץ חלפה ליד אזנו, וזרועו נרתעת ממכווה טיסה ממורטת. עוד נפץ אחד נתבקע ועפר ניתז עליו. הוא ממשש בזהירות בזרוע. הלב חרד וירא: השרוול פרום, בבשר שריטה, ונוזל חם זב. דם. אולם אין זו אלא שריטה. ואולי לא? אח, לא, לאשרו. שריטה בלבד. כיסה עצמו ביריה נוספת, להפחדת ההם והפחדת פחדו, ונרתע לאחוריו עוד קמעא. לאן עכשיו? מסביב המישור. ושמא טועה הוא וזוחל בכוון ההפוך, אליהם, לידיהם… כמה נרגש הוא! הֵרָגַע, הֵרָגַע, הן בידיך חייך… וחיים אלה על חוט־שערה מפרפרים הם, שגגת כדור אחד – והם ניתקים… לא לחשוב על זה! מתון מתון טען את רובו מחדש בשני מלָאים, כשקפיץ המחסנית משמיע קול מתכת רווה ודשנה, ונדיפת אבק־שריפה נפלטת. התעודד. אך עודנו חוֵר בודאי. הזיעה רבה על הגב.

אח, לעזאזל, למה נקלע לכאן? מדוע לא נזהר והתרוצץ כגדי משולח? כיצד חומקים מכאן? מה פטפט וסח בדבר זאבים ומלחמה? אינו רוצה בכל זה. להמלט הוא רוצה ולהנצל. לחיות. להרחיק ממקום הסכנה. מדוע אינם באים אלה שומרי־השדות, היכן הם אשמאים אלה?! כמה זחלני הוא הזמן! והרי כל רגע יקר הוא… הלא… זה קצת מחוץ לענין – הוא עוד טרם התחיל, טרם עשה דבר… הלא בבראשית עודנו עומד… הן פלוני יצחק כבר נסה, כבר התחיל, כבר עשה… כמה טוב היה עתה, לשתות כוס תה (ולחבקה יפה בכפותיו) ולשיח שיחה בטלה עם זלמן. ולהתכסות אחר־כך בשמיכה, כך, היטב. ולחלוץ את האברים, ולחוש את השינה נטפלת ובאה… וכאן, מה יהא הסוף כאן? יריה מימין! כלום כבר קרוב הוא הלזה, הלא אין גם מאה פסיעות… זוחלים הם ובאים בבטחה, בלא פחד, מיד ישאגו ויעלו עליו ו… אח. לא. לא! שרק! – עוד כדור נחבט על ידו. נחפז וחטט והערים גל עפר לחזהו. הצמיד עקביו לקרקע. חזהו געש. והשכל היה קר וצלול ומחַשב כל הזמן. ואולי להתפרץ ולצאת נגדם – ויהי מה! או טוב יותר להמתין ולכוון יפה את הקנה אל שביב האש ולפגוע בו מיד כשיוצאת? לשכב. לשכב. בחשאי. כנראה כלתה הרעה. כמה עמוקות הנשימות. כמה אויר הן סוחפות וגורפות לריאות… רוטטות הנחירים. קר בחוץ. חם בפנים. זיעה רעה זו… והן הוא עודנו רוצה, עודנו מאמין במעשה, עודנו מחפש ומבקש… הלא הנה רק עתה מצא את המשעול… וכן יהיה הסוף? כמה רע, כמה חם… הפחד משַתק כמעט. מה לעשות? החליק בידו את התלולית ומגע העפר השיב את השלוָה, כזה המקיץ מסיוטו וממשש את יצועו ורָוַח לו. הזיעה הצטננה ברוח. טל החל יורד. העשבים הבריקו. רחוקים ובטוחים נצנצו הכוכבים בדממה נפלאה ועילאית. ונתיב־החלב היה כפוי מעל אופק־מזרח מקיף גזרת שמים בהירים, חִוְרי־תכלת, וחסום תהום שחורה, קמורה וענקית, אין־סופית, שקבוצות הכוכבים, המצטרפים לאותות ולסמלים, שִבְּצוּהָ ירקרקי־אור. יֵשותו הגאה של ההר היתה זקופה ושותקה יהירה. מנגינה רחוקה־רחוקה נפרטת בתוכו שוַת־קול ונוגה כשיר־ערש. החזה מתרומם ויורד קצובות ונשימותיו זכות, טלולות ומבושמות. כיצד פלונית מחייכת? שקעים רבים נחקקים סביב הפה, מוצלים מֵאור וקורנים חום, מתפיחים לחייה, מתקמרים ענוגות אל עיניה, והללו בהצטמצמן דוחקות למעלה את הגבות המקושתות אל המצח המחוטב, שקווצה אשר נשמטה מוחזרת מעליו באותה תנועה נאצלה של היד ההדורה, הגבעולית, הנשלחת באגב, כלאחר־יד, אוספת ומסדרת בראשי אצבעות חיות אל מאחורי האוזן… כמה שקט הכל! כבחלום, כבחלום! הנה מוטל הוא כאן על גחונו בלב שדות רחוקים ורבים, זנוח, יחיד, בלב נכמר מאהבה קלה, והאויר כשקוי־עדנים זך וריח העשבים והדגנים כה קריר, והצרצורים בשלהם, בשירתם הידועה, הרחוקה הקרובה, ועפר רגבים פרירים בידו, רגבי אדמה ריחנית, טהורה, שלֵוה… המות כה סמוך הוא… לא! לא! אינו רוצה! בשום אופן! מדוע אי־אפשר להנשא מכאן ולהקיץ בתנחומים כה רבים במקום אחר, במקום רחוק, רחוק?… ואולי יפקיר עצמו לגווע בחשאי ולהפטר מן הכל? לא! אינו רוצה! כלום באמת אלה הם הרגעים האחרונים? כך יהיו הרגעים האחרונים? – אי־אפשר! בשום פנים לא! יריה. ועוד אחת. לא!

מדוע ירדפהו חוסר הטעם שבדרכיו גם עד הדרך האחרונה, עד האופק האחרון! אם להיות נתקף ביריות – הרי היה זה יכול להיות כשהוא יחד עם חבריו, עם השומרים, כשהוא מגן על עצמו ועליהם, ועל השדות, כשיש שכר לפעולתו ונפילתו אינה לשוא, כשאתה יודע שעמדתך כאן מבטיחה חיים רבים אחרים, שאתה אחראי לכל אותם החיים, וכי על כן גם חייך או מותך שייכים להם, לכל, לעומד וקיים, לצומח ועולה! הללו נלחמים מתוך הכרח החיים. ומלחמתך אתה מקרה תפל היא ועלובה. את כל הכוחות יש לאמץ כדי לצאת מכאן, שלא יהיה הסוף מכוער ועקר עוד יותר מן ההתחלה. מה יש איפוא לעשות? והיכן הם השומרים? כלום נרדמו אי־שם? לא! לא! יש מה להפסיד. יש מה לאבד. לא הכל היינו־הך. אינו רוצה לוַתר, ולא יוַתר ולא ידחה. כדאי עוד להאבק. עוד נותרו דרכים לא־דרוכות. עוד נשארו אפקים לא־ידועים. ואפילו במה שידוע ועומד – יש עוד תעלומות מגרות… שמש ועץ ואדמה ופרח ואבן ושדות – יש מה לאבד! מה איפוא לעשות? וכמה זמן הוא שוכב כאן? לֵאוּת נמסכה רגע באברים. שב ולטש עיניו לפניו ומוחו מתהפך בתחבולותיו. חולפות שניות ונערמות ככדורים ענקיים, ריקים, המשתלפחים ותופחים, קלים שלא לפי גדלם – ומתפקעים. היכן המוצא, משעול־החיים היכן הוא?

ברם, שם, מאחור, משהו מחויר. מהו? אפשר אבן? לזחול אליה! שרבב רגליו לאחור, תקע ידיו אצל כתפיו, ראשו דבק לאדמה, והדף את גופו לאחור. וקפא. ועוד הדיפה. ועוד אחת. נפץ יריה ושריקה פלחו את האויר. הוברר למה צפה וחשש הלב. העולם צולל כלועו של פעמון, עוד רתיעה אחורנית. הכתם הִבְהיר מקרוב יותר. עוד כפסיעותים והוא יגיע. אך המתֵּן! מהו כתם זה? האין זה גוף של אדם? חושך, תוהו. להמלט, לצעוק, למות. תהום פעורה, לא־כלום, לא־כלום. לקפוא. מנורה דולקת בין קירות עבים, כוס תה חמה, ריקנות; קור צובט בגב, רבוע־אור בחלון זולף כיסופי־יופי, נגרים החיים ואוזלים, מיד יקיא… מה שם? מה זה? לא לזוז! לא לבלוע את הרוק! חנוק הרובה. מיד תטרף הדעת – מה טוב להיות מטורף – ונשתפך הלב במפל דפיקות סוערות. מדוע אין השמש זורחת? ואולי לצעוק ולהקיץ מפויס במטה?… כמה כבד הזמן, כמה נמשך… אולם, הַפְנֵה ראשך בזהירות: מה שם! נתהדקו השִנים בהחלטה נואשה והיד תפשה רגב וקלעה ובעצירת נשימה… נקישה אטומה ענתה… אכן! ומיד קפץ אבנר על רגליו וזנק לעומת האבן בביטול חוקי־הזהירות, נחבט יפה, פרכס, ונמצא מכורבל מאחוריה מתנשם כמפוח. (צחוק דק ולגלגני פרכס בו למראה כל העלילות האלה…) החליט לחכות עד היריה הבאה, אך מדוע בוששה זו לבוא? האין סכנה חדשה ממשמשת ובאה? האבן שטוחה יותר מדי משמש מחסה. יש להפכה על צדה. נטפל בשתי ידיו וחגר כוחותיו: הו, כבדה וכרסתנית היא ביותר! אך להפכה חייבים. התנכל ותפשה בצלעה, מתח גידי ערפו והתאזר לתלשה. זו זעה קצת ופסקה. המתין רגע, לנוח ולארוב (מדוע אין יורים?), נסה בשלישית בכל אותו המרץ שנצטבר בו, וחזר ונסה בדרך אחרת. הציפה הזיעה בשרו ונשמו שריריו בחפזה. נסה עוד כה וכה. משש את כל הדורי האבן, ובהחלטת “ויהי־מה!” נזדקף שנית, חרק שניו, אחז בכודה, פשק רגליו, נשם, הדף והנידה, משך והנידה, הניחה, הנידה, הניחה, התפרץ ומשך, וזו נעקרה. נעקרה! עתה אפשר לנוח יפה! הרי שהצליח. ואם כאן הצליח – בודאי יוכל גם להנצל! האין זאת? ברם, כיון שכך, האין עוד מעשה שאפשר לעשותו עתה? יקום נא עליו מי – בזקנו יאחז וישמטהו ארצה! וחוץ מזה האין הוא דומה עתה לפרחח לוהט הרפתקאותיו? חה־חה. הרי שאפילו צוחק הוא! הו, כמה פועם הלב. ומדוע מחשים הללו?

אך הסכת! מה זאת! רעמי־יריות מתבקעים והד בהד יאבק. כלום הקיפוהו כבר? הן יורים מאחוריו! – וזה פשר שתיקתם… חולפת השריקה ונחתה לפניו, והלמות־ההד מכה עיגולים סוערים וכאילו משאירה את המקום ריקן. נתכווץ מאחורי סלעו. משש באשפת כדוריו. שבעה מלָאים עוד לו. דממה. עוד יריה: רעם קצר המתנפץ ומתפשט בגלים חריפים ומתגלגלים, שסופם כבר נעלם במהירות מדהימה. ובכן כך הוא הדבר? מפנים ומאחור. אבל לא! בשום אופן. עתה מבוצר הוא באבנו ואיש לא יוכל לו. עד כדורו האחרון. כל מה שנגלה ובא בערב זה – אסור שילך לטמיון, לא ילך לטמיון, לא, לא! נשך היצר הקדמון את שפתיו לקראת מעשה נועז ונואש, נתרכזו כל החיים בראשי העצבים, כאל מוקד־עדשה. עתה יש להקשיב, להרגע, ואחר… אך יריה זו, הדה מוזר קצת, שונה קמעא… המתן, מה זאת?… הנה גם זו השניה כך היא… כאילו, כאילו באה מרחוק יותר… מה זאת? האמנם?… כלום באמת? והלא שומרי־השדות הם הבאים מאחוריו! הם! הם! הם באים והללו נסוגים! הנה עוד יריה מעברם, תשושה יותר… ניצל? הזהר, הזהר, שלא תטעה: אפשר גם להשמד בידי מציליו… והללו נסים, אל ערוץ־הנחל. מיד כשיראה צל – יקלע בו! וכאן מהו אה, הבלים, שריטה בלבד, השרוול עוד רטוב, אך קילוח הדם פסק. עתה יחזור הביתה ו… לא יאומן! כשפים, אגדה! הראש איננו צלול עוד כל צרכו. ישתה תה וישכב לישון… האם גם זלמן ביניהם? ולפתע נתלקח העולם ונסתמאו העינים, ושלהבת־זיקוק פרצה השמימה, מחוירה את האדמה, מטילה צללים ברגבים, בעשבים. יוקדת רגע וכבה. הנה מיד יגיעו, יקיפוהו, ישמע שאונם הטוב, שאון אנשים חיים, רחש בני־אדם, ישאלוהו, יתהו לפצעו, יחקרו כיצד נתגלגל לכאן, יתאוננו על חוסר זהירותו, ובהמיה צוהלת יחזרו כולם הביתה… כן, אך מדוע עוד לא נרגע הלב אם כי לאה הוא כל כך? וחוץ מזה… אכן… חוץ מכל זה… לאמתו של דבר, כלום יכול הוא… היאך יעמוד עתה לפניהם, ישמע קולם, יענה על שאלותיהם, יתעסק עמם… ברם, הרי… לולא נתקלו בו, באבנר, אלה שברחו עתה, ודאי היו פושטים כעת בשדות… אך זה אינו מן הענין… מדוע אינו חפץ עתה לא בהמונם ולא בקהלם? ופטפוטם, ושאלותיהם, וכל זה… – האין טוב מכל להוָתר עתה לבד… הה, לא! היתה הבדידות למעמסה. ונסחט האומץ עד תומו. אבל – הן הוא עוד טרם גמר, עוד נשאר לו לישא וליתן עם עצמו, עוד יש לברר ביחידות דברים רבים, דברים מכריעים, בטרם שיוכל לחזור אליהם… יריות בודדות החרידו את הסביבה. עוד זיקוק פרץ השמימה, האיר, החויר את השדה, התנפץ וכבה.

ולאחר זמן־מה: והרי יש אנשים היודעים לשבת בשלוָה, לתת לזמן לטפטף ולדלוף רביב רביב בלא לחוש. שלמים עם הכל, מקבלים את הכל, נוהגים כבני־חורין, מתענגים על המצוי ומתנחמים במה שאיננו עוד. גורלם ברשותם ולא יוכל להם. הכל בהם מֵקר מבאר־חיים עתיקה, משרשים בריאים ומעורים יצמח – עד לקנאה. יש ואתה רואה פלוני ורעהו סרוחים כחום היום בצל־העץ, מפטירים בשפה, ממלמלים בעצלתים, האחד ישקיע הויתו בשרטוט קוים מתוזזים באדמה והאחר במנין טבעות־הזוהר הנושרות מן העלים, ועוברים רגעים ומצטרפים וחולפים, והולכת השמש במרום, ואין מצטער על ההולך, ואין חושש לבאות. ואילו אתה, שכבד עליך הזמן מנשוא וחורג אתה מתוך שפעתו היתרה – דוקא אתה חס עליו, האובד כביכול בתוהו־בטָלה, בשעשועי לטאות גמישות־פינוק ונטושות־עוֹל. ואיך תוכל להשתזר בקורי־החיים הנטויים הללו – כשכל־כך חרד אתה וחס על עצמך, מוקירו, מסלסל בו, מבקש להתנאות בו, ונותן ערך לצער אהבתך, מיחס חשיבות להויתך, בעוד שאין איש צריך לך ולכל מה שיש בתוכך, ומיותרת אהבתך הגדולה! בעוד שכל החסון – חסינותו יונקת דוקא מהיכולת לבזבזו, לתרמו ככל שרירות הלב, להשתעשע בו ככל שיחמוד ויאבה ולהפקירו לזרימתו ככל שיזרום! הללו – להם הוא הזמן ויעשו בו כרצונם, ובבטחה שלוה יוכלו לפסוע יום תמים אחרי מחרשתם או לשמור שדותיהם, או להתפרקד ולטבול בחמה. שוא החפזון. להם הכל, שלהם העולם! כבדי־גזע, עתירי־צמרת, ברוכי זהרי־אור וצינת־צל!…

מכל־מקום אל זלמן לא יחזור עתה. עוד איננו נכון לחיוכו האבהי ואינו ראוי לו ולדאגתו המסורה. מעצמה צריכה הנחמה לעלות ולבוא. ידיו הוא חייבות למשות את גופו. אחרת היה הכל בכדִי ולא כדאי. וצריך לבסוף להתבונן בעין קרה סביב ולחפש את האפשרות הראשונה כדי לנעוץ רגל בתוך. כדי לעשות דבר־אמת מתוך מה שנתגלה. ולעשות זאת בצניעות, מבלי לקוות לנצורות ומבלי להתהלך בגדולות. ומראש יש לדעת שתהיינה קטנות, ותהיינה אכזבות, ויהא שחור, אפילו שחור מאד. ועוד צריך לזכור שלא “סיפוק” ולא “נכס” הוא מבקש. אלא רק אמת, את אמתו של עצמו בלבד. את ענוַת הבדידות הגדולה, את הכוח שביחוד ואת הצעד הכבד.

ואחר־כך חייך פתאום בפני עצמו ונזכר בפלוני, שהיה מתרוצץ בחדר נאפד תוכחת־צדק, מטלטל ידיו בחמת התלהבות, גורף ואוזר מכנסיו המתדלדלות בנדנוד שכלאחר־יד, ויורה זיקי “אמת־של־חיים” מעיניו, ובליסטראות רותחות מפיו. שרבב אצבע לפניו, וזעק: “אתה, בטלן אתה! אתה אין בך קורטוב של ממש. המציאות זרה לך. זקן אתה ועודך צעיר, סביבך עולמות נבנים ואתה מחבק ידים. מבטל כוחך בהבלים, בחיטוטים וניקורים, לריק ולתוהו! כלום יודע אתה ייצור מהו! יפי שביצירה ושמחה שביצירה? עלילה, עלילה, הב עלילת מעשים ובשר ושרירים ולא נכאי־רוח. צא וראה: הללו שם, הללו בני־אדם הם! אנשים פשוטים (כמוני) בלי חכמות הרבה, עובדים עבודתם, חיי עמל, חיי צדק. חָרוֹש ושָֹדוֹד וזרוע וקצור! ובשעתם הפנויה נוטלים ספר ולומדים דיני מחלות הצמחים וטיוּב הקרקע והשבחת הרפת והלול – הכל שם בריא, גדול, והיופי הכפרי הלז… וללכת אחרי מחרשה… הנה כל זה… ואתה, אתה מה?!” והרי הוא שולף מסרקו וחוטף בבואתו באספקלריה שמנגד ופוטר בידיו “עם מי יש לדבר?!” ומטיח בדלת ועל פניו חותם עלבון הצדק.

בעודנו מחייך הקיף אבנר את החומה ובא מנגד לחפירה שאיש לא נראה בה. גברה עליהם העיפות כנראה, אם־כי מיד יצטרכו להתחיל מחדש במלאכת היום הזורח ובא. חמק בזהירות וירד לרחוב השוקט הלבנוני שנשתפע לרגליו ונבלע בעלטה. דממה חמימה השתרגה מגדר אל גדר, ושחיקת פסיעותיו הקלות תמוהה היתה ומזכירה בוקר שבימי הילדות, כשהיתה כף ידו נתונה בשל אבא והם חופזים בעולם חדש ולא מוכר אל הרכבת המשכימה… האין זאת? שעון פעם באיזה בית, ושלש נקישותיו הדדו והדיפו הבל־שינה עם חמימות מעון מבוצר וטוב, עד שמשהו היה נמחץ בחביונות ומשתוחח לשמען. שיחי־ורָדים בגינה תבלו חריפות את הלחות. והיה ברז נסתר תורם הגיים זכים לתוך שוקֶת ושופע שלוה קצובה לעבריו. אותם הדקלים רשרשו בכפותיהם כנגד מרומי־הלילך המכוכבים. ותרנגול אחד הכה בכנפיו ופצה בהדר וסיים בנהמה, וחברו ענה לו צרודות, ומאידך נחפז אחר והשתבש בקריאתו ופטרה בגרגורי־הסברה, ועוד קריאה רחוקה נתלתה בחלל ואינה נמחקת עד ששוב היה מיודעו שמאצל מצהיל קריאתו, וחוזר חלילה, הקפות הקפות, הנחצבות בנביחות מקוטעות. ברפת זו הודלק אור שהצית קנאה מחלחלת ודוחפת לסור אל הלז, שבודאי עוד עינים טרוטות־שינה לו וריח יצועו לא נמר, לשיח עמו באחוה רבה. ליהנות מחום הרפת, לגמוע חלב חי וקוצף, לחייך עם פלוני שידיו כבר מושכות בפטמות, והקילוח הניתז – פיזומו מגיע עד הנה… התעורר והמשיך דרכו ביתר חפזון. לא. עוד לא. עוד אי־אפשר. רק לאחר שתֵאמר המלה המכרעת, לאחר שיגיע לעמקם של הדברים יוכל לחזור ולהתערב ביניהם, ועד אז – לא! עוד לא… עד שהגיע אל השדות שמאידך, ועבר בין הגרוטאות וחצה שדה ישֵן וטחוב, אל חורשת־אקליפטוסים דלילה. מתוך אופל השמים עוד אין לנחש את היום הקרוב.

עתה חש בגל מעיק שנצטבר בו ושנוח היה אילו אפשר היה לגלגלו ולהטיחו בראשו של מי, באותה חמת־התלהבות עצמה. ולא יצא זמן מרובה עד שתפס עצמו והנה כל אותן הרמות מתמלמלות מאליהן כזרת אחת ממוצא שפתיו הסגורות לכאורה, פצוֹח ואמור: אתם המתרברבים גבוהה גבוהה ב“חיי יצירה”, “כיבוש” ו“עמל” – כלום מנסיונכם שלכם תדברו? המתוך יסוריכם, מרוד והכנע, נוכחתם באמת זו – או רק מחבַּת ה“רעיון” לשמו? כי מה לכם, שלֵוים ושבֵעים. ולתלאות אנשים בודדים במערכותיהם? אלה אשר כאן עמלים מבוקר עד ערב, ישנים מערב עד בוקר, מלבד בלילות השמירה, וזה להם יום אחד, וכך היא שנה אחת. כאן בתי בַּזֶּלֶת שחורה נצבים; בית בית וחותם התלאה מוטבע עד מעמקי האבן, לא להמָחק ולא לשתוק. חצר וחצר כזירת התאבקות במחסור, ובכל פרצוף קרָבות משתרגים. פטפוטיכם רק מוסיפים שקר למכאוב, שגב דבריכם רק לפייס את הללו בא, כדי שלא תצטרכו אתם גופכם לבוא לכאן ויחד לעשות במלאכה. שמא תאלצו גם אתם לשכב בחפירות, ללכת עם שחר אל שדות רחוקים ולכוף גבכם עד ערב, ולחזור כל עוד נשמתכם בגופכם המפורך, וליטול נשקכם ולמהר אל עמדותיכם, ולבקש אז רחמים שלא אתם תהיו זה ש“בדמו קדש את הארץ”, שלא תהיו אתם אותו ש“בעדנו נפל, אחרים יבואו במקומו, אנו לא נרתע, נתקבל קרבנו, רצתהו האדמה!” כמה הם כאן אלה היודעים על עולם אחר וממשיכים בכל־זאת, משום שזאת דרכם שלהם, לעומת אותם שאינם עוזבים רק משום שכבר כאן הם ולא במקום אחר, ואחת היא להם היותם חנוונים או אכרים? אך לעבוד ולשמור מוכרחים, כי אין ברירה אחרת. ומוכרחים גם לשאת ימים רבים וארוכים של עמל שחור ורצוף ולהתנחם ברגעים בודדים של נחת, שאין זכות לכל זר פושק פיו לטמאם בהבלו. אמת יש רק בשתיקתו של אותו פלוני, שבעצם היותו כפוף על עבודתו מרגיש הוא ומודה, כי על אף הכל זו הדרך ואין בלתה. מי שלא שרך רגליו חדשים רבים על רגבים, מי שלא אכל פת מפוחמת, מקונחת במים ובהידוק חגורה, מי שלא על ידיו נשא פצוע שותת דמו ואת מעשה ידיו לא ראה עולים באש ונכרתים בגרזן – ידום, יחריש, ישפיל עיניו – –

כאן הפסיק אבנר, לא משום שכבר אזל מעינו, אלא משום שצחוקו של הלגלוג הזה כבר היה צורם ביותר: “אי, אבנר – הידד, ועוד פעם! אולם למי מכוונת תוכחה רבה זו, ומה משמעה? ענֵה, רחימאי, הבלים אלה בראש אשמורת מה הם אומרים?!…”

קטם לו שבולת לחה, פרט גרגר, מלק מלעניו, קלף גלומותיו, פצח מוֹצָיו, ואל מחשוף הלִבְנָה, מתג לביד וענוג, נטפל בשפתיו וכוססו בשניו. איזו רוח נרגשה מלאתה את החלל ושולי־השמים הוריקו וכוכבים החוירו בהם. שפת־הגבעות היתה משחירה ומתוארת בחימוקים רכים, אך למעלה עוד היה השחור מנסר לו בדממה.

בעוד שעה קלה יאור העולם. הנה כי כן מתקרבת ובאה השעה, והמלה המכרעת עוד טרם הוגדה, עוד טרם נמצאה, עוד רחוקה מהתָפש. ואסור שילך הלילה הזה לאיבוד. חייב העולם להאיר מחוץ ומתוך בעת אחת. דבר אחר ברור: הפקפוקים הללו, והספקות כולם – אסור שיטושטשו, ואין כל מחיר מצדיק השתקתם. אם אפשר יהיה למצוא כאן את המשעול המוביל אל אפקי דרור, יהא זה רק בתנאי שלא יווַתר ההולך בו על אמתו הוא, איזו שתהא. אם מתוך היסורים, מעצם עצמם של ההיסוסים, מבין לבטי הבדידות יתגלה האור – היה הכל כדאי. שלוָה במחיר שכחה והעסקת הראש בשאון דברים שונים והומים, התבדרות בעזרת פטפוטים ואנשים ושירה ומחול – אלה אינם באים בחשבון. אין באלה פתרון. דומם, דומם, בהתיחדות, עם אלף הספקות בלב, עם תהום הכיסופים בחזה, עם ההשליה הגדולה בדבר חופש אין־קץ – יש לעבוד במסירות ובצנעה ולמצוא את הגאולה בעוד הכל כואב, בעוד מעשיך חיים, צומחים ואומרים שירה. מתוך הגבולות הסגורים, מתוך חוג־יום־יום קשה, מתוך בדידות ערער – צריך לקרוא לדרור־יה. צריך למצוא את האהבה הגדולה, הכוללת את האדם ואת עולמו. שירי, הדממה, חזון אנוש אשר נפשו מבקשת ישע.

עד מתי שומה עלי להתהלך מן הצד, מיַחל וחומד, בקֶרב מתכווץ ובגוף צר לאשר גועש? שירי, הדממה, יעלה כל טהור וזך, געגועים של אהבה מזמרת מפצעיה, אל גיא השדות, מקום הליל ולא עוד. מה יהיה האות? איך תהיינה הבאות?

אנקורים עליזים התעוררו באמירי האקליפטוסים ופטפטו בצהלת־ציוצים מתגברת, ובמזרח נאספו כוכבים אל תכלת צוננת שוקטת, ובהירים שבהם נחפזו לסיים ולקרוץ כל מה שעוד נותר להם. מאחור נתגלה ההר תלול וגרום. ורעלות רעלות נקלפה ונתערטלה החשכה ושרטוטים הסתמנו, אומרים ואין יודע מה. חשרות תחוחות נמוגו והפליגו. ירד אבנר במשעול־השדות המתפתל בקמה, והיתה זו מחוירה ורחוצה ותמימת מבט – כאילו באמת לא היה ולא אירע דבר, עד כדי כך, שרחש זה שבחביונות אפשר היה לראותו שוב כשיר מתרונן, לולא היה דומה יותר לעוית של מכאוב.

משש בזרועו – הדם קרוש והשרוול דביק. נצנים של עצמים היו נובטים מעברים, ירקרקי־טוהר ורכי־טוהר. טפף בין טרשי־הבזלת אל רמה משופה, דלג על חריצי־ערוצים עקשים ובלב מפרכס הציץ אל האופק הנעור בטרם עוד היה הדבר. עתה נתבהר באזניו איזה טרטור שהרגיש בו תחילה בהסח־דעת. הקשיב. קול טרקטור טורק הוא זה. כל־כך מוקדם? פנה וטפס בין העשבים הרחוצים שבמעלה הגבעה, עדרי־שמיר סבוכים שסוככיהם מכונסים וריחם לח, וכשהגיע אל הגב צפה ועלתה בו משום־מה איזו בושה להֵראות בפני אנשים, כרע על ארבעתיו וזחל עד אופק הגבעה והשקיף למטה.

חזה של טרקטור גח ונחלץ לעומתו, שוקע ועולה על שרשרותיו, מטרטר והומה, וראש אחד היה מבצבץ מעליו, ומחרשה גדולה ואדומה אחריו. התקרבה בריה זחלנית זו, פולטת עשן שואן, שוקדת ושורצת, מפעפעת ומבעבעת, חורקת וטורקת ומחרשתה שורטת תלמים צפופים בקרקע הספיח. הנה, שם נולד לו הבוקר בחבלי הבל רענן, שם עצים רוחצים באד והרים טובלים טבילת שחרית ברקיע, נימים לא־נתפשות נפרטות – וכאן זוחלת בריה אחת על גחונה, חצופה ורוקקת על הכל בקולניות עשֵנה. וננעצות השרשרות באדמה, נפרשות תחת גוף־הפלד, וזה חופז ומתגלגל עליהן: אחת אחת תפרדנה, באנקה תתרוממנה ותקפנה אורח־סיבובן ורגבים נושרים מעליהן, ותחזורנה להשטח ארצה, כדי לכבוש שנית בנשימה כבדה. וכך היה מרתיע ומתקרב ושולח לפניו תשואות־תרועה טבעות טבעות, עד שחג לו והפליג בחזרה במלוא כוחו. בתקיפותו הבוטחת הוא מבטל כל מה שאינו שייך להתקדמות עקשה זו, שוקע לפעימותיו במסירות עילאה, ואדם זה שבתוכו מַטה ראשו לנִיר ואוחז בידות ההגה, שוכח תבל ומלואה, היה כחלק מברזלו, מפיץ ממנו וחוצה פרץ קולות שוצפים בבהלה מחרישה, מתפוצצת ורצופה, עתירת און והוד מלכות. צלחות־המחרשה, התחובות באלכסונן, מתגלגלות ובותרות, סובבות ופולחות ומגבבות אחריהן תלמי אדמה רכה ושחומה, ואבנט־פסים דחוס וטרי נגלל ועוקד את השדה. וכשנתקטנו הללו במראם ובקולם, היה העולם כחסר לוז־שדרתו, הכל רותח מהֵדים וסוער מרנן־כוח שניצוק בו, עד שהופיעו מחדש האדם וברזלו על פני המענית, מחייכים בהכרת קסמם, יפיָם ושלטונם.

רבץ לו אבנר על ארבעתיו בין העשבים הרחוצים ומשהו היה מתלקח ועולה בחובו ומאיר וחוגג. לא התיק עיניו מבריה גוצה זו שהיתה מרוכזה במלאכתה, פרושה מכל ומסורה לקצב גדול ואדיר של פלדה חיה, בתוך מרחבי־יה אלה, השדות ההולכים ואורים. ויותר מזה היה מגעיש את הרצון ומעורר קנאה מראה האדם במכונה, העוצר ושולט בידות־הגה ודוושות רגלים, עלי מעין־פלא זה של כוח ועצמה, על חיה אימתנית זו, יחידי, בודד, שותק, ועולם של שלוה מסביבו, בלא בּקֵש דבר, בבטחה שכאן מעוזו וממנו לא יזוז. האין זו הדרך להתקרב לאהבה הגדולה ולמוצא הגעגועים? ובקרוב יהיו קומבַּיינים גדולים נמשכים אחרי טרקטורים כתומים, בתוך ברק התבואה ויעלה אבק של קיץ מן הדרכים וסוככי השמיר ישכרו בחריפותם, והמגוֹבים יתהפכו ויכופו את הגבעולים אל שִני המקצרה החותכת רצוא ושוב, ויסתבכו וידחקו בהמולה גדולה אל הלוע, ויזרקו ממורג אל מורג, ומנָפה אל נפה, ויקלחו לבסוף במפל מאיר וכבד אל השקים, וצבתי־קש יוקאו לאחור לערמה מצהירה בשדה… ויקיף המרחב, ודרור יקורא, וקלות תהא באברים, זריזות לא מצויה בנשימה, במחשבה – ואתה קושר את השקים המלאים, הודפם מדף הקרש המוּטה, ותולה אותם ריקים באפרכסת. מאחור פס רחב וגזוּז, ולפנים אדוות אדוות זהב תבואה בשֵלה – – –

התרחבה המענית ומלבנה היה צוחק בשחמומיתו בתוך כל העולם המפרכס בחבלי־זריחה רטובים. וגרתה האדמה בבתולי גווה שנחשף לנעוץ בה שן כבפַת רדויה וחמה, או להתגלגל סתם בין רגביה בדיצת־הפקר דָלוג וצהוֹל, קפוֹץ ושַוַע בנשימת־רוָחה, באין הגוש החונק, חפשי ומשוחרר… ואם כך הרי עוד אפשר, הרי עוד מאומה לא אבד… חשל עצמך, אַגרף רצונך לקראת הבאות באמונה… ואפשר לחזור עתה בלב קל ולבוא אל אותו זלמן ולחייך באותו חיוך עצמו: “תם ונשלם. הוטל העוגן. הקץ לטלטול במחוזות־הספק. כאן אני נשאר. פותח במקום שיצחק הלז הפסיק, וגומר במה שההוא התחיל. אמור, זלמן, מה אעשה בראשונה?” ככה לפטפט, וככה לחייך, וככה לצאת ולהתחיל במלאכה. ואפשר גם לפצות ולפצות בזמר, ולשיר ולספר כי עוד יש מוצא, ועוד נותרו שדות, ומפכים הכיסופים ברננת הפלאים שמימות־עולם, לא נמחק דבר ולא נכנע. התשמעי? גם אַת שמורה בי, את שרויה בי! איש לא יגע בחלומותי.

נשאו הצפרירים רנת־בוקר זכה, והרביבים שבדשא נצנצו והאירו. אף בתכלת הטהורה ממעל ובאד שכַן־הבקעה לחשו ונהו ניחושי־אור. מי יודע: אולי… אולי?

וכאן בשדה הנחרש הפליג הטרקטור בכוח לעֵבר הנגוהות שבאופק. מיד תעלה השמש.

סוף

גיליונות, אב–אלול תרצ"ח, אוגוסט 1938: 362–406