קרה לך מעולם שהיית נשכח?

נשכח? מה פשר?

פשוט: שהיית נשכח!

איך זה נשכח? ששכחו לתת לי? לקרוא לי? או להגיד?

כן, גם זה; אבל לא. אלא ששכחו אותך… והיית נשכח?

לא מבין מה…

הו, הנה, תאר לך ככה: היית עם מישהו. טוב? או היית עם חבורה שלמה. טוב? והם כולם קמו והלכו להם ושכחו אותך ו… נשתכחת.

מעולם לא קרה לך? פתאום והנה אתה רואה כי – אתה נשכח…

– מוזר הדבר…

מוזר? לא קרה לך? חשבתי. כי אין מי שלא אירע בו הדבר, ולא אחת בלבד. כמדומה, יקרה כזאת וכזאת, פה ושם. ולמי לא? אני עצמי, הנה לא אשכח מעשה שאירע בי. אל תצחק, פעם אחת, מעשה שלם, איך היה והייתי נשכח…

עוד ילד הייתי בבית־הספר, קצת צעיר ממך; ויצאנו כולנו לטיול. ט”ו בשבט כנראה. שכן, היינו אמורים לשתול שתילים על גבעות הרריות, רחוקות למדי ממקומנו (היום משגשג שם יער אורנים גדול ושלם!) וצריך היה להשכים בבוקר וללכת עד שם שעות אחדות ברגל, לשתול את השתילים, לאכול בצוותא צהרים, ולחזור וללכת אחר־כך לתחנת־רכבת קטנה אחת, וברכבת הערב לחזור הביתה. בקצרה, חיכה לנו יום שלם וגדוש, וגם, אני זוכר, היה היום ההוא נאה וצלול. אחד מימות החורף הללו, אתה יודע, יום פתוח, כחול וירוק.

טוב ויפה. השכמנו כולנו ובאנו ויצאנו כולנו בשעה טובה ובנפש חפצה, ובשירה לא מצניעה כלל, שלא שייכת כלום להשכם בבוקר, ושהבהילה, חוששני, לא מעט סיעות יונים משבכי הפחים המדוּבקים לכרכובי הגגות הישנים, והפריחה אותן מגרגוריהן לקראת השמש, במטפח כנפיים רעשני סביב סביב; וקל־מהרה כבר נותרו אחרוני הבתים, המוגפים עוד על לילם, ופה ושם תריס נפתח לראות במצעדנו המכריז על עצמו, ופה ושם נעצר מי שהוליך סוס לשוקת וחייך אלינו בלא דעת מה אחרת יאמר לנו, וכבר היינו מתבלעים והולכים אל מתחת משוכות האקציות הרצופות, החופות על הדרך שבין פרדס לפרדס.

– אינך מתכוון לתאר כעת את משוכות האקציות ואת הפרדסים ואיך היה כל זה נראה פעם?

– הו, לא. אף כי אינני יודע למה לא. שכן, מה שהיה אז איננו עוד היום. הפרדסים כפי שהיו אז, היו צפופים פי כמה. כהים ועבותים פי כמה, ושפע כתמי תפוחי־הזהב הגחילו בהם בכתום עשיר שהיה נוטף עסיס מתוק. כזה שעד שלא נעצת שיניך בקליפה וכבר פעפוע של זוּב זולג אליך – וגם משוכות האקציות שהגנו עליהם בהתנשאות שנפלה מיד ונרכנה מושפכת למטה, מאין יכולת לשאת גודשה המכביד: חומת־ירק אחת נופלת אל זרועות אחותה, ושתיהן בחיבוקן עושות מנהרות ארוכות חסומות לאור־השמש, אלא כמבעד רשתות ירק זהוּר תחרני. ומיני פשושים זעירים בטלטול זנב ארוך היו מנתרים בהם עולמית מבד לבד. ופרפרים לבנים, (צדיקים היו זוכים ורואים למזלם גם זוג יונקי־דבש, מתבהקים בפלדה כחולה ונעלמים). והסרפדים היו גבוהים, שמנים, ממורבקים בחובי חיק המשוכה על רקב דשנותה, ורק צריבתם גוננה עליהם מפני שן כל, אבל לא מפני חיבוק שירכי ‘ניזמי הבידואית’ שנפתלו ונתכרכו בהם וסביבם. שלא להזכיר (כדי שלא להזיק לסיפור שלנו) את בועי הזהב של פרחי השיטה. אותם כוכבים מרובים. שלא פעם ולא שתיים היינו מנסים, לשווא, להתחכם ולהפיק מהם בושם טוב, בכל האמור עליהן ועל כוחן להניב בושם לכל הטורח בהן נכונה, ולא הצלנו אלא באוש עָבֵש שנזרק והושפך בתיעוב ובדאבון־לב – ותחת זאת היו מפיקים עתה לתומם ריח עז, מתקתק משהו וגם רקב משהו, צללני בצללים, ואתה יכול בנקל לקטוף לך זוג פרחונים, כדורי מוך, זהובי פּוּך, ולתחבם כמו שהם לכל אחת מנחיריך, מותיר זנבותיהן בחוץ, ולשאוב לך בעדם את החמצן הטוב, ולצחוק אל צוחקיך, להצחיק את רואיך ולהוסיף ולהעוות בהעוויות עד שתפלטם בנשיפה אחת. אבל קצרה רוחך ונניח ונמשיך בסיפור, ורק אל יחר אפך בי אם אגנח גניחה אחת זו לזכר אותם פרדסים ואותן משוכות אפלות…

אגב, על אחדות מהן היה מתכרך לעתים מין שרביטן, טפיל שהוא, חסר עלים ואך שרביטים שרכניים דקים וחלקים לו, אלף אלפי שרביטים מעין הרותם, כמין בלורית ענקים סרוקה לאחור, עם אילו בועות אדומות פה ושם, מעין פרחים, שנאחז ונכרך באקציות וכיסה עליהן כבגד אפור ונסרח על כל מידותיהן, עד כי כל שיכיהן וקוציהן אבדו תחתיו. והיינו מטפסים ועולים שמה, ומשתרעים לנו, משתעים לנו, על כרי הכסוּת הירוקה־חוּטנית, ולא מעט קיני־מחבואים היו לנו בהם לסודות לאגודות־סתר, וגם לגנזי אצטרובלים, לידות בחבורות האויבים של בני הרחוב השכן.

טוב, נניח לזה. רק עוד זה: לא רק פרדסי תפוזים היו מעברי המשוכות. גם כרמי שקדים היו אז. ותדע כי בטוּ בשבט, אמנם, התחל התחילו השקדיות להפריח פה ושם מחשופי ענפיהן המעוּקשים, ולתת ריח דבש. ומה שנפלא מזה, כשבאו כורמים זריזים והתחילו לחרוש תחתיהן, ואדמת החמרה היתה מגלה פתאום את פנימה הטהור, את חוביה הגנוזים. האדומים. היפים, האביביים, הממסים לך את הפה מטעם טוב, ונחשולי קחוָנים לבני־זהב הציפו כל פינה שהמחרשה לא הגיעה אליה. הגזעים המצולקים הללו, המפריחים מתוך תלמי אדמות החמרה, היודע אתה דבר שר מזה, רענן מזה, אביבי מזה?… הו, אני מפסיק. תמיד מחדש, אני חוזר ומתחיל. כי טוב היה ומעי הומות ל… ונניח לזה מהר. פעם אחרת לא אניח לך. ואולי גם נצא ונלך הלוך לשם, ואם עקרו את השקדים, על שלא השתלמו – האדמה האדומה נשארה שם. היא תמיד נשארת ולא תוכל היעקר, אפילו מתחת כל מיני השיכונים מטומטמי־הפרצוף שכפו עליה מלמעלה.

וכך היינו מבוססים לנו – ואנו חוזרים לסיפור – והולכים כולנו בין משוכות האקציה המאפילות, באור הבוקר המפויס, מטוּפטפים ירוק וניפצי קרינות שמש־לא־נראית, ומזרזים פעמינו על החול הטחוב, הנוקשה, שבקיץ הוא אחר לגמרי, זהב נמס וחם, וכשהיינו הולכים לנו לרחוץ בבריכות – אה, שוב אני נסחף הצידה – ולא אוכל לספר לך על החול החם, הרך, הזהוב, הלח קצת, מתחת שכבתו העליונה, שאפשר לבוסס בו ברגליים יחפות, ולעקוב אחר עינובי משעולי החיפושיות ולשער על פי מטבע אופני העגלות אנה פנו, אם משם והנה או מכאן והלאָה. היום לאחר שנעקרו משוכות האקציות שלא לעכב את קרונות הפרי בדרכן אל בתי־האריזה הממוכנים, העושים הכל בשקידה מבריקה מאליהם (לא עוד אותם בתי־אריזה של אבן, פרושי מחצלות וכרי קש, ש’בוררים' היו כורעים ועוטפים שם מזורזים ומרשרשים בנייר כעושי להטים, ונגרי תיבות מהלימים פטישים עליזים במהירות, עד כי מסמריהם נבלעים בתיבה כבאפס־יד, וזו קמה לנגדך כהרף ומתחשקת חישוקי קליפת ערבה, ובכף פתוחה היו טופחים על צידה לאמור: ‘הרם!’ ומרים התיבות היה אץ להגישה בדחילו להוד־מעלת האורז הרגזן, ואץ וכופף ונוטל במאמץ את המלאה, המנויירת, שכל חותמותיה – גמל נושא תיבות – פונים בשורה למעלה מאורגנים בשורות, כלמצעד, וכוסה על פניהם לווחים דקים ומהלמם בפטישו הזריז וכורך ומשלים היקף החישוקים ואת הסרח הנותר, מתיז בנקיפת פטיש מהופך, מעבר למסמר המכופף להצמיד – והוֹפּסָה, מעל כתפי הסבל היתה טסה התיבה הכבדה ומתישבת על טורי חברותיה הממתינות לעגלה, או לגמלים שיבואו – וכבר תיבה ריקה חדשה וריחנית מאוד מוכנה ונטפּחת על צידה – ‘הרם!’ וכל שרשרת טרחת הידיים, הנוגעות, הממשמשות ועושות, לוקחות ומביאות, בלי ששום מכונה שהיא תחצוץ בין האדם למגעו ולא תפריד את פולמוס השקידה האנושי והחם ההוא, השוקק—). רגע, רציתי, כמדומה, לומר משהו אחר. ויצא מה שיצא. אה, אולי ככה: שכרתו את המשוכות כדי שלא תפרענה למשאיות הכבדות, העמוסות תיבות־שדה בדרכן לבית־האריזה הממוכן, המרכזי, שכן אין אורזים עוד בבתי־האריזה ההם, הבנויים אבן, פרושי המחצלות וצוהלי השקידה השוקקת שבמגע־יד ובאין הפרד בין היד וטעם הפרי העגלגל, והופקרו הבתים ההמה להרהורים, לעכבישים, לחרדונים רצים ולטחיבות שהיא, שאין בה עוד ברָכה אלא קצת שממון, תוגות ו… וזה עוד: שכיון שכרתו – גם כבשו כבישים, והחול והכל הובלע תחתיהם, ומתחו גדרות תיל סרגליים, והכל נעשה נוח וישר להסיע ולהוביל למשעי. ואולי אפילו טוב כך יותר, בדרך־כלל, שככה נעשה. אפילו אם פה ושם עלה הדבר בפרדס כרות או נטוש, שמבין גדמיו כבר צצה ראשיתו של שיכון בטון, וששממת התַכְרֵתָה מעורבת בהתחלות ובערימות־חצץ שפוכות, בין שלדי עצים מיובּשים, עם כל מיני התחלות שהן, המבטיחות אולי לעתיד לבוא, מי יודע מה.

אבל פעם (רק זה ודי!) היה כל העולם, כמדומה, נטוע פרדסים וכרמים במלוא היותם. בריאי גזע וירוקי נוף, ירוקים עד כחלות כמעט (להוציא עלי הלבלוב הבהירים, הגדולים, שהיד נמשכת אליהם כמאליה, לקטום לה אחד וללעסו, בנחת, כגמל מפסיע בפסעו, ועד הקצפת הפה בירוק ליריקה). ולאורך הליכת שעה יפה ושלמה היית הולך תחת חופות צללים דקים ושזורים, מבוסס בעפר רך ועמוק קשה למכוניות או לריצה נחפזת, אך מיטיב מאין כמוהו לעצלים, להולכים לבריכה, לאוהבי השתטח על גבם, סתם ככה בלב היום, בתוך החול החם, ומתוח זרועותיהם לכאן ולכאן, ופקוח עיניים היישר אל תכלת השמים. והגד לעומתם, הרחב והגד ישרות: אהההה גדול – מלב מלא.

עתה בחורף, לאחר הגשם שזילף לכאן מסונן בשזירי העלעלים ופספוסם – היה החול ההוא נוקשה, לתועלת הולכת הפרי לתחנת־הרכבת, וגם שלוליות פה ושם הוקוו והצהילו פניהן אל חופת ירק המשוכות הסוגרות, ובחובם נתקמרה הפוכה כנגדה חופת ירק גנוזה, עד שצריך לא פעם ולא שתיים להפוך למעלה ולמטה כדי להיוכח מי היא של־ממש. או אם אינך עומד חלילה על ראשך ורגליך מהלכות בשמים המסוננים מלמעלה, מבין גלשי האקציות השופעות, שופעות מלמעלה למטה ושופעות מלמטה למעלה. וכולך בלוּע אל השפעה השופעת בשפע, מנומרת ניקודי הזהב, אותם כדורי המוך המוזכרים, וצילופי תכלת ופזיזוֹת פשוש זנבני שהצוויץ ופרח, או נחליאלי, בין בצעי המים, אץ־רץ.

אתה מחייך אלי כאילו שכחתי, כרגיל, שאני בסיפור על הנשכח, איך הייתי פעם גם אני נשכח ואיך שוכחתי והייתי נשכח – אבל תראה: יש מלים שצירופן מעביר אותי תמיד על הסדר הטוב: משעולי־אקציות, נתיבי־חול, פשוש־זנבן, שמי־תכלת, ברכות־מים, משזר־צללים, ואדמה־אדומה – ואני מתחיל לשיר ושוכח הכל. מה קודם ולאָן אחר כך. וגם את החשוב שלא צריך לשכוח. אמור, אתה אוהב אדמה אדומה?

ואל תאמר שאינני יודע כי השחורה פוריה יותר, כולם אומרים כן, או שהאפורה מתאימה לגידולים אחדים מאין כמוה. וגם ריחנית לאחר הגשם: וכי החומה מעולה במעלות חשובות משלה – אבל האדומה. הו, הבֵּט בה, הרֵחַ, הקשב לה, הקשב ככה לאט: תלמי־אדמה־אדומים. אדמות־אדמה־אדומה… אני מתחיל להתנגן, רגלי כבר מפרכסות ללכת. הו…

חביבי. גמרתי. יצאנו. הלכנו הלאה. הפרדסים מאחור, שלום. הזיתים שבאו להלן גם הם נשארים מאחור. שלום (ופעם אספר לך עליהם, על הזיתים הללו, כרמי הזיתים העתיקים, שמימים רבים, המגזיעים ההם, הערביים, שבדרך, שמעבר למשוכות הצבר, ושמעבר לאין־כל־משוכות, עם חמור אחד רועה שם בדד, עם צפרניות סגולות וורודות, עם כובד מנוחה שרועה לכל עבר, ועל חפירת הדרך, מתוך כובד החומר הכהה, המעשיב, פתאום כלנית בודדה אחת, גדושה שכזו, שנעשית פתאום מרכז בלב המרחב, וזה נוטל ומתחיל פתאום מסתחרר סביבה, ארץ ושמים…) – טוב.

הולכים לנו והולכים. פה ושם יש כבר עייפים בינינו, וילדות אחדות הוורידו לחייהן להפליא. אבל עדיין שרים בלא הרפות. אינני זוכר אם כבר בימים ההם היו שרים את הזמר המהולל:

השקריה פורחת

ושמש־פז זורחת

או את הפיוט המופלא האחר:

בטו טו טו־טו

בטו בשבט –

אבל אין ספק שהיינו שרים שירי עוז לא פחותים מאלה, ולא נופלים בכלום. ובבטחון כי טובים אנחנו וקול שירתנו טוב ועז, ומצטרף ונאה לבני־חיל, והולך למרחקי השמים הכחולים הללו

– – יום חופש לנו

יום טיו־ו־ו־ל – –

ובתוך כך כבר היו שבילים שונים מתאספים ומתלקטים ובאים אל הכפר הערבי שעל דרכנו. השירה קצת הומכה, אך הליכתנו, עם כל זה, לא מיעטה רוממותה, ואדרבא, בלא קושי אפשר היה לראות כיצד אנחנו הרבה יותר ממי שיהיה, וכך גם התפלאו אלינו מעברים. נשים אחדות, זקנים וכמה פוחזים שרצו אלינו מעברים, ואשר שניים או שלושה מהם לא הרפו ורצו אחרינו, בלויים ונוטפי חוטם, והרחיקו מעבר למוצאי הכפר, ולבסוף אף ידה מישהו מהם, מרוב חדוה כנראה, אבן קלה אחת בערפנו, שלא פגעה באיש, אך גרמה לשני מורינו לדפוק בנו ולהאיץ, ולהשליך ולחזור ולהשליך מבטים חוששים לאחור, עד שנפטרנו ויצאנו אל השדות הפתוחים הנובטים, שטיחי־המזרע אין־קץ. ירוק שהלך מאתנו ונתרחב ונפתח עד כלות כל העולם הגדול. בגבול רכסי ההרים הרחוקים, אשר מעליהם אחת וגדולה ויוקדת היתה שמש אחת עצומה מלאה וממלאה, מרשיפה ומפיצה. מעל הירקוּת השטוחה לכל עבר – ואל זה העולם הלכנו ובאנו עתה הלוך והבלע אליו, מחוקים וקטנים ומשתתקים והולכים, צבעוני הסוודרים, שותקים ושותים רק חמצן מבושם ירק ומתלקח בשמש.

לא נותרה עוד לפנינו אלא כשעה הליכה ומשהו, עד הגבעה היעודה, אשר מרחוק, מסתבר, כבר ראינוה, אלא שלא ידענו כי אכן היא היא מאחרות, שכן היער, הודה וסימנה היום, עוד לא ניטע אז; וחישופיה ועיגוליות כל אחיותיה הגבעות הכבשיות המצופפות פה לא יחדו אותה עוד, מלבד עדר צאן נפוץ אחר ורועה אחר משתאה מאוד אלינו.

באנו וצנחנו לפוש מתחת חרוב ענף מאוד, וחביב מאוד, שהזכיר מיד למורנו כל מיני דברים מכל מיני ספרים שהם, ואשר לא מנע טובו ממנו, בקול זמרני וממותק מאוד, אשר נפלא להירדם לשמעו, לולא היינו נוטלים אז ומוציאים מילקוטינו את אשר שמה בהם אמא. כל אותן פרוסות־הלחם, הביצים הקשויות עם התמרים והחלבה.

לא אאריך ולא אספר לך לפרטים. איך היה מעשה הנטיעה, ואיך, מסתבר, באו לשם ילדים רבים ושונים מבתי־ספר רבים ממקומות שונים. ואחדים אף באו עם דגלים מרוקמים, ועם כתובות מחכימות, מעין ‘כי תבואו ונטעתם’. ועוד ועוד, וילדות שונות התהלכו וזרי רקפות וכלניות בידיהן ועל ראשיהן, ומישהו, אשר בהיאסף כל עם הילדים הפזורים צבעוני הסוודרים, בתחתית הגבעה, הניף זרוע וגם יד וקרא ואמר אף הוא ‘וכי תבואו אל הארץ ונטעתם’. ‘ולבנות ולנטוע’, אמר האיש ‘לבנות ולנטוע’. וגם הזכיר את אבותינו מאז, ואת ‘ארצנו־מולדתנו’ היום, והרבה דברים חשובים אחרים כהמה, למרות כל מיני זוטי צחוקים פה ושם, של ילדים שלא יכלו להתאפק, משום־מה, על צחיקה שהוצחקו, והדגלים נתלבטו ברוח הקלה והשתילים שהיו בעציצים שבידינו היו שתילי אורן כה פעוטים וגמודים, שביניהם ובין אותו יער ארנים מרשרש זה, אשר בין עבותי צמרתו, ישכון עוף־כנף בסעפותיו, חית השדה תחת פארותיו ואשר בצלו ישבו גויים רבים – אין יותר משהיה לפני עיני ילד אחד מביט ﬠל ﬠולם ריק וﬠצום אין גבול, ﬠם שדות ירוקים אין־קץ ושמש גדולה ומרשיפה, מלאה וממלאה.

ולבסוף היינו מהלכים לנו כולנו בשורות, ושוב מזמרים מזמרת הארץ, כל מיני ל–ל–ל שהם, וגוחנים וחופרים, ונוטﬠים, ומהדקים הדק היטב, ואני אף הקימותי אצל שתילי הפﬠוט, המצחיק מרוב לא־יאָמן כי זה יהיה ﬠץ, גל אבנים, שיהיה לסימן, ואדﬠ בבואי ליﬠר בשנים שיבואו, להכירו מרבים, בין דובּים וזאבים ואילני הוד.

קשה להגיד כי בצאתנו היתה הגבﬠה פחות נכלמה, פחות חשופה או פחות מﬠוגלה משהיתה בבואנו אליה לﬠשות מﬠשה. כל היﬠר שלנו היה ﬠודו מחוק כולו בין גוצי הﬠשבים, זולת ﬠציצים מנופצים אחדים שהתגלגלו פזורים, פיסות נייר שהוסרו מﬠל הלחמניות, ואיזו כתובת, שהרוח – שהתגברה משהו – ניתקה וביתקה והפריחה במדרון, ﬠל כרזתה מהודרת־האותיות האומרת דבר נכון כי האדם ﬠץ השדה, או דבר נכון בדומה לזה.

וכך, היינו יושבים, אחר הדברים האלה, מﬠגלים מﬠגלים פזורים איש ﬠל דגלו, איש ﬠל בית־ספרו, ומוריו בתווך, ותולשים מן הילקוטים את הבקבוקים שאמא מזגה בהם תה בחלב, ושותים, ומסיבה זו או אחרת גם מתפקﬠים מצחוקים, אבל גם חשים יפה כי ברגליים ובגב הצטברה כבר איזו ﬠייפות מייבּבת שהיא, כמין כמיהה להיות משוﬠנים ומסבים מאוזנים לרוחה, ויפה אם ייזכר המורה ﬠתה בסיפור נאה לספרו.

אלא שאני הבטחתי לאמא פקﬠות רקפות, שאביא לה לגינת הבית, ואספתי כוחי ויצאתי חרש, שלא להשבית את הסיפור, לתור לי מתחת הסלﬠים אחר רקפת ראויה לדבר. נכבדה. כבדה. ﬠגולה ככיכר. ומצמיחה מﬠליה אותם ﬠלים מﬠוגלים, כתובי גוונים סגולים וורודים וירוקים וחומים, וכתמים משויישים, וﬠם אותם פרחים, אשר מה נאה משניים שלושה מהם יחד ומניחוחם, ואשר מי אינו משחיתם היום מﬠל אדמת הארץ, למכרם חבוקים בצרור פגרים דחוק ומגודש בראש כל חוצות, חמישים פרוטה ופרוטה הצרור האחד?

הרחקתי לכת? או רק ﬠד אחרי אחד הסלﬠים הגדולים, ושם נחבאתי? או הוזה הייתי לי יחיד ובוהה בﬠשבים ובשמי הכחול? מי יוכל לזכור כﬠת. זמן רב נשתהיתי שם? אך כדי ﬠקירת פקﬠת מחגבי סלﬠ בלא סיוﬠ כלום, אלא באצבﬠות ובצפרניים בלבד, ובלא להזיקה כלום אלא להוציאה שלמה? או שמא גם כדי חביקת ברכיים וחלימת חלום בהקיץ? מי יוכל לומר כﬠת?

ﬠשר דקות? שﬠה תמימה? מכל מקום, כשהיתה הפקﬠת ההיא בידי והיא אמנם פקﬠת של ממש, אף כי פה ושם מצולקת, כביכול חרבה כלפי חוץ, אגודת ﬠלים בראשה ושניים שלושה פרחים זקופים ﬠל ﬠוקציהם החמודים, וכמה זוטי פרחים קצרים, גלולים ושזורים אל תוכם כמפרשים קודם הפלגה, מבטיחים פריחה לﬠתיד – כשיצאתי והפקﬠת בידי אל המקום אשר בו היתה החבורה שלנו נטושה־שכוּבה אך זה קודם, ולכאורה אך ﬠשר דקות בלבד – קידמני מוזרות שקט גדול ויסודי וירוק וכחול לגמרי, והכל, ורק איש לא נראה שם. מה זה? לא זה המקום? והילדים, והדגלים, וההמולה, והמורים, והרﬠש, והשירים וט’׳ו בשבט – אנה באו כולם?

אנה באו? נבלﬠו? כקורח וכל ﬠדתו? פנו מזה? אנה? מתי? האמנם? או רק מהתלה היא, או זה חלום ותיכף אתנﬠר? הו, מה כל הדבר הזה?

לרוץ? לאן לרוץ? לאיזו מרוחות השמים? – להישאר? לשם מה להישאר? לחפש? היכן? ובבת אחת! הפניתי ﬠרפי – והﬠולם נשתנה. קראו לי? – לא הרגישו כי אני אינני! – חלף בי פתאום כﬠת. האמנם? וכולם כאחד? או שמא רק נחבאו להם וצוחקים למשבתי?

– הה, הו! – צﬠקתי אז – הה הו! – צﬠקתי הרבה יותר גבוה וחנוק מכפי שפיללתי צﬠקה צרוחה הרבה מכפי שהיה לכאורה בכוחי אה־הוי!! הי, הו הו! איפה אתם? כולכם! ﬠנו לי! – –

צחוק. אפילו הד לא ﬠנה. וכי מהיכן יﬠנה? מגבﬠה חשופה בﬠולם? כﬠת פתאום התחלתי לתפוש: נותרתי בדד. חפשתי וחדלתי מחפוש. אילם מחפוש. הה. נשכחתי! אבדתי לי!

אם בכיתי? אולי גם בכיתי. לא חשוב. אם צﬠקתי ﬠוד? בוודאי צﬠקתי. גם לימין וגם לשמאל. אם רצתי אנה ואנה, כﬠכבר לכוד, בלא מטרה ובלא דﬠת. וחוזר ﬠל ﬠקבי? – כמדומה שכן. אתה לא היית ﬠושה כך? ואחר־כך הבינותי שאיך לי אלא להושיﬠ לﬠצמי.

קל לומר. הם ﬠתידים לתפוש את הרכבת בתחנה הקטנה, יגיﬠו שמה לשﬠה המיועדת ויסﬠו ואני… ומי מכל השבילים האלה מוליך לתחנה? ואיזה מהם לכפר הﬠרבי דוקא? את מי לשאול? תראה – הכל סביב ריק: הארץ. השמים. האופק – רק כל מיני ירוק וכחול. ואת מי לשאול? והרכבת תבוא הביתה ויחכו בתחנה לבואה, וכולם ירדו ורק לא אני, ו… הו. תמונות נוראות!

המשטרה! הם יצאו לחפש. אבל כבר התן יטרפני, או הצבוﬠ. ואתם, המורים השניים – איך אתם, זוג מורים שכאלה – איך איבדתם ילד, איך זה שוכחים! כולי חימה! כולי תוכחות! כולי פחד. כולי דאגה. אין־אונים. וכי מה אﬠשה?

כל מיני תחבולות. לרוץ ברגל הביתה. באנו לכאן בארבﬠ שﬠות? אחזור וארוץ ארבﬠ שﬠות! לבדי דרך הכפר הﬠרבי. לא יגﬠו בי לרﬠה, סתם ילד ﬠובד דרך…

והיכן היו רﬠי? למה שמﬠון החריש. ומה יחיאל לא אמר מלה – לא הרגישו בהיﬠדרי, באבדי להם? יוסי. אתה שכחת! טרוף טורף אחיך – ואתה? וכולם? פשוט קמו והלכו? כל־כך קל לאבד חבר מתוך חברים? לא להרגיש שאיננו? הלא זה…

נניח לכל זה. התﬠבתה בי ההכרה: שכוּח. אבוד. דבר אבוד. ונסה רגﬠ וחשוב, לא ﬠל המאבד כי ﬠל האבוד. נסה רגﬠ להיות זה האבוד. אותו דבר אבוד. איך הוא, זה שהיה שייך, שהיה של, וניתק. ונקרﬠ. ונותר לו לא־שייך, מופקר, לא של כלום. הנה אני הייתי כך. פשוט: הדבר שאָבד, והיטב היטב ידעתי אז מהו אבוד.

המתן רגﬠ, קודם שאוכל להמשיך בסיפור, אנחנו מוכרחים לﬠיין רגﬠ במצב הזה.

אי אפשר שלא ראית אדם, ראובן, שהרגיש ברגﬠ זה באבידה שאבדה לו, ומתחיל לחפש. חפש מחופש. בכל מקום אפשרי. הולך וראשו בקרקﬠ, הופך בקצה נﬠלו דברים, ﬠודו מאמין מאוד כי יוכל למצוא, גוחן ומחפש, ﬠוד ﬠולם מלא לפניו, של אפשרויות למצוא ושל מקומות ממתינים לחיפושו. וחוזר וסוקר דרכו לאחור, אל המקום שכבר סקרו. אולי מזוית חדשה יראה נוספות. בודק שבﬠ בדיקות. נזכר מתוך כך כל מיני דברים ששכח, כל מיני חובות שלא מילא. מתחיל חושש. ומתגנב חשש שהפﬠם – לחינם. בודק מחדש. מנסה לזכור היטב היכן היה, מה ﬠשה, אפילו במה הרהר. מנתח כל ﬠברו. מחייה לפניו רגﬠים אבודים. נידחים. מצילם מכליונם ומחזירם לפניו לסקרם מחדש, מתמלא צﬠר וﬠגמה: צללי רפאים ודברים שטוב שכבר בטלו ועברו ואינם – ﬠולים אליו להתפקד. והוא סוקרם בהשתאות וקצת בפחד; רגﬠ אומר נואש וחוזר ומפיח תקוה בלבו… וחבריו, מחמלה ﬠליו, מצטרפים ﬠמו ללכת לבקש, הופכים דברים, מציצים לכאן ולכאן, אל פינות חבויות. זויות חדלות־ﬠרך מתמלאות משמﬠות וסוד. גוחנים בצללים. נסוגים צﬠד ויוצאים צﬠד, שעה תמימה בלא הרפות, מחבֵרוּת טובה ונאמנה, ובראש מורכן – וככל שמבקשים יותר מסתבר כי לשוא. כל החיפושים לחינם. תקוה אחר תקוה מתכלה ונגוזה. ונעשה ודאי מוחלט כי לא יימצא הדבר ההוא, כי אי־אפשר שיימצא. שנﬠלם ומת מיתה גמורה ולא תחייהו. ומתקשר בך כבר אבל עמוק. קשה לומר עד כמה.

אבל יש שאינם מרפים. אינם נואשים גם בהיואש. למראהו האומלל של אותו ראובן מיודﬠנו, מתﬠודדים בתנופה מחדש, מחיים את כל התקוות, והאבודות ביותר – ומחפשים. מﬠלים השﬠרות שונות, וגם חריפות בכלל. ואחד גם בא וסוקר אותך ולא נרתע ומצוה שתפשפש אתה לנוכח ﬠיניו הבוחנות בכליך שלך – ובכיס הזה. כן. כן. בבקשה. בכיס הפנימי הזה. הפוך וחפש. הוצא נא הכל. נגדה־נא כולנו, רﬠיך – ונראה – ומה? לא?

מדליקים גפרורים בזויות אפלות. מזיזים דברים. בוטשים בחרטומי הנעליים. מסתכלים בדברים מﬠברם השני. הלא ידוﬠ, המוצל תמיד וחבוי, המאובק, מימי דור, מחותל מעטה עכבישים ופגרי זבובים. מנסים שוב לדובב אותך, לא מאמינים למלתך, ולא לשבוﬠתךָ, מטילים ספק בכל. גוזרים ﬠליך שתיזכר. שתשתדל. שתﬠלה בזכרונך, כבﬠלת האוב. נועצים בך מבט מישיר בﬠיניך. לא יהיה לך מפלט. אוחזים בך לאמור: מה מﬠכב בﬠדך מזכור. את האמת? האמת. בחור, כל האמת ורק האמת. ונﬠשה ﬠצוב יותר ויותר.

הו. שם. מצאת? כן? לא? מה זה היה אם כן? לא כלום? אם לא כלום אז למה אמרת? אמרתי כי חשבתי. – מסובּך. מאוד מסובך. מבולבל מאוד. ומה הרמת? – אני? לא הרמתי. חשבתי: אולי.– אה. – היה דומה… דומה? הראה! שים פה! זה? – הה – השלך את זה. זרוק לכל הרוחות. זרוק זרוק! הנה. ואגב, האם אתה באמת אתה? וזה באמת זה? ההָ אלי הטוב. צריך להפסיק.

ואולי אינו אלא מונח גלוי לﬠין כל ורק צריך לגחון בחיוך ולקחת? או אולי תפשה הרוח וגלגלה… או שמא כלל לא במקום הזה היה הדבר. אלא הלאה מזה. במקום אחר. הרבה יותר ימינה, אם לא שמאלה? לא? ורגﬠ אחד: אולי… הו. אלי הטוב: אולי רק נדמה היה לך? אולי לא איבדת כלל? חלום חלמת… בוא. בחור. יד ﬠל לב, וﬠין בﬠין הבט: האמנם איבדת? חשוב היטב! ואל תהתל בנו, פן תדﬠ נחת זרוﬠנו! ואולי מﬠיקרו לא היו דברים מﬠולם? ואתה מבקש דבר שלא היה, שמﬠולם לא היה, שלא יכול היה להיות, שאי אפשר שיימצא – פשוט, הואיל ומﬠולם לא היה. ומה שלא היה איך אפשר שיאבד, ומה שלא אבד איך יימצא? אלהי פחד אברהם יצחק ויﬠקב חוסה ﬠלינו!

אבל מה זה ההוא הבחור האדמדם מצטדד שם לצדדים ואינו נושא ﬠיניו היישר? ואינו מחייך! הוא. הﬠצלן המפורסם. מה הוא כזה חרוץ גדול פתאום. איזו שקידה. איזו התלהבות בחיפושים – מה פשר זה?

הו. נסתבכנו. כבר אין איש יודﬠ הן או לאו. גם אין איש יודﬠ מה הן ומה לאו. מה דמות ומה מראה להן או ללאו. אין איש יודﬠ מה אבד. מחפשים. אם את אשר אבד ולא יימצא; או את אשר־לא־יימצא ולא אבד. מה בﬠצם מחפשים? ולמה דווקא כאן? למה לא אלף פרסה מכאן, אי בזה בﬠולם הגדול? מﬠבר ההרים והים! ברחבי השמים הﬠמוקים והשגיאים בתכלת? ﬠנין שהיה כל כך פשוט מתחילה, הולך ומסתבך ונﬠשה קשה מנשוא. חבל שהתחלנו בזה. כבר למﬠלה מכוחנו. וכלפי מה היה כל זה? מה בﬠצם רצינו לומר? הנה: כלל לא ﬠל זה שמחפש אבדתו דברנו, שחרד לה, שדואג לה, שאוהב אותה, את אבידתו – כי אם דווקא ﬠל מה שאיבד. מה שנשאר לא־נמצא. מה שכבר אין יודﬠים אם הוא אם לא הוא, אם כדאי או לא כדאי, מה שנחרץ ﬠליו להינדח, להאבד. כמו כורים שנלכדו במכרה סתום. שנמנו ﬠליהם מלמﬠלה וגמרו והחליטו שלא כדאי ואין חשבון לטרוח ולפתוח ולהוציא אותם. ומה שנכתב ﬠליו בגורלו להיות אבוד. להיות נשכח – כלום לא אני הייתי הוא?

צר לי שהטרדתי אותך בבלבול הזה. בוא. אנחנו חוזרים לסיפור, סחור־סחור זה. צפצף־צפצף לי מלבי. אי אפשר היה לפסוח ﬠליו. ולא פסחנו. ונחזור מהר אל אותו ילד שהיה ﬠומד שם אצל הגבﬠה החשופה ובידו, הלא תזכור, פקﬠת רקפת נאָה, ﬠומד בוהה לרגלי הﬠולם השותק, הגדול, קרוב אצל המקום שאך זה היה הומה ושוקק קולות ודגלים, ושיח ושיג וילדים ומורים ונאומים, וזוטי שתילים שאך זה ניטﬠו ואינם ניכּרים בתוך הכללות הגדולה, הם וההמולה והשירה והכל, מחוקים אל נוכח האדמה הירוקה, השמים הכחולים, שכחלותם היתה כﬠת, משום מה, לא כזו אלא כמדבר אין־קץ, ישימון של כחלות לכל צד, שווה וישר ולא איכפת, אם אתה מבין איך.

וכך אנחנו חוזרים לסיפור. אף כי מה נותר ﬠוד לספר? איך חוזרים הביתה, אל מקומך שלך? – זו שאלה כבדה אחת; ואיך שוכחים אחד מתוך כולם ומשאירים אותו נשכח – היא שאלה אחרת, לא פחות כבדה. וכי חסרונך לא ניכר? חברים שלי, וכי זו כל הכרותנו? איך לחזור הביתה – אולי ﬠוד אמצא דרך, אבל איך להימצא מן האבדן – לזה יש דרך?

החלטתי לפנות ישר אל השמש. באנו והיא היתה בﬠיני כולנו, ואחזור והיא תהיה בﬠיני לבדי. אלך ﬠד הכביש שחצינו בבוקר. שם אנסה לﬠצור מישהו, אם יﬠבור. ויקח אותי ﬠמו לאן שהוא. או ﬠד צומת־הכבישים שמוליך למקומנו. שוב בכיתי? דומני שכן. אבל הלכתי. האם השלכתי את הרקפת שכביכול בגללה בא הכל? – לא, אל התרמיל הריק שלי הכנסתיה, ברחמים גדולים, אל בין ﬠטיפות־נייר שונות, שאמא ארזה בהן את פיתי. וגם מצאתי שם פירור חלבה שלא חסכתי מפי, ﬠל אף הדמﬠות שטישטשו הליכתי.

התחיל להיות קר. האדמה הלחה הדיפה אל השמש את צינתה הכבושה בה. וגם השמש לא היתה ﬠוד חמה. והרוח שהתחזקה לא הוסיפה חום. ואיך אפשר, הגידו, לשכוח מישהו, לﬠשותו אבוד, בעוד הוא פה וקורא וצוﬠק אליכם בלא קול – שכן מבליﬠ הוא חלבה ﬠם דמﬠותיו החונקות?

ואולי לﬠזוב ולנפול אפיים ארצה פה וכאן לגווﬠ ולא להיות ﬠוד? ותצא השמוﬠה ויבּהלו המורים ההם, והחברים האלה יידהמו, וככה יבכּו כל חייהם ﬠל שכחם אחד מקרבם, ﬠל אבּדם אותו?…

הלכתי והלכתי. ﬠץ רחוק היה שם. אליו הלכתי. חייבים ללכת אל סימן שהוא. האם זו הדרך? מי יגיד לי. ואולי לא ככה ולא שמה – ואני הולך אל שום־מקום? ואולי נכון היה להישאר במקומי, והללו השוכחים, המאבדים ההם, ייזכרו בﬠוד מה וישובו ﬠל ﬠקביהם לחפש אבדתם? לא. לא אתן להם כﬠת למצוא אותי ולכפר ﬠל ﬠוונם! אני אלך רחוק. לא אחזור לﬠולם. לא אל אף אחד. והנשכח אינו צריך את שוכחיו! לא? כן!

והלכתי והלכתי. אל הﬠץ ההוא. ואל השמש הממלאָה ﬠיני מנוכח. ובאופק, המסונוור מן השמש, היו ﬠולים כבר ﬠננים והרוח התחזקה. והשדות הריצו אדוות רﬠדה ושתקו בחזקה. והייתי לבד. מאוד. מחוץ לכל חשבון. השדות היו ריקים, וכך היו צריכים להיות. ﬠברתי ולא הייתי משלהם, לא משל אף אחד, לא משל ﬠץ ולא משל שמש, ולא משל אף שום שהוא. ומי יודﬠ איך היה יכול להיות וﬠד כמה, לולא שהﬠץ ההוא ﬠמד ממש מﬠל הכביש. לאן כביש זה? והכפר הﬠרבי היכן הוא. ומיידי האבנים? הייתי ﬠייף ולא רק ﬠייף. ﬠצוב ולא רק ﬠצוב. פגוﬠ הייתי. בלבי, ישר באמצﬠו. ואולי אפילו התחלתי שוב לבכות. ואולי כבר בשמים השגיח מישהו בנﬠר בוכה ﬠל שפת הכביש אצל הﬠץ הגדול?

אבל איש לא ﬠבר. כאילו תמו ﬠוברי דרך. ואין הולך ואין בא. האם זה הכביש הנשכח? או שמא זה בדיוק הכביש ששודדים מלסטמים ﬠליו את הבריות, כאשר היה כתוב יום אחד בﬠתון – האם לא זה הכביש? וכﬠת מה? להמתין? לצאת לדרך? ככה, ישר?

תליתי ﬠיני בשמים. אלהים, ראה לﬠונײ. כמה בדד הילד. כמה חסר ישﬠ!

אבל שום פיסת־יד לא יצאה מן השמים, אתה יודע, לא יצאה ולא נטלה אותי ולא בציצית ראשי ולא את ידי אל תוך ידו. ולא בשום דרך אחרת. ודבר לא התרחש, אלא השדות היו רק שטוחים וירוקים, ורק פרושים לﬠצמם. והשמים רק כחולים ושותקים ורק פונים לﬠצמם והשמש רק גדולה ורק קרה ורחוקה ושייכת לﬠצמה. אף כי ממלאה ﬠולמות.

וסופו של דבר?

אה. קרוב היה מאוד. כי פתאום נתהווה וטירטר רﬠש בﬠולם, ומקצה הכביש הרחוק, ההולך ונﬠשה צר שם במרחקיו קודם שהרחיקו אין־קץ, נתגלה כתם שהלך וגדל והשציף טרטור ﬠז. והיה בתחילה כל מיני דברים אפשריים, ולבסוף רק דבר אחד: אופנוﬠ ורוכבו אַץ בטרטור מחריש.

ﬠמדתי אצל הכביש. לא הרימותי יד לﬠצור. הייתי נשכח שאינו יכול להתממש לאמור: הנני. כאן אני. אבל האופנוﬠ נﬠצר. ואנוש אחד ﬠם משקפי־רוח סוגרים ﬠל פרצופו הסגור בקובﬠ אופנוﬠנים, פתח וקרא מﬠל הרﬠש שהמליט רכובו המטרטר: 'מה לך כאן?׳ – ואני צﬠקתי אליו כי אני נשכח אני. ושאיני אלא נשכח. אבל הרﬠש וקובﬠו הסוגר לא הניחו לו כנראה לשמוﬠ ולהבין. שכן הניﬠ הלה את ראשו וצﬠק כי הוא אל צומת הכבישים של מקומנו נוסﬠ, ושאקפוץ מהר ואﬠלה מאחוריו, אף כי אוכּף אחורי לא היה לו. והאופנוﬠ ליחיד היה.

ואני, אף כי מﬠולם לא רכבתי ﬠל אופנוﬠ ורק חלמתי, אתה יודﬠ, ﬠליתי וישבתי מאחוריו, ﬠל גבי הכנף. שכן אוכּף אחורי לא היה לו. אבל הוא פרש שמיכה והציﬠ מתחתי, אף כי בחפזה, שכן נחפז היה לדרכו. והרכב היה מטרטר וחם, מרתח כולו תחתיו לרוץ. וישבתי רכוב לי שמה. מתקין את התרמיל הריק ﬠם פקﬠת הרקפת האחת שבו, מנסה להיצמד או להיאחז בכל כלום. ולא ידﬠתי מה אﬠשה בידי ואיך אתחזק ﬠל מושבי – והאופנוﬠ טרטר אז רמות ורוﬠמות וﬠקר בתנופה. ומﬠל הרﬠש הגדול והדף משב הרוח החזקה – צﬠק אז האנוש הזה, הסגור במשקפיו ובקובﬠו אל מﬠבר ﬠרפו: – אחוז בי, בחורצ’יק. חבּק אותי חזק – שלא תיפול!

ככה צﬠק אלי וחבוּקים יחד טסנו לנו יחדיו כﬠל כנפי נשרים. ישר אל תוך תוכי השמש הגדולה הזוֹ מנגד.

דבר לילדים, 25.3.1958, 1.4.1958, 1.5.1958