לְבַת־אֵל, כַּלַּת־בְּרִיתִי,

שֶׁצָעֲדָה אִתִּי,

שֶׁמָעֲדָה אִתִּי,

שֶׁקָּמָה וְעָמְדָה אִתִּי,

שֶׁזֹּהַר־נִשְׁמָתָהּ בְדִמְעָתִי –

בִּפְסִיקַי, בִּנְקֻדּוֹתַי,

בְּכָל אוֹתִיּוֹת אַהֲבָתִי.

"…כִּי בְּטֶרֶם כּוֹנֲנוּ מוֹסְדוֹת־עוֹלָם, וּבְטֶרֶם

כָּל הַנִּקְרָא “בְּטֶרֶם”… בְּךָ קַיָּמִים, חֲתוּמִים לָנֶצַח, כָּל

הַדְּבָרִים אֲשֶׁר בְּנֵי־חֲלוֹף הֵם וְכָל אֵלֶה הַמִּשְׁתַּנִּים

חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים. בְּךָ מַתְמִידִים הָאֲבִיבִים וּבְךָ מְלַבְלְבוֹת

עִלּוֹת־הַנֶּצַח לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא עִלָּה לָהֶם וְלֹא

נֶצַח…"

(“וִדּוּיֵי אוֹגוּסְטִין הַקָּדוֹשׁ”)

"נָהִיר לי היטב כי לא פעם מֵשִׂיחַ אני בדברים שהמוּמחים בהם יודעים אותם טוֹב ממני ומשיגים בָּם קירבה גדולה יותר אל האמת. אבל אין כוונתי בְּמָקוֹם זה אלא לְנַסּוֹת את כִּישׁוּרַי וּנְתוּנַי הטבעיים, ולא את אלה שהוּקְנוּ לי. כיוון שכך, כל המייחס לי בּוּרוּת, אינו תולה בי קוֹלָר־של־ממש, שהלא איני יכול לשאת באחריות כלפי הרבים בשל מחשבותי המפוּרנָסוֹת על ידי אחרים, שֶׁכֵּן אפילו כלפי עצמי אינני אחראי להן ואַף אין דעתי שלֵמה עמהן. מי שמבקש אַחַר מקורות ראשונים של בינה ודעת, יטריח־נא לדרוש אחריהם במעיינות־נביעתם. תכליתי שלי היתה שונה. אין אני מעלה בזה אלא את שגיונותי האישיים בלבד, שמוּפגנת בהם רֹאשׁ־לַכּוֹל מַהוּת מוּשְׂכָּלוּתִי שלי ולא מהות הַמוּשְׂכָּלוֹת לעצמם. יתכן שאי־פעם תיפקחנה עיני למושכלות עצמם, ויתכן שאולי כבר ניפקחו להם עיני במיפגשים שהיו לי עימהם, אלא שבשל קוצר־זיכרוני אבדו ונישכחו ממני. ניתַן, אפוא, לומר כי על אף מה שהיה סיפק בידי לְשַׁנֵּן לעצמי חוכמתם של חכמים, הנה לא עמד לי זיכרוני לְשַׁמְרָהּ כראוי…

(מוֹנְטֵין – ‘עַל הַסְּפָרִים’)