לְבַת־אֵל, כַּלַּת־בְּרִיתִי,

שֶׁצָעֲדָה אִתִּי,

שֶׁמָעֲדָה אִתִּי,

שֶׁקָּמָה וְעָמְדָה אִתִּי,

שֶׁזֹּהַר־נִשְׁמָתָהּ בְדִמְעָתִי –

בִּפְסִיקַי, בִּנְקֻדּוֹתַי,

בְּכָל אוֹתִיּוֹת אַהֲבָתִי.

"…כִּי בְּטֶרֶם כּוֹנֲנוּ מוֹסְדוֹת־עוֹלָם, וּבְטֶרֶם

כָּל הַנִּקְרָא “בְּטֶרֶם”… בְּךָ קַיָּמִים, חֲתוּמִים לָנֶצַח, כָּל

הַדְּבָרִים אֲשֶׁר בְּנֵי־חֲלוֹף הֵם וְכָל אֵלֶה הַמִּשְׁתַּנִּים

חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים. בְּךָ מַתְמִידִים הָאֲבִיבִים וּבְךָ מְלַבְלְבוֹת

עִלּוֹת־הַנֶּצַח לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא עִלָּה לָהֶם וְלֹא

נֶצַח…"

(“וִדּוּיֵי אוֹגוּסְטִין הַקָּדוֹשׁ”)

"נָהִיר לי היטב כי לא פעם מֵשִׂיחַ אני בדברים שהמוּמחים בהם יודעים אותם טוֹב ממני ומשיגים בָּם קירבה גדולה יותר אל האמת. אבל אין כוונתי בְּמָקוֹם זה אלא לְנַסּוֹת את כִּישׁוּרַי וּנְתוּנַי הטבעיים, ולא את אלה שהוּקְנוּ לי. כיוון שכך, כל המייחס לי בּוּרוּת, אינו תולה בי קוֹלָר־של־ממש, שהלא איני יכול לשאת באחריות כלפי הרבים בשל מחשבותי המפוּרנָסוֹת על ידי אחרים, שֶׁכֵּן אפילו כלפי עצמי אינני אחראי להן ואַף אין דעתי שלֵמה עמהן. מי שמבקש אַחַר מקורות ראשונים של בינה ודעת, יטריח־נא לדרוש אחריהם במעיינות־נביעתם. תכליתי שלי היתה שונה. אין אני מעלה בזה אלא את שגיונותי האישיים בלבד, שמוּפגנת בהם רֹאשׁ־לַכּוֹל מַהוּת מוּשְׂכָּלוּתִי שלי ולא מהות הַמוּשְׂכָּלוֹת לעצמם. יתכן שאי־פעם תיפקחנה עיני למושכלות עצמם, ויתכן שאולי כבר ניפקחו להם עיני במיפגשים שהיו לי עימהם, אלא שבשל קוצר־זיכרוני אבדו ונישכחו ממני. ניתַן, אפוא, לומר כי על אף מה שהיה סיפק בידי לְשַׁנֵּן לעצמי חוכמתם של חכמים, הנה לא עמד לי זיכרוני לְשַׁמְרָהּ כראוי…

(מוֹנְטֵין – ‘עַל הַסְּפָרִים’)

בְּעִיר כְּבֵדָה וּשְׁחֹרָה וַעֲיֵפָה מִמָּוֶת,

עַל רֹאשׁ מִגְדָּל גָּבוֹהַּ וְאָפֵל,

הָיוּ פְּתוּחִים בְּאוֹתוֹ לַיְלָה שְׁלשָׁה חַלּוֹנוֹת.

סַהַר גָּדוֹל הָיָה תָּלוּי מִמַּעַל לֶהָרִים,

עַתִּיק וְזוֹכֵר עָווֹן.

וּלְמַטָּה נָהַם יָם עֲנָק וַחֲסַר־מְנוּחָה, לָכוּד בְּסוּגָרוֹ,

וְהָעִיר הָיְתָה כְּבוּיָה, אַלְמוֹנִית בַּזְּמַן,

בְּלִי שֵׁם לָהּ עַל עָפָר.

וְאִישׁ אֶחָד, מְטֹרָף לְמַרְאֵהוּ, הָיָה צוֹפֶה בְּאוֹתוֹ לַיְלָה,

כְּדֶרֶךְ הַהוֹבְרִים, לְעֵבֶר הַשָּׁמַיִם,

אִם בְּחַלּוֹן זֶה, וְאִם בָּזֶה, וְאִם בְּחַלּוֹן זֶה,

לִרְאוֹת אִם יֵשׁ בַּכּוֹכָבִים

וְאִם אָיִן.

באיזו דרך מסייעת השירה (בין שאר האמנויות) לחיפוש האמת, ומה עשויה היא לגלות באינטואיציה שלה על דרך החיפוש הזה? הכי יש בגילוי היפה משום פיענוח האמיתי־הנעלם וחִישָׁתוֹ, והאם כרוך – משום כך – המוסרי באמנותי? או שמא אין פולחן־היוֹפִי אלא גילוי הערצה עיוורת שיש ליצורים תּוהים וקצרי־דעת כלפי הסדר המופלא והמורכב שבטבע, ואין הוא קשור כלל לאמיתות־הטבע עצמן, שהנעלם בהן נראה לנו כאינסוף חסר־תכלית?

שמא צריכה השירה של ימינו, יותר מבכל דור אחר, לרכּז עצמה בביטוי המיסתורין, שהוא מקור ומעיין גם לדת וגם למדעים. אולי דווקא בדור זה (שבו המנוסה והמוגדר מקובלים יותר מן המדומה והמשווה) יש להפעים את ליבו, יותר משאת מוחו של האדם, כדי לחזק בו את יצר הגירוי והדרישה אל ישותו ההִיוּלִית של החוֹשֵב הקוסמי, יהיה זה מי שיהיה, או מה שיהיה. אחר הכל, גם הפחד מפני כליון אטוֹמי אינו ניפלץ יותר במהותו (לבד מן התוצאות הסטאטיסטיות) מפחד “רגיל” שיש לנו תמיד מפני הקץ. אין הפחד לעצמו מהווה, אפוא, סימנה של תקופה, שראוי לתת עליה את הדעת יותר משראוי לתת עליה את הלב. רק האמצעים המתקדמים הם חותמה ופתיליה. אימת המוות ונסתרותו נשארו עומדים וקמאים כימי־עולם. אולם אם היה לפנים טעם דתי והסבר דתי – ומשום כך גם פִּיצוּי לוֹגִי־דתי – לַקֵּץ, הנה היום, בהעדר האמונה, מעיק הקץ כקיר אטוּם הניצב בסופה של דרך ללא מוצא. וכי מה־מקום יכול להיווצר במצב כעין זה לשירה, שהיא ביטוי לסוּבּלימציה עליונה, להתגַבּהוּת מזוככת של נפש האדם? כנגד זה עשוי המיסתורי לשרת את האדם במבוך־זממנו, בבנותו לו שנית קרנות־מזבח חדשות במחוזות העל־מודע, להיאחז בּהן. שמא תחודש שוב באמצעותה הזיקה לערכים מוסריים, שכל־כך אבדה משמעותם בימינו.

אני מודע לאפשרות שיימצאו מי שידונו גישה זו ברותחין ויפרשוה כנסיגה תפלה למאגיה של ימי־הביניים ומלכות־החושך, אבל שפיותם של המדעים בעולם הטכנולוגי – שבו הפך האדם לטכנוקראט חסר־נשמה – לא הוכיחו לנו עד כּה צידקת־דרכם, כשם שלא ווידאו כי העל־מודע נישלט בחישוביהם. מותר לה עדיין, למחשבת־האדם הקמאית ובת־החורין, לפרנס עצמה בכל דרך אפשרית כדי לחיות כרצונה ובמלוא זכויותיה בעימותה עם הבלתי־צפוי. אדם־חושב, שאינו דתי, אך גם אינו כורע ברך לאלילי־המַחשב, עשוייה להיווצר אצלו מעין סִימבְּיוֹזָה בין השיטה האֶמפִּירית בפילוסופיה, לבין המטריאליזם הדיאלקטי, הבלתי־מתפּשר, של מַארכּס. שתי תורות אלו (האחת, המפותחת זה מכבר, והשנית הנמצאת בעיצומו של מאבק־בּיסוסה) אינן מניחות כּר נירחב להידברות הדדית, משום השוני המהותי בתפישותיהן. נהיר לי, כי בדברי על המיסתורי כעל מין שלב־בינים, אני כמו מאשר הנחה מבוססת בהגות הפּוזיטיביסטית־אידיאית של “העולם־הישן” (או הקונפורמיסטית, לפי כינוייה החדש). אבל בעצם־הצעתי להשתמש במיסתורין ומהכּרה, כבמין “ריפוי בעיסוק” – כביכול – בתקופת המבוכה והמשבּר של דורנו, הריני משׂים עצמי כמודה (אם כי בעקיפין) גם באחד מיסודות המחשבה האקטיביסטית של המַארכּסיזם, והוא – שאין הפילוסופיה תלושה מן המציאות האנושית, והיא מושפעת מנסיונו של האדם ומנוצלת על־ידו לטובתו הממשית־מידית, ובכך הופכת למעשה ה"אֶמפִּירִיוּת" של המיסתורי להיות שותפה להנחת המטריאליזם הדיאלקטי, האומרת כי נסיונו של האדם משקף את המציאות החומרית האובייקטיבית (במידה שמצבו הוא גם פונקציה של חיי־נפשו). כל כמה שננסה לברוח בריחה לוֹגִית מן המיסתורי, אי אפשר לנו לכפּוֹר בעובדה שהינו בלתי נפרד מנסיוננו. המעשיוּת המארכסיסטית איננה סותרת, אפוא, את קיומו, ומשום כך גם אינה נוטלת מעוקצו.

בדבר אחד, נדמה לי, מסכימות שתי השיטות גם יחד (מעבר לתאזות של מַאךְ ואַוֶּנָארִיוּס, – אשר כל־כך השפיעו על הקומוניזם הלֶנִינִיסטִי, או אלו של הֶגֶל וּפוֹיֶארבַּאךְ – שהושפע מהן, אף כי כפר בהן, מארכס עצמו): בקיוּמוֹ של העל־מודע. לפי קאנט, “כל מטאפיזיקה בעתיד עשוייה להופיע כמדע”, אבל זכות־קיום יש לה אפילו לפי יוּם, יריבה המושבע של “אנטי”־תאזה זו. בשיטה האֶמְפִּירִית, העל־מודע הוא אובייקטיבי ובלתי מושפע מן הנסיון, ואילו בשיטה המארכּסיסטית הוא חייב להיות מושפע מן הנסיון, משום שהוא חלק אינטגראלי מן המחשבה המתקדמת של הקיום (והאדם בתוכו). אבל לגבי השירה והאמנות – שהם בבחינת אַנטֶנַת־הראדאר לגַלֵּי העַל־מוּדָע – אין הניגוד העקרוני בין תפישות אלו משנה דבר. ההודאה במציאותו של העל־מודע – היא הקובעת.

אפעלפיכן אין כוונתי לומר שאנו חוזרים למיסתורי כאילו מתוך הכרח מחושב. אין זו בדיוק בחירה טכנית, שהלא אילו היה הדבר כן, לא היתה השירה (והמיסטיקה השזורה בה) אמנות של אמת. אני מאמין בפשטות כי הַרגָשתי בצורך בואו של המיסתורי נובעת, ככל תחושת־גאולה אחרת, מן המצב המביך שאליו ניקלע דורנו – המזכיר תקופות קודמות בהיסטוריה, של שקיעת אֵלִים ישנים ודימדומיהם של חדשים – ומשום כך נראה לי השימוש המחושב בו הכרחי כל־כך, גם מפני שכזה הוּא טבע האדם, וגם משום שכל מניעָיו אמיתיים ומלומדי־נסיון. אין כוונתי שהמיסטי ייהפך למיסטיפיקאציה, לפולחן אלילי ושירת־הלל כוזבת, או לפרימיטיביזם שבאחיזת־עיניים ומעשה־להטים שיריים. המיסתורי חייב להיות מצוי טבעית בנושא השירי, בצורתו, ובתחושת תכניו, משום שזוהי – הלכה למעשה – אווירת המציאות. אין צורך להפוך אותו כאילו לעיקר, או למטרה, שהלא הוּא קיים כעיקר כל הימים. עם כל זאת חייב חוט־השׁני של שירת־ימינו להיות תמיד בולט בגמישותו, בזִיקִיּוּתוֹ המבוּקרת לגבי צבעי־נופו, וברתיעתו מסתגלנות נימהרת אל אופנות־העֵט־והמצפּוּן. עליו להיות מוחשי עד גבול־האפשר, ונעלם מעבר לו. עליו לחולל את הבלתי־אפשרי. להוליך אותךָ ברורות במבוך הניפתל והסבוך של העל־מודע, ולהותיר בך תמיד את ההרגשה, כי אפעלפי שאתה אוחז בו, אין אתה יודע, עם כל זאת, אנה הוא מוליך ומיהו המושך אותו בקצה המבוך, אם בכלל יש מישהו מושך, ואם בכלל יש סוף למבוך.

תחושת העל־מודע היא אֵם האמונה, אבל אינה חייבת להיות גם אֵם האלילוּת, שגם בה יש משום אמונה. זה כל ההבדל, דומני, בין עבודת־אלוהים לבין עכּוּ"ם, וכל השוני שבין אמנות־אמת לאחיזת־עינים.

אַל תֵּבוֹשׁ, אִישׁ הַמֵּאָה הַזֹּאת,

הַמַּעְפִּיל אֶל יְרֵחִים וְנוֹסֵק אֶל מַעְגְּלֵי כִּימָה וָעַיִשׁ.

הַגֵּד לְבִנְךָ שֶׁקָּרַעְתָּ שָׂטָן וְשָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים,

אֲבָל נִבְהַלְתָּ מִן הַמִּלִּים הַחֲזָקוֹת וְהַפְּשׁוּטוֹת

שֶׁל שִׁיר קָטָן,

מִן הַצֵּרוּף הַמִּסְתּוֹרִי שֶׁל אַלְכִימְיַת הָאֹמֶר,

זוֹ שֶׁכָּבְלָה אֶת הַקֶּצֶב הַקַּדְמוֹן

וְאָמְרָה

יְהִי

לַחֹמֶר.

קראתי זה לא כבר מאמר ב"ניו־יורק טיימס", מאת כתבו בצרפת, על ראיון שהעניק לו המדען הקשיש זַ’אן רוֹסטַאן, החוקר זה עשרות שנים את סודות התּורשה. “מסתבר – אומר הוא – כי נגזר על הגזע האנושי להיעלם אי־פעם מן העולם”, אלא שאפעלפיכן מאמין הוא בהשגחה עליונה המכוונת ומסדירה את הליכי הקיום ומעניקה מקום לאדם כּסובּלימציה מיוחדת בסולם ההתפתחויות. אין הוא גורס דעת ידידו, הביולוג הצרפתי הנודע זַ’אק מוֹנוֹ, הסבור כי היקום אינו תוצאה של “תּכנית־אב” גדולה ומקפת, אלא התפתחות מקרית לחלוטין.

האם זו פילוסופיה חדשה שעלינו ללמוד ולהסתגל אליה אט־לאט? כיצד נתיחס אל סיכום מדכּא זה של שתי גישות נוגדות במדע, שהמכנה המשותף שלהן מנבּא את קצו של “בחיר הבריאה”? אין זה עוד סימנו של שְׁפֶּנְגְלֶר על תרבות שוקעת, זהו סימנו של עולם שוקע, אחד העידנים בקוסמוס המגיע אל סופו – עידן האדם. התפישה ההרקליטית ש"הכל זורם" מקבלת היום, כ־2500 שנה לאחר הופעתה, משנה־תוקף באור הגילויים המצביעים על אפשרות שהעולם והחיים אינם מחזוריים, כפי שהיינו סבורים, אלא הם מתקדמים ומשתנים. אין הֲוָיָה (שהיא אחד מכינוייו של הבורא במיתוס היהודי) אלא יש התהווּת מתמדת שאינה חוזרת על עצמה (בחינת “אהיה אשר אהיה”, שגם הוא מכינוייו של הבורא, “המחדש בכל יום מעשה־בראשית”, בתפישה היהודית). עד כדי כך מרחיקה מחשבה זו לרמז, שאפילו חוקי־הטבע עצמם אינם עמידים לעולם, ומשתנים אט־אט בקצב ההתקדמות. מכאן שאין בכלל להעלות על הדעת תופעות חוזרות, או דברים גזורים מראש, בחינת “סובב סובב הולך הרוח…”, או “אין חדש תחת השמש”. מסתבר שהכל חדש, ואם לא תחת שמש זאת (שהיא עצמה מתחדשת), הרי תחת שמש אחרת, או התהוויות חדשות. “ריבוע המעגל” אינו עוד היפותזה מופרכת, כי אם “קיום לוגי” בתמורות ובאיבולוציות האין־סופיות. אם נגזר על גזע האדם להיעלם, אין גם מקום עוד לתפישה הפרוטגוראית כי “האדם הוא מידת כל הדברים”.

ואפעלפיכן איני יודע אם לא צדק אותו סופיסטיקן קדמון. יותר ז’אק מונו (“המקרה, או הבלתי־נמנע”), יותר מן האיבולוציוניסטן תומאס ה. האַקסלִי (“אילו ניתן לי לבחור דודן לעצמי, הייתי מבכר קוף צעיר על כומר רברבן”), לא משום כלל תפישתו ורק משום חלק מתפישתו הכופרת אמנם באמת המוחלטת, אך המעמידה – עם כל זאת – את האדם כקנה־מידה. מבחינה זאת מקובל עלי גם חלק מדעתו של רוסטאן, זה המשריין מקום מיוחד לאדם באיבולוציה האין־סופית, אף כי “נגזר עליו להיעלם”. אולי מושפע חלק זה של דעתו מעובדת היותו צאצא של משורר, והמשוררים הלא הם בעלי “האמת האידיאלית”, לא “המדעית”. אחר הכל באמרנו “עידן האדם”, או “אחד העידנים” בקוסמוס, האין אנו מאשרים בעצם אמירה זו את תפישת המחזוריות השבה ומתגלה בטבע (בחינת וַייטְהֶד, הסבור כי ההתקדמויות הגדולות בתרבות הן תהליכים ההורסים את החברה בה הם מתרחשים)? מחזוריות זו נעה במעגל־ענקים קוסמי, כשזרועות המחוגה הנצחית משנות את הרדיוס בלי הרף וכן את אורך עצמן. במעוף־אדירים זה, שבו נעים במשותף גם המעגל המשתנה וגם המחוגה המשתנה, יש רק דבר אחד קבוע והוא הציר המרכזי, שבו נעוצה מחטה העיקשת של זרוע המכשיר. אם אתה נוטל את המחט מן הציר, חדל מיד מלהתקיים החישוב הגיאומטרי ואין עוד כל משמעות מושגת לתנועה. אבל העובדה היא שאין מחט־המחוגה נחלצת לעולם מן הציר והמעוף המחושב־והחופשי־כאחד ממשיך ומתקיים. הקוסמוס מתעצם ומתפּשט עד שהוא מגיע לנקודת־הרוויה שלו, לקלימַאקס של עצמו, עד שאין ביכולתו לשאת עוד את המוכני שבו, הנתון על קו המעגל – והוא שב וחוזר אל צירו, אל עיקרו, אל האנושי שבתוכו. ברגע מסוים מגיעה אל קיצה ונחרבת מציאות אחת ומתחילה מציאות שניה, עם רדיוס אחר ודיאמטרים אחרים, אבל ציר־המרכז שהוא חלק בתנועה האדירה – אינו זז ממקומו. החומר מגיע אל קצה מיצויו והאנרגיה חוזרת אל נשמתה. בני־האלֹהים יורדים בשעה זו לקחת להם נשים מבנות־האדם כדי להציל עולם מכליונו ולמלא ריקנותו של החומר. זו השעה בנצח שבה נהרסים מגדלי־בבל והיכלות־סדום עולים באש. אל תביטו לאחור אם חפצי חיים אתם, ואל תפתחו חלון ודלת כי המבול יורד גשם על הארץ. חכו מעט, אל תמהרו להרוס ואל תחושו לבנות. הניחו לאש לשקוע ולמים לשכוך. איני יודע בבירור מה יקרה, אבל המחט תישאר נעוצה בציר המעגל, ואם זה לוֹט ואם זה נֹחַ – מישהו ישוב לפרות על פני האדמה ובני־אלוהים ישובו לחייך אל בנותינו.

(ניו־יורק 1971 )

לְהִבָּרֵא מִמֶּנּוּ,

לְהַלֵּךְ בְּאוֹר פָּנָיו,

לֹא לְהִנָּתֵק מֵאִתּוֹ,

לָמוּת בּוֹ,

לְהִטָּמֵן קִרְבּוֹ.

לָחוּשׁ מְשִׁיכָתוֹ בְּךָ,

לִשְׁכַּב עָלָיו חֲרֵרִים,

לְבוֹסֵס בּוֹ רֶפֶשׁ,

לְהִשָּׁפֵךְ בּוֹ מָטָר, אוֹ חוֹל בְּלַהַט בְּהוֹנוֹת.

לָמוּשׁ בּוֹ בַּזֶּלֶת־סֶלַע, וּבַרְזֶל וְכָל הַנְּתָכִים,

וְלַחוּת קַרְקַע מִתַּחַת יָם וְנֹעַם חַלּוּקֵי־הַנַּחַל.

לַבָּה לְהִכָּווֹת בּוֹ וְלִקְרשׁ,

וּלְהֵאָחֵז בּוֹ צוּק, בְּשִׂיא גִבְעוֹת־עוֹלָם.

לִרְאוֹתוֹ זֶרַע וְנֶבֶט

וְתִפְרַחַת וּמְלֹא פְּרִי־מְגָדִים,

לְנַשֵּׁק לוֹ בַּנְּעוּרִים וּבָאִשָּׁה וּבַמּוֹלֶדֶת,

וּבִשְׁלוּלִית הַמַּיִם וְהַדָּם.

לִהְיוֹת נֶחְרָד בְּהַרְעִידוֹ מַעֲמַקִּים

וְלִפְחֹד בּוֹ מָוֶת בְּהִבָּקַע לוֹ תְּהוֹמוֹת

וּבְהִתַּמְּרוֹ גַעֲשֵׁי עָשָׁן,

וְלִקְפֹּא אֵימַת־קֶרַח מוּל פָּנָיו בִּפְרֹץ מֵעָיו בָּאֵשׁ.

לֶאֱהֹב כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִמֶּנּוּ –

וַהֲלֹא זֶה בְּמַשְׁמָעוֹ לֶאֱהֹב הַכֹּל –

לִנְשֹׁם אוֹנִים שֶׁלּוֹ

וְקִנְיָנִים שֶׁלּוֹ

וְזַלְזַלִּים

וּזְבָלִים שֶׁלּוֹ

וּלְנוֹחֵחַ כְּמוֹ גַן גְּלָלִים שֶׁלּוֹ.

לָדַעַת כִּי בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אוֹתוֹ

וְרַק אוֹתוֹ,

וְכִי רַק לְאַחֲרָיו

וּלְמַעֲנוֹ

נוֹלְדוּ שָׁמַיִם.

לְהַשִּׂיג שֶׁאֲנִי אַךְ קֹרֶט־מְעַט מֵאֲבָקוֹ וְגַרְגֵּר,

וְקֹמֶץ־פֵּרוּרִים מִשַּׁחַק־מֹאזְנַיִם שֶׁלּוֹ

וְחֹפֶן־רוּחַ מִשֵּׂפֶק הֱיוֹתוֹ.

לְהָבִין שֶׁמֵּאִתּוֹ אֲנִי וְאֵלָיו אֲנִי

וְאֵין מֵעֵבֶר לִי אֶלָּא הוּא לְבַדּוֹ,

לְרַחֵף אֶל סַהַר מִפָּנָיו וְאֶל כּוֹכָבִים

וְלָשׁוּב אֵלָיו כִּי אֵין בִּלְתּוֹ לְמַעֲנִי,

כִּי הוּא תַּכְלִית כָּל מָעוֹף

וְהוּא מַפַּל כָּל רוֹם,

וְהַנִּתָּז מִמֶּנּוּ לְלֹא חָזוֹר יִכְלֶה הַרְחֵק מֵאִתּוֹ

כְּנִיצוֹץ מִן הַשַּׁלְהֶבֶת בַּמֶּרְחָב.

הַנִּפְלָא שֶׁבּוֹ

וְהַנִּפְלָץ,

וְהַדַּעַת שֶׁאֵין סֵבֶר בּוֹ

לְבַד מִדִּין נֶחְרָץ.

וְהַיָּפֶה בּוֹ וְהַנִּשְׂגָּב

וְהַנּוֹרָא,

וְהַטּוֹב בּוֹ

וְהָרַע,

וְהַשִּׁיר הַזֶּה

שֶׁעִמּוֹ הוּא מֵת

וּלְמַעֲנוֹ נִבְרָא.

כל זמן שפני הירח כמראה בוהו אשר קפא ללא ניע־חיים, יש משמעות סודית לנביחת הכלב על פני האדמה בלילה גבוה וסהוּר, משום שזו קריאת הפחד מפני העלוּם שבבריאה. ברגע שניישב את הירח ונהפוך אותו מטרופולין גדולה – תפקע משמעות הנביחה ולא תחריד עוד את ההולכים בלילה יותר מנביחת כלב־השכן בחצר אל בעליו בקומה שלישית. שום סתר. שום געגועים. מיטרד.

אֵין מֻשְּׂגֵי זְמָן וּמֶרְחָב בְּלִי תְּחוּשַׁת מַעֲמַקִּים. זֶה גַרְעִין הַסּוֹד.

גַּם הַצַּעַר וְהַשִּׂמְחָה – לֹא מְמַדִּים לָהֶם,

כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשָׁרוּ.

וְאַפְעַלְפִּיכֵן, הוֹ, רִבּוֹן הַמְיֻסָּרִים וְהַמְאֻשָּׁרִים, אַל־נָא תּוֹסִיף עוֹד עַל אֵינְסוֹפִיּוּתִי.

הַאִם לֹא כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ?

אֵינֶנִּי וְיֶשְׁנִי, יֶשְׁנִי וְאֵינֶנִּי

מִישֶׁהוּ קוֹרְאֵנִי

מִישֶׁהוּ עוֹנֵנִי,

מִישֶׁהוּ מֵקִיץ אוֹתִי

וַהֲרֵינִי

אַךְ גַּם בַּהֲקִיצִי – לֹא לִרְאוֹתִי

וְלֹא לִרְאוֹתוֹ

יִתְּנֵנִי.

אִם כֵּן, אֵפוֹא,

לָמָּה זֶה הִנֵּנִי?

אין שׁקרים ואין גוּזמוֹת בטבע.

כל הנראה כשקר, אינו אלא אמת שטרם נתגלתה,

וכל גוּזמה – דמיון שטרם נתממש.

אִם לֹא אַשְׁלֶה

וְלֹא אֶכְזֹב

וְלֹא אֶעֱלֶה

לְךָ בָּאוֹב,

וְלֹא אֶחְרַד

וְלֹא אַמְרִיד

וְלֹא אִיקַד

בְּךָ תָּמִיד,

ולֹא אֶשְׂרֶה

עִמְּךָ עַד אוֹר

וְלֹא אֶרְאֶה

עִמְּךָ פִּי־בֹּור,

וְלֹא אֶתְגַּל

בְּאַשְׁמָתְךָ

וְלֹא אֶשְׁגַּל

אֶת נִשְׁמָתְךָ,

וְלֹא אַעְפִּיל אִתְּךָ בָּהָר

וְלֹא אֵרֵד אֲפֵקָה –

מִי יִתְהַלֵּךְ בַּגָּן הַנִּסְתָּר

וּמִי יִשְׁאַל: “אַיֶּכָּה?”

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר…”. מסתבר כי אף שרגילים אנו בברק שבא לפני הרעם, הרי לאמיתו־של־דבר הקדים האומֶר את האור. אמנם במסגרותיה של הפיזיקה הידועה לנו, גדולה מהירות־האור בהרבה ממהירות־הקול, ואפעלפיכן אחיזת עיניים ואוזניים יש כאן לגבי מי שחושב במושגים מטאפיזיים, שאינם בהכרח בדיוניים. כל היווצרות בטבע נעשית באמצעותו של המגע. הכימי, או הפיזי. מגע – משמעו נקישה של חומר בחומר, אפילו הוא דקדק שבדקדק. משהושק לראשונה חומר בחומר – שלא באמצעות האוויר – היה הקול ראשון להיברא, ואילו האור שני להינצת. באין אוויר, המוליך את גלי הקול – לא נשמע רעמו. אבל הלא דברים כה רבים מתרחשים בעולמנו – מעבר לקליטתם של החושים – והם מחכים לצירופו הבלתי־אמצעי של המקרה, כדי להתגלוֹת. זהו צלו הנסתר של הבורא, הקיים תמיד והמחכּה תמיד לפקחון עינינו. הקול, שהיה כוחו המשלח של האור, מסתבר שהיה ראשון לו ומהיר ממנו, שכן כל דבר היוצא מחלצי קודמו – קודמו כולל ממנו.

הקולות עצמם אינם אלא שבריו של האֵלם, שהוא הקדמון בביטויי ההוייה ואחד מעיקרי סימניו של הבורא. אין אנו מכירים עוֹצמה גדולה משלו בהכרתנו. כל צורה משבריו של האלם: צחוק, בכי, זעקה, לחש, רעם, ילל, נהי וכיוצא בהם – אינם אלא פרוטות מן המטבע השותק. כל שברי־התרועוֹת יש להם טווח מדוד, ואילו האֵלם הולך מסוף העולם ועד סופו.

הָעוֹלָם עוֹדוֹ עָגֹל,

הֶחָבִית – חָבִיתוֹ שֶׁל דִּיּוֹגֶנֶס

וְהֶחָלָל עוֹדוֹ שֶׁל טוֹרִיצֶ’לִי.

מֶה חָדָשׁ אָנוּ יוֹדְעִים

בְּחֵקֶר אָדָם וֵאלֹהִים?

הַפְשִׁילָה מִכְנָסֶיךָ, פִּיתָגוֹרַס!

הַמַּיִם עֲמֻקִּים מִקַּרְסֻלֶּיךָ.

לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ, לְחַנֵּן, לִזְעֹק,

וְכָל זֹאת בְּיָדְעִי אֶת נֵצַח אֵינוּתְךָ

וְאֶת הֱיוֹתִי חֵלֶק מִמֶּנָּה.

הוֹ, מַהְפַּךְ־פַּשְׁטָא שֶׁל הִגָּיוֹן

וְהָה, חֶרְדַּת מַעֲמַקַּי!

שֶׁהֲלֹא אִם אֲנִי הַיּוֹצֵר,

אֶפְשָׁר שֶׁחֵרֶף כָּל יְדִיעָתִי

כִּי אֵין אַתָּה –

בְּרָאתִיךָ לִי יֵשׁ

מֵאָיִן,

כְּדֵי שֶׁלֹּא אוּכַל בִּלְעָדֶיךָ.

השלמות הזאת. הפחד מפניה, הגעגועים אליה. חוסר־האונים לעומתה, ויצר ההתנקמות בכל מי שנראה לנו מגיע אליה, או משיג מדרגה עליונה בקרבתה. אחר הכל, כמה פעמים בהיסטוריה השיגו בני־אדם שלמות עליונה? למעשה אין אנו סובלים אותה כלל, משום שהיא בלתי מושגת על ידנו, ואנו חיים תמיד בידיעה שלא נגיענה לעולם. טְלוּ כמה מבחירי האדם שקרבו אל צד אחד שבה, אל האמונה, וראו מה עשינו בהם – העלינו אותם לגרדום, עינינו אותם במרתפי בּוּרוּתנו, או שצלבנו אותם והפכנום לאלוהים. אפילו כך! שיהיו אלוהים, ניחא לנו… לאלוהים אפשר לסגוד. אותו אפשר גם לא להבין, ולו מותר לסלוח. ובלבד שלא יהיו אדם.

אי־אפשר שיתהלך בינינו אחד משלנו והוא גבוה מאתנו ונפלא מאתנו, ושיא הסולם המוצב בתוכנו. כל האיבולוציה של תרבותנו וכל תמציתה, כל תורות החברה החדשות שלנו – כולן מכוונות נגד תפישה זו.

נָשָׂאתִי דְלִי מָלֵא מַיִם בְּמוֹרַד הַגָּן.

כָּל הֲלִיכָתִי הָיִיתִי מְרֻכָּן

עַל פְּנֵי הַדְּלִי –

בָּבוּאָתִי הִבִּיטָה שָׁם

אֵלַי,

כָּל הָעֵת אֵלַי,

עֵינַיִם לְתוֹךְ עֵינַיִם.

וְרֹאשִׁי בַּמַּעֲמַקִּים נוֹשֵׁק שָׁמַיִם.

אוֹתָהּ שָׁעָה צָעַדְתִּי עִם עַצְמִי,

אֲנִי וְהַדְּלִי,

אֲנִי וּבָבוּאָתִי,

אֲנִי וְהַשָּׁמַיִם.

הַכֹּל הָיָה יֵשׁ בֵּינֵינוּ,

שָׁלֵם בֵּינֵינוּ,

יָצוּק וּמְלֻפָּף

כְּגַלְגַּלָּיו שֶׁל סֶרֶן מְשֻׁתָּף,

וְטוֹב הָיָה לִי

וּמָלֵא הָיָה לִי,

עַד אֲשֶׁר שִׁמְעוּ מַה שֶּׁקָּרָה לִי:

כְּשֶׁצָּעַדְתִּי –

בְּאֶבֶן הַפִּנָּה נִתְקַלְתִּי וּמָעַדְתִּי.

נִשְׁמַט הַדְּלִי

וְנִשְׁפְּכוּ הַמַּיִם

וְעִמָּהֶם הַבָּבוּאָה וְהַשָּׁמַיִם,

הַכֹּל עַד תַּכְלִית.

אֲנִי מַבִּיט

וְאֵין מְאוּמָה,

רֵיק,

רַק נִצְנוּצָהּ הַמַּתַּכְתִּי שֶׁל הַתַּחְתִּית.

לְאָן זֶה נִשְׁפְּכָה בָּבוּאָתִי?

הַאִם אֵינֶנָּה?

מִי, אֵפוֹא, יִרְאֶה אוֹתִי

עַד שֶׁאֶמְצָאֶנָּה?

הַאִם אֲנִי קַיָּם בֵּינְתַיִם

עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא הַדְּלִי שׁוּב מַיִם?

האם אין האמנות, על ביטוייה השונים, מעין אמצעי של חניטה לרוח, כשם שחכמת הרפואה היא אמצעי לשימור הגוּף? אוי לנו, שהלא אם נכונה ההשוואה, יש לרוחנו הקדומה מלפני אלפי שנים, זו שהניחה יסודות מוסר ואמונה, אותה צורה ואותה דמות כפי שיש לגופו החנוט של תות־אנך־אמון, או לרעמסס ה־2, חורי־עינים וחצי־לסת וחוטם מתפורר… – רק הזהב ותכשיטי הזכוכית מונחים ליד הפּרוֹטוֹמוֹת שלהם, כערכים נצחיים, מעבר לזמן ומעבר למקום. ערכי החליפין שלאדם, סִמלי הקנין שלו, ושנינתם הדקה של הפילוסופים היודעים כל זאת וצוחקים מקִברם – אלה שרידי התַּרבּוּת, כל תרבות, אתמול, היום, תמיד. אפילו האפוֹרִיזְם העוקצני של וַיילְד נראה לי היום מציאוּתי, כהגדרה מדעית: All art is quite useless.

בֹּרֶג, אוֹ נְיָר.

אוֹ מַחַט,

אוֹ חוּט –

אֵין גְּבוּל לִפְרָטֵי הַמְּצִיאוּת.

הָעֵץ יִשָּׂרֵף

וְהָאָרִיג יִקָּרַע

וְהַחַי יִפֹּל כָּאֶבֶן.

הַכִּבְשָׂה תִּטָּרֵף

וְהַזְּאֵב לֹא יִפָּרַע

וְשׁוּב רֹאשׁ הֶחָכָם יִמְלָא תֶּבֶן.

הַיַּרְקָן הַתֵּימָנִי תּוֹלֵשׁ מֵאֶשְׁכּוֹל הַבַּנָּנוֹת הָעֲנָק,

הַתָּלוּי כָּבֵד מִתִּקְרַת סֻכָּתוֹ.

הוּא אֵינוֹ תּוֹלֵשׁ. הוּא מַעֲבִיר אֶצְבָּעָיו הַחוּמוֹת, הַגְּרוּמוֹת עַד עֶצֶם,

הַזְּהוּמוֹת בְּטַחַב הַיָּרָק הַחַי, הַבְּשׂוּמוֹת בְּנִיחוֹחַ הַשָּׁמִיר וְהַפֶּטְרוֹסִילְיָה

וְהַשּׁוּם וַעֲלֵי הַמֶּנְתָּה,

הוּא בּוֹחֵן וּבוֹדֵק אֶת מַרְכֻּלְתּוֹ אַט אַט,

בַּאֲרֶשֶׁת חֻמְרָה שֶׁל דַּיַּן נְפָשׁוֹת,

בְּמַבַּט־עֵינַיִם

הַגּוֹזֵר נוֹצָה בָּאֲוִיר לִשְׁנַיִם.

הוּא מַעֲבִיר אֶצְבָּעָיו הַיּוֹדְעוֹת מְאֹד, הָאוֹמְדוֹת, הַמְכַבְּדוֹת מְאֹד,

בֵּין שָׁרְשֵׁי הַבַּנָּנוֹת, בִּמְרוֹם הָאֶשְׁכּוֹל,

וְקוֹלֵף אַחַת מֵהֶן, שָׁלשׁ מֵהֶן, חָמֵשׁ וְשֵׁשׁ מֵהֶן,

בִּמְחִי אֶחָד רַךְ וּבוֹטֵחַ,

בְּנִיעַ אֲצִילִים, בְּתִפְאֶרֶת הַסַּבְלָנוּת, בְּגֹבַהּ לִבָּהּ שֶׁל הַכָּרַת הָעֶרֶךְ,

וּמַצִּיג צְרוֹרָיו עַל כַּף הַמֹּאזְנַיִם.

בּוֹ בָּרֶגַע אֵין עַל הַכַּף נֶכֶס חָשׁוּב יוֹתֵר, יָקָר יוֹתֵר, נִכְסָף יוֹתֵר

בָּעוֹלָם. אֶבֶן הַחָכְמָה, סַרְגֵּל הַיֹּפִי, אֲנַךְ הַבְּרִיאָה.

הִקָּבְצוּ לְכָאן – דַּבְּרָנִים, טְרִיבּוּנָרִים, פִּיּוֹת הַמְּדִינָה,

מִכִּסְאוֹת הַכָּבוֹד, מֵעֶמְדוֹת הַכֹּחַ,

וְהַבִּיטוּ בְּיַרְקָן אֶחָד, פְּשׁוּטוֹ שֶׁל עָם,

הַיּוֹדֵעַ לְשַׁוּוֹת עֶרֶךְ לַדְּבָרִים.

למעשה, לא בא האימאז', או ככל שנקרא לו, אלא לתאר מציאוּת אחרת, כדי לאשר ולשווֹת למציאות שלפנינו את דמותהּ הרצויה לנו. אולם מדוע אין המציאוּת שלנו כמוֹת שהיא מספּיקה לעולם, והלא היא המרשימה אותנו בראִיה ראשונה והיא הקובעת יחסנו אליה במפגש הפתאומי, הבלתי־אמצעי עמהּ. מסתבר שאין זה כך, שתמיד המציאוּת מפתיעה אותנו במקום ובשעה ובאופן שמִפגשנו עמהּ הוא בבחינת הלם קצר־מוֹעד, ורק האסוציאציה המרחיקה אותנו מִקַו־המִפגש, לעבר מחוז מוּכּר לנו ומוסבר לנו מלכתחילה, היא המאפשרת להשיג באיחור את מלוא משמעות המפגש עצמו. בחינת פרספקטיבה הדרושה לראִיה כוללת של ציור אמנותי.

הגוזמה היא אולי עיר־המקלט היחידה בעולמנו, שאליה אפשר לברוח כיום מן הסיוט המציאותי, שהוא מעבר לכל דמיון. אולי משום כך אנו ממשיכים עתה, גם בשנות בגרוּתנו המאוחרות, ליהנות מסיפורי הילדוּת שלנו. המדע כובש, בלי ספק, יותר ויותר את דמיוננו, אולם מדע בלי ליריקה הופך את מוחו של הילד למנגנון מיכאני הפועל בלֹא שֶׁמֶן, וסופו שהוא נשׂרף אחר כמה הרצות. להסתייג מן הקולות שבטבע ולהתיחד רק עם קולותיה של המכונה היא טעות גסה ומִסכּנה של קוצר המשיג.

אֲנִי בָּנוּי חָזָק.

אֲנִי לֹא אֶגָּמֵר לְעוֹלָם.

אֲנִי אַחֲלִיף צוּרוֹת וְאֶתְגַּלֶּה בָּכֶם שׁוּב תָּמִיד

לְפַרְנֵס אֶת דִּמְיוֹנְכֶם הַמְחַיֶּה וּמֵמִית,

וְאֵינֶנִּי אוֹבֵד וְאֵינֶנִּי חוֹלֵף –

וְרַק עָיֵף לְעִתִּים. מְאֹד עָיֵף.

הוֹ, לוּ רַק יָכֹלְתִּי לָנוּחַ מְעַט מֵעַצְמִי,

לִבְרֹחַ מִנּוֹכְחוּתוֹ הָאֵינְסוֹפִית שֶׁל קִיּוּמִי;

קִמְעָה לְהִתְפּוֹרֵר, לְהִתְפָּרֵד, לְהִשָּׁחֵק לְהֶרֶף־עַיִן,

לִהְיוֹת לֹא־כְלוּם, לְהֵעָלֵם, כְּמוֹ לֹא־אֶרֶץ־וְשָׁמַיִם,

כְּמוֹ לִפְנֵי יְהִי־אוֹר עַל הַבְּרוּאִים,

כְּמוֹ בְּטֶרֶם הֱיוֹת אֱלֹהִים.

כל הוויה, אם רצונה למצוא פורקן אמנותי, חייבת ללבוש צורה מוּכּרת בתחוּם חוויותיו של האדם הקרוּי נוֹרמלי. גם האנוֹרמלי יש לו מסכוֹת אנושיות, מעוּותוֹת ככל שתהיינה. אין בתודעתו של האדם שום צורה שאיננה נובעת מנסיונו, ומדמיונו המבוסס על נסיונו.

וכי איזו קומוניקציה יכולה להיות לנו עם יצורים מעולם אחר, אם לֹא באמצעות אביזרי הקשר שיש לנו ולמושגינו? אמת, האינטואיציה שלנו יכולה לשער כל מיני צורות, אולם אמנות איננה אינטואיציה עירומה לעצמה. היפּוּכו של דבר, באמצעות האינטואיציה מלבישה האמנות לבוּש לחוויותיה, במסכות אנושיות. הדמיון והאינטואיציה (ויש הבדל ניכּר ביניהם), באין להם מסכה מתחום האנושי – הריאלי, או המדומה – אינם אלא אחיזת־עיניים, משום שהחוויה איננה באה לידי פורקן בלי הלבוש הצוּרני, כי אין חוויה בלי ראיה פנימית, והאמן שאינו רואה באמצעות יכולתו האנושית – אינו רואה כלל. כל סיפוריו אז, שהוא רואה מעבר לתחום האנושי, מעמידים אותו בבחינת שקרן ומתעתע.

מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים עַל הַבַּרְזֶל –

חָזָק מִמֶּנּוּ עַצְמוֹ…

וְאַף כִּי בַּרְזֶל שְׁמוֹ

וּבוֹ כִּנִּינוּ אֶת כֹּחוֹ,

בְּכָל זֹאת אֵינוֹ אֶלָּא הַכֹּחַ שֶׁאָצַל לוֹ הָאָדָם בְּרוּחוֹ,

וְכָל חֹמֶר שֶׁאָצַל לוֹ הָאָדָם –

חָזָק מִן הַחֹמֶר, וְהוּא הַנֶּפֶשׁ שֶׁבַּדָּם.

הַקַּיִץ הַגָּדוֹל עוֹזֵב.

אוֹרֵז מִזְוְדוֹתָיו.

פֹּה וָשָׁם עוֹד כּוֹבַע־קַשׁ, צָעִיף־שֶׁל־מֶשִׁי מִתְנַפְנֵף,

אֲבָל הַגָּן גָּשׁוּם וְנֶעֱזָב.

בַּקָּטָקוֹמְבּוֹת הוּא שׁוֹכֵב. חָנוּט. כְּמֶלֶךְ זָקֵן וְעִוֵּר.

לָכוּד בְּדִמְעָתָם שֶׁל עֲבָדָיו, עִם שֵׁן צְהֻבָּה לְאוֹר הַנֵּר.

רַק הַצְּעִירִים עוֹנְדִים אוֹתוֹ עוֹד חַי, מוּעָם כְּמוֹ טִפּוֹת עִנְבָּר

עַל יָד וְעַל צַוָּאר.

עַל בְשָׂרָם הַחַם נְגִיעָתוֹ עוֹד מְגָרָה

כְּמוֹ מַתֶּכֶת יְקָרָה.

כְּזֵכֶר הַבָּרָק אֲשֶׁר הָיָה וְנֶעְלַם,

כְּרַעֲמוֹת הַלְּבִיאִים הַמּוּמָתִים.

הַכֹּל כָּהָה. עָמַם. אִישׁ לֹא יֵדַע שׁוּב לְעוֹלָם

שֶׁהַגְּרוּטָה הַזֹּאת הִיא כֶּתֶר־שַׁלִּיטִים.

יְצִיר שֶׁל דִּמְדּוּמִים.

יְלִיד־בֵּינַיִם.

לוּלְיָן רוֹחֵף בֵּין מְרוֹמִים לִתְהוֹמִים,

בֵּין מוּחָשׁוּת לְשִׁגְיוֹנוֹת־עֵינַיִם.

אֲחִיתֹפֶל הָעִסְקוֹת הָאֲפֵלוֹת,

חוֹצֶה הָאֱלֹהִים לִשְׁנַיִם,

מַטִּיף לְקַלְקָלוֹת שְׁפָלוֹת,

“טַרְטִיף” לְכַלְכָּלוֹת־שָׁמַיִם.

מוֹדֵד־הָעֲרָכִים הַמְדֻמֶּה,

נְחַשׁ הָ"רְכשׁ אֶת…" הַנִּצָּב מוּרָם

מוּל יֵצֶר־הַקִּנְיָן הַמְרֻמֶּה

כְּגוֹאֵל הָאֶבְיוֹנִים וּמוּסָרָם.

הַמֹּלֶךְ בַּעַל אֶלֶף הַפָּנִים

שֶׁמִּקְדָּשׁוֹ הַשּׁוּק וְהַיָּרִיד,

מוֹנִיטוֹאִיזְם הַזּוֹבֵחַ הֲמוֹנִים

עַל קִדּוּשׁ כִּיסוֹ שֶׁל הַיָּחִיד.

מַמְרִיא יוֹתֵר מִן הַמִּלִּים הוּא וְרַב־מֶכֶר

כָּאָפְנוֹת הַמִּתְחַלְּפוֹת בִּתְרֵיסָרִים;

קֵיסָרֻיּוֹת כְּבָר נִשְׁכְּחוּ בְּלִי שֵׁם וָזֵכֶר,

רַק בּוֹ טְבוּעָה עוֹד דְּמוּת הַקֵּיסָרִים.

אָמְנָם וַדַּאי שֶׁאֵין הוּא נֵזֶר־הַמַּלְכוּת,

אַךְ שׁוֹשַׁלְתּוֹ הָאֲצִילִית אֵינָהּ פְּסוּלָה,

הַמֶּלֶךְ בְּיָדָיו תָּלוּי בְּחוּט

וְהוּא מוֹשֵׁךְ בּוֹ כִּמְשֹׁךְ רֹאשׁ־הַמֶּמְשָׁלָה.

דְּמוּתוֹ חוֹלַת־הַנֶּפֶשׁ חֲשׂוּפָה:

אֵין הוּא סָגוּר כְּמוֹ מַלְכּוֹ, אַף לֹא שָׁחוּט,

אֲבָל סוֹבֵל לָרֹב מִפַּחַד־רְדִיפָה

וּמֵאֵימָה בִּלְתִּי־נִשְׁלֶטֶת שֶׁל פִּחוּת.

קַדְמוֹן מִן הַפַּפִּירוּס־עַל־הַיְאוֹר

וּמִקְּשִׂיטוֹת הַפַּרְעוֹנִים הַחֲנוּטִים,

הוּא מְרַשְׁרֵשׁ כְּדֵי לִלְכֹּד סַגִּינָהוֹר

וּמְצַלְצֵל בְּעִנְבָּלָם שֶׁל הַפּוֹתִים.

אֲבָל הָעֵת וְהַבְּרִיּוֹת הַמְנֻסִּים

וְכָל מִי שֶׁמַּבִּיט בּוֹ גְלוּי־עֵינַיִם

יוֹדְעִים שֶׁאֵין הוּא נֵס מִן הַנִּסִּים

וְכָל־כֻּלּוֹ טוֹב לִסְתִימַת שִׁנַּיִם.

בִּלְתִּי־אֶפְשָׁרִית שֶׁלִּי, חוֹמֶקֶת, נְסִיגִית,

מַגָּעַיִךְ – זִקִּיּוֹת, בְּרָקִים בַּעֲרִיפֵי עֵינַיִךְ,

מְסֻנְוֶרֶת מֵעַצְמֵךְ, סוֹרֶרֶת, חֲרִיגִית,

מִי לֹא נִתְפַּתָּה לְשִׁגְיוֹנַיִךְ?

שַׁבְתִּי וְצָפִיתִי בָּךְ. גּוּפֵךְ נוֹצֵץ וָשָׁט.

בַּרְזִלֵּךְ נִגָּר צוֹנֵן, נָמֵס כֶּאֱמוּנַת־שָׁמַיִם.

אַתְּ נוֹזֶלֶת כְּמִין סֶלַע־שֶׁל־בַּזֶּלֶת מְהֻפְּנָט,

שֶׁנִּצְטַוָּה לָנוּעַ כְּמוֹ מַיִם.

מָה הַסּוֹד, זְנוּנִית שֶׁלִּי, שֶׁלֹּא כְּבָשֵׁךְ כּוֹבֵשׁ?

בּוֹעֲלַיִךְ יְדָעוּךְ, אַךְ אַתְּ שָׁאַרְתְּ בִּבְתוּלַיִךְ.

בְּנוֹת־מִינֵךְ, הַחֲזָקוֹת מֵעֶשֶׁת וּמֵאֵשׁ,

יוֹדְעוֹת חַיִּים רַק עַד לְקַרְסֻלַּיִךְ.

שְׁלשֶׁת חֲרָבוֹת אִם יְסֻבּוּךְ אֶל הַזָּוִית

לִדְקֹר אוֹתָךְ, לִשְׁפֹּךְ חָבִית־יֵינַיִךְ,

כָּל הַסַּיָּפִים שֶׁלָּךְ יֻכּוּ אֶל הֶחָבִית,

רַק אַתְּ יֵינֵךְ תִּשְׁתִּי אָז – לְחַיַּיִךְ.

גַּם אִם יִכְלָאוּךְ בַּסֹּהַר אֶלֶף סוֹהֲרִים

וְיִסְגְּרוּךְ מַנְעוּל לְאֵין בּוֹרֵחַ,

אַתְּ תִּכְרִי לָהֶם עַד בֹּקֶר אֶלֶף קְבָרִים

וְעַל קִבְרָם תִּתְּנִי אֶת הַמַּפְתֵּחַ.

יֵשׁ בָּךְ מִכֹּחוֹ הַלֹּא־צָפוּי שֶׁל הַבּוֹרֵא,

מַפְתִּיעַ וְנִרְדָּף תָּמִיד, מֻשְׁמָץ וּמְגָרֶה,

כְּכֹל אֲשֶׁר נָקִים עָלָיו קִיר־כֶּלֶא וּמִתְרָס –

הוּא תָּמִיד קַיָּם וְלֹא־נִתְפָּשׂ.

הִיא הָאַחַת שֶׁבָּהּ מִתְפָּרֵשׁ

מִקּוּמָם הַמֶּטַּפִיזִי שֶׁל הַקֶּרַח וְהָאֵשׁ,

בּוֹ הַחֹם הִנּוֹ קֹר בְּשִׁעוּר קָטָן

וְהַקֹּר הִנּוֹ חֹם בְּשִׁעוּר מְמֻתָּן,

וְגַם אִם יֵשׁ שְׁנַיִם קָצוֹת לַמַּקֵּל –

זֵהִים הַקְּטָבִים בּוֹ וְאֵין בָּם הֶבְדֵּל,

שֶׁכֵּן כָּל דָּבָר בְּטֵרוּפוֹ וְכָל דָּבָר בִּשְׁפִיּוּתוֹ

סוֹפוֹ תָּמִיד נִמְשָׁךְ אֶל אֵין־סוֹפִיּוּתוֹ,

וְכָל מַה שֶּׁיֶּשְׁנוֹ, אוֹ נִרְאֶה כְּאֵינֶנּוּ,

יֵשׁ לוֹ לְמַטָּה וּלְמַעְלָה מִמֶּנּוּ,

כָּךְ הָאֱמֶת, כָּךְ הָרְמִיָּה,

כָּךְ כָּל שְׁאָר הַהֲפָכִים בַּבְּרִיאָה.

הִיא הָאַחַת יוֹדַעַת בְּמֻחְלָט

שֶׁאֵין רֹב אֶלָּא לִקּוּטוֹ שֶׁל הַמְעַט,

וְאֵין הָאוֹר בַּבְּאֵר נִכְנָס וּמְמַלֵּא

כִּי אִם לְפִי שִׁעוּר הַחשֶׁךְ הַנִּדְלֶה.

מִכָּאן, שֶׁאֵין דָּבָר בָּרוּר עוֹד וּבֶן־קֶבַע

וְאֵין עִנְיָן כְּמוֹ זֶה אוֹ כְּאַחֵר בַּטֶּבַע,

אֶלָּא יֵשׁ רַק הַמָּקוֹר הָאֶחָד בַּנֶּעְלָם

שֶׁמִּמֶּנּוּ וְאֵלָיו הַדְּבָרִים כֻּלָּם.

אַךְ זוֹ מַעֲלָתָהּ וְחֶסְרוֹנָהּ שֶׁל הָרֵאשִׁית

שֶׁיֵּשׁ לָהּ יָם וְאֵין לָהּ מֵשִׁיט,

וְהִיא בּוֹהָה אֶל אָן עַל הַסְּפִינָה לָלֶכֶת…

וְסוֹד מְבוּכָתָהּ – טָבוּעַ בַּמַּתֶּכֶת.

קָשׁוּחַ וְאִטִּי.

אֵינוֹ נִכְנָע עַד אִם בְּשִׂיא הָאֵשׁ.

אֲמִתִּי.

עִקֵּשׁ.

כֹּחוֹ מָלֵא אֶת גְּבוּלוֹתָיו.

שִׁלְטוֹנוֹ מֻחְלָט וָקַר.

חֲזָקִים יָצְרוּ אוֹתוֹ

וְהוּא לַחֲזָקִים נוֹצַר.

לַזָּהָב יָאָה אַדֶּרֶת הֵיכָלִים

וְלָעוֹפֶרֶת שַׂק.

אַךְ גַּם הָעשֶׁר גַּם הָרִישׁ נֶאְכָּלִים

בְּהִגָּזֵר הַפְּסָק,

וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת מִן הַמִּלִּים

בִּהְיוֹת הַפְּרִיחָה לְמַק,

אֶחָד הוּא – מַתֶּכֶת הָאֵלִים –

הַמְבַקֵּעַ רַעַם וּבָרָק,

הוּא הַמָּשָׁל וְלוֹ הַנִּמְשָׁלִים

וּמִמֶּנּוּ אֱלֹהִים נוֹצַק,

וְאַשְׁרֵי הַמּוֹרֵד וְשַׁרְבִיט־הַמּוֹשְׁלִים

שֶׁחֻקָּם בְּכֹחוֹ הוּחַק.

מַרְבֶּה רַעַשׁ,

אַךְ קְצַר־יָמִים, תּוֹדָה לָאֵל,

מַזְקִין בְּלֹא עִתּוֹ.

יוֹצֵא תָּמִיד חוֹצֵץ,

מָתוּחַ וְנוֹצֵץ,

נוֹשֵׂא תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת

כְּאֶחָד גִּבּוֹר לַמִּלְחָמוֹת,

סָבוּר בְּעַצְמוֹ כִּי אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ

שֶׁהוּא מְתַעְתֵּעַ,

שֶׁכֹּחוֹ אֵינֶנּוּ אִתּוֹ.

כְּכָל רַךְ־אֹפִי הוּא אָדִישׁ

וּמְצַיֵּת לְכָל פַּטִּישׁ

וְנֶאֱמָן רַק וְנִכְנָע

לַהַלְמוּת הָאַחֲרוֹנָה…

לוּזוֹ שָׁבִיר וּמִי יִסְמֹךְ

עַל עֶבֶד כִּי יִמְלֹךְ?

אַף כִּי אֵין לְהִתְעַלֵּם

מִן הָעֻבְדָּה שֶׁמִּתְגַּלֵּם

בּוֹ מִין גֻּזְמַאי אֲשֶׁר שְׁקָרָיו

יָפִים מֵאֲמִתּוֹ…

בְּעוֹלָם שֶׁבּוֹ עוֹמֵד

כָּל דָּבָר עַל הָאֱמֶת,

וְהָאֱמֶת עָצְמָהּ עוֹמֶדֶת

עַל כַּרְעֵי בְּדָיָה מוֹעֶדֶת,

יֵשׁ סִכּוּי שֶׁגַּם בַּדַּאי תָּמִים

עָשׂוּי לְהַאֲרִיךְ יָמִים,

מִשּׁוּם שֶׁאֵין אוֹיְבִים לוֹ וְאוֹרְבִים

לְהַצְמִיתוֹ.

וְהוּא מֻדָּח אֶל צַד, שָׁמוּט,

חָלוּד, קָרוּעַ וְקָמוּט,

וּמְצַפֶּה לְאַחֲרִיתוֹ.

הַמַּתָּכוֹת לֹא יְצָרְפוּהוּ לַמִּנְיָן.

הַבּוֹנִים לֹא יְשַׁתְּפוּהוּ בַּבִּנְיָן.

בְּבוֹא יוֹמוֹ, אֲפִלּוּ לַתַּלְיָן

אֵין עוֹד בּוֹ כָּל עִנְיָן.

זֹאת וְעוֹד –

יֵשׁ לִפְעָמִים מִשּׁוּם פְּחִיתוּת־כָּבוֹד

בַּנִּסָּיוֹן לַהֲמִיתוֹ.

פְּלֶבֶּאִית וּתְמִימָה. עִם סִנָּרָהּ תָּמִיד זָהוּם.

מַאֲמִינָה בְּמֶטָלוֹגִיּוֹת קְדוּמוֹת.

בְּמֶבָּטָהּ מִתְרוֹצְצִים עוֹד הַפְּחָדִים וְהַטִּמְטוּם

שֶׁל תּוֹר הָאֶבֶן וּמוּסַר הַקַּרְדֻּמּוֹת.

לֹא גֵּץ מַרְדּוּת. לֹא זִיק שֶׁל דַּעַת. לֹא תַּו־דְּיֹקֶן מְיֻחָד.

רַק הַכֹּבֶד הַנּוֹכֵחַ מְעֻגָּן בָּהּ. הוּא בִּלְבַד.

פָּנֶיהָ חַקְיָנוּת זוֹלָה, חוֹתַם הַקּוֹף בָּהֶן טָבוּעַ,

אַךְ מִשְׁקָלָהּ מִשְׁקַל־פִּילִים –

אָפֹר,

כָּבֵד,

קָבוּעַ.

יֵשׁ לִפְעָמִים שֶׁהִיא,

בְּהַבִּיטָהּ בָּרְאִי,

הוֹפֶכֶת מְרֻכְרֶכֶת וְנוֹטָה לְהִתְרַגֵּשׁ.

כְּמוֹ טַבַּחַת בַּשְׂרָנִית וּמְאֹהָבָה

הִיא מִתְמַסֶּרֶת לְאַלְתַּר אָז, לְלֹא סְיָג, וּלְכָל דּוֹרֵשׁ,

וּבְכָל טֶמְפֶּרָטוּרָה עֲלוּבָה.

אֲבָל גַּם זֹאת צָרִיךְ לוֹמַר:

לִבָּהּ לֹא גַס, אוֹ מְמֻרְמָר.

בַּעֲבֹר שְׁלוּבֵי־זְרוֹעַיִם הַזָּהָב וְהַפְּלָדָה

בְּחַג־הַכֶּתֶר־וְקַסְדוֹת־הָאַבִּירִים,

הִיא פּוֹרֶשֶׁת לִמְעוֹנָהּ, עִם גְּרוּטָאוֹת וַחֲלֻדָּה,

וּמְפַנָּה אֶת הָעוֹלָם לָעֲשִׁירִים.

דָּתוֹת חוֹלְפוֹת וּמִשְׁטָרִים מֵתִים וְנוֹלָדִים.

כָּל אַחְיוֹתֶיהָ מְעַטְּרוֹת בָּתֵּי־חֶמְדָּה וְהֵיכְלֵי־שֵׁן;

רַק הִיא, כִּנְזִירָה בָּלָה עִם נֶפֶשׁ־עֲבָדִים,

רוֹבֶצֶת לְלֹא תֹּאַר וּבְלֹא שֵׁם.

הַתַּגְּרָנִים שׂוֹנְאִים אוֹתָהּ, מִשּׁוּם שֶׁהִיא יִשְׁרַת־מֶבָּט

וְאֵין הִיא שֻׁתָּפָה לְנִכְלֵיהֶם וּלְתַרְמִיתָם,

הַחַיָּלִים סוֹמְכִים עָלֶיהָ – אֲבָל רַק מְעַט,

כִּי רַק מְעַט הַזְּמַן בֵּין חַיֵּיהֶם לְבֵין מוֹתָם.

וְעִם כָּל זֹאת, גַּם לָהּ שָׁעָה שֶׁל זֹהַר וְעִלּוּי־פָּנִים:

בַּחשֶׁךְ, עֵת גּוֹשֵׁשׁ הָעָם וּנְבִיאָיו שׁוֹבְרִים לוּחוֹת,

פּוֹרֶשֶׂת הִיא, הַחֲפַרְפֶּרֶת, כְּנַף תִּקְוָה וֶאֱמוּנִים,

הוֹפֶכֶת לְצִפּוֹר הָאֵשׁ וּלְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת.

אִם נִבְרֵאתִי בְּצַלְמוֹ שֶׁל אַב־הָרַחֲמִים, וַדַּאי זָקוּק עַתָּה הָאָב

עַצְמוֹ לְכָל גִּלְגּוּלֵי רַחֲמָיו.

הוּא מַזְקִין בְּתוֹכִי יוֹם יוֹם. מְשַׁנֶּה פָּנָיו.

אֵין הוּא מִתְנַשֵּׂא בִּי עוֹד כְּקֹדֶם, אַךְ גַּם אֵינוֹ נַעֲשֶׂה עָנָו.

פָּשׁוּט מַשְׁלִים עִם הָעֻבְדּוֹת וְלוֹמֵד לְהִתְיַחֵס

אֲלֵיהֶן כְּאֶל חֵלֶב־הַנֵּר הַנָּמֵס,

שֶׁאַף כִּי עוֹדוֹ מְהַבְהֵב –

כְּבָר חָשׁ הוּא אֶת קְצֵה־הַפְּתִיל קָרֵב

וְכָל שָׁעָה שֶׁעוֹדוֹ גוֹצֵץ בָּעֲלָטָה

יֵשׁ בּוֹ עֲדַיִן מֵהַכָּרַת עֶרֶךְ אוֹרוֹ בַּחשֶׁךְ, בְּחִינַת אֲנִי וְאַתָּה.

אֲנִי מַבִּיט בַּחֲרִיצֵי־הַמֵּצַח, בַּחֲרִישֵׁי־הַחֹטֶם, בְּשַׂקִּיקֵי הָעַיִן הַגּוֹוַעַת.

כָּל הַיְצָרִים שְׁחוּקִים – הַמִּין, הַכָּבוֹד, אֲפִלּוּ לְהִיטוּת־הַדַּעַת.

אֵינֶנָּה הַצְּמַרְמֹרֶת שֶׁפִּזְּזָה אֵי־אָז בַּלּוּז –

רִמְזֵי הָאֲנִינוּת, עֲוִיתוֹת הַחֶסֶד וְהַבּוּז,

כְּוִיצוֹת הַיֻּהֲרָה וְהַקְּנָאוֹת, קְרִיצוֹת הָאֱמוּנָה וְהַתְּבוּנָה

וּקְמִיצוֹת הָאֲנִי שֶׁל הַשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה.

קֶשֶׁת־מוּסָרִי שְׁבוּרָה. מִי הַצַיָּד וּמִי הַצַּיִד?

קְלַסְתֵּר שָׁסוּעַ וּפָרוּם. זֶה־כְּבָר מֵת בִּי גֶ’קִיל וְזֶה־לֹא־כְּבָר גָּוַע גַּם הַיְד.

קָשֶׁה לְהַבְחִין כַּמָּה מִמֶּנִּי אָבִי וְכַמָּה בְּנִי

וְאִם יֵשׁ דָּבָר עוֹד בְּתוֹכִי שֶׁהוּא אֲנִי.

מַה שֶּׁמִּתְרַחֵשׁ בִּדְיוֹקְנוֹ שֶׁל הָאָדָם!…

בָּעוֹר, בָּעֶצֶם, בְּזִרְמַת הַדָּם.

מִין שִׁנּוּי מִתְחוֹלֵל בַּפְּרָקִים. בְּפִרְקֵי־הַתַּנַּ"ךְ הַבִּיּוֹ־הִיסְטוֹרִיִּים שֶׁבִּי, הַמְגֻמְגָּמִים,

כָּל מַה שֶּׁהָיָה פַּעַם בְּרֵאשִׁית, הוֹפֵךְ לְדִבְרֵי־הַיָּמִים.

תֵּאוֹרְיָה אִישִׁית שֶׁלֹא נָטְלָה רְשׁוּת הַמַּדָּעִים

בתוקף אותו דַחַף, אוֹ דוֹחֵף, שנגח בנוּ אי־אז לראשונה, החלה אחת הגאלאקסיות הרחוקות לנוע בקצב מסוים וּלרחף בּאינסוף. כך נתבקעו ונפוֹצוּ העולמות המוּכּרים לנו. בכוח דחף ראשון זה נוצר במשך הזמן ריתמוס קבוע, שממנו השמש, וּמִנְּפָצָיו נהדף ונברא כדור־ארצנו. סיבוב כדוּרנו על צירו – בעל קצב קבוע הוא, המוליך מידות־חוֹם מסוימות ותנאים אחרים להולדת חיים על אדמות.

בכל יצר מן היצירים קיים זֵכֶר הריתמוּס הראשון, או הגעגועים הכּמוּסים אליו. כך נולדו העוֹנוֹת הקבועות של השנה וכך נוצר חוּש־ההסתגלות. כל מה שטבעי אצלנו, אינו אלא ההליכה לפי קצב ראשוני זה של דחף־העולם, שקיבלנו אי־אז בשחר הבריאה. חוֹרף וקיץ, שינה ויקיצה, לידה ומוות. בהגיע הקצב אל סוף מעגלו, הוא מתחיל מחדש, בשינוי צורה כמובן, עקב התנאים הקוסמיים המתחדשים ומשתנים מדי פעם. הקצב עצמו אינו חדל, ואינו משתנה.

אילו היה כדור־ארצנו סוֹטה משום־מה ממהלכו והיה נפגם הקצב הראשון שלו, היו כל מושׂגי חיינו משתנים וכל אפשרויות חיינו משתנות בתכלית. מבּחינה זו, איני מאמין בשום פנים בקיוּם צורות־חיים זהוֹת על פני כוכבים אחרים (אך אין זה מונע, כמובן, קיומן של צורות־חיים אחרות), משום שלא ייתכן כי הדחף הראשון הוליד אדמות, או כוכבים, בריתמוּס שווה בדיוק. הבדלי טבע המאסה (כתוצאה ממוּרכּבוּתהּ הכימית) גרמו ודאי להבדלי אנרציה ויש להניח שהביאו גם להבדלים בצוּרוֹת החיים.

משום כך אני נאלץ להאמין, כי התפישׂה האמנותית של האדם, מוגבלת בהכרח לתפישת הריתמוּס המיוחד לכדוּרנו, ואין היַהַב האנושי מסוגל להשיג בלוגיקה האמנותית שלו ערכים אמנותיים ואתיים מעבר לגבולות הריתמוּס הזה. היוצא מזה, שהפילוסופיה האמנותית שלנו מוגבלת מטבע ברייתה. לא כן האינטואיציה האמנותית, המאפשרת לנו לנחש אפשרויות של חוויה מעבר למציאוּתנו, משום שעצם קיומו של ריתמוס אחד מעיד על אפשרות מציאוּתם של ריתמוסים אחרים.

אולם במסגרת זו, של הרגש האמנותי שלנו, מתבטאים הגעגועים הסטיכיים שבאדם אל הקצב הראשון של העולם. הריקוד, הזמר, השיר, השיטה המטרית, או האחרת, המודדת מִקצָבִים אלה – בכולם מצוי הביטוי לריתמוס התולדה.

מגזעו של אילן זה צומח ענף אחר, והיא האמונה בסוד הצירוּף העליון של החומר. הריני סבור כי החוֹמר + כושר ההסתגלות שלו לתנאים שונים + גורם הזמן – הם הפורמוּלה של סוד־החיים. אני מכּיר בעובדה שדברי נשמעים קצת משונים, ובמיוחד כשהם נאמרים מפיו של בּוּר מוסמך מדאורייתא במדעי הטבע, ואפעלפיכן אני מאמין בהם.

אני מאמין כי צירוּף־יחד של יסודות מסוימים בחומר, היא תוצאה של כוח־דחף ראשון, שהוליד תנאים מסוימים, המכריחים את הצירוף הזה להסתגל אליהם. בהבשיל הצירוף הזה עד תּוּמוֹ – נולדים החיים. אנו רואים זאת עם הוּלדת העוּבּר האנושי. רק לאחר 9 חודשים של הסתגלות אטית וצירוף היסודות ברחם האם – ייוולד התינוק. 9 החודשים הם סוף מעגלוֹ של הריתמוּס הזה להולדת חיי אנוש. לגבּי יונקים אחרים, או בעלי־חיים אחרים, או לגבּי עצים, למשל – יש קְצָבִים אחרים שבִּיטוּיָם הכימי נקרא בשם גֶנִים, אבל אלה רק התוצאה. אם משהו נפגם או חסר בקצב הקבוע (ילד בן 7 חודשים, או פּג) חייבים אנו, כביכול, להחזיר לו את החסר בריתמוּס שלו, ונותנים אותו במדגרה המשלימה את מעגלוֹ בזמן.

אני חש תחושה מיסטית, כי הגילוי הגדול של סוד הרכּב תא־החיים והיכולת ליצור אותו בידי אדם, יבואו מתוך חיפּוּשׂ ומציאת מהירויות־החומר השונות והחלקיקים המהווים את התא. ההרכב הכימי והכמוּת היחסית, הם – למעשה – אֶקוויוואלנט למהירויות הזיקה שבּין החלקיקים; כלומר (אם לחזור לרעיון המקורי שהבּעתי לעיל) הם תאוצות פנימיות המתמשכות מן הדחף הראשון, הוא הוא הקצב הראשון של הבּריאה. מתוך כך, אילו ייכולנו לחַשּב את מהירות הדחף הקדמון הזה ואת מידת מציאוּתו של דחף זה בחלקיקי התא, בעוצמתו הראשונית, – היינו יכולים ליצור אותו באמצעים מיכאניים או אחרים, ולתת אנו עצמנו נשמת־חיים בתאים כימיים של תנאי מעבּדה.

אילו הגענו לכך (ולי אמונה מוּזרה ומקפּיאה דמים שבּיום מן הימים נצליח להגיע להישג כזה) היינו הופכים ליוצרי יש מאין. אלא שספק עדיין בידי אם גם היינו הופכים על־ידי כך להיות ליוצרי אור, אף כי הצלחנו זה מכבר להיות בוראי חושך.

משום כך, בבואי לכתוב שיר, מרוּכּזים כל מעייני בהאזנה פנימית עמוקה לריתמוס הנפלא והראשון הזה, ואני נתוּן אז ראשי ורוּבּי בחיפוש אמצעים להעלאתוֹ על הנייר ולהפיח אותו בגוף הרעיון המציק לי והתובעני להוציאו לאור. בבוא הקצב באוזני ובמלאו את כל חדרי לבּי, מיד נולדת בי, כתינוק חדש, תחושת השיר כולו, על מהותו האידיאית, הפילוסופית והרגשית, ומה שנותר לי לעשות, אינו אלא העיצוב הטכני, שהיא מלאכתו האחראית, רבת הדאגה והזהירות, של המיילד.

עַתָּה מִתְבָּרֵר, כִּי אֵין גְּבוּל לְאֶפְשָׁרֻיּוֹתֶיהָ שֶׁל הַמְּצִיאוּת,

הִיא הָאֱמֶת.

אֵיזֶה מִקַּח טָעוּת!

וּבְכֵן, הַכֹּל שׁוֹמֵט…

אֵין הִיא מֻחְלֶטֶת וְסוֹפִית

וְהִיא יַחֲסִית וּמִשְׁתַּנֵּית.

וּבְכֵן, מַה מֹּאזְנֵי־צֶדֶק

וּמָה אֲנַךְ הַמּוּסָר

וְאֻמְדַּן הַיֹּפִי?

וְכָל אֵלֶּה שֶׁאָמַרְנוּ תְּחִלָּה

אֵין בָּם דֹּפִי

וְאֵין לָשִׂים בָּה תָּהֳלָה?

וּמָה עִם הַתָּלוּי שֶׁתָּלִינוּ הַיּוֹם

וְהַבָּשָׂר שֶׁשָּׁגַלְנוּ בְּשֵׁם הַטִּבְעִי

וְהָאֲנָשִׁים שֶׁיָּרִינוּ בְּשֵׁם הַדִּין

וְהָאָמָּנִים שֶׁבִּיַּשְׁנוּ בְּשֵׁם הַנָּאֶה

וְהַכְּסִיל שֶׁבִּזִּינוּ בְּשֵׁם הַחָכְמָה

וְהַמִּלְחָמָה שֶׁאָסַרְנוּ בְּדֶגֶל הַחֵרוּת?

אֵיזֶה טִפֵּשׁ אֲנִי

וְאֵיזֶה רָשָׁע

וְאֵיזֶה רֵיקָן,

שֶׁמָּדַדְתִּי עַצְמִי בְּמִדּוֹת עוֹלָמִי,

שָׁעָה שֶׁאַמַּת־הַמִּדָּה עַצְמָהּ –

כָּךְ מִסְתַּבֵּר בְּפַשְׁטוּת –

אֵינָה אֶלָּא

מִקַּח טָעוּת.

הָעַרְפִלִּיּוֹת הַקּוֹסְמִיּוֹת נָעוֹת.

שְׁמָשׁוֹת נוֹלָדוֹת, וּמֵהִסְתַּבְּרוּתָם הַמִּקְרִית שֶׁל מַצָּבִים

מִתְנַחְשְׁלוֹת מַעַרְכוֹת־כּוֹכָבִים.

אֲטוֹמִים מִתְבַּקְּעִים בְּלַהַט מִילְיוֹנִים מַעֲלוֹת

וְהַמַּחְזוֹרִיּוּת, שֶׁהִיא סִימָנוֹ שֶׁל סֵדֶר,

מוּבֶקֶת וּמְבֻלֶּקֶת בְּתֹהוּ־בֹּהוּ שֶׁל עֵדֶר

וְנָדָה מִמֶּרְכָּז שֶׁאֵינוֹ־בְּנִמְצָא לְעֵבֶר מַעְגָּל הַמִּשְׁתַּנֶּה בָּהּ

בְּדוֹמֶה לְנִיעַ הָאֲמֶבָּה.

עִם הִגָּלוֹת הַנֶּעְלָם הַקִּיּוּמִי בִּמְבוֹךְ עֶשְׁתּוֹנוֹתַי

וּבְלָמְדִי לְהַכִּיר כִּי הַנֵּצַח הַמֻּפְלָא אֵינוֹ יֵשׁ כְּלָל

אֶלָּא לִמְדִידַת הָאַיִן

וְכִי אֲנִי הוּא בּוֹרְאוֹ בְּדִמְיוֹנִי וּבְחֶשְׁבּוֹנוֹתַי

כְּדֵי לִמְצֹא אֲחִיזָה בֶּחָלָל

וּלְשַׂבֵּר אֶת הָאֹזֶן וְהָעַיִן –

לֹא נוֹתָר לִי אֶלָּא לְהִוָּכַח, כִּי בְּלֹא זְמַן וּבְלֹא מָקוֹם בַּזְּמַן,

דָּבָר לֹא יֵאָמֵן וְדָבָר לֹא יְאֻמַּן.

תִּשְׁעִים וּשְׁנַיִם הַיְסוֹדוֹת אֲשֶׁר בַּטֶּבַע

הַמּוּכָחִים בַּלּוֹגִיקָה שֶׁלִּי –

שָׁוִים חֲצִי־פְּרוּטָה,

אִם כַּעֲבֹר קְצָת־נֵצַח עָלוּל לְהִתְבָּרֵר שֶׁהֵם רַק רֶבַע

מִן הָאֻמְדָּן הַמַּכְפֵּלִי

בְּמִסְפְּרֵי הַדַּעַת הַפְּשׁוּטָה.

דֶּקַארְט אֵינוֹ צוֹדֵק. אָמְנָם אֲנִי חוֹשֵׁב כְּרֹחַב יָם,

אַךְ אֵין לִי טִפַּת מוֹפֵת שֶׁאֲנִי קַיָּם.

אִם בָּרָאתִי אוֹתְךָ, אֵלִי,

וּבָנִיתִי לְךָ מִזְבֵּחַ

וְהִקְרַבְתִּי לְךָ קָרְבָּן –

כָּל זֹאת רַק כְּדֵי שֶׁאָחוּשׁ מִדְרָךְ לְרַגְלִי

הַגּוֹשֶׁשֶׁת בַּבְּלִי־אָנָה, בֵּין שֶׁמֶשׁ לְיָרֵחַ,

וּמְנֻסָּה בְּפַחַד מָוֶת וְחֻרְבָּן.

אִם אֵין לִי גָדוֹל מִמֶּנִּי, אוֹ קָטָן מִמֶּנִּי –

אֵינִי אֶלָּא יֶשְׁנִי בְּחֶזְקַת אֵינֶנִּי.

אוּלַי לָכֵן אֲנִי נִמְלָט אֶל סְיָגֵי הַשִּׁיר וּמִקְצְבֵי הַמַּנְגִּינָה

וְאֶל מַעְבְּרֵי־הַצֶּבַע וּמַסְלוּלֵי־הַקַּו וְאֶל כִּוּוּנָהּ הַמַּשְׁלִים שֶׁל הַתְּנוּעָה

וְאֶל כָּל מַה שֶּׁמְּכַנִּים צוּרָה, אוֹ כְּלִי;

כִּי רַק לְמַגָּעָם אֲנִי מֻפְתָּע מִמְּצִיאוּתָהּ הַיּוֹקֶדֶת שֶׁל מַהוּת, אוֹ תְּבוּנָה,

וְהֵם כְּמוֹ גַרְגִּיר הַיּוֹצֵר בּוּעָה

בְּנָפְלוֹ אֶל מֵימֵי הַדְּלִי.

אֲנִי עוֹרֵג טִבְעִית, כַּנִּרְאֶה, אֶל גְּבוּלוֹת מְסֻיָּמִים וְאֶל מְעַט סֵדֶר

בַּקּוֹסְמוֹס שֶׁלִּי, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא דַף־נְיָר מְרֻבָּע וְדָלֶת־אַמּוֹת שֶׁל חֶדֶר.

“וּלְשֵׁת גַם־הוּא יֻלַד־בן וַיקְרָא את־שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהֹוָה”. (בראשית ד, כו)

תמיד תהיתי מה לסופו של פסוק זה באמצע הכרוניקה הגנטית של סיפור תולדות אדם. “אָז הוּחַל לִקְרֹא בְשֵׁם יְהֹוָה” מופיע כביטוי להלך־רוח פילוסופי במקום שאיננו תואם לפילוסופיה. אפילו נֹאמר שרושם־התולדות הקדמוני נתכוון לפשוטו של מקרא, אין ביטויו זה מתישב עם דברים שאמר לפני כן. שהלא כבר דיבר אלהים עם אדם וערך עמו דושיח בראשית ימיה של הבריאה, ואין ספק שאדם הכיר את בוראו ומה גם שהספיק כבר לחטוא לפניו, להתחבא מפניו ולהיעָנש על ידו. קין והבל הקריבו לו קרבנות, משמע ידעו לפני מי הם מקריבים, ולא עוד אלא שקנאתו של קין לאלהיו הביאתו לידי רצח ראשון. תחושת חטאו של קין ושׂיחוֹ עם קונו הן תעודות ראשונות של אתיקה אנושית. יש להניח שפעמים לא מעט קרא קין לאלהיו על דרך נדודיו הארוכה, בשאתו את אות הדמים על מצח. אין זו, אפוא, פעם ראשונה של זקיקת האדם לבוראו. תיאור התולדות שלאחר מעשה קין והמוצאות אותו הנו טבעי ביותר – עד לאותו פסוק המופיע בפתאום ונשמע כיוצא־דופן. בלית ברירה אתה מקיש מן הכתוב שאפשר היה אלהים ידוע לאדם עד אותה שעה, בלי שידע לכנותו בשם. כלומר, היתה ידועה לו המהות האלהית, ככל שנתגלתה לפניו, מבלי שידע להגדירה כמו.

פתאום, בכל מטען המאגיה הבְּרֵאשִׁיתִית, פורץ בתולדותיו של האדם כוחו של השֵׁם האלהי, ההגדרה הראשונה של המהות הראשונית. הצירוף העליון של המחשת הנעלם – הַהֲוָיָה הופכת ליְהֹוָה. אני משער כי משהו מתחושת ההתרחשות הזאת ידעו אנשי המסתורין שבכל הדורות, עושי־הנס והאובות ונביאי הפלא. בבקשם לממש את האין ולהפוך ליש את חזונם הערטילאי, אכפו את רצונם בכוח הלשון וחיפשו את סוד היצירה בצירוף הנסתר של ההיגוי האלהי, בחינת “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר”. כל גינוני הקמיעות, ההשבעות, המזוזות, מיוסדים על כוחו של הצירוף השֵׁמִי, ולא במקרה אנו מוצאים אותם במיתוסים השונים של עמי העולם. “הקבלה המעשית” שלנו מלאה מהם והשפעתם מחלחלת בספרותנו התורנית והחילונית כאחד עד עצם היום הזה.

אין כוונתי לחזור בזה על רעיונות שכבר מצאו להם ביטוי ממַצה אצל אנשי המקצוע שתורתם בכך. אולם כקורא מן השורה אני נשאר תמיד תוהה על כוחה של הלשון בתיאורים המִיתִיִים של המקרא. ככל הזכור לי לא הרבתה הפילוסופיה לעסוק בבחינתם האתימולוגית. ודאי, יש דברים כוללניים בכל שיטה מחשבתית, בהתיחסותה לענייני לשון, החלים גם על המקרא, אלא שחסרה בהם תחושת הלשון העברית המקורית, שפּלאיה ונִסיה מיוחדים רק לאלה שזכו לדעת אותה מכלי ראשון. משום כך דומה עלי שכל חכמיה בלשון לועז לא השיגו בה אפילו קורטוב־של־משהו, ככל שהשיגו בה חכמי “המדרש” היהודי. אלא שדא עקא, מעולם לא נתמשלה “דרשת” המקרא לפילוסופיה החילונית, ולא נלקחו מ"מדרש" זה ההקבלות הראויות להילקח לצורך העיון הכללי.

בדיאגרמה הנודעת של השיטה ההגליאנית, מתחלק הרעיון (“האידיאה”) לסעיפים וסעיפי־סעיפים שונים של ההוויה, בתפישתה החומרית והרוחנית כאחד. בסעיפים הדנים בדִמיוֹן ובזִכּרוֹן, אומר הגל כי כל דמות העולה בתת־מודע¹ שלנו, מייצגת משהו מעבר לעצמה, הווה אומר משהו אוניברסלי. על ידי כך נעשית, למשל, דמותו המיוחדת של האריה לסימן של כלל האריות. מתוך כך נוצרת שיטת סימנים, שבפיתוחה המלא היא הופכת להיות לשון. בלשון זו מתחילים השם, או המלה, לשמש את עצמם בתפישתנו השִׂכלִית, ועושים את מלאכתו של הדמיון. אומר הגל: “מיד בהינתן לנו השם אריה, אין אנו נזקקים לחזותה הממשית של החיה, ואף לא לדמותה. השם לבדו, אם אנו רק מבינים אותו, הוא מייצגהּ הפשוט וחסר־הדמות של החיה. אנו חושבים בשמות.”

אני מעוסק בימים אלה בחיבור פואמה בשם “מַעֲשֵה הָעֵגֶל”, על יסוד אגדה מן התלמוד. ר' אוֹשַׁעְיָה ור' חֲנִינָא, אמוראים מדור שלישי, משוקעים ב"ספר יצירה" ומבקשים להעלות בצירופיהם את השם הקדמון, שבכוחו לחולל נסים. באחד מלילות שבת הם מצליחים לעשות זאת. נדהמים ומסוחררים מרגע הגילוי, הם משתמשים בכוחו של השם שלא כהלכה, ובוראים לעצמם עגל משולש ואוכלים אותו ברעבונם.

אגדה נפלאה זו כבשה אותי כליל. איני מבין איך לא גירתה את דמיונו של מישהו מן הסופרים עד כה. אשלכותיה הרעיוניות מרובות כל־כך, ואווירתה שופעת דראמאטיות ומסתורין. הרחקתי לכת כבר בכתיבתה, אולם ככל שאני מתקרב לפרק התיאור של שעת־הגילוי הלילית, וככל שעלי למצוא פורקן לשוני לפיצוצו הגרעיני של השם־המפורש בתודעתם של שני האמוראים – אוחז בי פחד משונה, ואני עצמי כחושש מפּני מצב של הזיה.

זה כמה ערבים שאני משוקע ב"סֵפֶר הַבָּהִיר", בעיקר לשם הבהרת עולם ה"ספירות" ומשמעותן. אלֹהים, איזה דמיון פאנטאסטי. אני קורא גם ב"רָזִיאֵל הַמַּלְאָךְ", ומנסה לצלול באווירת־הלחשים־וההשבעות המהלכת עלי אימים ופליאה, ונוטעת בי תחושת כוחם של שמות ורמזים שלא מעלמא הדין. נטלתי אתמול כמה פרטים מספרו של קוֹרְדּוֹבֵירוֹ, בעיקר מן הפרק העוסק בצירופי השמות. רובה של עבודתי נעשה בשעות הלילה, ואני מפסיק מדי פעם כדי להתאושש ולחזור אל צלילות־הדעת, שאי־אפשר בלעדיה. לגמרי איני בטוח אם אצליח למסור את התחושה הזאת, ואם תוכלנה מלים לתאר את רגע התפרקותן ותחייתן מחדש בפורמולה אחרת. בחיבורו של אֶרְנְסְט קַסִּירֶר “לשון ומיתוס”, מנסה אמנם המחבר לפרש את כוחם המאגי של גילויים כאלה, אבל גישתו המדעית־מדי – עם כל דקדקנותה – נוטלת מן הפירוש את עוקצו המיסטי ומנסה להשליט הגיון במקום שאין לו שליטה. אני נזכר עתה שקראתי לפני כמה שנים חיבור של פְרַאנץ רוֹזֶנְצוַוייג (שהופיע באמריקה, אם אינני טועה), ובו נסיון לעמוד על כוחו של השֵׁם, כנגד המהוּת שמעבר לו, והוא מבקש לנגוח בו את הפילוסופיה ה"אידיאית". הספר עשה עלי רושם חזק בשעתו. אפשר שעכשיו מחלחלים בי הדברים.

אוֹשַׁעְיָה וַחֲנִינָא הַבַּבְלִים

בְּלֵיל שַׁבָּת, דּוֹלֵף סַגְרִיר וָפַחַד,

בְּלֵיל־חַלּוֹן־וָדֶלֶת־נְעוּלִים

יָשְׁבוּ יַחְדָּו, לָמְדוּ תּוֹרָה בְּיַחַד.

וַיְהִי חֲצוֹת, וּרְעָבָם לִלְמֹד

הוֹלִיךְ אֶת תַּלְמוּדָם הַרְחֵק מְאֹד;

וַיְהִי חֲצוֹת, סָגְרוּ סִפְרָם לָנוּחַ,

רַק סֵפֶר־יְצִירָה נִשְׁאַר פָּתוּחַ.

בִּשְׁלשׁ מֵאוֹת לָאֶלֶף הָרִאשׁוֹן

שָׁכְבָה בָּבֶל כְּמִנְהָגָה לִישֹׁן,

כִּי זֶה דִין עַם וְהֶרְגֵּלָיו כָּאֵלֶּה:

מֵקִיץ לַשּׁוּק, אֲבָל נִרְדָּם לַפֶּלֶא…

בְּלַיְלָה עָב, תּוֹעֶה וּכְבוי כּוֹכָב,

בְּלַיְלָה הַזּוֹעֵק לַחֲכָמָיו

נֵעוֹר אוֹשַׁעְיָה וְהִקְשִׁיב: – רַק רוּחַ.

וְסֵפֶר־יְצִירָה מֻנָּח פָּתוּחַ.

וְזֹאת לָדַעַת: סֵפֶר־יְצִירָה

פַּרְשֶׁגֶן־קַדְמוֹנִים הוּא, כְּתָב נוֹרָא,

סְתוּמִים וַחֲתוּמִים בּוֹ דִבְרֵי־סֵתֶר

עַל סְפִירוֹת “הוֹד” וִ"יסוֹד" וּסְפִירַת “כֶּתֶר”,

וְצִיר הַ"מֶּרְכָּבָה" וְסוֹד הַיֵּשׁ

מְצֻלָּקִים בּוֹ קֶרַח עַל גַּב אֵשׁ,

וְדוֹר מִדּוֹר מַצְפִּין הַפִּעְנוּחַ

וְסֵפֶר־יְצִירָה נִשְׁאָר פָּתוּחַ.

וְזֹאת לָדַעַת: סֵפֶר־יְצִירָה

כֹּחוֹ טָהוֹר, לֹא אוֹב בּוֹ, אוֹ מַלְאָךְ רַע,

וְהוּא רָחוֹק מִמָּגִיָּה שְׁחֹרָה

כִּרְחֹק הָרָזִיאֵל מִסִּטְרָא אָחֳרָא;

מִצֵּרוּפָיו יָקוּם הַמַּעֲשֶׂה

כִּי הוּא הֲדוֹם לְרֶגֶל הַכִּסֵּא,

וּכְשֶׁעֶלְיוֹן סוֹגֵר סְפָרָיו לָנוּחַ

רַק סֵפֶר־יְצִירָה נִשְׁאָר פָּתוּחַ.

וְעוֹד לָדַעַת: סֵפֶר־יְצִירָה

מִסְפַּר אוֹתִיּוֹתָיו שָׁקוּל בַּפֶּלֶס,

וְכָל פּוֹגֵם כְּהוּא־זֶה בַּסְּפִירָה –

פּוֹגם בַּנֵּס הוּא, מְחַסֵּר בַּפֶּלָא;

עַל כֵּן גָּזְרוּ: לֹא מָג וְלֹא כּוֹשֵׁף

וְרַק נְזִיר־אֶחָיו וּמִסְתַּגֵּף

זַכַּאי לָבוֹא בְּחֶבְיוֹנֵי הָרוּחַ,

וְסֵפֶר־יְצִירָה הוּשַׂם פָּתוּחַ.

בָּאֶלֶף הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלשׁ מֵאוֹת,

שָׁכְבָה לִישֹׁן בָּבֶל הַמַּטְרוֹנִיתָא,

וְגַל הַסְּעָרָה, כָּבֵד מְאֹד,

עוֹבֵר בְּסוּרָא, בָּא עַל פֻּמְבְּדִיתָא;

הָעָם נוֹחֵר, רָגוּעַ וְדָשֵׁן,

כִּי זֶה דִין עַם – בַּחשֶׁךְ הוּא יָשֵׁן…

וְרַק אוֹשַׁעְיָה עֵר, רוּחוֹ מָתוּחַ,

וְסֵפֶר־יְצִירָה עוֹדוֹ פָּתוּחַ.

וְרַק אוֹשַׁעְיָה עֵר. שְׂפָתָיו תָּנַעְנָה:

לַשָּׁוְא הַקּוֹנָמִים, שָׁוְא הַשְּׁבוּעוֹת.

וְכָל דְּאִנְדַּרְנָא וּדְאִשְׁתַּבַּעְנָא –

חִנָּם הַנֵּדֶר וּלְחִנָּם הָאוֹת.

אִלֵּם הַכְּתָב. עִוֵּר. הַלַּחַשׁ מֵת.

וְאֵין מוֹפֵת. וְרַק הַזְּמַן שׁוֹמֵט.

שָׁנִים סוֹגְרוֹת עָלֵינוּ לוּחַ לוּחַ,

רַק סֵפֶר־יְצִירָה נִשְׁאָר פָּתוּחַ.

רַק סֵפֶר־יְצִירָה בְּלֵיל שַׁבָּת.

אִיהִי שַׁבָּת שֶׁרַז־דְּרָז אָחוּז בָּהּ,

אִיהִי שַׁבָּת שֶׁל רֶמֶז בְּתוֹךְ פְּשָׁט,

אִיהִי שַׁבָּת שֶׁאוֹר־עֶלְיוֹן גָּנוּז בָּהּ.

אוֹשַׁעְיָה עֵר. פָּסַק מִמִּשְׁנָתוֹ.

נִרְדַּם וָקָם. חֲנִינָא בִּשְׁנָתוֹ.

סוּפָּה בַּחוּץ. אַךְ הַשַּׁבָּת שׁוֹתֶקֶת.

וְסֵפֶר־יְצִירָה יוֹשֵׁב מִנֶּגֶד.

פִּתְאֹם נִלְפַּת אוֹשַׁעְיָה וְהִקְשִׁיב.

נִדְמָה לוֹ שֶׁאֵרַע דְּבַר־מָה סָבִיב,

שֶׁמַּשֶּׁהוּ קָרָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת.

דְּבַר־מָה הוּזַז, הוּנַד, הוּסַט כְּסַיִט,

יֵשׁ מַה שֶּׁשּׁוּב אֵינוֹ כְּשֶׁהָיָה

וּבַהוֹוֶה כָּבְתָה הַהֲוָיָה.

שֻׁנּוּ מָקוֹם וּזְמַן. הֻפְרַע הַסֵּדֶר.

וְסֵפֶר־יְצִירָה בְּתוֹךְ הַחֶדֶר.

וּבְסֵפֶר־יְצִירָה כָּתוּב לֵאמֹר:

בְּהֵ"א כְּנֶגֶד הֵ"א סְפִירוֹת־שֶׁל־דֵּעַ

נִצָּב הַחשֶׁךְ מוּל פְּנֵי הָאוֹר,

וְהַגַּשְׁמִי בָּרוּחָנִי נוֹגֵעַ.

וּכְשֶׁמוּסָט דָּבָר מִן הַדְּבָרִים

מִיָּד “בִּינָה” פּוֹתַחַת שְׁעָרִים

וְנִדְלָקִים כֹּחוֹת “חָכְמָה” וָ"כֶתֶר"

וְסֵפֶר־יְצִירָה מוּכָן לַפֶּתֶר.

וּבְהִדָּלֵק כֹּחוֹת הַ"מֶּרְכָּבָה"

קוֹרְעִים רִתְמוֹתֵיהֶם סוּסֵי הַדַּהַר,

וְכָל אֲשֶׁר אֻפַּק בַּתַּאֲוָה

וְכָל אֲשֶׁר נִכְלָא – פּוֹרֵץ לוֹ שַׁעַר.

חֻקּוֹת עוֹלָם, דִּינֵי בַּרְזֶל וָאֶבֶן,

נִכְפִּים כַּקַּשׁ אָז, נִכְפָּפִים כַּתֶּבֶן;

הַכֹּל נִתָּךְ בְּהִשְתַּלַּח הָאֵשׁ

וְאִישׁ יָכוֹל מֵאַיִן לִבְרֹא יֵשׁ,

לָלוּשׁ חַיִּים שֵׁנִית מִתּוֹךְ הַתֶּמֶס –

וּבְסֵפֶר־יְצִירָה טָמוּן הָרֶמֶז.

הוֹ, כֹּסֶף עַז! הוֹ, יֵצֶר נְפִילִים!

לָחוּשׁ אֶת סֻלָּמְךָ נוֹסֵק שָׁמַיִם

וּמַלְאָכִים יוֹרְדִים בּוֹ וְעוֹלִים,

בְּעוֹד אַתָּה רוֹפֵס בְּמֵי־אַפְסַיִם.

הָהּ, חֵץ חוֹטֵא! הָהּ, חֵמֶת שְׁפוּכָה!

לָחוּשׁ אֶת הַבּוֹרֵא בְּתוֹכֲךָ

זוֹעֵק לְהִגָּלוֹת מִתּוֹךְ הַבֹּהוּ,

בְּעוֹד אַתָּה עִוֵּר, אָנוּס כָּמוֹהוּ,

כָּבוּל, כְּמוֹ שִׁמְשׁוֹן בֵּין עַמּוּדָיו,

בְּסֵפֶר־יְצִירָה וּבְסוֹדָיו.

מִשְׂחָק אָפֵל… לָבוֹא לִידֵי פִּתּוּי

וְלֹא לְהִפָּתוֹת כָּלִיל עַד גְּמִירָא,

לָדַעַת הָאִתּוּר וְהָעִתּוּי

שֶׁל סוֹד הַפְּלָאוֹת, אֲשֶׁר הִסְתִּירָה

יַד הַהַשְׁגָּחָה מֵעֵין כָּל חַי;

לִרְאוֹת אוֹתוֹ קוֹרֵץ לְמוּל עֵינַי

מִלֶּכֶד אוֹתִיּוֹת וּתְפִישָׂתָן,

קוֹרֵא אֵלַי: הֲרֹס–וּקְרַע שָׂטָן!

עֵת קַטְנוּתִי גְדוֹלָה מִן הָאֶתְגָּר

וְסֵפֶר־יְצִירָה נִצָּב כְּהַר…

שַׁעֵר בְּנַפְשְׁךָ אֶת זִיז הָרֶגַע,

אוֹתוֹ שַׁבְרִיר הַדַּק הָאֱלֹהִי,

בְּהִגָּלוֹת עַל לְשׁוֹנְךָ הַהֶגֶה

הַפֶּלִאי, הַנּוֹרָא, הַשָּׂח: “יְהִי!”

לְעֵת פִּתְאֹם, מִן הַבְּלִימָה הַנָּמָה,

קוֹרֵם הָאַיִן עוֹר, לוֹבֵשׁ בָּשָׂר,

וְתַאֲוַת חֲלוֹמוֹתֶיךָ קָמָה –

הַכֹּל־בַּכֹּל בָּהּ, שֶׁמֶץ לֹא יֶחְסַר.

מַה מָּוֶת לִי, אִם עִמָּדִי בְּצַוְתָּא

סוֹד סֵפֶר־יְצִירָה יֵרֵד הַמָּוְתָה.

אַשְׁרֵי הַחַי, שֶׁמֵּצַח־נְחוּשָׁה

וּרְצוֹן־בַּרְזֶל וְלֵב נוֹעָז זִכָּהוּ

לֶאֱחֹז בִּכְנַף אַדֶּרֶת־אֱלִישָׁע,

אוֹ בְּיָתֵד מֵרֶכֶב־אֵלִיָּהוּ… – – –

– אוֹשַׁעְיָה נָח, אַךְ שַׂרְעַפָּיו עֵרִים,

נִצִּים בּוֹ, נוֹעָצִים וְנִדְבָּרִים:

תֵּבֵל כְּבוּלָה וְסַמָּאֵל רוֹעֵץ בָּהּ

וְסֵפֶר־יְצִירָה כִּמְטַחֲוֵי־אֶצְבַּע…

אוֹשַׁעְיָה עֵר. וְלֵיל־שַׁבָּת בַּבַּיִת.

וּבַחוּצוֹת מַפֹּלֶת רְעָמִים.

וְהוּא רָעֵב. עוֹד לֹא טָעַם כְּזַיִת

מֵאָז יָשַׁב אֶל סֵפֶר הָאֵימִים.

מִשַּׁחֲרִית, בְּטֶרֶם קְרֹא שֶׂכְוִי,

יוֹשְבִים שְׁנֵיהֶם, הָרְאֵם וְהַלָּבִיא,

אוֹשַׁעְיָה וַחֲנִינָא הָרֵעַיִם,

עִם סֵפֶר־יְצִירָה לְמוֹ עֵינַיִם.

כְּבָר עֵת רַבָּה. מִבֹּקֶר עַד חֲצוֹת.

כְּבָר יְרָחִים שִׁשָּׁה, לְפִי הָעֶרֶךְ.

וּבֵין תְּנוּמוֹת־מְעַט לִיקִיצוֹת

עָשׂוּ בְּתַלְמוּדָם זֶה כִּבְרַת־דֶּרֶךְ.

חִקְרָם יָרַט לֹא פַּעַם וְשֻׁבַּשׁ,

אַךְ זֶה דַרְכָּם שֶׁל סֵתֶר וּמַמָּשׁ:

מוֹרְדִים הֵם זֶה בָּזֶה מַרְדּוּת נִצַּחַת,

רַק סֵפֶר־יְצִירָה כּוֹרְכָם בְּיַחַד.

אוֹרְבִים הֵם זֶה לָזֶה כַּצֵּל לָאוֹר,

אוֹיְבִים הֵם כְּמוֹ אֶרֶץ וְשָׁמַיִם,

וְהַגָּלוּי זוֹעֵק אֶל הַמִּסְתּוֹר

כַּבֹּקֶר אֶל עַרְבּוֹ וּכְאֵשׁ אֶל מַיִם.

כִּי זֶה דִין אִישׁ וְזֶה דִינוֹ שֶׁל עַם,

שְׁבוּיִים בּוֹ שְׁנֵי קְטָבָיו שֶׁל הָעוֹלָם

עֵת הוּא עַצְמוֹ כָּבוּל בָּם כְּמָשִׁיחַ…

וְסֵפֶר־יְצִירָה הוּא שֶׁיּוֹכִיחַ.

כְּבָר זְמַן – רָגַז אוֹשַׁעְיָה וְרָטַן –

שֶׁהָאֱגוֹז יֻבְקַע וְיִפָּצֵחַ.

וְאִי אֶפְשִׁי לָאֵל וְלַשָּׂטָן

לָשֶׁבֶת בִּי לָעַד וּלְהִתְנַצֵּחַ.

שֶׁאִם כֵּן, לָמָּה הֻצַּב אַרְצָה הַסֻּלָּם

וְלָמָּה רָץ חָסֵר אֶל הַמֻּשְׁלָם? –

וַדַּאי יֶשְׁנוֹ תֵּרוּץ לְזֶה הַסֵּדֶר.

וְסֵפֶר־יְצִירָה שׁוֹתֵק בַּחֶדֶר.

הַס. מַשֶּׁהוּ בְּתַחְתִּיּוֹת קִרְבּוֹ

זוֹעֵק אֵלָיו: – רָעָב! – מִבְּלִי לָנוּחַ.

וְאֵין הוּא כְּלָל יוֹדֵעַ בְּלִבּוֹ

אִם הָרָעָב שֶׁל חֹמֶר, אוֹ שֶׁל רוּחַ.

כִּי זֶה דִין אִישׁ: שְׁתוּלִים בּוֹ כִּמְאֵרָה

גַּם כֹּסֶף לַבָּשָׂר, גַּם לַבְּשׂוֹרָה…

אַךְ גַּם הַמְבַשֵּׂר אֵינוֹ יוֹדֵעַ

אֶל מָה רָעֵב אִישׁ וּמִמַּה שָׂבֵעַ.

הַכֹּל בָּלוּל. גַּם בִּמְעוֹנָם הָרָשׁ,

שֶׁבּוֹ שָׁכְנוּ הָעֲצָמִים בְּנַחַת –

כִּסֵּא, שֻׁלְחָן, יָצוּעַ וְדַרְגָּשׁ –

אֲהוֹי, אָחַז בָּם חִיל, תָּפַשׂ בָּם פַּחַד.

דְּמוּתָם נָפְקָה פִּתְאֹם. מַמָּשׁ בָּם אֵין.

וְצִבְיוֹנָם לֹא מֵעַלְמָא הָדֵין.

הַכֹּל רוֹפֵף. טְרוּפִים יֵשׁוּת וָפֶלֶא.

רַק סֵפֶר־יְצִירָה רוֹבֵץ כְּסֶלַע.

נוֹאָשׁ… – אוֹמֶר אוֹשַׁעְיָה – שָׁוְא הַשֵּׂבֶר,

כָּבוּ בַּצִּפִּיָּה כָּל מְאוֹרַי,

וּמַה תִּקְוָה, אִם פֹּה וְאִם מֵעֵבֶר,

בְּהִסְתַּלֵּק שְׁכִינַת הָאֲמוֹרַאי?…

מְעַט־מְעַט פּוֹקֶקֶת מֵאֵלֶיהָ

חָבִית הָאֱמוּנָה בַּנֶּעְלָם,

וְהַתְּפִלָּה מִפִּי מְמַלְּלֶיהָ

נוֹשֶׁרֶת כַּמַּלְאָךְ מִן הַסֻּלָּם.

רַק הָרָעָב מֵצִיק… אֵינוֹ רוֹגֵעַ…

הוֹ, לוּ יָכוֹל הָיָה, לוּ רַק הֵעֵז,

הָיָה רוֹתֵם אוֹתוֹ אָז וְרוֹצֵעַ

וּבְסוּסָיו הַדּוֹהֲרִים אוֹחֵז,

רוֹסֵן אוֹתָם בִּשְׁנַיִם: אוֹר וָאֹפֶל,

שׁוֹנֵס אוֹתָם לַפֶּלֶא וּמַדְבִּיר,

וּמִשְּׁנֵיהֶם יוֹצֵר אָז אֵל, אוֹ תֹּפֶל,

חֶצְיוֹ אָדָם, חֶצְיוֹ כַּרְעֵי שָׂעִיר…

בְּלִי שִׂים עוֹלֶה בּוֹ זֵכֶר קַדְמוֹנִים

מִיּוֹם סִינַי, בְּקוּם דִּבְּרוֹת שָׁמַיִם,

עֵת עַל הָהָר, פָּנִים אֶל מוּל פָּנִים,

נִצְּבוּ וְנִשְׁתַּקְּפוּ כְּבִרְאִי־מַיִם,

יוֹצֵר מוּל יְצִירוֹ, חֲזִיז מוּל רַעַם,

אָדָם וָאֵל, הַהֹלֶם וְהַפַּעַם;

עֵת מִתַּחְתָּם שָׁם, בְּשׁוֹפָר וָדֶגֶל,

יָצְקוּ הָעָם זָהָב־שָׁחוּט לְעֵגֶל.

הַאִם זֹה הַתַּכְלִית לְאִישׁ כָּמוֹהוּ?

לְהַעֲלוֹת טָעוּת מִתּוֹךְ הַבֹּהוּ

וּלְשִׂימָהּ שׁוּב, יְחוּמָה מִדָּם,

לִהְיוֹת חוֹמָה בֵּין אֵל וּבֵין אָדָם?

הַכֹּל בָּלוּס קִרְבּוֹ וּמְסֻלָּף.

הִנֵּה – הוּא שִׂיא סִינַי. הִנֵּה – שׁוּלָיו.

הִנֵּה רַעֲבוֹנוֹ שָׁמַיִם יַחַץ.

הִנֵּה תַּאֲבוֹנוֹ פַּת וּמֵי־לַחַץ…

לְאַט לְךָ, אוֹשַׁעְיָה – שָׂח חֲנִינָא,

וְנַחֲרָתוֹ נִשֵּׂאת לְהַחֲנִיק –

יֵשׁ לְהַצְנִיעַ לֶכֶת… כֵּן שָׁנִינוּ,

מְעַט עַנְוְתָנוּתָא לֹא תַּזִּיק.

שׁוּב שְׁכַב, מָרִי, אוֹ שֶׁחוֹלֶה תָּקוּם,

כָּל תַּאֲוָה יֵשׁ בָּהּ מִקְצָת עַכּוּ"ם,

הֵיאַךְ נִצֹּר גְּדוֹלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּקַּשְׁתָּ,

כָּל עוֹד כָּלוּא יִצְרֵנוּ בַּכַּרְכַּשְׁתָּא?…

אָמַר – וְרֹאשׁ עַל כַּר חֲנִינָא שָׂם,

וְהַס – וְשׁוּב נָחַר לוֹ וְנִרְדַּם.

כִּי זֶה הַדִּין, אִם אִישׁ וְאִם לְאֹם:

לְעֵת רָעָב יֵעוֹר בּוֹ הַחֲלוֹם.

וְרַק אוֹשַׁעְיָה עֵר. מִי לוֹ יוֹשִׁיעַ?

מַה פְּדוּת לְאִישׁ, אִם מֵת בּוֹ הַמָּשִׁיחַ

וְנִתְגַּלְגֵּל בּוֹ, כְּבִכְלִי נֶחְסָר,

לְעֵגֶל פָּז, אוֹ עֵגֶל הַבָּשָׂר?

מָה אִישׁ מוּל חֲשָׁקָיו לִהְיוֹת לְאֵל,

אִם אֱלֹהָיו – שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל?…

דַּבֵּר, אֵל חַי! עֲנֵה תְּהוֹם רַבָּה!

פַּתַּח כְּבָלַי! הַתֵּר הַחַרְצֻבָּה!

שַׁלַּח הַכְּרוּב הַמַּחֲזִיקֵנִי סֹהַר!

קַרְקֵר בִּי קְלַסְתֵּרְךָ, אוֹ קְרַע לִי צֹהַר!

עַד אָנָה זֶה אֶצְעַן בְּסַנְדָּלֶיךָ

מִמְּךָ אֵלַי, וּמֵאֵלַי אֵלֶיךָ?

טָבַעְתָּ בִּי אֶת צֶלֶם הַשַּׁלִּיט –

צַמְּתֵנִי בּו…

אוֹ תְּנֵנִי הַשַּׁרְבִיט!

אוֹשַׁעְיָה מְצַעֵק. קוֹלוֹ נוֹרָא.

כְּקוֹל הָאוֹב מִתּוֹךְ הַסְּעָרָה.

פִּתְאֹם הֻכּוּ פָּנָיו כְּבַעֲוִית

וּכְמוֹ חָלַף בָּם נֹגַה הַשָּׁבִיט,

בּוֹרֵק דִּינוּר, זַרְחִית וְלַהֲבִית,

עוֹרוֹ כִּקְלָף וּכְעֵין הַשַּׁעֲוִית,

וְהוּא, אֵין־אִישׁ, בַּמַּחֲזֶה מַבִּיט,

כֵּיצַד קוֹרְסָה וּפָקָה הֶחָבִית

בְּחִשּׁוּרֵי הָאֵשׁ וְהֶעָשָׁן,

וְאֵיךְ הַסּוֹד – כְּיַיִן הַיָּשָׁן –

קוֹלֵחַ עֹז, שִׁכּוֹר מֵעָצְמָתוֹ,

לְהַחֲיוֹת מִי –

אוֹ לַהֲמִיתוֹ.

כִּי סֵפֶר־יְצִירָה, כָּבוּי וָנָם,

נָצַת פִּתְאֹם וָאוֹר. הַפֶּלֶא קָם.

*

בִּשְׁלשׁ מֵאוֹת לָאֶלֶף הָרִאשׁוֹן

שָׁכְבָה בָּבֶל כְּמִנְהָגָהּ לִישֹׁן,

וְסַעַר עַז פָּקַד אֶת פֻּמְבְּדִיתָא

וְהַשְּׁכִינָה פָּנֶיהָ דֹּם הֵלִיטָה…

כִּי זֶה דִין אֵל, כְּדִין הַחַלָּמִישׁ:

מַקְשִׁיב לַכֹּל, אַךְ לֹא מֵשִׁיב לְאִישׁ.

אוֹשַׁעְיָה עָט. כֻּלּוֹ רְתֵת וָרֶתַע.

כִּי סֵפֶר־יְצִירָה נָסַט לְפֶתַע.

כִּי סֵפֶר־יְצִירָה, זֶה כְּתַב־הַקֶּדֶם,

אֲשֶׁר יְרִיעוֹתָיו קִצְרוֹת־הַגְּוִיל

צְלוּקוֹת בְּאֵשׁ קְפוּאָה עַל אֵשׁ יוֹקֶדֶת

וְסֵתֶר מֻפְלָאָיו חָתוּם כָּלִיל,

הֵחֵל פִּתְאֹם נוֹסֵט, רוֹתֵת, קוֹדֵחַ,

וְנִתְלַהֵט וְהֶאֱבִיךְ עָשָׁן,

וּצְבָא אוֹתִיּוֹתָיו זוֹהֵר־זוֹרֵחַ

בְּנֹגַהּ קַדְמוֹנַאי, יָשָׁן נוֹשָׁן.

וְאוֹת לְאוֹת חָבְרָה, וְצִיץ לְפֶקַע,

וְתָג לְתָג, הִגּוּי לַהֲבָרָה,

וְהַבְּלִימָה הַזּוֹעֲקָה לְבֶקַע

קָרְסָה כָּאֲרָזִים בַּתַּבְעֵרָה.

מִבֹּהוּ־בְּרֵאשִׁית, מִקְצוֹת אַפְסַיִם,

הֻזְנַק פִּתְאֹם בְּהֶנֶף עֲנָקִים

הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ,בּוֹרֵא הָאַיִן,

יוֹצֵר הַיֵּשׁ, מוֹחֵשׁ הַחֲשָׁקִים.

הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ – זֶהוּת הַחֹמֶר,

מִיהוּת הָעֶצֶם, תֹּאַר הַגָּבִישׁ,

הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ – גַּלְעִין הָאֹמֶר,

גַּרְעִין הַסֶּלַע, לוּז הַחַלָּמִישׁ.

הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ – מְנוֹף הַפֶּלֶא,

כַּפְתּוֹר הַמַּנְגָּנוֹן הָאֱלֹהִי,

אַתָּה לוֹחֵץ – וִ"יהִי"הוֹפֵךְ לְחֶלֶד,

אַתָּה שׁוֹגֶה – וִ"יהִי" הוֹפֵךְ לְעִי.

הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ… אוֹשַׁעְיָה קָם לוֹ.

חֲנִינָא נָם. אוֹשַׁעְיָה בּוֹ מֵצִיץ.

כִּי זֶה דִין אִישׁ, אֲפִלּוּ הוּא נִרְדָּם לוֹ,

יֵשׁ מָאן־דְּהוּא בּוֹ שֶׁתָּמִיד מֵקִיץ.

עֵינָיו קְרוּעוֹת. הַפֶּלֶא הִבְעִיתָן.

נֻפְּצוּ הַחַלּוֹנוֹת. יוֹלֵל הַסַּעַר.

וְהַמַּחֲזֶה פָּרוּעַ וְאֵימְתָן,

לֹא חֵקֶר לוֹ, לֹא פֵּשֶׁר לוֹ, לֹא שַׁעַר.

וְהוּא רוֹאֶה: הַגְּוִיל בּוֹעֵר בָּאֵשׁ,

וּמִתּוֹכוֹ, בְּתִימוֹרוֹת הַלַּהַט,

פּוֹרְחוֹת הָאוֹתִיּוֹת וּמִתְרַחֵשׁ

הִתּוּךְ הָרְצִיָּה אֲשֶׁר בַּדַּעַת;

הַיֵּצֶר בּוֹ נִפְרָד מִן הַיּוֹצֵר

כְּהִפָּרֵד סִיגִים מִן הַמַּתֶּכֶת,

וּבַנִּתּוּךְ זוֹעֵק לְהִוָּצֵר

הַגֹּלֶם הֶחָדָשׁ מִן הַמִּמְסֶכֶת.

הַגֹּלֶם הֶחָדָשׁ, הַהִיּוּלִי,

כְּמוֹ כַּסְפִּית נִרְדָּף הוּא אֶל הַכֶּלִי,

אַךְ כַּכַּסְפִּית נָסוֹג הוּא מִן הַכְּלִי

וּמְסָרֵב לְהִלָּכֵד בַּכֶּלֶא…

יָרֵא מִן הַצּוּרָה אֲשֶׁר תּוּצַר לוֹ,

וְעִם כָּל זֹאת שׁוֹקֵק כֻּלּוֹ אֶל דְּמוּת,

הוּא מִתְרוֹצֵץ עִוֵּר עַד שֶׁיֻּבְרַר לוֹ

הַאִם לְהִוָּלֵד, אוֹ אִם לָמוּת.

זֶה הַמָּבוֹי. הוּא הוּא. מִפְתַּן הַכֹּחַ.

אוֹשַׁעְיָה חָשׁ שֶׁהוּא עוֹמֵד עַל סַף.

אֶפְשָׁר לִפְרֹץ, אוֹ שֶׁאֶפְשָׁר לִבְרֹחַ

וּלְאַבֵּד עוֹלָם בְּנִיד עַפְעַף.

שְׁעַת הַנֵּס! – רוֹמְזִים לוֹ מִגָּבוֹהַּ –

שְׁעַת הַנֵּס הִגִּיעָה! בָּא הָאוֹת!

שְׁעַת הַנֵּס, בַּרְנָשׁ! אַתָּה אֱלֹהַּ!

בְּךָ הוּא, אִם

לִהְיוֹת, אוֹ לֹא לִהְיוֹת.

בְּךָ הוּא, אִם לִתְפֹּס בְּזִיז הָרֶגַע

שֶׁנֶּחֱצִים בּוֹ נֵצַח וַחֲלוֹף,

בְּךָ הוּא, בְּכֹחוֹ שֶׁל צְלִיל־בִּן־הֶגֶה,

אִם לְקוֹמֵם עוֹלָם

וְאִם לִשְׂרֹף.

זֶה הַמּוֹעֵד… פּוֹעֵם לְבַב אוֹשַׁעְיָה

וְצַעֲדוֹ כּוֹשֵׁל וְנֶחֱרָד,

אוֹ שֶׁעַכְשָׁו יָקוּם פֻּרְקָן מִן שְׁמַיָּא,

אוֹ אֶתְנַחְתָּא וְסוֹף־פָּסוּק לָעַד.

שְׂפָתָיו כַּשִּׂיד. כָּל עַצְמוֹתָיו תֹּאמַרְנָה.

עֵינָיו בַּגְּוִיל כַּחֲנִיתוֹת שֶׁל אֵשׁ.

בַּאֲבָרָיו שְׁתֵּי שַׁלְהָבוֹת תִּבְעַרְנָה,

אַחַת שֶׁל אַיִן

וְאַחַת שֶׁל יֵשׁ.

קוּם, אֵל שַׁדַּי! עָזְרֵנִי־נָא! – קוֹרֵא הוּא –

אַךְ אֵל שַׁדַּי קִשֵּׁחַ וְשׁוֹתֵק.

יֵשׁ אֵיזֶה קוֹל אֵי־שָׁמָּה, כִּמְדֻמֶּה הוּא…

כֵּן, כֵּן, יֵשׁ קוֹל. לְמַעְלָה שָׁם. צוֹחֵק…

יֵשׁ מִישֶׁהוּ צוֹחֵק לוֹ. מִתְגָּרֶה בּוֹ.

יֵשׁ מִישֶׁהוּ נִצָּב מוּלוֹ כְּצַר.

מַלְעִיג עָלָיו, לוֹצֵץ בּוֹ, מִתְחָרֶה בּוֹ,

מְעוֹרְרוֹ לָקוּם אֶל הָאֶתְגָּר.

יֵשׁ מִישֶׁהוּ מַפְגִּיעַ בּוֹ מִלְמַעְלָה:

"הִגַּעְתָּ אֶל גְּבוּלִים, יְלִיד עָפָר.

הַאִם תֵּדַע מַהוּ מִמְּךָ וָהָלְאָה?

דַּבֵּר שֵׁם יְהֹוָה

וְדַע דָּבָר."

כַּלְכֹּל וִידֻתוּן! בִּינַת קֹהֶלֶת!

לָטֵי מִצְרַיִם! כַּל אוֹבוֹת כַּשְׂדִּים!

מַה חֵפֶץ חָכְמַתְכֶם וּמַה תּוֹעֶלֶת,

אִם גַּם שִׁבְעָה בְּנִיתֶם לָהּ עַמּוּדִים?

לוּ כַּבַּרְזֶל כֹּחָהּ, לוּ כַּבַּזֶּלֶת,

וְלוּ חֻקֶּיהָ לְוָעֶד עוֹמְדִים –

לַשָּׁוְא שָׁפַט שׁוֹפֵט, גָּזְרָה מֶמְשֶׁלֶת,

לְעֵת דַּיָּן עִלַּאי חוֹתֵךְ הַדִּין.

אוֹשַׁעְיָה נָד וָנָע. רֹאשׁוֹ שִׁכּוֹר.

וְדַעְתּוֹ בְּלוּלָה. לֹא עוֹד יוֹדַעַת.

כְּמוֹ בְּיָם שֶׁל חשֶׁךְ – אִי הָאוֹר,

וְנִשְׁמָתוֹ גוֹאָה בּוֹ וְטוֹבַעַת.

"נָא־קוּם, חֲנִינָא אָח! הֵעוֹר, הָקִיצָה!

קְרַע עַיִן, אָח! עַד אֵימָתַי תִּשְׁכַּב?

מַהֵר וּבוֹא, מָרִי, אוֹ שֶׁתַּחְמִיצָה

אֶת שִׂיא פֻּרְקַן שִׂיאָיו שֶׁל הָרָעָב."

שֶׁל הָרָעָב… אֱמֶת, הֲלֹא רָעֵב הוּא.

אֱמֶת, אֱמֶת… הֲלֹא עוֹדוֹ רָעֵב.

וְהָרָעָב דִּינוֹ כְּדִין זְאֵב הוּא,

אוֹ תַּשְׂבִּיעוֹ, אוֹ תַּנִּיחוֹ טוֹרֵף.

אוֹשַׁעְיָה חָשׁ פִּתְאֹם בַּתַּעֲנִית,

כְּמִין עֲוִית עַזָּה בִּדְרוֹם הַפֶּדֶר,

וּרְעָבוֹ גוֹאֶה בּוֹ לְהַשְׁחִית –

אַךְ שֵׁם הָאֱלֹהִים בְּתוֹךְ הַחֶדֶר.

חֲנִינָא זָע. זָע וְחִרְחֵר. נֵעוֹר.

נֵעוֹר – וְיָד עַל פֶּה. הוּא מְפַהֵק.

בַּחֲלוֹמוֹ מִשְׁתֶּה, וְהוּא שִׁכּוֹר.

וְהוּא זוֹלֵל רִבּוֹא עֶגְלֵי מַרְבֵּק.

וְהוּא זוֹלֵל־זוֹלֵל. וְהוּא זוֹלֵל.

וּבֵין יָרֵךְ לְשׁוֹק – הוּא מִתְפַּלֵּל.

כִּי זֶה דִין אִישׁ וְזֶה דִינוֹ שֶׁל עַם:

לְעֵת זְלִילָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תִּנְעַם.

חֲנִינָא קָם. אַךְ חֲלוֹמוֹ לֹא סָר.

חֲנִינָא קָץ, אַךְ עוֹלָמוֹ עֲדַיִן

טוֹבֵל בַּאֲכִילָה וּבַבָּשָׂר

וּבַכֵּרָה וּבְמִשְׁתֵּה הַיַּיִן.

חֲנִינָא עֵר, אַךְ מָה רוֹאוֹת עֵינָיו:

הַחֶדֶר מַאֲבִיךְ עָשָׁן וָאֵפֶר,

אוֹשַׁעְיָה שָׁם. וְסֵפֶר לְפָנָיו.

וְשֵׁם הַיְהֹוָה בּוֹעֵר בַּסֵּפֶר.

וְקוֹל אוֹשַׁעְיָה בָּא כְּמֵהַרְחֵק:

"אֲנִי רָעֵב… רָעֵב… חֲנִינָא, קוּמָה!

זוֹ עֵת הַמַּעֲשִׂים! הַזְּמַן דּוֹחֵק!

אוֹ שֶׁנִּבְרָא מְאוּם,

אוֹ לֹא מְאוּמָה.

אֲנִי רָעֵב, מָרִי, אֲנִי צָמֵא,

צַוֵּה לִי מַה לָּלוּשׁ מִתּוֹךְ הַלַּהַט.

כָּל הַנִּבְרָא כָּשֵׁר – אֵינוֹ טָמֵא,

וְהוּא מֻתָּר לָנוּ עַל פִּי הַדַּעַת.

אַל תְּהַסֵּס, מָרִי, אַל תְּעַכֵּב,

כִּי אֱלֹהִים נִצָּב נֶגְדִּי כִּזְאֵב,

וְהַבְּרֵרָה בֵּינֵינוּ הִיא כְּהֶרֶף –

אוֹ אָנֹכִי

אוֹ הוּא

נִהְיֶה לְטֶרֶף.

נְקֹט בְּחֵפֶץ, מַר! נְקֹט בְּחֵפֶץ!

כִּי עַל פִּי קֵץ חַיָּה שְׁעַת־הַנֶּפֶץ,

כיִּ עַל פִּי תְּהוֹם וְעַל פִּי חַיִץ דַּק

תָּלוּי צַלְמֵנוּ הַנִּרְשָׁם וְהַנִּמְחָק.

מוּזָר וָזָר, אֵיךְ דַּוְקָא זֹאת הַפַּעַם,

בִּהְיוֹת הַנֵּס דּוֹלֵק עַל לְשׁוֹנִי, –

בּוֹרֵק בָּרָק

וְאֵין רוֹעֵם הָרַעַם,

וְעֶשְׁתּוֹנַי אוֹבְדִים לְמוּל אוֹנִי.

מוּזָר וָזָר, מָרִי. רַק אִישׁ כָּמוֹךָ,

שֶׁרֹב יָמָיו בַּחֵקֶר – זֹאת יַשְׂכִּיל:

אֵיךְ יֵשׁ וְהַתַּכְלִית פִּתְאֹם נָבוֹכָה,

לְעֵת הַכֹּחַ לַתַּכְלִית מוֹבִיל…

הָהּ, כִּשָּׁלוֹן! הָהּ, הֵפֶךְ הֲפַכְפַּיִם!

לִהְיוֹת עָפָר בְּרֶגַע־שֶׁל־שָׁמַיִם…

הָהּ, יַד שֵׁדִים! אֵיזוֹ מַהֲלֻמָּה!

לָדַעַת אֵיךְ, וְלֹא לָדַעַת מָה.

אֱמֹר, מָרִי! דַּבֵּר! כִּי בִּלְשׁוֹנִי

תָּלוּי רְתֵת הַשֵּׁם הַקַּדְמוֹנִי,

בִּכְלִיל תָּגָיו שֶׁלּוֹ, בִּמְלִיל צִיצָיו,

בְּצֵרוּפָיו כֻּלָּם, בְּנִיצוֹצָיו;

הַשֵּׁם הַזַּךְ הַזָּר, הַלֹּא־צָפוּי,

הַשֵּׂכֶל שֶׁמֵּעֵבֶר לַשָּׁפוּי…

רַק הַתַּכְלִית אֵינָה. דַּבֵּר: אַיֵּהִי?

מַהֵר, מָרִי,

אֱמֹר תַּכְלִית –

וְתֶהִי!"

*

בִּשְׁלשׁ מֵאוֹת לָאֶלֶף הָרִאשׁוֹן,

בְּלֵיל־נִסִּים יָחִיד בְּתוֹלְדוֹתֶיהָ,

שָׁכְבָה בָּבֶל כְּמִנְהָגָהּ לִישֹׁן

וְהַמַּלְאָךְ יוֹשֵׁב עַל גַּגּוֹתֶיהָ.

וְהַשָּׁנָה הִיא שְׁלשׁ מֵאוֹת לָאֶלֶף,

וּבַחוּצוֹת בָּרָק וְסַעַר־דֶּלֶף,

וּשְׁעַת־הַנֵּס תְּלוּיָה מֵעָל כְּחוּט,

וְהַחַיִּים בָּהּ מְסָרְבִים לָמוּת.

כִּי הַחַיִּים בָּהּ, אִישׁ וֵאלֹהִים,

כְּרוּכִים זֶה אַחַר זֶה בְּלֹא יוֹדְעִים,

וּפֶלֶאזָר מְאֹד וּמְאֹד זָרְפֶּלֶא

שֶׁאִישׁ וָאֵל נוֹצְרוּ לִהְיוֹת כָּאֵלֶּה…

לִהְיוֹת אוֹרְבִים כֹּה חַד לְחַד בְּפַחַד,

שֶׁלֹּא תִּשְׁמֹט מֵהֶם שְׁעַת הַיַּחַד;

לִהְיוֹת חָשִׁים כֹּה, כָּל אֶחָד לְחוּד,

כִּי שְׁעַת־הַנֵּס תְּלוּיָה בָּם כִּבְחוּט.

וְאַף כִּי אֵין יִצְרָם נָתוּן לַצַּיִד,

הֵם עֲרוּכִים לִקְרָב כְּדִין וָחֹק,

בְּמַקּוֹרִים שְׁחוּזִים, כְּנֵץ מוּל עַיִט,

וְעִם עֲלֵה־הַזַּיִת הַיָּרֹק…

נִגּוּד אָרוּר… לִהְיוֹת לָפוּת בֵּינְתַיִם

כְּחֶרֶב־פִּיפִיּוֹת שְׁלוּפָה לָעַד,

וְלַחֲרֹד שֶׁמָּא בְּגִין הַשְּׁנַיִם

לֹא תִּנָּתֵן מַלְכוּת אַף לְאֶחָד.

שְׁעַת־הַנֵּס. אָכֵן, שְׁעַת־הַנֵּס.

זֶה סִימָנָהּ – תָּגֵי הַשַּׁעַטְנֵ"ז…

וְהֵם טְלוּאִים בַּשַּׁעַטְנֵז עַד קֵץ,

וְזֶה הָאוֹת – שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַגֵּ"ץ…

כָּל תָּג הוּא סְנֶה, וְכָל שְׁלשָׁה הֵם חֹרֶשׁ,

וְצֵרוּפָם עוֹקֵר הָרִים מִשֹּׁרֶשׁ.

אוֹשַׁעְיָה חָשׁ כֹּחוֹ. עַתָּה יוּכַל.

הַסְּנֶה בּוֹעֵר בּוֹ וְאֵינוֹ אֻכָּל.

הַסְּנֶה בּוֹעֵר… אֲבָל חֲנִינָא אֶחָא,

דְּמוּתוֹ מִן הֶעָשָׁן אֵי־שָׁמָּה גָחָה,

סְמוּקִית כֻּלָּהּ מִיַּיִן וּבָשָׂר

וְרוּחַ הַבּוֹרֵא מִמֶּנָּה סָר.

הוֹזֶה בִּרְעָבוֹ הוּא זִבְחֵי־פֶּגֶל…

“הָעֵגֶל!” – הוּא קוֹרֵא – “אַיֵּה הָעֵגֶל!”

הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, מָרָן,

אֲבָל אַיֵּה הָעֵגֶל לְקָרְבָּן?…

שְׁעַת־הַנֵּס, מָרִי… זוֹ הַשְּׁאִילְתָא!

נוֹטָרִיקוֹן שֶׁלָּהּ: שְׁ‘עֶת עִ’יגְלָא תִּ'ילְתָא!

גִּימַטְרִיקוֹן שֶׁלָּהּ, אִם תְּחַשֵׁבָה,

הוּא שְׁבַע מֵאוֹת שִׁבְעִים! חַלֵּק לְשֶׁבַע –

שֶׁהִיא סִפְרַת שַׁבָּת – וְצֵא חַפֵּשׂ,

וּמַה תִּמְצָא? – גִּימַטְרִיקוֹן שֶׁל נֵס!

מִכָּאן מָרִי, שָׁנִינוּ בִּמְפֹרָשׁ

שֶׁהַנִּבְרָא הוּא…עֵגֶל מְשֻׁלָּשׁ!!!

זוֹ הַתַּכְלִית,מָרִי – קוֹרֵא חֲנִינָא –

לֹא עֵגֶל־אֵל, אַף לֹא אָדָם דִּמוּי אֵל.

בָּשָׂר־וָדַם,מָרִי! דִּבִחֵי דִדִינַא!

בִּלְעֲדֵיהֶם אָדָם לֹא יִתָּכֵן…

כִּי גוּף אֲנַחְנוּ, מַר… וְאִם נָכוֹן הוּא,

וְאִם כַּדִּין לִמְּדוּנוּ וְכַדָּת

שֶׁהַיּוֹהֵב חַיִּים, יוֹהֵב מָזוֹן הוּא –

קוּם קְרָא בִּשְׁמוֹ

וְיַשׂבִּיעֵנוּ פַּת."

בַּחֶדֶר הַס. דְּמָמָה דַקָּה לוֹחֶשֶׁת.

וְהַתְּחוּשָׁה – כִּבְטֶרֶם הִתְלַקְּחוּת.

תְּחוּשַׁת אַרְמוֹן, זוֹמֶמֶת, הֲרַת־חֶשֶׁד,

בְּלֵיל קוֹשְׁרִים וּמְרַצְּחֵי מַלְכוּת.

אוֹשַׁעְיָה עֵר. רוּחוֹ דָרוּךְ כַּקֶּשֶׁת.

בִּקְצֵה כֹּחוֹ הוּא מַחֲזִיק בַּחֵץ.

הַמֶּתַח רָם. מִבְחַן צוּרִים וָעֶשֶׁת.

לוּ רַק, לוּ רַק בּוֹ יַעֲמֹד עַד קֵץ.

הוּא מְדַמְדֵּם. מַחְשְׁבוֹתָיו טְרוּפוֹת.

וּלְשׁוֹנוֹ לוֹחֶתֶת בְּאֵין הֶגֶה.

וְקוֹל רֵעוֹ נֵעוֹר בּוֹ חֲלִיפוֹת:

"בָּשָׂר וָדָם, מָרִי! הַב עֵגֶל! עֵגֶל!!!

וּבְפִתְאֹם –

כְּצוּק קוֹרֵס הַיָּמָּה,

בִּמְחִי בָּרָק סָמוּי וְאַלְמוֹנִי,

הֻכַּת אוֹשַׁעְיָה, רוּחַ בּוֹ לֹא קָמָה,

וְעל שְׂפָתָיו –

הַשֵּׁם הַקַּדְמוֹנִי.

רְאוּ־נָא נֵס! צְאוּ רְאוּ־נָא פֶּלֶא!

לֹא יֵאָמֵן כִּי יְסֻפְּרוּ כָּאֵלֶּה!

עוֹד דּוֹר אַחֲרוֹן יָשׁוּבוּ לְסַפֵּר

כֵּיצַד הִשִּׂיג הַחֹמֶר גְּבוּל יוֹצֵר. – – –

רְאוּ־רְאוּ: כְּמוֹ הוּסַר הַלּוֹט

מִדָּלֶ"ת הַסְּפִירוֹת הַפּוֹעֲלוֹת,

וְצִבְעֵיהֶן – כְּמַרְאֵה אֵשׁ וּכְפוֹר,

לָבָן, יָרֹק, וְאדֶם, וְשָׁחֹר –

הָפְכוּ נוֹזְלִים, וּבְעַרְבַּל הַשֶּׁפֶךְ

מְפַכְפְּכִים יַחְדָּו דָּבָר וָהֶפֶךְ,

הַצֶּלֶם וְצִלּוֹ, תְּמִסָּה נוֹגֶשֶׁת,

וְיָד נַעֲלָמָה בָּהֶם בּוֹחֶשֶׁת.

וְשֹׁמּוּ רְקִיעִים… כִּי מִן הָרֶתַח

בָּצְקוּ פְּנֵי הַנּוֹזֵל וַיְהִי לְנֶתֶךְ,

וְעַל הַנֶּתֶךְ – זָר מִכָּל מוּזָר –

קָרַם לְפֶתַע עוֹר וַיְהִי בָּשָׂר…

וּכְמוֹ בִּגְזָר וּכְאִלּוּ עַלְפִּי צַו

קָרְבוּ שָׁם עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ מִתַּחַת,

וּדְמוּת עָלְתָה וְקָמָה קַו לָקַו –

כְּתֵבַת שֵׁד מִתּוֹךְ שַׁדַּי פּוֹרַחַת.

כְּתֵבַת שֵׁד וְכִתְמוּנַת שָׂעִיר לָהּ,

וְהַשָּׂעִיר – כְּסֹב גַּלְגַּל עַל סֶרֶן –

סוֹבֵב מַעְגָּלוֹת מִקִּיר אֶל קִיר לוֹ,

שׁוֹלֵף־טוֹלֵף טְלָפָיו וּמַקְרִין קֶרֶן.

וּבְעוֹד אוֹשַׁעְיָה וַחֲנִינָא יַחַד

נוֹפְלִים גְּלוּיֵי עֵינַיִם בַּמִּפְגָּשׁ,

וְהַשָּׂעִיר עָצַר מֵסֵב הַפַּחַד,

וּרְאוּ, הִנֵּה הוּא –

עֵגֶל מְשֻׁלָּשׁ!

כֵּן… עֵגֶל עַב־בָּשָׂר וּרְחַב־כְּרָעַיִם,

יְלִיד מַרְבֵּק וּמְפֻטָּם כִּמְרִיא,

בִּרְכַּת בּוֹקֵר, מוֹפֵת גְּדֵרוֹתַיִם,

שׁוֹצֵף, שׁוֹחֵץ, שׁוֹתֵן וּמַחֲרִיא.

וְהוּא גוֹעֶה וּמְטַלֵּף בְּכֹחַ

וְאֶרֶךְ זַכְרוּתוֹ כִּמְנוֹר־אוֹרְגִים,

וְהוּא נוֹדֵף כֻּלּוֹ, מֵפִיץ נִיחוֹחַ,

קִנְאַת שׁוֹחֵט וְתַאֲוַת הוֹרְגִים.

הוֹ, קֵץ הַפְּלָאוֹת! הוֹ, כֵּס הַכֶּתֶר!

הוֹ, צְלִיל הַהַלְלוּיָה הַנִּשְׂגָּב!

נַגְּנִי, שִׂמְחַת־אֵלִים, הַרְעִידִי יֶתֶר,

תִּפְשִׂי כִּנּוֹר לָךְ וְאַמְּצִי עוּגָב!

שָׁלְמָה מְלֶאכֶת נֵס. הַפֶּלֶא קָם.

רִשְׁמוּ זֹאת לַבְלָרֵי הַמָּחֳרָתַיִם:

בִּשְׁנַת אֶלֶף רִאשׁוֹן הִפְלִיג אָדָם

וּבְהֶבֶל פִּיהוּ יֵשׁ בָּרָא מֵאַיִן.

רִשְׁמוּ כִּי בְּהָצִיק לוֹ הָרָעָב

וְעֵת נָסַק רוּחוֹ לִקְצֵה רָקִיעַ,

בָּרָא מִתּוֹךְ עַצְמוֹ אֶת אֱלֹהָיו

וֵאלֹהָיו שֶׁבְּתוֹכוֹ אָכֵן הוֹפִיעַ;

אַךְ זֹאת רִשְׁמוּ: בְּהַרְקִיעוֹ גָבוֹהַּ

שָׁכַח כִּי אֱלֹהָיו בְּתוֹךְ גּוּפוֹ,

וְכִי אָדָם, אֲפִלּוּ הוּא אֱלֹהַּ,

כָּרוּךְ עַד קֵץ לַגּוּף בִּמְעוּפוֹ…

הַחֶדֶר אוֹר. גַּם הַסּוּפָה שָׁכָכָה.

רַק הָרָעָב נוֹרָא. הֵם רוֹעֲדִים.

הָאַגָּדָה נוֹדֶדֶת הַמִּטְבָּחָה,

כִּי בַּמִּטְבָּח שָׁם, מַעֲשֵׂה שֵׁדִים –

אָחוּז כֻּלּוֹ בַּהֶלֶת וְחַלְחֶלֶת

וְחִיל־מוֹרָא גָדוֹל וּבִעוּתִים –

שׁוֹחֵז חֲנִינָא אֶת הַמַּאֲכֶלֶת

עַלְפִּי הַדָּת וְדִין הַשּׁוֹחֲטִים…

שׁוֹחֵז חֲנִינָא אֶת הַמַּאֲכֶלֶת

וּמֵרֵעוֹ, אוֹשַׁעְיָה, שָׂם עֵינוֹ

הֵיאַךְ מְגַצְגְּצִים רִשְׁפֵּי הַפֶּלֶד

וְאֵיךְ בּוֹזֵק חֻדָּהּ עַל צִפָּרְנוֹ.

שׁוֹחֵז חֲנִינָא… וּמָרָן אוֹשַׁעְיָה –

אֲשֶׁר מֵאָז הִתְרַחֲשׁוּת הַנֵּס

כָּבָה בּוֹ הַנְּהוֹרָא מִן שְׁמַיָּא –

עוֹמֵד נֶגְדּוֹ שָׁפוּף וּמִתְכַּנֵּס.

שָׁפוּף הוּא, מִתְכַּנֵּס הוּא, מֵחַד־גִּיסָא:

הַמֶּתַח הִכְרִיעָהוּ. תָּשׁ כֹּחוֹ.

מֵאִידָךְ־גִּיסָא: זֹאת רוּחוֹ הֵבִיסָה

אֶת זֶה הַשֵּׁם הַפֶּלִאי, עַל כָּרְחוֹ.

שָׁפוּף עוֹמֵד הוּא שָׁמָּה. מִתְכַּנֵּס הוּא.

וְהַמַּשְׁחֶזֶת מַבְזִיקָה זִיקִים.

דּוֹמֶה, גַּם אִישׁ שֶׁאֲזִקָּיו נָמֵסּוּ,

עֲדֵיִן הוּא אָסוּר בָּאֲזִקִּים.

רָעֵב הוּא. הַחַלָּף נוֹצֵץ לְרֶגַע.

רָעֵב הוּא. גּוֹצְצִים הַלְּהָבִים.

רָעֵב הוּא. מָה רוֹצַחַת וְהוֹרֶגֶת

שְׁעַת־הַשּׂבַע שֶׁל הָרְעֵבִים…

רָעֵב הוּא. הָהּ, רַעֲבוֹנוֹ גוֹאֶה בּוֹ…

(יְמֵי הַצּוֹם. לֵילוֹת הַסִּגּוּפִים.)

הָעֵגֶל שָׁם. נוֹשֵׁף בּוֹ וְגוֹעֶה בּוֹ…

(הַסּוֹד. הַהַשְׁבָּעוֹת. הַצֵּרוּפִים.)

הָעֵגֶל שָׁם. דָּשֵׁן. רְחַב־כְּרָעַיִם.

הָעֵגֶל שֶׁבְּרָאָהוּ יֵשׁ מֵאַיִן.

הָעֵגֶל! רַק לִיטְרָה אַחַת מִמֶּנּוּ!

לָחוּשׁ רַק וְלִנְגֹּס… וּנְשַׁלְּחֶנּוּ!

רָעֵב אֲנִי… רָעֵב! אַמְּצֵנִי, אֵל,

אֻמְצָה מִן הַבְּשָׂרִים, לַעֲזָאזֵל!….

כְּמוֹ פִתְאֹם, כְּמוֹ טוֹרְפִים מִיַּעַר,

זִנְּקוּ צְמוּדִים, הָרְאֵם וְהַלָּבִיא,

וּרְעָבָם אֲשֶׁר נִפְרַץ לוֹ שַׁעַר

צוֹרֵב־גּוֹרֵב בִּנְחִירֵיהֶם כִּכְוִי;

בְּשֵׁן שְׁלוּפָה, כִּשְׁחֹץ תַּנִּין וָרַהַב,

לָפְתוּ אֶת רֹאשׁ הָעֵגֶל הַבּוֹעֵט

וְהֶעֱבִירוּ צַוָּארוֹ בַּלַּהַב…

וְשֵׁם הָאֱלֹהִים נִצָּב כְּעֵד.

וְנֵתַח־נֵתַח זָלְלוּ בִּשְׁנַיִם,

וְעַל הַדָּם נָגְסוּ בּוֹ לְהַשְׁחִית,

וְעוֹד פָּשְׁטוּ בּוֹ וְקָרְעוּ כְּרָעַיִם,

וְזֶה לָזֶה כָּבֵד וּטְחוֹל הוֹשִׁיט.

וּבְטֶרֶם כְּלוֹת – אֻכְּלוּ גַם רֹאשׁ, גַּם רֶגֶל,

וְלֵב וּמְעִי הָיוּ שָׁם לְבָרוֹת;

וּבְטֶרֶם מֵת – כָּלָה וָתַם הָעֵגֶל,

לֹא גִיד. לֹא עֶצֶם. לֹא סִימָן. לֹא אוֹת.

וְרַק דְּמָמָה עוֹד שָׁאֲרָה כְּזַיִת.

כִּדְמִי הַשֶּׁלֶד בְּהֵרוֹם הָעַיִט.

כִּדְמִי הַלַּיְלָה, בְּתֹם קְרָב, עַל חֵל.

וּכְמוֹ מִקְדָּשׁ דּוֹמֵם שֶׁמֵּת בּוֹ אֵל.

אָכֵן דְּמָמָה. וְרַק כְּקוֹל צָבוֹעַ

צוֹחֵק אֵי־שָׁם הַרְחֵק וּמִגָּבוֹהַּ.

הִלְכָּךְ אָמְרוּ: הַצְּחוֹק לֹא צְחוֹק צְבוֹעִים,

אֶלָּא גִלְגּוּל צְחוֹקוֹ שֶׁל אֱלֹהִים…

חֲנִינָא קָם, לוֹקֵק אֶת אֶצְבָּעָיו,

וּקְצֵה חִיּוּךְ מֵאִיר אֶת לְחָיָיו.

שָׂבֵעַ הוּא, דָּשֵׁן, שׁוֹפֵעַ נַחַת,

וּמְקַנֵּחַ פִּיו בִּמְלֹא מִטְפַּחַת.

הוּא מְקַנֵּחַ פִּיו וְאַט־לְאַט לוֹ

אֶל מִטָּתוֹ הוּא מְדַדֶּה בַּלָּאט לוֹ,

וְחִישׁ־מַהֵר וּבְטֶרֶם אֵיךְ וּמָה

כֻּלּוֹ נוֹחֵר, נָסוּךְ בְּתַרְדֵּמָה.

כִּי זֶה דִין אִישׁ וְזֶה דִינוֹ שֶׁל עַם:

חַלֵּק לוֹ פַּת, וְתֵכֶף הוּא נִרְדָּם…

*

בִּשְׁלשׁ מֵאוֹת לָאֶלֶף הָרִאשׁוֹן

שָׁכְבָה בָּבֶל כְּמִנְהָגָהּ לִישֹׁן,

וְהַשְּׁכִינָה כַּנְפוֹת הָאֵשׁ הִצִּיתָה

וַתִּפְרְשֵׂן הַרְחֵק מִפֻּמְבְּדִיתָא.

הַחֶדֶר רֵיק. רַק צֵל בּוֹ מְהַלֵּךְ.

וְהַשֻּׁלְחָן. וְנֵר עָלָיו דּוֹעֵךְ.

וְהַס בַּחוּץ. לֹא קוֹל אָדָם. לֹא רוּחַ.

רַק סֵפֶר־יְצִירָה מֻנָּח פָּתוּחַ.

הַרְבֵּה דְבָרִים יֵשׁ לִי

יָפִים, כּוֹאֲבִים יֵשׁ לִי

עֲצוּבִים

נוֹרָאִים יֵשׁ לִי

אֲרוּרִים.

כָּל יוֹם אֶחָד מֵהֶם

זוֹמֵם

חוֹרֵשׁ לִי

מִתְנַקֵּשׁ.

אִם אֶעֱלֶה בָּאֵשׁ

לֹא יִשָּׂרְפוּ כָל יִסּוּרַי.

הַרְבֵּה דְבָרִים יִשָּׁאֲרוּ אַחֲרַי,

יָפִים שֶׁיֵּשׁ לִי, כוֹאֲבִים

עֲצוּבִים

נוֹרָאִים שֶׁיֵּשׁ

אֲרוּרִים

חוֹרְשִׁים רָעָה

אוֹרְבִים לְהִתְנַקֵּשׁ.

כָּל אֶחָד אוֹרֵב לִי

וּבוֹלֵשׁ

עַד שֶׁיִּמָּצֵא לִי הַיּוֹרֵשׁ

לָהֶם–

אוֹתָם הַרְבֵּה דְבָרִים

יָפִים וַאֲרוּרִים

שֶׁמִּתְבַּקֵּשׁ

לְהַעֲלוֹתָם בָּאֵשׁ.

לִפְעָמִים נֵעוֹר בִּי יֵצֶר

לִבְרֹחַ יְחִידִי אֶל הַמִּדְבָּר,

אֶל מַכְתְּשֵׁי־הַסֶּלַע הַגְּדוֹלִים בְּמֶרְחֲבֵי הָעֲרָבָה,

מוּל הַצּוּקִים הַנִּשָּׂאִים בְּשֶׁמֶשׁ־יוֹם וְסַהַר־לַיְלָה,

וְלִצְעֹק אֶל הֶהָרִים אֲשֶׁר נוֹלְדוּ אֱמֶת:

שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי הֵד לֹא יַעֲנֶה

וְנֶשֶׁר לֹא יֵרוֹם מֵרֹאשׁ הַצּוּק

וַאדֹנָי לֹא יוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן.

*

איני מבין כיצד ייתכן ויכוח בין מאמינים לכופרים, כשם שאיני מבין תועלתו של ויכוח בין מצדדים בטעם זה או אחר. אילו אפשר היה להוכיח טעם טוב על פני טעם רע, היתה נאמנות הופכת למדע, המדע לאמונה, והאמונה – לגבולו של נצח.

כָּל עֻזּוֹ

שֶׁל רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ

הִנּוֹ בְּכָךְ

שֶׁלֹּא נָפְלָה נַפְשׁוֹ בַּפַּח

וְאַף שֶׁנִּטְרְפָה סְפִינָתוֹ

לֹא נִטְרְפָה עִמָּהּ גַּם בִּינָתוֹ.

לְקַיֵּם גּוּפוֹ–

חִטֵּט בָּאִי וְעַל חוֹפוֹ,

קוֹשֵׁשׁ עֵצִים לְקוֹרַת־גַּג

וְצָד לוֹ צַיִד לְפַתְבַּג,

עַד שֶׁמְּעַט מְעַט מָצָא מְקוֹמוֹ –

הַכֹּל בִּידֵי עַצְמוֹ.

אֲבָל אֲנִי, שֶׁלֹּא עַל חוֹף־אִי מְקוֹמִי,

אֶלָּא אִי אָנֹכִי לְעַצְמִי,

שֶׁלִּחְיוֹת בְּלִי יָם קָשֶׁה לִי

וַאֲנִי חַי בַּשֶּׁלִי

עִם הַבְּדִידוּת וְהַמֶּרְחָק,

וְלֹא הִשְׂכַּלְתִּי לְסַגֵּל עַצְמִי לַמִּשְׂחָק

עִם הַנָּחָשׁ וְהַקּוֹף

וְעִם סְבַךְ־יַעֲרוֹ שֶׁל הַנּוֹף,

מִסְתַּבֵּר – אִם לוֹמַר זֹאת קַב וְנָקִי –

שֶׁחֶלְקוֹ שָׁפַר מֵחֶלְקִי.

גַּם לְאַחַר שֶׁמּוֹצֵא בִּי אִיִּי אֶת חֲרוּזוֹ

לְרוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ,

וַאֲפִלּוּ גַג לִי וּמָזוֹן

כְּמוֹ לְרוֹבִּינְזוֹן,

גַּם אָז נִכָּר עוֹד בְּהֶחְלֵט

הֶבְדֵּל יְסוֹדִי וּבוֹלֵט

בֵּין מֵחִי לְבֵין לוּזוֹ,

שֶׁכֵּן קְרוּזוֹ

יָדַע מֵאַיִן הוּא בָּא וּמֵאֵת אֵיזֶה יִשּׁוּב

וּלְאָן הוּא מִשְׁתּוֹקֵק בְּיוֹם מִן הַיָּמִים לָשׁוּב

וְקִיֵּם אֶת בְּדִידוּתוֹ בֵּינְתַיִם

מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁבְּכִלְיוֹן־עֵינַיִם

עַד שֶׁנִּצַּל. בְּכָךְ הָפַךְ

בּוֹדֵד־בְּהֶכְרָח

וּמִסְתַּבֵּר שֶׁוַּדַּאי

הָיָה קָרְבָּנוֹ כְּדַאי.

אֲבָל אֲנִי –

שֶׁכֻּלִּי אִי

וְכָל עַצְמִי קְרוּזוֹ בְּלִי יָם –

נוֹתַרְתִּי בִּבְחִינַת חַי שֶׁאֵינוֹ קַיָּם,

וּלְמַרְבֵּה הַפְּלִיאָה, אוֹ הַלָּצוֹן,

נַעֲשֵׂיתִי בּוֹדֵד־מֵרָצוֹן,

מִשׁוּם שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאַיִן בָּאתִי וּלְאָן אָשׁוּב

וְאִם יֵשׁ מַשְׁמָעוּת לְשׁוּבִי, וְאִם מְחַכֶּה לִי אֵיזֶה יִשּׁוּב,

וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יַמִּים סְבִיבִי

וְלֹא סְפִינָה עוֹבֶרֶת נְתִיבִי,

מִסְתַּבֵּר

שֶׁכָּהָ אֶשָּׁאֵר:

אִישׁ וּקְרוּזוֹ בַּנֶּעְלָם.

שׁוּם קַבַּרְנִיט לֹא יִמְצָאֵנִי לְעוֹלָם.

נראה לי, כי בכפירה הדתית של דורנו יש יותר איחוד, משהיה אי־פעם בפירוד שזרעוּ ביניהן הדתות השונות. היהדות, הנצרות, והאישלם – דתות קנאיות היו, כל אחת לפי תפישתה; הדם שנשפך בעטיין, אם בהגנה־של־הכרח ואם במלחמת־מצוה, לא הביא גאולה לאדם. עתה, משנתפוקקו חישוריה של חבית־האמונה הדתית, ו"הרֶלִיגִיָה הנמוכה" אינה תופשת עוד אצל האדם בעל התודעה הטכנולוגית, מתחייכים זה לזה בני הדתות הגדולות, כמי שאומרים: ‘כמה תמימים היינו וכמה בּוערים, ליטול נפשות בענין של אשליות שאבד עליהן כּלח.’ כל זאת בּלא לחסר אפילו כהוא־זה מן המכנה המשותף של ערכים חיוביים רבים, שפירנסו את הדת בכל עת ואשר מהם זכות־קיומה ועשתרות־מעיינותיה בערוצי אינסוף. למעשה, גם האַתֵּיאִיסְטִים המושבעים ביותר ומוחות־המחשב המודרניים, המסַרגְלִים את רוח האדם בין נקודות־הנצח, אם רק לא הפכו לִהיות אנטי־הומאניים אל נוכח קיומם, נוטים לראות בּגוויעת הדת ופולחניה רק מעין פרוזדור איבולוציוני אל טרקלין של הכּרה עליונה יותר המשמעות ההוויה. אבל אמונה זו, שהיא יותר אמונת־המדעים והיא משותפת לכלל האנושות, אינה מייחדת עוד חברה מחברה ומותירה את האדם חשוף להבדלים מִשְׁנִיִּים בּצלם־זהותו ובסימני השתייכותו, כגון הלאום, התרבות המסורתית שלו, הגיאוגרפיה שלו. עם ריבּויו של מידע המצטבּר ושימושו ויישוּמוֹ בחיי העתיד, ייתכן שגם מגבּלות אלו תיעלמנה מעל לשטח, כאשר תעוצב ותקום חברה כלל־עולמית המנוהלת באמצעות מַחשב־אינפורמטיבי אחיד ומכליל (עם כרטיסי היסטוריה וביוגרפיה שונים, אבל עם לשון אחת ומנהגים זהים).

כן, אני יודע, כל זה נשמע אולי יפה (ומעט גם מחריד) כהיפּותיזה לאחרית־הימים, אבל מה יהיה על תכונותיו הבְּסִיסִיּוֹת של האדם, על יצר־הטורף שבּו, ותאוות־התַּחרוּת, על סולם־פחדיו הגבוה ועל המיסטיקה הטבועה בדמו, שאינה משתנה עם כל שינוי פּניה? האם לא בכוונה־מראש הטבּיעה ההשגחה העליונה חותמות־יֵצֶר אלו בנשמתו של הנברא, כיד לסייגו מלִיקְרַב אל יכולתו הבּלעדית של הבּורא ולשמור את דרך עץ־החיים? כדי ללמדו דעת שאפילו ישיג מעלותיה הגבוהות ביותר של המתמטיקה האלהית, עדיין אינו יכול ליַשׂמָהּ הלכה למעשה עד תום, משום מוּם הטבוע בו מלידה ומגבּלה שקבע גדול וגבוה ממנו? – – בכל עידן ועידן נשאל האדם שאלת “איכּה”, להזכיר לו מקומו ומעמדו ויכולתו. “אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא, כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא”…עירוֹם מדעת, תמיד עירום מדעת. תמיד יש משהו מעֵבר לטַעַם התַּפּוּחַ והוא טעמו של בּורא פּרי־העץ. בכך, בעובדה זו, מאוחדת – דומני – דעתם של מאמינים ומינים כאחד. ההשגחה העליונה אינה סובלת התערבות במעשה־ידיה ובמהלך צירופיה של הבריאה. מי שנקלע אל תוך המשחק הקוסמי כחלק ממנו, אינו רצוי בו כשותף לשחקן עצמו. כּלי־שחמט הוא, המסמן ומסמל מצב־עובדות, אבל אינו קובע מהלכים. יש לו משבּצת שלו והוא מוסט ממשבצת לשמבצת ויש לו – על־ידי־כּך – זכות ללמוד מן הנעשה במשבּצות שהוא ניצב בהן,אבל לא למעלה מזה.

מה הרבותא בטענתם של אלה הכופרים בּהשגחה כלשהי? הבה נסכּים לרגע כי אין אלהים ואפילו אין השגחה ואין רצון־עליון והכוונה־עליונה, אלא הכל כימיה ופיזיקקה מקריים של הבריאה. נניח שאין כּוח־בּורא, אבל עובדה היא שיש בריאה, אם לפי התּאזה הדאֶקארטית, או לפי כל תּאזה אחרת המנסה להוכיח את הקיום. יום יום אנו עדים לעובדת תחושתנו את הטבעי, או את העל־טבעי הבלתי־מוסבר עדיין על־פי המידע שבידינו, זה שאנו מאמינים כּי למחרת – נשכּיל להסבּירו, כְּשֶׁנֶחְכַּם יותר. לפי המדע שבידינו יש סדר ביקום, יש מחזוריות בטבע, יש ניגודים קוטביים (שהם מסימניו של סדר). אפילו אין מַסְדִיר – תעלומת הסדר והיש שרירה וקיימת. הבה, אפוא, נתיחס אל תעלומה זו. בּה אי־אפשר לנו לכפּור. אבל מתעלומה זו מתחייבים הסדרים אחרים, שלפיהם מתנהלים אורחות־חיינו, בין אם כיחידים ובין אם משתייכים לקיבּוצי־יחידים, או לחברות בני־אדם. הסדרים אלה: חוקים,מצוות, מנהגים, הריהם שוטרי־התנועה שבחיינו. בלעדיהם לא ייתכן מוֹתר האדם מן הבּהמה, שאפילו לה יש בהחלט חוקים משלה לצורך הקיום. הפולחן הדתי, על כל קשת־נוהליו המגוּונת, וציווּיו “לעבוד” את ההשגחה, אינם פקודת האדוֹן לעבדו. מיסטיפיקציה מִדַּעַת היא. שום אדון לא יצר ציווּים אלה. אנשים, בני תמותה, יצרו אותם למען אנשים כמותם. ייועדם להזכיר לבני המין האנושי, שיש מישהו או משהו המיטיב עמם, המנעים את חייהם, המנחיח את פרחיהם ומצמיח את דגנם ומוריד גשמיהם בעִתם. אין זו – אולי – הטבה מרצון, או מתוך כוונה – אבל העובדה קיימת. הטבע מדריך את הכלב ללקק את יד בּעליו, הנותן לו חסות ומפרנסו. זוהי צורה תת־הכרתית של איזון בין הנותן והלוקח. אין הכלב יודע להבחיו אם החסות ניתנת לו מרצון, או מאי־רצון, או מחוסר רצון. הוא מכיר בעובדה ומתיחס אליה כפי שהיא מתיחסת אליו. הכלב ישוך את היד שתמנע ממנו לשבור רעבונו, או תכּנו, או תבריחנו, או תבַהלֶנּו ואילו ההוֹמוֹסַפְּיֶנְס יודע להבחין בין השחור והלבן שביחסי אדם ואלהים, ואף שהוא מתלונן על צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, יש עמו עדיין גוונים ובני־גוונים בין הקצווֹת, ותלונתו כלפי ההשגחה מוצאת לה ביטוי בנסיון להבין את סיבת אי־הצדק כפי שהוא מופיע לעיניו. הבנה זו של החֵיק העליון, המתבקש להיות מקלט־ראשו וקַן־תפילותיו, העין הרואה והאוזן השומעת – כל אלה יצִירֵי־אדם הם, ואין בהם משום רֶלִיגִיָה במובנה התמים והפרימיטיבי. מה שנשאר בגדר נעלם ובלתי־מוסבר, אפילו אנו משערים שהמדע יסבירנו ביום מן הימים, הוא אבי פחד־יצחק והוא בורא האמונה. מכאן, שאין האדם בנמצא שהוא בחזקת כופר גמור, אלא אם כן הוא שוטה גמור, או בּור גמור. וכשאני אומר “בּוּר”, כוונתי דווקא לחצאי־המשכילים, לאלה שתלמודם הממוצע הביאם לכדי כפירה בַכֹּל, בלי שיהא בידם כל בסיס לוֹגִי לטיעונם. שהרי מן המפורסמות היא העובדה, כי דווקא המלומדים הגדולים ביותר והבּוּרים התמימים והשלמים ביותר – אנשי אמונה הם, איש לפי השגתו את הנעלם. הכופרים הקנאים מאז ומתָּמיד היו בריות תלושות וחסרות־בְּשׂוֹרָה ותלויות על בלימה.

*

הֶאֱמַנְתִּי בְּךָ, לֹא הֶאֱמַנְתִּי בְּךָ,

הִנֵּה אָמַרְתִּי פָּנֶיךָ לִרְאוֹת וְלֹא זָכִיתִי אֲפִלּוּ אֲחוֹרֶיךָ.

בְּכָל מַמְלוֹאַי גִלִּיתִי חֶסְרוֹנְךָ. מַעֲמַקַּי קְרָאוּךָ וְאֵין עוֹנֶה,

רַק עִוְרוֹנִי וְגִשּׁוּשַׁי מָצְאוּ מַרְאֶיךָ.

בַּנְּעוּרִים סְלַדְתִּיךָ כִּי לָמָּה אַתָּה לִי,

וּבַגַּבְרוּת פָּנָה לִבִּי אֶל עִנּוּגָיו,

רַק שְׁנוֹת־בִּינָה פָּתְחוּ לִי פְּשָׁרֶיךָ.

עַתָּה שֶׁהַיּוֹם פּוֹנֶה, זְכֹר לְבַדּוּתִי,

תְּנֵנִי וְאָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ.

בלעדי האור, אפשר שהיתה לנו רק תחושת העצמים, בלי ידיעת צורתם וצבעם. שום מושגי מרחק ופרספקטיבה, שום מושגים שלמים של יופי. שום הכּרה של מרומים וּתהומים, שום פחד מפני גבהים ושום נסתרי קדושה, ומתוך כך – שום אלהים. אלהים אינו קיים בלעדי האור. אני סבור שתחושת האלהים של הסומא מלידה, היא קודם כל ראייתם הפנימית של הדברים, הכרוכה במושג האור. אולי לפיכך היה זה הצו הראשון של הבורא – יהי אור – שבּהעדרו אין לשום יצור מושג על קיומו. מעין תחושת החפרפּרת. כל ההבדל הוא, שרק עם ה"יהי אור", מתברר לנו – נזר הבּריאה, כפי שקוראים לזה – שאין אנו יותר מחפרפּרת.

*

מֵעִמְקֵי תְּהוֹמוֹתַי מִתְנַשֵּׂא צוּק.

וּמְצוּדָה בְּרֹאשׁ הַצּוּק.

וְעַל הַמְּצוּדָה מִגְדָּל.

וּבִקְצֵה הַמִּגְדַּל עֲלִיַּת־גַּג קְטַנָּה.

שָׁם אֲנִי יוֹשֵׁב וּמִתְגַּעְגֵּעַ אֶל עַצְמִי.

הוֹי, אֲבִי הַמַּאֲמִינִים –

וּכִי מִי אָנֹכִי כִּי אַגִּיעַ אֵי־פַּעַם אֵלַי?

נְקָבִים וַחֲלוּלִים בָּרָאתָ אוֹתָנוּ, אָבִינוּ אוֹהֲבֵנוּ,

סְלַח לָנוּ, אֵפוֹא, שֶׁאָנוּ נִזְקָקִים לִנְקָבֵינוּ.

לֹא תָּמִיד. אֲבָל בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ

הַנַּח לָנוּ לְהִזָּקֵק לָהֶם לְלֹא אָשָׁם וּלְלאֹ מֹרֶךְ,

שֶׁהֲלֹא אַתָּה עָשִׂיתָ לָהֶם וְאַתָּה נִסִּיתָ לָהֶם

וְאַתָּה הַיּוֹדֵעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ בִּלְעֲדֵיהֶם.

אַתָּה הוּא שֶׁיְּצַרְתָּנוּ לְמַעַנְךָ

וְאַתָּה שֶׁרָאִיתָ אֶת מַעֲרֻמֵּינוּ הָרִאשׁוֹנִים בְּגַנְּךָ

וּכְמוֹ לַחַיָּה וּכְמוֹ לָעוֹף

גַּם לָנוּ אָמַרְתָּ כִּי טוֹב,

וְסָבַרְנוּ שֶׁאִם אַתָּה חוֹתֵךְ וְחוֹתֵם

וַדַּאי נָהִיר לְךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אוֹ אִם יִסָּתֵם

אֶחָד מֵאֵלֶּה הַחֲלָקִים –

אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים

אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ

בְּלִי אוֹתוֹ חֵלֶק מֵחֲלָקֶיךָ.

לָמָּה שִׁנִּיתָ טַעְמְךָ, מַפְלִיא־לַעֲשׂוֹת?

הֵן לֹא אֲנַחְנוּ שֶׁהִתְבּוֹשַׁשְׁנוּ.

הֲיֵשׁ אֵיזוֹ בְּרִית־סֵתֶר, אוֹ כְּתַב־סוֹד

שֶׁאַתָּה כּוֹמֵס בִּבְשָׂרֵנוּ מֵאָז בֻּיַּשְׁנוּ וְהֻלְבַּשְׁנוּ וְגֹרַשְׁנוּ?

הֲקַיָּם כִּבְשׁוֹן בַּמַּעֲרֻמִּים מֵעֵבֶר לַיֵּשׁ,

שֶׁהוּא כְּוִי־קֶרַח אוֹ כְּוִי־אֵשׁ

הָרְתוּקִים יַחְדָּו בְּרִיחַ־תּוֹךְ־בְּרִיחַ –

אֶחָד כּוֹבֵל וְהָאֶחָד מַדִּיחַ –

וְהֵם הַצָּפְנַת וְהֵם הַפַּעְנֵחַ

לַמַּנְעוּל בְּשַׁעַרְךָ וְלַמַּפְתֵּחַ?

לָמָּה עָשִׂיתָ אוֹתָנוּ חֲצִי אֱנוֹשׁ וַחֲצִי־מַלְאָךְ?

אִם הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף שֶׁלָּךְ –

הַאֵין אַתָּה נִשְׁמָתֵנוּ וְגוּפֵנוּ?

מָה, אֵפוֹא, הַפְּסּול שֶׁמָּצָאתָ בְּגִפּוּפֵינוּ?

הֲיֵשׁ דָּבָר שֶׁהוּא מְבוּשֵׁינוּ

וְאֵינֶנּוּ מְבוּשֶׁיךָ,

קָדָשֵׁינוּ

וְאֵינֶנּוּ קָדָשֶׁיךָ?

אִם אַתָּה הַיֵּצֶר וְאַתָּה יוֹצְרֵנוּ,

הַאֵין יִצְרְךָ מַבּוּעַ לִיצָרֵינוּ?

לֹא הִצְמַחְתָּ לָנוּ כְּנָפַיִם, הַמַּגְבִּיהִי־לָשֶׁבֶת,

אֲבָל בָּרָאתָ לָנוּ גַפֵּי־אֵשׁ וְאֶבְרֵי־שַׁלְהֶבֶת,

בְּנֵי־רֶשֶׁף עָשִׂיתָ אוֹתָנוּ, שְׂרָפִים־שֶׁל־גּוּף,

הַאִם חֵטְא הוּא שֶׁמָּצָאנוּ שָׁמַיִם בְּגוּפֵנוּ וְהִגְבַּהְנוּ עוּף?

גִּלִּינוּ אַסְטְרוֹנוֹמִיָּה מְסֻתָּרָה בְּקַדְמוֹנִיּוּת הַחֹמֶר, אֶת אֵינְסוֹפֵי הַמֶּרְחַבְיָה שֶׁל אֲבָרֵינוּ,

אֶת מַפַּת־הַמְּאוֹרוֹת שֶׁבַּבָּשָׂר, אֶת מְבוֹכֵי הַמִּשְׁכַּבְיָה וְאֶת הַתְּוַי;

אָנוּ חָשִׁים פִּתְאֹם כִּי מֵעֵבֶר לַמָּוֶת וּמֵאַחֲרֵי סוֹדוֹת הַבֹּהוּ וְהַדְּוַי

חָבוּי הַמֻּפְלָא שֶׁבְּרָזֵי עֲפָרֵנוּ,

חִידַת הַקְּטָבִים וּסְתוּמוֹת הַמַּגְנִיט וְצֹפֶן הַדּוּכְרָא־נוּקְבָא שֶׁל מִינֵנוּ,

הַכִּימִיה שֶׁל שִׂיאֵי הַמַּאֲוַי,

הַפִיזִיקָה שֶׁל מוּחָשׁוּת הַנֶּעְלָם,

מֵימֵי צִמְאוֹן־הַבְּרִיאָה וְתַאֲוַת־גִּבְעוֹת־עוֹלָם.

אַתָּה יוֹדֵעַ וְחוֹשֵׁד, כִּי אֱמֶת – אוֹתְךָ רָדַפְנוּ,לִמְצֹא אוֹרְךָ בֵּין הַמְּצָרִים.

אַתָּה יודֵעַ וּפוֹחֵד,כִּי אֱמֶת – אוֹתְךָ נָאַפְנוּ,לִמְצֹא בְּשׂוֹרָתְךָ בֵּין הַבְּשָׂרִים.

כְּיַעֲקֹב עַל רָחֵל חִשְׁקֵנוּ עָלֶיךָ עָרַג

וּכְדָוִד אֶת אֵשֶׁת־אוּרִיָּה הוֹרַדְנוּךָ מִן הַגַּג

לִשְׁכַּב אֶת בִּינָתְךָ, לָדַעַת אוֹתָהּ, לְהִוָּעֵד עִמָּהּ,

כִּי אַתָּה הָאֹפֶק וּבְךָ נוֹשְׁקִים שָׁמַיִם וַאֲדָמָה.

הַגֵּץ אַתָּה וְאַתָּה הַלֶּהָבָה

וְאַתָּה הַקַּנַּאי וְאַתָּה הָאַהֲבָה;

מֵעֵבֶר לְרָזֵי הָרְבִיָּה הִצַּבְתָּ גְבוּל, עִם דִּבְּרוֹתֶיךָ חֲקוּקִים,

וּמְבוּשֵׁינוּ הַשּׁוֹתְקִים

הֵם לוּז־הֲוָיָתְךָ בַּיְקוּם, שׁרֶשׁ פַּחְדְּךָ

וְחַרְבְּךָ הַמִּתְהַפֶּכֶת בְּשַׁעֲרֵי הַגָּן,

כִּי אַתָּה הָעֵדֶן וְאַתָּה טֹהַר־הַכְּרוּבִים וְאַתָּה יֵצֶר־הַשָּׂטָן.

מַה־חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ־יָמֵינוּ וּמִי כָּל־כָּךְ אָנוּ

שֶׁאַתָּה מְתַעְתֵּעַ בָּנוּ?

מַה כּוֹאֵב לְךָ שֶׁיָּדֵנוּ מְתַשְׁמֶשֶׁת בָּאוֹבֶּלִיסְקִים הַגֵּאִים שֶׁל מַחצַבְתֵּנוּ

וּמַה צּוֹרֵב לְךָ שֶׁיָּדֵנוּ מְבַלֶּשֶׁת בַּלַּבִּירִינְטִים הַכְּמוּסִים שֶׁל לֵדָתֵנוּ?

הֲלֹא זֹאת אוֹתָהּ יָדֵנוּ הַתּוֹלָה פַּרֹכֶת בְּקֹדֶשׁ־הַקֳּדָשִׁים

וְזֹאת יָדֵנוּ הַמְטַהֶרֶת כְּתֹנֶת הַנִּדָּה בְּרָאשֵׁי־חֳדָשִׁים,

הִיא שֶׁפְּרוּשָׂה אֵלֶיךָ בִּתְחִנָּה וּמְדַפְדַּפֶת בְּסֵפֶר תְּפִלּוֹתֶיךָ

וְהִיא שֶׁמּוּשֶׁטֶת לַנָּשִׂיא וְלַכֹּהֵן וּמַכְתִּירָה מְלָכִים בְּעַטְרוֹתֶיךָ.

היִא הַמְחַטְּאָה חֶלְאַת־אִישׁ וּשְׁדֵי הַשֵּׁגָל לוֹטֶפֶת

וְהִיא הַכּוֹתֶבֶת גְּוִילי־תּוֹרָה וּמְעַלְעֶלֶת בִּתְנַ"ךְ וְגֶפֶ"ת;

הֲלֹא זֹאת הַיָּד שֶׁקּוֹבֶצֶת נְדָבוֹת וְנִקְמֶצֶת מִתֵּת לָעֲנִיִּים

וְהִיא הַמְשַׁלְשֶׁלֶת מַתָּן־בַּסֵּתֶר וְהִיא הַפּוֹרֶטֶת עוּגַב הַלְוִיִּים;

הַבּוֹגֶדֶת הִיא

וְהַמְתַעְתַּעַת

וְהַמְּנִיפָה אֶת דֶּגֶל הָאֻמָּה,

הָאוֹבֶדֶת הִיא

וְהַנִּגְדַּעַת

וְהַיּוֹבֶשֶׁת בִּשְׂדוֹת הַמִּלְחָמָה;

בָּהּ מָכַרְנוּ צַדִּיק בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם

וְעָלֶיהָ נִשְׁבַּעְנוּ ‘אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם’.

הִיא הַשּׁוֹחֶזֶת לַהַב לְחָרִישׁ

וּבוֹצַעַת לֶחֶם

וְהִיא הַמְפַלֶּסֶת דֶּרֶךְ אִישׁ

בְּמוֹצָאֵי הָרֶחֶם,

הִיא הַיָּד הַמַּחֲזֶקֶת שׁוֹשַׁנֵּי־אֲהָבִים

וְחוֹבֶקֶת מָתְנֵי הַנַּעֲרָה

וְהִיא הַתּוֹרָה וְהַנּבִיאִים וְהַכְּתוּבִים

אֲשֶׁר לַטּוֹב וְלָרַע;

הִיא יַד־אֲדֹנָי וְאֶצְבַּע־אֱלֹהִים וְהִיא שֶׁקָּטְפָה מֵעֵץ־הַדַּעַת

וְהִיא הַחוֹשֶׁקֶת לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל מַדּוּעַ אָסוּר לְמַשֵּׁשׁ וְלָגַעַת

וּמָה הַחֵטְא אִם אָנוּ שׁוֹהִים וּבוֹהִים

עַל בְּשָׂרֵנוּ וּקְצָת מִשְׁתַּעַשְׁעִים

וּמְגַשְּׁשִׁים, אָבִינוּ, וּמְחַפְּשִׂים, מַלְכֵּנוּ,

אֶת חֶלְקְךָ הַמֻּצְנָע בֵּין חֲלָקֵינוּ,

כְּדֵי לִמְצֹא טַעַם וְהֶסְבֵּר

לַתְּעָלוֹת אֲשֶׁר חָפַרְתָּ בַּשְּׁאֵר.

סְלַח לָנוּ אֱלֹהֵי הָאַהֲבָה

עַּל שֶׁנִּצַּלְנוּ אֶת הַיֵּצֶר לִהְיוֹת,

וּבָרוּךְ אַתָּה, מְשַׂמֵּחַ זָכָר וּנְקֵבָה,

שֶׁצִּוִּיתָנוּ עַל הָעֲרָיוֹת.

כֶּלֶא בְּתוֹךְ כֶּלֶא

וְסֹהַר לִפְנִים סֹהַר.

וְדִין

וְצַו

וּגְזָר.

וְתוֹחֶלֶת

וְתַכְלִית

וְקֵץ.

וְהָרָצוֹן מַגִּיעַ אֶל שִׂיאוֹ

וְאַהֲבָה אֶל פֻּרְקָנָהּ.

וּדְמוּת נִגְזֶרֶת בְּצֶלֶם

וּתְחוּם נִבְלָם בִּתְחוּם

וְהֶחָלָל נָע בֵּין הַגּוּפִים.

וֵאלֹהִים מְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ בְּתוֹכִי

לָצֵאת– וְאֵינוֹ יָכוֹל.

*

אתמול מת ידיד שלי בירושלים.

לאור הנר הייתי ודאי זוכה לראות שנית את צלמו, ואולי אף להשיח עמו. שהלא כך אמרנו: הצֵל הוא תואר נשמתו של האדם.

אבל עכשיו, בְּדוֹר ללא נרות, איני יודע כמה וַאט חשמל דרושים לעילוי נשמתו של ידיד.

אני סבור שאור־הנר שימש דורות רבים מְלַוֶוה סמוי וּמלַבֶּה בלתי־רשמי לאמונה, משום שאי־יציבותו ועולם־צלליו המתנועע, הִמְחִישׁ יותר מִכֹּל את מציאות הנעלם. נשמות־העצמים היו קרבות אז, עצם אל עצמו, משיחות זו עם זו, מאדירות את תחושת הסוד והעל־טבעי. היתה תנועה רבה יותר וחיים רוחשים יותר במציאוּתם של חדר מוּאר באור הנר, או רחוב רוטט באִשָּׁהּ המהַבהֵב של אבוקה. הסכּנה הנשקפת מן הצללים הרועדים היתה עלומה יותר, מיסטית יותר, ומשום כך גם אדירה יותר ופנימית יותר.

היום המוות בָּרִי וּמוּחָש. אנו יודעים בוודאוּת כיצד יבוא ומנין יבוא ומי יביא אותו. התותח, המטוס, הטיל הגרעיני. אנחנו מוכנים לקראתו, כביכול, כאילו פיתחנו בתוכנו מין נגיף־של־השלמה המסייע לנו להבין שהוא קיים, וכי יש להקביל פניו בדרך המעשית ביותר.

הפחד של ימינו הוא פחד מפּני העֶצֶם, ואילו בימי הנֵר פחדנו מפּני דבר המסתתר מעֵבר לעצם. מסתבר שהקִדמה מוליכה אותנו בניגד משווע לטבע־עצמנו. והלא עד עצם היום הזה נלפּתים אנו לשמע יִללת תַּן בלילה וחתול בלילה וכלב נובח מול הסהר.

מה יש בחריקת דלת השקועה בחשׁכה, או במטח שָׁקֵט ורצוּף של צעדים על המרצפת בסמטא האפלה? מהי הערגה הנעלמה המתעוררת בנו לשֵמַע דִּנדוּן פעמונים, או בּמְבּוּמוֹ של אורלוגין־חצות, או צפירת־מרחקים של רכבת־הערבה?

אני יודע כח לפרופסור אִיקְס יש ודאי תשובה החלטית המפריכה את דעתי ומעמידה את הדברים על עובדתיותם. בהיגוי מדעי מודגש ידחה את שיקולי ויאמר לי non possumus, לפי הקוֹנְצֶפְּצִיָה המטראליסטית של הפיזיקה הכל מוסבר והכל פשוט. יכול להיות שהצדק עמו לפי “הקונצפציה”, אבל אינני מאמין לו. אפילו לִפְרוֹיד,המנסה להסביר לי זאת לפי תפישה אחרת, ההופכת להיות גם היא מדע “מדויק” יותר ויותר, אינני מאמין.

הצרה היא שאינני רוצה להאמין. ככל ששניהם שופכים אור על מדורים אפלים אלה של רוח האדם, מִתְרַדְדִים תהומותיו מיום ליום ונעשים שטוחים וחסרי מורא, ומתוך כך גם חדלי עניין. דומה הדבר, אפוא, לאותו משל שחילותי בו.אתה מדליק חשמל בחדר שהיה מואר תחילה בלהבתו החרישית של נר. אבדו הצללים. הכל ברור, פשוט וקבוע.

מה יישאר מן האדם שבּאדם אחר כל החידושים הללו? מה ייוותר מן האימה הבלתי מוּדעת, שהיא אֵם האמונה, יולדת האמנוּת, הוֹרַת המוסר, האהבה, הרחמים?

מה יישאר מן האנושי בעולם הזה, שהוא חסר־צללים ומתוך כך גם חסר־נשמה?

רָאִיתִי אֶת הַצַּיָּר בּוֹחֵשׁ

אֶת סַסְגּוֹנָיו בִּמְחִי מַבְרֵשׁ

וְנִסִּיתִי לִפְתֹּר

אֵיךְ נִקְבַּעַת מִדָּתָהּ שֶׁל הַתִּבְחשֶׁת,

כֵּיצַד רוֹסֵן הוּא אֶת עָצְמוֹת הָאוֹר

וּמְגַבֵּשׁ אֶת גּוּשֵׁי הַחשֶׁךְ,

אֵיךְ יוֹדֵעַ הוּא לִמְרֹחַ בַּלָּבָן, אוֹ בַּצָּהֹב לָטוּחַ,

וְהָכֵיצַד נִשְׁלָף הַמִּכְחוֹל מִן הָעִסָּה הָאֲפֹרָה

וְעוֹבֵר־שׁוֹטֵף עַל פְּנֵי הַתָּפֹז הַחֲגִיגִי וּבְשַׂעֲרַת־רוּחַ

כְּמוֹ מֵסִית אֶת הַמַּבִּיט לְמֶרֶד בַּחֶבְרָה.

נִסִּיתִי לִפְתֹּר

מַה סּוֹד הַמִּרְקַחַת הַכְּלוּאָה בְּתוֹךְ הַבַּד

וְאֶת מִסְתּוֹרֵי הַמֶּרְחָק וְהֶחָלָל,

אֵיךְ נִסְפָּגִים וְנִמְהָלִים צִבְעֵי הַמַּרְאֶה שֶׁבַּמָּקוֹר

וּמַה הֲלִיכֵי הַהִבָּרְאוּת מֵחָדָשׁ, אֶחָד לְאֶחָד,

שֶׁל הַבִּינָה וְהַכִּשְׁרוֹן וְהַמִּשְׂכָּל

וְאֵיךְ הִיא מְצֻוֵּית לִקְרשׁ – קַלַּחַת הָעוֹבֵר וְהַהֹוֶה –

וְאֵיךְ נִקְשִׁים בָּהּ וְיוֹבְשִׁים – אַט־אַט כַּמְצֻוֶּה –

חוֹתֶמֶת הַמָּקוֹם וּטְבִיעַת הַזְּמַן,

וּמַהִי הָאֱמֶת וְאֵיזוֹ הַתַּרְמִית

וְלָמָּה מְתַחֲרִים בָּהּ זֶה עִם זֶה תָּמִיד

הַטֶבַע וְיֵצֶר הָאָמָּן.

וְאָז – בִּהְיוֹתִי תּוֹהֶה שָׁם וְחוֹשֵׁב

מָה הַסִּבָּה וְהַמְסֻבָּב וּמִי הַמְסַבֵּב

בִּמְבוֹךְ פְּלִיאֵי הַיְצִירָה הַמַּסְעִירָה עֵינֵי רוֹאֶיהָ –

הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי מְעַט לְהָצִיץ אֶל אֲחוֹרֶיהָ.

בְּצַעַד אַט עָשִׂיתִי זֹאת, חוֹשֵׁד וּמְכַבֵּד יַחְדָּו,

כְּזֶהוּ שֶׁזּוֹמֵם לִתְפֹּשׂ אֱמֶת בְּעֵירֻמָּהּ

אוֹ שֶׁקֶר מְיֻפְיָף בְּנוֹצוֹתָיו.

הֵצַצְתִּי – וְלֹא יָדַעְתִּי מָה.

כִּי הָיוּ שָׁם כַּמָּה גִזְרֵי־עֵץ בִּמְרֻבָּע וּבִמְצֻלָּב

עִם נְטָפִים שֶׁל דֶּבֶק־נַגָּרִים יָבֵשׁ,

עִם שַׂק־פִּשְׁתָּן שָׂעִיר, מָתוּחַ בְּשׁוּלָיו,

וְעִם חֲצִי־מַקָּק דָּחוּק בַּסֶּדֶק הֶעָבֵשׁ

וּשְׂרִידֵי עִתּוֹן בָּלוּי שֶׁהֶעֱלָה שֻׁמָּן

הַמְסַפֵּר הִתְרַחֲשֻׁיּוֹת אֲשֶׁר אָבְדוּ בַּזְּמַן

כְּמֵאֵיזוֹ פְּלָנֶטָה אַחֶרֶת,

וְכַמָּה מַסְמְרוֹנִים בּוֹדְדִים,

שְׁפוּפִים וַחֲלוּדִים,

תְּקוּעִים בְּעֵץ־הַתַּבְנִית וְתוֹמְכִים אֶת מֶתַח הַמִּסְגֶּרֶת.

הַצַּיָּר חִיֵּךְ לִי וְהֵעִיר שֶׁכָּכָה זֶה דֶרֶךְ קֶבַע,

שֶׁכָּל הַמִּסְגְּרוֹת נִבְנוּ כְּדִי לִתְמֹךְ מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב

בְּכִתְמֵי הָאוֹר וְהַחשֶׁךְ וּבַסֻּלָּם עַל כָּל צְבָעָיו

וְשֶׁכָּךְ, מַמָּשׁ כָּךְ, נִרְאִים גַּם הַדְּבָרִים מֵאֲחוֹרֵי הַטֶּבַע.

*

קַו קָצָר וָדַק רָץ עַל רֶקַע רֵיק שֶׁאֶפְשָׁר לִקְרֹא לוֹ שָׁמַיִם.

זֶה מוּזָר, זֶה מַבְעִית, אֲבָל זֶה כָּכָה –

קַו קָצָר נִרְאֶה תָּמִיד בּוֹדֵד עַל רֶקַע שֶׁנִּקְרָא שָׁמַיִם.

יֵשׁ לָשִׂים לֵב לַפְּרוֹפוֹרְצִיּוֹת:

הַבָּסִיס, שֶׁעָלָיו רָץ הַקַּו, יְהַוֶּה רַק שְׁמִינִית מִכָּל הַשֶּׁטַח,

רֹב הַשֶּׁטַח הוּא שָׁמַיִם.

רַק אָז יָכוֹל הַקַּו לִהְיוֹת בּוֹדֵד, יָחִיד וְקָטָן.

וְהוּא רָץ. יֵשׁ לְשַׂרְטֵט אוֹתוֹ בְּאֹפֶן שֶׁיַּבְלִליט רִיצָה מַתְמֶדֶת,

כְּמִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לַחְמֹק מִן הַשֶּׁטַח בְּמֵרַב הַמְּהִירוּת.

וְְאָז לְהַתִּיז מִכְחוֹל אֶחָד שֶׁל צֶבַע דְּמוּי עָשָׁן.

הַקַּו אֵינוֹ רוֹאֶה דָבָר. מוֹפִיעַ פֹּה וָשָׁם בֵּין הַנְּתָזִים,

אֲבָל אֵינוֹ רוֹאֶה דָבָר.

וְשׁוּב מִכְחוֹל שֶׁל צֶבַע. דְּמוּי בַּרְזֶל חָלוּד.

יֵשׁ צַיָּרִים בְּיָמֵינוּ הָעוֹשִׂים זֹאת. הֵם מְעַרְבְּבִים עָפָר,

אוֹ זוֹרִים אָבָק וָחוֹל, כְּדֵי לִיצֹר גּוּשֵׁי עַרְבֹּלֶת בִּלְתִּי־חֲדִירָה

עַל פְּנֵי הַתְּמוּנָה. זֶה עוֹשֶׂה רשֶׁם נָאֶה לִפְעָמִים, אֲבָל אָז נֶעְלָם

לָרֹב הַקַּו הַקָּטָן, וּבִלְעָדָיו – לְצַעֲרִי – מְאַבֶּדֶת הַצָּעָתִי אֶת

תַּכְלִיתָהּ. הַקַּו הַקָּטָן הִנּוֹ, לְמַעֲשֶׂה, נִשְׁמַת הָרִשּׁוּם שֶׁעָלָה פִּתְאֹם בְּדַעְתִּי.

וּבְכֵן, לְאַחַר הַתָּזַת הַבַּרְזֶל נוֹצָרוֹת גַּבְשׁוּשִׁיּוֹת סָבִיב, עַזּוֹת

וְנֻקְשׁוֹת, וְהַקַּו הַקָּטָן מִתְקַשֶּׁה לַעֲבֹר. רָץ, אַךְ מִתְקַשֶּׁה לַעֲבֹר.

יֵשׁ לָשִׂים לֵב שֶׁלֹּא לְכַסּוֹת בַּנְּתָזִים הַשּׁוֹנִים אֶת כָּל הַשֶּׁטַח.

תָּמִיד מֻכְרָחִים לְהִשָּׁאֵר שָׁמַיִם בְּמִדָּה מַסְפֶּקֶת. אַחֶרֶת, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי,

מְאַבֵּד הַקַּו הַקָּטָן אֶת בְּדִידוּתוֹ, כְּמוֹ כֵן עָלוּל לְהֵעָלֵם כָּל מֻשָּׂג שֶׁל פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה,

וַאֲנַחְנוּ עָרַקְנוּ כְּבָר, שֶׁבַח לָאֵל, זֶה שָׁנִים רַבּוֹת מִן הַצִּיּוּר הַדּוּ־מְמַדִּי.

שׁוּב הַתָּזַת מִכְחוֹל. הַפַּעַם לְלֹא צֶבַע בִּכְלָל. מִי שֶׁרוֹצֶה

יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַיִם צְלוּלִים, אוֹ בְּחֹמֶר גֶ’לָטִינִי שָׁקוּף.

נְזָתִים אֵלֶּה, אַף שֶׁאֵינָם נִרְאִים, יוֹצְרִים אֲוִירַת מִסְתּוֹרִין

בַּשֶּׁטַח הַמְצֻיָּר. הֵם קַיָּמִים וְאַפְעַלְפִּיכֵן אֵין אִישׁ רוֹאֶה

אוֹתָם. הֵם גַּם מְהַוִּים מַלְכֹּדֶת נַעֲלָמָה לַקַּו הַקָּטָן, הַכָּלוּא בְּאֶחָד

מֵהֶם. הוּא רָץ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִשָּׁם.

אַחַר־כָּךְ עַל הַתְּמוּנָה לְהִתְיַבֵּשׁ מְעַט. ודַוְקָא בַּצֵּל. בַּנֵּצַח.

אֲבָל מִי יַסְפִּיק לִרְאוֹת אֶת הַתְּמוּנָה שְׁלֵמָה לַחֲלוּטִין?

(לצבי מאירוביץ)

פִּתְאֹם אֲנִי חָשׁ צֹרֶךְ עַז לְטַלְפֵּן לִצְבִי,

לְדַבֵּר עִמּוֹ, עִם הַנָּבוֹן הַנֶּחְבָּא, עִם הֶחָכָם הַזֶּה,

עִם יְדִיד־הָאָדָם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ,

עִם מִי שֶׁבֵּרְכוֹ הָאֵל וְהֵמַר לוֹ כָּל־כָּךְ וְהוּא שָׁרוּי בְּאִיּוֹבוּת,

שֶׁהֲגִיגָיו כְּיַהֲלוֹמִים מִמַּחֲשֶׁבֶת הָעוֹלָם

וּבִטּוּיוֹ זִיז בִּמְעַרְבֹּלֶת הָאֲשָׁדוֹת,

נִשְׁמָט, חָלִילָה – וְאַתָּה נִשְׁטָף לַבֹּהוּ.

פִּתְאֹם רָצִיתִי לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ שׁוֹתֵק בְּמַה־שְּׁלוֹמְךָ,

מֵשִׁיב מִלִּים שֶׁלֹּא כָּעִנְיָן,

בּוֹנֶה אֶת הָרְוָחִים שֶׁבֵּין קִטְעֵי־שִׂיחוֹ וּמַעֲמִיקָם

בְּכשֶׁר־צְלִילָתוֹ שֶׁל דּוֹלֵה־פְּנִינִים.

אֲנִי מְשַׁוֶּה אֶת בַּדָּיו לְנֶגֶד עֵינַי, רַצֵּי־צְבָעָיו,

עִם זִנּוּקֵי הַפַּחַד הַשָּׁחֹר וְהָאָדֹם, עִם בְּקִיעָיו הַשַּׁבְרִירִיִּים שֶׁל הַלָּבָן,

עִם עַרְפִלֵּי הָאָפֹר שֶׁלּוֹ הַמִּתְאַבְּכִים בְּכָל סֶדֶק

וְהוֹפְכִים כָּל מָבוֹךְ לְמָבוֹי,

כְּשֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ תִּקְוַת חוּט שָׁנִי מֵאֵיזֶה בְּלִי־מִנַּיִן לְאֵיזֶה בְּלִי־לְאָן

(תָּמִיד יֵשׁ לוֹ חוּט שָׁנִי לַלַּבִּירִינְטִים שֶׁל זוּלָתוֹ)

וּמוֹלִיךְ אוֹתִי הָלוּם וְשִׁכּוֹר בְּפִצּוּצֵי־צָהֹב פִּתְאֹמִיִּים

הַזּוֹהֲרִים כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁאֵין לָהּ מִזְרָח וְאֵין לָהּ מַעֲרָב,

בְּלִי אֶמֶשׁ וּמָחָר וּבְלִי שִׁגְרַת הַמַּחֲזוֹרִיּוּת,

סְתָם כָּכָה אוֹר־שֶׁלֹּא־מִכָּאן בְּאֶמְצַע חֹסֶר־הַמּוֹצָא

וַאֲנִי טוֹב לִי וַאֲנִי אוֹר לִי וַאֲנִי פָּתוּי לִי

מִן הַצָּהֹב הַזֶּה, הָעָב, הָעֲסִיסִי,

שֶׁעַל אַף אַשְׁלָיָתוֹ יֵשׁ בּוֹ מַשֶּׁהוּ נִסִּי

מִמִּין הַנֵּס שֶׁבּוֹרֵא לוֹ הָאָדָם מִכָּל כְּאִלּוּ־וּכְאִם

בְּרֶגַע שֶׁאֵין לוֹ אֱלֹהִים.

אָהַבְתִּי נְעָרוֹת בְּחַיַּי, גַּם נְשַׁקְתִּין בְּלַהַט רַב,

גַּם דִּמִּיתִי אֶת עֵינֵיהֶן לְאַגְמֵי־מַיִם,

אֲבָל בָּרוּךְ מִכְחוֹלוֹ שֶׁל צְבִי, הַמַּעְלִים שְׂפָתֶיהָ שֶׁל נַעֲרַת־שִׁגְיוֹנוֹתָיו,

שֶׁלְּגִבּוֹרָיו אֵין פֶּה לָרֹב וְרַק רִמְזֵי־עֵינַיִם;

לִקְחוֹ, כַּמִּסְתַּבֵּר, עָמֹק מִלֶּקַח חוּשַׁי

וְהוּא מַשְׁרֶה בִּי הֲנָאַת־חֲשַׁאי

שֶׁל אַהֲבָה רְחָבָה כַּיָּם

מֵעֵבֶר לַקַּיָּם.

הוּא מְהַתֵּל בִּי לִפְעָמִים וַאֲנִי נִתָּן לְהִתּוּלוֹ,

אַף כִּי שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים בְּהֵיטֵב שֶׁאֵין הַהִתּוּל כֻּלּוֹ

אֶלָּא אִוּוּי לְהִמָּלֵט מִן הַשָּׁפוּי וְהַלָּמוּד

שֶׁהֵם אוֹיְבָיו שֶׁל הַגַּלְמוּד.

כֵּן, אֲנִי חָשׁ צֹרֶךְ עַז לְטַלְפֵּן לִצְבִי.

לֹא טוֹב לִי עַכְשָׁו, אִם לְכַנּוֹת מַצָּב בִּשְׁמוֹ,

אֲבָל הוּא וַדַּאי נֶחְנָק עַתָּה בְּסִיּוּטֵי עַצְמוֹ;

שְׁעוֹת־הַשַּׁחֲרִית הֵן הַקָּשׁוֹת לוֹ מִכֻּלָּן, אָמַר לִי.

בְּמַאֲבַק־הַדִּמְדּוּמִים הַזֶּה בֵּין צֵל וָאוֹר, כְּשֶׁכָּל־כָּךְ מַר לִי,

מְהַלֵּךְ צַעֲרִי עַל בְּהוֹנוֹ

בְּיָדְעִי אֵיךְ מִתְחַדֶּשֶׁת בּוֹ הַהַכָּרָה בַּוַּדָּאוּת שֶׁל אֲסוֹנוֹ.

רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ כַּמָּה נִסִּיתִי לִהְיוֹת לוֹ אֱלִיפַז וּבִלְדָּד,

כַּמָּה פְּעָמִים גִּחַכְתִּי עַצְמִי לִהְיוֹת לוֹ מוּקְיוֹן

כְּדֵי שֶׁלֹּא יָחוּשׁ בָּדָד

וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּתֶּה לְדַמּוֹת עַצְמוֹ אֻמְלָל עֶלְיוֹן

מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹ

בַּקְּלָלָה שֶׁקִּלְּלָהוּ גוֹרָלוֹ.

נִסִּיתִי לִהְיוֹת לוֹ פִילוֹסוֹף־בְּכוֹס־שֶׁל־מַיִם,

לְהַפְלִיג בְּגֹדֶל עֶרְכּוֹ שֶׁל הַחַי וּבְאַפְסוּת מוֹתוֹ,

הִגַּשְׁתִּי לוֹ מְזוֹן־אֵלִים בְּצַלַּחַת־הַשָּׁמַיִם –

אַךְ אִי אֶפְשָׁר אִתּוֹ.

הוּא מַחֲזִיר אוֹתְךָ לְאַלְתַּר אֶל הַצְּלִילוּת וְרוּם־הַדַּעַת,

אֶל לִשְׁכוֹתֵיהֶם הָרְצִינִיּוֹת שֶׁל הַמַּכְאוֹב וְחֹסֶר־הַתַּכְלִית

וְאֶל רְדִידוּתָם וְדַלּוּת מַשְׁמָעוּתָם שֶׁל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת.

מִנַּיִן לוֹ, אִם כֵּן, הָאָדֹם הַזֶּה, הַבּוֹעֵר בְּלַהַט,

לְמִי הוּא מַקְרִיב קָרְבַּן־תָּמִיד

אֶת הַצָּהֹב וְהָאָפֹר וְאֶת דִּמְעוֹתָיו הַמַּבְלִיחוֹת

כְּיַהֲלוֹמִים שֶׁל הַסָּגֹל וְהַתָּפֹז?

לְמִי מְכֻוֶּנֶת שִׂמְחַת־בִּכְיוֹ, אִם לֹא אֶל מוֹקֵד רְצוֹנוֹ לֶאֱחֹז

בְּזִיז־הָאֶבֶן הַזֶּה אֲשֶׁר בַּשֶּׁטֶף הָרוֹתֵחַ

כְּדֵי לֵהָפֵךְ קַרְנוֹת־מִזְבֵּחַ

לַנִּמְלָט מִפְּנֵי עַצְמוֹ, אוֹ לִמְבַקֵּשׁ־הַקֵּץ

שֶׁאֵין בּוֹ עֹז לְהִתְחָרֵט לִפְנֵי שֶׁהוּא קוֹפֵץ

וְהוּא זָקוּק בְּרֶגַע זֶה לַזֹּהַר וְלַכְּוִי

שֶׁל הַנּוֹאָשׁ בָּאֲנָשִׁים, שֶׁל צְבִי.

אֲנִי פּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ לִפְעָמִים, כְּמוֹ מִשִּׁעוּרוֹ שֶׁל חַזַּאי

הַמְלַמְּדֵנִי בְּשֵׂכֶל מְנֻסֶּה וְסָבִיר

כִּי כָּל רְעָמַי וַחֲזִיזַי

קְלוּטִים מִן הָאֲוִיר

וְכִי מֵעַל לַמַּעֲטֶפֶת הַדַּקָּה שֶׁל כַּמָּה אַלְפֵי אַמּוֹת

כָּל סוּפוֹתַי נֶעֱלָמוֹת,

'אֲבָל כָּל שָׁעָה שֶׁאָנוּ כָּאן לְמַטָּה,

אָנוּ נוֹשְׁמִים – אוֹמֵר לִי צְבִי – אֲנִי וָאָתָּה.'

הַיְדִידוּת בֵּין אִישׁ לְאִישׁ, הֶכְרַח־הַהֲבָנָה,

מִתְעַלּוֹת בּוֹ אָז אֶל שִׂיא־פִּסְגוֹתֵיהֶן,

בְּהִתְבַּהֵר לָנוּ פִּתְאֹם כִּי אֵין מַמָּשׁ בְּעֵזֶר הַזּוּלַת,

לְבַד מִן הָעֵדוּת הָאַכְזָרִית וְהָאִלֶּמֶת בְּקִיּוּמָן שֶׁל הָעֻבְדּוֹת.

מֶבַּט־הַקִּרְבָה הַמְזַכֵּךְ שֶׁל הַטּוֹב בָּרֵעִים – הוּא מַגַּע הַהוֹדָאָה

בִּחֹסֶר –הָאוֹנִים הַמְשֻׁתָּף לְהוֹשִׁיעַ זֶה אֶת זֶה.

אֵיזוֹ בְּדִידוּת בָּרָאתָ, אֱלֹהִים.

הִנֵּה שְׁנֵינוּ מְאֻזָּנִים בִּמְעַט הַדַּעַת שֶׁנֵּחַנּוּ בָּהּ, אֲנִי וָהוּא,

מְאֻנָּכִים שָׁוִים אֶל מוּל פָּנֶיהָ שֶׁל אֱמֶת שֶׁאֵין לָנוּ שְׁלִיטָה עָלֶיהָ.

רַק כָּאן וְרַק אָז אָנוּ תּוּשִׁיָּה לְזוּלָתֵנוּ.

בָּרוּךְ אַתָּה, דּוֹרֵךְ הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, שֶׁבָּרָאתָ אֶת צְבָעֵינוּ,

שֶׁפָּקַחְתָּ לָנוּ עֵינַיִם לִרְאוֹת כִּי אֵין צֶבַע מֵעֵבֶר לָאוֹר הַטִּבְעִי

וְכִי אֵין אוֹר מֵעֵבֶר לְעַצְמֵנוּ

וְכִי הַכֹּל מִתְבַּהֵר פִּתְאֹם בַּטֶּלֶפוֹן הַזֶּה, לִצְבִי.

אין לך דבר גס יותר, אכזר יותר, ורחוק מן האמת יותר, ממה שאנו מכנים דעת-הקהל. ואפעלפיכן כל מוסכמות חיינו מושתתות עליה. צא ולמד מכאן מה משקל יש למוסכמות. פירושנו למושג הדמוקראטיה – כפי שהוא נפוץ בעולמנו – משובש מעיקרו. משום שאין הוא משרת את תכליתה, בהוראתה הראשונית, שהיא מתן ביטוי מלא, ככל האפשר, לחופש הפרט.

ודאי לי שבצורת ממשל הריהי האידיאלית ביותר שהשכיל האדם לבור לעצמו, כדי לשמור על חירותו. אולם מנסיון חיי שניתי, כי החירות האמיתית היא החרות האינדיבידואלית, כפי שאתה מבין אותה, לא כפי שאתה חי אותה, וכי המסגרת הזו שלתוכה אתה נולד והנקראת דעת-קהל, לעולם אינה מבטאת את דעתך כיחיד, אפילו אתה כלול בה מדעת ומהסכמה, משום שתמיד יש איזו פינה באמת ה"אובייקטיבית" שהיא שלך בלבד ושאינה מתישבת עם האמת הכללית; ומיותר להזכיר אותן פעמים בהן היא זועקת התוכה, או קוראת תיגר עליה. האדם “הפרטי” של אַפְּלַטוֹן – בבקשה, לאחר כמה שינויים. אבל לא האדם הקיבּוצי".

אבל אפילו כך, אפילו במקובץ, מה ערך יש לה לדעת-הקהל בּבואה לקבּוע גורל אדם או מדינה, ומה כּוח-מחשבתה הסגולי, אם משלים לעשרות ולמאות בדברי-הימים מוכיחים לנו קלות-ראשה בדין ואפס-שיקולה בשעת מבחן. כל בְּרוּטוּס מטה אותה לכאן, וכל אַנְטוֹנִיּוּס לכאן, ובלא זמן ובכהרף עין. יודע אני כי אין מנוס מהכרעתו של קול המון, אבל מודה אני כי מעולם לא שמעתי מתוכו את קול שדי. החירות הטבעית של היחיד, או החירות הקולקטיבית – כל הזכויות והחובות שיש לי בעטיין, אינן מאזנות אף פעם את חשבוני עם הַסְטִיכִי שבּי, אֶגוֹאיסטי או אַלטרוֹאיסטי, ככל שיהיה. ברור לי שנולדתי יצור בעל אלף מסכות, ובעל הכרה באלף אמיתות, אין יודע לבור לו מתוכן אחת שתהא שלו ושל כולם. כשהיתה הדת אמת אובּייקטיבית, שׁקט עולמי לזמן מה. משחדלה הדת להיות כזאת בּעיני, דומה עולמי למטוטלת של שעון-שאבדו-מחוגיו, והיא נעה ונדה בּזמן מבּלי לחוש בו, מבלי להכריז עליו, מבלי דעת לשם מה היא מתנועעת.

לא הוֹבְּס ולא שְׁפִּינוֹזָה, לא רוּסוֹ והֶגֶל ומַארקְס. ברגע זה הם נראים לי כנציגים הבאים לבקש חנינה על נפשו של נידון, בלי דעת שכבר הוּצא להורג. מה שנותר לעשות הוא קליני ביותר: לקבוע את המוות וּלבַכּוֹת את הקרבן, שאין יודע מיהו. אפשר לעשות זאת בלב כבד, כקִירְקֶגוֹר. בשנינה אינטלקטואלית, כּסַארטְר, או בסארקאזם קוֹקֶטִי – לשעתו כלשַׁעתֵּנוּ – כרוֹשְפוּקוֹ.

*

הנזירה בת ה-17 עולה באש. הנה תמונתה בעתון. להבה דקה ותִימוֹרִית ליד קפקפיה הקטנים. לפני שבוע נשרפו שלושה בּוֹדהיסטים אחרים, וְלפני שבועיים – שניים. אני מחכה להתרחשות כלשהי בתוכי, מזעזעת – והיא לא באה. לא, זה לא זה. תמונה אחרת בעתון. של אם, המחזיקה תינוק מת בהפצצת ויאֶטנאם. אילו עיניים לאֵם! (לתינוק אין עיניים, שסוע לחלוטין.) אני מחכה להתרחשות. לא, עדיין לא זה. רחוק מדי. אולי בסמוך אצלי? יורים על הגבול שלי, בסוריה, בירדן. משיבים אש. טרקטוריסט נהרג. ילדים רצים למיקלט. שני חיילים נופלים. שום דבר. מתרגלים. מה עם חוש הלאום שלי? הקברניטים עורכים מסעות באפריקה, משנוררים כסף באמריקה, כופים את הכבוד בגרמניה, רועדים מרוסיה. איזה חיים! – – לבכות? לצחוק? להתריס? לא, שום התרחשות. מתרגלים. האדישות עזה ממוות. כמה מוזר להִתאַדֵּשׁ ולהביט סביב. בחינת משקיף על המישחק. המכוניות ההדורות. מסיבות הפאר. עסקי-הבִּישׁ. רִיבוֹת-החרפּה. לא משַנה. הכל עובר, הכל זורם, אמר הֶרַקליטוּס. אצלנו, אצל אחרים. אני לוגם קפה עם אשת הידיד. עכשיו שש. בשמונה יבוא הקבּלן, לעגוב עליה. שום דבר, עסקים כרגיל. בינתים הסדרתי את ענין המכס. אני מכיר שם מישהו… לאשה יש ירכים רחבים, סקסית לעזאזל, כבר שמתי עין. מה כדאי לטעון מחר במס-ההכנסה? בנו של הקבלן משחק עם בּתה של האשה. הם מחליפים חתימות של אנשי-שם. שלושה כדורגלנים נגד ביאליק אחד. שלוש – אפס, כמו שאומרים. איפה בעלה? ודאי עם אשת קבלן. שכני “מקַטֵּר” על מצב הרוח. לא טוב לו, אם באמת. מוכרים עתוני-ערב. הרדיו צורח. הקפה מר, לעזאזל. אבל מעורר. בעצם למה צריך כל-כך להתעורר? זה באופנה, כך אומרים, להיות ער תמיד. מוסיף פָּנים. בפומבי, במקובץ, טוב להיראות רענן. אינך בודד אז, אצל ספל הקפה. כולם שותים, אז גם אתה. אתה חושב כשאתה שותה, וכשאתה חושב – אתה קיים. מלחמה בתימן. הפיכה באינדונזיה. הקוסמונאטים הרוסים מסובבים את הירח. גם האמריקנים. ושוב הרוסים, האמריקאים. הרוסים, האמריקאים. אני מסוחרר לחלוטין. מלמעלה – הם אומרים – הכל נראה יפה, נפלא, חדש, אחר לגמרי. יום, יומיים, חודשיים, שנתיים. מתרגלים. זה לא זה. אני עוד מחכה להתרחשות. אבד לי יצר ההתרחשות. מה כבר יכול להיות מפליא, או מפליץ, אם גם אלוהים וגם השטן נמצאים אצל כל אחד בכיס? לא הרגו עוד 20 מליון ברגע? יגיעו לכך. לא הגיעו למאדים? סבלנות. ויפתחו שם סופרמארקט חדש. ואוניברסיטה. ובית מטבחיים. אין חשש. נתרגל. גם שם. הזבן ישכב עם אשת הפרופסור, ומיצרכים יימכרו במשקל פגום, הפקיד ימעל. השופט ישוחד. האמן יאחז עיניים. הנביא יבוזה. ויקראו למקום “נובאיה זמליה” – אדמה חדשה, מדינה חדשה, ויאמרו “נוער למופת”, “צו-השעה”, “ימי – חירום”, “מניע עליון”… לכל הרוחות, טינופת-המלל שלכם.

אני מקנא באֵם-השבעה. בעקיבא. באלעזר בן-יאיר. בבּרוּנוֹ. בהוּס. בעלמה מאורליאן. בנשרפי סַייגוֹן. בכל מקַדשֵׁי השֵׁם לדורותם. בכל תרבות הפאנאטית, הריגשית, בלתי-שקולה. היה להם שֵׁם, לעזאזל, ומשום כך גם קִידוּש השם. היה להם בשביל מה ובשביל מי. לי אין דבר. לא רק שאיני מסוגל כולי להישרף, אלא אפילו להיכּוות איני יכול. אף לא באצבע קטנה. אין בי קולֵט לעוצמת בכאב. אני אדיש. אולי זאת מחלה, איני יודע. אולי לקה בי חוש השישי, החושף את האדם אל מודעות-הווייתו. אולי. אני מוכן לפתוח מיזללה. לזחול על ארבע אם יוסיפו למשכורת. לצעוק “שביתה! לא נותנים לי!” – אבל זה הכל בערך. אם כי, מה שאמת אמת. אי-שמה הייתי רוצה להאמין. להקריב כיִפתָח, להיעקד כיִצְחָק,. עוד יש בי זיק כזה. לו רק היה לי עם מי. למען מי. למען משהו. דור אומלל, הכל יש בו, הנה השֶׂה לעולה והעצים. אבל איה האש? איה האש?

יְהִי כֵן, בְּסֵדֶר!

יְהִי שֶׁאַתָּה הָרוֹעֶה וַאֲנַחְנוּ הָעֵדֶר,

יְהִי שֶׁהַכֹּל מְחֻשָּׁב וּמְתֻכְנָן

וַאֲנַחְנוּ הַגִּנָּה וְאַתָּה הַגַּנָּן,

יְהִי שֶׁהַכֹּל מְשֻׁבָּץ אַבְנֵי-חשֶׁן:

מַחֲזוֹר הָעוֹנוֹת, קֹר וָחֹם, אוֹר וָחשֶׁךְ,

יְהִי כֵן.

יְהִי שֶׁאַתָּה מְהַפֵּךְ הָאֶשֶׁד וִיהִי שֶׁאַתָּה מְפַכְפֵּךְ הַפֶּלֶג

וִיהִי שֶׁאַתָּה הַקּוֹבֵעַ סִימֶטְרִיָּה לִדְמוֹת הַפְּלָאִים בִּפְתִיתֵי-הַשֶּׁלֶג,

יְהִי שֶׁאַתָּה הַשָּׁמַיִם וַאֲנִי הַכּוֹשֵׁל בַּסֻּלָּם

הַמֻּצָּב רַגְלָיו אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ בַּנֶּעְלָם,

יְהִי כֵן.

אַף כִּי בְּסֻלָּם זֶה שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ אַתָּה וַאֲנִי,

מָה עֶרֶךְ יֵשׁ מִי יָרַד רִאשׁוֹן וּמִי עָלָה שֵׁנִי?

אֲבָל, כָּאָמוּר, יְהִי כֵן,

אֲנִי מוֹחֵל עַל הַכָּבוֹד, אִם זֶה מַפְרִיעַ לְךָ לִישֹׁן;

רַק זֹאת זְכֹר, וְטוֹבָה לְעִתִּים הֶעָרַת שָׁכֵן: –

אִלְמָלֵא הָיִיתִי אֲנִי שֵׁנִי, לֹא הָיָה אִישׁ יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה רִאשׁוֹן.

המאמינים הגדולים, האמיתיים, הם – אחר הכל – אלה המלמדים ומורים את האמונה לזולתם, שעה שבּלִבּם מְקַנֵּן עדיין זכר צִלּוֹ של הספק. בנסותם לשכנע את הזולת, הם בוחנים למעשה את כוח השתכנעותם הם. רק ההססנים קשי-העורף זוכים לדעת כוחה אמיתי של אמונה, משום שהם כובשים אותה לעצמם בדרך הקשה והממוקשת. הקנאים הבטוחים מראש, הם עיוורים מלידה שאינם רואים דבר. אין להם לא עגמת האכזבה ולא שמחת הגילוי ולא סגולת המיצוּי של אמונתם, והיא לדידם עובדה שאין צורך להוכיחה כלל. ודא עקא, שהרי את האמונה, כמו את התקוה, יש צורך להוכיח בכל יום מחדש. צאו וראו כמה אמונות של המדע, הדת, או הפילוסופיה, שבקו חיים במשך הדורות. אמונה שאינה בודקת את הספק של עצמה, היא רודנות חשוּכה אין בה מֵאוֹרוֹ של הנצחי.

אינך רואה כיצד הם מתעוררים? כתינוקות המקיצים אל עולמם החדש ברגש אפתעה וראשוניות, עת כל מראה וכל קול מעירים בם את תחושת הקוסמוס.

כילדים הגאים על אבא שלהם, שהוא הכי-טוב והכי-גיבור, כן העמים בשחר תרבותם – תמימים ופרימיטיביים ומאמינים שאליליהם הגדולים ביותר, הטובים, החזקים ביותר. רק בבוא יום ההתפּכּחות והילד נוכח לדעת, כי יש חזקים מאביו וטובים ממנו – רק אז לומדים העמים להכיר, כי עולם אמונתם צר מהכיל את דתי הקוסמוס, והם נותרים עת ארוכה מבובלים, חסרי-אמונה ותוהים על כל אשר אירע להם. אלו שנות הבִּצְבּוּץ והצמיחה שלהם. האינפורמציה מתחילה לדלוף לאט. צעד אחר צעד הם משיגים את מה שלמעלה מהם ומכּוחם, את תורת המרחב הגדולה, את דעת הכוכבים הרחוקים, ואת הבנת האלֹהים במשמעותו המקיפה יותר. יחידים שבהם, המצליחים להשיג תחושה זו לפני דורם – יהיו החוזים והפילוסופים, או אנשי-המדע שבתוכם. אבל אלה, כמה מספרם ומי שומע להם? דומים הם למבוגר שנקלע בין ילדים, בלי שתהא סביבם תחושת הפּחד ויראת-הכבוד שרוחש הילד למבוגר.

זמן רב יעבור למִן צאת השמש ועד לגבורתה במעלות הצהריים. כשאנו מתחילים לחוש את חוּמָה וליהָנות ממנו ולהודות עליו, כבר נמצאת השמש הרחק בחוּג השמים, וברכּת השחרית עברה ואיננה.

*

בַּמִּיתוֹס הַמּוֹדֶרְנִי שֶׁל עוֹלַם הַמָּחָר

קַיָּם אָדָם, הַמְסֻגָּל לִישֹׁן שְׁנַת-עוֹלָמִים,

וּכְכֹל שֶׁשְּׁנָתוֹ מַעֲמִיקָה וְהוֹלֶכֶת

הוּא מַתְחִיל לִנְחֹר

וּמֵקִיץ לְקוֹל נַחֲרַת-עַצְמוֹ

כְּדֵי לְהִתְעַיֵּף וְלִשְׁקֹעַ בִּשְׁנָתוֹ שֵׁנִית

מִתּוֹךְ תַּאֲוָה מַתְמֶדֶת לְהִתְעוֹרֵר.

אני קורא היום, כי לפי מקור מוסמך "הוצאו להורג באופן משפטי באנגליה בלבד (שהחוק נגד מעשי-כישוף היה קיים בה עד לשנת 1763) במשך 200 שנה, כ-30,000 איש. גזר-הדין האחרון הוצא לפועל ב-1716, כשמרת הִיקְס אחת נתלתה יחד עם בִּתָּהּ בת ה-9, בכלא הַנְטִיגְדון.

כשאנו מדבּרים על ערכי-תרבות ושמירתם, קצת מגוחך נראה הדבר שאנגליה רודפת עתה את רופאי-האליל והמכשפים הילידים בקֶנְיָה ובמושבותיה האחרות באפריקה, שעה היא עצמה הוציאה להורג “מכשפים” (מתוך אמונה קנאית ב"עוּבְדַת" כוחם המָאגִי) לפני לא למעלה מ-237 שנים, בדין מלכות תקין ומחושב. עתה היא פועלת בשם “קִדמת-התרבות”, כביכול, ורודפת כושים חסרי תרבות. והלא היא עצמה, בהיותה בשיא כוחה הרוחני ובראש תרבות אירופה של אותו זמן, האמינה – אפעלפיכן – באמונות תפלות. מה יחס יש, אפוא, בין קידמתה שלה, הקרויה תרבות, לבין קידמתם של הכושים, אשר מאז ועד עתה לא חל כמעט שוני מהותי או צורני בתרבותם?

אנו נוהגים לדבּר על ימי-הביניים כעל תקופת החושך של אירופה, אבל בה בשעה אנו שוכחים כי “ציד המכשפות” של המאה ה-20, אינו שונה בהרבה מזה של ימי-הַביניים, אלא בהבדל מועט, שהיום מאמינים בו יותר משום שמפרשים אותו אחרת, והוא נעשה על טהרת הצורך הפוליטי, שעה שאז נעשה בעיקר על טהרת הצורך הדתי. בנסותנו לערוך השוואה בין זמננו לבין אותם “זמנים חשוכים”, אנו ניצבים פְּעוּרֵי-פֶּה נוכח העובדה, כי כל אלה נתרחשו בחייהם של שֵׁייקְספִּיר וּבֵּיקוֹן ואֶלִיזַאבֶּת, הווה אומר בתוך-תוכה של תרבות גבוהה, במחשבה, באמנות, וביחסים מדיניים [חליפין של תפוחי-אדמה ותיאטרון בין אנגליה ורוסיה… הכומר גְרֶגוֹרִי מיסד את התיאטרון הרוסי הראשון ופותח אותו בהצגת “טַאמְבּוּרלֵיין” של מַארְלו… ואין צורך להזכיר את נסיונו של אִיוַאן האָיוֹם (וכשלונו) לשאת את מֶארִי הֵיסְטִינְגְס… או שיגור הסטודנטים הרוסים להתחנך באנגליה על-ידי בּוֹרִיס גוֹדוּנוֹב… בין שאר מניעים אחרים, היו ודאי גם מניעים אלה שהביאו בסופו של דבר את פֶּטֶר הגדול “לקרוע חלון לאירופה”]. לעומתם נראה זמננו חיוור ועני בשיאים של הומאניסם ויחסי-עמים, וכל גאוותנו – למעשה – אינה אלא הישענות על אותם “ערכים נצחיים” שנוצרו ב"ימי הביניים" ו"מלכות-חושך".

נשאלת השאלה לאיזו מן התקופות יאה הכינוי הזה יותר?…

(1953)

הַרְצָאַת יְדִידִי הַפְּרוֹפֶסּוֹר

הֵחֵלָה בְּתֵשַׁע בְּדִיּוּק וְנִגְמְרָה בְּדִיּוּק בְּעֶשֶׂר.

אֵל-אֱלֹהִים, אֵיזֶה יְדִיעוֹת מַרְעִישׁוֹת!

אֵיזֶה הִתְפַּתְּחֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת

נִתְגַּלּוּ בְּמִבְנֵה הַחֹמֶר!

נוֹתַרְתִּי פְּעוּר-פֶּה מַמָּשׁ וּלְאֵין-אֹמֶר

מוּל הַסִּכּוּי לְהֶרְכֵּבֶיהָ הָאֵינְסוֹפִיִּים שֶׁל הַבְּרִיאָה

וְנֹכַח הַתְּכוּנָה הַמַּמְרִיאָה

מֵעֵבֶר לְכָל מַה שֶּׁשִּׁעַרְתִּי

שֶׁנִּתְגַּלְּתָה בַּמֶּזּוֹנִים, לְמָשָׁל, כְּלוֹמַר בַּקְּוַארְטִים וּבָאַנְטִיקְוַארְטִים,

כְּלוֹמַר בִּיכָלְתָּם לְהִתְפַּצֵּל וּלְהִתְחַיֵּץ

בְּתַהֲלִיךְ שֶׁאוּלַי אֵין לוֹ קֵץ.

וְכָל יֶתֶר הַדְּבָרִים, אִם רַק הֵבַנְתִּי נְכוֹנָה,

עַל הָאָטוֹם שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מַעֲרֶכֶת-שֶׁמֶשׁ קְטַנָּה,

וְעַל הָאֶלֶקְטְרוֹנִים סָבִיב לַגַּרְעִין

וְעַל הַזֹּהַר הַסָּמוּי וְהַמַּקְרִין

הַיּוֹצֵר חֶלְקִיקִים חֲדָשִׁים בֵּין הַפְּרוֹטוֹנִים,

וְעַל הַנֵּיטְרוֹנִים

וּשְׁאָר הַמִּלִּים הַיְּוָנִיּוֹת וְהַלָּטִינִיּוֹת,

וְעַל 22 הַחֻמְצוֹת הָאָמִינִיּוֹת

שֶׁבְּאֹרַח מֻפְלָא וּמַדְהִים

מִסְתַּבֵּר שֶׁהֵן אֲבוֹת הַחַיִּים.

עַד כָּאן הָיָה הַכֹּל פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר בָּרוּר,

וְאַף שֶׁאֲנִי אִיגְנוֹרָמוּס גָּמוּר

(עִם נִסָּיוֹן זָעוּם בְּכִימִיָּה כְּלָלִית

הַנִּשְׁעָן רַק עַל שְׁלשָׁה סֶמֶסְטְרִים בְּתוֹרָה זוֹ, וְזוֹכֵר כְּתַקְלִיט

רַק מַה שֶּׁטָּבַע בּוֹ הַפְּרוֹפֶסּוֹר) –

אַפְעַלְפִּיכֵן הֵבַנְתִּי כָּל מַה שֶּׁאָמַר בֵּין תֵּשַׁע לְעֶשֶׂר.

פְּרָט לַסִּיּוּם, שֶׁבָּא בְּמַפְתִּיעַ. כְּשֶׁלָּבַשׁ קוֹלוֹ רָזִין-דְּרָזִין

וּכְשֶׁצִּיֵּן תְּכוּנוֹת חֹמֶר חָדָשׁ שֶׁשְּׁמוֹ לִיזוֹזִין

וְהוּא מִין חֶלְבּוֹן נָדִיר עַד לִמְאֹד

הַמּוּפָק לִפְעָמִים מִדְּמָעוֹת.

שָׁמַעְתִּי הֵיטֵב אֶת דְּבָרָיו, פְּרָט לִפְרָט,

שֶׂל הַמַּרְצֶה הַמְלֻמָּד:

יֵשׁ חוֹקְרִים, כָּךְ אָמַר, שֶׁבְּאֵין בְּרֵרָה – הֵם מְפִיקִים חֹמֶר זֶה בִּידֵיהֶם

יָשָׁר מִדִּמְעוֹת יַלְדֵיהֶם.

כָּאן, כָּאָמוּר, נִסְתַּתְּרָה בִּינָתִי כְּמֵאַחֲרֵי הַר

וְשׁוּב לֹא הֲבִינוֹתִי דָבָר.

אֲבָל אֲנִי זוֹקֵף חֻלְשָׁה זוֹ לִהְיוֹתִי חֲצִי-בַּעַר וַחֲצִי-תָּם,

שֶׁאִלּוּ הָיִיתִי מַשְׂכִּיל מֻשְׁלָם, הָיָה מִן הַסְּתָם

מִתְגַּלֶּה לִי הָעִנְיָן מִיָּד, בִּמְלֹא מַהוּתוֹ

וְכִלְשׁוֹנוֹ וְכִפְשׁוּטוֹ,

שֶׁהֲרֵי הַכַּוָּנָה טְהוֹרָה בִּיסוֹדָהּ –

כִּי מַה סּוֹף-סוֹף דִּמְעַת-יְלָדִים מוּל יֵצֶר הַמַּדָּע?

הרוח מידפּקת בדלת חדרי שעל ההר, ואני פוחד, אני יודע שרק הרוח היא זאת ואפעלפיכן אני פוחד. שערו בנפשכם…עכשיו, במחצית השניה של המאה הזאת, כשהכל ברור כל-כך. הים רועש מרחוק, חסר-מנוחה, ים רגיל של סתיו. ועם כל זאת.

מנורת-השולחן שלי מפיצה צללים בחדר. ודאי יודעים אתם שהַצֵּל הוא נשמת העצם. הָסִיטוּ כסא כלשהו, מיד אתם מסיטים את נשמתו. אני פוחד להסיט נשמות. אני פוחד, זה שורש כל רע. זה עתה שמעתי ברדיו את דברי חכם אחד שאמר כי לא יִיכּוֹן שלום בדור הזה. עוד אמר אותו חכם, כי אפשר המאה העשרים היא האחרונה לתולדותינו. מנגנים עכשיו איזה צלילים חמים של רומאנסה צוענית. הלב יוצא ממש מכיסופים אל משהו. הלוואי וידעתי אל מה. לפי העתון ינגנו בתשע את “העולם החדש” לִדבוֹזַ’אק.

לא טוב לי. בודד לי מאוד. אני יושב עם פני לקיר. כאן, בנקודה זו על הקיר שנעוץ בה מבטי, מסתיימת השקפת-העולם שלי. יש לי הרגשה שהעולם עצמו נמצא מאחורי, מאחורי צִלי הפרוּשׂ על הרצפה והנמְשך במסלולו הכדורי סביב לי, עד שהוא מגיע אל סופו, בדיוק בנקודה זו על הקיר, מעברי השני, ממוּל עֵינַי. מכאן שאני פותח את המעגל ואני סוגר אותו. זוהי הרגשת החשיבות היחידה שיש לי. אך אין זה משנה דבר. לא טוב לי ואני פוחד.

אור המנורה שלי יציב ומתמיד. יש בכך שינוי גדול לגבי האורות הנעים והרסוקים של המאה התשע-עשרה. לוּ רק יכולתי להזיז מעט את הנקודה הזו שעל הקיר. אבל מסתבּר שאז עלי להזיז גם את עצמי. צלי יאבד את צורתו והמעגל לא יהא שלם. שיישאר כבר כך. יֵצֶר הָאִיזוּן חזק מכּל.

אֲנִי מְשַׁעֵר, מְנַסֶּה לְשַׁעֵר אֶת רֶגֶשׁ הַבְּדִידוּת שֶׁל אַנְדֶּרְס

בְּמֶרְחֲבֵי הַיְקוּם.

הוּא אָמַר שֶׁאֵין לְשַׁעֵר זֹאת, אֶת רֹחַב הַבְּדִידוּת,

כְּשֶׁהַיָּרֵחַ אָפֹר וָמֵת, דְּמוּי תַּבְנִית-שֶׁל-גֶּבֶס,

וְאָפֵל אָפֵל בִּמְלֹא מַעְגַּל הָאֳפָקִים.

הוּא אָמַר שֶׁכַּדּוּר-הָאָרֶץ הוּא נָוֶה בְּמִדְבַּר-הַשְּׁמָמָה הַקּוֹסְמִי,

שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַעֲרָכָה עֲמֻקָּה וַחֲדָשָׁה לַחַיִּים הָרוֹחֲשִׁים עַל אַדְמָתֵנוּ.

הוּא בִּקֵּשׁ אֶת אַנְשֵׁי חֲדַר-הַבַּקָּרָה שֶׁיּוֹסִיפוּ לְשַׁדֵּר אֶל הַחֲלָלִית גַּם מֵעֵבֶר לַמְתֻכְנָן, שֶׁיְּנַגְּנוּ מַשֶּׁהוּ.

הוּא רוֹצֶה לָחוּשׁ שֶׁלֹּא נִתַּק הַקֶּשֶׁר.

בּוֹרְמֶן וְלוֹוֶל וְאַנְדֶּרְס. הֵם קָרְאוּ פְּסוּקִים מִסֵּפֶר בְּרֵאשִׁית, הַתּוֹאֲרִים אֶת

מְלֶאכֶת הַבְּרִיאָה:

“…אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח… וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה…”

וְעַתָּה הִנֵּה הֵם בָּאִים. בְּרֵאשִׁית הַשְּׁנִיָּה, חֲדָשָׁה שׁוּב כִּימֵי עוֹלָם.

מָה אֶפְשָׁר עוֹד לְהוֹסִיף עַל כָּךְ? גַּם זֶה שֶׁאָמַרְנוּ – מְיֻתָּר.

פעמים נדמה לי שהחיה יודעת יותר מאתנו, אולי משום כך היא אכזרית יותר, משום שכּבר הסיגה את גבול הנעלם ויודעת מה מאחריו. מי יודע, שמא היא רואה אותנו כיצוּרים נחותי-דרגה, המבקשים בּנפשי וברוחני מפלט מפּני הפחד שבַּסָּמוּי. המוסר שלנו נראה לה ודאי ילדותי ביותר בּמציאות הברורה שמעבר לדעת. אולי משום תחושת-הגורל העילאית, שהגיעה אליו החיה זמן רב כל-כך לפנינו, מקבלת היא את מרות-הצייד שלנו ואינה תאבה כלל להינות מהישגי התרבות, או ליצור תרבות משל עצמה. וכי לשם מה כדאי כל זה, בעולם שכולו הַשְלָמָה עם חוסר-התכלית והודאה מלאה בו?

אדרבה, נסו-נא להישיר עיניכם אל תוך עיני הנמר ולשער כמעט-רגע שהוא מבין יותר מכּם ונסיונו עשיר משלכם ותרבותו עתיקה מחכמתכם, וכי פראותו היא סובּלימציה עליונה של הישגיכם, שהיו אי-פעם הישגיו. התוכלו אחר-כך להחזיק מעמד זמן רב תחת מסווה ההוֹמוֹ-סַאפּיֶנס, בּלי שתתבלבל הדעת, או שתאחז בכם אימה גדולה מנשׂוֹא?

האם לא זוֹ הסיבה שאנו מרבים לבקש משלים לעצמנו בחיות ועופות, משום שרק בהם אנו מדמים למצוא את האמיתי שבקרבּנו? מדוע אומרים אנו “עָרוּם כנחש” ו"תמים כַּכֶּבֶשׂ" ו"נאמן ככלב"? מדוע לא נדמה את עצמנו לעצמנו? האם לא משום שבאמת אין אנו עצמנו? כלומר אותן תכונות אבּסולוטיות שאנו סוברים כי יש להגיע אליהן באמצעות הזיכּוּך השִׂכלי והמוסרי, ואשר אותן אנו מבקשים למצוא בעצמנו, מצויות לאמיתו של דבר – בצורתן העליונה – דווקא אצל הברואים הנחשבים כפרימיטיביים, ואילו מי יתקע לידינו שאין הם השלב העליון והבראשיתי של הקיום האלֹהי, ולמה לא נשער – דרך משל – כי ככל שהזמן חולף, מתמעט האלֹהי שבַּקִיוּם והקדְמָה אינה אלא צעידה לאחור?

עתים אני סבור שהבורא עשה את עולמו מעוּלֶה ושלם מלכתחילה, ואילו אנו – איפּכא מיסתבּרא – השלב הנמוך בסולמה של הבריאה. אנחנו חטטנים מדי בסודותיה ופטפטנים מדי על כִּבשׁוֹניה. משום מה נדמה לנו שהלשון היא מֶדיוּם-של-תרבות ושל קירוב האנושי לאלהי, ואילו עובדות ההיסטוריה טופחות על פנינו ומוכיחות ההיפך מזה. למעשה, מרחיקה אותנו הלשון מזולתנו והופכת את סודות הבריאה למטבע שחוק ופשטני, כביכול, כדי תפישתו של כל בּור ועם-הארץ. צירופי האלכימיה הלשונית של הקבּלה, והמיסטיציזמים שבכוחם לברוא יֵשׁ מֵאַיִן מרוּכּזים ומתומצתים כמעט בכל מיתוס לאומי בהברות ספורות, או במלים בודדות. כביכול מצובר באותן הברות יחידיות כּוחו האטומי של רוח הבּורא, ואילו הלשון כולה, על מירב אביזריה, אינה אלא פּירוּט האנרגיה הזאת וּרְפִיסָתָהּ. מסתבר ש"לֹא בָּרַעַשׁ יְהֹוָה", אלא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה", וכי הקרובים יותר לַמַּלְכוּת שתקנים הם מטבעם. אולי משום כך שותקות החיות?…

אַתָּה פּוֹגְשֵׁנִי מִפָּנִים,

בּוֹלְשֵׁנִי מֵאָחוֹר,

מַכִּישׁ שְׂמֹאלִי,

שָׁף יְמִינִי,

סוֹגֵר עָלַי בְּנִיעַ מֶלְקָחַיִם.

אַתָּה אוֹרֵב לִי כְּחִידָה בֵּין הַדְּבָרִים הַמּוּבָנִים,

מִּבְּלִי לָתֵת שָׁהוּת לִפְתֹּר

מִיהוּ יוֹרְאִי וּבוֹהֲלִי

וּמַפְתִּיעִי הָאַלְמוֹנִי,

אַתָּה תּוֹקֵף, בְּלִי לְהוֹתִיר לִי זְמַן-בֵּינַיִם.

אַתָּה הַבּוּדְהָא בְּהֵיכָלִי,

אֶרֶךְ הַגַּפִּים וְרַב הָאֵבֶר,

הַמַּזְכִּירִי תָּמִיד לִחְיוֹת, הַמְנַהֲלִי

תָּמִיד לַקֶּבֶר.

אַתָּה רוֹדְפֵנִי מִדְּרוֹמִי, הוֹדְפֵנִי מִצְּפוֹנִי,

אַךְ כָּל חִטּוּטֵי גַפֶּיךָ בִּי הֶחֱטִיאוּ,

כִּי אַתָּה הוּא הָאֲנִי

שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִיהוּ.

אַתָּה מוֹפִיעַ בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בְּסוֹפוֹ

שֶׁל מְבוֹכִי, וּמְחַפֵּשׂ בּוֹ שְׁבִיל,

מִשּׁוּם שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק אֵיפֹה

אַתָּה נִגְמָר וַאֲנִי מַתְחִיל.

אֶלָּא שֶׁבַּמֵּרוֹץ הַזֶּה מִפֹּה לְשָׁמָּה

לָמַדְתִּי בֵּינְתַיִם שֶׁמֶץ דַּעַת וּבִינָה

עַל מָה וָאֵיךְ, עַל אָנָה זֶה וְלָמָּה,

וְעַל מֻטַּת כְּנָפֶיהָ שֶׁל שְׁכִינָה.

עִם כָּל הַמְגֻחָךְ בְּכָךְ, רוֹצֶה אֲנִי לְהַטְעִימְךָ

כִי אֵין אַתָּה נוֹהֵג בִּי כְּשׁוּרָה.

אִם יֵשׁ לְךָ דָּבָר נֶגְדִי, אוֹ נֶגֶד עַצְמְךָ,

עָלֶיךָ לְיַשְּׁבוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה,

כְּלוֹמַר בֵּרוּר פְּנִימִי בִּתְקִילִין וּבְטָבִין

כְּפִי שֶׁבָּרָאתָ אוֹתִי לְהָבִין,

כְּלוֹמַר בְּלִי עֲקִיפוֹת וְנִתּוּרֵי בֵּינַיִם

וּבְלִי תְּקִיפוֹת-פִּתְאֹם וּתְפִישַׂת-מֶלְקָחַיִם,

כְּלוֹמַר בְּלִי גִנּוּנֵי טֶקֶס, אוֹ פֻּלְחָן,

רַק יְשִׁירוֹת – קְלָפִים עַל הַשֻּׁלְחָן.

שֶׁאִם לֹא כֵן, אֵלִי, שֶׁאִם לֹא כֵן,

אֵין זֶה – כַּקָּרוּי – מִשְׂחָק הוֹגֵן,

וַהֲרֵינִי לְהַזְהִירְךָ, עִם כָּל כַּוָּנֵי הַחֵן,

שֶׁאֶהְיֶה נֶאֱלָץ, חֵרֶף כָּל צַעֲרִי, לְהִתְגּוֹנֵן

וּבְהִתְקָרֶבְךָ אֵלַי בַּשֶּׁלִי מְאֻפָּק וּמְמֻתָּן,

בְּמַסְוֶה שֶׁל חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְקָטָן,

אֲנַצֵּל הִזְדַּמְּנוּת זוֹ מִיָּדָיו שֶׁל הַשָּׂטָן

וַאֲיַדֶּה בְּךָ אֶבֶן-חֲכָמִים

וְאֶמְחַץ אוֹתְךָ מְחִיצַת-פְּתִיעָה-וּפִתְאֹמִים

כְּמוֹ שֶׁמּוֹחֲצִים סַרְטָן.

מַדּוּעַ הַנֶּשֶׁר כֵּן

וַאֲנִי לֹא?

מַדּוּעַ אֵין לִי מַזָּל וְאֵין לִי חֵן

כְּשֶׁלּוֹ?

הַבִּיטוּ עָלָיו: גָּבוֹהַּ

בְּרֹאשׁ הַצּוּק,

בּוֹדֵד כְּמוֹ אֱלֹהַּ,

עַז וְיָצוּק

בְּקֹעַר הַשָּׁמַיִם

כְּהַר בַּעַל כְּנָפַיִם.

מַמְרִיא עִם גּוֹרָלוֹ

בְּלִי קִירְקֶגוֹר,

בְּלִי סַארְטְר,

בְּלִי פְרוֹיְד.

כֻּלּוֹ שָׁלֵם וָחַף,

לֹא מְאֻיָּם וְלֹא נִרְדָּף,

מֶלֶךְ עַד הַסּוֹף.

יָרִיתָ – וְהוּא נוֹפֵל

מְלֹא מֻטַּת הַכָּנָף.

לָכַדְתָּ – וְהוּא סוֹבֵב נְשׂוּא-מַקּוֹר,

גֵּאֶה כְּשֶׁהָיָה,

מֶלֶךְ בַּשִּׁבְיָה.

פִּחְלַצְתָּ אוֹתוֹ – אוֹתָהּ חָזוּת,

חָפְשִׁית וְאֵיתָנָה

כִּבְנִשְׁמַת יָפְיוֹ הָאַחֲרוֹנָה.

אֵיזֶה גִחוּך. לוֹ

קוֹרְאִים רַק נֶשֶׁר,

וְאִלּוּ לִי

– נֶשֶׁר הַבְּרִיאָה.

וּבְְכֵן: אֲנִי חוֹשֵׁב – וַאֲנִי קַיָּם.

אֲבָל “אֲנִי חוֹשֵׁב” פֵּרוּשׁוֹ גַם “אֲנִי שׁוֹאֵל”,

מָה, אֵפוֹא, בִּדְבַר הַנַּעֲלָמִים שֶׁאֵין יוֹדֵעַ אַיָּם,

הַאִם בֶּאֱמֶת הַמַּנְגָּנוֹן הַזֶּה פּוֹעֵל?

וְשֶׁמָּא אוֹתָם נַעֲלָמִים

כְּלָל וְעִקָּר אֵינָם קַיָּמִים,

מִשּׁוּם שֶׁאֵין הֵם חוֹשְׁבִים לְעַצְמָם

עַל קִיּוּמָם?

כֵּיצַד מִסְתַּבֵּר קִיּוּם הַדְּבָרִים בְּהָכָא וּבְהָתָם,

אִם אֵינוֹ תָּלוּי בְּמַחֲשַׁבְתָּם?

אֵין הֵם יוֹדְעִים וְלֹא כְלוּם

עַל מְצִיאוּתָם בָּעִלּוּם?

לְמָשָׁל, אוֹתָם דְּבָרִים עֲלֵיהֶם אֲנִי חוֹשֵׁב,

כְּגוֹן אֱלֹהִים וּמָוֶת וּתְחוּשַׁת-הָאוֹהֵב

וּמֶרְחַקֵּי-הַכּוֹכָבִים וְחִלּוּף-הָעוֹנוֹת

וּשְׁאָר הַיֵּשֻׁיּוֹת וְהַתּוֹפָעוֹת הַמְשֻׁנּוֹת,

כְּגוֹן הַסִּימֶטְרִיָּה בִּפְתִית-הַשֶּׁלֶג

וְצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת-בֶּעָנָן וּמַרְאֵה בָּבוּאָתִי בַּפֶּלֶג,

וְעוֹד כָּאֵלֶּה וַאֲחֵרִים, שֶׁאָמְנָם אֲנִי רַק חוֹשֵׁב אוֹתָם,

אֲבָל אַחַר-הַכֹּל אֲנִי הוּא גַם הַמַּמְחִישׁ הַשְׁכֵּם-וְהַעֲרֵב אוֹתָם,

שֶׁהֲלֹא אֲנִי מְשַׁלֵּב אוֹתָם בְּחִשּׁוּבַי וּבְעִנְיָנַי

וּבוֹנֶה עֲלֵיהֶם אֶת בִּנְיָנַי.

הַאִם אֶפְשָׁר מִכָּאן לְהַקִּישׁ הֶקֵּשׁ,

כִּי מִי שֶׁמּוֹדֵֵד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וּבְרוּחוֹ מַרְתִּיחַ אֵשׁ

וְתוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה וְשָׂם גְּבוּל לַיָּם –

שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת קַיָּם?

וְכִי גַם הַדְּבָרִים עַצְמָם קַיָּמִים, רַק מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי מְיַחֵס לָהֶם נְשָׁמָה

וּתְנוּעָה פְּנִימִית וְיֹפִי וּמָקוֹם בַּמֶּרְחָב, וְכֵיוָן שֶׁאֵינָם מִרְמָה

וַאֲחִיזַת-עֵינַיִם וְהֵם מְמַלְאִים תַּפְקִיד נֶעְלָם, לְדַעְתִּי, בַּבְּרִיאָה

וְהֵם מִתְיַחֲסִים לְתַפְקִידֵיהֶם בָּאֻמְדָּנִים הַמְקֻבָּלִים, אוֹ בְּאַמַּת-הַמִּדָּה הַמַּמְרִיאָה,

וְאֵינָם גְּדֵלִים וּקְטֵנִים לְמַעְלָה מִן הַמְצֻפֶּה מֵהֶם,

אוֹ שֶׁהֵם מִשְׁתַּנִּים מִתּוֹךְ תְּחוּשַׁת-אִזּוּן עֶלְיוֹנָה שֶׁל עַצְמָם וְהוֹפְכִים לְיֵשׁ אֶת אֵינֵיהֶם –

הַאִם מֻתָּר לִי, אֵפוֹא, לְשַׁעֵר כִּי גַם הֵם חוֹשְׁבִים עַל בְּרֵאשִׁית וָקֵץ,

הֵם, כְּלוֹמַר: הָאֶבֶן וְהָעֵץ

וְרוּחַ-הַסְּעָרָה וְדִמְמַת-הָעוֹלָמִים

שֶׁהַבּוֹרֵא מְדַבֵּר בָּם לִפְעָמִים?

אוֹ שֶׁמָּא כָּל הַמֶּתּוֹדָה הַזֹּאת, הַנְּקוּטָה,

שָׁוָה חֲצִי-פְּרוּטָה.

חַיַּי מִתְרַחֲקִים מִמֶּנִּי בַּחֲשַׁאי,

כְּדוּגִית בֵּין שׁוּנִיּוֹת הַמַּיִם.

בְּלִי מְשׁוֹטִים, בְּלִי הֶגֶה,

רַק שִׁכְשׁוּךְ לָבָן-אָפֹר לְיַד הַיַּרְכָתַיִם,

שָׂרִיד מִן הַסּוּפָה

שֶׁזָּעֲפָה

וּכְבָר גָּוְעָה בֵּינְתַיִם.

זֹהַר-הַשְּׁקִיעָה הַמְפֻלָּשׁ

בֵּין עֲנָנִים חָגִים.

הַיּוֹם פָּנָה. בְּחוֹף הַדַּיָּגִים

הַכֹּל שָׁקֵט. רַק הַשְּׁחָפִים בִּמְעוּפָם.

אֵלִי, כַּמָּה נִצְחִי זֶה הַמַּבָּט

הָאַחֲרוֹן

בְּשֶׁמֶשׁ יוֹם-הַמָּחֳרָת.

נִסְתָּר, אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, נִסְתָּר הָרוּחַ

שֶׁמְּדוֹבֵב מְעָרוֹת קוֹנְכִיּוֹתֵינוּ;

יְלֵל-בֹּהוּ יֵשׁ בּוֹ וְסַעַר-יָם פָּרוּעַ

וְנֵפֶץ שִׁבְרֵי-אֳנִיּוֹתֵינוּ;

וְהַחַיִּים-בְּאֵיתָן יֵשׁ בּוֹ וְזֵכֶר הַמַּבּוּל הַנֶּעְלָם

וְיֵצֶר-הַשַּׁחֲרִית הַנֶּאֱנָק לִזְרֹחַ,

וְאֵבֶל-הַיָּחִיד עוֹלֶה מִמֶּנּוּ וְשִׁבְרוֹן מוֹסְדוֹת-עוֹלָם

וֵאלֹהִים-בֶּחָזָק-יָבוֹא וְקוֹל אֲדֹנָי בַּכֹּחַ.

וְכָל אֵלֶּה מִבַּעַד לְשַׁבְּלוּל קָטָן, יְצִיר-חֲלַקְלַקִּים.

אַשְׁרֵי אֹזֶן כְּרוּיָה אֶל נְצָחָיו, לִשְׁמֹעַ הֵד-מַעֲמַקִּים.

אדם ניעור פתאום והנה הוא מהלך ביערות ובדרכי הארץ הרבים ורואה הרבה הרים ועמקים ושואף נחשוֹלֵי אויר צח ויַעפֵי-רוּחַ ובולע הרבה יַעַר אל תוך חייו. לְעֵת שַׁלֶּכֶת-הֶעָלִים בּצָהוֹב ובחוּם ובאַרגָמָן, אָדָם פתוח לקבל מלוא יופיים של אֶרֶץ ושמים ולקלוט עִיזוּזֵי תרוּעותיהם של איתני הטבע בשיא גילוּייהם. הנה רוּכסֵי הרים בשרשרת. אלה מֵעַל לאלה וּמֵעֵבֶר לאלה. הנה פִּיזוּזֵיהֶן של קרני השמש בערפל הדַּק של הגבעות הנראה כאבקת-זהב-וכחול, והנשימה ארוכה ועמוקה ומרווה מי-בְּאֵר, והעֵמֶק עִם גַּגּוֹת בּתיו הזעירים-אדַמדַמִּים ועם לַבנוּנִית כִּתְמֵיהֶם בירוק, בַּדֶשֶׁא הַקְּטִיפִי, הַמְרוּפָּד. הוֹ, אלוהים של סתיו, כמה קַיָּים וכמה חַי וכמה תָּמִיד אתה! בָּרֵךְ אותי בטרם אֵלֵך מֵעִמְךָ וּתְנֵנִי הרבה מן הירוק הזה, מן התכלת ומן הארגמן ומן העלוָה הצהובה, הַגמַע אותי יותר ויותר מִתִּיפְרַחַת הענף וּמִתִּיגְבַּהַת הצַמָּרוֹת הללו, בִּמְלוֹךְ גְּאוֹנְךָ על הגבעות המדוּשָׁאוֹת. וּכְשֶׁאָמוּת – עֲשֵׂה אותי עֵץ, גבוה ומנוּמָר בצבעיו, אֶחָד עִם תִּפְאֶרֶת הַיַּעַר.

(אל מול עמק שַׁנַנְדוֹאָה, וירג’יניה 1971 )

מַה שֶּׁעָמֹק, מַה שֶׁבֵּינִי לְבֵינִי, מַה שֶׁקּוֹבֵעַ –

לְעוֹלָם לֹא יֵדַע רֵעַ,

אֲפִילוּ לֹא רַעְיָתִי, אוֹ בְּנִי.

וַדַּאי יֵשׁ אֲרֻבּוֹת מְסֻתָּרוֹת

גַּם לְצִפּוֹר-נֶפֶשׁ-יַקִּירַי

הַנַּעֲלָמוֹת מִפָּנַי אֵי-שָׁם וּמְפַרְפְּרוֹת

כְּמוֹ שֶׁלִּי, כְּנִסְתָּרַי.

כָּכָה זֶה. כֻּלָּנוּ גַלְמוּדִים בִּשְׁעַת-הַכְּלוּב הָעֲזוּבָה –

כַּפַּחַד,

כַּבּוּשָׁה,

כָּאַהֲבָה.

הַחֲשֵׁכָה בַּעֲלִיַּת-הַגַּג,

וְהַסְּפָרִים

וְהָאָבָק,

וְהַבְּדִידוּת

וְהָאֵלֶם הַמַּתִּישׁ.

וְדִמְיוֹנַי

שֶׁמְּעוֹפְפִים מִתּוֹךְ עֵינַי

וְנֶחְבָּטִים אֶל הַקִּירוֹת הַחֲשׂוּפִים,

וְהַקֶּרֶן בֵּין שִׁבְרֵי הָרְעָפִים

הַמַּדְלִיקָה אֶת קוּר-הָעַכָּבִישׁ.

לֹא אֵדַע אִם כְּבָר צוֹעֵד בִּי בַּעַל-הַחֶרְמֵשׁ

בְּיָדוֹ הַמְנֻסָּה וְהַבְּטוּחָה,

אַף כִּי דוֹמַנִי שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת הַלַּהַב כְּבָר נוֹקֵשׁ

בְּקָמָתִי הַנְּמוּכָה.

מָה אוֹסִיף אִם אֶנָּבֵא וּמָה אֵיטִיב אִם אֲנַחֵשׁ

מִנְיַן הַלֶּקֶט, אֻמְדַּן הַשִּׁכְחָה?

בֵּינְתַיִם הָאָבִיב קָרֵב שׁוּב וְכוֹבֵשׁ

וְהַשִּׁבֹּלֶת לַקָּצִיר עוֹד לֹא תָּפְחָה,

וְהַזָּהָב טֶרֶם סְמָדַר בָּאִילָנוֹת הָעֲמוּסִים.

הוֹ, שִׁכְרוֹן-הַסְּרָק שֶׁל נִיחוֹחַ הַפַּרְדֵּסִים!

הִזַּרְתִּי אֶת שִׁירִי מִכָּל צַעֲצוּעָיו,

מֵעִטּוּרֵי הַחֵן,

מֵגִּנּוּנֵי הַנֻּסָּח,

מִכָּל אָפְנוֹת-הַקֶּסֶם שֶׁל הָעֵט.

בָּרָאתִי אוֹתוֹ בְּצָלְמִי:

גַּלְמוּד,

יוֹשֵׁב אֶל עַקְרַבִּים.

צִוִּיתִי אוֹתוֹ שֶׁיִּגְוַע

אַךְ לֹא יָמוּת,

שֶׁתְּהֵא נַפְשׁוֹ תְּלוּיָה בְּחוּט

כָּמוֹנִי,

הָהּ, יְצוּר-עֹנִי,

שֶׁצַּעֲרוֹ כְּצַעֲרִי

וּמְרוֹרוֹ כִּמְרוֹרִי

מְלֹא הַכּוֹס;

שֶׁמְּפֻתֶּה,

שֶׁמַּאֲמִין,

שֶׁנִּלְכָּד,

לְאֵין מָנוֹס.

שַׁעֵר לְעַצְמְךָ:

עִם חֲמִשִּׁים שֶׁמָּלְאוּ לִי הָעֶרֶב,

עִם אֵפֶר שֶׁל הֲמוֹן סִיגָרִיּוֹת

וְעִם מַבָּט נָבוֹךְ בָּרְאִי;

סֵפֶל קָפֶה מַר עַל הַשֻּׁלְחָן

וּשְׁלשָׁה שִׁירִים שֶׁל רִיקְלֶה שֶׁפָּתַחְתִּי בְּאַקְרַאי:

הַהוּא,

וְהַשֵּׁנִי,

וְהָאַחֲרוֹן – זֶה עִם הָעִיר הַלְּבָנָה בִּקְצֵה אוֹרוֹ שֶׁל הַכּוֹכָב

שֶׁכְּבָר אֵינֶנּוּ.

עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים, יְדִידִי,

יֵשׁ זְמַנֵּי אֵינְסוֹף בַּנֵּצַח,

חֲבָל רַק שֶׁאֵין דֵּי פְּנָאי.

הַתַּפְאוּרָה לְבַדָּהּ.

הָלְכוּ הַשַּׂחֲקָנִים.

הָאֲבִיזָרִים שׁוֹתְקִים.

הַחֶרֶב מוּטֶלֶת שְׁלוּפָה,

וְאֵין מֶלֶךְ בַּכִּסֵּא.

הַכֶּתֶר הִתְגַּלְגֵּל לִקְצֵה הַמַּדְרֵגוֹת, אִישׁ לֹא הֱרִימוֹ,

וְהָאַדֶּרֶת הוֹצִיאָה נִשְׁמָתָהּ

לְיַד עַמּוּד-הַשַּׁיִשׁ הַמְצֻיָּר.

כַּמָּה מִסְתּוֹרִין יֵשׁ בַּחֲוָיָה שֶׁזֶּה עַתָּה עָזְבָה אֶת מִישֶׁהוּ

וְהִיא קַיֶּמֶת לְעַצְמָהּ בְּלִי נַפְשׁוֹת הַגִּבּוֹרִים.

כָּל אֶחָד יָכוֹל לִהְיוֹת מֶלֶךְ עַכְשָׁו,

אוֹ מוּקְיוֹן,

אוֹ מוֹרֵד,

אוֹ מְאַהֵב-עַד-מָוֶת.

בְּעוֹלַם-אַגָּדוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם הַלְּבוּשׁ תָּמִיד מוּכָן,

הָאֲוִירָה, הַמִּיזַנְסְצֵינָה,

אֲפִלּוּ הַמִּלִּים שֶׁבְּעַל-פֶּה.

רַק הַקָּהָל אֵינֶנּוּ.

תַּמּוּ שְׁתֵּי שְׁעוֹת אֱמוּנָתוֹ.

בּוֹאוּ, יְלָדַי, הַמֶּלֶךְ מֵת!

כָּבָה הַלַּפִּיד

וְרוֹעֲמִים תֻּפֵּי הָאֵבֶל.

הִנֵּה הַשַּׁעַר. נְמַהֵר לָצֵאת

לִפְנֵי שֶׁיָּקוּם הַמַּסְפִּיד

וְיֹּאמַר לַכֹּל הֶבֶל.

הַמֶּלֶךְ מֵת!

מֵת הַיָּדִיד,

פּוֹרֵט הַנֵּבֶל.

בּוֹאוּ, יְלָדַי, וְנִמָּלֵט,

לִפְנֵי שֶׁיֵּהֹם הַיָּרִיד

וְתִתָּלֶה אַגָּדָתוֹ עַל חֶבֶל.

*

פעמים נדמה לי שאנו מחפשים איזו אבֵידה, בלי שנדע מה האבידה ומי בעל-האבידה ואם אכן אבדה לו האבידה ואם בכלל היתה בידו טרם שאבדה לו.

המשוּנה הוא שאיש לא ביקש מאתנו לחַפֵּשׂ ואין אנו יודעים כלל היכן לְחַפֵּשׂ ואם, עִיקָר וָשׁוֹרֶשׁ, צריך לחפּש.

מסתבר כי יצר-החיפוש אחר אבידה שאפשר לא נולדה מלכתחילה, אינו אלא בשל החשש הַכוֹסֵס בּנו, פן נאבּד אנחנו משהו: את הביכוי האומלל, הגורלי, הברור והיחיד שיש לנו – לא למצוא אף פּעם.

אֵין אוֹבֵד כִּמְבוֹךְ-עַצְמוֹ

וְאֵין בּוֹגֵד כְּיֵשַׁע-אֵל

וְאֵין גָּלוּת כַּשִּׁכְחָה

וְאֵין דַּלְפוֹן כִּזְהַב-הַמֵּת.

וְאֵין הֹוֶה כְּזֵכֶר-תְּמוֹל

וְאֵין וַדַּאי כְּיוֹם-אַחֲרוֹן

וְאֵין זָחוּחַ כָּאֱוִיל

וְאֵין חָזוּי כִּמְעוֹף-הָעֵת.

כִּי מַה טָּמִיר מֵאֵלֶם-עַד

וּמַה יָקוּשׁ מִפַּח-כָּבוֹד

וּמִי כָּנוּעַ כַּכְּלִמָּה

וְאֵיזֶהוּ לָטוּשׁ כַּגְּזָר?

עֵת אֵין מָרוֹר כְּדִמְעַת-בֵּן

וְאֵין נוֹשֶׁה כְּחוֹב-לֵבָב

וְאֵין סָמוּי מִן הַנִּגְלֶה

וְאֵין עִלּוּי מִשִּׂיא-הָהָר.

הֲיֵשׁ פְּדוּת בְּנֶפֶשׁ-אִישׁ

אוֹ אִם צֳרִי יֵשׁ לַמַּכְאוֹב?

הֲקָם אֵי-מִי מִן הַמֵּתִים

לוּ רֶגַע עוֹד שׁוּב לֶאֱהֹב?

לֹא. אֵין שֵׁנִית. וְלַפּוֹתִים –

תּוֹחֶלֶת רַק לְבוֹא הַסּוֹף.

אלה שאין להם כל אלהים, סימן להם שטרם זכו לו, ואילו אותם שזכו לו והשליכוהו אחר גֵוָום – לא הבינוהו, או לא השיגוהו כמו. אלה הם, בעיני, אנשים ריקים מכּל וכל, שאפילו הם מקיימים מבּחוץ גינוני מוסר והליכות-נימוסין, חושש אני בהם תמיד שאינם עושים כן מתוך תחושת אתיקה פנימית (שהיא ראשית דעת אלהים) אלא מתוך מצוַת אנשים מלומדה ולצורך עצמם ולהנאת עצמם, ואיני סומך עליהם במאומה, לא ביחסי עבודה ולא באהבת אדם, לא בזיקתם לאמנות ומחשבה טהורה ולא בזיקתם לדגל-הלאום או לדגל כלשהו; שהרי אותם שהזכרתי רְתוּקִים במסגרת אֶתִית, ומי שאין לו זה אין לו מאומה, חסר מצפּוּן הוא וחסר מַצְפֵּן, שקרן הוא לעצמו ולזולתו, ועם כל מה שנדמה לו שהוא אוחז בּיד כל דבר, אין לו אחיזה במאוּם.

כָּל שָׁעָה שֶׁאֲנִי קָרֵב אֵלַיִךְ,

אֲנִי קָרֵב אֵלָיו;

וְכָל זְמַן שֶׁאֲנִי בָּא אֵלַיִךְ,

אֲנִי בָּא אֵלָיו;

וְכָל עֵת שֶׁאֲנִי מִתְוַעֵד עִמָּךְ,

אֲנִי מִתְוַעֵד עִמּוֹ;

וְכָל עִדָּן שֶׁאַתְּ הָרָה לִי,

דְּמוּתוֹ מִתְגַלֵּית בְּרַחְמֵךְ;

וְכָל מוֹעֵד שֶׁאַתְּ יוֹלֶדֶת לִי,

הוּא – כְּבַיָּכוֹל – נוֹלָד.

כָּל מִשְׁגָּל שֶׁלָּנוּ – זִוּוּגִין הֵם בֵּין אִישׁ לְבֵין קוֹנוֹ,

כָּל בְּרִית-בֵּין-הַבְּשָׂרִים – עַל יְצוּעוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא הִיא נַעֲשֵׂית;

מֵאַהֲבָה אוֹ מִשִּׁגְרָה, בַּקֹּדֶשׁ אוֹ בַּחֵטְא –

עַל יְצוּעוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא הִיא נַעֲשֵׂית.

דִּין הַמַּגְנִיט בֵּין הַגּוּפִים כְּדִין הַנְּשָׁמָה שֶׁבְּתוֹכָם,

אֵין הִיא בִּלְעֲדֵיהֶם וְלֹא כְלוּם, וְאֵין הֵם בִּלְעָדֶיהָ

אֶלָּא כְּמַחֲצִית פָּנָיו שֶׁל אֱלֹהִים וּכְעַיִן אַחַת שֶׁל הַבְּרִיאָה.

רָצִיתִי לוֹמַר לְךָ, כִּי הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא הַצֵּלַע הַשֵּׁנִית,

שֶׁבִּלְעָדֶיהָ לֹא תִּכּוֹן הַזָּוִית וְלֹא יָקוּמוּ חִשּׁוּבֵי הַמְשֻׁלָּשׁ וְהָרִבּוּעַ.

בָּהּ בָּנִיתִי אֶת בֵּיתִי. אוּלָם אַף שֶׁכָּל נְתוּנֶיהָ יְדוּעִים לִי, נִשְׁאֲרָה

הִיא עַצְמָהּ, עִם כָּל זֹאת, נֶעְלָם יָחִיד בַּגֵּיאוֹמֶטְרִיָּה שֶׁל חַיַּי, שֶׁאֵין

לִפְתֹּר אוֹתוֹ בְּשׁוּם אֻמְדָּן שֶׁל לוּחַ הַמִּסְפָּרִים וְהַצוּרוֹת, וְיֵשׁ לְהַנִיחוֹ אִיקְס לָנֶצַח, מַשְׁלִים

תָּמִיד וְאֵינוֹ שָׁלֵם לְעוֹלָם.

אֲנִי שׁוֹתֵק אֵלַיִךְ.

אָמְנָם כֵּן, אֲנִי אוֹמֵר לָךְ הַרְבֵּה מִלִּים, כְּדֵי שֶׁתִּשָּׁמַעְנָה שְׁתִיקוֹתַי,

וְאַתְּ יוֹדַעַת, כַּמָּה אַתְּ יוֹדַעַת לִפְסֹחַ עֲלֵיהֶן,

לְהַקְשִׁיב לַדּוּמִיּוֹת בִּלְבַד.

אַתְּ עוֹנָה לִי, לְהַסְווֹת אֶת תְּשׁוּבוֹתַיִךְ, וְאִישׁ הָרְחוֹב סָבוּר וַדַּאי

כִּי אֵין אָנוּ שְׁפוּיִים. דְּבָרֵינוּ קוֹלְחִים שֶׁלֹּא לָעִנְיָן כְּלָל, נִתְקָלִים

אֵלֶּה בָּאֵלֶּה בְּלֹא קֶשֶׁר, בְּלֹא הִגָּיוֹן, בְְּלֹא תַּכְלִית.

בְּסֵבֶר מֵבִין, בַּאֲרֶשֶׁת דַּקָּה וּרְמוּזָה אַתְּ מַאֲזִינָה לִשְׁתִיקוֹתַי,

שֶׁהֲלֹא שִׂיחוֹתֵינוּ רְוָחִים הֵן, הֲפוּגוֹת שֶׁבֵּין הַהֲגָיִים,

סִימָנֵי פִּסּוּק בִּלְבַד, אוֹתוֹת קְרִיאָה וּשְׁאֵלָה.

מִן הַשְּׁתִיקָה נִבְרְאוּ הַשִּׁירִים, הַחָכְמָה, הָעוֹלָם כֻּלּוֹ,

וַאֲנִי וָאַתְּ.

גַּם אֱלֹהִים עַצְמוֹ שְׁתִיקָה הוּא, וְרַק כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ בּוֹ

אָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

אֲבָל הַבִּיטִי בָּעוֹלָם וְלֹא תִּרְאִי דָבָר.

אֲנִי פּוֹחֵד תָּמִיד מִן הַמִּלִּים שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם רֶוַח,

וְרַק כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא אֱלֹהִים בֵּינֵינוּ

אֲנִי שׁוֹתֵק אֵלַיִךְ.

בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ

וְעַד סוֹף יָמַי אֲנִי חוֹזֵר אֵלַיִךְ

בְּלִי דַעַת אִם אֶזְכֶּה אֵי-פַּעַם

אֶל אֱמוּנֵךְ לָשׁוּב.

עָצוּב, עָצוּב.

מַה מְּיֻסָּר נִצְחוֹן-הָאֲהָבִים שֶׁאֵין בּוֹ קְצָת עֲנָוָה

בִּפְנֵי שִׁכָּרוֹן-הַיֵּצֶר הַחוֹלֵף.

הַצָּעִיף עַל שְׂעָרֵךְ הַחַם וְעַל רִשְׁפֵּי-עֵינַיִךְ

נָשַׁר, צָנַח

וְהִתְעַלֵף.

פֶּרַח לִלְחָיַיִךְ,

וּמִי זֶה הַכִּנּוֹר אֲשֶׁר הֵקִיץ בַּלֵּב?

מַקְס בְּרוֹד הָיָה מְאֹהָב בְּנַעֲרָה אַחַת

שֶׁהָיְתָה גָרָה בְּחֶדֶר מֵעַל לְחֶדְרִי.

יוֹם יוֹם, יְרָחִים רַבִּים, הָיָה בָּא צוֹלֵעַ וּמְלֹהָט

וּמְחַכֶּה לָהּ נָבוֹךְ וְשַׁבְרִירִי

וְיוֹשֵׁב אֶצְלִי שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת

לִשְׁמֹעַ סַנְדָּלֶיהָ עוֹלִים בַּמַּדְרֵגוֹת.

תּוֹךְ כְּדֵי לִבְלוּב אַהֲבָתוֹ, עַל יִסּוּרֶיהָ הַכְּלוּאִים,

עָשָׂה טִיכוֹ בְּרַהֶה כָּל דַּרְכּוֹ לֵאלֹהִים

וְעָשָׂה יַן הוּס כָּל דַּרְכּוֹ אֶל הַמּוֹקֵד

וְהִגִּיעוּ כּוֹכְבֵי קֶפְּלֶר אֶל מֶרְחַקֵּיהֶם לַמּוֹעֵד,

הַמַּהֲרַ"ל בָּרָא אָדָם מֵחֹמֶר וְנִתְגַּלּוּ מְבוֹכֵֵי קַפְקָא

וְאַינְשְׁטֵין תִּקֵּן אֶת מִשְׁנָתוֹ. רַק לֹא הוּא.

רַק הוּא דַוְקָא

לֹא מָצָא תִּקּוּן לְשׁוּם דָּבָר מִן הַדְּבָרִים,

אֲפִלּוּ לֹא לְמִשְׁקָפָיו הַשְּׁבוּרִים

בְּקשִׁי קִבֵּץ אֶת שִׁבְרֵי צַלְמוֹ

מִתּוֹךְ עַצְמוֹ.

כָּךְ הָיָה יוֹשֵׁב, נִמְנָע מִלְּהִגָּלוֹת,

וּמַקְשִׁיב לַסַּנְדָּלִים הַטּוֹפְפִים בַּמַּעֲלוֹת.

אֶחָד אֶחָד נָשְׁרוּ הַפְּרָחִים בְּיָדָיו, מִן הַצְּרוֹר הַנִּכְלָם,

שֶׁסֵּרְבָה הַנַּעֲרָה לְְקַבְּלָם.

“כָּל חַיַּי” אָמַר לִי בְּפָנִים-שֶׁל-שַׁעֲוָה,

"לֹא גִלִּיתִי דָבָר – כְּאוֹתָם אַנְשֵׁי-הַשֵּׁם –

לְבַד מִן הָאַהֲבָה.

אֲבָל תַּגְלִיּוֹת אֵלּוּ, יְדִידִי הַצָּעִיר, אֵין הַמַּדָּע רוֹשֵׁם".

מֵאָז הַחִלּוֹתִי מֵבִין מְעַט בְּתוֹרַת-הַיַּחֲסוּת הַמֻּרְחֶבֶת

וְאֶת סוֹד מְשִׁיכַת-הָאֲדָמָה וְאֶת פֶּלֶא מְהִירוּת-הָאוֹר שֶׁבֵּין אוֹהֵב

לְנֶאֱהֶבֶת.

שֶׁקֶט גָּדוֹל בָּאָחוּ, בַּדֶּשֶׁא הַנִּפְלָא, בָּעֵצִים הַגְּדוּשִׁים

יַרְקוּת, בְּפִתּוּלוֹ הַפִּתְאֹמִי שֶׁל הַנָּהָר,

בְּעַלְוַת הַצְּלָלִים מִשְּׂמֹאל. רַק הַקִּיכְלִי, כִּכְלִי-שֶׁל-זֶמֶר, מְנַגֵּן מֵרָחוֹק אֶת שְׁמוֹ.

זָרַקְתִּי חַלּוּק לַמַּיִם. סְתָם, בְּלִי תַּכְלִית.

וְכִי מִי זֶה רוֹצֶה לְעוֹרֵר אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה פִּתְאֹם בַּשַּׁחֲרִית?

הַמַּעְגָּלִים נִתְרַחֲבוּ וְנִתְגַּבְּהוּ. הָאַסְפַּקְלַרְיָה נִתְרַעֲדָה.

וְשׁוּב שֶׁקֶט. רַק מַשַּׁק הַיַּעַף הַצָּעִיר שֶׁל עוֹפוֹת הָאַגָּדָה.

כָּנָף-שֶׁל-בֹּקֶר עָפָה מֵעָלֵינוּ. אֲגַמִּיָּה, אוֹ בַּרְוַז-הַבָּר. נוֹצָה יְחִידָה,דַּקַּת-פְּלוּמָה,

נוֹשֶׁרֶת מֵאֵי-שָׁם, צוֹנַחַת אַט לַמַּיִם.

וּלְצִדִּי – הִיא. הַתְּשַׁע-עֶשְׂרֵה וָחֵצִי.

הַכּוֹשֶׁפֶת. הָרַק-אֶתְמוֹל-הִכַּרְתִּי-אוֹתָהּ-וּכְבָר-עַד-אָן הִפְלַגְנוּ.

בְּשִׂמְלַת-צִיצִים לְבָנָה, גּוֹחֶנֶת עַל בָּבוּאוֹתֵינוּ,

שֶׁל אֲנַחְנוּ-וְתוּ-לֹא, שֶׁל אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ,

שֶׁל אֲנִי בִּשְׁמִי וְהִיא בִּשְׁמָהּ

מְלֵאִים חֹפֶשׁ וְשִׁיר וּנְשָׁמָה,

כְּמוֹ בִּבְרֵאשִׁית, כְּמוֹ לְעוֹלָם וָעֶד,

אֲנִי וָהִיא, וּרְאִי-הַמַּיִם עֵד

שֶׁנֹּאהַב עַד קֵץ וּקְצֵה-תֵּבֵל

וְלֹא נִבְלֶה כַּמַּיִם וְכַצֵּל,

שֶׁלֹּא, שֶׁכֵּן… –

הוֹ, אֵל, הַבֵּט בָּבוּאוֹתֵינוּ וּרְאֵה:הַאִם יֵשׁ צֹרֶךְ בִּשְׁבוּעָה?

הִנֵּה הִיא עַל בִּרְכֶּיהָ בַּדֶּשֶׁא, עִם צְחוֹק הַמַּאֲפִיל עַל הָאָבִיב, וְעִם הַסֵּפֶר

הַזֶּה בְּיָדֶיהָ,

בִּכְרִיכַת-עוֹר וְאוֹתִיּוֹת זָהָב:

שֶׁקְסְפִּיר – אַתָּה גָדוֹל! אֲבָל מִי צָרִיךְ לְךָ עַכְשָׁו?

(סְטרֶטפוֹרְד 1965)

באחת-עשרה של יום ראשון, כשהכל נצטופפו ציבורים בהַייד-פַּרק לשמוע אל ויאטנם ופקיסטן ושביתת עובדי הרכבת ואיסור הכניסה לילִידֵי-הוֹדוּ – נתיחדתי לי לאורך הסרפּנטין עם הבּרבּורים הלבנים והיוניםהאפורות-כחולות ושילחתי זרעונים על פני המים. הרבה פעמים הייתי כאן, הרבה שנים, מאז אני צעיר ואוהֵב וְעַד אני זָקֵן וסוֹלֵד מעצמי, מזולתי, מכל הנברא-בּצלם, מאז שהייתי טוב עד שהפכתי רע.

כשהייתי צעיר צווחו כאן חבל-הסודטים והפּרוטקטוראט הגרמני לבוהמיה ומוראויה וצביעות הסכּמי רוסיה-גרמניה לגבי פּולין, היתה שביתת פועלי-הדואר וכורי-הפּחם והילכו רכיל ייסורי אהבתו הפומבּית של אֶדוּאַרְד ה-8; ואילו אני ברחתי עם רוֹזַלִינְד שלי אל “יַעַר אַרְדֶּן” הקסוּם שלנו, לאורך הסרפּנטין, להאכיל את השחפים והיונים אפורות-כחולות. עצרנו על הגשר הקטן לחיבוק נוסף, למִיטְרוֹת-הנשיקה הראשונים, המרַווים, ולא חשנו כלל שמעבר לַגָּדָה מחכים לנו ויתור-על – כּתר ומלחמת-עולם. בגן-עצים יחיד נתלקטו פתאום כל יצרי-טיעוּניו של האדם וכל אורך-אפּו ושלוות-תּשובתו של הבורא. גם אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים.

פּכים קטנים, אלֹהַי, דברים-של-מה-בּכך, לא כן? אפילו לא נהר, אפילו לא נחל. לא מקור לו ולא מוצא לים. אַמַּת-מַיִם דלה, בסך הכל נְחַש-נוֹזְלִים רומנטי בעִיבּוּרָהּ של עיר, הזוכר – לכל היותר – את עיניה הטבועות אי-שם של הֶרִיאֶט שֶׁלִי.

אַךְ הַיּוֹנִים עוֹדָן שָׁם וְהַשְּׁחָפִים וְצַוְּארֵי הַבַּרְבּוּרִים

וְדִבְרֵי-הַיָּמִים צוֹרְחִים מִן הַדּוּכָן וְחוֹלְפִים-עוֹבְרִים,

כִּמְעַט בּוּשָׁה לוֹמַר “חֲתִיכַת-הִיסְטוֹרְיָה שֶׁלִּי”, שֶׁל תּוֹלְדוֹתַי הַפְּעוּטוֹת,

וְאֵין סָפֵק שֶׁהוּא הָיָה

וְהוּא עוֹד שָׁם

וְיִהְיֶה גַם מָחֳרָתַיִם,

וְאֵין סָפֵק שֶׁאֶת צַלְמֵנוּ, רוֹזַלִּינְד, הוּא עוֹד נוֹשֵׂא בַּמַּיִם,

וְהַכֹּל מַבִּיטִים בּוֹ וְרוֹאִים אֶת הַזְּמַן אוֹבֵד

כְּשֶׁרַק הוּא נִשְׁאָר תָּמִיד, יוֹדֵעַ וְשׁוֹתֵק וָעֵד,

כְּרֵעַ-נְצָחִים בּוֹדֵד –

הַסֶּרְפֶּנְטִין.

בִּשְׁנַת שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע לְחַיַּי אֲנִי עוֹמֵד עַל הַנָּהָר זַמְבֶּזִי,

מִן הַנְּהָרוֹת הַגְּדוֹלִים, וְעֵשֶׂב סָבוּךְ עַד לַמַּיִם וְגּ’וּנְגְל עָבֹת סָבִיב,

אֲנִי וְאִשְׁתִּי – לֹא עוֹד.

וְהַדּוּגִית קְטַנָּה, מָנוֹעַ וּמְשׁוֹטִים, נוֹגַעַת

יַרְכָתַיִם בַּחוֹף, וְיָרַדְנוּ בָהּ. רֹחַב הַנָּהָר מָאתַיִם אַמָּה, וְרָחוֹק מִשָּׁם

שְׁלשׁ מֵאוֹת, וְרָחוֹק מִשָּׁם אַרְבַּע מֵאוֹת, עַד לַאֲשָׁדוֹת הַגְּדוֹלִים מַסַּע

שְׁתֵי פַּרְסָאוֹת. נַהַם הָאֲשָׁדוֹת עָמוּם, גּוֹאֶה מִמַּעֲמַקִּים, כְּאֶרֶץ רוֹעֶשֶׁת

עַל צִירֶיהָ.

שִׁיַּטְנוּ בֵין-עַרְבַּיִם, וֵאלֹהִים הוֹלִיךְ מַרְאוֹת נִשְׂגָּבִים

לְאֹרֶךְ הַנָּהָר. עֶדְרֵי תוֹאִים שְׁחוֹרִים בְּקָרְחוֹת הַיַּעַר, וְיַחְמוּרִים

שְׁלוּחֵי-רֶגֶל בְּקִרְעֵי הָעֲרָבָה. פִּילִים מִיָּמִין בְּמִשְׁפָּחוֹת, חֶדֶק בְּעִקְבוֹת

זָנָב, וְדִישׁוֹנִים מִשְּׂמֹאל דַּקֵּי תַבְנִית עִם לֹבֶן בַּצַּוָּאר. יַעַר קָנִים,

סוּף-שֶׁל-רַגְלַיִם, עֵינַיִם לְמֵאוֹת בּוֹהוֹת בָּנוּ מִי אֲנַחְנוּ מַה אֲנַחְנוּ

מַה-פִּתְאֹם אֲנַחְנוּ, וְהַנָּהָר זֶרֶם רָחָב וְהַדּוּגִית צָרָה.

שָׁלשׁ פְּעָמִים בָּא

הָעֶרֶב. פַּעַם מִשֶּׁהָלַךְ יוֹם וּפַעַם מִשֶּׁחַשְׁנוּ חשֶׁךְ וּפַעַם מִשֶּׁהַחִלּוֹנוּ

מִתְיָרְאִים. זֶה דֶרֶךְ הָאֵימָה. שָׁלשׁ פְּעָמִים הִיא נִגְלֵית עַד שֶׁמַבְחִינִים

בָּהּ.

אָמְנָם שָׁמַעְנוּ אוֹמְרִים כִּי נוֹרָאִים הָאֲשָׁדוֹת, אָמְנָם שָׁמַעְנוּ

כִּי נִסְעָרִים. נֵתֶז-מֵימֵיהֶם זוֹנֵק שָׁמַיִם וְשֶׁצֶף-מַפָּלָם נוֹתֵךְ

מָטָר-שֶׁל-עוֹלָמִים. אָכֵן אָמְרוּ חָלָק סַלְעָם וַחֲלַקְלָק אֲזוֹבָם וּמְבֻלָּק

כָּל זִיז וְזִיעַ שֶׁלָּהֶם, וְאָנוּ לֹא שִׁעַרְנוּ.

אָמְרוּ אִישׁ נָפַל מִן הַצּוּק

מָעֲדָה רַגְלוֹ, ואִישׁ נִסְתַּחְרְרוּ עֵינָיו בַמַּעַרְפֹּלֶת, וְאִישׁ לֹא עָמְדָה

בוֹ רוּחַ רָצָה לִהְיוֹת אֶחָד עִם מִשְׁבְּרֵי הַתְּהוֹם. כֻּלָּם הֶעְמִיקוּ לִצְלֹל,

הִרְחִיקוּ לְהִשָּׁטֵף, אָנָה זוֹרְמִים הַנִּשְׁמָטִים וְאָן הֵם מַפְלִיגִים?

*

הַבַּאוֹבַּב, עֵץ-לֶחֶם-הַקּוֹפִים, צַמַּרְתּוֹ שְׁמוֹנִים אַמָּה לָרוֹם וַחֲבִיקַת – גִּזְעוֹ

עֶשְׂרִים אֲרֻכֵּי-זְרוֹעַ. וּבַעַל-הַדּוּגִית זָּקֵן כֻּלּוֹ מְכֻוָּץ לֶעָפָר, רֹאשׁוֹ

שָׁעוּן עַל שֹׁרֶשׁ, נִרְדָּם עַד עִמְקֵי חֲלוֹמוֹ, חוֹלֵם עַד סִתְרֵי מַאֲוַיָּיו,

לֹא יָקִיץ מְהֵרָה. שִׁלְשַׁלְנוּ לַמִּגְבַּעַת שְׂכַר-שָׁעָה שֶׁל דּוּגִיתוֹ וְיָרַדְנוּ בָהּ.

וְהָעַרְבַּיִם הָיוּ שׁוֹקְטִים.

וּשְׁלשָׁה כּוּשִׁים מִבְּנֵי זוּלוּ רָאוּנוּ בַּדּוּגִית

וְצָחֲקוּ, צְמַרְמֹרֶת עָבְרָה בִּי. תָּמִיד אֲנִי רוֹאֶה בְּלֹבֶן שִׁנֵּיהֶם אֶת בֹּהַק

הַשֶּׁלֶד מִבַּעַד לַבָּשָׂר. שְׁלשָׁה כּוּשִׁים צָחֲקוּ לָנוּ, עוֹרֵנוּ לָבָן וְהַשֶּׁלֶד

מֻסְוֶה הֵיטֵב, אֲבָל עוֹרָם שָׁחוֹר וּבֹהַק שִׁנֵּיהֶם נוֹצֵץ, הֵם צָחֲקוּ לָנוּ.

*

נוֹף-בְּרֵאשִׁית הַגּ’וּנְגְל, בְּתוּלֵי הַבְּרִיאָה. יַלְדוּת שֶׁלֹּא הִבְגִירָה מֵעוֹלָם,

שְׂרוּעָה פֶּרֶא, תְּמִימָה, רְפוּיַת רֶסֶן. רַק הַמָּנוֹעַ בַּדּוּגִית דָּרוּךְ וּמְחֻשָּׁב,

רַק טִרְטוּר הַמָּנוֹעַ.

מַה אַדִּירִים הַמַּרְאוֹת סָבִיב. שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע

לְחַיַּי, יָדִי חֲזָקָה בַּהֶגֶה, אִשְׁתִּי יָפָה פָּנֶיהָ שְׁחֻמּוֹת, רֹגַע הַנָּהָר בְּעֵינֶיהָ.

מַה לִּי מַמְבָּה לוֹחֵשׁ בָּעֵשֶׂב וְעֵינֵי הַפַּנְתֵּר בַּסְּבַךְ? נַעַר קָטֹן נוֹהֵג בָּם.

הָעֶרֶב שָׁרוּי וָרַךְ. רֵאשִׁית הַיָּמִים, אַחֲרִית הַיָּמִים, שַׁלְוָה בַּיַּעַר. הַחַיִּים

כְּמוּסִים וְהַמַּיִם לַנָּהָר מְכַסִּים. רַק טִרְטוּר הַמָּנוֹעַ.

*

אֲנִי זוֹכֵר כְּהַיּוֹם כֵּיצַד אֵרַע הַדָּבָר. אִי קָטָן. וּבִהְיוֹת הַנָּהָר נֶחֱלָק

אֵצֶל הָאִי, נִתְנַחְשְׁלָה הַדּוּגִית פִּתְאֹם וְזַעֲזוּעַ פָּקַד אוֹתָהּ. הַמָּנוֹעַ הֵחֵל

לְהִשְׁתָּעֵל. חִרְחֵר אַחַת, עוֹד אַחַת, יְבָבָה בָּקְעָה מִמֶּנּוּ וְהוּא פָּסַק לִפְעֹם.

אֵיזֶה דֶרֶךְ הָאֵימָה, אִם שֶׁמְטַלְטֶלֶת כָּל חוּשָׁיו שֶׁל אָדָם, אִם שֶׁמְּשַׁתֶּקֶת,

וְאִם שֶׁדּוֹרֶכֶת אוֹתָם עַל קֹטֶב הַשִּׁגָּעוֹן תְּהוֹם מִזֶּה וַאֲבַדּוֹן מִזֶּה, וְאַתָּה

כִּמְהַלֵּךְ עַל חֶבֶל. הַמַּבִּיט עֵינֵי-טוֹרֵף, בְּפִתְאֹם-בְּשׁוּחַת-לַיְלָה, הַמַּבִּיט

עֵינֵי-טוֹרֵף עִם יָדָיו רֵיקוֹת, הוּא יוֹדֵעַ מַה הָרֶגַע וְעֵד לַדּוּמִיָּה הַזֹּאת

שֶׁאֵין לָהּ מְשָׁלִים, חִידַת הַגְּבוּל שֶׁבַּבְּרִיאָה, תַּשְׁבֵּץ גִּדְרוֹת הַטֶּבַע.

הֲסִבּוֹתִי רֹאשִׁי לְחַרְטוֹם הַדּוּגִית, מַעֲלֵה-הַנָּהָר אֵיתָן, הַשֶּׁצֶף פָּסַק. נֵצַח

קָצָר הוֹפִיעַ מֵאֵי-שָׁם וְשָׁהָה עִמָּנוּ כְּהֶרֶף-עַיִן. הָס. לֹא זִיעַ. לֹא נִיד.

מִיָּד לְאַחַר-כֵּן הֵחֵלָה הַדּוּגִית נִדְחֶפֶת בְּזֶרֶם רַב לְעֵבֶר יַרְכָתֶיהָ.

הַזְּעָקָה הָיְתָה אַחַת, זוֹ שֶׁל אִשְׁתִּי. נָשִׁים זוֹעֲקוֹת עַל סַף הַסַּכָּנָה. בְּיֵצֶר הַקִּנְיָן

הַמְיֻחָד לָהּ חָשָׁה אֶת הַחַיִּים נִשְׁמָטִים מִבֵּין יָדֶיהָ. אֲבָל מִי שׁוֹמֵעַ,

מִי שׁוֹמֵעַ, לְבַד מִשְׁלשֶׁת הַכּוּשִׁים עַל הַחוֹף שְׂמֵחִים לְאֵיד,

עוֹנִים בְּהֵד, וּבֹהַק-הַשִּׂנְאָה בְּשִׁנֵּיהֶם מְסַנְוֵר אֶת מַחֲשַׁכֵּי עוֹרָם.

עַד שֶׁהֵקִיץ מֵחֲלוֹמוֹ בַּעַל-הַדּוּגִית הַזָּקֵן. מְזוֹרֵר, מְפַלְבֵּל, מִתְנַעֵר מִמַּעֲמָקָיו.

אֲהוֹי מֶה הָיָה, אֲבוֹי מֶה אֻנָּה לוֹ, מַטֵּה-לַחְמוֹ שָׁם בַּדּוּגִית, כָּל אֲחִיזַת-

חַיָּיו, וְעַתָּה הַכֹּל אָבוּד אָבוּד וְהַנָּהָר זוֹרֵם וּמַה שֶׁנּוֹתָר – מַטְבֵּעַ

בַּמִּגְבַּעַת, הַצְּעִירִים עַד אָן הֵם מְעִיזִים?

הַזֶּרֶם שָׁט וְגוֹרֵף. דּוּמִיָּה כְּבֵדָה נִסְתַּלְעָה בָּאֲבָרִים. אִישׁ וְגַפָּיו אֲבָנִים. אִישׁ וְלִבּוֹ.

רַק הַדַּעַת נוֹשֶׁמֶת. עֵינַיִם לָאָדָם לִרְאוֹת תְּהוֹם רַבָּה, אָזְנַיִם לְרִתְחַת-בְּרֵאשִׁית, רַק

לֹא חוּשִׁים לוֹ לָמֹד קְצֵה כֹּבֶד-הַחַיִּים וְיַעַד נְפִילָתָם בַּתֹּהוּ. רְסִיס בְּמֵימוֹת-עוֹלָם,

אֵיכָה יָמִישׁ אֶת עֹמֶס-מַשְׁאַבָּיו? אֱלֹהִים, פְּרֻדָּה אֲנַחְנוּ בַּהֲפָכֶיךָ, גַּרְגֵּר בְּמִצְבּוֹרְךָ

הָאֵינְסוֹפִי, שַׁבְרִיר בְּאַסְפַּקְלַרְיַת זְמַנְךָ, רִגְעֵנוּ נֶעְלָם בַּמִּקְרוֹסְקוֹפִּים, מַה סּוֹד

מְמַדֵּינוּ בַקִּיּוּם? הִנֵּה הָרֶשֶׁת לְרֹחַב הַנָּהָר. הִנֵּה הַחַיִץ הָאַחֲרוֹן בְּטֶרֶם קֵץ. עָצַמְנוּ

עַיִן, נִבְלָעִים בַּחִדָּלוֹן.

*

…הָיִינוּ שְׂרוּעִים בַּדֶּשֶׁא הֶעָבֹת. לֹא רָאִינוּ חֲלוֹם, אֲבָל הִנֵּה שִׁבְרוֹ.

שְׁלשָׁה כּוּשִׁים

לָחֲמוּ לָנוּ. שְׁלשָׁה כּוּשִׁים הִצִּילוּ נַפְשׁוֹתֵינוּ.

הֶעֱלוּנוּ מִנְּהַר-מָוֶת, שָׁלוּנוּ מִמַּיִם עַזִּים.

בֹּהַק שִׁנֵּיהֶם נוֹצֵץ וְעוֹרָם שָׁחוֹר מֵאַפְלוּלִית-הָעֶרֶב וֵאלֹהֵי-הָאָדָם שָׂחָה

עִם פְּנֵיהֶם

בַּקְּרָב. עִסּוּ אֶת אֲבָרֵינוּ וְצָחֲקוּ לָנוּ. אֲבָרֵינוּ חִוְרִים כַּשִּׂיד, לְבָנִים כַּגֶּזַע הָעֶלְיוֹן,

וּשְׁלשָׁה כּוּשִׁים צוֹחֲקִים לָנוּ. הָה, טֶבַע הַדְּבָרִים הַנִּסְתָּרִים. הוֹ, צְעִיף-הַשֶּׁקֶר

הָעוֹטֶה אֶת הָאֱמֶת. וְהַשָּׁנָה ה' אֲלָפִים וְתַשָׁ"א לְמִנְיָנֵנוּ וּשְׁלשֶׁת מִלְיוֹן לְשֶׁלֶד בְּחִיר-

הַבְּרִיאָה כְמִנְיַן הַמְלֻמָּדִים. וְכֻלָּנוּ בַעֲלֵי-חֻלְיוֹת, אֶחָד טוֹרֵף וְאֶחָד נִטְרָף, מִי בַעֲלֵי-זָנָב וּמַקְרִינֵי-קֶרֶן וּמִי מַלְתְּעוֹת וְזוֹקְפֵי-נִיבִים.

בָּא אַנְגְּלִי אֶחָד עִם רוֹבֶה טָעוּן,

אֲחַשְׁתְּרָן שֶׁל אַדְמַת רוֹדֶזִיָּה, לְיַד אֲשְׁדּוֹת-הַמַּלְכָּה. לוֹ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה

וְהַחַי הַיּוֹשֵׁב

עָלֶיהָ. נֶעְלַם הַצְּחוֹק מִשִּׁנֵי הַכּוּשִׁים, אָפַל הַבֹּהַק בְּצֶלֶם-הַבּוֹרֵא, נָמַסּוּ

שְׁרִירֵיהֶם.

הוֹ, עֲפַר הָאֲדָמָה וּמֵימֵי-קְדוּמִים! מַה יִוָּתֵר מִכָּל אֲשֶׁר נוֹלַד בֵּינֵינוּ

בְּפִתְאֹם, לְבַד מִנַּהַם הָאֲשָׁדוֹת? הֲלֹא רַק כִּמְעַט-קָט וְרוּחַ אֱלֹהִים שׁוּב הָיְתָה

מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

(1951)

חֲמִשִּׁים וָשֶׁבַע לְחַיַּי וַאֲנִי עַל הַנָּהָר הַצְּפוֹנִי סֵינְט-לוֹרֶנְס,

מֵעֵבֶר קַנָּדָה, בְּעִבּוּר עֲקֵב-הַנְּצָחִים, בְּפַרְסַת-הַמַּיִם הַקּוֹצֶפֶת

נִיאָגָרָה מִיָּמִין וּשְׂמֹאל, נִיאָגָרָה פָּנִים לִי וְאָחוֹר, שֶׁצֶף-אַדִּירִים לָבָן.

נוֹפְלִים נוֹפְלִים בְּלִי קֵץ מַעְיְנוֹת-תְּהוֹם, וּגְבוּל בֵּין מְדִינוֹת נוֹפֵל,

אֵין חַיִץ בֵּין מַיִם לְמַיִם לְבַד מִמַּיִם נוֹפְלִים אֵין קֵץ,

וְאֵין בֵּין אָדָם לְאָדָם לְבַד מֵאָדָם חוֹצֵץ,

וְכֹחַ-הַמַּפָּלִים קַיָּם וְהַמַּיִם מְמַהֲרִים לַיָּם

וְהַמַּיִם לַיָּם מְמַהֲרִים וְחַיַּי עַל הַגֶּשֶׁר עוֹבְרִים

וּשְׁנֵינוּ – יָדֵךְ בְּיָדִי – עִוְרִים, עִוְרִים, עִוְרִים.

מַה לִּי כָּרֶגַע מִי אַתְּ, וְהָרֶגַע כַּצֵּל עָבַר,

וְכָל חַיַּיִךְ לֹא לִי אַתְּ וְלִבֵּךְ לֹא אֵלַי נִשְׁבַּר.

רַק הַגֶּשֶׁר מָתוּחַ תַּחְתֵּינוּ וְעַלְוַת-הָאָבִיב הַכְּבֵדָה

וְעֻבְדַּת הֱיוֹתֵנוּ שְׁנֵינוּ מֵעַל לִתְהוֹם אֲבוּדָה,

צוֹעֲדִים מֵעֵבֶר לְעֵבֶר, לֹא מִנַּיִן וְלֹא לְאָן,

וְהַגֶּשֶׁר גּוֹשֵׁר גְּדוֹתֵינוּ וְאֵינֶנּוּ נוֹגֵעַ בַּזְּמַן.

וְאֵינֶנּוּ קוֹשֵׁר מָקוֹם וְתָלוּי כְּצִפּוֹר בָּרַחַף

וּצְרִיחַת-אָשְׁרֵנוּ שְׁלֵמָה כַּסְּעָרָה בִּצְרִיחַת-הַשַּׁחַף.

וּכְהֶרֶף וְתַם הַמַּרְאֶה, וְאַיֵּךְ – מְחוֹלֶלֶת-נִסִּים?

שָׁב הַנָּהָר אֶל הַיָּם, וְהַמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.

כל יום אני יורד למעבּדה שבתוכי, בּגרם-המדרגות הלולייני, עד אל שולחן-הנִיסוּיִים. ממהר לערב את האֲבָקות אחרונות אשר נותרו לי, לבחוש את השיקוּי המסתורי ולגמוע את מִמסַך-המַסֵכוֹת בהֶעלֵם אחד, בלי לחשוב. כבר אינני יודע בדיוק מה יתרחש בי ומיהו זה שיצא מדלת המעבדה לאחר-כך. גֶ’קִיל והַיד אינם נפגשים בי עוד יחדיו. אך גם לבד הם פוחדים להיגלות. כל אחד מהם יש לו אורֵב, אם בצהריים ואם לאחר חצות. לפנים, כשעדיין הייתי שניהם-בּאיזוּן – לא רצה איש אפילו לירוק עלי. וכי מי זה נותן דעתו על שומר-סדר מושבּע שאינו מסיח את דעת הבריות לשום דבר? אנשים אוהבים את יוצאי-הדופן, משום שבלעדיהם אין הם אלא רמץ אפור מדלֵקתם של אחרים, אפָסים ריקים המתגעגעים אל האֶחָד שצירופו נותן להם משמעות של קיום. בחוץ אין מבינים אלא את האיזוּן הקדמוני, המנַטרֵל את החוּמצות, מקצץ את כנפי המלאך ואת קרניו של השטן. הם אוהבים את המשחק הזה – הם הרוב השואג בּזירה, ואילו היחיד הוא הלוּדָר הנאבק על חייו לעיניהם. טוב לשבת על קו-המשווה עת בּקטבים קופאים חיי-אנוש. הם מתירים לך את חופש-הזירה, אך נועלים את שעריה בפניך. הם פוחדים ממך כמפני פר משתלח. נמר בּסוּגַר, או מוקיון בּקרקס – בבקשה, זה כן. אך לא יותר מזה. רק כאן, במעבדה החשאית, בַּתַּהלִיך המתמיד של פּירוּק האנרגיה הקוטבִּית, אני מוצא פורקן-שעה ליצר קיומי. אבל כמה זמן אפשר להמשיך כך? כבר אין לי אבקות כמעט. בתי-המרקחת מלאים עכשיו בכל מיני תחליפים סינתטיים. אנשים מוכנים לעזור. הם פילנטרופים גדולים עת מישהו אַחֵר עולה באש. אבל אין זו בעיה של כסף. אחר הכל, מה מחירם של כמה בְּרוֹמִים וּכְלוֹרִידִים, טיפין של חוּמצַת-חַנְקָן וכמה מיליגרמים של…זהו-זה, של מה? הצרה היא שאינני זוכר. שכחתי את הפורמולה. זה גרוע מפרַנקֶנשׁטֵיין וגֶ’קִיל. להם אזלו החומרים ואילו לי אבדה הנוסחה עצמה. וכי מי זה יודע כיצד נעשה חילופ החומרים בַּסכִיזוֹפרֶניה התרבּותית האומללה של האדם? כמה כימיה יש שם וכמה אַלכִימיה? חיים שלמים עד שאתה מוצא את האומדן המדוייק, האישי, החד-פעמי שלך. אלפית המיליגרם וחלק המיליארד של השניה, כדי שהחומר והזמן יפעלו ביחדיו לחולל את פּלא-התּמוּרָה. אלֹהים איננו מתערב במקרים הללו. יושב מרחוק וצופה בַנַּנָּסִים המנסים לדובב את סודותיו ופורעים לצחוק את רצינותם וחוּמרתם של סדרי-הטבע. לא, לא. לא אצליח לעולם להיות אַחֵר. אפילו אהי חלק מתוכי, או שליש, או מחצית. לעולם לא אהיה שלם. איזוּן אינו שְׁלֵמוּת. איזון אינה אלא החרב המתהפּכת השומרת את דרך עץ-החיים. עד כאן ותו לא – זו משמעותו של האיזון. גם הָפִּיל כך. גם הנמלה. הדִינוֹזאוּר והחיידק. מסכות – זה כן, בבקשה. כמה שאתה רוצה. אבל מסכה היא רק צוּרַת הדברים. החירות האמיתית, היחידה – היא המעבּדה. מטבּח הנפלאות. שם אין מי שרואה בניסוייך ואינו בז לך. לשׂחק קצת בְמוֹלֶקוּלוֹת, להמציא שעונים חדשים, הרכּבי-אטום אחרים ואפילו מהירויות גבוהות מזו של האור. אז טוב, משתנים החישובים הקודמים ובאים אחרים תחתם. איינשטיין מבטל את ניוטון ופרופסור אִיקס מבטל את איינשטיין. אבל זה הכל. כל אלה ביחדיו אינם אלא גיאומטריה נוספת בחלקיק המילוני של פתחת-השלג. עוד צורה אחת, לא יותר. אין ולא תהיה תפישת המראה הכולל. יחסיות באמת, בָּאֶתִיקה, במושגי התרבּות כולם. לא, לא, אני לא אשתנה. דבר לא יעזור. תארו לכם – הנמלה קפצה רבע מילימטר שמאלה, במקום ימינה כרגיל. חַה,חַה. הקוסמוס התהפך, מה? מה זה קוסמוס? מה פירוש הוא מתארך, מתפשט, מתקצר, מתכווץ? לאן? מניין? איך? מדוע?

אני אוהב את הקרקס. את לולייני החבל והטרַפֶּץ. שם יש אמות-מידה. זיע מיותר – ואתה בתהום וסוף-פסוק. אמות-מידה קטנות, חישובים נמוכים, אך כולם ביטויי תרבות. אין תרבות אלא אמות-מידה: מקום שמהלכים על חבל דק – שם מקומי. זירת הניסויים שהיא זירת האתגר. עם מה שיש לך. עם הניכּר לעין ובעימות עם הנעלם. הקרקס האישי שלי היא המעבּדה הנסיונית של מעמקי. לשם נפלא לרדת. לשעות. לימים. לשבועות. כל פעם אתה צף ועולה עם מסכה חדשה. נדמה לך שזהו. אבל רק נדמה. כולם צוחקים, כמו בקרקס. לפעמים מתפעלים מן היומרה, מאומץ-הלב, מן המפתיע. כמו בקרקס. אתה מוקיון. אתה בולע להבות. אתה שָׁט בין הטרַפֶּציות. ואתה חוזר. אבל אני מזקין. ידי רועדות כבר מעט. בקרקס היו אומרים לך: זהו-זה, מַאֶסטְרוֹ, חסל סדר סולמות והליכה-על-חבל. מכאן ואילך נקה את זבל הסוסים והפילים והדובּים. טאטא את חול הזירה. הרק את דליי המחראות. ואילו אצלי – הזכּרון אינו פועל. שכחתי את הפוֹרמוּלה של סמי התִּרקַחת הסודית. תם נשף המסכות שלי. אני חושש למעבּדה. עוד עלולים להעלות אותה באש. הוא קנאי וגנאי – הקהל שלי. לא אִכפַּת לו דבר. לא אני? – יבוא אחר. בסך הכל יאבד להם מוקיון. אבל לי יאבד הכל. זירת האתגר. בּית-הצעצועים המזדקן. פּינת-המשחקים שלי, שבּה שָׂריתי עם זיקוי דמיונותי, עם יֵצר הנעלם שבּי, זה שלמענו היה הכל כדאי.

בֹּקֶר בַּכִּנֶּרֶת.

הַשָּׁמַיִם מְלֵאִים כָּנָף.

קִרְעֵי רִפְרוּף הֲמוֹנִיִּים מֵעַל לָרֹאשׁ, מֵעֵבֶר לַצַּמֶּרֶת,

וּבְעֹמֶק הָעַלְוָה, מִן הֶעָלֶה, הַטַּל גּוֹלֵשׁ אֶל הֶעָנָף.

וְצִיּוּצִים וּצְוִיחוֹת

וּנְסִיקוֹת וּצְנִיחוֹת

לָאֲגַם הַגָּדוֹל

הַיְרַקְרַק-כָּחֹל

וְהִשְׁתַּקְּפוּת הַמָּעוֹף בִּרְאִי-הַמַּיִם שָׁטָה.

מִי זֶה אוֹמֵר כִּי אֵין אֱלֹהִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה?

שְׂרִידֵי הַמִּבְצָר. הַצְּרִיחַ הֶעָגֹל שֶׁלּוֹ,

בַּלְּבֵנִים הָאֲדֻמּוֹת, בַּטִּיחַ הַצָּהֹב-שָׁחוּק,

בְּעֶמְדוֹת-הַתַּצְפִּית וַחֲרַכֵּי-הַיֶּרִי,

בָּאֵזוֹב הַחוּם, הַלַּח-רַכְרַךְ, הָרוֹקֵב מֵעַל לַשֶּׁבֶר הָעֶלְיוֹן,

עִם הָאֵיקָלִיפְּטִים הַכֵּהִים שֶׁל פֶבְּרוּאַר,

עִם הַדְּקָלִים הַמַּלְכוּתִיִּים עַל רֶקַע הַבַּזֶּלֶת,

עִם צַלְמוֹ שֶׁל טִבֶּרִיּוּס בַּמּוּזֵיאוֹן,

עִם רֵיחַ הַדָּגִים הַטְּגוּנִים בַּמִּסְעָדָה מִשְּׂמֹאל,

אֵצֶל מוֹעֲדוֹן-הַלַּיְלָה שֶׁל בַּעֲלַת הַשָּׁדַיִם הַגְּדוֹלִים, אֵצֶל הַכְּנֵסִיָּה,

עִם הָרֵי-צְפַת מִמּוּל, שְׁטוּפֵי שֶׁמֶשׁ-בְּפִתְאֹם,

עִם צְרִיחַת הַשְּׁחָפִים מִימִינִי עַל כְּתֵפָיו הַמְנֻחְשָׁלוֹת שֶׁל הָאֲגַם,

הַמְשַׁנֶּה פָּנָיו שָׁחֹר-חוּם וְאָפֹר-אַרְגָּמָן,

וְכָל הֶהָרִים שֶׁבַּמִּזְרָח, נוֹגְעִים, בָּעֲנָנִים, שָׁרִים חֹרֶף.

גֶּשֶׁם-הַצָּפוֹן נִתָּךְ, טִפִּין וְטִיפְטִיף.

כָּל הַשֻּׁלְחָנוֹת נֶעֶזְבוּ עַל הָרָצִיף,

מַזְלֵג וַחֲצִי-כּוֹס-תֵּה וּמַפִּית שְׁרוּיָה

וּמַבּוּל, וְרוּחַ שַׁחֲצָנִית. כְּאִלּוּ שׁוּב אוֹתָהּ הַחֲוָיָה,

כְּמוֹ נִשְׁטָף הַזְּמַן וּכְמוֹ נֶחֱשַׂף

מַה שֶּׁתָּמִיד נוֹתָר מִן הַנֶּחֱרָב –

הָאֵשׁ בַּכּוּךְ וְהַדָּג הַנִּצְלֶה עַל גֶּחָלִים,

וְהִנֵּה הָאִישׁ מִנָּצְרַת מְהַלֵּךְ עַל הַגַּלִּים,

שֶׁמָּא זֶה הָרֶגַע בּוֹ חָשׁ אֶת נִצְחוֹ?

הִנֵּהוּ, טוֹבֵל מִטְפַּחְתּוֹ וּמְצַנֵּן מִצְחוֹ,

וְהִנֵּה גַם הָרַמְבַּ"ם בַּמַּיִם, חוֹרֵג מִמְּבוֹכֵי אֲרוֹנוֹ.

הֲיֵשׁ אֱמוּנָה אֱנוֹשִׁית יוֹתֵר מֵרֶגַע זֶה שֶׁל שִׁגְיוֹנוֹת אָדָם עַל קוֹנוֹ,

שֶׁל שִׁגְיוֹנוֹת-לִשְׁמָם-וּלְתֻמָּם?

אוֹ הֲנִגְלָה זֹהַר עֶלְיוֹן יוֹתֵר לַנְּבוּכִים בַּאֲפֵלַת-עַצְמָם

מִזֹּהַר רֶגַע זֶה שֶׁל מַגַּע טֶבַע וְאָדָם

שֶׁהֵם פְּתִילִים וְחוֹתָם

לַיֵּשׁוּת מֵעֵבֶר לְהָכָא וּמֵעֵבֶר לְהָתָם?

מָה אֲנִי יוֹדֵעַ עַל הַזְּמַן וְעַל הַנֶּפֶשׁ?

כָּל הָרָצִיף עַתָּה מָלֵא סַחַף וָרֶפֶשׁ

וּמִן הָרַמְקוֹל יוֹפַחַת מִקְהֶלֶת “הַחִפּוּשִׁיּוֹת” הַמְרֻבַּעַת.

אֵיזוֹ עַצְבוּת וְאֵיזֶה ישֶׁר-דַּעַת –

אֶחָד מֵהֶם טוֹעֵן שֶׁהוּא מְפֻרְסָם יוֹתֵר מִיֵּשׁוּ.

צוֹדֵק… גַּם נְבוּכָיו כִּמְעַט מוּכָנִים לָמוּת לְמַעֲנוֹ

וְהֵם רַבִּים מִשֶּׁל הַמַּיְמוֹנִי.

אָדָם שֶׁזָּקוּק לְאֵל וְאֵין לוֹ – מוּכָן לָתֵת כָּל מָמוֹנוֹ

וְכָל-נַפְשׁוֹ בִּמְאֹדָהּ.

הַמַּבּוּל חָדַל. גַּם הַשֻּׁלְחָנוֹת כְּבָר נִתְיַבְּשׁוּ.

רַק אֲנִי רָטֹב עוֹד. רַק אֲנִי.

יֵשׁ כַּמָּה עֻבְדּוֹת בְּעוֹלָמִי:

שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ מִי אֲנִי,

שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ מִי אַתָּה,

שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לָמָה אֵינִי יוֹדֵעַ.

וְאַף שֶׁעֻבְדּוֹת אֵלוּ קַיָּמוֹת עִמִּי –

אֵינִי מַעֲשִׁיר מֵהֶן וְאֵינִי מַעֲנִי,

וְאֵין אַחַת מֵהֶן מְפַרְנֶסֶת אֲחוֹתָהּ

וַאֲנִי מְהַלֵּךְ בֵּינֵיהֶן כִּמְתַעְתֵּעַ.

וְכָךְ, בְּלֹא דַעַת לָמָּה וּלְמִי –

חָתוּם לִי רִאשׁוֹן וְסָתוּם שֵׁנִי,

וּבְמַעֲבֵה הָעֲלָטָה

מְגַשֶּׁשֶׁת מְצִיאוּתִי בֵין סְתוּמוֹתֶיהָ

וְנִתְקֶלֶת בְּמַרְאִי רַק, אוֹ בִּשְׁמִי,

אוֹ בִנְּיָר וּבְקוּלְמוֹס עַל שֻׁלְחָנִי,

שֶׁבָּהֶם נַפְשִׁי פּוֹתָה

לִרְאוֹת, כִּבְיָכוֹל, אֶת עֻבְדּוֹתֶיהָ,

עַד שֶׁאֲנִי שָׁב מִתְּהוֹמִי

לְהִוָּכַח כִּי גַם חוּשַׁי וְהֶגְיוֹנִי

אֵינָם אֶלָּא עֻבְדָּה שְׁמוּטָה

מִן הַסְּפֵקוֹת הַמִּתְחַזִּים כַּאֲבוֹתֶיהָ.

(שְׁלשָׁה זִכְרוֹנוֹת)

א.

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ נִפְטַר אָבִיו שֶׁל נָתָן, לְאַחַר הַלְּוָיָה,

הָלַכְנוּ שְׁנֵינוּ לַ"אֲרָרָט" וְשָׁתַקְנוּ עַל כּוֹס תֵּה.

לֹא שָׁתָה קוֹנְיַאק, לֹא. מֶשֶׁךְ עֲבֹר-הַיּוֹם וּמֶשֶׁךְ הָעֶרֶב

בִּקֵּשׁ לִהְיוֹת צָלוּל עִם צַעֲרוֹ.

כָּל אוֹתוֹ חֹדֶשׁ צִמַּח אֶת זְקָנוֹ

וְשָׁבֻעִים וִירָחִים אַחַר-כָּךְ הָיָה הוֹלֵךְ לְבֵית-הַכְּנֶסֶת

וְנִלְוֵיתִי אֵלָיו כַמָּה פְּעָמִים –

הִקְשִׁיב לַאֲמִירַת “קַדִּישׁ” וּמִלְמֵל “אָמֵן”.

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהָיָה לוֹ הֶסְכֵּם חֲשָׁאִי עִם הַבּוֹרֵא

מָתַי לְהַאֲמִין וּמָתַי לֹא.

כְּשֶׁפִּזַּמְתִּי בְאָזְנָיו אֶת פָּרָשַׁת-הַשָּׁבוּעַ בְטַעֲמֵי-הַמִּקְרָא

נִתְלַחְלְחוּ עֵינָיו וּבְכָל בּוֹא הַלַּיְלָה

לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְדַבֵּר בִּמְחִיצָתוֹ עַל סִפְרוּת לוֹעֲזִית;

אָבוֹת יְשׁוּרוּן וְא.ד. שַׁפִּיר הַקּוֹבְנָאִי וָאָנֹכִי הֶחְלַפְנוּ מֶבָּטִים בֵּינֵינוּ.

הָיוּ לוֹ יְחָסִים טְמִירִים עִם הַמִּקְרָא וְעִם קָדְשֵׁי הַיַּהֲדוּת.

ב.

הָיָה לוֹ הִלּוּךְ גָּמִישׁ, גּוֹאֶה וְשׁוֹקֵעַ מִדֵּי צַעַד,

וּבַמִּדְרָכוֹת פָּסַע בְּזִיגְזַגִּים חֲלוֹמִיִּים

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ קוֹרֵא לוֹ לִפְרָקִים קְצוּבִים

מִשְּׁנֵי צִדֶּיהָ שֶׁל הַדֶּרֶךְ.

הוּא הָיָה מְחַיֵּךְ חִיּוּךְ מַמְזֵרִי כָזֶה אֶל חֲבֵרָיו

וּמְעַוֵּת פַּרְצוּפוֹ כְמַסֵּכָה סָטִירִית

הַלּוֹעֶגֶת לִמְצִיאוּת-הָרֶגַע שֶׁנִּלְכְּדָה בִמְצוֹדָתָם

שָׁעָה שֶׁהַכֹּל חוֹלֵף, הַכֹּל-בַּכֹּל –

אֲפִילוּ הָרֵעוּת.

ג.

כֵּן, שׁוּב עָלָיו. שׁוּב עַל הִלּוּכוֹ. כְּמוֹ קְפִיץ דָּרוּךְ –

נוֹגֵעַ אֲדָמָה, נוֹגֵעַ שָׁמַיִם;

הָיָה זֶה מִין הִלּוּךְ-

בֵּינַיִם

בֵּין הָעֲצָמִים לְבֵין מַשְׁמָעוּתָם

וּלְבֵין מִקּוּמָם בַּבָּרוּר וּבַתְּהִיּוֹת,

מִסְתַּבֵּר שֶׁרַק כָּךְ קִיֵּם אִתָּם

מַגָּע, כְּדֵי לִחְיוֹת.

הָיָה הוֹלֵךְ, וּכְשֶׁהָיָה מַגִּיע –

הָיוּ כָל שֶׁבַע הַחָכְמוֹת

שֶׁבָּרָקִיעַ

נֶאֱלָמוֹת.

נִדְמָה לָנוּ אָז כִּי עָבַר אֶת מַחְסוֹם הָגַּן

וְהוּא מֵעֵבֶר לַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת;

מֵעוֹלָם לֹא אָמַר עַד כָּאן,

מֵת

וְהוֹסִיף לָלֶכֶת.

לֹא הִכַּרְתִּי אוֹתוֹ אָז.

הוּא הָיָה עוֹד חָדָשׁ, זֶה מִקָּרוֹב בָּא.

וְשִׁכּוֹר מֵיִידִישׁ

וּמָלֵא יַיִן אוֹתוֹ לַיְלָה מוּל הַכְּנַעַן הַחוֹלֵם.

הַיָּרֵחַ הוֹפִיעַ רָם עַל הַמִּרְפֶּסֶת שֶׁל בַּר-יוֹסֵף

וְהָעִיר קְסוּמָה בְּזֹהַר נִסְתָּרֶיהָ וְנִסֶּיהָ,

בְּבָתֵּי-הַכְּנֶסֶת הַקַּבָּלִיִּים שֶׁל קַסְטֶל,

בִּיהוּדֵי הַנְּחשֶׁת הַבּוֹעֶרֶת שֶׁל מֶרְזֶר.

הָיִיתִי שָׁתוּי אוֹתוֹ לַיְלָה, כֻּלִּי עִבְרִית,

וְהוּא רָצָה רַק יִידִישׁ.

לֹא הֵבַנּוּ אֶת הָאֲוִיר שֶׁנֶּחֱנַק בִּגְרוֹנוֹתֵינוּ

וְנֶהְדַּפְנוּ זֶה בָּזֶה וְנִתְמַרְפַּקְנוּ.

וְדָחַפְתִּי אוֹתוֹ בְּמוֹרַד הַמַּדְרֵגוֹת –

כְּפֶסַע אֶל קִצּוֹ –

אֶת הַצַּיָּר הָאֱלֹהִי הַזֶּה,

שֶׁכָּל עַצְבוּת אֲבוֹתַי בְּכוֹבְעֵי-הַנְּיָר שֶׁלּוֹ,

בִּשְׁחוֹר קִרְעֵי חַלּוֹנוֹתָיו.

וְהַיּוֹם אֲנַחְנוּ נִפְגָּשִׁים בָּרְחוֹב וּמַבִּיטִים זֶה בְּעֵינֵי זֶה סְלוּחִים

וּמְפֻיָּסִים

וּמְחַיְּכִים שָׁלוֹם-שֶׁל-בְּדִידוּת, שֶׁל שַׁיָּכוּת מְבֻיֶּשֶׁת, שֶׁל מַרְאֵה הִוָּלְדוּת

חֲדָשָה,

כְּאַסְטְרוֹנָאוּטִים מִשְּׁתֵּי חֲלָלִיּוֹת

שֶׁנָּחֲתוּ עַל אוֹתוֹ יָרֵחַ.

בְּשֶׁלְהֵי שְׁנוֹת הַשְּׁלשִׁים הָיִיתִי יוֹשֵׁב צָעִיר

בְּהַרְבֵּה בָּתֵּי-קָפֶה בִּירוּשָׁלַיִם,

שָׁעוֹת-עַל-שָׁעוֹת – שֶׁל-בֹּקֶר –

מְחַפֵּשׂ אֶת אֱלֹהִים.

הָיָה שָׁם אִישׁ אֶחָד שֶׁהִלֵּךְ עִם חִיּוּךְ-כְּגֹדֶל-מַשְׂכֻּרְתּוֹ

וְעִם תִּיק תַּחַת בֵּית-שֶׁחְיוֹ

וְחִלֵּק אֶת “הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה” חִנָּם.

וְהָיְתָה שָׁם אִשָּׁה גְרוּמָה וַחֲמוּרַת-סֵבֶר וּלְבוּשַׁת-שְׁחֹרִים,

שֶׁהֶחֱזִיקָה פְקַעַת חוּטֵי-צֶמֶר בְּיָדָהּ

וְקָרְאָה לְכָל עוֹבֵר: “הַקֶּשֶׁר לָאֶחָד! הַקֶּשֶׁר לָאֶחָד!”

וְאֶלְזָה לַסְקֶר-שִׁילֶר, טְלוּאַת-שִׂמְלָה, מְצֻמֶּקֶת, מְקַרְטַעַת בְּשִׁנֶּיהָ,

דִּקְלְמָה שִׁירִים בְּגֶרְמַנִּית בְּמוֹרַד בֶּן-יְהוּדָה

עַל גְּמַלִּים לְבָנִים בַּמִּדְבָּר וְעַל אֱלֹהִים בְּאָדֹם יָבוֹא.

כָּל אֶצְבַּע שֶׁלָּהּ הָיְתָה פַּעֲמוֹן.

וּכְמוֹ בְּפִתְאֹם הָיָה אֱלִיעַז הַטּוֹב וְהָרָחָב מוֹפִיעַ מֵאֵי-שָׁם,

עִם שׁוֹבְבוּת תֵּל-אָבִיב בְּדִבּוּרוֹ,

וְהָיָה צוֹחֵק אֵלַי מְלֹא חֹם-עֵינָיו מֵעֵבֶר לַשֻּׁלְחָן,

כְּאִלּוּ בָּרָא לוֹ הַבּוֹרֵא שְׁנֵי לְבָבוֹת לַעֲלִיצוּת,

וְאוֹמֵר לִי: תִּרְאֶה כַּמָּה יָפֶה אֶצְלֵנוּ.

וְהָיָה הַבֹּקֶר דּוֹהֵר לְפֶתַע בְּסוּסִים כְּחֻלִּים

וּבְרַעֲמוֹת-אֵשׁ יְרֻקּוֹת.

וְאֶל-אֶס-דִּי. טֶרֶם יִהְיֶה בָּאָרֶץ.

הַדָּבָר כְּבָר אֵרַע בִּי כַּמָּה פְּעָמִים

וְאַף שֶׁהוּא נִרְאֶה חַף וְתָמִים,

עִם כָּל זֹאת לֹא יוּכַל אִישׁ לְהָזִים

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פְּלִיאוֹת וְרִמְזֵי רָזִים,

כְּעֵין הַמַּמָּשׁ בְּעוֹדוֹ בְּהִתּוּךְ

וְכִדְמוּת הַמַּכְאוֹב הַמֻּסְוֵית בְּחִיּוּךְ.

אֲנִי פּוֹגֵשׁ אָדָם בְּאַקְרַאי וּמַחֲלִיף עִמּוֹ מֶבָּט

הַנִּרְאֶה לִי קָטוּעַ וְכִלְאַחַר-יָד

וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בּוֹ דְבַר-מָה

כָּבֵד בְּאֶלְמוֹ וְנוֹשֵׂא מַשְׁמָעוּת

שֶׁאֵינָה מַסְפִּיקָה לְזַהוֹת אֶת עַצְמָהּ,

אֲנַחְנוּ פּוֹרְשִׁים זֶה מִזֶּה בִּדְמָמָה

וְחָשִׁים בְּגַבֵּנוּ דְרִיכוּת עֲצוּמָה

כִּתְחוּשַׁת רְחוֹקִים הַקְּרֵבִים לָמוּת.

וְאַף שֶׁשְּׁנֵינוּ כִּשְׁנֵי מַגְנִיטִין שֶׁנֻּתְּקוּ בְּכֹחַ

וְאַף שֶׁשְּׁנֵינוּ הוֹלְכִים זֶה מִזֶּה אִישׁ לְנֹכַח פָּנָיו,

עִם כָּל זֹאת לֹא יֻסְבַּר בַּלֵּב וְלֹא יֻשַּׂג בַּמֹּחַ

כִּי שְׁנֵינוּ חֶלְקֵי קִיּוּם שֶׁהֻגְנַב

אֶל תּוֹכֵנוּ וְיוֹשֵׁב בָּנוּ

וּלְמַעֲשֶׂה אֵינֶנּוּ שֶׁלָּנוּ.

רַק תְּחוּשָׁה מְשֻׁנָּה יֵשׁ, שֶׁכְּכֹל שֶׁרָחַקְנוּ,

וְעִם כָּל מַה שֶּׁגַּב מִכָּתֵף נֻתַּקְנוּ –

יֵשׁ לָנוּ צִיר מְשֻׁתָּף בָּעִגּוּל

וְכֹל שֶׁמִּנֶּגֶד וְכֹל שֶׁמִּמּוּל

וְכָל שֶׁקָּטְבִּי בִּתְהוֹם זֶהוּתֵנוּ

נִמְשָׁךְ לְאָחוֹר, אֶל טַבּוּר הֱיוֹתֵנוּ,

אֶל דַּק הַמִּפְגָּשׁ הַיָּחִיד הַזֶּה, אֶל

שַׁבְרִיר הַמֶּבָּט שֶׁהָיָה לְבַרְזֶל

וְהֻתַּךְ לִפְלָדָה וְהָפַךְ יַהֲלֹם

שֶׁבּוֹ נֶחְתָּכִים מְצִיאוּת וַחֲלוֹם

*

אֶתְמוֹל שׂוֹחַחְתִּי אֶת אִישׁ חָכָם

שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ קַר

אֲבָל לִבּוֹ חַם –

וְנִמְצֵאתִי נִשְׂכָּר.

הַיּוֹם שׂוֹחַחְתִּי עִמּוֹ שׁוּב

וְהָיָה רֹאשׁוֹ חַם וְאִלּוּ לִבּוֹ קַר,

יָצָא שְׂכָרִי נָקוּב

וְשִׂיחִי עָקָר.

וַי לִי שֶׁאֵין בְּמִי לִדְרשׁ

וְכָל הָאָדָם כּוֹזֵב.

אִם שֶׁהוּא בְּלִי רֹאשׁ

וְאִם שֶׁבְּלִי לֵב.

כל אדם יש לו ליל כּיפורים בעולמו, השמים סמוכים לעיניו והצינה לטושה כסכּינים, רוח־מערב נושבת לעיניו והצינה לטושה כסכּינים, רוח־מערב נושבת. ליל־כפורים, ליל קוטב־החיים, כיפת־הקרח שלהם וסֶרֶן־גַּלְגִילָם. אדם בתשכ"ז מלא חטא, עבֵרה נושרת מכיסו ועוון משרווּלו, כל עץ ברחובו הוא עץ־הדעת וכל תפוח לִשַׁד־התאווֹת, נחשים שורצים בין רגליו וחרב־המתהפּכת בראשו.

אדם בתשכ"ז מלא את ליל הכיפורים שלו, צריך לו, כּואב אליו. אלמון צועד הוא ברחובו, הפנסים כּבויים והסופה הוליכה שלכת גדולה, עלים חלודים, רֶקָב יבש ומסוער, ניירות מתעופפים, כתמים וְתַרְשׁוּמִים, כל דוֹמֶן השנה. כל חלאת הקיץ, כל כתבי האָשָם. ליל־כּיפורים שלי, מישהו מחכה לי בבית־התפילה, כל חיי ייחלתי למאן־דהוא. אלהים, תן לי שִׁכחה, תן לי יין לסַחרר בו את עינַי, מלחמה לאבּד בה אומדן הדם הניגר יום יום, נצחון לתייהר בו מפּני נמיכות־רוחי. אולי יש אשה שתאהב אותי, שתשכב עמי הלילה לצורך הוויעוּד שאיננו? אולי יש רֵעַ שיבין לי? מישהו שיעניק בלי לקחת, לצורך השלֵמוּת בלבד לא לצורך החליפין, לא לצורך הרחמים.

ליל־כּיּפּורים אני נלפּת מפּחד. כל הדלתות סבות על צִיריהן בפרוזדורי הווייתי, תַּהמוּלָה גדולה. שמא יש פה משפחה צנועה, או שבט דל שיקבּלוני חלילה, רק הלילה, בלא חקירה. שיאמינו לי, שישימו כּר למראשותי עד אור. שיביטו בי עין טובה כך סתם, כמו אדם לאדם. אנה באים, אנה נחבּאים? שמא אתם יודעים עַם שלא ירצחני נפש? מזבּח דרוש לי. עיר־מקלט להימלט אליה. אַיִל בּסבך דרוש לי. מישהו במקומי דרוש לי.

ליל־כּיפּורים. מישהו מחכה לי בבית־התפילה, והתפילה בוששת לבוא. שִשים ושבעים בתי־תפילה, והתפילה איננה. האם יחכה לי מישהו בלי סוף? האם יארוב לתפילתי כמו שהוא אורב לחיי?

אֲנִי יוֹדֵעַ, אֲנִי מְשֻׁכְנָע וּכְבָר הוֹכַחְתִּי לְעַצְמִי אֶלֶף וְאַחַת –

שֶׁאֵינְךָ קַיָּם,

שְׁאַתָּה אַיִן, שֶׁאַתָּה בְּלִי, שֶׁאַתָּה חוּט תָּלוּי עַל תֹּהוּ.

מַה שֶׁמַּטְרִיד וּמַקּנִיט וּמֵבִיךְ אוֹתִי כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ

הֵם הַמִּסְתּוֹרִין שֶׁבַּכֹּרַח לְהוֹדִיעֲךָ כָּל זֹאת יֹום יוֹם

וּלְשַׁתֵּף אוֹתְךָ בַּמַּסְקָנוֹת הָאִישִׁיּוֹת שֶׁלִּי.

(“אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ” –)

חולין פ"ט, א

(“הַיּוֹדְעִים אֵינָם מְדַבְּרִים וְהַמְדַבְּרִים אֵינָם יוֹדְעִים” – )

כִּתְּבֵי הַסּתֵר של טיבט

אֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים

וְהֵם יוֹדעִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים –

אַשְׁרֵיהֶם

כִּי לָהֶם הַנֶּעְלָם.

אַבָל אַחַר מוֹתָם יָקוּמוּ לַיְלָה

אֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כִּי אֵינָם יוֹדְעִים,

וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה תֹּהוּ

וְחֹשֶׁךְ

וּתְהוֹם.

עַד שֶׁיְּהִי אוֹר

וְתִזְרַח שוּב הַדַּעַת

עַל אֵלֶּה הַיּוֹדְעִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים,

וְנִמְצָא הָעוֹלָם נִגְאָל

וְשָׁלַם הַמַּעְגָּל

כשאני מסתכל בנוף, הריני רואה את כל כולו, אינני רואה פרטים שבו. כבר שמתי לבי לכך כמה פעמים. הנה הכביש היורד לנגד עיני ושפעת הצמחיה המתנשאת משני צדיו. שיחים ודשאים ואילנות רמי־קומה, שצמרותיהם נושקות אלו באלו ומהווֹת כעין כיפה ירוקה־חומה עם אשנבּים זעירים קרועים לתכלת. שאלוני ולא אדע להשיב מה שמו של שיח ומה כינויו של אילן. כולם שווים בעיני כחלק מן הנוף, ואיני יודע לומר מי גבוה ממי ומה ירוק ממה. עכשיו, בצהרי יום, אין פה מהלכים ודומיה בכּל, מלבד הרוח. על צד האמת זו רק אוושה של בּדים ולא יותר, אבל באין אדם סביב היא נשמעת הומיה ומנסרת. הוסיפו עליה ציוץ רחוק של ציפור וקול־צעדי האִטי והקצוּב על הכביש והיה השקט שלם.

בשעות כאלו אני חש את הריקנות שבּי בכל ממדיה. ציוץ הציפור והלמות מצעדי מהדהדים בתוכה כצעקות בבאר ריקה. בדרך כלל כשאדם ריק ונפשו קלה, נעשית ראייתו חדה ולבּו נתון לפרטים, שעתו אינה בהולה עליו. אבל יש גם ריקנות אחרת, שמתגלגלים בה רעמים רחוקים, מבשרי סופה. כלומר השמש מאירה והנוף מפגין כל תפארתו ואפעלפיכן אי אתה רואה בו פרט לפרט אלא צועד בתוכו כאילו הוא לא הוא וכל עצמו אינו עיקר. כולך מאזין למעמקים, למרחקים, מצפּה בדריכות לאשר יבוא.

שֻׁלְחָן כָּבֵד שֶׁל עֵץ. אָרֹךְ. חָשׂוּף. מְנַצְנֵץ פֹּה וָשָׁם מֵרֹב שִׁמּוּשׁ. סַפְסָל מֵעֵבְר זְה, סַפְסָל מִנֶּגֶד. קַעֲרוֹת־חֵרֵשׂ סְדוּקוֹת, שְׁבוּרוֹת־תִּתֹּרֶת. כַּפּוֹת שֶׁל בְּדִיל. שְׁנַיִם כְּבָר אוֹכְלִים. אֶחָד מוֹפִיעַ בַּפֶּתַח. מֵעִיף חֲצִי עַפְעָף בְּבַעֲלַת־הַתַּמְחוּי, בַּסּועֲדִים הַיְחִידִים, וּמִתְיַשֵּׁב גַּם הוּא – מוּל הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ לָרְחוֹב, וּמֵעֵבֶר לוֹ לְיָם הַמַּעֲרָב. הַשֶּׁמֶשׁ מְגַצְגֶּצֶת בְּמַרְפְּקָיו הַשְּׁחוּקִים, בִּקְצוֹת הַשַּׁרְווּלִים שֶׁלּוֹ.

שְׁלֹשָׁה גְבָרִים סוֹעֲדִים עַרְבִית. מְיֻבָּשִים, מְסֻקָּסִים, מָאֳרָכִים כָּאֵלֶּה. עַצְמוֹתֵיהֶם בּוֹלְטוֹת בְּכָל מָקוֹם, בַּאַגוּדְלֵיהֶם, בְּזִרְתָּם, בְּעַצְמוֹת־לְחִי שֶׁלָּהֶם. גְּרוּמִים כָּאֵלְּה, חַדִּים וּמְזֻוָּתִים כָּאֵלֶּה, עִם פִּקַּת־גַּרְגֶּרֶת שֶׁמַּגְדִּישָׁה אֶת דַּלְוּתָם. בִּלְתִּי־מְגֻלָּחִים כָּאֵלֶּה, עִם זִיפֵי־זָקָן אֲפַרְפָּרִים לַחִים מִזֵּעָה. פָּנִים שֶׁל חֲשֵׁכָה, מֶבָּטִים שֶׁל ד' אַמּוֹת. כּוֹבַע שֶׁלָּהֶם יוֹשֵב עַל רֹאשָׁם מִטֶּרֶם־בֹּקֶר, וּמִצְחִיָּתוֹ לֹא רָאֲתָה שָׁמַיִם. כֻּתָּנְתָּם קְמוּטָה, כַּפְתּוֹרֵיהֶם שְׁמוּטִים. אֱלֹהִים רוֹבֵץ עַל עָרְפָּם, מַרְכִּין אֶת רָאשֵיהֶם וּמַשְׁחִיחַ אֶת גַּבָּם. טוֹב לוֹ כָּךְ. בְּהִשָּׁעֲנוֹ עֲלֵיהֶם הוּא מֵיטִיב לְהַשְׁקִיף עַל עוֹלָמוֹ. הוּא הַמַּגְבִּיהִי לָשֶׁבֶת וְהֵם הַמַּגְבִּיהִים אוֹתוֹ. שׁוּם בְּרִיָּה אֵינָה חָשָׁה כָּךְ אֶת עֹל־סֻבֳּלוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא כְּמוֹתָם.

שְׁלֹשָׁה גְבָרִים סוֹעֲדִים עַרְבִית. גְּבָרִים, שֶׁאֵין סָפֵק שֶׁהֵם גְּבָרִים. מְיֻבָּלִים, קְשֵׁי־קֶרֶן, צִפָּרְנִיִּים כָּאֵלֶּה. גְּבָרִים שֶׁחַיֵּיהֶם בּוֹכִים, מְחַלְחֲלִים בִּגְרוֹנָם, אֲבָל אֵינָם פּוֹרְצִים הַחוּצָה. לֶחֶם יָבֵשׁ. דַּיְסָה עֲכוּרָה. תַּפּוּחַ־אֲדָמָה קַר. טַעַם הַבְּדִיל עוֹלֶה מִן הַתִּשְׁפֹּכֶת. מָרָק כָּזֶה אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל, אֶפְשָׁר לֹא לֶאֱכֹל, נֶאֱלָצִים לֶאֱכֹל מְרַק־הַקִּיּוּם שֶׁלָּהֶם.

יְדֵיהֶם רוֹעֲדוֹת מְעַט. מִישֶׁהוּ לֹא כִּוֵּן אֶת הַכַּף כָּרָאוּי. שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה מִתְלַחְלַחַת בַּנּוֹזֵל וְכַמָּה גְרִיסִים נִתְלִים בְּזִיפֵי־סַנְטֵרוֹ. אֱלֹהִים הַיוֹשֵׁב גָּבוֹהַּ רוֹאֶה הַכֹּל. רַק אֶת הַגְּרִיסִים הַלָּלוּ אֵינוֹ רוֹאֶה. אֶת הַגְּרִיסִים הַבּוֹדְדִים הַלָּלוּ, שִׁבְרֵי הָאַסְפַּקְלַרְיָה, חָרְבוֹת צֶלֶם־הָאָדָם, רַק אוֹתָם אֵין הוּא רוֹאֶה.

נָשִׁים חוֹלְפוֹת בַּחַלּוֹן. צְעִירוֹת, קַלּוֹת־סַנְדָּל, מְנֻפְנָפוֹת. הֵם אֵינָם מַבִּיטִים אַחֲרֵיהֶן. עֵינֵיהֶם בַּקְּעָרָה הַמְרֻקֶּנֶת. הָאֹפֶק בַּחַלּוֹן מַחְשִׁיךְ. אֵין יָם כְּבָר, וְאֵין שָׁמַיִם.

במושגים הגדולים, השלמים – אין הרבה לעולם. וכי אפשר למות הרבה, או לשנוא, או לאהוב הרבה? הלא המִלה מלאה את עצמה ואין לה מידות כלל. הרי זה כאילו אמרנו הרבה אלהים, או הרבה נצח, או הרבה התחלה, או סוף. המושג מִתְגַּמֵּד ומקבל פתאום מידות שאינן ממהוּתו. אלהים עצמו הוא ההַרבֵּה כולו, תמיד בשיאו, במלוא תכוּלתו, בכוּליוּתו כולה, השלמה, המתמדת, הבלתי־משתנית, הנצחית. אין למעלה ולמטה ממנו. אלֹהים איננו בחינת אוהב, אלא בחינת האהבה עצמה. אין הוא השופט, אלא המִּשְׁפָּט עצמו, אין הוא נמצא במקום כלשהו, או תופש מקום של מישהו, אלא הוא הוא הַמָּקוֹם. כשמאן־דהוא כותב לך “באהבה רבה” – איני מאמין לו. או שאינו מאמין בכך הוא עצמו, או שאינו מחוויר לעצמו את אשר כתב.

*

אין דבר אָפֵס לעולם, אלא משנה צורה. משום כך מסוגל הוא תמיד להתחצות ולהתחלק ולהתאחות ולהידבק. תלמוד לומר, אין לך דבר שאין קטן ממנו או גדול ממנו. מסתבר שכּל גדלות יחסית לזולתה וכל קטנות יחסית לזולתה, ועוד מסתבר כי שווא היוהרה למי שקרויים גדולים ובכדִי האכזב למי שקרויים קטנים, ועוד מסתבר כי אין תכלית להוויה, ואידך זיל גמור אם רק יכול אתה. מי שהגה זאת לפָנַי לא גילה, ומי שיאמר זאת אחרַי לא יְחַדֵּשׁ.

אָדָם בִּקֵּשׁ לוֹמַר

וְלֹא אָמַר.

נִשְׁאַר מַה שֶּׁבִּקֵּש לוֹמַר

לֹא נֶאֱמַר;

כֵיוָן שֶׁכְּבָר בִּקֵּשׁ –

נִשְׁאַר מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ לוֹמַר וְלֹא אָמַר

תָּלוּי וְעוֹמֵד מֻגְמָר,

מַשֶּׁהוּ עִקֵּשׁ

וְקָבוּעַ וּמְסֻמָּר

בֵּין הַמְבַקֵּשׁ

לְבֵין מִי שֶׁרָצָה שֶׁיּאָמֵר לוֹ מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר.

מַהוּ אוֹתוֹ מַצָּב שֶׁנּוֹצַר

בֵּין פֵּרוּק הָרָצוֹן לְבֵין הַמַּעְצָר

שֶׁעִכֵּב הָאֲמִירָה

לִפְנֵי שֶׁנִּבְרְאָה?

אָנָה נֶעֶלְמָה דְמוּת הַדְּבָרִים

שׁיָּכְלוּ לִהְיוֹת נֶאֱמָרִים

וְצֻיְּרוּ בְּדִמְיוֹנוֹ שֶׁל הַמְבַקֵּשׁ לְאָמְרָם?

אִישׁ לֹא שְׁמָעָם וְלֹא רָאָם.

לְאַט־לְאַט מִסְתַּבֵּר הַמַּאֲמָר הַמְהַדְהֵד בִּנְכָכַי —

“כִּי לֹא יִרְאֵנִי הָאָדָם וָחָי”.

רָאִיתִי – וְלֹא הוּא.

שָׁמַעְתִּי – וְלֹא כְּמוֹ.

מִשַּׁשְׁתִּי – וְלֹא גוּפֵי הַדְּבָרִים.

וּבְטַעַם וָרֵיחַ אֵינִי בּוֹטֵחַ.

בְּכָל אֲשֶׁר יִקְרֵנִי –

חוּשִׁי הַשִּׁשִּׁי יוֹרֵנִי

אִם אָכֵן הַדָּבָר כְּמוֹ

אוֹ שֶׁאֵין הוּא נִגְלֶה עַד תֻּמּוֹ.

הַכֹּל בִּי אֵימִים בְּתָמִיד וּבְפִתְאֹם,

שֶׁכֵּן אֵין לִי דָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מְתֹם

וּלְפִי שֶׁגּוּפִי וּלְפִי שֶׁנַּפְשִׁי

אֵינָם מֻרְגָּלִים בּוֹ בַּחוּשׁ הַשִּׁשִּׁי.

אַךְ מָה אֶעֱשֶׂה וְהוּא הָאֶחָד

הַתּוֹאֵר בְּדִיּוּק וְאוֹמֵד כָּל מֵמַד

וְנוֹתֵן לְכָל שֶׁהוּא כְּמִי אוֹ כְּמוֹ

אֶת שְׁמוֹ וּמְקוֹמוֹ וְתֹאַר־צַלְמוֹ.

אֲנִי זוֹכֵר טַנְדּוּ אֶחָד אִתָּהּ. שֶׁל נֶפֶשׁ. אָצִיל. יָפֶה מְאֹד.

גַּם חָזוּתָהּ יָפְתָה פִּתְאֹם. כְּמוֹ עוֹלָה מִן הַגּלִּים.

כְּנִצּוֹלָה מִכָּל שִׁטְפֵי תְּהוֹמוֹתֶיהָ.

רְסִיסִית. כְּאֵגֶל־טַל בְּחֹפֶן הֶעָלֶה.

עוֹד לֹא גָבְשׁוּ בָּה הַקְּבִיעוֹת הָאֲקָדֶמִיּוֹת,

הַפִּכָּחוֹן הַלָּמוּד וְהַמְּשָׁלִים,

שֶׁהֶאֱפִירוּ מִצְחָהּ וְצַמּוֹתֶיהָ

וְתֹאַר־נָשִׁיּוּתָה הַמִּתְבַּלֶּה.

מִכְּבָר־מִכְּבָר הָיָה זֶה. בְּעוֹד אַהֲבָתָהּ יְרֻקָּה

וּבְטֶרֶם הִסְתַּגְּרָה בַּאֲסֻפּוֹת שִׁירֶיהָ.

עוֹד הָיוּ עֵינֶיָה רַכּוֹת וְכֻלָּהּ נִיחוֹחִית וּמְתֻמְרָקָה.

כֻּלָּנוּ הִבַּטְנוּ אַחֲרֶיהָ

כְאַחַר מִקְדַּשׁ־אֵלָה־יְוָנִית

חָצוּב בַּשַּׁיִש, אָסוּר מִגַּעַת.

הָיְתָה תְּפִלָּה בִּמְחִיצָּתָהּ. וְרָעָב שֶׁל שְׁרוּיִים בְּתַעֲנִית.

טוֹב שֶׁלֹּא יָדְעָה. יֵש דְּבָרִים שֶׁאָסוּר לָדַעַת.

בִּבְּרִיסֶל בְּכִכַּר הַגִּילְדוֹת הָעֲמָמִיּוֹת

שֶׁל בַּעֲלֵי־הַמְּלָאכָה.

בּוֹ הִתְחִיל הַסּוֹצְיָלִיזְם הַמִּקְצוֹעִי לִחְיוֹת

וְנוֹלַד כְּבוֹדָם שֶׁל שְׁמוֹת־הַמִּשְפָּחָה,

נִתְקַלְתִּי לַיְלָה אֶחָד, כְּהֶדְיוֹט

בַּחֲשֵׁכָה,

בְּיֶלֶד קָטֹן – עָשׂוּי פְּלִיז – שֶׁהֵטִיל מֵימָיו בִּשְׁלוּלִיּוֹת

אֶל תּוֹךְ כִּיּוֹר־הַנֵּצַח שֶׁל הַמַּהְפֵּכָה,

וְאַף שֶׁפִּכְפְּכוּ הַמַּיִם בַּפִּיּוֹת

וְהַשּׁוֹתִים רָווּ לִרְוָחָה –

הָיְתָה זוֹ עוֹד כִּכַּר יְמֵי־הַבֵּינַיִם, וְהִלְּכוּ בָּהּ כִּסְמוּיוֹת

פָּנִים־שֶׁל־מְבוּכָה,

וּכְמוֹ שָׁמַעְתִּי קוֹל פּוֹלֵשׁ אֶל הַפִּכְפּוּךְ – כְּפַעֲמוֹנִיּוֹת

חָה

וְחָה־חָה

וְחָה־חָה־חָה.

נִיזִ’ינְסְקִי שׁוֹכֵב לוֹ פֹּה שָׁקֵט

מִתַּחַת לַמַּצֵּבָה הַדּוֹמֵמָה.

אֵלֶּה שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ רוֹקֵד

מְסַפְּרִים שֶׁהָיְתָה בּוֹ תַּעֲלוּמָה,

וְשֶׁהָיָה יוֹתֵר נוֹסֵק וּפָחוֹת נוֹחֵת

וְנִרְאָה כִּמְרַחֵף עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

וְשֶׁהָיָה בּוֹ מִצֶּלֶם רוּחַ־הָרְתֵת

בְּגִלּוּמָהּ,

הַנֶּחְרֶדֶת מִלָּגַעַת בַּחֹמֶר הַיּוֹקֵד

שֶׁל עַצְמָהּ,

מִפַּחַד עִמּוּתוֹ שֶׁל הַפּוֹחֵד

עִם הָאֵימָה;

אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ נִסְתַּלְּקָה בִּינָתוֹ בְּלֹא עֵת

וְלֹא שָׁבָה לִמְקוֹמָהּ.

הַיּוֹם גִּלִּיתִי כַּמָּה עָלִים

עַל מַצַּבְתּוֹ,

נְשׁוּבִים בַּסְּתָו, רְטֻבִּים, בָּלִים.

אְחָד מֵהֶם קָרוּעַ בִּקְצָתוֹ

לְיַד שׁוּרָה מְהוּלָה בְּגֶשֶׁם: "…מַה שֶּאֲנִי אוֹהֵב בְּטֵרוּפִי –

שֶׁתָּמִיד הֵגֵן עָלי מִפְּנֵי צֵרוּפִי

אֶל מַה שֶּׁקּוֹרִין ‘הָעִדִּית שֶׁל הַחֶבְרָה’…"

וְעוֹד שוּרָה: "..כָּל מַעְיָנַי שֶׁנָּבְעוּ מִתְּהוֹמִי,

הָיוּ תָּמִיד – לְהוֹשִׁיעַ אֶת עַצְמִי…"

מוּזָר. מִתּוֹךְ “מִלִּים” שֶׁל סַארְטְר

מֶה עָצוּב, מַה בּוֹדֵד בֵּית־הֶעַלְמִין שֶׁל מוֹנְמָאַרְטְר.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגֶּשֶׁר עַל יַד פּוֹן’נֶף,

פֹּה הַכֹּל אַחֶרֶת,

אֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה.

פֹּה הַכֹּל חוֹלֵף לְאַט, פָּשׁוּט וְאֲמִתִּי וְעָיֵף,

שׁוֹנֶה מִן הַתִּפְאֶרֶת

הַמִּתְפַּרְכֶּסֶת לֹא־הַרְחֵק־שָׁמָּה

בַּוִּיטְרָזִ’ים הַכְּבֵדִים וּבַפְּסָלִים הַגּוֹתִיִּים שֶׁל נוֹטְר־דַּם,

אוֹ בָּרוֹקוֹקוֹ הַלָּבָן־זָהֹב וּבַבָּרוֹק הָאַרְגְּמָנִי כְּדָם,

הַמִּשְתַּקְּפִים כַּחֲלוֹמוֹת־שֶׁל־מַיִם בַּזֶּרֶם הַסּוֹחֵף, רוֹטְטִים, מִתְמוֹטְטִים, דֵּהִים.

פֹּה, בְּפּוֹן’נֶף, הַמַּיִם אִישִׁיִּים כָּל־כָּךְ, קְרוֹבִים, מֵימֵיהֶם שֶׁל עֲנִיִּים.

פֹּה הַכֹּל אַחֶרֶת. פֹּה אָפֹר וְיָשָׁן וְהַזֻּהֲמָה אֱנוֹשִׁית וּמְעוֹרֶרֶת תְּחוּשַׁת קִפּוּחַ

שֶׁהוּא תָּמִיד עָנָו, אַף כִּי גֵאֶה, מֵעִיד עַל תֹּם חָבוּי וְעַל נִקְיוֹן הָרוּחַ.

הַבַּיִת הַזֶּה, הַמְקֻלָּף, הַמָּט לִנְפֹּל, אַךְ הָעוֹמֵד. הַסֵּבֶר הַמַּרְדָן וְהַנָּחוּש.

צָרְפַת קְרוֹבָה פֹּה לְעַצְמָהּ יוֹתֵר, רוֹצָה לָפוּשׁ

מִמֶּלֶךְ־הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּהּ מִנַּפּוֹלְיוֹן אֲפִלּוּ מִן הַמַּהְפֵּכָה.

פֹּה נִשְׁמָר עוֹד זֵכֶר־הַדְּבָרִים הַיּוֹמְיוֹמִי, הַמִּדְרָכָה,

מוֹכֶרֶת־הַפְּרָחִים, כּוּכֵי הַשּוּם וְהַמַּלּוּחַ וּמַרְזְחֵי הַשְּׁתִיָּה הַכְּבֵדָה

וּצִבְעֵי הַצַּיָּרִים הָאַלְמוֹנִים לְאֹרֶךְ הַגָּדָה;

אֵין זֶה הֲמוֹנִי־בּוֹהֶמִי כְּמוֹנְמַרְטְר וּמוֹנְפַּרְנַס

אֵין זֶה מַמְלַכְתִּי כָּ"אֶלִיזֶה". לֹא, לֹא. הַכֹּל פֹּה מְאֻכְלָס

בְּרוּחַ־הַבֵּינַיִם, בַּאֲוִירַת־הַחֹפֶשׁ הַשְּקֵטָה

שֶׁהִיא־הִיא, כָּךְ נִרְאֶה לִי, צָרְפַת לַאֲמִתָּהּ.

אַתָּה שְׁנֵי רְגָעִים מִן הַבִּיסְטְרוֹ בְּסַן־זֶ’רְמֵין, אֵצֶל נִיקוֹל וְשָׁדֶיהָ הָאֲבוּסִים,

וְאַתָּה שְׁלֹשָׁה רְגָעִים מִן הַבַּיִת שֶׁבֹּו מֵת רַסִּין;

בִּרְחוֹב גֶּנִיגוֹ מוֹכְרִים עַתִּיקוֹת וְרִשִּׁוּמִים שֶׁל דּוֹמְיֶא עַל עוֹרְכֵי־דִין

וּמַסֵּכוֹת־מּפְלֶצֶת מֵאַפְרִיקָה וְאֶת חַרְבּוֹ שֶׁל סַלַח אַל־דִּין

בָּהּ כָּבַשׁ אֶת יְרוּשָׁלַיִם (כָּךְ רָשׁוּם בַּפֶּתֶק הַתָּלוּי מֶן הַנִּצָּב)

וְ"אוֹ־לֶה"! – בְּמַרְתֵּף “לַא וֶנְטַאַ” רַקְדָנִים מִסְּפָרַד, וְזִ’יזִ’י מִתְעַרְטֶלֶת – אוּ’לַלַּה,

וּמֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת – פִּסְלוֹ שֶׁל ווֹלְטֵיר, עִם הַחִיּוּךְ הַצִּינִי שֶׁל תְּקוּפַת הַהַשְׂכָּלָה.

וּבְשָׁלשׁ בַּלַּיְלָה הוּא־וָהִיא־סְטוּדֶנְטִים, מִתְנַשְּׁקִים לִמְצֹא אֶת הַהַרְמוֹנְיָה הַנִּצְחִית

וְהַשָּׂטָן – צָרְפַתִּי מִלֵּדָה – מַשְׁתִּין עַל יָדָם וּמַלְחִית

בִּלְשׁוֹנוֹ וּמֵקִיא אֶת מֵעָיו עַל שִׂבְכַת הַגָּדֵר –

עִם כַּמָּה פְּסוּקִים רְסוּקִים שֶׁל בּוֹדְלֵיר –

וּפוֹלֵט בִּפְנֵיהֶם: 'לֹא יוֹתֵר מִדַּי, הִזָּהֲרוּ מִן הַשְּׁלֵמוּת

הַמְקַלְקֶלֶת אֶת אַמַּת־הַיֹּפִי וּמְפַתָּה לָמוּת – –

אֶתְמוֹל עָבְרָה כָּאן לְוָיָה עַל הַגֶּשֶׁר – – בְּעֵינַי רָאִיתִי – –

בֵּין הָעַרְבַּים – –

שְׁתֵּי כִּרְכָּרוֹת שְׁחֹרוֹת, וְכַמּוּבָן… הָאָרוֹן – – וְכַמָּה אֲנָשִׁים – –

כֵּן… וְהָיוּ פְּרָחִים – – נוֹרָא מוּזָר

לִרְאוֹת אֶת הַמָּוֶת מִשְׁתַּקֵּף בַּמַּיִם – –

כְּאִלּוּ הוּא כָּפוּל – – מַצְחִיק, מָה? אֲבָל מְאֹד מַרְשִׁים… מְאֹד מַרְשִׁים – –

לֹא שִעַרְתִּי שֶׁמֵּתִים גַּם כָּאן… אֲנִי וָתִיק פֹּה – – מִצַּד זֶה שֶׁל הַנָּהָר…

תָּמִיד חָשַׁבְתִּי שֶׁרַק הַתִּפְאֶרֶת מֵתָה. טָעוּת.

לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי פּוֹחֵד לָמוּת – –

פָּשׁוּט מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּם מֵתִים. כֻּלָּם – –

מַה אַתֶּם מַבִּיטִים, לַעֲזָאזֵל?

אֲנִי קַתּוֹלִי, חֵי הָאֵל – –

אָדוּק וְ – יֵשׁ לְהוֹדוֹת – וְגַם…קְצָת נִקְלֶה – –'

וּבַוִּיטְרִינָה הַחֲשׁוּכָה לְמֶחֱצָה – כֶּרֶךְ עֲנָק וּמֻזְהָב שֶׁל רַבְּלֵא.

פָּשׁוּט כֻּלָּם מֵתִים כֻּלָּם.

יוֹרְדִים לַ"מֶּטְרוֹ" וְנִבְלָעִים בַּמִּנְהָרָה. וְהַסֵּין חוֹלֵף מֵעַל לָרֹאשׁ וְנֶעְלָם.

א

צְבָעֶיהָ הַיוֹקְדִים שֶׁל הַשְּׁקִיעָה.

וְדִמְדּוּמִים וּבַרְצְלוֹנָה לֵילִית.

הוֹ, יָם־תִּיכוֹנִית שֶׁלִּי, סַהֲרוּרִית צְרִיחֵי־הַהֵיכָלִים

וּפַעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיּוֹת,

סִמְטַת הַיְּהוּדִים הָעַתִּיקִים בְּמוֹנְטֶה־חוֹאֶה,

עַמּוּד קוֹלוֹמְבּוּס עַל הַחוֹף

וּדְגֵי הַכֶּסֶף הֶעָפִים בָּרְשָׁתוֹת.

הוֹ, עִיר־עוֹלָם שְׁכוּחָה, נְמַל הַגַּנָּבִים וְהַזּוֹנוֹת,

אַדְמַת־גִּיטָרוֹת־בּוֹכִיּוֹת, הוֹפֶכֶת פֶּשַׁע לְשִׁירִים.

הִנֵּה נִצַּת הַלַּיְלָה הַזָּהֹב

עִם לַהַט הַפְלַמֶּנְקוֹ בַּפֻּנְדָּק.

מְחוֹל הָעֲקֵבִים הַמְנַקְּשִׁים, פְּרִיטַת הַקַּסְטַנְיֶטוֹת.

שָׁדֶיהָ הַמְלֵאִים שֶׁל סִינְיוֹרִיטַת הָאָבִיב, שְׂעָרָהּ הַחַם וְהַמְפֻחָם.

זְרוֹעוֹתֶיהָ. לִבְנַת־זְרוֹעוֹתֶיהָ. מַלְכוּת־שְׁעִיטָתָהּ.

מַשְׂרֵק־הַקֶּרֶן הַנִּשָּׂא, בְּגוֹן הַדְּבַשׁ וְהָעִנְבָּר,

וְצַמּוֹתֶיהָ הַקְּלוּעוֹת בִּנְיַן רֹאשָׁהּ עַל צַוָּארֶיהָ.

וּדְרִיכוּתָהּ, יָרֵךְ עַל שׁוֹק,

וּדְרִיכָתָהּ, תֻּפֵּי־הַקְּרָב,

וּגְאֵיוֹנוּת נָשִׁיוּתָהּ בְּגֵץ־עֵינֶיהָ.

וּצָעִיף־הַשְּׁחוֹר הַמִּתְנַחְשֵׁל בְּנִיִיד כְּתֵפֶיהָ הַקְּשֻׁתוֹת

וְנִפְנוּפֵי הַסְּעָרָה בְּשִׂמְלוֹתֶיהָ.

הִקָּבְצוּ לְכָאן, פָּרִים צְעִירִים,

אֵילֵי־ הָעֹז הַזִּכְרִיִּים, פַּרְסוֹת הַדְּהָרָה,

זְנִיקוֹת־הָעֲלוּמִים שְׁקוּיוֹת הַדָּם.

עֲלוּ עֲלוּ, בְּקֶצֶב מִנְעַלְכֶם עַל הַשֻּׁלְחָן,

בִּשְׁרִיר־ הָעֹרֶף הַזָּקוּר, בְּקֹעַר עֶצֵם־הֶחָזֶה,

בְּאִפּוּקֵי כְּוִיץ־חַלְצֵיכֶם מִן הַגַּבְרוּת הָעֲצוּרָה,

בִּבְרִית הַכֹּחַ וְהַיֵּצֶר וְהַחֵן.

אוֹ־לֶה, אוֹ־לֶה, מָטָדוֹרִים נִצְחִיִּים,

שְׁעַת־הַקְּרָב פּוֹעֶמֶת! הַצָּלוּב הַמְעֻנֶּה מַבִּיט בָּכֶם!

סֹבּוּ הַזִּירָה וְהַקִּיפוּהָ, קִרְאוּ לַזְּמַן כִּי יַעֲמֹד!

סְפָרַד רוֹצָה לִשְׁקֹעַ בִּמְלא נִפְנוּף דְּגָלֶיהָ –

תְּרוּעוֹת הַטֶּקֶס, חַרְבוֹת הָאַבִּירִים!

ב

הַכְּבָלִים עַל חוֹמוֹת טוֹלֶדוֹ חֲלוּדִים

בַּמַּרְתְּפִים נִסְדַּק גַּלְגַּל־הָאִינְקְוִיזִיצְיָה

וּמִצְנַפְתּוֹ שֶׁל טוֹרְקְוֶמָדָה פְּרוּכַת עָשׁ וּקְדֻשָּׁה.

הַזְּמַן נָדַם בַּפַּעֲמוֹנִים הַגְּדוֹלִים

וְגַרְדֻּמֵי הָאֵשׁ וְהַתְּלִיָּה רֵיקִים כָּלִיל.

רַק רֵיחַ הַמּוֹקֵד וְצָהֳלַת־הַהֲמוֹנִים עוֹדָם עוֹלִים מִן הַ"קּוֹרִידָה" הָרוֹצַחַת.

הָעָם צָמֵא כְּאָז. אָזְנוֹ לַחֲצוֹצְרוֹת הָאֲרֻכּוֹת

וּלְנִסֵּי־הָאַרְגָּמָן עַל כִּידוֹנֵי הַפָּרָשִׁים.

אוֹמְרִים כִּי נִמְצְאוּ שְׁלָדִים בְּבוֹר־בֵּיתוֹ שֶׁל אֶל־גְּרֶקוֹ

וְכִי שָׂרֶטֶת לַחָה וּמִסְתּוֹרִית הוֹפִיעָה עַל בַּדֵּי קְדוֹשָׁיו.

הוֹ, מַלְכוּת־פְּאֵר מְקֻלָּלָה!

אֵיךְ אֶעֱמֹד מוּל פִּתּוּיֵי דֶה־פָאיָה שֶׁלָּךְ,

עֵת גּוֹן־הָאֵשׁ בִּפְלוּמָתוֹ וְטַעַם הַמָּרוֹר בִּדְבַשׁ־מַנְגִּינוֹתָיו?

אֵיךְ אֶתְעַלֵּם מִצְבִיטַת מֵיתְרֵי סֶגּוֹבִיָּה בְּנַפְשִׁי,

אוֹ מִיַּתְמוּת־הַזֹּהַר וְאַלְמְנוּת־הָעֲלָטָה־הָאֱלֹהִית

בַּחֶזְיוֹנוֹת עוֹצְרֵי־הַדֹּפֶק שֶׁל וֶלַּאסְקֶז?

כַּמָה נוֹאָשׁ וְאַכְזָרִי, כַּמָּה יָקוּשׁ וּמְאַמְלֵל הוּא רִגְשְׁךָ אֶל עַם גָּדוֹל בַּתּוֹלָדוֹת,

שֶׁיֵּש לְךָ עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן־דָּמִים.

מֵימֵי הַטֶּאחוֹ עֲמֻקִּים.

הַסִּמְטָאוֹת מְרַטְּטוֹת בּוֹ כָּל עוֹד אוֹר

וְהַדְּמוּיוֹת חוֹמְקוֹת כְלַהַק־רְפָאִים.

סִמְטוֹת הַיְּהוּדִים שֶׁלִי,

עִם “סַנְטָה מָרִיָּה לַה־בְּלַנְקָה”,

עִם הָרַאבַּ"ע וְהָרַאבַּ"ד וְאַלְחֲרִיזִי,

עִם הַלֵּוִי מְעוּף־הַנֶּשֶׁר, לִבּוֹ בְּמִזְרָח,

עִם כָּל דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרַיִךְ.

הוֹ אֵל, עַד מָה הִיא סְכִיזוֹפְרֶנִית הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל עַמִּי.

הֵם יָדְעוּ עִבְרִית כְּהִלְכָתָהּ בַּסִּמְטָאוֹת הַלָּלוּ,

הֵם הִרְגִּישׁוּ יְהוּדִית, –

וּמַה שֶּׁכֹּה־מוּזָר וּמְאֻלָּץ־כֹּה וְהָזוּי –

הֵם אָהֲבוּ פֹּה פַּעַם אֶת צִיּוֹן.

ג

יְמֵי־הַבֵּינַיִם שֶׁלִּי.

מַה שֶּׁלִּמְּדוּנִי מְלַמְּדַי. מַה שֶּׁאֶזְכֹּר.

הַחֹשֶׁךְ הַנָּאוֹר שֶׁל יְמֵי־הַבֵּינַיִם שֶׁלִּי.

מַה שְּׁקָּדוֹשׁ. מַה שֶּׁזּוֹהֵר. כָּל מַה שֶּׁדָּם.

הַצְּלָב וְהַשִּׁרְיוֹן וְהַשֵּׁגָל.

הַמְּלָכִים. הַהֶגְמוֹנִים. הָאַבִּירִים.

הַוִּיטְרָאזִ’ים בְּאָדֹם־סָגֹל־צָהֹב. הַוִיטְרָאזִ’ים הַדַּקִּים־הָאֲרֻכִּים

בַּחַלּוֹנוֹת הַגּוֹתִיִּים.

נִיחוֹחַ הַקְּטֹרֶת הָעוֹלָה

וְרֶטֶט הַגּוֹאֵל עַל שִׂפְתֵי הַמַּקְהֵלוֹת.

כָּל תִּפְאוֹרוֹת־הָרְהָבִים, יִצְרֵי הָאֵל וְהַשָּׂטָן –

שִׂמְלוֹת־הַשָׁד־וְהַכָּתֵף, מַחְמַדְמֻקֵּי הַתַּאֲוָה,

שְׂרוֹכֵי מְחוֹךְ־הַבְּתוּלִים

וּמַחֲגוֹרֵי־הַצְּנִיעוּת הַנִּשְׁבָּרִים בְּלֵיל הַבַּעַל.

וְזַעֲקוֹת אֲסִירֵי קַשְׂטִילְיָה.

וְשַׁלְשְׁלוֹת גְּרַנָּאדָה.

וְשִׁירֵי הַמָּוֶת הַצָּעִיר, שִׁירֵי הָאַהֲבָה שֶׁל אַנְדָּלוּסִיָּה.

וְלַהֲבוֹת־הַכּוֹפְרִים הַזּוֹלְגוֹת מֵעֵינַי מוּל צְרִיחֵי “לַא סֶקְרָאדָה פַאמִילִיָּה”.

וְכֶתֶם אַרְגְּמַן־הַחֹפֶשׁ בַּחֲצַר־הַקְּרָבוֹת שֶׁל אַל’כַּזָּאר,

רָווּי בַּעֲלוּמָיו הַנּוֹאָשִׁים שֶׁל לוֹרְקָה,

מִשְּׁנַת 36 שֶׁל הַמֵּאָה.

כּוֹבְשַׁי הַגְּדוֹלִים

רוֹכְבֵי הָרוֹסִינַנְטִי שֶׁלִּי,

מוֹדְדֵי הֲרוּגַי בַּחֶבֶל.

הַיּוֹם אֵשֵׁב לִי עִם הָעָם בְּוַלֶּנְסִיָּה, לִלְגֹּם לֹג־יַיִן מִר

עִם יְדִידַי הַסַּנְצ’וֹ־פַּנְצִ’ים הַתְּמִימִים, הָרוֹכְבִים עַל חֲמוֹרֵי־תָּמִיד,

הַשּׁוֹאֲגִים הֵידָד וְאֵינָם מְבִינִים,

הַמְּעוּנִים בְּמַרְתְּפֵי הַקַּאוּדִילְיוֹ

וּמְשַׁלְּמִים בְּדָמָם הַזּוֹרֵחַ

מְחִיר שְׁעַת־תִּפְאֶרֶת בַּזִּירָה.

הָהּ כִּנוֹר־הָאֵשׁ שֶׁל סָרָסָאטֶה!

נִתְּקוּ כָּל מֵיתָרֶיךָ פָּג שִירְךָ.

עוֹלָם אָבוּד, רָצוּחַ, רֵיק.

הִיסְטוֹרְיָה שֶׁלֹּא הָיְתָה,

קוֹלוֹמְבּוּס בְּלִי אֲמֵרִיקָה.

ד

בַּאֲוֶנִידָה “דַא רֶפּוּבְּלִיקָה” שֶׁל לִיסְבּוֹן,

בְּלִפְנוֹת־עֶרֶב אֶחָד טָעוּן בְּדִידוּת וְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל,

עָצַרְתִי לְיַד “קַמְפּוֹ פֶּקִּינוֹ”.

וּבְכֵן הִנֵּה הִיא אוֹתָה זִירַת הַקְּרָב הָעַתִּיקָה

שֶׁל אַחֲרוֹנֵי הַמָּטָדוֹרִים הַגְּדוֹלִים,

עָלֶיהָ יִפְיֵף כָּל־כָּך אֶת תְּאוּרוֹ יְדִידִי יוֹרָם מַטְמוֹר,

הַחוֹלֵם־הַתּוֹעֶה,

הַפַּיְּטָן,

שֶׁאָבְדוּ לוֹ גַם לִבּוֹ וְגַם חַיָּיו

עַל אַדְמַת הַגַּעְגּוּעִים הַזֹּאת.

הִנֵּה שְׂרִיד־מִקְדָּשָׁם שֶׁל פִּיקָדוֹרִים בְּמִרְדַּעַת־הַזָּהָב,

שֶׁל הַטּוֹרֶרוֹס בְּמִרְקַם־הַכֶּסֶף,

נִצָּב כְּאַגָּדָה עַל כִּבְרַת־חוֹל, סְפוּגָה בְּדַם־פָּרֶיהָ הַשָּׁפוּךְ.

הָעֶרֶב הָיָה צַח

וַאֲנִי סַבּוֹתִי לְאִטִּי אֶת בֵּית שַׁעֲשׁוּעֵי הָעָם

בְּחוֹמָתוֹ וִיצִיעָיו וּמוֹשָׁבָיו.

הָיוּ שָׁם שְׁעָרִים סָבִיב

לַמֶּלֶךְ וּלְבֵיתוֹ,

לְגַלְגַּלֵּי־מַרְכְּבוֹתָיו,

לְוַסְקוֹ דֶה־גַאמָה הַסַּפָּן,

לַבַּלָּאדוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל דֶּה־קַמּוֹאֶס,

לְמַגֶּלָאן שֶׁל הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט,

לַהֲמוֹנִים בְּיִצְרֵיהֶם,

לַתּוֹרוֹדוֹרִים הַקְּשׁוּחִים,

לַפָּרָשִׁים עַל הָאֻכָּף.

וְהָיָה גַם שַׁעַר לַפָּרִים הַמּוּבָאִים בִּכְלוּבֵי־עֵץ

וְשַׁעַר גַּם לַמּוּצָאִים חָלָל.

יְשִׁישָׁה מְצֹעֶפֶת־שְׁחֹרִים קִבְּלָה פָּנַי בְּמָאוֹר־שֶׁלֹּא־מִכָּאן.

סְדוּקָה כְּאַדְמַת־בַּצֹּרֶת,

עִם זֵכֶר טַל בְּאִישׁוֹנֶיהָ.

אוּלַי נְזִירָה.

אוּלַי אֵשֵׁת הַשּׁוֹעֵר הַמֵּת, אֵינִי יוֹדֵעַ.

אוּלַי אֵם לְאֶחָד־לוֹחֵם שֶׁהֱרִימוּהוּ קַרְנֵי הַמּוּמָתִים.

אֲבָל מוּזָר כֵּיצַד נִשְׁבֵּיתִי אֵין־אוֹנִים,

בְּפוֹרִטוּגֶזִית חַסְרַת־שִׁנַּיִם,

לְנִפְנוּף מִטְפַּחְתָּה הַמְשֻׁנֶּצֶת בְּתַחִרִים.

לַנִּיחוֹחַ הָרָחוֹק שֶׁל אֶצְבָּעֶיה.

פְּרוֹזְדוֹרִים וּלְשָׁכוֹת.

וְהִיא דוֹבֶבֶת עַתִּיקוֹת.

כְּמוֹ חַדְרֵי־נְכֹאת נוֹשָׁנִים.

כְּתָאֵי־זִכָּרוֹן לַתִּפְאֶרֶת הַדְּהוּיָה.

כִּגְנָזִים לָעֹז הַמִּתְנַמְנֵם.

הִנֵּה הַמִּצְנָפוֹת הַמְרֻבָּעוֹת. אֲפֻדּוֹת הָאֵטוּן הַמְשֻׁזָּר,

אַבְנְטֵי־הַשָּׁנִי הָרְחָבִים, רַכֵּי הָאֶרֶג.

כָּתְנוֹת הַמֶּשִׁי הַלָּבָן, עִם פְּלוּמוֹת־הַמַּלְמָלָה,

מִכְנְסוֹנֵי־הַקְּטִיפָה עִם קִשׁוּרֵי־הַבֶּרֶךְ.

וְהַשַּׁפּוּדִים הַמְדֻגָּלִים סַסְגּוֹן

וַחֲנִיתוֹת־הָעֹרֶף הַשְּׁנוּנוֹת,

הַנִּנְעָצוֹת עָמֹק בְּצַוָּארִים חַמִּים

וּמְפַלְּחוֹת נָתִיב אֶל הָרֵאָה.

וְנַחֲשֵׁי־הַחֲרָבוֹת בְּפִתּוּחֵי חָרָט־אָמָּן בְּמַעֲטֶרֶת לוּז־הַפְּלִיז

וְחוּט־הַפָּז,

בְּנַרְתִּיקֵי הַכֶּסֶף השָּׁחוּט,

הַמְפַלְּסוֹת בַּטְּחוֹל וּבַכָּבֵד אֶל רוּם הַיַּעַד הָאַחֲרוֹן,

בְּפֶסֶק־הַצְּלָעוֹת הַדַּק, בְּאַרְגְּמַן־הַלֵּב.

הִיא בוֹכָה.

הוֹ, אֵל־הַלּוּסִיטָנִים הַקַּדְמוֹן!

הוֹ, יוֹפִיטָר־שֶׁל־רוֹמִי! אַללָה שֶׁל הַמָּאוּרִים הַכּוֹבְשִׁים!

הִיא בֶּאֱמֶת בּוֹכָה,

הוֹ, מַסְמְרוֹת־רַגְלָיו־שֶׁל־הַצָּלוּב, עִם כָּל פִּצְעֵי־נִבְגָּדוּתוֹ

לְדוֹרוֹתָם!

אֵיךְ אֶשָּא אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ־בַּמִּטְפַּחַת, אֶת יַהֲלוֹמֵי־שִׁבְרָהּ־עַל־הַשַּׁרְווּל,

וְהֵם כְּמוֹ זֵכֶר בְּנָהּ, כְּמוֹ צֶלֶם־בַּעְלָהּ בָּאוֹב, כְּמוֹ מַדְלֵיקֵי אֲבוֹתַי

בַּמְּדוּרוֹת,

מוּל צְרִיחֵי טִירוֹת־אֲוִיז וּבֵית־בְּרַגַּנְזָה.

עֵינֶיהָ שׁוֹטְפוֹת אֶת אַרְמוֹן־פִּינָא הַמְפֻיָּח בְּסִינְטְרָא הַגֵּאָה,

עַל הַגִּבְעָה הַחֲגִיגִית מִמּוּל לַיָּם,

עִם אֲרֻבּוֹת הַמֵּאָה הַשְּׁמִינִית הַנִּשָּׂאוֹת שָׁמַיְמָה

הַיְשֵׁר מִן הַמִּטְבָּח הַמָּאוּרִי הַמְגֻשָּׁם, בְּתַנּוּרֵי־הַבַּרְזֶל הַמְפֻטָּמִים

וּבְתַרְוְדֵי־הַנְּחֹשֶׁת וְסִירֵי־הַנְּפִילִים.

הִיא מַמָּשׁ בּוֹכָה. הַבִּיטוּ, הַבִּיטוּ.

צַעֲרָהּ מִתְיַפֵּחַ אֶל מְרוֹמֵי אֶשְׁתּוֹרִיל,

מְיַבֵּב בְּעַלְוַת הַשַּׁעַם וַעֲצֵי הַמַּחַט

וּבְרִשְׁרוּשׁ הַאֵיקָלִיפְּטִים הַגְּבוֹהִים

לְיַד הֵיכַל־הַשַּׁלִּיטִים עַל הַפִּסְגָּה.

"שׁוּב אֵין זוֹ פּוֹרְטוּגַל שֶׁל אָז – אוֹמֶרֶת הִיא –

אֵין אִישׁ רָאוּי עוֹד לַמַּדִּים הַלָּלוּ, סִינְיוֹר,

לְסִמְלֵי הָאֲצִילוּת וְרוּם־הַנֶּפֶשׁ.

עוֹלָם כּוֹפֵר בֵּאלֹהִים הוּא זֶה, מָלֵא חָמָס,

חֻלִּין שֶׁבְּחֻלִּין, סִינְיוֹר.

חָלַף־עָבַר לוֹ הָאִימְפֶּרִיּוּם הָעַתִּיק, עִם הֵידָדֵי חַצְרוֹת אֵירוֹפָּה

וַאֲמֵרִיקָה,

עִם הַפְּרוֹבִינְצִיוֹת בְּאַפְרִיקָה וְהֹדּוּ.

אֵיפֹה בְּרָזִיל הָאַגָּדִית וְאֵיפֹה גוֹאָה פְּנִינַת־הַיָּם,

וְעַתָּה־זֶה – אַנְגּוֹלָה, מִכְרֵה־אוֹצְרוֹת־תֵּבֵל, טִמְיוֹן־הַמֶּלֶךְ?

לֹא, לֹא, סִינְיוֹר. שוּב אֵין זוֹ פּוֹרְטוּגַל שֶׁל אָז.

מַה שָּׁאַר מִמֶּנָּה, מִלְּבַד רְכִיכוֹת־הַשַּׁבְּלוּלים בְּשֶׁמֶן, לְעִנּוּגֵי הַתַּיָּרִים,

מִלְּבַד עֶגְלוֹת־הַשְּׁוָרִים שֶׁל מַדֵּירָה וְיֵין־הַפּוֹרְטוֹ הָאָדֹם בְּסַלְסִלּוֹת־הַקַּשׁ?

פַּעַם נִשְּׂאוּ הֵנָּה עֵינֵי הָעוֹלָם וְצִיֵּי־הַשִּׁיר־וְהַזָּהָב הִשְׁלִיכוּ עֹגֶן בְּחוֹפֵינוּ.

רָאִיתָ אֶת הַבַּיִת בְּמַעֲלֵה־אֶשְׁתּוֹרִיל?

הַמְסֻיָּד בַּתְּכֵלֶת, הַמְצֻמָּח עֲלֵי־הַגֶּפֶן וְיַסְמִין־מִן־הַמִּזְרָח, רָאִיתָ?

שָׁם כָּבַשׁ הַלּוֹרְד בַּיְרוֹן שָׁלֹשׁ נָשִׁים בְּאַהֲבָה אַחַת, בַּל אֶחֱטָא בִּשְׂפָתַי,

שָׁם הָיָה עוֹבֵר רָכוּב עַל סוּסוֹ, עִם שַׁיָּרָה אֲרֻכָּה שֶׁל טַוָּסִים וּפִילֵי קִרְקָס מֵאַחֲרָיו,

שָׁם – אוֹמְרִים – כָּתַב אֶת “דּוֹן־חוּאַן”.

הָהּ, אֵיפֹה הִיא “הָרוּח הָאוֹלִימְפִּית שֶׁל אֵירוֹפָּה”,

הַקֵּיסָרִים שֶׁלָּה, הַכַּלִּיפִים, כָּל מְגִנֵּי הָאֱמוּנוֹת, כָּל הַמּוֹשְׁלִים, כָּל

“בְּחַסְדֵי עֶלְיוֹן”?

הַיּוֹם עוֹצְרִים פֹּה רַק לְעֶשְׂרִים־וְאַרְבַּע שָׁעוֹת מְטוֹסֵי־הָעֲנָק הָאֲמֵרִיקָנִים,

בְּדַרְכָּם מַעֲרָבָה מֵעֵבֶר לַיָּם, אוֹ אֶל עֶרֶשׂ הַתַּרְבּוּת, צָפוֹנָה וּמִזְרָחָה.

שׁוּב אֵין זוֹ פּוֹרְטוּגַל שֶׁל אָז.

לֹא שְׁבוּעַת־צְלָב וְלֹא שְׁבוּעוֹת־הָאַהֲבָה

לֹא עוֹד עֶרְגַת פֶּדְרוֹ לְאִינֶס

וְקִלְלַת דַּם אַרְמוֹן־קוֹאִימְבְּרָה.

אֵין חַג בְּשַׁאֲגַת־הַהֲמוֹנִים וְאֵין מֶלֶךְ בִּתְרוּעַת־הַחֲצוֹצְרוֹת, סִינְיוֹר.

כָּבָה זִיק־הַפֻּלְחָן שֶׁבּעִינַיִם.

נָפוֹגוּ רַחֲמֵי־הַגּוֹאֵל מֵעַל חוֹל־הַמָּוֶת בַּזִּירָה."

*

בּוֹא יוֹרָם יְדִידִי,

הַשְׁאֵל לִי לְשָׁעָה קְטַנָּה אֶת נִשְׁמָתְךָ הַמְּאִירָה בַּנֵּצַח,

לָשֶׁבֶת אִתָּהּ עַל כּוֹס יֵין־מַטֵּאוּס קַר וַחֲמַצְמַץ

בְּקַשְׁקַיִשׁ הַיָּפָה, בִּכְפַר־הַדַּיָּגִים שֶׁלְּךָ,

וְהָבָה נִצְחַק קוֹל גָּדוֹל לְתוֹלְדוֹת הַמֵּאָה הַ־15:

“סֶיק טְרַנְזִיט גְּלוֹרִיָּה מוּנְדִי”.

אִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ. רַק שְׁנֵינוּ פֹּה, זָרִים וְאַלְמוֹנִים.

אֶבְיוֹנִים מִכָּל תִּפְאֶרֶת, אַךְ עֲמִידִים בַּזְּמַן,

כִּמְגִלּוֹת־קוּמְרָאן הַנִּצְחִיּוֹת — מוּל יַם-הַמָּוֶת.

הָאֲנָשִׁים שֶׁחוֹלְפִים עַל פָּנַי.

רְגִילַי וְשֶׁאֵינָם רְגִילַי, שׁוֹנַי וּמְשֻׁנַּי, כֹּל שֶׁרוֹאוֹת עֵינַי,

פָּנִים־שֶׁל־בַּרְזֶל יְצוּקוֹת וּפָנִים־שֶׁל־עֲרָפֶל

וְכַמָּה דוֹמוֹת הֵן כֻּלָּן אֵלּוּ לְאֵל.

פַּרְצוּף מִקְשָׁה אַחַת, קְלַסְתֵּר רִירִי וָזָב,

דְּיוֹקָן רָסוּק וּגְבִישְׁבִישִׁי.

כְּאִלּוּ יֵשׁ כַּמָּה דְפוּסֵי־אָב

לַצֶּלֶם הָאֱנוֹשִׁי.

עִתִּים נִדְמֶה לְךָ – אֵיזֶה הַפְלֵא וָפֶלֶא!

הֵן אֵלּוּ אֵלּוּ הַפָּנִים

שֶׁכְּבָר רָאִיתָ פַּעַם, מַמָּשׁ אֵלֶּה

שֶׁכְּבָר אָהַבְתָּ אוֹ שָׂנֵאתָ לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים

בְּחֶדֶר כָּלְשֶׁהוּ, אוֹ בִּרְחוֹבָה שֶׁל עִיר,

אֵיךְ קָרָה שֶׁנִּשְׁתַּמֵּר מַרְאָם טָרִי כֹּה וְצָעִיר

כְּשֶׁמַּרְאֶיךָ בָּרְאִי –

שַׂק שָׁמוּט וּמְרֻקָּן

שֶׁבְּמִקְרֶה נִקְלַע לְכָאן

מִן הַתְּקוּפָה הַהִיא.

אַתָּה שׁוֹכֵחַ לִרְגָעִים שֶׁשּׁוּב אַתָּה אֵינְךָ אַתָּה

וְשׁוּב הָעִיר אֵינָהּ אוֹתָהּ

וְאַשְׁלָיַת הַפַּרְצוּפִים הַמְהַלְּכִים בָּרְחוֹבוֹת

מַתְעָה אוֹתְךָ לְמַחֲשָׁבוֹת

כִּי זִיק עֵינֵי הַנַּעֲרָה וּקְרִיצוֹתֶיהָ מֵאֲחוֹרֵי הָעֹרֶף –

אֵלֶיךָ הֵם וּלְמַעַנְךָ,

עַד שֶׁאַתָּה נוֹכָח בָּעַיִן

שֶׁחָלָה כָּאן תְּמוּרָה בֵּינְתַיִם

וּבְעוֹד הִיא רֵאשִׁית קַיִץ – אַתָּה כְּבָר שִׁלְהֵי חֹרֶף

וְדוֹרִיַאן גְּרֵי, אָפְנַת 70, יוֹשֵׁב הַרְחֵק מִשֻלְחָנְךָ.

דֶּגֶם חָדָשׁ בָּא. אֵין מָנוֹס.

וְלֹא יוֹעִילוּ צְחוֹק וּבְכִי.

אָמְנָם עוֹד כָּאן אֲנִי, אַךְ שַׁעְתִּי – כְּשַׁעְתּוֹ שֶׁל הַמּוּמוֹס.

רַק הָאִמּוּם נִצְחִי.

*

בְּכֹל שֶׁאַיְשִׁיר וּבְכֹל שֶׁאֶפְנֶה

אֲנִי הַשּׁוֹאֵל וַאֲנִי הָעוֹנֶה,

וְאוֹתָה שְׁאֵלָה וְאוֹתָהּ תְּשׁוּבָה

וְאוֹתָן אֲבָנִים בְּאוֹתָה נְתִיבָה,

וְהַבָּא אַחֲרַי בִּבְרַק־נַעֲלוֹ –

אֲבַק־שַׁעֲלִי מְכַסֶּה שַׁעֲלוֹ.

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּכּוֹן בִּי מֶמְשָׁלָה.

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיֵּרֵד אֵלַי מִישֶׁהוּ בְּתוֹכִי מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ

וְיֹאמַר לִי עִנְיָנֶיךָ נִשְׁמָעִים.

שֶׁלֹּא יַבְעִיתֵנִי שׁוֹטרֵ

וְלֹא יְפַשְׁפֵּשׁ בִּי שׁוֹפֵט,

שֶׁיָּסוּר הַמֵּסִית מִמֶּנִּי

וְלֹא יִמְצָאֵני הַמַּטִּיף.

אֲנִי מוּכָן לְגַלּוֹת אֶת כָּל מוֹקְדֵי הַהִתְלַקְּחוּת,

אֶת מַחֲבוֹאֵי־הַחֵטְא הַמִּסְכֵּנִים,

אֶת מַרְתְּפֵי הַמֶּרִי.

אֲנִי מוּכָן לּהִתְחָרֵט

לְהִתְוַדּוֹת

לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה

לְהַשִׁיב סֵדֶר עַל כַּנּוֹ,

שֶׁרַק תָּקוּם בִּי מֶמְשָׁלָה מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ

וְתֹאמַר לִי.

אֲנִי מוּכָן לְכַתֵּת רַגְלַי שׁוּב בְּכָל הַפְּרוֹזְדוֹרִים שֶׁבִּי,

לָשֶׁבֶת וּלְחַכּוֹת עַל כָּל הַסַּפְסָלִים שֶׁבְּתוֹכִי,

לְהָבִיא אֶת כָּל הָאִשּׁוּרִים,

לְהַצִּיג אֶת כָּל הַחוֹתָמוֹת,

אִם רַק אֶזְכֶּה לָקוּם אֶל כְּבוֹד הַשּׂר בְּמַעֲמַקַּי,

לִפְגֹּשׁ בּוֹ יְחִידִי בְּלִי פְּקִידָיו,

לְבַדּוֹ בְּלִי לַבְלָרָיו,

פָּנִים אֶל פָּנִים.

שֶׁיִּשְׁלֹף אֶת כָּל תִּיקַי לְנֶגְדּוֹ,

שֶׁיִּמְצָאֵנִי אָשֵׁם.

שֶׁיִּגְזֹר לִי קְנָס,

שֶׁיִּפְסֹק לִי חַרְצֻבָּה,

שֶׁיָּדִין לִי מָוֶת, אֲפִלּוּ כָּךְ –

אֲנִי הַמְשַׁלֵּם,

אֲנִי הַסּוֹהֵר,

וַאֲנִי הַנִּדּוֹן,

וַאֲנִי הַתַּלְיָן,

שֶׁרַק תִּכּוֹן בִּי מֶמְשָׁלָה מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ,

שֶׁיִּדָלֵק בִּי אוֹר מִסְפִּירַת־תִּפְאֶרֶת שֶׁל קִיּוּם עֶלְיוֹן

לָדַעַת כִּי אָכֵן יֵשׁ שַׂר וְיֵשׁ מֶמְשָׁלָה

וְעִנְיָנַי נִשְׁמָעִים.

שֶׁאִם לֹא כֵן,

אִם אֲחַכֶּה עַד בּוֹשׁ בְּכָל הַפְּרוֹזְדוֹרִים שֶׁבִּי,

עַל כָּל הַסַּפְסָלִים שֶׁבְּתוֹכִי –

וְהוּא לֹא יָבוֹא;

אִם יִפָּתְחוּ פְּתָחִים מִכָּאן וּמִכָּאן

וּמַזְכִּירִים כְּחוּשִׁים וְלַבְלָרִים קֵרְחִים

יָרוּצוּ זֶה בָּזֶה,

יִלְחֲשׁוּ, יָלוּצוּ זֶה עִם זֶה,

וְקוֹל יֹאמַר בֹּקֶר אוֹר

וְעֶרֶב טוֹב –

וְהוּא לֹא יָבוֹא…

אֵדַע אָז בְּתוֹכִי כִּי אֵין שַׂר וְאֵין מֶמְשָׁלָה

וְשֶׁקֶר מְיַצֵּג אֲנִי אֶת הַצֶּלֶם

וְכָזָב הַחוֹתָם שֶׁטּוֹבַעַת יָדִי

וְאֵינֶנִּי שַׁגְרִיר שֶׁל שׁוּם רָשׁוּת בָּעוֹלָם

יֵשׁ לֶאֱרֹז הַצִּילִינְדֶר, לְהָסִיר הַמּוֹנוֹקְל,

וְלַחֲזֹר לַיַעַר.

בֵּין סַנְטָה־פֶה לְאַלְבּוּקֶרְקִי

יֵשׁ מוֹשֶׁבֶת־אִינְדִיאָנִים קְטַנָּה,

אָסוּר לָסוּר אֵלֶיהָ עַלְפִּי הַחֹק.

אֲבָל מֵעֵבֶר לַחֹק שֶׁל הָאֵיתָנָה בְּאַרְצוֹת־עוֹלָם

יוֹשֶׁבֶת לָהּ חֲלוּשָׁה וּזְקֵנָה

אִינְדִיָאנִית מְשֻׁנָּה

וְשׁוֹפֶתֶת נָזִיד לְבַעְלָהּ “הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל”,

שֶׁיָּצָא רָכוּב עַל סוּסוֹ, לְבַקֵּשׁ טֶרֶף

לְפִי־בֵיתוֹ, לִפְנֵי מָאתַיִם שָׁנָה,

וְטֶרֶם שָׁב. וּכְבָר עֶרֶב.

נוֹצוֹתָיו פְּזוּרוֹת לְיַד אֵשׁ־המְּדוּרָה

וְחֻרְפַּת־גַּרְזִנּוֹ הֶחֱלִידָה

וְהַמָּוֶת יָבַשׁ בְּרַעֲלֵי־חִצָּיו.

רַק אִוְשַׁת־הַסּוּף לְאֹרֶךְ זִרְמוֹ שֶׁל הָרִיּוֹ־גְרַאנְדֶה

מְרַשְׁרֶשֶׁת בַּדָּם.

הוֹ, חֵרוּתוֹ הַנִּצְחִית שֶׁל הָאָדָם.

אַלְבּוּקֶרקִי, 1969

זָכִיתִי לְמַמֵּשׁ כַּמָּה מַאֲוַיִּים סְתוּמִים שֶׁבְּתוֹכִי –

לְהַכִּיר כְּמוֹ־מִנְיָן מִן הַמֵּתִים הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר אָהַבְתִּי,

לָבוֹא בְּבָתֵיהֶם לָגַעַת בַּחֲפָצִים הַדּוֹמְמִים,

לָשֶׁבֶת עַל כִּסְאָם, אוֹ מִטָּתָם,

וְתָמִיד חָשַׁבְתִּי

שֶׁבְּכָךְ אֲנִי קָרוֹב יוֹתֵר לְהָבִין וּלְהַאֲמִין

בְּמַה שֶּׁקָּרָאתִי מִכְּתִיבָתָם אוֹ אוֹדוֹתָם.

כָּךְ אֵרַע לִי עֵת עָקַבְתִּי בִּשְׁהוֹתִי בְּבּוֹלְטִימוֹר,

אַחַר צְעָדָיו שֶׁל יְדִידִי־מִן־הַסְּפָרִים אֶדְגַר אֶלֶן פּוֹ,

שֶׁנִּמְשַׁכְתִּי אֶל פְּחָדָיו מִנֹּעַר

וּלְמִן שְׁנַת חַלְחָלָתִי הָרִאשׁוֹנָה.

אֲנִי זוֹכֵר: בֹּקֶר אֶחָד עָמַדְתִי עַל סִפּוֹ

שֶׁל בֵּית־עֵצִים קָטָן בֶּן קוֹמָתַיִם

וְרָאִיתִי אֶת הָאָח הַנּוֹשָׁנָה

שֶׁכְּבָר לֹא בָּעֲרָה בָה אֵשׁ, אַךְ עוֹד בָּעַר בְּזַעְפּוֹ

הַשֶּׁקֶט הַחוֹלֶה וְהַנִּטְרָד שֶׁבָּעֵינַיִם

מִתּוֹךְ צַלְמוֹ הַמְצֻיָּר שֶׁבַּתְּמוּנָה.

קְצַת תְּכֵלֶת בַּחַלּוֹן וַעֲצֵי־עַלְוָה־כְּבֵדָה־וּשְׁלוּכָה,

וְאַדְמַת־גַּן

זְרוּעָה כְּבִמְכֻוָּן עָלִים מְתֻלָּשִׁים, עָלִים טְרוּפִים, אֶחָד לְאֶחָדַּ,

מִמַּגַּע־יָדוֹ הַלּוֹעֵג שְׁל הַשָּׂטָן.

חֲדָרִים קְטַנִּים, אֵלִי, בְּאֵיזֶה חֲדָרִים צָרִים וּנְמוּכִים

שָׂגְבָה אֵי־פַּעַם רוּחַ הָאָדָם!

לֹא רַק הַשָּׁמַיִם – אֲפִלּוּ הַתִּקְרָה כָּאן בְּהֶשֵׂג־יָד.

שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה פְּעִימוֹת

וְהָאַשְׁמוּרָה הַתִּיכוֹנָה נֶחְצֵית.

שְׁעָתִי הַתְּלוּיָה עַל־מוֹת

נִפְצַחַת וְנִקְצֵית.

לְבַדִּי עִם חוּט־חַיַּי

וְעִם אִישׁוֹן־עֵינִי,

וְעִם שְׁנֵי עֶבְרֵי מַהֲוַיַּי –

אֵינֶנִי וְיֶשְׁנִי.

הַכֹּל דּוֹמֵם.

רוּחַ וּבָשָׂר,

לֹא הַשָּׁעוֹן פּוֹעֵם

וְלֹא הַזְּמַן נֶחְסָר.

יְדִידַי

וּמְנַדַּי,

הִגִּיעָה עֵת.

בּוֹאוּ וְהַבִּיטוּ

אֶת הַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת.

חֲצוֹת.

בְּעוֹד חֲצִי שָׁעָה יַתְחִיל הָעוֹלָם הַנֶּחְמָד שֶׁלִּי לְנָאֵף אֶת נָשָׁיו.

רֵאשִׁית לַכֹּל, הֵם – הָאֶזְרָחִים הַיְשָׁרִים,

אִישׁ עַל כֶּרֶס אִשְׁתּוֹ, עַל פִּימַת אִשְׁתּוֹ, כָּל מַחֲמַדֶּיהָ.

וְאַחֲרֵיהֶם – הַמְאַהֲבִים,

הַנַּאֲפָנִים,

כָּל אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ.

אַשְׁרֵיהֶם, שֶׁהַמִּזְבֵּחַ חַי,

וְהַקָּרְבָּן,

שֶׁשַּׁעֲרֵי הַגּוּף לֹא נִנְעֲלוּ,

שֶׁאֵינָם נִנְעָלִים לְעוֹלָם.

הִנֵּה יַעֲלֶה הַסַּהַר בְּרֹאשׁ הָאֲמִירִים,

בְּעוֹד חֲצִי שָׁעָה יַעֲלֶה הַסַּהַר בְּרֹאשׁ הָאֲמִירִים

וְהַפְּרוּצָה תִּמְכֹּר כָּל מַנְעַמֵּי טֻמְאָתָהּ

בִּמְחִיר מִשְׁכָּב אֶחָד תָּמִים שֶׁל אֵשֶׁת־חֹק.

בְּעוֹד חֲצִי שָׁעָה בִּלְבַד יַעֲלֶה הַסַּהַר

וְאֵשֶׁת־חֹק שֶׁלָּכֶם תִּמְכֹּר כָּל סֹמֶק תֻּמָּתָהּ

בִּמְחִיר תַּזְנוּן אֶחָד נִסְתָּר שֶׁל אֵשֶׁת־חֵיק.

הוֹ הַחֲצוּיִים לְעוֹלָם הַבִּלְתִּי שְׁלֵמִים,

אַנְשֵׁי־בָּשָׂר־וָדָם שֶׁלִּי. כָּל בְּרוּאֵי בְּצֶלֶם מֵעָפָר.

הַגּוֹשְׁשִׁים, הָרוֹקְבִים זָכָר עַל נְקֵבָה, הַמְקַדְּשִׁים חַגֵּי־בֵּינַיִם,

לְכוּ, לְכוּ זֶה אֵצֶל זוֹ, שִׁקְעוּ בַּפֻּלְחָנִים,

שֶׁמָּא תַּשְׂכִּילוּ לִרְאוֹת אוֹר בְּאֹפֶל הַפֻּרְקָן…

אוּלַי זוֹ נְשִׁימַתְכֶם הַגְּבוֹהָה שֶׁבַּמִּצּוּי הָאַחֲרוֹן,

אוֹ הָאֶפֶס הָרֵיקָן שֶׁל אַחֲרִית הַתַּאֲוָה.

אוּלַי שָׁם בְּסוֹף הַגּוּף, בִּגְבוּל הַחֹמֶר,

נִמְצֵאת אוֹתָה יֵשׁוּת אַחֶרֶת מִמֶּנָּה נִמְלָטִים אַתֶּם,

אֵלֶיהָ מְשַׁוְּעִים אַתֶּם.

הַבִּיטִי בַּיָּם בָּבֶל שֶׁלִּי, וּרְאִי מַה יָּפִית,

הַבִּיטִי בַּיָּם, מִגְדַּל־חֲטָאִים שֶׁלִּי, וּרְאִי:

רֹאשֵׁךְ בַּתְּהוֹם, רַגְלַיִךְ בַּשָּמַיִם, וְכֻלֵּךְ יוֹשֶׁבֶת עַל מִלֵּאת,

בּוֹעֶרֶת בְּשִׁבְעִים גֵּיהִנּוֹמַיִךְ,

שְׁטוּפָה בָּאֻמְלָלוּת וּבַזִּמָּה

עַד לַחֹשֶך שֶׁמֵּעֵבֶר לַדִּמְעָה.

בְּעוֹד חֲצִי שָׁעָה יֵצֵא הַנּוֹכֵל שֶׁבָּךְ לִנְכָלָיו.

הַפּוֹרֵץ יָקוּם עַל בְּהוֹנָיו לִשְחֹז כַּפַּיִם

אֶל צֵיד הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל.

מִישֶׁהוּ יִגְזֹל שׁוּב אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ,

וּמִישֶׁהוּ יִרְצַח שֵׁנִית אֶת הֶבֶל.

מַעֲרִיב לִי יוֹמִי, מַעֲרִיב,

אֲנִי נָח שָׁקֵט.

כְּבָר חָדַלְתִּי לִתְעוֹת בַּיַּעַר

גַּרְגְּרִים לְלַקֵּט.

מְעֻמָּס סַלְסַלִּי, מְעֻמָּס,

עַל הַדֶּשֶׁא אֶשְׁכַּב.

גַּרְגְּרַי שְׁלִּקַּטְתִּי מִבֹּקֶר

הֵחֵלּוּ לִרְקַב.

מַעֲצִיב לִי יוֹמִי, מַעֲצִיב,

וְהַיַּעַר עָבֹת.

כָּל הַדְּרָכִים שֶׁתָּעִיתִי

אֵלַי הֵן שָׁבוֹת.

הֵן עוֹבְרוֹת לְעֵינַי, הֵן עוֹבְרוֹת

לְנֶגֶד עֵינַי,

מֵהַרְחֵק, מֵרֵאשִׁית הַיַּעַר

קוֹרֵא לִי בְּנִי.

הוֹ בֹּקֶר שֶׁל חַיִים! תִּפְרַחַת הַכַּלָּנִית!

הָאָבִיב בְּטִפַּת־דָּמוֹ הָרִאשׁוֹנָה,

בְּמַחַץ חֹד־הַחֲנִית

שֶׁל קְרָב־אַהֲבָתוֹ, עִם שַׁחַר־שִׁכְרוֹנָהּ

וּפִצְעֵי לַהֲבוֹתֶיהָ!

כְּשִׁכּוֹר כֻּלִּי, כִּמְתַעְתֵּעַ…

הָהּ חֹרֶף־בֶּן שִׁשִּׁים שֶׁכְּמוֹתִי, הַמַּעֲמִיק לִקְפֹּא.

אֲבָל מַה־צִּנָּה לי וּמַה־שָּנִים

אֶל מוּל מַסַּע־תִּפְאֶרֶת זֶה שֶׁל יֹפִי בְּשִׂיא־תָּקְפּוֹ,

הַמַּחֲזִיר אֶת כֹּחוֹתַי הַנּוֹשָׁנִים

וְהוֹפְכֵני צָעִיר וְאֶחָד עִם נֶכְדָּתִי הַשׁובֵבָה,

הָעוֹלֶסֶת יְחֵפָה עַל הַגִּבְעָה

וְקוֹרֵאת אֵלַי מֵרָחוֹק, בְּרוֹשִׁית וְצִיצָנית:

“סַבָּא תַּבִּיט אֵלַי! מָה אַתָּה מַבִּיט אֲחוֹרַנִּית?”

בּוֹאִי, יַעֲרִית; בּוֹאִי, פַּרְפָּר שֶׁלִי;

שְׁבִי עַל בִּרְכֵּי סָבֵךְ וְצַיְּרִי לְמַעֲנוֹ.

הִנֵּה יֵרָדֵם סָבֵךְ, וְאַתְּ חֶרֶשׁ־חֶרֶשׁ תַּעֲלִי

אֶת צְבָעַיִךְ וְתִפְרְשִׂי חֲלוֹמֵךְ עַל עֵינוֹ.

כְּשֶׁיֵּעוֹר – כְּבָר יֵרֵד עֶרֶב

וְסָבֵךְ לֹא יֵדע מִי הֱקִיצוֹ;

אוּלַי הַכִּבְשָׂה שֶׁצִיַּרְתְּ, אוּלַי זְאֵב־הַטֶּרֶף,

אוֹ חֲלוֹמֵךְ אֲשֶׁר הִגִּיעַ אֶל קִצּוֹ.

בֶּחָצֵר בְּאַרְגַּז־הַחוֹל.

בְּעֶרֶב שֶׁל פִּיק־בִּרְכַּיִם,

כְּשֶׁיּוֹתֵר כְּבָר אֵינִי יָכוֹל.

וְעִם יַעֲרִית נֶכְדָּתִי עַל הַכְּתֵפַיִם.

הוֹ, הֶרְקוּלֵס! שְׁנֵינוּ נוֹשְׂאִים בָּעֹל.

אַתָּה קוֹרֵס

ןְאִלּוּ לִי צִמְּחוּ פִּתְאֹם כְּנָפַיִם.

חֲצוֹת־לַיְלָה אָקוּם לְזַמֵּר לָךְ.

בְּעֵינַיִךְ, כְּבִשְׁנֵי אֲגַמִּים תְּהוֹמֵי־שִׁבְיָה,

כְּאָסִיר נִמְלָט עַל נַפְשׁוֹ

אֲנִי שׂוֹחֶה,

חוֹתֵר אֶל נְעוּרַי

אֲשֶׁר הָיוּ לִנְעוּרַיִךְ.

כָּל חוֹף אֲנִי מַכִּיר,

כָּל זֶרֶם

כָּל שׁוּנִית.

כָּל הַלַּיְלָה אֵשֵׁב לְזַמֵּר לָךְ.

אָעִירָה שַׁחַר, בִּתִּי,

עַפְעַפַּיִךְ צְעוּפִים עוֹד

וּשְׂעָרֵךְ הַחַם וְהָאָפֵל

מְכַסֶּה אוֹתָךְ כְּיַעַר,

מָלֵא בְּכָל גַּרְגְּרֵי־הַתַּאֲוָה

שֶׁל בֹּקֶר פְּרוּשׂ־כָּנָף

בְּטֶרֶם קַיִץ.

אָבוֹאָה בְּקָרַיִךְ, בִּתִּי,

הִנֵּה קָמְלוּ כְּבָר דּוּדָאַי, לְעֵת דּוֹדַיִךְ מִתְבַּקְּעִים מִנִּצָּתֵךְ,

בְּכָל פַּעֲמוֹנַי אֲעַנְבֵּל אֶת קִיצָתֵךְ,

יוֹמֵךְ הוּא זֶה, זוֹרֵחַ מֵעֵבֶר לְעִתִּי,

וְאַף שֶׁלֹא אֶזְכֶּה לַחֲצוֹת אֶת צָהֳרַיִךְ –

שֶׁלִּי אֹדֶם־מִזְרָחֵךְ וְשֶׁלִּי פַּאֲתֵי־מַעֲרָבַיִךְ,

אֵין בֵּינֵינוּ חַיִץ.

אֵיךְ לְרַפֵּא אֶת נֶכְדָּתִי הַלּוֹהֶטֶת בְּחָלְיָה?

מַה לַּעֲשׂוֹת וְעוֹד אֵין לָהּ אֱלֹהִים שַׁלְהֶבֶתְיָה?

יֵשׁ לָהּ רַק סָבָא בְּבֵית־הַחוֹלְמִין

וַאֲבוֹת־סָבָא בְּבֵית הֶעָלְמִין,

שֶׁאֵין לָהֶם קְשָׁרִים בָּעוֹלָם

לֹא עִם הַיּוֹדְעִים וְלֹא עִם הַנֶּעְלָם.

מַה לַּעֲשׂוֹת שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ רָפִים

וַאֲנִי אָזְלָת־יָד?

עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה אֶלֶף רוֹפְאִים, –

וְאֵין צֳרִי בְּגִלְעָד.

הִיא מְחַיֶּכֶת אֵלַי וּמִצְחָהּ קוֹדֵחַ:

‘סָבָא, נָכוֹן שֶׁשְּׁנֵי אֲנָשִׁים מְהַלְּכִים עַל הַיָּרֵחַ?’

שֵׁם אֱלֹהִים הוֹפִיעַ פִּתְאֹם בְּשִׁירֵי בִּתִּי.

הַאֵין זֶה סִימָנוֹ

שֶׁהוּא אָכֵן יֶשְׁנוֹ?

שֶׁאִם לֹא כֵן –

אֵיךְ יִתָּכֵן?

כֵּיצַד עָבַר בִּירֻשָּׁה טֶרֶם עָרַכְתִּי צַוָּאָתִי?

*

הִלְבַּשְׁתִּי אֶת סִירִיקִין־שֶׁל־זָהָב

וְצָעַפְתִּי חַלוֹם עַל עַפְעַפֶּיהָ,

וּכְמוֹ יַהֲלֹם עָנְדָה עַל צַוָּארָהּ

אֶת צַעֲרָהּ,

וּכצֶלְצְלִים צְחוֹקָהּ וּבִבְכִיָהּ כְּמוֹ עוּגָב

לְעֵת הִפְקַדְתִּי צְרוֹרִי אֶל בֵּין כַּפֶּיהָ.

אָכֵן בָּגְרָה בִּתִּי עַד תֹּם, אָכֵן בָּגְרָה –

הִפְלִיגָה סְפִינָתִי מֵעִם חוֹפֶיהָ.

באַפּריל השקפנו מן החלון. חג החירוּת היה והחרציוֹת פרצו אל תוך הגן. שלהבת צהובה של ראשית אביב. הוא בן ארבע־עשרה, לחייו ורודות־שחוּמוֹת עדיין והַפוּךְ עוֹדוֹ זהוֹב ורךּ בּפאותיו. אבל קַשְיוּת הברוש כבר מוּתָכָה בקוֹמתוֹ. הוא צומח ישר לתוך החמש-עשרה, לתוך הגדנ"ע, לחיי הגברות היפה, הנערגת והמקדמת לבוא של הארץ הזאת. הוא בני, ואני זכיתי — הו, כמה זכיתי להיות אביו.

*

חַיָּב אָדָם לָקוּם כָּל בֹּקֶר, כְּאִלּוּ הוּא רִאשׁוֹן, בְּנִי.

כָּל בֹּקֶר צָרִיךְ אָדָם לָקוּם אֶל חַיָּיו, כְּאִלּוּ הוּא אַחֲרוֹן, בְּנִי.

בְּנִי, אִם אָדָם אַתָּה, כָּל חַיֶּיךָ רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן הֵם. אֵין בֵּינֵיהֶם דָּבָר.

אָדָם צָרִיךְ לִשְׁכֹּחַ אֶת חַיָּיו, בְּנִי. רַק לִחְיוֹת, לִחְיוֹת, לִחְיוֹת.

אִם תִּחְיֶה, בְּנִי, וְלֹא יִהְיוּ לְפָנֶיךָ רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן, סָפֵק אִם תִּהְיֶה אָדָם.

נוֹלַדְתָּ בְּסִימַן נֵס, בְּנִי, וּבְסִימַן נִסּוּי,

בְּמַעְבָּדָה שֶׁהִיא מִזְבַּח־עוֹלָמִים, לְאֵל מַדְעַן־עַל

הַמְּחַשֵּׁב תַּכְלִיּוֹתָיו בַּנֶּעְלָם בְּלֹא הִוָּעֲדוּת אֶלָּא עִם בִּינָתוֹ בִּלְבַד,

שֶׁהִיא הַכּוֹלֶלֶת וְהִיא הַיְחִידָה וּמִחוּץ לָהּ וְלִפְנִים מִמֶּנָּה אֵין אַחֶרֶת.

כָּל הַיְקוּם הוּא הַר־הַמּוֹרִיָּה, וְכָל הָרוּחַ וְהַחֹמֶר הֵם הָאֵשׁ וְהָעֵצִים

וְרַק נִשְׁמָתְךָ הָשֶּׂה לְעוֹלָה, בְּנִי, יְחִידִי שֶׁלִּי, אֲשֶׁר אָהַבְתִּי.

רַק אַתָּה בְּחִיר־נֶאֱצָלָיו, בְּכִיר־נֶעֱקָדָיו עַל שֻׁלְחַן־הַנִּסּוּיִים,

רַק דָּמְךָ נִבְדָּק בְּמִבְחֶנֶת הַנְּצָחִים

וּבִלְעָדֶיךָ אֵין זְרִימָה וְאֵין הִתְפַּשְׁטוּת לַנֵּצַח וְאֵין מַשְׁמָעוּת לַהֲוָיָה.

בְּלִי שֶׁתָּבִין זֹאת תִּהְיֶה תָּמִיד אָטוּם לַנִּסְתָּרוֹת וְקָרְבַּן־שָׁוְא לִנְבָעֲרוֹתְךָ

וְצֹאן־טִבְחָה לְתִסְכּוּלֶיךָ.

לִהְיוֹת חֵלֶק־אֱלֹהַּ פֵּרוּשׁוֹ נֶעֱקָדוּת מַתְמֶדֶּת בְּעוֹלָם שֶׁל אֵילִים נֶאֱחָזִים

בַּסְּבَךְ.

“אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ” אֵינָהּ אֶלָּא כְּרָזָה־שֶׁל־רַחֲמִים־מְּרוֹמִיִּים

וּמַס־שְׂפָתַיִם לְהַסָּחַת־הַדַּעַת;

מִי שֶׁמִּתְאַמֵּר לִהְיוֹת מִן הָאֱלֹהַי – בְּחֶלְבּוֹ וּבְדָמוֹ אֶת הַבְּעֵרָה מְשַׁלֵּם,

כִּי אֵל קַנָּא הוּא אֱלֹהֶיךָ וְהָאֱמֶת חַסְרַת פְּשָׁרוֹת.

לִהְיוֹת מִן הָאֱלֹהִי, בֵּן, מַשְׁמָעוֹ לִנְשֹׁם גַּבְהוּת־נְפִילִים,

לָלֶכֶת מַלְאָךְ שֶׁיֵּצֶר־כְּנָפַיִם בְּנַפְשׁוֹ,

לְהִכּוֹן בְּמַתְמִיד אֶל מָעוּף וְלִנְסֹק שָׁמַיִם בִּבְוֹא רֶגַע,

כְּמוֹ מִרְכֶּבֶת־אֵשׁ וְסוּסֵי־אֵשׁ, כְּמוֹ אַדֶּרֶת־אֵלִיָּהוּ,

כְּמוֹ לִפְנֵי מַבּוּל – וְאַתָּה לָעַד וּלְוָעֶד לִפְנֵי מַבּול –

מִשּׁוּם שֶׁצֻּוֵּיתָ לַגּוֹרָל וְנִבְחַרְתָּ לוֹ וְנִקְרֵאתָ לוֹ.

אֵין שָׂכָר לְקָרְבָּנְךָ, בְּנִי, אַךְ יֵשׁ תַּכְלִית לְשִׁבְתְךָ בָּדָד,

כִּי חֵרוּתְךָ הָעֶלְיוֹנָה כָּאָדָם קְשׁוּרָה בַּטַּבּוּר לָאֶחָד,

בֵּין אִם צַיָּת אַתָּה לְנַעֲלָמָיו, כְּאֹרַח הֶחָסִיד הַמַּאֲמִין,

וּבֵין שֶׁאַתָּה אֶפִיקוֹרוֹס וְכוֹפֵר־בִּהְיוֹתוֹ וּמִין,

כָּל עוֹד אִישׁ־בְּרִית אַתָּה וְיֵשׁ בְּךָ צַלֶּקֶת־הָעֵדוּת –

שָׂרִיד אַתָּה לְאַדִּירִים וּבֵן לְאַהֲבַת הַמַּרְדּוּת,

הוֹלֵךְ בְּיעַר־הָעַמִּים כִּתְמְהוֹנִי תוֹהֶה וּמְתהָם

עִם זֵכֶר מַרְאֶה וָקוֹל וְעִם נֶפֶשׁ־גּוּפֽוֹ־שֶׁל־עָם

וְעִם פֶּלֶא תּוֹרָתוֹ־שֶׁל־הַנִּצְחִי, עַל הִנֶּיהָ וְלָאוֶיהָ בַּקִּיּוּם,

בְּלִי דַעַת רֵאשִׁית־דָּבָר וּבְלִי תּוֹחֶלֶת־סִיּוּם,

רַק עִם אשֶׁר מַשְׂאַת־הַהֲוָיָה וְחֶדְוַת־הָרְתֵת שֶׁבַּאֵמוֹן

כִּי אָכֵן בְּשׂוֹרָה בָּרְמָזִים וְשֶׁבֶר בַּחִידֹות וּבַסִּמּוּן

וְכִי לֹא תוֹשִׁיעָךְ טְמִיעָה בְּרוּחַ הַנָּכְרִי וּבְגוּפוֹ

שֶׁכֵן אוֹת־הָאֱלֹהִי בְּלֵדָתְּךָ וְהוּא נִטְבַּע בְּךָ חַיִּים עַד אֵינְסוֹפוֹ.

יֵשׁ דְּבָרִים, בְּנִי, כְּמוֹ גַּעַשׁ מִבֶּטְן־פְּסָגוֹת, פִּכְפוֹךְ הַמַּסָּה הַנִּצְחִית,

כְּמוֹ בַּהַק בִּלְב הָאֵשׁ, נַחְשׁוֹל־הַגַּרְעִין בַּשֶּׁמֶשׁ.

יֵשׁ דְּבָרִים כְּמוֹ כְּוִּי־יַד־אֲדֹנָי וְגַעַת אֶצְבַּע־אֱלֹהִים,

יְקוֹד־גִּידִים־וָעוֹר וְצָרֶבֶת כִּיב־מַעֲמַקִּים,

כְּמוֹ עוֹלֶה־בַּמּוֹקֵד, כְּמוֹ נֶאְכָּל־כָּל־עַצְמוֹ, בּוֹעֵר בַּסְּנֶה.

אָכֵן, יֵשׁ חֻקֵּי־לְהָבָה וְצַוֵּי לַהַט־נְצָחִים

הַמַּתִּיכִים אֶת כָּל יֵשׁוּת בְּמַחְצְבֵי־רוּחַ־הָאָדָם וּבְאֵמוֹרֵי־גּוּפוֹ,

אִם לְעֵת הוּא שֵׁבֶט, רוֹעֶה בָּאֲדָמָה, שׁוֹפֵת נָזִיד, נוֹטֶה אֹהֶל,

אוֹ בְּנוּדוֹ מְקֻלָּל, אוֹת־הֶבֶל בְּמִצְחוֹ,

עוֹבֵר־יַבֹּק בְּמַקְלוֹ וְנֶאֱבָק־לַיְלָה בְּצֶלֶם אֶחָד פִּלְאִי,

גֶּץ מֵאֶבֶן־הַשּׁוֹאֶבֶת, נִיצוֹץ מִזִּיקֵי־הַחַלָּמִישׁ,

אוֹ לְעֵת הוּא עָם, אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה בַּפֶּרֶךְ,

אוֹ עִם מֵי־מָרָה וְסִיר־הַבָּשָׂר אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּיְשִׁימוֹן,

אוֹ עִם אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה נֹכַח פְּנֵי אֱלֹהִים.

נוֹלַדְתָּ בְּסִימַן נֵס, בְּנִי, וּבְסִימַן נִסּוּי,

בְּמַעְבָּדָה שֶׁהִיא מִזְבַּח־עוֹלָמִים, לְאֵל מַדְּעַן־עַל

הַמְּחַשֵּׁב תַּכְלִיּוֹתָיו בַּנֶּעְלָם בְּלֹא הִוָּעֲדוּת אֶלָּא עִם בִּינָתוֹ בִּלְבַד,

שֶׁהִיא הַכּוֹלֶלֶת וְהִיא הַיְחִידָה וּמִחוּץ לָהּ וְלִפְנִים מִמֶּנָּה אֵין אַחֶרֶת.

הַחוֹרֶף בראשית אונו. ארגמן הפרג ואודם הכלנית בני אָסף דלי מלא. שרפה בבית. אני מביט בו, הוא בן ארבע־עשרה, צומח באמצע השרפה. רעייתי איתרה את השרפה זֵרים זֵרים בבית, אבל העתונים מלאים מלחמה והרדיו מודיע מודיע.

כבר ערב. בערב בני נוגה לפעמים, בלי לדעת. מביט בירח העולה בין קרעי העננים ומקשיב מן הצד אל אביו המשתפּך בשיריו הטווסיים של איציק מאַנגר. פתאום הוא שואל אותי: אבא, מה זה “אוּנטער די חוּרבות פון פּוילן”, ואינני יודע מה לומר לו ואני ממשיך לפזום והוא אינו שואל עוד. וכבר לילה והשרפה כבתה. ואוֹר לא הוֹעלה עוד.

*

יָצָאנוּ לָצוּד הַבֹּקֶר בִּשְׁנַיִם –

אֲנִי עִם בְּנִי,

וְיָרִיתִי בַּחָגְלָה שֶׁעָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם

וְעָקַבְתִּי אַחַר צְלִילָתָהּ בְּעֵינַי.

הוֹ, שִׂמְחַת הַצַּיִד, צָהֳלַת הַטּוֹרֵף!

וּבָעֶרֶב צָלִינוּ בְּשָׂרָהּ עַל גֶּחָלִים, וְ..הוֹ, טַעְמָהּ הָעָרֵב!

וּבַחֲצוֹת, בִּפְעֹם שְׁעוֹן הַמִּסְתּוֹרִין וְהַשִׁירִים –

כָּתַבְתִּי שִׁיר לִירִי עַל מְעוֹף הַצִּפֳּרִים.

אני חושב שמונְטֵין צדק וטעה בה־בשעה (בדברו “על אהבת אב לבניו”), כשקבע כי את השלמות העליונה המושגת מוצא אדם ביצירי־רוחו יותר משביוצאי־חלציו. ודאי שיש מקרים יוצאי־דופן, אבל אין זה דרכו של טבע. באשר לי, אין כמו בני משלים את קיומי אשר מעבר לי. כל שירי – שטיח לרגליו.

*

מִי יִתֵּן וְיֵעָשֶׂה לְךָ שָׁלוֹם, בְּנִי.

הֵיטֵב יָדַעְתִּי מָה עֲיֵפָה נַפְשְׁךָ לַהוֹרְגִים.

אַךְ אִם נֶחְתּךְ דִּינְךָ לַעֲמֹד בָּאֵשׁ וּלְמַגֵּן צָרֶיךָ –

עֲמֹד בָּהּ, הִתְיַצֵּב בְּתוֹכָהּ וּגְזֹר בְחַרְבות־הַלֶּהָבָה.

אַל תְּקַפֵּל נִסֶיךָ, בֵּן,

וְאַל תִּשּׂוֹג קַשְׁתְּךָ אָחוֹר

וְאַל יָשׁוּבוּ חִצֶּיךָ רֵיקָם.

וְרַק עוֹד זֹאת: אַל תִּדְחַק לַקֵּץ

וֶהְיֵה אֶרֶךְ־אַפַּיִם, בְּנִי.

אֲפִלּוּ יַאֲרִיכוּ יִסּוּרֶיךָ,

אֲפִלּוּ יְכַלוּ קָמֶיךָ כָּל קַלְעֵי־תִסְכּוּלֵיהֶם

וּבַלִיסְטְרָאוֹת־קַנָּאוּתָם בְּךָ –

הֵם לֹא יוּכְלוּ אֵלֶיךָ,

לֹא יַעַמְדוּ בַּזְּמַן.

מִי כְּמוֹהֶם, קִצְרֵי־אַף וְקִצְרֵי־יָד בַּנֵּצַח,

מִי כְּמוֹהֶם יוֹדְעִים, כִּי מִלְחַמְתָּם בְּךָ

כְּמִלְחַמְתָּם בָּרוּחַ שֶׁאֵין לָהּ מַשִּׂיגִים,

אוֹ בַּמֶּרְחָב שֶׁאֵין לוֹ מִדּוֹת,

אוֹ בַמָּקוֹם הַמָּלֵא אֶת כָּל עַצְמוֹ.

בְּנִי, זֶה עַתָּה הֱקִיצוֹתָ,

כֻּלְּךָ בְּרֵאשִׁית,

שֶׁמֶשׁ בְּעֵינֶיךָ.

מעוֹלָם לֹא זָרַח לִי יוֹם כָּמוֹךָ.

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אוֹר

צָעִיר כָּל־כָּךְ,

אַרְגָּמָן

כְּמוֹ לְחָיֶיךָ.

אֲנִי שִׁכּוֹר מִמְּךָ,

אֲנִי עוֹגֵב מֵחָדָשׁ עַל אִמְּךָ,

אֲנִי שׁוֹתֶה לְחַיֶּיךָ!

יוֹם-הַכִּיפּוּרִים שלי. עם בני ליד בית-הכנסת. אפילו בחוץ, אפילו רק ליַד. פּעמים, כשאני עייף ואין בי כוח להוֹנוֹת עצמי, הוא הולך שם לבדו. הוא חש צורך, כעין משיכה פנימית. שיֵלֵךְ, שיֵלֵךְ, כל עוד הוא נִצְרך. כמה אני מקנא בו וחרד לו בה בשעה. הו, לוּ רק יכולתי ליהפך לאסקוּפה-של-מקדש למענו, לעפר-קודש כלשהו. אפילו מסוג זה שדורכים עליו התיירים. לוּ יכולתי להמשיך עליו, להאציל עליו למלוא אורך מהלכו מעט מן ההִתְעלוּת ורחש-הכבוד למגעים שמעבר לחומרי. את כל מה שנותר מחיי הייתי נותן כדי שיחוש בקמצוץ-של-קדושה.

אולי בבית-העלמין, באחד מימי הזכרון, אם יבוא אי-פעם להיזכר בי ולהציץ במצבתי, אולי רק אז יירָצה לו עֲפָרִי פתאום ותקם בו תחושת האלמוות שבּמוות, הזיקה הסמויה המגַצגֶצת ביו החיים לִישֵׁנֵי-עפר, שאמנם היא רק דַק בּנצח אבל יש בה משום שהוּת-של-קדושה.

בלי סליחות, בלי וידויים, בלי הפקעת חטאים מרשות אחת לאחרת, בלי מורא ובלי חנופּה-מדעת, אלא בשל יצר הנעלם ורתיעת-הכבוד שמפניו. בשל אלה בלבד, אפילו בשל אלה בלבד–אשרַי ואשרי בני, שיש לנו יום-כיפוּרים.

*

בְּנִי, לְעוֹלָם אַל תִּתְיַמֵּר עַל מִישֶׁהוּ

שֶׁעוֹלָמְךָ עָנֵף מֵעוֹלָמוֹ,

אוֹ שֶׁרְגָשֶׁיךָ עֲמֻקִּים מִשֶּׁיַּרְגִּישָׁה הוּא,

אוֹ שֶׁמְּקוֹמְךָ גָּבוֹהַּ מִמְּקוֹמוֹ.

טֹל נְמָלָה מִן הֶעָפָר שָׁם, וְנַסֵּה

לְרוֹמְמֶנָּה וּלְהוֹשִׁיבָהּ עַל הַכִּסֵּא

הַאִם עָמְקוּ עַתָּה מַחְשְׁבוֹתֶיהָ

מֵחֲבֶרְתָּהּ שֶׁנִּשְׁאֲרָה תַּחְתֶּיהָ?

בְּנִי, אַתָּה לָהוּט אַחַר הַ"הִיפִּים" שֶׁל יָמֶיךָ,

לִבְּךָ פּוֹעֵם עִם כָּל בִּיטְנִיק מְכֻרְסָם

וְסַהֲרוּרִי.

גַּם אֲנִי, אֲשֶׁר שָׁמַי הָפְכוּ כְּבָר לִהְיוֹת שָׁמֶיךָ,

טָעַמְתִּי פַּעַם מִן הַסַּם

בּוֹ סִמְּמוּנִי יַחְפָנֵי דוֹרִי.

נִלְקַחְתִּי שֶׁבִי בַּנִּגּוּן, גָּשַׁשְׁתִּי שְׂמֹאלָה וְיָמִין

בַּבְּלִידַעַת, בַּבְּלִיאָן וּבַבְּלִימָה;

הָלַכְתִּי כֹּחַ וְעַזּוּת, רָדַפְתִּי אֵל, רָעַבְתִּי מִין,

פָּרַעְתִּי בֶּגֶד וְזָקָן וְרַעְמָה.

עַד שֶׁבֹּקֶר אֶחָד אָמַרְתִּי: אָכֵן, חָכְמוֹת בָּנְתָה-בֵּיתָהּ,

עָלֶיהָ הָעוֹלָם עוֹמֵד.

וְסָרַקְתִּי שְׂעָרִי וְצִנַּנְתִּי נִשְׁמָתִי הַלְּהוּטָה

וְרִסַּנְתִּי אֶת הַיֵּצֶר הַחוֹמֵד.

הַיּוֹם אֲנִי אוֹמֵר: הַכֹּל הֶבֶל, בְּנִי. וְטָעִיתִי וְצָדַקְתָּ, בְּנִי.

כִּי הִנֵּה אֲנִי זִקְנָה וְאַתָּה עוֹד נְעוּרִים,

וּמָה, אֵפוֹא, בְּנִסְיוֹנֵנוּ כָּל הַפַּעַר וְהַחַיִץ

אִם לֹא שֶׁמֶץ מֵחָכְמַת-הַמִּסְכֵּן, שֶׁהִיא בִּינָתָם שֶׁל הַבּוּרִים

וְכָל כֻּלָּהּ חֹרֶף שֶׁלְּאַחַר קַיִץ.

הוֹ, כַּמָּה סוֹנֵט אֲנִי בְּעַצְמִי,

כַּמָּה סוֹלֵד מִמֶּנּוּ.

וְהוֹ, לֵחַ-הָעֲלוּמִים שֶׁל בְּנִי–

אֲפִלּוּ בְּפִצְעֵי-חָלְיוֹ.

וְרֵיחַ נְשִׁימַת-אַפָּיו–

גַּם בְּטֶרֶם טְבִילַת-שַׁחֲרִית.

כָּל הַשּׁוֹשָׁן בְּנִיחוֹחוֹ,

כָּל הַיַּסְמִין,

כָּל שַׁלְהֲבוֹת הָאִזְדָּרֶכֶת הַכְּחֻלּוֹת.

וְאִלּוּ אֲנִי–

עֹבֶשׁ-הַיְשִׁישִׁים בִּבְשָׂרִי

וּבֹאַשׁ טָהֳרַת-הַמֵּת

וְרִקְבוֹן-הַתּוֹלַעַת הַזּוֹחֵל.

אֲפִלּוּ לְקָרֵב שְׂפָתַי הַצְּמֵאוֹת

אֶל מִצְחוֹ הַיּוֹקֵד מִשַּׁחֲרִית

אֵינִי מֵעֵז.

אֵיךְ אֲחַלֵּל יֹפִי בְּהָקִיץ יוֹם–

וְכֻלִּי שֶׁלֶף וּמַק וְכִלְיוֹם?

הַבֹּקֶר סוֹבְבָה חֲלָלִית הַתְּאוֹמִים

עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם פְּעָמִים

אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ, וְטֶרֶם אָמַרְנוּ דַי.

בְּנִי שֶׁהוּא אוֹהֵב בַּעֲלֵי-חַי,

יֵשׁ לוֹ תּוֹלְעֵי-מֶשִׁי, וְדָגִים בְּמֵיכָל, וְתֻכִּית מְפַטְפֶּטֶת.

אֶתְמוֹל הֵבִיא עַכְבְּרוֹנִים לְבָנִים בְּתֵבַת-עֵץ מְרֻשֶּׁתֶת.

בַּבֹּקֶר הִשְׁכִּים אֶל מוֹרָיו, לִלְמֹד אֶת דַּעַת הַדְּבָרִים,

וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי לְבַדִּי עִם הָעַכְבָּרִים.

נָתַתִּי עָלֶה לַתּוֹלָעִים וְגַרְגְּרִים לַתֻּכִּית וְהוֹסַפְתִּי לַמֵּיכָל מַיִם,

וְכָל אוֹתָהּ שָׁעָה הִקִּיפוּ הַתְּאוֹמִים אֶת הַשָּׁמַיִם.

נִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה, אוּלֵי,

מַה יִּהְיֶה עָלַי?

כְּלוֹמַר, אֲנִי, שֶׁכְּבָר לָמַדְתִּי בְּבֵית-הַסֵּפֶר

וְרָאִיתִי אֶת הַלָּבָן הוֹפֵךְ לְאֵפֶר,

כְּלוֹמַר אֲנִי,

שֶׁנִּשְׁאַרְתִּי בְּלִי בְּנִי,

עִם שְׁנֵי תּוֹלָע וְדָג וְתֻכִּית וּשְׁלשָׁה מְכַרְסְמִים,

וְעִם הַשִּׁדּוּר הַזֶּה עַל הַקָּפַת הַתְּאוֹמִים,

כְּלוֹמַר אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה

וּבְאֵיזוֹ דַעַת אֶתְכַּסֶּה

לְהַעְלִים מֵעַצְמִי אֶת הָאֱמֶת

עָלֶיהָ הָעוֹלָם עוֹמֵד:

כִּי עַכְבָּרִים הֵם עַכְבָּרִים,

וְכִי זוֹ כָּל דַּעַת הַדְּבָרִים.

לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ לְפָנֶיךָ, בְּנִי,

לִפְנֵי בַּגְרוּתְךָ הָאֱלֹהִית.

לָשִׂים רֹאשִׁי עַל בִּרְכֶּיךָ

וְלָחוּשׁ מַגַּע יַד-בַּחֲרוּתְךָ עַל שֵׂיבָתִי

וּלְהַבִּיט מִצְחֲךָ הָרָם

שֶׁהַבּוֹרֵא כְּבָר הֵחֵל טוֹבֵעַ בּוֹ שֶׁמֶץ מִצֶּלֶם-אַבְהוּתוֹ.

לִהְיוֹת נַעַר לְפָנֶיךָ, בְּנִי,

לְהִתְחַטֵּא בְּהַבְלוּתִי וּלְהִתְוַדּוֹת עַל שׁוֹבְבוּת שְׁטוּתִי

מִתּוֹךְ עַצְבוּת שֶׁל הַכָּרָה

כִּי לְעוֹלָם שׁוּב לֹא אֶבְגַּר,

כִּי הִנֵּה רָוִיתִי אֶת מְלֹא מִכְסַת-בַּגְרוּתִי עַד תֹּם

וְהִגְבַּהְתִּי אֶל צַמֶּרֶת-צְמִיחָתִי.

כָּל זֹאת בְּעוֹד אַתָּה תּוֹךְ כְּדֵי לִבְלוּב וּבְגִירָה, בְּנִי.

בַּאֲבֹד אַט-אַט תֹּאַר-אָבִי מִמֶּנִּי, וּבְטֶרֶם הֱיוֹת לְאוֹנֶיךָ דְּמוּת-בֵּן,

נְעִימָה לְטִיפָתְךָ לִי כִּלְטִיפַת-בֵּינַיִם שֶׁלַּטֶּבַע

עַד שֶׁיְּלַטֵּף יַלְדְּךָ אֶת זְקָנִי.

חֻלְיָה בְתוֹךְ חֻלְיָה אֲנַחְנוּ בַּשַּׁרְשֶׁרֶת–

הַיּוֹרֵשׁ וְהַמּוֹרִישׁ.

הַאִם לֹא צָדַק אוֹתוֹ פַּיְּטָן בְּאִמְרָתוֹ הַנֶּהְדֶּרֶת:

“הַיֶּלֶד הוּא אֲבִי הָאִישׁ?”

בְּנִי, זכוֹר תמיד כי איש אינוֹ יודע דבר. אפילו כשאדם נשבע שהוא דוֹבר אמת, אין זו האמת לאמיתהּ, אלא כפי שהיא נראית לוֹ, ולפיכך היֵה זהיר בּשבוּעה שאיננה אלא טקס-רגעי של אשליית-שעה, בהסכמת הכלל.

*

ועוד זכוֹר זֹאת, בּני. אל תיבּהל בּהיסגר עליך דלת כלשהי. אם לא שכחתָּ את אמונתך בחוץ–אין כּלא שיוּכל לך. הכל נשאר פתוח, לעולם.

*

אל תסמוך על המדע, שהוא רוֹפף וזקוּק תמיד להוֹכחה. סמוך על הנֵס שאינו מוּכח לעולם וקיים תמיד. נוכחוּתו תלויה בּךָ, ואתה חלק מן הבּריאה, וכבר שָׁנִינוּ שהבריאה היא מעשה-נס המפריך מדי בוֹקר את חישובי המדענים. סמוך עליו, אפילו אם בסופו של דבר יביאך לידי חשבון.

*

כַּבֵּד את הדגל וּברך את הנשיא. ציית לחוֹק והישמע לדברי תורה. “וחי בּהם” נאמר, ואין לך ברֵרה אם חפץ חיים אתה. ואולם אם נוֹהה לבּך אל משהו מעבר לחיים הרגילים, זכור כי מרחבי אין-חקר ואין-תִּכלָה שׂרוּעים מלמַעלה לדגל וּמאחרי הנשׂיא וּמחוּצה לחוֹק ולתוֹרוֹת הנתונות, ואני כּאָב חרד לךָ, נרתע מִלְּיָעֶצְךָ ללכת שמה, אף כי מאמין אני שיש מאן-דהוּא החייב ללכת שמה, אם רק יש בו נעוּרים ועוֹז ומשׂאת-נפש.

*

בני שלי, רואה אני בך שאתה מחבּב את החיוֹת. למד מהן משל. בחר לך תכלית פשוטה ומוּשׂגת והשתדל להגיע אליה. רק כך תוכל להשיג ברבוֹת הימים שמץ מתכליתוֹ של עולם. בלא התכלית הפשוּטה והמושׂגת, חוששני מאוד שיתאכזב עליך עולמך, המלמדנו להבין כי אין תכלית אחרת גדולה מזו שביכולתנו להשיג.

*

בְּנִי לְעוֹלָם אַל תַּעְגֹּב עַל הָרָשׁוּת,

כָּל רָשׁוּת

וּבְכָל זְמַן.

עֲקֹף אוֹתָהּ, חֲשֹׁד בָּהּ, חֲשׂף אֶת נְגָעֶיהָ,

אַל תְּמַהֵר לָבוֹא אֵלֶיהָ.

לְעוֹלָם לֹא תְּאַחֵר לִהְיוֹת חָסִיד בֵּין כָּל שׁוֹטֶיהָ

וְתָמִיד תִּמְצָא אֶת עֶרְוָתָהּ מִתַּחַת שִׂמְלוֹתֶיהָ.

*

בְּנִי, לְעוֹלָם אַל תִּפְחַד מִן הָאֱמֶת, אֲפִלּוּ הִיא נִרְאֵית לְךָ מֻגְזֶמֶת. תָּמִיד תִּמְצָא בַּעַל דִּמְיוֹן, שֶׁיִּרְאֶנָּה כְּמוֹ שֶׁהִיא–וְיַאֲמִין לְךָ.

*

בְּנִי, זְכוֹר כִּי לְעוֹלָם אֵין דָּבָר נוֹלָד קָדוֹשׁ, לְבַד מִן הַחַיִּים. כָּל הַשְּׁאָר חֻלִּין שֶׁבְּחֻלִּין הֵם. רַק הַחֻלִּין שֶׁנִּתְעַלּוּ לְמַעַן הַחַיִּים יֵשׁ לָהֶם הַזְּכוּת לְהִקָּרֵא קֹדֶשׁ.

אֲנִי וְאַתָּה, וְאַתָּה, וְאַתָּה, – – –

כְּמוֹ גֶשֶׁם-סְתָו דַּקְדַּק נוֹגֵעַ יְרִיעוֹת הָאֹהֶל,

כְּמוֹ עֲלֵי-הַצַּפְצָפוֹת נוֹשְׁרִים לְאַט,

כְּמוֹ הָרַחַשׁ בְּעַלְוַת הַחֹרֶשׁ, רוּחַ צַח בָּאֳרָנִים,

דֶּשֶׁא מְטֻלָּא בְּצֵל וָשֶׁמֶשׁ,

כְּמוֹ הָאֹהָלִים מְרַפְרְפִים, כְּמוֹ יִתְרֵי הַיְתֵדוֹת נִרְפִּים וְנִמְתָּחִים,

כַּנַּדְנֵדוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם,

כְּמוֹ מַשַּׁב הַשַּׁלֶּכֶת הָרָחָב, נִסְעָר בֵּין הַגְּזָעִים–

חַיַּי, כֵּן כָּל חַיַּי, זִרְמָם, כֹּחָם, יַעֲפֵיהֶם.

כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם בָּאֲוִיר, תָּלוּי וְאֵינוֹ בָּא, חָרִיף בַּנְּחִירִים, מַעֲמִיק לְהִתְנַשֵּׁם,

מְבַשֵּׂר חֹרֶף בְּעָצְמָה שֶׁל אֶלֶף אֲבִיבִים–

אֲנִי, אֲנִי הוּא כְּמוֹ זֶה, כְּמוֹ אֵלֶּה, כְּמוֹ הֵם,

כְּמוֹ כָּל הַמִּתְחַלְּפִים וְהַחוֹלְפִים,

הַנִּנְעָרִים, הַנִּתְלָשִׁים, הַמַּצְהִיבִים,

הָלְאָה, הָלְאָה, צְבָא הַקְּמִילָה הָאַחֲרוֹנָה.

שְׂדֵה-הַקֶּטֶל הַכָּמוּשׁ שׁוֹמֵם, הַשֶּׁלֶף שֶׁשָּׂרַד רוֹקֵב,

גִּזְעֵי הַגֶּנֶרָלִים לַחִים וַחֲלוּדִים,

רַק מֵרָחוֹק-רָחוֹק, מֵעֵבֶר לְמִטְרוֹת הָעֹז,

לִתְזָזִיּוֹת הַסַּעַר הַשּׁוֹטֵף,

תּוֹקְעִים שׁוֹפְרוֹתֵיהֶם הַסַּבְיוֹן וְהַחַרְצִית

וּמַרְגָּנִית הָעֲמָקִים הַלְּבָנָה–

לִגְיוֹנוֹת הָאָבִיב, לִגְיוֹנוֹת הָאָבִיב.

*

הַלַּיְלָה פָּרְחָה הַגֶּפֶן, פִּתַּח הַסְּמָדַר, בְּנִי.

צֵא, אֵפוֹא, אָרֵשׂ אֶת כַּלָּתְךָ. חֻפַּת הַשָּׁמַיִם נְגֹהִית וַעֲלוּמֶיךָ יְחוּמִים.

זֶה הַלַּיְלָה נוֹעָד לְךָ, צֵא וְהִוָּעֵד עִמָּהּ. בְּלַיְלָה שֶׁכָּזֶה מִתְעוֹרְרִים כֹּחוֹת הַבּוֹרֵא אֶל עַצְמָם, וְנִמְשָׁכִים זֶה לָזֶה קִנְצֵי הַמַּגְנִיט, וּמִתְיַחֲמִים יִצְרֵי דֻכְרָא וְנֻקְבָא שֶׁל שַׁ"י עוֹלָמוֹת, וְכֹל מַה שֶּׁהוּא חֹמֶר וְכֹל שֶׁהוּא יֵשׁ–נִכְסָף אֶל מוֹלִידוֹ, וּמִי שֶׁהוּא יָחִיד נַפְשׁוֹ יוֹצֵאת אֶל נִגּוּדוֹ. צֵא, בְּנִי, דּוֹדֶיךָ בְּשֵׁלִים, עֲלֵה בְּהַר הַפּוֹרִיָּה.

שְׁנֵי עָלִים נָשְׁרוּ בַּגָּן. בְּיַחַד. לְאִטָּם.

כָּל הַקַּיִץ זֶה עַל זֶה עָרְגָה צְמִיחָתָם.

נִיד-הָרוּחַ כַּנְפֵיהֶם וְהַשַּׁלֶּכֶת מִטָּתָם.

מִי יוֹדֵעַ, מִי יֵדַע סוֹד חַיֵּיהֶם וּמִיתָתָם?

אַשְׁרַי לִי שֶׁאֲנִי כִּנּוֹר לְשִׁיר אַהֲבָתָם.

אמא שלי, זוהר פּניה… אמא שלי, נִסְתָּרוּתָה עֵדֶן– מלאך-של-אגדה היתה, כּרוּב-מעוֹפף-במרחביה וּצְבִיָּה-בַּסּוּגַר כּאחד. צְבִיָּה של חיוֹת-הקודש. מפמליה-של-מעלה היתה, ונשמתה מספירת-הרחמים. בסוֹד-צדיקים וּבְשִׂיחַ-שְׂרָפִים בּאה רוֹב ימיה ולא הכתימה צעיפה ברִפְשוֹ של עוֹלָם. מֵעֵבֶר, תמיד מֵעֵבֶר, תמיד עם הַלֹא-כָּאן, אפילו לנִינָתה, בת השֵׁשׁ, הוֹרישה שלא-מדעת יהלום מצער-השמים, התלוּי בערִיפֵי-עיניה.

מצד אביה, סבי ר' משֶׁה–מן הסֶּגַלִ"ים היתה, בּוֹלעֵי שַׁ"סִים וּמעַלעֵי תַּלמוּדִים. ואילו מצד אִמָהּ, סבתי מרת חיה–מן הַהוֹרוֹבִיצִים בּאה, שאוֹרך שׁוֹשַׁלתם עד לַשְּׁלָ"ה הקדוֹש בעל “שַׁעַר הַשָּׁמַיִם”, מי שמגיע יחוּשׂוֹ–לפי עדוּת עצמוֹ–עד לדָוִד המלך.

כל זה לא אמרתי אלא כדי לציין שאילו ביקשתי אסמכתא להתיחסוּתה על בּעל-התהלים–אין לי אלא להיזכר בּחֶרְמוֹן-מִצחָהּ הַבּוֹהֵק וּבְיַרְדֵּן-צווארהּ וּבעיניה-בּרֵכוֹת-בּחֶשבּוֹן וּבמִלמוּלָהּ טרם לֶכתָּהּ:“…וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי”.

גוּשפַּנקא מוּסמכת מזוֹ אין לי. אין לְשוּם בּן-בּרִית.

*

כשנסתם הגולל, אבי, בעודי ניצב על עפרך, וְרוּלִי –נכדך ובני, בן הארבע-עשרה–החל עוֹרֵם רגבים על אַמַּת-מנוּחתךָ, מעצמו, מבּלי שנקרא לכך, בחוּש-ציוּת פנימי לצַו נעלם, בּילדוּת שנתבּגרה בּן-רגע, בפנים מאוּפּקוֹת וּמוּכּוֹת הלם, בּיד נחוּשה וּנגוּשת גוֹרל, מוֹרדת במציאוּת הפתאומית שקמה לעיניו במלוֹא אימיה, –אותו רגע, אבי, כשנסתם הגוֹלֵל, עברתני כסכּין בּאש וּכנוֹגהּ הבּרק בּמים, התחושה הזאת שקוראים לה נצח.

בבת אחת נעמַתנוּ זה מול זה, שלושה דוֹרוֹת-עָפָר. בהעלם, בּניד-עפעף, נגעו חיים בּמוות וּמוות בּחיים. והאדמה סביב היתה רחבה והשמים בּלי חקר.

מי אומר שהנצח ארוך, אבי? אתה שכבת שׁם מתחת לתלוּלית ודִממתך הביטה בנו כל אותו רגע, כל אותו נצח. דומה, רק מה שיש לו סוֹף נמשך בלֹא סוֹף. האינסופי באמת מתמצה בדק חוֹלף, בהָיָה-ואיננו פזיז וחמקמק.

שלושתנו בני נצח, אבי, איש לפי רִגעוֹ.

*

אֵין אָנוּ מַרְגִּישִׁים בְּהִזְדַּקְּנוּתֵנוּ.

אֲנַחְנוּ מוֹסִיפִים לַחְשֹׁב וְלָחוּשׁ כִּצְעִירִים

רַק הַזְּמַן עוֹבֵר.

עַד שֶׁפִּתְאֹם, מִבְּלִי מֵשִׂים, אֶל מוּל יַלְדוּת זָרָה אֲשֶׁר הִכַּרְנוּ,

שֶׁהָפְכָה לִנְעוּרִים בְּאֵין רוֹאֶה

וּבַגְרוּת עֲלוּמֶיהָ פָּרְצָה וְנִזְדַּקְּרָה לִפְנֵי עֵינֵינוּ,

פִּתְאֹם וּבְלִי מֵשִׂים אָנוּ מוֹפִיעִים כְּמִין טָעוּת בִּרְאִי אַשְׁלָיָתֵנוּ–

נְצִיגֵי אָפְנָה אֲשֶׁר אָבַד לָהּ שֵׁם

וְאֵין לָהּ מְבַקְשִׁים עוֹד.

כּשׁאהיה קרוֹב לִפְרוֹשׁ–אולי אשכב ואבּיט בּכם בלי כוֹח לדבּר–אני מבקש שֶׁעַד רגע הפרישה האחרונה ילווה אותי חרש שיר-עם קטן, צרוּד ובכייני, תמים ונשכח-מעט, מן המולדת.

אני רוצה לבכות אליה באותה שעה, להתיפּח אל חיקה בלי בושה, מעֵבר לכל המחיצות, לכל המעצורים. לִפְרוֹק ממני את כל אהבת-חיי, כפי שגמעתי אותה עם זֵכֶר ילדותי, ולחזור אל עפרה שלם, ככל האפשר, עִמָהּ ועִם עצמי. שוּם דברי-נֹעם ולחשׁי-סרק לא יעזרוּני, ואל תשימו לי תקליט של מצב-רוח לועזי כלשהו, לבידוּר האינטליגנציה הגוֹססת שלי. לא, לא, די לי באלה. אני חוזר עכשיו מן היריד ומכּיר היטב את כל מחירי-השוּק ושום דבר אינו עשוי עוד לעַפֵּר את עֵינַי. רק שִׁיר-עם קטן שׂימוּ לי, לאו-דווקא מבּעלי השֵׁם ולאו-דווקא מאלוּפי הפסטיוואלים, לא איכפת אם אין יודע מי הדליק את נִשְׁמָתוֹ וּמתי נוֹלדוּ געגוּעיו, אבל שאחוּש בּוֹ שהוא מן המולדת, שהוא קומץ-עפר שלי.

שאניח עליו את ראשי, שצלילו האחרון יהדהד באוזני חָמִים ושַיָיךְ וּמבּית-אבּא, עד שללא אשמע עוֹד.

*

יְשִׁישׁוֹת שָׁלשׁ יָשְׁבוּ בַּגָּן וְשׂוֹחֲחוּ.

בָּא בָּרָק וּשְׁטָפָן מְלֹא עֵינַיִם.

נִזְדַּהֲרוּ הַיְשִׁישׁוֹת. אֲבָל בִּתְהוֹם פִּיּוֹתֵיהֶן,

אֲשֶׁר מִזְּמַן-מִזְּמַן כְּבָר נֶעֶלְמוּ מֵהֶם הֵיכְלֵי-הַשֵּׁן,

חָשְׁכוּ הַנְּעוּרִים וְלֹא חִיְּכוּ.

הָהּ, עֶלְבּוֹן-שָׁמַיִם!

אֲפִלּוּ הַבָּרָק, אַבִּיר הַזִּקּוּקִין,

נִשְׁבַּר פִּתְאֹם, עֻמְעַם, וּכְמוֹ הִזְקִין.

גַּם הוּא אֵינוֹ נוֹצֵץ בְּלִי שִׁנַּיִם.

לִכְשֶׁיִּתְקַמְּטוּ פָּנַי מְאֹד

אֵצֵא חֹרֶף אֶחָד הַחוּצָה

לָעֵץ הַסָּקוּס בִּקְצֵה הָרְחוֹב

עִם עַלְוָתוֹ הָעֲנֵפָה,

הַזּוֹכֵר אֶת לְחָיַי בִּהְיוֹתָם קְטִיפָה

וְאֶעֱמֹד תַּחְתָּיו.

כָּכָה אֶעֱמֹד וְאֶדֹּם

שִׁבְעִים לַיְלָה

וְשִׁבְעִים יוֹם,

עַד שֶׁתִּבְקַע נִצַּת-הָאָבִיב–

וּפְרוּעָה וְסוֹעֶרֶת

תִּבְעַר הַפְּרִיחָה בַּצַּמֶּרֶת.

אָז אַשְׁפִּיל עֵינַי וְאֹמַר:

אַשְׁרַי שֶׁזָּכִיתִי לְבָרֵךְ עַל הַמֻּגְמָר.

בָּרוּךְ מְשַׁנֶּה עִתִּים וּמַחֲלִיף אֶת הַזְּמַנִּים,

שֶׁהֱבִיאַנִי בְּסוֹד הַפָּנִים

בַּנֶּעְלָם

וְהֶרְאַנִי זִיו-הָאִיקוֹנִין הַמֻּשְׁלָם,

שֶׁאֵין אַחֲרָיו זִקְנָה

וּלְפָנָיו אֵין עֲלוּמִים

וְהוּא נוֹלַד תְּאוֹמִים

עוֹנָה אַחַר עוֹנָה

מִדֵּי שָׁנָה.

אֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים

אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף בִּי אֲדֹנָי

בִּהְיוֹתִי צָעִיר–

מַבִּיטִים עַד הַיּוֹם וּבוֹהִים

בִּי וּבְעֵינַי

וּבַחֲרוּזֵי הַשִּׁיר.

לְעוֹלָם לֹא יֵדְעוּ אִם

לִהְיוֹת אוֹהֲבַי אוֹ שׂוֹנְאַי.

אִישׁ מֵהֶם אֵינוֹ מַכִּיר

אֶת שַׁלְהֶבֶת-הַעִוְעִים

שֶׁאָחֲזָה בַּאֲבָנַי

הַזּוֹעֲקוֹת מִקִּיר

אִלֵּם וְיָתוֹם מֵאֱלֹהִים,

שֶׁאֲפִלּוּ לִיחִידֵי-נֶאֱמָנַי

לֹא הוֹתִיר

שֶׁמֶץ-אָבָק, אוֹ נְשֹׁרֶת-בְּקִיעִים,

לְפִיהֶם יוּכְלוּ פַּעַם לְפַעְנֵחַ אֶת סִדְקֵי-פָּנַי

אַחַר נָפְלִי מֵעַל חוֹמוֹת-הָעִיר.

בְּמוֹ עֵינַי רָאִיתִי אֶת הָרַבִּי מִבּוֹיַאן

בַּ"קְּלוֹיְז" שֶׁל “בָּתֵּי-אוֹרֶנְשְׁטֵין” מַחֲזִיק בִּמְעֻיָּן

גְּבִיעַ-כֶּסֶף בְּיָדוֹ, מָלֵא כֻּלּוֹ בְּיַיִן,

וְזִיק רָאִיתִי בְּעֵינוֹ, בִּקְצֵה עַפְעַף-הָעַיִן,

אֲשֶׁר גִּצְגֵּץ וְהִתְנַפֵּץ אֶל עֵין-הַחֲסִידִים

שֶׁסָּבְבוּ אוֹתוֹ אַי אַי, דְּמוּעִים וְגוֹדְדִים,

וְגַם אֲנִי עִמָּם גּוֹדֵד, בּוֹהֶה בּוֹ וּמַבִּיט

וּבְיָד עַל לְבָבִי אֲנִי מַצְהִיר פֹּה וּמֵעִיד:

כִּי הַגָּבִיעַ שֶׁבְּיַד הָרַבִּי מִבּוֹיַאן

נָטָה תִּשְׁעִים מַעֲלוֹת לְכָאן וְעוֹד תִּשְׁעִים לְכָאן,

אַךְ אַף שֶׁרָעֲדָה יָדוֹ לִשְׁלִישׁ, אוֹ לִרְבִיעַ,

לֹא נִגְרְעָה וְלוּ-טִפָּה מִמְּלֹא עֵין-הַגָּבִיעַ–

בְּלוּמָה הָיְתָה, גְּלוּמָה הָיְתָה,

שְׁלֵמָה וַאֲדֻמָּה הָיְתָה,

וּמִתּוֹכָהּ נִבָּט

נֵרָהּ שֶׁל הַשַּׁבָּת.

וְאַף שֶׁדִּמְיוֹנִי קָטָן וּשְׁתֵּי אָזְנַי סְתוּמוֹת,

נִדְמָה לִי כִּי שָׁמַעְתִּי קוֹל כְּנָפַיִם עֲצוּמוֹת

חָגוֹת מֵעַל רֹאשׁוֹ הַשָּׂב וְהַזָּרוּעַ אוֹר

שֶׁל הַצַּדִיק-שֶׁמִּבּוֹיַאן, הַשְּׁלִיטָ"א, הָאַדְמוֹ"ר;

וְעוֹד נִדְמָה לִי, שֶׁאָבִי לוֹחֵשׁ לִי גִלּוּפִין:

"זָכִיתָ, בְּנִי, לִרְאוֹת הַיּוֹם שָׂרָף בִּמְעוּפִין!

אַי צִ’ירִיבִּירִי-בִּירִיבָּם, הוֹסֵף עוֹד וְהַבֵּט

וּשְׁמֹר בִּשְׁתֵּי עֵינֶיךָ, בְּנִי, אֶת זֵכֶר הַמּוֹפֵת,

כִּי לֹא תָּמִיד זוֹכֶה אָדָם לְגִלּוּיוֹ שֶׁל נֵס

וְלֹא תָּמִיד הַנֵּס עַצְמוֹ מְלֹא-כְּנָפָיו פּוֹרֵשׂ".

“אַי בִּים-בָּם”, מְבַמְבֵּם אָבִי בִּמְבּוּם צָעוּף וָזַךְ,

"הָעוֹף אֲשֶׁר רָאִיתָ, בְּנִי, אֵינֶנּוּ עוֹף סְתָם-כָּךְ,

וְהַגָּבִיעַ שֶׁנָּטָה וְלֹא אִבֵּד טִפָּה –

שְׁנֵיהֶם סִימָן לַגְּאֻלָּה שֶׁכְּבָר הִיא עַל סִפָּהּ

וְשֶׁהַדּוֹר, בֵּין אִם חַיָּב וּבֵין אִם הוּא זַכַּאי,

כּוֹס-יְגוֹנָיו מָלְאָה עַד תֹּם, הוֹי צִ’ירִי-בִּירִי-בַּי,

כִּי אִישׁ חָסִיד יוֹדֵעַ, בְּנִי,לִרְאוֹת בְּכָל דָּבָר

אֶת הַנִּגְלֶה-לָעַיִן כִּלְבוּשׁוֹ שֶׁל הַנִּסְתָּר".

זֶה כָּל מַה שֶּׁזָּכוּר לִי מִן הָרַבִּי דְבּוֹיַאן

וּמִדִּבְרֵי אָבִי זַ"ל, שֶׁהָיָה אִישׁ בַּר-אוֹרְיָן,

וְאַף שֶׁלֹּא הָיִיתִי אָז יוֹתֵר מִזַּאֲטוּט

אֵין מַשְׁמַע-לָן שֶׁסִּפּוּרִי פָּסוּל הוּא לְעֵדוּת,

נִשְׁבָּע אֲנִי בְּזוּג תְּפִלַּי שֶׁאֵין אֲנִי הוֹזֶה

וְלֹא שִׁנִּיתִי בַּסִּפּוּר אֲפִלּוּ כְּהוּא-זֶה,

כְּלוּם לֹא נוֹסַף וְלֹא נֶחְסַר

מִן הַהַשְׂכֵּל וְהַמּוּסָר,

כֵּיוָן שֶׁכָּךְ–סִימָן וָאוֹת

שֶׁהַמָּשִׁיחַ אוֹט אוֹט אוֹט

הִנֵּהוּ עַל הַסַּף

עִם הַצִּפּוֹר בַּכַּף.

וְאִם יִפְגּשׁ בָּכֶם כּוֹפֵר, אוֹ סְתָם אֶפִּיקוֹרוֹס,

וְיִתְלַגְלֵג עַל זֶה הַנֵּס, כִּי לֹא יוּכַל לִתְפֹּשׂ,

וְיַלְעִיגְכֶם–זוֹ יַהֲדוּת וְאֵלֶּה יְהוּדִים?

הָשִׁיבוּ לוֹ בִּקְצָת חִדּוּד:

כֵּן, רֹאשׁ-חֲמוֹר, זוֹ יַהֲדוּת–

צִפּוֹר-שֶׁל-אֵשׁ וְטִפַּת יַ"ש וְזֶמֶר-חֲסִידִים.

אותו “חבל-נביאים” שבמקרא, עם יצר התגוֹדדוּת שבּוֹ והנהיה אחר שכרוֹנוֹתיו ושכחת-הַיֵש שהושגה בחברתו, האם אין הוא מין אב-טיפוס לביטניקים ול"הִיפִּים" של ימינו? אלה כאשר אלה נקעה נפשם ממִמסדהּ ואורח-חייה של החברה בת זמנם. אלה כאשר אלה יצאו חוצץ נגדה ונגד שליטיה. כל ההבדל הוא במהוּת מחאתם. מבחינת הצוּרה והאמצעים, אפשר בנקל לנטות קַו מקביל ביניהם לבין עמיתיהם בני ימינו. הופעתם של הקדמונים היתה תמהונית לא פחות. השֵׂער והבגדים הבלואים ויצר הסיגוּף והמחול הדֶרְוִישִׁי, הארוך והמתיש עד לעִרבוב החושים, וכן אותם נֵבֶל ותוף וחליל וכינור, כנגד הגיטארות ושאר כלי-זמר של ימינו. מבחינת המַהוּת שבמרידתם, כאמור, השוֹני הוא קוטבי. אפשר שגם בימי המקרא היו אנשי “חבל הנביאים” ניזוֹנים מסמים משׁכּרים כלשהם, שלא ידענו לכנותם בשֵם, אבל השפעתם היתה מביאה לידי הזיה והתמַכּרוּת. שמא משהו הכרוך ב"קְטוֹרֶת", שכֹּה מרבים להזכּירהּ בתנ"ך. מי יודע איזה “פיטוּם הקטורת” היה זה?… גם מאבקיהם של הַ"הִיפִּים" בימינוּ אינם חדלי תכלית לחלוטין, אלא שתכלית זוֹ בלתי מודעת להם, בשל שלילתם את האמונה-מהכרה. המכַנה המשותף, אחר הכל, היא האמונה, שהחליפה פנים, אבל משמעותה לא נשתנתה, והיא: הרצוֹן להשתייך אֶל ולהזדהות עִם הכוחות הנעלמים והיוצרים של הבריאה. כל ההבדל–והוא העיקר–בתופעת אדישותם ונואשותם של ה"היפִּים" לחפש, על מנת למצוא, את מרכז-המעגל שסביבוֹ הם חגים בחוסר-מוצא אומלל כזה ובלא כל גילוי-של-כוונה להיחלץ ממַגניטו. דומה כאילו ניחא להם וטוב להם במצב רפיסתם. מסתבר שרָצון פאסיבי לעשות טוֹב, או “לעשות אהבה”, או “לעשות שלום” אינו מספיק בעולמנו. בריחתם העקרה ועיוורת מן המציאוּת, הביאה אותם לפריקת-עול והסתגרות עצמית מפני נטל כלשהו של אחריות ציבורית. זוהי כפירה שהפכה לְקִישְׁקִישְׁקַרְיָא גדולה, נטוּלת כל אידיאה מרכזית, לבד מן ההנאה הרגעית שבקיום הפיזי. כנגד זה יש בהתגודדות הנבואית משום התפשטות הגשמיות לשם ענין נעלה וברור, המשווה לעיניו יום שבּו ישלטו בחברה מוסר אנושי צרוף ועולם המתוקן במלכות שדי, להבדיל מעולם המתוקן במלכות שָׁדַיים ו"עשׂיית אהבה". כאן אין, אפוא, בריחה מן האחריות. היפוכו של דבר–בחירה יש כאן, בין הקל לכבד, בין הפסול לבין הראוי. הסמים מקנים לך עולם של שעה, ואילו האקסטזה הנבואית מקנה לך עולם של נצח שיש בו תכלית. אין זו הרדמה חלקית או הלם מקומי. באווירת המסתורין הנבואית יש משום מסע נועז אל הנִכְסף הרוחני, במטרה לשמש דוגמה ומורה-דרך במבוכיה של האנושוּת.

עַרְבִית בִּירוּשָׁלַיִם.

בְּטֶרֶם מְדִינָה.

בְּטֶרֶם הַרְבֵּה דְּבָרִים.

הָעֵת בְּשֶׁטֶף תְּמוּרוֹתֶיהָ.

בִּתִּי יְפַת-עֵינַיִם.

בִּתִּי יְשֵׁנָה.

בִּתִּי פָּנֶיהָ חֲוַרְוָרִים.

הִלַּת-חֲלוֹם עַל שְׁמוּרוֹתֶיהָ.

מְשֻׁלָּם טוֹכְנֶר, שְׁכֵנִי הַלַּמְדָן,

הִפְסִיק מַאֲמָרוֹ עַל רַשִׁ"י צַ’צְ’קֶס בְּפִתְאֹם.

קֶצֶר בְּרֶשֶׁת הַחַשְׁמַל.

הַיַּסְמִין הַמְעֻדָּן

מַחֲרִיף רֵיחוֹ בֶּעָצִיץ הַקָּטֹן–

גִּבְעוֹל דַּק שֶׁשָּׁתַלְתִּי עַתָּה-זֶה וְטֶרֶם קָמַל.

בְּ"פַּלֶּשְׂתַּין-פּוֹסְט", מוּל חַלּוֹנִי,

חָדְלָה הָאַנְגְּלִית לְהִתְגַּלְגֵּל בַּמְּכוֹנוֹת.

שׁוֹטְרִים בְּרִיטִיִּים דּוֹרְכִים בְּרִיחֵי-רוֹבֵיהֶם

וּמְשַׁחְרְרִים אֶת הַנְּצָרוֹת.

שׁוּם חִדּוּשׁ בְּעֶצֶם. כְּמִפַּעַם לְפַעַם אֲנִי

נִלְפָּת וּמְהַלֵּךְ עַל בְּהוֹנוֹת.

אִם בְּשֶׁל בִּתִּי-בַּחֲלוֹמָהּ, אוֹ שְׁכֵנִי-עַל-מֶחְקָרוֹ, אוֹ הָעִתִּים הַמְשַׁנּוֹת צוּרוֹת

מְתִיחוּת זָרָה בַּחשֶׁךְ הַכָּפוּל הַזֶּה,

הַטִּבְעִי וְהַכָּפוּי.

חִפַּשְׂנוּ נֵר כְּגוֹשְׁשִׁים, אֲנִי–הַחַרְזָן הַהוֹזֶה,

וּשְׁכֵנִי–הַחוֹקֵר הַשָּׁפוּי.

וּפִתְאֹם בָּא אוּרִי-צְבִי בַּמַּדְרֵגוֹת וְקָרָא בְּהִתּוּל:

“מַה זֶּה, כְּבָר אֵין גָּרִים כָּאן יְהוּדִים?”

וְהֵקִיצָה בִּתִּי מֵחֲלוֹמָהּ. וְנִדְלַק בְּיָפְיוֹ הַיַּסְמִין הַשָּׁתוּל,

וִישׁוּעָתֵנוּ בָּעֲרָה כְּלַפִּידִים.

זוֹ הָאֱמֶת–אֵין רַע.

כָּל אִישׁ הוּא הוֹשֵׁעַ בְּעִתּוֹ,

כָּל אִישׁ הוֹלֵךְ אֶל הַנַּעֲרָה

לִפְרֹק מִטְעַן נְבוּאָתוֹ.

אַחַר-כָּךְ הָעִיר רְגוּעָה, מְפֻכַּחַת,

וְכָל חֵטְא מוּבָן וְנִסְלָח,

כִּי שְׁנֵינוּ אֱלֹהִים בְּיַחַד–

אַתְּ לִי וַאֲנִי לָךְ.

*

בְּפִרְצוֹת הַהֲרָרִים הַלָּלוּ,

בְּשִׂיאֵי הָרְכָסִים הַמְשֻׁפָּדִים שָׁמַיְמָה,

בַּצֶּאֱלִים סְחוּפֵי-הָרוּחַ, שְׁטוּחֵי-הַצַּמָּרוֹת,

בְּגַמֶּלֶת-הַצָּהֳרַיִם הַפּוֹסַעַת עַתִּיקוֹת לַיָּם הָאָדֹם,

בְּאֵימַת-הַהוֹד הָרוֹמֵמָה, הַיְצוּקָה-מִבְּרֵאשִׁית,

הַקְּרוּשָׁה כְּצַעֲקַת הָאֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַבֹּהוּ;

עוֹד מְעַט רַק, כַחֲצִי-מַעֲלָה בַּשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשְׁךָ–

וְזַעֲקַת-הָאֵשׁ תּוֹפִיעַ

וְהָעָם יִרְאוּ אֶת הַקּוֹלוֹת.

(בין אֵילַת לִנְבִיעוֹת, 1976 )

אָמַר הַמַּטֶּה: מִן הַבְּרוֹשׁ

פְּצָלוּנִי קַרְדֹּם וּמַקְצוֹעַ.

וְהִנֵּה אֲנִי פֹּה. תְּנוּנִי רֹאשׁ

לְהַכּוֹת בּוֹ הָלוֹם וּפָצוֹעַ.

שָׁמַע הַחַרְטֹם וַיִּשְׁלַח אֶת יָדוֹ

לִשְׁלֹף מֵחֵיקוֹ אֶת סוֹדוֹ.

אָמַר הַמַּטֶּה: לֹא חִנָּם

הִקְצִיעַנִי הָאֵל קְצוֹתַיִם.

וְהִנֵּה אֲנִי פֹּה. תְּנוּנִי עַם

וְאֶבְקַע לוֹ הַיָּם לִשְׁנַיִם.

נִבְעַת הַחַרְטֹם וַיְמַהֵר וַיִּלְחַשׁ–

וַיְהִי הַמַּטֶּה לְנָחָשׁ.

אָמַר הַמַּבּוּל: עוֹד שְׁפָכַי

אֵיתָנִים בִּי כִּימֵי שָׁמַיִם,

וְהִנֵּה אֲנִי פֹּה. תְּנוּנִי חַי

וְאָשִׁיב אוֹתוֹ מֵת מִמַּיִם.

שָׁמַע הַחַרְטֹם וַיִּשְׁלַח אֶת יָדוֹ

לִשְׁלֹף מֵחֵיקוֹ אֶת סוֹדוֹ.

אָמַר הַמַּבּוּל: בְּבוֹא עֵת

גַּם שְׁבָחַי עוֹד אֶל אֹזֶן יַגִּיעוּ.

וְהִנֵּה אֲנִי פֹּה. תְּנוּנִי מֵת

לְהַחֲיוֹת בַּצָּמָא אֶת פִּיהוּ.

נִבְעַת הַחַרְטֹם וַיִּלְחַשׁ לַהֲדַ"ם…

וְהַמַּיִם הָפְכוּ לְדָם.

אָמַר אוֹר-הַיּוֹם: לֹא אָמִישׁ

וְאַכְזָר אֶתָּלֶה עַל מֵצַח.

וְהָיָה אִם תִּתְּנוּנִי אִישׁ,

עִוֵּר אֲשִׂימוֹ לָנֶצַח.

שָׁמַע הַחַרְטֹם וַיִּשְׁלַח אֶת יָדוֹ

לִשְׁלֹף מֵחֵיקוֹ אֶת סוֹדוֹ.

אָמַר אוֹר-הַיּוֹם: אֲנִי שָׁב,

אֲנִי שָׁב לַשָּׁעָה הַנּוֹאֶשֶׁת.

תְּנוּנִי אִישׁ וְאַדְלִיק אֶת עֵינָיו

כְּמַרְאֵה הֶעָנָן בַּקֶּשֶׁת.

נִבְעַת הַחַרְטֹם וַיִּלְהַט כַּנְּחשֶׁת.

וְהָאוֹר כָּבָה. וַיְהִי חשֶׁךְ.

(בראשית י"א, ה)

סִימָן שֶׁהוּא פּוֹחֵד.

אִם הוּא קָרוֹב,

אִם הוּא יוֹרֵד וּמִתְהַלֵּךְ בַּמַּחֲנֶה

לִרְאוֹת הַאִם וְהַאֻמְנָם–

סִימָן שֶׁהוּא פּוֹחֵד.

מִיֵּצֶר הַשְּׁלֵמוּת שֶׁבָּנוּ,

מִן הַמַּגְנִיט הַמַּתְמִיד אֵלָיו,

מֵחוּשׁ הָרְדִיפָה שֶׁלָּנוּ.

הוּא פּוֹחֵד.

הוּא מְגָרֵשׁ מִגַּן-עֵדֶן.

מַשְׁחִית בַּמַּבּוּל.

מְעַכֵּב אֶת מִגְדַּל בָּבֶל.

הוֹרֵס אֶת נִינְוֵה.

סִימָן שֶׁהוּא פּוֹחֵד.

הוּא נִמְשָׁךְ אֶל מְקוֹם הַפֶּשַׁע.

זֶה הַזְּמַן הֲכִי טוֹב לִתְפֹּס אוֹתוֹ סוֹף-סוֹף,

וְלָדַעַת מִיהוּ.

קַיִץ עָיֵף, בַּאֲבַק עֲצֵי הַזַּיִת וְרֵיחוֹת הַתְּאֵנָה.

בַּשְּׁבִילִים הַפְּתַלְתֻּלִּים שֶׁל רָמוֹת-גִּלְעָד,

בַּשֶּׁמֶשׁ הַיּוֹרֶדֶת עַל הַנָּהָר מֵעֹרֶף,

בְּשַׁעֲטַת-הָסּוּס הָאִטִּית, הַכְּבֵדָה,

בְּנִתְזֵי-הַנִּצָּחוֹן הַקְּרוּשִׁים עַל הָאֻכָּף,

עַל שְׂרוֹכֵי-הָעוֹר עַד לַסַּנְדָּל,

עַל חֶרֶב-הַגְּבוּרוֹת הָאֲרֻכָּה.

שָׁפוּף רוֹכֵב לוֹ הַפָּרָשׁ.

הַקֵּץ, הַמִּתְקָרֵב עֲלוּט-פָּנִים, בּוֹהֶה מִתּוֹךְ עֵינָיו.

הַכֹּל מוֹלִיךְ הַבַּיְתָה, לַעֲפַר-הַתּוֹלָדָה–

מִזְמוּטֵי אִמּוֹ,

חֶרְפַּת הַמַּמְזֵרוּת,

עֲפַר-הַשְּׁבִיל הַמְקֻלָּל,

וּמִרְדַּעַת סוּס-הַמִּלְחָמוֹת

וְרֶסֶן-הַשּׁוֹפְטִים

וְהַשְּׁכוֹל בְּמַעֲבֵה הַזְּמַן.

רַק עֲלוּמֵי-הַבַּת עַל אֵפֶר-שֵׂיבָתוֹ–

מְפַזְּזִים, כְּאָז, מִן הֶהָרִים.

(לְאוּרִי-צְבִי)

אַתָּה מְנַגֵּן לְהַפְלִיא, נַעֲרִי דָוִד.

זֶה עַתָּה שָׁמַעְתִּי אֶת הַסְּקֶרְצוֹ שֶׁלְּךָ לְכִנּוֹר בְּתוֹך הָאֹהֶל,

וְאַחַר-כָּךְ אֶת הָאַדָּגִ’יֹו.

וִירְטוּאוֹז גָּדוֹל.

בְּבֵית-לֶחֶם לֹא מַעֲרִיכִים אוֹתְךָ. פַלָּחִים גַּסִים וּמְיֻבָּלִים.

מָה הֵם יוֹדְעִים בְּמוּזִיקָה.

עֲלֵה לְגִבְעַת-בִּנְיָמִין.

אוֹמְרִים כִּי מֶלֶךְ יֵשׁ שָׁם, רִאשׁוֹן וּבִלְתִּי מְנֻסֶּה.

וְהוּא עָצוּב, עִם כָּל הַכֶּתֶר שֶׁהִכְתִּירוּ לוֹ.

אֵין לְךָ דָבָר רָאוּי יוֹתֵר לַמַּנְגִּינָה מִמֶּלֶךְ עָצוּב.

הוּא יִשְׁמַע לְךָ. הוּא שׁוֹמֵעַ-נְפָשׁוֹת. הוּא יָבִין.

וְהַמַּלְכוּת תְּקַבֵּל, אוּלַי, מֵמַד חָדָשׁ שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ מֵעוֹלָם.

עֲלֵה לְגִבְעַת-בִּנְיָמִין, נַעֲרִי דָוִד.

יֵשׁ מֶלֶךְ שָׁם שֶׁרָאוּי לְנַגֵּן לְפָנָיו. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל בְּלִי נִגּוּן.

מְהַלֵּךְ-חוֹלֶה אוֹמְרִים עָלָיו, אַךְ מְהַלֵּךְ בְּאוֹר-פָּנָיו שֶׁל אֱלֹהִים.

אֶפְשָׁר יָטִיל בְּךָ חֲנִית-פִּתְאֹם בְּהִתְעַטֵּף בּוֹ מַלְכוּתוֹ.

רוֹאֶה-בָּאוֹב הוּא, וּפְלוּמַת-מָוֶת רוֹעֲדָה עַל זְקָנוֹ.

אֲבָל כְּדַאי לְךָ–

קָהָל נִרְגָּשׁ מִמֶּנּוּ, אָנִין מִמֶּנּוּ,

לֹא תִּמְצָא בְּיִשְׂרָאֵל.

שִׁיר עַל הַמִּקְרֶה הַנּוֹרָא וְהַזָּר

שֶׁאֵרַע לְאֶלְעָזָר בֶּן אֲחֹחִי,

מִשְּׁלשֶׁת גִּבּוֹרֵי דָוִד

מְסֻפָּר מִפִּיו

בְּלָשׁוֹן מְתוּנָה

וּבְסִגְנוֹן דַּל,

כַּיָּאוּת לְאִישׁ-חַיִל:

יוֹם אֶחָד חֵרַפְתִּי נַפְשִׁי בַּפְּלִשְׁתִּים. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר גָּבַר

הַקְּרָב, הִכֵּיתִי בָּהֶם בְּכָל כֹּחִי.

פִּתְאֹם אָחֲזָה בִּי עֲוִית

וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהָשִׁיב

הַחֶרֶב לִנְדָנָהּ

גַּם לְאַחַר שֶׁהִפַּלְתִּי חָלָל

מֵאָה אִישׁ בַּיּוֹם וּמֵאָה בַּלַּיִל.

זוֹהִי חֲוָיָה מֻפְלָאָה בְּיוֹתֵר.

כַּיָּדוּעַ, אָדָם בַּמִּלְחָמָה חוֹתֵר

לַהֲרֹג בְּאוֹיְבוֹ, לְאַבֵּד, לְהַשְׁמִיד,

כְּדֵי שֶׁיּוּכַל אַחַת וּלְתָמִיד

לָשׁוּב בְּשָׁלוֹם אֶל יְלָדָיו

וְאֶל מִטַּת אִשְׁתּוֹ, וְלִשְׁכַּב

וְלִשְׁכֹּחַ הַבָּרָק וְהָרַעַם

וְהָאֵיךְ-וְכֵיצַד וְהַמַּהוּ-הַטַּעַם

לְמַעֲנָם תָּפַשׂ חֶרֶב אֵי-פַּעַם.

אֲבָל מַה שֶּׁאֵרַע בִּי הָיָה מְשֻׁנֶּה:

בְּאֶמְצַע הַקְּרָב, בְּעוֹדִי מְפַנֶּה

נָתִיב לְעַצְמִי וּמַכֶּה וּמְמוֹתֵת–

וְהַדָּם מְכַסֶּה אֶת רַגְלַי וְשׁוֹתֵת

מֵעֵבֶר לַקְּרָב וּמֵעֵבֶר לָעֵת–

חַשְׁתִּי וְהִנֵּה–וּכְבָר בָּא יוֹם עַד עֶרֶב–

זֹאת יָדִי הָעֲיֵפָה, הָאוֹחֶזֶת בַּחֶרֶב,

דְּבוּקָה בְּנִצַּב הַפְּלָדָה הָרוֹצַחַת–

וְאֵינֶנָּה נִפְתַּחַת.

זוֹהִי חֲוָיָה אֲיֻמָּה בְּיוֹתֵר.

כַּיָּדוּעַ, אָדָם בַּמִּלְחָמָה חוֹתֵר

לְכַלּוֹת אֶת אוֹיְבָיו בִּמְהֵרָה וְלַחְדֹּל;

אַךְ הִנֵּה מוּטָלִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל

חַלְלֵי פִּיפִיּוֹת-לַהֲבִי הַמֵּתִים,

דְּקוּרִים וּבְתוּקִים וּגְזוּרִים וּשְׁחוּטִים,

וּכְבָר אִישׁ בַּחַיִּים אֵין, לֹא גְדוּד אוֹ מַעֲרֶכֶת,

רַק חַרְבִּי בְּיָדִי מוֹסִיפָה וּמִתְהַפֶּכֶת;

וּכְבָר תַּם הָאוֹיֵב וְהַקֶּטֶל שָׁלֵם

וְנִגְאַל הַנָּקָם וְנִפְדָּה הַשִּׁלֵּם,

וְרַק הַבַּרְזֶל בְּיָדִי עוֹד הוֹלֵם

מֵעֵבֶר לַקְּרָב וּמֵעֵבֶר לָעֵת,

וְהָעָם מֵאָחוֹר חֲלָלַי מְפַשֵּׁט;

וְהַחֶרֶב מוּנֶפֶת כְּאִלּוּ לְעַצְמָהּ,

לְהוֹד הַנִּפְנוּף וּלְתִפְאֶרֶת הָעָצְמָה

מֵעֵבֶר לִרְצוֹנִי וּמֵעֵבֶר לְכֹחִי… – – –

– – – תַּמּוּ דִבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן אֲחֹחִי.

וַאֲנִי שֶׁשָּׁמַעְתִּי הַדְּבָרִים בְּשָׁרְשָׁם,

אֵינֶנִי יוֹדֵעַ לָתֵת פֵּרוּשָׁם

וְלוֹמַר אִם בַּיָּד אוֹ בַּחֶרֶב אָשָׁם.

אַךְ הַגִּידוּ אַתֶּם

אֲשֶׁר כָּמוֹנִי שְׁמַעְתֶּם

גּוּפֵי הַמַּעֲשֶׂה וּלְבוּשָׁם–

הַאֻמְנָם יִתָּכְנוּ דְבָרִים מֵעֵבֶר לְיֵשָׁם?

(“מִשֶׁנִּכְנָס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה”–מַהֲתַלָּה בִּלְשׁוֹן הַחֹדֶשׁ)

שָׁמַעְתִּי שֶׁהִזְכִּירוּ פֹּה אֶת שְׁמִי.

זֹאת הַתַּחְפֹּשֶׂת אֲשֵׁמָה. לֹא אֲנִי. אֲנִי לִכְשֶׁעַצְמִי

נָבוֹךְ מִן הַפִּרְסוּם. מַמָּש חוּשַׁי מִתְבַּלְבְּלִים

וַאֲנִי רָץ אָז וְנֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים.

גַּם אֵין לִי “כֵּף” לְמַסֵּכוֹת,

לֹא צוֹחֲקוֹת וְלֹא בּוֹכוֹת.

כָּךְ חִנְּכוּנִי בִּימֵי קֶדֶם. אַךְ בַּיָּמִים הָאֵלֶּה

הַכֹּל שׁוֹנֶה. אוֹמְרִים לִי שֶׁפּוּרִים הַיּוֹם–אָז מֵילָא.

מַה לַּעֲשׂוֹת,

מֻכְרָחִים שׁוּב לְהִתְנַסּוֹת.

תָּמִיד הָיִיתִי גָבוֹהַּ קְצָת. כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים “מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה”.

הַנְּעָרוֹת הָיוּ עוֹצְרוֹת וּמַבִּיטוֹת, וְהוֹלְכוֹת וְטוֹפְפוֹת הָלְאָה.

כְּבָר הִתְרַגַּלְתִּי שֶׁחוֹמְדִים עִמִּי לָצוֹן.

אַף כִּי עִם כָּל הַגֹּבַהּ שֶׁלִּי, לֹא רָאִיתִי רָחוֹק. זֶה אֲסוֹנִי. רָאִיתִי רַק אֶת הַצֹּאן

וְלֹא שׁוּם דָּבָר מֵעֵבֶר לָהֶן. גַּם הָיִיתִי קְצָת בַּיְשָׁן.

נָכוֹן, כְּשֶׁאָבְדוּ לָנוּ הָאֲתוֹנוֹת–יָצָאתִי לְבַקְשָׁן,

אֲבָל זֶה כָּל מַה שֶׁבִּקַּשְׁתִּי.

יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ, כִּי חָשָׁשְׁתִּי

לְמַה שֶּׁיַּגִּיד אַבָּא.

אֲבָל מִכָּאן עַד לַמַּלְכוּת שֶׁלִּי וּלְכָל מַה שֶּׁקָּרָה בָּהּ–

כּוֹלֵל הַמְּבוּכָה וְהַמְבֻלָּקָה–

עוֹד הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה.

אָמְנָם תָּמִיד הָיִיתִי מִין חוֹלֵם-כָּזֶה, בַּסֵּתֶר,

אֲבָל מִי חָלַם עַל כֶּתֶר?

נָהַגְתִּי לִפְעָמִים לְהִתְגּוֹדֵד עִם הַחַבְרַיָּא בְּ"חֶבֶל הַנְּבִיאִים",

זֶה מָצָא חֵן בְּעֵינַי. חָשַׁבְנוּ שֶׁנִּרְאֶה אֶת אֱלֹהִים.

כֻּלָּם רָקְדוּ, הִשְׁתּוֹלְלוּ, הָיָה בָּזֶה מַשֶּׁהוּ. אוּלַי רֶגֶשׁ. אוּלַי דִּמְיוֹן.

עַל כָּל פָּנִים בָּרַחְתִּי קְצָת מִשֶּׁגֶר הַיּוֹמְיוֹם

וּמִכָּל הַשִּׁבְטִיָּדָה הַזֹּאת וְהַחֲמוּלוֹת שֶׁל בְּנֵי-בִּנְיָמִין,

שֶׁכָּל הַמְעַנְיֵן אוֹתָם זֶה אוֹ כֶּסֶף, אוֹ מִין–

לֹא נִשְׁתַּנּוּ בִּכְלוּם מֵאָז פִּילֶגֶשׁ-בְּגִבְעָה.

אֵיפֹה תִּמְצָא אֶצְלָם צַעַר, אוֹ שִׂמְחָה, שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר כְּלָל אַהֲבָה,

אוֹ מְעַט הֲבָנָה לִבְנֵי-אָדָם.

רַק הַכִּיס קַיָּם, וְהַכָּבוֹד וּגְאֻלַּת-הַדָּם.

וְיֵצֶר הַפִּרְסֹמֶת, כַּמוּבָן… לֹא רָאוּי אֲפִלּוּ לְהַרְחִיב אֶת הַדִּבּוּר.

לִי לֹא הָיָה מֵעוֹלָם קָצִין לְיַחֲסֵי-צִבּוּר,

גַּם כְּשֶׁיָּשַׁבְתִּי כְּבָר עַל הַכִּסֵּא.

פָּשׁוּט הִמְשַׁכְתִּי לַחֲלֹם, בְּלִי שׁוּם חוּשׁ-שֶׁל-מַעֲשֶׂה.

עַד עַכְשָׁו זֶה כָּךְ, גַּם תַּחַת הַמַּסְוֶה וְהַגְּלִימָה הַחֲדָשָׁה.

דָּוִד יָדַע זֹאת. הוֹ, הוֹ, אֵיךְ שֶׁנִּצֵּל. בְּלִי כָּל בּוּשָׁה.

“הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבוֹתָיו”…

מָה אַתֶּם חוֹשְׁבִים, מִי דָאַג שֶׁכָּכָה זֶה נִכְתַּב

בַּתְּנַ"ךְ? וַדַּאי שֶׁהוּא. הוּא, יַחַד עִם אֶחָיו הַנִּבְזִים

שֶׁמִּבֵּית-לֶחֶם, וְכָל אוֹתוֹ חֶבֶר רֵיקִים וּפוֹחֲזִים

שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו תָּמִיד.

כֵּן, הוּא יָדַע הֵיטֵב כֵּיצַד לִבְנוֹת לוֹ תְ’הַקַּרְיֶרָה לֶעָתִיד,

לֹא כָּמוֹנִי–כִּבְשַׂת-הָרָשׁ הָאַצְלמֹוִנית בַּמִּשְׁפָּחָה.

כְּשֶׁהֶעֱבִיר לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת הַמְּלוּכָה

הָיָה הַגִּ’ינְגִ’י הַזֶּה כְּבָר דָּרוּךְ לָהּ וְעָרוּךְ לָהּ וּמְקַפֵּץ עַל בְּהוֹנוֹת.

לֹא כָּמוֹנִי, שֶׁמְּצָאתִיהָ בְּמִקְרֶה, כְּשֶׁחִפַּשְׂתִּי אֲתוֹנוֹת.