לְבַת־אֵל, כַּלַּת־בְּרִיתִי,

שֶׁצָעֲדָה אִתִּי,

שֶׁמָעֲדָה אִתִּי,

שֶׁקָּמָה וְעָמְדָה אִתִּי,

שֶׁזֹּהַר־נִשְׁמָתָהּ בְדִמְעָתִי –

בִּפְסִיקַי, בִּנְקֻדּוֹתַי,

בְּכָל אוֹתִיּוֹת אַהֲבָתִי.

"…כִּי בְּטֶרֶם כּוֹנֲנוּ מוֹסְדוֹת־עוֹלָם, וּבְטֶרֶם

כָּל הַנִּקְרָא “בְּטֶרֶם”… בְּךָ קַיָּמִים, חֲתוּמִים לָנֶצַח, כָּל

הַדְּבָרִים אֲשֶׁר בְּנֵי־חֲלוֹף הֵם וְכָל אֵלֶה הַמִּשְׁתַּנִּים

חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים. בְּךָ מַתְמִידִים הָאֲבִיבִים וּבְךָ מְלַבְלְבוֹת

עִלּוֹת־הַנֶּצַח לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא עִלָּה לָהֶם וְלֹא

נֶצַח…"

(“וִדּוּיֵי אוֹגוּסְטִין הַקָּדוֹשׁ”)

"נָהִיר לי היטב כי לא פעם מֵשִׂיחַ אני בדברים שהמוּמחים בהם יודעים אותם טוֹב ממני ומשיגים בָּם קירבה גדולה יותר אל האמת. אבל אין כוונתי בְּמָקוֹם זה אלא לְנַסּוֹת את כִּישׁוּרַי וּנְתוּנַי הטבעיים, ולא את אלה שהוּקְנוּ לי. כיוון שכך, כל המייחס לי בּוּרוּת, אינו תולה בי קוֹלָר־של־ממש, שהלא איני יכול לשאת באחריות כלפי הרבים בשל מחשבותי המפוּרנָסוֹת על ידי אחרים, שֶׁכֵּן אפילו כלפי עצמי אינני אחראי להן ואַף אין דעתי שלֵמה עמהן. מי שמבקש אַחַר מקורות ראשונים של בינה ודעת, יטריח־נא לדרוש אחריהם במעיינות־נביעתם. תכליתי שלי היתה שונה. אין אני מעלה בזה אלא את שגיונותי האישיים בלבד, שמוּפגנת בהם רֹאשׁ־לַכּוֹל מַהוּת מוּשְׂכָּלוּתִי שלי ולא מהות הַמוּשְׂכָּלוֹת לעצמם. יתכן שאי־פעם תיפקחנה עיני למושכלות עצמם, ויתכן שאולי כבר ניפקחו להם עיני במיפגשים שהיו לי עימהם, אלא שבשל קוצר־זיכרוני אבדו ונישכחו ממני. ניתַן, אפוא, לומר כי על אף מה שהיה סיפק בידי לְשַׁנֵּן לעצמי חוכמתם של חכמים, הנה לא עמד לי זיכרוני לְשַׁמְרָהּ כראוי…

(מוֹנְטֵין – ‘עַל הַסְּפָרִים’)

בְּעִיר כְּבֵדָה וּשְׁחֹרָה וַעֲיֵפָה מִמָּוֶת,

עַל רֹאשׁ מִגְדָּל גָּבוֹהַּ וְאָפֵל,

הָיוּ פְּתוּחִים בְּאוֹתוֹ לַיְלָה שְׁלשָׁה חַלּוֹנוֹת.

סַהַר גָּדוֹל הָיָה תָּלוּי מִמַּעַל לֶהָרִים,

עַתִּיק וְזוֹכֵר עָווֹן.

וּלְמַטָּה נָהַם יָם עֲנָק וַחֲסַר־מְנוּחָה, לָכוּד בְּסוּגָרוֹ,

וְהָעִיר הָיְתָה כְּבוּיָה, אַלְמוֹנִית בַּזְּמַן,

בְּלִי שֵׁם לָהּ עַל עָפָר.

וְאִישׁ אֶחָד, מְטֹרָף לְמַרְאֵהוּ, הָיָה צוֹפֶה בְּאוֹתוֹ לַיְלָה,

כְּדֶרֶךְ הַהוֹבְרִים, לְעֵבֶר הַשָּׁמַיִם,

אִם בְּחַלּוֹן זֶה, וְאִם בָּזֶה, וְאִם בְּחַלּוֹן זֶה,

לִרְאוֹת אִם יֵשׁ בַּכּוֹכָבִים

וְאִם אָיִן.

שירים על נסי החמר

מאת

יעקב אורלנד

---

שִׁירָה וּמִסְתּוֹרִין

מאת

יעקב אורלנד

באיזו דרך מסייעת השירה (בין שאר האמנויות) לחיפוש האמת, ומה עשויה היא לגלות באינטואיציה שלה על דרך החיפוש הזה? הכי יש בגילוי היפה משום פיענוח האמיתי־הנעלם וחִישָׁתוֹ, והאם כרוך – משום כך – המוסרי באמנותי? או שמא אין פולחן־היוֹפִי אלא גילוי הערצה עיוורת שיש ליצורים תּוהים וקצרי־דעת כלפי הסדר המופלא והמורכב שבטבע, ואין הוא קשור כלל לאמיתות־הטבע עצמן, שהנעלם בהן נראה לנו כאינסוף חסר־תכלית?

שמא צריכה השירה של ימינו, יותר מבכל דור אחר, לרכּז עצמה בביטוי המיסתורין, שהוא מקור ומעיין גם לדת וגם למדעים. אולי דווקא בדור זה (שבו המנוסה והמוגדר מקובלים יותר מן המדומה והמשווה) יש להפעים את ליבו, יותר משאת מוחו של האדם, כדי לחזק בו את יצר הגירוי והדרישה אל ישותו ההִיוּלִית של החוֹשֵב הקוסמי, יהיה זה מי שיהיה, או מה שיהיה. אחר הכל, גם הפחד מפני כליון אטוֹמי אינו ניפלץ יותר במהותו (לבד מן התוצאות הסטאטיסטיות) מפחד “רגיל” שיש לנו תמיד מפני הקץ. אין הפחד לעצמו מהווה, אפוא, סימנה של תקופה, שראוי לתת עליה את הדעת יותר משראוי לתת עליה את הלב. רק האמצעים המתקדמים הם חותמה ופתיליה. אימת המוות ונסתרותו נשארו עומדים וקמאים כימי־עולם. אולם אם היה לפנים טעם דתי והסבר דתי – ומשום כך גם פִּיצוּי לוֹגִי־דתי – לַקֵּץ, הנה היום, בהעדר האמונה, מעיק הקץ כקיר אטוּם הניצב בסופה של דרך ללא מוצא. וכי מה־מקום יכול להיווצר במצב כעין זה לשירה, שהיא ביטוי לסוּבּלימציה עליונה, להתגַבּהוּת מזוככת של נפש האדם? כנגד זה עשוי המיסתורי לשרת את האדם במבוך־זממנו, בבנותו לו שנית קרנות־מזבח חדשות במחוזות העל־מודע, להיאחז בּהן. שמא תחודש שוב באמצעותה הזיקה לערכים מוסריים, שכל־כך אבדה משמעותם בימינו.

אני מודע לאפשרות שיימצאו מי שידונו גישה זו ברותחין ויפרשוה כנסיגה תפלה למאגיה של ימי־הביניים ומלכות־החושך, אבל שפיותם של המדעים בעולם הטכנולוגי – שבו הפך האדם לטכנוקראט חסר־נשמה – לא הוכיחו לנו עד כּה צידקת־דרכם, כשם שלא ווידאו כי העל־מודע נישלט בחישוביהם. מותר לה עדיין, למחשבת־האדם הקמאית ובת־החורין, לפרנס עצמה בכל דרך אפשרית כדי לחיות כרצונה ובמלוא זכויותיה בעימותה עם הבלתי־צפוי. אדם־חושב, שאינו דתי, אך גם אינו כורע ברך לאלילי־המַחשב, עשוייה להיווצר אצלו מעין סִימבְּיוֹזָה בין השיטה האֶמפִּירית בפילוסופיה, לבין המטריאליזם הדיאלקטי, הבלתי־מתפּשר, של מַארכּס. שתי תורות אלו (האחת, המפותחת זה מכבר, והשנית הנמצאת בעיצומו של מאבק־בּיסוסה) אינן מניחות כּר נירחב להידברות הדדית, משום השוני המהותי בתפישותיהן. נהיר לי, כי בדברי על המיסתורי כעל מין שלב־בינים, אני כמו מאשר הנחה מבוססת בהגות הפּוזיטיביסטית־אידיאית של “העולם־הישן” (או הקונפורמיסטית, לפי כינוייה החדש). אבל בעצם־הצעתי להשתמש במיסתורין ומהכּרה, כבמין “ריפוי בעיסוק” – כביכול – בתקופת המבוכה והמשבּר של דורנו, הריני משׂים עצמי כמודה (אם כי בעקיפין) גם באחד מיסודות המחשבה האקטיביסטית של המַארכּסיזם, והוא – שאין הפילוסופיה תלושה מן המציאות האנושית, והיא מושפעת מנסיונו של האדם ומנוצלת על־ידו לטובתו הממשית־מידית, ובכך הופכת למעשה ה“אֶמפִּירִיוּת” של המיסתורי להיות שותפה להנחת המטריאליזם הדיאלקטי, האומרת כי נסיונו של האדם משקף את המציאות החומרית האובייקטיבית (במידה שמצבו הוא גם פונקציה של חיי־נפשו). כל כמה שננסה לברוח בריחה לוֹגִית מן המיסתורי, אי אפשר לנו לכפּוֹר בעובדה שהינו בלתי נפרד מנסיוננו. המעשיוּת המארכסיסטית איננה סותרת, אפוא, את קיומו, ומשום כך גם אינה נוטלת מעוקצו.

בדבר אחד, נדמה לי, מסכימות שתי השיטות גם יחד (מעבר לתאזות של מַאךְ ואַוֶּנָארִיוּס, – אשר כל־כך השפיעו על הקומוניזם הלֶנִינִיסטִי, או אלו של הֶגֶל וּפוֹיֶארבַּאךְ – שהושפע מהן, אף כי כפר בהן, מארכס עצמו): בקיוּמוֹ של העל־מודע. לפי קאנט, “כל מטאפיזיקה בעתיד עשוייה להופיע כמדע”, אבל זכות־קיום יש לה אפילו לפי יוּם, יריבה המושבע של “אנטי”־תאזה זו. בשיטה האֶמְפִּירִית, העל־מודע הוא אובייקטיבי ובלתי מושפע מן הנסיון, ואילו בשיטה המארכּסיסטית הוא חייב להיות מושפע מן הנסיון, משום שהוא חלק אינטגראלי מן המחשבה המתקדמת של הקיום (והאדם בתוכו). אבל לגבי השירה והאמנות – שהם בבחינת אַנטֶנַת־הראדאר לגַלֵּי העַל־מוּדָע – אין הניגוד העקרוני בין תפישות אלו משנה דבר. ההודאה במציאותו של העל־מודע – היא הקובעת.

אפעלפיכן אין כוונתי לומר שאנו חוזרים למיסתורי כאילו מתוך הכרח מחושב. אין זו בדיוק בחירה טכנית, שהלא אילו היה הדבר כן, לא היתה השירה (והמיסטיקה השזורה בה) אמנות של אמת. אני מאמין בפשטות כי הַרגָשתי בצורך בואו של המיסתורי נובעת, ככל תחושת־גאולה אחרת, מן המצב המביך שאליו ניקלע דורנו – המזכיר תקופות קודמות בהיסטוריה, של שקיעת אֵלִים ישנים ודימדומיהם של חדשים – ומשום כך נראה לי השימוש המחושב בו הכרחי כל־כך, גם מפני שכזה הוּא טבע האדם, וגם משום שכל מניעָיו אמיתיים ומלומדי־נסיון. אין כוונתי שהמיסטי ייהפך למיסטיפיקאציה, לפולחן אלילי ושירת־הלל כוזבת, או לפרימיטיביזם שבאחיזת־עיניים ומעשה־להטים שיריים. המיסתורי חייב להיות מצוי טבעית בנושא השירי, בצורתו, ובתחושת תכניו, משום שזוהי – הלכה למעשה – אווירת המציאות. אין צורך להפוך אותו כאילו לעיקר, או למטרה, שהלא הוּא קיים כעיקר כל הימים. עם כל זאת חייב חוט־השׁני של שירת־ימינו להיות תמיד בולט בגמישותו, בזִיקִיּוּתוֹ המבוּקרת לגבי צבעי־נופו, וברתיעתו מסתגלנות נימהרת אל אופנות־העֵט־והמצפּוּן. עליו להיות מוחשי עד גבול־האפשר, ונעלם מעבר לו. עליו לחולל את הבלתי־אפשרי. להוליך אותךָ ברורות במבוך הניפתל והסבוך של העל־מודע, ולהותיר בך תמיד את ההרגשה, כי אפעלפי שאתה אוחז בו, אין אתה יודע, עם כל זאת, אנה הוא מוליך ומיהו המושך אותו בקצה המבוך, אם בכלל יש מישהו מושך, ואם בכלל יש סוף למבוך.

תחושת העל־מודע היא אֵם האמונה, אבל אינה חייבת להיות גם אֵם האלילוּת, שגם בה יש משום אמונה. זה כל ההבדל, דומני, בין עבודת־אלוהים לבין עכּוּ"ם, וכל השוני שבין אמנות־אמת לאחיזת־עינים.

---

הַצֵּרוּף

מאת

יעקב אורלנד

אַל תֵּבוֹשׁ, אִישׁ הַמֵּאָה הַזֹּאת,

הַמַּעְפִּיל אֶל יְרֵחִים וְנוֹסֵק אֶל מַעְגְּלֵי כִּימָה וָעַיִשׁ.

הַגֵּד לְבִנְךָ שֶׁקָּרַעְתָּ שָׂטָן וְשָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים,

אֲבָל נִבְהַלְתָּ מִן הַמִּלִּים הַחֲזָקוֹת וְהַפְּשׁוּטוֹת

שֶׁל שִׁיר קָטָן,

מִן הַצֵּרוּף הַמִּסְתּוֹרִי שֶׁל אַלְכִימְיַת הָאֹמֶר,

זוֹ שֶׁכָּבְלָה אֶת הַקֶּצֶב הַקַּדְמוֹן

וְאָמְרָה

יְהִי

לַחֹמֶר.

---

פִילוֹסוֹפְיָה חֲדָשָה?

מאת

יעקב אורלנד

קראתי זה לא כבר מאמר ב“ניו־יורק טיימס”, מאת כתבו בצרפת, על ראיון שהעניק לו המדען הקשיש זַ’אן רוֹסטַאן, החוקר זה עשרות שנים את סודות התּורשה. “מסתבר – אומר הוא – כי נגזר על הגזע האנושי להיעלם אי־פעם מן העולם”, אלא שאפעלפיכן מאמין הוא בהשגחה עליונה המכוונת ומסדירה את הליכי הקיום ומעניקה מקום לאדם כּסובּלימציה מיוחדת בסולם ההתפתחויות. אין הוא גורס דעת ידידו, הביולוג הצרפתי הנודע זַ’אק מוֹנוֹ, הסבור כי היקום אינו תוצאה של “תּכנית־אב” גדולה ומקפת, אלא התפתחות מקרית לחלוטין.

האם זו פילוסופיה חדשה שעלינו ללמוד ולהסתגל אליה אט־לאט? כיצד נתיחס אל סיכום מדכּא זה של שתי גישות נוגדות במדע, שהמכנה המשותף שלהן מנבּא את קצו של “בחיר הבריאה”? אין זה עוד סימנו של שְׁפֶּנְגְלֶר על תרבות שוקעת, זהו סימנו של עולם שוקע, אחד העידנים בקוסמוס המגיע אל סופו – עידן האדם. התפישה ההרקליטית ש“הכל זורם” מקבלת היום, כ־2500 שנה לאחר הופעתה, משנה־תוקף באור הגילויים המצביעים על אפשרות שהעולם והחיים אינם מחזוריים, כפי שהיינו סבורים, אלא הם מתקדמים ומשתנים. אין הֲוָיָה (שהיא אחד מכינוייו של הבורא במיתוס היהודי) אלא יש התהווּת מתמדת שאינה חוזרת על עצמה (בחינת “אהיה אשר אהיה”, שגם הוא מכינוייו של הבורא, “המחדש בכל יום מעשה־בראשית”, בתפישה היהודית). עד כדי כך מרחיקה מחשבה זו לרמז, שאפילו חוקי־הטבע עצמם אינם עמידים לעולם, ומשתנים אט־אט בקצב ההתקדמות. מכאן שאין בכלל להעלות על הדעת תופעות חוזרות, או דברים גזורים מראש, בחינת “סובב סובב הולך הרוח…”, או “אין חדש תחת השמש”. מסתבר שהכל חדש, ואם לא תחת שמש זאת (שהיא עצמה מתחדשת), הרי תחת שמש אחרת, או התהוויות חדשות. “ריבוע המעגל” אינו עוד היפותזה מופרכת, כי אם “קיום לוגי” בתמורות ובאיבולוציות האין־סופיות. אם נגזר על גזע האדם להיעלם, אין גם מקום עוד לתפישה הפרוטגוראית כי “האדם הוא מידת כל הדברים”.

ואפעלפיכן איני יודע אם לא צדק אותו סופיסטיקן קדמון. יותר ז’אק מונו (“המקרה, או הבלתי־נמנע”), יותר מן האיבולוציוניסטן תומאס ה. האַקסלִי (“אילו ניתן לי לבחור דודן לעצמי, הייתי מבכר קוף צעיר על כומר רברבן”), לא משום כלל תפישתו ורק משום חלק מתפישתו הכופרת אמנם באמת המוחלטת, אך המעמידה – עם כל זאת – את האדם כקנה־מידה. מבחינה זאת מקובל עלי גם חלק מדעתו של רוסטאן, זה המשריין מקום מיוחד לאדם באיבולוציה האין־סופית, אף כי “נגזר עליו להיעלם”. אולי מושפע חלק זה של דעתו מעובדת היותו צאצא של משורר, והמשוררים הלא הם בעלי “האמת האידיאלית”, לא “המדעית”. אחר הכל באמרנו “עידן האדם”, או “אחד העידנים” בקוסמוס, האין אנו מאשרים בעצם אמירה זו את תפישת המחזוריות השבה ומתגלה בטבע (בחינת וַייטְהֶד, הסבור כי ההתקדמויות הגדולות בתרבות הן תהליכים ההורסים את החברה בה הם מתרחשים)? מחזוריות זו נעה במעגל־ענקים קוסמי, כשזרועות המחוגה הנצחית משנות את הרדיוס בלי הרף וכן את אורך עצמן. במעוף־אדירים זה, שבו נעים במשותף גם המעגל המשתנה וגם המחוגה המשתנה, יש רק דבר אחד קבוע והוא הציר המרכזי, שבו נעוצה מחטה העיקשת של זרוע המכשיר. אם אתה נוטל את המחט מן הציר, חדל מיד מלהתקיים החישוב הגיאומטרי ואין עוד כל משמעות מושגת לתנועה. אבל העובדה היא שאין מחט־המחוגה נחלצת לעולם מן הציר והמעוף המחושב־והחופשי־כאחד ממשיך ומתקיים. הקוסמוס מתעצם ומתפּשט עד שהוא מגיע לנקודת־הרוויה שלו, לקלימַאקס של עצמו, עד שאין ביכולתו לשאת עוד את המוכני שבו, הנתון על קו המעגל – והוא שב וחוזר אל צירו, אל עיקרו, אל האנושי שבתוכו. ברגע מסוים מגיעה אל קיצה ונחרבת מציאות אחת ומתחילה מציאות שניה, עם רדיוס אחר ודיאמטרים אחרים, אבל ציר־המרכז שהוא חלק בתנועה האדירה – אינו זז ממקומו. החומר מגיע אל קצה מיצויו והאנרגיה חוזרת אל נשמתה. בני־האלֹהים יורדים בשעה זו לקחת להם נשים מבנות־האדם כדי להציל עולם מכליונו ולמלא ריקנותו של החומר. זו השעה בנצח שבה נהרסים מגדלי־בבל והיכלות־סדום עולים באש. אל תביטו לאחור אם חפצי חיים אתם, ואל תפתחו חלון ודלת כי המבול יורד גשם על הארץ. חכו מעט, אל תמהרו להרוס ואל תחושו לבנות. הניחו לאש לשקוע ולמים לשכוך. איני יודע בבירור מה יקרה, אבל המחט תישאר נעוצה בציר המעגל, ואם זה לוֹט ואם זה נֹחַ – מישהו ישוב לפרות על פני האדמה ובני־אלוהים ישובו לחייך אל בנותינו.

(ניו־יורק 1971 )

---

עָפָר

מאת

יעקב אורלנד

לְהִבָּרֵא מִמֶּנּוּ,

לְהַלֵּךְ בְּאוֹר פָּנָיו,

לֹא לְהִנָּתֵק מֵאִתּוֹ,

לָמוּת בּוֹ,

לְהִטָּמֵן קִרְבּוֹ.

לָחוּשׁ מְשִׁיכָתוֹ בְּךָ,

לִשְׁכַּב עָלָיו חֲרֵרִים,

לְבוֹסֵס בּוֹ רֶפֶשׁ,

לְהִשָּׁפֵךְ בּוֹ מָטָר, אוֹ חוֹל בְּלַהַט בְּהוֹנוֹת.

לָמוּשׁ בּוֹ בַּזֶּלֶת־סֶלַע, וּבַרְזֶל וְכָל הַנְּתָכִים,

וְלַחוּת קַרְקַע מִתַּחַת יָם וְנֹעַם חַלּוּקֵי־הַנַּחַל.

לַבָּה לְהִכָּווֹת בּוֹ וְלִקְרשׁ,

וּלְהֵאָחֵז בּוֹ צוּק, בְּשִׂיא גִבְעוֹת־עוֹלָם.

לִרְאוֹתוֹ זֶרַע וְנֶבֶט

וְתִפְרַחַת וּמְלֹא פְּרִי־מְגָדִים,

לְנַשֵּׁק לוֹ בַּנְּעוּרִים וּבָאִשָּׁה וּבַמּוֹלֶדֶת,

וּבִשְׁלוּלִית הַמַּיִם וְהַדָּם.

לִהְיוֹת נֶחְרָד בְּהַרְעִידוֹ מַעֲמַקִּים

וְלִפְחֹד בּוֹ מָוֶת בְּהִבָּקַע לוֹ תְּהוֹמוֹת

וּבְהִתַּמְּרוֹ גַעֲשֵׁי עָשָׁן,

וְלִקְפֹּא אֵימַת־קֶרַח מוּל פָּנָיו בִּפְרֹץ מֵעָיו בָּאֵשׁ.

לֶאֱהֹב כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִמֶּנּוּ –

וַהֲלֹא זֶה בְּמַשְׁמָעוֹ לֶאֱהֹב הַכֹּל –

לִנְשֹׁם אוֹנִים שֶׁלּוֹ

וְקִנְיָנִים שֶׁלּוֹ

וְזַלְזַלִּים

וּזְבָלִים שֶׁלּוֹ

וּלְנוֹחֵחַ כְּמוֹ גַן גְּלָלִים שֶׁלּוֹ.

לָדַעַת כִּי בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אוֹתוֹ

וְרַק אוֹתוֹ,

וְכִי רַק לְאַחֲרָיו

וּלְמַעֲנוֹ

נוֹלְדוּ שָׁמַיִם.

לְהַשִּׂיג שֶׁאֲנִי אַךְ קֹרֶט־מְעַט מֵאֲבָקוֹ וְגַרְגֵּר,

וְקֹמֶץ־פֵּרוּרִים מִשַּׁחַק־מֹאזְנַיִם שֶׁלּוֹ

וְחֹפֶן־רוּחַ מִשֵּׂפֶק הֱיוֹתוֹ.

לְהָבִין שֶׁמֵּאִתּוֹ אֲנִי וְאֵלָיו אֲנִי

וְאֵין מֵעֵבֶר לִי אֶלָּא הוּא לְבַדּוֹ,

לְרַחֵף אֶל סַהַר מִפָּנָיו וְאֶל כּוֹכָבִים

וְלָשׁוּב אֵלָיו כִּי אֵין בִּלְתּוֹ לְמַעֲנִי,

כִּי הוּא תַּכְלִית כָּל מָעוֹף

וְהוּא מַפַּל כָּל רוֹם,

וְהַנִּתָּז מִמֶּנּוּ לְלֹא חָזוֹר יִכְלֶה הַרְחֵק מֵאִתּוֹ

כְּנִיצוֹץ מִן הַשַּׁלְהֶבֶת בַּמֶּרְחָב.

הַנִּפְלָא שֶׁבּוֹ

וְהַנִּפְלָץ,

וְהַדַּעַת שֶׁאֵין סֵבֶר בּוֹ

לְבַד מִדִּין נֶחְרָץ.

וְהַיָּפֶה בּוֹ וְהַנִּשְׂגָּב

וְהַנּוֹרָא,

וְהַטּוֹב בּוֹ

וְהָרַע,

וְהַשִּׁיר הַזֶּה

שֶׁעִמּוֹ הוּא מֵת

וּלְמַעֲנוֹ נִבְרָא.

---

הַנְּבִיחָה וְהַיָּרֵחַ

מאת

יעקב אורלנד

כל זמן שפני הירח כמראה בוהו אשר קפא ללא ניע־חיים, יש משמעות סודית לנביחת הכלב על פני האדמה בלילה גבוה וסהוּר, משום שזו קריאת הפחד מפני העלוּם שבבריאה. ברגע שניישב את הירח ונהפוך אותו מטרופולין גדולה – תפקע משמעות הנביחה ולא תחריד עוד את ההולכים בלילה יותר מנביחת כלב־השכן בחצר אל בעליו בקומה שלישית. שום סתר. שום געגועים. מיטרד.

---

[זְמָן וּמֶרְחָב]

מאת

יעקב אורלנד

אֵין מֻשְּׂגֵי זְמָן וּמֶרְחָב בְּלִי תְּחוּשַׁת מַעֲמַקִּים. זֶה גַרְעִין הַסּוֹד.

גַּם הַצַּעַר וְהַשִּׂמְחָה – לֹא מְמַדִּים לָהֶם,

כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשָׁרוּ.

וְאַפְעַלְפִּיכֵן, הוֹ, רִבּוֹן הַמְיֻסָּרִים וְהַמְאֻשָּׁרִים, אַל־נָא תּוֹסִיף עוֹד עַל אֵינְסוֹפִיּוּתִי.

הַאִם לֹא כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ?

---

[אֵינֶנִּי וְיֶשְׁנִי]

מאת

יעקב אורלנד

אֵינֶנִּי וְיֶשְׁנִי, יֶשְׁנִי וְאֵינֶנִּי

מִישֶׁהוּ קוֹרְאֵנִי

מִישֶׁהוּ עוֹנֵנִי,

מִישֶׁהוּ מֵקִיץ אוֹתִי

וַהֲרֵינִי

אַךְ גַּם בַּהֲקִיצִי – לֹא לִרְאוֹתִי

וְלֹא לִרְאוֹתוֹ

יִתְּנֵנִי.

אִם כֵּן, אֵפוֹא,

לָמָּה זֶה הִנֵּנִי?

---

[אין שׁקרים]

מאת

יעקב אורלנד

אין שׁקרים ואין גוּזמוֹת בטבע.

כל הנראה כשקר, אינו אלא אמת שטרם נתגלתה,

וכל גוּזמה – דמיון שטרם נתממש.

---

רוּחַ

מאת

יעקב אורלנד

אִם לֹא אַשְׁלֶה

וְלֹא אֶכְזֹב

וְלֹא אֶעֱלֶה

לְךָ בָּאוֹב,

וְלֹא אֶחְרַד

וְלֹא אַמְרִיד

וְלֹא אִיקַד

בְּךָ תָּמִיד,

ולֹא אֶשְׂרֶה

עִמְּךָ עַד אוֹר

וְלֹא אֶרְאֶה

עִמְּךָ פִּי־בֹּור,

וְלֹא אֶתְגַּל

בְּאַשְׁמָתְךָ

וְלֹא אֶשְׁגַּל

אֶת נִשְׁמָתְךָ,

וְלֹא אַעְפִּיל אִתְּךָ בָּהָר

וְלֹא אֵרֵד אֲפֵקָה –

מִי יִתְהַלֵּךְ בַּגָּן הַנִּסְתָּר

וּמִי יִשְׁאַל: “אַיֶּכָּה?”

---

מַרְאֵה הַקּוֹלוֹת

מאת

יעקב אורלנד

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר…”. מסתבר כי אף שרגילים אנו בברק שבא לפני הרעם, הרי לאמיתו־של־דבר הקדים האומֶר את האור. אמנם במסגרותיה של הפיזיקה הידועה לנו, גדולה מהירות־האור בהרבה ממהירות־הקול, ואפעלפיכן אחיזת עיניים ואוזניים יש כאן לגבי מי שחושב במושגים מטאפיזיים, שאינם בהכרח בדיוניים. כל היווצרות בטבע נעשית באמצעותו של המגע. הכימי, או הפיזי. מגע – משמעו נקישה של חומר בחומר, אפילו הוא דקדק שבדקדק. משהושק לראשונה חומר בחומר – שלא באמצעות האוויר – היה הקול ראשון להיברא, ואילו האור שני להינצת. באין אוויר, המוליך את גלי הקול – לא נשמע רעמו. אבל הלא דברים כה רבים מתרחשים בעולמנו – מעבר לקליטתם של החושים – והם מחכים לצירופו הבלתי־אמצעי של המקרה, כדי להתגלוֹת. זהו צלו הנסתר של הבורא, הקיים תמיד והמחכּה תמיד לפקחון עינינו. הקול, שהיה כוחו המשלח של האור, מסתבר שהיה ראשון לו ומהיר ממנו, שכן כל דבר היוצא מחלצי קודמו – קודמו כולל ממנו.

הקולות עצמם אינם אלא שבריו של האֵלם, שהוא הקדמון בביטויי ההוייה ואחד מעיקרי סימניו של הבורא. אין אנו מכירים עוֹצמה גדולה משלו בהכרתנו. כל צורה משבריו של האלם: צחוק, בכי, זעקה, לחש, רעם, ילל, נהי וכיוצא בהם – אינם אלא פרוטות מן המטבע השותק. כל שברי־התרועוֹת יש להם טווח מדוד, ואילו האֵלם הולך מסוף העולם ועד סופו.

---

פִּיתָגוֹרַס

מאת

יעקב אורלנד

הָעוֹלָם עוֹדוֹ עָגֹל,

הֶחָבִית – חָבִיתוֹ שֶׁל דִּיּוֹגֶנֶס

וְהֶחָלָל עוֹדוֹ שֶׁל טוֹרִיצֶ’לִי.

מֶה חָדָשׁ אָנוּ יוֹדְעִים

בְּחֵקֶר אָדָם וֵאלֹהִים?

הַפְשִׁילָה מִכְנָסֶיךָ, פִּיתָגוֹרַס!

הַמַּיִם עֲמֻקִּים מִקַּרְסֻלֶּיךָ.

---

יֵשׁ מֵאַיִן

מאת

יעקב אורלנד

לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ, לְחַנֵּן, לִזְעֹק,

וְכָל זֹאת בְּיָדְעִי אֶת נֵצַח אֵינוּתְךָ

וְאֶת הֱיוֹתִי חֵלֶק מִמֶּנָּה.

הוֹ, מַהְפַּךְ־פַּשְׁטָא שֶׁל הִגָּיוֹן

וְהָה, חֶרְדַּת מַעֲמַקַּי!

שֶׁהֲלֹא אִם אֲנִי הַיּוֹצֵר,

אֶפְשָׁר שֶׁחֵרֶף כָּל יְדִיעָתִי

כִּי אֵין אַתָּה –

בְּרָאתִיךָ לִי יֵשׁ

מֵאָיִן,

כְּדֵי שֶׁלֹּא אוּכַל בִּלְעָדֶיךָ.

---

עַל יֵצֶר הַשְּׁלֵמוּת

מאת

יעקב אורלנד

השלמות הזאת. הפחד מפניה, הגעגועים אליה. חוסר־האונים לעומתה, ויצר ההתנקמות בכל מי שנראה לנו מגיע אליה, או משיג מדרגה עליונה בקרבתה. אחר הכל, כמה פעמים בהיסטוריה השיגו בני־אדם שלמות עליונה? למעשה אין אנו סובלים אותה כלל, משום שהיא בלתי מושגת על ידנו, ואנו חיים תמיד בידיעה שלא נגיענה לעולם. טְלוּ כמה מבחירי האדם שקרבו אל צד אחד שבה, אל האמונה, וראו מה עשינו בהם – העלינו אותם לגרדום, עינינו אותם במרתפי בּוּרוּתנו, או שצלבנו אותם והפכנום לאלוהים. אפילו כך! שיהיו אלוהים, ניחא לנו… לאלוהים אפשר לסגוד. אותו אפשר גם לא להבין, ולו מותר לסלוח. ובלבד שלא יהיו אדם.

אי־אפשר שיתהלך בינינו אחד משלנו והוא גבוה מאתנו ונפלא מאתנו, ושיא הסולם המוצב בתוכנו. כל האיבולוציה של תרבותנו וכל תמציתה, כל תורות החברה החדשות שלנו – כולן מכוונות נגד תפישה זו.

---

מַעֲשֶׂה בִּדְלִי

מאת

יעקב אורלנד

נָשָׂאתִי דְלִי מָלֵא מַיִם בְּמוֹרַד הַגָּן.

כָּל הֲלִיכָתִי הָיִיתִי מְרֻכָּן

עַל פְּנֵי הַדְּלִי –

בָּבוּאָתִי הִבִּיטָה שָׁם

אֵלַי,

כָּל הָעֵת אֵלַי,

עֵינַיִם לְתוֹךְ עֵינַיִם.

וְרֹאשִׁי בַּמַּעֲמַקִּים נוֹשֵׁק שָׁמַיִם.

אוֹתָהּ שָׁעָה צָעַדְתִּי עִם עַצְמִי,

אֲנִי וְהַדְּלִי,

אֲנִי וּבָבוּאָתִי,

אֲנִי וְהַשָּׁמַיִם.

הַכֹּל הָיָה יֵשׁ בֵּינֵינוּ,

שָׁלֵם בֵּינֵינוּ,

יָצוּק וּמְלֻפָּף

כְּגַלְגַּלָּיו שֶׁל סֶרֶן מְשֻׁתָּף,

וְטוֹב הָיָה לִי

וּמָלֵא הָיָה לִי,

עַד אֲשֶׁר שִׁמְעוּ מַה שֶּׁקָּרָה לִי:

כְּשֶׁצָּעַדְתִּי –

בְּאֶבֶן הַפִּנָּה נִתְקַלְתִּי וּמָעַדְתִּי.

נִשְׁמַט הַדְּלִי

וְנִשְׁפְּכוּ הַמַּיִם

וְעִמָּהֶם הַבָּבוּאָה וְהַשָּׁמַיִם,

הַכֹּל עַד תַּכְלִית.

אֲנִי מַבִּיט

וְאֵין מְאוּמָה,

רֵיק,

רַק נִצְנוּצָהּ הַמַּתַּכְתִּי שֶׁל הַתַּחְתִּית.

לְאָן זֶה נִשְׁפְּכָה בָּבוּאָתִי?

הַאִם אֵינֶנָּה?

מִי, אֵפוֹא, יִרְאֶה אוֹתִי

עַד שֶׁאֶמְצָאֶנָּה?

הַאִם אֲנִי קַיָּם בֵּינְתַיִם

עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא הַדְּלִי שׁוּב מַיִם?

---

עֶרְכֵי חֲלִיפִין

מאת

יעקב אורלנד

האם אין האמנות, על ביטוייה השונים, מעין אמצעי של חניטה לרוח, כשם שחכמת הרפואה היא אמצעי לשימור הגוּף? אוי לנו, שהלא אם נכונה ההשוואה, יש לרוחנו הקדומה מלפני אלפי שנים, זו שהניחה יסודות מוסר ואמונה, אותה צורה ואותה דמות כפי שיש לגופו החנוט של תות־אנך־אמון, או לרעמסס ה־2, חורי־עינים וחצי־לסת וחוטם מתפורר… – רק הזהב ותכשיטי הזכוכית מונחים ליד הפּרוֹטוֹמוֹת שלהם, כערכים נצחיים, מעבר לזמן ומעבר למקום. ערכי החליפין שלאדם, סִמלי הקנין שלו, ושנינתם הדקה של הפילוסופים היודעים כל זאת וצוחקים מקִברם – אלה שרידי התַּרבּוּת, כל תרבות, אתמול, היום, תמיד. אפילו האפוֹרִיזְם העוקצני של וַיילְד נראה לי היום מציאוּתי, כהגדרה מדעית: All art is quite useless.

---

פְּרָטִים

מאת

יעקב אורלנד

בֹּרֶג, אוֹ נְיָר.

אוֹ מַחַט,

אוֹ חוּט –

אֵין גְּבוּל לִפְרָטֵי הַמְּצִיאוּת.

הָעֵץ יִשָּׂרֵף

וְהָאָרִיג יִקָּרַע

וְהַחַי יִפֹּל כָּאֶבֶן.

הַכִּבְשָׂה תִּטָּרֵף

וְהַזְּאֵב לֹא יִפָּרַע

וְשׁוּב רֹאשׁ הֶחָכָם יִמְלָא תֶּבֶן.

---

עֶרֶךְ הַדְּבָרִים

מאת

יעקב אורלנד

הַיַּרְקָן הַתֵּימָנִי תּוֹלֵשׁ מֵאֶשְׁכּוֹל הַבַּנָּנוֹת הָעֲנָק,

הַתָּלוּי כָּבֵד מִתִּקְרַת סֻכָּתוֹ.

הוּא אֵינוֹ תּוֹלֵשׁ. הוּא מַעֲבִיר אֶצְבָּעָיו הַחוּמוֹת, הַגְּרוּמוֹת עַד עֶצֶם,

הַזְּהוּמוֹת בְּטַחַב הַיָּרָק הַחַי, הַבְּשׂוּמוֹת בְּנִיחוֹחַ הַשָּׁמִיר וְהַפֶּטְרוֹסִילְיָה

וְהַשּׁוּם וַעֲלֵי הַמֶּנְתָּה,

הוּא בּוֹחֵן וּבוֹדֵק אֶת מַרְכֻּלְתּוֹ אַט אַט,

בַּאֲרֶשֶׁת חֻמְרָה שֶׁל דַּיַּן נְפָשׁוֹת,

בְּמַבַּט־עֵינַיִם

הַגּוֹזֵר נוֹצָה בָּאֲוִיר לִשְׁנַיִם.

הוּא מַעֲבִיר אֶצְבָּעָיו הַיּוֹדְעוֹת מְאֹד, הָאוֹמְדוֹת, הַמְכַבְּדוֹת מְאֹד,

בֵּין שָׁרְשֵׁי הַבַּנָּנוֹת, בִּמְרוֹם הָאֶשְׁכּוֹל,

וְקוֹלֵף אַחַת מֵהֶן, שָׁלשׁ מֵהֶן, חָמֵשׁ וְשֵׁשׁ מֵהֶן,

בִּמְחִי אֶחָד רַךְ וּבוֹטֵחַ,

בְּנִיעַ אֲצִילִים, בְּתִפְאֶרֶת הַסַּבְלָנוּת, בְּגֹבַהּ לִבָּהּ שֶׁל הַכָּרַת הָעֶרֶךְ,

וּמַצִּיג צְרוֹרָיו עַל כַּף הַמֹּאזְנַיִם.

בּוֹ בָּרֶגַע אֵין עַל הַכַּף נֶכֶס חָשׁוּב יוֹתֵר, יָקָר יוֹתֵר, נִכְסָף יוֹתֵר

בָּעוֹלָם. אֶבֶן הַחָכְמָה, סַרְגֵּל הַיֹּפִי, אֲנַךְ הַבְּרִיאָה.

הִקָּבְצוּ לְכָאן – דַּבְּרָנִים, טְרִיבּוּנָרִים, פִּיּוֹת הַמְּדִינָה,

מִכִּסְאוֹת הַכָּבוֹד, מֵעֶמְדוֹת הַכֹּחַ,

וְהַבִּיטוּ בְּיַרְקָן אֶחָד, פְּשׁוּטוֹ שֶׁל עָם,

הַיּוֹדֵעַ לְשַׁוּוֹת עֶרֶךְ לַדְּבָרִים.

---

עַל הָאִימַאז'

מאת

יעקב אורלנד

למעשה, לא בא האימאז', או ככל שנקרא לו, אלא לתאר מציאוּת אחרת, כדי לאשר ולשווֹת למציאות שלפנינו את דמותהּ הרצויה לנו. אולם מדוע אין המציאוּת שלנו כמוֹת שהיא מספּיקה לעולם, והלא היא המרשימה אותנו בראִיה ראשונה והיא הקובעת יחסנו אליה במפגש הפתאומי, הבלתי־אמצעי עמהּ. מסתבר שאין זה כך, שתמיד המציאוּת מפתיעה אותנו במקום ובשעה ובאופן שמִפגשנו עמהּ הוא בבחינת הלם קצר־מוֹעד, ורק האסוציאציה המרחיקה אותנו מִקַו־המִפגש, לעבר מחוז מוּכּר לנו ומוסבר לנו מלכתחילה, היא המאפשרת להשיג באיחור את מלוא משמעות המפגש עצמו. בחינת פרספקטיבה הדרושה לראִיה כוללת של ציור אמנותי.

הגוזמה היא אולי עיר־המקלט היחידה בעולמנו, שאליה אפשר לברוח כיום מן הסיוט המציאותי, שהוא מעבר לכל דמיון. אולי משום כך אנו ממשיכים עתה, גם בשנות בגרוּתנו המאוחרות, ליהנות מסיפורי הילדוּת שלנו. המדע כובש, בלי ספק, יותר ויותר את דמיוננו, אולם מדע בלי ליריקה הופך את מוחו של הילד למנגנון מיכאני הפועל בלֹא שֶׁמֶן, וסופו שהוא נשׂרף אחר כמה הרצות. להסתייג מן הקולות שבטבע ולהתיחד רק עם קולותיה של המכונה היא טעות גסה ומִסכּנה של קוצר המשיג.

---

שִׁיר עַל עֲיֵפוּת הַחֹמֶר

מאת

יעקב אורלנד

אֲנִי בָּנוּי חָזָק.

אֲנִי לֹא אֶגָּמֵר לְעוֹלָם.

אֲנִי אַחֲלִיף צוּרוֹת וְאֶתְגַּלֶּה בָּכֶם שׁוּב תָּמִיד

לְפַרְנֵס אֶת דִּמְיוֹנְכֶם הַמְחַיֶּה וּמֵמִית,

וְאֵינֶנִּי אוֹבֵד וְאֵינֶנִּי חוֹלֵף –

וְרַק עָיֵף לְעִתִּים. מְאֹד עָיֵף.

הוֹ, לוּ רַק יָכֹלְתִּי לָנוּחַ מְעַט מֵעַצְמִי,

לִבְרֹחַ מִנּוֹכְחוּתוֹ הָאֵינְסוֹפִית שֶׁל קִיּוּמִי;

קִמְעָה לְהִתְפּוֹרֵר, לְהִתְפָּרֵד, לְהִשָּׁחֵק לְהֶרֶף־עַיִן,

לִהְיוֹת לֹא־כְלוּם, לְהֵעָלֵם, כְּמוֹ לֹא־אֶרֶץ־וְשָׁמַיִם,

כְּמוֹ לִפְנֵי יְהִי־אוֹר עַל הַבְּרוּאִים,

כְּמוֹ בְּטֶרֶם הֱיוֹת אֱלֹהִים.

---

עַל הָאַבְּסְטְרַקְט

מאת

יעקב אורלנד

כל הוויה, אם רצונה למצוא פורקן אמנותי, חייבת ללבוש צורה מוּכּרת בתחוּם חוויותיו של האדם הקרוּי נוֹרמלי. גם האנוֹרמלי יש לו מסכוֹת אנושיות, מעוּותוֹת ככל שתהיינה. אין בתודעתו של האדם שום צורה שאיננה נובעת מנסיונו, ומדמיונו המבוסס על נסיונו.

וכי איזו קומוניקציה יכולה להיות לנו עם יצורים מעולם אחר, אם לֹא באמצעות אביזרי הקשר שיש לנו ולמושגינו? אמת, האינטואיציה שלנו יכולה לשער כל מיני צורות, אולם אמנות איננה אינטואיציה עירומה לעצמה. היפּוּכו של דבר, באמצעות האינטואיציה מלבישה האמנות לבוּש לחוויותיה, במסכות אנושיות. הדמיון והאינטואיציה (ויש הבדל ניכּר ביניהם), באין להם מסכה מתחום האנושי – הריאלי, או המדומה – אינם אלא אחיזת־עיניים, משום שהחוויה איננה באה לידי פורקן בלי הלבוש הצוּרני, כי אין חוויה בלי ראיה פנימית, והאמן שאינו רואה באמצעות יכולתו האנושית – אינו רואה כלל. כל סיפוריו אז, שהוא רואה מעבר לתחום האנושי, מעמידים אותו בבחינת שקרן ומתעתע.

שירי הערכים הנמסים

מאת

יעקב אורלנד

---

כֹּחַ הַבַּרְזֶל (א)

מאת

יעקב אורלנד

מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים עַל הַבַּרְזֶל –

חָזָק מִמֶּנּוּ עַצְמוֹ…

וְאַף כִּי בַּרְזֶל שְׁמוֹ

וּבוֹ כִּנִּינוּ אֶת כֹּחוֹ,

בְּכָל זֹאת אֵינוֹ אֶלָּא הַכֹּחַ שֶׁאָצַל לוֹ הָאָדָם בְּרוּחוֹ,

וְכָל חֹמֶר שֶׁאָצַל לוֹ הָאָדָם –

חָזָק מִן הַחֹמֶר, וְהוּא הַנֶּפֶשׁ שֶׁבַּדָּם.

---

מוֹת הַזָּהָב (ב)

מאת

יעקב אורלנד

הַקַּיִץ הַגָּדוֹל עוֹזֵב.

אוֹרֵז מִזְוְדוֹתָיו.

פֹּה וָשָׁם עוֹד כּוֹבַע־קַשׁ, צָעִיף־שֶׁל־מֶשִׁי מִתְנַפְנֵף,

אֲבָל הַגָּן גָּשׁוּם וְנֶעֱזָב.

בַּקָּטָקוֹמְבּוֹת הוּא שׁוֹכֵב. חָנוּט. כְּמֶלֶךְ זָקֵן וְעִוֵּר.

לָכוּד בְּדִמְעָתָם שֶׁל עֲבָדָיו, עִם שֵׁן צְהֻבָּה לְאוֹר הַנֵּר.

רַק הַצְּעִירִים עוֹנְדִים אוֹתוֹ עוֹד חַי, מוּעָם כְּמוֹ טִפּוֹת עִנְבָּר

עַל יָד וְעַל צַוָּאר.

עַל בְשָׂרָם הַחַם נְגִיעָתוֹ עוֹד מְגָרָה

כְּמוֹ מַתֶּכֶת יְקָרָה.

כְּזֵכֶר הַבָּרָק אֲשֶׁר הָיָה וְנֶעְלַם,

כְּרַעֲמוֹת הַלְּבִיאִים הַמּוּמָתִים.

הַכֹּל כָּהָה. עָמַם. אִישׁ לֹא יֵדַע שׁוּב לְעוֹלָם

שֶׁהַגְּרוּטָה הַזֹּאת הִיא כֶּתֶר־שַׁלִּיטִים.

---

תַּהְפּוּכוֹת הַכֶּסֶף (ג)

מאת

יעקב אורלנד

יְצִיר שֶׁל דִּמְדּוּמִים.

יְלִיד־בֵּינַיִם.

לוּלְיָן רוֹחֵף בֵּין מְרוֹמִים לִתְהוֹמִים,

בֵּין מוּחָשׁוּת לְשִׁגְיוֹנוֹת־עֵינַיִם.

אֲחִיתֹפֶל הָעִסְקוֹת הָאֲפֵלוֹת,

חוֹצֶה הָאֱלֹהִים לִשְׁנַיִם,

מַטִּיף לְקַלְקָלוֹת שְׁפָלוֹת,

“טַרְטִיף” לְכַלְכָּלוֹת־שָׁמַיִם.

מוֹדֵד־הָעֲרָכִים הַמְדֻמֶּה,

נְחַשׁ הָ“רְכשׁ אֶת…” הַנִּצָּב מוּרָם

מוּל יֵצֶר־הַקִּנְיָן הַמְרֻמֶּה

כְּגוֹאֵל הָאֶבְיוֹנִים וּמוּסָרָם.

הַמֹּלֶךְ בַּעַל אֶלֶף הַפָּנִים

שֶׁמִּקְדָּשׁוֹ הַשּׁוּק וְהַיָּרִיד,

מוֹנִיטוֹאִיזְם הַזּוֹבֵחַ הֲמוֹנִים

עַל קִדּוּשׁ כִּיסוֹ שֶׁל הַיָּחִיד.

מַמְרִיא יוֹתֵר מִן הַמִּלִּים הוּא וְרַב־מֶכֶר

כָּאָפְנוֹת הַמִּתְחַלְּפוֹת בִּתְרֵיסָרִים;

קֵיסָרֻיּוֹת כְּבָר נִשְׁכְּחוּ בְּלִי שֵׁם וָזֵכֶר,

רַק בּוֹ טְבוּעָה עוֹד דְּמוּת הַקֵּיסָרִים.

אָמְנָם וַדַּאי שֶׁאֵין הוּא נֵזֶר־הַמַּלְכוּת,

אַךְ שׁוֹשַׁלְתּוֹ הָאֲצִילִית אֵינָהּ פְּסוּלָה,

הַמֶּלֶךְ בְּיָדָיו תָּלוּי בְּחוּט

וְהוּא מוֹשֵׁךְ בּוֹ כִּמְשֹׁךְ רֹאשׁ־הַמֶּמְשָׁלָה.

דְּמוּתוֹ חוֹלַת־הַנֶּפֶשׁ חֲשׂוּפָה:

אֵין הוּא סָגוּר כְּמוֹ מַלְכּוֹ, אַף לֹא שָׁחוּט,

אֲבָל סוֹבֵל לָרֹב מִפַּחַד־רְדִיפָה

וּמֵאֵימָה בִּלְתִּי־נִשְׁלֶטֶת שֶׁל פִּחוּת.

קַדְמוֹן מִן הַפַּפִּירוּס־עַל־הַיְאוֹר

וּמִקְּשִׂיטוֹת הַפַּרְעוֹנִים הַחֲנוּטִים,

הוּא מְרַשְׁרֵשׁ כְּדֵי לִלְכֹּד סַגִּינָהוֹר

וּמְצַלְצֵל בְּעִנְבָּלָם שֶׁל הַפּוֹתִים.

אֲבָל הָעֵת וְהַבְּרִיּוֹת הַמְנֻסִּים

וְכָל מִי שֶׁמַּבִּיט בּוֹ גְלוּי־עֵינַיִם

יוֹדְעִים שֶׁאֵין הוּא נֵס מִן הַנִּסִּים

וְכָל־כֻּלּוֹ טוֹב לִסְתִימַת שִׁנַּיִם.

---

תַּעְתּוּעֵי הַכַּסְפִּית (ד)

מאת

יעקב אורלנד

בִּלְתִּי־אֶפְשָׁרִית שֶׁלִּי, חוֹמֶקֶת, נְסִיגִית,

מַגָּעַיִךְ – זִקִּיּוֹת, בְּרָקִים בַּעֲרִיפֵי עֵינַיִךְ,

מְסֻנְוֶרֶת מֵעַצְמֵךְ, סוֹרֶרֶת, חֲרִיגִית,

מִי לֹא נִתְפַּתָּה לְשִׁגְיוֹנַיִךְ?

שַׁבְתִּי וְצָפִיתִי בָּךְ. גּוּפֵךְ נוֹצֵץ וָשָׁט.

בַּרְזִלֵּךְ נִגָּר צוֹנֵן, נָמֵס כֶּאֱמוּנַת־שָׁמַיִם.

אַתְּ נוֹזֶלֶת כְּמִין סֶלַע־שֶׁל־בַּזֶּלֶת מְהֻפְּנָט,

שֶׁנִּצְטַוָּה לָנוּעַ כְּמוֹ מַיִם.

מָה הַסּוֹד, זְנוּנִית שֶׁלִּי, שֶׁלֹּא כְּבָשֵׁךְ כּוֹבֵשׁ?

בּוֹעֲלַיִךְ יְדָעוּךְ, אַךְ אַתְּ שָׁאַרְתְּ בִּבְתוּלַיִךְ.

בְּנוֹת־מִינֵךְ, הַחֲזָקוֹת מֵעֶשֶׁת וּמֵאֵשׁ,

יוֹדְעוֹת חַיִּים רַק עַד לְקַרְסֻלַּיִךְ.

שְׁלשֶׁת חֲרָבוֹת אִם יְסֻבּוּךְ אֶל הַזָּוִית

לִדְקֹר אוֹתָךְ, לִשְׁפֹּךְ חָבִית־יֵינַיִךְ,

כָּל הַסַּיָּפִים שֶׁלָּךְ יֻכּוּ אֶל הֶחָבִית,

רַק אַתְּ יֵינֵךְ תִּשְׁתִּי אָז – לְחַיַּיִךְ.

גַּם אִם יִכְלָאוּךְ בַּסֹּהַר אֶלֶף סוֹהֲרִים

וְיִסְגְּרוּךְ מַנְעוּל לְאֵין בּוֹרֵחַ,

אַתְּ תִּכְרִי לָהֶם עַד בֹּקֶר אֶלֶף קְבָרִים

וְעַל קִבְרָם תִּתְּנִי אֶת הַמַּפְתֵּחַ.

יֵשׁ בָּךְ מִכֹּחוֹ הַלֹּא־צָפוּי שֶׁל הַבּוֹרֵא,

מַפְתִּיעַ וְנִרְדָּף תָּמִיד, מֻשְׁמָץ וּמְגָרֶה,

כְּכֹל אֲשֶׁר נָקִים עָלָיו קִיר־כֶּלֶא וּמִתְרָס –

הוּא תָּמִיד קַיָּם וְלֹא־נִתְפָּשׂ.

---

תּוֹסֶפְתָּא לַכַּסְפִּית (ה)

מאת

יעקב אורלנד

הִיא הָאַחַת שֶׁבָּהּ מִתְפָּרֵשׁ

מִקּוּמָם הַמֶּטַּפִיזִי שֶׁל הַקֶּרַח וְהָאֵשׁ,

בּוֹ הַחֹם הִנּוֹ קֹר בְּשִׁעוּר קָטָן

וְהַקֹּר הִנּוֹ חֹם בְּשִׁעוּר מְמֻתָּן,

וְגַם אִם יֵשׁ שְׁנַיִם קָצוֹת לַמַּקֵּל –

זֵהִים הַקְּטָבִים בּוֹ וְאֵין בָּם הֶבְדֵּל,

שֶׁכֵּן כָּל דָּבָר בְּטֵרוּפוֹ וְכָל דָּבָר בִּשְׁפִיּוּתוֹ

סוֹפוֹ תָּמִיד נִמְשָׁךְ אֶל אֵין־סוֹפִיּוּתוֹ,

וְכָל מַה שֶּׁיֶּשְׁנוֹ, אוֹ נִרְאֶה כְּאֵינֶנּוּ,

יֵשׁ לוֹ לְמַטָּה וּלְמַעְלָה מִמֶּנּוּ,

כָּךְ הָאֱמֶת, כָּךְ הָרְמִיָּה,

כָּךְ כָּל שְׁאָר הַהֲפָכִים בַּבְּרִיאָה.

הִיא הָאַחַת יוֹדַעַת בְּמֻחְלָט

שֶׁאֵין רֹב אֶלָּא לִקּוּטוֹ שֶׁל הַמְעַט,

וְאֵין הָאוֹר בַּבְּאֵר נִכְנָס וּמְמַלֵּא

כִּי אִם לְפִי שִׁעוּר הַחשֶׁךְ הַנִּדְלֶה.

מִכָּאן, שֶׁאֵין דָּבָר בָּרוּר עוֹד וּבֶן־קֶבַע

וְאֵין עִנְיָן כְּמוֹ זֶה אוֹ כְּאַחֵר בַּטֶּבַע,

אֶלָּא יֵשׁ רַק הַמָּקוֹר הָאֶחָד בַּנֶּעְלָם

שֶׁמִּמֶּנּוּ וְאֵלָיו הַדְּבָרִים כֻּלָּם.

אַךְ זוֹ מַעֲלָתָהּ וְחֶסְרוֹנָהּ שֶׁל הָרֵאשִׁית

שֶׁיֵּשׁ לָהּ יָם וְאֵין לָהּ מֵשִׁיט,

וְהִיא בּוֹהָה אֶל אָן עַל הַסְּפִינָה לָלֶכֶת…

וְסוֹד מְבוּכָתָהּ – טָבוּעַ בַּמַּתֶּכֶת.

---

עוֹד עַל הַבַּרְזֶל (ו)

מאת

יעקב אורלנד

קָשׁוּחַ וְאִטִּי.

אֵינוֹ נִכְנָע עַד אִם בְּשִׂיא הָאֵשׁ.

אֲמִתִּי.

עִקֵּשׁ.

כֹּחוֹ מָלֵא אֶת גְּבוּלוֹתָיו.

שִׁלְטוֹנוֹ מֻחְלָט וָקַר.

חֲזָקִים יָצְרוּ אוֹתוֹ

וְהוּא לַחֲזָקִים נוֹצַר.

לַזָּהָב יָאָה אַדֶּרֶת הֵיכָלִים

וְלָעוֹפֶרֶת שַׂק.

אַךְ גַּם הָעשֶׁר גַּם הָרִישׁ נֶאְכָּלִים

בְּהִגָּזֵר הַפְּסָק,

וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת מִן הַמִּלִּים

בִּהְיוֹת הַפְּרִיחָה לְמַק,

אֶחָד הוּא – מַתֶּכֶת הָאֵלִים –

הַמְבַקֵּעַ רַעַם וּבָרָק,

הוּא הַמָּשָׁל וְלוֹ הַנִּמְשָׁלִים

וּמִמֶּנּוּ אֱלֹהִים נוֹצַק,

וְאַשְׁרֵי הַמּוֹרֵד וְשַׁרְבִיט־הַמּוֹשְׁלִים

שֶׁחֻקָּם בְּכֹחוֹ הוּחַק.

---

קִשְׁקוּשֵׁי הַפַּח (ז)

מאת

יעקב אורלנד

מַרְבֶּה רַעַשׁ,

אַךְ קְצַר־יָמִים, תּוֹדָה לָאֵל,

מַזְקִין בְּלֹא עִתּוֹ.

יוֹצֵא תָּמִיד חוֹצֵץ,

מָתוּחַ וְנוֹצֵץ,

נוֹשֵׂא תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת

כְּאֶחָד גִּבּוֹר לַמִּלְחָמוֹת,

סָבוּר בְּעַצְמוֹ כִּי אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ

שֶׁהוּא מְתַעְתֵּעַ,

שֶׁכֹּחוֹ אֵינֶנּוּ אִתּוֹ.

כְּכָל רַךְ־אֹפִי הוּא אָדִישׁ

וּמְצַיֵּת לְכָל פַּטִּישׁ

וְנֶאֱמָן רַק וְנִכְנָע

לַהַלְמוּת הָאַחֲרוֹנָה…

לוּזוֹ שָׁבִיר וּמִי יִסְמֹךְ

עַל עֶבֶד כִּי יִמְלֹךְ?

אַף כִּי אֵין לְהִתְעַלֵּם

מִן הָעֻבְדָּה שֶׁמִּתְגַּלֵּם

בּוֹ מִין גֻּזְמַאי אֲשֶׁר שְׁקָרָיו

יָפִים מֵאֲמִתּוֹ…

בְּעוֹלָם שֶׁבּוֹ עוֹמֵד

כָּל דָּבָר עַל הָאֱמֶת,

וְהָאֱמֶת עָצְמָהּ עוֹמֶדֶת

עַל כַּרְעֵי בְּדָיָה מוֹעֶדֶת,

יֵשׁ סִכּוּי שֶׁגַּם בַּדַּאי תָּמִים

עָשׂוּי לְהַאֲרִיךְ יָמִים,

מִשּׁוּם שֶׁאֵין אוֹיְבִים לוֹ וְאוֹרְבִים

לְהַצְמִיתוֹ.

וְהוּא מֻדָּח אֶל צַד, שָׁמוּט,

חָלוּד, קָרוּעַ וְקָמוּט,

וּמְצַפֶּה לְאַחֲרִיתוֹ.

הַמַּתָּכוֹת לֹא יְצָרְפוּהוּ לַמִּנְיָן.

הַבּוֹנִים לֹא יְשַׁתְּפוּהוּ בַּבִּנְיָן.

בְּבוֹא יוֹמוֹ, אֲפִלּוּ לַתַּלְיָן

אֵין עוֹד בּוֹ כָּל עִנְיָן.

זֹאת וְעוֹד –

יֵשׁ לִפְעָמִים מִשּׁוּם פְּחִיתוּת־כָּבוֹד

בַּנִּסָּיוֹן לַהֲמִיתוֹ.

---

נֵטֶל הָעוֹפֶרֶת (ח)

מאת

יעקב אורלנד

פְּלֶבֶּאִית וּתְמִימָה. עִם סִנָּרָהּ תָּמִיד זָהוּם.

מַאֲמִינָה בְּמֶטָלוֹגִיּוֹת קְדוּמוֹת.

בְּמֶבָּטָהּ מִתְרוֹצְצִים עוֹד הַפְּחָדִים וְהַטִּמְטוּם

שֶׁל תּוֹר הָאֶבֶן וּמוּסַר הַקַּרְדֻּמּוֹת.

לֹא גֵּץ מַרְדּוּת. לֹא זִיק שֶׁל דַּעַת. לֹא תַּו־דְּיֹקֶן מְיֻחָד.

רַק הַכֹּבֶד הַנּוֹכֵחַ מְעֻגָּן בָּהּ. הוּא בִּלְבַד.

פָּנֶיהָ חַקְיָנוּת זוֹלָה, חוֹתַם הַקּוֹף בָּהֶן טָבוּעַ,

אַךְ מִשְׁקָלָהּ מִשְׁקַל־פִּילִים –

אָפֹר,

כָּבֵד,

קָבוּעַ.

יֵשׁ לִפְעָמִים שֶׁהִיא,

בְּהַבִּיטָהּ בָּרְאִי,

הוֹפֶכֶת מְרֻכְרֶכֶת וְנוֹטָה לְהִתְרַגֵּשׁ.

כְּמוֹ טַבַּחַת בַּשְׂרָנִית וּמְאֹהָבָה

הִיא מִתְמַסֶּרֶת לְאַלְתַּר אָז, לְלֹא סְיָג, וּלְכָל דּוֹרֵשׁ,

וּבְכָל טֶמְפֶּרָטוּרָה עֲלוּבָה.

אֲבָל גַּם זֹאת צָרִיךְ לוֹמַר:

לִבָּהּ לֹא גַס, אוֹ מְמֻרְמָר.

בַּעֲבֹר שְׁלוּבֵי־זְרוֹעַיִם הַזָּהָב וְהַפְּלָדָה

בְּחַג־הַכֶּתֶר־וְקַסְדוֹת־הָאַבִּירִים,

הִיא פּוֹרֶשֶׁת לִמְעוֹנָהּ, עִם גְּרוּטָאוֹת וַחֲלֻדָּה,

וּמְפַנָּה אֶת הָעוֹלָם לָעֲשִׁירִים.

דָּתוֹת חוֹלְפוֹת וּמִשְׁטָרִים מֵתִים וְנוֹלָדִים.

כָּל אַחְיוֹתֶיהָ מְעַטְּרוֹת בָּתֵּי־חֶמְדָּה וְהֵיכְלֵי־שֵׁן;

רַק הִיא, כִּנְזִירָה בָּלָה עִם נֶפֶשׁ־עֲבָדִים,

רוֹבֶצֶת לְלֹא תֹּאַר וּבְלֹא שֵׁם.

הַתַּגְּרָנִים שׂוֹנְאִים אוֹתָהּ, מִשּׁוּם שֶׁהִיא יִשְׁרַת־מֶבָּט

וְאֵין הִיא שֻׁתָּפָה לְנִכְלֵיהֶם וּלְתַרְמִיתָם,

הַחַיָּלִים סוֹמְכִים עָלֶיהָ – אֲבָל רַק מְעַט,

כִּי רַק מְעַט הַזְּמַן בֵּין חַיֵּיהֶם לְבֵין מוֹתָם.

וְעִם כָּל זֹאת, גַּם לָהּ שָׁעָה שֶׁל זֹהַר וְעִלּוּי־פָּנִים:

בַּחשֶׁךְ, עֵת גּוֹשֵׁשׁ הָעָם וּנְבִיאָיו שׁוֹבְרִים לוּחוֹת,

פּוֹרֶשֶׂת הִיא, הַחֲפַרְפֶּרֶת, כְּנַף תִּקְוָה וֶאֱמוּנִים,

הוֹפֶכֶת לְצִפּוֹר הָאֵשׁ וּלְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת.

---

אֶלֶגְיָה עַל הַחֲלֻדָּה (ט)

מאת

יעקב אורלנד

אִם נִבְרֵאתִי בְּצַלְמוֹ שֶׁל אַב־הָרַחֲמִים, וַדַּאי זָקוּק עַתָּה הָאָב

עַצְמוֹ לְכָל גִּלְגּוּלֵי רַחֲמָיו.

הוּא מַזְקִין בְּתוֹכִי יוֹם יוֹם. מְשַׁנֶּה פָּנָיו.

אֵין הוּא מִתְנַשֵּׂא בִּי עוֹד כְּקֹדֶם, אַךְ גַּם אֵינוֹ נַעֲשֶׂה עָנָו.

פָּשׁוּט מַשְׁלִים עִם הָעֻבְדּוֹת וְלוֹמֵד לְהִתְיַחֵס

אֲלֵיהֶן כְּאֶל חֵלֶב־הַנֵּר הַנָּמֵס,

שֶׁאַף כִּי עוֹדוֹ מְהַבְהֵב –

כְּבָר חָשׁ הוּא אֶת קְצֵה־הַפְּתִיל קָרֵב

וְכָל שָׁעָה שֶׁעוֹדוֹ גוֹצֵץ בָּעֲלָטָה

יֵשׁ בּוֹ עֲדַיִן מֵהַכָּרַת עֶרֶךְ אוֹרוֹ בַּחשֶׁךְ, בְּחִינַת אֲנִי וְאַתָּה.

אֲנִי מַבִּיט בַּחֲרִיצֵי־הַמֵּצַח, בַּחֲרִישֵׁי־הַחֹטֶם, בְּשַׂקִּיקֵי הָעַיִן הַגּוֹוַעַת.

כָּל הַיְצָרִים שְׁחוּקִים – הַמִּין, הַכָּבוֹד, אֲפִלּוּ לְהִיטוּת־הַדַּעַת.

אֵינֶנָּה הַצְּמַרְמֹרֶת שֶׁפִּזְּזָה אֵי־אָז בַּלּוּז –

רִמְזֵי הָאֲנִינוּת, עֲוִיתוֹת הַחֶסֶד וְהַבּוּז,

כְּוִיצוֹת הַיֻּהֲרָה וְהַקְּנָאוֹת, קְרִיצוֹת הָאֱמוּנָה וְהַתְּבוּנָה

וּקְמִיצוֹת הָאֲנִי שֶׁל הַשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה.

קֶשֶׁת־מוּסָרִי שְׁבוּרָה. מִי הַצַיָּד וּמִי הַצַּיִד?

קְלַסְתֵּר שָׁסוּעַ וּפָרוּם. זֶה־כְּבָר מֵת בִּי גֶ’קִיל וְזֶה־לֹא־כְּבָר גָּוַע גַּם הַיְד.

קָשֶׁה לְהַבְחִין כַּמָּה מִמֶּנִּי אָבִי וְכַמָּה בְּנִי

וְאִם יֵשׁ דָּבָר עוֹד בְּתוֹכִי שֶׁהוּא אֲנִי.

מַה שֶּׁמִּתְרַחֵשׁ בִּדְיוֹקְנוֹ שֶׁל הָאָדָם!…

בָּעוֹר, בָּעֶצֶם, בְּזִרְמַת הַדָּם.

מִין שִׁנּוּי מִתְחוֹלֵל בַּפְּרָקִים. בְּפִרְקֵי־הַתַּנַּ"ךְ הַבִּיּוֹ־הִיסְטוֹרִיִּים שֶׁבִּי, הַמְגֻמְגָּמִים,

כָּל מַה שֶּׁהָיָה פַּעַם בְּרֵאשִׁית, הוֹפֵךְ לְדִבְרֵי־הַיָּמִים.

---

עַל הַקֶּצֶב הַקַּדְמוֹן

מאת

יעקב אורלנד

תֵּאוֹרְיָה אִישִׁית שֶׁלֹא נָטְלָה רְשׁוּת הַמַּדָּעִים

בתוקף אותו דַחַף, אוֹ דוֹחֵף, שנגח בנוּ אי־אז לראשונה, החלה אחת הגאלאקסיות הרחוקות לנוע בקצב מסוים וּלרחף בּאינסוף. כך נתבקעו ונפוֹצוּ העולמות המוּכּרים לנו. בכוח דחף ראשון זה נוצר במשך הזמן ריתמוס קבוע, שממנו השמש, וּמִנְּפָצָיו נהדף ונברא כדור־ארצנו. סיבוב כדוּרנו על צירו – בעל קצב קבוע הוא, המוליך מידות־חוֹם מסוימות ותנאים אחרים להולדת חיים על אדמות.

בכל יצר מן היצירים קיים זֵכֶר הריתמוּס הראשון, או הגעגועים הכּמוּסים אליו. כך נולדו העוֹנוֹת הקבועות של השנה וכך נוצר חוּש־ההסתגלות. כל מה שטבעי אצלנו, אינו אלא ההליכה לפי קצב ראשוני זה של דחף־העולם, שקיבלנו אי־אז בשחר הבריאה. חוֹרף וקיץ, שינה ויקיצה, לידה ומוות. בהגיע הקצב אל סוף מעגלו, הוא מתחיל מחדש, בשינוי צורה כמובן, עקב התנאים הקוסמיים המתחדשים ומשתנים מדי פעם. הקצב עצמו אינו חדל, ואינו משתנה.

אילו היה כדור־ארצנו סוֹטה משום־מה ממהלכו והיה נפגם הקצב הראשון שלו, היו כל מושׂגי חיינו משתנים וכל אפשרויות חיינו משתנות בתכלית. מבּחינה זו, איני מאמין בשום פנים בקיוּם צורות־חיים זהוֹת על פני כוכבים אחרים (אך אין זה מונע, כמובן, קיומן של צורות־חיים אחרות), משום שלא ייתכן כי הדחף הראשון הוליד אדמות, או כוכבים, בריתמוּס שווה בדיוק. הבדלי טבע המאסה (כתוצאה ממוּרכּבוּתהּ הכימית) גרמו ודאי להבדלי אנרציה ויש להניח שהביאו גם להבדלים בצוּרוֹת החיים.

משום כך אני נאלץ להאמין, כי התפישׂה האמנותית של האדם, מוגבלת בהכרח לתפישת הריתמוּס המיוחד לכדוּרנו, ואין היַהַב האנושי מסוגל להשיג בלוגיקה האמנותית שלו ערכים אמנותיים ואתיים מעבר לגבולות הריתמוּס הזה. היוצא מזה, שהפילוסופיה האמנותית שלנו מוגבלת מטבע ברייתה. לא כן האינטואיציה האמנותית, המאפשרת לנו לנחש אפשרויות של חוויה מעבר למציאוּתנו, משום שעצם קיומו של ריתמוס אחד מעיד על אפשרות מציאוּתם של ריתמוסים אחרים.

אולם במסגרת זו, של הרגש האמנותי שלנו, מתבטאים הגעגועים הסטיכיים שבאדם אל הקצב הראשון של העולם. הריקוד, הזמר, השיר, השיטה המטרית, או האחרת, המודדת מִקצָבִים אלה – בכולם מצוי הביטוי לריתמוס התולדה.

מגזעו של אילן זה צומח ענף אחר, והיא האמונה בסוד הצירוּף העליון של החומר. הריני סבור כי החוֹמר + כושר ההסתגלות שלו לתנאים שונים + גורם הזמן – הם הפורמוּלה של סוד־החיים. אני מכּיר בעובדה שדברי נשמעים קצת משונים, ובמיוחד כשהם נאמרים מפיו של בּוּר מוסמך מדאורייתא במדעי הטבע, ואפעלפיכן אני מאמין בהם.

אני מאמין כי צירוּף־יחד של יסודות מסוימים בחומר, היא תוצאה של כוח־דחף ראשון, שהוליד תנאים מסוימים, המכריחים את הצירוף הזה להסתגל אליהם. בהבשיל הצירוף הזה עד תּוּמוֹ – נולדים החיים. אנו רואים זאת עם הוּלדת העוּבּר האנושי. רק לאחר 9 חודשים של הסתגלות אטית וצירוף היסודות ברחם האם – ייוולד התינוק. 9 החודשים הם סוף מעגלוֹ של הריתמוּס הזה להולדת חיי אנוש. לגבּי יונקים אחרים, או בעלי־חיים אחרים, או לגבּי עצים, למשל – יש קְצָבִים אחרים שבִּיטוּיָם הכימי נקרא בשם גֶנִים, אבל אלה רק התוצאה. אם משהו נפגם או חסר בקצב הקבוע (ילד בן 7 חודשים, או פּג) חייבים אנו, כביכול, להחזיר לו את החסר בריתמוּס שלו, ונותנים אותו במדגרה המשלימה את מעגלוֹ בזמן.

אני חש תחושה מיסטית, כי הגילוי הגדול של סוד הרכּב תא־החיים והיכולת ליצור אותו בידי אדם, יבואו מתוך חיפּוּשׂ ומציאת מהירויות־החומר השונות והחלקיקים המהווים את התא. ההרכב הכימי והכמוּת היחסית, הם – למעשה – אֶקוויוואלנט למהירויות הזיקה שבּין החלקיקים; כלומר (אם לחזור לרעיון המקורי שהבּעתי לעיל) הם תאוצות פנימיות המתמשכות מן הדחף הראשון, הוא הוא הקצב הראשון של הבּריאה. מתוך כך, אילו ייכולנו לחַשּב את מהירות הדחף הקדמון הזה ואת מידת מציאוּתו של דחף זה בחלקיקי התא, בעוצמתו הראשונית, – היינו יכולים ליצור אותו באמצעים מיכאניים או אחרים, ולתת אנו עצמנו נשמת־חיים בתאים כימיים של תנאי מעבּדה.

אילו הגענו לכך (ולי אמונה מוּזרה ומקפּיאה דמים שבּיום מן הימים נצליח להגיע להישג כזה) היינו הופכים ליוצרי יש מאין. אלא שספק עדיין בידי אם גם היינו הופכים על־ידי כך להיות ליוצרי אור, אף כי הצלחנו זה מכבר להיות בוראי חושך.

משום כך, בבואי לכתוב שיר, מרוּכּזים כל מעייני בהאזנה פנימית עמוקה לריתמוס הנפלא והראשון הזה, ואני נתוּן אז ראשי ורוּבּי בחיפוש אמצעים להעלאתוֹ על הנייר ולהפיח אותו בגוף הרעיון המציק לי והתובעני להוציאו לאור. בבוא הקצב באוזני ובמלאו את כל חדרי לבּי, מיד נולדת בי, כתינוק חדש, תחושת השיר כולו, על מהותו האידיאית, הפילוסופית והרגשית, ומה שנותר לי לעשות, אינו אלא העיצוב הטכני, שהיא מלאכתו האחראית, רבת הדאגה והזהירות, של המיילד.

---

מִקַּח טָעוּת

מאת

יעקב אורלנד

עַתָּה מִתְבָּרֵר, כִּי אֵין גְּבוּל לְאֶפְשָׁרֻיּוֹתֶיהָ שֶׁל הַמְּצִיאוּת,

הִיא הָאֱמֶת.

אֵיזֶה מִקַּח טָעוּת!

וּבְכֵן, הַכֹּל שׁוֹמֵט…

אֵין הִיא מֻחְלֶטֶת וְסוֹפִית

וְהִיא יַחֲסִית וּמִשְׁתַּנֵּית.

וּבְכֵן, מַה מֹּאזְנֵי־צֶדֶק

וּמָה אֲנַךְ הַמּוּסָר

וְאֻמְדַּן הַיֹּפִי?

וְכָל אֵלֶּה שֶׁאָמַרְנוּ תְּחִלָּה

אֵין בָּם דֹּפִי

וְאֵין לָשִׂים בָּה תָּהֳלָה?

וּמָה עִם הַתָּלוּי שֶׁתָּלִינוּ הַיּוֹם

וְהַבָּשָׂר שֶׁשָּׁגַלְנוּ בְּשֵׁם הַטִּבְעִי

וְהָאֲנָשִׁים שֶׁיָּרִינוּ בְּשֵׁם הַדִּין

וְהָאָמָּנִים שֶׁבִּיַּשְׁנוּ בְּשֵׁם הַנָּאֶה

וְהַכְּסִיל שֶׁבִּזִּינוּ בְּשֵׁם הַחָכְמָה

וְהַמִּלְחָמָה שֶׁאָסַרְנוּ בְּדֶגֶל הַחֵרוּת?

אֵיזֶה טִפֵּשׁ אֲנִי

וְאֵיזֶה רָשָׁע

וְאֵיזֶה רֵיקָן,

שֶׁמָּדַדְתִּי עַצְמִי בְּמִדּוֹת עוֹלָמִי,

שָׁעָה שֶׁאַמַּת־הַמִּדָּה עַצְמָהּ –

כָּךְ מִסְתַּבֵּר בְּפַשְׁטוּת –

אֵינָה אֶלָּא

מִקַּח טָעוּת.

---

שִׁיר עַל נִסֵּי הַחֹמֶר

מאת

יעקב אורלנד

הָעַרְפִלִּיּוֹת הַקּוֹסְמִיּוֹת נָעוֹת.

שְׁמָשׁוֹת נוֹלָדוֹת, וּמֵהִסְתַּבְּרוּתָם הַמִּקְרִית שֶׁל מַצָּבִים

מִתְנַחְשְׁלוֹת מַעַרְכוֹת־כּוֹכָבִים.

אֲטוֹמִים מִתְבַּקְּעִים בְּלַהַט מִילְיוֹנִים מַעֲלוֹת

וְהַמַּחְזוֹרִיּוּת, שֶׁהִיא סִימָנוֹ שֶׁל סֵדֶר,

מוּבֶקֶת וּמְבֻלֶּקֶת בְּתֹהוּ־בֹּהוּ שֶׁל עֵדֶר

וְנָדָה מִמֶּרְכָּז שֶׁאֵינוֹ־בְּנִמְצָא לְעֵבֶר מַעְגָּל הַמִּשְׁתַּנֶּה בָּהּ

בְּדוֹמֶה לְנִיעַ הָאֲמֶבָּה.

עִם הִגָּלוֹת הַנֶּעְלָם הַקִּיּוּמִי בִּמְבוֹךְ עֶשְׁתּוֹנוֹתַי

וּבְלָמְדִי לְהַכִּיר כִּי הַנֵּצַח הַמֻּפְלָא אֵינוֹ יֵשׁ כְּלָל

אֶלָּא לִמְדִידַת הָאַיִן

וְכִי אֲנִי הוּא בּוֹרְאוֹ בְּדִמְיוֹנִי וּבְחֶשְׁבּוֹנוֹתַי

כְּדֵי לִמְצֹא אֲחִיזָה בֶּחָלָל

וּלְשַׂבֵּר אֶת הָאֹזֶן וְהָעַיִן –

לֹא נוֹתָר לִי אֶלָּא לְהִוָּכַח, כִּי בְּלֹא זְמַן וּבְלֹא מָקוֹם בַּזְּמַן,

דָּבָר לֹא יֵאָמֵן וְדָבָר לֹא יְאֻמַּן.

תִּשְׁעִים וּשְׁנַיִם הַיְסוֹדוֹת אֲשֶׁר בַּטֶּבַע

הַמּוּכָחִים בַּלּוֹגִיקָה שֶׁלִּי –

שָׁוִים חֲצִי־פְּרוּטָה,

אִם כַּעֲבֹר קְצָת־נֵצַח עָלוּל לְהִתְבָּרֵר שֶׁהֵם רַק רֶבַע

מִן הָאֻמְדָּן הַמַּכְפֵּלִי

בְּמִסְפְּרֵי הַדַּעַת הַפְּשׁוּטָה.

דֶּקַארְט אֵינוֹ צוֹדֵק. אָמְנָם אֲנִי חוֹשֵׁב כְּרֹחַב יָם,

אַךְ אֵין לִי טִפַּת מוֹפֵת שֶׁאֲנִי קַיָּם.

אִם בָּרָאתִי אוֹתְךָ, אֵלִי,

וּבָנִיתִי לְךָ מִזְבֵּחַ

וְהִקְרַבְתִּי לְךָ קָרְבָּן –

כָּל זֹאת רַק כְּדֵי שֶׁאָחוּשׁ מִדְרָךְ לְרַגְלִי

הַגּוֹשֶׁשֶׁת בַּבְּלִי־אָנָה, בֵּין שֶׁמֶשׁ לְיָרֵחַ,

וּמְנֻסָּה בְּפַחַד מָוֶת וְחֻרְבָּן.

אִם אֵין לִי גָדוֹל מִמֶּנִּי, אוֹ קָטָן מִמֶּנִּי –

אֵינִי אֶלָּא יֶשְׁנִי בְּחֶזְקַת אֵינֶנִּי.

אוּלַי לָכֵן אֲנִי נִמְלָט אֶל סְיָגֵי הַשִּׁיר וּמִקְצְבֵי הַמַּנְגִּינָה

וְאֶל מַעְבְּרֵי־הַצֶּבַע וּמַסְלוּלֵי־הַקַּו וְאֶל כִּוּוּנָהּ הַמַּשְׁלִים שֶׁל הַתְּנוּעָה

וְאֶל כָּל מַה שֶּׁמְּכַנִּים צוּרָה, אוֹ כְּלִי;

כִּי רַק לְמַגָּעָם אֲנִי מֻפְתָּע מִמְּצִיאוּתָהּ הַיּוֹקֶדֶת שֶׁל מַהוּת, אוֹ תְּבוּנָה,

וְהֵם כְּמוֹ גַרְגִּיר הַיּוֹצֵר בּוּעָה

בְּנָפְלוֹ אֶל מֵימֵי הַדְּלִי.

אֲנִי עוֹרֵג טִבְעִית, כַּנִּרְאֶה, אֶל גְּבוּלוֹת מְסֻיָּמִים וְאֶל מְעַט סֵדֶר

בַּקּוֹסְמוֹס שֶׁלִּי, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא דַף־נְיָר מְרֻבָּע וְדָלֶת־אַמּוֹת שֶׁל חֶדֶר.

---

עַל הַשֵּׁם וְעַל כֹּחַ הַשֵּׁם

מאת

יעקב אורלנד

“וּלְשֵׁת גַם־הוּא יֻלַד־בן וַיקְרָא את־שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהֹוָה”. (בראשית ד, כו)

תמיד תהיתי מה לסופו של פסוק זה באמצע הכרוניקה הגנטית של סיפור תולדות אדם. “אָז הוּחַל לִקְרֹא בְשֵׁם יְהֹוָה” מופיע כביטוי להלך־רוח פילוסופי במקום שאיננו תואם לפילוסופיה. אפילו נֹאמר שרושם־התולדות הקדמוני נתכוון לפשוטו של מקרא, אין ביטויו זה מתישב עם דברים שאמר לפני כן. שהלא כבר דיבר אלהים עם אדם וערך עמו דושיח בראשית ימיה של הבריאה, ואין ספק שאדם הכיר את בוראו ומה גם שהספיק כבר לחטוא לפניו, להתחבא מפניו ולהיעָנש על ידו. קין והבל הקריבו לו קרבנות, משמע ידעו לפני מי הם מקריבים, ולא עוד אלא שקנאתו של קין לאלהיו הביאתו לידי רצח ראשון. תחושת חטאו של קין ושׂיחוֹ עם קונו הן תעודות ראשונות של אתיקה אנושית. יש להניח שפעמים לא מעט קרא קין לאלהיו על דרך נדודיו הארוכה, בשאתו את אות הדמים על מצח. אין זו, אפוא, פעם ראשונה של זקיקת האדם לבוראו. תיאור התולדות שלאחר מעשה קין והמוצאות אותו הנו טבעי ביותר – עד לאותו פסוק המופיע בפתאום ונשמע כיוצא־דופן. בלית ברירה אתה מקיש מן הכתוב שאפשר היה אלהים ידוע לאדם עד אותה שעה, בלי שידע לכנותו בשם. כלומר, היתה ידועה לו המהות האלהית, ככל שנתגלתה לפניו, מבלי שידע להגדירה כמו.

פתאום, בכל מטען המאגיה הבְּרֵאשִׁיתִית, פורץ בתולדותיו של האדם כוחו של השֵׁם האלהי, ההגדרה הראשונה של המהות הראשונית. הצירוף העליון של המחשת הנעלם – הַהֲוָיָה הופכת ליְהֹוָה. אני משער כי משהו מתחושת ההתרחשות הזאת ידעו אנשי המסתורין שבכל הדורות, עושי־הנס והאובות ונביאי הפלא. בבקשם לממש את האין ולהפוך ליש את חזונם הערטילאי, אכפו את רצונם בכוח הלשון וחיפשו את סוד היצירה בצירוף הנסתר של ההיגוי האלהי, בחינת “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר”. כל גינוני הקמיעות, ההשבעות, המזוזות, מיוסדים על כוחו של הצירוף השֵׁמִי, ולא במקרה אנו מוצאים אותם במיתוסים השונים של עמי העולם. “הקבלה המעשית” שלנו מלאה מהם והשפעתם מחלחלת בספרותנו התורנית והחילונית כאחד עד עצם היום הזה.

אין כוונתי לחזור בזה על רעיונות שכבר מצאו להם ביטוי ממַצה אצל אנשי המקצוע שתורתם בכך. אולם כקורא מן השורה אני נשאר תמיד תוהה על כוחה של הלשון בתיאורים המִיתִיִים של המקרא. ככל הזכור לי לא הרבתה הפילוסופיה לעסוק בבחינתם האתימולוגית. ודאי, יש דברים כוללניים בכל שיטה מחשבתית, בהתיחסותה לענייני לשון, החלים גם על המקרא, אלא שחסרה בהם תחושת הלשון העברית המקורית, שפּלאיה ונִסיה מיוחדים רק לאלה שזכו לדעת אותה מכלי ראשון. משום כך דומה עלי שכל חכמיה בלשון לועז לא השיגו בה אפילו קורטוב־של־משהו, ככל שהשיגו בה חכמי “המדרש” היהודי. אלא שדא עקא, מעולם לא נתמשלה “דרשת” המקרא לפילוסופיה החילונית, ולא נלקחו מ“מדרש” זה ההקבלות הראויות להילקח לצורך העיון הכללי.

בדיאגרמה הנודעת של השיטה ההגליאנית, מתחלק הרעיון (“האידיאה”) לסעיפים וסעיפי־סעיפים שונים של ההוויה, בתפישתה החומרית והרוחנית כאחד. בסעיפים הדנים בדִמיוֹן ובזִכּרוֹן, אומר הגל כי כל דמות העולה בתת־מודע¹ שלנו, מייצגת משהו מעבר לעצמה, הווה אומר משהו אוניברסלי. על ידי כך נעשית, למשל, דמותו המיוחדת של האריה לסימן של כלל האריות. מתוך כך נוצרת שיטת סימנים, שבפיתוחה המלא היא הופכת להיות לשון. בלשון זו מתחילים השם, או המלה, לשמש את עצמם בתפישתנו השִׂכלִית, ועושים את מלאכתו של הדמיון. אומר הגל: “מיד בהינתן לנו השם אריה, אין אנו נזקקים לחזותה הממשית של החיה, ואף לא לדמותה. השם לבדו, אם אנו רק מבינים אותו, הוא מייצגהּ הפשוט וחסר־הדמות של החיה. אנו חושבים בשמות.”

אני מעוסק בימים אלה בחיבור פואמה בשם “מַעֲשֵה הָעֵגֶל”, על יסוד אגדה מן התלמוד. ר' אוֹשַׁעְיָה ור' חֲנִינָא, אמוראים מדור שלישי, משוקעים ב“ספר יצירה” ומבקשים להעלות בצירופיהם את השם הקדמון, שבכוחו לחולל נסים. באחד מלילות שבת הם מצליחים לעשות זאת. נדהמים ומסוחררים מרגע הגילוי, הם משתמשים בכוחו של השם שלא כהלכה, ובוראים לעצמם עגל משולש ואוכלים אותו ברעבונם.

אגדה נפלאה זו כבשה אותי כליל. איני מבין איך לא גירתה את דמיונו של מישהו מן הסופרים עד כה. אשלכותיה הרעיוניות מרובות כל־כך, ואווירתה שופעת דראמאטיות ומסתורין. הרחקתי לכת כבר בכתיבתה, אולם ככל שאני מתקרב לפרק התיאור של שעת־הגילוי הלילית, וככל שעלי למצוא פורקן לשוני לפיצוצו הגרעיני של השם־המפורש בתודעתם של שני האמוראים – אוחז בי פחד משונה, ואני עצמי כחושש מפּני מצב של הזיה.

זה כמה ערבים שאני משוקע ב“סֵפֶר הַבָּהִיר”, בעיקר לשם הבהרת עולם ה“ספירות” ומשמעותן. אלֹהים, איזה דמיון פאנטאסטי. אני קורא גם ב“רָזִיאֵל הַמַּלְאָךְ”, ומנסה לצלול באווירת־הלחשים־וההשבעות המהלכת עלי אימים ופליאה, ונוטעת בי תחושת כוחם של שמות ורמזים שלא מעלמא הדין. נטלתי אתמול כמה פרטים מספרו של קוֹרְדּוֹבֵירוֹ, בעיקר מן הפרק העוסק בצירופי השמות. רובה של עבודתי נעשה בשעות הלילה, ואני מפסיק מדי פעם כדי להתאושש ולחזור אל צלילות־הדעת, שאי־אפשר בלעדיה. לגמרי איני בטוח אם אצליח למסור את התחושה הזאת, ואם תוכלנה מלים לתאר את רגע התפרקותן ותחייתן מחדש בפורמולה אחרת. בחיבורו של אֶרְנְסְט קַסִּירֶר “לשון ומיתוס”, מנסה אמנם המחבר לפרש את כוחם המאגי של גילויים כאלה, אבל גישתו המדעית־מדי – עם כל דקדקנותה – נוטלת מן הפירוש את עוקצו המיסטי ומנסה להשליט הגיון במקום שאין לו שליטה. אני נזכר עתה שקראתי לפני כמה שנים חיבור של פְרַאנץ רוֹזֶנְצוַוייג (שהופיע באמריקה, אם אינני טועה), ובו נסיון לעמוד על כוחו של השֵׁם, כנגד המהוּת שמעבר לו, והוא מבקש לנגוח בו את הפילוסופיה ה“אידיאית”. הספר עשה עלי רושם חזק בשעתו. אפשר שעכשיו מחלחלים בי הדברים.