רקע
יעקב אורלנד
שִׁירָה וּמִסְתּוֹרִין
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: עקד; שבט תשל"ח – ינואר 1978

באיזו דרך מסייעת השירה (בין שאר האמנויות) לחיפוש האמת, ומה עשויה היא לגלות באינטואיציה שלה על דרך החיפוש הזה? הכי יש בגילוי היפה משום פיענוח האמיתי־הנעלם וחִישָׁתוֹ, והאם כרוך – משום כך – המוסרי באמנותי? או שמא אין פולחן־היוֹפִי אלא גילוי הערצה עיוורת שיש ליצורים תּוהים וקצרי־דעת כלפי הסדר המופלא והמורכב שבטבע, ואין הוא קשור כלל לאמיתות־הטבע עצמן, שהנעלם בהן נראה לנו כאינסוף חסר־תכלית?

שמא צריכה השירה של ימינו, יותר מבכל דור אחר, לרכּז עצמה בביטוי המיסתורין, שהוא מקור ומעיין גם לדת וגם למדעים. אולי דווקא בדור זה (שבו המנוסה והמוגדר מקובלים יותר מן המדומה והמשווה) יש להפעים את ליבו, יותר משאת מוחו של האדם, כדי לחזק בו את יצר הגירוי והדרישה אל ישותו ההִיוּלִית של החוֹשֵב הקוסמי, יהיה זה מי שיהיה, או מה שיהיה. אחר הכל, גם הפחד מפני כליון אטוֹמי אינו ניפלץ יותר במהותו (לבד מן התוצאות הסטאטיסטיות) מפחד “רגיל” שיש לנו תמיד מפני הקץ. אין הפחד לעצמו מהווה, אפוא, סימנה של תקופה, שראוי לתת עליה את הדעת יותר משראוי לתת עליה את הלב. רק האמצעים המתקדמים הם חותמה ופתיליה. אימת המוות ונסתרותו נשארו עומדים וקמאים כימי־עולם. אולם אם היה לפנים טעם דתי והסבר דתי – ומשום כך גם פִּיצוּי לוֹגִי־דתי – לַקֵּץ, הנה היום, בהעדר האמונה, מעיק הקץ כקיר אטוּם הניצב בסופה של דרך ללא מוצא. וכי מה־מקום יכול להיווצר במצב כעין זה לשירה, שהיא ביטוי לסוּבּלימציה עליונה, להתגַבּהוּת מזוככת של נפש האדם? כנגד זה עשוי המיסתורי לשרת את האדם במבוך־זממנו, בבנותו לו שנית קרנות־מזבח חדשות במחוזות העל־מודע, להיאחז בּהן. שמא תחודש שוב באמצעותה הזיקה לערכים מוסריים, שכל־כך אבדה משמעותם בימינו.


אני מודע לאפשרות שיימצאו מי שידונו גישה זו ברותחין ויפרשוה כנסיגה תפלה למאגיה של ימי־הביניים ומלכות־החושך, אבל שפיותם של המדעים בעולם הטכנולוגי – שבו הפך האדם לטכנוקראט חסר־נשמה – לא הוכיחו לנו עד כּה צידקת־דרכם, כשם שלא ווידאו כי העל־מודע נישלט בחישוביהם. מותר לה עדיין, למחשבת־האדם הקמאית ובת־החורין, לפרנס עצמה בכל דרך אפשרית כדי לחיות כרצונה ובמלוא זכויותיה בעימותה עם הבלתי־צפוי. אדם־חושב, שאינו דתי, אך גם אינו כורע ברך לאלילי־המַחשב, עשוייה להיווצר אצלו מעין סִימבְּיוֹזָה בין השיטה האֶמפִּירית בפילוסופיה, לבין המטריאליזם הדיאלקטי, הבלתי־מתפּשר, של מַארכּס. שתי תורות אלו (האחת, המפותחת זה מכבר, והשנית הנמצאת בעיצומו של מאבק־בּיסוסה) אינן מניחות כּר נירחב להידברות הדדית, משום השוני המהותי בתפישותיהן. נהיר לי, כי בדברי על המיסתורי כעל מין שלב־בינים, אני כמו מאשר הנחה מבוססת בהגות הפּוזיטיביסטית־אידיאית של “העולם־הישן” (או הקונפורמיסטית, לפי כינוייה החדש). אבל בעצם־הצעתי להשתמש במיסתורין ומהכּרה, כבמין “ריפוי בעיסוק” – כביכול – בתקופת המבוכה והמשבּר של דורנו, הריני משׂים עצמי כמודה (אם כי בעקיפין) גם באחד מיסודות המחשבה האקטיביסטית של המַארכּסיזם, והוא – שאין הפילוסופיה תלושה מן המציאות האנושית, והיא מושפעת מנסיונו של האדם ומנוצלת על־ידו לטובתו הממשית־מידית, ובכך הופכת למעשה ה“אֶמפִּירִיוּת” של המיסתורי להיות שותפה להנחת המטריאליזם הדיאלקטי, האומרת כי נסיונו של האדם משקף את המציאות החומרית האובייקטיבית (במידה שמצבו הוא גם פונקציה של חיי־נפשו). כל כמה שננסה לברוח בריחה לוֹגִית מן המיסתורי, אי אפשר לנו לכפּוֹר בעובדה שהינו בלתי נפרד מנסיוננו. המעשיוּת המארכסיסטית איננה סותרת, אפוא, את קיומו, ומשום כך גם אינה נוטלת מעוקצו.

בדבר אחד, נדמה לי, מסכימות שתי השיטות גם יחד (מעבר לתאזות של מַאךְ ואַוֶּנָארִיוּס, – אשר כל־כך השפיעו על הקומוניזם הלֶנִינִיסטִי, או אלו של הֶגֶל וּפוֹיֶארבַּאךְ – שהושפע מהן, אף כי כפר בהן, מארכס עצמו): בקיוּמוֹ של העל־מודע. לפי קאנט, “כל מטאפיזיקה בעתיד עשוייה להופיע כמדע”, אבל זכות־קיום יש לה אפילו לפי יוּם, יריבה המושבע של “אנטי”־תאזה זו. בשיטה האֶמְפִּירִית, העל־מודע הוא אובייקטיבי ובלתי מושפע מן הנסיון, ואילו בשיטה המארכּסיסטית הוא חייב להיות מושפע מן הנסיון, משום שהוא חלק אינטגראלי מן המחשבה המתקדמת של הקיום (והאדם בתוכו). אבל לגבי השירה והאמנות – שהם בבחינת אַנטֶנַת־הראדאר לגַלֵּי העַל־מוּדָע – אין הניגוד העקרוני בין תפישות אלו משנה דבר. ההודאה במציאותו של העל־מודע – היא הקובעת.


אפעלפיכן אין כוונתי לומר שאנו חוזרים למיסתורי כאילו מתוך הכרח מחושב. אין זו בדיוק בחירה טכנית, שהלא אילו היה הדבר כן, לא היתה השירה (והמיסטיקה השזורה בה) אמנות של אמת. אני מאמין בפשטות כי הַרגָשתי בצורך בואו של המיסתורי נובעת, ככל תחושת־גאולה אחרת, מן המצב המביך שאליו ניקלע דורנו – המזכיר תקופות קודמות בהיסטוריה, של שקיעת אֵלִים ישנים ודימדומיהם של חדשים – ומשום כך נראה לי השימוש המחושב בו הכרחי כל־כך, גם מפני שכזה הוּא טבע האדם, וגם משום שכל מניעָיו אמיתיים ומלומדי־נסיון. אין כוונתי שהמיסטי ייהפך למיסטיפיקאציה, לפולחן אלילי ושירת־הלל כוזבת, או לפרימיטיביזם שבאחיזת־עיניים ומעשה־להטים שיריים. המיסתורי חייב להיות מצוי טבעית בנושא השירי, בצורתו, ובתחושת תכניו, משום שזוהי – הלכה למעשה – אווירת המציאות. אין צורך להפוך אותו כאילו לעיקר, או למטרה, שהלא הוּא קיים כעיקר כל הימים. עם כל זאת חייב חוט־השׁני של שירת־ימינו להיות תמיד בולט בגמישותו, בזִיקִיּוּתוֹ המבוּקרת לגבי צבעי־נופו, וברתיעתו מסתגלנות נימהרת אל אופנות־העֵט־והמצפּוּן. עליו להיות מוחשי עד גבול־האפשר, ונעלם מעבר לו. עליו לחולל את הבלתי־אפשרי. להוליך אותךָ ברורות במבוך הניפתל והסבוך של העל־מודע, ולהותיר בך תמיד את ההרגשה, כי אפעלפי שאתה אוחז בו, אין אתה יודע, עם כל זאת, אנה הוא מוליך ומיהו המושך אותו בקצה המבוך, אם בכלל יש מישהו מושך, ואם בכלל יש סוף למבוך.

תחושת העל־מודע היא אֵם האמונה, אבל אינה חייבת להיות גם אֵם האלילוּת, שגם בה יש משום אמונה. זה כל ההבדל, דומני, בין עבודת־אלוהים לבין עכּוּ"ם, וכל השוני שבין אמנות־אמת לאחיזת־עינים.

המלצות קוראים
תגיות