באיזו דרך מסייעת השירה (בין שאר האמנויות) לחיפוש האמת, ומה עשויה היא לגלות באינטואיציה שלה על דרך החיפוש הזה? הכי יש בגילוי היפה משום פיענוח האמיתי־הנעלם וחִישָׁתוֹ, והאם כרוך – משום כך – המוסרי באמנותי? או שמא אין פולחן־היוֹפִי אלא גילוי הערצה עיוורת שיש ליצורים תּוהים וקצרי־דעת כלפי הסדר המופלא והמורכב שבטבע, ואין הוא קשור כלל לאמיתות־הטבע עצמן, שהנעלם בהן נראה לנו כאינסוף חסר־תכלית?

שמא צריכה השירה של ימינו, יותר מבכל דור אחר, לרכּז עצמה בביטוי המיסתורין, שהוא מקור ומעיין גם לדת וגם למדעים. אולי דווקא בדור זה (שבו המנוסה והמוגדר מקובלים יותר מן המדומה והמשווה) יש להפעים את ליבו, יותר משאת מוחו של האדם, כדי לחזק בו את יצר הגירוי והדרישה אל ישותו ההִיוּלִית של החוֹשֵב הקוסמי, יהיה זה מי שיהיה, או מה שיהיה. אחר הכל, גם הפחד מפני כליון אטוֹמי אינו ניפלץ יותר במהותו (לבד מן התוצאות הסטאטיסטיות) מפחד “רגיל” שיש לנו תמיד מפני הקץ. אין הפחד לעצמו מהווה, אפוא, סימנה של תקופה, שראוי לתת עליה את הדעת יותר משראוי לתת עליה את הלב. רק האמצעים המתקדמים הם חותמה ופתיליה. אימת המוות ונסתרותו נשארו עומדים וקמאים כימי־עולם. אולם אם היה לפנים טעם דתי והסבר דתי – ומשום כך גם פִּיצוּי לוֹגִי־דתי – לַקֵּץ, הנה היום, בהעדר האמונה, מעיק הקץ כקיר אטוּם הניצב בסופה של דרך ללא מוצא. וכי מה־מקום יכול להיווצר במצב כעין זה לשירה, שהיא ביטוי לסוּבּלימציה עליונה, להתגַבּהוּת מזוככת של נפש האדם? כנגד זה עשוי המיסתורי לשרת את האדם במבוך־זממנו, בבנותו לו שנית קרנות־מזבח חדשות במחוזות העל־מודע, להיאחז בּהן. שמא תחודש שוב באמצעותה הזיקה לערכים מוסריים, שכל־כך אבדה משמעותם בימינו.

אני מודע לאפשרות שיימצאו מי שידונו גישה זו ברותחין ויפרשוה כנסיגה תפלה למאגיה של ימי־הביניים ומלכות־החושך, אבל שפיותם של המדעים בעולם הטכנולוגי – שבו הפך האדם לטכנוקראט חסר־נשמה – לא הוכיחו לנו עד כּה צידקת־דרכם, כשם שלא ווידאו כי העל־מודע נישלט בחישוביהם. מותר לה עדיין, למחשבת־האדם הקמאית ובת־החורין, לפרנס עצמה בכל דרך אפשרית כדי לחיות כרצונה ובמלוא זכויותיה בעימותה עם הבלתי־צפוי. אדם־חושב, שאינו דתי, אך גם אינו כורע ברך לאלילי־המַחשב, עשוייה להיווצר אצלו מעין סִימבְּיוֹזָה בין השיטה האֶמפִּירית בפילוסופיה, לבין המטריאליזם הדיאלקטי, הבלתי־מתפּשר, של מַארכּס. שתי תורות אלו (האחת, המפותחת זה מכבר, והשנית הנמצאת בעיצומו של מאבק־בּיסוסה) אינן מניחות כּר נירחב להידברות הדדית, משום השוני המהותי בתפישותיהן. נהיר לי, כי בדברי על המיסתורי כעל מין שלב־בינים, אני כמו מאשר הנחה מבוססת בהגות הפּוזיטיביסטית־אידיאית של “העולם־הישן” (או הקונפורמיסטית, לפי כינוייה החדש). אבל בעצם־הצעתי להשתמש במיסתורין ומהכּרה, כבמין “ריפוי בעיסוק” – כביכול – בתקופת המבוכה והמשבּר של דורנו, הריני משׂים עצמי כמודה (אם כי בעקיפין) גם באחד מיסודות המחשבה האקטיביסטית של המַארכּסיזם, והוא – שאין הפילוסופיה תלושה מן המציאות האנושית, והיא מושפעת מנסיונו של האדם ומנוצלת על־ידו לטובתו הממשית־מידית, ובכך הופכת למעשה ה“אֶמפִּירִיוּת” של המיסתורי להיות שותפה להנחת המטריאליזם הדיאלקטי, האומרת כי נסיונו של האדם משקף את המציאות החומרית האובייקטיבית (במידה שמצבו הוא גם פונקציה של חיי־נפשו). כל כמה שננסה לברוח בריחה לוֹגִית מן המיסתורי, אי אפשר לנו לכפּוֹר בעובדה שהינו בלתי נפרד מנסיוננו. המעשיוּת המארכסיסטית איננה סותרת, אפוא, את קיומו, ומשום כך גם אינה נוטלת מעוקצו.

בדבר אחד, נדמה לי, מסכימות שתי השיטות גם יחד (מעבר לתאזות של מַאךְ ואַוֶּנָארִיוּס, – אשר כל־כך השפיעו על הקומוניזם הלֶנִינִיסטִי, או אלו של הֶגֶל וּפוֹיֶארבַּאךְ – שהושפע מהן, אף כי כפר בהן, מארכס עצמו): בקיוּמוֹ של העל־מודע. לפי קאנט, “כל מטאפיזיקה בעתיד עשוייה להופיע כמדע”, אבל זכות־קיום יש לה אפילו לפי יוּם, יריבה המושבע של “אנטי”־תאזה זו. בשיטה האֶמְפִּירִית, העל־מודע הוא אובייקטיבי ובלתי מושפע מן הנסיון, ואילו בשיטה המארכּסיסטית הוא חייב להיות מושפע מן הנסיון, משום שהוא חלק אינטגראלי מן המחשבה המתקדמת של הקיום (והאדם בתוכו). אבל לגבי השירה והאמנות – שהם בבחינת אַנטֶנַת־הראדאר לגַלֵּי העַל־מוּדָע – אין הניגוד העקרוני בין תפישות אלו משנה דבר. ההודאה במציאותו של העל־מודע – היא הקובעת.

אפעלפיכן אין כוונתי לומר שאנו חוזרים למיסתורי כאילו מתוך הכרח מחושב. אין זו בדיוק בחירה טכנית, שהלא אילו היה הדבר כן, לא היתה השירה (והמיסטיקה השזורה בה) אמנות של אמת. אני מאמין בפשטות כי הַרגָשתי בצורך בואו של המיסתורי נובעת, ככל תחושת־גאולה אחרת, מן המצב המביך שאליו ניקלע דורנו – המזכיר תקופות קודמות בהיסטוריה, של שקיעת אֵלִים ישנים ודימדומיהם של חדשים – ומשום כך נראה לי השימוש המחושב בו הכרחי כל־כך, גם מפני שכזה הוּא טבע האדם, וגם משום שכל מניעָיו אמיתיים ומלומדי־נסיון. אין כוונתי שהמיסטי ייהפך למיסטיפיקאציה, לפולחן אלילי ושירת־הלל כוזבת, או לפרימיטיביזם שבאחיזת־עיניים ומעשה־להטים שיריים. המיסתורי חייב להיות מצוי טבעית בנושא השירי, בצורתו, ובתחושת תכניו, משום שזוהי – הלכה למעשה – אווירת המציאות. אין צורך להפוך אותו כאילו לעיקר, או למטרה, שהלא הוּא קיים כעיקר כל הימים. עם כל זאת חייב חוט־השׁני של שירת־ימינו להיות תמיד בולט בגמישותו, בזִיקִיּוּתוֹ המבוּקרת לגבי צבעי־נופו, וברתיעתו מסתגלנות נימהרת אל אופנות־העֵט־והמצפּוּן. עליו להיות מוחשי עד גבול־האפשר, ונעלם מעבר לו. עליו לחולל את הבלתי־אפשרי. להוליך אותךָ ברורות במבוך הניפתל והסבוך של העל־מודע, ולהותיר בך תמיד את ההרגשה, כי אפעלפי שאתה אוחז בו, אין אתה יודע, עם כל זאת, אנה הוא מוליך ומיהו המושך אותו בקצה המבוך, אם בכלל יש מישהו מושך, ואם בכלל יש סוף למבוך.

תחושת העל־מודע היא אֵם האמונה, אבל אינה חייבת להיות גם אֵם האלילוּת, שגם בה יש משום אמונה. זה כל ההבדל, דומני, בין עבודת־אלוהים לבין עכּוּ"ם, וכל השוני שבין אמנות־אמת לאחיזת־עינים.

אַל תֵּבוֹשׁ, אִישׁ הַמֵּאָה הַזֹּאת,

הַמַּעְפִּיל אֶל יְרֵחִים וְנוֹסֵק אֶל מַעְגְּלֵי כִּימָה וָעַיִשׁ.

הַגֵּד לְבִנְךָ שֶׁקָּרַעְתָּ שָׂטָן וְשָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים,

אֲבָל נִבְהַלְתָּ מִן הַמִּלִּים הַחֲזָקוֹת וְהַפְּשׁוּטוֹת

שֶׁל שִׁיר קָטָן,

מִן הַצֵּרוּף הַמִּסְתּוֹרִי שֶׁל אַלְכִימְיַת הָאֹמֶר,

זוֹ שֶׁכָּבְלָה אֶת הַקֶּצֶב הַקַּדְמוֹן

וְאָמְרָה

יְהִי

לַחֹמֶר.

קראתי זה לא כבר מאמר ב“ניו־יורק טיימס”, מאת כתבו בצרפת, על ראיון שהעניק לו המדען הקשיש זַ’אן רוֹסטַאן, החוקר זה עשרות שנים את סודות התּורשה. “מסתבר – אומר הוא – כי נגזר על הגזע האנושי להיעלם אי־פעם מן העולם”, אלא שאפעלפיכן מאמין הוא בהשגחה עליונה המכוונת ומסדירה את הליכי הקיום ומעניקה מקום לאדם כּסובּלימציה מיוחדת בסולם ההתפתחויות. אין הוא גורס דעת ידידו, הביולוג הצרפתי הנודע זַ’אק מוֹנוֹ, הסבור כי היקום אינו תוצאה של “תּכנית־אב” גדולה ומקפת, אלא התפתחות מקרית לחלוטין.

האם זו פילוסופיה חדשה שעלינו ללמוד ולהסתגל אליה אט־לאט? כיצד נתיחס אל סיכום מדכּא זה של שתי גישות נוגדות במדע, שהמכנה המשותף שלהן מנבּא את קצו של “בחיר הבריאה”? אין זה עוד סימנו של שְׁפֶּנְגְלֶר על תרבות שוקעת, זהו סימנו של עולם שוקע, אחד העידנים בקוסמוס המגיע אל סופו – עידן האדם. התפישה ההרקליטית ש“הכל זורם” מקבלת היום, כ־2500 שנה לאחר הופעתה, משנה־תוקף באור הגילויים המצביעים על אפשרות שהעולם והחיים אינם מחזוריים, כפי שהיינו סבורים, אלא הם מתקדמים ומשתנים. אין הֲוָיָה (שהיא אחד מכינוייו של הבורא במיתוס היהודי) אלא יש התהווּת מתמדת שאינה חוזרת על עצמה (בחינת “אהיה אשר אהיה”, שגם הוא מכינוייו של הבורא, “המחדש בכל יום מעשה־בראשית”, בתפישה היהודית). עד כדי כך מרחיקה מחשבה זו לרמז, שאפילו חוקי־הטבע עצמם אינם עמידים לעולם, ומשתנים אט־אט בקצב ההתקדמות. מכאן שאין בכלל להעלות על הדעת תופעות חוזרות, או דברים גזורים מראש, בחינת “סובב סובב הולך הרוח…”, או “אין חדש תחת השמש”. מסתבר שהכל חדש, ואם לא תחת שמש זאת (שהיא עצמה מתחדשת), הרי תחת שמש אחרת, או התהוויות חדשות. “ריבוע המעגל” אינו עוד היפותזה מופרכת, כי אם “קיום לוגי” בתמורות ובאיבולוציות האין־סופיות. אם נגזר על גזע האדם להיעלם, אין גם מקום עוד לתפישה הפרוטגוראית כי “האדם הוא מידת כל הדברים”.

ואפעלפיכן איני יודע אם לא צדק אותו סופיסטיקן קדמון. יותר ז’אק מונו (“המקרה, או הבלתי־נמנע”), יותר מן האיבולוציוניסטן תומאס ה. האַקסלִי (“אילו ניתן לי לבחור דודן לעצמי, הייתי מבכר קוף צעיר על כומר רברבן”), לא משום כלל תפישתו ורק משום חלק מתפישתו הכופרת אמנם באמת המוחלטת, אך המעמידה – עם כל זאת – את האדם כקנה־מידה. מבחינה זאת מקובל עלי גם חלק מדעתו של רוסטאן, זה המשריין מקום מיוחד לאדם באיבולוציה האין־סופית, אף כי “נגזר עליו להיעלם”. אולי מושפע חלק זה של דעתו מעובדת היותו צאצא של משורר, והמשוררים הלא הם בעלי “האמת האידיאלית”, לא “המדעית”. אחר הכל באמרנו “עידן האדם”, או “אחד העידנים” בקוסמוס, האין אנו מאשרים בעצם אמירה זו את תפישת המחזוריות השבה ומתגלה בטבע (בחינת וַייטְהֶד, הסבור כי ההתקדמויות הגדולות בתרבות הן תהליכים ההורסים את החברה בה הם מתרחשים)? מחזוריות זו נעה במעגל־ענקים קוסמי, כשזרועות המחוגה הנצחית משנות את הרדיוס בלי הרף וכן את אורך עצמן. במעוף־אדירים זה, שבו נעים במשותף גם המעגל המשתנה וגם המחוגה המשתנה, יש רק דבר אחד קבוע והוא הציר המרכזי, שבו נעוצה מחטה העיקשת של זרוע המכשיר. אם אתה נוטל את המחט מן הציר, חדל מיד מלהתקיים החישוב הגיאומטרי ואין עוד כל משמעות מושגת לתנועה. אבל העובדה היא שאין מחט־המחוגה נחלצת לעולם מן הציר והמעוף המחושב־והחופשי־כאחד ממשיך ומתקיים. הקוסמוס מתעצם ומתפּשט עד שהוא מגיע לנקודת־הרוויה שלו, לקלימַאקס של עצמו, עד שאין ביכולתו לשאת עוד את המוכני שבו, הנתון על קו המעגל – והוא שב וחוזר אל צירו, אל עיקרו, אל האנושי שבתוכו. ברגע מסוים מגיעה אל קיצה ונחרבת מציאות אחת ומתחילה מציאות שניה, עם רדיוס אחר ודיאמטרים אחרים, אבל ציר־המרכז שהוא חלק בתנועה האדירה – אינו זז ממקומו. החומר מגיע אל קצה מיצויו והאנרגיה חוזרת אל נשמתה. בני־האלֹהים יורדים בשעה זו לקחת להם נשים מבנות־האדם כדי להציל עולם מכליונו ולמלא ריקנותו של החומר. זו השעה בנצח שבה נהרסים מגדלי־בבל והיכלות־סדום עולים באש. אל תביטו לאחור אם חפצי חיים אתם, ואל תפתחו חלון ודלת כי המבול יורד גשם על הארץ. חכו מעט, אל תמהרו להרוס ואל תחושו לבנות. הניחו לאש לשקוע ולמים לשכוך. איני יודע בבירור מה יקרה, אבל המחט תישאר נעוצה בציר המעגל, ואם זה לוֹט ואם זה נֹחַ – מישהו ישוב לפרות על פני האדמה ובני־אלוהים ישובו לחייך אל בנותינו.

(ניו־יורק 1971 )

לְהִבָּרֵא מִמֶּנּוּ,

לְהַלֵּךְ בְּאוֹר פָּנָיו,

לֹא לְהִנָּתֵק מֵאִתּוֹ,

לָמוּת בּוֹ,

לְהִטָּמֵן קִרְבּוֹ.

לָחוּשׁ מְשִׁיכָתוֹ בְּךָ,

לִשְׁכַּב עָלָיו חֲרֵרִים,

לְבוֹסֵס בּוֹ רֶפֶשׁ,

לְהִשָּׁפֵךְ בּוֹ מָטָר, אוֹ חוֹל בְּלַהַט בְּהוֹנוֹת.

לָמוּשׁ בּוֹ בַּזֶּלֶת־סֶלַע, וּבַרְזֶל וְכָל הַנְּתָכִים,

וְלַחוּת קַרְקַע מִתַּחַת יָם וְנֹעַם חַלּוּקֵי־הַנַּחַל.

לַבָּה לְהִכָּווֹת בּוֹ וְלִקְרשׁ,

וּלְהֵאָחֵז בּוֹ צוּק, בְּשִׂיא גִבְעוֹת־עוֹלָם.

לִרְאוֹתוֹ זֶרַע וְנֶבֶט

וְתִפְרַחַת וּמְלֹא פְּרִי־מְגָדִים,

לְנַשֵּׁק לוֹ בַּנְּעוּרִים וּבָאִשָּׁה וּבַמּוֹלֶדֶת,

וּבִשְׁלוּלִית הַמַּיִם וְהַדָּם.

לִהְיוֹת נֶחְרָד בְּהַרְעִידוֹ מַעֲמַקִּים

וְלִפְחֹד בּוֹ מָוֶת בְּהִבָּקַע לוֹ תְּהוֹמוֹת

וּבְהִתַּמְּרוֹ גַעֲשֵׁי עָשָׁן,

וְלִקְפֹּא אֵימַת־קֶרַח מוּל פָּנָיו בִּפְרֹץ מֵעָיו בָּאֵשׁ.

לֶאֱהֹב כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִמֶּנּוּ –

וַהֲלֹא זֶה בְּמַשְׁמָעוֹ לֶאֱהֹב הַכֹּל –

לִנְשֹׁם אוֹנִים שֶׁלּוֹ

וְקִנְיָנִים שֶׁלּוֹ

וְזַלְזַלִּים

וּזְבָלִים שֶׁלּוֹ

וּלְנוֹחֵחַ כְּמוֹ גַן גְּלָלִים שֶׁלּוֹ.

לָדַעַת כִּי בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אוֹתוֹ

וְרַק אוֹתוֹ,

וְכִי רַק לְאַחֲרָיו

וּלְמַעֲנוֹ

נוֹלְדוּ שָׁמַיִם.

לְהַשִּׂיג שֶׁאֲנִי אַךְ קֹרֶט־מְעַט מֵאֲבָקוֹ וְגַרְגֵּר,

וְקֹמֶץ־פֵּרוּרִים מִשַּׁחַק־מֹאזְנַיִם שֶׁלּוֹ

וְחֹפֶן־רוּחַ מִשֵּׂפֶק הֱיוֹתוֹ.

לְהָבִין שֶׁמֵּאִתּוֹ אֲנִי וְאֵלָיו אֲנִי

וְאֵין מֵעֵבֶר לִי אֶלָּא הוּא לְבַדּוֹ,

לְרַחֵף אֶל סַהַר מִפָּנָיו וְאֶל כּוֹכָבִים

וְלָשׁוּב אֵלָיו כִּי אֵין בִּלְתּוֹ לְמַעֲנִי,

כִּי הוּא תַּכְלִית כָּל מָעוֹף

וְהוּא מַפַּל כָּל רוֹם,

וְהַנִּתָּז מִמֶּנּוּ לְלֹא חָזוֹר יִכְלֶה הַרְחֵק מֵאִתּוֹ

כְּנִיצוֹץ מִן הַשַּׁלְהֶבֶת בַּמֶּרְחָב.

הַנִּפְלָא שֶׁבּוֹ

וְהַנִּפְלָץ,

וְהַדַּעַת שֶׁאֵין סֵבֶר בּוֹ

לְבַד מִדִּין נֶחְרָץ.

וְהַיָּפֶה בּוֹ וְהַנִּשְׂגָּב

וְהַנּוֹרָא,

וְהַטּוֹב בּוֹ

וְהָרַע,

וְהַשִּׁיר הַזֶּה

שֶׁעִמּוֹ הוּא מֵת

וּלְמַעֲנוֹ נִבְרָא.

כל זמן שפני הירח כמראה בוהו אשר קפא ללא ניע־חיים, יש משמעות סודית לנביחת הכלב על פני האדמה בלילה גבוה וסהוּר, משום שזו קריאת הפחד מפני העלוּם שבבריאה. ברגע שניישב את הירח ונהפוך אותו מטרופולין גדולה – תפקע משמעות הנביחה ולא תחריד עוד את ההולכים בלילה יותר מנביחת כלב־השכן בחצר אל בעליו בקומה שלישית. שום סתר. שום געגועים. מיטרד.

אֵין מֻשְּׂגֵי זְמָן וּמֶרְחָב בְּלִי תְּחוּשַׁת מַעֲמַקִּים. זֶה גַרְעִין הַסּוֹד.

גַּם הַצַּעַר וְהַשִּׂמְחָה – לֹא מְמַדִּים לָהֶם,

כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשָׁרוּ.

וְאַפְעַלְפִּיכֵן, הוֹ, רִבּוֹן הַמְיֻסָּרִים וְהַמְאֻשָּׁרִים, אַל־נָא תּוֹסִיף עוֹד עַל אֵינְסוֹפִיּוּתִי.

הַאִם לֹא כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ?

אֵינֶנִּי וְיֶשְׁנִי, יֶשְׁנִי וְאֵינֶנִּי

מִישֶׁהוּ קוֹרְאֵנִי

מִישֶׁהוּ עוֹנֵנִי,

מִישֶׁהוּ מֵקִיץ אוֹתִי

וַהֲרֵינִי

אַךְ גַּם בַּהֲקִיצִי – לֹא לִרְאוֹתִי

וְלֹא לִרְאוֹתוֹ

יִתְּנֵנִי.

אִם כֵּן, אֵפוֹא,

לָמָּה זֶה הִנֵּנִי?

אין שׁקרים ואין גוּזמוֹת בטבע.

כל הנראה כשקר, אינו אלא אמת שטרם נתגלתה,

וכל גוּזמה – דמיון שטרם נתממש.

אִם לֹא אַשְׁלֶה

וְלֹא אֶכְזֹב

וְלֹא אֶעֱלֶה

לְךָ בָּאוֹב,

וְלֹא אֶחְרַד

וְלֹא אַמְרִיד

וְלֹא אִיקַד

בְּךָ תָּמִיד,

ולֹא אֶשְׂרֶה

עִמְּךָ עַד אוֹר

וְלֹא אֶרְאֶה

עִמְּךָ פִּי־בֹּור,

וְלֹא אֶתְגַּל

בְּאַשְׁמָתְךָ

וְלֹא אֶשְׁגַּל

אֶת נִשְׁמָתְךָ,

וְלֹא אַעְפִּיל אִתְּךָ בָּהָר

וְלֹא אֵרֵד אֲפֵקָה –

מִי יִתְהַלֵּךְ בַּגָּן הַנִּסְתָּר

וּמִי יִשְׁאַל: “אַיֶּכָּה?”

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר…”. מסתבר כי אף שרגילים אנו בברק שבא לפני הרעם, הרי לאמיתו־של־דבר הקדים האומֶר את האור. אמנם במסגרותיה של הפיזיקה הידועה לנו, גדולה מהירות־האור בהרבה ממהירות־הקול, ואפעלפיכן אחיזת עיניים ואוזניים יש כאן לגבי מי שחושב במושגים מטאפיזיים, שאינם בהכרח בדיוניים. כל היווצרות בטבע נעשית באמצעותו של המגע. הכימי, או הפיזי. מגע – משמעו נקישה של חומר בחומר, אפילו הוא דקדק שבדקדק. משהושק לראשונה חומר בחומר – שלא באמצעות האוויר – היה הקול ראשון להיברא, ואילו האור שני להינצת. באין אוויר, המוליך את גלי הקול – לא נשמע רעמו. אבל הלא דברים כה רבים מתרחשים בעולמנו – מעבר לקליטתם של החושים – והם מחכים לצירופו הבלתי־אמצעי של המקרה, כדי להתגלוֹת. זהו צלו הנסתר של הבורא, הקיים תמיד והמחכּה תמיד לפקחון עינינו. הקול, שהיה כוחו המשלח של האור, מסתבר שהיה ראשון לו ומהיר ממנו, שכן כל דבר היוצא מחלצי קודמו – קודמו כולל ממנו.

הקולות עצמם אינם אלא שבריו של האֵלם, שהוא הקדמון בביטויי ההוייה ואחד מעיקרי סימניו של הבורא. אין אנו מכירים עוֹצמה גדולה משלו בהכרתנו. כל צורה משבריו של האלם: צחוק, בכי, זעקה, לחש, רעם, ילל, נהי וכיוצא בהם – אינם אלא פרוטות מן המטבע השותק. כל שברי־התרועוֹת יש להם טווח מדוד, ואילו האֵלם הולך מסוף העולם ועד סופו.

הָעוֹלָם עוֹדוֹ עָגֹל,

הֶחָבִית – חָבִיתוֹ שֶׁל דִּיּוֹגֶנֶס

וְהֶחָלָל עוֹדוֹ שֶׁל טוֹרִיצֶ’לִי.

מֶה חָדָשׁ אָנוּ יוֹדְעִים

בְּחֵקֶר אָדָם וֵאלֹהִים?

הַפְשִׁילָה מִכְנָסֶיךָ, פִּיתָגוֹרַס!

הַמַּיִם עֲמֻקִּים מִקַּרְסֻלֶּיךָ.

לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ, לְחַנֵּן, לִזְעֹק,

וְכָל זֹאת בְּיָדְעִי אֶת נֵצַח אֵינוּתְךָ

וְאֶת הֱיוֹתִי חֵלֶק מִמֶּנָּה.

הוֹ, מַהְפַּךְ־פַּשְׁטָא שֶׁל הִגָּיוֹן

וְהָה, חֶרְדַּת מַעֲמַקַּי!

שֶׁהֲלֹא אִם אֲנִי הַיּוֹצֵר,

אֶפְשָׁר שֶׁחֵרֶף כָּל יְדִיעָתִי

כִּי אֵין אַתָּה –

בְּרָאתִיךָ לִי יֵשׁ

מֵאָיִן,

כְּדֵי שֶׁלֹּא אוּכַל בִּלְעָדֶיךָ.

השלמות הזאת. הפחד מפניה, הגעגועים אליה. חוסר־האונים לעומתה, ויצר ההתנקמות בכל מי שנראה לנו מגיע אליה, או משיג מדרגה עליונה בקרבתה. אחר הכל, כמה פעמים בהיסטוריה השיגו בני־אדם שלמות עליונה? למעשה אין אנו סובלים אותה כלל, משום שהיא בלתי מושגת על ידנו, ואנו חיים תמיד בידיעה שלא נגיענה לעולם. טְלוּ כמה מבחירי האדם שקרבו אל צד אחד שבה, אל האמונה, וראו מה עשינו בהם – העלינו אותם לגרדום, עינינו אותם במרתפי בּוּרוּתנו, או שצלבנו אותם והפכנום לאלוהים. אפילו כך! שיהיו אלוהים, ניחא לנו… לאלוהים אפשר לסגוד. אותו אפשר גם לא להבין, ולו מותר לסלוח. ובלבד שלא יהיו אדם.

אי־אפשר שיתהלך בינינו אחד משלנו והוא גבוה מאתנו ונפלא מאתנו, ושיא הסולם המוצב בתוכנו. כל האיבולוציה של תרבותנו וכל תמציתה, כל תורות החברה החדשות שלנו – כולן מכוונות נגד תפישה זו.

נָשָׂאתִי דְלִי מָלֵא מַיִם בְּמוֹרַד הַגָּן.

כָּל הֲלִיכָתִי הָיִיתִי מְרֻכָּן

עַל פְּנֵי הַדְּלִי –

בָּבוּאָתִי הִבִּיטָה שָׁם

אֵלַי,

כָּל הָעֵת אֵלַי,

עֵינַיִם לְתוֹךְ עֵינַיִם.

וְרֹאשִׁי בַּמַּעֲמַקִּים נוֹשֵׁק שָׁמַיִם.

אוֹתָהּ שָׁעָה צָעַדְתִּי עִם עַצְמִי,

אֲנִי וְהַדְּלִי,

אֲנִי וּבָבוּאָתִי,

אֲנִי וְהַשָּׁמַיִם.

הַכֹּל הָיָה יֵשׁ בֵּינֵינוּ,

שָׁלֵם בֵּינֵינוּ,

יָצוּק וּמְלֻפָּף

כְּגַלְגַּלָּיו שֶׁל סֶרֶן מְשֻׁתָּף,

וְטוֹב הָיָה לִי

וּמָלֵא הָיָה לִי,

עַד אֲשֶׁר שִׁמְעוּ מַה שֶּׁקָּרָה לִי:

כְּשֶׁצָּעַדְתִּי –

בְּאֶבֶן הַפִּנָּה נִתְקַלְתִּי וּמָעַדְתִּי.

נִשְׁמַט הַדְּלִי

וְנִשְׁפְּכוּ הַמַּיִם

וְעִמָּהֶם הַבָּבוּאָה וְהַשָּׁמַיִם,

הַכֹּל עַד תַּכְלִית.

אֲנִי מַבִּיט

וְאֵין מְאוּמָה,

רֵיק,

רַק נִצְנוּצָהּ הַמַּתַּכְתִּי שֶׁל הַתַּחְתִּית.

לְאָן זֶה נִשְׁפְּכָה בָּבוּאָתִי?

הַאִם אֵינֶנָּה?

מִי, אֵפוֹא, יִרְאֶה אוֹתִי

עַד שֶׁאֶמְצָאֶנָּה?

הַאִם אֲנִי קַיָּם בֵּינְתַיִם

עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא הַדְּלִי שׁוּב מַיִם?

האם אין האמנות, על ביטוייה השונים, מעין אמצעי של חניטה לרוח, כשם שחכמת הרפואה היא אמצעי לשימור הגוּף? אוי לנו, שהלא אם נכונה ההשוואה, יש לרוחנו הקדומה מלפני אלפי שנים, זו שהניחה יסודות מוסר ואמונה, אותה צורה ואותה דמות כפי שיש לגופו החנוט של תות־אנך־אמון, או לרעמסס ה־2, חורי־עינים וחצי־לסת וחוטם מתפורר… – רק הזהב ותכשיטי הזכוכית מונחים ליד הפּרוֹטוֹמוֹת שלהם, כערכים נצחיים, מעבר לזמן ומעבר למקום. ערכי החליפין שלאדם, סִמלי הקנין שלו, ושנינתם הדקה של הפילוסופים היודעים כל זאת וצוחקים מקִברם – אלה שרידי התַּרבּוּת, כל תרבות, אתמול, היום, תמיד. אפילו האפוֹרִיזְם העוקצני של וַיילְד נראה לי היום מציאוּתי, כהגדרה מדעית: All art is quite useless.

בֹּרֶג, אוֹ נְיָר.

אוֹ מַחַט,

אוֹ חוּט –

אֵין גְּבוּל לִפְרָטֵי הַמְּצִיאוּת.

הָעֵץ יִשָּׂרֵף

וְהָאָרִיג יִקָּרַע

וְהַחַי יִפֹּל כָּאֶבֶן.

הַכִּבְשָׂה תִּטָּרֵף

וְהַזְּאֵב לֹא יִפָּרַע

וְשׁוּב רֹאשׁ הֶחָכָם יִמְלָא תֶּבֶן.

הַיַּרְקָן הַתֵּימָנִי תּוֹלֵשׁ מֵאֶשְׁכּוֹל הַבַּנָּנוֹת הָעֲנָק,

הַתָּלוּי כָּבֵד מִתִּקְרַת סֻכָּתוֹ.

הוּא אֵינוֹ תּוֹלֵשׁ. הוּא מַעֲבִיר אֶצְבָּעָיו הַחוּמוֹת, הַגְּרוּמוֹת עַד עֶצֶם,

הַזְּהוּמוֹת בְּטַחַב הַיָּרָק הַחַי, הַבְּשׂוּמוֹת בְּנִיחוֹחַ הַשָּׁמִיר וְהַפֶּטְרוֹסִילְיָה

וְהַשּׁוּם וַעֲלֵי הַמֶּנְתָּה,

הוּא בּוֹחֵן וּבוֹדֵק אֶת מַרְכֻּלְתּוֹ אַט אַט,

בַּאֲרֶשֶׁת חֻמְרָה שֶׁל דַּיַּן נְפָשׁוֹת,

בְּמַבַּט־עֵינַיִם

הַגּוֹזֵר נוֹצָה בָּאֲוִיר לִשְׁנַיִם.

הוּא מַעֲבִיר אֶצְבָּעָיו הַיּוֹדְעוֹת מְאֹד, הָאוֹמְדוֹת, הַמְכַבְּדוֹת מְאֹד,

בֵּין שָׁרְשֵׁי הַבַּנָּנוֹת, בִּמְרוֹם הָאֶשְׁכּוֹל,

וְקוֹלֵף אַחַת מֵהֶן, שָׁלשׁ מֵהֶן, חָמֵשׁ וְשֵׁשׁ מֵהֶן,

בִּמְחִי אֶחָד רַךְ וּבוֹטֵחַ,

בְּנִיעַ אֲצִילִים, בְּתִפְאֶרֶת הַסַּבְלָנוּת, בְּגֹבַהּ לִבָּהּ שֶׁל הַכָּרַת הָעֶרֶךְ,

וּמַצִּיג צְרוֹרָיו עַל כַּף הַמֹּאזְנַיִם.

בּוֹ בָּרֶגַע אֵין עַל הַכַּף נֶכֶס חָשׁוּב יוֹתֵר, יָקָר יוֹתֵר, נִכְסָף יוֹתֵר

בָּעוֹלָם. אֶבֶן הַחָכְמָה, סַרְגֵּל הַיֹּפִי, אֲנַךְ הַבְּרִיאָה.

הִקָּבְצוּ לְכָאן – דַּבְּרָנִים, טְרִיבּוּנָרִים, פִּיּוֹת הַמְּדִינָה,

מִכִּסְאוֹת הַכָּבוֹד, מֵעֶמְדוֹת הַכֹּחַ,

וְהַבִּיטוּ בְּיַרְקָן אֶחָד, פְּשׁוּטוֹ שֶׁל עָם,

הַיּוֹדֵעַ לְשַׁוּוֹת עֶרֶךְ לַדְּבָרִים.

למעשה, לא בא האימאז', או ככל שנקרא לו, אלא לתאר מציאוּת אחרת, כדי לאשר ולשווֹת למציאות שלפנינו את דמותהּ הרצויה לנו. אולם מדוע אין המציאוּת שלנו כמוֹת שהיא מספּיקה לעולם, והלא היא המרשימה אותנו בראִיה ראשונה והיא הקובעת יחסנו אליה במפגש הפתאומי, הבלתי־אמצעי עמהּ. מסתבר שאין זה כך, שתמיד המציאוּת מפתיעה אותנו במקום ובשעה ובאופן שמִפגשנו עמהּ הוא בבחינת הלם קצר־מוֹעד, ורק האסוציאציה המרחיקה אותנו מִקַו־המִפגש, לעבר מחוז מוּכּר לנו ומוסבר לנו מלכתחילה, היא המאפשרת להשיג באיחור את מלוא משמעות המפגש עצמו. בחינת פרספקטיבה הדרושה לראִיה כוללת של ציור אמנותי.

הגוזמה היא אולי עיר־המקלט היחידה בעולמנו, שאליה אפשר לברוח כיום מן הסיוט המציאותי, שהוא מעבר לכל דמיון. אולי משום כך אנו ממשיכים עתה, גם בשנות בגרוּתנו המאוחרות, ליהנות מסיפורי הילדוּת שלנו. המדע כובש, בלי ספק, יותר ויותר את דמיוננו, אולם מדע בלי ליריקה הופך את מוחו של הילד למנגנון מיכאני הפועל בלֹא שֶׁמֶן, וסופו שהוא נשׂרף אחר כמה הרצות. להסתייג מן הקולות שבטבע ולהתיחד רק עם קולותיה של המכונה היא טעות גסה ומִסכּנה של קוצר המשיג.

אֲנִי בָּנוּי חָזָק.

אֲנִי לֹא אֶגָּמֵר לְעוֹלָם.

אֲנִי אַחֲלִיף צוּרוֹת וְאֶתְגַּלֶּה בָּכֶם שׁוּב תָּמִיד

לְפַרְנֵס אֶת דִּמְיוֹנְכֶם הַמְחַיֶּה וּמֵמִית,

וְאֵינֶנִּי אוֹבֵד וְאֵינֶנִּי חוֹלֵף –

וְרַק עָיֵף לְעִתִּים. מְאֹד עָיֵף.

הוֹ, לוּ רַק יָכֹלְתִּי לָנוּחַ מְעַט מֵעַצְמִי,

לִבְרֹחַ מִנּוֹכְחוּתוֹ הָאֵינְסוֹפִית שֶׁל קִיּוּמִי;

קִמְעָה לְהִתְפּוֹרֵר, לְהִתְפָּרֵד, לְהִשָּׁחֵק לְהֶרֶף־עַיִן,

לִהְיוֹת לֹא־כְלוּם, לְהֵעָלֵם, כְּמוֹ לֹא־אֶרֶץ־וְשָׁמַיִם,

כְּמוֹ לִפְנֵי יְהִי־אוֹר עַל הַבְּרוּאִים,

כְּמוֹ בְּטֶרֶם הֱיוֹת אֱלֹהִים.

כל הוויה, אם רצונה למצוא פורקן אמנותי, חייבת ללבוש צורה מוּכּרת בתחוּם חוויותיו של האדם הקרוּי נוֹרמלי. גם האנוֹרמלי יש לו מסכוֹת אנושיות, מעוּותוֹת ככל שתהיינה. אין בתודעתו של האדם שום צורה שאיננה נובעת מנסיונו, ומדמיונו המבוסס על נסיונו.

וכי איזו קומוניקציה יכולה להיות לנו עם יצורים מעולם אחר, אם לֹא באמצעות אביזרי הקשר שיש לנו ולמושגינו? אמת, האינטואיציה שלנו יכולה לשער כל מיני צורות, אולם אמנות איננה אינטואיציה עירומה לעצמה. היפּוּכו של דבר, באמצעות האינטואיציה מלבישה האמנות לבוּש לחוויותיה, במסכות אנושיות. הדמיון והאינטואיציה (ויש הבדל ניכּר ביניהם), באין להם מסכה מתחום האנושי – הריאלי, או המדומה – אינם אלא אחיזת־עיניים, משום שהחוויה איננה באה לידי פורקן בלי הלבוש הצוּרני, כי אין חוויה בלי ראיה פנימית, והאמן שאינו רואה באמצעות יכולתו האנושית – אינו רואה כלל. כל סיפוריו אז, שהוא רואה מעבר לתחום האנושי, מעמידים אותו בבחינת שקרן ומתעתע.