תֵּאוֹרְיָה אִישִׁית שֶׁלֹא נָטְלָה רְשׁוּת הַמַּדָּעִים

בתוקף אותו דַחַף, אוֹ דוֹחֵף, שנגח בנוּ אי־אז לראשונה, החלה אחת הגאלאקסיות הרחוקות לנוע בקצב מסוים וּלרחף בּאינסוף. כך נתבקעו ונפוֹצוּ העולמות המוּכּרים לנו. בכוח דחף ראשון זה נוצר במשך הזמן ריתמוס קבוע, שממנו השמש, וּמִנְּפָצָיו נהדף ונברא כדור־ארצנו. סיבוב כדוּרנו על צירו – בעל קצב קבוע הוא, המוליך מידות־חוֹם מסוימות ותנאים אחרים להולדת חיים על אדמות.

בכל יצר מן היצירים קיים זֵכֶר הריתמוּס הראשון, או הגעגועים הכּמוּסים אליו. כך נולדו העוֹנוֹת הקבועות של השנה וכך נוצר חוּש־ההסתגלות. כל מה שטבעי אצלנו, אינו אלא ההליכה לפי קצב ראשוני זה של דחף־העולם, שקיבלנו אי־אז בשחר הבריאה. חוֹרף וקיץ, שינה ויקיצה, לידה ומוות. בהגיע הקצב אל סוף מעגלו, הוא מתחיל מחדש, בשינוי צורה כמובן, עקב התנאים הקוסמיים המתחדשים ומשתנים מדי פעם. הקצב עצמו אינו חדל, ואינו משתנה.

אילו היה כדור־ארצנו סוֹטה משום־מה ממהלכו והיה נפגם הקצב הראשון שלו, היו כל מושׂגי חיינו משתנים וכל אפשרויות חיינו משתנות בתכלית. מבּחינה זו, איני מאמין בשום פנים בקיוּם צורות־חיים זהוֹת על פני כוכבים אחרים (אך אין זה מונע, כמובן, קיומן של צורות־חיים אחרות), משום שלא ייתכן כי הדחף הראשון הוליד אדמות, או כוכבים, בריתמוּס שווה בדיוק. הבדלי טבע המאסה (כתוצאה ממוּרכּבוּתהּ הכימית) גרמו ודאי להבדלי אנרציה ויש להניח שהביאו גם להבדלים בצוּרוֹת החיים.

משום כך אני נאלץ להאמין, כי התפישׂה האמנותית של האדם, מוגבלת בהכרח לתפישת הריתמוּס המיוחד לכדוּרנו, ואין היַהַב האנושי מסוגל להשיג בלוגיקה האמנותית שלו ערכים אמנותיים ואתיים מעבר לגבולות הריתמוּס הזה. היוצא מזה, שהפילוסופיה האמנותית שלנו מוגבלת מטבע ברייתה. לא כן האינטואיציה האמנותית, המאפשרת לנו לנחש אפשרויות של חוויה מעבר למציאוּתנו, משום שעצם קיומו של ריתמוס אחד מעיד על אפשרות מציאוּתם של ריתמוסים אחרים.

אולם במסגרת זו, של הרגש האמנותי שלנו, מתבטאים הגעגועים הסטיכיים שבאדם אל הקצב הראשון של העולם. הריקוד, הזמר, השיר, השיטה המטרית, או האחרת, המודדת מִקצָבִים אלה – בכולם מצוי הביטוי לריתמוס התולדה.

מגזעו של אילן זה צומח ענף אחר, והיא האמונה בסוד הצירוּף העליון של החומר. הריני סבור כי החוֹמר + כושר ההסתגלות שלו לתנאים שונים + גורם הזמן – הם הפורמוּלה של סוד־החיים. אני מכּיר בעובדה שדברי נשמעים קצת משונים, ובמיוחד כשהם נאמרים מפיו של בּוּר מוסמך מדאורייתא במדעי הטבע, ואפעלפיכן אני מאמין בהם.

אני מאמין כי צירוּף־יחד של יסודות מסוימים בחומר, היא תוצאה של כוח־דחף ראשון, שהוליד תנאים מסוימים, המכריחים את הצירוף הזה להסתגל אליהם. בהבשיל הצירוף הזה עד תּוּמוֹ – נולדים החיים. אנו רואים זאת עם הוּלדת העוּבּר האנושי. רק לאחר 9 חודשים של הסתגלות אטית וצירוף היסודות ברחם האם – ייוולד התינוק. 9 החודשים הם סוף מעגלוֹ של הריתמוּס הזה להולדת חיי אנוש. לגבּי יונקים אחרים, או בעלי־חיים אחרים, או לגבּי עצים, למשל – יש קְצָבִים אחרים שבִּיטוּיָם הכימי נקרא בשם גֶנִים, אבל אלה רק התוצאה. אם משהו נפגם או חסר בקצב הקבוע (ילד בן 7 חודשים, או פּג) חייבים אנו, כביכול, להחזיר לו את החסר בריתמוּס שלו, ונותנים אותו במדגרה המשלימה את מעגלוֹ בזמן.

אני חש תחושה מיסטית, כי הגילוי הגדול של סוד הרכּב תא־החיים והיכולת ליצור אותו בידי אדם, יבואו מתוך חיפּוּשׂ ומציאת מהירויות־החומר השונות והחלקיקים המהווים את התא. ההרכב הכימי והכמוּת היחסית, הם – למעשה – אֶקוויוואלנט למהירויות הזיקה שבּין החלקיקים; כלומר (אם לחזור לרעיון המקורי שהבּעתי לעיל) הם תאוצות פנימיות המתמשכות מן הדחף הראשון, הוא הוא הקצב הראשון של הבּריאה. מתוך כך, אילו ייכולנו לחַשּב את מהירות הדחף הקדמון הזה ואת מידת מציאוּתו של דחף זה בחלקיקי התא, בעוצמתו הראשונית, – היינו יכולים ליצור אותו באמצעים מיכאניים או אחרים, ולתת אנו עצמנו נשמת־חיים בתאים כימיים של תנאי מעבּדה.

אילו הגענו לכך (ולי אמונה מוּזרה ומקפּיאה דמים שבּיום מן הימים נצליח להגיע להישג כזה) היינו הופכים ליוצרי יש מאין. אלא שספק עדיין בידי אם גם היינו הופכים על־ידי כך להיות ליוצרי אור, אף כי הצלחנו זה מכבר להיות בוראי חושך.

משום כך, בבואי לכתוב שיר, מרוּכּזים כל מעייני בהאזנה פנימית עמוקה לריתמוס הנפלא והראשון הזה, ואני נתוּן אז ראשי ורוּבּי בחיפוש אמצעים להעלאתוֹ על הנייר ולהפיח אותו בגוף הרעיון המציק לי והתובעני להוציאו לאור. בבוא הקצב באוזני ובמלאו את כל חדרי לבּי, מיד נולדת בי, כתינוק חדש, תחושת השיר כולו, על מהותו האידיאית, הפילוסופית והרגשית, ומה שנותר לי לעשות, אינו אלא העיצוב הטכני, שהיא מלאכתו האחראית, רבת הדאגה והזהירות, של המיילד.