מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים עַל הַבַּרְזֶל –

חָזָק מִמֶּנּוּ עַצְמוֹ…

וְאַף כִּי בַּרְזֶל שְׁמוֹ

וּבוֹ כִּנִּינוּ אֶת כֹּחוֹ,

בְּכָל זֹאת אֵינוֹ אֶלָּא הַכֹּחַ שֶׁאָצַל לוֹ הָאָדָם בְּרוּחוֹ,

וְכָל חֹמֶר שֶׁאָצַל לוֹ הָאָדָם –

חָזָק מִן הַחֹמֶר, וְהוּא הַנֶּפֶשׁ שֶׁבַּדָּם.

הַקַּיִץ הַגָּדוֹל עוֹזֵב.

אוֹרֵז מִזְוְדוֹתָיו.

פֹּה וָשָׁם עוֹד כּוֹבַע־קַשׁ, צָעִיף־שֶׁל־מֶשִׁי מִתְנַפְנֵף,

אֲבָל הַגָּן גָּשׁוּם וְנֶעֱזָב.

בַּקָּטָקוֹמְבּוֹת הוּא שׁוֹכֵב. חָנוּט. כְּמֶלֶךְ זָקֵן וְעִוֵּר.

לָכוּד בְּדִמְעָתָם שֶׁל עֲבָדָיו, עִם שֵׁן צְהֻבָּה לְאוֹר הַנֵּר.

רַק הַצְּעִירִים עוֹנְדִים אוֹתוֹ עוֹד חַי, מוּעָם כְּמוֹ טִפּוֹת עִנְבָּר

עַל יָד וְעַל צַוָּאר.

עַל בְשָׂרָם הַחַם נְגִיעָתוֹ עוֹד מְגָרָה

כְּמוֹ מַתֶּכֶת יְקָרָה.

כְּזֵכֶר הַבָּרָק אֲשֶׁר הָיָה וְנֶעְלַם,

כְּרַעֲמוֹת הַלְּבִיאִים הַמּוּמָתִים.

הַכֹּל כָּהָה. עָמַם. אִישׁ לֹא יֵדַע שׁוּב לְעוֹלָם

שֶׁהַגְּרוּטָה הַזֹּאת הִיא כֶּתֶר־שַׁלִּיטִים.

יְצִיר שֶׁל דִּמְדּוּמִים.

יְלִיד־בֵּינַיִם.

לוּלְיָן רוֹחֵף בֵּין מְרוֹמִים לִתְהוֹמִים,

בֵּין מוּחָשׁוּת לְשִׁגְיוֹנוֹת־עֵינַיִם.

אֲחִיתֹפֶל הָעִסְקוֹת הָאֲפֵלוֹת,

חוֹצֶה הָאֱלֹהִים לִשְׁנַיִם,

מַטִּיף לְקַלְקָלוֹת שְׁפָלוֹת,

“טַרְטִיף” לְכַלְכָּלוֹת־שָׁמַיִם.

מוֹדֵד־הָעֲרָכִים הַמְדֻמֶּה,

נְחַשׁ הָ“רְכשׁ אֶת…” הַנִּצָּב מוּרָם

מוּל יֵצֶר־הַקִּנְיָן הַמְרֻמֶּה

כְּגוֹאֵל הָאֶבְיוֹנִים וּמוּסָרָם.

הַמֹּלֶךְ בַּעַל אֶלֶף הַפָּנִים

שֶׁמִּקְדָּשׁוֹ הַשּׁוּק וְהַיָּרִיד,

מוֹנִיטוֹאִיזְם הַזּוֹבֵחַ הֲמוֹנִים

עַל קִדּוּשׁ כִּיסוֹ שֶׁל הַיָּחִיד.

מַמְרִיא יוֹתֵר מִן הַמִּלִּים הוּא וְרַב־מֶכֶר

כָּאָפְנוֹת הַמִּתְחַלְּפוֹת בִּתְרֵיסָרִים;

קֵיסָרֻיּוֹת כְּבָר נִשְׁכְּחוּ בְּלִי שֵׁם וָזֵכֶר,

רַק בּוֹ טְבוּעָה עוֹד דְּמוּת הַקֵּיסָרִים.

אָמְנָם וַדַּאי שֶׁאֵין הוּא נֵזֶר־הַמַּלְכוּת,

אַךְ שׁוֹשַׁלְתּוֹ הָאֲצִילִית אֵינָהּ פְּסוּלָה,

הַמֶּלֶךְ בְּיָדָיו תָּלוּי בְּחוּט

וְהוּא מוֹשֵׁךְ בּוֹ כִּמְשֹׁךְ רֹאשׁ־הַמֶּמְשָׁלָה.

דְּמוּתוֹ חוֹלַת־הַנֶּפֶשׁ חֲשׂוּפָה:

אֵין הוּא סָגוּר כְּמוֹ מַלְכּוֹ, אַף לֹא שָׁחוּט,

אֲבָל סוֹבֵל לָרֹב מִפַּחַד־רְדִיפָה

וּמֵאֵימָה בִּלְתִּי־נִשְׁלֶטֶת שֶׁל פִּחוּת.

קַדְמוֹן מִן הַפַּפִּירוּס־עַל־הַיְאוֹר

וּמִקְּשִׂיטוֹת הַפַּרְעוֹנִים הַחֲנוּטִים,

הוּא מְרַשְׁרֵשׁ כְּדֵי לִלְכֹּד סַגִּינָהוֹר

וּמְצַלְצֵל בְּעִנְבָּלָם שֶׁל הַפּוֹתִים.

אֲבָל הָעֵת וְהַבְּרִיּוֹת הַמְנֻסִּים

וְכָל מִי שֶׁמַּבִּיט בּוֹ גְלוּי־עֵינַיִם

יוֹדְעִים שֶׁאֵין הוּא נֵס מִן הַנִּסִּים

וְכָל־כֻּלּוֹ טוֹב לִסְתִימַת שִׁנַּיִם.

בִּלְתִּי־אֶפְשָׁרִית שֶׁלִּי, חוֹמֶקֶת, נְסִיגִית,

מַגָּעַיִךְ – זִקִּיּוֹת, בְּרָקִים בַּעֲרִיפֵי עֵינַיִךְ,

מְסֻנְוֶרֶת מֵעַצְמֵךְ, סוֹרֶרֶת, חֲרִיגִית,

מִי לֹא נִתְפַּתָּה לְשִׁגְיוֹנַיִךְ?

שַׁבְתִּי וְצָפִיתִי בָּךְ. גּוּפֵךְ נוֹצֵץ וָשָׁט.

בַּרְזִלֵּךְ נִגָּר צוֹנֵן, נָמֵס כֶּאֱמוּנַת־שָׁמַיִם.

אַתְּ נוֹזֶלֶת כְּמִין סֶלַע־שֶׁל־בַּזֶּלֶת מְהֻפְּנָט,

שֶׁנִּצְטַוָּה לָנוּעַ כְּמוֹ מַיִם.

מָה הַסּוֹד, זְנוּנִית שֶׁלִּי, שֶׁלֹּא כְּבָשֵׁךְ כּוֹבֵשׁ?

בּוֹעֲלַיִךְ יְדָעוּךְ, אַךְ אַתְּ שָׁאַרְתְּ בִּבְתוּלַיִךְ.

בְּנוֹת־מִינֵךְ, הַחֲזָקוֹת מֵעֶשֶׁת וּמֵאֵשׁ,

יוֹדְעוֹת חַיִּים רַק עַד לְקַרְסֻלַּיִךְ.

שְׁלשֶׁת חֲרָבוֹת אִם יְסֻבּוּךְ אֶל הַזָּוִית

לִדְקֹר אוֹתָךְ, לִשְׁפֹּךְ חָבִית־יֵינַיִךְ,

כָּל הַסַּיָּפִים שֶׁלָּךְ יֻכּוּ אֶל הֶחָבִית,

רַק אַתְּ יֵינֵךְ תִּשְׁתִּי אָז – לְחַיַּיִךְ.

גַּם אִם יִכְלָאוּךְ בַּסֹּהַר אֶלֶף סוֹהֲרִים

וְיִסְגְּרוּךְ מַנְעוּל לְאֵין בּוֹרֵחַ,

אַתְּ תִּכְרִי לָהֶם עַד בֹּקֶר אֶלֶף קְבָרִים

וְעַל קִבְרָם תִּתְּנִי אֶת הַמַּפְתֵּחַ.

יֵשׁ בָּךְ מִכֹּחוֹ הַלֹּא־צָפוּי שֶׁל הַבּוֹרֵא,

מַפְתִּיעַ וְנִרְדָּף תָּמִיד, מֻשְׁמָץ וּמְגָרֶה,

כְּכֹל אֲשֶׁר נָקִים עָלָיו קִיר־כֶּלֶא וּמִתְרָס –

הוּא תָּמִיד קַיָּם וְלֹא־נִתְפָּשׂ.

הִיא הָאַחַת שֶׁבָּהּ מִתְפָּרֵשׁ

מִקּוּמָם הַמֶּטַּפִיזִי שֶׁל הַקֶּרַח וְהָאֵשׁ,

בּוֹ הַחֹם הִנּוֹ קֹר בְּשִׁעוּר קָטָן

וְהַקֹּר הִנּוֹ חֹם בְּשִׁעוּר מְמֻתָּן,

וְגַם אִם יֵשׁ שְׁנַיִם קָצוֹת לַמַּקֵּל –

זֵהִים הַקְּטָבִים בּוֹ וְאֵין בָּם הֶבְדֵּל,

שֶׁכֵּן כָּל דָּבָר בְּטֵרוּפוֹ וְכָל דָּבָר בִּשְׁפִיּוּתוֹ

סוֹפוֹ תָּמִיד נִמְשָׁךְ אֶל אֵין־סוֹפִיּוּתוֹ,

וְכָל מַה שֶּׁיֶּשְׁנוֹ, אוֹ נִרְאֶה כְּאֵינֶנּוּ,

יֵשׁ לוֹ לְמַטָּה וּלְמַעְלָה מִמֶּנּוּ,

כָּךְ הָאֱמֶת, כָּךְ הָרְמִיָּה,

כָּךְ כָּל שְׁאָר הַהֲפָכִים בַּבְּרִיאָה.

הִיא הָאַחַת יוֹדַעַת בְּמֻחְלָט

שֶׁאֵין רֹב אֶלָּא לִקּוּטוֹ שֶׁל הַמְעַט,

וְאֵין הָאוֹר בַּבְּאֵר נִכְנָס וּמְמַלֵּא

כִּי אִם לְפִי שִׁעוּר הַחשֶׁךְ הַנִּדְלֶה.

מִכָּאן, שֶׁאֵין דָּבָר בָּרוּר עוֹד וּבֶן־קֶבַע

וְאֵין עִנְיָן כְּמוֹ זֶה אוֹ כְּאַחֵר בַּטֶּבַע,

אֶלָּא יֵשׁ רַק הַמָּקוֹר הָאֶחָד בַּנֶּעְלָם

שֶׁמִּמֶּנּוּ וְאֵלָיו הַדְּבָרִים כֻּלָּם.

אַךְ זוֹ מַעֲלָתָהּ וְחֶסְרוֹנָהּ שֶׁל הָרֵאשִׁית

שֶׁיֵּשׁ לָהּ יָם וְאֵין לָהּ מֵשִׁיט,

וְהִיא בּוֹהָה אֶל אָן עַל הַסְּפִינָה לָלֶכֶת…

וְסוֹד מְבוּכָתָהּ – טָבוּעַ בַּמַּתֶּכֶת.

קָשׁוּחַ וְאִטִּי.

אֵינוֹ נִכְנָע עַד אִם בְּשִׂיא הָאֵשׁ.

אֲמִתִּי.

עִקֵּשׁ.

כֹּחוֹ מָלֵא אֶת גְּבוּלוֹתָיו.

שִׁלְטוֹנוֹ מֻחְלָט וָקַר.

חֲזָקִים יָצְרוּ אוֹתוֹ

וְהוּא לַחֲזָקִים נוֹצַר.

לַזָּהָב יָאָה אַדֶּרֶת הֵיכָלִים

וְלָעוֹפֶרֶת שַׂק.

אַךְ גַּם הָעשֶׁר גַּם הָרִישׁ נֶאְכָּלִים

בְּהִגָּזֵר הַפְּסָק,

וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת מִן הַמִּלִּים

בִּהְיוֹת הַפְּרִיחָה לְמַק,

אֶחָד הוּא – מַתֶּכֶת הָאֵלִים –

הַמְבַקֵּעַ רַעַם וּבָרָק,

הוּא הַמָּשָׁל וְלוֹ הַנִּמְשָׁלִים

וּמִמֶּנּוּ אֱלֹהִים נוֹצַק,

וְאַשְׁרֵי הַמּוֹרֵד וְשַׁרְבִיט־הַמּוֹשְׁלִים

שֶׁחֻקָּם בְּכֹחוֹ הוּחַק.

מַרְבֶּה רַעַשׁ,

אַךְ קְצַר־יָמִים, תּוֹדָה לָאֵל,

מַזְקִין בְּלֹא עִתּוֹ.

יוֹצֵא תָּמִיד חוֹצֵץ,

מָתוּחַ וְנוֹצֵץ,

נוֹשֵׂא תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת

כְּאֶחָד גִּבּוֹר לַמִּלְחָמוֹת,

סָבוּר בְּעַצְמוֹ כִּי אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ

שֶׁהוּא מְתַעְתֵּעַ,

שֶׁכֹּחוֹ אֵינֶנּוּ אִתּוֹ.

כְּכָל רַךְ־אֹפִי הוּא אָדִישׁ

וּמְצַיֵּת לְכָל פַּטִּישׁ

וְנֶאֱמָן רַק וְנִכְנָע

לַהַלְמוּת הָאַחֲרוֹנָה…

לוּזוֹ שָׁבִיר וּמִי יִסְמֹךְ

עַל עֶבֶד כִּי יִמְלֹךְ?

אַף כִּי אֵין לְהִתְעַלֵּם

מִן הָעֻבְדָּה שֶׁמִּתְגַּלֵּם

בּוֹ מִין גֻּזְמַאי אֲשֶׁר שְׁקָרָיו

יָפִים מֵאֲמִתּוֹ…

בְּעוֹלָם שֶׁבּוֹ עוֹמֵד

כָּל דָּבָר עַל הָאֱמֶת,

וְהָאֱמֶת עָצְמָהּ עוֹמֶדֶת

עַל כַּרְעֵי בְּדָיָה מוֹעֶדֶת,

יֵשׁ סִכּוּי שֶׁגַּם בַּדַּאי תָּמִים

עָשׂוּי לְהַאֲרִיךְ יָמִים,

מִשּׁוּם שֶׁאֵין אוֹיְבִים לוֹ וְאוֹרְבִים

לְהַצְמִיתוֹ.

וְהוּא מֻדָּח אֶל צַד, שָׁמוּט,

חָלוּד, קָרוּעַ וְקָמוּט,

וּמְצַפֶּה לְאַחֲרִיתוֹ.

הַמַּתָּכוֹת לֹא יְצָרְפוּהוּ לַמִּנְיָן.

הַבּוֹנִים לֹא יְשַׁתְּפוּהוּ בַּבִּנְיָן.

בְּבוֹא יוֹמוֹ, אֲפִלּוּ לַתַּלְיָן

אֵין עוֹד בּוֹ כָּל עִנְיָן.

זֹאת וְעוֹד –

יֵשׁ לִפְעָמִים מִשּׁוּם פְּחִיתוּת־כָּבוֹד

בַּנִּסָּיוֹן לַהֲמִיתוֹ.

פְּלֶבֶּאִית וּתְמִימָה. עִם סִנָּרָהּ תָּמִיד זָהוּם.

מַאֲמִינָה בְּמֶטָלוֹגִיּוֹת קְדוּמוֹת.

בְּמֶבָּטָהּ מִתְרוֹצְצִים עוֹד הַפְּחָדִים וְהַטִּמְטוּם

שֶׁל תּוֹר הָאֶבֶן וּמוּסַר הַקַּרְדֻּמּוֹת.

לֹא גֵּץ מַרְדּוּת. לֹא זִיק שֶׁל דַּעַת. לֹא תַּו־דְּיֹקֶן מְיֻחָד.

רַק הַכֹּבֶד הַנּוֹכֵחַ מְעֻגָּן בָּהּ. הוּא בִּלְבַד.

פָּנֶיהָ חַקְיָנוּת זוֹלָה, חוֹתַם הַקּוֹף בָּהֶן טָבוּעַ,

אַךְ מִשְׁקָלָהּ מִשְׁקַל־פִּילִים –

אָפֹר,

כָּבֵד,

קָבוּעַ.

יֵשׁ לִפְעָמִים שֶׁהִיא,

בְּהַבִּיטָהּ בָּרְאִי,

הוֹפֶכֶת מְרֻכְרֶכֶת וְנוֹטָה לְהִתְרַגֵּשׁ.

כְּמוֹ טַבַּחַת בַּשְׂרָנִית וּמְאֹהָבָה

הִיא מִתְמַסֶּרֶת לְאַלְתַּר אָז, לְלֹא סְיָג, וּלְכָל דּוֹרֵשׁ,

וּבְכָל טֶמְפֶּרָטוּרָה עֲלוּבָה.

אֲבָל גַּם זֹאת צָרִיךְ לוֹמַר:

לִבָּהּ לֹא גַס, אוֹ מְמֻרְמָר.

בַּעֲבֹר שְׁלוּבֵי־זְרוֹעַיִם הַזָּהָב וְהַפְּלָדָה

בְּחַג־הַכֶּתֶר־וְקַסְדוֹת־הָאַבִּירִים,

הִיא פּוֹרֶשֶׁת לִמְעוֹנָהּ, עִם גְּרוּטָאוֹת וַחֲלֻדָּה,

וּמְפַנָּה אֶת הָעוֹלָם לָעֲשִׁירִים.

דָּתוֹת חוֹלְפוֹת וּמִשְׁטָרִים מֵתִים וְנוֹלָדִים.

כָּל אַחְיוֹתֶיהָ מְעַטְּרוֹת בָּתֵּי־חֶמְדָּה וְהֵיכְלֵי־שֵׁן;

רַק הִיא, כִּנְזִירָה בָּלָה עִם נֶפֶשׁ־עֲבָדִים,

רוֹבֶצֶת לְלֹא תֹּאַר וּבְלֹא שֵׁם.

הַתַּגְּרָנִים שׂוֹנְאִים אוֹתָהּ, מִשּׁוּם שֶׁהִיא יִשְׁרַת־מֶבָּט

וְאֵין הִיא שֻׁתָּפָה לְנִכְלֵיהֶם וּלְתַרְמִיתָם,

הַחַיָּלִים סוֹמְכִים עָלֶיהָ – אֲבָל רַק מְעַט,

כִּי רַק מְעַט הַזְּמַן בֵּין חַיֵּיהֶם לְבֵין מוֹתָם.

וְעִם כָּל זֹאת, גַּם לָהּ שָׁעָה שֶׁל זֹהַר וְעִלּוּי־פָּנִים:

בַּחשֶׁךְ, עֵת גּוֹשֵׁשׁ הָעָם וּנְבִיאָיו שׁוֹבְרִים לוּחוֹת,

פּוֹרֶשֶׂת הִיא, הַחֲפַרְפֶּרֶת, כְּנַף תִּקְוָה וֶאֱמוּנִים,

הוֹפֶכֶת לְצִפּוֹר הָאֵשׁ וּלְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת.

אִם נִבְרֵאתִי בְּצַלְמוֹ שֶׁל אַב־הָרַחֲמִים, וַדַּאי זָקוּק עַתָּה הָאָב

עַצְמוֹ לְכָל גִּלְגּוּלֵי רַחֲמָיו.

הוּא מַזְקִין בְּתוֹכִי יוֹם יוֹם. מְשַׁנֶּה פָּנָיו.

אֵין הוּא מִתְנַשֵּׂא בִּי עוֹד כְּקֹדֶם, אַךְ גַּם אֵינוֹ נַעֲשֶׂה עָנָו.

פָּשׁוּט מַשְׁלִים עִם הָעֻבְדּוֹת וְלוֹמֵד לְהִתְיַחֵס

אֲלֵיהֶן כְּאֶל חֵלֶב־הַנֵּר הַנָּמֵס,

שֶׁאַף כִּי עוֹדוֹ מְהַבְהֵב –

כְּבָר חָשׁ הוּא אֶת קְצֵה־הַפְּתִיל קָרֵב

וְכָל שָׁעָה שֶׁעוֹדוֹ גוֹצֵץ בָּעֲלָטָה

יֵשׁ בּוֹ עֲדַיִן מֵהַכָּרַת עֶרֶךְ אוֹרוֹ בַּחשֶׁךְ, בְּחִינַת אֲנִי וְאַתָּה.

אֲנִי מַבִּיט בַּחֲרִיצֵי־הַמֵּצַח, בַּחֲרִישֵׁי־הַחֹטֶם, בְּשַׂקִּיקֵי הָעַיִן הַגּוֹוַעַת.

כָּל הַיְצָרִים שְׁחוּקִים – הַמִּין, הַכָּבוֹד, אֲפִלּוּ לְהִיטוּת־הַדַּעַת.

אֵינֶנָּה הַצְּמַרְמֹרֶת שֶׁפִּזְּזָה אֵי־אָז בַּלּוּז –

רִמְזֵי הָאֲנִינוּת, עֲוִיתוֹת הַחֶסֶד וְהַבּוּז,

כְּוִיצוֹת הַיֻּהֲרָה וְהַקְּנָאוֹת, קְרִיצוֹת הָאֱמוּנָה וְהַתְּבוּנָה

וּקְמִיצוֹת הָאֲנִי שֶׁל הַשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה.

קֶשֶׁת־מוּסָרִי שְׁבוּרָה. מִי הַצַיָּד וּמִי הַצַּיִד?

קְלַסְתֵּר שָׁסוּעַ וּפָרוּם. זֶה־כְּבָר מֵת בִּי גֶ’קִיל וְזֶה־לֹא־כְּבָר גָּוַע גַּם הַיְד.

קָשֶׁה לְהַבְחִין כַּמָּה מִמֶּנִּי אָבִי וְכַמָּה בְּנִי

וְאִם יֵשׁ דָּבָר עוֹד בְּתוֹכִי שֶׁהוּא אֲנִי.

מַה שֶּׁמִּתְרַחֵשׁ בִּדְיוֹקְנוֹ שֶׁל הָאָדָם!…

בָּעוֹר, בָּעֶצֶם, בְּזִרְמַת הַדָּם.

מִין שִׁנּוּי מִתְחוֹלֵל בַּפְּרָקִים. בְּפִרְקֵי־הַתַּנַּ"ךְ הַבִּיּוֹ־הִיסְטוֹרִיִּים שֶׁבִּי, הַמְגֻמְגָּמִים,

כָּל מַה שֶּׁהָיָה פַּעַם בְּרֵאשִׁית, הוֹפֵךְ לְדִבְרֵי־הַיָּמִים.

תֵּאוֹרְיָה אִישִׁית שֶׁלֹא נָטְלָה רְשׁוּת הַמַּדָּעִים

בתוקף אותו דַחַף, אוֹ דוֹחֵף, שנגח בנוּ אי־אז לראשונה, החלה אחת הגאלאקסיות הרחוקות לנוע בקצב מסוים וּלרחף בּאינסוף. כך נתבקעו ונפוֹצוּ העולמות המוּכּרים לנו. בכוח דחף ראשון זה נוצר במשך הזמן ריתמוס קבוע, שממנו השמש, וּמִנְּפָצָיו נהדף ונברא כדור־ארצנו. סיבוב כדוּרנו על צירו – בעל קצב קבוע הוא, המוליך מידות־חוֹם מסוימות ותנאים אחרים להולדת חיים על אדמות.

בכל יצר מן היצירים קיים זֵכֶר הריתמוּס הראשון, או הגעגועים הכּמוּסים אליו. כך נולדו העוֹנוֹת הקבועות של השנה וכך נוצר חוּש־ההסתגלות. כל מה שטבעי אצלנו, אינו אלא ההליכה לפי קצב ראשוני זה של דחף־העולם, שקיבלנו אי־אז בשחר הבריאה. חוֹרף וקיץ, שינה ויקיצה, לידה ומוות. בהגיע הקצב אל סוף מעגלו, הוא מתחיל מחדש, בשינוי צורה כמובן, עקב התנאים הקוסמיים המתחדשים ומשתנים מדי פעם. הקצב עצמו אינו חדל, ואינו משתנה.

אילו היה כדור־ארצנו סוֹטה משום־מה ממהלכו והיה נפגם הקצב הראשון שלו, היו כל מושׂגי חיינו משתנים וכל אפשרויות חיינו משתנות בתכלית. מבּחינה זו, איני מאמין בשום פנים בקיוּם צורות־חיים זהוֹת על פני כוכבים אחרים (אך אין זה מונע, כמובן, קיומן של צורות־חיים אחרות), משום שלא ייתכן כי הדחף הראשון הוליד אדמות, או כוכבים, בריתמוּס שווה בדיוק. הבדלי טבע המאסה (כתוצאה ממוּרכּבוּתהּ הכימית) גרמו ודאי להבדלי אנרציה ויש להניח שהביאו גם להבדלים בצוּרוֹת החיים.

משום כך אני נאלץ להאמין, כי התפישׂה האמנותית של האדם, מוגבלת בהכרח לתפישת הריתמוּס המיוחד לכדוּרנו, ואין היַהַב האנושי מסוגל להשיג בלוגיקה האמנותית שלו ערכים אמנותיים ואתיים מעבר לגבולות הריתמוּס הזה. היוצא מזה, שהפילוסופיה האמנותית שלנו מוגבלת מטבע ברייתה. לא כן האינטואיציה האמנותית, המאפשרת לנו לנחש אפשרויות של חוויה מעבר למציאוּתנו, משום שעצם קיומו של ריתמוס אחד מעיד על אפשרות מציאוּתם של ריתמוסים אחרים.

אולם במסגרת זו, של הרגש האמנותי שלנו, מתבטאים הגעגועים הסטיכיים שבאדם אל הקצב הראשון של העולם. הריקוד, הזמר, השיר, השיטה המטרית, או האחרת, המודדת מִקצָבִים אלה – בכולם מצוי הביטוי לריתמוס התולדה.

מגזעו של אילן זה צומח ענף אחר, והיא האמונה בסוד הצירוּף העליון של החומר. הריני סבור כי החוֹמר + כושר ההסתגלות שלו לתנאים שונים + גורם הזמן – הם הפורמוּלה של סוד־החיים. אני מכּיר בעובדה שדברי נשמעים קצת משונים, ובמיוחד כשהם נאמרים מפיו של בּוּר מוסמך מדאורייתא במדעי הטבע, ואפעלפיכן אני מאמין בהם.

אני מאמין כי צירוּף־יחד של יסודות מסוימים בחומר, היא תוצאה של כוח־דחף ראשון, שהוליד תנאים מסוימים, המכריחים את הצירוף הזה להסתגל אליהם. בהבשיל הצירוף הזה עד תּוּמוֹ – נולדים החיים. אנו רואים זאת עם הוּלדת העוּבּר האנושי. רק לאחר 9 חודשים של הסתגלות אטית וצירוף היסודות ברחם האם – ייוולד התינוק. 9 החודשים הם סוף מעגלוֹ של הריתמוּס הזה להולדת חיי אנוש. לגבּי יונקים אחרים, או בעלי־חיים אחרים, או לגבּי עצים, למשל – יש קְצָבִים אחרים שבִּיטוּיָם הכימי נקרא בשם גֶנִים, אבל אלה רק התוצאה. אם משהו נפגם או חסר בקצב הקבוע (ילד בן 7 חודשים, או פּג) חייבים אנו, כביכול, להחזיר לו את החסר בריתמוּס שלו, ונותנים אותו במדגרה המשלימה את מעגלוֹ בזמן.

אני חש תחושה מיסטית, כי הגילוי הגדול של סוד הרכּב תא־החיים והיכולת ליצור אותו בידי אדם, יבואו מתוך חיפּוּשׂ ומציאת מהירויות־החומר השונות והחלקיקים המהווים את התא. ההרכב הכימי והכמוּת היחסית, הם – למעשה – אֶקוויוואלנט למהירויות הזיקה שבּין החלקיקים; כלומר (אם לחזור לרעיון המקורי שהבּעתי לעיל) הם תאוצות פנימיות המתמשכות מן הדחף הראשון, הוא הוא הקצב הראשון של הבּריאה. מתוך כך, אילו ייכולנו לחַשּב את מהירות הדחף הקדמון הזה ואת מידת מציאוּתו של דחף זה בחלקיקי התא, בעוצמתו הראשונית, – היינו יכולים ליצור אותו באמצעים מיכאניים או אחרים, ולתת אנו עצמנו נשמת־חיים בתאים כימיים של תנאי מעבּדה.

אילו הגענו לכך (ולי אמונה מוּזרה ומקפּיאה דמים שבּיום מן הימים נצליח להגיע להישג כזה) היינו הופכים ליוצרי יש מאין. אלא שספק עדיין בידי אם גם היינו הופכים על־ידי כך להיות ליוצרי אור, אף כי הצלחנו זה מכבר להיות בוראי חושך.

משום כך, בבואי לכתוב שיר, מרוּכּזים כל מעייני בהאזנה פנימית עמוקה לריתמוס הנפלא והראשון הזה, ואני נתוּן אז ראשי ורוּבּי בחיפוש אמצעים להעלאתוֹ על הנייר ולהפיח אותו בגוף הרעיון המציק לי והתובעני להוציאו לאור. בבוא הקצב באוזני ובמלאו את כל חדרי לבּי, מיד נולדת בי, כתינוק חדש, תחושת השיר כולו, על מהותו האידיאית, הפילוסופית והרגשית, ומה שנותר לי לעשות, אינו אלא העיצוב הטכני, שהיא מלאכתו האחראית, רבת הדאגה והזהירות, של המיילד.

עַתָּה מִתְבָּרֵר, כִּי אֵין גְּבוּל לְאֶפְשָׁרֻיּוֹתֶיהָ שֶׁל הַמְּצִיאוּת,

הִיא הָאֱמֶת.

אֵיזֶה מִקַּח טָעוּת!

וּבְכֵן, הַכֹּל שׁוֹמֵט…

אֵין הִיא מֻחְלֶטֶת וְסוֹפִית

וְהִיא יַחֲסִית וּמִשְׁתַּנֵּית.

וּבְכֵן, מַה מֹּאזְנֵי־צֶדֶק

וּמָה אֲנַךְ הַמּוּסָר

וְאֻמְדַּן הַיֹּפִי?

וְכָל אֵלֶּה שֶׁאָמַרְנוּ תְּחִלָּה

אֵין בָּם דֹּפִי

וְאֵין לָשִׂים בָּה תָּהֳלָה?

וּמָה עִם הַתָּלוּי שֶׁתָּלִינוּ הַיּוֹם

וְהַבָּשָׂר שֶׁשָּׁגַלְנוּ בְּשֵׁם הַטִּבְעִי

וְהָאֲנָשִׁים שֶׁיָּרִינוּ בְּשֵׁם הַדִּין

וְהָאָמָּנִים שֶׁבִּיַּשְׁנוּ בְּשֵׁם הַנָּאֶה

וְהַכְּסִיל שֶׁבִּזִּינוּ בְּשֵׁם הַחָכְמָה

וְהַמִּלְחָמָה שֶׁאָסַרְנוּ בְּדֶגֶל הַחֵרוּת?

אֵיזֶה טִפֵּשׁ אֲנִי

וְאֵיזֶה רָשָׁע

וְאֵיזֶה רֵיקָן,

שֶׁמָּדַדְתִּי עַצְמִי בְּמִדּוֹת עוֹלָמִי,

שָׁעָה שֶׁאַמַּת־הַמִּדָּה עַצְמָהּ –

כָּךְ מִסְתַּבֵּר בְּפַשְׁטוּת –

אֵינָה אֶלָּא

מִקַּח טָעוּת.

הָעַרְפִלִּיּוֹת הַקּוֹסְמִיּוֹת נָעוֹת.

שְׁמָשׁוֹת נוֹלָדוֹת, וּמֵהִסְתַּבְּרוּתָם הַמִּקְרִית שֶׁל מַצָּבִים

מִתְנַחְשְׁלוֹת מַעַרְכוֹת־כּוֹכָבִים.

אֲטוֹמִים מִתְבַּקְּעִים בְּלַהַט מִילְיוֹנִים מַעֲלוֹת

וְהַמַּחְזוֹרִיּוּת, שֶׁהִיא סִימָנוֹ שֶׁל סֵדֶר,

מוּבֶקֶת וּמְבֻלֶּקֶת בְּתֹהוּ־בֹּהוּ שֶׁל עֵדֶר

וְנָדָה מִמֶּרְכָּז שֶׁאֵינוֹ־בְּנִמְצָא לְעֵבֶר מַעְגָּל הַמִּשְׁתַּנֶּה בָּהּ

בְּדוֹמֶה לְנִיעַ הָאֲמֶבָּה.

עִם הִגָּלוֹת הַנֶּעְלָם הַקִּיּוּמִי בִּמְבוֹךְ עֶשְׁתּוֹנוֹתַי

וּבְלָמְדִי לְהַכִּיר כִּי הַנֵּצַח הַמֻּפְלָא אֵינוֹ יֵשׁ כְּלָל

אֶלָּא לִמְדִידַת הָאַיִן

וְכִי אֲנִי הוּא בּוֹרְאוֹ בְּדִמְיוֹנִי וּבְחֶשְׁבּוֹנוֹתַי

כְּדֵי לִמְצֹא אֲחִיזָה בֶּחָלָל

וּלְשַׂבֵּר אֶת הָאֹזֶן וְהָעַיִן –

לֹא נוֹתָר לִי אֶלָּא לְהִוָּכַח, כִּי בְּלֹא זְמַן וּבְלֹא מָקוֹם בַּזְּמַן,

דָּבָר לֹא יֵאָמֵן וְדָבָר לֹא יְאֻמַּן.

תִּשְׁעִים וּשְׁנַיִם הַיְסוֹדוֹת אֲשֶׁר בַּטֶּבַע

הַמּוּכָחִים בַּלּוֹגִיקָה שֶׁלִּי –

שָׁוִים חֲצִי־פְּרוּטָה,

אִם כַּעֲבֹר קְצָת־נֵצַח עָלוּל לְהִתְבָּרֵר שֶׁהֵם רַק רֶבַע

מִן הָאֻמְדָּן הַמַּכְפֵּלִי

בְּמִסְפְּרֵי הַדַּעַת הַפְּשׁוּטָה.

דֶּקַארְט אֵינוֹ צוֹדֵק. אָמְנָם אֲנִי חוֹשֵׁב כְּרֹחַב יָם,

אַךְ אֵין לִי טִפַּת מוֹפֵת שֶׁאֲנִי קַיָּם.

אִם בָּרָאתִי אוֹתְךָ, אֵלִי,

וּבָנִיתִי לְךָ מִזְבֵּחַ

וְהִקְרַבְתִּי לְךָ קָרְבָּן –

כָּל זֹאת רַק כְּדֵי שֶׁאָחוּשׁ מִדְרָךְ לְרַגְלִי

הַגּוֹשֶׁשֶׁת בַּבְּלִי־אָנָה, בֵּין שֶׁמֶשׁ לְיָרֵחַ,

וּמְנֻסָּה בְּפַחַד מָוֶת וְחֻרְבָּן.

אִם אֵין לִי גָדוֹל מִמֶּנִּי, אוֹ קָטָן מִמֶּנִּי –

אֵינִי אֶלָּא יֶשְׁנִי בְּחֶזְקַת אֵינֶנִּי.

אוּלַי לָכֵן אֲנִי נִמְלָט אֶל סְיָגֵי הַשִּׁיר וּמִקְצְבֵי הַמַּנְגִּינָה

וְאֶל מַעְבְּרֵי־הַצֶּבַע וּמַסְלוּלֵי־הַקַּו וְאֶל כִּוּוּנָהּ הַמַּשְׁלִים שֶׁל הַתְּנוּעָה

וְאֶל כָּל מַה שֶּׁמְּכַנִּים צוּרָה, אוֹ כְּלִי;

כִּי רַק לְמַגָּעָם אֲנִי מֻפְתָּע מִמְּצִיאוּתָהּ הַיּוֹקֶדֶת שֶׁל מַהוּת, אוֹ תְּבוּנָה,

וְהֵם כְּמוֹ גַרְגִּיר הַיּוֹצֵר בּוּעָה

בְּנָפְלוֹ אֶל מֵימֵי הַדְּלִי.

אֲנִי עוֹרֵג טִבְעִית, כַּנִּרְאֶה, אֶל גְּבוּלוֹת מְסֻיָּמִים וְאֶל מְעַט סֵדֶר

בַּקּוֹסְמוֹס שֶׁלִּי, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא דַף־נְיָר מְרֻבָּע וְדָלֶת־אַמּוֹת שֶׁל חֶדֶר.

“וּלְשֵׁת גַם־הוּא יֻלַד־בן וַיקְרָא את־שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהֹוָה”. (בראשית ד, כו)

תמיד תהיתי מה לסופו של פסוק זה באמצע הכרוניקה הגנטית של סיפור תולדות אדם. “אָז הוּחַל לִקְרֹא בְשֵׁם יְהֹוָה” מופיע כביטוי להלך־רוח פילוסופי במקום שאיננו תואם לפילוסופיה. אפילו נֹאמר שרושם־התולדות הקדמוני נתכוון לפשוטו של מקרא, אין ביטויו זה מתישב עם דברים שאמר לפני כן. שהלא כבר דיבר אלהים עם אדם וערך עמו דושיח בראשית ימיה של הבריאה, ואין ספק שאדם הכיר את בוראו ומה גם שהספיק כבר לחטוא לפניו, להתחבא מפניו ולהיעָנש על ידו. קין והבל הקריבו לו קרבנות, משמע ידעו לפני מי הם מקריבים, ולא עוד אלא שקנאתו של קין לאלהיו הביאתו לידי רצח ראשון. תחושת חטאו של קין ושׂיחוֹ עם קונו הן תעודות ראשונות של אתיקה אנושית. יש להניח שפעמים לא מעט קרא קין לאלהיו על דרך נדודיו הארוכה, בשאתו את אות הדמים על מצח. אין זו, אפוא, פעם ראשונה של זקיקת האדם לבוראו. תיאור התולדות שלאחר מעשה קין והמוצאות אותו הנו טבעי ביותר – עד לאותו פסוק המופיע בפתאום ונשמע כיוצא־דופן. בלית ברירה אתה מקיש מן הכתוב שאפשר היה אלהים ידוע לאדם עד אותה שעה, בלי שידע לכנותו בשם. כלומר, היתה ידועה לו המהות האלהית, ככל שנתגלתה לפניו, מבלי שידע להגדירה כמו.

פתאום, בכל מטען המאגיה הבְּרֵאשִׁיתִית, פורץ בתולדותיו של האדם כוחו של השֵׁם האלהי, ההגדרה הראשונה של המהות הראשונית. הצירוף העליון של המחשת הנעלם – הַהֲוָיָה הופכת ליְהֹוָה. אני משער כי משהו מתחושת ההתרחשות הזאת ידעו אנשי המסתורין שבכל הדורות, עושי־הנס והאובות ונביאי הפלא. בבקשם לממש את האין ולהפוך ליש את חזונם הערטילאי, אכפו את רצונם בכוח הלשון וחיפשו את סוד היצירה בצירוף הנסתר של ההיגוי האלהי, בחינת “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר”. כל גינוני הקמיעות, ההשבעות, המזוזות, מיוסדים על כוחו של הצירוף השֵׁמִי, ולא במקרה אנו מוצאים אותם במיתוסים השונים של עמי העולם. “הקבלה המעשית” שלנו מלאה מהם והשפעתם מחלחלת בספרותנו התורנית והחילונית כאחד עד עצם היום הזה.

אין כוונתי לחזור בזה על רעיונות שכבר מצאו להם ביטוי ממַצה אצל אנשי המקצוע שתורתם בכך. אולם כקורא מן השורה אני נשאר תמיד תוהה על כוחה של הלשון בתיאורים המִיתִיִים של המקרא. ככל הזכור לי לא הרבתה הפילוסופיה לעסוק בבחינתם האתימולוגית. ודאי, יש דברים כוללניים בכל שיטה מחשבתית, בהתיחסותה לענייני לשון, החלים גם על המקרא, אלא שחסרה בהם תחושת הלשון העברית המקורית, שפּלאיה ונִסיה מיוחדים רק לאלה שזכו לדעת אותה מכלי ראשון. משום כך דומה עלי שכל חכמיה בלשון לועז לא השיגו בה אפילו קורטוב־של־משהו, ככל שהשיגו בה חכמי “המדרש” היהודי. אלא שדא עקא, מעולם לא נתמשלה “דרשת” המקרא לפילוסופיה החילונית, ולא נלקחו מ“מדרש” זה ההקבלות הראויות להילקח לצורך העיון הכללי.

בדיאגרמה הנודעת של השיטה ההגליאנית, מתחלק הרעיון (“האידיאה”) לסעיפים וסעיפי־סעיפים שונים של ההוויה, בתפישתה החומרית והרוחנית כאחד. בסעיפים הדנים בדִמיוֹן ובזִכּרוֹן, אומר הגל כי כל דמות העולה בתת־מודע¹ שלנו, מייצגת משהו מעבר לעצמה, הווה אומר משהו אוניברסלי. על ידי כך נעשית, למשל, דמותו המיוחדת של האריה לסימן של כלל האריות. מתוך כך נוצרת שיטת סימנים, שבפיתוחה המלא היא הופכת להיות לשון. בלשון זו מתחילים השם, או המלה, לשמש את עצמם בתפישתנו השִׂכלִית, ועושים את מלאכתו של הדמיון. אומר הגל: “מיד בהינתן לנו השם אריה, אין אנו נזקקים לחזותה הממשית של החיה, ואף לא לדמותה. השם לבדו, אם אנו רק מבינים אותו, הוא מייצגהּ הפשוט וחסר־הדמות של החיה. אנו חושבים בשמות.”

אני מעוסק בימים אלה בחיבור פואמה בשם “מַעֲשֵה הָעֵגֶל”, על יסוד אגדה מן התלמוד. ר' אוֹשַׁעְיָה ור' חֲנִינָא, אמוראים מדור שלישי, משוקעים ב“ספר יצירה” ומבקשים להעלות בצירופיהם את השם הקדמון, שבכוחו לחולל נסים. באחד מלילות שבת הם מצליחים לעשות זאת. נדהמים ומסוחררים מרגע הגילוי, הם משתמשים בכוחו של השם שלא כהלכה, ובוראים לעצמם עגל משולש ואוכלים אותו ברעבונם.

אגדה נפלאה זו כבשה אותי כליל. איני מבין איך לא גירתה את דמיונו של מישהו מן הסופרים עד כה. אשלכותיה הרעיוניות מרובות כל־כך, ואווירתה שופעת דראמאטיות ומסתורין. הרחקתי לכת כבר בכתיבתה, אולם ככל שאני מתקרב לפרק התיאור של שעת־הגילוי הלילית, וככל שעלי למצוא פורקן לשוני לפיצוצו הגרעיני של השם־המפורש בתודעתם של שני האמוראים – אוחז בי פחד משונה, ואני עצמי כחושש מפּני מצב של הזיה.

זה כמה ערבים שאני משוקע ב“סֵפֶר הַבָּהִיר”, בעיקר לשם הבהרת עולם ה“ספירות” ומשמעותן. אלֹהים, איזה דמיון פאנטאסטי. אני קורא גם ב“רָזִיאֵל הַמַּלְאָךְ”, ומנסה לצלול באווירת־הלחשים־וההשבעות המהלכת עלי אימים ופליאה, ונוטעת בי תחושת כוחם של שמות ורמזים שלא מעלמא הדין. נטלתי אתמול כמה פרטים מספרו של קוֹרְדּוֹבֵירוֹ, בעיקר מן הפרק העוסק בצירופי השמות. רובה של עבודתי נעשה בשעות הלילה, ואני מפסיק מדי פעם כדי להתאושש ולחזור אל צלילות־הדעת, שאי־אפשר בלעדיה. לגמרי איני בטוח אם אצליח למסור את התחושה הזאת, ואם תוכלנה מלים לתאר את רגע התפרקותן ותחייתן מחדש בפורמולה אחרת. בחיבורו של אֶרְנְסְט קַסִּירֶר “לשון ומיתוס”, מנסה אמנם המחבר לפרש את כוחם המאגי של גילויים כאלה, אבל גישתו המדעית־מדי – עם כל דקדקנותה – נוטלת מן הפירוש את עוקצו המיסטי ומנסה להשליט הגיון במקום שאין לו שליטה. אני נזכר עתה שקראתי לפני כמה שנים חיבור של פְרַאנץ רוֹזֶנְצוַוייג (שהופיע באמריקה, אם אינני טועה), ובו נסיון לעמוד על כוחו של השֵׁם, כנגד המהוּת שמעבר לו, והוא מבקש לנגוח בו את הפילוסופיה ה“אידיאית”. הספר עשה עלי רושם חזק בשעתו. אפשר שעכשיו מחלחלים בי הדברים.