(לבקורו של ח. נ. ביאליק בארץ־ישראל)

זה היה באביב שנת…

אינני זוכר עתה פה לא את השנה ולא את החודש.

קשה מאוד לזכור פה, בימים הרעים האלה, דבר, שהיה שם, בימים הטובים ההם.

זכורני רק כי זה היה באחד מחדשי האביב היפה והמזהיר; שם “בארץ חמדת אבות”.

“אומרים כי ביאליק יבוא אלינו”. “ביאליק חושב לבוא לארץ־ישראל”. “ביאליק החליט לנסוע”. “ביאליק נוסע לארץ־ישראל”…

אלפי לבבות התחילו דופקים בחזקה. הנה הוא בא אלינו. המשורר יבוא אל ארצו. נשמת הנביא תשוב למקור מחצבתה. כאבן שואבת תמשוך ותאסוף סביבה את שברי נשמותינו. הנה הוא יביע את הרגשות הנעלים, הממלאים את חדרי לבותינו – אותן ההרגשות, שאין אנחנו מסוגלים לתת להן את הבטוי הנכון…

הוא יבוא לארץ ישראל. מה גדולה, מה עמוקה, מה נעלה היתה שמחתנו! ליצני הדור היו מונים אותנו בשאלה מחוכמה, אם לא היה עלינו לשמוח יותר, אילו בא לארץ־ישראל אחד מבעלי היכולת הגדולים, אשר בידו להושיב נשַמות… ואנחנו – נפשנו היתה סולדת מחלול־הקודש הזה; ענינו במבט של בוז; יבוא ביאליק, שורש נשמתו של הלוי, אוצר חמדת ישראל.

ביאליק יבוא. מה מאוד חפצנו לבשר את הבשורה הנעימה הזאת לשמי ארצנו, להרי יהודה ואפרים, לשרון וליזרעאל, לתבור ולכרמל, לכנרת ולירדן, לחרמון השב וללבנון…

המשורר בא אל ארצו לחונן עפר אמו־מולדתו.

־־־־־

מקצה הארץ שמענו; הנה הוא הולך וקרב אלינו. הלבנון והכרמל יקדמו את פניו ועם צאת השמש יגיע לחוף יפו.

ידידיו ורעיו, שהשכימו לפגשו, כבר אחרו בבואם – סירות רבות הקדימו להפליג לקראת האניה. עוד בערב יום אתמול רבתה התנועה בין מאות התלמידים, הסואנים ברחובות יפו, וביניהם הרבה פנים חדשות של פועלים וצעירים שבאו מהמושבות; רבים מהם נדדה שנתם, ועם עלות השחר ירדו אל החוף לבקש על אופקו של הים הגדול את הנקודות השחורות – סימני האניה המתקרבת. אחרים ירדו בסירות: תלמידים, פועלים צעירים ובעלי מלאכה, שוִתרו על חצי יום עבודתם. החנוני הקדים לפתוח את חנותו ולמסרה לבן־ביתו. הפקיד יאחר לבוא אל משרדו. המורים סדרו מאתמול את שעות הוראתם, כדי שיוכלו אחדים מהם לבוא אל הפגישה.

ים יפו הסוער השביח את משבריו לכבוד האורח החביב. סירות עם דגלי תכלת ולבן מתנועעות מסביב לאניה על פני חלקת ים התכלת; מתוך האויר השקוף והרענן מגיע צלצול השיר: “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים”. עם רב מחכה פה, על החוף. גם בקרב הערביים, המתאספים לעת בוא האניה, פשטה השמועה: הנה אחד גדול בא ליהודים. מצב רוח הסביבה פועל גם על רבים מהם, והם מביטים ביראת הכבוד נוכח האורחה ומוכנים לאמור “שלום”.

הנה דרכה כף רגלו על אדמת ישראל… רעש של הידד ומחיאת כפים. תרועת נצחון: שאר ישוב וגם ביאליק אתנו. ואחר הרעש קול דממה; בדממת קודש, בגאה ובגאון נהרה התהלוכה דרך רחובות העיר, כל אחד טעמן את אשרו בחובו. שום הבעה, שום הגה לא היה מתאים לאותו הרגש הפנימי; ההבעה הלא רק פרוטה קטנה היא מאוצר החמדה, הצפון בלב…

לוו אותו למקום משכנו ונפרדו ממנו בשלום.

־־־־־

קשה היה אותו היום למורי יפו כקריעת ים סוף. הם בעצמם היו נרעשים, חפצו לגמור את הלמודים וללכת לקבל את פני ביאליק, והתלמידים – אלה לא יכלו לשבת במנוחה על מקומם. עוד מאתמול היו מוכנים זרי פרחים עם הכתבות על סרטי תכלת לבן: למשורר העברי מילדי העברים בארץ העברים. מיד כשנתפטרו מהלמודים, מהרו הנבחרים המאושרים לבוא בשם המחלקות השונות למסור לחביבם את ברכות הלב והנפש.

לערב היום ההוא הוכרזה בעיר קבלת הפנים הרשמית. האולמים הגדולים של המלון “יפה נוף”, אשר על חוף הים, לא יכלו להכיל אף חלק הגון ממספר הנאספים. העמידו את הבימה בחצר הגדולה תחת כפת השמים. לאחר שברכו את האורח, כנהוג, בשם כל הקהל ובשם חברות ואגודות שונות, ענה הוא לנו בנאום נלהב ובסגנונו של ביאליק וספר לנו את הרושם העז, שעשו עליו ארץ־ישראל בזיוה והדרה וילדי ישראל ברעננותם ובשפה החיה אשר בפיהם.

קהל גדול לוה אותו הביתה. עיף הוא מעמל הדרך, ולא נתנו לאיש להכנס פנימה. ואולם מאות צעירים וצעירות ישבו קבוצות על מגרש החול אשר על יד הבית ושרו סירינַדות לבחירם, לאהוב־לבם: “אל הצפור”, “הכניסיני”, “שבת מלכתא”…

קולות חזקים ועגומים רועדים בגלי האויר, מתפשטים, מתרחבים ומגיעים מעבר מזה ומזה עד פני שטח הים ועד שרשרות הרי יהודה: “נטשו צללים, דום צפרים… עוד שמשנו יעל… על הירדן ובשרון שם ערבים חונים… לנו זאת הארץ תהיה ואנו נהיה בבונים”… אור רך, חמים ורענן, זוהר, ליל אביב שפוך על פני הארץ ובתוך הלבבות, בפנים. הלב מלא שמחה ומתכוץ… דמעות נושרות על פני החול…

עם עלות השחר עוזבים אחד אחד את מגרש החול.

“יום זה הוחק לזכרון”, עמוק עמוק בלב ובנפש.

(התורן ניו־יורק כ“ה ניסן, תרע”ו)