מנחם שיינקין

לזכר הרמב"ן

השאיפה לארץ־אבות היתה חיה תמיד בלב העם. מתחת לשכבת האפר ותלי־הרמץ שנצטברו במשך ימי הגלות, היתה עצורה השאיפה לארץ־המולדת והיו לוחשים הגעגועים לארץ־ישראל. ורק במקרים ידועים נגלו אותותיהם בחיים, ע"י פעולותיהם ומעשיהם של אנשי האומה.

הרמב“ם נשא בלבו את רעיון העליה לא”י, ורק מפני סבות שונות לא עלה בידו לעלות לארץ ולשבת בה.

רבי יהודה הלוי – לבו בער באש האהבה והגעגועים לכל מדרך כף רגל אשר בציון. הוא עזב את הגולה ועבר ארחות ימים “לתת לבתרי לבבו לנוד בין בתריך”; ומפני שהביע את אשר הרה והגה לב כל האומה, נעשה חביב־העם יותר מהרבה משוררים שקדמוהו ושבאו אחריו; והמסורה העממית קשרה לראשו כתרים של אגדות נפלאות.

והנה הרמב"ן. הוא לא בא לבקש ולמצא ספוק לצרכי עצמו הרוחניים; בו מצאה השאיפה הלאומית את בטויה ליסוד ישוב עברי חדש בארץ ישראל. אין ארץ ישראל בלי ישראל, ולכן מחויבים בני ישראל לעלות לארץ ולהתישב בה ולהושיב בה גם אחרים. זו היתה העליה הראשונה שלאחר החורבן השני. וזוהי התחלת הישוב החדש בארץ ישראל.

הישוב החדש של הרמב“ן! והלא בשבילנו ישוב ישן הוא, ישׁן־נושׁן; והאירוניה של ההיסטוריה היא שמתנגדיו של הישוב החדש בא”י יצאו מבין שרידי הישוב של הרמב"ן!

זהו אסון הזקנה. בישישים חכמה, אבל תש כחם לחדש ולשנות את הערכים, ונס ליחם לגבי שאיפות; ולפעמים הם לועגים אפילו לחלומות נעורי עצמם. הזקנה – זהו, במקרה הכי טוב, חורף יפה, קר ושקט; מעטים הם המאושרים, שעלה להם לשמור על חום הנפש לאחר ששיבה נזרקה בהם. יחיד היה בדורו רבנו עקיבא, שהשתתף לעת זקנתו עם בר־כוזיבא המתפרץ; יוצא מן הכלל היה גם רבי יהודה הלוי, שנמשך אחרי בת שירתו ציונה; ומיוחד במינו היה הרמב“ן, שהיה בו די אומץ רוח, לעבור בשנות השבעים, מן הדבור אל המעשים, ו”לשוב אל ארץ אבותינו“, ולגרום ע”י זה לעין מהפכה בחיי־הגולה של עם־ישראל.

מחשבתו הגדולה היתה לא רק לעסוק שמה בתורה, ולא רק לקים את המצוות התלויות בארץ, כי אם גם לגאול את הארץ מידי הגויים, לשלוט בה, להושיבה, לעבדה ולשמרה. כצעיר רודם היה בר נחמני. זה היה רגע של התגלות הרוח הלאומי, עת פקודה.

ואולם בני הדור לא ירדו לסוף דעתו ולא הלכו בעקבותיו. פה ושם נמצאו שהחזיקו מאז במעשה הרב. לעבור לעת זקנה לארץ הקדושה, בכדי להנצל, לאחר אריכת ימיהם, מרמה ותולעה ומגלגול מחילות. וכך מתבארת העובדה שאחר מאות בשנים של הגרת הזקנים קשה היה למצא עדה עברית בערי הקדש; בקושי נתקימה אפילו “חורבת” רבנו יהודה החסיד.

כשפרצה מלחמת־הדעות בין המתנגדים והחסידים ברוסיה, היא השפיעה גם על יחס שתי הכתות לארץ־ישראל. שני מפקדי המחנות: הגאון מווילנה והרב מלאדי, השתדלו לחזק את מעמדם בארץ הקדושה; ביחוד הוקירו החסידים את מקום שבתם של המקובלים הגדולים: האר“י ור' חיים וויטל. אז הסתדרה התמיכה ו”החלוקה" מקופת הרמב"ן (רבי מאיר בעל נס) – סמל הישוב החדש שנתישן.

ברבות הימים ניטלה הנשמה מתוך רעיון הישוב של הרמב"ן ונשארה קופסא של צדקה, חלוקה מעיקה וממיתה. כי מי האיש, העוסק בישובו של עולם, שיחפוץ לעלות אל המקום, שהיה לסמל של קבצנות וצדקה. רק אלה, שכבר גמרו את כל חשבונותיהם עם העולם הזה ומבטיהם היו פנויים כלפי הקבר, רק הם שמו את עיניהם בהר הזיתים וביתר קברות הקדושים; רק אלה, המצפים לשלחן בניהם וקרוביהם עלו לארץ הקדושה, להתפלל בעד מטיביהם ומפרנסיהם.

ומכיון שמקור הצדקה הוא מדת הרחמים, והרחמנות מתעוררת ביותר ע“י הצרות, הרי כל צרה שלא תבא ליושבי א”י היתה למקור־הכנסה. שנת בצורת כי באה, מחלה כי נדבקה, טפסר כי התאכזר והיה זה תוכן ל“קול קורא מעיר” ול“קול קורא מהיכל”. וממשלת תורכיה, שהיתה פרועה, אז ביותר, ועצלות הערביים, שהרבתה את העזובה בארץ, הן הן שסיעו לחלוקה זו. לוּ היו מביאים מים חיים לירושלים מן המעינות אשר בסביבותיה, כמעט בתחומה של עיר; לולא היו הדרכים בחזקת סכנה; לו הוציאו מן הארץ הברוכה הזאת את יבולה; לו השתמשו בברכת האלהים אשר בכחות הטבע, העצורים באדמה ובאוירה של הארץ, – כי אז הלא אבדו הצדקה והחלוקה את כל ערכן וחנן. הממונים על גבית הצדקה וחלוקתה הוכיחו תמיד, כי קללת אלהים רובצת עתה על הארץ, כי אי אפשר לו לאיש מישראל לצאת שם מקיר החומה וחוצה; כי אי אפשר לעסוק שם בישובו של עולם… וככה היו מתארים את הארץ עוד לפני איזו עשרות בשנים.

ולא הרגישו היהודים הטובים האלה, כי על אוצר בלום הם יושבים, אשר יוכל להעניק להם טובה וברכה יותר מכל מיני חלוקות שבעולם, אם רק ידעו להשתמש בו כראוי. היאָמן אם יסופר, כי לפני חמשים־ששים שנה, בראות הממשלה כי הארץ ברובה אינה נעבדת ואינה מכניסה מכס לממשלה, מאשר אין לה בעלים קבועים, הוציאה פקודה, כי הרשות לכל איש לזכות באיזה שטח אדמה שיחפוץ ולרשום על שמו; והרבה ערבים זכו אז מן ההפקר. אולם היהודים לא עטו לרכוש את נחלת האבות. היאָמן, כי לפני ארבעים שנה, כשנוסד ביה“ס “מקוה ישראל” על יד יפו, הציעו השכנים הערביים לפקיד “חברת כל ישראל חברים” את שטח האדמה אשר בין ביה”ס לבין העיר יפו – כמה אלפי דונמים – במחיר שנים־שלשה פר' הדונם!… הפקיד לא קנה את האדמה, באשר לא ידע מה יעשה בה ומי יתישב עליה. ועתה עלה מחיר האדמה ההיא למעלה ממאה פר' הדונם, ושם נטעו את פרדסי יפו המהוללים, מקור העושר ליושבי יפו הנכרים. (ומחירם עתה – מאות לא"י הדונם, אבל רוב הקרקעות הללו אין לקנותם בכל מחיר. – המביא־לדפוס).

זוהי הקללה הרובצת על התמיכה, הבאה מן החוץ בתורת נדבה.

יוצאים מן הכלל היו, במדה ידועה, היהודים ה“ספרדים” המעטים. אצלם נתנת החלוקה רק לתלמידי חכמים, שתורתם אומנותם, ויתר הקהל עסק בישובו של עולם. בעקבותם יצאו מתי מספר גם מאחינו האשכנזים להתעסק במסחר, קנין ומלאכה. בין המעטים האלה, מבני הישוב הישן, התעוררה התנועה, לחדש את הישוב העיקרי בארץ ישראל, לצאת מקירות העיר וחוצה ולרכוש לעצמם ולבניהם נחלות שדה וכרם.

אמנם בעת ההיא היו גם סבות חיצוניות לדבר; מצד אחד נסו המסיתים הנוצרים, בחצי השנה של המאה הי“ט, להטות אחריהם את לב בני ישראל בירושלים, בנתנם לכמה מהם עבודה ומחיה בשדות ובגנים אשר מחוץ לעיר; מצד השני הועילו בקוריו של היהודי המצוין במינו, השר משה מונטיפיורי בארץ ישראל, לעורר את אחיו לעזוב את חומות הערים ולנסות את ידיהם בעבודה בשדה. ואולם אין ספק בדבר, כי ביסוד התנועה החדשה מונחת הנטיה הפנימית, הטבועה בלב עם ישראל, לשוב ולחיות חיים טבעיים בא”י.

בימים ההם התעוררה גם בארצות הגולה, ביחוד ברוסיה וברומיניה, תנועה גדולה לישוב ארץ־ישראל. רבים מטובי בני ישראל ומצעיריהם עלו להתישב בארץ־האבות. הם לא שמו לב לכל הקושי שבדבר: במעוף־דמיונם הנשגב התרוממו מעל לתנאי הזמן והמקום, כאילו באו להתישב לא באחת המדינות אשר לתורכיה, כי אם בארץ ישראל שבתקופת התנ"ך. פסוקי התורה ויעודי הנביאים, שדומה כאילו שזורים ותלוים המה באוירה של ארץ זו, התגבשו יחד עם מאויי הנפש ורגשות הלב, ויהיו לאוירה מוחשת, הפועלת על עצבי המח ועורקי הדם, ולמניעים עקריים בחיי יום יום.

תנועה עזה ונמרצה היתה זו בבני ישראל, תנועה שלא ראתה ארץ ישראל זה הרבה מאות בשנים. מיום שמעדו רגלי הגבורים על גבעותיה. ניצוצי נשמותיהם של המכבים, של הקנאים ושל בר כוכבא וסיעתו, נתגלגלו בבני בניהם. נשמע הד קול הקריאה של הלוי ושל הנחמני, ויקומו ויעלו “להושיב ערים נשמות”, לקום לתחיה יחד את הארץ או… ואולם לא היה להם שום “או”; כי דרך אחת היתה לנגד עיניהם, הדרך קדימה, ויקראו את הקריאה הגדולה ללכת בדרך הזאת: “בית יעקב לכו ונלכה!” (ביל"ו).

רק כחות טבעיים עצומים, כחות היסטוריים, איתני ארץ, יכלו להשפיע באופן כה עז ונפלא ובאופן כה ממשי.

ברם, דבר אחד לא יכלו להביא עמהם החלוצים הנפלאים: חסר להם הרכוש החמרי; אשר בלעדיו לא ירחיקו ללכת כל המתישבים החדשים באיזו ארץ שהיא, ואשר בלעדיו גם החומר האנושי היותר טוב הרי הוא כזרע באדמה פוריה אשר לא יצמח ולא יתן כל יבול, אם לא יבואו המים להפרותו.

עם ישראל ברובו לא שם לבו לדבר הגדול שנעשה בקרבו; רק מתי מעט, שרידים יחידים, אולי אף לא אחד מאלף, נתנו את פרוטת נדבותיהם ל“ישוב ארץ ישראל”; ולולא “הנדיב הידוע”, שמהר לעזרת החלוצים הראשונים, כי אז לא היתה להם תקומה בארץ.

ואולם גם על נדבות הנדיב רבצה קללת הצדקה, היהודי הטוב הזה נכשל באנשים שאינם מהוגנים בתור פקידים. רובי נדבותיו עלו בתוהו, ובמותר השתמשו רוב הפקידים לרעה, בשוגג או בזדון, להרעיל את הנפש ולטמא את הקודש אשר בישוב החדש, לעשות גם אותו לישוב ישן, החי על תמיכה והחלוקה. רק תקפו ואצילותו של הרעיון הלאומי, הוא שעמד לו, לישוב החדש, שלא התישן כלו.

והנה הגיעו הימים הגדולים של התנועה הציונית הכבירה: נתגלו אופקים רחבים ושאיפות גדולות. העם מרבה לבוא ולעמוד תחת הדגל. אבל עומד הוא עם דגלו מרחוק – בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל.

שרים שירי אהבה ותקוה לציון­ – ורואים חיים בגולה. בארץ ישראל יוצרים מוסדות – בשביל האחרים, שילכו שמה האחרים “לסבול”; וכך קמו כוללים חדשים שונים, ממונים ושדרי"ם שונים, המכריזים על הצדקה והעוסקים בחלוקתה; והאחרונים עוינים מעט זה את זה וקצת מתחרים זה בזה; הכל כמנהג ישן נושן, רק באופן מודרני קצת; כי הלא במאה העשרים אנו חיים.

שלום כי יהיה בארץ, והתענגו כל הציונים במקומות מושבותיהם המה ומנהיגיהם בחצרותיהם ובטירותיהם, והשליכו מזמן לזמן את פרוטתם אל הקופסא המקשקשת, והתענגו על הצלצול הנעים, פעם לשנים נוסדה איזו קופת־מלוה פעוטה בארץ אבותינו ע"י האנשים התמימים, שנואלו לקיים בעצמם את אשר הטיפו לכל העם.

והנה בא אסון המלחמה ותתגבר מדת הרחמים. כל הידים מלאות עבודה, וההכנסה גדולה היא פי עשרה מאשר בשעת שלום, כי הלא “צדקה” היא, דבר המובן לכל נפש מישראל.

זאת תורת הצדקה וזה גורלו של הישוב החדש, ההולך ומתישן.

לסוף הגיעה השעה הגדולה. כל העולם תוקע ומריע על ארץ ישראל לעם ישראל. וכשהנך פונה לעם ישראל, לאלה, היושבים איש בארצו ובעירו, ושומע את שיחם והגיגם – והנה מבין אתה מתוך דבריהם, שאין איש מהם, אף מהציונים היותר “נלהבים”, חושב לעלות בכבודו ובעצמו ולהתישב שמה או להשתתף באופן מעשי בבנינה. כולם בטוחים משום איזה טעם, כי אם תגיע השעה והכל יהיה מוכן לסעודה, אז ימצאו כמה וכמה יהודים, הסובלים בארצות רחוקות אחרות, והמה יעלו להתישב בארץ האבות. ואז ימצאו גם מנדבים לרוב, שיואילו לעזור לאחיהם האומללים.

כשרואה אתה מסביב לך את הרשלנות, קלות־הדעות וקרירות הלב, וכשמסתכל הנך בעם הזה שכאילו נתאבן כולו, הנך זוכר את אבותינו הראשונים אשר אהבו את הארץ אהבה עזה ותמימה, אשר חרפו נפשם עליה, והנך מתמלא רחמים על השיות הנדחות האלו, על שה פזורה ישראל.

“כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא”.

כי איך ילכו הנהוגים, אם אין המנהיגים הולכים לפניהם להורותם הדרך…

ובשעה שכזו יקר וקדוש כפלים זכרונו של אותו הזקן הנחמני, אשר עוד לפני שש מאות וחמשים שנה בא ליסד ישוב חדש בארץ ישראל; אותו צדיק תמים, שהתאים את מעשיו למחשבותיו לדבוריו.

הוא דרש בשבחה של ארץ ישראל, כי הוא האמין בקדושתה, ויקם וילך שמה. הלך ונתקדש בה.

ובזה נתן את הדחיפה הראשונה לישוב עברי חדש בארץ ישראל.

ניו־יורק, 17 באוגוסט 1917.

ברגש של צער ודאגה, כאב ועלבון הנך עומד לפעמים על יד שטפי הזרם ומפלי המים של הנהרות והנחלים שבארץ ישראל, על יד הירדן והליטנוס, היבוק והירמוק, הזרקה והירקון, ברור לך, כי פה ושם יכולים לסרר ולכַוֵן את הכחות הזורמים להניע בהם גלגלים ומכונות, לתת עבודה לאלפי ידים ומחיה לרבבות נפשות.

זרמי המים האלה שבארצנו אינם מצטיינים בכמותם, כי אם בּכח האצור בהם, ברדתם מגבוה, בנפלם מגבעות יהודה ואפרים, מרוכסי הלבנון והחרמון ומפסגות הרי הגלעד. מצטברים הכחות במים בדרך רדתם והיו לכח אצור, לאנרגיה שוטפת הדורשת את תפקידה להסב ולהניע, להיות לכח פורה, עובד ויוצר.

ובעמדך על יד הזרמים הקטנים והאמיצים האלה, השוטפים ועוברים ללא פעולה ותועלת, ובנוחך ליד מפל מים צפוף אמיץ וסואן, – ונדמה לך כי נפתחו ורידי הדם בצואר החי וזורם משם הדם, שהיה צריך להגיע אל הלב ולהמסר לכל אברי הגוף, לפתח בהם את התנועה ואת החיים. ונתפש הלב בצבתים, וכואבת ודואגת הנפש על הכחות הרבים האלה ההולכים לאבוד ונעלמים בתוהו.

___________

כחות רבים אצורים בנפש כל עם ולאום, כחות עצמיים מטבע לידתם, כחות שנתוספו עם שטף החיים וזרמם. והנה בעת, שהעם חי את חייו החפשיים הוא משתמש במלוא כחותיו לפעולה ויצירה, למלא את דרישות חייו ולהוסיף ערכין חמריים ורוחניים לאוצר העולמי. ואולם אם נהרס הבנין הלאומי, הרי כחות העם הולכים ברובם לאבוד ללא יצירה טבעית, באפס מכונה מתאימה להסיעה ולהפעילה על פי דרכו ורוחו.

גם בעמנו נאצרו והתפתחו כחות טבעיים בשטף מרוצת חייו. “כי מראש צורים אראנו”, ובזרם העז מראש מקדמי ארץ הסיע עמנו גלגלי עולם והסב אותם לתנועה וליצירה לאומית ואנושית. גם אחרי שהרסו הכובשים את בנין חיינו הלאומיים לא פסק שטף הזרם, אלא, שמחוסר תעלה טבעית ערוכה ומסודרה ובאפס גלגלים מתאימים להניע, הלכו רוב הכחות לאבוד: יש שקולח הזרם בשאון וברעש ללא תנועה ופעולה, יש שנוגע במקרה ולשעה באיזו גלגלים הסובבים לבטלה, בריחים ריקניות הסובבות וחורקות ללא תועלת ממשית, ויש שמתפרץ הזרם לאיזה גבול זר לחַבֵּל ולהרוס בכחותיו הענקיים האצורים והשואפים לבא לידי גלוי.

הציונות היא השאיפה לסדר את כחות עמנו, להכניסם אל התעלה הטבעית ולהניע בהם את הגלגלים המתאימים, שיביאו לידי פעולה טבעית וליצירה בחיינו. ואמנם היו בעבודה הציונית הופעות של תנועה ומפעלים, המתאימות אל השאיפה הנשגבה ואל המטרה הנכונה: יסוד המושבות החדשות בא“י, ארגון ההסתדרות הציונית העולמית ומוסדותיה, בני “בילו” וקבוצות העובדים שבאו אחריהם, ה”שומרים" והגדוד העברי, הצעדים הפוליטיים להשגת הצהרת בלפור והחלטת סן־רימו, כניסת אלפי החלוצים והעולים אל הארץ בשנה האחרונה – כל אלו הן תוצאות של ההשתמשות בכחות האצורים בעם להפנותם אל הגלגלים המתאימים להניע, לפעול וליצור.

ואולם כל מה שראינו ב“חבת” ציון ובציוניות הן רק הופעות מקריות וזכיות, רק השתמשות חלקית בכחות העם לסמנין ולשעה; רוב הכחות האצורים בעם, כחות עזים ועצומים, עודם שוטפים לבטלה והולכים לאבוד ללא פעולה ותועלת.

מזמן לזמן באה התעוררות לנסות דבר אל העם שישתמש בכחו כיאות למטרה הנכונה; וקשה הדבר מאד לעם מדולדל בגולה לתפוס את עצם מהותו ולסדר את כחותיו לפי טבעו ורצונו; ולכן יש אשר ימהרו המעוררים והמנהיגים להתיאש, ועזבו את העם בכשלונו, והלכו לבקש פעולה וחיים באשר ימצאו; ויש אשר יתחיל העם להתעורר ולפעול ומנהיגים אין לארגן ולסדר את המרץ והתנועה, והלכו הכחות לאבוד או גם שיתפרצו לחבל ולהשחית.

כי הנה במשך דורות של חיי נדודים בסביבות זרות השתרשה בנו הנטיה לחקוי ולהתבוללות מאונס ומרצון, מדעת ומשלא מדעת. העלינו אתנו שמות של מלאכים מבבל ושל שדים ורוחות מפרס ונסינו להכניסם לאוצרנו הלאומי, הסתגלנו למנהגי עכו"ם, ללחשים וקמיעות והקדשנום בקדושת תורתנו הלוחמת נגד כל זה בטוהר כוחה; חקינו איזו כתה קטולית באצטלא דרבנן שלה, ונלחם עד כדי מסירות נפש על קדושת התלבושת המוזרה הזו, באנו לבקש את ההשכלה בת השמים להתאימה אל “האמונה הצרופה” והגענו עד כדי התבוללות ושמד. וגם כשהחלו הבנים לשוב לגבולם, נטו לחקות את הערביים בתלבושת, בשירים וברקודים; כי כך הוא טבע המעוט להסתגל אל הרוב שבסביבה.

וכמה מן החקוי יש גם בסיעות ובמפלגות שבציוניות: תורות והנחות לקוחות בהשאלה מן הסביבה מימין ומשמאל ונכנסו בתרגום רע לעברית. העם ברובו ובהמוניו שומע סביבו ומעל לראשו איזה קול שאון מוזר, שאיננו תופס אותו בלבו ובנפשו; אין זה “קול הדם” הדופק בלבו, אין זה הד הנפש הנובע מתוך עצמותה ומהותה של הלאומיות העברית.

אם עם ישראל חי באמת ואם לשאיפה הציונית הנשגבה והנעלה יש בסיס נכון בנפש האומה, כי אז יבא יום, ויתעורר העם בהמוניו ויקח את מושכות ההנהלה מיד אלה המשחקים בגורלו, ואז ישתמש בכל הכחות האצורים בקרבו להניע, לפעול וליצור כרוחו וכנפשו.

ולעת עתה, בהביטך אל זרם הכחות שבעם השוטף ועובר ללא פעולה ותועלת, – ונתפש הלב בצבתים; ודואגת ודואבת הנפש על הכחות הרבים האלה ההולכים לאבוד.

(מתוך מכתב־חוזר)

הנני לקיים בזה את הבטחתי להודיעכם, בשובי מדרכי, את תוצאות מסעי. אולם טרם שאדבר ע“ד התוצאות אזכירכם בקצור נמרץ את תוכן הצעותי ודרישותי מאת אחינו החו”צ והציונים די בכל אתר ואתר.

השתדלתי להוכיח במופתים נאמנים עפ“י החשבונות של אחד־העם ומר זוסמן ולפי שראו עיני במשך העת הקצרה, אשר ישבתי בארץ אבותינו, כי סבות המשבר בעניני הישוב הן לא מאשר הארץ איננה מסוגלה לישוב, גם לא מאשר האנשים – האכרים והפועלים – אינם מוכשרים. כ”א בחוסר סדרים נכונים והנהלה טובה. ארצנו עוצרת בקרבה עוד גם עתה כחות פוריים נעלים, אם כי נעלמים הם תחת שכבת החורבן, המכסה אותה מלמעלה. מסוגלה היא איפוא להשביע לחם את עובדיה, אשר יד חרוצים למו. העבר הגדול של רוב אחינו החלוצים הראשונים, האכרים והפועלים, הראה בעליל כי מוכשרים בני עמנו עוד גם עתה להתישב בארץ אבותינו, להתאקלם בה ולהסתגל לעבודת שדמותיה, גם אם תדרוש מהם קרבנות. חסרון הסדרים הנכונים והנהלה ישרה הם איפוא שהיו בעוכרינו. אנחנו, בני הגלות של אלפים בשנה, לא יכולנו להתרכז ולהסתדר במשך עשרים שנה, ומה גם ששאלת ההתישבות היא מהיותר נכבדות וקשות אפילו אצל הממלכות האדירות. החלוצים הראשונים היו עשירים ברגשות נעלים, אבל עניים בנסיונות ובידיעות מעשיות; כמוהם היו גם החובבים הראשונים, עד שלבסוף רובם היו רק לתורמי תשלומי־החברים וגם זה במדה זעומה. אם כן איפוא לא יכול ועד חברת החובבים שבאודיסה לסדר את עניניו בא“י כיאות, כי אם מוכרח היה בכל עת וכל שעה למלאות קמעא קמעא את האמתחת הנקובה. האחד היה הנדיב, אשר בידו היו כחות חומריים למדי, וגם אנשים מלומדים ומנוסים באו לעזרתו, חלף משכרתו אשר אָצל להם ביד נדיבה. אבל כידוע נכשל מורם־מעם זה בבני אדם שאינם מהוגנים; בעיניהם היו המושבות לא קנין הלאום הישראלי בארץ אבותינו, כי אם נכסי הנדיב בארץ הקדם, אשר אם הם הפקידים הסכימו לנוע שמה להיות לפקידים, דרשו לעצמם בעד זה לפחות שפע של תועלת גשמית וממשלה לא מוגבלה, ויהיו האכרים בעיניהם בחינת האכרים בנכסי האצילים וכפלחים הערבים, הבאים מן הכפרים הסמוכים, לעבוד במושבות, אבל דבר אין להם להנהלת עניני המושבות. רק מנקודת מבט זה תתבארנה לנו עובדות רבות בהליכות הישוב, כמו, למשל, שפעת הכסף, אשר הוציאו על היופי החיצוני של המושבות, במקום להגדיל את שטח אדמת המושבות לפי מספר הנפשות. בְּאוֹר זה נבין גם את הנסיונות אשר נעשו לצורך ושלא לצורך, ובכל אופן במדה שאינה מותאמת כלל וכלל להצרכים העקריים בחיי האכרים, וכך נבין גם את התיחסותם של הפקידים הצרפתים אל האכרים. התוצאות היו: א) כי במושבות אחדות, בגליל וביהודה, שטח האדמה לא התאים יותר למספר הנפשות; ביחוד עתה אשר גם הדור השני כבר גדל ודורש את מקומו. חלק גדול מאנשי המושבות ראה את עצמו נאלץ לעזוב אותן בשביל לבקש לו נחלה במקום אחר; ב) המשבר הנורא במושבות יהודה, מושבות הכורמים, אם כי שם הגיעו הכורמים לתוצאות טובות, הן ברבוי הענבים והן באיכות היינות. הסבה לזה היא מפני שהפקידים שמו אבני נגף על התפתחות מכירת היין ולא שמו לב להרבות מכירת היין במדינות, אשר באמת נמכרים שם הרבה יינות מחו”ל, העומדים במדרגה שפלה מזו של יינות א“י. כך נשארו הרבה יינות מדי שנה בשנה ביקבים עד אפס מקום ומוכרחים היו להוציא הישן מפני החדש ולמכרו בחצי שויו; ואחרי שגם העבודה עלתה להם בדמים מרובים, כי הכל נעשה ע”י שכירים בלתי מעונינים ופקידים ושומרים ומשגיחים עליהם, וגבוה על גבוה, לכן נאלצו להוריד כפעם בפעם את מחיר הענבים; ג) כשלש מאות משפחות פועלים נשארו בלי עבודה ולחם. ואם כי השתדלתי להוכיח כי אף אם כל השגיאות האלו נעשו בעיקרם, כאמור, ע“י פקידי הנדיב, בכל זאת אנחנו, החובבים והציונים, איננו נקיים. – היטיב לאמר בזה אחד־העם בדו”ח שלו: אנחנו חשבנו כי אם הרבבות הנן של הנדיב, אז יש לו רשות לעשות במושבות כחפצו. ואולם שכחנו כי נפשות האכרים הם קנין כל האומה הישראלית.

היוצא, לפי דברי, מכל זה הוא, כי החובבים והציונים מחויבים להשתדל בכל כחותיהם להושיט לאחיהם אשר בא“י עזרה מוסרית וחומרית. העזרה המוסרית אשר הצעתי היא להשפיע על חברת היק”א ועל הנדיב, כי יקנו אדמה ויכוננו מושבות חדשות בעד האכרים הנוספים ובעד הפועלים בשביל להעמידם על הקרקע, שיביאו סדר נכון במושבות הקיימות, והעיקר שיסדרו את מכירת היין. לתוצאות אלו נבוא, לפי דעתי, אם א) נעורר את דעת הקהל ע“י מכתבים חוזרים ומאמרים במכה”ע, שישלחו מכתבי־בקשה או מחאות כלליות ליק“א ולהנדיב; ב) טוב עוד מזה אם נשלח פריזה שנים שלשה צירים חשובים וידועים, כי יבואו בדברים עם הנדיב ועם יק”א בשם כל חו“צ והציונים. ואולם בשביל שלא נבוא לפניהם רק בתור יועצים כי אם גם בתור אנשי מעשה, הצעתי למלאות אחרי החלטת ועד הישוב מאדעסא לאסוף לטובת הפועלים קרן קימת של שתי מאות אלף פרנק לפחות. למען הוציא כל זה אל הפועל, הצעתי לבחור מקרב החובבים והציונים בכל עיר ועיר ועד של שנים־שלשה אנשים, הבקיאים בעניני הישוב והמסורים לרעיון הישוב בכל לבם. אלה המה תוכן דברי ועיקרי הצעותי בערים אשר בקרתי; והנה לשמחת לבבי מצאתי בכל מקום בואי אזנים קשובות ולבות מרגישים. הכל הסכימו לדברי והחליטו להשתתף בעזרה המוסרית והחומרית. ואלה שמות הערים וסכומי הכסף, אשר הבטיחו נאמנה להמציא לועד הישוב: חרסון, הומל, ניקוליב, פולטבה, גרודנה וקרימינצ’וג 600 – 500 כל אחת; יליסביטנרד וקיוב 800 – 600 כל אחת; חרקוב, מינסק, דווינסק, ורשה ובילוסטוק 1000 – 800 כל אחת; קישינוב, ריגה ופטרבורג 1000 כל אחת; יקטרינוסלב 2000; וילנה 3000; מוסקבה 5000 – 4000; ברוב הערים כבר נאסף החלק השלישי או גם החצי מהסך הנ”ל עוד בהיותי שם. בנוגע לעזר המוסרי בחרו בכל עיר ועיר בשנים שלשה אנשים. אבל דעת רוב החברים היתה לבלי עשות מאומה עד אשר נסתדר באופן הגון. את זמן האספה הכללית העתידה להיות ביום ז' אדר באודיסה חשבו לזמן היותר מסוגל לכנוס שכזה.

אחי ורעי! הנה הזכרתי לכם את כל אשר דברנו בהיותי עמכם ואת כל אשר הבטחתם בדעה צלולה, אם כי ברגעי ההתרגשות. עוד אוסיף לזה את הידיעות האחרונות אשר כבר נודעו לכם והנן: א) לפני ירח ימים באו לאודיסה צירים מהאכרים הפועלים בא“י. הם הביאו אתם הצעות ברורות ומפורטות בנוגע להטבת מצבם ושכלולם, והנם מחכים לנו לבקש על נפשם ועל קיום הישוב; ב) ממקור נאמן נודע לי, כי בקופת הפועלים אשר להועד כבר נמצא סך של מאת אלף פראנק. יתר הידיעות “הטובות” ודאי הלא קראתם בעתון במכה”ע “השחר” ו“העתיד”. ועתה, אחים יקרים, אם באמנה בנים הננו לעמנו ואם רעיון תחית הלאום בארץ אבותינו קרוב הוא ללבנו, חזקו ונתחזק הפעם! שלחו נא ליום המיועד אל הועד את מכסת הכסף, אשר הבטחתם או לכה"פ מכתב, אשר בו תאשרו לקהל הנאספים כי תקיימו את אשר קבלתם עליכם. זכרו נא, כי אם אנחנו לא נדאג להישוב, מי ידאג לו? ואם לא עכשיו – אימתי? חובבים וציונים! פרי עבודתנו במשך שתי עשרות השנים הנהו עתה בשפל נורא; נחושה פן נאחר המועד!

שלום וברכת ציון!

(מתוך הדין־וחשבון לועד חו“צ, מט”ו סיון התרע"א).

כשלוש שנים לא הייתי בגליל והרגשתי את הצורך לבקר את הישוב העברי, בשביל להוכח מה יכולים לעשות שם אלה, החפצים להתישב בארץ ובמה יכולים פקידי מוסדותינו לעזור להם.

חדרה

מצב המושבה הזאת נשתנה הרבה לטובה מצד הסניטרי והכלכלי. מן העת שחפרו את הבאר החדשה ויסדרו עזרה מדיצינית רצינית ע“י הרופא היושב שם בתמידות – כמעט שלא היו מקרים של קדחת צהובה, ואלה שקרו פעם בשנה, נגמרו ג”כ בכי טוב; גם הקדחת הרגילה אינה שוררת שם יותר מבמושבות אחרות שבא“י, ועוד פחות מאשר ב”זכרון" הקרובה, ויש אשר באים מ“זכרון” לחדרה להחליף את האויר. העזרה המדיצינית (רופא ומילדת) עולה למושבה קטנה זו בשבעת אלפים פר' לשנה, ואם כי במשכורת הרופא משתתף גם האגרונום אהרונזון בסכום כאלפים פר', חלף הנסיונות הביולוגיים, שעושה הרופא בתחנת הנסיונות אשר במושבה, גדול בכל זאת הסכום הזה בעד חדרה, אולם עבודת הרופא להשגיח רבה היא, כי צריך הוא לדייק, אחרי שבני המושבה חרדים לנפשותיהם והמה מטרידים אותו בכל מקרה קטן.

מכיון שמצב הבריאות נשתנה בחדרה לטובה, הרי המושבה הזאת היא אחת הגדולות בשטח אדמתה והברוכה ביבולה ובמרעה הרב. המחיר הבינוני לדונם אדמה בחדרה היה לפני 5–4 שנים 10–8 פר' ועתה הנהו כבר כעשרים פר‘, ואין ספק כי בכל שנה ושנה יעלה המחיר מעתה ב־3–5 פר’ לדונם. וישנם עוד בחדרה הרבה אלפים דונמים, שבעליהם היושבים בחו“ל אינם מעבדים והם ניתנים לע”ע בחכירה לאכרי המושבה. ישנה אדמה כזו המסוגלה לזריעות ולנטיעת שקדים וזיתים, וחלק ממנה – גם לפרדסים.

יכולים אנו, אם כן, ליעץ לאלה, החפצים להתישב בא“י, לקנות אדמה בחדרה. כי אדמה, כזו שבחדרה, תעלה להם במקום אחר ב־40–50 פר' הדונם, ביחוד יכולים ליעץ כזה לאלה, החפצים להתחיל בהתנחלות בא”י ולעבור לשם בעוד שנים אחדות; (כי יש לקוות שעד העת ההיא מצב הבריאות לא יעורר עוד שם הִסוס). גם לאלה החפצים להתעסק בזריעות יש חשבון לקנות עתה שם אדמה ולמסרה בחכירה זולה עד שיתישבו; ואלה החפצים לנטוע כרמים או פרדסים, יוכלו להכנס מעתה בשותפות עם אחד מאכרי המושבה, שיתעסק בנטיעות ואח"כ יחלקו את השטח הנטוע לפי ערך העבודה וההוצאות.

ביחוד טובה הצעת השותפות בשביל אגודות. הצעתי, למשל, לאגודה אחת בחו“ל שתרכוש בחדרה 3000 דונמים מן המובחר לזיתים ושקדים, שתכנס בשותפות עם אכרי המקום שיתעסקו בעבודה וכעבור שש–שבע שנים תחלק עם האכרים־השותפים, באופן שלפי חשבון צודק יקבלו חברי האגודה בערך 1800 דונמים נטיעות והאכרים הנוטעים – בערך 1200 דונם; באופן שכזה תעלה העבודה לבני חו”ל בערך 140–120 פר' בשביל דונם של נטיעות.

ויש בחדרה בעל נחלה גדולה של 1200 דונם, הראויים לזריעות וגם לנטיעת שקדים וזיתים ואפילו לפרדסים, וכבר יש בנחלה זו בית גדול ורפתים וכל מיני מכשירים. בעל הנחלה נכון לקבל שותף בשביל לעבוד ולנטוע ולחלק אח“כ את הנחלה. זהו ענין בשביל איש החפץ להשקיע 40–50 אלף פרנקים. יכול הוא לבוא ולהתישב תיומ”י או לשבת עוד משך שנים אחדות בחו"ל.

עוד אכר אחד רוצה להזקיף בשותפות את כרם הזיתים, שהתחיל בו, שקשה לו לגמור ע“ח עצמו; גם לשותפות זו נחוצים כארבעים אלף פר'; ישנם עוד אכרים, שהיו נוטעים יחד עם בני חו”ל לפני התנאים הנזכרים לעיל.

מהצד הישובי יש ערך חיובי גדול למצב השמירה בחדרה; כולה נמסרה ליהודי המושבה. בשדות ובגרנות נמצאים עתה 15 שומרים עברים. ישנן לע“ע לפעמים התנגשויות עם הערבים, שהורגלו להיות בעצמם השומרים והמשתתפים בגנבות. והלא ידוע לכם המקרה האחרון, שהם התנפלו בערמה על אחד מטובי השומרים העברים, שברו את ידו וגזלו ממנו את הרובה והאקדח. בכל זאת לא נפלו השומרים העברים ברוחם (מצב החולה טוב). בשביל שמצב השומרים יהיה איתן, נחוץ שיהיו בחדרה כחמשים פועלים עברים. זה עיקר חשוב ורצוי, שהיה מחלים את המצב בחדרה; אחד הערביים השותף בפלחא להאכר ס. הציל מידי השומרים הערבים את הגמלים, שרעו בשדות היהודים ושהשומרים העברים רצו לקחת אל המושבה. הפועל הערבי של האכר פ. נמצא בקרבת המקום שהתנפלו על השומר העברי הנ”ל. ולא די שלא בא לעזרתו, כי אם בא אל המושבה ולא ספר לאיש כי נפצע השומר העברי בשדה. הנגר העברי שבמושבה לקח לו פועלים ערביים, וכשלא נתנו השומרים העברים לאחד הפועלים הערבים האלו לעבור בלילה במושבה (כי חוק מאת השומרים לבלי תת לערבי לעבור במושבה בלילה בלי פתקא מאת היהודי ששלחו) הלשין עליהם הפועל הערבי הזה לפני פקיד הצבא, כי היהודים שבמושבה משתמשים בנשק אסור. ב“דורשי ציון”, ב“גן שׁמואל” ב“יצהר” וגם ביער הרצל וב“אגודת נטעים” אשר בחדרה משתמשים בפועלים ערביים, ולוקחים רק שנים שלשה פועלים עברים בכל מקום ל“רפואה”. כשהנך שואל לפשר החזיון הזה עונים לך ב“תירוצים” שונים: אין פועלים, אין חשבון וכדומה; רוב התשובות, כמובן, אינן מתאימות לעובדות. הכל תלוי ברצון הטוב לטרוח מעט ולסבול מעט, בשביל לחזק את היסוד העברי שבמושבה. והנה במה שנוגע לאנשים פרטיים, אין אנו יכולים להתערב במעשיהם ובחשבונותיהם; אבל בנוגע לחברות, העוסקות לטובת הישוב, – אולי בא כבר הזמן שנאמר להם: רבותינו, אם יכולים אתם לחזק בעבודתכם את היסוד העברי שבישובנו – טוב, אולם אם ה“חשבון” שלכם מתנגד לכך, מוטב שתפסיקו את עבודתכם ולא תחזקו את הישוב הערבי בכספי יהודים. השכנים הרעים של חדרה מתחזקים אך ורק ע"י העבודה אצל היהודים והחברות היהודיות.

בקרתי את הנחלות של החברות אשר בחדרה:

“דורשי ציון” כנראה לא יפטרו מעולם מהחוב הרובץ עליהם ועובדים אל צרור נקוב. עלינו להסתפק בזה שת“ל יש עבודה לערביים. ב”יצהר“, שבעליה הם יותר מומחים בנטיעות, מצב הנטיעות גרוע מאוד, לאחר עבודה של 6–5 שנים, נראים רק פה ושם עצי זית קטנים מאוד. ב”יער הרצל" אשר על אדמת גולדברג מצב העצים הרבה יותר טוב. בגן שמואל מתים עצי האתרוג ומתחלפים בלימונים ותפוחי זהב הגדלים באופן טוב; בחצר ובבית גרות שתי משפחות ערביות ומתפרנסות ת"ל בשפע, וכן גם הפועלים הערביים העובדים בפרדס.

מנחלות “אגודת נטעים” בקרתי הפעם רק את “חפצי בה”. מפליאים לעשות שם בכח המניע הגדול (120 כחות סוסים) של המכונה שתשקה את כל הסביבה. אבל הרבה כח הולך לאבוד ע“י שפע החול; התוצאות נראות גם על הנטיעות אשר שם; הן תעלינה ביוקר והחברים לא יקבלו כל כך מהרה את הרוחים. בכלל היו יכולים להשקיע את הכסף הרב במקומות יותר מצליחים בא”י. איך שיהיה הערביים מרויחים גם פה. ישנם בין הפועלים שלושה יהודים ושני מפקחים ופי שלושה – ערביים.

זכרון

ב“זכרון” לא התעכבתי הפעם הרבה. צורת המושבה לא נשתנתה: צורת עיר שעל גבי הכפר – מושבה עברית, שרוב תושביה הרם ערביים, אזרחים שנולדו במושבה, והשוק הזכרוני מלא חנונים ערביים. מצבה הכלכלי של מושבה זו מבוסס על עבודת האדמה; אבל אדמת הזריעה רחוקה כשתי שעות מהמושבה. זה קורע את החיים לשנים; האכר החפץ לעבוד את שדהו בעצמו צריך שימצא במשך כל השבוע מחוץ למושבה ויכול לבוא רק לשַׁבת הביתה; רבים שולחים לשם את ה“חרתים” הערביים, העושים באדמה ובבהמה כטוב בעיניהם. מסיבת מרחק המקום לא נשארו שם גם הפועלים העברים, אם כי סדרו לעצמם גם מאפיה ללחם וגם עזרה מדיצינית טובה ומקום ללון במושבה, ואלה שעבדו מחוץ למושבה לא יכלו להשתמש בנוחיות של ההסתדרות. משלושים הפועל, שהיו ב“זכרון” לפני שנתים, נשארו כיום רק ששה. השאר הלכו הגלילה.

ב“זכרון” יתפנו שנים שלושה מקומות בשביל אכרים שימלאו את מקומותיהם של המתעתדים לעזוב את המושבה. כל נחלה היא בת 300–250 דונמים אדמה עם בית ורפת (במושבה או מחוצה לה כנ"ל). מחיר נחלה כזאת נחשב בערך 10.000 פר' וניתן בתשלומים לשנים רבות, 300–250 פר' לשנה הקרן הקימת עם הרבית. המתנחל צריך להביא אתו סכום של 4000/5000 פר' בשביל בהמות, ומכשירי־עבודה לזריעות ולאוכל עד האסיף. זהו הטפוס של כל נחלות יק"א גם במושבות האחרות, שעוד אדבר אודותן להלן.

חיפה

חפצים היו להתאים את שמה של עיר־העתיד לבתי חרושת של ה“עתיד” אשר שמה. לצערנו אין בתי החרושת האלו מבטיחים לע“ע הרבה. חברת ה”עתיד" נשתמטה מהם לאחר ההפסד הרב, שבא באשמת המנהלים, שהרבו בבנינים, במכונות ובהוצאות אחרות שלא לפי ערך התפתחות העסק. עתה החכירו את ביהח“ר לסַבון ואת ביהח”ר לברזל לאנשים פרטיים.

בכל זאת מרגישים, כי חיפה הנה עיר־העתיד ע“י השתתפותנו בהתפתחותה המסחרית, וביחוד ע”י הטכניקום, שיהיה לו ערך ישובי גדול בעדנו. כמעט שעוד לא נעשה מאומה בבנין זה; בכל זאת מרגישים, כי איזה דבר גדול מתרקם, ולא לחנם מתנגדים לבנין זה כל שונאינו בעיר זו. המגרש של הטכניקום בעצמו הוא רחב ידים. סמוך לו רוכשים להם היהודים כשלש מאות אלף אמה אדמת בנין; וזו תהיה עיר יהודית לרגלי הכרמל. במגרש הטכניקום נעשו הכנות לבנינים נהדרים, אבל בבנין עצמו עוד לא התחילו. דומני, שכבר הוציאו לחמרי־הבנין ולהכנות כפלים, מאשר הוצאו על בנין הגמנסיה הרצליה כולה. שלושים מסתתים יהודים מירושלים מכינים אבנים מכל המינים וכעשרים פועל עובדים ביתר ההכנות: חוצבים אבנים, חופרים בארות ומקוה מים; כעשרה אנשים מנצחים על העבודה: ארדיכלים, מנהלי חשבונות, משגיחים ושומרים. כנראה יעלו הבנינים במיליונים. בשימנו אל לב, כי כמעט כל קוני המגרשים בסביבות הטכניקום הם עשירים, המתעתדים לבנות לעצמם בתים יפים – נוכל לשער מראש מה תהיה לנו חיפה זו העברית. לא לחנם מתקנאים בנו צוררינו ומעמידים מכשולים. מקוים בכל זאת לקבל בקרוב את הרשיון לבנין הטכניקום ואת הקושנים של המגרשים.

ויחד עם העמדה שתפסנו במגרש הטכניקום נשקפת לנו גם עמדה מענינת מאוד על הר הכרמל. אנו מתאוננים, שאחרנו בקניותינו על הכרמל. את קצה הכרמל תפסו הנזירים הצרפתים, הלאה תפסו הגרמנים, המוכרים עתה כל אמה מרובעת בפרנק ויותר. הלאה מאדמת הגרמנים לא נתנו כל ערך לאדמת הכרמל, כי רחוק המקום מחיפה עד קצה אדמת הגרמנים, מהלך כשתי שעות; ולכן מוכרים את האדמה מהלאה לבית־המלון הגרמני בדונמים.

אולם עתה, עם התבצרותנו במקום הטכניקום, משתנה המצב בעדינו לגמרי ואם נחפוץ נוכל לרכוש עתה נחלאות גדולות גם על הכרמל.

מאחורי בית־המלון הגרמני יכולים לקנות עתה לפחות כאלף דונמים במחיר 100–80 הדונם. משם מתגלה מראה נהדר על הים מצד אחד ועל מפרץ עכו ועמק יזרעאל מהצד השני. המקום עוד גבֹה מאשר בחלק הגרמנים, אבל יתרון למקום הזה, כי בחלק הגרמני הכרמל יורד לצד מפרץ עכו וצריך לבנות רק על הרמה הפתוחה לטללים המרובים הבאים מן הים ועושים את נאות־הקיץ שם לאי־מסוגלות לחולים ברומטיזם מפאת לחוּתן. בחלק שיקנו עתה, הכרמל יותר משופע לצד חיפה ויכולים לבנות גם שם. בדרך החדשה שיסוללו מן הטכניקום המרחק עד ראש הכרמל לא יהיה יותר משעה אחת. ובכן אם אלה, שהתאוננו על היוקר של אדמת הכרמל לא עשו זה רק מתוך אמתלא בלבד, המה יכולים לרכוש עתה שם אדמה בזול ובעוד שנים אחדות בודאי שימכרו גם שם אדמה בפרנק ויותר האמה. הקונסול האנגלי, שיש לו שם איזו מאות דונמים, אמר לי שיתן קושן במשך שלושה חדשים גם לנתיני־חוץ. וגם הקונסול הרוסי שבחיפה הנהו איש בעל מרץ ומבטיח להשיג קושנים לנתיניו ויש לו מהלכים אל הרשות המקומית (הלא כתבתי לכם, כי גיסי קבל במשך 12 יום קושן בשביל גרמני נתין רוסיה, הרוצה להתגיר ולהתישב בין יהודים, והאיש הזה שהה בא"י רק כחודש ימים).

על־יד חיפה בנה סורסיק בית־חרושת לנקוי צמר־גפן, שהוא זורע בשטחים הגונים בעמק הירדן. חברה אנגלית בנתה טחנה גדולה של קטור, אבל עוד טרם החלה בעבודה. בסביבות חיפה גדלות חורשות של עצי התות וישנם בתי־חרושת קטנים הרבה לגדול הפקועות ועבוד המשי. גם בתוך העיר מתרבים הבנינים, ורבים די יפים; וכך מקבלת חיפה צורה של עיר מודרנית.

עתלית

בחצי הדרך בין זכרון וחיפה נבנית המושבה החדשה עתלית; שמונה בתים בשביל הפועלים שהתאכרו ע“י היק”א ובית אחד בשביל בית הספר. בזה האחרון מצאתי את המורה כשהוא נותן שיעור מיוחד במינו: הוא מלמד את התלמידים לבלוע אבקת חינין. זכורני, באחד הקונגרסים שאלתי באופן רשמי, מדוע חפצה הנהלת קה"ק לבנות את תחנת־הנסיונות דוקא במקום החשוד בקדחת; אז ענוני מן הבמה כי לפי עדות הרופאים אין לירוא באטליט מפני הקדחת. עתה נבנתה המושבה וסובלים מקדחת, עד שגם כל ילד מחויב לבלוע בכל יום אבקת חינין. הגדולים קודחים ועוסקים בעבודה.

כחצי שעה מן המושבה נבנית כמדומה על אדמת קה“ק תחנת נסיון אשר לאהרנסון. שם עובדים כשמונים פועל (ביחוד נשים וילדים בנקוי מאבנים) וביניהם שנים שלשה יהודים. על שאלתי בנוגע זה ענני הפקיד הממונה על העבודה בשחצנות ובלעג “שאין אנו אידיאליסטים ואיננו עובדים רק לשם הציונות, ע”כ אנו מבקשים את האופן היותר זול”. כך עונה צעיר, שגודל על הקצבה של הברון.

את ענין תחנת־הנסיונות באר לי האגרונום אהרונסון באופן הבא: המתענינים ונותני הכסף הם אנשים שאין להם שום ענין לארץ־ישראל. הם מחכים באמריקה להכנסות של מיליארדים מתגליותיו ויבקשוהו להשאר שם בתור פרופיסור; אבל באשר הוא חפץ לחיות דוקא בא“י נאלצו לתת לו כסף לעבודה בא”י. הוא רוצה להוכיח בנסיונותיו, שכל מיני צמחים יכולים להתפתח באיזו אדמה שהיא ובלבד שימציאו להם במזונותיהם את היסודות הנחוצים להם. את נסיונותיו העקריים הוא עושה על שטח קטן על־יד ביתו. באטליט הוא עושה נסיונות בתבואות, ובחדרה הקצו לו 20 דונמים לנסיונות עם עצים וצמחים שונים. עתה הוא מעביר את הלשכה שלו לחיפה, שם שכר שני בתים, אחד לדירתו ואחד בשביל המשרד. בתור עוזר הזמין לו את האגרונום ברמן. והכל נעשה ביד רחבה, כדרך האמריקאים, כי מצפים ממנו לגדולות ונפלאות. זהו המלומד השני שנותנת לנו א“י; אהרוני בזואולוגיה ואהרנסון באגרונומיה. שניהם גדלו בא”י. ומענין הדבר, כי דוקא בא"י התפתחו בראשונה לא כשרונות למדעי־הרוח, לפילוסופיה ולשירה, כי אם לידיעות ריאליות. ואפשר שכל התפתחותנו פה בעתיד תהיה יותר ריאלית.

כנרת

מחיפה לתחנת צמח על ים כנרת מהלך 4 שעות במסלת הברזל, ומשם נוסעים באנית קיטור לטבריה, אבל כשדורשים – סרה האניה גם למושבה כנרת. זאת היא עמדה חדשה בישובנו. יק"א חלקה את אדמת דליקה התחתונה לשמונה אכרים, בנתה להם בתים וחצרות על חוף ים כנרת, וחברת “הכשרת־הישוב” בנתה שם את החוה; יחד זוהי מושבה יפה.

בחוה עובדים כחמשים פועל ופועלות, והם נחלקים לקבוצות שונות. הרוב עובדים בתור פועלים סתם תחת פקודת האגרונום; הם מקבלים 50 פר' לחודש ועושים כל מלאכה בשדה או בבנין. וישנה קבוצה של נערות תחת הנהלת הגב' מיזיל, ששמה לה למטרה ללמד את בנות ישראל את עבודת הגן; להן נתנה כברת ארץ למזרע ירקות. קבוצה של 7 פועלים לקחו מאת החוה 15 דונמים בשביל השקאה, ועוסקים על חשבונם בזריעת ירקות; חיים הם לע“ע בהקפה על חשבון ההכנסה הבאה, ומודים, כי בשנה הראשונה עשו שגיאות רבות, וההכנסה תהיה מעטה, אבל מקוים הרבה ממקצוע זה בעתיד. הקבוצה היותר מענינת היא של הקומונה באום־אל־גוזי. עובדים הם באחדות גמורה ובמרץ; הכל מסודר ונקי בחצרם הקטנה ובבתי חומר שלקחו מן הערבים, והרבה יותר טוב מאשר בחוה כנרת, העשירה בבנינים, בבהמות ומכשירים. ההבדל העיקרי הוא, שבכנרת עובדים על חשבון אחרים עפ”י פקודה, ובאום־אל־ג’וני עובדים על אחריותם הם. כנראה גם בשנה זו יפסידו בכנרת וירויחו באום־אל־ג’וני. רושם טוב מאד עושה בכנרת העובדה שהכל נעשה ע“י יהודים; אפילו השומר והרועה המה יהודים; ומשפיעים בני החוה גם על המושבה שעל יד החוה, כי גם שם הכל נעשה ע”י יהודים; וכשלא חפץ אחד האכרים למסור את צאנו על יד רועה יהודי נאלץ לשלוח את עדרו ל“ימה”. כל בחור וטוב מן הפועלים עוזב עתה את העבודה המקרית אצל אלה המביטים עליהם בעין רעה והולכים אל חוות קה"ק (אל מג’דל), שבהן שולטת העבודה העברית.

ועל יד כנרת, בדליקה העליונה, נוטעים עתה גם בעד החברה האמריקנית “אחוזה” (שקנתה 4000 (דונמים מהיק"א). העמידו צריף עץ בשביל הפועלים, ומתחילים בנקירת בארות מים וגם בהקמת בניני־אבן. התקציב לעבודת שנה זו הנהו 75000 פר'; מזה כשלשים אלף לבנינים. המשגיח על העבודה הוא בן אכר מקוסטינה, וההשגחה העליונה ביד המשרד הפלשתינאי. פועלי כנרת עומדים על זה, שגם שם תעשה העבודה רק ע"י יהודים.

בשפוע ההר הכינו כברת ארץ למטע יער הרצל – נדבת העדה העברית אשר בדעססוי ובמורד עושים נסיון למטע צמר־גפן, ואם יעלה הנסיון יפה – יש שם מקום לזרוע בהשקאה איזו מאות דונמים על חוף הירדן; העמידו מניע של 35 כחות סוסים, שיספיק מים מן הירדן.

מצב הבריאות בכנרת לעת־עתה איננו משביע רצון. מקרי הקדחת רבים. כשהייתי שם חלו כרבע מכל הפועלים. בודאי הסבה היא – כמו שיקבעו זה לאחר זמן – ששותים את מי הכנרת. גם הבצה אשר במקום מוצא הירדן מכנרת עוד לא נתיבשה כהוגן. מקוים, שכשתתיבש הבצה הזו כליל וכשיגמרו את הבנינים ותהיינה דירות טובות לפועלים, יתמעטו מקרי הקדחת. לעת־עתה סובלים אנשי החיל שלנו; עובדים, שרים, רוקדים וקודחים…

סג’רה

כשהייתי לפני שש שנים בסג’רה היתה שם רק ההתחלה לישוב של פועלים; כשמונה ישבו בתוך החוה, שלשה גרו בבתי־חומר בכפר הערבי, וגרים אחדים שכנו באהלי־בד על־יד החוה במורד. לאחר שנתים בקרתי שוב את סג’רה, ואז היתה תקופת הפועלים והאריסים בעצם זהרה. היהודים כבשו את העבודה. בתוך החוה עבדו כארבעים פועל; מצאתי שם מטבח כללי ובית אוכל כללי, בית קריאה לאסיפות; (שם נוסדו ה“חורש” וה“שומר”). ובמורד על יד החוה כבר נבנו 12 בתים לאריסים, ועוד כמספר הזה חכו לבנין בתים ולחלוקת האדמה. הגיע הדבר לידי התנגשויות עם אנשי הכפר, הרוגים אחדים, משפטים… זה הביא את הפקיד לידי התרגשות ולידי דרישה, שהפועלים ישנו את התנהגותם. על זה ענו הפועלים בשביתה – והחוה נתרוקנה מן הפועלים העברים. הכל – לרבות הפועלים האחדים העובדים שם כיום – מודים כי באוירה ששררה אז, לא היו יכולים לנהל שום עבודה מעשית. החוה נהפכה לקלוב מדיני ולמרכז הסתדרותי. כל דבר כשהוא לעצמו טוב ויפה במקומו; אבל אי אפשר לנהל משק כפרי בתנאים שכאלה. סימן שבתנאים היותר מתאימים עלולים צעירים לערוך תקנות לסדר הסתדרויות בשביל מצב יוצא מן הכלל, כגון שמירה עברית עם משמעת חזקה; אבל קשה להם יותר להיות זקוקים לסדר עבודה פשוטה. זהו חולין ביותר לנשמותיהם הרומנטיות, המבקשות דברים היוצאים מגדר הרגיל. אולי בתקופה זו השניה של ההתרכזות בחוות קרן הקימת יסתגלו כבר לחיים פשוטים, ואולי תספיק פה לאורך ימים הרומנטיות של הרכוש הלאומי והקואופרציה. על דבר אחד יש בודאי לתמוה, כי נטיעות הזיתים שנעשו בסג’רה אז, ב“ימי המעשה” הגדולים, אינן מעידות כלל על עבודה תכופה וחרוצה. הלואי שעבודת פועלינו ב“יערי הזיתים” של החוות הלאומיות תהיה יותר מוצלחת. בסג’רה הזיתים של שש שנים הן פעוטות מאוד, מחוסר עבוד והשגחה.

עתה נשארו בסג’רה רק האריסים: עשרים וחמש משפחות. מצבן איננו מזהיר; אדמתן לא מן המובחרת, היא אדמת כבול, שאי אפשר לעבדה זמן מה לאחר הגשמים, אח“כ צריך למהר בחרישה, להרבות בבהמות; וזה שלא לפי כחותיהם. לכן הקרקע אינה מעובדת כהוגן או משאירים חלק ממנה בלי עבוד כלל. על יד בתיהם לא השאירו להם די אדמה לגינות ירקות לעצמם ולבהמתם. בחצר אין די מקום לגדול עופות. קשה להבין, למה קמצו כ”כ בשטח הרחב של סג’רה. רק החרוצים ביותר מוצאים די ספוקם; השאר נשקעים בחובות.

שמועות נפוצו, כי יק"א מכרה את החלק הכללי שבסג’רה לאנשים פרטיים, אבל באופן רשמי עוד לא אושרו הידיעות, ולא ידוע, אם רק את אדמת המזרע מכרו, או גם את היער הגדול ואת השטח הגדול שבהרים, המסוגלים לנטיעות עצי זיתים ועצי סרק.

מסחה

אדמת מושבה זו מחוברת עתה עם אדמת סג’רה ע“י כברת הארץ שתפס קודם שבט הבדואים “זבח” והושבה ליהודים לאחרי משפט שנמשך שנים רבות. האדמה החדשה ניתנה לפועלים עברים שנהיו לאריסים, היק”א בנתה בעדם שמונה בתים חדשים. ע“י ההתנגשויות התכופות עם הערבים נהיו גם אכרי המושבה יותר אמיצים ברוח ויותר חרוצים. האכרים נוכחו ע”י אותן ההתנגשויות כי החרתים הערבים עלולים לבגוד בהם תמיד, וע“כ החלו להרבות בפועלים עברים, אבל קשה להם למצוא עתה פועלים עברים, מפני כוח המושך של החוות. – מצטין בּמסחה אכר מענין; צעיר אינטלגנטי בן עשירים שהחליט להתעסק בעבודת אדמה קנה מיק”א 500 דונם ובית ורפתים, עובד בעצמו במרץ ומעביד רק פועלים עברים. הוא הצליח מאוד בשנה זו בתבואות החורף והקיץ, והיה למופת לצעיר שני כמותו, שבא מרומניה. – מסחה עושה בכלל רושם של מושבה מפותחת ובטוחה בקיומה. עתה כשהונח לאכריה מאויביהם מסביב, ישתמשו בנחל המים, אשר בתוך מושבתם, יעסקו מעט בנטיעות ובזריעת ירקות בהשקאה. – בין הבנינים החדשים מצטין ביה"ס במדותיו וביפיו.

בגמרי לכתוב על מושבות היק“א בגליל התחתון, עלי להזכיר את עקרי התקונים שנעשו ע”י חברה זו במושבות אלו בשנים האחרונות: רצוף הרחובות, העברת צנורי המים לבתי המושבה ובעיקר סלילת הדרכים בין כל המושבות לאורך עשרות קילומטרים. כל זה עלה בהרבה עמל והוצאות וזה מועיל הרבה לבצור הישוב ותקונו. וכל זה עושה יק"א זו, שאנו מרבים לרנן אחריה.

פוליה ¹

בפעם הראשונה עברתי את חצי רוחב העמק הזה (החצי השני מהלך שתי שעות וחצי בעגלה ממסחה עד פוליה דרך עמק יזרעאל. מפוליה עד ג’נין). מה גדול ועצום השטח ומה מעטים הכפרים שבסביבה, ומה פוריה האדמה! אפשר שעוד לא אחרנו את המועד אם רק נבוא עתה, יש עוד הרבה לקחת מבלי הצק כלל וכלל לאחרים, ואין ספק, כי לוּ באנו לאחד המקומות אשר על יד התבור הגדול או הקטן – ולאו דוקא אל תחנת מסלת הברזל, או לוּ היתה קניתנו זו ביזרעאל במחוז ג’נין או חיפה ולא במחוז נצרת, אז לא היו מרימים נגדנו רעש כזה. יש אומרים שהיינו צריכים לקנות דוקא 50.000 דונם בבת אחת, ויש אומרים שהיינו צריכים לשלם פחות, הכלל – אומרים ועוד יאמרו. עובדה היא שהרבה דברו והרבה נסו לעשות, ורק באופן זה יצא הדבר לפעולה. ובכן עשינו את הצעד הראשון לעמוד ברגל בתבור יזרעאל. רגש של גאוה וגאון ילבשך, רגש של תקוה אמתית חודר לתוך לבך, כשהנך רואה עברים חורשים וקוצרים במקום הזה, וברגש מיוחד במינו אתה עולה על הגבעה, אשר שם מצאו להם קן כשבעים מצעירינו וצעירותינו בבתי חומר של הערביים. אהלי קדר מטויָחים למשעי ומסוידים – הנם היכלי גבורינו. פה חדרים לנשואים ולילדיהם, פה לצעירים ושם לצעירות, הנה בית המרקחת ובית החולים והלאה חדר “הפקידות”. אוהל זה היותר גדול, בו גר השיך, נהפך עתה לבית־האוכל ולאולם־האספות. והנה פאר המושבה – התנור לאפית הלחם! שנים שלושה אהלים נהפכו לארוות סוסים, שאינם מרגישים את עצמם שם בהרוחה יתרה. מרננים, שגם האנשים אינם יכולים לישון ב“היכליהם” בלילות מפני רבוי החיות הקטנות שברא הקב"ה בעולמו. אבל מי מתחשב עם דברים פעוטים כאלה! “העבודה היא תחִינו – מכל צרה תצילנו”. ועובדים ועובדים, וגדלים יחד עם העבודה. צריך לכבוש את העמדה הזאת בתבור יזרעאל. אכן זוהי עבודה לאומית!… זכר לימים הראשונים בגדרה. אשרי זקנתנו שלא בישה את ילדותנו… ומתחיל אתה להאמין שגם המכבים יבאו, אם רק יהיה צורך בהם…

צפת

עיר זו, העומדת על הר גבוה ותלול, איננה יכולה להיות למרכז מסחרי. גם מהכפרים היותר קרובים אליה מובילים את יבול האדמה דרך הבקעה לעכו. רק הסחורות הנכנסות, שאין כל אחד ואחד יכול להביא מעיר־החוף, מובאות בראשונה לצפת. עיקר המסחר נעשה אם כן ע“י הסבוּב בכפרים, ולזה מסוגלים יותר המושלמים, שהם יכולים לחיות בכפר יחד עם הפלחים; במסחר הנע־ונד זה של רוכלים עוסקים אלה המושלמים שאינם אמידים. בני המשפחות המיוחסות רכשו להם כברות ארץ גדולות לעשרות אלפים דונמים בכל הסביבה ומקבלים את החומש מאת פלחי הכפרים או מאת הבדואים היושבים שם באהליהם בתמידות, במשך שנים רבות. רק קצת המסחר הוא בידי הסוחרים היהודים המעטים ובידי החנונים הפעוטים המתפרנסים זה מזה. המקור העיקרי לפרנסת היהודים בצפת היא ה”חלוקה", שבאה לשם ביד נדיבה, מפני חשיבות המקום ומתחלקת יותר ביושר מאשר בערים אחרות, כי אין שם מספר כה גדול של “מיוחסים”, הנוהגים לקחת לעצמם את הנתח היותר שמן. החלוקה בצפת הנה גורם מסחרי, כי בעלי הכוללים העשירים מקבלים סכומים הגונים למפרע, מכינים סחורות בחנויותיהם בזמנן, ויכולים למכור גם יותר בזול. בכלל יש להחלוקה בצפת ערך ישובי גדול; כל מקבלי החלוקה יושבים בבתים שלהם, ויש שרכשו גם נחלאות ובתים נהדרים; אין בצפת אותה העניות המנוולת שבין בעלי החלוקה בירושלים; בני צפת הם יפים ובריאים – אנשים ונשים וטף (מלבד אלו שבאו דקים וצנומים מחו"ל). כמובן, הרבה האויר ההררי והטבע הנהדר שבסביבה עושים, אולם גורם גדול היא גם החלוקה המספיקה.

מתאוננים הצפתיים, כי בני המושבות גוזלים את חלוקתם, ביחוד יוצאי רוסיה וגליציה; “הלא לאלה ישנה ה’חלוקה' שלהם – חברות הישוב, ולמה יצרו את צעדינו?” אין גבאי המקום חפצים לתת לאכרים חלוקה, אבל הללו פונים אל הגבאים שבחו“ל ומביאים משם פקודות שיתנו גם להם חלוקה הגונה. הגבאים שבחו”ל, המתנגדים ברובם לעבודת הישוב בא"י, מספחים בחפץ לב את חלוצי הישוב אל דגל החלוקה, בידעם, כנראה, כי בזה יהרסו באופן היותר קל את אשיות הישוב. והלא דבר הוא, כי דוקא בגליל העליון המונה בין אכריו כשמונים נפש מקבלי־חלוקה (40 נפש במתולה, 40 ברא"פ, משמר ויסוד), אין האכרים מתקדמים בעבודת האדמה כהוגן, ושאין שם פועלים ושומרים עברים.

גם המיסיון דואגת לבני צפת. יש בית חולים אנגלי גדול ויפה ובית מרקחת על ידו. אחב"י מבקרים אותו לעשרות בכל יום; טרם שמקבלים את החולים, בא הכהן וקורא לפניהם דברי מוסר או תפלה או פרק מן האבנגליון; ואין יהודי צפת נמנעים משמוע אל הרנה ואל התפלה, כי בית חולים אחר אין בעיר. הברון בנה בצפת בשנים האחרונות בית חולים מרווח ונהדר לארבעים מטות, אבל להחזקת הבית הזה אין כסף.

גם בתי ספר יסדו המשלחות השונות בצפת. ישנן ביניהם, שבהם מלמדים היטב עברית והסגורים בשבתות ומועדים (גם בל“ג בעומר ובט”ו בשבט), הכל כדי למשוך את היהודים, ובאות בנות ישראל לעשרות לקבל שם חנוך מהשליחים. מבת“ס עברים היה עד הזמן האחרון רק זה של חכי”ח הצרפתי. גן הילדים שנוסד ע“י “עזרה” הוא כבר עברי, ועתה פותחת שם “עזרה” גם בי”ס לנערים. בשנה זו פותחים את המחלקה הראשונה, ובכל שנה ושנה יוסיפו מחלקות.

חוק הצבא השפיע באופן ידוע גם על בני צפת. מתחלה החלו לשוב את הנתינות של חו“ל; אבל מכיון שראה הקונסול האוסטרי שיש לו יותר מארבעים איש מגיל עבודת הצבא – הציע לממשלתו לדרוש אותם לצבא; אז החלו הצעירים נתיני אוסטריה לעזוב את הארץ. גם “נתיני רוסיה” שנולדו בצפת והם ואבותיהם היו עותומנים גמורים החלו לשוב עתה ל”נתינותם“. הקונסול הרוסי מקבל אותם באהבה, בשביל שיהיה לו מקום להתגדר גם בצפת ובמושבות שבסביבה. הוא מתקוטט עם הרשות המקומית על אודות כל צעיר וצעיר, וזה איננו מגדיל את כבודנו. – בכל זאת ישנם מהגרים רבים לחו”ל גם בין צעירי רוסיה, כי לא רק לשם התפטרות מעבודת הצבא עוזבים את הארץ, כי אם מחפצם “לראות חיים”, להחליף את מלבושיהם, לקצץ בזקן ובפאות וליהנות מכל מנעמי החיים. הרבה מהם, מכיון שבאו למצרים, מוצאים את מבוקשם ונשארים שם, והיראים מעבודת הצבא נודדים הלאה לאמריקה, לאפריקה ולאוסטרליה. והלא ישנם עמים בארצות קטנות אחרות, שגם שם אין עוד “מכל מנעמי החיים”, ובכל זאת אינם עוזבים את ארצם, ומשתדלים להיטיב את החיים במקומם, אלא שבני העמים ההם הכו שורש בארצם וחונכו על התרבות התלויה בארץ, בעת שצעירינו אינם מחוברים לקרקע ואין להם אחיזה בסביבה; אבדה להם אמונת אבותיהם, ואמונה אחרת אין שתתפוס את המוח ואת הלב; על כן לבם ונפשם רק אל הפונטים והדולרים, הנוצצים להם מרחוק.

בנין הכביש מצפת דרך ראש פנה לטבריה ישַנה מעט לטובה את המצב הכלכלי של צפת, כי ע“י זה תהיה מחוברת עם מסלת הברזל, ואז תהיה במדה ידועה למרכז לתוצאות יבול הארץ. בדרך הסלולה יוכלו להביא גם מכונות לבתי חרושת שונים; ירבו מספר המתישבים – שישתמשו באוירה הטוב; וגם התירים יבקרו אותה במדה מרובה. – עפ”י איניציאטיבה של מחלקת הבנק שלנו עוסקים עתה בצפת בסדור אגודה, שתבנה מושבה על אחת הגבעות אשר מחוץ לעיר (בדרך לראש פנה), באופן שעל יד כל בית יהיו איזו דונמים למזרע ירקות. אולם הרעיון הזה הוא לע"ע רק בחתוליו; ראשי הכוללים יראים להתקשר עם הבנק – המוסד המודרני, פן יהיו מושפעים ממנו.

עין זיתים

מושבה זו הקרובה לעיר – רב טוב צפון בה לעובדיה באמונה. הכרמים והזיתים כבר נותנם פירות. היין מן המשובח ואין שאלת המכירה וכו‘, כי את רוב הענבים מוכרים בעודם על הגפנים במחיר 40–35 פר’ הקנטר. הזיתים ושמנם טוב, ונמכר במחיר הגון. ויש במושבה זו גם מרעה לבהמות, יכולים לקצור גם שחת לעת החורב. ישנם מעינות להשקות את גני הירקות, והכנסה מן הצד באה ממחצבי האבנים. חסרות רק ידים עובדות. בשבעת אלפים הדונמים היו יכולים לפרנס לכה“פ כעשרים משפחה, אם כל אחד יעבוד במרץ את כרם גפניו וזיתיו, ישקה דונמים אחדים לירקות, יזרע את יתר האדמה ויגדל מעט בקר וצאן. האויר טוב, העיר קרובה, ואין הוצאות מיוחדות לביה”ס, לרופא ומרקחת.

אולם יודעים אחב“י לקלקל את החלקה היותר טובה. אלו שקנו את עין זיתים מאת יתר החברים ב”אגודת אלף" לא התישבו בעצמם על האדמה, כי אם כל 6–5 מהם שלחו אחד להשגיח על נחלאותיהם. אלה יכולים לכל היותר לעבד את הכרמים, וגם את זה שלא כהוגן; כי הבעלים שבחו“ל אינם שולחים כסף לעבודה בזמנה; יתר חלקי הנחלה אינם מעובדים די צרכם. רוב המשגיחים הנם אנשים באים בשנים. אין צעירים במקום הזה ואין העבודה נעשית במרץ. זמן רב נשפטו עם ה”פועלים“, שישבו על הנחלה בטרם שבאו המשגיחים מחו”ל, וגם עתה עודם מתקוטטים ביניהם, מציקים זה לזה ועוצרים ע"י זה בהתפתחות המושבה. רק כשיבואו עוד כעשרה בעלים להתישב ועמהם אנשים צעירים לעבודה, בעלי־מרץ, וכשיוָספו עליהם עוד צעירים אחדים מן הפועלים והשומרים העברים, – רק אז תתבסס המושבה הזאת.

מירון

נחמד המקום הזה ביפה־הנוף שמסביבו, ומושך־לבבות ביחוד ביופי הרוחני השפוך עליו ב“יומו”, בל“ג בעומר. במרחק שעה וחצי מצפת, על ראש גבעה נחמדה, אשר ליד הרי נפתלי, נראית קבוצת בתי־אבן לבנים – המה ציוּנים על קברות הקדושים, בתי־מדרש ובתי־חסד. בל”ג בעומר נוהרים למקום הזה אלפי יהודים “מקצוי ארץ וימים רחוקים”. זכרון האומנים המלומדים– ה“נפחא” וה“סנדלר” – וזכרון הקדוש בן יוחאי, שמסר את נפשו על למוד התורה, לא נשכחו במשך אלפים שנה. גדולי העם אלה אוו להם למושב את המקום הזה, הרחק משאון העיר, בתוך חיק הטבע האביר והרענן; ואגדת העם הביאה הנה גם את ראשי המפלגות של בית הלל ובית שמאי, וקצבה מקום מיוחד גם לאשת חיל זו, כלתו של שמאי, על עין הבדולח בעמק. ואוהב העם את גבורי הרוח וקשור אליהם בעבותות אהבה; והוא נוהר הנה מכל קצות הארץ גם מאסיה המערבית ואפריקה הצפונית, מפרס, מקוקז, מטריפולי, טוניס ומרוקה.

אולם בבואך אל מקום הקודש פנימה, והזדעזעת ונרתעת לאחוריך כנשוך צפעוני. פולחן של אש. אל כפות אבנים – מקומות הקברים בתוך בית הכנסת – מודבקים נרות למאות, אחד לצד השני וממעל לו; הכל נמס; נחל של חלב ושעוה נוזל למטה, ועמודי עשן מתַּמרים ועולים, וצחנה ובאשה בכל הסביבה. ובבית הכנסת וכל התאים, שנהפכו עתה לבתי אכסניה – מהומה ושאון. השמשים מכריזים על סחורתם הקדושה – הנרות, הנשים מטפלות בילדים הרכים ובתינוקות לנקותם ולהאכילם. המשוגעים שהובאו הנה לשם רפואה, מיבבים וממללים איזו הברות משונות, וגם יתר החולים, שמחפשים פה רפואה לגופם, גונחים ונואקים; וכל זה מתערב עם קול יללתם של המתפללים על הקברים הקדושים. בתוך האויר המחניק הזה, בפינה צרה על יד הנרות הנמסים, הניחה אם צעירה את תינוקה, בן שנה, שתקפתו קדחת עזה, והיא מושחת את כל גופו בשמן־הקודש ממנורות ההדלקה… והנה מכריזים על חכירת ה“הדלקה” של הקדוש רשב“י בראשונה. אח”כ על אלו של בנו, של ה“נפחא” וה“סנדלר”, עד זו של יהושע בן נון ושל גדי בן ופסי. הסחורה האחרונה אינה מוצאה קופצים עליה. כנראה, היא איננה עוברת לסוחר…

וההדלקה בעצמה נעשית בחוץ, בקערות אבן, על גגות ה“ציוּנים”. פה מקריבים ל“קדושים” הרבה היני שמן וכל מיני מלבושים יקרים. ב“ההדלקה” שכזו על גג בית הכנסת העיקרי קרה לפני שנים אחדות אסון, שמתוך הדוחק והלחץ נשבר המעקה ונהרגו ונפצעו כמה וכמה אנשים. עד עתה האמינו בספור־הפלא, כי הנופלים בעת ההדלקה מן הגג אינם נזוקים. עתה פשטה אמונה תפלה זו את הרגל, ויש אולי לקוות כי חגיגה רוחנית־דתית זו תפשוט מעליה ע"י זה את צורת הפולחן.

כידוע היו בידי היהודים אשר בכפר מירון יותר מאלף דונמים אדמה טובה לזריעות ונטיעות; החצי כבר עבר לידי הערבים. עוד מאות אחדות של דונמים יש היום לעכב בידי היהודים. לו היו עוזרים בהלואות לעשר משפחות מבני צפת, להתישב שם ולהתעסק מעט בנטיעות, מעט בזריעת ירקות ומעט במסחר, בטח שבני החלוקה היו תומכים גם המה בהתישבות זו.

פקיעין

מהלך שלש שעות וחצי (ברכיבה מהירה על סוס) ממירון לפקיעין. הדרך עוברת לרגלי ההר ג’רמק ודרך הכפר הדרוזי בית־דג’ן. יכולים לנסוע לפקיעין בדרך עפולה ממירון לעכו־חיפה דרך העיר רמיה, כשעה וחצי מרמיה לפקיעין, והמרחק מפקיעין לעכו היא כמו מרמיה לעכו, מהלך שש שעות.

על הצלע הדרומית של אחת מרמות נפתלי נבנה הכפר היפה פקיעין, שמספר בתיו כמאה, כמספר משפחות הכפר; מהם כארבעים – מושלימים, דרוזים וערביים, כארבעים של ערבים מצריים, וכעשרים משפחות יהודיות. באמצע הכפר מפכה מן ההר מעין, המעניק די מים חיים ליושבי הכפר ומקניהם; המעין זורם עד מחוץ לכפר ומשקה לרויה שטח של איזו מאות דונמים לעבוד ירקות. באזור אשר על יד הכפר יש לכל משפחה 3–5 דונמים אדמת שלחין, וגם ליהודים יש בחלקה זו איזו עשרות דונמים; המה מקבלים להשקעה את החלק החמישי ממימי המעין (יום –לחמשה ימים). האזור השני, כחצי גורן עגולה מסביב לכפר, הוא ממטעי עצי פרי שונים ועצי זית (באזור זה כמעט שאין כלום ליהודים), והשאר – כשלשת אלפים דונמים אדמת זריעה, מזה ליהודים רק איזו עשרות דונמים. מובן, כי קשה ליהודי המקום, כשמונים נפש, להתפרנס מששים הדונמים, שאינם מחולקים חלק כחלק; לכן עובדים הם אצל הערבים והדרוזים בעבודת השדה ביחוד בעת הדישה, ומקבלים הנערים שמונה “מדות” חטים והגדולים עד 15 “מדה” בעד כל העונה. זה מספיק בדוחק גדול ללחם צר; אחדים מהיהודים – רצענים, תופרים נעלים בשביל הערבים בעד איזו פרוטות. רבים מן היהודים נודדים לערי המזרח וגם לאמריקה, כמנהג שכניהם הדרוזים. בשנה האחרונה למדו שנים מהמהגרים מפקיעין משכניהם הדרוזים גם את המנהג הטוב לשוב אל ארצם ומולדתם. שני האחים (כהן) הביאו אתם איזו מאות נפוליונים; במאתים נפוליון קנו בפקיעין כברת ארץ (שהיתה בשותפות לדרוזי וליהודי מטבריה) של מאה דונמים, שבה כ־25 דונמים אדמת שלחין והשאר לזריעה. והאחים בונים בתוך הכפר בית אבנים מרווח; עוד ארבעה – אומרים – נכונים לשוב מאמריקה, אחרי שיחסכו די דולרים. עובדה משמחת כשהיא לעצמה, אבל מעוררת היא להגרה, ומי יודע אם ירבו השבים. טוב הוא לעכב בעד ההגרה, בתתנו ליהודי פקיעין את היכולת להתפרנס במקום מושבם. וכלום אינה ראויה מושבה של 20 משפחה לתמיכה לבל תחרב?

הדרישות והצרכים של היהודים האלה קטנים הם; כי הם אינם חולמים ע"ד אכרות של 200 דונם למשפחה. והיה אם יקנו בעדם רק עוד איזו מאות דונמים, ומזה עוד דונמים אחדים למשפחה אדמת שלחין ונטיעות ועוד כעשרים דונמים לזריעה – יסתפקו בזה סיפוק גמור.

ויכולים לקנות מיד עוד מאה דונמים ובמשך הזמן יכולים לרכוש עוד חלקים מגרי הכפר ומאדמת ההר, שעוד לא נעבדה, עד שבמשך שתים שלש שנים נרכוש את 300 הדונמים הנחוצים לקיום הישוב העברי בפקיעין.

המוציא אל הפועל את עבודתנו בפקיעין לבצור הישוב העברי יהיה המורה העברי. עתה מתעסק בחנוך הילדים העברים בפקיעין רק “חכם” זקן, המקבל את משכרתו 40 פר' לחודש מפקידות הברון. הוא מלמד את הנערים רק את התפלות והחומש. (הילדות מבקרות את ביה“ס הרוסי אשר שם, בו מתקבלים גם הילדים הצמאים ל”מדע“. ביה”ס הרוסי וגן הילדים אשר על ידו מגדל כשמונים תלמיד ותלמידה. בגן מלמדים בערבית ובביה“ס – ברוסית. ומוזרה ומעציבה התמונה כְּשֶבַּת־ה”חכם" עומדת לפני הגננת עם הצלב על חזיה ומספרת בערבית מאגדות ה“משיח”…). אם נשלח לפקיעין מורה עברי, הוא יציל בראשונה את הילדים העברים מהשפעת השליחות הרוסית ויחנכם ברוח עברי, וגם על האבות ישפיע, בהיותו להם למורה דרך והמליץ בינינו וביניהם בדברים השייכים לישוב.

נסיתי דברים עם החכם־בשי שבטבריה ועם החכם טולידנו המתענין מאוד בישוב פקיעין על אודות המורה. בעיקר מסכימים הם ומעירים, כי המורה צריך להיות מילידי הארץ, ספרדי, היודע ערבית ושיוכל להתהלך בסביבה ערבית, לבל יעורר חשד, ביחוד בעת הראשונה…

בעת האחרונה כתבו לי מפקיעין, כי באו לשם גרמנים מומחים לחקירה במכרות האדמה וימצאו על יד פקיעין מין אדמה שחורה, המעידה על מציאות הנפט. (הם חושבים בודאי, ע"ד אספלט, שריח נפט נודף ממנו); שלחו שקי אדמה זו לחיפה לחקירה ומצאו בה ענין, באופן שקראו את זקני הכפר לחיפה. הכותב אומר, כי יכולים לקנות עתה שטח גדול מאדמה כזו בטרם שיעלה המחיר. שלחנו להביא משם מאדמה זו, ונתן אותה לבחינה לכימאים המקומים. (אם תהיינה תוצאות טובות נודיעכם). ראויה פקיעין לשימת לב, כי גדול ישובה העברי יותר מישוב קסטינה, ופינה יקרה היא בבקעת הרי נפתלי, המצטינת ביערות הזיתים ובמטע הטבק.

מלחמיה ²

קשה היה לי לתפוס את השנוי שנתהוה במושבה זו במשך השנים האחדות שלא בקרתיה. מלחמיה היתה אז היותר מתקדמת במושבות גליל טבריה; אדמתה יותר טובה, אכריה – היותר חרוצים, ובה נעשה הנסיון הראשון לקבל פועלים עברים לעבודת הפלחה בתור פועלים חדשיים ושנתיים. האדמה עודה היא זו שהיתה, האכרים חרוצים כמקודם; בכל זאת מורגש שחסר משהו; חסרה התרוממות הרוח. מלחמיה מזכירה לנו עתה את “עקרון” – מושבה מבוססה, שבעה, ותו לא. אולי זהו הטפוס הטבעי של מושבה, של כפר. כמעט שאין בה עתה פועלים עברים. מצד אחד השדוך לא עלה יפה; הפועל העברי אינו יכול להשאר כל ימיו בבחינת עבד לבעליו, ומהצד השני נמשכו כל הפועלים העברים אל חות הקרן הלאומית. גם השומרים ב“מלחמיה” – ערביים; ומתרצים האכרים את זה באמתלא כי בהשגחה מעולה מצד האכרים אין הערביים מזיקים הרבה; ומעט ההיזק, שהם גורמים, שוה בשלום השורר ביניהם ובין השכנים; והראיה, אומרים הם, שבמשך כל הזמן לא היתה להם כל תגרה עם הבדואים, אם כי יושבים הם על הספר (מלחמיה הלא היותר קצונה לצד עמק הירדן ועבר הירדן). מה שאין כן ביתר המושבות שבגליל התחתון שהשומרים בהן יהודים. בהגיון זה יש קורטוב מר של אמת. אבל בני מלחמיה שוכחים, שגבולות אדמתם לא עוררו סכסוכים כמו אלה של ימה ומסחה; וכי על הגבול האי־מדויק שבין אדמת מלחמיה ואבדיה היו ג"כ תגרות וקרבנות.

ימה ³

מושבה זו עוד לא קבלה אופי קבוע. מיום שנוסדה היא פושטת ולובשת צורות. יושביה הראשונים היו, כידוע, מאלה שהיו קודם בחורן, יהודים אשכנזים (מרו"פ) ובולגריה; קבלת התמיכה הברונית במשך שנים רבות, בלי שהצטרכו לעבוד, פעלה על רבים מהם לרעה, באופן שלא יכלו להתרגל שוב לעבודה עצמית, והם עוזבים אחד אחד את המושבה. ויש אומרים כי בשנה זו יעזבו כל הבולגרים את ימה. את מקום העוזבים תפסו גרים ומבני האכרים שבמושבות שמרון ויהודה. הגרים התישבו מחוץ למושבה וסבלו מן המים הרעים ומן היחס הרע של הפקיד הנוכחי בבית־גן וע“כ עברו למושבות אחרות. בני אכרי יהודה לא מצאו פה את החיים המרוּוחים והקלים של אבותיהם, ועזבו את מקומם בשערוריות, אחרי שמכרו בהחבא את הבהמות שנקנו בכסף הפקידות; האחד מכר אפילו רובה מרטין לאחד הערבים משונאי המושבה… באו אכרים אחדים רציניים מן החוץ וגם מן הפועלים העברים נהיו כחמשה עשר לאריסים; מהם התישבו שבעה בבתי האכרים הקודמים ובעד שמונה בנו בתים חדשים. נבנה גם בי”ס חדש וגדול ובית חולים. לאחר כל זה ישנם עוד עתה ביָמה 10–7 מקומות פנוים לאכרים בתנאים הידועים (300–250 דונם אדמה, בית ורפתים בתשלומים 250 פר' לשנה הקרן עם הרבית. המתנחל צריך להשקיע 1000–5000 פר' בבהמות, כלים וזריעות). אם זוהי כבר צורתה האחרונה של ימה – ימים יגידו. כי הנהלת עניני המושבה עברה לידי האכרים החדשים הפרוגרסיביים. שתי השנים האחרונות בימה לא היו טובות. השתא מחכים ליבול בינוני.

בית־וגן ⁴

מושבה חדשה זו נבנתה במרחק כרבע שעה מיָמה בעד האריסים מן הפועלים החדשים שהתמחו בעבודה בגליל במשך שנה–שנתים ויותר. יכולים היו לקוות, כי המה ידעו לעבוד בעצמם ולהתפרנס מנחלתם. לדאבוננו, כבר ישנם ביניהם הרבה מתאוננים. הם אומרים, כי היבול הרע בעוכרם, שעי"ז נכנסו בעול של חובות, וטוב שיקדימו לעזוב את נחלתם. אולם הטובים שביניהם מראים על הרשלנות, על ההשתמשות בכחות ערביים, במקום שהיו צריכים לעבוד בעצמם, על האופן הפרימיטיבי של העבודה וכדומה. יוכל היות שגם משבעת־עשר האכרים שבבית־גן יפנו אחדים את מקומותיהם לאחרים. מוזר גם הדבר הזה, שהצעירים האלה, שהורגלו לכאורה בהסתדרויות, אינם מסוגלים עתה לסדר את עניני מושבתם באחדות ושלום. ריב מפלגות להם תמיד בעת בחירת ועד המושבה, והדבר הגיע לידי כך, שנאלצו למסור את הדבר לועד המושבה בימה, שהוא ימנה ועד לבית גן…

טבריה

העיר הזאת נשתנתה הרבה לטוב בשנים האחרונות. כלואה היא עודנה בתחומה הצר והחשוך, אבל כבר חדרו לתוכה הרבה קוי אורה מתוך הסביבה החדשה של המושבות והחוות שנתיסדו במחוזה. סימפטומטית היא העובדה, שבעת ה“הדלקה” על קבר רמבעה“נ (ט"ו אייר) רקדו בחצר ביהכנ”ס עשרות פועלים צעירים ושרו שם שירים לאומיים: נראה שהצעירים חדרו לתוך הסביבה, אם אין מתנגדים לרקודיהם ושיריהם במקום קדוש.

וטבריה באמת נעשית יותר צעירה ומתקדמת. מסילת הברזל מאחדת אותה עם חוף הים ועם דמשק, בים כנרת עוברת אנית הקיטור¹). היא נעשית למרכז מסחרי, בסביבתה מתפתחת עבודה עברית פרודוקטיבית, המושכת אחד אחד את באי החלוקה, ובתוכה יסדו גן ילדים ובי“ס למלאכה בעד הנערות. עם זה נתקבל הרשיון לבנות בתים מחוץ לעיר, היק”א כבר בונה שלשה בתים, חכי“ח מתכוננת לבנות על יד העיר בית־ספר מפואר לבנים ובנות. היכולה טבריה ה”חלוקנית" להשאר במצבה הקדום, עוד מעט תתפקע הקליפה והנה תופיע עיר פחות או יותר מודרנית. אנשי המקום דורשים שהאפ"ק יפתח שמה סניף, בהיות המסחר שם הרבה יותר מפותח מאשר בצפת, והישוב העברי הרבה יותר גדול מאשר בחברון. עם זה הם מסדרים חברה לבנין בתים מחוץ לעיר.

הרבה מועיל להתקדמות טבריה החכם־בשי, מר אבולופיה, איש נבון וחרוץ; גם המורה העברי אשר בביה“ס לבנים של חכי”ח משפיע הרבה על הסביבה. מענין הדבר כי החכם־בשי מתענין ברצינות במושבות אשר בסביבה, אבל לא כדי להשגיח שם על תרומות ומעשרות, כי אם לסדר את חייהם הפוליטיים. הוא הזמין לאספה את באי־כוח המושבות. אִחֵד אותם עם היהודים היושבים בחדרה לעבוד עפ"י תכנית קבועה, כדי להגן על האינטרסים של הישוב העברי.

מגדל

כמהלך שעה בעגלה או בסירה, או ב־20 דק באנית הקיטור, באים למגדל. סוף־סוף נמצא חלק הגון מעמק גניסר זה בידינו. כידוע, מסוגל המקום הזה ביחוד לנטיעת צמר גפן. לע“ע עשו נסיון רק בחלק קטן של מושבה זו. את יתר הקרקע נקו מן האבנים ועשבי הפרא, חרשו ויזרעו שם הרבה ירקות וגם שדות בר. הכל נעשה ע”י יהודים מן הפועלים הצעירים ומאלה הבאים מצפת ומטבריה; היו ימים, ששם עבדו כשבעים פועל, גם בזמן מעוט העבודה נשארים כשלשים פועל, המקבלים שני פר' ליום. בעת אשר בכנרת, למשל, נבנה בראשונה בית טוב לדירת הפקיד, והפועלים עודם מתגוללים בצריפים, נבנו במגדל בראשונה דירות מרווחות בעד הפועלים, והפקיד יושב בחדר קטן, וחדר קטן קבעו למשרדו, אשר שם גם ארון המרקחת. חדר־האוכל של הפועלים מרווח, והמטבח גדול ונקי, לכל שנים או שלשה פועלים חדרים מיוחדים, עם מטות טובות ומצעות רכים; אין פלא, אם בתנאי חיים כאלה עובדים הפועלים במרץ מיוחד, וכמעט שאינם סובלים מן הקדחת (אשר בגללה עזבו הגרמנים את המקום). החוה נמצאת על הגבעה במרחק 20 דק מחוף ים כנרת בדרך הכביש; כולה נבנתה ע“י פועלים יהודים, ולא עלתה הרבה יותר ביוקר מאשר הבנין ע”י ערביים.

על חוף הים עומד בית החרושת של מלט. עושים בה צנורות, מדרגות ואבני מלט לבנין. מקום המכירה – טבריה והמושבות. עובדים שם כעשרה פועלים, רובם יהודים; ראש הפועלים גרמני, המציק ליהודים; זה גרם כבר להתחלת שביתה. (הגרמני הכה את אחד הפועלים העברים עד זוב דם).

המתַּוֵך בקנית מגדל לא דייק כהוגן בעת הקניה. הוא הבטיח שהערבים יעזבו את הכפר, והנה המעט שהם נשארו, עוד תופסים אדמה על גבול כפרם, וגם הממשלה חפצה לגזור “מכלול” על אלף דונמים, זה יעלה בדאגה ובכסף. ויהיו צריכים להשקיע בענין הרבה יותר מאשר חשבו.

ראש־פנה

כחצי שעה נסענו באנית הקיטור ממגדל לטבחא. משם מהלך שלש שעות לראש־פנה. מושבות הגליל העליון, בהמצאן רחוק ממרכזי הישוב ובאין אפילו דרך סלולה אליהן – עומדות במדרגה יותר נמוכה בהתפתחותן. הפועל העברי אינו חזיון נפרץ שם. בראש־פנה שורר החֲרַתּ הערבי כבשנים קדמוניות, ובעל הבית משגיח עליו או רק עוזר על־ידו. עובדה טפוסית: אכר אחד מסר לחרת כברת ארץ לזרוע פולים על־מנת שיחלקו אח“כ ביניהם. הערבי לקח לעצמו את כל מה שהכניסה החלקה, וכשבא היהודי להתאונן אמר הערבי, הלא האדמה היא של הברון והעבודה שלי – ומה לך פה?… ועוד עובדה: בראש־פנה יש גן גדול – ירושת הברון– עם הרבה מזרקי מים וצנורות להשקאה; זורעים שם ירקות, השומר והעובד, כמובן, ערבי והוא מוביל את הירקות לצפת ומוכרן, ושם את הכסף בכיסו; ואצל אחד האכרים הטובים המטפל בעצמו בגינתו, גונב ה”שומר" הערבי את חצי הירקות. כמובן שבאופנים כאלו אין חשק ואין “חשבון” להתעסק בגינה, וכל המים הרבים הבאים מן המעין והשוטפים בכל פנות המושבה הולכים לאבוד, בעת שהיו יכולים להיות למקור לחצי פרנסת המושבה. כששוהה אני במושבה זו ושומע את שקשוק המים הנוזלים לבטלה נדמה לי, שאיזו עורקים נפתחו והדם שותת מן הגוף… בואו ונחזיק טובה לטבע ארצנו, שהמעין איננו פוסק ומחכה לימים טובים מאלה…

עבודת המשי לא עלתה בראש־פנה. הבנינים שהיו מקלט לעשרות פועלים שוממים עתה ונחרבים; חורשת עצי התות נגדעה, כי אין “חשבון” לשמרה ולתת את העלים למאכל בהמה; ועוד קרחת רואים אנו במושבה זו במקום הכרמים, כי לפני חמש שנים באה עליהם הפילוקסירה, ובלי עזרת הברון אין חשבון להלחם נגדה. רק חורשת השקדים, בשטח כחמש מאות דונמים, עומד בנס גם לאחר שמסרה אותה הפקידות להאכרים, כי נותנת היא לעת עתה פרי למכביר גם לאלה המזלזלים בעבודה. והשקדים מהמין היותר טוב, ויש חשבון לקטפם; ומפלאי הבריאה הוא, שבחורשה זו נמצאים שני שומרים עברים…

ועל־יד חורשת השקדים כברת ארץ פוריה ובתוכה בית ורפתים, גם מים הובאו הנה להשקות בצנורות מן המושבה, אבל אין “חשבון” להשתמש בעושר זה, רק ערבי אחד שומר את החרבות, והוא וביתו מתפרנסים ת"ל בריוח ממשכורתו החדשית ומהירקות שמגדל לו בגינה. ועוד כברת ארץ גדולה בקצה אדמת המושבה, וגם עליה בתים ורפתים די הצורך לשתי משפחות וגם באר מים. לאיש מהאכרים “לא היה חשבון” להתישב גם פה, אם כי סבלו מחוסר אדמה וגם מנחלה זו התפרנס השומר הערבי. עתה נמצאו גואלים לכברת ארץ זו – שני יהודים מקוקז, שהתישבו פה ומתפרנסים שלא בדוחק.

ובכל זאת עושה מושבה זו רושם טוב ביפיה ועשרה הטבעיים. בית־הספר שבה הוא הטוב שבבתי־הספר שבמושבות. על־יד ביה“ס הזה גינה לעבודת הילדים. אולי יקים בי”ס זה דור, המסוגל יותר לעבודה עצמית מאשר הוריו.

ב“הר־כנען”, אשר על־יד המושבה ישנם כעשרים אלף דונמים, המסוגלים לנטיעות עצי זית ואקליפטוס. חברה אחת באה במשא־ומתן עם חברת יק"א ומציעה 5 פר' בעד הדונם. חברה זו חושבת לנטוע יער במקום זה.

מחנים

ביש גדא מושבה זו. אין הישוב מתקלט בתוכה. כמה עמל מר קלבריסקי בשלש שנים האחרונות וטפל עם היהודים הקוקזים; אין הם מסתגלים לעבודה תכופה, למדו מן האכרים להשתמש בעבודת הערביים, ושוכחים לגמרי, כי אחרו מעט את המועד וכי אינם מנכדי הברון, ומלאים הם תלונות כרמון; הדברים הגיעו לידי משפטים ולידי הקונסולים המשתמשים במקרים כאלו בשביל להראות את שלטונם בארץ. (הקוקזים התאוננו על קלבריסקי, כי נגד רצונם עשה אותם לנתינים עותומנים), והדבר הזה, בימים אלה, הוא ממש כעשן לעינים. סוף דבר הוא, שהמה עוזבים את המושבה אחד אחד והבתים שוב מתרוקנים. אמנם קטן עתה חלק האדמה השייך למושבה זו (רק 400 דונמים), אבל קלבריסקי השיג בעדם לע“ע אדמה לחכירה, והיתה לו תקוה להשפיע על יק”א שגם היא תתן להם אדמה, ובאמת החלה היק“א להתענין בהם. אבל אין לאכרים האלה הסבלנות הנחוצה לאנשים, החפצים לקבל נחלה בלי מחיר; “תן לנו תומ”י די אדמה בעדנו, ולא – אין לנו חשבון לעבוד בחלקה זו או אחרת, שאולי תהיה שייכת לנו בשנה הבאה”…

משמר הירדן

מושבה קטנה זו מתפתחת באופן טבעי. אכריה עובדים עתה בעצמם את האדמה ואוהבים את הקן הזה, שעלה להם בקרבנות. מלבד שנים עשר הבתים הראשונים נבנו עתה שבעה בתים חדשים בשביל צעירי המושבה שנעשו גם הם לאכרים (אחוז כזה של צעירים מתישבים לא תמצאו בשום מושבה). עובדים הם כנמלים, הצעירים והזקנים יחד. היק“א סללה להם כביש ברחוב המושבה; בונים גם בי”ס. הקדחת עוד לא חדלה לקצות בהם, וגם מחלת העינים מצויה עדיין; אבל מקוים הם, כי עתה כשיחפרו אצל כל בית בור למי הגשמים ויחדלו לשתות ממי הירדן יוטב מצב בריאותם. נגע אחד ישנו במושבה זו והם השומרים הערביים, העומדים בצותא חדא עם חבורת שודדים, השומרים, כביכול, את יבול השדות ומעיזים לגנוב גם ביום מתוך המושבה. אבל אין יד המושבה הקטנה הזו משגת להעמיד שומרים יהודים; מתנגדים לחדוש זה גם בעלי החלוקה שבאכרים, במאנם להכניס למושבה צעירים חפשים בדעות.

יסוד־המעלה

גם בני מושבה זו עובדים הרבה בעצמם; ובימי־חול לא מצאנו אף גבר אחד במושבה, כי כולם טרודים בשדה. אולם משמרים הם ככל בני הגליל העליון, עובדים הם באופן פרימיטיבי כערבים, ולכן אין אדמתם מכניסה להם את מה שיכולה להכניס באופן עבודה מתוקן ומודרני; והם חיים בדוחק.

מצב הבריאות במושבה לא טוב; משלמת היא בזה קנס נורא בעד אי־הידיעה של מיסדי המושבה. במרחק כשני קילומטר מיסוד המעלה, בשפוע הרי נפתלי, ישנן גבעות נחמדות. לרגלי אחת מהן נובע מעין בכוח אדיר והיה לנחל השוטף מים זכים כבדולח; שם היו צריכים לבנות את המושבה; אולם המיסדים ידעו עפ“י התנ”ך את מי מרום, והתישבו על שפת היאור הזה, המרעל ע" הבצות שבסביבתו.

על יד המושבה התישבה משפחת הגרים דוברובין; בת חמשה גברים וחמש נשים עובדים. פה אפשר להוכח, כי אדמת א"י מעניקה ביד נדיבה את העוסקים בה באמונה. הבית מלא כל טוב: עופות, ירקות וכל מיני חלב. מחמש מאות דונמים מתפרנסת המשפחה הגדולה הזאת (שהיא באמת מרכבה מארבע משפחות) בשפע וחוסכים ליום רע; האנשים האלה משפיעים על הסביבה בטיב עבודתם.

מתולה ²

מושבה זו ראויה לשימת לב מיוחדת מצד עברה ועתידה. הרבה מהופעות חיינו בישוב החדש נעשו מתחלה בטעות והתפתחו אח“כ בכל זאת והביאו ברכה רבה. מתולה נוסדה כמו עפ”י טעות. בעוד שהיו יכולים לקנות אדמה לרוב בסביבות המושבות הקימות, הלכו לקצה הארץ וקנו מאחד מבעלי־הזרוע כפר דרוזי למורת רוח אנשי המקום… שלמנו מס כבד מאוד בעד מעשה זה, הזר גם לרוחנו. עוד היום מספרים אכרי מתולה בחרדה על אודות “חוצפת” הדרוזים ששכבו על יד הגפנים ולא נתנו לפועלים הערבים לבצור; מסבה זו נאלצו לעקור את הכרמים. מאות פעמים התנפלו הדרוזים על האנשים, על הבהמות והתבואות, ירו לתוך הבתים, קצצו בנטיעות, גזלו את הסוסים. רק צדקתו של הנדיב והכסף שפזר יכול להציל מושבה כזו מכליון; מובן, כי משך עשר השנים שנמשך מצב־מלחמה זה, לא יכלו האכרים להתרגל לעבודה מסודרת ומתוקנת. ואחת החלקות היותר טובות שבמושבה – שטח של 1200 דונמים, אדמת שלחין, למשל, לא נעבד לגמרי, באשר אי אפשר היה לאכרים להתרחק עם בהמתם מן המושבה. הערבים “הפראים” יודעים להוקיר את נחלי המים אשר בככר הירדן ההיא וקוראים למעינות – מקורי הנחלים ההם – עין דהב (מעין זהב); בהם משקים בסביבה ההיא את שדות התבואה וזורעים וקוצרים פעמים במשך הקיץ; ועל אדמת היהודים שטף הנחל לאורך קילומטרים אחדים במשך שנים ללא תועלת. האכרים התרגלו לבקש את מקור מחיתם לא בעשרה הטבעי של אדמת מושבם, כי אם ביד הנדיבה שתמכה בהם לעתים תכופות. הרבה נסיונות נעשו פה בזריעת הטבק. זה היה יכול להכניס הרבה לאכרים, אבל הם הפסיקו בעבודה, כדי להכעיס את הפקידות. וגם למטעי־הזיתים שנעשו פה בפקודת האדמיניסטרציה ועל חשבונה – היסטוריה שלה.

עתה הושגו סוף־סוף השלום והבטחון הגמור של הנפש והרכוש. נבנו ארבעים בית לשני צדי הרחוב הארוך, על ראש גבעה נחמדה הנשקפת אל החרמון. על יד כל בית אל פני הרחוב גינה של פרחים, ירקות ושדרת עצים. אצל אחדים ישנם גם מאחורי הבית גינות ועצי פרי, ויש שחצבו בהר מדרגות־מדרגות בשביל מטע־כרמים. הכל טוב ויפה; אבל שנות העלומים מי ישיבן? אין בן־הארבעים יכול להתחיל מן האלף, ואין זה, שחי משך שנים רבות מתמיכה, יכול לעמוד על רגליו. על כן מעטים הם במושבה זו אכרים השמחים בחלקם והקשורים ומחוברים לקרקע ולעבודה הם ונשותיהם ובניהם ובנותיהם; הרבה מתאוננים, מפקפקים ורוגנים; וישנם העוזבים את המושבה בשביל לבקש את מזלם מעבר לים. לכן ישנם עתה ורפת, אם רק יביאו אתם בערך 6–5 אלפים פר' בשביל בהמות, כלים וזריעות ולהתכלכל עד הקציר. רצוי שלמתישבים החדשים יהיה מושג מעבודת האדמה בכלל ומחיי האכר בא"י בפרט, שיהיה להם רצון ומרץ לעבודה, ולא יאלצו גם אלה לעזוב כעבור זמן־מה את מקומותיהם לאחרים.

למתולה עתיד גדול בתור מקום מיועד לנאות קיץ. בכל שנה נוסעים יהודים למאות בירחי הקיץ אל ה“לבנון”. למתולה ישנן אותן המעלות של הרי הלבנון: אויר מבריא, צח וקריר, מחזות־טבע נהדרים: הרים ובקעות, פלגי מים זורמים בהמולה, צל נעים בחורשות עצי אשל ותאנים, מאכלים בריאים של כל מיני ירקות, ביצים וחלב, גם ענבים לאכילה. וחשוב לאורחי הקיץ גם זה, שבסביבה מקומות יפים מאוד לטיולים. במרחק כרבע שעה מן המושבה ישנו אשד מים, הנופל במורד כעשרים מטר ומניע טחנה; הלאה אשד שני פי שלשה חזק מהראשון, מצד השני למושבה דרך־כביש המתפתלת בהרים ובבקעה פוריה בין גני חמד עד נהר הליטנוס, הנושא את שפעת מימיו מבקעת הלבנון ומתעלם במקום הזה בין צורי עד, אשר שיאם לעב יגיע. ועוד יתרון למתולה, שהרי נפתלי מגינים עליה מפני הטללים התקופים הבאים מן הים, חסר בה גם האבק, שמוצאים ברוב המקומות בלבנון ואין בה יתושים, המטרידים ביום ובלילה את יושבי ה“הר” (כך נקרא הלבנון). ופה הלא ישבו אורחי הקיץ בתוך סביבה עברית! בשנה שעברה כבר באו כשמונים אורחים למתולה; רבים מהם בקרו בשנים הקודמות את הלבנון וכלם הרגישו את עצמם יפה מאוד. התיאבון לאכילה מתרבה, ההרגשה העצמית טובה גם אצל החלשים, ויש שנתרבה משקלם בכמה קילו במשך של שבועות אחדים. – אם ימצא איש שיחפוץ לפתוח שם מלון ולסדרו באופן אירופי, תתן לו הפקידות למטרה זו בית של שתי קומות, ואין ספק שהאיש הזה יעשה עסקים טובים. כי לא רק בעונת הקיץ ירבו שם האורחים, כי אם, במדה ידועה, גם בכל ימות השנה, כי עתה נגמר הכביש מצידון למתולה (דרך נבטיה ושדרה), מצד השני תקנו את הדרך לעגלות עד לראש פנה, ובקרוב יסללו את הכביש מצפת לטבריה (דרך ראש פנה), והיתה מתולה באמצע דרך־העגלות היחידה המובילה ממחוזת צפת וטבריה לצידון ובירוט. וגם דרך־היבשה הגדולה, הנבנית עתה מדרום לצפון א“י (ירושלים־שכם־גנין־טבריה־צפון־בירוט) תעבור דרך מתולה. יש לקוות כי אז תהיה מתולה פינה שויצית בארץ־ישראל, אליה ינהרו – ביחוד היהודים – מכל קצוי א”י לבלות את חדשי הקיץ.

הטחנה אשר על יד אשד המים שייכת למושבה; עתה חכרה ערבי. לו נמצא יהודי בעל מרץ עם סכום כסף כשלושת אלפים פר', היה יכול למצא בטחנה זו עסק טוב; ובסכום יותר גדול היה יכול להשתמש במפל המים לטחנה יותר גדולה ועוד לאיזה בית חרושת, אולי של משי, כי הכוח המניע לא יעלה לו בכסף.

עושר ואושר רב צפונים לנו בפנה יקרה זו אשר בקצה ארצנו.

במרחק כשעה וחצי מן המושבה כשעוברים בדרך הכביש ממתולה לצידון את הגשר של הליטנוס מתחיל חבל הלבנון, ושם על הגבול יש לקנות עתה (בחבל הלבנון) שתי נחלאות. השטח הוא כחמשה עשר אלף דונמים במחיר של 50 פר' הדונם. האדמה טובה לזריעות הטבק ולנטיעות עצי תות לעבוד פקועות המשי. מה טוב היה לו רכשנו לנו כברת ארץ בחבל ההוא שהנהו חפשי מן ה“עשור” ושאין שם מכס הטבק. כנראה לא יעשו שם עכובים גם בנתינת קושנים על שם נתיני חוץ לארץ. ידעתי כי יש עוד הרבה לקנות בקרבת המושבה, וגם אצל המושבה מתולה יש לקנות חמשת אלפים דונמים במחיר 50 פר' הדונם. (ישנן שם חתיכות כאלו, שכבר מכרו ערביים לערביים במחיר 100 פר' הדונם). אולם הלא ישנם “בעלנים” שונים, ואולי ימצאו כאלה שדוקא תנאי חבל הלבנון יקחו את לבבם. את הכל צריכים אנו לדעת ולנסות, פן ואולי…

(עובדות מחיי היהודים בא"י)¹

א) הערות כלליות

המשבר הכלכלי והפוליטי שעבר בימי המלחמה על הישוב היהודי החדש בארץ ישראל בטח שישמש בתור אבן בוחן למדרגת הכוח, כשרון החיים וההתפתחות שאליה הגיע הישוב החדש הזה. על אף התורות השולטות והדעות השונות של אנשי המעשה קם בשלוש עשרות השנים האחרונות בארץ ישראל ישוב חדש ע"י אידיאליות וקרבנות, בעזרת תמיכה חברתית, חמרית ומוסרית. העולם שנוצר אמנם קטן מאוד, אולם גם יפה מאוד. ואפילו המתנגדים הכרחו להתיחס אליו בהערצה; הם התנחמו בזה שקיומו הוא בלתי טבעי, והשוו אותו לנטע הגדל מתחת לזכוכית; ואפילו רבים מידידי הישוב הזה לא האמינו בעצמם שיצרו ענין בטוח, שיאריך ימים ושיהיה נושא את עצמו.

התחוללה סערה ואחזה בבנין הקטן – כדאמרא אינשא – בארבע פינותיו ובגגו: הסגר גמור, ארבה בלתי שכיח, ומלבד זה החרמות מצד ממשלה עניה. מהצד הפוליטי: מצב מלחמה הכי קשה, יום יום חכו להורדת צבא האויב, בעלי רכוש רבים וכמעט כל המנהיגים היו נתינים זרים של מדינות אויבות; ונוסף לכל זה מסירות ודלטוריות על הציונות ועל הציונים…

מה יהיה גורל הבנין? אם חלש הנהו – פור יתפורר ויהיה לעפר ואפר; אולם אם הוא ישאר קים אחרי עבור הסופה, ישמש הדבר סימן כי יסודו חזק וגם נקודות־הקישור שלו אמיצות.

עברו שתי שנות־המלחמה. דוקא שם בא"י עברו כבר רגעי החום הקדחתני. רע ממה שהיה ודאי לא יהיה עוד שם; להיפך, המצב יכול רק להשתנות לטובה. ובכן, הרי בטח מענין לדעת מה שנעשה שם.

לדאבוננו, התנאים הפריעו ולא מרשים גם בשעה זו לדעת את המצב הנכון.

לא שערנו כלל כמה ארץ ישראל יקרה בעיני כל היהודים. כשנדמה היה שמא יפגעו שם לרעה באיזו מידה שהיא ביהודים, וירימו “ויצעקו” איום, והרעישו את העולם כולו. היהודים הורגלו כבר עד כדי כך לצרות, עד שנדמה היה להם כי אחינו בארץ המה בכל רע. היתכן שתהיינה בארץ מהומות והן לא תגמרנה בפרעות־ביהודים, ב“פוגרומים”? הלא ראֹה ראינו מה שנעשה אצל העמים התרבותיים באירופה? קל וחומר שזה יכול לקרות במדה גדושה מזו – אצל התורכי!

מלבד זה היו חלקים מסוימים של הישוב הישן כמו גם מוסדותיו הקימים זקוקים במשבר זה לתמיכה; והיות, שכעת מושיטים, בעולם כולו, עזרה רק למגורשים, גולים, מיותמים וגוועים ברעב, – פחדו, שלא יֵענו לצרכי ארץ־ישראל, אם לא יתארו שגם שם אירע דבר מה דומה לגרושים ולפוגרומים.

נוסף לזה עזבו רבים מתוך קלות דעת את ארץ ישראל בהתחלת המלחמה, אולם הרגישו בחטאם כלפי הישוב; וינסו לטהר את מעשם בעיני עצמם ובעיני אחרים ע"י האמתלא שהמה הוכרחו, כביכול, לכך, בשביל להציל את חייהם.

ולבסוף – הרי ישנן אורינטציות פוליטיות שונות, ואחדות מהן בנויות רק על זה, שהישוב היהודי בארץ ישראל נמצא בסכנה ושרק שטתם הם תוכל להציל את הישוב מחורבן.

לשם העבודה הציונית, כדי שנדע את דרכנו ואת התיחסותו של העולם למפעלנו, צריכים אנו גם לדעת את המצב הנוכחי בארץ ישראל לאמיתו. הדרך הטובה ביותר היא, לפי דעתי, שנדע את העובדות העיקריות, שאירעו שם בעת המשבר הכלכלי והפוליטי. בתור אחד מאלה, ששהה בארץ ישראל עד לאוקטובר שנת 1915 ושלקח שם חלק פעיל בחיים הצבוריים בכלל וביחוד ברגעים המכריעים, אשתדל למסור כאן את העובדות כמו שהתהוו. יבקרו אלה שבאו מא“י את העובדות, שאני מוסר כאן ואח”כ ננסה להוציא מהן את המסקנות.

עוד מלים אחדות בתור הקדמה, טרם שאתחיל לתאר את העובדות. פה הועמדה בעיקר השאלה בנוגע לישוב היהודי החדש בארץ ישראל מתוך הבחינה, עד כמה הוא מקרב אותנו לממושו של הרעיון הציוני. אולם, כשנתאר את העובדות עלינו יהיה לטפל בישוב היהודי בארץ ישראל בכללו מפני הטעמים הבאים: 1) בשנים האחרונות גברה השפעת הישוב החדש על הישן. רבים, ולא רק מהצעירים, אלא גם מהבאים בשנים, עוזבים את צורות החיים הישנות ומסתגלים לצורות חדשות של חיים תרבותיים וביחוד של חיים כלכליים. בימי המשבר הקשים אי אפשר היה להמנע מההשפעה ההדדית בין כל חלקי הישוב. 2) יש לחשוב ולקוות שאחר המלחמה הפעולה המשותפת הזאת בין הישוב הישן והחדש עוד תגבר. כל מי שמסוגל לעבודה ולהתפתחות בין יהודי ארץ ישראל, יספח לחוג הישוב החדש ויכנס לתוך חוגו.

כשפרץ המשבר, היחס שבין חלקי הישוב השונים בארץ ישראל היה פחות או יותר כזה:

קים היה ישוב המכונה בשם הישוב הישן – אותם היהודים אינם לוקחים חלק בחיים הפרודוקטיביים והמקבלים אמצעים לחייהם מחוץ לארץ, מ“החלוקה” בצורותיה השונות; אלה הם כ־30.000 נפש היושבים ביחוד בערי הארץ.

על צדו של הישוב הישן נוצר הישוב החדש, – שבתוכו התרכזו כל הכוחות היהודים הפרודוקטיביים: אכרים, פועלים, בעלי מלאכה, מורים, בעלי אומניות חפשיות (רופאים, מהנדסים, אגרונומים וכו'), סוחרים ופקידים. לישוב זה שייכות גם המשפחות המפולגות, ז. א. הנשים והילדים היושבים בארץ ישראל והמקבלים אמצעים לחייהם מאבות המשפחה הנמצאים בחוץ לארץ. הישוב החדש כולל כ־50 אלף נפש, הנמצאים בעיקר במושבות היהודיות.

עוד כעשרים אלף איש נמצאים במצב של מעבר לחיים פרודוקטיביים; אלה הם סוחרים זעירים, בעלי מלאכה ו“מלמדים”, שנשארו עוד, תלויים פחות או יותר, ב“חלוקה”.

מה קרה לכל חלקי הישוב האלה?

ב) המשבר הכלכלי

מיד לאחר פרוץ המלחמה ואניות המסחר של הארצות המשתתפות במלחמה חדלו לבקר את חופי סוריה וארץ ישראל, עלו המחירים של צרכי האוכל והנחוצים ביותר, שהיו מביאים בשנים כתקונן מחו"ל, עד למעלה ראש. נוסף לזה אבדו לישוב הישן כמעט כל הכנסותיו; החלק הגדול ביותר של המנדבים שבארצות המלחמה נתרושש, והעברת הכספים היתה קשורה בקושי רב ובהפסדים גדולים בשער החליפין. כך נשארו אלפי משפחות שבישוב מחוסרי אמצעים לחייהם. באותו המצב נמצאו גם נשים וילדים רבים, שבעליהם או הוריהם ישבו בחוץ לארץ.

מצב זה גרם ביחוד הפסדים קשים לישוב החדש. עד אז השתמשו להשקאת הפרדסים כמעט רק במניעי נפט. מחיר הנפט עלה לאין ערוך (70 פרנק במקום 8 פרנק התיבה), וזה בלבד גרם לפרדסנים היהודים הפסד של יותר ממיליון פרנק לשנה. משלוח תפוחי זהב, שקדים ויין לחו"ל נהיה לבלתי אפשרי; וזה שוב גרם הפסד של מיליון פרנק נוספים. באותו זמן התנפל ארבה וגרם לנזק של יותר משלשה מיליון פרנקים. ואלמלא המלחמה אפשר היה להביא מחוץ לארץ אמצעי מלחמה בארבה (נסיוב ושאר חמרים כימיים), וההפסד היה הרבה יותר קטן.

כשתורכיה נכנסה למלחמה התחילו ההחרמות (גיוס של אמצעי הובלה, צרכי מזון, וסחורות שונות בשביל צבא, באשראי של הממשלה, שהיא תשלם את מחירן לאחרי המלחמה); זה עלה ליהודים בערים ובמושבות ב־200,000 פרנק בשנה הראשונה למלחמה. עוד כמאה אלף פרנק שלמו אלה שפדו את עצמם מעבודת הצבא בהתאם לחוק התורכי.

במצב הזה נעשה הישוב זקוק לתמיכה. אלה שלא היו תלויים לגמרי מ“החלוקה” הצליחו לעבור את חצי השנה הראשונה איך שהוא. אולם אחר כך נצטרכו גם הם לתמיכה.

בישוב החדש נתבטלו מדרגות שונות: האכרים העוסקים בפלחה לא נצטרכו לשום תמיכה, וודאי שלא יצטרכו לה גם עד לאחר המלחמה, אם רק לא יקרה אסון מיוחד כגון ארבה או מגפה. היו להם צרכי החיים הנחוצים ביותר ממשקם הם; אין הם נלקחים מעבודתם; רובם אזרחים עותומנים מזמן וכבר סידרו מקודם את ענין עבודת הצבא שלהם. בתור יצרנים אין הם מרגישים כמעט ביוקר השולט. אם מטילים עליהם כעת מסים יותר גדולים ולפעמים גם עבודת־הכרח בשביל הצבא, המה נושאים את זה בכוחותיהם הטבעים ולא יהיו זקוקים לשום תמיכה מבחוץ.

גם מושבות המטעים לא היו נצרכות לשום עזרה מבחוץ מפאת המלחמה, לולא אסון הארבה שדרש מהם הוצאות רבות, כדי להלחם בו; ונוסף לזה הלכו לאבוד הכנסת הפרי של השנה הנוכחית, חלק ההכנסה של השנה הנוכחית וגם חלק ההכנסה של השנה הבאה. ולאחר כל זה לא נצטרכו המושבות האלו בשום מקרה לתמיכות; האמצעים שלהם, של בעלי רכוש מבוססים, הספיקו להם להוצאת הבית שלהם. כי בשנים רגילות פרדסיהם וכרמיהם מכניסים להם הרבה יותר מצרכיהם השנתיים. חסרו להם אמנם הסכומים הגדולים, הנחוצים לעבוד המטעים; דרוש היה להם לכל הפחות מאה אלף דולר לשנה. והם נצרכים לסכום הזה בצורת הלואה בתשלומים לשנים אחדות ברבית קטנה. ההלואה מסחרית בהחלט, היות ואפשר להבטיחה ביציבות ע"י משכנתא על נכסי דלא נידי בערבון הכנסות שנתיות בטוחות המתקבלות מהמטעים.

אלה שהרגישו מיד את קושי המשבר היו הפועלים. אכרי הפלחה התחילו מיד לעבוד בעצמם באופן יותר מאומץ והקטינו ככל האפשר את ההוצאות על עבודה שכירה. בשביל העבודה במטעים (ביחוד בשעת מגפת הארבה) השתמשו מלבד הפועלים הקבועים גם בבעלי־מלאכה רבים, שלא מצאו להם עבודה, לרגלי המשבר, במקצועם, ואחזו מתוך זה בעבודת השדה. אפשר היה להעסיק פועלים ובעלי־מלאכה רבים גם בעבודות צבוריות: בנינים, ישור אדמה, תעול ובנין דרכים. אבל בשביל לאפשר עבודות פרודוקטיביות אלו נצרכות שוב לא נדבות, אלא הלואה של אלפי דולרים אחדים לחודש; גם הלואה שכזו אפשר היה להבטיח יפה ע"י משכנתא על הבנינים והאדמה, שעל ידם הוצאה לפועל עבודה זו. זה היה יכול לאפשר עבודה פרודוקטיבית ולחם בשביל מאות אנשים.

ובנוגע לסוחרים, שהתרכזו מסביב לישוב החדש, – רק מצבם של חלק קטן מהחנונים הזעירים נהרס ע"י המשבר. הבינוניים והסוחרים הגדולים הרגישו את עצמם די חזקים ויכלו להתקים.

הנשים והילדים, שנותני לחמם נמצאו בחוץ לארץ, נצרכו גם הם להלואות.

הבעלים וההורים יחזירו בודאי את כל ההוצאות. אולם לעת עתה הוכרחו להלוות בשביל צרכי חייהם. בגימנסיה העברית לבדה נמצאו 150 תלמידים כאלה ועוד כמאה תלמידים מחוץ לארץ, שבקרו את שאר בתי הספר בארץ ישראל.

גם בתי הספר עצמם נזקקו לתמיכה, תקציב בתי הספר העממים והתיכוניים שבארץ ישראל מגיע לשמונים אלף דולר לשנה, ותשע עשיריות ממנו היו מתקבלות תמיד מחוץ לארץ.

כך נפגש הישוב היהודי בארץ ישראל פנים אל פנים עם המשבר הכלכלי.

ג) העזרה עצמית

בפרוץ המלחמה חשבנו בארץ ישראל, שהיא לא תמשך זמן רב, ובכל זאת התכוננו לפגוש את המשבר בכוחות מאורגנים. ביחוד היה הארגון חזק ובתכנית מתאימה במרכז הישוב החדש, ביפו. מיד נוסד על ידי הכוחות המאוחדים של כל חלקי הישוב ומעמדותיו, של כל ההסתדרויות והמוסדות – “ועד להקלת המשבר” שבו היו מחלקות מיוחדות: “ועד הכספים”, “ועד הלחם”, “ועד החנויות”, “ועד המלוה”, “ועד לעבודות צבוריות” ולבסוף “ועד המחלק”.

העבודה הראשונה של ועד הכספים היתה להקל את המצב הקשה, שנוצר מתוך חוסר במטבעות זהב ומטבעות־חלופין קטנות, שנעלמו מיד משוק הכספים. הועד בא אז להסכם עם הבנק היהודי שיוציא בשביל לקוחותיו המחאות בנות 100, 50, 20, 10 ו־5 פרנקים; נוסף לזה הוציאו תוי כסף קטנים (פרנק, בשליק ומטליק), שבעדם היה אחראי ועד תל־אביב ושנמצאו תחת הבקורת שלו. תוי הכסף האלה, וביחוד המחאות הבנק, הצילו לא רק את היהודים, אלא גם את שאר התושבים ביפו, ירושלים וסביבותיהם מבהלה ומספסרות, הפושה בכל מקום בשעת מלחמה, – דבר שגם ממשלות עצומות אינן יכולות להמלט ממנו לרוב.

חוץ מזה היה מתפקידו של ועד הכספים להשיג אמצעים כספיים לעבודת שאר הועדות. את האמצעים הראשונים בסכום של עשרות אלפי פרנקים אחדות השיגו בארץ; הבנק היהודי הלוה כספים לאנשים ולמוסדות שהיו בטוחים דים. בשביל נדבות והלואות מפוקפקות אספו בין אנשי הישוב ע“י הטלת מס עצמי, שהיה גבוה מאוד, (רק ביפו אספו בזמן הראשון יותר מעשרת אלפים פרנק). אולם כבר מראשית הפעולה נוכחו שהאמצעים העצמיים ילכו ויפחתו בעת שהצרכים ילכו ויגדלו, ולכן פנו לחוץ לארץ. לקריאותיו של ועד־הכספים שביפו החישו יהודי אמריקה, שהושיטו את ה”עזרה הגדולה" שלהם על ידי הציר מורגנטוי והועדה הציונית הזמנית שבאמריקה.

ועדי הלחם והחנויות הכניסו סדרים במחירי הלחם ולפעמים גם במחירי צרכי האוכל החשובים האחרים. נתברר, שבארץ ישראל נמצא לחם במדה מספיקה בשביל כל הישוב; אולם צריך היה להזהר מחרחורי הספסרות וממחירים שהסוחרים מעלים באופן מלאכותי. הפעם נתבררה חשיבות האדמה המועטה שהיתה בידינו. יכולנו לשמור תמיד על המחירים ולהנמיכם רק הודות ללחם שהבאנו ממושבות הפלחה שלנו, וביחוד מאותן המושבות שנוסדו על אדמת הקרן הקימת. בידי הועד היתה תמיד מן המוכן כמות ידועה של קמח, הוא היה אופה בעצמו לחם ומוכרו בחנויות שלו. זה השפיע, כמובן, על מחירי השוק. במשך ששת החדשים הראשונים מכרו בחנויות במחירים ממוצעים גם סוכר, נפט, פחם, וכו', עד שהסוכר והנפט אפסו בארץ ומחיר שאר הדברים ירד מאליו לאחר שעברה הבהלה הראשונה.

ועד המלוה נתן הלואות קטנות בעזרת הבנק, המוסדות הציונים וכספי־העזרה מאמריקה בערבות משכנתאות וברבית קטנה. מקסימום ההלואה למשפחה היה בראשית 40 פרנק לחודש, ואח"כ הלך וקטן עד ל־15 פרנק לחודש, עד כדי פרוסת לחם. בהלואות כאלו השתמשו אנשים, שהיו מרויחים מקודם די לפרנסתם או שהיו מקבלים למחיתם כספים מאבות המשפחה שבחוץ לארץ, מאות פרנקים לחודש. בשמחה הסתפקו בפרוסת לחם, שהיו משיגים במקום כלי זהב או כסף שנתנו במשכנתא, רק כדי שלא יאלצו לפשוט יד לנדבות.

ביחוד היתה מענינת עבודת הועד לעבודות צבוריות (מקודם רק ביפו ואח"כ גם בירושלים). כל אפשרויות העבודה קבלו צורה חברותית בעזרת האשראי שהשיגו (שוב מהבנק ומהקרן האמריקאית), וע“י לחץ מוסרי השפיעו גם על אנשים פרטיים ומוסדות שיוציאו לפועל עבודות, בנינים, ישור אדמה, תעול, כבישים וכו', שבלעדיו היו דוחים עד לאחר המשבר. כדי שהעבודה תחלק בהתאם למצב וכדי שנותני העבודה לא ישתמשו לרעה במצב הדחוק של הפועלים, לקחו כמעט לגמרי מנותן־העבודה את הזכות לבחור לעצמו פועלים ולקבוע את שכר־העבודה. ועדה מיוחדת – ועד המאוחד לפועלים ולבעלי מלאכה – קבעה, מי ומתי יבצעו את העבודה הנידונה; בראש וראשונה היו מעסיקים את בעלי המשפחה, ובהתאם למספר הנפשות שבמשפחתם קבלו פחות או יותר ימי עבודה בשבוע, ורק אחריהם באו הרוקים. המחיר הנורמלי של העבודה היה קבוע, והפועל היה מקבל מיד רק את המינימום ההכרחי לחייו; השאר היה נרשם על שמו והבטח לו ע”י תעודות, באופן שיוכל לקבל זאת במשך שנה לאחר המלחמה. מובן מאליו שהועדה קבלה על עצמה את האחריות ואת הפקוח שהעבודה תמלא בסדר הדרוש. חברים מהועדה הזו סדרו גם קבוצות־פועלים על יד מסילות הברזל.

בנוגע לבעלי המלאכה, הנה אמצעי הארגון של עזרה עצמית מצד מרכז בעלי מלאכה (המונה יותר ממאתים משפחה ביפו), הצטינו ביותר. הסתדרות זו רכזה בידיה לטובת הכלל, כמעט את רכוש כל חבריה; חסכונות בבנקים, משכנתאות על בתים ומגרשי בנין, אפשריות פרטיות להשגת אשראי, – הכל מסרו החברים – כמעט איש לא נעדר – לרשות הועד המרכזי, הסתדרות זו רכזה בידיה, לטובת הכלל, כמעט את רכוש כל חבריה; לכל חבר בהקפה על חשבון מיוחד, שיסודר בדיוק נמרץ לאחר המלחמה. הסתדרות זו קבלה על עצמה גם את בנין גשרי מסילת הברזל בשעת המלחמה. תוצאות השיטה הזו בעבודה היו, שחמשה־עשר חודש לאחר פרוץ המלחמה לא נמצא אף חבר אחד בהסתדרות שהיה זקוק לנדבות, אם כי אצל רבים מהם אפסה העבודה כבר מזמן.

לאחר כל ההתאמצויות להקטין את המשבר ולהקילו, כרע בכל זאת חלק מהתושבים תחת משא המשבר, ולא יכול לקבל אשראי בשום צורה. לאלה דאג ועד המחלק. היו בו מחלקות מיוחדות לאשכנזים, לספרדים ולתימנים, הנבדלים ביניהם בצורות חייהם והנצרכים מתוך זה לדרכי תמיכה שונות. לפועלים ובעלי המלאכה היתה מחלקה מיוחדת לשם עזרה לחבריהם שנמצאו בצרה.

במדה יותר קטנה, אולם לא פחות במרץ, אורגנה פעולת העזרה העצמית גם בשאר הערים בארץ ישראל, עוד טרם בוא העזרה מאמריקה. יש לציֵן בירושלים את מטבחי העם הזולים ואת העזרה המקורית לישיבות; בעלי בתים מיפו, ירושלים והמושבות קבלו על עצמם לשלם מדי חודש בחדשו הוצאות מלמד שלם או חציו, כדי שהישיבות לא תסגרנה. בעלי הבתים שבירושלים עזרו הרבה באמצעים עצמיים, באוכל ובבגדים למאות היהודים, שמלאו אז את שרות הצבא שלהם בבנין הכבישים ובמסילות הברזל. לבסוף סודרו גם בירושלים אפשרויות עבודה בעזרת קרן העזרה האמריקאית.

ארגון העזרה העצמית במושבות העבריות – ביחוד בין קבוצות הפּועלים – היה חזק, בריא ולא הצטרך לשום נדבות. הפועלים יצרו בשעה זו הסתדרות כללית מכל המפלגות. תפקיד ההסתדרות הזו היה להשיג עבודה, לשמור על המחירים, חלוקת צרכי־אוכל, בגדים וכו'. במושבות אחדות נוצרו ועדים מאוחדים של פועלים ואכרים. באיחוד ובארגון חזקים אלה אפשר היה להיות בטוח, שכל פרוטה, שתכנס שם בתורת הלואה, תהיה בטוחה בהחלט ושישתמשו בה באופן הכי טוב.

כל עבודת העזרה שתוארה כאן אפשר שאינה כה חשובה בכמותה כמו באיכותה. היא מוכיחה את הקיום היציב בארץ ישראל, שאין לו שום כוח מכריח חוץ מהדחיפה המוסרית והכרת האחריות בפני הארץ היהודית והעם היהודי.

כאן גם המקום לציין שברגע הקריטי נתבלט באופן מיוחד ערכו של הבנק היהודי (האפ"ק), שהציל את הישוב היהודי בארץ ישראל מהרס. מענין היה לראות עוד בהתחלת המלחמה בירושלים, כיצד היהודים האדוקים, שחשבו להם מקודם למצוה למסור את חסכונותיהם דוקא לא בבנק היהודי, היו עומדים במשך שעות ברחוב, מתחת לקרניה הלוהטות של שמש תמוז, על יד הדלתות הנעולות של הבנק הגרמני ושל ה“קרדיט ליאונה” עד שהודיעו להם, שבשעת התדחית – מורטוריום – לא ישלמו להם כלום או רק פרוטות בודדות; ובאותה שעה היה הבנק היהודי פתוח, והיה בא לעמק־השוה עם כל אחד ואחד מלקוחותיו; שלם בזמן הראשון סכומים די גדולים, וגם אפילו, לאחר שסגרו אותו באופן רשמי, השיג, כדאמרי אינשי, כספים “מתחת לאדמה” לשם עזרה ובשביל לספק בגדר האפשר את צרכיהם של בעלי־הפקדונות שלו. ראינו, שבלי האשראי של הבנק, ועד הכספים לא יכול היה להכניס סדרים במחירי צרכי האוכל, וגם ועד המלוה, ובמידה ידועה, גם הועד לעבודות צבוריות לא יכולים היו להתקים. ביחוד המלחמה בארבה היתה כמעט בלתי־אפשרית לגמרי בלעדי האשראי של הבנק שלנו. אפילו אלה שהוכרחו או רצו לעזוב ברצונם את הארץ, והבנק שלנו בא"י לא רצה ולא יכול לתת להם כסף לדרך, קבלו במצרים כספים מהבנק שלנו, וכך יכלו להגיע למחוז חפצם ולמשפחותיהם.

תמורת דיקנותו ומסירותו שלמו לבנק במטבע הטובה ביותר – באמון גמור; ולא רק הישוב היהודי, אלא אפילו הישוב הנכרי. היו משלמים בשביל המחאות הבנק, בשעת המלחמה, שמונים ופעמים גם תשעים אחוז בזהב; לשער שכזה לא הגיעו אפילו שטרות התשלומים והמחאות של הממשלות האדירות בארצות המלחמה. וכשהממשלה התורכית סגרה את הבנק (בתור מוסד אנגלי, וביחוד בגלל שהוציא המחאות משלו בתור נירות ערך בלי רשיון מיוחד) ודרשה שכל הקרידוטורים יבואו, כדי לגמור את חשבונותיהם עם הבנק, לא הופיע אף אחד. מכל הערבים העשירים, שבידיהם נמצאו המחאות הבנק על עשרות אלפי פרנקים, הביא רק אחד המחאה של 10 פרנק; הפקידים ראו בזה התעוללות ויקרעו את ההמחאה וחרפו את הערבי על אשר הוא מראה יותר אמון לבנק היהודי הסגור מאשר לממשלה התורכית. עובדה היא בכך שהבנק היהודי לא נסגר בעיני הקהל היהודי. בדעת הציבור היהודי הוא נשאר קים. בתשלומים הקטנים, שהבנק היה פורע מזמן לזמן לנצרכים ביותר, הוא חזק את האשראי שלו עד לאחר המלחמה. וזה היה גם סימן מובהק, שבעלי החובות שלו, האכרים והסוחרים, חושבים להם לחובה קדושה לפרוע לו את כל חובותיהם עד הפרוטה האחרונה, והמה יהיו במצב למלא את חובתם זאת, כמובן בהארכה ידועה; הקרדיטורים של הבנק לא ינגשו בו מצדם יותר מדי והסכומים שיצטרכו לפרוע ימצאו בודאי על ידי הבנק־האם בלונדון וההסתדרות הציונית.

ביחוד נתבלט כשרון הארגון והפעולה של הישוב היהודי בארץ ישראל ב“מלחמה” בארבה. לא רק בעלי המטעים והשדות, אלא גם אלפי יהודים אחרים הראו מסירות ואהבה לכל עץ, שתיל ולכל עשב, הגדלים בארץ. בני אדם לא אכלו, לא ישנו והתקיפו, גרשו, קברו, שרפו את ה“שונא”, – את המחנות העצומים של המזיקים הקטנים. בתי הספר בערים נסגרו לשבועות, כי המורים ותלמידיהם הלכו למושבות להלחם בארבה. מאות זקנים וילדים מהערים רצו להציל את הרכוש היהודי במושבות. התיחסו לכל עץ ולכל עשב כלשאֵר־משפחה קרוב, שחייו בסכנה ושמחובתם להצילו. וזה מוכיח, כשעם משתרש בארצו, מתגלים בו כשרונות וכוחות חדשים, שלא נראו מקודם. וזה היה אות, שעמנו מתחיל לחיות חיים עצמיים ושהוא מתחיל להרגיש את עצמו בביתו.

ד) העזרה האמריקאית

בכל עזרה, הניתנת על ידי מי שהוא לא חשוב כל כך גודל העזרה כמו הזמן והאופן שבו היא ניתנת. יש מימרא יפה מאוד בנידון זה בתלמוד, בנוגע לכיבוד אב: “יש מאכילו תורים ובני יונה ויורש גיהנום; ויש מטחינו בריחים ונוחל גן עדן”. ושם מובאות שתי דוגמאות יפות מאד; כיצד הבן האחד היה נותן לאביו הזקן מדי יום ביומו יונים צלויות, אולם באופן כזה שהוא היה נחנק בהן, ומתוך זה ירד הבן לגיהנום… הבן השני העמיד את אביו לעבוד עבודה קשה, כדי להצילו מהתחיבות גדולה, שהבן לקח על עצמו ומתוך זה זכה לגן־עדן… העזרה שאחינו באמריקה הושיטו לא"י בשעת המלחמה הגיעה בזמנה וניתנה בדרך הטובה ביותר.

הזכרתי למעלה, שפנו מארץ ישראל לעזרה ליהודי כל העולם. לאמיתו של דבר היו גם בארצות המלחמה אלפי יהודים רבים שעוד לא סבלו כל־כך בהתחלת המלחמה. תורכיה היתה אז ניטרלית, ואפשר היה לשלוח לשם עזרה. התשובה ההגונה הראשונה לקריאת העזרה מא“י באה מהציר מורגנטוי בצורת סכום של 50.000 דולר. ומיד לאחר זה באה ידיעה טלגרפית ע”ד יסוד הועדה הציונית הזמנית. מכל שאר הארצות באו בתחילה רק סכומים קטנים מאוד, ואחר כך פסקו אפילו הארצות הניטרליות לשלוח איזו עזרה שהיא. כולן סמכו כפי הנראה על אמריקה, שלא פסקה לרגע מלדאוג ליהודי ארץ ישראל.

גם האופן שבו נתנה העזרה האמריקאית נתבלט מהר מאוד. בתחילה אפשר היה עוד להרגיש בנתינה זו מקצת מהעיקרון הפילנטרופי הידוע: “נותן המאה הוא גם מחוה הדעה” וחלק מהמנדבים מסר את חות־דעתו למר כ' הידוע, שניסה לנצל את המקרה הזה גם לעניני מפלגה. ברגש מר הוכרחנו להסכים. לא היתה לנו כל רשות להעמיד בסכנה את עניני הנצרכים. אלא שהחוש הבריא של היהודים באמריקה, המסורים לא“י, הכריע מיד. בא כוחם שבקר בארץ ישראל מסר להם כפי הנראה דו”ח על המצב לאמיתו, והם תקנו את הטעות. עבודת העזרה נמסרה בארץ ישראל לידי אנשים אחרים הקרובים יותר אל העם ולרעיון תחיתו. נקבע העיקרון שצדקה תנתן רק במקרים ההכרחיים ביותר, ושהעזרה תחלק ככל האפשר בצורת הלואות בטוחות, אפשרויות עבודה ושישתמשו בה להוזלת צרכי החיים הנחוצים ביותר.

העובדה עצמה, שיהודי אמריקה מתענינים בישוב היהודי, שהציר האמריקאי הוא המתָּוֵך הראשי בעזרה הזאת, שהסיוע אינו חמרי בלבד אלא גם מוסרי, יצרה מצב־רוח מיוחד בישוב היהודי. יהודי א“י החלו להרגיש, שלא נתקו מהעולם היהודי. זה הרים גם את ערך הישוב היהודי בעיני כל השכנים. היום שבו היתה באה האניה האמריקאית לחופי א”י היה כעין חג ליהודים. ידעו שאין בזה שום מטרה פוליטית; הביאו רק קצת כסף. אולם הרי, ראשית משיגים בכסף לחם ועבודה; ושנית הרי יש בזה משום כבוד לאומי; היכן משיגים בכסף לחם ועבודה; ושנית הרי יש בה משום כבוד לאומי; היכן זה הורגלו היהודים, שממשלה תטריח את פקידיה הגבוהים רק לטובתם. פקידי אניות המלחמה והמלחים לא התערבו אמנם בשום דבר, אולם נוכחותם כשהיא לעצמה אמרה, שישנן אומות עצומות המתיחסות אלינו בנימוס.

והנה כשסודר ההסגר וכשאפשר היה לצאת מארץ ישראל רק באניה אמריקאית, – באיזו אצילות, ידידות ואנושיות התיחסו האמריקאם לכל הנוסעים! לא רק שהנסיעה היתה חנם, לא רק שדאגו לנוחיות ולמנוחת הנוסעים, אלא אפילו תענוגות ומוסיקה היו מספיקים להם. וזה כמובן במדה שוה לבני כל העמים. אולם רוב הנוסעים היו יהודים, והרי אלה מרגישים יותר מאחרים בכל סימן של התקרבות ובכל טיפול אנושי. זה היה מרגיז אותנו, יהודי ארץ ישראל, ולפעמים אמרנו שיחסם של מלחי האניות האמריקאיות וקציניהן משפיע על רבים מהיהודים שיעזבו את הארץ, ואפילו על אלה, שצריכים היו להשאר בתוכה. מיותר להדגיש, שאנשי האניות האמריקאיות לא יכלו להכנס בבירור הפרטים האלה, והם התנהגו כאמריקאים, לאמור כאנשים.

רושם גדול מאד עשתה האניה האמריקאית, שהביאה צרכי מזון לארץ ישראל. זה שמש סימן לתשומת לב מיוחדת, וזה היה מעשה אנושי מתאים למצב. מובן שדבר כזה לא יכול היה להעשות אז לטובתה של קבוצת אנשים מיוחדת, ושהצטרכו לחלק את המזון בין כל התושבים ואפילו את הסחורה שנשלחה רק ע"י היהודים. אולם חשוב היה שכולם הרגישו, שהם נהנים מזכות היהודים. וזה הגדיל את ערכם הפוליטי של היהודים.

ומה גדולה היתה בארץ ישראל חשיבותן של ההלואות האמריקאיות! אחרי הארבה, ואחרי שכל אכר מסר את פרוטתו האחרונה כדי להציל את עמלו משך שנים רבות, המה מטעיו. רבים מהם משכנו ומכרו כלים מיותרים וגם בהמות ונשארו בעירום וחוסר כל, כאותם העצים שהארבה החשיף את עליהם יחד עם קליפתם הירוקה. במה יעבדו כעת בחורף, במה יחרשו, ישקו? (ותיבת נפט עולה כעת ב־80 פרנק במקום 8 פר'!). ואם לא יעבדו, הרי יתיבשו לא רק העצים, אלא גם האנשים עצמם, אחרי שלא יהיה להם במה לעבוד ולהרויח פרוסת לחם.

ההלואה האמריקאית באה כמלאך מושיע. מלוים 40 אלף דולר – בערבות בטוחה מאוד – ונגשים לעבודה. הנה אפשר להשיג עבודה ולחם. ומהעצים מתחילות לבצבץ, יחד עם הענפים והעלים הירוקים, גם תקוות חדשות. אלה שהשתתפו בהלואה אפשר שלא תארו לעצמם, מה טוב הוא הדבר שהם עושים. אלה שהלוו את הכסף לא כולם היו ציונים, אולם הם יכלו תמיד להתגאות כלפי הציונים בזה, שאלמלא הם, חלק גדול מעבודת הציונים היה הולך לאיבוד. אותו הדבר הוא גם ביחס להלואה השניה. כשנמשכה המלחמה וגם בשנה השניה אי אפשר היה להוציא את התוצרת לשוק־העולם, הלוו שוב יהודי אמריקה 60 אלף דולר; וכך הבטיחו עוד הפעם את קיומו של חלק גדול מהמטעים. קשה לתאר איך יתקימו המטעים אצל אותם האכרים, שלא נהנו מההלואה הזאת. אפשר שאין מעבדים חלק מסוים מהמטעים, הם ניזוקים ונוסף לזה נשארים יהודים, המסוגלים לעבודה, בלי עבודה ולחם. אולם בזה אין אשמים יהודי אמריקה, הם היו עוזרים בכל אשר יכלו. ההלואות יכלו להיות הרבה יותר גדולות, אילו סודר הענין ביותר מרץ ובאופן יותר טוב; והראיה, כשהחליטו לא לסגור את בתי־הספר, המה נשארו פתוחים ומתקימים כמעט זה שנתים אך ורק מהאמצעים המתקבלים מאמריקה.

כל מה שהמלחמה נמשכת יותר, הולך המצב הכלכלי ורע בארץ ישראל, אולם גם הסיוע האמריקאי הולך וגדול. כעת השאלה היא, אם צריך לחלק את כספי קרן הסיוע לתמיכה פשוטה בלבד, או אם אפשר להשתמש בהם גם להלואות, בשביל ליצור אפשרויות חדשות לעבודה. ועדת הסיוע ודאי שלא תסרב לזה.

המשבר יעבור, הישוב היהודי בארץ־ישראל יחזור לחייו הכלכליים הרגילים, אולם עוד זמן רב יזכרו בהכרה עמוקה ובתודה רבה את יהודי אמריקה, שידעו להושיט את עזרתם בזמנה ובאופן כה אנושי.

ה) המצב הפוליטי בגליל ובשומרון

כשמדברים על המצב הפוליטי בארץ ישראל בשעת המלחמה מוכרחים להבדיל בין יהודה והגליל, בין מחוז ירושלים ושאר ארץ ישראל.

בגליל סבלו היהודים מהמלחמה במובן הפוליטי כמעט לא יותר משאר התושבים. הממשלה החרימה את כל מה שיכלה לטובת הצבא: אצל הפלח הערבי – את חמורו וגמלו, ואצל האכר היהודי – את סוסו או את פרדתו. מיד לאחר המלחמה הבטיחו לשלם לפלח ולאכר היהודי; יש לחשוב, שלא ישלמו לא לזה ולא לשני. את עבודת ההובלה הוכרח הפלח למלא בגמלו האחרון והאכר בסוסיו ועגלותיו, אולם בעד זה אפשר היה לקבל מיד תשלום, ובמושבות אחדות (בזכרון ובחדרה) קבלו היהודים בעד זה הכנסה הגונה; בכל אופן הפסידו שם מעט מאוד.

כשנכנסה תורכיה למלחמה ושאלת נתיני הארצות האויבות עלתה על הפרק, וכששלחו מהארץ את הנתינים הנוצרים לדמשק ולמרכז סוריה, הרשו ליהודי הגליל והשומרון להיות לנתינים תורכים ולהשאר במקומותיהם. התשלום לא עלה ליותר מ־5 פרנק, ובשנה הראשונה שחררו אותם מעבודת־הצבא.

לרגלי מצב המלחמה לא יכלו השומרים היהודים להשתמש בנשק. השכנים הערבים בגליל ניסו להשתמש בזה, ולרעות את בהמותיהם בשדות היהודים. במקום אחד רצו אפילו לקחת מהיהודים חלקת אדמה, שהיו להם עליה טענות. היתה התנגשות. אולם הממשלה הפסיקה מיד את הסכסוכים כבשעת שלום רגילה.

בחדרה נסה אחד השכנים הערבים, שיך בעל השפעה גדולה, ביחד עם הקומנדנט של העיר גנין, להעליל על האכרים היהודים, כי בהיותם יושבים על שפת הים, הם מוכרים חטה לאניות האויב העוברות סמוך למושבה. שלחו לחדרה צבא, שהכריח את העגלונים הערבים העובדים אצל היהודים, ע"י הכאות ואיומים, להודות שהם הובילו חטה של יהודים לשפת הים. האשמה הוטלה על 13 מהבחורים החשובים ביותר שבמושבה ושלחו אותם למשפט הצבאי בירושלים. אולם באותו יום בא הפחה של שכם, גילה את השקר שבדבר, אסר את השיך הערבי ושלח מהמושבה את הקומנדנט ואת צבאו. נודעה לו האמת מהעדים הערבים וימהר לברר את הענין כולו לממשלה העליונה. ועוד טרם הספיקו היהודים האסורים להגיע לירושלים, ויודיעו להם באמצע הדרך, ביפו, שהמה יכולים לחזור הביתה זכאים.

במשך חדשים אחדים עבד צבא תורכי רב בעמק יזרעאל ע"י המושבה היהודית מרחביה. יחס הצבא והקצינים ליהודים ולרכושם היה קפדני מאוד; אסור היה לחיל להכנס למושבה בלי רשיון של קצין. בדרך כלל הוסיפה נוכחות הצבא מצב רוח של בטחון לכל הסביבה. רק מחסור המספוא לסוסים ולפרידות של הצבא הרגש באופן תכוף. מהאכרים היהודים בגליל דרשו יותר מספוא מאשר מהפלחים הערבים העניים, כי חשבו את האכרים היהודים ליותר עשירים ומבוססים. יש עוד להעיר, שאצל הפלחים לקחו לעבודת הצבא את פועליהם הכי טובים, בשעה שהמושבות היהודיות שלחו רק אחדים מפועליהן לעבודת הצבא; השאר שלמו כופר חמישים לירות תורכיות – בהתאם לחוק, ונשארו במשקיהם.

ו) המצב הפוליטי ביהודה

למצב הפוליטי של היהודים ביהודה היה אופי אחר לגמרי. מיד כשהתחילה המלחמה האירופית ובתורכיה הוכרז מצב מלחמה, בא ליפו בתור קומנדנט ערבי חסר תרבות, חיל בעל אופי קשה, מושלימי קנאי ונוסף לזה אדם חולה־עצבים. הוא מצא לו לעוזר סגן־קצין אחד, מי שהיה בידואי; אדם גוץ, שהיה מהיר כצבי, למרות רגליו העקומות, ערום כחתול, אכזרי כנמר וגם הוא היה חסר תרבות וקנאי, אלא שבמקום עצבים חלשים היתה לו חולשה ל“סוסים”, ז. א. לליטרות זהב אנגליות. מעלתו זו נתבררה רק לאחר מותו; בחייו חשבו שהוא פקיד נאמן ומסור לממשלה כאדונו הקומנדנט.

אופיָם של שני הקצינים האלה ראוי לתשומת־לב, היות ומראם הפראי ויחסם לאנשים עורר בהלה בכל הסביבה ובין התושבים היהודים; ביחוד בין אלה, שלא הבינו יפה את השפה הערבית. אפשר לאמר בבטחה, שחוץ מסיבת התנאים הכלכליים הקשים, שעליהם דובר למעלה, עזבו מאות יהודים רוסים את הארץ עם התחלת המלחמה מתוך פחד מפני המפלצת בעל הרגלים העקומות. כעת נראה דבר זה קטן־ערך, מגוחך, כעין אניקדוטה אופיָנית בשביל פרובינציה נדחה בימות המלחמה. אולם אז הפילו שני הקצינים האלה את חתיתם על רבים מהיהודים, שפחדו, שכאן מתחיל דבר מה נורא ואיום. זה היה עוד טרם שבא ג’מל פחה וצבאו לארץ ישראל, פחדו שישארו בלי מנהיג ושליט בארץ ושאנשים מהסוג שתארנו ישלטו בארץ כישר בעיניהם. ואלה שלא היו עוד מעורים ומשורשים בארץ, ברחו מיד, מתוך פחד.

כפי מה שנתברר חשב הקומנדנט ועוזרו, שתפקידם הוא לשמור על הארץ בפני מהומות פנימיות, להשיג מזון ומספוא לצבא ולשמור, שלא יורידו על חוף יפו צבא אויב.

ביחוד סבלו מהפקידים האלה הערבים הכפריים. בעד כל הפרת מנוחה, בעד כל גנבה סחבו אותם למשטרה, הכום מכות־רצח, רמסום ברגלים; ובעד דברים חשובים מגזלה או בכלל חשד ברגול, מסרו ערבים אחדים למשפט הצבאי ותלו אותם. עם אנשים אירופיים התנהגו בדרך מנומסת יותר. הענין היה נגמר בחרופים ובענשי כסף. מהיהודים נאשמו רק צעירים אחדים בהפרת מנוחה ויכבדום במכות לחי; אולם גם אחד האכרים הגרמנים מהחשובים ביותר, זכה למתנת־יד שכזו.

גם מההחרמות לטובת הצבא סבלו קשה הפלחים בכפרים; היו שולחים אותם על חמוריהם וגמליהם משך חדשים לעבודה. סוסים טובים, פרידות, עגלות ומכשירים וכלי־עבודה מצאו בעיקר רק אצל האכרים היהודים. נוסף לזה לא היו משלמים ביהודה שכר בעד הובלה כמו בגליל. בהחרמת מנופקטורה, עצים, ברזל ונפט לקחו באופן יחוסי מהסוחרים היהודים ביפו יותר מאשר אצל האחרים; ראשית, מפני שבועדות שהיו קובעות את כמות הסחורות שצריך היה לקחת מהיהודים ואת מחיריהן, ישבו כמעט רק ערבים (הסוחרים היהודים היו עוד ברובם נתינים זרים) ושנית טענו, שהיהודים מקבלים עזרה מאחיהם שבחוץ לארץ, בעת שהערבים לא קבלו כלום מן החוץ.

ביחוד השפיע לרע על דעת הקהל הרעש ואי־הסדר שבו היו נעשות החרמות. תמיד היו מפיצים קול שיש נחיצות גדולה באי־אלו סחורות או מכונות ושיקחו פי עשר ממה שלקחו אח“כ באמת. כך לדוגמא לקחו ממושבות היהודים (לשם העברת מים במדבר) 15 מניעים ו־3000 מטר צנורות ברזל. אולם לפני החרמה זו הצהירו, שיקחו את כל המכונות ואת כל הצנורות שימצאו במושבות, באופן שהאכרים פחדו כי פרדסיהם יחרבו. למעשה לא נחרב אף פרדס יהודי אחד מתוך החרמה זו. אולם השמועות ע”ד ההחרמה יצרו, כמובן, מצב רוח מדכא עד מאוד. והיהודים, שלא סבלו מזה בעצמם, נבהלו ויברחו לחוץ לארץ, ושם הקימו רעש וספרו שהישוב היהודי בארץ ישראל הולך ונחרב כולו.

גם השגחתו המרובה והנמרצה של הקומנדנט היפואי על חוף הים, שהשונא לא יוכל להוריד עליו צבא, לא היה בה כדי להשפיע לטובה על הישוב היהודי ולהרגיעו. אולם, נודה, שדבר זה גרם רק לאי־נוחיות. בלילה, למשל, הוכרחו להתהלך בפנסים, כי את פנסי הרחוב היו מכבים. אסור היה לגמרי להתהלך בשעה מאוחרת בלילה, אבל ליהודים לא אונה כל רע; רק פעם אסרו לזמן קצר את הפועלים היהודים, שעסקו בישור אדמה וסלילת כביש מתל־אביב לים, מתוך אמתלה שהם סוללים כביכול, דרך בשביל האנגלים. כשנתברר הדבר, כעבור זמן קצר, שחררו את הפועלים האלה.

אבל אמת הוא, שהפחד התמידי בפני ירידת צבא האויב על חוף יפו היתה הסבה לכל הפחד והפורעניות, שעברו על היהודים וביחוד על הציונים שבארץ ישראל במשך שנת המלחמה הראשונה.

ובאמת, כשננסה להבין את מצב־רוחו ואת אחריותו של קומנדנט צבאי, הצריך להגן בעזרת מאות אחדות חילים על חוף הים בפני האויב, היכול לבוא כל רגע כרעם מן השמים, בשעה שהוא יודע, כי ביפו ובסביבותיה יושבים עשרות אלפי נתינים של המדינות האויבות, היכולים להמציא ידיעות לאויב, לתת לו סימנים קבועים ואח"כ – גם לפגשו בזרועות פתוחות – נבין אולי גם את התנהגותו ועצבנותו. את הנוצרים שלחו מן הארץ ושמו אותם במחנות־הסגר במחוזות רחוקים שבסוריה, אולם ביחס ליהודים נתקבלה פקודה מקושטא, שירשו להם לקבל את הנתינות התורכית. השונאים מאתמול יהיו מחר לאזרחי הארץ ויהנו מכל הזכיות; אולם מי יודע מה בלבם ובמוחם של כל אלה, שהיו עוד אתמול נתינים רוסים, צרפתים או אנגלים? ונוסף לזה – להם ארגון משלהם, מדברים וכותבים הם בשפתם; ומי יודע מה הם עושים, ולמה הם מתכוננים…

וכאן מגיעים אנו לאישיות השניה, שמלאה את התפקיד הראשי ביחס הפוליטי הגרוע לציונות בשעת המלחמה; אנו מתכונים בזה לקַימַקַם היפואי.

ז) בהא־אדין והגזרות הראשונות

הקימקם היפואי בֶּהַא אָדין היה בפרטים רבים ההפך מהקומנדנט המתואר. הוא היה איש חכם, בעל השכלה, רציני ואציל. שמש מקודם פקיד במקדוניה והיה נוכח שם, כשבעטין של השאיפות הלאומיות של הועדות הסלביות ומתוך התערבות הממשלות הנוצריות שבאירופה והנרגנות שלהם אבד מחוז זה לתורכיה. אח“כ שמש בקושטא בוזרה לעניני חוץ, במחלקה לעמים זרים. הערבים, חברי הפרלמנט התורכי, בתור באי כוח סוריה וארץ ישראל, השתדלו להוכיח לו כמו גם לשאר הפקידים שבבירה, שההגירה היהודית לארץ ישראל והתישבותם שם תזיק לתורכיה בתור אלמנט זר, הנתמך ע”י ועדים והסתדרויות שבחוץ לארץ. ועד כמה שהוא מתענין בציונות בקושטא, יכול היה להוכח, שבאי כוח התנועה הזאת שם היו בני חו"ל והשתמשו בשביל פעולתם בועדות מחוץ לארץ. בבירה התורכית לא הופיעה מעולם משלחת של יהודים מילידי המקום או מאלה שהתאזרחו מחדש מתוך הישוב החדש, שתפנה לממשלה כפנות אזרחים לממשלתם.

בידיעות כאלו ורשמים כאלה על הציונות בא בהא־אדין ליפו ולתל־אביב ואפשר שמצא, שהמצב שם הרבה יותר רע – מנקודת מבט של פקיד תורכי – ממה שתאר לו. דוקא במקום זה היתה ליהודים עיריה משלהם (ועד תל־אביב), משטרה משלהם (שומרים), שמות מיוחדים, עבריים, לרחובות ורק בכתובות עבריות, בתי ספר ששפת הלמודים בהם היא עברית; נוסף לזה בתי משפט משלהם (משפט השלום), בולים מיוחדים (על הקרן הקימת)², בנק מיוחד מחוץ־לארץ, וגם תוי־כסף מיוחדים בשעת המלחמה; ובכן כל אותם הדברים שרק לממשלה יש הרשות ליצור ולמסור לצבור לשמוש. נוסף לזה באה בעת האחרונה מזמן לזמן אנית מלחמה מאמריקה ומביאה ארגזי זהב, המתחלק ע"י נתינים זרים לנתינים זרים, בלי שום בקורת מצד הממשלה. האין זו שאיפה סֶפַּרַטיסטית מאורגנת יפה? והלא יש להם כבר אפילו דגל מיוחד והימנון מיוחד (התקוה).

בהא־אדין הנהו פקיד זריז. הוא אינו מסתפק במה שמספרים לו. הוא מאסף חומר עובדתי, המזדמן לידו בקלות יתרה, מפני שמעולם לא הסתירו שום דבר ולא היה כל סודות. הנה הוא מוצא בבית מסחר לנשק את רשימת האנשים שקנו נשק בשביל השומרים היהודים. הוא אוסר את מניה וילבושביץ־שוחט, והיא חושבת לישר ולמעשי לא להכחיש מה שיוָדע לו בין כך וכך. היא מקריאה לפניו את הפרוגרמה הציונית ומדברת אתו גלויות על תקוות הציונים בארץ ישראל ועל חובת תורכיה וכל שאר העמים לתמוך בזכויותינו בארץ ישראל. ואם היא סרבה למסור לו את שמות העסקנים הציונים בארץ ישראל, נודעו לו בכ"ז שמות כולם. ואולי גם על־ידי יהודים אחרים.

הנה הכל בידיו; יכול היה להמית את הציונות במכה נצחת אחת: כל המנהיגים הציונים, כל המשתתפים, פחות או יותר חשובים, בעבודה הציונית, ובכלל החלק הגדול ביותר של הישוב החדש, הם נתיני ארצות אויבות, – יכול הוא לשלחם מהארץ בבוקר בהיר אחד על בסיס פוליטי, בלי שום הכנות וטקסים ומבלי שהדבר יעורר שום רעש והתנגדות.

אולם לחבורתו מונחת לפניו פקודה מהממשלה המרכזית, שיקבל את כל ה“זרים” האלה בתור נתינים תורכים בעלי זכויות שלמות, אם רק יביעו את רצונם. לאשרו לא רצו כל היהודים להשתמש בזכות זו; והוא מצדו עוד הקשה על הדבר כי דרש 40 פרנק מסים בעד כל בוגר שרצה להיות לעותומני. היהודים פנו בשאלה לקושטא, ובינתים נמשך הענין. בהא־אדין השתמש בזמן הזה, כדי להפחיד את הקהל בשביל שיסרב להתאזרח וימהר לעזוב את הארץ. הוא השתתף ב“מפעלים” אחדים של הקומנדנט היפואי, אם כי זה האחרון לא היה עליו חביב ביותר. כך דרשו שניהם ממושבות יהודה שימסרו לממשלה מספר מסוים של קני־רובה מרטין, שהיו אסורים בשעת המלחמה (ומספר כה רב, שלא היה בידיהם), דרשו את הנשק גם מכל תושבי תל־אביב; בטלו את השמירה היהודית המיוחדת בתל־אביב והכניסו שומרים עירוניים כלליים, חלק מהם ערבים ושוטרי הממשלה. בבוקר אחד הקיף הצבא את תל־אביב, ויסדרו חפושים בבתים, החרימו נשק, המחאות הבנק היהודי ותוי כסף של ועד תל־אביב. במושבה פתח תקוה חפשו בחצר בית הכנסת מתוך אמתלא ששם החביאו נשק ואפילו תותחים!… ובמשטרה העירונית של יפו לא קבלו אז יהודים נתיני חוץ; הערבים הגונים והאמידים לא רצו להכנס למשטרה, וגם יהודים תורכים מבני המקום לא חשקה נפשם בזה, גם את היהודים שהתאזרחו זה עתה לא קבלו. כך נשארו במשטרה העירונית רק הערבים מהמין הגרוע ביותר; ואת אלה זינו בנשק.

כל הדברים האלה עשו רושם רע מאוד על הישוב היהודי ביהודה; בכל אחת מהאניות האיטלקיות, שעוד התהלכו אז, היו מאות אנשים עוזבים את הארץ; והאניות הללו היו לוקחות מחירים כפולים ומשולשים. ברחובות תל־אביב היו מתקימות יום יום אסיפות פומביות. אחדים טענו שצריך לברוח, “היות בין כך ובין כך יגרשו אותנו מהארץ” ובמקרה הכי טוב – סברו – כולם ימותו פה ברעב; האחרים ענו, כי פשע ובגידה לעזוב ברגע כזה את הארץ. פקידים באים ופקידים הולכים ואנו נאריך ימינו בארץ ונשאר בה על אף הקפריזות של פקידים, ודוקא בזמנים הרעים זוכים בארץ ע"י יסורים ואפילו בדם. בקלובים של הפועלים בערים ובמושבות נשמעו וכוחים נלהבים. הרבו להתוכח אפילו במחלקות הגבוהות של בתי הספר התיכוניים. ברגע קריטי זה נתברר מי בא במקרה לארץ ישראל ומי השתרש ונתערה בארץ. רק בסביבה אחת לא התעוררה כלל השאלה: להשאר או לנסוע – בין האכרים. אפשר שגם ביניהם היו הדעות מחולקות בנוגע לנסיעתם… של האחרים; אולם ביחס לעצמם לא היתה שאלה שכזו. הם הרגישו באופן אינסטינקטיבי, שאין הם יכולים לזוז מהמקום, ממש כמו שבתיהם, שדותיהם ופרדסיהם לא יכולים לזוז ממנו.

חלוקי דעות חריפים היו גם בין עסקני הצבור ביפו, היש להלחם בבריחה מהארץ או לתת לענינים להתפתח בלי מפריע. ביחוד רבו הוכוחים בנוגע לשאלה הבאה: רבים מהעסקנים ביפו, ירושלים ובמושבות יהודה דרשו עוד מהתחלת המלחמה, שישלחו לקושטא משלחת מהיהודים החשובים ביותר, נתינים תורכים מירושלים והמושבות, שיבארו לעומדים בראש הממשלה את ערך הישוב היהודי ואת מצבו בצורתו החדשה ושיתארו שם גם את כל הקושיים העוברים עליו עכשיו. הטענה העיקרית של העסקנים האלה היתה, שעד עכשיו ראתה לפניה הממשלה המרכזית בתור מתוכים ואנשי־בינים רק נתינים זרים, באי כוח חברות חוץ לארץ; אם לפנים היה בזה משום משגה, היה עכשיו בזה משום סכנה. צריך להראות לממשלה את בני הישוב כמו שהם ולהוכיח לה שהם אזרחיה ועובדים בהתאם לאינטרסים שלה בארץ; אז תבין הממשלה מה שנעשה בארץ, ותדבר אתנו בלשון אחרת. ולפחות נוכל לדעת מתשובתה, את יחסה אלינו… עסקנים אחדים התנגדו למשלחת כזו, ואמרו שיש להסתפק במכתבים, בתלגרמות למורגנטוי ולבאי כוח הציונים שבקושטא. בוכוחים ובהחלטות היה גובר הרוב, שהיה בעד משלחת כזו, וביחוד בשעה שהיתה נגזרת איזו גזירה חדשה. סוף־סוף בחרו כבר את האנשים למשלחת זו. אולם האמצעים הכספיים היו בידי המתנגדים למשלחת כזו, וכך לא הוצאה ההחלטה לפועל.

ובינתים בא והגיע יום ה' המפורסם.

ח) יום ה' המפורסם

צריך שהקהל ידע את כל הפרטים בנוגע ליום ה' המפורסם (ה־17 באוקטובר, ז' בחנוכה). מפני שספרו ופרשו את מאורעות היום הזה באופנים שונים, ועל ספורי־המעשיות האלה בנו אפילו שיטות שונות בנוגע לעבודתנו בארץ ישראל להבא.

זה היה בדצמבר 1914. באירופה רדפו הממשלות כחיות טורפות את נתיני הארצות האויבות; בארצות תרבותיות אחדות מסרו את הנתינים הזרים ואת רכושם לרצון ה“המון”. בסוריה ובארץ ישראל חכו יום יום להורדת צבא אויב מאניות. ג’מל פחה שלח ליפו פקודה טלגרפית שיגרשו מהארץ את כל נתיני הממשלות האויבות.

באותו יום עגנה במקרה ביפו אניה איטלקית, שצריכה היתה להפליג בעוד שעות אחדות; דברו כבר על מלחמה עם איטליה ופחדו, שזו תהי אולי האניה הניטרלית האחרונה, המבקרת את יפו.

כנהוג בתורכיה, הכריזו ברחובות, שכל הנתינים האויבים צריכים לעזוב היום את הארץ… ומה יעשה לאלה שלא יעזבו את הארץ? אחדים ספרו בשם הקימקם, שאת אלה ישלחו לפנים הארץ; (עד עכשיו שלחו את בני האומות האויבות האחרות לדמשק בסוריה, ועוד הלאה עד לאורפה – אור כשדים). היהודים פחדו, שאותם ישלחו לאסיה הקטנה ואפשר אפילו למדבר־ערב, בין הבידואים. אנשים פקחים ביותר שערו השערות וסברות, שדוקא את הזרים ישאירו ביפו, וכשיבא האויב, יעמידום בחזית כדי שהוא יירה בהם (הרי כך עשו באירופה!).

ברחובות אחדים הלכו שוטרים מבית לבית ובכל מקום שמצאו נתינים אויבים הביאו אותם ל“סֶירַיֶה” (בנין המשטרה). היו אפילו מקרים אחדים שהשוטרים לא רצו לחכות עד שההורים ימצאו את ילדיהם שלא היו בשעת החפוש. אפשר, כי במצב כזה הטוב ביותר היה, לולא היו מתרוצצים ברחובות־העיר ושכולם היו נשארים בבתיהם; בשעות המעטות, עד הפלגת האניה, היו השוטרים מצליחים לשלח רק איזה מאות אנשים. אולם קמה בהלה; כל אחד רצה לשמוע ולראות, ופתאום – מלא הקהל את כל הרחובות, ביחוד בתל־אביב. נסעה ועדה לקימקם. בחזרם משם צעקו חברי הועדה עוד מהעגלה שכולם מוכרחים לנסוע. ועד תל־אביב שלח את פקידיו מבית לבית, להודיע שכולם מוכרחים לעזוב את הארץ. הקהל תפש את החפצים הנחוצים ביותר ורץ למסור את עצמו בידי המשטרה.

באותה שעה ישבה ועדה ממשלתית בועד תל־אביב ונתנה תעודות לכל אלה שנרשמו עד אותו יום לשם התעתמנות; רבים נרשמו עוד ביום ההוא, אם רק העיד ועד תל־אביב, שאותו איש כבר בא קודם בשביל להרשם. לעומת זה התיצבו מעצמם רבים מאלה, שנרשמו קודם בשביל להתעתמן, בשורת המובילים לאניה. הורים רבים, שנרשמו בעצמם ושנשארו בארץ, הביאו את בניהם הצעירים ומסרום לידי המשטרה. ערך גדול היה לדבר, שאפשר היה לנסוע הפעם בלי כרטיס ובלי דַרכִּיָה. נתינים רבים של ארצות ניטרליות ואפילו נתינים עותומנים, שפחדו פן לא יהיו להם אמצעים לחיים, השתמשו כעת במקרה ורצו לאניה. (המשטרה שעל יד החוף היתה צריכה להשגיח יפה שלא יברחו יותר מדי יהודים). ה“מתנדבים” האלה הגדילו את המהומה ואת הבהלה; המה טענו, בשביל להצדיק את בריחתם, שפוחדים המה, שאלה שישארו בארץ ימותו ברעב, יתלום או ימיתום ביריה…

בינתים נתאספו על־יד ה“גומרוק” (בית המכס) מעל לאלף איש, שהתכוננו לנסוע ומספר כזה של מסתכלים. כמעט כל הנוסעים טענו, שאין להם כסף לכרטיסים; חברת האניות הודיעה שהיא תגבה את הכל מהממשלה. כאן התחילו הפקידים לבקר את הנוסעים, אם יש בידיהם כסף או שוה כסף תכשיטי־זהב, כדי שישלמו בעד עצמם ובעד האנשים העניים. העשירים ידעו יפה להחביא את כספם. סבלו רק העניים. עד שעסקנים אחדים מיפו התחיבו לשלם את הוצאות הנסיעה בעד העניים וגם בעד ה“מתנדבים”.

והנה בא הליל, הים היה סוער, הספנים הערבים, שסבלו כבר מזמן מחוסר־עבודה, חכו למקרה זה בכליון עינים. כרגיל לוקחים בעד העברה מהחוף לאניה בשעת סערה בים שני פרנק לנפש. כעת דרשו שלשה פרנק ויותר מזה. בתוך הרעש והחושך אי אפשר היה לפקח על הספנים ולסדר את הנוסעים, ותקומנה צעקות ומריבות.

האניה האיטלקית יכלה לקחת רק כ־ 500־400 נוסעים, בקושי רב קבלה עד ל־800, אבל יותר מזה אי־אפשר היה בשום אופן להכניס. סירות אחדות מלאות נוסעים נאלצו לחזור לחוף; והיות שמשפחות אחדות יצאו בסירות שונות וחלק מהן עלה על האניה, בעת שיתר בני המשפחה נאלצו לחזור העירה, לא ידעו הפקידים מה לעשות בחוזרים ויאסרום; ורק בחצות הליל הוציאום לחפשי.

הגימנסיה קבלה באותו יום פקודה לשלוח לחוץ לארץ את כל התלמידים שהוריהם נתיני הארצות האויבות. אספו לגימנסיה את כל הילדים האלה והכינום לנסיעה. אחדים מהמורים ואחד מהועד המפקח החליטו לנסוע עם הילדים, כדי לדאוג להם בנכר. אולם באותה שעה הוסיפו להשתדל בכל הדרכים, שלא לשלוח את הילדים (בזה סיעו הרבה הפקידים התורכים, ערבים שבניהם למדו בגימנסיה). בינתים הפליגה האניה ונשארו כמעט כל התלמידים חוץ מאלה, שהאמהות לקחום אתן ואחדים מהתלמידים הגדולים, שנסעו ברצונם הטוב.

באותו ערב התחילו להגיע מירושלים רכבות מלאות מגורשים ואולי עוד יותר מזה “מתנדבים”, יהודים שרצו לעזוב את הארץ ברצונם הטוב. אחדים מהם עלו על האניה, והאחרים נשארו לחכות לאניה השניה ונמצאו תחת השגחת המשטרה.

על מאורעות יום ה' זה טלגרפו מיד לממשלה המרכזית ולמורגנטוי בקושטא, כמו כן גם לג’מל פחה בדמשק. גם מאלכסנדריה טלגרפו לאמריקה. כעבור ימים אחדים נתקבלה פקודה, שהיהודים הרוצים להיות לנתינים תורכים יכולים עוד להשאר בארץ. מורגנטוי פקד מצדו, שאניות־המלחמה האמריקאיות שהיו אז בבירוט תבקרנה מזמן לזמן את יפו ואת חיפה ותקחנה למצרים את אלה שצריכים או שרוצים לעזוב את הארץ. בואן של האניות האלו הרגיע הרבה את הקהל היהודי. היו בטוחים, שעל כל פורעניות שתבוא אפשר יהיה עוד לעזוב בטחה את הארץ. גם בנמל יפו הוכנס סדר. קבעו מחיר הסירות וסירות־חנם בשביל העניים. כמו כן נוסד ועד ביפו, שלקח על עצמו לדאוג לבטחון רכוש הנוסעים. הממשלה יצרה גם מצדה ועדה, שבה נכנסו פקידים אחדים ובעלי בתים יהודים אחדים בראשותו של ה“חכם באשי”, לשם רשימת רכוש היהודים הנוסעים והבטחתו. ה“הקלות” האלו והידיעות שעל האניות האמריקאיות מקבלים את הנוסעים בסבר פנים יפות, מפרנסים אותם בסעודות ושאפילו תזמורת מנגנת ושגם באלכסנדריה פוגשים את הגרושים באופן יפה מאוד, עוררו אצל רבים את הרצון לעזוב את הארץ. ואלפי יהודים שיכלו להשאר בארץ, עזבוה ברצונם הטוב³.

באותו זמן בא המפקד הראשי ג’מל פחה לירושלים עם צבאו, שצריך היה להביא לתעלת סואץ. התאוננו לפניו על בהא־אדין וביחוד על מאורעות יום ה' הידוע. הוא שלח מבקר. נתברר שההאשמות כלפי הקימקם לא היו צודקות. בכל זאת הורידו את בהא־אדין לאחר שבועות אחדים ממשרתו. באופן רשמי קבל משרה יותר גבוהה בתור מלַוֵהו של ג’מל פחה, אולם לאחר חודש קראו אותו מארץ ישראל חזרה לקושטא.

לפני עזבו את יפו רצה בהא־אדין לנקום ביהודים. עוד בתחלת מצב המלחמה יצאה פקודה שעל כל שלטי החנויות יש לכתוב את השמות למעלה בתורכית וערבית ורק למטה מהכתובות הללו בשפות זרות. ומועד תל־אביב הוא דרש שעל שלטי הרחובות יכתבו ליד השמות העבריים גם שמות ערביים. את פקודתו לא מלאו. ויסר, לפני עזבו את הארץ, בעצם ידיו את השלטים העבריים. באותו יום סגר גם את הסמנריון לבנות של ועד חובבי ציון ואת בית הספר של האליאנס (את שני אלה פתחו שוב זמן מה לאחר זה). אולם הוא הרגיש בטח כי מצבו חלש עד כדי להלחם ביהודי ארץ ישראל באופן כללי, ולכן אחז בשיטה אחרת.

ט) יד־ישראל באמצע.

בבואו לירושלים הזמין בהא־אדין מזכיר יהודי, בן־דודו של בא־כוח חברת “העזרה”. מענין שעוד ביפו היו לבהא־אדין מקורבים יהודים אחדים; אולם אלה היו אנשים קטנטנים, חסרים משקל וכשרון. אפשר שהפליטו מפיהם מזמן לזמן דרך אגב מלה בנוגע לאיזו “עובדות” שהן. אולם בירושלים נעשתה עבודה רבה ובכשרון גדול. שם “סדרו” את כל החומר, שאסף בהא־אדין ביפו בחפושי־הבית השונים. אלה שראו אחר־כך את התיקים, שהשאיר בהא־אדין בירושה לג’מל פחה, נאלצו להודות שזו היתה עבודה מופתית. ליד כל שם של נאשם נרשמו בדיקנות כל מעשיו וליד כל דלטוריה של מוסדות (ועד תל־אביב, ועד משפט השלום, מרכז המורים, צירים לקונגרס וכו') פורטו בדיקנות רבה שמות כל האנשים, שהשתתפו באותו מוסד. הרגישו בעבודת ה“סדור” יד של יהודי, שהכיר את הענינים משך שנים רבות.

וישנה עוד הוכחה שיד ישראל היתה באמצע. ה“גויים” נוהגים להטיל על כלל ישראל את חטאיו של כל יהודי פרטי; בעיקר אין בלתי־יהודי מבין מה זאת אומרת יהודי בלתי־ציוני, ביחוד בין יהודי ארץ ישראל. רק בין יהודים אפשר לשמוע את הטענה או ההצטדקות, שהיהודים אינם אומרים כלל לבנות בית לאומי בארץ ישראל ומגלגלים זכות על ידי זכאי. העוזרים היהודים של בהא־אדין השתדלו להוכיח לו וגם לג’מל פחה שיהודי ארץ ישראל אינם אחראים, חלילה, בעד שום מפעל ציוני. יש רק להרחיק אי־אלו עשרות של עסקנים יהודים והכל ישוב למנוחתו, וגם היהודים הארצי־ישראליים ישמחו לדבר. כפי הנראה מצאה תכנית זו חן עד למאוד בעיני ג’מל פחה. למה לו לזעזע בשעה כזו ישוב שלם, כשהוא יכול להשיג את מטרתו ע“י הענשת קבוצת אנשים קטנה, שנוסף לזה הנם נתיני ארצות אויבות; נגדם הרי יכול הנהו לעורר, פשוט, משפט פוליטי; וזה ישמש גם אמתלה שלא לקבלם בתור נתינים תורכים, וא”כ ישלחם מהארץ בתור זרים.

כדי להכין את הקהל היהודי שינער באמת את חצנו מהציונים, הוצאה הפקודה הידועה, שאפשר להעניש עונש מות בעד תוים ציונים ובעד כסף ציוני. דבר זה הטיל אימה כזו על היהודים ביחוד על הזקנים, שבירושלים הסירו יהודים בעצם ידיהם את סמלי ה“מגן־דוד” מהפרוכיות ובמושבות רבים קרעו את תמונות הרצל. לאחר בהלה כזו הופיעה בתור בשורת־ישועה ההצהרה הידועה של בהא־אדין, שאין חושדים את כל היהודים ושהם נחשבים לאזרחים מסורים, רק בקומץ הציונים רואה הממשלה אויבים ואתם יתנהגו קשות. כשהביאו הודעה זו לפרסום למערכת ה“חרות” הרגיש העורך מיד שע“י פרסום הצהרה זו ימיט חרפה על היהדות כולה בארץ ישראל וניסה לרמות את “הפריץ” ולהדפיסה, כדי לצאת ידי חובה, בתור הוספה ל”חרות", וכך יוכל לא להפיץ הודעה זו. אולם נמצאו יהודים טובים שהעירו על הדבר, ובהא־אדין דרש שידפיסו את הודעתו בתוך העתון. באותה שעה אורגנה משלחת, שבראשה עמד רב נכבד ועוד “בעלי־בתים” חשובים אחדים, חברי הועד הכללי. משלחת זו הלכה לבהא־אדין והודתה לו בשם כל היהודים על דבריו הטובים בהודעתו בנוגע לכלל ישראל (חוץ מהציונים). המתורגמן של משלחת זו היה אותו המזכיר היהודי של בהא־אדין.

ובכן, תכנית המלחמה של אותו צורר־היהודים “לא נגד היהודים אלא נגד ציונים” וגם הטקטיקה שלה, עובדו בעזרתם הישרה והבלתי־ישרה של אחינו.

י) המשפט הפלילי על הציונים בא"י בשנת 1915

הראשונה שאסרו היתה מניה שוחט (ממשפחת וילבושביץ). כפי הנראה נמצא המאסר הזה בקשר עם שאלת השומרים היהודים; את שמה מצאו יחד עם שמות אחרים בפנקסי המסחר של סוחר ביפו, שמכר נשק בשעה שכבר הוכרז מצב מלחמה. אולם בשעת החקירה העמידו לפניה שאלות בנוגע לפעולתם של הציונים בכלל. היא לא כחדה את המטרות הציוניות, שהיו גלויות וידועות לכל ושלא הסתירו אותם מעולם. לפי הצהרותיה לא היה שום נגוד ביניהם ובין האינטרסים של תורכיה. בשמות היא לא קראה. היא בקרה קשה את מעשי הפקידים התורכים. לדאבוננו – אמרה – נאלצנו לעבוד עד עכשיו לפעמים בעזרת ה“בקשיש”, מפני שהפקידים התורכים לא מלאו ברצינות ובאמונה את תפקידיהם; כעת –אמרה – מקוים אנו, שיוצרו תנאים נורמליים בשביל עבודתנו הנחוצה ומועילה גם לנו וגם לכם.

כעבור שבועות אחדים (באמצע פברואר שנת 1915 בערך) פקד ג’מל פחה, המפקד הראשי של צבא סוריה, שכעשרים וחמשה מהציונים הכי ידועים יתיצבו לפניו בירושלים. באו 15 מיפו⁴, 6־5 ממושבות יהודה ואחדים מירושלים. ברגשות מעורבים, שהיה בהם מהכרת ערך עצמם ופחד העתיד, ליוו מאות צעירים את ה“מוזמנים”, כשעברו האחרונים ברכבת דרך תל־אביב… הממשלה התחילה, בכן, להתענין בנו, ועד עכשיו הרי לא שעו אלינו כלל; עד עכשיו קומץ של מהגרים, כעת נהיינו לגורם פוליטי. אולם במה יגמר הדבר? או, יותר נכון, מה מכינים לנו כאן?

בירושלים הביאו את האנשים ישר לג’מל פחה, הוא הסתכל בהם במבט חודר ואמר בקצרה: “הכונו, בעוד עשרה ימים אשלח אתכם לקושטא”. ובזה נגמר הראיון⁵.

“המוזמנים” פנו בבקשה לג’מל פחה שיקבל שנים מהם כדי שיבאר להם במה אשמתם ושישמע אולי גם את תשובתם. הוא הסכים לקבל רק אחד, את ענתבי. לאחר שיחה של שעה, צווה ג’מל פחה, שבמקום להשלח לקושטא יעזבו האנשים לשבועות אחדים את מחוז ירושלים (למעשה יכלו לצאת ידי חובתם בנסיעה לזכרון וחדרה; אולם בכל זאת נסעו לחיפה ולטבריה).

כעבור עשרה ימים “הזמין” המושל ביפו עוד אנשים מהציונים; בכונה או במקרה כולם השתתפו בקונגרס האחרון בתור צירים מארץ ישראל. הפעם זכיתי גם אני להיות אחד “המוזמנים”. החזירוני לתל אביב בלוית פקידים צבאיים ואזרחיים גבוהים; שם חכו לנו כבר עשרות אחדות ז’נדרמים; את כל אחד מאתנו הביאו לביתו, ושמה נעשו חיפושים רציניים. לקחו כל מיני נירות ותעודות, חוברות ותמונות, שנדמה שיש להם איזו שיכות לציונות והובילו את כל הכבודה הזאת יחד אתנו למשרד הצבאי.

אימה נפלה על תל־אביב; חשבו שהפעם יובילו אותנו לתליה. מיד שלחו תלגרמות על המקרה לקושטה ולחוץ לארץ.

ואנו, האסירים, ישבנו בינתים במנוחה גמורה באחד המשרדים הצבאיים; לאחר שעות אחדות העבירונו לאולם ההרשמה ושם יכלו כבר מכירינו לבקרנו. בלילה העבירונו לבית החולים הצרפתי, וימסרו לרשותנו אולם רחב־ידים עם מטות טובות, רכות ונקיות. גם השרות היתה אדיבה מאוד. (את אחד מבינינו שכחו לאסור ביום בתל־אביב; רק בשעה מאוחרת בלילה נזכרו הפקידים, וימהרו והביאו גם אותו אלינו לבית החולים).

למחרת בערב נקראנו לחקירה. מקודם ניסו לדרוש מאתנו ביד חזקה, שנגלה את סודותינו ושנאמר, מי הם מנהיגינו בארץ ישראל, אחרת – אימו – יתהלכו אתנו קשות. ענינו בגאוה, שאין שום רשות לחשוב בנו בדברי־שקר, אין לנו שום סודות. אנו, בכבודנו ובעצמנו, הננו המנהיגים… הענין נגמר בדרישה שנביא את הדגל של הגמנסיה העברית. כי באחד החפושים מצאו צילום של קבוצת גמנזאים מתחת לדגל עם כתובת עברית. אולי, מעשה־שטן, בגימנסיה נמצאו אז רק דגלים בלי כתובות; הד"ר מוסינזון נאלץ היה ללכת בלילה לחפש בכל החורים והסדקים שבגימנסיה, עד שמצא דגל ישן קרוע ועליו כתובת. החוקר ראה שלתגליתו אין כל ערך. גם בתעודות לא גילה, כפי הנראה שום דברים מסוכנים. לאחר ימים אחדים ציוו עלינו לנסוע לירושלים למקום שהעבירו גם את המשפט שלנו.

הלכנו לתחנת הרכבת בלוית שוטר. ליוונו משפחותינו ומאות יהודים אחרים; וכשהרכבת עברה דרך תל־אביב, באו לתחנה תלמידי הגימנסיה וכל תושבי תל־אביב לברכנו. כשבאנו לירושלים הביאנו השוטר למשטרה, אולם שם גערו בו נמרצות על אשר הטריחנו כל כך הרבה, ויצוו עלינו ללכת לבית מלון ולהיות מוכנים בבית כל רגע, כשיקראונו לחקירה.

היה לנו די זמן לשחק באשקוקי, ללמוד ערבית, לבקר את ידידינו ולקבל אורחים אצלנו ואפילו לסדר אספות בענינים ציוניים וכלליים. יום יום היו קוראים רק אחד או שנים ממנו לחקירה, לשעה בערך.

נתנו לחוקר־הדין שעורים טובים מאוד בתולדות הציונות, ונספר לו פרטים מאלפים על הקונגרסים ועל מוסדותינו: גאולה, תל־אביב, משפט השלום וכו'. המתרגם מתורכית לעברית ולהפך היה יהודי. תשובותינו בגלוי־לב גמור, מנוחתנו והאומץ שלנו השפיעו, כפי הנראה, לטובה על חוקר־הדין. לאחר שישבנו עשרה ימים בירושלים הרשה לנו לשוב חפשׁים ליפו. לכתב־האשמה לא היתה שום אחיזה. הוא החזיר לנו אפילו את כל הנירות שלקחו מאתנו. ובכל זאת אמר לנו החוקר שהנהו משוכנע, כי הציונות מזיקה לממשלה התורכית, ושכך יודיע גם לקושטא.

לעומת זה ספרו לנו בתור עובדה, שג’מל פחה, ששב באותה שעה מהאקספדיציה לסואץ, קבל תלגרמה מקושטא שישחרר אותנו.

האלמנטים הטובים שבישוב היהודי לא חבקו יד משך כל הזמן הזה. ביפו רצו מאת יהודים, ביחוד מבין בעלי־המלאכה, ללכת לממשלה ולהצהיר כי גם הם הנם פושעים כאותם הציונים שנאסרו; בקושי רב עלה לעצור אותם מהצעד הזה, וינחמום שמא תגמר החקירה בכי טוב. בירושלים הגישו ראשי העדה הספרדית, ובראשם החכם באשי, מחאה בכתב לממשלה נגד האשמת היהודים, נגד הרדיפות על הציונות, וגם נגד האסור, לזמן מסוים, להשתמש בשפה העברית במכתבים הנשלחים בדואר.

באותו הזמן, שהחזיקו אותנו בירושלים, אסרו גם שנים מ“פועלי ציון”: בן צבי ובן גוריון. הם מסרו הצהרות בנוגע לפעולת מפלגתם וישחררום.

אולם ג’מל פחה לא רצה בשום אופן לשחרר את מניה וילבושביץ ואת בעלה ישראל שוחט וגם לא את יהושע חנקין. שני אלה לא היו בין עשרים וחמשת הנאסרים הראשונים, אלא נאסרו לאחר שג’מל פחה כבר הלך לסואץ. ויאמרו להם שעליהם לחכות לשובו של המפקד. אולם גם לאחר שובו המה נשארו בבית־האסורים. אתם יחד נאסר גם ציוני אחד מירושלים – היחיד שנאסר בעיר זו – זה היה צעיר אחד, שעמד בראש בית העם שמה.

שבועות אחדים לאחר שחרורנו צוה ג’מל פחה שישלחו את מניה וילבושביץ, את בעלה שוחט ואת האדון חנקין, לקושטא. (מניה וילבושביץ, העמדה מקודם בפני משפט צבאי בדמשק והוכרה בתור פושעת לא חמורה ביותר). כמעט באותה שעה שלחו מהארץ את הד"ר מוסינזון, שני מנהיגי “פועלי ציון”, שנזכרו לעיל, ואת מנהל בית העם. זה היה מיד לאחר שבקר ג’מל פחה בערב פורים את תל־אביב ושוחח באופן ידידותי מאוד בגימנסיה עם באי כוח הציונים ולאחר שפרסם הצהרה טלגרפית בכל סוריה, שהוא נוכח ממסירותם של היהודים לתורכיה וכו'. אלה שיפיצו ידיעות רעות בנוגע ליהודים יענשו קשה.

בעת המשפט בירושלים קרה ביפו מאורע, שאם כי לא היה ידוע בכל פרטיו לקהל הרחב בארץ ישראל, הקים רעש בעולם הגדול. הקומנדנט היפואי הידוע חבר, מיד לאחר פרוץ המלחמה חוברת על “הג’יהאד” (המלחמה הקדושה); הוא כתב באותה החוברת, כי מצוה היא שכל מושלימי מאמין יהרוג כופרים אחדים (יהודים ונוצרים). כפי הנראה, היה הקצין הזה עסוק בזמן האחרון יותר מדי בעניני ההחרמות. אולם כעת, כשהצבא התורכי הלך לסואץ, חזר לעבודתו ה“ספרותית” וימסור את החוברת לדפוס.

[בכתב היד שהזכרנו לעיל (ע' 56) אנו מוצאים עוד את הפרטים הבאים:.. טרם שהלך ג’מל פחה עם האכספדיציה לסואץ' הוא קרא אליו את הקומנדנט מיפו, לירושלים. זכותו בנוגע למפעליו לטובת הצבא, עמדה לו שלא יענש, אולם החוברת שלו לא ראתה כבר את אור העולם, היא לא נגמרה אפילו בדפוס. בתור תוצאה מכל התלגרמות קבל ג’מל פחה פקודה מהממשלה המרכזית להשקיט את הקהל ביפו. הוא בא ב“תענית אסתר” והבקור הראשון שלו בחברת כל בני לויתו היה בתל אביב. בברכות שנשאו לפניו בגמנסיה הביעו את תקות היהודים לחיי לאומיים של יצירה פרודוקטיבית ותרבותית בארץ זו וגם הוא, בתשובתו הביע את תקותו “שנוכל לחיות יחד ולעבוד יחד לטובת הענינים והתפתחות המולדת”. באותו יום הופיעו הוצאות מיוחדות של תלגרמות ערביות ובהן הודעה בשם הממשלה שכל אזרחי הארץ הם פטריוטים מסורים ושלא נכונות הן הידיעות שמפיצים על בגידתם של היהוּדים ושבעד ידיעות כאלו יענשו קשה. לאחר בקור ארוך זה בגמנסיה, שנמשך שעות אחדות, חזר ג’מל פחה, אחרי פגישה קצרה עם הקונסול הגרמני, מיד לירושלים. ברור היה שנסיעתו זו היתה רק בשביל תל־אביב. בכל אופן כך פירשו את הדבר הערבים. הדבר היה דומה במקצת למאורע פורים “ליהודים היה ששון ושמחה”, ועד תל אביב שלח לג’מל פחה תודה טלגרפית בעד הביקור והחליט לשלח אליו לזכרון הבקור הזה אלבום מתל־אביב. נדמה היה שחלפה כל אי ההבנה ושכעת תתחיל תקופה חדשה, ולא רק שתפסקנה הרדיפות על היהודים, אלא שישחררו אפילו את וילבושביץ־שוחט ואת חנקין.

אולם כאן קרה דבר מה מפתיע. ג’מל פחה התחרט כפי הנראה על הצעד הבלתי “טקטי” שעשה בבקורו ה“סנטימנטלי” לתל־אביב. אפשר ג“כ שבאותם הימים קבל את הידיעה על גדוד “מובילי־הפרדות” באלכסנדריה… ימים אחדים לאחר זה נתקבלה פקודה להגלות מארץ ישראל את שני פועלי ציון ואת מנהל בית העם והעברו לקושטה, ומיד אחר זה גם על גירוש מנהל הגמנסיה. כשפנו אליו “פועלי ציון” ענה להם: “יכולים אתם לנסוע ולהכנס ללגיון…”, ולבקשה בכתב של ד”ר מוסינזון ענה בפרוטרוט שהוא מצטער מאד על גזרה זו, אלא שעניני הממשלה הנעלים דורשים ממנו שיגרשוהו לעולם מהארץ. שבוע לפני הפסח הוצאו כל הפקודות הללו לפועל, טרם השלחם לחוץ לארץ צלמו את כולם ולקחו את סמני אצבעותיהם. זאת אומרת הוציאום לא רק בתור נתינים זרים אלא בתור פושעים מדיניים…]

הדבר נודע ליהודים, והם הודיעו על זה לקושטא; גם ממצרים שלחו טלגרמה (הטלגרמה הידועה) לאמריקה. באותו זמן פנו הנוצרים והיהודים לממשלה בירושלים. ג’מל פחה, שהספיק להוכח בינתים, שהערבים אינם נלחמים בחזית בגבורה יוצאת מן הכלל, מצא למיותר כעת לעוררם נגד התושבים השקטים.

לאחר כל זה חשבנו, שבזה נגמרו הרדיפות על העסקנים הציונים. פתאום הוצאה שוב פקודה, בחודש מאי, ע"י ג’מל פחה שחמישים יהודים, ראשי מוסדות והסתדרויות ציונים שונים, לא יתקבלו לנתינים תורכים, ומתוך זה צריכים הם להשלח מהארץ בתור נתינים רוסים.

ותלך עוד הפעם משלחת לג’מל פחה. הוא הסכים מיד שלא יגעו בזקנים. אח"כ הצליחו להשפיע עליו שיתיר גם למורים (חוץ מהד"ר לוריה, ראש הסתדרות המורים), כמו גם לחברי ועד תל־אביב ושאר אנשים שהשתמשו בשתדלנות פרטית, להשאר בארץ. הגזרה חלה רק על עשרה אנשים. ואילו היו ממשיכים בהשתדלות, אפשר שהיו משחררים גם אותם. אולם באותו זמן התחיל משפט מדיני נגד 150 ערבים, מהחשובים ביותר בסוריה, ודינם של אחד עשר מהם יצא לתליה. לאחר שנתלו הערבים אי אפשר היה להמשיך את ההשתדלות, שלא ישלחו, חלילה, מהארץ עשרה ציונים בתור נתינים זרים.

וכך נסעו אחדים מהעשרה. האחרים השתמשו באמצעים “ביתיים”: באותם הימים, שהיתה באה אניה ליפו, לא היו נמצאים בעיר; והמשטרה לא מצאה לנחוץ לחפשם. בסוף אוגוסט באה פקודה מג’מל פחה, שיאסרונו עד בוא האניה. כעת החזיקונו בבית מיוחד בתל אביב תחת פקוח המשטרה. שלש פעמים ביום היינו הולכים הביתה לאכול, וכל מי שרצה היה יכול לבקר אותנו. באותו זמן קבלנו ידיעה מקושטא שלא ישלחו אותנו. ואמנם אפשר היה לסדר שהאניה האמריקאית לא תבוא ליפו עד שתתקבל פקודת שחרורנו. אולם ביפו היו אז מאות יהודים שלא רצו להתעתמן ושחפצו באמת, ולא מתוך אונס, לעזוב את הארץ. הם היו כלואים בצורה יותר קשה ממנו וסבלו מהתנאים של הכלכלה וההיגינה הרעים. יהודים אלה היו באים אלינו ובוכים ומתיפחים שהם נאלצים לסבול בגללנו, מפני שאין אנו רוצים לעזוב את הארץ. הוכרחנו בכן לבקש בעצמנו שתבוא האניה האמריקאית. ב־20 לספטמבר 1915 באה האניה, ורק לאחר שעלינו על האניה אנחנו הציונים, שהוגלו עם משפחותיהם, הרשו גם לשאר היהודים לעלות על האניה הזאת.

יא) משפטים שונים

לגזרות על הציונים יש להוסיף גם את המשפטים על הַכַּתָבים והעתונים הציוניים.

הפסיקו את “הפועל הצעיר” בגלל מאמר על יום ה' הידוע ואת המוציא לאור האחראי קנסו ב־250 דולר ובשנה אחת של מאסר. מר לונץ נקנס, בעד הוצאה קודמת של “כנור ציון”, למאסר של שלושה חדשים או לקנס כספי. הפסיקו גם את העתון “אחדות” של פועלי ציון ויקנסו את המוציא לאור זרובבל, המוציא לאור של הקובץ “בין המצרים” הראשון, בקנס מאסר לשנה או לעונש־כסף. כל המשפטים האלה הוקלו למעשה או בוטלו לגמרי וגם “הפועל הצעיר” התחיל שוב להופיע. אולם תמורת זה האשימו כבר את זרובבל בעד הקובץ השני של “בין המצרים” בהסתה נגד הממשלה, ודנוהו לשנתים מאסר במבצר⁶. אולם לא אסרוהו מיד; והוא יצא את הארץ.

באותו זמן נתבררו גם שני משפטים פרטיים, שהיה להם אופי כללי מתוך זה שהעלו על הפרק ענינים ישנים, שנשכחו כבר כמעט על התנגשויות עם ערבים משנים שעברו. הפקידים המקומיים חטטו בנירות ויזכרו כעת הנשכחות בכונה גלויה: המשפט האחד היה נגד אכר חשוב והשני – נגד הד"ר בוגרצוב. לשני המשפטים ניתן אופי רציני, גם עדויות שקר לא חסרו. וכפי הנראה רצו לכבד את הנאשמים בשנים אחדות של מאסר. שני הנאשמים מצאו שיותר מעשי יהיה לעזוב את הארץ: לאחר המלחמה ייקל עליהם להוכיח את אי־אשמתם וודאי שישוחררו מעונש.

נתעורר משפט נגד פקידים אחדים של הלשכה הציונית המרכזית בארץ ישראל (המשרד הארץ ישראלי) בעד זה שמכרו לפני שנים אחדות תוים של הקרן הקימת. לפי הידיעות האחרונות נתבטל המשפט הזה.

הממשלה העמידה בכלל דרישה, שבראש המשרד הארץ ישראלי הציוני יעמוד פקיד תורכי, כדי שתהיה האפשרות לממשלה לפקח על סכומי הכסף הגדולים מאוד, המתקבלים שם לשם עזרה גם בשביל אנשים פרטיים. ד“ר רופין, שהיה נתין גרמניה ושלא רצה להתעתמן, נאלץ להתפטר באופן רשמי ממשרתו, וסגנו הד”ר טהון קבל את הנתינות התורכית, ובזה סודר הענין. כמובן, שהד"ר רופין נשאר גם אחרי שנוי זה מנהל המשרד למעשה.

היה עוד משפט אופיני נגד אנטי־ציוני אחד. נתין אמריקאי אחד אסף באירופה ובארץ ישראל עד ל־60 תיבות ספרים יקרי ערך וכלי כסף עתיקים בעלי אופי דתי בעד הספריה בושינגטון. בשעת המלחמה רצה להוציא את החפצים מהארץ, הממשלה התיחסה לדבר זה בחשד והעמידה מכשולים. הוא תבע מהממשלה פצויים של עשרות אלפי דולרים. ואז סדרה הממשלה, כביכול, בקורת חריפה על הספרים; וימצאו בין הספרים כרכים עם נטיה ציונית וערוכים נגד תורכיה. הדבר נמסר לבית המשפט הצבאי, שפסק שעל האמריקאי לעזוב את הארץ.

מגוחך היה שאיש זה, שהיה “זולל ציונים”, נאלץ לשבת יחד אתנו שבוע שלם בתל־אביב תחת פקוח המשטרה. הוא נשלח מארץ ישראל באניה אחת אתנו בתור ציוני. מקרה מגוחך מעין זה קרה גם למתנגד ותיק אחר של העסקנים הציונים בארץ ישראל שבימי חובבי ציון היה אפילו מוסר ל“פריץ”, לקונסול הרוסי, מעשיות לא יפות ביותר על הועד הפלשתינאי באודיסה. על פי טעות הכניסו את שמו לרשימת הציונים הטעונים גלות במקום פועל ציון אחד, נושא אותו השם. את האחרון הצליחו לתפוש… גם זה נאלץ לשבת אתנו יותר משבוע וגם הוא נשלח מהארץ יחד אתנו. בנוהג שבעולם מקרבות צרות אדם לאדם. אולם במקרה זה צרותינו לא היו, כנראה, כה גדולות, והן לא קרבו אלינו את לבות מתנגדינו. כשבאנו למצרים, לא “נזהרו” שני אלה ביותר בדבריהם. הם לא הלשינו עלינו, חלילה. אלא שהפקידים האנגלים טעו משום מה בדבריהם ויבינו מתוכם, שאחדים מהמנהיגים הציונים נשלחו מתורכיה לא בתור מתנגדים אלא – בתור ידידיה. ז"א, בדברים יותר פשוטים, כדי לרגל במצרים לטובת תורכיה. לאשרנו היו בין הבולשים האנגלים גם יהודים אחדים מארץ ישראל שהעידו לטובתנו. לולא זאת מצבנו יכול היות קשה.

בכל טרגדיה אפשר למצא גם חלק ידוע מהמגוחך. בזמן הטרגי שעבר עלינו בארץ ישראל בשעת המלחמה לא חסרו גם הרבה מומנטים קומיים. לא עתה הזמן לטפל בכמו אלה. בזמנים יותר טובים נספר את העובדות על רדיפות התורכים שהזכירונו לפעמים, ברגעים המרים ביותר, את ה“מעשיה” עם אותו הגזלן היהודי הגומר את התנפלותו ב“קמצוץ טבק להריח”…

רק לאחר שהביאה אותנו אנית־המלחמה האמריקאית “ציטסטר” בשלום ובכבוד מאסיה הפראית למצרים, כשנפתח לפנינו שוב העולם הגדול וקראנו בעתונים מה שעבר על אחינו האומללים בארצות המלחמה האחרות שבאירופה, הבינונו יפה מה טעמן של צרות, ורק אז הבינונו שבארץ ישראל חיינו. לא לשוא ענו ואמרו לנו באנחה רבים מהיהודים הארץ־ישראליים שברחו, ושמצאנו במצרים: “קונם, אם כדאי היה לעזוב את מולדתנו ולברוח מהבית”.

יב) הידיעות מהשנה האחרונה

לאחר שעזבנו את הארץ באו עוד פעמים אניות זרות לארץ ישראל ולקחו אתן נתינים זרים של הארצות האויבות. בין אלה היו גם מאות אחדות יהודים, שלא רצו להיות לנתינים תורכים. מיד עם הגמר המשפט על הציונים ושאלת הנתינות, השתלט שקט מחלט במצבם הפוליטי של היהודים בארץ ישראל.

ג’מל פחה מסר לד"ר רופין את התפקיד לבדוק את המצב הכלכלי והחברתי בסוריה ובארץ ישראל. הוא ייפה את כחו לבקר בערים הסוריות החשובות בלוית מזכירו, כדי למסור לו דין וחשבון על האמצעים הדרושים לשיפור המצב הכלכלי. למהנדס וילבושביץ (אחיה של מניה וילבושביץ) נמסר להוציא לפועל את שיפור הרחובות וגני־הטיול בערים שונות בארץ ישראל וסוריה. בצלאל יפה נמנה ביפו לשם פיקוח על המסחר בתבואה ובלחם, כדי לשמור מפני ספסרות מזיקה. מהנדסים צעירים יהודים אחדים קבלו משרות ברכבת ובבנין דרכים, וצעירים יהודים אחרים קבלו משרות ממשלתיות שונות.

הפקידים המקומיים ניסו לעורר משפט נגד פקידי הבנק היהודי על אשר הם נהלו עסקי בנק, בשעה שהבנק נסגר מטעם הרשות. הממשלה העליונה בטלה את המשפט ותרשה להפך לגמור עסקי בנק שונים.

ההחרמות לצבא פחתו בשנה האחרונה, בעד החפצים שהוחרמו קודם נתנה הממשלה שוברות, שהיא היתה מקבלת בחשבון התשלומים בעד מסים. היו גם מקרים שהממשלה שלמה במזומנים בעד חלק מההחרמות הקודמות. למושבה ראשון לציון נמסר שטח אדמה גדול (כ־20 מיל מרובעים), הנמצא מול המושבה על יד חוף הים, על מנת לנטוע (שם אפשר לבנות עיר שגדולה פי עשר מתל־אביב).

בחודש מרץ נגמרה השנה, שבה כל הנתינים התורכים החדשים היו חפשים מהעבודה בצבא. כעת כולם צריכים ללכת לעבוד בצבא, בגיל שבין 45־21 שנים, או לשלם כופר של 250 דולר, בשביל להיות חפשים לבתיהם; רבנים, שוחטים, חזנים, שמשים (אחדים מכל עדה), גם כל אלה העובדים במפעלים, השייכים למלחמה היו פטורים לבתיהם. (כך, למשל, כל 65 הצעירים בחדרה, שהובילו בשביל הצבא עצים שמכרו מיערים לרכבת, היו חפשים מהעבודה בצבא). גם לתלמידי “בצלאל” הרשו להשאר בירושלים, בתנאי שינקו את הרחובות. באותו זמן הרשו להם ללמוד שעות אחדות בבית הספר. התלמידים הגדולים שבגימנסיה ובסמינריון למורים נכנסו לבית ספר צבאי. סוברים, שגם מורי בית הספר ישוחררו מעבודת הצבא, אולם דבר זה עודנו טעון בירור. האכרים ישתדלו לשלם את דמי־הכופר בעד אותם האנשים שהם נצרכים להם ביותר לעבודה, אולם ההסתדרות הציונית תצטרך לפדות את המורים הנחוצים ביותר ושאין ידם משיגה לשלם בעצמם ושאין להם גם קרובים עשירים בחוץ לארץ. כך גם בנוגע לפועלים הטובים ביותר שבחוות הקרן הקימת.

הידיעה המענינת האחרונה על המצב הפוליטי הובאה ע"י מר בלקינד שג’מל פחה דרש מפקידי יפו דין וחשבון בנוגע למעשיהם של המנהיגים הציונים ששולחו מהארץ. חושבים שזה נעשה בשביל להרשות להם לחזור לארץ. ידיעה זו טרם אושרה.

המצב החמרי בארץ ישראל בשנה שעברה היה בערך כדלקמן:

האכרים העוסקים בתבואה סבלו מעט מאד; גם בשנת הארבה היו הפסדיהם קלים וההכנסה היתה לא רעה. השנה האחרונה היתה מוצלחת. למושבות־המטעים השנה היתה קשה מאד; קשה לשער, איפה לקחו בחורף שעבר אמצעים לעיבוד פרדסיהם וכרמיהם. אחרי הארבה היתה ההכנסה מכרמי השקדים לא יותר מ־40 אחוז, בהשואה לשנה הקודמת, ואת השקדים מכרו בארץ במחירים טובים; אולם הגפנים והפרדסים כמעט שלא נתנו כל פרי. רק בסוף החורף סדרו את ההלואה, הנזכרת למעלה, בסך של 60 אלף דולר בשביל אגודת הכורמים ובסוף הקיץ הלואה של 60 אלף דולר בשביל הפרדסים, את ההלואה הזאת סדרו בגרמניה, ולא ידוע כיצד הסתדרו האכרים. אפשר מאד שהמטעים סבלו מזה שלא עיבדום כראוי. את מטעי האחוזות האמריקאיות עיבדו באופן נורמלי; “האחוזה” של ס“ט לואיס שלחה מעט כסף, ונוסף לזה סדרה הלואה הגונה ע”י הסתדרות ציוני הולנד. אחוזה א', משיקגו, שלחה את הסכומים הדרושים כסדרם ועוד נטעו בשבילה יותר מאלפים דונם.

ביחוד סבלו בשנה זו הפועלים ובעלי המלאכה. בחוות הקרן הקימת אפשר היה להעסיק רק חלק קטן מהפועלים, ואצל האכרים היתה עבודה מועטה מאד. כל זמן שכספי העזרה עברו דרך המשרד הארץ ישראלי ודרך ועדה עם שאיפות פרוגרסיביות – השתמשו בחלק מסוים מכספי הסיוע ליצירת עבודה פרודוקטיבית למסוגלים לה. אולם, כשהרוב של חברי ועדת העזרה שבארץ ישראל עבר לידי משמרים, ואין בועדה זו כמעט אף בא כוח אחד מהפועלים, יש לחשוש, שהיא מחלקת את הכסף בצורת נדבות; והפועלים היהודים ובעלי המלאכה המאורגנים אינם רוצים בשום אופן לקבל נדבות. ודאי, שבמשך השנה האחרונה הם רעבו; הן שמענו שנתקבלה שם החלטה לצום יום אחד בשבוע, ושמא נאלצו לצום אפילו יומים בשבוע. בחדשים האחרונים הגדילה ועדת העזרה את חלק הסיוע בשביל ארץ ישראל עד ל־30 אלף דולר לחודש, במקום 20 אלף שנתנה קודם; כעת יוכלו להקצות סכום ידוע גם לסידור אפשרויות עבודה, לזה תוָסף עוד הלואה לפרדסים. כל זה יאַפשר לפרנס את הפועלים בלחם צר, כי אפשר יהיה להמציא תמיד לפועלים עבודה וריוח, אם רק יהיה במה לשלם להם את שכר־עבודתם.

בתי הספר היהודים קבלו בשנה זו 75 אחוזים מתקציב ועדת העזרה. אולם ע"י חלופי הכסף הפסידו בשער, באופן שהמורים קבלו למעשה רק החצי ממשכרתם. רע מזה הוא המצב בבתי ספר הנתמכים על ידי ועד “חובבי ציון”. אותם לא הכניסו בתקציב ועדת העזרה; ועד “חובבי ציון” שבאודיסה יכול לעזור להם עכשיו רק מעט מזער, וסבלם של המורים גדול מאד. הועדה נותנת לתלמידים שבבתי הספר שבארץ ישראל, שנשארו בלא הורים, את הסכומים הנחוצים לכלכלתם.

כל זה ביחס לישוב החדש המונה בערך 50 אלף נפש. הוא מסתדר איך שהוא; כי הרי יש לו שדות, גנים, ופרדסים המכניסים רוָחים טבעיים. והאכרים מסוגלים לעבודה ומלאים מרץ. רבים מהם נכנסו בתור קבלנים למפעלים ממשלתיים; ואלה שיש בכוחם, עוזרים לאחיהם הרבה יותר מבאיזה מקום אחר שהוא. לזה נוספים כספי־התמיכה של ועד־העזרה.

אולם מצבו של הישוב הישן, המונה כארבעים אלף נפש, החיים בערים: זקנים, חולים, נשים וטף, שרובם אינם מסוגלים לעבודה – מצבו של ישוב זה איום. אם גם נחשוב רק רבע דולר לנפש, ולשבוע, הרי גם לזה נצרכים כבר 40 אלף דולר לחודש. ובסך־הכל מקבלים רק 30 אלף, שמהם מוכרחים עוד להקציב חלק מסוים לשם יצירת אפשרויות עבודה לפועלים ולבעלי מלאכה.

ובקיץ זה נוספה צרה חדשה: טיפוס־הבהרות, שפרץ בחלקים ידועים בצבא, והתפשט בערי ארץ ישראל בין הערבים וגם בין היהודים. המחלה מתפשטת בין הישוב היהודי לרגלי המצב הפיזי הירוד; וחוסר הרופאים, הנמצאים בצבא, כמו גם יוקר הרפואות מחמירים את המצב. הסתדרות “הדסה” באמריקה החליטה לשלוח לארץ ישראל רופאים, אחיות וחמרי רפואה. אולם זה יצא לפועל רק בעוד חדשים אחדים. בינתים נמצאת ארץ־ישראל במצב קשה מאוד, ביחוד בחדשי הקים החמים⁷.

ואחרי כל זה אין במכתבים המתקבלים מארץ ישראל התאוננות מרובה על המצב. לא מתאוננים אפילו בצורה שיכולה היתה לעבור דרך הבקורת. כפי הנראה יודעים כבר היהודים בארץ ישראל מכל האסונות והיסורים העוברים על אחינו בשאר ארצות המלחמה. ואחרי, שהם עצמם נמצאם כבר בארץ המשתתפת במלחמה, הם בטוחים בכל זאת בחייהם וברכושם, ואין מעלילים עליהם עלילות, מתיחסים אליהם כאל אנשים השוים בזכויותיהם והמה סובלים לא יותר ואולי אפילו פחות משאר התושבים. במצב כזה חושבים הם שחטא הוא להתאונן. ונוסף לזה יש להם הבטחון שמיד אחרי המלחמה – ואולי דוקא לרגלי המלחמה – יזכו לזמנים הרבה יותר טובים מאשר לפני התקופה הנוכחית. כדאי לסבול באמונה שכזו. זה מוסיף להם אומץ לשאת במנוחה את התקלות והפורעניות.

מהידיעות שהגיעו בחדשים האחרונים עלינו לציין:

שהקומנדנט הידוע הורחק מיפו.

שמחלת הטיפוס פסקה. היו אמנם מקרים של חלירע ביחוד בין הערבים ובשכונות היהודים העניים. כדאי להעיר שבשכונות “המעורבות” שביפו (בנוה שלום), שהיהודים גרים בהן בין הערבים, היו חמשה מקרי חלירע, ב“נוה צדק” במקום, שהרחובות נקיים והמים באים מתל־אביב, ידוע רק מקרה אחד. (שם גרות מאות אחדות משפחות), ובתל־אביב לא היה אף מקרה אחד.

כפי הנראה, לא תוכל הועדה הרפואית, שהסתדרות הנשים “הדסה”, רצתה לשלוח לא"י, לנסוע לשם מפני שהממשלה הגרמנית אינה נותנת לעבור דרך ארצה לאנשים שלא נולדו באמריקה. ובכלל מוטל בספק, אם אפשר לעבור כעת את הדרך בין בודפיסט ותורכיה.

את המורים לא שחררו מעבודת הצבא; יחד עם התלמידים הגדולים נמצאים הם בבתי הספר הצבאיים. הועדה הזמנית מוכרחה לשלוח להם אמצעים לחיים, כמו גם לחלק הגדול של התלמידים (עד לאלף דולר לחודש), היות ואין נותנים להם שם אוכל ובגדים במידה מספקת.

הקציר בארץ ישראל יהיה קצת יותר רע ממה שקוו, אחרי שבהתחלת הקיץ היו ימי “חמסין” אחדים קשים תכופים זה אחר זה; הלחם יספיק בכל זאת בארץ, אולם הוא טרם הוזל, מפני שקונים לחם רב בשביל הצבא. שק קמח (100 ק"ג) עולה גם עכשיו ב־120 פרנק במקום 50־40, מחירו לפני שנה. וכשקונים בשטרות הוא עולה עד ל־180 פרנק⁸.

הבשר הוזל בשנה זו. גם ירקות גדלו בכמות רבה. הקרן הקימת הלותה כספים לקבוצות הפועלים שעסקו בירקות. היא חלקה גם פרסים בעד המינים הטובים ביותר ושלחה זרעונים מחוץ לארץ.

הקרן הקימת מודיעה שבימי המלחמה היא שלחה לארץ ישראל כ־700 אלף פרנק לצרכי העבודה בחוות שלה וגם בשביל ליצור אפשריות־עבודה חדשות.

מאפשרויות העבודה מענינות בעיקר ההלואות לעניני דפוס כדי להמציא עבודה לפועלי הדפוס, לכורכים ואולי גם לסופרים. ע"י הלואות אלו מתקים השבועון של הפועלים “הפועל הצעיר”. קבוצת פועלים זו הוציאה קובץ “בשעה זו” על עניני השעה. באותו שם יצא קובץ ליובלו של המשורר ביאליק. “פועלי ציון” הוציאו קובץ “בין הזמנים” על שאלות הזמן. המשרד הארץ־ישראלי מוציא ספריה קטנה לעניני החקלאות. מורי הגימנסיה הדפיסו ספרי לימוד לאנטומיה, הגיֶנה ומתמתיקה. קבוצת סופרים מוציאה ספרים קטנים למקרא “לנוער”. דוד ילין פרסם דין וחשבון מענין מאוד, המכיל מספרים מדויקים על עבודת העזרה בארץ ישראל. מר לונץ הדפיס גם השנה את “לוח ארץ ישראל” שלו. לבסוף הוחלט להוציא שם, לזכרו של הסופר שלום עליכם, חוברות פריודיות בעברית. כך יוצרים אפילו במעט כסף, אם משתמשים בו בשיטה והבנה, אפשרויות עבודה ופרנסה, ונוסף לזה מחלקים גם מזון רוחני להרבה אנשים.

לעומת זה מודיעים משם, שמכספי הסיוע הכלליים, שמחלקים שם (ביחוד בירושלים) דרך ועדות המשמרים, אין נותנים כמעט כלום בשביל ליצור אפשרויות חדשות לעבודה. ראש הסתדרות הפועלים כותב שבכספי הסיוע הבאים מאמריקה אפשר היה לעשות הרבה יותר. אלפי אנשים יכלו להתפרנס מעבודתם ולא מנדבות, אולם לדאבוננו אין הועדים מקבלים את דעתנו, הם מחלקים פשוט נדבות; וכך גורמים לקלקול המדות בין אנשים המסוגלים לעבודה. באחד הקובצים הנ“ל מובאת העובדה המפליאה הזאת: כשבאה לפני שנה האניה האמריקאית ותביא אתה צרכי־אוכל, לא רצו אנשים רבים פחות או יותר עניים לקחת חנם, ויציעו לשלם תמורתם מחירים נמוכים, או להתחיב לפחות בשטרות ולערוב שישלמו לאחר המלחמה. אולם באי־הכח האמריקאים שבאו באניה, טענו שהם מוכרחים לחלק חנם. מבקשים מא”י שיעירו את תשומת לב ועדת החלוקה המקומית על עובדות כאלו.

גם האכרים והפועלים אינם נצרכים כעת לשום נדבות, אלא רק להלואה, כדי שיהיה להם במה לעבד את פרדסיהם וכרמיהם. ביחוד את הפרדסים (אכרי הפלחה אינם דורשים כלום). יש צורך בהלואה חדשה בסכום 100־80 אלף דולר, שהאכרים יכולים להבטיח ע“י רכושם וע”י הכנסותיהם מהפרדסים. בזה אפשר להציל את המטעים; ומאות אנשים יוסיפו להרויח את לחמם בעבודה. האין זו היא עבודת־הסיוע הטובה ביותר?

הבנק הציוני מקבל מדי חודש בחדשו מההסתדרות הציונית הלואה בסכום של 10־5 אלפים דולר ומחלק אותה בין בעלי החוב שלו, כדי שלא יצטרכו לכספי הסיוע. נדמה שבנק “סגור” זה הוא היחיד, הדואג כל כך לבעלי חובותיו.

תקציב בתי הספר בארץ ישראל עלה בשנה זו מ־210 אלף פרנק ל־500 אלף; שתי סבות גרמו לדבר: ראשית הוכרחו להכניס כעת לרשת בתי־הספר הנתמכים גם את בתי הספר שנתמכו מקודם ע“י ועד “חובבי ציון” שבאודיסה וגם את בתי הספר שבדמשק (ישוב של 15 אלף יהודים. ושנית ע”י ההפסד העצום בשער הכסף (הפסד של 40־30 אחוז מהכסף הנשלח). הועדה הזמנית תאלץ לאשר את התקציב החדש.

העבודה בבתי הספר מתנהלת באופן נורמלי. בשעת המגפה נסגרו בתי הספר לזמן קצר. כעת נמשכת העבודה ביתר מרץ, סודרו הרצאות בשבתות ובערבים ע"י מורים ותלמידים. אחד מגומרי הגימנסיה הראשונים סים את האוניברסיטה בהידלברג וקבל תואר דוקטור. זו היא העובדה הראשונה בהיסטוריה החדשה, שתואר כזה ניתן על יסוד לימוד ותעודת־בגרות בשפה העברית הלאומית.

ג’מל פחה עודנו ממשיך להתענין בשפורים תרבותיים וכלכליים בארץ. מתקנים את הדרכים ומיפים את הרחובות, אפשר שמשאיפתו לשפר את רחובות ירושלים תצמח לנו עוד טובה רבה. אפשר מאוד שינקו כעת את המקום שלפני הכותל המערבי ושיסדרו שם גן וכניסה יפה.

ג’מל פחה הזמין מהנדס גרמני בשביל שיעבד שיטה טובה להשקאה בסוריה ובארץ ישראל וגם בשביל ליבש את מקומות הביצה ולהתאימם לעבודה חקלאית.

מהנדס גרמני שני, מנהל מסלת־הברזל בחג’ס, בדק ומדד מפל מים לא רחוק מטבריה במזרח הירדן ומצא שבכוח מפל המים (9000 כוחות סוס) אפשר לפתּח כוח חשמל, שיספיק לנהל את הרכבות עד לירושלים ולהאיר את הערים טבריה, נצרת, חיפה, יפו וירושלים.

בירחון גרמני מדעי הדפיס ד"ר פרידמן מאמר על הערך הרב של חמי טבריה. לפי דעתו, המעינות המינרליים האלה המה הכי טובים.

בסוף יש עוד לציין בתור אצבע הזמן את מאמרו של פרופיסור ד"ר בלד, המראה על יסוד מדידות ומספרים סטטיסטיים, שבארץ ישראל יכולים להתישב כששה מיליון אנשים. נכון הוא שהתישבות עצומה כזאת אינה יכולה להעשות בתקופה של עשר שנים, כי לזה נצרכים יהיו עד שלשה וחצי מיליארדים פרנק. אולם האפשרות הטבעית כשלעצמה חשובה.

אולם כל העובדות האלו שיכות כבר לעבודה הבאה בארץ ישראל בתקופה אחרי המלחמה.

בזה גמרתי את “ספור המעשה” שלי. השתדלתי להזכיר כאן ולתאר את המאורעות הטובים כמו גם הרעים. אפשר שדלגתי על עובדות חשובות או שלא נתתי מהם תאור נכון לגמרי. יבואו האנשים האחרים שבאו מארץ ישראל, ימלאו אחרי ויתקנו את דברי. אין זה ספור מעשה בשביל סקרנים. צריך שהקהל היהודי ידע בדיוק את כל מה שקרה שם כדי שידע גם, כיצד לכוון את העבודה להבא. בשורה חדשה של מאמרים, ארשה לעצמי להביע את דעתי על העבודה שצריכה להעשות להבא בארץ ישראל על יסוד הנסיון שרכשנו לנו שם לפני המלחמה ובשעת המלחמה, ובהביאי בחשבון את כל ההשערות שאפשר לשער על העובדות והשינויים שיחולו ע"י המלחמה ואחריה. המצב הוא הרבה יותר רציני ממה שחושבים רבים ממנו. צריך לדעת הכל, לחשוב על הכל, להרגיש הכל ולעשות את האפשר.

1. העבודה להקלת המשבר ביפו.

הועד להקלת המשבר נוסד ביפו בט“ו באב, ימים אחדים לאחר שפרצה המלחמה באירופה. אז חשבו כי המשבר ימשך לכל היותר שנים שלשה חדשים; את כל עבודת העזרה סדרו בועד אחד כללי שהתחלק לועדות מיוחדות; לתמיכות, למכירת קמח ולחם, להלואות ולעבודות צבוריות. במשך הזמן התרחב חוג פעולת הועד. התמיכה בעצמה דרשה עבודה רבה בעד כל עדה ועדה (האשכנזית, הספרדית והתימנית). נבחר ועד־מחלק, ועד מיוחד בעד הפועלים ובעה”מ; מכירת הקמח והלחם ועניני ההלואות התרחבו באופן מיוחד בעשותם מחזור של עשרות אלפים פרנקים כ“א, וע”כ יצאה עבודתם מחוג פעולת הועד להקלת המשבר; גם סניף העבודה הצבורית התרחב ונעשה ועד עומד ברשות עצמו.

למוסד העזרה ביפו הונח העיקרון של העזרה העצמית. בראשית המשבר נעשתה רשימת הערכה בסכום שלשים אלף פרנקים בערך; זוגות של גברים יצאו בכל חלקי העיר. והמנדבים הראשונים הראו, כי המעריכים לא עברו את גבול האפשרות; אנשים פחות או יותר אמידים נדבו סכומים של מאתים ומאה פר‘, גדול היה מספרם של אלה שנדבו עשרות פר’, ובאופן כזה נאסף במשך החדש הראשון כארבעת אלפים פר' בתל־אביב וכאלפים פר' ביתר חלקי העיר. ועד הקמח והלחם השיג בהאפ“ק הלואה של עשרת אלפים פר', ועד המלוה השיג ג”כ כמה אלפים פר' ממוסדות שונים שבעיר, איזו אלפים פר' היו מוכנים גם לעבודות צבוריות. ככה התכוננה עדתנו לעמוד בכחות עצמה לפני המשבר, לולא ארך יותר מדי; רק, דרך אגב ועל כל צרה שלא תבא, פנו גם לאחינו שבחו"ל.

והנה בחדש תשרי באה העזרה האמריקנית. בודאי היא־היא שחלצה אותנו מן המצר ונתנה לנו בעת רעה ומרה זו את אפשרות הקיום לעדתנו כמו ליתר העדות העבריות שבא“י. ואולם באליה שמנה זו הורגש כבר מתחלה קוץ מכאיב מאד. ע”י עזרה זו, שבאה מן החוץ, כמעט שנפסקה לגמרי עבודת העזרה העצמית. אנשים אמידים, שלא הספיקו לגבות מהם את נדבתם, לא אבו לנדב עתה; ולפחות אמידים ולבינונים, בודאי שהיה עתה תירוץ מספיק, ויותר ממה שהשתמטו המנדבים התרשלו הגובים. באופן זה נאספו בעיר, במשך ששת החדשים פחות מחצי הנדבות, שנאספו במשך שני החדשים הראשונים. כמובן הרבה גרם לזה גם המשבר; ביחוד אחרי שפרצה המלחמה גם בארצנו. אבל אין ספק בדבר, כי אחד הגורמים העקריים להמעטת העזרה העצמית היתה העזרה שבאה מן החוץ.

ואלו הם פרטי אופני העזרה בעירנו:

תמיכות בקמח ובכסף.

1)ועד המחלק לאשכנזים. ע“י ועד זה נתמכות כמאתים וחמשים משפחות שבהן כשבע מאות נפש – בערך 15 אחוזים ממספר כל נפשות האשכנזים שבעיר; מהם בעלי מסחר ובעלי מלאכה, שנפסקה פרנסתם או אנשים, שהכנסותיהם היו באות מחו”ל; מהם אנשים שהיו אמידים וגם עשירים, אנשים שיש להם גם עתה נכסי דנידי ודלא נידי בא“י או בחו”ל, ושבכל זאת אין להם פה עתה אף מזון סעודה אחת; בחדשים הראשונים של המשבר כבר היו בעירנו יותר ממאתים משפחות אשכנזיות הזקוקות לעזרה, במשך הזמן עזבו איזו עשרות מהן את העיר, אבל במקומן באו אחרות, שלמרות כל השתדלותן לא יכלו להחזיק מעמד ומספר נפשות הנתמכים נשאר בלי שנוי. מחלקים לכל נפש לכל היותר חצי רוטל קמח לשבוע או במזומנים בשליק לנפש לשבוע, ובאופן זה מוציאים בכל שבוע שלשה קנטרים קמח (900 קילוגרם) או 400 פר' במזומנים. מלבד זה נותנים למספר ידוע של זקנים וחלשים (20־15 איש בכל יום) מנות בבתי התבשיל וזה עולה בערך 20־15 פר' בשבוע. בסך הכל הוציא ועד המחלק לאשכנזים במשך שמונה חדשים, מט“ו באב תרע”ד עד הפסח תרע“ה, בקמח ובמזומנים כתשעים אלפים פר'. צריך להעיר כי חלק הגון מהסכום הזה נתן למשפחות האשכנזיות בהלואה ועה”מ כתבו התחיבות, ואין ספק בדבר, כי חלק מזה יושב כעבור המשבר.

2) ועד המחלק להספרדים. הוא תומך בחמש מאות נפש ובערך 30 אחוזים ממספר הנפשות שבעדה זו בעירנו; מזה 130 נפש ממשפחות האנשים, שהלכו לעבוד בצבא, והשאר עפ“י רוב אלמנות, יתומים וזקנים. האנשים האלה התפרנסו בדוחק גדול באיזה אופן שהוא לפני המשבר, ועתה נשארו בעירום ובחסר כל. משפחות אנשי הצבא מקבלות חצי רוטל קמח או בשליק לנפש לשבוע והשאר בערך קילוגרם לנפש לשבוע. בסה”כ מוציא הועד הזה 200־150 פר' לשבוע ובמשך שמונת החדשים הוציא בקמח ובמזומנים כחמשת אלפים פר'.

3) ועד המחלק לתימנים. העדה הזאת היא היותר עניה שבעיר. גם בימים כתקונם מתפרנס חלק גדול מהם מצדקה, בכל זאת מוצאים רובם איזו עבודה שהיא, ביחוד עבודה פשוטה שבבנינים, שבה מעסיקים גם נערים וילדים. עתה כמעט שאין אפשרות להמציא להם עבודה (עיין הלאה: “עבודות צבוריות”). כתשע מאות נפש מבני העדה הזאת זקוקות עתה לעזרה (שני שלישים מכל נפשות העדה) והועד מחלק להם פעם בשבועים קילוגרם קמח לנפש או איזו “עשריות” במזומנים. בסה“כ מחלק הועד הזה 180־120 פר' לשבוע ועוד כשלשים פר' לשבוע למשפחותיהם של העובדים בצבא בשליק לנפש לשבוע. במשך שמונת החדשים הוצא ע”י הועד הזה כארבעת אלפים פר'.

4) הועד המאוחד לפועלים ובעלי מלאכה. מראשית ימי המשבר התאחדו ב“כ הסתדריות הפועלים ובעה”מ במטרה לדאוג באופן מיוחד בעד חבריהם מחוסרי העבודה, שהחלו להתרבות מיום ליום. פתחו מטבח ע“י קלוב הפועלים להספיק אכילה בזול בהלואה וגם בחנם; במוסד זה השתמשו כמאה ועשרים איש רוקים, לבעלי משפחה הספיקו איזו צרכי אכל הביתה. בעת המהומה של הגרושים עזבו רוב הפועלים הרוקים את א”י והשאר הלכו לעבוד במושבות; לקבוצות שונות של בע“מ מחוסרי עבודה (50־40 משפחות שבהן 250־200 נפש) הספיק הועד המאוחד קמח בהלואה בשיעור 3־2 קילוגרם לנפש לשבוע; הוצאות הועד הזה היו 300־150 פר' לשבוע ובסה”כ הוצא על ידו בשמונת החדשים כארבעת אלפים ושש מאות פר'. בעת האחרונה התרכזה עבודת הועד הזה אך ורק בבקשת עבודה (עיין: “עבודות צבוריות”) ובעה“מ משוללי העבודה מקבלים את עזרתם ע”י הועדים המחלקים הכלליים.

צריך להעיר ולהדגיש, כי כמאתים משפחות מבעה“מ המאורגנים ע”י “מרכז בעה”מ ביפו" לא נזקקו עד היום לשום עזרה צבורית; מראשית ימי המשבר סדר ה“מרכז” עזרה הדדית והכנת צרכי אכל כל חבריו ע“י הלואה באפ”ק במשכנתא של המגרשים, שישנם להרבה מחבריו. אח“כ השיג המרכז הלואה כזו גם מהפונד האמריקני ג”כ בערבות בטוחה; בעת האחרונה לקח המרכז עבודה של נגרות ובנאות בקבלנות ומעסיק בזה כמה עשרות משפחות של בע"מ ופועלים מחבריו ושלא מחבריו.

5) בית התה. מוסד זה התקים במשך חדשים אחדים בסוף הקיץ עד אמצע החורף. הרוקים ובעלי משפחה, שאין להם אפשרות להכין תבשיל חם בביתם, השיגו בבית התה פעמים ביום אוקיה לחם ושתי כוסות חמין בעשריה או בחנם. בזה השתמשו כמאתים איש ליום בבקר ובערב. מפני דוחק המצב ומפני חוסר הסוכר נסגר המוסד הזה בסוף חדש טבת. במשך ארבעה חדשי קיומו הגיע המוסד הזה לסכום של שלשת אלפים וחמש מאות פר'.

6) מלבד העזרה הנתנת ע“י ועדים שונים בתור דבר קבוע דרושה לפעמים עזרה מקרית זמנית להספקת מזון, לצרכי רפואה או לצרכי נסיעה לאנשים, הנאלצים לעזוב את מקום מושבם; חלק מתמיכות אלו ניתן רק בהלואה (אם אין להם די ערבות בטוחה בשביל לפנות ל“מלוה” ברבית). בסה”כ הוציאו לתמיכות אלו כאלפים וחמש מאות פרנקים. התמיכה היותר גדולה היא 5 פר' לשבוע או להלואה בפעם אחת 20 פר' ולחולה 10 פר' (לכניסתו לביה"ח או לנסיעה ירושלימה) באופן זה עזרו לששים איש. סעיף מיוחד בתמיכות הפרטיות היא העזרה שנתנה לאנשים, שהלכו לעבוד בצבא או שעבדו אצל הממשלה ביפו (הסנדלרים והחיטים). להולכים מן העיר נתנו שנים שלשה קילוגרם קמח לנפש לשבוע או בשעור זה כסף במזומנים. עזרה זו ניתנה למאה וחמשים איש שהלכו מן העיר ולמאה משפחות שעבדו פה והוציאו לזה בסה"כ כאלף וחמש מאות פר'.

7) מוסדים. בראשית עבודתו נתן הועד להקלת המשבר את עזרתו גם למוסדים שונים שקבלו אח“כ תמיכה מועד העזרה האמריקנית. עד שנעשה השנוי הזה הוציא ועד המשבר: 1400 פר' לבית החולים, 690 פר' לקופת המלוה, לעבודת צבוריות 492 פר‘. להכנסת אורחים 50 פר’, לבית המלאכה 140 פר' בסה”כ כאלפים וחמש מאות פר'.

8) הוצאות שונות. אם כי הועד המרכזי לכל ועדי המחלקים עובד שלא על מנת לקבל פרס, הנה דרוש בשביל כל העבודה הזאת מזכיר ומנהל ספרי החשבונות בשכר. נחוצים גם שני שמשים לשליחות שונות ולגבית כספים. כל זה יחד עם שכר דירה, הדפסה, מאור וכדומה עלה במשך שמונת החדשים בסכום כאלף ומאתים פר'.

המאזן הכללי לועד התמיכה אשר להקלת המשבר:

במשך שמונת חדשי עבודתו (ט“ו אב תרע”ד – ט“ז ניסן תרע”ד).

הוצאה

שם	סכום	סכום
ע"י הועד המחלק לאשכנזים	………………	8929.43 פר'
ע"י הועד המחלק לספרדים	………………	4910.87 פר'
ע"י הועד המחלק לתימנים	………………	3680.75 פר'
ע“י הועד המחלק המאוחד לפועלים ובע”מ	………………	־4597 פר'
לתמיכות פרטיות	1772.79 פר'	………………
לתמיכות בהלואה	694.82 פר'	………………
לתמיכות לאנשי צבא	1714.79 פר'	………………
לבית התה	………………	3469.16 פר'
למוסדים: לבה"ח	־.1400 פר'	………………
למוסדים: למלוה	־.690 פר'	………………
למוסדים: לעבודות צבוריות	־.292 פר'	………………
למוסדים: לבית המלאכה	140.90 פר'	………………
למוסדים: להכנסת אורחים	־.50 פר'	" 2572.90 פר'
להוצאות שונות	………………	1235.13פר'
נשאר בקופה ובשטרות לט"ו ניסן	………………	1074.37 "
בסה"כ	………………	34552.01 פר'

הכנסה:

שם	סכום	סכום
נדבות יפו ותל־אביב	………………	11168.36 פר'
נדבות יפו לבית התה	………………	1412.59 פר'
המוסדים: האפ"ק	100 פר'	………………
המוסדים:משרד הא"י	720 פר'	………………
המוסדים:חו"צ	100 פר'	………………
המוסדים:יק"א	900 פר'	………………
המוסדים:אגודת הפקידים	100 פר'	………………
המוסדים:מרכז בע"מ	110 פר'	………………
המוסדים:הפועל הצעיר	114 פר'	………………
המוסדים:פועלי ציון	40 פר'	………………
המוסדים:הבמה העברית	41 פר'	………………
המוסדים:אגודת בני יעקב	20 פר'	־.2245 פר'
מועד הלחם (ריוח)	………………	־.1000 פר'
הכנסות שונות	………………	845.30 פר'
מהקופה האמריקנית (6 חדשים)	………………	17.175 פר'
מסכומים עוברים	………………	276.82 פר'
חוב לועד הקמח	428.94 פר'	………………	34552.01 פר'

לפי הסכום הכולל יוצא, כי יותר מהחצי של ההכנסות היו ממקורות מקומיים ופחות מן החצי בא מן החוץ, ואולם היחס הזה איננו תמידי, בראשונה היו ההוצאות מעטות וכלן היו מהכנסות מקומיות. במשך הזמן נתרבו ההוצאות וההכנסות המקומיות נתמעטו, עד כי באחרונה היו כשלשת רבעי ההכנסות מן העזרה האמריקנית. התקציב הנחוץ לחדש האחרון הוא:

הוצאות:

שם	סכום בפר' לשבוע
לועד המחלק האשכני	400
לועד המחלק הספרדי	200
לועד המחלק התימני	200
מנות לבית התבשיל	25
תמיכות פרטיות ולאנשי צבא	75
הוצאות שונות (מזכיר, שמשים, דירה וכו'	35
בס"ה	935

ולפי חשבון החודש ד' שבועות ושני ימים בקרוב 4000 פר. ההכנסות מהעיר יכולות להיות לכל היותר 500 פר' לחדש, והשאר צריך לבוא מהעזרה האמריקנית.

ב. יתר אופני הקלת המשבר.

כבר נאמר פה, כי סניפים שונים של הועד להקלת המשבר התפתחו בתור מוסדות כמעט אותונומיים, בעת האחרונה סכם כל אחד מהם את עבודתו ויפרסם דו"ח מפורט. לשם שלמות התמונה של עבודת העזרה תבוא פה סקירה כללית על עבודת המוסדות האלה, יסודי עבודתם והיקפם בסכומים כוללים.

1)המלוה. רבים מנגועי המשבר לא חפצו לקבל עזרה בתור נדבה, כ“א בתור הלואה בערבות בטוחה. היו כאלה, שנמצאו בידם שוה כסף בשטרי ערך של חו”ל, שאי אפשר היה למכרם כלל או רק בחצי המחיר, המחאות של בנקים, שלא יכלו לבוא לידי גובינא, שטרי חוב שאין הבעלים יכולים לשלם אותם עתה. היו בעלי בתים שאינם מקבלים דמי דירה, בעלי מגרשים וקרקעות, – כלם אנשים אמידים ובטוחים אבל באותה שעה עניים. כשמונה מאות משפחות כאלו קבלו עזרה מועד המלוה, ע“י הלואות בערבות היותר בטוחות, עפ”י רוב במשכנתא של כלי זהב וכסף וקשוטים. בראשונה הלוה הועד עד 30 פר' לחדש לכל איש, אבל ברבות מספר הלווים הופחת סכום כל הלואה עד עשרים פר' לחדש. סכום ההלואות שנחלקו עד הפסח מגיע עד חמשים אלף פר‘: מזה 18.600 מכסף האפ"ק, 17.700 פר’ מהעזרה האמריקנית והשאר ממוסדות מקומיים (ועד תל־אביב, הגמנסיה, חברת יקותיאל, ועד המשבר, “מושב זקנים” וכדומה).

2) הועדה לעבודות צבוריות. העזרה הכי רציונלית, זוהי להמציא עבודה לבעלי מלאכה ולפועלים. למטרה זו נתנו מקופת העזרה האמריקנית הלואות בערבות בטוחה לאגודות ולאנשים פרטיים בשביל לישר מגרשים, לסלול דרכים ולגמור בנינים, ובתנאי שחמרי הבנין יהיו מוכנים אצל הלווים משלהם ושמכסף ההלואה יוציאו רק לתשלום שכר העבודה. יחד עם זה משגיחה הועדה הנ“ל לחלק את העבודה בין היותר נצרכים (ביחוד בין בעלי משפחה), לתת לכל אחד עבודה רק למספר ימים ידועים בחדש (12־10 יום) ולשלם לע”ע רק מינימום מסוים – 2,25־2 פר' על חשבון המגיע בעד כל יום של עבודה; באופן זה מקבל כל פועל על חשבון עבודתו לא יותר משלשים פר' לחדש. במשך ששה חדשים של קיומה הוציאה הועדה הזה 11.500 פר' והעסיקה כמאה פועלים כל חדש. סדור העבודות האלו נעשה תמיד בהשתתפות הועד המאוחד לפועלים ובעלי המלאכה הנ"ל.

בעזרת הועדה הזאת המציא גם ועד התימנים בחדשים האחרונים עבודה לכמה עשרות פועלים ע“י קבלנות בסלילת מסה”ב החדשה.

גם מרכז בע“מ המציא בעת האחרונה עבודה לכמה עשרות בע”מ ופועלים למשך חדשים אחדים ע“י קבלנות בבנין גשרים למסה”ב החדשה¹ ובבנינים פרטיים בעיר. לעבודה זו שבעיר יקבל המרכז מהסכום הקצוב לעבודת צבוריות כאלפים פר' בהלואה בערבות בטוחה.

3) ועד הקמח והלחם. זהו אופן עזרה כללי לכל יושבי העיר, עזרה הרבה יותר חשובה באיכותה מאשר בכמותה. בימי המשבר הראשונים הורגשה נטיה מצד החנונים והאופים להרים את מחיר הקמח והלחם. ואולם ע"י המכירה הצבורית החזיקו תמיד את המחירים בגבולות ידועים. במשך כל הזמן נמכרו בערך 22.000 קילוגרם (2215 שקים) קמח ובערך 16.000 קילוגרם (1077 שקים) מבלי שנזקקו לשום עזרה מן החוץ.

4) מהלך האניות והעברת הכספים.

צעד מוצלח מאד היה זה ששלחו את אנית השריון האמריקנית למימי יפו והרשו לה להוביל את האנשים, שנאלצו לעזוב את הארץ ולהעביר את הכספים שבאו מחו“ל. בימי המהומות החלו אניות המסחר להשתמש באסון ומלבד שהעלו את מחיר הנסיעה פי שנים ושלשה – התנהגו עם הנוסעים באופן מוזר מאד. אז באה האניה האמריקנית לעזר ע”י זה שהיא הובילה את המגורשים חנם, והיחס למסכנים שנאלצו לעזוב את הארץ היה אנושי. היחס הטוב גרם אמנם לזה, שרבים מאלה שלא היו צריכים לעזוב את הארץ נפתו לנסוע, ואולם מספרם של אלה שנאלצו לנסוע באמת היה רב. ואניה זו המתיקה להם את מרירות הגלות. הופעתה של האניה הזאת בחוף יפו היתה מביאה הרגעה גם בלבות הנשארים, אחרי שידעו כי לכל צרה שלא תבוא תהיה האפשרות להמלט מן הידים העסקניות של סוכני אניות המסחר. אבל עוד גדול מזה היה ערך העברת הכספים, כי בלעדי האניה הזאת לא יכול היה גם כסף העזרה האמריקנית בשביל הקהל ובתי הספר להגיע לא“י בזמנו. והעיקר שהכספים הפרטיים מהארצות השונות היו מגיעים בקושי גדול לא”י; והכסף הזה שאלפי אנשים היו מקבלים ממשפחותיהם ומקרוביהם שבחו"ל, הלא היה העורק החיוני של חיינו הכלכליים. שרות זו של העברת הכספים הנהו גורם חשוב בהקלת המשבר.

־־־־־־־־־־

מכל האמור נראה, כי במה שנוגע לעזרה חומרית נעשה הרבה כדי להקל את המשבר, ואולם המשבר הרוחני הנהו אולי יותר גדול מהמשבר החומרי. אולם בשביל לתקן את המצב החומרי ולהגן עליו ג"כ דרושים היו הרבה כוחות רוחניים, ובעבודתנו זו נראתה לפנינו כל החולשה אשר בחיינו הצבוריים. אי אלו מוסדות נסו לעזור לפי כוחותיהם ואיך שהוא; לפעמים היו מספיקים, אבל יכלתם היתה מצערה לפי מהותם ואיכותם בזמן הזה. אולם הצבור בכללו נשאר דל ממעש, בלי מרץ ובלי כשרון סדורי, והיה בבחינת מוץ שיסוער לפני רוח. מצב זה מעורר רגשות מרים ודורש מאתנו “חשבון הנפש”, אבל לא עתה הזמן לזה…

אלכסנדריה, 5 לאוקטובר 1915

ידידי, –

ודאי ידוע לך שרצו לגרש מארץ ישראל חמישים עסקנים ופועלים. נלחמנו נגד החלטה זו כחמשה חדשים; לאחר השתדלות אצל ג’מל פחה מחקו מרשימה זו כעשרים איש: ליב אבוהב מהזקנים, חברי ועד תל־אביב וגם המורים, חוץ מד“ר לוריה. את רוב הפועלים (ששמותיהם היו ברשימה) לא מצאו; במקום הפועל זייד הגלו את המדפיס אתין וכמקום רז’בסקי – את ד”ר זגורודסקי; במקום הפועל צ’רקוביץ הגלו את האכר צרקוב ראש ועד נס־ציונה. במקום הפועל ציון דוידסון שעזב את הארץ עוד לפני שנים אחדות – הצליחו לתפוס איזה דוידסון אחר; אחדים מהפועלים נמצאו והגלו… ג’מל פחה לא רצה בשום אופן למחול לי ולד"ר לוריה, אם כי קבלנו מקושטא ידיעה, שמשם נתנה פקודה להשאירנו לעת עתה בארץ. אולם או שהפקודה לא נתקבלה או שג’מל פחה לא רצה למלאות אחריה… למחרת יום הכפורים שלחו אותי ואת משפחתי (ביחוד עם ד“ר לוריה וד”ר זגורודסקי) לאלכסנדריה.

כל הזמן שנלחמתי בגזרה זו – וגם כעת – לא יכולתי להתרגל למחשבה זו ולעובדה. מרגיש אני עלבון פסיכולוגי ולאומי… הרי אותי הוציאו לא בתור נתין ארץ זרה, אלא בתור יהודי הרוצה שתהיה לו מולדת (בתור ציוני). ולאן שולחים אותי? איפה היא מולדתי? עשרות בשנים חלמתי על המולדת העתיקה־החדשה, עשר שנים גרתי בארץ זו, הכיתי בה שרשים עמוקים, מסרתי את חיי לארגון החיים הכלכליים והרוחניים בארץ ושפורם, הייתי מסור ונאמן לחיים הפוליטיים של העם השולט בארץ ובכיוון זה השפעתי על כל הסביבה, מפני שידעתי והייתי בטוח שזו היא השטה הטובה לנו וגם להם. וכעת גרשוני כאדון את עבדו, ובאישיותי רוצים להגלות מהארץ גם את רעיוננו ואת תקותנו הלאומית. שטתו של ג’מל פחה, שהוא ברר כמנה פעמים בעצם פיו לפנינו, היא זאת: עשרות אלפי היהודים הגרים בארץ־ישראל יהנו מכל הזכויות ויקבלו אפילו אדמה ממשלתית, כדי שלא יצטרכו להתפרנס מהצדקה. ירשו להם לארגן את חייהם החברותיים ע"י באי כחן של עדותיהן השונות, אולם בשום אופן לא ירשו יותר, מהיום והלאה, אפילו ליהודי יחיד, לעלות לארץ.

“זוהי שיטתי וזו גם שיטת המפלגה “אחדות וקדמה” כל זמן שהשלטון יהיה בידיה”, היו דבריו.

גירושנו אנו היה גירוש לשם הפגנה, שהיה גם משום עלבון בשבילנו וגם – דמורליזציה, היות שלאחר שתדלנות פרטית השאיר בארץ את אלה שמצאו חן בעיניו. לשנים הראשונים ש“מחל” אמר, שהוא מוחל להם בתנאי שהם ילחמו יחד אתו ביהודים הזרים. הוא וגם השנים ידעו שהם משקרים האחד לשני. בזה כלולה הדמורליזציה של העריצות מהצד האחד ושל העבדות הרוחנית מהצד השני.

מרגיש אני כעת את מרירות הגלות כמו שלא הרגשתיה מימי מקודם. ואקום את נקמתי רק במלחמה בגלות. אולם לעת עתה אין לי שום אפשרות למלא רצוני זה.

קראתי כאן את “הקונגרס היהודי”. לדעתי יש בזה לא רק רעיון מוצלח מאד אלא כאן הוא גם המוצא היחיד, אין לנו מה להפסיד. ליהודי ה“חלוקה” – מהטפוס הישן או המודרני – ירשו תמיד לשבת בארץ לשמור על החומות. ולא נוכל להגיע לחיים לאומיים ואנושיים שם, מבלי שנאחז אמצעים אנושיים חדשים, אם לא נשתמש בשעה ההיסטורית הזו – יהיה גורלנו אולי עוד משך מאות שנים גלות וחלוקה, זוהמה ודכאון. חייבת היא האומה היהודית לצאת כעת בדרישותיה המלאות. אין לה מה להפסיד בחיי־הכלב שלה, ורק ע"י מלחמה בגלות נוכל להגיע לחיים אנושיים. די עבדנו בתור משרתים במסדרונות האדונים. מחפשים אנו מקום כאורחים נכבדים, והכרתי הפנימית היא שנשיג את המקום הזה. מאמין אני שאם כך נדבר יקבלונו בסבר פנים יפות. והיה אם אפילו ישליכו אותנו מעל כל המדרגות – ידעו הם וגם אנו לפחות שגרשונו כאנשים היודעים מה לדרוש ולא כאיזה עבד נבזה.

בברכת ציון, שלום!

מ. שיינקין

(נדפס באידית בה“טריבונה” מספר ט', קופנהגן, 1916).

יש להתיחס בהערצה למרץ ולמסירות, שבהם דאגה הועדה הציונית הזמנית לקיום הישוב היהודי בארץ ישראל בימי המלחמה. לעולם לא אשכח את הרושם שעשתה עלי הישיבה של הועדה הזמנית, שהיה לי הכבוד להשתתף בה מיד לבואי לאמריקה. היושב ראש היה ברנדייס הגדול, שנתמנה א"כ לשופט העליון של ארצות הברית, ושמו כבר אז בפיות מיליוני אנשים ואת השפעתו המדינית כמעט שאין לשער, – אדם זה יושב כאן ומבקר את מצב פעולת העזרה בארץ־ישראל בתשומת לב מרובה ומתענין בכל הפרטים: באיזה מקומות ואימתי נאספו אסיפות לשם קרן העזרה, מה היו ההכנסות וההוצאות, כמה נאסף בכל אסיפה, כמה נשלח מהקופה הציונית וכמה נשלח על־ידי פרטים דרך הועדה ואיזה סכומים נתקבלו כבר בארץ־ישראל?… וחברי הועדה הזמנית ופקידיה קמים אחד אחר השני ביראת הכבוד. קוראים מעל הניר את פרטי העובדות ואת המספרים המדויקים. ניכר שיודעים הם, מי יבקר אותם והכינו הכל בסדר הכי מדויק. המנוחה החיצונית וההתאמצות הפנימית של העבודה הפשוטה הזאת הזכירתני את עבודת מפַקֵד הכַּבָּאים והנשמעים לו בשעת דליקה. שומעים רק מלים בודדות, אולם רואים את הזריזות ואת הרצון העז להלחם באיתן הטבע. מובן שהרבה תלוי בתוצאות פעולת ההצלה ובהשתתפותו של הקהל היהודי; והקהל משתתף כשרק פונים אליו.

המשבר יעבור, והעזרה האנושית, עזרת־האחים שהושיטו יהודי אמריקה תרָשם בהכרה עמוקה בתולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל.

־־־־־־־־־־־־־

אולם לכל מטבע שני צדדים.

כדי לעורר יותר את הקהל בשעת פעולת העזרה מוכרחים היו להבליט את הצבעים ובדרך כלל שגו בזה שלא הבדילו היטב בין חלקים מסוימים של הישוב, שנמצאו באמת בסכנת רעב ובין המושבות שלא נצרכו בשום אופן לנדבות. דרושות היו רק מאות אחדות דולרים לכל פועל לכלי־עבודה, לזריעות וכדי להתכלכל בזמן הראשון.

היו גם נקודות אחדות בארץ־ישראל, שהממשלה עצמה היתה מעונינת עד מאד שתיושבנה ושתעובדנה יותר דוקא בעת המלחמה וודאי שהיא היתה יוצרת שם תנאי עבודה טובים להתישבות היהודית.

כדאי להזכיר כאן עובדה אחת: ג’מל פחה, המשתדל כעת לנקות את ערי ארץ־ישראל וליפותן, הודיע, שהוא רוצה לשפר גם את רחבת הכותל המערבי ולהרוס שם את הבתים הערבים המזוהמים, כדי לסדר שם גן טיול ושהוא נכון למסור ליהודים מגרש גדול שעל יד הכותל, שיסדרוהו בהתאם לדרישותיהם. היהודים יצטרכו רק לשלם סכום מסוים, לא גדול ביותר, לערבים בעד בתיהם. כמה היתה מרימה עובדה זו את כבוד היהודים בארץ. עלינו היה להשתמש מיד בהזדמנות זו!

* * *

אין פלא שעסקני ארץ־ישראל לא הרשו לעצמם לבוא בעת המשבר בהצעות כאלה, אחרי שהם הוכרחו לעמוד על המשמר ולדאוג לקיום הישוב. נוסף לזה הם מבודדים מכל העולם וידוע להם, שגם שם סואן ים הצרות היהודיות ושמשתדלים בכל הדרכים לעזור לאומללים. אולם ההנהלה הציונית היא שצריכה היתה לעמוד על הגובה בתור גורם פוליטי ובתור כוח היסטורי, ואסור היה לה לשכוח אף לרגע את חיי העולם בגלל חיי שעה.

אבל מה שעבר עבר, כעת מתקרבת המלחמה לקצה. רואים אנו שכל הממשלות הנלחמות משתמשות בכוחותיהן האחרונים. הדבר לא יוכל כבר להמשך זמן רב, בעוד חדשים אחדים יצטרכו לחשוב על שביתת הנשק והשלום. ולזמן זה עלינו להתכונן מעתה באופן רציני.

ראשית תתחיל תורכיה לחשוב על הכנסת סדרים בארצה היא. שאלת העליה היהודית לארץ וישובה תעלה מיד על הפרק משתי סבות: ראשית תתחיל מיד לאחר המלחמה הגירה יהודית גדולה, ורבבות יהודים יהגרו גם לארץ ישראל, ושנית אפשר שתורכיה תרצה להכניס עוד לפני ועידת השלום סדר כזה בארץ ישראל, שיגרום כמה שאפשר פחות תלונות עליה ואולי תרצה להפוך את א"י לשאלה נוצרית בין־לאומית. וכשנעמוד אז מול תורכיה, אל נעשה זאת בתור חברה פילנטרופית קטנה הנצרכת לחסדים, אלא בתור הסתדרות פיננסית חשובה וכוח ישובי בעל ערך. אפשר שתורכיה תתן לנו אז את הזכיונות הדרושים, באופן שועידת השלום תצטרך רק לתת את הסכמתה לדבר.

אם השאלה שלנו תצטרך לבוא לפני ועידת השלום, עלינו כמובן להתכונן עוד יותר מראש. בין אלה שיבואו בשם היהודים יהיו חלוקי־דעות מרובים בנוגע לארץ ישראל, ה“יאהודים” יאמרו בטח שליהודים אין לגמרי צורך בארץ־ישראל ושאין הם רוצים בה כלל, ואז יוטל עלינו הציונים להוכיח – לא במלים כי אם בעובדות – שהיהודים רוצים ורוצים בארץ ישראל. לא מספיקות לשם זה הצהרות והחלטות, כי גם אלו רק מלים הן, ולעתים קרובות מאד חותמים על תעודות כאלו ומצביעים עליהן אנשים שאין בדעתם לעשות דבר מה בארץ ישראל. הוכחותינו צריכות להיות אלפי משפחות יהודיות מאורגנות בעשרות אגודות־מטעים ובקבוצות קואופרטיביות. אנשים שהשקיעו כבר סכומים מסוימים למטרה זו, אלפי אנשים שישקיעו סכומים מסוימים בחברות מניות לתעשיה, למבנה דרכים בארץ ישראל ולבסוף – אלפי פועלים שיהיו רשומים כבר בתור עולים לארץ ישראל. תזכיר חתום על ידי רבבות אנשים אלה, המוכיחים למדי את שאיפתם החזקה לארץ ישראל ואת נכונותם של האנשים האלה להקריב את נפשם ומאודם בשביל רעיון התחיה, המזוינים גם באמצעים כספיים גדולים וכוחות עבודה, – כל זה היה משפיע על תורכיה עצמה, על דעת הצבור בעולם ועל ועידת השלום.

אפשר לשאול אם התנאים הכלכליים הנוכחיים שבארץ ישראל יאפשרו להמשיך שם את עבודתנו. אם נתחשב בעובדות שתארנו למעלה מצדן הכלכלי, החברותי והמדיני, עלינו לבוא לידי מסקנה, שאסור היה להזניח את עבודת ההתישבות בארץ ישראל אפילו בימי המלחמה; להפך, צריכים היינו לנצל את הבטחות ג’מל פחה כדי לישב מאות פועלים ומשפחות יהודיות מהערים בנקודות ישוביות שונות שבידינו ועל האדמה, שהממשלה היתה אולי מוכרת לנו אז בתנאים נוחים. היה לנו מקרה טוב באופן יוצא מן הכלל בעבר הירדן. לברון רוטשילד ישנם שם עשרות אלפי דונמים של אדמה הנמצאות במקום טוב מאוד על יד מסלת הברזל חיפה־דמשק. האדמה פוריה ועשירה במים. לדאבוננו טרם השתמשנו במקום חשוב זה עד עכשיו לשם התישבות יהודית. בשעת המלחמה החרימה הממשלה את האדמה הזאת בתור רכוש של צרפתי. אפשר מאד שיכולים היינו לקבל חלק מסוים מאדמה זו לשם התישבות איזה מאות יהודים נתינים עותומניים. שם ישנם כבר בתים אחדים, רפתים ואפילו גנים נטועים. עובדות ממין זה היו חשובות באופן מיוחד גם מתוך זה שהממשלה היתה מתחילה להתענין בעבודת ההתישבות שלנו.

אולם אם עד עכשיו שגינו ולא עמדנו על גובה תפקידנו – אסור לנו להמשיך גם להבא טעות זו. עלינו להתחיל בהקדם הכי אפשרי בעבודת יצירה בארץ ישראל לפי תכנית קבועה….

(לבקורו של ח. נ. ביאליק בארץ־ישראל)

זה היה באביב שנת…

אינני זוכר עתה פה לא את השנה ולא את החודש.

קשה מאוד לזכור פה, בימים הרעים האלה, דבר, שהיה שם, בימים הטובים ההם.

זכורני רק כי זה היה באחד מחדשי האביב היפה והמזהיר; שם “בארץ חמדת אבות”.

“אומרים כי ביאליק יבוא אלינו”. “ביאליק חושב לבוא לארץ־ישראל”. “ביאליק החליט לנסוע”. “ביאליק נוסע לארץ־ישראל”…

אלפי לבבות התחילו דופקים בחזקה. הנה הוא בא אלינו. המשורר יבוא אל ארצו. נשמת הנביא תשוב למקור מחצבתה. כאבן שואבת תמשוך ותאסוף סביבה את שברי נשמותינו. הנה הוא יביע את הרגשות הנעלים, הממלאים את חדרי לבותינו – אותן ההרגשות, שאין אנחנו מסוגלים לתת להן את הבטוי הנכון…

הוא יבוא לארץ ישראל. מה גדולה, מה עמוקה, מה נעלה היתה שמחתנו! ליצני הדור היו מונים אותנו בשאלה מחוכמה, אם לא היה עלינו לשמוח יותר, אילו בא לארץ־ישראל אחד מבעלי היכולת הגדולים, אשר בידו להושיב נשַמות… ואנחנו – נפשנו היתה סולדת מחלול־הקודש הזה; ענינו במבט של בוז; יבוא ביאליק, שורש נשמתו של הלוי, אוצר חמדת ישראל.

ביאליק יבוא. מה מאוד חפצנו לבשר את הבשורה הנעימה הזאת לשמי ארצנו, להרי יהודה ואפרים, לשרון וליזרעאל, לתבור ולכרמל, לכנרת ולירדן, לחרמון השב וללבנון…

המשורר בא אל ארצו לחונן עפר אמו־מולדתו.

־־־־־

מקצה הארץ שמענו; הנה הוא הולך וקרב אלינו. הלבנון והכרמל יקדמו את פניו ועם צאת השמש יגיע לחוף יפו.

ידידיו ורעיו, שהשכימו לפגשו, כבר אחרו בבואם – סירות רבות הקדימו להפליג לקראת האניה. עוד בערב יום אתמול רבתה התנועה בין מאות התלמידים, הסואנים ברחובות יפו, וביניהם הרבה פנים חדשות של פועלים וצעירים שבאו מהמושבות; רבים מהם נדדה שנתם, ועם עלות השחר ירדו אל החוף לבקש על אופקו של הים הגדול את הנקודות השחורות – סימני האניה המתקרבת. אחרים ירדו בסירות: תלמידים, פועלים צעירים ובעלי מלאכה, שוִתרו על חצי יום עבודתם. החנוני הקדים לפתוח את חנותו ולמסרה לבן־ביתו. הפקיד יאחר לבוא אל משרדו. המורים סדרו מאתמול את שעות הוראתם, כדי שיוכלו אחדים מהם לבוא אל הפגישה.

ים יפו הסוער השביח את משבריו לכבוד האורח החביב. סירות עם דגלי תכלת ולבן מתנועעות מסביב לאניה על פני חלקת ים התכלת; מתוך האויר השקוף והרענן מגיע צלצול השיר: “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים”. עם רב מחכה פה, על החוף. גם בקרב הערביים, המתאספים לעת בוא האניה, פשטה השמועה: הנה אחד גדול בא ליהודים. מצב רוח הסביבה פועל גם על רבים מהם, והם מביטים ביראת הכבוד נוכח האורחה ומוכנים לאמור “שלום”.

הנה דרכה כף רגלו על אדמת ישראל… רעש של הידד ומחיאת כפים. תרועת נצחון: שאר ישוב וגם ביאליק אתנו. ואחר הרעש קול דממה; בדממת קודש, בגאה ובגאון נהרה התהלוכה דרך רחובות העיר, כל אחד טעמן את אשרו בחובו. שום הבעה, שום הגה לא היה מתאים לאותו הרגש הפנימי; ההבעה הלא רק פרוטה קטנה היא מאוצר החמדה, הצפון בלב…

לוו אותו למקום משכנו ונפרדו ממנו בשלום.

־־־־־

קשה היה אותו היום למורי יפו כקריעת ים סוף. הם בעצמם היו נרעשים, חפצו לגמור את הלמודים וללכת לקבל את פני ביאליק, והתלמידים – אלה לא יכלו לשבת במנוחה על מקומם. עוד מאתמול היו מוכנים זרי פרחים עם הכתבות על סרטי תכלת לבן: למשורר העברי מילדי העברים בארץ העברים. מיד כשנתפטרו מהלמודים, מהרו הנבחרים המאושרים לבוא בשם המחלקות השונות למסור לחביבם את ברכות הלב והנפש.

לערב היום ההוא הוכרזה בעיר קבלת הפנים הרשמית. האולמים הגדולים של המלון “יפה נוף”, אשר על חוף הים, לא יכלו להכיל אף חלק הגון ממספר הנאספים. העמידו את הבימה בחצר הגדולה תחת כפת השמים. לאחר שברכו את האורח, כנהוג, בשם כל הקהל ובשם חברות ואגודות שונות, ענה הוא לנו בנאום נלהב ובסגנונו של ביאליק וספר לנו את הרושם העז, שעשו עליו ארץ־ישראל בזיוה והדרה וילדי ישראל ברעננותם ובשפה החיה אשר בפיהם.

קהל גדול לוה אותו הביתה. עיף הוא מעמל הדרך, ולא נתנו לאיש להכנס פנימה. ואולם מאות צעירים וצעירות ישבו קבוצות על מגרש החול אשר על יד הבית ושרו סירינַדות לבחירם, לאהוב־לבם: “אל הצפור”, “הכניסיני”, “שבת מלכתא”…

קולות חזקים ועגומים רועדים בגלי האויר, מתפשטים, מתרחבים ומגיעים מעבר מזה ומזה עד פני שטח הים ועד שרשרות הרי יהודה: “נטשו צללים, דום צפרים… עוד שמשנו יעל… על הירדן ובשרון שם ערבים חונים… לנו זאת הארץ תהיה ואנו נהיה בבונים”… אור רך, חמים ורענן, זוהר, ליל אביב שפוך על פני הארץ ובתוך הלבבות, בפנים. הלב מלא שמחה ומתכוץ… דמעות נושרות על פני החול…

עם עלות השחר עוזבים אחד אחד את מגרש החול.

“יום זה הוחק לזכרון”, עמוק עמוק בלב ובנפש.

(התורן ניו־יורק כ“ה ניסן, תרע”ו)

כשלושה חדשים שהה ביאליק בא"י. הוא עבר את הארץ לארכה ולרחבה. בקר את רוב הערים ואת המושבות העבריות. ואת השבועות האחרונים בלה ביפו בחברת ידידיו משבי הגולה.

הגיעה השעה להפרד. הקהל חפץ לברכו בברכת הדרך. אמרו שבנשף הפרדה יקריא המשורר משיריו אשר בכתובים מימי היותו בא"י. והנה המקורבים ערכו את הנשף באולם אשר בשכונת הגרמנים ובתשלום שכר־כניסה. בזה כבר נפסק גזר הדין על הרוח העממי של הנשף. מאות אנשים מהמון העם ורבים מהפועלים לא יכלו להכנס מחוסר מקום וכסף, ויעמדו בחוץ מתמרמרים ומטים אוזן לקולות המגיעים דרך החלונות הפתוחים.

ובתוך האולם הקריא מר ביאליק מכתבי היד את הספור… “מרינקה”. הנה לפנינו שקורפינשטציכה הגויה, הגרה בחצרה אשר בקצה העיר. רואים אנו אשת־חיל זו עוסקת באמנות ובמרץ במשק ביתה הכפרי; כמו חי מעביר לפנינו המשורר סביבה את חיות הבית, שומעים אנו את נביחת הכלב ואת חריקת החזירים ורואים אנו את יהודי העירה, בשובם מבית התפלה ובעברם על יד הבית הזה מציצים לפעמים דרך חרכי הגדר לתוך חצר זו ונפגעים במבטם ב“ערלות”. והנה מרינקה בת שקורפינשציכה, ילדה בריאה גמישה ורעננה, והנער בן השכן העברי עוגב אחריה מאחורי הגדר ובתוך הגן תחת התפוח… אמנם תמונה מלבבת, המצוירה בריאליות גמורה…

אבל, מרא דעלמא כולא, האומנם לא מצא ביאליק באוצרותיו דברים אחרים לאמור לנו, בשעה שהוא נפרד מאתנו לפני נסעו מארץ ישראל? האמנם, זו היא פעולתה והשפעתה של הסביבה בתוך עולמנו המתהוה על משוררנו הלאומי? והלא זהו ביאליק! אלא סימן שאין אנחנו בני הדור ראויים לכך…

משום כבודו של ביאליק לא הפסיקוהו באמצע. ואולם לאחר ההפסקה הראשונה לא נתנו להמשיך את קריאת הספור. רבים הביעו את התמרמרותם, ומצב רוח מדוכא השתרר באולם. גם השירים שדקלם ביאליק אחרי כן כאילו אבדו את חנם, ואף שירת “התקוה” היתה כיתומה. אחד אחד השתמטו מן האולם כמתגנבים וכמתבישים להביט איש בפני רעהו…

ביום המחרת עזב ביאליק את חוף יפו ורק מעטים ממקורביו ירדו בסירה ללוותו.

בכליון עינים חכינו לשמוע מה יספר ביאליק בגולה מבקורו בארץ־ישראל. הידיעות שהגיעו אלינו משמחות מאד. הוא מדבר תמיד בהתלהבות וברגשי חבה מיוחדים על אודות הרבה מפרטי החיים המתהווים וביחוד על אודות תחית השפה. אולם בכתב לא פרסם עוד עד עתה שום דבר.

והלא ביאליק הוא בודאי אותו ביאליק שלנו, שאנו מעריצים כל כך.

וארץ ישראל היא בודאי אותה הארץ…

ואלא מאי? תיקו…

חפצים אנו להאמין כי א"י השאירה בלב המשורר רשמים עמוקים והוא יביע אותם כשתגיע שעת־הכושר.

*

את הקטע הזה מצאתי בין כתבי המנוח, רצוף לכתב־היד של “המשורר בארצו”. מנחם שיינקין דן אותו מטעמים מובנים לגניזה. אין עתה שום סיבה לא לפרסם את הקטע הזה, אין אנו חושבים את הקראתו של הסיפור “מרינקה” ביפו לפני כשלשים שנה לחטא שיכתים, חלילה, את זכרו של משוררנו. מצד שני חשוב לנו “תיקו” של שיינקין כהבעת אכזבה כנה וראשונית, שהוא נשא ימים רבים בלבבו.

א.ח.

א. היחס הנפשי של העברים להשפה העברית.

מתנגדי השפה העברית מונים ומקנתרים אותנו בזה, שרק במשך איזו תקופות קצרות מאלפי שנות קיומנו דבר עם ישראל בשפתו העברית: ביתר התקופות השתמשו בני ישראל בשפות שונות של העמים, אשר השפיעו עליהם מצד הפוליטי או האיקונומי.

בטענה זו באים אלינו גם מתנגדי ארץ ישראל ומוכיחים, ששנות ישיבתו של עמנו בארצו הן הרבה פחות משנות נדודיו בארצות הגולה.

ולו נחפוץ למוד במדה זו גם את הדת הישראלית, אז נמצא, כי גם האמונה הטהורה באלהי העברים היתה רק נחלת המעוט המעולה גם כשהיה ישראל בארצו, ובגולה בודאי העיבו עננים הרבה את טהרת הדת והמוסר העברי.

הלא יכולים לקנתר אותנו גם בזה, שרוב העברים עזבו את עמם. מלבד האגדה על־אדות הרוב הגדול, שנטמע במצרים, הנה בתקופה ההיסטורית נבלעו עשרת השבטים בין העמים: מגולי בבל גם כן שב רק המועט, ועוד כמה וכמה ענפים נגדעו מעץ ישראל בתקופות השונות שבגולה.

אלא שאין מעריכים את ההופעות האנושיות על־פי כמותן, כי־אם על־פי איכותן.

הלא המין האנושי בכלל מבלה את רוב הזמן שבחייו באכילה, בשתיה, בשינה ובכל יתר הדברים הגשמיים, שגם הבהמות והחיות נזקקות להם; ובכל־זאת מקבל האדם את הערך האנושי לפי שאיפתו הרוחנית: “רוח האדם העולה למעלה”, לפי אותה המדרגה, שהגיע אליה ברגעי חייו האנושיים, המעטים בערך, ולפי המפעלים, שהספיק להשלים ברגעים האנושיים האלה.

ובחיי האיש הפרטי הלא גם כן האיש נדון על פי עצם מהותו, המתגלית אולי רק מזמן לזמן. הנה, למשל, הנואם המצויין, הצייר, הפסל, המנגן, המשורר והממציא מתגלים לפנינו ביצירותיהם רק מזמן לזמן, ויש שתנאים חצוניים מונעים אותם מליצור במשך זמן ידוע; אולם אנו מטביעים עליהם את חותם כשרונותיהם לפי המעט שיצרו ולפי מה שהם שואפים ועלולים ליצור.

וכן גם דנים את העם לא על פי כל מה שפעל ועשה במשך שנות חייו, כי־אם על־פי שאיפותיו ונטיותיו, שהתגלו בו באותם הרגעים, שהיה בהם חפשי לנפשו ושנלחם עליהם מול הפגעים והמעצורים; מתחשבים עם מה שחשב העם לעצמו לזכות ולחובה; ולו גם במשך רוב ימי חייו עמדו לו פגעי הזמן לשטן ולא נתנו לו להשיג את זכויותיו או גם למלא את חובותיו, ולו גם שלטו בו לפעמים מקרי הזמן להעבירו על דעותיו, אין הוא חדל להיות אותו העם, אם רק מרגישים בו את השאיפה לשוב לעצמיותו. מספר השנים, שחי בהן העם באונס, שלא על־פי נטיותיו הטבעיות, לא רק שאיננו מפחית את ערך עצמיותו, כי אם עוד מעיד על עומק השרשים, הקבועים בנפש העם, אם מהרגל החיים השליליים לא פסקו שאיפותיו העצמיות.

ומה בנוגע לעמנו: אם סופות וסערות החיים שברו בעצנו הרבה ענפים ופארות, ויש שמשכו אחריהם גם את חצי הגזע, וגם שרשים רבים נסחו אחריהם, הנה החלק הנשאר והמרגיש את עצמיותו – זהו עץ ישראל אשר יגדל ואשר יפרח. אם למרות עבודת האלילים, ששלטה בגאונה והדרה בכל הארצות מסביב ושהכתה אמנם שרשים רבים גם באדמת ישראל, קמו בעמנו מזמן לזמן נביאי־האמת, ואחריהם מורים ומדריכים, וילחמו באמונה, באומץ־לב ובמסירות־נפש נגד הרוב השולט בעולם ונגד כל החוטאים אשר בעמם, ואם העם הרגיש ברגעים ידועים בעותתו וישב אל אלהיו בכל לבו, – אות הוא, כי זוהי תורת ישראל ואותה יפַתח לפי טבעו, כשיעמוד ברשותו. ואם למרות כל הנדודים וכף־הקלע של הגלויות השונות זכר תמיד העם העברי את ארץ מולדת אבותיו; ואם לאחר כל הזכיות, שרכש ושעלול הוא לרכוש בעתיד הקרוב בכל הארצות הטובות והרחבות, חם לבו בקרבו לזכר כברת־הארץ אשר על שפת הירדן, – אות הוא, כי זוהי ארצו ומולדתו העברית.

והוא הדין גם בנוגע לשפתנו העברית. אם כי זה כבר חדלה שפה זו להיות שגורה בפי העם, אם מזמן לזמן הסתגל העם לשפות שונות בחיי יום־יום, ואם בכל־זאת לא חדל העם במשך אלפי השנים ללמוד את השפה, לדעתה, להבינה, לטפחה ולפתחה, להביע בה את עיקרי דעותיו ואת מיטב הגיונותיו ורגשותיו, אם היא נִטְוִית ומתארגנת גם לתוך השפות המדוברות של העם עד כדי לשים את חותמה עליהן; אם ביחד עם התחיה הלאומית ותחית הארץ באה מאליה גם תחילת השפה בספרות, ובמדה הגונה – גם בחיים; אם רבבות אלפי לבבות עבריים עודם דופקים או החלו לדפוק מחדש לצלצול שמע שפה “נשכחה” זו, שאין לה “שום ערך בחיים המעשיים”, – סימן הוא, שיש איזה קשר פנימי ויחס טבעי בין העם העברי ובין שפתו זו, שחדל זה כבר מלדבר בה.

ואולם עוד יותר יתברר היחס הנפשי של העם העברי לשפתו, אם נשים לב ליחסו אל השפות המדוברות, שהשתמש בהן בתקופות השונות.

ב. היחס לשפות הלועזיות המדוברות

יחסו של העם העברי לשפות המדוברות שלו הוא משונה במינו; מה שאין כן אצל כל אומה ולשון.

כל האומות שבעולם, או שהן ממשיכות לדבר בשפות שנולדו עמהן יחד וממשיכות לפתחן ולהתפתח עמהן, או שאיזו סבות חיצוניות אוכפות עליהן לעזוב את שפתן ולדבר בשפה אחרת, והיתה שפה זו, כעבור איזה דורות השפה המדוברת שלהן, שפת תרבותן והתפתחותן מאז והלאה. רואה אתה אצלן התפתחות טבעית או מקרים של כפיה והתבוללות אחרי איזו תקופה של מלחמה, אבל אין שניות ממושכה, וביחוד אין השניות ניכרת בתוך השפות עצמן.

יוצאות מן הכלל היו השפות, שבהן קבלו העמים איזו התפתחות מוסרים עיקרית. באופן זה שמרו רוב עמי אירופה את חסדם לשפות, שלמדו בהן את הנצרות; ומכיוון שהמדעים גם כן חדרו אליהם בראשונה באמצעות השפות הקלאסיות, וביחוד בעזרת המורים הדתיים, שלמדו בשפה הלאטינית, על כן נטו גם אליהן חסד במשך דורות. ואולם העמים, ברובם מעולם לא השתדלו להכניס את שפות התפילות לתוך החיים; ומביון שהחלו המוני העם להלחם על חופשתם, מרדו בשפות הקדושות ודרשו את זכותם להתפלל בשפות המדוברות, המובנות להם; וגם בנוגע למדעים השתדלו העמים לשחרר את עצמם מכבלי השפות הקלאסיות, לאחר שספגו לתוכם את מושגי התרבותה אנושית באמצעות השפות המדוברות אצלם.

יחס אחר לגמרי אנו רואים בעם העברי לשפתו הלאומית וללועזיות המדוברות.

הלאום העברי הסתעף מן הגזע השמי ושפתו הלאומית העברית אתו, שבה ובעזרתה התפתח בתקופת נדודיו עד היותו לעם בארצו ועד הגיעו למדרגה אנושית גבוהה. תנאים חיצוניים אכפו את העם העברי לחדול מדבר בשפתו ולרכוש לעצמו שפות מדוברות שונות: את הארמית, את הסורסית, את הערבית, את הלדינית הספרדית, את האידיש הגרמנית, את הטטית הקוקזית וכדומה. וראו זה פלא: כשלשת אלפים שנה עברו בהתאבקות טראגית זו, והנה מצד אחד לא חדל העם בהמוניו לחשוב את שפתו הלאומית העברית לא רק לקדושה במובן הדתי, כי־אם גם לקרובת נפשו ולחמודה במובן הרוחני והמוסרי בכלל; ומצד שני – לא קבל העם לעצמו כל שפה אחרת בצורתה הזרה בשלמותה, כי־אם סגל אותה לעצמו בצורה מיוחדת לו, בצורה יהודית.

רק מעטים היו בכל דור ודור אלה האצילים, הנוטים מדעת ושלא מדעת לטמיעה ולהתבוללות, שהשתדלו להכניס את השפות הזרות בתור שפות התרבות לכלל ישראל; כאלה היו פילון האלכסנדרוני ופלביוס וסיעתם בתקופת הלחץ של התרבות היונית. כתמי טמיעה כאלה נראו גם במאורות הגדולים שבישראל תחת השפעת התרבות הערבית והספרדית, ואמצעי טמיעה גלויים וברורים הם בשדרות המתבוללים וחצאי־המתבוללים מדעת ושלא מדעת בזמננו. ואולם העם ברובו, בחושו הטבעי הבריא, לא חדל לפתח את תרבותו האנושית והעברית בשפתו העברית, באותה השפה, שהספיקה לו לפי טבעו ועצמיות נפשו הלאומית את אותם המושגים התרבותיים הגבוהים, שעוד רבות בשנים צריך העם העברי והאנושיות כולה לטפס בסולם ההתפתחות עד כדי לקלטם ולהשליטם בחיים. העם העברי בכללו לא מחל מעולם על שפתו העברית בתור שפתו הלאומית, בהרגישו, כי אם ישכח את שפתו זו – והתרוקנה נפשו ממיטב אוצרותיה הרוחניים.

ואם איזו שפה זרה העיזה לחדור לתוך החיים היום־יומיים של ההמונים העברים בכח הזרוע של מצב הפוליטי או האיקונומי, אז סרס העם את השפה הזרה בשנויים עיקריים כאלה בהברה, בדקדוק ובסגנון, עד שקבלה צורה יהודית מיוחדת, באופן שבעליה הראשונים כמעט שלא הכירוה ולא הבינוה. כן היתה הארמית לארמית־עברית מיוחדת, לשון ה“תרגום”, היונית הסורית היתה לסורסית, ישנו באפריקה ז’רגון ערבי מיוחד, הספרדית היתה “ללדינה”, הגרמנית היתה לאידיש, ובקוקז היתה שפת הגויים בפי היהודים לאיזו טטית מיוחדת: זו היתה מעין מחאה ונקמה בבחינת “גם לי גם לך לא יהיה”.

ולאחר כל הסרוסים האלה היתה השפה הלועזית יכולה לשלוט רק בשוק החיים, במקום שהמעוט היהודי נבלע בתוך הרוב הזר, וכן חדרה גם לתוך הבית הפרטי, מפני שהמשפחה הפרטית נמצאת תחת השפעתו של הרוב הצבורי הכללי שבחוץ, והחיים המשפחתיים הם כעין המשך מחיי השוק. ואולם במקום הקבוץ העברי, במקום שהנפש העברית היתה צריכה להשמיע את קולה, בחיים הלאומיים בארצם ובבתי כנסיות ומדרשות גם בגולה, שם היתה השפה העברית השלטת; וכן גם בספרות הלאומית.

והנה השפה הארמית, בהיותה נצר מגזע השפות השמיות ויש לה קורבה לאומית עם העברית, תפסה במדה ידועה את הלב העברי, ובהתחפשה, חדרה גם לתוך בתי כנסיות ומדרשות, תרגמו בה את התורה ברבים (אם כי בכריכה בין “שנים מקרא”), שמשו בה לאיזו תפלות, גם חכמי התלמוד השתמשו בה הרבה, וכל זה לאחר שגיירוה ועשוה לסניף מיוחד של השפה העברית. ואולם השפות המדוברות האחרות – הסורסית, הערבית והלדינית – אם כי שלטו בקבוצים גדולים של עברים במשך מאות בשנים, לא העיזו להדחק לתוך הקבוץ הלאומי והספרות הלאומית.

והלא מענין אותנו ביחוד כיום היחס הנפשי של העם העברי לשפת האידיש הגרמנית. הבה נברר גם את זה על סמך העובדות הידועות לנו.

ג. העברית בתוך האידיש.

את שפת האידיש (לפני שנים אחדות קראו לה באידיש בשם “ז’רגון”), המדוברת כיום הזה אולי בפי רוב עמנו, רכשו להם היהודים בערך לפני חמש מאות שנה תחת השפעת הלחץ הגרמני, בהתגוררם בארצות הגרמנים במשך מאות שנים אחדות. התקופה הזאת היתה אולי היותר שחורה בגלותנו ברדיפותיה, בגזרותיה ובטביחותיה; במלחמת קיומו אז התכנס עמנו והתבצר בחומות דתו, הרבה לעשות סיגים וגדרים בכל מה שהיה יכול לציין את היהודי ביהדותו; אז הקדיש בקדושה דתית את הלבוש המשונה, שהיהודי הגרמני לבוש בו, וגם את הגרמנית המסורסת, שהיתה שגורה בפיו, בתור שפה מיוחדת לו. צריכים היו לעמוד על נפשם. ואולם תכפו עליהם הצרות, לא היתה להם לא מנוחת הגוף ולא מנוחת־הנפש לחקור ולהעריך את עצמיות נפשם הלאומית, על־כן החזיקו באותה צורת היהדות, שהיתה לפניהם בשעה זו, והיו מוכנים למסור את נפשם אפילו על “ערקתא דמסאנא”. במצב רוחני קנאי שכזה עבר (או גורש) הרוב מיהודי אשכנז לפולניה ולרוסיה. פה היתה להם השפה המדוברת במדה עוד יותר גדולה כתריס בפני ה“גויית” – הפולנית והרוסית, ויהי להם הדבור באידיש לסימן של יהדות, וה“גויית” – כמעט לסימן של “שמד” (התבוללות בלשוננו).

מה שנפלא הוא, כי בכל־זאת לא נתנו גם לשפה המדוברת הזאת לחדור לבית־הכנסת; ואם כי בארו את התורה ודרשו ברבים באידיש, בכל־זאת, כשהעלו על הכתב את השאלות והתשובות ואת הדרושים בספרים, להפיצם בין הקהל, תרגמו את כל זה בעברית, כן גם כתבו בעברית את כל התעודות, שיש להן עורך ציבורי וקיים; תנאים, כתובות, צוָאות, חוזים, פסקי־דינים, שטרות, מודעות וכדומה.

כאשר הוטב מצב היהודים בפולניה וכשסדרו שם את חייהם הצבוריים על־פי הזכיות המיוחדות, שנתנו להם, והחלו לדאוג למצבם הרוחני והמוסרי, אנו מוצאים שם את רוב המוני העם יודעים ספר עברי, והידיעה הזאת חדרה גם לתוך השפה המדוברת, שכנראה, כבר הרגישו בזרותה בארצות הסלביות האלה. בתקופה זו אנו מוצאים את האידיש מעורבת בחלק גדול של מלים עבריות; והעיקר – כי כנו בעברית את המושגים היותר נעלים ושכליים, וביחוד את רגשות הנפש האנושיים והמוסריים, שמקורם ביהדות ושהשפה העברית עשירה כל־כך בכנוייהם.

בשמות עבריים קראו לכל השבתות (שבת הגדול, שבת שובה, חזון, מברכים, פרשת שקלים וכדומה) והמועדים (ימים טובים, חול־המועד, פסח, שבועות, סוכות וכדומה), את ימי השמחה והאבל הלאומיים (חמשה עשר בשבט, תענית עשרה בטבת וכדומה); כינויים עבריים נתנו לכל מקרי החיים המצוינים בערכם: יולדות, בן זכר, ברית מילה (לילד) ומזל טוב (לילדה) והלאה… בר מצוה, תנאים, חתונה, עסקים, מלאכות ופרנסות – עד יום המיתה והקבורה.

מכיון שהחל הילד לקרוא “אבא” – אביו מלמדו: תורה צוה לנו משה, מודה אני ושמע ישראל; הילד נכנס אל החדר ולומד שם אלף־בית, עברי, סדור, חומש, תנ"ך, גמרא; במעט הלמודים החיצונים הוא לומד חשבון: חבור, חסור, כפל, חלוק ותשבורת; אלה שהעיזו למדו גם ערך משולש והנדסה; בדברי הימים ידעו את המלחמות, המפלות או הנצחונות של הגבורים והמלכים; אלו שהיה להם איזה מושג בטבע ובתכונה ידעו את ארבעת היסודות: אש, רוח, מים, עפר; בכלל נתן הרבי ערך לתלמיד על־פי המעלות של התפיסה, ההשגה, הזכרון, ההתמדה וכדומה. כשהגיע הנער לבר מצוה, הוא עולה לתורה, נכנס לכלל ישראל והאב מברך ברוך שפטרני.

התבגר הבחור או הבתולה, נהיו לחתן וכלה, משדכים אותם וכותבים תנאים על־אדות הנדן והמתנות; אחר כך באה החתונה, החופה, הכתובה וטבעת הקדושין עם מחותנים, כלי־זמר ובדחן, חזן ומשוררים, נגונים, רקודים ושבע ברכות בכל שבעת ימי המשתה; ברכת כל המסובין בכאן היתה שהזיווג יהיה עולה יפה, שיאריכו ימים ושנים ושתהיה להם תמיד הצלחה ופרנסה, ויחד עם זה, שכלנו נשמע ישועות ונחמות על כלל ישראל ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים (הלא כן מנהג היהודי לברך בכל שמחה או סעודת מצוה, בהרימו כוס לחיים). וכל המושגים והמבטאים האלה – בעברית צרופה וטהורה! –

וגם לתוך המשא־ומתן שבמסחר הכניס היהודי מלים עבריות הרבה. הוא עשה תמיד עסק עם שותף על־פי תנאים ידועים של חלק בריוח והפסד; כתבו שטר שותפות (כמובן בעברית). אם הלך הדבר כשורה, חיו בשלום ושלוה, ביושר ובנאמנות; אם היה סכסוך ביניהם, הלך התובע אל הרב, הלז שלח אל הנתבע שמש בית־דין עם הזמנה או התראה. בעת הדין־תורה שמעו את כל הטענות והתביעות, עשו גביות־עדות, בדקו את הפנקסים והחשבונות, השלישו שטרות לקיום פסק הדין, ויש שהושיבו בוררים לפשר בין הצדדים וכו' וכו'.

מלים טכניות שמושיות כאלו למאות בעברית שגורות בפי המוני היהודים, כשדברו בעניני ממונות, באיסור והיתר או בעניני אישות ורעות; מקור האוצר הדבורי הזה היו: התנ“ך, הש”ס והפוסקים, האגדות והמדרשים, ספרי המחקר והמוסר, שהיו בידי היהודים. רק במקצוע המלאכות איננו פוגשים את המלים השמושיות העבריות, מפני הסבה ההיסטורית המעציבה, שבמשך מאות שנים נמנעו רוב היהודים, אולי שלא ברצונם, מהתעסק במלאכות, וכשחדרו בתקופה האחרונה לתוך המלאכות, כבר שכחו את הכנויים העבריים. גם כלים ומכשירים חדשים נוצרו ולב היהודים לא היה פנוי לבקש את המלים בתורה ובתלמוד, או לחפש ערכי מלים לפי רוח השפה העברית.

אם היה חולה, היה קורא לרופא והשתמש ברפואות, בסגולות ותרופות שונות; יש שהיה מתרפא ברפואה שלמה; ויש שהיה חולה מסוכן ונוטה למות; אז היה כותב צואה (גם כן בעברית) לחלק את הירושה בין בני־ביתו והיה אומר ודוי וקורא שמע ישראל; גם בעת הגסיסה ויציאת הנפש היו קוראים לפניו בעברית. כשנהיה לבר־מינן, שלחו לקרוא לחברה קדישא, השמשים טערו את המת, עטפוהו בתכריכים, היתה הלויה, הביאו את המטה לבית־העלמין, הורידו לתוך הקבר, בקשו מחילה, אמרו קדיש וקראו את צדוק הדין. היה המנהג לנחם את האבלים בשבעה, נהגו אבלות גם בשלשים, ובכל שנה ביום המיתה היו הבנים מתפללים לפני העמוד ולומדים משניות.

בכללו של דבר אנו רואים, כי הנפש העברית הטביעה את חותמה בכנויים עבריים על רוב המושגים השכליים ועל רוב הרגשות הבאים מתוך זעזועי הנפש הפנימיים: שכל, חכמה, הבנה והשגה; בר־דעת, למדן, עמקן, חריף, טפשות, גסות ועם־הארצות; שמחה, נחת־רוח ותענוג; דאגה, שברון־לב, יסורים, צער ועגמת־נפש; כונות, התפעלות והתרוממות־הרוח; בהלה, רשלנות והשתדלות; זמן, רגע, שעה ומעת־לעת; תקופות, דורות, ימים ושנים; התחלה, סוף ותכלית; מחשבות, השערות וחלומות; עצה ופתרון, רוב ומעוט, ספק וודאי; פרט וכלל, מרחק, מהלך, מעמד, מצב וכדומה מלים עבריות לעשרות, ואולי למאות, שקשה לפורטן עתה, מפני שכבר לא הורגלנו לדבר באידיש עברית כזו, שדברו בה אבותינו לפני דורות אחדים.

ד. עברי־טייטש והאידישים השונים.

כשהחלו הדעות העממיות להתפשט בעולם, חדרו במדה ידועה גם לתוך הצבור העברי, והחלו לדאוג גם היהודים להמוני העם וגם להנשים, שאינם יכולים לקבל את השכלתם בשפה העברית. לתועלתם החלו לחבר ולתרגם ספרים בשפה המדוברת: תחִנות ובקשות לימי חול, שבת ומועד. תרגמו את התפלות, את ה“עשרים וארבעה” ואת המשניות. חברו ספרים מיוחדים להורות תורה, חכמה ומוסר. והנה על כל הספרות העממית הזאת הוטבע חותם עברי בולט לא רק בתוכנה, כי־אם גם בשפתה. השם הכללי היה “עברי־טייטש”; התרגומים האלה נעשו לא בצורת הרקה מכלי אל כלי. כי־אם כאילו בכונה ללמד את הנוסח העברי: חלקי הפסוקים נכתבו בעברית ונשזרו אחר־כך לתוך התרגום, שגם הוא בעצמו מתובל במלים וניבים בעברית. גם הספרים המיוחדים קבלו צורה עברית בולטת; השמות: צאינה וראינה, נופת צופים, מנורת המאור, ספר הישר, יוסיפון, קב הישר, לב טוב, מעין טהור, ספורי נפלאות, ספר גורלות, קהל צדיקים, שבחי בעל שם טוב, ספורי מעשיות, מעשה בבן מלך ובת מלכה, מעשה בג' אחים וכדומה לעשרות. שמות הפרקים והשערים שבאו לאחר ההקדמה ולוח המפתחות שבכל ספר, הענינים והמדות שנדברו עליהם: נפש, רוח ונשמה; מלאכים, שדים ומחבלים, יצר טוב ויצר הרע; אמונה וכפירה, תשובה וחרטה, מצוות ועברות, שכר ועונש; היכל, גן־עדן ושבעה מדורי גיהנם; רחמנות ואכזריות, פזרנות, קמצנות וותרנות; צדק יושר ונאמנות; עולה וחניפה; כבוד ובזיון; גאוה וענוה; אהבה, יראה ובטחון; דרך ארץ, עזות־פנים וחוצפה, רך־לב, כעסן ועקשן; קלות־דעת וכובד־ראש, פנימיות וחיצוניות ועוד לעשרות ולמאות מתארי הנפש, המדות והמעשים לטוב ולרע, לחיוב ולשלילה – כל אלה כונו בעברית. ואיזו נפש מישראל באנשים, נשים וטף לא ידעה לכנות בעברית את שמות רוב אברי הגוף, את שמות האבות, האמהות והשבטים, הרבה משמות השופטים, המלכים והנביאים והרבה משמות התנאים, האמוראים, הגאונים, הפילוסופים והמשוררים העבריים?

נדמה לנו, כי בלי שום הגזמה נוכל לומר, כי המוני העם ידעו אז את העברית בכנוייה, בתכנה וברוחה הרבה יותר ממה שמחויבים לדעת עתה (כמובן, ישנם כאלה שיודעים למעלה מהפרוגרמה) אלה המתכוננים להיות רבנים ומורים בבתי הספר של אחינו הריפורמיים ויותר ממה שיודעים רוב התלמידים, הלומדים עתה על־פי המיתודות החדשות כשעה לשבוע. לו הוסיפו אז מנהיגי הדור עוד מעט עבודה, היו יכולים להשיב את העטרה ליושנה, לאחות את הקרע שבנפש העברית ובעם העברי ולהשליט במשך דור אחד או שנים את השפה העברית בתור שפה מדוברת לעברים.

ואולם בתקופה ההיא בטחו יותר מדי בתורה, בדת ובמוסר ולא שמו לב לצורת השפה; וגם בדורות האחרונים בטחו יותר מדי בכתב ובספר ולא שמו לב לחורבן הנעשה בשפה האידיש המדוברת על־ידי השפות החודרות לנפש העם – עם פתיחתה של הגיטו, קבלת הזכיות, ההשכלה והנדידות החדשות, החמריות והמוסריות. ותהי לנו במשך שני דורות: אידיש של לשון־קדש בכתבי מנדלי מוכר ספרים, פרץ ושלום עליכם, אידיש ספרותית של “וויסענשאפליכע ערקלערונגען”, “אַנבעטראַכט”, “פרינציפען” ו“בעשליסונגען”, ואידיש מדוברת עממית בסגנון של “צעהן טישצי כפרות”, “פראָפיטאניע”, “סאָבּראַניעס”, ו“רעשעניעס” ברוסיה, של “זאַמסטאַג”, “פייערטאַג”, “געבורטסטאַג”, “קאָנפירמאַציאָן”, “פריידע”,

“טרויער אונד זאָרגע” בגליציה, סגנונים שכאלה בפולניה וברומיניה, באמריקה – ה“פליין אידיש” של “אפסטעז”, “דאַנסטעז”, “שור”, “סטאָר”, “טרייד”, “לאיָער”, “בוטשער”, “אַ וואָק”, “אַ ראַיד”, “אַ פארדי”, "אַ

אינטערטיינמענט" וכדומה מלים ומבטאים למאות ולאלפים, השולטים ב“סטריט” העברי והעושים את היהודית המדוברת לשפה חדשה לגמרה.

ה. גורל השפות המדוברות.

אחת התכונות העיקריות ביחסו של עם ישראל לשפות הזרות, שנדחקו לתוך תחום תרבותו, – היא, שלא דאג העם לקיומן של השפות המדוברות העלגיות הללו. מכיון שנשתנו תנאי החיים, אלה שנתנו לאחת השפות האלה את כח האלמות, לא הרגיש העם שום נחיצות לשמור ולפתח את השפה הזאת. עוד במשך תקופה ידועה שלטה השפה בסביבה העברית על־פי חוק האינרציה, שבאה בכח הדחיפה הראשונה, ואולם לאט־לאט עזבה את מקומה לשפה אחרת, שבאה לתפוס מקום בכח תנאי החיים החדשים; כזה היה גם גורל השניה והשלישית – גורל כל אלה, שנדחקו לתוך חיי העם העברי בהכרח, מסבת הגלות והנדידה; כולן “נולדו בלי אהבה ונסתלקו בלי יגון”.

אבל כל שפה ושפה, במשך שלטונה ההכרחי, הלא הכתה איזו שרשים בנפש האומה; השרשים האלה מצצו וקלטו לתוכם ליח ולשד ממח האומה ולבה, והעם העברי לא חפץ למחול על העושר הלאומי הזה. על כן אסף העם אל אוצרו את מיטב היצירות הספרותיות של השפות הזמניות העוברות האלה; יש ששם אותן למשמרת בכליהן – כן עשה העם לספרות היהודית הארמית, קרובת העברית –; ויש שהריק את התוכן העברי מהכלי הזר אל השפה העברית – כזאת עשה ישראל לספרי המחקר והמוסר, שנכתבו ביונית, סורסית, ערבית וספרדית ותורגמו לעברית.

כן אנו רואים, כי כשנדד ישראל ממזרח לארצות המערב, לא הביא אתו שמה לא את הסורסית ולא את הארמית; כשעברו היהודים מספרד לצרפת ולאשכנז, עזבה הלַדינו הספרדית את מקומה ללחץ הקלטי והגרמני; רק בארצות אפריקה, וביחוד בתורכיה, שלא היה לחץ תרבותי מצד העמים השולטים, החלשים בתרבותם, – רק שם נשתמרה הלדינו עד שבאה שמה התרבות הצרפתית. בתוך הספרים נשתמרה רק הספרות הארמית הרבנית; פרי הספרויות האחרות אבד, אם לא תורגם לעברית, או שנשמר כדבר יקר־המציאות בבתי־אוצר־הספרים וכתבי־היד העתיקים.

ומה יהיה עתה גורל האידיש הגרמנית?

גורלה של האידיש הגרמנית הוא כגורל כל השפות המדוברות, שקדמו לה, כגורל כל אלה השפות, שלא נולדו בנפש האומה, כי־אם נדחקו אליה מבחוץ. נזכור־נא, כי אין באידיש זו אף מלה אחת, שהרה והגה העם העברי מתוך רוחו ונפשו, מתוך ברק־מוחו ורגש־לבבו; המלים העבריות, שהמוני העם משתמשים בהן, הלא לא אידיש הם, כי אם ההתנגדות לאידיש; והראיה, כי האידישיסטים הטהורים משתדלים למעט בהן ולסרסן עד כמה שאפשר, בכתבם דוקא “אנגסט” ולא “צער”, ובכתבם דוקא “באלעבאס” במקום “בעל הבית”; יתר המלים הלא הן גרמניות, סלאביות או אנגליות. ובכן, באה השאלה: במה תתפוס פה הנפש העברית ועל מה תלחם? על איזו מלה שבשפה זו הניח העברי את חותם נפשו, כי ידאג לה וכי יצטער, אם תשָכח ממנו? במה גדול כח היצירות של התוכן העברי שנכתב באידיש, מאלו, שנכתבו באותן המלים ורק באותיות אחרות, ושעל כן אנו קוראים לזה גרמנית (בשגם יש אידישיסטים, הדורשים, שנכתוב גם אידיש באותיות לאטיניות)? או אולי מאשר שם הגרמנית היא טהורה ומדויקת, ופה היא משובשת בערבוב של מלים משפות אחרות? צאו ובדקו ותמצאו, כי כל המלים והמושגים החדשים, הנכנסים בכל יום ויום אל האידיש, הם גרמניים, אנגליים או עבריים כתקונם או – משובשים; ואיה פה האידיש?

ובכן, כשבאים תנאי החיים בהוה ודורשים מן העברים שבכל ארץ וארץ ומאלצים אותם לדעת את שפת הארץ, לקרוא בה ולדבר בה, איזו נימה שבנפש העברי שברוסיה או באמריקה תתעורר באופן טבעי ותהמה לצלצול שפה אחרת, שהמלים בה רובן ככולן הן – גרמניות? מבינים אנו את השאיפה הטבעית לאחדות לאומית, כי כל הלאום ידבר בשפה אחת, פשוט, כי יבינו איש את רעהו, כי הסופרים הלאומיים יכתבו בדברים אחדים וברוח אחד; ואולם מדוע השפה הזאת צריכה להיות דוקא גרמנית עלגית, שאין לה שום קשר פנימי עם נפש האומה? מדוע דוקא בשפה, שכל יהדותה היא בקלקול מלים של שפות אחרות וכל ישותה היא בחבור מלים זרות, בבחינת “לית ליה מדגרמיה כלום”?

תשובה אחת ישנה: שאנו מתחשבים עם המציאות שבחיים; מיליונים של יהודים מאוחדים עתה על־ידי השפה המדוברת הזאת וספרותה, והרי מחויבים אנו לשמור על הקשר הלאומי הזה; במקום שאין אידיש אין לעת־עתה שפה יהודית אחרת, כי־אם שפה של אומה אחרת, או יותר נכון, שפות של אומות אחרות, הבולעות אותנו; על כן עלינו להשתמש באידיש זו אשר אתנו, כתריס בפני הפירוד וההתבוללות. ובאמנה הלא נמצאים עוד לעת־עתה רבבות אלפי יהודים, ביחוד באמריקה, שאינם יכולים לקרוא ולהבין בשפה אחרת, מלבד האידיש.

ואולם, ראשית, הן גם מלה זו “לעת־עתה” עדיין אומרת “דרשני”; כי, למה נרמה את עצמנו, הלא בכל יום ויום מתמעט מספר היהודים, שאינם יודעים שפות אחרות ושהם מוכרחים להשתמש “לעת־עתה” באידיש; כי מכיון שיודע היהודי הירוק לפטפט פטפוט כל־שהוא באנגלית, הרי הוא מתגאה בשפה ה“קולטורית” ומתבייש באידיש, ומכיון שיודע הוא לקרוא עתון באנגלית, הרי הוא עוזב את העתון שבאידיש. והדור הצעיר הלא בודאי שיודע אנגלית באמריקה, ורוסית או גרמנית באירופה וע"ד הילדים אין כבר מה לחשוב; כי גם האבות המדברים וקוראים אידיש מדקדקים לדבר עם הילדים דוקא אנגלית. ומתוך כלל זה הלא קשה להוציא גם רבים מהאידישיסטים המושבעים.

וזאת שנית, כי גם אלה המדברים אידיש משנים ומפתחים אותה בכל ארץ וארץ לשפה אחרת לגמרי, על־ידי תערובת המלים, שמכניסים לתוכה מתוך השפה של הארץ, אשר הם גרים שם. גם עתה כבר קשה יהיה בודאי ליהודי רוסיה להבין את האידיש האמריקאית, ולהיפך; ואין ספק בדבר, כי כעבור דור אחד או שנים, תהיה אידיש רוסית לבד, אידיש פולנית לבד, אידיש גרמנית לבד, וגם אידיש אנגלית מיוחדת.

הוא אשר אמרנו, כי העם העברי לא ידאג לכליונה של האידיש הגרמנית המדוברת כיום, כשם שלא דאג ליתר השפות הזרות, שדבר בהן במשך זמן גלותו. עוד שנות מספר ידבר בה מתוך הרגל, ותהיה בפיו לאיזו אידיש חדשה; הבריה החדשה הזאת בודאי שלא תהיה לו אחיזה בנפשו, ולאט־לאט יחליפה היהודי בשפה אחרת יותר טבעית מצד דרישות החיים, או מצד הדרישות הלאומיות האמתיות.

במה שנוגע ליצירות הספרותיות שבאידיש, הנה הגרועות שבהן תלכנה לאבוד, כדבר שעבר זמנו; הטובות תשארנה למשמרת באוצר הלאומי, והמובחרות תתורגמנה גם לעברית.

ו. הקושי שבדבר והפתרון הנכון.

אך למותר הוא להרבות דברים ולהוכיח את שגיונם של אלה האומרים, כי יוכל עמנו לקום לתחיה לאומית, גם בתפוצות הגולה, מבלי היות לו שפה אחת וספרות אחת לאומית. ביחוד נקל לשער את האחדות הלאומית בארץ העברים, אם תשלוטנה שם כחצי תריסר שפות, שכולן תהיינה רשמיות, בעלות זכיות לאומיות שוות בבתי־הספר, בבתי־המשפט וביתר המוסדות; ולא כשווייץ, שכל אחת משלש השפות יש לה שליטה במחוז המיוחד לה, כי־אם שכל עיר וכפר שבארץ־ישראל תהיה בבל בזעיר ענפין; נקל לשער את ההוצאות המיותרות שלמרץ וכספים ואת החכוכים והסכסוכים, שיבואו לרגל “חופש” ו“שויון” שכזה.

למותר הוא גם כן להתוכח עם אלה החושבים להשליט את האידיש הגרמנית בארץ־ישראל מפני שהמוני יהודים מדברים בשפה זו בגולה; לא רק שהיינו מיעצים להאנשים האלה ללכת ולהפיץ את הדעה הזאת בין הספרדים, התימנים והבוכרים, ולו גם בין היהודים הצרפתים, האיטלקים והאנגלים, ולשמוע את חות־דעתם על הצעה שכזו; אלא שבטוחים אנו, כי אם יבוא הדבר גם לפני אותם המוני העם, המדברים לעת־עתה אידיש, יאמרו גם הם להאידישיסטים הקנאים: “שקילו טיבותכם ושדו אחיזרא”. אין ספק בדבר, כי העם העברי, שיקום לתחיה לאומית, ידע להכיר בחושו הטבעי הבריא את שפתו הלאומית, הקלוטה במוחו ובדמו והשזורה בעומק נשמתו.

השאלה היא ברורה, קשה ומרה: עם ישראל מתעודד לקום לתחיה בתוך חטיבה לאומית אחת בעולם; והנה המעט שהיה עד היום קרוע לגזרים אחדים על־ידי השפות המדוברות השונות, הזרות לנשמתו, הנה הוא מתפוצץ עתה עוד יותר לרסיסים, בשכחו לאט־לאט גם את השפות האלה והולך ונבלע בתוך האומות ולשונותיהן השונות. אין ספק בדבר, כי נחוצה לנו שפה אחת לאומית לכל חלקי האומה וכי על פי החוק הטבעי ההיסטורי והפסיכולוגי, השפה העברית, שבה גודל וחונך העם העברי, היא, ורק היא, צריכה ויכולה להתפתח ולהיות שלטת בתור שפה לאומית כללית; ואולם איך נוכל להשליטה, אם רוב העם כבר שכח אותה ואת ספרותה יחד?

נניח, כי בתפוצות הגולה אין האחריות גדולה כל־כך: בין כה וכה החיים הלאומיים של היהודים לקויים שם; נשתדל להשיב לעם את שפתו העברית, והיא תתפוס לאט־לאט את מקום האידיש המקומית, ההולכת ונשכחת. ואולם בארץ־ישראל הלא אין לנו זמן לחכות ולנסות: רבבות יהודים יבואו מקצות תבל, הם צריכים לסדר מיד את חייהם הצבוריים בשפה המובנת להם; והיה אם נשליט את העברית בחיים הצבוריים, הרי מוסרים אנו את השלטון הצבורי לקבוצה קטנה של אנשים היודעים עברית, והמוני העם הרי הם כאלמים מוגבלים בהשפעתם על סדרי הצבור ומשוללי הגנה גם בחייהם הפרטיים. כי מה הוא ערך האיש בלי הדבור החפשי?

והרי לא רק להמוני העם אנו צריכים לדאוג, כי אם גם לאותם האינטליגנטים הרבים, הידועים בכשרונותיהם בתור מורי העם ומנהליו, שאינם יודעים עברית, – האם רשאים ויכולים אנו להגביל את השתתפותם בחיים הצבוריים ולשלול מהעם את תועלת השפעתם של בעלי הכשרון האלה, המסורים לעניני העם? אם אי־אלה מהם, היודעים לדבר אידיש. יוצרים לשם הגנת זכיותיהם שיטה של אידישיזם, הלא אלה שאינם יודעים אידיש ידרשו פשוט את זכות הדבור באיזו שפה שהיא, השגורה בפיהם.

שאלה זו לא רק שתדרוש ממנו פתרון, בבואנו לסדר עתה את ממשלתנו בארץ, כי־אם כבר דרשה את פתרונה בראשית ימי הישוב העברי החדש בארץ־ישראל; ועלינו להודות, כי הפתרון שהביאו עד היום נתן ספוק גמור, מוחלט ומוצלח רק בשיטת בתי הספר והחנוך. אבל ביתר מקצועות החיים הצבוריים או שלא שמרו בדיוק על הפרינציפּ של “רק עברית” או ששמרו עליו, וסבל מזה הסדר העממי, שהיינו חפצים וצריכים להנהיג שם. עתה אין ספק בדבר, שמצד אחד לא נוכל למחול על הסדר העממי לשם איזו מטרה שהיא, ואף לא לשעה קלה, ומצד השני אי־אפשר לנו בשום אופן לבנות את חיינו הלאומיים החדשים על היסוד הרעוע של רבוי ובלבול הלשונות ולא על שלטון מוכרח של איזו שפה זרה שהיא, בין שתהיה זו של רוב המדברים או של המועט התקיף.

ואל תהיה היראה מפני המועט קלה בעינינו. כי מקום התורפה – עקב אכילס – יש לנו בעבודתנו הלאומית, והוא הדיפלומטיה החשאית וההתקרבות לרשות, הנחוצות לנו בזמן המעבר: בסבה זו תתהוה אצלנו בלי ספק, במשך זמן השגת זכיותינו, חבורה קטנה של אנשים בעלי כשרונות נעלים, אנשים ישרים ומסורים לעמם, אבל מקולקלים במובן הפוליטי והסוציאלי על ידי סודיותם ותקיפותם; כי כל “סוד” וכל תקיפות מקלקלים את האנשים היותר טובים וישרים, מרעילים את הרגש העממי ומביאים לידי שאיפת השלטון. המועט התקיף הזה, בהשתמשו בחדרי משכיתו בכל השפות הנאותות לו, אולי יסכים לדרישה זו, שבפרהסיה ישתמשו במוסדותינו ובאספות הצבוריות דוקא בשפה שאינה ידועה להמוני העם, כדי שיסתתמו פיות רבים ולא ירבו לבקר ול“בלבל את המוח” בדרישות שונות, ובשגם יותר נקל ל“הרגיע” ולרסן את המועטים או להשתוות עמהם; לצערנו, היו לנו כבר גם נסיונות כאלו בעבודתנו במשך השנים האחרונות בארץ־ישראל.

ידעו־נא האידישיסטים למיניהם, שאין אנחנו, העברים, עוצמים את עינינו מראות את כל הקושי שבדבר; אלא שאם מיעצים לעמנו להקל לו בנידון זה את מלחמת החיים על־ידי אבוד עצמו לדעת, בהתכחשו לשפתו הטבעית והלאומית, מבקשים אנחנו פתרון לשאלה הקשה הזאת על סמך של עובדות היסטוריות וחוקים פסיכולוגיים, ובטוחים אנו בכח החיוני שבעמנו ובשאיפתו לחיים, שיעבור על כל המכשולים בדרכו להתפתחות עצמית טבעית ולאומית, ככל אשר נלחם עד עתה על קיומו. אנו טוענים, שהמאבד עצמו לגעת אין לו חלק בעולם הזה; ועמנו, שנלחם כל־כך על קיומו והצליח לקום לתחיה לאומית, עוד ימצא בעצמו כח ומרץ להכיר ותפתח את שפתו הלאומית ולהשיבה לתחיה גם בתפוצות הגולה, ולא כל־שכן בארץ־ישראל.

ז. דרכי תחית העברית.

מכיון שאין לכל שפות האידיש, המדוברות עתה בחלקי האומה השונים בתפוצות הגולה, שורש בנפש האומה, ומכיון שאין אנו מוצאים עתה בהמוני העם היהודי אותה הקנאות לסגל את שפות העמים לאיזו אידיש חדשה, הלא במשך שנים־שלשה דורות יחדל עמנו לדבר איזו אידיש שהיא וישאר בלא שפה מיוחדת לו, על כן עלינו לדאוג מעתה להנהיג ולפתח את השפה העברית בכל תפוצות ישראל בגולה. אין העבודה הלאומית הזאת כבדה יותר מהשמירה על כל האידישים השונים; תחילתה בבתי־הספר ובספרות וסופה בכל בתי ישראל.

אין תחית העברית הזאת מתנגדת לפעולתן של שפות האידיש, עד כמה שהללו מיוחדות עוד ליהודים, מחזקות את ההכרה הלאומית, משמשות לאלה שאינם יודעים עוד את העברית להביא לידי בטוי את עצמיותם הלאומית – אם כי בתרגום – ועוזרות לאלה, שאינם יודעים שפה אחרת להתפתח, ללמוד ולהבין את העולם מתוך אספקלריה לאומית כל־שהיא. להיפך, במובן זה שותפות הן שפות האידיש להעברית, להלחם נגד כל שפה זרה, החודרת לתוך סביבה של יהודים בהשפעה של התבוללות.

אלה מהקנאים לעברית, הדורשים: “עברית או שפה זרה לגמרי, אבל לא אידיש”, טועים לחשוב, כי אם לא תהיה האידיש עם הצל של לאומיות שבה, אז ירגישו היהודים באופן יותר ברור את האסון שבחוסר שפה לאומית וימהרו לשוב אל העברית; אבל האמת היא, שהשפה הזרה משפיעה באופן התבוללותי מוחלט, והאידיש, אם כי היא צרתה של העברית, בכל זאת יש בה מן השאיפה להצטיינות לאומית, ואת השאיפה הזאת אפשר לפתח עד להכרת נחיצותה של השפה הטבעית – העברית.

העיקר הוא, כי תהיה העברית מזוינה באמצעים אקטיביים ומוכנה בכל שעה לתפוס את כל צעד ושעל המתרוקן באופן טבעי מן האידיש, שהולכת ונשכחת, או הולכת ונטמעת, קודם שתספיק איזו שפה זרה לחדור לתוך הסביבה היהודית; גם אין ספק בדבר, שהעברית החיה והרעננה, שתחדור לרחוב היהודים, תעורר לאט־לאט את הנימים היותר עמוקים, היותר טבעיים ולאומיים שבלבות היהודים; היהודים ירבו לשזור אותה באידישים שלהם ולבסוף יתחילו גם לדבר בה.

אל־נא נשכח, כי בכל שפה משתמשים המוני העם רק באיזו מאות מלים להביע בהן את כל רגשותיהם וצרכי חייהם; עוד איזו מאות מלים – ויוכלו להבין בקריאת עתון, במאמרים על־אדות שאלות החיים הרגילות, העומדות על הפרק, ובספורים קלים; באלף מלים יוכלו לקרוא בכל ספר מדעי פופולארי ולהבין כל נאום והרצאה פומבית. ספק הוא, אם רוב הסופרים והנואמים משתמשים ביותר מאלפים מלים שונות, שאין להן שורש ניכר משותף. לפי זה אין רכישת השפה העברית נוראה כל כך, גם ביחד לבאים בימים ואף כי לצעירים ולקטנים.

במה שנוגע לתחית השפה העברית בארץ ישראל, הלא ברור הדבר, כי מן הצד הפרינציפיאלי והמדעי, העברית היא שצריכה ויכולה לאחד את חלקי האומה השונים לעם אחד וכי רק בשמה נוכל לדרוש מהיהודים השונים להסתגל לה וגם להביא איזו קרבנות עד שיסתגלו לה. גם אין ספק בדבר, כי במה שנוגע לחנוך הדור הבא אין כל יסוד להתנגד להשלטת העברית בבתי הספר; הלא צחוק יעשו לנו אלה האומרים, כי הילדים שיתרגלו לדבר עברית בגני הילדים לא ידעו לדבר עם אבותיהם בשפתם; הלא כבר היה לנו נסיון בדבר, שהפעוטות, שהחלו לדבר עברית בגני הילדים, לא חדלו להבין את השפות המדוברות בבתי אבותיהם. ועוד הורה אותנו הנסיון, כי גם הילדים בני שתים־עשרה וחמש־עשרה הבאים לארץ ישראל, רוכשים שמשך חצי שנה או שנה את השפה העברית, עד כדי להכנס אל המחלקה המתאימה לשנותיהם. גם להצעירים שיבואו אל האוניברסיטה העברית לא יקשה הדבר יותר מאשר לאלפי הצעירים, שהיו באים בכל שנה מרוסיה ומארצות הבאלקאן והמזרח לאוניברסיטאות השונות שבאירופה, או גם מגרמניה לצרפת ואנגליה; ולהיפך: הטובים שבצעירי ישראל יקדישו בחפץ־לב שנה מיוחדת ללמודם לשם תחית השפה העברית ולשם אחדות האומה.

אין כל ספק, כי במוסדות הצבוריים שלנו שם, ואחר־כך גם במוסדות ממשלתנו, שפתנו העברית היא שתהיה העיקרית ומיועדת לשלוט בעתיד: אלא שבודאי נשמע לדרישות החיים הצודקות, ובודאי שתהיה רשות וחופש גמור לכל איש, כל זמן שלא ידע עוד עברית, להביע ולברר בשפתו המדוברת את כל צרכיו ודרישותיו; בכל השטרות ובמודעות הרשמיות תהיה השפה העברית בראש, ואחר־כך יבואו תרגומים של אידישים שונים, – ואולי גם של איזו שפה זרה – לפי צרכי הקהל, כל זמן שאין כל העם יודע עברית.

את המוני העם שילכו לארץ ישראל בודאי שנשתדל ללמד עברית גם בהתכוננם ללכת, גם בלכתם בדרך וביחוד בבואם לארץ ישראל; הרבה אפשר להשפיע על־ידי חוברות מודפסות, על־ידי שעורי־ערב, שעורי שבת ומועד, קריאות והרצאות; והעם הלא יחפוץ וישאף לדעת עברית, לשמוע ולהבין את דברי אחיו שבאו מקצוי ארץ שונים, לקרוא ולהבין את שפת התרבותה לאומית ההיסטורית; ועד שילמדו לדבר עברית בודאי שידברו ביניהם בשפה היותר נוחה להם, ומי הוא שיתערב בחייהם הפרטיים להפריע אותם, אם לא הרוח הלאומי, שידבר ללבם ונפשם?

נשאר לנו לדאוג לדרישות הצודקות שבחיים בנוגע לעתונים, ספרות, תיאטראות, קריאות והרצאות בשביל המוני העם, כל זמן שלא למדו עוד להבין בעברית. מובן הדבר, שההנהגה הצבורית מחויבת להספיק מזון רוחני זה לקהל במדה הנחוצה להתפתחותו הרוחנית; אלא שבטוחים אנו, כי הקהל בעצמו יצמצם בדרישותיו אלה ככל האפשר, וכי משנה לשנה תקטן הנחיצות הזאת במדה שיעבור העם לשפה ולתרבות העברית. ואולם אם יבואו להטיף “אידישיזם פרינציפיאלי”, בנגוד לתחית השפה העברית, הנה בטוחים אנו, שקנאים עברים יקראום לסדר; כמו שנמצאו תמיד, לאשרנו, קנאים בישראל בכל עת שחפצו לנגוע בנפש האומה.

* * * * *

כמה פעמים באו מסיתים ומדיחים להורות לנו את הדרך היותר קלה בחיים: מה לכם ולאומה שפלה זו? הספחו אל הרבים והעצומים! מה לכם ולאמונה טפלה זו? תקנו את חייכם לפי מנהגי הדת השלטת! מה לכם ולארץ קטנה ושוממה זו? הלא כל הארץ לפניכם בכל קצוי תבל! אלא שעמנו לא שמע לקול ידידיו אלה ונשאר נאמן לעמו, לאמונתו ולארצו; הוא לא התחשב עם מה שישנו, כי־אם שאף למה שצריך להיות. הלא זוכרים אנו את בעלי הרחמים הטיריטוריאליסטים, שבאו עלינו בטענה בשם המוני העם כביכול; זוכרים אנו את תרועת נצחונם לכל קבוצה אל אימיגראנטים, ששלחו לגאלוויסטון המהוללה; זוכרים אנו את לעגם ל“פלישתינה המתה” ולעבודתנו האטית שם. והנה עתה רואים אנו, מה בין אור מתעה לעבודה לאומית טבעית היסטורית. עתה באים אלינו מתנגדי התחיה העברית (ועמהם גם מי שהיו טיריטוריאליסטים) ב“אוואנטיוּרה” לאומית חדשה, ועוד הפעם משתמשים באמצעים של דימוקראטיה מזויפת בשם המוני העם כביכול.

תשובתנו מוכנה וברורה: גם הפעם לא ימכור עמנו את בכורתו בנזיד עדשים. יש די און ומרץ לאומי בעמנו לקום לתחיה הוא ושפתו אתו.

א. בגולה

הרבה דברו ועוד ידברו בקהל ובספרות על ערכה הרוחני של השפה העברית, על מקורה בנשמת האומה ועל השפעתה בתור גורם לתחית האומה הישראלית ואחדותה. הפעם נדבר על הצד המעשי שב“שאלת השפה” אצלנו.

נעזוב לשעה את ההנחות המוקדמות ונראה מה תנאי החיים דורשים מאתנו, אותם תנאי החיים, שיתנו לנו את האפשרות להמשיך את חיינו בתור לאום עברי באישיות הרצויה לנו ובאחדות לאומית. מובן הדבר, שלא נכנע לדרישות הראשונות, כי הלא תמיד נלחמת כל בריה על ישותה והאיש על אישיותו לסגל את החיים למהותו ועצמותו; אלא שסוף־כל־סוף הלא יש קצב וגבול לכל מדה של יכולת ולכל כוח של התנגדות. נראה נא מה מדת כוחנו בהתנגדותנו לתנאים, המפריעים את התפתחות אישיותנו הלאומית בגבול השפה ומה מדת יכולתנו בהתפתחות אותה השפה, שתעזור לקיום הלאום, לאותם החפצים בקיום ובהתפתחות זו.

אם נעלים עין לשעה מן החפץ והשאיפה ונסתכל במה שיש לפנינו – עלינו להודות, שאין השפה העברית תופסת עתה בחיינו את המקום החשוב שלשפה לאומית ולא זה של שפה מדוברת. בתור שפה לאומית אולי היא עוד פועלת עלינו שלא בהכרתנו, מכיון שלא השתחררנו לגמרי מירושתה; אבל שפה מדוברת ודאי שאינה לחלק גדול מאתנו, או גם לחלק הגון מעמנו.

אם נדון לפי מספר היהודים המדברים בשפה אחת משותפת ולפי כמות המחשבות והרגשות המובעים כיום הזה על ידי יהודים, אז משפט הבכורה לשפה האשכנזית, שרוב רבבות עמנו שִׁבּשׁוּ וסגלו אותה לעצמם בצורה ידועה, באופן שבצדק מכנים אותה עתה בשם “יהודית”, ושאין להתפלא, אם יהודים רבים טובים ונאמנים לעמם ולרוח עמם אינם חפצים וגם יראים לעזוב שפה זו, ששמשה כל כך הרבה בחיי הלאום ושקלטה לתוכה הרבה שביבי־אור וניצוצות מנפש האומה.

ואם לא נחפוץ לרמות את עצמנו, או להתעקש סתם, עלינו להודות, כי דוקא עתה בשעה של תחית האומה עומדים אנו לפני משבר בנוגע לשפה לאומית; השפה הלאומית ההיסטורית איננה מדוברת אצלנו, והשפות המדוברות אינן לאומיות. ואף זו היהודית, היותר שלטת, היא, גם לפי דעת רוב מצדדיה, אינה לאומית, והעיקר, שגם היא הולכת ונשחתת, הולכת ונשכחת, לעינינו.

הלא ברור הדבר, כי המוני העם העברי מדברים “אידיש” רק אם אינם יודעים, או כל זמן שאינם יודעים, לדבר בשפת הארץ, שהם גרים שם. אמנם יש קנאים ל“אידיש” גם בין המשכילים, כמו שישנם בזמן הזה קנאים לעברית, קנאים המדברים “אידיש” לשם הפגנה; ואולם אנו בהמוני העם עסקינן, וההמונים האלה ברבבותיהם מדברים “אידיש” מחמת אונס, מפני שקשה להם, או כל זמן שקשה להם, לדבר בשפה אחרת.

הנה באמריקה ה“ירוק” הגמור מדבר “אידיש” בביתו עם אשתו; מכיון שהתרומם קצת במדרגה הצבורית, הרי הוא מדבר אנגלית (אם כי מקולקלת) בצבור וגם בבית הכנסת או באגודה שלו. עם הילדים המבקרים את בית־הספר האנגלי משתדלים על־פי רוב גם האבות ה“ירוקים” לגמגם אנגלית.

שוטטו בחוצות ערי אמריקה, המרובות באוכלוסים יהודים, הטו אוזן ותשמעו, כי הגברים והנשים, פחות מבני ארבעים שנה, מדברים חצי אנגלית, והצעירים – רובא דרובא אנגלית והילדים – כולם אנגלית. מכלל זה אינם יוצאים גם רבע מליון היהודים, שבשכונה היהודית בברונזביל וחצי המיליון אשר ב“מזרח” ניו־יורק; כן הדבר גם בין רבבות היהודים ביתר הערים הגדולות באמריקה המרובות באוכלוסים יהודים, קל וחומר לבני העדות הקטנות, שהם הולכים ומתבוללים בשפתם.

מעטות הן הידיעות המגיעות בענין זה ממרכזי היהודים במזרח אירופה; ואולם ממה שאנו זוכרים ויכולים לשער – “סדנא דארעא חד הוא”; אין היהודי ההמוני מוקיר את ה“אידיש”, שהוא מדבר בה; הוא משתמש בה לשם צרכי חייו, כשהיא יותר נוחה לו, והוא עוזבה ומזניחה בלי צער ודאגה, כששפה אחרת נעשית לו יותר מועילה, או נראית לו יפה ומכובדת יותר.

ולא רק ב“אידיש” הגרמנית כך, אלא שבין המוני היהודים המדברים “שפניולית”, או בשאר השפות המקולקלות על ידי היהודים, אנו רואים, שהצעירים, המבקרים את בתי הספר הכלליים, המתחילים לדבר בשפת ארץ מושבתם, והזקנים המעורבים עם הבריות נמשכים אחריהם.

הדבור באיזו “אידיש” שהיא הולך ונעשה סימן לזקנה ולאי־התפתחות, אם לא בסביבות אינטליגנטיות ידועות ומצומצמות, שמחזיקים ב“אידיש” לשם ה“רעיון”.

מדברים “אידיש” גם ברוב אספות הפועלים העברים. זה מראה על המצב הגרוע של הפועל העברי, הנכבש על ידי העבודה ועול־החיים באופן שאין לו זמן ללמוד את שפת הארץ; ואולם גם המוני הפועלים האלה אינם עומדים על זה, שילדיהם ידברו “אידיש”; ולפעמים אנו רואים סמני גאוה באבות האלה, אם בנם הצעיר איננו יודע “אף מלה אחת אידיש” או שמדבר אידיש כ“גר” – סימן, שבנם כבר התקדם ולא “יסבול” כמוהם. כמובן ישנם גם בזה יוצאים מן הכלל, והם פועלים מן המפלגה הלאומית, אלו האידיאליסטים המועטים הנלחמים בעד ה“רעיון”.

־־־־־

ועוד יותר יתברר לנו חוסר הבסיס ל“אידיש” אם נשים לב איך ה“אידיש” בעצמה הולכת ומתפוררת ל“אידישים” שונות ההולכות ומתרחקות זו מזו, עד כי במשך הזמן בודאי שתהיינה לשפות שונות. נביא דוגמאות:

היהודי האמריקני אומר היום:

איך האב גערענט אפלעט פון 4 רומס מיט א פאָרטש; א פראָנט רום, א דיינינג רום א בעדרום און א קיטשען (אָדער קינשענס); דער פלעט איז מיט עלעקטרישע לייט (אָדער מיט געז), מיט סטים היט (אָדער מיט פאָרניס אין סעללער).

היהודי הרוסי אומר:

איך האָב געדונגעט אַ קוואַרטיר פֿון 4 קאָמנאַטעס מיט אַ טערראַסע (אָדער וועראנדע); אַ זאַאַל, א סטאלאָווע, אַ ספאַלניע און אַ קוכניע, מיט עלעקטריטשעסקע (אָדער גאזאָווע) אָסוועשטשעניע וכן הלאה.

באמריקה כתוב על שלט החנות של יהודי:

קלאָדינג סטאָר: סוטס, פּענטס, קאוטס אָדער סקוירטס און וועטסטס וכן הלאה

וברוסיה יכתוב העברי ב“אידיש”:

א קליידער מאגאזין: קאָסטיומס, פאלטאָס א. ז. וו., אָדער קליידלעך (יובקעס) און בלוזקעס.

ויזכור נא הקורא את כל המודעות פה באמריקה של “קלינינג, רעפּערינג או פּרעססינג” או “היער איז אַ רענינג סייל פון דרייגודס ריטייל און האָל־סייל” וישוה את ה“אידיש” של המודעות האלו אל ה“אידיש” אשר ברוסיה ובפולין, אז ידע, כי שפות שונות הולכות ונוצרות ב“אידיש”.

ואם חפצים אתם לדעת את ה“אידיש” העתידה בפולין קראו את המודעה בעתון:

“די גמינע פערוואלטונג האָט בעשטימט קאמיסארען אויף די עקזעקוציע אָפּטיילונגען וועגען שטאַטס פאָדאטקעס, זיי זאָלען איינמאהנען דעם גמינע־עטאט”.

הנה כי כן, גם שפת “אידיש” זו, שדברו בה מיליונים של יהודים הולכת ומתפצלת, הולכת ונשכחת. אם בעתונים נכתוב “אידיש” צחה (כלומר לא “רומס” או “קאמנאטעס”, כי אם “ציממערען”; לא “רעשען” או “דעסיידען”, כי אם “בעשלאָסען”, ותהי “אידיש” זו במשך הזמן ל“לשון־קודש” חדשה, המובנת בקושי להמוני העם. ואם נוקיר ונשמור את הספרים שב“אידיש” מאת מנדלי מוכר ספרים, פרץ ושלום עליכם, צריכים נהיה לתרגם אותם באיזו “עברי טייטש” של ארץ זו בעד המוני העם.

אמנם כן, בלב רבים מאתנו, ילידי רוסיה ופולין, מפעפע רגש חם לאותה השפה, שהיתה שפת־אמנו במשך כמה דורות ושחונכנו בה במיטב ילדותנו, לאותה השפה הנעשית “יהודית” בנגוד לשפות הזרות, שאינן יהודיות כלל; לאותה השפה, שספגה לתוכה הרבה מלים עבריות רכות ועדינות, המחממות את נשמתנו; לאותה השפה, שבה נקלטו החדוד והשנון של הרוח הלאומי העברי בתבלין של הפתגמים העבריים החדים והשנונים. נלך עוד צעד אחד הלאה ונאמר, כי ריח של התבוללות נודף מאותו יחס הבוז לשפה המדוברת בפי רבבות מבני עמנו, מהמוני העם, כי זהו סימן של התנכרות לשדרות “הנמוכות”, אם לא שקנאים אמתים הם לעברית אותם המתנגדים והמתנכרים (וזה נקל להכיר בסביבתם וביחוד בחנוך ילדיהם). ונאמר גם את האמת הזו, כי אין הקנאים האמתים לעברית שמחים ביותר לבעלי־בריתם, המעריצים את העברית רק עד כדי להלחם נגד ה“אידיש” ולהשליט בחברתם את השפות הזרות, מבלי אשר יעשו אף צעד להתקרב בעצמם, או לקרב את ילדיהם אל העברית.

ואולם למרות הנטיה הזאת והרגש החם הזה ל“אידיש”, עלינו להודות, כי תפיסתה בחיים הולכת ומתמעטת ויסודה הולך ומתמוטט מתחתה. שפת ה“אידיש” הולכת ונשכחת כיתר השפות המדוברות, שהיו ליהודים בארצות הגולה השונות. גם השפות ההן, הסורסית, הארמית, הלדינית הספרדית, האידיש הטטית בקוקז, זו שבבוכרה ואחרות שמשו לשעה ולדורות אחדים כתריס בפני התבוללות, אבל עברו ובטלו, או הולכות ובטלות לעינינו, עם שנוי תנאי המקום והזמן; וכן יהיה גם גורל ה“אידיש” הגרמנית, המדוברת עתה. כי איפה הוא היסוד הפסיכולוגי וההנחה ההגיונית לדרוש מאיזה יהודי שהוא, שיבכר את הכנוי “ציממער” על הכנוי “רום”, או “קאָמנאטע” וכי יאמר דוקא “איבערטראכטען ולא “קאָנסידערען”, או “סאָאָבראזשאיען”. יאמרו “שפת האם!” אבל האֵם לפני דור הלא אמרה “חדר” ו”מישב־זיין" והאֵם בדורנו אומרת “רום” באמריקה ואחרת בארצות אחרות. ולו גם אמרנו להלחם בחרף־נפש על האידיש, שהיתה מדוברת לפני דור אחד ברוסיה (ובאיזה שנוי, כבר אז, בפולין וגליציה), איזה נמוק הגיוני ומוסרי יש לנו לכפות כגיגית את האידיש “דייטשעריש” הנקיה על “רעפרעזענטירען” ושל “נעהמענדיג אין אַנבּעטראַכט” על איזה חלקים מהיהודים, שאיננו רגיל או איננו חפץ לדבר כך. כל דרישה זקוקה לבסיס הגיוני, או מוסרי, הפועל על השכל, או על הרגש, להכנע, להשמע אל הדרישה, אם גם לסבול על ידי זה לשעה או לזמן ידוע; בחיי הצבור ישנם מקרים של הכרח, ואז גם ההכרח הזה מיוסד על הצדק העולמי, על איזה חוק טבעי, או על זכות היסטורית, אבל בשם מה יבואו לדרוש מאת כל חלקי העם העברי להתחזק בשפה, שאין לה בסיס היסטורי בנשמת עמנו, בשפה שנתקבלה במקרה ובהכרח על ידי חלק ידוע מן העם, שהתגלגל דרך ארצות גרמניה במשך איזו מאות שנים האחרונות.

אלא בעל כורחנו צריכים אנו לשפה אחת בשביל כל האומה הישראלית לשם האחדות הלאומית, התרבותית, לשם שתוף המחשבה והרגש הלאומי; שהרי אותן המחשבות והרגשות המובעות במשך דורות על־ידי שפות שונות, אותה התרבות השופעת דרך צנורי השפות השונות משתנה לכמה גוונים שונים, ויש לחשוש אם כן, שאם במשך דורות אחדים ידברו חלקי האומה השונים בשפות שונות, אפילו אם ב“אידישים” שונות, נתפרד לשבטים שונים כהשנות הגרמנים מן הפרנקים והאנגלו־זכסים מן הגרמנים. על כן יש לנו רק מוצא אחד, והוא, כי נשוב כולנו אל השפה העברית; השפה, שבה נולדה אומתנו וקבלה את התפתחותה האישית העיקרית; השפה שהכתב שרשים כל כך עמוקים בנשמת האומה ושמעוררת גם היום רגשות עמוקים, נערצים וחמים בלב כל איש מישראל, שהניצוץ העברי עוד לא כבה בו לגמרי. זהו המוצא היחידי בדרך הארוכה והקצרה הזו. הדור הראשון יתן את הסכמתו, בדור השני יתגלה החפץ האמתי והמרץ הנכון, והדור השלישי יגיע אל המטרה – אל האחדות התרבותית הלאומית על ידי השפה הטבעית והלאומית, שתהיה משותפת לכולם ביחוסיהם בינם לבין עצמם ובין כל חלקי האומה בארצות פזוריהם.

ב. בארץ ישראל.

גם כשאנו באים לדבר על עתידות השפה העברית בארץ ישראל, לא נשקיע את עצמנו בצד העיוני, כי אם בצד המעשי שבדבר.

אי אפשר לנו להיות בארץ ישראל לעם אחד ומאוחד, מבלי שנדבר כולנו בשפה אחת משותפת. נוהגים להראות לנו על שלש השפות השולטות בשויצריה. אבל שם באמת שלשה חלקי עמים שונים מאוחדים בהנהגה פוליטית אחת, ואם מצב היסטורי יעמיד אותם בנסיון – ספק גדול הוא אם ישארו באחדותם; בעת המלחמה האחרונה ראינו נטיה גדולה לגרמניה מצד השוויצרים המדברים גרמנית ונטיה לצרפת או לאיטליה מצד אלו המדברים צרפתית ואיטלקית. ואף גם זאת, כי בשויצריה שולטת כל שפה במחוז מיוחד ומוגבל, מה שאין לשער, כי בארץ ישראל יתישבו דוברי עברית לחוד, דוברי “אידיש” לחוד וכן דוברי אנגלית, לדינית, ערבית, טטית וכדומה. מן הנמנע הוא לגור שם במחוז אחד, בעיר אחת ובשכונה אחת ולדבר בשפות שונות בלתי מובנות לכולם, באין שפה אחת משותפת ושלטת, כלומר: שפה ראשית, אשר לה משפט הבכורה בחיים הפוליטיים והצבוריים.

ואם צריכה לבוא הסכמה מצד כל חלקי העם לשפה אחת, ראשית, האם אפשר להטיל ספק בדבר אף רגע, שכל חלקי העם לא יתנו בשום אופן את משפט הבכורה לאיזו שפה שהיא, מלבד העברית? האומנם יכולים אנו לשער אף רגע, כי אחד מחלקי האומה ידרוש את הזכות הלאומית בעד השפה שהוא מדבר בה? ולו גם נניח, כי רוב ההמונים מדברים “אידיש”, כלום נותנים ההמונים האלו ערך לאומי, נצחי, לשפתם זו? וכלום יעמדו ההמונים האלו על ה“זכיות הלאומיות” של ה“אידיש” לעומת העברית? השפה העברית היא היחידה, שלה יכנעו ובשבילה יסכימו לסבול במדה ידועה כל חלקי האומה, כדי להשליטה במשך הזמן בחיים הלאומיים, בבית הלאומי שאנו באים לבנות עתה.

סימן לדבר ראינו כבר במשך עשרות השנים האחרונות בישוב העברי החדש בארץ ישראל. בלי כוח מכריע ובלי כפיה מאיזה צד שהוא הסכימו מעצמם כל עולי הגולה וכל העברים שבתוך הארץ המסוגלים לקדמה והתפתחות, כולם – האשכנזים, הספרדים, התימנים, הבוכרים, הגרוזיים והפרסים – הסכימו לעשות את השפה העברית למשותפת ומאחדת בחיים הצבוריים המשותפים ולהשליטה בבית־הספר. מעצמו יצא הדבר, בלי משא ומתן, בלי וכוחים והחלטות; בחושם הבריא, שכך צריך להיות, שאחרת אי־אפשר להיות.

אמנם, אין הצבור גוזר על עצמו גזרות, שאינו יכול לעמוד בהם: הדור הקים, הדור ההולך, לא מצא בעצמו די כוח ואומץ מוסרי להשליט את השפה העברית בחיי יום יום; בחיים הפרטיים, במשפחה ובסביבה הקרובה דברו חלקי העם השונים בשפות, שנחלו מאבותיהם ושהורגלו בהן מנעוריהם; אלא שהרגישו והבינו, כי בחיים הצבוריים, במודעות, קריאות והצגות צריכה העברית לתפוס מקום יותר ויותר, כי ביחוסים המשותפים לחלקי הצבור השונים השפה העברית היא היותר מאחדת ומשותפת, וכי בבית־הספר לילדי העברים השונים אין שפה אחרת יכולה להיות שלטת מלבד העברית, השפה שתאגד ותשזר את הנטיעות הרכות בשרשי נשמתן לעשות את הילדים העברים לבני עם אחד.

וכן יהיה גם בעתיד בנוגע לשפת האומה בארץ ישראל. הדבר מוחלט מראש על ידי “כח־הברזל” של התפתחות ההיסטורית, על ידי הנחיצות הטבעית ועל ידי הנסיון המוצלח.

כשאנו באים עתה להכריז בעולם על שפתנו הלאומית בבית הלאומי, שאנו בונים מחדש, כלום יכולים אנו לקרוא בשפה אחרת מלבד עברית? הלא ללעג ולמנוד־ראש היינו, לו הזכרנו איזו שפה אחרת שהיא; ולו גם קראנו בשם את ה“אידיש”, זו “שפת האם” של רבי־רבבות היהודים עתה, הלא היו שולחים אותנו לבקש את מרכזנו הלאומי במקום מולדת השפה הלאומית הזו.

וכשיתקבצו עתה נדחי־ישראל מכל קצוי ארץ, כלום יסכימו לאיזו שפה אחרת משותפת בחיי הצבור להם לעצמם ולבניהם אחריהם מלבד העברית?

ואם תאמרו: “חיי ההמונים, צרכי יום יום, והדמוקרטיה מה תהא עליהם?” אין השד נורא כל כך. אפשר להשריש ולהשליט את השפה העברית בארץ ישראל, לא רק מבלי כל אונס וכפיה על ההמונים, כי אם גם בהסכם עם הצרכים הטבעיים של הקבוצים הקטנים ושל היחיד.

־־־־־

ננסה לתאר לעצמנו את סדרי החיים בארץ העברים בעתיד בנוגע לשפה; נתאר את הדבר, כמו שצריך ואפשר להיות מבלי נצחונות של כבוש מצד העברית ומצד צללי הבלהות של המתנגדים לה.

בהנהגת הממשלה: השפה העברית תהיה עתה אחת השפות הרשמיות.

כל החוקים כתובים עברית. ואם בדור הראשון אין טובי העברים, הפקידים, השופטים ועורכי הדין מבינים עברית, כמובן יתרגמו בעדם, כי לא נוכל למחול על כל כשרונותיהם ועל הטובות שיוכלו לפעול בעדנו, אלא שהטובים והיותר מוכשרים שבהם ילמדו עברית, כמו שלומדים חכמים שונים גם בזקנותם שפות שונות לשם המחקר והמדע, והצעירים המתכוננים למשרות בממשלה ימצאו צורך ותועלת להתחנך בעברית.

כל הפקודות וההודעות של הממשלה כתובות בראשונה עברית. אלא שלתועלת הצבור, שאיננו יודע עוד עברית באים אחרי העברית תרגומים בשפות שונות. כמובן, שאי אפשר לטפל בתרגום בשביל איזה מספר קטן של אזרחים; חוק קבוע יהיה למספר של אזרחים, שיש להם הרשות לדרוש תרגום בשפה, שהם מדברים בה.

כל ההודעות והשטרות המוגשים למוסדות הממשלה כתובים עברית. אלה שאינם יודעים עוד כתוב עברית כותבים בשפה שהם שולטים בה ופקידים מיוחדים ישנם במוסדות הממשלה לתרגם את הכל לעברית. גם מתורגמנים אלה הם בשביל השפות, שקבוץ הגון מדבר בהן.

בכל מוסדות הממשלה ובבתי המשפט השפה הרשמית היא עברית, אלא שמתורגמנים מוכנים בשביל אלו שאינם יודעים עוד עברית.

בחיי הצבור. בראשונה יקבלו זכות אזרח בארץ ישראל כל היהודים הבאים להתישב שמה, אף אם אינם יודעים עברית כלל, במשך הזמן תבאנה דרישות ידועות לאלה – שכבר שהו משך זמן ידוע בארץ.

באספות פומביות, רשמיות, שיש להן ערך צבורי חיובי, תהיה השפה הרשמית עברית. אלה שאינם יודעים עוד עברית יוכלו להשתמש בשפתם המדוברת, ורשות תנתן לכל אחד מהקהל לבקש את התרגום בעברית.

העתונים היוצאים לאור על ידי הנהגה הצבורית וההרצאות העממיות המסודרות על ידה יהיו בעברית, וכן ההצגות בבתי החזיון הצבוריים, אלא שלקבוץ אזרחים במספר הגון תנתן הרשות לדרוש מההנהגה הצבורית תמיכה לעתונים, הרצאות והצגות, שהם מסדרים בשפתם המדוברת.

מובן הדבר, כי חיים “מטולאים” שכאלו קשים מאד ויעלו באבוד של כחות רבים, חמריים ורוחניים. נוכל להשלים עמהם רק לשעה כתוצאה מוכרחה של גלות ארוכה ומרה. כדי לצאת במשך הזמן ממצב אי־טבעי שכזה נחוץ יהיה לחנך את ההמונים שיבואו אל הארץ; לסדר בעדם שעורי ערב ושעורים לשבתות ומועדים ללמוד השפה העברית, להפיץ מחברות ועתונים, לסדר הרצאות והצגות בעברית, באופן שתהיה השפה העברית מנסרת בחללו של העולם העברי ושכל אזרח בארץ ישראל יספוג לתוכו את העברית מן האויר ומן ההרגל החדש.

גם זאת לדעת, כי ל הוא בערך, למוד הדבר לאיש יהודי בארץ ישראל. כמה מאות מלים עבריות כבר יודע כל איש יהודי המוני דוקא מתוך ה“אידיש” שלו. אלפי יהודים עודם זוכרים הרבה מלים עבריות וקטעי פסוקים מתוך “גירסא דינקותא”; הרבה מן העברית נבלע בתוך הדם והמח של כל איש יהודי; ברהבה משפיעה כבר הסביבה הארץ־ישראלית, החיצונית והפנימית. הנסיון הורה, כי יהודים רבים מתרגלים לדבור העברי בארץ ישראל במשך חדשים אחדים הרבה יותר מאשר לאיזו שפה שהיא בארץ אחרת.

ואם עוד נשים לב לזה, שאלף מלים מספיקות לכל איש מתוך הקהל, די והותר, כדי להביע את כל הדרוש לו בחיי יום יום, וכי בידיעה של אלפַים מלים באיזו שפה שהיא יכול איש לנאום גם לפני הקהל, – אז נוָכח, כי השלטת הדבור העברי היא אחת מהשאלות היותר קלות בסידור הגירת המוני היהודים לארץ־ישראל. אלפַים מלים אפשר להכניס בנקל לתוך מחברת קלה של משפטים ושיחות, המסודרים בפרקים לפי הענינים וצרכי החיים השונים; מחברות שכאלו אפשר לחלק לרבבות עוד בגולה להמתכוננים לנסוע בעוד זמן מה לארץ ישראל. והיה אם ירכוש לו העברי רק כחמש מלים עבריות ליום במשך חצי שנה לפני נסעו, ואם בחודש האחרון בבואו בקשר עם מוסדות סדור ההגירה עם חבריו בדרך, יתרגל לדבר מעט עברית, – כבר לא יהיה חרש־אלם לעברית בכניסתו אל הארץ. וכעבור שנים שלשה חדשים לבואו ידבר עברית בכל שעת הצורך ולא ירגיש שום לחץ ומצוק בשלטון השפה העברית, ביחוד לאחר כל ההנחות והתקונים שהזכרנו למעלה.

אין ספק בדבר, שיחד עם שיטת הסבלנות הצבורית הרשמית, ימצאו בארץ ישראל אנשים פרטיים קנאים לעברית. הם יהיו כופים לפעמים הר כגיגית על האספות הצבוריות ולפעמים גם על האישים הפרטיים, שלא ישכחו את חובתם לעברית ושלא יקלו דעת בדבר. כנהוג כועסים על האנשים האלו בשעת מעשה וחושבים אותם לפורצי גדר, ולבסוף מזכירים אותם לטובה ולברכה.

־־־־־

אם בטוחים אנו בזה, ששיטה של סבלנות גמורה ושל הרגל אטי תשלוט בארץ ישראל בנוגע לשפה העברית ביחס לדור הנכנס והקים, ברור לנו גם זאת, שבנוגע לדור הבא, ביחס לשפה שלטת בבית הספר העברי תהיה קנאות גמורה מצד ההנהגה העברית הלאומית ומצד כל איש עברי בארץ ישראל הנאמן לרוח הלאומי והשואף לאחדות האומה.

הדור הנהנס נושא על שכמו את סבל הגלות, שקרעה את העם העברי לגזרים. אי אפשר לאחד את הקרעים ביום אחד ואף לא בשנה אחת. ההמונים שישובו לארץ אבותיהם צריכים להמשיך את חייהם מבלי הפסק; הם יסתגלו, כפי שאפשר, אל התנאים הדרושים, אבל גם התנאים צריכים להסתגל, כפי הנחיצות, לצרכי החיים.

אולם הדור הבא, ההולך וגדל בארץ, הוא רכוש האומה; על הנטע הזה אסור להשליך את אבקת הגולה. אם חפצים אנו באמת, כי יהיה ישראל לעם אחד בארץ, עלינו לגדל את כל הדור הבא בבית ספר אחד עברי. כל נטיה שהיא, לפרוץ פרץ באחדות בית הספר העברי בארץ העברים, הריה בגידה ומעל באחדות הלאום העברי. אין בנוגע לילדים אמתלא של הרגל ודרישות החיים, ועון פלילי הוא ביחס אליהם לפוררם לקבוצים שונים, בני שפות יסודיות שונות, ובגד ומעל הוא להרוח הלאומי, הטבעי, ולהקבוצים השונים של העברים בהוה, אם נאבה להשליט בתור שפה יסודית אחת לכולם איזו שפה אחת מלבד העברית.

בבית הספר העברי ילמדו ידיעות שונות וגם שפות שונות, שתהיינה דרושות ומועילות להתפתחות כשרונות הילדים ולצרכי החיים. הילדים אולי ירכשו להם גם מחוץ לבית הספר איזו ידיעות ושפות השולטות בסביבה; ואולם השטה השולטת בבית הספר תהיה אנושית־עברית ולאומית־עברית והשפה היסודית תהיה הלאומית – היא העברית. כל הנוגע בה כנוגע בבבת עין האומה, ומלחמה לו עם הרוח הלאומי־העברי לחיים ולמות. כי רק בשפה הלאומית המקורית יוכל הרוח הלאומי העברי להתפתח באופן מלא וטבעי.

ברור לנו, כי אף קבוץ אחד מחלקי האומה השונים לא יהין לנגוע בשלמות בית ספר העברי בארץ ישראל. אלו שיבואו בדרישות המתנגדות להשלטת השפה העברית בבית הספר העברי בארץ ישראל – לא בשם העם יבואו ולא את טובת העם ידרשו, את זאת יענו בהם המוני העם העברי, בבואם לסדר את חייהם בארץ; התביעות, הבאות בענין זה כיום, באות בשם אינטרסים מפלגתיים, צדדיים לגמרי, ואולי רק בשם בני איזו קבוצה קטנה, המתכוננים להיות “מדברני דאומתא” בארץ ישראל ועם זה מתעצלים הם ללמוד עברית, או לחזור, לכל הפחות, על תלמודם ששכחו, וחפצים הם להתפרנס בחומר וברוח מלחם הקלוקל.

יחס ההנהגה הלאומית לדרישות אנטי־עבריות בנוגע לבית הספר יהיה בודאי שלילי באופן מוחלט, בלי שום פשרות והנחות. והיה אם יעלה בידי המתעקשים האלו להטות אחריהם ולהוליך שולל מספר יהודים, אשר יסתפחו אליהם מבלי דעת או מאיזו נימוקים צדדיים ופרטיים, לא תעכב בידם ההנהגה הלאומית מלמד את בניהם נוספות ככל אות נפשם, אלא שלא יפטרו את ילדיהם מן הלמוד בבתי הספר העברי, כי אזרחים עברים עליהם להיות בארץ העברים; גם תשלומים נוספים יהיו מוטלים על למוד אותה השפה, שאינה לאומית, כאותם התשלומים המוטלים בעד כל למוד, שאיננו נכנס לחוג הלמודים המקובלים בתכנית בית הספר, השואפת להתפתחותם האנושית והלאומית של ילדי העברים. ולא תהיה בנידון זה הדרישה הצודקת של זכיות המיעוט, כי הלא אין כל בסיס חוקי ומוסרי לאיזה מיעוט הדורש שפה לאומית שניה, שלישית ורביעית, מלבד השפה הלאומית המקובלת באומה; בשגם אין ספק בדבר, כי לא תהיה לדרישה זו אף מיעוט דמנכר מתוך נבחרי העם בבית המחוקקים בעברי בארץ ישראל.

־־־־־

כללו של דבר הוא, כי גם בגולה, וביחוד בארץ ישראל, העתיד הוא להשפה העברית, שתשוב לתחיה יחד עם הלאומיות הבריאה והטבעית של העם העברי. אין להתרגז, להתקצף ולריב; מגיני העברית צריכים רק לעזור ולהקל להמוני העם העברי לשוב לשפתם הלאומית, הטבעית, הכלולה בשורש נשמתם.

(תַּרשים של מאמר בלתי־נגמר)

א.

את סוד קיומו של עם ישראל במשך אלפי שנות גלותו מוצאים אנו בנטיתו וכשרונו לצרף את חיי העולם אל חיי השעה שלו ובסגולתו לבכר לעת הצורך את חיי העולם על חיי השעה. התפתחותה של סגולה זו מביאה לפעמים לידי קצוניות. כי יש שאי אפשר להמשיך את הקיום הצבורי אם לא נוַתּר לזמן מה על איזו מצרכי החיים של כל הצבור או של חלקים הימנו. זה נחוץ ומועיל בתור הוראה זמנית. ואולם סימן רע הוא לצבור, אם חיי השעה אבדו את כל חנם בעיניו והוא נקרע מאליהם, ומרפרף בעולמות העליונים לבד. כי מלבד שהוא הולך ומתנוֵן וגם הרוח הולך ומתנדף, כקיטור זה שיצא מארובת המכונה, הנה, ברוב המקרים, החיים דורשים את תפקידם, ולאחר שנתרחקו בזרוע ונדחו לזמן ידוע לקצה האחד, הנם שבים בכח נטיה חוזרת ומוגברת אל הקצוניות השניה: לחיי השעה שאין בהם אף צל של חיי־עולם.

המדה הנכונה והנותנת את המזג הנכון והבריא הם חיי שעה המוארים באור פני חיי־עולם. וכן הוא היעוד הישראלי: “ונתתי את גשמיכם בעתם; ואכלתם ושבעתם…למען ירבו ימיכם וימי בניכם”. אין חיי־השעה יכולים להעביר את האדם על דעת קונו אם “העולם נתון בתוכו”. אין הוא נשקע לתוך בוץ, אם חש הוא ממעל לו רפרוף אראלי שחק…“וקווי ד' יחליפו כח; יעלו אבר כנשרים”.

אבוקה המהבהבת בפתיל, שלהבת היוקדת בגחלת, זיק חשמלי המאיר על ידי המתכת שלתוכה הוא חודר, – אלה הם חיים אנושיים בריאים וטבעיים; יסודי עולם הנאחזים בחומר, כדי להאיר, לחמם ולפתח כחות ענקיים. נעימה היא ונעלה שירת־הנצח, הנשמעת מתוך נסירת הגלגלים בהוה.

ודוקא בשעה זו שצרות רבות תקפו את עמנו, עלינו לחזור על פרקי שירה אלה ולזכור את שיר היחוד הנצחי, כי זהו סוד קיומנו, כי “הוא חיינו ואורך ימינו”.

ב.

קשים ומרים הם חיי השעה שלנו. אין אנו קובלים על זה שמאות אלפים מאחינו הובלו לטבח על כל שדות המלחמה הנוראה, בכל החזיות ואצל כל הנלחמים. אנשים אנחנו ואסון השגעון האנושי אי אפשר שלא יהיה גם אסוננו; אזרחים אנחנו וממלאים את כל חובות האזרחים לארצותיהם, שכלכלו אותם בחומר וברוח בשעת שלום. טבעי הדבר, בכן, אם אחינו לא רק שמלאו את עבודת החובה, כי אם גם התנדבו לאלפים לפי דרישת הזמן והמקום. אחרת לא יכלו לעשות. ואולם נורא הוא האסון בזה, שאלפים מאחינו הובלו לטבח על לא־דבר; שרבבות אלפי אחינו היו לבז ולמשסה רק באשמת זדים. וגם אחרי המלחמה הנם דוויים, סחופים ומטולטלים בסערת חימה, ללא צורך ובאפס מטרה, רק כדי למלאות תאות נקם וקנאת עריצים. מאות עדות ישראליות נעקרו משרשן והושלכו לאויר העולם, נתפוררו ונתפזרו לכל רוח. אוצרות רוחניים, פרי התפתחות עממית וצבורית ועבודה ענקית במשך דורות רבים הולכים לאבוד.

וגם בארץ תקוותינו, במקלט עתידותינו הננו צפויים לרעה. אמנם החיה שבאדוני המקום הרגישה בצלם האלהים אשר על פני הישוב החדש ונרתעה לאחור, אבל גם שם הלא תלויים היינו בדעת אחרים – גם שם הלא נגעו לפעמים בידים גסות בנימים היותר דקים, היותר עדינים, שבמיתרי נפשנו. יכולים היו גם לקרעם, ורק בדרך נס לא נקרעו.

מי יכפר על כל זה, ומי יתן לנו כופר כל הקרבנות האלה. היוכלו, היאבו העמים להבין את דרישותינו? הישימו לב לתהום צערנו ולתקוות עתידותינו? בזויים נהיה וארורים, אם נחזור על פתחי נדיבי עמים לבקש מהם נדבות, אם נוָאֵל ונשפיל את עצמנו לקבץ תחת שלחנותיהם פרורים, די החֲיות את גוף עמנו, עד שתכלה נשמתנו.

מתוך עצמוּתנו צריך להקר מעין ישועתנו, מצוּר נוקרנו צריכים אנו לחצוב עתה אבנים לבדק הבית בגולה ולבנין הבית השלישי בארץ עברנו ועתידותינו. ישותנו צריכה למצא את בטויה הנכון במלוא נגונה והדרה. כחותינו הפנימיים צריכים להתרכז ולהתגלות. זוהר חיי־העולם צריך להופיע על פני חיי־השעה העגומים, כי רק אז נתרומם מעל לבצה, שהדיחו אותנו שמה. והרגשנו בעצמנו את אישיותנו הנצחית וראו כל עמי הארץ את האדם ואת הלאום שבנו, ושמעו לקולנו ולדרישותינו. עתה, ודוקא עתה צריכים אנו להגביר ולהעמיק את דרישותינו כלפי עצמנו תחלה, ואחר כך כלפי אחרים. עתה, ודוקא עתה, מבלי לדחות אף ליום ואף לרגע. כי מי זה החי שיאמר לעת עתה אֶתַּם לגוע, ואחר כך אקום לתחיה, כשתגיע השעה הרצויה. הנצחון יכול לבוא לאחר זמן. ואם יתמהמה, חכה לו…אבל אין מלחמת הקיום של העצם החי נדחית אף לרגע, ומי שדוחה את מלחמת קיומו לשעה הרי הוא בחזקת נוטה־למות.

ג.

מדוכאים אנחנו מרוב צרותינו, נתבלבלו מחשבותינו, כהו רגשותינו ונצטמצמו כשרונותינו. כחגבים היינו בעינינו וכן הננו בעיני אחרים.

מלבד עבודתנו בתור גבאי צדקה, דבר שהשעה צריכה לכך, עוד עוסקים אנו בעניני תרבות, אבל מה פעוטה ומוזרה היא עבודה זו!

האידישיסטים עושים את מלאכתם באמונה. הם משתמשים בשעת חירום זו כדי לזכות את העם בתרבות האידישיסטית להגן על כל ערכי הלאום ההיסטוריים החל מן “פישקע דער קרומער” ועד “מאָטקע דער גנב”. הם תוקעים ומריעים על כל נצחון ועל כל עמדה שתפסו מאת העברית ההולכת למות. ואַיֵכם, אתם העברים, עם העברית שלכם עם כל התרבות הישראלית שלכם שקדמה ליצירות הנזכרות? מדוע עומדים אתם באפס מעשה עם דגל מקופל וצפון מאחורי הכירים? האומנם גם אתם חושבים, כי עם ישראל נלאה בעת צרתו לשאת את סבל הירושה, והוא ימצא את ספוקו בלחם הקלוקל וימכור את בכורתו בנזיד עדשים?

אראה בנחמה אם לא ראיתי קבוצת אנשים ישרים ולאומיים מתפלפלים בהלכה, אם מותר ללמד גם מעט עברית לילדי ישראל; חבל להם על זמן ילדיהם, שהולך לאבוד ושמספיקים ללמוד במשך השנה רק פרק אחד בישעיהו? האומנם קצרה ידם לתקן את שיטת־הלמוד של שפתנו בזמן הזה, באופן שלשוננו תתחבב על הדור הצעיר וילמדנה מתוך רצון ושמחה?

נזדמנתי לפונדק אחד עם טובי צעירים שדנו בכבד ראש, אם מותר לפתח בלבות הילדים את רגש הכבוד לקדושת השבת ההולכת ובטלה מאליה? אם מותר לבלבל את מחות הילדים במחזות־שוא אלה, שרשומם בחיי הצבור העברי נעשה יותר ויותר מטושטש? ואם לא יהיו המורים והמחנכים כמתעתעים בעיני תלמידיהם, שיראו ויוכחו, כי מזיפים לפניהם את החיים? והיותר רע ומר בחששות אלה הוא שיש בהם יותר מקורטוב של אמת…אולם אם נניח אפילו כי אי־אפשר לשמור עתה את השבת לכל פרטיו ודקדוקיו בארצות הגולה ושאי־אפשר לזכור את יום השבת לקדשו, והלא היתה שבת לישֹראל בטרם שלמדו, מה הם ל"ט אבות המלאכה ותולדותיהן?

האומנם יכולים אנו כלנו לעמוד לפני הקבר הפתוח, לקרא צדוק הדין ולסתום הגולל על כל היקר והקדוש לנו? או אולי נוַתּר על כל קהל היהודים בגולה ונבנה לנו מרכז חדש בארץ האבות. “ואעשה אותך לגוי גדול”…כסא של שלש רגלים איננו יכול לעמוד, ואנחנו נעמידו על רגל אחת? והיוכל הצבור הלאומי, שהולך ומתנוֵן, להספיק את כל הכחות הדרושים לבנין הלאומי החדש? “הנה אנכי הולך למות – ולמה זה לי בכורה?”…

ד.

ומה עושים אנו עתה לשם בנין המרכז החדש? איזו עשרות אנשים עוסקים בקבוץ נדבות, ואולי גם במעט דיפלומטיה מזמן לזמן, וכל יתר צבא התחיה – שנתו ערבה לו… השומעים אתם את דפיקת הלב? המרגישים הנכם את פרכוס הנפש? הרואים אתם אף שמץ מאותה ההתכוננות החומרית והרוחנית שהיתה צריכה להתאים לשעה גדולה זו?.. במקרים האחדים האי־נעימים שארעו בעת משבר והמלחמה בא"י השתמשו הציונים יותר מדי לשם “תרוץ”, כדי להבטל מכל עבודה מעשית להרחבת הישוב. ויש לחשוש שעתה, גם לאחר תום המלחמה, ירבו תרוצים מתרוצים שונים, ויחכו עד שידעו את כל תנאי השלום לפרטיהם ועד שיעשו כל התקונים וכדומה. כי “אם בטלת, יש לך בטלים הרבה כנגדה”.

* * * * *

גבורת אבותינו היתה בעיקר בזה, שהעיזו לפעמים להלחם נגד כל חוקי החיים המקובלים באותה שעה ופעלו על פי דרישת חוש החיים שבפנימיות נשמתם. אם כל העולם השליט חפץ לבטל אותם, בטלו הם בלבם את העולם הזה ואת הסביבה השלטת וחיו על פי הכרתם הפנימית. וההיסטוריה הוכיחה לנו שהצדק היה אתם.

ומה חוש החיים דורש מאתנו כיום? שלא נבטל את עצמיותנו ההיסטורית, עיקר העקרים, מפני הרוב. לא מפני רוב המנין ואף לא מפני רוב הבנין השליט. זה עיקר לאומיותנו, ואידך זיל גמור.

עם אנחנו; ובמשך אלפי דורות עבדנו את חומר חיי־העולם בצלמנו, בדמותנו ובדפוסנו הלאומי; וכל הלך מחשבותינו, כל סדרי חיינו אינם אצלנו דבר שנוכל להחליף בכל יום ובכל ארץ באחרים לפי דרישות השעה והמקום ולפי הלך הרוח.

שפה לאומית ישנה לנו, שלא שכחנוה וששמרה עלינו אולי הרבה יותר מאשר אנו שמרנו עליה. לא נתבטל עתה מפני ה“אידישיסטים הפרינציפיאליסטיים”, שהשעה משחקת להם. נעיז לומר גלוי, כי שפתנו הלאומית היחידה היתה ותהיה השפה העברית. נעיז להשתדל בכל עוז להשליטה לאט־לאט בבתי הספר ובתוך העם. כן, נעיז לאמר, כי במשך שני דורות יכולה וצריכה השפה העברית להיות המדוברת בפי כל קהל עמנו בכל תפוצות הגולה. כי העם ברובו, בצאתו למרחב, הלא מחליף את שפת־הדבור האידית שלו בשפות השולטות בארצות מגוריהם החדשות, והדורות הבאים יקָרעו מעלינו ויהיה לאברים מדולדלים בלי קשר עם המוני עמנו ביתר הארצות. אסירי תודה יהיו לנו המוני העם, אם נעזור להם לשוב לשפתם הלאומית, – שתשמש להם גשר ליתר חלקי עמנו, – ואם נתאמץ להשליטה בחייהם הפנימיים. בכבוד הראוי נשמור את פרי רוח עמנו שבאו לידי הבעה באיזו שפה שהיא בכל ארצות פזוריו. ועד כמה שיהיה מן הצורך ומן התועלת נציל את היצירות הללו ונשמור עליהן מכליון. אבל עתה, כשאנו קמים לתחיה לאומית – שפה אחת לאומית תהיה לכלנו: שפתנו העברית! נעיז ללכת בדרך זו בצעדים בטוחים!

ארץ ישנה לנו. גם אותה לא שכחנו מעולם ועתה נסינו לשוב אליה ונוָכח מסגולותיה הישוביות ומכשרונותינו לישבה. אבן־בוחן היה המשבר האחרון לישובנו החדש בארץ ישראל, והוא הראה את כח קיומו, את עומק שרשיו, את עוצם גזעו ואת יופי ענפיו. העבודה הישובית לא היתה צריכה להפסק אף לשעה. יכולים אנו לכבוש גם עתה עמדות ישוביות חשובות ולרכוש מקומות היסטוריים יקרי־ערך בשבילנו, ועם זה יכולים אנו להציל מאות משפחות מחרפת רעב ו“צדקה” ולכלכלם בעמל כפיהם. למה אנחנו מסיחים את דעתנו מזה ונותנים…

* * * * *

הנה כן רואים אלפי יהודים בכל מחזות החיים, המביאים לידי רעיון על אודות מיתה וכליון אם אינם חפצים להתבולל בין העמים. ולעומת זה מאספים הציוניים מזמן לזמן קבוצות קטנות של אנשים ומבארים לפניהם את אופן ההצלה על ידי הלאומיות החיובית והמוחשית. משל למה הדבר דומה? לחסיד אחד שספר מופת מרבו, שנלחם פעם אחת עם קוזק. זה מכה במצנפתו וזה בשרביטו הקשה כנטל ברזל; ומה ראינו? – מתפאר החסיד – עד שהקוזק הכה את הרבי פעם אחת בשרביטו הכה אותו הרבי עשרים פעם במצנפתו…ואצלנו הדבר מעט להיפך: הקוזק מכה עשרים פעם…

… גם לעבודה הציונית צורה של צדקה ומין “חלוקה” חדשה. אמנם בימים הראשונים היו יכולים למצוא אמתלאות במקרים המבהילים האחדים שהיו טבעיים בזמן המלחמה. אולם עתה הלא כבר התברר המצב לטובתנו. נקרא איפוא לעבודה להרחבת הישוב, והטובים שבעם ילכו אחרינו…

* * * * *

הוי, מה מרים ועלובים הם חיי־השעה שלנו, ומה גדול יהיה ערך תקופה היסטורית זו, כשהשפעת חיי־העולם תחדור לתוכה…

…“ואתה בן אדם, הנבא אל הרוח”!..

( לתולדות האוניברסיטה בירושלים)

אוהב היה את ירושלים אהבת נפש.

אם אומר, כי חביבה היתה עליו כילדת־שעשועים, ככלה שיצאה מחופתה וכדומה ממלות החבה והלטוף, – לא תארתי בזה אף צל־צלם של רגשותיו העדינים והחמים למשאת־נפשו, זו מיטב תקוותיו.

אם בקרת אותו במלונו ואיננו, ולא נודע איהו, פנה לך צפונה ועברת על יד שער דמשק, ועלית בדרך שכם, וראית אותו מרחוק תועה במישור אשר על־פני הר המשחה, או יושב על אחד מגלי האבנים, צופה ומביט אל ירושלים חמדתו, הנשקפת מפה בכל הודה והדרה.

– אתם אומרים, כי יפה היא בחורבנה, כאלמנה צעירה זו, שבגדי־אלמנותה וצעיף־יגונה מוסיפים חן ונוגה ליפיה הטבעי; ואני אומר לכם, כי עטרת־תפארת זו יעלת־חן היא, כשושן־עמק, כילדה רכה וענוגה, כוֶרֶד העומד לפתח את ספלו, ורסיסי־הטל נוצצים לנוגה ברק קרני השמש…

שורו אם תוכלו לראות, מה תהיה לנו ירושלים בבנינה!

מישור זה לבדו, חלקת הר־הבית אשר בתוך החומה אשר בפנה, הנשקפת על־פני תהום עמק יהושפט ומורד השלח, – מה נהדר הוא בגאונו והדרו! כלום אינכם רואים את ישעיהו עומד שם ומנבא לאחרית הימים? וכלום אינכם חשים, כי פה יעמדו חוזים לישראל, אשר ינבאו אל גוי ואדם: “כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”?

משתרע הר־הבית הזה ממולנו שם מתחת – כי ירושלים הרים סביב לה. והר זה, שאנו עומדים עליו, כולו היה מכוסה בחורשה של זיתים, על כן קראו לו הר המשחה; ובבוא רבבות אלפי ישראל ירושלימה בחג, היו חוסים בצל עצי המשחה, מביטים לכל הנעשה שם בחצר המקדש ובעזרות, נהנים למנגינות הלויים ושואפים רוח־הקודש, השופעת בשופי מלב האומה. כשחנו צבאות רומא על ירושלים, השחיתו כל עץ מסביב, ובהר הזה העמידו מכונות ואבני־קלע לירות אל העיר והמקדש, כי על כן הר המשחית קראו לו. וכלום אינכם רואים את אשר יהיה באחרית הימים?

הביטו וראו את הארמון אשר שם בראש הגבעה.

ומשך אתכם שמה. ונכנסתם דרך השער הגדול, ובאתם אל החצר, אל הגן ואל שדרות העמודים, המסובכים במקלעות ירק ופרחים. ועברתם על־פני בורות המים החצובים בהר, ועליתם במדרגות־האבן אל גג הקומה השלישית העליונה, והבטתם אל העיר שם מתחת, ופחד ורחב לבבכם, ונצבתם כולכם כמו נד, אין הגה בגרונכם, רק שפתותיכם תפלות תלחשנה – תקוות לדורות הבאים.

העיר ומגרשיה סביב: נגבה, עד להר ציון ומגדל דוד, והלאה, עד מעבר ל“תלפיות” אשר בדרך בית לחם; ימה, מעבר למגדלי בתי “בצלאל” עד לחורשות הזיתים ועד לתלתלי הגבעות אשר על־פני האופק בדרך ליפו ועין כרם; ומשם, צפונה, הר־צופים ושלוחותיו עד רמת שמואל וגבעת שאול והר המשחה כולו. וקדמה תרימו עיניכם, וראיתם את הירדן שם בעמק ואת ים המלח, כולו שוקט, הוזה את חלומותיו אתנו יחד. ושם, מעבר לירדן ולים, – הרי גלעד ומואב, והר נבו, אשר שם חלקת מחוקק צפון.

ומדותם את העיר סביב בחזון אשר בלבכם, את גניה ושדרותיה, את חוצותיה ורחובותיה, את טירותיה וארמנותיה סביב, ונגהה ונהרה נפשכם, וברכתם בלבכם את העם, גוי קו לקו; והבריק בכם שביב המרץ, וחלף בחרדה את כל ישותכם, והצית את רוחכם, ונשבעתם בכל הקדוש לכם לשרת ולעבוד בצבא התחיה עד אשר תתגשמנה תקוות עמנו.

* * * * *

אכן הזיה יפה היא…

הגבעה הזאת ליהודים ולאוניברסיטה העברית.

כי הנה המקום הזה בהר הזיתים הוא רם ונשא מן המקומות, אשר שם נבנו מגדלי הרוסים והגרמנים:

“נכון יהיה הר בית־יהוה בראש ההרים, ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים”.

חלום יפה ומי יקיימנו?

הארמון הוא רכושו של איזה אציל אנגלי זקן, הבא בכל שנה ושנה זה כחצי יובל שנים, לבלות פה את חדשי החרף. מי יאמין לאגדה, כי האציל הנוצרי הזה צוה לביתו, שלאחר מותו ימכרו את המקום הזה רק לשם איזה מוסד עברי? הלא זה דרכנו להשלות את נפשנו בספורי־בדים ובמעשי־נסים. והון עצום זה מי יכילנו?

ובכל זאת, מדי פעם בפעם, בבוא איזה יהודי מבעלי־החלומות או מ“בעלי־היכולת” ירושלימה, היה הלז מובילו אל הגבעה ואל הארמון; אולי ממנו יבנה וממנו יושע?

וכה אירע הדבר בפסח שלפני המלחמה. אחד האורחים, צעיר עברי רוסי, שהתאזרח באנגליה, הלך “שמה” לראות; בא, הציץ ונפגע, וגמר בנפשו לעזור לפתרון החלום. בעוד שני חדשים כבר ידע על אדות אפשרות הקניה ותנאיה; בעוד זמן־מה נתקבלה ההלואה מקרן־הקיימת – רבע הכסף – לדמי הקדימה; על השאר נתן הנוצרי ארכא לשנתים: אז תהיה הרשות להנהלת האוניברסיטה לרכוש מאותם הבעלים גם את המגרש הגדול אשר על גבול הארמון.

הוי, עם תועה־לבב! עוד שנתים יחכה, אחרי אשר אנה המקרה לידו לרכוש בעד האומה והאוניברסיטה העברית את המקום היותר יפה שבסביבת ירושלים; ומי יודע מה ילד יום?

ומעשה שטן הצליח.

פרצה המלחמה; התקדרו השמים, התקוות הלאומיות הועמו; כל תוצאות עבודתנו הלאומית, רכושנו החמרי והרוחני, היו בסכנה; מי ישים עתה לב ל“מותרות” שכאלה, לאוניברסיטה עברית (גם הארמון, רכוש האנגלי, הוחרם למלכות)?…

ורוח הקודש אומרת: “ונראה מה יהיו חלומותיכם”.

* * * * *

ברקאי! האיר המזרח!

האנגלים כבשו את יהודה וירושלים ונותנים לעברים לקחתה. מנהיגינו מתהלכים שם לסדר העבודה הלאומית הרשמית – דוגמה ונסיון לממשלה עברית. מיטב בנינו עוברים חלוצים לפנינו אל הארץ לקחתה ביד רמה.

ובבואנו לרפא את ההריסות בארץ, ובהחלנו מחדש לבנות ולנטוע, כלום רק לאכול מפריה ולשבוע מטובה אנו קמים? הלא גם את נשמתנו אנו נוטעים שם, כי תשגה, תשגשג ותפרח, וכבר מתחילים להכין את הקרקע להשרשת נשמתנו – מתכוננים ליסוד האוניברסיטה העברית בירושלים.

ועתה, כשבאו חברי המלאכות הציוניות בתור שליחי־עם לארץ־ישראל להכין את התנאים ליסוד המקלט הבטוח לעמנו, נקהלו היהודים לאלפיהם אל “מקום האוניברסיטה” אשר בהר הזיתים להשמיע משם לראשונה את בשורת הגאולה.

מה ישמח לבך אתה, בעל החלומות הלזה. “חלמא טבא חזית!”

שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך.

חיה היא נצבת לנגד עיני: היפה, העדינה, הטהורה; היפה בנולותה והטהורה בטומאתה. מה מושכת היא את הלב ואת הנפש – זו, המקסימה בצעיף אלמנותה, אשר רשמי פניה ויצירי גוה מביעים עלומים יותר מבנותיה הצעירות ומבטיחים כל־כך הרבה נוגה, חום ורטט לאיש אשר ידבק בה.

הידעתם את הארץ? – ואולם עוד פחות מזה אתם יודעים את העיר, את ירושלים. הניחו את רוב האדם ואת הבהמה אשר בה ואת אשר הם עושים להחיות את נפשם; שימו לב לצורתה הרוחנית.

את לבי היא מוליכה שבי ביפיה הטבעי, יופי שלא ראיתי כמוהו בארבעה חלקי תבל לעדן, לרוך, ולנועם; יופי, שכעין נשמה חיה מפרפרת בו; יופי של זקנה עולמית ושל ילדות מתרקמת, של עבר, הוה ועתיד מָשזרים ומהבהבים בסודות עולם.

אם עיפה נשמתך – המלט־נא ירושלימה לימים אחדים. בשעות היום לא תנצל מטרדות האנשים והמעשים; ואולם את שעת־דמדומי הערב, את ליל־הסהר, את זמן עלות השחר וצאת השמש תשמור לעצמך, לשם יחוד עם העיר עצמה. ושמת את ראשך הסוער בחיקה הטהור וינוח לך. ואם חכמת, וברחת גם באמצע היום ועלית על גג הבית או המגדל והבטת אל סביבות העיר, או תצא אל מחוץ לעיר, ותעית בתוך עמקיה ועל גבעותיה והריה סביב, ושאפת את הרוח העולמי, המרחף שם וטבלת בו וטהרת מטומאת החיים, והתקדשת לרעיון העולמי ולתקוה הלאומית והאנושית גם יחד…

האוכל לתאר ולהביע את אשר רחש לבי ברגעים כאלו? אנסה. ואתה, בן אדם בוא עמדי…

 * * * * *

ועלית על גג אחד הבתים אשר מחוץ לחומה.

שמש־צהרים משפיעה ים של זוהר על העיר ההומיה ועל פני הככר הגדולה, צפונה־מערבה. הכפה השחורה אשר על ה“קבר הקדוש”, שם במורד, שקועה בתרדמה על פני הסוד הכמוס תחתה. מקדש עומר אשר בהר־הבית שטוף כולו אורה, מתפנק כבן זקונים ומתגאה ביפיו והדרו, בתפארת אמנות הבניה; בתבנית כתליו, בקויו הדקים והנפתלים, העשויים מעשה תשבץ ומרובי צבעים, בקשתות הרחבות אשר לחלונותיו ודלתותיו ובגזרה האצילית של העמודים, הנושאים עליהם את הכפה הגבוהה והרחבה. הלאה מזה משתרעים וטובלים באור הר־הזיתים והר־צופים, ועליהם מתפתלות, כרצועות לבנות, הדרכים המובילות ליריחו ולשכם. מעבר להר־צופים תראה את גבע ואת רמה, מקום שבתם של המלך (שאול) והנביא (שמואל).

הנה לפניך ערש של עולמות מדיניים, דתיים ואמנותיים. ומלמטה – שם בית חנוך עברי; שם ממשיכים לטוות ולשזור את החוט…

ופעם תשרך את דרכך על הר־הזיתים והר־הצופים, והבטת משם על פני העיר.

להר־הזיתים גם “הר־המשחית” יקרא, כי שם חנו צבאות רומא, ומשם הרבו לירות ולהשחית בהר הבית ובעיר. עתה תבָּנה פה ירושלים החדשה, ולנו, בני המנוצחים, יהיה מקום בראש. שם תבקר את המגרש ואת ההיכל אשר רכשנו במקום הזה ואשר הקדשנו לבנין האוניברסיטה העברית; נקודה זו היא היותר גבוהה בהר, “ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים”.

ושמת פניך ימה וראית את כל העיר העתיקה שטוחה לפניך, וקרובה אליך מאד, רק מעבר לעמק יהושפט, “הר־הבית” בשטחו הנהדר, זה לב עמנו, הרווי כל־כך הרבה מח ודם עברי. לעולם לא נוותר על המקום הזה; עוד יש פה מקום להיכל לאומי עברי. והלאה מזה, מערבה וצפונה, השכונות העבריות החדשות, ההולכות ונבנות מסביב לירושלים העתיקה.

ולעבר המזרח תשא משם את עיניך; והנה לפניך כל ככר הירדן. לפנים היתה כולה משקה; עתה רוכסי הרים גבנונים, חרוכי שרב, יורדים מזה ומזה, ורק בשטח העמק, בתָּוֶך, מתפתלת רצועה ירוקה – זה הירדן. ושם, בקצה הנגב, עמוק־עמוק, משתרע ים־המלח, כשפעת עשת מחותכה, כראי־כסף כחול; וצוקי ההרים, הסובבים אותו, מסתכלים בו ככל מלוא גבהם.

מעבר לירדן מתנשאים הרי גלעד ומואב; והר־ההר הזה אולי הוא הוא הר נבו, אשר עליו עמד משה בעינים כלות לראות את הארץ הטובה משאת נפשו; “וראית בעיניך ושמה לא תבוא” – חידת השאיפה העולמית…

ופה, בעמק לרגליך, הכפר הערבי במקום נוב עיר הכהנים, אשר שם לקח דוד את הלחם והחרב בברחו מפני שאול; שם, הלאה מעט צפונה, הכפר ענתות – מולדת הנביא ירמיהו; ושם בקצה הצפון מזרחה, כשומר על הירדן, מתרומם בקומה זקופה צוק ההר מרטבא, כאילן עומד ותוהה על אשר חדלו זה כבר להביא עליו משואות ולהודיע לקצות הארץ על קדוש החודש בירושלים.

* * * * *

וירדת משם לעמק יהושפט. ובאת אל חורשת הזיתים; שם התפלל “אותו האיש” בלילה האחרון, ועם קריאת הגבר מסר אותו אחד מתלמידיו לפקידי רומא. מסירה זו עלתה לנו בנהרי־נחלי דם, כי לולא זאת אולי היה נשאר זה בתוכנו כאחד הנזירים בעלי ההזיה, שהיו יוצאים מאתנו “לתקן עולם במלכות שדי”.

ובאת משם דרך העמק אל מצבת ה זכרון, יד אבשלום. עמוד־נא פה רגע. גם זה אחד המתפרצים, בעל נפש סוערת. ומי יודע, אם לא צדק הוא בשעתו: “ראה, דבריך טובים ושומע אין להם מאת המלך”. ויושט לנו את ידו דרך אלפי דורות, לתבוע את עלבון הצדק. גבור היה, יפה וטוב; עבד מלך דקרהו, בהיותו תלוי על שוכת העץ בקווצות תלתליו הנהדרות; ולא לחנם התאבל דוד עליו מרה: המלך המשורר הכיר אולי בישרת לבבו את צדקת הבן המתפרץ.

* * * * *

וצעדת במסילה ההרה על יד חומת העיר, הבנויה על שן־סלע, דרך שער האשפות, ועלית במעלות על קיר החומה, וראית מעבר מזה את הכותל המערבי בכל גבהו ורחבו ובכל הדר בדידותו, ומעבר זה תראה את יפעת צלילי הערב, היורדים מן ההר דרך “גני המלך” אל מי השלח אשר בעמק. עצב חבוי תוסס עם שקיעת החמה ומחלחל מבין לשיחי־הצבר, הגדלים פרא בפנה בודדה ושוממה זו. אולי אל נקרת הצור הזה היו באים גבורי האומה, העומדים על החומות, לנוח רגע, כי עיפה נפשם להורגים…

ואז תשוב הביתה, כי שבעה ועיפה נפשך מכל אשר ראית והרגשת. ונכנסת אל הרחובות הצרים ואל המבואות האפלים. ועברת על יד חורבת רבינו יהודה החסיד; שאיפה קדושה היתה זאת לפנים, שמסרו בני־אדם את נפשם עליה ליסד את הקהילה העברית הראשונה בירושלים; עתה יוצאים פה ידי חובת־תפלה, לומדים מעט ומספרים הרבה דברים בטלים. שטה ועבור מהר, כי רעיון נורא מתעורר בלבך על עתידה של כל שאיפה קדושה, המתגשמת ונעשית חולין…

ועברת את רחובות המסחר אשר מתחת לכפות. התגרים סוגרים את חנויותיהם ושבים הביתה על יד הגמלים, הסוסים והחמורים, השבים גם הם אל האורוות מעבודת היום למנוחת ערב. סגור את לבך ואל תאמר לאיש דבר מכל אשר ראית, כי הנה הוצאת מפיך – ותחללהו.

ויצאת מתחת הכפות אל חלל העולם, במגרש אשר לפני המבצר, על פני “מגדל דוד”; ועברת על־יד תעלת המבצר, אשר בה סדרו מוכרי הירקות את מרכותם; ובאת דרך שער יפו אל מחוץ לחומה, אל המקום, אשר מלאו שם את התעלה בזבל והיה ל“מגרשים”, ועמדת רגע והבטת אל ראש המגדל ואל קרני השמש האחרונות אשר ילפפוהו. ורעד לבבך, ונזכרת וקוית. חפץ תחפוץ לשאול פתרון מאת החמה השוקעת, והיא ממהרת הימה מעבר להרי יהודה ורומזת לך על אגן־הסהר וכוכב־הנוגה, היודעים ושומרים את הסוד כמוה.

דבר מה ממלא את לבבך תמהון ושאיפות נסתרות. עיף, יגע וטבול צללי תקוה הנך שב אל מלונך.

* * * * *

חצות. בשוט הסהר בעומק כפת־הרקיע, תצא לבקר את “הכותל”. אם ראית אותו פעמים אחדות בעתות התפלה, עוד לא תדעהו. גם אני ראיתי אותו בראשונה באחד מערבי שבתות בתוך הקהל; הרגשתי מעין קבוץ־גליות בעצב המשותף, ואולם לא יכולתי להתרכז ברעיון הטבוע במצבת זכרון זו; חשתי בכל את פזור־הנפש מרעש התפלות ושנוי הנוסחאות. נדמה היה לי, כי בת־קול מכריזה ושואלת: “מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי”?.. רק כשהנך מתבודד על יד הכותל בדממת הליל, מרגיש אתה מעין טיסת הזמן ורפרוף צללי הגבורים.

והיה כשתבוא אל הסמטה המובילה לכתלנו, יגיעו אליך שברי קולות של שירה עברית – וידעת, כי צעירי הדיר הם, שהקדימו לבוא הנה; חניכי בתי־הספר ופועלי המושבות. וישבת אתם על הרצפה, ושמעת את שירתם החרישית והנוגה. וקמו מהם שובבים אחדים ובדקו בסדקי הכותל, והוציאו משם פסות ניר – רשימות אחד הכוללים, שנעצו שמה לשם סגולה וברכה; אשה עזובה מבקשת מאת הבורא יתברך, כי ישיב את לב בעלה אליה; אם רחמניה מעתירה על בנה אשר בגולה, כי ישוב מדרכו הרעה, או כי יקח אלוהים את נשמתו. מאויים כמוסים אלה נמסרו באמונה שלמה מלב בשר אל לב־האבן אשר בקיר.

ורמת ועלית משם דרך שכונת היהודים נגבה, ועברת על־יד שכונת הארמנים עם טירותיה סביב, המסוגרות כמבצר על ההיכלים, המנזרים והגנים; והתפלאת על עם קטן, ממושך וממורט זה, שבצר לו מקום במרום הר ציון, ועל גוי קו־קו, אשר אוה למושב לו (עד עשרות השנים האחרונות) את המבואות המטונפים אשר בעיר הקדושה. ויצאת דרך השער דרומה; ועמדת שם על עברי פי־פחת, גיא בן־הינום, מקום התופת; וזכרת את חרפת עלומינו, בהעביר איש ישראל את בנו למולך, כמעשה ארץ כנען. ומצאת נחומים בזה, שנביאי עמנו נצחו ועודם הולכים גם עתה ומנצחים את העולם.

והנה עלה השחר. כאילה זו, הקופצת המדלגת על גבעות הרי מואב, “ועולה מן הרחצה, מתרפקת על דודה”. הוי, מה מבהיק הוא, מה מתיז ניצוצות אור ותקוה! רטטו לבות הצעירים והצעירות:

יחוַר שחר, ומקדם יַעַל גם שמשנו.

על הירדן ובשרון שם ערביים חונים –

לנו זאת הארץ תהיה, ואנו בבונים…

ושבתם לדרככם במסילה מסביב לחומת העיר; סַבָּה זו תמֵהה לקול השיר באישון לילה:

שירה חדשה שבחו גאולים…

* * * * *

והשכמת בבוקר ועלית על גג מלונך. השמש הקדימתך וכבר שפכה את אורה הרך והענוג על העיר ועל כפותיה ומגדליה, על הככר סביב, קדמה ונגבה, על ירק־הדשא, על צמרות־הכסף של חורשות הזיתים אשר ממול לחומה, והלאה בדרך אפרתה ובשדמות בית לחם. ואולם עוד לא כבשה את עמק הירדן וים המלח. עוד חשרת טל בוקר מרחפת שם על פני התהום, ומראה הטל כים של תכלת עם גליו ומשבריו לרגלי הרי מואב, המתגאים בשיא חסנם ובסוד איש־האלוהים, הכמוס בתוכם.

ושמת עיניך אל הרמה, אשר בשם תלפיות תכונה, אל עמק רפאים, אשר שם נבנה את חות הפועלים הראשונה, ואל הגבעות סביב אשר לחורשות תהיינה – מזבחות לעבודה ומרץ, לקרבנות־מחים ולנסכי זעה ודמע של עצב ושמחה. רד ועבוד, כי עוד רבה הדרך לפניך לרכוש, לבנות ולנטוע.

* * * * *

על מגדל “בצלאל” בערוב היום.

השמש מכסיפה ושוקעת, לוקחת את ברכת הפרידה מאת שכונות היהודים החדשות ומאת "רחביה " היפהפיה בראשן. השמים מתקשטים לשעה קלה בכל צבעי הקשת חליפות. לאט־לאט הם מחוירים ושוקעים בעצב דומם כהה. העיר העתיקה התכוצה שם בעמק, רק מגדליה נצבו סביב, כשומרים בלילות. שקט ודממת נשפי ירושלים, הממלאים את הנפש רזי־עולם ושאיפות־נצח.

פה מתחת נִטוים, ונרקמים חלומות הלאום ליופי, לעבודה ולאמנות. מהרה יעלו הנה העובדים החולמים לשאוף רוח, לנוח ולשיר. הנה הם באים; שובבים הומים וצוהלים. מתפנקים הם כשפרירי הערב לאור הירח ולקריצת הכוכבים. קבוצות־קבוצות מסיחות, ולפעמים מתאחדות לשירה. והחולם הראשי ביניהם, ככהן הגדול בין פרחיו. הוא משיח ומתלהב, ונדמה לו, שימצא את פתרון הסוד…

לאט־לאט תשקע ההמולה. כל אחד נבלע בתוכו, צולל בדמי נפשו.

הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות,

ויהי חיקך מקלט ראשי, קן תפלות הנדחות…

לא! תפלותינו לא עוד תדחינה. הן מנסרות כבר מסוף העולם ועד סופו ועושות חתירות מתחת לכסא הכבוד.

ניו־יורק ניסן, התרע"ז.

דר' הרצל ז"ל מתאר לפנינו בספורו “תל־אביב” את ירושלים העתידה בדברים אלה:

“עוד היה זה זבול קודש לבני האדם, עוד התנשאו כמו רמים סמלי הדתות של עמים שונים ודורות שונים, אך עליהם נוסף דבר חדש איתן ומשמח: החיים! ירושלים היתה לגו חסון ותשאף חיים. העיר העתיקה בין החומות שעליהן חופפת הדרת שיבה… שונתה אך מעט, אך דברים נהדרים שונים נוספו”…

ובספורו ע"ד הרושם שעשה עליו בקורו בירושלים הוא אומר כדברים האלה בקרוב: ¹ "ירושלים הישנה נשארה בית תפלה לכל העמים ומרכז למוסדות הצדקה של כל עמי התבל, ואולם סביבה, כטבעת ענקית, מתנוססת ירושלים החדשה ההומיה משאון המסחר והתעשיה וכו' ".

והנה, בדרך זו עלינו ללכת, בהחלונו לעבוד עתה לתקנת ירושלים. אלה שבאו לפנינו כבר החלו להקיף את העיר העתיקה באותות חיים חדשים: כשלשים שכונות נבנו בצפונה ומערבה של ירושלים מחוץ לחומה. השכונות האלו עוד אינן אותם חלקי העיר החדשים, שהמנהיג הגדול ראה בחזיונו: “חלקי עיר חדשים, מלאים מסלות ברזל חשמליות, רחובות רחבים ועל שני טוריהם מזה ומזה שדרות עצים, המון בתים; ומפרידים ביניהם מגרשי ירקרק, גנות גדולות, בתי ספר ומדרש, היכלים למסחר, בניני הדר ותפארה”. אלה הזקנים, ובני דלת העם, שרק הם היו עד עתה בני ירושלים, לא יכלו לבנות אותה בפאר והדר ואף לא מוסדות הצדקה שלנו בכחותיהם הדלים. בכל זאת ההתחלה כבר נעשית על ידם, ובשכונה “רחובות” של אחינו הבוכרים האמידים כבר ישנם בנינים מפוארים; ויש לקוות, כי בשכונה החדשה, שתבנה בקרוב בדרומה של ירושלים כבר נמצא מעין אותן המעלות שנמנו למעלה, והשכונה שתבנה אח"כ מסביב לגימנסיה ולאוניברסיטה העברית בודאי תתקרב אל האידיאל המקווה. וזוהי ההקפה הראשונה.

אולי יקוימו עוד דברי החזון על אודות ירושלים המודרנית של מסחר ותעשיה, המהוים בדורנו צנורות, המשפיעים חיים בעזרת המרץ והעבודה. נניח מקום למומחים מיושבי ירושלים ומבני הגולה שיבואו להתגדר בהקפה שניה זו של ירושלים המודרנית בשטחים ובעמקים המשתרעים בין ירושלים הבנויה עתה ובין רוכסי ההרים הסובבים אותה.

עלינו להתחיל עתה בהקפה שלישית.

ירושלים הרים סביב לה, וכלם מסגלים למטעי פרי שונים ולגדול יערות; הרבה מהגבעות האלו כבר עברו לידי אחרים והם כסו אותם בגני חמד וחרשי מצל. אבל עוד נשארו אלפי דונמים, היכולים לעבור לרשותנו. פועלים עברים למאות ימצאו עבודה ומחיה בהכשרת האדמת, בבנין מדרגות(Terrassen) ובנטיעת עצים שונים, והיה לנו סביב ירושלים זר תפארת של חוות ומושבות מלאות עבודה וחיים. וזו תהיה ההקפה השלישית, שזכינו ושנתכבדנו בה מאת ההיסטוריה. היש לדבר הרבה ע"ד ערכו ונחיצותו של המפעל הגדול הזה?

ובדרך עבודתנו זו לתקנת ירושלים עלינו לעשות עוד דבר לתקנת האומה; הלא משאת נפשנו ביסוד הקרן הלאומית היתה להלאים את הקרקעות שנרכוש בא"י; והנה אם מחוסר אמצעים איננו יכולים להגשים את משאת נפשנו עד עתה, באשר הכל נעשה בכחות של אנשים יחידים ומפוזרים, הנה הקרקעות בזר־המושבות, שנפאר בו את ירושלים צריכות להיות לקנין הלאום.

אנו יכולים להגיע למטרה נשגבה זו באופנים הבאים:

1. הקרן הלאומית מקדישה חלק מהכנסותיה השנתיות לרכישת קרקעות ועבודת הנטיעות בסביבת ירושלים.

2. חלק מסוים מהכספים שיאספו ע“י ועד חו”צ וע"י יתר המוסדים לתקנת ירושלים יוציאו למטרה זו של יסוד חוות ומושבות.

3. כל קהלה עברית וכל קבוץ עברי, המאוחד בבית כנסת או במוסד צבורי אחר שיש לו הכנסת כספים, מפרישים מהכנסותיהם סכום הדרוש לנטיעת איזו דונמים² אדמה, והיה להם חלק ונחלה בזר תפארת זה המעשרת את ירושלים – לב האומה.

4. כל איש יהודי, החפץ בתקנת ירושלים מנדב את הסכום הדרוש לכה"פ לנטיעת דונם אחד בסביבותיה.

5. הקרן הלאומית פותחת על יד ספר הזהב עוד ספר אחד, נאמר ספר “החיים” או ספר “ירושלים”, ובו ירשמו לזכרון את כל אלה שעזרו לתקנת ירושלים לכה"פ ברכישת דונם אחד ובנטיעתו.

6. העבודה באחוזות הלאום האלו תמסר לקבוצות של פועלי עברים, ודין קדימה לאלו שהסתדרו לשם עבודה קאופרטיבית.

אם תתקבל דעה זו ושנים שלשה אנשים יקדישו את כחותיהם לעבודת תעמולה בשביל המפעל הלאומי, אז יש לקוות, כי בעוד שנים אחדות נכסה את מערומי גבעות ירושלים וצלעותיהן בכרמי חמד, בגנים וביערות, והיתה עטרת תפארת לירושלים המתעוררת לתחיה, והפיחה תקוה וחיים בלבות כל אישי האומה, והתאחדו לעבוד שכם אחד לגאולתנו ופדות נפשנו.

סבו ציון והקיפוה!

יפו. אב, תרע"ג.

(“ירושלים”, חובר א', יו“ל ע”י “חובבי ירושלים”).

מאות יהודים, כמעט כולם מן הצעירים, עזבו את ארץ־ישראל ובאו לאמריקה. הם עזבו את הארץ בשעה שיש שם צורך גדול ורב בתושבים יהודים. והנה, בעת שכל גוף יהודי ונפש יהודית באים שם בחשבון כלבנה לבנין הבית הלאומי – נשמטות הלבנים, וחומר זה, שבקושי גדול הוכן לבנין, הולך ודל עוד יותר; נשמטות גם הצרורות שהיו למצע לאבני הפנה, ובזה יש חשש לערעור היסוד. בבואם הנה ישמשו עדים חיים לשממות הארץ ולעניותה המנוולת; “אם בארזים נפלה שלהבת”: אם ילידי הארץ, אם חניכי בתי־הספר לתחיה, אם תלמידי הגימנסיות העבריות ובתי־הספר למורים, אם “החלוצים הנאדרים בקודש”, – אם הם עוזבים את המערכה, מי יהין עתה לעלות שמה?

לא נבוא הפעם בחשבון עם אלה שעזבו את הארץ לתיאבון, עם אלה שיכלו להתפרנס בה ולהתאחז בתוכה, והם יצאו את הארץ בשעת חירום זו רק לראות את העולם הגדול, לשבע יותר מטובו ואולי גם כדי לצבור הון בארץ הדולרים; הם הלא לא ישמעו בקולנו,ילעגו לנו ולחלומותיהו; כי מה אנו ועמלנו הרב לעומת אותה אמריקה הכבירה והעשירה, שהכינו בעדם חלוצי הגויים בדמם ובנפשם? על כן נעזוב הפעם את האובדים והנדחים האלו לחשבון נפשם ולמשפט מצפונם. נקוה, כי הטובים שבהם, אלו אשר ניצוץ עברי בלבם, יכירו בטעותם וישובו אל חיק אמם: “בבכי יבואו ובתחנונים”.

דבר לנו עתה אל אלה שעזבו את הארץ מתוך אונס: אל תלמידי בתי־הספר, הרואים צורך בדבר להשתלם בבתי־ספר הגבוהים פה על מנת לשוב ולהשתמש בידיעותיהם בבנין הארץ; אל המורים, שאין להם מקום שם בבתי־הספר ואל הפועלים, שבאמת לא מצאו שם עבודה ומחיה.

לא נבוא במשפט עם אלה על האמתלות שאינן מספיקות; כי דוקא בשעת חירום זו אולי היו יכולים לדחות לשעת את ההשתלמות; אולי יכלו גם המורים להסתגל שם לעבודה אחרת מועילה. והלא עוד “נשארו” שם אלפי פועלים ונכנסים מאות חלוצים בכל חודש, ואיך שהוא אינם גועים ברעב; והלא אלה שאין להם קרובים באמריקה, השולחים “כרטיסי־אניה” ואלה שלא אספו בארץ־ישראל כמה פונטים לנסוע על חשבון עצמם, גם הם הלא יסתדרו איך שהוא בעבודה; והלא בעלי־המלאכה – אותם היהודים הפשוטים – אינם עוזבים את הארץ, מפרנסים את נשותיהם וילדיהם בקושי, אינם מתריעים על “רעב” ואינם מאיימים בבריחה. נעזוב גם את ההסוסים הללו לחשבון הנפש והמצפון של ה“אנוסים”.

אלא, שאם יציאתם משם היתה מתוך אונס ולשעה, ואם לא בגדו בתקות עמנו בארצנו, הלא הם היו צריכים להמצא פה תמיד בשורות הראשונות של נושאי הדגל בכל הנוגע לתחית העברית ולבנין הארץ. כאותם הטשיכו־סלובאקים שנשבו והגלו לרוסיה ובראו חזית מיוחדת בסיביריה, כן היו צריכים “גולי” ארץ־ישראל באמריקה להסתדר בגדודים ולברוא “חזית ארץ־ישראלית” באמריקה.

אם האנוסים האל העוד לא החליטו לנער את אבק ארץ־ישראל מעל רגליהם, אם ישיבתם פה היא רק ארעית, אל להם “להסתדר” פה במשרות קבועות (ואף לא בדירות קבע וב“רהיטים” כתושבים גמורים); היינו מתירים להם אפילו שלא לקבל משרות בבתי־הספר העברים; יניחו את זה לאלה המורים, שתורתם זו אומנותם ושעוד אין להם קשרים עם ארץ־ישראל. כחותיהם של גולי ארץ־ישראל פה צריכים להיות מוקדשים אך ורק לעבודה בשביל בנין ארצנו; הם צריכים להמצא תמיד בחפירות הראשונות של החזית הארץ־ישראלית.

וחובה מיוחדת מוטלת על אותם הצעירים, שהיו תלמידים בבתי־הספר או חלוצים בעבודה בארץ־ישראל. החנוך שקבלו התלמידים עלה לעם ישראל בדמים מרובים ובכחות רבים של עובדים ציוניים; החניכים משתמשים גם בפה בידיעותיהם ובתעודותיהם לשם “קריֶירה” ופרנסה. גם העובדים החלוצים קבלו מאת ההסתדרות הציונית את העזרה החמרית והמוסרית להוציא אל הפועל את משאת נפשם, אשר החיתה ורעננה את גופם ואת נשמתם בשבתם בארץ ואשר תשמש להם לקוי אור וחום גם בשבתם בגולה. על כן הרשות להסתדרות הציונית לקרוא את ה“שבויים” האלו אל תחת הדגל.

בכל ענפי העבודה של ההסתדרות הציונית מורגש חוסר בעובדים צעירים מסורים ונאמנים; וביחוד מורגש המחסור באלה שידעו את הארץ, באלה שיהיו קשורים אליה בקשר ממשי חמרי ורוחני, באלה שתהיה ה“אש עצורה בעצמותם”, באלה שיוכלו להכניס מאורה ומחומה של הארץ אל כל לב עברי ואל כל בית בישראל.

ההמונים העברים כבר החלו להרגיש, כי איזה דבר “נפל בישראל”, כי “פקד ה' את עמו” ואת ארצו; אלא שהעם עוד איננו יודע ואיננו מבין את “עצם הענין”; במשך אלפי שנים הוטבעו במוחו ובלבו מושגי הגלות והחורבן, וקשה לו לתפוס עכשיו אל נכון את מושגי הגאולה והבנין; צריך לדבר על לבו, למסור לו דברים כהויתם, כיידע ויבין, אז יחפוץ גם להשתתף בעבודה.

ומי כבני ארץ־ישראל מסוגל לבאר לעם את פרשת הדברים. אלה שנולדו בארץ וקלטו לתוכם את אורה ואת אוירה, אלה שהתישבו בה למדו לדעת אותה, בחורבנה ובבנינה; כל אלה שהיו במשך שנים קשורים אל הארץ בקשר של חיים ממשיים בחומר וברוח, – הם המה היותר מסוגלים לבאר לעם את המצב הנכון ולעוררם לעבודת התחיה והבנין.

כי תכריז ההנהלה הציונית האמריקאית במשך זמן ידוע על הגדלת מספר חברי ההסתדרות, כי תבוא הנהלה “קרן היסוד” לגבות את המס הלאומי, היא מרגיש הבל מקום בחוסר עובדים, שילכו וימצאו את כל אותם היהודים המסוגלים והנכונים להשמע לההכרזה, כי יצא קול הקורא לעבודה ציונית ועברית אחרת,–אז יהיה גדוד המעוררים לעזר רב להשמיע את ההכרזה בכל פנות הרחוב היהודי ולגבות את המס מכל איש ומכל בית ישראל; כי בהם ובדבריהם ימצא העם עדות חיה לכל הנעשה בארץ־ישראל ולכל אשר יכול להעשות שם לבנין ביתנו הלאומי.

ולתועלת מיוחדה יכול להיות “גדוד המעוררים” להרחבת הגבולים של פעולת קרן הקיימת לישראל. זה המוסד הלאומי שהכה כבר שרשים עמוקים בשדרות העם הרחבות ושהתחבב על העם, – דוקא הוא נדחה בשנים האחרונות לשורות האחרונות על שדה העבודה הציונית; במקרה באים אל היהודי מזמן לזמן לקחת פרוטות לאותה הקרן, שהיא היתה צריכה להיות הראשונה והעיקרית לגאולת ארצנו; גם על “נדבת הנחלה” מכריזים בקול ענות חלושה ובמקרה פעם או פעמים בשנה באיזו אספות מקריות וקטנות.

“גדוד המעוררים” יכול לחדור לכל איש ולכל בית בישראל להכריז על גאולת הארץ מידי זרים בכספי הלאום העברי, לבאר ולהודיע, כי אם תהיה כל משפחה עברית גואלת לכברת ארץ קטנה, והיתה הארץ עוד הפעם לנו למורשה; והיה אם אחד מעשרה ישמע לקול הקריאה, ומצא לנו לגאול בכל שנה כברות ארץ גדולות להושיב עליהן אלפי עובדים עברים.

בני ארץ־ישראל! רובכם ככולכם הלא עברתם שם את ארצנו לארכה ולרחבה בנגב ובשפלה, בהרי יהודה ואפרים, בשרון וביזרעאל; הלא הרגשתם שם את החרפה על כי אדמתנו עזובה ושוממה בידי זרים, הלא שמעתם שם את בת־הקול המנסרת בחלל העולם לאמר: אוי להם לבנים שהגלו ושכחו את מולדתם, את הקול הקורא שם בהר ובעמק: גאלונו להיות לנחלה לישראל; הלא כאבו אז לבכם ונפשכם.

תארו לנפשכם, כי עם ישראל יבטיח לקרן הקיימת רק כמיליו דולרים לשנה, נדבת נחלה של איזו עשרות אלפים יהודים, ומצאה ידה לגאול במשך עשר השנים הבאות את המקומות היותר חיוניים בעדנו בארצנו. מה רם הדגל, מה נשגבה המטרה ומה גדול הספוק הנפשי לעזור לגאולה זו פה בגולה ולשוב לארצנו לראות בבנין שעזרתם ליסדו ולשכלולו. היש מטרה יותר נשגבה מזה בחיים, היש סיפוק רוחני יותר גדול מזה לאיש מישראל, לצעיר עברי, לבן הנאמן לעמו ולארצו?

מובטחני, כי יש חשבון להסתדרות הציונית או להנהלת קרן הקיימת לכלכל את חילנו הגדול די מחיתו; כי הלא יבחרו בהיותר טובים, באלה המוכשרים, המסורים והנאמנים ושבלי־ספק תהיינה תוצאות מתאימות לעבודתם. לדעתי, יש עוד לקוות, כי לאחר עבודה של שנתים בגדוד הזה, תוכל ההסתדרות להשיב את החיילים האלו לארצנו וכי אלו מהם שיחפצו יכולו להיות מן הראשונים לעבוד ולהתנחל על אדמת הלאום.

בני ארץ ישראל! אם באמת רק מאונס עזבתם לשעה את ארץ חמדתנו – בואו ועמדו בחפירות הראשונות של החזית ארץ־הישראלית בגולה. הקבצו אל תחת הדגל![²⁰]

הצורך ההכרחי

(על הלגיון היהודי)

השאלה הבוערת של הלגיון צפה ועולה כעת כמעט בכל אספה של נוער ציוני, היא מרחפת באויר אפילו באותן האספות שאין מדברים עליהן מפני שרוצים ל“המנע” ממנה. שאלה זו התפרצה לתוך חיינו הלאומיים וראויה שתקבל פתרון. רבים מהצעירים פונים לבאים בשנים מאנשי־המעשה ושואלים מהם עצה בנוגע לחובתם זו לעמם.

השאלה היא רצינית ומסובכה יותר מדי, כדי לענות בכל זמן על רגל אחת ולתת תשובה ברורה לשאלות פרטיות; הענין הוא קדוש יותר מדי, עד שנוכל להתוכח עליו אפילו באספות, כשאיננו בטוחים ששם דנים על הלכה למעשה.

כותב הדברים האלה הוא, לדאבונו, כבר מעל לגיל של היכולים להתנדב ללגיון. ולכן אין לו האפשרות להביא במעשהו את ההוכחה הכי טובה, אם הוא “בעד” או “נגד”. אולם הוא ירשה לעצמו להביע בכתב את דעתו הפרטית על “הלגיון”.

הייתי בהחלט נגד הלגיון היהודי, כשהתעמולה לטובתו היתה קשורה במה שנקרא “אקטיביזם”, שהתבסס בשעתו על האשמה, שההנהלה הציונית המרכזית פושעת ביחסה הפסיבי לעבודה המדינית. הייתי בהחלט נגד תעמולה זו, שהתבססה על ידיעות כוזבת והארה לא נכונה בנוגע למה שקרה בארץ ישראל. הייתי בהחלט נגד ההשקפה, שהממשלה התורכית הכריזה מלחמה על העם היהודי ושהעם היהודי צריך לענות בתור עם על הכרזת מלחמה זו, בגַיסו את הלגיון היהודי נגד תורכיה ולא רק באופן פרינציפיוני, היינו, במקרה אם הלגיון לא יוכל ללכת לארץ ישראל.

אני אומר כאן גלוי מה שכבר הצהרתי כמה פעמים בעתונות. אסור לנו להיות בלתי־צודקים ביחס לתורכיה אפילו אם היא חלשה כעת ואפילו אם גם חטאה נגדנו בדברים ידועים. נכון הדבר, שסבלנו הרבה בשעת המלחמה באופן כלכלי ורוחני מתוך מעשיהם של אחדים מפקידיה (אני עצמי סבלתי מהם הרבה). אבל בכל זאת אסור שהשנים הרעות האחדות תבלענה את עשרות השנים ואולי גם מאות השנים הטובות, כשאלפי פליטים מצאו מגן בתורכיה; אסור לנו להכחיש את העובדה, שאפילו בשעת המלחמה, ואפילו בנסיגותיהם האחרונות לא הראו התורכים שום כונה להחריב את האכרים היהודים. והראיה — שכל הערים והמושבות נשארו עומדות וקימות.

מרעישים אנו את העולם בשמחתנו להצהרת ממשלות הברית בנוגע למדינה יהודית. אנו שמחים בגלוי לכל צעד מוצלח ולכל נצחון של הצבא הבריטי בארץ־ישראל ואנו מפרסמים את המכתבים מלאי שמחה וגיל של המושבות היהודיות המשוחררות. אבל לעת עתה עוד לא שמענו כלום על רצונה של תורכיה לנקום ביהודים ובמושבות היהודיות שנשארו בידיה. האם זו היא הצהרת מלחמה לעם היהודי ונימוק מספיק להכרזת מלחמה מצדנו?

עלינו להיות ישרים ביחס לתורכיה החלשה! כל עמי התרבות יעריכו בנו יותר את מדות הכרת התודה, האצילות והיושר מאשר את החוצפה של מצליח־בין־לילה ובוגד. לכל העמים ישנם ענינים רבים שיצטרכו למסור בידי המדינה היהודית העתידה! בטחונם בנו יגדל, כשיראו שהננו עם החי על עקרים מוצקים של יושר ושאנו זוכרים יפה את הטוב שעשו לנו בתקופות הקודדמות ויתיחסו אלינו יותר באמון מאשר אם נופיע בתור כפויי טובה, המשתדלים רק לנצל בכל זמן את המנצח של היום.

הנני כמו כן באופן מחלט נגד הנמוק, שהכרחי הוא שיהיה לנו לגיון מיוחד לשם הפגנת היותנו לעם ולשם הכרזה על זכיותינו בארץ ישראל ורצוננו להקריב קרבנות, כדי להגין עליהן. אם לא עלה בידינו להוכיח זאת בדברי ימינו של אלפי השנים, בעבודת התחיה שלנו בעשרות השנים האחרונות ובמאות אלפי החילים שבכל החזיות, לא נוכיח זאת בגדוד של אלפי יהודים אחדים באיזו פינה נדחת בחזית. (והרי לא היינו בטוחים לגמרי שישלחוהו לארץ ישראל).

ואין אני מתביש כל עיקר להוסיף כאן נמוק אנושי פשוט שהוא גם נמוק יהודי הנובע מתוך מהלך־רוחנו: במקום שאין חובה והכרח מחלט, — לגיון מיותר הנהו שפיכת דמים ורצח, ועוברים אנו על “לא תרצח!”

אולם ההצהרה האנגלית והתקפת האנגלים בארץ־ישראל שנו לגמרי את המצב. בכל ידיעה על התנגשות בארץ ישראל בא המצפון ושואל: למה זה מחויבים בני לונדון, סקוטלנד ואוסטרליה, להקריב את חייהם כדי להקל לכם להשיג את ארץ ישראל? אין אנו מדברים כאן על הממשלה האנגלית; אנו מדברים על החיָלים הפשוטים. אתם קשה להתפלסף ולהתוכח. הם מוסרים את חייהם, הם הקריבו כבר אלפי חיים במלחמת איש באיש בשביל לא להחריב בתים ע"י פצצות וכלי־תותח, וכדי לא להחריב גנות, ובכדי לא לנגוע במקומות הקדושים. האם לא יעלה על דעתכם שגם אצל הגבורים האלה יכולה להתעורר השאלה: “היכן הם אלפי היהודים הרבים, שהארץ כה יקרה וקדושה להם והשואפים כה אליה? המחכים היהודים שאנו נרפד את הארץ בעצמותינו, ואחר כך יבואו לבנות כאן את ביתם?”

יכולים אנו לתאר לנו יהודים אידיאליים שיבואו ויאמרו: אין אנו רוצים כלל לבנות לנו בית לאומי. אין אנו רוצים אפילו בארץ ישראל, אם אין אָנו יכולים לקבלה אלא על ידי שפיכת דמים; מוטב שנחכה עד שהעולם יהיה יותר אנושי… אם כך הדבר יש להגידו גלוי, אולם אסור להתפלסף בצביעות, בשעה שהאחרים שופכים את דמם־ממש לכבוש ארץ זו ולשחררה, ולבוא אחר כך על מנת לקבל את חלקנו.

מתקבלות ידיעות משמחות מהערים ומהמושבות שעברו לידי האנגלים; הן חפשיות ושקטות (אין נצרכים בהן אפילו לשומרים), מותר להיות הידיד הכי טוב של תורכיה ולחכות בכל זאת לידיעות משמחות כאלו גם משאר הערים והמושבות שבארץ ישראל; לדאבוננו ידיעות משמחות כאלו יכולות להגיע רק לאחר שיפלו עוד חילים אנגלים רבים במלחמה.

הממשלה האנגלית מרשה לנו ועוד יותר מזה היא מזמינה אותנו לשלוח ועדה לארץ ישראל, שתפקידה לסדר שם את מהלך־החיים, להתכונן להתישבות יהודית גדולה, להחזיר את אלפי הפליטים ממצרים, לזרוע, לנטוע, לסלול דרכים, לפתוח בתי הספר העבריים ואפילו להתחיל לבנות את האוניברסיטה העברית. אנו מקבלים את ההזמנה ברצון ומאחלים ורוצים, שעבודת הקמת ההריסות תתחיל מיד, כדי שאספת השלום תמצא אותנו כבר בארץ ישראל מטפלים בעבודתנו ומקימים את הריסות הארץ. אולם בשביל שעבודת הבנין תוכל להעשות שם בשקט, מוכרחים חילים אנגלים להלחם יום־יום בחזית ולחדור יותר ויותר עד מעל לכרמל, לתבור, לחרמון וללבנון.

כן, אפשר שאנגליה איננה מתכונת כלל רק לטובתנו, והיא רוצה גם לתקן את עניניה היא. ובכן — שותפים אנו; יותר שנגדיל את ההון היסודי שנשקיע בארץ ישראל, יותר תגדלנה הכנסותינו (הרי, איך שהוא, ואנגליה יכולה להתקים גם בלי ארץ ישראל). ואם נדבר בלשון המסחר, אנגליה נותנת לע“ע את כל חלקה ב”הוצאות" — ומתעוררת השאלה על השתתפותנו האקטיבית במה שנעשה כעת בארץ ישראל. חשבנו שבנוגע לחילים, נצא ידי חובתנו בחילים היהודים המשתתפים במלחמה בחזיות האחרות, ושבארץ ישראל נעזור רק בצבא־עבודה מרכב מפועלים ובעלי מלאכה מסוגים שונים, שיכינו מזון בשביל הצבא האנגלי ושימלאו את התפקידים הנחוצים מאחורי החזית. אפשר שזה הוא באמת מוצא טוב.

אולם מתברר, שלעת עתה אין מי שיגשים את תכנית צבא־העבודה. הממשלה האנגלית יכולה למצוא שם בכספה די פועלים בין ערבי ארץ ישראל והסביבה. ההסתדרות הציונית חושבת את הדבר, כפי הנראה, למוקדם מדי. מלבד זה העברת פועלים לארץ ישראל בתנאים הנוכחים ובמצב הדרכים עתה, דרך האוקינוס השקט והאוקינוס ההודי עד לים סוף, תעלה בכסף רב.

אולם החזית בארץ בישראל אינה יכולה לחכות. כפי הנראה צריכים שם לחילים, ולא קל ביותר להעביר לשם אנשים מהחזית המערבית. משרדי ההרשמה האנגליים שבאמריקה “מזמינים” צעירים יהודים (נתיני ממשלות הברית, חוץ מאמריקה) ומבטיחים להם באופן רשמי שישלחום לחזית בארץ ישראל; ה“הזמנה” נשלחת גם להנהלה הציונית בבקשה למסרה למעונינים. השאלה איפוא, ברורה כעת, כיצד על הנוער היהודי לענות על הזמנה זו?

ועוד נמוק, ואפשר שהוא החשוב ביותר: אנו קוראים בעתונים שגדודים ערבים נלחמים בעבר הירדן על יד מסילת חג’ז, הם באים גם לעזר האנגלים ביריחו. אם גדודים ערבים יבואו לארץ ישראל, הכרח שיופיעו גם גדודים יהודים.

התנאים המדיניים הנוכחיים ודרישותינו הלאומיות עושות את הלגיון היהודי בארץ ישראל לענין של הכרח בשבילנו. ויותר יגדל — יותר יעשה רושם בגדלו ובערכו. מאושרים אותם הצעירים, היכולים למלאות חובה לאומית זו ולהענות להזמנה. דרכם לעבודת־העם בארץ־האבות המשוחררת ובארץ עתידנו פתוחה לפניהם.

ניו־יורק (נדפס באידית בעתון “די ווארהייט”).

הגדוד העברי

(העבר, ההוה והעתיד שלו)

חוברת שהוצאה באידית ע“י הועד־הפועל של “הלגיון היהודי”, אלף תתמ”ט לגלותנו, ניו־יורק.

קמנו, שבנו ומחודשי איל, צעירי אונים,

קמנו, שבנו אנחנו — בריונים.

באנו לגאול ארצנו בסער מלחמה

אנו תובעים הנחלה הזאת ביד רמה.

בדם ואש יהודה נפלה

ובדם ואש יהודה תקום.

(משיר הבריונים, יעקב כהן).

אל הקורא

חוברת זו כתובה בשביל ההמונים היהודים. יודעים אנו, כי היה זמן שהיהודים אהבו לקרוא לא רק בלב אלא גם במוח, הם אהבו להעמיק חקור ולדעת מקורו של כל דבר המסופר לו. לכן מצאנו לנחוץ להראות, כיצד התפתח רעיון הלגיון היהודי, לספר מחבלי הלידה, מצעדיו הראשונים ומשויון־הרוח וההתנגדות שבו פגשוהו אפילו מצד אלה, שנהיו כיום, הודות לתנאים החדשים העכשויים חסידיו הכי נלהבים.

אלה שאינם מעונינים בתולדות הלגיון היהודי ובעברו, והרוצים רק לדעת מה נעשה בו רק כעת. מה אפשר לעשות ומה הוא התפקיד שהלגיון יכול למלא בארץ־ ישראל, יכולים לעבור מיד לפרקים ד' וה'; ואפשר שאחר כך יקראו בעצמם מתוך ענין גם את הפרקים הראשונים.

א. אבי הלגיון היהודי

הלגיון היהודי מהוה בודאי פרק מיוחד ולא מהפחות מענינים שבדברי ימינו. הדף הראשון של הפרק הזה נכתב במצרים על גבול ארץ־ישראל.

כשנתלקחה מלחמת העולם, ומאות אלפי צעירים יהודים הלכו לשני צדי החזיות השונות בתור נתיני המדינות הרבות שהשתתפו במלחמה, — נולד הרעיון כי צריך ליצור לגיון יהודי מיוחד בעל אופי יהודי לאומי, כדי שיסמל, בבוא רגע השלום, את העם היהודי וידרוש את זכויותיו הלאומיות.

העתונאי והסופר רב הכשרון, הנואם הגאוני, אחד המנהיגים הציונים הכי מסורים שברוסיה, ז. ז’בוטינסקי, שהצטין תמיד בעקביותו ובכוח ההחלטה שלו, התחיל לנהל תעמולה גלויה לרעיון זה ושאף להעמיד את השאלה הזאת באופן מעשי על סדר היום של העבודה היהודית הלאומית והציונית. בחורף 1915־1914 נמצא במצרים, בכונה או במקרה. באותו זמן באו לשם אלפי גולים מארץ ישראל וביניהם גם מאות אחדות בחורים אמיצי הלב. אחד מגולי ארץ־ישראל אלה, טרומפלדור, יהודי מרוסיה, שהצטין במלחמת יָפּן (הוא שב ממלחמה זו קטע־יד, וקבל אותות הצטינות אחדות) ועבד אח"כ שנים אחדות בארץ ישראל בתור פועל, היה כעת לתלמידו המובהק ועוזרו הכי נאמן של ז’בוטינסקי בסידור גדוד יהודי מיוחד בשביל הצבא המצרי. המטרה העיקרית היתה כמובן, שגדוד זה ילך להלחם בעד ארץ ישראל.

תעמולת הלגיון פגשה במצרים קרקע מתאימה מאוד; הבחורים היהודים, שהוצאו נגד רצונם מארץ ישראל, ראו בהצעה זו את האמצעי היחידי והטוב ביותר, כדי לשוב לארצם ויחד עם זה גם לנקום בעד רדיפות־היהודים בזמן האחרון בארץ־ישראל. רבים מאלה, שעזבו את הארץ ברצונם הטוב, הרגישו אחר כך מוסר־כליות ויראו את עצמם בתור פושעים ובוגדים, שברחו מהעמדות היהודית, שהושגו שם בכ“כ הרבה מלחמות. הם מצאו את הדרך לכַפַּר על עוונם ע”י השתתפותם בלגיון היהודי. היו שם גם צעירים, שבאחד הימים הקרובים היו קוראים אותם בין כך וכך לעבוד בצבא בארצותיהם; וימצאו כי טבעי בשבילם וגם יותר נוח ומתאים הוא לעבוד בגדוד, שצריך היה ללכת לארץ ישראל.

וככה נרשמו במשך זמן קצר יותר משש מאות בחורים. הגדוד נתקבל באופן ידידותי מאוד מהפקידים הצבאיים האנגלים בתור היחידה היהודית הראשונה של מתנדבים לטובת ממשלות־הברית. מטעמי הסודיות הצבאית אי אפשר היה לדבר אז בגלוי על משלחת צבאית לארץ ישראל; הובטח למתנדבים האלה, שהם לא ישלחו רחוק מחופי הים התיכון. אולם יחד עם זה היה קים תנאי חשאי והסכם, שהגדוד היהודי ילך לארץ ישראל. המפקד הראשי של הגדוד, קולונל פטרסון, היה פחות זהיר והמשיל את עצמו למשה שהוליך את היהודים דרך מדבר סיני לארץ המובטחה. יחידה זו נקראה “גדוד הפרדות של ציון” לשם הובלת מוניציה לחזית. הסמל המיוחד של הלגיונרים היה “מגן־דוד” ושפת־הפקודות היתה העברית.

כשנתברר אחר כך, שגדוד־הפרדות של ציון מוכרח להשלח לגליפולי על חוף הדרדנלים, הרגישו הצעירים היהודים אכזבה מרובה ונדמה להם כאילו שנו את המטרה העיקרית של הלגיון. אולם הם נשארו נאמנים לשבועתם ויחליטו לשמור בכל כוחותיהם על כבודו ושמו הטוב של הגדוד היהודי הראשון. את חובתם בתור חיָלים הם מלאו באומץ־לב, במסירות גדולה מאוד ובהקרבה עצמית מרובה; אין ספק, שבזה הם קדשו שם ישראל בעמים. בספרו “עם היהודים בגליפולי” מהלל ומשבח הקולונל פטרסון את הנוער היהודי הרציני והמלא גבורה, יורשי רוחם של המכבים.

תפקידו של “גדוד הפרדות של ציון” בחזית היה אחראי מאוד, עליו הוטל להביא מוניציה לשורות הלוחמים הראשונות. נחוץ אומץ מיוחד, כדי ללכת הנה ושוב לעתים קרובות בין השורות הראשונות של החזית מתחת לאש האויב. בשדה המלחמה נפלו אז מהלגיון היהודי כעשרים איש ונפצעו כחמישים (אחדים מהם נשארו בעלי מום). כל השאר שבו מגליפולי יחד עם הצבא האנגלי. אולם אי אפשר היה עוד לשלחם אז לארץ־ ישראל, והגדוד נתפזר.

אפיזודה צבאית זו לא היתה חשובה ביותר ונשאה אופי של מקריות; היא לא האריכה ימים, ונודה על האמת שעל ידה נטה הלגיון ממטרתו העיקרית. ובכל זאת זה היה הצעד הראשון, לאחר הפסקה של מאות שנים, שהיהודים קשרו את התקוות היהודיות הלאומיות ושאיפתם לארץ ישראל עם עובדה של מלחמה ויגבשו אותה בצורה כה ממשית. היהודי הרים את החרב בתור יהודי ולשם ענינים יהודיים, והשתמש בה באומץ ובכוח. אנגליה ידעה לשם מה הלכו היהודים, ולאן היו עיניהם מפנות אפילו באש־המלחמה של תותחי גליפולי; ואין ספק שאנגליה התחשבה בזה גם כשהחליטה להכריע, בהשפעתה, על המאזנים לטובת הלאום היהודי. כשכותב דברי ימי ישראל יגיע לפרק הגאולה האחרונה, לא ישכח בטח להכניס בחשבון גם את האפיזודה של “גדוד הפרדות של ציון” —אבי הלגיון היהודי.

ב. תקופת המעבר

אחדים האשימו את ז’בוטינסקי על אשר מהר לעזוב את מצרים ולא נספח עצמו לגדוד היהודי. קשה לאמר, אם הוא יכול היה לפעול שם יותר משפעל או אלמלי נשאר — היה עולה בידו לשנות את תכנית המפקדה האנגלית. בכל אופן שאף ז’בוטינסקי ליצירת מחנה גדול של צבא יהודי, ולשם זה שב לאירופה.

באיטליה נפגש ז’בוטינסקי במהפכן היהודי הידוע, פנחס רוטנברג שגם הוא התלהב לרעיון של צבא יהודי לאומי. לאחר מו“מ עם יהודי שויצריה שלא הביא לשום תוצאות, נסע רוטנברג לאמריקה. ז’בוטינסקי נשאר לעבוד באירופה. המפקדה הראשית של הלגיון היהודי, שצריך היה להוָצר, היתה בלונדון, ועתון שבועי, ה”טריבונה“, הוצא לשם תעמולה ע”י ידידיו בקופנהגן.

התכנית של יצירת לגיון יהודי פגשה בהתנגדות חזקה. הנמוק הראשי של המתנגדים היה, שהיהודים מקריבים די קרבנות בכל הארצות הנלחמות, ע"י זה מובטחות דרישותינו הלאומיות דיָן; ולכן אין לנו להקריב עוד קרבנות נוספים, שאין איש דורש ממנו ושאין איש מבטיח לנו בגללם כלום. עוד טענה היתה למתנגדים: טרם שנצליח ליצור צבא יהודי גדול ולהביאו לארץ ישראל, תחריב בינתים תורכיה את כל הישוב היהודי, שהוצאנו עליו כוחות וקרבנות כה מרובים. על זה היו חסידי הלגיון היהודי עונים, שכל קרבנותינו בארצות פזורנו הנם לחנם ואינם נזקפים בשום מקום על חשבוננו הלאומי, ושתורכיה הכריזה בין כה וכה מלחמה על הישוב היהודי בארץ ישראל ובטח שתחריבו, אם לא נצליח לבוא לעזרתו בעוד זמן.

ביחוד התלקחה מלחמה בנידון הליגיון בויטשפל שבלונדון, כשהממשלה האנגלית חפצה להכריח את היהודים הרוסים, שהיו שם, ללכת לעבודת הצבא. ז’בוטינסקי טען, שכיון שכולם מוכרחים ללכת לעבודת הצבא, הלא טוב להם, בלי שום ספק, ליצור גדוד יהודי מיוחד, שאפשר לקוות שישָלח לארץ ישראל. לעומת זה רגנו ההמונים היהודים, כי ז’בוטינסקי מכריחם ללכת לעבודת הצבא, בשעה שעוד אינם מחויבים לזה וכשהם מקוים להשתחרר מחובה זו. ז’בוטינסקי פתח יחד עם מצדדי הלגיון במשך חדשים אחדים בתעמולה ענקית ע"י עתון יומי ואספות המוניות. התוצאות היו מינימליות; וכל הענין נגמר בזה, שז’בוטינסקי ואתו מאות אחדות של צעירים יהודים משכילים ומסורים לרעיון התחיה נרשמו, ויצרו את הגדוד היהודי הראשון באנגליה. זה היה בקיץ שנת 1917, חדשים אחדים טרם שכבש הצבא האנגלי את ארץ ישראל ולפני פרסום הצהרת בלפור.

מצב גרוע מזה שבויטשפל מצא פנחס רוטנברג באמריקה בתעמולתו לטובת הלגיון. אמריקה היתה אז ארץ ניטרלית ורחוקה מהחזית. בה לא שרר כל הלך־רוח של מלחמה; לעומת זה ידעו יהודי אמריקה את כל הצרות, את כל האסונות שבאו על היהודים בארצות־המלחמה באופן ישר — כתוצאות המלחמה — וגם באופן בלתי־ישר. הם לא רצו בשום אופן להסכים לקרבנות חדשים. אחרי נסיונותיו אלה שלא הצליחו, עזב רוטנברג לגמרי את ענין הלגיון.

רק לאחר שנה, בהתחלה קיץ שנת 1917, כשהתחיל הצבא האנגלי להתקרב לגבולות ארץ ישראל, התחיל הרעיון של לגיון יהודי בשביל ארץ ישראל למצא נתיבות גם ללבות יהודי אמריקה, והתעמולה בין הצעירים היהודים היתה מביאה גם לתוצאות טובות. אולם אי אפשר היה למצוא את הצורה המתאימה לאישור הלגיון על ידי הממשלה האמריקאית באופן חוקי. רוטנברג נסע בינתים לרוסיה, וכל שאלת הלגיון היהודי באמריקה נשארה תלויה באויר. כך נמשך הדבר עד לסוף שנת 1917, כשבאו זא“ז ההצהרה האנגלית על הציונות, כבוש יהודה ע”י הצבא האנגלי, ויחד עם זה גם שחרורה של ירושלים ושל חלק ממושבותינו. אין כל ספק שעובדות אלו, שתשמשנה נקודת־מפנה בחיינו הלאומיים, גרמו גם להשפעה מהפכנית על מוחותיהם ולבותיהם של יהודים רבים וביחוד של הנוער האמריקאי. מיד התחילה אז ביהדות האמריקאית התנועה לטובת הלגיון היהודי.

ג. התנאים החדשים

בנובמבר שנת 1917 פרסמה הממשלה האנגלית את הצהרת בלפור. היא הצהירה על רצונה לסיֵע ליהודים לבנות את ביתם הלאומי בארץ ישראל, מבלי להעמיד ליהודים איזה תנאים שהם. אולם מובן היה מאליו, כי כשבא עכשיו, מבלי שחכו לו, סיוע כה חשוב, צריך היה שגם היהודים יעשו מצדם דבר מה־חשוב שיוכיח כי המה שואפים באמת לארץ ישראל. ואם הממשלה האנגלית רוצה לסיע לנו בארץ ישראל, הלא מוטל גם עלינו לעזור לה שם בכל כוחותינו. והיות שהעזרה הטובה והממשית ביותר, שאנגליה יכולה היתה להושיט לנו באותו רגע, היה כבושה של ארץ ישראל, — נתעוררה מיד השאלה של פעולה צבאית יהודית מיוחדת ושל יצירת לגיון יהודי שילחם בעד ארץ ישראל.

באותו זמן הלך הצבא האנגלי בארץ־ישראל מחיל אל חיל. הוא כבש את הערים ההיסטוריות עזה ובאר שבע, שחרר חלק גדול ממושבותינו; וזה ברגע שהחרב היתה מונחת ממש על צוארן, וכשנמצאו בסכנת הרס מחלט… והנה רואים היהודים את עזרתה הממשית של אנגליה. הלבבות מתמלאים אליה הכרת תודה בלי גבול; אולם יחד עם זה מעיקה כאבן כבדה המחשבה: מדוע לא זכינו שעזרה זו לאחינו תבוא ע"י צבא יהודי? מדוע נזקק תמיד למתנות ונדבות?

במצב יותר קשה ויותר מעליב נמצאנו מבחינת הרגש הלאומי שלנו, כשהגיעה הידיעה המשמחת שהצבא הבריטי כבש את ירושלים וישחרר את עיר קדשנו. זה קרה בדיוק בערב חנוכה. באותו יום, לפני אלפים שנה, עברו גבורי המכבים בתהלוכת־נצחון למגדל דוד ולהר הבית… ונשאל את עצמנו: היכן נכדי המכבים עם דגלם כעת?

הפרטים ממעשי־גבורתם של החילים האנגלים “הלונדונים והסקוטים” על הרי ירושלים ומתחת לחומותיה נגעו עד עמקי לבותינו. דמעות זלגו מעינינו, כשקראנו אותן. כמה אלפי חיָלים אנגלים הקריבו את עצמם בין הרי ירושלים במלחמת־כידונים, אך ורק כדי שלא להרוס את המקומות הקדושים ע“י השלכת פצצות ויריות מכלי תותח… בין הגבורים האלה בודאי שהיו גם יהודים, אולם מספרם היה קטן ומי ידע מהשתתפותם במלחמה? עכ”פ הם נלחמו בתור אנגלים… ואפשר אפילו, שהחילים הנוצרים שאלו בשעת התגרה המיואשת והמלאתי־דמים וטרם שיצאה נשמתם: היכן הם בני אותו העם, האומר שארץ זו היא ארצו ושירושלים כה אהובה עליו?…

הגנרל אלנבי המנצח נכנס לשערי ירושלים ביראת הכבוד. הוא הלך ברגל ובראש גלוי; ומלבד הגדוד הבריטי הוא כבד גם את הלגיונות הצרפתים והאיטלקים שישתתפו בתהלוכת נצחון זה דרך שערי ירושלים ושיכנסו בדגליהם הלאומיים לעיר הבירה של דוד. אפשר שבין כל החילים האלה היו גם חילים יהודים אנגליים, צרפתיים ואיטלקיים. אילו היה משתתף בתהלוכה זו גם לגיון יהודי עם יהודים עבריים ודגל עברי לאומי, הרי היו מוכרחים היו להכיר את היהודים האלה ליורשים האמתיים של עיר זו ולבעליה; ואפשר שאז היה מתחיל גם לנפנף על מגדל־דוד הדגל היהודי הכחול־לבן.

הצבא האנגלי הספיק כבר למלא חלק גדול מתפקידו; הוא כבש את כל יהודה ואת ירושלים, לב ארץ ישראל. כעת הוא יכול להתקדם בפחות מהירות והסתערות ולכונן את צעדיו הבאים. בשבילנו ודאי שעשה כבר דבר גדול; הוא הכניס את ארץ ישראל לחוג הארצות, שעליהן יצטרכו לדון כתום המלחמה. אין שום ספק בדבר, שהשאלה הלאומית שלנו מוכרחה לקבל אופי בין־לאומי; הפקידים האנגלים הצבאיים והאזרחיים עשו את כל מה שיכלו לעשות בשביל היהודים, שנשארו בחלק המשוחרר של ארץ ישראל, ויתיחסו אליהם בידידות רבה. הכל שב שם לתחיה, והחיים הלאומיים המאושרים החדשים הולכים ומתארגנים תחת הגנתה ובעידודה של ועדה ציונית, שהוכרה באופן רשמי ושיש בה משהו מפרצופה של ממשלה יהודית.

אולם שתי שלישיות ממושבות היהודים יחד עם חיפה, טבריה וצפת עודן תחת ידי תורכיה המתמרמרת ורוגזת עכשיו עלינו עוד יותר מאשר בכל השנים האחרונות. בכל יום, בכל שעה נתונים היהודים הנמצאים שם בסכנה של אסונות ופורעניות נוראות, של יסורים אין קץ, הרס ואבדון. הישועה היחידה היכולה להגיע אליהם תבא רק ע"י הצבא האנגלי. אולם אין הוא יכול לסכן בגללם יותר מדי את גדודיו; והרי סוף־סוף אין ערים ומושבות יהודיות אלו יכולות להיות יותר חשובות לאנגליה מאשר מאות הערים והכפרים בבלגיה, סרביה, צרפת, ואיטליה, שגם עליהם עברו תקלות שונות ושעוד טרם נשתחררו מידי הכובש…

אמנם לנו הישוב היהודי הזה יקר מכל הון. הרי הקרבנו לו כל כך הרבה כוחות וחיים; הרי לנו הוא היסוד לחיינו הלאומיים בעתיד הקרוב. ואילו נמצאו כיום בארץ ישראל גדודים יהודים אחדים, הרי אי־אפשר היה לרַסֵן אותם לבלי יצאו במלחמת תנופה והגבה, כדי להציל במהירות האפשרית את הישוב היהודי: את אלפי ההורים, האחים והילדים, הנאבקים שם אולי עם המות. הצבא האנגלי היה מתקדם יותר מהר ובאופן בטוח יותר אילו היה חלוץ כזה, הנכון להקריב את עצמו, הולך לפניו בדרך שחרורה של ארץ ישראל.

ד. הלגיון היהודי באמריקה

(הגדוד העברי)

וישנם עוד גם בין יהודי אמריקה בחורים יהודים עם מוח יהודי, נשמה יהודית ולב יהודי, יהודים שטרם התמסרו כולם למקח־וממכר, שעוד לא נשתעבדו לעגל הזהב ושאינם אסורים בכבלי־זהב. והיהודים האלה הבינו את גודל הרגע ההיסטורי, ונשמתם היהודית התעוררה בהם; הלב היהודי התחיל לדפוק. וכך התחילה התנועה לטובת הלגיון היהודי באמריקה.

נרשמו מקודם בודדים, ואחר כך (כשהובטח שהלגיון היהודי מיועד רק בשביל ארץ־ישראל) נספחו עשרות ומאות; כיום הם כבר אלפים אחדים, האלמנט היהודי הכי טוב, הכי לבבי, עם הנשמה היתרה העשירה, — האלמנט הכי יהודי, שהיה פזור וחבוי בתוך היהדות האמריקאית בפינות השונות של הארץ החדשה. רב האור, וגדולה השמחה ברחוב היהודי! הבנים מתקבצים ועומדים באומץ ובגאוה מתחת לדגל היהודי. חיי היהודי הוקלו והרגשתו היהודית של כ"א היתה חמה וחגיגית: “גם אנו, היהודים, עם הננו. גם לנו בנים, בחורים, ההולכים להלחם בשביל ארץ מולדתם!”

נרשמו כבר אלפים אחדים, התיצבו כתף בכתף. כל אחד הושיט את ידו למשנהו, וכך נוצרה שרשרת זהב ארוכה… לא, לא שרשרת זהב, כי אם שרשרת בני־אדם, הקשורים זה בזה במיתרי־הלב, מיתרי לב־העם, המכוונים באופן נפלא. אלה הם חוטי הפתיל מהנשמה היהודית, הנמשכים מהפנות הכי נדחות שבמערב מעל לאוקינוסים וימים, הרים, עמקים ומדבריות עד לארץ־הקדם המלאה אור וחום, עד מזרח שמשנו…

אחדים מהם נמצאים כבר בין הרי יהודה ודורכים בעוז במסלות המכבים ובר־כוכבא; אחרים עוברים כעת דרך מצרים, במקום שהנילוס והפירמידות משתאים בהערצה לנכדי אותו העם, ששוחרר מימי קדם. חלק מהם מבקיע כעת בים ומביט בגבורה ישר לתוך פני הסכנה; חלק אחר צועד ביבשת אירופה האומללה, שאינה יכולה להכיר בהם את מי שהיו לפנים מהגרים מסכנים, חסרי־אונים ודלי־כח… וכולם מוכיחים לאנגליה, כי העם היהודי יודע להעריך יפה את הסיוע הניתן לו, ושהוא יכול לגמול בעדו וגם יעשה זאת. הם מראים לעולם הישן, כי גם באמריקה עוד ישנם יהודים שלבם מלא רגשות עדינים ונעלים. שאר הלגיונרים נמצאים עוד בינינו ומתכוננים באי־סבלנות לדרך ההיסטורית היפה והעטופה זוהר.

אולם עלינו להודות, שעד כמה שתפקיד בחורינו שהתנדבו יהיה חשוב, הלגיון היהודי לא ישיג את הערכתו ומקומו הנכונים אם מספר חיליו לא יעלה על אותם האלפים המעטים שכבר נרשמו. יחידה צבאית צריכה להצטיין לא רק באיכותה; היא צריכה למנות בין שורותיה עשרות אלפים. לדאבוננו אסור לנתינים אמריקאים להספח לגדוד הזה, הנחשב בתור חלק מהצבא האנגלי; בני המהגרים הזרים הרגישו את עצמם כמעט חפשיים לגמרי מחובה של עבודה בצבא; רק הטובים שביניהם היה די אמיצים עד להתנדב ללגיון טרם “הגיע צבאם”. אומרים, כי כעת עומדים לקחת לצבא כמעט את כל בני חוץ־לארץ ולהכניסם בשורות החילים מה“מדרגה הראשונה” (שישלחו לחזית). צריך לחשוב שרבים מהם יבכרו להרשם בגדוד העברי, כדי להלחם בחזית היהודית של ממשלות הברית, תחת הדגל היהודי, לטובת העם היהודי. אם אחינו מוכרחים לטעום טעם חפירות — מוטב שאלו תהיינה החפירות בארץ־ישראל: ביהודה, בגליל ובעבר הירדן; ואם נגזר עלינו להקריב את בנינו — מוטב שנקריבם בחזית של המזרח היהודי, ויפדה הדם ויגאל את ארץ היהודים, וימצאו גבורינו, שיפלו במלחמה זו, את מנוחתם האחרונה בארצם הם, במקום שהעם המשוחרר והמלא רגשי־תודה ישתטח ביראת הכבוד ובאהבה על הקברים הקדושים, ירטיבם בדמעות חמות ויקשטם בעציצי פרחים… אולם החלק הגדול של היוצאים למלחמה ישאר בחיים; והם יהיו האזרחים הראשונים הכי מכובדים של ארץ היהודים החפשית.

מענין להביא כאן שורות אחדות ממכתב, ששלח חיל הלגיון היהודי מקנדה רגעים אחדים טרם שהפליגה האניה:

“אנו יורדים לאניה. נתפנו אהלים רבים; במשך החדשים האחרונים לא נוספו קבוצות גדולות של חילים חדשים לגדוד שלנו. האם כבר אזל אצלם הדם היהודי הנקי? האם אפסו בקרבנו היהודים האמריקאים, הכפירים ונשארו רק אותן החיות הנזונות משיורי מטבחי הזרים והמכרסמים את העצמות מתחת לשולחנות זרים ועשירים? היכן הוא הנוער היהודי? היכן הם הציונים הצעירים, השרים בחגיגות ובבנקטים “עוד לא אבדה” ו”שאו ציונה נס ודגל“? האם אינכם מרגישים, כמה גדול הוא פשעם, להשמיע מלים אלו בפי פחדנים אומללים ובוגדים לאומיים? המעיזים הם עוד להביט ישר בעיני חבריהם מבלי שיירקו בפניהם־הם בשנאה ובדם!?”

מחכים אנו לתשובתם של הצעירים היהודים על השאלות המרות האלו…

ה. החובה הלאומית

אם נכון הדבר, שעם ישראל שב לתחיה, ימָצאו בטח ללגיון היהודי די בחורים יהודים בין חוגי העם השונים. כך היה המצב עד עכשיו: באו לגיונרים לא רק מבין הציונים; השתתפו גם בלתי־לאומיים, כי אם סתם בחורים יהודים, וביניהם אפילו אחדים, שלא ידעו לברר לעצמם, למה ובמה הם יהודים; הם הרגישו פשוט, שנמשכים הנם אחרי הלגיון היהודי והארץ היהודית. יודעים אנו שישנם יהודים לאלפים ורבבות, שלבם נתון לעמם ולמלחמה על קיומו הלאומי; אולם אין הם יכולים למלא כעת את חובתם הקדושה, מפני שנתינותם האמריקאית דורשת מהם שילכו להלחם עכשיו בחזיות אחרות.

אולם ישנם עוד בטח באמריקה צעירים יהודים, המרגישים בתוכם את החובה הלאומית להתנדב ללגיון בשביל המלחמה בארץ־ישראל.

ישנם באמריקה אלפי יהודים רבים שבאו הנה מארץ־ישראל. רבים מהם ברחו פשוט, הנה, מפני שכאן החיים יותר קלים; ישנם עוד לדאבוננו אנשים שבשבילם “נוחיות” שונות חשובות מכל האידיאלים ביחד וגם מארץ לאומית. אולם רבים מאלה טוענים, כי הם עזבו בכאב־לב את הארץ, היות ולא יכלו להמשיך שם בתנאים הקודמים את חיי־העבודה והיצירה ושחושבים ומקוים הנם לחזור לשם באפשרות הראשונה.

ישנם ביניהם גם צעירים, מי שהיו פועלים, מורים ותלמידים בארץ־ישראל; הם השתתפו ביצירת החיים החדשים, והיו שם בין נושאי דגל התחיה. ספק הוא, אם צדקו בעזבם את עמדותיהם ברגע הסכנה הגדולה. רבים נוטים להאשימם כבורחים מהחזית…

מלבד הסוגים האלה ישנם בתוך ההסתדרות הציונית צעירים לאין מספר, החושבים את עצמם למועמדים בשביל העבודה בארץ־ישראל בהזדמנות הראשונה. הם למדו כבר, בעוד זמן, את רקודי ה“הורה” ושירי־העבודה שבארץ־ ישראל…

מאות רבות של הבחורים האלה אינם אזרחים אמריקאים, בכל אופן הם אינם נכללים במחלקות הנדרשות מיד לצבא. יכולים הם להרשם בלי שיפריעום בלגיון היהודי; אם בעלי משפחות הם ועליהם לדאוג למשפחותיהם — הן ידוע להם שהממשלה הבריטית ובאי כח היהודים יקבלו על עצמם חובה זו.

על הצעירים האלה ודאי שחובתנו הלאומית מוטלה בכל כבדה ההיסטורי והמוסרי; הנה בשבילם הזדמנות מצוינה לעלות לארץ ישראל בין שורות הלגיון היהודי. הנה נתנת להם האפשרות לשוב לארץ בגאון ולתפוש שם בכבוד את מקומם הקודם. ע"י הלגיון היהודי המה יהיו לבוני עתידנו החדש ותנאי חיים חדשים לעצמם ולכל עם ישראל. — ואם גם הפעם ישתמטו ממלאות את חובתם זו לעמם ולארצם, הרי המה בוגדים לאומיים במלא מובן המלה ומעמידים את עצמם מחוץ למחנה.

אין לעם היהודי, כידוע, האפשרות להעניש בעד בגידה לאומית. אולם הוא מוסר את האנשים האלה למשפט מצפונם, שיחטט במוחם כיתושו זה של טיטוס הרשע… כל פעם שיבואו לאספות ציוניות, תצלצל באזנם קריאת הנביא: “מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי?” וכשיפשטו ידיהם לקחת כספים בשביל ארץ ישראל, ישמעו את קולו המוכיח של אותו הנביא: “ידיכם דמים מלאו!” דם אחיהם, שהלכו לכבוש בשבילם את ארץ היהודים, יקרא אליהם מתוך אדמת־הקודש…

כמה גדולה חשיבותו של הלגיון היהודי בשביל תפקידנו הלאומי בארץ ישראל יראה מזה, ששם נכנסו ללגיון, מיד אחרי כבוש האנגלים, מאות בחורים וגם יהודים באים בשנים. גם הנשים יצרו ארגון מסיע; וכותבים משם, כי גם נערות יהודיות אחדות נרשמו לשם עבודה בצבא. הפועלים היהודים, שנלחמו במשך שנים מלחמה קשה וקדושה בעד כבוש העבודה, עזבו עכשיו למאות את עבודתם והלכו לחזית; מבינים הם יפה כי עבודתם זו בצבא יכולה להשפיע, שרבבות יהודים יוכלו למצוא אחר כך בבית הלאומי היהודי את התנאים המדיניים והכלכליים המתאימים.

מובן מאליו, שדוקא לגיונרים אלה ישמשו אחר כך בתור הפועלים הראשונים והטובים ביותר של הארץ היהודית ובוניה. הרי אין אנו שואפים לסתם הגירה לארץ ישראל; הרי מתכונים אנו לבנות שם את המדינה היהודית; ולא נוכל להשיג את המטרה הזאת בסתם־מהגרים, המחפשים להם מנוחה ולחם בכל מקום שהוא ובכל הדרכים. האזרחים היהודים הראשונים צריכים להיות קרוצים מחומר אנושי מעולה, עליהם להיות בעלי משמעת, אוהבי סדר, ובשעת הצורך המה צריכים להיות מוכנים גם להקריב קרבנות. מי יתאים יותר לזה מאשר הליגיונרים היהודים (חוץ, אולי, החלוצים הראשונים של הישוב)?

צעירים אלה שהשליכו מאחוריהם את כל עניניהם, ששרפו את כל הגשרים ושהקריבו את ה“אני” שלהם על מזבח הרעיון הלאומי, קדשו את חייהם ע“י הקרבת עצמם, טהרו את נשמותיהם ע”י אש החזית היהודית — אלה ודאי שיהיו אח"כ היוצרים הכי מכשרים, הכי נאמנים והמגינים המסורים ביותר על כל הטוב, האמתי והאידיאלי שבחיינו החדשים בארצנו. ואם הגלות הארוכה החשכה האפילה צללים על נשמותינו ותטמא אותן, — יטוהרו ויזוקקו הלגיונרים במלחמה, ויחדרו לטוב, ליפה ולשכינה שבנשמה היהודית. ואם בדרך לחיים החדשים יביאו אתם המוני היהודים את לקוּייהם והרגלי הגלות שלהם, יראו להם הגבורים האמיצים אלה, שהקריבו את עניני הפרט הקטנטנים שלהם, — את הדרך הישרה הטהורה והנכונה. ומי כלגיונרים אלה, יעורר רגשי כבוד בעיני שכנינו הקרובים והרחוקים, אחרי שהראו את גבורתם במלחמה בעד עמם וארצם? אם לקבוצה קטנה של שומרים יהודים היתה השפעה מדינית ומוסרית כה גדולה על הישוב היהודי בארץ ישראל, מה גדולה תהיה ההשפעה של לגיון שלם של בחורי־חמד אלה, שיהיו למודי־מלחמה ונכונים לדבר את אויבי עמנו בשער ולהלחם בעד כל דבר טוב ונגד כל דבר רע בחיים היהודים בארץ אבותינו המחודשה?

ואין ספק, שהעם היהודי ידע לדאוג שהשומרים המועילים והמצוינים האלה יוכלו להשאר כולם בארץ, שלא יצטרכו לחזור לבתי המלאכה ולחנויות שבארצות הרחוקות שמשם באו, ושגם בארצם לא יכרחו להיות פועלים שכירי־יום, אלא יקימו להם בתים לשבת וייצרו בשבילם תנאי־חיים הגונים בארץ ששחררו והחזירו לעם היהודי בסכנם את חייהם.

ואם רק תהי קרקע בידי הקרן הקימת, ודאי שידאגו בראש וראשונה שתנתנה נחלות למי שהיו לגיונרים, בשביל ש“יכתתו את חרבותיהם לאתים”; ואם יוָסד מכון לאשראי להתישבות שבארץ ישראל, ודאי שהאשראי הראשון ינתן למי שהיו חיָלינו, כדי לבנות את בתי נחלתם. ובשעה שאלפי לגיונרים הולכים לחזית היהודית, יאספו היהודים, הנשארים נקיים לבתיהם, מיליוני דולרים בשביל הקרן הקימת והאשראי החקלאי כדי לאַפשר את עבודת היצירה העתידה בארץ ישראל.

לוחמינו הגבורים יוצאים עתה למלחמה מבלי להעמיד שום תנאי; כל אחד מעמיד את חייו בסכנה מאה מונים. לפניו מטרה אחת: ארץ־העברים בשביל העם היהודי. כל אחד מהם מוכן לההרג או לההפך לבעל מום בשביל להשיג מטרה קדושה זו. אולם למעשה — הרוב המחלט של הצבא נשאר בחיים ושב שלם בגופו ובנשמתו. לאלה תהי הזכות המלאה, זכות־בכורה להפרות בזעתם את האדמה, שהיו מוכנים לשפוך עליה ובשבילה את דמם.

הלגיון היהודי רכש לו כבר את חבתו של העם היהודי; אלה מגבורי הלגיון שיפלו חלל על שדה הקטל בארץ ישראל עתידים להחרט באותיות־זהב בהיסטוריה היהודית; ובמקומות הכי יפים שבארץ יעמידו אנדרטאות להנציח את זכרם בערי העברים. אולם רובם המחלט, מקוים אנו, ישובו כמנצחים משדה־המלחמה ויתפשו את המקום היפה והחשוב ביותר בחיים המדיניים, החברתיים והכלכליים שבמדינה היהודית.

בנינו והדגל

(הרהורים וזכרונות בשעת תהלוכה של לגיונרים יהודים).

הבנים הם נחמתו של האדם ותקותו, הם נושאי העתיד והנצחיות בעולם. בתולדות עמנו שזורים ומשולבים ספורים יפים ואגדות נחמדות על בנינו. אברהם לא היה יותר מבן־שלוש כשהכיר את בורא העולם; בשכלו הילדותי הטהור ובהסתכלותו הילדותית הבריאה הוא הכיר את כוחות הטבע: עננים, גשמים, רעמים, סערות וברקים; וירגיש, כי ישנו כוח אחד כולל, כי יש אלוהים בעולם. גם יצחק לא היה יותר מבן שלוש, כשנסה ה' את האב ואת הבן בעקדה. לא יותר מבת שלוש היתה גם אמנו רבקה, לפי האגדה, כשהובאה מעולם האלילים, כדי לבנות את העם היהודי.

בנינו סבלו יחד עם הוריהם עוד בגלות מצרים הראשונה; השליכום לנהר, השתמשו בהם במקום לבנים בחומות; העריץ רחץ בדמם. ונסים קרו לילדים אלה: האדמה היתה בולעת אותם, מלאכים פרנסום וכלכלום, והנה בבוא הגאולה עלו אלפים מהאדמה. בנס של קריעת ים סוף הכירו הבנים את אלוהיהם וקראו: “זה אלי, אלהי אבי!”

ובמדבר, בדרכם לארץ, כשבדור יוצאי־מצרים נתגלתה שוב נשמת עבד מיואשה, שלא יכלה לשכוח את סירי הדגים, הבשר, הבצלים והשום, כשהאבות התגעגעו לחיי השובע שחיו במצרים העשירה, — גם אז שם המנהיג הגדול את כל תקותו בדור הצעיר:

“וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, המה יבואו אל הארץ”. הבנים, שאתם חרדים לגורלם ושרוצים הנכם להמציא להם משרות בטוחות במחיר נשמותיהם, הם יכבשו את הארץ ויחיו בה את חייהם העצמאיים.

בספורי הכבושים המדיניים של העם היהודי בארצו מתיחסת ההיסטוריה היהודית בחבה מיוחדת לגבורים הצעירים: צעיר היה שמשון, כשנחה עליו רוח האלוהים ושסע את הארי. גם שאול צעיר היה, כשהנביא שמואל הכירו בתור משיח אלוהים. צעיר לגמרי, כמעט ילד, היה דוד, כשיצא ונצח את גלית הפלשתי הענק החצוף; בני המלכים המהפכנים הצעירים, יהונתן ואבשלום, מתוארים בתור חביביהם של המוני העם.

גם באגדות המאוחרות יש למצוא אהדה מיוחדת לנוער; ומי מאתנו לא השתתף בשמחתם של בחורי ישראל ונערותיו שהיו יוצאים במחולות בימי חג ומועד ידועים בכרמים.

בספורים על הימים הקשים של החרבן השני תופשים שוב הילדים והנוער מקום חשוב. אגדות הימים ההם מספרות לנו על לגיונות של ילדים, שנלחמו באויב. וכמה בכינו בילדותנו על מאות ילדים, שלא רצו להיות בסוהר ולהמכר לעבדים וישליכו את עצמם הימה.

דברי ימי הגלות הארוכה והנוראה גם הם מלאים מעשי גבורה של הנוער היהודי.

הנוער היהודי היה תמיד מלא גבורה; אלא שבתקופה האחרונה של דברי ימינו המרים הוא נקרע כמעט לגמרי מהעם היהודי; אולם הנוער הזה הראה גבורה והקרבה עצמית בכל הארצות, בכל המפלגות ובכל החזיות, והוא שגרם בארצות רבות למהפכות ושנה את פני העולם…

קשה נהיתה דרך עמנו ללא מעבר… רק מעטים הצליחו לעבור בה: הגבורים, קדושי ההגנה העצמית בשעת הפרעות וחלוצי הפועלים והשומרים בארץ ישראל.

כעת, כשדרך עמנו לחופש נהיה יותר חפשית, רואים אנו שוב את בנינו בשורות הראשונות. חוצץ הולכים הם באומץ ובגאוה תחת דגלנו, כדי לרכוש במלחמה בעד ארצנו את חופשנו הלאומי ואת עצמאותנו.

* * * * *

דגלנו! הדגל הכי צעיר של העם מהכי זקנים.

רבים ממנו זוכרים את הרגשותינו, כשראינו בפעם הראשונה את הדגל הכחול־הלבן מנפנף מעל לקזינו בבזל, במקום שנתכנסו הקונגרסים הציונים הראשונים.

פעם ראשונה הרגשנו את הטעם הנעים של גאוה לאומית והכרת ערך עצמנו, כשבשעת תהלוכה המונית ברך הדגל השויצרי את הדגל היהודי.

גם בישוב היהודי החדש בארץ ישראל הופיע הדגל הלאומי היהודי, אולם שם אסור היה לו לנפנף לעין כל; הוא שמש לנו אות לשאיפותינו הנסתרות ולתקוותינו, והיינו מרימים אותו בחשאי, כשנמצאנו בינינו לבין עצמנו.

כשחגגו בתורכיה את ה“חוריה”, הרשינו לעצמנו לצאת עם דגלנו הכחול־לבן בפעם הראשונה בתהלוכה פומבית. הודיעו לנו אחר כך מהממשלה כי בהרבה עמל עלה להם למנוע בפני שערוריה פומבית.

שנים אחדות אחר כך הרשו לעצמם צעירינו הקצוניים ביפו בשעת הספד לד“ר הרצל להוציא בתהלוכה את דגלנו הכחול־לבן; המנהיגים ה”מיושבים" כעסו מאוד על הדבר וטענו, שאנו מביאים בזה סכנה על כל הישוב בארץ ישראל.

כשיצאנו שוב בדגלנו בשעת הפגישה הפומבית לחכם־באשי, היתה שערוריה במושבה היהודית פתח תקוה: אחד הזקנים קרע את הדגל הלאומי מרוב פחד: “מה יאמרו הגויים?” —

וכשהתחילו לרדוף את הציונים בשעת המלחמה היה הדגל הכחול־לבן אחד הדברים האסורים ביותר. הוכרחנו לקברו יחד עם שאר סימני מחשבות הפשע ומעשי העוון שלנו.

כשאסרונו אח“כ בתור ציונים, ואצל אחד ממנו מצאו צלום של תלמידי בתי ספר תחת דגל ציוני, חשבו את זה להוכחה הכי יציבה ל”חטאנו". בליל סערה נוראה שלחו אחד מאתנו, בלוית ז’נדרמים, לתל־אביב בשביל להביא משם את “הסמל הנורא” של המהפכנות הציונית. אף אחד מאלה שישבו אתנו בבית־הסוהר לא ישכח את הרושם המדכא, כשפרש הז’נדרם לפנינו חתיכות מלוכלכות של דגל כחול־לבן… פנינו הסמיקו מרוב עלבון, וכל אחד מאתנו נשבע בלבו, לפעול ולעבוד עד שנזכה — ואם לא אנחנו, יזכו לזה ילדינו לראות את דגלנו הלאומי מנופנף בראש כל חוצות בערי ארץ ישראל ובכפריה…

והנה הרימו בנינו את הדגל הכחול־לבן. בגאוה נושאים הם אותו בין דגלי אמריקה ואנגליה. כך מכיר העולם באופן רשמי שישנה אומה יהודית ולה דגלה, הדגל היהודי. הבאמת זכינו לחזות זה בעינינו?

ברוכים תהיו לנו, בנינו החביבים והיקרים, נחמתנו וגאותנו! תמיד קוינו והאמַנו כי תבואו ותספחו לשורותינו, והנה באתם… ברוכים תהיו לנו, נושאי דגלנו! לכו והצליחו! ברכת העם מלוה אתכם: ובין קפולי הדגל מנפנפים הנכם גם את נשמת העם. נשאוה מזרחה ומצאו לה מקלט שם, בהרי ארץ ישראל המשוחררים!

ניו־יורק, 12 לאפריל 1918 (תורדם מאידית).

<

התרגישו אחים, או התבינו לפחות את מצב־הרוח כשמברכים “שהחיינו!”, כשהלב והנשמה מלאים בברכה זו וברגש היפה: סוף־סוף זכינו לכך?…

לא יאָמן. נדמה לי שזו אגדה. האמנם כבר זכינו לשחרורה של ארץ ישראל בשביל היהודים, ושהלגיונרים היהודים השתתפו בנצחון ההסטורי? האין זה חלום?

“שהחיינו!”… אמנם כן, זכינו לכך, והלב מלא שמחה והנשמה רועדת מגיל, ודמעות שמחה חמות ומתוקות נוזלות מאליהן. והעינים מגלות עולם חדש רחב, נעלה, עמוק ומלא אור…

היום שמיני עצרת, שמחת תורה; הקפות, חתן־תורה, חתן־בראשית; טקסים כה יפים, המסמלים רעיונות נאלצים, רגשות עמוקים ואידיאלים רחבים. היה זמן, שהטקסים הללו היו נחמתנו היחידה, ועוד זמן רב לא יאבד מושגם העמוק וערכם האנושי הרב. אולם מה לנו היום החגים והטקסים? המוח והלב גדושים בהוה המלא אושר… שהחיינו!… אשרינו…

* * * * *

רואה אני לפני את הארץ כולה, שעליה היינו מתהלכים כחולמים בהקיץ מלאי חזיונות קדושים וחלומות עתיד, שהיינו מסתירים בפני הפכחים והכופרים… והנה פתאום — “שהחיינו”!… וראו העורים ושמעו החרשים…

הנה הנם לפני עיני: השפלה והשרון, הכרמל והתבור, הגריזים והגלבוע, הירדן והכנרת, הגלעד והבשן… הכל שוחרר כבר. גם גבורינו היו בין המנצחים, וישאו שם ברמה את הדגל היהודי. ואין ספק שגם הם ברכו “שהחיינו!”

ובכל עיר ובכל מושבה מברכים שם “שהחיינו!”

* * * * *

במושבה כפר סבא, שבעשרות הבתים הקטנים שלה נדחקו יותר מאלף מגורשים מיפו ומפתח תקוה. בבתים היו משכיבים את מאות החולים בטיפוס; הבריאים והרעבים נתגוללו בכרמי השקדים… כעת שוחררו; ועפים הם כיונים חזרה לקניהם, לבתיהם היפים שבתל־אביב, לפרדסי פתח תקוה הנהדרים. אצים המה חזרה לראות את בני המשפחה שנקרעו מאליהם. וכולם מברכים: “שהחיינו!”

זכרון יעקב ובנותיה, שבימי גרוש יפו המרים שכנו כצפרים עֲיֵפות על ראשי ההרים (לכאן עברה הגמנסיה העברית עם מאות תלמידיה ועשרות מוריה), וכולם סבלו מצוקת רעב ואימת מות… כיום חפשים הם, וכולם מברכים: “שהחיינו!”

* * * * *

חיפו שבצל הכרמל שוחררה גם היא ומפרָצה הנרחב והבטוח יהיה בקרוב לבסיס הימי של ממשלות הברית המנצחות. עוד מעט ויתחילו ליפותה ולקשטה לפי “חלומו” של ד“ר הרצל ב”מדינת היהודים". מיוּפה היא כבר היום וגדוד יהודי מגין עליה. גם היא מברכת: “שהחיינו!”

מרחביה, זה המקום שעליו העזנו להעמיד שוב את כף רגלנו ולתקוע לנו יתד בעמק יזרעאל, ברוך־אלהים. עוד לפני שבועות אחדים שתתה המושבה הזו מקובעת התרעלה. השומרים היהודים לא רצו להרשות, שמישהו יעיז אפילו בימי הפקר אלה, לשדוד במרחביה הגאה את רכוש היהודים ולנגוע בקרקעות הקרן הקימת לישראל. הממשלה התורכית והצבא שלה עמדו מרחוק, וַיפול עוד שומר יהודי לקרבן במלחמת־צדק זו שבין דוד וגלית. עוד לא הספיק להתקרר גופו של הקרבן האחרון והנה הד קריאתו למלחמה, שקרא עם נשימתו האחרונה עודנו נשמע בין ההרים מסביב, וַישָמע קול ענות הגבורה של גבורינו המנצחים החדשים ואתם השומרים היהודים החדשים, הלגיונרים היהודי שעפו לעזרת המצוקים. ההרים שמסביב, אלה עדינו מאז ומעולם, הכירו את בני הגבורים העתיקים; וירעדו לבות־האבן שלהם להד קריאת הנצחון התנכית; בת צחוק רכה השתפכה על קמטי פניהם הזקנים והגאים, והכרמל והתבור והגלבוע ברכו ברכה משולשת: “שהחיינו!”

* * * * *

והנה הרמה שבין תבור והכנרת! כשדורך הנך על רמה זו רעדה אוחזת את כל גופך, והנשמה קופצת בתוכך מיופי ומתקוה! לפניך קבוצה של מושבות יהודיות פורחות ויפות, מתחתך בעמק מתנועעים גלי הכנרת ומתפתּל הירדן; והרחק באופק — החרמון; וכחותם על לבי — מושבת מתולה. המוח מתכוץ מהזיות, הלב מדלג משמחה… מוכרחים היינו להסתיר את הרגשות בקרבנו בשביל שלא יצחקו בני האדם; והרגשות הכמוסים ו“הקבורים” האלה שבלבך פעמו וזרמו חיים; וסביבם היו צומחים פרחים כה יפים; וכל זה הלא היה מבצבץ למרות רצונך מתוך ראי נשמתך, מהעינים…

* * * * *

ושור —הנה רוכבים ומטפסים עכשיו שם פרשים אחדים; הם שכחו לרגע את צו־המשמעת ונשארו עומדים מָקסמים. הראשון נתעורר הלגיונר היהודי: די!… ראיתי!… וכעת אוּכל כבר ללכת אפילו לקראת המות! כדאי למות בשביל זה…

והאם את החרמון השׂב והטוב ראית? ומה דעתך…

– כן, חביבי החרמון, זכית! טוב לך, שקבוע הנך במקומך. והתדע, כיצד סחב אותי הגורל וגלגלני וטלטלני לכל פנות העולם? החושב אתה שכה נוח היה שלא לתעות, לזכור — ולחזור הֵנה?… בטח שלא תאמין, סבא־חרמון חביב, שאחינו היו לועגים לנו, ואפילו אותם היהודים החסידים הטובים; ב“תהלים” היו מזמזמים: “כטל חרמון שיורד”, ואותנו היו מחרפים על אשר אנו מעפילים לעלות אליך.

והתזכור עוד, חרמון חביב, כשהתראינו לפני שנים אחדות, רבים ממנו גורשו אחר־כך מהארץ; אולם אנו לא נואשנו; והנה אנו חוזרים. לעת עתה בא רק החלוץ ההולך לפנינו, צעירינו… ומה תאמר ללגיון שלנו? הלא ראית את גבורינו לפנים? נדמה לי שאין לנו להתביש גם בגבורינו החדשים…

התראו, כיצד יחבוש סבא את כפתו הלבנה ומברך: “שהחיינו!”

* * * * *

ואתם, אלפי היהודים, העוד תמשיכו לעמוד מרחוק ולהביט על הכל כעל “חתונה זרה”? האם לא ירעד לבכם? הטרם זעזעו המאורעות האחרונים את נשמתכם? ואם כך הוא הדבר, אל נא תתבישו: אנו נשכח את עקשנותכם הישנה, אין מחשבים חשבונות בשעת חדוה… בואו הכנסו לתוך שורותינו. התעודדו והיו לעם!

ואז נברך כולנו: “שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה!”

נדפס באידית בניו־יורק (“די ווארהייט”)

(לקבוצת הלגיונרים היהודים הראשונה בא"י).

הנאום הכי קצר והכי נמרץ, ששמענו במלחמה זו, הוא נאומו של הגנרל האמריקאי פּרשינג. כשהגיע עם המשלחת הצבאית האמריקאית הראשונה לצרפת, ויבקר הגנרל את קברו של לַפַיֶט: " לַפַיֶט, הננו!"

עמוק מובנן, גאה הטון ואצילי המעשה, ששתי המלים האלו מכילות.

לפני 142 שנה, כשאמריקה הצעירה נלחמה בעד חופשה ועצמאותה שלחה לה צרפת לעזרה אֶקספּדיציה צבאית תחת פקודתו של המרקיז אמיץ הלב לַפַיֶט.

צרפת היתה כבר אז חדורה ברעיונות החופש; ואם כי עוד טרם הגיע שם זמנה של המהפכה הגדולה, אולם כששמעו בצרפת על המלחמה לחופש שבעֶברו השני של האוקינוס האטלנטי, נמצאו מיד מתנדבים צרפתים, שאצו לשחרור העם האמריקאי, שנאבק על קיומו ברשות עצמו. לעזרה זו היה אותו הערך המוסרי גם אילו לא היו מנצחים. למעשה, תמיכתם זו של הצרפתים הועילה לאמריקאים. אמריקה לא שכחה מעולם חסד זה והרגישה תמיד הכרת טובה עמוקה לצרפת.

וכשנעץ, במלחמה האחרונה, הנשר השחור את צפרני הברזל שלו בגב צרפת והיא התבוססה בדמה, הרגישו הטובים שבעם האמריקאי, שעליהם לבוא לעזרתה. אין ספק שרגש הכרת־טובה היה אחד הגורמים שהשפיעו על אמריקה שתשתתף במלחמה. לאום אינו יכול לפשוט את הרגל, הוא מוכרח לשלם את חובותיו לא רק החומריים, אלא גם הרוחניים. גם להיסטוריה שטרות משלה, שהיא מגישה ל“מחאה” אם אין משלמים אותם.

ולכן היה בקורו הראשון של הגנרל פרשינג, מיד לבואו לצרפת עם היחידות הראשונות של הצבא האמריקאי, ללַפַיֶט גבור צרפת ואמריקה. הוא השתחוה לפני הקבר והמצבה ההיסטורית, ויפנה לנשמתו של לַפַיֶט, לעם הצרפתי ולעולם התרבותי ויאמר:

— “הננו!” — אמריקה שלחה את ילדיה, שיפרעו לך את חובם.

ובחורי אמריקה משלמים חוב זה באבירות ובאצילות. העולם כולו משתומם לאומץ־הרוח ולגבורה של הצבא האמריקאי, והנהו מלא הערצה והפתעה למעשיהם בחזית. רק ההיסטוריונים והאֶטנוגרפים יוכלו לבאר את העובדה המפליאה, כיצד נוער אמריקאי זה, האוהב שלום, קל הדעת ושטוף המשחקים נהפך פתאום לצבא־חילים למופת, חשול כפלדה ונכון לקרבנות; וזה כמעט בלי שום הכנות צבאיות. ודאי שיבואו לידי החלטה, שהחופש הנהו ההכנה הכי טובה בחיי הנוער. אולם הפסיכולוג והמורליסטן יוכיחו מתוך זה, שברוחו של האדם חיה הכרת חובותיו, גם כשנדמה כאלו שכחם לגמרי.

לא רק הגנרל פרשינג הצהיר: “הננו!”, קולו של דם האמריקאים אסירי התודה לצרפתים לפני 142 שנה הגיע עד לבם של אזרחי אמריקה הענקית. קולו זה של הדם משפיע, אפשר גם בלי יודעים, על הבחורים האמריקאים ומעורר אותם למעשי גבורה.

* * * * *

לפני 1786 שנה עשה אחד מגבורינו בשביל היהודים כמעט אותו הדבר — ואולי גם יותר — שעשה לפיֶט בשביל האמריקאים המורדים.

זה היה ששים שנה לאחר חורבן הבית השני. אחרי מלחמת־גבורים, שאין דומה לה, נקרע העם היהודי לגזרים ונרמס ע"י הלגיונות הרומאים; אולם באברים המרוסקים עוד רתח הדם היהודי ששאף לחופש.

ונמצא אז בתוך העם המנוצח בן נאמן; האהבה לעם ולמולדת הוסיפה לו עוז וגבורה. ומחזֵי־הלביא הרחב והאמיץ שלו, שהיה מלא רגשות חופש, צער, נקם וזעם התפרץ קול שקרא: “למלחמה! חופש או מות!…” הוא לא בקש חשבונות רבים ויעיז לדרוש מהקב"ה בכבודו בעצמו, שלא יתערב במלחמה אם הוא אינו רוצה, או אינו יכול, כביכול, לעזור לחלש ולצדיק נגד הרומאים החזקים.

לקריאה הזאת נהרו האברים המרוסקים מתחת לאפר החורבות. באו בני ישראל, שלבם פועם לעמם מכל פינות הארץ ומהארצות שמסביב, קרובות ורחוקות. לא כולם זכו אז להתקבל ללגיון היהודי. העם היהודי שמר אגדה מאותם הימים, שבר כוכבא אסף ללגיונו רק אותם הגבורים, שידעו לעקור ארז מהלבנון או לקטוע אצבע מידי עצמם.

ובכל זאת התרכזו סביב בר כוכבא בזמן קצר מאות אלפים יהודים נאמנים. הלגיונות הרומאים נאלצו לסוג אחור מפניהם. היהודים כבשו שוב חמישים מבצר וכאלף ערים וכפרים; הוקמה מחדש ממשלה יהודית. והרומאים שלחו את לגיונותיהם הכי מנוסים־במלחמה; אולם ליד מבצרי ביתר נאלצו לעמוד כמו בפני קיר־ברזל. ונדמה אז רגע שהיהודים לא יֵדעו יותר את טעם הגלות.

אולם נמצאו אז בוגדים בין בעלי־ה“ריפורמה” של הימים ההם, הלא הם השומרונים. הגבור נפל וצבאו נשמד. העם היהודי הלך שוב בגולה. נשמתו של העם כה שועבד, עד שהתחיל לחשוב את המלחמה לדבר חסר־הגיון ואפילו לפשע; בר־כוכבא המזהיר נהיה אצלו לבר־כוזיבא (הכזבן); ואם עוד נשאר אי־שם במסורת זכרון לעובדה היסטורית זו, זהו המנהג של משחק בקשתות עץ בל“ג בעומר. רק לפני זמן קצר בערך הגענו לההשערה שרבי עקיבא הגדול ידע לא רק לדרוש ולנאום על אותיות וצרופי־אותיות. הוא ידע גם לארגן צבא למלחמה בעד עמו, שאלפי תלמידיו, שלזכר מיתתם אסור להסתפר בימי ה”ספירה", לא מתו במגפה מקרית, אלא נפלו מתי־גבורים על יד חומות ביתר…

מאות בשנים היינו נאלצים להתחפש בפני רודפינו, עד ששכחנו בעצמנו את פנינו האמיתיים. הגלות המרה בלבלה כל כך את מחשבותינו וטמטמה כל כך את מוחותינו, עד ששכחנו כמעט את כל חובותינו וכמעט שפשטנו את הרגל ללאומיותנו ובגדנו בגבורינו ומורינו הגדולים.

אולם עם חי אינו יכול לפשוט את הרגל; הוא נאלץ לשלם את חובותיו.

יחד עם התעוררותו של הרגש הלאומי חי בקרבנו גם דמו של בר־כוכבא; וגבורנו הלאומי הזה היה שוב לכוכב מורה־דרך לנו, המבהיק כמו מגדלור ומנצנץ, מנחם וקורא…

וישמעו שוב בני ישראל בדמם את קולו של בר־כוכבא, וימלאו אהבה לעמם ונקמה לשונאיהם, ויתפרצו מתחת לחורבנות הגיטו וינהרו קדמה… הרגש הובילם וימצאו את המקום; הם עקרו שם ארזים, הפכו הרים, קטעו את אבריהם ויסכנו את חייהם, עד שזכו ליצור את תנועת־החרות וצבא השחרור.

העולם הכיר את הכפירים בקול־שאגתם ומראה ההוד שלהם. וגם את עם־ישראל העתיק הכירו לפי מעשיו ומולדתו ההיסטורית. הכירו שיש לנו הזכות ללכת בדרך בר־כוכבא ולקחת את המגיע לנו.

יורשיה של רומה מחזירים לנכדיו של בר־כוכבא וההולכים בעקבותיו את החרב שגזלו ממנו. אנו מרימים ברגש של קדושה את הדגל, שנפל מידי גבורינו בשעת אסוננו הלאומי; דגלם ורוחם של גבורינו מלפנים מנפנפים שוב מעל לראשינו ושוב מלהיבים את נשמותינו ברוח ואש…

כן, עוד נמצאו מאות ואלפים מבני ישראל הנוהרים לאותה ארץ… והם יוצרים את הלגיון היהודי בשביל המדינה היהודית הולכים הם לפרוע שם לגבורינו את החוב הישן ודורשים מהעולם את זכותנו הישנה־החדשה. הם הגיעו למחוז חפצם ולוקחים חלק בשחרורה של ארצנו ונושאים ברמה מתוך נצחון, את הדגל היהודי מעל להרי יהודה, אפרים והגלעד.

תהי דרככם צולחה, בנים יקרים. אנו, מחנכיכם, מתגאים בכם. אפשר שעוד נזכה להיות המאסף למחנכם. אולם, אם הוצאנו יותר מדי כוחות לחנוך שלכם ולא יקחונו עוד בתור חילים לעמוד במלחמה ונאָלץ להשאר כדי לחנך את הדור אחריכם, — גם אז תשתפו אותנו בנצחונכם.

קדימה, לכו! תחפשו שם את הפינה, שבה נפל בר־כוכבא. וכשירעד שם לבכם, זו תהי הרעדה של לב עמנו; הרכינו לפניו את ראשיכם הגאים ואמרו לו:

בר־כוכבא, הננו! ־ ־ ־

(תורגם מאידית).

אי־ אפשר להחריש יותר, הלב מתפקע. מה שם? האמנם נכון הדבר? האמנם כך מרגישים את עצמם המתנדבים העברים שם בארץ־ישראל?

האמנם נכון הדבר, שאין נותנים למתנדב העברי להשאר בארץ, אם אין בידו חמש מאות ליטרות במזומנים או שאין לו עבודה בטוחה לשנה? ואם יש דרישה שכזו, האמנם אי־ אפשר ליהודים שבארץ ולההנהגה הציונית שם להבטיח עבודה שכזו לכל הפחות לאלף הצעירים הראשונים? ואם אלף דולרים דרושים, כדי להבטיח את העבודה בשביל מתנדב אחד, ואם מליון דולרים דרושים בשביל אלף הצעירים הראשונים, האמנם לא ישיגו את המליון האומלל הזה בין קהל היהודים?

לוא הודיעו, לוא קראו, לוא דרשו מאת העם העברי מליון או שנים, כדי להמציא עבודה למתנדבים העברים; ביחוד, לוא דרשו זאת לא בתור נדבה, כי אם בשביל רכישת קרקע, בשביל בנינים לבהמות ובשביל מכשירי עבודה, לדברים שכאלה, הרחוקים מהפסד והנותנים עבודה וכלכלה לאלפי פועלים עברים, האם לא יתן העם? האם לא יאבו אלפי היהודים להשקיע מעט מזעיר מכספם לקרן קימת זו, לגאולה הממשית?

אבל למה נדבר על־אודות מיליונים לאלפי מתנדבים, האם בשביל מאות כבר הבטיחו? הלא יום־יום כותבים המתנדבים שבארץ־ישראל להוריהם ומכיריהם באמריקה, שאינם רואים ושאינם מרגישים שם, שדאגו באופן מספיק אפילו בשביל מאות. האמנם? —

ואם שקר הדבר; אם אין גזרה רעה שכזו, או אם דואגים להם במדה ידועה, אם מעבדים תכניות, מדוע אינם מודיעים זאת לא לנו ולא להם, שם? ואם חושבים למותר להרגיע את רוחנו אנו, מדוע אינם משתדלים לכל הפחות להרגיע את רוחות הצעירים המתנדבים? ואם עושים כזאת, מדוע אינם מודיעים לנו, כדי שנדע להשיב לשואלנו דבר? הלא קוראים שם את הידיעות הנדפסות פה! מדוע אינם ממהרים להכחיש באופן מוחלט ורשמי? יוציאו מאה, מאתים דולר על מברקים ונדע שלא נעשו נבלות כאלו בארץ־ישראל.

בטוחים אנו באחינו אשר בארץ, כי אינם מוכשרים לדבר כזה, כי הלא גם להם לב יהודי. ואם נאמר, כי המנהיגים הרשמיים, “הזקנים”, חשודים על קרירות הלב ועל רשלנות, אבל הלא ישנם בין בני הארץ גם “צעירים” ו“רדיקלים” שאינם נושאים פנים; ולוא היתה “כצעקתה”, האם היו הם עוברים על זה בשתיקה?

מר ז’בוטינסקי, זה אבי הגדוד העברי, האם לא היה מרעיש עולמות, אילו היו חיי המתנדבים העברים באמת כה עצובים, בודדים, דלים ורעים?

ואלא מה? מדוע כך מתאוננים ומתמרמרים רבים מהמתנדבים? קראו נא את מכתביו של ז. ברכות בה“טאג”. הוא אמנם איננו מתנפל, איננו מחרף, איננו יודע את מי להאשים, אלא הוא רק שואל: “מדוע כל ההתחלות צריכות להגמר בלא כלום? מי אשם בדבר? מי יוכל להגיד לנו פשר דבר? אבל לעת־עתה, הוי, מה כבד לנשוא!” איזה יאוש קהה ועם זה חד וחותך כאיזמל…

והלאה הוא אומר: כארבעת אלפים מתנדבים עברים הננו עתה בארץ־ישראל והננו כמו במדבר. אין לנו סביבה של יהודים… האנגלים, האוסטרליים, השוטלנדים, הניו־זילנדים — כל אלה שנקרעו מבתיהם ונדו לארץ־ישראל, להם יש בית גם בארץ־ישראל. ישנם מוסדים, המוכרים להם את הכל בזול־הזול, יש להם מטבח משלהם לאכול ולשתות, הם מקבלים עתונים; שונים הם המוסדות, המשתדלים להקל לחיילים האלה את כובד חיי המלחמה ועבודת הצבא. אנחנו המתנדבים העברים, בלי הבדל, אפילו המתנדבים מבני ארץ־ישראל, מרגישים את עצמנו כמו אבודים; הכל סביב קר וזר, אין סביבה של עברים, אין מי שישמע לנו ברגעי הסבל והיאוש"…

וידיעה אחרת באה, כי רק מאות אחדות מהמתנדבים הוזמנו ל“סדר”; ומאות אחדות נשארו בליל־פסח בודדים בסוכותיהם במחנה הצבא.

האמנם כך הוא הדבר? אנא, מנהיגים נכבדים, פה ושם, ענונו!…

ניו־יורק. 6 ביוני 1919, התרן.

קרוב הוא היום שבו יתחילו מלאכי־השלום לדבר באופן ממשי על גבולות ארץ־ישראל בתור מדינת היהודים. חשובים מאד בעדנו הגבולים שיציבו לנו עתה; כי מה שלא יכירו עתה בתור אדמת ישראל ינתן למורשה לעם אחר משכנינו, וקשה, ואולי אי־אפשר, יהיה לנו לרכוש אחרי־כן.

כבר העירו רבים, שעלינו להרחיב עתה את גבולנו בנגב; כי מלבד שקשה מאד להבחין עתה איזהו נחל מצרים – גבולנו המסורתי: אם זהו וָדי־אל־עריש, או נהר הנילוס, או נחל אחר, שהיה במקום תעלת סואיץ הנוכחית – מלבד הדרישה ההיסטורית הזאת בא עוד הרגש המוסרי ותובע. כי המקום, אשר בו היה ישראל לעם, שהיה ערש חנוכנו הרוחני, מדבר סיני, מדבר צין ומדבר פארן, מקום קבלת התורה ובנין המשכן – כי המקום הזה יהיה לנו לנחלה.

ואל נא יבהלו אחינו מפני השם “מדבר”. מי שראה את ה“מדבריות” של קליפורניה, של טכסס, יוטה וקלוַרַדה באמריקה: מי שראה את גני־העדן הנטעים שם בעזרת ההשקאה; מי שהתענין בהלכות ובמעשים שנתחדשו בשנים האחרונות בנוגע למטעים שונים הגדלים בחולות־המדבר ובשדות־השלחין המשתרעים שמה, – יבין שבקרב הימים לא יגביל המדבר את פעולת האדם. ועתידה גם ארץ ישראל להתפשט פי כמה על חשבון המדבריות של סיני וערב. עתידה ארץ ישראל, שתקוים בה נבואת החוזה: "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד' "; אלא שהמדבריות האלה צריכים להכנס עתה לתוך גבולה המדיני.

לא למותר תהיינה איפוא ידיעות אחדות הנוגעות למדבר סיני וסביבתו.

חצי האי סיני בחלקו הדרומי יש לו צורה של משולש שוה הצלעות: הצלע המערבי הוא מפרץ־סואיץ, שארכו 249 קילומטרים, הצלע המזרחי הוא מפרץ־עקבה באורך 214 קילומטרים, והקו שבין הערים סואיץ ועקבה הוא 241 קילומטרים באורך. מעקבה צפונה הולכים ונמשכים נחלי הערבה עד לים המלח. בחלק הדרומי הזה נמצאת טבעת הרי סיני – צורי שחם (גראניט) אפורים ואדומים.

הגיאוגרף המפורסם רֶקליוּ מתאר את הסביבה הזו בדברים אלה: “ישימון זה עם צוקי־היצורים הנוראים ראוי היה לעשות את הרושם היותר עמוק על דמיון־העם, שעבר בו. קשה למצא בעולם מחזה יותר איום ונאדר מזה של כיפי סלעי השחם האפור והפורפיר האדום, המתנשאים בגאונם והדרם מתוך לבנת החולות מול תכלת הרקיע עד לעבי שחקים; וטבעי הדבר, אם באיזה זמן קדום הרגיש העם, בחנותו לרגלי ההרים, כי משכנות אלהים הם בראשי הצורים”.

בבטן ההרים נמצאו לפנים שכבות־נחשת, שבתוכן היו גם אבנים יקרות כחולות, והעושר הטבעי הוא שמשך את לב עמים רבים למקום מדבר זה. עתה עזובים הם כל מקומות החפירות, כי מצאו העמים מכרות יותר עשירות בארצות בעלות אויר יותר ממוזג עם חבור־דרכים יותר נוח.

בעֲבי רוכסי השחם והפורפיר נוסדו מימים מקדם מקומות קדושים לנוצרים ולמחמדים. לרגלי “הר־משה” (גבהו 2244 מטרים) ישנו מנזר יוני, שנוסד על ידי יוסטיניאן בשנת 527; שלשה קילומטרים למעלה הימנו “במת אליהו הנביא”; בקרבתה, בקדקדו של ההר – “כנסת גלוי השכינה” ומקדש של מושלמים, ששם מקריבים הבדואים בקר וצאן לכבוד הנביא משה. רק לישראל אין שום זכר במקום קבלת התורה. “לא תעשה לך פסל וכל תמונה” נתקים בהר זה עצמו.

החלק הצפוני של האי סיני הוא רמת מישור, שביסודה אבן סיד גבשושי לבן כשיש ולמעלה שכבת חול־סיד בתערובת חלקי אדמה פוריים. במקומות רבים ירבו שם החלקים הפוריים, ביחוד כשמתקרבים לנגב יהודה ואל שפת הים; וערכם יגדל עוד, כשישתמשו במקום הזה בתוצאות החקירות שנעשו על־ידי אנשי המדע בענף עבודת האדמה.

בחצי האי הזה אין נהרות תמידיים, אבל ישנם הרבה נחלים (וַדי), ובהם שופעים מי הגשמים בחורף. הגיאוגרף הגרמני שיינפלד, שבקר את המקומות האלו בראשית שנות התשעים של המאה האחרונה, מתאר בפרטיות אחת מנאות המדבר במדבר פארן לרגלי ההר סרבל: הסביבה הנוגה כאילו מתעוררת לתחיה על־ידי המים הנוזלים שם במדה הגונה; וישנן שם חורשות של קנה־סוף ממיני מטעי הבצות; במקומות אחדים נמצאים עצי שקדים, רמונים ותמרים. פרי התמר אשר שם, הוא מהמין המצוין. מתערובת של שקדים ותמרים מכינים הבדואים מאכל־תאוה, הנמצא למכירה גם בשוק חיפה.

בין העצים והשיחים הגדלים שם במצב פראי אנו פוגשים את האשל קשוא־המן (טאַמאַריסק מאַנופערא). על ענפי האשל הזה נמצא מין סם, כשדוקרים בקליפת העצים נוטף מהענפים מיץ, המתקשה בצאתו לאויר ונופל על הארץ בצורת גרגירים קטנים. המיץ הזה נוטף משך שלשה חדשים בשנה(תמוז־אלול), מראה הגרגירים הוא “כזרע גד” וטעמם מתוק. הבדואים שמים אותם בקפסאות קטנות למכירה. יש מחוקרי הצמחים החפצים למצא בגרגירים האלו זכר למָן, שאכלו ישראל במדבר¹.

לפעמים קרובות פוגשים שם את עץ השטה הפרנזית, כמו שנוטעים בארץ־ישראל בתור גדר חי לגנים; פרחי השטה הזאת משמשים לעשות שמן תמרוק. גדלה שם הלענה בעלת הריח החזק וכן גם שושנת־יריחו².

כנראה היו לפנים הרבה צמחי יער בסביבות האלו, אלא שבמשך הזמן השחיתו את העצים, ועדרי הצאן והעזים מוסיפים לאכול את השיחים והענפים. על־ידי חוסר המטעים מתמעטת גם כמות המים הנבלעת לתוך הקרקע, ועל כן ישנם עתה מקומות שאי־אפשר למצא שם מים במהלך של עשרות קילומטרים.

בפנות אחדות בחצי־האי נפגשים בזריעות ונטיעות שונות. שדות התבואה הם ביחוד בחלק הצפוני, ששם נמצאים שדות מעובדים יפה, מהם שדות חטה, אבל ביחוד שדמות שעורה. היבול מספיק לא רק לצרכי המקום, אלא גם למכירה. סוחרי התבואה ברובם יהודים מחברון, המביאים אתם מיני סחורות אירופיות ומחליפים אותן אצל הבדואים ביבול השדה. הנטיעות מצטינות בסביבות המנזר היקטריני. שם נמצאים לא רק זיתים וכרמים מצוינים, אלא גם תפוחים ואגסים. הנטיעות האלה גדלות על שטח, שגבהו יותר מחמשת אלפים רגל על פני שטח הים.

החי שבחצי האי גם כן איננו מצטין בעשרו. מחיות השדה היונקים מוצאים את השפן והארנבת, והחיות הטורפות – הצבוע (היאֶנה); ישנם גם מיני צפרים. החיות הביתיות הן: הגמל, העז והכבש. בגמל החד־חטטרני משתמשים פה גם לרתימה גם לרכיבה ולמשא. ישנם בדואים עשירים אשר להם עדרים־עדרים של גמלים, העז בעלת האזנים המפוצלות היא העקרית במשק הבית. מחלבה ישתו, מבשרה יאכלו ומשערותיה מכינים את הבגדים, את השקים ואת השטיחים. הכבשה בעלת האליה השמנה גדלה ביחוד במישור וגם היא נותנת לתושבים חלב, בשר וצמר.

תושבי המקום הם כשנים עשר אלף ערביים בדואים. ביניהם איזו עשרות נזירים ועוד איזה מספר של פקידי הממשלה, הגרים בשנים שלשה כפרים.

הבדואים נפרדים לשמונה שבטים: מהם ארבעה גרים בסביבות המנזרים בדרום וארבע בצפון. הראשונים נקראים בשם “גופארא”, כלומר שומרים או שוערים, שמגינים שם על רכוש המנזרים; הם משמשים גם לחבור הדואר עם הנמל טור אשר על חוף ים הסוף; מביאים צרכי אוכל מעיר סואיץ ומובילים את המתפללים.

הבדואים אשר בצפון נודדים. הם נשארים במקום אחד רק עד אחרי קצירת התבואה ודישתה, ולשנה הבאה חורשים וזורעים במקום אחר מתוך אדמת השבט. אדמת השבטים קבועה וזקנים (שיכים) משגיחים על שמירת הגבולים.

אם נשים לב לזה ששטח כל חצי האי סיני הוא 54.000 קילומטרים מרובעים נראה, שהישוב פה דל מאד; והתירים מעידים, כי ישנן כברות ארץ רבות וטובות שאינן מעובדות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

במחוז זה של אל־עריש התענינה פעם ההסתדרות הציונית באופן רציני. בשנת 1902 בא הד"ר הרצל בהצעה לפני הממשלה הבריטית כי תרשה ליסד באל־עריש ישוב עברי מדיני. בא־כח ההסתדרות הציונית בקר אחרי־כן את מצרים ובא בדברים עם הכדיב, שהתיחס ברצון להצעה זו. בשנת 1903 נשלחה ועדה של מומחים לבקר את הארץ. החלטת הועידה היתה שלילית: לפי דעתה אין כל אפשרות להתישבות באל־עריש מחוסר מים. אפשר להביא מים רק מן הנילוס (להעבירם מתחת לתעלת סואיץ), וזה יעלה בקושי וביוקר גדול. גם הממשלה המצרית לא נטתה להרשות להשתמש במי הנילוס.

שתי שנים לאחר שנתפרסמה הודעתה של הועדה הציונית הדפיס פרופיסור איטלקי, גלאודיה גוסטלר, מאמר על אודות אל־עריש, והוא מעיד, כי גליל זה איננו משולל מים וכי לכל־הפחות חלקים רבים ממנו מסוגלים לישוב חקלאי.

לפי דבריו מתמלאים הנחלים הרבים מים בימות הגשמים בחדשי החורף ושוטפים לתוך הים הגדול. מקוי־המים הנמצאים שם במקומות שונים מעידים, כי אפשר להשתמש במי הגשמים להשקאה מלאכותית. מצאו שם חצוב באבן מקוה־מים אחד. המכיל קרוב ל־1700 הקטוליטר: הגשמים מרַוים שם את האדמה עד כדי להצמיח ולגדל חטים וביחוד שעורים. לפי דברי תירים אחרים נמצאים שם עצי־תאנים רעננים ופוריים, כרמי־גפן וגני־ירקות (בצל, גזר ועגבניות) מאלו המינים המסתפקים בכמות מועטה של מים. מתפתחים באופן מצוין גדולי המקשה, מלפפונים ואבטיחים. ויותר מכולם נפוץ פה התמר. תיר אחד מתאר יער גדול של תמרים, שהיה משותף לאלף בעלים; בצלו רעו 2000 גמל וגם כבשים כמספר כזה. את התמרים, ענבי אכילה ואבטיחים מוציאים משם גם למכירה.

מלבד החקלאות באל־עריש נחשב לענף־פרנסה ציד הדגים. המפרץ הארוך והצר הנמשך לאורך החוף עשיר מאד במיני דגים שונים. אם יפתחו ציד הדגים, ואם יצרפו לו גם את יבוש הדגים ועשונם, זה ישמש מקור־פרנסה להרבה משפחות עובדות.

לפי דברי המומחה הנזכר אפשר לסגל את גליל אל־עריש לתרבות כלכלית, לו רק העבירו שמה מסלות ודרכים. ודבר זה הלא הולך ונעשה שם בעת האחרונה.

מי יודע, אולי יוָסד באחד הימים בקצה גבול הנגב מרכז עברי חשוב שיהיה לאחת מאבני הפנה לבנין הבית הלאומי העברי בארץ־ישראל.

חלומותינו

(מתיורי בנגב)

א. המעפילים

בשעה זו הרת־עולם, אשר תביא חליפות ושנויים בחיי עמים וממלכות, וגם בהתפתחות הישוב בארץ־ישראל, – אמרתי להביא לזכרון את אשר הרו והגו בלבותיהם זה שנים רבות אחדים מבני יסוד המעלה בארץ־האבות, אלה שלא מצאו ספוק בצעדים האטיים והרשלניים ביותר, שהיו נהוגים אצלנו בעבודת הישוב.

חשודים היו המעפילים האלה, ולפעמים גם שנואים בחוקים הרשמיים, על חלומותיהם ועל דבריהם. ואולם היו מקרים, ששמשו לעבודת הארץ מעין שאור שבעיסה, להביא לידי גרוי, והיה זה שכרם. עדים הם הגימנסיה העברית ותל־אביב.

חולמים אחדים יסדו את הגימנסיה העברית הראשונה בארץ־ישראל, וקבוצת יחידים נספחה אליהם. רובם של בני העליה הביטו אחריהם במנוד־ראש, ומהם גם קראו לזה בשם מעשה רשע ובליעל. יחידים, הוזים אחדים, הם שהעיזו ויסדו את תל־אביב, למרות האזהרות של בעלי־המעשה, שגם בזה ראו פזיזות יתירה וסכנה להתפתחות הטבעית. מובן הדבר, כי עתה, כשהתגשמו החלומות והנסיונות הצליחו, אינם מתביישים הלועגים השאננים לעמוד בראש, והחולמים הראשונים מפנים את הדרך, באונס או ברצון, לבעלי־המעשה. גם זו לטובה: “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו”.

עתה אולי הגיעה השעה להתגשמות חלומות רבים אחרים. ידעו־נא הקוראים העברים, וביחוד אלה מהם, הצעירים בגופם ובנשמתם, את החלומות, אשר טפלו בהם המעפילים והזינו אותם בלשד עצמותיהם ובדם לבבם. אולי יספגו אל תוכם מן האמונה והמרץ – ויעפילו גם הם לעלות.

ב. בנגב.

זה היה לפני אחת עשרה שנה. בימים ההם לא היה עוד משרד ציוני ולא לשכת מודיעין בארץ־ישראל. הבנק העברי היה המרכז הציוני היחידי; אבל מנהליו הלא היו טרודים בעיקרם בעניני המשא־והמתן המסחרי, שהם אחראים בעדם. אמנם מזמן לזמן היו נזקקים גם להבאים לשאול בעניני התישבות בכלל, ואת שעות־הפנאי בעתות הערב הקדישו גם לאספות ולוכוחים בענינים ישוביים; ואולם בכל זה לא היה טפול עיקרי וסדור פנימי שיטתי, כדי לנהל את עבודת הישוב לפי תכנית קבועה מראש. איש לעברו פנה וסלל מסילה לעצמו.

והימים הם אחרי מלחמת רוסיה ויַפּן, ובעיקר – לאחר הפרעות, שבהן החתמה תנועת החופש ברוסיה. אלפי מתישבים חדשים באו לארץ ישראל, ועוד כאלה וכאלה חכו לידיעות נכונות משם, קודם שיבואו להשתקע; הרבה מהם כבר הגיעו עד הגבול והתישבו באופן ארעי בבירות ובמצרים, בכונה לעבור באפשרות הראשונה לארץ־ישראל.

ודא עקא, כי האפשרות היתה קטנה מאוד. כבר אז נוכחו, כי לפי תנאי ההתישבות, השוררים בסעיפי עבודת האדמה והנטיעות, יכולים לעמוד על הקרקע רק אנשים אמידים ביותר; מי שאין לו סכומי כסף הגונים צריך להשאר פועל תמידי, העובד כל ימיו אצל אחרים. גם בעניני מסחר ותעשיה מעטה היתה האפשרות לאנשים פרטיים לתפוס מקום, באין הסתדרות כללית. שתשתדל לסגל את תנאי המקום למתישבים ושתעזור להבאים להסתגל אליהם.

ארגון הכחות ורכוזם – הנה השאלות שעמדו אז על הפרק: לסולל מסילות חדשות, לקבוע שיטות ישוביות אחרות בעבודת האדמה, ליצור ישוב עירוני ותעשיה של עבודת־יד, שאינה זקוקה לקפיטלים גדולים.

בלב אחדים מאתנו עלה הרעיון על דבר ישוב עברי בדרום הארץ, בחלק זה של ארץ־ישראל, הנכנס לגבול אנגליה עד נחל מצרים – הוא וַדי אל־עריש.

ידענו כי בהרצאת הועדה, שנשלחה בזמנה בשם ההסתדרות הציונית לוַדי אל־עריש, נאמר: כי את השטח הגדול ממזרח תעלת סואיץ עד וַדי־אל־עריש אפשר להַפרות ושיכולים לפתח שם ישוב גדול, רק אם ישקו אותו במימי הנהר נילוס, שיביאו מן המערב בצנורות מתחת לתעלת סואיץ, וכי בנחל מצרים נקל לעשות סכר בשביל מי הגשמים ולהשקות בזה שטחים גדולים מסביב. ידענו, כי ממלכת מצרים ואנגליה לא התנגדו לישוב עברי בסביבה זו, אבל לא הסכימו להרשות לקחת ממימי הנילוס, הדרושים למצרים עצמה; וההסתדרות הציונית לא מצאה לנכון לפניה לטפל רק בסביבת אל־עריש לבד.

ואולם חשבנו, כי מה שאינו ראוי להסתדרות הציונית בכלל, אולי ראוי יהיה לקבוצה של מתישבים. אם אפשר יהיה באמת להפרות על־ידי השקאה ככרות ארץ הגונות משני עברי הנחל, כדי להושיב שם על הקרקע כאלף משפחות עובדות; ואם בקצה הנחל, על חוף הים, תבנה עיר חדשה, ששם יתפתחו המסחר והחרושת, בהיותה קרובה וקשורה על־ידי אניות (מרחק ארבע שעות) עם פורט־סעיד רוכלת העמים ועם אלכסנדריה של מצרים, – והיו מזה תוצאות טובות גם לעבודת הישוב בארץ־ישראל עצמה, וביחוד בנגב יהודה.

כדי שלא להפיץ שמועות מוגזמות וכוזבות, היה הדבר שמור בסוד וידוע רק לשלשת בעלי האיניציאטיבה הזאת (מר טריטש, מר פוגלסון וכותב הטורים האלה), שנתנו מכספם לכל הוצאות הנסיעה, והודיעו רק למנהל הבנק העברי, לשני אכרים מפתח תקוה (אברהם השומר הידוע ושני, שאיני זוכר את שמו עתה) ולשני אכרים מגדרה (מר הורוויץ ומר חזנוב). האחרון הוזמן בתור מומחה לזריעות ונטיעות.

למחרת הפסח (תרס"ו) עזבנו את יפו, ובחשאי עברנו את מושבות ראשון לציון, רחובות וגדרה. התחנה הראשונה היתה לנו אשקלון.

העיר העתיקה הזאת מקום־משכן לאחד מסרני פלשתים לפנים, היא עתה חרבה ובמקומה – כפר ערבי קטן. חרב גם המבצר, שבנו פה נוסעי הצלב סמוך לשפת הים. במפרץ הקטן שבחוף הים משתמשים רק הדייגים שבסביבה, החוכרים את רשות ציד הדגים מאת הממשלה ומובילים את סחורתם ירושלימה. לעתים רחוקות מתקרבת הנה איזו אנית־מפרש קטנה טעונה סחורות.

גרמני אחד בנה פה טחנה של קיטור, וכנראה, הוא עושה עסקים טובים. כי יש לו בית יפה, שחלק ממנו הוּעד למלון־אורחים, גם רכש לו גנים ושדות בכפר ובסביבה. מאליה מתעוררת השאלה: מדוע אין היהודים מתישבים בסביבה זו, שיש בה קרקעות למכירה ומקום למסחר ומלאכה? ואולי היו יכולים להשתמש במפרץ־הים לעשותו מעין נמל, כי לא רבים כמותו בחוף המזרחי של הים הגדול.

לעת ערב באנו בקרבת עזה. דרך־המלך עוברת פה בין שדות פוריים וחרשים מצִלים של זיתים עתיקים. עברנו על פני המקום, אשר עליו התאספו הפלשתים להתעלל בשמשון הגבור. הבטנו על סביבנו – ומאום לא ראינו ולא שמענו, אפילו לא את הד הקריאה: “תמות נפשי עם פלשתים!”… רק רגש כמוס מרעיד איזה מיתר פנימי: איפה גבורינו, הענקים הגדולים, אשר נקמו נקמתם גם בעת נפלם?… עם שקיעת החמה באנו עזתה.

בערב נודע לנו מאת פקידי־הממשלה המקומיים, כי מפני הסכסוכים שבין אנגליה ותורכיה בנוגע לקו־הגבול בדרומה של ארץ־ישראל אי־אפשר ללכת עתה שמה, מבלי רשיון מיוחד מאת הפחה שבירושלים. מהרנו לבקש בטלגרם את הרשיון לנסוע נגבה לשם ענינים מסחריים; ובימים, שהיה עלינו לחכות לקבלת הרשיון, השתמשנו כדי לבקר את סביבות העיר ולבוא בדברים עם יהודי המקום.

צפונה, מזרחה ודרומה לעזה משתרעים שדות־בר דשנים ופורים. השעורה שבעזה ידועה בכל העולם, שיפה היא ביותר לעשית השכר; וספינות מיוחדות באות בסוף הקיץ לחוף עזה לטעון את כל השעורה שבסביבה, העולה בשויה לסכום של כמה מיליונים פראנקים. במערבה של העיר³ מגבילה אותה רצועה צרה של גנים וגני־ירקות, ומאחרי רצועת הגנים – שטחי־חול ברוחב של שלשה קילומטרים עד לשפת הים. דרך סלולה מחברת את העיר עם המקום שעל שפת הים, אשר שמה תבאנה האניות. כנראה, כוונה הממשלה בסלילת מסילה זו לפעול על אנשי המקום, שיבנו בתים וימשיכו את העיר עד החוף. ואולם אין הערבים שבעזה זריזים בדבר, ובזול גדול היו יכולים לרכוש את המגרשים שבשני עברי הרחוב החדש הזה.

לפנים היה ישוב עברי גדול בעזה, ועתה ישנן בין ארבעים אלף התושבים רק כשלושים וחמש משפחות של יהודים. מהן שלשה אשכנזים והשאר – ספרדים. רק בעלי מלאכה וסוחרים יהודים אחדים יושבים תמיד בעיר; המבלים את רוב חדשי השנה בין אהלי הערביים שבסביבה. הם מוכרים שם סחורות וכלים שונים, ובעת הקציר הם מקבלים את שכרם בתבואה, שהם מביאים העירה ומוכרים לסוחרי יפו וירושלים, הפותחים בעזה מחלקות של מסחר בעונת הקציר. הנשים והילדים נשארים בעיר ונמצאים תמיד בסביבה זרה ומושפעים ממנה. אפשר היה להגדיל הרבה את הישוב העברי בעזה, והתנאי העיקרי לזה הוא – רכישת שטח של קרקע לפרבר עברי; ומוטב שיהיה פרבר זה בדרך המוליכה לשפת הים.

רשיון הנסיעה אחר לבוא. הפקידות המקומית הודיעה, כי יכולה היא להרשות לנו את הנסיעה לאל־עריש בסירות מפרש דרך הים (כשש שעות). ואולם אנחנו חפצנו לראות את הסביבה אשר בדרך היבשה. בערב יום השלישי לשבתנו בעזה באה ידיעה מאת הפקיד, שיכולים אנו לעשות את דרכנו הלאה בחשאי, מבלי שיכירו בזה גם אנשי המקום. קשה היה להשיג עגלה, ואף לא סוסים לרכיבה. הסתפקנו בחמורים ויצאנו בחצי הלילה.

עם אור בוקר באנו לסביבות חן־יונס. משני צדי הדרך הרחבה והישרה גנים של עצי פרי שונים: זיתים, אפרסקים ושקדים. לא קוינו למצוא כאלה בנגב, כי עברנו כבר בערבות החול, ואולם חן־יונס נאות מדבר היא. ארבּעה כפרים התאחדו במלחמה של עבודה נגד החול, הבא אליהם מן המערב ומקרן דרומית־מערבית של הים. גדרו, נטעו עצים, עצרו בעד החול, ויהיו להם הגנים היפים האלו בין הבתים, הרחובות והשוקים בתמונת עיר־גנים, העיר האחרונה בנגב; שם גם תחנת פקידי צבא הגבול.

היהודי מעזה, שלוה אותנו בדרכנו זו, הביא אותנו אל בית אחד מנכבדי העיר, שקיֵם בנו מצות הכנסת־אורחים כהלכתה: בחדר־האורחים הגדול, שרצפתו כולה מרופדת שטיחים בטעם המזרח, הושיבו אותנו בחצי גורן עגולה. בעל הבית שם לפנינו קפה, זיתים, גבינה ופתות חמות, רכות ומקופלות, והוא עומד עלינו לשרתנו. זקני העיר ונכבדיה באו לחלוק לנו כבוד וישבו ממולנו, אחרי ברכם אותנו. אנחנו, האורחים, צריכים היינו לענות על הברכות המזרחיות ולדרוש בשלום כל אחד מהנכנסים ובשלום ביתם, כאילו מכירים אנו אותם מתמול שלשום. אחרי עבור כמה רגעים של שתיקה מתרומם הזקן שבחבורה ממושבו ומתחיל שוב בברכה, וכל המסובים עונים עוד הפעם “שלום וברכה!” פעמים ושלש חוזרים על הנמוס הזה. אחר כך נעשית השיחה יותר חפשית וחיה. מדברים על האויר, על גשמי המלקוש שאחרו לבוא ועל מזרע תבואות הקיץ. עוברת השיחה על ענין המושבות העבריות המצליחות, ואנשי המקום מרמזים לנו, כי היו שמחים לראות גם בסביבה זו מושבות עבריות. אנחנו מדברים כתיָרים סתם, מבלי הרבות דברים בעניני הישוב. ככלות התוכן לשיחה, יושבים ישיבה סתם ומעשנים את הנרגילות, הנמסרות בדרך כבוד מאחד לשני. ככלות השתיקה הנמוסית, קמים כולם ונפטרים מאתנו בשלום. יצאנו לבקר את רחובות העיר. ובצהרים הודיעו אותנו, כי כבר הבריכו את הגמלים בשבילנו בקצה גבול העיר.

בשביל שבעת הנוסעים הוכנו חמשה גמלים ושני סוסים. כל אחד מאתנו צריך היה לנסוע חליפות – פעם על הגמל ופעם על הסוס; כי כבד הדבר לנסוע במשך זמן ארוך על דבשת הגמל המתנועעת כסירה השטה על פני הים. גם הרכיבה על הסוס, המשרך את דרכו בחול העמוק, המגיע עד הברכים, קשה. עליתנו הראשונה על הגמלים היתה מגוחכה. כשקם הגמל על רגליו האחרונות, מתגלגל הרוכב הבלתי מנוסה ארצה. ילדי הכפר, שהתאספו סביבותינו, התלו בנו, הפראים, שאינם יודעים אפילו לרכוב על גמלים.

כשעתים רכבנו במסילה דרומה עד הגבול שבין תורכיה ואנגליה. רפיה שם העיר, שהיתה פה לפנים; עתה נמצא פה רק בית קטן אחד לפקידי הגבול – המבכרים לשבת באוהל. הפקיד היחידי, שמצאנו בתוך האוהל, היה פקיד ממדרגה נמוכה; רגליו יחפות ועל גופו כתונת ומכנסים קרועים ומזוהמים, והוא מעשן נרגילה ומהרהר… בקרירות מיוחדה שאל הפקיד לשמותינו ולמטרת נסיעתנו. כלאחר יד קבל מאת אחד מחברנו “לזכרון ולסיגרות” ח"י מטבעות של נחושת, ששוין כשני דולארים, ונפרד מאתו בשלום, ונעבור את גבול תורכיה.

סימני הגבול במקום הזה הם שני חצאי עמודי־שיש, שרידי קדומים מחורבת העיר, מונחים בדרך ומטולטלים מזמן לזמן הנה והנה. כי מפקידה לפקידה משתמשים שומרי הגבול התורכים הנאמנים במקרה של התרשלות והשגחה שאינה מעולה מצד שומרי הגבול המצרים, והם מעתיקים את שרידי העמודים דרומה ומרחיבים בזה את גבולות ארצם; ובשוב השומרים ההם וראו את אשר עשו להם התורכים, והביאו גמלים או סוסים והשיבו את האבנים למקומן. הסגת גבול שכזו היתה גם זמן מה לפני בואנו שמה, ועד שהגיעה שמועה זו כצורתה למשרדי הממשלה, נפוצה השמועה שהממשלה המצרית הביאה אל הגבול כלי־תותח כבדים רתומים לשלשה־עשר זוגות של פרדות. ידיעה זו הביאה בשעתה לידי סכסוכים פוליטיים, והשפיעה לרעה על תוצאות נסיעתנו.

גם בעבר המצרי של הגבול עומד בית קטן; כשנכנסנו לתוכו לא מצאנו איש, כי השומרים הלכו לבקר את שכניהם הבדואים אשר בפנים הארץ. ראינו בזה את סימני “החופש” והרשלנות המצרית, ונלך הלאה בתוך הארץ החפשית, ורק כאשר הרחקנו ללכת כמטחוי קשת ונעלמו מעינינו האוהל והדגל התורכיים, עמדנו לנוח ולסעוד את לבנו. פתאום ראינו פרש תורכי יורד אלינו מן ההר, ובטרם הגיע אלינו קרא בשם שר צבא הגבול, כי נמהר לשוב. באמת לא היתה הרשות לפרש הזה להכנס אל תחום האנגלים, ואנחנו לא היינו מחויבים עתה להזקק לו – ואולם הלא בדעתנו לחזור בעוד ימים אחדים. כבני יעקב בשעתם, שנתפסו על־ידי הגביע, שמנו את כלינו על גמלינו ושבנו חפויי ראש.

שר האלף דבר אתנו קשות על אשר עברנו את הגבול בלא רשות מיוחדת, ואיים עלינו בעונש נורא; אבל מכרנו, פקיד־הצבא הראשון, רמז לנו, שאין השד נורא כל כך. אחד מחברינו נכנס אתו האהלה, הראה לו את תעודותינו ושלם לו כחמשים דולארים “דמי ענושים” על עברנו את הגבול, וחמת הפקיד העליון שככה. הפעם העיר למוסר אזנינו על שהעזנו לעבור את הגבול בגלוי; שם למעלה, דרומה מזרחה, הגבולים אינם מסוימים, ואנשי המקום עוברים הנה והנה, ואולם פה, במקום העמודים, אסור לעבור. הבינונו דבר מתוך דבר, ונלך לאורך הגבול קדימה במרחק מילים אחדים; אחרי כן שמנו פנינו דרומה ונכנסנו שנית בתוך גבול מצרים.

“כל מה דעביד רחמנא לטב עביד”. קודם הלכנו לאורך גבעות החול, מקום ציה, ועתה עברנו על־יד שדות זרועים ובמקומות של ישוב. פה ושם ראינו קבוצי אהלי הערביים הבדואים. השמש נטה לערוב. הרועים הביאו את העדרים הביתה. הילדים הערומים רצים לפגוש את הטלאים ואת הגדיים, והעלמות השזופות והגמושות פוגשות בשמחה ובצהלה את צעירי הרועים הגבוהים והרעננים. על הגבעה תחת העץ יושבים הזקנים בחצי גורן עגולה פניהם נחושת מבהיקה לאור קרני השמש האחרונים, שותקים, הוזים ורוח האגדה מרחפת עליהם מלמעלה. לפני האוהל, על יד מערכת העצים המהבהבת – מטפלת האשה בהכנת הארוחה, טוחנת בריחים, נוקשת במדוכת־העץ ומבשלת בפארור. לו עמדנו רגע כי אז היינו מכניסים ערבוביה בתוך החיים השקטים האלה, כי הכל היו ממהרים לטפל באורחים. עתה, כשאנו עוברים אליהם מרחוק, כמעט שאין איש שם אלינו לב. אורחת הגמלים שלנו משלימה פה את תמונת חיי הבדואים הרגילה, וגם אנחנו בעצמנו כאילו מתבטלים ונבלעים בתוך חלל העולם הרך והשקט ובתוך דמדומי הערב.

חשכת־לילה שבסוף החודש. כוכבים נוצצים מלמעלה, בשחור הכחלחל אשר בעומק הרקיע. צלצול הפעמונים אשר על צוארי הגמלים, קולות לא ברורים הרחק, במישור השפלה. שרידי אבוקות בקצה האופק, בין אהלי הערביים. תרדמה נסוכה, עיפות והזיה. שברי רעיונות וזכרונות מימי קדם, עת הלכו אבותינו הלוך ונסוע הנגבה. אולי עברו גם הם במקום זה ובשעה כזו, ולא חשבו אולי, כי בסוף הדורות יבואו הנה גם בניהם הנודדים? אל עולם! ומי יבוא הנה אחרינו? האם נרבה עוד לתעות ולבקש מנוח?

רזי לי, רזי לי, ליל מדבר, חלל העולם! –

ג. על גבול ארצנו.

בראש האשמורה השניה הגענו לנאות המדבר “שיך־זבויד”. עיפים ורצוצים היינו מרכיבת גמלים. אחרי סעודה חטופה החלצנו את עצמותינו על גבעת החול תחת כפת השמים; תחתינו רפודים עורות כבשים ונתכסה בשמיכות של צמר, להגן עלינו מפני הרטיבות והקור, ונישן בנעימה.

השחר עלה, ומנהלי הגמלים מאיצים בנו לאמר: קומו, מהרו ולכו בעוד בוקר טרם יחם השמש. עד שהכינו את הארוחה הקלה ועד שקפלו וסדרו את חפצינו על דבשות הגמלים, הספקנו לשים עין על הסביבה ולשוחח מעט עם גרי המקום, שכבר השכימו גם הם.

“שיך זבויד” הוא במרחק חצי שעה משפת הים, אשר שם מעין מפרץ קטן, מקלט לסירות בעת סופה וסער. פה, מאחורי גבעות החול, יכולים להסתר מפני הרוחות הים החזקות; על כן זה משמש כעין “עיר הנמל” לערבי המקום, המביאים ומוציאים דרך פה את “מרכולתם”. מערבה, בקו מקביל לשפת הים ורחוק ממנו כשני קילומטרים, נמשכת שורה שלמה של יאורים קטנים, צרים וארוכים, ומימיהם מלוחים, אשר בהתנדפם מחום השמש יהיו לגבשושיות של מלח; באו ערביים המומחים לדבר, ועשו חריצים וברכות – ואספו את המלח חמרים חמרים להביא אותו מצרימה. במרחק לא גדול משפת היאורים אשר לצד הים מתמרת שורה של דקלים, שקועים בגבעת החול עד למעלה מחצים; כנראה, היה פה ישוב, ובהחרבו כסה החול את המקום וחלק מיאורי המלח; הדקלים לא עצרו כוח לעכב את החול, והם הולכים ונקברים בתוכו. כעבור אברהים פחה לפני שמונים שנה בערך ממצרים, דרך המדבר, לכבוש את ארץ־ישראל, חפר פה באר־מים, שעמקו כמאה וחמשים רגל. עתה יש במקום הזה רק בית אחד, שהוא מעין אכסניה ותחנת־צבא, וסביבו שטח קטן, מוקף גדר של קנים וזרדי תמרים, זרוע ירקות ונטוע עצים אחדים.

עם הנץ־החמה רכבנו מערבה, לאל־עריש אשר על יד נחל מצרים. אברהם השומר נבדל מאתנו וילך הנגבה, המדברה; כי נודע לו פה, כי ידידו ואיש בריתו, שיך עבדאלה הזקן, שוכן לשבטו באהלים אשר בקרבת המקום הזה; וילך לבקר את רעהו, לחקור ממנו על אדות תנאי המקום והסביבה ולהזמינו ללוות אותנו בדרך הזה, כי גדול כבוד עבדאלה בעיני כל הערבים הנודדים אשר בחבל הנגב. מראה מרהיב־עין היה לראות את אברהם שלנו דוהר על סוסו במרחבי המישור; גופו חסון כאלון, עטוף אדרת־צמר מרוקמת משי; על ראשו כפיה של משי עם פתילים משזרים בחוטי־זהב; על ירכו חרב תורכית עקומה ועל גבו רובה מארטיני. הנה הוא נעלם מאתנו באופק. עשינו את דרכנו הלאה. אין דרך סלולה בערבות החול. אנו רוכבים בעקבי האדם והבהמה אשר לפנינו.

כעבור שעות אחדות עמדנו לנוח. תקענו יתדות, ונאהיל עלינו מפני השמש, שהחלה להכות על ראשנו. הצל הנעים והרוח הצח והקריר, הבא מעבר הים, השיבו את רוחנו. סעדנו את לבנו, ובעוד אנו מבקשים לשבור את צמאוננו, והנה אחד הרועים מוליך את עדרי כבשיו ועזיו מפנים הארץ להשקותם מן הבאר אשר בקרבת הים. פנינו אליו בבקשה, שיחלוב לנו ספל חלב מעזיו; חפצנו לשלם לו בכסף מלא. אבל הוא לא נאות לזה. “חלילה לי – אמר – מבגוד בבעלי, אשר להם העזים; לא יעשה כן במקומנו; ולו יראה ערבי עובר אורח, כי הנני עושה כזאת, ומסר לבעלי, והרגוני על בגידה זו”. קשה היה להחליט אם יראת החטא או יראת העונש גברה על הרועה; ואולם עלינו היה לכבוש את יצרנו ולהסתפק במים הפושרים אשר בכדינו.

מנהג הוא לאורחות הגמלים לנוח במקומן שעות אחדות לפני הצהרים ולאחריהם. ואולם אנחנו מהרנו לבוא אל נחל מצרים (וַדי־אל־עריש), לתור את המקום ולהכנס אל העיר מבעוד יום. על כן עשינו את דרכנו הלאה, וכעבור שתי שעות הגענו לסביבות אל־עריש.

גם פה אדמת חול מסביב; ואולם, כנראה, יד אדם עובדת כבר נגעה בה, והנה לפנינו: שורות של עצי תאנים רעננים מלבלבים בירקרק חרוץ ודליות של גפנים עבות וארוכות מתרוממות כקומת איש ופרושות כאוהל על רשתות הקנים. פה ושם גם עצי הקיקיון עם פארותיהם המסתעפות ועליהם הרחבים. אות הוא, כי תחת שכבת החול מסתתרת אדמה פוריה, המצפה לגאולה. והנה לפנינו גם נחל מצרים, הגבול הטבעי של ארץ־ישראל לפנים.

* * * * *

“ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה”.

מחזה מרהיב עין נגלה לפנינו מראש הגבעה, אשר עלינו עליה לתור את הסביבה: צפונה משתרע ים התכלת במרחבי אין־קץ; רוח צח מכה בו שברירים, המתנוצצים כקשקשי כסף, עשת, נחושת ופז לעומת קרני השמש. מרחוק שטות סירות מפרש, ומראיהן כצפרים לבנות, הטסות על פני המים. הלאה מהן אנית־קיטור עושה את דרכה מחופי סוריה מצרימה. מזרחה ונגבה ערבות־החול, אשר עברנו בהן, משובצות בירק התאנה, הגפן והרמון. לפנינו, מערבה – הנחל, זו תעלה רחבה ועמוקה, המתפתלת מן המדבר הרחוק הימה, אשר בימות הגשמים בחורף, ימלאוה לפרקים זרמי־מים. עתה, בעונת האביב, יבש הנחל והיתה קרקעיתו למזרע ירקות, וחופיו – לתבואות; וגומות גומות חפרוּ יושבי המקום על יד משבצות הזרע והיו לבארות, אשר במימיהן ישקו את גני הירק, וגדרות של זרדי־לולבים וקני־סוף יגינו על הזריעות מפני השרב והחול. מעבר לנחל, בקרן הצפונית, משתרע חורש מצל של אלפי דקלים ותמרים. הלאה כמהלך חצי־שעה, דרומה – אל־עריש. זה הכפר הגדול של מאות בתי חמר קטנים ונמוכים, שטוחי גג, ערוכים בשורות ישרות, ברחובות החותכים אותו למרובעים, ועל הגבעה, באחד מקצותיו, בית־אבנים גדול, מוקף חומה גבוהה – זה “המבצר”.

עוד אנו מסתכלים בסביבה, והנה אברהם השומר שב אלינו. אתו עבדאלה, ערבי כבן ששים; מבנה גוו איתן, רשמי־פניו דקים ועדינים, עיניו השחורות והמבריקות מביעות בינה ואומץ־לב, זקנו השחור – משזר חוטים לבנים כרצי־כסף – יורד על חזהו הגלוי, השזוף והשעיר, לבושו כתונת ומכנסי־בד לבנות ונקיות ושמלת הצמר – האבעיה, כטלית לבנה עם פסי התכלת – מלמעלה. כולו עושה רושם של שריד מימים קדומים; אין בו האבהות של אברהם; אולם כזה היה בודאי לוט בן־אחיו. אברהם הציג לפנינו את רעו והביע לו את תודתו בפנינו על הכבוד, אשר כבדהו בביתו לעיני בני שבטו. ויספר לנו אברהם בשם ערבי המקום, כי הלאה מזה, מזרחה, בשפלה, ישנם שטחים גדולים וטובים לזריעה ולמרעה.

כאד־בוקר, המתנדף בחדור לתוכו קרני השמש, והאופק הולך אז ומתרחב ומתוך הערפל מופיעה סביבה נהדרה, רעננה, עטופה אור וחום, – כן הלכה ונגלתה לעיני־רוחי מתוך ערפלי מחשבותי והרהורי לבי תמונה נהדרה של הישוב העברי, העלול להתפתח בסביבה זו בעתיד הקרוב. שם, בשפלה, יהיה מרכז הישוב החקלאי למזרע תבואות; במקומות רבים בנחל נבנה סכר וברכות, אשר בהן יקוו המים בימות הגשמים בחורף, והשקו בהם את גני־הירק ועצי־הפרי השונים, אשר יזרעו ואשר יטעו בשטחים גדולים מעבר מזה ומזה לנחל, “כגן ד' כארץ מצרים”; פה, על שפת הים, יבנה הנמל, ועל ידו – עיר למסחר ולתעשיה. ומסילת־הברזל תוביל אל פנים הארץ והיתה לענף למסילה הגדולה, אשר תעבור מקהירה של מצרים דרך באר שבע ירושלימה. גם יער־התמרים יכול להתפשט פי עשרה ומאה והיה לסעיף של מרכולת בלולביו ובאשכלות התמרים, גן לטיול ולמנוחת עדן בצלו ובאוירו הצח והנעים לאלפי התירים, אשר יסורו הנה להתענג על המחזה הנהדר של החיים החדשים… והלא אין שום דבר המתנגד לאפשרות זו. רק הסכמה מצד הממשלה האנגלית וחפץ ומרץ מצדנו, – ואלפי אנשים ימצאו פה מקום לעבודה חרוצה וליצירת חיים חדשים על קצה גבול ארצנו.

בבואנו העירה, סרנו בראשונה אל בית הפקידות אשר במבצר. נציב העיר, פקיד צבא זקן, תורכי מקוקז, המדבר גם רוסית, קבל אותנו בסבר פנים יפות; בשמעו על אדות מטרת נסיעתנו, אמר, כי אין הוא מתנגד לנסיעה זו; ואולם עליו להודיע על זה לנציב החבל האנגלי אשר בעיר נחל, בחצי הדרך מאל־עריש לסואיץ ולעקבה; ומסופק הוא, אם הנציב ירשה לנו ללכת לפנים הארץ, כי ריב עתה בין תורכיה ואנגליה על־אדות קו־הגבול הזה, וביאת אנשים זרים הנה בזמן הזה תעורר בו חשד, למרות ההמלצה הטובה, שתבוא מצד הפקידות המקומית. לטובתנו הוא מקבל על עצמו לנהל את המשא ומתן בטלגרמות; ויזמין את אחד מנכבדי העיר ובקשהו לפנות לנו חדרים מרווחים ומקום לגמלים.

אך הסתדרנו מעט באכסניה שלנו, ויבואו אנשי המקום לחלוק לנו כבוד אורחים. לעת ערב בקר אותנו גם נציב העיר בלוית אחדים מפקידיו. מכל שיחותינו עמהם על העיר והסביבה נודע לנו, כי באל־עריש נמצאות כאלף משפחות; מעוטן מוציאות את לחמן מן הדקלים, מעצי־הפרי האחרים, מזריעת הירקות וממקצת התבואות, שהם זורעים על חופי הנחל; רבים מהם הולכים בחדשי הקיץ לארץ־ישראל לעבוד שם בעת הקציר והבציר; ורבים מתפרנסים מאורחות הגמלים העוברות דרך פה מסוריה למצרים; ומהם גם סוחרים בתבואות, באריג, בצמר, בעור ובמכולת, הדרושים ליושבי המקום ולאורחות. מעט מאנשי העיר משתתפים גם בדיוג ביאורים, בקרבת החוף, בדרך המובילה לפורט־סעיד.

למחרת יצאנו עוד הפעם אל חורשת התמרים. אם כי העצים נטועים על החול, אשר על שפת הים, מוצאים, כשנכנסים לתוך השדרות, גם אדמת זרע: שרשי העצים מהדקים את החול מלמטה ונזונים מהחמרים האצורים בו, ומלמעלה הולכת ונצברת שכבה של אדמת־רקב (הומוס) מחלקי הקליפות, הזרדים והפירות, הנושרים מן העצים. ככה יכולים לכסות בנטיעות את רוב שטחי־החול אשר לאורך שפת הים.

בדרך שובנו פגשנו בערביות ההולכות לשאב מים מן הבאר אשר במרחק שעה מן העיר. מטבע יושבי המדבר הוא לקשר את מציאות המים המתוקים עם איזו אגדה על־אדות איש קדוש אחד שהמתיק את המים; ואגדה כזו ספרו לנו אל אדות הבאר אשר באל־עריש. ואפשר מאוד, שגם בלי כל מעשי נסים ימצאו בארות מים, אם יחפרו כאלה במקומות האלה.

השמש נטה לערוב, ואנחנו עזבנו את העיר שנית ונלך לאורך הנחל נגבה־מזרחה אל פנים הארץ. במדה שהרחקנו מן העיר נתמעטו מטעי העצים והירקות, ורק שטחים קטנים זרועים שעורים, שבלים צנומות ודקות, פה ושם, על אדמת החמר הלבן אשר על גדות הנחל. עוד שעה אחת של הליכה – וגם סימני הישוב האלה חדלו. כי אין שוה ליושבי העיר להרחיק לכת הנה לעבוד, ולערביים הבדואים ישנם מקומות יותר טובים לזריעה ולמרעה בשפלה.

עם דמדומי־ערב בחרנו לנו מקום על אחת מגבעות־החול ללון שם.

ד. על פני הישימון.

הערביים מגדירים: מדבר הוא כל מקום, הרחוק מישוב בני־אדם במרחק כזה, שהקול, היוצא על גבול האדמה הנושבת, מת ואיננו מגיע אליו; זוהי אדמת־מות, הפקר, וכל הקודם להחיות אותה על־ידי נטיעות זכה בה, והיתה לו לנחלה. אדמת־מות – זהו המושג היותר נכון למדבר, שאין בו סימני תנועה וחיים. והרגשה מיוחדת במינה תוקפת פה את הנפש – הרגשת המדבר; זוהי מעין בדידות ושממון ריקים ואלמים, המעיקים כאבן מעמסה על לב האדם. ויש ברגש זה גם מעין יראה כמוסה מפני איזה דבר נעלם, הנמצא מרחוק, ואולי פה מאחוריך. רק עבדאלה הזקן הרגיש את עצמו פה “כמו בביתו”. הוא הבריך את הגמלים ונתן להם מספוא; אחרי כן פרש את שטיחו, עמד על ברכיו, שם פניו אל המזרח, אל עבר פני העיר מכה. ויתפלל ערבית בקידות ובהשתחויות, שפתיו נעות וקולו לא ישמע, רק מזמן לזמן הוא מרים קולו ומוציא את שם אללה בסלודים: “אַללה אַכבר, אַללה רחים” (אל גדול ורחום). בכלותו את תפילתו, קם ויתמודד, כאילו עלה זה עתה מן הרחצה במקוה מים צוננים להשיב את נפשו. זחיחות־דעתו נסבה גם עלינו והשיבה לנו את המנוחה ואת הבטחון.

לאט לאט שבנו אל חוג המחשבות וההרגשות, אשר הבאנו אתנו מן הישוב. הפעם ערכנו את סעודתנו בהרחבה, על יד מדורת האש, כי היו אתנו ירקות, ביצים, בשר כבוש, גם מרק של תרנגולות אשר בקופסאות־הפחים. אכרי המושבות ספרו מאורעות מדברי ימי הישוב הראשונים, אברהם השומר הוסיף עליהם ממה שקרהו בהליכותיו עם ערבי המקום ועם הבדואים; לבסוף ספר לנו גם עבדאלה מאגדות הערביים במדבר. אגדות ומקרי־חיים ממשיים התפתלו ויהיו לרקמה יפה. האמנם יתחילו חיים חדשים להתרקם גם פה, וכעבור עשרות שנים – והיה גם הערב הזה, שאנו מבלים פה, לאגדת התחיה?…

בשעה מאוחרת בלילה, רפדנו את מצעותינו על שכבת החול ונשכב לנוח.

כמעט נרדמנו, והנה נשמע שאון מרחוק, שעטת פרסות גמלים רצים ושברי קולות, קטעי מלים של אנשים, המדברים במנוחה ומצחקים ביניהם. עבדאלה הכיר בראשונה, כי אלו “משלנו”, המביאים לנו איזו פקודה מאת נציב העיר; על פי הפסיעות ושאון המדברים הוא הכיר, כי שנים הם הבאים, ועל פי הקול הוא מכיר את אחד השיכים ממכריו. עוד רבע שעה, והרוכבים הגיעו אלינו ומסרו לנו את פקודת הנציב לשוב העירה. וכך כותב לנו הנציב: הערבים הנודדים פה אינם יראים אלהים ומלך, והיה אם יקרה אתכם דבר, והסתבכו היחסים בין אנגליה ובין הממלכות השונות, אשר בצלן אתם חוסים.

צר היה לנו מאד להפסיק את דרכנו בטרם ראינו את השפלה; ולפחות חפצנו להגיע עד אותו מקום, שהנחל חוצה את רוכסי ההרים, אשר על גבול מדבר ציון. לבסוף באנו בהסכמה עם איש החיל, כי הוא ישוב העירה עם שנים מאנשי חבורתנו, ושאר חברינו ישארו פה עם השיך עד הצהרים, ואחרי כן נשוב גם אנחנו העירה.

בבקר השכם מהרנו ללכת קדימה, ובמשך שעה וחצי באנו עד גבול צין. שרשרת של רוכסי אבן וחול נמשכת פה לאורך כמה פרסאות וברוחב חצי מיל בערך; באמצעיתה מפסיק גיא, אשר בו יכנס הנחל; מעבר ההוא מזרחה הוא מתפתל כפלג צר, ומעבר מזה מערבה יהיה לתעלה רחבה. פה הוא המקום לסכר העיקרי ולברֵכה הגדולה. עלינו על אחת הפסגות, הנשקפות על פני הישימון.

לפנינו משתרע מדבר צין, מישור בלי קץ וגבול לארכו ולרחבו, כולו חול מחוספס ומנוקד כעין שברי חרס שחורים. שם, על קצה האופק מזרחה, מתרוממים ומרקיעים לשחקים תלי תלים מעולפים במעטה כחלחל־לבנבן שקוף: קשה להכיר מרחוק, אם ערפלי עננים הם – האדים המתנדפים ממימי ים־סוף וזרועותיו, אם עמודי חול, הנשאים שם במרחק, או אולי הרים גבנונים הם, והר סיני ביניהם… כעין זרם חשמל חדר את כל ישותי: הנה ערש ההיסטוריה שלנו… ולעיני רוחי עוברת שורה ארוכה של תמונות מהרועה שנהג את הצאן אחר המדבר עד “מתי מדבר האחרונים”… וכשהתעוררתי לקול בני חבורתנו. אשר קראו לי מתחתית ההר, לא ידעתי לאן ולמה ללכת: כעין חוט ממשי נמתח ביני ובין צללי ההרים אשר שם במרחק, וקשה היה לנתקו; עם כל צעד שהרחקתי לרדת הרגשתי את עקת הלב והנפש: אלפי שנים עברו; מה מעטים היו ימי שלותנו ויצירתנו, ומה רבו התלאות… מה רחוק עודנו החזון לאחרית הימים ומה רב עוד הדרך לפנינו…

לעת ערב באנו אל קצה הנחל השני, במקום אשר הגענו אליו בראשונה. שם באו גם יתר בני חבורתנו מן העיר וימסרו לנו את דברי הנציב, כי אין לנו הרשות לחדור לפנים הארץ וכי עלינו לשוב בדרך אשר באנו הנה. “ליתר בטחון” ילוו אותנו שני אנשי חיל עד הגבול.

ה. בדרך באר שבע.

בערב הזה הקדמנו לישון, ולאחר חצות לילה שמנו לדרך פעמינו. אנשי החיל, אשר לוו אותנו בדרך, רכבו על גמלי הצבא, המרוחצים למשעי, מקושטים באדרות־צמר, ועל דבשתם מהודק ברצועות עור כסא לשבת. ממהרים הגמלים האלה במרוצתם, ובמשך של ארבע שעות יכולים הם לעשות את דרכם מאל־עריש לרפיה; ואולם הפעם נאלצו להתנהל לאטם לרגל גמלינו ה“אזרחיים” והאטיים.

במקום תחנתנו במישור, הזרוע שעורים ואבטיחים, השאיר עבדאלה באמצע השדה את אדרתו המיותרת, שהיתה לו למשא. על שאלתנו, אם איננו חושש מפני הגנבים, ענה אותנו בגאון, שאין הבדואים אנשי המקום הזה לוקחים את שאינו שלהם, ועם זה הוסיף, שאדרתו של עבדאלה ידועה בכל הסביבה, ואיש לא יהין לקחתה, בטרם יעבור הוא פה בשובו הביתה.

כאשר הקרבנו לבוא אל הגבול, לא חפצנו שהפקידים התורכים יראו שחיילים אנגליים מלוים אותנו: ונבקש את החיילים המצריים לעזוב אותנו לנפשנו. המה סרבו, ואולם כששלמנו להם דמי־בטלה, הורו היתר לעצמם וישארו מאחורי הגבעה.

בצהרים עברנו את הגבול ונשיב לחן־יונס לשבות בכרמי הזית אשר על פני העיר. בשבת בבוקר נפרד עבדאלה מאתנו. הפרידה בינו ובין אברהם השומר היתה חמה ולבבית; כאחים חבקו ונשקו איש את רעהו, כאורח הערביים, הנשיקה היא “אוירית”. עבדאלה הבטיחנו בהפרדו מעלינו, כי בכל עת אשר נבוא להתנחל בסביבה ההיא, ישארו הוא ושבטו נאמנים לנו לנצח.

במוצאי שבת עם חשכה עזבנו את מקום תחנתנו ונלך צפונה־מזרחה, בדרך באר שבע. חרמש הסהר אשר בראשית החודש וברק הכוכבים הנוצצים בזוהר מיוחד בשמי ארצנו שפכו אור מכסיף ומקסים על פני השדות, אשר משני עברי הדרך. פה ושם נמצאים משכנות הערביים, שהם כעין תערובת של בתים, צריפים ואהלים; ואולם במדה שמתרחקים מן העיר יחדל הישוב הקבוע עם שטחי השדות הזרועים ובמקומו יבואו אהלי הבדואים הנודדים, המפוזרים בתוך הארץ פנימה, הרחב מ“דרך המלך”, בתוך שדות הבור, המשמשים להם למרעה לעדרי צאנם ובקרם.

כחצות הלילה שקעה הלבנה, ואנחנו עמדנו על יד אחת הבארות לנוח ולישון. כאור בוקר עשינו את דרכנו הלאה, ואחר הליכה של שעות אחדות באנו אל נחל גרר. הנחל הזה עמוק הרבה יותר מנחל מצרים. פה נקל לעשות סכר וברכות, וכל הככר הגדולה סביבותינו משני עבריה טובה למטע עצי פרי שונים ולמזרע תבואות וירקות. אין בכל הסביבה כפרים, ואף לא אהלים. והלא באיזה מקום בסביבה זו זרע יצחק ומצא עוד בעת ההיא מאה שערים.

עוד שעות אחדות של הליכה, ונגיע לדרך ההולכת מעזה. דרך רחבה וטובה למסע עגלות עוברות בין שדות תבואות, זרועים שעורה וחטי תירס, שהביאה אותנו על גבעת העיר באר שבע.

עוד לפני שנים אחדות היה פה רק תל, המעיד על מקום חורבת העיר הישנה. הממשלה ראתה לנכון לבנות פה מרכז של פקידות בשביל הבדואים הרבים והעשירים אשר בסביבה. היא חלקה חנם מגרשים ועוררה את ראשי השבטים הערביים לבוא להתישב בעיר, לשאת משרות הממשלה ולעסוק במסחר וקנין. הציעו אז גם ליהודים לקנות בסביבות העיר מאדמת הממשלה כעשרת אלפים הקטרים לזריעות ונטיעות, ורצו לתת מגרשים בעיר למתישבים. היהודים עמדו על המקח, וישוב יהודי עוד טרם היה בסביבה ההיא (גם עתה איננו); רק שלש משפחות עבריות נמצאות בין כמה וכמה המשפחות שכבר התישבו פה.

על הגבעה – העיריה היפה והמרווחה. על ידה בונים בית־מסגד מאבני גזית. כאשר ראה אותנו מרחוק פקיד־החבל שהשגיח אז על הבנין, שלח איש צבא להזמין אותנו אליו ושאל לשמותינו ולדרכנו. הוא צוה לפנות לנו מקום בעיריה ולהכין בשבילנו מטות. גם מכונה של תה הביא לנו, ואנשים לשרתנו.

אחרי אשר נחנו מעט מדרכנו הלכנו לראות את הבארות אשר חפרו בימי אברהם אבינו. אגדה מסופרת בפי הערבים, כי בסביבות עיר זו נמצאות כל שבע הבארות; לעת עתה נגלו רק שלש בארות, והאחת הגדולה מכולן, היא הנקראת גם כיום בארו של אברהם, עמקה כעשרים מטר ועומק המים כשלושה עשר מטר; מן הבאר הזאת ימשיכו עתה את צנורות המים אל כל בתי העיר. והמכונן המעלה עתה את המים מבאר אברהם הנהו מבניו של אברהם.

בקרנו את התושבים העבריים. שנים מחזיקים טחנת קיטור והשלישי עוסק במסחר. הם מתפלאים על אשר אין יהודים באים הנה להתישב. הסביבה גדולה ועשירה, והעיר הולכת ומתפתחת; גם ישוב קרקעי גדול יכול להוָצר בסביבה, שיתעסק ביחוד במטע עצי פרי בהשקאה, כי לפי דעת אנשי המקום ימצאו מים בבארות, אשר יחפרו במישור, בעמק; וגם סכר ותעלות אפשר לעשות במקומות רבים לאורך הנחל.

בערב הזמין אותנו פקיד החבל לסעודה. שם נזדמנו גם אחדים מזקני העיר. שוחחנו על התפתחות העיר החדשה ועתידותיה. האדמה מסביב פוריה. שדות תבואה למכביר. אמנם פעם לשנים אחדות סובלים פה מעצירת גשמים, על כן צריך להרבות בנטיעות שאינן זקוקות כל כך לגשמים, גם להנהיג את השקאת השדות על ידי בארות ומקוי מים. ערבי המקום מעבדים רק חלק מאדמת הסביבה, וגם זה – באופן רע ושטחי; רובם חורשים רק בחמור אחד, ואף אלה שיש להם צמדי בקר, אינם מדקדקים בטיב החרישה, כי מסי הממשלה מוטלים שם לא על האדמה כי אם על צמד הבקר, והערבי אץ לחרוש בצמד אחד כברת ארץ פי שלשה מהרגיל בחרישה הגונה. עיר חדשה זו משמשת מרכז לסביבה גדולה בנגב; רחוקה היא רק כשלשים מיל מעיר החוף עזה, והדרך טובה גם עתה למסע־עגלות בקיץ ובחורף. האויר נעים ומבריא.

ביום השני עזבנו את העיר להמשיך את דרכנו בדרך העולה חברונה.

השכמתי בבוקר והלכתי אל באר אברהם, להפרד ממנה בטרם צאתנו. בנין של קרשים מאהיל על הבאר ונדבכי־אבן אחדים; הכל כבר מוכן להעמיד בתוך הבאר את הצנורות ואת המשאבה. כל התכונה הזאת שללה הרבה מיפיה הטבעי של “הבאר אשר בשדה”. מראה הבאר עורר בקרבי שפע של זכרונות: “והוכיח אברהם את אבימלך על אדות באר המים…” כך דברו האבות עם המושלים, שראו כי “אלהים עמך בכל אשר אתה עושה”. עם העושה ועם המצליח מדברים בשפה אחרת ודברים אחרים. “ועתה השבעה לי באלהים הנה, אם תשקר לי ולניני ולנכדי”… האין זו ה“אוטונומיה” שאליה אנו שואפים?… והנה ה“צ’ארטר” שלנו על ארץ ישראל: “על כן קרא למקום באר שבע, כי שם נשבעו שניהם”… “ואם תחפצו, אין זו אגדה”..

עליתי על הגבעה. בוקר־אביב רך ועדין. אין פה אותם רביבי־הטל, הנוצצים בשעה זו כאבני־חן על עשבי השדה והנושרים כאגלי דמעות של שמחה מעל טרפי העצים שם, בצפון הארץ; בכל זאת חשים גם פה איזו רעננות מעודדת. יצא האדם לפעולתו ולעבודתו בשדה. עדרי הצאן והבקר כבר יצאו אף הם לרעות שם במורד, במישור. הצפרים העפות גומרות בדרך טיסתן את תפלת השחרית שלהן… לפני ארבעת אלפים שנה גרו פה אבות האומה, וחיו חיי עבודה, כחיי ארץ שטופה אור וחום, ופה נשאו עיניהם אל כפת השמים העמוקים והבהירים ויראו שם את האלהים; “ויקרא בשם ד' אל עולם…”

והנה שוב קוראים לי בני חבורתי מעל אם הדרך.

מהרה באנו עד נחל אשכול, ונלך לארכו בתוך שלוחות הרי יהודה, עברנו את גב שרשרת ההרים הראשונה על פני הכפר דהריה (דביר), וכנטות צללי ערב באנו חברונה.

* * * * *

בעוד שהלכנו שלוים ושקטים בדרך, בין שדות התבואות אשר בנחל אשכול, כשעלינו על ההרים וקפצנו על הגבעות באותו המרץ הילדותי, המפעם את האדם גם בשנות העמידה, בבואו בקרבת הטבע בין ההרים, – לא ידענו כי סכנה היתה צפויה לנו מאחורינו, לולא הקדמנו לצאת מבאר שבע; ובעת אשר התענגנו על כרמי החמד אשר בעמק חברון, המצטין ביפיו, על המגדלים הנהדרים אשר למסגד על מערת המכפלה, שם במורד העיר, ועל הקסם השפוך על ברכת אבנר ועמשא, אשר בחברון עיר דוד, לאור קרני השמש האחרונות הטובלות בה, – לא עלה על דעתנו, כי בשעה זו היינו יכולים להגיע למקום אחר לגמרי.

בהודע לנציב אנגליה אשר בעיר דבר בוא חבורתנו אל־ערישה, מהר להודיע לממשלה המרכזית בלונדון על־אדות איזו אכספדיציה גרמנית, המתהלכת בחצי האי סיני. הממשלה האנגלית פנתה בשאלה אל הממשלה הגרמנית, וזו האחרונה בקשה באורים מתורכיה. על כן נשלחה פקודה לשר־החבל של באר שבע אשר על הגבול, כי בבוא אכספדיציה זו אל חבל הנגב, יתפוס את האנשים וישלחם ישר לקושטה. פקודה זו נתקבלה כשעתים לאחר שעזבנו את העיר. פקיד החבל שהכיר אותנו היטב וחשב אותנו לאורחיו, שחסו בצל קורתו, השתמש בזה, שיצאנו מגבולות שלטונו, וענה את הממשלה, כי אין לו שום מוּשג מאיזו אכספדיציה שתהי…

־־־־־־־־־־־

כעבור חמש שנים הציע הקונסול האנגלי אשר בעזה ליהודים, כי יקנו כברות ארץ בגבול אנגליה מעבר לרפיה, והוא בעצמו יהיה המתווך. נוסדה אגודה של יותר מחמשים חבר; שלחו מומחים לחקור את הארץ ומצאוה מסוגלה לנטיעות, גם חשבו לנכון לבנות שם עיר מושב על שפת הים. אז נגמרה קניה הגונה, וכבר סדרו את האדמה והציבו גבולים בחלק אחד ממנה. ואולם הלורד קרומר, שהיה אז נציב אנגליה במצרים, לא חפץ לאשר את הקניה, באמרו שהמדבר הריק הוא המבצר היותר בטוח על גבול תעלת סואיץ.

מקרי שתי השנים האחרוונת הוכיחו, כי לורד קרומר שגה ברואה. ב“מדבר” הזה הולכים ושבים עתה גדודי צבאות; כבשו דרכים, חפרו בארות, העבירו צנורות מים והכשירו את המקום לישוב. אולם עתה הגיעה השעה להחל שם בישוב עברי על גבול ארצנו.

“ונראה מה יהיו חלומותינו”.

(רשמי מסע)

א. למרחב

המיתולוגיה היונית היתה מספרת על כרונוס אלהי הזמן, כי הוא בולע את ילדיו; זהי הציור המוחשי לאותו המושג, שהזמן בולע בשטף הזרם את הימים, השנים, הדורות והתקופות.

גם האדם בולע לפעמים את מיטב ילידי רוחו והגות לבו. וישנם רעיונות עצורים שהאדם כובש ואוצר בתוכו, מפני שאין הסביבה מתאימה להם, וכרה להם קבר במחו ובלבו. ויקרים הקברים האלו לאיש, אוצר שמור לבעליו, להעיר געגועים עזים ונעימים, לרכך ולהפרות את הנפש; וצצו מסביב לקברים האלו בנפש האדם פרחים עדינים, הנותנים לחייו טעם וריח מיוחד.

רעיונות עצורים ורגשות צפונים כאלה היו לאחדים מאתנו בארץ־ישראל על־אדות הכבוש והישוב באותם חלקי הארץ הפנוים כמעט מאדם: בנגב, בעמק הירדן, בעבר הירדן מזרחה ובמדה ידועה גם בקצות הצפון.

“אם תחפצו אין זו אגדה”. ומדוע אין אנו חפצים לעלות ולרשת? הלא כל הארץ לפנינו; כל מקום אשר תדרוך כף־רגלנו בה, לנו הוא לנחלה; ומדוע אין אנו דורכים בצעדי גבר, מדוע אנו זוחלים בצעדי צב?

הראשונים (חלוצי “פתח תקוה”, בני “ביל”ו" ו“יסוד המעלה”), העפילו לעלות לפני עשרות בשנים; לא ידעו ולא הבינו, ויתישבו באשר מצאו, ויהי ישוב עברי חדש בארץ האבות. כעבור עשר שנים העפילו אחרים לעלות; מחשבות ושאיפות גדולות פרשו על־פני הארץ; מקרה פתאומי הפסיק את עבודתם; אנשי־המעשה נערו את חצנם ותלו את הקולר בצואר החולמים וההוזים. שם האחד (יהושע חנקין) היה לשמצה ובשם השני (מר טיומקין) קראו לתקופה ההיא לדראון. ובכל זאת השאירה לנו התקופה ההיא את המושבות רחובות וחדרה. כעבור עשר שנים העיז איש אחד (פקיד חברת יק"א מר ח. קלבריסקי), ולמרות שיטתם של הממונים עליו הניח את היסוד לישוב העברי בגליל התחתון. ומדוע לא נעיז גם אנחנו לכבוש ולהתנחל, לתפוס את עמק הירדן הריק מאדם ולהעפיל לעלות לרמות הגלעד ואל הגולן אשר בבשן?…

ואולם אז, כארבע שנים לפני המלחמה, השעה לא היתה עדיין ראויה לכך. טרודים היו אז מוסדותינו ברכישת כברות ארץ פעוטות פעם או פעמים לשנה בסביבות מקומות מושבותיהם ולא יכלו לשים לב לחלומות שכאלו של שאיפה ל“מרחקים”. תיתי לו לפקיד הציוני (הד"ר רופין), שבעצת ה“הוזה והחולם” מר חנקין העיז לתפוס עמדה בלב עמק יזרעאל, ויעשה נסיונות עם “קבוצת כובשות” של פועלים עברים במרחביה ועל שפת הכנרת; הלאה לא העפיל גם הוא לעלות… ומכל אלה, שעסקו בישוב הארץ, בקרו רק אחדים את עבר הירדן מזרחה, אשר במרחק שעות אחדות של רכיבה או של נסיעה מירושלים או מטבריה לצפת. אולם אותנו, המעפילים בארץ־ישראל, משך כח מיוחד לדעת את הנעשה מעבר לירדן ולרמות הגלעד והגולן.

כשהייתי עומד על הר הזיתים ורואה תחתי את עמק הירדן, המשתרע לארכו מערבות יריחו עד לצוק הר סרטבא מזה ומן העבר השני מעמק השיטים ועד לאשד נחל היבוק, – היה אותו העמק מושך את כל ישותי; הלא לפנים היה “כולו משקה, כגן ד' כארץ מצרים”; ומדוע הנהו עתה ריק ושמם? האם ידים עובדות אין לישראל? האם כסף אין אַף לחובבי הארץ ולמחונני עפרה?

וכשהייתי משקיף אל הרי מואב והגלעד אשר ממולי, היו מחשבותי ורגשותי חודרים כקרני־משוש דרך הנחלים והעמקים אשר בין הכיפים ההם ואומר בלבי: הלא השטח שם כל־כך גדול והישוב כל־כך דל; ומדוע אנו נדחקים ומתכווצים לנקודות אחדות של רצועה אחת, עד כדי להצר את צעדי עצמנו? מדוע אין אנו עוברים את הירדן לחקור ולדעת את אשר יכול להעשות שם?

כשהייתי מהלך בראשי הר נפתלי אשר בגליל ומביט משם לתוך התכלת השקופה הפרושה על־פני המרחב האין סופי אשר בגולן ובבשן מעבר לכנרת ולירדן, היה נדמה לי, כי הארץ תובעת את עלבונה מאתנו ומכל “עבודתנו” הפעוטה. ולעת ערב, כשהחמה היתה נוטה לצלול בים הגדול והיתה שולחת את קרני אורה האחרונות לראש החרמון ולתל־אל־פרש, ושפע הצבעים היה שוטף ומקסים ומטשטש את הגבולים שבין המציאות וההזיה, – ברגעים אלו היה נראה לי עבר־הירדן הזה בדמות צעירה יפהפיה ורעננה, אשר דודה עזבה והיא נושאת את חרפתה ומבקשת את נפשה למות… הלב היה נלחץ בצבתים. “כי קנאת ביתך אכלתני”.

את מחשבותי ורגשותי אלה הייתי קובר בתוך לבי, כי אסור היה לתת להם מהלכים על־פני חוץ, לבל יחשבוני אנשי־המעשה המושבעים לבעל־הזיות ואיש־חלומות.

אולם אין לך דבר העומד בפני הרצון. וביום קיץ בהיר והנני בתוך חבורה של מעפילים לעבור את הירדן: אורח נכבד אחד שמצא ענין ב“טירא־אינקוגניטא” זו, אשר במרחק כמהלך יום ממרכזי ישובנו; פועלים עברים אחדים, שחלמו על אדות כבוש החורן; מורים אחדים מהגימנסיה העברית שהשתמשו במקרה זה לראות את טבע הדוממים והצמחים אשר בצלעות החרמון; ואתנו אגרונום מומחה ואחד מאכרי הגליל, שעבד לפנים על אדמת הנדיב אשר בגולן ויודע את תנאי המקום. קבוצה “גדולה” שכזו של תירים עברים לא ראה עבר הירדן זה כבר, מיום שנעשה הנסיון שלא הצליח ליסד שם ישוב עברי, לפני כעשרים שנה, ומלפני כעשר שנים, כשבאו יהודים אחדים לתור את אדמת מידבא.

בתשעה־באב, אחרי שקראנו “איכה” ו“ציון הלא תשאלי”, יצאנו מיפו; בבוקר למחרתו כבר התאספה כל החבורה בתחנת מסילת־הברזל סמוך לחוף ים טבריה על־יד המושבות כנרת ודגניה; ובעוד שעה כבר נשאה אותנו הרכבת למרחב לעבר הירדן מזרחה.

ב. בהרים

כרבע שעה החליקה הרכבת בעמק הרחב לאטה, כאילו התכוננה לתת לנוסעים את האפשרות להשקיף על־פני כל ככר הירדן, מאשדות הירמוק ועד מעבר לבית־שאן.

במזרח בקעה רחבה, עמק ישר, בלי כל סימן של ישוב תמידי; עדרי צאן נפוצים פה ושם כטלאים שחומים ואפורים על־פני הזוהר הצהוב של קציר הקמה ועל החציר היבש ובינות לירק הדשא ושיחי העצים אשר על חופי הירדן, המתפתל שם לאורך הככר מתוך עצלות והזיה כחם היום. רק במערב קבוצת בתי חומר של הכפר “עבדיה” ועל־ידה חורשת זיתים פעוטה ובודדה; הלאה לרגלי ההרים שורת בתי האבן עם הגגות האדומים של המושבה “מלחמיה”; ובקצה הדרום – שרידי חומת בית־שאן עם ניצוצי עיר חדשה, המתחילה לצמוח מתחתה. פה כר נרחב לישוב צפוף, שיעסוק במטעי צמר־גפן או קנה־הסוכר, שיבנה בתי־חרושת לתעשיה ושישתמש במי הכנרת, הירדן והירמוק להשקאה ולתנועת המכונות.

והנה החלה הרכבת להתפתל בין ההרים ולזחול במעלה הירמוק. מזה ומזה תלי הרים גבנונים מעוטרים בעצי אלה ואלון ירוקים ורעננים. במקומות היותר צרים עוברת המסילה מצלע הר אחד למשנהו בגשר הנמתח על־פני תהום; וקופצת הרכבת פעמים אין מספר מצד אחד לשני משני עברי הנחל, ועם זה היא הולכת ומתרוממת מול שטף הנהר, היורד לעומתו. הקטר אוזר את כחותיו, והד נחרתו נשמע בין צלעות ההרים, המתרוממים מזה ומזה עד לעבים… כמה היינו מתענגים למחזות שכאלה כשעברנו בהרי שוויצריה, ולא ידענו, כי כזה יש לנו בארצנו “מאחורי כתלנו”.

תחנת “חמה”. אויר חם ולח, ריח גפרית; שאון והמולה מאחורי חורשת התמרים הנהדרה. פה מקוה־המים ממעינות הרפואה החמים; אין בית ואין אוהל, אין גיגית ואין צנור. אנשי המקום רוחצים תחת כפת השמים; את מי המעינות האלה שותים בתור מי־רפואה.

עוד כשעה של זחילה והתרוממות אטית בצלעות ההרים, בין צוקי צור ומתחת למנהרות וכיפי סלעים על פני תהומות ומעברות, והנה עוד תחנה. פה אהלי בד וקרשים לקבוצות פועלים ופקידים של חברה מסחרית, המשרבבת פה צנורות לתוך בטן האדמה לבקש נפט. מבין השכבות אשר בצלע ההר מטפטפים מים אשר טעם וריח מיוחד להם, על־פני שטח הסלעים מתהוים גבשושיות ובדולחים (סטאלאקטיטים) נהדרים. מי יודע, איזה עושר טבעי צפון בקמטי־ארץ אלו. והנה עוד תחנה: מקום פגישת הרכבות. שמש צהרים שופכת את אורה המעוֵר והלוהט על־פני העמק הרחב אשר משני עברי הנחל. מראש אחד הצורים נופל אשד מים שקוף ובהיר כבדולח; באמצעיתו הוא נוגע בצוק, מתפצל ומשתבר לרסיסים, יז כקצף; וקרני השמש טובלות בתוכו ומקשטות אותו בצבעי הקשת אשר בענן. מתנת הטבע היא לנוסעים בשתי הרכבות,שיצאו מקרונותיהם אל הרחבה שלפני התחנה.

הולכים אנו וקרבים לרמת המישור אשר בקדקדי ההרים. פה מורגשת תנועה ועבודת האדם אשר במרחבי הככר. נמצאים אנו פה בקרבת אדמת היהודים, תחנתנו הראשונה. יכולים היינו לעזוב פה את הרכבת ולהתרומם במעלה הפלג. ואולם אין אנו חפצים למחול על התענוג לעבור במסילת הברזל את החלק היותר נאה שבדרך זו. קטן הוא המרחק מתחנה זו למזריב אשר במישור, אלא שהרכבת צריכה לעבור על־פני תהום הירמוק ופלגיו ולהתרומם עם זה בשפוע גדול. כנחש תתפתל הרכבת בצלעות ההרים במדרגה על־גבי מדרגה, גם במנהרות תעבור שמה ומתחת לצוקי צורים וסלעים, על־פני אשדות מים כבירים ולמעלה מהם במקום רדתם. הלב רועד מתוך תמהון ודופק בחזקה מתוך שמחה על יופי זה של ארצנו.

כעבור חצי שעה יצאנו מנקרות הצורים בתל־אל־שעב ונגיע אל מול תחנת מזריב.

ג. במישור

רגעים אחדים עמדה הרכבת בתחנה ותזוז הלאה, בהחליקה, על פסי־הברזל הנוצצים מול ברק השמש. התחנה נתרוקנה. הפקיד היחיד וסגנו השומר נעלמו. הבריה השלישית מתושבי המקום, הכלב, נגש אלינו להריח; וכשלא מצא, כנראה, שום ריח של חשד, הלך לו לנום תחת קרון משא. אנחנו וחפצינו נשארנו בחוץ בצל הבית.

מישור. מרחב־יה מסביב. אין אותן שרשרות ההרים המגבילים את תפיסת עינינו שם במערב. מעל לראשינו אופק כחול אינסופי, שמתחתיו גלים עמוקים שכאילו נקפאו פתאום עלי ידי איזה כח טמיר. בצפון ובמזרח, גבעות בודדות צרות ומהוקצעות כלועי הרי־געש שכָּבו, ושם, בקצה הצפון, מתרומם איזה כתם אפור לבנבן על־פני שולי הרקיע: האם זוהי עננה עולה, או ראש החרמון השב עם המצנפת הלבנה על קדקדו?

אנו בעבר הירדן מזרחה…

“עטרות ודיבון ויעזר – ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה… גדרות צאן נבנה למקננו ובתים לטפנו… האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו פה?… חלוצים תעברו לפני אחיכם… עד אשר ינחיל ה' לאחיכם ככם”…

כל שברי הפסוקים האלה כאילו התרקמו לפני פה באויר, וכאילו שמעתי את געית הבקר, את המית הטף, ואת צלצול החרבות. זה היה שם בדרום, ונחלתם הגיעה “עד סלכה ואדרעי” אשר שם, מאחורי הגבעה.

ופה הנה החורן: “ממלכת עוג מלך הבשן”, “ששים עיר כל חבל אַרגוב”. פה היה אחרי־כן אוסם התבואה של ארץ יהודה וישראל וגם של ממלכת רומי בשעתה. הלַבה, שפרצה בזמן קדומים מתוך בטן באדמה ושטפה ועברה על־פני כל הככר, התפוררה ותהי לקרקע אדמדמת פוריה, שהזינה בשפע רבבות אלפי תושבים ועובדים חרוצים. עדים הם תלי החרבות הרבים מסביב בכל פנה ועבר.

עם חורבן העם, אדוני הארץ, החלו שבטי הנודדים לחדור הנה מארץ ערב וישימו את העדן למדבר ואת גן ה' לערבה. פה ושם פזורים עתה כפרים מצערים בודדים; יושביהם נחשלו ונרפו, באשר לא היו בטוחים בחייהם וברכושם, כי הבידואים היו פושטים על העדרים ושוסים את הגרנות. מיום שנבנתה מסילת־הברזל היתה כתריס בפני שודדי המדבר; העזים שבהם (השבט ענזי) עוד פושטים גם עתה בסוף הקיץ אל הערב ועד הירדן יגיעו; ואולם גם הם אינם מעיזים עתה לחדור צפונה לירמוק ולתחנות מזריב ואדרעי, אם לא בדרכי־שלום לשם חליפין, בהחליפם את המקנה, העורות והצמר תמורת יבול האדמה ואיזו מן הסחורות, הצעצועים והקשוטים, המובאים ממרכזי התעשיה ומערי החוף.

עתה החלה להתפתח פה שוב עבודת האדמה. גם היהודים נסו להחזיק פה מעמד; ואם כי נסיון הישוב לא הצליח, נשארו פה פנות ידועות הנושאות את שם “אדמת ישראל” (ארץ־אל־יאהוד). והנה פנינו נשואות עתה אל מקום ה“פקידות” אשר פה בסביבה, בחוה אשר על־יד הכפר גילין הקרוב.

* * * * *

אחדים מאתנו הלכו אל הכפר מזריב, הרחוק כקילומטר מהתחנה, להשיג שם בהמות לרכיבה; הנשארים ישבו על הכלים, בכל הכפר לא מצאו די סוסים טובים לרכיבה לכולנו. לאחר שתי שעות של חקירה ומשא־ומתן הביאו סוסים אחדים, שני חמורים ופרדה להעמיס עליה את חבילותינו. בסוסה היותר טובה כבדנו את האכר, מורה דרכנו; והאורחה זזה ממקומה.

דרכנו התפתלה בראשונה על־יד יאור ונחל, פלג הירמוק; מעבר לגשר הקטן והשבור סבונו על־פני מבצר עתיק בנוי בסגנון רומי, ונבוא אל דרך המלך: דרך רחבה וסלולה, מרוצפת אבנים; זוהי דרך הרומאים הקדומה ודרך “המתפללים”, שהיו עולים ברגל מדמשק למֶכה לפני הבנות מסילת הברזל.

כשעה הלכנו לאטנו לרגל שני הערביים בעלי הסוסים שלוו אותנו. כולנו שקועים בזכרונות מהתקופות, שעברו על החבל הזה מראש מקדמי ארץ.

אפשר פה שמע אברהם העברי את פקודת הגבורה “לך לך אל הארץ אשר אראך”? אולי פה עבר יעקב וביתו בשובו מארם־נהרים? פה התנחלו צבאות ישראל בראשונה, בבואם לרשת את ארצם. פה נחו בטח גבורי ישראל, בלכתם לכבוש את ארם־דמשק, אולם פה עברו גם אלה שהגלו מארצם לאשור ולבבל? פה התגודדו אולי גם המוני היהודים, שמרדו ברומי, גבורי ישראל האחרונים, שהתבצרו במבצר גמלא אשר שם במערב… והנה כעבור אלפים שנה, שבנו, אנו, בני־בניהם של אלו, מקצוי ארץ ובאים הנה וחולמים על תחיה לאומית.

פה, בארץ חמדת אבות,

תתאמתנה כל התקוות.

פה נחיה, גם פה ניצור

חיי אושר, חיי דרור…

האחד החל בשיר, כאילו נחֵש את מערכי לב כולנו, ואנחנו מלאנו אחריו:

שירו שיר, נירו ניר…

כבר הנצו הנצנים…

עוד יבואו זרעונים…

ורגש חם ועליז, רגש “ארץ־ישראל”, רגש־המולדת, חלף על כולנו.

ד. על־אדמת ישראל

עברנו על־פני גשר־אבנים ארוך ועתיק. פה על יד חרבות “עשתרא” (עשתרות־קרנים) עלינו לסור מן הדרך אל המסילה ההולכת מערבה. הנה תלם וחפירה עמוקה – גבול אדמת היהודים. אמרנו לנוח קצת ולסעוד את לבנו.

ויהי אך עבר האכר העברי אשר אתנו את “הגבול”, דפק בסוסתו הערבית האצילית, ותשא אותו כברק, הלאה־הלאה במסילה, בתוך ענן האבק, שהתרומם סביבו בעמודים גבוהים ורחבים; מהרה שב אלינו עיף ונרגז, וכמצטדק החל לשפוך את שיחו לפנינו:

– הידעתם את אשר עבר עלינו פה? – החל האכר בקול נרגש – לפני עשרים שנה היה הדבר. עוד בטרם נבנתה פה מסילת הברזל הראשונה. הגיעתנו השמועה הטובה, כי “הנדיב” נתן צו לפקידיו לגאול את אדמת ישראל אשר בעבר הירדן מזרחה. אנכי שאפתי זה כבר לארץ רחבת־ידים ולמקום מרעה בקר הצאן. צעיר הייתי ואתחבר לאחת הקבוצות (היו שלש קבוצות" רוסית־בֶּסַרֵבית, רומינית ואמריקאית), שהחליטו לעבור ולהתנחל פה. במרץ וברוח עז נגשנו לעבודתנו. נוסדו שלש מושבות שלא בריחוק־מקום אחת מחברתה. ארץ טובה ורחבה; נחלי מים, עינות ובארות; מזג האויר קריר ונעים. ונאמר: אך זו היא נחלה לישראל: לאלפים ולרבבות יעלו אחרינו אחינו היהודים מכל קצות תבל.

עודנו שמחים ומלאים תקוות, והנה פני פקידינו זועפים. לא ארבה עליכם דברים ואומר בקצרה: פקידי הנדיב, קוני האדמה טעו קצת: כי בשטר הקניה )הכתוב ערבית או תורכית) נכתב בפירוש, שאין להקונה החדש רשות להרחיק מן האדמה את החוכרים הקודמים (הערביים), אם אך ישלמו את ה“חומש” כמקדם. אפשר שרמו את הקונים (שלא תרגמו להם את הסעיף הזה כהוגן), או שהפקידים לא נתנו ערך מיוחד לתנאי הזה, בחשבם ש“הכסף יענה את הכל”, כנהוג בכל עסקיהם; אם כה ואם כה – הערביים הגישו את הדבר למשפט ודרשו, שיגרשו אותנו מעל אדמתם.

ולו לפחות, ידעו להשתוות עם הערביים. הפקידות קנתה יותר ממאת אלף דונמים. רק רבע מזה היה מספיק לשלוש מאות משפחות הערביים. ולו נתנו להם את החלק הזה במתנה, בודאי שהיו אסירי תודה לנו במשך כל ימי חייהם, הם ובניהם אחריהם.

ואולם הפקידים חפצו דוקא לבוא בערכאות. האפנדים (העשירים והמכובדים בין הערביים), הנוצרים והמושלמים, עזרו לערביים נגד היהודים, בידעם שאם יתישבו פה היהודים, ימצאו גם הערביים אצלם עבודה ומלאכה, ולא יוכלו עוד לעשקם בנשך וברבית ולנשל אותם מעל אדמתם. פקידי הממשלה גם כן התנגדו לישוב העברי החדש. ויצא המשפט לגרש את היהודים (בשגם כולם לא היינו נתיני תורכיה).

רוב המתנחלים החדשים לא חכו לפקודה ויעזבו את המושבות האלו (ואת ארץ־ישראל). מתי מספר נשארנו. בליל־אופל אחד בא שר־הפלך עם אנשי־צבא ויאסרו אותנו באזיקים וישלחו אותנו למערב הירדן. רק החוה של הפקידות נשארה בגילין, ומיתר בתי המושבות לא נשארה אבן על אבן.

העל זה לא יכאב הלב ולא ירתח הדם! – גמר האכר את דבריו וירם את אגרופו באויר כמאַיֵם. אולם זה היה איום של מר־נפש, מחאה של חיים עלובים ושל תקוות נכזבות, איום ומחאה כלפי הפקידות, כלפי כלל ישראל, ואולי גם כלפי הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, כביכול, כלפי אותו האב, שאינו יודע לרחם על בניו שהגלה מעל שלחנו.

דרך הלוכנו, בשמענו שיחה זו, הגענו בנטות צללי־ערב עד לפני שער החצר.

* * * * *

חות גילין בנויה בסגנון ה“חצרות” של האצילים בעלי האחוזות הגדולות באירופה. שדרות ארוכות של עצים נטועות משני צדי הדרך, המובילה אל שער החצר. ברחבה, שבפנים החצר, בנוי מצד אחד בתוך גנת פרחים בית־הפקידות, בית גדול רחב ידים עם מסדרונים, אולמים וחדרים מרווחים; ומן הצד השני – בנין מרובע של תאים נמוכים – מעונות לפועלים, אסמים ורפתים – מסביב לחצר פנימית גדולה. מאחורי הבנינים מצד אחד גן גדול של עצי פרי וחורשה של אקליפטים, וביניהם שביל נטוע שיחי פרחים משני עבריו, ומן הצד השני יער של צפצפות לאורך כל הגבול הצפוני של מגרש החוה, להגנה בפני הרוחות הקרות בחורף. ממול השער שנכנסנו בו – עוד שער, ומשם נמשכת דרך רחבה בין שדרות עצים וקני־ירקות משני עבריה עד לחורשת זיתים צעירה, ועד ליער במערבו של מגרש הפקידות. בכל הככר לארכה ולרחבה נמשכות תעלות ואמות־המים להשקות את העצים, הפרחים והירקות. שגשוג, פריחה ורעננות כאילו הסתתרו והתבצרו פה בארמון־קסם באמצע המישור הגדול אשר מסביב, הריק מכל עץ ושיח.

הפקיד היהודי, ספרדי מדמשק, וסגנו, יהודי צעיר, אשכנזי מיפו, קבלו אותנו בסבר פנים יפות. אם כי אורחים לא־קרואים היינו. הם היהודים היחידים בכל המחוז, ומבלים את כל ימיהם בין קבוצות הפועלים והחוכרים הערביים, על כן שמחו לקראתנו במהירות פנו וסדרו את המקומות לנו ולבהמתנו; ועד שהספקנו להתרחץ, לנוח קצת מעמל היום ולשתות מכדי החלב הטרי והחם שהגישו לנו, כבר היה הכל כמוכן לסעודת הערב; מצות לחם מעשה מחבת, שמנת וגבינת הערביים (לבן) ולאחרונה – יונים צלויות, פירות ויין, הכל מתוצרת החוה.

השלחן היה ערוך בגן תחת כפת השמים, לאור הירח ונוגה הכוכבים, להמיָת העצים וזמזום היתושים. האחרונים אמנם הטרידו אותנו הרבה, וגם ידענו, כי עלולים הם להטיל בנו את ביצי הקדחת; ואולם הטרחה לגרשם היתה שוה לנו ברוח הקרירה ובריח הנעים אשר בין העצים ושיחי השושנים.

עד שעה מאוחרת בלילה טיילנו בין שדרת העצים והפרחים. הזוהר המקסים של הסהר המלא, הצל המסתורי של הגן והחורשה, ניצוצות האור המתעה של תולעי־יוחנא אשר בינות לשיחים וצפרות־האש, המבריקות באופל כנשמות תועות, ־ כל זה עורר והשליט בנו את הלך־הרוח הפיוטי, את הגעגועים, השאיפות והתקוות, המפעפעים במח ובלב כל איש עברי בארץ־ישראל, את השמחה הנכונה תמיד להתפרץ מתוך היגון הכמוס, כצפורת רבת־צבעים זו, בקומה לתחיה מתוך גולם התולעת הנרדמת….

נתנו חופשה להזיותינו ולחלומותינו על־אדות ישוב עברי גדול בחבל־ארצנו זה, הריק כמעט מאדם; כל מאויינו החבויים יצאו מחביוני לבותינו, ומבלי מצוא בטוי נכון בדברים הפשוטים, התלכדו בשיר ובזמרה:

שחקי, שחקי על החלומות…

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

ישוב יפרח עוד גם עמי…

לא שבעה נפשנו מן הקרירות הנעימה ומן העדן והרעננות; ולמרות חפצנו שבנו הביתה, כי ירד הטל על הארץ. ועוד עבודה רבה לפנינו: מחר עלינו לבקר את כל הסביבה הגדולה באדמת היהודים.

ה. בגולן אשר בבשן

אחרנו לקום, ולאחר ארוחה קצרה מהרנו לצאת. הפעם הגישו לכולנו סוסים טובים לרכיבה, כיד פקידות הברון.

בראשונה עלינו אל המעין אשר במרחק קילומטרים אחדים לצפונה של החוה. מים רבים מפכים מתחת לגבעה נמוכה ויורדים בשלולית רחבה, המסתעפת לתעלות שונות ומסוגלה להשקות אלפי דונמים אדמה. הפקידות והערבים החוכרים משתמשים עתה רק בחלק משפעת המים האלה להשקאת שדות־תבואות, ירקות ועצים; ואולם אפשר לנטוע פה גם צמר־גפן, כתנה וטבק בשטחים גדולים לתעשיה רחבה וגם מטעי עצים שונים. מהשלולית, שאינה חפורה כהלכה, מתהוות גם בצות אחדות; ועל יד הכפר הקטן (אשר בו כשלשים משפחות של ערביים כושים) יורד זרם המים ברעש לתוך הגיא העמוק, ־ ובנפלו הוא מניע גלגל של טחנה קטנה ופשוטה.

גיא זה אשר בתחתיתו זורם אחד מפלגי הירמוק, עמוק מאד ורחב. יש אשר כתליו זקופים, ומבינות לשכבות הצורים מחלחלים זרמי מים רבים, ויש אשר שפתותיו יורדות בשפוע או גם במדרגות רחבות. על מדרגות נטועים עצי תפוחים ואגסים, אגוזים, תאנים, רמונים וגפנים, ובינות לעצים – ירקות שונים. שאר המקומות בשפוע ובמדרגות מכוסים קנה־סוף גבוה וסמיך, אשר בו יקננו צפרי־הבר וחיות שונות. לפעמים נפגוש פה גם חזיר היער, ולפעמים רחוקות – גם הדוב והנמר המקומי מהמין הדק; טובים הם לציד, אבל צריך לשמור מפניהם את הבקר, הרועה באחו הדשן והרענן אשר בצלעות העמק.

הפלג מתחיל למעלה, הרחק במישור; מסביב לעשתרות־קרנים, על גבול אדמת החוה, הוא נופל באשד אל תהום עמוק ונוהר בקרקעית הגיא בין צורים וסלעים. רבים ועזים מאד המים בימות הגשמים שבחדשי החורף1 הם הם שנקרו את הצורים שכבות־שכבות במשך יובלות שנים וחרטו צורות שונות בסלעים הזקופים, המתרוממים כבריות פנטאסטיות בתוך התהומות ומשמשים ליושבי הסביבה חומר לאגדות על־אדות מלחמת ענקים (אחד מהם אולי היה גם עוג מלך הבשן שלנו), על התאבנותם ועל קללת אלהים, הרובצת עליהם.

קטן הוא האשד בימות הקיץ ובנפילתו הוא משמיע שאון רך ועמום, כאגדה מישנת. מלמטה נחל הפלג לאטו ברצועה צרה שקופה. פה הוא מתחלק על מרצפת האבן בשתיקה סודית, כאילו ירא הוא לגלות לעולם את סוד התהומות. אבל בעברו על אבני החצץ, הוא צוחק בצלצול של פעמון־כסף, כילד בריא הצוחק משנתו מתוך חלום טוב. ויש אשר הוא נפגש במעצור והיה למקוה־מים, אשר בו ישרצו, יפרו וישחקו הדגים הקטנים. והנה חתר ומצא לו דרך, וקופץ ורץ עד אשר יתפוס אותו בעל הטחנה בסכר וישעבדנו לסובב באחד מזרועותיו את הגלגל ואת הריחים. ואולם גם ממוקשו זה יתחמק השובב בצחוק פרוע, והתגלגל עד אשר יפגוש ברעהו הפלג, וספרו איש לרעהו את אשר קרם בדרך, והתלכדו שלובי זרוע וירוו בשאון שמחה וצהלה אל הירמוק ואל הירדן

־־־־־־־־־־־־־־־

חליפות עברנו בעמקים ובככר הגדולה למעלה, על־יד מעינות ואפיקי נחלים, שדות־תבואה רחבים ומרעה בקר וצאן. והבקר כל־כך יפה וטוב – פרות הבשן, ותבואות־הקיץ כל כך דשנות ורעננות. אכן, זהו מקום לישוב גדול. והכפרים כל כך מדולדלים, מעטים וקטנים, וכל־כך הרבה אדמת־בור מצפה ומתגעגעת לידים עובדות…

– נקנה־נא את האויר במשיכת קולנו! – קרא אחד מאתנו מתוך מחאה נסתרה.

– תדע־נא הככר, כי העברים באו! – קרא השני.

– יזכור־נא גם “אותו זקן”, כי לא נחשה ולא נניח לו עד אשר נהיה מושרשים פה בארץ – תמך בהם השלישי.

ותשפך השירה באויר הצלול:

פה בארץ חמדת אבות….

לנו זאת הארץ תהיה, ואנו – בבונים…

נדמה, כי הגיע לאזנינו מתחת חרבות מבצר גמלא איזה הד.. כי גבעת תל־אל־פרש אשר במרחק לפנינו קלטה את השירה החדשה… כי החרמון השב אשר שם בקצה הצפון חייך מתוך קמטי צוריו לשובבים האלו, שהעירוהו משנת הצהרים…

ומן העמק הרחוק נשמע שאון שקשוק הגלגלים וצפירת הרכבת – בשורת העתיד.

בצהרים הגענו אל הכפר היותר גדול שבסביבה, סכם־גולן. זקן הכפר קבל אותנו בכבוד ובאהדה, ביחוד שמח לקראת האכר מורה־דרכנו, מיודעו מימים; גם תבן, גם מספוא נתנו לסוסינו, ולנו – מים לרחוץ.

בעלית הבית, במקום קריר, מצאנו מנוחה על מצע של מרבדים רכים ויפים – מטוה דמשק ומלאכת הבית. לכבודנו קראו לזבח משפחה: ערכו שלחן וכסאות. כמנהג אירופה; אבל עד לשמוש בכפות ובמזלגות עוד לא הגיעו. על השלחן העמידו ערמה של אורז מבושל על טבלאות עשויות מקלעת קש יפה; ממנה צריך כל אחד לקחת באצבעותיו ולטבול במרק המתוקן לזה. וכן יעשו גם לעוגות המצות המקופלות כמַפיות; טובלים אותן ברוטב הערבי את המנות הראשונות טובל בעל־הבית בעצמו ומגיש לאורחים. ואם כי ראינו, שכולם רחצו את ידיהם היטב קודם לאכילתם, בכל־זאת קשה היה להתגבר על רגש התעוב אפילו משום נמוס ודרכי שלום. לעומת זה נזהרים הם בשתית המים מתוך הכד; כל אחד יוצק אל פיהו, מבלי נגוע בקצהו; ויש גם שהם שופכים מעט מן הכלי קודם לשתיתם, כנהוג לפנים בישראל, “מפני רוח רעה”.

הערבים יעצו לנו ללכת הלאה מערבה, באמרם, כי לא נדע להעריך את אדמת היהודים ואת הסביבה כולה, אם לא נראה את הככר אשר במערב ואת אדמת המרעה אשר בסביבות הכפר נאפא. ואולם עלינו היה לשוב באותו יום אל החוה, כי ביום מחר צריכים אנחנו ללכת לדמשק והלאה משם, אל החרמון.

שבנו בדרך אחרת. עוד הפעם אדמת בר ומרעה, ואין כפרים, ורבה העזובה. ובנטות צללי ערב, המעוררים תמיד געגועים ומחשבות נוגות, החלה עוד יותר לנקר במח ובלב השאלה החמורה: איה הם אחינו העברים?

כששבנו בין הערבים אל החוה “העברית” הגדולה, העשירה והיפה, וראינו את כל קבוצת העובדים, ואין אף יהודי אחד ביניהם, נזכרנו מבלי משים ב“קבוצות” שם במערב הארץ, המתחכמים “לכבוש” את העבודה, למצוא כברת ארץ ופרוטות לאהלים, לבהמות וכלים…

פה יש הכל, כיד הברון הנדיב… אולם יהודי עובד – אין.

וכשישבתי בשעה מאוחרת בלילה מאחורי החורשה על שפת הגיא והקשבתי להמית מפלי המים שם באשד ובנקרות הצורים, נהמה בקרבי בת־קול כיונה:

אוי לו לאב שהגלה את בניו,

ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם¹

ו. בחבל ארגוב

רק יומים שהינו בחות גילין. ואולם כל־כך הורגלנו לסביבה “העברית” הזאת ולתקוות שנשקפו לנו בעתידה, עד כי קשה היתה עלינו פרידתה. בהתרגשות פנימית נפרדנו מאת שני היהודים הבודדים פה. כולנו ידענו, מה אנחנו רוצים ולמה אנו מקוים, כי מאמינים אנחנו וכי בטוחים אנחנו, שהכל בוא יבוא; יש ש“לבא לפומא לא גלי”, ולחיצת היד היא שמעבירה אז באופן היותר בטוח ונאמן את זרם הרגש והמחשבה ללב ולנפש. בחריצות מיוחדה קפצנו על הסוסים, שחכו לנו על יד השער המזרחי, עשינו סבובים ועגולים אחדים ועמדנו בשורה ישרה, כדי להפרד בחגיגיות מהמגרש היפה אשר לפנינו. הדאבה המפעפעת בלב הולכת ונמסה לאורן של קרני שמש הצהרים; מרגישים אנו במבט הרך והענוג של ראשי החרמון והלבנון הנשקפים אלינו מעל לחורשה בצפון. שלום לכם, סבא וסבתא, אנו הולכים אליכם בדרך דמשק.

מוזרים היו לנו עתה רעש הרכבת בתחנת מזריב ושאון קהל הנוסעים בפנים הקרונות. וגם הנוסעים הביטו בתמהון עלינו ה“אירופים” (פרנג’י), שבנקל הכירו בנו את יהודי “המושבות” (“קומפניאט־אל־יהוד”). רואים הם שאנו מתבוננים אל שדות התבואה אשר מסביב; אחדים מהם משתדלים להכנס אתנו בדברים אל־אדות טיב הארץ ופריונה, על־אדות הישוב המדולדל והכפרים המעטים; האחד מנסה לרמז לנו גם על אפשרות של רכישת קרקעות; אלא שלנו לא רצוי משא־ומתן זה, ולא נחה דעתנו עד שהפסקנו את השיחה – בהגיענו לתחנת דיערה (אדרעי).

חורבת כפר אדרעי נהפכה עתה לעיר הגונה (פה תחנת מסילת־הברזל על פרשת הדרכים לדמשק ולמכה, לחיפה ולבצרה) עם עשרת אלפים תושבים וארבעת אלפים אנשי־צבא, בכֹּל מורגשת עזובה; בערבוביה של הבתים והרחובות, בשוקים ובתחנה עצמה – לכל אלה צורה של חצר־האשפה אשר לבעל־בית עשיר. בכֹּל מורגש, כי נתבכרו התנאים להתפתחות הכחות, אלא שאין מי שישתמש בזה כהוגן; נדמה, כאילו החל לפכות מעין, אלא שאין מי שירוה ויפרה בו את הסביבה. אין בעלים ואין יד חרוצה.

התישבו פה רק משפחות אחדות של יהודים. אם יכולים אנו לשמוח על שלא באו היהודים להתחרות פה בחנונות הפעוטה ובסרסרות, הנה קשה לנו לענות על השאלה, מדוע לא באו היהודים לתפוס את הככר הגדולה של אדמת זריעות ונטיעות אשר בסביבה? הלא שדות רבים מסביב כל כך ריקים ושוממים. אולם הרכבת באה, ונושאת אותנו עם מחשבותינו הנוגות הלאה לדמשק…

שדה, שדה, שדה! שדה ריק, שדה ניר! – נדמה, שכך לוחשים והומים גלגלי הקרונות לפסי המסילה. שדות עזובים,שדות־בור רצים לקראתנו ובורחים מאחורינו משני עברי המסילה, כאותן העלמות הבוגרות בבית העני, שאינן לבושות כהוגן, הבורחות ומסתתרות בבוא האורח. גם התחנה הקטנה שוממה ועגומה כאם עניה ועלובה זו, שלבה נשבר על כבוד בנותיה. הלא היא יודעת את טיבן וערכן של מרגליות ואבני־חן אלו, כי יש בידן להשביע ברכה ואושר… “ואדם אין לעבוד את האדמה”.

והנה אנו עוברים על־פני ה“לדשה” אשר בחבל ארגוב.

השם ארגוב בא אולי מרגבי הבדולח, שנתהוו משכבת הלַבה, אשר הריקו הרי־הגעש בעת רעידת האדמה הגדולה. לאט־לאט התפוררו הרגבים ויהיו לעפר תחוח אדמדם, שָמֵן ומפרה; רק בקרן צפונית־מזרחית של הככר, בשטח כאלף קילומטרים מרובעים, עוד נשארו הרגבים בצורת צורים וסלעים – אוצר בלום של חמרי זבול, לדַשֵן ולהפרות בהם את חולות המדבר אשר בקרבתם. חליפות האויר פעלו גם פה על השכבה ולהפרות בהם את חולות המדבר אשר בקרבתם. חליפות האויר פעלו גם פה על השכבה העליונה לפוררה, להזריעה ולהצמיחה דשא רענן; ואולם אין זה עוד מקום ישוב, רק בידואים בודדים תועים בנעצוצי הצורים ובנקיקי הסלעים, ולזה “לדשה” יקראו, כלומר, מקום מקלט ומחבוא לחומסים ולשודדים, שהיו מצויים פה בטרם נבנתה המסילה ושהיו מתנפלים על שיירות המתפללים, בלכתן מדמשק למֶכה בדרך המלך אשר ממזרח לערבות הסלעים האלה על גבול המדבר.

ממול ה“לדשה”, ממערב המסילה, כרים נרחבים ריקים מאדם. רק פה ושם כפר ערבי קטן ודל, ולפעמים מושבה צ’ירקסית פעוטה.

“ששים עיר כל חבל ארגוב ־ ־ כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה, דלתים ובריח, לבד מערי הפרזי הרבה מאד…” מתי זה היה? מי החריב והשמיד את כל אלה? ומתי שוב תבנינה? חלל העולם סביבותיך מלא שממון וגעגועים.

דואב הלב והנפש מבקשת פתרונים…

ז. בבקעת דמשק

אם רוצה אתה לראות ול“מַמֵש” אגדה, לך לבקעת דמשק. שם תתגבש לנגד עיניך אגדה מקסימה, שהתרקמה בערבות החול בקצה המדבר מפתילי התכלת של יובלי־המים, היורדים מראשי אמנה ומשחור העפר, הנגרר מצלעות ההרים, משזרה בזהב פרוים של קצות קרני השמש, בברק הירח המכסיף ובאגלי טל־בוקר. מתנת־אלהים היא לאדם העובד, ברכת הטבע ליודעיה.

כי שכבת החול הצהוב אשר על פני “מדבר ערב” היא עפר צורים המעורב במדה הגונה של אבקת חמר; והיה אם נוסיף עליה מעט עפר, ואם יבואו המים במדה ובזמנם – והדשיאה הארץ דשא והצמיחה גם שיחים, והספיקה די מזון גם לשרשי עצים הנטועים בה; והיה המדבר לעדן והערבה לגן.

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. נהר אמנה יורד מן החרמון אל העמק, והביא אתו עפר תחוח מצלעות ההרים וחמרי הזנה אחרים, אשר יביאו אתם מי המעינות הנוזלים דרך העורקים בשכבות האדמה השונות; והתפתל ברשת פלגיו במישור להשקות, להזין ולהפרות.

ובאו הנודדים בערבה לרעות פה את עדריהם; אחרי כן החלו גם לחרוש, לזרוע, ולנטוע, ויהי המקום למקום מושב. ובעבור אורחות המסחר מארם־נהרים דרך המדבר אל הים, ראו מנוחה כי טובה בנוה שאנן בקצה המדבר הזה, ויקבעו להם מקום פה לאסמים ולמרכולת. אחריהם באו דרך המדבר גם צבאות הכובשים; הם השכינו את מחנותיהם בכר נרחב, דשן ורענן זה, ויפשטו אל המערב ואל הנגב בדרך מצרים.

שבטי העברים היו פה הראשונים שהתחילו בישוב, והם שקראו בשמות לנהר (אמנה) לעיר (דמשק). אחריהם באו הכובשים השונים אשור, בבל וארם. יש שעלה בידי העברים להסב את הנחל אליהם, ויש שנסו העברים לבנות דמשק חדשה בתדמור אשר במדבר, בדרך לנהר פרת. בימי הכובשים הערביים היתה זמן ידוע גם תקופה מזהירה לדמשק, בהיותה משכן הכַּליפים שתמכו במדע, באמנות ובמרכולת. עקבות התקופה ההיא ושרידיה נכרים עוד עתה בפנות בודדות שבעיר, כסימני נוי, הנשקפים בפני אשה יפה שנזדקנה. בתקופה האחרונה בודאי שהיתה העיר דמשק הולכת ונחרבת, כיתר ערי המזרח, באשמת הרפיון והעצלתים וההזיה הנסוכים עליהן, לולא צלצול זרמי המים שבכל פנה ועבר המעורר לעבודה, ולולא הרעננות השופעת בכל גן וגינה בככר הגדולה מסביב, המרקמת את האגדה המקסימה והמושכת את האדם לפעולה ומרץ.

הנה הככר לפנינו, כולה משקה. גני ירקות ודשאי־מספוא, גנים ופרדסים, חורשות ושדרות עצים, עצי פרי ואילני סרק; זיתים ותאנים, תפוחים ואגסים, אפרסקים ושזיפים, דובדבניות ואגוזים, צפצפות ואלונים – הכל רץ מול הרכבת, נוצץ ומזהיר לאור חכלילי של קרני השמש השוקעת.

והנה גם העיר העתיקה, המתחדשת; סמני זקנה ובחרות מכל עברים; רחובות עקומים ומבואות צרים על־יד השדרות הרחבות והנהדרות: שוקים אטומים ומרופשים על־יד המגרשים הנטועים לתפארה; הגמלים והחמורים הטעונים משא לעיפה משרכים את דרכיהם על־יד רכבת החשמל; כוכב נוגה בדמדמי שמי המזרח מעל למאור החשמלי אשר ברחובות ההומיות…

והנה התחנה – דמשק.

הצהרת בלפור קצרה היא וברורה; בשעת פרסומה לא חשב איש, שיהיה איזה צורך בביאורים:

“הממשלה הבריטית מביטה בעין טובה על שאיפת היהודים לבנות לעצמם בית לאומי בארץ־ישראל, ונכונה היא לעזור לעם ישראל בהוצאת הדבר אל הפועל בתנאי, שזה לא יזיק לעניני יתר התושבים שבארץ ולעניני היהודים שביתר הארצות…”

כלום ישנם דברים יותר פשוטים? ברור היה גם זה, כי עזרת הממשלה הבריטית יכלה להיות רק מוסרית ופוליטית. יותר לא הבטיחה ולא יכלה להבטיח לעם, שאיננו חלק מהאימפריה הבריטית.

לוא בקשו אז פרושים לההצהרה הבריטית במעשי הממשלה, הנקל היה לדעת את הפירוש האמתי בזה, שנתנה הממשלה כח־רשמי גדול כלכלי ופוליטי לועד הצירים ששלחה אז ההסתדרות הציונית לארץ־ישראל; הפירוש הברור השני היה בסדור הגדוד העברי ובתפקיד שניתן לגדוד זה לאחר שנכבש הגליל, בהיות הגדוד הזה “הראשון ליהודה”, הממונה לשמור על הסדרים במקומות היותר חשובים בארץ.

כל מי שבא לארץ־ישראל במשך השנה הראשונה לאחר כבוש הגליל לא היה מטיל שום ספק בפירוש שחושבת הממשלה הבריטית לתת להצהרת בלפור, כי עקבות ההצהרה היו נכרות למדי על כל צעד ושעל בארץ.

היה עוד מחבר אחד, שהיה צריך לתת פירוש נכון להצהרת בלפור, וזהו העם העברי: המחבר הזה נסה אמנם לתת את פירושו בחגיגות, בתהלוכות, באמרות מפוצצות ואף בנסיונות של אספת כספים ונדבות לקרנות של גאולה וישועה. ואולם הפירוש הזה לא היה פירוש מספיק ולא התאים כלל וכלל לצורך השעה ולערכה; כאילו שכח העם העברי, כי ע"י הצהרת בלפור ניתן לנו רק הכלי שאנו צריכים למלאותו תוכן, המתאים לבנין ביתנו הלאומי. גם את הגדוד העברי הסכלנו לפזר, מבלי תת לו שום יכולת ותקוה להשאר בארץ.

מכיון שהרגישו הערביים שכנינו בחולשתנו וברשלנותנו, החלו הם לפרש את ההצרה לפי רצונם ושאיפותיהם. אלו היו ההפגנות וההסתות שהביאו לידי הפרעות שבירושלים.

ראתה הממשלה הבריטית, שאין הדבר מחוור כהוגן, והשתדלה לתת ביאור לדבריה במופתים חותכים. היא הגישה לאישור באספה בסן־רימו את נוסח המנדט, הכולל בתוכו את הכרת זכיותיו של העם העברי על ארץ־ישראל ברוח ההצהרה הבלפורית, המטיל חובה על הממשלה בעלת המנדט לעזור לבנין הבית הלאומי; פירוש עוד יותר ברור היה במנויו של היהודי והציוני סיר הרברט שמואל לנציב ביהודה.

בגאון ובהדר בא הנציב העברי לארץ־ישראל. הוא מלא באמונה את חובותיו לממשלתו לארצנו ולכל תושביה; אבל כלום לא ראה ולא הבין כל מי אשר עינים לו לראות ולב להבין, כי המושל הישר הזה חשב לחוב היותר קדוש לעצמו ולממשלתו לעבוד ברוח הצהרת בלפור והחלטת סן־רימו? כלום העיז מי שהוא, להטיל אפילו צל של ספק בפירוש הנכון, שמר הרברט שמואל אומר לתת להצהרת בלפור?

אלא שעם ישראל מצא גם הפעם ספוק בספורי־נסים ונפלאות ולא נתן את פירושו־הוא להצהרה ואת החומר לפעולות. היתה מעין “עלית נשמה” בשתים שלש ארצות, הבהיקו ניצוצות בפנות שונות וכמעט שהיתה לאבוקה; והנה באה אספת לונדון האומללה, זו שטמאה את כל השמנים שבהיכל הציונות והיא שנסתה לתת להצהרת בלפור את הפירוש היותר מזויף. באספה זו הוטל לתוך ההסתדרות הציונית אותו הארס המחלחל בה עד היום ברקבון והרס.

ראו אותנו ידידינו בקלקלתנו וחלשה דעתם. קול אחדים מגדולינו הוא שדבר מתוך גרונו של צ’ורצ’יל באמרו, כי בארץ־ישראל יהיה בית לאומי ולא הבית הלאומי העברי, ואנחנו חטאנו בנפש הנציב העברי, בהביאנו אותו ברשלותנו ובאפיסת כחותינו ליד דעה, כי רק החלק הקטן מעם ישראל הוא השואף לבנין ביתנו הלאומי. ומי יודע אם לא היתה ממשלת בריטניה מגיעה לידי פירושים עוד יותר גרועים לולא מהרנו לתת בקונגרס שבקרלסבד את הבאורים הנכונים ולהוכיח בתכנית העבודה שערכנו ובהתחייבויות שקבלנו על עצמנו, כי נכונים אנו לתת להצהרת בלפור את הפירוש הנכון מצדנו.

ותעמוד ממשלת בריטניה והכריזה עוד הפעם על־ידי בא־כחה בקונגרס הציוני בקרלסבד, כי הכרזת בלפור בעינה עומדת; את הפירוש הנכון להכרזה זו נתנה הממשלה עוד פעם בתשובותיה להמשלחת הערבית, כי אין הממשלה הבריטית רואה שום צורך ויכולת לנגוע בהצהרת בלפור. כמדומה שיש בזה מעין תשובה לנרגנות, הנשמעת אצלנו כלפי הממשלה הבריטית מתוך התנגדות לעבודה ומתוך תורה מפלגתית הדורשת אופוזיציה לממשלה.

ואולם כל זה איננו שוה לנו ולא יתן לנו את הבטחון המוחלט באפשריותו של בנין ביתנו הלאומי בארץ־ישראל. עם ישראל הוא הוא שיתן, בעבודתו המעשית בארץ־ישראל, את הערך המוחלט ואת הפירוש הנכון להצהרת בלפור.

ניו יורק, נובמבר 1921.

מספרים על התנינים שביאור מצרים, כי בית בליעתם צר וכשאינם יכולים לבלוע את השלל מורידים הם דמעות, אלו הן דמעות קרות ומתועבות.

אם תשאלו את מי שהוא מהאנשים היודעים פרק בדרכי ימי העמים לאמר: מי הוא העם היותר עשוק ורצוץ בתבל? והיה אם ישר האיש וענה, כי זה הוא עם היהודים.

אלפים שנה של גרושים ונדודים, צרות ותלאות, ענויי גוף ונפש… ועתה ככלות המלחמה, בעת שעמים וארצות קמים לתחיה, ־ שוב הריגות ושחיטות למאות ולאלפים לעיני השמש ולעיני כל איתני ארץ העוסקים בתקון העולם…

“והנה דמעות העשוקים ואין להם מנחם”.

“ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם” (קהלת).

רק קרן אחת היא שהאירה לבני העם הזה בחשכת העבים; רק ניצוץ אחד הבהב בלבם הפצוע והמורתח, ־ זוהי התקוה לשוב ולחיות בארץ האבות. באורח פלא דבק העם בארצו בכל שנות נדודיו, דבק בה בכל פרפורי לבו ובכל חום נפשו. אין פינה בתבל – ארץ שבה לא זעזע השם ארץ־ישראל את הלב העברי ושלשמה ולזכרה של ארץ חמדה זו לא הורטבה העין העברית מתוגה ותקוה.

לכן, כשתחילו לעשות את חשבונו של העולם ההרוס והמתחדש, הכירה בריטניה הגדולה בראשונה ואחריה עמים וארצות אחרות בזכיות הלאום העברי על ארץ מולדתו ההיסטורית, ויאמרו לתקן את המעוות ולהשיב לעם ישראל את הגזלה, אשר גזלו, את ארצו זו, אשר שדדו ממנו במשך דורות, את חמדתו זו, אשר לא שכח ולא הסיח את דעתו ממנה אף לרגע במשך כל שנות עניו ומרודיו.

וכמה היתה עתה השבת הגזלה הזאת ושיבת בנים לגבולם דבר בעתו – עתה, כשהרגש הלאומי הנעלב התעורר בכל כחו אצל כל העמים הנרדפים והנענים, וכשרבבות אלפי ישראל הנם כצאן לטבח בין פראי גוים וחיתו אדם במזרח אירופה. עתה הרגיש העם העברי ביותר את הנחיצות החיונית אשר במקלט הלאומי והוא נכון להתמסר בכל כחו ואונו לבנין הבית הלאומי בארץ אבותיו.

ועם זה, המפוזר ומפורד, הנדכה והנענה, ־ מבקש לו מקלט בפנה אחת בתבל, בפינה זו, אשר בה דבקה רוחו ונשמתו…

והנה דמות התנינים:

ישנו עם החובק בזרועותיו עולם מלא: שלטון לו במצרים הפוריה וממלכה בערב הברוכה, ממליך הוא את מלכיו בארם־נהרים, ותקוה נשקפה לו בסוריה, בלבנון ובחופי ים התיכון; ותקטן כל זאת בעיניו, והוא שופך דמעות תנינים על אשר צר גרונו מלבלוע גם את ארץ ישראל הקטנה.

ארץ ישראל זו אשר במשך מאות בשנים החריב אותה ועשה אותה לתל שממה, שחת את יערותיה, הרס את מדרגות הריה, חשף את סלעיה, הפך את שדמותיה לבצות מרעילות ואת עדניה למדבר החולות… פתאום נעשתה ארץ ישראל זו יקרה בעיניו; והוא מרעיש את העולם על שיורשי הארץ האמתיים באים אל הארץ לעבדה ולשמרה.

רק העשירית משטח פני הארץ מעובדת באופן פחות או יותר מתאים, ותשע הידות מכוסות קמשונים וחרולים, קוצים וברקנים, רק כששים רבוא יושבים ומתפרנסים בצמצום גדול על שטח ארץ, אשר יכול להכיל ולהזין כמה וכמה מיליונים של אנשים חרוצים ועובדים. והנה התעורר העם העברי וקם לתחיה לאומית, והוא נכון להקדיש רבים מכוחותיו החומריים והרוחניים העשירים לארץ מולדת אבותיו, רבבות יהודים נכונים לבוא אל הארץ ולתפוס את המקומות הריקים מאדם, לבנות את הנשמות, להקים את הנהרסות, לפעול ולעשות במרץ ובחכמה, להעשיר ולהאשיר את עצמה ואת יתר העם שכניהם, ־ אל האפשרות הנוראה הזאת הרימו הערביים הסורים, ובעלי בריתם שבארץ־ישראל אחר־כך, קול זועות; ועליהם נוספו שונאי היהודים שבאירופה.

דמעות התנינים!… צר גרונם לבלוע את שארית הפליטה אשר לישראל…

והנה המברקים הבאים מאירופה מספרים לנו, כי לאחר שנחלה המשלחת הערבית מפלה בחוגים הדיפלומטיים ולאחר שהצליחה מעט מאד גם בהסתת בני עמם בארץ־ישראל (בקריאה לפרעות נגד היהודים בכל הארץ ליום השנה של הכרזת באלפור), ־ מנסה עתה המשלחת את כחותיה לפעול על דעת הקהל באנגליה; ושונאי היהודים באנגליה מסייעים להם, עורכים בנקטים ומסדרים אספות פומביות, כדי לתת את האפשרות לשונאי ציון אלה לדבר אל העם האנגלי; התקימו כבר אספות שכאלו בלונדון ובקמברידש ועוד נכונים הם לערוך כהנה וכהנה בערים אחרות שבאנגליה…

התנינים שופכים דמעות…

וידיעות אחרות לגמרי באות מאירופה; צבאות פטליורה הורגים אלפי נפשות באוקראינה; מהן רובן יהודים. מאות משפחות אשר על גבול אוקראינה נסו לברוח ולעבור את גבול רומניה, והנה שומרי הגבול ירו בהם והמיתו אנשים לעשרות; ממשלת רומניה נתנה פקודה כי עשרים אלף הפליטים שבאו מאוקראינה יעזבו את הארץ עד סוף נובמבר. והיה אם לא יספיקו הועדים היהודיים לשלח את כולם ו“לנקות את הארץ” כלומר: במשך שבועים, תאלץ הממשלה להרחיק את אלפי האנשים האלו ותחזירם מעבר לגבול, אל התופת אשר באוקראינה, שממנו ברחו בחרף־נפש.

אולי גדולה צרת־ישראל זו לא פחות כצרתם של הערביים אשר בפלשתינה. אבל אין היא מביאה לידי אספות ובנקטים של מחאה; ואפילו בין מיליוני היהודים אשר באמריקה לא נערכה אף אספת מחאה אחת לרגלי הידיעות הנוראות האלו המקרישות את הדם.

נאד מלא על גדותיו של דמעות צורבות – דמעות העשוקים והכוס הריקה למחצה של דמעות התנינים הקרות; מי מהם יכריע את הכף בעולם הנאור והתרבותי במאה העשרים?

ניו־יורק, נובמבר 1921.

(לשאלת עבר הירדן)

מספרים על הצדיק רבי לוי מברדיטשוב, שהיה מלמד זכות על ישראל ואמר »רבונו של עולם, לוא שמת את העולם הזה מעבר להרי־חושך ואת כל תאורי הגיהנום לעיני בני האדם, כי אז בודאי שלא היה איש ישראל חוטא מימיו; ואולם עתה כשהעולם הזה עם כל חמודותיו הוא לעינינו ויסורי הגיהנום מתוארים רק בספרי המוסר – מה יעשה הבן שלא יחטא?

ומרגלא בפומיה של הד"ר שמריהו הלוי בנאומיו הציוניים, כי מלחמה לנו בגיאוגרפיה – כונתו על פזור של עמנו ועל הנתקו מארץ אבותיו.

ואמנם הלא זוהי הסיבה העיקרית לקושי עבודתנו בבנין ארץ־ישראל, שאין העם יושב בארץ, שאינו רואה אותה ביפיה ובחורבנה ולא את כל האפשרויות של תחיתה, איננו נושם את אוירה, איננו שומע את שירת צפריה ואת המית מעינותיה ונחליה, הלא כל אלה הצנורות והעורקים, אבל הממשיים, שרגשי המולדת נזונים דרכם, קימים בשביל רוב בני עמנו רק במלים בלבד, עפ"י המסורת, בדבור־פה ובמסירת הקולמוס, בחינת מצות אנשים מלומדה.

מספרים גדולות ונפלאות על בני ביל"ו ובני חדרה הראשונים, על השומרים ועל החלוצים הבאים כיום, ומתארים אותם בתור אנשים גבורי הרוח מסוג מיוחד; ובאמת סוד גבורתם הוא רק בזה, שבאו אל הארץ והתחברו אליה בקשר ממשי ולאו דוקא החלוצים אשר בראש המחנה, כי־אם גם בתוך השדרות הרחבות שבעם תמצאו את ההתקשרות אל הארץ לדבקה בה עד כדי מסירות־נפש באותה המדה אשר לכל איש היושב בארצו ובמולדתו, «ראתה שפחה (בעת גלוי השכינה) בים מה שלא ראה יחזקאל (בהלך רוחו) במרכבה».

וזאת עוד רעה יותר חולנית בציוניות, שאפילו המנהיגים לא התקשרו אל הארץ באותו הקשר הממשי של ישיבת קבע. בתחילה חשבו מנהלי עבודת הישוב למיותר לגמרי לבקר את ארצנו ואחר־כך הסתפקו בבקורים קלים וקצרים. כמה מהם ראו את הנגב במרחביו, את עמק הירדן בפראותו הנהדרה, את קמטי הרי יהודה העדינים הלאה מחוג־הראות אשר דרך חלוני הרכבת והמכוניות; מי מהם ראה את יפעת הגבעות והעמקים אשר בהרי אפרים; מי מהם רכב מצפת לעכו, לצור וצידון, מי מדד בשעלו את הגליל העליון הזה באורו הטבעי ו«בגאותו שחקים»? וכלום אפשר לאהוב אפילו את השולמית היותר נהדרה אהבה טבעית נאמנה, תמה ושלמה, אהבה עזה כמות על־פי ספורים בלבד, על־פי תמונה מהכי «דומות» ואפילו על פי פגישה קלה וקצרה?

תיתי לה להסתדרות הציונית שהחלה עתה להעביר את הנהלת מוסדותיה לארץ־ישראל; עתה יעברו שמה לאט־לאט גם המנהלים והמנהיגים. אבל כמה סבלנו וכמה הפסדנו עד עתה מסבת מרחק; איזו פצעים עמוקים ואנושים נפצענו במלחמתנו זו עם הגיאוגרפיה!

והפצע היותר אנוש והעלבון הלאומי היותר גדול שקבלנו עתה מחוסר הקשר הבלתי אמצעי בין עמנו וארצנו הוא בפתרון שנותנים עתה לשאלת עבר הירדן מזרחה.

עבר הירדן הזה בחלקו המערבי– הגלעד והבשן – היא נחלת ישראל למטה ראובן, גד וחצי שבט המנשה, אוסם החטה וארץ המרעה אשר לארץ־ישראל המערבית; בלעדי החבל הזה צפויה ארץ ישראל תמיד למחסור בלחם ובבשר. שם שופטים ועוברים גם נחלי המים – היבוק והירמוק, – העלולים להשקות כברות ארץ גדולות ולפַתח מאות אלפים כחות סוסים לתעשיה וחרושת להחיות עם רב. יחד עם החבל הדרומי, נחלת אדום, עמון ומואב לפנים ונחלת ישראל בעת הבית השני, עולה עבר הירדן הזה בשטחו פי־שנים על שטח ארץ ישראל המערבית ומספר יושביו הוא רק החצי מתושביו פלשתינה המערבית, רק כשש נפשות לכל קילומטר מרובע.

לוא ישבו בארץ־ישראל עצמה כל אותם המנהיגים וראשי החברות שעסקו בישוב ארץ־ישראל בעשרות השנים האחרונות, בודאי שהיו מבקרים גם את עבר הירדן ההוא ובודאי היו מוצאים גם שם אפשרויות גדולות להתישבות של יהודים. ואולם האורחים והמבקרים, שהיו באים לזמן קצר לא הספיקו לעבור את הירדן, מפני שהדרכים היו שם מקולקלות ביותר, ומה ישתומם כותב דברי הימים או מה יצחק מרה בהודע לו, כי בכל תקופת חובבי ציון והציונות לא נשלחה אף מלאכות אחת לתור את מזרח הירדן וכי רק אחדים מישראל בקרו אותו במקרה.

האחד היה הברון רוטשילד, ששם את לבו גם לפנה יקרה זו, ועוד לפני כשלשים שנה רכש שם כברות ארץ גדולות (כמאה אלף דונמים). ואולם פקידי הבארון לא חפצו לנוע הרחק מערי החוף ולטפל ביסוד מושבות חדשות הרחק ממקום שבתם. קבוצה של יהודים (מבסרביה ומקצתם גם מאמריקה) נסתה להתישב שם; אבל קשה היה לאגודה פרטית זו להלחם נגד כל המעצורים, אשר פגשה בדרך התישבותה מצד הממשלה התורכית; ועזרה צבורית מתאימה לא קבלו החלוצים האלה, ולכן נאלצו לעזוב את המקום כעבור שנתים. לא נעשו עוד נסיונות אחרים ליצור שם ישוב יהודי לא על ידי חובבי־ציון ולא על ידי הציונים.

בשנה שלפני המלחמה שמו «השומרים» את פניהם אל מזרח הירדן. ובעת ההיא נמצא גואל – יהודי עשיר מרוסיה שהסכים לקנות מהברון חלק הגון מאד מאדמת הגולן אשר בבשן בתנאי להושיב שמה איזו מאות משפחות של יהודים במשך שנים אחדות. ואולם פקידי הברון והמשרד הציוני אשר בארץ־ישראל לא הביטו בעין יפה על הפעולה הישובית הזו, שהיתה עוד «מוקדמת» לדעתם, וכך נדחה הדבר עד שבאה המלחמה ובלבלה את הכל.

וכשבאו לאחר המלחמה להקציב את גבולי ארץ־ישראל, הנה שם בצפון, מכיון שיש לנו נקודות ישוביות אחדות בסביבות מתולה, טרחו הממשלות לעשות סבוב גדול בכדי להכניס את כל המושבות האלו לפלשתינה העברית; ולוּ היו לנו מושבות אחדות באדמת הברון בגולן אשר בבשן, כי אז בודאי שהיה שם הגבול נוטה יותר לצד צפון, כדי שלא להוציא את המושבות העבריות מתחום המנדט האנגלי.

וגם אחרי כן, כשבאה אנגליה לפייס את הנסיך הערבי עבדאלה, היו היחסים אחרים לגמרי, לו היו איזו מושבות עבריות בערבות מואב ובארץ הגלעד, ולא היו מדברים עתה על־אודות ממשלה מיוחדת בעבר הירדן שאין לה שום שייכות לממשלת פלשתינה; השייכות הזו היתה נבראת מאליה על־ידי המושבות העבריות, שקשה היה להוציאן מתחומה של פלשתינה העברית. עתה, כשאין שום ישוב עברי בכל חבל הארץ ההוא, הנקל לאנגליה לעשות בו כחפצה ונקל לשער מה תִּכבד לנו עתה שם איזו דריסת־הרגל שהיא.

והיותר רע ומר שבדבר הוא, שלא רק ממשלת אנגליה התיחסה שלא כהוגן לזכיותינו בעבר הירדן מזרחה, כי־אם גם אנחנו, גם מנהלי הפוליטיקה שלנו וגם הצבור העברי בכללו התיחסנו ומתיחסים גם עתה בקלות יתרה לשאלת חיינו זו.

עוד לפני כשלש שנים נתפרסמה בעתונים אנגליים חשובים שיחה עם אחד ממנהיגינו, שבה נאמר, כי הגבולים של ארץ־ישראל יהיו מדן ועד באר שבע ובמזרח עד הירדן, הצבור העברי בגולה קבל את הידיעה הזאת בשויון־גמור, כי די לו מרחוק בשמות התנ"כיים, אם כי למעשה הצגת הגבולים האלו בארץ־ישראל הנכחית פירושה הוא לחתוך מן הגוף השלם את הראש ואת הרגלים, ואת הנותר לחצות לארכו לשנים. כותב הטורים האלו פנה אז בשאלה פומבית למנהיגינו («התרן», שבט תרע"ט): האומנם נכון הדבר, שהם מסכימים בשם העם העברי לחלוקה שכזו ואיך תוכל, לדעתם, ארץ ישראל כזו להתקיים ולהתפתח? תשובה לא באה אז; ושתיקתם היתה כהודאה.

לפני חדשים אחדים באה בדרך־אגב הידיעה על אודות קביעת הגבול הדרומי ברפיה בקו הגבול שהיה בין תורכיה ומצרים. הגבול הזה הוא אמנם קצת מנגב לבאר שבע, אבל הוא הרי קוטע מארץ ישראל את כל חבל אל־עריש (נחל מצרים), כלומר את חצי ה«נגב»; וגם על זה עברנו בשתיקה גמורה מבלי השמיע אף צל של מחאה.

עתה בא ענין עבר הירדן מזרחה, חבל־ארץ זה הנהו ברובו ריק מאדם; קימות ערים אחדות, הדומות יותר לכפרים קטנים: פרורים של שבטים, מקצתם מיושבים ומקצתם נודדים ונלחמים אלה באלה לפעמים תכופות לשם בִּזַת מספר בהמות מן העדרים, – מה לחבל זה ולממשלה מיוחדת? והנה הופיע השיך עבדאלה והתישב בראשונה במען ואחר כך ברבת –עמון; תחלתו כאורח לא קרוא, אחרי כן כבא־כח הממשלה הבריטית לשמור על השלום ועל הסדרים בארץ, ועתה כבר מדברים על אודות מדינה ערבית חדשה (השלישית במספר, אחרי המלחמה) שאינה תלויה בממשלת ארץ ישראל. האומנם נגמר הדבר ואינם מכירים יותר בזכויותינו ההיסטוריות על הגלעד והבשן?

אמנם בקונגרס בקרלסבד הודיעו לנו מן הבמה, כי עבר הירדן נכנס בגבול המנדט; אבל אם באות עתה ידיעות, כי מר לורנץ כרת ברית עם עבדאלה, בשם הממשלה הבריטית, למסור לו את החבל הזה לנחלה, הלא מן הנכון שידע גם הקהל העברי, אם נכונות הידיעות האלו ועד כמה מתנגדת הברית הזאת לזכיותינו על עבר הירדן הזה.

ושמא תאמרו, כי אין לנו לעת עתה ענין מיוחד בעבר הירדן והלואי שנוכל למלא את הדרוש לבנין ולהתישבות בחלק המערבי של ארץ־ישראל – הבה ונברר לעצמנו, מהו בעדנו עבר־הירדן, שקורעים היום מא"י.

בראש ובראשונה זהו מקום חדש לאינטריגות נגדנו מבלי שתהיה שם עין רואה ואוזן שומעת. והיה «כי תקראנה מלחמה» ואם יפסיקו לשעה את הבאת החטה משם, ועל המחיר הלחם כפלים. ונשק נשאר לרב מימי המלחמה, ויכולים להכניס משם לא“י מערב ומסוריה יום־יום דרך כל מעברות הירדן והערבה, ואם הירדן יהיה הגבול, בין א”י ומדינה ערבית חדשה זו, יוכלו המסיתים לעורר תמיד נפתולים על כל מדרך כף רגל ועל כל טפת מים שבירדן; וגם אם נכונה הידיעה, שבאה פעם בעתונים (ומדוע לא נדע ברור?), כי הגבול יהיה באיזה קו הלאה למזרח הירדן, גם אז יהיו מתישבים בעמק הירדן צפויים תמיד לרעה ולהתנפלויות מצד השבטים הנודדים במדינה שתעמוד «ברשות עצמה». לא לחנם שמחים כל כך שונאינו המסיתים שבא"י שמעמידים את עבר הירדן המזרחי מחוץ למנדט (הם כאילו כבר בטוחים בזה), כי זהו בעדם מקום בטוח לשים את האורב נגדנו מאחורי גבנו.

על שאלה בוערת שכזו אנו עוברים כמעט בשתיקה, כאילו אין הדבר נוגע לנו כלל; או שמַשלים אנו את נפשנו בתקוה, כי השמועות לא נכונות, ואחר כך יודע לנו «פתאום», כי זהו כבר מעוות שלא יוכלו לתקן.

אבל אשמים אנחנו.

אשמים אנחנו שלא תפסנו מקום בעבר הירדן במשך עשרות השנים של עבודת הישוב; אשמים אנו שלא ניסינו להציג כף רגל במקום ההוא בשלש השנים שלאחרי המלחמה, אם כי באו משם לפנינו בהצעות של רכישת קרקעות; אשמים אנו, שלא ניסנו להושיב שם אלה מצעירינו שעבדו בגדוד העברי; ואשמים נהיה עוד יותר ועון לא יכופר יהיה זה לנו, אם נעבור עתה בשתיקה על הנסיון לקרוע מאת פלשתינה העברית את החלק היותר גדול והיותר עשיר, את עבר הירדן המזרחי.

אמנם מעבר לים היא ארץ־ישראל זו, וחבל הגלעד והבשן הוא עוד מעבר לים המלח,לירדן ולכנרת, ובמרחק של איזו עשרות מילים גם מיפו ומחיפה. אמנם כן, מלחמה לנו בגיאוגרפיה.

אבל אשמים אנחנו.

ניו יורק, נובמבר, 1921.

מי מאתנו איננו זוכר את השמחה, שהיתה במעוננו, בעת שנמנה אחינו הרברט סמואל לנציב ביהודה, את הפסוקים, שקראנו עליו מתוך פרקי הנחמה שבנביאים, ואת העטרות, שחרזנו לראשו מן המרגליות היותר יקרות שבשירי תקוותינו? –בהתמתנות זו ראינו מצד הממשלה הבריטית את ההבעה היותר מוחשית של הצהרת בלפור והחלטת סן־רימו, ואת רצונה המוחלט לקיים את הכתוב במנדט בנוגע לבנין ביתנו הלאומי בארצנו, עוד בטרם שנחתם המנדט.

והנה מה רב השנוי, שבא במצב הרוחות וביחוסנו לאחינו הגדול הזה.

אסון קרה לנו באשמת כולנו. הפרעות, שהיו ביפו, הן כתוצאה מההתרשלות הפלילית והנוראה, שהנציב אשם בה, ובשום אופן לא יותר מהיותר אחראים, היותר «חכמים» והיותר טובים שבנו, נפצענו עמוק, דמנו נשפך; אחרי אלה, שנהרגו או שנפצעו בגופם, בלי ספק הוא־הוא, שקבל את הפצע היותר עמוק בלבו ובנפשו. והנה באיזו קלות־דעת הרשו לעצמם רבים וטובים להטיל עליו את האחריות מעל כתפותיהם העיפות; רבים נסו אולי להשקיט את מוסר כליותיהם בשאון ובנרגנות כלפי היהודי הגדול הזה.

והנה עוד הפעם פרעות בירושלים.

אמנם, הממשלה הקדימה הפעם בהרבה את פני הרעה, אך לא עלתה בידה לעצור בעד ההתפרצות בירושלים (אחינו שם בטוחים, כי זוהי באשמת מושל העיר המקומי). דמנו נשפך, וכרעל לפצעינו האנושיים נוסף העונש הנורא, ששמו על חברי ההגנה העברית. ועוד הפעם מתריסים כלפי הנציב העברי.

ולאור כל ההופעות האלו, לברק הזוהר של הימים הראשונים ולרגלי לקוי האור בימים האחרונים על־ידי עובדות ומעשים, שלא נודעו לקהל הרחב, או שהוא ידעם ושכח אותם ואת ערכם, – הבה ננסה לתאר לעצמנו את האישיות של הנציב.

כי פתרון חידתה של אישיות נציבנו זה היא בעדנו שאלה בוערת, ובמדה ידועה גם שאלת חיים מפאת שתי בחינות.

הבחינה האחת: אם אפשר הדבר, שאחינו הגדל הזה, שכל כך הוקרנוהו וחבבנו אותו בהופיעו אלינו, שכל־כך חזקה היתה תקותנו ואמונתנו בו, – האפשר הדבר כי טעינו בו? הלא ישנם בינינו אנשים החושבים ואומרים כזאת.

הבחינה השניה והיותר עיקרית: האומנם אי אפשר הדבר, כי יהיה איש עברי לנציב ביהודה בטרם שיהיו רוב התושבים העברים, וכי טוב לנו ולמטרתנו הלאומית, כי בן עם אחר (וזה הלא יוכל להיות גם ערבי) ישב על כסא דוד בהר המשחה בירושלים, כל עוד אשר עמנו לא יוכל למשול בארץ? – דעה זו נפוצה עתה בין רבים מהציוניים, החושבים בנפשם, שהם יודעים פרק בפוליטיקה.

הבה, על כן נתחשב עם שורה של עובדות ומעשים שהיו, אולי זה יעזור לנו למצוא פתרון לחידה.

רבים מאיתנו יודעים את אשר פעל ועשה הרברט סמואל בימי המלחמה בעזרתו למנהיגינו להשיג את הצהרת בלפור וגם לעבדה. כותב הטורים האלה היה בלונדון בראשית הימים ההם וראה, כמה מאושרים היו מנהיגינו, שמצאו באחינו זה את העמוד הראשון, שיכלו להשען עליו, והוא היה להם אז «כמו שחר עולה».

והוא בא אלינו לארץ־ישראל, הראשון מגדולי אנגליה, בתור אח קרוב, ויקח את לבותינו בדברי תקוה והתרוממות הנפש; הרגשנו בו את האחד משלנו, דואג ויועץ, ונפשנו דבקה בו; חשנו, כי שלוח הוא מאת ממשלת המנדט לתור את הארץ בנוגע לאפשרות ההגשמה של הצהרתה אלינו; וכבר משלחתו זו, החצי־רשמית, הרימה את ערכנו בעיני עם הארץ והוסיפה ממשות מוחשית לעמדתנו הפוליטית.

אחרי הפרעות הראשונות בירושלים נסע הרברט סמואל ביחד עם מנהיגינו לסן־רימו, ופעל ועשה שם הרבה לאישור הצהרת בלפור על־ידי המנדט.

כשהציע לו לויד־ג’ורג' בסן־רימו את משרת הנציבות בפלשתינה, היה לבו של הרברט סמואל מהסס; הוא בעצמו אמר לראש הממשלה, כי על התמנותו של יהודי יביטו יושבי הארץ כעל נטיה יתירה מצד ממשלת אנגליה ליהודים, והלה באר לו, כי דוקא משום־כך נחוצה התמנות זו. אז מסר את הדבר למנהיגינו; והם הרבו בשקול־הדעת ובאו לידי החלטה רק אחרי התיעצות עם רבים מידידי הציונות המומחים לדבר, ורק על פי בקשתם ודרישתם הסכים הרברט סמואל לקבל על עצמו את העוֹל הכבד ואת המשרה האחראית הזו, אשר היתה לו מעתה למטרת חייו; לה מסר את שם כבודו ואת כל עתידו הפוליטי; בין משרה ממדרגה ראשונה של וזירות באנגליה (שהיתה צפויה לו, על־פי עברו הגדול ועל־פי כשרונותיו המצוינים) ובין משרה של נציבות בפרובינציה קטנטנה בקדמת אסיה, בחר סמואל באחרונה, להנזר מעולמו הגדול, ללכת שמה בדרך מעצורים וחתחתים; וכל זה אך ורק באשר שם קוה להועיל ולעזור לבנין הבית הלאומי לעמו בארצו.

ומי יתַנה את הרושם העז, אשר עשתה התמנות זו על הישוב העברי בארץ־ישראל, – את אשרנו ביום בוא הנציב העברי הראשון ליהודה.

אי־אפשר לשכוח את היום הבהיר והמזהיר ההוא (ט“ו תמוז, תר”פ), חום קיץ נעים בחוץ וגם בלבו של היהודי, הבא לפגוש את הנציב העברי; תכלת בהירה במרחבי הרקיע ותקוה מאירה בנפש העברי פנימה, התכוּנה רבה בעיר ועל חוף הים לכבוד המושל הבא, אחינו ובשרנו; דגל הממשלה המנדטורית הורם בראשונה, – הדגל, הערב בעד בנין ביתנו הלאומי; האם אין זו «התחלה»? – ובסוכת האזרחים על חוף הים כאילו הרגישו בני יתר העמים והדתות, כי אנחנו הננו «המחותנים» העיקריים, כי אנחנו הננו השאור שבעיסה, ואנחנו כבדנו אותם להושיב אותם במקומות הראשונים, כי הלא אורחינו הם.

אנית מלחמה אנגלית הביאה מושל עברי אל חוף ים ארצנו; יריות התותחים העירו בנו זכרונות משנים קדמוניות, ובזמזום האוירונים שמענו אותות למרחוק. והנה הוא דרך על סף ארץ אבות. בגאון ובהדר מלא את הטכס הרשמי ולרגעים אחדים פנה אלינו הצדה לתת ולקבל את ה«שלום » העברי; מה נהרו פניו בקבלו את הברכה מפי הרב הבוכרי, הזקן שבחבורה, ומה פחדו ורחבו לבותינו כשלוינו את נציבנו זה בברכת אחים אל בירת ארצנו, אל ירושלים – לב־ישראל!

כעבור חודש ימים הזמין הנציב את ראשי הועדות והדתות השונות ואת ראשי השבטים מכל קצות הארץ אל ארמון הממשלה, אשר בהר הזיתים. ברשמיות מתאימה ובחגיגיות נהדרה קרא הנציב לפני הכנסיה הזאת את מאמר המלך, שבו נאמר ברור מפורש גם על אודות הבטחת בריטניה לעם העברי; ומצדו הוסיף הנציב דברים ברורים על אודות שיטת ממשלתו בטעם דבר־המלך וברוח היושר והשויון המוחלט. בהביעו את צערו העמוק על הפרעות שהיו בפסח בירושלים, נתן חנינה לז’בוטינסקי וחבריו ולשנים מהנאשמים הערביים, אבל הודיע גלוי, כי מעתה ידכא בחוזק יד כל נסיון של הפרעת המנוחה בארץ. האספה המשותפת הזאת גרמה הרבה להשראת השלום ולקרוב הלבבות בין חלקי הישוב השונים; ונדמה היה אז לכולנו, כי גם אותם הערבים המעטים, שהתנגדו לנו, ישובו עתה מדרכם הרעה בהוָכחם, שאין תקוה לנרגנותם. כמנצחים גמורים שבנו מהר הזיתים ביום הגדול ההוא.

ובשבת «נחמו» של אותה שנה ירד הנציב העברי ממרום הר הזיתים, בראש שריו ופקידיו, אל העיר העתיקה, אל בית הכנסת העברי אשר ב«חורבה». שם קרא מתוך הנביא: «נחמו עמי». מה נעימים ונאמנים צלצלו אז בפיו הפסוקים «על כסאו לא ישב זר ואל ינחלו עוד אחרים את כבודו»! קשה היה אז להבדיל בין הבקשה, התקוה והמתהווה…

וכמו בכונה להשלים את התמונה של גלוי הרוח העברי השורר בהר הזיתים, וכדי לתת עוד הפעם את האפשרות לחלקי הישוב השונים להפגש באופן חגיגי וידידותי, ולישר את ההדורים שבלבבות, – השתמש הנציב העברי במקרה פרטי, בשמחת משפחתו, לרגלי נשואי בנו עם בת סופר עברי מתושבי ארץ־ישראל. הוא הזמין עוד הפעם את כל ראשי העדות והדתות, הלאומים והשבטים. וכולם נענו לו לבוא לחתונה העברית. אשר בארמון הממשלה.

מה עז, עמוק ומרומם היה הרושם, כשפגשו חיילי הגדוד העברי את החתן, בן לויתם! כש«חופה» זו, שכל כך הגינה על טוהר המשפחה העברית באלפי שנות הגולה, הועמדה עתה בפאר ובהדר בארמון המושל העברי בירושלים! כשצלצלו הפעמונים בראש המגדל (כי בתור מנזר בנו לפנים הגרמנים את הארמון הזה). בעת שהחזן שר «מי אדיר על הכל»! וכששבר החתן ברגלו את הצנצנת והאורחים הנכרים השתוממו למראה הזה, בארו להם כי זהו הד אנחת האומה הישראלית, שהיתה מתאבלת על חורבן ירושלים, וכשלא חדלה להעלות את ירושלים על ראש שמחתה.

«מהרה ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול מצהלות חתנים מחופתם» –

ערבוב של עתיד והוה בעולם המתהוה לפנינו.

ישימו נא את ידם על לבם כל אלה מהיותר קיצוניים שבנו, שהשתתפו בפגישות, בכנסיות ובחגיגות ההן, אם עלה אז גם צל של חשד על לבם, כי האיש הזה שולח אלינו כדי להגשים בפלשתינה את שאיפות בריטניה האימפריאליסטית!

ובעת בקור הנציב בצפת, כשראה שם מראש ההר את כל מרחבי הגליל, אמר בריש־גלי, מפני קהל ועדה של יהודים, מושלמים ונוצרים, כי הארץ הזו, שהצטיינה בעשרה הטבעי לפני אלפי שנים, בהיות היהודים עובדים ומפתחים אותה במרץ ובכשרון, צריכה עתה לשוב לתחיה ולפריחה חמרית ורוחנית על־ידי רבבות אלפי אנשים, עובדים חרוצים, שיכנסו אל הארץ לעבדה. לשמרה ולפתחה במרץ ובכשרון, וכי לזה הוא נכון להקדיש מעתה את כל כחותיו והשפעתו.

כאלה וכאלה היו דבריו, ביחוד בבקוריו בערים ובמושבות העבריות, לעורר את אחיו ולעודדם לעבודה רחבה בבנין הארץ ולהבטיח להם מצדו עזר רב בכל אשר יוכל.

ולמעשה, – הלא בראש וראשון פתח הנציב את שערי ארץ־ישראל בפני כל העולים והחלוצים. הוא מסר את המפתח להסתדרות הציונית בהוציאו חוק להכניס יהודים אל הארץ אך ורק על פי תעודה נתונה ממנה. ועם זה הרשה להסתדרות לחלק במשך השנה כששה עשר אלף תעודות. כלומר נתן רשות־כניסה (עם הנשים והילדים) לכל הפחות לחמשים אלף נפש, – מספר של עולים, שאולי חלמנו אודותיו, אבל לא שערנו אותו למעשה בשנה ההיא.

בלכת הרברט סמואל לארץ ישראל האמין בכחות הציוניים ובחפצו העז של כל העם העברי לבנות את ביתו הלאומי בארצו. גם עתה, בהיותו בארץ, לא חדל מהזכיר להנהלה הציונית את חובה הגדול ואת האחריות הרבה המוטלת עליה בעקב חוסר העבודה והמעשים, ואף לכל איש עברי אמיד, שהיה בא אל הארץ והתיצב לפני סמואל, היה הוא מזכיר על אודות התועלת והנחיצות הרבה בבנין הארץ, ואם הביע האיש את חפצו לעשות איזה דבר בשביל בנין הארץ, התיחס אליו הנציב בחיבה יתירה, הבטיח לו את עזרת הממשלה הדרושה ומהר לקיים את הבטחתו באפשרות הראשונה.

ובטרם שהיתה איזו יכולת לההנהלה הציונית לסדר אפשרות של עבודה בשביל העולים, מצאו אלפים מהם עבודה ומחיה בעבודות הצבוריות ובמוסדות רבים אחרים של הממשלה. וכל פקידי הממשלה היו יודעים, כי את רצון המושל הם עושים; ורבים מהם הכירו, כי ממלאים הם את חובתם, בתתם עבודה לעברים.

ובנוגע להגדלת ההשפעה של הלאומיות העברית הנה אחת מפקודות הנציב הראשונות היתה להכיר בשפה העברית בתור אחת השפות הרשמיות במדה שוה עם האנגלית והערבית. במנותו את החברים למועצה הממשלתית, נתן מספר שוה ליהודים עם המושלמים והנוצרים, ולא לפי הערך הקטן של התושבים העברים בארץ. כשהסתדר הישוב העברי באסיפת הנבחרים ובחר בועד לאומי, מהר הנציב להכיר את הועד הזה בתור בא־כח היהדות המקומית. כשהתעוררה תנועה בין היהודים החרדים לסדר את הרבנית הראשית, עזר להם בהרבה שר המשפטים העברי, והנציב מהר להכיר את הרבנות הראשית בכל הדברים הנוגעים לדת הישראלית. היהודים נתקבלו למשרות שונות בממשלה באחוז של 30%, ומספרם היה עלול להיות עוד יותר גדול (ביחוד במשטרה), לו יכלו היהודים להסכים למשכורת הנמוכה הקצובה בשביל ילידי הארץ.

גם בהרבה מהפקודות הכלליות, שהוציא הנציב, ובחוקים, שנחקקו על פי הוראותיו ובעזרתו, אנו מוצאים מלבד הכוונה העיקרית,– תקונים בארץ ואושר כל יושביה, – עוד נטיה מיוחדת להקל לבני ישראל את העבודה בבנינם הלאומי; כאלה המה גם סדרי רכישת קרקעות, חוקי המכס וכדומה.

וכשבא וזיר המושבות, מר טשוירושיל, לראות את המצב בארץ, מה בטוחים היינו כי הנציב מוסר לו את הדברים כמו שהם, את ערכן האמתי של ההפגנות המלאכותיות, שנעשו בפני האורח, ואת התפל שבדברי מנדינו, בתזכירים שהגישו לו. ברשיונו של הנציב נסדרה התהלוכה הגדולה למגרש האוניברסיטה לכבוד מר טשוירושיל, וכשהכריז וזיר המושבות באסיפה העברית הזו עוד הפעם על שלימותה וערכה של הצהרת בלפור, וכשענה לשונאינו, כי באופן רשמי אין הוא יכול להתחשב עמהם כעם באי־כח הישוב הערבי, וכי באופן פרטי הוא מודיע להם, שענין ההצהרה הוא דבר גמור, שאי אפשר לשנותו, וכי עליהם לחיות ביחוסים של שכנים טובים עם היהודים,– ידענו נאמנה, כי השקפותיו של הוזיר היו תלויות במדה גדולה בהרצאותיו של הנציב של אודות המצב בארץ בהוה ובעתיד; איש מאתנו לא דבר אז על «חולשה יתירה», או פחדנות, מצד הנציב ביחס לנרגנות הערבית בארץ.

אמנם על עובדות אחדות היו גם אז מרננים: על שמנה למשרת סגן הנציב בג’נין את אחד האשמים בפרעות הראשונות בירושלים; על שמנה למשל, בשכם את מי שהיה מושל יפו והיה חשוד על אנטישמיות; על אשר נתן למסדר הפרעות (שלא הצליחו) בחיפה לבוא אל ארמון הממשלה לקבלת פני טשוירטשיל ביחד עם כל נכבדי העדות; ואולם לעומת זה היה צעד אחד חשוב וטפוסי, כי לאחר שהכיר הנציב בזכות הועד הלאומי שלנו בתור בא־כח החשוב העברי, פנו אליו ראשי «הקונגרס הערבי החיפואי» בדרישה שיכיר גם את הועד שלהם בתור בא־כח הישוב הערבי, ואז ענו להם בשם הנציב, כי אי אפשר להתחשב עמהם באופן רשמי, בטרם שיחקרו על אפני הבחירות, שהשתמשו בהם, למען דעת, אם הם באמת באי־כח הרוב של הישוב הערבי בארץ. בתשובה הברורה הזו לא היו שום סימנים של חולשה או של פחדנות.

השיטה הברורה של הנציב היתה נראית גם ביחוסיו של מפלגות הפּועלים העברים. בתחילה, במנותו שלשה יהודים למועצה הממשלתית, מנה גם את אחד הפועלים, צעיר אינטליגינטי, שלא היה לו עוד שום מצב רשמי בחברה, ובחירתו מצד הנציב היתה רק צעד פוליטי להכיר את מפלגת הפועלים; גם אחרי־כן נתנו במוסדות הממשלה ערך הגון להסתדרות הפועלים. לקבל את ערבותם גם בעניני כספים; ובעבודות הצבוריות נתנו להם לפעמים דין קדימה לעומת קבלנים אחרים.

כשהגיע הדבר פעם לידי התערבות הממשלה, בעת שביתות הפועלים בבית־חרושת אחד ביפו וביקב בראשון לציון, חשדו בעלי בית־החרושת בנציב, שהוא נוטה יותר מדי לצד הפועלים; והוא השפיע באמת, שיגמרו את הסכסוכים באופן נוח ולפועלים. ובאחד במאי הידוע נתנה הממשלה רשיון להסתדרות הפועלים הכללית לצאת בתהלוכה, בדגלים ובכתובות מתאימות לחג של פועלים סוציאליסטים (בתנאי שלא יצאו מגבולות תל־אביב, כדי להזהר מפני פרובוקציה); ולא חשש הנציב למה שיאמרו האפנדים הערביים, שהביטו בעין רעה על חבורות הפועלים העברים.

ואף כשהחלו ה«מופ“סים ¹ את תעלוליהם בארץ, לעורר תעמולה גם בין הערבים, וגם כשהגיע הדבר בנובמבר שנה העברה, לידי התנגשות עם השוטרים. וכשנכבדי הערביים מן המושלים ומן הנוצרים מצאו בזה תואנה לדרוש מאת הנציב, שיסגור את שערי הארץ בפני הצעירים העברים, ש«רובם בולשביקים, המהרסים את הדת, את הממשלה והמשפחה»,– לא נענה הנציב לבקשתם, ובתקותנו, כי הסיעה הקטנה הזו של «מופ”סים» תתבטל מאליה ברוב של יהודים. לא חפץ לנגוע בכבוד הישוב העברי, לעורר משפטים, ואף לא להגביל באיזו מדה את העליה.

כך היה הנציב, וזו היתה שיטתו עד ימי מאי של שנה שעברה. והנה פתאום כאילו נהפכה הקערה על פיה; כאילו באמצע מנגינה יפה משיבת נפש נפסקו מיתרים עדינים בכנור הנעים. נשמעו קטעי זמזומים צרודים. הצורמים את האזן והמגרדים את נימי הנפש ומעוררים בה רגשות חדים ומכאיבים. בקלות דעת משונה ובשטחיות ילדותית מהרנו להאשים את המנגן, שבידו הכנור והקשת, ולא שמנו אל לב, כי אולי סבות חיצוניות הן שגרמו לדבר, כי אולי גם אנחנו בעצמנו הננו אלה שמתחנו יותר מדי את מיתרי הכנור שבידו; אולי לבו ונפשו כואבים אתנו יחד על המיתרים, שנרפו או שהגיעו לידי הפסקה לשעה; אולי נפשו השקועה כולה במנגינה, סולדת בכאב עמוק, בהיותו נאלץ לנצח על המיתרים שנקטעו, ושהיה צריך לחברם בבהלה;– אולי הרבה יותר נעים היה לו לעצמו להשליך את הכנור מידו וללכת לנפשו, לולא היה לבו חרד, פן תפסק לגמרי, אז תפגם יותר מדי המנגינה שלנו. למה לנו לדקדק כל כך בחשבונות. בעובדות ובמעשים? הלא אחינו ובשרנו הוא. על כן מותר לנו להשפיל אותו בקלות ראש.

הארי הגאה נתקל במהלכו בצור מכשול, והנה מהרו חיות שונות להתל בו; ה«רדיקלים» מזכירים לו עוונותיה של האימפריאליות הבריטית; החרדים (אלו כפויי־הטובה, שהשתמש והרבה בנטיתו אליהם) משתדלים להרָאות בנידון זה כרדיקלים גמורים; אלה שלא נקפו באצבע להרחבת ה«עליה» מתרגזים עתה על ההגבלות, ואלה שנמנעו עד עתה מלהשקיע פרוטה בארץ־ישראל, חרדים פתאום על חוסר בטחון הרכוש. והברה נפלה: יעזוב נא הנציב העברי את מקומו בהר הזיתים, ובמקומו יבוא גוי טהור, אז הכל על מקומו יבוא בשלום (אולי תשונה אז אפילו האימפריאליות הבריטית לטובה!).

אולם, הבה נבוא חשבון ונראה את אשר עשינו אנחנו היהודים במשך השנים האחרונות לטובת בנין הבית הלאומי ואת אשר «עזרנו» לנציב בתכנית העבודה, שהתוה לפניו ולפנינו; ואם עוד נצרף לזה קצת מתאור התנאים האוביקטיביים, אז אולי נקבל תמונה יותר נכונה על המצב האמתי של הדברים, ונוכל לדעת במי האשם.

לפני ארבע שנים נתנה לנו ממשלת אנגליה את ההצהרה, וכעבור חודש ימים אחר זה כבר היתה חצי ארץ־ישראל בידי הצבא הבריטי. עם ישראל נמצא ברובו במצב של התלהבות ציונית מיוחדה, ואז היה הזמן והאפשרות להתחיל ב«קרן היסוד» ובהכנות גדולות לעבודת הבנין; היתה אז גם האפשרות להכניס לארץ־ישראל כמה וכמה אלפים צעירים בתור גדודי צבא. שיחנו בארץ־ישראל הנכבשת ויהיו מוכנים להשתתף במדה גדולה בכבוש הגליל ועבר הירדן.

והנה באמריקה הסתפקה אז ההנהלה הציונית רק בבקשת מיליון אחד דולרים לקרן ה«גאולה». כלומר, להוצאות ולעזרה פילנטרופית. היא ההנהלה, חשבה אז עוד למוקדם לדבר על אודות תכניות־עבודה רחבות, ולעומת זה החלה לפתח ולנטוע בתוך הקהל את הרעיון המוטעה על אודות «ההשגחה העליונה» הנפרזת, כלומר, שלא ירים איש ישראל את ידו ואת רגלו במה שנוגע לעבודה או להכנה בבנין ארץ־ישראל, בטרם שיקבל על זה צו ופקודה מאת ההנהלה הציונית, – שיטה, שסתמה במקורם את מעינות היזמה העצמית של רבים מישראל, שהיו נכונים להתחיל בעבודה.

כשהחלה באמריקה התנועה בדבר הגדוד העברי, הביטה על זה ההנהלה הציונית בראשונה בעין רעה, אחר־כך השתתפה באיזו מדה, כאילו כפאה מי שהוא, ורק אחרי שהתנועה התפרסמה מאד ברחוב היהודי, החלה גם ההנהלה הציונית להתעסק בענין זה ברצינות. אולם הדבר היה כבר מאוחר, כי המלחמה נפסקה; וכה יצאו מאמריקה רק כשלשת אלפים לגיונרים.

וכשנגמרה המלחמה ושערי אמריקה נפתחו ליציאה. קשה היה ליהודי כקריעת ים סוף להשיג על־ידי ההסתדרות הציונית רשיון לנסוע לארץ־ישראל, ואפילו לשוב שמה לביתו ולמשפחתו. ידיעות על אודות אפשרויות העבודה והבנין כמעט שלא נתנו כלל, ואלו שנתנו היו מסוגלות לא לעורר ולסדר, כי אם לעכב ולבטל כל שאיפה והכנה. בשתי השנים אחר ההצהרה נקבצו עוד כמליון דולרים לשנה (מזה בערך החצי להוצאות מקומיות!).

כשפטרו מן הגדוד העברי שבארץ־ישראל את שלשת אלפי הצעירים, לא נסו, או לא יכלו אחיהם שבאמריקה לתת לאנשי־החיל האלו את היכולת להשאר בארץ, לעבדה ולשמרה. באלף דולר לנפש היו יכולים לסדר כאלף מהם בעבודת האדמה, אולי גם בעבר הירדן (ואז לא היו קורעים חבל זה מארצנו), את השאר היו יכולים לסדר בפחות מזה בעבודות ובמלאכות שונות. אחרי־כן החלו הוכוחים וה«ברוגז» עם ההנהלה הציונית הכללית, וכמעט שנפסקה כל העבודה הציונית באמריקה למשך שנה.

הנה כל מה שעשתה היהדות האמריקנית, החלק היותר «מאושר» והיותר «בריא» שביהדות. במשך שלש השנים של «אתחלתא דגאולה», לאחר הצהרת בלפור והחלטת סן־רימו ובימי הנציב העברי ביהודה, – אספו כשלושה מיליונים דולרים לנדבות (ביחוד עם ההוצאות המקומיות), ותו לא. כזה היה היחס של אמריקה לארץ־ישראל לפני הראשון למאי, – יחס שגם שונאינו ידעוהו היטב, ודברו עליו הרבה.

ליהודי רוסיה היה אז תור־הזהב של תקופת קרנסקי, כשניתן להם החופש והשויון האישי, התלהב בקרבם הרגש והגאון הלאומי; וכתוצאה ישרה מזה היתה התפשטותו של הרעיון הציוני בין כל שדרות העם, אז נוסדו כמה וכמה חברות ואגודות לעבודה ממשית בארץ־ישראל: לחקלאות, לבנין, למסחר ולחרושת; נרשמו מניות על כמה מיליונים רובלים, וחלק הגון מזה שלמו במזומנים. הרבה אלפים יהודים. בהם גם אמידים ועשירים, היו מוכנים לעבור לארץ־ישראל באפשרות הראשונה; אבל לעת עתה ישבו במקומם, ולא נסו אפילו להעביר חלק מכספם לארץ־ישראל, ואף לא את כספי הצבור.

מהרה באה המהפכה הבולשביסטית. כמעט כל הכספים של החברות הציוניות הוחרמו. החברים התרוששו וגם הרשיון לעזוב את רוסיה הצפונית והמרכזית לא ניתן להם. בדרום רוסיה ובחצי האי קרים עוד נמצאו יהודים לאלפים, שיכלו ושחפצו לעבור לארץ־ישראל. להרבה מהם היה עוד רכוש של כסף ושוה־כסף; אלא שמנהיגי ההסתדרות הציונית במקומות ההם, שבהם היתה תלויה קבלת הרשיון הרשמי לנסוע לארץ־ישראל, התנהגו בזהירות יתירה, שבאה מתוך פחדנות ורשלנות והזהירו את אלה, שחפצו לנסוע, ואיימו עליהם, שלא יהינו לעלות לארץ־ישראל בטרם שתעשה שם ההסתדרות הציונית את ההכנות הדרושות; לרבים מאלה, שפנו בשאלות על דבר ענפי מסחר ותעשיה גדולים, ענו במרכזים הציוניים, כי בענינים אלו תשלוט ההלאמה, ולא יתנו ליחידים ולחברות פרטיות לנגוע בהם; כן נפוצו שם שמועות כי לא יתנו ליחידים לרכוש קרקעות בארץ־ישראל, ובסביבות ציוניות ידועות נהגו בקורת חמורה גם בנוגע להשקפותיו של החפץ לעלות לארץ־ישראל, ולפעמים גם לידיעותיו בשפה העברית. נוסף לזה עמדו יותר מדי על המקח בחכירת האניות להובלת הנוסעים.

והיוצא מכל זה היה, כי רק אחרי עבור שנה לכבוש ארץ־ישראל על־ידי האנגלים, יצאה מאודיסה לארץ־ישראל חבורת העולים הראשונה בת שש מאות נפש; התכוננה לצאת עוד חבורה שניה, בת אלף ומאתים נפש, בינתים באו הבולשביקים וחוף אודיסה נסגר. יכלו אמנם לצאת דרך חצי האי קרים, אלא שמצד אחד היו עוד העסקים די טובים, ורבים מאלה, שנשארו בחיים אחרי הפרעות של דניקין, קוו להגדיל את רכושם בטרם שיעברו לארץ־ישראל; ואלה מההמונים, שחפצו למהר בנסיעתם לארץ־ישראל, לא מצאו בהסתדרות הציונית את העזרה המוסרית, שהיתה דרושה לסדור היציאה והעליה.

בפולניה היתה גם כן התעוררות גדולה לעליה; גם שם נעשו הרבה צעדים לסדור אגודות להתנחלות וחברות למסחר ולתעשיה; גם יחידים הרבה, מבעלי החרושת הקטנה ומבעלי המלאכה. דפקו על דלתות המשרדים הציונים בבקשת עצות והוראות לאַפשֵׁר את עליתם; ואולם מאותן הסבות הפנימיות שהזכרנו התפוצץ גם פה הגל לרסיסים, והמרץ הצבורי הציוני התנדף; אלא שלמרות כל הפקודות המזהירות והמעכבות, שבאו מצד ההנהלה הציונית המרכזית, החלו בכל זאת לצאת מפולניה ומגליציה חבורות של עולים, בעלי שאיפה ומרץ, אבל כמעט בלי שום כחות כספיים.

התוצאות הראשונות להצהרת בלפור בארץ־ישראל היו: ביאת ועד הצירים הציוני, כבא־כח הרשמי בעיניני היהודים כלפי הממשלה, והופעת הגדודים העברים בתוך הצבא האנגלי. שני הדברים האלו עשו רושם כביר על הישוב הערבי המקומי, והעירו ברוב הישוב, ביחוד בהמונים, רגש של כבוד והערצה ליהודים הבאים לבנות את הארץ, עד כי גם שונאינו המעטים נאלצו לכבוש את נבואתם.

ואולם ועד הצירים נטפל מתחילה בעיקר בעבודה פילנטרופית: ומהרה נתגלה, כי מחוסר כסף, מרץ וכשרון אין הוא יכול להיות לכוח פוליטי ואיקונומי מכריע בארץ. כעבור שנה היו צריכים הגדודים העברים להתפרק יחד עם רוב הגדודים הבריטים; הממשלה הסכימה להשאיראת כל הצעירים העברים בארץ, אם ועד הצירים הציוני יערוב כי ימציא להם עבודה במשך השנה. הצעירים האלה היו יכולים אולי להתישב בתור גדודי עובדים גם בעבר הירדן; וגם בנגב ובפנים הארץ הם היו יכולים לתפוס שטחי אדמה ריקים ולהכשיר אותה לעבודה ולנטיעה. ולפחות הם היו יכולים להתישב על אותן הקרקעות, השייכות כבר ליהודים, ושאינן מעובדות מחוסר כסף וידים עובדות; דרושים היו לזה רק כשני מיליונים דולרים. בסכום מצער זה בערך אפשר היה להושיב אז בארץ־ישראל בבת אחת שנים־שלשת אלפים צעירים אמיצים, כולם «אחוזי חרב ומלומדי מלחמה», באופן, שרובם יתישבו על הקרקע והשאר במלאכות ובעבודות שונות. נקל לשער, איזה רושם היתה התישבות כזו עושה על תושבי הארץ, שכנינו, ואיזה כוח נוסף היה זה לישוב העברי בארץ־ישראל במובן ההגנה.

אולם מחוסר שיטה, אומץ לב וכסף לא השתמשו כהוגן במקרה ההיסטורי הזה, וכמעט כל החיילים העברים נאלצו לעזוב את הארץ. שונאינו ראו ושמחו לאידנו; המה ראו, כי «סר צלם מעליהם»; ואפשר מאד שזו היתה גם הסבה שהחלו לנסות להתנגד לנו בכוח.

החלו לבוא אלפי העולים החדשים, רובם ככולם מלאי מרץ, אבל מחוסרי אמצעים כספיים; חומר אנושי, שאולי או בודאי יתפוס מקום הגון בהיסטוריה שלנו; אבל הרושם שיכלו העולים האלה לעשות על התושבים שכנינו הוא כי אלה הם פליטים דלים וריקים, שלא יצלחו לעצמם ולאחרים ושיוסיפו רק על העוני והלחץ אשר בארץ; «ונהיה בעיניהם כחגבים».

ולו, לפחות, השכלנו עתה לאזור את כחות העם, להושיב על הקרקע איזו מאות משפחות וכאלף צעירים וצעירות, ליסד איזה בנק קטן, כיד לתת למאות בעלי־מלאכה וחרושת להסתדר בערים באופן הגון, לתת הלואות לבנין איזו מאות בתים, כדי שלא יתגלגלו משפחות העולים על הרצפות בחדרים המרופשים ששכרו מערבי המקום,– כי אז מלבד התועלת שבעצם הדבר, היה גם הרושם אחר לגמרי; עם תוספת ישוב שכזה היו מתחשבים כעם כוח פועל בארץ.

למעשה היו כל העולים נעזבים לנפשם (לאחר שפגשום והחזיקו אותם במשך זמן ידוע בבתי העולים); אפילו סטטיסטיקה הגונה לא פרסמו על אודותם, בשביל שידעו הממשלה והתושבים, כי רוב העולים הסתדרו בכחות עצמם ומתפרנסים מעבודתם שלא על חשבון התושבים האחרים. נשאר להם לממשלה ולתושבים, לדון רק על־פי אותן עשרות הפועלים והפועלות, שבאו להתחרות עם הסבָּלים בחוף בעבודות היותר קשות (והבזויות בעיניהם), ועל פּי אותן מאות הפועלים, שהיו הולכים בטל בחוצות יפו וחיפה, בטרם שהסתדרו בעבודה. כל אלה היו לשונאינו כעדות חיה לאפיסת כוחותינו.

לדבר אחד עשו פרסום יותר מדי, בתוך ששת־שבעת אלפי היהודים, העובדים והמתפרנסים בזיעת אפם, היו כאלפַּים, או יותר מזה, שעסקו בעבודות הצבוריות של הממשלה (הכבישים). והנה הרעישו את העולם, כאילו אין פועלים אחרים בין העולים וכאילו כל העליה מתפרנסת אך ורק על חשבון הממשלה כלומר, על חשבון המסים של התושבים הערביים. ברעש הזה ובהפרזות האלו נתנו חרב חדה בידי שונאינו להסית בנו את ההמונים ולהתנפל על הממשלה, ונותן לבנין הבית הלאומי העברי.

ואם חסר עוד נשק לשונאינו, הנה באה קבוצת ה«מופס»ים וחפצה לתקן את עולמנו הקטן והחדש במלכות שדי של הבולשביות, ותפיץ גם בין הערביים כרוזים להתקוממות ולמהפכה, למרד נגד אנגליה ולמלחמת אזרחים. על מציאה זו נפלו שונאינו בארץ ושונאי היהודים באנגליה כדי להוכיח, כי כל היהודים העולים הם סרסורים לבולשביות; ואם הנציב העברי חושב ליותר נכון לבלי התחשב עם החבורה הקטנה המופ"סית הזאת, לבלי לעשות להם פרסום על ידי פקודות ולבלי לעשות אותם ל«קדושים» ול«קרבנות» על ידי רדיפות,– הנה שונאינו מצאו בזה תואנה להאשים את הנציב, כי הוא מחפה על פשעי אחיו היהודים.

והיה, אם נוסיף לזה את האינטריגות בלתי־פוסקות מצד סוכנים ידועים של סוריה ומצרים, ואם נזכור את הבלבולים והמרירות, שהיו באביב העבר בארם־נהרים ובמצרים,– אז נקבל מושג פחות או יותר נכון מהמצב שנמצא בו הנציב, בעת שנודע לו דבר ההתנפלות ביפו, ובעת שהודיעו לו, כי עשרות אלפים ערבים מתאספים בשכם וברמלה ומתכוננים לעשות כלה בהישוב העברי ולהסיר את השלטון הבריטי בפלשתינה.

יאמרו נא כל אלה, המרשים להאשים את הנציב בחולשה ובפחדנות, אם בטוחים הם באמת, כי אפשר וצריך היה לפעול בימי מאי הללו ביד יותר חזקה; הלא היתה אז שעה, שהגנרל דידס (שהוא נחשב בין ידידינו) חשב, שכבר אחרו את המועד למנוע את ההתקוממות והאסון. אם בעם ישראל נתגלתה אפיסת הכחות, או מה שעוד יותר רע מזה, אי־הרצון או אי־הכשרון לעבודה בבנין הבית הלאומי, הנה כתוצאה טבעית ומוכרחת מזה היתה התרכזות הכחות, המתנגדים לנו. התחזקותם הגיעה עד למדרגה כזו, שנציב אנגליה בפלשתינה הוכרח להכירם ולהכנע להם. משום שחפץ לשמור על המעט, שיש לנו כבר בארצנו, לשמור «עד יעבור זעם», עד שישתנו התנאים התלויים בנו ובמצב הכללי.

זאת אשר לימי הבהלה– ימי מאי הראשונים.

אחרי־כן באה ההודעה הרשמית, הגבלת הכניסה, סדר המשפטים והצהרת הנציב הידועה בשלישי ליולי. הנה גם בזה, אם נתבונן מעט, נווכח, כי אי־אפשר לנו להסיר את האשמה מעל כתפותינו ולהשליכה כולה על אחינו הנציב.

נערכה ההודעה, כי סבת הפרעות היתה ההפגנה נגד קבוצת הבולשביקים. אולי כיוון בזה הפקיד הערבי לרעתנו, ואולי היתה בזה כונה פוליטית כללית לומר, כי אין בלבולים מקומיים בפלשתינה, אלא שהבולשביקים מסכסכים (והלא כך השתדלו לבאר גם את הסכסוכים באפגניסטן ובהודו), ואולי הסכים גם הנציב להמצאה זו, המוכיחה, שאין הערבים מתנגדים ליהודים או לציונות, אלא שהתמרמרו על הבולשביות, שכידוע רק קבוצה קטנה של יהודים מחזיקים בה. אבל העובדה היא, שקודם שפרסמו את המודעה הראו אותה לחברי הועד הלאומי שלנו; ויוכל מאד היות כי לו תפסו הם ברגע זה את הרעה שבדבר זה, והיו מביעים את מחאתם נגד הודעה שכזו, כי אז היו משנים את הנוסח. אלא שחברי הועד הוזמנו באמצע הקריאה לחדרו של הגנרל דידס והיו טרודים מאד בשיחה זו, עד ששכחו להודיע על התנגדותם למודעה זו, שעתה מרעישים כל כך את העולמות על אודותה.

על אודות הגבלת הכניסה הזכיר הנציב בפעם הראשונה ביום הרעש ברמלה, כשהודיע לו הפקיד המקומי, כי המון של עשרות אלפים והתאסף ומתכונן להתקוממות ולהתנפלות, כי אין לו כוח לעצור בהם, אם לא ימהרו לתת איזה «פצוי» למנהיגיהם, וכי אחת הדרישות העיקריות שלהם היא – הגבלת הכניסה ליהודים. ברגע שכזה ענה הנציב, שהוא יעשה איזה דבר בענין זה. תשובתו זו נודעה מהרה גם לועד הצירים, והוא בא והעיר על הסכנה שבדבר; הנציב הודה בזה וטלפן מיד לרמלה לחכות ולבלי פרסם עוד הבטחתו, אלא שהפקיד המקומי כבר מהר והודיע לההמון, וזה פעל באמת להשקיטו מזעפו. אחרי כן עברו עוד כעשרה ימים בטרם שנתנה פקודת ההגבלה. לו תפסו מנהיגינו את הענין כערכו, לו טלגרפו לההנהלה הציונית ועל ידה לכל תפוצות הגולה, להרעיש עולמות ולדרוש מהממשלה המרכזית בלונדון, שלא יעיזו לסגור את שערי הארץ בפנינו, כי אז בודאי שהיה הנציב העברי מסרב לתת פצוי זה להערבים. וגם אחר־כן, כשיצאה הגזרה ומאות עולים יהודים נדדו באניות בלב ימים, לו התפרצה אז מחאה עזה מלבות היהודים בהארצות השונות, כי אז אולי היתה הגזרה מתבטלת, ובודאי שלא היתה נכנסת לתוך ההצהרה של השלישי ביולי.

יודו נא אלה, המרעישים עתה עולמות נגד הנציב בשביל ההגבלה, כי כולנו לא תפסנו אז את הענין בשלימותו ולא נענינו על זה במדה הדרושה; ועוד יותר מזה עלינו להודות, כי להגבלה זו הסכימו בחשאי בסביבות ציוניות שונות. אשמע בנחמה, אם לא שמעתי בסביבה הגונה של ציונים בעלי־ השפעה שיחה מעין זו: כשהעיר אחד מהם על הנחיצות לתת באורים מתאימים ונוחים לסעיפי ההגבלות אשר בהצהרת השלישי ליולי ולדרוש, כי ההשגחה תמסר להנהלה הציונית, ענו האחרים ברצינות גמורה, כי ההגבלות הלא נחוצות באמת, וכי על־כן יותר טוב לנו. כי הממשלה תהיה המגבילה ואנחנו נתאונן נגדה, מאשר אנחנו נהיה המגבילים והקהל יתרעם עלינו… היפלא איפוא, אם באֲוירָה שכזו, ששררה גם בציוניות, טעה גם הנציב להודיע על ההגבלות שלא בזמנן (הלא רבים מן הציונים «מודים» גם עתה, כי ההגבלות היו נחוצות, אלא שלא היו צריכים לפרסמן בימי מאי).

בנוגע לסדור המשפטים, ובעיקר למנוי השופטים, הלא גלוי וידוע, כי השופט העיקרי המכריע בזה הוא המזכיר המשפטי, אחינו הציוני הטוב. היכול היה הנציב לחשוב, שאין לו לסמוך בענינים אלה על מסירותו ונאמנותו של האיש הזה, אשר גודל וחונך על ברכי היהדות והציוניות, שהנהו אחד מתלמידיו המובהקים של אחד־העם?– ולאידך גיסא, הלא יעידו רבים מבני ארץ־ישראל ובתוכם גם עורכי דין מומחים. על אי הסדר והרשלנות שהיו מצדנו בנוגע להשגחה על סדר המשפטים. על העזובה הרבה, שהיתה בסדור הקובלנות ויתר התעודות, שהוגשו מצד היהודים לועידת המשפטים שלנו, שרבים מהן לא תורגמו ולא הוגשו בזמנן, עדויות רבות לא נמסרו, כי לא ידעו המעידים, מתי ולאן לבוא ולמסור את עדותם והוכחותיהם. המנהיגים הערביים היו מסודרים היטב והם הגישו כל עדות והוכחה בזמנה ויחזקו את עדותם תמיד על ידי אנשים בעלי ערך ומשקל. לכן עשו את הרושם המתאים גם על ועד החקירה; בעת שאנחנו היינו תמיד בלתי מוכנים ומאחרים, היינו מתפרנסים בעצמנו ומפטמים גם את האחרים בשמועות קלוטות מן האויר, בעת שרוב ענויינו האמתיים לא נתגלו ברבים.

והנה שתים שלש מן העובדות הרבות: האם אי־אפשר היה להוכיח ברור, אפילו על ידי עדויות של נוצרים ישרים, שהביטו מחלונות בתיהם על הטבח, שנעשה בבית העולים, כי לא השליכו פצצות מגג אותו הבית לתוך ההמון אשר ברחוב ? וכשנתפשטה ידיעה מוטעת, כי בבית «הקדם» מצאו שלושה טון ומאה פצצות של דינמיט (במקום «טון» – כלומר, פח קטן וצנורות של פח לפוצץ אבנים), והידיעה הזאת עשתה רושם רע מאד גם בחוץ לארץ, בהוכיחה על התכוננותם של היהודים למלחמה – עבר יותר מחדש ימים בטרם שהספקנו להכחיש את הידיעה הבדויה. ומבשרו יחזה כותב הטורים האלה, שנפצע בסכינים בראשו וכפשע היה בינו ובין המות (וזה היה הרחק ממקום הפרעות, על יד חנויות פתוחות של ערביים שיכלו להעיד על המתנפלים)– וכשהגיש בקשה על ידי הועידה המשפטית שלנו לחקור בדבר, לא נענה, ואפילו לא נקרא לעדות, וספק גדול בדבר. אם תורגמה ואם נמסרה בקשה שכזו על ידי הועדה שלנו אל המקום הדרוש. הנוכל, אחרי אי סדר ורשלנות שכזו מצדנו, להטיל את כל האשמות על הנציב.

מי שקרא את הדין־וחשבון של ועידת החקירה בשלמותו יווכח, כי אמנם בעצם הרצאת העובדות יש הרבה מן היושר ומאי־המפלגתיות, אלא שאת ההכללה עשו החוקרים, כאנגלים, כזרים, ובמקומות ידועים אף כמתנגדים לפוליטיקה הציונית; והעיקר שעשו את הכל תחת ההשפעה של המנהיגים הערביים, שהגישו להם תמיד במקומו ובזמנו את החומר המתאים להם בעת שאנחנו עזבנום לנפשם. ועל זה היה הנציב מחויב להעיר.

בנוגע להצהרת הנציב בשלישי ליולי גם־כן ידוע לנו, כי אותו המזכיר המשפטי היהודי והציוני לקח חלק גדול בחָבורה, וביחוד במה שנוגע לבאור שניתן שם להצהרת בלפור; ושהנציב היה צריך לשער, כי הוא הוא היודע את הרוח האמתי של הציוניות. כפי שמסרו לנו אז ממקורות נאמנים היה סעיף ההגדרה להצהרת בלפור, שנתן לה להנציב בשלישי ליולי, כזה, שהיהודים שואפים לארץ־ישראל אך ורק כדי ליסד שם לעצמם מרכז רוחני; אלא שנודע הדבר והספיקו להעיר את הנציב על התקלה שבדבר ולתקן קצת את הנוסח. ובכן באה השאלה, מדוע לא דאגו לזה מקודם? מדוע נעשים אצלנו דברים שכאלה תמיד במקרה, ברגע האחרון, ולפעמים רבות באיחור זמן, עד שאי־אפשר עוד לתקן את המעוות? והלא ישנן לנו, תודה לאל, הסתדרויות, ועדים ומנהיגים בעלי־זכיות בלתי מוגבלות, שניתנה להם היכולת לפעול בכל שעה על דעת עצמם, כרוחם וכנפשם… ומדוע מרשים האנשים האלה לעצמם ולאחרים להסיר את סבל האחריות מעליהם ולהשליך אותה כולה רק על שכמו של הנציב העברי?!–

ועתה באו מאורעות ירושלים האחרונים. ברור לנו, כי שונאינו בלונדון, במצרים ובדמשק (ואולי עוד במקום אחר באירופה) וסוכניהם אשר בא"י השתדלו בכל מאמצי כוחותיהם להפוך את יום־השנה של הצהרת בלפור ליום של מהומה פרעות בכל רחבי הארץ. ואם כל עמלם זה עלה בתוהו, סימן הוא שהרבה והרבה דאגה לזה ממשלת הנציב; ואם בכל זאת היו בירושלים פרעות, הרי כולם מוצאים את הסבה בבגידת המושל המקומי; שכנראה קשה מאד אפילו להנציב להזיז אישיות חזקה שכזו ממקומה (דברים מצויים גם בפוליטיקה העולמית). והנה גם המשפטים נעשים עתה באופן יותר מהיר ויותר קשה.

חכמים, הזהרו בדבריכם ובנפש אחינו הגדול הזה, אשר בא לשאת ולסבול אתנו יחד את חבלי המשיח.

כי הנה האיש הזה הוא בראש וראשון נציב בריטי; את חובתו זאת עליו למלאות באמת ובתמים בתור איש ויהודי. ממשלת בריטניה נתנה לנו את ההצהרה ועם זה את האפשרות להחל בבנין ביתנו הלאומי בארץ אבותינו, אבל בתנאי הנובע גם הוא מחוקי הצדק והיושר, כי לא נגע לרעה בזכויות הכלכליות והרוחניות של יתר התושבים. אשרנו הוא, כי יכולים אנו להקים את ביתנו בארץ בתנאים האלה, ובעבודתנו זו נכון הנציב לעזור לנו בכל עת ובכל שעה. ואולם אם חציר עמנו – אם אפסו כחותינו, אם כח אין לנו ללדת, ואנחנו רק רועשים ומתנגדים,־ מדברים, מכריזים ושרים על אודות שלטון ומדינה בארץ, ואין אנו מתקרבים אליה בצעדים, שיתאימו באיזו מדה שהיא לדרישותינו, אז הלא לא יפלא, אם האחרים יכולים לבאר את זה כנגיעה בזכויותיהם, וכי הנציב נאלץ להכנע ולהתרפס לפניהם בשברון לב ונפש, כדי לפייסם, להשקיטם ולמנוע את הסכנה הצפויה מהתנגדותם, המוצאת לה סמך ברפיוננו וברשלנותנו.

ממשלה צודקת היא זו, השומרת על הערך היחוסי הנכון ועל שווי המשקל האמתי אשר לכל הכחות הפועלים בארץ; וחלילה למושלים להכריע את הכף בשרביט אשר בידם. בסדר השורר בארץ משתקפים לפעמים גם למרות חפצנו כבתוך הראי המדויק כל העצמים. הפעולות והמעשים אשר בסביבה, ואי אפשר אפילו למנהלי הסדר לשנות את התמונה המשתקפת; ואם אין די חומר להטיל על כף המאזנים שלנו כדי להכריע, מה לנו כי נתרעם על המושל? ואם עצמותנו ופעולותינו משתקפות בראי אשר בארץ בצורה פעוטה ודלה – מה לנו כי נתאונן על הסדרים השוררים בארץ?

נביא חומר לבנין, נתחיל בעבודה גדולה ופוריה, אז תשכך ההתנגדות, עבודת הנרגנים לא תצליח, והנציב לא יאלץ להזהר ולהכנע. ואולם עד העת ההיא אל נא נגדיל את הרעה למרר את נפש הנציב. כי אם ירד הנציב העברי מעל הר הזיתים, ועל כסאו ישב איש זר לנו,– תוָסר גם העטרה הזאת מעל לראשנו, והיינו למרמס, ללעג ולקלס, ותמונתנו בראי תהיה עוד יותר פעוטה, דלה ועלובה.

«מה תתרעמו על הראי, אם פניכם רעים?»

סדור הובלה נוחה, זולה ובטוחה לנוסעים ולמשא הוא אחד הגורמים הנחוצים והתנאים המוקדמים להתפתחותה הפוליטית והכלכלית של כל ארץ וארץ, וביחוד לזו ארץ־ישראל.

התפתחותה של ארץ־ישראל תלויה הרבה באנשים שיבואו מן החוץ ושיחדרו לכל פנות הארץ לסייר אותה, לתור אותה ולהתישב בה.

עשרות אלפי תּיָרים היו בּאים לפני המלחמה בכל חורף ואביב מצרימה לשבת שם במשך שבועות וחדשים, ומהם רק איזו אלפי היו סרים לארץ־ישראל מחוסר חבּור־דרכים מתאים בים וביבשה; וגם אלה שהיו באים אל הארץ היו נשארים שם רק למשך ימים אחדים, מחוסר סדור של הובלה נוחה וקבועה. עתה מתחילים עוד הפעם אלפי סיירים לנוע אל המזרח. בשנה זו כבר מחכים בארץ־ישראל לחמשת־ששת אלפים, ומספרד יגדל פי כמה בכל שנה בשנה. חבור הדרכים כבר הוטב והתרחב הרבה ועוד מוסיף להשתלם ולהתרחב מחודש לחודש. אם יהיה גם סדור הובלה מתאים, יוסיפו התירים להתמהמה בארץ ולעבור בה לארכה ולרחבה. מלבד התועלת הרבה מזה שהסיירים האלו משאירים בארץ סכומים הגונים בעד ההובלה השרות, הכלכלה והחפצים הרבים שהם לוקחים אתם לזכרון, הנה תיור הארץ והכרה לוא גם שטחית מצד אלפי אנשים, התופסים מקום חשוב בחיים הפוליטיים והכלכליים ארצות ועמים שונים, מהווים גורם מועיל לפרסומה של ארץ־ישראל ולהתקדמותה.

ומאות יהודים אמידים ועשירים באים כבר עתה בכל שנה ושנה, לא רק לשם סיור ותיור, כי־אם במחשבה תחילה להתיישב בה; נחוץ כי האנשים האלו יחדדו לכל פנות הארץ ויתעכבו במקומות השונים, ללמוד ולדעת את תנאי המקום ואת כל האפשרויות להתפתחות סניפים שונים של חקלאות, מסחר ותעשיה. ואולם מאחר שקוי מסילות־הברזל מעטים מאוד ואין סדור להובלה קבועה וזולה, הרי הם נאלצים להשתמש בנסיעה אטית, קשה ומטרידה בעגלות סוסים, או שצריכים לשכור אוטומובילים מיוחדים במחירים יקרים; וכדי שלא תרבינה ההוצאות ביותר הם מבקרים רק במקומות אחדים, ממהרים ממקום למקום, מבלי שיראו בעיניהם ויחקרו את התנאים, אלא שמוצאים ספוק בידיעות קלוטות מן האויר בשעת ההפסקות הקצרות שבנסיעה התכופה ובשעת האכילה מסביב לשולחן האורחים בבתי־מלון. לא כן, אם ההובלה תהיה מסודרת לארכה ורחבה של הארץ באופן קבוע ובמחיר זול; אז יסע התייר העברי לכל מקום ומקום בזמן שירצה ויתמהמה בכל מקום כמה שירצה, עד כדי לדעת אל נכון את המצב ולבחור בישוב הדעת את המקום המתאים לשבתו ולעסקו, אשר שם יוכל לפתח את כחותיו ומרצו.

ויש שסבות קטנות גורמות לתוצאות רבות הערך: חוסר הסדור של הובלה לנוסעים הזיק לנו הרבה מאד מהצד הפוליטי והישובי. הועדות הרשמיות שבאו לבקר את הנעשה ואת מה שאפשר לעשות בארץ לא הגיעו מעולם אל המקומות היותר מענינים. לא כולם הגיעו עד מתולה ועד באר־שבע; כמה מהם בקרו את ה“נגב”, ומי מהם בעבר הירדן, ובגלעד ובבּשן? לוא בקרו, לוא ראו, לוא ידעו את המקומות ההם, כי אז היו משתדלים ועוזרים לסדר שם מושבות עבריות ולא היו נותנים עתה לקרוע אברים־אברים מארץ־ישראל העברית.

גם אלה שהתישבו בארץ, מן הנכון שיבקרו מזמן לזמן את המקומות השונים שבסביבתם הקרובה והרחוקה. קטנה היא ארץ־ישראל אבל רב־גונית בשטחה ובאקלימה, ומרובת צדדים בה היא החקלאות, ורבים ושונים הם גם האפשרויות להתפתחות התעשיה והמסחר; בעלי הנסיון הראשונים צריכים ללמוד זה מזה ולהשפיע זה על זה. והנה עתה מחוסר הובלה נוחה וזולה נמצאים בערים הרבה תושבים שלא ראו את המושבות, וישנם רבים מאד מתושבי יהודה שלא ראו את השומרון והגליל, ומבני הגליל שלא בקרו מימיהם את יהודה. כך נשאר כל אחד מוגבל במקומו ובסביבתו מבלי להשתמש בנסיונתיהם של האחרים אשר בארץ.

מסילות־הברזל בארץ־ישראל אינן מספיקות לצרכי ההובלה, מפני שהן מעטות וברובן הונחו בעת המלחמה לצרכים סטראטגיים ודוקא לא במקומות הדרושים להתפתחות הארץ בזמן של שלום. לאורך הארץ ישנו רק קו אחד קרוב ומקביל לשפת הים, הוא נוגע רק בשתים שלש ערים ומרוחק כשעה ויותר מרוב הכפרים והמושבות אשר בקו ההוא. בפנים הארץ אין כל מסילות־ברזל לארכה. לרוחב הארץ ישנן שלש מסילות שאינן מתאימות לצרכיהן: האחת קצרה, המובילה לבאר־שבע, כאילו להכעיס לא מעיר החוף הקרובה, כי אם מכפר אשר בקצה המדבר. וכשתחפוץ לבוא מעזה הקרובה לבאר־שבע, עליך לסובב מרחק של שעות רבות ולפי סדר המסעות לא תגיע שמה במשך יום תמים; המסילה השניה מיפו חודרת רק עד לירושלים. והיא כל־כך מתפתלת בדרכה זו, עד שארכה הוא בשליש יותר מאורך הכביש והנסיעה בה נמשכת כמעט פי שנים מאשר הנסיעה במכונית בכביש; המסילה השלישית מחיפה היא לרוחב כל הארץ, אבל היא יותר צרה; ונאלצים הנוסעים להחליף את הרכבת, וסדר המסעות בה גם כן איננו מתאים לזמנים הקבועים במסילה העיקרית. אם נוסיף לזה את הסניף הקצר מחיפה עכו ואת המסילה הצרה והרעועה מתל־כרם דרך שכם וג’נין לאפולה, מסילה, שהרכבת עוברת בה רק פעמים אחדות בשבוע, כי אז חשבנו כבר את כל מסילות־הברזל אשר במערב הירדן.

ואם הנוסע עוד יוכל לנוע שעות יתרות, לעבור מרכבת לרכבת או גם לרדת מן הרכבת וללון ברפיה בדרכו מירושלים ויפו לטבריה – הנה בהובלת משא, זה מכפיל ומשלש את שכר ההובלה ומרבה את הפחת ואת הקלקול בסחורות. כי על כן יש אשר יבול הארץ (ירקות, פירות, חלב וכדומה), העולה בזול במקום אחד בפנים הארץ, עולה ביוקר או שאיננו בנמצא כלל במקום השני הקרוב אליו בערך, כי מתקלקל הוא בדרך או שמחיר ההובלה גדול ביותר. ויש, למשל, שדגים מושלכים החוצה על חוף הכנרת בטבריה במרחק של מאה מילים מירושלים או גם יותר קרוב על חוף הים בקרבת אשקלון, בעת שבירושלים יש מחסור בדגים. גדולים ביחוד העכובים ורבות ההוצאות בהעברת מכונות הדרושות להתפּתחות התעשיה בפנים הארץ.

כדי למלא הרבה מן החוסר בסדור ההובלה צריך לסדר בארץ־ישראל שרות של אוטומובילים לנוסעים ומהם גם למשא.

כחמש מאות קילומטרים כבישים סלולים ישנם בארץ־ישראל: כמאתים קילומטרים בקו אחד לאורך הארץ, החל מבאר־שבע אשר בשפלה דרך גב ההרים ביהודה ובשומרון (חברון–בית־לחם– ירושלים – שכם– עין־גנים) ועד נצרת אשר במרכז הגליל התחתון, וכחמשים קילומטרים לאורך הכנרת והירדן צפונה עד לראש פנה וצפת אשר במרכז הגליל העליון; כמאתים קילומטר בשני קוים לרוחב הארץ, האחד ביפו דרך רמלה ירושלים ויריחו עד הירדן (והלאה עד לסלט ומען), והשני מחיפה דרך נצרת וטבריה; כחמשים קילומטר סלולים בענפים קטנים בפנים הארץ. עוד כמאה קילומטרים כבישים יסוללו בעתיד היותר קרוב, במקומות היותר נחוצים בפנים הארץ (חיפה – עכו – צפת; יפו – פתח־תקוה – תל כרם – חיפה; יפו– ראשון– רחובות); וכמאתים קילומטר דרכים סלולות ישנן בארץ, שהן טובות למסע במכוניות לכל הפחות שמונה חדשים בשנה, מראשית האביב ועד ימות־הגשמים אשר באמצע הסתיו.

בדרכים האלו צריכים לסדר שרות של אוטומובילים לעת עתה בעשרה קוים לאורך ולרוחב הארץ בעגלות גדולות, בשעות קבועות בכל יום בתנאים נוחים ובמחירים זולים בערך, מלבד העגלות הקטנות לדרישות מיוחדות ובמקרים יוצאים מן הכלל.

אמנם כחמשים איש כבר עסוקים בארץ בהנהגת אוטומובילים (בעיקר בדרך יפו ירושלים, ומקצתם גם לחברון ויריחו, ואחדים מגיעים מזמן לזמן גם הגלילה), ואולם הדבר נעשה בדרך מקרי באופן פעוט, ומעמיד את כל הענין במדרגה נמוכה, שאיננה מתאימה לדרישות הזמן והמקום. רוב העגלות הן מאלו שנקנו משברי הכלים אשר לצבא, אין בית־חרושת הגון לתקונים, אין ממכר קבוע ומספיק לחלקים שונים ולחשוקים, מחיר שמן־הקטור (גאזאָלין) הוא ביוקר גדול (פי שנים ויותר מאשר באמריקה). כי על כן הנסיעות הן מטרידות מאוד ועולות ביוקר, והעיקר שאין מסע עגלות קבועות לרוב המקומות הדרושים; וכשבאה קבוצה הגונה של תיירים הרי אין כל האוטומבילים מספיקים לה לעצמה וכל יתר התושבים נשארים ללא אוטומובילים במשך כמה ימים.

כדי לסדר את ההובלה באופן מודרני, מתאים ומועיל נחוץ להכניס אל הארץ מספר מסוים של עגלות חדשות, צריך לסדר ממכר של עגלות בתנאים נוחים, לפתוח בית־מלאכה מודרני לתקון מהיר של העגלות, להכין חלקים שונים וחשוקים במדה מספיקה ולסדר במקומות אחדים גיגיות ומשאבות לממכר שמן־הקטור. את כל זה יכולים לסדר בראשונה במדה מינימאלית בסכום של איזו עשרות אלפים דולארים, להרחיב אחר כך עד למאות אלפים דולארים; במשך הזמן יוכלו אולי לסדר בארץ־ישראל עצמה בית־חרושת למבנה אוטומובילים או להרכיבם מן החלקים שיובאו מחוץ־לארץ, בעד כל המזרח הקרוב.

מלבד התועלת הרבה להתפתחות הארץ בכלל יביא סדור זה תועלת מיָדית לעשרות המשפחות העוסקות כבר באוטומובילים ויכניס למקצוע זה עוד עשרות משפחות, ואחר־כך אולי תמצא עבודה ומחיה למאות עובדים במבנה האוטומובילים.

וערך גדול יש לזה שעשרות (ובמשך הזמן אולי גם מאות) יהודים בריאים ועובדים עבודה מודרנית ימצאו תמיד בכל פנות הארץ; זה ישפיע לטובה על יחס עם הארץ אל היהודים בכלל. ביחוד יעשה זה רושם טוב ומועיל על הסיירים והתיירים, שמתוך בטלה בדרך הם מרבים לדבר עם הנהגים, ושיחות־חולין אלו משפיעות לפעמים יותר ממימוראנדום שנכתב בכוונה.

ישימו לזה לב כל אלו המיסדים חברות להתפתחות בארץ, כי סדור ההובלה הוא תנאי מוקדם ונחוץ בשביל כל מיני התפתחות הארץ.

(ראשון לציון)

למה זכה עמרי למלוכה? –

על שהוסיף עיר בא"י!

המפעל הזה שאנו באים לעשות עתה – לבנות עיר חדשה עלי החולות אשר על חוף הים, מול מושבתנו ראשון־לציון – הוא דבר היוצא מגדר הרגיל. בנינו שכונות בערי א"י; הן היו צומחות מהערים הישנות והיו תוצאות של גידול ושגשוג, מתוך הכרח של התפשטות, שהיה כרוך במצב הפוליטי והכלכלי. בנינו מושבים; וכל מושב היה תולדה טבעית מהעבודה החקלאית שבסביבה. הפעם אנו באים לבנות עיר חדשה במקום פנוי לגמרי. וטבעי הוא אם שואלים: מה גרם לכך? מהו היסוד הרוחני ואיזה הם הסכויים החומריים?

גם עתה, כשהכירו בזכויותינו ההיסטוריים על ארץ אבותינו, התנו אותנו בפירוש, שלא נגע בזכויות הקבוצים הקימים של הלאומים השונים והדתות השונות. הכירו בזכותנו ויתנו לנו את האפשרות לבנות את ביתנו הלאומי בארץ במקומות שלא נתפסו באופן מוחלט ע“י אחרים. זה הוא אשרנו, שעד היום עוד לא נתפסה כל הארץ ע”י “האחרים”, לפחות שלשה רבעים משטח הארץ עודם פנויים וריקים מישוב מסודר, עובד ויוצר; ויש לנו מקום לבנות מושבות למאות וערים לעשרות, שיהיו בעתיד הקרוב למקום עבודה ויצירה לרבבות עמנו, ולרוב ישובי בארץ.

מובן הדבר, שאם בתפיסת מקומנו זה נדָחֵק דוקא תוך הישובים הקימים והצפופים, יבָטלו תמיד היהודים הנוספים ברוב שאינו יהודי, וזמן רב יעבור עד שנהיה רוב מוחלט בארץ. זהו המצב בישוב הכפרי וכך יהיה, ואולי עוד במדה יותר גדושה, בנוגע לישוב העירוני. עלינו לקבוע נקודות ישוביות חדשות ולסדר מרכזים פוליטיים במקומות שנהיה פחות נטפלים לישובים ולמרכזים האחרים; בזה נקמץ כחות רבים ההולכים עתה לאבוד בחכוכים ובהתחרות עם “האחרים”; וכך נשמור לטובתנו הלאומית את כל כחותינו ומרצנו, הנחוצים לנו כיום בשביל בנין הארץ וסדורה.

מטפלים אנו ביחוד בישוב עירוני חדש בארץ־ישראל. אם כי רוצים אנו שההתישבות היהודית בערים הקימות תתרחב, בתקוה שגם שם נהיה במשך הזמן הרוב הישובי והפוליטי, עלינו בכ"ז ליסד ערים חדשות במרכזי הישוב העברי הקים וגם במקומות אחרים בארץ המסוגלים לישוב עברי צפוף. אם ננסה להביט בעין פחות או יותר חודרת אל תוך הצפון לנו בעתיד הקרוב, נכיר כבר עתה שלמקומות אחדים בפנים הארץ וביחוד על חוף הים, יש ערך מיוחד, והסכויים ליסוד מרכז יהודי עירוני שם, גדולים מהצד הישובי וחשובים מהצד הפוליטי. אחד המקומות האלה, לדעתנו הראשון במעלותיו לפי תנאי המקום והזמן, הוא חוף הים אשר על גבול ראשון־לציון והנמצא מול המושבה הזאת.

ישוב עירוני עברי על חוף הים, במרחק קילומטרים אחדים מנמל יפו, יהנה מכל המעלות של עיר־הנמל, ועם זה יהיה מובדל בתור נקודה עירונית מיוחדת עם הנהלה עברית אדמיניסטרטיבית, אזרחית ומדינית. הישוב העברי שיתפשט מדרום ליפו, מגבול העיר והלאה, כבר יהיה נטפל לא ליפו של “האחרים”, כי אם לעיר החוף העברית. הנמל שיבנה בקרוב ביפו יתפשט בלי ספק עד לתוך הגבול העירוני העברי. לפחות יוכלו לבנות בעיר העברית גשר על החוף, באופן, שאנית־קיטור קטנה תוכל לקבל את הנוסעים והמשאות מהאניה הגדולה ולהביאם אל החוף העברי. נמל פרימיטיבי ובית מכס עברי קטן, אבל תחת הנהלה עברית ועם שלטון השפה העברית יהיו הראשונים מלאחר החורבן והיחידים עתה בכל כדור הארץ; זאת תהי פרסומת חיה לעיני העמים על ידי האניות הרבות, הבאות מכל קצוי תבל, להודיע לעולם כלו, שהעם העברי החל בבנין ביתו הלאומי בארץ אבותיו.

רצועת – חוף זו תוכל להתפשט בנקל לאורך כעשרים קלומטרים ולחדור אל תוך השפלה, לשטחי קרקעות של המושבות העבריות (מקוה ישראל, ראשון לציון, נס ציונה, באר יעקב, רחובות ועקרון), כמעט בלי הפסק. עם גמר הקניה של שטח הגון שכבר החלו היהודים ברכישתו, תוכל להספח למחוז זה גם המושבה גדרה; עם החולות, שכבר זכו בהם היהודים, שטח זה ישתרע על מאתים קלומטרים מרובעים, שיוכל לשמש מחוז עברי עם מרכז אדמיניסטרטיבי ומדיני בעיר החוף העברית.

העיר החדשה מקום העליה לשבי־ציון

מצב הרוח ורגשי הלב הם גורמים חשובים מאד בחיי האנשים הבאים להתישב בארץ חדשה. גם המהגר הרגיל הבא לאיזו ארץ, כדי לבקש פרנסה והמחליף עפ"י רוב את ארצו בארץ יותר מפותחה במובנה המדיני ויותר נוחה בנוגע לתנאים הכלכליים, ־ גם עבודתו והצלחתו של מהגר זה במקום החדש תלויות הרבה במצב רוחו וביחוסו הנפשי בזמן הראשון לבואו; יש שהוא נעשה אזרח יוצר ובונה; ויש שהוא נשאר מהגר “ירוק” ויסוד ישובי זר לשנים רבות או לכל ימי חייו; יש שקשה לו אפילו להתפרנס בכבוד ולחיות חיים אזרחיים הגונים, ויש שהוא מספיק לסדר יפה את חייו הפרטיים, אלא שבכל זאת איננו מתפתח לכח ישובי ומועיל, פורה ויוצר.

על אחת כמה וכמה חשוב הוא מצב רוחו של היהודי הבא להתישב בארץ ישראל, העובר על פי רוב מארצות עשירות ומפותחות במובן הישובי והאזרחי למדינה, שצריכים רק להתחיל בהתפתחותה ובבנינה. הלא גם אלה, שבאו אל הארץ מתוך משא רוח ובתור חלוצי העם, בעלותם על חוף ארצנו ובהאלצם לבנות ולבסס את חייהם הפרטיים, קשה להם לעמוד בהשקפתם המקיפה והכוללת; הנם כצרורות חצץ שנתפוררו מן הצור ונסחפים בגלים. הרבה אומץ לב ומרץ דרושים גם לאיש שכזה, כדי שיעמוד על דעתו וישמור על קיומו. ואלה שיבואו עתה להתישב בארץ הלא ברובם יהיו יהודים פשוטים, בעלי־בתים בינונים, שלא הורגלו בסדור לאומי וביצירה לאומית; בחייהם הכלליים שלט על פי רוב המקרה, ובחייהם הלאומיים שרר על פי רוב בלבול אנרכי, אם לא אפס גמור. נחוץ רוח אמיץ, כדי שהאטומים הנפרדים האלו, בהפגשם יהיו מסוגלים להסתדר לגוף צבורי לאומי פעיל ויוצר, אחוד על פי התכנית הלאומית הכללית. מצב נפשי שכזה יוכל להתהוות ולהתגלות, רק אם שבי ציון בכניסתם אל הארץ ובזמן הראשון לישיבתם, ימצאו בסביבה לאומית טהורה, מוחשית ומקיפה, פועלת ויוצרת.

לפי התנאים השוררים בארץ כיום צריכים שבי ציון להכנס דרך חופי יפו וחיפה; שתיהן ערים, שרוב תושביהן לא יהודים; והלואי שנזכה שם לרוב יהודי אחרי עבור חמש או גם עשר שנים. היהודי נופל לתוך סביבה זרה; בסירה על החוף, בבית המכס וברחוב שהוא צועד בראשונה שולטת שפה זרה, שורר שלטון זר. מקיפים אותו אנשים זרים שמבטי עיניהם אי־ידידותיים. פגישה ראשונה זו באוירה של אי־חבה מקהה את הרגש של העולים. גם הסביבה העברית היא עירונית־תגרנית; עשרות (ובמשך הזמן אולי גם מאות) בעלי מלון וחנונים, המבקשים להתפרנס על חשבון אי־בקיאותו ו“זריותו” של “המהגר”. בסביבה זרה זו, שאי אפשר לשעבדה לסדור הלאומי שלנו, קשה וכמעט שאי אפשר להנהלה הלאומית להגן בפני הפקעת השער בדירות וביתר צרכי החיים ולמנוע את האזרחים היהודים מעסקים מחפירים (בתי מרזח וכו') המתפתחים במרכזי הגירה גדולה; כל נסיון של תקון וסדור מצד ההנהלה הלאומית נוגע בעניניהם של מספר אנשים פרטיים, והם משתדלים ומספיקים להפיץ דבות, לעורר חשדים ולנטוע איבה בלב העולים ביחס לאלה, המשתדלים להכניס את הסדרים והתקונים בחיי הצבור. אלה מהבאים, שאינם מוצאים את מחיתם בעיר החוף והולכים לבקש את פרנסתם בעיר אחרת או במושבות, עוזבים את נשיהם וילדיהם בסביבה זרה. וכל זה כרוך בהוצאות יתרות. הנקל לשער עד כמה כל התנאים האלו מורידים את “החום” הלאומי, ממעיטים את המרץ החלוצי ומחלישים את הכוחות החיוניים, החומריים והמוסריים של העולה?

לא כן הדבר, אם תוָסדנה ערים עבריות על חוף הים שלנו. המתישב החדש בראשית כניסתו יעלה לחוף עברי, יעבור דרך בית־מכס עברי ויבוא לסביבה שכולה עברית ולאומית בסדריה האזרחיים והחברותיים; בתי־המלון הצבוריים שיוכנו בשביל שבי־ציון ימצאו בתוך סביבה עברית עובדת ויוצרת; את צרכי כלכלתם יוכלו להמציא להם בסדור לאומי ובמחירים זולים כפי שאפשר. מספר גדול של בעלי מלאכה ופועלים בין העולים יוכלו למצוא עבודה ומחיה במקום כניסתם. האחרים ישלחו משם אל המושבות והערים. אולם הם יעזבו את משפחותיהם במרכז ישובי עברי ובתנאים נוחים תחת השגחת פקידי ההנהלה הלאומית. בסביבה זו ובתנאים שכאלה ישתמרו, יתעודדו ויתחזקו הכחות הפועלים של המתישבים החדשים לעבודה הצבורית וליצירה לאומית בארץ.

ולדעתנו, שטח החולות של ראשון לציון על שפת הים הוא המקום היותר מסוגל לבנין עיר החוף העברית הראשונה.

היסוד הכלכלי

בנוגע ליסוד הכלכלי צריכים אנו רק להוכיח, כי במשך השנים הראשונות, בתקופת בנינה והתהוותה של העיר החדשה תהי, במקום הזה עצמו, אפשרות של פרנסה וכלכלה למספר הגון של משפחות. ברור הדבר, שלאחר חמש־שש שנים, מכיון שיסודר חבור הדרכים בין העיר החדשה ובין הנמל שביפו, בין עיר החוף החדשה ובין המושבות הקימות ושעוד תוסדנה במשך הזמן בסביבה ההיא, לאחר שתגָמֵר עבודת רצוף־הרחובות והעברת צנורות המים והשופכין, של נטיעת השדרות והגנים במגרשי העיר וכו' וכו', לאחר שיבנו כמאתים הבתים הראשונים ותתישבנה כמה וכמה מאות משפחות – כבר יתפתח הישוב העירוני במקום הזה מאליו. נתבונן אם כן למקורי הכלכלה שבעיר החדשה הזו בתחלת הוסדה.

א. העיר החדשה בתור מקום למנוחה ומרפא.

משפחות עבריות לעשרות באות כבר עתה בכל שנה ושנה בחדשי הקיץ מירושלים ומהמושבות ליפו לרחוץ בים; ומספר עוד יותר גדול מזה עוזבים בקיץ את מושבם בערים ומבקשים מנוחה באיזו מושבות עבריות, מקומות שאין שום תקון וסדור למטרה זו. מאות משפחות עבריות עשירות במצרים הקרובה עוזבים בחרבוני קיץ את ארצם ונדים אל הלבנון שבסוריה ולערי אירופה התיכונית לבקש להם מנוחה וצל. אלפי תּיָרים היו מבקרים לפני המלחמה את ארצנו בכל שנה בחדשי החורף ומספרם יגדל פי כמה עתה, כשיבואו תקונים בחבור הדרכים; התירים האלה נאלצים, באין להם מקום למנוחה, לעבור בחטיפה על ארץ ישראל היפה עם אוירה הנעים והמחלים בחדשי החורף. האם לא ישמחו רבבות יהודים, שנפשם ורוחם עיפו לרגלי השוד והשבר, שעברו עליהם בארצות מולדתם ושעצביהם נרגזו ונחלשו לרגלי המצוקות הנוראות שסבלו במשך השנים האחרונות, ־ למצוא מנוחה ארעית ומרפא לגוף¹ ולנפש על חוף ים התכלת של ארצנו הברוכה?…

והיה כשיבָּנה בעיר החדשה מקום נאות לרחיצה בים, לאמבטיות קרות וחמות, לרפואה בקרני שמש וחשמל, וכשיסודרו בתי מלון מתוקנים ומקומות לטיול, ואם אפשר יהיה להגיע בנקל ובנוחיות ישר מן האניה או מן הנמל הקרוב למקום שכזה – אפשר לחשוב בבטחה, שכבר במשך השנה הראשונה יבואו לשם אורחים למאות, ועשרות משפחות תספקנה לאורחים האלה את צרכיהם ותמצאנה בזה את מחיתם. ברבות השנים יעלה מספר האורחים האלה לאלפים ולרבבות, ותירים אלה ישמשו יסוד כלכלי למאות ואלפי תושבים שבעיר החדשה הזאת.

יהודים אמידים לרוב, אשר לבם ער לציון, אלא שאין תנאי חייהם ומצבם מרשים להם לבוא ארצה על מנת להשתקע בה ושמטעמים שונים אינם רוכשים בה נחלת שדה וכרם, ־ יחפצו להתקשר אל הארץ לכל הפחות בקשר ישובי וממשי של אחוזת בית וגינה בנוה־שאנן זה, באופן שיוכלו לבוא פעם לשנה או שנתים הם ומשפחותיהם למשך חדשים אחדים, בשביל לנוח מעמלם בגולה ולשאוף רוח בארץ אבות. גם מזה תהי הרוחה והקלה ולפעמים גם מקור מחיה לתושבי העיר.

ב. פרנסת העולים מבנין העיר.

כניסת שבי־ציון וישיבתם הארעית הראשונה במקום שתבנה העיר החדשה גם הן תשמשנה יסוד כלכלי להתפתחותו של ישוב המקום. כמאתים משפחה תתישבנה בדירות הארעיות ובצריפים שיכינו למטרה זו מיסדי העיר. ואם צר יהיה המקום לכל העולים, ונוספו עוד בתים על המגרש הגדול שיקצו למטרה זו. התחנה הזמנית של איזו מאות משפחות במקום זה, ששם תמציא גם היא עבודה ומחיה לעשרות משפחות של תושבים, שתכלכלנה את הקהל הזה. נוסף לזה – פקידי העליה והמכס, העובדים בחנויות הצבוריות, בעלי מלאכה, מורים, רופאים וכדומה; משפחות אחדות תוכלנה להתעסק בגדול ירקות על השטחים הטובים לזריעה, שיהיו פנוים במשך השנים הראשונות, בגדול עופות ובסדור מחלבות לצרכי המקום. וכמה מהעולים יוכלו להרויח את לחמם על המקום בעבדם בבנינים החדשים.

מדי שנה מחמש שנות יסודה של העיר החדשה צריך יהיה להוציא לנטיעות, לסלילת דרכים ולהקמת הבנינים איזו עשרות אלפים לירות. רוב הכסף ישאר בתוך העיר המתהוה. אולם צריך יהיה לסדר את הספקת הצרכים ולהבטיח את התושבים החדשים נגד כל מיני ספסרות והפקעת השער. כל משפחה עובדת בינונית לא צריכה להוציא לכלכלתה יותר ממאה וחמישים לירות לשנה; לפי זה תספיק העבודה תמיד למחיה לאיזו מאות משפחות מן המתישבים החדשים, שיכנסו דרך חוף זה.

גם בתי חרושת אחדים לתעשית חמרי הבנין יוָסדו באופן טבעי במקום שתִּבָּנֶה העיר החדשה. הקלות מיוחדות תנתנה לכל מי שיחפוץ ליסד בתי חרושת מתאימים למקום הזה; וכך תמצא עוד עבודה להרבה פועלים ואומנים שיתישבו שם באופן קבוע.

ג. תכנית העבודה וסדורה.

את תכנית העבודה בבנין העיר החדשה יכולים אנו לתאר לעצמנו בסדור ובהדרגה שכזו:

א) נטיעת עצים וצמחים שונים ביחוד במקומות הדורשים הגנה מפני הרוחות וכדי לעצור בפני החולות. כבר בשנה הראשונה צריכים לכבוש שטח של אלף דונמים לפחות. יחד עם זה צריכים לסדר תחנת נסיון לכל מיני הצמחים, העלולים לגדול בשטחי החולות (באדמת־החמר צריך לזרוע ירקות לצרכי הפועלים ומספוא לבהמות העבודה. צריך יהיה לסדר גם מחלבה ולולים גדולים בשביל עופות, לצרכי המקום).

ב) סלילת כביש מהמושבה עד הים. אפשר יהיה לבנות גם מסלת־ברזל צרה (ממול יעזור או מתחנת רחובות).

ג) אחרי שהמושבה ראל“צ ויתר המושבות שבסביבה תתחברנה ע”י כביש לחוף הים, תבקשנה המושבות (ובודאי תקבלנה) רשיון מהממשלה לבנות גשר על חוף הים, כדי שסירות־מפרש ואניות־קיטור קטנות תוכלנה להוליך את יבול המושבות ישר אל האניות הגדולות, העוגנות בחוף יפו ושתפרוקנה מהאניות את כל הסחורות המובאות בעד המושבות שבסביבה. נחוץ יהיה לבנות שם, כמובן, גם בית מכס קטן, וצריך יהיה לערוב לממשלה שהוצאות בית המכס לא תעלינה על ההכנסות מתשלומי המכס, ושהאחרונות תספקנה עד כדי החזקת בית המכס.

ד) הגשר ובית המכס יוכלו לשמש גם בשביל הנוסעים שירצו לעלות שם. במשך הזמן אולי תעגנה האניות הגדולות מול המקום הזה, כדי להוריד שם אנשים ומשאות. האניות הקטנות, השטות בין חופי סוריא, א“י ומצרים, תבקרנה גם את החוף החדש הזה; וכך אפשר יהיה לסדר חבור תמידי בסירות קיטור בין יפו ובין ראל”צ.

ה) את הקמת הבנינים צריך יהיה לסדר בשטה ובהדרגה: 1) כעשרה צריפים גדולים למושבה ארעית של מאה משפחות מן הבאים החדשים; 2) כחמשים צריף של שתי דירות לישיבת עוד מאה משפחות; 3) בתי־אוכל, בתי־ועד, אמבטאות וכדומה, לצרכי המתישבים החדשים; 4) בית מסחר ושוק כללי משותף לתושבי המקום. וכבר בשנה הראשונה צריך יהיה לכרות באר ולהתחיל בהעברת צנורות למים ולשופכין.

ו) הבּניה במקום החדש תביא את הנחיצות להקים שם איזו בתי חרושת לחמרי בנין: 1) לבנים מחול וסיד (סיליקאט), 2) לבנים, אבנים חלולות, לוחות, עמודים, מדרגות, צנורות וכו' ממלט לבנין הבתים ולרצוף הרחובות והמדרכות, 3) לבנים ורעפים מן החמר האדום שעל המקום ובסביבה, 4) הכנת דלתות, חלונות ויתר חלקי העץ בבנינים, 5) בית מלאכה של נפחות ומסגרות.

ז) קרוב לודאי, שגם בתי חרושת אחרים (למשל: בית חרושת לרחיצת וטוית צמר, בית חרושת לכבושי ירקות וכדומה) יוסדו במרכז החדש הזה, הקרוב אל החוף ושבו ימצאו תנאים נוחים, כגון מגרשים בזול (או גם בחנם – הספקת מים קלה, פועלים על המקום וצרכי אוכל לפועלים במחירים זולים. על יד כל בתי החרושת אפשר יהיה ליסד בתי ספר מלאכה, שבהם יתרגלו הצעירים, בני המתישבים החדשים, בעבודה.

ח) כעבור שתים־שלש שנים מהתחלת העבודה, אחרי שיגמר בנינם של מספר הגון מהבתים ובתי החרושת, כשרוב שטח האדמה המיוחד לבנין העיר כבר יהיה מכוסה במטעים וצמחים שונים, יוכלו להתחיל ברצוף הרחובות והמדרכות ובהעברת צנורות מים ושופכין לכל ארכו ורחבו של שטח המגרשים הפרטיים, לאורך הרחובות (שבעה קילומטרים מרובעים בערך) יספיק עבודה להרבה מאות עובדים במשך שנים אחדות.

ט) באחד מקצות העיר החדשה ליד חוף הים יהיה מקום לחוה של דיגים יהודים, שקשה להם להסתגל ולתפוס מקום במרכזי הישוב הנכרי. ציד הדגים והמלחתם יוכל להעסיק איזו עשרות משפחות נוספות של מתישבים חדשים.

י) עם התרבות הישוב המקומי ומספר האורחים שיבאו לבקר את העיר החדשה יהיה מקום גם לבנין גשר לטיול על שפת הים וכן אולם לתזמורת, לבית־מחזה, לראי־נע וכדומה. גם בפנים העיר יבנו מוסדות צבוריים: עיריה, בתי־ספר, ספריות וכו'. גם זה יועיל להתרבות מספר משפחות המתפרנסות על המקום.

כן תמצאינה מאות המשפחות הראשונות עבודה ומחיה בעיר החדשה, אח"כ יתרבה ויתפשט ישוב העיר מאליו.

התקציב

לפי הרשימה המפורטת הרצופה בזה² ושנערכה לאחרי שיחות והתיעצות עם מומחים לדבר בכל מקצוע ומקצוע תעלינה התוצאות של יסוד העיר במשך 6־5 שנים הראשונות לארבע מאות אלף לירה מצריות ועם הוספה של 25%, בשביל הוצאות שאינן נראות מראש, מגיע הסכום בסה"כ עד לחצי מליון לירות מצריות.

הסכום הזה יושג ממכירת 2500 מגרשים (3־2 דונמים כל מגרש) במחיר ממוצע של מאתים לי"מ המגרש. המחיר הזה של מגרש בעל 5000־3000 אמות מרובעות כולל רצוף הרחובות והמדרכות, הספקת המים והמאור עם כל התקונים ומוסדות הצבוריים.

היסוד הרוחני

א) ישנן ערים בארץ ישראל שרוב תושביהם עברים, ובכל זאת לא רק שאין היהודים שליטים בהנהגת העיר, אלא שקשה להם לקבל שם אפילו את זכיות המועט. אפילו בזמן הזה לא זכו היהודים שימנו אחד מהם לראש־העיריה בירושלים ומה קשה להם להלחם בעיריות האלו בעד שויון השפה העברית במוסדות העיריה. בטבריה, שכמעט כולה עברית, עומד לא יהודי בראש הנהגת העיר. הסבה לזה היא מפני שלא אנחנו יסדנו את הערים האלו, כלומר לא אנחנו הקימונו את הערים האלו מחרבותיהן; ואם גם השתתפנו אח“כ בבנינן ובהתרחבותן, היינו בעיני ה”מקומיים" כאורחים לא קרואים, שמביטים עליהם בעין זעומה, או לכל היותר כשכנים טובים, שצריכים לדעת את מקומם ולא להדחק ביותר לעסקי בעל הבית הערבי.

המחיר, שנקבנו למעלה הרי הוא נמוך מאוד בהשואה עם המחירים הגבוהים, שמשלמים עתה בעד מגרשים בערים ואפילו במושבות המרובות באוכלוסים. וצריך לשער, כי גם בלי תעמולה יתרה ורק ע“י הודעת ההצעה ופרטיה בעולם העברי ימצאו במשך שנה או שנתים הקונים למגרשים בעיר החוף העברית הראשונה בא”י; וזה יהיה למופת ולדוגמא לבנין ערים אחרות.

ב) ההוצאה אל הפועל של בנין העיר במשך חמש שנים הראשונות להוסדה תמסר לועד, שבו יכנסו: שנים מועד המושבות, שני המיסדים, העוסקים זה כבר בהצעת התכנית ועבודה ועוד שלשה מאנשי הישוב המעשי, שיחפצו להשקיע בענין זה את עבודתם בצרוף איזו סכומים כסדרם. שלא לשם עסק פרטי, כי אם לשם השגחה על המפעל הישובי הגדול, יכנס להנהלה ב"כ אחד מהבנק היהודי ויצרפו גם חבר אחד או שנים מההנהלה הציונית. לאחרי מכירת המגרשים יוָספו עוד אל ההנהלה חברים מכל מספר מסוים של בעלי המגרשים ושל המתישבים בעיר. כתום עבודת היסוד תמסר ההנהלה ליושבי העיר ³.

(אגדה)

בחן רב ומלאתי פנטסיה משתרעת ראש־פינה בגליל העליון לרגלי הר־כנען הנהדר. בעקשנות היא נאחזה למעלה על יד המעין הגדול באחת הגבעות היפות ביותר, וכמשתובבת הנה מתחלקת ברחובות יפים אחדים למטה עד לדרך שבעמק הרחב.

כשיוצא אתה בשחרית קרה על המרפסת הקטנה של בית המלון הכפרי, מתגלה לפניך מחזה מלבב: מזרחה ־ השטח הישר והנרחב של העמק, שהירדן חותר בתוכו וחוצה לו דרך; מהצד השני – הרמה הגבוהה של עבר הירדן, שמראהו כמראה ים אין־סופי, שקפא כולו על גליו; לצפון, מעבר למי־מרום, בוקע הענק החרמון את האופק, ושם רחוק, בדרום, משתקפת פינה של ים הכנרת. השמש קרעה רק זה את צעיף ענניה הקלים מנוצות, כילד המתעורר וקופץ מתוך שובבות מהכסתות הלבנות והרכות; קרניה הרכות והחמימות צונחות מעל להרים והעמקים ומתעדנות בראשו הלבן של החרמון; הן מתפזרות כפנינים על המים החלקים והכחולים של המרום והכנרת. בשעה זו תבין ותרגיש, מדוע כה אהבו אבותינו את ארץ ישראל הקטנה והיפה, מדוע רבים מהם מוכנים היו להקריב עשר פעמים את חייהם בעד שעל אחד באדמה זו, בעד מבט אחד על נוף זה, בעד נשימה אחת של אויר זה.

וכשיושב הנך ביום קיץ לוהט בצל הקריר של הגן מעצי האקליפטוסים ועצי הפלפל מרובי־הענפים, הברושים הגאים והרציניים והארזים הקודרים והמכודנים, עצי התות המבריקים, עצי התאנה העסיסיים, ההרדופים הפורחים ושאר עשרות הצמחים והפרחים, – כששומע אתה שם את שירת הצפרים ואת רשרוש המעינות, ־ תוכח לאיזה גן עדן אפשר להפוך את ארץ ישראל ע"י המדע, המרץ והעבודה.

וכשעומד אתה לפנות ערב, כשמסביב שקט, לקיר המזרח בבית הכנסת ומשקיף דרך החלונות הגבוהים והפתוחים על המורד הזקוף של הר כנען הגבוה והערום, שנדמה לך כה קרוב, למוּלךָ ממש, ־ ומרגיש אתה כאילו התאחדת וגדלת ביחד עם הטבע האמיץ והענקי הזה להרמוניה אחת, ליצור אחד, להוי אחד; נדמה שאפילו שם בקברים שבבית־העלמין הקטן והיפה לא מונחים גופות מתים שגמרו את חייהם, אלא גבורים שעיפו מהחיים ומהרפקאותיהם והלכו לחפש להם קצת מנוחה בחיק האם־האדמה, בחיק הטבע הנצחי.

זו היא ראש־פינה, הפינה הקטנה היפה שליד המעין הגדול, לרגלי הר הענק, הר כנען, המונח מקופל כחית־מסתורין ונרדם במבוא הדרומי לגליל העליון, בין טבריה, צפת והמושבות היהודיות שם.

* * * * *

קטנה היא ארץ ישראל, אולם עוד קטנים מזה נטיתם וכשרונם של בניה היהודים לחקור אותה כראוי. חושבני שבלב אפריקה ישנם, ביחס, פחות מקומות, שאפשר לסמנם בתור בלתי־חקורים מאשר בארץ ישראל, מקומות שטרם צעדה עליהם רגלם של המתישבים שלנו.

בעבר הירדן, העמק הגדול והעשיר ביותר של ארץ ישראל, חדרה רגל יהודית לעתים רחוקות מאוד במשך ארבעים השנים האחרונות של ההתישבות היהודית. מזרח הירדן נשאר כה זר לנו, שכאשר קרעו את מחצית גופה זו של ארץ ישראל והקרע עבר בדיוק דרך הלב עם חציו של ים הכנרת, חציו של הירדן וים המלח – עם־ישראל לא הרגיש כלל בזה ולא הוציא אפילו אנחה, ואפילו המנהיגים המדיניים כמעט שלא עוו את שפתותיהם. אנו, העם החכם והנבון, לא ידענו כיצד להשתמש ברגע הנכון להושיב את אלפי הלגיונרים שלנו בעבר הירדן השומם. ודוקא האמיר עבדלה התישב עם גדוד הבידואים הקטן שלו בהרי הגלעד ההיסטוריים שלנו. הוא מיסד שם את ממשלתו המיניאטורית וחולם על עטרת ירושלים.

בלבה של ארץ ישראל עצמה, לא רחוק מירושלים ובסביבות שכם נמצאות כברות אדמה גדולות, שאילו היו יהודים רואים אותן ולו היו יודעים את ערכן, בטח שהיו כבר מעובדות מזמן ואלפי משפחות יהודיות היו יושבות עליהן.

ביחוד “לא־חקוּר” הוא בשבילנו הגליל העליון, מצפון לחיפה ולעכו ובמזרח עד למבצרינו הידועים. הלא הם המצבות ההיסטוריות לחיינו המדיניים והרוחניים: צפת, גוש חלב וקדש־נפתלי. מפני כך קרעו גם שם ממנו צלע, בגבול בין שני מחוזות־המנדט של אנגליה וצרפת. אמנם היתה אפילו סכנה שיגזרו מארץ־ישראל “אבר מן החי”, את המושבות היהודיות שבגליל העליון, לולי הגנתם הגבורית ומותם הטרגי של נכדי המכבים שבתל־חי.

אולם האם יאומן שבמרכזו של ישוב יהודי בין טבריה, צפת וראש פינה ישאר, במשך עשרות שנים, שטח אדמה גדול המכיל עשרות אלפי דונם, “בלתי־חקור”; והרי קוריוזי הוא בזה, שכברת אדמה זו שיכת אפילו באופן משפטי ליהודים לפי תעודות הערכאות. מתכונים אנו לשטח הגדול של הר כנען, שהיה עד לפני זמן קצר לא ידוע לגמרי, ושגם עכשיו נשאר מלא סוד ומסתורין.

* * * * *

כל פעם שהייתי בא לגליל העליון מצד דרום היה הר “בלתי־ידוע” זה מושך את לבי. מיד לאחר שיוצאים מעמק יזרעאל לעמק הירדן, וכשהרכבת עוברת את גשרי הירדן והירמוק, טרם שרואים עוד את הראי הצלול של מי הכנרת ולמעלה הימנו, בצפון הרחוק, את החרמון השב והגאה ענוד בכפת שלג לבנה בחורף ובאביב או בתלתליו הלבנים בקיץ ובסתיו, ־ רואים כבר מעל לכנרת רוכסי הרים אפורים מלאי הוד עם חריצים של קמטים ורבדים, ביניהם. נדחקים המה האחד על יד השני והאחד מעל לשני עד לעננים, מימין עד לאשד הירדן העמוק ומשמאל עד לצפת, שנאחזה כקן צפור בראשו של הר סמוך.

זה הוא הר כנען. הוא נמוך הרבה מאחיו הבכור החרמון; אולם כאן, מקרוב, אינו פחות מלא הוד והדר; גבוה ורחב, גבה למדי לפי קנה־המדה של הארץ עד כדי להיות ללבנון בזעיר ענפין בגן הלאומי שלנו; שפועיו מכוסים יער ובו צפרים וחיות; עמקיו נטועים גנים, זרועים נאות־קיץ יפות. כבישים יפים לנסיעה ולתיור, מענינים ומקסימים, בקמטים הצרים והעמוקים של הר מסתורי וסודי זה…

כך חולם אתה, ביחוד כשהנך יושב בסירת הקיטור או בסירת המפרשים, המתחלקת על הראי הצח של הכנרת בין ההרים הירוקים הנשאים, שקפצו כשובבים יחד עם החרמון והכנען עם ראשיהם למטה להתרחץ במים הזכים והשקופים עמוק עמוק עד לתחתית שלהם של השמים הכחולים־כהים…

והאם באמת זה הוא רק חלום, דמיון מוח מחומם ומגורה על ידי געגועי מולדת חזקים? או אפשר, שלהפך זו היא הבנה נורמלית בריאה, מבט חד מלפני אלפי שנה דרך הוֶה מלא פלאים, רק באֶחור של דורות אחדים?

כן! זו היא הממשיות הנכונה של אותו גוש אפור – הכנען וכל הרי הפלא שסביבו; זה הוא הלבנון העתיד שלנו, נוף־המקרר של ארצנו, נאות־הקיץ השכנה לעמק גנוסר החם, ליד נאות־החורף של מעינות טבריה החמים. כאן יהיה מקום המנוחה ומקום המרפא של הבית הלאומי הקטן והיפה של עמנו המעונה; כאן יבקשו במשך הזמן מנוחה ומרפא גם אלפי אנשים רבים, בני עמים אחרים ואורחים, שיבואו מארצות אחרות רחוקות…

* * * * *

… וכשהיית בא אפילו לראש פינה עצמה, היית שומע מספרים על הכנען רק אגדות מוזרות ורחוקות כמו על הסמבטיון או על הרי החושך. ידעו שלמטה לרגלי ההר, ממזרחה לו, מתפתלת הדרך מטבריה לראש פינה, לדרומו ולמערבו – הדרך מטבריה לצפת, מצפוֹנוֹ – הדרך מראש־פינה לצפת; כמו כן ידעו שאפשר לטפס ולהגיע בקמט עמוק של הר הקרוב לקצהו המערבי ולקצר לחצאין את הדרך לצפת. אבל מה נעשה שם למעלה על שטחו הגדול של ההר – זאת לא ידעו היהודים.

הרועים הערבים מכל הכפרים שבסביבה היו הולכים להר עם עדרי הכבשים והצאן הגדולים שלהם; והם היו מספרים שלעשבים הגדלים שם טעם עָרֵב מיוחד וריח נעים, שהצאן משמין שם מהרה ושאצלם נוצרת “כותרת כסף” על השנים; ערבים אחרים היו מקצרים את הדרך אל ההר, ברכבם בשבילים הצרים של הרי הגליל המובילים לכנרת ולירדן. אולם הדרכים המתפתלות האלה לא משכו את היהודים, את ה“בעלים החוקיים” של ההר הזה (הכנען מהוה חלק גדול מאדמת ראש פינה). להם נראות הדרכים “מלמטה ומסביב” יותר קלות, שאפשר לעבור ב“נוחיות” יותר גדולה.

רק אכר אחד בראש־פינה, מר פ. הצעיר, בקר את הר כנען והוא ידע אותו, אולם היה לו יסוד לשמור את ידיעותיו בסוד; פקידות הברון (הקונה הראשון של אדמת ראש־פינה) מסרה את כל הר כנען למר פ. בתור “פיצוי” בעד איזה מאה דונם אדמה, שהוא צריך היה לקבל בעמק. מר פ. “שלט” בהר; הוא שלח לשם עשרות אחדות פלחים, בתור אריסים, והם היו נותנים לו חלק מתבואתם; וגם מהרועים הערבים היה מקבל כעין מעשר מהצאן; גם הוא עצמו עסק שם בגידול צאן ביחד עם הערבים; הוא ניסה שם אפילו, בהצלחה, לזרוע טבק. ידעו שמר פ. מתעשר מהכנען; אולם שום איש לא התקנא בו אפילו בגלל שהיה מטפס על ההר.

רק בשנה האחרונה שלפני המלחמה נודע ליהודי צפת, “שקרוב לחוטמם” נמצא שטח גדול ויפה של אדמת־הר השיכת ליהודים. ויבינו יפה, שבמקום להחנק בסימטאות הצרות והמזוהמות של צפת העתיקה, יכולים הם לבנות קרוב למקום מושבם עיר גנים יפה וחפשית, מין תל־אביב. הם קנו מפקידות הברון במחיר נמוך מאד אלפים דונם אדמה, חלקו לחלקות בנות דונמים אחדים לבית, גינת־ירקות ומטעים. חלק מהאדמה השאירו לאלה, שיבואו אחר כך להתישב בעיר־גנים זו או שירצו לבנות לעצמם נאות קיץ.

כך “גלו” יהודי צפת לראשונה את ההר לפני עשר שנים.

* * * * *

באותו זמן, בערך, נפגשתי בראש פינה עם שנים מידידי (האחד סוחר מר ש. והשני הרב פ.), חברים לקבוצה ידועה של יהודים ארץ־ישראליים מקומיים, שהתענינו ברצינות בהתכוננות להתישבות היהודית. “גמרנו אומר” לטפס ולחקור את כל הר כנען.

היה בוקר רענן רטוב של יום חשון נעים, שאפשר לחכות, שבצהרים ירד בו גשם קליל או שתזרח השמש בחמימות רכה. לקחנו אתנו סוסים טובים, מעילי גשם וצידה ליום שלם. כשהשמש העולה התחבאה קצת בעננים, היינו כבר באמצע שיפוע ההר; הסוסים חשו את קרבת הגשם והחישו את צעדיהם וכאילו טפסו על “הקירות הישרים”. כשעלינו כבר לגמרי למעלה, בלע אותנו הענן שירד כאן על האדמה בגשם חזק. במרחק של צעדים אחדים לא יכול כבר האחד לראות את השני, וגם את השבילים ואת המשעולים שלפנינו לא ראינו עוד. במנוחה גמורה בטחנו בסוסים המנוסים, שיצעדו בזהירות ובבטחון ויובילונו בּאופן אינסטינקטיבי למקום הישוב הקרוב שבסביבה. השתדלנו רק לדעת אם הסוסים הולכים על הר או בעמק, על קרקע טרשים או על אדמה רכה, חרושה או בלתי חרושה.

לאחר שעה והעננים מעל לראשנו זרקו עלינו את כל המים, שאצרו בתוכם, ונראה שוב את שמי ארץ ישראל הכחולים העמוקים עלינו; קרני השמש הרכים הידידותיים חדרו עמוק לכל אברינו עד לנשמה; אויר ההר, אחרי שטבל במים, היה צח וקל ומשיב נפש, ונבלע את ריחותיו העדינים במלא הריאות שלנו. זה הוא אחד מרגעי הפלא שבארץ ישראל שלא היית מסכים למסור דק אחד ממנו בעד שנים רבות באיזה מקום אחר שהוא, ולא היית נותן שעל ממולדתך הנחמדה הזאת בעד עולמות שלמים באיזה מקום שהוא בנכר. והסביבה – עולם של פלאים! מראה נהדר ומקסים על עשרות מילים מסביב. סרט עשיר־הצבעים והגונים מתגולל לפניך עד לחרמון ולבנון, מהצד האחד, ועד להרי אפרים והרי מואב, מהצד השני. מזוינה בשפופרת־צופים תחדור בטח עינך עד למדבר שבמזרח ועד לים התיכון שבמערב. וכאן למעלה – הכנען עצמו, שטח נפלא לחרישה, לנטיעה ולבנין. ושם, קרוב לראש־פינה וצפת, רמה שכאילו נוצרה לשם בית־הבראה וגן, מקום המנוחה הכי טוב ויפה שבארץ.

עיפים מאוד בגוף ובנפש, ירדנו מאוחר בערב מההר לצפת, לאור הירח המלא קסם; הענקים מלמעלה רמזו לנו בכובעיהם בסודיות; מלמטה רעשו המעינות; ועצי הזית והתאנה שסביבנו לחשו מתוך תרדמתם אתּ “קריאת שמע” המאוחרת שלהם. כחולמים ישבנו על סוסינו, כשהם עברו דרך הרחובות הצרים, העקומים והמשופעים של צפת הישנה. לא יכלנו להרדם, באותו לילה. ונחלום בעינים פקוחות על עברו המעורפל־סוד של הכנען ועל עתידו האפשרי.

ותראינה עיני את פסוק־הזהב: “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה” מאיר בחושך.

ניו־יורק, 30 לח' מרץ 1923. (תורגם מאידית)

(הצעה לחוזה)

לחברת “אגודת אחים” לקנית קרקעות בא"י

ע"י מר א. גורדון במריופול

אחרי המו“מ המפורט שהיה לי עם באי־כחכם מר א. גורדון ומר יצחק ירושלמי, הנני שולח לכם רצוף בזה את נוסח ההצעה, שבה אתם צריכים לפנות לח' יק”א על־ידי ועד חו“צ באודיסה בענין קנית אדמת וגַזַ והר כנען, אשר על יד המושבה ראש־פנה. לפי המו”מ שהיה לי עם פקידי יק“א ולפי שאני יודע את מטרות יק”א במכירה זו, היא תסכים רק לפרטי התנאים שאני מציע לפניכם בנוסח זה.

ובאשר עי“ז, שועד חו”צ יהיה המתוך ביניכם ובין היק“א, חלה על ועד חו”צ, אם כי באופן אי־ישר, אחריות ידועה, שהענין יהיה מבוסס וקים, ע"כ אני מוצא לנחוץ להציע לפניכם תנאים אחדים, שהם יהיו לבסיס למפעלכם בקניה והתנחלות זו:

א) אי אפשר לפורר את האחוזה, שאתם קונים, לחלקים קטנים יותר מדי; צריך שהחלקים יהיו מוגבלים ע“י מינימום ידוע, באופן שהמתנחל ידע במה הוא מתחיל ולאיזו תוצאות יוכל לחכות. היק”א היתה דורשת שהחלק המינימלי יהיה כזה, שמשפחה בינונית תוכל להתפרנס ממנו, היינו: 1) מאתים דונם שמהם חמשים של נטיעות, 2) 80 דונם של נטיעות וארבעים לזריעות. ואולם אתם ביניכם תוכלו לחלק כל חלק וחלק לשנים או גם לארבעה חלקים; ובכן המינימום של החלק הוא: 20 דונם לנטיעות ועשרה לזריעות. כמובן, שמשטח כזה לא יוכלו להתפרנס ויש בזה רק משום גאולת הארץ באופן מעשי, מִבִּטוּח הרכוש ומשום התחלה טובה להתנחלות בא"י, כשכל אחד המתנחלים יוסיף על חלקו במשך הזמן.

ב) התשלומים השנתיים צריכים ג“כ להיות קבועים מראש במינימום ידוע, למען ידע החבר מהי התחיבותו ויסכים למלא אותה בדיוק גמור. לפי הפרטים שבארתי לב”כ הנה הסכום המינימלי לחלק בינוני (כנ"ל 2) הוא 400*4 רו“כ: 400 רו”כ צריך לשלם בעת חתימת החוזה עם יק“א, ואח”כ 400 לשנה במשך עשר שנים. כמובן, אם יחלקו את החלק הבינוני לשנים או לארבעה, יתחלקו בערך זה גם התשלומים; והתשלום הכי מינימלי (לרבע החלק) הוא: מאה רו“כ בעת חתימת החוזה ואח”כ מאה רו"כ בדצמבר של כל שנה ושנה.

הערה. בדוחק גדול נוכל לכלול בתשלומים אלו את המגרש לבנין, 10 דונמים לכל חלק נורמלי ואדמת הר־כנען הזולה בשטח 400 דונם בערך לכל חלק נורמלי (בלי הוצאת העבודה בחלק הזה ).

ג) מצאתי לנכון, כי אתם, הבאים בדברים עם יק“א על דבר קניה בסביבה זו, תקנו כבר את כל אדמת הר־כנען, אבל באשר אין לכם צורך בכל שטח ההר, והעיקר באשר אין לכם אמצעים לעבד את כל אדמת ההר – הנני מתנה עמכם מראש, כי אם ימצאו אנשים שיחפצו לקנות את אדמת ההר הזה בתנאי לעבדה ע”י זריעות, נטיעות ומרעה, אז עליכם להשאיר לעצמכם בהר הזה רק שטח של 500 דונ' במקום אחד, עפ“י גורל, ואת השאר תמסרו לאותם האנשים שיקבלו על עצמם את כל ההתחיבויות שלכם ביחס לחברת היק”א ויתנו לכם ערבות מספיקה לקיום ההתחיבויות, או שח' היק“א תסכים להסיר מכם את ההתחיבויות ולבוא במו”מ ישר עמהם.

ד) למען לא תפסק העבודה בנחלתכם ע“י החברים הנחשלים מלהכניס את תשלומיהם בזמנם נחוץ: 1) כי בתקנותיכם יהיה סעיף שכזה, שאם החבר לא הכניס את תשלומו בזמנו, יש רשות לועד החברה למכור את חלקו לאחר עפ”י התנאים, שימצא לאפשר ולהשיב לחבר המפגר את כספו במדה שיתקבל הכסף מהחבר החדש, נוסף על הכסף הדרוש לעבודה תכופה, 2) כי תתחיבו לשלם את תשלומי חבריכם באופן שכזה, שבתחלת כל שנת עבודה (באוקטובר) יהיה מוכן במזומנים באפ“ק ביפו כל הסכום הדרוש לתשלומי יק”א ולעבודה במשך השנה.

אם הנכם מסכימים לתנאים אלו, הואילו לעשות העתקה ממכתבי זה וכל חבריכם יחתמו על העתקה זה ותשלחוה לועד חו“צ באודיסה יחד עם ההצעה ליק”א. מצדי הנני מתחיב לבלי לבוא בדברים עם שום איש על אודות קניה זו בטרם תתקבל תשובתכם, אבל לא אחכה יותר מחדש ימים מהיום.

על סמך המשא ומתן שהיה לנו ב“כ חברת אגודת אחים במריופול עם ב”כ מר מ. שיינקין בענין קנית האדמה לזריעות ונטיעות מאת פקידות היק“א, על יד המושבה ראש פנה, הננו להביע בזה את הסכמתנו לקניה זו עפ”י התנאים המבוארים מטה:

1) הננו נכונים לקנות מאת פקידות יק“א את חלק האדמה הנקרא וַגַז, אשר על גבול אדמת ראש פינה בשטח 2000־1500 דונמים במחיר 25 פר' הדונם ובתנאי התשלומים למשך עשר שנים בתשלומים שוים, בהוספה של 2% על הסכומים שלא נכנסו, היינו החלק העשירי מסכום המחיר בעת עשית החוזה עם היק”א, והשאר בכל שנה ושנה בחדש דצמבר, החל מדצמבר שנת 1913 זו.

2) הננו נכונים לעבד בעצמנו או ע“י פועלים או חוכרים עברים עד שנתישב בעצמנו את 2/3 של שטח האדמה, שאנו קונים, בזריעת מיני תבואות וירקות הנהוגות בסביבה ההיא ולהכין את כל האינבנטר הדרוש לעבודה וכן לנטוע במשך 10 שנים, לכה”פ את החצי משטח האדמה, בחלקים שוים בכל שנה ושנה (100־75 דונם לשנה).

3) כן הננו נכונים לקנות את כל שטח הר כנען שהנהו בערך 21,000 דונמים, במחיר 3 פר' הדונם, עם העצים והבנינים של הפקידות, אשר על ההר ובתשלומין לשיעורים בחלקים שוים כנ"ל במשך 25 שנים בהוספה של 10 לאלף.

4) אם לא נכניס את התשלומים בכל שנה במועדו ונאחר את המועד במשך ששה חודשים, אז הרשות לפקידות יק"א להשאיר בעדנו שטח אדמה בסכום ששלמנו עד הזמן ההוא ולקחת את מותר האדמה מידינו למסרה לאחרים; וכל חברי אגודתנו ערבים איש בעד אחיו בדיוק התשלומים.

בידענו כי המוסד שלכם מתענין בזה שהישוב בא“י יתרבה ויתחזק, הננו מבקשים את הועד הנכבד למסור את הצעתנו זו למרכז היק”א אשר בפריז ולהשתדל להביא את הדבר לידי גמר.

כשתתקבל הסכמת יק“א על הצעתנו זו אנו נשלח איש מאתנו לא”י או נמסור כח והרשאה לאחד שבא"י שיגמור בשמנו את החוזה.

5) מונחים עתה באפ“ק בא”י על חשבוננו 15000 פר' לתשלום הראשון להתחלת העבודה. ובראשית כל שנה ימָצא תמיד באפ“ק ביפו הסכום הדרוש לתשלומי היק”א ולעבודה.

6) אנו משאירים לעצמנו רשות בנין בתוך המושבה או על יד המושבה, ואנו קונים מאה דונמים במחיר ובתשלומים, ובתנאי שנשתמש בכל מוסדות המושבה ונשא בכל הוצאות המושבה.

הקושן יהיה על שם היק"א, אם ישתנו החוקים יעשו קושנים (אפותיק) על שמותינו.

לא אשוב לדבר על המוסכם והמקובל, כי בלי אדמה של יהודים ובלי עובדים יהודים לא נתפוס מקום בא“י. אנסה להעיר על אופני רכישת האדמה ורבוי העובדים. שני העיקרים האלה כמעט שהתבררו אצלנו במחשבה ובדבור, ואולם למעשה עוד לא תפסו את המקום הראוי בסדר עבודתנו; ביחס לשני המניעים הישוביים האלה שוררת מקריות גמורה, בנוגע אליהם עוד לא קבעו את שיטת העבודה ולא מנו את המחויבים למלאותה. והלא גם העבודה לטובת הקרן הלאומית התנהלה בעצלתים, כל זמן שלא קבעו לה מדור מיוחד בעבודת הסתדרותנו, בין שקל למניה היו מוכרים גם איזו תוים של הנ”פ. שררו אי־סדר וערבוביה בהכנסות והוצאות הכספים. לא כן עתה, כשישנה פקידות מיוחדת, העובדת על ־פי שיטה מסוימת. גם לסדור קנית הקרקעות ומכירתן כמו גם להגברת מספר העובדים נחוץ ליצור מדור מיוחד בהנהגה המרכזית שלנו; צריך גם לקבוע שיטת־עבודה מסוימת ולמצוא את האנשים המסוגלים להוציאה אל הפועל.

א) סדור רכישת הקרקעות

כשנשים לב לקניות שנעשו על ידינו בעשרים שנות העבודה הראשונות, נדמה לנו, כאילו בחרנו בכונה את המקומות היותר גרועים לישוב. את פתח־תקוה בנו דוקא על שפת הירקון, וכשהתחילו לסבול מקדחת ברחו אל גבעות החול שביהודה, במקום שעומק הבאר הוא כחמישים מטרים. אדמת “ראשון לציון” היתה ברובה מהזבורית, בעוד שבסביבה הקרובה לה, בדרך מיפו, משתרע מישור של עשרות אלפים דונם, המסוגלים לזריעות ולנטיעות פרדסים, אדמה שמחירה אז היה נמוך מאד ושעתה קשה לקנותה אפילו במאות פראנק הדונם. רוב אדמת “רחובות” גם כן מסוגלת רק לנטיעות. חלוצי ביל“ו התישבו על אדמת הטרשים שבגדרה, ואת האדמה הראויה לזריעות ולנטיעות הגונות רכשו בשנים האחרונות במחיר גבוה. במחוז שומרון קנו דוקא את בצות חדרה ואת גבעות הסלעים בזכרון. בגליל העליון יסדו את יסוד המעלה בקן הקדחת על שפת ים החולה (מי מרום), ואת “משמר הירדן” בנו סמוך לה (הסמיכות הזאת שררה גם ביחס לקדחת). אם אחדים מפקידי הבארון הניחו יסוד לקניה גדולה של אדמה בגליל התחתון, הרי לא התעסקו שם בישוב עד שבא מר קלבריסקי והתחיל ביסוד מושבות על אפה של הפקידות הגבוהה. הוא שקל למטרפסיה, אבל הישוב בגליל התחתון הולך ומתפתח. בעבר הירדן מזרחה לא נמצא פקיד כקלבריסקי, והנה מונחים שם בלי כל תועלת ישובית “כאבן שאין לה הופכין” ששים וחמשה אלפים דונמים, מאדמת הברון; ואדמה זו היא מהמין היותר משבח שישנו בא”י: “ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר”.

אלה הן תוצאות חוסר השיטה בהתישבות.

בעשר שנים האחרונות נעשו הקניות באופן יותר מתאים אל המטרה, בכל זאת שוררת עוד גם עתה במדה ידועה המקריות והשפעת הסרסורים הבאים להציע את היותר טוב ומתאים לעניניהם. על גבול המושבות “נס ציונה” ו“פתח־תקוה” היינו יכולים לקנות לפני שנים אחדות אדמה במחיר 30־40 פראנק הדונם ולא קנינו, ועתה משלמים שם יותר ממאה פראנק הדונם. על גבול “חדרה” עברה נחלת יהודי לבעל חוב נוצרי. היינו יכולים לפדות אותה בסכום קטן בערך, ועתה משלמים בעדה לנוצרי פי שלש. ואם כך הוא במרכז הישוב, ־ להתרשלותנו בנוגע להתנחלות בקצות הארץ אין גבול ואין גם כפרה.

טובה ומובנה היא השיטה של הרחבת מקומות הישוב הקיימים וחבור השטחים שהנם כבר בידינו; אולם יחד עם זה אסור לנו להסיח דעת מיסוד מרכזי ישוב חדשים. ודוקא עתה, כשמדברים ע“ד תוקף ההשפעה של הלאומים השונים בעותמניה, וההשפעה הלא הנה ותהיה תמיד בעיקר לבעלי־קרקע, דוקא בשעה זו עלינו לדאוג להרחבת הגבולים, כי נתקע יתדות במקומות שונים בא”י, כדי שנוכל למתוח עליהם את מסכת הארג של החיים הלאומיים החדשים. מרכזי ישוב חדשים נחוצים לנו בצפונה, בדרומה ובמזרחה של א"י, כי אם צר יהיה עתה חוג ישובנו הקרקעי, יתפסו הלאומים האחרים את החלל הריק.

וישנם עוד הרבה מקומות בא“י שהישוב שם אינו צפוף וישנם שטחים גדולים המסוגלים לעבודת אדמה אינטנסיבית, שאחינו בני ישראל התמחו בהם יותר מכל יושבי הארץ; וישנם שטחי ההרים הרבים שהפלחים ביהודה ובגליל אינם מסגלים לעבדם כהוגן; את השטחים האלו יכולים לרכוש במחיר זול מאד. ואם נוציא את הבדל המחיר לקנין אותם השטחים על מנת לבנות שם מדרגות (טערראַסען) לנטיעות, הרי נמצא בזה עבודה לאלפי פועלים עברים ונוסיף עושר רב לרכושנו הקרקעי; והערך המוסרי של כבוש זה ע”י עבודה הנהו גדול לאין שעור.

ומלבד השיטה בבחירת המקומות, שצריך ואפשר לקנות, נחוץ לעיין היטב גם בשתוף הכחות העוסקים בקניות. נהוג אצלנו לשתף בקנית קרקעות רק את החברות הרשמיות ולהרחיק את הכחות הפרטיים, אפילו אם האחרונים נכונים להכנע לסדרינו ולהשגחתנו. הטובה השיטה הזאת והמועילה היא לישוב?

אין ספק בדבר שצריכים אנו להזהר מאד מפני ה“ספקולציה הפרטית”. מי שנכוה ברותחין מנפח בצוננין. נכוינו לפני עשרים שנה בהפקעת השער ע“י התחרות. ובכל זאת הלא אין לכחד בתועלת היזמה הפרטית. ומהי “אגודת נטעים” אם לא יזמה פרטית, שהספיקה לרכז יותר ממליון פראנקים במשך זמן קצר בערך, בשעה אשר “גאולה” החצי־רשמית אספה רק את החלק הששי מזה, וחברת “הכשרת הישוב” הרשמית אספה רק את הרבע מזה לאחר תעמולה רבה. ו”תל־אביב" המהוללה מהי אם לא יזמה, שמשכה בכח אינטרסים פרטיים איזו מליונים פראנקים ויצרה דבר צבורי גדול, בעת אשר החברה הרשמית לרכישת הקרקעות עומדת זה שנים אחדות רק על סף היצירה בחיפה ובירושלים. ומהי הגימנסיה העברית ביפו אם לא יזמה פרטית, שמלבד ערכה הרוחני והחנוכי, נהיתה גם למניע ישובי גדול ע“י הקשר הממשי שהיא מקשרת אותנו לגולה וע”י זה שהיא מכניסה לא“י כחצי מליון פר' לשנה, (10 אחוזים מכל סכומי הכספים שמכניסים כל מוסדותינו שבא"י לאחר עבודה של עשרות בשנים!) אפשר מאד, שלו ידענו להשתמש כהוגן ביזמה הפרטית, היינו מוצאים בא”י עצמה כמה מליונים פראנקים וכמה¹ עשרות אנשי מרץ הדרושים לעבודתנו; והשתתפות הכחות המקומיים היתה משפיעה אולי גם על אלה שבחוץ הרבה יותר מכל התעמולה הרשמית.

ולאידך גיסא, הלא החברות הרשמיות שלנו הן עסק של בעלי מניות פרטיים, שהם ובאי כחם אינם מתחשבים לפעמים עם עיקרינו הלאומיים. הנה למשל מנהלי ה“גאולה” אינם “מוצאים חשבון” למנות פקיד מיוחד בא“י, שיתעסק רק בעניני החברה הזאת. ולמרות מה שחברה זו יכלה להרחיב את חוג עבודתה הודות להונה וההלואה שהוקצב לה ע”י הבנק שלנו, הנה במשך שבע שנות עבודתה היא רכשה רק אי־אלו שטחים קטנים בערך, וגם בזה היא נספחה למוסדים אחרים, שהיו גומרים את הקניות האלו גם בלעדה. כן היא משתמשת לשם דיבידנדים ברוחים, שמוטב היה למוסדותינו שרשמיים שלא להשתמש בהם. חברת “הכשרת הישוב”, הרשמית, נמצאה בראשית עבודתה מול גרעון גדול, וכדי לכסותו, היא נאלצה למכור עתה חלק מקרקעותיה במחירים גבהים שאינם מתאימים כלל לעניני הישוב. והאם לא העלתה ה“אימוביליען־געזעלשאפט”, – שלשמחת בעלי מניותיה נתנה בשנה זו דיבידנדים גדולים, ־ את מחירי המגרשים בחיפה במדה כזו, שעושים את הרחבת הגבולים של הרכוש הקרקעי העקרי בעיר זו כמעט לאי־אפשרית?

והאם אין זה מתפקידו של בא־כח ההנהלה המרכזית של ההסתדרות, לבקר את פעולות החברות השונות? אבל בא־כח זה הנהו גם פקיד ועושה רצונן של הנהלות החברות, וכך נעשית ההנהלה הציונית המרכזית אחראית בעד כל המגרעות והשגיאות של החברות ההן. מראים לנו על הקמוץ בהוצאות, הבאה ע“י אחוד הפקידות בא”י, ואולם הקמוץ המדומה הזה איננו שוה בנזק הבא ע"י ערבוב התחומין. איזה סדר יכול לשרור בּמוסדות האלה אם אותו הפקיד עושה ומבקר את הנעשה; אם הוא הדורש את האשראי והוא גם המשפיע על נתינתם. הוא העושה את הגרעונות והוא גם המצדיק והמאשר אותם.

יוצא מזה הוא, שההנהלה המרכזית צריכה לכונן משרד, שתפקידו העקרי יהיה לאסוף ולסדר את כל הכחות, שיכולים להועיל לרכישת קרקעות בא“י, לסדר את העבודה הזאת עפ”י שיטה קבועה, באופן המתאים למטרתנו העקרית, ולהכניע לשיטה זו את כל החשבונות והענינים הפרטיים.

המשרד הא“י כיום הוא מצד אחד כללי ביותר, הוא תופס את הכל ומרפרף על הכל בפזור הנפש והכחות, ומצד השני הוא בעצמו נתפס ע”י החברות השונות ונסתבך בחשבונותיהן, באופן שהוא משולל האוביקטיביות הדרושה לעבודתנו הכללית. רכישת הקרקעות – יסוד היסודות של ישובנו בארץ. ולכן מן הראוי לקבוע לה מקום מיוחד בעבודתנו.

ב) סדור מכירת הקרקעות.

אמצעינו הכספיים הם מוגבלים מאד, וכמעט שאי אפשר לנו לגמור איזו קניה שהיא, מבלי שנמכור בעת זו בעצמה את הקרקע הנקנית, ובזה נכין את הכספים לגמר הקניה. ואם גם נשיג אמצעים הגונים לקנית קרקעות חדשות; אבל אם עלינו יהיה לחכות עד שיבואו הקונים מחו"ל, אז התקדמותנו הישובית תהיה אטית ביותר; כי הרבה אי הידיעה, ריחוק המקום גורם, טרדות האנשים, והרבה השתלשלות המאורעות גורמים.

ועד שיקנו קרקעות רבות במרכזים חדשים, ישנה עבודה רבה ומועילה ביסוד ישוב עברי על אדמת הברון שבעבר הירדן (בג’ילין). אפשר לרכוש אדמה זו מאת הברון במחיר זול מאד ובתשלומין לשעורין; אנשים פרטיים התענינו באפשרות הקניה הזאת, אולם הברון ירא להתחיל שם בישוב, שמא יהיו סכסוכים עם הערבים, היושבים שם בתור אריסים². ליראה זו אין יסוד

נכון, כי מספר הערבים היושבים בשלשת הכפרים אשר ב־65 אלפים הדונמים האלו הם כ־300 משפחות. אם נתן להם לע“ע 25 אלף דונמים, נוכל להושיב על יתר השטח לכל הפחות 300 משפחות עבריות; ויש חשבון לקנות שטח גדול הרחק מן הישוב הזה, בקרבת קרק ומירבא, ולתתו במתנה גמורה להערבים היושבים עתה בג’ילין. הם ישמחו להעשות בע”ב גמורים ולהמצא במקומות הרחוקים, החפשים עוד במדה ידועה מעול המלכות וממסי הממשלה, ולנו תהיה הרוחה ליסד בשטח גדול ישוב הגון על היסודות הנאותים לנו. לו קבלה ההנהגה הציונית על עצמה את סדור הקניה הזאת, בטח שהברון היה מוסר לה את האדמה בתנאים הכי נוחים, ואפשר שהיה נותן את השטח כולו במתנה לקרן הקימת; והיה זה הנסיון הראשון של ישוב גדול על יסודות הלאמת הקרקע.

ג) הקלת תנאי ההגירה.

ישנם בערי התחום מאות ואלפי יהודים העובדים עבודת־פרך ומוצאים את לחמם בדוחק. האנשים האלה שואפים לעזוב את מקומות מגוריהם, אבל אינם יכולים לזוז ממקומם בלי כרטיס האניה, שהם משיגים בתשלומים לשיעורים.

האב או הבן מקבל את הכרטיס ונוסע להתם. המשפחה מתפרנסת בגולה באיזה אופן עד שהעובד מתחיל לשלח משם איזו סכומים, ולבסוף הוא קונה את הכרטיס בתשלומים לשיעורים ומביא את בני ביתו. אם תהיה לנו קופת הלואה להוצאות הדרך (כחמשים רו"כ) לעובד ה“חלוץ” של המשפחה אז יבאו לא“י הרבה מאות ואלפים יהודים, הרגילים בעבודה קשה ושיסתגלו בנקל גם למקצועות השונים של עבודת האדמה. הם יתפסו את מקומות העבודה ע”י כשרונם לעבודה ומעוט צרכיהם בערך. כעבור שנה או שנתים, כשישלם את מחיר כרטיסו, יקבל כרטיסי נסיעה בתשלומים להביא גם את ילדיו הגדולים המסוגלים לעבודה, ואח"כ, בעזרתם – את יתר נפשות ביתו. מוסד זה ידרוש הרבה טפול וזהירות. ביחוד בעת הראשונה, אבל שוה הוא הטורח הגדול בתועלת המפעל. עדים הם התימנים; הכחות העברים הפרודוקטיביים, שיבאו מאירופה יהיו עוד יותר מסוגלים לעבודה מפרכת ומתמידה זו.

ד) חוות לפועלים.

כבר אין איש מטיל ספק בתועלת החוות, רק צריך להביא תקונים אחרים בסדורם. והנה ועד חו“צ מקדיש למטרה זו כמאה אלף פר' לשנה, ובסכום זה יוכלו לקנות כאלף דונמים לשנה גם במחירים הגבוהים השוררים כעת במושבות המרכזיות ובקרבתן; אלא שאין לועד חו”צ כסף להספקת המים ולבנין בתים לפועלים, וע"כ אי־אפשר לו ליסד חוות גם באדמה שכבר קנה למטרה זו.

הלא מענין הוא שבכנרת, דגניה, חולדה ומרחביה הוציאה קה“ק בהלואות לבנינים יותר משלשת אלפים פר' לכל פועל עברי הנמצא שם, וב”נחלת יהודה“, נותן ועד חו”צ בהלואה לבתים רק אלף פר' לכל פועל. המתישבים נמצאים במבוכה ואינם יודעים במה להתחיל את העבודה; ולכן נמנעה הסתדרות הפועלים בראשונה מלסדר קבוצה בעד החוה ב“עין־חי” עם הלואה על 1000 פר' לאיש, ועד חו“צ נאלץ ע”י זה לקבל לחוה זו פועלים כאלה, שיש להם די כסף לקנין בתים, אבל שאין אנו בטוחים בהם, שישארו נאמנים לעיקר של עבודה עברית, או – מה שיותר נכון, להמנע מיסד את החוה עד שתמצא ההלואה הדרושה לבנין בתים. (ועד חו"צ החליט להוסיף על ההלואה; והחוה מתיסדת).

אולם לו הקדישה הקרן־הקימת בכל שנה כחצי מליון פר' בהלואה להספקת המים ולבנין הבתים, הלא יוכלו ליסד בכל שנה חוות אחדות ולהושיב בהן כמאתים פועלים. ועל סמך תקוה זה, היו הרבה מאות פועלים עברים באים לא“י בלי תעמולה יתרה. זה אולי הפתרון היותר נכון לעת עתה לשאלת הפועלים העברים בא”י.

ה) המשק הזעיר.

כל שאלה זו של הפועלים הלא יש לה מקום רק לפי המשטר השורר עתה, שהמתנהלים בא“י הם “בועזים” גדולים וקטנים, שאינם עוסקים כלל בעבודת השדה או שעבודתם אינה מספיקה והם נאלצים להשתמש בכחות עוזרים. אולם תקותנו בא”י תלויה לא בשלטון הבועזים, כי אם בהתנחלות העובדים.

“איש תחת גפנו ותאנתו”. “ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן” – זאת היתה משאת נפש העם העברי מאז ומעולם. משק זעיר לנהנה מיגיע כפיו: לכן אנו מוצאים עוד היום בא“י סימני תרבות חקלאית אינטנסיבית ועל כן רב היה מספר עם הארץ, המסחר והתעשיה אם כי לא התפתחו עוד אז בארץ והמקורות היחידים למחיתם היו עבודת האדמה וגדול הבקר והצאן. גם עתה כשאנו באים להתנחל בא”י עלינו להשתמש מצד אחד – בכל העושר הטבעי הצפון בא"י ובאקלימה, ומצד השני – בהתפתחותם השכלית של רוב היהודים, שידעו להשתמש בכל תוצאות הקדמה המדעית במקצוע החקלאות. לפי זה די היה בשטח של 20־15 דונמים אדמה כדי לפּרנס משפחה עובדת.

ושטה זו של המשק הזעיר מתאימה גם למצבנו הכלכלי והחברותי, כי לפי המשטר השורר כיום, הלא יוכל להתנחל בא“י בתור אכר עומד ברשות עצמו רק האיש, שיביא לכל הפחות 6000 רו”כ במזומנים, ואם נוסיף על זה את מה שהאיש הזה מפסיד בעת גמר עסקיו, הרי רכושו צריך להיות 9־8 אלפים רו“כ. בהון שכזה עושים עסקים טובים ברוסיה, מרויחים ומוצאים כחמשת אלפים רו”כ לשנה. ולכן בעלי־הון אלה אינם נוטים כלל להתנחלות בא“י מפני שדרישותיהם ודרישות בני ביתם הן גדולות מאד, שלא לפי ערך הכנסת האכר הבינוני בא”י, והיו להם אופני החיים החדשים כקרבן על מזבח הלאום. על ידי סדור אגודות הנוטעים נמעיט את הרעה, בתתנו את האפשרות לבעלי נכסים יותר קטנים לקמץ במשך שנים אחדות חלק מהכנסותיהם ולהתרגל עם זה לאט לאט לחיים יותר פשוטים ויותר מתאימים למצבם הכלכלי האמתי – באופן שלא יקשה עליהם אחרי כן המעבר לאופני החיים החדשים. וע“י שיטת המשק הזעיר, בהורידה את סכום הכספים הדרוש להתנחלות בא”י עד למינימום של איזו אלפי פרנקים (ביחוד אם יסודר הקרדיט הקרקעי אפילו בצורה הכי דלה) תפתח את דלתי הישוב החקלאי לאותם רבבות היהודים, שעפ“י מצבם הכללי הם נעקרים מתוך שדרות בעלי ההון ונדחקים לתוך שדרות העובדים. ואם לעבודת הגוף, הלא עבודת החקלאות בא”י היא יותר נעימה ויותר מתאימה לנו ולנפש היהודי מאשר שטת ה“זיעה” (סוועטינג־סיסטעם) ונטל המשא (פעדלעריי) ביתר ארצות ההגירה.

המשק הזעיר של העובד העברי הוא שיביא את המהפכה בישוב העברי בא"י, שאנו מחכים לה והוא שיתן את הפתרון הנכון לשאלת העבודה העברית. ההנהגה המרכזית של הציוניים צריכה לעבד את השיטה וליסד במקומות אחדים משקים זעירים לדוגמה והיא צריכה לתת את התמיכה החומרית (בהלואות) והמוסרית (בהוראות דרך) לאלה, שיאחזו בראשונה בשיטה זו.

לפני דור אחר באו חלוצי הישוב. המה יסדו מרכזי ישוב חדשים וסגלו לעצמם אופני עבודה חדשים. אל נא נהיה אנחנו כיורשי העשיר, המתפרנסים מן הרבית או גם לוקחים מעט מן הקרן. שדה־העבודה שלפנינו עתה היא הרבה יותר רחבה. כעת הרבה יותר קל ליסד מרכזי ישוב חדשים ולסגל לעצמנו אופני עבודה חדשים. אל נא נסתפק במה שנעשה במקרה. חובתנו היא לעורר את הכחות הנרדמים, לקבצם ולסדרם, ולסגלם לעבודה מסודרת ומטרתית: להרחבת הגבולים של האדמה העברית ולשלטון העבודה העברית בארץ־ישראל.

תל־אביב, ניסן תרע"ד.

אדמה ועבודה! זוהי הקריאה הגדולה היוצאת עתה מפי מאות משפחות של עולים שהתארגנו באגודה אחת בשאיפה נמרצה להתישב על הקרקע ויהי מה.

אדמה ועבודה, הלא זה הוא העיקר בישוב קרקעי, את שני אלה אין להשיג לפעמים אפילו בכסף. השאר: בנינים, בהמות וכלי עבודה, – רק שאלה של כסף היא, ואפשר לצמצם בהם במדה מרובה; בית – אף צריף, אף אוהל במשמע, בהמות וכלי עבודה יכולים להיות משותפים לרבים.

אדמה פנויה יש לנו לעת עתה למאות עובדים בתוך המושבות ועל יד המושבות. כשלשים אלף דונמים אדמה לכל הפחות נמצאים במושבות וב“אחוזות” שאינה מעובדת כלל או שנמסרה בחכירה לזרים, בעת אשר אלפי עובדים מאחינו כלתה נפשם לשעל אדמה, להרטיבה בזעתם, בחלבם ובדמם.

המושבה עקרון מכריזה על 1400 דונמים העומדים להמסר בתנאים נוחים. על גבול ראשון לציון 1200 דונמים (אדמת אפשטיין) שאכר אחד מטפל בהם ומוסר אותם בחכירה לנכרי זה עשרות שנים. במרכז המושבה פתח־תקוה נמצאים 800 דונמים השייכים למוסד צבורי והאפוטרופסים שבחו“ל אינם דואגים לעבדם על יד עשרות הפועלים העברים ההולכים תמיד בטל במושבה. בחדרה דואגים לגורל 8000 הדונמים של מתנחלי החוץ, שזה שלשים שנה השקיעו כספים בקרקע, ולא עבדוה, ורובם לא שלמו גם את המסים. בקסריה וסביבותיה יש ליק”א כאלף וחמש מאות דונמים וגם בתים אחדים ומחסנים בעיר, ואדם אין לעבודה. בסביבות זכרון יש כאלפים דונמים מאדמת יק“א, הראויים לזריעה ולנטיעות שאינם תפוסים עוד בידי האכרים. גם במושבות הגליל התחתון והעליון מציעה פקידות יק”א לאכרים להמעיט א חלקי אדמתם, להיטיב את משקיהם ע“י עבודה יותר אינטנסיבית ולהגדיל את מספר תושבי המושבות ע”י אלה שיתישבו על יתר שטחי הקרקע.

ובמרחביה יש לחברת הכשרת הישוב וקרן הקימת אלפי דונמים קרקע בלתי מיושב; גם בחיטין, על יד טבריה, יש לקרן הקימת אלפים דונמים, שרק ע"י העבודה יוכלו להחזיק בהם באופן מוחלט.

ו“האחוזות”, אלה שנוסדו לפני המלחמה על סמך של חשבונות אחרים לגמרי, הן תאולצנה עתה לשנות את חשבונותיהן ושיטת העבודה, באופן שתוכלנה לתפוס עתה רק את חלק האדמה שהכינו. עפ“י התנאים שנשתנו עתה הלואי ויוכל חצי מספר החברים להתנחל, וגם אלה יאולצו למצוא ספוק בחלקים יותר קטנים של קרקע שיעובדו באופנים יותר אינטנסיביים. באופן זה דם ברוחמה, בכפר אוריא, בכרכור, ברמה (שרונה) ובמגדל ישאר לכל הפחות שליש הקרקע, שלא יעובד ע”י בעלי האחוזות וזהו 1000–2000 בכל אחת מהן. גם המשפחות האחרות מסיביריה, שקנו בשנה שלפני המלחמה מהברון רוטשילד כשבעת אלפים דונמים בגזר (אבו שושה) לא יוכלו לעבד בתנאים הנוכחים אפילו את החצי מזה: גם מר שלזינגר שרכש אז לבדו 5000 דונמים בכרכור יאולץ עתה לותר על 1000–2000 דונמים לאחרים שיתישבו עליה

ובהר כנען אשר בין ראש פינה וצפת רכשו להן שלש אגודות כעשרים אלף דונמים. מהם אפילו בני א"י, הלואי ויעבדו את החצי מחלקם (כשלשת אלפים דונמים); השאר בני מריופיל ובני בסרביה – בודאי שישאירו חלק מאדמתם. באופן זה אפשר לרכוש גם שם כאלף דונמים אדמת זריעה וכאלפים דונמים אדמת נטיעה טובה, מלבד אלפים דונמים, אדמת מרעה מצוינה לגדול בקר וצאן, ושטח גדול של כמה מאות דונמים לבנין מבראה ובתי קיץ, שגם זה מקור לכלכלה למתישבים החדשים.

ובכן יש לנו עשרות אלפים דונמים אדמה בתוך המושבות, על ידן ובקרבתן: ויש יותר חשבון לרכוש את הקרקעות האלה אפילו בכסף, מאשר לקבל קרקעות מאת הממשלה בחנם מטעמים אלה: 1) מפני שהקרקעות האלה הן כבר מן המוכן ואין צורך לחכות חדשים ושנים למנדט ולאשור, 2) מפני שבישובים האלו על יד המושבות לא יהיה הצורך להשקיע סכומים גדולים לסדור המים, ליסוד בתי ספר ולשרות הבריאות, כי כל זה יעלה הרבה יותר בזול כשיסודר ביחד עם המושבה הקימת.

מן הנכון היה שהקרן הקימת תגאל את כל הקרקע במקומות שהזכרנו ותמסור אותה לחכירה למשפחות עובדות, כי גם זאת היא גאולה לשם עבודה עברית. אלא שאם לפי המקובל אין הקה"ק רשאית בשום אופן לרכוש קרקע מידי יהודים, גם אז יש חשבון למשפחות העובדות בעצמן לקנות את הקרקע, אם רק יוכלו לרכוש אותה בתנאי תשלומים נוחים (לשיעורים במשך 10 שנים) או אפילו רק בחכירה למשך שנים רבות (18־15 שנים).

אם מסבות שונות אין עוד בכחנו ובאמצעינו להלאים שטחי קרקעות הנמצאים בידי נכרים, ניהד נא לכל הפחות את השטחים הריקים הנמצאים ברשותנו ונמסור אותם לעבודה לאותם האלפים מאחינו השואפים כל כך להתישב על הקרקע.

אדמה ישנה. ועבודה?

עשרות משפחות מאלו שהתארגנו עתה פה לשם התישבות על הקרקע עסקו בעבודת אדמה גם בגולה, מהם שהיו אכרים במושבות העברים בנגב רוסיה ומהם שטפלו בגננות באדמה חכורה בסביבות הערים בליטא ובפולניה. האמנם זה הוא גורלם של כל העולים בעלי המשפחות (הם הלא ההמונים) להדחק אל הערים ולאכול איש את בשר רעהו בהתחרות במסחר הפעוט, בחנויות או בבתי קפה ומרזח? היש בזבוז כוחות האומה יותר גדול ונורא מזה שאלפי ידים חרוצות המושטות לעבודת הקרקע לא תוכלנה לגעת בשטחים הריקים של הקרקע אשר ברשותנו?

אדמה ועבודה; ומה חסר עוד? בנינים, בהמות וכלים.

ראשית כל נחוץ לעשות מהפכה במושגים השוררים אצלנו ע"ד בנינים לאכרים עם מספר חדרים של אבנים שלמות, רצפות של לוחות מלט מנונית, תקרות מטויחות או משוחות בששר וגנות של רעפי מרסיליה, רפתים ומחסנים הדומים לבתים וגדר של אבנים כעין מבצר סביב החצר, – אלה הם בנינים העולים עתה קרוב לאלף לירות לכל אכר.

והלא רואים אנו בארצות אחרות אכרים המסתפקים בהרבה פחות מזה. הפרמרים העשירים בארצות הברית ובקנדה, אלה שיש להם אלפי דונמים אדמה, בונים לעצמם תחלה בתי עץ קטנים; קרשים מטויחים מבית או מבחוץ עם גגות קרשים דקים מצופים ניר מזופת, וזו היא גם התקרה. והרצפה – טיט, גיר וסיד. וזהו בצפון הקר עם השלגים והסופות בחורף. גם לעשרות הבהמות, הסוסים, הפרות והעגלים יספיק בזמן הראשון צריף של קנים וקש. נדמה לנו, כי גם חלוצינו הראשונים בגדרה מצאו ספוק בכעין זה או בם בפחות מזה. ואם בפשטות זו נסתפק גם עתה בראשונה, אז די יהיה רק במאות לירות לבנינים, כי בבנינים הפשוטים תוכל גם משפחת המתנחל לקחת חלק בהכנת לבנים ובהנחתן, בטיוח ובסיוד, ומעט גם בעבודת הנגרות אשר בבנין.

הלא בדגניה השניה והשלישית עלו הבנינים אולי בחלק העשירי מה שעלו הבנינים בדגניה הראשונה, והעובדים מוצאים שם די ספוק בשעת הדוחק הזאת.

בבהמות וביחוד בכלי עבודה דוקא, צריך לדקדק שיהיו מן המובחר והמחודש; אבל גם על אלה לא תגדלנה ההוצאות ביותר, אם יסדרום למאות משפחות בבת אחת ובאופן משותף ככל האפשר. די יהיה באופן זה 200–250 לי"מ לכל משפחה.

ובכן מלבד האדמה והעבודה תחסר לכל המשפחה הלואה בסכום 500–600 לי“מ ברבית קטנה ובתשלומם למשך שנים רבות (10 שנים לתשלום בעד האינבנטר ועוד עשר שנים לתשלומים בעד הבנינים). בעד שלש מאות משפחות (או מאתים משפחות ומאתים רוקים) דרושה הלואה של מאה וחמשים אלף לי”מ שזהו כחצי מליון דולרים.

את הסכום הזה מחויבים להשיג עתה, אחרי אשר במשך שלש השנים שלאחר גמר המלחמה ושחרור הארץ, אחרי הכרזת בלפור והחלטת סן־רימו לא התישבה אף משפחה עברית אחת על הקרקע בביתנו הלאומי.

צריך לשים קץ למחלת השינה שתקפה אותנו במקצוע ההתנחלות; ואם רוצים אנו שלא תעבור עלינו גם השנה החקלאית הבאה (תרפ"ב) באפס מעשה, עלינו להשיג את ההלואה הזאת לכל המאוחר בעוד שנים שלשה חדשים.

ישמעו נא המנהיגים והעם את הקול הקורא היוצא מפיות מאות משפחות ואלפי נפשות לאמור: הנה אדמה ועבודה; תנו לנו את האפשרות להשתמש ברכוש הלאומי הזה לבנין ארצנו.

“הארץ”, ירושלים תרפ"א.

לפני ארבעים שנה יצאה הקריאה הזאת כבת־קול אל נשמת האומה ומצאה לה הד בלב העם העברי: בית יעקב לכו ונלכה לשוב ולקנות את ביתנו הלאומי בארץ אבותינו, ערש מולדתנו: – ביל"ו!

איזו מאות צעירים מאצילי־הרוח התאספו מסביב לדגל. רובם תלמידי בתי־הספר הגבוהים ומעוטם – מה“משכילים” שבדור ההוא. מבלי חשוב הרבה יצאו כמאה מהם, חלוצים לארץ־אבות; מהם נשארו במקומות שונים בדרך לנהל את התעמולה ואת המשא ומתן הפוליטי בקושטה, ורק איזו עשרות באו לעבוד בארץ; גם אחדים מאלה – היותר “אינטליגנטים” שבהם – נלאו כבר בראשית העבודה: יותר מדי פעוטה היתה בעיניהם העבודה הפשוטה והגסה הדרושה לבנין הבית, והם שבו לאירופה הגדולה והנאורה. והנה עתה, כשמפקדים את ה“ביל”ויים" בארץ ישראל למקרה של איזה יובל, מתאספים כולם, כעשרים אכרים אמידים, רופאים מומחים וגם פקידים מהמדרגה היותר גבוהה.

אלה שקראו אל הדגל התפזרו לאט־לאט; ואולם הקריאה הגדולה מצאה מסלות בשדרות השונות שבעם, כי את הד־קול נפשם שמעו בקריאה זו. אלה שאמרו להקריב את עצמם בשביל העם העברי, לא מצאו בעצמם די־אומץ להקרבה עצמית, כשנגשו אל המזבח וראו את העצים ואת האש אשר נערכו בעדם, או שמצאו מזבחות יותר מתאימים להקרבתם; אבל נמצאו אחרים שראו בקריאה זו תרופה להצלת עצמם. מאות ואלפי יהודים שונים הלכו לקול הקריאה לא רק בכדי לבנות שם בית לאומי לעם ישראל, כי־אם לבנות גם את הבית הלאומי לעצמם, למצוא שם מקלט משטף הגלות, הסוחף רגבים־רגבים מהאי העברי, הקורע אברים־אברים מגוף האומה ומורידם אל תהום הטמיעה וההתבוללות.

ואלה מבני ההמון העברי, “דלא חכים ודלא טיפש”, אלה היהודים הפשוטים, אשר התישבו בארץ־ישראל בעיקר למטרת עצמם, אכרים, סוחרים, בעלי־בתים, פועלים ומורים, זקנים ונערים יחד, – אלה הם שבנו את הישוב העברי החדש בעשרות מושבות בפנות שונות בארץ ובשכונות שבערים, – זה הישוב העברי החדש, שהיה היסוד הממשי לציונות הפוליטית, הגורם העיקרי להצלחתנו הדיפלומטית וההנחה היותר מוחשית לזכויותינו בארץ־האבות.

בני־“ביל”ו" נבאו ולא ידעו מה נבאו, ו“אף־על־גב דאינהו לא חזו מזליהו חזו”. הם קראו את הקריאה אל בית יעקב; ובעצמם נרתעו, ברובם, לאט־לאט לאחור. אבל בית־יעקב קם והלך והניח את היסוד לבנין הארץ.

* * * * *

גם בשעת הרת עולם זו בעולמנו זכינו לשמוע את הקריאה הגדולה: “החלצו!” גם קריאה זו יצאה מאת הצעירים ומאת אצילי הרוח שבעם וגם קריאה זו לתנועה היתה.

גדולה עתה התנועה שלא בערך יותר ממה שהיתה אז, ומעשית היא ביותר. עומד העם ומשתומם ונהנה למראה התפארת, הנצח וההוד שבתנועה זו של “החלוצים” ההולכים להקריב את עצמם על מזבח העם.

ואולם אם אין אנו חפצים להסתפק רק בהנאה למראה המחזה הנהדר הזה, ואם חפצים אנו לדאוג באמת ובאמונה לעבודת הבנין הלאומי בארצנו במלוא היקפו, אז עלינו לחזות מראש, כי החלוציות של הצעירים והצעירות לבד, של הכחות האינטליגנטיים לבד, איננה החומר המספיק לבנין ואיננה אפילו החומר היותר מוכשר בבנין החדש של האומה. ההתלהבות של האינטליגנציה ושל הצעירים היא אמצעי טוב להסקה, ואולם המוני העם הוא החומר המספיק לאש־התמיד, גם אחרי אשר ילכו ויתמו אלו הזיקים שהדליקו את המערכה. ואף אלו מאצילי הרוח שישארו בתוך הבנין, פעולתם חשובה בעיקר בתור חומר מדבק את חלקי הבנין השונים; ואולם החומר היותר מוצק מטבעו הוא אותו הנחצב מגוש האומה כולה.

מי איננו זוכר את אלו הצעירים האינטליגנטיים, שהיו נלחמים נגדנו, הבורגניים, בשם הדמוקרטיה והסוציאליזם ושהיו אחר כך לבורגנים גמורים ולמנצלים פשוטים? וכמה מהציונים הסוציאליים שהבטיחו לעשות כל כך הרבה לציוניות ולהצלת עמנו, והם עזבו את המערכה מפני שמצאו “שם” שדות יותר רחבים לעבודה וגם מפני מוטיבים יותר נמוכים מזה? פשוט, כך היא דרכם של הצעירים להתלהב בתקופת רתיחת הדם ולהתקרר במשך השנים, וכך היא דרכם של אינטליגנטים להקריב את עצמם על אותו המזבח, המתאים יותר לשאיפתם בשעה זו. וחושבים הם הרבה “ומנתחים”, ודעותיהם עלולות להשתנות.

וגם בארץ־ישראל, כמה מחברי “הפועל הצעיר” כבר חדלו במשך השנים להיות פועלים ויהיו גם בעלי בתים פעוטים, גם לפקידים במוסדות הבורגניים וגם לנושאי משרות ול“מסדרי” העבודות בהסתדרויותיהם? וכן הוא הדבר בנוגע ל“שמיטה” מן העבודה גם בהסתדרויות הפועלים האחרות היותר צעירות. ולכמה מן החלוצים כבר היתה לזרא עבודת הכבישים ודכותה, ומבקשים הם “טעם יותר טוב” לחייהם ולעבודתם? הלא יצר הרע או גם יצר הטוב בא וטוען: כמה צריך האיש להקריב בשביל העם, שנתים־שלש, אבל הלא אי־אפשר להיות קרבן כל הימים; יש לך רשות להקריב את עצמך, מי הרשה לך להקריב את כשרונותיך, שבהם תוכל לשרת את עמך באופן יותר טוב ומועיל; זהו הלא מקום התורף של האינטליגנציה.

ברור הדבר כי תנועת החלוציות לא תחדל מהיות מקרית ובלתי בטוחה כל זמן שתהיה כוללת רק צעירים ואינטליגנטים ולא תתפשט בין המוני העם. או אמור אחרת: התנועה החלוצית בציוניות בודאי שתהיה לא מקרית ותהיה בטוחה ומתמידה, באשר היא כוללת ותכלול לתוכה רבים מהמוני העם העברי – אשר הלכו ואשר ילכו לבקש להם מקלט בארץ העברים.

* * * * *

ולאמתו של דבר, הנה כבר עתה רוב העולים לארץ־ישראל הם היהודים הפשוטים בעלי המשפחות. מעשרים אלף העולים שנכנסו לארץ־ישראל בשתי השנים האחרונות, כחמשת אלפים או יותר הם מן הטפוס של “החלוצים”, צעירים וצעירות שבאו בתור קבוצות מאורגנות או שהתארגנו בארץ־ישראל, על־פי תכנית עבודה שכזו, שהיסוד הצבורי והשאיפות הלאומיות, שעומדות למעלה מן התועלת הפרטית; ובאמנה סימן טוב הוא לבעליה, אם נמצא בה אחוז גדול כזה של כחות צעירים אינטליגנטיים ואידיאליים. כל יתר העולים הם יהודים פשוטים, ברובם בעלי משפחה, שבאו על אחריות עצמם ועל חשבון עצמם, באו והתישבו שלא ברעם ורעש ומצאו את פרנסתם באופן טבעי באומנויותיהם, בכשרונותיהם ובכח הסתגלותם לתנאי הארץ, ככל אשר ימצאו היהודים את דרכם בארצות אחרות. תיתי להם ליהודים הפשוטים האלו, שעם כל קושי המצב בשביל העולים החדשים, שאינם אמידים, הם נזהרים מלטפל בארץ־ישראל באותם העסקים, שהרבה יהודים חשובים בגולה התעשרו מזה, אם כי לא הגדילו בזה את כבוד הקבוץ הישראלי; מטבע הדברים אין היהודי בארץ־ישראל חוזר על הדלתות (פעדלער), אין הוא סוחר בחפצים ישנים, משתדל הוא העברי להתפרנס ביושר ובכבוד, והרבה בזה הוא משום כבוד האומה. זה סימן טוב לפדות נפשנו.

השאיפה העיקרית של כל יהודי פשוט הבא לארץ־ישראל היא לעמוד על הקרקע, להיות אכר זעיר, לעבוד עבודת־פרך הוא וביתו ולהתפרנס, אם גם בצמצום היותר גדול, מן העבודה הטבעית הישרה והפוריה הזו; ולוא יכלה ההסתדרות הציונית לתת את הספוק היותר קטן לשאיפה זו, כי אז היו מאות משפחות מן העולים החדשים כבר מתפרנסות עתה מעבודת האדמה, ולא היו מחליפים אותה בכל מיני עסקים טובים שבעולם.

וכשאין עתה לצערנו תקוה נשקפת לבעלי־המשפחות הפשוטים להתישב על הקרקע, כמה מהם הולכים לעבוד בשדות ובגנים אצל אחרים, מוצאים ספוק בעשרים הגרושים שהם מרויחים בראשונה ושמחים בחלקם לשלשים הגרושים שהם מקבלים לאחר שהתמחו בעבודתם. האם אין זה מן החלוציות?

צאו וראו את מאות בעלי המלאכה מן היהודים הפשוטים, הבאים אל הארץ. באיזה מרץ הם משתדלים למצוא לעצמם מקום, באיזה כשרון הם מסתגלים לתנאים החדשים, באיזו סבלנות הם ומשפחותיהם נושאים בדומיה את סבל הימים הראשונים, ומה שמחים הם בחלקם, כשכבר יש להם “לחם צר ומים לחץ”; כלום אין אלו חלוצים?

וכמה יהודים פשוטים עובדים כל עבודות פרך ובלבד שישארו בארץ; משכו עגלות־יד, נשאו משא בכתף; כמה יהודים בעלי משפחה מן העולים למדו עבודות שןנות בארץ־ישראל, ביחוד בעבודת הבנין, ובלבד שיתפרנסו מיגיע כפם. מדוע לא יזכו אלו לתואר של חלוצים, אם גם יש להם אשה ובנים ואם גם הם בשנות העמידה?

אמנם למעשה הנה הכחות המועילים האלו מצטרפים לבנין הבית הלאומי, כי הלא אבנים שלמות הן וחומר מוצק; אם תפס היהודי הפשוט את מקומו הוא ומשפחתו, הרי הוא מתמיד בקיומו, וילדיו הם כבר הדור השני העולה ויונק מן הארץ; אלא מפני שאין הכחות האלו מסודרים אצלנו כהוגן, הרבה מהם הולכים לאבוד, ומאפס שימת הלב הדרושה אין אנו משתמשים בכחות אלו די הצורך להשפעה פנימית וחיצונית.

כי לו ידעו המוני היהודים בגולה, כי אלו מהם שבאו אל הארץ מצאו עבודה ומחיה, ואם גם אחר איזה זמן ואם גם בקושי גדול, כי אז רב היה מספר העולים, ואפילו מאמריקה היו יהודים רבים עולים אל הארץ. לו ידע העם, כי לא רק יחידים היוצאים מן הכלל, צעירים וצעירות בעלי אידיאליות קיצונית, מסוגלים לבנין הארץ, אלא שכל העם, בהמוניו, מחויב ויכול להשתתף בבנין הבית, כי אז היה היחס של הקהל העברי לציוניות, למוסדותיה ולעבודות הבנין בארץ הרבה יותר טבעי והרבה יותר פָּעיל; כל ציוני, לכל הפחות, היה מוצא חובה לעצמו להיות דומה ברב או במעט לאלו “מבני מינו” אשר יצאו חלוצים לפניו. לו הראינו בעובדות ובמספרים לממשלת ארץ־ישראל, כי רוב העולים הסתדרו בארץ שלא בעזרת כספי הצבור, כי כל בעלי המלאכה מתפרנסים מאומנותם, אם גם לא הביאו אתם כמעט¹ שום כספים וכי רבים מאד הסתדרו בחרושת קטנה ובמסחר, אם גם לא הביאו אתם אפילו כאלף דולרים, – כי אז אולי לא היו שמים הגבלות כאלו להגירה; ואף שונאינו הערביים ותומכיהם לא היו מעיזים אולי כל כך לתקוף אותנו ול“איים” על הממשלות בזה, שאנו מכניסים אל הארץ רק צעירים, המתכוננים למלחמה חברותית.

על כן אנו אמרים: הגיעה השעה לחדש את הקריאה: “בית יעקב לכו ונלכה!”. ולכל בעלי הרצון והמרץ אשר בכל פנות העם שוב נקרא: החלצו! הקריאות האלו תמצאנה הד נכון בלבות אלפים ורבבות מישראל. כי הד קול נפשם העברית הוא, אלא שהמטופלים המשפחות והשקועים בעסקי פרנסתם אינם יודעים איך להחלץ ממסגרותיהם ולהגיע למשאת נפשם: קריאתנו זו תעזור להם להתעודד, להתאושש, להתגבר על כל המכשולים, להתפרץ ולצאת אל המחנה לעמוד בשדרות החלוץ העממי.

ישנם חלוצים לאלפים בכל השדרות שבעמנו, אלא שצריך לאספם, לאגדם, לסדרם בעודם בגולה, בלכתם בדרך לארץ־ישראל וגם בבואם אל הארץ; אל נא ישארו החלוצים־בכח האלה מפורדים ומפוזרים; כל מרץ אישי מתגבר בערכו ובפעולתו, אם יודע האיש שכל טפה וטפה ממרצו יצטרף לזרם גדול, השוטף בנטיה ידועה, הקבועה מראש.

ואל נא נירא גם מפני הקלקול הגלותי שבשדרות עמנו הרחבות. יודעים אנו, כי הרבה מן הזוהמה הארסית הטיל בנו הנחש הגלותי, בנו בכלנו, בכהנים ובעם יחד, בנערינו ובזקנינו כאחד; אם יש לנו תקוה להחלץ מתהום האבדון – תקות כל השדרות שבעם היא, ולא רק נחלת המועטים המובחרים, אשר יפסעו על ראשי העם. לאו דוקא כל הנוצץ הוא זהב, ולא כל המועם הוא בדיל וסיגים; הרבה “אבנים טובות ומרגליות” מתגלגלות ברפש החיים שלנו, גם בשדרות הבינוניות והנמוכות שבעם. “תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות”. זוהי הדימוקרטיה האמתית העברית. “ויאמר ד' אל משה לך אל העם וקדשתם”, “וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם”. זו עבודה קשה, אבל זוהי העבודה, בלעדה אין תקוה לעם כולו.

* * *  *

ולאו דוקא ב“יהודי המזרח” הכתוב מדבר, אלא גם ביהודי אמריקה. גם אליהם צריכה לבוא הקריאה: החלצו, לכו ונלכה!

מוטעית בעיקרה הדעה הנפוצה גם בין הציונים הטובים, כי עוד אין יהודי אמריקה יכולים וצריכים ללכת להתישב בארץ־ישראל. דעה נפסדת זו גורמת נזק חמרי ורוחני גדול להציוניות באמריקה בכלל ולבנין ארץ־ישראל בפרט.

כי אם אין היהודי השבע באמריקה צריך גם לחשוב על דבר ארץ־ישראל, הרי הציוניות שלו היא רק דבר שבצדקה, מין “עזרה” נוספת ליהודי המזרח האומללים, הנאלצים לנוד ממקומותיהם. ומובן הדבר לפי זה, כי אם ישתנו התנאים לטובה בארצות אירופה, אם תתוקן הוַליוטה בפולין ובארצות אשכנז ואם יוּתר המסחר הפרטי בארצות הסוביטים, הלא אז יהיו גם היהודים ההם פטורים מלכת לארץ־ישראל. כי על כן כל המוסדות הציוניים הם מוסדות של צדקה נוספים על כל מוסדות החסד שבאמריקה, וכן הלא הוא היחס האמתי למרות כל הנסיונות להרים את ערך מוסדותינו; כי מביצת אפע יצא נחש אם גם תדגור עליה יונת־אלם.

ואם גם באים לספר פה באמריקה על אדות תנועת “החלוצים”, עבודתם, מסירותם וקרבנותיהם, ואם גם מגזימים לספר על הרעב ועל המחלות, ואם גם, כדי להגדיל את המדורה, משחירים את הצבעים ומתארים את ארץ־ישראל בתור ארץ של ביצות וקדחת ירוקה, אבל אם עושים את כל זה לא לשם הטלת חובה על הצבור השומע, שיבוא גם הוא וישתתף בעבודת הבנין, כי אם לשם רבוי “הנדבות”, – הלא זה נותן לציוניות רק צורה של “חלוקה” חדשה; לפנים ידעו בישראל, כי ארץ־ישראל איננה בשביל אנשים מן הישוב. כי אם בשביל הזקנים “שומרי החומות היושבים לפני ד'”; וגם כעת שומעים ויודעים, כי היא איננה עוד ארץ להתישבות הטבעית, כי שמה יכולים ללכת לעת עתה רק איזה מספר של צעירים, שנזרו מן החיים ושחייהם תלויים להם שם מנגד בכל יום, בכל עת ובכל שעה. אלו באמת דברים יפים לשמוע וראוי לתת לשם זה גם איזו נדבה. אבל נקל לשער מה כחה של “תעמולה” זו לקרב את יהודי אמריקה לעבודת הבנין בארץ “חרבה ושוממה” זו, שאין בה בטחון החיים והרכוש, ושליהודי פשוט אי־אפשר לעת־עתה להתפרנס בה.

חטא נורא הוא ביחס לציוניות וביחס לאחינו שבאמריקה למנוע אותם באיזה אופן שהוא מן העבודה העצמית בארץ־ישראל; חטא נורא הוא, אם גם נעשה בכוונה טובה להגדיל את רכוש המוסדות הלאומיים ולהניח יסוד לסדור חברותי יותר אידיאלי בארצנו.

כי הלא כל אלו הספורים על אדות המצב החמרי הטוב של כל יהודי אמריקה גם הם מוגזמים. כמה אלפים ורבבות משפחות של יהודים גרות ברחובות המרופשים בערים הדולות שבאמריקה ללא אור וללא אויר; כמה רבבות אלפי יהודים מתפרנסים בקשי גדול מעבודת־פרך ומן המסחר הפעוט והם עסוקים גם בלילות וגם בימי שבתות ומועדים; כמה רבבות יהודים מהיותר אמידים הם עבדים נרצעים לצרכיהם המרובים, והם טרודים תמיד בעסקיהם ללא חיי משפחה וללא חיי חברה ורעות. כמה אלפים מישראל באמריקה נפשם עליהם תאבל, על אשר אינם יכולים לחיות חיים של יהודים, על אשר ילדיהם הולכים מאתם לבלי שוב. למה לא נספר ליהודים האלו את האמת על אדות ארץ־ישראל, למה לא נקרא, למה לא נסדר מאות ואלפים מהם, שילכו לארץ־ישראל להסתדר שם במרצם הרב, בנסיון, שרכשו פה ובמעט כספם שאספו? – הרבה מהם יכולים לחיות בארץ־ישראל חיים הרבה יותר בריאים, נקיים, טהורים וישרים, חיים עבריים שלמים. ובניהם אשר יבואו אחריהם הלא בודאי שיהיו יהודים.

ישנם אלפים בין יהודי אמריקה, שהורגלו בעבודה ובמלאכה ושיש להם המינימום או יותר מהמינימום של הסכומים הדרושים להתישבות על הקרקע; המה יוכלו ללכת וליסד מושבות וערי־גנים בארצנו, דבר שאי־אפשר ליהודי המזרח, הבאים בידים ריקניות, ואשר רק המעט מהם יוכלו להתישב על הקרקע בעזרת המוסדות הלאומיים.

כי על כן עלינו לקרוא גם ליהודי אמריקה: החלצו! לעזרתכם ולעזרת העם. עלינו לחדש גם פה באמריקה את הקריאה:

“בית יעקב לכו ונלכה!”

* * * * *

תכנית ה“ביל”ו" החדש העממי היא קצרה ופשוטה; קצרה היא ככל ענין מעשי ופשוטה כפשטות החיים הטבעיים. במשך השנה הראשונה תראה את אותותיה, וכעבור שתים־שלש שנים תצא מגדר של נסיון ותהיה לעובדה ולמופת לרבים.

וזהו הדרך אם יחפצו לנסות ללכת בה:

א) מאתים בעלי משפחה, מהם כחמשים בעלי אומניות והשאר יהודים פשוטים ובריאים, העלולים והחפצים להסתגל לעבודת האדמה המודרנית והאינטנסיבית, יתאחדו ויתכוננו ללכת עוד בשנה זו לארץ־ישראל. להתישב על הקרקע בשטחי האדמה אשר בעמק יזרעאל ובגליל טבריה. חברת “קהלית ציון” (ציון קאָמאָנוועלטה) האמריקנית תתן להם תנאים נוחים להתישבות, בהלואות עד כדי החצי ממה שישקעו בעצמם באדמה, בבנינים, בבהמות ובכלים; לפי זה יהיה די הסכום המינימלי: שלשת אלפים דולרים למשפחה.

ב) אם יראו יהודי אמריקה, כי “החלוצים” הראשונים מוצאים את לחמם אם גם בקושי בזמן הראשון, יוסיפו לבוא בשנה השניה עוד כשלש מאות משפחות שכאלו ותתישבנה על אדמת קרן הקיימת, שבודאי לא תמנע גם מהן את ה“חכירה”, כשתבאנה להתישב בכספן. ויכולים לקוות, כי אז יוכלו גם המוסדות הלאומיים לתת איזו הלואות לבנינים למתישבים בעלי משפחה.

ג) ומכיון שיוָדע, כי גם יהודי אמריקה יכולים להתישב בארץ־ישראל יתעוררו בשנה השלישית איזו מאות יהודים לאומיים וציוניים בעלי אומנויות ובעלי מסחר וחרושת, פחות או יותר אמידים, וילכו גם הם לארץ־ישראל להתעסק שם במלאכה, בחרושת קטנה ובמסחר הבינוני. באופן זה תהיה גם ארץ־ישראל צרורה בצרור החיים הכלכליים בעיני יהודי אמריקה; ואז יתחילו גם העשירים להשקיע שם את כספיהם.

אמנם גם ההנהגה הציונית חשבה על אדות תכנית שכזו, והיא חשבה לעשות זאת בשביל יהודי אירופה השואפים בעצמם לציון, מבלי שיהיה צורך “למשוך בחבלים” את יהודי אמריקה, המתאמרים כי טוב להם בארץ גלותם העשירה; ואת העולים מאירופה חשבה ההנהלה הציונית להושיב בארץ־ישראל בעזרת המוסדים הלאומיים לבד. אלא שאין די כסף במוסדות, ויכולים הם לתת ספוק רק לאיזו קבוצות של צעירים, וגם זה בדוחק גדול באופן לא בטוח, והענין קבל צורה של רחמנות וצדקה ושל פעולה קיצונית ואי־טבעית. על כן עלינו לבקש עזר בסדור כחות פרטיים מאלו שיש להם המינימום הדרוש להתישבות בארץ־ישראל.

אפס, כי תכנית שכזו יכולה לצאת אל הפועל רק אם קבוצה של ציונים אינטליגנטיים תקבל על עצמה את סדור הענין והנהלתו. הקבוצה הזאת צריכה להיות לא דוקא מן “השדרות הגבוהות”, כי אם אנשים מן העם, שיאמינו בכחות המוני העם, אנשים אשר לא יתבטלו מפני התנועות המודרניות ולא “יתביישו מפני המלעיגים”. המה צריכים ללכת עם העם ובראש העם ולקרוא בלב תמים ובאמונה את הקריאה הגדולה:

“בית יעקב לכו ונלכה!”

ניו־יורק, יוני 1922

א.

חכמי המקובלים בהגדרותיהם המצוינות חלקו את כל הנמצא לארבעה עולמות; אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. לעולם האצילות אין בן־תמותה יכול לחדור בשכלו ובהשגתו; רק קדשי־עליון, בהגיעם לפעמים למדרגת התפשטות הגשמיות, עלולים להיות מוארים באור עולם זה; יתר בני האדם רק חשים, ועל־פי רוב שלא בהכרה, כי ישנה איזו מציאות נאצלה, רוממה; והחוש הזה הוא שמחזיק את האדם בגבה ידוע על פני תהום החיים. אולי זוהי נשמת האדם, רוח האדם העולה למעלה. עולם הבריאה הוא התהוות היש מהאין; גם בזה אין המין האנושי המובחר שבבריות משתתף לעת עתה. האדם חקר, דרש ומצא את סדר ההשתלשות של ההתהוות, הוא מתעמק להבין את הנברא ולכוון את הזמנים של בריאת העולמות התחתונים; ואולם אין הוא מסוגל עוד לברא איזה דבר שהוא יש מאין, וכבר אמרו חז"ל: “אלמלא נתכנסו כל חכמי העולם, אין הם יכולים לברא אפילו כנף אחד של יתוש”. חלקו של המין האנושי הוא ביצירה ועשיה. בזה גדול כחו מימות עולם ובזה הוא הולך וגדול מדור לדור.

היצירה היא גלוי הציורים והמושגים השכליים שבאדם, באופן שיהיו למורגשים או למוחשים. הגלוי הזה כשהוא לעצמו זוהי כונתה העקרית של היצירה. ואם איזו תועלת שמושית באה מתוך יצירה, הרי היא כנסורת הבאה מתוך גזרה, חטוב או פסול של צורה ידועה בעץ ובאבן. העשיה היא צרוף או פרוד חלקי הנמצאים המוחשיים, יחוסי היש המוחלט בסדר ידועה, ועל־פי רוב לשם מטרה שמושית ידועה.

יש יצירה שאיננה מצטרפת לעשיה, ויש עשיה שאין בה שום יצירה. ואולם בהרבה מפעולות האדם היצירה והעשיה מלוות זו את זו. אדם בונה בית, הרי הנחת אריח על גבי אריח זוהי עשיה. אבל תכנית הבית המתקבלת מתוך עשיה זו, צורת הפתחים, הקשתות, העמודים והתכנית האמנותית בכללה, הרי אלו שיכים ליצירה. אדם חוטב פסל – הרי מלאכת החטוב; מה שהברזל מנקר באבן, זוהי עשיה. אבל הכוון לקבלת צורה ידועה – זוהי היצירה; וכדומה לזה, כשמעבירים את הקשת על מיתרי הכנור כדי לקבל צרופי קולות ידועים, גם בזה יש עשיה ויצירה. זהו מצד פעולת האדם.

ויש שהאדם על־פי טבעו נוטה יתר ליצירה או לעשיה; יש שמכניס את היצירה לתוך העשיה, והרי הוא מקדש את העשיה ביצירתו; ויש שיצירתו יורדת עד כדי עשיה פשוטה. אמנם שונים המה הכשרונות; ואולם בדרך כלל יכולים אנו לומר, כי בחיי כל איש ואיש ישנה תקופה המסוגלת ביותר ליצירה, זוהי תקופת השחרות והבחרות; וישנה תקופה המסוגלת ביחוד לעשיה, וזוהי תקופת העמידה והזקנה.

כי הנה היצירה באה ברובה בלי חשבון, מתוך הרגש הפנימי, על ידי אמונה עזה באמתיות הדבר; ויש שהיא מצטרפת גם עם חוצפה יתרה ו“עזות דקדושה” לעומת כל הקיָם והמתנגד ליצירה החדשה. הנה למשל, השיג האיש היוצר ציור שכלי, רעיון של יופי – בצורה או בתמונה ידועה, של נעימה – בצירופי קולות ידועים, של הגיון – בצרופי מחשבות ופעולות ידועות, או של מוסר – צדק, חופש וכדומה; והוא, היוצר, מסור ל“אידיאה” זו בכל לבו ונפשו ושואף להגשמת הציור בשלמותו. ואנו קוראים להגשמת הציור השכלי “אידיאל”, את השאיפה אל האידיאל אנו מכנים בשם אידיאליות, ואת השואף אל האידיאל באמת ובאמונה – בשם אידיאליסטן. היוצר השואף האמתי, בוקע לעצמו דרך, ולפעמים הוא קופץ כנחשון לתוך הים, מושך את האחרים אחריו, והים נבקע לפניהם… לרגש עמוק שכזה, לאמונה ולמסירות נפש שכזו, מסוגלים ביחוד הצעירים. הם עוד אינם קשורים באיזו שיטה ומצב. חפשים הם ואחראים רק בעד עצמם, ופגעי החיים עוד לא הטילו בהם את ארסם וזוהמתם. והיה אם נשקעו בחיים שכאלו בימי שחרותם ובחרותם, ונשארה אתם נשמתם גם בימי העמידה, ולפעמים גם עד זקנה ושבה.

דרושים בעולם העשיה ידיעות טכניות ונסיונות רבים; אין לחקור ולהספלסף, צריך להסתגל ולהתרגל אל המקובל והמנוסה. רק האיש, שאין לו שאיפה מיוחדת ליצירה, הוא שיכול להתאים לסביבה זו של תעשיה וביחוד בתקופת העמידה והזקנה.

*

תחית כל עם היושב בארצו, צריך להשתחרר רק מן העול הנכרי שהיה מוטל עליו במשך תקופה ידועה, הרי זו עשיה יותר מיצירה, כי מכיון שהשלך העול, הרי כל חמדי העשיה מוכנים: הארץ, השפה והמנהגים; צריך רק להכניס בהם סדר. לשחרור שכזה נחוצים גבורי הרוח, היוצרים בתחלת העבודה. תפקידם הוא להפיח רוח חדש בלב העם ושאיפה להשתחררות. ואולם מכיון שהתחוללה המהפכה, דרושים ביחוד אנשים מעולם העשיה.

לא כן תחית העם העברי; יצירת עולם מלא לפנינו. גם המולדת המקווה וגם השפה הרצויה הן לעת עתה רק ציורים שכליים – אידיאות הצריכות להתגשם, להיות לאידיאלים; וכן גם קבוץ הגליות מכל קצוי תבל ואופני החיים החדשים, שצריכים להיות משונים בעיקרם מכל מה שהיה עד כה. ו“צרות מיוחדות” במינן הלא ישנן לנו. כי הנה, למשל, אם גם שכחו הבולגרים את שפתם הלאומית ודברו בשפת הכובשים, הלא מכיון שהחליטו לשוב לדבר בשפתם, היתה לפניהם רק שפתם הלאומית, הבולגרית. ואצלנו, אם גם מודים כבר בנחיצות שפה מיוחדה לעמנו, הלא עוד ישנם כאלו המפקפקים, אם היהודית או העברית היא שפתנו הלאומית. כמה מכח היצירה, מהרגש הטבעי מהאמונה ומן ה“עזות דקדושה” נחוצים כדי לפלס דרך בין כל אבני נגף אלו. אין האנשים מעולם־העשיה לבד מספיקים לעבודה זו, דרושים יוצרים בעלי רגש ואמונה, הקופצים לתוך הים בבטחון שכזה, עד שהים נרתע לאחוריו.

נחיצות היסטורית היתה בזה, שהעומדים בראש העליה הראשונה, לפני שלשים וחמש שנה, היו צעירים שלא בקשו חשבונות רבים, כי אם פעלו על־פי הרגש העמוק שהיה טבוע בלבם. בהתלהבותם היתרה פעלו על אחיהם שבגולה להמס את הקרח הנורא ולקרב את לבם לארץ־ישראל הרחוקה. אנשי המעשה שבארץ ישראל אמנם החלו להתישב על הקרקע גם קודם שבאו שמה הצעירים; ואולם הם הלא התיאשו לרגל המקרה הראשון שלא הצליח, ורק קבוצת הצעירים שבאה היא שהפיחה רוח חיים חדשים בתוך הישוב החדש. כשחדלו הצעירים לבא, פנה הודו והדרו של הישוב, והיה הולך ומתנון עד ימי העליה השניה.

מכל הרעש של עליה שניה זו שאחר אשור ועד חו"צ שבאודיסה וגרוש מוסקבה, צריכים גם כן לצין בעיקר את קבוצת “הפועל הצעיר”. הם הכניסו לתוך החיים את שמחת העבודה ואת הגאון הלאומי. וכשבאה העליה השלישית, לפני כחמש עשרה שנה, שוב היו הצעירים נושאי הגדל. הם הלכו בראש המחנה וימסרו את נפשם על העבודה העברית ועל השמירה העברית. והמורים הצעירים הם שהשפיעו באופן מכריע גם על החנוך העברי. הצעירים היו גם הקנאים לשפה העברית; רובם היו צעירים בשנים, אבל היו ביניהם גם כאלו שחוטי־כסף נראו בשער ראשם ושנשמותיהם נשתמרו בצעירותן ורוח היצירה מרחפת עליהם מלמעלה. האנשים מעולם־העשיה אמנם התרעמו לפרקים על האידיאליסטים האלו, המתפרצים תמיד ומקלקלים לפעמים איזו חשבונות; ואולם לאט לאט התרגלו להם ולבסוף הכירו והודו בנחיצותם, בכח היצירה שבהם.

גם עתה, בבא עת פקודה גדולה, הנקל לראות מראש, שאין האנשים מעולם העשיה לבד עלולים להסתגל לפעולות היצירה הגדולה, הדרושה לנו בשעה זו. הרבה צריך להעשות עתה שלא בחשבון. המומנט הנוכחי בהיסטוריה שלנו הוא מאלה שבו חשבונות רבים נתבלבלו, ואין פנאי ואף לא היכולת להביאם לידי ברור. יכולים אנו לפעול ולהתקדם רק על פי תפיסת החוש הטבעי, על־פי הרגש והאמונה. עתה דרושים לנו אנשים מעולם־היצירה, שמוחם קורן אור ולבם אבוקה; אנשים המסוגלים לתפוס את האידיאלים במוחם ובלבם, להסתגל להם ולסגל לזה את סביבתם. לרוב ימצאו כאלו בין קבוצות הצעירים, ואף גם בין אלו הבאים בשנים שנשתמרו בצעירותם, שעוד לא הספיקו להכנע תחת עול החיים המעשיים.

ב.

הכשרון והנטיה ליצירה טבועים בלב האדם מתחילת בריתו. גם הדאגה לקיום המין וגם השאיפה להשתלמות, שתיהן מקורן הוא בנטיה ליצירה הטבועה באדם. גם במעללי הנער ואף במשחקי הילדים יכולים להכיר את השאיפה הזו. תנו לילד איזה כלי־משחק מתנועע או מוציא קול, והוא מפרק אותו לחלקיו, מבקש את סוד הפעולה שבו. תלמיד ותיק הוא המחדש איזה דבר; אין אדם מת וחצי תאותו בידו להמציא ולהשלים. אין אנו אומרים בזה, כי כל היצירות טובות הן בעצן הויתן; ישנו יצר טוב וישנו יצר הרע. ואולם שניהם שורש נשמתם בעולם היצירה.

אם ראיתם אדם שנפסק בו כח היצירה, הרי הוא מת בחייו בתור אדם, והוא ממשיך את הויתו כבהמה או כצמח השדה. אמנם אין גם היצר הרע לבהמה, ועל כן אין לה מקום לא בגיהנום ולא בגן־עדן, יש לו חלק בעולם הבא. ועוד יותר מזה, הוא לקח חלק הגון גם ביצירת הגיהנום וגן העדן. סוד זה מי גלה לו, זוהי רוח האדם העולה למעלה; והקב"ה אומר למלאכי השרת הסובבים אותו: פנו דרך לבריה נפלאה זו, הממשיכה את עבודתי ביצירה.

אם ראינו עם חי ומתפתח הרי כח היצירה פועל בו. נפסק כח היצירה בעם, והרי הוא הולך ומזדקן ויורד מעל הבמה. למדו את דברי ימי העמים הקדמונים: מצרים, אשור ובבל, רומא ויון; בקשו ותמצאו את זה במשך כל ימי הדורות; וזהו גם סוד קיום עמנו; אוצרות של יצירה חבויים בנו ובטרם הוצאו אל הפועל.

“חי ד' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם”.

איך נרד מעל הבמה, אם ההודעה שהודיע ווילסון, ראש הקהליה היותר מתקדמת בעולם, על אדות השלום העולמי, היא רק צל צלמה, אפס קצהו ממה שנבא אחד מבנינו לפני שלשת אלפים שנה בחזון לאחרית הימים; אם רוב תקוני החיים החרותיים, שבהם מתגאים כה בני דורנו, הם רק בבואה דבבואה מן הדברים הפשוטים; “במה ישכב והיה כי יצעק אלי” (ולא אל השופטים המגינים על זכיות הרכוש) “ושמעתי כי חנון אני”. לא ניזיל ונחשב כרוכלא; נאמר רק: מרגישים אנו בעצמנו כחות יצירה עצומים, והננו שואפים להתגלות כחותינו הטמירים. על כן אנו חיים ובודאי עוד נחיה במשך הרבה דורות. לולא דמסתפינא הייתי אומר, כי אין אנו מכירים עוד את עצמותנו. אם תלמיד אחד, שלא שמש אצלנו כל צרכו ויצא והקדיח מעט את תבשילו ברבים, הביא מהפכה בעולם, – מי יודע איזה מתקני עולם עלולים אנו עוד להביא במלכותא דארעא ובמלכותא דרקיעא כביכול.

מבקש אני סליחה ומחילה וכפרה על שמינית שבשמינית של גאוה לאומית נפרזה זו. הלא נמצאים היום בצוכנו אנשים, המקדישים מלחמת מצוה על הרוחניות שבנו וחפצים להחליף את ר' יוחנן בן זכאי בטבעת שריונו של נירון קיסר ובפרסת הסוס של אטילה; תיתי לעמנו, שישנם חולמים והוזים גם ממין אחר. ואולם נעזוב את העולמות העליונים ונשוב לענינינו אשר בעולמנו התחתון.

הרבה מניעים וסבות מעוררות ישנם לציונות, מניעים אנושיים כלליים, לאומיים, דתיים וחברותיים. ואולם צריך להודות, כי אחד המניעים העקריים, המשפיעים על הפועלים והעובדים בארץ־ישראל, הוא השאיפה ליצירה ואפשרות היצירה. במשך שנות גלותנו נדחקנו מעבודת היצירה; התושבים העקריים תפסו את זאת לעצמם. הם כבשו או גלו ארצות וקנו אותן בהתפתחות וביצירה; וכשבאנו אנחנו אחריהם, או גם יחד עמהם, פתחו לפנינו את מעינות היצירה והרשו לנו להתעסק רק בעשיה גרידא ומדרגתה היותר נמוכה: רבית, מסחר, רוכלות וסרסרות. גם בהתפתחות המדע ננעלו לפנינו הרבה שערי יצירה, הרחיקו אותנו בזרוע מן הטבע, מקור היצירה; רק לעתים רחוקות יכלו גדולי הרוח שבנו להתפרץ בגאוניותם. רוב העם – או שירד במדרגה השכלית או שמצץ את לשד עצמותיו וישקע במצולות פלפול והזיה, ובנה לעצמו מאפס ש"י עולמות ושבעה מדורי גיהנום, עד שהיה למפלצת לעצמו ולאחרים, מהפך את הקערה על פיה ופורץ לתוך ההפקר.

והנה “שם בארץ חמדת אבות” הרגשנו בסיס ממשי מתחת לרגלינו ולנשמתנו, יסוד לעבודה ממשית וליצירה. אנחנו מהפכים את המדבר לישוב, מאד ותמיד מעסיקים בזה את הכהונה; ואולם בחברות המתוקנות מוסרים את זה לצעירים רק בדרך אגב, והעיקר אצלם היא ההכנה הרוחנית, הלמוד התיאורי, המביא לידי הבנה נכונה, לידי השקפה רחבה ולידי רגש עמוק – אלו מכשירי היצירה. לכו והעמידו פה לבחינה את צעירי הציונים הטובים, המסורים והנלהבים, שאלו אותם פרק בתולדות ישראל, בספרות ישראל, בתולדות הישוב, בכתיבת הארץ והמושבות, בתכונת המוסדות שהם עובדים בעדם – מובטחני, ברובם, שיצאו בפחי נפש ובקצף גדול על מדריכיהם בעבודה הציונית, שפטמו אותם בקש ובגבבה, בלחם הקלוקל. וכשרון היצירה מאין ימצא אצל צעירינו אלה? כי על כן בין מאות ואלפי הצעירים שקוו לעבוד וליצור בארץ־ישראל, היו רק כעשרה שבאו מאמריקה (אלו היו דוקא בין היותר מוכשרים, אבל את חנוכם הציוני קבלו עוד ברוסיה ואת כשרון העבודה – בחוות האמריקיות). ובשביל רובא דרובא מהצעירים מובן הוא הדבר גם עתה, שהם צריכים להשאר במקום ש“עושים חיים”, וכי כל עבודתם היא רק תמיכה ועזרה לאחרים.

בואו ונחזיק טובה לאלו שסדרו בשנים האחרונות את “צעירי יהודה”, ובעת האחרונה גם את “צעירי המזרחי”, ו“צעירי פועלי ציון”. גם בבתי־הספר העברים הלאומים החלו הציונים לטפל כבדבר הנוגע במעט גם אליהם. בטוחים אנו, כי עתה יגדלו אצלנו צעירים שיתאימו לשמם ולתעודתם, שיהיו מוכשרים לעבודה ממשית וליצירה.

ואולם גם הצעירים אשר אתנו כיום, אלו שהגיעו כבר לידי שחרות ובחרות, עוד לא עבר זמנם למצא לנפשותיהם תקון ושלמות. צעיר הוא האיש, כל זמן שאינו מודה בזקנותו, כל עוד שאינו נוהג מנהג זקנים, כל עוד שנשמתו צעירה. לפנים בישראל היו לומדים ומשתלמים עד זקנה ושיבה; ולא תלמידי חכמים בלבד, כי אם גם המון־העם, רוב ישראל, כל חד וחד לפום שיעורא דיליה. ועל כן, כשהיו מזקינים היתה לא רק דעתם מתישבת עליהם, כי אם גם מרצם וכשרונם ליצירה היו מתחזקים, אף בעת שעורקי גופם כבר שלמו את המס הטבעי לשנותיהם. והלא אומתנו בכללה היא כסמל הצעירות, שאין השנים העוברות פוגעות בה, והיא מחדשת את נעוריה מתקופה לתקופה ביתר שאת וביתר עז. יהיה נא זה למופת לכל צעירינו, לכל אלו אשר לא עוממה עוד נפשם בם.

למוד והשתלמות, ידיעה רחבה והבנה עמוקה, עבודה ומרץ, הכנה והסתגלות ליצירה, להגשמת משאות הנפש המרחפים בעולמנו… – אלו המה חובות הצעירים לציונות, לעמם ולארצם.

ניו־יורק, 2 לפברואר 1917, “העברי”.

כשהנך מרגיש כאב אנוש וסובל בדומיה ובכלות הנפש, והנה בא האחד מגרד בתוך המכה וזורה מלח על הפצעים. האין זו אכזריות, ואם אפשר לעבור על זה בשתיקה?

יש שסובלים הרבה מן החיים הרוחניים בא"י. העולים שעברו את הגבול והרסו מאחוריהם את כל הגשרים, ידעו מראש, כי לפניהם חיים של יגיעות בשר ורוח; אבל חלף זה קוו לחיים של עבודה מסודרת, אשר בה כל צעד ושעל יובא בחשבון, כל פרט ופרט יצטרף לחשבון הגדול וכל פעולה ומעשה יהיו מכוונים אל המטרה הראשית, אשר בשלה כל החרדה.

והנה באו ומצאו תהו ובהו ורוח אלהים אינה מרחפת… יחידי סגולה מראים פנים כאילו עסוקים באיזו דברים רציניים, ושאר העדר נפוץ, איש לעברו תועה. לפעמים נראה העם כמתגודד, איזה דגל מטושטש הורם, ואחריו חבורת אנשים הולכת בלי כח. יתר העם לועס את פרוסתו החרבה, לועג לעצמו ולאחרים, אשר נואלו לעזוב חיים אנושיים תרבותיים, חיים עבריים סואנים, וינועו לפינה עזובה לפשוע על פת לחם.

שם בארצות הגולה היו רובם מושפעים מאיזה אידיאל; הם לחמו נגד איזה דבר והגנו על דבר מה; הם מצאו לעצמם חובה לשאת בעול של עבודה צבורית ולאומית, ובזה הם הרגישו בישותם בתור חוליה קטנה במכונה הגדולה. ופה הם כמתים חפשים מן המצוות (היה זמן שההנהלה המרכזית חפצה לפטור אותם גם מתשלומי השקל). הכל נעשה ע"י אחרים, והם כאלו אינם בעולם, בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר.

וחפצים הם לפעמים להאמין, כי באמת איזה דבר נעשה ע"י האחרים האלה העומדים בראש. אבל עוברות שנה, שנתים ושלש; הכל כמקדם; כמעט שלא נתוספו, שטח האדמה התרחב בד' אמות מצומצמות בערך; רק שנים שלשה פקידים באו מן החוץ, ואליהם נוספו עוד אחדים מבפנים, שהתחכמו להתפשר עם המציאות; ועוד מוסד תרבותי אחד קבץ וצבר כמה וכמה פרוטות. זאת היא כל הקדמה העלובה – האבעבועות על פני הבצה. זהו הסוד הגדול, שהעלימו מן הקהל שהוא יכול, כנראה, להזיק בהשתתפותו.

הנך מעלה בזכרונך את הימים שהיה באמת צורך באידיאלים ובאנשים נושאי האידיאלים; הנך זוכר את הימים הראשונים, הימים הטובים האלו שמצאו חפץ באנשי הקהל, בשאיפותיהם ובפעולותיהם. הימים שגדולי הדור הבינו כי רק בעזרת הרבים הם יכולים להוציא אל הפועל את משאות נפשם; מבין הרבים האלו נמצאו אמנם אנשים הוגי דעות, אנשים בעלי לב רגש שעזרו בעבודה…

וכיום רואה הנך חטוט ונקור פעוט בענינים מפלגתיים, החוג הולך וצר עד כדי להחנק. על כן יש שבאים להעיר, כי האסון הוא לא במעשים אלה או אחרים של המעטים, המשרכים את דרכיהם, באיזה אופן שהוא בקרקף הצר שהגבילו לעצמם. כי האסון הוא בפעוטיות של המעשים ובמעוט העובדים; כי במצב הזה אין החיים יכולים להיות אחרים ממה שהם, וכי צפויים אנו כלנו לכליון חמרי ורוחני. כי רק ברבוי העובדים תגדל העבודה, יתרחב חוג המבט, יתעמקו המחשבה והרגש; כי בין הרבים אולי ימצאו אלו הטובים שיחדשו את חיינו באופן המתאים לתחיה לאומית…

והנה דעה זו נראית לסופרים אחדים כנטיה ליאוש ולהסכמה עם השיטה הנהוגה, ויהגו נכאים על החולמים שהתיאשו ועל המוחאים שהשלימו ונשתתקו.

אולם אם נבוא לדון לא עפ“י ההשקפה השטחית, כי אם נשים לב אל התסיסה שבתוך הקהל, אז נבוא לידי הכרה כי השתיקה אינה מסבת היאוש ואין לחשוב אותה כלל וכלל כהודאה. הקהל חדל לבוא בעקיפין מפני שנוכח, כי לעת הזאת אין הוא יכול לדון עם המשטר התקיף ממנו. והלא זהו סוד גלוי, כי בסביבה העברית בא”י התבצר שלטון המועטים (אליגרכיון) שכבשו ושעבדו את הרבים; ואת עול שלטון שכזה פורקים כידוע רק לאחר הכנה מרובה של קבוץ וסדור כחות הרבים.

ושולט המשטר הזה לעת עתה בכל חדרי חיינו בא"י, בישוב החדש ובישוב הישן, בגלוי ובסתר; ותוצאה טבעית היא מזה, שרוב האמצעים עודם מתקבלים מן החוץ, ושלכל מרכז שבחוץ ישנם ממונים ואמרכלים נאמנים משלהם. באופן יותר בולט מתבטא השלטון הזה בהופעות החיים האלו.

א) הפקידות. יש לנו עתה בא"י פקידות, שהשפעתה לא פחות גרועה מזו שבימי הנדיב. כי מה עצם הרע שהיה בפקידות ההיא, הלא זה שהפקידים חשבו שבפקידות ובאמצעי הברון הם יעשו את כל הדרוש, וכי על כן אין על המתישבים להתערב בכל הנעשה. והאם לא אומרים גם פקידינו עתה, שהם ינהלו את כל עבודת הישוב על דעת עצמם ובעזרת אחדים מהמקורבים שיהיו נאותים להם. אמנם יש חלוק בזה שהפקידים בעת ההיא היתה בידם לדאוג גם לפרנסת המתישבים, ופקידינו עתה מתירים לכל אחד ואחד לבוא ולצאת וגם לגווע ברעב כחפצו. הצד השוה שבהם היא המעטת הדמות וטשטוש האישיות של המתישבים, פרוטקציוניזם וחנופה הדרושים כדי להחזיק מעמד בארץ.

קוראים אנו ומשתוממים על שבימים ההם לא יכלו טובי החלוצים להשמיע את דעתם גם לחבריהם שבגולה, וכשגורשו הטובים שבהם מנחלתם הצדיקו עליהם את הדין גם החובבים ועתוניהם שבחו“ל. והאם אין הדבר כן גם בזמן הזה? מי ישמע לך בחו”ל, אם תבא לספר להם, כי לא הכל נכון וישר. סימפטומטי הוא זה, שבאי־כח הפקידות הנוכחית החלו ללמד זכות גם בספרות על שטת האפיטרופסות שהיתה קדם: מצא מין את מינו, כי הלא לאפיטרופסות כזו שואפים גם עתה.

הרבה מעלות טובות היו לפקידים הקודמים: עד היום אנו נהנים מפרי נסיונותיהם; ובנוגע לרכישת קרקעות עוד גומרים היום, ואלי בפחות מרץ, את הקניות שהם החלו בהן. טובים מהם הפקידים שלנו במעלות שונות, ובעיקר בהבנת ערך מטרתנו ומהותה. אולם כאלו כן אלו בטוחים יותר מדי בכחות עצמם ומזניחים את הכחות היותר גדולים ומועילים – את כחות הרבים, את כחות המתישבים, שהם הם בודאי נושאי הישוב. האפיטרופסות המודרנית, שוללת בזה שהיא תופסת בחזקה בידה את כל חבלי ההנהגה, מבלי תת למתישבים את האפשרות לדעת את השטה ואת האמצעים, להבין את הנעשה ולדאוג למה שצריך להעשות, – לגמרי מן המתישבים את כל היזמה ואת ההשתתפות הנפשית. והיוצא מזה: אדישות גמורה לכל החיים הצבוריים או יאוש מר ובריחה מתוך המערכה, או – מה שעוד יותר גרוע – הסתגלות ותפיסת מקום בתוך הפקידות ובקרבתה, על ידי בגידה מדעת וגם שלא מדעת במה שהיה קדוש להם לפנים; הכל כאשר לכל כמו בפקידות הקודמת, כל הדמורליזציה רק בלי המיליונים שהיו לה. למן העת ההיא רק הקרקע עלתה במחירה, אבל השלטון, ההסכמה, השתיקה והחנופה נקנות עתה הרבה יותר בזול: בכנויי השמות הקדושים של מרכזי ההסתדרות והמרכזים הפיננסיים ולפעמים גם בנזיד עדשים בלבד, וגם בשיחות רעים על כוס תה.

כמה דוגמאות היינו יכולים להביא מהנעשה וממה שלא נעשה אצלנו. אבל הלא אלו שבארץ יודעים את הכל ורוגנים איש פתח אהלו, כי לבם יודע מרת נפשם. וחברינו שבחו"ל מסופקני אם יחפצו לדעת ולהבין. מוטב להם לחשוב שהכל הולך כשורה, שהם יצאו ידי חובתם בפרוטות שנתנו לקופות שונות, ועתה ינוחו בשלום בגולה הנעימה להם, כנראה, עם כל טרדותיה.

ב) ההתפרדות ( ספרטיזם). אמנם נמצאים גם כאלו, שאינם מוצאים ספוק בחיים הפסיביים, וחפצים הם לחדור לתוך החיים. בתוך סביבה בריאה, במובן החברותי, אנשים כאלו נהיים עפ"י רוב למרכז הצבור. הם קולטים לתוכם את שאיפות הרבים, הולכים בראש ונושאים ברמה את דגל הקדמה וההשתלמות. אולם בתוך חברתנו הלקויה מתפרדים גם המעפילים האלו מתוך הקהל, והנם מתחברים לכנופיות־כנופיות צרות בכמותן ואיכותן.

כנופית המורים: יודעים אנו את כל ערך עבודת המורה, והרבה נהיה להם אסירי תודה בעד מה שהם עושים; אבל קשה לסלוח להם את מה שאינם עושים, את התנכרותם לכל שאלות היום. האמנם יכולים לחנך דור בין השמים והארץ? לא על השפה לבד יחיה הלאום, ולא מן הזכרונות לבד נזונית נפש האומה. אם אין בתוך החברה השקפות נכונות על האנושיות והלאומיות ושאיפות רמות, חיות ואקטיביות, אז לריק תהיה גם עבודת החנוך בבית להביא לידי תסיסה את הקהל הגדול, – מי שראה אותם בחייהם ורואה אותם בהיותם שם הראשונים לכל עבודה צבורית ולאומית, בהיותם השאור שבעיסה להביא לידי תסיסה את הקהל הגדול, מי שראה אותם בחייהם ורואה אותם עתה בהצטמקותם, כרוכים בספריהם, שקטים ונוחים לכל הבריות השולטים, לכל בעל כח והשפעה, – הרי זה צועק: חבל על האי שופרא דבלי בארעא. ומי שראה איך איזה מצינט, כביכול, בא לאספה בלוית חבר המורים הכרוכים אליו, כבוא פטרון רומי בשעתו מוקף מהקליענטללה שלו, כדי להכריע במספרים את הכף, – הרי זה יבין את הגחוך העגום שבדבר.

2) כנופיות הפועלים: יודעים אנו ומבינים כי ישנם אינטרסים מיוחדים לפועלים וכי צריכים הם להסתדר כדי להגן על האינטרסים שלהם; ביחוד נחוצה ההסתדרות לפועלים בא"י, שהבאים שמה לעבוד מביאים עמהם בעיקר את החפץ לעבוד, אבל אין להם עוד די כשרון לעבודה ולא די תנאים מתאימים לעבודתם. יודעים אנו גם את זאת, כי אף בארצות אחרות באים לרוב אינטלגנטים שאינם פועלים ועוזרים לפועלים בהסתדרותם. אבל אם כמעט כל האיטלגנציה שבחברה, שלא היו ושלא יהיו פועלים ושברובם אינם גם צעירים, אם הם נספחים על דגל “הפועל הצעיר” ועוזבים את יתר אחיהם בלי משען רוחני ומוסרי, הרי גם בריחה מן המחנה אל המקום היותר מודרני והיותר נאות לשעה.

ולאידך גיסא: הרבוי הזה של אינטלגנציה שאינם פועלים בתוך אותם הפועלים המעטים נותן להסתדרות הפועלים שבא"י את אותו הצביון המיוחד והאי־טבעי שאנו תמהים עליו פעמים רבות.

כמה פעמים כבר נשתנו הפרוגרמות של הפועלים בא“י מן הסוציאליות הקצונית עד כדי בורגניות; סדרי חיים ותכסיסים שהיו טרפה ופסול נהיו לכשרים ומותרים. עודנו זוכרים, כי אלה שהתנחלו ב”עין גנים" נאלצו לצאת מהסתדרות “הפועל הצעיר” (אודות “פועלי ציון” אין מה לדבר) ועתה עוסק מרכז הפועלים המאוחדים בשכלול חבריו (גם פוע"צ בכלל) ב“נחלת יהודה”.

אין זאת כי אם מאשר אין לא אינטרסים ולא פסיכולוגיה של פועלים אין אותה האידיאה הכללית, הבולעת את כל הענינים הפרטיים, המכריעה והנוטה קו לסדר ושיטה לאורך ימים, שלפעמים קשה להפטר ממנו גם לעת הצורך; כי אם ישנה אותה המקריות, אותו “הפה שאסר הוא הפה שהתיר”, הנהוג בכנופיות של אנשים מכירים שנפגשו ושהתאחדו לצורך השעה.

ניצוץ אחד החל להבהב אצלנו כדבעי, שהוא אסף את קבוצת ה“שומר” – ואולם לפעמים נדמה, כי גם הקיסם הזה הולך וכבה בטרם שהסיק את החמרים שבסביבתו. נדמה כי גם הם כבר מבקשים מנוחה וחפצים להתנחל. ודוקא באופן מעט בורגני. ככה מקדימה התבואה להתבשל בקרקע כחושה, היא מוציאה קני תבן הגונים, אבל כשמגיע לידי שבלים, הרי הן שדופות וצנומות.

וכשרואים שטחיות, קלישות וצרות לב ומוח כזו בסדרי חיינו, וביחוד באותה העת, אשר מסביב לנו הכל מתפתח באופן כל כך רחב, מלא, מהיר ונמרץ, הרי העם מתרגז בכל זעזועי נפשו; הנהו חש ומרגיש בכל ישותו כי כך אין עם קם לתחיה. תנועה כזו אולי דיה לאלו שהנם בגולה ומרגישים ספוק רוחני כבר בזה, שהנם מתנגדים לטמיעה ולכל הכחות השואפים לכלותם. אבל אלו שקפצו לתוך הים, אלה שהניחו על כף המאזנים את כל ישותם החמרית והרוחנית, הרי הם משתוקקים לראות צעדים ממשיים שיש בהם כדי התקדמות והכרעת הכף…

אבל מה יעשה העם היושב בארץ, והלא לקחו מידו את האוצרות החמריים והרוחניים מיועדים לעבודה (אם כי גם הוא השתתף הרבה בבריאתם), ובשם היקר לו גוזרים עליו, שלא ישמיע את קולו ברבים. וככה הנהו יושב באין אונים, נושך את בשרו בשיניו ומחכה ליום אשר… תפקע סבלנותו הארוכה, והתאזר אז כח לקחת את השלטון מיד המושלים המעטים המתעמרים בו.

וכשהוא שותק מעצמת מכאוביו עוד באים וחותים גחלים על ראשו לאמור: ראו איך נשתתקו כלם, חדלו לחלום ולהתפרץ, ויש שלועגים עוד לפרכוסי הנפש שנראו בו לפנים.

אולם – גורו לכם מפני השתיקה האיומה הזאת!

«הפועל הצעיר» תרע"ג 27–28.

(הגיונות נוגים בשעת חדוה)

הולכת עתה ארץ־ישראל ומשתנית מים ליום ומשעה לשעה, שנויים לטובה, לתקונים וסדרים: מסילות, דרכים לאורך הארץ ולרחבה; בטחון החיים והרכוש; נקיון וסדר בערים ובכפרים. מהרה ישכחו את כל העזובה והשממון ששלטו בארץ, ולא יאמן כי יסופר.

מים חיים בירושלים! לעת־עתה הכניסו את הצנורות רק אל המוסדות הצבוריים ומוסדות הפקידות; מהרה יזכו בהם את כל השכונות. וכי פלא הוא, אם בתוך העיר ישנם מי השלח, אם בקצה העיר מפכים מי נפתוח ממעין לפתה, אם במרחק של איזו מלים לצד דרום ישנם עין ברק, עין עיטם ועין ערוב, שהספיקו מים לירושלים לפני אלפי שנים, אם לצפון ישנו עוד עין פרעה ולמערב עין כרם; הלא המעינות האלו יוכלו להספיק מים חיים לירושלים אף כשתהיה גדולה פי עשרים ויותר.

היאמן אם יסופר, שהיו ימים לירושלים ללא מים חיים, למי גשמים מכונסים בבורות מרופשים. כשהיו הגשמים הראשונים יורדים בחשון היו מושכים עמהם את האבק והזוהמה, שנצברו במשך הקיץ, בגגות ובצנורות ומכניסים לתוך הבורות; ולא כדי לשפשף את הבורות ולנקותם, לכל הפחות, במים מרופשים אלו, כי־אם להיות לאוצר לשתיה יחד עם יתר מי הגשמים שיבואו במשך החורף. ואם מעטו או אחרו הגשמים לבוא ויצמא העם למים, ותרבינה המחלות, ותהי ירושלים לחרדה ולזועה לכל אוהביה ודורשיה.

עם שלם דרש לשלום ירושלים ערב ובוקר וצהרים; לעמים רבים אחרים היו בירושלים מקומות קדושים לעשרות ואנשים קדושים, נזירים ופרושים למאות ולאלפים; תועפות כסף שלחו ירושלימה מדי שנה בשנה לכל מיני צדקה וחסד. רק דבר אחד לא עלה על דעת כולם, להפריש מעשר מן ה“הכנסות” השונות, כדי להביא מים חיים לירושלים ולהנצל מכל מיני מחלות ופורעניות.

היאמן כי יסופר?

הנך נכנס עתה לעת ערב אל קרון השינה שברכבת מתחנה שבירושלים או ביפו, וכאור בוקר הנך בפורט־סעיד או בקהיר אשר במצרים.

ומי יאמין לך אם תספר, כי היו ימים בדורנו זה, אשר אם נסע האיש בצהרים מ“ראשון” להביא חבית של מים מ“מקוה” וחכו לו עד אחרי שקיעת החמה ויצאו לבקשו, ומצאוהו שקוע עם עגלתו בבצה, ורק עם עלות השחר קבל האיש את חלקו במים. וכדבר רגיל וטבעי היה, אם נסע איש לגדרה ולא יכול לשוב במשך שבועות ימים, כי ירדו הגשמים ונחל צרור עלה על גדותיו, וגשר אין על־פני הנחל, שרחבו – כרוחב איזה רחוב שבעיר. ואם שב הפועל בערב שבת מרחובות אל משפחתו שבקסטינה, וחצה בנחלים עד צואר, והצליח ועבר בשלום. וקרה, כי רופא אחד מרחובות מהר אל חוליו ומסר את נפשו ונטבע.

חדרה! המושבה הגדולה, הפוריה והיפה… מה התפלאו הכובשים המנצחים לראותה. ושאלו על בית־הקברות אשר שם, הגדול שלא בערך, ותמהו לשמוע, כי מאות חללי קדחת נפלו בטרם התחכמו ליבש את הבצות האחדות שבסביבה ולהפכן לחרשים מצלים. הכובשים ידעו להעריך פנת יקרת זו אשר על חוף ים התכלת; מהרה תפרח כשושנה. גם גבולות המושבה יהיו עתה קבועים ובטוחים; ולא יאמן אם יסופר, כי במשך חצי יובל שנים עונתה קבוצת האכרים הזאת תחת עול קטטות ומריבות עם השכנים סביב, עם התנפלויות והגנות, משפטים, מאסרים וכופר־נפש שמצצו את דמם ולשדם; ולא רבצו האנשים האלו תחת משאם, אם לא הקדים המות לקטוף את מי מהם ולקחתו מתוך השורה.

מרחביה היא עפולה! במרכזו של עמק יזרעאל, במקום קשר המסילות, על פרשת דרכים. עתיד גדול נשקף לה, עיר ואם תהיה בישראל – –

---

ומי יאמין, אם יספרו לו על־אדות אותה הקבוצה הראשונה, שבאה להעמיד רגל עברית בתוך ה“עמק” ועל־אדות אותו הלילה:

השומר יגאל חפץ להגן על כבוד השמירה העברית ובמקרה הרג את זה שבא לגזול ממנו את סוסתו או גם להרגו. כששים איש נסגרו שם בבתי החומר האחדים אנשים, נשים וטף, ולעומתם המתנפלים למאות ואולי לאלפים מכפרי הסביבה. מי למד לצעירים הללו את תכסיסי המלחמה; פנות־אורב לכל ארבע הקצוות; על־יד כל גבר – אשה, להגיש את הכדורים ולחבוש את הפצועים לעת הצורך; היריות (באויר) היו כל־כך רבות ותכופות, עד שהאמינו המתנפלים, כי “חמשים פעם חמשים” הם המגינים, ולא העיזו לגשת; עד שבאו חיילי הרשות, גרשו את המתנפלים ואסרו את ראשי המגינים.

ומי יאמין, כי שנים אחדות אחרי כן הציעו ליהודים רבים לרכוש כברות ארץ במרחביה זו והם לא הסכימו, וכי גם עמדות אחרות בעמק יזרעאל זה לא רכשנו, לא מחוסר פועלים יהודים ל“כבוש” ולעבודה, כי־אם מחוסר פרוטות לדמי־קדימה.

היאמן כי יסופר?

השתחרר גם הכנרת! זה הספיר הגדול המעולף ברוכסי הרים עדינים ועליזים. מהרה יעמדו על גדותיו מכונות רבות שואבות מים להשקות ולהפרות את חופיו; סירות קטור לעשרות תחצינה את חלקת מימיו בטיסות קלות מן הקצה אל הקצה לארכו ולרחבו; חמי טבריה ימצאו את תקונם ושמושם הנכון. ומסלה תחדור על־יד דגניה וכנרת לתוך ודי־חיג’ס ותגיע עד פוריה ועד רמה.

היאמן כי יסופר, כי במשך שנים דפקנו על פתחי נדיבי עמנו לגאול את כנרת היפה ואת סגולת החמים ולא אבו שמוע לנו?

ומי יאמין אז לנו, אם נספר, כי כל קבוצת המושבות אשר בסביבה זו נוסדה במקרה, למרות רצון הבעלים ורק הודות לעקשנותו של פקיד חולם אחד, הנושא עתה בגלל זה את ענשו שם בגליל העליון; ומי יאמין, כי בנפשנו בכפנו היינו עוברים את ודי־חיג’ס זה גם באמצע היום ומה גם לאחר שקיעת החמה…

בגולן אשר בבשן ימצאו את כברת הארץ הגדולה אשר ליהודים, ומהרו להשתמש בכר הנרחב ובשפעת מימיו לכלכלת אלפי נפשות עובדות. ולא יאבו להאמין כי זה יותר מעשרים שנה האדמה הזאת לנו היא; רק שלא היה בנו מרץ ועוז לעבור את הירדן ולהתנחל.

חלוצים עוברים עתה לפנינו, אלפי צעירים עברים. עליהם רק להתנדב, ובריטניה הגדולה כבר מקבלת על עצמה את הכלכלה, ההלבשה וההנעלה, היא מעבירה ומזיינת אותם והיא הנותנת להם מורים ומדריכים לנהלם אל שדה הקרב והנצחון.

היאמן אם יסופר, כי היתה לנו שם קבוצה של שומרים, שהיו מזוינים ברעיונם הנשגב ובחפצם הכביר ושעם ישראל כולו לא היה יכול להספיק להם בגדים למחסה מקור וממטר, די סוסים לרכיבה ודי נשק להגן על נפשותיהם; היאמן, כי מלבד אלו השומרים שנפלו חללים מתגרת יד אויב היו כאלו שחלו ומתו מתוך צנה וחוסר כלכלה?

ממלכות ומושלי ארץ מתענינים עתה בעתיד לאומנו ואומרים לעזור לנו בעבודתנו. עושים הם זאת לשם הצדק והיושר; ויש שחושדים באחדים מהם, כי לשם עצמם הם מתכוונים; בכל אופן הננו כבר מטבע, המצטרפת לחשבון הגדול.

היאמן אם יסופר, כי היו ימים ובודדים היינו, כי לא שמו לב לנו ולחלומותינו, כי לא כבדו אותנו אף בבקורת לשלילה, כי כאפס היינו.

והיאמן, כי גם עתה, כשהשעה משחקת לנו, אין העם ממהר להסתפח באלפיו וברבבותיו להסתדרות הציונית, שהצליחה כל־כך במעשיה, וכי ישנם עוד יהודים העומדים מרחוק לראות מה יעשה בנו.

אמנם כן. חכמים הם אלו שחכו עד כה; עתה יקל להם הדבר. ואולי חכמים עוד יותר אלו, המחכים גם עתה, עד שיהיה הכל מוכן לסעודה.

הלא כן דרשו חכמינו: זכה, מלאכתו נעשית על־ידי אחרים.

(נוי־יורק, ה' חשון תרע"ט)

עבודה כבדה ורבת אחריות הטילה על עצמה ההסתדרות שלכם ביסדה בפעם אחת שני מוסדים חשובים: את המשרד הטכני לקבלנות הבנין ואת הבנק למלאכה, שבא לעזרת הקואופרטיבים והיחידים מבעלי־המלאכה.

יודע אני את המרץ ואת מסירת הנפש, שבהם נגשים טובי חבריכם לסדור המוסדים האלו; ואולם הרשוני נא להזהירכם מראש, כי הצלחת המוסדים תלויה לא בעבודת ההנהלה והמועצה בלבד, כי אם ובעיקר ביחס האקטיבי ובעזרה המתאימה של רוב בעלי המלאכה העברים בארצנו.

כי מלחמה עתה לבעלי־המלאכה העברים בארצנו בעד קיומם, מלחמה לחיים ולמות במובן החמרי והרוחני.

אחד המנהיגים של מפגלת הפועלים, מר קפלנסקי, דרש מעל במת הקונגרס הציוני האחרון, כי בעלי־המלאכה (יחד עם כל בעלי המעמד הבינוני) צריכים לפנות את מקומם בארץ ישראל. זאת התורה הסוציאליסטית להלכה: מעמד בעלי־המלאכה צריך להבטל ולעבור מן העולם.

ולמעשה תומכת ההנהלה הציונית בשיטה זו: בקושי גדול היא משליכה פרורים לבעלי המלאכה לצרכים היותר חיוניים. וגם זה אך ורק לאחר שהיא מספיקה ככל האפשר את הצרכים ממדרגה השניה והשלישית של מעמד הפועלים.

בעשרות אלפים לירות יסדה ההסתדרות הציונית בנק לעובדים העברים בא"י; ומזה אי אפשר להסתדרות בעלי־המלאכה ליהנות, כי הלא לא פועלים הם. וכשיסדו בעלי־המלאכה בנק לעצמם הכניס הקונגרס הציוני בקושי גדול בתקציבו של חצי מליון לירות – אלפים לירות לבנק למלאכה, ואף את זה העמיד רק בשורה האחרונה, לאחר שימלאו את כל הדרישות של כל המפלגות והחברות.

ואתם, בעלי־המלאכה העברים, אינכם חפצים, כנראה, לפנות את המקום לאחרים וחפצים אתם להתחזק ולהתבצר בארץ במקומות שתפסתם בעבודתכם במרצכם בשורות הראשונות של הישוב העברי, אפשר הדבר, וטוב ומועיל הוא לבנין ביתנו הלאומי; מאמין אני בהצלחתכם ונכון אני לעזור לכם בזה בכל כחותי לחזוק המוסדים העוזרים שיסדתם.

ואולם לשם ההצלחה הזו נחוץ, כי לכל הפחות רוב בעלי־המלאכה העברים שבארצנו יבינו את המצב ואת ערך המוסדים הדרושים לטובתם.

ולא ישקוט בעל־המלאכה, שעודנו מקבל עכשיו עבודה בלי עזרת המשרד הטכני ושמשיג עכשיו הלואה שלא על ידי הבנק למלאכה, ולא ינוח ואל יהיה בטוח החבר הזה בקיומו לאורך ימים; ידע כי בעוד זמן מה יגיע תורו להדחף “לשורה האחרונה”, וכשל ונפל, והביט על ימין ואין תומך ועל שמאל ואין עוזר; כי על פי התורה הסוציאליסטית, המשתררת עכשיו בארצנו בעזרת ההנהלה הציונית שלנו, זה גורלו של המעמד הבינוני ובעל־המלאכה בכלל להטחן ולהרסק בין הגלגלים להיות מושלך מחוץ לחיי החברה ולהיות לזבל על שדות הכלכלה המודרנית.

הסתדרות מקצועית של בעלי־המלאכה ומוסדות משלהם לקבלנות ולאשראי, רק הם שיתנו את היכלת לבעל המלאכה העברי בארצנו להתחזק במעמדו.

* * * * *

ושמא תאמר: מאי איכפת לנו אם נחדל מהיות בעלי מלאכה ונהיה לפועלים? הבה נשקיף על הענין מן הצד האישי והלאומי, כי בזה נגלה סוד קיומו וערכו של בעל המלאכה העברי בתולדות עמנו.

שלשה הם ממלאים לכאורה, תפקיד אחד בחיים הכלכליים: העובד, הפועל ובעל־המלאכה; אולם שונים הם איש מרעהו באיכותם וערכם.

העובד ממלא איזה תפקיד שהוא בעבודה, שעל פי רוב אין הוא הקובע את תכניתה ולפעמים תכופות אין הוא המתחיל אותה או אין הוא גומרה; אין הוא בעל העבודה ואין הוא האחראי בעד איכותה ושלמותה. העובד נותן את שריריו לזמן ידוע לעבודה זו, בעוד שכשרונותיו וכחות נפשו מסוגלים אולי ומסורים אפילו בשעה זו לענין אחר לגמרי – הוא ממלא אחרי צו המפקדים.

הפועל הוא זה, שהתמחה במדה ידועה בפעולה שהוא משתתף בה. המומחה העקרי מבאר לו רק את התוים הכלליים והוא משלים את הפרטים בחלק הפעולה שנמסרה לידו; ואולם גם הפועל איננו אחראי בעד הפעולה בשלמותה, הוא הניח, למשל, את האבנים במקומן, בקיר הבית, בשטח ידוע או הכין בדיקנות מתאימה חלק ידוע של הבגד או הנעל, אבל אין הוא המשלים ואין הוא האחראי בעד כל הפעולה, הנהו רק פועל, אחד הפועלים, אבל לא בעל הפעולה, כי לא נתנה לו היכלת להשקיע את כל מרצו וכשרונותיו בתכנית הפעולה שהוא משתתף בה.

בזמננו החלו העובדים והפועלים ללחום על חופשת העבודה והפעולה; הם משתדלים להרחיב את גבול השפעתם ואחריותם בכדי לקבל לעצמם יותר ויותר מפרי התוצרת. למטרה זו הם מתאחדים ומסתדרים, ממנים מומחים ומפקדים משלהם; ואולם כל זה מועיל על פי רוב רק כדי להפטר מן הנצול החמרי, אבל עוד נשארים העובדים והפועלים בעמדתם במדרגה חמרית ורוחנית נמוכה מן המומחים המפקדים והמנהלים, שהם הם האחראים בעד מלוי התפקידים העקרים. בדאבון לב הקרוב ליאוש מספרים על ה“דמורליזציה” של הפועלים והעובדים בבתי החרושת בממלכת הסוביטים; כי אין העובד על פי פקודה מרגיש את כל גודל האחריות ואין הוא משקיע בה את כחות נפשו.

תקון גדול עשו בקבלנות של הסתדרות העובדים בארצנו למסור חלקי עבודה ידועים לקבוצים קטנים אחראים המתמחים בחלק זה של העבודה; אלו אינם עובדים על פי פקודה, כי אם ממלאים את חובת עצמם. אמנם מלוי תפקידים באופן שכזה הם אפשריים רק במקרים יוצאים מן הכלל; ובמקרים אלו מתקרבים העובדים והפועלים במלוי תפקידיהם לאיכותם וערכם של בעלי המלאכה.

בעל המלאכה מקבל על עצמו תפקיד ידוע למלא אותו בשלמותו. הוא האחראי בעד כל התפקיד, הוא משלים אותו כלו, הוא משים עליו את שמו ברבים; על כן הוא משקיע במלאכתו את כל כשרונותיו, הוא מסור לה בכל כחות נפשו, הוא בעל המלאכה להשלימה וליפותה. זוהי העבודה החפשית האמתית, הנעשית על פי נטיה פנימית. המלאכה נהיית לאומנות, ליצירה חפשית; כי על כן אנו מוצאים בספרותנו העתיקה את שמות בעלי המלאכה ובעלי האומנות כשמות נרדפים.

חופש הכשרון והנפש אשר למלאכה, היא שגרמה לעשות את בעלי המלאכה העברים לחטיבה מיוחדת גם בתנאים הרעים של חיי הגלות; אפילו הצרות הרבות לא דחפו את בעלי המלאכה העברים להתבוללות ולירידה מוסרית; בסביבתם השתמרו ביותר המסורת העברית, אם לא לתורה כי אז למעשה ולמדות טובות. בבתי המדרש (פועלי צדק) אשר לבעלי המלאכה נשתמרה יותר הפשטות העבריות, השויון והאחוה, שמה הזמינו גם מורים ומטיפים ללמדם פרק בתורה, באגדה ובספרי מוסר. הם לא השתעבדו לגדולים ולעשירים. זה לא היה אותו “עם הארץ” הגס, השונא את החכם והיה “קורע אתו כדג”; זה היה העובד החפשי, היוצר האומן, היודע את ערכו וגם את ערך האחרים; וקשר רוחני היה בין חכמי ישראל שידעו להעריך את הנהנה מיגיע כפיו ובין בעלי המלאכה העברים, ורבים מחכמי ישראל היו בעצמם בעלי מלאכה בנאים, סנדלרים ונפחים.

גם בדורנו זה, בבואנו להחיות את ארצנו ולבנות בה את ביתנו הלאומי, על בעל המלאכה לתפוס את אחד המקומות היותר חשובים. הסתדרות העובדים הכללית נכשלת במדה מרובה מדעת ושלא מדעת מחקוי התורות והמדות שאי אפשר ואסור לנו להסתגל אליהם, מכניסים הם אלינו את השקרים המוסכמים שאחרים כבר עמדו על טעותם; משרישים הם בלבבות את השנאה והטינא אשר במלחמת המעמדות הרגילה, ואשר אצלנו, במצבנו, היא גורמת יותר להרס מאשר לבנין, ובעל המלאכה, העובד החפשי האמתי, הוא שיכניס את שווי המשקל בחברתנו החדשה. בשדרות הרחובות של בעלי המלאכה נשאר הרוח העברי בצורתו הטבעית בלי כחל וסרק של זרים; במסירותם הנאמנה לעבודה, בלי גאוה מדומה, בלי שנאת חנם ובלי בוז לאחיהם בני עמם, שלא זכו עוד להיות בעלי־מלאכה כמותם, הם יהיו למופת לרבים מבני עמנו העומדים עתה על פרשת דרכים, ימשיכום למלאכה ויחנכום ליצירה ובאהבת אחים כיאות לבני עמנו.

ועוד דברים אחדים על הצד החלש שבמלאכה: אין בעל־המלאכה יכול במקרים רבים לגמור בעצמו את מלאכתו וצריך הוא לפועלים עוזרים; פה הוא מעומד בנסיון ויכול (אבל בשום אופן אינו מוכרח) להכשל בנצול עבודת העוזר. גם הסתדרות הפועלים משתמשת לפעמים תכופות בעבודת שכירים שאינם מחבריה, ורק חזקה היא, שההנהלה המרכזית קובעת חוקים ישרים שלא לנצל את העובד הבא מן החוץ. חובה מוטלת על הסתדרות בעלי־מלאכה לקבוע חוקים לא רק בשביל מוסדותיה, כי אם גם בשביל כל חבריה. חקים ישרים, אשר יגינו על הפועלים והעובדים מפני תאות הנצול הטבועה בכל איש פרטי ובכל מוסד כללי. לא נתנו החיים למלאכי השרת; וההסתדרות וההשגחה הצבורית הן כתריס בפני הנוטים לפריצות גדר.

ונשמרתם לנפשותיכם ולנפש המלאכה – זו צורת העבודה היותר חפשית ומושלמת.

מוסדותיכם החדשים: הלשכות לקבלת עבודות, הבנק למלאכה שיעזור לקואופרטיבים שלכם להכין חמרי עבודה ולאשראי בכלל – המוסדות החמריים האלו יעזרו לכם בהרבה לקיומכם החמרי ותקון הנפש הפרטית והצבורית.

שמרו על הסתדרות בעלי־המלאכה ומוסדותיה, השתתפו בהם בעצמכם בכל לבכם ונפשכם, כי אז בטוח אני שיבאו לעזרתכם רבים מטובי עמנו השואפים לתחיתנו האמתית; וגם ההנהלה הציונית סופה להכיר בכחכם ולהתחשב עמכם, כיאות להתחשב עם נושאי דגל המלאכה בישראל.

“המלאכה”, חוברת ג' שנה ב', כסלו תרפ"ד).

אפשר שחלוקה זו לפועלים ולבעלי מלאכה תראה מוזרה במקצת. האם בעלי המלאכה אינם פועלים? הרי הם הנם הפועלים בה"א־הידיעה, שהתמחו מנערותם במקצועותיהם, הפרודוקטיביים לאין ספק והנחוצים בחיי החברה; הם אינם עוזבים כמעט לעולם את עבודתם המקצועית ואינם ממירים אותה בקלה הימנה ופחות פרודוקטיבית; ואם במקרה יפסיקו את עבודתם, אי־אפשר להחליפם בנקל באחרים.

אולם עובדה היא שהשם “פועלים” ניתן דוקא לאלה שלא למדו “מקצוע”, לפעמים קרובות לפועלים מקריים, ארעיים ולפעמים (ביחוד אצלנו היהודים) אפילו לאנשים שבכלל אינם פועלים, רק לאלה ה“מרגישים את עצמם” בתור פועלים, ל“סתם חברים”, המתענינים במצבם של הפועלים או בתנועת הפועלים. אפשר לפגוש לעתים קרובות מאוד (ביחוד אצלנו היהודים), אנשים שהנם פועלים במדה זעומה מאוד, חצאי־אינטלגנטים או אינטליגנטים שלמים בעלי פעולה פרודוקטיבית המוטלת בספק גדול, הצווחים בגאוה: “אנו הפועלים”; ולעתים קרובות אפשר לפגוש אצלנו סתם “בני בעלי־בתים הגונים”, וגם בני עשירים, שאינם גוזרים על עצמם לא ליהנות לגמרי מכל מה שרכשו להם הוריהם הבורגנים מתוך ניצול הפועלים (ובמשך הזמן אפשר שגם הם בעצמם יהיו לסוחרים או לבעלי בתי חרושת כאבותיהם) – ובכל זאת תשמעו מהם לעתים קרובות את הפזמון “אנו הפועלים”. וכל זה מתוך שהם “משותפים ברגשותיהם עם תנועת הפועלים” או שהם מסיעים לה.

כל זה מובן מנקודת ההשקפה של תנועת הפועלים ואפשרי מנקודת ההשקפה של מלחמת־המעמדות; כי העיקר בנדון לפנינו הנה ה“פסיכולוגיה”, ה“פרולה” ו“מצב־הרוח המהפכני”, לאמור: ההתנגדות למעמד השני. היֵה מי שתהיה בביתך, אולם מתוך זה שאתה מסתפח על תנועתנו ועומד בשורה אחת אתנו, הנך מסיע לנו ליצור דעת קהל; אפילו באמצעים הכספיים, שנרכשו בחטא הנך כעת “חבר” אתנו. התרועע מחר עם השד עצמו אם היום עומד הנך במחנה שלנו והנך נלחם עם המעמד השני, הרי אתה שייך לתנועתנו יותר מבעל־המלאכה העובד, המסתפק רק בהיום שלו או בהשבחה מועטת ותיקון כל שהוא, ושאינו מסיע במלחמת המעמדות.

כל זה מובן. אפשר שאין זה כל כך מוסרי, ואפשר גם כן שאין זו הדרך הנכונה לפתרון שאלת הפועלים, אולם זה מתאים כיום למלחמת־המעמדות; ואין יוצאים למלחמה בכפפות־משי ולא בספר של מוסר מתחת לזרוע.

אולם שגיאה היא להשתמש באמרות אלו, ב“פסיכולוגיה” זו ובפרַזיולוגיה זו בשאלות ה“עליה” לארץ ישראל. אסור לזהות באיזה אופן שהוא את הציונות עם תנועת פועלים או להכניס לתוך תנועת תחיתנו את מלחמת־המעמדות; פשע הוא בהחלט מנקודת־המבט של העליה למסור את משפט־הבכורה לפועל המפלגתי ולהעמיד את בעל מלאכה היהודי, הפרודוקטיבי ביותר והמבוסס באופן כלכלי במדרגה נמוכה או בקרן־זוית.

מטרתה העיקרית של העליה היא להביא לארץ בהקדם האפשרי כל מה שאפשר יותר יהודים. לא נכנס הפעם בויכוחים, אם כדאי לנו להכניס כל יהודי שהוא, במקום להשאיר מקומות ריקים בארץ או להביא אפילו בלתי יהודים; נסכים הפעם לעיקרון, שהעולים הראשונים צריכים להיות בעיקר יותר לאומיים ויותר פרודוקטיביים. ודוקא מתוך נקודת השקפה זו צריכים היו בעלי המלאכה היהודים וביחוד בעלי־המשפחה שביניהם לתפוש את המקום הראשון בעליה.

בעל־המלאכה היהודי השָכיח, שנמצא בגיל הבינוני, נשמתו היהודית שלמה, הוא לא התפלסף מעולם ולא פקפק מעולם ביהדותו; היא נתונה בתוך דמו ומעורה בתוך נשמתו. המשפחה הפשוטה של בעל המלאכה היהודי העמל היא הנושא הטבעי של המדות היהודיות, של שירי העם והאגדות היהודיות והיא היא שמנחילה אותם לדור הבא; היא אינה מהולה בחיי האויר של הגלות, לא התבוללה ולא טומטמה ע"י השפעות זרות. משורש בריא כזה יצמח במהרה האילן היהודי הטבעי החדש.

גם מצד הכלכלי בעל המלאכה הוא “העולה” הכי מתאים והכי בריא וחזק. הארץ מתפתחת; יש בה עתה צורך בבעלי מלאכה טובים ממינים שונים. בין בני הישוב המקומי, הבלתי יהודי, מועטים מאוד בעלי־המלאכה ועוד יעבור זמן רב עד שיהיו אלה במדה מספיקה; מלאכתם של עשרות ומאות בעלי מלאכה היהודים תגרום, שלא יצטרכו להכניס מחוץ לארץ תוצרות רבות מעובדות בזה יקטין בעל־המלאכה שלנו את כמות הרכוש המוצא מארץ ישראל חוצה לה; והריוח שלו ישאר בארץ.

יחד עם זה בעל המלאכה היהודי הוא גם המהגר הכי זול והכי נוח. בשביל להפוך יהודי לאכר נצרכים לאלפי דולרים בשביל אדמה, בנינים, כלי־מלאכה ובהמות; כדי להיות סוחר נצרכים לסחורה מוכנה מראש; כדי לחיות מעבודה בבתי חרושת, הרי צריך שמי־שהוא ישקיע הון רב (לפחות – מאות אחדות דולרים בשביל כל פועל). לבעל המלאכה נצרכים רק כלי עבודה מועטים, בעת שלחמרי העבודה דואג המזמין. ואם בעל המלאכה התישב כבר באיזה מקום ומצא לו עבודה, אין לך מה לדאוג לו, חוץ אולי למוסד כספי לשם מתן הלואות קטנות ובטוחות.

מתוך יוקר החקלאות מתחילים לחשוב עכשיו בארץ ישראל על ערי־גנים, על חלקות אדמה קטנות שתספקנה למשפחה, כדי שתהיה לה התוצרת החקלאית הנחוצה ביותר, באופן שבעל המשק ובני משפחתו יוכלו להשתמש בשעות הפנאי שלהם לתעשיות־בית שונות. מי מתאים יותר מבעלי המלאכה להתישבות ממין כזה, שישתכר ע"י תעשית־הבית שלו לפחות חלק הגון מצרכיו?

ובעלי מלאכה אלה, המתאימים כל כך לעליה, זקוקים גם הם עתה עד מאד לעליה זו. מאות ערים ועירות יהודיות נחרבו ברוסיה ובאוקרינה, בישובים שנשארו לפליטה מושלכים הם – לפעמים בכוח – מהחיים הכלכליים על ידי המהפכה הסוציאליסטית; מפאת הרגליהם ומצבם המשפחתי אין הם יכולים להתאים את עצמם בשום אופן לצורות החדשות של החיים הכלכליים; הלחץ המוסרי של הקומוניסטים היהודיים בעלי־ההפקר, המנסים בכל הדרכים לכבות כל ניצוץ של יהדות, והאינקביזיציה שהנהיגו, פוגעים בעיקר ובראש וראשונה בבעל המלאכה החלש באופן תרבותי וכלכלי. ואם רוצים בעלי־המלאכה להשאר בחיים ולהיות יהודים, מוכרחים הם להגר באלפיהם. אם יצא משם לאמריקה הרי, מנקודת ההשקפה היהודית, הציל רק את עצמו; בניו נתונים לכל הפחות בתשעים אחוזים לסכנת התבוללות ממין חדש מפאת הכיוון השולט בין הפועלים היהודים האמריקאיים, אפילו ב“ארגונים” שלהם ובאגודותיהם המקצועיות. אלפי בעלי מלאכה היהודים יכולים להציל את מהותם ואת עצמיותם הלאומית, של עצמם ושל בני משפחתם, רק בארץ ישראל.

וכשמדברים על הצלתם של בעלי המלאכה היהודים, אין הכונה רק לאותו הטיפוס המסורתי של בעל־המלאכה, אלא גם לאלפים רבים של יהודים אחרים, מי שהיו לפנים סוחרים זעירים. גם הם נלחצים בכוח מתוך החיים הכלכליים שאין הם יכולים לשנות את מערכות לבם והלך־נפשם ולהכניס לתוכם את ה“רוח הפרוליטרי” ולהרגיש את עצמם “פועלים” פשוטים. מהפכה זו בלתי אפשרית אצלם מפאת גילם ומפאת ה“פסיכולוגיה” שלהם. אולם יכולים הם ללמוד מלאכות שונות ולהיות גם הם לפרודוקטיביים ולהציל באופן כזה את עצמם. וזה אפשר להם, שוב פעם, – רק בארץ ישראל.

וסבורים אנו שגם להרבה בעלי מלאכה יהודים שבאמריקה – עד כמה שהם רוצים להציל את עצמם מחיי ההפקר שאין בהם לא אנושיות, לא משפחה, לא שבת ולא חג, ללא ניצוץ יהודי, – ובעיקר, אם רוצים הם שבניהם ובנותיהם ישארו יהודים – היו יכולים להסיר מעליהם מסוֶה בושת־השוא ולעבור לארץ ישראל. אגוד־הפועלים, שביתה, לחם, תיאטרון – הכל טוב ויפה, אולם מה נשאר להם מיהדותם חוץ מ“עליה” לעתים רחוקות ב“מנין” ו“קרקע” מבטח בבית הקברות שעל “מאונט סיני”, והרי בניהם מוחלים כבר על ה“עליה” ואין הם חושבים אפילו על קבר ישראל. האם אין זו מצוה של פדיון שבויים ממש, להציל גם את קצת מהיהודים האלה ולהעבירם לארץ ישראל? מילא, היהודים “בעלי־הבתים” שבאמריקה מקוים להיות למליונרים; לא כדאי להם לעלות עתה לארץ ישראל; הנוער האינטליגנטי נרשם ב“צעירי ציון”; מתוך זה הם מתקרבים ל“פועלים” ופטורים הם מעלות לארץ ישראל; אבל הרי לבעלי־מלאכה היהודים אין גם באמריקה יותר מלחם, תרבות של “צרור המכתבים” שב“פורברטס” והלאומיות שב“נייעם אמת”; ומדוע לא ינסו, אם כן, לארגן אותם לשם ארץ ישראל, במקום שאפשר שיוכלו לסדר לעצמם חיים יותר אנושיים ויותר יהודיים?

מתוך כל זה יוצא, שבעל המלאכה צריך היה לעמוד בשורה הראשונה של העליה. והאם אין זו מחובתה של ההסתדרות הציונית להקדיש ליסוד בריא זה את תשומת לבה בראש וראשונה ובמדה הכי רחבה, מיציאתו מהגולה ועד התישבותו בארץ ישראל.

למעשה, רחוקים אנו מזה במשך השנים האחרונות מרחק רב. בלשכות העליה הציונות היו כמעט תמיד דוחקים את בעל המלאכה לידי ה“פועלים” הצעירים המאורגנים; והאחרונים היו מתיחסים, באופן הכי טוב, לבעלי מלאכה ובעלי המשפחה בני הגיל הבינוני (החשוד קצת בפסיכולוגיה בורגנית), כמו לאזרחים ממדרגה שניה. גם בההנהלה הציונית בארץ ישראל לא מצאו עניני בעלי המלאכה הבנה מספיקה. בא־כחם הכי קטן של הפועלים המאורגנים היה משיג יותר בנקל הלואה לצרכים הפחות תכופים של חבריו, מאותו אדם, שבא לשם הענינים התכופים ביותר של בעלי המלאכה, והיה מבקש סכומים קטנים מאד, שיכלו להועיל הרבה לבעלי המלאכה ולמשפחותיהם, בשביל שיוכלו להתישב על האדמה ולהכות שרשים בארץ.

זה הוא הצד הכלכלי שבשאלה. נתבונן־נא לשאלה זו מהצד המוסרי והרוחני. אין שמים לב לגמרי לבעל מלאכה העולה; אין מזכירים לגמרי את שמו בספרות הציונית ובדרכי־התעמולה שלה, כאילו בעל־המלאכה לא היה קים כלל; כאילו שאיפותיו ויסוריו בדרך מהגולה ובתקופת המעבר בארץ, כמו גם התוצאות הטובות של התישבותו והסתדרותו בארץ אינם נוגעים לשום איש, אינם מענינים את מי שהוא ואינם יכולים לשמש לשום קבוץ בתור דוגמא.

ושמא אין בעל־המלאכה הפשוט באמת “חלוץ”? האם הראה בכל מאמציו לעזוב את הגולה ולהתערות בארץ פחות אומץ ומסירות לאומית מאשר הבחורים החלוצים בעלי הזכויות המרובות? תפישה זו אינה מתאימה בהחלט לאמת המעשית.

הבחור הרוָק צריך היה להחליט רק בנוגע לעצמו; אין הוא אחראי בעד אחר זולתו. כשהחליט לעלות לארץ – הרי הוא מוצא שם מיד חברים וידידים, מסודרים ומאורגנים. הלא הוא “החלוץ” המפורסם והמשובח; הוא בטוח שיעזרו לו בדרך בבואו לארץ. וכשהוא בא, מקבלים את פניו בהסתדרות בעלת־מנגנון, המוכן מראש לשם חיפוש עבודה, אשראי ותנאי החיים הרוחניים, המתאימים לו.

בעת שבעל־המשפחה צריך היה לעבוד קשה עד שעלה בידו להוכיח לאשתו ולילדיו שיש צורך לעלות לארץ ישראל; הוא אחראי גם בעד צרכיהם החמריים והרוחניים. בדרך הוא בודד לנפשו, בלי האוירה החברותית החגיגית, כי הוא אינו יותר ממהגר חילוני פשוט; הדרכִּיה והויזות עולות לו בקושי וגם במחיר יותר גדול; והיה אם יחלה ילד בדרך, הרי הוא סובל יסורים ממשפחתו, והיא סוחבת אותו חזרה הביתה. וכשהוא מגיע כבר לארץ ישראל, הרי הוא בודד גם שם ותועה ברחובות בלי שום עזרה חברתית. כל התנאים האלה ידועים לו אמנם מראש; ואם בעל־המשפחה שואף בכל זאת לארץ ישראל ובא לשם למרות כל המכשולים האלה, האם לא הראה די כשרון להקרבה עצמית, עד כדי שיהיה גם הוא ראוי והגון לשם “חלוץ”.

והאם הראה בעל המלאכה איש־המשפחה פחות אומץ ורצון להקרבה עצמית בארץ גופה ברגעים הקשים של ההתנפלויות וההגנה?

לא? עינו בסטטיסטיקה; בימי המלחמה עזבו את הארץ פועלים רוקים לרוב מאד ובעלי מלאכה – באופן יחסי – הרבה פחות. ורבים מהם מתו אז בארץ מרעב וממחלות. בשעת ההתנפלויות וההגנה בירושלים וביפו עמדו בעלי המלאכה ובניהם בחזית יחד עם הנוער. ומי כותב כעת המכתבים היותר זעומים מהארץ, מי מבקש יותר כרטיסים מקרובים עשירים באמריקה, מי מהגר עכשיו יותר מארץ ישראל: החלוצים הרשמיים של הנוער או בעלי המלאכה הפשוטים? – ואם כן, מדוע כה צרה עין כולם ביהודי העובד הפשוט הזה ומונעים ממנו את התואר “חלוץ”, ההולם אותו כל כך? מדוע אין מזכירים אותו בתעמולה? מדוע אין מעמידים אותו למופת לשאר היהודים הפשוטים, שיעשו כמעשיו וילכו לחיות כמוהו בארץ?

לא כאן המקום לבאר את סיבות היחס הזה לבעל המלאכה היהודי מצד ההסתדרות הציונית; דבר זה היה מושך אותנו יותר מדי לתוך התסבוכת של הפוליטיקה הציונית הפנימית. מטרתנו כאן היא רק להראות על העובדה הזאת הבלתי נורמלית ב“עליה”, שלנו. רצוננו רק להדגיש את השגיאה הגסה הזו הדורשת את תקונה.

חוץ מהתיקונים שיש להכניס בכלל ביחס לבעל המלאכה, לבעל המשפחה, ל“חלוץ” בדרכו לארץ ובבואו לשם, נראה כאן נקודה אחת שהיא הנה החשובה ביותר בסידור חייו של בעל המלאכה בארץ והיא: עלינו לתמוך במוסד האשראי שיסדו בעלי המלאכה לעצמם בכוחותיהם המעטים בארץ ישראל.

ההנהלה הציונית יסדה בנק בשביל הפועלים היהודים והשקיעה בזה יותר משלושים אלף לא"י. אפשר היה להאמין שבנק זה ישמש לכל היהודים העובדים בארץ ישראל; כל יהודי בגלות, הקונה מניה של הבנק הזה, מאמין בזה אמונה שלמה גם כיום הזה.

אולם המוסד הזה נמסר ע“י ההנהלה הציונית ל”הסתדרות הפועלים“. לפי דעתה אין הבנק יכול לשמש לצרכי בעלי המלאכה, שאינם מסכימים לגמרי לעיקרונים של הפועלים המאורגנים. לא נלחם כאן בנקודת השקפה זו: הרי לכל יהודי ישנה הזכות ל”מצה שמורה".

אולם גם שאר אלפי היהודים העובדים אינם בנים חורגים לעם היהודי, וגם להם נחוץ מוסד לאשראי, כדי להגדיל את כשרון העבודה שלהם וכדי לאפשר את קיומם בארץ.

בלי האשראי ההכרחי מצדו של בנק־הפועלים יסד מרכז בעלי המלאכה בארץ ישראל בנק משלו בשם “אגודה קואופרטיבית למלאכה, תעשית בית ומשק בית”. ע"י האשראי של הבנק הזה יוכלו בעלי־המלאכה להכין במחיר נוח ובזמן קצר בערך מכשירים וחמרים לעבודה; האשראי הזה יחזק את עמדתם, כשצריכים יהיו לקבל עבודה קואופרטיבית ממינים שונים (עבודת בנין, רהיטים וכו', כמו כן יוכלו גם להתישב בערי גנים בעזרת אשראי לאדמה ולבנינים, שיתן להם הבנק הזה.

חובתה הקדושה של ההסתדרות הציונית היא לתמוך בבנק הזה בסכום של 20–25 אלף לא"י באותם התנאים שעזרה לבנק הפועלים. את הסכום הזה יש להכניס בתקציב הציוני לשנה הבאה.

כי גם בעלי־המלאכה היהודים הנם – פועלים יהודים.

דבר טוב יש לנו הציונים בעולמנו: הדור הבא הולך בדרכנו. אשרי שזכינו לכך!

את אשר יגורנו לא בא לנו. לבנו היה מהסס: “אם לא האחרונים במשוררי ציון הננו”. חששנו: אולי רק העיירה והחדר העברי, הדת והספרות העתיקה, הד הסביבה העברית והמסורת העברית, הם הם שהיו יכולים למצוא את בטוים החדיש בחבת ציון ובציוניות; לא כן הדור שיחונך על לאומיות עברית גרידא.

והנה באה המציאות הנעימה וטפחה על פנינו: עוד בטרם שקפצה הזקנה עלינו, בעודנו צועדים צעדי־און ונושאים את הדגל ברמה הדביק אותנו דור חדש, מלא עוז וחיל, והוא אומר לעבור עלינו בדרך שהתוינו לפניו; הוא מתכונן לקחת את הדגל מידינו ולהחיש אתו קדימה ביתר שאת וביתר עז.

והדור החדש הזה הוא לא רק מרגיש, חש ושואף, כי־אם גם הולך, בא ועושה; הוא לא רק נותן הבעה גלויה ומוחשית לכל מה שהיה חבוי ותופס בעמקי נפשותינו, לכל מה שאצלנו המתחילים, המנסים והמעריצים היה בבחינת ליבא לפומא לא גליא, – אלא שהוא הולך ומתגבש בחטיבה של הגשמה. הדור הזה איננו מוצא את ספוקו בהתעוררות והתרוממות הרוח, כי־אם צועד ומתקרב אל מטרתו, הולך ותופס את המקום היותר חשוב “בארץ ובעבודה”.

אדם מתקנא בכל, חוץ – מבנו ותלמידו.

ואם גם הדברנים שבהם באים לפעמים בשטף מלולם לבטל את כל מה שיש בעולמנו בלעדיהם; ואם גם העזים שבהם מתחצפים לפעמים לבעוט ברגל גאוה בכל אלה, אשר התוו וסללו את הדרך והמיישרים עוד היום את ההדורים לדור החדש הזה – מה בכך? זאת היא היוהרה של כל שחרות ובחרות, ששמריה עודם תוססים בקרבה, וזאת תורת הקנאות לכל נושאי בשורה של דת חדשה, לפני היותה די בטוחה ביקומה. רק באופן זה מחדשים ויוצרים, בוראים ותופסים עולמות…

* * * * *

אלא שבשום אופן אין בקבוצות של ותיקים אלו לבדן די חומר מספיק לבנין ביתנו הלאומי. יש לנו פועלים ועובדים… והעם איפה הוא? היו מהתלים בעיירה זו שבליטה, כי כל תריסר בתיה עמדו מחוץ־לעיר. האם כעיירה זו נבנה את ביתנו הלאומי מחוץ־לעמנו?

פועלים ועובדים! ומה הדין אם הגלות הארוכה עשתה שמות בעמנו, רסקה את כל אבריו ותנתקם במשך דורות מפעולה ועבודה פרודוקטיבית, הפכה אותו לעם של מתווכים, סוחרים, חנונים ו“פדלרים”; מה מקומו וחלקו של העם הזה בבנין הלאום?

רבים מאתנו, בכל מה שיש טוב ונכון בקרבם, חשים במתק המלים “פועלים ועובדים”; ואולם מה נעשה אם דבר זה לא בשפתים יוקח? מה נעשה לאמת מרה זו, שמעטים אצלנו מאד־מאד הפועלים והעובדים, ומעטים גם אלו שיהיו עלולים להיות בעתיד הקרוב פועלים ועובדים אמיתיים? ומה נעשה לכל יתר העם?

תיתי לאלו המעטים, שהחליטו בעצמם ושמאמינים בעצמם שיהיו פועלים ועובדים בארץ־ישראל; הלואי שיעמדו בדבורם ובנסיונם זה; רווקים הם ברובם ובעלים לעצמם. אבל מה יעשו רבוא רבבות המוניהם, שהם בימי העמידה עם הרגליהם ומשפחותיהם, אשר אם גם יחליטו לשבר ולשנות את עצמם – דרוש יהיה כימי דור שלם, עד שיהיו הם ובניהם אחריהם בין הפועלים והעובדים? מה חלקם של אלו בתחיה ובבנין הלאום?

הלא אם לשמוע להכרזות אלו המדברים בשם שלטון הפועלים בארץ עתידנו, היינו צריכים לשער, כי כל מי שאיננו בטוחים בו, שיהיה פועל ועובד גמור, לא יתנו לו, ולכל הפחות לא יעזרו על ידו, לבוא אל הארץ. וכי הקריאה של שערים פתוחים פירושה, אם כן, רק לפועלים ועובדים?

ואולם הלא דרוש הרוב העברי הכמותי בארץ־ישראל. בזכות זה בודאי שיעברו בשתיקה גם על כניסת יהודים אחרים, אלא שהם יהיו מוגבלים בזכיותיהם – מין אזרחים ממדרגה שניה – עד שיסתגלו הם או בניהם אחריהם להיות פועלים ועובדים.

נניח כי נשתדל להקל על היהודים שבארץ את מצב המעבר; נצרף את המורים והפקידים לסוג העובדים; נרשה לכל מי שהוא; נער, זקן וטף להסתופף בדגל העבודה, ולאו דוקא שיעסקו בעבודה. ואולם כל אלו הלא יהיו על היותר רק מעוט דמינכר בתוך המוני העם בעת העליה הגדולה. שאר היהודים, אלו שלא יחפצו או לא יוכלו לשקר בעצמותם ומהותם, אלו הלא יודו, כי עוד אינם פועלים, כי ברוב או במעט מחויבים הם עוד להשתמש בעבודת אחרים. מה יהיה אז גורל שאר היהודים האלו, שהם הרוב המוחלט בדורנו זה? האמנם יהיו הם אצלנו אזרחים ממדרגה השניה?

* * * * *

“רק עבודה ועובדים!” ואולם אל נא נשכח כי נחוץ גם שדה לעבודה וגם מכשירי עבודה, ואת זה הלא צריכים להספיק כל היהודים האחרים.

וכלום אפשר לבוא ולומר לרבבות אלפי ישראל לאמר: שמעו נא אתם סוחרים ורוכלים, חדלי האישים, רקבון האומה. – אתם שאין לכם לא רגש היופי ולא היושר, אתם המתנגדים בעצמותכם ללאומיות העברית ולציוניות האמתית (כל אלו דברים שנאמרו בעל־פה ובכתב מצד מנהיגי הפועלים והעובדים כלפי כל יתר היהודים שמחוץ למחיצתם), אתם הבו נא את פרוטותיכם הטמאות ואנחנו כבר נדע איך לטהרן ולהשתמש בהן לבנין הבית הלאומי, שלא יהיה לכם בו חלק ונחלה. הלא לא יאבו ולא ישמעו ולא יתנו גם את פרוטותיהם שהן כל־כך נחוצות לעבודת הבנין.

והלא לא רק הפרוטות ישנן לרבבות היהודים האלו, כי־אם גם רכוש גדול של הרגלים, חריצות וכשרונות ליצור ולפתח מלאכות, אומנויות, תעשיה ומסחר, אשר בלעדיהם קשה, וכמעט אי־אפשר, להשתמש גם בעבודת הפועלים והעובדים.

מעשה ברבי שהחסידים באו להתאונן לפניו על מתנגד אחד שהוא מחרף ומגדף. אמר להם הרבי: השליכו את המנוול החוצה! – רבנו, קראו החסידים, הרי הוא עומד ומחרף בחוץ… – אם כן, ענה הרב, משכוהו פנימה, ואחר־כך תשליכוהו משם.

הרבה, הרבה עוד יש לנו למשוך ולהכניס פנימה עד כדי שיהיה לנו אחר־כך מה להשליך משם, עד כדי שיהיה במי ובמה להלחם שם. ואם נקדים לתרוע הלא יברח הדוב בטרם שנגש להסיר את עורו מעליו.

ולאידך גיסא, אל נא נחשוב, כי כל כך קל להוציא את הפרוטות מכיסיהם של אלו; גם הפרוטה אינה ניתנת לדברים כאלה של בנין לעתיד לבוא, אלא מתוך רגש והשתתפות נפשית; וכדי לעורר את הרגש הצבורי וכדי לפתח את היחס הנפשי בלב הרבים הנותנים, נחוצה עבודה רבה של הסברה, למוד וחנוך, נחוצים לזה כחות רבים שכליים ומוסריים. והלא ידוע לנו פרק בפדגוגיה, כי בשביל למוד וחנוך, בשביל נטיעת המדות בלבבות, בשביל התפתחות של כחות שכליים ומוסריים, לא סגי בדבור־פה בלבד, בספורים יפים על־דבר מעשי אחרים; אלא צריך שהחניכים והתלמידים יהיו מודרכים בהדרגה “הלכה למעשה”, יהיו פועלים ועושים, עד שההרגל נעשה להם לטבע; ונחוץ עם זה שהתלמיד ירגיש את היחס הנפשי של המורה, שהוא איננו מטפל בו רק משום דרוש וקבל שכר, כי־אם ובעיקר, מפני שהוא ידידו הנאמן והמסור המאמין בכחותיו ובעתידו.

וזהו אולי סוד אי־ההצלחה בהטפתנו דוקא בשנים האחרונות, לאחר הנצחונות הפוליטיים הגדולים ולאחר שהדרך היתה פתוחה לפנינו. כי הנה קבלו את ארץ־ישראל בעד עם ישראל, אבל אין נותנים לעם לנגוע בה. עומדים ומטיפים להמוני עם ישראל, כי הם אינם מסוגלים עוד ללכת ולבנות, כי חלשים הם יותר מדי, כי הם אינם מסוגלים לקיים שם את התורות החדשות, שנתקבלו עתה בעולמות היותר חדשים. ובכן יעמוד נא עם ישראל בחוץ ויתן את הפרוטות ויחכה עד אשר אלו המעטים, המעידים על עצמם ועל “חבריהם” שהם הטובים והמעולים שבאומה יכנסו ויסדרו את כל הענינים, ואז אולי ירשו גם לשאר היהודים להכנס אל הארץ.

אין קוראים את העם לפעולה, אין מושכים אותו לעבודה עצמית, למשוך בעול, לסדרו שילך ויעבוד ויסבול, באופן, שלרבים מן היהודים יהיו קרובים, עצמם־ובשרם, אנשים כערכם שיעבדו שם, שיספרו ויכתבו להם על אודות סבל חייהם ושמחת חייהם, על תוגת החרישה והזריעה ועל שמחת הקציר והבציר. באים ומספרים לעם על אודות מין מיוחד של פועלים ועובדים רמי המעלה העוינים אותו, הלועגים לו, החושבים אותו ברובו להולך למות עם הפסיכולוגיה שלו ועם כל סדרי חייו. והוא, כל יתר העם, צריך לתת את פרוטותיו ודיו. “אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דינו”.

* * * * *

לא, אחי! אין לועגים כך לעם רש, השואף להציל את עצמו מן הדליקה ומרקבון הגולה. אסור לדחוף את אלו המוני העם השואפים לגאולה, אלא שהגולה עשתה שמות בגופם ובנשמתם, עד שקשה להם עתה לעמוד על רגליהם בפעם אחת.

האם הרחמניה והאח הנאמן, כשבאים להציל מן הדליקה מטפלים בבן החולה ובאח הנגוע, ואינם ממהרים לתפוס בידיהם את היותר קל לשאת ולהחלץ למרחב. גם אלה הטובים שבנו, השואפים להתפרץ מן הגולה וללכת קוממיות לארצנו, חלילה להם לנער מעל גבם את רבבות אלפי ישראל, שנפגעו בזוהמתה ובארסה של הגלות.

ואין בדברים אלו ובקריאה זו כלל וכלל משום בקשה ורחמנות; אין העם מבקש רחמים אפילו מאת טובי בניו. פשוט, לא סגי בלאו הכי. “השרידים היחידים” לבדם לא יבנו את הבית; ואם גם נדבות כל העם יאספו אליהם לא ימצא להם.

גאולת ישראל באה לא לשם יסוד ממלכת כהנים לבד, אלא כדי שישוב כל העם לתחיה.

הפועלים, העובדים ושאר היהודים – יחד.

בכונה רצויה מאוד נגשה חבורת אידיאליסטים לעשות מהפכה בחיים החברותיים והכלכליים ברוסיה ולתקן עולם במלכות של צדק ויושר. איזו אלפים או גם איזו רבבות חברים מסורים ונאמנים לרעיון הקדישו את כל כחותיהם לעבודת הקדש הזו, נוסף על זה היו איזו מאות אלפים בצבא האדום, שברובם הגינו על המצב החדש אולי לא מפני מסירותם לרעיון, כי אם מפני שזה היה האמצעי היותר בטוח להנצל מקור, מרעב ומכל מחלה ופגע. הנצחון היה מלא, הממשלה תקיפה והעתיד, כמדומה, בטוח.

ואולם לא איכשר דרא, עוד לא הגיעה השעה.

אל המעוט המסור והנאמן לרעיון התחברו רבוא רבבות מן הגרועים אשר במשטר הקודם; הארץ נמלאה שוד ורצח, דם נקיים ואנקת אומללים; והתוצאות בכללן: חורבן, הרס וכליון. אלו שידעו להרוס לא היה בכחם לבנות העם והמדינה – על עברי פי פחת,

המנהיג הגדול, הנביא והמורה היה הראשון שהכיר בטעותן של התורה והמצוה, ולו היה די כשרון ומרץ להכריז על פשרות ותקונים, בהוכחו שאין הדין יכל לקוב את ההר. תבדה הבולשביות – ובלבד שרוסיה תקום לתחיה.

ובזה גדול ביותר כחו של לנין אשר התרומם מעל לראשו כדי להעלות את רוסיה מן התהום. אולי לא בגופו בלבד חלה לנין, כי אם גם בנפשו… הגיעה שעתו להפטר מעולמו, מ“גן־העדן” שלו. תבדינה התורות, יבדו המנהיגים ובלבד שלא תשוב הארץ לתוהו. קובעים ברוסיה הבולשבית שיטה כלכלית חדשה, (N.E.P.) New Economic Policy השבת רכוש, רשיונות למסחר, חוזים עם הממשלות הבורגניות, קונצסיות לחברות עשירות בנכסי הלאום, והן יכולות להעסיק פועלים כרצונן; מעמד חדש של בורגנים ברוסיה המועצית. כי כך הוא כח החיים; אי אפשר לעשות פסיעות גסות יותר מדי בסולם ההתפתחות החברותית והכלכלית.

* * * * *

והרבה יש לנו ללמוד בענין זה מרוסיה. אמנם שקר עונים בנו אלו האומרים, כי מרבים לבוא לא"י אנשים במטרה בולשביסטית; ואולם המהפכה החברותית והכלכלית שברוסיה השפיעה לא מעט על הסדור הצבורי בישוב העברי בארצנו, ביחוד במה שתלוי בהנהלה הציונית. ההד הבולשביסטי חדר לארצות יותר רחוקות מרוסיה בגשם וברוח והשפיע על ממשלות יותר מסודרות ואמיצות מארצנו ומהנהלתנו; ואין כל פלא אם גם אצלנו נשמע ההד והורגשה ההשפעה, בשגם כי תנאים מיוחדים היו אצלנו להכשיר את הקרקע להשפעה שכזו.

הרעיון של שיבת ציון היה קשור מתחילתו עם השאיפה לתקון הנפש העברית על ידי סדרי חיים חדשים המיוסדים על הצדק והיושר האנושי; נביאי ישראל היו אור לנתיבתם של חלוצי הישוב הראשונים. כשהיו הסוציאליסטים מונים בנו על עבודתנו המשותפת עם הרכושנים היינו משיבים להם: נחיה ונראה, איזה סדר ומשטר יהיה לנו בארץ העברים אז, כשנבא שמה והכל יהיה תלוי בנו. גם הד"ר הרצל הכריז באחד הקונגרסים הראשונים, כי אין אנו שואפים לחברה חדשה סתם, כי אם לחברה יותר טובה; ועדים המה העממיות שבהסתדרות הציונית, עקרי התקנות בבנק הלאומי וביחוד בקרן הקימת לישראל.

והנה כשהגיעה השעה של הצהרת בלפור ולהנהלה הציונית היה צל של ממשלה, ועל ההסתדרות הציונית היה להניח את היסוד לסדור החברה החדשה, – מובן הדבר, כי הטובים שבנו מהרו אל משאת נפשם, אל הצדק והיושר האנושי אשר חזו לנו נביאינו, אל החופש ואל השויון המוחלט, אל העבודה הפוריה ואל היצירה החפשית ורצו לקבוע את כל אלו כאבני פנה למוסדות בבנין הבית הלאומי. ואם באותו הזמן קבעו ברוסיה הבולשבית מדות ומשקל לצדק וליושר האנושי ודמות לסדרי חברה נכונה וחפשית, אז אמרו בנינו־בונינו להשתוות להם לכל הפחות בעבודתנו בארצנו. האומנם לא תהא כהנית כפונדקאית? ונכדי הנביאים האומנם יעמדו במדרגת ההתפתחות האנושית למטה מהעם הרוסי. רבים מאלה, שנפל בגורלם עתה לפקד על הבנין, עמדו לפני שנים בקשרי מלחמה עם הסוציאליסטים שהתנגדו לציוניות, ומה שמחו הם עתה להראות למתנגדיהם הקודמים, מה יפעל ישראל כשהגיעה שעתו לבנות.

השאיפה היתה בלי שום ספק רוממה והכונה רצויה מאוד אלא – אלא שאצלנו על אחת כמה וכמה שלא איכשר דרא, והתנאים עוד אינם מתאימים כלל וכלל לשמים החדשים ולארץ החדשה אשר חזו לנו נביאינו. יבא יום ובנינו אחרינו יגיעו אל המטרה שאנו שואפים אליה, והם עוד יציגו לעצמם מטרה ממנה והלאה; ואולם לעת עתה עלינו לבנות רק בחמרי הבנין אשר לפנינו.

הפסיעה הגסה לקחה הרבה ממאור עינינו. הלכנו בסנורים, ועתה הננו מגששים למצא את הדרך הנכונה לפנינו. הבה נעשה כמתוקנים שבאומות להודות על עותתנו ולהכריז על שיטה חברותית וכלכלית חדשה, המתאימה לנו ולמצבנו.

* * * * *

ברוסיה הלאימו את כל הקרקעות וגם אנו הכרזנו על הלאמת הקרקע. אלא שממשלת המועצות לקחה בכוח את הקרקעות מאת האצילים ותחלקם לאכרים העובדים; ואנו, אשר בכסף מלא ובקושי גדול נאלצים אנו לקנות כל צעד ושעל של אדמה, אם אנו הכרזנו על ההלאמה, הלא פרושו הוא שלא יעיזו יהודים פרטיים לרכוש לעצמם בכספם אדמה בארצנו כי אם בפרוטות הנדבות אשר לקרן הקימת לבד נגאל את ארצנו; איזו עשרות אלפים דונמים בשדות ואיזו מאות אלפים אמות בערים בכל שנה ושנה – צאו וחשבו, כמה יובלות שנים דורשים לנו, בכדי לגאול לכל הפחות חלק הגון מארצנו.

ועוד יותר מזה. שם לקחו אדמה מאציל אחד ויחלקו למאות עובדים, ופה אנו מאספים איזו אלפים דולרים ממאות מנדבים עניים וקונים בעד זה כברת ארץ של מאה דונמים ויותר לתתה בחכירה עולמית, כלומר כמעט במתנה גמורה לאיש אחד; והלא עוד מן הנחוץ לתת ליחיד זה בהלואה כהנה וכהנה לבנינים ולסדור המשק. אם כן, איפא, מה היא ההלאמה?

ילכו נא רבים מבני הלאום העברי לרכוש לעצמם קרקעות בארצנו, כל איש בכספו כפי מדת יכלתו האמתית, נעורר, נמצא ונסדר את היהודים האלו למאותיהם ולאלפיהם, נעזור להם בעצה ובהוראה ברכישת הקרקעות ובישובה; כברות ארץ גדולות תעבורנה בכל שנה ושנה לבני הלאום העברי, וזו תהיה ההלאמה הנכונה כיום.

יש שואלים: מדוע לא יתן כל אחד את כספו לקופת הלאום ויקבל אחרי כן את חלקו מן הקרקע הלאומית. ואולם פשוט מאוד; “לא איכשר דרא”! עוד אין איש בטוח, כי הוא או קרובו יקבל מאדמת הלאום אף החלק ממה שנתן; כי מכיון שנפלה פרוטה לקופת הלאום, הרי היא לא ברשות הלאום כי אם ברשות הפקידים והממונים; ובדורנו זה, אף במשטר היותר צודק וישר, הרבה מפלגתיות עושה והרבה “יחוסים” טובים עושים; פשוט כל אחד מכיר היטב רק את אשר סביבו והקרוב אליו.. על כן נותן היהודי רק נדבה קטנה בערך לקרן הקימת וביתר כספו הוא חפץ לעשות כרצונו. מדוע לא נשים לב ליהודים אלו ולכספם זה, שבו נוכל לגאול את ארצנו?

* * * * *

ברוסיה הלאימו את המסחר ואת החרושת, ואצלנו בארץ ישראל גם כן החלו לדבר על ההלאמה המוחלטת של החרושת, כי עליה להבנות רק בכספים הלאומיים, והביטו בעין רעה על כל אלה, אשר אמרו לבוא ולפתח את החרושת על חשבון עצמם כרצונם; ועל אנשי המסחר הביטו בלעג ובבוז, כי הלא הם באים לטמא את הארץ.

אלא ששכחו דבר קטן. הממשלה המועצית החרימה את הבנקים ביחד עם זהבם, ואת בתי החרושת ביחד עם המכונות העובדות; עם זה תפסו גם את מקורי העושר: את הפחם, את הברזל, את הזהב ואת הפלטינה. ולאחר כל זה היה חורבן והרס בארץ, כעבור רק שנה ושנתים.

ואצלנו הבהילו את הדוב בטרם שבא אל הפח. הארץ ריקה ושוממה; אלו אשר בכחם לבנותה בודאי שלא ילכו אל המקום אשר קראו עליהם שם מלחמה עוד בטרם בואם. יש אשר בכל זאת חפצו ללכת ולעבוד תחת ההשגחה הלאומית והיו נכונים להסכים מראש להגבלות ידועות, אלא שראשי המדברים שבנו לא הסכימו לפשרות: הלאמה מוחלטת או אפס. יש אשר בכל זאת באו “ויטמאו” את הארץ, ויעשו בה איזה דבר; אבל מי ישים אליהם לב להורותם, לסדרם, לעזור להם בעבודתם הקשה. ואם יכשלו, ואם ישברו – מה טוב; הלא זאת תהיה ההוכחה היותר טובה, כי אין האיש הפרטי יכל לבנות את הארץ.

הכל יבנה אצלנו בכספי הלאום. המוני היהודים שהם ברובא דרובא אותם הפסולים, התגרנים, המנצלים כביכול (כי הלא גם בעל המלאכה המעסיק איזה פועל הלא חמסן הוא עפ"י התורה החדשה), הם ימסרו את כספיהם אל המעטים הכשרים לבנות את הבית הלאומי כרצונם. ואם אחרי כן יחפוץ הנותן לבא אל הארץ, עליו יהיה לקבל רשיון והכשר מאת הבונים האלה.

ואולם העולם איננו גולם. אם ראשי המנהיגים ושליחיהם משפילים את עצמם לרדת לתוך טומאת ההמונים האלו ולבקש מהם כסף, נותנים להם כדי נדבה פחות או יותר הגונה ותו לא. הלא בפרוש אומרים להם המנהיגים, כי לא הם דרושים בארץ, כי אם כספם הוא הדרוש, והם נותנים את אותו המעט שהם יכולים לקמץ מצרכיהם העצמיים; כי כך הוא המנהג בנדבות הנתונות לטובת אחרים ולא לצורך עצמי. בנתינות האלו יש כדי ההוצאות היותר נחוצות וכדי חלוקה קטנה, אבל אין בהן כדי בנין בית לאומי לעם בארץ.

זוהי סבת המשבר החמרי הנורא שאנו נמצאים בו כיום; השיטה המוטעית החברותית והכלכלית היא שהיתה בעוכרינו.

* * * * *

והמשבר הרוחני? כלום אין אנו מרגישים באיומו ובסכנה הכרוכה בו. וגם הוא ביסודו תוצאה ישרה מהמהפכה שברוסיה.

שם נוסדה ממשלת האכרים והפועלים, שלטון העובדים. רק העובדים והיוצרים יש להם הזכות להתפרנס; כל יתר העם הוא מחוץ לחוק ולמשפט, ודי להם אם מניחים להם להתפרנס כעורבים וככלבים עד שיתפסום ויעלום לגרדום. אשרי העם הרוסי, שיש לו מליונים של אכרים ופועלים, ועל ידם יכולים “להסתדר” עוד איזו רבוא רבבות בתור פקידים ומפקדים.

ועמנו האומלל? אלפי שנות גלותו עקרו אותו מן האדמה, ומנדיו הרחיקוהו מן העבודה הפוריה; רק המועט שבמועט ממליוני היהודים שברוסיה זכו להתיחס על העובדים ועוד מעט מהם הצליחו לחדור לתוך מערכות הפקידים. המוני העם העברי, התגרנים ואנשי הרוח נשארו מחוץ לתחום. את אשר לחרב ולביזה ואת אשר לרעב ולדבר, ויתרם – חייהם תלויים להם מנגד: חרפת אדם ובזויי עם. זאת נחלת יעקב ברוסיה המחודשת; אין רחמים בהיסטוריה ובמהפכה.

* * * * *

וגם בארצנו החלו להכריז על הזכיות המיוחדות של הפועלים (האכרים שלנו פסולים הם, מפני שברובם הם מעסיקים גם אחרים, וגם רובם של בעלי המלאכה אינם מן הכשרים מפני שהם מעסיקים עמהם גם פועלים). האלפים האחדים של הפועלים הם סלתה ושמנה של האומה, תקות העם כלו; יתר המוני היהודים, תשעים ותשעה למאה, אלו שעוד לא זכו או שאין להם תקוה להיות לפועלים, הכל פסולת, קש וסובין, רקב שאין להשתמש בו בבנין האומה.

מה לנו ולתוכן חייהם האנושי והעקרי, למדות התרומיות שבהם, לכל קדוש וטהור שבהם? סוחרים הם, מעסיקי פועלים הם, פגול הם לא ירצו לבנין הלאום. אם הם באים ומתישבים – מהיכא תיתי, אבל אין מן התכנית שלנו לעוררם, לאחדם, לסדרם ולהשתדל להביאם אל הארץ; וגם כשבאים, אין להם הזכות לשימת לב מיוחדת מצד המנהיגים; כי מה לתבן את הבר?

והתוצאות? גאוה יתרה והתנשאות נפרזה מצד המועט הנבחר, פסיעה גסה על ראש העם, התפקדות של דגל הנבחרים מצד רבים מאלו, שאינם כלל וכלל מן המעולים ושבלי ספק נפגשם בקרוב בין המעסיקים והמנצלים. ולאידך גיסא – מרירות ומפח נפש מצד הרוב, התועה בלי דרך והמאבד כחות רבים חמריים ורוחניים באין מורה ומנהל תומך וסועד; ומכיון שהרוב הזה הוא עזוב לנפשו, הרי האחריות המוסרית מתמעטת, אין בפני מי לצאת ידי חובה, ועל כן איש כל הישר בעיניו יעשה. אולי שמח המעוט המעולה גם לזה, כי יכול הוא להוכיח שאין הרוב הפשוט אותו החומר המתאים לבנין; ואולם אוי לה להוכחה שכזו. עוד נצחון שכזה ואבדנו כולנו.

כד רגיז רעיא על אנא עביד ליה נגידא סמותא. כלום כך חזקה עלינו קללת הגלות עד שאין מנהיגינו רואים, כי בסביבה רוחנית שכזו אי אפשר לבנות איזה בנין לאומי שהוא.

* * * * *

טובי המנהיגים שברוסיה השגיחו בנזק שהביאה שם הקצוניות ולא התבישו להכריז על הפשרה, אל נא יתבישו גם מנהיגינו לעמוד על טעותם ולעשות פשרה עם דרישות החיים.

“שיטה כלכלית חדשה” ואתה גם שיטה חברתית, המתאימה לתנאי חיינו הממשיים ולצורך השעה.

פיליטון

פונטים, פונטים. מהומה של פונטים. הפקרות של פונטים…

באמריקה העשירה יש דולרים, אבל גם “ניקלס” וסנטים; בלונדון יש פונטים, ואולם הצבור חי שם בשילינגים ובפנסים; במצרים – אֵם הפונטים שלנו – יש גרשים גדולים וקטנים וגם במילימים תפגשו. ופה, בא“י הקטנה, הריקה, השוממה, אפס המיל, שוא ה”טריפא" (הגרש הקטן), כלה הגרש הגדול, במה נחשב השילינג, בוז לרבע הפונט וגם למחציתו; הלירה היא המטבע היחידה העוברת; “פונט” אחד, שנים שלשה…

יש אמנם דקדנטים האומרים, כי לכל מחשבה ומפעל צלצולו וצבעו המיוחדים, אם כן הדבר, כי עתה הנה הצלצול המיוחד לארץ ישראל – רשרוש נירות־הפונטים, והצבע המרפרף על פני החיים הפרטיים, הצבוריים והלאומיים – צבע חום־אפור של ה“פונט” המצרי.

אם תעמוד רגע ותנסה להסיח דעת מכל המלים המצלצלות הנאמרות מן השפה ולחוץ, מן הסיסמאות שחוזרים עליהן דרך אגב– להלכה ולא למעשה, – ואף מקצת דברי הבקורת הנאמרים ברשלנות ובטוב־לב כדי לטבל הם את הבטלה, אם תסיח לרגע את דעתך מן האבק הצבורי הפורח הזה ושמת את לבך לדופק החיים האמתי בחברתנו, אל שיחו והגיונו, אל משאת נפשו, ־ ושמעת דפיקה ברורה ונאמנה:

לירה מצרית, פונט…

ושואל אתה את יושבי הארץ העלובים האלה, שטפלו מימיהם במטליקים, בגרשים קטנים ובבשליקים, בנירות תורכיים, שלא היו ראויים לצור על פי צלוחית, – אימתי הספיקו להתמחות בפונטים? וראו גם ראו, באיזו שגרה הם משליכים את השילינגים, וגם את הפונט הנה מוצאים כלאחר יד, כאלו לא ידעו מעולם מטבע קטנה מזו.

עגלות, רכבות, תיאטרון, ראי־נוע, – הכל במחיר פי־שנים ושלשה מאשר בערים הגדולות בתבל.

מאין באו אלינו הפונטים? ומי הוזיל כל כך את מחירם?

הכובשים שנכנסו אינם מבזבזים את ממונם כלל וכלל. אמנם היו קצת פונטים מצויים אצל אנשי־החיל, אבל זהו מעין יוצא מן הכלל. בכל מוסדות הממשלה מקמצים עד כמה שאפשר במשכורת, וכמעט כל החמרים יש להם מן המוכן.

תושבים לא נתוספו בארץ, מכרות זהב לא מצאו, יבול הארץ ומרכולתה לא נתרבו במדה שאפשר להביא זהב חליפתם. מאין, איפוא, בא שפע הפונטים ומדוע כה דל ערכם?

ליצני הדור אומרים, כי בעיקר, הוזלו הפונטים אצלנו, בני הישוב העברי הדל והפעוט; והראיה, כי יש הבדל גדול במחירים בין המקומות שאין שם שום ישוב עברי לבין נקודות הישוב העברי, וההבדל הוא בשלשים למאה אפילו בין העיר יפו לבין תל־אביב העברית.

אומרים, כי לאחר השחרור השפיעו עלינו רוב טובה. מוסדות הסיוע החלו לחלק “על ימין ועל שמאל”; היהודים קבלו הרבה והתרגלו להוציא הרבה; לא היה הפונט נחשב למאומה; ומכיון שנתרבו ההוצאות הוסיפו על המשכורת – וחוזר חלילה. עתה כששבים הנה מאמריקה או מאנגליה האמללות, הרי עומדים פה כעניים בפתח מבלי למצא איש את ידו ואת רגליו בממלכת הפונטים.

עוד אנו מבינים, איך נתפשט המנהג לשלם פי שלשה ויותר בעד הסחורות המובאות מחוץ לארץ; יש גבולים ורשיונות וספסרים. הסוכר 12–24–36 גרש הרוטל; מילא, הכל לפי הספסרות. האורז מחירו במצרים 250 פונט מלא קרון הרכבת ובא"י 450 פונט הקרון; מילא, מונופולין וספסרות… אפשר יכולים היו לסדר את המכירה בכחות מאורגנים, ואולי קשה הדבר יותר מדי, עד שתפתח הארץ.

ואולם יבול הארץ – הלא כמותה גלויה וידועה לכלנו! ופה מתגלה הפקרות הפונטים בכל נוולה. אין חשבון. משלמים ככל אשר יעלה על דעת איש לבקש.

לא נשאל ולא ננסה לחקור, מדוע לא סדרנו במושבותינו, בחוותינו ובקבוצותינו מחלבות וגדול עופות; מדוע לא נקח בידינו את ציד הדגים. כלום לא היו לכך די פונטים עם המיליונים שפזרו לצדקה ולחלוקה?

הא לכם פונטים! את שלנו עשינו, קבלנו וחלקנו; ואתם – הוציאו, השליכו בלי שיטה, חשבון וסדר, בקלות ראש, בקלות דעת ובפזרנות. הפונטים מתגלגלים לארץ. ומה נעשה ליום פקודה, כשיפסק המשלוח מן החוץ, כשיוטל עלינו לשוב ולחיות על חשבון הכנסותינו המקומיות והטבעיות? הלא נמצא אז כלנו באותו המצב של רוב בעלי־המלאכה והפועלים העברים, המתנונים מכפן תמידי.

אמנם כן, נסגור את דלתות הארץ בפני אחינו; נזהיר, נאיים עליהם שלא יבואו. ואולם הלא גם התושבים ילכו ויתנונו בסדר־חיים כזה.

לכאורה, דברים פעוטים הם, פרוזאיים ביותר אולי אין בהם גם משום ספרות ומאמר. ואולם הלא – דןקא פעוטיות זו כה מרעילה את החיים, עושה את החיים לבלתי אפשריים, מנצלת מחיי ארצנו את כל עדים.

הולכים ונבנים עולמות סביבותינו – ואנחנו יהודי הארץ כאלו פג לבנו ואין לנו אלא –

פונטים, פונטים.

(“חדשות הארץ”, ירושלים 24 אוקטובר 1919)

פתאם נתעשרה ארץ־ישראל; שילינגים במקום פיאסטרים ופונטים במקום מג’ידות. ויחד עם זה אוקיה במקום קילו; וכתוצאה ישרה מזה בסביבתנו – חיים של מהומה, שעמום ובטלה במקום בנין ויצירה. זה ה“מצב”.

האחרים שיש להם קשר בלתי־אמצעי עם האדמה פרי האדמה, אלה המספיקים את הצרכים החיוניים האמתיים, הם ממלאים את חוריהם זהב; הם משתמשים בכל מקרה להחליף את הניר במטבעות של זהב וכסף היורדים לתוך הכר ונחבאים במעבה האדמה. אחדים משלנו מתחכמים גם הם למלאות את אמתחותיהם כסף; ואולם הישוב העברי ברובו, בכללו ובהמוניו הולך ומתדלדל בערכו החמרי והרוחני.

נדמה לנו שיש גם בנו שהתעשרו, – אלה שיש להם מגרשים ובתים העומדים למכירה (לגנים ולפרדסים אין ערך גדול); כן, למכירה לאחרים, ואחרים לאחרים עד – המשבר. ואולם כמדומה שאין זו עמידה על הקרקע, אין בזה בסיס לבנין לאומי, ואף לא כדי לשלם את החובות עם הרבית הקצוצה, הכפולה והמכופלת, שהכתה את שרשיה בארץ יחד עם המצב הנוכחי.

אמנם יש גם לנו איזו אחיזה בקרקע ומדוע באמת לא יבנה גם הישוב החקלאי שלנו מחורבנו של הישוב העירוני?

אם הירקות שקולים בזהב, מדוע לא יתעשרו מהם האכרים בעלי הגנות?

אם מחיר החלב פי שנים מאשר בעיר בעלת שבעה מליונים נפש באמריקה, ואם רבע הקילו חמאה במושבה בגליל מחירו כמחיר הקילו במרסיל אשר בצרפת ה“הרוסה”, – אם זה “המצב”, – מדוע לא יתרבו ולא יתעשרו בעלי המחלבות בסביבות אותן הערים ובתוך אותן המושבות?

אם סבת היוקר – חוסר בהמות העבודה ופרות החלב, האמנם לא היה “חשבון” להפריד מראש אלו עשרות אלפים פונטים, כדי להמציא לחקלאים שלנו – אפילו מחוץ לארץ – את ה“אינבנטר החי” הזה? הלא צרפת עשתה כזאת, והביאה ששים אלף פרות חולבות ועגלים לגדול מאמריקה.

אומרים, שנעשו אי אלו נסיונות ולא הצליחו, האמנם עלינו להוציא מסקנא, שאין אנו מסוגלים להמציא אוכל לפינו אפילו מפרי אדמתנו, וכי האחרים הם הצריכים תמיד להספיק לנו מזון ולהריק את אמתחותינו?

אם מחיר הביצים פה עתה פי עשרה משהיה לפני המלחמה, ואם בעבור אפרוחי תרנגולים משלמים בנקל חצאי פונטים ופונטים, האמנם לא יכלו הנשים הכפריות שלנו לזכות מן ההפקר הזה ולהמציא לנו מגדולי משקיהן? האמנם מסוגלות נשי ישראל רק “לעשות סחר־מכר” בשוק, לשלם לנכרי פי־שלשה ולמכר במחיר פי חמשה?

ולא במחיר הגבוה האסון, כי אם באי־הטבעיות שבדבר, בהפרעת שווי המשקל, הבאה לרגל זה בחיים הכלכליים והרוחניים, בהעדר הבקורת במצב החמרי ובהפקרות החודרת לתוך החיים המוסריים.

היוקר. הפועל העברי אינו יכול להתפרנס, אינו יכול לחיות בקבלו פי שלשה מהפועל הזר המתחרה בו (המתעשר דרך אגב על חשבון היוקר לבדו) ולהשאר חצי־רעב גם בשכר זה? אם כן – פטורים אנו מעבודה עברית? הותרה הרצועה, כי טובת הישוב דורשת זאת, כביכול? וכתולדה מזה – שנאה כבושה הדדית, בין ה“מעמדות” וקרע שלא יאחה…

בעלי המלאכה היו הבטוחים ביותר בשווי המשקל הכלכלי והמוסרי. עתה נתרבו הפונטים ובא היוקר; למה עבודה מדויקת ורצינית ומלאכה שלמה ונאמנה? העיקר לקבל יותר, כי הרבה פונטים דרושים להוצאה. גם בענינים הצבוריים שוטף זרם הפונטים. מתוך אי־הרגל הסתובבו הראשים, נתבלבלו המחות, אנשים ישרים נכשלו ומהם גם נפלו, ומכאן גם סכסוכים ופרוד.

והסוחרים! אלה ששחקה להם השעה, בזרם הפונטים, הרי הם כדגים במצולה. האי עלמא כבי הלולא, חטוף ואכול! פקטורה נמכרת מיד ליד בחמשים אם לא במאה למאה; והסחורה פי כמה? אין לזה גבול, כי בספסרות זו הלא יכולים גם להפסיד פתאם את הכל. על כן ממצרים לירושלים אין גבול, וגם כשתעבור מיפו לתל־אביב תשלם עודף של שלשים למאה.

הפקר – ועל כן יש שאתה רוצה לקרא מלב קרוע ומורתח: הצילו, כי נורא “המצב”.

אך כיצד? –

(ירושלים, תר"פ).

(“הרוח הלאומי – מאין ימצא?”)

ויאמר ד' אל משה לך אל העם וקדשתם…

(שמות, י"ט )

יש קונה עולמו בשעה אחת; ויש קונה שם־עולם במחברת אחת.

הד"ר י. ל. פינסקר העשיר את הספרות הציונית במחברת אחת, ושמו ישאר לזכר עולם בתור אחד ממניחי היסוד לתורת הציונות; ולולא דמסתפינא הייתי אומר, כי הוא הנהו מיסד התורה הציונית.

הרבה נבואות נזרקו ממבשרי הציוניות בעשרות השנים, שקדמו למחברתו של הד"ר פינסקר. ואולם איש מהם לא הביע את כל הרעיון בשלמותו באופן כל־כך בולט ושקוף. הוא תפס את עצם הרעיון, את תוך־תוכו, את הגרעין שבו, בלי שום תוספת של פסולת, – האציל עליו מרוחו העדין ומחום לבו הטהור, ותצא אבן־חן זו מתיזה ניצוצות.

ואחריו באו המאורות הגדולים: ד“ר הרצל ומחברתו ונאומיו הרשמיים, מאכס נורדוי ונאומיו הקלסיים, ואחריהם החרו־החזיקו נושאי־כליהם לעשרות, נואמים ומטיפים למאות. וראו זה פלא! מלה חדשה עקרית לא נאמרה, לא נוצרה, כי הנה “מדינת היהודים” – זוהי “צרת היהדות” של פינסקר, “כפל הענין במלים שונות”; גם “הגיתו החדש” וגם " הד”ר כהן" אילוסטרציות מצוינות להנחותיו של פינסקר, וכל צבא הנואמים והסופרים באו בהערות ובאורים לפסוק זה או אחר שב“אותואימנסיפציה”, אם כי לרוב לא זכרו ולא הזכירו את הפסוק עצמו. ומי לנו גדול בעצמיות המחשבה ובדיוק צרופי השמות מאחד העם? גם הוא קבל מפינסקר את השמות הקדושים של המושגים, שהניח ליסוד מוסד בשיטתו.

כי גם “המקלט הבטוח” בהסכמת עמי אירופה, גם ה“מוסד הפיננסי הלאומי” וגם ה“קופה הלאומית” כבר נזכרו במחברתו של פינסקר. גם על אדות “צרת היהדות” ו“צרת היהודים” דבר, ואף את המושג “מרכז לאומי רוחני” הביא לידי בטוי בסוף ימיו, בתור צואתו הלאומית. על כן היתה המחברת הזאת כהגדה עם קל"ב פירושים, אם כי מעולם לא נדפסה בצורה זו עם הפנים ועם הבאורים סביב.

ולאחר כל אלה לא תהיה ה“אותואימנסיפציה” מגילת־הבשורה של הציונות, כמו שחפץ לכנותה אחד העם (במאמרו “התורה והעבודה”, עפ“ד ח”ב), כי גם מחבר המחברת לא יחשב ל“מחוקק” הציונות (כדעת אחד העם, שם). המחוקק משיג איזה צד נצחי שבסדר־העולם, מלביש אותו בצורה מתאימה של דברים, שגם הם נשארים נצחיים בערך לדורות. לא כן הד“ר פינסקר; הוא השיג בשלמותו ולאמתותו רק את מצב ההוה של עם ישראל ואת הנשקף לו בעתיד הקרוב. בזה עלה על בני דורו ועל בני הדור, שבא אחריו, את ההוה ואת העתיד הקרוב של מצב ישראל בין עמי אירופה ראה באספקלריה מאירה, בעת שבני דורו והדור שבא אחריו ראו אותם באספקלריה פחות מאירה. ואולם אל העתיד הרחוק לא חדר גם הוא. באופן זה, הרי עכשיו, לאחר שעברו רק כשלושים וחמש שנים מיום כתוב הד”ר פינסקר את מחברתו, צריכים אנו כבר לשנות הרבה מן המטבע שטבע הוא מן הטעמים והנמוקים שנתן לדבריו. ולא זו בלבד, כי אם גם הד"ר פינסקר בעצמו, בגשתו אל העבודה, כבר נאלץ להכניס שנויים עיקריים באחדות מהנחותיו. אי אפשר להמשיך את הבנין על־פי אותה התכנית, שהארדיכל בעצמו גלה בה איזו טעויות ולא הספיק לתקנן.

שלש סבות עיקריות מנה הד"ר פינסקר לסבלות היהודים: הראשונה היא זו, שהעמים אינם מכירים בלאומיות היהודית. הלאומים האחרים אינם רואים בלאום יהודי את בן־מינם, השוה להם בערכו הפנימי. כי החיים הלאומיים המקוריים לא יצוירו בלי שתוף הלשון והמנהגים, בלי קשר של מקום משותף; ולעומת זה הנשמה הלאומית העברית הערטילאית, שאין לה גוף מטילה אימה על כל העמים. הסבה השניה היא, כי מי שאין לו בית באיזה מקום שהוא, אין מתנהגים אתו כאת אורח הגון, רואים בו רק את העני המחזיר על הפתחים, המקבל תמיד ואינו מסוגל לעולם להשיב טובה לגומליו. הסבה השלישית היא, כי בארצות אחדות נמצאים היהודים במספר יותר מדי לערך יתר התושבים, והם דוחקים את רגלי התושבים העיקריים.

התרופה לכל זה היא: למצוא כברת ארץ רחבת־ידים, המסוגלת לישוב גדול של מיליונים יהודים, המקום יכול להיות באיזו ארץ שהיא, ורק שימסר לחלוטין ולצמיתות לעם ישראל, לשם יביא ישראל את קדשיו, את הרעיון האלוהי ואת התנ“ך; שם תתגשם לאומיותו בשתוף המקום, הלשון והמנהגים ויהיה בן־מינם של כל הלאומים. שם, בביתו החדש, יוכל עם ישראל לקיים מצות הכנסת אורחים לבני עמים אחרים, ועל כן יתנהגו עם היהודים היושבים בארצות השונות, כעם אורחים הגונים, בכבוד ובנימוס. וכשיאלצו רבבות היהודים ה”מיותרים" לעזוב את ארצות מגוריהם, לא יוסיפו להיות נעים ונדים בכל קצות תבל, כי אם יבואו אל המקלט הבטוח בשביל היהודים.

זוהי תורת פינסקר, שלא הוסיפו עליה כמעט כלום כל הציונים ה“מדיניים” וה“מעשיים”, שבאו אחריו.

ברור הדבר לפנינו, כי הכח המניע העיקרי הוא חיצוני: הם – העמים – עוינים אותנו, הם אינם מתחשבים עמנו כעם אורחים הגונים, הם מתנקמים בנו על התחרותנו הנפרזה אתם. ואולם אילו נתנו הם לנו לחיות בתוכם בשלום, אילו היתה חלוקת היהודים בין העמים האחרים במדה השוה ויחסית לכולם, באופן אשר לא ירגישו ביותר בישותנו ויתנהגו אתנו בנימוס, המקובל בנוגע למי שהוא, הנכנס אל הבית ואיננו דוחק את רגלי התושבים; ובכלל, לו נתאר לנו לרגע, כי מפני איזו סבה שהיא נשתנה מעט רוח האדם לטובה, לשויון, לאחוה ורעות, – כי אז הלא אין סבה אחרת לבקשת המקלט המיוחד לעם ישראל!

זהו “עקב־אכילס”, שבכל התורה הציונית, הכתובה והמסורה לנו כיום, “הרגש הלאומי! מאין ימצא לנו?” – שאלה זו שאל פינסקר בעצמו ולא נתן עליה תשובה. אין רגש חיובי נברא מתוך סיבות שליליות. אם נניח כי כבה הזיק, כי תם הרגש הזה בלב היהודי וכי אנו צריכים לברוא אותו מחדש, – כי אז מה כחנו ומה תקותנו?…

שכל האדם, כשרונו להתפתחות, באו לו בירושה מלפני אלפי דורות, נולד אתו ומלוה אותו בדרך חייו; כבה השכל, נר האלהים, הרי הוא הדיוט; חדל מהיות אדם ואין לו תקנה. הרגש הלאומי גם הוא תוצאות ההתפתחות הטבעית במשך הרבה דורות בסביבה חמרית ורוחנית ידועה, קשר של רבבות תנאים, שהתאחדו והיו לנפש אחת. אם נשתנו התנאים כל כך לרעה, עד כי נפסק הקשר, נתפרדה החבילה וחדל הרגש הלאומי, – הרי אין תקנה לאומה זו, אין לה יותר מקום בתור אומה בדברי ימי העמים.

אלא יש ששכל האדם יועם רק לזמן, מבלי אשר יכבה במקורו. המומחים לדבר יודעים להכיר ולרפא את המחלה ולהשיב את האיש לאיתנו. וכן יש להבדיל גם בין הרגש הלאומי שכבה ובין אותו שעומם תחת שכבות האפר, שנצטברו במשך הדורות. רגש לאומי כזה, – צריך רק להפיח בו רוח ולהביאו לידי גלוי.

וענין זה הוא שטעו בו הרבה מטובי המנהיגים, ופינסקר בראשם. חושבים הם את העם למת, לנרקב, ל“חציר יבש”; והם באים להחיותו באמצעיהם המחוכמים, בתרופות המנוסות אצל אחרים, שאינן מנוסות כלל; לפעמים רבות מתיעצים הרופאים ומחליטים החלטות, מבלי שאול כלל את החולה על הרגשת־עצמו וכאבו.

גם פינסקר היה אחד מאנשי המעלה; גם בקול הקורא שלו הוא פונה ביחוד אל “אצילי בני ישראל”. הישועה, לפי דעתו, צריכה היתה לבוא על־ידי החברות הגדולות, כלומר העשירות. כשראה פינסקר, שאין גדולי היהודים מחוץ לארץ שמים לב לדבריו די הצורך, – וִתּר מעט והשתתף עם הגדולים שברוסיה – עם מנהיגי חובבי ציון (“היה לחובב חובבי ציון”, – לפי בטויו של אחד העם). וגם אז לא נסה הד“ר פינסקר לסדר אתם יחד את כל העם לעבודה גדולה, שתביא ל”החלטה לאומית“, כי מי הוא העם, ההמון הגס הזה שממנו יקחו אבנים לבנין? ולהפך, כשראה את ה”התרוצצות" שבין מנהיגי אגודות אחדות, קרא במר נפשו: “רקבון, רקבון בעם ישראל!” ולא עלה על לבו לחשוב, כי סבת הרקבון הוא רק באינטליגנטיות או באורתודוכסיות נפרזה של אחדים מהראשים, כי אין העם העברי מרגיש כלל וכלל במה שנעשה לפנים מן הקלעים של הבמה הקטנה הזו, אשר גם את מציאותה לא ידע.

וכאשר ראה פינסקר בסוף ימיו את כל קושי העבודה, את המכשולים הרבים הפנימיים והחיצוניים, לא יעץ לפנות אל העם, להרבות את מספר העובדים ולרכז את כל הכחות, כי אם מסר את צואתו הלאומית: ליסד בארץ־ישראל מרכז לאומי רוחני, הוא לא הספיק לבאר את פרטי מחשבתו זו; ואולם בא אחד העם (במאמרו “ד”ר פינסקר ומחברתו") ונתן באור מספיק לצואה זו בתור תרופה לצרת היהדות. וזוהי תמצית דבריו בקרוב:

כשנתקן את החיים של איזה אלפים מישראל בארץ־ישראל בעבודה, במלאכה ובמסחר, כשניסד שם בתי־ספר עבריים מצוינים ועתונים ומאספים עבריים, ערוכים על־ידי טובי המלומדים והסופרים העברים, שיעמדו על ידי זה במעלה גבוהה בעיני כל העמים; כללו של דבר: כשנברא שם “מיניאטורה” של עם ישראל, אשר תצטין בעבודת־הגוף וטהרת־הנפש, אז יהיה זה מקלט בטוח לרוח לאומנו. בו ובשכלולו ישתתפו כל היהודים, וההשתתפות הזאת תקרב קרבת הרוח את הרחוקים במקום ובדעות. וגדולה תהיה השפעת המרכז על כל נקודת ההיקף. יהודים רבים יחפצו לבקר את ארץ־ישראל, הרבה יקנו שם גם לעצמם נחלת שדה וכרם ל“מזכרת נצח”, ובעקבות הגדולים – יחלו ללכת גם הקטנים, עד שיהיה הדבר למנהג בישראל, שכל בעל בעמיו יחשב לו לחובה ולכבוד להחשב במספר מחבבי ציון ולבקר לפעמים את הארץ, בעת שהוא יוצא לחוץ לארץ להנפש מעבודתו.

הרעיון בעיקרו נכון מאד; אבל – עוד הפעם אידיאל של עבודה והצלה על ידי המועטים הנבחרים, על־ידי הגדולים, העושים “למזכרת נצח”, ועל־ידי ההולך בעקבותיהם – ה“בעל בעמיו”, שיבקר לפעמים את הארץ בצאתו לחוץ־לארץ להנפש מעבודתו.

והעיקר – העיקר חסר אצלם מן הספר: העם העברי, ההמון החי והנושא את עצמו במשך כל־כך הרבה דורות, העם שהעמיד את חכמינו וסופרינו – אליו לא הושם לב. אין אנחנו צריכים למצוא את הרגש הלאומי – נמצא הוא עמוק עמוק בלב העם העברי. היותר ערים ומוכשרים שבנו צריכים רק לעזור לעם לגלות את הרגש הזה ולהביאו לידי הבעה במעשים ממשיים. נבקש את האמצעים לתת את היכולת לחלק הגון מן העם ללכת ולהתישב בארץ־ישראל. מי שילך לא לנוח, כי אם לפעול ולעבוד, הוא יהיה הבחור והטוב. רק אם יהיה בארץ ישראל קהל גדול מישראל, שיתעסק בעבודה ויצירה, רק אז יצטינו שם בני־ישראל בעבודת הגוף וטהרת הנפש.

(לזכר תיאודור הרצל)

בילדותי שמעתי מספרים על הרב הגדול בעל הש“ך, שהיה רב בעיר ואם בישראל בליטה, והיה מן המקובלים הגדולים, מחשבי הקצין, כי ביום הכפורים שנת ה’ת”ח, לפני תפלת נעילה, נעץ את ראשו לתוך ארון הקודש, ולא זז משם שעה תמימה. היום פנה, השמש נטה לערוב, כל הקהל עומד, משתאה לדעת את הדבר, אשר יפול בישראל. והנה הוציא הרב את ראשו וצעק מרה: “קויתי לקץ, והנה לכם חץ!”

שנת פקודה היתה, אלא שלא הוכשר הדור – ובאה גזירת ת"ח הנוראה.

וכמה שנות פקודה כבר עברו עלינו לרעה. וכמה נשמות טהורות, נצוצות מנשמת הגואל, כבר ירדו לעולמנו; גצים נתזים מן הלהבת, אלא שאין בכחם להאיר את חשכת הגלות, והם יורדים וכלים בתוך התהום הנורא.

והנשמות האלה מחוללות מפשעינו ואת עוונותינו הן נושאות.

וגם הוא היה מחולל מפשעינו ואת עוונותינו נשא.

מה גדול ורם היה, בהתיצבו לפנינו, מה נקי וטהור היה, בהרימו את הדגל, כמה התאמץ בכוחותיו הענקיים לעמוד על הגובה הדרוש, כמה תקלות עמדו לו על דרכו, בעברו בתוכנו ובהפגשו עם המציאות העלובה שלנו, – עד שנשבר הכד על המבוע, והדגול מרבבות ישראל הסתלק בזמנו, טרם בלעה אותו הבצה הקופאת שלנו.

מסביבה זרה בא אלינו, ואולם מה קרוב היה לכנסת ישראל בכמה מנצוצות נשמתו! ובזה גדל כחו לעמו, כי הוא בקש, חפר ומצא בתוך נפשו את היהודי שבו. במשך השנים המעטות של חייו העבריים באות אצלו לידי גלוי התכונות היותר עיקריות של הנשמה העברית בשלמותה ובלקויה. הנה הוא חובק זרועות עולם, כחוזה העברי; הנה הוא אמיץ ברוחו להלחם מלחמת עמו, כאחד מגבוריו מקדם; הנה נפש היהודי, המפרפרת בכבלי הגולה ומרגישה, כי אין לה מוצא אחר מאשר לקנות את חופשתה בזהב ובכסף; והוא יורד מעולמותיו העליונים ומשפיל את עצמו לחזר אחרי בעלי הכיס ולמצוא את החומר הנבזה – והנה הגולה הנצחי, הרובץ תחת משאו; עיפה נפשו להורגים, והוא שואף לרגע של מנוחה – ויהי מה.

היה זמן שלא הודה הד"ר הרצל בלאומיות העברית. בשנת 1894, בכתבו בקורת על אחד הספרים, הוא אומר “היהודי הטוב (דניאל) חפץ למצוא את מולדת שבטו ולהשיב שמה את אחיו המפוזרים; אבל הוא יודע היטב, כי אי אפשר להועיל להיהודים במולדתם ההיסטורית. הלא מעשה ילדות הוא לבקש את מצבה הגיאוגרפי של ארץ זו. ואם אמנם ישובו שמה היהודים, יוכחו ביום המחרת, כי אין שום שייכות ביניהם ובינה. במשך מאות שנים הכו שרשים במולדות חדשות, חדלו להיות לאום, נבדלו איש מרעהו, ורק על ידי הלחץ המשותף, עדיין דומים הם איש לרעהו באיזו מדה”.

במקום אחר הוא מדבר בימים ההם על המושג “לאום” בכלל: “מה זה לאום? קבוצת אנשים המכירים, שיש ביניהם יחס הדדי, המקורבים על ידי אויב משותף. האויב עושה אותנו ללאום נגד רצוננו”. זהו כבר צעד קדימה; פה לא הוציא את היהודים מן הכלל.

כעבור שנתים – והוא כבר דורש במחברתו “יודענשטאאט”, כי יפתרו את שאלת היהודים בתור שאלה לאומית: “לאום אנחנו, עם אחד”. בתור גורמי הלאומיות הוא רואה בפעם הזאת לא את האויב המשותף בלבד, כי אם גם את הרגשות החיוביים: “הרגש הדתי והגעגועים למולדת ימשכו לשם את ההמונים”. בנתנו את הערך העיקרי לרגש הדתי, הוא חושב, כי “הרבנים יהיו הראשונים, שיבינו את תכניתו, והם ילכו בראש האגודות, שתעבורנה לארץ החדשה”.

מקום המולדת החדשה לא היה קבוע אצלו מראש. במחברתו “יודענשטאאט” הוא מדבר רק על כברת ארץ, אחת היא אם פלשתינה או ארגנטינה. ובאספת הועד הפועל שהיתה אחרי הרעש של אוגנדה, הוא אומר: “במשך השנים למדתי הרבה, הכרתי את היהודים… באתי גם לידי הכרה, כי גאולתנו היא רק בארץ ישראל”.

הרצל לא הכיר בערך השפה העברית בתור גורם לאומי חיובי. במחברתו “יודענשטאאט” הוא אומר: “באשר אין אנחנו יכולים לדבר עברית, ידבר נא כל אחד בלשונו, כמו שעשו בראשית יסוד ממלכת שוויצריה. אנחנו באים לידי הכרה לא על ידי השפה, כי אם על ידי הדת, מורשת אבות”. ובשנים באות כבר תמך במוסדות התרבותיים שבארץ ישראל, ויש לשער, כי לו זכה לראות את תחית השפה בארצנו, היה חוזר גם בזה מדעתו הראשונה.

גורם חדש הכניס הרצל לתוכן הלאומיות העברית – את הדגל העברי. במכתבו להבארון הירש הוא אומר: “שכחתי להגיד לך על אודות הדגל, שאני חושב להרים. וכי תשאלוני בלעג: ‘דגל? מה זה? מטה וסמרטוט!’ – אז אענך: לא, אדוני! דגל הוא הרבה יותר מזה. בדגל מוליכים את האנשים לכל מקום שרוצים, ואפילו לארץ, שהבטיחו לתת לאבותינו; בשביל הדגל חיים ושואפים האנשים, וההמונים נכונים למסור את נפשם עליו, אם יחנכו אותם לכך”…

פה מרים הרצל לפנינו את המסך מעל קדשי הקדשים על חזיונותיו וחלומותיו, וכך הוא גומר את מכתבו לאיל־הכסף הזה: “היודע אתה, ממה התרקמה הממלכה הגרמנית? מחלומות, שירים, הזיות וסרט שחור־אדום וצהוב. וזה נעשה בזמן קצר. ביסמרק קטף את הפרי מן העץ, שנטעו בעלי החלומות. כן, – מסיים הרצל את מכתבו – רק ההזיה תופסת את רוח האדם, ומי שאינו יודע להשתמש בזה, יוכל אולי להיות איש מצוין, ישר ומיושב, יוכל להיות בעל טובה גדול, אבל מנהיג לא יהיה, וזכר לא ישאר אחריו”.

במקום אחד במכתביו הוא אומר: “החלומות והמעשים אינם נבדלים ביותר זה מזה, כמו שנוטים רבים לחשוב. כל מה שבני אדם עושים, היה קודם לכן חלום ויהיה חלום גם לאחר זמן”.

גם בעצם עסקנותו היותר מוחשית, בזמן המשא־והמתן על אדות כברת ארץ (על־עריש) הוא כותב לוַרבורג: “מהחלומות האלו נארוג שטח אדמה להעמיד עליו את רגלינו”.

“בראשית היה הרעיון”. – אומר הד“ר הרצל, בדברו על־אדות יסוד הקופה הלאומית. – והוא מזהיר אז את הציונים, שישמרו, לבל יכנסו לתוך המוסדות אותם “בעלי המעשה”, שאינם עוסקים ב”חלומות".

ההזיות והחלומות, זה הקיטור, העולה מן החמרים הגשמיים ונעשה לכוח דוחף ומניע, הם הם שדחפו והניעו את הד“ר הרצל לעבודתו הגדולה. הוא מספר במקום אחד על־דבר אופן עבודתו בעת עריכת ה”יודענשטאאט": “בעמדי, בלכתי, בשכבי, בחוץ, בבית, על־יד שלחני, בלילה, בהתעוררו משנתי, – אני מוכרח לכתוב”. ובמכתב לאחד מידידו הוא כותב בזמן ההוא: “זוהי עבודה ענקית, שבראשונה לעגו לי בשבילה, עתה שונאים אותי, ואחר כך ישלמו לי בכפית־טובה. זה היה, הוה ויהיה. אבל אני עומד על דעתי, ואני עושה את זאת בעצם מתוך נטיה פנימית; אני מוכרח לעשות זאת”.

“ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול”… זהו קול משק כנפי המלאכים על ראשי הגאונים בעת שהם משתתפים ביצירת העולמות. תופשים הם אז בנפשם את כלליות הדברים בשלמותם, טרם שיוכלו עוד להשיג בעצמם את הפרטים, המסתעפים מהם.

וכך תפס הרצל בחזון את רעיון הגאולה של היהודים והיהדות, בטרם אשר ידע לבאר לעצמו מה היה לו; וגם אחרי כן נשאר הרבה בלתי מבורר לו לעצמו, רק תפוס ומורגש אצלו באופן שיכול למסור את נפשו על זה.

מזה, שהספיק המנהיג הגדול לאמר דרך־אגב, אנחנו רואים אפס קצה של המהפכה, העתידה לבוא בחיי האנושיות על־ידי הגאולה והתמורה, שתבוא בחיי העברים.

כשדבר על אדות הטובים שבאומות, הרוצים לעזור לציוניות, אמר, כי רוצים הם לא רק לתת מולדת להמוני־אדם תועים ואומללים, כי־אם גם “להפיץ תרבות, להיטיב את המצב בארץ חרבה, להרבות בזה את האושר האנושי ואת המדות האנושיות”. בקונגרס השלישי אמר: “אנחנו חפצים לברוא לא רק חברה חדשה, כי־אם חברה יותר טובה”. הוא דבר גבוהה־גבוהה על עתידות העם העברי בנאומו ב“המנורה”, וביחוד השתמש בספרו “אלטנוילנד” לתאר את סדרי החיים העבריים הצבוריים בעתיד המקווה. שם הרחיק כל־כך ללכת באמרתו “אדם היה אחי”, עד שנתן מקום למבקריו להאשימו בותורים על הלאומיות העברית.

והלא את האמת עלינו להגיד, כי רבים שואפים לגאולה לא רק לשם הצלה מצרות הגולה, ואף לא לשם קיום האומה סתם, כי אם גם לשם תקון נשמת עמנו ותקון העולם בכלל. רבים מרגישים, כי גאולה צריכה לבוא לעולם, תקון אישי וחברתי, ועל כן חפצים הם ומקוים, כי הגאולה הזאת תבוא על־ידי עמם, שישוב לחיות חיים טבעיים בארצו. הרעיון המשיחי הזה חפף על הד"ר הרצל וענד זר־תפארת לראשו בשעות יצירתו.

* * * * *

מגיעים אנו להטרגידיה האיומה שבחייו. הרעיון היותר נשגב, שעודד אותו, לא היה יכול לצאת אל הפועל בלי האמצעים היותר חמריים, – ומה לכהן בבית הקברות? בן מלך זה קללה רבצה עליו, שיתרפס מזמן לזמן לפני עבדים נרצעים.

בראשונה דבר עמהם בגאוה ובגאון; וכשענהו הבארון הירש שלא באופן המתאים, הגיד לו את מחשבת־לבו ואמונתו: “אני אשיג הלואה לאומית של עשרה מיליארדים מארק”. הוא חשב את העבודה הזאת לקלה ביותר. במכתבו לאחד מידידיו בזמן ההוא הריהו כותב: “בודאי יתגלגל הדבר כך, שאני אפתיע את העולם ב”מעשה שנעשה“, ואחר כך אשאל: מי ילך עמדי?”

הוא ידע מראש, כי לא כל העם ילך עמדו. אחריו ילכו רק אלה, שאינם רוצים או שאינם יכולים להתבולל בין העמים. ואולם די היה לו גם באלה, ובטוח היה, כי זה יהיה רוב העם, ההמון הגדול.

העובדות דברו בשפה אחרת. במקומות הגבוהים קבלו אותו בסבר פנים יפות, ולפעמים דברו גם על עצם הענין; אבל, כנראה, בקשו ממנו הוכחות, כי יש בידו אמצעים לקבל את מה שיתנו לו. השאלה הארורה: מי יתן ראשונה – היא שעמדה לשטן בדרך. יש שבמשך ימים – מספר הוא – נקלע פעמים ושלש כבכף הקלע ממזרח אירופה למערבה – ואין עוזר. הדרישות כבר נתמעטו מ“פעלקער־רעכטליך” ל“עפענטליך־רעכטליך”, ומזה – לרעכטליך" וצ’ארטיר סתם, אבל גם לזה דרושים אמצעים. וגם מדת האמצעים כבר נתמעטה מעשרה מיליארדים לארבעים מיליונים מארק. פנה אל המון העם, וזה נתן יותר מכפי הרגיל עד עתה, אבל הנתינה לא הגיעה לרבע הסכום הדרוש.

בזמן ההוא הריהו שופך את לבו לפני רעהו הטוב:

“עיף אני במרוצתי. בני־בליעל, שהכסף בידם, לא רצו לשמוע גם את דברי. אם לא אמטיר גפרית ואש, לא תתרככנה האבנים האלה”.

“הנשמע כזאת? בעוד חמשים שנה יטביעו ברוק את קברי האנשים האלה, כשיודע, כי כמעט שגמרתי עם… (רמז לעבדול חמיד) ולא יכולתי להשיג את הכסף הנבזה. כמובן, אין אנו יכולים להביע ברבים את צערנו, כדי שלא תודע חולשתנו ל… ואני צריך להחזיק בו, להשתמש בזמן, להוציא מים מסלע וזהב מרפש”.

“יותר נעים היה לי להחליט היום להוציא קול קורא לאמר: שמעו יהודים! אני, העתונאי הדל, הבאתי את הדבר במשך חמש שנים לידי כך, שבאתי בדברים באופן ישר עם… עשיתי מה שהיה תלוי בי, ועוד יותר מזה, ואולם אתם עוזבים אותי לנפשי. אמנם חבורה טובה אתם, יקחכם אופל! אינני דואג יותר לכל זה”.

“אולם אינני יכול להרשות לעצמי מעשה שכזה. מוכרח אני לשאת הלאה את משאי”…

והוא נושא הלאה את משאו בסבלנות ובתקוה. בעוד שנה אנו מוצאים במכתבו לבנו יחידו, והנה הוא מביע רצון על שזה הקטן עושה חיל בלמודו בשפה התורכית: סימן לאמונתו, כי יהיה צורך לבנו להמשיך את עבודת אביו.

התקוות נכזבות באפס מעשה, והצרות מתרבות; פרעות וגזירות על כל היהודים ורדיפות מיוחדות על הציוניים במקום אשר רוב אחינו יושבים. הוא רץ שמה – אולי יוכל להועיל ברב או במעט. כמובן, אין כחו גדול במערת־פריצים זו, והוא רק מוסיף שבר על שברון לבו הכואב.

כאור מתעה באה הצעת אוגאנדה. כמעט שנכשל הארי הפצוע ונפל לתוך הבור הכרוי לפניו. לאשרו קפץ לעתו לאחוריו ונשאר בגבולות מחשבתו הגדולה. לחיות לא יכול עוד, כי “נפשו שספגה לתוכה את מלוא צער העולמי של עמו האומלל, היתה כולה לפצע אחד זב דם”. בשעות האחרונות לפני מותו אמר לאחד מידידיו: “מסור שלום לארץ ישראל, את דמי שפכתי בשביל עמי”.

“והיה כי יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם”.

“התרן”, ניו־יורק, כ' בתמוז, תרע"ו.

“אם הוא איננו עלינו להמשיך את עבודתו”.

“אם הפטיש הגדול חדל לדפוק, עלינו לחשל את עתידנו באלפי פטישים קטנים”.

אלה הם הרעיונות העיקריים, שמשמיעים לנו בכל הנאומים ביום הזכרון למותו של הרצל.

ולכן מענין מאד לשאול היום את השאלה: מה היה עושה עכשו ד"ר הרצל, אילו היה חי?

ראשית כל הוא היה דואג לזה שלא תשנה השגיאה, שבגללה סבל כל כך הרבה, שהביאה כמעט לידי אסון, שעלולה היתה לכסות את זוהר שמו בענן, ושסוף סוף שלם בכל זאת בעדה בחייו.

הטרגדיה הכי גדולה של הציונות באותה תקופה, וביחוד בפעולתו של הרצל, היתה, שבאותה שעה היו מוכרחים להגשים שתי עבודות, שכל אחת מהן היתה מוכרחה להיות הראשונה: העבודה המדינית יכלה להצליח רק אז, אם העם היהודי יתן את האמצעים הנחוצים; ואת האמצעים האלה אפשר היה להשיג רק עם הצלחתה של העבודה המדינית.

הטרגדיה הזו אפינית לא רק לציונות החדשה, כי אם לרעיון הגאולה היהודי בכלל; כיצד יוכל העם העברי, המפוזר ומפורד על שבעה ימים בחומר וברוח, לשוב לביתו ההיסטורי? הקושי הרב שבשיבת ציון הרס בהם את האמונה והפך את העם לפַּסיבי ואדיש ביחסו לרעיון הגאולה. המאמינים תארו להם גאולה זו רק בדרך נס, ע“י חבלי משיח משונים, ע”י מהפכת העולם וע“י משיח, שהקב”ה בעצמו יברכו בכוחות בלתי־מגבלים.

כשלו כחות בני דורנו לחכות לנס הזה, ויעיזו לחשוב על התאמצות כוחות עצמם. הם התחילו לצבור בעם את החומר לבנין ולהעבירו למקום הבנין העתיד. כל המסוגל לחיות חיים לאומיים, לקוות ולבנות צריך שיעבור לארץ ישראל.

ואפילו בין חובבי ציון עצמם קם מבקר, אחד העם, שטען, כי לא כל חומר מתאים לבנין, וכי הבית הקטן שנוכל להקים ע"י החומר המקרי אינו בהתאמה לתכנית הגדולה שלפנינו. אתו עוד אפשר היה להתפשר איך שהוא; ובכן יבחרו בחומר יותר טוב, ויתאימו את הבנין לעם – הרי לזאת אנו יהודים בעלי יכולת וכחות שונים מאד, ובעלי מח חריף.

אולם הנה באה הציונות החדישה וטענה חדשה בפיה: המקום אינו די בטוח בשבילנו, הארץ אמנם שלנו בירושה; עפ"י היושר היא גם כיום שלנו, וגם כיום הנה ריקה כמעט מישוב; אולם הרי פתאום יוכל לבוא הבעל החדש, שתפש אותו לרגע וישראל: מה מעשיכם כאן? ויבא בתביעות מתביעות שונות… ולכן יש מקודם לבוא לידי הסכם עם הממשלה השלטת.

ד“ר הרצל חשב בראשונה, כי עבודה זו קלה מאד, והוא כותב לאחד מידידיו שנה לפני הקונגרס הראשון: קבלתי ידיעות משביעות רצון מקושטא. ודאי יגיע לידי כך, שאבוא ובידי עובדה מסוימת ואשאל: מי ומי הולך עמדי?… להרצל היתה גם השגה אחרת על כוח הפעולה של העם העברי. ב”מדינת היהודים" הוא אומר: “אנו נפנה לעשירים היהודים; ואם הם לא יתנו את האמצעים הנחוצים נפנה לבעלי המעמד הבינוני, ואם גם אלה ידחו את פנינו – נלך לעם היהודי, ואקבל הלואה בת עשרה מיליארדים”.

הטעות המרה היתה לא בעובדות, כי אם בקשר שביניהן, בסדר השתלשלותן. אילו נתנו בעלי־הון גדולים אחדים את התמיכה הראשונה לד“ר הרצל, היה מקבל קונצסיות בשביל היהודים בארץ ישראל, והעם העברי היה נותן בטח את שאר המיליונים הנחוצים, ותכנית המדינה היתה מתגשמת עוד לפני הזמן שקבע ד”ר הרצל במחשבתו.

לדאבוננו דרשו מקודם מד"ר הרצל שיביא את הסכמת השולטן; והוא הלך בדרך מסוכנה זו. הענין נהפך בשבילו לענין של רהב. הוא הקדיש לזה את רוב כוחותיו; ויבטיח לפעמים יותר ממה שיכול לממש. וכל מה שעבר יותר זמן, כן הרגיש יותר את הצורךבאיזו הצלחה שתהי; וכל מה שהענין נמשך יותר, נחלש האמון, ומוכרחים היו לחזקו ולאמצו בכל תוצאות שהן. הציונות הרגישה את אשמתה בפני היהודים המחכים והסובלים. וככה הגיעו לקטסטרופה של אוגנדה.

ישנן הוכחות, כי ד"ר הרצל היה שבע רצון מכשלונה של הצעה זו, ושעצרו בעדו מעשות את הצעד הבלתי נכון. איך שהוא, והעבודה הענקית שלמעלה מן הטבע ששברה את רוחו, הכניעה את גופו ותחלישנו; וכשחלה בדלקת הריאות, לא יכול לבו לעמוד בפני מחלה זו.

אולם יכול היה לקרות גם אחרת, והרצל היה נשאר בחיים. ושואלים אנו: מה היה עושה הוא בעשר השנים האחרונות?

ודאי שהיה ממשיך בתהליכים דיפלומטיים שונים; אבל ודאי גם זה, שהוא, כמו ההולכים בעקבותיו, היה מקדיש את רוב כוחותיו לעבודה המעשית בארץ ישראל: להכין את העמדות הצריכות לשמש בתור בסיס למ“מ דיפלומטי ולבצרן. ואילו היה מקדיש את כוחותיו לעבודה המעשית, ודאי, שזו היתה יותר רחבה ויותר מצליחה. קרן הקימת, האגודות הקואופרטיביות, תנועת הפועלים והשומר שבארץ ישראל, תחית השפה העברית ובתי הספר העברים, כל אלה היו מוסיפים לו עוז ומרץ, ותחת חסותו הכל היה מתקדם ב”טמפו" הרבה יותר מהיר. הפעולות הפיננסיות שבארץ ישראל היו נעשות בקנה־מדה יותר גדול. הרבה יותר עבודה מעשית – בתור תנאי קודם והכרחי – היתה נעשית במרץ, שלו זכה רק הרצל. ויותר מזה; הוא היה מושך לעבודה הציונית כוחות יהודים גדולים (האפשר לשער את התוצאות, למשל, אילו היה ברון רוטשילד בבקורו האחרון בארץ ישראל (בשנת1914) נפגש עם ד"ר הרצל). ואין ספק שהרצל היה יודע להוציא את המסקנות הפוליטיות מהתוצאות של העבודה המעשית והתרבותית הזאת.

עתה, בימי המלחמה, כשהישוב היהודי החדש עמד באופן מזהיר בבחינתו הפוליטית, היה ד“ר הרצל מופיע בכל כוחו ובכל זהרו בתור מדינאי, מנהיג ומסדר. כיום היה נמנע כבר מהסכנה להכנס במו”מ פוליטי בידים ריקות. כיום, בשעת המלחמה, היה מארגן ומרכז את הכוחות החמריים והרוחניים, כדי לגשת לעבודה מיד לאחר המלחמה באמצעים מספיקים. הוא עבד בלב ונפש, בשעה שהכל היה פחות או יותר שקט; הוא הקריב הכל, בשעה שהקרבנות היו דבר נדיר מאד. כיצד היה עובד עכשיו ד"ר הרצל בעד העם היהודי כיום, כשמאות אלפים יהודים נתונים בצרה ומצוקה, או שוכבים בחפירות ההגנה? –

והאם עלינו להרבות בדברים על מה שיש לעשות עכשיו רק מתוך תשלום חוב לזכרונו לשם מנהיגנו הגדול?… העיקר לא לדחות לאחר כך, לאחר שמנהיגינו הנוכחיים יבואו והזכויות בידיהם. אפילו בשביל העינים הכה יפות ומקסימות של ד"ר הרצל לא נתנו כלום מראש, כשבא בידים ריקות; והוא כרע ונפל. הרוצים אנו, כי זה יארע גם לאלה הרוצים ללכת כעת בשמנו?

כיום הזה נשארו עוד ארבע שנים עד לשנת 1920 שנקבעה ע“י ד”ר הרצל בספרו “אלטניילאנד” להגשמת “מדינת היהודים”. אילו היה חי, ודאי שהיה שואף להגשים את תכניתו לשנה הקבועה. יכולים אנו למַמֵש אפילו חלק גדול ממנה בשעת המאורעות ההיסטוריים הנוכחיים, מכל מה שראה בדמיונו בחיפה, כרמל, עמק יזרעאל וסביבת ים כנרת, בירושלים וביריחו.

ממנו ומעבודתנו תלוי הדבר, אם “מדינת היהודים” תהיה אגדה או תהפך לעובדה: “אם תרצו – אין זו אגדה!”

(מוקדש לד"ר ויצמן)

בספור על ישוע הנוצרי שבברית החדשה שזורה אגדה טרגית על עטרת קוצים שהושם על ראשו של הנענה האגדתי הזה. והאפשר היה להמציא התול יותר סרקסטי מאשר עטרת זו של קוצים? עטרה, סמל הכבוד והמלכות – החודרת יחד עם זה דרך הגולגלת לתוך המוח, הנוקבת ומשתרבבת בכל תנועה; הדם זורם והכחות כלים – ראש מכתב ביסורים אין קץ ובושה יוקדת.

אפשר לפקפק באמתיותה של כל המעשיה הזו על הנוצרי, אולם נשארת העובדה שנושאי הרעיונות החדשים, סוללי השבילים החדשים הכתרו בעולם הזה בעטרת קוצים, ושכרם – התול סרקסטי על ידי אותם האנשים, שלטובתם המה פועלים ויוצרים.

* * * * *

הציונות! איזה רעיון נאצל ורב המעוף! איזו תפישה רבת יצירה! הצדק ינצח, סבל של מאות בשנים יפסק, העם הנרדף יחזור במשפט לביתו ולמולדתו שלא שכח מעולם; האידיאלים הישנים שלו יקבלו שם צורה חדשה ורוח חדשה; עבודה ישרה ויוצרת, יצירות רוח עשירות, הרמוניה שלמה בהתפתחות הגוף והנפש; וחופש ושיון אמיתיים – כל זה ימומש ע"י הציונות.

ונושאי הרעיון הנעלה הזה צועדים קדימה במנוחה ושלוה ובאומץ שאינו יודע גבול. סוללים הם שבילים חדשים; דרכם קשה אבל בטוחה וההצלחה מחכה להם בכל צעד. הלבבות ממהרים לדפוק וכל נשמה מתלהבת. הנצחון וההצלחה חושלים עטרה חדשה, ושוזרים זר חדש.

אולם מה רבים הם הקוצים הנתונים בעטרה זו – קוצים הקודחים ובוערים, המזרימים דם והמוציאות מהלב צעקות־יאוש.

“אין זה מענין אותי!” הנה תשובתו הרגילה של האח הנחנק, שה נדחת מעבָרו היהודי. שכל הקשר בינו ובין העם היהודי הנה שייכותו הרפויה ל“קהילה” או לאיזו אגודה; וגם זה רק פעמים רחוקות… כמה נוקב וקודח הדבר!

“כאן היא ארץ ישראל שלי” עונה דור משועבד ושבע־רצון, ענף רקוב של העץ הנהדר. געגועי דורות ותקוותיהם במשך אלפי שנים, הנמכרים בעד נזיד עדשים… כך משקר לעצמו היהודי שהגלה לערמת הסמרטוטים ושברי־הכלים! כמה דוקרת תשובה שכזו. הדם מטפטף והלב נצבט מכאב ומבושה.

ואולי גרוע מזה, הוא שאינו עונה אפילו תשובה בנלית זו: הוא משתמט ואינו רוצה לשמוע או לראות, מפחד שהאמת הערומה תשפיע עליו.

ויש שהוא מעמיד פנים כאילו אינו שומע כשמדברים אליו, ומתהלך בגיחוך ציני על שפתיו או בהבעת־פנים מטומטמה, ממש ספינקס. נחש ומצא אם עוד מהבהב בו ניצוץ של הנשמה היהודית או אם נשאר שריד מהרמץ הדולק… כאילו כל זה אינו נוגע לו. כאילו מדובר בבית לאומי לאחרים ולא ליהודים!

מה רבים הקוצים הדוקרים את הלב והנפש והחודרים לתוך הגוף והנשמה תחת לחץ המחשבות האלו!

“אינני מוכן עדיין!” היא תשובתם הרגילה של יהודים “טובים” וציונים “מסורים” הבאים ומציעים להם לא להסתפק רק בתרומת נדבה בשביל ארץ ישראל בשביל אחרים, אלא – גם למצוא שם ענין בשביל עצמם; להשקיע כספים בארץ ישראל ולבנותה על בסיס בריא וחזק, כמו העמים האחרים, הרוצים לבנות את מדינותיהם הם.

“אינני מוכן עדיין!” – לאחר דורות כה מרובים של געגועים ושאיפה בצירופי תנאים מדיניים והיסטוריים כה מצוינים – ולאור האפשרויות המעשיות הגדולות לאחר הצעד הראשון שהצליח כל כך! עוד טרם מוכנים גם עכשיו? כשכל היהדות עומדת בפני הכליה, הבאה בארצות אחדות מיגון וחוסר כל ובארצות אחרות מעונג ושובע! טרם מוכנים!? ומתי יהיו מוכנים? לאחר שיכבה הניצוץ האחרון? –

רעש ושאון של התלהבות מנופחת; נאומים נלהבים, מלים מצלצלות ומעשים פעוטים; תוצאות דלות מאד כאן ואמצעים המספיקים בקושי להחזיק את הנפש שם! כמה צובט וקודח כל זה את לבבות האנשים שמסרו את עצמם בגופם ובנפשם למלחמה בעד תחית העם! –

העטרה הכבידה תמיד על ראשיהם של שליטי העולם. ותמיד היא גרמה יסורים לראשי מנהיגינו הרוחניים. אולם כבדה ורבת יסורים היא עטרת מנהיגי הציונות – “מלכי השנוררים” – – –

רבים יבאו לספר על אליעזר בן־יהודה כעל סופר, לוחם ואחד החלוצים הראשונים לישוב ארצנו. רצוני לדבר על בן־יהודה היוצר את המלון העברי, ואף לא על היצירה בכללה, כי אם על הרושם שהיה עושה עלי תמיד הבקור בבית היוצר, בפנת יצירתו.

רבות הסבות, שגרמו לכך, שיהיה אליעזר בן־יהודה ידוע אצלנו בעיקר בתור דובר עברית ויוצר המלון ולא בתור סופר ולוחם ואחד מחלוצי הישוב הראשונים בכלל. די לי אם אמר, שבן־יהודה בעצמו הקריב את הסופר, הלוחם והחלוץ הישובי שבו על מזבח השפה והמלון; ומבטחני שלא התחרט.

כשחונכתי על ברכי חובבי ציון הראשונים, בין האריות שבחבורה, לא שמעתי הרבה על אודות בן־יהודה. גדלתי עת כבר שקעה שמשו של “השחר” ברוסיה: מחברות אחדות מירחון זה, המציאו לידי לשם השכלה ולשם הטפה לחבת ציון; לא נזדמנו לי שם במקרה אותם המאמרים של בן־יהודה, אשר כבר אז דבר בהם על אדות מרכז עברי, רוחני וממשי בארץ ישראל. משער אני עתה, כי דרישת העברית שהיתה במאמרים ההם היא שהיתה ב“עוכרם” להזיק ל“פופולריות” שלהם ולהפצתם, כי לא חפצו “לבלבל את מחות העם והדור הצעיר בהזיות טפלות”.

פעם בקרתי את העירה חלובקי וספרו לי שם על אדות “העלוי” שנחמץ ויצא לתרבות רעה; קראתי בעתונים על אדות מאמרו של עורך “הצבי” בירושלים; סערה הוטלה אז לשעה בסביבת החובבים, ותשקע כעבור כמה שבועות כלעמת שבאה. בהתגוררי אחר כך, בשנות התשעים, באודיסה, בירת חבת ציון, לא ראיתי אלא לפעמים את העתון הצנום, המגיע מארץ ישראל אחת לחמשה ששה שבועות; מצאתי בין החובבים הצעירים (שבקרו את ארץ ישראל וחזרו משם) מעריצים את בן־יהודה ומלחמתו לשפה ולאור. מפי “הגדולים” שמעתי דברי בטול לחלומותיו ולדרכיו המשונות של איש יהודי זה שנשקע בחומות ירושלים. גם בהיותי בפעם הראשונה בארץ ישראל בשנת תר"ס בקרתי את ביתו של בן־יהודה למען חדש את דבורי העברי; התוכחנו על השאלות הישוביות שעמדו אז על הפרק; זכורני, כי דעותיו על המשבר, ששרר אז בישוב החדש (כשעברו המושבות מרשות הנדיב לרשות יק"א), ושׁטתו בתור עורך עתון מקומי לא ישרו בעיני; ואולם לא עלה אז על דעתי, כי בבית היוצר אני נמצא, כי מבצר בונה האיש היושב אתי בזה, – אוצר לשפה הלאומית הקמה לתחיה.

בקרתי את ארץ ישראל בפעם השניה בשנת תרס“ה, ואני כבר עסקן צבורי. ידידי שבירושלים ספרו לי ע”ד האגודה אשר יסדו, להוציא לאור את המלון העברי הנערך בידי מר בן־יהודה. לפי “חשבונם המדויק” יכולים הם לבסס את הבנין ההיסטורי הזה, אם יהיה לכם “סכום” של אלף פרנקים; את מאתים וחמשים הפרנקים הראשונים נתנו אנשי “הועד”; כסכום הזה מקוים “להשיג” ביפו ובמושבות, והשאר – מהמוסדות שבחו"ל. כועס הייתי על מר בן־יהודה שהיה אז בדבריו ובעתונו מהתומכים בהצעת אוגנדה, ובכל זאת לקח ענין הוצאת המלון את לבבי; ראיתי בזה חלק חשוב מבנין הלאום וגם מישובה של ארץ־ישראל. כשנתתי לועד את נדבתי – מאתים וחמשים פרנק – הייתי בעיניהם כאחד המצטינים, ונאומים נמרצים ונלהבים נאמו חברי הועד מר דוד ילין ומר יהושע אייזנשטד למקרה ההיסטורי הזה – יסוד המלון העברי.

תמימות קדושה! באלף פרנק, חשבו לבסס את המכון הענקי הזה. אחרי־כן התברר, שהוצאת כל כרך וכרך של המלון צריכה לעלות לכה“פ בשנים עשר אלף פרנק; כי צריכים להוציא את המלון בעשרה כרכים ויותר, וכי על בית הוצאה אירופי מפורסם לעסוק בהוצאתו כעשר שנים. ואולם הלא ההתחלה נעשתה ע”י בני ירושלים עצמם בחמשים הדולר שלהם. לולא הם, לולא המחברות הראשונות שפרסמו ברבים, כי עתה, אולי עד היום לא היה ה“עולם” שלנו עם המוסדות והמנהיגים שמים לב לאותן חבילות הפתקאות שהיו צבורות באוצרו של בן־יהודה ה“מוזר”.

אז ראיתי גם אני בראשונה את החבילות, את החומר לבית האוצר. פתקאות, רשומים, מלים, ניבים, ומבטאים לקוחים מכל הספרות שלנו; מהתנ"ך, התלמוד, המדרשים, ספרא וספרי, עד האחרון שבמחקרי הגאונים ותשובות הרבנים ועד השורה האחרונה שבסופרי דורנו זה. והחבילות מה רבות, והפתקאות – לרבבות. האמנם עשירה שפתנו העברית במלים ומבטאים שונים הרבה כל כך? האמנם בכל זה נוכל להשתמש בחיים? אם כן הדבר, עשירה תהיה שפתנו במושגים, בצבעים ובגונים. איזה רגש מוזר תקפני: תמהון, גאוה לאומית, תקוה ועצבון גם יחד.

את כל זה אסף, קבץ וסדר איש אחד במשך עשרות בשנים, זה האיש דל־הבשר וגדל־הרוח אשר לפני; זה האיש אשר היה נאלץ להשפיל את ערכו כפעם בפעם בפני בעלי היכולת, למען השג את דמי הוצאות הנסיעה לבתי אוצר הספרים וכתבי היד המפורסמים אשר בארצות אירופה; זה האיש שאשתו המשכלת היתה צריכה לבקר את נדיבי משכילינו (אל תבושי אחותנו – בנו האשם!) להפיץ בינינו את הדעה על נחיצותה של הוצאת המלון העברי; זאת ה“משפחה העברית הראשונה”, שהיתה צריכה להתפרנס מהוצאת גליון שבועי צנום בירושלים; קרבן־עולה הוא ברצון על מזבח השפה העברית.

מאז היה בן־יהודה לאחר בעיני. חדלתי לראות בו את העסקן, הסופר והעורך; הבטתי עליו רק כעל מסדר המלון העברי, כעל בונה השפה העברית, וביתו היה בעיני לבית היוצר.

אחרי כן כשעברתי לישיבת־קבע בארץ־ישראל, הנה בכל פעם שבקרתי את ירושלים הייתי מבקר את בן־יהודה. הוא כאילו ידע את כונתי והכנסני קודם כל לחדר עבודתו. חדר קטן, לארך כל הכתלים מדפות של ספרים, מהרצפה ועד התקרה, באמצע – שלחן ארוך ורחב ועליו ספרים פתוחים, עברים ולועזים לעשרות, עמוד שעליו כתב בן־יהודה בעמידה – אלה האבנים לאוצר השפה. תמיד הייתי אוהב להתבונן לכל פרטי הדבר הזה; הלא הסטוריה אני רואה לפני; הלא יום יבוא והמורשון העברי יחליט לרכש את חדר־העבודה שנכתב בו המלון העברי ולהעבירו לבית האוצר הלאומי, ובשעות קבועות יבאו אנשים לבקרו. ואני רואה לפני את מסכת הארג ההיסטורי.

בעל הבית היה נוהג להתחיל בדרישה על מה “שבחוץ”, ואולם הייתי משתדל תמיד להטותו “הצדה”; ודי היה לי לנגע באיזה נים פנימי, לשאל תרגום איזו מלה לעברית, ברור איזה מושג, וביחוד באחד מפרטי סדור המלון, ומיד היה בן־יהודה מתחיל לבאר במרץ ובחום ולהראות את בית נכאתו. הרבה למדתי ממנו כפעם בפעם; הרבה מרץ לקחתי משם לעבודה שבחוץ; וצר היה לי תמיד להפרד מפנה זו, שכמדומה לי כנפי הרוח הלאומית היו מרפרפות שם…

מחוברת לזכר אליעזר בן־יהודה, כ“ו בכסלו, תרפ”ו,

שהוצאה לאור ע“י גדוד מגני השפה בא”י.

(להתישבותו של אחד־העם בארץ־ישראל)

“פזור הנפש” זה אחד המבטאים היותר מוצלחים בשפה העברית ומעטים מאד שכמותו בשפתנו ובשפות אחרות. זהו לא רק אותו המצב הרע, שהנפש עסוקה, טרודה, נרגזה, מבולבלה או מדוכאה בשלמותה, כי אם היא מטורפה, קרועה לגזרים ופזורה לעברים שונים; במקרים הראשונים יכולה הנפש כולה למצוא תקון וגם לשוב לאיתנה, מאחר שבא שנוי לטובה במצבה הכללי בסביבה ידועה שהיא נשמרת בה בשלמותה; ואולם נפש פזורה לא תרפא בשנויים לטובה במקום אחד מפנות משכנותיה החלקיים; הלקויים שביתר חלקיה המפוזרים לא יתנו לה לשוב לאיתנה; כנוס הנפש הפזורה הוא תנאי מוקדם לתקונה.

יכולים להטיל ספק בדבר, אם נכונה האגדה על אודות טיטוס הרשע שצוה לפני מותו לפזר את אפרו על שבעה ימים (הוא בעצמו ודאי שלא חשב את עצמו לרשע, ובני דורו הלא כנו אותו בשם “נחמת המין האנושי”). ואולם זה ברור, כי הוא ובני ממשלתו פזרו את נפש ישראל לא רק לשבעה ימים, כי אם לשבעים ושבע ארצות ומדינות; וזהו האסון היותר גדול שהמיטו על האומה העברית.

אם כובשים מדינה, משברים את עוזה המדיני, מורידים את מלכיו ושריו מכסאותיהם ואפילו מוליכים אותם אל הגולה ואת צבאותיהם לוקחים בשבי, אם גם מטילים מסים ושמים עול כבד על צואר העם הנשאר בארצו, הנה נשמת האומה נשארת אתו למשמרת; אתו היא בצרה, וביום פקודה קם העם הנדכה אתה יחד לתחיה; גם אברי האומה המפוזרים יונקים משרשי הנפש שנשארו בארץ מולדתם; ובהתעורר נפש האומה לתחיה בארצו הרי כל הבנים שהגלו נמשכים למקור מחצבתם.

ואולם רומה זו המרשעת, מלבד שהשמידה כל בחור וטוב בישראל במלחמה הנוראה ובעת ההתקוממויות שבאו אחריה ומלבד שפזרה את יושבי הארץ העברים רובם ככולם (מלבד מעטים מאד מדלת העם) לכל קצות ממשלתה הרחבה, הנה היא שלחה יד גם בנשמת האומה, בהחריבה בראשונה את המרכז הרוחני – את המקדש שבירושלים ואחרי־כן אחד־אחד גם את יתר מרכזי־הרוח מיבנה ועד לצפורי וטבריה, עד כדי לגרש את הנפש העברית מחוץ לגבולות ארצה, לקרעה, לפוררה, ולפזרה לכל אשר ישאנה הרוח הגלותי.

“ויצא מבת־ציון כל הדרה”, זוהי הקינה היותר טראגית; “גלו לבבל שכינה עמהם”, זוהי הגלות היותר נוראה וארורה. לוא ידעו בני ישראל, לוא הרגישו בעת עזבם את ארצם, כי אין להם תקומה בתור יהודים בגולה, כי אז לא היו נאחזים שם, לא היו מכים שרשים עמוקים, לא היו מוצאים נחמה במנוחתם; הם היו מתגעגעים ושואפים למקורם הרוחני, ובמקרה הראשון ובאפשרות הראשונה היו משתמשים ומתעוררים לשוב לארצם ולמולדתם.

ואילו כך אנו רואים שכבר לאחר חורבן המקדש הראשון הם מצאו ספוק רוחני בשכינה העבדותית שגלתה עמהם לבבל. “גם נביאיהם חזו להם שוא ומדוחים”, לאמר: “בנו בתים וישבו, נטעו גנים ואכלו את פרים”. וכשנח רוח האלהים הישראלי על כורש והוא פונה אל היהודים בקריאה “מי האיש… יהי ה' אלהיו עמו ויעל”, כבר לא ידעו רוב בני האומה בעלי הנפש פזורה, איה המקום היותר מסוגל לעבודת אלהיהם: אם בבבל הברוכה והעשירה בחומר וברוח או ביהודה הקטנה החרבה והמדולדלה; מהם עוד הבינו לתת מתנות לבנין הבית בזהב, בכסף ובחמורים, אבל רובּם לא שמו לב כלל או גם שאלו ביחד עם צוררי יהודה הסנבלטים: “מה היהודים האומללים האלה עושים?” הלא יש בזה מפזור הנפש! ופה בבבל, במקום רבוא רבבות היהודים, אולי נשמר גם החלק היותר גדול של הנפש הישראלית?

וגם בעת החורבן השני התחיל חורבן המקדש עם יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים. לא לחנם מהר הכובש להענות לבקשה של יציאה זו, כי ראה בזה את נצחונו העיקרי, את ההתחלה לפזור הנפש הישראלית; ומכיון שזזה הנפש מלב האומה – מירושלים, הרי היא נעה ונדה בעשר גלויות מדחי אל דחי בארץ־ישראל עצמה עד שנעקרה מעבר לגבול ונקרעה והתפוררה ונתפזרה לכל עבר ורוח.

והשכינה הישראלית כביכול גלתה עמהם, לאסונם, גם הפעם, ומצאה לה מנוח בגלויות השונות, במרכזי העבדות הלאומית השונים הגדולים והנהדרים: בארמונותיהם של ראשי גלותא המפוארים אשר בבבל ובמצרים, בחצרות השרים העברים אשר בספרד ובפורטוגל, בחדרי ראשי הקהל אשר בפולין וברוסיה ובבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות של כל הגלויות השונות, אשר שם פתותי הנפש העברית הקרועה והמפוזרת מתלבטים בכנפיהם השבורות והמרוסקות.

“צדקת פזרונו בישראל”, דרשו חז"ל: צדקה עשה לישראל שפזרם בין האומות. אוי לו לעם שככה לו בעולמו, ואבוי לו כפלים, אם גם נשמתו יצאה מארצו ונתפזרה אתו בין העמים.

“בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומנהמת כיונה: אוי לו לאב שהגלה את בניו”; ואוי ואבוי לו לאב בכפלי כפלים, אם הוא בעצמו יצא עם בניו אל הגולה. כי אם כשבאה המחשבה בלב הבנים לשוב אל שלחן האב אשר בביתו, הרי אינם חפצים ואינם יכולים לעזוב את האב במשכנותיו אשר בנו לו בכל קצות הגולה. הלא ישנם באמת יהודים טובים, שהיו חפצים בכל לבם ונפשם לשוב לציון ולבנות את ירושלים, אלא שאינם יודעים אל נכון, אם כבר חפץ האב כביכול לשוב אל ביתו.

כי יש אשר באמת תמצא מן הצדק והיושר ללמד זכות על אלו מבני עמנו שאינם ממהרים להשתתף בבנין ביתנו הלאומי בארצנו: כי הלא נפשם רצוצה ופזורה והם אינם יודעים לכנסה… ארצות שונות, תרבויות שונות, שפות שונות אפילו לאותו העם עצמו; אם ידבר העברי באיזו שפה לעמו הלא איננו בטוח, כי אפילו בני מפלגתו היותר קרובים יבינו את שפתו, והמחשבה המתורגמת הלא אבדה את כל חנה ורוב ערכה; הלא גם הפסיכולוגיה העברית של יהודי המזרח אינה זו של יהודי המערב, אותה של בני מזרח אירופה אינה זו שבמערבה, ולא הרי הפסיכולוגיה של כל אלו כזו של “היהודים האנגלו־זאכסים והינקים”; ולשם ההגיון ולשם הצדק והיושר ולשם המטרה הנשגבה ימצאו לפעמים אלו ואלו חוב קדוש לעצמם להלחם באחיהם עד טרוף הדעת; “כי בלל ד' את שפתם ולא יבינו איש את שפת רעהו”, וגם שפת הלב והמוח במשמע, ואולי זהו העיקר; כי פזורה נפשם לשבעים ושבעה לשונות, עמים וארצות, וקשה לרכז אותה אל הרעיון המרכזי.

ויש שאתה מתחיל להצדיק את הדין ולחשוב, כי בעלי הנפש הרצוצה והפזורה אולי טוב שיהיו זהירים ביותר ולא ימהרו להספח אל צבא התחיה בטרם שיהיו בטוחים, כי יכניסו עמהם גם את פתותי נפשם העברית. כי מה בצע אם תמלא הארץ אנשים יוצאי ירך עברים ונפשם העברית בל עמם; הלא זה יהיה לא העם העברי, יורש אבותיו בהתפתחותו הטבעית, כי אם איזה עם אחר חדש, בני־תערובת של אותם העמים השונים אשר משם יצאו; הלא הארץ והשפה הן רק גורמים חלקיים בחיי האומה, שהנפש והתפתחותה הטבעית היא להם העיקר.

כי, למה נכחד, לפעמים הלא נלאים אנו למצוא את הנפש הלאומית בעבודה הלאומית היותר נלהבה וסואנת; חש אתה את פרפורי הנפש העברית, כאילו היא מתלבטת בכנפים שבורות בצוהר החלון מבחוץ וכאילו אין בכחה לחדור פנימה; ויש אשר היא כבר מרפרפת מלמעלה על פני העושים והמעשים, אבל אין היא נקלטת לתוכם ואינה מתחברת עמהם, והנה כאותה הצפור הכחולה, אשר אם תתפסנה – והיא כפגר מובס בידיך.

* * * * *

שיחות חולין של תלמידי חכמים צריכים למוד. ושח לנו פעם אותו זקן מנדלי מוכר ספרים על אודות אופני יצירתו הספרותית, כי יש שעבד יום ולילה כדי לתאר את צורתה הנפשית של איזו אשה עבריה לכל פרטיה ודקדוקיה, ויהי בבוקר והנה – היא “מנדלי עם קצה זקנו”, ועליו היה לחבל את מעשה ידיו ולהטביעו לתוך הסל. עשרות שנים עברו מן העת ששמענו את האזהרה המחוכמה, השנונה והאכזריה הזאת על אופני היצירה האמתית, ומני אז יש שבאמצע איזו “עבודה גדולה ונשגבה” היית חפץ לקרוע מעל פני הדברים והמעשים את המסכה של ההסכם וההרגל, כדי להווכח, אם אין פנים חדשות לגמרי הולכים ונטויים מאחורי המסוה, פנים אולי מטפוס טוב ויפה כשהוא לעצמו, אלא שאיננו זה, שאנו צריכים ליצור, זה שיתאים לרוחנו ולנשמתנו הטבעית.

בני ישראל אנו כפרתם לכל סיעותיהם ומפלגותיהם, שרובם טובים ונאמנים, עובדים בדחילו ורחימו ולשם שמים מתכוונים; אלא שלפעמים הם כאילו מוזרים במפעליהם לעצמם ולשאיפותיהם, ולא מתוך מחשבות זרות חלילה, כי אם מתוך פזור הנפש, שטלאיה שקועים וכלואים בסביבות זרות וקשה לכנסם ולכוונם אל המטרה.

מדברים באמת ובלב תמים על תחיה לאומית, ושברי הנפש דבוקים לכתלי הגלות; שואלים בתמימות את “האב הזקן”: איך מעשרים את התבן, והוא, שכהו עיניו כביכול מזוקן, מצוה לבנו זה לצוד ציד ולעשות לו מטעמים כאשר אהב; והנה לך חיים של התבוללות וזריקת ילדים למרקולס על יד העבודה הגדולה לתחית העם והארץ.

ואם קצה נפשם של חלק מישראל בעקת הגולה והם עוברים אל הארץ, הנה אין נשמתם שלמה גם שם; הם כאילו השאירו חלק מנשמתם או רובה בשבי הגולה ולא הספיקו להכניסה עמהם; על כן אין ברבים מהם אותו המעוף, המרץ והשאיפה לבנין שדחפום מן הגולה לבוא אל הארץ. הצפור הכחולה נתפסה והיתה לאפורה או גם לשחורה בידיהם. עדים הם החיים האפורים של רוב בני הישוב העברי בארץ.

והרבה צעירים יצאו “חלוצים” אל הארץ בכדי ליצור שם את הטפוס העברי, והם מסורים לעבודתם וליצירתם בלב ובנפש. והנה “קצה זקנו” של מארקס לפניך ושל מפרשיו היותר עיקריים וקצוניים: אותה הקצוניות הנפרזה של התורה החדשה, הפוסלת את כל מה שהיה לפניה ושעומד על ידה, אם רק איננו נקלט במחיצתה, אותה השאיפה לשלטון המעוט המפלגתי על כל המוני העם. ואף המעולים שבהם, הנותנים בתורתם ערך מיוחד לרוח העברי, הנה למעשה מתבדלים גם הם מעם ישראל כולו, כי שומרים הם על ניצוצות הנשמה שקלטו לתוכם ויראים הם לכללם עם יתר חלקי הנשמה העברית הפזורה, שהם לקויים ביותר.

והחרדים ושלומי אמוני ישראל באים בכוונה טובה להגן על תורת ישראל ורוחה. וגם פה הנך נבהל לפעמים לראות את “קצה זקנו” של לוֹיוֹלה, זה שהורה לטפל לשם שמים בפוליטיקה יתרה ולהשתמש בכל האמצעים כדי להשיג את המטרה הקדושה.

כל אלו הן קללות של פזור הנפש בגולה, שאין לה עוד כנוס, הכללה והתאמה אפילו בצעדים הראשונים לשיבת ציון; וזהו לנו השטן היותר רע בעבודתנו הלאומית.

בשים לב לפזור הנפש הזה שאל הד"ר פינסקר עוד בראשית התנועה הלאומית שלנו: “הרוח הלאומי מאין ימצא?” ולא מצא עצה אחרת, כי אם להקציב לעם ישראל פנה מיוחדת בתבל ולכנס שמה את שברי הנשמה. ולכנוס הנפש הזה התכוון גם אחד־העם בתורתו על העיקר של המרכז הרוחני בארץ־ישראל.

ואחד־העם בעצמו, בגודל נפשו הלאומית, כמה סבל מקללת העם הזו של פזור הנפש. אחד־העם, זה בעל הנפש הלאומית היותר רחבה בדורנו, זה שבהרכבה מוצלחת של ירושת אבות ושל התפתחות עצמית שכלית רחבה ועמוקה העלה מנבכי הדורות הרבה ניצוצי אורות של עצמיות נשמתנו הלאומית וכנס וקלט אל תוכו הרבה־הרבה מן השברים והקטעים של נפשנו המפוזרת, שאחד אותם בלבו ובמוחו לתפיסה כוללת של אחדות לאומית, אחד־העם זה היה עלול להיות “צדיק הדור” שלנו להועיל לעלית הנפש ולכנוסה במרכזה הרוחני בארצנו. לוא עבר אחד־העם להתישב בארץ־ישראל לפני שלשים שנה, כי אז היה גורם לתחית הנפש העברית במדה עוד יותר גדולה, שלמה ומקפת ממה שגרם בן־יהודה לתחית השפה העברית. לוא קרא משם ל“בני משה”, כי־אז היו נענים אלו המסורים באמת ובתמים לעמם ולארצם והמסוגלים לשוב אל מקורם ולהשלים את הנפש הלאומית; לוא סלל את “דרך החיים” בארץ התחיה לאמר: “זה הדרך” לעבור בו גאולים, כי־אז היה הנסיון מצליח; אבוקה זו של “האמת” כשידליקנה בארץ תאיר על כל פני הגולה ותהי פועלת בכח של משיכה וכנוס…

טרודים היינו בשנים האחרונות במלחמה בעד שלטון השפה העברית בבתי־הספר שלנו; וכל כך שקועים היינו במלחמת מצוה זו, שלא יכלנו לפנות את לבנו כהוגן ליתר השאלות הפדגוגיות; קצונים היינו לאשרנו, כי לולא זאת לא היינו יכולים לכבוש את עמדתנו העברית.

אולם עתה הגיעה השעה להחל בשכלול הצד הכללי של ביה“ס העברי בארצנו: לא נבוש להראות על מגרעותיו ולבקש את תקונו; כי כלום הוא חסר רק באשר הוא עברי? חדש הוא ביה”ס שלנו בכלל, וכל דבר חדש בא לידי תקון ושכלול רק באופן אטי ומדרג. העיקר היא הרגשת המגרעות והשאיפה אל התקון והשכלול. אשרי מי שאיננו שמח בחלקו.

ירשו נא לי הפעם חברי המורים להעיר על פרטים אחדים הצריכים תקון בבתי הספר שלנו במושבות.

א) התכנית – או יותר נכון – חוסר־התכנית.

בתה“ס שלנו, הנמוכים והבינונים, שבערים כבר עבדו תכנית פחות או יותר מפורטת, יודעים הם את סכום הידיעות ומדרגת ההתפתחות, שהם חפצים לתת לחניכיהם במשך כל תקופת הלמודים, ויודעים הם בתחלת השנה את סכום הלמודים שיעברו עליהם בכל מחלקה ומחלקה במשך השנה. לא כן הדבר ברב בתה”ס שבמושבות, ביחוד בתה"ס שבמושבות יהודה. כבר הנהיגו גם את התקון, שהמורה רושם ביומן שלו את כל מה שהורה לתלמידיו בכל יום ויום במשך ימות השנה, אולם די להעיף עין על החומר הזה כדי להוָכח שרוב השעורים באו במקרה; אין קצב וערך גם ביחוסם של הלמודים אחד לרעהו, וגם בחלקו של כל למוד ולמוד. יש שהמורה היה שקוע יותר בלמוד השפה, יש שחפץ לגמר בהסברת איזה חלק מהחשבון, ויש שלמודי הטבע לקחו את לבבו; ובכל הלקויים האלו של חסר ויתיר לא תמצא סדר קבוע, שהיה מעיד אולי על איזו דרישה מצד תנאי המקום ועתות השנה; מקריוּת גמורה אתה רואה שהיא טבעית לסוביקטיביות של המורה במקום שאין תכנית קבועה. אבל לא טבעית כלל להתפתחות התלמידים ומתנגדת ליסודות העקריים של הפדגוגיה. הראיה היותר טובה למקריות זו היא, מה שאין סדר הלמודים שוה בשתי מושבות הסמוכות זו לזו והשוות לפי זה בכל התנאים האוביקטיביים.

אם ישנה איזו השפעה למרכז המורים בא“י הייתי מציע לפניו, כי יבא עתה בראשית הקיץ בדרישה מאת מורי המושבות, כי יכינו עד גמר שנת הלמודים את כל החומר הנחוץ לחבור תכנית כללית. בכל בי”ס ובי“ס יכינו את הצעת התכנית; כתום הלמודים יתאספו כל מורי המושבות לשבוע או לשבועים, ידונו על ההצעות השונות וימסרו לועדה של חברים אחדים היותר מומחים. באופן שעוד כחדש לפני התחלת שנת־הלמודים הבאה תהיה התכנית הכללית ברורה, קבועה ומקובלת, ולפיה יסדר כל מורה ומורה במושבה את למודו לשנה הבאה. וכדאי היה שגם ועדי המושבות והחברות התומכות בביה”ס שבמושבות יבואו לעזר למורים בזה, שידרשו בכל תקף, כי יסדרו הלמודים לכה“פ לשנה מראש עפ”י התכנית הכללית שתתקבל; וכדאי גם לבטל לתכלית זו את הלמוד בבתה"ס לזמן ידוע מאשר להמשיך את הלמודים באופן מקרי כזה השורר עתה. אם לא נאכף את עצמנו לא נבא לידי תקון בעבירה זו, שאנו דשים ודשים בה. בגזרה זו יכול רוב הצבור שלנו לעמוד, כי כבר ישנם בין מורי המושבות די כחות פדגוגיים לעבד ולסדר את התכנית במשך חצי שנה; וגם המורים בערים ומרכז המורים יעזרו לעבודה נחוצה ומועילה זו.

יודעים אנו כי התכנית הכללית הראשונה לא תהיה משוכללה, אבל זאת תהיה המסגרת הקבועה והצורה הראשונה, שאותה יעבדו וישכללו במשך הימים בכחות משותפים ומסודרים.

ב) וכשאנו באים לדבר ע“ד תכנית מסוימה, עלינו לשים לב בראש וראשון לאופן הבלתי… טבעי של למוד הטבע בבה”ס שלנו במושבות.

למוד הטבע – זה הסימן היותר מובהק, המציין את ביה“ס הכפרי – נמצא בבתה”ס הכפריים שלנו ב“שפל המדרגה”. אם ליתר הלמודים עוד חסרים לנו ספרים שצריך להעתיקם או לחברם, חסרים מכשירי למוד, שצריך לקנותם בכסף ולהביאם מחוץ לארץ – הנה בלמוד הטבע אין אנו משתמשים בדברים הנמצאים בידינו ולעינינו; איננו שמים לב לספר־התולדה – זו הסביבה המקיפה, שיש בה מאות אכזמפלרים של מכשירי למוד לתורת הצמחים, בעלי החיים והדוממים. כשהנך יושב במחלקה בביה“ס הכפרי בעת השעור המקדש לטבע, וכשתעצום את עיניך מראות דרך החלון את הטבע העשיר, אז יהיה נדמה לך שהנך בביה”ס קטן עירוני מהמדרגה הנמוכה מימים הקדמונים. המורה מספר בשבחו של הטבע בכלל, מהלל את טבע ארצו בפרט, מדבר באופן מפורט ע“ד חלקי הצמחים, ע”ד אברי בעלי החיים או מיני הדוממים, והתלמיד חוזר אחרי דברי המורה מתוך הזכרון או מתוך סקירה חטופה ברשימה הכתובה הנתונה לפניו; רק לפעמים רחוקות תמצא ביד המורה איזה עלה כמוש או פרח נובל, זכר לטבע החי, וזה כבר משפיע כדי לעורר את שימת לב כל התלמידים ולעשות את השיעור ליותר חי וטבעי. מובן הדבר, שאין להאשים את המורה בזה, שאין לפניו בביה"ס אף גולם אחד של איזה בעל חי מאלו שאינם מצויים בסביבה, אף גוף אחד מנותח מבעלי החיים בכלל, אף מתקן אחד, אף תמונה אחת המתארת את פעולות כחות הטבע ותוצאותיהן. אולם הרבה מאד הלא יכול המורה למצוא במושבה ובסביבה: חיות־הבית, הצפרים, הזריעות והנטיעות; ובטיול של יום אחד יכול המורה להביא את התלמידים אל המעין, אל נחל המים, אל איזה ים פנימי או אל הים הגדול, אל רוכסי הרים ואל מערות, שבהם מתגלות שכבות של דוממים שונים. כל הטבע מרובת הגונים הזאת דורשת למדוני! ומורים וילדים נשארים חבואים בבתי הספר, שקועים בספריהם ובמחברותיהם ועוסקים בשיחות נאות.

והמגרעת היותר גדולה בבה“ס הכפריים שלנו היא חסרון הגן. המלה מגוחך היא רכה ביותר לכנות בה את העובדה, שעל יד בתה”ס שבמושבות ישנה כברת ארץ פחות או יותר גדולה, והיא ריקה כקרחה שעל כף היד או נטועה אקליפטים, – אלו הזוללים שאינם נותנים לשום ירק דשא להתפתח בסביבתם, – או שישנה איזו ערוגה דלה ועליה צמחים אחדים, שבאיזה מקרה התגלגלו הנה בלי שום שיטה מכוונת. הנה לכם אדמה פוריה, מים די הצורך (כי שום מושבה לא תקמץ במים לגן ביה"ס), שמש מפזרת רבבות קרנים לכל פנה ועבר, אויר חם ורך כמעט במשך כל השנה, מאות זרעים ונטיעות המתאקלמים פה בכל מקום, הגדלים והמתפתחים פה במהירות נפלאה. וכלום חסרות רק ידיעה הגונה מצד המורה ויד חרוצים מצדו ומצד התלמידים, ואז מסביב לכל ביה"ס יהיה גן בוטני וגנה של ירקות בזעיר אנפין, אבל באופן מופתי, שימשוך אליו גם את לבות אבות התלמידים ושיהיה לתחנת נסיון בעד כל המושבה.

ארשה לעצמי להראות על עוד תכונה אחת, שהיינו יכולים להוסיף לגני בתה"ס שבמושבות ושמפאת זה יהיה הגנים אמצעים היותר מועילים לא רק ללמודי הטבע, כי גם לידיעת המולדת בכלל ובמדה ידועה גם ללמודי דברי ימי עמנו הקדמונים.

אחת ממעלות א“י היא זו, שבשטחה המצער היא מגוּוָנה בצורתה ובטבעה. לפי זה יכולים לעשת גן בתמונת זעיר־אנפין של א”י, על שטח של איזה דונמים אדמה, לסמנו לפי חלקי הארץ ולשים בכל חלק ממנו את אותן הזריעות והנטיעות המיועדות לחבל ההוא. אם יהיה שטח הגן כשבעה דונמים, מאה מטר באורך וששים וחמשה מטר ברוחב, תהיה מדתו לפי הערך (קנ"מ 1/2000), כלומר חצי מטר מרובע במקום כל קילומטר מרובע, ואז כבר אפשר לסמן באופן ניכר, את הנחלים, הנהרות והאגמים, את הדרכים העקריות, המובילות מדרום לצפון וממערב למזרח, יכולים לסמן בשרטוטים כלליים את נטית רוכסי ההרים ביהודה, בגליל ובעבר הירדן מזרחה, באופן שביניהם ישארו עמק השרון, עמק יזרעאל ועמק הירדן; וציוּנים מיוחדים יציבו באותם המקומות שיש להם ערך נכבד בעינינו מצדם החמרי והרוחני, בעבר או בהוה. בעבודה זו יסתפקו בראשונה בציוני הקוים והסמנים היותר עקריים בשטח הישר, אולם במשך השנים ובעבודה תכופה ושטתית ישתכללו גני־המפות האלו עד כדי שלמות גמורה בצורתם החיצונים ובתכנם הפנימי, ביחוד במקומות שיוכלו להקדיש לגן שכזה כעשרים וחמשה דונמים, שאז מדתו תהיה בערך 1/1000, כלומר מטר במקום כל קילומטר מרובע. אולם גם בצורה היותר פשוטה של גן־המפה הזה, כמה חומר ללמודים הוא נותן בידי המורה בכל יום ובכל עתות השנה, גם בלמודי הטבע וגם בלמודי התנ“ך ודברי ימי עמנו בארצם. אחרי שהארץ תהיה תמיד נוכח פני התלמיד, וכשיבוא להתבונן בה אחר כל שעור, שיש לו קשר עם ידיעת המולדת, תתלכד נפש היהודי הקטן בארצו ויאהבה אהבה עזה ועמוקה. ולפני כל טיול וטיול בסביבה הקרובה והרחוקה יערכו על פי גן־המפה את התכנית ואת רשימת המקומות והענינים, הצריכים למוד בטיול זה, והיה הטיול להם רק לחזרה נעימה ומוחשית על הלמודים שעברו עליהם בבה”ס. גם אבות התלמידים ישתמשו בגן־המפה הזה ללמוד לדעת את הארץ; הלא לא יאומן שרוב האכרים שביהודה לא ראו מימיהם את הגליל, ואין להם מושג ברור מתנאי האקלים ואפני העבודה שמה, וכן זרה יהודה לבני הגליל. מפה מוחשית כזאת תעורר באכרים את ההתענינות בכל חלקי הארץ ואת החפץ לבקר בעתות החופש את המושבות העבריות שביהודה ובגליל. בקורים כאלו יביאו לידי השפעה הדדית מועילה.

ומדי דברנו בהשפעת בתה“ס על האכרים אי אפשר לעבור בשתיקה על הערך הישובי הכללי של למודי הטבע בבתה”ס במושבות. עם כל רגשי הכבוד שאנו רוחשים להחלוצים שלנו ממיסדי המושבות בא“י, עלינו להודות, שאלו היו ברובם אנשים עירוניים הרחוקים מן הטבע, ולא יפלא איפוא אם עוד עד היום הרבה מהמושבות העבריות בא”י שמרו על צורתן העירונית, אם ישנם אכרים, שלאחר הרבה שנות מגורם במושבות מתגלה בהם לעת זקנה הפסיכולוגיה העירונית, ואם גם הרבה מצעירי המושבה של הדור הראשון עזבו את המושבות ואת הארץ. אם חפצים אנו באכרים־ממש, בדור שיהיה מחובר לקרקע, צריכים בתי הספר שלנו במושבות לפשוט מעליהם את הצורה העירונית; על הלמודים העיוניים יעברו רק במינימום הנחוץ לכל איש ויהודי פחות או יותר מפותח; אבל בראש יעמדו למודי ידיעות הטבע להלכה ולמעשה, למען ידע בעתיד האכר את סביבתו הטבעית, שעליה הוא חי וממנה הוא מקבל יניקה חמרית ורוחנית; לסביבה זו יתקשר ויתלכד ע“י נגיעה תדירית ומוחשית, ואז כל ה”רוחות המנשבות" לא יעקרו ולא יזיזו אותו ממקומו.

ג) בתכנית הכללית שתעובד נחוץ יהיה לשים לב גם לעתות המרגוע בבתה“ס שבמושבות. עתה כמעט שאין חילוק גם בענין זה בין בתה”ס הכפריים לעירוניים, וחדשי המרגוע הם ניסן, אב, אלול ותשרי. לא אדבר עתה על אודות אי־הטבעיות שבזה, שלומדים במשך כל חדשי החורף רק בהפסקה של ימים אחדים בחנוכה ובפורים, ומחדשי הקיץ נוטלים ארבעה חדשים, מהם שלשה רצופים, באופן שכל הרשמים שנקלטו במח הילד ובנפשו במשך זמן הלמודים נעשים שטחיים ומטושטשים; לא נראה גם על הזרות שבדבר שבתקופת החגים העקריים, בימים היותר מסוגלים להשפעה מוסרית ולאומית אין התלמידים נמצאים בסביבת המורים המחנכים. הפעם נראה רק על היחס המוזר שבין הילד הלומד ובין המשפחה העובדת; בעת העבודה העקרית, בעת החריש, הקציר והבציר, כשידי האבות מלאות עבודה, וכשהנפש העובדת מלאה שמחת האסיף, אז יושב התלמיד בביה"ס ועוסק בתורה, וכשהאב הולך בטל מעבודה, יוצא אז התלמיד מחדרו ותועה בשדות הריקים והחרוכים מלהט השמש ובין כרמי הגפן והשקדים שנטלו מהם פרותיהם; הוא רואה את התולדה בנולותה, בעת שנצלו את עדיה מעליה. התלמיד יוכל לעזור לאביו בעת ההיא רק בדישה, הנהוגה עוד אצלנו באופן היותר קדמוני – בלוח החרוק וברגלי הבהמות – ולהסתובב באופן זה בעגול קטן בגורן במשך כל היום הארוך תחת קרני השמש הבוערות.

את החלוקה הטבעית של זמני הלמודים ועתות החופש והמרגוע המתאימה לתנאי המקום והזמן ברוב מושבותינו, אני מתאר לעצמי באופן זה:

נתחיל לחשב את שנת הלמודים מתשרי, כי שנת עבודת האכר אצלנו מתשרי לתשרי.

מכ“ה תשרי, יומים אחרי החגים, נמשכים הלמודים עד כ”ה כסלו (חנוכה). עפי“ר נגמרת אז תקופת הגשמים הראשונים; האכרים נחפזים לזרוע ולשדד את שדות התבואה, לזרוע את הירקות ולנטוע את הפרחים בגנות, לעדור ולזמור את כרמי הגפן, לנטוע או להרכיב את כרמי השקדים והזיתים ואת יתר עצי הפרי, יבואו אז ילדי ביה”ס לעזור לאבותיהם במשך חודש ימים, ורק בימים של גשמים יבואו התלמידים לשעות אחדות על ביה"ס לשמוע מפי המורה פרק בתורת העבודות שהם עסוקים בהן בשדות ובגנים.

מסוף טבת נמשכים הלמודים עד הפסח, ורק בהפסק של יום אחד לחג הנטיעות בט"ו בשבט ליום או יומים לפורים.

כשבוע לפני הפסח וימי חול המועד מקדישים לטיולים בסביבה של המושבה ולמושבות האחרות. ואחר הפסח, כתם המלקוש, זורעים את תבואות הקיץ ומתחילים בקציר ואז יעזרו התלמידים על יד אבותיהם עד חצי אייר (ל"ג בעומר).

כעבור האביב המזהיר ובהתחיל ימי החום היבש (החמסין) שבים התלמידים לביה“ס למשך שני חדשים עד חצי תמוז. זאת היא אחת ממעלות ארצנו. שגם החום היותר גדול השורר בחוץ איננו מורגש כל כך בבית, ובכל מקום מצל מנשב רוח קריר משיב נפש. אולי רק בשנים־שלשה ימים של החמסין היותר גדול (בסיון – בחג השבועות לערך) לא יבקרו את ביה”ס, וגם אז יכולים לסדר טיול של למוד לרוכסי ההרים (בגליל) או אל חוף הים (ביהודה).

משבעה עשר בתמוז עד סוף אב יוצאים הילדים לעבודת הבציר בכרמי הגפן והשקדים ולקציר תבואות הקיץ (ביחוד תלישת העדש והחמצה הדורשת ידים למכביר במשך עת קצרה) וזהו חג האסיף הטבעי.

בתחלת אלול שבים לבית הספר. קוי השמש אינם מכים עוד בחזקה. רוח הים הקרירה,רוח מערבית דרומית, מנשבת עתה בקביעות בכל יום מן השעה העשירית בבוקר, ובשעה שתים לאחר הצהרים באה תמיד רוח מערבית צפונית ומנשבת לפעמים בכח כזה שצריך להגן מפניה בסגירת החלונות והדלתות. באויר נעים כזה, לאחר עבודת הגוף ומנוחת הנפש, נוח להמשיך את הלמודים במשך חודש ימים באופן אינטנסיבי, לחזור על כל מה שעברו במשך השנה.

בימים שבין כסא לעשור יקדישו מספר שעות לשיחות חנוכיות בקשר עם באורי התפלות, המוקדשות לימים ההם ושבהן מובעות השקפות העם היהודי על חובות האדם לאדם ולאלהיו. והימים האלו שהם קצת “יומי דפגרא” הם היותר מסוגלים גם לסדור הבחינות, אשר על פיהן יעברו התלמידים ממחלקה למחלקה.

עוד יומים לאחר יום הכפורים – לשיחות על אודות החגים ולבאורים ע"ד ההכנות לשנת הלמודים הבאה, והילדים הולכים הביתה לנוח ולשמח בשמחת חג האסיף, שהוא כל כך טבעי ורענן במושבות העבריות בארצנו.

* * * * *

מה שיש לנו ללמד ולהביא ראיה מן האמור והנעשה באירופה המתקדמת הם רק העקרים היסודיים, ששם הרגלו זה כבר ללמד עפ“י תכנית מעובדה מראש לכל פרטיה, ששם מכינים בגנים אשר על יד ביה”ס – בגני הקיץ ובגני החורף – את כל מיני הצמחים, אשר על אודותם ידברו המורים בעת הלמודים, וששם מחלקים את עתות הלמודים לפי דרישות המקום והזמן. אלו הן האמתיות שאין לפקפק בהן, ועלינו לעשות “כמתוקנים שבהם” ורק בהתאמה לתנאי חיינו בארצנו.

ניסן תר“ע, אדר תרע”א “החנוך”.

(לגמר הבחינות בגימנסיה העברית ביפו)

בעשרה באב תגמרנה בחינות המחלקה העליונה של הגימנסיה, והמחזור הראשון של בית־הספר התיכוני הראשון, שתלמידיו לומדים את כל למודיהם בעברית, יחוג את חג ה“סיום”.

כאדם, שזכה לעזור לנסיון זה, מרשה אני לעצמי לאמר דברים אחדים בנוגע לעבר, להוה ולעתיד של בית־הספר הזה.

זה היה לפני עשר שנים בערך. המלחמה בין הציונים ה“קולטוריים” ומתנגדיהם היתה בכל תקפה. הללו שאלו מעל במת הקונגרס: “אבל הגידו נא, בבקשה, קולטורה עברית מה היא?” והללו ענו מעל אותה הבמה דברים כמתלהמים. ואולם בין קונגרס לקונגרס לא עסקו בעבודה “קולטורית” לא אלו ולא אלו, ואף לא הועדות הקולטוריות שהיו קובעים בקונגרסים.

אחרי אחד הקונגרסים האלה נזדמנתי לארץ־ישראל. שם נפגשתי עם הד“ר מטמן, שהיה מנהל בית־ספר במושבה וחלם כבר על דבר הגימנסיה העברית. הוא הראה לי גם רשימות לתכנית הלמודים של בית־ספר תיכוני, ובכחות משותפים המצאנו את ה”אמצעים", שהיו דרושים כדי להדפיס את הרשימות הדפסה הקטוגרפית ולשלוח איזו עשרות מכתבים לאנשים, שהיינו יכולים לחשוד בהם, כי יתענינו בדבר.

כששבתי מארץ־ישראל מצאתי גם אצלי קול־קורא כזה ועניתי להד"ר מטמן, כי נכון אני להקדיש שנה שלמה לעבודת תעמולה ולקבוץ כספים בשביל המוסד החדש. תמימות היתה בנו לחשוב, שדי בעבודת שנה אחת להעמיד את המוסד על בסיס נכון. ברם אלמלי אותה אמונה תמימה, אפשר שהחלום לא היה מתגשם במשך זמן קצר שכזה.

כשבאתי אחרי עבור שנה אחת, כבר נפתחה ה“גימנסיה”.

כשאני עובר עתה במסדרוני הגימנסיה ואולמיה בבנין הנהדר המתנוסס בתל־אביב היפה, אני נזכר לפעמים בבקורי הראשון בבית־הספר של הד"ר מטמן; בסימטה צרה ומרופשה סרתי לחור שיש לו צורת הפתח, ובמדרגות זקופות עליתי ונכנסתי לדירה קטנה, שרוב חדריה – שנים – היו מוקדשים למחלקות (המכינה בשתי כתות והראשונה; ובכולן 14 תלמיד ותלמידה). שני מורים המנהל ועוזרו – היו עסוקים בהוראה, וחברתם המורה השלישית אשת המנהל – השתמשה בשעה הפנויה מלמודים וטפלה במטבח. למרות הסביבה הדלה הכל העיד כאן על אומץ־הרוח ומסירות־הנפש לדבר החדש שהולך ומתהוה.

רגשי עצב תקפוני, דכאתני עגמת־נפש: האמנם זוהי התחלת הגימנסיה העברית הראשונה? האומנם אין עמנו הקם לתחיה יכול ליצור לו את יצירותיו וקניניו הרוחניים באופן יותר מתאים? “יהי רצון מלפניך, עמי החביב והדל” – אמרתי בלבי – והחלטתי להספח לעבודה רבת האחריות הזאת.

מסעי בארץ ישראל ואסון משפחה הסיחו את דעתי מענין זה. כששבתי בעוד חצי שנה ליפו מצאתי שנויים רבים לטובה: הגימנסיה עברה לדירה הגונה, מספר התלמידים כבר הגיעו ליותר מארבעים, עוד מורה אחד בעל השכלה גבוהה, בעל נפש ובעל מרץ, התחבר לד“ר מטמן. חברת אנשים מקרב האינטיליגנציה המקומית ומקרב ההורים נגשו גם הם לעבודה. נוסדה “אגודת הגימנסיה העברית” ונבחר ועד מפקח, וכך התחילה העבודה המסודרת לטובת המוסד החדש. ועד חובבי־ציון שבאודיסה היה המוסד הראשון, שבא לעזרתה של הגימנסיה, והיחידי, שלא מנע ממנה את עזרתו במשך כל הזמן. חברת ה”עזרה" של יהודי גרמניה נתנה פעם לגימנסיה תמיכה של איזו אלפים פרנק למכשירי למוד, אבל בקרוב נוכחה, שאין המוסד הזה לפי רוחה, וחדלה מתמוך בו. הועד הפועל הציוני אמר לתמוך בגימנסיה אלא שלא אסתייעה מילתא מחוסר אמצעים. בשנת תרס"ח נתן מר י. מוזר מברדפורד את נדבתו הגדולה לבנין הבית בשביל הגימנסיה, ואז נתנה הקרן הקימת את הסכום הדרוש לקנית המגרש בשביל הבנין והגן לגימנסיה.

אפשר שיבוא עוד לידנו לספר על־דבר העבודה הקשה, המועילה והאי־נעימה של בקשת אמצעים חמריים בשביל הגימנסיה. ואולם, הרבה יותר מענינת היתה העבודה הפנימית, העבודה במקצוע הלמוד והחנוך.

אחד אחד נתוספו המורים, מעירים שאולי לא היה להם עוד שם על פני חוץ, אבל בקרב נפשם פנימה הבהב הניצוץ האלהי, והוא שאמץ את לבבם לבקש את הדרך הנכונה. שנה שנה נתוספו מחלקות, ומספר התלמידים התרבו למאות. והעבודה הלכה והתרבתה, – זו עבודת הדבוֹרים לצבוֹר אבק פרחים ממקומות שונים, לבנות תאים בתכנית לאומית על־פי הנטיה הטבועה בנפש האומה ולמלאות אותם נופת־צופים למזון ולמחיה לנפש הישראלית, לא רק לשון הלמודים כולם, אלא גם נפש הלמודים היתה עברית. והשלטון הבלתי מוגבל הזה של הלשון העברית והרוח העברי בגימנסיה – הוא שהציל אותה מן השניות המקוללה של חלוקת הלמודים לעבריים ואנושיים, – אותה שניות, שבעטיה כל הנוגע ליהדות נדון בכסוי ראש ונדחה למחיצת הקודש, שאנשים מן הישוב אינם נזקקים לה, ובחיים משליטים אותה ה“אנושיות” הזרה והעוינת לנו. ואמנם הלמודים היותר “כלליים” נעשו בגימנסיה העברית עבריים, כדרך שהם מקבלים צביון לאומי בבתי־הספר של כל עם החי חיים טבעיים ומתפתח התפתחות טבעית.

ואולם, קלים כנשרים הדברים וקשים כקריעת ים־סוף המעשים. היו רגעי אושר של יצירה וברכה, אבל היו גם שעות קשות ורעות.

ידענו מראש, כי הדרך שהננו אומרים לעבור בה איננה סלולה, ואולם נפגשנו במעצורים שלא פללנו להם כלל. לצערנו מצאנו את המכשולים היותר גדולים בשאיפתנו להשאר נאמנים ליהדות ולרוח העברי. החלוצים הראשונים של הישוב העברי בארץ־ישראל מצאו את שדמות מולדתנו, שהיו לפנים דשנות ופוריות – עזובות ושוממות, גם שדות עבודתנו התרבותית העלוּ שמיר ושית. קשה להבדיל בין זרע התבואות ובין גדולי הפרא, קשה להפריש את הבר מן התבן. מי שרוצה לסול לעצמו מסלה בשדה עזוב זה – צריך להזדיין לא לבד בידיעות רחבות ובדיוק ההשקפה ההיסטורית, כי אם גם ברגש קודש, בטוהר המחשבה והרגש, ועיקר בתום־לב, זה שליחה הנאמן של האמת המבוקשת. והנה למעשה נמצאו לנו “ידידים ורעים” רבים מבין העסקנים והסופרים הנכבדים, שבאו ליעץ וגם לדרוש מאתנו בשם היהודים והיהדות, כי נאחז בדרך הצביעות וההתחפשות.

אחת השאלות העיקריות בענין זה היה בנוגע לקיום המצוות המעשיות של התלמידים וההשגחה על זה מצד מורי הגימנסיה, שבכל אופן אינם כולם אדוקים במצוות המעשיות ולא הרשו לעצמם להיות מורים ומדריכים בדרך זו לאחרים. גלוי וידוע, כי השאלה על־דבר הדת המעשית היא “עקב־אכילס” של היהודים הלאומיים הצעירים בכלל ושל יהודי ארץ־ישראל בפרט; עוד זמן רב יעבור עד שימצאו את הפתרון הטבעי לשאלה זו. הגימנסיה הצעירה לא חפצה לנגוע במקום הפצע הזה. מן השעורים רכשו להם התלמידים הרבה ידיעות על־דבר תוכן היהדות ומהותה וגם על דבר המנהגים והמסורות, שהיו וישנם בישראל, ובשעת הלמודים התיחסו לכל זה ברגש הכבוד הראוי. ואולם, את ההשגחה על קיום המצוות המעשיות מסרו כולם להורים ולהאפוטרופסים של התלמידים. כי כלל גדול הוא, שאין המסורות והמנהגים נקנים בדברים, אלא מתוך מעשה והרגל קבוע בשעתם ובמקומם. היחס בדברים אלו תלוי ברוח השורר בסביבה; לא משמע־אזנים ופקודת הרב הם כאן העיקר, אלא מראה־עינים והלך־נפש בסביבה המקיפה.

מכשולים רבים פגשנו גם בלמוד התנ“ך בגימנסיה. אוצר נחמד זה של האנושות כולה, ספר הספרים, מופיע לפעמים לעינינו, “כשושנה בין החוחים”. על יד הפסוקים, שהם פרי יצירה רוחנית ושירה שאין דוגמתה והמפליאים אותנו ביפים העולמי, בבהירות המחשבה ובעומק הרגש, – על יד פסוקים כאלו ובתוכם אנו מוצאים שורות שאינן מובנות לנו כל עיקר. עוד בדורות ראשונים בקשו דרכים לבאר את המקומות האלה והשתמשו גם בשנוי נוסחאות, שלא הקטינו, כמובן, את ערך התנ”ך ולא העיבו את זהרו. ואולם נמצאו שונאים לישראל ולתורתו והם השתמשו במקומות הללו, כדי להוריד את ערך התנ“ך ולתת אותו ספר שאיננו מקורי וקובץ שלא עלה יפה. כלום אפשר היה להטיל ספק אף רגע, כי המורה לתנ”ך אשר בגימנסיה העברית ישתמש בכל כחו ומרצו להפיץ אור בהיר על התנ“ך ולהעמידו בביה”ס בגובה הדרוש? ובאמת, מי שבּקר את שעורי התנ"ך בגימנסיה היה יכול להסכים או להתנגד לפרושן של איזו מלות, או לבאור הפילולוגי של איזה פסוק, אבל על־כל־פנים אי אפשר היה לו לבלי להודות כי עבודת הלמוד נעשית מתוך אהבה, מתוך רגש עמוק של כבוד לתורה הנלמדת – רגש קודש למיטב הספרים, שנשאר לנו למורשה מימות עולם.

ואף־על־פי־כן נמצאו אנשים שהפיצו שמועות, כי בגימנסיה העברית מלמדים את התנ“ך על־פי שיטת וולהויזן ויתר חכמי הגוים, המקטינים את ערך כתבי־הקודש. מפיצי השמועות האלו הם אנשים שלא היו כלל בא”י, או שהיו בא“י ולא בקרו את הלמודים בגימנסיה, או שבקרו את יתר הלמודים, אבל לא את שעורי התנ”ך. קשה לתאר את הכאב העמוק, שאשמה כזו גרמה להלב העברי הרוחש אהבה וכבוד למורשת אבות. קשה היה גם להצטדק, כמו שקשה ומעליב בכלל לאדם להצטדק, כשמעלילים עליו איזו עלילה.

ואולם עכשיו אין עוד מקום לוכוחים: עכשיו יבואו החיים ויעידו. התלמידים גומרים את למודם במחלקה השמינית; על־פי יחוסם לערכים הלאומיים יוכלו לדון, אם צדקו המורים בגימנסיה, או אותם שנבאו לתוצאות רעות.

עוד שאלה אחת בעבודת הגימנסיה היתה מנסרת במשך כל הזמן, – זוהי שאלת הלמוד המשותף של נערים ונערות. בבתי־הספר היותר מתקדמים באירופה עוסקים בשנים האחרונות בנסיון זה של הלמוד המשותף בתור אמצעי נכון ומועיל לתקן את יחוסי המינים בין הצעירים. על־ידי חנוך זה אומרים להסיר את הזוהמה, שההתבדלות הנפרזה והצביעות מטילה בנפשות הצעירים והצעירות. באמצעי זה בקשו להשתמש גם במוסד החנוכי החדש בארץ־ישראל, בשגם הנסיון הזה עלה יפה בבתי־הספר שבמושבות בא"י, שהלמוד המשותף נהוג שם עד הגיל של ארבע־עשרה וחמש־עשרה שנה. אבל גם ביחס לזה נמצאו אנשים, שנבאו לנו עתידות לא־טובות. ותקלה היתה זו, שהמשא־והמתן בדבר, כמו בכל הנוגע לעבודת הגימנסיה, התנהל בעתונים, שחניכי הגימנסיה קוראים בהם.

ואולם, הצעירים והצעירות, הגומרים עתה את למודם בגימנסיה, בהנהגתם המצוינה וביחוסים הטהורים והטבעיים שביניהם, נתנו תשובה מספיקה לשאלה זו, – תשובה המתאימה לכבודו ולערכו של הדור העברי הצעיר.

* * * * *

כך התנהלה העבודה במשך שמונה שנים מתוך יסורי יצירה ושמחת נצחון, מתוך התלהבות שאינה פוסקת של עשרות נפשות, שאידיאל אחד ממלא את כולן מתוך חרדת צפיה לעתידות טובות ותקוות מעוררות ומעודדות לתוצאות המפעל הלאומי היקר להם – זו הגימנסיה העברית הראשונה, העברית בשלמותה, בלי שום התפשרות עם הגלות, עם זעזועיה וספקותיה.

עתה נגמר הדבר. לצערי לא זכיתי להיות בגימנסיה ביום הגדול של “סיום התורה” למחזור הראשון. אבל במכתבה של אחת התלמידות, המספרת בהתלהבות־עלומים קדושה על היום הזה, קראתי על־דבר “שמחה ואושר”, על “יום נצחון” ועל “הרגע הקדוש, שירד עם הצלצול האחרון למחלקה השמינית”, רגע שכמוהו לא היה ולא יהיה עוד".

כן, רגע כזה לא ישוב עוד, אולי רק בשעת גמר המחזור בגימנסיה שבירושלים, אבל זוהי כבר הגימנסיה השניה. רגע כזה יהיה לנו ודאי שעת גמר המחזור הראשון של האוניברסיטה העברית בארץ־ישראל.

מה יהיה עתה גורל הגומרים את הגימנסיה?

אודה ולא אבוש, כי מההשקפה החנוכית אינני מוצא שום חובה לגימנסיה לענות על שאלה זו. כבר הגיעה השעה, שיחדלו לראות בבית־הספר התיכוני מין מוסד להכנת סטודנטים. מטרת ביה"ס התיכוני היא לפתח את כשרונות חניכיו ולתת להם סכום של ידיעות ונסיונות שעל ידם יוכלו החניכים להכיר הכרה נכונה את הסביבה ולמצוא את דרכם בחיים בהתאמה לנטיותיהם הטבעיות. מן הצד החנוכי אחת היא, אם תהיה דרך זו המשכת הלמודים בבית־ספר גבוה או באופן פרטי, דרך של עבודה מעשית, פרטית או צבורית, או גם של מלאכה או מסחר.

מכל־מקום הביאה הגימנסיה בחשבון גם אותו צורך והשתדלה לתת לחניכיה את האפשרות להכנס לבתי־ספר הגבוהים, גם דאגה לתמיכה חמרית בעד קצת מן התלמידים, שיבקרו את בתי־הספר בתורכיה ויוכלו להועיל אחר־כך בידיעותיהם ובמצבם לעבודה הישובית בא“י. ואולם אפשר ואפשר, שהיפות בתקוותיה של הגימנסיה תבאנה דוקא על־ידי אותם ה”מסיימים", שלא ישתמשו בתעודותיהם.

ולגימנסיה שביפו הגיעה עתה שעת עבודה מתוך שלוה ושקט, שעת עבודה אזרחית־אטית. הגיעה השעה לעבור בהשקפה כללית על הנעשה, לתקן טעיות, למלאות חסרונות, לגמור ולסדר את התכנית, לאסוף את חומר הלמודים, לסדר ולערוך ספרי למוד. עוד גדולה ורבת־אחריות היא העבודה; אבל הנסיון שהצליח יקל את העבודה ויוסיף מרץ ואמונה להעובדים. עבודה חרוצה מתוך שלוה ובטחון יש בה ערובה גמורה להתקדמות רצויה בעתיד.

ובכן, הגימנסיה העברית הראשונה בארץ־ישראל נגמרה והיא הולכת ומשתכללת.

עכשיו הגיעה השעה להתחיל ביסוד אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל.

יפו, כ' בתמוז, תרע"ג, “העולם”.

“… שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו”.

על גאולתנו אין לדבר הרבה; הנה היא באה. יש שמתוכחים עתה, אם מנהיגינו פעלו באופן דימוקרטי כל־צרכו או לא, אם דרשו די הצורך או שקמצו בדרישות, – כל זה הוא ענין לתורת הדימוקרטיה בהוה ולחנוך העממי בעתיד. אבל אין ספק בדבר, שהגאולה באה, אותה הגאולה הגדולה שקוינו לה, או יותר נכון: במדה שלא העזנו לקוות לה בשנים האחרונות, בדור האחרון.

הגאולה באה, מכיון שהגשנו את דרישותינו לפני אספת־השלום. מכיון שאמרנו לכל עמי העולם באופן גלוי וברור, שלא בדרך אגב ובסגנון וכוחי, כי־אם באופן רשמי ובסגנון מוחלט, כי עם אנחנו, כי זה מקומנו בעולם, כי אלו גבולות ארצנו, כי זאת תכנית עבודתנו למחר ולעתיד הקרוב והרחוק; מכיון שזכו מנהיגינו להופיע על בימת העולם, להודיע על ישותנו ולהכריז על זכויותינו, – הרי גאולתנו באה.

הסוחרים הפעוטים יכולים למוד את הכל רק באמת המדה והמשקל של שוק הדגים; התגרנים בבורסה אינם בטוחים בקניתם בטרם יכריזו: “מכור לך, מכור לך”. לא כן בהליכות־עולם ובכתב־עמים; פה נקודת־הכבוד היא על פי רוב ביחוסים לא־משקליים: Imponderabilia.

עם כי יולד, כי יתעורר, כי יעיז להוציא את צוחתו הראשונה ולהודיע לעולם, כי הוא חי וכי הוא אולך לתפוס את מקומו בעולם, – הרי הוא חי ופועל, מבלי היותו תלוי בתשובה שניתנה לו. אם לא הסכימו לו עד היום – יסכימו מחר, ומה שלא נתנו לו עתה – יקח בעוד זמן.

אנו הודענו לעולם, מי אנו מה חוג פעולותינו. באמת תפסנו את מקומנו זה כבר. עוד לפני ארבעים שנה מצאנו את עצמנו ואת ארצנו, הלכנו ובנינו לפי הכחות הטמירים שהיו בנו ושהתגלו בהמשך יצירתנו. אלא שעד עתה היו לנו דברים עם התוגר לבדו; ועתה הגיעה שעת הכושר לאמר לכל עמי העולם: הננו ועלינו!

הם ישבו כסאות למשפט, ומנהיגינו באו בשם העם העברי ואמרו: במחילה, רבותי, חתמו על המקנה, על הגאולה ועל התמורה. אין ספק בדבר, שיאשרו בחתימתם; יש לנו לזה די אותות והוכחות, למרות ההתעקשות והעקיפין מצד ערביים פוליטיקנים אחדים שבארץ־ישראל, מצד אימפריאליסטים ומשמרים קצונים אחדים שבארצות אירופה ומצד מספר קטן של מתבוללים מדעת ושלא מדעת אשר בתוכנו.

הודענו לעולם, ועתה נלך ונבנה את הבית הלאומי בארץ־ישראל. מי יעיז להפריע מעבודתו את העם החש בנפשו ובכל ישותו, כי גאולתו הנה באה?

כן, גאולת עם הוא חשבון העם הקם לתחיה עם העמים האחרים, שהיה כפוף להם. חשבוננו זה נכון וברור. גמרנו אותו, ועתה יתחילו יחוסים חדשים בינינו, כי גאולתנו באה.

* * * * *

הקושי שבדבר הוא, כשאנו באים לחשוב על פדות נפשנו. זהו חשבוננו עם עצמנו.

בית לאומי אנו באים לבנות, מקלט לאומי חפשי; והגלות אורבת לנו מבפנים, מטילה בנו את זוהמתה ומסכנת להטיל את חותמה על כל אשר יעשה.

רבים ממבשרי הגאולה וממניחי היסוד בבנין הלאומי, אנשים ישרים ונכוחים, המסורים לעבודתם בלבם ונפשם, מקדימים להכריז על עצמם, כי לא להם דרושה הגאולה והתמורה, כי־אם מקלט הם מבקשים לאחיהם הסחופים והדוויים. לאשרם – עוד ישנם יהודים סחופים ודוויים בעולם; וגם השלום העולמי לא יביא שלום לישראל ברוב ארצות אירופה, וגם בארצות, שכבר תוקנו במלכות שדי של החיים החברתיים, עוד פורעים פרעות בישראל. כי לולא זאת, לוּ חס ושלום נתנו ליהודים בכל ארצות תבל לחיות בשלום ולהתבולל, – למי היה נחוץ אז המקלט הלאומי?… האין מקדימי ההקדמות האלו זקוקים לפדות הנפש?

וכלום לא פדות הנפש דרושה לנו, לבל יעמידו צבאות הגולה בגלילותיהם אמרכלים וגזברים, שדבר אין להם עם ענין הגאולה? מה עלובים הם אלו, שהיו לפנים, בשנים הרעות לציוניות, פועלים חרוצים ונלבבים, – ועתה בבוא הגאולה הם עומדים נכנעים לפני הרחוקים שנתקרבו כביכול! והעיקר הוא הנימוק, כי עתה דרוש לנו כסף… היש עבדות יותר גדולה מזו בגאולה?

ושלומי אמוני ישראל החרדים – כמה מהסס עוד לבם בקרבם! צועדים הם כלפי הגאולה צעד אחד לפנים ושנים אחורנית, פן יחטאו ואשמו.

כי באמת איך יתפללו “ובנה ירושלים” לאחר שירושלים תבנה ותכונן, ואיך יורידו דמעה על “בראותי כל עיר על תלה בנויה”, אם עיר האלהים לא תהיה עוד מושפלת עד שאול תחתיה? שומעים הם בשורות טובות על ארץ האבות שקמה לתחיה – ואינם חפצים להאמין לשמועות אלו; כי איך זה תחיה ארץ־ישראל ללא צדקה וחלוקה? אנחה כי באה משם – היא תנעם לנפש; איש כי בא משם לספר על חורבן והרס, עוני ומחסור – הוא האיש הרצוי והנעים. והבאים לקרוא לעבודה ובנין, לחיים פוריים בארץ האבות, חשודים הם על יהדותם. הוי, מה זקוקים הם היהודים הטובים האלו לפדות הנפש!

ואלו החרדים, שערבו את נפשם להשתתף בבנין, מלמדים זכות על עצמם, כי עיקר כונתם להשגיח על קיום התורה ושמירת המצוות, ולא, חס ושלום, שילכו בעצמם לארץ־ישראל לבנותה על־פי תורת ישראל. הם, רובם ככולם, ישארו בארצות הגולה, “יאָנסו” פה לפתוח את חנויותיהם בשבת, לגלח לפעמים את זקנם ולגדל את בניהם ללא תורה ומצוות. הם לא ילכו, פן תמעטנה ח"ו הכנסותיהם, פן יחסר להם דבר ממנעמי החיים; אלא – שמתנדבים הם להשגיח מרחוק על הכשרות בחיי אלו שאולצו ללכת לארץ־ישראל. האם לא היינו צריכים ליעץ להחרדים האלו לדאוג לפדות נפשם תחילה?

וכמה משעבוד־הנפש יש גם בעבודה הגדולה והמועילה של הנשים העדינות, המספיקות רפואות ובגדים לעניי ארץ־ישראל. כי הנה ברך אלהים את הנשים הרחמניות האלו בעוני ובמחסור. לפני המלחמה היו צריכות כל נשי העברים באמריקה למצוא ספוק רק בשתי עלמות הפולות את ראשי ילדי התימנים בירושלים; עתה, תהלה לאל, יש צורך לא לבד בלבנים ובבגדים חדשים, כי־אם גם בשמלות בלות ובנעלים מטולאות, – וכל הידים עסוקות במעשה הצדקה. בכל עת ובכל שעה, בכל פנה ועבר מכריזים על העוני ועל המחסור אשר במקום המקלט הלאומי, על הצדקה והחסד בשביל חלוצי הישוב בארץ האבות; ונמצא שכל איש, המכבד את עצמו ודואג לאחריתו, נמנע מלחשוב על־אדות הליכה לארץ זו, שעניותה מנוולתה. הוא משליך את נדבתו – ויוצא בזה ידי חובת גאולה.

הוי, הנדבה והצדקה, המשחיתות גם את הנותן וגם את המקבל! הנותן המתפטר בפרוטה שאינה צריכה לאכילת כלבו והמיַשֵן את מדת ישרו וטובו בשאון ההמולה המופרזת, והמקבל – המאבד לאט לאט את ערכו ואת כשרונו ליצירת ולעזרת עצמו.

אם חפצים אנו בפדות נפשנו, עלינו לחלוץ את ארץ־ישראל מן “המתנדבים בעם” בחומר וברוח. אסון קרה בזמן המלחמה – ולא היינו יכולים להפטר מן הצדקה; עתה צריכים אנו לשים לה קץ.

אם אין מקלט לאומי יכול להבנות בלי צדקה חמרית ורוחנית, מוטב שלא יבנה.

ארץ־ישראל עשירה בחומר וברוח; היא צריכה ויכולה להבנות בלי צדקה. הגיע הזמן שיחדלו לנדב בשבילה, אלא שישתמשו בעשרה.

“ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית, שמן ודבש” – ועוד כהנה וכהנה מצאו בה במשך דורות.

“ארץ נחלי מים, עינות ותהומות” – ונפלאות נעשות עתה בעולם על ידי הסידור הנכון של המים.

“ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת” – גם את זה וגם את יתר חמרי המתכת בודאי נמצא גם עתה, אם נבקש.

“חיי נשמות אויר ארצך” – גם בזה נוכחנו במשך הדור האחרון, דור של עבודה ויצירה.

רק חדלו לכם מן הצדקה! חדלו לתת! יקח־נא כל איש מישראל לעצמו, כפי כחו וערכו, מטוב הארץ, מעשרה הטבעי, החמרי והרוחני. משכו וקחו לכם מנות בחנוך הדור, בסדור חיים צבוריים ישרים ונכונים. יקח כל איש מישראל לעצמו ככל אשר יחסר לו לגאולתו ולפדות נפשו.

רק אז נוכל לשיר בפה מלאה ובלבב שלם את השיר החדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.

ניו־יורק, 11 באפריל 1919, “התרן”.