(מכתב מקנדה)

השאלה ששואלים עמי אפריקה אינה רק: “איך עושים זאת אצלנו?” הבעייה המעסיקה אותם והחייבת להעסיק לא רק אותם, היא איך להבטיח שהציביליזציה המערבית, הפורצת עתה בסערה אל יבשות עזובות, לא תקפח את עצמיותה; איך למנוע אוניפורמיזציה משעממת ומטמטמת של הליכות־אדם, הרגלי־בילוי ומראות עיר וכפר בכל היבשות. איך להבטיח — כמאמר אחד הצירים בועידה — שהדחפורים הגדולים של הקידמה האנושית, כאשר הם באים לאזורים צחיחים מבחינה טכנולוגית וסוציאלית, לא יסחפו עמם את הנטעים המושרשים של תרבות־עם מקורית ולא יחריבוה.

"בכפרים הנידחים של ארצי לא ידענו קולנוע. אבל כאשר באה אלינו תיבת־הקסמים הזאת היא באה לא עם לורנס אוליביה, או עם צ’ארלס לאוטון אלא עם “מטען גדול של חזה”, ופיזרה אי־שקט בכפר ויצרה מתיחות חדשה ומערערת חיים מאוזנים, אולי פרימיטיביים — אבל מאוזנים. “ואני תוהה — אומר איש אינדונזיה — אם לא מוטב היה לכפרנו בלעדיה.”

תרבות־העולם — אומר איש הודו — נעשית חד־גונית יותר ויותר. ועוד מעט לא יהיה לנו מה ללמוד איש מרעהו. כבר היום אנו מתהלכים ברחובות הראשיים של לונדון, פאריס, טוקיו וניו־יורק בשעות הערב ואיננו מבחינים עוד באיזו מארבע הבירות אנו נמצאים, כי כל כרכי העולם שווים לפני אורות־הניאון וכולם כרעו ברך לפני תרבותה החד־גונית של הפרסומת, ויותר משכרך אחד משתדל להיות שונה מחברו — הוא משתדל להיות דומה לו וכל בדרי־העולם משתדלים להטיל עלינו אימתו הגדולה של השיעמום שבחד־גוניות.

אבל אולי הגדולה בזעקות, ביחוד של עמי אסיה, מול ההסתערות של הציביליזציה המערבית היא בתחום אחר: בהכנעת ערכי־רוח על ידי עורכי־חומר. ההתקדמות המפליאה של המדע מעתיקה את נקודת הכובד בחינוך האדם מן ההומניסטיקה אל המחשבה הטכנית השימושית. האדם נעשה משוכלל יותר ויותר, אך גם מעודן פחות ופחות. הנוסחה המתמטית, שכוחה בקשיחותה, בחד־משמעותה ובפסקנותה, מכניעה את גמישות־הרוח האנושית ומוכרחה ברבות הימים לטבוע את חותמה הקשוח על דמות האדם. ההתמודדות הזאת בין המדע הטכני והחינוך ההומאניסטי מורגשת כבר היטב בעולם שנתחנך על ברכי התרבות המערבית, אבל היא חריפה שבעתיים ביבשת כאסיה, העוטה עדיין בחלקה הגדול דוק של רוחניות והנותנת לערכים רוחניים, אפילו מיסטיים, משקל מכריע גם בחיי יום־יום, של היחיד ושל הצבור. וכאשר ההתקדמות הטכנולוגית מגיעה באותו קצב עצמו גם ליבשות אלו, היא מערערת, לפעמים, את כל עולם המושגים הרוחני של ארץ ויושביה.

לא קל למצוא שביל־זהב בין עולמות מתנגשים אלה, כשם שאי־אפשר לעצור את הלוויינים המלאכותיים במירוצם מסביב לכדור־הארץ או במערכת השמש, כן אי־אפשר עוד לעצור את עצם שילוחם שהוא מן השלבים העליונים בהתקדמות מחשבת האדם. אבל אחד הצירים של אסיה הקטנה סיכם מסכת מורכבה זו בקו שנתקבל על דעת הועידה כולה והמכוון להקהות את המחץ של התקדמות זו: “כאשר אנחנו נכנסים אל עולם חדש ומופלא זה שאנו קוראים לו “העולם המשתנה” — ניכנס אליו כאל בית־חרסינה. אל נמהר. אין כל רע אם כמה אביזרים טכניים של המאה הזאת יאחרו להגיע אל ארץ שלא ידעה אותם מאות שנות קיומה. ניתן ריווח גדול יותר של זמן למיפגש דרמתי זה של תרבויות, מסורות, מינהגי־אדם, מינהגי־משפחה ומינהגי־חברה. ניתן להן להיאבק ביניהן. ניתן להן לפעול על פי החוק הביולוגי של הסלקציה הטבעית. בתוך מאבק חפשי כזה קרוב לוודאי שערכים מהותיים של תרבות, בין זו הנראית בעינינו פרימיטיבית ובין זו שאנו רואים אותה כמתקדמת, ינצחו כל דבר טפל ויהוו אותה תרבות חדשה וממוזגה שיכולה להיות פריו הנפלא של מיפגש העולמות”.

זוהי נוסחה הטובה למיפגש־תרבויות בין ארצות ועמים שונים. היא חשובה לא־פחות למיפגש כזה בתוך ארץ אחת בין שבטי־עם שונים ועתים נדמה כי גם בארצנו — מרובת העדות והשבטים — מותר היה לתת עליה את הדעת קצת יותר.

ויש איזו “נקודה ישראלית” בסיפורנו שאין הכותב יכול לפסוח עליה. עתים אתה משתאה כמה מהר אנו מסתגלים לעובדות שהן ביסודן מהפכניות וכמה מהר אנו רואים אותן כשיגרה. ההתוודעות שלנו אל עמי אפריקה ואסיה וההתוודעות שלהם אלינו היא אחת העובדות האלו. איננו רואים עוד שום חידוש או הישג מיוחד באותן ידידות והיכרות עם עמי אפריקה ובלהיטותם לבוא אלינו לרוות צמאון לידיעה, לנסיון, להחשת הפיתוח של ארצם, אנו מזכירים שמות כמו צ’אד, קאמרון, סיאֶרה ליאונה וסנגל כאילו היו שזורים בחיינו מדורות וכאילו הזכרנו מדינות באירופה המזרחית או המערבית שבהן היה קשור גורלנו לשבט ולחסד — לשבט יותר מאשר לחסד — עשרות דורות. אבל רק לעיתים נדירות אנו מתעכבים על משמעותה — מותר לומר: ההיסטורית — של השיגרה החדשה הזאת. רק לעתים נדירות אנו עומדים על כך. שבעצם זהו אחד מגדולי הפלאים שהתרחשו בחמש־שש השנים האחרונות ושכוחו של פלא זה אולי אינו נופל מפלאי הכיבוש והפיתוח של מדינתנו מאז קמה. זהו פלא — כי הדבר לא מוכרח היה כלל לקרות. כי נחוץ היה רק קורטוב של התעלמות־בשוגג מחשיבותו המכרעת של חלק־עולם חדש זה, נחוץ היה רק איחור קל, כדי שנעמוד מול יבשות אלו כזרים וכדי שהן תעמודנה נגדנו כחומה.

איננו באים להתנבא על כוחה של ידידות זו עם כמה מעמי אפריקה ואסיה או לעמוד על ערכה המדיני המעשי. אבל עצם העובדה, כי כאשר אתה אומר במיפגש בינלאומי לבן־אפריקה — מכל מדינה שהיא פרט למדינות־ערב — שאתה מישראל, מתנצנצת עינו בהיכרות, בהערכה גם, בהרבה מקרים, בגילוי בולט של חיבה — הוא אחד הכיבושים הגדולים של מדינתנו בתקופה האחרונה. מסתבר, כי מצאנו ניב אל המנהיגים הצעירים של עמי אפריקה אולי ביתר קלות משהצלחנו להתוודע אל הדור היהודי הצעיר בארצות התפוצה. מדינת ישראל חייבת הרבה לאלמונים וללא־אלמונים בתוכנו שברוחק־ראייתם חיפשו ומצאו במועד נתיבות אל יבשות ועמים אלה.

בעיית ה“אֶקוויליבריום” מטרידה יותר ויותר את מכנסי הועידות הבינלאומיות. ככל שמתערערים שיוויי־המשקל באזורים שונים בעולם, כן מתרבה הצורך לשמור על מאזן אזורי, גזעי, גושי בגופים השונים הנבחרים בתוך הועידה. העולם אולי חצוי לשני גושים פוליטיים עיקריים. אבל בתוך הגושים ובינות הגושים הוא מחולק פצלים־פצלים. ואין לך גוש שאין בו התגוששות פנימית. מי שמדבר היום על גוש ערבי אורגני — מדבר על דבר שאינו קיים. כאשר מושיבים מצרי בוועדה וחולקים לו כבוד אין די עוד אם מושיבים לצדו לשם שיווי־משקל גם ישראלי. כי המצרי עצמו רחוק להיות מאוזן בתוך הגוש שלו עצמו. אם יש מצרי — נחוץ עיראקי ואם ישנם שניהם, נחוצה תוניסיה ואיזה מתח פנימי של חוסר אהדה הדדית מופגנת מורגש ביניהם. ואף שמדובר היום על גוש אפריקאי, לא נראה רחוק כל כך היום שגם בתוך הגוש הזה עצמו, יצטרכו לשמור על “אֶקוויליבריום”, ואין לדבר סוף. עוד מעט לא ייתכן כלל לשמור על שיווי־המשקל של כדור־הארץ כולו. אם לא יימצא לו כדור־שכנגד לאזנו.אך אולי יצלצל הדבר כפרדוכסלי, אם נאמר כי מתוך ריבוי הניגודים והתערערות המשקלים מתחילים לצוף איזה פיוס־שבתבונה, מעין אחדות חדשה ואיזה אי־רצון להעלות ניגודים ולהחריפם מתוך ידיעה, כי זה מוכרח להביא למבוי סתום, כי ממש כשם שיש לי ניגוד עם פלוני, כך יש לאלמוני ניגוד אתי ואיני יודע אם בסופו של דבר אִימצא מרוויח או מפסיד. ההרמוניה המופלאה ששררה בין כל המשלחות בועידה לחינוך מבוגרים במונטריאול, מקורה, כמובן, גם בנושא, שהוא שלוו באופן יחסי, אך אולי היא מסמלת לפחות בשכבת המחנכים את ראשית עייפותם של עמים ומדינות — לשנוא.

9 באוקטובר 1960