רקע
ישעיהו אברך
תרבות של זנב התרנגול
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

ממרחקים נראית לפעמים ארצי כמפרפרת בין הגאווה והנחיתות. היוצאים אותה לשעה שומעים תהילתה מפי זרים ורואים נצנוץ קנאתם: הנה ארץ קטנה כזרת, אך אפופת רוח גדולה: כורעת תחת משא עצמה, אך נותנת כתף לאחרים; חייה מתח ומעט מרדות, אך אנשיה נושאים בעיניהם איזה שביב־של־מטרה הנותן טעם לחיים. לורד פונטלֶרוֹי הקטן של העולם. פרפוּר נעים לכיוון הגאווה.

כנגדם, החוזרים אליה ומהם כורעים תחת הנחיתוּת: ארץ לנו קטנה וכנפיים אין לה, לא טלביזיה, לא מרוצי סוסים, החשׂפניות — נער יספרן, קונכיה. כל עוד אתה יושב בה אתה מדמה שאתה שט באוקיינוס ההודי וכל התנחשלות קטנה היא כשיעול הלווייתנים בקרקעית הים או כהתעטשותה של הידרה. רק יצאת ממנה ונקלעת לעולם שהוא גדול באמת, מיד אתה עומד על כל גודל קטנותה, כלום. מחט קטנה. אחת ממאה מיליון מחטים שאמריקה אחת מעיפה לחלל בסנוקרת אחת. פרובינציה. ללא מסעדה סינית ראוייה לשמה. ללא מרק צבים. ללא אותו בושם חריף של ציוויליזציה מערבית העולה מרשרושן של שמלות קוקטייל והעושה את האדם לאדם ואת חוה — מה עוד אפשר לעשות ולא נעשה לה? בקיצור: תחום מושב. איך חיו כאן שלמה המלך, ישעיהו הנביא, ר' שמעון בר־יוחאי, ולהבדיל: אשה אוניברסאַלית כמו מלכת־שבא; איך כתבו כאן כתבים, איך בילו בילויים. מה הם עשו כאן בערבים — חידה היא ואין פותר. פרפור נואש לכיוון הנחיתוּת.

ובין המפרפרים — שועים ופושטי־עם, עולים־מנכסיהם ושכירי־יום — שכבה לא תחסר. עם שלם קם להגן על עצמו מפני הקרתנות. מאז מלחמת הקוממיות לא נראה לי עמי מלוּכּד כל כך כפי שהוא מאוחד היום בשאיפה־החרדה שלא להיראות חלילה באספקלריה הבטלנית של כנרת־כנרת או של חידון התנ"ך אלא להופיע בכל הילתו הכרכית. ללמדך: הוקפצנו מן השיעבוד ישר אל שובך החברה הגבוהה ואנו מרגישים — כמו בבית.

ידידי שקידם את פני בהזמנה ל“מסיבת קוקטייל של שעה חמש לרגל בר־מצוה של בננו” וחברי האמן. שהיה נחבא תמיד אל כלי־אומנותו ומקדם אותי היום בהזמנה ל“מסיבת קוקטייל לרגל פתיחת תערוכתי” — כמו הטילו אלומת־אור על המהפכה החברתית העוברת עתה על ארצי. פירושי המושאל של המונח קוקטייל הוא, כידוע, בליל של משקאות. פירושו המילולי הוא פשוט: זנב־התרנגול. פירושו החברתי בימינו בישראל מתחיל לדמות לתרבות חיים. תרבות של זנב־התרנגול.

נטפל באחדות מנוצותיה.

* * * * *

הלכות נימוסין אינן זרות למסורת היהודית. לא גילה אותן השולחן־ערוך המקוצר לנציגי חוץ ואפילו לא העורכות של מדורי הנימוסים בעתוני היום והערב שלנו. כל תורת ישראל היא תורת נימוסין גדולה אחת המקיפה יחסים בין אדם לחברו, מחברת את הנימוס במוסר ועושה את נימוסיו של אדם לא מערכת־גינוּנים תפלה אלא ערך מערכי חייו. ר' יוסך קארו ישב בעיירה גלילית נידחת בלי שיהיה לפניו לא תקנון של הפרטיכל הדיפלומטי ולא ספרו של קַרנֶגי “איך לזכות בידידים” ועם זאת חיבר את ספר הנימוסין המקיף ביותר שבין אדם לאדם ובין אדם לחברה. הוא לא הדריך אותנו באיזה כיוון לשים את המזלג על השולחן, אך הוא מאריך עמודים רבים בסדר נטילת ידיים לפני האוכל. הוא לא קבע בדיוק סדר ליווי גבירה לאחר נשף־חשק. אך האריך מאד בסוגיית הנימוסין הפשוטה של ואהבת לרעך כמוך. הוא לא ביקש למרוח פני חברתנו במרקחת של גינוני הבאי, אך ביקש לעצב פרצופה המוסרי במסכת נימוסין שהיא עצמה הווי, אורח חיים.

אמת, מידות נימוסין אלו מתמעטות בחברתנו. כאילו פּקעו מיתרי הסבלנות שבין אדם לרעהו ואדם נוהג לתבוע מרוּת־נפש של עצמו — מזולתו. אדם רוטן על מעביד שמקפח אותו, אך גובה כעסו מן הממתין לעזרתו; השרב פורע עצביו, אך הוא נפרע על כך ממוביל הקרח; לבסוף הוא רוטן על עצמו על שהוא מוציא רוגזו על אחרים — אך חוזר ונוקם גם נקמת הריטון הזה מזולתו. שרשיה של מתיחות נפשית זו, הפרושה במידה מוחשית מאוד על פני חיינו בארץ, הם בוודאי במידה רבה בתמורה האדירה העוברת על העם והארץ והמשנה פניהם מן הקצה אל הקצה. ארחות־חיים של שבטים ועדות יותר משהם מתמזגים — הם מתנגשים ואנו נמצאים עדיין פחות בתקופת המיזוג ויותר בתקופת ההתנגשות, התנגשות מולידה מתח, ומתח מוליד אי־סובלנות. גם פּלאי הפּיתוח המתחוללים בארץ והמעוררים השתאות — מתחוללים בידי אדם, ואדם יכול לחוללם רק מתוך מיתוח כולל של כוחותיו הנפשיים בעוד מיתרים אחרים של אריכות־אפיים ושל סובלנות מתרפּים. מעולם לא היינו זקוקים, איפוא, לקודכּס הנימוסין העתיק של העם כפי שאנו זקוּקים לו עתה. נימוסין של האצילות היהודית המקורית שדבר אין לה עם להטוטי חברה נאורה.

אך “תרבות של זנב־התרנגול” שהיא מסימניה של תקופתנו, אינה עוסקת כלל בנטיעת נימוסין. המדורים השונים בעתונות העברית המודרכים בקפדנות על ידי גבירות נאורות ורחבות־אופק. אמנם קוראים לעצמם “מדורי נימוס”, אך אינם אלא מדריכי־הגינון של חברה נבוכה מאד המתקראת גבוהה. הקודכּס הזה מצווה עליך, למשל, לזקוף דרך אצילות אצבע קטנה בשעה שאתה מרים כוס תה. אך הוא מתיר לך לתקוע בעת ובעונה אחת מאחורי גבו של חברך אצבע משולשת. בחריסטומטיה קפדנית זאת שבה מלעיטים את הקורא העממי שלנו כל שבוע, תמצא נימוסים מכל הסוגים, אפילו פרק מיוחד ל“נימוסי חדר מדרגות”, שם תלמד, למשל, דבר שבוודאי איש מאתנו לא ידעו עד כה, כי גם חדר־מדרגות תמים יש בו מעלות־אצולה ומעלות כבוד שונות. וכי עלינו רק “לזכור שהמקום המכובד (!) בחדר המדרגות הוא המקום ליד המעקה” וכל שאר המדרגות הן, כמוּבן, בשפל המדרגה.

בפרק אחר של אותם מדורי נימוסים שאסרו מלחמה על הקרתנות תמצא כי “אם התעטשת ליד השולחן, איש אינו צריך לשים לב אליך ואף לא לומר לך “לבריאות”. אתה הוא המבקש סליחה. ככה זה”. זה אמנם שינוי־ערכים גמור בכל מה שידענו עד כה בהלכות עטישה בציבור. אך — “ככה זה”. במופלא ממך אַל תדרוש. איך היה סבא אומר במר יאושו: אין מה לעשות.

במדור אחר, העוסק כמעט בדיני נפשות, ייוודע לך כי “לא מדברים עם סַכו”ם ביד, זה יכול להתפרש כאַקט בלתי ידידותי, כשאתה מנופף את הסכין ביד לעבר היושב מולך". נקל לשער מה גדולים האחווה, השלום והריעות שבחבורת אוכלים מהוגנת כזאת, אם כל נפנוף בסכין בעת חיתוך האוּמצה הוא פשוט איום ברצח. אבל, איך נאמר שם: “ככה זה”.

מאֵזור אחר באותה הדרכה מקיפה יסתבר לך כי מלחמת־המצוה בקרתנות דוחה גם פירוח־נפש. וכה נאמר שם, מלה במלה: “אם נתקעה עצם בגרון, עוזבים את השולחן ויוצאים. אם המסובים הם אנשי נימוסים(!) לא ישימו לב אליך. רק אם יש שאתה נחנק או בדומה לזה” — למשל: משמיע ניחורי גסיסה.

זה נשמע מוזר, הדרכה זו עצמה בעתונות יומית מכובדת כמו נתקעת לנו כעצם בגרון. אבל זוהי כלשונה תורת הנימוסים של “זנב־התרנגול” המשופעת עלינו באחרונה לא רק מצינור אחד. זו צריכה, כביכול, להיות התשובה לאכילת פאַלאַפל בחוצות, לדוכני שש־בּש או לפיצוח גרעינים בבתי־הקולנוע. אך זו איננה התשובה, זוהי ההשלמה. רצונך: זוהי תרבות מסויימת־מאוד בשלמותה: גזזת עם מי־קולון.

אַכן, מעט יותר נימוסין בין אדם לחברו היו עושים בוודאי את חיינו נעימים ומלאי־תוכן יותר. כולנו צמאים למעט מאור־פנים, למעט יותר נכונות לעשות חיי הזולת קלים יותר במחיצתנו. אנו צמאים לכך בכל מקום — באוטובוס הציבורי ובצמרות־ההנהגה של הציבור כאחת. ערכים אלה צריכים גם צריכים טיפוח ומערכת חינוך שלמה צריכה לרתום עצמה לכך מגיל בית־הספר — חינוך לנימוסין, לסובלנות הדדית ולא לגינונים תפלים. בחדר האוכל של קיבוץ או של קבצה אין המזלגות והסכינים מונחים כזקיפים של חצר המלכות באנגליה, אך מעטות החברות בעולם היכולות להתחרות מבחינת נימוסין, במשמעותם העמוקה עם החיים הכל־כך לא פרוטוקולריים כמו חיי הקבוצה למשל. חינוך של סובלנות אדם לרעהו מוליד מאליו נימוס של הליכות, אך הניסיון להפוך כל בית ישראלי לבית־דיפלומטים ולהשליט על מסיבת רעים יהוּדית פשוּטה טמטומו האוניפורמי של פרוטוקול, הוא אווילי לא פחות מנסיונם של כמה דיפלומטים — לאשרנו, יוצאי דופן ספוּרים מאוד — להשליט על חייהם, אורחם וריבעם בבית ובחוץ את עובשה, גינוניה ושממונה של דיפלומטיית־הרוזנים־המכופתרים שאָבד עליה כלח.

לכן, נלך נא גם אנו בעקבות מעצבי דמות חיינו החדשה ולפחות בסידרה זאת של גינוני שולחן נעוץ עצות אחדות: אירע לכם האסון ונתקעה עצם בגרונכם — הוציאוה בו במקום, ליד השולחן, בפרהסיה, במשפט גלוי —מיד. אל תתגנבו בשלוות נפש — כעצת המדריכים — אל הפרוזדור ואל תחייכו באווילות תקועי־עצם־בגרונכם לנערות המלתחה. אל תסמכו על ההבטחה כי אם, חלילה, תעמדו להיחנק — כל החברה תחוד לעזרתכם. להד"ם! באווירת החברה הנאורה שמבקשים, כנראה, להשליט עלינו, אנו עלול עם להיחנק בציבור גם בלי שתיתקע עצם דגים בגרון, אך אם, חלילה, תיתקע — נוציא נשמתנו בפרוזדור ביחידות, בגלמוּדיות מדכאָה. צפור לא תצפצף, איש לא יחוש לעזרתנו באפלה ואיש לא ילך להלווייתנו ביום גשם. כי חברה זאת איננה מתחנכת על גמילות־חסד אנושית. היא עסוקה בחפירת חפירות להתגונן מפני הקרתנות — ומעמיקה אותה.

והיא מעמיקה אותה לא רק באמצעות מדורי הנימוסים בעתונים. זנב־התרנגול הזה המכונה “קוקטייל” היה לפנים מכשיר־קשר עיקרי במה שקורין היום “מגעים דיפלומטיים”. אם לא השכלת לקשור קשרים בדרך אחרת, היית קושר אותם באמצעות ה“טייל־של־הקוק”. מה שניסו דיפלומטים מוצנפים להסתיר ליד שולחן רשמי, הסכימו ללחוש ליד כוסו־של־תרנגול, כדי שיוכלו לומר כי אמרו מה שאמרו בשעה שהיו בגילופין. האמת היא שבימינו כלי־תמסורת זה אינו יעיל עוד באותה המידה. מדינאים ופרחי־מדינאים עדיין באים זה לזה ומריקים כוסות להנאת ההרקה עצמה, אך אין מריקים סוד. הדיפלומטיה העולמית בימינו נעשתה גלויית־פנים וגסת־רוח יותר ומוכנה לנהל את דו־השיח המדיני שלה מן המרפסות. ואין לך דבר שהיא יכולה ללחוש אותו באוזן בלי שתהיה מוכנה להודיע עליו מבעוד זמן ובתקיעת שופורות כי הנה היא עומדת ללחוש עליו באוזן. להיפך, ככל שהסוד גדול יותר, כן היא משתדלת לעשות לו פומבי, לפרסם עד כמה הדבר הוא סודי. לכן, עדיין מרשרשים זנבות־הפראקים במיפגשי זנבות־התרנגול. האלה, אך אין מרשרשים סודות. שותים ומקנחים, ויש שסובאים וזוללים, לבסוף אומרים כמה דברי קילוסין ויוצאים, ואוהבים — או שונאים — את מדינת־המַשקים כפי שאהבוה — או שנאוה — קודם. נכנס יין וסוד לא יצא.

אך בעוד העולם המדיני מקיים עדיין את מצוות־השממון של הקוקטייל כמס עובד למקצוע וכנאמנות, שאין מפלט ממנה, למסורת, מתחילה החברה הישראלית כולה רק עתה להתרפק עליו. במיפגשי עקרות־בית, במשא־ומתן על תקנות פנסיה, בחנוכת חדרי איזוטופים, בחגיגת בר־מצוה ובברית־מילה. פעם קידשו על היין, היום מקקטלים עליו. אנו עומדים במסיבות אלו ויודעים כי על אף תמורות העתים קלסתר פני כולנו — של המארחים ושל האורחים גם יחד — הוא עדיין יותר פנים של קידוש־ליל־שבת או של פדיון־הבן, ולכל המרובה: פנים של “קומזיץ” חברי — אך אנו מעדיפים אווירתו המרוממת כביכול, של קוקטייל. משל, אלפיים שנה הדירו אותנו מהנאַת הטעם הנאצל הזה והנה הוא בא. באיחור, אחרי הרבה שנות צמא, אבל בא, וכך נהפך זנב־התרנגול־בצורת־נוזל לכתר האלגנציה של חברתנו החדשה בהתהוותה. מעט־מעט הוא חדל להיות אוברטורה לארוחה ונעשה אורח־חיים לעצמו. מסביב לו מתלבשים, הוא קובע שיעור המחשופים, הוא קובע שיעור הניכויים של ראש המשפחה ואת השארית שיביא לביתו. הוא סיר־הלחץ של הרכלנות. אך שכרו הגדול הוא, כנראה, שהוא נושא עמו בֹּושׂמה החריף של חברה המשועממת אד אימה אך — הגבוהה.

מעטים, כנראה, מסוגלים לחזור ולהמיר את השכר הזה במפגש־רעים, שחינו בפשטוּתו, ושהיה בעבר מסימניה החיוביים המובהקים של חברתנו.

* * * * *

הזנב לא היה מעולם פסול לחלוטין במסורת היהודית, הכל לפי מי שעמד בראשו. הן חכמים אמרו: היה זנב לאריות. משמע: גם כבודו במקומו. אף הנסיון, בגילויים אלה ובגילויים אחרים שעוד נעמוד עליהם, לקשור את אורח־חיינו אל זנבו של תרנגול דווקא, מתוך תקוה שהוּא אשר יביאנו אל מעלת פאריס, לונדון או ניו־יורק — בטעות יסודו. הוא פשוט מוליך אותנו ל — ביירות.

15 במארס 1953


המלצות קוראים
תגיות