רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן – מיסטיקה של מַדמֵנָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

אף שלא חישקנו את כותרת הטור הזה בגרשיים — לא אנחנו המצאנו את הצירוף הלשוני הזה. זכות היוצרים עליו שמורה להיינריך בֶּל, בעל פרס נובל לספרות, שהגדיר בדרך זו את תעלומת הטורח המדעי המופלג של אחד מגבוריו.

בין הדמויות המאכלסות את היציע הספרותי המגוון שלו, משרטט היינריך בֶּל את דיוקנה של הנזירה הגרמניה רחל, המכונה הארוספיקה, שכל מעיינה — טינופת. כן. עיקר עיסוקה הרוחני של גבירה זו הוא ללמוד את אופי האדם, לרבות כושרו האינטלקטואלי, על פי התצורה של הפרשת העיכול שלו. הארוספּיקה זאת מדייקת ברישום התבניות השונות המתהוות מן ההפרשה, עורכת, תוך קמיטת מצח מענה, סטטיסטיקה ומישוואות אלגבראיות, עד שלאחר עשרים־ושמונה אלף בחינות של תהליכי־עיכול היא מוצאת את המכנה המשותף — והוא, כנראה, הצירוף הרוחני המזוכך — בין הפילוסופיה ובין הגסטרונומיה בגלגולה האחרון: המוצר הסופי של פי הטבעת.

יש להודות כי לא על־נקלה תוספת הסביבה המדעית והאחרת את כל העומק והעולֶם של כוונת החוקרת, אבל כל תורה, נסתרה ככל שתהיה, סופה שהיא נוקבת גם מוחותיהם האטומים של אנשי המדע ומעט־מעט נגלית גם להם המהות הפילוסופית העמוקה החבוייה בין הסטראטות השונות של הגלל האנושי — ניחוחו ותצורותיו.

“Fäkalistische Mystik” מיסטיקה של מַדמֵנָה מסכם היינריך בֶּל את תצפיתו הספרותית הפּרֶציזית באחות רחל — היא הארוספּיקה, מגדת־העתידות.

* * * * *

למפעלה המדעי של הנזירה הארוספּיקה קם זה מכבר בדרמטורגיה הישראלית ממשיך. אם לא מתחרה פּוֹטֶנטי מאד. מתחרה — כי אין להשוות כלל את העמקות, התיחכום, כושר־הפירוק לחמרי־יסוד, הצבעוניות והריחניוּת שמגלה חנוך לוין בחומרי ההפרשה ובאברי ההפרשה של האדם —אל הרדידוּת המדעית שבה מהפכת בהם גיבורתו של היינריך בֶּל. אין היא מגיעה אפילו לעיגול שיתו של מחבּרנו העברי המקורי — אם לשאול לשעה קלה קצת מן הדימויים האנטומיים החביבים על שני גבורינו גם יחד.

והיה טעם לברך שנמצא לנו סוף־סוף בלשוננו התנ"כית הנקייה, גם בהגותו הפילוסופית המזוקקה, יוצר צעיר ותוססני שכל מעיינו גללים. ובאמת היינו מברכים על כך אילולא הביא אל הבמה את כל המבחנות כולן. מפרק בהן את החומר לנגד עינינו, מפוגג ניחוחיו אל נחירינו וממלא כל חללו של תיאטרון — הפעם של תיאטרון “הבימה” ויובלה — רק בּושם אחד בלבד מן הרקחים הנלווים אל סממני הקטורת, הוא בושמם של מי־הרגלים, ולא זו בלבד, אלא שהוא כופה עלינו, בעזרת מומחים זוקפים־גבּה, לומר כי זו ספרות. כי זו דרמה. כי זו מודֶרנה. ומעל לכל: כי זוהי מרידה בקיים וממילא — גילוי נועז של נון־קונפורמיזם רוחני. תרבּית בקטריולוגית של הדרמטורגיה הישראלית החדשה, המתיימרת להיות גם תרבּותה.

* * * * *

לא נעמוד על עמקות הרעיונות הדרמטורגיים ועל מהות הפילוסופיה של האדם הדווּי העוברת כחוט־השני במחזותיו. הרעיון להעמיד (ב“הלווייה חורפית”) זה־מול־זה הלוויה של אדם ערירי ביום חורף מול חג־כלולות של משפחה זעיר בורגנית ומול תחבולות החוגגים להדחיק ענין הלווייה מתודעתם — אינו חסר יסוד של צער־אדם ושל חישוף חולשותינו האנושיות. אבל גם רעיון גימנזיסטי סביר, איננו מצדיק העלאת כל עביטי־השופכין הנקווים במוחו של מחזאי, או במירחש האנאלי שלו, אל בימת הקהל והמשחק — באופן שגם בדל־רעיון, אם מצוי כזה, יהיה בטל בהם בששים. ככלות הכל, כתיבה איננה נשפטת רק לפי הרעיון שאותו מבקש הכותב להביע אלא גם לפי האופן והאמצעים שבהם הוא עושה זאת. והרי לא יעלה על דעת איש לעמוד — חוץ מבימי צפּדת וכפן — שעות על גבי שעות ולנבור בערימות של גללים, רק מפני שיש סיכוי של אחד־לעשרים־ושמונה־אלף, אם לנקוט מיכסה של האחות הארוספיקה, כי יימצאו לו בתוך הפרש גם גרעינים אחדים של חיטה שלא נתפרדו בתהליך העיכול ושאפשר לטחנם למאכל. ונקל גם לשער מה יהיה במקרה הטוב ביותר טעמה של פת כזאת לכשתיאפה, ומה גובה הר־הזבלים שיהא צורך לנבור בו כדי למצוא בו חטים כדי פת־מאכל אחת.

* * * * *

ניתן להבחין שהתסביך האנאלי של המחזאי הצעיר נענה וניעור כנראה, כדרך כל תסביך, לגירוי אחד ומסיים, הוא גירוי הבא מעליית המסך ומהֶבזק אורות הבמה. מן הבחינה הפסיכיאטרית — אומר לנו מומחה־לדבר — שום דבר אינו קובע יותר את ודאות קיומו של תסביך מן העובדה שהוא ניעור בסיטואציות קבועות ומגיב לגירויים מוגדרים מאד. בכתיבה החסרה גירוי אכסהיביציוניסטי כזה, כתיבה שאין עמה קלעים, מסך ואורות, מעלה לפעמים חנוך לוין גם שורות שיש בהן גרעין של סיפורת טובה ובחוברת האחרונה של “סימן קריאה” (מספר 8) נזדמן לנו במפתיע לקרוא שורות מפרי עטו שלא חסרו בהן סממנים מובהקים של כתיבה שפוייה וכובשת.

אלא שתכלית שורותינו אלו איננה לשפוט את כלל עטו של ח. ל. אלא את עביטו הדרמטורגי כפי שהוא מריק אותו עלינו, בשממון החוזר על עצמו ובהעלאת־גירה אנאלית, מבמות התיאטרון בישראל בעשר השנים האחרונות — החל מבכורת־האסלים, היא “מלכת האמבטיה”, דרך “סוחרי־הגומי” ועד “ההלוויה החורפית”. ועל אף שמה הגוזר והחותם, — שהרי אין עוד אחרי לוויה ולא כלום — הרי לפי גלגול עיניהם של מבקרים מסויימים אין סימנים שהיא מבשרת סתימת הגולל על תרבות הגללים שח. לוין — וכבר יש לו סיעה גדולה של אפּיגונים — מילא בה את בימותינו בשנים האחרונות.

*

וכיוון שכבר הזכרנו “אֶפּיגונים” — נאמר מה גם בעניינם. המלה “חינוך” היא כמובן מילת פיגור — כמעט פיגול — בימינו ושום בר־דעת לא יהין לשרבב גם אותה כקריטריון או כקנה־מידה — אפילו אחד מרבים — בהערכות ספרותית או אמנותיות. האדם בימינו מחנך, כידוע, את עצמו, בּורו מתמלא מחולייתו שלו ואין מסגרות התרבות והחינוך של החברה חייבות בחינוכו. ולא זו בלבד שאינן חייבות אלא שהדבר אסור עליהן בקונמות של הקידמה.

אך אם בכל זאת יש לבמה, לנאמר עליה ולנתקע באזננו ממנה, ערך חינוכי כלשהו, הרי החינוך לטעם ולאהבת התיאטרון שמנחילים ח. ל. ומחקיו לגילאים ולדור שזה המיפגש הראשון שלהם עם התיאטרון, הוא כחינוך הפיוטי הנאצל שנותנים חרזני הפרסומת ברדיו לאהבת שירה ולתפיסת מהותה — והוא משלים חרזנות זאת היטב.

ואף שטעם איננו דבר שניתן להגדירו־כמו הרי השחתת־הטעם איננו דבר שהוא לחלוטין בלתי נורמטיבי. וכך הולכת ומתהווה נורמה חדשה של נפל־דרמטורגי שהזבל האורגני הוא מפיטומי קטורתו ופי הטבעת — חישוקו. לעולם אי־אפשר יהיה לשלול מחנוך לוין זכות ראשונים באיזרוחו של תוצר זה על בימותינו, חבל רק שעדיין אי אפשר למנות בו מבחינה זאת גם זכות אחרונים. המשך הדרך על בימות ישראל — עדיין הוא בעיצומו.

* * * * *

לא נעמוד בהרחבה על הבעיות הספרותיות והצורניות המתעוררות עם שמיעת הטכסט. המרחק בין הנופת ובין היפוכה הוא כידוע מרחק של אות אחת בלבד באלף־בית העברי. יש אומרים כי המליצה של תקופת ההשכלה נתמצתה במידה גדולה באות “ו”, בשימוש המופלג ב־“ו” המהפך כמורשת הביטוי התנ"כי. הנון־קומפורמיזם של חנוך לוין וחבריו העתיק את המליצה הקודמת רק אות אחת בלבד קדימה והפך את האות הבאה אחרי הוו' לאות הדומיננטית בכתיבה בת־ימינו. האות “זין” חדלה לשמש אות באלף־בית או אפילו אבר מסימני־הזכרות של האדם. היא היתה למליצה ספרותית ולשונית שלטת, המסמלת את המודרנה הספרותית של ימינו — כלי־זינם של חדשנים. כאילו הם־הם שהמציאו את האות ואת האבר גם יחד.

היא מובאת בפי נסיכי החידוש הלשוני המהפכני הן כעיקר והן כעיטור; הן כבשר התבשיל הספרותי והן כתבלינו; הן כקידומת והן בסיומת ומכל אותיות האלף־בית העברי — להוציא את האות ת' שגם לה ייחוד משלה בספרות בת־ימינו — נשארה האות ז' הפעילה ביותר בספרות החדישה ובדרמטורגיה שלה במיוחד.

ב“הלוויה חורפית” היא מנגנת כלי ראשון. ומסביבה ממלאת את הבמה כל הזמן תזמורת מילולית אדירה של כלי נפח.

פילוסופיה של צאת־הנשמה. מפת־הנפש נוסח חנוך לוין.

* * * * *

בין הרוגי הבושם הזה, הנראים כמעורפלים מרוב התפעלות, אתה מוצא קודם־כל שורה של מבקרים אמנותיים מלומדים. מעט־מעט נכרתת ברית הקידמה בין הדרמטורגים לבין מבקרים חדשנים כמותם. החיטוט הפילוסופי הזה: אם הוא אומר “ת־ת” למה הוא מתכוון? אם הוא שר שיר לאבר — למה תרמוז מילתו? אם הוא משמיע פתאום, בלוויית מוסיקה. “אריה” של קיטש, המחללת גם את שפת יידיש — מה הוא בא לומר לנו? שהרי יש בוודאי הבדל של כוונות בין המערכת האנטומית התתית בעברית לבין זו שביידיש וכל ניואַנס איננו אלה סתר־כוונה.

מה לא שמענו מכמה מן המבקרים: צירוף של בראכט ובקט; קאפקא ודוסטוייבסקי — והכל במפח עברי אחד. שחנוך לוין מדומה אל כל אלה — מילא. אבל העובדה שעל־פי חוקי הסילוגיזם האנושי משתמע מכך שכל אלה דומים לחנוך לוין — עובדה זאת עושה את כל טירחתנו בעבר בקריאת קלסיקונים — מיותרת. אילו היה לנו קצת אורך־רוח יכולנו שנים אחדות לאחר־מכן להסתפק ב“ורדה’לה” או ב“יעקבי וליידנטל” ולהיות פטורים מעונש הסירבול של “החטא ועונשו” או של ה“אידיוט” הקלאסי.

חבל.

* * * * *

אחד הרעיונות התפלים, העשויים לגרום עלבון צורב לכל מרדן־במוסכמות של ימינו, הוא כי אין אדם מסוגל כלל למרוד בקונפורמיה מרידה־של־ממש אלא אם כן הוא פותח את הסתערותו עליה מאזור השת. את חומות יריחו הפילו, כידוע, בתקיעת שופרות. את חומות השמרנות הרוחנית של ימינו — סבורים חדשנים אלה — ניתן למוטט במפחים טבעיים יותר. לפנים, נתפתו מורדים להאמין כי הגיון הדברים וצידקתם הם העשויים לחולל את המהפכה המיוחלת במוחותיהם של הבריות. חנוך לוין מבקש בעקשנות של נפּח להוכיח לנו שראשית המרד בחברה, עיקרו ושיאו, הם באזור האנאלי שלנו. ובשורת בואו — עודף הסרח. קריאת־תגר עם ריח. ואין אתה מעביר קריאת־קרב זו לקהל שמנגד־לבמה אלא אם כן אתה מציף אותו בכל הנרדים שדרכי העיכול האנושי, בנדיבות מופלגת כזו, מוותרים עליהם.

בחברה מוכת הלם ובלבול תרבותי, המעפילה בכל כוחה אל מרומי המודרנה ומבקשת להיחלץ מצפרני הפרובינציאליזם הרוחני — לא נתפלא עוד אם יכלאו את אדי־בושמו של חנוך לוין בצלוחיות וימכרום כשכייה בבתי־התשפורת בקרב המעמד הישראלי החדש של ימינו.

דין התקופה וטעמה.

* * * * *

בחילוף־אגרות מרתק שבין גיאורג ברנדס, בחיר מבקרי הספרות והאמנות של שלהי המאה הקודמת, לבין ניטשה, מעלה ברנדס הרהור על הנכון ושאינו נכון בהעלמת־עין מן השלילה העולה מתוך כמה חזיונות שבתחום התרבות. בתשובה ממקום שבתו בריביירה הצרפתית, שבה ניסה להתרפא מתחלואיו, משיב ניטשה לברנדס בינואר 1888, בזו הלשון, לערך: “במה עוד ייתכן היום להיות, ‘שליח לדבר תרבות’ אם לא על ידי ‘הפצה’ של אי האמון בתרבות?”

המתבונן בארחות התרבות של ישראל אינו יכול שלא להיזקק להרהור זה. והוא תקף כלשהו גם לגבי ארחות־התיאטרון בימינו.

ששים שנה נמשך מהלכה של “הבימה” מן “היהודי הנצחי” אל “ההלווייה החורפית”, מדוד פינסקי אל חנוך לוין. מהלך ארוך של טורח ויגע שספק אם נתכוון — אל מחוז־חפץ כזה דווקא. הנחמה היחידה היא בכך, שב“הלווייה החורפית” המבושמה הזאת, מגיעה “הבימה” אל פסגת האנטיתיזה שלה. ואם אמנם כך הדבר, הרי על פי חוקי הדיאלקטיקה — וגם על פי חוקי התנדפות הבשמים — לא נותר עוד לתיאטרון הלאומי מרחב גדול להתקדמות בכיוון זה. הקוּבּעת הזאת נשתתה כבר, כמדומה, בתיאטרון הישראלי עד תומה. הגרף הזה כבר רוקן וגורד, כמדומה, עד התחתית. אחרי המזמור לסוחרי הגומי ואחרי הכוראל אל הצחנה — אין עוד לאן להתקדם. כאשר כל האולם מלא עכּוּזטיקה — שום אודַה לאחוריים אינה יכולה עוד להלהיב. על אחת כמה וכמה כאשר הבשורה מגיעה ל“הבימה” באיחור מה ואפילו המיית בני־מעיו האמנותיים של הדרמטורג הצעיר מגיעה אל התיאטרון הלאומי פגוּגה ומפוגגת לאחר שחנתה חנייה ארוכה ומתנשפת בכל הבימות האחרות.

בכך, כאמור, משלימה “הבימה” מעגל דיאלקטי, ורק דף חדש, תיזה חדשה, דיוקן חדש, עשויים להניח ל“הבימה” איזה תו של ייחוד בקיומה התיאטרלי. היא חייבת זאת לשמה — לקסם השם, היא חייבת זאת לתארה הלאומי שכה התרפקה עליו, היא חייבת זאת לשיכורי יינה הישן — וגם החדש, אך לא המוחמץ.

ואולי היא חייבת זאת יותר מכל לכבודו של הנון־קונפורמיזם הרוחני האמיתי — שכל שעה היא שעתו, שאין לך מקום פנוי הימנו ושכּל שלב בחיי התרבות והרוח של האדם הוא שלבו — אחד ממקדמי התרבות האנושית שקצת ישראלים, המתחזים כמרדנים, מבקשים להטביעו בתוך מיסטיקה של מדמנה.

3 בנובמבר 1978


המלצות קוראים
תגיות