רקע
ישעיהו אברך
מלחמותינו הקטנות — האבוּדוֹת

דברים שאדם כותב — דין שיהיו מודרכים על ידי אמונת־עצמו בדבריו. זו אמונת־חובה. מי שמתפתה גם להאמין כי דבריו ישנו סידרי־בראשית — כאילו דבק באמונה תפלה או נסתפח על המאמינים־לכל־דבר, שעליהם כבר פסק החכם־מכל־אדם מה שפסק.

מפי וולטר ליפמן, מאבות העתונאות המודרנית, שמענו בערוב ימיו, נוסחה זאת: “האמן במה שאתה כותב, אך לעולם אל תשגה להאמין כי מה שכתבת — מיד מחולל מהפכה” — זו אימרה עם דיגוש סקאֶפּטי מאוד, אם לא ציני מעט, אך איננה חסרת־אמת לחלוטין. מכל מקום: בעוד שאין היא מקהה אמונתו של הכותב בדברי עצמו, היא מפכחת אותו מאד לגבי כוח־השפעתם הממשי, המציאותי, של דבריו.

הקדמה זו יאה להרבה נושאים, שלהם נדרש העט מזמן לזמן. אלא שלנושא המעשי, הבלתי־מופשט, שבו נדון בהמשך — שמוּר עמנו גם משל מן החיים ואין הוא צריך לחכות לביאת־המשיח כדי להיות דומה לנמשל. הוא פשוט, תאומוֹ.

ברוחה של אגרת, שבה נכתבים טורים אלה, לא נפסח גם עליו.

* * * * *

לפני שנים אחדות הונח, לא הרחק ממקום מגורינו, היסוד לארובה הגדולה של תחנת רידינג, היא הארובה הנותנת היום בנופה של העיר סימן מובהק של זכרוּת. רק החלו מעלים נדבכיה של הארובה, מיד נצטווחו כל שוחרי האויר והאוירה והנוף. יום־יום היה מתפרסם מאמר־עתונאי בגנות המפלצת הזיהומית העתידה לאיים על העיר, ויום־יום, במקביל, היינו מבחינים ממצפה ־ביתנו איך מתגבהת הארובה עוד אמה ועוד אמה; יום־יום הוגשו תביעות של אזרחים לערכאות — ויום־יום נזקרה הארובה. ביום שבו תביעות של אזרחים לערכאות — ויום־יום נזקרה הארובה. ביום שבו הגיעה התביעה הכמעט־אחרונה אל הערכאה העליונה ביותר — הועלתה חגורת־הנדבכים האחרונה, הארובה הושלמה והחלה לדגדג את הרקיע. וכאשר יצא פסקו של בית־הדין הגבוה לצדק נגד הזיהום — יצא גם תימור־העשן הראשון של ארובת רידינג והוא מיתמר אל תוך נחירי אפנו ומהול בנשמתו עד היום הזה.

היחס האמיתי בין האות הנדפסת — למציאות. או: כוחה היחסי של המלה הנכתבת.

* * * * *

כך היה גלגולו של העשן מתחנת רידינג. כך עתיד להיות גלגולו של הצבע בטלביזיה הישראלית. ולא שהדברים דומים במהותם אלא קרוב לוודאי שיהיו דומים בתוצאות ההתמודדות שבין הדעה המושמעת לבין המציאות. מי שהחליט כי תהיה ארובה בתל־אביב — ידע כי היה־תהיה. מי שהחליט כי צבע בטלביזיה הוא הדבר החיוני ביותר לישראל בשעה זו וכי בלעדיו נוסיף להיות שקועים בעזובה אסתטית וטכנולוגית, לא־עלינו, ידע כי היה־יהיה צבע. ומהר. חיש־גד. היינו־הך מה כותבים קוראים בכל העתונים או מה שכותבים בהם הכותבים.

כאשר לימין הצבע מתייצבים גם כמה אנשי קידמה רעננים ופורצניים של תנועת העבודה — שהיא, כזכור באופן עמום למדי, גם תנועה של מגשימים — כבר יש וודאות: יוגשם. יהיה צבע. העטים יעייטו, השיירה — תיסע.

בהכרה מראש כי מלחמה זאת שייכת גם היא למלחמות הקטנות והאבודות של העט — נשאל שאלות אחדות.

* * * * *

אין אדם משים עצמו רשע או דון־קישוט או אוייב הקידמה — ולכן נקדים ונאמר: רק גיחוך והבל הוא להיות אוייב של התפתחות טכנולוגית מוכרחת, והשידור בצבעים הוא בוודאי שלב מרתק בהתפתחות זאת. ואף שידידנו, אמן המכחול, אינו נלהב לרעננות ולוויטאליות של הצבעים המתקבלים בשידור טלביזיוני — אין אנחנו תמימי־טעם עימו. לפחות, את תפרחת־האביב של השקד בהרי ירושלים, את הלבלוב הארגמני־מעט של הנשירים או את כּותם פרי־ההדר וירקוּת עלוותו בשרון היינו משתוקקים לראות בגונם הטבעי.

ואולם השאלה שבמדינה כישראל חייבת להציג לעצמה היא לא אם צבע הוא דבר מרתק, או: מי בארץ הזאת מבחין בצבע ומיהו דאלטוניסט. השאלה היא האם יכולים היא ואזרחיה להרשות זאת לעצמם עכשיו וההדגשה היא גם על “להרשות לעצמם”, גם על “עכשיו”.

* * * * *

אין לך דבר מביש יותר מאשר דל גאה. שמעון בן־סירא, הרחיק לכת ומנה את התכונה הזאת, את הדלות המתייהרת, בין ארבעת הדברים שנפשו קצה בהם. אילו נזדמן עכשיו אותו ממשיל עתיק לישראל, קרוב לודאי שהיה מציב תכונה נסלדת זאת לפני כל שלוש התכונות האחרות.

מדינה שלפחות שליש אחד משלושת שלישי־השנה — כך הסביר לנו כלכלן — איננה יכולה להתקיים בלי עזרתם של אחרים; מדינה שמאות אלפי נפשות בתוכה מתגוררות בתנאי תת־עוני; מדינה שבבתי־חולים שלה מנתחים, מפני הצפיפות, בפרוזדורים; מדינה שתקציבה עלול לשאת השנה גרעון של כעשרים מיליארד לירות משום שאין בכוח אזרחיה לכלכל את שירותי־עצמם החיוניים; מדינה ששטר־הכסף שלה כבר מראשית גיחתו ממכונת־הדפוס נושא עליו חותם של כסף־מזוייף משום שברגע שהמכונה פולטת אותו אין הוא שווה עוד את הערך שנטבע בו וספק אם יהיה שווה מחציתו לפני צאת שנתו הראשונה; מדינה העומדת לארוז גם נדל"ן שלה גם נכסי דניידי שלה, במדבריות כבארץ זרועה, שבהם השקיעה מיטב חלבה ודמה. ולחפש ליושביהם אחיזות חדשות במחיר מיליארדים —

מדינה כזאת — האומנם אין היא יכולה להתקיים עוד שנים אחדות בלי מראות צבעוניים? הקידמה הזאת, טוענים גם כמה עסקנים, איננה יכולה לחכות. כך טוענים — ועדיין מצפים שנאמין כי הם שפויים שפיות סוציאלית או מוסרית — וכי זעקתם בעניינים סוציאליים בוערים איננה גלגול־עינים צדקני אלא אמא היוצאת מלב.

מאליו עולה הסיפור על שתי הכפריות ביוון שנזדמנו לאתונה וראו בחלון־ראווה של צלם־פסלים את תמונת אפרודיטי בעירום. ראי־נא־ראי — אמרו זו לזו — לקנות כתונת לעורה אין ידה משגת אבל להצטלם צילום־ראווה — יכולה גם יכולה.

* * * * *

לא נבוא עתה בויכוח על מהותו האנציקלופדית של המושג קידמה. אך אולי נפרש משמעותו בעינינו:

אם חברה חוסכת מפי־עצמה ומאפשרת — ולו גם לילד נוסף אחד — לרכוש לעצמו ידיעת אלף־בית — זו קידמה;

אם חברה מסייעת לילד נוסף אחד לעבור מבית הספר היסודי אל שלבי החינוך הבאים, — התיכון או הגבוה, המקצועי או העיוני — זו קידמה (מבחינה זאת, למשל, עתיד שר החינוך והתרבות להרים לקידמה שיעשה קאליידוסקופ שלם של גוונים בטלביזיה. החינוך התיכון חינם, וביותר — יום החינוך הארוך, אם אמנם יונהג, הם שלבים של קידמה אנושית אמתית שכל צבעי־הקשת של תיבת הטלביזיה, ימחלו לנו המתקדמים, יכולים להיות כפרתם);

אם חברה דואגת לכך שאלפי ילדים נוספים לא יופקרו לרחוב וייקלטו במעונות חינוך וטיפול, להיותם גדלים כאזרחים מועילים לעצמם ולציבורם — זו קידמה;

אם חברה מפתחת ומשכללת עד קצה גבול יכולתה וכשרונה את מערכת־הייצור הטכנולוגית שלה, עד המעלה העליונה ביותר בסולם ההתקדמות האפשרית, כדי להגביר כושר קיומה העצמאי, הכלכלי והמדיני גם יחד; אם איננה מוותרת על שום כיבוש מדעי, רוחני או טכנולוגי כדי להשיג מטרה זו של עילוי עצמה והתקיימות בכוח עצמה — זו קידמה.

אבל במה — זולת קיום תורתו של אריסטיפּוּס היווני על העליונות המכרעת תמיד של ההנאה האישית, ההדוניסטית — מתבטאת הקידמה, או במה מקוּדם כוחה של חברתנו, אם נראה את קוז’אק או את קולומבו — ולענין זה: אפילו את התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אף שהיא כשלעצמה, ככלי־אמנות ראשון במעלה, ביטוי מובהק של קידמה; אם נראה כל אלה לא בשחור־לבן רק בצבעים קוואזי־טבעיים?

אלא שההבדל העיקרי הוא כנראה בין קידמה של יוקרה, של מה שהאנגלי קורא:Keeping־up with the Joneses”“” (“לא לפגר אחרי הג’ונס’ים”) לבין קידמה של מהות, קידמה של חברה. שהרי גם בסעודיה ובאבו־דאבי יש טלביזיה צבעונית ואף־על־פי־כן איננו מניחים שאפילו שוחרי הקידמה הצבועה ביותר אצלנו יש להם רגשי־נחיתות כלפי אבו־דאבי או כלפי סולטאנות עומאן. אף כי האמת היא שמבחינה אחת יש לנו סיבה אמיתית לרגש־נחיתות עמוק אפילו כלפיהן: שתי מדינות אלו מתקיימות על מקורותיהן — אנחנו לא.

* * * * *

האמת היא כי הנהגת שידורי צבע בישראל העניה, ישראל המתקיימת במידה לא מועטה מנדיבותם ומעמלם של אחרים, היא ניגודה של קידמה מוסרית אלמנטרית, שגם היא, בדרך כלשהי, מחייבת קצת את כל החושבים על חברתנו במושגים של קידמה.

ומבחינה זאת הבעיה האמתית, התכליתית, היא: היכן סוף־סוף מתחילה נקודת ההתנזרות הראשונה, נקודת־הזינוק של הסיגוף, המתחייב, מעשית ומוסרית, מן העובדה כי עדיין איננו מתקיימים מיגיע כפנו אלא מיגיע כפם וכספם של אחרים. היכן מתחילה נקודת ההתאפקות והצמצום נוכח הידיעה כי החוב החיצוני של ישראל מגיע ל־3,000 דולר לכל נפש — שיעור שאין דוגמתו בעולם; היכן מתחילה נקודת חשבון־הנפש והמסקנות המשתמעות ממנו יום־יום נוכח אותה ידיעה עצמה שמביא לנו מנהל בנק ישראל בניסוח אחר, היינו: כי כל אזרח בישראל מתחיל את חייו בחוב של ששים אלף לירות. “אנחנו, אומר ד”ר ישראל שפר בהקשר דברים זה, יכולים להתקיים עם גרעון לאומי כזה רק משום שאנחנו מגייסים מענק אמריקני, מגביות, בונדס, הלוואות ופיצויים מגרמניה, מדינות אחרות לא היו יכולות להתקיים כך".

ולא קם עד כה מנהיג בישראל שיהין לומר לעמו ההדוניסטי, תאב־העינוגים, דברים פשוטים ואמיצים, תוך פאראפראזה של דברי המשורר: אלהיכם אינו עשיר כמותכם! אין לנו, פשוט אין לנו במה לקנות לא צבע ולא דברים חשובים ממנו ואין אנו נשכרים־די מיגיענו כדי לקנותם. אנחנו מתגרים ומסחרים זה עם זה בנייר דמוי־כסף ורק בתוך הקונכיה הכלכלית של עצמנו אנו יכולים לרשרש כך בשטרות, בהרבה שטרות, ולדמות כי אנו שכובים על דינרים אמיתיים.

* * * * *

יש מידה גדולה של גניבת־הדעת וכמותה — מידה של זלזול באינטליגנציה של השומע — אם אומרים: זה לא יעלה לאוצר המדינה יותר מכמה עשרות מיליונים ואילו השאר — רכישת המקלטים — הוא ענינם וכספם של אזרחים, שממילא, כנראה הוא מצוי אצלם. ובכלל, אומרים האומרים, הכלכלנים עדיין לא אמרו את דברם ועדיין לא ידוע אם החלפת המקלטים תעלה עשרים וחמשה או שלושים מיליארד לירות, עדיין לא ידוע.

ובכן, רק המשלים עם כך כי אנחנו רשאים ויכולים לחיות כל חיי המותרות שבעולם מעמלם ומנדבתם של אחרים — יכול לטעון כך. גם כסף של אזרחים תושבי הארץ הוא, ביסודו של דבר, מנכסי־קיימא של המדינה והשאלה לאן יופנה כסף זה איננה פחות חשובה ופחות קובעת מן השאלה לאן יופנה כספו הישיר של אוצר המדינה. בולמוס הביקוש, שיבוש העדיפויות, הרדיפה האסטמאטית אחרי יכולתם ובזבוזם של אחרים ועצם העובדה שגם תועפות־כסף אלו יש להן שרשים, בריאים או חולניים, במקורותיו של הציבור — הם גורמים מספיקים כדי לעשות גם טעם הכסף הזה גם תכלית הוצאתו — ענינו של הצבור כולו. ויש — כידוע גם לקצת חברות וחברים בכנסת המעורבים במוקדים הסוציאליים של חברתנו — מטרות חשובות בהרבה מצביעת התמונות בטלביזיה, שאליהן יש להדריך את הציבור, בלי להכניס את העניים ומעוטי־היכולת אל המירדף המתיש האנטי־חינוכי אחרי דברים שבשום פנים עדיין אין ידנו משגת לאמצם לעצמנו.

* * * * *

מתןך שפעת המכתבים־למערכת, שנדפסו בעתונות ושרובם שללו “צבע־עכשיו” מאותם טעמים שהזכרנו לעיל, ראוי לבור קטע ממכתבו של ש. זבלבסקי מגבעתיים, שבו — תחת הכותרת “ראווה צבעונית” — נאמר בין השאר:

“— — — סיפר יעקב אחימאיר, כשהיה כתב הטלביזיה שלנו בארצות הברית, ששאל אשה יהודיה שם למה אין לה מקלט טלביזיה, השיבה שכל דולר שחוסכת היא מעדיפה לתרום למדינת ישראל הענייה”.

איך אומר הפתגם: אחינו באמריקה עובדים יותר מדי קשה מכדי שנמנע מעצמנו את כל המהנה שבטלביזיה צבעונית. תעיד על כך בת־שיחו המרודה של יעקב אחימאיר, שכמוה — נאמנים עד־כלות — הכרנו לאלפים במגענו שלנו עם יהודים נלבבים בארצות־הברית.

לכן, אל דאגה, לזכור צוואתו של נגיד העתונות המודרנית — ולא לדאוג. יהיה צבע, יהיה, כוודאות של ירח שלם במחצית אדר. לא המכתבים למערכת ולא המאמרים בעתונים יעצרו את הקידמה הזאת בדהירתה. אפילו לא עד־ארגיעה. אפילו לא לשנים מספר. אפילו לא עד גמר הפינוי מסיני או עד התחפרות־המיליארדים החדשה בעורפה של רפיח. הצבע יעשן. בעגלא. בזמן קרוב. כמו הארובה.

יהודים נדיבים בארצות הברית ישאו אותנו גם כדלים, גם כגאים. הם משלמים את דלותנו. הם ישלמו גם את גאוותנו.

היינו־הך מה חשב על כך אלפיים שנה קודם לכן מַמשיל יהודי אחד.

16 במארס 1979


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!