18.6.1956

לח' בן־גוריון שלום רב,

איני יכול שלא לכתוב אליך לאחר ישיבת המרכז של אמש.

לא על מנת לחוות דעתי על “פני” אותה ישיבה של אמש, ולא על ההרגשה הכבדה בשעתה ולא על הטעם לפגם לאחריה, אף לא אשתמש בהזדמנות זו להבעת הערכתי לאיש שבשלו היה כל הרעש, הערכה שיש בה, כרגיל, פנים לכאן ולכאן, לזכות ולחובה, כאדם וכמדינאי, והערכה שיש בה גם דבר החורג מן הרגיל.

אפסח גם על הרגשה קשה אחרת, שתקפה, אין־מנוס, אדם, אשר באין לו מקורות צדדיים ואינו יודע יותר ממה שהתירו לו לדעת המתירים, ולפיכך נראה לו “מיבצע” זה – כמין גזר־דין פנימי וחשאי, שאני מהסס לקרוא לו כפי שהוא מכונה בכמה מקומות – בעיקר מפני שבאמת איני יודע יותר ממה שהודיעו, ומה שהודיעו מעורר להתקומם דווקא.

אך לא אוכל לפסוח על חזיון אחד שנראה לי כעילת הכל והריהו שורש פורה רוש.

וכוונתי לאותה נטייה מפורשת להשליט “שפה אחת ודברים אחדים” שניצחה אמש, לקול מחאה אילמת שבהימנעות. אותה נטייה מובהקת לכוללנות ולהאחדה — אשר גם בהיות הדרך פשוטה ומפולסה למישרין הריהי מדאיגה – קל וחומר כשדרך המדינה היא כפי שהיא לפנינו: לא אחת, לא פשוטה, כלל לא מפולסה ורחוקה מכל מישרין שהם.

המציאות שלנו, ובטוחני שאיני צריך להגיד לך, כה סבוכה היא, כה רחוקה מהגיון אחד ויחיד, ומפתרון אחד ויחיד – עד כי קשה להעלות עתה על הדעת כל בקשת קו מונוליתי במדיניות. בשעה זו, דומני, נכבד כל קול אחר, סמכות נוספת, האבקות לשכנוע, כל זווית ראות מיוחדת, ובשום פנים, מכל מקום, אין לקום עתה ולחתוך בגרזן על פי קו אחיד, שיוליך ממילא, על פי הגיוננו, לקיצוניות אשר מי יחזה אחריתה ואם ברכה בכנפיה. מציאות כשלנו דומני אינה סובלת כל קו מונוליתי פסקני.

כלום אינך חושש מפני ממשלה עשויה מעור אחד ומקול אחד (וכוונתי לחברינו!), ממשלה הדוחה מי שאינו עולה בקנה אחד עם הדעה האחת? האין זה נורא בעיניך שלא יימצא עתה בממשלה בר־סמכא שיתווכח עימך, או יחלוק עליך בשטח המדיניות? יתר על כן, האינך סבור כמוני כי מפלגה שאינה נושאת פנים לוויכוח ולביקורת שוות־ערך, ובעצם שעות חמורות, אינה רק אומללה אלא רעה חולה?

אודה, לא רק טובת המפלגה נר לרגלי בזה, אלא בעיקר טובת המדינה, שכן מפא“י שדוחה מעליה בקוצר רוח סובלנות לדעות ולוויכוח ולהגיון אחרים – ומבקשת להיות בנויה מחברים המקבלים מראש את ה”קו" – ויהא ה“קו” נחוץ וטוב כאשר יהא – לא רק את נפשה היא קובעת, אלא את פני המדינה ואת שלומה.

ועל כך אני מיצר ודואג, ומשיח לפניך אכזבתי המרה.

בברכת שלום,

יזהר ס.

ראש הממשלה

ירושלים, י“ב בתמוז תשי”ז 21 ביוני 1956

ליזהר ס. שלום וברכה.

קראתי דבריך בתשׁומת־לב רבה, וגם שמחתי על דברי תוכחתך. […] ואם כי, לצערי הרב, אין ביכולתי להגיד לך כל מה שיש לי להגיד לך, כי אני מצווה על כבוד חברים, אנסה במידת היכולת להעמידך על טעותך, מתוך הנחה שזהו מכתב פרטי ואישי הנישלח אליך ורק אליך.

לא פחות ממך אני נגד “שפה אחת ודברים אחדים” […] איני מתרעם עליך שאתה מיחס לי נטיה אחרי ממשלה מונוליטית, ואני יודע – מתוך צער רב –, שאינך עכשיו היחיד המיחס לי רעיון פּיגול זה.

נקראתי לפני כשנה וחצי לפתע פתאום לשוב למשרד הבטחון, בממשלתו מל משה שרת, שנעשה ר“מ רק מפני הסתלקותי. היו לי נימוקים אישיים רבֵי משקל להשאר במקומי בשדה בוקר. אך בידעי הקושי המוסרי שנוצר בצה”ל לרגל הסתבכות מסויימת שלא עמדתי על טיבה וסרבתי מטעמים שונים לברר אותה עד תומה – אינסתי את עצמי והלכתי להיות שר בטחון, – אך ורק מתוך חרדה למצב המוסרי, שבתוך צה"ל. התניתי תנאי מסוים שהיה מובן מאליו – כי עניני הבטחון בארץ יהיו בידי שר הבטחון, ולא בידי משרד החוץ, כאשר קרה הדבר בהיעדרי (לגבי חלק מעניני הבטחון), אם כי הודעתי כי אני מוכן לקבל בלי דין ודברים הכרעת ראש הממשלה גם בעניני בטחון, בין שהסכים לדעתי ובין לא. התנאי הזה לא ניתן לי – וקיבלתי על עצמי הדין. ברוב של ציונים כלליים, פועל מזרחי, רוזן ושר החוץ נתקבלו הכרעות נגד דעתי ונגד רוב חברי מפלגתי בממשלה, – שלפי דעתי קבעו במידה רבה גורל בטחוננו. קיבלתי עלי הדין בשתיקה.

כשהוטל עלי להקים ממשלה לאחר הבחירות לכנסת ניסחתי בבהירות רבה, (כפי שנדמה לי) קו הבטחון שלנו, והדברים אושרו על ידי כל החברים בלא יוצא מן הכלל. ושוב נתקבלו הכרעות […] נגדי ונגד רוב חברי. […] מתוך חרדה לצרכי ביטחון עליונים ולשלמות הפנימית של צה"ל הבלגתי פעם, ופעמיים, אם כי לפי הכרתי הוכרעו ברוב שאינו מייצג הרוב בעם, ובוודאי שאינו מייצג הרוב שבמפלגת שר החוץ. סוף סוף הוברר למשה, שלא אוכל להישאר בממשלה בתנאים כאלה, והוא הסיק לדעתי המסקנה הנכונה.

ואם כי ברור לי, שלא רק בלבך אלא בלב הרבה מחברינו (ובלב הרבה אזרחים הגונים אחרים בישראל) יש משקע כבד של האשמה מסוג זה שהבעת במכתבך, והייתי יכ[ו]ל לסלק דבר זה בנקל אילו הייתי מוסר לצבור הרחב מה הן השאלות שהוכרעו נגד דעתי לפי השראת שר החוץ ובאיזו צירוף נתקבל הרוב כנגדי, – לא עשׂיתי זאת ולא אעשה זאת, כי אני בוחר להיות נאשם בלב רבים מאשר מאשים.

[…] [מ]טעמים חבויים ואחרים איני רוצה לתת דוגמאות מהכרעות רוב לטובת דעתו של שר החוץ. ועליך לקבל הודעתי – אם דברי הקודמים לא שכנעו אותך: אין שחר להרגשתך שהיה כאן “קוצר רוח לסבלנות ולדעות ולוויכוח ולהגיון אחרים”. וכאילו יש “בקשה להיבנות מחברים המקבלים מראש את הקו”. לא פחות ממי שהוא בישראל זרה לי הדרך הזאת, שאתה מייחס לי (ידעתי – בלי כל קורטוב של זדון).

ו“אכזבתך המרה” שאיני מזלזל בה ושהיא מכאיבה לי – מיוסדת על אי־ידיעה שגרמתי לה ביודעים, מתוך שמירה על כבוד חברים.

בברכה,

דוד בן-גוריון

רחובות 1.7.56

לח'

בן גוריון

שלום וברכה,

רק עתה, בשובי ממסע עם תלמידי, מצאתי מכתבך ואני מודה לך על אורך רוחך עמי. […]

ענין מעיק אחד – אם עוד לא חרה אפך בי על נטלי רשות להטרידך – היה אופן הצגת אותה הכרעה כאשר הוכרעה. “הצגה”, ש[מ]כל מקום, לא היה בה מופת ראוי […] ורבים, בעלי שררה, חושׁשני, לא ישהו עתה מחקות מה שראו ושמעו, ונוסח זה המטיח גזר דין ומסקנות […] בדילוג אחד מעל כל דקדוקי הדמוקרטיה, חושש אני […] שיהפך לסגנון הכלל. […].

מה פּלא איפוא, אם צבור שנידון לפּאסיביות, צבור מסולק מאחריּות, מדיון, מהכרעה, – אין לפניו אלא ללעוס את אשר הוא לועס, ולבכות על בצלים ושומים […], ולקבול ולהתמרמר […] שכן פטרו את העם מכל השאר. מפלגות ומסגרות בירור צבורי שותקו והתרוקנו […], והצבור, שאת חייו קובעים בעלי הדעה נשאר בגלמותו, נבער ונדחה מאחריות. […]

ושאלות שלום ומלחמה, דרכי המדינה ומגמות הכלכלה, חדלו מהיות שאלות הכלל, ונעשו נחלה פרטית של “אנשי שלומנו” – הם המומחים לעסקי מלחמות, לעסקי מדיניות, לחינוך, לחקלאות וכו' וכו' והם שיכריעו בכל – והכרעתם, גזרה מן השמים.

ואילו האמת, כמובן, כי הבטחון (לא תכסיסי מלחמה ופרטי שיטותיה) איננו כלל אך שאלת מקצועית, אלא ממש ענינו של כל אדם ואדם, […] ותחת זאת סגור הביטחון בחוגו, חסוי סוד, […] ומצב החרום עוד מקל על מונעי כל הצצה. וכן גם המדיניות צרורה בחוגה […]

וכי לא זה תפקידו של מנהיג בנאי, שיקום ויבנה ציבור בן חורין – לא על מנת לפאר ערכי דימוקרטיה נעלים וערטילאיים – אלא […] לחיות מתוך תודעה ברורה, בהכרה, בסמכות מלאה, הלכה למעשה ואף בעצם תוך ימי חירום ומצור?

מה אפשר לתבוע מעם שאינו נאסף אלא כדי לאשר בנענוע ראש את דין מאשריו, שקוראים לו כדי שיוותר על רצונו הטבעי והבריא (עם כל סתמיותו), ויסמוך על מהימנים מעטים שיהיו הם תחתיו, עם הנתבע למסור ולהפקיד את כוח שיפּוטו ובינתו לידי מעטים, ניבחרים ושאינם נבחרים, והללו, […] הם בינם לבין יועציהם, הם ישקלו, הם יהססו, […] – והם יכריעו, הם במקום הרבים, ודרך קבע […]! וזה הדבר המבהיל יותר מכל. צבור המנוע מדון בגורל עצמו […]

אפשר אומר עתה דבר קשה, אך הלא שיחתנו גלוית לב היא. […] הבה נסה נא לעיין בפני אותם מעטים שכוחם לבוא תחת הרבים, ועל פיהם ישק דבר במדינה. […] בצורתם, בהליכותיהם, […] ואשר אני משום מה, נרתע מפני צינת בדידות בקרבתם, אף כי מה לי ולהם? […] באמונתם שעובש השגרה, הזקנה והנביחה מכבר באו תחת כל אמונה חיה שהיא – הבט נא בהם כי הנה הם מיד אחריך, […] צעד בצעד ממלאים ובאים אחריך. כל שורת השררה הכבדה, הגוברינית, בצעדיה המיוחסים, הנגידיים, זעה באה וכובשת לה מה שאתה פינית להם – והם פני המפלגה, פני הּהּסתדרות, פני המדינה, פני העתיד, “חזון הדורות”, וכלום תתמה על החפץ לשווע?

אפשר עברתי את גבול המותר. צר לי על כך. האמן נא לי כי הדברים נראים כה חמורים בעיני, עד כי עוול לראות כך ולהחריש. מתעב אני מחפשי מומים לתיאבון, אך עם זה, אני חרד מפני מיוחסים רמי מעלה, מיוחסים בלי סימן של יחוס או יתרון אדם כלשהו, להוציא יתרון גאות־אוויל, כל זו הבינוניות שבעת הרצון, הרפסוסית, חסרת הדמיון, העקרה מעוז, שאין לפניה אלא התהלל לשבעה, או גנוח בחסידות מתקתקה, מעגל כבויי הרוח, כבדי שגרת השררה – אשר אתה, בשארית כוח מושך אחריך, והעם, נבוך ונרגן, נגרר אחריהם.

ומי יקום לו לעם? […]

איני רואה סביב איש לשאלו אלה – זולתך.

וסלח נא על האריכות ועל עזות פני –

בברכת שלום

יזהר ס.