רקע
ס. יזהר
כנס הסופרים הבינלאומי, 1962
xמוגש ברשות פרסום [?]
wמכתבים
פרטי מהדורת מקור: מכתב; 1962

c/o Mrs Gordon

1, Dundonald A

Edinburgh


צ’ומית יקרה שלי,

מה אומר ומה אדבר! הבוקר, כמדומה ב־6, במוסקוביץ‘, התגלחתי, וכעת חצות, של אותו יום, כמדומה, ולאחר “קבלת־פנים” של ה״סופרים", בחזרה אל הגב’ גורדון! אלהים! איזה יום, איזה ביבר, איזה חיות, איזה התגלגלות! ורק בראשי פרקים: המעון בבית עתיק, חורק רצפות ומתפרק תקרה, עתיק רהיטים, ומצורף מכל מיני שיירים, נכבד אבל משופשף, הגב' עצמה לבנת שיער שב־1928 היתה בפלסטין עם בעלה המנוח שהיה, מסתבר, פקיד גבוה דאז, עם חתול זהוב אישונים, עם אח מודלקת (היום – 19 באוגוסט – ודלף דק בחוץ, אבל כלל לא קר, רק שמי חורף נוסעים ברוח), עם חתוך דיבור מעשי, מדייק, ומתפעל בקריאות. מסתבר כי היא אחת מחבורת הבריות המכונים סופרים, והלכה איתי לשם, עטופה שמלה נוצצת עד הרצפה וסלסלות כסף־זהב על כתפיה, וסיגריה דולקת תמיד, ומכירה את כל העולם, ומציגה אותי בפני כולם ואיזה חיות: שם בעל זקן גבוה עם חצאית סקוטית גוחן לגמגם באזני קירח וורוד. שם בעל שיער מלבין מושך בכתפי, שם קורצים ומעוותי פה, שם אומרי חכמות, ושם מצחקקים, וכולם אנשי שם, שצורת דגנרטים להם, וצורות אקסצנטריות מטופחות, ויושבי על הרצפה, ושוכבי על כורסא, ושותי וויסקי, וזוללי “צלחת קרה”, וגבירות ארוכות שיניים, ואחת שמתפרצת בצחוק אימים ועיניה קרות, וזה שאישתו יהודיה, וזה שאומר שלום עליכם, וזה שהיה בארץ, וזה שמכיר את –, וזה ששואל על אייכמן, וזה שפתח וקורץ במנובז ואין זה אלא טיק אומלל, וזה שמקריח ועוטף בושתו בעטר מאורך בסחבות מדולדלות, וכמעט כולם אנגלים־אמריקאים, הצרפתים לא הגיעו, הרוסים לא יגיעו, האיטלקים נעלמו, ומהומה, ובעל הבית אץ בכוסו ובחיוכו, ושמות נופלים על אוזן, ומטילים אפר בכל, ועשן דחוס וצחוק של שיניים, ומעשי קונדס של יותר חכמים, והלצות. וסקוטי אחד שטוען שרק אמנות ריאלית אופטימית יש להשאר לה בל [?]. וכו' וכו‘. ובכל אלה, מניע כוסו, נע־נד, זה שקם בבוקר במוסקוביץ’: ומה לו כאן ומי לו כאן, כל עוד לא יתגלו מתוך המתגודדים הללו אחדים, כאנשים לתומם, הרי הכלל היה בצק מגוחך של ראווה, אכולת מעצורים והתפרצויות, שיילכו הם בדרכם ואנחנו לווסטינגהוז.

בבוקר כל מיני קבלות פנים, מסיבות עתונאים, ארוחות, ובשתים וחצי תתחיל ההצגה: והואיל ורק מעט באו מחוץ לאי הזה – יאחזו בוודאי בישראלי הגלמוד, אלא שאני אעשה הכל שלא להתבזות באנגלית עלובה, בין אומרי חכמות מלוטשים נוכח קהל צופים סקרני ומלגלג.

עד כאן היום הזה. על הדרך – בפעם אחרת. איך שלופת שמש ועירום שמים מלובנים עד לכאן שטופת צל ועננים רדופי רוח, איך ישב למעלה משלוש שעות בנמל התעופה איש בלי אחר אחד משלהם, איך היתה אדינבורג מרגלות לפתע למטה מתוך עננים ושמש […] ומים שהזהיבו, ורק עמוק ושחור, איך נשא גיבורנו את המזוודה, ע"פ הדרכה מטעה, והלך קוממיות עד בית הגורדונים – כל זה: פעם. וכעת רק שהיה [ב]זו הכתובת הרשומה למעלה, שלא ידוע עוד כלום עד מתי, עד אנה. המכתב הבא רק בסוף השבוע – פאריסה. שמאחלים לאישה קטנה אחת שתצא ברגל ימין ובלב רם, נכון ובטוח, ביום רביעי או חמישי, ותגיע לפאריס, ותהיה עשויה להתאחד כעבור ימים אחדים עם שותף שישמח להסיעה, אם יהיה במה, דרך שדות והרים אל לא־מוכרחים־כלום אלא לשתות יפה את עולם אלוהים.

והיה קשה לסדר את הכל? וזאבוני? ואחותו – אחיו? ואֵם הכותב? בקצור – מהרי ובואי, ואספי את כל העייפות, הכיווציות, החלודה, האבק, והנלווים, וארזי חזק – על מנת לא לשמוט הכל ולזרוק, ולהשאר נקייה, חלקה, טרייה, רעננה, ומוכנה – להתחיל מחדש, יד ביד עם מה שהולך ובא. כן? כן! צ’ומית שלי. האיש שלך.

המלצות קוראים
תגיות