רקע
ס. יזהר
מכתב לעמוס
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 1979

עמוס היקר,

ההערה שבסוף מכתבך הגלוי אלי, כי ﬠדיין לא קראת את ספרו של חגי אשד, היא הראשונה במכתבי הגלוי אליך: חבל שלא קראת קודם שכתבת. לא היית יכול לכתוב מה שכתבת אילו קראת.

שאלותיך, שניראות כשאלות קשות וכאילו שוללות את יסוד טﬠנותי, היו בתוקפן אילו ﬠומתו קודם ﬠם תשובות הספר. לא רק שאין הן שאלות חדשות אלא ﬠצם תולדות שאלות אלה ובנוסח דומה – מתוﬠדות היטב באותו ספר.

כי לאחר פרסום הספר, שﬠוכב כחמש ﬠשרה שנים, להתייצב ﬠתה ברבים ולשאול כך – הרי זה להתﬠקש ﬠל קיום אי־ידיﬠה ולהתייהר כאילו היתה ידיﬠה.

ספרו של חגי אשד כמובן אינו כתבי הקודש, ואפילו לא פסק חקירה משפטית – אבל הוא המיסמך המפורט והמלא, שניכתב במקורו לשם ביסוס תביﬠת החקירה המשפטית וכנושא לחקירתה, ונאסף בו כל החומר, כל התﬠודות, כל הראיות, כל סדר הדברים וכל מהלכם, ונﬠרך בשיטתיות – (ו"כל׳׳ כאן, ככל האפשר: כל הידיﬠות שישנן בﬠין, ושניתן להגיﬠ אליהן) – סדר־דברים ﬠיקבי ומפורט זה הוצג ﬠתה בציבור, לראשונה בתולדות הסבך וההסתבכויות של אותה פרשה, והוא מיטב כוחו של הספר: לאחר הספר ניתן לדון בפרשה באופן רציונלי ולא מיתולוגי.

התשובות לשאלות מה קרה לה לחקירה המשפטית, אימתי הוגשה, ﬠל ידי מי, מי התנגד לה, כל תולדות המאבק להגשתה, התנהגות כל אחר מגיבורי “הפרשה” כלפיה, וקורות סיכולה וﬠד להשתקתה – כתובים בספר, באר היטב ופרט במדוייק.

וכך – לאחר הופעת הספר, אי אפשר ﬠוד לדבר כאילו ﬠדיין קיים אותו ﬠירפול טיפוסי, אותה שﬠת דימדומים מתמשכת, שקצת יודﬠים, קצת מלחשים וקצת מרמזים: אי־אפשר ﬠוד לומר כאן דברים בﬠלמא: או קבל או הוכיח את ההיפך.

ומכל מקום, דבר אחד ברור גם למי שלא קרא את הספר: שאת השאלה למה לא תבﬠ לבון חקירה משפטית – אי אפשר לשאול. בכל שלבי הפרשה אי אפשר לזכור תביﬠה מצידו למשפט, אבל בלתי נישכחת היא תביﬠתו החוזרת, בכל הכוח, הטכסיסים, התחבולות והאיומים, ובכל תמיכת הקואליציה שקמה לשמו – שקביﬠה פוליטית תבוא במקום חקירה משפטית. או, מי מכחיש את זה?

ולפיכך, כדי לקום היום ברבים ולשאול שאלותיך – היה ﬠליך להביא ראיות לביטול ראיותיו של חגי אשד, להוכיח את שיקריות טﬠנותיו שלכאורה, ולהרוס את המיבנה השיטתי שהﬠמיד כשתיאר את תולדות כל הפרשה, לרבות תולדות התביﬠה לחקירה משפטית ואת תולדות ההתﬠללות בתביﬠה ועד לסיכולה, באותה ציניות פוליטית.

השאלות שלך כבר אינן שאלות. וגם הקינטור שבהן – כבר קהה. דﬠת הפרטים לדיוקם ככל האפשר, דﬠת סדר הדברים והשתלשלותם לדיוקם (ככל האפשר) – מה בא לאחר מה, וכיצד בא או לא בא – כבר הפריכו את השאלות האלה, וכבר הראו לאור היום את סיפור ההתﬠללות באמת.

רק דﬠת הדברים, או הוכחת היפוכם, בדייקנות ובאחריות להיות נחקר עליהם, רק דﬠת דברים כזו יש בה אם כדי להשיב ﬠל שאלות ואם כדי להציג שאלות נוספות. ובלﬠדי דﬠת זו נﬠשה מכתב כמכתבך לא רק אנאכרוניסטי, אלא אף תמוה: מה רואה ﬠמוס ﬠוז להתﬠקש ולאטום ﬠצמו שלא לראות ולא לדﬠת?


יזהר סמילנסקי, דבר 31.7.1979

המלצות קוראים
תגיות