עמוס היקר,
ההערה שבסוף מכתבך הגלוי אלי, כי עדיין לא קראת את ספרו של חגי אשד, היא הראשונה במכתבי הגלוי אליך: חבל שלא קראת קודם שכתבת. לא היית יכול לכתוב מה שכתבת אילו קראת.
שאלותיך, שניראות כשאלות קשות וכאילו שוללות את יסוד טענותי, היו בתוקפן אילו עומתו קודם עם תשובות הספר. לא רק שאין הן שאלות חדשות אלא עצם תולדות שאלות אלה ובנוסח דומה – מתועדות היטב באותו ספר.
כי לאחר פרסום הספר, שעוכב כחמש עשרה שנים, להתייצב עתה ברבים ולשאול כך – הרי זה להתעקש על קיום אי־ידיעה ולהתייהר כאילו היתה ידיעה.
ספרו של חגי אשד כמובן אינו כתבי הקודש, ואפילו לא פסק חקירה משפטית – אבל הוא המיסמך המפורט והמלא, שניכתב במקורו לשם ביסוס תביעת החקירה המשפטית וכנושא לחקירתה, ונאסף בו כל החומר, כל התעודות, כל הראיות, כל סדר הדברים וכל מהלכם, ונערך בשיטתיות – (ו"כל׳׳ כאן, ככל האפשר: כל הידיעות שישנן בעין, ושניתן להגיע אליהן) – סדר־דברים עיקבי ומפורט זה הוצג עתה בציבור, לראשונה בתולדות הסבך וההסתבכויות של אותה פרשה, והוא מיטב כוחו של הספר: לאחר הספר ניתן לדון בפרשה באופן רציונלי ולא מיתולוגי.
התשובות לשאלות מה קרה לה לחקירה המשפטית, אימתי הוגשה, על ידי מי, מי התנגד לה, כל תולדות המאבק להגשתה, התנהגות כל אחר מגיבורי “הפרשה” כלפיה, וקורות סיכולה ועד להשתקתה – כתובים בספר, באר היטב ופרט במדוייק.
וכך – לאחר הופעת הספר, אי אפשר עוד לדבר כאילו עדיין קיים אותו עירפול טיפוסי, אותה שעת דימדומים מתמשכת, שקצת יודעים, קצת מלחשים וקצת מרמזים: אי־אפשר עוד לומר כאן דברים בעלמא: או קבל או הוכיח את ההיפך.
ומכל מקום, דבר אחד ברור גם למי שלא קרא את הספר: שאת השאלה למה לא תבע לבון חקירה משפטית – אי אפשר לשאול. בכל שלבי הפרשה אי אפשר לזכור תביעה מצידו למשפט, אבל בלתי נישכחת היא תביעתו החוזרת, בכל הכוח, הטכסיסים, התחבולות והאיומים, ובכל תמיכת הקואליציה שקמה לשמו – שקביעה פוליטית תבוא במקום חקירה משפטית. או, מי מכחיש את זה?
ולפיכך, כדי לקום היום ברבים ולשאול שאלותיך – היה עליך להביא ראיות לביטול ראיותיו של חגי אשד, להוכיח את שיקריות טענותיו שלכאורה, ולהרוס את המיבנה השיטתי שהעמיד כשתיאר את תולדות כל הפרשה, לרבות תולדות התביעה לחקירה משפטית ואת תולדות ההתעללות בתביעה ועד לסיכולה, באותה ציניות פוליטית.
השאלות שלך כבר אינן שאלות. וגם הקינטור שבהן – כבר קהה. דעת הפרטים לדיוקם ככל האפשר, דעת סדר הדברים והשתלשלותם לדיוקם (ככל האפשר) – מה בא לאחר מה, וכיצד בא או לא בא – כבר הפריכו את השאלות האלה, וכבר הראו לאור היום את סיפור ההתעללות באמת.
רק דעת הדברים, או הוכחת היפוכם, בדייקנות ובאחריות להיות נחקר עליהם, רק דעת דברים כזו יש בה אם כדי להשיב על שאלות ואם כדי להציג שאלות נוספות. ובלעדי דעת זו נעשה מכתב כמכתבך לא רק אנאכרוניסטי, אלא אף תמוה: מה רואה עמוס עוז להתעקש ולאטום עצמו שלא לראות ולא לדעת?
יזהר סמילנסקי, דבר 31.7.1979
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.