זוכרני: בימים הראשונים לבואי אל הארץ, בראשית שנת תרנ“א, נפגשתי בראשון לציון עם שלשה צעירים שעבדו חדשים מספר ביסוד המעלה, ועוד שמור עמם הרושם של חייהם בפנה הנדחת, בין “המז’ירצים”… וביחוד זו ההרגשה ה”רובינזונית", אשר העיקה שם על נפשם. כאילו נוּתקו מכל החיים ומכל העולם. מכתב או עתון, פעם לחודש… איש חדש בל יראה ובל ימצא… ואנשי המקום: בידויים נודדים בתלבושת של אדם הראשון ובפיהם דבור של פראים למחצה – מבטאים בודדים וקצרים… והסביבה: פסגת החרמון הקודרת מעיקה עליך; בצת החולה כאילו פתחה את פיה לבלעך חיים… והשממה של רמת הבשן, והשממון שבמורדי הר כנען… יש אשר נדמה להם כי השמים והארץ סגרו עליהם לעולמים; לא לצאת ולא לבוא… וכשחזרו הצעירים ההם מהצפון, מיסוד המעלה, לדרום, לראשון־לציון, החליפו רוח: נדמה להם, כי מערבות אסיה חזרו אל אירופה…
וגם אני, כשהלכתי, כעבור שנים אחדות, לראות את הגליל העליון וירדתי מהר כנען עד מי מרום, תקפה גם אותי ההרגשה, כאילו לאי שמם הושלכתי… השממון אחז בצבת את נשמתי… וכשיצאתי רכוב על סוסי, מבין הרי נפתלי, בדרכי מצפת חזרה, ומרחוק נראו לי הים ומפרץ חיפה, נפל משׂא כבד מעל שכמי ונשמה חדשה היתה לי… כאילו יצאתי משבי המדבר…
ואולם עוד בשנת תרמ"ד באו אל המקום הזה ששה יהודים, “בעלי בתים”, “יהודים של כל ימות השבוע”, ועוד שביעי עמם מאנשי צפת, ויניחו את אבן הפנה למושבה העברית על חוף מי מרום. ומאחרי גבם לא היתה “הסתדרות”, לימינם לא עמדה “מגבית” ושמם לא נשא על פי איש. והחרמון הזועם, הדרוזים המתרוצצים בערפליו, שממון הבשן ומערומי הבדויים – לא הפילו פחד עליהם; והם עמדו על מקומם לא ימים ולא חדשים, כי אם שנים, שנים רבות, ממושכות.
ר' פישל סלומון וחבריו באו בשנת תרמ“ג “לתור את הארץ” בשם עשרים ושתים משפחות ממזיריץ אשר בפולין, וימצאו את הארץ טובה לפניהם. ובשנת תרמ”ד ירדו שבע משפחות מהר כנען אל שפלת מי מרום ויתישבו על האדמה אשר קנו בכספם ויניחו את היסוד ליסוד המעלה. הנחלה שפרה עליהם, אדמת עמק ישרה ושמנה ורחבת ידים, ובצפון תגע במרגלית הגליל העליון, בחולה, “והאויר בה זך וזקוק”.
“יסוד המעלה” היתה רכושו של יהודי צפתי, נתין צרפתי, אשר קנה בעד מספר “מג’ידיות” את האדמה הזאת – חלק מהכפר “איזביד”. ה“נתינות” שלו וה“יהדות” שלו קנו את לב היהודים ממזיריץ. ויאמינו בו וישקלו על ידו את כל מחיר הקרקע תמורת שטר מכר בגושפנקה של בית־דין־צדק. לקושאן לא דרשו ולרשיון לבנין בתים לא דאגו, הרי בארץ־ישראל הם, על אדמת האבות. בלב שקט ובטוח באו אנשי יסוד המעלה ויתישבו על אדמתם, קנין כספם וירושת אבותיהם. בנין ישן היה על אדמתם, “מלון אורחים” שנבנה לפני מאות שנים, מאבני המקום, ויתחילו בתקונו ובשפורו להיות להם למעונות, כי טרם תשיג ידם לבנות בתים. ובהיותם עסוקים בבדקי הבנין מצאו בו באחד מקירותיו אבן ישנה, אשר עליה כתובת עברית בכתב אשורי. ויהי הדבר כאצבע אלהים בעיניהם: מאבני האבות לבנין הבנים. ועם רדת הגשם יצאו בלב חוגג וימדדו חלקת אדמה “300 ארשין ברוחב ו־400 ארשין באורך” להיות להם לגן משותף; התחילו לחפור בו ולנטוע בו מכל עץ פרי למינהו, ויטעו “אלפים אתרוגים, אלף ומאה זיתים וכל עץ פרי מפירות המקום”.
ובעוד אנשי מזיריץ – יסוד המעלה – עסוקים בבבין ובנטיעה, והרעה נפתחה עליהם:
האדמה אשר קנו ואשר התישבו עליה עדיין “מושע” היתה, לאמור: חלק כחלק בה להם ולפלחים שכניהם, אנשי איזביד. ויצאו הפלחים חוצץ נגדם ויאמרו: גן זה שאתם נטעתם חלק לנו בו, כי האדמה לנו כאשר לכם. ויצעקו אנשי יסוד־המעלה מרה: כיצד?… הרי אדמתנו היא, קנין כספנו, ושטר־מכר לנו בחתימת בית דין־צדק… אבל האלות אשר בידי הפלחים עמדו להם, ויגרשו את אנשי יסוד־המעלה מן הגן. והנה שבר על שבר: הוגד בצפת כי “המהגרים” אשר באיזביד בונים ורשיון לבנין אין בידם! וירדו חילים מצפת, רוכבים על סוסיהם, ויגרשו את היהודים מעבודת הבנין. ועוד החילים הראשונים ביסוד המעלה וחדשים באו: פקודה בידם לגרש את ה" יהוד" מעל האדמה, כי “מהגרים” הם ואין רשיון בידם להתישב על הקרקע… שואה על שואה.
ויהי כי באו “גולי” יסוד המעלה לצפת, ויופיע עליהם מוכר אדמתם כ“מלאך גואל ומושיע” ונחמות וישועות בפיו: בכך כסף יקבל עליו להשיג להם רשיון לבנין בתים, וגם יתפשר עם הפלחים השכנים ויסדר את ה“איפרז”, את חלוקת האדמה. ושוב האמינו אנשי מזיריץ לאיש מצפת ויפתחו את צרור כספם, ויריקו לכיסו כל מה שעוד נשאר להם בידם, ובטחונם בשמים, כי ישועתם ורוחתם לא תאחר לבוא, ועל “הגן” תהיה פרנסתם.
החילים התפייסו ליהודי הצפתי ואנשי יסוד המעלה חזרו אל אדמתם. התחיל גם “המשא ומתן” על אודות החלוקה.
ועוד היהודי הצפתי משתדל, ועוד החילים נושאים בפקודתם את פני “המהגרים” ואינם נוגעים בהם לרעה, ומן השמים התחילו להלחם בהם: ה“מרגליות” של הגליל העליון, החולה ובצותיה, הכריזו מלחמה על בניה־בוניה של יסוד המעלה. קדחת קשה פרצה בין המתישבים, אותה הקדחת הצהובה, שעתידה היתה להרבות במשך השנים הבאות את מספר הקברים ביסוד המעלה של מעלה ממספר הבתים ביסוד המעלה של מטה. נפל החלל הראשון, ויהי הקבר החדש הראשון על אדמת הקברים הישנים.
ועוד צרה. אל “האכרים” בני יסוד המעלה נלוה גם “פועל”. איש לא ידע מיהו ומנין בא. מן השמים נפל. ויעבוד עם האכרים וישא שכם אחד את עמלם, בלי הבדל “מעמד”. וגם מן השמים לא הבדילו בין ה“מעמדות”. פעם תעה כל הלילה בישימון שמסביב למושבה ומרוב פחד נטרפה עליו דעתו. למחרת תקפה אותו קדחת קשה מאד, ובעלות החום תפס סכין ושחט את עצמו וימת במכאובים קשים. שמעה “ממשלת הצדק” אשר בצפת את דבר האסון ותבוא לתבוע את דם המת מאת המושבה… בקשו השלטונות להם תואנה, כי רצוח נרצח האיש לשם גזל… ויאסרו את הרוצחים שביסוד המעלה ויביאום אסורים לצפת…
ואנשי יסוד המעלה עדיין אינם בקיאים ב“נימוסי” הארץ, וינסו לקחת דברים, הם עצמם, עם הקיימקאם ולקנות את לבו בכסף… ויצו לשׂים את אנשי יסוד המעלה בבית הסוהר כפושעים ורוצחים. ושוב התעורר לרַוְחתם ולישועתם השתדלן, האיש מצפת; הוא הריץ אל אנשי המעלה את אנשי החסד שבצפת וילוום כסף בערבון אדמתם וברבית גדולה. הכסף ניתן לידי השתדלן וידע לרכך את לב הקיימקאם; האסירים שוחררו ממאסרם וישובו אל אדמתם…
ועוד הם עושׂים בזה ובזה, וחלל חדש נפל: אחת הנשים מתה. ויהיו הקברים שלשה.
וה“איפרז” טרם נעשה, ורשיון לבנית בתים עוד לא הושׂג והשכנים הפלחים והבידויים באים לרעות את בקרם וצאנם. והמהגרים המושלימים מצפון אפריקה, שהתישבו בחולה, ואשר נשׂאו תחילה את פני היהוד, עתה כשראו עת עמלם וצערם וכי נקלים הם בעיני הממשלה, התחילו להתעלל בהם גם הם, לגנוב ולגזול מהם וגם להכותם. ואנשי מזיריץ – האלהים לא חננם באגרוף ולא ידעו לעמוד על נפשם. ויבואו ימים רעים, ימים קשים, צרות ותלאות, מחלות, ימי רעב ומכות רצח.
ויהי כי גברו הצרות החיצוניות ויבואו גם הפגעים הפנימיים: ריב ומחלוקת. תחילה היה הריב בין העומדים בראש ובין “ראשי החלוץ”; מצד אחד ר' פישל סלומון ומצד שני רובין ורויזנבלום. המחלוקת היתה ישובית, אשר ימיה כימי הישוב. האחרונים עמדו על הדין: תחלה קושן ורשיון לבנין בתים ואחר כך התישבות על הקרקע. הראשון עמד על הרצון: ההתישבות על הקרקע תחילה וסוף הכבוד של הקושן והרשיון לבוא. ולבסוף היה הריב גם בין “הצבור” גופא. אלה אשר ישבו עדיין בגולה ידם עם המחמירים, ואלה אשר קשרו את גורלם בארץ – ידם עם המקל.
וכולם, כמחמירים וכמקילים, כלתה פרוטתם מן הכיס, וקושן אין ורשיון אין, והגן… המקילים סברו שהוא “משגשג ועושׂה פארות לפאר”… והמחמירים טענו כי “הגן העלה שמיר ושית”… והדברים יגעים ואין נחת.
אנשי חוץ־לארץ נשארו לשבת במקומם וגם המחמירים חזרו אליהם. ואנשי המקום קשרו את חייהם במושבתם לשבט ולחסד. והמקל עמהם.
ויצעקו בני יסוד המעלה מעל גדות מי־מרום אל אחיהם, בני ישראל אשר בגולה, בקראם בשם “דגל לאומנו, אשר הוא תקות חוט המשוזר מיעוד ארץ אבותינו”. וצעקתם מצאה הד בלב הד“ר ש. פינסקר ויבקש עצה להציל את התמימים אשר על מי מרום. הוא בא בדברים עם חברי יסוד המעלה אשר בגולה, קנה מהם את חלקותיהם ומכרן לאנשים אחדים, וברוַח, אשר הרויח, אמר לגמור את דבר הקושן, האיפרז ורשיון הבתים. ור' י. מ. פינס קבל על עצמו להוציא את המחשבה הטובה לפועל. אבל, בארץ, עוד בימים ההם, שתי רשויות בעניני ההתישבות: רשות חובבי־ציון ורשות הנדיב הידוע. הרי”ם פינס, אשר ידע את מנהגי הארץ ואת “משפטיה”, יעץ לגמור את הסכסוך של “יסוד המעלה” ב“דורון” וגם השכיל למצוא את הדרך אל “לב” הרשות, אשר בצפת, במאתים שקל זהב. הכסף הושלש בידי הפקיד של הנדיב הידוע. אבל ראש הפקידות חבב את ה“משפט” ויאמר להעניש את היהודי הצפתי, הנתין הצרפתי, שהוליך שולל את אנשי יסוד המעלה, ולהעניש את הרשות המקומית על שרירות לבה. ובימים ההם בא לארץ הציר אשר לחובבי־ציון, ר' ק. ז. ויסוצקי, לחקור את מצב הדברים, ויהי עם אנשי ה“משפט” ויבטל את ההסכם של הרימ"פ. ושוב הסתבכו הענינים ואנשי יסוד המעלה יושבים אל צנינים.
בראש העבודה של חובבי־ציון הועמד יהודי ספרדי מיפו, ר' א. מויאל, אשר התמכר לעבודתו בכל לבו וידע גם לכלכל אותה בכשרון. הוא ידע את יסוד המעלה ואת גדרה. ביסוד המעלה אהב את הקרקע ובגדרה – את בני ביל“ו הצעירים. ותהי זאת עצתו: לשדך את אדמת יסוד המעלה בצעירי גדרה, להעביר את אנשי יסוד המעלה לפתח־תקוה, לחוג אנשים בדמותם וברוחם, ואת אדמת גדרה למכור לאנשים אמידים. הצעה זו באה נגד הצעתו של ויסוצקי להעביר את בני גדרה לפתח־תקוה ולהפיצם כפועלים שכירי־שנה בין האכרים. שתי ההצעות גם יחד לא נתקיימו. אנשי יסוד המעלה אהבו את אדמתם השמנה על תלאותיה ויסוריה, ואנשי גדרה אהבו את גבעותיהם וטרשיהם על יסוריהם ותלאותיהם, ואלו וגם אלו לא התרצו לשדוך באדמה חדשה וַישארו על אדמותיהם. בני גדרה חכו עד “לתקופת טיוֹמקין”, וגאולת יסוד המעלה באה קודם: האיש מפאריס, אשר הציל את כל המפעל הציוני מכליון, בראשית יצירתו, הציל גם את יסוד המעלה בביקורו הראשון בארץ בש' תרמ”ז, כשעבר את הירדן בלכתו מראש־פנה לדמשק, ראה את “החושות” שאנשי יסוד־המעלה גרו בהם, שאל להם וכשספרו לו על עמלם צוה להכניסם בצל עזרתו.
… ביום הששה ועשרים בחודש זיו שנת תרמ"ז האיר אור המלאך המושיע… " א. שייד בא לבקר את יסוד המעלה בפקודת הנדיב ויתן צו לשלם את כל חובותיהם למלוים אשר בצפת, לגמור את ענין הקושן ולהוציא את דבר האיפרז לפועל. והכסף הרב עשה את העקוֹב למישור. הקושן נעשה על שמו של אחד מאכרי ראש־פנה, נתין עותומני; נגמרה החלוקה, הושגו רשיונות לבנין וגם פקודה באה מפאריס להעמיד את המושבה על בסים נאמן.
התחילה “התקופה הגדולה”. היו “ימי הפריחה” של הפקידות לאחר המרידות בראשון־לציון, עקרון וזכרון־יעקב. הנדיב האמין בכל תמימותו הקדושה בכשרון הפעולה והמעשים של פקידיו ויפתח את אוצרו לרוָחה, ואל הגליל בא י. אוסוביצקי אחרי אי־הצלחתו ביהודה, ויסד את “דירתו” בראש־פנה, ומניצוצי הזהב של ראש־פנה נהנתה גם יסוד המעלה.
אנשי יסוד המעלה נחו מכעסם ומרגזם; עבר הפחד, גדל מספר המתישבים על החלקות שנמכרו על ידי חובבי ציון ועל חלקות האדמה שנקנו מחדש; דאגת המחר לא היתה לפניהם ואף לא דאגת היום. ה“פרנסה” היתה בטוחה, הערבים השכנים השלימו עם מי שתקיף מהם וגם המחלות רפו מעט. נבנו בתים, נקנו בהמות וכלי עבודה והתחילה העבודה, בידי חרתים שכירי־שנה ובהשתתפותם המעולה והשגחתם הערה של האכרים. במושבה התישבו מפקידי אוסוביצקי ומעוזריו והתחילו ל“שכללה”. והפקידים לא הסתפקו בקטנות ויבקשו גדולות.
הקרקע של יסוד המעלה טובה ומתאימה למשק פלחי; זריעה במרכז ומשק־חצר – פרות, עופות וירקות – בהיקף. תועלת רבה למשק־החצר ולגוון המשק של השדה אפשר היה להפיק מקרבתם של מי מרום. האדמה היתה טובה, ישרה ונקיה ברובה מאבנים. אבל ככל הקרקעות בארצנו, שהמשק הפראי של הפלח שלט בהן לרעה, עזובה היתה ומנוצלה וגם רטובה במקצת בשנים גשומות. בתיקונים יסודיים אחדים: חרישה עמוקה, זיבול רציונלי וניקוז – דברים המפורסמים בעולם החקלאי מכמה שנים לפני הישוב – אפשר היה להפוך את קרקעות יסוד המעלה, אם לא לעפרות זהב – חקלאות לא היתה מעולם ולא תהיה לעולם שם נרדף לזהב – הרי בכל אופן לאדמה הנותנת לחם לשׂובע לעובדים אותה בזיעת אפם. ועוד דבר היה נחוץ: להבריא את המקום על ידי יבוש הבצה, אשר על פני הקרקע של יסוד המעלה גופה, ועל ידי נטיעת יער איקליפטוס על גבולה הצפוני, להבדילה מבצות החולה ולהמעיט במדה האפשרית את השפעתה הרעה. התיקונים הפשוטים והיסודיים הללו לא נעשו. פקידי הנדיב לא הלכו אחרי הנגלות – לבם לנסתרות. את אדמת יסוד המעלה הכבדה בקשו להפוך דוקא למשק של נטיעות! וכמו עכשיו, בימים האחרונים שלנו, כן גם אז, בימים הרחוקים ההם, לא דקדקו הרבה לחשוב ולבדוק ולבחור את הנטיעות המתאימות לאדמה כבדה ואת הנטיעות המתאימות לאדמה קלה – דברים שהיו ידועים גם אז למומחים בעולם המדעי – ויבחרו לנטוע באדמה הכבדה של יסוד המעלה דוקא את מלך הקרקע הקלה: את עץ הציטרוס. הפקידות התחילה לנטוע פרדס על שטח גדול של מאתים דונם… הם לא מדדו ב“ארשין”!… האדמה הוכשרה, ההשקאה סודרה והנטיעה התחילה… הובאו מאות פועלים, ומשגיחים הופקדו עליהם, ועל המשגיחים גננים ועל הגננים פקידים ועל הפקידים פקיד ראשי, אשר עמד לפקודתו של המרכז בראש־פנה. רבבות פרנקים נבלעו באדמה. רבבות, שהיו מספיקות להכשיר את כל אדמת יסוד המעלה לתפקידה העיקרי: לזריעה ולהבראת אוירה.
והפקידות לא אמרה די. היא לא הסתפקה בפרדס. לבה הלך אחרי “בשמים”. התחילו בנטיעת שיחי בשמים ופרחי בשמים על אדמת החטים של יסוד המעלה. גם בית־חרושת בנו, והביאו מכונות מאירופה ומנהל, ומומחה, וסגן מנהל, וסגן מומחה ועוזרים ומשגיחים ופועלים, והתחילו להעלות “ריח־ניחוח” מהאדמה.
מצב האכרים היה “איתן”. בהווה תמיכה חדשית ומעט מן הגורן. ובעתיד טעם של תפוחי־זהב וריח של בשמים. ורק החולה הציקה שוב: עם כל סתיו ובראשית כל חורף – קדחת קשה. והקדחת הקשה הפילה חללים שנה שנה. ותרבינה האלמנות ביסוד המעלה. ויקם נוער בטחול נפוח ובפנים ירוקים.
עברו שנים והמצב ה“איתן” התחיל מתרופף. ה“פרדס”, כאותן שבע הפרות הרזות של פרעה, בלע הון רב במשך שבע שנות ההכנה ולא נודע כי בא אל קרבו. העצים רזים, כחושים ודלים ובטרם הגיע להם תור ההכנסה – הגיע תור המיתה. וה“בשמים” נתנו ריח רע של “דפיציט”, אשר הבהיל אפילו את “פאריס”. התחילו לקמץ ב“תעשׂיה” זו, קימוץ אחרי קימוץ, עד שהגיע לאפס. המנהלים והמומחים התפזרו לכל רוח, והמכונות התגוללו בכל אשפה.
והשדות המנוצלים הלכו ונוצלו משנה לשנה וכשהגיע הסוף לתור הזהב של התמיכה, והאכרים נצטוו לחיות על הגורן – באו שוב ימי מחסור ומצוקה. חלום הארמונות חלף, גז ואיננו, וה“אבוס השבור” נשאר שוב בעינו…
ביסוד המעלה היה גם נסיון של ביסוס אכרים על יסוד משק גדול ומעורב. אחדים מהפקידים אשר פוטרו ממשרתם, קבלו – במקום הענקה כספית, לצאת לחוץ לארץ, כדרך רוב הפקידים – אכרות גדולה ומעורבת ביסוד המעלה. בצפונה של המושבה נבנו בתוך השׂדות בתים מרווחים, חצרות ובניני משק. כל בית היה מוקף בשׂדה שלו וגן שלו, ומים הובאו להם, ובהמות נתנו להם. היה מרחב רב לעבודה. היו גם אמצעים מספיקים. ורובם של המתאכרים ידעו את עבודתם ויהיו אנשי מרץ. אבל יד המחלות היתה בהם ותעכור את מפעלם. רובם עזבו את נחלותיהם ונפוצו לכל עבר.
היתה אפשרות של הצלחה חקלאית במקום הזה. היו הרבה תנאים טובים. וההצלחה בכל זאת לא היתה. אמנם בני יסוד המעלה, על אף האויר הקשה ולמרות טחוליהם הנפוחים, קשורים הם אל עבודתם ויודעים גם את המחרשה וגם את הקלשון – כי אפילו ב“ימי העושר” לא חדלו להאמין בגורן – אבל פריחה ושׂגשׂוג במושבה אין. עמידה זעומה וקשה. וגם הפנה היפה והברוכה הזאת נמנית על סוג אותן המושבות החרבות, המושבות הנדחות – עם אנשים בעלי מום, עם משק בעל מום, עם הפרוץ המרובה על הבנוי…
והלב כואב: הנה היתה אפשרות של הצלחה, וההצלחה לא היתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.