רקע
משה סמילנסקי
ט. מן הימים הראשונים
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

(המרידות)

 

1

אחדים מן החלוצים הראשונים, אשר באו בשנת תרמ"ב לארץ־ישׂראל, קנו את אדמת המושבה ראשון־לציון.

מעלות טובות רבות מצאו בני ראשון־לציון הראשונים באדמתם: היא קרובה ליפו, אוירה צח וטוב, מימיה טובים לשתיה, טובה היא לנטיעות שונות, גם יש בה אבנים לבנין בתים וגדרות. אבל העיקר, אשר לשמו נקנתה האדמה, היה חסר. האדמה נקנתה למזרע תבואות ולזה לא היתה מוכשרה.

מה שאפשר היה להגיד על אדמת ראשון־לציון אפשר היה להגיד גם על בניה־בוניה. מעלות טובות רבות היו להם: שאיפה למטרה נעלה, אהבה עזה לרעיון תחית העם, רצון כביר, נפש משׂכלת, שאר רוח. אבל המעלה העיקרית, אשר היתה נחוצה להם חסרה: כשרון לעבודה ונסיון בעבודה.

ואם רצונם היה מספיק כדי לכסות על חסרון כשרונם – הנה על חסרון נסיונם לא כסה. והחסרון הזה הורגש מהר.

רצונם הכביר של חלוצי ראשון־לציון הראשונים כסה על הרבה מחסרונותיהם. האנשים האלה, הרכים והענוגים, שעזבו זה מעט את המסחר או את ספסל בית־הספר, ואשר מעודם לא עשׂו בכל עבודה קשה, הפליאו לעשות בימים הראשונים. הם סבלו צרות ותלאות אין קץ: גם רעב, גם צמאון. אך אי־נסיונם בעבודה שם לאל את כל מאמצי כוחותיהם. מתוך חוסר נסיון קנו אדמת חול, ובחול הזה זרעו חטים; פזרו כספם ללא הועיל וללא צורך, חרשו וזרעו שלא בזמן, ולא עברו ימים רבים והם נשארו ככלי ריק וסבלו מחסור. רעים ומרים היו ימי המחסור. אבל הימים הרעים ההם השאירו בלב בני ראשון־לציון הרבה רשמים נלבבים – זכרונות מלאי־נועם. ונועם כזה לא שבו להרגיש במשך כל ימי שבתם על אדמתם. בימים ההם היו בני ראשון־לציון אנשים חפשים, הנלחמים על אחריותם לחייהם ולקיומם. לפניהם היתה מטרה ברורה והם קוו להשיגה, ולא חשכו מעמל כפיהם כדי להשיג את חפצם. והרגשת בני־חורין זו היא שנתנה להם עוז וכח לסבול הכל ולעשות הכל. הם עשו בימים הראשונים כל עבודה קשה, גם בבית וגם בשדה: חרשו, זרעו, קצרו והשקיעו עמל רב ב“חול” שלהם. הם היו גם “בעלי־עגלות” והתפלשו באבק על דרך יפו – ירושלים, כדי למצוא מחיה להם ומספוא לסוסיהם. התקופה הזאת נמשכה מראשית התיסדות המושבה ועד שקבלה את ה“עזרה הגדולה”, ועוד ימים לא רבים אחר־כך, עד שקבלה ה“עזרה” את צורתה הנוכחית.

בני ראשון־לציון שלחו לפניהם את יוסף פיינברג לבקש עזרה. השליח הצליח לקנות את לבו של הנדיב הידוע – והוא החליט לעזור להם בסכום של שלשים אלף פרנק, כדי להעמידם על בסיס נכון. הוא מסר את הוצאת הדבר לפועל לידי מר הירש – מנהל בית הספר החקלאי “מקוה־ישראל” – ולעוזרו דיגור – גנן נוצרי.

תקות אכרי ראשון־לציון היתה לקבל את עזרתם המבוקשה בצורת הלוָאה – הלואה הניתנת ללוה, בערבות נחלתו או תוך אמונה בישרו, על מנת לסלקה במשך זמן ידוע, והלוה עושה בכספו כאדם העושה בתוך שלו, באחריותו. והיה אם יצליח – תבוא עליו ברכה, ואם לא יצליח – נחלתו עוברת לרשות המלוה. בשום אופן לא העלו בני ראשון־לציון על דעתם, כי העזרה תקבל בעתיד, את הצורה שקבלה כיום. ואף הנדיב בודאי לא חשב, כי תקבל העזרה את הצורה שקבלה. ומי יודע אם לא היו נרתעים לאחוריהם הלוה והמלוה גם יחד, לו ידעו את אשר היה נכון להם בעקבות ה“הלואה” הזאת.

הירש ודיגור החלו בעבודתם. הירש היה שר־מאה בצבא הצרפתי ונתחנך שם על פי חוקי המשמעת הצבאית. אחרי שהתפטר ממשרתו בצבא נתמנה למורה ומנהל בבית־הספר של “חברת כל ישראל חברים” “מקוה ישראל”. ושר־המאה שאף להנהיג ב“ממשלתו החדשה” את הדיסציפלינה שהתרגל בה. הוא היה “שׂר ראשי”, ועוזריו – “שרים שניים”, והתלמידים – “אנשי צבא”. וכך נהפך בית־הספר למחנה צבא קטן. כאשר נקרא הירש לתמוך באכרי ראשון־לציון, לא יכול שר המאה לתאר לו את המצאת העזרה הזו באופן אחר, מאשר על יסוד הדיסציפלינה הצבאית. לפי טבעו וחנוכו לא יכול להבין אחרת. והירש היה שר ומצוה גם בראשון־לציון; את הגנן דיגור מנה לעוזר לו ואת האכרים בקש להתחנך ולהתרגל, כי ידעו ויכירו את מקומם, – מקום “אנשי צבא”. והיה הדבר הזה פוקה לנעזרים. הכסף, שנועד לאכרים בתורת הלואה, לא בא לידם, כי אם לידי הירש, וזה הגיע לידי המצאה נפלאה: לאכרים קבע כסף חדשי, או, כפי שנקרא בשם הנכון: תמיכה חדשית. ואת ידי דיגור מלא להכין את כל הדרוש לעבודת האכרים. הירש לא נתן חשבון לעצמו עד כמה רעוע הוא היסוד, שעליו בקש ליסד את אושר המושבה. הוא לא הבין, כי בקבלו על עצמו להכין הכל בשביל האחרים קבל יחד עם זה גם את אחריות המעשים על עצמו ופטר את האכרים מאחריות זו. והיה אם לא יביאו המעשׂים למטרה הרצויה, תהיה הרשות לנעזרים לדרוש מאת עוזריהם עזרה חדשה, לאין סוף. הירש, לפי חנוכו הצבאי, לא יכול להבין דבר פשוט כזה. הכל היה תלוי עתה ברצון “מקוה־ישראל”. משם היה בא לעתים קרובות הגנן, ולעתים רחוקות גם המנהל, “לעשות מצוות”. הם עשו הכל באחור זמן: אחרו את זמן העבודה, אחרו את זמן קנית הזריעה, הכלים והבהמות; הכל עלה ביוקר והעבודה לא הביאה פרי. ויתחמץ לב האכרים בקרבם על סדרי הירש ויפנו אל אֶרלנגר ויתאוננו באזניו. אבל בפאריס נתנו אמון בהירש. וכאשר נתקבל שם מכתבם של האכרים, החזירוהו למקוה־ישראל. כעס הירש ויקרא אליו את האכרים ויחרפם, ויגדפם, ויקרא להם “קבצנים המחזרים על הפתחים”, כנוי גנאי שהרתיח את לב “הראשונים”. הנלהבים שבהם דרשו לעשות תיכף קץ למעשה הבזוי. אך המתונים שבהם חשבו ומצאו שיש לחכות, אולי ישתנה המצב לטוב. וכדעת האחרונים קם הדבר. הירש, כאיש־צבא מנוסה, ידע, כי אחד מתכסיסי המלחמה הוא להחליש את כח האויב על ידי יצירת סכסוכים פנימיים בקרבו. ויבקש וימצא בין האיכרים אחדים, שיש “לסמוך” עליהם, ויחל לקרבם אליו בדברי חלקות. בחירתו עלתה יפה. לא עברו ימים רבים וה“מאושרים” ההם היו שנואים על כל בני המושבה. ויתפרדו האכרים לכתות, וירב במושבה ריב ומדון. אחד הנלהבים היה ישראל בלקינד. הוא ידע לכתוב צרפתית והוא שערך את המכתב פאריסה. על כן נתך כל כעסו של הירש על ראש מר בלקינד. ראשית נתן צו, כי גרש יגרשוהו מן המושבה. המושבה היתה צעירה כל־כך והגירוש הזה היה קשה עליה ביותר, ולא הסכימו האכרים למלא את רצונו של הירש. אז חדל הירש לתת להם את התמיכה. בימים ההם לא היו נותנים ביפו סחורה בהקפה. ויהי רעב במושבה, פשוטו כמשמעו. ושוב כתבו האכרים פאריסה ויתאוננו באזני נותני התמיכה. על מכתבם קבלו טלגרמה בחתימת־יד הנדיב בעצמו לאמר: “הננו ממלאים את ידי הירש להוסיף ולתת את התמיכה, אחרי שישלחו האכרים בעצמם את הסטודנט בלקינד”. מהומה ומבוכה, ובלקינד בא אל האכרים ויבקש מהם כי יוציאוהו מהמושבה ולא יגרמו רעה לעצמם. ואמנם עזב בלקינד את המושבה.

ובעיני הירש היה רע המעשה, אשר לא ידע דיגור לעצור בעוד זמן בעד רוח האכרים, וימצא לנכון להושיב “פקיד” בתוך המושבה. הפקיד הראשון הזה היה אחד ממורי מקוה־ישראל, י. אוסוביצקי. האכרים חשבו, כי התמנות אוסוביצקי במקום דיגור – היא כעין נצחון קטן להם, כי הרי אוסוביצקי הוא אחד מאחיהם, יהודי רוסי, ודיגור – נכרי, צרפתי. אבל תקותם הטובה נשארה מעל. אחיהם זה הבין את תורת רבו הירש יותר מחברו הנכרי. גם מצבו של הפקיד הזה במושבה היה משונה קצת, ומצב משונה מביא למעשים משונים. אוסוביצקי היה אחד הצעירים, שבא לארץ־ישראל עם התעוררות הרעיון החדש, יחד עם עוד צעירים אחרים. הצעירים האלה עבדו ב“מקוה־ישראל” כפועלים שכירי יום והוא היה מורה. אחר־כך עבדו רבים מן הצעירים האלה גם בראשון־לציון, מהם פועלים ומהם אכרים. כאשר בא אוסוביצקי אל המושבה בתורת “פקיד” לא ידע איך להתהלך עם הצעירים הללו, שתמול־שלשום נחשבו לו לרעים ואחים. אכן, לב אוסוביצקי נהה יותר אחרי אדונו מאשר אחרי אחיו ורעיו. הוא גם בקש להתרחק לאט לאט מהם, והם שמרו לו את עברתם.

כ“אחד מאתנו” ידע הפקיד החדש עוד יותר מהירש איך למשוך אליו את לבם של אילו “בחירים” ואיך לגרות אותם ב“בלתי החביבים”. רבו חלוקי הדעות והסכסוכים. הפקיד החדש היה צריך לא רק להשקיט את רוח האכרים, כי אם להעמידם על בסיס נכון, אחרי ש“הבסיס הנכון” הראשון כבר התמוטט. ומר אוסוביצקי, כמובן בהסכמת הירש, הציע להפוך את שדות ראשון־לציון לנטיעות כרמים. רוב בני המושבה התנגדו להצעה זו. הם באו בהצעה לקנות על גבול ראשון־לציון אדמת זריעה חדשה ולעסוק רק בזריעה. כל אחד מן הצדדים עמד על הצעתו. והאכרים לא הסתפקו בהתנגדות פסיבית בלבד. הם שלחו צירים לפאריס להוכיח את צדקת הצעתם ולהסביר כמה רעועה הצעת הפקיד. שליחי האכרים לא נתקבלו בשום מקום ולעומת שבאו כן הלכו. אוסוביצקי החל לנטוע. האכרים לא חפצו בנטיעות. ראשית, מאשר לא האמינו בהצלחתן. ושנית מאשר פחדו פן ימשך על ידי כך שלטון הפקידות במושבה.

בקרבת ראשון־לציון נקנו בשנת תרמ"ה עוד שלשת אלפים דונם אדמה. שם המקום הזה היה “עיון”. האדמה נקנתה בהשתדלות אוסוביצקי ונמכרה אחר כך, חלקים־חלקים, לאנשים פרטיים – רובם בעלי הון, – שבאו והתנחלו במושבה. האדמה נרשמה בערכאות על שם אחד מעושי רצונו של הנדיב, והפקידות המקומית נתנה לקונים שטרי־מכירה פרטיים כתובים עברית באישור חותם הפקידות.

בימים ההם בא גנן חדש אל המושבה, ומטרתו היתה ללמד את האכרים איך לעסוק בנטיעות. הגנן החדש היה צרפתי נוצרי. בצרפת עסק בגידול־שושנים.

האכרים התנגדו אמנם תחילה לענין הנטיעות. אך כיון שהחלו לעסוק בהן וגם הפקידות נתנה ביד רחבה לצרכי הנטיעה והבטיחה מחירים טובים לפרי הגפנים, נמשכו אחרי הענין בהתלהבות. איש מכל ה“נוטעים” לא ידע מאומה במלאכת הנטיעה ופחות מכולם ידע הגנן שבא ללמדם. וילכו האכרים למקוה־ישראל, לירושלים, לחברון ויקנו גפנים מכל הבא בידם וישלמו מחירם בכסף מלא, ויטעו את גפניהם על אדמתם הבלתי מעובדה, בלי סדר ומשטר. לזמן מה “שקטה המושבה”. התקוות הטובות שהתחדשו בלב האכרים בגלל נטיעותיהם, הרגיעו מעט את רוחם הסוער. אבל המנוחה היתה עדי רגע; הפוליטיקה של אוסוביצקי לא נחה. הנטיעות – או, יותר נכון, הכסף שנתן להוצאות הנטיעה, הוסיפו כח לפקיד. המאושרים, שזכו להיות למקורביו, הלכו והתקרבו אליו יותר ויותר, הפירוד בין הקרובים ובין הרחוקים הלך וגדל, ותגדל השׂנאה והקנאה. ותחלק המושבה לשתי כתות, לשתי חברות עוינות אחת את חברתה. האחת נקראה “אגודת־אחים” – ממקורביו של הפקיד, – והשניה נקראה “רודפי־שלום”. בימים הראשונים, בזמן שהמושבה עמדה ברשות עצמה, התנהלה ע"י נבחרי המושבה. ואף בימים הראשונים של “התמיכה” נשארו הנבחרים האלה בתקפם. אך מאז נכנס אוסוביצקי למושבה, כפקיד בעל זכויות בלתי מוגבלות, היה הוא המוציא והמביא את כל עניני המושבה ולא נשאר זכר להנהגה העצמית. הדבר הכאיב מאד את לב האכרים. עם זה עוד היה לב רבים מר על המעשה בבלקינד. גם זכרו כי נדחתה הצעתם לשכלול המושבה. היו גם רבים אשר כעסו על הנהגת הפקיד ועל השתדלותו להפיח מדנים.

בימים ההם התאחדו הפועלים העברים בראשון־לציון, שנתרבו לרגלי הנטיעות, לאגודה אחת: “אגודת הפועלים”. הפועלים האלה עבדו בשותפות והקימו להם מטבח כללי ויחיו חיים משותפים. רוב הפועלים האלה היו אנשים צעירים, משכילים, ונמשכו, כמובן, אחרי האכרים ה“מורדים”. והפועלים האלה היו קוץ מכאיב בעיני הפקיד ובאגודתם ראה כעין “קשר” על ממשלתו. ויבקש תמיד עלילות דברים להרחיק את הפועלים האלה מתוך המושבה. פעם אחת פרצה מריבה בין הפועלים ובין הפקיד. הפקיד גזר גזרת גלות על אחדים מהפועלים, אשר מאנו לשמוע בקולו. חפץ הפקיד להביא “חילים” מיפו ולהוציא את הפועלים מהמושבה בעל כרחם. אך כאשר הגיע הדבר לאזני האכרים, הזהירו אותו לבל יהין לעשות כזאת. והפקיד לא שמע בקולם וילך ויביא “חילים”. האכרים יצאו לקראתו ויגרשוהו אותו ואת “חיליו”, מתוך המושבה. מובן שקם רעש ותהי מהומה. הירש מהר לבוא והתאמץ להרגיע את רוח האכרים ולהכניס את אוסוביצקי אל ביתו. איזה אורח מאירופה, שהתארח אז בארץ־ישראל, זימל שמו, התאמץ גם הוא להשלים בין הפקיד ובין האכרים ויאמר להביא את אוסוביצקי במרכבתו אל המושבה; אך האכרים לא נתנו גם לשניהם לעבור את גבול אדמתם. הירש חקר ודרש והוכרח להודות, כי הפריז אוסוביצקי על המדה, ויתן את הסכמתו להחליפו באחר.

בעת ההיא בא גם הנדיב בעצמו לארץ־ישראל לבקר את המושבות הנתמכות. ויבוא גם לראשון־לציון. בראשונה כעס; וכאשר התאספו האכרים אליו, גדפם ויחרפם ויעיר למוסר את אזניהם על רשעתם. “הכסף נותן הוא… והרשות בידו ובידי עושי רצונו – יהיו מי שיהיו – לעשׂות ככל אשר ירצו”. אסור להם, לאכרים, לבלתי שמוע בקול פקידיהם… "מקל כי יעמיד הפקיד לפניהם – חייבים האכרים להכנע מפניו!… " ויצו לגרש מן המושבה את יוסף פיינברג דוקא… אך לאחרונה, כאשר הסכים פיינברג להכנע לדרישה לשם הצלת המושבה, התרצה להסיר את אוסוביצקי ממשמרתו. האכרים ערכו לו קבלת־פנים יפה והוא עזב את המושבה בטוב־לב. עתה קוו האכרים כי בא קץ למבוכתם. אך הפקיד החדש ח., שבא למלא את מקום א., הודיע לאכרים “בשם פאריס”, כי עליהם לחתום על תנאים שיציע להם, וכל מי שיש לו קושן על אדמתו צריך למסרו בערכאות על שם הנדיב או על שם אחד מעושי רצונו, ומי שלא יעשׂה כן, אין לו חלק ונחלה במושבה. ואלה הם התנאים שהציע הפקיד לאכרים: א) האכרים אינם בעלים לנחלותיהם כי אם פועלים, המחויבים לשמוע בקול הפקידות, וכל שעה שתרצה הפקידות להוציאם מתוך המושבה הרשות בידה לעשות זאת. ב) אין האכר רשאי להיות חבר לכל אגודה שהיא. ג) אין האכר רשאי לתת לאיש זר ללון בביתו, בלי רשותו של הפקיד.

האכרים ענו פה אחד, שאין הם מסכימים לחתום על התנאים האלה. הפקידות השתמשה עוד פעם בכלי־נשקה המנוסה ותחדל מתת תמיכתה לאכרים. האכרים סבלו חרפת רעב ולא נכנעו. כחותיהם הלכו וכלו. הם פנו אל אחיהם בחוץ־לארץ בתקוה למצוא עזרה. אך בכל מקום פגשו רק כעס ומשטמה. ראש חובבי־ציון – ד"ר פינסקר – כתב להם את עצתו להכנע מפני הפקידות, כי עקשנותם תזיק לא רק להם, כי אם לכל הישוב בכלל ולמושבה גדרה בפרט. הנדיב רוצה לעשׂות גדולות בארץ־ישראל, ורק אכרי ראשון־לציון מעכבים את הגאולה. מר זימל מברלין כתב גם הוא את עצתו לאכרים, להכנע, כי הדבר הזה יהיה לברכה להם ולכל בני הישוב. והכתבנים השונים בעתונים, ובראשם העתון החדש הירושלמי, שלא יכול להתקיים גם הוא בלי תמיכת הפקידות, התנפלו על האכרים בגדופים וזלזולים.

הרעב והלחץ, מצד אחד, השׂנאה והבוז, מצד שני, פעלו את פעולתם. האכרים נכנעו. רק שלשה לא נכנעו וסרבו לחתום על התנאים המשפילים. הפקיד אמר לגרשם מן המושבה, אך הם דרשו כי ישלם להם את נזקיהם. הפקיד סרב למלא את דרישתם ואיים עליהם כי יביא “חילים”. ויפנו שלשת האכרים לעזרת הקונסול. פחד הקונסול נפל על הפקידים וישלמו לאכרים את דמי נזקם ויעזבו אלה את המושבה.

ובזה נגמרה התנגדותם הראשונה של בני ראשון־לציון ל“שיטת” הפקידות.

ה“שיטה” התאזרחה.


 

2

בו בזמן שבאו חלוצי רוסיה ויסדו את ראשון־לציון, באו חלוצי רומיניה ויסדו את ראש־פנה, בצפון הארץ. גם אדמת ראש־פנה לא היתה מוכשרה ביותר למטרה שבשבילה נקנתה. החלק הגדול בה היא אדמת סלעים וגם האדמה הטובה היתה זרועה כולה אבנים. בכל זאת היתה אדמת ראש־פנה מוכשרת יותר לזריעה מאדמת ראשון־לציון. וגם אנשיה, עם היותם גם הם בלתי מנוסים בעבודת האדמה, היו קרובים יותר לטפוס של עובדי־אדמה. הם היו פשוטים יותר, בריאים יותר וקרובים יותר לעבודה ולחיי אכר. רבות עמלו ויגעו בני ראש־פנה בימים הראשונים. אדמתם היתה בין הרים וסלעים, שעגלה לא תוכל לעבור בהם. רכובים על חמוריהם או גמליהם, היו באים האכרים לצפת ומביאים משם את כל צרכיהם. אמצעיהם החמריים היו מעטים וצרכיהם מרובים. במהרה החלו להרגיש מחסור גדול; חוסר הדרכים וחוסר הנסיון בעבודה היו להם למכשול. האמצעים החמריים המעטים אזלו מכיסם. עבודתם לא עשתה פרי וכל עמלם הרב שהשקיעו באדמתם היה כמעט לריק; הם זרעו ברנה אך קצרו בדמעה. הם לא ידעו את תנאי הארץ, לא ידעו גם את שפת העם היושב בה. לא נעים היה מצב חלוצי ראש־פנה הראשונים, אולם מה שקרה את אחיהם הדרומיים מצא גם אותם. הנדיב, שפרשׂ את כנפי חסדיו על חלוצי הדרום, קבל תחת חסותו גם את חלוצי הישוב בצפון הארץ. עושׂה רצונו של הנדיב נתן לבו למצב ראש־פנה ונענה לבקשתם לבוא לעזרתם. במושבה היו אז עשׂרים וששה אכרים. שטח אדמתם עלה לאלפים דונם, ובחלקה הגדול לא היתה ראויה לעבוד. גם בתים קטנים היו להם. בקשת האכרים היתה: לתת להם בהלואה ששים אלף פרנק על מנת לסלקם במשך שנים רבות. בכסף הזה חשבו לקנות להם עוד אדמה על גבול המושבה, להרבות את בהמותיהם ולהחיות את נפשותיהם עד שתתן להם אדמתם את פריה. על גבול ראש־פנה היתה אדמה טובה, שעמדה להמכר בתנאים נוחים מאד. ועד המושבה בא בדברים עם המורשה של הנדיב. מאחר שבקשת האכרים נתקבלה ברצון, התנו אלה תנאי, אשר כל הענינים שבין המושבה ובין המורשה של הנדיב יהיו נעשים על ידי הועד בלי שום התערבות כל שהיא של איזה פקיד מקומי. אולם התנאי העיקרי הזה נשכח מהר. המורשה של הנדיב, שהאכרים באו עמו בדברים, שב פאריסה. הכסף שהבטיח המורשה לבני ראש־פנה נמסר לידי הפקיד וו., אשר ישב בחיפה, והכסף היה מונח בחיפה בקופתו של הפקיד הזה. הוא היה שולח אל המושבה, ל“דאוג” לה, את הגנן צ. בזמן הראשון היה צ. שם לבו לרצון ועד המושבה והיה מתיעץ עם חבריו בכל ענין ומעשׂה. אולם, כאשר החל הועד להזכיר את התנאי המדובר: לקנות בכסף ההלואה אדמה, שבלעדיה אין המושבה יכולה להתקיים, מיד נפלה תגרה בין צ. ובין הועד. צ. היה שומע את דברי הועד, היה מבטיח להם להשתדל לטובתם והיה הולך לחיפה. שב מחיפה, שומע שנית את דרישות הועד, ושוב פעם היה מבטיח, ושוב היה חוזר לחיפה, מבלי לעשׂות מאומה. איש לא עסק איפוא בקנית האדמה. אך הפקידות לא הסתפקה בזה. וו. וצ. החלו להוציא סכומים הגונים על דברים שונים נחוצים ובלתי־נחוצים, בהסכמת הועד ובלי הסכמתו, הועד הזכיר את זכויותיו, אך צ. כעס והתחיל לדבר בנוסח חדש ולהראות את מרותו. כעסו גם חברי הועד והחליטו להגיש את משפטם לפני הפקיד וו. ויכתבו לו מחאה על התנהגותו של צ. בא גם וו. לידי כעס וישלח את מחאת האכרים לפאריס. והמחאה עשתה רושם רע גם בפאריס והוחלט שם לשלוח למושבה פקיד, אשר ישב בה בקביעות ו“יחנך” את האכרים. כעבור זמן מה בא פקיד אל המושבה: אחד ממורי “מקוה ישראל”, אשרי שמו.

בימים ההם היו אכרי ראש־פנה עובדים באמת את אדמת שׂדותיהם. הפקיד קם לעשׂות תקונים.

האכרים היו עסוקים מאד. הם גם פחדו להתנגד תיכף להתפרצות הפקיד אל מושבתם ולהגן בחזקת היד על זכויותיהם. הפקיד החדש, אם כי היה צעיר, עלה בחריצותו, כנגיד ומצַוה, על הרבה מחבריו הזקנים והמנוסים. ממשלתו של הפקיד הזה היתה מן האכזריות ביותר במושבות ארץ־ ישראל. ונפלא הדבר ביחוד משום שלפני עלותו לגדולה היה אשרי זה “איש צעיר וטוב” וגם אחרי שירד מגדולתו שב להיות טוב ונוח לבריות כמקדם. התקונים שתקן הפקיד בבואו אל המושבה היו:

א) בכל ראש־חודש צריך כל אכר לבוא אל הפקיד לקבל את כסף התמיכה. אם היה האכר “חוטא” בדבר־מה היה הפקיד מזכירהו את דבר “עוונו” ומטיל עליו עונש כסף, שהיה מנכה מן התמיכה “למען ידעו”.

ב) בכל יום ויום, מהשעה הששית עד השביעית בבוקר, היה צריך כל אכר לבוא אל אותו הפקיד ולקבל: מדת שׂעורים – מספוא לסוסו, ובימי הזריעה: מדת דגן לזריעת שדהו ביום ההוא. ומי שאחר ולא בא בשעה הקבועה לא קבל באותו יום לא מספוא לסוסו ולא דגן לזריעה.

ג) מדי יום ביומו היה צריך אחד האכרים, על פי הסדר, לבוא ולעמוד כל היום בבית הפקיד, כדי לשרתו במשך כל היום.

הדבר האחרון היה מכאיב ביותר את לב האכרים ורובם לא הלכו לעשות את חובתם לפקידם והיו נענשים מדי חודש בחדשו בעונש כסף.

איזו שׂנאה כבושה היתה בלבו של הפקיד אל האכרים ובכל מקרה היה משתדל להבזותם. וכאשר כשל כח הסבל של האכרים, התאספו ויבואו אל הפקיד ויזהירוהו כי אם לא ישנה את הנהגתו, יהיו מוכרחים לבקשו לעזוב את מושבתם. מלבד זה ערכו עוד פעם מכתב־מחאה וישלחוהו לוו., לחיפה. ואולם, גם אשרי כתב לוו. ויתאונן כי ה“פראים” הכוהו ונפשו היתה בכל רע. אז מהרו וו. וצ. ויבואו אל המושבה, ויחקרו וידרשו, ויענשו את האכרים, בשללם מהם את כסף התמיכה ואת השעורים לסוסיהם, עד אשר יבקשו “סליחה” מאת הפקיד. ארבעה אכרים נכנעו תיכף ויעשו את רצון פקידיהם. עשרים ושנים לא נכנעו ולא בקשו סליחה.

פרצה מלחמת “הרעב”. ארבעה חדשים רצופים לא ניתנו לאכרים לא תמיכה ולא שׂעורים, והם סבלו חרפת רעב וכמעט שהיו בכל רע, לולא נכמרו עליהם רחמיהם של אחדים מחנווני־צפת, שנתנו להם מעט צרכי אוכל בהקפה. האכרים שמו כל תקוָתם ב“גורן”. מצב התבואה נתן תקוה טובה בלבם ויחכו בכליון עינים עד שיאספו את תבואתם, שאז לא יצטרכו עוד לתמיכת הפקידות. אולם הפקיד לא הסתפק בכלי־נשקו האחד – הרעב – ויבקש לו עוד תחבולות. הוא הלך לצפת וילחש באזני הקימקם – שר העיר – ולמחרתו נשלחו מצפת “חיילים” לראש־פנה לגבות את מסי הממשלה.

מי שלא ראה איך גובים “חיילים” את המסים בכפרים הערבים לא ראה גזל ומעשׂה־רצח מימיו. ובני ראש־פנה ידעו כבר את טיב האורחים האלה: לא אחת ולא שתים ראו את “בקוריהם” בכפרי הערבים שכניהם. וכאשר הוגד להם מצפת כי “חיילים” הולכים אליהם, נבהלו מאד. היום היה יום הששי בשבת. בבוקר נפוצה השמועה במושבה, כי חיילים באים ולא עברה שעה אחת ולא נשארה במושבה כל נפש. כל האכרים, נשיהם וטפיהם מהרו ויברחו לכל אשר נשאום רגליהם ויסתתרו בשדותיהם בין ההרים והסלעים ובכפרי הערבים. באו ה“חיילים” ולא מצאו איש. ויחר להם עד מאד. ויפשטו על הבתים ויוציאו מן התנורים את הלחם, שהכינו האכרים ליום השבת, ויוציאו את העופות מן הלולים ויאכלו, וישמחו. הם בקשו שׂעורים לסוסיהם אך לא מצאו. ברחוב פגשו את השוחט. המסכן הזה חשב, כי יד החיילים לא תהי בו, כי הלא איננו “אכר” אבל החיילים לא הבדילו. התנפלו עליו ויכוהו מכות רצח, ויתלו “מתליה” (שׂק קטן לשים בו מספוא לסוס) על צוארו, וידרשו ממנו כי ימלאנה שׂעורים.

שני זקנים מבני המושבה מהרו ויעלו צפתה ויבואו אל שר העיר ויפלו לרגליו, ויבכו ויתחננו לפניו, כי ירחם וישיב את החיילים לביתם, ואת המסים ישלמו בשלימות, לכשיאספו את תבואתם מהגורן. ויענם שׂר העיר ויאמר, כי פקידם ענה בהם, שמורדים הם ואסור לרחם עליהם. וילכו הזקנים ויסובבו בעיר ויבקשו רחמים עד שנתנו להם בהלואה מאתים פרנק. הכסף נתן לשׂר העיר והחיילים נקראו העירה, והאכרים שבו אל בתיהם לעשות את שבתם.

רבות סבלו האכרים במשך החדשים האחדים, אך הם תלו תקותם בגורן, אולם גם נחמתם זו נהפכה להם לאבל. התבואה נאספה מהשדה, גם מהגורן, והאכרים הוציאוה ומכרוה. וכשבאו האכרים על חשבונם, חשכו עיניהם: כאשר סלקו את חובותיהם למיטיביהם, כאשר סלקו את המעשׂר ואת כל מסי הממשלה, נשאר כיסם ריק. ולפניהם שנה חדשה עם צרכים חדשים: לחם לאכול, דגן לזריעה ומספוא לבהמות, ואין כל. וישלחו האכרים צירים לוו. וישפכו לפניו את כל מר שיחם. ויענם וו. כי קצרה ידו מהושיעם: חוק הוא ולא יעבור, כי אין אכרים יכולים לנצח את פקידם בריבם עמו. יודע הוא אמנם, כי הפקיד הפריז על המדה, אבל מה יעשה וה“חוק” גדול ממנו. ותהי להם עצתו, כי ילכו ויבקשו סליחה מאת פקידם ואז ירוחמו וכעבור זמן מה יוסר הפקיד ממשמרתו.

וילכו האכרים ויבקשו סליחה.

רק שלשה מהם לא עשו כדבר הזה. האחד – ראש מיסדי המושבה דוד שוב. הוא בא אל הפקיד ויבאר לו עד כמה התנהגותו מכוערה ועד כמה נקלה הנצחון הבא בעזרת הרעב. למחרתו יצא ד. ש. מקהל האכרים. השני – איש צעיר לימים, הורביץ שמו, גמר את חוק למודיו בגימנזיום בארץ מולדתו, משנתעורר בגולה רעיון ישוב ארץ ישראל, התמכר לו בלבו ובנפשו. והוא היה אחד מאלה, אשר “בתומתם לא יכלו להסתפק במליצות רמות בלבד, ובשמעם לקול לבם, עזבו את הכל והלכו לקיים בפועל מה שאחרים רק נאה דרשו בפיהם”. ויעזוב את למודיו, ויפקר את עתידותיו, וילך להקדיש את חייו, את כחו ואת כשרונותיו להרי ציון השוממים, ויעבוד יחד עם אחיו בראש פנה. גם הצעיר הנלהב והנלבב הזה נפל תחת נטל פקודתו של א. וגם הוא נאלץ לעמוד על פתחי ביתו. בראשונה סבל הכל בסבלנות נפלאה ויאמץ בכל עת את לבות אחיו, כי יסבלו עד יעבור זעם, אך באחרונה קצה נפשו בחייו המאוסים ולבו לא נתנו ללכת ולבקש סליחה… ויערוך מכתב חם, כתוב צרפתית, וישלחהו למורשה הראשי לפאריס ויתאר לו בצבעים בהירים את מצב הענינים במושבה. אך כנהוג הוחזר המכתב מפאריס לראש פנה לידי הפקיד. ויקח הפקיד את בהמתו ואת כליו של ה. ממנו בחזקת היד ויצוהו לעזוב את המושבה. והאכרים היו עיפים ויגעים מכל התלאות אשר עברו על ראשם ולא מצאו עוז בנפשם לעמוד ולהגן על אחיהם האומלל. גם הוא בעצמו התאמץ להשקיט את סערת רוחם, כי חרד לגורלם ולגורל משפחותיהם. ויתנו לו אחיו להוצאות הדרך ויעזוב את המושבה בנפש נשברה וילך לבקש את משפטו ואת משפט אחיו. מרוב צערו וכעסו חלה בדרכו וירד לאלכסנדריה של מצרים וימת שם ברעב ובחוסר כל.

והשלישי – בן אריה שמו. גם הוא נסה לבקש את משפט אחיו. הוא נספח אל המושבה בהשתדלות ארלנג’ר, כי מצא חן בעיניו, ובעזרתו היה לאכר. וארלנג’ר בקשהו להודיעהו על מצב המושבה: וימלא ב. א. את בקשת מיטיבו ויכתוב לו מכל אשר ראה ושמע. ויתן ארלנג’ר את המכתב לידי המורשה הראשי, והאחרון שלחהו לאשרי. ויעש הפקיד לכותב כמשפט המורדים, וישימהו למנקה הרפתים בחצרו. אבל הוא עמד במרדו וישאר במושבה.

והתנגדותם הראשונה של אכרי ראש פנה לשיטתה של הפקידות כלתה. השיטה כבשה לה את מקומה בכל עוז ותוקף, ו“מנוחה” שלמה שררה במושבה במשך שנים אחדות.


 

3

בתרמ“ד נוסדה המושבה עקרון. מראשון־לציון לעקרון רק מהלך שלש שעות. אך מה שונות היו שתי המושבות האלו אשה מרעותה. בני ראשון־לציון היו, כולם או רובם, אנשים משׂכילים, אך רחוקים היו כרחוק מזרח ממערב, מאותו מקצוע העבודה, אשר עמדו להקדיש לו את כוחותיהם. ובני עקרון היו אנשים פשוטים ולא ברצונם הטוב רבבחירתם החפשית באו לארץ ישראל, כי אם ברצון הנדיב ובבחירת מיטיביהם; לעומת זאת היו אנשי עבודה: מאחורי מחרשתם נלקחו והובאו לארץ־ישראל להמשיך פה את עבודתם, אשר בה גודלו וחונכו. גם אדמת עקרון שונה היתה מאד מאדמת ראשון־לציון. אדמת עקרון היתה אחד השטחים הטובים ביותר והפורים ביותר באדמת יהודה. ורק בדבר אחד דמו שתי המושבות זו לזו: שתיהן זכו ל”השתכלל" בעזרת פקידי הנדיב.

עקרון היתה מראשית הוָסדה, פרי נדבת הנדיב. הנדיב הסכים להצעתם של אחדים משתדלני חובבי־ציון ברוסיה ליסד בארץ־ישראל מושבה חדשה של אכרים עובדי אדמה. ועל־ידי השתדלנים נבחרו ברוסיה אחת־עשׂרה משפחות ונשלחו לארץ־ישראל.

והמשפחות הנבחרות באו לארץ־ישראל, אך אדמה טרם נקנתה וטרם הוכן כל דבר שהוא. ויהי גורל העקרוניים כגורל אחיהם בראשון־לציון. גם הם באו ל“מקוה־ישראל” לעבוד לעת־עתה תחת שבטו של הירש. לאחרונה נקנתה אדמה בקרבת כפר עגר. האדמה היתה טובה מאד, אבל מעטה ביותר: 2660 דונם. בשנה הראשונה עבדו כל האכרים יחד ולא ראו ברכה בעבודתם המשותפת. אז החליטו לחלק את האדמה ביניהם, כי יוכל כל אחד לעבוד את חלקו, להשביחו ולשכללו כיכולתו. אחת־עשׂרה המשפחות הכילו באמת עשרים משפחות ומספר נפשותיהן היה יותר ממאה. לכל בית־אב היו בנים או חתנים בעלי נשים ובנים. כאשר נתחלקה האדמה ביניהם, נמצא שלכל משפחה היו מאתים ועשרים דונם, ומשקם היה פלחה יבשה. מים לא היו להם. מלבד חוסר־קרקע הרגישו האכרים ביותר בחסרון מרעה. מיסדי המושבה שכחו לדאוג בעוד מועד לדבר עיקרי כזה. גם הבתים והאורוות לא התאימו לחיי אכר. הפקידות, אשר בכלל לא היתה נזהרת בהוצאות מרובות, קמצה על חשבון הבנינים. היא לא השתדלה להשיג רשיון לבנות כל בית לבדו אלא בנתה שני בתי־חומה גדולים, בעלי שתי קומות, תחת גג אחד, ותתן לכל משפחה שני חדרים. כאשר נוכחו האכרים לדעת שבגלל מיעוט אדמתם לא יוכלו לחיות בעמל כפיהם, בקשו כי יקנו להם עוד אדמה. הפקידים שמעו את טענותיהם הצודקות ולא שמו אליהן לב. וכמו על אפו ועל חמתו של ההגיון הבריא לקחו והוסיפו לא אדמה חדשה, כי אם אכרים חדשים! ברצון הפקידות באו אל המושבה עוד שבע משפחות חדשות מחלוצי רומניה להתישב על האדמה שלא עצרה כח לכלכל גם את עובדיה הראשונים. עתה היה לכל אכר רק כשמונים דונם אדמה וגם בבתים היה צר המקום יותר. העקרונים התמרמרו על משכלליהם ומיטיביהם. אבל רוחם המר לא מנעם מלהוסיף ולעבוד את עבודתם הקשה בחריצות נפלאה, בידיעה ובאהבה, הם, נשיהם וטפיהם. בזעת אפם הרטיבו את כל אדמתם. כל מה שנתן להוציא – הוציאו מאדמתם המעטה. אבל בכל עבודתם הרבה לא יכלו למצוא את לחמם, אם כי העקרונים נודעו למסתפקים במיעוט. לאחרונה נוכחו גם הפקידים כי בלי אדמה אין אכרי עקרון יכולים להתקיים, ויקנו אלף ושש מאות דונם אדמה במרחק שעה אחת מגבול המושבה. הקניה החדשה לא יכלה להקל באופן מורגש את מצב העקרונים, כי האדמה היתה רחוקה וחלק ממנה אדמת חול. האכרים זרעו את אדמתם החדשה ובשנה הראשונה ראו ברכה. בשנה השניה אכלה התולעת את רוב התבואה ולא יכלו האכרים לכלכל את נפשותיהם מפרי אדמתם אף במשך ירחים אחדים. בקשו האכרים, כי יקנו להם על גבולם הקרוב – מה שנתן להתגשם – שלשת אלפים דונם אדמה ויוכלו להיות בטוחים, כי יחיו מפרי אדמתם מבלי להזקק לתמיכה. על הדרישה הצודקת הזאת ענה הפקיד הראשי, בלוך, תשובה מחוכמה: אם האדמה אינה מספיקה להחיות את עובדיה, ילכו האכרים לעבוד בתורת שכירי־יום אצל הפקידות והיא תדאג לכל צרכיהם והאדמה תעבד על־ידי הפקידות. ההצעה הזו לא יכלה ללבב את העקרונים. בהלקחם מעל אדמתם ברוסיה לשם התישבות בארץ־ישראל הבטיחום לעשותם לאכרים עומדים ברשות עצמם ולא לפועלים שכירי יום, ולא על מנת כך באו לארץ־ישראל. וימחו האכרים בכל תוקף נגד הצעת הפקיד. אבל הוא באחת ומי ישיבנו. האדמה, הבתים וכל הרכוש כתובים בערכאות לא על שמותיהם של האכרים – ומה כחם כי יגנו על זכויותיהם? והפקיד הזהיר את בני עקרון, כי אם לא ישמעו בקולו ולא יעשו כעצתו, יחדל מלשלם את מסי הממשלה. ויהיו העקרונים בכל רע. ויפנו העקרונים לעזרת רבני ירושלים. והרבנים נענו להם. ויקראו את הפקיד בלוך לדין־תורה בדבר תביעותיהם של העקרונים. והנדיב היה מכבד תמיד את הדת ואת מנהיגיה הרוחניים. ויסכם לדרישת הרבנים וימלא את ידי בלוך לעמוד לדין. ויהי פסק דינם של הרבנים, כי אין הפקידות רשאית להעביר את האכרים מעל אדמתם ולהפכם לפועלים שכירי יום והיא צריכה לדאוג להם, כי יוכלו להתפרנס בעמלם כאכרים “בעלי־בתים”. ולפי שבלוך היה אנוס עתה לבטל את רצונו, בקש עצות להוציא אותו לפועל בדרכים אחרות. על החלק השלילי של פסק־הדין יכלו האכרים להגן בכחם, אבל החלק החיובי היה תלוי כולו ברצון הפקיד ולכן נשאר כתב מת. העקרונים בקשו, דרשו, צעקו ותבעו לקיים את פסק־הדין ולקנות להם אדמה בכמות מספקת, אבל קולם היה קול קורא במדבר.

ובלוך לא נח ולא שקט. יום יום היה כותב את הצעותיו והשקפותיו לפאריס. הוא היה מתאר את האכרים כעצלים ונרפים, שאינם יכולים לעשות מאומה בכחותיהם העצמיים, ועל כן יש ללמדם ולחנכם. הוא הוכיח כי אין תקוה למושבה להתקיים גם אם תקנה אדמה נוספת. עבודת האדמה אינה מספיקה לצרכי העובד, והאכרים לא יספיקו לכלכל את נפשותיהם ולא כל שכן לסלק את חובותיהם. וכדי שיוכלו האכרים לעשׂות את שתי אלה, יש להפוך את כל אדמת עקרון לאדמת מטעים, המעשירים את בעליהם. וכמה מעלות טובות מנה בלוך לנטיעות: האחת, כי תעשרנה את בעליהן; השניה – כי תאפשרנה לאכרים לסלק את חובותיהם, והשלישית – כי את הנטיעות יטעו הפקידים, והאכרים יעבדו תחת השגחתם, ומתוך כך יתרגלו לעבודה, לדרך־ארץ ולנימוסים טובים.

השתדלותו של הפקיד לא החטיאה את המטרה. לעזרתו באה גם שנת השמיטה. אכרי עקרון היו אנשים פשוטים ויראי אלהים ולא מלאם לבם לעבוד בשנה השביעית. גם הרבנים הטו את לבם לשבות בשנת השמיטה מכל עבודה. עובדה זו נצל בלוך לפי טעמו. הוא כתב לפאריס והוכיח עד מה עצלים הם העקרונים, המשתמשים בכל מקרה לבלי לעבוד. ואף כי ידע הנדיב את רגשות הדת, לא יכול בכל זאת להבין את רגשותיהם של העקרונים, והחליט כי אמנם עצלים ונרפים הם. אז קבלה הפקידות פקודה לבלי לעזור לבני עקרון בשנת השמיטה. ויסבלו העקרונים מחסור ולא שבו מדעתם. אמנם, רבני ירושלים תמכו בהם. אבל תמיכתם היתה מצערה. והנדיב אשר, סוף־סוף, את הצעותיו של בלוך, ומאז הוחלט:

א) להפוך את כל אדמת עקרון לנטיעות שונות של גפנים, שקדים, תפוחים, עצי־משי וזיתים.

ב) לבלי לנטוע את העצים על חלקו של כל אכר ואכר לחוד, כי אם להסיר את כל הגבולות ולנטוע גנים גדולים.

ג) האכרים יעבדו אצל הפקידות כמשגיחים ופועלים וכל מחסורם עליה.

ד) רק לאחר שהגנים יתנו פרי די צרכם של האכרים, יחולקו הגנים בין בעליהם.

כאשר הגיע הדבר לאזני העקרונים, חרדו כולם למשמע אזניהם והודיעו בקול נמרץ, כי בשום אופן לא יסכימו לתנאים כאלה ולא יתנו להסיר את גבולותיהם ולנטוע את אדמתם נטיעות. כך היו הצעות בלוך סלע המחלוקת בינו ובין האכרים. ויבוא דבר ריבם שנית לפני הרבנים, והנדיב חייב שנית את פקידו לעמוד לדין. האכרים טענו לפני בית הדין כי הנדיב לקחם מעל אדמתם ומתוך בתיהם על מנת להושיבם בבתים חדשים ועל אדמה חדשה, אשר יעבדוה וישמרוה ויחיו מפריה, וכי אינם מסכימים עתה בשום פנים לשנות את ההבטחה הזו. שוב טענו, שאינם רוצים בנטיעות. עובדי אדמה היו ועובדי אדמה יהיו. הסרת גבולותיהם דומה בעיניהם לגזלה ממש. כי כל אחד ואחד מהם השקיע כבר מכחו ומעמלו בנחלתו הוא. ועתה אחת דרישתם, כי יקנו להם עוד אדמה ודי. והפקיד טען מה שטוען התקיף בהשפטו בחלש ממנו. היחס בין הרבנים ובין הפקידות כבר הוטב אז: עסק היין וענין ה“הכשרים” עמדו כבר על הפרק. עשו הרבנים פנים לכאן ופנים לכאן ופסקו, כי אין האכרים רשאים למנוע מאת הפקידות לנטוע על אדמתם נטיעות, והפקידות אינה רשאית להסיר את הגבולות, כי אם חייבת לנטוע על כל חלקה וחלקה לחוד. ככה נגזר דינה של עקרון להיות מושבה של נטיעות. האכרים עזבו את ירושלים בלב נשבר. תקותם האחרונה אבדה. לעבור על פסק־דינם של הרבנים לא העזו. ובעקרון הוחל לנטוע נטיעות. בלוך שמח לנצחונו הראשון. הוא ידע בלבו, כי עתה ינצח את האכרים כליל, וגם את הגבולות יבטל. והכפר השקט והקטן קבל במשך שנה אחת את צורתן של רוב “מושבות” הנדיב אז. בשדות לא נראו עוד, כבימים הטובים הראשונים, אכרים זורעים, חורשים וקוצרים, ונשותיהם עוזרות על ידם. במקומם עמדו מחנות, מחנות של פועלים ערבים ונוגשים עברים עליהם. בתוך המושבה לא נראו עוד עגלות טעונות אלומות ואכרים שזופי־שמש עוברים לפניהן, כי אם מרכבות חדשות נוצצות, רתומות לסוסים אבירים. הפקידות ועוזריה, סגניה, משרתיה ומשרתי משרתיה מלאו את המושבה. והאכר קבל את תמיכתו.

בתרנ"ב קבל פקיד עקרון צו מאת הפקיד הראשי בלוך לבלי להשגיח עוד בגבולות האכרים ולעשות גנים גדולים. הפקיד עשה כמצות ראשו. עתה לא דקדקו עוד בזכויות האכרים לא רק בנוגע לשדותיהם, כי אם גם בנוגע לבתיהם ולכל אשר להם: לקחו מזה ונתנו לזה, עד כי כשל כח האכרים לסבול. בגלל ענין של בית אחד התפרצו לאחרונה האכרים מפני שלטון פקידם ויגרשוהו ממושבתם בחרפה ובבוז. אבל גם המאורע הזה לא הפחיד את בלוך עז־הנפש. הוא לא חזר ממחשבתו לבצע את אשר החל. התנגדותם של האכרים העירה בו עוד יותר את תאותו לנצח. הלך ליפו והביא “חיילים” במספר הגון ובעזרתם החזיר את הפקיד לביתו, ועשׂרה אנשים מקהל האכרים הביא ליפו וימסרם לבית המאסר. המקרה האחרון הרעיש את לב כל בני יפו והמושבות. דבר כזה טרם היה בישוב החדש. וחלול כבוד ישראל גדל מאוד. ערבי יפו שמחו למראה “היהודים” האסורים ועל היהודים נפל פחד ומורא. אולם אף איש מהם לא התעורר לעזרת אחיו העקרונים האומללים. העקרונים נבוכו ולא ידעו את אשר יעשׂו. קשה היה להם להכנע לרצונו של בלוך ולהסכים לכל מעשיו; אבל עוד קשה מזה היה להם לראות בעלבון אחיהם המושלכים לבור־שחת ואת צער נשותיהם ובניהם. פנו אל רבני ירושלים, וייעצו להם הרבנים להכנע; פנו אל אחיהם במושבות, אבל אלה היו קצרי־יכולת וקצרי כשרון להושיעם. שליחי חובבי ציון שביפו ומנהלי המושבה החדשה “רחובות” הלכו לעקרון והרבו להטיף להם את מוסרם הטוב, כי יכנעו בפני מי שתקיף מהם ואל יחולל שם ישראל. בלוך הוסיף להזהירם, כי יעשה כהנה וכהנה אם לא יכנעו, וגם כתב לפקיד עקרון המקומי, כי ישתמש בכל האמצעים להשיג את חפצו. ולא עוד אלא שיעץ לו להסית בבני המושבה את הערבים השכנים. פחד נפל על העקרונים. הם פנו לימין ולשמאל, ואין עוזר, – ויכנעו.

חמשים נפש לא אבו להשפיל נפשם. ויעזבו את מושבתם ואת אדמתם, אשר כבר הרטיבוה בזיעת אפם, וילכו להם באשר הלכו: אחדים ליפו ואחדים למצרים.

והפקידות החלה להנהיג במנוחה, בלי מחריד ומפריע, את שיטתה.


 

4

בשנת תרמ“ח עלה על שמי ראשון־לציון כוכבו של בלוך. תעודתו היתה “להשקיט” את המושבה, אחרי ה”מרידה", שמרדו האכרים בפקידות, והמושבה הושקטה רק בעמל רב. האיש הזה כאילו נולד להיות “משקיט” לבבות סוערים – “משקיט” בדרך אדמיניסטראטיבית, הוא היה בעל רצון חזק ולב אכזרי, ואיזו שנאה היתה כבושה בלבו לאותם האנשים, שבא להשקיטם…

והוא הצליח להשקיטם עד מהרה.

היאוש שתקף אז את לבות האכרים; העיפות הנפשית, שבאה כתולדה של התרוממות הרוח היתרה ושל היסורים והתלאות הרבים; הגרעון שבא במחנה ה“נלהבים” אחרי ה“מרידה” האחרונה, – כל אלה בראו את התנאים הרצויים לעבודת הפקיד, ו“חריצותו” לא נתקלה עוד בשום התנגדות ובשום מעצורים על דרכה.

עד מהרה שקטו האכרים. שקט של־מות השתרר. ובעטיו של מות רוחני זה, שנמשך הרבה שנים, סרה המושבה הראשונה לציון מדרכה הראשונה.

ראשית מעשהו של הפקיד החדש היתה לסגור את הספריה, שנוסדה בזמנו על ידי “רודפי שלום”. כאן היו מתאספים משכילי המושבה לקרוא בספרים ולפעמים גם להתיעץ על מצבם ועל כן נחשב המקום ל“קן” המרידה. במשך זמן קצר עלה בידי בלוך לגרש מתוך המושבה כל צל של הנהגה עצמית. כל חיי־המושבה החמריים והרוחניים נחתכו רק על פיו. והאכרים התחילו מתרגלים ב“רז’ים” החדש והיו עומדים לפני פקידם ביראת הכבוד, ביראה וחלחלה, כלפני מלך. כל מי שהעז לעבור על איזה חוק מחוקיו, אחת היתה דתו לשמוע מפיו את קריאתו המחרידה: Gehen sie fort (הפקיד היה יהודי אלזסי ודבר אשכנזית). איש זר לא היה רשאי ללון במושבה ושום אכר לא היה מעז לאספהו בלי רשיון מיוחד. אכר אחד נענש על אשר נתן ללון בביתו לאשה וילד שבאו אל הרופא. אסור היה להתאסף – לא בבית ולא בחוץ. כל נטיעות מחוץ לגפנים נחשבו כ“אסורות” – ואסור היה לאכרים לנטוע אותן, ומי שהיו לו זיתים או שקדים, חייב היה לעקרם ולנטוע גפנים במקומם. – אסור היה לעסוק בכל עבודות צדדיות בשכר: “עבודה בשכר חרפה היא לבני הנדיב!” – היה אומר הפקיד. – ומעשׂה באכר אחד שהיו לו שני בנים גדולים ושנים קטנים. הגדולים – צעירים נלבבים – היו עובדים בשדות זרים, כי קשו עליהם חיי “התמיכה”. כמתגנבים היו יוצאים מן המושבה אל עבודתם. פעם נמצאו במקום שחטאו – ונקנסו קשה: במאתים פרנק כל אחד. ואחרי שהחיים האלה היו קשים עליהם ביותר, עזבו את המושבה והלכו לאמריקה, אלה היו החלוצים הראשונים של היציאה…

הכל נכנע על נקלה לרצונו של הפקיד. ואם נתקל הפקיד לפעמים בהתנגדות קלה מצד איזה נלהב, אחד מ“שארית הפליטה”, היה ממהר לענשו בקנס־כסף, או שהיה נוטל1 ממנו את התמיכה – ושוב היתה ההכנעה שלמה.

ועל הכרמים עברו שנות הערלה. הגפנים התחילו עושות פירות. הקונה היחיד לענבי האכרים היה היקב של הנדיב. קונים אחרים לא נתבקשו ולא נמצאו. המצב הזה נתן כח חדש בידי הפקידות. ולפני הכח החדש הזה היו מוכרחים להכנע גם האכרים ה“חפשים”. רובם של אכרי ראשון־לציון היו אז אנשים עומדים ברשות עצמם. הם, בכספם, קנו את אדמתם, בנו את בתיהם ונטעו את כרמיהם. האכרים ה“נתמכים” היו המיעוט. אבל כיון שהמושבה התנהלה על ידי הפקידות, וכל ההוצאות הצבוריות נעשו על חשבון הנדיב, נחשבה כל המושבה כנתמכת, וכל בני המושבה – והחפשיים בכללם – היו משוללי חופש ומשועבדים לאפוטרופסותה של הפקידות. ושעבוד זה גדל שבעתים משהתחילו הכרמים לעשות פירות. משעה זו נעשו כל בני המושבה נתמכים בפועל. כי כולם, כחפשים כנתמכים, נהנו מן המחיר המלאכותי של הענבים, שלא היה אלא תמיכה בצורה נאה יותר.

היקב היה בידי הפקיד הראשי של המושבה, ובידו נהפך לאמצעי של עונשין, כדי לדכא על ידו את היסודות הבלתי־רצויים. – מעשה באכר אחד מקהל ה“חפשים”, איש עשיר, שהשקיע בנחלתו כמה רבבות פרנקים; איש משכיל, בעל רוח יתרה ומכובד בעיני כל אחיו. והוא בעל מזג חם, ונפש של בן־חורין לו, ולא הסכים לבטל את זכויותיו האנושיות ולהכנע מפני רצונו של הפקיד. לפיכך היה תמיד כעצם בגרונו של בלוך. פעם מצא אמתלה וגזר שלא לקבל את ענביו של “הבלתי נכנע” זה אל היקב. הדבר הזה היה בתחלת ימי הבציר. האכר היה נתון בכל רע. בראשונה לא נכנע ופנה לעזרת הגרמנים, לעזרת סוחרי ירושלים, אבל אחר את המועד, וכשכלתה אליו הרעה הוכרח להכנע בשברון־לב.

השנים הראשונות אחרי שבשלו הכרמים היו רעות ומרות לאותם מבני המושבה שתקוותיהם לחופש לא חדלו לפעם בלבם.

מתחלה, כשהוכרחו האכרים להכנע לרצונו של אוסוביצקי והסכימו להצעתו בדבר הנטיעות, היו מתנחמים בתקוה טובה, כי יבוא יום וכרמיהם יגדלו ויעשו פרי, ואז יפרקו את עול הפקידות מעל צוארם. תקוה זו לא חדלה מלשעשע את נפשם במשך שנים רבות. תמיד היו עיניהם נשואות אל היום המקווה. כשלא נקלטו הגפנים היטב, הוסיפו לטעת גפנים חדשות; כשנוכחו, שגפניהם, אשר אספון מכל הבא בידם, אינן מצליחות, בקשו ומצאו מינים חדשים, טובים מן הראשונים, והרכיבו בהם את הגפנים הראשונות; וכשראו שגפניהם הנטועות בלי סדר ומשטר גורמות להוצאות מרובות, ואין לעבדן כראוי, הוסיפו לטעת כרמים חדשים, מסודרים בטוב טעם.

וכל העבודה הרבה הזו, וכל ההוצאות המרובות לא החלישו את רוחם ולא הכשילו את כחם, הם הוסיפו לעבוד ולקוות…

והיום המקווה אמנם בא. אבל החופש לא בא עמו. הענבים לא היו סחורה עוברת לסוחר והמחירים המלאכותיים, שקבעה הפקידות, חזקו את כבלי העבדות.

מעציב מזה היה מצב הנתמכים.

האכרים האלה היו בעלים לכרמיהם רק להלכה ולא למעשה. הפקידות נתנה להם כסף להוצאות הנצרכות לשם עבודת הכרמים, והנתינה היתה נעשית בצורה זו: גננים־עוזרים היו לפקידות, שהיו רוכבים על סוסיהם ועוברים בכרמי הנתמכים ורושמים בפנקסיהם את מספר הפועלים העובדים בכרמים. על פי הרשימות הללו היו נותנים לאכר, בראש כל חודש, כסף תשלום לפועליו. סוס אם נצרך לאכר – והלך אל הפקידות וקנתה לו סוס. שׂעורים אם נצרכו לסוסו של האכר – והלך לפקידות ונתנה לו שׂעורים. וכך היה הדין גם בקנית כלים לעבודה, גם בקנית זבל לזבל בו את הכרמים וכו' וכו'. חוץ מכל זה היו נותנים לנתמך תמיכה חדשית לפרנסת ביתו: שלשים פראנק לכל זוג ועשׂרה פראנק לכל נפש מילדיו. ואת ענבי הכרמים היתה הפקידות לוקחת אל היקב בלי שהודיעה לבעליהם מאומה על משקלם או על מחירם. יכול היה האכר להכניס ליקב הרבה ענבים, אבל אם מספר בני־ביתו היה מועט ומספר פועליו הרשומים בפנקס מצומצם, היה מוסיף לקבל מאת הפקידות סכומים מועטים; אולם מי שזכה “לנפשות” רבות, לפועלים רבים ולהוצאות צדדיות מרובות, היה מקבל סכומים הגונים, אף אם כמות ענביו היתה מועטת…

נקל להבין כמה ממדת החריצות היתה עלולה הנהגה כזו לעורר באכר. אף אמנם לא אחר המצב הזה לעשׂות פרי. האכרים התחילו מתעצלים ומבקשים תחבולות, איך להוציא יותר כסף מידי הפקידות. וכל אותן המדות, הכרוכות במצב כזה, הלכו הלוך והתפתח. הגיעו הדברים לידי כך, שאכרים היו עושים “קנוניה” עם הגננים־העוזרים, ומספר הפועלים, הרשומים בפנקסים, לא היה מתאים כלל אל המציאות. והיו גם מעשים ב“נפשות מתות”…

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

בשנת תר"ן רבתה עבודת הפקידות במושבה.

כרמי האכרים שגורשו בימי המבוכות, והכרמים שנקנו מאת האכרים השונים בשעת דחקם (אכר שהיה בא לידי דחקות בגלל איזה מקרה רע, היתה הפקידות קונה ממנו חלקת כרם או אדמה), וכן הנטיעות החדשות, שניטעו על אדמת הבוּר של הפקידות, – כל אלה היו צריכים לעבודה והשגחה. על כן באו אל המושבה גננים לפקח על העבודה; ואל הגננים באו עוזרים ראשיים, שניים ושלישיים, ומאות פועלים – ערביים – באו לעבוד תחת יד הגננים ועוזריהם.

כמות הענבים של המושבה הלכה ורבתה, והפקידות התחילה לבנות יקבים חדשים “גדולים ונהדרים”. וגם העבודה הזאת נעשׂתה על ידי עשרות פקידים, ארדיכלים, ממונים ונוגשׂים… מאות אלפי פראנקים נתבזבזו לכל רוח.

רופא נתמנה במושבה ולו עוזרים, חובשים ורוקחים; נבנו בית־חולים ובית־מרקחת.

שני בתי־ספר נתיסדו, ולהם מנהל ומנהלת, מורים ומורות.

ובית־תפלה נבנה ברוב פאר ולו גבאי, חזן ושמש…

ובית־מרחץ הוקם: “מפואר” לפקידים, ו“פשוט” לאכרים… ומנהל גם לו.

ולכל מחנה הפקידים האלה היו משרתים ומשרתות, סוסים ומרכבות, עגלונים ומשגיחים. ובתים נבנו לכל הפקידים האלה ואורוות לסוסיהם.

ותרבינה המלאכה והתנועה, ויגדלו הרעש והשאון, והמושבה דמתה לעירה הומיה.

ובתוך כל מחנה האנשים הזרים האלה לא נראו ולא נכרו האכרים ולא נודע מקומם. שום איש לא היה יכול להעלות על הדעת, שכל ה“כבודה” הזו נבראה אך ורק לטובתם ולהנאתם של האכרים.

בשנת תרנ“א היה מספר כל אכרי “ראשון־לציון” 46 איש, ומספר הפקידים ה”חדשיים" (חוץ מ“מומחים” ובעלי־מלאכה שעבדו במקרה) היה 40 איש… ותקציבה של הפקידות היה בשנים הראשונות לתקופת בלוך: 18,000 פרנק לנתמכים תמיכה חדשית, שמספרם היה 17 איש; 100,000 פראנק שכר חדשי לפקידים, ועוד 130,000 פראנק הוצאות ה“אורןָה” ושאר צרכי החיים של הפקידים. בין הפקידים העוזרים היו הרבה, שהיו מקבלים מאה פראנק לחודש והוציאו שלש מאות לכל הפחות. כל הפקידים שנדחו ממשׂרותיהם, היו עושים אחר־כך עסקים גדולים. וכל הפקידים האלה היו ל“כת” מיוחדת במושבה, ועל פי ה“פרוגרמה”, שקבלו ממקום גבוה, אסור היה להם לבקר בית של אכר, להתקרב אליו התקרבות של רעות, לרקוד עם בתו של אכר או עם אשתו בחתונה… האכר, כשהיה פוגש ברחוב או בגן אחד מן הפקידים הראשיים, היה מחויב לברכו לשלום, ואם לא עשׂה כן, במקרה או בכונה, היה שומע למחר דברים כבושים מפי ראש הפקידים. וכדינו של האכר היה דינו של הפועל.

ולא רק בחוץ ובעניני־חול היה נכר פקיד לפני אכר, אלא אף בעניני־קודש. בבית־התפלה היה מקום מיוחד לפקידים, סגור ומובדל ממקומם של קהל האכרים. כותל המזרח ומקומות אחדים בקרבתו היו מובדלים מכל שאר המקומות על ידי שׂבכה של עץ, ושם היו יושבים הפקידים, כל אחד לפי “כבודו” – עליונים למעלה ותחתונים למטה. על יד השבכה ישבו בני האכרים, שזכו לגדולה והיו ל“עוזרים” שניים או שלישיים, ואלה שמשו כעין מחיצה בין הפקידים ובין אבותיהם הפשוטים…

והגבאי, שגם הוא היה מעין פקיד והיה מתמנה על ידי פקיד־המושבה הראשי (אפילו בזה לא היתה חירות צבורית לאכרים… ), היה עומד ומנהיג את “עדתו” ברמה כלפי האכרים ובהכנעה כלפי ה“מנדרינים”. את אלה האחרונים היה מפטם בעליות “שמנות”…

כזו היתה הספירה הרוחנית, שבראה הפקידות.

וככל אשר גדל מספר הפקידים, כן נתמעטה עבודתם.

בכל מקצועות העבודה היתה שוררת עזובה מבהילה. העבודה בשׂדה עלתה ביוקר נורא. מאות פועלים עבדו במקום המתאים לעבודת עשׂרות. הפועלים היו מאחרים לבוא ומקדימים ללכת ובמשך כל היום בלו רוב זמנם בשיחות בטלות עם המשגיחים. הנכוש היה עולה במקומות רבים עד אלף פרנק לדונם, בעוד שהאכרים היו עושים עבודה זו במאה פראנק, ובזמן האחרון – בחמשים ובארבעים. וכך היתה העבודה נעשית: על כל חבורה של עשרים פועל הופקד משגיח פשוט; על המשגיחים הפשוטים הופקדו “משגיחים ראשיים” רוכבים על סוסים; על המשגיחים פקדו גננים־עוזרים; הגננים העוזרים היו נתונים להשגחת הגנן הראשי – וכל הגננים הראשיים שבכל המושבות עמדו תחת פקודתו של גנן־הגננים, שהיה יושב בפאריס והיה בא לעתים רחוקות לפקוד את “נתיניו” שבארץ־ישראל.

וכל אלה מקטון ועד גדול, ממנקה האשפה באורוות הפקידות עד ה“גנן הגנרלי” שבפאריס, ידעו, שבכספו של הנדיב הם מטפלים, ועל כן אין רע אם העבודה תעלה ביוקר “מעט”… ידיעה זו היא אשר הרעילה את נפשם של כל האנשים האלה, היא היא שהביאה את הרקבון הנורא בכל מעשיהם, שקפחה את חריצותם והשתיקה את קול הצדק הטבעי, שבלי ספק היה קובל וצווח לפעמים תוך מחבואי־לבם. הדברים הגיעו לידי כך, שאף בפי הערביים היתה שגורה “מימרא” זו: “על כיס אל ברון!”…

וכל הנטיעות שנטעה הפקידות לא הצליחו, ועל כן עקרה מה שנטעה ונטעה מה שעקרה. משנת תרמ“ה עד שנת תרנ”ב היה הגנן הראשי איש נוצרי גס, שמלאכתו היתה גידול שושנים, ורק זכות אשתו היפה היא שעמדה לו לשמור על משמרתו כמה שנים במושבה של גפנים.

בשנת תרנ“ב בא למושבה, על פי מקרה, גנן מומחה באמת, מר חיים כהן. הוא הכניס תקונים רבי־ערך באיכות העבודה. הגנן הזה תקן לא רק את עבודת הפקידות, אלא גם את זו של האכרים. עד שבא לא ידע שום איש לזמור את גפניו כהלכה, וכדי ללמד דבר זה היה קורא בערב לפני האכרים שעורים בתורת־הצמחים ובעבודת־הגפנים. אמנם, בנוגע להוצאות לא הקפיד גם הגנן הזה לתקן שום תיקון ממשי, כי חסר לו המרץ הדרוש וכל הפקידים שׂטמוהו, עד שלאחרונה העבירוהו לעבר־הירדן. ואך עזב את המושבה, והנה שבה העבודה להעשות כבראשונה; וכשהגיעה סוף סוף שעה והכרמים נמסרו לידי האכרים, שנשתכללו מחדש בשנת תרנ”ד, נמצאו רוב הכרמים בעלי מומים נצחיים, – והרבה עמלו בעליהם עד שתקנום מעט או הרבה. גם פרדס נטעה הפקידות בראשון־לציון, ואף על פי שבלע הון רב, לא הכניס מה שמכנים הפרדס הגרוע ביותר של אחד הערבים.

אחד האכרים, מאלה שבוססו מחדש בשנת תרנ"ד, קבל כרם של חמשים דונם בן עשר שנים, כולו מורכב במינים משובחים ביותר. הכרם היה מכניס, לפי המחירים הגבוהים שהיו אז, רק אלפים פראנק, ולאחר שעבד בו בעליו החדש שנתים, עלתה הכנסתו לחמשת אלפים פראנק, אף על פי שהמחירים כבר התחילו לרדת. כשקבל האכר את כרמו היו כל הגפנים חולות, וכשעבד בו שנים אחדות, לא נמצאה אף גפן חולה אחת.

בראשון־לציון היו בשנת תרנ“ה 31 אכרים נתמכים, מהם 14 שהפקידות נתנה להם כסף והם נטעו בעצמם את כרמיהם, ועוד 17 שהפקידות נטעה את כרמיהם על חשבונה היא, ואחר־כך חלקה אותם ביניהם. אף על פי שגם הראשונים התרשלו הרבה בעבודתם והרבה מהם עשׂו את מלאכתם רמיה, כי לקחו מן הכסף שנתן להם לעבודת הכרמים והשתמשו בו לצרכים אחרים, – עם כל זה עלו כרמיהם הרבה יותר בזול. 14 הראשונים היו חייבים לפקידות 317,147 פראנק, ובזה נכללים גם הסכומים שלקחו לפרנסת ביתם קודם שהוחל לשלם להם מחיר הענבים. בכסף הזה התקינו להם 1200 דונם כרמים וכמאתים דונם שקדים, זיתים ואתרוגים, וכן בנו 19 בתי־חומה ו־14 אורוות. ולעומת זה היו 17 האחרונים חייבים לפקידות 349,219 פראנק– והכרמים נחשבו להם על פי השתדלות בפחות מחצי המחיר שהוצא עליהם, – ובמחיר הזה היה להם 800 דונם כרמים ואף לא עץ אחד של נטיעות אחרות, ואף לא בנין אחד, והכסף לפרנסת בתיהם לא נכלל בסכום זה, כי כסף לצורך זה התחילו לקחת רק אחרי שבוססו מחדש, משנת תרנ”ד והלאה…

ועבודת הפקידות בפנים המושבה לא היתה טובה מעבודתה בשׂדה. כל המוסדות הצבוריים נחשבו כרכושה הפרטי. הוצאותיה רבו משנה לשנה וכל תועלת לא היתה בהם, כי המוסדות לא התאימו אף במקצת למשאלותיהם של האנשים אשר למענם נוצרו. בכל המוסדות האלה היה נחשב האכר כזר וכ“אדם מיותר” לגמרי.

בית־הספר היה עולם מיוחד ומסוגר, שאינו עומד לא תחת השגחתם של האבות ולא תחת זו של מומחים. רק הפקיד הראשי היה מושל בו ממשלה בלתי־מוגבלת באמצעות המנהל. אל הבחינות לא היו נותנים לבוא לא לאבות ולא לאורחים. בקושי גדול הושג רשיון לבוא אל בית־הספר פנימה בשעת הלמוד ואפילו בשעת הבחינות. בביה“ס למדו צרפתית, עברית וערבית, וגם מעט “מדע”: חשבון, דברי־הימים וכתיבת־הארץ. בזמן הראשון עמד בראש בית־הספר אדם הגון ומשכיל; אבל מפני שהיה חולני, משלו בביה”ס עוזריו. אלה היו: א) מורה לצרפתית ולערבית – ספרדי מקומי, שפרנסתו היתה כפולה: מורה ומלוה ברבית את האכרים בשלשים למאה לשנה; ב) מורה לעברית, שלא עסק מימיו לא בהוראה ולא בחנוך, וגם הוא שמש בשתי כהונות: מורה וסופר עתונו של בן־יהודה, שיצא לאור בירושלים. והיה כותב מאמרי שבח לפקידים שונים בנוסחאות שונות.

וכשנפתח, לבסוף, בית־הספר לנערות, היתה מנהלתו – אחת מאלו שמצאו חן בעיני שייד. ואחותה – נערה שלא טעמה טעם של השכלה ולמוד – עוזרת לה. נקל להבין, שבית־ספר כזה לא היה מסוגל לתת לילדי האכרים את החנוך הראוי.

יחסה של הפקידות אל הממשלה היה חסר־תבונה. הפקידים, שהיו רגילים לפזר כספים על כל דבר, פזרו בלי חשבון גם בעסקיהם עם שרי הממשלה. עד מהרה נוכחו האחרונים, כי מן ההפקר הם זוכים וכי פקידי הנדיב אינם נזהרים בכספו – והתחילו תובעים ולוקחים, לוקחים ותובעים… במקום שהיו מסתפקים בראשונה במתנות קטנות, למדום פקידי הנדיב להרחיב כשאול נפשם. את כל עניניהם עם הממשלה היו עושים הפקידים על ידי סרסורים פשוטים וגסים, ואלה עוד הוסיפו להגדיל את “תאבונם” של השׂרים. מובן מאליו, שגם הסרסורים לא עשׂו את מעשׂיהם “לשם שמים”…

הפקידים, כשהם לעצמם, לא ידעו בין ימינם לשׂמאלם בחוקי המדינה ובמשפטיה, ובסמכם על סרסוריהם הגסים עשו משגה אחר משגה. כי על ידי מעשׂיהם נסתבכו הענינים עוד יותר, ולא היה קץ לסכסוכים ולמריבות.

הפזרנות הנוראה של הפקידות הזיקה גם למושבות השכנות והחפשיות, ובכל זאת היו אלו מצליחות במעשׂיהן יותר מן הפקידים. המושבה רחובות היתה גומרת לפעמים את עניניה עם הממשלה בחצי המחיר, ולפעמים אף בחלק השלישי ממה ששלמה הפקידות.

ואם רעה היתה פעולת הפקידות בשׂדה ובתוך המושבה, עוד רעה מזו היתה פעולתה ביקב. אפשר לאמור, שכמעט על ידיה באו כל מושבות הכורמים עד משבר.

עניני היקב היו נחלקים בין ארבעה פקידים ראשיים: “דירקטור חיצוני”, “דירקטור פנימי”, ממונה ראשי על היין ומכונאי־ראשי. הראשון ישב בפאריס והיה רואה חלומות בראשון־לציון, והאחרונים ישבו בראשון־לציון והיו רואים חלומות בפאריס. ה“דירקטור החיצוני” היה קרובו של שייד – וזו היתה כל תהלתו. במקום מושבו היה עושה את מכירת־היין הגדולות ואת כל הקניות לצרכי היקב. את כל קניותיו היה עושה בצרפת – משום חבתו לארץ המולדת – ומשם היה שולחן לארץ־ישראל. קניותיו היו מצוינות בשני דברים: בהוצאות מרובות ובסחורה גרועה. העצים לחביות היו על פי רוב רקובים, ובעמל רב היו עושים מהם חביות – והחביות היה דרכן להשבר דוקא בהיותן מלאות יין; יותר ממשלוח אחד של יין אי־אפשר היה לשלוח בהן בכל אופן. ברזל, פחם ואף כל המכונות היו נקנים תמיד מן המינים הפחותים ביותר ובמחיר הגדול ביותר. הבקבוקים היו ממין מיוחד: רובם היו באים שבורים או שהיו נשברים תיכף משהתחילו למלאותם יין. כך היה הדבר בכל הנוגע לקניות; והמכירות – אלו כמעט שלא נעשו, כל זמן ששמש ה“קרוב” בכהונתו. תעודתו למכור נשארה דבר שבכתב.

ה“דירקטור הפנימי” היה צריך להשגיח על סדרי היקב ולעסוק בקניות ובמכירות מקומיות. בכהונה זאת שמש מר בלוך בעצמו, אלא שלמעשה היה דירקטור שני לעזר כנגדו: קרובה של מינקת אחת, ששמשה פעם בחצר־הנדיב.

ההשגחה על היקב היתה משונה מאד. עם כל ההוצאות המרובות שהיו מוציאים לצרכי היקב, לא מצאו לנחוץ לעשות גדר הגון סביבו. כאן מצא המנהל מקום לקמץ. – כל הסחורות היו מוטלות ערמות, ערמות בחוץ, בלי סדר ובלי חשבון, וכל מי שרצה זכה מן ההפקר. דבר רגיל היה “לקחת” מן היקב עצים, ברזל, פחם וכיוצא באלה. ופעמים שהיו לוקחים לא רק “בידים” אלא גם טוענים בלילות על גבי החמורים והגמלים… ו“בלקיחה” עסקו הכל: פועלים ובעלי־מלאכה, עברים וערבים, אכרים ונושׂאי־משׂרה. בבנין היקב עסקו מאות פועלים ובעלי־מלאכה ערבים, וכל אלה לא התעצלו “לעבוד” בלילה אחרי עבודת היום. חוץ מן “הלקיחות” הגסות הללו, שהיו מעין זכיה מן ההפקר, היו לקיחות “דקות” יותר, שלא כל אדם היה זוכה להן. כל נושאי משרה ביקב או בפקידות לקחו ממחסני היקב את כל הצרכים לביתם: נפט, סוכר, שמן, יין, יי“ש, חומץ, פחם ועוד ועוד; והיו ביניהם כאלה, ש”צרכיהם" היו מרובים כל־כך, עד שהיו מקבלים צורה של “מסחר”…

אך יותר ממה ש“הרויחו” העובדים בלילה והלוקחים ביום היו מרויחים סוחרי יפו, שהיו עסוקים בעניני היקב. אלה הבינו, שהם מטפלים ב“כסף הנדיב”, שאין שומריו מדקדקים בו “דקדוקי עניות”. ועל כן היו הסוחרים “עושים שותפות” עם ה“עוזרים” ביקב – על יסוד “חצי שלי וחצי שלך” – ואז היו נעשׂים “מעשי־נסים” ממש: חביות שמן או עצים, מטען־גמל אחד, שבאו אל היקב, היו מקבלים צורה כפולה ומשולשת עד שנתגלגלו והוכנסו לתוך רשימת הפנקסים. חשבון אחד, שכבר נפרע, היה חוזר ובא לידי גובינא וכיוצא בזה. מעשה כזה נתגלה פעם באחד מסוחרי יפו, וסוף דבר היה – שגרשו מן היקב מנהל־חשבונות אחד ופועל אחד… וסוחר גרמני אחד, שהיה מוכר סחורה ליקב במשך כמה שנים והיה מקבל את המגיע לו בכל פעם, לא היה נותן לפקידות קבלות על הכסף ולא היה משיב את מכתבי־ההזמנות, ולבסוף תבע דמי סלוק כל ההזמנות, ואחרי נפתולים מרובים קבל סכומים הגונים.

עוד “מועילה” מזו היתה השגחתו של מנהל מסחר היין.

כמות היין היתה בזמן הראשון מועטת מאד, ורק במשך שנים אחדות גדלה. בעזרת סוחרים מנוסים והגונים אפשר היה למכור על נקלה את היין המועט הזה בארץ־ישראל גופה ובערי המזרח הסמוכות: בירות, קהיר, אלכסנדריה; ומעט מעט היו השותים מתרגלים ביין החדש, עד שגם אחר־כך, כשהיין התרבה, יכול היה, בהתאמצות ידועה, להמכר כולו. כי עוד בשנת תרמ"ד, בזמן שיקבי ראשון־לציון עדיין לא עשו יין כלל, היה כבר שוק־היין במצרים גדול מאוד. יין פשוט היה נמכר שם 102,769 הקטוליטר לשנה במחיר 3. 388,996 פראנק; יין משובח – 370,246 בקבוקים במחיר 660,738 פראנק; קוניאק פשוט היה נמכר 508,485 ליטר במחיר 400,297 פראנק; קוניאק משובח – 865,096 בקבוקים במחיר 1,223,586 פראנק; וענבים לאכילה היו נמכרים 11,700 קאנטאר (מחצית מיבול הענבים במושבות יהודה) במחיר 735,462 פראנק.

ובשעה ששוק של יין כזה היה במרחק של מהלך יום אחד באניה מארץ־ישראל, לא מצאה הפקידות החרוצה אפשרות למכור שם את היין של ראשון־לציון בזמן הראשון כשכל כמותו הגיע לאילו הקטוליטר! הפקיד הראשי היה יושב בחדר עבודתו ומחכה לבואם של סוחרי־יין, וכשבא כזה, במקרה, היה מדבר עמו בטון של פקיד ופוטרו מלפניו. ופעמים שהיה בא איזה סוחר, ולא היה מוצא איש לדבר עמו, כי הפקיד היה “עסוק”. שום פרסום לא נעשה ליין, וגם בערים הקרובות ביותר לא ידעו ממציאותו. אמנם, המנהל יסד בתי־ממכר של יין בערים המזרחיות הקרובות, שיסודם עלה בכסף רב והנהלתם נמסרה בידי “קרובים”, שעשו את מלאכתם בשכר חדשי קבוע; אבל אנשים כאלה לא יכלו להצליח, מפני שלא היו מוכשרים לכך ומפני שתנאי־עבודתם לא היו נאותים: במרכז גדול כמצרים מכרו רק ממאה ועד מאתים הקטוליטר יין! הרבה מהם היו עושים את מלאכתם רמיה והיו מוהלים את היין במים, גם היו קונים יין יוָני פשוט בזול ומוכרים אותו כיין ארץ־ישראל, וסוף־סוף היו פושטים רגלם ליקב ולא היו משלמים בעד היין שלקחו, עד שלבסוף נסגרו כל בתי־הממכר הללו.

ככה התנהלו עניני היקב מן הצד המסחרי. ומן הצד הטכני?

היינן הראשון היה נוצרי. אמרו עליו שהיה מומחה. את מקומו ירש יינן־מקומי, כלומר אדם שנעשה יינן מעצמו. בשנים הראשונות קלקל והחמיץ הרבה יין, שרובו נשפך החוצה. תחלה היה מנהל־חשבונות בלשכת הפקידות שבראשון־לציון ובזכרון־יעקב, אחר־כך שמש זמן מועט את היינן הנוצרי עד שמלא את מקומו, ולידו נמסרו שני יקבים עם אלפי הקטוליטר יין. לא היתה לו כל הכנה מדעית ואף הידיעות היסודיות חסרו לו. האמת נתנה להאמר, כי לעומת החסרונות העיקריים האלה היו לו גם מעלות. הוא היה אדם בעל מרץ נפלא ומוכשר מטבעו והיה מסור לעבודתו בכל לבו ונפשו; ואחרי שעסק במלאכת היין שנים אחדות, נעשה יינן מומחה באמת, וסופו עושה יין טוב, שקנה לו שם בעולם. אבל בזמן הראשון קלקל והפסיד. הוא גם לא ידע להשתמש במכונות הגדולות והיה מחליף אותן לעתים תכופות ומשליכן לערמות־האשפה – או, יותר נכון, לערמות־הזהב – שמאחורי היקב. פועלים הרבה עבדו בהשגחתו בשׂכר מרובה, ועליהם משגיחים ועוזרים שונים. כולם היו בלתי מומחים בעבודתם ושום עין מנוסה לא השגיחה עליהם. יש אשר נשפכו בריכות מלאות יין. פעמים שהחביות לא היו נסגרות, ופעמים שהיו מערבבים מין בשאינו מינו. ערבוביה, תוהו־ובוהו שררו בכל מקום ולא נשאר כל זכר לחשבון ואין יודעים בכמה עלה עבודו של הקטוליטר יין בימים “הטובים” ההם; החשבונות מן הזמן ההוא ספר־חתום הם גם ליודעי חשבון. אבל גם בשנים המאוחרות אחרי שנתקנו סדרים ביקב, אחרי שכמות היין הנחמץ נתמעטה, אחרי שהפועלים קנו נסיון, וכשרון השמוש במכונות נשתבח, עלה עבודו של הקטוליטר יין לעשרה פראנק, ואחר־כך לשבעה, לחמשה ולבסוף – רק לשלשה… גם יתר ההוצאות: לעשית החביות, למשלוח־היין וכיוצא בזה, היו גדולות לאין שעור מן הראוי.

כך היו עושים יין בימים ההם!

והמכונאי?

המסכן הזה היה לצחוק בפי הבריות. הוא היה נפח פשוט מיפו. הירש מנה אותו למכונאי ביקב שבראשון־לציון… ובמשׂרתו זו נשאר ימים רבים. הוא לא למד מימיו ולא שמש מכונאים מלומדים. ואמנם, הרבה קלקל ה“אומן” הזה במשך שנות־עבודתו הרבות. לו חייב היקב תודה בעד חלק גדול של הוצאותיו המבהילות. מעשׂה במכונה הגדולה, בעלת מאה כחות של סוס, שהרבה עמלו ה“מכונאי” ועוזריו בהתקנתה, והיא, העקשנית, לא נכנעה להם. וכשבא המכונאי מיפו מצא, שהמכונה ערוכה באופן הפוך… ומעשים כאלה לא היו חזיון יקר.

הרבה פועלים ובעלי־מלאכה עבדו בהשגחתו, בלי שהיתה עין צופיה עליהם. וכמה מעשי “משגה” נעשו במקצוע זה! מי שלא ראה בימים ההם את בתי־החרושת האלה ואת המלאכה שנעשתה בהם, וגם את החומר הרב, שהיה צבור ומתגלגל כאן ערמות, ערמות, – לא ראה פזרנות מימיו.

כך נעשׂתה העבודה בראשון־לציון בימי הפקיד ה“אדיר” וה“חרוץ” בלוך.

וכדי לבקר את כל “העבודה” הרבה הזו היה בא מפאריס, אחת לשנה או לשנתים, הפקיד הראשי – שייד.

ימים רבים היו הפקידים מכינים את עצמם לקבל את פני “אביהם” – כך היו קוראות לשייד “בנותיו” המפורסמות, – מנקים את הרחובות, מיפים את הבתים של הפקידים, מכינים “מכשירים” שונים להנעים את חיי האדון הגדול בארץ ה“שוממה”, מפארים את גנות הפרחים… ובבוקר לא עבות אחד היו יוצאים כל הפקידים במרכבותיהם ליפו, איש לא נעדר. אויר המושבה כאילו נטהר לשעות אחדות…

ולפנות ערב היה קם שאון ומהומה בכל הרחובות. המרכבות היו שבות, עגלות מלאות חפצים שונים היו באות בראש, ואחריהן היתה באה מרכבת ה“אב”, שמוחמד היה נוהג בה – מוחמד זה היה חביבו של בלוך, וכמה שנים שמש אצלו עגלון, ומעין צורה של “פקיד” היתה לו; הפעם היה מוחמד מאמץ את כל כשרונותיו העגלוניים, לכבוד האורח “הרם”. ימים אחדים היה שייד יושב בתוך “בניו” ו“בנותיו”, היה עושׂה להם נשפי־חשק ומשתאות ומספר להם “חדשות מפאריס”, והרגעים היו עוברים וחולפים בנעימות. כך היה גומר ה“מבקר” את בקורו והיה הולך למושבה אחרת, וכל הכבודה אחריו…

ופעמים שגם אחדים מאכרי המושבה היו באים אליו – פעם לשם ברכה ופעם לשם בקשה; אבל הרבה מבני־המושבה היו חורקים שן על “שליחי־הצבור” שלהם, ולא קללה נמרצת אחת היתה מתפרצת מפיהם על הראש ועל עוזריו…

שייד היה בא לפעמים אל בית־התפלה, דורש דרשות ומספר על הגדולות ועל הנצורות, שיש עם לבבו של הנדיב לעשות ל“נכדיו”… ופעמים שהיה שם עינו באחת מבנות האכרים, “מאשר” אותה, לוקחה עמו לפאריס, “מכין” אותה במשך שנים אחדות ושולחה אחר־כך להיות מחנכת ל“אחיותיה” ומנהלת לבית־הספר. קרוביה של “מאושרה” כזו היו מקבלים עזרה ביד רחבה, אם כאכרים מקבלי תמיכה שמנה ואם כעוזרים לפקידים.

נקל להבין את מצבו של האכר בסביבה המושחתת הזאת. מסביב שרר איזה “מחול־מות” של פזרנות, קלקול המדות, שפלות ושארלאטאניות. אנשים ריקים ופוחזים לעשרות חיו חיי־אצילים, וכמו במתכון היו משחיתים את כל יסודות החיים של האכרים. המצב הזה הוליד יאוש נורא והיאוש גרם לירידה רוחנית ומוסרית…

הירידה הרוחנית הזו, שהלכה והתפתחה במהירות משונה בכל המושבות הנתמכות, היתה בשנים הראשונות חלשה יותר בראשון־לציון: היא נתקלה שם במעצורים בדרך ההתפתחותה. המעצור האחד היו – האכרים הבלתי־נתמכים; המעצור השני – הכחות האישיים, שנמצאו בראשון־לציון בכמות גדולה מבשאר המושבות; והמעצור השלישי – התקוה הטובה לעתידות הכרמים.

הגפנים הצרפתיות קוריאַן, אוליקאַנט, בורדלו נתנו תוצאות טובות מאד. הענבים היו מרובים וטובים. תקוַת הכורמים לשחרור גדלה. וכשראו הנתמכים, שהגפנים מכניסות יותר ממה שהם מקבלים בצורת תמיכה, התחילו לדרוש מאת הפקידות לשלם גם להם את מחיר הענבים המשתלם לבלתי נתמכים ולבטל את התמיכה החדשית. סוף סוף הסכימה הפקידות לדרישה זו, והמעשׂה הזה הרים את רוח בני המושבה. בולמוס־העבודה אחזם שנית, והם התחילו לעבוד בכרמיהם בחשק נמרץ. עוד בימים ההם התחילו לדאוג לשלום הגפנים הצרפתיות מפחד הפילוֹכסירה, שעשתה שמות בצרפת, ונטעו גפנים אמריקאיות. האכרים השקיעו עצמם בחובות פרטיים והיו משביחים ומתקנים את כרמיהם. אבל בעבודת היין באה – בשנת תרנ"ב – תמורה נמרצת, שהרבה תוצאות רעות היו לה.

ההוצאות המרובות של עשית היין ומכירתו הביאו במבוכה את “משכללי” המושבה. ואז עלתה על לבם תכנית חדשה, להחלץ על ידה מן המצר.

וכך אמרה הפקידות: גפני ראשון־לציון הן מן המינים הצרפתיים הרגילים, שכמות ענביהם מרובה, אבל איכות יינם אינה מצוינת, ועל כן אין היין הזה יכול להמכר במחיר גבוה. לפיכך טוב להחליף את המינים הללו במינים המשובחים ביותר שבצרפת מַלבּק, קבֵּרנה2, שכמות יינם, אמנם, מועטת היא, והוצאות־עבודו של יין זה מרובות, אבל מחירו בשוק גבוה מאד.

יש אומרים, שמחשבה זו נולדה במוחו של הנדיב עצמו, וגם הנדיב בעצמו האמין כך, וכך אמר גם ל“מלאכות” המפורסמת3, שהתיצבה לפניו בשנת תרנ"א4. אבל קרוב יותר לאמת, שהפקידים הציעו לו הצעה זו, לכסות על ידי עבודה חדשה ורבת־הוצאות על מעשיהם, והצעה זו מצאה נתיבות ללב הנדיב, עד שלאחרונה חשב אותה לפרי רוחו.

אבל, איך שהוא, והגפנים הצרפתיות המצויות נדונו לעקירה. באכזריות נמרצה התנפלו עליהן, כרתו את ראשיהן והרכיבו עליהן ראשים חדשים… הגנן כהן, שנהל על פי מצות הפקידות את עבודת ההרכבה, התנגד למעשה החדש, ובשעורים שקרא באזני הכורמים הוכיח, כי בארצות החמות יש עתידות רק ליינות ליקר – יינות מתוקים – אבל לא ליינות הצרפתיים החזקים והמשובחים… אבל הפקידות צותה – ומי לא ישמע? הפקידות נתנה צו לכל המושבות להרכיב את כרמיהן במשך שלש שנים, ומי שלא יספיק לגמור את עבודתו במשך הזמן הזה, אין ענביו נכנסים אל היקב. ורשימות נתנה הפקידות לכל הכורמים, שעל פיהן היו צריכים לעשות את עבודתם, ורשימות אלה היו שמורות בידיהם. לאותם הכורמים שמצבם החמרי היה דחוק, נתנה הפקידות הלואות ביד רחבה לצרכי ההרכבה, ואת מחיר הענבים החדשים קצבה בשער הגבוה מאד: קברנה – 80 פרנק ומלבק 70 פרנק הקאנטאר, לעומת עשרים פרנק מחיר הענבים הרגילים.

בראשונה התנגדו הכורמים לחדוש זה. עינם הסה על כל העמל שהשקיעו בכרמיהם, אשר כבר אהבום והאמינו בעתידותיהם. אך תחבולותיה של הפקידות פעלו את פעולתן; גם עסקני־ישוב צדדיים דברו על לב הכורמים לשמוע בקול “מיטיביהם”, והגנן הראשי הרמַנס, שמומחיותו לא היתה אז מוטלת בספק, בא מפאריס ודבר על לב כל כורם וכורם, ש“בארון קטון” יהיה אם לא יסרב לפקידות, כי כרמיו יעשירוהו עושר רב…

והגורל הוטל. העבודה נעשתה, ובמהירות גדולה כרתו את ראשי הגפנים, שכאילו נולדו בשביל תנאי המקום, והרכיבו עליהן ראשים חדשים שהיו זרים לתנאי האקלים והשוק.

וביקב התחילו ההכנות לקראת האורחים ה“מיוחסים” החדשים… מכונות חדשות הובאו, ובתוכן מכונת־הקרח הענקית, ושוב נתפזרו רבבות פראנקים לכל רוח.

ובעצם העבודה הזו “בקש” בלוך את הכורמים לערוך “מכתב־תודה ארוך” לנדיב על היקבים הגדולים והנהדרים, שבנה בשבילם; בו במכתב עליהם להתחייב למכור את כל ענביהם ליקב, ומ“ריוח היקבים” יגבה הנדיב את הכספים היסודיים, שהשקיע במושבה. – בראשונה העיר המכתב חשד בלב האיכרים. ההתחיבות למכור ענבים רק ליקב, ההתחיבות לסלק את ההוצאות המרובות מן ה“ריוח”, כל זה הביאם במבוכה, אבל עד מהרה שבו והתישבו בדבר ומצאו, כי במכתב יש הרבה “נחמות”: אם הפקידות דואגת לזה, שכל הענבים ימכרו רק ליקב בלבד, אין זאת, כי עסקי היקב טובים הם באמת, ואחרי כל הפזרנות היתרה יש תקוה להרויח. כך חשבו האכרים – וחתמו על המכתב בשׂמחה. מצב־הרוחות במושבה היה מרומם ומלא תקוה נפרזה…

המכתב הזה היה כעין נקודת־מהפכה בתולדות ראשון־לציון: עד כאן הוסיף רוחם של בני המושבה לעמוד בפני ההשפעה המוסרית של הפקידות; מכאן ואילך התחיל לרדת מטה־מטה.

המכתב הזה, המחירים הנפרזים, הבטחות הרמנס, – כל אלה גרמו לכך, שהאכרים בעצמם התחילו מאמינים בעתידותיהם המזהירים. שם הכורם נעשה אז שם נרדף ל“עושר” ו“אושר”, – הכל התחילו להגות בנטיעות. בולמוס־הנטיעה אחז את כל המושבות בארץ־ישראל. אף אלו שנוסדו על חשבון עצמן לא נמלטו מבולמוס זה. ואיש לא בקש חשבון לדעת מכל הנעשה מאחורי הפרגוד: לדעת כמה יין עושה הפקידות, כמה היא מוכרת וכמה היא “מרויחה” על צד האמת…

איש לא ידע זאת ואיש לא רצה לדעת.

וכשבא אז “אחד־העם” לארץ־ישראל והעיר בפעם הראשונה על הסכנה הכרוכה בכרמים, קראו אחריו: “משוגע, איש־הרוח”!…

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

בראשון־לציון עוד נשארו אכרים אחדים, שנחלותיהם היו רשומות בערכאות על שמותיהם, והדבר הזה הדריך מנוחתו של הפקיד ה“חרוץ”. ועל כן דרש בשעת כתיבת מכתבי־התודה בעד היקבים הגדולים, שכל האכרים האלה ירשו לרשום את נחלותיהם על שם הנדיב או על שם בא־כחו. והדבר נעשה. לבותיהם של אחדים, שהתעקשו קצת, נקנו ב“הלואות” חדשות ובנתינת קרקע במחיר זול. ומן היום ההוא היתה כל אדמת ראשון־לציון כתובה על שם איש אחד, שהנדיב בחר בו, ולאכרים לא נשאר שום סמן רשמי, שנחלותיהם וכל רכושם להם הם.

ובשעה שנגמר בנינם של היקבים “הגדולים והנהדרים”, שבגללם אבדו האכרים את הסמנים האחרונים של עמידה ברשות עצמם, נתבקשו אל חנוכת הבית אנשים “נכבדים” מכל הסביבה: יהודים וערבים חשובים ופקידי הממשלה, ורק אכרי־המושבה לא נתבקשו לבוא…


 

5

אחרי השתדלות עצומה מצד אחדים מעסקני חובבי־ציון שבחוץ־לארץ ומצד פקידים אחדים, נדחה בלוך בשנת תרנ“ג ממשמרתו. במקומו בא פקיד חדש, מר חזן, אדם רך־המזג. בשום מעלות טובות לא הצטין הפקיד החדש, לא בחריצות ולא בהבנת הענין שלפניו. הוא לא הבין ולא בקש להבין את הסבה הנכונה, שעכבה עד עכשיו את התפתחות המושבה, ולא עשה ולא בקש לעשות שום תיקון עיקרי. אבל מפני שהיה אדם רך ונוח היה יחסו אל האכרים אחר וקבל צורה אנושית, פחות או יותר. בימים הראשונים עוד נמשך, כמו בעל כרחו, אחרי המהלך הישן, שהיה יודע רק “לענוש” ו”ליסר"; אבל מעט מעט נשכחו החזיונות המעציבים הראשונים.

ערך האכרים עלה בעיני הפקידות בגלל ההכנסות ההגונות, שהתחילו לקבל מכרמיהם. אף על פי שהפקידים ידעו היטב, שאין שום בסיס כלכלי להכנסות הללו, עם כל זה לא יכלו לנהוג מנהג של קלות־ראש באדם, שמקבל חמשה, עשׂרה וגם חמשה־עשר אלף פראנק לשנה. סכומים כאלה מעוררים רגש של כבוד…

ועוד בשנת תרנ"ב נפל דבר במושבה, שהרים את כבודה הרבה. כל כרמי הנדיב נתחלקו בין חמשה־עשׂר אכרים חדשים, שהתנחלו בעזרת הנדיב. ושתי טובות גרם השנוי הזה למושבה: נתרבה מספר האכרים ונפחת מספר הפקידים. בידי הפקידות נשאר רק הפרדס. בכלל האכרים החדשים היו: שני גננים־שניים, חמשה גננים־שלישיים, שני פועלים, סופר־פקידות אחד, מורה אחד, אח אחד של מנהלת בית־הספר, ושלשה שהיו מקודם בעלי נחלאות קטנות. והדבר הזה, שלתוך חוג האכרים נכנסו אחדים מן החוג הקרוב לפקידות, השפיע גם הוא על היחס שבין הפקיד הראשי לבין האכרים.

אמנם, לאפיה האכרי של המושבה לא הוסיפו המתנחלים החדשים לוית־חן. חוץ ממה שהיסוד האכרי החדש היה מנומר כל־כך, היתה גם התנחלותו מוזרה מאד: לכל אחד מהם נתנו חמשה הקטאר כרם, בלי בית, בלי אורוה, בלי כלים ובהמות… ותנאי מפורש התנה הפקיד הראשי ש. עם האכרים החדשים, שלא יבקשו בתים ואורוות… והאכרים החדשים הסכימו לתנאי זה, מפני שידעו, שאין תנאי הפקידות “תנאי בני ראובן ובני גד”… ואמנם החוש הטבעי שלהם לא רמה אותם. בכל אופן, עצם העובדה, שהפקידים נעשו אכרים, הראתה לדעת, שהאכרות היא ענין חשוב ששכרו בצדו.

־ ־ ־ ־ ־ ־

אחרי שהשלטון הקשה של הפקידות רפה מעט, התחילו החיים הצבוריים שבמושבה להשתנות מעט מעט לטובה. האכרים – וביחוד הצעירים שבהם – התחילו מתאספים, מדברים ומתווכחים על ענינים שונים. בעיקר היתה סובבת שׂיחתם על הנהגת־הפקידים, על היחס שבין הנתמכים ובין הבלתי נתמכים, על בית־הספר וסדריו. ולבסוף יסדו גם ספריה בחדרו של אחד האכרים. אמנם, המוסד החדש לא קבל אשור מצד הפקידות, אבל האכרים ובני המושבה השונים היו מתאספים בו, והפקיד עשה את עצמו כלא רואה וכלא יודע. זה היה המוסד הצבורי הראשון, שנברא במושבה על ידי האכרים עצמם, אחרי התקופה הארוכה של “לקיחה”. ומתוך החדר הזה יצאה התעמולה נגד הפקידות, עד שהרגיש הפקיד בדבר – וסגר אותו. ומעשׂה שהיה כך היה: כאמור, היו מבקרי בית־הספרים מדברים על הנהגת הפקידות5 ועל סדרי בית־הספר, ופעמים שמתוך הדברים הללו היתה נשמעת בקורת חריפה על כל הענינים האלה. אחד ממבקרי בית־הספרים – פועל משכיל ואשתו של אחד האכרים כתבו מאמר בעתון הרוסי “ווסחוֹד”, בו העבירו תחת שבט הבקורת את סדרי בית־הספר. אחרי תקופה ארוכה של שתיקה ושל מאמרי־חנופה לפקידות בעתון המקומי, היה המאמר הזה – הקריאה הראשונה למלחמה בפקידות, שיצאה מתוך המושבה עצמה.

הדבר הזה העיר את חמת המורים, ואחד מהם כתב התנצלות ב“הצפירה”. ויותר ממה שבקש להציל את כבוד בית־הספר בקש לחלל את כבודה של אשת האכר, שנחשדה כי ידה במעל. הבעל קנא לכבוד אשתו, וביום השבת, כשיצא כל הקהל מבית־התפלה, נגש אל אותו המורה־הכתבן וסטר לו על לחיו…

אז התעוררה כל הפקידות. הפקיד הראשי כעס והוציא את גזר־דינו של אותו אכר, שלא לקבל את ענביו אל היקב (ש. החליף אחר־כך את העונש הקשה הזה בקנס של כסף) ואת הספריה סגר…

אחרי זמן־מה כששקטה רוח הפקידות וכעסה עבר, התירה לפתוח את הספריה ולא נסגרה עוד.

והאכרים מיום שניטלה מהם חרות החיים הצבוריים, אחרי “המרידה” הראשונה, לא פסקו מלשאוף, שתשוב ההנהגה הציבורית לידם. אבל כל זמן שפחדו של בלוך היה על פניהם, לא נועזו אף להעלות על דעתם להוציא את שאיפתם לפועל; אולם, כיון שסר פחדו של בלוך והכל הכירו ברכּוּתו של הפקיד החדש חזן, התחילו האכרים לחשוב ולדבר בענין הקרוב אל לבם… וסוף־סוף עברו מדבור ומחשבה למעשה.

בראשונה יסדו בני המושבה בית מטבחַיִם כללי ברשיונה של הפקידות ואנשים נבחרו מבני המושבה לנהל אותו. אלה היו הנבחרים הראשונים מיום שנשתעבדה המושבה לפקידות… בית המטבחים שבראשון־לציון היה הצעד הראשון בדרכם לשחרור.

ובשנת תרנ“ד נתן הפקיד רשיון לבני המושבה לבחור מקרבם “ועד”, שיחשב לראש המושבה ויהיה המליץ בין הפקידות ובין האכרים. המקרה הזה נתן שׂמחה בלב בני־המושבה והיה כנצחון גדול בעיניהם. אמנם, זכויות הועד היו מוגבלות מאד. כל המוסדות הצבוריים התכלכלו כבראשונה על פי הפקידות ועושי־רצונה, ואנשי־הועד לא נועזו להתערב בענינים הללו. אבל הועד, כיון ש”היה“, התחיל לבקש לו עבודה. היו אכרים, שכדי לתת כח ועוז לנבחריהם התחילו מגישים את משפטיהם לפני הועד ולא לפני הפקידות. הועד היה בא לפני הפקידות להמליץ על דרישות שונות של המושבה בכלל, ושל אנשים פרטיים בפרט, וכך קבלה ה”הליכה" אל הפקיד צורה הגונה יותר, אף על פי שלא הרבה מן האכרים הסתפקו ב“הליכתו” של הועד לבד…

האספות שהיו האכרים מתאספים לבחור את נבחריהם, לדרוש מהם דין־וחשבון, דין־וחשבון זה עצמו של הנבחרים, הווכוחים ועוד, – כל אלה הביאו לתוך המושבה זרם כל־שהוא של חיים כלכליים משותפים.

אבל יחד עם האורות באו גם צללים.

הקרנים הראשונות של שמש־החרות החמו את גליד הקרח – ונמס. ואז בצבץ במקומות שונים, יחד עם צמיחת העשבים הרכים הראשונים, גם אותו הרפש, שנצטבר במשך החורף הארוך…

לא כל אנשי־המושבה היו מרוצים בנבחריהם, אלה מקנאה, אלה מחשבונות פרטיים ואלה מטעמים נכונים, פחות או יותר. מתנגדי הועד מצאו, שהוא משתמש יותר מדי בזכויותיו, יותר נכון – שהוא מרחיבן יותר מדי, ואחדים לא בושו להשתמש באמצעים בלתי־נקיים ולחשו באזני הפקיד, שהועד מסיג גבולו – והועד נסגר…

בשנת תרנ“ה התחדש הועד שנית בצורה מוזרה מאד: שבעה טובי העיר נבחרו על פי גורל… אבל לא עברו ימים מועטים ו”הועד על פי גורל" בטל, ואחרי הפסקה קטנה נבחר ועד מטובי המושבה באמת. ומאז התחילו החיים הצבוריים להתפתח מעט מעט, והזכויות הצבוריות של המושבה גדלו ונתרחבו משנה לשנה, ולסוף, כשנמסרו כל החיים הצבוריים לידי הצבור עצמו, עשה הועד הרבה תקונים מועילים.

שבע שנים נמשכה ממשלתו של הפקיד חזן בראשון־לציון: מיום שירדה ההנהגה התקיפה של בלוך, ועד שעברו המושבות לרשות יק“א ונתנה להן אבטונומיה שלמה בענינים הצבוריים. וכל הזמן הזה היה כעין מעבר מתקופה לתקופה. וראוי הדבר לתשומת־לב: בשתי השנים הראשונות של ממשלת־חזן אפשר היה להכיר איזו תסיסה רוחנית בחיי המושבה; האכרים כאילו הקיצו מתרדמתם הקשה לחיים חדשים ובקשו לשנות את חייהם; אבל עד מהרה עברה ההתעוררות הרוחנית הזו ושוב התחילו שנים של ירידה, של נסיגה לאחור… ומפליא הוא החזיון המעציב הזה, וקשה להבין את סבתו. קצתו של דבר מתבאר על ידי זה, שכחותיהם המוסריים של האכרים נחלשו בתקופה הראשונה ולא הספיקו לחיים של מאבק, לחיים בעלי תוכן עשיר יותר, וקצתו – בהשפעת אפיו הרך של הפקיד, שהועיל לפתח את הרקבון. בלוך היה רשע במלוא מובן המלה, וחזן היה איש טוב. אבל בלוך היה בעל אופי מיוחד – ואופי חזק מאד – באופן שאישיותו החזקה בטלה את אישיותם של כל האכרים. חזן היה אדם מחוסר אופי, רך כקנה ומשתעבד לכל השפעה, – ועד מהרה נתבטלה אישיותו ונשתעבדה להשפעתם של בני־אדם מן המושבה, באופן שהיה בידי רבים כחומר ביד היוצר. ה”לקיחה" נתרבתה, והבלבולים התמידו, וממילא גדלה השחתת המדות…

לפי תנאי־חייהם של האכרים, שנשתנו לטוב, אפשר היה לקוות לתוצאות אחרות לגמרי. מצבם החמרי של האכרים הוטב, הרבה מהם קבלו הכנסות הגונות מאד וכמעט כולם לא ידעו מחסור. עול הפקידות הוקל בהרבה, ובכמה ענינים, שמתחילה היו רעים בעיני הפקידות, חדלו לשׂים לב. החיים הצבוריים קמו לתחיה, לאכרים הותרה הנהגה עצמית כל־שהיא, ואף רשאים היו להתאסף ולהתיעץ על עניניהם ולחשוב מחשבות על עתידותיהם.

במצב כזה אפשר היה לקוות, כי רוח האכרים יתחדש יותר ויותר ושאיפתם לחיי חירות, לחיים עצמיים, תלך ותגבר. שוב לא יוכלו להיות עדי־ראיה שוי־נפש לכל ה“מעשׂים” הנעשים לעיניהם ויתאמצו לשׂים קץ לחיי־בוז ולמעשי־רשע אלה, שהיו רואים על כל סביבותיהם…

אבל לא כן היה…

זיק האור, שהבריק בראשית ממשלתו של חזן, כבה, וחושך כסה את המושבה. איזו מנוחת־מות באה עליה שנית, איזו קרוּת־רוח, הממיתה כל תנועה נפשית. מן הצד היה נראה, שהאכרים “שמחים” בחייהם ורוים נחת; אבל קשה להאמין, שהם לא הבינו, עד כמה רעוע יסודו של ה“אושר” הזמני. קשה להאמין שלא ראו את הרקבון הממלא את כל אותו ה“עולם”, אשר ממנו הם לוקחים את עשרם ואשרם. הלא האכרים היו יכולים לדעת – וגם ידעו – מכל מה שנעשה ביקב, מכל מה שנעשה במסחר־היין. סכומים עצומים בזבז היקב לתשלום דמי־ענבים, להוצאות־עבודה, ולהוצאות אחרות – ולא הכניס כלום… מן הענבים לא נעשה יין, וממעט היין לא נעשה כסף. בתי־המסחר על חשבון הפקידות נסגרו כבר. מכל סוחרי המזרח, שעסקו במכירת היין על חשבונם, הצליח, פחות או יותר, רק הסוחר במצרים, שבמשך שנתים הספיק להגדיל פי עשׂרה את כמות המכירה של יין ראשון־לציון במצרים. אך מה שעשה רק לטובת עצמו עשׂה – והיה מנצל את היקב. שאר הסוחרים בכל שאר המקומות לא עשו כלום ואחדים מהם רמו את היקב ואבדו את כספו, רבבות פראנקים. חברת “כרמל” ברוסיה, שהצליחה הרבה ועשתה פרסום ליין ראשון־לציון, לא יכלה לשנות באופן עיקרי את מצב־הדברים, כי מכרה בארצות, שמכס היין גדול שם ואין למכור בהן הרבה. ואף על פי שכל זה היה גלוי וידוע לאכרים, לא דאגו דאגת־מחר וחיו חיים טובים, כאילו היה מצבם איתן באמת, כאילו היו “הכנסותיהם” הכנסות על צד האמת ולא תמיכות בצורה הגונה, כאילו היו כל חייהם מתוקנים, בניהם מתחנכים כראוי ומקבלים את ההכנה הדרושה לחייהם, כאילו כל “עתידם” מואר ומובטח…

האכרים התחילו להרשות לעצמם “מותרות” גם במלבושם, גם ב“נסיעותיהם” התכופות וגם בכל פרטי־חייהם. אבל ביותר היה נכר שנוי לרעה בחנוך בניהם. הבנים לא נתחנכו כלל וכלל לא לחיים־בארץ ולא לחיי אכרות. משׂאת נפשם הנשׂגבה ביותר של האכרים היתה – לשלוח את הבנים “חוצה”, וה“שליחויות” הללו אכלו אלפי פראנקים והכניסו רקבון בכל הדור הצעיר. והאורחים הרגילים ביותר בימי הקיץ בבתי־המלון של יפו, ירושלים וגם של בירות – היו אכרי ראשון־לציון.

עבודת הכרמים נעשתה, אמנם, כראוי, בלי התרשלות, כי בה היתה תלויה ה“הכנסה”, אך העבודה היתה נעשׂית יותר ויותר בידי אחרים, ויד הערבים היתה גם בזמירות הגפנים וגם בהרכבה, ואף “משגיחים” ערבים אפשר היה למצוא בכרמים… העצלות גדלה מיום ליום. היו אכרים “אינטליגנטים”, שחשבו לחרפה להם להשקות במו ידיהם את סוסיהם, ביום שעגלונם היה עוזבם…

ובחייהם הכלליים התחילו האכרים להשתמש בזכויותיהם במקום שלא היה בזה צורך כלל ולהקדיש את כחותיהם ואת כספם למוסדות צבוריים, שרק בימי מנוחה שלמה, כשהפרנסה מצויה ביותר, יש בהם צורך. במושבה נתיסדה מקהלה של מנגנים, שאכלה את כסף הצבור ואת זמן הצעירים והכניסה הרבה קלות ראש לתוך חייהם; במושבה נבנה בחמשה עשר אלף פראנק, שלוו האכרים ברבית גדולה, “בית־עם” מהודר – בעוד שבית־הספר היה עזוב לגמרי וכל הדור החדש הלך וגדל ללא תורה וללא התפתחות, – ואיש לא שם על לב לדאוג לצרכי החנוך, ואיש לא הוציא פרוטה כדי לחדש דבר־מה או אף לתקן דבר־מה בעניני החנוך…

בשבת תרנ“ז, בחודש סיון, כסו תולעים את כל הכרמים וגרמו להם הרבה נזקים. האכרים, שעד עתה לא ראו בעיניהם את המכה הזו, יראו לגורל כרמיהם, שלא יאבדו לגמרי. כשני חדשים היו האכרים וכל בני־ביתם עסוקים בלקיטת התולעים מעל הגפנים, ומאות ערבים וערביות עזרו להם, ומן הערים באו התלמידים והתלמידות של בתי הספר ללקוט ולעזור. פעמים שהיו עובדים בכרמים ארבע־עשרה שעות רצופות. בעצם הזמן הזה עברנו פעם דרך ראשון־לציון ליפו, לרגלי אותה העבודה עצמה, והנה לקראתנו תהלוכה כזו: להקת אנשים צעירים וכולם לבושים מעילים שחורים וכתנות לבנות, ופרחים בידיהם… אלה היו צעירי המושבה, חברי ה”תזמורת“, שהלכו להצטלם, וה”מנצח בנגינות" – היינן של היקב – בראשם…

ויותר ממה שהיתה נכרת הירידה בחייהם הפרטיים והכלליים של האכרים, היתה נכרת ביחוסם אל הפקידות…

היו ימים, והשם “פקיד” או “פקידות” העיר חמה, שׂנאה וגועל־נפש בלב כל אכר. היו ימים, שכל אכר היה שמח לשמוע שם פקידו מנואץ, היה משתוקק לשמוע בקורת זעומה על כל הליכות הפקידות, ולעתים קרובות היה שופך גם הוא – אמנם במסתרים – את שׂיחו ואת כעסו עליה. האכרים היו מתיחסים אל הפקידים באותו הבטול הפנימי וההכנעה החיצונית, המציינים את יחוסו של היהודי הגלותי לכל ה“גויים” – מציקיו ומעניו… מי שבקש את קרבתם של הפקידים או של הפקידות היה בזוי בעיני כל. גם ביאתו של ה“אב” (שייד) לא היתה מעוררת במושבה שום “סימני־כבוד” ו“סימני־שׂמחה” מצד האכרים.

ופתאם נשתנה היחס הזה: ההכנעה החיצונית נתמעטה, ולעומת זה גדלה העבדות הפנימית. פקיד או עוזר של פקיד, אם היה בא אל ביתו של אכר, היה האכר חושב את הדבר הזה לו לכבוד. עוזר הפקידות, אם היה משפיל את עצמו לצאת במחול עם אחת מבנות האכרים, היה נחשב הדבר לאושר גם לאב וגם לבת, והחתונה, שרבו בה האורחים־הפקידים, היתה משובחת. רוב האכרים החניפו לפקידים ולפקידות והשפילו את ערך עצמם בעיני האחרונים. ואיש לא בז להם בלבו…

בערב ראש־השנה התחילו לבוא אל בית הפקיד כדי לברכו ב“שנה טובה”… וכשבא ה“אב” שייד בשנת תרנ“ה לפקוד את המושבה, ערכו לו האכרים “פגישה” נהדרה, שלא עשו לו כמוה כל הימים. רוב בני־המושבה יצאו לקראתו, וה”תזמורת" בראשם, ואחר כך עמדה התזמורת עד שעה מאוחרת בלילה בחוץ, מתחת לחלונות ביתו, ונגנה “סירינאדה” לכבודו… ולא עוד, אלא כשהיו האכרים שומעים בקורת נמרצה על מעשי הפקידים, היו מעמידים פנים, כאילו נגעו בקודש הקדשים שלהם…

בשנת תרנ“ח כתב צעיר אחד מבני־רחובות דברים קשים אחדים נגד היינן ומעשׂיו ביקב. מיד נתקבל מכתב מאת פקידות היקב אל ועד המושבה רחובות לגלות את שם הכותב, ואם לאו תסבול כל המושבה. והשתדלו גם הרבה מ”עסקני" ראשון־לציון בדבר זה, עד שלבסוף כתב ועד המושבה מכתב אל מערכת “הצפירה”, שבה נדפסו דברי הצעיר, ובקש לגלות לו את שם הכותב…

באותה שנה נדפסה ב“הצפירה” שורת מכתבים על חיי המושבות בכלל ועל מעשי הפקידות בפרט. אלה היו הדברים הראשונים, שבהם נסו כותביהם להסיר את המסוה מעל מעשי הפקידות בלי שום “צרמוניות” יתרות. מהומה קמה במושבה ראשון־לציון: רצים יצאו מאת המושבה אל כל שאר המושבות ואספו חתימות ל“מחאה”, שערכו אכרי ראשון־לציון נגד אותו כותב… ומענין הדבר, שהרבה מחבריו של אותו כותב חתמו גם הם על ה“מחאה” מיראה; ויותר ממה שהיה מורא הפקידים עליהם, פחדו מפני חסידי הפקידים שבקהל האכרים…

ועוד פרט מענין מאד: ה“מחאה” נכתבה ונחתמה רק שנתים לפני קצה של הפקידות ה“נדיבית”: אחרי שנתים בא מאירסון וגלה את כל מעלליה, וכל האכרים שמחו אז לאידה…

בשנת תרנ“ו התחילה הפקידות לקחת מאת האכרים 3% מהכנסותיהם להוצאות־המושבה. הטובים שבמושבה שמחו לשנוי זה, בתקותם, שעל ידי כך יוכלו להתערב בהנהגת המוסדות הצבוריים; אבל תקוה זו נשארה מעל. בשנת תרנ”ח עלתה המכסה עד 5%, אבל בינתים רפתה שאיפתם של האכרים לקחת את גורל המוסדות בידיהם, וכמעט שלא נמצאו עוד אנשים שידרשו זכותם בכל תוקף.

אף בימי הירידה נמצאו אנשים מבין האכרים, שלבם כאב על השנוי לרעה במהלך רוחם של אחיהם. בין אלה נמצאו אחדים מן הנתמכים, שמהם יצאה האיניציאטיבה להתחיל בתשלומי החובות לנדיב. בשנת תרנ“ו הודיעו חמשה אכרים לפקידות, שיסלקו לה על חשבון חובותיהם 10% מהכנסתם השנתית, אבל המעשה הזה לא משך אחריו את לבם של שאר האכרים, והרבה מהם אף התרעמו על מעשי ה”משוגעים“… המסלקים המועטים מבין הנתמכים ומבין החפשיים נעשו, מעט־מעט, כעין “אופוזיציה” לכל שאר בני המושבה. ולאלה המועטים נלוו הצעירים מתושבי המושבה שלא היו אכרים. פעם אחת, כשחגגה כל המושבה את חג המשפחה של אחד מבית־הנדיב, הסתלק המעוט הזה באופן דמונסטרטיבי מקחת חלק בחגיגה, והפרוד בין שני המחנות נעשה גלוי. וכן היתה התזמורת לסלע המחלוקת בין הרוב ובין המעוט. המעוט טען, ש”אין שרים בשירים על לב רע"… על צד האמת נבראה ההתנגדות מטעמים עמוקים יותר, אלא שמצאה לה אמתלה בענין התזמורת. כל מי שהיה בעד החנופה לפקידות, היה בעד התזמורת, וכל מי שהיה נגד הפקידות היה נגד התזמורת. ההתפלגות במושבה הזכירה את “ימי אוסוביצקי”. וראוי הדבר להזכר, שאחדים מאלה שהיו אז במפלגת־הפקידות, נחשבו עליה גם עתה, ואחדים מן המתנגדים אז היו גם עתה ביניהם.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

ובעוד בני ראשון־לציון “שוקטים על שמריהם” ועוסקים ב“פוליטיקה הביתית” שלהם, נשמע פתאם רעם בגלגל, שהחריד את מנוחתם. יצא הקול, שהנדיב רוצה למשוך את ידיו מן המושבות…

בי“ד שבט שנת תרנ”ט בא הנדיב בפעם השניה לפקוד את המושבות ביהודה. מתוך דברי הנדיב שדבר הפעם, קשה היה לשפוט, שאמנם החליט למשוך את ידיו מן המושבות. אבל נקל היה להבין, שאילו תמורות ממשמשות ובאות. והדברים שדבר במקומות אחדים מלאים ענין, מפני שהם מפיצים אור על תכונתו של האיש הזה ועל יחוסו ל“ישובו ולאנשיו” ואף על אופיו של הקהל המקיף אותו.

כשבאו אכרי ראשון־לציון לברכו בבית הרופא, אשר סר שמה, אחרי בקורו ביקב, קבלם בסבר פנים יפות ובשמחה. אך פתאם התחיל להתרגז ופנה אל פקידיו ושאל אותם בפני האכרים: “האומר להם עתה?” – וקודם שהשיבו על שאלתו, קרא בהחלט: “אומר!” – פנה אל נבחרי האכרים ואמר להם: “דעו לכם, כי מן היום הזה והלאה לא אוסיף עוד לתמוך בכם. כבר הגעתם לאותו מצב, שאין לכם צורך בתמיכתי. ואל תחשבו, שפקידי גרמו לכך; רק ברצוני החלטתי כן, איני יכול עוד לתמוך בכם. מחיר הענבים גדול מאד ואת “ייננו” אין אנו יכולים למכור במקח השוה. איני יכול לשלם מאה ולקחת חמשים. נקוה, שהיין יוטב והקונים יתרבו, ואז יוטב מצבכם. עתה עבדו בחריצות והשתדלו לכלכל את נפשותיכם. אל תשימו תקותכם רק בענבים, בקשו מקורות חדשים לחיים, אל תבקשו מותרות, היו בפשטות ואל תצטרכו לבריות. יש לנו אחים עניים הרבה, הצריכים לעזרה. ראשון־לציון כבר קבלה דיה”.

וכשהתחיל אחד האכרים להמליץ על אחיו, ש“הפכו מדבר שמם לגן־עדן”, שסע אותו הנדיב בדברים ואמר: “כן, הודות לעמל פקידי”…

כשראה בפתח־תקוה ערבים עובדים בשדה, כעס ושאל את פקידו. “מפני מה עובדים פה ערבים ולא עברים?” והפקיד השיב: “העברים בקשו ללכת ולראות את פניך, ואקח ערבים במקומם” – וכחשו של הפקיד עמד לו, ואיש לא מחה נגד דבריו הכוזבים.

וכששאל בעקרון את מנהלת בית־הספר, אם שומעים תלמידיה צרפתית, והיא השיבה לו: “בית הספר הוא עברי ולא צרפתי”, הלל אותה הנדיב על דבריה ואיש לא מחה גם נגדם.

ולבני־רחובות אמר, כי בשביל שהם מאמינים עזר להם האלהים ולא הביאם לידי מתנת בשר־ודם…

וכשעלה על גבעת המושבה הביע את ברכתו, כי לכשיבוא בפעם השניה תהא כל הדרך בין המושבות בידי היהודים.

ועוד פעם שב לראשון־לציון, וביום השבת דרש בבית־הכנסת והטיף “מוסר השכל” לכל הנאספים, וגם מחה נגד ה“מגבעות” שראה בעלית הנשים. ובמוצאי־שבת אסף אל “בית־העם” רק את אכרי ראשון־לציון ודבר אליהם דברים קשים, אף הודיע את החלטתו להוריד ירידה גדולה את מחיר הענבים…

אז קמה מהומה ומבוכה במושבה. “שתדלנים” הלכו אל הנדיב, וראש המושבה של “רחובות” שנשא חן בעיני הנדיב, כמיסד ה“כרמל”, התחנן לפניו על אחיו המסכנים. וסוף סוף הסכים רוטשילד להוריד את המחירים באופן הדרגתי ולא בבת אחת.

־ ־ ־ ־ ־ ־

ומאז התחילה התקופה של ירידת מחירי הענבים… אבל יחד עם הירידה החמרית התחילה העליה הרוחנית…

בסוף שנת תרנ“ט יצא עוד פעם הקול, שהנדיב מושך את ידיו מן המושבות. בואו של מר מאירסון לבקר את הישוב הוסיף תוקף לשמועה זו, ובתחלת שנת תרס”א נעשה הדבר ברור ומוחלט: המושבות עוברות לרשות יק"א, מבלי שהן יודעות מזה ומבלי ששאלו אותן…


 

י. ביל"ו

 

1


בשנת תרמ“א עברה רוח חדשה על חלק מצעירי היהודים בגולה, וחמש מאות איש מכל תפוצות רוסיה התקבצו והרימו דגל כחול־לבן ועליו כתבו: “בית יעקב לכו ונלכה!” הזקנים וה”אנשים המנוסים" רפו את ידיהם, לאמור: לאן תלכו? הארץ שוממה; בידויים צמאי־דם משוטטים בה; ממשלתה ממשלת־רשע. ורבים מן הצעירים אמנם נפל לבם עליהם. אבל המעטים לא פנו לדברי הקטגורים. מה להם שממה, מה להם בידויים ומה להם ממשלת רשע – הם רוצים לתת את נפשם לעם ולארץ! אל עיר החוף, אשר על הים השחור, באו רק כמאה איש, וחבריהם, שנשארו מאחוריהם, אמרו להם: לכו אתם להיות חלוץ המחנה ואנחנו נהיה המאסף; את כל העם נקים לעזרתכם. ויאמינו המעטים לרבים, וישקו לחבריהם וילכו. ואל עיר החוף באו קרוביהם ואוהביהם ויפלו על צואריהם ויבכו: למה לכם למות במדבר? ושוב לא קמה הרוח ברבים, ורק ארבעים איש אטמו את אזניהם, עצמו את עיניהם וירדו אל האניה. והנשארים שוב נשבעו להם שבועת אמון. ובקושטא נפלג המחנה הקטן לשנים: החלק האחד נשאר בבירת תורכיה לבקש מאת הממשלה אדמה להתישבות חמש מאות החברים, והחלק השני הלך לתקוע את דגל ביל"ו על אדמת האבות.

ובי“ט בתמוז תרמ”ב דרכו רגליהם של ראשוני ביל“ו על אדמת־הקודש. הלבבות היו מלאים תקוות, אבל המציאות היתה זעומה ואכזרית. פגשו אותם: שוטר ערבי־תורכי וסרסור עברי שלטשו עין אל כיסם הדל; חום שמש־תמוז לוהט שהכה על ראשיהם; ערבה שׂרופה לאחרי קציר השׂדות ושממון. אדם קרוב לא היה בארץ. ושאלה קשה, מרה ומטרידה עמדה פתאום לפניהם: “מה נאכל?… " המושבות טרם היו. בראשון־לציון ובפתח־תקוה נאבקו אילו עשרות אנשים עם מר המות והיו מחוסרי לחם. בפרדסים שביפו היה שׂכר יומו של פועל, חלף אחת־עשׂרה שעות של עבודה, שלשה גרוש ליום. היתה רק דרך אחת: למקוה־ישראל. ובראש בית־הספר והחוה במקוה־ישראל עמד אז איש יהודי צרפתי, שהיה עוין את היהודים ממזרח אירופה והתיחס בלעג אל חובבי ציון שבאו אל הארץ להחיותה ולהיות בה לאכרים עובדי אדמה. וכשבאו אנשי ביל”ו לבקש עבודה, חמד לו לצון וילעג: מה העבודה הזאת לכם? האתם תרימו את המעדר, אם אתם תורידוהו אל האדמה? הכערבים, לעבדים, תדמו? וכשהפצירו בו הבילו”יים מאד, החליט לנסותם שבועים. ורק אחר כך, לאחר שיוכח כי יעמדו בנסיון, יקבע להם את שׂכרם.

העבודה היתה קשה. באת ובמעדר. מן שש שעות בבוקר ועד שש שעות בערב, בהפסקה של שעה לארוחת־הצהרים. והימים ימי קיץ. האדמה כברזל. השמש אש בוערת. ועל גבם משגיח ערבי, עבדול־עזיז שמו, דופק בהם. עברו שבועים. הבחורים עמדו בנסיון, והמנהל קבע להם שכר עבודתם: חמשה גרוש ליום. אבל העבודה נתנה רק לשנים־עשר איש, ובשכר זה התפרנסו כל בני החבורה.

ומן החברים בקושטא אין בשׂורה. ומן החברים, שנשארו במאסף, אין קול. בודדים נשארו.

והימים הלכו הלוך ורע. התחילו תוקפות הקדחת ומחלת העינים. ועם בוא המחלות רבה המצוקה, ויגזרו על התה ועל הטבק. התחילו הבגדים והנעלים להקרע ואין במה לקנות חדשים. עברו שבועות, עברו חדשים, והחיים הולכים וקשים מיום ליום.

ויום אחד, והנה שמש של תקוה זרחה. מנהל בית־הספר נסע לחוץ־לארץ, ולמקוה־ישׂראל בא מיסדה – קרל נטר, איש בעל סבר פנים מלאים חן ואורה. ודבריו חמים ומלבבים, ועיניו ספוגות חבה והשתתפות נפשית. ראו אותו הבילו“יים ותחי נפשם. הנה בשר מבשרם. איש יהודי חולם את חלומה של שיבת־ציון. והאיש ראה את עמלם ואת סבלם וינחמם: יש תקוה ויש אחרית למפעלכם. הוא גרש את המשגיח הערבי, ויקרא לבילו”יים לעבוד חפשים לנפשם, גם הזמין לעבודה את כל החבורה כולה. היתה הרוָחה.

ונטר התחיל לבנות בית לבילו"יים, וימסור להם לחפור את היסוד. ותגדל השמחה. יסוד לביתם הם חופרים! ובאותו יום התנדבו לעבודה חמש־עשרה שעות. כמטורפים עבדו, עד כלות כל הכח. ולמחרת מנו שלשה בעלי־מום: האחד גיד ידו נתפקע, השני חלה מחלת־לב, והשלישי הצטנן וחלה בריבמטיזמוס, אבל מה להם מומים, ומה מחלות – הנה הם בונים את ביתם הראשון על אדמת אבותיהם. וגם אדמה הובטחה להם. ועל האדמה יטעו כרמים, גפן ותאנה – כל ברכת הארץ. ובגרנם חטים ושעורים ושומשמין.

והנה… שבר על שבר! קרל נטר חלה, מת ונקבר באדמה זו, אשר כה אהב!

והמנהל חזר למקומו. ועל פניו צחוק הלעג המר: מה לכם בית ומה לכם קרקע? הבלים. דמיונות. והם חוזרים אל העבודה היומית. וחוזר גם המשגיח, עבדול־עזיז, והפעם כבדה היד: לא שכר־יום קבוע לעבודה, כי אם שכר לפי שומא. והשמאי – אותו המשגיח עצמו, עבדול־עזיז. חמשה לא עמדו בנסיון החדש, וישקו לחבריהם, ויחזרו בדרך אשר באו בה. ועשרים דבקו אל ארצם וישארו בה.


 

2

אחד ממיסדי ראשון־לציון, יוסף פינברג, הלך לפאריס והצליח להטות את לב “הנדיב הידוע”, הברון אדמונד רוטשילד, להחיש עזרה למושבה החדשה. וזכות מכתביו של המנוח נטר עמדה לבילו“יים ונזכרו גם הם לטובה. ביום בהיר אחד הודיעם מנהל מקוה־ישראל, כי קבל פקודה לשלחם לראשון, לבנות שם שלשה בתים בשבילם ולספחם אל הנחלה. ותגדל השׂמחה. ובחורף תרמ”ג עלו הבלו“יים ל”ראשון" ופיהם מלא רנה.

חלק מבני ראשון פגשו את חבריהם החדשים בשׂמחה וקוו להבנות מהם בחייהם הצבוריים, וחלק הביטו אליהם בזעם, כי היו בעיניהם כמסיגי גבול. והבילו"יים התחילו את עבודתם במושבה בכחות מחודשים. המחרשה, אשר קוו לה, לא ניתנה להם אמנם, ואף הקרקע, שאליה נשׂאו את עיניהם, לא הוקצבה להם. הם נשלחו לחפירת היסודות של הבנינים החדשים ולחפירת הבאר. אבל מן הבתים החדשים יהיו שלשה להם, והבתים – ראשית התנחלותם על הקרקע. והאמונה והתקוה גברו. והבאר – העבודה בבאר נתנה להם אושר לאין קץ. כאבותיהם הקדמונים, בימים הראשונים ליצירה, חופרים אף הם באר לבקש מים! ועם כל בוקר, ועם כל ערב, חכו בכליון עינים לרגע אשר יוכלו לבשר: “מצאנו מים!”…

ובאו ימים טובים. העבודה קשה, אמנם, מפרכת את הגוף וגם סכנה בה לבלתי רגילים ומנוסים. אבל טובים הם ימי העבודה הללו, ימי ההתאמצות והתקוה, ומה ערֵבים הם הערבים – ערבי שירה, ערבי געגועים, ערבים של כלות־הנפש. והרי יהודה, הצופים אליהם מרחוק, – מבעד לצעיף התכלת המלא רז, יומם, ומבעד לצללי הסוד העבים, לילה – עדים היו לשמחתם ששמחו לכל סל של חול־בשׂורה, אשר הוציאו מבטן האדמה, ולעליצותם עם כל שיר־תקוה, שדלו מעומק נפשם. ובימי השבתות, בימות המנוחה, היו הולכים דרך החולות אל שׂפת הים ומתרפקים על החול הלוהט ועל המים המקררים. אל העין יגונב אז תורן של אניה השטה למרחקים, והלב מתמלא געגועים אל מעבר־לימים עם השתוקקות חזקה אל אלה, אשר נשארו שם…

ושוב שבר. ה“עין הצופיה” שבמקוה־ישראל אינה נמה. נגמרו שלשת הבתים ונחלקו לשלש משפחות מבני המושבה. ולהם, לעשרים הבילו“יים נתן חדר אחד. נעלם חזון־הנחלה. האכרים עבדו איש איש את שׂדהו; איש איש עבד את חלקו וחלם על נירו את חלום עתידו – ורק עשרים האיש מבני ביל”ו לא חלק להם ולא נחלה. האלהים הסתיר את פניו מהם. מדוע?…

ושוב בא גואל מפאריס, ר' מרדכי ארלנגר. וירא את מצב המושבה הקשה, וירא את מצוקת ביל“ו, וילך לפאריס לבקש עזרה למושבה ואדמה לבני ביל”ו. אבל בפאריס סכלו את עצתו: העזרה למושבה נתנה, אבל האדמה לבני ביל"ו לא נתנה. אז שבו אל העבודה במקוה־ישראל, ורק מתי מספר נשארו במושבה, ויקשרו את גורלם בגורלה לנצח.

במקוה־ישׂראל נתקבלו הבילו“יים בפנים נזעמים. המנהל חרפם וגדפם: נרפים אתם, עצלים! ויאמר לנסותם בנסיון קשה חדש, כי ימאסו בעבודתם לנצח, וישלחם לנקות את בתי־המחראות. אבל הביל”ויים עמדו גם בנסיון הזה, כי החליטו בנפשם לא להתיאש מתקות־הקרקע, שזרחה להם פעם במקום הזה. כל היום עסקו בעבודה הבזויה, ועם כתם של עלבון בנפשם חזרו בערב אל מעונם, והחלטה מפורשת בלבם, לשוב למחרתו לעבודה זו… עם קשה־עורף! אז קם המנהל והודיעם דברים ברורים: איני רוצה בכם, לכו לכם, אין לכם תקוה ואין לכם נחלה בארץ. והחסד האחרון אשר נכון הוא לעשות עמהם הוא, לתת להם להוצאות־הדרך לאמריקה.

ויטכסו עצה: מה לעשות? לאמריקה?… והתקוה, אשר לה נתנו את חייהם? ותקות העם?!… לא! הם סבלו עד כה והם יוסיפו לסבול. את הארץ לא יעזבו, ויהי מה. ושוב נמצאו ביניהם חמשה, שרוחם לא עמדה בהם. וישקו לחבריהם וילכו לאמריקה. והנשארים נשארו במקוה־ישראל על אף כל המעצורים. ורק כשעלו בפסח לירושלים להשתטח על קברי האבות ולבכות על חורבות העבר, סגר מנהל מקוה־ישראל את השערים בפניהם ולא נתנם עוד לשוב.


 

3

בימים ההם היה בירושלים איש חכם, הוגה דעות עמוקות וסופר מהיר, ולבו ונפשו נתונים לרעיון הישוב, ושם האיש רבי יחיאל מיכל פינס. וישמע את שם אנשי ביל“ו, ויקחו את נפשו שבי ויאהבם, ויהיו כחידה בעיניו. פעם שמע את תהלתם: נותנים הם את נפשם על מזבח אהבתם לארצם; ופעם שמע את תָהֳלתם: מופקרים הם, וכל קודש – צחוק להם. והאיש תמים היה עם מטרת העבר, וילך לראות בעיניו את האנשים החדשים והמוזרים הללו, וירא את ענים ואת סבלם, וישמע את חלומותיהם ואת הגות־רוחם, וישם לו למטרה קדושה להעמידם על הקרקע. ולמן היום ההוא היו לו בני ביל”ו לבנים, והוא היה להם לאב.

רחוק מעיר, רחוק מן המושבות הראשונות, רחוק מדרך המלך, בין כפרים ערביים רבים וחזקים, היתה נחלת־שדה לקונסול הצרפתי ביפו, והנחלה רובה אבני־טרשים, עזובה ושוממה מאדם. וישם ר' יחיאל מיכל פינס את עינו בנחלה זו, כי קסם של “קונסול” היה עליה, שהבטיח לתת רשיונות לבנין בתים, וקבלת רשיון כזה בתורכיה קשה היתה כקריעת ים־סוף. ואחרי עמל רב, ואחרי תעמולה במזרח ובמערב אירופה, הצליח לקנות את הנחלה ולהעמידה לרשות אנשי ביל"ו.

ובכ“ה כסלו לשנת תרמ”ה, ביום הראשון לחג החשמונאים, יצאו ברגל מיפו שרידי הפליטה של ביל“ו, מנין אנשים, לעלות על אדמתם. שלשה חמורים נושאי צידה וכלים הלכו לפניהם. בלילה באו ראשונה־לציון, וישלחו שנים מהם ללכת לפניהם, וכל ה”מחנה" נשאר ללון בראשון. ובטרם עלה השחר קמו גם אלה וילכו לדרכם. כאור הבוקר באו אל מחוז חפצם. והשנים, אשר הקדימו לבוא, יצאו לקראתם בלחם ומים, שרים ויורים לכבודם באויר. ויעלו כולם אל נחלתם בשירה וזמרה, ויאחזו בה.

מנין המתישבים מצאו לפניהם גבעות חול וסלעים חרבים ושוממים. חלקת־השדה, המסוגלה לתבואה, היתה עדיין בידי החוכרים השכנים. ועל אחת הגבעות השוממות מצאו בית־עץ קטן. הרכוש, אשר הביאו עמהם משלהם, היה: חמור אחד, רובה אחד, תשעה מעדרים ועשרים ואחד וחצי נפוליון זהב.

– זוהי אדמתנו, – קראו בעליצות, וישבעו לה שבועת־אמונים לעולמים.

המעשה הראשון היה בנין אורוה לחמור. את בית־העצים אשר מצאו, כסו במחצלות ויעשו בו מקומות למשכב לאורך ולרוחב. אחרי כן חפרו ויבנו תנור באדמה לאפות בו לחם. ששה ימים עבדו כולם בתנור. חפרו בור בעומק של שלשה מטרים מעוקבים, בצדו האחד חפרו מערה, מטר אחד ארכה ושמונים סנטימטר רחבה, ועל הבור התקינו גג קרשים להגן בפני הגשמים. בזה נגמר סדר משק־הבית. אז שמו את פניהם למשק השדה. שדה החרישה היה עדיין בידי הערבים. ולו היה בידם הם, במה יחרשוהו? בחמור האחד? והחמור עסוק ב“עבודות צבוריות” – בהובלת צרכי מזון מראשון־לציון. ויבחרו בשתי גבעות והחליטו לנטוע עליהן נטיעות־גפנים, כי כבר התמחו בעבודה זו במקוה־ישראל. ויקראו לגבעות: לאחת – “משה” ולשניה – “יהודית”. ויאמרו לנטוע על האחת גפנים והשניה תהי מוקדשת לגורן. גמרו ויעשו. ויעלו ההרה, איש איש מעדרו על שכמו, ויחפרו בורות ויטעו את הזמורה הראשונה על שם ר' יחיאל מיכל פינס ואחריה הזמורות על שם שאר עוזריהם ועל שם ביל"ו.

חיי העבודה והמלחמה של גדרה התחילו.

והחיים היו מסודרים באופן שתופי. במשך השבוע היה כל אחד עסוק יום אחד בעבודות צבוריות, יום אחד בבשול ובאפיה, ובלילה של אותו היום בשמירה, וארבעה ימים בכרמים. בחורף הראשון נטעו עשׂרת אלפים גפנים.

הבית לא נתן מחסה בטוח. הגשמים דלפו אל תוכו, והרוח נשבה מכל עבר. הלחם, שנאפה בתנור, הבור, היה לעתים קרובות “חי”… המים – מי־גשמים, כי באר הכפר השכן, שממנה הובטחו להם מים, שבתה בחורף. העבודה בחציבת בורות באדמת הטרשים היתה קשה מאד, והשכנים התחילו להֵרָגן ולאיים על האורחים “מסיגי־הגבול”.

אבל מה התלאות האלה לעומת ה“עבר” במקוה־ישראל ולעומת העתיד בגדרה הבנויה?… וישׂמחו ויגילו. ואחרי יום ארוך של עבודה קשה היו בוקעים ועולים בלילות מתוך בית־הקרשים קולות של שיר… והקולות גועו בתוך הגבעות החרבות והשוממות, והפלחים השכנים ראו את האנשים הללו, החופרים את בורותיהם בגבעת הסלעים, בתוך הסביבה הזרה והרחוקה, ושרים את שיריהם בלילות ופחד לא ידעו, ויהיו כחידה בעיניהם. ולא ידעו אם שליחי השׂטן הם אלה, או שליחי הנביא?…

אך עם כל סבלם הרב וקדוש־חייהם קמו לביל“ו הרבה מתנגדים בין חובבי־ציון ברוסיה ובסביבת הנדיב בפאריס, שאמרו עליהם כי אינם שומרים את מסורת־האבות. באספת קטוביץ הידועה היו אנשים אשר אמרו: ביל”ו להד“מ (לא היו דברים מעולם), לא היו ולא נבראו, אלא משל היו. אך ר' י. מ. פינס השתדל אז להוכיח “על פי השכל”, כי כיון שהבילו”יים אוכלים, ולו גם לחם קלוקל, ושותים, ולו גם מי רפש, סימן שבשׂר ודם הם וחיים הם… ולאחר אספת קטוביץ בא שליח מטעם חובבי־ציון אל הארץ, ובהוָכחו, כי הבילו“יים אמנם חיים וקיימים, יעץ להוציאם מגדרה ולהפיצם בין אכרי פתח־תקוה. אבל בני גדרה מאנו ל”חדול מהיות“, והחליטו לא לזוז ממקומם, והרימ”פ ור' משה ליב לילינבלום והד"ר פינסקר אהבו את חבר הבחורים הגבורים, אשר על גבעת גדרה, ויעזרו להם ויתמכו בהם עד יעבור זעם.

הגיע החורף של שנת תרמ“ו. מלאה שנה מאז דרכו רגלי ביל”ו על אדמתם. בא כחם של חובבי־ציון ביפו, מר מויאל, אהב את בני גדרה, ועמל והתאמץ בכל כוחותיו להמציא להם את האפשרות לעבד את שדותיהם, אשר הוציאו מידי חוכריהם, גם קנה להם סוסים, מחרשות וזריעה. רוח חדשה לבשה אז את גדרה. גבולותיה התרחבו. שנים מן החברים הביאו את ארוסותיהם, ויבנו את ביתם. לכל זוג הוקצה “תא מיוחד”. את הפרוזדור לבית הרחיבו ויעשוהו מקום לזוג אחד; את לול התרנגולות, שבנו בבואם, נקו ושפרו והקדישוהו בית לזוג השני. את הזוגות סדרו, אבל כיצד לסדר את הסוסים? זו היתה שאלה חמורה. אורוָה לא היתה להם, ובלי אורוה אין סוסים, ובלי סוסים אין חרישה. ולבנין אורוה אין כסף, ואין רשיון. ההבטחה של הקונסול הצרפתי היתה הבטחת־שוא. ובכן החליטו לבנות אורוה ארעית באיסור. יום אחד יצאו כל בני גדרה ויחפרו בור עמוק באדמה, ארכו כ"ה מטר ורחבו חמשה, ויכסוהו מלמעלה בקרשים ויקראו לבנין הזה “אורוה”. ועוד מסדרון עשו בצד האורוה להיות מעון לשומר הסוסים. וגם עליה הקימו על הגג להיות תא למשפחה שלישית.

ובני הכפר השכן “קטרה”, חרה אפם על אשר לא החכירו להם בני גדרה את אדמתם גם השנה, וישמרו להם עברתם. וילכו לעזה ויביאו עמם חיילים, ויהרסו לאור היום את האורוה. והפלחים התפארו כי עוד ידם נטויה להרוס את כל הבנינים וגם את התנור… שליחי גדרה מהרו ליפו, למויאל. הבשורה הרעה מחצה את לב האיש הטוב, אבל ידו קצרה מהושיע. הוא חזק את לב הגדרתיים לעמוד בפני הפלחים, בבואם להרוס את בניניהם, והגיש קובלנה לממשלה באמצעות הקונסול הצרפתי.

ושיך הכפר הזעיק את כל פלחיו, ויצאו חוצץ על גדרה למלא אחר איומם. אבל קומץ הגדרתיים, ששני רובים בידם וערמה של אבנים לצדם, עמדו על נפשם ועל רכושם, וילחמו בעוז רוח ובגבורה נפלאה, ויגרשו את המתנפלים בבושת־פנים. ויפול לב הפלחים עליהם ויחשבו: אכן, שליחי הנביא הם האנשים הללו; וגם הקובלנה של מויאל פעלה, ולפלחים נרמז מעזה לא לנגוע בגדרתיים לרע.

ואנשי הכפר, אשר רבו את בני גדרה, חדלו מתת להם מים מבארם, והיו אלה מוכרחים לנדוד לכפר הרחוק “בשיד” להביא מים משם. ובחורים מן הכפר הערבי היו אורבים לגדרתיים, בעברם יחידים בדרך למושבה, להתנפל עליהם. פעם אחת מצאו את אחד ממיסדיה, את המנוח ר' יעקב חזנוב, יחידי, בבואו מיפו, ויתנפלו עליו ויאחזו בו וישליכוהו אל תוך סבכי הצבר לבין הקוצים, ויהי כפשׂע בינו ובין המות. אבל לב הגדרתיים לא נפל עליהם, וישובו ויבנו את האורוָה ויכסוה הפעם בגג של רעפים, בנין ממש, שאין עוד הרשות להרסו, ולבהמתם היתה הרוָחה. באותו החורף זרעו הגדרתיים כמעט את כל אדמתם חטים ושעורים.

אבל השכנים הוסיפו להציק למושבה. פעם, באחת השבתות, כשמנין הגדרתיים עמד להתפלל, התנפלו השכנים על העדר ויגזלו ממנו שתי פרות. ויעשו המתפללים6 את שבתם חול, וירכבו על סוסיהם, וירדפו אחרי השודדים, וישׂיגום, וילחמו בהם ואף גברה ידם עליהם, ויצילו את בהמתם. ופעם, בשעת עבודה, התנפלו פלחים, חבורה שלמה, על אחד הגדרתיים בשׂדה, הכוהו, הרבים את האחד, ויקחו את סוסו. ויעמדו כל בני המושבה וירדפו אחרי השודדים וגם השׂיגום, את הסוס לקחו חזרה וגם אחד מהשודדים נתפס והובא חי אל המושבה על מנת למסרו לרשות. הנצחון הזה המיט על המושבה רעה רבה. בחצות הלילה התנפלו כל אנשי הכפר מזוינים ברובים, באלות ובאבנים לשחרר את השבוי ולנקום את נקמת חרפתם. ותהי מבוכה ומהומה במושבה. באותו לילה לן במושבה גם רבי יחיאל מיכל פינס ויחרדו כולם לשלומו. ויסגרו על האורח ועל שתי הנשים, והגברים עמדו פנים אל פני המתנפלים להגן על היקר והקדוש להם. בידיהם היו רובים אחדים, והם הצליחו להדוף את המתנפלים אחור. ויסוגו המתנפלים וילכו מסביב ויתנפלו מן הצד השני. ושוב הבריחום הגדרתיים. ככה נמשכה המלחמה כל הלילה עד אור הבוקר. בני גדרה ראו אז, כי אל קהל המתנפלים הולכים ונוספים אנשים עוד ועוד, אבל לבם לא נפל עליהם: “טוב לנו לנפול עד אחד במלחמה, מהיות לבוז וללעג לשכנינו”, ושנים מן הגדרתיים שמו נפשם בכפם ויצאו רוכבים על סוסיהם ויחצו בין האורבים להם וידהרו, האחד לעקרון והאחד לראשון, לבקש עזרה, וכעבור שעות מספר באו ארבעים רוכבים מזוינים מראשון ומעקרון להצלת גדרה. בחצות הלילה התחילה שוב התקפה קשה בכחות כפולים. גם כחות המושבה היו כפולים ומשולשים וגם הנשים עזרו במלחמה, מלאו את הרובים ואספו אבנים, ושוב נמשכה המלחמה עד אור הבוקר. אז באו חילים מיפו ומעזה, והמתנפלים ברחו בשבעה דרכים.



  1. “שוטל” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  2. “קברה” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  3. “המופרסמת” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  4. כנראה צריך להיות תרנ“א – הערת פב”י.  ↩

  5. “הפקיודת” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  6. “המתנפלים” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות