רקע
משה סמילנסקי
יג. הם באו!
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

כ“ט חשון תרע”ח. שלש שנים רצופות הייתי צופה בלילות כלפי הים: האין אורות החשמל של אניותיהם מבשׂרות את יום בואם?…

שלש שנים רצופות הייתי משכים בוקר, בוקר ויוצא אל הגבעה הנשׂאה שבקצה מושבתנו ומסתכל אל הדרום: האין דמות פרשים מופיעה מעל הגבעה?

שלש שנים רצופות חכינו מתוך תוחלת ממושכה לאותו היום.

וערב אותו היום היינו כנבוכים. אור וחושך שמשו בערבוביה. מן ההרים הרעישו רעמי התותחים את אזנינו. גדרה אחוזה אש מסביב. העין החדה בוחנת מעל הגבעות הרחוקות דמות פרשים… פרשי האנגלים… ומן הצפון… פקודה באה מן הקומנדנט של יפו לשלוח לו שני זוגות סוסים “שוכרה” – פירושה: ללא שכר –… המודיר של רמלה תובע בפה את הבקשיש האחרון: חמש מאות פרנק זהב, שכר העלמת עין מפקודת הרשות, הדורשת מאה וחמשים שׂקי סוכר, – דבר שאינו במציאות במושבה. – ובתוך המושבה מתהלכים אנשי־צבא תורכים, אשר פניהם השחירו מרעב, והם תובעים מעדרים לחפירות־הגנה… ומעל הגבעות, משני עברי המושבה, מריקים התותחים אש כלפי הדרום.

השמש באה. נשתתקו התותחים. על הגבעות התרכזו המון אנשי צבא תורכים. היתבצרו פה? היוסיפו לעמוד כאן? הירדו אל המושבה? הלבבות מלאים רגשי פחד ובהלה.  

חברי הועד יושבים ומטכסים עצה עד שעה מאוחרת בלילה. אחרי כן מתפזרים איש איש לאהלו. על פניהם פחד ובלבם דמדומי תקוה…

לפני עלות השחר קמתי ואלך אל הפרדס. ברחובות המושבה מתהלכים מתי מספר. פניהם מביעים התעוררות, ובעיניהם שאלה: “שומר מה מליל?” ומסביב למושבה, בכל המרחב, השלכה דומית מות. אין קול ואין קשב ואין דמות בן־אדם… הצבא התורכי יצא את המושבה בלילה. שקטים, מדוכאים עברו החיילים, ותו האסון על מצחיהם. עברו לבלי שוב עוד. ורגלי האנגלים טרם תיראינה.

ליד שער הפרדס עמדה קבוצת פלחים. הם שואלים לתפוחי־זהב. מה להם ולאלה? מיום שהתחילה מנוסת הבהלה של מחנה התורכים חדלו סוחרי התפוחים מבוא אל המושבה. בשביל מי הם קונים היום?… הפלחים היו שכנינו, בני זרנוקה.

– “למה לכם תפוחי הזהב – העוד צבא תורכי אצלכם?”

– “לא, חוַג’ה, אינגליז”…

אנגלים?… בזרנוקה?… על גבול המושבה?… האין זה חלום?… האין זה המשך לליל־נדודי?…

עודני מהרהר בלבי, ועל הגבעה, מאחורי הכרמים, מפאת מערב, נראו שלשה רוכבים…

– מי הם אלה?… – קראתי בחרדה.

– אלה הם… האנגלים… – עונה הפלח בקול קר ושקט.

“הנה הם!”…

אני רץ אל המושבה בצעדים מהירים, והלב דופק ורועד…

מה הדבר הרשום על פני?… העוברים על פני נעצרים, נצבים במקומם ומבטיהם שואלים: מה קרה?

– הם באים!… הם באים!… מהרו־נא לקרוא את חברי הועד… הנה האנגלים באים אל המושבה.  

כך אני מפקד על ימין ועל שמאל, מבלי להעצר בדרכי… אזני סופגות גניחה של בכי, צחוק היסטרי וסתם קולות חרדים…

– לאן אתה רץ?… – קורא קול אחרי. ואמנם: לאן אני רץ?… עמדתי והבטתי בתמהון אל העומדים מסביב. למה כה נשתנו פניהם?… מה שנה אותם? ערבוביה של צחוק ובכי שנתה כל פנים עד בלי הכירם.

ופתאם אני מרגיש, כי דבר־מה שם מחנק לגרוני. עיני מתחלחלות… ושוב אנכי רץ הלאה, לביתי…

־ ־ ־ ־ ־

בבית הועד יושבים כבר חברים באספה. פקודה יוצאת: לא להקהל ברחובות, לא לעמוד על הגבעות. אולם המשמעת נסתלקה. זקן ונער, נשים וטף כסו את פני הרחובות. ומעל הגבעות נשקפים פה ושם ראשי אנשים…

– פף… פף… – מרעישה יריה פתאומית את האויר… ושוב יריה… ושוב…

– פרש תורכי יורה!… – נשמע קול פחדים, והקהל שברחוב נרתע לאחור ומתכנס אל הבתים…

פרש תורכי יחידי עבר ברחוב המושבה, ראה מעל הגבעות את פרשי האנגלים וייר בהם… אחרון התורכים ברחובות… והלב נתכווץ רגע למראהו…

ועוד זה האחרון לתורכים טרם נבלע בתוך חלל המרחק, ומן הגבעה המערבית התחילו לרדת אל המושבה ראשוני־האנגלים…

־ ־ ־ ־ ־

העמק הרחב, שבין המושבה ובין זרנוקה, זה העמק ההולך ונמשך עד כפר יבנה, מכוסה כולו גדודים מרובעים של פרשים, ולפניהם וביניהם ואחריהם אוטומובילים… ועל הגבעה הנשאה, ממערב למושבה, עומדת בטריה אנגלית וממטירה אש על התורכים שבסביבת רמלה. כל יריה ויריה מחרידה את האויר ומחרישה את האזנים. ובני המושבה – אין סמן של פחד על פניהם, ובעיניהם – זיקי תקוה. האם כה מהרה האזן להתרגל למוסיקה החדשה הזאת? או מוסיקה הרמונית אחרת, המתרחשת בתוך הלבבות פנימה, מנעימה ומשקיטה את הראשונה? גם הפצצות הראשונות של התורכים, אשר נפלו במזרחה של המושבה, לא הפריעו את ההרמוניה שבנפש… בשויון לב הביטו אל השראפנל המתפוצץ באויר… אבל הפצצות נותנות את אותותיהן, אותות־דם: שני אוסטרלים נהרגו על יד היקב, ושנים נפצעו ליד אחד מבתי המושבה… גם אשה אחת תימנית נפצעה ובבתים אחדים חלו סמני־הרס קלים… הבתים שבמזרח המושבה מתחילים להתרוקן… אבות ואמהות נושאים את ילדיהם לקול זמזום הפצצות המתפוצצות באויר… אבל גם מבטיהם של אלה, כשהם נפגשים זה בזה, מתנוצצים מתוך שמחה ותקוה. מה תקותם?…

־ ־ ־ ־ ־

בבית המלון יושבת קבוצה של קצינים הסועדים את לבם ומסביב להם עומדת חבורה של בני המושבה. פניהם של כל המסובים מפיקים אושר. הראשונים שרויים ברצון על כי זכו, אחרי נדודים במדבר, לצל של קורה, לשלחן מכוסה מפה לבנה ולתבשיל טרי וחם, שהוצא זה עכשיו מתוך התנור… והאחרונים?… לבם כאילו צר מהכיל את אשרם… הראשונים מפטפטים בקול רם ועליז, והאחרונים שותקים כאלמים… רשות הדבור נתנה הפעם רק ללב ולא לפה…

והקולונל, הראש והראשון במסיבה, מרים כוס לחיי המושבה, ומספר:

“עם האוסטרלים, העם הצעיר בלאומים, מאושר להלחם לשחרורו של העם העתיק ביותר בעולם”…  

רעש של קולות “הידד” מחריד את חלל האולם… פעמי משיח…

־ ־ ־ ־ ־

באחד הפרדסים יושב על הארץ פרש אוסטרלי ומספר אף הוא. מעם עדר הכבשׂים שלו התנדב אל הצבא אשר הלך לכבוש את פלשתינה. בעודנו נער עם נערי בית־הספר למד את הביבל וידע כי ארץ הביבל נלקחה מעַם הביבל, וכי נתונה היא בעול השלטון של התורכים. כל ימיו חלם: מי יתנהו בין אלה שיחזירו את העטרה ליושנה. וכשפרצה המלחמה העולמית, והעם האוסטרלי נקרא להתנדבות ונשי האוסטרלים אספו כסף למלחמה הפלשתינאית, שלח אף הוא את ידו לחרב, ואמו ואחותו ברכו אותו על דרכו ותאמרנה: לך ועזרת להחזיר את המולדת לעם האחד השרוי בעולם בלי מולדת… שמו: Sid Scherason.

ובכל זאת אין השמחה במעוני…

מתהלך אנכי בין קבוצות הפרשים והתותחנים, ומסתכל בפניהם. מבקש אנכי ביניהם פני אנשים קרובים, אשר אתגעגע אליהם, ואולם מצוא לא אמצא כאלה. את אזני אטה להקשיב לכל הגה היורד מעל שׂפתותיהם של הלוחמים, אולי אשמע קול דברים אשר נפשי תכמה אליהם, ואולם שמוע לא אשמע.

אימו?… אי העברים?… האמנם לא הגיע קול שופרו של משיח לאזניהם, לכל ארבע כנפות העולם של גלותם?… האם לא התעוררו מתרדמתם גם בשעת הרת עולם זו?… האמנם קולות התרועה אשר שמענו – רק קולות הם? והאלפים והרבבות לא יבואו?…

אין שׂמחה במעוני…

־ ־ ־ ־ ־

דמדומי ערב. הרחובות מלאים המון רב של פרשים. הם עומדים מוכנים ומזומנים לדרך, הם מחכים לפקודה ללכת לרמלה. בין שורות־הצבא עוברת מרכבה של הצלב האדום, ובה שני מתים, – השנים שנהרגו על אדמת מושבתנו בעד שחרורה. שניהם אוסטרלים… מובילים אותם אל בית־הקברות של המושבה, אשר בו ימצאו את מנוחתם לעולמים. ומאחורי המרכבה קבוצה של פרשים עם מעדרים לחצוב קברים לחבריהם

… ובין הצבא, פה ושם, מתהלכים חרש יהודים, אנשים ונשים, נושאים הם סלים בידיהם ולוחשים על אזני החילים: “לחם, שקדים, תפוחי זהב, יין”… ולוטשים עין אל השילינגים…

ומאחורי כתליו של אותו בית מלון, שקולו המבשר של הקולונל עודנו מרחף באוירו, עומד יהודי זקן עם בנו, חניך בית־הספר של המושבה, ומוזגים שניהם כוסות יין לחילים, וסופגים שילינגים…

־ ־ ־ ־ ־

ובלילה נדדה שנתי. “אלף לילות ולילה” ישנתי, שנת עובד, תחת נטל הפחד התמידי של השוד התורכי, ובליל החירות הראשון נדדה שנתי… אין שלום בנפשי. מוחי קורא תגר על נשמתי: “למה תתאבלי?… שמש הגאולה זרחה לנו!”… והנשמה לבשה קדרות.

מה חסר לה?… מי חסר לה?…

המלצות קוראים
תגיות