רקע
משה סמילנסקי
יב. הארבה
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

 

1

תרע"ה. היה יום חמסין. רוח מזרחית מחניקה נשבה מן הבוקר. עסוקים היינו בפרדס בקטיף שארית תפוחי־הזהב, אשר מכרתים לפלחים בלא מחיר ובלבד שלא ירקיבו בפרדס. הנפש היתה מרה. בקשת מישהו או משהו לשפוך עליו את מרי נפשך… אולי יוקל לך… אבל אין מי ואין מה… הכל מסביבך כה עלוב, כה מנוון ואינו מעורר אפילו כעס…

היתה השעה השלישית אחרי הצהרים. עיף־בגוף ורצוץ־בנפש, יצאתי מתוך מעבה העצים ונכנסתי לתוך החצר לשאוף מעט רוח, מעט מרחב… והנה בא זרם חדש של רוח והביא בכנפיו חום לוהט ומחניק. נצרבו הפנים, כבדה הנשימה. הלטתי את פני בכפות ידי להגן עלי והסתרתין כרגע: מה הדבר, אשר בצבץ פתאום לעיני מתוך מרחב השדה? עם זרם הרוח התגלגל, התהפך, רעד ופזז באויר דבר־מה… מה זה?… נוצות ולא נוצות… שיירי־קש ולא קש… פרפרים, איזה המון רב של פרפרים?…

והפלחים, קוני תפוחי־הזהב, התעוררו, התנערו ויביטו אל הפרפרים הללו, ופניהם השחורים והשזופים התכסו פחד ודאגה…

– ג’ראד, חוַג’ה, ג’ראד!…

וקולם היה קול בהלה.

– מה הבהלה?… אַרבה… איזה ארבה? מה לארבה כאן?…  

מחשבתי התנהלה בעצלתים ובכבדות תחת איזה לחץ פתאומי, ולא ידעתי ולא חשתי באותו רגע את פשר הדבר שזוהי סכנה חדשה, המתרחשת ובאה עלינו. שזהו הארבה המהפך גן־עדן למדבר.

– הזהו אותו הארבה? – שאלתי את הערבים והם תמהו לשאלתי, הביטו אלי מבט של התול למחצה ואמרו:

– ג’ראד, ג’ראד, חוג’ה!…

כן, היה זה ארבה. ומרגע לרגע הלך והתרבה. הוא עבר בהמון רב במרחב השדה, מדרומית־מזרחית לצפונית־מזרחית. מליוני הארבה עפו בשכבה עבה, נמוך־נמוך מעל הקרקע, עפו נגד הרוח. יש אשר הרוח נשב בהם בחזקה והם נעצרו רגע, התהפכו, התגלגלו בתוך האויר: חלק מהם עלה מעלה וחלק ירד מטה ויאחז בקרקע. והמונם הגדול עשׂה את דרכו הלאה…

והיורדים למטה הלכו ורבו מרגע לרגע ויזחלו על גבי הקרקע, על גבי רגבי האדמה החרושה ועל גבעולי התבואה הירוקה. ומן העולים למעלה התחילו נכנסים אל הפרדס מעל לשטה הגבוהה, נכנסים ויושבים על השטה, על הבנינים, על הברושים ועל עצי תפוחי־הזהב… ועפים הם מעץ לעץ, מענף לענף ומכרכרים ומפזזים בין העצים. עמדתי והתבוננתי אל ההתנפלות הפתאומית הזאת, מתוך מדה ידועה של שויון נפש. רעיוני טרם השיג את כל ערכה האיום של ההתנפלות הזאת. לפי שעה הייתי עסוק רק במראה החיצוני.


 

2

עת ערב, המושבה נבוכה. בראש הרחוב, על יד הפעמון, עמדו קבוצות, קבוצות ופני הכל נסערים. הרוח שקטה עם פנות היום. האויר נעשׂה זך, מעוף הארבה נפסק. הוא ירד בכל המונו על הקרקע ויאחז בסבכים, בגפנים, בשקדים, ובפרדסים. הכל מספרים על הארבה. הארבה פשט בקו אלכסון עד החצי מכרמי המושבה ויתפוש את כל דרומם ומערבם. צפונם ומזרחם עודם נקיים. פני האכרים, אשר כרמיהם שם – אותות רצון מרחפים על פניהם, והראשונים מדוכאים.

"היאכל הארבה את התבואה ואת ירק העצים?… "

זוהי השאלה המנקרת במוחו של כל אחד.

– סכנה גדולה אין… מחוה את דעתו האחד – הרי הארבה בא אל הארץ מזמן לזמן, ובכל זאת נמצאות בארץ נטיעות עתיקות ימים… אין זאת, כי אם קלקולו אינו מרובה.

– הארבה המעופף לא יזיק הרבה, אבל הדור החדש, אשר יקום אחריו, הילק, זה יחריב את הארץ… אומר חוקר־הטבע, בן המושבה.

הלבבות מלאים תקוה ופחד. תקוה – המעופף לא יזיק. פחד– היטיל הארבה ביצים? היבקעו? היקום זה הילק הנורא, העתיד להחריב את כרמינו?

מתחילים להתיעץ, מה לעשות. הכל אובדי עצות. אין אף איש אחד מנוסה. אלה מציעים לגרש את הארבה, שלא יאחז ולא יתאזרח בכרמים… ואלה מתיחסים בשלילה להצעה זו, מתוך ספק: כלום אפשר לגרש המון כזה? ואם תגרשוהו מן הכרם האחד ואחז בשני…

"אם תקום מחר רוח חזקה… ועף לו והלך… " מרחפת במוח מחשבת־תקוה…

– אם תבא רוח מזרחית חזקה ואחזה בו ותקעה אותו בים… אמר האחד בקול.

– לו התקדרו השמים עננים וירד מטר עז והממו והרגו… – מתפלל השני.

– אין הגשם מהממו, כי אם מעכבו… לא טוב הגשם… הרטיבות והקור אינם מזיקים לו… – מוסיף לנבא רע חוקר־הטבע.

אל קהל המדברים הולך ונגש איש יהודי זקן, אורח, מי שהיה אכר בארגנטינה. הכל סובבים אותו, הכל נדחקים אצלו.

– הגדול מספרו פה כמו שם אצלכם?…

– איזה דמיון!… – אומר הזקן בתנועה של בטול: – פה אין אפילו חלק המאה. האם לזה ארבה יקרא?!…

הלבבות נעשים קלים יותר.

– עד אימתי יתעכב הארבה המעופף הזה פה?…

– שלשה ימים…

שלשה ימים?!

ושוב מתמלא הלב פחד…

– אל תבטחו בשוא… כי יבקע הדור החדש ולחך את פני כל הארץ… את שער זקנכם יאכל!… – מתרגז חוקר הטבע ומדבר מתוך כעס.

– מה לעשות?…

– לגרשו, לאבדו ולהשמידו!…

– כיצד?

– כיצד… איני יודע…

אין איש יודע. מתוך רגשות כבדים הולכים ומתפזרים, הולכים ושבים איש לביתו, לחכות עד יום המחרת… גחלת התקוה שבלב איננה כבה…

“פה לא יהיה כל רע”…

וכלום אפשר שיהיה אחרת?… האם היציר הקטן והמעופף הזה ישחית ויבלע מה שיצרו בעמל של עשרות שנים, מה שיצרו בתקוה לתחית העם?… אי אפשר!…  


 

3

עם זריחת החמה הלכתי אל הפרדס. הלכתי ולבי פחד ורחב… "אולי קרה נס ובן־לילה לא היה הארבה?… ואמנם: במושבה אין סימן לארבה… ואף על הגבעה הנשאה מאחורי המושבה איננו… ואתמול לפנות ערב התרפקו על הגבעה הזו המונים, המונים… הלב מתחיל דופק בחזקה: אולי הלך לו באמת?… הנני ממהר בצעדים מהירים. עיני• חשכו… הענפים הגבוהים של הברושים נהפך מראיהם חום… הארבה דבק אליהם ויכסם למעלה כמרבד… “לא הלך”… רגש קשה תוקף את הלב…

ובמזרח עולה השמש, זורחת כיום־יום, כאילו לא קרה פה על פני האדמה שום דבר… וצפריר־בוקר מתחיל מנשב. והתבואה, אשר במורד הגבעה ועל פני העמק למטה, מתחילה להזדעזע ודבר־מה רוחש בה… כל הגבעולים מכוסי ארבה…

נשענתי באחד מעמודי הגדר של הפרדס ואביט אל כל הסביבה הגדולה והרחבה… עיני בקשו: מאין תבוא העזרה?… השמש עולה מעלה מעלה. האויר מתחמם. והארבה מתחיל להתרומם מעל הקרקע וממריא לעוף… “הילך, היעוף?”… לא. אינו עף. רק מסתובב, מסתובב באויר ושוב יורד מטה… ועוד פעם יתרומם ויעוף ועוד פעם ירד… “התל יהתל בנו”… בשעה תשע התחילו באים זרמים חדשים מן הדרום… מחנות גדולים וכבדים של ארבה. הוא עף במרחק לא גבוה מעל הקרקע בדרך צפונה. וחלק ממנו ירד ויאחז בקרקע.

מרחוק, מן המושבה ומן הכרמים, עולים ונשמעים קולות הדפיקות בפחים… הכורמים יצאו למלחמתם… צחוק מר עולה על השפתים: מה הן מאות הידים של בני המושבה מול רבבות, רבבות המיליארדים הללו… הלא כחול אשר על שפת הים הם, אשר לא יספרו מרוב… ובכל זאת נוקפני לבי: נלחמים ואנכי אשקט?… נכנסתי אל הפרדס, קראתי לפועלים נזדיַינו בפחים וַנצא אף אנו נגד האויב… צחוק ילדים!… בטרם הספקנו לעבור איש־איש את שורתו עד לקצה, נתמלאה שוב השורה פי עשרה, פי מאה, פי אלף… אין דמות לו ואין ערוך… כזרם מים כבירים זרם מתוך הסביבה הרחוקה, הרחבה… הוא מכה על פניך, על ידיך ועל עיניך… כשעה עמלנו לשוא ואשלח את הפועלים לעבודתם הראשונה, אבל אין הם יכולים לעשות גם את עבודתם… כשהם נגשים אל העץ ונוגעים בו, מכה הארבה על פניהם ועל עיניהם… מיואשים ומרי לב אנו הולכים כולנו אל המושבה.

מכל עבר באים הכורמים, החוזרים מעבודתם. הפחים בידיהם ופניהם שחורים. “מי יעמוד בפניו?”… “הארבה אוכל מלוא פיו את הגפנים על עליהן ועל ענפיהן הרכים”… “הארבה מכרסם את פירות השקדים” הארבה פשט בכל הכרמים, גם במזרח וגם בצפון"…

כל בשורה קשה מחברתה. האכרים מתחילים להתוכח: אלה קוראים לעבודה, ואלה מרפים את הידים. אלה מיעצים לגרשו, ואלה – לחפור תעלה ולקברו… וחוקר־הטבע מיעץ לאבד את הנקבות, כי בהן הסכנה, הן המטילות ביצים…

– מי ילחם?… נגד מי נלחם?… נגד מיליארדים?…

– כל ההורג נקבה אחת – מעביר מן העולם מאה ולדות בעתיד!… – מתרגז שוב חוקר־הטבע.

– פרעה גזר על הזכרים וזה על הנקבות…

מוצא מי שהוא כח בנפשו גם להתלוצץ בשעה זו… צחוק מר עובר על כל השׂפתים, עובר ונעלם…

– אבל עד אימתי יזרום הזרם, מתי יתעכב ומתי יעזבנו זה?…  

– הרי אמרת, כי עד שלשה ימים ילך ויעוף מזה?… – באים בטענה אל הארגנטינאי. וזה מתנצל:

– אצלנו הוא בא בבת אחת, מתעכב שלשה ימים והולך… ופה אינו מפסיק לזרום… אבל כמותו של זה כאפס וכאין…

הכל מביטים אליו ותמהים: “האמנם זה כאפס וכאין?”…

והארבה זורם, זורם… ורק עם פנות היום יפסק הזרם, המעופף ירד ארצה והשמים נעשים טהורים… ושוב מפעמת התקוה: אולי זה הסוף?… אולי ילך מזה מחר?… אבל, אף למחרתו אינו הולך. ועם חום היום מתחילים לבוא זרמים חדשים… והראשונים מתחילים להזדוג… בעשׂבים, בתבואה, בין ענפי העצים, בכל עמק ועל כל גבעה; על כל צעד ובכל עבר ופנה מזדוגים רבבות, מיליונים, מיליארדים זוגות… כל הסביבה מלאה רשרוש, זמזום…

הכורמים מסתובבים במושבה ובכרמים… אלה מתחילים בעבודה ואלה פוסקים, שוב מתחילים ושוב פוסקים… באות בשורות מרגיזות מכל הסביבה: את גדרה ואת עקרון כסה הארבה עוד לפני בואו לרחובות. עכשיו כסה גם את ראשון ופתח־תקוה… בראשון צלצלו בפעמון, כל בני המושבה יצאו לקראת הארבה בזקניהם ובנעריהם… הארבה סבב סחור, סחור ויצא אל הכרמים מצד השני ויכסם…

שלשה ימים רצופים זרם הארבה. ביום הרביעי הטהרו האויר והשמים. חדשים לא באו. והראשונים כסו את עין הארץ. בכל אשר דרכה כף רגלך היה ארבה… ובכל מקום אשר עמדת, שמעת את הרשרוש ואת הזמזום… וגם כי עצמת את עיניך וראית הכל צהוב… וגם כי אטמת את אזניך שמעת את קול האושה האיומה.

לאחר שפסק הזרם התאספו כל בני המושבה לאספה כללית והחליטו להתחיל ממחרתו במלחמה תכופה נגד המשחית. הוחלט, כי כל אחד מהכורמים יעבוד בנחלתו: לגרש ולהשמיד את הארבה. וועד כללי נבחר: “ועד־הארבה” ועליו הוטלה החובה להלחם במקומות הצבוריים, על גבולי המושבה ולכלכל את עבודת כל הכורמים בעצה ותחבולה!

ועם הבוקר יצאנו לעבודה…


 

4

עשיתי לי חשבון: ברשותי שלשה עשר אלף עצים, על כל עץ ועץ אלפים אחדים ארבה. במה אלחם בהם? איך אאבדם, אשמידם? להרוג את הנקבות – טפה בים. לעשות תעלות ולקבור את הארבה חי – שתי טפות. לגרשם?… לאן?… וכלום לא יחזרו אלי מן העבר השני?… וכלום לא יבאו אלי מכרמי שכני ומרבבות דונמי השׂדות, אשר מסביב לנו?… עבודת שוא!… אבל, אל תפרוש מן הצבור… אספתי עשרה ילדים וערביות, נתתי להם פחים, לקחתי לי פח ונצא בסך… שורה בשורה עברנו את הפרדס, דפקנו, צעקנו ונפער פה… הארבה נבהל, התרומם, התעופף באויר וירד שוב ארצה מעבר לפרדס…

“הרי אתה מגרשו”… מתעוררת האמונה. התעורר המרץ. חזקה התקרה. דפקנו כל היום עד הערב… ועם ערב שבנו אל המושבה. מכל עבר שבים הכורמים. אלה מיואשים ואלה עדין מקוים. ואחרים מצאו כבר את הביצים, ביצי הארבה, בתוך הקרקע. פקועה דקה, תקועה בתוך הקרקע במצב מאונך, ממולאה ביצים… כמה יצאו מכרס אחת?… מאה?… יותר!…

כל הלילה נדדה שנתי… אף בחלומי ראיתי את הזוגות ושמעתי את הרשרוש ואת הזמזום… ובהקיצי הטרידתני המחשבה: מה מבוקר? – הישוב הארבה אל הפרדס?… היש ביצים גם באדמת פרדסי? עם זריחת קוי האור הראשונים הייתי שוב בפרדס… הברושים, השטה והעצים מכוסים כולם ארבה כמו אתמול… זעיר שם, זעיר שם מצאתי גם ביצים בפרדס. בצל אין הארבה מטיל את הביצים. “אולי, ינצלו הפרדסים”!… אך בהעיפי עין לראות את רבבות דונמי הבור אשר מסביב לפרדסי, יתעטף בי רוחי… הוי, הסביבה, הסביבה! מי יעמוד נגד כל הסביבה הזו?…

הפסקתי את עבודתי הסיזיפית והפועלים הלכו להם. לאט, לאט הפסיקו כל הכורמים את עבודתם. רק מתי מספר, במושבתנו ובמושבות השכנות, עמדו על משמרתם עד הסוף… עמדו, כי לא חפצו להביט אל מאחוריהם, על גבול כרמיהם ובתוך השטה והצבר של כרמיהם… שם התכנסו כל המגורשים והמליטו את ביציהם המונים, המונים…

והארבה הוסיף לאכול, להזדוג ולהמליט ביצים. מן השקדים ומן הפרדסים אכל רק מעט. את הירקות החריב ברובם, מכרמי הגפנים השמיד חלקים גדולים… פה ושם בצבצו כבר פסי כרמים שחורים

התהלכתי בין הכרמים לראות את העבודה…

באתי אל כרם גדול של שקדים וגפנים. הכרם ארוך ורחב ידים. עצי השקדים הגדולים, מלאים צל ועמוסים פרי. עצי הגפנים רעננים, משגשגים, מתפשטים ומכסים את כל יציעם. מסביב השלך הס, אין קול אנוש. אין צל אדם. רק המית הארבה ממלאה את האויר ומרעידתו… היכן בעל הבית ופועליו?… ידעתי, שזה עודנו עומד בעבודתו… קראתי לו אחת ושתים. אין קול ואין קשב. הרגשה של חצר־מות נשבה עלי, למרות ים הירק אשר מסביבי והמון החיים… עברתי לאורך הכרם. עליתי על גבעה, ירדתי ושוב עליתי. עיני חשכו. שטח גדול של הכרם היה אכול כולו. רק מצבות של גפנים: בלי ענף ובלי עלה… ואף הארבה כבר הלך־עבר מפה, הלך אל החלקות הירוקות… ורק זעיר שם, זעיר שם רעדה ופזזה בין הגפנים שארית מעטה של ארבה… ואחרי הארבה־הנשאר הזה, רץ, בין שורות הגפנים החרבות, בעל הכרם ומכה עליהם בלי הרף ובשצף־קצף… שני נערים הלכו אחריו…

“מה זה עושה?”… נגשתי אליו. בידו היתה דופיה קצרה, שמשקים בה את הירקות, ובה הכה בעל הכרם על יחידי הארבה, אשר קפצו ורעדו פה ושם… פניו שחורים ושזופים והבעת חימה בעיניו…

– מה העבודה הזאת לך?… הוא נתעורר כאילו מתוך בהלה ויבט בי…

– ראה את אשר עוללו לי!…

– אבל למה לך להשחית לשוא את כוחך?… האם בזה תגרשהו?.. וכאן הרי אין כבר ארבה…

– אבל כאן השמיד את הגפנים… לנקום… לכל הפחות לנקום בו!… – סנן בין שפתיו – וגם אלה עוזרים לי…

והוא רמז בידו על שני הנערים, אשר עמדו נכלמים והביטו בו… בידיהם לא היה כל דבר, כדי לעזור לו…

ופתאום האירו פניו ויבט אלי מתוך רגש של נקמה:

– הידעת מה עשיתי להם?… עצה טובה מצאתי!… היינו מרתיחים מים ושופכים עליהם מים רתוחים… ולמאות ולאלפים מתו במקום הזה!…

והוא עזבני, ברדפו שוב אחרי פליטת הארבה ובהכותו עליהם בדופיה שלו…

– להרגו… להנקם לכל הפחות…

… ובכרם השני עמד אכר צעיר לימים, פח־נחושת גדול בידו והוא הכה עליו בכל כחו… ומנין של ערביות אחריו – כל אחת פח בידה… כשראני עמד ויבט בי כמנצח:

– הרואה אתה?… זו לנו הפעם העשׂירית שאנו עוברים היום את הכרם… הבטתי אל הכרם: רובו אכול… שמם…

והוא מכה שוב בפח והערביות מכות אחריו… ועל פניו המלוכלכים בפיח הפח – הבעה של נצחון…


 

5

אחד־עשר יום רבץ הארבה על כרמינו. בשני הימים האחרונים הלך ופסק וביום השנים־עשר נעלם כולו על זכריו ועל נקבותיו. רק מספר מצער מאד של נקבות מתו, אחרי המליטן את הביצים. בימים הראשונים, לאחר שהלך הארבה, הוקל לנו. נשמנו לרוחה. מראה הארבה, רשרוש המזדוגים וזמזומם הרגיז את העצבים והכביד על הלב. כיון שנעלם מתוך העין – הוקל ללב. אבל רגש ההקלה הזה היה עדי רגע. ידענו כי הארבה המליט את ביציו למלוא רוחב אדמתנו: באדמת־הבור, בכרמים, בפרדסים ובתוך התבואה. ומה שרע מזה: בכל מרחב הארץ מסביב… ומן הדור החדש אשר יקום – סכנת כליון עתידה לכל הארץ. היצא הדור החדש?… אימתי יצא?… באיזו כמות?… היש רוח והצלה ממנו?… במה נלחם בו?… אלו ואלו היו השאלות, אשר נקרו במוח, נקבו את הלב וגרשו את השינה מעל העפעפים בלילות… בלב חרד ובנפש מלאה בהלה חכינו לגזר־דיננו: חיים או מות… מעל כל הפנים השחורים, אשר נפגשו לך, היית יכול לקרוא על נקלה את שאלת הצפיה הקשה הזו… ככה, ודאי, מרגיש עצמו איש נשוך כלב־שוטה, לסוף ארבעים הימים, לסוף גורלו: חיים או מיתה משונה… כצללים התהלכנו. יש אשר אמרו, כי הביצים יתבקעו בעוד שבועים ויש אשר אמרו – בעוד ארבעים יום… מה לעשות?

על פי עצת המנוסים התחילו האכרים לחרוש את נטיעותיהם ואת שדותיהם, למען גלות את ביצי הארבה ולשימן למול השמש, אשר תיבשן ותאבדן בחומה, ולמען הסיע ממקומן את הפקעות ולקלקלן.

חרשו. פעם, פעמים וגם שלש. המלאכה מרובה והזמן קצר והרשות דוחקת: הסוסים נדרשים לצרכי המלחמה. חרשו בלי הפסק וגם עדרו במעדרים במקומות אשר המחרשה לא הגיעה שמה. וכן אספו את הביצים בידים. עד מהרה התנסו והתמחו בעבודה וידעו למצוא את הביצים על נקלה. הנקבה נוקבת בבטנה החדה חור בתוך הקרקע ואל תוך החור הזה היא ממליטה את פקעת הביצים ואחר כך היא מישרת ברגליה את הקרקע, לבל יכירו את מקום החור, וכן עושה היא חורים אחדים ומשאירתם ריקים ואינה סותמת אותם. לרמות את עיני האנשים־אויביה היא מבקשת… אבל דוקא על פי סימני רגליה למדו להכיר את מקום החורים המלאים. ויש אשר הרוח נשב והרים מלמעלה את שכבת החול הדקה, ואז בצבצו למעלה ראשי הפקעות הלבנים. ראשי הפקעות היו ממולאים קצף לבן. אחרי כן למדנו למצוא את מקום הביצים על פי הבקיעים בקרקע. בכל מקום שהיה בקיע כזה נמצא אוצר של ביצים. אבל אלה היו מכוסים קרום דק של רקבון.

יחד עם העבודה בהשמדת הביצים החלונו להתכונן אל המלחמה בדור החדש – בילק… חפרנו תעלות מסביב לגבולי המושבה ומסביב לכל כרם. הזדינו במכונות־זריקה ובסמי־זריקה שונים: בורית, ליזול, ארסיניק… יש אשר אמרו כי בפני זריקת בורית בעלת 2% אין הילק עומד ויש אשר אמרו מפני 2% של ליזול ויש אשר יעצו לזרוק על העשב 0. 1% של אַרסיניק ואכל המזיק ומת…

עשינו כעצת כל המיעצים. עשינו ככל אשר הורתה לנו בינתנו אנו. עשינו הכל ונוציא את שׂרידי כספנו ואת שארית כחותינו. אבל כל הזמן לא חדלה מהציק לנו מחשבה מרה אחת: מה אנו ומה כוחנו בתוך כל מרחב המדבר הזה? כל מאות הכפרים של הערבים לא חרשו והמעט יש מהם אספו ביצים כאילו כפאם שד. והרי גם כל השדות שהבידוים חונים בהם וכל ההרים נשארו מבצרים עזים לביצי הארבה… כיצד תעמוד על נפשה הרצועה הדקה של המושבות בפני כל הסביבה הזו?…  

עבדנו ותולעת הספק אכלה את הלב ויתוש היאוש נקר את המוח…


 

6

היה י"ח ניסן. עברו שלשה ועשרים יום מאז הופיע הארבה בפעם הראשונה, עברו שנים־עשר יום מאז עזבונו אורחינו האיומים… עמדתי בכרם השקדים שלי, הרחק מן המושבה, עם פלוגה של פועלים וחפרנו תעלות לחסום את הדרך בעד הילק הבא והשחתנו את ביצי הארבה בכל מקום אשר מצאנו את סימניהן. כמו תמיד השכיחה העבודה במקצת את הפחד והדאגה ואעסוק במלאכתי בלב קל. והיום היה יום בהיר, יום צח – אחד מימי אביבנו היפים.

– ראה, הנה ארבה… שם, שם במרומי השמים… – אמר אחד הפועלים. נבהלתי, וארים את ראשי למעלה. כן, במרומים, מעלה, מעלה עבר מחנה כבד של ארבה…

– זה לא יעמוד פה… זה עובר ממקום רחוק אחד למשנהו… – אמר אחד הפועלים, גם אנכי חפצתי להאמין בזה ולהתנחם… אבל הלב לא ידע נוחם… סר חשק העבודה… אבד מצב־הרוח הטוב…

והארבה לא פסק מעשות את דרכו הלאה, הלאה צפונה. מחנהו הלך ורב, הלך וכבד מרגע לרגע. ובאותה שעה התחיל יורד מטה, מטה… כאילו לא יכלו להחזיק מעמד במעלה מרוב כובד… וככל אשר ירד הארבה נעשה הלב כבד יותר… ומחנות הארבה אינם פוסקים. זה הולך וזה בא. וכבד השני מן הראשון. וכבר הם מעופפים בין העצים, מעל לראשך… וכבר עומד זמזום באזניך… וכבר מעוֵר את עיניך להט כנפיהם… ויש שהם מכסים מעיניך את אור השמש… הארבה ירד ויכסה את כל השדות ואת כל העצים. העצים נעשו כתומים והקרקע התכסה מרבד עבה אחד, מרבד חי, מתנועע, זוחל… ושוב רשרוש המזדוגים וזמזום המעופפים והתנועה הבלתי פוסקת של הכנפים ושל הרגלים…

שחורים, מדוכאים שבים הכורמים בברכים כושלות אל המושבה. כל הפנים לבשו קדרות, כל העינים כבושות בקרקע… ובמושבה שוב בהלה.. הארבה אכל בין רגע את כל פליטת הירקות… אם יוסיף לאכול במהירות כזו, ישמיד במשך יום את כל הנטיעות… בביתי מחכה לי פועל מן הפרדס: הפרדס כולו מכוסה ארבה… ואת החטים אכל במשך רגעים אחדים… בטרם הספיק הפועל להזעיק עוד פועלים אחדים כדי להבריח את הארבה מן החטים, כבר נאכלו השבלים וגם הקש…

בשעה שהתכוננו להלחם בילק אכל הארבה החדש את החטה… השׂעורה נאכלה על ידי הארבה הראשון… ה“סך־הכל” של תבואותי. ומה יהיה הסך־הכל של הפירות?… וגם הפעם ישב אצלנו הארבה כעשרה ימים. ושוב הסתובבנו כצללים בין מיליאַרדי המשחיתים ושוב החריש זמזומם ורשרושם את אזנינו, החריש ביום ובלילה, בהקיץ ובחלום, עד להריסת כל העצבים, עד לשגעון…

הארבה לא הרבה לאכול הפעם. רק תיכף בבואו אכל את הירקות, לחך את התבואות וכרסם מעט מן השקדים, ויחדל לאכול ויעסוק רק בפריה ורביה. המליט ביצים לאין מספר, וימלא את פני כל הקרקע. וכשגמר את מלאכתו הלך לו…

ושוב חרישה, ושוב עדור ושוב לקיטת הביצים והשחתתן. הכל מבראשית… אבל הפעם לא כלתה העבודה: הילק בא!…  


 

7

עוד ביום הראשון של פסח, כשכל בני המושבה התכנסו בבית הכנסת, בא איש אחד מנס־ציונה ויספר, כי בבור של זבל נתבקעו ביצי הארבה ויצא הדור החדש, הילק. לא האמנו לו, לא חפצנו להאמין. איזה רעיון של שטות עמד במוחותינו ובו התנחמנו: אולי לא תבקענה הביצים באקלים שלנו?… ואחד התורנים מצא ראיה לדבר באחד הספרים הישנים: האויר של ארץ־ישראל אינו מתאים להתפתחות ביצי הארבה… אלא יואל מה?… אבל ביואל הרי כתוב: “ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם? עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם לדור אחר”… רק פעם קרה כדבר הזה!… לשוא התנחמנו.

היה כ"ח ניסן בבוקר. באתי אל הפרדס. והנה פועל, שבא אל הפרדס בדרך אחרת, רץ לקראתי ובשורה בפיו: בין השעורים נבקעו הביצים…

– אימתי?… איפה?… היכן?… – שאלתי כמתעתע, ורק לאחר1 ששאלתיו, הבנתי את פשר בשורתו הרעה. ואלך אחריו בברכים כושלות. כל רגע היה בעיני שעה… במקום אחד, בין השעורים, בחריץ שמימי הגשמים שוטפים בו, זעיר שם זעיר שם פרורים קטנטנים ונוצצים… ומבין לפרורים הללו ומבין לעשבי השעורה פרכסו, הזדעזעו וקפצו לנגד השמש יצירים בהירים זעירים, דמותו כולה כדמות הארבה, רק בלי כנפים… הנה הנו המשחית… רבצתי על פני הקרקע והתבוננתי: פקעות הביצים, שהיו תקועות בתוך הקרקע בצורה מאונכת, נפתחו מלמעלה ודרך החור הפתוח הזה יצאו המזיקים לאויר העולם… ובעליתם נגרר ברגליהם המוך הלבן אשר בראש הפקועה… בצאתו – לבן הוא המזיק ורק בהתחממו לאור השמש החליף את עורו ויהי שחור כשד…  

לאט, לאט נפוצה השמועה במושבה ובכרמים, כי בתוך השעורים נראה הילק. מכל עבר ומכל פנה באו אנשים לראות בנגע. וכל הפנים מלאות חרדה ופחד. יש אשר באו בריצה ויש – בברכים כושלות. נתקבץ לכאן חלק גדול מבני המושבה… הכל רוצים לראות בעיניהם, הכל רוצים לנסות תחבולות נגד המשחית… הכל מדברים ורועשים, מיעצים ומחוים דעה… פועלים מביאים מן הפרדס את מכונת הזריקה. מכינים תערובת של בורית, מתחילים לזרוק… היציר הקטן מתרחץ בתוך מי הבורית ומוסיף לקפוץ ולפזז… מוסיפים בורית פי שנים, פי שלשה, פי ארבעה… ללא הועיל!… מזרם המים נדהם היציר ונפל כשדוד… ורק יתחמם רגע ושב לחיים… הזריקה של ליזול נראתה בתחלה כמועילה ולבסוף לא עמדה אף היא בנסיון…

ובמושבה קמה מהומה, מתכנסים לאספות. ועד־הארבה מסתדר… מבקשים עצות. היהודי מארגנטינה מנבא חזות קשה: “כל העבודה ללא הועיל – לא תוכלו לו”… ורק עצה אחת ישנה, לפי דעתו – לגדור את כל גבולי אדמת המושבה גדר פחים… גדר של פחים!… מנין הפחים ומנין האמצעים?… הארץ סגורה ומסוגרת והפרוטה כלתה מן הכיס…

“אבל לא להתיאש – לעבודה!” – יצאה הסיסמה מפי כל אחד מבני המושבה ומפי כל המושבות. וכאיש אחד קמו כל בני המושבה לעבודה, עבודת ההגנה וההצלה. חופרים תעלות, מקיפים את הילק מכל צד – כתמים, כתמים קטנים וגדולים הוא רובץ על פני הקרקע – מנפנפים עליו בבגדים שחורים והוא נבהל ובורח וקופץ אל התעלות… ואת התעלות סותמים עליו. כל המושבה הזדינה: האכרים, הפועלים ובעלי־המלאכה. הגברים, הנשים והילדים. ואף המורים והתינוקות של בית רבם באו לעזרה. כל בעל נחלה הסתדר בנחלתו. ועד הארבה עם פועליו נחלקו לארבעה ראשים – על כל גבולי המושבה.

ולמחרת נראה הילק בכרמים ומקץ יום – על השדות ועל כל הדרכים… האויב בא אלינו מכל צד ומכל עבר, והמושבה עמדה על המשמר ועבדה. מאז עמדה על תלה, זה חמש ועשרים שנה, לא עבדה אף פעם עבודה אינטנסיבית כזאת. זאת לא היתה עבודה. זאת היתה מלחמה. בעוד חושך קמו ועד חושך עבדו האכרים והפועלים מבלי לדקדק בשׂכר ובזמן. קראו לפועלים מכל הסביבה: ערבים, ערביות וילדים מן הכפרים. תימנים, אורפלים, גברים ונשים מן הערים. על כל השדות, על כל הכרמים, בכל הגבולים ועל הדרכים ראו קבוצות, קבוצות של אנשים אשר עמדו מסביב לכתמי הילק, הניפו עליהם בבגדים שחורים וגרשום אל התעלות… וכתמי הארבה הלכו וגדלו, הלכו והתרחבו. המקום שנקוהו היום לגמרי היה למחרתו מכוסה שוב ילק שנולד בין לילה, ובמקום שלא השחיתו את כל המשחית גדל למחרתו, צבעו נעשה אפור, והוא טפס על העצים… יש שכתמי הילק כסו שטחים רצופים של הקטרים שלמים, ויש שנמשכו באורך של קילומטר… יש שהילק המטפס על העצים אכל את כל עלי העץ ואת פירותיו כהרף עין…

אנחנו עבדנו. עבדנו מתוך התאמצות כל הכחות. חגרנו את שארית כוחותינו להנצל… כאדם הטובע בלב הים, השוחה מתוך התאמצות אחרונה אל החוף הרחוק והנעלם מעיניו… כל העצבים היו מתוחים כקשתות… ונדמה לך: אם תגע בהם נגיעה קלה והתפקעו… בימים השכיחה העבודה את הכל. אבל בלילות הבעיתוך חזיונות קשים, מחשבות מבהילות. כך תתהפך ותפרכס כל הלילה על מטתך… יש שפחדת לסגור את עיניך. וכי תסגרן רגע וראית שוב: כתמים, כתמים של יצירים קטנטנים, יצירים שחורים מפזזים ומרקדים… וכי תישן רגע, ועמלת ויגעת יותר מביום: מתוך זיעה קרה אתה נלחם בילק, מתוך כלות הכחות ומתוך התעלפות הנשמה… והקיצות וזיעה קרה מכסה את מצחך ואת פניך… לילות הנדודים הקצרים־הארוכים עוברים, ועם זריחת קוי האור הראשונים אתה רץ שוב אל השדה… אתה רץ, ותקוה כהה מהבהבת במוחך: אולי חדל הילק?… לא חדל… כתמים חדשים מכסים את עין הארץ… רגע תוקפך היאוש, ושוב אתה משליך את עצמך בזרועות העבודה המפרכת את הגוף והמשתיקה עד הערב את יתוש היאוש…

שבועים ימים רצופים עבדנו עד שהשמדנו את הילק מעל כרמיה ומעל שדותיה של המושבה. אפֵס כלו, עד אחד. לא נשארה לו פליטה. וגם את הגבולים נקינו. בראשית השבוע השלישי, כשהילק חדל מלהראות והשׂדות והכרמים נשארו נקיים, נחנו. החלפנו כוח. את ההתנפלות הראשונה של האויב דחינו!… היה זה רגש של הקלה, של הרוחה… אבל רק לרגעי מספר. שוב התחילה לנקר את המוח המחשבה האיומה: הלא זאת היא רק ההתנפלות הראשונה… עוד שתי התנפלויות קשות לפנינו: הילק של מחנה הארבה השני והחסיל והגזם של כל הסביבה הגדולה… בכל הסביבה הזאת לא נשמד הילק, והוא ילך ויתרבה ויגדל מיום ליום… הנעצור כוח לעמוד גם בפני ההתנפלויות העתידות הללו?…


 

8

נחנו רק ימים מספר. בט"ו באייר יצא הילק השני. בחלק מן הכרמים היתה כמותו פחותה, ובחלק אחר גדול פי שלשה מאשר בפעם הראשונה. ולא הספיקו הידים. קראנו לעזרה, אבל הקול הקורא נשמע מכל צד, מכל המושבות, ועל כולן מפתח־תקוה הגדולה, אשר הילק הכביד בה מאד. ושוב התחילה העבודה בכל מאמצי הכחות. ועוד ידינו מלאות עבודה אחת ותור העבודה השניה בא: החסיל נראה בגבולי המושבה!… את אשר יגורנו בא. בני הכפרים לא השגיחו אל הפקודות הנמרצות של הרשות והתרשלו בעבודתם ולא הספיקו לכלות אפילו את החלק העשירי של הילק אשר בשדותיהם. ויגדל הילק ויהי לחסיל, והחסיל עזב את מקומו וילך צפונה־מזרחה בזרמים כבירים, כזרמי מים רבים, שהשחיתו וכלו את כל אשר מצאו בדרכם. הפלחים התרשלו וגם ידם קצרה, כי מיטב הצעירים עמדו במערכות המלחמה העולמית וגם ימי הקציר באו וכל הידים מלאות עבודה להציל את פליטת התבואה… המשגיחים, שהעמידה הרשות, לא הקפידו ביותר, ויש שקבלו שוחד מאת הפלחים לפטרם מעבודתם… ואנשי־הצבא, ששלחה הרשות לעזרת הכפרים, התרשלו אף הם. עיפים היו מטיולים במדבר וגם רעבים.

החסיל פשט בכל שׂדות הפלחים. ויהי כי לא מצא כל אוכל בשדותיהם החרבים, וינהר בהמוניו אל עבר פני המושבות המלאות ירק עצים… מחנות כבדים באו מכל צד: בהם החסיל הצהבהב העובר בראש, ובהם גם הילק השני, אשר עזב את מקומו עם החסיל. והיצירים הקטנים הללו, השחורים והאפורים, קפצו יחד עם אחיהם הגדולים… ים של משחיתים… מאחוריהם הכל אכול, מלוחך, מדבר שממה, ולפניהם – הארץ כגן־עדן…

מני אז הקדשנו את מיטב כחותינו למלחמה בחסיל בשׂדות שכנינו. ידענו שזאת היא עבודה סיזיפית: מה כחנו, כי נעמוד בפני התנפלות־אין־סוף זו? אבל החלטנו לעמוד על המשמר עד הרגע האחרון. בלי אספות ובלי הסכמה כללית באנו לידי החלטה זו; כל אחד החליט בלבו, והכל ביחד הוציאו את ההחלטה לפועל. קבוצות קבוצות של עשרות עבדנו בכל הסביבה, ויש אשר מספר כל הקבוצות עלה למאות אנשים, פניהם הפכו שחור, וכולם התהלכו כצללים, אך לא נסוגו אחור, מהם מפקדים על הפועלים, ומהם רוכבים על סוסים בכל הסביבה, להתחקות אחרי עקבות האויב ולרגל את מחנותיו…  

המחנה הכבד הראשון, אשר בא עלינו, היה מנחל־ראובן. זה היה ביום השבת, בי“ז באייר. בבוקר נודע לנו, כי מחנה החסיל, אשר ראינוהו אתמול על גבול החוף, התקרב עד לשלושה קילומטר לפני גבול המושבה. נתן אות לצאת לעבודה, ובני המושבה יצאו. זו היתה השבת הראשונה, אשר חללנוה בעבודה, מאז באנו אל הארץ. עוד בראשית ימי המלחמה בארבה דרשו הצעירים להתיר את העבודה בשבת במשך כל ימי המלחמה. הזקנים התנגדו. הם לא ראו את האויב בעיניהם ולא עמדו לקראתו פנים אל פנים. על פי דברי הרב הותרה העבודה לסוסים לחרוש גם בשבת. אבל עוד היה קים האיסור על האנשים… אך בשבת זו הותרה גם עבודת האנשים בלי הסכמת הצבור ובלי הסכמת הרב… הצבור לא הסכים וגם לא התנגד… עשינו את שבתנו חול. כל היום עבדנו על אדמת הכפר קוביבה. לעזרתנו באו גם בני הכפר זרנוקה ומספר אנשי־צבא שחנו במחננו. באותו יום עצרנו את התקדמות האויב ובמשך כל השבוע הבא השמדנוהו. למחרתו בי”ח באייר פשט ארבה חדש, שלישי, במחננו. כמותו היתה מעטה, והוא נגע רק בחלק מן הכרמים. זה לא הבהילנו עוד, מה יעשׂה לנו זה ולא עשׂה הראשון והשני?…

והחסיל בחר לו את תכסיס הערבים במלחמותיהם ביהודים בימי מוחמד ויורשיו. גם ביום־השבת הבא, בכ"ד באייר, התחיל להתקרב אל המושבה בשני זרמים כבירים, האחד ממערב והשני מדרום. ונחצה לשנים: החלק האחד הלך מערבה, והחלק השני – דרומה. ושוב עברה השבת במלחמה קשה לעצור בעד התקדמות האויב, וכל ימי השבוע הבא עברו בהשמדתו. עד סוף השבוע השמדנו את שני הזרמים. והמרגלים שלנו באו ובשורה בפיהם: כלו הזרמים! לא נראו עוד עקבות החסיל… רגש חם, רגש נעלה מלא את כל קרבנו: יכולנו! רגש של נצחון התרונן בעומק נפשנו…

אבל לא לאורך ימים… לפי הדעה המקובלת אין החסיל מתקדם אלא כדי חמשה קילומטר. בהיקף כזה רגלנו את הסביבה. ולא עלה על דעתנו, כי החסיל הרעב אשר לא ימצא כל אוכל בשדות החרבים של הערבים יבוא אלינו גם ממרחק של עשרה ושל עשרים קילומטר… והוא בא!…


 

9

עוד ביום הששי, בא' בסיון, נראו עקבות של זרמים חדשים בדרומית־מערבית ובצפונית־מערבית של המושבה. אבל הזרמים לא היו גדולים עד כדי להעיר חשש של סכנה והחלטנו לנוח בשבת זו. וכן עשינו. בבוקר יצאתי לראות בשלום הפרדס ואראה אפס קצהו של זרם, והוא נוגע בפנה מזרחית־צפונית של פרדס שכני, אשר נטעתיו בשבילו. נזדמנו לי שנים שלשה פועלים ונעצור את התקדמות האויב באש ובעשן, ויט הצדה. שבנו אל המושבה בלב שקט: מחנה החסיל החונה על גבול המושבה מצער הוא, מחר נשמידהו במשך רגע. לאחר הצהרים בא אלי נערו של השומר ובשׂורת־פחד בפיו: זרם של חסיל נגע בפנה מערבית־צפונית של פרדסי והוא מתפרץ פנימה. מהרתי למקום המעשה. גם הזרם הזה מצער היה. אנכי, השומר ונעריו הטינו אותו הצדה, ועם רדת היום חדל לנוע. בלילה ינוח. ומחר, כחום השמש, יזוז ויסע. למחרת הזמנתי לי קבוצה גדולה של חמשים איש ונצא אל השדה. הזרמים הקטנים של אתמול פסקו, ובמקומם בא זרם חדש ממערב. כל היום נלחמנו בו. חפרנו תעלות, הנסנו את החסיל אל תוך התעלות וקברנו אותו חיים.

עמדנו עם רדת היום ונדמה לנו כי יכולנו לו. עברתי ברגלי כשנים או כשלשה קילומטרים הרחק מגבול פרדסי ולא מצאתי עקבות חסיל. “גם הפעם יכולנו”. – מתחילה להתרונן בלבי מחשבת־נצחון חדשה… אבל הנה בא רץ מדרומה של המושבה ובשׂורה רעה בפיו: כל ההתאמצות לעצור בעד מהלך החסיל מן הדרום לא הצליחה… זרם כביר פורץ, עבר את הגבול ויפשוט בכרמים ובפרדס אשר על הגבול… הכורמים והפועלים החליטו למשוך את ידם מן העבודה… “האפשר?”…

עוד זה מדבר וזה בא. אחד ממשגיחי הממשלה בא מן המערב, רוכב על סוסו, הנושם בכבדות, ופניו חורים…

– היש לכם די כחות?… רעה גדולה באה עליכם…

– מה הדבר?…

– זרם גדול שלא היה עוד כמותו הולך ומתקרב אליכם… מחר יהיה פה… הפרדס הזה צפוי לכליון… מי בעליו?…

“לאמר: פרדסי”… מרגיש אני כי ברכי כושלות. אבל מנסה אני להתאושש…

– אנכי… הרי חמשים פועלים תחת ידי… נעמוד לו…

– חמשים?… חמש מאות לא יספיקו… קרא לעזרה את כל המושבה. מחר אביא גם אנשי־צבא… הזרם הבא עשרה קילומטרים רחבו וארכו לאין־קץ…

הוא דופק ועובר אל פני המושבה ופניו כפני איש ההולך לקרוא לעזרה. ידעתי שעזרתו מאפע. הוא “ינוח” בבית־המלון ומחר לא אראה לא אותו ולא את אנשי־הצבא… ובני המושבה?… כולם עסוקים, איש־איש על גבולו… שבנו עם ערב אל המושבה. כל הפנים שחורים, מדוכאים ומיואשים. אין תקומה, אין הצלה. לשוא כל עמלנו. מאות אחדות של אנשים לא עצרו בעד הזרם בבואו מן הדרום. בן רגע פרץ אל הכרמים ובמהירות הבזק אכל את העלים, חשף את הענפים, הלבין את השריגים… הכל נואשו. ועד־הארבה שלח את פועליו לחפשי…

וידיעות מחרידות באות מן המושבות השכנות. בגדרה השחית החסיל את כל הכרמים, לא השאיר אף גפן ירוקה אחת. בחולדה אכל כל מה שהיה ירוק. בנס־ציונה פרץ אל הפרדסים… והפרדסנים החליטו לבלי עמוד בפניו ולתת לו לעבור חפשי… לפתוח לפניו את כל הדרכים… רבים מחזיקים בדעה זו: לא לעצור בעדו. לא להרגיזו

“האעשה את פרדסי הפקר?… לא!… בשום אופן”… העצים הרעננים העמוסים פרי עומדים לנגד עיני ומבקשים על נפשם… השורות של עצי הפרדס החדש, אשר נטעתי לשכני עומדות בכל פאר יפין ומתפללות אלי… שבתי הביתה ובלבי החלטה: להלחם.


 

10

כל הלילה נדדה שנתי. מחר יום הדין לפרדסי. עמל של חמש עשרה שנה עומד להבלע בן־רגע. האציל דבר־מה?… שעות קשות וארוכות.

בטרם האיר הבוקר יצאתי אל הפרדס. עברתי את כל חזית המלחמה, לרגל את כחות האויב ולדעת את מעמדו. שני הפרדסים, שלי ושל השכן, היו מנוגעים משני העברים, הראשון בפנתו המערבית, והשני – במזרחית. משני המקומות האלה יש לדחוף את האויב או להשמידו במקומו. מסביב לפרדסים מבחוץ לא נכרו כל עקבות של חסיל, ורק בפנה מערבית־דרומית רבץ בין העשבים, בשדה התירס, מחנה כבד. אבל זה פניו מועדות לצד דרומית־מזרחית, הסכנה אינה נגד פרדסי.

באו הפועלים. פניהם חורים מעיפות וחרדים מהתרגזות. היספיקו כחותיהם?… חלקתי את הפועלים לשלשה ראשים. את החלק האחד שלחתי לפרדס שכני, החלק השני לפרדסי והחלק השלישי – מול החסיל החיצוני. הכחות היו מעטים כדי להלחם בחסיל החיצוני מלחמת תנופה, על כן צויתי על הפועלים להגן רק על הדרך העולה לפרדסי, שלא יפרוץ החסיל שמה, ולהטותו דרומה. קויתי, כי ימלאו את תפקידם, אחרי שגם פני החסיל היו מועדות עוד מיום אתמול דרומה־מזרחה. על הפועלים שהלכו לפרדס שכני צויתי להשמיד את החסיל ולקברו, ואנכי הלכתי אל פרדסי. החסיל עודנו קפוא למחצה מקור הלילה ועל נקלה אנו מאספים אותו אל תוך התעלות וסותמים אותן. אבל הנה התרוממה השמש מעלה, האויר התחמם, החסיל מתחיל מדלג ומקפץ וזורם בחזקה… אצלנו עוד מתקדמת העבודה בהצלחה, אבל הנה נער בא מן הפרדס של שכני, ומודיעני כי הפועל הראשון שלח לבקש עזרה.

החסיל מתרבה… כחות נוספים אין לי, ואני ממהר בעצמי למקום הסכנה. כן, החסיל התרבה והתפשט בשורות הראשונות. אבל מספרו לא רב ומבחוץ אינו זורם עוד. צויתי לחפור תעלה ארוכה לרוחב הפרדס על הגבול ולהניסו שמה מכל עבר: את אשר יפול אל התעלה – יפול ואשר נמלט החוצה ימלט, רק לגרשו מן הפרדס. העבודה מתחילה רותחת. החסיל מתמעט במדה מורגשת. הפרדס נעשה נקי ורק בשטה אחז החסיל. אני מצוה להדליק אש בשטה – קוצים יבשים מוכנים מקודם… ושוב נער רץ אלי: מבחוץ הולך הזרם וגובר מרגע לרגע ופונה אל הפרדס… צויתי לקרוא לעזרה את הפועלים מתוך פרדסי ואנכי מוסיף להשמיד עם פועלי את החסיל מתוך פרדס שכני. ושוב רץ אלי הנער: בא זרם חדש גם מפנה מערבית־צפונית והפועלים אינם מספיקים לעצרו… זרם נורא… קורא אנכי לכל הפועלים והולך אחריו…

כן. המצב קשה. לכל רחבו של פרדסי, מבחוץ, על שטח של מאה וששים מטר, זורם זרם כביר. הפועלים העומדים בשורה, בין הפרדס ובין הזרם, מפנים את הזרם הצדה – דרומה. אבל הזרם הולך ומתחזק ומבקש לפרוץ לו דרך בין הפועלים אל תוך הפרדס. זו היא התחלת הזרם, אשר נתבשרתי עליו אתמול. זרם כזה עוד לא ראיתי. כל השדה אשר לפני, לכל רחבו, היה מכוסה חסיל עד אפס מקום ריק. רובו זרם דרומה־מזרחה, אבל חלקו מתפרץ צפונה אל פרדסי. התלכדנו בשורה צפופה וידינו היתה על העליונה. הוא נטה כולו מזרחה… רק כשתחלש רגע באיזה מקום ידו של פועל יפרוץ החסיל שמה… שוב מתלכדת השורה ושוב נסוג האויב אחורנית… מלחמה לחיים ולמות. אבל הידים הולכות ונחלשות. אי אפשר לעבוד בלי הפסק. השמש עולה מעלה, מעלה והחום גדל. וזרם החסיל מתרבה ומתחזק מרגע לרגע. זרם מים כבירים. והגלים רודפים ומשיגים זה את זה ועולים זה על זה, הזרם רועש, סואן.. שורות החסיל הולכות דבוקות, מלוכדות, בלי ריוח, בלי הפסק ביניהן… ויש שהשורות האחרונות עולות על הקודמות לו, והיתה שכבה של חסיל על גבי שכבה, ושתי השכבות זורמות יחד… כל השטח אשר למול עיני כולו צהוב־צהוב… ים של חסיל… וכל הזרם הזה זורם עלינו, על שורת הפועלים האחת והעלובה… הריוח בינינו ובין הפרדס מתמעט. החסיל דוחק אותנו אחורנית…

שלשת סוסי דשים בגורן. אני קורא לעגלונים לבוא אלי עם הסוסים, מצוה לקשור מאחורי כל סוס וסוס פחים, ולעבור מאחורי שורתנו, הלוך ושוב במהירות… עצתי עלתה לי לרגעי־מספר: הסוסים רצים הלוך ושוב, הפחים דופקים, ומקול הרעש נבהל החסיל ויסוג אחורנית… ותהי לנו הרוחה… התרחב המרחב בינינו ובין הפרדס… אבל לאט, לאט מתרגל החסיל לרעש הפחים. מבין הוא שאין זאת אלא ערמה טכסיסית ושוב הוא דוחק אותנו… הפרדס הירוק, אשר מאחורי גבנו, מושך אותו…

והנה השיך של הכפר השכן בא אלי רוכב על סוסתו… הוא עומד ומביט אל עבודתי וצחוק קל של תמהון על שפתיו…

– מה העבודה הזאת לך?… כל עמלך לשוא… אך לשוא תעביד את האנשים ואת הבהמות… אין כח אשר יעמוד בפניו… כפרנו מלא כולו… הכל נחרב, הכל נאכל…

הוא מדבר ואנחנו איננו פוסקים מעבודתנו.

– ראיתי, במקום שדרך־המלך רחבה וסלולה, הוא מתפרץ רובו שמה… נקה דרך בין העשבים, אולי יעבור בה…

עצתו מתקבלת על לבי. הנני שולח שלשה פועלים עם מעדרים לנקות דרך בין העשבים לצד דרום של פרדסי… הם עובדים במהירות. כעבור שעה, פתוחה דרך רחבה בין העשבים… ואמנם חלק מן החסיל פורץ אל עבר פני הדרך החדשה… אבל רק לרגע… ים של חסיל מכסה את הדרך עד כי איננו נראה עוד. והזרם זורם בדרכו הראשונה… הפועלים חוזרים מיואשים אל שורתנו…

מביט אנכי אל הפועלים ורואה שפניהם חורים כשׂיד. טפות זיעה, טפות כבדות מכסות את פניהם ונדמה לי שעוד מעט – יתעלפו… וגם אנכי מרגיש חולשה נוראה… מאז הבוקר לא טעמנו טעם לחם ולא שתינו… מצוה אני על שנים מנערי הפועלים להביא מים להשקות את כל אחד הפועלים במקומו ולהביא לכל איש את לחמו…

לועס אנכי את לחמי ואיני פוסק ממלאכתי… הכחות שבו רק לרגעי מספר והחולשה והעיפות הולכות ומתגברות… ופתאום רואה אני תנועה של חרדה בין הפועלים העומדים בסוף השורה דרומה… “מה יש?” צועק אנכי ושואל מרחוק. “החסיל חוזר בו ופונה אל הפרדס מצד דרום”… ממהר אני שמה. כן. החסיל התפרץ אל הפרדס מצד מערב. לאחר שהפנינו אותו דרומה, זרם שמה כל הזמן בלי הפסק… ועכשיו התחיל לעקם את דרכו ולחזור כלפי הפרדס מן הדרום…

“להתפשט… חלק מן הפועלים ילכו לצד הדרומי”…

השורה שלנו נעשית דלולה יותר. חלק מן הפועלים עובר לצד דרום ועומד שם בשורה, לעצור בפני המזיק. אבל מה כחם?… הקו הדרומי של שני הפרדסים ארכו שבע מאות וארבעים מטר… אני שולח אחד מפועלי אל המושבה לקרוא לעזרה… עוברת חצי שעה, עוברת שעה, מן המושבה אין איש… והזרם פורץ יותר ויותר… ומתפשט יותר דרומה… גם הפועלים מתפשטים והשורה שלנו נעשית דלולה יותר ויותר… קבוצות, קבוצות של חסיל מתפרצות בינינו ועוברות במהירות הבזק את התעלה שלפני הפרדס, מתפרצים ונכנסים פנימה… רואה אני בחוש, כי אבדה תושיה ממני, כי לא אציל את פרדסי. טפות זעה קרה מכסות את מצחי.. אבל איני מרשה לעצמי להפסיק אף לרגע את העבודה ואיני מביט מאחורי אל הפרדס, לבל אראה

– אדון, אדון, שלח את כל הפועלים הנה!… – צועק אלי פועל אחד, העומד בסוף השורה הדרומית. ובאותו רגע עצמו קורא הפועל העומד בראש השורה המערבית:

– התלכדו הנה! החסיל מתפרץ בינינו!…

הקול שבא אלי מן הדרום היה קול פחדים ואמהר שמה. ופתאום נשארתי מסומר למקומי ואיזה צעיף שחור כסה את עיני…

מדרום לפרדסי מתנשאת גבעה רמה. כל זרם החסיל, שנטה מן הפרדס, פנה דרומה־מזרחה ומזרחה דרך הגבעה הזאת… ופתאום פנה מראש הגבעה, ומלא כל זרמו השליך את עצמו למטה, צפונה, כלפי פרדסי… השטח שבין הפרדס ובין הגבעה היה בערך חמש מאות מטר. ברגע שקרא לי הפועל, הרגיש בחסיל אשר התחיל לרדת מטה מן הגבעה, ובהגיעי אליו, קרבו השורות הראשונות של החסיל אל גבול הפרדס… הוא הלך במהירות נפלאה ובסדר מצוין: מחנה מסודר של צבא, אשר הקיף את אויבו סביב ויתנפל עליו פתאום מצד בלתי משוער… זאת היתה התקפה מסודרת. בראש עברו יחידים. אחריהם קבוצות קטנות. ומאחוריהן שורות, שורות סגורות ומלוכדות… בבת רגע פרץ אל תוך שורת הפועלים הדלולה, עבר את התעלה הפנימית ויתנפל על העצים… הוא נכנס אל הפרדסים בהמון לכל אורך הקו הדרומי!…

– הנה, את כל הפועלים… – צעקתי צעקה של יאוש.

– הפועלים ממאנים… החסיל מתפרץ אל הפרדס ממערב…

– הנה, את כולם!… – קראתי בכעס… “מה בצע?… אחת היא, אם יתפרץ ממערב או מדרום”…

הפועלים באים נרגזים וכועסים.

– עבדנו מאז הבוקר ועכשיו נתן לו להתפרץ אל הפרדס?…

הפועלים התחילו בטענה ונשתתקו… התמונה הנהדרה של ההתנפלות הקסימה אף אותם ותפל עליהם אימה… אבל כרגע התאוששו:

– אדון… מהרה, לקראתם

שתקתי. נשתתקו אף הם. מה כוחנו?…

– מה לעשות?…

הבטתי עליהם במבט תועה. מה הם שואלים? מה הם רוצים? למה באו הנה? לשם מה קראתים?… ואשליך את הבגד השחור, את כלי־הזין אשר בידי, ואלך אל חצר הפרדס ואסתתר באחד החדרים… ישבתי על ארגז ריק של נפט וראשי פתאום סחרחר… עיני חשכו ודבר־מה לחץ את לבי… חנק את גרוני…

– מה יעשו הפועלים?… באו גם חדשים מן המושבה – מדבר אלי מעל פתח החדר אחד הפועלים, ונדמה לי כאילו מתוך חלום שומע אנכי את הקול הזה…

– לשלחם הביתה…

– את כולם?…

– את כולם!…  

“לשלחם… מה כחם?… מה כחי?”…

ורגש קשה ומר מתרומם מתוך עומק נפשי. איזו מרירות מרעילה את כל ישותי… טענת־קצף מתעוררת מעומק הנפש… כלפי מי?… כלפי מה?… אגרופי מתכוץ… איזה רצון חזק מתעורר בי: לקלל, לחרף, לשפוך את כל מרי שיחי…

ופתאום מתרכך לבי. דמעות רותחות צורבות את פני. ויחד עם הדמעות הראשונות הוקל לי. איזו אבן כבדה, אשר לחצה על לבי, הלכה והתגלגלה מטה, מטה ורוח לי…

בא הסוף!… סוף למצב של צפיה. סוף לפחד ולתקוה. הכל ברור. הכל אבד. אין מה לעשות עוד. עכשיו – לנוח. ואיזה חשק כביר של מנוחה תקפני. לנוח, לנוח!… פתאום הרגשתי את כל עיפותי מהעבודה הבלתי פוסקת במשך חדשים… ואיזה רגש דומה לרצון הרגשתי בי: סוף לעבודה, ועכשיו – מנוחה.

יצאתי מן החדר. לא הבטתי אל השומר, שעמד ונתן בי מבט של מבוכה ועצב; לא הבטתי אל הפועלים האחדים, אשר עוד ישבו בחצר, זה בכה וזה בכה, ופניהם נדכאים ונכלמים. לא הבטתי לצדדין. הלכתי ישר אל המושבה. ובבואי עד למושבה פניתי הצדה ואלך מאחורי הגדרות, לבל אראה פני איש!…

נכלם וחפוי ראש נכנסתי אל חצרי, באתי אל ביתי… איש מבני הבית לא שאלני דבר. הכרת פני ענתה בי כתמיד בלי דברים את אשר קרה בפרדס.  


 

11

החלטתי בלבי: לא לעבוד יותר ולא לבוא אל הפרדס עד שיאכל הארבה את הכל וילך לו… ועם החלטתי זו הוקל לי. אבל לא לאורך זמן… כל אותו הלילה עד אור הבוקר התהפכתי על מטתי בין החלטה וחרטה: “לחדול או להמשיך?”… “מי יודע?… אולי יש להציל דבר־מה?”…

“מדוע דוקא אנכי הראשון?”… מפתיעה אותי פתאום מחשבה מרה. מדוע כל הפרדסים עודם עומדים בשלמותם ורק פרדסי הולך ונחרב?… ידעתי, אמנם, מלכתחילה, שפרדסי עומד בסכנה. פרדסי הוא על גבול המושבה ומשני עבריו רבבות אלפי דונם של אדמת־בור… ידעתי, כי פרדסי יהיה הראשון לחורבן, ובכל זאת, כשבא הרגע המר הזה, הפתיעני הדבר כמו חדש… למה אנכי ולא אחר?… קנאתי בכל הפרדסנים, שטרם נגעה בהם הרעה. היה זה רגש לא טוב… ולבי נעשה רע עלי וקשה שבעתים מפני הרגש הזה… “חיה”…

למחרת יום חורבני שמרתי על החלטתי. לא הלכתי אל פרדסי. כעל גחלים ישבתי כל היום בביתי. ואת אזני עשיתי כאפרכסת לשמוע: הכבר נגע הפגע גם בפרדסים אחרים?…

ולפנות ערב שמעתי: כבר נגע!… הארבה פרץ אל כרמי המושבה משלשה צדדים: ממערב, מדרום ומצפון… את כרמי הגפן, אשר על הגבול, אכל בן רגע… ואת כרמי השקדים ואת הפרדסים תקף מכל עבר… ויקל לי… ושוב חרה לי עד מות: למה הוקל לי?… האמנם שׂמחתי לאידם של אחרים?… בושתי בפני עצמי. אבל הדבר היה כך. אותו היום, אשר בו חשבתי את עצמי לאחד, היה לי הנורא והאיום ביותר מכל ימי הארבה… לאחריו, לאחר שרבו ועצמו חללי הארבה, הוקל לי… לא האחד אנכי, כי אם אחד מן הרבים… החיה שבי התנחמה…  

בכל המושבה פסקה העבודה. לגרש את החסיל מן הכרמים לא היתה שום אפשרות. מן הכרם האחד נכנס אל השני. השכנים התחילו נצים ורבים, והדברים הגיעו עד למהלומות ועד לאיומים להשתמש בכלי זין. ועד־הארבה, בהסכמתו של ועד המושבה, הכריז שאסור לגרש את החסיל מהכרמים. להלחם ולהשמידו בתוך הכרמים לא היתה שום אפשרות: הכחות לא הספיקו. ועוד זאת: החסיל, שפגש התנגדות בתוך הכרמים השחית פי־שלשה. הידים רפו. בעלי הכרמים פסקו מעבודתם. אבל הפרדסנים עוד בקשו עצות… ביום אחד נתפרסם הדבר, כי אחד האגרונומים המציא משחה העומדת בפני החסיל. הוא לקח שמן שומשמין, דונג וצרי, במדה מסוימה מכל מין, ערבבם ביחד, הרתיחם באש עד שנהפכו לחומר נוזל. בחומר הזה משח את גזעי העצים ואת המקום הזה לא עבר החסיל. האומנם? מעשי נסים!… ותהי הרוחה… לבי חשש לתרופה זו, פחדתי לגזעי העצים, פן יבולע להם… אבל – “אל תפרש מן הצבור”… והבולמוס, שאחז את כל הקהל, אחז גם אותי… החלטתי לנסות את הדבר על חלק קטן מפרדסי ואעבור על החלטתי לבלי לעבוד… במהירות קדחתנית השגתי מעט מן החמרים הנזכרים, אשר מחירם עלה פתאום פי שלשה ופי ארבעה. קראתי לאחדים מפועלי ונתחיל למשוח את העצים מלכתחילה על גבי ניר שהודבק על העץ, שלא תנזק הקליפה, ואחרי כן ישר על גבי העץ, כדי למהר… ואמנם החסיל, שזחל והגיע עד למשחה, נרתע לאחוריו, ורק החזקים והאמיצים שבהם עברוה… ותשב העבודה לאיתנה: חלק מן הפועלים משחו את העצים, חלק מהם השליכו את החסיל מעל העצים וחלק מהם התחילו שוב מתעסקים בקבורתו… ועבודת ה“קבורה” השתכללה: חפרו בורות ארוכים ועמוקים, מסביבם עטרו אותם פחים, ואת הפחים כסו בעפר, שלא יתנוצצו לעיני החסיל… אל הבורות הללו נפל החסיל הבורח ומן הבור לא יצא עוד: זר הפחים עכבהו… גדלה התקוה. פתאום התלקחה כשלהבת ושוב שקעה, כבתה… המשחה עמדה בנסיון רק כל זמן שהיתה טריה, וכשנתיבשה עבר החסיל עליה… המהדרים הוסיפו למשוח כל שלשה ימים. אבל הרוב הגדול הפסיקו מחוסר אמצעים ומחוסר אמונה… וטוב היה שהפסיקו: המשחה עלולה היתה להשמיד את כל הפרדסים. אלה שמשחו את עציהם פעמים ויותר – כל עציהם מתו, ואף אלה שמשחו רק פעם אחת הביאו כליה על חלק גדול מעציהם. ואלה שלא משחו כלל לא מת אצלם אפילו עץ אחד…

אבדה התקוה החדשה, פסקה העבודה, והחסיל אכל מלא פיו… ושוב נתעוררה תקוה חדשה: פחים!… אין החסיל עומד בפני פחים. העצה הטובה ביותר היא לגדור את כל הפרדס גדר של פחים… אבל מנין הפחים ומנין האמצעים?… האחד נסה לעשות זר קטן של פח מסביב לגזע העץ ואת הזר הזה לא עבר החסיל… ותגדל הדרישה לפחים. אני הייתי אחד הראשונים, אשר נודעה להם המצאה זו. ביום החמישי בערב נודע לי הדבר, וביום הששי, עם זריחת החמה, הייתי ביפו. בחנויות פסו הפחים, לקחום לגדרות. גם אצל הפחחים אפסו פחי־הנפט, ורק ראשי פחים נשארו להם… אבל גם מהראשים אפשר יהיה לעשות זרים… במשך שעות אחדות קניתי ארבעת אלפים ראשים… ועודני עובד בעבודתי, והעיר יפו נתמלאה פרדסנים וכורמים, המבקשים ראשי־פחים… כבר עברו על ידי אחדים, ראוני במלאכתי – מונה את הראשים ומסדרם בתיבות – ונתנו בי עיני־קנאה… האחד הספיק כבר ללחוש על אוזן הערבי־המוכר ולהעלות את המקח, כך הוציא אלף ראשים מתחת ידי…

בשעה מאוחרת בלילה שבתי למושבה ועמדי חמשה חמורים, עמוסים ראשי־פחים… ולמחרתו, ביום השבת, קראתי לפועלים ונצא לעבודה להלביש את גזעי העצים זרי פחים ולמשוח את הרוחים בין הפח והעץ בחמר ובזפת… שלשה ימים רצופים עבדנו עבודת פרך מן הבוקר ועד הערב ולא הצלחנו… רק בימים הראשונים עצרו זרי הפחים את מהלך החסיל. אחרי כן התרגל, התחזק ועברם… אין עצה ואין תושיה וגם הפרדסים אשר הקיפום חומה של פחים לא נצלו מן האויב. החסיל השליך את כתנתו הכחולה ויהי צבעו אדמדם וגם כנפים צמחו לו. הכנפים היו מוכנות ומזומנות ומקופלות מתחת לעורו… ובעוד ימים מספר התחיל מעופף ויהי לגזם… והגזם עף ועבר את חומת הפחים ויבוא אל הפרדסים, ובמשך שנים שלשה ימים אכל את כל הפליטה… את יתר הארבה אכל הילק, את יתר הילק אכל החסיל ואשר השאיר החסיל אכל הגזם… רק בפתח־תקוה נצלו כאלפים דונם פרדס, אשר בעליהם עשו יד אחת וגדרו גדר של פחים את כל אלפים הדונם… ומי יודע, אם הגדר הענקית עמדה להם, או שעמד להם המקרה העור כאשר עמד לפרדסני יפו והכפר יעזור, אשר במשך כל ימי המלחמה בארבה לא עשו כלום ופרדסיהם נצלו.. רק דבר אחד היה ברור לנו: לו עבדה כל הארץ שכם אחד, כשם שעבדו מושבות היהודים, לא היתה יד הארבה בנו. במושבות השמידו את הילק ולא הגיע לגלגול של חסיל וגזם… אבל הארץ מדבר שממה מסביבנו…


 

12

פרדסי כבר נאכל לשלשה רבעים ואנכי עודני עובד. שבתי והתחלתי מבראשית: חופר בורות ומקבר את החסיל ואת הגזם הצעיר… ואנכי אינני יכול להפסיק… מפחד אנכי לנפשי, מפחד מפני הבטלה… הלילות ללא עבודה היו לילות זוָעה… עצבי קרבו והגיעו למדרגה זו, שהבטלה סכנה להם… ושמועות מרגיזות באות אלי… במקום אחד חלה אחד הפרדסנים מרוב התרגשות… ובמקום השני יצא מדעתו פרדסן שני, אדם חביב וקרוב לי… ראשון־לציון, שנצלה מן החסיל, היתה מאכל לשני הגזם… בחדרה חרבן… וגם בגליל היתה הרעה… ורק הפרדסנים ביפו נצלו… כל יום בשׂורתו קשה משל חברו.. ואנכי כחותי כלו…

לבסוף עמדתי מעבוד: כל פרדסי נאכל. לא נשאר אפילו עלה ירוק אחד, יער של מתים. הענפים הלבינו ואחרי כן השחירו. חוזר אנכי ביום האחרון לעבודתי מפרדסי ומפחד להביט לאחורי, פן אהפך גם אנכי לגל לבן וחשׂוף… למחרתו לא הלכתי אל הפרדס. והיום נמשך ויהי כשנה בעיני… ובאותו יום לאחר הצהרים התנפל זרם של חסיל על המושבה… פתאום החרידני קול צלצול הפעמון, צלצול חרדה… התנפלות?… עכשיו?… רץ אני אל הפעמון… לא. לא התנפלות של ערבים… החסיל בא אל המושבה. מכל עבר רצים גברים, נשים וטף ושקים ומטאטאים בידיהם! כלי־זין חדש… ומראשי הרחובות כלפי מערב שאון והמולה… החסיל פרץ אל המושבה משדות הבור… לעומתו עומדות כנופיות בלתי מסודרות של גברים, נשים וטף… כל ההמון הזה רועש… זה מניע בשׂק וזה מכה במטאטא… זה קורא בכה וזה קורא בכה… וכבר פרצו בלבולים ותהיינה מריבות… אלה אינם נותנים לגרש את החסיל, פן יכנס לרחובם ואלה מגרשים דוקא… פה קול קללה של גבר ושם קול יללה של אשה… אחד מתעלף ונופל באמצע הרחוב… וכל הפנים חורים וכל העינים תועות… והחסיל מתפרץ, מתפרץ בהמון גדול…

“מה לכם, עדר?… למה נקבצתם פה?… על מה חסים?… על הבתים?… את כרמיכם אכלו – וכי יאכלו גם את הבתים!”… – קורא כורם מתיאש אחד…

ועוד זמן רב מצלצל הפעמון… ועוד זמן רב עומדות זקנות בלות ומניעות במטאטאיהן… הפעם כל אחת על פתח ביתה… והצעירים והגברים אים?… נתחבאו מכעס, מצער ומבושה. כן, כאילו כסתה הבושה גם את כל הרחובות, הבתים והגגות… בושה, ורגש של כעס אין אונים…

והחסיל פרץ אל תוך המושבה ויכס את הגדרות, העצים, קירות הבתים ועד הגגות טפס ועלה… ומאחוריו הכל מת, חרב. ותשם המושבה.


 

13

שוב אני הולך אל פרדסי. איני יכול לשבת בבית. כל הלילה אני מתהפך על משכבי ומחכה לאור הבוקר, ובעומק הנפש, תחת גל של אפר, לוחשת גחלת של תקוה, תקוה משונה… התקוה לנס?…

עם כל זריחה של שמש אני רץ לפרדס…

היו דמדומי בוקר. השמש יצאה על פני הארץ. עמדתי בפרדסי נשען על אחד מעמודי הגדר ומביט ומתבונן אל החורבן הנורא. הבטתי ולא יכולתי להסב את עיני מן המראה האיום. כשלדים מבהילים של מתים עומדים העצים לפני, וכאילו הם מלחשים את לחשם הנורא על אזני.

“האם זהו הסך־־הכל, זהו הסוף?”…

פתאום התעוררתי לקול ערבי, הקורא אלי:

– חוג’ה, אל תדאג, אלהים יחזיר לך כפלים…

התעוררתי כאילו מתוך פחד ואביט כמטורף אל עבר הדרך. ערבי עירוני, מרמלה או מלוד, רוכב על חמור, עמד למולי על דרך המלך, ומשני עברי חמורו זוג תיבות ריקות. ופני הערבי היו כה טובים, ומבטו המכוון אלי כה רך וגם קולו רך… מה רוצה בר־נש זה?… "

– חוַג’ה, אל תדאג!… הרואה אתה אותי ואת חמורי ואת זוג התיבות הריקות הללו?… באלה התחלתי לפני עשׂרים שנה, וכבר היו לי זיתים במאתים לירה, היו לי מישמשים בשלושים לירה. ואת כל אלה אכל הארבה. רק זה, שעיניך רואות, נשאר לי מכל עמלי: החמור וזוג התיבות… אל לדאוג, אדם, האלהים יחזיר כפלים!…

וכה רך היה קולו של הערבי, וכה מלא השתתפות של צער. מימי לא שמעתי מפי ערבי, בדברו עם יהודי, קול כזה. לבי נתרכך ועיני נתמלאו דמעות.

– לאן פניך מועדות?…

הערבי מביט בי משתאה אלי, אחרי כן אל חמורו ואל זוג התיבות הריקות, וכאילו שאל אף הוא את עצמו: ובאמת לאן פני מועדות?… כלום יש עכשיו, אחרי הארבה, מה לקנות בכפרים?…

– רק זה נשאר לי!…

רק זה נשאר לו. ומה לו לעשות, אם לא לנסוע לכפרים, לחזר על הבתים, לקנות ולמכור. הוא מתחיל מבראשית.

דפק הערבי בחמורו ונסע לו.

עיני עוד בקשוהו, חפצתי לשאול אותו עוד דבר־מה, אבל הוא הלך ונעלם מאחורי הגדר ורק את שעטת פרסות חמורו שמעתי:

– האלהים יחזיר כפלים!…


 

14

גם אנכי שבתי לעבודתי. קראתי לפועלים. החילונו לחפור בורות, לחפור תעלות ולהשקות את העצים. ובטרם הספיק לצאת הגזם האחרון, היה כבר הפרדס מושקה ורווי מים.

האגרונומים קראו לאספות והחליטו החלטות, שלא לעבוד ושלא להשקות עד שיעבור הגזם כליל מן הארץ. אנכי לא יכולתי לא לעבוד ולא לקוות לתוצאות העבודה. אם לא אעבוד ואשתגע.  

והצלחתי: הייתי הראשון, אשר ראה את פרדסו מכוסה שוב ירק…

עברו שני חדשים, הארץ אשר היתה מדבר, שבה ותהי גן־עדן.

השמש, המים והעבודה החזירו את העטרה ליושנה.


  1. “האחר” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות