רקע
ס. יזהר
פרידה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: גליונות י"ז 4; תש"ה

לש. במרחקים


כיוון שנאמר “נו, צריך לזוז” ידע חנן כי אפילו עודנו כאן חשוב הוא כאילו כבר פרש ואיננו עוד. ואף שידע כך ידע גם שאין זה נאה לדעת כך, וגם שאסור, לפי שבכך באמת מתחסל הכל. וחבל על השהות, בינתים־של־ארעי זה, שעודה בידיו ולא רק שאין להשמיטה באפס־יד, אלא שחייבת היא להיות יפה, יקרה, באמת, כזאת שנזכרים בה אחר־כך, ומתפרנסים ממנה – אולי לכן חייך כשאמר: “חנה’לה – הכל אתי. את מוכנה?”.

– “כן, חנן – ובוא לא נהיה עגומים!” כך פטפטה זו, צופה הרהוריו, בקול, ועונדת מטפחת ברודת־אודם על צמותיה, חולצתה לבנה, ומכנסיה הארוכים כחולים, והואיל והיה קר היו חיים פורחים בזרועותיה ונותנים בהן גוונים. ויתכן גם שכתפיים צרות כשלה, ילדותיות כאלה, כה טעונות רחמים וחדלות־ישע, יוגבהו בהעזה ובהשתדלות: “נכון, חנן? לא נפנה ראש לאחור!” – אמרה וחייכה גלויות עד כדי שנקוט בפני עצמו, כמה שוטה הוא, וכמה אין היא שוכחת דבר.

– “ואת יודעת, חנה’לה” – פתח בהתלהבות של וידוי, והתכוון באמת לומר לה הפעם הרבה, דברים חשובים וחד־פעמיים, וכל־כך הביאה בו התרוממות, כוונה רצויה זו, וכליון־נפש – עד שתמוה שכל מה שמצא בפיו לא היה אלא: “לפעמים הרכבת מאחרת…” סר־טעם וזה הכל, נשאר כליון־הנפש בכליונו, ושוב פעם ידע כי החטיא.

– “לפעמים…” מחייכת חנה’לה במאור־פנים, ובבת־אחת נודע כי לחנם כל דיבור־שהוא וכי היא יודעת הכל מאליה, וחשה הכל, היטב היטב – אח, אלהים, כמה הרבה הוא חייב לה! וצריך לגמול לה, להראות לה, לחטוף ולשכוח מיד דברים שונים ורבים, ולא לזכור אלא זאת בלבד שיש להשאירה, כשיסע, והיא מחייכת ושמחה וזוכרת אותו לטובה. ובלא להבחין כיצד ובאיזה קשר חזרה וירדה עליו הרגשה חריפה אחת, ואולי לא ירדה אלא שעדיין לא סרה מעליו עוד מעצם ההתחלה, מין הרגשה מופשטת כזו, שזכר כי מאותם הדברים היא שדוקא יש להם שם, ונלאה מדעת מהו שם מיוחד זה; וכן גם לאותו מזג המדובב עתה בתוך ההויה הכללית, גם לו בודאי קוראים כך או כך וצר שלא ידוע לא כך ולא כך. מין עצב. מין רחישה של כלייה. הנה: קו לפניך – מכאן יפה כל־כך, ומכאן אלהים יודע מה, תוגה כזאת, עגמה רבה, פרידה, נסיעה רחוקה, או כיוצא בזה, חנה’לה, כמה הוא אוהב אותה!

ובינתים כבר היו בוססים בעפר־הדרך, ומעבריהם שעות אחר הצהרים. זוהר רב מרצד לו בלב – חנה’לה יקרה, מה אפשר להגיד לה? למעלה היו עננים לבנוניים־חוורים וגבוהים מאד, וריחם, עד כמה שאפשר הדבר, כריח קלף עתיק ומשובח, ואולי אפילו כריח יקיצה בבוקר במטה לבנה. ואם להתבונן אל הפרדסים, המשובצים במשוכותיהם וגזורים שדרות ברושים, וכתמי־גגות אדומים הכא והתם, ובמרחק אותו מישור ברוך, כחלחל וירוק, הרוהט עד תומו מפרפר אל צהוב החולות שלשפת ים נעלם, אותו מרחב פתוח למרוץ, מרוץ רגשות והתלהבות, דהירה שוטפת של כל מה שיש בך תוסס – אם להתבונן אל הפרדסים הללו. הרי זה לדעת כי יש דבר עיקרי בתוך כל הדבר שלעולם לא ייוודע מהו, כן, ואף־על־פי־כן לא חבל על שום דבר, ואומץ רב יש, ונסיעה זו שעליו לנסוע, רק זו קצת לא מתאימה לכל. והמופלא ביותר הוא – איכה היה “קצת” זה לעיקר – להכל!

“לא קר לך, חנה’לה? תראי כבר סתיו. ועוד מעט חורף, כך…” וכמעט כאילו אמר ואני לא אהיה כאן. צא וחשוב, בעוד מה תבוא הרכבת וכל זה ייעלם ולא יהיה קיים מי יודע עד מתי, מי יודע בכלל… מין סחרחורת קלה היא המונעת אותך מהתנהג כבן־חורין. ועד שתפוג עוטה הכל הילה פיוטית וגם מעין מרירות מיותרת.

“אתה זוכר את חורף אשתקד?” אומרת היא ומגע ידה גהה. אם זוכר הוא? הו חנה’לה. מתי ישובו עוד ימים כאלה. ימים וריח סתיו להם, ריח שלפני גשם. עולם מהר[הר]. צינת ארנים ממלמלים. ואיזו עדנה היתה. איזו עדנה ענוגה. ואיך הכל הבטיח הבטחות קסם. משהו יציב וודאי שהיה בתוך ערבוביה נעימה. תכופות הוחשו דפיקות הלב. ועדיין היתה מין אוות פריחה שכזו. מין בטחון־שבלב בתוך הבלימה. ואיך היו תקוות רבות והיו מדגדגות. וריחו של מעיל חם. מעיל חוּם חם. ריח ידוע ואפייני. כוח הוצק באדם ולא נודע עוד מה יעש בו. איך הצליחה חנה’לה זו בתפיפה אחת לגלות בו צליל אמת גנוז. נגעה ויצלצלו שבעת פעמוניו. כמה יכול הוא לספר עתה, הכל, הרבה, בגילוי לב מאד! – “אני אינני יודעת תקופה נאה מזו – ראה כאן, הכל, ושמה…” ולא עוד, אלא שבדברה נטלה ושילבה ידה שלה בזרועו ואיך אפשר שיהיה מישהו עמו ממש, יחד, [היש] למעלה מזה?

– “ויכולנו ללכת כך לאטנו, לולא חיכתה הרכבת…” אמר דברים מיותרים [ולא] ראויים לו, הוא בתוכם שכתפיו רחבות הן. ותחת זאת, לו היה עמו לומר לה דברים יפים מעין: “חנה’לה, אל תשכחי לזמור את הגפנים, וכשאת עודרת את הכרובית שימי לב לתולעים, וזבל העופות יאסף בפחים, בפינה, ועוד עליך לגזם את הוורדים בבוא עתם, בגובה שלש עינים, חנה’לה, ומעל זו הפונה חוּצה”, משהו כזאת וכזאת, רציני, משקי, ממשי. והיו נפרדים בהבנה, בסיפוק שכל מה שאפשר היה לעשות בידיהם כבר עשו – ונקיים הם למצפונם, והיו נושקים לשלום וחוזרים ומהרהרים אם לא נשכח פרט חשוב – ואילו עתה אין לו דבר לומר או לעשות, זולת מה שדואג הוא שלא תהא הפרידה מעמסה כי אם שעה יפה, נלהבת ומאושרה, באמת, נובעת מעצמה, שופעת ומזמרת… ברם, כמה נרגש הוא, נרגש יותר מדי. לעה לשונו, סורחים שרעפיו ורק הכרה אחת דיברה ברורות: הה, חבל! חבל מאד.

והרי דוקא צריך לדבר. כאילו רובץ עליו לומר דבר גואל. משהו חשוב. והכל נראה לא־מתאים לזמן הזה, פחות מדי, הן הכל, חזר ושקל בלבו, כל מה שנעשה עתה נרשם ונחרת ולא ישכח, ורבות־רבות תחזור־תפנה אל מה שמתהווה והולך עתה כאן. מה רבה האחריות וכמה אינו חפץ בה. והוסף על זה איזה “שמא” שמעיק, “שמא” אחד גדול וכבד: מה יהיה אחר כך, מה יהיה, מה?

– “כן, חנן, היה נפלא ללכת ככה הלאה יחד. תמיד. ועוד נלך, חנן, מה? הרבה. כי אני אוהבת לבוסס כך בחול, ידי בתוך זרועך, יום סתיו נאה. אתה מהרהר מי־יודע מה, ואני רק נשענת והולכת שלווה, בטוחה ונחה. נכון שטוב ככה, חנן?”

– חה־חה, חנה’לה. בודאי. נכון". ועוד הוסיף ושר שכל עוד נח אור על העצים תהא הדרך נמשכת לה תהא לה השעה ארוכה, עד שיפוזו זהרורים או מעין כך, לולא עדות אזניו שלא היה כלול בה אלא "נכון, חנה’לה, בודאי״ במלמול קל שאפשר אמנם לפרשו בכה או בכה, ובחיוך המתאמר להבטיח רבות, וכל כך משום שראה פתאום כיצד תחזור לה זו לבדה, כשהוא יסע. הידעת הרגשה זו לחזור לבד הביתה לאחר שנסעה הרכבת? כל מה שרואים עתה רואים גם בדרך חזרה. אקליפטוסים אלה. אדמה חרושה זו, הבתים שבמרחק, ודברים רבים ואחרים לא יחמיצו שעתם ויכריזו על מציאותם האפורה ויקיפו, ואין מפלט. זו המועקה של החוזר לבדד, של לבד. ורק אל יאחזהו עתה מורך־לב, ושלא ידביק בה מורך מגונה זה: “לא קר לך, חנה’לה? לפנות ערב יהיה קר!”

– חכה, עוד רחוק הערב. שעתנו לפנינו. שמת לב, חנן, כמה יפה עמוד־עשן זה, שם, הלאה, מעבר לפרדסים?" כך, האין זאת? ואסור להרפות מזה, לא להרפות. למתוח הרבה הרגעה רופסת זו, שיהיה יפה, יפה באמת. ועם זה מין מדרון הוא הכרוי לרגליו. אם תפסק מנגינה זו שבו – יתמוטט הכל. בוודאי. עוד רחוק הערב. ונראה לו משום מה, כאילו הוא מתחיל מתפצל ומתפלג לחלקים רבים, וזה שבזרועו חנה’לה הוא רק אחד מהם ויש אחר ובלבו צער סתום, ועוד אחר שמתרחק ונוסע ברכבת, ועמו מסתחפת הקרקע, ועוד אחד שאיננו מרוצה, מאד אינו מרוצה, והרבה חלקיקים זעירים שמי ימנה מספרם ויאזין לקולם – ואולי אין טוב מאשר לקפוץ ולהיות כבר מעבר לכל הדברים, לאחר הכל, או להציע לה לחנה’לה – בואי, נברח… “יש לנו עוד ‘המון’ זמן, בוא, חנן, נשב כאן קצת”.

וכשישבו ידע חנן כי מחובתו לומר לה לחנה’לה דבר מסוים אחד, וכי גם אמר לא יאמר דבר זה, פשוט מפני שאינו יודע מה. צריך להמנע, לפחות, מדברי סרק, ודברים אחרים אינם מזדמנים כלל לשפתיו. “חנה’לה. את יודעת, המטפחת הזאת נפלאה לך!” אמר והצטחק וזו נענתה כי “מטפחת ישנה זו!”… והרי יודע אתה כי יש בה בחנה’לה הרבה אמת, לא סתם אמת, אלא כזו שאתה נכסף אליה, אמת בלי חכמות, משום־מה ואולי משום כך צץ בו דוקא אווּי נתעב לקנטר אותה, להתגרות בה על לא עול בכפיה, כאילו היא האשמה, ומאידך היה רוצה לפעור פה ולפייט, אחת אפיים, פעם על כל הפעמים, ואינו אלא מצית סיגריה ושם לבו לגפרור עד שיכבה. זאת לא זאת. בכך אתה בטוח. זאת לא זאת. ומה, לכל הרוחות, מהו הדבר האמיתי? שומע אתה מחובך רננה רבה, וגם עליצות רבה, זוך רטוב־תום כזה וכזה, ומפעם במוחש מבפנים ואתה מנסה וגם מחבר מלים המצטרפות גם הן, שלא מן הענין, לחספוס מסורבל, מין פולחן מוזר ועייף ש“צר לי, אדוני, צר לי עד מוות” חוזר בו, מתפלא מאד, מה ענינו של ‘אדוני’ הלז לכאן ואם אין כל זה פשוט לזות שפתים וטפשות בלבד, “הכל היום מתאים לך כל כך, חנה’לה, יום נאה כזה”.

ואף־על־פי־כן כאילו חוצץ ביניהם דוק, לפי שהוא עצמו מפולג ולא כל חלקיו יושבים בזה על התלוליות שבצד הדרך, בצדה של חנה’לה. דוק חשאי, דק מאד, מעין עשן, עשן סיגריות, עשן קטרים, מרחקים מרחקים והוא נוסע, והפעם גדול ורב ה“שמא”, אותו ״שמא״ שאין מפלט ממנו בנסיעות האלה. “שמא” או “מי יודע” או “לפעמים” או כיוצא באלה. “אצלנו במחנה” פתח, וחנה’לה עיכבה: “עזוב, חנן, היום אתה אצל חנה’לה, לא לשכוח”. אפס כי, כנראה, נוּגעה גם היא בטפילים אחדים, שכן מדוע מנפחת היא שפתיה, כמי שקוראה דבר סמוי משיפולי המערב החלקים־בוהקים. ״לא לא, מה עלה בדעתך, חנונֶת?" ובתוך שחבק כף ידה הטובה, זו שאפשר לאמר עליה אלף דברים שברננה, ידע כי יש טעות גדולה בתוך כל הרבה הדברים, טעות מרה וברורה. ועוד יותר ברור ידע כי שוב פעם אינו יודע לקרוא לטעות זו בשם, או לפקוח עיני זולתו עליה. והכל הכל אינו אלא כרכור בטל סביב טעות זו, והכל לחנם, לחנם.

– “פעם, בערב, הסתלקנו לנו והדלקנו מדורה בחורשה אחת. על אבנים מסביב רבצנו ושברנו ענפים קטנים. היה מצב־רוח קצת הפקרי וטקסי קצת. אחד שפת קנקן לבשל קהוה. ומישהו פתח בשריקה. ו’בדיוק' היה שם אחר שידע לענות ‘קול־שני’, ושרקו להם. סלסלו קצת. אחד הרבה בקישוטים, וחברו לא יכול להמשיך כי חייך מופתע והשתדל והפתיע אף הוא באמצאה חריפה. היה לבבי מאד. ולילה מאד. את יודעת איך זה. והכל היה אסור. אסור היה להסתלק. אסור היה להעלות אש. הכל היה אסור. והיה טוב מאד. ושתינו. בספלים קטנים כדין. אחד דאג גם לזה. לגמנו כמקובל בשאיבות רועשות. והיינו פרחחים כדי שלא נתפס לרגשנות. והיתה רגשנות בכל זאת. אמר אחד: “שבור שם ענף, אתה”. – ואחר העיר: “מה הענינים, שם?” ומן החושך ענו לו דבר של לא־כלום, של סתם, של לא־רגשנות רגשנית. ולילה, לילה… מה זה שייך הנה, חנה’לה? יש, כנראה, משהו ששייך. אבל לא חשוב. איך זה, לא צריך לזוז? נראה גם שעוד היום גדול, וגם שכבר נעשה מאוחר מאד” –

– ״אח, אומרת חנה’לה, מעולם עוד לא סיפרת זאת." – “מה לא ספרתי?” – “נדמה, טענת תמיד, ששעמום וחולין אינם פוסקים שם”. – “שם? למה שם? שם יש הכל. כמו כאן. אינני יודע להסביר לך איך זה שם ואיך זה כאן. אפילו אם ארצה. מיד כשאתה נוסע שמה אתה פושט משהו, ולובש משהו. וגם מחביא משהו, משהו זעיר, לשעת־הדחק כנראה, ודוקא אותו זה שנראה שם חשוב מכל, כאן אינך יודע בכלל מהו, מהו “אותו־זה”, שנראה עיקרי ויסודי כל־כך. אבל, חנה’לה, אין בכך כלום. בואי נדבר עליך, על… על מה נדבר. חנה’לה?” – ״חנן למה אתה חושש?" –“חושש? מי זה אומר, חנה’לה? רק מוזר, חנה’לה, כשאני בודק עצמי, מסופקני אם תביני, איני צד ב[…] אלא דיבור חוזר אחד: ‘שיגמר כבר הכל מהר’! אפשר, אני חושב, אפשר שכבר מאוחר. אפשר ואם גם היו נותנים לי כעת לא לנסוע – הייתי נוסע בכל זאת. לנסוע לא טוב וגם להשאר ככה לא טוב. – מה איפוא?” – אח. כל הפלפול הזה – מה רוצים ממנו לעזאזל! – “ומה, חנן, לו נסעתי אתך?” – “חה־חה, שאלה! חנה’לה שלי!” ולאמיתו של דבר… הלא אין זה מסע־משפחה! לא. משהו אחר יש כאן. משהו שמתרחש רק בו, טוב ורע, רק בתחומיו של עצמו, ודבר אחד, שאינו יודע מהו, אבל דבר חשוב, יהיה נעדר, וחבל אם יעדר… משמע כך צריך להיות, ופרידה חייבת להיות… ובלי דעת בדיוק ידע בבירור כי ככה זה. – ובכלל זה מסובך מדי, אף שלכאורה נראה פשוט, היא לא תבין, איש לא יבין, ולא לפי כוחו להסביר – ולמי זה נחוץ, למי?

והרי זה מגוחך. חנה’לה על ידו והוא מחמיץ רגעים יקרים ומבזבזם לפילוסופיה, לדברי הבל, תחת לשקוע כולו בה, שבעוד־מה תהא מעבר השג־יד ואולי גם… לא חשוב, הלאה – מה לעשות כדי להצהיל רוח? למי יש צורך בניתוחים הדקים הללו, החיטוטים הנאצלים, כזב בואש? הבה שעה יפה, קלה, בהירה ומחייכת. אין הוא בא לטעון כסילותו הכבדה על כתפיה שלה, כתפים מחוטבות אלה, כתפי איילה גמישה. וכשרחשו מלים על שפתיו היו אלה בכל זאת מלים של שיר לא־קרוא, ממילא, מאליהן דחקו והציבו עצמן, יתום אצל יתום, בשורות שותקות, בתוך חלל טעון הדים, ובעוד קולו הממשי היה אומר: ואנחנו נסע יחד למקום שלבנו חפץ, איש לא יאמר לאן, איש לא יאמר מה, נכון, חנה’לה?" היה אותו קול לא־ממשי עונה ואומר ככה:

אֲנִי לְעוֹלָם לֹא אַגִּיעַ אֶל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁלִּי.

מֵעֵבֶר כָּל הֶהָרִים עוֹד יֵשׁ הָרִים אֲחֵרִים.

נָקֵל לָשִׁיר בְּשִׁירִים! נָקֵל לוֹמַר דְּבָרִים

וְלִהְיוֹת כֹּה צַר, כֹּה צַר, עַד מָוֶת.

ומיד גם נזדמנה פקעת חדשה של מלים, ולא היו אלה אלא הד זעום לדוד רותח הרבה יותר ממה שאפשר לחשוב. הרבה יותר מסוכן משיש לשער, צעקני, פרוע, ובקושי אפשר להבליג:

הה, החלומות, ערפלי אוילות.

הוי מה־בכך, מה־בכך, כמה זה לא־כלום.

מי עוד ישיאני. מי יקסום לי אמונה?

צר לי, אחים, צר לי עד מוות.

ועתה סתם, בדיבור רגיל וברציפות קודחת: יום יום לשכוח, יום יום ללכת לישון. ולהסתובב. אחת הנה ואחת שמה. ותמיד כך. איני חפץ עוד. די! איני רוצה. ושוב הסיום הרגיל: צר לי, אדוני, צר לי עד מות.

הסב חנן ראשו וחפז והטיל הסיגריה עם גלילי עשן וגם שחק ואמר: “ועוד כאן על גבעה זו עצמה כלניות, כלניות לרוב, את זוכרת חנה’לה?”

“אז? כן, כמה הייתי סמוקה אותו יום, ועוד הוספתי והסמקתי, ולא ידעתי מה יהיה עלי, ולך היה כל זה מהתלה עליזה”… – “ובכל זאת, ימים יפים היו, היה חופש, היתה קלות תנועה, היה לך חלק בכל, והרבה בטחון!” – ואילו היה בטוח שאחר כך, בשעת הנסיעה, או לאחריה, כשיגיעו למקום שיגיעו, יוכל להתכווץ ולהיות יחידי ולאצור משהו יקר אל לבו – ומאידך ברור שדוקא היה יהיו רבים עמו, ורעוש ירעשו, ויהיו מעלים עשן ודברים קולניים, ופלוני ישיר, וישירו עמו, וכך טוב הרבה יותר.

ושוב פעם מהלכים וגם התרמיל הגדוש שתלוי ויושב על הכתפיים כראוי, במקומו הנכון, גם הוא היה אומר כי אי אפשר שיהיו הדברים אחרת ממה שיש, לפי שהם ישנם כמו שהם; וחנה’לה אם ככה חשבה או אחרת, מכל מקום אמרה: “חנן, זו כבר פעם שניה נראה לי היום כאילו תמיד היינו ככה מהלכים לנו, לא?” וחנן צוחק: אותו רגע – ידע בהתלהבות כי מה שמצוי בין שניהם אינו אויר, או משהו, אלא ממש אהבה, פשוטו כמשמעו: אזנו הימנית שלו מכאן ואזנה השמאלית שלה מכאן טובלות בתוך שלולית זורמת של אהבה, וכל חלל האויר הזה שביניהם, ואולי עוד גם זה שמעבריהם, אינו אלא אהבה, והם השנים חופים הם, או מיצרים, לאגם של אהבה השט וזע, מפליג ונע עמם בלכתם, או אולי נסרח אחריהם כשובל, כתלמי בעבועי הקצף שלאחר ספינה מהירה מה? אל־אלהים, – דברים שכאלה!

יש גבעות מגבעות שונות. יש גבעות עוטות ירק, ויש גבעות קורקר חווריניות, גבעות חשופות ומטולאות, אבל יש גם גבעות אדומות, חול־חומר אדום, עדין, עוטה כלימה ושר כל־כך הרבה, ער לכל מגע אור וצל, נפעם בגוני חום בבוא הגשם, נלהב בגוני סומק בבוא השמש, ופורץ בחדוה כשהוא חרוש, ומנדב לכל רוח השראת זוהר, וביד קלה פורט על נימים כמוסות ונבחרות, וכשיש וגפנים מלבלבות בו שורות שורות, או כשפרדס באבו, לאחר השקאה, נושא שלום בו בהנע עלים גדולים ומדובבים מעל כל גזע דק בגומתו או כשכתמי שמשות של סביונים ודגשי צבעונים מסולסלי טרפים לעתות החורף עוקד ומנקדים שטחו הנדיב – וקורא לכל אדם, שנפשו נכונה בו, להיות טוב ופשוט ומאושר, או להבליג על כל מה שמדאיג, ולהיות צופה הלאה, בבטחון שלפחות אמת אחת באמת אמת היא; הנה כך היא אדמה אדומה זו, שבשיפוליה מלחיתים האקליפטוסים, אותם אילנות הפורצים וחוזרים מגדמתם, וחליפתם ממצבת סדנם הכרות בעתרת צמיחה ירוקה־אדמדמה וריחנית כל־כך, שיש צורך בלב־ברזל כדי שלא ללעוס כל עלי־לבלובם הענוגים, בשר־תינוקות זה, הרוחש על שרביטים צחי־קליפה… הנה כך היא חנה’לה זו, שכל כך היא סמוקה ושכל כך מתעבה החייץ בינו לבינה, למרות כל מה שמובן מאליו, להרבות בתוגה בלי פשר ולצעף הכל במסתורין, תחת ללכת בפשטות על אדמה אדמונית, ממנה קורץ אדם ולהחזיק נערה נאה בידיך ולהודות ולברך על שכל־כך גמל עמך האל.

– “אני מדברת ואתה אינך שומע” – מוכיחה חנה’לה – “אבל, חנן, חייך לפחות כשאני מצחיקה אותך ככה”. – “נזכרתי בימים רחוקים, את אינך יודעת איך באביב, כשהיינו ילדים, יצאנו ללקט חיפושיות בכרמי השקדים – היו אז שקדים לרוב וכבר נעקרו, (כשהיו פורחים היו ענני גונים נטושים בארץ) – שוטטנו והטלנו לקופסא חיפושיות כאלה, שחורות עם נקודות לבנות וגם השתכרנו: כל שבע בגרוש! ועל קילוף השקדים שמעת? ומהו ריח של שקדים קלופים, וטעם בוסר־שקדים חלבי, וגוני קליפות השקדים, כולם גונים של סתיו, והגמלים שהביאו שקים, ואיך היינו רבים על שק שקדים שקליפתם הצטמקה ונוחה להקלף, כאן כבר קבלנו שלושה גרוש הפח – ואחר כך היו קולים אותם בחפירה, סלים גדולים, בעשן של גפרית”… – “כן?” – “כן, בחיי, – לא ידענו אז כמה זה יפה…” ובבת אחת הבשילה בו הרגשה כי אינו הולך אלא מובילים אותו למקום שהוא. באנסו, בעל־כרחו. ולו יהי גם במקל־נועם. שכן רצונו של אדם במה הוא נמדד? – דוקא בכוחו לומר: לאו. ו’לאו' זה אינו בכוחו עתה, כלל לא. הלוך ילך. ויפרד. ויסע. וחבל. חבל מאוד. ורמאות יש בכל זה – שכן לכאורה הנה הוא אץ אל הרכבת, ולמעשה מובילים אותו ואין ברירה. לא.

ועוד ידע חנן כי עתה הנה הגיע הזמן. ושאם לא יגיד עתה מה שצריך לומר – לא יאמרו עוד הדברים. וכי על כן חייב הוא לשקול מהר בלבו ולהכריע בחפזון מהו עיקר גדול זה שנטל עליו לבקוע להאמר ולגאול: להגיד, להגיד, לומר לה. כל מה שאתה אומר עכשיו נחרת ונשמר. ומשום־מה אי־אפשר לעשות משהו אחר אלא דווקא להגיד דבר גדול ופודה זה. וכשהוא מפשפש בכל מה שעמו, יבוא עליו מה אם ידע מה יבוקש ממנו, והיכן דיבור פלא זה מצוי, ומה טיבו של זה מעיקרו. אילו היה כאן מישהו שאפשר ליטול ממנו עצה מה יש לעשות כאן… ואולי במקום כל זה רק לבכות בפשטות. לבכות ולבכות… – “מה רציתי לומר? אני, חנה’לה, דומני, הייתי מוכן להרכיב אותך על כתפי וללכת ככה עד שם – מה, חנה’לה?” ובכלל, מה היא מחייכת לה זו, הלא הוא נוסע, לכל הרוחות, נוסע או לא נוסע? ואם נוסע – הרי היא שתבכה לה. שתבכה!… – ואם ככה חשה לה חנה’לה או אחרת, מכל מקום אמרה: יש לך אמצאות! אולי להיפך: טפס אתה וילקוטך עם המעיל הגדול, ואני אדהר תחתיכם!.." ושוב פעם הזכיר לו זה כמה שוטה הוא, וגם הקניטו כמה אינה שוכחת דבר. ואם לא הוא, וגם היא לא – חבל שאין מישהו אחר בזה להרביץ בו נאמנות!

צמצמה חנה’לה שפתיה ושרקה משהו, וצדדה אליו מבט עליז: ״הזוכר אתה מניין זה?" קימט גבותיו ונסה להמשיך – “מוכר לי. ואיני יודע.” – לא חשוב", חזרה והשפילה ריסיה והמשיכה לה בשריקה. וכמצוי בעתים כאלה קמו גם ניצבו בו ארבע מחשבות בבת־אחת, והגה באחת: ‘מדוע מסכימה היא להתהלך באורך־רוח ובחיבה עם נודניק כמוהו’, ובאחרת: ‘מה לי ולה – ומה איכפת לי מה שתחשוב בלבה’, ועוד היתה אחת: ‘חנה’לה רחימאית, טובה שכזאת, למה לה כל הצרה הזאת!’, ובאחרת: ‘יתכן מאד שכשיסע תנשום לה זו לרווחה ותטפף לה הביתה מעדנות’ – והדברים, כנהוג, צריכים עיון, אלא שבינתים תלשה לה חנה’לה מהאקליפטוס הראשון ענף קט ומרטה עליו, והיתה הולכת ומתזזת בו, חותכת בחלל ומשכשכת בגלים סמויים, והיתה היא ומקלה חוג אחד וחנן מחוץ לו, עד שפסקה משרוק, וגם שרביטה הפוחז נעצר ופנתה אליו בקול של אמא הנוזפת בתינוק סורר: “חנן!” ולא היתה לו כל ברירה במחילה אלא לבלוע ולהיות נזוף ולפטפט עליזות “חנה’לה!” ולדעת ברורות שהנה זה הדבר, אותו דבר עצמו שקודם נלאה מהשיגו, שקצרה ידו מכנותו בשם, אינו אלא פשוט: רגעים שאינם חוזרים. והואיל וכך הרי שאין מה לומר – ורק היה תמוה שזהו הכל.

נשם לרווחה ופנה אליה: “הייתי יכול לגלגל שעות מרובות בסיפורים על השקדים, ועל הכרמים, ועל הפרדסים, ועל עצי־התות ועוד ועוד, אלא שאלה הם כבר דברים רחוקים”… – “כשאתה מספר על ימים רחוקים – אינך מתכוון לומר שכבר עברו־חלפו הימים הטובים, כי הרי אין זה נכון, חנן”. – “בודאי לא! אז חנה’לה עוד לא היתה – וכן גם כמובן, לא היה מה שעוד עתיד לבוא אחרי כן! מה? חה־חה!” וכשהיה הכל כך קפצה וירדה עליו עצבת מכל העברים. אותה עצבת שלמה שאין בה כלום אלא עצבת אחת. אפשר שהיא פחד מפני משהו, אפשר אינה אלא חולשה, ואפשר כל אלה יחד, וגם אפשר לא אחד מאלה, אלא עצבת גדולה אחת. מה לומר? אין חשק לומר. אין חשק להתנצל, אין חשק להסביר, ולא להיות בדד, ולא להיות עם מישהו, ולא כלום, אלא עצבת גדולה אחת. מתחילה רומזות חולפות סמרמורות של עוית. בשורות שאפשר לפרשן בכה או בכה. ואדם נעשה חסר־חשק, אחוז תיפלות, ואחר־כך, במציצה דורסנית, טפח מעל הקיבה, תוקפת הרגשה של התרוקנות, ומיד יענו בלב תפיפות כבחלל־ריק, וכל תפיפה אומרת בגוועה: בזבוז, בזבוז, בזבוז. ודרך כל עורקי הדם מתפשט שיתוק פנימי של האמונה. עד שאין אתה מאמין עוד בכלום. אינך חפץ בכלום. אלה ההרגלים הידועים, שהם הקשר בין אדם לבין הכל, – חדלים, כטלפון שניתק, והכל מעברים פושט ונעשה מוקשה, מסופק, חסר משקל, ולא שייך, והרבה אימה מתקשרת עד שרק בהתאמצות אפשר להציל הגה: זאת לא זאת, אח, אלוהים גדולים. ושתיקה גדולה וחשוקה באה ומליטה הכל ואוטמת, והרגלים נעות לחוד, והידים נעות לחוד והתרמיל פורח יושב היכן־שהוא, אבד הקשר בין הכל, התפרק האדם, צעיף עלטה ירד. ועצבת גדולה, עצבת שלמה אחת.

וחנה’לה, אותה חנה’לה נאה וטובה שעל ראשה מטפחת ברודת־אודם, נגעה בו לאמר: “במה אתה מהרהר, חנן? – נלפת הלה, אץ לחזור ולצוף על שוא גליו של עצמו ואומר: ״שטויות, אח, מה!” כי ברור: בשביל עצבת צריך שתהיה זכות, לאו כל אדם זכאי, והוא אין בידו זכות זו. אין לו מה לתבוע, שותק, ואינו צועק על קיפוחים, אחד מרבים, אחד כמו כולם. ואין זה כלל נורא. ולא רק משום שממש כך מתרחש בעולם למיליונים, וגם גרוע מזה, והרבה יותר גרוע; לא רק משום כך, אלא אולי משום שאחרי הכל גם שם לא נורא. ואפשר להיות שם, ורק אלה הרגעים הטיפשיים קשים, ואחר־כך יהיה הכל בדיעבד, הכל שריר, עובדה רגילה ומתרחשת כדרכה, ואפילו עד כדי לשכוח מה שנשאר כאן. ומכל מקום אין בידו כל זכות וכל יתרון. אין הוא מוסר נפשו, אף לא נמשך בשרשרת אל פאתי צלמות, ולא כלום. אלא מה? – דא עקא: אלא מה! – “עוד מעט נגיע”.

– “כן, מיד נגיע”, נשאה חנה’לה עינים שהרהור אחד עוד לא הונס מהן כל צרכו: “הנה כבר מכל העברים באים אל התחנה”. כל־כך קרובה היא אליו. כל־כך מובנה. אותו חיץ מפסיק נשר, כנראה, התנדף לו אי־כך. האם אמר משהו של גנאי, הפלט דבר אוולת? – חנה’לה מסכנה, מה פשעה אם הוא כזה? “אינני יודע, חנה’לה, אם לך טוב אתי כמו שלי טוב אתך!”… – וזו קרצה ונענתה: “אתה מנסה לחזור בתשובה… יפה, כבר הגיעה שעתך”… – “אל תביאי בחשבון אם דברתי הבל – הלא את יודעת”… – “כן זה תמיד קל לאמר כך –אלא שאני בכלל אינני עושה חשבונות ולא אביא בהם כלום”. – נראה לו כאילו בינתים נשתנה בו הכל מעיקרו, ואדם אחר פוסע בנעליו, לא דומה בכלום לזה שהיה קודם, עד שיתכן באמת כי זה כבר הסוף, ושהכל כבר נאמר, ושאולי טוב לפנות אליה ולאמר: – חנה’לה, עד כאן. נשקיני לשלום וחזרי. הבה נפרד יפה בטרם נהיה שוטים… ועודו מהרהר ככה כבר ידע כי עוד נפנף ינפנף לה מבעד לחלון הרכבת והחזר יחזיר ראשו עד העלמה, עד העלם חוג אוירה, עד העלם מקומה.

וכשנזכר איך היו פעמים צהובים זה לזה, תמה מאד איך יכול היה להתפס לכך, ושיער כי בודאי הוא היה פוטר־הריב. איזה מדנים טפשיים ומיותרים! עפר הוא לכפות רגליה. הכל חייב הוא ללקט, ועוד שהות בידו, לשטוח ולכפר פניה. אלא שבחפץ לב היה מביאה דוקא עתה לדמעות, שתבכה ותבכה, – אולי ירווח לו. חלל עצום של “מי־יודע־מה” ממתין וצפוי לו מכאן ולהבא, ורוצה הוא שיהיה משהו בטוח וקיים בידיו. “חנה’לה, לא שכחתי כלום בבית?” אמר, וידע כי נוסע הוא הרחק כל כך שאפילו אם שכח דבר יקר ביותר, איש לא יחזיר לו ולא ישיב לו את שכחתו. ואולי גם בכלל… ומקומו לא יכירנו עוד… ומיד גחך כי אין אלה אלא מליצות נהוגות בשעה זו.

מעתה כבר היו אצל התחנה ועוד מעט יתערבו בקהל. חיילים, נשים ואנשים וטף שנעו ונדו והתלקטו לקבוצות על הרציף ועל גבי אותם הפסים המוליכים מזה והלאה, ועד שיהיו אלה הפסים נכבדים מכל ומרכז הכל, דרכו עליהם לפי שעה בזלזול גמור. יש בפרידה מין דבר: “בטחון שבפרידה”, בטחון שגזירה היא שאין להמלט, אלא שעד שעת הנסיעה ממש יש עוד בטחון אחד כי אפשר ועוד תמנע הנסיעה ותבָּטל. “ותיכף נפגוש מכרים”, אמר, וכאילו אמר: מעתה כבר רחקנו, ואין מה להסתיר עוד. “ותראה לי, חנן, את אלה שתמיד אתה מספר עליהם מעשיות” – כמה עוז יצוק בה בילדה זו תמיד לדבר אל הענין, לראות את צד האור, למצוא את המבדח שבמצב ביש. ואמנם שם הנה ניצב לו יוסף. חברו של חנן, אותו שעליו סיפר כך וכך. כדאי מאד להביא לפניו את חנה’לה כדי שיראנה וידע ויזכור, ויותר כדאי להפנות אליו גב ולהתכחש לו, כדי שלא יראה ולא ידע ולא יכנס לתחומו. נפנה ושחק אל חנה’לה שלו – משל כאילו אמר: זהו יוסף שצריך, כביכול, להיות לי שם במקומך – זה, כביכול, שם, מתחרך הוא: מצחיק, מה!

וכבר היו בקרבתם כמה נשים נרגשות, ופלונית זאת היתה מקנחת חטמה אין־אונים ובציבור כולו הושלכה רטינת התרגשות, רצו הלום ואילך, קרטעו תחתיהם מרגל אל רגל, והיה האויר מעובה. זו שכאן בודאי אֵם היא. אמא מסכנה. ושם היא אשה מחייכת באומץ, ולבה בל־עמה. ותינוק רכוב לו על כתפי אבא ועדיין אינו יודע היאך זה יגמר. רחמים רחמים. אנשים טובים, בשלמה כל הצער? ויש גם כאלה שבאו בגפם, ערירים עמדו ועישנו להם והבעה מעורבת מאד על פרצופם. ומבחינה אחת אולי טוב להם שנוסעים, ואינם משאירים אחריהם כלום. הרי זה משא כבד, ענין זה של פירוק נפש מנפש, זה שצריך להותיר את השני רחוק, זה שצריך להשאר בלעדיו. וככל שצריך להפרד מאנשים, רבים – כן תרבינה הצלקות. אלא, שמשום־מה, למרות ההגיון הזה הברור לכאורה, הללו שעישנו בדד, בחיוך נלוז, היו סגורים, כנראה, כי דוקא להם צר, וגורלם הֵמר להם. ובאמת, אילו היה כמוהם נשמה ערטילאית, האם לא היה קל יותר, להשאיר הכל, טוב ורע, רק לעצמו ואחר לא ישא לשוא בשלו?

וכאן התגנב חשש אבסורדי שעוד מעט לא יהיה מה לדבר. וצריך למצוא משהו לדבר. ואסור שאפילו רגע תהא עמידתם ריקה, ומאידך יש סכנה שבפיזור־דעת יכשל ויחזור בשגגה ויאמר מה שכבר טרח ואמר פעם – ואיזה פנים יהיו לזה? יש לחפש נושא לשיחה. מה? מבחינת המעמד יפה לצוות כעת לביתו, גפנים, זבל וורדים, או ככה, כי עוד רגע ומחוסר ברירה יצטרך לומר “ותכתבי לי מהר” או אולי ‘תדרשי בשלום פלוני, צר שלא הספקתי’ – או אפילו: ‘מה השעה!’ – ובו בזמן היה גם האויר מסביב מתעבה ומוסיף, וחטמים רבים כבר היו מנשפים, וכמה ממחטות לא הושבו עוד למקום־סתרן – שכן מה עליו לעשות? כלום לא לפנות וליפול על צוארי חנה’לה, כאן, לעיני השמש וכל הקהל, שונה ומשלש – וסופג כל מה שיפה בה, כל מה שנשיי בה, כל שחם, אמהי, וכל מה שצעיר ומגרה בה, המתמכר שבה וממרה שבה, לתוכו, לחוּבו – ‘חנה’לה שלי’ – להכריז ולחטוף עוד נשיקה אחת! ואכן לחוֹץ לחצה אליו, וניחוח שערה נדף והשרה טוב, – וכך אמר לה: “מיד יגמר הכל כאן, ויתחיל דבר אחר”.

אי־כאן כבר היו שרים. סבלי התחנה אצו־נחפזו וגלגלו מריצותיהם. משהו חגיגי ניתן בכל. כמעט מעין עבודת פולחן, בקצב ובהליכות ובנוהג – ועם זה רגיל מאד ויומי מאד, כמעט נפסד. מוכרים סיגריות ומציעים משקאות, על מי צר יותר: עליך בלעדיה או עליה בלעדיך? וכשהוא מסתכל מסביב ומשווה אותה לכל נערה ואשה אחרת שכאן, מבין הוא שאין לו אלא להתגאות, מבין הוא מה מדכדך את כל אלה שחנה’לה אין להם עמדם. באיזה חשק היה פונה עתה עורף לכל כאן וחוזר עמה הביתה. הנה כבר ירדה השמש על גג התחנה, וזה מתנער ומתרומם על קצה בהונותיו בהתמכרות, עתה לחזור הביתה, לטפס על הגבעה, עד שלא תשקע השמש, ולפגוש אותה שלמה מעבר החורשה, והיא בשמים נמוכים, ואורות ניתקים וצבעים פורחים ומתחילים להיות ממש, יותר ויותר, ללכת על האדמה האדמונית, המצמיחה בשדות פתוחים ספיריות לילכיות לרוב, לבוא הביתה ולשבת לאכול ארוחת־ערב, שבת אחים גם יחד – דומה כאילו הכל כאן שלפניו מתרחש על בימה שהוא רק צופה בה ואינו שותף. הבחורים הללו הנבוכים, היו קצתם כילדים נרגשים ומפוחדים משהו, אף שעבּו והגסו קולם, עד שרק היותם מבולבלים ונרגשים ככה הצילום מהֵרָאות נלעגים ובמנוד כתפיים. תחנות־רכבת ריח להן, רכבות שעברו השירו במרוצתן אדי מרחקים נדפים, ריח פחמים, טרדה עסקנית בין שני פיהוקי־שממון ארוכים; ובריח המיוחד הזה, במראה השמים כסויי דוק נרגש, שאחר־כך בודאי יוריקו קצת – אותו גון ענוג הלוחץ כל־כך על הלב, כהבטחה שאין לקיימה – היה אמור שהכל ברור מאד, עד שאפשר לספור כל דבר. ושכלום לא ברור – והכל מצועף חשרת־שכרות.

כמה פעמים, מזמן, בימי ילדות אולי, היה משווה בנפשו תמונה נלבבת ומפעימה: הוא נפרד מכולם, הכל נרגשים והוא קר ואדיש, זרועותיו שלובות על חזהו, מבטו נעוץ לפנים, לבלי־חת… ומה עתה? הה, טעם חלונות הרכבת בנסיעת הפרידה. ונסיעה כזאת שמי יודע… מי יודע… חייב מישהו להתפעל מזה שהוא נוסע ושותק! ומבלי דעת עוד אם באמת הוא אוהב אותה או לא, ואם מפני שהיא חנה’לה זה כך, או מפני שהיא סמוכה אליו – שוב צבטו מלים בגרונו: הבה, חנה’לה, ונאמר שלום, – לפי שחשש שלא הוא ולא היא יעמדו בנסיון הרבה זמן, ושאסור לעשות מה שימאיס רגעים אלה. וכן גם ידע שאין אלה אלא דברים בעלמא, ובשום פנים לא יניחנה לפרוש עד סופו של הסוף ועד בכלל… הנה כאן תפס פלוני בזוגתו, שילב בתוקף זרועו בשלה וחוטף ומהלך עמה רצוא ושוב בתקיפות, בהדגשה: שלי, שלי, שלי, ויש גם אחרים. מהם מלגלגים ומצפצפים על כל העולם. מהם עייפים ויושבים על ילקוטיהם ומהם נרגשים מאד ונכונים לשיר את ‘התקוה’, נכונים לנפנף בדגלים ולצאת במצעד ולשמוע נאום “חזק”, ולהתרגש ואפילו לבכות בהתלהבות, בלאומיות; ועוד יש אחרים שנראה להם כל זה, משום מה, פוגע ביותר. קטנות, קטנות, קטנות. קשה להסכים שגם הוא עומד ושייך לכל זה. והציקה מאד, ובאכזריות, הגזירה שאחרת אי־אפשר. ורק לאחר שהגיד ללבו כי אכן גזירה היא, ובאמת־באמת אין ברירה – שב ורוח לו רגע וחיפש מה לומר, אף אמר לה: “חנה’לה, מדוע אין מצטלמים?” והרהור אחד קרץ: האין ריבה זו עצמה מעמידה פנים ואין היא אלא מלגלגת לך? דומה כי דבר היותו עלוב מר־צורח מעל חטמו!

“חנן, תראה איזה שקיעה ממשמשת לבוא, איזה צבעים מתבשלים שם!” מה אמת יותר? שם בשמים, או כאן בתחנה, מה יותר הבל?… – הכל שרויים למטה, לרגלי ההר, והוא קופץ ועולה אל הבלתי־ידוע, אל מרכבת סוסים נהוגים ביד איתנה אל מי־יודע־לאן – כמה ורוד ונאה – חלומות… יש דבר בטוח אחד: חנה’לה. ואפילו כאן ספק… ידו נקפצה ובפיו היה לומר לה בחימה: חנה’לה, תשמעי, את נשארת כאן. ואת לא תעזבי אותי. לא תזדמן לך כל הזדמנות. את שלי ודי. את נשארת כאן, ואת לא תעזבי אותי, ודי. את שומעת. אינני בטוח בשום דבר גם אם תבטיחי – אינני בטוח. ואסור לך. את שומעת. ודי, ודי. – ובעמל מה עלה בידו לכבוש פתגמים חזקים אלה ולומר לה כרגיל: “ותכתבי לי, חנה’לה, מהר!” הנה כי כן – כך זה.

הוא היה בטוח: חנה’לה תבכה רק כשתחזור הביתה. שניהם חזקים ומחייכים מאד. ובאצילות וברוב דרך־ארץ יהיה כל אחד מהם עלוב כשיגיע אחר כך למקומו שלו וכך נאה וכך יאה. הו, מה עז חשקו לתקוע למישהו אגרוף בפרצוף, לקרוע כדג. סוף־סוף התקרב ובא אותו יוסף: “נו מה, חנן, נוסעים, אה? נעים מאד… חנן סיפר עליך רבות… אצלנו אין סודות – חֶ־חֶ – מה?” ולאחר שהציתו סיגריות בהדדיות קרץ בעיניו וגחך עמוקות וגילה כי “יש לו אינפורמציה” (תמיד היה טעון מרכולת זו, ומעולם לא היה צר־עין) – פלוני, גדול ונכבד, יבוא “להגיד כמה מלים” מה? חֶ־חֶ –? ועוד הוסיף וסיפר, וטפח לחנן דרך אחווה, וצחק, ואמר לחנה’לה שאין לה לדאוג לחנן שכן מסור הוא בידים נאמנות, וזה “בסדר גמור”, והראה להם כמה וכמה חברים וכמה וכמה דברים שאינם ידועים לכל אחד, ונפטר מהם רק רגע קטן לאחר שפקעה סבלנותם ויצא לבקש לו אזנים חדשות. הנה כך מתערב כבר ה“שם” בתוך ה“כאן” והתחומים יונקים. – “הרי שזה יוסף?” מחייכת חנה’לה דקות. “זהו, כולו”, אמר נבוך קצת, “בחור טוב מאד, בעצם” – ומנסה להסיח את הדעת: “כל הזמן הזה אני מבקש מין דבר מיוחד, מעין סיכומם של הדברים, מעין פסגתם של הדברים, איך לומר, חנה’לה, אלא שנראה שגם זה בדותא”. – “כנראה” – “קריר” – “קצת” – “ימי סתיו אחרונים אלה” – “מי יודע” –“הכל עוטה מסתורין, גם את, חנה’לה” – “המ” – “ומה עוד, חנה’לה, מה הלאה?” – “אינני יודעת, מהיכן אדע?” ובלא משים היה גם הוא כבר מוליך את חנה’לה אנה ואנה, זרועו בשלה, והוא לוחש בהתלהבות: “חנה’לה, כל כך טוב אתך!” וזו לחצה זרועו בחשאי. “אין דבר, חנה’לה, אין דבר… מי שואל את פינו, מי צריך לרצוננו, מי יודע היכן זה נגמר. לאן זה מוביל, ובכל זאת… מה בכל זאת?” – אותו תינוק, שלא שיער כל רע, והיה רכוב בצהלה על כתפי אביו, צווח בתענוג: “עשן שם! רכבת!” – וזיק חלף בכל.

ילקוטים ואנשים נחפזו בהתרגשות. היה ניכר שיש דברים שהתחילו והנה יסתיימו, ואחרים שכבר נסתיימו והנה יתחילו. אי־מנוחה־־היתה, וגם, משום מה, פורקן. חבל שמדתו של רגע כה מצערה היא. וכן גם תמוה כמה הרבה יכול להכיל רגע מועט. שפעת דברים הצטברה, ועדנת נפש פרטה נימים, פלגים של שיר פיכו בין כפי מציאות שואנת. המסילה היתה פנויה, נכונה לתפקידה, בוהקת נמשכה הלאה, לעומת השמים הטרודים, להעלות צבעים ורחשים, ופס לפס בחלחלה יביע: הִכּוֹנה. ועל שפוד אחד הרתיתו כל האנשים מעבר מזה, צפופים על הרציף, וכשהתפרץ הקטר, בהוד מלכות, נושם בהתלהבות, ואחריו שרשרת גופות אמוצים שאצו בשקשוק עניני, תכליתי, ובקנאות. ונעצרו בתרעומת וחדלו והיו קרונות רגילים עם פתחים וחלונות והמון נרגש צובא עליהם. איש לא נפנה עתה להתבונן בעשן הקטר, הוד אפור וקוצף, מבשר כוח ומרחקים, איש לא חש בעלי האקליפטוסים שטבלו ונזדככו בקיטור הטהור, רק פקידי הרכבת היו בולטים וחשובים, אפילו הסבלים שהתחכמו במיעוט גופם לרוב מעמסה – היו מן הענין. היו מן הענין כל אלה שרחשו ודיברו ודין ודברים ונשיקות לא תמו. כי אין זה אלא בינתים. ממש קו גבול שבין יש ואין.

אמר חנן: “חנה’לה, לכי ישר הביתה”. – אמרה חנה’לה: “כן, חנן” – והוסיף הוא ואמר: “ואל תהיי עצובה, חנה’לה”. והיא ענתה: “לא, חנן”. והרגיש עקת אשמה כבדה, על חטא שבדיבור ושבהרהור רע וחובה לפייסה. היה קופץ וקוטף ענן ממרומים ונותן לה… היה מי־יודע־מה, כדי שיהיה לה טוב באמת: “חנה’לה שלי”… – “כן, חנן” – וכשראה בידה את הממחטה, אף היא כך, חזקה בו הרגשת האשמה אלא שגם הנאה מסותרת מעורבת בהתפעלות – ופטפט במבוכה: “אינני יודע מה לומר, חנה’לה” – “אל תאמר. ותהיה זהיר לך שם, חנן, אל תדאג לי”. – ומה עוד? אילו היה תוף מכה וחצוצרה תוקעת לא היה זה לא־מתאים להתרוצצות לבו. על יד הקרונות גברה ההתרוצצות, אולי יצאו עוד במחולות, ואולי יהיו גם נאומים של “להט נוקב”. בקרון מן הקרונות כבר היו שרים “שלום עליכם” ואצל קרון מן הקרונות היה קול עולה: “שלמה, שלמה, שלמה!” בבהלה מרובה, בחפזון, והכל היו מאוחדים בדאגה, ברצינות, בחוסר־ישע.

חיבק חנן את חנה’לה, כולו היה רתת, גל של רחמים רדף גל של התרגשות, ודבר עלוב מאד היה חוכך בגרון, ודוקא נראה שייך מאד לכאן, והוא ביקש מלים, ונחנק כמעט, וחזר ונשק לה, ושאג בתוכו שאגה רבה לאלהים שבשמים, לדיבור הפותח את הלב, לאמת הפשוטה ביותר, לקפל את כולו ולתתו לה לחנה’לה שלו, וגם אמר: “תכתבי לי, חנה’לה… תכתבי הרבה”.


גליונות י“ז 4: אדר ניסן תש”ה, 183–193

המלצות קוראים
תגיות