רקע
ס. יזהר
פיפי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דבר לילדים יז 10; 1946

בוקר אחד, עם השכמה, כשהלכו הפלחים לאורווה, תמהו לראות בחצר, ליד חדר האוכל ילדה אחת, בידיה כלוב־צפרים גדול ומהודר ועיניה נשואות אל צמרות העצים, קזוארינות ואורנים, והיא אומרת בקול ציוץ, מהגה ומתחנן: “פיפי – פיפי”.

נעצרו הפלחים שאין כמותם משכימים (מחוץ לרפתנים ועובדות המטבח, אלא שהללו משכימי לילה הם), ואין כמותם מלומדים בתהפוכות, והציצו עיניהם אף הם בצמרות האורנים, ובכלוב הגדול והריק ובילדה המהגה, ואחד מהם גם ניסה וצייץ אף הוא – פיפי – פיפי – ועדין לא נסתבר כלום, אלא רק חיוכים נולדו והיו מתפשטים בתוך העולם המשכים. אמר אחד: “מה זה שם?” – והילדה השיבה – פיפי! – "פיפי?״ – תמה הפלח הגדול – כן, פיפי – השיבה זו בבליעת דמעה אחת או שתים. – "איזה פיפי?״ – שלי, פיפי שלי! – “שלך?” – בטח. – “מהו פיפי זה שלך?” – הוא הציפור שלי. “ציפור, מה?” – כן. – “והיכן הוא?” – שם, ברח למעלה. – “נו?” – ואני קוראת לו. – “אהה!” אמר הפלח ומשך בכתפיו, וחבריו משכו כתפיהם ושוב הסתכלו במרומי העצים – דבר שלא עשו כבר שנים הרבה (שכן פלח אינו נושא עיניו למעלה מן האופק וענניו) וראו את פאת הגג ואת צמרות האורנים המלחשות לחש נשכח אגב קידות קצת סתמיות וקצת מיוחדות בפשרן, וראו כמה עננים ותכלת מבין המחטים ותמהו תמיהה רבה עוד יותר ופרשו הלכו לדרכם, אל הפרדות ואל המחרשות ואל הטרקטור הגדול. מיד לכשנותרה הילדה לבדה, חפזה והניחה את הכלוב הגדול והיפה על אבן אחת, פזרה בראשי אצבעות מה שפזרה וסרה הצידה כשהיא מחננת קולה ועיניה במרומים: – פיפי – פיפי – ונסוגה עוד פסיעות אחדות – עד שנתקלה בי שעמדתי שם צופה ומביט רגעים אחדים. – אה – אמרה – סליחה. – אין בכך כלום – אמרתי – רואה את אותו? – בטח! – לחשה הקטנה – הנהו שם! בדקתי יפה יפה את הצמרות המהלכות לאטן בתכלת הקרירה, בתוך הבקר המקיץ והריחני, שקצת קור וקצת חום, וקצת עצב עם קצת בטחון של צהלה טפטפו בו מלמעלה, ופסחתי מאיצטרובל לאיצטרובל וכבר בקשתי להסתיע בהדרכה נוספת כשלפתע נתרה צפור מתוכי קזוארינה אחת אל תוכי אורן אחר ואמרה ציוץ צלול וניכר איך ליבה בה גואה מאשר. – הו – אמרתי – יופי! צפור כזאת! – בטח – ענתה הילדה – כנרית! – כנרית? – חזרתי בנגון של כבוד – שכן מי לא שמע על כנריות, מי לא קרא עליהן – ועד היום לא ראיתי עוד אחת מהן ורק עלו בדעתי תמיד איזה רהיטים מפוארים וישנים, פסנתר עתיק או כנור בחיפוי נכבד אצל ספרים טובים וכבדים יחד עם בין־ערביים וריח ימים טובים שעברו־חלפו ותפארתם נגוזה – רק היה עולה בדעתי ואמרתי – באמת כנרית? כן, – ענתה הילדה – בטח. אבי קנה לי לפני שנתיים כשמלאו לי עשר שנים. מיד היה ניכר כמה הרבה עמסה במלים אחדות אלה וכמה הרבה עדין לא אמרה. הפשלתי ראשי אל צמרות הארנים וחזרתי והצצתי בפניה נטויי הגרון: עגלגלת, שחורה, וצמות קלועות עבותות, וספור חיים שלא לפי רוך הכתפיים. אמרתי לה: מה שמך? – מרגלית – ענתה – מקבוצה גימל. – כן – אמרתי – את מדברת כבר עברית נאה! אחרי־כן התעוררה מרגלית ופצחה בציוצים מחדשים לפי שהציפור נתרה אותה שעה מעץ אל עץ, רקדה כנגדה ותפשה בכלוב והניפה מעל ראשה, קראה והזמינה: – בוא פיפי, פיפי חמודי – ומיד עברה לשפה שאינה עברית ושאיני יודע איזו היא – ודברה אתו רכות וגם כבושות, ארוכות וקצרות וגם צייצה בלשונה, ולבסוף היתה נכונה אפילו לטפס באחד הארנים עבי־הגזע ונוטפי השרף וצנחה וגנחה: – מה אעשה? מה אעשה עכשיו? ואחר אמרה: – מה פתאום? אינו אוהב אותי? מדוע אינו שומע לי? – לא כלום – נסיתי לפייס דעתה – קצת שובב הוא! – שיהיה שובב כמה שירצה – אבל בכלוב! – טענה בתקף. – אסור לו לברח ממני. אני רוצה שיחזור. גם לפני שבועיים ברח, ואז חזר. נזפתי בו. בכיתי. דרשתי ממנו הבטחה שלא יוסיף עוד. והוא הסכים, היה נחמד. הילדות בחדר צחקו. בודאי עשו לי גם הפעם קונץ ופתחו את הכלוב. – כלוב יפה – אמרתי. – בטח: – אמרה מרגלית – אבא מימיו לא הביא דבר שאינו היפה ביותר. ואיזו שמחה היתה אז. שוב לא שמחנו עוד יחד. בקשתי לסטות בעוד מועד ממה שהתחילה, לפי שאין לעיל ידנו להושיע כאן במאום ואמרתי: – מיד יצלצלו לארוחת בקר – בואי לאכול! – לך לאכול – ענתה ברגזה – לא בקשתי שתישאר. לך לך. – ואת? – אני לא אזוז עד שפיפי לא יכנס לכלוב. והוא יכנס. תראה. מכרח. בטח. – הוא רק קצת משתעשע לו שמה – סברתי ותעיתי בעיני בסבך סִיכֵי הארנים. – משתעשע – מיד יציץ ויראה איך אני כאן ויחזור. פיפי – פיפי! – נשאה מרגלית קולה אל הצמרת, גם שרקה לו בשפתיה, וגם פזרה זרעוניה, וגם דברה בשפה שאיני שומע. ולפתע נטל הכנרי הלך ופרש כנפיו וירד בדלוג של חן אל שפת הגג של חדר האכל הביט בנו ונראה איך מרוצה הוא ושמח – וגם הוכיח שמחתו: מתח ופרש כנפיו, כנפים לא למודות, וטפח והתרומם ופרח, ירד רגע אל חוטי החשמל, ואחר, באבוד עשתונות של צהלה קפץ וטבל באויר – ופרח הלאה אל הקזאורינות שמעבר מזה, ואנחנו דולקים אחריו למטה בנשימה כבדה. מסכן, נבהל! – אמרה מרגלית מתנשמת – מי הבהיל אותו? פיפי שלי – אינך מכיר אותי? נאחזנו במבטינו בצמרת הזאת. כבדה, מאובקת, אפורה. מכאן היה פתוח מרחב השדות ואילו להלן היו גגות ועצים ומעבר להם שוב שדות. והחרשה הגדולה היתה מעבר מזה מזרחה, אם יטה במעופו שמה – אבד יאבד. שוב הנחנו את הכלוב במקום גלוי ומרגלית פזרה זרעונים, ושרקה חרש־חרש שריקה של בקשה, של אוהב נאמן, של מצפה ומחכה, של אבי־חיל שלא יחזור עוד. – אולי אטפס בעץ? – התנדבתי במסירות. – לא, הוא יבהל ויברח. – אולי אקלע בו אבן? – הייתי מוכן לכל. – השתגעת? אבן! – אולי נעזבהו לנפשו – יראה שאנו ברוגז וימלך לחזור מרצונו. – לי יש סבלנות. והוא – יחזור. בטח. הלא הוא יודע שבלעדיו לא נשאר לי כלום משם. אפילו מזוודה לא לקחתי. כשברחנו אז לרכבת – אבל את הכלוב לקחתי וגם חפיסת זרעונים לקחתי. על הגבול לא רצו לתת להעביר אותו. בכיתי נורא. ולא שמעו לי. נתתי לחיל אחד את רביד הזהב שלי ואז רחם. בגבול השני כבר החבאתי אותו בתוך השמלה. אז נקר ונקר בי ואני בכיתי ושמחתי ושתקתי. ואחר כך נגמרו הזרעונים. ואת המים של הרכבת לא חפץ לשתות. והיה חולה. ואחר־כך בים. והכל והכל והכל. וכלום אין לי. אף לא מכתב מן הבית. ואין לי אף אחד. כלום כלום כלום. ועכשו הוא ככה יברח לו? תראה שיחזור. בטח. – כן – אמרתי – הוא צריך לחזור. בטח – אמרה – רק הוא מבין לשפתי ורק אני מבינה לשפתו. תצחק כמה שתרצה: הוא חבר טוב יותר מבן־אדם! – אינני צוחק – אמרתי לה – הרי גם צפרים שלי ברחו. – שלך? – היו גם לך? – היו. היה היו. – כנריות? – לא. אחרות, רבות ושונות. – שהיו לך עוד בבית אבא שלך? מבית אבא, בודאי, צפרים נהדרות. – אילו צבעים, איזה מעוף, ואיזה זמר – ועפו. יצאו להן ועפו. ואולי לא חזרו מעולם. – לא חזרו? לא, חביבה. עפו ללא שוב. חלומות, את יודעת. ואין לי עוד צפרים. – גם – לי אין. – עפו צפרי הפלא, ואין צפרי־פלא. – וכי לא היה להם טוב אצלך? – אינני יודע, הרי לפיפי שלך היה טוב אצלך? – בטח. הכל היה לו. מפי חסרתי כדי לפנקו. זרעוני קנבוס השגתי לו כשלנו לא היה לחם. מאושר מכל צפור, מעולם לא חסר דבר. – כלום כלום? – אפילו צמוקים וסוכר לבן, ותולעים מיוחדות כאלה, וחלב, גם דבש לפעמים! – ויותר לא? יותר? מה יש עוד יותר? – יש, בודאי. – מה יש? רפידה? מזון? משקה? – לא לא. – אלא מה? אתה מרגיז, בחיי! – פשוט: חופש. – חופש? – בודאי. – לא. היה לו טוב אצלי יותר מכל צפור אחרת חפשיה. למה חופש כשאצלי טוב כל־כך! אתה מרגיז אותי. לא קראתי לך לעזור לי. אני אתפוש את פיפי שלי. הוא לא כמו הציפרים שלך. הוא ברח ויחזור. ואני עוד אראה לך כמה נחמד הוא בתוך הכלוב – בטח! ולפתע סבבה אלי והחזיקה כפותי בידיה – חכה רגע – אמרה – ומה אם לא יחזור? מה אעשה אם לא יחזור? הגד מה יהיה? – והוא באמת לא יחזור. אמרתי אז קשות. – שתוק – התיפחה מרגלית – אתה רשע! מדוע אינך הולך מכאן. בגללך פיפי לא יורד. – פיפי רוצה חופש – התעקשתי אני – הוא לא יחזור לכלוב שלך, לא יחזור עוד לשום כלוב. – תשתוק. – קראה מרגלית, מטיסה עיניה הדומעות מן הצמרות הנדות חרש אל השדות הנרחבים, ומן השדות הנרחבים אל הצמרות, והתחיל המרחב מזהיב ומאיר יותר ויותר. כמה וכמה חברים היו עוברים ושבים ומביטים בנו בסקרנות. מיד יתחיל היום בתקפו. – אי אפשר בלא חפש – אמרתי אז למרגלית.

– איזה חפש, מה אתה רוצה ממני? פיפי שלי יחזר אלי ועיניך הרואות, הוא יחזר, ואם לא יחזור… ואם לא… אז… אם לא…

לטפתי את שערה ואמרתי לה: נו, נו. אין צורך. זה ככה. צפרים עפות ואינן חוזרות. אינן חוזרות. הכל יאבד ואנחנו נשארים. ומוכרחים להתחיל כאן בלי ציפורים. וטוב שעפו הצפרים. ואמרתי גם עוד דברים אחרים. ושתקתי אחר כן.

וכששתקתי שמענו ציוץ, ופיפי נשא כנפים ופרח מעל ראשנו, וטבל קצת כה וכה, ומיד אחר־כן, ירד בפשטות ונתר על האדמה אצל רגלינו. ואילו מרגלית, ודמעותיה זוהרות, פרשה כפיה ומלמלה משהו חנון כל־כך בקול ענוג כל־כך, ובראש מוטה וברגלים קלות הלכה אצלו לאספו בכפיה הרחומות, הסולחות, האוהבות – ואמרה בחשאי: בטח, הוא חזר – ואחר דברה בשפה האחרת המון צלילים רכים וקטנים והגויים במלמול מיטיב כשם שעוטפים תינוק בשמיכה בתוך שנתו, וכמעט נטלה אותו בכפיה – פרש אז אותו פיפי את כנפיו, נתר באחת ופרח לו אל המרחב הזהוב והגדול, ולא ראינו עוד אותו. עמדנו עד בוש. ליבי שתת דמעות. כמה ילדים התאספו. כבר היה חם. אז אמרתי לה: – את הכלוב, מרגלית – תני ליוסי – הוא יעשה ממנו מדף־ספרים לתפארת.


דבר לילדים יז 10: 12.12.1946: 142–146


דבר המהדיר: חמש עשרה שנה מאוחר יותר כתב יזהר גרסה משוכללת יותר של סיפור זה: “הנמלט”. אפשר להאזין לו כאן

המלצות קוראים
תגיות