רקע
משה שמיר
יונה מחצר זרה: רומן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ד 1973

מְעוֹפֶפֶת יוֹנָה מֵחָצֵר זָרָה

יוֹשֶׁבֶת לְבָנָה עַל גַג בֵיתִי

אַל תַּפְרִיעוּ: זֶה כָּל שְׂכָרִי

וְאוּלַי כָּל שְׂכָרָהּ.

עזרא זוסמן

 

רחוק מפנינים: פרק פותח

אני בא לספר על אשה, לאה היה שמה, אשר הכרתיה רק ברבע האחרון של חייה, בין ששים לשמונים. על מה שקדם לכך למדתי מפיה, קצת מפי ידידיה וקרוביה, הרבה ממה שכתבה לזכרון והפקידה לבסוף בידי.

בהיותה בת למעלה משמונים איבדה את עצמה לדעת במיטתה בבית־חולים. במשך שבועים אספה כדורי־שינה, ובוקר אחד לא ענתה על ברכתה של האחות המשכימה.

זה היה לפני עשר שנים. במשך כל אותו זמן ניסיתי לגשת אל סיפור חייה, ומדי פעם נרתעתי מחדש. אך לא אוכל לדחות עוד. אפתח בדפים אחדים שכתבתי אחר מותה.

לפני שעתים חזרנו מן הלוָיה. היו אנשים רבים מכל־הארץ, מתעסקים זה בזה – אבל ממני לא מרפה רכבת־המשא האטית, אשר חסמה את דרכנו כשהיינו כבר שבים הביתה. היתה זו רכבת ארוכה של קרונות שטוחים, שהיו מעומסים צנורות־מלט – בדרכם מבית־החרושת שבדרום אל מפעלי המוביל הארצי בצפון־הארץ. כך עמדנו, שיירה קטנה של מכוניות וטרקטורים, ועל פנינו עברה שיירת הגופים הלבנים, העגולים האלה. במקום שמשוכת־הפרדסים הסתירה את המסילה הם נראו כתלויים בחלל, לאט שטים להם בכוח־עצמם, כל צנור לבדו ורוַח קצוב ביניהם. הקטר היה הרבה לפנים והגלגלים החליקו חרש, הכל כמו תהלוכה חגיגית מיועדת לטקס רחוק.

מתוך ההמתנה השתנתה הרוח בינינו, והפטפוטים גברו על השתיקה, וכשנפתחה לנו שוב דרכנו כבר חלף זכר בית־הקברות. מאז, זה שעתים, אני כאן בחדרה של לאה. התחלתי לבקש סדר בניירותיה.

הקיבוץ מרשה לי לשבת בחדרה, לעבוד בו. לעבוד, לכתוב, לספר את סיפור חייה – איני משער שאוכל לעשות זאת. יודעים עליה כל־כך הרבה, אבל מה ששמעתי עד עתה הוא בלי העיקר, יפה מדי. את המכתב שהשאירה לחברים (לא למשפחה) – אין הם מראים לי. גם לא ביקשתי. בעצם, אינני מאמין כי מכתב כזה יכול להיות אמיתי. ומישהו כבר אמר כי שום דבר בחייה לא היה אמיתי, לבד מהגַדלוּת שלה. פּרדוֹכּסים. על השולחן מונחים הגליונות הארוכים והצרים של נייר חלק, נוח לכתיבה – הגליונות שהבאתי לה לפני חמש או שש שנים משאריות של איזה דפוס, מלאים עתה בכתב־ידה המהיר, הקשה לקריאה, המנומר שגיאות. היא מעולם לא למדה שום דבר, לא שום לשון שהיא בכל בית־ספר שהוא. נצטרך להודות, אמנם, בשנת־לימודים אחת, בברלין – טכנאות־שינים. היא אחר־כך תוֹרֶה את המקצוע הזה, כמעט שנה תמימה, באוניברסיטה של קיוב, בעיקר כדי להסוות את פעילותה באגודת־סתר יהודית מהפכנית. היא לא ידעה שום לשון על בוריה. היא נאמה, במרוצת חייה, בחמש. בספריה הפרטית הקטנה שלה כאן יש ספרים בארבע לשונות, ואת כולם קראה. בכל הלשונות האלה כתבה בשגיאות, ובכל ארצותיהן היתה. ושגיאות לא חסרו גם בזה.

לפני שנתים התחילה לכתוב את זכרונותיה, והיא התחילה באביה, בעצם באבי־אביה, בביתו של ר' משה ברמן אשר בלודניץ, פלך ויטבסק, רוסיה הלבנה. סיפורה מתחיל, באופן זה, לפני מאה שנה.

בשביל לחזור עמה לשם עלינו לעבור ממאה למאה, מלשון ללשון, מארץ – על־פני שלוש ארצות – לארץ. קו ישר ארוך צפונה יוליך אותנו ללא סטיה כמעט, מעבר לאלפים וחמש מאות קילומטר, אל המקום שבו נולדה. מקום הולדתה, מקום קבורתה, נגלים אל אור הבוקר באותה שעה. ובכן, צפונה – בדאיה ישרה ומתונה עם מסע החסידות החוזרות אל קניהן.

אבל אולי נשהה עוד קצת בטרם נישיר צפונה, אולי נחוג פעמים אחדות במעגלים מתרחבים והולכים מעל לחורש־הקברים הקטן, מעל לאזור הגבעות והפרדסים הסוגר עליו. בסביבה זו, בהיקף שמבט רגיל יכול לתפוס אותו, במרחקים שהולך־רגל יעשה אותם ביום אחד, היה ביתה של לאה בשלושים שנותיה האחרונות. בעצם, היו לה כאן שלושה בתים: הראשון ברחובות, בית בודד במושבה, במרחק שלושה קילומטר דרומית־מערבית מתלולית־העפר החדשה שבגבעת־הארנים. השני – עוד כמרחק הזה דרומה, בקיבוץ בית־יוחי, בו שיקעה את תמצית כוחה במשך קרוב לעשרים שנה. השלישי כאן, על הגבעה הנאה ביותר בסביבה, גבעת האחוזה הגרמנית שִׁפּוֹן לשעבר, היום קיבוץ נטע־חיים – ביתה בעשר שנותיה האחרונות.

הסכמנו, פעמים אחדות, כי בלי לדעת טעם הדבר נקשרת הנפש בקשר צנוע ומיוחד אל חלק זה של שפלת יהודה. יש בו עדיין מן הפשטות הנוחה, המתגלגלת בנועם, של רצועת־החוף, אך עם זאת, בהיותו נתון בערפה, מזרחה ממנה, יש בו כבר מרצינותן של האדמות הכבדות, אדמות לוד ורמלה, התחלות ההתרוממות אל ההרים, התחלות הסלע, הזית ויער־האורן. האדמה כאן קלה עדיין, אדמת חמרה אדמדמת, נוחה לעידור, אך פה ושם היא מתעבּה, מאפירה ברגביה. אין כמעט חלקות שטוחות – הכל גבעות, גבעה יורדת מגבעה, גחה ומתרוממת מחיק בקעה קלה. זוהי ארץ הפרדסים, ארץ של ירוק בהיר, רווי־מים, מבותר בקוים ישרים, מזדקרים, של ירק־ברושים כהה בין פרדס לפרדס. צוננות דרכי־העפר שבין הפרדסים, ולרגלי משוכות השיטה הריחנית, שצפופות הן ועבותות, ירוקה האדמה במרבד חלקלק של טחב. בקיץ מנוקד עפר הדרך בתפזורת של גולות־גללים או עוגות־בקר, אך בחורף מכסים הסרפד והחמציץ את כל שיירי הקיץ, ובפרדסים ניצת הזהב. יש ריח שרשים באויר תמיד, ריח אדמה חפורה, ולעת ערב, כשיגיע לאפך עשנם של זרדי־אקליפטים עולים באש, תדע שאתה בבית.

אני עצמי נולדתי בסביבה הזאת, וכאן גדלתי, וכאן אני חי עד היום. בעצם – שם, צפונה מן הגבעה עליה בנוי הקיבוץ, שבאחד מצריפיו אני יושב עתה. אני הולך בדמיוני הביתה. אני עובר בין הצריפים והבתים, שצמחיה עשירה סוככת עליהם, אני עולה על מדרכה ששלוליות־הַמְטָרָה נוצצות בה, אני עובר אל הדרך האמצעית, מותיר את חדר־האוכל לימיני, ומעתה עולה בגבעה, מעבר לבניני המשק, ועוד מוסיף לעלות עד מקומו של בית דו־קומתי מרוּוח, בנוי בסגנון אירופי נושן, כמעט כמבצר. רק לאחר שאני עוקף אותו אני מגיע אל שער־הברזל, ובעדו אל הכביש. מכאן – מורד אטי ורצוף אל עמק מסילת־הרכבת. בשעת־ערב זו אהיה לבדי על הכביש. לימיני, מזרחה לכביש, חלקות־מטע חדשות של הקיבוץ. לשמאלי, בין אקליפטים ישישים, מרוּוחים – שדה־מערכה עזוב, עיי־חורבות, שרידי מבנים נטושים. כאן נערכה, פרק אחר פרק, ההצגה הגדולה של חיינו. היא התחילה בראשית המאה, עוד בימי התורכים. על הגבעה היפה, שעתה היא כבר מאחורי גבי, הקים בּרוֹן גרמני מוֶסטפַליה, הברון פוֹן שפּוֹן, אחוזה חקלאית בנוסח אירופי. ביתו המרוּוח והגבוה, על מגדל כנסיתו וצריח פעמוניו, עודו ניצב בראש הגבעה – עתה בית־ספר תיכון לבני הקיבוץ והסביבה. כשהתחילו היהודים מקימים את בקתותיהם על הגבעה שממול, צפונה למסילת־הברזל – הגביה פון שפון את גדר־האבן סביב אחוזתו ותקע בראשה שברי־זכוכית. לא כל־כך חשש מפני היהודים, כשם שרצה שיהיה ברור מי הוא מי. הוא נתקף בתאוה למחיצות. לא הסתפק בגדרות ונטע את מדרון גבעתו הפונה אל המושבה היהודית באקליפטים צפופים. אף אותם גדר סביב בגדר של תיל דוקרני. בשאר אדמותיו נטע פרדסים, כרמים, גידל ירקות. במורד הדרומי של גבעתו, בין הפרדסים, בנה בריכה. הבריכה הזאת היא היום בריכת־השחיה של קיבוץ נטע־חיים. היא מוקפת דשאים, ולמול טור דקלים רמים, עתיקים, העמידו לה טור של מקלחות. לאה היתה נוהגת לשחות בה, מדי בוקר, במה שהיתה קוראת שחיית־הכלב שלה, כדרך שהיותה שוחה כל ימיה מאז נכנסה, בילדותה, אל מימיו העכורים של נחל עיירתה. אגב, חברי הקיבוץ אינם מתירים לבני המושבה הסמוכה להתרחץ בבריכה, ואף מבחינה זו הריהם יורשים נאמנים לבעל־האחוזה. בריכת שפון! כשהיינו ילדים היתה היא הנסיכה הכלואה בטירת־הכשפים, והדרקון טעה כמובן בכל תכסיסיו: הגדרות לא הועילו, הצלחנו לחדור אל האחוזה, זכינו לטבול בבריכה, חזרנו הביתה עם פירות טרופיים שלא היו מצויים אז בשום מקום אחר בארץ. אבל טעותם של הגרמנים התגלתה עוד קודם־לכן, עוד קודם שנולדנו. בימי מלחמת־העולם הראשונה נאלצו בעלי־האחוזה להסתלק מפני התקדמותם של האנגלים, והגנרל אלנבי קבע כאן את מטהו. יהודי גדול, ראש הציונים, הדוקטור וייצמן, היה אורחו במקום הזה במשך שלושה ימים.

עוד שנים רבות אחר־כך התהלכו במושבה סיפורים, מהם סותרים זה את זה, על שלושת הימים של וייצמן. אוהדיו סיפרו, כי יום אחד טיפסו שני פרשים בדרך־החול של המושבה, וייצמן ומייג’ור ג’יימס דה־רוטשילד הצעיר, ולאחר שגילו לתדהמתם שבצריפים ובבקתות־החומר העלובות האלה שוכנים יהודים, ביקשו להעביר ידיעה לראשון־לציון. מתנגדיו סיפרו מעשה הפוך: כמה מן האיכרים שהיו מספקים חלב למחנה, בלא שניתן להם להיכנס, ראו יום אחד את וייצמן בתוך חבורה של קצינים. הם צעקו אליו בעברית, אך הוא התעלם מהם. אבי, מכל־מקום, לא סלח לוייצמן על שבספר תולדות־חייו ציין את המקום הזה בשמו הערבי, ביר־סאלים, ולא בשמו העברי הנאה באר־יוסף.

לאחר המלחמה חזרו הגרמנים לאחוזתם, ואלו היו שנותיהם היפות ביותר, כשם שהיו הן שנותינו היפות ביותר. אך לבסוף פרצה מלחמת־העולם השניה. הגרמנים נשלחו למחנות־מעצר, או גלו מן הארץ, ובזה הקיץ הקץ על שפון שלהם. בניני האחוזה נתפסו שוב על־ידי הצבא הבריטי, אשר שיכן בהם בית־ספר לקצינים. במדרון האקליפטים, ליד מסילת־הברזל הבאה ממצרים, מן החזית, הוקם בית־חולים צבאי. תוך חדשים ספורים היתה הפינה המנומנמת שלנו לעיר צבאית סואנת. הכבישים הורחבו ושוכללו, ביתני בית־החולים – רובם צריפי־ניסן קמורי־מבנה – פשטו בין העצים, טיפסו במעלה הגבעה, הסתדרו טורים במישור לאורך מסילת־הברזל. המושבה, שאיבדה את פרנסתה במשלוח הדרים לחוץ־לארץ, זכתה בתחליף כרוכלת וסוחרת, שכירת־יום ובעלת־מלאכה. בבית־החולים הצבאי שכבו חיילים מכל האומות, מכל החזיתות שסביב ארץ־ישראל: מצרים, סוריה, לבנון, ואחר־כך יוָן, כרתים ואפילו לוב. כתום המלחמה הובאו לכאן מעפילים שנפצעו בקרבות עם מלחי הצי הבריטי, נעצרו ונשלחו לכאן להחלים מפצעיהם. אך בית־ החולים התחיל להצטמצם, צריפיו נעזבו והתערערו, הגדר נפרצה פה ושם. בראשית מלחמת־השחרור השתלטנו על המחנה, וממנו עלינו לעבר שפון לסלק את בעלי־החזקה הערביים, שניסו לעשות אותה לקנינם.

כעבור שנה לבש מחנה בית־החולים דמות חדשה. משפחות־משפחות הובאו אליו עולים ממחנות קפריסין תחילה ואחר־כך מצפון־אפריקה. הוא היה למעברה. הצריפים הארוכים גודשו במיטות, אחדים מהם נעשו משרדים, אחד מרפאה ולשכת־עבודה, אחרים גן־ילדים, בית־ספר. עיר של עולים על המדרון – ובראש הגבעה באה להתישב חבורת חלוצים מניצולי המחנות: קיבוץ בּוּכנואלד. ביום עלייתם שיגר להם אבי אגרת־ברכה בשם המושבה, וכתב שם במליצה נאה ובכתב־יד מהודר, כי מי פילל, כי ידו של שר־ההיסטוריה היתה בזאת אל־נכון, שאל אחוזת־קרקעו של הברון הגרמני שונא ישראל יבואו להתנחל, להיגאל ולהכות שורש הניצולים מארצות ההשמדה והחורבן.

במשך שנים אחדות הלך הקיבוץ ופרח, הלכה המעברה והתנוונה. במדרון האקליפטים עוד הוסיפה לתסוס עיר עוני, עיר סחבות ופשע, עד שהוחלט לחסלה. עכשיו ריק המקום. הצריפים רובם חרבו או נעקרו לגרוטאות. רק האקליפטים נותרו, אף התחילו להחלים ולהתענף שוב, מאין יד מחבלת. זה המראה היום: על גבעה אחת קיבוץ עשיר ופורח, על גבעה שניה מושבה שהתרחבה וגדלה, באמצע – עמק שרידי המערכה. בהמשיכי ללכת מכאן צפונה ובעברי את מסילת־הברזל – אני מגיע אל בתיה הראשונים של המושבה, ומשם ממשיך ועולה, ואחר פונה ימינה, הביתה, אל ביתי.

עכשיו נלך אל ארצות נעוריה של לאה. מכאן עד בירות נוכל להילוות אל קו מסילת־הברזל. בין לוד לחיפה נסעה היא עצמה פעמים רבות. נעבור על־פני שפלת יהודה, שבה מכרסמות ערים חדשות את נוף־הפרדסים, אל השרון המגדל אבטיחים ותות־גינה, משם לשומרון ברצועה הצרה בין ההר והים, ומעבר לחיפה מפרצי החול, ואז הגליל המערבי, ומעבר לצוקה הלבן של ראש־הנקרה אל גבול הלבנון בואכה בירות.

מבירות עיר הצידונים עד לאטאקייה, היא לאודיקיאה עיר היוָנים שבצפון־סוריה, עוד דאִיה של מאתים קילומטר. בין צידונים ליוָנים הפסיקו שבע מאות שנה, אלה ואלה היו לנו מן הצפון, בנאי המקדש הראשון, מחללי המקדש השני. ומשם עוד צפונה, בקו ישר – ואנו בארץ־ההרים הקשה שבמרכז אנטוליה. המדינה היא תורכיה והעיר קיסרי – עקבות ממשלת רומי בעולם, הורסי המקדש השני. בהרים, בארץ האפלה, נגיע ונחלוף על בוגאזקוי, היא חאתושאש, עיר החתים העתיקים, אשר שטפו דרומה והגיעו עד ארץ כנען בטרם יעלו עליה שבטי ישראל מן המזרח. את אוריה החִתי השאירו לנו על חופנו, מוסר נצח לכל יהודי מולך בארצו.

לא רחוקה הדרך משם אל חופי הים השחור – תאלטה, תאלטה, ראינו ים. כבר הרחקנו אלף קילומטרים מן הגבעה הקטנה ביהודה, ועתה נדאה מעל לים השחור, נישיר צפונה, נרד בארץ הירוקה, הדשנה, הנגלית לנו עם פסגות־שלג בהרים – קרים, ולה תועפות הרי־יילה של שאול המשורר. אנו בגבולות ממלכת רוסיה. אולי כאן נכוון את שעון־השנים שלנו אחורה – נמשיך צפונה בסוף המאה התשע־עשרה.

ואנו הולכים, איפוא, ומעמיקים אל לב לבו של העם היהודי ככל שאנו מתקדמים צפונה. נחצה באלכסון את חבל חרסון, חבל מתישבים יהודים עובדי־אדמה, נגיע לניקוֹלאיֶב, עיר אוקראינית על גדות הבּוּג, עיר סוחרי־חיטה, כשהרחק משמאלנו באופק הדרום מנצנצת לנו אודיסה. אך לא נסטה לצדדים, גם אם יפתונו בביאליק הצעיר, יושב למרגלות סבא מנדלי. נוסיף ונצפין, ואנו חותרים במעלה נהרות, במעלה אדמות רחבות־ידים, בין כפרים ועיירות, מפלסים והולכים במעבה היהודים, אל תחום־המושב, אל שביל־החלב הצפוף של קהילות ישראל. מתחתינו קיוב, בירת אוקראינה, שם בכיכר הבורסה רץ יהודי צעיר, מבוהל, זה עתה הפסיד כספו בעסקי מניות, ובבהלתו הוא צוחק, כי אמר לשפוך את כל זעמו בסיפור חדש, ומה שהפסיד מנחם־מנדיל בבורסה ירויח שלום־עליכם בספרות. מקיוב להומל, אולי בין הסטודנטים הצעירים, בחבורת הסטודנטים המטיילת, נראה עלם מתבודד, יוסף חיים. ברבות הימים ייקרא קיבוץ בשפלת־יהודה על שמו: בית יוחי. ואנו מצפינים. אגם היהודים הולך ומתרחב מעברים. למערב – אל פולין, אל וַרשה, צפונה – אל ליטא ווילנה, ותחתינו רוסיה הלבנה, רייסין בלשונם של דורות יהודיה מזה ארבע מאות שנה. והנה מוהילב, ואחריה עיר קטנה, אורשה, בה מצטלבות מסילות־הברזל, הצפונית־דרומית והמזרחית־מערבית, והגענו.

במשולש שבין ויטבסק, סמולנסק ואורשה, בשתי ערים קטנות – ליאדי ולוּבּאביץ' – פועמת חסידות חב"ד. כאן נוצרה ומכאן היא מוסיפה לשלוח את פעימותיה הקוצבות חיים באלפי נימים ועורקים, עד מרחקי העם. כאן, בארץ גבעות ומישור ונהר – נולדה לאה.

לא קשה יהיה למצוא את שתי הערים הללו גם ממעוף החסידה. הן מצויות משני עבריו של נהר גדול, נהר הדניֶפּר, העושה במקום זה את דרכו ממזרח למערב. ליאדי נמצאת לדרומו ולוּבּאביץ' לצפונו, שתיהן עיירות קטנות ובשתיהן מולך צדיק משוֹשלת הרב רבי שניאור זלמן, כשהחצר הלובּאביצ’ית פורחת ועולה, בעוד חצרה של ליאדי יורדת לאִטה מגדולתה, בלא להתקומם הרבה על הדבר. אביה של לאה, גדליה־בר, ואבי־אביה, ר' משה ברמן, היו מחסידי לוּבּאביץ', ומושבם בעיירה קטנה שלישית. אילו כתבנו את הלמ“ד של ליאדי בכתב־יד נאה ומושלם, היתה ליאדי בעיגול הקטן שברגל האות, ולובאביץ, היתה במקום שהלמ”ד כופפת ימינה, בדרכה למעלה, ושם למעלה בראש האות ובסיומה: לודניץ.

לודניץ עיירה קטנה, מקובצת באי־סדר אבל בצפיפות להוטה משני עבריה של דרך־עפר מתמשכת, שבאה מכפרים ויערות והולכת אל יערות וכפרים. זהו הרחוב הראשי, זוהי כיכר השוק, כאן בית־העץ בן שתי הקומות של ר' משה ברמן.

הבית היה ברחוב, תקוע ועומד בלא גדר, ככל יתר הבתים במקום הטוב הזה, בשוק. דלת אחת היתה בו, לא באמצעו ותמיד סגורה. אל החנות יעלה הקונה במדרגות־עץ שבצד הבית, ואם הוא איכר מזדעזעות המדרגות. שבע בנות היו לו לר' מוישה והן עם אִמן הקטנה והמצומקת משלו בביתו. תמיד היתה איזו נמלה חרוצה מהן לפני הבית, או יורדת ורצה להביא דבר או מוליכה קונה או משגיחה עליו בצאתו או טורחת בחצר או מנקה חלון. חלונות הקומה השניה היו פתוחים בקיץ, שם היו הבנות הבוגרות יושבות לפעמים, בערב. בנות היו עסק זול ומכניס – לא לומדות, אוכלות מעט, עובדות הרבה – עד שהגיעו לפרקן. ואמנם, משבגרו הבנות הראשונות פתח ר' מוישה דלת צדדית בקומה הראשונה והתחיל מוכר משקאות, ואל היי"ש והווֹדקה נלווּ כמובן דג מלוח ודג מעושן וכיכר לחם, וכשבאו איכרים ביום־השוק היה זה בית־מזיגה. עכשיו גדלה המרוצה במדרגות, וסוף־סוף התחיל גם אבי המשפחה להביא תועלת. בימי היריד, רגילים כסדרם פעמַים בשבוע ואחת לעונה גדושים ורועשים למעלה מן המידה, היה היהודי הגבוה והמתון סובב־הולך כל היום בין שמונה הנשים שלו, עולה לשעה אל חנות הסדקית שלמעלה ועושה שעה אצל שולחן־המשקאות שלמטה. כשהיה נכנס איזה גוי בשביל כוס משקה היה מבטיח לו אחת על חשבונו, אם יכלה תחילה את עסקיו למעלה, אף הזכיר לו את אשתו המצפה למסרק או לפיסת־בד, לצרור־חוטים או לרדיד־של־צמר, ולמי שנוטה לשמוע היה טופח על כתפו, שוחק לו ודוחק בו: “קל יותר לרדת עם סחורה בידים – מאשר לעלות עם ווֹדקה ברגלים!” יהודי רמאי, יהודי גנב – אבל היו עולים. ר' מוישה היה משאיר שתי בנות בבית־המזיגה ועולה אל הנשים שלמעלה. “נו, זלדקה – הרבה מכרת היום? – יש לי קונה בשבילך,” היה מכריז בכניסתו כשהוא דוחף לפניו את הגוי. “צריך להשגיח,” היה אומר, “בשבע ושבעים עינים – גוי גנב, גוי רמאי.” היה מניח אצלן את הקונה ויורד למטה. שם, בכל־זאת, היה מקום שמחתו. לאחר כוסית ושתים היה הגוי מזמין שלישית ואחת לבעל־הבית, אחיו אהובו, ואז היה בעל־הבית נותן שתים על חשבונו. זר לא היה מבדיל ביניהם: זה בזקן וזה בזקן, זה במעיל רחב וארוך וזה במעיל, זה במגפים וזה במגפים, זה בכובע על ראשו וזה בכובע על ראשו, זה גבוה וגברתן וזה גבוה וגברתן. אבל הם עצמם – חיה משונה מול חיה משונה, יהודי מריח גוי, גוי מריח יהודי.

אל תוך עולם זה, שבו הנשים עובדות ויולדות והגבר הוא מלך לא נחוץ אך שמח, הגיע סוף־סוף הבן, בן יחיד בן־זקונים, גדליה־בר. הבנות, תוך כדי מרוצתן בעסקי הבית, היו מאשימות זו את זו בהצצה יתירה אל עריסת התינוק. עד כדי כך שזלדה הגדולה סטרה לרייזל על פניה, כשתפסה אותה עומדת מעל לתינוק ופורעת את חיתוליו. בין הגדולה לקטנה ציחקקו האחרות: “רצתה להיוָכח כי אמנם אח הוא ולא אחות.” עד שהיה בן שלוש לא ירד מבין זרועותיהן וחיקן של אחיותיו. כאשר נפגוש אותו, כעבור חמישים שנה (והוא עצמו אב לשלוש בנות ובן אחד) – יהודי נאה, גבוה, מהודר בזקנו ובלבושו, ועם זאת תלוי תלות גמורה באשה צעירה ההולכת עמו ומוליכה אותו, היא בתו הבכירה, היא לאה – אַל נשתומם. האיש הזה יעבור מאמו לאחיותיו, מאחיותיו לאשתו, מאשתו לבנותיו. הן קרקע העולם, הוא נושא עיניו לשמים. אך לפי שעה עודנו נער, והוא מטפס ויורד, מטפס ועולה במדרגות. הגויים שלמטה, בבית־המשקה, חיבבו אותו והיו מסיתים אותו כנגד אביו: “קום ושתה עמנו.” אך רק כשהיה מישהו מתלוצץ: “קום וסע עמי,” היו עיניו נדלקות. אל שוטיהם, שהיו מוצבים כנגד הקיר, היה לבו נמשך. “בנך לא רב יהיה אלא עגלון,” סנטו בעלי השוטים בר' מוישה, ויום אחד הגיעו הדברים עד לידי אסון כמעט. היה יום של יריד, והצפיפות בבית־המזיגה רבה, והנער חמק לו החוצה. שם, לעיני הנער היה עולם שכולו עגלות וסוסים, והעגלות כולן עומדות והסוסים כולם עומדים, ורק האופנים מתאפקים בקושי. בעגלה סמוכה היה השוט תקוע ועליו מופקדות המושכות ולפניהם מוכן הסוס על מקומו. טיפס גדליה־בר ועלה על העגלה, שלף את השוט, נטל את המושכות בשמאלו וטילטלן. הסוס זז וזעה העגלה, ואז טילטל הנער גם בימינו. הסוס החיש הילוכו והמושכות הרפויות מתחבטות על גבו. הוא התחיל רץ, והעגלה מרקדת על האדמה הקשה, בתוך המהומה והרעש. הנער נבהל, אך הסוס משך קדימה, והמושכות כמעט ונשמטו. מישהו הרים קולו ועתה נבהל הסוס. הנער זרק את השוט, נטל את המושכות בשתי ידיו ובמאמץ גדול תחב לתוכן את צוארו. מיד איבדו רגליו את אחיזתן, והוא הושלך מן העגלה, נגרר ונסחב בין הגלגלים. אלמלא עגלון מן היהודים, שעמד וחסם דרכו של הסוס והכריעו לעמוד במקומו לא היתה נשארת עצם אחת שלמה בגופו של הנער, אמרו דורשי רשומות המשפחה. החזירוהו הביתה חבול וחבוט ומסומן בכל גופו, ואותם דורשי רשומות מדגישים כי לא הוסיף אביו על הסימנים.

גם המלמד בחדר ידע כי אין לנהוג יד קשה בבנו יחידו של ר' מוישה, אבל למעשה לא היה צורך בכך. הוא לא היה שקדן גדול – הרי הכל שקדו מאוד למענו – אבל היה בעל תפיסה ופיקח, ולאמיתו של דבר: זריז בדיבורו. אחיותיו היו אומרות: בעל־חלומות. עד מהרה התברר גם: בעל־קצרת. היה יושב וחולם, חולם – ומתעטש. אבל דוקא כאן התגלתה בו גבורה. הנער סירב לחלות וסירב להכיר כי חולני הוא. צירף את פקחותו לדמיונותיו ונעשה מספר, בעל־שחוק, בימינו אומרים: שחקן. ואף נתפתחה בו חביבות, מעורב בשמחות ומבקש קִרבה. כשהתחיל צומח וגדל (מה זה, היו אומרות השכנות לאמו, מציצות מעזרת־הנשים אל הנער הצנום, שקומתו מדביקה את קומת אביו, שמרים הכנסת בו? על עריבת הבצק הרתה אותו, לחשו שלא בפניה) נתאזנו בו כל התכונות הללו באיזון נאה: יהודי חסיד צעיר, אברך ממולח, אוהב חברה ואהוב על חבריו. כך הגיעו הדברים שנהיה מצוי בכל עסקי הדור הצעיר שבעיירה, לא כולם בטעם זקנים. הפליא לשחק שח, אף הציץ בכתבי־העת העבריים, קרא בגאזיטים האידיים ועיין, בזהירות, בחוברות אסורות. הוא לא מרד באביו, אך ידע כי יש אשר עשו זאת, וזרות מעשיהם היתה מן הדברים שבהם היה מסיח עם חבריו, אך לא עם בני־ביתו. לודניץ היתה מן העיירות שהוציאו מתוכן חתנים וכלות יותר משהכניסו, וגדליה־בר הכין עצמו בלבו להיות ככולם גם במובן זה. הוא היה מן השׁבּלים האמצעיות שבשדה. הרוח הנושבת מרחוק עברה גם על פניו, אך הוא נד והתרומם עם הסובבים אותו, לא להיסחף כניצבים בפאת־הקמה. בהיותו בן שבע־עשרה, וזקנו מכסה בקושי על לחייו הכחושות, המנומרות בפצעי הגיל, אמר לו אביו כי מצא לו כלה, וכשם שלא שאלוהו על שום ענין קודם־לכן, כך לא שאלוהו בענין זה. את הכלה לא ראה, אבל כשאמרו לו את שמה הלך ופתח ספר בראשית וקרא בחיי שרה. בהסתר עשה זאת, והיה לו עונג כקורא בספר אסור.

החתונה נועדה להיערך בבית אבי הכלה, ר' יוסף שמואל מינץ, הגביר של ליאדי, והימים ימי־קיץ ארוכים, אחרי שבועות. שלוש עגלות סכוכות הובאו אל אחורי הבית ונתמלאו חפצים וסלים גדושים מזון ומשקה מבעוד יום. בלילה לא פסקה מהומה ומרוצה, רק על החתן ציוו לנוח, ופעם בפעם היתה עוברת אחת האחיות: “אינך ישן? צריך, צריך…” יצאו בשתים בלילה, כשעה לפני זריחת החמה, בשביל להספיק ולהגיע עד ערב ללוּבּאביץ', ללון שם, לראות את פני הצדיק רבי שמואל, לעשות את היום ואת הלילה שאחריו במחיצתו, ואז לצאת שוב עם בוקר ולהספיק לעשות את השבת אצל המחותנים. החופה תהיה ביום שלישי שאחרי זה, אם ירצה השם, כמובן.

“אילו הובילו אותי לשחיטה לא הייתי מרגיש רע יותר,” היה האב מספר לילדיו, ברבות הימים, אבל הנסיעה לליאדי עשתה אותו אדם. אמנם, הדרך עד לוּבּאביץ' לא הוציאה את החתן מן הקדרות והבהלה שנכנסו בו בלילה המשונה. היה תחוב בין הצרורות, עם אביו ואמו בעגלה אחת, וגשם־קיץ טורדני היה טופח כל היום על כילת העגלה. דרך־העפר נעשתה עיסה של בוץ והעגלות התנהלו בכבדות. אבל בלוּבּאביץ' היה העולם שטוף באור. הם הגיעו אל העיירה לאחר שכבר היו מנומנמים מתוך השממון, וגדליה־בר צריכים היו לנערו שיקום. זאטוטי חדר עמדו בחבורה והתבוננו, שוחקים בינם לבין עצמם. העגלון הצליף בשוטו והם פרחו עם קולותיהם. תמו ימי השחוק. החתן הצעיר עמד לעצמו, מתעורר כנופל לעולם חדש. כבר היה כאן עם אביו, פעמים אחדות – והנה המקום לא הוא, כאילו. כך לא נכנס מעולם, לשום מקום. שעת־דמדומים ארוכה עמדה על בתי העיירה, היתה שלוָה גדולה ושקיפות באויר, ועוד משהו שלא גז עם התנומה: קרעי נגינה נמשכו ובאו מרחוק. פתאום נתפרשה הנעימות שבעולם: שמחתו היא, כלי־הזמר שיהיו מלווים אותם מכאן ועד ליאדי. באה אמו וטילטלה אותו מהזיותיו, ואביו היה רץ כמרחף בתוך חלל־האויר הורוד, בפיו בשורה טובה: ימהרו ויספיקו להתפלל מעריב עם הרבי.

בחדר שבאכסניה הלבישה עליו אמו את בגדיו החדשים. זאת היתה ההתעקשות שלה. שמועות באו ואמרו שהכלה יפה כחמה ואביה מלביש אותה כבת־מלכים. האשה הקטנה גמרה אומר, שליד בת־המלכים יעמוד תחת החופה בן־מלכים. בפעם הראשונה בחייו ענד עכשיו גדליה־בר חפתים לשרווליו, ולבו עמד מדפוק כשהזכירה לו אחותו רייזל כי מתנת הכלה הם, יציץ ויראה ראשי־תיבות שמו ברוסית חקוקים עליהם, זהב על־גבי פנינה. “נו, רחוק מפנינים!” התערב האב, מרוצה ועצבני.

אל החצר נסעו בשתי כרכרות, ר' מוישה פיזר כספו על ימין ועל שמאל. לפני פתחו של בית־המדרש המתין ציבור גדול, לרבי המתינו ואת פני החתן קיבלו. כאן התחיל החג. האב נתבהל – “כל לוּבּאביץ'!” – ואילו גדליה־בר דוקא כאן התמלא בטחון. מיהודי ליהודי גדל בטחונו, והקרובים וקרובי־הקרובים, שלא זכר אותם ונדחקו להתפעל ולהצהיר שאין להכירו, נתקבלו לו כחומה שהולכת ומוסיפה סביבו. בתוך עמו. שבט הברמנים, עם היהודים. היתה לו אפילו איזו מתיקות לראות את אביו פוחת מכבודו לעיניו, מתרוצץ להציגו בפני הקרובים החשובים. אפילו משפחת הדודים מחרקוב. אפילו נחמיה ברמן.

לוּבּאביץ, חצר עשירה וגדולה וברמן אחת ממשפחות חסידיה הנכבדות והמסועפות. מלטביה ועד אוקראינה תמצא את ענפיה, ואף כאן בשעה זו ראה גדליה־בר סיפורים, שהיו מתגלגלים במשפחה עם אנחה של קנאה והתפעלות, מתגלמים לעיניו ביהודים גבוהים ויפים, הפותחים זרועותיהם לחבקו. כאן היו יערות ומנסרות־עץ, בתי־עסק וממגורות־חיטה, אלפי בולי־עץ שטים בנהרות רחבי־ידים, קרונות־רכבת עמוסי שקים, בתי־קומות. מכאן ועד יומו האחרון לא יחדל גדליה־בר להלך בגדולות, אציל בן אצילים.

והנה אוחז בו אביו: הרבי מגיע. יהודי קטן־קומה כמו שט לאטו בתוך הציבור הכהה והרוגש, שנאסף אליו ונחצה, נאסף ונחצה לפלס לו דרך. ר' מוישה הדף את בנו לפניו, וגם להם נפתחה הדרך.

עצר הרבי. לבו של גדליה־בר שקט. הוא ניגש אליו. הרבי מושיט לו שתי אצבעות. “נו,” אמר בתוך הרחש, שבבת־אחת נחתך לדממה, “לוּבּאביץ, מתחתנת בליאדי!”

מכאן ואילך, עד יומו האחרון, יהיה גדליה־בר יהודי בוטח.

באותה שעה היתה הכלה, שרה בתו של ר' יוסף מינץ, שבויה בידי התופרות, בחדרה המרוּוח של אמה, בקומתו השניה של הבית הגדול, ברחובה הראשי של ליאדי, ומרחק יום־נסיעה והדניֶפּר מפרידים עוד בינה לבין הבאות. היא עמדה באמצע החדר, זקופה, ידה השמאלית מורחקת באויר, ידה הימנית מורמת להחזיק בצמתה הארוכה, להקל על שתי הנשים את מלאכתן סביב גופה. אמה ישבה בכורסתה, בוחנת את מעשי התופרות ומעיינת בה בשעה בקפלט־השׂער החדש שהביאה המשרתת מלמטה. בעל־הבית חזר זה עתה מסמולנסק בלויית שיירה של קרובים, קרוביו. האֵם תניח להם לחכות. לפי שעה שיקעה את מבטה הספקני, אימת כל משרתי־הבית, במקלעת־השׂער שסבה־נעה סביב אצבעותיה.

עיניה של הכלה היו שוב ממצמצות כדי לעצור דמעה. שפתיה היו מחושקות. הסיכות דקרו בבשרה, אצבעות התופרת הזקנה היו צבטניות ובגלים חוזרים שב ועלה בה הפחד. גם הידים דאבו. כל העלבונות כולם נתרכזו בקפלט המכוער שרקד על אצבעות אמה. המחשבה על מגעו של השער הזר העבירה בה חלחלה. היא תהיה גיבורה גדולה, האשה הצעירה הזאת.

בעוד ארבעים שנה, ארבעים וארבע ליתר דיוק, תעניק לה בתה הבכירה לאה את צמותיה שלה, ומשערן הזהוב, הכבד והעשיר תכין לה את הקפלט האחרון, אשר ישמש אותה עשרים שנה נוספות, עד יום מותה. לאה נכנסה אז לעבודה בבית־הבראה לעובדים בהרי ירושלים, “ארזה” – עוד תקוה לתחנה־של־קבע, עוד שמחה שלא תתקיים על פינה משלה. קראו לזה מנהלת, אך המלה היה בה גנאי והתפקיד היה בו הכל. ביום הראשון לבואה השתוממה לגלות, כי רצפת־השיש של חדר־האוכל לבנה היא רק באמצעיתה, ואילו בשוליה אצל הקירות היא חומה־שחורה. על טענת העובדות, כי ככה זה, הביאה דלי וסבון ומברשת, אספה שולי שמלתה וכרעה בפינה ושיפשפה והוציאה מתחת ידיה אריח אחד צח ולבן. החברות נעלבו מן הרמז הברור, ובזה נפתחה מלחמת־החריצות. הכרח היה לה ללאה להשתחרר מן ההתעסקות במגדל־הצמות שלה כל בוקר, ואז החליטה לתתו מתנה לאמה. ייתכן, כי ביקשה לסלק סימן של בדלוּת, כי הכל היו מהלכות כבר בשער חלוצי קצר. אולי היה כאן דבר אחר: היא ביקשה להודיע לעצמה כי תמו החלומות. מלאו לה אז ארבעים.

לפני על השולחן אחד התצלומים שלה מאלכסנדריה שבמצרים. כאן צמותיה שלמות, מלופפות וקלועות כמו מקשה של זהב, המתרוממת מערפה עד אל מאחורי אזניה. היא כולה נוקשה שם – אשה גדולה, לבושה בקפידה, רצינית. בתצלום אחר מאותה תקופה היא אשה יחידה בחבורה של גברים, ואצלה עומד גבר אנגלי נאה בעל סבר פנים לא־צבאי, על אף מדיו. מיסטר הורנבלואר יהיה חידה לנו בהמשך הדברים.

אני תועה בין ניירותיה, מבוהל מן השפע. בינתים כבר בזבזן, או אולי היה זה רק תרגיל של שליטה עצמית. כשהיינו ילדים, במושבה, היה לנו משחק: מי יוכל להחזיק יותר תפוזים בשתי ידיו, בחביקה אל החזה. השמחה הגדולה היתה כשהגל היה נשמט והתפוזים היו מתגלגלים ארצה. ברלין, ריגה, וַרשה, וינה, ז’יטומיר, קיוב, חרקוב, פאריס, וילנה, תל־אביב, ירושלים, קהיר, אלכסנדריה, רחובות, עין־חרוד, בית־יוחי. אני מתבונן סביבי בחדר הקטן שבצריף – ביתה האחרון. כתום שמונים שנות חיים זוהי הירושה, כל הירושה. ספרים שלה, רומנים אחדים, שירי ש. שלום עם הקדשתו, שירי שלי שטיינר, חוברת של קרישנאמורטי “על העיקר”. הריהוט – סל עתונים ובו אִגרת לחבר של איחוד הקבוצים, שטיח ישן, כורסת־נצרים ועליה כר מרופט, השולחן שאני יושב אצלו. בקצהו, ליד הקיר – שיירת גמלים מעץ־זית, מעשה “בצלאל”. סוֹככת עליהם מנורה ירוקת־אהיל. בצדה האחד – תצלום של אשה זקנה, לא היא, מעוטפת במטפחת־צמר, ובצד השני תצלום של אשה צעירה, נערה, עומדת ברוח, שׂערה מנושב על לחיה, זיוה. במטבחון הקטן כלי־בישול מעטים, פינת כתבים על הצמחונות. עוד פירות אחדים בסלסלה. המאנגו גדל מעבר לחלון, אותו טיפחה בשנותיה האחרונות.

זה הכל. וסיפור חייה. ואולי עוד דבר קטן: שיש תריסר אנשים, אחדים בקיבוץ, אחרים בתל־אביב או בירושלים, יש אנשים, שאם יתבקשו לנקוב בשמו של אדם שלם, אם ישאלום היש אדם השלם ואם יש תן דוגמה – יהיו אחדים שיאמרו, בלי היסוס, מיד, לאה.

וידעתי, מיד, שזה לא נכון. כי אין אדם שלם. ואם מתבקשת הוכחה לכך – תבוא היא ותוכיח.

בשנת ארבעים וארבע פגשתי אותה בראשונה. כשאוכל, בזה אתחיל.

 

1944

א

בצהרים הודיעו על העוצר. קול של אשה – זו היתה החברה שהוציאה לנו קודם לכן את מרק־הפירות הקר – קרא מן המרפסת: “בחורים, אתם יודעים שיש עוצר?” מוטקה, קורפורל מרדכי נויברג ממשטרת־הישובים־העבריים, קם, נטל את הסיר, שפך את שאריות הנוזל המימי והפושר לרגלי העץ שבצלו שכבנו, והלך אל הבנין.

שני חברי שכבו על הקרקע, מגבעותיהם על עיניהם. אני הייתי שעון אל גזע העץ, אומלל, כרגיל, מדַבֵּר כרגיל אל עצמי בחצי־הידור: מיסטר ג’ייקוב גבריאלי, מה יהא בסופך? הייתי נוטר, מוצב עם שלושה אנשי־חוץ אחרים בקיבוץ בית־יוחי. שנתים קודם־לכן סיימתי את לימודי בגימנסיה הרצליה. במשך כל התקופה הזאת כמעט, הצלחתי להתחמק מן הגיוס ולהקדיש את עצמי לכנור. נתתי שיעורים למתחילים וביקשתי להצטרף אל התזמורת. בעצם, עמדתי בבחינות־הכניסה, אף הודיעוני כי אהיה מועמד להתקבל ברגע שיתפנה מקום. אבל אז לא יכולתי להתחמק עוד מן הגיוס. אבי, מורה בבית־ספר כפרי במושבה קטנה ביהודה – באר־יוסף – התדפק על דלתות והצליח להשיג לי הפניה אל משטרת־הישובים־העבריים. מישהו מהתזמורת דיבר גם עם איזה אנגלי. היה מוסכם, כי מקילים עלי בתורנויות על־מנת שאוכל להתפנות ולנגן. מאמצי שלי נשאו פרי נוסף: הוצאתי רשיון־נהיגה והוכרתי כאחד מנהגיו של הטנדר, מה שהקל פעם בפעם על נסיעותי. באותו יום אמור הייתי להגיע לחזרה של הרביעית שלנו בתל־אביב, על־כן היה הכנור מונח עתה על מושבי בתא־הנהג. עכשיו דיבר אלינו מוטקה מן המרפסת:

“זה עסק לעשרים וארבע שעות… וזה כולל אותנו עד להודעה חדשה.”

השוכבים התרוממו לשבת, ומזרחי – כרגיל – דיבר ראשון.

“מאיפה זה בא לנו הפעם?”

“החברה שלך כנראה,” השיב לו מוטקה מלמעלה, “משהו בתחנת־הרכבת ברחובות.”

מזרחי שרק שריקה שקטה של הערצה, ופתאום פרץ בצחוק, גם טפח טפיחת־הידד על גב שכנו. מיד היו שניהם על רגליהם, רודפים זה אחר זה.

“אתם יכולים לחזור לצריף,” אמר עוד מוטקה למי שישמע, ובזה נעלם.

המשכתי לשבת. זוג, בחור ובחורה, היה קרב והולך לאטו בשדרה היפה, המובילה מן הקיבוץ אל בית־ההבראה שבכאן. הם עצרו לרגע, תפוסים בשיחה, אחר־כך המשיכו לפסוע. הבחור היה מושיט יד אל הפיקוס שלשמאלו, מתעכב לקטוף ממנו, ואז היתה הבחורה עומדת להסתכל במעשהו. אחר־כך היו ממשיכים ללכת, ואז היתה היא מתעכבת, משרטטת משהו בחול בזמורה שבידה, ושוב היו שוהים לראות, או לא לראות, את הדבר. כשקרבו הבחנתי כי הוא היה המדבר. היה אומר לה משהו משעשע, והיא היתה חובטת בו. כשהזמורה נפלה מידה מיהר להרימה, ולרגע החזיקו בה שניהם.

מנוע הטנדר רעם פתאום. “הי!” קראתי וקפצתי על רגלי. בקושי הספקתי לתפוס את הכנור שהוטל לעומתי. הטנדר נעקר, קירקש בברזליו – ויד ניפנפה אלי בעד חלונו. הכרתי את רצועת־שעונו גסת־העור של מזרחי. היתה להם רשות לא לחבב אותי.

הטנדר הסתיר מעיני את הזוג, וכשחלף על־פניהם בכיוון למשק – גיליתי כי הצליח להפריד ביניהם. הם צחקו וקרבו והצמידו ידים. ראייתי כבר התחילה לאבד מרחק באותה עת (נתחייבתי במשקפים לנהיגה) ועל־כן עבר עוד זמן־מה עד שהתאמתה השערתי. הבחור היה משה אבני, מן הפלמחאים החדשים שבכאן. היינו בני מחזור אחד בגימנסיה, הוא למד במגמה החקלאית כשאני למדתי מתימטיקה. היכרותנו השטחית התחזקה במקצת מאז גילינו זה את זה בחדר־האוכל של הקיבוץ. הבחורה היתה חדשה לי לגמרי.

הם לא ראו אותי. ידעתי מה תחשוב בחורה יפה על נוטר מחבק כנור בחצר, ועל־כן פניתי לי לחמוק מסביב לבנין. מוטקה עמד על מדרגות הכניסה, ואצלו אשה מבוגרת בחלוק לבן. מן הדמויות המכובדות במקום, זה אשר ידעתי, אבל לא את שמה או תפקידה. חיפשתי בדעתי דבר קל להגיד למוטקה ולהיחלץ, אך האשה הקדימה אותי.

“אני שומעת שאתה מנגן.”

הדבר הקל בא מאליו:

“כשיש לי זמן וכשיש לי מקום.”

היו כנראה דברים ביניהם, והיא היתה מוכנה:

“אפשר אתה רוצה לעבוד – יכולים לסדר לך חדר שקט.”

שמתי לב שאמרה לעבוד, כמו לעברית הלא־שלנו. מוטקה זה יודע לצעוק, אבל כשצריך הוא יודע ללחוש. חובתי היתה, מכל־מקום, לומר שאינני רוצה להכביד. כאן בקעה על פניה הבעת שמחה, שלא יכלה להיות מן הענין, והיא ירדה במדרגות לקדם את פני הזוג שקרב ובא באותו הילוך נמשך. הבינותי, שהנערה היא בתה. היא העבירה ידה במהירות על שׂערה, ואחר־כך השהתה אותה על כתפה. אמרה את שם־החיבה שלה, שלא נקלט לי בזרותו.

הנערה הציגה את אבני בשתי מלים, וקול האַלט השקט שלה הבגיר אותה, אותי הכה בתדהמה. עיניה היו ירוקות, קומתה כשלי, רק משהו נמוכה מאבני. על היתר לא העזתי להתבונן. נדמה היה לי שהאשה בחלוק הלבן מדברת על כוס קפה בחדרה, ולא יכולתי לשאת את הקנאה.

מצאתי את עצמי, לאחר עיקוף גדול, בדרך השמירה המתמשכת לאורך גדר־המשק. רק השומרים סובבים כאן בלילות. דילגתי על שלוליות הביוב, בין האקליפטים שלמרגלות הגבעה, עליתי אחר־כך אל הלולים. מעבר לואדי, הרחק, השתרע נוף של פרדסים, שהעגים אותי בגעגועים הביתה. בקצהו השני של המשק נמשכתי אל חדר־הקריאה. הוא היה ריק, והעתונים היו ישנים. התחלתי לפתוח את תיק הכנור, אבל אז הבהילני קולו העקשני, המיבב, של המשור החשמלי. נגמרה הפסקת־הצהרים. ישבתי באחת הכורסאות, העשויות רצועות־עור, עצמתי את עיני וחזרתי – אצבעותי על מסעד הכורסה – על החלק הראשון של הרביעיה. אחר־כך נמאסתי על עצמי. יצאתי החוצה. ילדים עברו בשורה, שאלו: מה יש לך פה, חבר? והמטפלת הביטה בי בחשד. אילו ביקשה הייתי מנגן להם, בגן. בצריף שיחקו החברה קלפים על אחת המיטות. רבצתי על שלי. אחרי רגעים אחדים, בלא להפנות ראשו אלי, זרק לעומתי מזרחי:

“איפה היית? – לאה חיפשה אותך.”

ידעתי שזהו טירוף, אבל נעשיתי בבת־אחת כבד עד לא־לזוז. שכבתי בעינים עצומות וקיויתי כי זהו שמה של הנערה. כשהלכו החברה לחדר־האוכל, לארוחת־ארבע, חשבו שנרדמתי. אולי נרדמתי, באמת, כי נבהלתי כאשר נשמעה הדפיקה בדלת.

בחוץ עמדה לאה, האשה המבוגרת בחלוקה הלבן, ועל פניה אותה הבעת שמחה שכבר היתה מוּכּרה לי.

“יש בשבילך חדר, אם אתה רוצה…”

לקחתי את הכנור והלכתי בעקבותיה. היא מיתנה את צעדה בשביל שאדביק אותה, וכשהיינו צועדים ביחד, אמרה:

“מאיפה אתה?”

אמרתי לה, ובהביטי בה עכשיו ראיתי כי היא יותר זקנה משהערכתי תחילה. היה בה משהו מגבירה: קלסתר־פנים ברור, אף גדול וישר, פה נקמץ בכוח, ומתחת לסנטרה מעין פימה מכובדה. חלוקה הלבן הדגיש את גבהה, אף כרך בקו אחד את מבנה גופה. מוצקה וגדולה, צעדה בצעדיה הנמרצים:

“והוריך מאיפה?”

כשאמרתי לה שמה של העיר הנידחת, בסיביר, עיר מוצאו של אבי, הפטירה:

“מפוזרים היהודים, מפוזרים…”

היה משהו קשה, קצוץ, בדיבורה. נדמה היה לי, כי האשה ממלאה איזו חובה או בקשה, כי אין כל השתדלות ביחסה אלי. עד שאמרה, מגיעה ידה אל לוח־לבה:

“תשאל יהודיה מאיפה באה – קשה להגיד… רוסיה… אחר־כך זה לא רוסיה… אחר־כך שוב… ובאים הנה יהודים ונשארים מפוזרים… משה זה אומר שאתם חברים.”

“למדנו ביחד…” אמרתי בהנמכת הענין, אך קנוי לגמרי במחשבה שהם דיברו עלי.

“הוא מבריק, מבריק…” אמרה לאה.

חצינו את הדשאים, המשתרעים למרגלות בית־ההבראה – והם היו מאוכלסים עתה בכסאות־מרגוע ובסתם יושבים בנחת. במשעולי־הגן פסעו טיילים. כפנסים שנדלקים בזה אחר זה ניצתו קריאות שלום, שאלות, נפנופי־יד. לאשה אחת היתה בקשה דחופה: הטלפון, מפתח הטלפון. זה היה הסימן היחיד לכך שמישהו זוכר, כי הארץ נתונה בעוצר.

“סֵקוּנדה,” אמרה לאה ומשכה אותי בצעד מזורז עד אל פינת־הבית. שם עמדה והצביעה על מבנה קטן, מבודד, במעלה הגבעה. היא חלצה מפתח מתוך צרור גדול ושמה אותו בכפי:

“תיכנס לבית ההוא. יש חשמל. ואת התריסים לא פותחים. אפשר אבוא לראות איך אתה מסתדר.”

בדרך אל הבית הקטן היה משעול מרוצף, אך בין המרצפות צצו ראשי עשבים. המשעול הוביל אל סף הדלת ממש, ללא מדרגה וללא אבן־מפתן. מן הבית ידעתי מה פירוש הדבר: כסא־גלגלים.

הדלת נפתחה בקלות, והדבר הראשון שהלם בי היה ריח ורדים בתוך אויר כבד של חדר נעול תמיד. העליתי אור וסגרתי את הדלת אחרי. התבוננתי סביב בהרגשה של מתגנב. ראיתי את כסא־הגלגלים המקופל בפינת החדר, מאחורי כורסה קלועה. היו כרים קטנים רבים בכורסה ועל־פני המיטה – כיסויים מרוקמים, סרוגים בצמר, עשויים קטיפה. הבינותי כי הכל נועד כאן להקל על חייו של חולה.

הנחתי את תיק הכנור על הכסא שאצל שולחן־הכתיבה הגדול, ובעודי פותחו באצבעות רגילות, חולץ את הכנור מעטיפתו ומותח את הקשת – תרו עיני על־פני השולחן. במרכזו, בולטת מכל, ניצבה תמונת דיוקן של אשה. לא היה ספק, כי היא בעלת החדר. היה זה קלסתר־הפנים בלבד, אך הכרתי בו, או צירפתי אליו, את סימני הסבל. היתה בו, בראש המלבין הזה, איזו הידחקות קדימה, איזה מאבק עם כפיפת־גו. העינים הגדולות והשחורות משכו את הראש כלפי מעלה, היה מאמץ בקמטי המצח, ומשני עברי הפה הגדול, הגברי כמעט, היו שני חריצים של כוח.

לצד התמונה עמד הכד, ובו הורדים הרעננים. בצדה האחר היתה תמונה אחרת – קבוצה עליזה של תיירים, וביניהם לאה בחלוק לבן, והאשה הזאת – כפופה, נשענת.

כיוָנתי את הכנור, ניסיתי אקורדים אחדים, סקרתי את הספריה. רובה ככולה באנגלית, ראיתי, ספרי אמנות ושירה. כל פרט נוסף הוסיף חידה. שמלת רקמה תימנית נהדרת היתה תלויה על הקיר, כקישוט. כיסוי־המיטה היה מרבד בידואי. למראשות המיטה ניצבה מנורה, שאהיל־המשי הירקרק שלה כבד בגדילי־זגוגית צבעוניים. לא יכולתי לעמוד בפיתוי. מצאתי את המתג והעליתי אור ירוק, ומיד כיביתיו. היתה לי הרגשה שאני מעלה באוב הויה שלא לזרים. עם הכנור תחת סנטרי, עוד סקרתי קצת על־פני החדר. הוילאות היו עשויים בד־יוטה פשוט, רקומים בשוליהם בחוט־תכלת אחד, כמעשה ילדים. ההיו כאן ילדים? בקצהו האחר של שולחן־הכתיבה – מולו עמדתי לבסוף לנגן – מתחת לזכוכית, תקועה היתה תמונתה של האשה בעלת החדר, כשהיא חובקת אל גופה ילדה בעלת שער שחור מסולסל. משקפיה הגדולים של הילדה, מעל לפיה הפתוח קמעה, שיוו לה ארשת של תמהון או אי־נוֹחות.

ניגנתי את הסולמות שלי, כשאני סובב אט־אט על עקבי, מקיף במבטי את החדר. בין שני החלונות, מעל לשולחן־הכתיבה, גיליתי רק עתה דיוקן מצויר בגיר אדום של צעירה יפה להפליא, שראשה – הנראה מן הצד – נמשך כאילו להילטף ברוח־אביב קל, ושערה עם צעיפה הדק יוצרים מעין הילה מרפרפת סביבו. שאלתי את עצמי אם זוהי בעלת החדר, בארץ־נעורים רחוקה. אחר־כך גברה עלי הנגינה, וניגנתי בלי להביט עוד.

ב

הזעיקו אותנו, בו בלילה, ודחפו אותנו לשמירה במחנות־הדרום המרוחקים. את יחידות־הצבא הבריטיות הטילו לחיפושים במושבות ובמשקים. היה בכך רוגז יותר מאשר הגיון, או סיכוי להצלחה. עברו שבועות אחדים עד שחזרנו לבסיסנו בבית־יוחי. עברו עוד כמה ימים עד שהמקרה הפגיש אותי שוב עם לאה.

ישבנו, שלושה מאתנו, וציפינו למנות ארוחת־הצהרים שלנו, בחדר־האוכל. זו היתה המשמרת השניה, ועל־כן מילאנו בינתים את צלחותינו בשאריות המשמרת הקודמת: דייסה קרה, סלט־מלפפונים. נכנסה חבורה של פלמחאים וכבשה במרוצה את השולחנות שעל־ידנו. שמתי לב, משום שהתבוננתי לגלות ביניהם את אבני.

עגלת־ההגשה חלפה אצלם ולא נעצרה. נאמר משהו. המגישה ענתה להם בהברה חריפה, ועוררה זמזום של מחאה. אחד מהם, שישב בקצה הספסל, שלח יד ועיכב את העגלה.

“בלי ידים, חבר!” קראה המגישה עכשיו, וקולה צילצל בכל חדר־האוכל. אחר הצלצול, שקט. ומה שאמרה המגישה נועד, איפוא, לכולם:

“בחדר־האוכל לא נכנסים עם גופיות ויחף – ואם אין חולצות אין אוכל!”

“אבל, מה זה?” – הם עדיין צחקו מרוב בטחון, ובערבוביה נשמעו דברים צודקים: “לא אשמתנו, הטרקטור איחר… יש לנו רק רבע שעה!”

ומיד, מתחזקים זה בזה: “תדברי עם מרכז־הפלחה! – אין אוכל אין עבודה!”

“מה אין עבודה!” עמד מתוכם אחד, “בשביל האוכל המחורבן שלהם כבר עבדנו חצי יום!”

“כשלא נותנים – לוקחים!” עלתה הצעה.

ומישהו, כן, הניח ידו על אחת הקערות הגדושות שבמרום העגלה. המגישה, כמובן, הניחה ידה מעבר מזה.

ראיתי את לאה כשכבר עמדה מאחורי גבה של המגישה, נוגעת בה קלות. עכשיו הבחנתי, כי היתה היא אשה גדולה ממש. לא רק המגישה, אלא אפילו הבחור שמנגד נראו קטנים על־ידה.

“דבורה, תני לי…”

המגישה סילקה ידה מן הקערה, ולקול תרועה רמה הוצג הכלי הכבד על השולחן.

“המשיכי בשולחנות האחרים,” אמרה לה לאה, והמגישה הגיעה אלינו, ולאה הגיעה אל המתמרדים.

נוצר שקט, ולא קלטתי מה אמרה בעשותה זאת. את ההמשך שמעתי:

“בחורים, לכל אחד מכם יש בית במקום אחר. לנו אין. זה הבית שלנו.”

“גם שלנו!”

“יפה מאוד,” המשיכה לאה, “אז תתנהגו כמו בבית!”

“בבית אני מתהלך ערום!”

הכוחות לא היו שוים, ועליצותה של החבורה הציגה את לאה כזקנה טרדנית. הרגיז, שלא הבחינה בכך.

“בבית מתחשבים בשני,” – גם העברית לא היתה טובה, כלומר: יתר חולשה בקרב־הבינים. ובאמת, קיבלה מיד:

“אז תתחשבי בנו!”

על צחוק הנצחון הגיבה כמעט נכנעת:

“אני חושבת שהגבורה שלכם דרושה במקום אחר!”

היה רגע לא נוח לכולם, בעצם, היא עוד הרעה את המצב, כשהוסיפה: “והגבורה באמת כשמתגברים על עצמם.”

אבל פתאום, מאיזה מקור, באה לה שמחה וטפיחת כפים: “נו, קינדערלעך, קינדערלעך – א־סוף אנ־עק – געה און קום צוריק ווי מענשען!”

מישהו הזיז את ספסלו תחתיו. עלו ריטונים של אין ברירה. ואז הוסיפה לאה:

"אני אסדר עם יודקה שיתן לכם עוד רבע שעה!*

“אלה מלים!”

ועוד היתה דלת־היציאה נדחפת ושבה בלחצה של החבורה היוצאת, כשעמדה לאה ודיברה, גם אלינו, אל כל השומע, ובעיקר אל העובדות, שהיו מלוכדות אצל עגלת־ההגשה.

“ואתם חושבים אולי שהם לא צודקים? – צודקים, איך היחס אצלנו לחדר־האוכל? לשולחן? לצלחת? – בבקשה… למה צריך בן־אדם לכבד את השולחן, אם הוא בא ומוצא עליו את זה…”

היא תפסה בידה את קערת־השאריות והניפה אותה לראוה.

“למה זה צריך להישאר מלא על שולחן חדש? איזו עבודה חוסכים כאן, ועל חשבון מי?”

תוך כדי דיבור הלכה אל עגלת־הפינוי ושם הפכה את הקערה אל פי הפח. עם הקערה הריקה בידה חזרה אל השולחן.

“ולמה צריך להיות חצי מלפפון בסל הלחם?” נטלה והראתה לציבור את המוצג השני, כמופיעה מעל דוכן, כמטיפה ממש, “ולמה אין די ספלים רחוצים על השולחן? ולמה אין סכינים? ולמה יש בוץ על הספסל? ולמה הכתובת מליל־הסדר…”

היא הצביעה עכשיו אל עבר הכותל הראשי של חדר־האוכל, משני עברי השעון – “למה הכתובת צריכה לתלות כאן על נעץ אחד, ואוספת אבק ואוספת זבובים, כבר שבועים, כן? כן, כן! – לא להתבייש…”

וזה, לבסוף, כלפי העובדות שהבינו אותה יפה ומיהרו לשוב ולעבור במטליות על השולחנות הבאים בתור. חברים שנכנסו לאכול נתקלו בהן בתמיהה, “וחוץ מזה,” אמרה לאה, “גם לדבר אפשר אחרת, ואני מתכוונת אליך, דבורה,” ועל־יד עגלת־ההגשה התהלכה עמה ודיברה באזניה, כשזו חוזרת ומחלקת מנות:

“כמו שהמזון צריך להיות טעים, ככה הצדק צריך להיות נעים… ותבטיחי לי לכל הפחות שתסבירי ליודקה מה היה כאן… אפשר יתן להם לאכול בשקט…”

אינני יודע מה הכניס בי את האומץ – אולי הריטונים, שלא היו כבושים מדי, שהגיעו מן השולחן שאחרי גבי: “טעים־נעים – צדיקה מפורסמת”. שמן־זית צמחוני… די כבר, שמענו…" – מכל־מקום, נטלתי את קומקום המים שנתרוקן וקמתי כבא למלאו, ובעמדי למולה, אמרתי:

“שלום, לאה.”

היא לא הכירה אותי. ביקשתי דרך להזכיר לה כבלי־משים, והוספתי:

“חבל שאין הכנור אתי כאן. יש לי כמה שעות פנויות.”

“כן!” שמחה להיזכר. “שב!” הוסיפה מיד וכיונה אותי בחזרה אל מקומי. “יש מגישות. לא טוב שכל אחד יביא לעצמו. קצת סבלנות,” פנתה כבר אל יתר היושבים אצלנו, וכמו ביקשה גם היא לסיים את הפרשה ישבה לה במקום הפנוי: “רק להרים את הקומקום ולחכות. יביאו מים. מזמן לא ראינו אתכם,” העבירה מבטה על כל יושבי השולחן, ובשהותה אצלי סיימה:

“יש בחדר כנור, אם אתה רוצה.”

בדרך לשם הסבירה, כי היא משתדלת לאכול עם החברים בחדר־האוכל ככל שמזדמן לה. “יש עוזבים את הקיבוץ בלי לעזוב את המקום. אינני רוצה להיות מהם. ואגיד לך את האמת: גם המבריאים הנחמדים שלי נמאסים לפעמים…”

בחדר היו שוב פרחים רעננים. פרט לכך לא חלה בו יד, חשבתי, עד שנפל מבטי על המיטה. הכרים לא היו סדורים כמו בפעם שעברה והכיסוי, זאת ידעתי היטב, הכיסוי שבפעם שעברה הגיע עד הרצפה, חשף עכשיו קצת מן החלל שבין רגלי המיטה. מישהו בילה כאן לילה.

בינתים התכופפה לאה ופתחה דלת מתחת לארון־הספרים. תחילה הוציאה משם אלבום, שנראה לי כאלבום־תמונות בנוסח הישן והכבד, והניחה אותו על המיטה. אחר־כך הוציאה והניחה אצלו צרור מחברות שחורות, קשור בסרט צבעוני, ועוד אלבום אחד. אז גחנה עמוק – רגליה היו לבנות, אך בריאות ללא סימני־זיקנה – ושלפה בזהירות תיק מעוטף בסדין. בהגישה לי אותו הסבירה:

“מזמן לא נגעו בו… היא הביאה אותו מאמריקה… לא סיפרתי לך עליה? – שלי… שלי שטיינר… אמריקאית…”

התיק היה נהדר, אין רואים כאלה בארץ, עור אמיתי, שמור יפה. פתחתיו, ונגלה לי הכנור, כהה מאוד, כמעט אדום. לאה ישבה בכורסה בשעה שחלצתי אותו בזהירות, והוסיפה לדבר:

“יותר מחמש שנים לא נגעו בו. היא מתה לפני חמש שנים… היא הקימה את בית־ההבראה. הצילום הזה לא הכי טוב. הוא לא נותן את הרכות שלה… הרכות שלה באמת לא היתה בפַנים… עד גיל שתים־עשרה היתה מנגנת… עד המחלה…”

היא השתתקה כשהשמעתי, באצבעותי, את הצליל הראשון. מיתר מי היה רופף. השענתי את הכנור על ברכי וטיפלתי במיתרים. אז חידשה את שיחה, בזהירות.

“בוינה יש פסל של מוצרט, הילד, מכיר? – מכוון את הכנור. ושלי אהבה אותו מאוד, את המוזיקה שלו. אבל היא נתנה את כל התקליטים לקיבוץ, והרבה לא נשאר מהם. מה שנשבר ומה שנעלם. לפעמים יותר מדי לתת זה שגיאה כמו פחות מדי. אבותינו היו אומרים מידה טובה. מידה!”

התחלתי לכוון את הכנור דרך פריטה, והיא השתתקה. אמרתי לה שכדאי להחליף את המיתרים, אבל מה ששמעתי מצא חן בעיני. בחנתי את הכלי למול האור. הוא היה גרמני, תוצרת המאה שעברה. לקחתי את הקשת ומתחתי אותה. ניסיתי את גמישותה. העליתי את הכנור אל כתפי.

הבטתי בלאה. היתה בה מתיחות כאילו הכינה עצמה לידיעה רעה. העברתי את קצה הקשת על הלה. בקמצנות עשיתי זאת, בחשאי, שלא יהיה בזה שמץ נגינה. היא הפחידה אותי ברצינותה. כּיוַנתי את הלה, מוריד ומעלה, מנענע. אחר־כך עברתי ללה־רה, ושיחקתי ברה לדייקו. ברה־סול היה עומק שמשך ממני קשת שלמה.

“צליל מעניין,” פלטתי, אבל לא הצלחתי לשבור את קפאונה של לאה. התעכבתי בלה־מי. המפתח של המי היה נוקשה בתוך חורו, ולא עלה בידי להפיק ממנו דיוק. הרגשתי שאני מאבד את קור־רוחי באיזה מאבק שאינני יודע את פשרו. לחצתי בכוח. המיתר פקע.

לאה לא הגיבה, רק שלטה על החדר בישיבתה הדוממת. פחדתי, כמי שעומד לבחינה. ניסיתי לעשות משהו במיתר הקרוע, אך היתה לי הרגשה כי כל דחיה נוספת בהתחלת הנגינה תירשם לרעתי. תלשתי את המיתר וזרקתיו לתוך התיק. נטלתי את הכנור. חיככתי בגרוני, כאחד שעומד להצהיר הצהרה חשובה. ההיתול לא נקלט. האוירה לא נתרככה.

ובכן, ניגנתי. היה משהו רך ועמוק בכנור, כמו בויולה, ואחרי כמה אקורדים עברתי לאַוֶה מַרִיָה של באך על שני המיתרים הנמוכים. הכנור נוצר לכך. זה היה בּאריטוֹן גברי מאופק, סמיך ומחוספס, כמו דבש. פתאום עלה על דעתי, שאם אגע ללבה היא תתן לי את הכנור.

הפניתי עצמי מעליה, העמדתי עצמי מול השולחן, מול התמונה שעליו, מול התריס הסגור. לקראת סוף הקטע חלה איזו הפרעה שלא עמדתי על טיבה, עד שסיימתי ופניתי אחורה.

היא ישנה בכורסה. פיה היה פתוח במקצת, וחרחור קל עלה וירד בגרונה.

ג

קניתי ארבעה מיתרים חדשים אצל “ספיר” מול קולנוע “אלנבי” בתל־אביב ושילמתי קרוב לשלוש לירות. ההסבר לקפיצת המחירים: “מלחמה, אדוני. אין סחורה.” רשרוש נייר־עטיפתם של המיתרים בכיס חולצתי נעם לי יומים, עד שהזדמנה לי שוב שעה פנויה – הפעם לפני הצהרים – לעלות אל בית־ההבראה. בהתאם גמור לטבעי, שמרתי את כל הענין לעצמי.

באמצע הדרך, במקום שהשדרה פונה ימינה להיראות אל מול הבנין הלבן – עמד טנדר פתוח של הצבא הבריטי. על גגו היה מקלע, ובקרונו שני חיילים עם רוביהם. בין עצי החורש, המתמשך עד לדשאים, היו מוצבים חיילים נוספים, ומתחת למרפסת הבית עמד ג’יפ צבאי. נכנסה בי גבורת־מה והחלטתי להמשיך ולעבור הלאה ולגלות מה קורה ולהקיף ולחזור מיד. ודאי היה לי שבמשק אין יודעים דבר, כי הכל היה שקט וכהרגלו בצאתי לכאן – וכאן משהו עומד להתרחש ואולי כבר מתרחש והולך.

ואז הגעתי עד אל הכניסה ומדרגותיה, וראיתי את ההתקהלות הנוחה והשקטה שברום המדרגות, שם לאה בחלוק הלבן (נוצץ בצחותו ובגיהוצו) דוברת ראשית עם איש־צבא בריטי גבוה, המרכין אליה ראשו בסבלנות. הם התחילו יורדים במדרגות ואני, כשם שקודם־לכן לא העזתי לעצור, כך לא העזתי עכשיו לברוח. הם ירדו אלי, והפעם הכירה אותי לאה בשמחה רבה, ואפילו השמיעה “הו!” – כאילו באתי לה לענין.

היא דיברה אנגלית, והקצין העביר עלי את מבטו ושהה על שרוולי. עוד היו יורדים ובאים. מצדו האחר של הקצין היה קורט, גזבר המשק, משתדל איזו השתדלות־שוא בכיוון אחר. עכשיו הייתי אני קרבן גמור. חשבתי שאני הולך להצדיע, אך תנועת־ידי המהוססת התפרשה כנראה אחרת, ולא היה מפלט: הקצין הושיט ידו, אבל גם בזה נכשלתי. מישהו צחק בשולי החבורה, מאצל הג’יפ הגיע שאון התעסקות ומנוע ניצת.

ולאה בשלה, באנגלית:

“הנה החיילים שלנו, האם אתה רואה – האיש הצעיר הזה מנגן כנור. כאלה אנחנו. שונאים דם. אפילו החיילים שלנו!”

קורט הביע רָגזוֹ במלה אחת: “אבל לאה!”

סרג’נט־מייג’ור כחוש הקיש בנעליו והקצין הביט אליו בהסכמה, אך לאה היה לה פנאי והרבה שלוַת־נפש:

“לא אתן לך ללכת לפני שתראה את הגנים שלי. איש מבריא מאויר ומשמש וממנוחה – יותר מאשר מאוכל… אמנם, לא נוכל להתחרות בגנים של ארצך…”

“לאה,” התחנן קורט.

“גנים?” אמר הקצין.

“זיוינקה,” פנתה לאה לאחור, ואז ראיתי את הנערה, ספר בידה ואצבעה בתוכו – מחוץ לכל זה, כסוקרת להנאתה. לאה אמרה לה משהו על מפתחות, וזיוה נותרה במקומה בשעה שהחבורה כבר זזה הלאה, ובהנהגתה של לאה ירדה אל הדשא. ובכן, אני למטה והיא למעלה.

“חכה,” אמרה, “אני אביא את המפתח.”

אבל להישאר תקוע לבדי לרגלי המדרגות היה בי פחות אומץ מאשר ללכת אתה. דילגתי במעלה המדרגות, ותוך כך קשרתי סיבה לקוצר־רוחי: “אין לי הרבה זמן – מה בכלל קורה פה? מוכרים לצבא את בית־ההבראה?”

“בערך,” קיבלה אותי בפשטות לצדה והובילה אל תוך פרוזדור־החדרים הארוך, “ישלחו חיילים להבראה. אולי. הם רוצים בשר.”

הלכנו לאורך הפרוזדור. דלתות אחדות היו פתוחות. היו מדיירי החדרים שהתבוננו בנו. אחת העובדות נתנה בי מבט משונה. המפלט היחיד היה להמשיך לשוחח. שאלתי על הספר שבידה.

“לעת־עתה,” אמרה, כשהיא הופכת להציץ בכריכתו.

“מאת?”

“לעת,” תיקנה אותי, “לעת־עתה.”

“שאלתי מאת מי,” תיקנתי אותה.

היא הציצה בו שוב.

“דבורה בּארוֹן.”

“מעניין?”

“יש פה על מצרים. לאה נתנה לי. היא היתה שם.”

משהו לא נתחבר לי, ולא ידעתי מה. בעצם, הכל לא נתחבר לי, ומשהו הרס סדר קל שקינן בי קודם־לכן.

הגענו אל החדר האחרון בפרוזדור. הדלת היתה פתוחה לרוָחה. זיוה נעצרה בפתח, וסיימה: “כשהגלו אותם.”

יש בי נטיה לחשוש שבחורות מהתלות בי, ועכשיו הייתי בטוח שזהו זה.

אחת העובדות התעסקה בחדר, שרצפתו היתה מרובצת במים. זיוה שמטה את סנדליה בתנועה קלה.

“אפשר לרגע?”

“לא כל־כך…” ענתה החברה, אך זיוה כבר דילגה פנימה על קצות אצבעותיה, כשהיא זורקת לעומתה: “לאה ביקשה!”

עכשיו יכולתי להתבונן בה, איך התרוממו תפוחי־עקביה, איך נעו שרירי רגליה מתחת לעורה השחום. כשגחנה אל מגירת־השולחן, מעבר לכסא־על־גבי־כסא, נמתחו מכנסיה הקצרים, שערה גלש לפנים ונתגלה ערפה הצר, הגבוה. עצמות שכמה התקרבו זו אל זו מתחת לחולצתה. פתאום הבינותי מהו שהציק לי: האם לאה היא באמת אמה, כפי שחשבתי? אמנם, יש ילדי־קיבוץ הקוראים להוריהם בשמם. בתחילה היה זה אפילו חלק מאָפנת־החינוך שלהם. אבל רציתי, מאוד, שזה לא יהיה כך. פחדתי תמיד מילדים כאלה.

“יש!” אמרה זיוה בשמחה אמיתית, וכשהמפתח בידה שבה אלי, על בהונותיה. היא החזיקה אותו באצבעות מורמות, כעומדת להטיל מתת. הצטרפתי למשחק, מתחתי כף־ידי־והמפתח צנח לתוכה. באופן זה נמנענו ממגע, אבל שבנו ללכת ביחד לאורך הפרוזדור.

היא לא רוצה, אמרתי בנפשי, ואני פחדן, וכדי להתחזק בעיני – שאלתי אם היא מכירה את החדר. כן, היא היתה משחקת אצל שלי, כשהיתה ילדה. את הכנור לא ראתה, כלומר ראתה את התיק, לפעמים.

“כנור נפלא, רוצה לשמוע?”

מחכים לה. אבל הרגישה צורך לומר, דרך־אגב, שלאה לא היתה בסדר. לא היתה צריכה להציג אותי ככה לפני הקצין. באיזו רשות, ולמה? – “כשיש לה ללאה הזאת ענין חשוב, אז כל העולם…”

אמרתי לה תודה ודילגתי במדרגות. על־יד הג’יפ היתה עכשיו כנראה התקהלות של פרידה. הביקור בגנים היה קצר למדי, בסופו של דבר. לקחתי כּיווּן הפוך ומיהרתי אל החדר. ברחתי, וההתרגשות רדפה אחרי. שמחתי שזיוה אינה בתה של לאה ורעיון מטורף אמר לי שאין לה הורים ורציתי לחבק את העולם מרוב התפעלות, למה לא ידעתי. מכל־מקום, חידה בינונית אחת היתה פתאום לשתי חידות מסעירות. מסעירה אפשר היה לומר על זיוה. הדלת, שנפתחה כל־כך בקלות בפעם הראשונה, התעקשה הפעם שעה ארוכה. נכנסתי אל החדר מזיע ושואף מחבוא.

הוצאתי את שני האלבומים, הנחתי אותם על המיטה – ופתחתי את הגדול בהם. זו היתה הפתעה גמורה. לא האמנתי. פתחתי מיד דפים אחרים, לראות אם כולו כזה. כן, אלבום שלם. מאות, אולי אלפים, של חלומות־הילדות הקטנים, הצבעוניים, הנוצצים האלה, שהיינו קוראים להם פרסים – פראסים, במלעיל. הילד בן השמונה שהיה בי, בן העשר, בן השתים־עשרה – התכווץ מקנאה. על הדף הראשון לבדו יכולתי לשבת שעות. הריח שעלה מבין הדפים, הבושם הרחוק, הזר, רק הגדיל את המשיכה. מעבר לתריסים הנעולים היה הילד היחף שומע את נגינת הפסנתר של בת־העשירים הלא־נראית, אבל בניירות פח־האשפה שלהם היה שמור ריחם. הייתי מחפש בולים, גלויות, קופסות־סיגריות. תיארתי לעצמי שתים־שלוש מהילדות בכיתתי עומדות ברגע זה מאחורי גבי ומתעלפות מרוב הערצה. מאחורי גבן שלהן ראיתי את זיוה כפי שנגלתה לי הבוקר: סוקרת, יודעת יותר, מלגלגת. אבל בה בשעה ראיתי אותה רובצת על הרצפה הזאת, ילדה קטנה, שקועה בדפים הגדולים, שוכבת על בטנה.

נשארתי באיזה מקום באמצע. היה שם כפר שלם, כפר של חוץ־לארץ, מודבק על־פני הדף הגדול, העשוי נייר מוקשה וגמיש. כל אחד מפריטי המחזה היה פלא בפני עצמו, וכולם מגוזרים במדוקדק, מובלטים פה ושם לפי צורך הדמות, חיים וכמעט־מתנועעים על־פני הדף בצבעיהם הרעננים. היו שם פרות אחדות, כלב בפתח מלונתו, אסם־תבואה ועל גגו חסידה. איכר תקע קלשונו בעגלה עמוסת־חציר. בגובה הדף היו אילנות, ויער טיפס על הר, ועננים אחדים ריחפו מעל. בדפים הבאים היו סדרות שלמות של עופות, חיות־בית וחיות־בר, קטרים, בתים, אנשים לסוגיהם ולמלאכותיהם, נגר, סנדלר, חייט, רופא. היו עשרות דפים של גבירות מפוארות, של תלבושות־כפר עממיות – ובצד כל אחת מאלו היה מודבק דגלה הלאומי. אחר־כך ספינות־מפרשים, אניות־קיטור, ילדים במשחקיהם, כל המשחקים שבעולם, נערים ונערות בתחרויות־ספורט – והיו עמים וגזעים, דף שלם לאדומי־עור, פראי־אדם מאפריקה, מאיי האוקינוס, אסקימואים, סינים, הודים.

עצרתי באמצע האלבום והפכתיו אל סופו. עכשיו ראיתי שזאת היתה תחילתו, כמובן, משמאל לימין. היו שם עשרות דפים של פיות, שדים, דרקונים, סוסים מעופפים, ומלאכים, מלאכים, מלאכים. בדף הראשון היה כתוב שמה של שלי שטיינר באותיות אנגליות מסולסלות. בתוך צוהר עגול שבדף: תצלום בשחור־לבן של ילדה קטנה, שמלת־מלמלה עד למטה מברכיה, מגבעת־סרטים לראשה המעוטר תלתלי־בקבוקים. ובירכתי הדף, בזהב: ניו־יורק 1893 – חמישים שנה, למעלה מחמישים שנה.

את האלבום השני פתחתי משמאלו. בעמוד הראשון היה תצלום גדול של בית, ומתחתיו כתובת באנגלית: “הבית הישן – השדרה החמישית, ניו־יורק”. היו לו שתי קומות לבית, ומעליהן קומת־גג משופעת. חזיתו הרחבה הבליטה מרפסות סגורות־עגולות, ומעבריהן צמדי חלונות גבוהים. אל צדו השמאלי הוליך גרם־מדרגות, גדר־אבן תחמה את הרחוב, הסתירה חלונותיה של קומת־הקרקע, ומאחור השחירו בחצר צמרות־עצים צפופות.

הפכתי את הדף, ושם היו סדורים אנשים ונשים, דיוקנים מאובנים מעולם אחר. חזרתי אל הדף הראשון. האנשים וביתם. האדון בעל הבנק כנראה, שהוא האדון בעל הבית כנראה. הגברת בתסרקתה הגבוהה, זוג בתצלום של חתונה, ראשה בנטיה אל כתפו ובידו צילינדר, גם כפפות לבנות ומקל. להם ודאי קומת־הגג. עד שהגיעו הילדים. תמונות הילדים היו סדורות למטה, ביניהן המלאך הקטן, הילדה.

דיפדפתי הלאה. היא הובילה אוֹפנַיִם על־פני שביל רחב, משני צדדיו שיחים גזוזים, מאחור עצים. זוג צוחק בנדנדה. איש צעיר בבגדי־טניס. צריף־רחצה ואשה בבגד־ים, בכובע־גומי, מתכופפת אל ילדה אחרת. כל המשפחה במכונית פתוחת־גג, ואצל ההגה נהג במדים. אותה חבורה עצמה ליד שולחן ערוך, במסעדת־גן, בלי הנהג. ואחר־כך עוד איש בתוך סירה, באגם, הילדה מחבקת כלב־רועים עצום, נערה ועוד מישהו בעד חלון הבית.

פתאום שמעתי צעדים מתקרבים, ובהלת גנב־נתפס תקפה אותי. לא ידעתי מה אני עושה – תוחב את האלבום מתחת לכר, שב ומוציאו, סוגר את דלת־הארון, פותחה, מתכופף, מתרומם שוב, רץ אל הדלת, נעצר.

לא היו עוד צעדים. הם היו כנראה במוחי. או זהו צל שם מעבר לתריס? – והצפת חום חוזרת, לרגע.

ואז הבושה, לאחר שנרגעתי. ואי־היכולת להתכופף אל הכנור. ארעד אם אנסה לנגן. החזרתי את האלבומים למקומם, ומשהו נדחס שם כשנעלתי אחריהם את הדלת.

נגעתי בכיס חולצתי, והמעטפות רישרשו. שלוש לירות! יותר מעשרה שיעורים! ואלה לא יזכרו אפילו שקניתי להם מיתרים חדשים. גם לא ידעו. גם לא אגיד להם.

גם לא יראו אותי כאן, גמרנו. הבהלה עוד תססה בי זמךמה. חיכיתי בכורסה.

מחשבות זרות התחילו להידחק. ונניח שאני מחליף את המיתרים – יהיה כאן מי שידע? נניח שאני לוקח את הכנור ודוחף במקומו צעצוע מפח – יהיה מי שיבחין?

זה אפילו יותר מתאים, עם כל אלבומי־הילדות האלה! נניח שאני שם את הכנור שלי, רגע – לא את הכנור שלי. כנור סתם, פשוט אחד שצבעו אדמדם. אני מטפס אל עליית־גגו של רפפורט בשדרות רוטשילד, ריח הפוליטורה נפתח עם הדלת, ובאויר אבק קליפוניום. אני שואל על כנור זול – “לתלמיד, משהו פשוט־שלם, כן…” ואני בוחר עץ אדמדם. לירות אחדות בסך־הכל. תיק, כן. למה לא, בהחלט – אפילו מהודר במקצת, ואפילו משובח – התלמידים האלה, האמהות שלהם – הרי העיקר אצלם ההידור..

אני מביא את הכנור החדש בתיק שלי, הידוע כאן. לוקח אותו עמי לחדר. לבדי, כמובן, בהזדמנות ראשונה. מוציא את הכנור הטוב שלהן, הנחבא, האצילי, מכניס את בן־המלך הנרדם אלי – ואת העני שלי העלוב אני תוחב להן לתוך הנרתיק שלהן המפונק, הנבהל, הנכנע, הלא־מבין מה קורה לו…

ואז – הנגינה האמיתית, על הכנור המגיע לי. שיבואו. אני רואה אותם באים: מר גבריאלי, אפשר לדעת איך הגיע לידיך… זיוה משתדלת לשחרר אותי, היא מסבירה, היא לוקחת את הפשע על עצמה: היא מסרה לידי את הכנור.

תקף אותי גועל. הכנור המגיע לי! יריקה מגיעה לי. לפני רגע מחליט בן־אדם שכף־רגלו לא תדרוך כאן יותר, וכבר הוא זוחל על ארבע לבקש טובות.

לא זזתי מן הכורסה, עד שמצאתי בי די אומץ לקום ולהחזיר את המפתח.

לאה עמדה עם קורט בצל הבנין, במקום שבו חנה קודם־לכן הג’יפ הצבאי. היא דיברה, אבל כשקרבתי שמעתי את קורט משסעה בקוצר־רוח: “אני אביא את זה לאסיפה כללית!”

היא ראתה אותי, ציפתה שאוסיף ואתקרב, ובו בזמן ענתה בדיבור רגוע:

“בבקשה, אני מעוניינת.”

“אולי אפילו הערב,” המשיך קורט, “הם ביקשו תשובה מידית.”

הוא הבחין בי עכשיו, ושתק כשמסרתי לה את המפתח.

“חכה, אַל תלך,” אמרה לאה.

“אַת מתכוונת אלי?” שאל קורט.

“לשניכם,” השיבה לאה והניחה ידה על כתפי, ממש משכה אותי אליה. “אני חושבת שהגוי דוקא הבין אותי, וזה מצא חן בעיניו. הנה נשמע מה אומר החייל שלנו.”

קורט הביט בי בזלזול רך:

“הוא נוטר, הוא לא חייל.”

“מתחת למדים הם כולם גברים צעירים,” החזיקה בכתפי, “אפשר תגיד לי, יש ביניכם צמחונים?”

קורט לא הניח לי לחשוב.

“ואם יש – אז מה? זה לא רציני, לאה… אני מתפלא עליך…”

אבל לאה התעניינה בדעתי שלי.

“נניח מציעים לחברה שלכם חופשה של שבוע – אבל בלי בשר – היו באים?”

“חופשה תמיד,” עשיתי לי מלאכה קלה.

“אנחנו נשאל לדעתם של החברים – ולא של כל בחור שמוצא חן בעיניך!” פסק קורט.

נשמטתי מידה של לאה. טוב שהיא צחקה, וקורט חייך בתמהון על הצלחתו.

“שמע, קורט,” הוסיפה לו לאה עכשיו, “אינני זוכרת מתי אכלת אצלנו בפעם האחרונה. אני מזמינה את שניכם לארוחת־צהרים. נראה מה תאמר אחרי־כן.” (אחרי־כן, שמתי לב־בכ"ף דגושה).

“בשבילי זו שאלה של עקרון,” מצא קורט סיבה לרוגז דוקא בזה.

“זהו מה שאני טוענת,” השיבה לאה בנחת.

אבל קורט המשיך בשטף אחד:

“האסיפה הכללית יכולה להחליט מה שהיא חושבת לנכון – ואף אחד לא יכול…”

“גם למשל להפוך את הקיבוץ למושב? גם נאמר למכור את הרכוש ולחלק את הכסף לחברים?” התגנב איזה זעם אל מתחת לשלוַת־רוחה של לאה.

“מי מדבר על…”

אבל הפעם לא הניחה לאה שיפריעוה באמצע דבריה: “בית־שלי נוסד והוקם להיות בית־הבראה צמחוני. פירוש הדבר שום דבר מן החי. שום דבר הרוג. זה כתוב במגילת־היסוד, אפילו בחוזה…”

“בחוזה כתוב כי אחרי מותה…”

“אפשר תתן לי לגמור! יש בבית הזה אידיאל בדיוק כמו שבקיבוץ יש אידיאל. ואין לו זכות קיום בלי שמירת האידיאה הזאת, בדיוק כמו שלקיבוץ אין זכות קיום אם הוא למשל יתחיל לחיות מעבודה של אחרים.”

“אבל לאה,” החויר קורט בהתאמצו שלא להרים את קולו. נוכחותי היתה מיותרת לגמרי בעיניו. “מי מציע שתשני את העקרון? תמשיכי לקבל מבריאים צמחוניים כמה שתרצי. יש כאן מקרה מיוחד, שלא היה קודם ולא יהיה אחר־כך…”

“עקרון זה עקרון,” אמרה לאה ששלוַת־רוחה שבה אליה, “אי־אפשר לחלק אותו.”

“חיילים בצבא שנלחם,” ננעץ זעמו של קורט פנימה, במקום לפרוץ החוצה, ונדמה היה שהוא עומד ומסביר משהו לכיתת־תלמידים. פתאום נעשיתי בעיניו לשומע, אף כי לא בלי אותו זלזול רך, בעיקר כשהתיז: “צבא שנלחם!” – וכך המשיך: “חיילים שלא אכלו ארוחה הגונה למעלה מחמש שנים… חיילים אחרי פציעה, אחרי איבוד דם. זקוקים למזון טוב, למזון מחַסֵן. ומהר הם זקוקים לו. כדי לחזור ליחידות. עוד יש מלחמה בעולם! זה יהיה חלקנו – החלק שלך – של בית־ההבראה, למען…”

“זה באמת מצחיק, קורט, אתה צריך לסַפּר לי…”

“זה צבא. זה ממשלה. אי־אפשר ככה סתם להגיד להם לא!”

“באבע מייסעס! – אתה רוצה להגיד כן לכסף שלהם!”

הם היו עכשיו שניהם רגוזים, בעת ובעונה אחת. קורט העיף מבטו סביב, שהה עלי בשנאה, צעק:

“כן. צריך להתבייש בזה? את לא מכירה את המצב במשק? לא איכפת לך?”

“וגם בשר באספקה ישירה, בלי קיצוב…”

“על מה אַת מדברת?”

“שיוכלו לקחת קצת… בשביל משהו אחר… או מישהו אחר.”

“אני מסרב לשמוע דיבורים כאלה!”

“אפשר תסרב לשמוע גם מה שמדברים על הסוכר?”

“לאה, אני קורא אותך לסדר!”

“את זה תעשה באסיפה. כאן אני עדיין המנהלת, וכאן אני יכולה לדבר גם בלי רשות־דיבור ממישהו. בואו לאכול, אנחנו צועקים מרוב רעב!”

היתה איזו שתיקה, כשלאה מניחה לקורט לנפות את המלים שהיו חייבות לבוא עכשיו.

“אני אמסור לחברים במזכירות על הדברים שלך.”

“וכל הויכוח על מה?” היתה לאה שוב במישור השלוה שלה, “יש להם צורך במאות מקומות. לנו יש בשבילם בקושי עשרה. הם לא ימצאו עשרה מתוך מאות, שיסכימו לא לאכול בשר במשך שבוע ימים? – ומה ההבדל הגדול בהכנסה? שתים־שלוש לירות על איש! – באמת, קורט!”

“לא, לא…” עוד ביעבעו בקורט שיורי עלבונו, “על זה אני לא מוכן לעבור לסדר־היום… את זה נצטרך לברר… להתראות!”

והלך. היה איזה גובה במבטה של לאה, אשר ליוָה את ההולך. ההכרה, כי עיניה כחולות, כי הן זרות על־כן, נאמר: עליונות, זכורה לי מן הרגע ההוא. לבסוף אחזה בזרועי:

“בחור מצוין הקורט הזה. רק קצת עקשן… בוא תטעם את העשבים שלנו…”

ד

המתנתי לאוטובוס, או למזל, על הכביש למטה. זו היתה השעה הלוהטת, הקרושה, שבין אחת לארבע אחר־הצהרים. עד חמש לא יֵצא אוטובוס מחצר המשק, ומי שיש לו ענין למהר העירה מטריח עצמו אל הכביש.

עמדתי בצדו המזרחי של הכביש, בשביל לעצור כל מה שעשוי להתגלגל צפונה, ויכולתי רק להביט בתחושת אי־צדק על הצל הכהה, ההולך ומתארך מתחת לברושים שמנגד. ממש למולי היתה שדרת־הברושים היפה חצויה, לפתוח מקום לדרך־עפר אשר עלתה מכאן מערבה, עד אל גבעתו של המשק. בדרך זו ירדתי לכאן, ואף נעלי העידו על כך. בחום הזה, באור המוחלט – היתה הדרך הלבנה קשה לעינים. אבל מתוך השממון תעו מבטי גם שמה, בלא חפץ, עד שראיתי דמות קטנה מסתמנת שם בראש הגבעה, לאט־לאט מתבררת, יורדת ובאה. אחר־כך ראיתי כי היתה זו אשה נושאת סל, כי היא צועדת בצעד קצוב, לא־מהיר, אמור־להגיע. לרגעים נדמה היה כי אינה מתקדמת, עד שפתאום קפץ פרט נוסף והגדיל אותה.

עברה מכונית קטנה, הולידה תקוה, ילדה אכזבה. אחר־כך טעיתי בכוונתה של משאית עמוסה, ורצתי לשוא באבקה. כשחזרתי ראיתי אשה זקנה במטפחת־ראש קרבה ובאה, וכרגיל אצלי לא גיליתי כי זוהי לאה, אלא לאחר שהיא הכירה אותי.

היא חצתה את הכביש, והשמחה על פניה.

“נוסעים, הא? נוסעים… גם אתה לתל־אביב?”

היא השעינה את משאה – תיק־עור מגודש ולא סל, כפי שחשבתי – אל עמוד התחנה וליטפה בלי־משים את היד הנושאת. זה היה הסימן היחיד לטרחת הדרך.

“נו,” הביטה לעבר דרום, “יש סיכוי למשהו?” – ומיד נתנה בי את מבטה: “לא ראינו אותך בזמן האחרון.”

מילמלתי משהו על חייו של נוטר, אבל היא עברה מיד לענינים אחרים. לצערי ולשמחתי, כי המיתרים עדיין היו אצלי, בכיסי, נשואים עמי תמיד, גם ברגע זה. בשביל פגישה של שעה בעיר, התאוננה לאה, מוכרחים לצאת בבוקר ולאבד יום־עבודה שלם. לאן אני נוסע? היא נוסעת אל אחותה בתל־אביב, ואולי גם אל אחיה, האבא של זיוה – “אתה מכיר את זיוה שלי, לא?”

לא בתה ושלה, ולזיוה יש אבא – גררתי מיד את הדברים לתוך פינה חשוכה בי, למיון ועיכול אחר־כך. אני שונא מטבעי לשאול ולחקור. זה נראה לי מזוהם. אני אוהב שהעולם יבוא ויתגלה לי בהפתעות, כרצונו. עניתי במידת האדישות כי אמנם מכיר אני את זיוה, אבל בלמתי עצמי בטרם הזכרתי את חלקה בביקורי האחרון בחדר.

“מביאה קצת פירות, מלפפונים אחדים, בצל ירוק! קשה להשיג בצל ירוק בתל־אביב, ואנשים אינם יודעים מה הם מפסידים. אתה מבאר־טוביה, לא?”

“מבאר־יוסף.”

“לכם בטח יש ירקות משלכם,” אמרה.

אמרתי לה שאין לנו משק. אבי הוא פשוט מורה בבית־הספר של המושבה.

“אמא לא יכולה להחזיק ערוגה קטנה בחצר?”

“אמי חולה.”

כנראה הבחינה שעלתה על נושא רגיש. “טוב,” מיהרה לומר, “אם תרצה לסַפר לי תסַפר.”

היה רגע לא נעים, כי לא רציתי לסַפֵר והיא חיכתה. עברתי לענין שציפה לתורו:

“איך נגמר עם האנגלים?”

“נגמר טוב. הזמינו לנסיון ארבעה מחזורים של עשרה, עם תפריט צמחוני רגיל, כמו כולם… רק חבל,” הוסיפה לאחר רגע של הרהור, ונעימת־דיבורה עמומה משהו, “היו ויכוחים קשים. אינני אוהבת מלחמות. אבל יש אנשים שאוהבים…”

מבטי נקשר בכתם מתנועע הרחק במעלה הכביש, לפאת דרום. משהו היה מתגלגל וקרב מכיוון גדרה, בתנועה אִטית מרקדת. אפשר כי החמצתי משפט או שנים משיחתה, בשעה שניסיתי לזהות את הדבר ההוא. שמו של ידידי הטוב קפץ עלי, על־כן, במפתיע.

“אומרים שאתה מכיר את אבני. מהפלמחניקים שלנו.”

עניתי בהמהום.

“הוא חבר משק,” שאלה, או אמרה. אני ידעתי רק כי כנראה מקיבוץ הוא באמת, מאחד קיבוצי העמק.

“נשוי?”

“לפי כל מה שאני יודע – לא…” אבל מיד היתה בי זהירות. השאלה נשמעה רצינית לה, ואני פתאום פיקפקתי אם אמנם רוָק הוא, כפי ששיערתי.

“ולי אומרים פתאום שכּן!”

“בקיבוצים, לא תמיד אפשר לדעת,” דילגתי משפט קל על לשוני, ומיד חששתי כי תיפָּגע, וניסיתי לתקן: “אני מתכוון… לא שיש לי משהו נגד… אבל לפעמים – נכנסים לחדר־משפחה לפני…”

“למה אין לך נגד?” הפתיעה אותי במבט חריף. “לי יש!” אחר־כך ריככה את מבטה והמשיכה: “אני מאוד ליברלית, ונכון שיש הרבה חוקים מיותרים בעולם שלנו. אבל לא בזה. והקיבוץ הוא מסגרת חפשית לאנשים חפשים, אבל המשחק הזה בחדרי־משפחה הוא מסוכן מאוד, ונראה מה הדור הצעיר יגיד כשהוא קצת יתבגר ויסתכל סביב וישאל את עצמו ואת ההורים שלו לאיזה מין עולם של תרנגולות ותרנגולים הבאתם אותנו – קופצים הנה, קופצים שמה…”

היה ברור לי שאינה מדברת אלי, אבל באותה מידה היה ברור לי כי אשמע אותה, כל עוד תוסיף לדבר, כי אני תקוע, פשוטו כמשמעו – תקוע ומחכה לאוטובוס כמו ילד טוב, הרי לא אקח לי טרמפ ואשאיר אותה כאן לבדה. ודוקא עברו אחדים, וחלפו מבלי שאפילו ניסיתי אותם. רק העגלה – עכשיו ברור היה שזוהי עגלת דו־אופן רתומה לחמור – רק העגלה התקרבה אלינו בטלטוליה הקצובים.

“ונישואין,” הטיפה לי לאה, “נישואין – זה לא נכון שהם ענינוֹ של הזוג בלבד. והמחשבה אצל היהודים שלנו שהמשפחות מתחתנות, זה חכם. זה עמוק מאוד. התאהבות, התלהבות – יפה מאוד, אבל צריכה להיות גם התחייבות. התחייבות, שטר. ככה קראו לזה יהודים חכמים. שטר כתובה. אני לא מדברת על הכסף. גם זה מכוער כשעושים מזה עסק. אבל התחייבות. לדעת שזה לא משחק. לזכור, כי אם מחליטים לחיות ביחד באוֹפן מלא –”

לאה היתה מבטאת אופן כמו המלה שמובנה גלגל וחרוזה שפן. לפי סימן זה בלבד אפשר היה לקבוע את מקומה בדור מסוים של ותיקים בארץ. כבר אז התחלתי לאסוף את סימניה, הקשבתי היטב.

“הם אחראים לא רק לעצמם ולא רק לעתיד שלהם באופן פרטי. מתחילים שרשרת חדשה, שתימשך עד אין סוף. וכל דבר טוב שיש להם לתת אחד לשני – הם נותנים כפול אין סוף, לכל הדורות. אבל גם כל דבר רע, כל כתם – הם נותנים כפול אין סוף. אבות אכלו בוסר איך אומרים שם – זה נכון. זה אולי לא לטעמנו, אבל זוהי אמת החיים. זה ככה. אני בעצמי רוָקה זקנה, אבל אני יודעת דבר אחד או שנים על החיים, ואני אומרת לך שזה ככה, על הבוסר של ההורים מקלקלים הילדים את הקיבה. אז למה לאכול בוסר? למה? למה בוסר?”

פרסותיו הרדופות של החמור השמיעו פריטתן על־גבי הכביש, והגלגלים צווחו. לאה השתתקה, זרקה מבט לאחוריה וכך נשארה עומדת:

“רגע… מי זה?”

ראיתי את בעל־העגלה, תימני גבר בבגדי־עבודה, כובע טמבל ללא־שולַיִם כפוי על ראשו, ומתחתיו קבועים משקפים עגולים גדולים.

“יוסף!” קראה לאה ופרשה זרועותיה לעבר העגלה. החמור עצר ברגע שבעליו קפץ לקרקע. האיש חייך, ומבין שפמו לזקנו הבהיקו שיניו. הוא תפס את ידה של לאה, אך היא לא הסתפקה בכך ומשכה אותו בחיבוק חם.

“כבוד הרבנית לאה,” נכנע לה התימני לרגע קל בלבד, “לא תבוש בראש חוצות?”

“מה זה?” צעקה לאה, מאושרת וחפשית כפי שלא ראיתיה עד כה. “אסור לחבק את הבן שלי?”

“שמי יוסף שבטיאל,” הושיט לי ידו.

“מה שלום הנכדים שלי,” סחפה לאה לענינה, “ומה שלום שמחה?”

“בסדר,” אמר יוסף, “ברוך השם. אין תלונות.”

“סַפר, סַפר,” דחקה בו לאה את ידה, “על כולם אני רוצה לשמוע.”

“הגדול,” פתח יוסף.

“דויד,” דייקה לאה.

“בּראבוֹ, זוכרת. חבר מועצת פועלי רחובות.”

“זה דוקא לא מפליא אותי,” אמרה לאה, ובהתפעלות גלויה הוסיפה: “אבל בן כמה הוא בסך־הכל?”

“עשרים ואחת שנים תמימות.”

“איך זה?” שׂשׂה לאה לבקש הפתעות נוספות, “הרי אתה בסך־הכל…”

“אני – למלקות.”

היא לא הבינה זאת.

“ארבעים חסר אחת,” התנדבתי, וזכיתי למבטו הטוב.

“כן. הרי אצלכם מתחילים מוקדם,” אמרה לאה, “גם אצלנו זה היה ככה – לפני שהתקלקלנו. נו, וגאולה?”

“אי. טי. אס. במצרים!”

“בצבא?” ביקשה לאה דבר מפורש. “אוי, אוי, גאָטעניו, אילו רק הורידו לי שלושים שנה! – ועזרא?”

“עזרא עובד.”

רק להרף־עין חזרה הבעתה הקשה, הידועה לי כבר, אך מיד הוצפה שוב ברכות החדשה לי כל־כך. “נו, הוא תמיד היה שובר הכל. ועכשיו שכחתי מי בא אחריו.”

“אלישע.”

“מה אלישע? את אלישע הייתי יכולה לשכוח? הלא הוא תינוק…” יוסף חייך במנוד־ראש: “עבר את הבר־מצוה!”

“אוי, אוי!” לפתה לאה את ראשה בידיה. “אלישע הקטן, המלאך של שלי… נו, ולא תגיד לי שהתינוקת…”

“שולמית,” אמר יוסף, “בת י”ב למצוות…"

“אלישע,” חזרה לאה בינה לבין עצמה אל משהו שתפסה בלבה, “אלישע…”

שתקו לרגע, כאוספים לתרועה הבאה, ואז ראה יוסף פתאום את המצב כאן.

“אני מבין שאתם מחכים לאוטובוס של גדרה,” אמר ועיין במעלה הדרך.

“משהו שיזוז בכיוון תל־אביב,” אמרתי.

“לזה אני מתכוון,” קרא יוסף, “לפני ארבע לא יעבור כאן שום דבר. ועל־כן, גבירותי ורבותי, אני רוצה להציע לכם לעלות על המרכבה שלי. ברחובות תמיד תמצאו משהו – ובדרך אומרים שלום לשמחה ושותים ספל קפה.”

לאה באמת רצתה לדעת מה שלומה של שמחה, אבל יוסף היה נתון כבר כולו בהתלהבות של הכנסת־אורחים. לא יגיד ולא יאמר דבר, אצלו בבית, הכל ייראה ויישמע אצלו בבית. ועד מהרה תפסו ביניהם שוב לשון־החיבובים שלהם: “כבוד הרבנית,” “יוסף בני,” עד שאמרה לאה לבסוף: “טוב, מה נעשה – חבל על החמור שלך המסכן.”

אני סירבתי להצטרף – בטחתי במזל מהיר – והם לא התמודדו אתי. לאה קרבה אל העגלה. ניסיתי לעזור לה – וספגתי גערה. יוסף חייך אלי חיוכו הטוב, הטיח המושכות בגב חמורו, ולאה התנדנדה על קרש המושב עד שקפץ גם יוסף אל מקומו והעגלה נכנסה להילוך רגיל. לאה נופפה לי בידה. העגלה התרחקה, אבל עוד שעה ארוכה ראיתי אותם מרקדים וקטנים על־פני הכביש המוליך לרחובות.

 

1933

א

בשלהי־הקיץ של שנת 1933 הגיעה לאה לרחובות, לפי בקשתה של שלי שטיינר. מכתב, ואחר־כך מברק, הבהילוה לבוא. היא עשתה דרכה, מבוקר עד ערב, בשלוש רכבות: מעין־חרוד לחיפה, מחיפה ללוד ומלוד לרחובות.

לא רבים היו הנוסעים אשר ירדו בתחנה, ביניהם רק שתים־שלוש נשים. הקטר צפר והרכבת זעה והתחילה עוברת על־פניהם. באפלולית הערב קשה היה להבדיל בין החלונות האטומים לבין החלונות הפתוחים, ומאחד מהם נזרקה מלה אל העומדים למטה, ומישהו ירק. זאת היתה התחנה היהודית האחרונה בדרך הארוכה דרומה, ההולכת עד מצרים.

אבל אחר־כך נפתח המבט, המחסום התרומם לאטו והנוסעים התחילו פוסעים לעבר המושבה. עד מהרה נבדלו ההולכים לשתי קבוצות, האיכרים בצרורותיהם הגדולים, בבגדי־עיר מכובדים, וקצת לפניהם, זריזים וקולניים – קבוצה של לבושי־בלואים, מטלטלים סלים ריקנים או מטפחות מקושרות, מכילות־מה – תימנים. לאה הלכה לבדה, מאחור, וראתה את הדבר.

רחובות של שנות השלושים היתה מושבת־פרדסים קטנה. כביש אחד חצה אותה מצפון לדרום, וממנו נמשכו מזרחה – וקצת גם מערבה – רחובות אחדים של חול אדמדם. האיכרים יתפזרו בקרוב בין הבתים הבודדים, המוקפים גנים ופרדסים, מהם בני שתי קומות. התימנים יוסיפו עוד ללכת זמן־מה, עד שיגיעו אל צריפיהם בשכונת שערים. לאה פיגרה אחר שתי קבוצות ההולכים, וראשונה היתה לנטות מן הכביש אל דרך של עפר. ברחוב הזה גרה האשה אשר הזעיקה אותה לבוא.

מן הרחוב ראתה את האור במרפסת הקדמית. איש לא יצא לקראתה, אך הדלת הראשית היתה פתוחה. החרדה הסתומה, שליותה אותה כל הדרך, נקרשה לרגע בגרונה. בלא להניח את צרורה נכנסה לאה לחדר־השינה. שלי קראה במיטתה.

היא הניחה את הספר פתוח על־פני השמיכה, כשידיה עודן מחזיקות בו, כאומרת הנה אני. והנה היא, חשבה לאה. רק נחירי אפה, מתוחים לשאוף, הציגו כוח רצון. כל השאר היה מונח, כדף שטוח, מתחת לשמיכה. גם הראש הצר, גבה־המצח, היה כמחוטב בלוח־עץ עתיק.

“אני מקווה שלא הבהלתי אותך!” אמרה שלי, פתאום שוב באנגלית, וקור־הרוח הזה!

לאה הניחה את מזודתה על הרצפה וכרעה אל שלי וחיבקה אותה ונשקה לשתי לחייה, ושבה וחיבקה אותה. “יש לך חום,” אמרה לה בעברית.

“כרגיל אצלי בערב,” סילקה שלי את הספר שנפרעו דפיו, “קחי כסא ותודה שבאת!”

“נו, באמת!” קראה לאה, כשהיא מניפה את הכסא מאצל החלון, “ואת שוב שעות על־יד החלון?”

“הוא עין ואני נשמה מצפה החוצה,” חייכה שלי. בזה שבה לעברית. אולי שורה משיר.

“ככה יותר טוב! ובכן, מה נשמע? איפה רותי? וקודם־כל קצת יותר אור!”

“אַת כל־כך יפה,” צעקה לה שלי, עד שחזרה לשבת אצלה, “כל־כך גדולה. כל־כך בריאה!”

לאה אחזה בידה, והאצבעות היו קרות ויבשות. היא לא מיהרה לשאול מה פשר המכתב והמברק. היה לה משחק של סבלנות בזה. ואמנם, לאחר שעוד שוחחו בנחת שעה קלה, נוצחה שלי.

“ואינך שואלת מה קרה? המכתב, הטלגרמה?”

“צריך לקרות? – מרגישים קצת בדידות…”

“לא,” אמרה שלי ברוח מעשית, “הפעם לא. הפעם זה רעיון. אַת רואה לאן החלון מביט? – שם יצמח הדבר. אני שוב חולמת, לאה!”

“נו, אם כן אחותי במצב נורמלי!”

“לפני שבועים, לאה, הופיעה אצלי בעיה קשה. מה עושה בן־אדם שקם בבוקר – והוא פתאום עשיר?”

“על כל עם ישראל!” צחקה לאה.

“כן,” התעלמה שלי מן ההצעה לא להיות רצינית כל־כך. “אצלי זה קרה. פתאום איזו דודה – דודה קלרה, אולי סיפרתי לך עליה פעם, אחות של אבא – משאירה לי כסף. ואני יודעת שצריך להפוך את הכסף למעשה טוב, אבל איך? לאיזה מעשה? – אל תתחילי לחשוב, מפני שכבר חשבתי הרבה, ויש לי תשובה.”

לאה ציפתה עכשיו להצגה. אילו היא המארחת, היתה מעמידה קודם־כל את הקומקום על האש, אבל אצל שלי יבוא עכשיו טקס הגילוי: משהו כתוב, מאוגד בסרט צבעוני – הרעיון בשיר. או תבקש לקום, ונשענת תוציא ממגירה תמונות ישנות שצירופן הוא פשרן. או תבקש את עתון הבוקר, ובו יהיו מסגרות מסומנות בדיו אדומה. או מי יודע מה.

אבל שלי שכבה והביטה בלאה, כממתינה עד שימלא לבה.

“יותר מזה לא אגיד לך עכשיו,” אמרה, “אולי עוד יומים־שלושה, אולי עוד שבוע, ולפני זה תצטרכי לענות לי על שאלה אחת.”

מבטה המצפה של שלי היה למבט בוחן.

“ומתי תגלי לי את השאלה?”

“את השאלה אגלה לך עכשיו. אני השאלה. אַת השאלה. לאה. האם אַת מוכנה – האם אַת יכולה – לבוא לחיות אתי…”

“זה נשמע כמו הצעת נישואין!” הבריחה לאה קצת צחוק הכרחי.

אבל שלי אמרה: “כן… אולי… אם נצליח… זה יהיה לכל החיים. יותר נכון, כדי שנצליח – צריך להחליט שזה לכל החיים. אבל אינני רוצה לקנות אותך ברעיון מבריק. הבסיס צריך להיות הרצון שלך, הנכונות שלך, לחיות אתי, לעבוד אתי, לעשות כאן את הבית שלך… ואינני יודעת. אַת באה עכשיו מהעמק, מהקיבוצים, אולי מצאת שם משהו – אבל אַל תמהרי לענות לי. עזרי לי לקום!”

היא התרוממה על מרפקה השמאלי, ואת ידה הימנית הושיטה: “בואי נעשה תה ותספרי לי על העמק שלי.”

היא לא היתה זקוקה לעזרה, לאמיתו של דבר, ובמטבח לא הניחה ללאה שתנקוף אצבע. היא זכרה להגיש ללאה את התה שלה (עשוי עלי־מנתה, כמובן) בכוס ואת הסוכר שלה בפלחים. וכששאלה לאה שוב על רותי – נבעו דבריה ללא־הפסק.

האמת היא, שחייה טובים כאן. רותי הולכת לבית־הספר, לכיתה ה"א. היא איננה גאון, אבל המורה אוהבת אותה. היא קיבלה ילקוט חדש מאמריקה. הביקור באמריקה והנסיעה באניה הבגירו אותה. היא נעשתה אשה קטנה, עדינה, מתיפה. כל בוקר שמלה חדשה. והיא אוהבת את המטפלת שלה, בחורה מצוינת הרחל הזאת. ישנה אתה בחדר. שלי עצמה לא תמיד יכולה להכין אותה בבוקר לבית־הספר. אבל היא קמה מוקדם. קשה לפעמים לקום, קשה אחרי לילה של חלומות. לפני שנעשה חם היא יוצאת אל הגן, והגן התפתח יפה, יש פרחים רעננים כל יום. והרי זה ממש הכרחי כדי שתדע… נו, טוב… אחר־כך אפשר לשבת אל השולחן לשעה או שעתים. התרבו המכתבים בזמן האחרון. גם מהארץ. סוף־סוף שמעו עליה גם כמה אנשים בארץ, אחרי שלוש־עשרה שנים שמעו פה ושם אפילו בעתונים שיש פה אחת כותבת. והיא כותבת. לא הרבה, אבל כותבת. אחרי־הצהרים באים אנשים, לפעמים. יש גם ידידים. לאה תכיר את בן־אבויה, חנן בן־אבויה. איש, בן־אדם. רחל עובדת בבית, מבשלת, מנקה – אבל יש הרבה לעזור לה. בחדרה שלה חייבת שלי בעצמה לעסוק. הרי היא כמו שבלול, החדר משלים את הגוף. הספרים, המגירות, המכתבים – הם אברים שלה. אם משהו אינו במקומו – זה כואב. את כל אי־הסדר, את כל הטירוף, את החלומות המפוזרים – היא משאירה בחדר־השינה, שהיא שונאת אותו. בחדר־העבודה שורר האני העליון, והמפתח תלוי בחגורתה. את זה, את המעט הזה, היא חייבת להרשות לעצמה, על אף הכל. היא תפתח את לבה, היא תפתח את ידיה ותחבק כל מי שיבוא, כל מי שיבוא. אבל החדר נעול.

המלים נעשו ברורות יותר ויותר, כי בחוץ ירדה הדממה. בין מלה למלה היתה הדממה ממלאה את המטבח, ורק הרחק בחוץ היו בה צרצרים, יללת־תן. רותי ורחל באו מן החשכה, שרות: “אמא, אמא – איפה את, אמא…” לאה ראתה אותן עולות ונכנסות אל האור שבמרפסת, וגם הן ראו אותה, כנראה, כי השירה נפסקה פתאום. בעוד רגע פרצה הילדה פנימה ורצה להיחבק אל חיקה של שלי, להביט משם בתמהון אל האורחת, מבעד למשקפיה העגולים.

“אינך מכירה את לאה?”

בפתח עמדה תימניה צעירה, קטנת־קומה אך מוצקה, דומה כאילו עשויה באבן כהה. ללא התאמצות נשאה בידה מזודה גדולה.

“רחל,” אמרה שלי, “זוהי לאה החברה שלי שסיפרתי לך!”

בלכתה ללחוץ את ידה של לאה, שמטה רחל את המזודה אצל הקיר וקינחה את ידה בשמלתה.

“אמא, אמא!” תבעה רותי תשומת־לב. “אַת יודעת מה נתנו לי?”

“חילקת הכל?” שאלה שלי.

“כן. איך שמחו. בעיקר הנעלים,” אמרה רחל והתחילה אוספת כלים מעל השולחן.

“וגם לי יש מתנה בשבילך!” אמרה לאה וקמה ממקומה. הילדה הניחה לאמה והביטה באורחת. “בואי אתי,” הושיטה לה לאה יד, “ונחפש איפה החבאתי את המתנה שלך.”

“מה הבאת לי?” שאלה רותי והלכה אתה, יד ביד.

אבל יש אושר בבית הזה, ויש אחיזה, חשבה לאה, לשברים. ויש סוף־סוף כל מיני עצים בגן.

רחל היתה באמת מצוינת. כשחזרה רותי בידים ריקות, והבובה הקטנה השחרחורת, תימניה בשמלת־רקמה צבעונית, עוד בידה של לאה – הניחה רחל את הכלי שרחצה בכיור. שלי ישבה אצל השולחן, קצצה ירקות לסַלט, לא הבינה את בתה, מה לה קודרת. אבל רחל העמידה כוס־חלב גדולה לפני הילדה, ומיד יצקה חלב בגביע קטן, הציגה גם אותו על השולחן והושיבה למולו את הבובה. רותי נטלה את כוסה, עמדה כשעיניה בבובה – ושתתה בגמיעה אחת ארוכה. רחל מחתה את השפם הלבן שהשתייר על שפתה, ולאה חשבה: היא צריכה להיות בקרוב בת שלוש־עשרה! עכשיו נטלה רותי את הבובה ואת גביע־החלב. היא הטתה את הגביע, והחלב נזל על־פני הבובה, והוסיף ונזל והרטיב את שמלתה.

“נא, נא, ילדה רעה,” מילמלה רותי, “עכשיו צריך להחליף לך את כל הבגדים!” היא מרטה את פיסות־האריג הצבעוניות מעל גופה של הבובה, מביטה בלאה, מצפה לתגובתה. שלי ורחל צחקו, ולאה זעה. סליחה, אבל היא רוצה להתרחץ אחרי הדרך ולהיכנס לחדר ולהחליף שמלה.

לאה לא הניחה לשלי שתקום ללוות אותה. היא נטלה את מזוַדתה מחדר־השינה ופנתה אל המדרגות המוליכות לעליית־הגג. בכוך שמתחת למדרגות הבחינה בכסא־הגלגלים החדש, והיא הרי אינה זקוקה לו!

עליית־הגג היתה מסודרת כדירה קטנה לעצמה, והיה משונה להיות אסירת־תודה ורגוזה גם יחד. דירה כזאת לא היתה לה מעולם: קומה לחוד, חדרי־שירות פרטיים, פתח למרפסת־גג מרוּוחה, מגבות נקיות תלויות ליד האמבטיה – הכל מוכן לאורח מפונק.

רגע של היסוס, היכן תניח את מזוַדתה המעוטפת חאקי־של־דרכים, הגיד הכל. מה לה ולכל המותרות האלו? על זאת נפרדו, לפני שמונה שנים, לאחר חמש שנות חיים משותפים. האם רק על זאת? כך נראו הדברים. שלי רצתה לגדל את הילדה באוירה שקטה, כפרית, אך בה בשעה גם מתוך כל התרבות האפשרית. היו להן חילופי־דברים על מה היא תרבות אפשרית. “ככל האפשר קרוב יותר למה שהיה לי בילדותי,” הגדירה שלי. אף לא הצליחה להסתיר את מורת־רוחה מן המהומה שגברה סביבן בירושלים. חלוצי־משפחתה של לאה הגיעו אז ארצה – אם זקנה, שהכריזה מיד אמהות על הכל, אח פעלתני, יפה־תואר, חביבה של חבורה עליזה. שלי הציעה, כמובן, כי לאה תלך עמה לבנות את ביתן החדש, במושבה הנעימה שבשפלה. אבל לאה לא יכלה לעזוב את משפחתה, או את ירושלים, את עבודתה החשובה, אז, ב“הדסה”. האם רק על זאת נפרדו? שלי כבר לא היתה זקוקה לה. ומכל־מקום, ספק אם היתה לאה מסוגלת לתת לה יותר מרבע לב. לאחיה נולדה בת, חדשים אחדים אחר החתונה, והאם הצעירה מתה בלדתה. לאה היתה לאם, לשנים אחדות. אמנם, כל הבעיות נפתרו לבסוף. היתה חנוכת־בית ברחובות, האם הזקנה, האח ובתו עברו לתל־אביב, כאשר הגיעו שמה האחיות הנשואות עם משפחותיהן. כולם מצאו את מקומם, פרט ללאה.

מי גבר, איפוא, בויכוח על מה שהוא אפשרי? אכן, אפשרי מאוד – כשיש קרובים באמריקה, שאינם חדלים להרעיף את כל התפנוקים האלה. בראשית הדברים היתה שלי נוהגת להיעלב: “מה אני, עץ חולה, שצריך ככה לתמוך אותי מכל צד?” – אבל ראשית הדברים רחוקה.

המזודה על המיטה, התחילה לאה חולצת את חפציה. למעלה היו ספרים אחדים. היא הניחה אותם על השולחן. מתחת להם היה לדברים ריח חמצמץ של כביסה גסה. הבוקר עוד הלכה ברגל מן המשק אל תחנת־הרכבת הקטנה – ולמולה רכס הגלבוע, וריח השמיר נדף מחלקות־השדה הלא־קצורות, ואיש לא תמה ואיש לא אמר אל תלכי.

כאן היה אהיל משי ירקרק ברום התקרה, ומנורת־קריאה ליד המיטה. החדר היה סגור בתוך עצמו, בתוך אורו הרך, בתוך הדממה – כשקוע במצולות. היתה לרגע הרגשה של התמסרות לאיזה פיתוי. לאה סילקה את הוילון מעל החלון שכנפיו היו פשוקות לצדדים – והדפה את התריסים.

לרגליה היתה החצר האחורית הגדולה. בהמשכה האפילה חורשת־האורן הצעירה. לכאן פונה חלונה של שלי וכאן, אמרה, יקום חלומה. לאה הכירה את החצר ולפני שנים אחדות השתתפה בנטיעת הארנים, אבל היא לא זכרה שהיה צריף, ליד הגדר ממש, בשולי החורש. הצריף הקטן היה בו חלון אחד, והחלון היה מואר עכשיו באור אדמדם של מנורת־נפט. שלי אמרה שיש לה ידיד. ואמרה את שמו המשונה, המלאכותי. האם הוא שם, בצריף הזה בירכתי החצר? אם ידיד, מדוע לא כאן, בחדר הפנוי, הנוח והנעים? אם כן, משהו מעין מגפי־הגברים הכבדים ההם, מן העמק, שאסור לעבור בהם את הסף. יש לשלי שיר על שומר־כרמים וסוסה.

לאה כיבתה את האור והתפשטה בחושך, ליד החלון. מה עושה הידיד למול מנורת־הנפט שלו? מדוע הוא סגור בצריפו? מי האיש הזה? את משחקי־החידות של שלי מעולם לא אהבה. האם שוב עושים דברים יפים, מעלימים ממנה? הכוחות השחורים שלה, הנחיתות המגושמת. הבוקר, בין שדות עין־חרוד, איש לא רץ במורד השביל, צועק, מנפנף לעצור. ויודעים מי מגורש, כשגומר את שלו. כלי. כלי ריק. והכוחות השחורים גועים. ואף פעם אין אומץ לשמוע אותם עד הסוף. ובמקום זה באים הנדודים, כמו עכשיו שוב פתאום: פוחדת להישאר עם עצמך, פוחדת לא להיות עסוקה תמיד, ברעש, עם אחרים, החוצה. שיהיה תמיד משהו הכרחי, שיהיה תמיד משהו להשתיק, לדחות, שיהיה תמיד משהו חשוב יותר. למי דרושה אשה גדולה? למי דרושה אשה חזקה?

רוח ריפרפה מן החוץ והחליקה על עורה החשוף. לאה נגעה בעצמה ונבהלה.

ב

בתוך ימים אחדים גילתה לאה את מלוא היקפה של המהומה אשר אפפה את שלי. האשה הקטנה היתה מאושרת ואובדת־עצות בתוך שפע הדברים היפים שיצרה סביבה. נבוכה ומחייכת נלחמה להגן על בדידותה והוסיפה לשגות באנשים ובהתחייבויות, ושכחה מנין בא קצת כסף ולהיכן הלך הרבה. יום רגזה שאין היא נותנת ויום רגזה שנותרה ריקה.

הן הלכו לבקר את גן־הילדים בשכונה התימנית אשר בקצה המושבה. הדרך לשם היתה מהומה קטנה בפני עצמה. הכל הכירו את שלי במושבה, אבל לא כולם באותה ארשת. על הסרת כובעו של איש נכבד, שעבר על־פניהן רכוב על חמורו, אמרה אנגלית: “אלה אינם אוהבים אותי, וזה הדדי.”

גן־הילדים שכן בחצר שכורה, בגבו של אחד מבתי־האיכרים הגדולים, הותיקים. החצר היתה יפה, נטועה, החדר היה מקושט ומטופח – אך הילדים היו כל־כך מוּכּרים ברזונם, במבטיהם השואלים. כולם היו יחפים, ורגליהם הדקות חבולות למעלה, מאובקות למטה. לאה הבחינה בכתמי החוָרוֹן של הלוקים בחוסר־דם. היו סימנים של מחלות־עינים. במטבח הקטן – מחסן־צריף צמוד אל קיר הבית מבחוץ – היו חילופי־דברים בין העוזרת התימניה לבין הגננת, אשה צעירה שלא הצליחה למחות את ביטוי־הדאגה מעל פניה גם בשמחתה על האורחות. הארוחה הקלה, המיועדת לשעת־הצהרים, שוב לא היתה מוכנה בזמן. לא היו די כלים, והויכוח הוא מי חייב לרחוץ אותם, ואם יש לרחוץ אותם בכלל בין ילד לילד. לאה הציצה במה שהוכן: לחם, ריבה, קאקאו שרובו מים, תפוחי־זהב. “וחלבון?” שאלה לאה. “שום חלבון? חצי ביצה קשה לילד?”

איש לא תמך בגן־הילדים, אבל ההורים לא היו שולחים את ילדיהם אילמלא חולקה הארוחה הקלה הזאת. שכר־הדירה, כן – שכר־הדירה לוקח האיכר, שאיננו גר כאן וסוכנו שולט בשמו, ושכרה של הגננת, אשה נפלאה זו שצריך להשגיח עליה שלא תוציא את כספה על קניית ציוד או משחקים לילדים, ובאמת קצת ציוד למשחקים, לקישוטים, והכלים ומי שיטפל בהם, כלומר העוזרת הקבועה, ויום־יום חמישה כיכרות־לחם, וסוכר, וריבה, וקאקאו וירקות – מנין יבוא הכסף לכל זה?

בעודן בחצר, עם הילדים, נעשתה התקהלות בחוץ. באו לשמוח בשלי, ומשהציגה את לאה ואמרה “כמו אחות שלי ויודעת לעזור הרבה!” – שמחו בלאה. אבל הם עמדו מעבר לגדר, בחוץ. “גברים, באמצע היום, ללא עבודה,” ציינה לאה באנגלית וכמעט נשכה את לשונה. ובכן, גם היא בתיירים טובי־הלב. כלום לא שמעה על חוסר־עבודה? ודוקא שלי אמרה: “כשאפשר לשלוח את האשה – למה ללכת לעבוד?”

“השאלה,” אמרה לאה, “אם אי־אפשר לקבל מהן אחת מהאמהות לעזרה, נאמר תורנות של שבוע לכל אחת.”

“בלי כסף?” תלתה בה שלי מבט משתומם.

“בודאי,” אמרה לאה, “אני מוכנה להסביר להן. חסכון בשכר העוזרת – ובסכום הזה תוספת מזון לילדים!”

“נו, אדרבא, נסי…” אמרה שלי.

“בשום פנים ואופן!” התערבה הגננת, בכל הפסקנות של צעירה מלומדת היודעת את ערכה. “שום גננת לא תסכים לעבוד בגיהינום כזה. כל שבוע עוזרת חדשה! טירוף. אני אצטרך לחנך את האמהות במקום לחנך את הילדים שלהן…”

“זה אף פעם לא היה מזיק,” אמרה לאה.

לא היתה בכך התגרות נוספת, אלא נסיגה. הבעת השתתפות בהכרה, שהמצב לאמיתו של דבר הוא מיאש. אמנם, לשלי היה סיפוק מן הנתינה כשלעצמה. המעשה הטוב, היתה אומרת תמיד, אינו זקוק לתוצאות טובות, הוא עצמו התוצאה והתכלית הטובה. עכשיו הופיעה ברחוב עגלה, והעגלון – תימני ומשקפים לעיניו – היטיב שק על־גבי קרש. שלי השלימה מעשיה בחלוקת סוכריות. נוצרה סביבה מהומת ילדים, ולאה ראתה את הפיקחים שבהם נוטלים אחת, רצים אל אשה שמעבר לגדר ומוסרים לה שללם בעד הרשת ושבים ומקפצים סביב שלי לקבל אחרת. “מחונכים היטב,” אמרה לאה לגננת, “לקראת מלחמת החיים.” ובעוד המהומה, והגננת עוד טוענת כי דברים נחוצים לה אל שלי, והעוזרת סוף־סוף מביאה ספל קאקאו לטעימה, בשביל לנצח בויכוח קודם עם לאה – תם הביקור. הרימו את האשה הקטנה והושיבוה על הקרש, ומתוך השמחה סייעו גם לגדולה שתשב מאחוריה על ארגז הפוך. וזזו. כך הכירה לאה את יוסף: העגלה והחמור נקנו בהלוָאתה של שלי, והיתה לו עכשיו ליוסף עוד לירה אחת להחזיר, על חשבון החוב. “אתה בטוח שאפשר לך להחזיר?” שאלה שלי, צועקת להתגבר על שאון הגלגלים, שפיצחו דרכם בכביש־הכורכר, “יש עכשיו תינוקת בבית!”

לאה, מיטלטלת מאחור, התערבה מיד:

“תינוקות תמיד יהיו, וחוב צריך להחזיר!”

היא לקחה את לירת־הנייר היקרה ותחבה אותה בתיקה, “מעכשיו יש לך מנהל־עסקים,” הניחה יד על הגב הרפוי, המרעיד.

“כבר הגיע הזמן!” אמר יוסף, וחבט בחמורו להחישו.

כשהגיעו לרחובה הראשי של המושבה לא הניחה שלי ליוסף שיסטה מעל דרכו בשבילן. הוא קרב את עגלתו אל מדרגות בית־הכנסת הישן, להקל על ירידת נוסעותיו, ואחר־כך מתח את המושכות לאחור, סובב את עגלתו על מקומה וחזר על עקבותיו בדהרה.

“הוא בכל־זאת, ראי, פיקח שכמותו!” ציינה לאה, ועל זאת הנידה שלי בידה, כעל דבר שאין לו תקנה. היא תחבה זרועה בזרוע לאה, והן פסעו במורד הרחוב, כששלי מציגה את בקיאותה בעניני המקום על ימין ועל שמאל. אצל צריף אחד למטה, סמוך לכביש הראשי. התעכבה. המולה דחוסה עלתה מתוכו, מגוונת בנקישת כלי־פח. דלתו היתה פתוחה אל הרחוב, ומעל למשקופה היה קבוע שלט: “מסעדת־פועלים – בית־יוחי”.

“חומר למחשבה,” אמרה שלי, “רק הציצי.”

שנים־שלושה ראשים נזקפו להביט בהן מבפנים, ושבו מיד אל צלחותיהם. שולחנות ארוכים היו שם, דחוקים אל הקירות, וספסלי־עץ, דחוקים זה אל זה, והאוכלים גב אל גב דחוקים. מן התקרה השתלשל פנס־לוּכּס, מעוטר בפסי נייר־דבק ללכידת זבובים. שלי, גאה על קורטוב־השכלה זה יותר מאשר על כל יתר סימני אזרחותה במקום. הסבירה כי הקיבוץ קלט עשרות חברים חדשים, פליטים מגרמניה, בזמן האחרון. מנסים למצוא עבודה, הכנסה, לחסוך בהוצאות. כאן הם מאכילים את חבריהם העובדים במושבה ומוכרים ארוחות לבודדים. “ומה כאן החומר למחשבה?” נטתה לאה לשאול, ולא שאלה.

ליד לשכת־העבודה ישבו גברים על האדמה, שנים קוראים עתון ביחד, מחזיקים בו ביחד, שעונים בקיר – האחרים מנמנמים בפאת הצל. “ואני כותבת הביתה שאלה הימים המאושרים בחיי, וזה נכון,” אמרה שלי.

בבית היה דואר, מכתבים ועתונים, על טס־הנחושת הדמשקאי הגדול שבחדר־האורחים. שלי נטלה את הצרור כולו, בלא להציץ בו, ונעלמה בחדר־עבודתה הסגור. לאה הלכה למטבח, לשוחח עם רחל, ומצאה אותה קולפת תפוחי־אדמה.

“חבל עליהם, חבל,” אמרה לאה, “את הטוב ביותר אַת משליכה!” היא נטלה את הסיר מידי הצעירה המשתוממת, וזו נשארה יושבת, הסכין הבטלה בידה.

“רק לשטוף אותם היטב,” פתחה לאה מלוא זרמו של הברז מעל לסיר, “ולבשל עם הקליפה!”

היה משהו מעין מחאה בהטלת הסכין על השולחן, אבל מיד עברה רחל לזריזות אחרת. הסירה את סינרה, תחבה רגליה לסנדלים שהמתינו לה מתחת לשולחן.

“לאן!”

“להביא את רותי מבית־הספר!”

לאה העמידה את הסיר הכבד על האש ורשמה לה לזכרון, כי יש להפסיק את המנהג הזה. הילדה יכולה לחזור בעצמה הביתה, וחשוב מזה: עם חבריה.

אחר־כך עשתה שעה ארוכה בארונות שבמטבח. נטלה נייר ועפרון ורשמה: חסרו ירקות, חסרו תבלים. לא היה שמן־זית. חסרו עדשים, גריסים. המטבח היה משוכלל, נקי – המקרר החשמלי היה מן היחידים בארץ, ודאי יחיד ברחובות – אבל לא היתה חמימות של בית־תבשיל. פירות מיובשים, למשל, שקדים היו הרבה, הסביבה סוף־סוף מחייבת, אבל לא היו אגוזים. לאה רשמה, חשבה, התקינה ארוחה צמחונית נאה.

שלי לא יצאה לארוחת־הצהרים, ורחל אמרה שאין נכנסים אליה ואין קוראים לה כשהיא בחדר־העבודה. כשעמדה רחל לשטוף את הכלים הלכה לאה עם רותי לחדרה, השכיבה אותה למנוחת־צהרים וישבה על־ידה. הילדה הפכה פניה אל הקיר.

“מתי את נוסעת?” דיברה אל הקיר ומצאה נקודה לגעת בה באצבעה.

“אַת רוצה שאסע?” שאלה לאה וישבה בפאת המיטה.

הילדה התכווצה עוד יותר אל הקיר.

“של מי אַת אמא?”

“אין לי ילדים – אבל אני אמא של הרבה.”

הילדה חיטטה בקיר בקצה צפרנה, ושקועה בשלה אמרה לבסוף:

“אף פעם לא באים לאמא חברים עם ילדים. כל החברים של אמא זקנים.”

פתאום נזקפה במיטה, ומהר־מהר לחשה: “תגידי לבן־אבויה שאין לי היום שיעורים!” – ומשכה על עצמה את הסדין עד למעלה מראשה.

רק עתה שמעה לאה את קול הגבר מן המטבח, והיא קמה והלכה לקראתו. גבר גבוה עמד במרפסת, בכניסה למטבח – כשחצי גופו העליון עירום וחזהו שקוע במקצת, חלק, אדום משיזוף. היה לו דין־ודברים עם רחל, שעמדה ליד הכיור. הוא לא נתן דעתו אל הנכנסת, ולאה הספיקה להשלים סקירתו: מכנסי־חאקי קצרים, חגורים בחבל, ונעלי־בד מרופטות. היא ידעה מיד את משמעות הדבר במחיצת שלי: האיש הוא טבעוני מחמיר. לאה הציגה את עצמה והושיטה יד, אבל האיש בלע, הראה את ידו שאינה נקיה, ואמר: “כן. אני יודע. חנן בן־אבויה.”

הויכוח היה, אם להכניס מיד את צרור עצי־ההסקה שהביא עמו, הנה מונחים על המרפסת בערימה, אם להדליק כבר עתה את האש בתנור האמבטיה, או – כתחנוני רחל – לשמור על השקט עוד שעה־שעתים, כי ממילא מוקדם מדי. היתה לו, לידידה של שלי, עקשנות רכה שאינה עשויה להישבר. הוא היה מחייך בסבלנות בשעת הקשבה והיה עוד ממתין כתום דברי רחל, כמוסיף להאזין להד דבריה במוחו, ואחר־כך בולע, מחייך שוב, ואומר פסוק קצר:

“התלמידות באות היום מוקדם, ומן ההכרח שאהיה מוכן בזמן. אם לא עכשיו אין לי מתי…”

לאה ציותה פשרה, ובן־אבויה גרר חבילה אחת של ענפי־אקליפטוס כרותים והכניסה לחדר־האמבטיה. לאה הלכה עמו ועמדה מעליו בשעה שכרע מלוא קומתו הגבוהה והתחיל תוחב את גזרי העצים אל בי־בליעתו של התנור בתנועות אטיות, בשיטה יפה.

היה משהו פראי בשלוה הזאת, בביתיות הזאת של הרגע. כאילו נקלעה לחוה אגדית, שבה שולטת מלכה שברירית־ומפלצות יפות, במסכות, משרתות אותה.

“רותי ביקשה למסור לך שאין לה שיעורים היום,” אמרה לאה, משהתרומם ועמד. הוא בלע, האזין עוד כמצפה, ואז חייך:

“היא איננה אוהבת אותי.”

לאה יצאה אחריו אל הפרוזדור ואמרה שאינה מבינה את הקשר. במטבח עצר בן־אבויה בטרם ייפרד, ואמר לאִטוֹ:

“גברת שטיינר חושבת שהילדה זקוקה לעזרה, אבל הילדה אינה אוהבת את זה.”

“גם אותי הוא מפחיד,” אמרה רחל, אחר שהקשיבה לדעת אם התרחק דיו.

מה עוד, חשבה לאה, לקחה על עצמה הגיבורה שלנו?

התשובה ניתנה לה בו בערב. שלי יצאה מחדרה רק לאחר שהועלו כבר האורות בבית. היא הופיעה פתאום בפתח המטבח, בשעה שרחל ולאה עסקו במריחת פרוסות־לחם ורותי בקצה השולחן רכונה על מחברתה. מטפחת־צמר ארוכה השתלשלה מכתפיה, והיא נשענה דקות אחדות אל המזוזה, אם־הבית המאושרת, צופיה. אבל בעצם לא ידעה מה מתרחש, שאלה למה מיועדות פרוסות כה מרובות.

“מועדון הבנות הערב,” הזכירה לה רחל, ושלי ספקה כפיה בבהלה:

“בן־אבויה יודע?”

לאה הרגיעה אותה: “מהבוקר הוא הופך את העולם!”

מיד לאחר ארוחת־הערב גייסה שלי את לאה לסידור חדר־האורחים, ואז התחילו הנערות מגיעות, בקבוצות של שלוש־ארבע, והן תפסו את הספה, את הכסאות, את השטיח. שלי עברה בין היושבות – שכולן כאחת כבר היו מוצצות סוכריה בפה סגור – משכה עמה את לאה, הציגה אותה בפניהן. היה לה דבר אל כל אחת מהן, לרוב שאלה בעניני הלימוד. זכרה איזו היא, שבעלת־הבית שלה אינה נוטה לשחרר אותה יותר מוקדם בערב של לימודים. ואיך באמת, רצתה לדעת, מתקדמים שיעורי החשבון והעברית. כולן הביאו עמן את מחברותיהן – ופה ושם ביקשה שלי להציץ. היה גם יסוד לנזיפה, פה ושם.

ובכן, זה היה המועדון התימני שלה. עשרים נערות שחרחרות, לבושות בהשתדלות, אבל אחדות יחפות, ומהן שבגרותן המוקדמת ניכרת, וכמעט כולן ריח חזק של נפט משערותיהן, אחת או שתים במטפחת־ראש, אחדות בשער שרק התחיל צומח אחר קרחה. קהל שקט, מנומס, מפוחד במקצת.

“עכשיו אני רוצה לספר לכן,” טפחה שלי בידיה וניצבה באמצע החדר, “כי החברה שלי לאה יודעת לשיר יפה מאוד, ובסוף הערב נשיר כולנו יחד אתה. – אבל להתחלה יש לנו… להתחלה… איפה,” נפל היסוס בדבריה, “איפה בן־אבויה?”

גל של צחוקים עבר בחדר, ואצבעות אחדות הופנו אל מעבר לגבה. שם, בפתח הראשי, עמד בן־אבויה – מרוחץ, מהודר בחולצתו הלבנה ובמכנסיו הארוכים־שחורים, יחף. “להתחלה יש לנו –” הכריזה שלי שנית, בהטעמה של מבשרת, " – תקליטים!"

שלי עצמה פתחה במחיאות־כפים, והנערות הצטרפו והגבירו. תוך כדי מחיאת־כפים פנתה שלי לעבר הכורסה אשר נשמרה למענה. לאה תפסה עמדה בפתח המוליך אל המטבח – והזירה פונתה להצגה. בן־אבויה, אפשר לומר, קד קידה קלה, נכנס ומיהר אל המכשיר הגדול שאצל הקיר. הוא הסיר את הכיסוי המרוקם, הרים את המכסה – נטל את התקליט שהיה נתון כבר במקומו ובדקו פעם נוספת. הוא גחן אל צדו של המכשיר וסובב את ידיתו בתנועות נמרצות, כמי שרוצה למצוא חן בהקדם האפשרי.

היה בו צירוף משונה, פראי ומלאכותי גם יחד. היה בפירוש משהו מפחיד בתנועות הגדולות והשיטתיות האלו, שהיו עשויות כאילו לשם דוגמה, למען איזה תלמיד סמוי האמור ללמוד לפיהן ללכת, להושיט יד, להרים ראש, להאזין. בדומה לזה, רק בוינה – ואולי בשל אופן דיבורו, ואכן ההשערה כי הוא מוינה, וחיבורו לענין של מוזיקה. רק בוינה, בימים האחרונים אז, במוזיקה הפראית, הלכאורה רחוקה כל־כך – סין – ויחד עם זאת המלאכותית, המצוירת כל־כך, העשויה כל־כך, המוזיקה של שירת האדמה. בבת־אחת שנאה אותה אז והתרגשה עד לידי דמעות. גוסטב מאהלר, ברונו ואלטר – השמות עצמם העבירו בה צמרמורת. הרי יהודים! אבל זהו המושג שלה על הגרמנים, על הרוח עד היום הגרמנית. פראות מלוטשת… וחויות לדוגמה, לתלמידים: הגורל עשק אותי… אני חוזר לארץ מכורתי… אני הולך אל ההרים… טוֹנהאלה, העמודים באכסדרת היציאה, כשהסטודנטים והקהל הצעיר זורמים החוצה והיא דחוקה מאחורי אחד העמודים, ומיד אחר־כך הרחוב, הפנסים שפרפרי־השלג רוקדים סביבם, ברוח־נובמבר המצליפה, והידיעה כי כל אלה הם פעם אחרונה, פעם אחרונה, פעם אחרונה.

בן־אבויה שלח יד־שמאל דייקנית אל תוך המכשיר ובימינו הרים את זרוע המחט. נקישה, והוא גחן זהיר ואט־אט הוריד את הזרוע.

לאה העבירה מבטה על־פני הנערות, אשר ישבו כמכושפות, כמצפות לנס. בכורסתה ישבה שלי, צנופה, מרותקת אף היא אל הטקס החשאי. כשפרצה הנגינה אל חלל החדר הזדקף בן־אבויה, נסוג אל הקיר ונשען אליו. הבנות כולן משכו ישיבתן קדימה, בולעות את הקול בעיניהן, ועל פני שלי היה מבע של נצחון.

ג

היתה כבר צינה חריפה עם בוקר, אבל בפרדסים החליטו לתת עוד השקיה אחת. שלי ידעה את העולם דרך ידידים, ואת זה סח לה בן־אבויה. לפיכך יצאו שתי החברות להשקות את הגן, ואז באו האורחים.

בשעה שניגשו להציג את עצמם נשאר אחד מהם מאחור וצילם. שלי לא הכירה אותם, אבל הם הביאו דרישת־שלום מאחותה בניו־יורק, שאמנם את שמה בעל הצליל הגרמני לא דייקו לבטא. אחת הנשים שאלה אם היא־היא זו שכותבת לפעמים. כך נגזל הבוקר כולו, והגן לא הושקה, משום ששלי לא הרשתה ללאה שתישאר בין הערוגות. ובכן, פתאום היה מעין חג ושלי כיהנה בראש, דברנית, שליטה, מבריקה. הראתה להם את הבית, העלתה אותם לגג, התפארה בגן, צייתה לבעל המצלמה, הושיבה את החבורה – פעמַיִם בעל ואשתו, ובן תופס מצלמה של אחד הזוגות – והתיצבה מולה והרצתה. אחר־כך הכריחה אותם לצאת עמה במכוניתם הגדולה לביקור בגן־הילדים שלה. הספיקה לרמוז ללאה שתכין כיבוד, וכעבור חצי שעה החזירה אותם עייפים ומרוככים. על כוס תה בחדר־האורחים המשיכה לדבר: הארץ, החלוצים, התימנים, העבודה העצומה שנעשתה, העצומה יותר שיש עדיין לעשותה. ברגעים האחרונים ממש, כשהם עומדים על רגליהם להיפרד – פתחה לפניהם את ספר־האורחים המהודר שלה, דף אחר דף נכבד השהתה לעיניהם; מי ומי היו באורחים החתומים: וייצמן, ליפסקי, אוסישקין היה כאן, הנרייטה סאלד, שמות נוצצים מאמריקה, אנגלים מן הממשלה, סופרים, אמנים. צייר אחד שירטט את דמות דיוקנו ליד חתימתו. ולא איש מהם, הדגישה, לא איש מהם יצא בלא להשאיר תרומה לגן־הילדים. נקבה סכומים שנתרמו בפועל: מאה דולר, מאתים דולר, והיה אחד של חמש מאות.

האורחים יצאו החוצה, התעכבו, התיעצו. שלי נשענה אל השולחן הקטן, עליו שכן ספר־האורחים, מבטה בלאה ריק, קשה, קשור למרחק. אחד הגברים חזר, הניח מעטפה על־גבי האלבום. שלי שלחה את לאה שתלווה אותם אל המכונית. עכשיו לא חדלו הם לדבר, לאורך מאה פסיעות. בהתפעלות גדולה שאלו איך יכולה אשה אמריקאית ממשפחה כל־כך טובה לחיות כאן. הבחור המצלם העיר, מן הצד, כי בהכנסה יומית כזאת אפשר להתקיים לא רע. לאה סגרה אחריהם את דלתות המכונית, ופתאום הושיט לה הגבר שאצל הנהג את ידו, ובתוך כפה נשאר שטר של דולר אחד.

הטמטום שבדבר, אי־ההבנה המשפילה, נתהפכו מיד – כשהיא פוסעת בגן – לבדיחה נותנת כוח. לאה הכירה בתודה את פעולתו של הטוב בכשרונותיה. כשנכנסה לחדר הניחה את השטר על־גבי המעטפה הסגורה.

“הגדילו את התרומה בדולר אחד,” הלכה אל שלי, שעמדה אצל החלון והתבוננה אל החצר, “נו, כמה יש שם?”

“כשנותנים במעטפה אינני פותחת באותו יום,” אמרה שלי ועיניה לחוץ, “כדי שקללתי לא תשיג אותם.”

לאה צחקה, והן עמדו חבוקות בחלון. “צריך להשקות את הגן, בכל־זאת,” אמרה שלי. ואז אמרה לאה כי החליטה לקבל את ההצעה ולהישאר.

אחר־הצהרים, כשרותי במיטתה ורחל במטבח, הוליכה שלי את לאה אל חורש־הארנים הצעיר שבירכתי החצר. העצים היו נמוכים מדי, צפופים מדי, משניתן יהיה לעבור ביניהם. שלי ניצבה למולם, פרשה ידיה כבאה לחבק ואמרה: “כאן זה יהיה!”

בית, אמרה והדגישה באנגלית: “הוֹם!” – וכשאמרת בית אמרת כמעט הכל. בית למרגוע, לא ללינת־לילה, למרגוע, לזמן, לאי־זמן, לאנטי־זמן, זהו הרעיון. לנגד הזרם ולנגד הריצה. יבואו פועלים, יבואו אנשים עובדים. בית של שבת, ואולי מוטב לא להיזהר כל־כך ולומר: בית השלום. לאנשים. כל שיהיו. יהודים, ערבים, אנגלים – כל שיבואו. ואם יבוא איש שהוא סופר או אמן, או איש נודד יבוא, בן בלי בית, וישב, ויאריך לשבת – ויאמר: זה ביתי. נאמר לו: ביתך. נאמר לו: ביתנו.

השונמית, אמרה, הא? מה זה אומר ללאה? אבל חזרה לדברים של ממש. העקרונות, אמרה, יהיו פשוטים ומעטים. לא בית־מנזר, לא מחנה, לא בית־חולים. עקרונות אחדים בריאים: אוכל צמחוני, כמובן, יום־מנוחה קדוש בשבוע, מחיר נמוך עממי – רק כדי כיסוי ההוצאות. השתתפות בהגשה, אחריות עצמית לנקיון ולסדר בחדרים. “זהו. לא יותר. מה דעתך?”

“על כמה אנשים אַת חושבת?” שאלה לאה.

שלי הגזימה, כאילו בכוונה, בהבעה של עלבון:

“אבל מה דעתך על הרעיון, על עצם הרעיון?”

“קל להתפעל מרעיון יפה,” אמרה לאה וסקרה שוב את השטח שניתן היה להקיפו במבט אחד, “אבל דעה אפשר להביע רק על תכנית ממשית. על כמה אנשים את חושבת?”

בשובן אל הבית היתה לאה המדברת. זה היה הקרקע שלה: מצרים, “ארזה”, בית־הספר לאחיות של “הדסה”, נסיון של למעלה מחמש־עשרה שנה הבהיר לה את התמונה לכל פרטיה. “אַת רואה את הרעיון, שלי – אני רואה כבר את האנשים מחכים בתור לבית־הכבוד, תסלחי לי.” ואם הרעיון צריך להישמר, על־כן, אפילו בחלקו, כן, דוקא הרעיון אם הוא כל־כך חשוב – ואם מרגוע פירושו באמת מרגוע, כלומר נוֹחוּת, שלוה, נועם – פירוש הדבר, שעל השטח הזה צריך יהיה לבנות קומה בשביל כל עשרה נופשים, וסליחה אם מעדיפה שלי כינוי אחר, תקרא להם ברצון חברים או בני־ברית או ידידי־נפש או אחים – אבל גם אחים אינם אוכלים מצלחת אחת ואינם ישנים במיטה אחת. וככל שירבה מספר תקראי־להם־כרצונך יצטרך לגדול שטח חדר־האוכל, הספריה, חדר־הקריאה, המטבח, המשרד, חדר־הקבלה, המגרש בחוץ, הגן, המחסנים, חדרי־העובדים…

“אין לך רחמים בלבך?” צעקה שלי.

“זה בדיוק מה שיש לי בלבי,” צחקה לה לאה.

שלי הכניסה אותה לחדרה, לחדר הסגור, השקט, הפנימי שלה. כאן כאילו אספה בטחון מחדש. פתחה את התריסים ועמדה מתבוננת אל החצר.

“אינני יודעת,” דיברה אל לאה, שישבה בכורסה והתבוננה בגבה הרפוי של הדוברת, “אַת כאילו צודקת, והרי את בעלת הנסיון וכל החשבונות מצטרפים אצלך. אבל משהו אומר לי, כי בכל־זאת אין אַת צודקת, אולי פשוט לא הבינות ואַת יודעת למה אני מתכוונת כשאני מדברת על הבנה. להבין! אצלך זה מצלצל כמו עוד בית־מלון אחד. פרקת את החלום שלי לחלקים ובנית מהם, מחדש – דבר אחר. איפה החלום? איפה הרעיון על מרכז? – כן, מרכז. בית שינהרו אליו מכל העולם. אַת מבינה אותי? על זה קראתי דבר יפה, ינהרו – לאו דוקא באים ממש, ינהרו אליו מכל העולם – יהיו מוארים באור שלו, בנהרה שלו… במרחקים יתחיל מישהו לחיות אחרת – רק משום ששמע על הבית. הגודל, הכמות – כן, ברור: עשרה זה מעט. אבל עשרה זה גם הרבה מאוד. אם הם יכולים להיות מופת. כמה יש בקיבוצים? כמה הם? אבל כל ארץ־ישראל מאירה אחרת, ריח אחר יש לה – בזכותם…”

היא רצה אל ארון־הספרים שלה, שלפה מתוֹכו ספר־תנ"ך קטן והתחילה מבקשת בו מתוך מצוקה. בשעת מעשה, בעודה מעלעלת, הזכירה ללאה: "שאלתי אותך… השונמית… אלישע… מה זה אומר לך… תלמידו של אליהו הנביא… ‘ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה…’ " התחילה לקרוא, “נעשה־נא עליית־קיר קטנה,” הגבירה קולה כשהגיעה אל המקום הדרוש לה, “שמעי, שמעי – עליית־קיר קטנה ונשים לו שם שמעי שמעי מיטה ושולחן וכסא ומנורה, והיה בבואו אלינו יסור שמה… את שומעת? עליית־קיר ומיטה ושולחן וכסא ומנורה… זהו. זהו כל הרעיון…”

אחר־כך קראה הלאה, והפסיקה. הדברים שהיו לה בלבה היו חזקים מן הפסוקים. השונמית – זו היא. פתאום, בעוד גילוי של מצוקה דחופה, משכה פיסת־נייר מעל השולחן וכתבה עליה אותיות אחדות בכתב־היד העברי הגדול והמרובע שלה: “ראי־נא, ראי אל מי יבוא אלישע – אל שלי הוא יבוא!.. רואה? בתוך שמו – ישנו שמי… והשונמית – השולמית, בית־השונמית… בית שלי… בית שקט… בית שלום… בתוך עמי אנוכי יושבת… כל מלה, לאה, כל מלה!”

היתה קודם־כל בעיה אחת פשוטה, הסבירה לאה לאחר שהויכוח התמשך והיה לשיחה ארוכה, ונפסק, וחזר למחרת בבוקר, ולעת ערב היה לדשדוש, ואחר־כך נתפרט לשאלות קטנות, הבעיה מה היא עצמה עושה. הרי לא תמנה אותה שלי להיות האח־הנופש הראשון, וממילא אין לה לשלם, ועד שיוחלט כאן ועד שיוסכם אצל נותני ההסכמות למיניהן – גם רשיון־בניה דרוש, ורשיון־עסק דרוש – זה יכול להיראות מגושם מאוד, אבל לגבי המושבה והממשלה יהיה זה בית־עסק, רשום כדין בין בתי־מלון ומסעדות, מה תעשה עד אז, חצי שנה, ואולי שנה, ועד פתיחת העסק ודאי שנתיִם?

דוקא על כך היתה לשלי תשובה ברורה: בין אחיות אין חשבון, ומה שעובדים עובדים ביחד, ועל־כן מה שנכנס ויוצא – נכנס ויוצא ביחד.

אבל לאה ביקשה תשובה אחרת, מעשית יותר, מעסיקה יותר – ותודה לאל הקרן־הקיימת נוטעת עצים ומביאה תיירים־תורמים לראותם. כך זה היה, שהציעה הצעה למדריך הקבוצה המזדמנת, כל העשרה בגן עם שלי, והמדריך במטבח מבקש מים מקבל תה שואל איפה אפשר עם גמר הסיור בסביבה לתת להם ארוחת־צהרים טובה וכשרה. טובה וצמחונית, הציעה לאה, בעוד שלוש שעות אפשר להביא אותם.

בעוד שלוש שעות היו שני שולחנות מכוסים מפות לבנות בחדר־האורחים, מעוטרים בצלחות ובכלי־אוכל, מקושטים בפרחים – עבודתה של שלי. התיירים נכנסו, ובחדר־הרחצה מצאו קערה וספל ומגבת נקיה. הגברים נתנו כיפות על ראשם וישבו אצל נשיהם, בצעו ובירכו על לחם תוצרת, והמנות התחילו באות מן המטבח – חצילים קצוצים מרוככים בביצה, חמיצת־סלק חמה בשמנת ובתפוחי־אדמה, וסלט־פירות חי, משובח ברסק שקדים ואגוזים לקינוח – עבודת לאה ורחל, שהתחילה בריצה לשוק ונסתיימה אצל הכיור, הגדוש כלים לרחצה.

שלי חזרה מלווֹת את האורחים אל מכוניותיהם, צנחה אל כסא במטבח, שתקה, וחליפות חייכה חיוך ביישני, קל, של סיפוק־הנפש. “זה טוב, זה טוב,” מילמלה אל גבן של שתי הנשים החזקות, הנאבקות בכלים, “זו התחלה… זו התחלת־הדרך… צמחוני – ואכלו… ואף מלה… נהנו מאוד. כמה לקחת מהם?”

לאה שטפה את הצלחת שבידה והניחה אותה בזהירות על ערימת הרחוצות. היא פנתה אל שלי, אך ידה עוד אחזה בכיור:

“הם לא שילמו לך?”

“לא שילמו?” צווחה רחל.

“חשבתי,” מילמלה שלי. פתאום כיסתה את פניה בידיה, אבל לא הצליחה לכבוש את צחוקה – חכם מדי, מסובך מדי, בשביל שתי הנשים העובדות שעמדו והתבוננו בה.

זו היתה, בכל־זאת, התחלה. “ארוחות־צהרים צמחוניות זולות”, אמרו מודעות קטנות, בכתב־יד, שנתלו על צריף לשכת־העבודה, על עמוד־חשמל מול תחנת־האוטובוסים, על הלוח שליד בית־העם. ליד בית־הכנסת נוספה מלה: “וכשרות”. לאה תיכנה את הדברים באופן יסודי: אספקה סדורה ולקוחות קבועים הם סוד ההצלחה. היא ערכה סיור בין כל מגדלי־הירקות בסביבה, ועם הטובים בהם הגיעה להסכם: ארגז ירקות אחת ליומים. את שלי שיכנעה לשבת ולכתוב לידידיה במוסדות בירושלים, כדי שימצאו דרך לכלול בתכניות־הסיור של נכבדיהם סעודה צמחונית ברחובות. “אַת משונה,” אמרה לה, “לבקש תרומה אינך מתביישת, אבל כשזה מגיע לתשלום עבור עבודה – את נבהלת. סוציאליזם אמיתי, שלי, מתחיל בשכר־עבודה.”

“אבל לא כל־כך מהר, לאה, לא כל־כך בכוח – תני להתרגל…”

בן־אבויה בא בערב, ספר בידו, מוכן לשיעור השבועי בשפינוזה. שלי עוד היתה סגורה בחדרה, ולאה עיכבה אותו במטבח. עיניו היו כבושות ברצפה, כשהקשיב לה. היא שאלה אם הוא מוכן לעדור בחצר, להכין חלקה לגן־ירקות קטן.

“לא בשביל חנות,” רטן. אצבעותיו מישמשו בין דפי הספר.

“איזו חנות?”

“לא בשביל סחר־מכר.”

הוא פתח את הספר, שלף גליון מקופל, אחת המודעות תלושה מנעציה.

“מה זה? מה זה? תפתחי אולי קיוסק!”

לאה הושיטה ידה, וביניהם נקרע הנייר. “תן לי להסביר לך,” ביקשה. בלבה, בלשון בני־אדם, אמרה: מטורף. הוא לא היה מוכן לשמוע. עסק ממזון? מסחר בהכנסת־אורחים?

שלי יצאה לקול הריב, ובלא לשאול הניחה ידה על זרועו של בן־אבויה ומשכה אותו אל חדרה.

כעבור ימים אחדים פרץ הריב מחדש. לאה זימנה לחצר את אחד האיכרים המבינים, לאמוד לה מכסת קרקע נחוצה לגן־ירק. בערב עמד בן־אבויה וצעק בחצר, כשהוא עוקר את היתדות ומשליכן אל מעבר לגדר. הן יצאו אליו שתיהן, והוא נמלט אל תוך צריפו.

“אחי,” לחשה שלי בעד סדקי הדלת, “דלת פתוחה אני מבקשת.”

לא היה דבר בצריף, אלא רצפה וחלון. הכל היה על הרצפה – סחבות־משכב אחדות, ערימת ספרים, כלי־אוכל, מנורת־נפט. בן־אבויה היה מדוחק אל אחת הפינות, ליד ערימת הספרים, ושלי באה וכרעה אצלו, ולאה ישבה מנגד.

היתה שתיקה ארוכה. אחר־כך התחיל בן־אבויה מפשפש בערימת הספרים, עד שהוציא מתוכה את הספר השחור, השפינוזה. שלי כפפה את ראשה, והוא פתח וקרא. אחר־כך דיברה שלי.

“אבל להתנגד? להתנגד בכוח? מה מביא להתנגדות? הרגשת הניגודים, זכור את קרישנאמורטי, הרגשת הניגודים, אחי. וממנה רעיון ההבדל, בין שלי לשלך. ופתאום אני, אני ולא אתה, אני ולא הוא. ואז האילוזיות, הזכרון. ואתה אבוד: מסורת, מנהג, הרגלים, מותר, אסור, טוב, רע…”

התוצאה היתה נוראה: הוא עבד בהשכמת הבקרים, בערבים אחרי העבודה, בלילה לאור פנס, מתוך סבל נראה לעין. לפי שעה נדחו, על־כן, דברים חשובים: השיעורים, המועדון. אבל למסעדה הצמחונית בבית שלי שטיינר נודעה הצלחה. התחילו באים, גם שנים־שלושה קבועים, והיה שנאלצו להוסיף שולחן, ואמרה לאה: באביב נוציא שולחנות למרפסת, ואפילו לגן. תחת סוככים, אמרה שלי.

היא שמחה לפגוש שוב את אחיה הצעיר של לאה, כשבא לביקור עם בתו הקטנה זיוה באחד מימי־החורף הראשונים. עוד לפני הארוחה לקחה אותו אל החצר, בשביל שיוציא משפט של מומחה על תכניתה.

לאה העלתה את זיוה לחדרה, והילדה נצמדה מיד אל החלון, שטיפות־גשם קלות מנקרות בו. בחצר סחופת הרוח עמד אביה, תומך את האשה הקטנה, סוכך עליה במטריה ירוקה עליזה.

“אבא נוסע שוב פעם לחוץ־לארץ,” אמרה זיוה, וכשפנתה מן החלון היו עיניה קשות. לאה קלפה לה תפוח־זהב והושיבה אותה אצלה על המיטה, הצלחת ביניהן. האח היפהפה והמצליח, האוהב הגדול, כן: שמונה שנים אחרי מות אשתו לא נשא אחרת. אבל ילדתו ללא בית, והוא בונה לכל העולם ורק לא לעצמו.

“יסע לשבועים־שלושה, זיוהלה, יביא לך מתנות, לא תרגישי שהזמן עובר.”

“הוא סידר אותי בקיבוץ,” אמרה זיוה, כשהיא קולפת בקפדנות את עורו של פלח־תפוז.

“איזה קיבוץ?”

“לא יודעת.”

“הוא לא אמר לך?”

“היינו שם. לא זוכרת.”

מה אפשר לדרוש מילדה בת שמונה! אבל התכשיט נוסע כנראה לזמן ממושך. סוגר את הדירה, משלח את המטפלת.

“ויש שם בית־ספר?”

“לא. זה צריף כזה. ויש תרנגולות. ועִזה. ונותנים להם לחלוב…”

“זה מצא חן בעיניך?”

“כן.”

“ואת רוצה ללמוד שם?”

“לא.”

לאה צחקה, והילדה הביטה בה בתמהון, ומהמבט הזה או בוכים או הולכים לעשות משהו.

“אַת רוצה להישאר אצלי?”

הילדה הביטה בה שוב, הרכינה ראשה, לחשה:

“שלא יסע…”

“טוב, נרחץ לנו את הפנים והידים ונסתרק ונרד לאכול ונדבר עם אבא.”

למטה כבר היו סועדים אחדים, ואצל שולחן שבצד ישבה שלי נלהבת למול הארכיטקט שלה, היא דוברת, הוא נושך מקטרתו ומקשיב, שתי מנות לא נגועות לפניהם. לאה צירפה אליהם את זיוה, אצה לבדוק את המצב במטבח, התנצלה בפני רחל שנשארה לבדה על המלאכה, לקחה שתי מנות וכליהן – ושבה אל השולחן. בדרכה, צדה עמידתם המהוססת של שנים חדשים בפתח. מעיליהם נטפו מים, זקוקים היו להדרכה, אבל זיוה היתה חשובה מכל ברגע זה. היא גררה כסא אל השולחן, העמידה את המנה לפני זיוה וישבה. “עכשיו כולם אוכלים ואני מדברת!” – שיסעה את שיחתה של שלי באמצע, והניחה יד על זרועה, להשתיקה ולבקש סליחתה כאחת.

“הער זיך, ברודערקע,” פנתה אל גרישה, “דיין יתומה’לה…”

אין פנאי לנימוסים לפעמים, ועל־כן חצבה לו ביידיש, בתקיפות, את דעתה.

הוא אכל בתנועות שקטות ונאות בשעה שדיברה, וכשחדלה הניח את כליו. העביר ידו על שׂערהּ של זיוה, חייך אל שלי, נתן מבט ממושך בלאה, ואז דוקא בעברית: “נניח שאת צודקת. נניח שכל זה מגיע לי… אבל ישנה שאלה מעשית: בית־ספר, מחנכים צעירים, חברת ילדים בני־גילה, סביבה בריאה, סידור קבוע…”

“אבא,” פלטה זיוה, אך ידו הרכה השתיקה אותה.

“אבל באמת!” פרצה פתאום שלי, “למה לא תשאיר אותה אצלנו, תהיה לה כאן חברה בת־גילה…”

“אבא,” ניסתה שוב זיוה.

כמוקף, ועל רקע שאון הדיבור שגבר סביב, יצא גרישה מגדר העדינות, ואל החלשה ביריבותיו הפנה את מוסרו:

“זה לא יכול להיות רציני, גברת שטיינר. בכל־אופן, משהו כאן מאוד לא רציני, אם אַת חושבת שתוכלי בבת־אחת גם להתחיל במפעל וגם לגדל ילדה נוספת בבית. ועל לאה אני משתומם יותר מאשר עליך, משום שללאה יש נסיון והיא יודעת שאם תקבל על עצמה את הקמת בית־ההארחה שלך – ובשביל כך היא נמצאת כאן, לא? – היא לא תוכל באותו זמן להקדיש תשומת־לב לשום דבר אחר!”

“הכל, הכל לא נכון, הכל,” מחתה לאה, “החיים אינם תכנית־עבודה, ואי־אפשר לשלוח ילדה כמו חבילה…”

“אבא,” לפתה הקטנה את שרוולו של גרישה ונמשכה אליו, מכסאה אל ברכיו. בהתעסקה לטפס אליו נתלתה על ידו, ובו ברגע התנפצה צלחת על הרצפה. קמה שתיקה מסביב. זיוה נשאה מבט שקט של מרי כלפי הסועדים, גלשה מעל ברכיו של אביה, דרכה על־גבי השברים ויצאה, כשמלמול המדברים מתעורר בעקבותיה.

גרישה הציע לחדול מהשחתת זמן ועצבים על ענין שאין לשנותו – ולהתרכז בבירור־פרטים בדבר המפעל. רחל באה לסלק את השברים, אך כאן סוף־סוף קמה לאה להחזיר סדר לעולם. היא נטלה את המטאטא ואת היעה ושלחה את רחל לעיסוקיה עם הסועדים.

גרישה המשיך בעניני המפעל. קודם־כל דרושים לו הניירות הנוגעים למגרש, על יסודם יברר מה אחוזי־הבנייה המותרים כאן. אחר־כך באות התכניות, הרשיון, הקבלן.

“נספיק לדבר על זה,” אמרה לאה, כשהיעה המלא שברים בידה, “עכשיו מוטב שתמצא את הילדה ותקח אותה הביתה. אני מתכוונת שתקום ותמצא את הילדה, גרישה!”

גרישה חייך כמוַתר, אסף את מקטרתו וקם. “צריך לעזור לרחל,” זרקה לאה לעבר שלי, ובלי לצפות לתגובתה אצה אל המטבח.

היא עזרה לרחל בסיום ההגשה, בהסרת הכלים, השגיחה בעין אחת על שלי, שקיבלה כסף ליד הפתח. שם נוצרה עכשיו צפיפות של יוצאים. גרישה וזיוה ירדו מחדרה, יד ביד, ולאה מיהרה לאסוף פירות שנשתיירו על שולחנם. כשסירבה זיוה ליטול תחבה אותם לכיסי־מעילו הרחבים של אחיה. היא ליותה אותם החוצה – הגשם רפה והאויר היה מתוק וחריף – והלכה עמם עד המכונית שברחוב.

ישוב אצל ההגה, מהפך במפתחותיו, אמר גרישה בעד החלון, ברוסית: “אם אין לה הרבה מאוד כסף – אַל תתחילו, וכדאי שגם לך יהיה איזה חוזה. אני יכול להרשות לעצמי לשחק קצת עם תכנית כזאת. יש לי משרד ויבררו לי כל מה שצריך. אבל אַת לאה – את נותנת את עצמך. כמה שנים אַת עוד יכולה לזרוק ככה? אני אומר לך – יפה מאוד, חלום, אידיאלים – אבל הידידה שלך איננה יציבה באופן מיוחד. הייתי אומר, בזהירות לאה, בזהירות!”

“אינך מבין, גרישה,” אמרה, ומיד הרימה קולה להתגבר על המנוע שהתחיל נוהם, “פשוט אינך מבין. אחרי כל־כך הרבה שנים שלא שמעתי לעצות, אתה רוצה שעכשיו אתחיל? להיזהר ממה? מחלום? מהרפתקה? מקושי?”

“מאכזבה, לאה, מאכזבה!” אמר גרישה, אבל מיד הציף מבע של פיוס את פניו: “אין דבר, אני יודע שאַת מברזל!”

בהתרחקם, ניפנפה זיוה בידה לשלום, כשהיא צמודה אל אביה בכל כוחה.

במרפסת הבית, ליד הפתח, עמדו אחרוני היוצאים – מתקינים עצמם לדרך. מפנים לפתח עמדה רחל, מעומסת במעילים, במטריות, עומדת וממתינה בסבלנות עד שיברור לו כל אחד את שלו. לא שהיה הרבה מה לברור בין מקטרני־צבא משומשים, כיסויי־בד מרופטים ומעיל אחד או שנים שהובאו עוד מן הבית. לאה ראתה את מבטה של רחל, שנסב לעומתה בשתיקה. היתה בו במבט זה סבלנות אוגרת כאב, שפתאום העלתה בזכרון מראה, צביטת־מראה, מעולם אחר, מפרוזדור מוסק, ולהקת גבירות מפטפטת, ושיקסה גויה קטנה כורעת לרגליהן, מנעילה להן את מגפיהן, ושלג בחוץ, ובפנים מבטה של השיקסה, אוגר שנאה.

לאה חיבקה את רחל עם ערימת המעילים ונטלה מחצית המשא לידיה.

ד

בעקבות האח, כעבור ימים אחדים, באו האחיות, אידה מלאה טרוניות על הגשם ועל מה שאירע לנעליה, אבל ויֶרה צוחקת מאחור, וכך הן תופסות את לאה במטבח, שתי ידיה בסבון רחצת־הכלים.

אידה חסמה לעצמה ולאחותה את הכניסה, כשהיא שולחת לפניה את מטריתה הפתוחה, מנסה להעבירה דרך הפתח.

“השאירו אותן במרפסת, השאירו אותן בחוץ!” קראה לאה בקוצר־רוח של שמחה, כשהיא מתירה את סינרה ותוך כדי כך מנגבת בו את ידיה.

“נו, נו, סוף־סוף,” חיבקה לאה את אחיותיה, שואפת את ריחן הטוב וחשה שהן נזהרות על עצמן.

אידה הוסיפה להשמין, ועם כובעה הכפוי כסיר על שערה הקצר, עם משקפיה נטולי־המסגרת, נראתה כמנהלת גימנסיון לנערות. וירה בברט כתום גנדרני, בצבע־שפתים עז, בחליפת־צמר סרוגה בירוק וכתום, היתה יפה כתמיד, יהירה כתמיד. היא שאמרה, לנוכח השולחנות הסדורים בטרקלין:

“מה זה, אין עוזרות?”

דיברו רוסית, קצת קולניות מדי בשביל השעה הזאת, כשרותי במנוחת אחר־הצהרים שלה, ושלי בודאי אצל שולחן־עבודתה. לאה הובילה אותן למעלה, אל חדרה. שם אמרה אידה: “הו!” – ביטוי־הסכמה ראשון.

“חשבנו להביא משהו, אבל החלטנו לראות קודם מה חסר לך,” אמרה וירה.

“מה חסר לי?” אמרה לאה, מגניבה ליטוף לכיסוי־המיטה, “שבנה נא לשבת.”

“מה חסר לה!” אמרה אידה והחליקה באצבעה על מדף הספרים, “מה כאן, תרשי לי – שלך?”

וירה פסעה אל החלון, ואידה מוללה את האבק הלא־נראה מעל אצבעה. בן־רגע, איפוא, נתיצבו היחסים כמאז. הן היו צעירות ממנה, שתי הבנות היפות והמצליחות של בית ברמן, נשואות בחכמה, זו לרופא ועסקן ציבורי, ד"ר שפירא, וזו לסוחר ועסקן ציבורי, מר ריינגולד. לזו בן ונכד, לזו שני בנים. לא היה טעם לומר להן שהכל כאן שלה. איפה זה רשום?

“נו,” אמרה אידה, ממלאה את הכורסה שאצל השולחן, “איך אצלכם פה? מאושרים?”

היא שלחה עתה אצבעותיה אל שיירה קטנה מעץ־בצלאל, חמור מוביל שלושה גמלים, וטרחה לישרה עם קצה השולחן.

“מי זה? מה הוא עושה?” פלטה וירה בתוך מסגרת החלון.

אצל הצריף, שזהר ברטיבותו באור המאוחר, עמד בן־אבויה בתוך הגשם הרך, עירום ממתניו ומעלה. אי־אפשר היה לראות מה הוא עושה בדיוק.

“הוא עובד אצלנו, פועל,” אמרה לאה.

מאחוריו היו הברושים, וההתרוממות האטית של גבעת הפרדסים, עד קו הרקיע הנמוך. “אני כבר התרגלתי, כנראה,” אמרה לאה.

“אבל איך זה, הוא בסדר?”

“הוא טוען שזה בריא.”

“הוא טוען שזה בריא…” חזרה וירה, מבטה הלגלגני בלאה. “יש לך כאן מוסד שלם, אני רואה… את מוכרחה להיות מאושרת.”

“נו, ואצלכן מה חדש?” שאלה לאה.

תודה לאל, לא היה חדש. לאה משכה את וירה מעם החלון והושיבה אותה אצלה על המיטה, ערוכות כך לשיחת־אחיות טובה, אבל באמת לא היה חדש. בנה של אידה עוזר לאיש חשוב בקרן־הקיימת בירושלים. בניה של וירה בספורט ובלימודים, הבעלים בעסקים – הצלחה, הצלחה. משפחות שפירא וריינגולד היו גאות זו בזו. לאה שאלה על זיוה, מה דרך היא לגדל כך ילדה, אבל גרישה היה הצלחה אף הוא. צריך רק לחתן אותו ותהיה אמא לילדה. חוץ מזה, אם לא יהיה לו בן – לא יהיה אף ברמן אחד בדור הבא.

“לסבתא שלנו היו שמונה,” נאנחה אידה, “לאמא שלנו חמישה, ולנו כולנו יחד רק ארבעה,” והיא העבירה מיד מבטה מלאה אל וירה.

“נו, יש משהו?” שאלה לאה.

“הוא נוסע,” אמרה וירה.

“אולי יביא מישהי מחוץ־לארץ,” אמרה אידה. וללא מעבר: “אַת יודעת מי מת?”

“באמת, איך את…” נזפה בה וירה.

“באנו לדבר או באנו לשתוק?” נענתה אידה.

עכשיו כבר היתה לאה דאוגה. “ברטה ברודסקי,” אמרה וירה, והדאגה רפתה בבת־אחת. אלא במקום זה באה שתיקה ממושכת, כשהאחיות מצפות לתגובה.

“היא היתה חולה,” אמרה לאה, “תמיד. חולנית… מאז שאני זוכרת…”

אידה לא הסתירה את אכזבתה:

“חשבנו שתתרגשי.”

“איפה זה היה,” אמרה לאה, “איפה… הם גרו בזמן האחרון?” את זה, בכל־זאת, היה קשה לפלוט.

“בריגה, מה זה, אינך יודעת? – הוא הרי עורך שם את העתון הציוני, איך הם קוראים לו שם…”

“עברו הרבה שנים,” אמרה לאה.

“לא עליו,” אמרה וירה, “ראינו צילום שלו, איפה זה היה? – לא מזמן… קראסאויץ, כמו תמיד.”

“וילדים אין,” מילמלה אידה.

“יקירותי,” אמרה לאה, “עברו הרבה שנים!”

הן תמהו עליה, כאילו דילגה שלבים אחדים במשחק מוסכם. “יש לי תפוחי־זהב מצוינים,” נאחזה לאה לקום, והעבירה אל השולחן סלסלה גדושה. אידה ביקשה להסתדר ולאה הראתה לה את חדר־הרחצה שלה. וירה הציתה לה סיגריה מקופסה מצרית זהבהבת. “הרבה גרמנים באים עכשיו,” אמרה, עוקבת במבטה אחר התפוז הנקלף בידי לאה, “פסנתרים בזול ודירות ביוקר. לא תכירי את רחוב בן־יהודה. מזמן באמת לא היית אצלנו, מזמן! שקעת פה אצלה – מה? אבל אני מבינה אותך, כל־כך שקט כאן…”

אידה חזרה, מבושמת מחדש, והישירה אל כורסתה. לאה הגישה לה את התפוז הקלוף, על־גבי צלחת, אך אידה דחתה אותו. “הם עושים לי צרבת… נו,” פנתה אל וירה. “סיפרת לה?”

וירה קמה – “מה יש למהר?” – והניחה את הצלחת ששימשה לה מאפרה על־גבי אצטבת־הספרים. בתנועה זהירה מעכה שם את שארית הסיגריה. “נו, טוב,” אמרה, “הבטחנו לו חצי שעה…”

אידה חלצה מעטפה מארנקה הגדול. “זה לא זה,” רטנה לה וירה במבט חריף.

“זה לא זה?” נשאה אליה אידה את משקפיה והתחילה לפתוח את המעטפה. וירה נטלה מידה את הארנק וחלצה מתוכו מעטפה אחרת. “עכשיו!”

“נו, שתקרא איפוא,” אמרה אידה, מקפידה להחזיר את המעטפה הראשונה אל מקומה.

“מה אתכן היום?” אמרה לאה, קולפת תפוז שני.

“ליזצ’קה,” אמרה וירה.

“מפחידות ממש,” מילמלה לאה.

“ליזצ’קה, זה באמת דבר חשוב. שמעי־נא, יש פה מכתב מן הנוּ איך זה – האורגניזציה הציונית בלטביה – אידה, תני לי, לא חשוב איך קוראים להם בדיוק… הם מבקשים שישלחו להם מהארץ מרצים, שנים־שלושה, לסיבוב בארצות הבלטיות. בקיצור, קרן־הקיימת משהו כזה, וזה הגיע אל האיגוד בתל־אביב – ליזצ’קה, איזה הצעות יש להם! מגוחך! את מי שולחים! בקיצור, מה יש לדבר? כולם מסכימים: את צריכה לנסוע. אידה, חכי!”

“וקודם־כל תנוחי קצת,” תרמה אידה, בכל־זאת.

“גרישה לא סיפר לכן?” תלתה לאה את מבטה בוירה. היא היתה הקשה בשתים, אבל עם שתיהן לא ידעה לדבר. מכל האישיות לא נותר הרבה במחיצתן.

“סיפר, סיפר,” ענתה דוקא אידה, “פנטזיות!”

“אולי,” תקעה לאה את הסכין לבין הפירות שבסלסלה וקמה, “אבל מאוחר להתחרט. אולי נעשה תה? וירה, בשבילך יש לי קפה שוב. שולחים לשלי מאמריקה, ואנחנו לא שותות.”

“שישלחו לה מאמריקה, שישלחו,” רטנה אידה, “שישלחו גם כושי שיעשה את העבודה השחורה!”

וירה צחקה. “אבל היא צודקת!” תפסה בזרועה של לאה, לעכבה או גם להפציר בה.

“אחיותי היקרות,” חיבקה לאה את וירה, “אחיותי, כן? – הרבה־הרבה… אני רוצה למצוא מלה נכונה… יש לי כאן אחות שלישית בבית הזה. אחות אמיתית, כלומר: אמיתית מאוד. יותר קרובה לי, כן – בהרבה מובנים – יותר קרובה לי!”

“נו, את רואה למה זה כבר מגיע!” שלחה אידה את טענתה בוירה.

“ואַת לוקחת את זה ברצינות? אחותי המבוגרת, סבתא לנכד – את לוקחת את ההכרזות של ליזה ברצינות?”

וירה החכמה, באמת, חשבה לאה. למה הגידה זאת? במקום אומץ נחוץ יצאה טפשות מיותרת. אבל וירה, בחוש־המיקוח החריף שלה, כבר לא הרפתה.

“עוד אתמול אי־אפשר היה להוציא אותך מעין־חרוד בעשרה סוסים. ושלשום היתה הדסה כל העולם. ליזצ’קה שלי הטובה והחכמה – בתוך לבך נשארת גימנזיסטית…”

“היא אף פעם לא היתה גימנזיסטית,” גיחכה אידה.

“רק גימנזיסטית, תמיד!” המשיכה וירה.

מן החצר עלו חילופי־קולות, ולאה קרבה אל החלון.

“תמיד פנטזיות,” דיברה וירה, “תמיד משקיעה את כל הנשמה ואת כל הגוף – ויוצאת עירומה. תמיד נותנת הכל, נותנת ונותנת – ויוצאת בידים ריקות. מספיק. אַת כבר לא בחורה צעירה.”

לאה ראתה עכשיו מה הוא עושה למטה, ליד הצריף: מקים לו גדר. הגשם רפה, ועם ההתבהרות הזדקרו שנים־שלושה כלונסאות שהיו כבר תקועים באדמה, ביניהם מתח חוט־ברזל, זע ומנצנץ.

“כדאי פעם לשמוע מה שאומרים,” דיברה אידה ממקומה, “אם את רוצה לדעת מה גרישה מספר. כן, ליזה. היא משחקת בכסף, את משחקת בחיים שלך – זה הוא! והכל פנטזיה. שום דבר לא יצא. צריך לחתוך, לקום ולחתוך!”

“ותאמיני לי שזה יהיה גם לטובתה,” הוסיפה וירה, “גם בכסף אסור לשחק!”

שוב עלו קולות מן החצר, והפעם הכירה לאה את קולה של רחל, וקולו של בן־אבויה סוגר עליו. אחר־כך עוד קריאה אחת רמה, ודלת נטרקה.

“אולי אתן צודקות,” אמרה לאה, מנסה להסתפק במועט, “ונראה. קל זה לא יהיה, נכון. אבל אחיות טובות שלי – אני לא עוזבת אותה. זה גמור. אני לא עוזבת.”

“רק אַל תישבעי!” קראה אידה, “אפילו בעל עוזבים…”

“מי מדבר על עוזבים?” נכנסה וירה, מכוונת בין שתיהן, “חודש־חדשים. יש סיבה טובה. זה לא טיול סוף־סוף. קוראים לך. תפקיד. בינתים יש זמן לחשוב. מה החפזון?”

“עשרים שנה לא היית בחוץ־לארץ. תצאי קצת. תראי עולם. ידידים ישנים, אנשים…”

היתה נקישה בדלת, ורחל הציצה, מתוך פתיחה זהירה. “לאה, בן־אבויה – הוא שוב פעם לא הכין עצים לתנור. וגברת שטיינר לא יכולה…”

“תיכף, רחל…”

“מה הוא עושה שם?”

“תיכף, רחל, תיכף.”

היתה מעין מחאה בסגירת הדלת. וירה הציתה סיגריה נוספת, החזירה את הקופסה ואת המצית אל ארנקה – וחיכתה. מנהג מובן: לא להמשיך לדבר לפני שהמשרתים יתרחקו. גם לשים פדות בין הטרדה צדדית לבין מה שחשוב באמת. רק אז, מתוך צמצום־מבט, פנתה אל לאה:

“שמעי, ליזה. זוהי הזדמנות מצוינת, מכובדת – לתקן…” היא חיפשה מלים. “החיים לא פינקו אותך. ויש אפשרות, אם האחיות שלך לא יגידו לך מי יגיד לך, לנו מותר, אנחנו יודעות מה שכל הידידים והידידות שלך לא יודעים…”

“תני לה את המכתב, למה אינך נותנת לה את המכתב?” שיסעה אותה אידה בקוצר־רוח, ובחיוך של זימה כמעט פנתה אל לאה: “את יודעת מי חתום עליו?”

“אמא!” בקעה מן החצר צעקה מבוהלת, פראית, של רותי.

לאה רצה למטה.

על מדרגות־המטבח המוליכות אל החצר היתה רחל נאבקת ברותי, שלא תתפרץ מידיה אל תוך הגשם שהתחדש. החצר היתה ריקה, בן־ אבויה לא היה.

“שיעזוב אותה,” יבבה הקטנה, “שיעזוב אותה.”

לאה נגעה ברחל: “מה יש, מה קרה?”

רותי דממה. רחל שלחה מבט בצריף:

“היא הלכה לדבר אתו, גברת שטיינר. אז הוא סחב אותה…”

“סחב אותה?”

“לתוך הצריף. – – רותי!”

היא רצה אחרי הילדה שנמלטה ולכדה אותה בין הערוגות. רותי התמוטטה אל האדמה הבוצית ורחל כרעה להרימה. כשהן בוכיות יחדיו הגיעה אליהן לאה. היא נטלה את הקטנה על זרועותיה ונשאה אותה אל המטבח. שם, מעל לכלים המגובבים, פתחה את הברז ושטפה את פניה.

רחל לקחה אותה לחדרה ולאה נשענה אל הכיור. אחר־כך מצאה לה כסא. רגליה רעדו מחולשה.

“נו, הנה היא!” עוררה קולה של אידה.

הן באו שתיהן מאצל המדרגות, והתעכבו על סף המטבח.

“הולכות?”

“חשבנו שברחת לנו,” אמרה וירה ונכנסה אליה. היא הניחה ידה על כתפה.

“באנו ביום לא טוב, לאה… חבל… למה את לא באה? בואי. באמת. תמיד.”

“אבוא, אבוא…”

“מבטיחה?”

“מבטיחה.”

“בחנוכה, לאה, הא? הנשף שלי, כמו כל שנה. צריכים מישהי שיודע לעשות שמח. מה, לאה?”

“אַת, וירצ’קה – צריכה מישהו שיודע לעשות שמח?”

“נו, טוב – רק שמרי על עצמך…”

היא נשקה לה על לחיה. לאה קמה ונשקה לאידה, בפתח המטבח.

“הו, כן, יש עוד ענין קטן,” אמרה וירה, עודנה אצל השולחן. “אידה, הניירות.”

הארנק נפתח ומעטפה הוצאה מתוכו. וירה הושיטה גם עט. לאה חתמה בעמידה, ברכינה מעל לשולחן, שעה שוירה מדברת: “כן… וגם כאן… יופי… וגם כאן… תבואי, תראי איך חידשנו את הבית… עכשיו אנחנו משכירים ארבע דירות.”

“מה זה?” שאלה לאה, כשוירה כבר היתה מקפלת את הניירות ואידה פוערת את לוע ארנקה.

“הוי, ליזה ליזצ’קה,” היתה אידה רכה עכשיו כשם שלא היתה בכל מהלך הביקור, “מדברים מדברים והיא שואלת. משכירים. חוזה־ שכירות.”

“הרי גרים שם.”

“יצאו,” מילמלה וירה, “החדשים משלמים טוב, אַל תדאגי.”

“לא, לזה אני לא דואגת…”

היא ליותה אותן אל המרפסת הקדמית. הן נטלו את מטריותיהן, נשקו לה שוב, וברגע האחרון ממש, כשאידה כבר היתה ממהרת במשעול, אמרה וירה:

“השארנו לך את המכתב על השולחן. תחשבי!”

במושב האחורי של המונית התלחשו האחיות. אידה הוציאה את החוזה ובדקה את חתימותיה של לאה.

וירה הציצה בה, מהורהרת: “אני אומרת לך שהצלנו אותה…”

“את המעט שיש לה!” אישרה אידה. “היא היתה מסוגלת לדרוש את הרבע שלה ולהכניס את הכל בפנטזיות של האמריקאית הזאת. אחותה היקרה!”

“היא מלאך. אני רוצה לומר לך – מלאך…”

“כן, אבל אם אנחנו לא היינו לה – איפה היא היתה היום? את חושבת שהיא תחזיק כאן הרבה? אולי שנה ואולי פחות משנה!”

“אם טוב לה… אם היא חושבת שטוב לה – שתישאר. אני מאחלת לה מכל הלב. מה יהיה אם תוציאי אותה? לאן היא תלך?”

אידה נאנחה והן שתקו שעה קלה.

“בכל־זאת,” פתחה שוב אידה, “אילו נסעה… אי־אפשר לדעת, אולי היה יוצא משהו… זאת היתה פעם אהבה גדולה.”

וירה חיבקה אותה בשמאלה וקירבה אליה את חיוכה הספקני:

“זה מה שאנחנו רצינו לחשוב.”

“מה אתך – היא בעצמה! את לא זוכרת? ועכשיו, אפילו עכשיו – רק הזכרתי את הוגו ברודסקי. איך היא החוירה!”

“אבל מה… מה היה הסוף? ובכלל, עשרים שנה. יותר!”

“לפעמים מתקנים טעות אחרי שלושים שנה.”

“אידה, באמת – עזבי. אי־אפשר להילחם נגד הגורל.”

“אבל זה מה שהיא עושה כל חייה.”

“נו, ומה יוצא?”

לאה עוד היתה נתונה ברחיצת הכלים כששמעה את צעדי שלי הנכנסת מן החצר. היא המתינה לה שתאמר משהו, אך שלי עברה אל חדרה ונסגרה בו.

מאוחר יותר הוציאה לאה את האשפה. בן־אבויה עקר את כלונסאות הגדר הפרטית שלו והיה עומד באפלולית הערבים ומרסקם לעצי־הסקה.

ה

החורף היה טוב, ורע. טוב לפרדסים, רע לקטיף. פועלים התהלכו ללא יום־עבודה. שלי הסכימה לתת ארוחות בהקפה, וסוג חדש של לקוחות הופיע – פועלים מרעידים־בקור, חשדניים, שואלים: “מה זה, אין בשר?” רחל התמרדה ושלי קיבלה עובדת נוספת להגשה. אף־על־פי־כן לא הוקל, כי לאה נאלצה לבלות כל בוקר בשוק, בחיפוש אחר ירק למאכל. היתה חוזרת בעגלתו של יוסף, עם ארגז או שנים – יותר כסף על פחות סחורה. “לכי עשי להם ארוחות צמחוניות בחורף,” היתה רוטנת באזני רחל, “כמה צנון אפשר להכניס לבן־אדם בארוחה אחת!” – אבל רחל סירבה לחייך.

גן־הירק שבחצר לא הצדיק את העמל, את המרירות, את הקרבן, שהושקעו בו. קצת בצלצלים, חסה צנומה, ראשי כולרבי, עמדו סחופים בגשם העודף, טבולים בשלוליות. בן־אבויה לא יצא לעבודה, לא נכנס לבית ולא נראה בחצר. ערב אחד לא עלה האור האדמוני בחלונו. למחרת בבוקר חזרה שלי מביקור בצריפו ושלחה אליו את רחל עם כלי־אוכל. בצהרים מצאה את הכלים במקום שהונחו ליד הדלת.

“הוא משוגע, הוא משוגע!” צווחה רחל, כשהציגה שלי את הכלים על שולחן המטבח, כמאשימה.

“היא צודקת. הוא חולה,” אמרה לאה.

“זה מה שמכניס אותנו לסירה אחת!” ענתה שלי בשלות־נפש, משתוממת שהדבר לא הובן זה כבר.

לאה היססה רגע, בטרם הריקה את העיסה הצוננת והדביקה אל הפח, ורחל פרצה בבכי ויצאה. מאז התחילה שלי עצמה להוציא את הצלחות אל הצריף.

התפריט העיקרי היה, בתנאים אלה, תפוחי־אדמה, זונטיג בולבעס, מונטיג בולבעס, זימזמה לאה לידידתה הצעירה וסיפרה לה על שנות הרעב בארצות־הקור, אבל רחל לא ניתנה עוד להתפתות. קהל־האוכלים הטוב שלהן התחיל נשמט מלבוא, ונותרו מחוסרי־העבודה שאינם משלמים. עוד גרוע מזה היה מהלך־הדברים באשר לתכנית הגדולה. התברר כי חששותיו של גרישה היו קרובים יותר למציאות מבטחונן של שתי בעלות־החלום. אמנם, היה איזה בוקר של תקוה צחה, כשבאו אנשים וטילטלו יתדות מפוספסות בשחור־אדום והעמידו מולן משקפת על תלת־רגל ומדדו וסימנו, אבל אחר־כך היתה שתיקה של שבועות אחדים, ואז הגיע מכתב ממשרדו של גרישה: “לפי בקשת וכו'… מצרפים בזה תשובתו של מושל־המחוז, לאמור: אין אפשרות לאשר הקמת המבנים האמורים לעיל על־פני השטח הנזכר, והנני עבדך הנאמן..”

“להיבהל מזה שגוי לא מרשה?” הטיפה לאה לשלי, ששקעה בכורסתה, תפוסת־רפיון, “רק נגמור להגיש את הצהרים – אני יוצאת לתל־אביב.”

החלו הנסיעות העירה, פעמים יום אחר יום, פעמים בלא שתחליף שמלתה לאחר ההגשה בצהרים. רק מבטה של רחל אמר אולי את האמת: בורחת לך? לא היתה תועלת. גרישה נסע, עורך־הדין מילא ניירות, והמצב בבית הלך ורע. היה ויכוח נואש, כשהציעה לאה להפסיק את הארוחות, לפי שעה הציעה, לפי שעה. שלי לא נכנעה – כל זמן שיש שלושה־ארבעה רעבים שזוהי ארוחתם היחידה.

רחל הודיעה שהיא הולכת. לאה נטלה אותה לשיחה ארוכה, והיא הסכימה להישאר עד אחר החנוכה.

ערב החג הקדימה לאה לצאת העירה. שלי ליותה אותה עד השער, מעוטפת במטפחת־הצמר הגדולה שלה, דוממת. היתה זו תקוה אחרונה: אהרוני מן הועד הפועל, ידיד ותיק ללאה, ראש להרבה ענינים.

“אל תדאגי,” ליטפה לאה את ידה של חברתה, “אשוב בזמן לחגיגה שלך.”

“לא על זה,” אמרה שלי.

“טוב, חזרי, היכנסי הביתה. קר בחוץ.”

בהגיעה אל המרפסת הפכה שלי את פניה, אך הרחוב כבר היה ריק. היא לא התכוונה, זו האמת, היא לא התכוונה שהדברים ייעשו במהירות כזאת, בתקיפות כזאת.

היא נכנסה אל המטבח והתחילה מלקטת מעל השולחן אל צלחת פח, בשביל בן־אבויה. רחל היתה בשוק והבית היה ריק ודומם. היא נבהלה כששמעה את הנעלים המסומרות מאחורי גבה.

בן־אבויה היה לבוש כפי שלא ראתה אותו מיום שבא לפני שנתים ושאל על עבודה – שוב נעלי־הדרך הכבדות שלו, מכנסי־העור הטירוליות עד ברכיו, תרמיל־הגב המחופה בפרוַת עור־עגל. בידיו נשא ספרים אחדים, והכל היה ברור לגמרי: הוא עוזב. הוא הניח את הספרים על השולחן, ליד צלחת הפח – השפינוזה השחור למטה, הקרישנאמורטי הירקרק למעלה, על־גבי הערימה.

“ובכן?” אמרה, בכל־זאת.

הוא בלע, השפיל את ראשו ונטפל לחגורת־מכנסיו. בגדיו התלויים עליו, המדיפים חמיצות של אי־שימוש מרובה, המחישו את הדלדול הנורא שחל בכל הוייתו. זה כמה ימים לא התגלח, וספיח זקנו היה עתה כהמשך אחד עם הצמיחה הזהבהבה שעל־גבי גולגלתו. “ארוחת־בוקר מכינה לך, רואה?” ניסתה שלי שוב.

הוא הרים את ראשו, בלע, ואמר מלה אחת:

“נכשלנו!”

אותה הבעה תמימה, חסרת־אונים, שכבשה כל־כך את לבה כאשר הגיע אליה, הופיעה שוב על פניו, אבל הפעם היתה זו חוצפה. אמנם, מיד אסור היה לחשוב כך. שלי משלה בעצמה.

“נכון. נכשלנו. ודאי נכשלנו. לעולם ניכשל. אתה רוצה להצליח?”

הוא לא ציפה לכך. הוא לא ציפה שהיא תשב ותזמין אותו לשבת, בתנועת־יד, לשיחה. הוא ישב על קצה הכסא, ותרמילו נדחק מאחוריו אל המסעד. תוך כך מילמל:

“חשבנו אחרת…”

“חשבנו! אתה מדבר על העבר. בוא נחשוב עכשיו. ברגע זה…”

“אבל מה שקורה כאן כל יום…”

“אתה מדבר על העבר. התרכז בהווה, ברגע זה. היה אתי עכשיו. פתח את הספר…” היא נגעה בחוברת הירקרקת, אך הוא נרתע.

“ממנה אינך דורשת זאת. לה אַת מרשה…”

“אתה מקנא.”

“אני סובל.”

היא הגיעה אל ידו, והוא לא חש בכך תחילה. אך פתאום כאילו גילה את הדבר, והוא הפך את ידו ואחז באצבעותיה בחזקה.

“אתה מכאיב לי בכוונה.”

“הגידי לי ללכת, הגידי לי ללכת!” הכאיב עוד, ואחר־כך הרפה.

“אני שומעת הגידי לי להישאר.”

“אני מפריע לכם פה.”

“חנן יקירי,” אספה את שולי מטפחתה, מציינת מעבר דק, “אתה כבר הלכת. אנחנו לא חיים ככה. לא מגידים זה לזה לעשות או לא לעשות. לא מפריעים. מה זה מפריעים? מי מפריע, איך?”

הוא בלע, קימט מצחו כמתוך אי־נוחות ואז פלט, לבסוף, אל הרצפה:

“אני מוכרח לנסוע.”

“בוא!” היא קמה בתנועה מהירה והלכה אל חדרה. כשהגיע שמה בן־אבויה, תרמילו על גבו, כבר עמדה אצל המגירה הפתוחה בשולחנה. בתוכה היתה קופסה פתוחה, ובה שטרות־כסף. בן־אבויה נעצר באמצע החדר.

“אני אשוב,” אמר, כמתעורר פתאום.

“אתה מדבר עתיד? אמור אני מתחיל לשוב. אמור אני יוצא לשוב…”

היא הושיטה יד מזמינה, אל המגירה. אבל הוא נמשך אל היד.

“הכאבתי לך.”

הוא נטל את כפה בשתי ידיו וקירב אליה את ראשו.

“אתה מדבר עבר, והרי אתה אתי עכשיו. אתה אתך. עכשיו…”

בשערו הגזוז, בערפו, היתה הצעירות שלו חשופה לרחמים. היא חיבקה את ראשו בידה הפנויה, וראשו בא אל צוארה, אל חזה.

“מה לך, לאה, מה לך? – עם כל הכוחות, באמת לאה, ללכת ולהיסגר עכשיו באיזו אוטופיה פרטית, עכשיו כשדרוש לנו כל אדם, כאשר כל קורטוב של כשרון ויכולת נתבע לעשיה דחופה וממשית…”

אהרוני היה מולה, אהרוני באי־מנוחה מתמדת, מדבר, בוחש בכוס התה, עונה על הטלפון, כורע אחורה בכסאו, מתרומם. על הקיר, במסגרת שחורה טריה, היה ארלוזורוב. בביקורה הקודם, לפני שנה, היה רק ברוכוב. אהרוני לא השתנה. בבואה לכאן היה המסדרון ריק, אבל דלתו היתה פתוחה, והוא נרעש אליה, מתנדנד על רגליו הקצרות, שתי ידיו מושטות לקראתה: לאה, איפה נעלמת, איך נעלמת לנו, לאה?

את ענינה לא תפס, עד עצם הרגע הזה ולאחר כל הסבריה החוזרים והסבלניים. מלמטה רעדה כל העת איזו טחינה מתמדת, מכונות־הדפוס שעבדו בקומה הראשונה, וכאן לא חדל אהרוני לשדל אותה שתפסיק להשתטות. דומה היה שהמכונות למטה מאשרות את דבריו, מאשרות, מאשרות…

לעומת זאת, תאמין־נא לו, שמה כבר הוזכר לא פעם ולא פעמים. קופת־חולים יכולה להציע לה שדה נרחב. פותחים, עומדים לפתוח, בתי־הבראה נוספים בעיר ובכפר. לאחר הצלחתה של “ארזה” – ומי יכחיש חלקה של החברה ברמן בימים הקריטיים הראשונים – החליטו להרחיב בצפת, בטבריה, ליד המרחצאות החמים, חייב לקום מוסד־אחלמה לפועלים. “כשבורגני מקבל רבמטיזם הוא מפסיד נשף, כשפועל מקבל רבמטיזם הוא מפסיד יום־עבודה!”

“אני מוכנה!”

“הו!” – טפח על לוח שולחנו ונזקף בכסאו.

“רגע,” הצמידה כפות־ידיה, כמתחננת, “לא זה שאתה מציע. זה שאני מציעה. חבר אהרוני, רגע. אדבר עם שלי שטיינר. היא תסכים. נמסור את המפעל לכם. נקים אותו ביחד…” תוך כדי דיבור התבררה התמונה. הרעיון של בית־הבראה צמחוני ילהיב אלפי אנשים בארץ ובחוץ־לארץ, משום שהוא מיוחד, משום שריח של אידיאל, כן, של חזון יש כאן… ובכן, שותפות!

“שמעי־נא, חברה ברמן, שמעי,” התחיל האיש החביב מאבד את סבלנותו, “שותפות זה בכלל נארישקייט. לרעיון טוב ההסתדרות אינה צריכה שותפים, ואם אין הוא טוב כל־כך – אז למה אנויכי?”

הוא, היתה לו בשבילה הצעה הרבה יותר, איך אומרים עכשיו, ענינית. אם היא מתעקשת על רעיון או איך היא אומרת חזון – אז בבקשה. בעלי־חזון לא יתהלכו אצלנו מחוסרי־עבודה. בבקשה – בזמן האחרון התחילו מדברים בכמה קיבוצים על פתיחת בתי־הבראה. חוסר־עבודה, בעיקר בין החברות, הכנים קצת שכל בראשים. מצד שני, עד מתי יתגוררו בצריפים ובאוהלים? ובכן, מתחילים לבנות. אבל כיצד, איך אומרים עכשיו, יממנו את הבנייה? כאן בא הרעיון. בשנים הראשונות, זאת אומרת תיכף ומיד, יעשו שימוש במבנים החדשים ויפתחו לעונת־הקיץ בתי־הבראה. מימון לבתים, עבודה לחברות, חלב יש ביצה יש ירקות יש – למה לא? אלא מה – החברה ברמן ודאי יודעת, ממה מפחדים בעלי רעיונות יותר מכל? – מרעיון חדש. ועל זה יש להוסיף כל מיני חששות – חוסר נסיון, מבוכה, ובעיקר כמובן הרתיעה מעבודה של שירות, מלצרות רחמנא ליצלן, לא לכבוד לפועל אמיתי, לא פרודוקטיבי, והאם לזה חונכנו וכולי כידוע. בקיצור: דרוש אדם, דרושה חברה רצינית, בעלת נסיון, חכמה, בעלת לב. ועין טובה, לאה – שעין טובה כפי שלמדת כנגד כולם, עין טובה, שמה הוא אומר? – כן, שתראה ותשמע קודם־כל, ותבדוק ותבחן, ותתן עצה ותתוה דרך, ותדע לשכנע ולהסביר בכל מה שדרוש לשכנע ולהסביר, ומי כחברה ברמן…

הוא דיבר, ומכונות־הדפוס טחנו למטה, ולאה הקשיבה אל התסיסה שבקעה בתוכה, מרגע ששמעה דיבורו על הקיבוצים. הפעם היתה זהירה יותר, לא מיהרה להגיב, אף כי היתה איזו שמחה מנקרת בה מבפנים: זהו זה, זהו זה, זהו זה…

כן, הם הסכימו שהפגישה היתה פוריה. “חשבי היטב,” אמר אהרוני, כשהוא קם ומלווה אותה אל הדלת, “ואני לרשותך כל יום, כל שעה. אל תדחי!”

לאה הבטיחה להרהר בדבר בכל הרצינות, אף התרגשה קצת למעלה מן המידה בשעה שחיבק את כתפה עם פרידה. בקושי בלמה עצמה שלא לנשקו על לחיו. הוא לא חדל לדבר גם כשהיו כבר עומדים במסדרון: מרחב הפעולה, המשטאב, התקציבים, הסתדרות גדולה, מניפים תנופה, שינוי פני הדברים.

“ההבדל הוא,” אמרה לאה לבסוף, “ההבדל הוא שאתם עושים, מתאמצים לעשות, לשינוי פני הדברים. אני וידידתי המשוררת מנסות, מתאמצות לעשות, בפעם המי־יודע־כמה, לשינוי בני־האדם!”

“הוּוּ!” קרא אהרוני ונשא שתי ידיו, כנכנע.

בחוץ, ברחוב, תקפה אותה שוב ההתרגשות. זה היה רעיון מפעים, והדבר הדרוש על־כן היה קור־רוח. צריכה היתה לתת לו לרעיון שישקע תחילה. אחר־כך לחסנו מעט־מעט, מתוך שתתקוף אותו מכל צד. היא ושלי מקימות את מפעלן בשותפות עם קיבוץ – אלוהים, זו היתה רוח־הקרב הישנה!

בעיר היתה אוירה של ערב־חג – חנוכיות בחלונות־הראוָה ושרשרות־דגלונים בקיוסקים, מעל לערימות מבהיקות של סופגניות. לאה הלכה ברגל אל התחנה של “דרום־יהודה”, שמחה על התור הצפוף וההומה שהקיף את האוטובוס בקולות, חבילות, ילדים מונפים אל חלונות. מן הצד אפשר היה לעזור הרבה – להרגיע זקנה מבוהלת על צרורה, לשכנע את הרגזן שעל הגג ליטול שמה עוד ארגז אחד, אפילו לזרוק אליו את החבל שהשתלשל ונפל למטה.

לבסוף לא נותר לה מקום־ישיבה. כל הדרך, בעמידה, היתה מבמבמת שיר חסידי מן הבית.

ו

את שפעת אורו של הבית ראתה לאה מרחוק, ומקרוב נדהמה משפע הקולות. על המרפסת בכתה רותי, ושלי עומדת עליה, בידה האחת חובקת את הילדה ובאחרת תופסת את סודר־הצמר שלה לבל יישמט מעל כתפה.

“מה קרה?” נבהלה אליהן לאה.

“ולך מה קרה?” אמרה שלי, “הילדה לגמרי מחוץ לגדרה,” הוסיפה באנגלית.

מחדר־האורחים עלו קולות של שמחה, אף נסיון לשיר, ואיזה קול גבר מתחזק, נאבק עם ההמולה. הדלת נפתחה, ובפתח עמד הגבר, מצלמה גדולה חבוקה לו אל חזהו והבעה קשה של מורת־רוח על פניו: “גברת שיינר, מצלמים או לא? – חג, אין לי זמן.”

“לכי, לכי,” דחתה לאה את שלי מעל רותי, “אני אקח אותה לחדר!”

“אבל אנחנו רוצים שהיא תצטלם עם כולנו,” אמרה שלי, מכוונת אל הילדה בנעימת־הדיבור המשתדלת.

“לא רוצה עם כולם, לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה,” רקעה הילדה ברגלה, בשתי רגליה, בפראות.

“הפסיקי את זה” סטרה לה שלי סטירה מהירה על ידה, כמעט בהצלפה.

רותי קפאה. כמתגוננת, משכה את היד המוכה אל פיה. ואז התכופפה פתאום, תפסה כף־ידה של שלי, התחילה נושקת אותה: “תסלחי לי… סליחה… סליחה, אמא… תסלחי לי…”

“מה עשיתי לה,” עמדה שלי מנושקת, נבוכה. “מה עשיתי לה… היא רועדת, לאה!”

רותי צייתה ללאה, תחילה למטבח, לכוס־חלב גדולה, אחר־כך לחדר־הרחצה – כאן כבר הגיעה רחל, שלוחה מאת שלי בבהילות – ולבסוף לחדרה שלה. רחל התחילה מתעסקת להכין את מיטתה, אך כשעמדה לאה ללכת נצמדה אליה רותי: “תגידי לאמא שלא תכעס עלי… תגידי לה שאני לא רוצה שהיא תכעס עלי… תגידי לה דודה לאה, תבטיחי לי שתגידי לה…”

בחדר־האורחים עמד גדוד של נערות שחרחרות למול הצלם ולמול סוללת מנורות לוהטות שהציב מימינו ומשמאלו. הבנות היו סדורות במעין קשת קלה, שבאמצעה ניצב שולחן־התה הנמוך, מכוסה מפה – ועליו חנוכיה מזהירה בנרותיה. בצדו האחד ישבה שלי, בצדו האחר המתין כסא. לאה הקיפה מסביב ובאה למול החזיון. בשורה הראשונה עמדו בנות גן־הילדים, בשורה השניה בנות המועדון, והיתה שם עוד גננת, ואם אחת או שתים. עמדו וחיכו, ולא היה שום מקום לספק, והלכה לאה וישבה בכסא הממתין.

הצלם התחיל מרקד סביב כן־המצלמה, הזיז נערה קיצונית מימין ומשך אחרת משמאל וביקש חיוך ושקט ואמר שלוש ארבע, ותודה רבה.

התעוררה המולה, והנערות עטו אל השולחנות המסולקים לצדדים. הצלם ניגש אל שלי, והיא האזינה לו בעינים עצומות, בלא לזוז בכסאה. בקושי הנידה ראשה בתשובה על שאלתו, ולאה חשה לסלקו. מוטב ייכנס מחר בבוקר, אם יש לו עוד שאלות אל גברת שטיינר, שטיינר לא שיינר, שטיינר! היא ביקשה שקט לרגע ואמרה תודה בשם שלי, ועכשיו לילה טוב, שלי עייפה מאוד. כהרף־עין נחטפו אחרוני השיירים מעל השולחנות, וכמים במורד שטפו הבנות החוצה. הגננת והאמהות התעכבו לרגע אצל שלי, אך היא לא פקחה את עיניה. על ברכתן השיבה במנוד־ראש. הגננת החליפה מבטים עם לאה.

היתה דממה של תבוסה בחדר. שעה ארוכה ישבה שלי ללא תנועה, כשלאה מחזירה כסאות למקומם ואוספת שיירים ועורמת צלחות לניקוי. כשנטלה ללכת אל המטבח עיכבה אותה שלי: “אין לך מה לומר לי?”

“יש. הרבה. אבל נעשה קודם־כל קצת סדר.”

“עזבי פעם אחת את הסדר המטורף שלך!” לא עייפות, לא חולשה היו בה עכשיו, אלא איזה מרי מפונק של חולה הדורש את כל תשומת־הלב. לאה הניחה את הצלחות על שולחן־התה שאצל שלי, וישבה למולה.

“לא,” חיפתה שלי על עיניה, “יותר מדי אור מסביב.”

לאה קמה, איפוא, וכיבתה את האורות במרפסת, במטבח, הפחיתה את האור בחדר־האורחים.

“ככה יותר טוב. מה יש לך לומר לי?”

“לא מה שציפית, אמנם…”

“אני מצפה רק לאמת.”

“הייתי אצל אהרוני בועד הפועל…”

“לא על זה –”

“בענין המפעל שלנו. נצטרך, אני חושבת…”

“על רותי, לאה, על רותי אינך רוצה לומר לי שום דבר?”

רחל נכנסה, נטלה את ערימת הצלחות שביניהן, אמרה: “היא כבר יושנת,” ושבה אל המטבח. ריחה נשאר אחריה, של יום־עבודה שלא נסתיים.

“הפעם הראשונה בחייה – בלי להגיד לילה טוב!” לחשה שלי.

“מדוע לא רצתה להצטלם?” שאלה לאה.

שלי שהתה בתשובתה, כמבקשת שורה נכונה באיזה דף. “היא רצתה להצטלם,” אמרה לבסוף, “היא התלבשה במיוחד.”

“ובכן?”

כאילו נמצאה לה התחלת הדברים, פסקה שלי:

“אולי את אשמה בזה…”

“אני?”

“שלא היית כאן. הבנות באו. אחרי הדלקת הנר הייתי עסוקה במטבח, עם רחל, להכין את הכיבוד. והטיפש הזה לא הכיר את רותי, כמובן, והעמיד אותה בשורה אחת עם כל הבנות. היא לא רצתה לעמוד שם. הוא לא הבין. צעק עליה… היא רצתה לשבת אתי.”

“בכסא הזה…” אמרה לאה.

“היא הביאה אותו.”

“אז למה לא נתת לה לשבת עליו?” העתירה לאה, כאילו עוד אפשר להציל.

“עד שהגעתי היא כבר היתה בהיסטריה גמורה. הבנות העליבו אותה, או ככה היה נדמה לה. היא דרשה להצטלם אתי בלבד, שלא יחשבו שהיא אחת מהן. הייתי מוכרחה לומר לה שאין זה נכון, שאין הבדל. היא התעקשה. אני התעקשתי. היא ברחה החוצה, ושם מצאת אותנו, ושם ראית אותי בחרפתי.”

“נו, באמת!” קראה לאה. “רבת קצת עם הבת שלך – לא יזיק לה לבריאות. היא ביקשה סליחה…”

“אבל איך!” לחשה שלי, נצמדת אל מבטה של לאה, כמתחננת. “זה היה מבחיל!” עברה לאנגלית, שוקעת בתוך עצמה. “הכשלון, לאה, תני לי להסביר את עצמי. לא המכה, לא־איבוד השליטה העצמית. אינני יודעת מה קרה לי, אבל משהו קרה, משהו אפל פרץ מתוכי, אל תעקמי את שפתיך, לאה – משהו קדום, חַיָתי, אבל לאה איך אינך מרגישה דבר כה חותך וברור שאפילו הקטנה חשה בו! הרי ראית מה קרה לה! שלוש־עשרה שנים, לאה, כל חכמת החינוך, כל… זה מה שנורא כל־כך, זה מה שנורא – כל האהבה, כל הפינוק – מה לא נתתי לה? – והנה, פעם אחת טעיתי, פעם אחת פרץ מתוכי השוט – והכל נשר מעליה, ופתאום נגלתה השפחה הקטנה… הנשיקות, לאה. אילו שרפו את ידי בברזל מלובן לא היה כואב יותר.”

היה כאן, חשה לאה, עם כל הכאב האמיתי, משהו מרחף, לא נוגע. מפולסף.

“מה רצית?” אמרה לה, “שהיא תכה אותך בחזרה? אצלך, שלי – או חלום או יאוש… יש גם משהו באמצע…”

“אם אהבה לילדה…” אמרה שלי. “אם אי־אפשר באהבה לילדה. להגיע… להגשים את המוחלט, להתגבר על החשכה…”

“שלי,” שיסעה אותה לאה, “החיים אינם חוג לפילוסופיה.”

“זוהי הערה סרת־טעם.”

“אולי, אבל אני אומרת לך מה שאני מרגישה. משהו לא בסדר כשמנסים לתת יותר מדי. אהבה טבעית אין יותר מדי. אין… אין מלאכים. אם אמיתית, שלי…”

“חשבתי שאהיה אם אמיתית.”

“מי אומר שאינך יכולה? אבל אם אמיתית, שלי, מותר לה גם לשנוא. הילד לא בא מהשמים. הוא גם עונש. הוא גם צרה צרורה. לפעמים מקללים את היום!”

“אני משתדלת בכל כוחי… בכל כוחי השתדלתי…”

“אולי יותר מדי! מידה, שלי! – את בעצמך סיפרת פעם – מידה טובה! – – גילית לה שהיא בת מאומצת?”

השאלה באה על שלי במפתיע. שוב, כזוכרת, שהתה לענות.

“לא… בעצם, לא – לא במלים מפורשות.”

“טעות. לא תוכלי להעלים את זה. היא יודעת, או מנחשת, או מישהו אומר לה – ואז נוֹצר אי־אמון, אי־בטחון.”

“היא איננה מוכנה לכך, עדיין.”

“הילדות שיזרקו לה את זה מאחורי הגב, בבית־הספר – לא ישאלו אם היא מוכנה או לא מוכנה.”

“איך ידעו הילדות בבית־הספר?”

“שלי, שלי – את חושבת, כי לרגע אחד יאמין מישהו שהתימניה הקטנה הזאת היא בתה של אמריקאית עשירה?”

“אני שחורה וקטנה ומכוערת – ואינני עשירה.”

לאה צחקה והוסיפה וצחקה, להוציא אולי חוט של שיחה אחרת. אבל שלי ישבה בפה קפוץ. היא הביטה לרחוק ודיברה חרש. “יש לי ספקות נוראים. הרעיון לתת חיים יותר טובים! רעיון אנושי יפה – או גסות־רוח של גברת משועממת? האם לא עקרתי, לאמיתו של דבר, צמח של שדה ותקעתי אותו בעציץ, שיגדל בחדרי, למעני, לקישוט חיי? האם אין זה בסך־הכל איגואיזם צר־לב לקחת ילדה ולעצב אותה בכוח לפי מושגים… מושגים! איזה שהם, רק לא שלה…”

“שיהיה דבר אחד ברור קודם־כל,” אמרה לאה, “חיים טובים יש לה, בזה אין שום ספק, והיא יודעת שאלה הם חיים טובים. יותר מזה: היא רוצה להיות כמוך, שלי – היא מעריצה אותך ומאוד־מאוד קשורה אליך..”

היתה הבעה של אי־רצון בפניה של שלי, כמו דוחה מעליה מחמאה מיותרת.

“אבל,” המשיכה לאה, מביאה אל העיקר, “להתחיל עכשיו לשאול מה היא הילדה באמת ומה היא היתה יכולה לרצות באמת – זה לפחות קצת מאוחר. חשבי על זה: בינתים אין לה בעולם שום מקום – חוץ מהפינה הקטנה בעציץ שלך… אַת אולי יכולה להתחרט. היא, שלי, אינה יכולה.”

כמו יורדת רמה אחת, נתנה שלי מבטה בלאה: “האם אנחנו מדברות על אותו דבר? האם הספקות שלי הם בנוגע לאחריות כלפיה? איך יכולת להבין שאני כאילו מתחרטת?”

“אני אשה פשוטה, שלי.”

“דיברתי על יסורי הנפש… אני שואלת את עצמי, לעתים קרובות. יש לי התעסקות כזאת, מה אפשר לעשות, עם הספק. כל צעד שאני עושה נרשם בתוך מוחי עם סימן־שאלה בצד. כזאת אני…”

“בשביל אחת כמוני, ההתעסקות הזאת, גם היא צורה של איגואיזם.”

כאילו גמרו בזה, נזקפה שלי בכסאה. ידיה ביקשו את שולי סודרה, ובתנועות למודות החזירו אותו וכרכו אותו יפה סביב כתפיה, והצמידו קצותיו לפנים, על החזה. אז נשענה שוב אחורה, קצות הסודר אחוזות בידה, כאילו ציפיה חדשה.

“לא קר לך?” התחילה.

“לא, אבל הייתי שותה כוס תה.”

“אני כל־כך רצוצה, שלא אוכל לקום מהכסא. אם אינך עייפה יותר מדי, לאה, שבי אתי קצת. שבי… את אמרת איגואיזם…”

“את אמרת,” תיקנה לאה ללא גינונים, “שיש לך מחשבה או פחד שבמעשה טוב שעשית היה איגואיזם. אני אומרת, שלפעמים אדם מצחצח את הצפרנים כל היום ומסתרק כל חצי שעה ושואל את עצמו כל רבע שעה אם הוא יפה או לא, אם הוא נקי או לא, אם הוא בסדר או לא – גם הוא איגואיסט.”

“את, לאה, אינך שואלת את עצמך אף פעם?”

“אני כבר יודעת,” חייכה לאה.

“אין אנשים מיואשים. לא. אינני מאמינה. אין יאוש. אינני מאמינה בזה,” קראה שלי.

“לא אמרתי שאני מיואשת. אמרתי שאני יודעת, בדיוק, איפה הכוח שלי מתחיל – ואיפה הוא נגמר.”

“ואין בלבך תקוה,” שלחה בה שלי מבט בוחן, אפילו מודאג משהו, “שבכל־זאת, אולי אין הוא נגמר… שיש בך יותר… שלא את הכל כבר גילית?”

“אַת יודעת מה זה מזכיר לי?” נאנחה לאה. “לפני יותר מעשרים שנה. כן. בוינה… בקומונה של סוציאליסטים רעבים… כשהיה חבר מבריח את הגבול ומגיע בלילה, ולא היה איפה להשכיב אותו… אז למען השויון היינו מעירים את כולם ויושבים עד הבוקר – וחופרים, וחופרים לגלות מה יש בנו…”

“גם אנחנו קומונה קטנה, לאה,” התעקשו עיניה של שלי ללכוד אותה, “וצריכים לחפור, גם אנחנו… הנה, את מגלה משהו על וינה שלך… שלא ידעתי…־מה אני יודעת עליך?.. שתקנית אַת, וכשאת מספרת, זה יפה, אבל כל־כך – איך אוֹמַר – כללי… תמיד על המשמר שלא תימלט גניחה פרטית. הנה היית בעמק, בעין־חרוד – אצל האריסטוקרטים. ופתאום עזבת אותם, ככה, כל־כך קל? רק למעני? לא חזרת אפילו לקחת את החפצים שלך…”

“אין לי חפצים. הכל במזודה…”

“שאלתי עשר שאלות – וענית לי על אחת, הפחות חשובה.”

“על האחרות אין לי כנראה תשובה.”

“האם את שואלת את עצמך, לכל הפחות?”

“משתדלת לא.”

הרעיון הבא היה, בכל־זאת, לשתות כוס תה חם וחריף. הן עברו למטבח, לאחר ששלי התגנבה לראות את רותי ורחל בשנתן, ולאחד שלאה בדקה את החלונות והתריסים. מעבר להם רעד עולם קר ואפל.

“איזה שקט. כאילו פינת־האור האחרונה בעולם,” אמרה שלי, חובקת בשתי ידיה את ספל־התה הגדול שלה.

“רציתי לספר לך על הביקור בתל־אביב. משהו בכל־זאת…” פתחה לאה, אך שלי היתה נתונה כולה להקשבה פנימית. מתוך הבטה מרוכזת בספל שלפניה דיברה חרש: “מישהו בודאי משתומם על הזוג הזה של נשים מזדקנות… בודאי מתלחשים עלינו בכל מיני מקומות.. אולי מבינים למה אין לי משפחה. אבל למה לך אין משפחה, לאה, איש לא יבין… גם אני לא, אמת לומר, אחרי כל השנים… מכל השאלות ענית על אחת, הפחות חשובה…”

לאה, אצבעותיה סביב כוס־הזכוכית הצורבת, שיערה ברגע זה בדמיונה את מבע השמחה המבוהל על פניה של אחותה היפה – מפורכסת, בשמלה נהדרת־פותחת לה את הדלת, כשהיא באה לה פתאום לנשף שלה, הערב, ברגע זה, והחוגגים מאחור מוכים, להרף־עין, בצינה.

“אם אַת שותקת אני אדבר,” המשיכה שלי, “כי לפעמים אני חוששת… הגידי לי: האם אני – עוד אחת ממאות המקרים האלה, שלמענם… אני מחפשת מלה שלא תרגיז אותך — שויתרת על עצמך כדי לעזור להם?”

“אַת יודעת מה את מזכירה לי, שלי?” חייכה לאה, להקדים פיוס לפגיעה. “גימנזיסטית מאוהבת, שאינה נותנת מנוֹחַ לבחור שלה ושואלת עשר פעמים בשעה אם הוא אוהב אותה… וכשהוא אומר לה כן, כשהוא נשבע לה – היא דורשת שיגיד לה מדוע.”

“כאילו את יודעת!” הגיבה שלי בקול צרוד־פתאום, משונה. “קראת בספרים, אסור להאמין לספרים! אני למשל…” היא שוב שיקעה את מבטה בספלה, “לי, בכל ימי חיי, אף פעם לא אמר מישהו… את שלוש המלים האלה… אפילו בשקר!”

“שלי, אנחנו בנות חמישים!” היה ללאה צורך לקלקל את השיחה.

“כן, כן,” אמרה שלי. לרגע נדמה היה שמחשבותיה נאספות פנימה, עייף השבלול. פתאום הטתה ראשה שמאלה, ובאותה הבטה חקרנית אפיינית לה, מלמטה למעלה, פרצה בחיות חדשה: “אבל על השאלה שלי שוב לא ענית!”

“עניתי,” דחתה אותה לאה ברכות, “לפי היכולת שלי… הכרזות, הצהרות – אינני מסוגלת.”

“לא הצהרות. פשוט לעזור כשרוצים להבין משהו,” נשמעה שלי מתחננת כמעט.

לאה ניסתה. “אני תמיד מקבלת יותר מאשר נותנת. אף פעם לא הרגשתי שאני מוַתרת על משהו. זה בעצם מציל אותי. אם את רוצה לדעת את האמת – זה מציל אותי.”

“כן. זוהי תשובה… זוהי תשובה יפה… וצריכה להספיק… והפסיכולוגיה בבקשה שתישאר בוינה… היא לא דרושה לנו ברחובות,” אמרה שלי, עוד מבטה חוקר במצודד, “בכל־זאת. אמרת: מציל אותי… מציל ממה?.. אַל תכעסי עלי, לאה. אני מביטה עליך. אני שואלת את עצמי: למה האשה הזאת היפה, החזקה, הבריאה, החכמה כל־כך, הטובה כל־ כך… למה… הרי יש בנו… הרי זה יפה וטוב ובריא… למה אין לה בעל… למה אין לה חבר בחיים… ילדים… בית משלה… אושר – לפעמים־אני יודעת, לא תמיד – לפעמים, אושר שלם… לאה, אַל תכעסי עלי. אני הרי אוהבת אותך כל־כך… אחרי ארבע־עשרה שנה עוד אינני יודעת…”

“אני, אחרי חמישים שנה עוד אינני יודעת,” אמרה לאה. תמימות כזאת, כפי שהציגה שלי, היתה מעבר להישג ידה. אבל היא רצתה להיות כנה עמה ככל האפשר לה. “יום אחד, שלי, כשנקלף כרוב ביחד… או נתלה כביסה… זה אולי יפרוץ ממני, בלי להרגיש… אבל ככה, לפי דרישה? – את חושבת שיש, בקופסה, תשובה מקופלת? התשובה היא כל מה שאני, הכל! הנה הלכתי לקיבוץ. ניסיתי. למה זה נכשל?”

“מפני שקראתי לך.”

“מפני שניסיתי לצאת מעצמי, להיות אחרת – להתאים את עצמי. זה מה שנכשל…”

“בעצם, עוד לא סיפרת לי,” אמרה שלי, נעתרת סוף־סוף לשינוי הנושא.

“זה היה די מצחיק, כשאני חושבת על כך. חלוצה זקנה – בין ילדים.”

“אני מתביישת להודות,” אמרה שלי, “שאַת מסירה אבן מלבי. פחדתי כל הזמן שאולי בגללי – סַפּרי, סַפּרי, יש לי כוח לשמוע כל הלילה” – ובכך נשענה לאחור, ורק שתי ידיה שלוחות לפנים, חובקות את הספל הריק על השולחן.

“זה באמת יקח לילה שלם… התחלתי בנען,” סיפרה לאה. פתאום היה לה חשק לספר את זה. דוקא, מן הכשלון, מן הלקח שדרוש לאומץ־הרוח – ואז אפשר אולי לנסות שוב, אחרת, ולהצליח. בלב טוב, בלא כל טרוניה, סיפרה: “הרי זה ממש מדבר־שממה שם, ביקרת אצלם פעם? – חוץ מפרדס של יהודי אמריקא – לא דרך, לא כביש. אבל לחיות בקיבוץ של נוער עובד, חשבתי, מה יכול להיות יותר מתאים לי? הנה רוזנבלום הזקן, סידרו לו חמור והוא רוכב ומאושר כמו מלך המשיח. נתנו לי חדר בצריף, לי לבדי, איזה לוכסוס! – קטן כל־כך שאין מקום למיטה שניה. מיטה אחת והחדר מלא. הרצפה מחמרה. ניסיתי לטאטא ביום הראשון – עשיתי בור. חשבתי, עוד כמה נקיונות כאלה, ואני גרה במערה. שאלתי את החברות, איך מנקים אצלכם את הרצפה, אמרו לי: בבוקר יוצאים, מביאים דלי, שופכים מים, עושים בוץ – חוזרים בערב מהעבודה, הרצפה יבשה וקשה, ואז מטאטאים. לתלות בגדים ומגבת – מסמר בקיר. ומסמר שני – למנורת־נפט. ארון אין, הבגדים במזודה תחת המיטה, שולחן אין, כסא אין. וכאן עשיתי את השגיאה הראשונה שלי. נסעתי העירה וקניתי לי שולחן קטן עגול ושני שרפרפים. לא הייתי בחדרי־החברים לפני זה, ופשוט לא ידעתי. שלי, זה היה השולחן הפרטי הראשון בקיבוץ! את צוחקת או בוכה?”

“אני גם זה וגם זה,” ענתה שלי, “אבל אם בוכה לא עליך, עלי. איפה אני חיה, איפה אני חיה… החלום שלי על חיי קיבוץ… כן, לבקר ולכתוב שירים – אבל כשצריך לטאטא חדר שאין לו רצפה! – – או שולחן!”

היא התמכרה לצחוק טוב, ואחר־כך אחזה בידה של לאה: “המשיכי, המשיכי!”

“השגיאה השניה,” אמרה לאה – וזה היה מספיק כדי ששלי תיתקף שוב בצחוק רם ומאושר, כה רם ומאושר שהדביק גם את לאה, אבל “חכי,” אמרה, “הפעם לא תצחקי. השגיאה השניה היתה שבאיזה חג, יום השנה לעלייתם על הקרקע, קישטתי את הצריף של חדר־האוכל. נסעתי וקניתי בגרושים אחדים קצת נייר צבעוני, וגזרתי והדבקתי שרשראות, והיו חברות שעזרו לי, והכל היה טוב ויפה, עד ששמעתי במקרה, שמישהו שואל את הגזבר מדוע לשטויות הבורגניות האלה יש כסף – והגזבר ענה כמובן שהוא לא נתן שום כסף – ופתאום הבינותי שהתברר לחברים כי לי יש, כנראה, או היה לי, כסף פרטי!”

“אבל שגיאה כזאת קל לתקן – מוסרים את הכסף!”

“כסף היה לי? – קדחת היה לי. אחרי שקניתי את הניירות נשארו לי כמה שילינגים… אבל מה שהוציא אותי משם – אין אצלם סליחה. אין אצלם סליחה, שלי, אצל הצעירים הנחמדים האלה. הרגשתי. על הכתם הזה לא יסלחו לי. אמנם, לא אשמע מלה – מה שידברו ביניהם לא אדע – אם ארצה אוכל להמשיך, לא יגרשו אותי, אבל אני גמורה בשבילם. לעולם. ההיא שיש לה כסף פרטי, לעולם! – –”

“ואז עברת לעין־חרוד…”

“בלי השולחן העגול, בלי השרפרפים!”

שלי חייכה ולאה המשיכה: “חשבתי, בכל־זאת – לא ילדים. גם מכרים אחדים ביניהם, ובאמת קיבלו. הם לא ידעו מה הם מקבלים, קיבלו. סידרו אותי לגור עם זקנה נחמדה, באמת נחמדה, התיחסה אלי כמו אמא… אבל, נו באמת – אילו זה היה זקן, לכל הפחות. טוב, חשבתי – נראה. קיבוץ גדול, נוער, ילדים, משפחות, משק גדול. חדר־אוכל בנוי יפה. והרבה חברים, ואנשים, כמו שאת אומרת – האריסטוקרטים. מה אגיד לך, שלי – במקום המשפחה הקטנה והסגורה של נען – עיר של אנשים זרים. אף אחד לא אומר שלום, אף אחד אינו מחייך, ואם מביטים בך, זה מהשתוממות, כאילו אומרים: מה אַת עושה פה בכלל? אבל לאה, אמרתי לעצמי, אותך לא מפחידים כל־כך מהר… הלכתי לעבוד במטבח. מטבח גדול, מחסנים, סידורים… ומה ראיתי? הרבה הזנחה, הרבה מתבזבז מפני שאין בעלת־בית. נו, חשבתי: יש לי תפקיד כאן. עד שניסיתי. היה שם חבר, אחראי למחסנים, לאספקה, לקניות. סרוליק. בחור טוב ורגזן גדול, בצדק – כל הטענות נופלות תמיד על ראשו. יום אחד נכנסת חברה צעירה למטבח, מבקשת לימון. לימון אחד – לחפוף את השערות. אומר סרוליק: אין. אין לימונים, וחוץ מזה, באמצע הקיץ, לימונים – האם היא יודעת כמה עולה לימון באמצע הקיץ? וכשהיא עמדה שם, עלובה ומסכנה, אמרתי לה: בואי נחפש. נכנסתי למחסן־הירקות. שקים, ארגזים, בצל על הרצפה – והנה אני מוצאת שק והשק מלא לימונים – אבל אוי ואבוי שלי באיזה מצב! לקחתי ושפכתי הכל לארגז, ולקחתי והשלכתי את כל הרקובים, ואת הטובים ניגבתי, ואחד – חצי טוב חצי רקוב – נתתי לבחורה. היית צריכה לראות את האושר שלה – והיית צריכה לשמוע אחר־כך את הסקנדל שעשה הסרוליק הזה!”

“אני כבר רואה, אני כבר רואה לאן זה מוביל…” חייכה שלי במנוד־ראש, “הגיבורה שלי מתקנת את העולם…”

“לא,” המשיכה לאה, “לא נבהלתי, ולהיפך: החלטתי להשתמש במקרה הלא טוב ולהוציא ממנו משהו טוב. הלכתי למזכירות והצעתי להם לארגן את המחסנים ולעזור בעניני הפרודוקטים והקניות. כשהולכים לשוק – דרושה בלבוסטה, אמרתי להם. ואת נסיוני הרב בענין זה הם יודעים. קשה… לא ברור… צריך לנסות… והנימוק העיקרי שלהם בכל מקום: מה החפזון? חכי… תתערי בחברה, תכי שרשים בקיבוץ. אוי!! בקיצור, הוסכם שאצטרף אל סרוליק בנסיעתו הבאה העירה. ואמרו שידברו אתו… שלי, אני עדיין ילדה תמימה. למחרת קמתי מוקדם והתלבשתי בשביל לנסוע העירה, והלכתי לחדר־האוכל, ואמרתי בלבי: חכו־חכו, תראו־תראו, אני אביא לכם גם סחורה יותר טובה וגם סרוליק יותר טוב, והגעתי לחדר־האוכל – אין סרוליק, אין מכונית, אין שום דבר – נסעו בלי לחכות לי. פשוט־ברחו ממני. הטלגרמה שלך באה לי מהשמים…”

הסיפור נגמר ולא נגמר, כמו נשאר תלוי ברפיון. היתה אכזבה בשתיקתה של שלי, ומתוך השתיקה התחילה ממלמלת: “זה לא די… זה לא די… צריך להבקיע… לשבור! בהיפך ממה שעושים כולם, זה הכוח שלנו – זקנות משוגעות, כן. זה מה שדרוש: להפתיע את החיים.”

לאה נטלה את הספלים והיה איזה כובד בקימתה. היא עמדה אצל הכיור ושטפה אותם, כדרכה, במים מועטים, בתנועות אטיוֹת. היה ברור פתאום כי מתוך השחוק ההוא דיברה על אבידה גדולה. שלי קמה אליה, חיבקה אותה מאחור במתניה.

“מה אני מקשקשת, לאה, למה אני מקשקשת כל־כך הרבה? מה אנחנו עושות? מה קורה לנו, לאה?”

לאה סגרה את הברז והניחה את הספלים, בלא לנוע.

“לאה,” לחשה שלי אל גבה, “בן־אבויה עזב אותנו.”

“ובכן,” אמרה לאה, “זהו…” מגע ידה היה רטוב וצונן. שלי נרתעה. אצבעותיה חיפשו את קצות הסודר. לאה עמדה מולה, מנגבת ידיה בסבלנות.

“האם יש כאן התחרות, לאה?” פרץ לה פתאום לשלי, “מי תוַתר יותר? מי תאבד יותר? מי תקריב יותר?”

“את פשוט לוקחת על עצמך הרבה מדי, זה הכל,” אמרה לאה, “בואי נשב, תספרי לי. אם את רוצה…”

שלי ישבה, מעוטפת בסודרה, מכווצת. דיברה אל עצמה.

“כל ההמצאה הזאת להצטלם היום, דוקא היום, עם כל אותות־ההצטיינות שלי בבת־אחת – תערוכת ההישגים של שלי שטיינר, עשרים נערות תימניות בצילום אחד, והרוגז עם רותי… ראו־נא ראו כמה היא לוקחת על עצמה, הגיבורה הקטנה שלנו! הבינו אותה… רחמו עליה…”

“הוא אמר לך לאן הוא הולך?”

“היא לא אשמה!” נמשך לה עוד לשלי. היא הביטה בלאה במבט מפוזר.

לאה שאלה שוב: “מה הוא עושה עם עצמו? נשאר, נוסע?”

“כן, לחוץ־לארץ.”

“נקווה שזה יעזור לו,” הפטירה לאה, כמסיימת.

“כאילו נדברתם!” התכווצה שלי עוד יותר בתוך כסאה, להותיר מקום רק למבטיה. “מה? לא? כך הוא דיבר. הוא חייב להבריא. הוא זקוק לטיפול. עצבים. רוצה להתאים, להתכונן לתנאים החדשים… הנסיעה, הוא מקווה, תעזור לו. מה? לא? לא אַת הכנסת לו לראשו, כי הוא חייב לנסוע, כי הוא חולה? – הרי כך את מדברת כל הזמן! סוף־סוף ניצחת, ניצחת!”

“נתת לו כסף?”

שלי שתקה, אבל ראשה עם כתפיה התחילו לנוע קלות לפנים ואחורה, מקוננת, אם לא אומרת הן ושוב הן ושוב הן. “הייתי צריכה לדעת… הייתי צריכה לשים לב. הזנחתי אותו. שבוע אחרי שבוע ביטלתי את השיעור. אבל הוא שתקן שאיננו שוכח. קצת צעיר בשביל התורות שלי… שלי! זהו, שלי! גם הכשלון שלי… עוד אחד שניסיתי… והרי היו ימים, לפני שבאת, שחשבתי – אולי… הרי אינני יכולה לצפות כי בן־ברק יבוא לחלק אתי את חייו…”

“בן־ברק?”

“בן־ברק קוראים לו,” נזקפה שלי פתאום, והיתה מדקלמת, “בן־ברק – פרוע, גבוה, דומה לשודד. שחורה הבלורית, שחור השפם, וצבע עורו כצבע נחושת. אך עיניו – עיני משורר, ודברו כדברי החכם, ובגדיו הם בגדים של איכר.”

היא קפאה כך להרף־עין, זקופה וממתנת. אחר־כך צנחה שוב אחורה בכסאה, גבה אל המסעד ועיניה עצומות.

“אילו נשארת בעמק, לאה – במקום לבוא ולבזבז כאן את חייך היפים… אילו נשארת בעמק אולי היית פוגשת אותו, ואם היית פוגשת אותו, לאה – היית מתאהבת בו. אבל אנחנו, לאה – נפלנו זו בגורלה של זו, ואת טעם החיים כבר לא נטעם. לא נטעם, לאה, את טעם החיים…”

היא פקחה את עיניה, והן רעדו, מלאות.

לאה קמה, מסרבת כל־עצמה להכיר באפשרותו של הרגע הזה. שברון־הלב המתוק, העלבון המתמוגג, עוררו בה הרגשת־מיאוס.

“אם זה יימשך ככה, שלי – תאבדי גם אותי. את יודעת מה הצרה שלך?”

“מה הצרה שלי?”

“אינני יודעת,” התחרטה לאה.

“הצרה שלי,” אמרה שלי, “שאין לי צרות אמיתיות.”

“הצרה שלך,” ביטלה לאה את חרטתה, “שאין לך צרות אמיתיות.”

“הרי זה מה שאמרתי.”

“הכל מרחוק, אפילו המסירות. ומה המרחק? להבטיח מפני נגיעה… מקרוב הדברים לא כל־כך יפים… וכשצריך לחיות אותם, כשפתאום משהו קורה – אַת מתכווצת ומבקשת רחמים. הנה אמרתי לך, סליחה…”

“הגישה שלך כנראה יותר טובה,” היתה שלי פתאום יבשה, מפוכחת. והאנגלית המלוטשת הצליפה, “האדם המושלם! – כולם שברי־אנוש מסכנים, והמלאך הלבן מקריב את עצמו, חובש את פצעיהם. נפלא, נפלא! איזו מין קרבה היא זאת – איזו מין נגיעה היא זאת – כשאת כל־כך מושלמת וכולנו בעלי־מומים?”

“אין אנשים בלי מום, שלי – אבל יש אנשים שיודעים להסתיר אותו.”

“שיתביישו!”

“מוטב שלא יתביישו!”

“אַת רוצה שאגיד לך שאני מקנאה בך? – אַת רוצה את זה במלים מפורשות?”

“אין מה לקנא – ואַת בודאי לא.”

“כן. מקנאה. מאוד… להסתיר אינני יודעת, לא ממך בכל־אופן… הלכת לקיבוץ. קמת והלכת. בחרת לך את הקיבוץ שרצית – וקיבלו אותך, בלי שאלות.”

“מה זה שייך, שלי? לאן את סוחבת עם השיחה הזאת?”

“זה שייך. זה שייך. רק נסי להבין, לאה. אמרת שהצרה שלי שאני עומדת מרחוק. נזהרת. אַת יודעת ממה אני נזהרת. זה נורא להגיד, אבל אצלי הבושה איננה דבר כל־כך קדוש כמו אצלך. ואני אינני חושבת שהשיחה הזאת היא כל־כך מיותרת, כמו שאת חושבת… כן, אני יודעת, אני מרגישה, לפחות… אַת יודעת מה התסביך שלי? בת־העשירים המכוערת. – לא, תני לי לדבר! – אינני אומרת שזוהי עובדה, אני אומרת שזהו תסביך, בתסביך הכל עקום, מוגדל, מוגזם, כמו בחלום… אז נקרא לזה בשם אחר, אבל כל מה שמסתובב כאן סביבי – בשביל מה הם באים? יש איזו קללה, כמו איזה מכשיר ארור שהוכנס לי לתוך המוח. כל חיוך – המכשיר מתחיל לאותת. זהירות. למה מחייכים? – בשבילי, בשביל מה שאני או בשביל מה שיש לי, בשביל מה שאפשר להוציא ממני? – לאה, את אינך טיפשה עד כדי לחשוב שאני כוללת אותך בזה? הרי לך לא אוכל להחזיר אם הייתי הבת של רוקפלר! כל האחרים – הבאים והולכים – הנתלים לזמן־מה – האם אינני פשוט נסחטת, האם אינני כאן כמו תיירת תמימה בשוק התכשיטים המזויפים?”

“זה… זה חולני, שלי, חולני!” גימגמה לאה.

“חולני!” צעקה לה שלי. “מי אמר שלא? זה בא ממני, לא? הרי זה מה שאני אומרת לך שזה חולני!”

“גם טיפשי,” התגברה לאה, “החשבונות האלה… פתאום כמו אמריקאית מי חייב למי בעד מה…”

“אבל תגידי לי, תגידי,” תבעה שלי, “תגידי מי היה נדבק אלי בלי כל… כל התפאורה האמריקנית הזאת, בלי הכסף, שחושבים שיש לי, שאני עושה רושם, בכוונה, שיש לי – ואולי לגבי הארץ המסכנה הזאת באמת יש לי – מי היה בא אלי בלי זה? הנה באת לקיבוץ בידים ריקות. כעסו עליך שיש לך כסף… בעצמך לא שמעת מה את אומרת ואיך אַת חותכת את בשרי… מרוב קנאה. לאה, לאה – מי יקבל אותי לקיבוץ בידים ריקות?”

“אַת רוצה ללכת לקיבוץ?” נפלה שאלתה של לאה, צופיה בזהירות.

“זה החלום שלי. תמיד. אַת יודעת. ואין לי כל־כך הרבה דרישות כפי שלך יש. להיפך. שלא יגידו שלום. שיהיו קשים. אחרים. אני אבקיע. כמו תולעת בעץ. אמרתי לך קודם, לא הבינות. באתי לארץ־ישראל כדי להטיח את ראשי בקירות של אבנים. ואולי זה דרוש לי, בכל־זאת – קצת מרחק. עם כולם – אבל לבדי. לוַתר על החופש – ולהישאר חפשית. הסגנון הרוסי הוא אחר: הכל או לא־כלום. אבל אצלנו אומרים: כולם ביחד – וכל אחד לחוד. חיה – ותן לחיות… אבל מי יקבל אותי? במה אוכל לפרנס את עצמי בקיבוץ? בכתיבת שירים? פעם חשבתי: לתת להם את כל הכסף שלי – שיקיימו אותי ואת רותי. אבל זה משפיל – לקנות חברות, משפיל… אילו אפשר היה…”

היא קטעה את דיבורה. משהו, כמו התגברות על מום, התחולל בפניה. אחר־כך נפתח מעט פיה, ונסגר. עיניה נפקחו, ביקשו הסכמה, ואז איזו שמחה חששנית: “לאה – בית־המרגוע שלנו, מה דעתך? – הבית שלנו, בקיבוץ, הא? – אַל תמהרי לענות לי, אַל תמהרי…”

היא התרוממה, קרבה אל לאה, אחזה בשתי ידיה:

“תני לזה לעבור את הלילה. זה כל־כך מפתיע, אינני יודעת – אני בעצמי נדהמת. חשבי על זה. נדבר בבוקר.”

“טוב, שלי,” אמרה לאה, “נדבר בבוקר.”

 

1945

א

נמצא לי חבר בקיבוץ, והוא אשר השלים לי את ידיעותי על לאה ועל כל הקשור בה. הנס היה מן הקבוצה היֶקית (כך כינום, כמעט רשמית, בקיבוץ) שהגיעה לבית־יוחי עם הגל האחרון של העליה מגרמניה, בסוף שנות השלושים. הוא היה כחוש וגבוה, בהיר עד כדי שקיפות כמעט. היו לו פנים גדולות, ראש מגולח תמיד, חזה שקוע של סגפן. היה לו שגעון למוזיקה. הוא היה, לאמיתו של דבר, מלא שגעונות. היה צמחוני, חסיד של תורות למיניהן, בעיקר במה שנוגע לצד השימושי שבהן, כגון יוגה. היו מפוזרים בו, בלי ספק, שרידים של גאון. למראית־עין דומה היה לכל חבר־קיבוץ אחר, וניתן היה להגדירו כך במבט אחד בלבד, אפילו בשעה שישב בקונצרט בעיר. אבל למעשה לא היה בו שום דבר טיפוסי, והוא שקד על שמירת התכונה הזאת בקנאות. לפעמים היה נדמה לי שיש לו איזו דת או איזה ניהול חשבון עם כתובת רחוקה. כך בשעות הטובות. בשעות הרעות, כשירד לי לתוך עצמותי, חשבתי שאין הוא אלא גולם מטומטם. הוא היה רוָק בן שלושים וחמש בערך בשעה שהכרתי אותו, בוגר ממני, איפוא, בחמש־עשרה שנה. זה לא הקשה. אני סבור שזה הקל על היחסים בינינו.

במשק תפס מקום חשוב למדי, עבד בפרדס ונודע כמומחה לשתילים והרכבות. אבל באסיפות הקיבוץ היה יושב בצד ושותק תמיד. הוא לא היה מועמד לחדר־משפחה, אף־על־פי שבית־יוחי סבל ממכה של רוָקוֹת מזדקנות. המוזיקה היא שמילאה את חייו, ולא במידה מספקת כנראה, כי הוא היה מוסיף ודוחס לתוכם מוזיקה ככל שהיה עולה בידו.

היה לו שם־משפחה משונה: בן־אבויה. הוא היה אדם משונה. ערב אחד ניגנתי בחדרו את הלה־פוליה של קורלי, והנגינה נמשכה עד שירדה האפלה. הוא לא העלה אור, אלא נבלע והלך, נעלם והלך בפינת חדרו. כשסיימתי, קם ויצא מן החדר ללא מלה. לא הבינותי מה קרה ולא הייתי עשוי לשער במה חטאתי לו שכך ברח. כשנפגשנו שנית לא שאלתיו, והוא לא ניסה להסביר. לאמיתו של דבר שיעשעה אותי המחשבה, שיש לי בקיבוץ זה – מעריץ. הוא היה נוח לי, נאמר. מאוד מועיל. אגב, לפני שתחול איזו טעות: הוא העריץ את נגינתי, את עצם העובדה שניגנתי, ולא שום דבר אחר.

היה לו אוסף־תקליטים פרטי, ממנו היה בוחר אחת לשבוע את תכנית הקונצרט הקלאסי שהושמע (עם הסברים קצרים ויבשים) בחדר־התרבות. הוא היה מנוי, כמובן, על הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית – סדרת הפועלים – והיה נוהג לקחת חצי שבת ביום הקונצרט וחצי שבת למחרתו. בהמשך הזמן למדתי את מנהגיו. ביום של קונצרט היה מאריך את שנת אחר־הצהרים שלו עד ארבע. היה יוצא לתל־אביב באוטובוס של חמש, ובידו תיק, מצלמה ואיזו חבילה בה ארוז משהו, לרוב פירות העונה. הוא היה חוזר רק למחרת, ומקום־לינתו בתל־אביב לא נודע. יש גירסאות שונות בענין זה, וגם בדיחות אחדות. בתיקו, אני יודע, היו תחובות תמיד ליד הפיג’מה וכלי־הרחצה – גם הפרטיטורות של יצירות אותו ערב. צריך לומר משהו על המצלמה: זה היה השגעון השנוא עליו. זו היתה, נאמר, השפחה ההכרחית העריצה והמאוּסה. כשם שהיה חובב גמור במוזיקה, ובעצם בעל הבנה בינונית, באנאלית, ללא כל חוש לעומק (במוזיקה מודרנית) או לרמה (בביצוע) – כך היה בעל־מקצוע בלתי־רגיל בצילום. הוא שנא את הצילום משום שהיה מקצוע, משום שהיה (בחלקו לפחות) בגדר עבודה. כך היה צובר לו שבתות: היה מצלם חברים ומשפחותיהם, והם היו משלמים לו בימי־עבודה, וכך נעשה לבעל אוצר־השבתות הגדול ביותר במשק.

הייתי מנגן בחדרו – בקיץ העיק עלי ריח עץ מחומם, ריח מזרן־הקש – וידעתי, כמעט תמיד, כי הוא התגנב לשבת בחוץ, מאחורי הקיר, מעבר לחלון, אפילו היה זה באמצע יום־עבודה. כשהייתי נכנס אליו בערבים עשיתיו למאושר. היה לו אוסף מושלם של תקליטי הוברמן, וגם פטיפון לא רע, אבל הצרה היתה שמיד אחר שהניח את התקליט על מקומו – היה מתחיל לדבר. סיפרתי על אהבתו, על מקצועו. אני חייב עתה לציין את מחלתו: הערצת הזולת. ייתכן שהיה זה גלגול של רגש־נחיתות. מתוך טוב לבו התפתח הרגש המר ההוא למין ענוה פתוחת־לב. נאמנותו לקיבוץ ולמפלגה היתה בעצם הערצה בלתי־מוגבלת לאישי התנועה ולמנהיגיה. הוא העריץ את לאה, והיה מלא סיפורים וזכרונות על שלי שטיינר. את לאה לא הייתי פוגש אלא במקרה, בעצם הייתי משתמט מפניה. חדשים רבים עברו מבלי שהחלפנו מלה. אבל לסיפוריו של הַנס הייתי נאמן. היתה בי השתאות מיוחדת על איש, החי בתאוה כזאת את חייהם של אחרים. שיערתי שגם אני נאכל אל תוכו להיות לו סיפורים. ואני הרי כה בלתי־מסוגל לכך.

הוא סיפר איך הגיעו השתים אל הקיבוץ, איך יום־חורף אחד מצא מישהו על רצפתה של מסעדת־הפועלים ברחובות מעטפה מתגוללת, ובה כבר סימני בוץ. זה היה לכבוד מזכירות הקיבוץ, ובמכתב שבפנים היתה בקשה לשלוח נציגים לשיחה בענין חשוב מאוד עם הגברת שטיינר בביתה ברחובות. במכתב הקטן הזה היתה ההתחלה.

במרוצת הזמן שמעתי את הסיפור מפי לאה עצמה. שמעתיו פעמים רבות. מה שהפליא אותי, שלא היו הבדלים בין הסיפורים השונים. הדבר היה לאגדה מוצקה, מסורה מפה לפה – אחד הפרקים המקודשים בספר תולדותיו של בית־יוחי. מתוך כך גם העלימו בודאי, פה אחד, כל מה שלא היה ראוי להפצה. הקיבוץ, מכל־מקום, קיבל את המכתב ברצינות ושלח שלושה נציגים אל הגברת העשירה מרחובות, שנים כדי שיביעו את שתי הדעות המנוגדות הקיצוניות ביותר שניתן להעלות על הדעת, יושקה ומַכּס, ושלישי בן־אדם ממוצע, קוּרט. הם חזרו, כבר בפעם הראשונה, עם סיפורי אגדות. הבית תואר כארמון. מצאו בו שתי נשים בגיל־העמידה, חביבות, שפויות בדעתן לגמרי, מבקשות לתרום לקיבוץ הון־עתק של חמשת אלפים לירות, על־מנת שיקום בית־הבראה צמחוני ועל־מנת שיקבלון כחברות עובדות, שוות זכויות וחובות.

מַכּס תיאר אותן בשיחת הקיבוץ, וכמעט קילקל הכל, משום שהחברים התחילו לחשוד כי משהו אינו כשורה, ומי ירצה מלאכי־שמים לחברים? האחת, אמר, נשמה עדינה, משוררת אמריקאית חשובה, בת־עשירים, בת־אצילים מניו־יורק, אשה בעלת תרבות רחבה ועמוקה, בקיאה בפילוסופיה, ספרות, מוזיקה. פשוטה וצנועה בהליכותיה, משהו נזירי צלול (הוסיף, והתרגש והלך), אף כי בין ידידיה האישיים הנרייטה סאלד, דוקטור וייצמן, גדולים בארץ ובעולם. אשה שעשתה את דרכה אלינו מתוך אידיאלים נאצלים וצרופים – לאו דוקא על בסיס הסוציאליזם המדעי שאנו רגילים בו, אלא מתוך צירוף זר ומוזר, ומספיק שנזכיר: פילוסופיה של הודו, צמחונות. אגב, שתיהן צמחוניות, מתוך עקרון. השניה, אשה גדולה וחזקה, אשת־חיל. בריה מבית אבא־אמא, מלב יהדות רוסיה, בת למשפחה חסידית, אך היא עצמה מהפכנית, מהפכנית אמיתית מדור הענקים, עבר תנועתי־סוציאליסטי עשיר, חלוצה מימי העליה השניה, ידידה אישית של כל ראשי תנועת־העבודה היהודית, עם נסיון רב בעבודה ארגונית, בניהול מוסדות־סעד, בהדרכה סוציאלית.

יושקה הסכים לתיאור באופן כללי, אך ביקש להזכיר כי האמריקאית מוגבלת מבחינת עבודה בגלל מצבה הגופני העדין, כמו־כן ציין כי שתיהן כבר עברו את סף החמישים, בעוד שהותיקים ביותר בין החברים רק התחילו לעבור אותו זמן את סף השלושים – ובאחרונה שאל שאלה פשוטה: אם הן ראויות להתקבל כחברות במשק, למה דרושה השקעה כספית? ואם אינן ראויות – האם אפשר לקנות חברוּת בקיבוץ באלפים וחמש מאות לירות? (חמשת אלפים צעקו לו, אבל הוא סבב כבזק לעבר הצועק ושאל אותו אם איננו יודע חשבון, ואם חמשת אלפים כדמי־כניסה של שתי חברות אין פירושו כי המחיר לאחת הוא אַלפּיִם וחמש מאות? ואז שאלו איך הוא לא מתבייש.)

הויכוח היה ממושך ותוך כדי מעלותיו ומורדותיו נערכו עוד ביקורים אחדים אצל הגבירות ברחובות, כל פעם עם כמה שאלות זהירות נוספות שביקשה האסיפה הכללית לשאול. לבסוף התגבשו שתי דעות נחרצות, מצד אחד – שיש לקבלן ללא כל תנאי וללא כל השקעה כספית מצדן. אלה היו יפי־הנפש, שרצו לשמור על יפי נפשם וציפו לעשות זאת בעזרת הרוב שיצביע נגדם. מצד שני היתה דעה שאמרה כי את הכסף יש לקבל, אך לא את החברות, אלא יש להקים ביחד עמן חברה משותפת על בסיס עסקי ולא על בסיס של חברות בקיבוץ. השכל הפשוט (לפי התגלמותו בהצעה מעשית של קורט) ניצח לבסוף. השתים הוזמנו לאסיפת־קיבוץ והקסימו את החברות, כן את החברות ביחוד. לאה סיפרה אותו ערב על ביקורם הראשון של נציגי הקיבוץ מה שהנציגים עצמם שכחו לספר: כיצד השתוממה על הרכבם. נציג אחד – חבר, טוב. שני נציגים – שניהם חברים, נו. שלושה נציגים – ואין בהם אפילו חברה אחת! “הרי את רוב חיינו בקיבוץ נבלה עם החברות, לא עם החברים לצערי!” החברות הכריעו, איפוא, בענין. ויום אחד חזר ה“ווֹלבוֹ” הגדול של המשק, עמוס רהיטים, ספרים, תקליטים ופסנתר. הפסנתר הראשון בבית־יוחי.

התחילו הימים הרעים, מאות הימים הרעים, שנתים תמימות של יאוש ועצבנות עד גבול החרטה שלוש פעמים בשבוע. ביחוד סבלה שלי, שברגעי יאוש ובדידות, היתה בטוחה כי אין הסבר אחר למה שהיא עושה אלא זה, שהיא קוברת, ממיתה וקוברת, מתוך תכנית שלמה וענפה – את כל מה שעשתה והשיגה בארץ עד כה. את ביתה היפה והגן האהוב, הזכור – מכרה, שם קברה עשר משנותיה. את פנימו, את רהיטיו, את רוחו וריחו הפקידה במחסן נעול, את עבודתה זנחה – לא חדר, לא פינה ראויה לעבודה, הכל בסימן יָבוֹא ואין בא – ואת בתה, את רותי שלה, שלחה למוסד חינוכי. היה נימוק מצוין: אין ילדים בני־גילה בקיבוץ, אך מצוין מדי היה הנימוק הנראה לעין, קל לפנות מקומו לחיטוט אחר: נגמרו ימי הבובה, האם לא ביקשה לסלק את העול הזה מעל צוארה? בין יתומים אחרים, בחבורה של ילדים וילדות גדומי אב ואם, מרחפת, תועה, מבקשת אחיזת־קרקע – היתומה הקטנה שלה, ילדת השלג.

בתקופה מסוימת, דוקא סמוך לסיום בנייתו של בית־ההבראה, עזבו שתי החברות את המקום. לאה נסעה לעבוד בטבריה, במוסד החדש של קופת־חולים, ואילו שלי שנפלה למשכב מרוב מבוכה או ממחסור ובדידות, עברה לגור בשכונת־התימנים ברחובות, אצל משפחת ידידים. אבל מי ישכח את ליל יציקת הגג? הקיבוץ התעורר (באחת השעות הטובות שלו, יאמר מַכּס בעוד שנים רבות) והחליט להחזיר את החברות הביתה ולהשלים את הבנין. לאה סיימה עבודתה בטבריה בין־לילה – אהרוני לא הבין, אך הרים ידיו בהכנעה – ולשלי התקינו ביתן מיוחד, אף כי זמני, ליד בית־הבטחון שבראש הגבעה. לאה השיגה הסכמת המזכירות להיות משוחררת מסידור־העבודה בשביל להתעסק בהשלמת הבנין. כשהגיע יום היציקה הצליחה לגייס קבוצת־עובדים נוספת מבין חברי המשק – מוַתרי־על־שבת, חצאי־חולים וכמה עובדי־חוץ בטלים – ולא עוד זאת אלא שהצליחה להלהיב את המטבח ואת ועדת־התרבות, שיכינו נשף לסיום־היציקה. מאז, אגב, ידועה לאה כמי שהכניסה למשק בירה, בפעם הראשונה. עד הערב לא הסתיימה היציקה. כשהתחיל להחשיך גויסו פנסי־שדה, לוּכּסים, הותקנו מנורות־חשמל בחיבור ארעי. החברים חיכו בחדר־האוכל המקושט, הערוך, עד תשע, עד עשר. פעם בפעם היה רץ נכנס ומבשר כי הגמר קרוב, אבל בדממת־הלילה דומה היה שמתחזק והולך טרטורו של המערבל, רחוק אך אמיץ. בחצות הלילה פרצו אל חדר־האוכל העובדים בגופיותיהם האפורות, בנעליהם כבדות־המלט, באתים, בדליים – ומי ישכח את הורת ליל־היציקה?

עבר זמן עד שגיליתי, כי את כל הסיפורים האלה, על ראשית ימיהן של השתים בבית־יוחי, מסַפר לי הַנס מן השמועה, ממה ששמע מפי לאה בעיקר, אך גם ממה שקלט בנאמנות ממקורות אחרים, למשל: מדברי החברים בספר־הזכרון. הוא אהב לספר על היאוש. רק לחשוב! – פותחים מוסד אחרי שנים של עבודה – והוא עומד ריק. איזה ימים – מוסוליני בחבש, משבר, חוסר־עבודה! חברות הקיבוץ היו נוסעות כל יום ששי למושבה, למכור קצת פרחים, בעגלה היו נוסעות. ושלי אתן, מתעקשת, דוקא – כן, באותה מושבה שבה היתה היא הגבירה הגדולה, לעמוד עכשיו בקרן הרחוב ולמכור פרחים, זה אומץ!

הוא עצמו הגיע מאוחר יותר. הוא חזר ארצה כשלוש שנים לאחר שיצא בחפזון, לאחר שנדד בין וינה ופראג, לאחר שעשה חדשים אחדים עם גרעין הכשרה בהולנד. הוא הספיק עוד למצוא את שלי שטיינר בבית־יוחי, לחיות בקרבתה או לא כל־כך בקרבתה. אומרים כי חולים מסוימים, אחרי החלמתם, נעשים פטפטנים. אולי היתה עסוקה מדי עכשיו, במפעל המשגשג שלה, סוף־סוף. היא גם חלתה הרבה, בשנת־חייה האחרונה.

התקליטים שלה, מכל־מקום, נשארו אצלו.

ב

עלי לספר על עיסוק נוסף של הנס, כדי להסביר כיצד התערבה ידידותו בחיי באופן שאין להשיבו. הוא היה מארגן כספים לרכישת תקליטים, בכל דרך אפשרית. בחורף, למשל, היה מגייס משאית של הקיבוץ, מלהיב עשרים־שלושים מן החברים – ומסיע אותם ליער הרצל בבן־שמן לאיסוף פטריות. קצת מהן היה מיטגן בבצלים אותו ערב בחדרי החברים, קצת (או קצת פחות) היה מגיע עם המשלוח ל“תנובה” למחרת בבוקר. בציר עוללות, תרומת עגל מן הרפת, קנס על גיוס־חירום לדילול גזר – כל אלה הצטרפו אל קופת־התקליטים שהיתה נתונה לשליטתו הבלעדית והסודית. עובדה, פעם בפעם היו מופיעים תקליטים חדשים. להַנס היה צרור־מפתחות, והיו שאמרו כי יש חשבון בבנק.

עמדתי וניגנתי בחדרו בשעת־צהרים אפורה של יום גשם מאוחר, ממוזמז עם חמימות של קיץ, טוב לנגינה. כשהופיע צלו של הַנס בחלון לא הפסקתי לנגן, ידעתי כי הוא לא ירשה לי לעשות זאת. ימצא מקום וישב לו עד שיחדל הגשם ויחזור לעבודה. על־כן נדהמתי כששמעתי מיד נקישה על הדלת. כשפתחתי לו – נשאר עומד בחוץ (הנעלים, הבוץ) ועל פניו תערובת של מבוכה, דחיפות, כמעט להיטות. אם אסכים, אם אני יכול, התנצל אבל גם ביקש מאוד, בית־ההבראה זקוק מיד לנהג. חייל התמוטט פתאום, מן האנגלים – וצריך להסיע אותו לבית־החולים הצבאי בבאר־יוסף. יש מכונית, דוקא יש טנדר פנוי, אבל אין ברגע זה נהג, והבטיחו תשלום יפה, לירה, אולי שתים – תרומה לקרן התקליטים. אם אני מתנדב. וסליחה… כלומר, עצם הענין, חייל, ומוכרחים – ובצד בכל־זאת…

חשבתי, אולי אספיק לקפוץ הביתה לרגע. שאלתי אם מוטקה מרשה. כן, הענין סוכם אתו. הַנס, אם לא הבהרתי זאת עדיין, היה האדם המסודר ביותר שפגשתי מעולם. אבל דוקא לאה לא נקשרה לי לדבר, עד שהגעתי למשרד בית־ההבראה. שם ראיתיה זועקת לתוך הטלפון, כשעל־ידה בכורסה יושב אנגלי כחוש, קטן – מתנשם בעינים עצומות. נכנסה אחת העובדות, נושאת על טס כוס קפה, גביע משקה. לאה מסרה לה את השפופרת, נטלה מידה את הטס, העיפה בי מבט: “הטנדר על־יד הרפת – תשאל על זיגי!” – ונרכנה אל החייל להשקותו.

כשחזרתי עם הטנדר כבר עמדו שתי הנשים בחוץ, החייל נתמך ביניהן, מכורבל במעיל־צבא גדול ממידתו. הייתי צריך להתכופף ולהרים את רגלו ולהניחה על המדרך, בשעה שהנשים סייעו לו לטפס ולעלות. כשישב קרוש במקומו אצתי אל מקומי שלי, משכתי אותו – הוא לא הבין את רצוני אך נכנע לידי – ואז נכנסה לאה בצד השני וסגרה את דלתה. בטלטולי היציאה אל הכביש נזרק החייל, פעמים אחדות, אל הזגוגית שלפניו. לאה תמכה בו, לבסוף חיבקה אותו, כשהיא מפנה כל גופה אליו, וכך נסענו בגשם שהתחדש.

“הרבה זמן לא ראינו אותך,” אמרה לאה, בקולה רעד־המנוע, לאחר שהגברנו מהירות על הכביש.

כמעט שנה, חשבתי, אבל לא יכולתי להשתחרר מן המחשבה שהיא מחבקת אותו. ריחו החזק התחיל להשתלט בחלל התא הצר – ריח של סבון־חיטוי צבאי, סיגריות אנגליות, משחות־שׂער. כמעט שנה, וכמעט שנה קלה וטובה: ניגנתי הרבה, שמרתי מעט. הכל עמד להיגמר – הגיוסים, המלחמה. הצצתי בה ובחייל החבוק בה, והתביישתי כאשר לכדה את מבטי.

“דוקא בחור טוב,” אמרה, “היית חושב שיש אנגלים קטנים כאלה?” חשבתי שעכשיו היא יכולה להניח לו, הנסיעה היתה חלקה למדי. אבל הוא בינתים נרדם, כנראה. ולאה אמרה שהיא חושדת כי הוא יהודי. אדי. אדוארד. גרין. תמיד יכול להיות יהודי. והפרצוף!

בכניסה לרחובות, כשנאלצתי למתן את נסיעתי בעקבות עגלה, התעורר פתאום האדי הזה, נזקף בינינו והתחיל למלמל. לא הבינותי אותו, המשכתי לנסוע, והוא תפס פתאום בהגה. חבטתי בידו, ולאה אמרה: “עצור, הוא צריך לרדת.”

עצרתי בצד הכביש, ליד מגרש ריק, ועוד בטרם עמדה המכונית פתחה לאה את דלתה וקפצה החוצה. החייל ממש נפל אחריה. היא תמכה בו והוליכה אותו צעדים אחדים אל תוך המגרש, אך הוא התכופף פתאום. מיהרתי לעזור, רצתי לאחוז בו. שלולית הקיא שלו היתה מלאה דם. הרגשתי את גופו מכביד פתאום, כשק. משכתי אותו משם, ואז התחיל לרעוד.

גררנו אותו בחזרה אל המכונית, ושוב הולכתי את רגליו, בזו אחר זו, לטפס אל התא. דחפתי אותו פנימה, ולאה עלתה אחריו. אל ריחות התא הסגור נוסף ריח קיא חמצמץ.

פתחתי את חלוֹני, על־אף הגשם, ועליתי על הכביש.

חוא רעד ללא הפסק, ולאה החזיקה עכשיו בשתי ידיו. “הוא קר כמו קרח! – זוהי המלחמה שלכם,” אמרה.

הרעד היה נפסק לרגעים, ומתחדש. כשאיחר להתחדש, תקפה אותי דאגה. ביציאה מרחובות ראיתי כי ראשו נשען לאחור, פיו פתוח, עיניו פקוחות –

“אל תפחד, הוא עוד חי,” לכדה לאה שוב את מבטי, ובו ברגע גחנה קדימה, הושיטה אצבעה אל סימטה שיצאה מן הרחוב הראשי ימינה, ואמרה: “אתה רואה? – ברחוב הזה הבית של שלי. גרתי אצלה כאן שנה לפני שהלכנו לבית־יוחי. עכשיו הוא של דוקטור וייצמן.”

אחרי נס־ציונה פניתי אל דרך־העפר שהתעקלה בין בתי הכפר הערבי והוליכה לבאר־יוסף. הנסיעה הואטה, הטנדר התנועע מצד לצד והחולה שלנו נרדם שוב, כשהוא גולש אל כתפי לאה. הדרך היתה בוצית, וטלטולי המכונית גברו. בין בתי הכפר הסתערו עלינו פרחחים, הלמו על דלתות המכונית, נתלו על קרונה מאחור, העווּ פנים מבעד לזגוגיות. רק בדרך בין משוכות־הצבר, מעבר לכפר, החשתי שוב את הנסיעה וניערתי מעלי את הנטפלים אחד־אחד. אך שם ציפו לי מהמורות חדשות שנתמלאו שוב במי־גשם. מתוך המהירות גברו הטלטולים, ולאה היתה דחוקה בפינתה כשהחייל מעיק עליה עם כל טלטול.

“נו,” צעקתי לה, כשמרחוק כבר מלבינים צריפי בית־החולים, “רצית חיילים לבית־ההבראה!”

“אתה חושב שאני מתחרטת?” ענתה לאה. “תבוא לבקר! תראה מה עושה נחת. שלושים גויים, מכל העולם – לומדים שיר. רואים יהודי עובד. רואים בפעם הראשונה בית יהודי. לומדים לכבד אותו. רואים קיבוץ. שומעים על ארץ־ישראל. אוכלים אוכל צמחוני – מבריאים. משלוש מאות כאלה שומעים שלושת אלפים. אני אראה לך… מכתבים. עשרות! – אחד מאֵם שבנה היה אצלנו. זה בלבד!”

הגענו אל בין הפרדסים הקיצוניים של המושבה, ולאה לא הבינה אותי כשצעקתי, מלא גאוה, את שמות בעליהם. “זהו פאלאצ’י – כאן זה קרנדל – תראי איך שהם גזומים – גם כן קרבנות מלחמה – לחסוך השקאה. את הפרי נותנים לפרות, או קוברים באדמה.”

פניתי דרומה, אל סוללת הרכבת גם לי יש בית. ידעתי כאן כל פירצה בכל גדר. האמת היא שרוב הפרצות נתכסו בצמחיה פראית. אין פרי – אין גונבי פרי. חצץ המסילה חרק תחת גלגלי הטנדר. חציתי את הפסים בדרך הארעית שהותקנה לכך – ואז ירדתי אל הכביש הצבאי החדש שהוביל עד פתח המחנה. נסענו לאורך גדר־תיל גבוהה, לאורך צריפי־ניסן קמורי־מבנה, ארוכים, פסחנו על־פני עמדות־שמירה – והמחנה העצום הלך ונפרש לעינינו. עברנו את הצריף הישן של תחנת־הרכבת – ובפנותנו ימינה נגלה לעינינו מלוא שטחה של הגבעה, המתרוממת אט־אט, בין עצי־אקליפטוס – אל קו־רקיע מעוגל, שבמרכזו המצודה הזועמת של האחוזה הגרמנית לשעבר.

כשעצרתי למול מחסום־הכניסה הציץ אלינו חייל שחור מביתן־השמירה שלו, אך לא זז. הגשם ליוה אותנו עד לכאן, והנה הוא עומד ומרחש בשלוָה, והכושי מתירא מפניו ונשאר בחורו. לאה יצאה – עכשיו שמתי לב, כי לא היתה מוכנה לגשם, לא מעיל ולא כיסוי לראשה והחולה שלה רבץ על צדו, מקופל על המושב שנתפנה. ראיתי את לאה תוקעת ראשה אל תוך ביתן־השמירה. מעבר לביתן, מפנים לגדר, ראיתי את האקליפטוס הזקן. הוא היה כאן, ואני הייתי כאן בצלו, בימי־קיץ לוהטים, ואיש ושום דבר מכל אלה לא היה כאן – לא הצריפים, לא החיילים, לא האשה הזקנה הזאת, לא הנוטר הזה ליד הגה הטנדר. בשפון יושב עכשיו מחנה־קצינים בריטי, שמענו, וראיתי כי לאה נואשת מן השומר. מבעד לזגוגית האטומה ראיתי אותה נאבקת לשכנע, ואותה אחוזת־שפון ראיתיה שוב עכשיו, לשמאלי, על ראש הגבעה – הבית גבה־הגג, הצריח המזדקר מעל לגג, שפון של הגרמנים היהירים ושל אריסיהם הערבים המחוצפים. איבדתי את החשק להיכנס הביתה, הכל היה כמו בגידה בדברים האמיתיים, שאינם כבר. אבל לאה כנראה הצליחה סוף־סוף במשהו. השחור הגיח מתוך מחסהו, ועם הרובה בידו דילג ובא לצד לאה, שקרבה בפסיעות נדחפות ופתחה את דלת התא. עכשיו ראיתי את שני הראשים: הזקנה המודאגת והחייל הכושי או הסודאני בעל הארשת הקפואה – מתבוננים אל תוך תאי, אל הגוף המקופל, והזקנה אומרת משהו במהירות, בכוח, והשחור בוהה בעינים ריקניות.

הם השאירו את הדלת פתוחה, ושבו ביחד אל ביתן־השמירה. ראיתי את לאה נאבקת שוב. ידיה הצביעו על הטנדר, על כיוון בית־החולים – פעם נעלמו בחלל שבינה לבין יריבה, פעם הופיעו, טופחות בבת־אחת על ירכיה או חוזרות ומצביעות. לבסוף נשתלחו לצדדים בתנועה של יאוש, והיא מיהרה לשוב אלי: “תעמוד כאן בצד. הם אינם מרשים להיכנס עם מכונית.”

נסעתי אחורה, אל כיכר החול שלצד הגדר, ולאה הולכת עמי בחוץ, מחזיקה בדלת הפתוחה. כשחניתי הניחה ידה על ראש החייל שלה, אחר־כך טילטלה את כתפיו. עזרתי לה מצדי, ולבסוף הצלחנו להגלישו החוצה. התחלנו להובילו, ולאה קראה באנגלית לעזרה, והכושי יצא שוב עם רובהו והרים את המחסום.

כשחלפנו על־פני הביתן ראיתי כי ישב כאן, בפנים, כל הזמן, איש שני. לבן. אנגלי. פס או שנים לשרוול מעילו הארוך, ראיתי, מנעליו המצוחצחים על ארגז, כסאו שעון לאחור, ספל־פח גדול בידו, מבטו תקוע בקיר שלפניו.

הכושי הוריד מאחורינו את המחסום, ואני דחפתי את אדי שלנו בגסות, שילך לעזאזל בכוח עצמו. הוא כמעט רץ כמה פסיעות, ואנו עוד אוחזים בו שלא יפול, ואחר־כך המשכנו בהילוך מהיר, ממילא כמעט נופלים. אני, כמעט צוחק.

מעבר לצריף שלאָרכּו מעדנו ורצנו נפתחה כיכר, ובה אמבולנסים צבאיים, תנועת אנשים, פתחי צריפים אחדים והרבה שלטים.

אני היססתי, אבל לאה פסעה בבטחון וכיונה את הילוכנו אל הצריף שמעבר לכיכר. נכנסנו בפתח שצדדיו היו צבועים באדום, חלק מצלב גדול, שנמשך והתעקל עם קימור הפח עד אל גג הצריף. בפנים היה מעין חדר־קבלה למקרי־חירום. פלקט צבאי ביקש באנגלית שנשמור סוד ואחיות במדים נטלו מאתנו את אדי והשכיבו אותו על אלונקה. שני סניטרים ערבים, שכירים, בחלוקים אפורים, באו ולקחו אותו, ולאה אמרה לי שאני יכול לנסוע, לא כדאי שאחכה לה. היא נשארת לדעת מה קורה אתו, מה אומרים הרופאים. שאלתי אם היא חושבת ברצינות כי אני מסוגל להשאיר אותה כאן ביום גשם, ללא כל תחבורה הביתה, והיא לא התוכחה. כך נשארתי עמה, בפעם הראשונה, לשעה ארוכה. ישבנו על ספסל, מתחת לפלקט האנגלי, והאחיות המתהלכות התעלמו מקיומנו. כך נפתחה השיחה הגדולה הראשונה, ביום־גשם, בבאר־יוסף, למרגלות גבעת־שפון, בצריף צבאי של בית־חולים צבאי, על ספסל.

“האמת היא, שאני לא אוהבת בתי־חולים,” אמרה לאה, “שכבת פעם בבית־חולים?”

אמרתי לה שאני מכיר את הנושא דרך מישהו אחר במשפחה. “אמך?” זכרה לאה, “כן,” המשיכה, “אבל לי עצמי לא יצא אף פעם… בעצם, אף פעם… יש כאלה שאוהבים קצת ככה… מין פינוק – אבל כשאני חושבת – מחלה, אתה יודע – כמו החיים – זה ענין של החלטה… אם אני לא רוצה בית־חולים – לא יהיה בית־חולים… זה כנראה עוד מהבית… אצלנו בעיירה לא היה… ואם מישהו מהעשירים היה נוסע לבית־חולים – זה לא היה סימן טוב – לרוב כבר לא היו חוזרים…”

סיפרתי לה, כי בשבילי זוהי כאן גבעת הדומים. תיארתי לה את התפוחים הקטנטנים, החמצמצים, של השיזף. אם יתנו לי לצאת ולשוטט במחנה – אני יכול למצוא את האקליפטוס, שבו חרות שמי, השלישי מהמסילה, ואחר־כך שנים פנימה…

“זו עיר שלמה,” אמרה, “כמה כאב – תחשוב על זה – תחת הגגות הלבנים האלה! אנשים צעירים. עיר חולים של אנשים צעירים. בדרך־כלל – זהו מה שנורא – אם מישהו חולה הרבה זמן, זה משהו אחר. אבל הנה אדי, איש צעיר, פצעים פנימיים מהדף־אויר, היה בהפצצה… בחוץ אין סימנים… רק משהו נשאר קרוע… וזעזוע נפשי… שבועים היה כל־כך עליז… אכל הכל… מנגן, דרך־אגב, מצוין.”

פתאום כאילו קשרה שני דברים שמחים, הפנתה אלי מבטה: “מנגן על פסנתר, רציני – לא תאמין… ומה אתך? מזמן לא ראינו אותך…”

בלי לחכות לתשובה קמה פתאום, פסעה פסיעות אחדות אל המעבר המוליך להמשכו של הצריף, אל חדרי־החולים, כאילו נתגלה שם משהו חשוב מכל. אבל מיד חזרה לשבת, מתחברת לענינה: “חשבתי, החדר… אצל הַנס בצריף יותר טוב? – צפוף, מפריעים לך ואתה מפריע – והכנור, שמחתי שמישהו ינגן… טוב, הַנס אומר שאתה מרוצה, לא רציתי להתערב, הוא, אותו זה עושה בכלל לאיש מאושר… קרה משהו, מה? פתאום החלטת לא לבוא יותר, הא?”

אמרתי לה, בזהירות, כי לא הרגשתי, לגמרי, משוחרר, כפי שהנגנים אומרים. משהו, כלומר, “החדר הרי הוא כאילו חדר־זכרון,” אמרתי.

“בפירוש לא,” מחתה לאה, “זה פשוט החדר שלה, כמו שהיה עד יומה האחרון. כשהבת מגיעה לביקור – היא ישנה שם. לפעמים, כשחסרות לנו מיטות אני נותנת את החדר שלי ועוברת לשם.”

חשבתי: וזיוה, עם אבני ביחד – לא? מה אַת יודעת על מה שנעשה מתחת לאף שלך, גברת?

“אני צריכה לסַפּר לך על שלי,” אמרה לאה, “אתן לך לקרוא שירים שלה.” היא הביטה בי במין יאוש שקט, כיודעת מראש שכל נסיונותיה לשוא. היא בכל־זאת ניסתה. היא רצתה שאבין, קודם־כל, מה היה המושג אורח בעולמה של שלי. “גם הוספיטל פירושו הכנסת־אורחים,” אבל יותר מזה, לא רק לגוף. אם היא קיימת עוד איפה, איך, שהוא בין הרהיטים, בין הדפים, בתמונות שבחדר, אם רוחה כמו שאומרים וכמו שהיא עצמה האמינה, עוד מרחפת שם – הרי זו הרוח השמחה לקבל אורח. בית לאורחים, לכל אורח, לכל אדם – בית שיש בו ארבע דלתות לארבע רוחות העולם – זה היה האידיאל שלה. מה היא עושה פה, מה יהודיה זקנה עושה פה תחת גג עם צלב אדום גדול? – זה המשך הכנסת־האורחים. כל המושג של בית־הבראה צמחוני – הוא מושג של הכנסת־אורחים, בית לאחוָה… האשה הקטנה ההיא, צריך להבין, רצתה להגיע לזה שהכנור והמעדר יחיו ביחד… וכל חייה, שבורה וחלשה, הלכה אל המעדר. העמק, למשל – יש לה ספר שירים על העמק… אבל לא רק זה, אלא בפועל. הצמחונות, בשבילה, לא היתה כל־כך הרחמים כמו הטבע, הפשטות. אפילו העוני. בעצם, היא חיפשה את העוני. הרכוש הוא מחיצות בין בני־האדם. אנשים שאין להם כלום, גם מחיצות אין להם. על־כן חיפשה את הקיבוץ. נתנה לקיבוץ. כל מה שהיה לה.

היא הפסיקה, היא היתה מוכרחה להפסיק. על פרצופי היתה משוכה בודאי אותה קרירות קשה ואדישה שמילאה אותי לשמע הדברים האלה. היא יודעת שאני רואה דברים אחרים בקיבוץ שלה.

“עכשיו נעלמו להם כולם,” אמרה פתאום, ואמנם נשארנו לבדנו בחדר־הקבלה. לאה קמה והלכה להציץ שוב במסדרון, אלא שהפעם לא נעצרה אלא הוסיפה ללכת, ומיד נעלמה. קמתי וראיתי אותה פוסעת במרץ במורד המסדרון הארוך, מציצה פעם בפעם שמאלה, לעבר הדלתות הפתוחות. מבטי חלף בחלון, ולא יכולתי להתגבר על התאוה שתפסה בי. פתחתי את הדלת החיצונית ועמדתי בפתח. האויר הגשום תקף אותי. הכיכר היתה ריקה עכשיו. הגשם הציף את הכורכר ועשה בו שלוליות. לצד הצריף נקבו הטיפות שרשרות של חורים קטנים בחול האדמדם. הילדוּת ירדה עלי, עם גל של עצבות.

ואז נתבקשתי, באנגלית רמה, לסגור את הדלת. האחות במדים עמדה מאחורי שולחנה, שיפשפה כפות־ידיה במהירות, חייכה – היה לה פנאי פתאום, כנראה, ואני מצאתי חן בעיניה. ידעתי שאני מסמיק.

לאה הצילה את המצב, כשחזרה בצעד מהיר והישירה אל השולחן. היא לא תחכה יותר, והיא גם תימנע מהבעת דעות. כל רצונה שיותן לה אישור בכתב כי החייל אדי גרין התקבל לבית־החולים, ביום ובשעה – חי. במלה האחרונה שיקעה את כל זעמה, אבל האחות – משפשפת כפותיה, מתנועעת מלוא־חזה, מציצה לעברי – אמרה: דוקטור. רק חתימה של דוקטור. והיא שילבה ידיה האדומות מאחורי ראשה, מבליטה את חזה המוצק, אדישה ושמחה.

“אתה יודע איך מצאתי אותו?” באה אלי לאה ועמדה אצלי למול החלון. “באולם עם עוד עשרים או שלושים – על מיטת־שדה – בבגדים שלו, בנעלים – לא נגעו בו – לא ניגשו אליו… אתה שומע: בלי רופא לא מקבלים. ואיפה הרופא? – הלך לשתות בירה…”

חלוננו היה מופנה אל אחורי הביתן, ומעבר לחול הרטוב, לפיסת כביש פנימי ולעוד חול – היה צדו האחורי של ביתן נוסף. שם נפתחה עכשיו דלת ושנים נושאי אלונקה יצאו, האלונקה כבדה ומכוסה בשמיכה והם עצמם מכוסים במעילי־גשם נטולי־שרוול.

“ברגע שנכנסים לבית־חולים נהפכים לגופה,” אמרה לאה אל החלון. “במקרה נושמת, במקרה לא נושמת. אסור… אסור! לא אסלח לעצמי לעולם שהסכמתי שיקחו את שלי לבית־החולים. היא היתה יכולה לחיות עד היום!”

אבל היא לא הספיקה לפרש את דבריה. יללת־צופר מבוהלת, עקשנית, התחילה לקדוח בחלל, כאילו נאבקת להבקיע לה דרך – ובחדר פרצה מהומה. אחיות הגיחו מן המסדרון, הדלת החיצונית נפתחה, האחות הראשית רצה, צעקה אלינו: “החוצה, החוצה!” – וניפנפה בידה שנמהר. לאה נהדפה על־ידי שני הסניטרים שהופיעו עם אלונקתם, והיינו אחרונים לצאת.

מכל צד הגיעו אנשים אל הכיכר הקטנה, רצים, רוכסים מעיליהם או חלוקיהם. שומר צבאי על אופנועו נעצר בבת־אחת והתיז בוץ וחצץ לכל עבר. אחריו הגיע אמבולנס צבאי, כשצופרו גוֹוע. נעצר, חרק אחורה, הסתובב – הוליך את אחוריו אל פתח צריף־החירום.

דלתו נהדפה מבפנים. הרגשתי את ידה של לאה נהדקת על זרועי, מבקשת תמיכה, ושוב ידעתי שאני מסמיק. היא לחשה משהו כשקצה אלונקה הגיח משם. המטורפת! לרגע היה נדמה לי כך, לרגע היה נדמה לי שהיא זעה לתפוס באלונקה, אך הסניטרים הגיעו בזמן. ואז, עם הטלטול, פרצה משם זעקת־כאב נוראה, לא־אנושית, שרופה. מן האלונקה הידלדל הצדה מכנס ללא רגל, ועוד ראיתי ראש כמו פצע פתוח, שרשי־שינים בתוך סנטר שסוע.

“בוא נלך,” חשתי את ידה השניה, “זה לא בשביל העצבים שלי.”

ג

בזכרוני נקשר הביקור בבית־החולים בקפיצה ישירה אל ליל הנצחון, כעבור חדשים אחדים, במאי 1945, כפי שהכל יודעים. זהו בעצם סיפור אחד: לאה עם החיילים הבריטים. כאן בחצר גשומה וקודרת, בעזיבוּת ובאדישות המרגיזה של בית־חולים צבאי – וכאן בליל־אביב, בחדר־האוכל המואר של בית־ההבראה, ניצבת על כסא, ביד אחת בקבוק, בשניה כוס, והיא מנצחת על שלושים גברים מריעים ושרים. אבל בשביל ההמשך הרחוק יותר של הדברים הכרח שאספר על ביקורה בביתנו, באותו יום, ואחר־כך אצטרך לספר גם על חתונתה של זיוה.

לאה עמדה על כך שאיכנס הביתה. חציתי את מסילת־הברזל והתחלתי עולה בכביש הצר של המושבה. היא תחכה במכונית. אם אפשר יהיה תיכנס גם היא, ברצון, אם לא – תשב במכונית ותחכה לי. היתה שעת אחר־צהרים מוקדמת, ולא איש ברחוב. חנותו של פינחס היתה נעולה, ובחצר בית־הספר היתה דממה בין האדנים הגבוהים. אחרי בית־הספר נטיתי מן הכביש ימינה, אל דרך־החול שהוליכה אל בית־הכנסת הספרדי ואל הרחוב שלנו. מה שעשתה המושבה לפרדסיה, נעשה לחייה: גיזום חזק לעצירת קצב־הפעילות, שלא להיזקק. בשעה זו, בעונה זו של השנה – לפני המלחמה – היה הרחוב מלא פועלים, עגלות באות עמוסות פרי מן הפרדסים לבתי־האריזה, מכוניות יוצאות עמוסות ליפו. שנות המלחמה הפסיקו את משלוחי הפרי, הכו את הפרדסנות בשיתוק, באר־יוסף נתרוקנה מבני הדור הצעיר. בעלי המשפחות נותרו לשמור את פרדסיהם ופרדסי שכניהם שהלכו העירה. הצבא, בית־החולים, נתנו אמנם קצת פרנסה צדדית, אבל המושבה שקעה בתרדמה, תרדמה ממושכת זו שנה ששית. בית־הספר נצטמק, אבי נשאר לבדו, חוץ משתי מורות שהיו מגיעות לשעות ספורות מראשון־לציון. לא נוסף בית במושבה, לא נבנה חדר, לא תוקן תריס.

מה שחששתי מפניו קרה לי. ראיתי את הרחוב בעיניה של לאה ונתמלאתי בושה. התרנגולות של סאגיס הסתובבו ברחוב, ואחת מהן פרחה מתחת לגלגלי והותירה נוצה באויר. שלוליות־הגשם היו ירוקות ומזוהמות בגללי בקר. צריפו של ז’אבין עמד בחורבנו, על אם הדרך ממש, ללא גדר, ללא חצר – חורים פעורים, חלונות מנופצים. ומיד אחר־כך הערימה המרקיבה של קליפות תפוזים בחזית בית־האריזה של גיסין, הגביר שלנו. מתוך בית־האריזה עצמו עלה הריח המתקתק, המגרה, של השמן האתרי. גיסין הקים כאן תעשית־בית להפקת שמן אתרי מקליפות הדרים, להציל בדוחק מה שניתן, כשהפרי מתגולל ללא קונה וללא קובר.

ולאה מאושרת. “הי שנים שנים שלא הייתי בכפר אמיתי, עם ריח אמיתי כמו בבית… תראה את האיש הנפלא הזה!”

בחצר שקרבנו אליה עמד האיש הנפלא ופיזר זרעונים ליוניו. שובך נטוי על צדוֹ, אפור, התרומם מאחוריו – וממנו נשפכו יונים נוספות. מהן ירדו על כתפיו, אל ידיו המושטות. אחרות הידסו לרגליו על הקרקע. הוא עמד והגה אליהן בקול פטפטני, צווחני, והיו לו משקפי־מצבט לחטמו והיה לו שפם אפור וזקן קטן לבן בקלסתר־פניו החיור, המאושר ברגע זה.

“זהו אבי,” אמרתי ועצרתי את המכונית.

“זהו?” קראה לאה, על העצירה, על המקום, על האיש. היתה שמחה בקריאתה.

אבי לא הכיר את הטנדר, והיה אטי בתגובתו. הפסיק לגרגר אל יוניו, אך כף־ידו הוסיפה לנוע בשיטה, סביב. על כתפיו היה מונח מעיל־העור הישן, הלבן־מיושן, של אחי הגדול. “איפה הוא חי, מי יגיד לי, איפה האיש הזה חי?” היתה אמי שואלת, עשר פעמים ביום, כשעוד היתה מדברת.

אבי תפס סוף־סוף שהטנדר הזה מיועד אליו. הוא ניער כפותיו מאבק הזרעונים, הניע בכתפיו אותה תנועה קלה בה היה מחזיק תמיד את מעילו על כתפיו, ללא שרוול, והתחיל פוסע אל השער.

“זהו,” אמרתי, ופתחתי את דלתי, “השגיחי אם אין שם בוץ בצד שלך.”

“איזו הפתעה!” אמר אבי ועמד בשער.

“שלום!” קראה לאה וצעדה ביד מושטה, ואף הקדימה אותי, “אני ידידה זקנה של בנך, חברה מקיבוץ בית־יוחי!”

תוך לחיצת ידה החוָה אבי קידה קלה. עכשיו ראיתי אותה בעיניו. אשה גדולה, קולנית. והיונים, אמנם, פרחו כשנכנסה לחצר.

“רק לרגעים אחדים,” אמרתי.

“בבקשה, ברוכים הבאים!” רץ אבי לפנינו, ופתח את הדלת ונשאר ממתין על הסף, מבחוץ.

לאה נכנסה ראשונה, ולרגע נשארתי מול מבטו של אבי, שאת משמעות קפאונו ידעתי: “אַל דאגה, אמלא את תפקידי. הבה נעמיד פנים שאין אנו מצפים לדבר.” – כל שנותי בבית־הספר לא שמעתי מפיו מלה טובה אחת, בשל האחרים.

“ביתו של מורה עברי!” אמר אבי, נחפז פנימה, ממהר לסלק ערימת־מחברות מעל כסא, “שבי־נא בבקשה.”

“זה יעקב?” שאלה לאה. היא עמדה מול תמונת נער בחליפה ובעניבה, כנורו בידו – שהיתה מוצבת במסגרתה על־גבי אצטבת הספרים.

“לא ידעתי שאַת יודעת את שמי,” אמרתי. זה היה נכון, אבל מיותר. היתה דרושה לי כנראה טיפה של רשעות באותו רגע.

“כשהלך לנגן באזני הוברמן!” ניגש אליה אבא. “צפה לו גדולות. בן עשר.”

אני שמעתי, בעד דלת המטבח הפתוחה, את נקישות הכף הקצובות בצלחת. אחותי אוכלת, או מאכילה את אמי.

עכשיו סיפר אבי ללאה על אחי הבכור, שנהרג בימי המאורעות, ותמונתו תמונת נער בן שבע־עשרה, שש שנים על הקיר. על השולחן העגול, באמצע החדר, היה פתוח אלבום־הבולים שלו. אבא ודאי עסק בו לפני שקם להאכיל את היונים. על השולחן עמדו גם שתי תיבות קרטון – לדואר נכנס ולדואר יוצא. הגיעה השעה לספר שהיתה לנו פרנסה נוספת: היינו סניף הדואר של באר־יוסף. תיבת הדואר היוצא היתה ריקה – האיכרים היו מביאים את מכתביהם בערב. בתיבת הדואר הנכנס עוד היו מעטפות אחדות, מכתבים שלא באו עדיין לקחתם. יום־יום היינו יורדים על־גבי החמור אל רכבת־הצהרים, מוסרים את המכתבים היוצאים (קשורים בחוט־משיחה) ומקבלים את הצרור הנכנס. בימי אחי הבכור היה לחמור שלנו שם, אבל גם הוא מת. לחמור החדש שלנו לא נתנו שם. כשהיינו קטנים היה אבא יורד לרכבת. אז עוד לא היה אפילו צריף התחנה. אחר־כך היה אחי יורד, לפעמים אמי, עד שאחותי נולדה, והיא חלתה. כשאחי נהרג היא כבר הלכה בקושי. אני ירדתי עד שהתחלתי ללמוד בגימנסיה בתל־אביב. בחפשים, בקיץ, הייתי מחליף את אבא. עכשיו עושה זאת אחותי. ולפעמים אבא. וגם אני לפעמים. יש לנו כובע־שרד אחד, בעל מצחיה, וכולנו משתמשים בו.

“הבן שלך שתקן,” אמרה לאה, “ואני חושבת אפשר גם קצת ביישן. אני רוצה להכיר את האמא.”

“שבי, שבו־נא,” אמר אבי, “אכין תה.”

“היא יודעת על אמא,” אמרתי.

לאה הלכה אחרי אבא אל המטבח, ואני עמדתי בפתח. אמי ישבה בכסא־הגלגלים, ראשה נפול מעל דף השולחן – ובידה של נעמי אחותי היתה הכף, כשהיא במחצית דרכה אל הפה הרפוי. שוב ראיתי את המחזה בעיני לאה. אמא היתה צעירה ממנה, אבל ראשה היה לבן כולו ועור פניה השחום היה כמתפורר באלפי חריצים קטנים. אבא נמלט, העסיק עצמו בקומקום ובאש, ולאה ניגשה תחילה אל נעמי, הניחה יד על כתפה.

“המשיכי, המשיכי,” אמרה לה, “אני רוצה לראות איך היא אוכלת.”

נעמי תחבה את הכף לתוך פיה של אמי ויצקה לתוכו את הדייסה בהרמת הכף. אחר־כך קינחה את קצות הפה, כשנזלו החוצה קילוחים דקים.

“האם היא שומעת?” שאלה לאה.

“לא,” אמר אבא, ובגשתו אל כסא־הגלגלים מאחור נטל את פנקס־הנייר והעפרון התלויים שם דרך־קבע, כתב שורה – והציג את הפנקס למול עיניה של אמי. עיניה השחורות, הגדולות, נחו על־פני הכתוב, וכרגיל אי־אפשר היה לדעת אם היא קולטת או מבינה משהו. זה היה המשחק שלנו, הסירוב שלנו להכיר בעובדות. אבל הנה קרה דבר משונה: היא הרימה את ראשה באותה תנועה שלא ראינו אצלה מזמן, שהראש כמו נזרק אחורנית, כשהפה נפער עוד יותר. היא הביטה, הביטה, ואין לדעת אם ראתה ומה ראתה.

הכף נקשה שוב בצלחת. “תני לי רגע,” אמרה לאה, ונטלה את הכף מיד אחותי. בידה האחרת קירבה כסא אל אמי. היא הוליכה את הכף אל פיה, אך רק כדי נגיעה. קירבה עוד, המתינה לתגובת הפה. לא היתה תגובה. קירבה עוד, בלא להרים את הכף. עיניה של אמי נעו אלינו. הפעם, נדמה לי, נקבע מבטה בלאה, לשעה קלה.

“זה הולך ורע,” אמר אבי, “אין תועלת.”

לאה הרימה את הכף. הדייסה נזלה החוצה, גלשה במורד סנטרה של אמי. נעמי קפצה מכסאה, חטפה עמה את הצלחת והתחילה להרעיש בכלים שבכיור. אבי נטל את המגבת שהיתה מונחת על ברכיה הקרושות של אמי וקינח בזהירות את פיה, סנטרה, צוארה.

“מה זה?” שאלה לאה. “מה זה היה?”

לא ידענו. מעולם גם לא דיברנו על זה במלים מפורשות ובשמות גלויים. קראנו לזה המחלה, המצב של אמא. את מות אחינו היינו קוראים האסון. מאז האסון… המצב של אמא – וגם זה רק לזרים. בינינו היינו אומרים: היא… ואותו לא הזכרנו. אבל לאה רצתה לדעת. היא שאלה, וידעה מה לשאול, בלי להבחין במבוכתנו, או ללא רחמים. שבץ־המוח? היתה איזו תאונה? תורשה, משהו במשפחה?

אחותי הניחה את הכלים, באה אל העגלה מאחור, דחפה, הוליכה אותה אל חדרה של אמא. אבי פינה את השולחן:

“זה התחיל אחרי הלידה. לאט־לאט התפשט על כל הגוף.”

“היתה בטיפול?”

“שנים.”

“בבתי־חולים?”

“שנים.”

“אצל פסיכיאטר?”

אבי לא הבין, אני שנאתי אותה באותו רגע, והיא הבחינה כי הרחיקה לכת. אחרי דממה קצרה, אמרה: “בכל־אופן, זה לא עונש מהשמים, והשאלה היא אם עושים את הדבר הנכון, זו השאלה… וגם הרופאים לא הכל יודעים, לא הכל… אבל איך אפשר לחיות ככה?” פנתה פתאום והביטה באבי בתחנונים, אולי בבקשת סליחה.

“איך אפשר?” אמר אבי. “מוכרחים… יש לנו ילדים טובים.”

הוא הניח כוס תה לפני לאה, וישב.

“ואתם?” שאלה לאה.

“שב,” אמרתי, כשזע במבוכה. על שולחן־הבישול היו שתי כוסות מזוגות, וסוכר, וכפיות. העברתי את הסוכר והכפיות תחילה, וכשנטלתי את שתי הכוסות בידי חזרה אחותי.

“אבא,” אמרה ונשתתקה. ראיתי אותה פתאום, את הנערה בת החמש־עשרה, פראית ולא־יפה, במשקפיה, בשערה השחור והפרוע. אף פעם לא ראיתיה כך: המוכה מכולנו.

“בואי שבי אתנו,” אמרתי והנחתי את כוסות התה על השולחן.

“נעמי,” אמר אבי, במבטא הנכון, במלרע המטיל מרות, “קחי אה החמור, גשי־נא אל גיסין.”

הבינותי שהמשכורת עוד לא התקבלה. זה היה הסיוט הנצחי שלנו לועד־המושבה אף פעם לא היה כסף. לפעמים, כשעוד היה אחי חי, היינו אומרים: “קח את גיסין – גש אל החמור.”

“היא בוכה,” אמרה נעמי.

אבי לא שמע.

“היא בוכה!” צעקה נעמי.

לאה התרוממה, אך אני קרה לי משהו. “לאה, לא!” צעקתי. “אבא!” צעקתי. “גש אל אמא!”

אבא יצא, נעמי ברחה החוצה.

“איך אפשר ככה?” אמרה לאה, יושבת במקומה.

“איך אפשר אחרת?” אמרתי לה.

“אפשר,” אמרה לאה, “ואַל תשנא אותי.”

היא הבינה. “אסור שהיא תישאר בבית,” המשיכה, “זוהי אכזריות. אתה חושב שאתה סובל? אתה חושב שאחותך סובלת?”

“כן,” הבלעתי.

“אביך סובל…” לחשה לי, עם כפיפת־ראש לפנים, “האיש נהרס. איש נפלא נהרס. וזה לא הכרחי,” הרימה את קולה כי ניסיתי למחות. “זה לא הכרחי. היא צריכה להיות במוסד. יש מוסדות בשביל מקרים כאלה.”

“אבא לא יסכים.”

“תכריח אותו להסכים! אתה הגבר במשפחה. תכריח אותו. או יותר טוב לא לשאול אותו בכלל. ככה זה. יש דברים!”

“במה נשלם?”

“תן לי לטפל בזה. אני רוצה את כל הניירות שלה.”

“איזה ניירות?”

“תעודות רפואיות. מי הרופא שלה?”

גיליתי פתאום, יחד עם לאה, כי אינני יודע בעצם שום דבר. מעולם לא הייתי עם אמי באחד מביקוריה אצל הרופא. מעולם לא שוחחתי עם אבי על מצבה. אהבתי את תפקידי: הבן המוצלח. קיבלתי: עלי מגוננים מפני המצוקה.

“כל השתיקה הזאת סביב הבעיה,” אמרה לאה, “היא כמו להסתיר לכלוך מתחת לספה.”

אבי חזר אלינו, עם חיוך מוכן: “נרדמה.” אבל אני ידעתי את העמדת־הפנים הזאת – לגונן מפני המצוקה.

“מר גבריאלי,” אמרה לאה, “אפשר לסדר אותה במוסד.”

“אפשר, אבל למה?” אמר אבא וניגש אל שולחן־הבישול. “עוד כוס?”

“לא, אנחנו צריכים לנסוע,” אמרתי, שומר מרחק מן המאבק שידעתי כי יתחולל כאן עכשיו. לאה קמה ועמדה על־ידו, כאילו ביקשה לראות את תגובתו מקרוב. או שהות ביקשה, לנסח את הדברים. הוא פנה אליה, כום־תה יחידה בידו, בוחש ועומד והכוס בידו ובאויר החדר היתה כהות, מעננים שהתעבו בחוץ.

“מר גבריאלי,” אמרה לאה, וקול הבחישה מלווה אותה, “אשתך זקוקה למוסד. זהו פשע להחזיק אשה במצב כזה בתנאים כאלה – בלי טיפול, בלי… מר גבריאלי, זהו גם פשע כלפיכם. לא מספיק שאדם אחד נהרס? – ככה נהרסת משפחה שלמה.”

“ניסיתי, בדקתי,” אמר אבי בשקט, הניח את הכפית, גמע מן הכוס במהירות. זו היתה לי הפתעה גמורה, וכך הבעתי בחילוף־מבטים מהיר עם לאה. הרגשתי שהיא בזה לי ברגע זה. ואבי המשיך: “אין זה מסתדר.”

“מה זאת אומרת לא מסתדר!” חטפתי דוקא אני ואמרתי.

“אין מאפשרים לנו,” אמר אבי, “שנהיה אתה שם.”

“אתה לא צריך להיות שם, מספיק שתבקר לפעמים,” היתה לאה מהירה ממני לתפוס את משמעות הדבר. אני פשוט לא הייתי מסוגל לחשוב שאבי הוא תמים כל־כך. “אתה יכול לבקר כל יום! יש מוסדות שאתה יכול לבקר פעמַיִם ביום!”

אבי הניח את הכוס על השולחן והסיר את משקפיו. תמיד, מיום שאני זוכר אותו, היה מסיר את משקפיו אחר שתיית תה או אכילת מרק, הזגוגיות נתכסו אד. גם הפעם עשה זאת, אף־על־פי שהתה היה פושר. תוך כדי קינוח הזגוגית, אמר:

“אנחנו לא נעזוב אותה… זה ככה…”

“אבל הרבה יותר חשוב,” קראה לאה, “השגחה של רופאים, באמת מר גבריאלי, אני מוכנה להבין…”

“הרופאים כבר לא יועילו,” החזיר אבי את משקפיו אל מקומם על־גבי שני השקעים הורודים בשורש חסמו הדק, “הרבה יותר חשוב שלא נעזוב אותה… חשוב שהיא תדע, תמיד, בכל עת שעיניה פקוחות, כי מישהו מאתנו נמצא ועומד לרצונה. כי מישהו מאתנו יציץ, ייכנס – ייראה לה, ייראה לעיניה, זה העיקר…”

“אתה משלה את עצמך, מר גבריאלי,” אמרה לאה, מקבלת את השקט שלו, אפילו מניחה יד על זרועו, “זוהי גישה לא מקצועית, לא רצינית – סנטימנטלית. יכול להיות, מר גבריאלי – אינני רוצה לצער אותך – יכול להיות שהיא בכלל לא תבחין אם אתה ניגש אליה או סניטר של בית־חולים, אם הבת שלך ניגשת אליה או איזו אחות, או סתם מישהו… אין דרך לבדוק את זה, מר גבריאלי, אני מכירה את מצבה, זה הוא כמעט מצב של דומם, מר גבריאלי – אתה אדם אינטליגנטי, יש לך בת טובה, בן מוצלח – קרה לכם אסון. אסור לתת לאסון שישלוט בחייכם. קרה. החיים לא רק חזקים יותר. הם צריכים להיות חזקים יותר. מותר להם להיות חזקים יותר. יש אנשים רציניים מאוד בעולם. פילוסופים ורופאים רציניים מאוד, שאומרים כי במצב מסוים מוטב לעזור לפאציֶנט…”

“אני חולק על דעתם,” אמר אבי, בלי לתת לה לסיים.

לאה לא הצליחה להתגבר על עקשנותו השקטה, אך גם לא השלימה אתה. כשנפרדה ממנו השהתה כף־ידו בידה, ואמרה: “אני אראה… אני אראה מה אפשר לעשות…” בלי להאזין למלמוליו של אבי: “אַל־נא… אַל־נא… בבקשה ממך… אַל־נא…” ובשעת הנסיעה פרץ מתוכה, כמה פעמים, כגניחה: “מה זה… מה זה… איך זה באמת… אנשים… ילדותי… אני אבדוק… איך אפשר?”

היא לא הבינה כאן משהו, משהו נשאר סתום לה לחלוטין. כשם שחשפה אותי בקלות כזאת וגילתה לי – בלא להגיד מלה – שאני בעצם משתמט, כך לא היתה מסוגלת להבין את הנאמנות־עד־מוות של אבי. החכמה שלה היתה גדולה מדי, לא יכלה להסתנן בעד סדקים כה דקים. אהבתו, שגעונו, של אבי – היו מהות דקה מדי בשבילה. או שמא אני טועה. בהמשך הנסיעה קרה לה כאילו משהו, נפל עליה איזה גילוי של רגע אחרון.

כבר היינו שוב ממהרים על־פני הכביש, בדרך חזרה לבית־יוחי, כשאמרה, ספק שואלת: “אמך, נדמה לי, היא לא מרוסיה…”

אמרתי לה כי היא ילידת הארץ, ושאלתי איך הבחינה כי אינה מרוסיה. “נו!” ענתה, אך הוסיפה להתעניין באמי. במוצאה. “מאיפה בארץ?” – “מירושלים, במידת הידוע לי…” היא השתוממה על התשובה. “האם אין לה קרובים שם?” – “אנחנו לא נפגשים,” אמרתי לה.

נסענו רגעים אחדים בשתיקה, אף כי דומה היה עלי שאני חש את מבטה נעוץ בי. אז שאלה:

“אביך למד בירושלים?”

הנסיון לנחש, לעקוף מסביב, הצחיק אותי. אולי נהניתי מכך שנכשלה. על־כן אמרתי לה את האמת האחרונה שידעתי על ימי־האושר הרחוקים של הורי:

“הם נפגשו במזכרת־בתיה.”

“איפה?” שאלה לאה באיחור.

הבטתי בה. מבטה עבר עלי כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה.

“בעקרון,” אמרתי, “אבל השם הנכון הוא מזכרת־בתיה.”

“כן,” אמרה לאה.

“אבי היה מורה שם,” אמרתי.

“כן,” אמרה לאה, ונדמה היה כי לא לי היא אומרת זאת.

אחרי רחובות האצתי במכונית. לאה תיקנה ישיבתה לצדי, הציצה בשעונה, ושינתה את מצב־רוחה. “אדם אינו יודע כמה הוא מאושר,” אמרה.

“אינו יודע?” תהיתי.

“על מה להודות ולמי להודות!” קראה.

הקיבוץ שלה, לזה התכוונה. אמה היתה קמה כל בוקר ומודה לאלוהים. גם היא מודה כל בוקר – שיש קיבוץ, שיש חברים, שהיתה תבונה והיה אומץ לקשור אליהם את החיים. כן: יש לי קיבוץ – ממי אפחד?

“ולמי אַת מודה,” ניסיתי לעקוץ, “לעצמך?”

נַסה לעקוץ סלע. “למורה שלי,” אמרה, “לאיש שלימד אותי סוציאליזם.”

לא היה לי חשק להמשיך בזה, והנחתי לה לשקוע בהרהוריה. אחר־כך, כשכבר היינו מטפסים במעלה דרך־העפר אל המשק, טפחה פתאום על ברכה:

“הרי את העיקר שכחתי לסַפּר לך. זיוה ואבני מתחתנים!”

ד

לא התכוונתי לבוא אל החתונה, אבל שבוע לפני היום הגדול הופיע הזוג בבית־יוחי, לשעות אחדות. משה אבני כבר שימש אז מפקד־מחלקה בגבעת־השלושה, וזיוה למדה בתל־אביב, כמו כל הבנות הטובות של הימים ההם: בסמינר למורות ולגננות.

המכונית הפרטית שהביאה אותם הותירה סקרנות לאורך דרכה, משכה עד מהרה – במידות־התאפקות נאותות – כל מי שהיה פנוי בחצר. התקהלות ממש נוצרה רק כשעצרה, סמוך לאהלי הפלמ"ח, לרגלי גבעת המשק. השמחה היתה כולה גידופים וחרפות, על המכונית שפרצה בדרך שאינה מיועדת לרכב בשום פנים ואופן. אבל המכונית היתה נהדרת והשמחה גדלה עם הגידופים. אני עצמי הגעתי מאוחר וניצבתי בשולי ההתקהלות וספגתי את המראה ואת השמועות: זיוה נהגה, המכונית של אביה, הם באו להזמין את החברה לחתונה.

משה היה נתון בתקיעות־כף וחבטות־כתף עם חבריו למחלקה, שלא התראה עמם מזמן, אבל זיוה היתה סובבת במבטיה. כך גילתה אותי. בושה, אך עובדה: השפלתי את עיני, לאפשר לה התחמקות אם היה זה מקרה. אבל במבט הבא ראיתיה מפלסת את דרכה אלי.

“מה נשמע? – לאה אומרת ששלחה לך הזמנה! אתה בא!”

למה היה דרוש לה שאבוא? אני אינני מבין את החיים. יכולתי, הרי, לאמיתו של דבר, להתעלף שם על המקום. או, לחילופין, לרצוח שם על המקום את משה אבני. אני פשוט אינני תופס אפילו איך יושבים על־יד דבר כזה. היא היתה בחולצה גברית לבנה, במכנסים אדומים קצרים, בסנדלים. שערה הכהה שפע וירד על כתפיה ללא מסרק, ללא סיכה. לא יכולתי להוציא מלה מפי. או לבכות, מרוב הערצה ואושר. עיניה הירוקות ציפו בשלוה לתשובתי, ומשהו יצא סוף־סוף: “כן, אם יהיה לי ערב חפשי.”

עלי להסביר, כי ברגעים המעטים ההם נקבע גורל חיי. אף פעם לא היה עולה בדעתי לנסות את כוחי בנגינה על אקורדיון. אבל זה בדיוק מה שזיוה שאלה אם אני יודע לעשות.

“כל כלי,” אמרתי לה, ומן הבושה קלה היתה הקפיצה ליהירות מוצגת, “דורש כמובן אימון של שעות אחדות.”

“שעות אחדות?” אמרה בהתפעלות שלא יכלה להיוָלד ברגע זה, “אתה יכול לקחת כלי שלא נגעת בו לפני זה – וכעבור שעות אחדות…”

“לנגן עליו. כן.”

“איזה כלים אתה כבר…”

היא ביקשה להתפעם. אני מכיר את זה, בגירסאות מתונות יותר.

“כנור,” התחלתי.

“כמובן,” עזרה לי בקוצר־רוח.

“פסנתר,” מניתי להנאתי, “צ’לו, ויולה…”

“ולא אקורדיון?”

“היום לא, מחר כן. זה בסך־הכל פסנתר לעניים.”

היא צחקה. היו דרושות לי עוד כמה שניות כדי להבחין בתכנית. משה ניגש אז, הניח יד על כתפה: “שמע, יענקלה – אנחנו סומכים עליך בענין המוזיקה.”

עכשיו ידעתי מה אני בדיוק: משרת. גם לאה ידעה זאת. למחרת הביא לי הַנס, בחרדת־קודש, את הכלי שלאה הצליחה לגייס אצל אחד החברים. זו היתה הפעם השניה תוך זמן כה קצר, שהאיש הרשה לעצמו להפריעני באמצע הנגינה. אבל הוא הסתלק מיד. כל השבוע התאמנתי בנגינה, כשזיוה מרקדת בתוך מוחי, בעיקר ראיתיה רוקדת פּוֹלקה, סובבת בהתמכרות ובעצימת־עינים עם הבחור הלא־מוכר־לי שרקד עמה. ולילה אחד, על גג בתל־אביב, עמדתי לבדי ואקורדיון על חזי – לשמח חתן וכלה.

לאמיתו של דבר, לא היו זקוקים לי. היתה שם קבוצה גדולה של צעירים מקיבוצו של אבני, כנוסים במעגל משלהם, שרים סביב מפוחית ושתי גיטארות. לאורך מעקה־הגג היו סדורים שולחנות, אצלם אנשים לא ידועים, ולאור הנורות התלויות לא מצאתי נפש. אכלו משהו, שתו משהו. פתאום פרצו מחיאות־כפים. מפתחו של חדר־המדרגות הגיחה אשה מהודרת, נושאת עוגה גבוהה על טס. הקיבוץ המשיך לשיר, אבל אחרי העוגה באה זיוה, נושאת מגש עמוס כריכים, אחריה עוד אשה, ואז גם לאה בשמלה שחורה, מרקדת תוך הילוך – נושאת בקבוקי משקה. ולבסוף אבני, נושא כוסות.

רק הוא הבחין בי. התעכב אצלי, מודאג.

“שמע, יש לך מושג איפה החברה? – אף אחד לא הגיע.”

אמרתי לו שאינני בא מהמשק, ואגב: מזל טוב.

“משה אבני!” באה קריאתה של לאה. “הכוסות!”

לאה וזיוה היו בתוך מעגל הקיבוץ, זיוה מושיטה כריכים ולאה עד מהרה מוזגת לכוסותיו של אבני. הן נפגשו במקום שהחבורה היתה מעובה, שורה אחרי שורה, וידים הושטו מאחור. לאה חיבקה פתאום את זיוה בידה הפנויה, חתרה ומשכה באותה יד גם את משה, ותוך כדי מזיגה, בפנים שלוחות קדימה אל תוך החבורה, אל מי שהיה שם:

“אתם מקבלים זהב. זהב אנחנו נותנים לכם. זהב טהור. – זיוינקה לחיים! משה, משה – זהב טהור. תרקוד!”

וה“לחיים” הקיף את החבורה, והדיו חזרו גם מאחור, מן השולחנות, מיתר האורחים. האשה המהודרת – בעלת העוגה – הפסיקה את השמחה בטפיחות־כף, כשהיא צועדת במהירות ובאה אל לאה מאחור. היא הניחה יד על כתפה, אך לאה היתה שקועה בהכרת חבריו של משה. משיקה עמם כוסה בזה אחר זה. דוקא החתן הבחין באשה החשובה, ומיד הפנה תשומת־לבה של זיוה. רק אז פנתה גם לאה, והיו חילופי־ דברים מהירים ברוסית, כאילו רגוזים. האשה החשובה חזרה ותפסה מקום באמצע הגג, טפחה שוב בכפותיה, והכריזה:

“העוגה של חתונה – חותכים את העוגה של חתונה!”

כשנשארה לאה מאחור – גילתה אותי. הפעם ניתנה לי כל שמחתה, אמנם כמו לאחר היסוס קל. החיוך היה אִטי, אבל עם פקיחת העינים לרוָחה פרשה את זרועותיה: “יעקב – אני כל־כך שמחה!” היא חיבקה אותי, ואני בקושי הפכתי את זה לבדיחה, מגמגם “מזל טוב!”, מנסה להתרחק ולהושיט יד. “בקרוב אצלך, בקרוב אצלך!” קראה וחיבקה אותי שנית, הפעם – בהבנה – כמצוַת טקס בלבד.

“בוא, תאכל עוגה בורגנית טובה!” משכה אותי עמה.

איחרנו. כולם כבר היו קהולים סביב שולחן התקרובת. גבר גבוה, מהודר ומעונב, שעמד בסמוך קרא – כאחד ששכרוהו לכך – “רוצים לראות את העוגה!” וממקומות אחרים סייעו לו. קלטנו ברפרוף כתם לבן, סובב. צעקה נוספת: “לא רואים!” – אז הונפה פתאום זיוה באויר, מורמת אל על, ובידיה המתוחות הטס ועליו העוגה. הרגשתי בבשרי, ממש, את המקום בו שתי זרועות של גבר אוחזות בה, מהדקות אותה, מניפות אותה למעלה. היה ברור לי באותו רגע, וסוף־סוף גם במלים, שאני איש אבוד, שלעולם לא אזכה לאהבה, שחיי אבודים.

לאה זיעזעה אותי במגע קל: “תכיר את המשפחה שלי, ואחר־כך נעשה שמח!”

האשה תורמת־העוגה היתה אחותה. היתה שם עוד אחות אחת, גבירה כבודה ושקטה במשקפי־זהב, שאיזה בן גבוה ושתקן עמד אצלה כזקיף. אביה של זיוה היה גבר נאה, בעניבת־פרפר. הוא התחבק עם לאה, התנשק אתה, ואחר־כך תיקן את עניבתו וליטף אחורה את שערו היפה. הם כולם היו מרוכזים סביב שולחן אחד. אמו של אבני הגישה להם, לבושה בצניעות שהבליטה את יפיה השמור. הפה הקטן, המוצק, עבר אל בנה. ההשוָאה היתה מיאשת. אביו של אבני, שתוי במקצת, ישב במרכזה של חבורה אחרת – קרובי משפחת החתן: אנשים גרומים, נשים שמנות.

“שלושה גושים,” אמרה לאה, “תתחיל לנגן, נרקוד, נעשה מהם משפחה אחת.”

מאיזה מקום, לא הבחנתי, הגיע לאזני ליחוש: “השגעון של לאה,” כשהתחלתי לנגן. היא עמדה באמצע, כשעוד הכל מתעסקים בנתח־עוגה, והתחילה לרקוד. תוך ריקוד קרבה אל חבורת משפחתו של אבני, תוך ריקוד הושיטה יד לאביו, משכה אותו – ובאמצע הגג היה פתאום ריקוד של שנים ואקורדיון אחד. הנגנים של הקיבוץ הצטרפו אלי ממקומם. זיוה עמדה על־ידי. “מזל טוב!” צעקתי לה, “תודה!” אמרה ונגעה בזרועי. איבדתי צליל, הלכתי אחריה: “הביאי את הקיבוצניקים!”

לאה רקדה במרכז, סביב מר אבני, שרקע ברגליו על מקומו. מר אבני התחיל לשיר, הגיטארות והמפוחיות באו ועמדו אצלי. מר אבני, מסוחרר במקצת, הניח ידיו על כתפה של לאה. אל זרועותיהם הפנויות מזה ומזה הצטרפו זיוה ומשה. אחר־כך נוסף אביה של זיוה. כשחיבק את בתו נוצר מעגל.

לאה נחלצה ורצה אל חבורת הקיבוצניקים, משכה אותם, יצרה מעגל שני. אחר־כך משכה את קרוביו של אבני, דחפה אותם אל המעגל המשפחתי. באמצע, בתוך מעגלי ההורה – הסתחררה עכשיו לאה לבדה: יד למעלה, בה מטפחת לבנה, יד אחת הצדה, מכה באצבע, סובבה על מקומה בעינים עצומות.

כשמעגל הקיבוץ התחמם עורר הקצב שירה, והשירה הגבירה אה הקצב. כבר לא היו הנגנים דרושים. “זה לא בשבילי,” אמרה לאה. באה ועמדה אצלי, כשאני נח בצד.

“טעמת מהעוגה? מה תאמר על משפחתי?”

למה התכוונו כשאמרו כי אני השגעון – או שמא אמרו הגאון שלה? נזכרתי לשאול את עצמי. היא חזרה על דבריה, בהניחה כי לא שמעתי, אף הגבירה קולה: “מה תאמר על המשפחה הבורגנית שלי? אנשים עשירים – מכרו את השמחה. מה נשאר להם? מה נשאר להם? – גרישה!” צעקה פתאום. אביה של זיוה יצא מן המחול, מתקן את עניבתו. הוא בא אלינו. “גרישה!” חיבקה אותו ונשקה לו על שתי לחייו, “אתה יודע שאנחנו מחתנים את הכלה הראשונה שלנו בארץ־ישראל? הכלה הראשונה לבית ברמן בארץ־ישראל?”

“לא יהיו אחרות,” אמר גרישה.

“נכון,” ניצנצה בלאה הכרה חריפה, בין שמחה לתדהמה, “נכון מאוד! הנכדה היחידה בתו של הבן היחיד. הכלה הראשונה והאחרונה!”

“משפחה!” צעקה (מישפוכע) – “משפחה! משפחה!” היא רצה אל שולחן קרוביה.

“עכשיו תהיה הצגה,” חייך אלי מר ברמן.

לאה עמדה שם, וכבר מזגה לכולם, כופה גביע לכל יד. “חסידים או לא חסידים?” היתה דוברת תוך כדי מזיגה, “חבד או לא חבד? איפה הנשמה (הנשומע) שלנו? – לחיים, לחיים!”

אחותה קמה לעומתה, אצעדת־זהב צונחת עם שרוול־משי בהרימה את ידה, רגילה לשלוט – ולאה, כאחרים, נתנה לה.

“ליזצ’קה, לפני הולכים – א חסידישע לידל!”

לאה (ליזצ’קה), כמו הטיחו לה בפניה, נדלקה: “איפה הולכים? מי הולכים?”

“לאה תשיר לנו שיייר… לאה תשיר לנו שיייר…” – באו מן הצד לעזרת האחות, וגרישה הצטרף במחיאות־כפים, ובאו מאחור נוספים, ולרגע חשבתי: האם היא השוטה של המשפחה?

“אחר־כך… אחר־כך…” השתיקה אותם לאה בטלטול־יד. “עכשיו,” אמרה, הביטה בכוסה שנתרוקנה, דיברה הצדה, “איפה הבקבוק שלי?.. מלאו הכוס… עכשיו,” נשאה שוב דיבור לקהל, “עכשיו נאום על הכוס.”

גרישה מזג לה. “ואתם? ואתם? — מזוג לכולם. מר אבני!”

מזגו, והיא בחנה והשגיחה אחר הבקבוק. “איפה הקיבוץ? אני רוצה שהקיבוץ ישמע! הם מקבלים זהב. זהב טהור הם מקבלים! והכלה איפה? הכלה הראשונה לבית ברמן בארץ־ישראל. איפה הכלה ואיפה החתן?”

כשעמדו סביבה, שותקים ומצפים, היה לה רגע של בהלה. גרישה ניסה לתמוך בה, והיא נשמטה ממנו. “גרישה,” קראה, “לאבא שלך היו שבע אחיות. שבע, שבע חופות העמיד הסבא שלנו, שבע פעמים הכניסו אצלנו כלה לחופה – שבע כלות יפות וגבוהות, שבע כלות… גרישה! אתה יודע מה זה למסור בת? זה לא תכנית לבית, זה בית! גרישה, אתה מוסר את הבת היחידה שלך… לסבא שלך היו שבע בנות, כל אחת יחידה… זיוינקה, איפה אַת זיוינקה, הבת שלי היחידה שלי…”

זיוה התרפקה עליה, ולאה נשקה לה על קדקדה.

“זיוינקה,” אמרה לה כמו אין אחרים סביבן, “אמא שלי אמרה לי טוב־טוב, החופה שלך תהיה בארץ־ישראל… זוהי החופה שלי זיוינקה – הראשונה שלנו בארץ־ישראל… לאמא שלנו רק נכדה אחת יש, רק אַת, הבת היחידה של המשפחה בדור הזה. לסבא שלנו היו שבע – ולנו יש רק אחת…”

“והיא עוזבת אותנו…” אמר קול של גבר מתוך חוג המשפחה.

“אותי היא לא עוזבת!” קראה לאה, ועיניה בוחנות בין קרוביה. “מי אמר עוזבת? – לא אותי! אפשר אתכם… כן, את תל־אביב, את הבורגנים היא עוזבת… אבל היא באה אלי… היא הולכת לקיבוץ. היא מצטרפת אלי, זיוינקה – היא חכמה… ילדה חכמה… מי צריך את הבורגנים? מי צריך את תל־אביב? – היא הולכת לחיים בריאים, לחיים יפים…”

“מוישה, אתה שומע?” הגיחה פתאום קריאה מאחור, וחבורת הקיבוץ פרצה בצחוק, ואחריה כולם, ולאה נשענה על אחיה. התחלתי מיד לנגן. ואז נזכר הקהל להעניק ללאה את מחיאות־הכפים המגיעות לדודה הזקנה.

ראיתי את זיוה מלקטת קבוצה לריקוד. אבל היא עוד הספיקה לחלוף על־ידי ולחייך: “יענקלה, אתה חכם.”

היה לי עכשיו העוז, בפעם הראשונה, להביט בה ורק בה בשעה הריקוד. משה לא היה בין הרוקדים. הקהל התחיל מידלדל, וראיתי אותו עומד בפתח, נפרד מן ההולכים. זכרתי את דאגתו על שלא הופיע אף אחד מחבריו, ונצטרפה לזכרון קריאת הלגלוג של חבריו כאן, והרשעות הקטנה שבי צייצה לה: עד כדי כך אינו אהוב?

עשיתי לו עוול. האמת ראויה להיכלל בסיפור הזה. בשעות אחר־הצהרים של אותו יום, אולי בדיוק בשעה שמשה וזיוה עמדו אצל הרב תחת החופה בנוכחות בני־משפחה אחדים, סגרו שוטרים בריטים את כל הדרכים המוליכות לקיבוץ רמת־הכובש. במזכירות המשק גילו שהטלפון אינו פועל. יותר מאוחר הגיעו במרוצה חברים שעבדו בגן־הירק והכו בפעמון. כשנאספו עשרות הגברים והנשים שהיו בבית, כבר היתה העובדה מוגמרת. משורייני־צבא בריטיים נכנסו לחצר. רמקולם הכריז שזהו חיפוש, וכי כל התנגדות תדוכא בכוח.

ההוראה היתה, בכל־זאת, להתנגד. ההבטחה היתה שעזרה תגיע. ואמנם הוזעקה עזרה. משקי הסביבה, על אנשי הפלמ“ח החונים בהם, הוציאו מאות גברים אל השדות. התחילה צעדת ההסתננות. מחלקות הפלמ”ח מגבעת־השלושה, גבעת־ברנר, נען, בית־יוחי, שפיים – היו בין הצועדים. נמצא נשק, היו הרוגים ופצועים. יום שחור.

את הידיעה על כך קראתי בעתון הבוקר, באוטובוס לרחובות, אחרי שעות־שינה אחדות אצל דודתי, אחות אבי, על הספה. צריך הייתי להספיק ליום־עבודה, שבסופו עוד אשוב לתל־אביב, לשנים מתלמידי. היתה כותרת זועקת והיה ריבוע שחור סביב שמות ההרוגים.

כותרת אחרת אמרה: הצבא האדום סוגר על ברלין.

ה

שמונה בחודש מאי, אלף תשע מאות ארבעים וחמש, היה יום הנצחון. דובר על כך שהיטלר מת, נהרג או התאבד. אבל שבועים לפני־כן כבר פרץ הויכוח בבית־יוחי: חוגגים את יום הנצחון או אין חוגגים אותו. הקיבוץ היה מפולג אז לשתי חטיבות שניתן היה לאמוד אותן במספרים מדויקים, לאחר הבחירות לועידת ההסתדרות. הרוב כאן היה נאמן למיעוט בהסתדרות – התנועה לאחדות העבודה, המיעוט כאן היה נאמן לרוב בהסתדרות – מפלגת־האֵם שלו, מפא"י. באופן זה היו כאן שני מנצחים. היה בטחון עצמי, יהירות עם תוקף־בעלות ואין צריך לומר הרגשת צדק מוחלט – לכל אחד משני החלקים. מתביישים לא היו, פרט למקוננים אחדים על עצם הפירוד, ביניהם לאה.

הסיפורים שהיו אהובים עלינו, על האורחים אנשי־חוץ, נגעו במשפחות שהפילוג חצה אותן, בין בעל לאשתו או בין הורים לבניהם. הפנינה, לדעתי, היתה סיפורו של המשולש מַכּס חגית ויושקה. חגית עזבה את מַכּס לאחר חמש־עשרה שנות נישואין ושלושה בנים, והלכה לגור עם יושקה. העבירה סדיניה, ספריה, שמלותיה – אך לא שינתה את נאמנותה המפלגתית. היא נשארה חברתו של מכס למפלגה – הם היו במיעוט של אנשי מפא"י במקום – ולא חדלה להיות יריבתו של יושקה. היא חיפשה, כנראה, את היריבות הזאת, ובשביל כך הלכה אל יושקה, אמרו. מה שאיפשר לה להמשיך להיות האשה הקולנית, העליזה, הנודעת ביותר במשק. חגית מבית־יוחי, אמרו, עוד לא גמרה בזה. היא גומרת אותם, אמרו, אחד־אחד. עכשיו תורו של יושקה, ואם את מַכּס הרסה על רקע (סליחה) אינטימי, הרי את יושקה תהרוס על רקע מפלגתי.

בקרב הדור הצעיר, מכל־מקום, בקרב הבנים – היה שלטון־יחיד כמעט לאחדות העבודה. עמה היתה מזוהה האוירה של מרדנות, מעשיות, נעורים, מה שהיה קרוי רוח הפלמ“ח. בויכוח על יום הנצחון לא היתה החלוקה ברורה וחותכת כפי שהיתה בויכוחים אחרים. אבל ניתן לומר שבעלי רוח המלחמה, הסוררים נאמני הפלמ”ח – לא נתפסו להרגשה כי אפשר לחוג את סיום המלחמה.

התהלכו סיפורים על ישיבת מזכירות שהתפוצצה ללא קבלת החלטה. פשטה שמועה, כי המטבח שהיה נתון להנהלתה של חברת מפא"י – מכין עוגות, משקאות וממתקים. היו צעקות על כך בין גזבר המשק – אחדות העבודה – לבין האקונומית, ואמרו כי המזימה התגלתה כשדרשה לספק לה כמות יוצאת מן הכלל של סוכר לאפיה. אמרו, אחר־כך, כי בית־החרושת סיפק את הסוכר הדרוש, שם מנהל המחסן היה מן המאמינים, כי יום הנצחון על היטלר הוא חג ליהודים, לציונים ולסוציאליסטים. איש לא ידע, כמובן, מתי בדיוק יחול היום הגדול, אך ידעו הכל, הכל: המצטופפים סביב מקלט־הרדיו בחדר־האוכל או בחדר־הקריאה, המקדימים לתפוס את עתוני־הבוקר בשעת הפסקת־הצהרים, מקדימי המקדימים סביב אוטובוס־העתונים בעשר ושלושים – ידעו כי הדבר עשוי לקרות בכל רגע. ישיבת־מזכירות דחופה נוספת (בענין אחד היתה הסכמה: אין להביא את השאלה לאסיפת קיבוץ – “לא נפלג את הקיבוץ על זה!”, צוטטו מנהיגים משני הזרמים), נסתיימה בצעקות, בעזיבת הישיבה ובלא החלטה. ובכן, אמרו, אין החלטה לחוג את יום הנצחון. ובכן ובלא, אמרו אחרים, אין החלטה שלא לחוג.

הויכוחים עברו לחדרים, לסככות־העבודה, למקלחת. בעיקר למקלחת. ואף־על־פי שהיה לנו הסכם עם המשק, שאין אנו נכנסים למקלחת בשעתים שאחרי העבודה, אני זוכר את יושקה בשבעה במאי.

הייתי כבר לבוש בחאקי שלי, לאחר המקלחת, יושב על הספסל ומנגב את רגלי כשכפכפי־העץ שלי אצלי על הרצפה. פתאום נפלה צעקתו של יושקה אל תוך הצפיפות: “שקט!” – אלא שהכל היה עכור וסמיך, רעש הקולות, האויר האפוף אדים. על־כן היתה רק השתוממות חולפת. במחיצת המקלחות, כרגיל, היה עולם החופש, ושם היו שרים בתרועות. בעוד רגע ראיתי את יושקה כופף גופו ותוקע ראשו גם לשם: “מה זה פה, קאבארט?”

ראיתי אותו מבקיע אחר־כך אל הספסלים, פוזל למצוא לו מקום פנוי. הוא היה מן הותיקים, ואהב להפגין זאת: חולצה מופשלת על ראשית כרס, צרור של ספרים ועתונים, פרצוף של נגזל. הוא הטיח את הצרור על הספסל (עתון שנשמט לא הרים, כאפייני לו, אלא סינן תודה לאחד שהתכופף בשבילו) וכבר היה פושט חולצתו ומיד זורקה על־גבי החבילה. שׂער־חזהו הצהוב כבר התחיל להלבין, נראה מזוהם. תוך כדי שליפת סנדליו היו עיניו משוטטות, כל אחת בפני עצמה, על־פני הרצפה. עד שהגיע אלי.

“מוזמנים?” זרק לחלל האויר. צריך לומר, כי אצל יושקה מעולם לא ידעת אם אליך הוא מפנה את דבריו. “בחורצ’יק,” הוסיף, מתיר חגורת־מכנסיו ובא אלי יחף, “הכפכפים מוזמנים?”

“הם פרטיים,” אמרתי לו. עלי להסביר, כי מעודי הייתי אסטניס וקפדן בעניני נקיון.

“אתה מאלה!” עמד ובז לי. “נו, תן, תן… שלי – שלך!.. שני רגעים!” “יושקה!” באה קריאה מאצל כותל־המתגלחים, מאחד שעמד מול הראי וסיבן את לחייו. יושקה תחב כפות־רגליו, באצבעותיהן המעוקמות־פנימה, אל תוך כפכפי – ושב אל מקומו. אני יוצא מן התמונה במקום זה, משותק למול הסמכות העליזה הזאת, בעצם: מצפה. הוא כבר היה מרכז כל העסקים כאן, כולם ציפו. האיש מאצל המראה, שחור, שעיר, נמוך ועגלגל, הפנה את פרצופו המעוטר קצף־סבון וחזר אל קריאתו בשניה: “יושקה, הבאת?”

יושקה ישב ושלף את מכנסיו, רגל אחר רגל. צילצלו שם מפתחות, מטבעות, גפרורים. הוא קם, עירום, ותלה את מכנסיו על הוו. “הבאתי,” דיבר אל הקיר, “קדחת. הפאסקודסטבה הזאת!”

“לא יהיה חומר,” אמר המתגלח.

“לא יהיה, לא יהיה!” צעק יושקה. הוא נטל את תיק כלי־הרחצה שלו והלך ועמד מאחורי שורת המתגלחים. עכשיו חיפש ראי פנוי. גופו היה ורוד, רך. רק מקו הצוארון ומעלה היה ערפו אכול שזפון וקמטים. “רוצים אצלנו חוגים?” אמר מעבר לגבו של השחרחר. “רוצים אצלנו ספרות? – חגיגות רוצים אצלנו, נשפים! אולי תפסיקו להתמזמז עם הקוסמטיקה שלכם ותתנו לבן־אדם לגשת?”

מן המקלחת נכנס עכשיו מכס. הוא היה מן הגרעין הגרמני בקיבוץ, אף כי נראה כתימני קטן: קרחת מבהיקה, עטורה אניצים שחורים כפחם, חוטם גדול וכפוף – וגוף כחוש. היה בו ליטושו של עוף טורף, עד כדי יופי מסוים. פיו האדום, הצעיר, הוסיף לפעמים לרושם הזה.

“כל הפעולות והחוגים שנועדו להערב ולמחר בערב – בוטלו,” אמר במתינות וגרר את כפכפיו בתוך שלולית־המים שבפתח המקלחת. הוא מצא את משקפיו על אצטבת־העץ ושמע בשלוה את זעקתו של יושקה.

“אנחנו נראה מה יבוטל ומה לא יבוטל!”

מַכּס מצא עכשיו את מגבתו והתחיל מטפל בעצמו. “אנחנו נראה,” אמר בקול מדוד.

“בזול!” צעק יושקה. משהו ניקש שם. – “מה הכיור אשם?” נשאלה שאלה.

“בזיל הזול!” צעק יושקה, פרצופו מוקצף סבון. “צלצלו בפעמונים! הגוי שמח והיהודי רוקד. מיופיסניקים! בזיל הזול! – הגנרלים חתמו והרדיו אמר. מה יש? בלונדון שמח? בוַרשה לא! בוַרשה אני אומר לכם לא שמח!”

“בוַרשה שמחה גדולה,” אמר מַכּס, עודו מתנגב בשיטה.

“אצל מי? אצל הגויים. לא אצל היהודים. אין יהודים לשמוח שם, אדון צ’רטוק!”

“זוהי גסות־רוח,” החמיר מַכּס בקולו.

“אל תספר לי מה היא גסות־רוח,” דיבר יושקה אל הראי. הוא גילח עצמו בתנועות מהירות. “גסות־רוח… לרקוד על קברים… שלושים וחמישה חברים מפוזרים בכל העולם… הוא יודע מה זה גסות־רוח… על גרינשטיין הרגבים עוד טריים…”

גרינשטיין היה חבר בית־יוחי שנהרג על־ידי הבריטים ביום רמת־הכובש, ויושקה הרחיק כמדומה לכת, אם לשפוט לפי ההשתתקות סביבו.

“תתבייש להזכיר את שמו כאן,” השלים מַכּס את הדממה.

“אני מתבייש. בסדר גמור: אני ככלי מלא בושה,” פנה פתאום יושקה אחורה, מחצית פניו בסבון, כפף עצמו לקידה עמוקה ופרש ידיו לצדדים, “אני מתבייש… אני גס־רוח… אינני מבין לנפש החבר והחברה… חושי קהים… לבי מטומטם… אין לי הבנה, אדון מפא”י! כל זה נכון. נכון! אני במלחמה. אני באמצע המלחמה. אני בהתחלת המלחמה. עוד לא ספרתי את המתים שלי, אדוני, והחיילים שלי עוד לא הניחו את נשקם, והדגל שלי עוד לא חזר למחסן ועוד לא גזרו אותו לתחתוני־גברות!"

הוא חזר אל הראי, הוליך את תערו עוד פעם ופעמים על לחיו, והוסיף ללא הפסקה: “תשעה באב אין אצלנו… יום־כיפור אין אצלנו… פורים וחנוכה זה לילדים… פסח זה שירי־רועים… הנפש ריקה, הראש חלול – אבל בחודש מאי אלף תשע מאות ארבעים וחמש עושים הרוצחים והשותקים ומפקירי־דמנו, ממשלת הרשע והספר הלבן, האנגלים הזונות והצרפתים הרקובים והאמריקאים הבהמות – עושים חגיגיה, ועמך ישראל רוקד!”

חגיגיה אמר, זה היה נפלא, צחקו.

“ברוסיה שלך,” אמר מַכּס, לא מוַתר, פותח מהלך חדש, “ברוסיה שלך כבר למעלה משנה עושים חגיגות”

“איבּי אוּמאט רוסיה שלך!” גידף יושקה. “להם מותר! זה הנצחון שלהם. הם יושבים בברלין. והם ישבו גם בפאריס שלך, אם רק ירצו!”

אבל מַכס המשיך: “מפני שקיימת עובדה, רק עיור או שקרן יתעלם ממנה. עובדה שיהודים שמחים. כל היהודים, בכל מקום. עובדה. יהודים שמחים שהשטן מוגר. אתמול הוא עוד עמד על סף ביתנו.”

“השותף שלו עוד יושב אצלנו בתוך הבית!” זרק לו יושקה, זוקף ראשו לרגע. נתון היה בשטיפת פניו לאחר הגילוח, ואת זו ההפסקה ניצל מַכּס להמשכו. הוא היה מכפתר את חולצתו ומדבר:

“עוד דוגמה של דמגוגיה מַרכסיסטית. השותף הזה נלחם שש שנים נגד היטלר, וימים קשים ורבים לבדו. לפני שהחברים שלך ממוסקבה נאלצו על־כרחם להצטרף למלחמה.”

עכשיו עמד יושקה גבו אל המראות, בכל עירומו אל הקהל, הרים יד שמאלו וחשף בית־השחי:

“חה־חה־חה דגדג אותי – בן־רמליהו! דגדג אותי. עובדות אחת־אחת. את מינכן עשו הרוסים… את הבריחה מדונקירק עשו הרוסים… את וישי עשו הרוסים… סיפורים כאלה תספר בגורדוניה אדון לוביאניקר!”

“עובדה,” המשיך מַכּס.

“השארתם לי מים חמים?” צעק יושקה ונעלם מעבר למחיצת המקלחות.

“עובדה,” הרים מַכּס את קולו, “שהזוָעה הנוראה ביותר בהיסטוריה חוסלה. השונא הגדול ביותר של עם ישראל, הפושע, הרוצח – זכה לקבורת חמור. זכינו אנחנו, זכינו אני אומר, לא במתנה ולא בחסד – זכינו לראות את קבורתו. חורבן גרמניה בלב העולם. הריסות המכונה האדירה. לקח שלא יישכח. לעולם.”

“זה לקח? איפה לקח?” בקעה צעקתו של יושקה מתוך זרמי המים, והמים נפסקו פתאום, וצעקתו קרבה, והנה הופיע, ראשו מקציף, הסבון קולח על פניו, עיניו עצומות, והוא מסבן את זרועותיו בזעם:

“לא היה שום לקח – ומה שהיה שכחו!”

“הוא הלך,” אמר מישהו.

“מה יש?” רגז יושקה על ההפרעה, עיור לחלוטין.

“הוא הלך. מַכּס הלך.”

“הלך!” טרח יושקה לכבד בסבון את פינותיו. “ביי מיר איז ער געבליבן,” שיפשף שם במרץ.

הותיקים רעמו בצחוק, אני רק אחר־כך הוסבר לי עוקצה של ההערה. “מי דיבר אתו בכלל?” המשיך אחר־כך. “לֶקַח! – הוא מדבר על עיור או שקרן! איזה לקח? מה יש? כבר אין הספר הלבן? כבר פתחו לנו את העליה? כבר אין מחנות־פליטים? כבר פתחו את הגבולות? כבר נותנים ליהודים לחיות? – לקח שמקח!”

ועם רעמי־צחוק חדשים שב אל המקלחת. בינתים התחלפה האוכלוסיה, ואני לא נוח לי, מפריע. נכנסו כמה מהפלמחאים שהכירו אותי. שלחו בי מבטי־תמיהה. אחד מהם היתה זרועו השמאלית נתונה בגבס, תלויה על צוארו. יושקה נכנס, מנטף מים. ניגש אל ערימת בגדיו, חיטט בה, ובאותה שעה היה מדליף שלולית על הרצפה.

“יושקה,” קרא לעומתו אחד החדשים כאן, “אתה מטנף את כל המקלחת!”

“יהודי מטומטם,” מילמל יושקה, “שכח להביא מגבת.”

מישהו זרק אליו איזו מטלית לחה, אך היא החטיאה אותו, והוא כבר היה מקנח עצמו בחולצתו.

ניגש אליו בעל הגבס: “מוזמנים?”

“בבקשה,” אמר יושקה ודחה מעליו את זוג הכפכפים שלי. האם יכולתי לומר סליחה לגיבור פצוע מן הפלמ"ח? – קיויתי שיושקה יזכור, אך קשה היה לתפוס את מבטו, כרגיל. קמתי על רגלי, אולי יעזור להיתפס בקצה מבטו, אך לא עזר – כי נהנתני המקלחת רצו שימשיך. “בבית־ההבראה,” אמר אחד, זה שזרק את המטלית כנראה, כי הוא התכופף להרימה, “אומרים ששם מכינים חגיגה.”

“בשביל גברת ברמן, אתה צריך לדעת,” דיבר יושקה בהנמכת קול פתאום, חולק לנושא כבוד מלא־זלזול, “בשביל לאה כל מה שקורה בעולם זה רק חלק מתכנית־הפעולות של המבריאים. חגיגות מוסיפות משקל, אתה יודע, כמעט כמו קילו תרד. אבל איכפת לי שעושים חגיגה?” חזר אל נעימת־ניצוחו המקורית. “שיעשו חגיגה! שיעשו אלף חגיגות, אבל מה שמרתיח את הדם – שחושבים שבזה גמרנו את החשבון עם גרמניה. הכל נגמר. שמעתם איך ההומניסט ההוא מדבר. קץ. סוף־פסוק. והחגיגה הזאת מה פירושה? – פירושה כי מתחילים לשכוח. מהרגע הזה מתחילה השִׁכחה, מתחילה ההשכחה. הדם על הסכין לא יבש, עוד יש עשן בארובות – אבל השִׁכחה כבר מתחילה לעבוד. ומה שעוד יותר מרתיח את הדם, מה שמוציא אותי מהכלים…” לא שמעתי מה מוציא אותו מהכלים. נואשתי והלכתי לי, וכך איבדתי את זוג־הכפכפים שלי ערב הנצחון.

למחרת התחילה השמחה בצהרים, מיד אחר החדשות. החברים לא חזרו לעבודה, במקום חגיגה אחת היו חמש: הפלמ"ח, גרעין ההכשרה, בית־הספר, ולבסוף גם הקיבוץ כולו – אבל זה היה בשעה מאוחרת, כשהובילה לאה את חוגגי בית־ההבראה לחצר המשק והשתלטה עמם על צריף־האוכל הגדול.

ארבעת הנוטרים ומפקדם הוזמנו לארוחת־הערב החגיגית בבית־ההבראה, אך איחרנו לבוא, כי עם שובנו מסיור־הערב שלנו בסביבה דרש מוטקה שנתרחץ ונחליף בגדים, והמדים נדרשו להיות מגוהצים והנעלים מצוחצחות. נפלנו לחדר־האוכל כאורחים מעולם אחר. השולחנות כבר היו מעומסים בבקבוקי־בירה ריקים ומלאים, צלחות ניקשו בחילוף־מנות ועשרים או שלושים החיילים הבריטים כבר היו משתחררים והולכים ממדיהם וממעצוריהם. המגישות התרוצצו במרחב הפנוי שבמרכז האולם ואותנו הוליך מוטקה לשולחן בצד, סמוך לקבוצת אזרחים. הוגשו לנו מנותינו בחפזון, ושכנינו יש מהם שהביטו בנו בהערצה־למחצה. קבוצת החיילים התחילה לשיר באנגלית, ויד אשה ניפנפה לנו מביניהם. רק עתה הכרתי שם את לאה. עד עתה חיפשו עיני את חלוקה הלבן, והנה משהו דומה לחולצת־משי רקומה. נו, נו, רמזה לנו לאה ממקומה. “היא תלבש כתונת־משי כשתבוא,” ניסיתי להדיח את סביבתי שנצטרף אל החיילים, אך המנות באו בזו אחר זו. מזגו לנו יין מתוק.

חייל אחד בא אל שולחננו ובקבוק בירה בידו. על פניו הרציניים היתה חתומה הבעה של כאב, או שמירת סוד. בשתיקה התחיל מוזג בירה לכוסות הגדולות שעמדו לפנינו. או נסיון עיקש לבלום גיהוק, חשבתי. רוקן את בקבוקו והלך והביא עוד שני בקבוקים בשתי ידיו. עבר אל האזרחים שלצדנו, כשהוא מוזג מתוך שני הבקבוקים בבת־אחת. היה שם יהודי מבוגר, מין מורה לעברית או משורר, והיתה איזו עלמה לצדו, והם ניסו להדוף את הנדיבות הזאת, אך הדואב המשיך למזוג להם, והלך בשקט וחזר בשקט והוסיף בקבוק שלישי, כשעמד למולנו, לבסוף, ונשא את כוסו המלאה היה משהו אלים וקשוח במחוָה השתקנית. העלמה צווחה, איני יודע מדוע, אך בו ברגע היה משקה צהוב תוסס על השולחן. אולי ראתה את האסון קרב. גם לאה ראתה משהו, ונחלצה לבוא מבין חבריה. בעודה הולכת כבר היתה טופחת בידיה, ובהתקרבה התחילה לשיר, שיר הלגיונות: “צעד, צעד, שיר הלגיונות!”

היא הניחה שמאלה על כתפו של החייל ובימינה ניצחה על שירתנו הקלושה. “השילוני, השילוני!” קראה לאה אל האיש המבוגר, “השיר שלך!” והוא הצטרף בקול גדול ויפה. עכשיו נמלאה המהומה: בצד אחד האנגלים ובצד השני אנו בעברית. אבל דוקא כך נודע סוף־סוף כי יש שמחה. הבושה נעשתה מיותרת, ולאה העבירה את האחוָה מצד אל צד. היא היתה לבושה חצאית שחורה, מבריקה, שהעניקה גמישות לתנועותיה. רק הנעלים והגרבים הקצרים היו כרגיל, לבן על־גבי שחור. החייל העצוב חזר אל חבריו, ואנו טעמנו מן הבירה. לאה ציותה להביא לנו עוד, ומיד מצאה להקיפנו במבט ובזרועות: “תכיר את השילוני, קומפוזיטור, ידיד ותיק… השילוני! – יש לך חבר כאן. מוסיקאי צעיר. גבריאלי…”

הבירה הגיעה. “הבה נגילה!” פתחה לנו לאה, בקבוק וכוס בידה – ופנתה מיד, בהרמת קול, אל החיילים. הפעם הצליחה להדביק את השברים. הם כנראה למדו אצלה את השיר הפשוט הזה, ועל־כן התרגש המלחין הנכבד שלנו, קם על רגליו ועזר לה בניצוח. הקבוצות התקרבו. לאה עמדה באמצע. פתאום היתה על כסא, בקבוק ביד אחת, כוס ביד שניה – מנצחת על התרועה.

המגישות התרוצצו, להציל את אחרוני הכלים בטרם תפרוץ הסערה. השירה, ניקוש הכלים, טפיחות הכפים, השלימו את תחושת האחדות. גם מן הצד ניתן כבר למצוא טעם במהומה. על־כן אולי הצטרפו סוף־סוף כל האזרחים, קורנים ברגש של השתתפות.

אחר־כך הופיע הפטיפון. ארבעה חיילים גררוהו מחדר־התרבות שבקומה השניה – ולאחר כמה נסיונות והתקבצות של מומחים־להועיל, השמיע המכשיר את קולו, והחיילים התחילו רוקדים בזוגות. לאה היתה המוזמנת הראשונה, וברגע שנלקחה אל הרצפה עמדו פתאום כל האחרים, הרוקדים או המכלים בקבוקיהם – וקידמוה בתשואות.

“היא נהדרת, היא נהדרת,” אמר השילוני בהצטרפו למחיאות־הכפים. הוא אמר משהו לעלמה שלצדו, אך היא הניעה ראשה. שמח וטוב לב פנה אל גברת אחרת, כבדת־משקל – ותגובתה היתה בזרוע מושטת. איש קטן על־ידה אמר לה משהו, אך היא חייכה והפליגה בהדרכת המלחין אל רצפת הריקודים.

“נו, מזרחי,” אמר מוטקה.

“אתך?” שבר לו מזרחי, לצחוקנו.

החיילים ניסו עתה למצוא להם בנות־זוג. התחילו במה שנראה להם קל יותר, במגישות – הם קראו להן בשמותיהן, רצו אחריהן לכיוון המטבח. אבל אף אחת מהן לא נלכדה. ברגע מסוים נפלה מעין מהומה, בשעה שחייל לפת מתניה של אחת. היא צווחה. הוא גידף באנגלית, ולאה נזעקה להציל את המצב. היא שיחררה את הצעירה מידו של החייל, אך לא הניחה לה. החייל זנח אותה ובא אל שולחננו, שתוי כהוגן. ראיתי את כשלונה של לאה, כשהצעירה נמלטת לעבר המטבח, וכאן עמד החייל למול עלמתו של השילוני. הוא ניקש בעקביו, כפף את ראשו – אך היא רק הסמיקה ודבקה לכסאה. הוא הושיט ידו, ביטא את עצמו באנגלית – אך העלמה הניעה ראשה. החייל נשאר עומד – ידו מושטת, חיוך קפוא על פניו. אחרים התבוננו, והחזיון הקטן גדל במשמעותו בבת־אחת. לאה הרגישה ובאה – “למה לא?” דיברה אל העלמה, ומיד עברה לאנגלית: “בערב כזה אסור להתבייש… בואי, בואי! הג’נטלמן הוא אורחנו, הוא חבר, הוא אחינו בשמחה… ביישניות הנערות שלנו,” פנתה אל החייל, ושוב אל העלמה, תופסת ידה ומושכת: “בואי, בואי – היי ילדה טובה, תני דוגמה, בואי!”

מה שראינו היה אולי נקודת־מפנה בחייה של בתולה, ואפשר כי בהביטה לרגע באשה הזקנה הדוברת אליה הוטל הפּוּר. מכל־מקום, נמשכה העלמה וקמה, יצאה מאחורי שולחנה, הניחה לחייל שיוליך אותה.

“בראבוֹ!” קראה לאה. “בנות –” הוסיפה לעבר מבוא המטבח, “קחו דוגמה!” ותוך כך דחתה שולחן, הזיזה כסא, להרבות רוַח. “נו, ואתם בחורים,” פנתה אל שולחננו. הרגשתי מיד שאני מועמד לשימוש, נגן החצר, רקדן החצר. “נו, יענקלה,” הושיטה לי לאה שתי ידיה, “בוא לרקוד.”

היא לא רקדה. זה היה מסע השגחה ועידוד. אבל היה לה חוש קצכ. הדוחק הלך וגבר עד שתם התקליט, ולפני שעזבה אותי הספיקה למסור לי מודעה: “תמצא אותי מחר בבוקר. יש לי מה לתת לך.”

אני, כרגיל, בחלומות שלי – וההודעה העבירה בי צמרמורת. הרי קיויתי כי זיוה תהיה בין החוגגים הערב! ואם כן אולי משהו אחר הקשור בה, כתודה על שימושי בחתונתה. בהתחדש הנגינה הייתי לבדי. אבל הריקוד גבר. גם המגישות, חברות הקיבוץ, נכנעו, ולאה חזרה אל החיילים שלה, מזגה להם ושתתה עמם.

הצפיפות הלכה וגדלה. התחלתי להבחין בפרצופים של חברי המשק שהגיעו לכאן. איש לא שמע כבר את הנגינה, ולאה משכה את הבאים אל שולחן החיילים. זוגות אחדים עוד צייתו לסופו של התקליט, כשריכזה לאה סביבה גוש גדול של אחוַת עמים. היא גייסה לעזרתה את המלחין שלה בקולו היפה, ואז פרצה השירה בכל כוח. הנשף האנגלי נהפך לחגיגה יהודית: “עמך ישראל ייבנה… עם ישראל חי”, והתהליך הרגיל – מחיאות־כפים מצטרפות לדרבן את השירה, ומיד הזזת שולחנות, וידים מתנפנפות לצדדים, וההוֹרה סחפה את כולם.

רק החיילים המסכנים התלבטו ברגליהם ומעדו, ולבסוף נמלטו אל השולחן ובקבוקיו. התחיל משהו דומה לאי־הבנה. או שהחיילים התרעמו על הנשף שלהם שנעשק מהם, או שמישהו מאנשי הקיבוץ ניסה למשוך אותם בחזרה למעגל. היה רושם, לרגע, שפרץ ריב. אחד החיילים, מכל־מקום, היה פתאום על הרצפה, וחבריו התיגעו להקימו. חשו עוזרים לא דרושים. השירה דעכה, הרוקדים נבוכו. כולם מילמלו אל כולם, מה קורה?

“חברים,” קראה לאה – עמדה קושרת בין החיילים לבין חבריה, נשאה ידה לקשב – “מה יש? מה קרה? איפה השירים? השמחה זה הכוח שלנו. יהודים, חטא להיות עצוב היום!”

השילוני, מספיג מצחו בממחטה מגוהצת, ביקש שקט.

“אבל דוקא לא שקט!” טענה לאה. “לא נאומים הלילה. מצוה לשמוח. תמיד מצוה והיום יותר!”

לסירוגין אמרה משפט באנגלית. “המוות נגמר. הבחורים לא ילכו למות. החיים טובים. אני אומרת לכם שהחיים טובים. ומי שמאמין שמח תמיד, כי יש אלוהים. היום אנחנו יודעים כי יש אלוהים. ויש בן־אדם!”

הקשיבו, על אף המתיחות הלא־נוחה, ואז נדלקה באמת. אני, מן הצד, יכולתי לצחוק. חשבתי: זיוה היתה מתביישת. “איפה שיש שמחה יש אהבה…” תירגמה כל משפט לאנגלית, והשקט העמיד אותה נואמת: “היום כל בני־האדם בעולם הם אחים. נכון או לא?” גם את זה קיבלה: הסכמה עם מחיאות־כפים.

“כל בני־האדם,” קראה, ועכשיו היתה טוענת כלפי איזה מרחק שנגלה לפניה ברגע זה, “כל בני־האדם. גם המנצחים וגם המנוצחים. גם המנוצחים!”

היא דיברה אל מישהו אחר, שלא היה פה. ודאי לא הבינונו אותה. היא ניסתה, בלהט, לבקש סליחה מן הלא־מבינים. בצעקה, כמעט: “איך נקלקל את המתנה הנהדרת הזאת במחשבות על נקמה? מי רוצה לחשוב היום על מלחמה חדשה? מי רוצה לחפש שוב אויבים? היום אין אויבים. היום כל בני־האדם, כל היצורים, כל העולם – באהבה, באהבה, בשמחה. בואו נלך!”

היא באמת התכוונה לכך. היא תפסה את הקרובים אליה בשתי ידים והתחילה הולכת.

“בואו נלך אל הקיבוץ! נרקוד עם כולם, נרקיד את כולם. הילדים, הנוער. כולם. בואו!”

באנו.

מצאתי אותה, למחרת בבוקר, כפופה על ערוגת־הפרחים שבקצה הדשא, לבושה בחלוק לבן מגוהץ. היא וצוהב־הגינה הכו בעינים, באור־הבוקר המלא. אצלנו במושבה לא גידלו פרחים מעולם, ולא ידעתי שמם של הכתרים המזהירים האלה שהיו לה בידה, כשפנתה אלי. אבל הם היו רעננים ומרגיזים בידה של הזקנה העייפה. ניסיתי בכל־זאת לנחש: “הזר היומי לחדר?”

“החדר כבר קיבל את שלו,” השיבה לאה, “אבל היום אני רוצה לבקר אצלה. אולי קודם…” היא בחנה אותי, הציצה בפרחים שבידה, כשוקלת מה עדיף. אחר־כך החליטה: “אחרי לילה כזה, אין דבר… בוא אתי קצת. עוד נספיק אחר־כך… היית פעם בבית־הקברות שלנו?”

הלכנו לבית־הקברות, אל הגבעה, בחום הגובר של שעת־בוקר מאוחרת, ואני בסנוורים, לא יודע מה לי כאן. ניחשתי נכון, כאמור: הנושא היה שלי שטיינר. “לא היה לי אדם יותר קרוב, כל חיי,” אמרה לאה, “ולא יהיה לי.”

אני זוכר את הדברים מתוך אטימות, הומים במוחי, נהדפים מתוך אכזבה והתנגדות. זה היה עולם המלאכים המצוירים. אז אמרתי בלבי: אמונות־ההבל. מתים אהובים. פרחי יום־השנה, משיכה בין נשים, ידידות נצחית. בעולם כזה היו שמלות אחרות, ארוכות, ממשי. היו מגבעות לנשים, היו טיולים, סיפוני אניות. טרגדיות עדינות על מלה נכספת שלא באה. הן ירדו אל הקיבוץ מלמעלה, כמלאכים טובים. מחריד. כך היא רוצה לרדת גם על חיינו.

לאה סיפרה על מותה של שלי כעל מאורע נגזר. לא מקרה היה זה, לדעתה, שהיא מתה לפני המלחמה, בראשית הבהלה. היא לא רצתה לחיות בעולם כזה, הנשמה ההיא לא רצתה לעבור עוד מלחמה אחת. היא היתה שומעת צעדים בלילה, בחלום או במוח שכבר נוגע. מחלתה לא נמשכה הרבה, ותחילה לא הדאיגה. היה לה חום קל במשך שבועים, שסירב לרדת. אך היא לחמה בו בסירוב משלה: לא שום תרופה, רק מיצי פירות. הרופא ויתר, מתוך כבוד לשגעון היפה שלה, המפורסם. במיטה כתבה את מכתביה, קראה את העתונים: ימי היטלר, ימי הפלישה לאוסטריה, הסכם מינכן. היא שלחה מכתבים לעתונות הבריטית, שמעולם לא נדפסו. היא רצתה להגן על נסיונו של צ’מברלין להבטיח שלום לאירופה. גם השלום הרע ביותר טוב מן המלחמה הטובה ביותר. אחר־כך נכנס היטלר לצ’כיה, וביום כניעת פראג שמעה, ברדיו, את שידורם האחרון, מועבר מירושלים: “בארצי זורמים פלגים”. הצעדים ששמעה בלילה היו צעדי פליטים. פעם אחרת יהודים עולים לארץ־ישראל. נעלים. מכל הסוגים, מכל גודל וצבע. מכוסות בוץ כולן, מאובקות. ושוב: צבאותיו של השטן, מגפים ללא קץ… ודוקא בשבוע האחרון נעשתה עליזה, דברנית; רק החום הקל סירב לרדת. לילה אחד צילצל הטלפון בחדרה של אחות בית־ההבראה, וזו נבהלה לשמע קולה של שלי. כשהגיעה אליה במרוצה, מצאה אותה יושבת במיטתה, חיורת, פרועת־שׂער ומחייכת: “אבל, מרים, לא רציתי שתבואי. רק לסַפר לך חלום בטלפון.” היא ראתה אותה רוקדת הורה בשכונת־התימנים שלה ברחובות, ורגלים רוקדות, רגלים רבות רוקדות…

עם בוקר החליט הרופא לשלוח אותה לבית־חולים, לבדיקות אמר לה. לאה לא תסלח לעצמה לעולם שלא נסעה עמה. הזדמן חולה אחר, ומרים חייבת היתה לנסוע, והרופא אמר בדיקות, רק בדיקות. והיה יום ששי, לא תסלח לעצמה לאה לעולם, עם החישוב־במקומו: להכין הכל לקבלת־שבת. בדרך לבית־החולים לא חדלה שלי לפטפט. חזרה בלא־הרף על רעיון חדש: יש לשתול שתילי־מנתה בגן של בית־ההבראה, מנתה טריה, קטופה בו ביום־במקום התה המזוהם, הנבול, הבא ממרחקים. באמצע הדרך התעלפה. בבית־החולים התחילה הגסיסה. תוך שעות אחדות נמוגו החיים בגוף הרצוץ. הניתוח שלאחר המוות גילה תהליך לא ברור ברקמות המוח.

הגבעה לא היתה רחוקה, בית־הקברות לא היה מגודר, רק טור ברושים ברומו – ובין המצבות הפשוטות בלטה במקצת האבן שעליה היה כתוב שמה של שלי באותיות גדולות. לאה ניצבה לרגע. אחר־כך התכופפה והניחה את הפרחים, בזהירות, על־פני האבן. “להגיד לה,” אמרה, “שהיטלר כבר איננו.”

עיניה היו שטופות כשהביטה בי, נוצצות וגדולות בבקשן הבנה. הושטתי יד, לגעת בזרועה, והיא נשענה עלי. כך התחילה ללכת, ואני במבוכה עם תחושת הגוף הנשי, ועם ההליכה הזאת בשילוב־זרוע, שלא היתה אצלנו מעולם, גם זה ממנהגי הגבירות והאדונים. אבל לא יכולתי לנתק את ידי, ולאה דיברה.

“המכתב, אני מקווה, יעזור… חשבתי גם עליך, לא רק על אביך. אסור לחיות תחת צל. אמא בבית – זה צל מתמיד. אתה אפשר אינך מרגיש, אבל הבית נסגר. אתה לא מביא חבר. אחותך לא מביאה חבר. ולבחור כמוך אין בחורה…”

“מנין לך?” ניסיתי להתקומם ובלבי אמרתי: מה זה עסקך?

“יש לך?” שאלה לאה, בכל־זאת תמימה. “אני מרגישה שאין לך,” הוסיפה מיד, בכל זאת שתלטנית, “אתה נותן הכל לכנור. אני יודעת. אמנים. אחד מהם אמר לנו פעם: או חיים או אמנות. אחותי בכתה אחר־כך שנה שלמה והתחתנה בסוף עם סוחר. הוא שחקן גדול. אבל איש בודד ואומלל. כל אדם חייב ליצור קשר אחד בעולם.”

אחר־כך נפרדו ידינו, אבל לאה כאילו לא חשה בכך. כממשיכה, חזרה על עצמה:

“קשר אחד חדש בעולם. כל אדם הוא תוצאה של קשר חדש. זו הסיבה, אני חושבת, שלא מרשים לאח ואחות להתחתן. אינסטינקט בריא של כל העמים: להרחיב, ליצור קשרים חדשים. אתה פרי של פגישה בין שני אנשים זרים… אמך… אביך – שני עולמות זרים. המשיכה בין העולמות הזרים – היא הכוח, היא מה שקושר… וזה עקרון גדול. קשר בין זרים. שני זרים לגמרי, פתאום – והם הכל אחד בשביל השני. עקרון גדול. זה נמצא בבית, מרחף בבית. תלוי באויר של הבית, הילדים נושמים את זה. הנה, אנשים זרים – התחברו ביחד, למען משהו משותף, כדי לתת, לתת, ליצור משהו חדש ולתת לו הכל…”

הגענו אל המקום שממנו משתפלת הדרך אל החורשה שלרגלי בית־ההבראה. הבנין הלבן עצמו נראה מכאן כאילו נחתך לו, באיחור, מקום דחוק בין העצים.

“זה לא רומנטי במקצת?” שאלתי. “הרי יש גם מקרים…”

“אפשר,” אמרה לאה, “אבל תחליף אין. יש חצי מזה… רבע… כמעט… מנסים… אני יכולה להגיד לך: לא יצרתי קשר כזה. אבל ניסיתי, משהו, חוץ מהעיקר. חייתי עם שלי. לא היה לי אדם קרוב כל־כך בחיים, יקר כל־כך. אז מה? זה מצחיק. בית־ההבראה – כן, אבל זה לא בכל־זאת. שתי אמהות. בנין זה לא בן! – מה אני מבלבלת לך את המוח…”

במשרד – “היום כמו שבת!” ענתה לאה בעליצות לעובדת שהתאוננה כי המבריאים לא קמו לארוחת־הבוקר – מתוך מגירה בשולחן, שלפה לי מעטפה המיועדת לאיזה סנטוריום וספרון־שירים קטן. שלי שטיינר. “חופן עפר”. בעמוד השני היו הפנים שכבר הכרתי מן התמונה בחדר. בעמוד הבא היתה הקדשה מודפסת, שורה קצרה בניקוד: “אליכם, כי שלי – שלכם”.

 

1920

א

באוקטובר 1919, כשנה אחר המלחמה, באה שלי שטיינר להתחתן עם ארץ־ישראל. כך, מכל־מקום, כינתה אחותה את השגעון הזה, בשעה שהכינה לה בניו־יורק את ארגז־הנדוניה שלה. אבל כאן, בירושלים, היו דרושים לה שנים־שלושה ימים בלבד, כדי לבוא לידי יאוש – לא מן השידוך, אלא מן הנדוניה. הכל היה נפלא, נפלא – אבל אפילו במלון הראשון־בדרגה לא היו מים זורמים. היתה אמבטיה אחת בכל הבנין, ובחדר היתה קערה, ותחת המיטה (הגבוהה מדי) היה סיר־שפכים כבד. כל מה שהביאה עמה היה טוב ויפה, אבל במכתבה הראשון מירושלים (“במה שנוגע לארץ עצמה, אין לתאר בדמיון. היא נהדרת מעל לכל ביטוי”) ביקשה, בדחיפות, כילה, אמבטית־גומי, אבקה להשמדת חרקים, נייר־טואלט, חלב משומר…

היא לא היתה בטוחה שיבינו אותה, אולי לא הדגישה במידה מספקת כי זהו זה. היא ישבה בכורסת־העור העמוקה, באולם־הכניסה של המלון, החזיקה בידה את המעטפה הסגורה והאזינה לריב שהתחולל בתוך מוחה, לפתוח ולקרוא שוב, לא לפתוח. מהות הדבר, שלעולם לא יבינו, וזה מה שהיא אומרת כאן באפנים אחדים. אַת באה למקום הזר והמוזר ביותר שניתן בכלל להעלות על הדעת, כשהכל מעבר לכל תפיסת־מציאות שהיא – האנשים, לשונם, ריחות הרחוב והשוק – ואַת מרגישה, בפעם הראשונה בחייך, כי אַת נמצאת בתוך שלך. האם יאמינו לה, והיא זכרה את הפסוק המקופל בידה, כי היא אוהבת להיות כאן יותר משאהבה להיות בכל מקום אחר בעולם? אוהבת להיות, ביטוי רופף. כשראתה את הזוהמה ברחובות, בדרך למלון, הרגישה בפעם הראשונה בחייה איך רחוב רוחש על־פני גופה. היו דברים מזעזעים – הקבצן, שבטעות נתנה בו מבט ממושך ואחר־כך לא חדל לדדות אחרי המרכבה, עד שלבסוף התחיל צועק ואבן עפה, הילדים הכחושים שעורם כחול מקור, מצטופפים ליד הכניסה למלון, נאבקים כחיות מוכות־טירוף על כל בדל־אשפה שהושלך אל הרחוב. קופסוֹת־פח היו תלויות להם על צואריהם – ללקט לתוכן זנבות־סיגריות. וזאת היתה אשמתה. בפעם הראשונה בחייה עיר שלמה, ארץ, על מצפונה. כשם שצבעי הערב – אמש הוציאו אותה לטיול ראשון – גוני־האבן הרכים, הזהובים בשעות הערבים, מילאו אותה לא רק אושר, אלא גם גאוה.

כורסתה היתה דחוקה בפינה, סמוך למדרגות שהוליכו אל הקומה השניה. מכאן יכלה לצפות אל האולם ההומה, וגם על הפתח, שאצלו ניצב חייל הודי במדיו. יתר נושאי המדים כאן היו יהודים, אנגלים או אמריקאים. הו כן, היה צרפתי אחד שהכל שנאו אותו, כבר ידעה, והיה איטלקי אחד שהכל אהבו אותו. יהודים כמובן, כולם. במלון הזה, מלון יוּז, רחוב יפו ירושלים, ישבו כל היהודים הטובים: ועד הצירים, המשלחת הרפואית של “הדסה”. מול הפתח, ליד דלפק־הקבלה, היו ארבעה דגלים תלויים ברפיון, כשמוטותיהם נעוצים יחדיו בצנור־נחושת נוצץ כזהב – תרמיל של פצצה גרמנית. היו שם היוניון ג’ק הבריטי, הכוכבים עם הפסים שלה, הטריקולור הצרפתי ולידו האיטלקי. באשר לדגלים, משונה, האמריקני נראה לה בכל־זאת נכבד מכל האחרים. נדייק־נא: סמוך יותר לעמוד בהבטחתו. שם, במעגל כורסאות סביב שולחן ישבה קבוצה של נשים וגברים, מפטפטת בנחת, יפה, סגורה לעצמה. נדייק: אמריקאית, “הדסה” לאומללים, ארוכת בת עמי. גם זה הרגיז, עם תחושת אשמה.

דלפק הקבלה עצמו לא היה אלא שני שולחנות צרים שהושקו זה אל זה וכוסו נייר שחור. מאחוריו היה פרוש על הקיר, כעור חיה ניצודה, הדגל הכחול־לבן ומגן־דויד באמצעו. הבנין, הסבירו הבוקר, שימש כמטה הצבא התורכי בירושלים. לאחר הכיבוש שופץ בחפזון ורוהט בכורסאות מבתי הגרמנים שנמלטו מן העיר יחד עם הצבא התורכי הנסוג, ועתה הריהו בנכסי השלטון הצבאי. על־כן, הסבירו, אי־אפשר להניף את הדגל הציוני, אך אפשר לתלותו כקישוט. לשלמות האמתלה פּרשׂוּהוֹ על האשנב שבגבהי הקיר. באותה שעת־בוקר ראתה שלי כיצד מסתמן בו ריבוע של אור־שמש, עם צללית הסורג. אחר־כך נעלמה הצללית והאור הועם, אף כי ניתן עוד להבחין בריבוע חיור לא באמצעו של הדגל. היא עקבה אחרי המשחק הזה כל־אימת שנזדמנה לאולם־הכניסה במשך היום. עכשיו נאסף האור מעבר לדגל. נעלמה השקיפות. הבד כמו נאטם, כמו הפנה את פניו, סוף־סוף, אל המתבוננת בו.

זאת היתה האימה, ששוב, גם כאן, תיתפס למשחקים. עכשיו, למשל, נדמה שהדבר המעניין היחיד בעולם, הוא מתי יבוא שוב האור מרחוק, מתי יפרוץ לגאול שוב את הבד ולהטביע בו צללית של סורג. בשביל זה דרוש דגל כחול־לבן בירושלים, תעודה רשמית של נציג העם האמריקאי ותואר של כתב־עתונות!

מוקדם מאוד בחייה לא נותרה לה אלא התבוננות. מאוחר יותר, באשליה כי אלה הם תרגילים בפילוסופיה, היה נסיון להכריח את המציאות לגלות פנים אחרות – על־ידי התבוננות עקשנית, עד כדי כישוף. אחר־כך באו נסיונות להתקשר אל מעבר למציאות, ומתוך יאוש: צפיה חוזרת להתנהגותו של לוח־עץ משולש, מין ספיריטואליזם. הדבר האחרון שיצא מזה, היה התקפה של אבדן־עשתונות, שהצריכה טיפול של רופא־נפש. הוא לא היה ציוני, אבל נתן אישורו לתכניתה של שלי לצאת לארץ־ישראל עם משלחת הרופאים והאחיות של “הדסה” – חיים של מעשה ומעט זמן למחשבות. זוהי, איפוא, התחלה של כשלון. האשה בת השלושים ושש, ביומה השלישי בארץ־ישראל, לאחר מסע של אלפי מילים, תמצא את עצמה, שוב ועדיין, במיטת ההרהורים של הילדה בת השתים־עשרה, תפוסת השיתוק.

כך, מכל־מקום, מצאה אותה לאה. שנים רבות אחרי־כן תדע לתאר את תמונת הרגע הזה של פגישתן הראשונה: יצור קטן, מתבונן כלפי מעלה מתוך הבור שבכורסה הענקית. אשה צנומה, עיניה גדולות ומחפשות, מושיטה יד צרור עצמות. ותחושה ראשונה של ספק לא־נסלח: למה שולחים את אלה. היא עתידה לריב עם אנשים רבים שיעזו לומר זאת בקול רם.

לשלי לא היה כל ספק. כעבור ימים אחדים תכתוב הביתה: “מצאתי חברה. היא בוגרת ממני בשנה אחת. רוָקה. אשה נפלאה, גדולה, בטוחה בעצמה, יודעת את החיים בארץ. בריאה ושמחה. בת למשפחת חסידים מרוסיה. איני יכולה לתאר אותה. אין בסביבתנו (אני עדיין כותבת סביבתנו כשאני מתכוונת לניו־יורק!) שום אשה כזאת. אולי היו, בימי החלוצים בַּסְפָר. אולי אציע לה שנגרר ביחד”. היא שכחה לכתוב להם את שמה במכתב הראשון.

באותה שעה העלו המשרתים הערבים את האור במנורות־הנפט, ופינתה של שלי הצטמצמה עוד יותר בתוך עצמה. ג’ודי, שהביאה את לאה והציגה אותה בפני שלי – הרעיון היה: כתבה על בית־המלאכה “אחוה” שלאה הקימה וניהלה – לא היתה דרושה, ברגע שגילו כי יש להן בכל־זאת שפה משותפת בגרמנית. “לכי, לכי,” זירזה שלי את היפהפיה הצעירה מתוך טוב־לב מהול בעוקצנות, שלאה עוד תלמד להתרגל אליו, “אלכס יושב שם עם יתר הציונים. רק בקשי מהם שינהלו את העולם קצת יותר בשקט.”

כשנשארו שתיהן לבדן גררה לאה את כורסתה הכבדה והצמידה אותה אל זו של שלי. אחר־כך ישבה, רכונה כולה קדימה, כאילו בא רופא לבקר ילדה חולה.

“הם זוג נחמד,” אמרה שלי בגרמנית, “נפגשו כאן. חשבתי על כך: בשביל מישהו זה יהיה המקום בו מצא את אָשרוֹ…”

בתוך החורבן שמסביב, בתוך מציאות של דליקה מתמדת, חשבה שלי להמשיך, אבל האורחת שלה חייכה בהתנצלות. אולי לנסות אנגלית. במצרים, בכל־זאת, ארבע שנים, שמעה הרבה אנגלית, ובשעת הצורך דיברה. גם שלי לא היתה מאושרת מן הגרמנית שלה. בעצם, עליה היה לבקש סליחה, כי ודאי הוא שמאורח־דיבורה נבע הקושי. בכלל, לא באה להשמיע אלא לשמוע. אומרים, כי העלמה ברמן מחוללת נפלאות. שוב ראתה כי לאה לא קלטה את מלוא הדיבור. הן נגעו זו בזו, להתנצל. אבל כשהסבה לאה ראשה, לחפש את המתורגמנית שלהן, אמרה שלי: “לא, אל תטריחי אותה. נמצא דרך.”

שיחתן הצטמצמה לדברים פשוטים. למלים קצרות. השפות נתבוללו לגמרי: גרמנית, אנגלית, אפילו צרפתית לשעה קלה.

השמלה, למשל: “יפה… משי?”

“מלאכותי…”

שלי צפה בתוך השמלה, שזרמה עליה ברכות עד לרצפה. אפילו כפות־רגליה היו נסתרות, דחוקות מתחת לכורסה. שמלתה של לאה היתה עשויה בד פשוט, צהבהב־חום. היתה חגורה מאותו בד וכיסים גדולים מעל לחזה המוצק. שערה היה אסוף לאחורי מצחה, אך צמותיה יצרו שתי מקלעות עגולות ונוקשות שכיסו את אזניה. שערה של שלי גלש, בפשטות, עד לצוארה, כהה ועשיר באור המועט. לא היה, למראית־עין, שום דבר משותף בין שתי הנשים, אבל תהא זו טעות לצבור את ההבדלים ולנסות להבחין בהם סימני־אופי כלליים: לאה בקוים מסודרים, כמעט קשים, כמעט גבריים, שלי לעומתה ברכות נשית, בחולשה. דיבורן, למשל, הכחיש את הסימנים הללו. קולה של לאה היה גבוה, דיבורה רך ושוטף, ניגוני. קולה של שלי היה נמוך משהו וצרוד, ודיבורה מחותך. היא עדיין היתה העתונאית האמריקאית שבאה לראות, להתרשם ולכתוב. מבחינה זו לפחות אמורה היתה להציג גבריוּת.

לאה שאלה איך הסתדרה, איך נראה לה המלון. היא עצמה לא נכנסה לכאן הרבה, זה מקומם של האנשים החשובים ושל אוהביהם.

שלי נהנתה מן ההערה הזאת, והוסיפה: “בשביל זה לא הייתי צריכה לחצות את האוקינוס.”

“כמה זמן יש לך?”

“כמה זמן?”

“להיות בארץ.”

“זה תלוי רק בדבר אחד,” אמרה שלי, מתמכרת לרגע של יהירות, “כמה זמן יש לי לחיות.”

עברה עננה על מצחה של לאה. שלי התנצלה על דרך דיבורה. היא לא באה למות בארץ. היא באה לחיות, ואין לה סיבה שלא להאמין שיהיו אלו שנים רבות וטובות.

“הכל סיפרו לי, רק לא את זה,” גילתה לאה את שמחתה.

“הם אינם מתיחסים אלי ברצינות,” הסבירה שלי, “הם רואים בי רק שגעונות. ולילדה חולה מרשים את השגעון הקטן שלה, כל פעם.”

לאה לא הצליחה לקשור את הדברים, ושלי חזרה לה לאט, באנגלית, מפרשת: “הקרובים שלי, אחותי… וגם החברים פה… לדעתם אין בי כוח… קצת, או אולי הרבה – שיגעון לחשוב… שאשה חולה… פשוט חושבים שלא אחזיק… שאברח… פתאום – יום אחד – נשברת!”

באצבעותיה הגרומות היה משהו מבהיל, כאשר כפפה אותן לצייר את השבירה.

“אנחנו נראה להם,” אמרה לאה.

כעבור ימים אחדים לקחה אותה להראות לה את בית־החרושת שלה בשכונת “אחוה”. הן הלכו ברגל, שמש־הבוקר בגבן, ושלי שמרה צעד בגאוה. “זו ירושלים האמיתית,” אמרה.

הרחובות היו פגומים לאחר שנים של הזנחה. אפילו רחוב יפו, בו התחילו את דרכן לכיוון מערבי־צפוני, היה משובש בגושי־אבן בולטים במקום אחד ובמהמורות באחר. מדרכה לא היתה. ההולכים, הבהמות והעגלות היו מעורבבים אלה באלה. שלי נדהמה מכל רגע, רצתה לראות הכל, לאה רצתה להגיע. כך אבדו זו לזו, ולאה חזרה ומצאה את שלי מרותקת אל חזיון נהדר: יהודי חסיד על חמור שרוי בשיחה עם ערבי סוחר, אף הוא על חמור. רכובים זה מול זה על חמוריהם, שלוים לגמרי באמצע המהומה, זה בכובעו השחור, בפאותיו ובזקנו, זה בתרבושו האדום, בשפמו השחור – “מה יכלו למכור או לקנות זה מזה, אם לא סבלנות בת אלפי שנה?” תאמר שלי ברשימה אשר תתאר את המראה.

לאה משכה מן הרחוב והלאה, אל חצר הרוסים. היא תנסה להתחרות על תשומת־לבה של אורחתה. היא תדבר בלא לשהות אם מבינים אותה, ושתי סטיות אלו מנימוסי־האירוח יחישו את קרימת הידידות. “חצר־הרוסים!” אמרה לאה. “רודפים אחרינו עד כאן עם הצלבים והכיפות שלהם.” היא הראתה לשלי את הבנין המבוצר בקצה החצר, בית־הכלא. בו נערכות התליות, אומרים, והתורכים, אומרים עוד, היו עושים זאת כאן בכיכר, לעיני העם ולהנאתו.

מעבר לחצר־הרוסים נגמרה העיר, התחילו השכונות המבודדות זו מזו. הן עברו מגרש ריק, משעולו מתהלך עם סלעיו, והגיעו אל קבוצה של בתים חדשים. הן עמדו להשתאות למול בית־החולים רוטשילד. שזה לא כבר נמסר לרשותה של “הדסה”. שלי התפעלה מן העץ הכביר בחצרו של הבנין. האם זה יכול להיות אלון? – היא נכנסה אליו, אל החצר, “כאל ידיד מפתיע,” אמרה, ולאה אחריה. שלי מצאה מיד את הבלוטים על הקרקע, הריחה אותם מאין דבר אחר להביע את התרגשותה. היא שיערה את שנותיו במאות אחדות, לפחות. “העץ של וולט ויטמן,” אמרה, חלצה עט ופנקס מכיס חליפתה – הבוקר היתה היא הלבושה בסגנון גברי – ורשמה סימנים אחדים במאמץ. לאה הבחינה בצפידותן של האצבעות. אשה נלחמת, ידעה היטב, אמיצה. מתוך רצון להשתתף, אמרה משהו על “אצלנו” ברוסיה, ולטשטוש הדבר אמרה: “ראי מה עץ אחד יכול לתת!”

ואמנם, היה ספסל מתחת לעץ – נשים ישבו והמתינו עם סליהן – היו מודעות נעוצות על גזעו, מאחד ענפיו נמשך חבל־כביסה אל יתד בקיר הבנין, ושתי אחיות־תלמידות עמדו ותלו עליו תחבושות. שלי רשמה שוב, כשהיא ממלמלת: “מכבסים תחבושות לאחר השימוש!”

“ומגהצים!” הוסיפה לה לאה, בעזרת תנועת־אגרוף על גב היד.

“אין לו חבר,” אמרה שלי, “לעץ. וולט ויטמן כתב…” אמרה והפסיקה, מביטה בחיבה אף בהתנצלות בלאה. אף־על־פי־כן, היה לה צורך באותו רגע, כשהבלוטים החלקלקים מחציתם והמחוספסים מחציתם, מתגלגלים בכף־ידה, מתחככים זה בזה, היה לה צורך לוַדא את עצמה בשורות אמריקאיות רחבות אחדות. בלואיזיאנה ראיתי עץ־אלון צומח, לבדו עמד, אזוב תלוי גולש מענפיו…

אחר־כך עברו ליד גדרו של בית־הספר למל. היתה דממה בחצר ובבנין. מחלון הקומה השניה הציץ מורה החוצה, בשעה שהיה מכתיב משהו לתלמידיו. הוא נרתע ממבטן של שתי הנשים, והן צחקו ברחוב הריק, במורד הרחוב המוליך לשכונת “אחוה”.

בנין בית־המלאכה, שנקרא על שם השכונה – לא היה אלא בית־יתומים שבנייתו נפסקה בשנות המלחמה. על גג הקומה הראשונה הזדקרו עמודי־אבן בודדים פה ושם, וגם באגפי הקומה הראשונה נותרו כתלים ללא המשך. אבל לפני הבנין, בהתקרבן, עמדה משאית צבאית גדולה, מגושמת בערימות של בד אפור, ומתוך הבנין עלה שקשוק מכונות־תפירה. סבלים התרוצצו הלוך ושוב בין המשאית לבין פתחו של הבנין ולאה התערבה מיד בעסקיהם, ובעוד רגע נעלמה, ללא מלת־התנצלות.

ליד המשאית עמד קצין בריטי, מקלו תקוע לו בבית־שחיו, והוא הזדקף, נקש בעקביו והצדיע ברגע שהבחין בשלי המפנה אליו את מבטה. אי־אפשר היה לדחות את הזמנתו להיות לעזר, ושלי פנתה אליו.

“אדוני,” החליטה על מיטב האנגלית הלא־אמריקנית שלה, שמורה מקיץ אנגלי אחד, ארוך וטוב בימי הנעורים הרחוקים, “האם תרשני לשאול שאלות אחדות?”

“לפקודתך, גברתי!”

“העלמה שטיינר,” הציגה עצמה, “מניו־יורק.”

את שמו לא קלטה, אבל הוא היה בהיר ורהוט ביתר תשובותיו. חבילות־הבד הגדולות הללו מכילות כתנות־צמר, אספקה לצבא, גזורות ומוכנות לתפירה באריזות של מאה, ובכל חבילה צוארונים וכפתורים במספר המתאים.

הוא עיכב את אחד הסַבּלים, ובעוד זה כפוף תחת המשא – הציע לה שתמשש ותראה: צמר אנגלי משובח, אריזה טובה, כבוד ללאנקשיר ולבחורים שעובדים יפה. וגם הבחורות, הוסיף מיד, אלו שכאן, בהנהגתה של העלמה ברמן. הוא הוסיף לדבר, בשעה שהסבל הוסיף לעמוד תחתיו, כפוף. אי־התיאום הזה, בין מה שקורה ובין מה שהכרח לה שיקרה, חתך בה שוב. לא יכלה לשמוע, עד שבאיחור נעו שוב המאורעות, והסַבּל רץ לדרכו. בעוד שעה קלה יהפכו הסבלים את כיוון ריצתם, הסביר הקצין, יעמיסו חבילות של מאה־מאה כתנות תפורות.

בכך עסקה לאה אותה שעה: מיון, ספירה אחרונה, תעודת־משלוח. בירכתי האולם הגדול, הצוהל בטרטורן של עשרות מכונות־תפירה, היה המחסן: סידור גרוע, אך הכרח היה להסתגל למבנה כפי שניתן. הכרח היה להתחיל בעבודה, להמציא תעסוקה למספר גדול ככל האפשר של נשים, בהקדם. המלחמה השאירה בירושלים מאות משפחות ללא אב ובעל – מגויסי הצבא התורכי או בורחיו, מגורשי המשטרה התורכית שנעלמו או נשארו תקועים מעבר לקוים – והפרנסה או שלא היתה או שנמצאה בסכנות. העיר הוצפה גייסות – הודים, אוסטרלים, אנגלים. הנשים הבודדות הציעו למכירה עוגות, תפוזים, ממתקים רקוחי־בית, אך קיבלו או הציעו גם אחרת. הכרח היה להרחיקן מן הרחובות ולתת להן לחם. לשם כך הביאו את לאה ממצרים, ברשיון־כניסה מיוחד שניתן רק ליחידי־סגולה, בהמלצה מיוחדת של ועד־הצירים ובאישורו של הממשל הצבאי.

כשהביאוה לכאן, לפני שנה, היו מחצלאות פרושות על רצפת־האבן, ועליהן מקופלות נשים זקנות אחדות, עגומות, יגעות, טורחות בחוטי צמר גס. שלושה גרושים מצריים ליום, וכך גם שיעור איכותה של התוצרת: כובעים, גרבים, פקרסים. היה זה צמר מקומי בעיבוד גרוע, מלא קשרים ובליטות, שגרם ללובשיו חיכוכים ממאירים ופצעי־עור. דבר ראשון, תיקנה לאה, יחלקו את הצמר לנשים, שתעבודנה בביתן, ותמורת העבודה העשויה תקבלנה שכרן לפי התוצרת. את המקום פינתה, ניקתה, הזמינה שולחנות פשוטים וחזקים – והוציאה קריאה בין נשי העיר, כי כל המביאה עמה את מכונת־התפירה שלה תקבל, במובטח, חמישה־עשר גרוש מצרי ליום, ולחרוצות יותר. הנשים באו, מעטות וחשדניות תחילה, אך נלהבות ומתרבות אחר־כך. לאה פישפשה בכל חנויות־הבדים שבעיר והזמינה מיד אריגים פשוטים נוספים מעזה וממצרים. היה רעב לסחורה בארץ השדודה. בתי־חולים, בתי־יתומים, בתי־מסחר, הזמינו בד־מזרנים, סדינים, ציפות. משנתגלו כמה מכונות־סריגה בעיר – גייסה אותן לאה, הזמינה צמר והושיבה את הנשים לסרוג גרבים. בחדרים המקיפים את האולם – חמישה מכל צד – נתכנו מחסן, חדר־אריזה, מכבסה, מרפאה, משרד, מטבח, ובגדול שבהם – סנדלריה, שהביאה גברים, מכונות, יתר תעסוקה ויתר שמחה. לאה לא הסתפקה בכך. צריך היה עדיין למצוא פתרון לעלובות שבנשים, לנזקקות ביותר – לאלה שלא היתה ברשותן מכונת־תפירה. גם כושר־קליטתו של השוק המקומי היה מוגבל. “בשביל מה יושב צבא בריטי בארץ?” אמרה לאה לאנשי ועד־הצירים, קבוצה נכבדה של יהודים זהירים, “בשביל מה הבאתם אותי ממצרים? במצרים עבדנו בשביל הצבא. מדוע לא בארץ־ישראל? הצהרת בלפור, נכון?”

יום אחד הודיעו לה, כי למחרת תבוא קבוצת קצינים לבקר בבית־המלאכה שלה. היא השביתה את העבודה והכריזה שיפוץ כללי. הבנין נוקה וסודר, באולם המרכזי הוצבו שולחנות זה בצד זה, עליהם עשרים־שלושים מכונות־תפירה. סינרי העובדות כובסו וגוהצו, וכשהגיעה המשלחת הצבאית למחרת בבוקר היה אפילו שלט, בעברית ובאנגלית, מעל למשקוף הפתח.

בחדר־המשרד היה תה, מפה לבנה על השולחן, פרחים. הקצינים רצו לדעת יותר על הגברת המנהלת, והיא סיפרה על עבודתה במצרים: בתי־מלאכה לפליטים, מפעל־הטכּסטיל בקהיר, שיתוף־הפעולה עם הצבא. כן, מישהו מהם הכיר את קפטן הורנבלואר, ולאה הציעה שישאלוהו על עבודתה. “אפילו על אישיותי,” אמרה, וכשמישהו מהם זרק מלה, וצחקו – הסמיקה.

כשהגיע המשלוח הראשון של כתנות־צמר גזורות לתפירה – עשתה לאה את הצעד השני. היא הזמינה מאה מכונות־תפירה חדשות ממצרים. ועד־הצירים פסק בזהירות חמישים, וחמישים הגיעו. כמספר הזה נשים יודעות־תפירה גייסה לאה לעבודה, בתנאי אחד: המכונות שלהן. מחירן ינוּכּה משכרן, מעט־מעט, מדי חודש. “טוב יותר למכונות והרבה טוב יותר לנשים. תצאנה מכאן ברכוש. צבא בא צבא הולך – מכונת־התפירה לעולם עומדת.”

את זאת ניסח לה בעל־הבית שלה, מרדכי בן־הלל, יהודי בר־אוריין שראה עקבות משיח בכל ובלאה ראה אשת־לפידות. בעל־בית נכבד היה, ואת משפחת ברמן ידע עוד מעיר־מוצאו, ועל לאה דוה לבו שבניו צעירים מדי בשבילה. כבת היתה לו הדיירת הזאת ועל אשתו ציוה לקנות מעשי־בד לצרכי הבית רק מתוצרת ארצנו.

שלי הודתה לקצין. הוא השיק קצה מטהו אל קצה כובעו ומילמל משהו ואף הצביע במטהו על הסַבּלים, שעתה כבר היו יוצאים מן הבנין וחבילותיהם על ראשיהם. שלי נכנסה בפתח הזה. אומץ, אמרה אל לבה, ברגע שהיתה בפנים וראתה מה מצפה לה. עשרות מכונות־תפירה רתחו על־פני שני טורים ארוכים של שולחנות, ובדרך שבאמצע, בין ערימות של גזרי־צמר, היו הסבלים מסתערים ובאים מן העומק וצועקים שיפנו להם דרך. היה בזה כדי ליאש, משום שיותר מרחמים או אהבה או התעניינות היתה איזו בהלה, כאילו קודם־כל עליה לדאוג לעורה. מפניהן של הנשים נשקפה אליה סקרנות זרה ועוינת. מאחורי גבה נוסף פטפוט־קולות על רעש העבודה. היא לא יכלה אפילו לשער מה הן משערות לגביה. היא נעצה את מבטה ברגלים, עבדים שחורים, דפוקים־למהר. זוהי העבודה הגואלת, כך היא נראית, הציונות שלך, לכתוב על זה יהיה קל. היא היתה כזאת: מעשים טובים דורשים החלטה והחלטה דורשת אומץ. בתוך הליכתה אמרה: די, עכשיו! – ופנתה אל האשה שהטילה מלאכה מוגמרת הצדה ואספה רגליה לרגע.

“שלום!”

במקום להשיב לה, גהרה האשה ונטלה פיסת־אריג חדשה.

“עבודה טובה?” ניסתה שלי את יתר העברית שלה.

“יידיש!” אמרה האשה. “יידיש,” תחבה את קצה הבד למקומו והמכונה נעה.

“יידיש?” רפה כוחה של שלי.

מבסמוך פרצה צעירה עליזה, שחרחורת, בשטפון של מלים, שנשמע לשלי כעברית שלעולם לא תוכל לה. האשה מן היידיש ענתה בצוָחה, אחרות הצטרפו, ועל רקע שקשוק המכונות שלא פסק – פשטה המהומה משולחן לשולחן.

לאה שמעה את הצעקות במחסן־האריזה, ורק אז נזכרה בשלי. היא מצאה אותה, שעונה אל אחד השולחנות, חיורת ומבוהלת. המכונות שבתו בבת־אחת, אבל הצעקות גברו, מצאו כיוון.

“שקט, שקט!” קראה לאה, מסמיכה כפות־ידיה אל אזניה, כגננת טובת־רוח, כמעט שמחה על גילוי החיוּת שבנערותיה. אבל הנסיון לא עלה יפה. “נו, די – עכשיו שקט. לעבוד!” הרצינה משהו. אבל הצעקות, בדרכן אליה, אחזו שוב בשולחנות בינם לבין עצמם. “לשתוק! לעבוד!” טפחה לאה על השולחן.

זעמה היה מוחלט, בבת־אחת, ומהירות השינוי רק הוכיחה שנסיונות הפיוס היו משחק. האמת היתה דומה יותר לשוט. הנשים, מכל־מקום, השתתקו מיד, ומעברים עלה שוב שקשוק המכונות. ידה של שלי היתה נשואה אל לאה, במעין מחאה: גרועה מאשמתה היתה לה תגובתה הקשה של המנהלת. לא כך, פילל בה לבה. אבל לאה נטלה את היד המושטת באותו חוסר־דקות שלה, והוליכה את שלי אל חדר־המשרד.

“אני,” הספיקה שלי לגשש התחלה לאיזה דיבור, עד שהושיבה אותה לאה בכסא־האורחים. היא עצמה נכנסה לשבת בכסאה שמפנים לשולחן־עבודתה. מזעמה לא נשאר סימן, פרט לחוָרוֹן קל.

“הניצוץ הקטן ביותר,” אמרה, “והן נדלקות!”

“מה,” התחילה שלי.

“לא חשוב מה. כשאין שפה. אלו ביידיש ואלו בערבית.”

“ערבית?”

“או ספאניולית. לא עברית, בכל־אופן.”

“מה הן רצו, בעצם?”

“תיכף תשמעי.”

שתי נשים ניצבו בפתח, ביקשו סליחה ביידיש.

“לא עכשיו!” אמרה לאה.

אבל כמו במשחק שכלליו ידועים, עשו השתים את תפקידן. כּמוֹתן עשתה לאה את שלה, ויתור מתוך שליטה במצב. הן דיברו.

הן מוכרחות בהזדמנות זו שכאן הגברת – שלי תפסה כי מעורבת היא היטב בפקעת הדברים, וכי היא הנותנת בהן אומץ. יש להן חושים, הן ידעו מיד כי היא מלמעלה, אֵי מגבוהים: טיב האריג, בושם־הבוקר, חורון הפנים, די לראות את הנעלים בשביל לדעת מנין באו! – מוכרחות הן להזכיר שוב כי רוצים הפרדה. אי־אפשר לעבוד עם השחורות ביחד. בבקשה, אפשר לראות עכשיו: מה זה, העסק שלה שהגברת רוצה לדבר עם אשכנזיה? היא מקנאה בה? כמו חיות, לא לדבר כבר על הלכלוך. ויש גניבות, ומי יכול לסבול את הצעקות האלה, בכלל, בני־אדם אלוהים נתן להם קצת שכל שישתמשו בו, לא? מיד, תמיד, בצפּרנַים! כל דבר! אַת רוחצת ספל – היא נעלבת. ואיך בית־הכבוד, במחילה! רוצים הפרדה, מוכנות על הרצפה, אבל לא יחד עם אלו. אין להן שום דבר נגד, אבל… זה לא הולך ביחד. זה לא הולך!

לאה כבר היתה רגועה לגמרי, כשענתה להן. לא, היא איננה מפסיקה אותן. הן יכולות לדבר כמה שהן רוצות – ההפסד הוא שלהן – פחות תוצרת פחות כסף – והרי את התשובה שלה, האחת והיחידה, הן יודעות מזמן: מי שלא מוצא חן בעיניו יכול ללכת הביתה. ומי שבאמת כל־כך יותר חכם, צריך לדעת לשלוט ברוחו, ומי שטוב בשביל עם ישראל טוב גם בשבילי. ותסתכלי בהן עם קצת לב יהודי, תראי שיש ביניהן רחל אמנו ויש ביניהן רבקה אמנו, ויש ביניהן שרה אמנו – וכשאנחנו עוד רקדנו אצל הפריץ – הם כבר ישבו כאן בין החרבות ושמרו לנו את המקום. אז בבקשה! קצת כבוד, קצת אהבת ישראל, קצת מענשליכקייט!

ובהציעה להן כי יהרהרו בדברים היטב, קמה לאה והלכה אליהן, הניחה ידיה על כתפיהן, ובעודן ממלמלות משכה אותן להחזירן אל אולם־העבודה. עם פתיחת הדלת לרוָחה כבש שאונן של מכונות־התפירה את חלל האויר.

שלי, בידים רועדות, נכנעה לשמחה חמה שהציפה אותה מתוכה: לרשום מיד ראשי־פרקים לרעיון. זה, מיד, יתן אחיזה: שיעורי־ערב לפועלות, וקודם־כל עברית. רשמה: קורסים. העבירה קו בין זה לבין שתי מלים נשכחות – ויטמן, אלון לואיזיאנה. קורסים, איפוא. חדר. שני חדרים. מורים. בהתנדבות. פיקוח. להשיג ספרים. מכשירי־כתיבה. פעם בשבוע? פעמַים בשבוע? על חשבון מקום־העבודה. בסוֹגריִם: חלקית, עם סימן־שאלה. צעירות. רק נשים. בעצמי. עובדות “הדסה” – עברית למתחילים. ערבי־שיחה. מיזוג חברתי. לכתוב להנרייטה.

ב

האם הרעיון היה כל־כך טוב באמת? הן נפגשו כמעט כל יום. נטשו את אולם־הכניסה, ישבו בחדרה של שלי, כשלעצמו חדר מרווח ונאה. שיחתן השתכללה, לאה גילתה שיש לה יותר אנגלית משחשבה. האם הרעיון בדבר שיעורי־עברית לפועלות הוא כל־כך מהפכני באמת? שהרי עד מהרה התברר, כי יש שיעורי־ערב בעיר, לעברית וללימודים אחרים, ליד סמינר־המורים.

כי יש סמינר־למורים לא ידעה – איך תדע כי יש שיעורים־לעברית? היא התביישה להיות מופתעת כל־כך – אבל היתה רוָחה: הדלות אינה נוראה כפי שהנפשות המושיעות שיערו להן. כן, בין השכונות הרעבות, בתוך העוני והחורבן – יש ירושלים אמיתית אחרת. רק צריך לחדור: יש מורים, יש סופרים ומשוררים עברים, יוצא עתון יומי, יש חלוצים צעירים בצריף, ליד מחצבה אחת – אלה לומדים עברית. אבל לא הן, לא הפועלות של לאה. הן אינן באות. השיעורים בחינם, אנשים טובים הלכו וסבבו בשכונות – הן אינן באות. לנשואות אין הבעלים מניחים. לַבָּנוֹת־אין מניחים ההורים… שם לא דלות בלבד, שם עולם אחר.

בשבת אחר־הצהרים יצאו השתים לטייל. תחילה היו מצורפות לחבורה גדולה שיצאה מן המלון, בעלי־מדים בין הגברים, מלווה בסקרנים ובנערים מתרוצצים. דיברו על סיור בעיר העתיקה. הנערים התלבטו בין הרגלים, נטפלו: “בקשיש, סיגריה.” שלי משכה את לאה הצדה: “טיול כזה כבר עשיתי.”

היא רצתה לראות איך, באמת, חיות כאן המשפחות היהודיות. “אומץ, ילדתי, יש לך?” שאלה לאה והציעה ביקור אצל אחת העובדות שלה. “הלכה ללדת לפני שבוע,” צעקה לה, כי מפנים לשער כבר היה שוק השבת הערבי, ובהתרחקן מעל החבורה נקלעו אל בין דוכניו.

“אבל לאן?” צעקה שלי, אבודה ומוקסמת גם יחד.

“יש פה דרך לרובע היהודי!” משכה לאה להבקיע ולצאת.

ליד מלון “אמדורסקי” עמדה חבורה של יהודים. שלי ניפנפה בידה אל זוג שעמד שם. “הם לא נפלאים?” אמרה. “אַת צריכה להכיר את ג’ודי, את אלכס, לא?”

הזוג היה נהדר באמת. הצעירה בשמלת־קיץ רקומה, רכת־גזרה, כגבעול למגבעת רחבת־השולים, הצעיר בחליפה בהירה ובמגבעת־קש מעוטרת פס כחול. אבל שלי לא ביקשה להתקרב. זה היה, בבת־אחת כמו בבית: הקריאות, נפנופי־היד ובבת־אחת היה הזכרון לזה. הוארד על מדרגות הספריה העירונית, והצעירה הזרה על־ידו, והתקוה: אחותו.

“אני רומנטית ללא תקנה,” אמרה, מנפנפת להם שוב, מאחר שלא נתנו עליה את דעתם.

כרכרה ערבית פתוחה נעצרה על־יד הזוג, בה גבר גלוי־ראש במקטורן־משבצות. אלכס הקפיץ את חברתו פנימה, והגבר שבכרכרה קם לסייע לה.

“מי זה?” שאלה שלי.

“דוקטור אידר,” אמרה לאה. “מועד־הצירים.”

“הוא,” קראה שלי, “בשבת?”

“ללא תקנה,” אמרה לאה.

ברובע היהודי היתה שבת. הסימטאות הצרות היו ריקות, ובעד פתחי החצרות ניתן לראות רמזים דקים מן החיים הכמוסים בהן. לשלי היתה התלהבות מוכנה. כמה הכל! אשנב בגובה הכותל, בעצם שני אשנבים, זה מעל לזה, אחד גדול מהשני, מצודד ממנו ללא חוק – כמה אמיתי, יפה. ללא הגיון, ככה זה, החיים פרצו להם חלון. קימורי הכניסות, אמנות עשיית קשתות באבן. חיי האשה! – לכך הגיעה עם מראה שבכות־הברזל שעל החלונות, כלובי־ברזל זעירים אלה, המגיחים מן הקיר, תלויים מעל לרחוב, כדי הצצה על החיים. שיחים הבוקעים מבין האבנים – היו משל אחר. כפות־ידים כחולות מעל לפתחי החצרות, כה עדיף על פרסת הסוס של עמי האבירים!

באחד הפתחים נכנסו, לאה לשאול, שלי להתבונן. היו רק נשים בחצר, וילדות אחדות, אשה על מדרגתה יושבות ומפצחות זרעונים. השאלה עברה ביניהן כחוט מסתלסל, כולן התעוררו, שיערו מזו אל זו, ביטלו זו את זו, אך נשארו יושבות ומפצחוֹת. היתה בהן שלוה כה רוויה, כה בטוחה מהפרעה. בעצם, חשבה שלי, הריהן טובלות בדבש, הרי אין למעלה מזה. וטוב להירדם כאן. כך, בבית במרחקים, דוקא זה העלה תחושה דומה לאחר כל השנים שעברו: להירדם. והשעה ההיא צפה פתאום: מסיבת־גן של אמא, תחת עץ־הערמון, בבית, לפני המחלה, הרבה לפני. נקישותיהם הצלולות של ספלי־התה, טיודור מנמנם תחת כסאו של אבא, ההגינות של אבא, כשהוא מבקש רשות לפרוש לחדרו, והיא עשרים צעדים אתו, יד ביד, עד המדרגות. במקום אחר, בינתים בלעדיו, ומחלתה, בלונדון, המדשאה לאין־סוף של המסטד־הית, גברים בלבן משחקים עומדים, בתנועות אִטיוֹת, פעם בפעם נקישת הכדור בעץ המחבט. רצון לשקוע לאט. ושוב: הוארד, והתעוררות.

“הן נראות לי מאושרות למדי,” אמרה ללאה, בשעה שיצאו מן החצר.

“שעתים בשבוע,” אמרה לאה.

הסימטה הוליכה לרחוב. כאן היתה תנועה, ערבים עברו על חמוריהם, אחד ומגדל של ארגזים ריקים על גבו הכפוף רץ כשהוא שר לבקש פינוי דרך, ברבות הימים יהיה הוא הערה על השירה. מבית־כנסת פיכו אל הרחוב קולות רדומים, ולפתחו התרוצצו ילדים. בקצה הרחוב עמדה חבורת־נשים, סובבת על דבר שבתוכה, רועשת עליו, ונערות היו באות ומצטרפות בשמחה. אחת, תוך מרוצתה, התעכבה אצל שתי הטיילות, חישבה מהרה מה להן כאן, והסיקה:

“עוזרת?”

“לא,” אמרה לאה, ולשלי הסבירה כי משערים שהן מחפשות להן עוזרת למחר.

בינתים נקרעה החבורה לעיניהן, ומתוכה נפלטה אשה צעירה, רצה כעיורת, נתקלת, מועדת אל הקיר שממול. שלי אחזה בלאה, בחבורה צחקו. הצעירה קמה, בידה אבן. בחבורה צווחו. מישהי מהן התכופפה מאחור. הנערה אמרה משהו, חזרה ואמרה. מן הנשים החזירו לה בצעקה. התחילו שוב לסגור עליה. היא איימה עליהן בתנופת־יד והתחילה לרוץ, בעקבותיה צעקות, ופתאום היתה אבן בגבה. היא התנודדה צעדים אחדים והמשיכה לרוץ, צעקות ועוד אבנים אחריה.

“מה זה, מה זה יכול להיות?” נאחזה שלי בלאה, מזועזעת.

“או ריב משפחות, או תפסו גנבת, או חולת־רוח, או אולי אפילו, זונה… כן, הכל תמצאי כאן…”

“אינך מתכוונת להתערב?” סירבה שלי להירגע.

“קודם־כל נשמע.”

היתה שם ביניהן אשה כבודה, שהבחינה במסתכלות. היא ניסתה לפזר את הנשים, ומהן נשמעו לה, קבקביהן מתרחקים עם טענותיהן. לאה עצרה אחת, שאלה על יונה, שעובדת בתפירה ב“אחוה”. זו הקשיבה וקראה את חברותיה לעזרה. לאה הסבירה והרחיבה. נולד לה השבוע ואינה יודעת בן או בת, בודאי בת, בן היתה מזמינה לברית.

“גברת ברמן!” קראה אחת.

עכשיו ידעו לעזור היטב, ואפילו בהתקהלות קטנה של רצון טוב עוצרות להאזין ומצטרפות לסייע ולהוסיף, בדיבור ובתנועת־יד: “תיכף אחרי ניסן בק, לפני בתי־מחסה…”

והנה שוב התרעשות: הנערה המגורשת העֵזה לחזור ולהציץ בקצה הרחוב. צעקות עצרו בה, ומישהי התכופפה. כאן התגברה שלי, תפסה בידה של זו, שכבר החזיקה אבן:

“למה? מה יש? למה? מה זה?”

לא שהיה בכוחה. האבן עפה, והנשים במקהלה: “ערבי, התחתנה עם ערבי השרמוטה. חראם עליה. שלא תבוא פה!”

האשה הכבודה היסתה אותן שוב, הציגה ילדה מביניהן – שלי לא הבינה מה לילדה בזה – והסבירה ללאה דבר מלא, כשיתר הנשים עוזרות סביב. לאה פירשה לשלי. התחתנה עם ערבי, ועכשיו מתגנבת אל ילדות קטנות, מחלקת ממתקים, למשוך אותן לאבדון.

“ויכול להיות אמת ויכול להיות שקר,” אמרה לאה, אנגלית. ואם אמת! התקוממה בשלי תחושה קודמת־לכל: כשאוהבים!

לאה הודתה לנשים ונטלה את שלי ללכת, ועוד היתה עסוקה בלהודות ובלהיפרד משתים־שלוש עקשניות עד סוף הרחוב. שלי לא נרגעה. להתחתן עם ערבי. ובכן? הרי בסופו של דבר, אחים אנו. הרי נבוא באהבה, נבוא לחיות ביחד. אבל יותר דחוף היה הזעם: ואם אשה תועה! ישקוה מים מאררים, אולי יסקלוה? איך זה היה שם בימי־קדם? מן הדברים האלה מילמלה מלה אחת: “פראות, פראות…” וכחוק נפשה נסב הקטרוג עליה: התעזי את להיות קרבן אהבה, התעזי לפרוץ במו־חייך? ושנאה את עצמה עוד יותר, שכבר התנסחו בה שורות ליומן, שלא עומדת על דעתה, שהולכת עם לאה כאילו אפשר, על דברים כאלה, לעבור בשתיקה. בסימטה השניה ארבה להן הנערה. היא הייתה צמודה לקיר, ממתינה במבטיה. כשקרבו אליה התרחקה, בלא לנתק עצמה מן הקיר.

“נלך,” אמרה לאה, “היא תבוא אחרינו.”

הן פנו ימינה, והנערה עקבה אחריהן. המרחק קטן, ולבסוף הלכה לצדן.

“אולי היא רוצה משהו,” אמרה שלי.

“אולי פשוט ללכת על־ידנו,” אמרה לאה.

הנערה מילמלה בפה סגור, הציצה לאחור, ואמרה עוד משהו, לעצמה. היא היתה בשמלה שחורה פשוטה, קצת גדולה מדי על גופה הכחוש. עגילים קטנים, זהובים, היו נעוצים בתנוכי אזניה. לא היה עליה תכשיט אחר, אבל היה בה איזה יופי מכוסה. לאה שאלה על הדרך לניסן בק, “כן, כן!” ענתה הנערה בצרפתית. אי־אפשר היה להוציא ממנה הרבה יותר מכך. על רוב השאלות לא ענתה, ועכשיו פתאום משתעשעת, טופחת כפותיה זו בזו, פעם מאחור ופעם מלפנים. לא אמרה את שמה. עובדת? לא. נשואה? לא. מי אביה? שתקה. איפה גרה? פה. שלי דיברה אליה צרפתית, התעקשה לשאול מה קרה בינה לבין הנשים. אך הנערה רק חייכה לעצמה. האם היא רוצה משהו, האם אפשר לעזור לה? תודה.

“רוצה לעבוד?” שאלה לאה.

“לא.”

“רוצה הביתה?” שאלה לאה.

הנערה עמדה. היו ברחוב מדרגות אל המשכו, ובמרחק־מה עמדו שוב נשים בחבורה. הנערה התחילה לסגת, שוב צמודה לקיר. לאה עלתה במדרגות ושלי עצרה באמצע. “וזהו?” קראה אחרי לאה. “נעזוב אותה כך?”

“בבקשה,” אמרה לאה, “אַת רוצה להישאר אתה?”

“לא צריך, לא צריך,” אמרה הנערה. “שלום על ישראל, שבת שלום!” והיא נסוגה עוד צעדים אחדים אחורה, ואחר־כך פנתה ורצה במורד הרחוב ונעלמה בסימטה קרובה.

לאה חזרה אל שלי והקיפה את כתפה. “בואי, עוד תראי הרבה. יש דברים שאסור להשאיר ללב. למשל את ההחלטה מה לעשות. על זה צריך להחליט במקום קצת יותר גבוה.” והיא הצביעה על ראשה – מסורק, מהודק בצמותיו, כמעט נוקשה.

כששאלה על יונה הצביעו הנשים על ילדה כבת שש, שנשאה בזרועותיה תינוק מנמנם: הבת שלה. האם היתה בבית־חולים, לקחו אותה, התינוקת החדשה מתה, תיכף מתה. ואביה איפה? לא יודעת. מי בבית? את השאלה הזאת לא הבינה. מי נותן להם אוכל? כמה ילדים הם? הנשים מסביב התערבו כאן, להגן על הכבוד: זה הכל משפחה, כל החצר. הנה האמא של יונה, יושבת על המדרגה, הנה הדודה, הנה אשתו של הדוד. איזו שאלה מי נותן לילדים לאכול!

לבקשת שלי, שאלה לאה על הנערה המנודה. הן אמנם ידעו עליה. בתו של עזריאלוף הזקן, העשיר הגדול, הבוכרי. הלכה לגור עם ערבי. לא בריאה בראש, לעשות ככה. בשביל אביה מתה, לא הבת שלו הוא אומר, הבת שלו מתה הוא אומר. אמרו שהיא מבקשת לחזור אמר מתים לא חוזרים. והערבי מכה אותה, לא רוצה אותה. זה עונש מהשמים.

כשחזרו למלון, נפלה שלי בבגדיה אל מיטתה. בעינים עצומות, בלא כוח, אמרה: “פעם ראשונה בחיי, בלי להתרחץ…”

“אם את רוצה,” אמרה לאה, “אביא לך מים חמים.”

“לא,” לחשה שלי, “בואי מחר, אם תוכלי. אני רוצה להישאר לבדי. עם כל זה. עלַי.”

למחרת בערב עוד היתה במיטה, בחום. לדאוג לא היה צורך, המלון היה מלא רופאים ואחיות. נוסף על כך – היא המארחת הפעם. “התרגלתי,” אמרה, “כמו דג, לשחות בתוך החלאים שלי.” היא הזמינה תה, ובכך היו גינונים מושלמים, מה שהעניק לה גם בטחון נוסף. היא חשבה הרבה, ויש לה הרבה לדבר. אגב, האם תאכל לאה משהו? – וזה בשעה שהמשרת הערבי הניח את טס־הנחושת על־גבי השולחן העגול שבאמצע החדר. לאה לא רצתה שום דבר. “שמעתי שאת צמחונית,” אמרה שלי.

“אינני אוכלת בשר.”

“לזה קוראים צמחונות. גם אני צמחונית. הרי יש לך ודאי סיבה לדבר. כמה זמן אַת צמחונית?”

“שנים אחדות, אבל בלי פילוסופיה. אין לי מקום בראש לעוד אחת,” וכשאמרה זאת, הרי השאיפה לדיוק – שבמקום שנים אחדות צריך היה לומר שנתים וחצי, ולחשוב על כך, הן הוא עצמו בינתים מת, אומרים נרצח – הזכירה יום־שמש מבהיק, מציאות אחרת, גברים בחליפות לבנות, ליד קהיר, במועדון הקלעים. ירו ביונים. איך נקודה לבנה פתאום מנפנפת כנפים, מתרוממת, וכמעט תמיד לפני שאת מספיקה לקוות – המהלומה היבשה, שכמעט בו ברגע היא מתפוצצת לנוצות, ומשהו נופל בקו ישר. והוא, המקסים, היהיר, שאינו שומע לא, ביציאה – כשראו את הגופים הקטנים, המוכתמים, נשקלים בערימה, והסוחר שוקל את כספו מנגד – אמר, מחניף לה, נותן זרועו סביבה: לכל הפחות אילו העניקו את הבשר הזה לפליטים שלך! – בצרפתית.

“זה הכל פילוסופיה אחת. הן מתאחדות כולן. לפי דעתי באלוהים, לפי דעות אחרות באיזה מושג עליון אחר,” אמרה שלי, מוזגת את התה מתוך ישיבה במיטה ולאה מחזיקה את הטס לפניה, “ככל שאלוהים יותר גדול, יותר מופשט, יותר אחד – יש יותר צדק, יותר שויון, יותר אהבה בין ברואיו. על־כן יהדות ונצרות, הוּמַניזם, רחמים, צמחונות, סוציאליזם, אמונה באלוהים, אהבת השלום – הם בעצם שמות שונים לדבר אחד. ברגע שהבינונו כי אלוהים אינו הגג הפרטי שלנו, אלא הוא השמים שמעל לכל…”

היא הפסיקה פתאום, בחיוך של התנצלות. עוד תגיע השעה לשיחה הזאת. לפי שעה היא מבינה כל מי שלוחץ לקצר בפילוסופיה ולעסוק בשאלה אחת בלבד: “מה לעשות?” היא חשבה הרבה. אילו היה לה אומץ. אילו היה לה כוח, נכון יותר לומר, היתה צריכה לעבור לגור שם. אין טעם בכל צורה אחרת. לגור אתם, ביניהם, לעבוד ביניהם, אפילו להקדיש עצמה למשפחה אחת, לנערה אחת נרדפת. כאן? היא אינה מן המצביאים. היא חייל פשוט. על־כן, לכל הפחות, לצאת מן המלון הנכבד הזה, לעבור לדירה, לחדר, משלה. בסתם איזה רחוב, בין אנשים. דוקטור אידר היה אצלה, איש נפלא, פסיכולוג, ודעתו כדעתה. מצע רך מטפח רכות, העדר קושי מטפח העדר יזמה. אבל! אפשר לבוא לידי יאוש. לא המצב – אלא חוסר־האונים שלה. היא קראה לה שורות אחדות, מתוך מכתב שלא נשלם עדיין, להנרייטה: “אתם יודעים שם הרבה, ואתם עובדים שם הרבה בשביל הענין היהודי, בשביל ארץ־ישראל – אבל מה אתם יודעים על האמת, על האמת המאכזבת, המדאיבה, המכרסמת בלבו של כל ציוני המנסה לחיות בארץ, ולא רק לבקר בה כתייר? אַל תביני אותי שלא כנכון. לעולם לא אוכל לחיות אלא בארצי הנפלאה, האהובה – אבל יחד עם זאת החיים פה מרים כל־כך, כן מרים, מאררים! רגלי נוגעות סוף־סוף בקרקע, ראיתי את המציאות כמות שהיא. אני מעדיפה את זה, אני אוהבת את זה יותר מאשר את החלומות המרחפים המתוקים שחלמנו ביחד. כן, אבל כמה זה נורא…”

שלי לא חזרה אותו ערב על ענין היציאה מן המלון, הניחה ללאה שלא תגיב על כך. לאה תלמד במשך השנים: את רעיונותיה אין שלי מבטאה או דוחפת, וּוַדאי לא מגשימה. היא זורעת אותם.

אבל היה ברור, שהבעיה איננה בהשגת חדר. הכרח שמישהו יגור אתה, זאת הבעיה. היה קשה לבטא זאת בחבורה של סוציאליסטים (שתיהן, ובעצם כולם, ודוקטור אידר בראשם, היו סוציאליסטים), אבל שלי היתה זקוקה קודם־כל למשרתת. בארץ כבר המציאו את המלה היפה “עוזרת”. באנגלית היא נשמעה עוד יפה מזאת, מופשטת: עזרה, אבל גם בכך לא נפתרה הבעיה. היה צורך באדם קרוב שיגור עמה, להישג־יד גם בלילה.

“שמעתי בשמחה שאַת נפגשת לעתים קרובות עם גברת שטיינר,” אמר דוקטור אידר ללאה, לאחר ישיבה עם ועד־המשנה לסעד סוציאלי, כעבור ימים אחדים.

לאה רחשה כבוד רב לאיש הנעים הזה, רופא שהיה למנהיג. היתה בו פשטות של איכר שהלבישוהו לצאת העירה. הוא, מצדו, טען שבכל שנותיו לא פגש עובדת־שדה – נכונה, אמר – כמותה. הם שמחו לגלות קוי־חיים משותפים. תקופה מסוימת היו שניהם טריטוריאליסטים, ושניהם מאותו טעם: קודם־כל להחיש עזרה לנזקקים. הנדודים בחיפוש אחר נזקקים היו גם הם משותפים לשניהם. אידר באמריקה הדרומית, חופי האמזונה, באנדים, באפריקה הדרומית, ברָבעי־העוני של לונדון. לאה – בערי־העוני של רוסיה הלבנה ותחום־המושב היהודי. אבל אידר הכריז על עצמו כעל רומנטיקון, בעצם – הרפתקן. עם כל הנוחיות. ביקש שיזכרו. “יש הבדל קטן בינינו,” אמר לה, “אני הייתי עם הממשלה. אַת – נגד. עכשיו, בפעם הראשונה, אני טועם את הטעם הפוליטי שבמעשה הטוב.”

כן, היא נפגשת עם גברת שטיינר לעתים קרובות, והיא מלאה הערצה: השתחררות שהיא כולה כוח רצון. איזה עוז־רוח בתוך הגוף החלוש הזה!

“קצת גדולה מדי, לדעתי,” אמר הדוקטור, “הסתירה בין כוח הרצון ובין כוח הגוף. עשויה לגלוש, עד כדי אבדן שיווּי־המשקל, להזיות. למיסטיקה… אדם כמוך, ידיד כמוך – אם לא היית היינו צריכים להמציא אותך.”

ומיד אחר־כך: “אני שומע שמחפשים לה דירה, חדר? רעיון מצוין.”

“לא לבדה,” אמרה לאה.

“לא, לא, בהחלט לא,” אמר הדוקטור, נפרד אל מחשבותיו.

האם לי אין הזיות, נותרה לאה עם שלה. החדר – לא זו בלבד שאינו בעיה, אלא הוא ישנו. פשוט, יש. ובמקום טוב: סימטה נעימה, היוצאת מרחוב יפו, רחוקה למדי מן הרעש, קרובה למדי אל המרכז. מיד לאחר החנוכה, גמור ומוסכם עם משפחת סגל. הבן חוזר לאמריקה, ללימודיו – והם משכירים לה את החדר בקומה השניה, עם המדרגות המוליכות אליו מן החצר, שברוּמן מרפסת־כניסה, פרוזדור אל חדרי־השירות ודלת שלה־לבדה. ירושלים זו מלאה בתים שנגמרו אחרת משהתחילו. החדר נועד להמשיך את החיים אחרת משהתחילו. הוא נועד להיות הדירה הפרטית הראשונה בחייה. כשהיא חושבת על כך, אשה בת שלושים ושבע: מעולם לא היתה לה דלת שעל־גביה אפשר היה לה לרשום את שמה ואת שמה בלבד, מעולם לא היתה לה פינה אישית להיסגר, מעולם לא יכלה להיכנס ולצאת, לקבל אדם, לשלחו בשקט, בעצימת חוש הזהירות. בבית, ואחר־כך בנדודים, על ספות בבתי זרים, בבריחה מתמדת, ימים יפים ללא הרף־בדידות, גם בחוץ: ברלין, וינה – תמיד עם מישהו, לרוב עם מישהם, ואחר־כך עם אבא, באניה ובתל־אביב, ואז במצרים – המסדרון הארוך, חדר המנהלת ומאה עינים אצות אחריה, שבע לשונות לכל עין, שבעים טענות לכל לשון.

ועכשיו, בבית הנדיבוֹת של מרדכי בן־הלל – כך כינה את הבית אדון השילוני, אחד המבריקים, על תכונת בעלי־הבית ועל תכונת הרעש והשאון והיוצאים־ובאים תמיד. הרבה נדיבוֹת, מעט בית. אמנם, בית טוב, אנשים מסביבתנו, אפשר לדבר רוסית ויידיש עם הנשים – באין אבי המשפחה משגיח – ולנוח קצת מן העברית והאנגלית, חיים סואנים ושמחים בהפתעת־עליצות מתמדת, על־כן בית שאינו בית. כשבא אורח חשוב זזים ומפנים לו חדר. את אחד העם נשלח למלון? “כאחד העם יהיה לנו?” בסך־הכל – אריסטוקרציה בעל־ביתית, ובמידותיה של ירושלים – אמידים, לא לנוחות־נפשה, לומר את האמת. והעיקר: ההורים ואורחיהם קצת קשישים מדי, הילדים וחבריהם קצת צעירים מדי. ואין איש לנפש.

החדר, לפיכך, היום שאחרי חנוכה (יהיה יום גשום, ראתה עצמה עולה במרוצה, מוצלפת – ונושמת לרוָחה בהיסגר הדלת), היו שמורים בלב כל הזמן על אש קטנה, ורק כשנזכרת פתאום, היתה הלהבה קופצת, שולחת חמימות באברים. משם והלאה יהיו דברים מוכרחים לקרות, מה שכמובן מפחיד מיד: ואם לא. לפי שעה, מכל־מקום, ניסתה בעלת־הבית שלה, שפרה בתיה, לדבר עמה נכבדות.

לפי דעתה, היתה לאה לא רק אשה בריאה וחכמה ונעימה וטובה, אלא אפילו יפה. “כל המעלות שבעולם, שלא לדבר כבר על המשפחה – אבל כשאשה היא בררנית עד כדי כך! אדוק – לא, בורגני – לא, חסר־השכלה – לא, זקן – לא, צעיר – לא. לא תופרים אותם לפי מידה!”

לאה היתה משפילה עיניה, מחייכת במבוכה – פתאום שוב נערה פותה. בפני הזקנה הזאת היו נמוגים כל דברי הפקחות. יש אנשים כאלה, אי־אפשר להתחכם אתם.

ואז היתה בעלת־הבית נועצת בה את מבטה החכם לאין מפלט: “תכתבי למשפחה שאַת מקימה בית – תראי איך יבואו לך כולם ביום אחד.”

על זה לא היה ללאה אפילו חיוך.

הבית הגדול, הניצב ברחוב החבשים, ממש למול הכנסיה, משך אליו חבורות של אורחים כמעט כל ערב, ולאה דוקא היתה מעורבת בשמחה, בחן כפול מעורבת, כבת־בית, להקל על הנותנים, וכאורחת – להקל על הלוקחים. בין האורחים הצעירים היו לפעמים בחורים, שהתקרובת אשר קיבלו אצל שפרה בתיה היתה ארוחתם הראשונה באותו יום. לאה היתה דואגת שאיש מלבדה לא ירגיש בזאת. היא אהבה, נדמה לה, את כולם.

אמנם, היא ידעה היטב את מי איננה אוהבת, והוא דוקא לכאורה בא בחשבון, ביטוי מכוער שבעלת־הבית לא היססה להשתמש בו דרך השאלה, כשעל עיקום כתפה של לאה היא אומרת מיד: “שוטה שכמותך! – בכוונה הוא מרשיע עצמו לעיניך. זו דרכו של אינטליגנט, אינך יודעת? ועוד זאת, מורה שאינו רשע נעשה סמרטוט בשנתים!”

השילוני, מורה לחשבון ולזמרה בגימנסיה העברית, רוָק בן ארבעים, הכריז על עצמו: “מתנגד בכל נשמתי ושונא חסידים מכל הסוגים.” לשאול לא העֵזה: איך זה, בן ארבעים, רוָק? כי יש גרוע מזה: בת שלושים ושבע – רוָקה. אבל הוא עצמו סיפר לה: “וגם מנשים נשמר, אלא אַת, לאה, אַת חומר אחר.” בבת־אחת, כאילו, השיב על שתי השאלות, ולא תסלח לו.

אף־על־פי־כן, כשהיו יוצאים בחבורה גדולה, לאחר התה והתופינים והשיחות, כשהיו הולכים לטייל בלילה (“אוהב ירושלים יעצום עיניו ביום ויפקחן בלילה,” נאום השילוני) – היתה מהלכת עמו. פנסי־הנפט הצהובים היו מאירים פינות־קיר ופיסות קרקע לרגליהם, אך בשטחי־הבור הריקים והרחבים שבין קבוצת־בתים אחת לרעותה היתה הרומנטיקה מתבקשת, והשילוני היה תומך בידו את זרועה של לאה, מפחד הסלעים והמהמורות. דוקא בלילות־ירח לא היה צורך בכך, והוא תמיד היה מדבר דברים היוצאים מן הראש, לא מן הלב.

לפעמים זכרה אותו באמצע יומה, והיתה משתוממת על כך, כמו על דיוק תארו בזכרונה, דיוק של צילום קר. לכאורה הכל כהלכה, גבר למעלה מבינוני בקומתו, כבד־גוף במקצת, אך זקוף ומסודר בלבושו. ניתן לומר גם: ישר, אינו מבקש להפיק רצון. ניכר, יודע את עצמו. מרבה למחות את שפתיו בממחטה לבנה, מגוהצת תמיד, את קצות שפתיו. משהו עצור בנשימתו, איש של מדוה נסתר אולי. אבל את רשעותו לא יכלה לשאת. למה צריך אדם להלעיג על כל העולם ולעשות לו שונאים תמיד?

הם הגיעו לידי ריב ממש על־דבר שלי. מישהו הזכיר בהתפעלות את העתונאית האמריקאית, שלפי השמועה באה להשתקע. “את מי הם שולחים לנו?” קינטר השילוני. “את הנפלטים! את הנכשלים! כל החולה והצולעה בעדר!”

“באיזו רשות?” זעמה לאה. “כשאשה מחליטה בחלוציות אמיתית, באידיאליזם!”

“יש לה ברירה?” זרק השילוני כנגדה. “מה היא שם? פה רוקדים סביבה. אי־אי־אי אמריקאית! מכל הלגיון שלהם – מי נשאר בארץ?”

“הטובים…” ניסה מישהו.

“חוזרים! – השלימזלים נשארים אצלנו. אידיאליזם! בעלי־מומים, רוָקות זקנות שלא תמצאנה חתן לעולם!”

השתיקו אותו בהמולה מבוהלת, וזה עוד יותר העליב.

ערב נר ראשון של חנוכה ערכו תלמידי בתי־הספר תהלוכה של נרות ולפידים, ודגליהם לפניהם. כל העיר נאספה ברחוב יפו לראותם, ולאה חשבה: איך אפשר להיות קשוח כל־כך? הוא הלך בראש כיתתו, בצד, מכופתר במעילו, מבטו נעוץ לפנים, בלא להחזיר מבט אל הילדים ההולכים אחריו, והם יפים כל־כך, חגיגיים כל־כך באורותיהם הקטנים. איד אפשר להישמר מקצת רגש בשעה אשר כזאת?

שלי היתה עמה, דומעת בלא בושה. לא הרוח הקרה, הכריזה, אלא הילדים, האור, חנוכה! אבל הרוח היתה קרה, והן לקחו מרכבה ונסעו לרחוב החבשים, אל מה שעתיד היה להיזכר כליל־שמחתה של שלי, ליל תמהון לחברתה, או גם ליל הצחוק הגדול שעשה לכולם דוקטור אידר.

כל העיר באה לנר ראשון וללביבות אצל מרדכי בן־הלל, וכשהגיע דוקטור אידר בלויית רעייתו הכבודה כבר היו הנר ושמשו דולקים על אדן החלון (איך עמדה שלי ושרה “מעוז צור” ברגש!). הדוקטור החביב היה מפורסם בהחלטתו ללמוד עברית ולדבר עברית. הבדיחה המהלכת היתה, כי אין הוא מסוגל לומר אפילו את מלת־הנימוס הנחוצה ביותר לאנגלי שכמותו: בבקשה. היה תמיד מסרסה, סיפרו, מכוון לאטוֹ, מתאמץ לזכור – ומוציא מפיו ב־קה־בשה, לא? ב־ש־קבה, לא?

הפעם הקדימה אותו השמועה, כי לכבוד החג למד דבר חדש, למד כי ימים טובים יש להם ברכה משלהם, כשם שלשבת יש ברכה משלה. ולאחר שלמד וידע לומר “שבת שלום” – למד עתה לומר “מועדים לשמחה”.

והנה הוא נכנס. הוא ממהר אל בעלת־הבית וקד קידה, ומטהר את גרונו, ובולע, ומעיף מבט לימינו ומעיף מבט לשמאלו, ומחויר פתאום, שותק, שותק עוד, ואז – כשכל הקהל כבר דומם סביבו – הוא מתחיל למלמל במהירות: “לא שבת שלום… לא שבת שלום…”

“מועדים לשמחה!” אומרת לו בעלת־הבית.

“כן! כן! כן?” אומר דוקטור אידר, ומצטרף בכל לב אל הצחוק הגדול, כששפמו העבה והרך מעניק לו ארשת של תמימות כפרית.

שלי לא הבינה מה הצחוק, והיא שאלה את היושב על־ידה, ומכאן התפתחה שיחתה הארוכה עם השילוני, בשעה שהקהל הולך ורב, ובין המשמשים אותו בלביבות ובמשקה גם לאה. היא באה אל פינתם והטס בידה. השילוני היה מדבר, מניח את ההברות זו ליד זו, ושלי מרוכזת להבין. כשהבחינה בלאה היה אָשרה שפוך על פניה הנשואות.

“עברית, לאה, רק עברית, האדון…”

הוא עזר לה: “נדר!” – ונטל לביבה.

“נדר,” חזרה שלי, “לדבר בארץ־ישראל רק עברית. אַת מכירה את האדון?”

“קצת,” אמרה לאה.

“קצת?” קרא השילוני והשהה את הלביבה בידו, “ברשותך גברת ברמן – אני רואה את עצמי ידיד אמיתי!”

היא הניחה לו שיסביר לשלי את המלים הקשות ונמלטה. זה כל מה שהיה דרוש לה, כנראה, והפיקחית שבה גיחכה: שתי מלים, ואַת מתנדנדת?

בחדר הסמוך התחילו לרקוד, וכשנעצרה לאה להתבונן תקפה אותה בעלת־הבית, נטלה מידה את הטס, ודחפה אותה: “נוּ, למה אַת מחכה?”

ידיד אמיתי, חשבה לאה, מה קרה לי, הרי זה שום דבר. אבל היא נשארה, בידים פנויות, ליד הפתח שבין החדרים. הואלס הנעים, המוכר, צלילי הפסנתר האובדים או מבקיעים פתאום מבעד לזמזומם של הרוקדים, הרוקדים עצמם – הנה אחת עמדה הצידה, מתקינה את חגורתה על חצאיתה השחורה ובן־זוגה, במכנסי־רכיבה ובמגפים, אינו מסיר ידו ממתניה – כל זה היה דומה כל־כך, העתק רפה ממה שכבר אז ושם היה העתק רפה. כל־כך מתוק ותמים עם זאת. בירושלים, חלוצים בבגדים האלה, רוקדים ואלס. מה שעשה מזה בדיחה, מה שהקל על לאה להיסחף. היא עברה את הסף.

ומיד היתה חלק מן המשחק, כטבעה. ליד המנגנת עמד איש צעיר, לא ידוע לה, והיא ריחפה אליו, מזמזמת, מתנועעת, ובעוד רגע היתה יחד אתו באמצע החדר.

הצפיפות גדלה, כאילו פשטה שמועה בחדרים, ובאו לראות. קול הפסנתר התרחק, והרוקדים התחילו לשיר. בא בחור בא לו חלוץ בא לו בא לו בא לקיבוץ בא לקיבוץ רוצה לאכול רואה בחורה שוכח הכל. הקצב הוחש, גוף נתקל בגוף, פטפוט הנערות נעשה צווחני ומישהי חלפה על־ידה וצעקה: “לאה, תראי!” היא חשה עתה כי עוגת־צמתה נפרעה, שלחה יד – והצמה גלשה. האחרת עוד היתה מהודקת סביב אזנה, ואז – עודה רוקדת – התירה גם את זו, קולטת במהירות את סיכות הראש. שׂערה השתחרר כולו, צנח על כתפיה, על שכמה, כיסה את פניה. בתנועת־ראש הטילה את רעמת־הזהב אחורה, אך זו התעקשה לחזור ולהשתפך על פניה. אז ראתה את השילוני ליד הקיר, מביט בה. היא משכה את בן־זוגה אחריה, ובהגיעה אל השילוני תפסה את ידו ומילאה אותה בכל הסיכות והפריכות שבאגרופה, ונעה משם והלאה.

ואגרופה נשאר מלא, כאילו, חם. עד מהרה נמלאה כולה, לכך לא ציפתה. היא רצתה לנשק את הנער הזה שבזרועותיה, אבל לא אותו, ולא את מי ידעה. רגש כה לוהט של תודה, לאחרים, רגש של חוב, וההכרח לבטאו, להחזירו בכפלים. זה הכה על כתלי מוחה, מבפנים: לחבק את כל העולם באהבה. למות עכשיו למען מישהו, לתת את כל המלאות הזאת, להישאר נקודת־אבק. היא קלטה ביעף את מראהו של השילוני, כשהוא מגיש כסא לשלי. אחר־כך כבר היתה שלי בכסא, והגבר רוכן אליה, מדבר.

פתאום ידעה מה היא מבקשת, עד כדי דפיקות־לב הלם בה הדבר. היא הניחה את בן־זוגה ופילסה לה דרך אל שלי. ידו המושטת של השילוני בלמה אותה לרגע. הוא החזיר לה את פקדונה. לאה קמצה את אגרופה הנדקר (כמעט נחנקת: לא יכול היה לחכות קצת? לא יכול היה לחכות?) ונרכנה אל שלי. משהו פירכס אמנם בלבה, כאילו נמעך בו אפרוח.

“יש לי חדר בשבילך!”

בלי לקלוט את הדבר חיבקה אותה שלי, נשקה לה, כה רופפת, כה דקה. “יש לי ערב נפלא,” צעקה, פחות עצורה מלאה, “אַת נפלאה, אה נהדרת, לאה, זהו ערב נהדר, הידיד שלך נהדר!” לאה היתה צריכה לחזור על הבשורה, ועוד פעם לצעוק לה, עד שהבינה ונשקה לה שוב.

לאה נמלטה משם לחדרה. מסונוורת מבושה, או מזוָעה, או ממשהו – חיפשה מסרק עד שמצאה מול הראי ועמדה להסתרק. אשה אדומת־פנים, גדולה, במצח רטוב, בלחיים רטובות. למה עשתה זאת? כי זה לא יוכל להיות טוב, לא יוכל. לא עם האיש הזה, לא עם איש כלשהו. לא ככה ולא בכלל. אולי משום כך, מתוך פחדנות, כדי לקלקל מראש, כדי לא לעמוד אפילו בנסיון, כאשר כאילו אפשר ובא משהו – נרתעת, מוסרת את החדר, מוַתרת.

סילקה עצמה מעם הראי וישבה על המיטה, מול החלון האפל. כאן, בחצי צל, היתה יפה. על שפתיה, בחלון, נמעך משהו לבן ונעלם. היא הסתרקה לאט. היא עוד לא שאלה את עצמה מה זה כאן. השאלה עדיין היתה מה עשיתי. מגוחך לומר, נרתעת מפני מה שאפשר ובא – איפה בא? איפה אפשר? הרי אם יבוא מה באמת – לא יצטרך שיהיו תנאים, חדר לך או דירה. מקום לאיש אינו יוצר איש. ואם בכל־זאת יבוא – לא יהיה טוב, לא יוכל להיות טוב. כי משהו פקע לנצח, וכל מי שיבוא יהיה אחר, עשוי. היא התמכרה לסיוט הקצר, הידוע לה: גוש שאינו נמס, מתחת לעור, כמו מתהלכים עם מום נסתר, עם החובה להשגיח תמיד לצדדים. עכשיו זה בא, היא ידעה. צביטה קלה, כמו נגיסת עכבר, בעור הרגל, מעל לברך. אחר־כך העור נפרם בפס אדום. העכבר נדחק אל מתחת לעור, נדחק ומתחיל לנוע, עם תנועתו זע הגוש שאינו נמס. מקוללה.

מה שהיה בחלון התרבה פתאום: חבטות לבנות, רכות, פוקעות על הזגוגית. נפתח המרחב שמאחורי החלון, כמו הוסע אחורה הקיר השחור, והנה חלל הרחוב, ובו סובבים, מרחפים ויורדים, פתיתי־שלג.

ג

אחרי חנוכה ירדו על ירושלים ימי־שמש אביביים, ושלי דחקה לעבור אל חדרה החדש, ביתה הראשון בארץ. היא היתה להוטה להתחיל את חייה הפרטיים, והיה ללאה סיפוק־נפש משונה לשמוע את חלומותיה שלה מקבלים את ליטושם החגיגי, הפילוסופי, בפיה של שלי. אבל לא פחות מכך היתה שלי להוטה לעזוב את המלון. כל זמן שלא עזבה את החבורה הזאת – לא עלתה ארצה.

לאה הספיקה, בכל־זאת, להביא סייד ונערה לנקות אחריו. שלי היתה מאושרת: דלות נקיה – מיטה אחת, שולחן וארון, שני כסאות. היא אהבה כל פרט בחדר, שבכות־הברזל על החלונות, הדלת והזגוגית הצבעונית מעליה, תנור־הברזל שאפשר להניח עליו קומקום, ויותר מכל עָביָם של הכתלים, עמקם של אדני החלונות – שם סידרה את ספריה. היא אהבה מיד את הנערה רומייה וביקשה כי תבוא יום־יום, מה שהיה מסודר, כמובן, קודם־לכן.

“והאור הזה!” סובבה על עמדה בזרועות פתוחות, כמו לטבול בו. “איפה יש בעולם אור כזה? – לא צריך לצאת בכלל!”

“צריך,” אמרה לאה, והבעיות נתגלו אחר־כך. את המים צריך היה להעלות מלמטה, מן המשאבה שבחצר. “עשרים וחמש מדרגות!” אמרה שלי למחרת, כשמצאה אותה לאה יושבת ליד אמבט־הגומי שלה שקצת מים בקרקעיתו, כמתאבלת. “ואחר־כך להוריד את כל המים האלה למטה! היא באמת בת ארבע־עשרה, הקטנה? היא נראית לי בת עשר!”

רומייה עסקה באמבט מאז הצהרים. על התנור עמד סיר גדול והעלה אדים, בפינה רעש פרימוס ועליו קומקום. על הרצפה, סביב האמבט, היו שלוליות.

“פחות מים,” הציעה לאה, “הרטבה, סבון, שטיפה. שלושה דליי□ יספיקו.”

רומייה הביאה עוד דלי, שפכה לתוך האמבט, ולא ניכר.

“אין דבר,” אמרה לאה למראה מבטה המתחנן־להבנה של שלי, “היא רגילה בזה.” והמבט הבא היה של נזיפה.

שלי היתה חייבת ללמוד את החיים, וכמו תמיד היה פירוש הדבר להיכנע להם. במקום פחות מים החליטה על פחות רחצות, רק שתים בשבוע. כשסיפרה לאה על האחת בשבוע, בבית, על ערב־שבת שמתחיל בבוקר, על בית־המרחץ של העיירה, על הבורית הגסה, על חפיפת הראש בנפט, נגד כינים, סיפרה שלי על אמבטית־הבוקר יום־יום, בחדר־האמבטיה העשוי שיש, בבית. הן מצאו להן משחק שיהיו חוזרות אליו הרבה: היכן היו, מה עשו, באותה שנה, אשה במקומה, מהיכן באו שני הקוים הרחוקים האלה שנפגשו בירושלים? רק לחשוב על כך: בבית, בניו־יורק, היו ארבעה חדרי־אמבטיה, המים החמים היו זורמים יומם ולילה, המשרתים היו מתקינים את האמבט. הם גם היו מנקים אותו, לאחר השימוש. אי־אפשר היה להימנע מהשוָאה עם רומייה. היא גילתה דבר שהיתה חייבת להודות בו, לא בלי בושה: מעולם לא התעניינה בגורלם של המשרתים כהי־העור בבית. האם רק משום שהיתה ילדה? גם הגדולים לא התעניינו. אבל החרדה לרומייה לא הרפתה ממנה.

ביחוד הדאיג אותה שהילדה מתהלכת ללא כסות כמעט. מין שמלה שחורה, מעל לאיזה סמרטוטים שלא ניתן להגדיר אותם, גרבים שחורים, קבקבי־עץ. “בקור הזה!” התאוננה שלי, ומיד אף התנצלה: “אבל הדברים שלי יהיו גדולים עליה!”

היא קנתה לה אפודת־צמר ורומייה הופיעה למחרת בלעדיה. היא השיגה לה כמה דברים במידות קטנות, גם נעלים, ממחסני התרומות של “הדסה”, אבל גם אלה נעלמו, והילדה הוסיפה לבוא לעבודה בשמלה השחורה, בקבקבים.

“הסבירי לה,” ביקשה מלאה, “שאני נותנת לה את זה בשבילה. אני לא רוצה שהיא תחביא את הדברים או תתן אותם לאמא שלה.”

“למה לא לאביה?”

“לאביה?”

“בעד דברי־צמר מקבלים כסף טוב.”

“את רוצה לומר שהוא מוכר אותם?”

“קרוב לודאי.”

והיה צריך גם להזהיר אותה שלא תשאיר את הילדה לבדה בחדר.

“היא תגנוב?”

“בואי נגיד שלא תדע להשגיח. בא מישהו לבקר אותה – אח, דוד – –” שלי הביטה בה כאילו היא מגלה בה משהו חדש בפעם הראשונה. “לאה, לפעמים מרוב נסיון עם בני־אדם מאבדים את היחס אליהם…”

“יכול להיות,” אמרה לאה.

“אני,” הצהירה שלי, “אוהבת את הקטנה ומאמינה בה.”

“על־כן כדאי לא להכשיל אותה,” סיימה לאה.

ואז נכנסה שנת אלף תשע מאות ועשרים בסופות ובגשמים, שבוע אחר שבוע רע והולך. שלי היתה כלואה בחדרה, מתיסרת. חולשת־המעיים שלה הציקה, בתוספת סבל עם כל הליכה אל קצה הפרוזדור הפרוץ לרוח. התנור לא הספיק להדיפת הקור, והיא נשארה במיטתה ימים שלמים. ניסתה לכתוב במיטה. קירבה את השולחן, אך הגוף דאב מן התנוחה הלא־רגילה. ניסתה להניח את מכונת־הכתיבה על ברכיה ונואשה. היא הצליחה לכתוב דפים אחדים בכתב־יד, אך האצבעות חדלו להישמע לה. הכתוב היה גרוע. את האמת לא רצתה לסַפּר, וחומר לשקרים יפים חסר לה. אמנם, ניתקה עצמה מן החבורה האמריקאית, אך קשר חדש לא יצרה. מבעלי־הבית נותרה רק הגברת הרופאה, לאחר שהאב יצא למסע־עסקים בעקבות הבן. אבל גם עם הרופאה לא היה קשר, לבד מן הקולות שהסתננו בעד הדלת הנעולה. שם המתינו לה החולים שלה, משתעלים, צוֹוחים על הטף הצוֹוח, רבים על מקומם בתור.

ליד הדלת הזאת מצאה אותה לאה ערב אחד, כשהיא יושבת על הרצפה, בידה האחת סכין ובידה השניה פקעת גדולה של צמר־גפן, והיא תוחבת את צמר־הגפן אל הסדק שבין הדלת לרצפה. מתנועעת כמו בתפילה, לא הפסיקה אלא כדי להציץ בנכנסת, מעבר לכתפה. זה היה מראה מטורף. “בקור הזה!” צעקה לאה, מטילה את חבילותיה על השולחן, ממהרת להתכופף אל שלי, מנסה להרימה מעל הרצפה.

אי־אפשר היה להזיז אותה. “פשפשים,” טענה, “חודרים בסדק, ראיתי אותם,” ותוך כך היא דבקה במלאכתה, מתכופפת עד כדי גהירה על הרצפה, טורחת בסכין ופולטת את מליה בזעם. “ראיתי אותם. זוחלים. נכנסים. הדלת הזאת. צריך קיר!”

לא עלה בידי לאה לשכנעה, כי יש אלף מיני חרקים קטנים בירושלים, שמעולם לא ראתה אותם, כשם שמעולם לא ראתה פשפש, ובכך הודתה. שלי סירבה, מכל־מקום, לחזור למיטה אלא לאחר שהרחיקוה מהקיר, סילקו את המצעים ונתנו תחתיהם חדשים מתוך הארגז, בדקו במזרן, בדקו בין הקפיצים, סקרו את כל פינות החדר. לבסוף נכנסה למיטה, רועדת מקור. “שבי על־ידי!” – אבל לאה חשבה על תה לוהט וחריף. לא היו מים בחדר, והיא נטלה את הקומקום ויצאה־על אף מחאותיה של שלי – ירדה לחצר להביא מים.

“ירושלים מחזירה אותי אל הילדות,” אמרה כשחזרה, מציגה את הקומקום על התנור, משפשפת ידיה מעליו, רוקעת ברגליה, “עד גיל ארבע־עשרה לא ידעתי שיש ברזים בעולם.”

“ארבע עשרה,” מילמלה שלי. היא ישבה במיטה רועדת עדיין מקור, ידיה חובקות את גופה הכחוש, המוטה לפנים מתוך חולשה. “מה היה בגיל ארבע־עשרה?” שאלה פתאום.

“שום דבר מיוחד,” התחילה לאה לפשפש בחבילותיה, למצוא דבר טוב, “נסעתי לעיר גדולה, עם אבא. חַרקוֹב. שם, בפעם הראשונה, הרחתי שיש עולם. גנים, ספריות, תזמורת. הטראם. הסטודנטים… נפתחו החיים!”

“שנת תשעים ושש,” אמרה שלי.

“כן, בדיוק. למה?” חשה לאה דבר.

“השנה שלי. המחלה… כשנסגרו החיים.”

באותו ערב, כשלאה הדיחה את ספלי־התה בשארית המים, החליטה שלי שהיא עוזבת את החדר הזה, שהיא עוברת לגור בדירה נוחה ומרווחת, שהיא מבקשת מלאה לעבור ולגור אתה. רק את העוז לומר זאת לא מצאה עדיין.

מזג־האויר הלך ורע ובאמצע פברואר התחילו שלגים לרדת ולהקפיא את החיים בעיר. ביום ששי שפתח את מחציתו השניה של החודש עוד הורע המצב. סופת־שלג אכזרית תקפה את ירושלים. לאה שילחה הביתה את מעט העובדות שהגיעו בבוקר. ממילא לא עשו הללו דבר, אלא עמדו צופיות בשלג המוסיף ויורד. אחדות מהן כבר הביאו סיפורים רעים ממה שעולל שלג הלילה. בעד החלון ראתה אותן נלחמות להתרחק. היא החליטה לנצל את הזמן הפנוי ולעבור על החשבונות, אך מנהל־החשבונות שלה, ברנשטיין, יהודי חרד, היה קצר־רוח מאוד. עליו להספיק לסלק את השלג מלפני פתח ביתו לפני כניסת השבת. באמרו כן חלץ את שעונו מכיסו ועורר בה המיה, כבת על אביה. השלג עשה זאת אולי, שתקום בדמיונה תמונת הבית. הדלת הראשית, הנפתחת החוצה, כבר היתה חסומה. דלת המחסן, לעומת זאת, היתה מוגנת בסככה, והם הצליחו לצאת, להתיצב בחוץ מול סופת־השלג המסנוורת.

את לאה – במעיל, בכובע, בכפפות־צמר – מילא מראה השלג שמחה של התגרות. חפנה מעל מעקה הסככה ועשתה כדור בשתי כפות־צמר, אך האדון מנהל־החשבונות לא העז עדיין לזוז. הוא רק חלץ שוב את שעונו. לאה החליטה לצאת לדרך. ברנשטיין גר בשכונה וידאג לעצמו. היא חשבה על שלי, אם הנערה לא הגיעה היום.

היא אמרה שבת שלום, והסתערה אל תוך הסופה. עוד בין בתיה של השכונה הבחינה כי השלג אינו לשעשוע הפעם אלא לאסון. ברחוב רצו אנשים מבוהלים מפתח לפתח. עצים שבורים היו נפולים לרוחב הדרך. סככות, גגונים, היו מעוכים מתחת לערימות של שלג. ברעש פחים מתרסקים התמוטט מטבח בנוי על מרפסת קומה שניה, וצעקות אשה ליוו את שברי הכלים המתגלגלים למטה. לאה חצתה, כעיורת, את המגרש הריק שמחוץ לשכונה. הדרך נעלמה בתוך המערבולת הלבנה, האטומה. אבל היא הבחינה, פעם בפעם, כשהעזה להרים את ראשה, בגוש הכהה הגדול של בית־הספר “למל”, ולשם חתרה. זמר שזימזם במוחה נתערב בנשימותיה, עד שיניה הקפוצות. מתחת לתחושת הסכנה התעקשה להיות איזו שמחה. כאילו מעצמה גדולה חדלה לזלזל בנו, החורף האמיתי, הכוחות האמיתיים. סימן, זה רציני. כמו הכרה בבגרות הארץ, כמו כניסה למשפחת הגדולים. תביעה להיות מסוגלים לכל.

בית־הספר היה דומם וריק, אבל ברחוב הרמוס, לפני השער, הצטופפה חבורה גדולה, בה נשים וילדים, ומישהו היה מזעזע את השער. את צרתם שיערה – נסחף או התמוטט ביתם – ומה שדרוש להם מפתח להיכנס. אבל איך פותחים להם? בשעה כזאת כבר היתה לאה במשטר מלא, למהר ולהביא תועלת, לא להתבזבז על תגובות.

היא חתרה במעלה הרחוב, ששוב היה צח מעקבות, אל מרכז העיר, ו“הדסה”־רוטשילד בדרך, יעד אפשרי. שם, במרכז כלשהו שמתארגן להצלה אפשר יהיה להציע מיד: לפתוח את בתי־הספר למשפחות מפונות, ואת בתי־הכנסת, כמובן. ערב־שבת – ריבון־העולמים.

ברחוב, לפני בית־החולים, בתוך דייסת השלג, היתה לוָיה נבוכה. איזה ריב התחולל, התנועע, בקולות מעוכים, כמו גם הם כוסו, בין המלווים המצטופפים ובין קבוצה אחרת המנסה לעכב אותם. מיטת־המת היתה מונחת על כתפים, מרופדת לובן רך, ונושאיה נידחים לאטם לפנים ואחורה ולצדדים. “אומרים שהדרך סגורה, לא נותנים לעבור,” אמר איש סופק ידיו על ירכיו, פורש מן הריב.

“צריכים אנשים!” בקעה קריאה משער בית־החולים, ולא נראה אלא המעיל הכפוי על ראשה של אחות במדיה. “צריכים אנשים לעזרה. גברים! אנשים! מנהל בית־החולים מבקש!”

לאה נכנסה.

האנשים היו דרושים על הגג. אבל לא הניחו ללאה שתעלה למעלה: אין זו עבודה לנשים. “היהודים טוענים שאין זו עבודה ליהודים” – אמרה האחות שחזרה מן הרחוב בידים ריקות. בלא המעיל הכפוי על ראשה הכירה לאה את סוניה, אם הבית, וזו שמחה על לאה. קטנה, צמוקה, לא ביזבזה סוניה חיוכים. היא נתנה זאת תמיד בחמוץ: “למה צריכים תמיד אותם האנשים…” – ו“למה אף פעם לא מוכנים אצלנו…” אבל משהו זז בכל־זאת. באולם־הכניסה נתכונן עתה מעין מטה לפעולות־הצלה. סביב מנהל בית־החולים נאספו הרופאים שנקראו ממחלקותיהם ומבתיהם. הוא כבר שלח למעלה כמה מעובדי המוסד, אך הם לא יספיקו. ואין ברירה אלא שהרופאים עצמם, בראשות המנהל, יעלו על הגג. ערימות השלג הולכות וגדלות שם משעה לשעה, וסכנה נשקפת לכל הקומה העליונה. בחצר כבר כרעו סככות אחדות.

“כן, הישארי פה,” אמרה סוניה. הם עמדו בקשר עם ועד־ההצלה במלון “יוז”, הממשל הצבאי הקציב כמה מכוניות, אחת מהן תבוא בקרוב לקחת שמיכות, תה, מרק, לחם־לחלוקה בשכונות הנפגעות.

לאה קיבלה על עצמה את הענין הזה. עובדות־המטבח כבר הסתלקו לבתיהן, והיא גייסה אחיות תורניות לעבודה. האש הוצתה מחדש, הסירים מולאו מים והועמדו לרתוח, המזוים נפתחו. בו בזמן עברה לאה בחדרים והחרימה שמיכות. מנהל המשק צרח כשראה את הערימה נאספת בחדר־הכניסה, ולאה חתמה לו, בשם “ועד־הצירים”, על נייר שהושיט לה. היה מחסור בלחם.

המכונית הצבאית הביאה פצועים. בעיר העתיקה התמוטטו בתים על יושביהם. סופר על ילדים שנשארו תחת המפולת. רופא ואחות יצאו עם המכונית והאספקה.

עם המכונית השניה יצאה לאה. בכדי־חלב יצקה את התה ואת המרק (גריסים, שעועית, תפוחי־אדמה), אך איש לא ידע להיכן יש לפנות עם כל הטוב הזה – והיא ציותה על־כן לעצור ליד מלון “יוז” ברחוב יפו. הרחוב היה מצופף כאן במכוניות, ולאה קפצה מן המכונית ואצה אל הבנין. היא עוד הספיקה לראות, בחצר הלבנה, בתוך עיסת־השלג הדביקה, את הבחורות המתרוצצות, הנאבקות להציל את שתילי גן־הירק שלהן. מפעל־הגאוה של חלוצות ירושלים היה מובס לאבדון. אך במשכנו של “ועד־הצירים”, בתוך האולם המוסק, היתה מעין עליזות של סיפוק עצמי: סוף־סוף היה ברור מה הם עושים כאן.

ליד האח המבוערת באש גדולה עמדה חבורת גברים במדים, אך כשפנתה לשם תפס אותה אלכס, יורד ובא במדרגות. הוא שאל אותה, מחייך, אם היא יודעת איך היא נראית. לה היה מספיק שחשה בזאת. היא נטפה מים. אבל היא רצתה לדעת היכן מקבלים כאן הוראות.

דוקטור אידר, התברר, יצא אל המושל הצבאי, בנסיון נואש לגייס חיילים לפינוי השלג, ועד אז, עד אז מתברר כי אזור־המצוקה החמור ביותר הוא דוקא בשכונות החדשות, בנחלאות שבמורד עמק המצלבה. שם הוצפו בתים. מ“נחלת אחים” ביחוד ומ“שערי חסד” הגיעו ידיעות מחרידות.

ובכן – לשם. אבל אלכס עיכבה שוב. הוא מצטרף, רק יודיע לג’ודי כי הוא יוצא. לאה ניגשה אל האיש שמאחורי דלפק הקבלה. לא היו לו שום מגבות. לאה הרכינה ראשה אל הדגל הצרפתי וסיפגה את פניה בתנועות רכות. על פניו של האיש היה קרוש מבט של זוָעה.

אלכס שאג בצחוק כשסיפרה לו על כך, תוך ריצתם אל המכונית.

אחר־כך סיפר על המצב בעיר, כשהם דחוקים ביחד על המושב שאצל הנהג ומחפשים ביחד את הדרך. הרכבת מיפו לא הגיעה. הפלאחים לא באו מן הכפרים – שוקי־המזון ריקים. הצרה הנוראה ביותר כרגע – התמוטטות גגות. איך הם בונים בארץ הזאת – בבתי אונגרין, בתים ממש, קרס הגג על שורה של עשרות דירות. אפילו גג הגימנסיה לבנות לא עמד במעמסה. בכל אלה – הסובלים עצמם אינם נוקפים אצבע. לא תראה אדם עומד ומפנה את השלג מעל גג ביתו, לא יהודים ולא ערבים. כן, בינתים גם ויכוח יש, כדי לא להשאיר את כל הנזק בידי כוחות הטבע: הלעזור רק ליהודים, או גם לערבים, ללא הבדל? ובמקום שיש ויכוח גם פשרה יש, כמובן: ביום ששי ובשבת תרוכז כל העזרה בבתי־היהודים, כי הם יש להם טעם שלא לעשות דבר בשבת. ולא לשכוח: השלטונות האנגלים דואגים קודם – כל לערבים. ועוד לזכור: בתיהם של הערבים יציבים יותר.

ב“נחלת אחים” עמדו יהודים סביב בית־הכנסת שלהם, וכמו בבית הרחוק: שחורים מרופדים בלבן. על הגג הנמוך טרחו שני בחורים בסילוק השלג, והיהודים עמדו והתבוננו, אפילו קצת קצרי־רוח, בשעה שהשלישי עומד למטה ומסלק להם את הערימה הלבנה שלפני הפתח. כבר התחיל להחשיך.

“זהו!” אמר אלכס וקפץ מן המכונית. הוא מצא עצמו מוקף יהודים סקרניים, רתועים משהו מפני מראהו הצבאי. “הסבירי להם,” קרא לעבר המכונית, אבל הוא טעה, לאה כבר עמדה על־ידו. היא הספיקה לראות את הדמויות הראשונות, מטפסות ורצות במעלה הרחוב, שוקעות בשלג ובאות. זה מה ששינה. היא לא הסבירה. היא הודיעה. כאן יורידו את השתיה ואת המזון. כאן תהיה תחנת־עזרה. “אפשר כבר לפתוח?” זרקה אל הבחור החופר, בעברית. “כבר!” ענה לה, מחיש עבודתו.

אלכס והחייל־הנהג התחילו לטלטל את הכדים למטה, והללו שקעו בשלג עד מחצית גבהם. כשגררו אחד מהם לעבר הפתח נזעקו היהודים כנגד הגזירה.

“מקום קדוש! אסור! בית־כנסת!”

הבחור פתח את הדלת והחזיק בה, כשהיהודים זורמים פנימה ורק אחד מהם מנסה ליטול את חזקתו ממנו. מן המורד הגיעו ילדים, הם היו ילדים, אבל בינתים כבר באו גם מסימטאות אחרות, מלמעלה, מבתים שברחוב, התקהלות של מבקשי עזרה, נשים חובקות ועוטפות תינוקותיהן, אבות עם משפחה.

“בתוֹך!” הדריכה אותם לאה, קוראת, מושיטה יד, לוטפת על קדקוד־נער, מוליכה פנימה. “בתוך, בבית־הכנסת, יש לשתות, יש לאכול. יש כלים?”

“לזה הם תמיד מוכנים,” אמר הבחור החופר, כשהוא מנשב על כפותיו הקפואות. בפנים כבר נשמע קשקוש הכלים, ואלכס כבר היה מוזג, בשעה שהכניסה לאה, על גבה, את שק הלחם היקר.

משפחות הוסיפו להיכנס ולהצטופף סביב הכדים, מעבר למחיצתה של עזרת־הנשים. לאה סידרה אותם בתור. מי שיש לו בית עומד – יחכה, ואחר יקח וילך. מי שאין לו – ימצא מקום בפינה. היא התחילה לחלק את השמיכות. במזרח בית־הכנסת התחילו להתפלל.

עכשיו זכרה לאה את שלי.

ד

בתוך סופת־שלג מחודשת, מוצלפת רוח עזה, עצרה המכונית על־יד הבית. לאה צעקה לאלכס: “אַל תחכה לי, סע!” ורצה אל תוך החצר, מחבקת את צרור־האוכל אל גופה. כמעט נפלה, כה עמוק היה כאן השלג. נאחזת במעקה טיפסה במדרגות, הגיעה קצרת־נשימה אל מרפסת הכניסה למעלה. הזגוגיות הצבעוניות מעל למשקוף היו מוארות מבפנים, ולאה דחפה את הדלת.

שלי ישבה במיטה, לבושה, עטופה במעיל־דרך עבה, מטפחת־ראשה מעונבת מתחת לסנטרה, ידיה בתוך השמיכה.

“משוגעת גמורה,” קבעה ללא התרגשות, “בסופה כזאת!”

אבל לאה צחקה כל־כך, שלא יכלה לענות לה. הכל התפרק למראה הגברת הנוסעת לחוץ־לארץ בתוך המיטה. צוחקת, ממש מאושרת, הניחה את צרור־האוכל על השולחן, כאָב חוזר לביתו.

“הפסיקי לצחוק והסירי את המעיל!” צעקה לעומתה שלי. “את מרטיבה לי את כל הרצפה!”

לאה השליכה את כל הרטוב אשר עליה לתוך האמבט שבפינה – ואחר נמלכה, ופרשה את המעיל היטב, שיזיל את מימיו, ולצדו הפכה את הכובע ותלתה את הכפפות. החדר היה קר. “ידעתי שתבואי,” אמרה שלי, מסלקת את המטפחת מעל ראשה, אבל לאה לא הניחה לה לרדת מן המיטה. שלי שלחה הוראותיה משם, היכן הפחמים להוסיף לתנור, ומים יש עוד קצת בקומקום, וגם מנורה שניה יש בה נפט. לאה מצאה את פחמי־העץ שפוכים על־פני עתונים אחדים, אמריקניים. גזרי־הפחם עוד שמרו על צורות מן העץ, ומתחתיהם צצו מלים לא גמורות.

בינתים הודתה שלי באמת: “רומייה לא באה. והסופה הבלתי־אפשרית הזאת. אין שום דבר בבית. הייתי בטוחה שתבואי והתחלתי לחשוב שלא תבואי.”

לאה סיפרה לה, תוך כדי ליבוי האש, מן החרדות שתפסו בעיר. כשנפנוף העתון המקופל לא הספיק – גהרה ונשבה אל פי התנור. האש עלתה, וכשהתאמצה לאה לקום נבהלה לחוש בעייפותה. היא באה וישבה אצל שלי, והן התחבקו, ופניה של שלי היו לוהטות.

“או שאני קרח או שאת חולה,” שאלה לאה.

“אַת קרח,” בחרה שלי.

“הרגלים!” הודתה לאה. “זה נכון. אילו…”

“כן. רק אם תתני לי לרדת.”

הפעם נתנה לה. שלי ירדה בכבדות מעל המיטה, ואחר־כך התנהלה בגרבי־השינה הסרוגים העבים שלה אל הארגז שבפינה. הרימה מכסהו וכרעה אצלו, מחטטת במהירות. לאה גררה כסא אל מול התנור. היא התירה את שרוכי הנעלים הגבוהות, ואחר־כך שיחררה את גרביה מן הביריות. שלי פנתה אז אליה, כשזוג גרבים חדשים בידה, והיא היססה לרגע, למראה הרגל החשופה מתוך השמלה המופשלת. “סליחה,” אמרה.

“למה זוג חדש?” שאלה לאה.

“בשבילך!”

היה טוב, בכל־אופן, למדוד אותם על הרגל הקפואה. “נעלים אין לי, לצערי,” אמרה שלי. “אין דבר,” אמרה לאה ונשארה יושבת על כסאה, לאחר שהציגה את נעליה ואת גרביה למול האש. מאחורי גבה שמעה כי שלי חזרה אל המיטה. לאה הניעה את אצבעותיה בתוך הצמר האפור הרך. “משובחת,” אמרה, “התוצרת שלכם.”

“טוב, אמריקה,” אמרה שלי.

לאה העבירה זרועה אל מעבר למסעד הכסא והפנתה ראשה.

“כן, עושים עבודה טובה, כשצריך. לא היינו מתגברים בלי הקבוצה שלכם. אבל זה לא נגמר. עכשיו הגגות נופלים. כשהשלג ימס – יתמלאו המרתפים.”

“כשאני חושבת,” אמרה שלי. היא שכבה על גבה ושילבה ידיה מתחת לראשה, מתבוננת בתקרה. בחוץ גברה נהמת הרוח, שלהבת המנורה נעה, ושלי, כמו נקראה, הרימה פתאום את ראשה. “לא נוח לך,” אמרה, “אל תביטי אלי. אני אוהבת לשוחח… בלי עינים…”

לאה צייתה, ואפשר היה, בעצם, להירדם כך בישיבה.

“אמא,” אמרה שלי ברכות, אף כי לא בקיצור־החיבה, אלא במלה כולה: מאד’ר.

“מאד’ר,” ניסתה שוב, הפעם כאילו קוראת.

לאה התעוררה. “שליי” שאלה, בלי להפנות ראשה.

“התחלת לנחור,” צחקה שלי.

“חשבתי שאמרת משהו,” אמרה לאה.

“אל תזוזי,” לחשה שלי, “שמעת?”

“שמעתי.”

“מה אמרתי?.. אל תזוזי! – למה זזת? – אלוהים!”

לאה קמה. “לא יעזור… לא יעזור…” מילמלה שלי, ידיה מכסות את פניה, גופה מתוח. לאה נשאה את הכסא בזהירות ובאה אליה וישבה אצלה. לאט, אבל כמוכנה לכך, דיברה שלי.

“אלוהים! – בנסיון הראשון נכשלתי. כל הלילה, כל היום, קראתי לאמי. אני חושבת שדיברתי, בכל־זאת. זהו טירוף. גם ניסיתי עכשיו, כבר אינני יודעת. קוראת אל אמי, אבל לא היא, לא היא חוזרת. היא מתה גם בתוכי, את מבינה, גם בתוכי! במקומה מופיע כל הזמן הבית… בשלגים הנוראים ביותר אַת יכולה להתהלך יחפה… שכבתי שעות וראיתי שטיחים, כל השטיחים שהיו לנו בבית… ספרתי אותם אחד־אחד, אין סוף פעמים, מלמטה עד למעלה, בכל החדרים… אצלי בחדר היו משבצות צהובות וכחולות, כמו הקיר… רציתי לחזור. החלטתי לחזור. או למות. ככה ימצאו אותי…”

היא סילקה את ידיה מעל עיניה, וכמו נפתעת על זכיה לא צפויה, תפסה בידה של לאה:

“מותר לך לבוז לי.”

“אולי תרשי לי, לפני זה,” אמרה לאה, “להשתמש בנעלי־הבית שלך?”

“לכך התכוונתי,” אמרה שלי, ואחרי שהות קצרה, “כן, כמובן. הן שלך.”

לאה התכופפה וניסתה את נעלי־העור המרופדות צמר. הן היו קטנות והיא מעכה, בלא היסוס, את שוליהן הרכים, קמה על רגליה: “ועכשיו משהו לאכול!”

“אבל לא הספקת לנשום,” אמרה שלי, “חכי קצת. אני אקום…”

“אַת, גברת,” התעסקה כבר לאה בצרור, פרקה את תכנוֹ, “יש לך חום ואַת נשארת במיטה.” היא נגעה בקומקום. “עוד מעט יהיה תה. יש לך לימון?”

“אין שום דבר. הילדה לא באה,” אמרה שלי, “לחשוב שבארץ־ישראל יהיה חורף כזה. אילו אפשר היה לישון.”

הסופה זיעזעה את התריסים. פעם בפעם נשמעה חריקה קרובה, נמשכת – כאילו עץ מתמודד על קיומו. אבל לבד מזאת לא היה כלום, רק תהום שורקת מעבר לכתלים. פרוסות־הלחם היו רטובות ולאה הניחה אותן במעגל על־גבי התנור, סביב הקומקום. אחר־כך התחילה לקרצף גזר.

“יש לך צל יפה על הקיר,” אמרה שלי, “צל מתפלל. היה לך פעם רגע של יאוש?”

“למשל…” שאלה לאה, גונבת נגיסה בגזר.

“קוראת למישהו, קוראת והוא איננו. אבל אַת תמיד בין אנשים.”

“דוקא בין הרבה אנשים,” אמרה לאה.

“נכון.”

לאה הפכה את פרוסות־הלחם, מהרהרת.

“אין משהו מסוים…”

“חשבי על משהו,” מיהרה שלי, נעימה של סקרנות, של תכונה, עלתה מדבריה, גם המיטה חרקה תחתיה, ולאה נטלה עוד כסא וראתה את שלי מתאמצת לשבת. “חשבי,” חזרה שלי, “נאמר, לא בזמן האחרון… ולא דברים ברורים, גדולים… לא, לא לזה אני מתכוונת. רק חשבי. משהו בבית, הרבה שנים עברו… מה היה הרגע, נאמר, הרגע הנורא ביותר, אם לענות מיד, בלי לחשוב…”

לאה הציגה את הכסא השני ליד המיטה. הן היו קרובות מאוד זו לזו, שלי במבט רעב, מחפש, ופתאום ביד מורמת:

“אל תגידי. כבר חשבת. תני לי לנחש. זה היה קשור באביך. רצית לומר שהרגע הזה היה קשור באביך.”

לאה חזרה אל התנור, התחילה להעביר את הפרוסות החמות אל צלחת שנטלה מעל השולחן.

“לא חשבתי על זה. אבל עכשיו, כשאמרת פתאום.”

“קשור באביך?”

“כן.”

“זה היה רגע מסוים, מקרה – שאַת זוכרת?”

“כן.”

היא נטלה צלחת שניה בשביל הגבינה הלבנה.

ידיה של שלי היו שוב על עיניה, אך הפעם יושבת רפויה – מזומנת למשחק חוזר.

“לא חשבת על זה. הזכרתי לך. תני לנסות עכשיו הלאה. היית ילדה.”

“כן.”

מה שעושה את הכל למשחק, חשבה לאה, מה שמשפיל את הכל למשחק.

“זה היה בשנת… לאה, חשבי על זה ואגיד לך. זה היה מוכרח להיות בשנת תשעים וחמש.”

לאה מרחה את הגבינה על הלחם בתנועות אטיות ורכות. פירוש הדבר, אם תודה, שהיא משתתפת. שוב מישהו מוביל כי עיניו לאיזה מרחק ושוב מישהו תומך כי עיניו בקרקע. שוב אי־היכולת לראות מעבר לפינה, המועקה הזאת בידיעה שבקצה הקו הישר מתחילה האפלולית. ואז אי־היכולת לשקר.

“כן. הייתי בת שלוש־עשרה.”

“אל תגידי לי שאביך מת אז?”

“לא.”

“זה קשור בנסיעה.”

“כן.”

לאה הציגה עכשיו את שתי הצלחות על הכסא שליד המיטה. הן שוב היו קרובות מאוד, ולאה ראתה, בראשונה, נימי־שיבה בשׂערהּ של שלי, הריחה את ריח משכב־החולי שלה.

“נעזוב את זה עכשיו. אַת רוצה להתרחץ?”

“כן, נעזוב את זה,” אמרה שלי.

“אַת רוצה להתרחץ?” שאלה שוב לאה.

“אחר־כך.”

לאה הלכה למזוג את התה. תחילה יצקה קצת מים לכוס. המים לא היו צלולים, ופתאום הופיעו בהם נקודות אדומות זעירות, תולעי־הבורות. היא משכה רצועת בד־תחבושות מתוך צרורה, גם את זה גנבה יחד עם מצרכי־האוכל. מתחה את קצה־הבד מעל לכוס ומזגה. על־פני הבד הופיעו שוב הנקודות האדומות. היא סיננה גם את התמצית – והוליכה את שתי הכוסות אל המיטה.

“סעודת עניים,” אמרה שלי, מתבוננת, לא שולחת יד.

לאה ישבה, נטלה פלח סוכר ושמה אותו בפיה. שלי ליותה אה תנועותיה בהנאה. לאה גמעה מן התה ושלי חייכה: “השיטה הרוסית.”

“כשהסוכר יקר,” אמרה לאה.

“ויושבים לשתות עשר כוסות.”

שלי הטבילה פלח סוכר בכוסה, ובעודה אוחזת בו התבוננה איך עולה בו הכתם החום, הלח. “ראיתי אותם,” אמרה, “כשהגיעו, כשהקימו את העיירות שלהם למטה בעיר, באיסט סייד, בברוקלין. לעולם לא הייתי פוגשת אותך שם…”

“העניים הלכו לאמריקה,” אמרה לאה, “המטורפים הלכו לארץ־ישראל.”

שלי קירבה את הכוס אל פיה, נגעה בחלקת־הנוזל, הניחה אותה.

“זו רפואה בשבילך. את מוכרחה,” שידלה אותה לאה.

“תתני לי, בכפית?” חייכה שלי.

לאה היתה מוכנה, העלתה כפית מן הכוס, קירבה אותה אל שלי. הן גילו ביחד את הטפשות שבדבר. שלי נטלה את הכוס וגמעה שתי גמיעות. לאה יצקה את תכנה של הכפית לכוסה שלה, וגמעה את הכוס.

גם בפרוסות לא נגעה שלי. לאה דרשה תשובה ברורה: מה מציק לה, מדוע אינה אוכלת, איפה כואב, האם ראתה אותה הרופאה. שלי סירבה להודות כי היא חולה. “והחום?” שאלה לאה. החום הוא אורח קבוע אצלה, מקבלת מכתב מקבלת חום, לא מקבלת מכתב מקבלת חום.

“זכרי בכל־אופן,” אמרה לאה, ומה יכלה לומר, “שאת המים צריך גם לסנן וגם להרתיח. תמיד.”

“אַת ודאי עייפה עד מוות,” ענתה על זה שלי.

“לא נורא.”

שלי הרימה ידה מעל השמיכה. על אַמת־היד הלבנה והדקה בלטה רצועת־השעון הגברית. היא הציצה בשעון: “מתי התחלת את היום?”

“את מגרשת אותי הביתה?”

“בסופה הזאת? אַת תצטרכי לישון אצלי.”

“איפה?”

שלי סקרה את החדר, כאילו היא רואה אותו בפעם הראשונה. שני חלונות אטומים, דלת אל הפרוזדור, ארגז שחור וגדול בפינה, חוסם אותה באלכסון, התנור, השולחן, רצפה ריקה, קרה, משובצת דגמי־קוים שחורים. לאה קמה, אספה את הכלים מעל הכסא. שלי החזירה מבטה אליה: “בבית אפשר היה לישון על השטיח. אצלכם היו שטיחים?”

לאה, מאצל שקשוק הכלים על השולחן: “אף פעם.”

“והרצפה?”

“עץ, כמו כל הבית.”

“שמעתי על השריפות בעיירות.”

“ראיתי אותן.”

“באמת, עיירות שלמות?”

“לפעמים.”

“וגם אצלכם?”

“פעם אחת.”

“בואי שבי, סַפּרי לי.”

לאה נטלה את הדלי, שרצועת־מים עכורה עוד נותרה בתחתיתו. ופסעה אל הפתח.

“מה אַת…” עוד הספיקה שלי לקרוא, עד שהיתה לאה בחוץ.

הסופה הצליפה למול פניה, אבל היא נשמה בתאוה את האויר החריף. הקור חיבק אותה, לחץ על פניה, והיא כרעה לתוך השלג, במדרגות – וחפנה ממנו במהירות אל תוך הדלי. זה היה, לפחות, אמיתי. היא נדחפה אחורה, הוכתה כשקמה על רגליה. היא נזרקה פנימה כשפתחה את הדלת.

“עכשיו יהיו לנו מים טריים,” אמרה והציגה את הדלי למול האש.

“המטורפים הלכו לארץ־ישראל,” אמרה שלי.

“בחורף,” סיפרה לאה, עומדת מעל לדלי ומשפשפת כפות־ידיה זו בזו, “אם פורצת אש לא קשה לכבות אותה. גורפים שלג בדליים – שופכים על האש. גג מתמוטט, נופל השלג וקובר את השריפה. אבל בקיץ. אפילו אש קטנה, גגון או מטבח או מחסן – אבוד. לרוץ לנהר לסחוב דליים. כל מה שאפשר לעשות, לברוח, לסחוב את הבגדים, להוציא את המיטות לרחוב. בבתים הרחוקים יותר – לסחוב החוצה ארון, שולחן, כסאות… ולברוח. עם הילדים, עם הצרורות, אל הדרך, אל השדות. לחכות.”

“בואי שבי,” אמרה שלי, הניחה יד על שמיכתה.

לאה באה וישבה אצלה על המיטה.

“בת כמה היית אז?” שאלה שלי, ומגע ידה היה לוהט.

“אַת צריכה לישון,” אמרה לאה, “החום שלך עולה.”

“סַפּרי ואני אירדם,” עצמה עיניה ושיקעה ראשה אחורה, אל תוך הכר.

“הייתי בת שמונה. נוּ כמו שסיפרתי לך, שריפה בעיירה. אנחנו עם אבי ואמי בדרך, בקצה כל הבתים, יושבים על החבילות. כל פעם באים בריצה להודיע מי נשרף. עכשיו רב פינחס, עכשיו רב שלוימה. בית אחר בית, מתקרבים אלינו. עכשיו השכן. רויטמן. והגיע איש ואמר: גדליה־בר. אז ראיתי את אבי בוכה.”

“ילדה בת שבע,” אמרה שלי בעינים עצומות, “באותו קיץ, בשוייץ, שיחקה בשלג. בדליים. עם משפחה אמריקאית מאושרת, שעוד לא היו בה מתים ועוד לא היו בה חולים.”

“שוייץ?” אמרה לאה.

“היית שם?”

עיניה של שלי היו פקוחות, נוצצות בתביעה להשתתפות.

“הייתי,” נענתה לאה, “אם אני זו, שהייתי. בעצם כן, אני. בסך־הכל לפני שמונה שנים.”

“שנת שתים־עשרה,” התהפכה שלי על צדה, אספה רגליה תחת השמיכה, “מהבית הזה של השריפות, לשוייץ – כל־כך רחוק – בריחה?”

“טיול, בריחה. הכל ביחד. מאושרת. אומללה, הכל ביחד.”

“אבל איך זה, מהבית – פתאום?”

“הו, היה כל־כך הרבה באמצע.”

“אצלי, באותה שנה…”

נגרמה שתיקה, כשהן מצפות זו לזו. האזינו, ורק הסופה היתה.

“יש לי בודאי דואר במלון,” אמרה שלי.

“מאז יום רביעי לא היתה רכבת.”

“בגלל השלג?”

לאה רק הנידה ראשה, ותוך כך הניחה ידה על השמיכה, במקום שבו היו מתניה של השוכבת. מתוך כך חייכה אליה.

“בשנת שתים־עשרה, כשאת היית בשוייץ,” אמרה שלי, מתקפלת עוד תחת השמיכה, כמו נאספת אל נקודת־מגעה של לאה, “הייתי רחוקה מהבית, בורחת – כפי שמעולם לא הייתי, לא לפני־כן ולא אחרי־כן.”

“נכון,” אמרה לאה.

“הייתי כל־כך רחוקה, שאילו, בנקודה מסוימת, היה משהו דוחף דחיפה קלה, או מתחבר, נקשר, אל משהו – הייתי אולי מנתקת לגמרי, נשארת – במרחקים…”

לאה רק הנידה ראשה.

“אבל דוקא שם, פתאום, במרחק ההוא – בא פתאום קול. באה קריאה, ובבת־אחת, ביום אחד – חזרתי…”

“טלגרמה מהבית,” אמרה לאה.

“ספר.”

“אבי שלח,” אמרה לאה.

“כומר נתן לי,” אמרה שלי, “התחלתי ללכת לכנסיה באותם הימים. לחפש אצלם את המענה. ויום אחד נתן לי הכומר, איש נפלא, ספר יהודי על הגאולה, על ארץ־ישראל, על החיים החדשים.”

“אבא הפסיד הכל. פשיטת־רגל, משפט.”

“כעבור שנה הייתי בארגון ציוני.”

“כעבור שנה הייתי בארץ־ישראל.”

“חם לי,” אמרה שלי.

“הסירי את המעיל,” קמה לאה מן המיטה, “נסי להירדם. אני אקטין את האור.”

שלי התרוממה במיטה, התחילה מושכת בשרוולי המעיל הכבד, ולאה נחפזה לעזור לה. אבל כשנגעה, במקרה, בכתפה של שלי, היתה איזו רתיעה מהירה. לאה נטלה את המעיל והלכה להניחו על־גבי הארגז. אחר־כך באה לאמצע החדר, אל מתחת למנורת־הנפט התלויה, דחקה את המשקולת כלפי מעלה, וכשירדה אליה המנורה חיבקה לרגע את כרסה החלקה, החמימה. היא הקטינה את האור ודחפה את המנורה למעלה, בתנועה רכה, נפרדת במגע־אצבעות מן הכובד הנכנע. היתה בה, לרגע, ערבוביה של תשוקה ועייפות. אבל היא התכופפה אל נעליה, שהיו בהישג־ידה שם, נטלה אותן. תחבה אצבעותיה לתוכן – קר ולח. הגרבים היו חמים, אך עדיין רטובים.

“אַת אינך מנסה ללכת עכשיו!” בא קולה של שלי, אחר משהיה עד עתה, קול של אדם לבוש ועומד.

בניגוד גמור לכך, היתה מכווצת תחת שמיכתה, דחוקה אל הקיר, מתבוננת בלויית־חשש אל תנועותיה של לאה, שפנתה והנעלים בידה. “מספיק לך, אני יודעת,” אמרה.

“אַת צריכה לישון!” הניחה לאה את הנעלים על הרצפה וקרבה אל שלי. ישבה אצלה. “אשוב בבוקר, אביא רופא. אַת חולה. אסור לך יותר מדי…”

“אני אצא מדעתי, לבדי, עד הבוקר. אצא מדעתי…”

“הבטיחי לי שתנסי להירדם,” אמרה לאה.

“ואַת?”

“הסתובבי אל הקיר.”

שלי צייתה לה, נדחקת אל הקיר, מפנה מקום. לאה קמה, לקחה את מעילה של שלי מעל הארגז, חזרה אל המיטה, חלצה את נעלי־הבית. אחר־כך שכבה על צדה. היא התכסתה במעיל, אספה את רגליה תחתיו, כפות־רגליה נגעו בשלי. לא היתה רתיעה, והן שכבו בשתיקה גב אל גב. עד שהפשיר משהו.

“לא שאלת אותי מדוע הלכתי לכנסיה,” אמרה שלי.

“נסי לישון.”

“לא שאלת אותי מה קרה אצלי באותה שנה, שהיה אצלך משהו עם אביך, קשור בנסיעה.”

“היה אצלך משהו עם אביך, קשור בנסיעה. נסי לישון.”

“הוא מת באותה שנה.”

“אבי מת רק לפני שנתים.”

“אמי מתה לפני שנתים.”

לאה ציותה על עצמה לישון, לישון. לא היתה רשות לזכרונות. אבל קולה של שלי בא שוב מן הקיר.

*ואמך?"

זה הרגיז, משום שהיתה צריכה לדעת, כבר סיפרה לה.

“הם כולם חיים. אמי והאחיות ואחי. הם יבואו. אַת תכירי אותם.”

“אלוהים שלח לי משפחה בריאה.”

על זה שלחה לאה את כף־ידה אחורה, נגעה חרש בשמיכה, מעל לירך כנראה. שלי התהפכה על מקומה, וידה של לאה נלכדה, נלקחה אל מתחת לשמיכה, הובאה אל מגע שם, בירך.

“נסי לישון,” אמרה לאה, אך לא סילקה את ידה.

“איך, אלוהים, איך? – חוזרת מהשאול ושוכבת לישון.”

“נסי,” אמרה לאה, כאילו מלטפת בקולה. גם בידה באותה שעה, להרגיע.

הן שכבו בדממה גמורה. שלי בתמהון, קשובה. הסופה בחוץ היתה כאילו נחלשת, וההקשבה המתוחה הורשתה לעבור פנימה, עד כי נדמה היה שלאה מצפה. הדבר היה דומה לבושה, הצורך להצטדק, להסביר: הכנסת אשה בריאה למיטה חולה.

“זה היה גיהינום, עד שבאת,” ליטפה שלי את ידה של לאה, כאומרת: עכשיו אני, ושתקי לי גם אם לא תביני…

“לגלות שקברו אותך בטעות והשאירו אותך בארגז האפל הזה וחזרו הביתה ואיש לעולם לא ישוב להקשיב אולי את נושמת. אילו אבי אילו אמי היו בחיים – לגלות פתאום – לא הייתי כאן. הם לא היו נותנים לי ללכת. לגלות שאני כאן משום שלאיש לא היה די איכפת איפה אני בכלל, כי אילו היה למישהו איכפת באמת היו צריכים, כמו טיפשים, כמו הורים טיפשים עקשנים צרי־מוח – לקשור אותי. אף לא טיפה של צרות־מוח מתוך אהבה עיורת, לגלות.”

היא הפנתה ראשה והביטה בלאה. ידה המלטפת נעצרה, להניח לה שתשקע בתרדמה. אבל אז הרגישה, על ירכה, את אצבעותיה של לאה מתהפכות, לוכדות את ידה, ואחר־כך חודרות אצבע־אצבע בינות לשלה.

“חשבתי שנרדמת,” התחילה שלי.

“כן,” אמרה לאה.

ידה השמאלית, הפנויה, נמשכה אל מקלעת־שׂערהּ של לאה. סיכה אחת נדחקה החוצה, והיא שלפה אותה ואחר החזירה אותה בעדינות למקומה.

“איך את יכולה,” אמרה שלי, “אני מעולם…”

“מתרגלים.”

“עם עוד מישהו?”

“כשצריך.”

“כשרוצים?”

“זה דבר אחר.”

“היה?”

לאה שתקה.

שלי שלפה סיכה אחרת, והצמה נפתחה. היא שלפה עוד סיכה, באותו מקום, והצפה גלשה אל הכר. היא אחזה בשתי הסיכות והתחילה סורקת את קווצת־השׂער המונחת בתנועות אטיות וקצובות.

“איש אחד אהבתי עד לטירוף־הדעת,” אמרה.

“כן,” אמרה לאה.

“נסיון מגוחך לחַבּר את השבור אל השלם. זה היה טירוף־דעת לחשוב בכלל, אבל היו שעות, היו רגעים שנדמה היה… אחרי שאיש לוקח אותך לקונצרט, בשלמות הטבעית הזאת שלו. בא עם פרחים, שעה לפני הזמן, נשאר לשתיה קלה. אחותי, הנשואה – זה היה אחרי מות אמי, גרתי אתם בדירה משלי כמובן, צמודה לשלהם – אחותי הנשואה העריצה אותו בגלוי, היה מותר לה. שיחתו, נימוסיו. כל המעלות באמת, אפילו יהודי. לא שידע על זה משהו. לא שהיה איכפת לו. ניו־יורק האצילית שלנו מילדות, התגלמה בו. הוא ידע על תולדות משפחתנו, על האגודה של אבי, יותר מאתנו. קרא כל מה שכתבתי. מוליך אותך על ענן, מרופדת, מרחפת. הגבר המושלם. בקלות אני נישאת, החיזור האידיאלי, הלא־מורגש. גאוָתוֹ הטבעית להציג אותי בפני אחרים, אותי בעלת־המום, הלא־יפה, נרגשת תמיד, מנגבת תמיד את כפות־ידי, בלי שצריך. אלה היו באמת ימי השיא שלי. שני ספרים הופיעו, חוג לשירה מקדיש שלושה ערבים לעולמה של שלי שטיינר. שם פגשתי אותו. הוא לא כתב, תודה לאל. אבל קרא, הכל. בעצם, זה היה הדבר היחיד שהפריע לי. הטעם שלו, הספרותי, היה נדיב מדי. או שהיה משקר לי, מתוך נאמר רחמים? אבל זוהי אפשרות גרועה יותר. ידעתי היטב, כשם שאני יודעת עכשיו, כי אינני יכולה להיות כל־כך טובה. בכתיבה. כן, נעים מאוד, ובחוג האריסטוקרטי הקרוב לך, זה שמפריש מתוכו כל הזמן, כמו דבק משפחתי, את תחושת החשיבות של עצמו, בחוג יפהפה כזה יש ערך לכל דבר. ולומדים לא לקלקל את הטון. אבל בחוץ, בתוך ההמולה, כאשר חייבים לקלקל את הטון, ולזה דרוש כוח, חייב היה לדעת… והוא כאילו לא ידע. ההערצה שלו, המוכנה תמיד, ועוד יותר מזה ההקשבה המוכנה תמיד לכל מלה, לכל שיר, אסף את המאמרים שלי. אַת נרדמת?”

לאה זעה על מקומה, ואחר־כך קרבה פתאום מלוא אורך גופה, כשהיא מהפכת עצמה, שוכבת על גבה, והכל נגע, משער בשער, כתפים, ידים וגוף, ירך בירך, רגלים – זו בצד זו.

“לא נוח?” שאלה שלי.

“והוא ידע?” אמרה לאה.

“לא ממני. אחותי רצתה לעזור לזה. עד עכשיו עוברת בי צמרמורת כשאני חושבת שהוא אולי האמין שאני שלחתי אותה אליו. אבל אולי זה היה טוב, בסופו של דבר. לא. הוא העריץ את אחותה, הוא כיבד אותה, הוא ישמור על הידידות כעל נכס יקר עד יומו האחרון, אבל הוא עומד להתחתן. אחרי זה הלכתי לחפש את אלוהים בכנסיה. ואַת הלכת אחרי זה לשוייץ…”

“כן,” אמרה לאה.

“מה זה היה?”

“הו,” אמרה לאה, “הוא כבר היה נשוי.”

איכשהו, זה יצא מפיה קל כל־כך, מזולזל – מצחיק. שלי צחקה ראשונה ולאה הצטרפה, והן התחבקו.

לאה נרדמה והתעוררה פעמים אחדות, עד שהיו החלונות לבנים ומאחוריהם דממה. המחשבה הראשונה היתה שבת ושלג ולנוח, אבל פתאום פילח אותה ניחוש מבהיל, והיא סבה על מקומה. שלי שכבה בעינים קרועות־לרוָחה, מתנשמת בכבדוּת, כשקול־יבבה חרישי מתמלט מחזה עם כל נשימה. לאה נגעה במצחה ומיד סילקה את המעיל והתרוממה.

“שלי, את בוערת!” וידיה כבר מחזירות את צמותיה למקומן.

שלי לא היתה מסוגלת להוציא מלה מפיה, או אפילו להביט בה. לאה עמדה על ברכיה, גחנה מעל לשלי, והתחילה להלום על הדלת האטומה באגרופיה. “דוקטור,” קראה, הולמת באגרופיה, “דוקטור סגל. גברת סגל. בבקשה. גברת סגל!”

היא קפצה מן המיטה. נעלה את נעליה, ליבתה את האש, הלמה שוב על הדלת, שמעה סוף־סוף מעין קריאה צרודה, לא־סבלנית, העמידה קומקום על־גבי התנור, יצאה אל המרפסת וראתה את הרופאה מתקדמת בזהירות לאורך הקיר, על־פני פס־הרצפה הפנוי משלג, כהה כתעלה חפורה.

“אַת רוצי להביא אמבולנס,” אמרה הרופאה, ברגע שנתנה מבטה באשה השוכבת.

ולאה רצה.

הן הורידו את שלי דרך דירתה של בעלת־הבית, הניחוה בדרך פעמים אחדות, עד אל דלת החזית. אל הבוקר הזה הן תחזורנה, שתיהן, בסיפורים שילכו ויהיו מדויקים גם סמליים יותר ויותר, במרוצת השנים. שלי עתידה לסַפּר עליו, שבועות אחדים לפני מותה, לבתה המאומצת. היא נולדה לה באותו בוקר. אמנם, היא לא ידעה כי שלה תהיה, אלא כעבור שלושה חדשים. פעם אחת, ברגע של ריגוש, תאמר שלי ללאה: היא נולדה לנו.

כשנכנס האמבולנס לחצר בית־החולים עיכבה אותו, ליד האלון הגדול, התקהלות של אחיות ועובדים. לאה זירזה את הנהג שיתקדם עד הפתח ממש, ולא נתנה את דעתה על ההתרגשות שמסביב, אף לא על פטפוטי־השמחה של הבאים לעזור לה. היא הכניסה את שלי לחדר־הקבלה אך נתבקשה להשאיר אותה בידי הרופא התורן. היא תעתה אל אולם־הכניסה, ואז נמשכה בראשונה אל פשר המהומה. קבוצה מעורבבת של חולים בחלוקי־בד ומעילים עליהם, של אחיות ועובדים, עמדה משתאה ומספרת סביב הסל שבו, נהנו לספר לה, נמצאה התינוקת לפני פחות מרבע שעה. אלמלא החליט אחד העובדים לסלק את השלג גם מעל הספסל שמתחת לעץ – ייתכן שלא היו מגלים אותה עד עצם הרגע הזה. שם היה מונח הסל, ובו חבילת־הסמרטוטים, ומה שנשמע לו לעובד כחתלתול מיבב. ילדה בריאה ויפה, פסקו הרופאים. במה שנוגע לשלי, רצו לקוות שאין זו דלקת־ריאות, ואת הידיעה הטובה הזאת הביאה לה סוניה, אף כי מיהרה כהרגלה להדגיש כי מוטב לצפות לגרוע ביותר. “הייתי מכניסה גם אותך למיטה,” אמרה לה, והכריחה אותה להיכנס אתה אל חדר־האחיות ולשתות, לפחות, ספל קפה שחור.

כבר היה לה שם לילדה. הציעו שלגיה, אך הדוקטור התנגד לשם שירדוף אותה כל ימיה. פשוט רותי. אבל עד שימצאו לה הורים הוסיפו לה כינוי. רותי שלג. גילה? שעות אחדות. הטבור היה מנותק בשינים. הן הלכו אחר־כך לראות אותה. שלי עתידה לקנא בלאה על הרגע הזה, כשעמדה עם סוניה מעל למיטה הקטנה, מעל לתינוקת הישנה שעוד לא נמלא יומה הראשון. עוד יותר מכך תקנא שלי בעובד אשר מצא אותה. רוצה היתה להיות ברגע ההוא, שבו גילה כי החתלתול הוא יצור אנושי. לגלות אדם ללא שום סימן, ללא שום זהות, לבד מזאת שהוא אדם, ברגע הזה שבו משתרעת לשני העברים אפלה אחת גמורה, כששום דבר אינו קיים, לא העבר ולא העתיד, כשאינך יודעת מנין היצור הזה בא, לאן ילך.

“שחרחורת,” אמרה בכל־אופן סוניה.

“ללדת בלילה כזה,” אמרה לאה, “לצאת בלילה כזה אל השלג.”

“כן,” אמרה סוניה, “במאי זה היה קצת יותר נעים.”

“במאי?”

“כשהיא שכבה בשדה והזיעה תחת הכוכבים.”

“מהר מאוד עשית חשבון,” אמרה לאה, עושה חשבון.

כיודעת אותה, חייכה סוניה:

“לא צריך לספור תשע אחורה. סופרים שלוש קדימה.”

“בכל־אופן,” הסכימה לאה, “אינני יודעת כמה זה היה נעים.”

“אני חוששת שלא תהיה לנו הזדמנות לשאול אותה,” אמרה סוניה, כשהן כבר חוזרות במסדרון ועוברות אל אגף־הנשים, “אבל אני מבטיחה לך שהיא לא תחכה הרבה עד הפעם הבאה, נעים או לא נעים.”

לאה ביקשה להציץ שוב בשלי, אך סוניה עמדה על כך שהיא עצמה תלך לנוח. היא לא רצתה לומר לה, אמרה באותה נעימת־דיבור שטוחה וקפדנית בה היתה מדברת כל הזמן, לא רצתה ואמרה איך היא נראית.

בצאתה נעצרה לאה על המדרגות. החצר שלפניה, הרחוב, הבתים ממול, היו שקועים בדממת בוקר־שבת, עטויים בשלג, מתוך חגיגיות כבושה וטבעית. ליד הספסל, מתחת לעץ, כבר לא היה איש. מעבר לרחוב, מביתו של מושל ירושלים, יצאה חבורה של קצינים, מהודרים במעיליהם הצבאיים ובמגפי־העור המבריקים שלהם. שנים מהם התכופפו והתחילו להטיל זה בזה כדורי־שלג. עד שנפתחה שוב הדלת, והמושל עצמו הופיע, בלויית גברת עטופת־פרוָה.

לאה פתחה בהליכה מזורזת. השמים היו בהירים בתכלת נהדרת, ושמש־הבוקר היתה חמה ונעימה. ללכת בשלג ולהזיע, חשבה לאה ארץ משונה.

ה

כחודש־ימים לאחר השלג הגדול, לפני פורים, עברו השתים לחדר משותף, וכשהשלימו את הדבר בקופה משותפת, בניהול חיי הבית, בארוחות, בהחלטה על חסכון, לא נותר להן אלא לגלות מעט־מעט את הלא־משותף.

כשלאה היתה רצה בבוקר לעבודה היתה שלי נשארת בבית, לפעמים במיטה. אבל תמיד היה מוכן משהו חדש עד ערב. היא רקמה כיסויים למיטות־העץ הפשוטות, תפרה וילאות לשני הארונות שהותקנו מארגזים, על שני החלונות תלתה את הבד ההודי המודפס שמצאה בעיר העתיקה. בשעות היום היתה מחפה את החלונות ועושה את עבודתה בתוך מצולה כחלחלת. אבל היא למדה לחיות בחוץ היפה שלהן. היא טיפלה בעציצי־הגרניום שעל המדרגות, והתידדה עם חתולי־הרחוב. החדר היה הפעם בקומת־הקרקע, ובימי־חמה נעימים היתה מוציאה לפעמים את כסאה אל מחוץ לפתח.

הבית עמד בסימטה לא גדולה, אבל מולו היה המבוא הרחב אל חצר־הרוסים, ובאופן זה באה הכיכר הגדולה עד דלתן ממש. שלי גילתה את החיים הרוחשים כאן, בסדרם הקצוב, ועד מהרה גילו הם אותה. הידידות הראשונה היתה עם מוכרת־הביצים הבידואית, “אשה נהדרת, מן הקדומים,” כתבה, “אשה מכף־רגל ועד ראש, אף כי כולה חבויה, פרט לעינים, לא, סרט לאישונים בלבד”. היא היתה שומעת את קולה המכריז מרחוק, ואחר־כך את צלצול מטבעותיה, והיא ידעה כי תחכה לה בחוץ. מכף־רגל עד ראש, אשה – הגלימה הכחולה־כהה, המרוקמת באדום, מכסה את כפות־רגליה היחפות, האצעדות על ידיה, מגיחות ונעלמות בתוך השרוולים הארוכים והרחבים, כפות־הידים מקועקעות בכחול מכאן ומואדמות מכאן, מסך מטבעות הזהב והכסף התלוי על פניה, גולש ממצחה, כיסוי ראשה, שקצהו נשוך בין שיניה, הנזמים באפה, השרטוט הכחול על לחייה, על מצחה, הכחול הכהה סביב עיניה. לאה לימדה אותה מלים אחדות בערבית. היא זכרה רק אחת, זו שהיא מצויה בהגדה של פסח, אמרה לה לאה: קדש הוא בכמה, מה המחיר? – אבל גם בה לא השתמשה. היה זה סימן ברור מדי של עדיפות אדונית, דומה מדי למם־סהיב של קיפלינג, המפטפטת בשפת הילידים. הן דיברו בידים, באצבעות. יותר מכל אהבה לראותה יושבת על האדמה, מותחת את שמלתה בין רגליה המשׂוּכּלוֹת, מציבה עליה בזהירות את המטפחת, פורמת קישוריה במהירות, וממתינה ליד שתבחר מן הביצים. שלי גילתה, מתוך התפעמות, כי גם כאן, בעולמה הנידח של הבידואית, נסחרות הביצים בתריסרים, בחצאי תריסרים – כמו בבית. המספרים הקדושים, הנצחיים, המאחדים את כולנו. הביצים היו קטנות, עגלגלות, אבל לאה היתה משבחת את כהות החלמון. עמה היתה משוחחת, בכובד־ראש, על המחיר. היא רצתה להיות נדיבה, אבל לא מרומה. היה לה, לבסוף, רצון עז להכניס אותה יום אחד אל הבית, אך הבידואית לא הבינה, כשניסתה לעשות זאת, בוקר אחד. היא הוסיפה לחכות בחוץ – כאשר נכנסה שלי הביתה בלי לשלם, בשביל למשוך אותה פנימה. פעם הכינה מצלמה, אבל כשהוציאה אותה כיסתה הבידואית את פניה בידיה.

הירקן המהלך עם חמורו, גבר איום, בעל עור־פנים מנוקר, ידע את כל השפות שבעולם. היה מכריז על סחורתו בערבית, יידיש ועברית. הוא גילה מהר, כי שלי לא תצלח אף באחת מן השפות האלה ואז נמצאו לו המלים הנחוצות באנגלית. כן, לא, והמספרים הדרושים. לאה לא היתה מרוצה מהירקות והפירות שלו, ואף עמדה על כך שיש לחטא אותם בתמיסת־קאלי סגולה. היא העדיפה להביא את הירקות בעצמה. אבל הגוי התוקפני היה מעמיד את חמורו עמוס הארגזים תחת חלונה, ועושה לו שם תחנה של צעקות. אי־אפשר היה להיפטר ממנו בלא קניה כלשהי. ואז אהבה את מעשה השקילה – המאזנים הללו, התלויים ומתנדנדים באויר, והשגת היוֹשר לבסוף, באבני־רמיה אחדות.

וידיד של ממש היה רועה־העזים האילם. הוא היה נכנס עם בוא הערב, מגיח מאחור, מאצל המגרשים הריקים שבדרך לשכונת־הבוכרים, מוליך אחריו עדר קטן של עשר־חמש־עשרה עזים, עדר מצלצל בענוה, בפעמונים עמומים אחדים. אם לא עצרתהו אשה, היה מוסיף והולך בדרך קבועה, כל צעד כאילו אינו נצעד, אבל בתוך רגע היה ואיננו. מן השכנות הערביות (בקצה הסימטה היתה אוכלוסיה מעורבבת) למדה שלי לעשות. יוצאים פתח הבית בסיר או בקדירה או בספל, יוצאים ועומדים. אין טעם לקרוא, אינו שומע. הוא עומד, העזים עומדות לרגליו. הוא ניגש אל האשה, נוטל את כליה, חוזר אל עזיו, משתופף ליד אחת מהן, משקע ראשו בצלעותיה ובעוד רגע כלי מקציף בידו.

אחר־כך עם עצמה. מעלה אש בפרימוס ועומדת מעל לסיר בשעת רתיחתו. בוחשת במתינות, שלא להניח לשומן שייעשה קרום, היתה שוקעת במראה הבעבועים, בהרהורים. כשהחום צף אליה, הכשירה עצמה לאמהות.

בחמשת ימיה בבית־החולים הספיקה לשמוע על רותי שלג ולהתאהב בה מרחוק – להתקרב לא הניחו לה – לשוחח שיחה רצינית ראשונה עם סוניה ואחר־כך עם המנהל. מלה ברורה לא השמיעו לה, הציגו קשיים. ראשון – עד שלא ימלאו שלושה חדשים עוד יש להמתין לאם האמיתית, יש שהן מתחרטות. שני – אם יבוא זוג ויציע עצמו יהיה קשה לסרב, ילדה זקוקה גם לאב. ולבסוף, ממילא, צריך יהיה להוכיח שאשה בודדה תוכל לקיים נפש נוספת.

לאחר שיצאה מבית־החולים היתה מתגנבת בשעות משונות להציץ בקטנה. מה שעודנה מבקשת היא תחושת הבשר. האחיות התירו לה להישאר ליד הקטנה. יום אחד נכנסה בלא לשאול ונטלה את רותי בזרועותיה, אבל כששמעה קול גבר במסדרון מיהרה להחזיר אותה למיטתה. אחר־כך התביישה לקחתה שוב. כשהיא יוצאת, ראתה אשה צעירה רצה במדרגות, ולבה התכווץ. זה קרה לה הרבה בימים האלה, נעצרת ברחוב לנחש באשה עוברת.

לא העזה עדיין לכתוב על כך הביתה, אבל עם לאה ניסתה לדבר. בחרה לכך שעה של דמדומים, מה שלא היה דרוש כי לאה ידעה. “כל העולם מסתכל בך,” אמרה לאה. בחשד, נוספה המלה המתאימה בהקשבתה של שלי. היא למדה להשלים את דברי לאה במלים קיצוניות, תרגיל שהפעילה תמיד על שיחת אחותה הטובה. כשאַת לוקחת תינוק, שאיננו שלך פורשו הדברים, עומד העולם ממול ובוחן. אנחנו, העולם – מוטב: השבט – מיצגים עכשיו את האם (האמיתית), או את התינוקת עצמה (לא עוד בהכללה, אם כן, אלא יורדים אל המקרה שלפנינו). השאלה אם זה טוב בשבילך אינה מעניינת אותנו (אפילו מרגיזה). אנו חייבים לשאול רק שאלה אחת: האם זה טוב בשביל הקטנה? ונתעקש על השאלה הזאת (ונוסיף ללוות אותך עם השאלה הזאת עד הסוף), אבל אין תשובה עליה, אין שום אפשרות של תשובה, וזה הדבר הנורא: כאן לא תוכלי להתחלק באשמה לא עם אלוהים ולא עם אדם שני (אב, בעל, גבר) ולא עם אבותיך ולא עם אבותיו. היא תהיה כולה שלך, אם כן.

גם שלך, רצתה שלי לומר, אבל זה היה זול מדי. גם הרמיה הקלה: דובר באשמה ולא בילדה. ועוד דבר, הרבה חשוב מזה, עיכב אותה בהבנת־פתאום: אם היא מוכנה להתחלק בילדה, אין היא ראויה אפילו לחלק. הנחיצות המוחלטת להיות אנוכיית עד הסוף, סיבכה את החיים ועשתה אותם ממשיים, ענין של גופה ובשרה. לחטוף את הילדה, אין דרך אחרת, בשינים ובצפרנים, כאשה עקרה בשבט. הפתרון נמצא, איפוא, בקצה גבול האבסורד. יש רק דרך אחת להוכיח כי טוב הדבר בשביל הילדה – להוכיח כי טוב הדבר בשביל הלוקחת אותה. מכאן, ממעמקי היצר האנוכיי הטהור, יבוא הכוח לתת הכל, תמיד.

“אבל,” אמרה לאה, “כשרוצים באמת לא שואלים שאלות.”

“זהו בדיוק מה שחשבתי,” אמרה שלי.

לא היה עדיין שם לסימטה שלהן ולא מספר לבית, ואף־על־פי־כן התחיל הדואר להגיע, כשהכתובת היא: חצר־הרוסים, ירושלים. לפניכן קיבלה זו את הדואר שלה בבית־המלאכה וזו במלון “יוז”. שלי הציעה את השינוי, הבעת־אמון בסדר־החיים החדש. אמנם, מיד היה בכך גם ביטוי נוסף לשוני שביניהן, והרגישה בכך, כמובן, דוקא שלי. על־כן אמרה: שלי שלך. מה שהדגיש הבדל קיים: הרבו לדבר בעניני שלי, ואילו עסקי לאה כאילו לא היו. עד ליום שהויכוח הגדול התלקח.

ללאה היתה סיבה אחת לצפות לדואר: המשפחה היתה מרוכזת עתה כולה בריגה, ולאה ניהלה מערכה עקשנית כדי להביאם ארצה. כהתחלה תבעה לכל הפחות את אמה ואת אחיה הצעיר, גרישה. שלי לא היתה בטוחה, שהיא מבינה את מלחמתה של לאה. “אשה זקנה, בחור צעיר ללא מקצוע…”

“אין בארץ נשים זקנות?” תמהה לאה. “אין בארץ בחורים ללא מקצוע? חציבת אבנים זה לא מקצוע? חקלאות זה לא מקצוע?”

שלי דיברה על אלה שמוכרחים, קודם־כל. “מה זה מוכרחים? מי מוכרח ומי לא מוכרח?” צעקה לאה. היא ניפנפה במכתב שעורר את הסערה. “מאיפה זה בא, מגן־עדן? כן בטוחים, לא בטוחים… עדיין יש שאלות, עדיין רוצים לראות… מבטיחים לבוא לביקור!”

דוקא שלי היתה מופקדת הפעם על השכל הישר, ונהנתה מכך. היא היתה יותר חפשית, יותר בטוחה בשיחתה. מאז הגיעה הנרייטה לירושלים נעשה שיווי־משקל בעולמה: אידיאליזם בלי עצבנות. ואישית: “עכשיו אני בשתי הרגלים…”

“מוכרחים,” אמרה, “קודם־כל אלה שתקועים בקושטא, שזה גיהינום למשל, או שכבר נמצאים בדרך. פליטי אוקראינה, למשל. או האנשים המתגוללים כבר כאן. מי יאכיל אותם? לאה, חשבי – ארץ אחרי חמש שנים של מלחמה, בלי חקלאות, בלי תעשיה.”

“מי יעשה את החקלאות והתעשיה?”

“לאט־לאט, לאה, לא בבת־אחת. וקודם־כל…”

“שום קודם־כל. אין קודם־כל. הכל קודם־כל!”

לאה, היו צלחות בידה להחזירן למטבח, שלי עדיין ישבה אצל השולחן. היא היתה בטוחה שבפיה התשובה המרגיעה: “וקודם־כל החלוצים. בשביל כך מדברים על חלוצים.”

“אני רוצה להגיד לך משהו על החלוצים האלה,” אמרה לאה, הציצה בצלחות שבידה והניחה אותן על השולחן. היה דרוש לה הזעם הזה, על השימוש הנוח בשם המקודש, כדי שתתיר לעצמה ללכת אחר מחשבה מציקה עד הסוף. להגיד משהו על החלוצים האלה… “שבאים הנה לבדם, כן! חלוצים צעירים ויפים מאוד, ואת הזקנים וההורים והאחים והאחיות משאירים בבית, שלא יפריעו כנראה לבנות להם כאן את מגדלי־החלומות שלהם. לבדם הם באים, מרד, נכון. אבל אנחנו נבכה על זה, שלי, אנחנו נבכה כולנו, יחד עם החלוצים. על הרומנטיקה הזאת נבכה שלי, של היפים והטהורים שמשאירים את המשפחות המכוערות והעלובות שלהם מאחור. חלוץ אני רוצה לומר לך, חלוץ שהוא רק חלוץ לעם שלו ואיננו חלוץ למשפחה שלו, לאביו ואמו ואחיו ואחותו, חלוץ כזה איננו שוה הרבה, שלי. אנחנו צריכים משפחות כאן, משפחות שלמות. אני באתי ארצה עם אבא שלי, לא ציונית בכלל, לסדר בית למשפחה. וכל אלה הצעירים שברחו בלילה מביתם והשאירו שם את כולם, הם אולי גיבורים גדולים, אולי חולמים חלומות יפים, אבל הם חלוצים קטנים מאוד, ומי שאינו מרגיש כי זה הוא מקום בשביל כל המשפחה איננו מרגיש את העיקר, כל המשפחה, וחולים, וזקנים, ועניים, כולם. בלי תכנית. ואני אומרת לך, ככה אני מבדילה בין חלוץ אמיתי ובין סתם בעל־חלומות. מי שסוחב אחריו את המשפחה הוא רציני, פשוט, בלי חכמות, רציני. והנערים והנערות האלה שמשאירים את המשפחה מאחור אינם רציניים, לא, אינם רציניים. אינם רציניים, שלי!”

כאילו יש בהרמת הקול כדי לשכנע. כי שלי ישבה מולה, מנידה ראשה באי־הסכמה. לאה ישבה, שלא להיות נואמת, המשיכה:

“ואנחנו נראה, אחרי זמן לא רב, אנחנו נראה את ההבדל, ואנחנו נבכה על ההבדל. אבל לא מוכרחים לחכות, אפשר לראות כבר עכשיו… קחי את האנשים שאַת מכירה, כאן סביבך, בירושלים. סביבנו. חשבת על כך פעם? חשבי על ההבדל. קחי משפחה כזאת, כמו אלה שגרתי אצלם. מי יזיז אותם? שום סופה לא תזיז אותם. קחי עכשיו אנשים אחרים שאַת מכירה. קחי את השילוני, יותר נכון אַל תקחי אותו…”

לרגע הוקל המתח. שלי התגברה מהר על תדהמתה והתחילה לחייך. אבל לאה כאילו ביקשה לנקום על מעידתה בנשיכה ממש: “למה לחפש הרבה – קחי למשל את האמריקאים שלך. יפה מאוד ותודה רבה – אבל מי מהם חושב ברצינות על ארץ־ישראל? כל הציונות שלהם, המועילה והטובה ובאמת תודה רבה, אינה שוה שלי אינה שוה דבר – אם איננה שוה עד כדי להציע אותה למשפחותיהם.”

“את בודאי מתכוונת גם אלי,” אמרה שלי. היא התכוונה לדחוק את לאה לפינה, והשיגה זאת. כל הנאום הגדול נצטייר פתאום כהתפרצות של חשבון אישי.

“לא עלה על דעתי בכלל,” השיבה לאה באיחור־מה, ובקצה תשובתה ביצבצה מבוכה.

“מדוע לא?” לחצה שלי.

“לא,” אמרה לאה, “לא התכוונתי אליך. את אינך אחת מהם.”

“אבל מדוע?”

“מדוע אינני יודעת, אבל שאת אחרת אני יודעת.” לאה נטלה שוב את הצלחות. היא נכנעה, איפוא. אחר הרהור הוסיפה: “לך יש שמש אחרת.”

“מה יש לי?”

“שמש… נקודה רחוקה שנמשכים אליה… מסתובבים סביבה… לך יש.” ובזה די, ולאה פנתה ללכת.

“שמש אחרת,” חזרה שלי, ואחר־כך קראה אחריה, בצעקה כמעט, עד אל המטבח: “לאה, לאה – מספיקה לי אבן אחת ברחוב!”

לא כל־כך הספיקה לה. הנרייטה היתה אשה חשובה ועסוקה, אשה נפלאה אמנם, אבל לאחר שביקרה אצלן בדירתן פעם אחת – היה צריך ללכת אליה כדי ליהנות מזיוה. שלי הרבתה ללכת אל הבית המרווח, המוקף גן, אשר במושבה האמריקנית, אך לאה לא תמיד יכלה להצטרף, ושלי למדה לא להפציר בה. מבחינה זאת היה ביתן המשותף מצוי במקום הנכון, במרחק שוה פחות או יותר משתי המלכויות היהודיות שהתרכזו עתה בירושלים. במזרחה של העיר, במושבה האמריקנית שליד שיך ג’ראח על דרך שכם, ישבה מלכות החברה הגבוהה המערבית, האנגלית והאמריקנית, שכללה את שליחי “הדסה” וועד־הצירים, זו האצולה החדשה, הכרוכה בשלטון החדש ואף קשורה עמו בקשרי חברה ותרבות ולשון. מערבה מביתן של השתים, ברחוב החבשים, התרכזה מלכות החברה הגבוהה של הותיקים, דוברי הרוסית והעברית, החושדים בשלטון והחשודים עליו. קו־הגבול בין שתי הרשויות עבר בחדרן של השתים, אף כי אפשר לומר, כמובן, כי שם נפגשו שתי הרשויות.

מה שהיטיב לציין השילוני בנעימתו הלגלגנית הידועה, אשר היתה מתגנבת גם אל דברי־ההתפעלות המופלגים ביותר שלו. כך, למשל, התפעל ממקומן בירכתי חצר הרוסים, מהלל את החצר ומטעים את הירכתים. הוא הרבה עתה לבקרן, והיה פותח תמיד בהתנצלות: “טיילתי, וסרתי לראות…” תמיד היה מטייל בסביבה הזאת, פשוט נמשך לכאן ויודע מדוע. מכל מה שנבנה מחוץ לחומה אין שום דבר של ממש פרט לחצר־הרוסים. ככה בונים אדוני ארץ! יש לו יראת־כבוד בפני הגדלות, וגדלות נמדדת בגודל ואל יספרו לו מעשיות. וחכמה בדברנות, חשבה לאה. סודו היה גלוי לה, הוא ביקש ומצא לו נוסחה שתשרתהו בשתים: תרגיז את לאה ותפליא את חברתה. כמעט והגיעה עמו לידי ריב, היא חוזרת מן העבודה, הוא ושלי יושבים בחוץ כסא ליד כסא, ונאומו על תפארת המקום, כרגיל.

“ככה בונים,” היה יושב ומרצה, “אויר, מרחב, גובה! יהודינו לעולם לא יבנו ככה, למשול בסביבה. אצלנו, גם כאן, בונים לברוח מן המקום.”

“ואני, למשל, שונאת את כל זה!” הטיחה בו לאה.

“שונאת?” נבהלה שלי.

“איך אפשר לשכוח להם? הגלחים שלהם, הכנסיות, הפעמונים האלה, זה יותר מדי אצלי…”

“גלותיות,” אמר השילוני. כמו לאה, דיבר גם הוא אל שלי. “גלותיות. לשנוא – בבקשה. אבל להיות טוב יותר, גדול יותר. לא מתוך נחיתות.”

“אין לי שום נחיתות.”

“לא כל־כך ברוגזה, לאה. הרי אותי אינך שונאת.”

על שלי היתה המלחמה, וידו של השילוני היתה לפי שעה על העליונה. הוא היה לה מורה לעברית, הוא היה לה האדון המנומס, הציוני הטוב, ואיכשהו אפילו נאמר חצי סוֹציאליסט, מכל־מקום בן־תרבות. וכשהיה קם ללוות את שלי אל אחת הפגישות התרבותיות במושבה האמריקנית – היתה לאה מוצאת שיש לה ענין אחר, ואז היתה חוזרת אל רחוב החבשים שלה.

שם, בהמשכה של אותה סימטה צרה ושקטה בה היה ביתה הקודם, התחילה להתרכז קבוצה קטנה של נשים וגברים לרוחה. הם היו רק קצת צעירים ממנה בשנים, ולא הרבה ותיקים ממנה בארץ, אף הם משיירי העליה השניה. שתי אחיות היו ביניהן, עיקר הבית רחל ותלמידת “בצלאל” בתיה. עמן בחורים עליזים מצעירי “השומר”, עובדים, אחד חוצב, אחד מכונאי. שם לא היו דיבורים על נחיתות. בבית הגדול, רב־החדרים, היתה תכונה מתמדת, לא ברעש אלא באמת בהכנות. כל יום צצה הכנה חדשה. דובר על חזרה לתל־חי, על קבוצת רועים בחורן. ומכל־מקום – טיול למדבר יהודה. לפי שעה פתחו את דלתם לרוָחה.

באו אנשים ובאו שמועות, מהגדודים, מחוץ־לארץ. היה בזה משהו נפלא, מגוחך – לשבת על שרפרף ערבי קלוע או על הרצפה, לשמוע מפי חייל במדים בריטיים, בחבורה צוהלת של בעלות־צמה ומגדלי־שפם, בירושלים – על ועידה ציונית־סוציאליסטית בשטוקהולם.

כך שמעה, ערב אחד, כי לקראת חג־הפסח עומד להגיע מירקין בכבודו ובעצמו, בראש משלחת של “פועלי־ציון”.

“מה זה משלחת?” צעק מישקה מן המטבח, שם עמד מול הראי היחיד שבבית, יחף ורק מכנסי־הרכיבה על מתניו, ניצב ומתגלה ועל גבו צלקות העינויים התורכיים מתנועעות עם תנועות ידיו. “באים!” צעק, “מריחים. אומרים מבינוּת וחוזרים לגולה הדוויה!”

רחל, שהביאה את הבשורה, לא הבינה את סיבת חוורונה של לאה, או סברה כי פעם ראשונה לה שהיא רואה את הגב המפורסם הזה. היא נגעה בה: “את צריכה להכיר אותו.”

“כן,” אמרה לאה, ניתקת ממה שהקפיאה לרגע. רחל הטובה לא ניחשה.

מישקה בא אל הפתח, חושש שלא תפסו את עומק דבריו. מחצית פניו היתה בסבון, ובידו התנודד תערוֹ.

“ואיזה עוד יהודים יפים סוציאליסטים באים אתו?”

“נו, צ’ודאק – תגמור ותתלבש. יש פה גבירות!” שילחה אותו רחל למקומו.

לשמחתה של לאה היו סקרנים אחרים. בתיה נכנסה עם תה מן המטבח ואברשה, חוצב במשקפים, סגר את ספרו על אצבעו ובא מפינתו אל התה. הם רצו לדעת מי ומי בבאים. בתוך ההמולה, מבין להשערות, חשבה לאה שהיא שומעת את שמו של הוגו.

אבל השיחה התגלגלה אל ספרו של אברשה, ומיד – עם פסוק שקט והחלטי של רחל – אל השאלה אם מותר להמשיך לקרוא רוסית בארץ־ישראל. אברשה עמד וכוס התה כמעט חבויה בכף־ידו הרחבה. עיניו היו מוגדלות בעד משקפיו. “זה אפשר נכון,” השיב, משתמש ברבע הכוח שבקולו החם, “אבל בארץ־ישראל צריך רק אסור אחד. אסור להיות איזה דבר אסור. שום דבר?” סיים עוד ביתר רכות, כשואל אם הבינוהו. הוגו יאהב אותו, חשבה לאה.

אחר־כך בא בן־דויד, גבוה כאנגלי במדי־הצבא שלו. הוא הביא עמו גליון חדש של הקונטרס ויהודי פרסי, שפגשהו ברכבת. בתיה חטפה את הקונטרס, ומיד הצטרפו לקריאתה ראשים נוספים, גם מישקה נכנס, מכפתר חולצתו, תובע את כוס התה שלו. בן־דויד הושיב את היהודי הפרסי על הספה, גרר שרפרף לשבת מולו והמשיך עמו בערבית. רחל באה ועמדה אצל בעלה, רכּה על־ידו בשמלתה הלבנה, ובהישענה אליו ניכר הריונה. לאה העסיקה עצמה שעה ארוכה, עזרה במטבח – מישקה לא סילק את כליו והיא עשתה זאת בקפדנות – וכל אותה שעה היתה עוקבת אחר נדודי הקונטרס מיד ליד. לבסוף נפל לידה. הכל היו כנוסים עתה סביב היהודי הפרסי, שומעים תרגום סיפוריו מפי בן־דויד. לאה חזרה אל המטבח הריק, סגרה את דלתו מאחוריה. בעמידה עברה על דפי החוברת הצהובה הקטנה, פעמים עברה עליהם, עד שמצאה את הידיעה על המשלחת המיועדת לצאת ולבוא ארצה לקראת הפסח. כן, גם הוא היה ביניהם: הוגו ברודסקי, ריגה, לטביה.

בימים הבאים הספיקה לבטל את השתתפותה בטיול למדבר יהודה, ובשיחה אחת עם שלי נפלט פתאום משהו ממה שרגש בה כבר עכשיו, לאין הושיע, יומם וליל.

שלי ניסתה להפציר בה שתצטרף אליה לתפילת השבת הגדול, בטעם מתקדם, הוסיפה, בחוג המחפשים, בחבורה טובה, הוסיפה עוד, נשים וגברים ביחד.

“אם להתפלל,” אמרה לאה, “התפילות שלי הן תפילות של אשה.”

“גם השילוני יהיה,” ביקשה שלי דרך אל לבה.

“בצילינדר?”

“לאה,” נזפה בה שלי ברצינות, “הוא מעריץ אותך!”

“הוא כנראה ביישן גדול,” אמרה לאה, משתוממת על עצמה שיש לה צורך להסתיר את השמחה, טיפשית אבל בפני עצמה קיימת, בלי קשר למי שיהיה במקורה.

הוא הביישן?” נתנה בה שלי אחד ממבטיה החכמים. ובכן, חשבה לאה, אני זקוקה לכוחות, אני זקוקה עכשיו לכוחות. ועל שתיקתה, עברה שלי לענין סמוך.

“אנחנו מוזמנות לסדר אצל הנרייטה.”

“כן?”

“יהיו אורחים חשובים…”

“ואם יש אורחים יותר חשובים?” לא גברה לאה על הגירוי האוילי, שאי־אפשר היה לדעת לאן יוביל.

“מחוץ־לארץ,” אמרה שלי.

“ואם גם שלי מחוץ־לארץ?”

רק להרף־עין היתה תדהמה בפניה של שלי. אחר־כך היתה טרוניתה מוצפת שמחה אמיתית: “לאה, איך את יכולה… איך את מסתירה ממני דבר כזה?”

היה בלבול גמור. שלי חשבה על משפחתה של לאה. לאה לא רצתה לומר מה שאמרה, אבל האשימה עצמה ששלי טועה כל־כך, ששמחתה לא לענין כל־כך, והיה דרוש לה סוף־סוף, היה דרוש לפרוק משהו מן הלחץ שבלב.

“שלי,” באה וישבה אצלה על המיטה, “את זוכרת? – לא חשוב… סיפרתי לך משהו… אינני יודעת… אולי, יכול להיות – בכל־אופן, סלחי לי – אני בעצמי אינני יודעת, יכול להיות שידיד טוב מאוד שלי, טוב מאוד – עשר שנים, אלוהים! מה שעבר עליהם! – לומר את האמת, אני פשוט מפחדת…”

“את יודעת מה פתאום עולה על דעתי,” ענתה לה שלי במתינות, “מאז שאנחנו גרות ביחד הפסקנו לחיות ביחד.”

עכשיו, כאילו היא רואה את המקום בפעם הראשונה, סקרה לאה את החדר בעינים אומדות. אפשר היה לחשוב שהיא מבקשת להכניס כאן אדם נוסף. “קחי נייר,” קפצה על רגליה והביאה נייר ועט משולחנה של שלי, “מה דרוש לנו כדי שהמקום הזה יהיה ארמון?”

“שני נסיכים,” מילמלה שלי.

בשבועים האחרונים לפני פסח נתמלאו הימים פעילות, “עצבנות אביב,” אמר השילוני, אף כי גם עמו היטיב האביב, כפי שהעידו ביקוריו התכופים וחליפתו החדשה. כדי לקיים את רצונה של שלי, לא רק לגור ביחד – לחיות ביחד, הלכה עמה לאה אל פגישותיה אצל הנרייטה ובו בזמן משכה את שלי אל חבורתה שלה ברחוב החבשים. שם נודע, דרך־אגב, שהמשלחת כבר הגיעה. אחר־כך נודע שאת הפסח יעשו כמה מהם בירושלים.

שלי קיבלה באותם הימים את המתנה הנהדרת מאת מעריציה במושבה האמריקנית – כורסת־נצרים משובחת, עמוקה, עמוקה מדי. לאה מצאה להשלים את המתנה בכרים צבעוניים. אחת הנשים העובדות אצלה הדריכה אותה אל סתרי השוק שבעיר העתיקה, משם חזרה לאה עם סַבּל ממהר, שהוביל עוד זוג שרפרפים וטס־נחושת דמשקאי, כשהיא עצמה הולכת לפניו ונושאת בזיך של זכוכית חברונית כחולה. בסך־הכל, נגיסה רצינית בכספי־החסכון שנועדו לקליטת משפחתה.

השילוני התפעל וליגלג – “למי מרפדים את הקן?” – אבל הביא גם הוא מתנה: שניאור, שירים, בכריכה של ירוק עז, ושי“ן השירים מעוטרת על גביה כמו כתר מתגרה. “מתנה!” קראה לאה וחיבקה את הספר. *אינך מבין מה עשית, אין דבר.” והיא נשקה לו להשילוני על לחיו.

שלי ישבה בצד, בכורסתה החדשה, סקרנית ומתאמצת להבין, כשנדחקו השנים זה אל זו, על מיטתה, קוראים ביחד, מן הדף הראשון, כגימנזיסטים:

“לולי תקוותי הנעימות, הרבות –”

ועל הריב שפרץ ביניהם תמהה, כשלאה התעקשה לקרוא את השיר כפי שנכתב:

“לולי סיקווסי הנעימוס הרבוס ־”

“ואלס,” הזמינה לאה, “זהו ואלס לנגן ולרקוד!”

אחר־כך נטלה לה את הספר, דיפדפה ופתחה במקום שמצאה. “מתנה?” הבין השילוני כשקיבל את הספר הפתוח לידו. לאה ציותה כי יקרא לפניהן את הפואימה כולה, לא. יעמוד ויקרא. יעמוד מולן באמצע החדר ויקרא.

לאה היטיבה מאוד את יחסיה עם השילוני בשבוע האחרון שלפני הפסח, היטיבה ברעש, בקוצר־רוח.

ו

יומים לפני ערב הסדר, ביום ד' בשבוע, באו בחורים והעמידו סולם ליד קיר בית־המלאכה בשכונת “אחוה”. הם טיפסו אל גגו השטוח של הבנין והעלו את הסולם אחריהם, אך ילדי־השכונה החפשים מלימודים הכריזו בשמחה ובצוָחוֹת, כי הציוֹנים באו. עד מהרה נאסף קהל במגרש הריק, מרותק למראה תמרוניהם המשונים של הבחורים, המנפנפים דגלונים צבעוניים בצורות שונות ומשונות, פעם בקצה זה של הגג ופעם בקצהו האחר.

עם לאה במשרדה ישב מפקדם, בחור ספרדי צעיר מן ה“מכבי” והסביר בשימת־לב, בעליונות ראויה, את פשר כל המעשים הללו. הנה בא חגם, “נבי מוּסא” – לאה רמזה לו שהיא יודעת ואין צורך לפרט, אבל סדר־הדברים המוכן עמו גבר – והם יתאספו, המוסלמים, מכל הארץ, והרבה מסביבות ירושלים, והפחד חזק ביותר מצד הפלאחים של ליפתא ונבי־סמואל ודיר־יאסין, שדרכם אל העיר העתיקה מוליכה בין שכונות־היהודים האלו, ואם לא נהיה מוכנים הרי הם תמיד מוכנים. שעל־כן, הסביר, קבעו פלוגות להגנה, ובשביל להודיע מפלוגה לפלוגה ומהן אל המפקדה, קבעו תחנות־דגלים לאיתות – מפקדה, איתות, מלים חדשות, מגוהצות עדיין – ואחת התחנות הללו כאן על הגג, בשביל שכונת “אחוה”. מכאן יהיה הקשר לבתי בלומנטל, מהם ישירות אל “הרוָקיה”, שם יושבים הבחורים, ומצד שני לבית־ספר “אליאנס”, ממנו ישירות אל מַטה־ההגנה.

“רק שלא תביאו אתכם בהלה,” אמרה לאה.

“להיות מוכן זה בהלה?” אמר הבחור, מאושר שניתנה לו ההזדמנות לומר עוד ממה שלימדוהו. על כך חיבבה אותו, זכרה עצמה במקומו.

“צריכים להמשיך לעבוד,” הסבירה, וככה אמרו בעלי־הבתים תמיד. אבל היא לא בהלה דקרה בה, אלא מעין יאוש: כאשר יותר מדי בבת־אחת. הרי גם המשלחת כבר בעיר, ורמזו כי ענין להם במקומות־עבודה. עשויים להופיע בכל יום, אי־סדרים, כרגיל. ענינים להם, פגישות… הכל בבת־אחת, ככה אמרה תמיד אמא, בערב שמחה.

“גברת, זה יותר נחוץ מעבודה,” הטיף לה הבחור.

“כן, כן…” הסכימה, כשתשומת־לבה נלקחת. “אבל זה לא טוב, עם כל הקהל הזה… והעוֹבדוֹת שלנו כאן, היום כבר ידברו בכל העיר…”

תשומת־לבה נלקחה החוצה, אל מה שרגש בקולות רבים מעבר לגבה, בעד החלון. פתאום עלתה המולת־דיבורים מן הפרוזדור, קולות גברים לא מוכרים. עכשיו הבחינה, כי קולן של מכונות־התפירה כמעט נעלם.

“למשל,” אמרה והצביעה לעבר הדלת, “שהבחורים שלך לא ייכנסו לבית־המלאכה בזמן העבודה. זה גם כן נחוץ?”

“הם כולם על הגג, גברת.”

“אז מה זה?”

ובטרם סיימה את השאלה, ידעה. היתה עכשיו נקישה על הדלת וברנשטיין שלה, מנהל־החשבונות, פתח את הדלת והכניס את ראשו: “גברת ברמן, דלגציה…”

היא כבר ידעה, והקול העליז מאחור הוא קולו של מירקין. אבל כשנעלם ברנשטיין ובפתח הופיע מירקין, באמת מירקין, לא היתה בה שליטה לקום, ברגע הראשון.

“בסדר, בסדר,” אמרה לבחור התמה, התמה עוד יותר כשטפחה בחיבה על כף־ידו, “אנחנו לא נריב.”

ואז קמה, כי מירקין לא הכירה. בודאי אמרו לו, אבל הנה הוא עומד שם, קופא להרף־עין, מנסה במוחו המשורטט אלפי קוים לחַבּרה אל אחד הקוים האלה. תוך כך, כתמיד במבוכתו, נושך שפתו העליונה, נושך מיד שפתו התחתונה, מזעזע קלות את זיפי־הסנטר.

עכשיו יכלה לעזור לו:

“לאה. לאה ברמן. לפני זה ליזה.”

“ליזה ברמן…” משך מירקין מהרהור להפתעה, לשמחה: “חברה ליזה ברמן… ז’יטומיר, הקואופרטיב!”

לאה הנידה ראשה, תפוסה להרף־עין באלה שהצטופפו מאחוריו. אין הוגו עמם, ואותה מדקרה, אבל אז גם הקלה: נדחה המבחן. ומוטב לא לעיני כולם.

“חברים!” פנה מירקין לאחוריו, ומיד בחזרה אל לאה, “ליזה, ליזצ’קה! איזו פגישה… איזו פגישה…”

היא הלכה למול זרועותיו הפרושות, עכשיו בשליטה עצמית ואפילו בחשק להתגרות בו, ברוסית משכבר: “מה זה ככה – בלי להודיע!”

הוא חיבק אותה ונשק, מלוא זקנו האבהי, על שתי לחייה.

“אנחנו, ליזצ’קה,” השיב לה רוסית, וכבר מוליך אותה פנימה, “אנחנו אמת באנו לחפש, לא הצגות.”

הבחור מן ה“מכבי” קם. “בסדר,” שלחה אחריו לאה, “הלואי שלא תהיה לכם עבודה!”

“זו ברכה אצלכם?” עבר מירקין לעברית, תופס את הכסא שהתפנה. האנשים שלו נכנסו אחריו, שנים מהם לבושים ומעונבים כהלכה, כמנהיגם, ושנים צעירים מהם, לבוש ופנים משלנו. “ליזה, שבי!” עוד שמעה את הפקודה, אבל היא כבר היתה בחוץ, מזעיקה את מנהל־החשבונות שלה, מצווה להכניס כסאות, להחזיר מיד את כל העובדות למקומותיהן, לחדש את העבודה, להכין קפה. אף הציצה לחוץ, כמו ביקשה להאריך את השהות הזאת. שם עמדה מרכבת־האורחים הריקה, ענין חדש לילדי השכונה.

רק לאחר שהובאו הכסאות, ושאון מכונות־התפירה תומך בה, נכנסה להתחיל הכל כראוי, מסודרת ורגועה. תפסה את מקומה וחייכה אל אורחיה והתעכבה על מירקין.

“ולאדימיר מויסייביץ' – מה שלומך? – אינני מכירה את החברים הנכבדים!”

הדבר עלה יפה, הכל התחיל מחדש. מירקין הציג את חבריו למשלחת.

“זיסקינד רבינוב, מלומד… נו, וגם משורר… הטריבון של העתיד!” היה זה עלם נאה, בעל פנים צחות ועגלגלות, שקיבל את מחמאות רבו בחיוך נעים, אבל לחש מיד: “שמענו שמעך, הרחק הגיע.”

“איפה?” תמימה היתה שאלת לאה.

“עוד מאז, משכבר הימים. וינה.”

“וינה, הקומונה של וינה!” קרא מירקין בקולו הגבוה, כאילו עתה נזכר במה שהיה מבקש לדעת כל הזמן. ולאה, עד כדי כך הכתה בה השאלה היחידה עכשיו, ההכרחית – שלא קלטה כמעט את פרטי תיאורו של האורח השני מחוץ־לארץ. ממילא לא חיבבה את הוַרשאים. שני הארץ־ישראלים היו ידועים לה בשמותיהם, כמובן, חלוצים ממש כפי שהעיד עליהם לבושם, גם לחיצת ידם. כולם, אחד־אחד, קמו ללחוץ את ידה ושבו למקומם.

“ולבסוף,” הצהיר מירקין, “מתכבד להתיצג, עבדך הנאמן!” – ואף הוא קם, לחץ את ידה, וישב.

היא הביטה בו כפי שהיתה רוצה להביט בהוגו, במבט מלא וצונן. גבר בן למעלה מחמישים, זקנו צפוף ומלא, אך מלבין בקצותיו, משקפי־המצבט שלו מרככים את ארשת פניו אך גם מזקינים אותה, ומצחיק הפתיל השחור המשתלשל מהם ונתחב אל כיס מקטרנו.

“זוהי כל המשלחת?” שאלה. ובו ברגע ההחלטה: יותר לא שואלים.

“חילקנו בינינו את הארץ,” אמר מירקין.

“לפסח נהיה כאן כולנו,” תיקן הוַרשאי. ומה שוות ההחלטות, כשאחת אחרונה מתחננת: מי זה כולנו?

“כבר היינו בגליל,” הוסיף מירקין והיה מדבר אל חבריו, כדורש אישורם, “בצפת, בטבריה! יש הרבה, יש הרבה לדבר בזה. נו, מה נשמע באינדוסטריה הירושלמית? אנחנו רוצים לראות, לשאול, לשמוע, אם יש מה לספר, אם יש בעיות למשל…”

“או תכניות,” הוסיף אחד הארץ־ישראלים.

“פרובלימות סוציאליות,” הוסיף הוַרשאי, “אורגניזציה של העובדים, יש?”

אחרי הקפה – והדין־וחשבון המלא על תולדות המפעל ומבנהו – הוליכה אותם לאה אל אולם־העבודה. כאן גילה מירקין את מלוא יכלתו, כשלצדו מחוירים האינטליגנטים הצעירים מחוץ־לארץ והחקלאים בני דת־העבודה. הוא היה בתוך החומר שלו, בתוך פרוליטריון אמיתי, בין נשים עובדות, קשות־יום, מעוטות־השכלה. עבר מעברית ליידיש, קפץ לצרפתית עם הספרדיות, ומצא להן בשעת הדחק אפילו משפט בספרדית. שאל על דברים של ממש: ילדים, בעל עובד או לא, מגורים, כמה עולה לחם, פח נפט. והן ביישו אותה את לאה, גאוה פרוליטרית לא היתה בהן. “והעם המתלוננים,” אמר רבינוב. הוַרשאי רשם, רשם. אף אחת מהן לא הודתה שבעלה עובד, כולן בכו על מר גורלן. לא אשה אחת שמחה בחלקה, כך הבינו להשיב: קשה לנו, הילדים, מי רוצה לעבוד, יותר טוב לא לעבוד, והכסף אינו מספיק, וכשעברו אנשי המשלחת משולחן לשולחן, לחשו לה הנשים ללאה מאחור: “טוב אמרנו, הא, טוב אמרנו? יתנו?”

הם אינם רוצים הצגה, חשבה לאה, אבל כוח לעשות את הדרוש, לעמוד ולהסביר כי לא משלחת נדבנים כאן, אלא משלחת פועלים, פועלים אחים – כוח לזה לא היה, כלומר אם רוצים אמת, אם לא רוצים הצגה, כי מי מהן תאמין לה, כשהציונים האלה דומים כל־כך לכל יתר הציונים, נותני הנדבות? אחת צעקה: “מצות אין, אין מצות לפסח!” ולפחות אותה השתיקה לאה, והוַרשאי רשם.

מירקין דוקא היה מרוצה, מאוד מרוצה. הוא זרח מנחת בשעה שיצאו ועמדו בשמש־האביב הנעימה בחוץ, ליד המרכבה שהמתינה להם. הנערים, הקהל, היו עתה בקצהו הרחוק של המגרש. שם צעדו חמישה בחורים בתרגילי־סדר, הדגלים המקופלים על כתפיהם כרובים, וקולו הקצוב של מפקדם אץ אחר תנועותיהם. האורחים לא נתנו דעתם על העימות המעניין, מירקין ריתקם בדבריו. העגלון ירד אל סוסו והתחיל מתעסק בתרמיל התבן התלוי על ראשו. מירקין דיבר.

“זהו, חברים! כשפועל מפסיק להתלונן הוא מפסיק להיות פועל. הוא מפסיק להיות חומר־דלק! הן צודקות! המצב הוא רע. הוא באמת רע. לפי שעה הוא רע עד מאוד, חברים! מוטב שנדע זאת, מוטב שלא יהיו לנו אילוזיות. את התעמולה הציוניסטית נשאיר לאוסישקין!”

רבינוב ניסה להיות פוזיטיבי, לעזר לענין, וכך הפנה את שאלתו אל לאה:

“אילו נשאלת – מה על הפרק, מה בשעה זו על המדוכה?”

“קלייֶנטים,” החזירה לו לאה מטבע־של־שוק על שמות המאמרים שהרצה לה, “קלייֶנטים, מי שיקנה את סחורתנו. הצבא עומד להפסיק, עוד משלוח או שנים, וגמרנו. המוסדות שלנו בארץ – יש ברוך השם די מוסדות, יש בתי־חולים אחדים, יש בתי־יתומים, כל מיני ועדים לעזרה – אפשר יש דרך, שיזמינו אצלנו, יש להם הזמנות, שימסרו לנו. זהו כסף ציוני טוב.”

“ליזצ’קה,” גיחך לה מירקין, “אַת מכירה את המעשה בהירשלי אוסטרופולר? החליט יהודי להתעשר, קנה חבית יי”ש ונעשה מוזג. מה עושה יהודי שפותח עסק? מעמיד את אשתו בחנות והולך להתפלל. חזר מבית־הכנסת בא ולקח אצלה כוס ראשונה ונתן לה פרוטה. מה עושה יהודיה שיש לה פרוטה? מוציאה אותה. חזרה וקנתה אצלו כוס יי“ש בפרוטה, בא הירשלי וקנה אצלה כוס באותה פרוטה, וכך גמרו את חבית היי”ש בפרוטה מתגלגלת אחת!"

“סַפּר, סַפּר לה,” דחק בו הוַרשאי, “ספר לה על טבריה וצפת.”

הם כבר היו בשלהם, פרק מצטרף לפרק, הנה יוצאים והולכים אל משהו חדש. אף העגלון חש בכך, חזר ועלה אל מושבו. “סודות הכלכלה היהודית,” מילמל רבינוב, צופה ברבו מתוך קורת־רוח.

“אַת יודעת ממה חיה טבריה?” נענה מירקין לחסידיו. “טבריה חיה מזה שליהודי צפת קר בחורף. וממה חיה צפת?”

הוא המתין רגע, כמבקש שתשלים לו לאה את החכמה, אך עשה זאת מיד בעצמו:

“מזה שלטבריַנים חם בקיץ!”

שני הארץ־ישראלים צחקו, בכל־זאת, פחות. היתה להם בעיניהם איזו עכירות של אחרי קדחת. אחד מהם, בנסיון ברור לשוב אל הענין, רצה לדעת אם יש ארגון, אם הפועלות מאורגנות.

“כלפי מה?” שאלה לאה. “מכונות־התפירה שלהן, ההכנסה שלהן. לי ולפקיד משלם ועד־הצירים.”

רבינוב הבריק: “הפועל שולט באמצעי־היצור!”

“נו־נו,” תיקנוֹ מירקין, “אמצעי־היִצור ענין קל. אבל מה בענין תנאי־היִצור? והעיקר: יחסי־היִצור?”

למען הארץ־ישראלי, זוכרת עתה כי הוא מאחת הקבוצות, אמרה לאה: “אני חולמת להפוך את בית־המלאכה לקואופרטיב.”

“קואופרטיב!” צעק מירקין. “אתם שומעים? קואופרטיב! היא באה מבית־ספר טוב! בלי רזולוציות, בלי קונגרסים – בשכונה עלובה בעיר קטנה באסיה – המציאות דוחפת. קואופרטיב!”

“לעת־עתה אינן רוצות לשמוע על זה,” אמרה לאה.

“אינן רוצות?” שאל רבינוב.

הוַרשאי רשם. “מעטים…” התחיל אחד הארץ־ישראלים.

“אינן מבינות,” אמרה לאה, “מפחדות מאחריות. לא רוצות את זה.”

הוַרשאי תקע את פנקסו אל כיס־מקטרנו הפנימי והתחיל מטפס על המרכבה, אבל מירקין לא בגד בהתלהבותו.

“אין דבר, אין דבר! זה יבוא. להשיג את אמונו של הפועל בעצמו, ביכלתו – זה המפתח להגשמה. המפתח! אבל כשיש רצון, כשיש אידיאה, כשיש מנהיגות – זה יבוא. נאמין. באדם. בפועל… בפועל היהודי! ליזה!” הושיט לה ידו. “עוד נדבר בזה. אני רוצה עוד לראות אותך.”

“איפה אתם?” שאלה לאה. בינתים עלה גם רבינוב על המרכבה ומבטה עבר גם אליו.

“אצל אמדורסקי,” ענה מירקין, רגלו על המדרגה, “בואי. בואי הערב!”

“הערב,” מיהר רבינוב לתקן, “אי־אפשר. אנחנו אצל…”

“כן, נו, טוב – מחר,” אמר מירקין, כבר מלמעלה.

“מחר,” התערב שוב רבינוב בחיוכו הנעים, “איך זה מחר?”

“נו, אז אחרי מחר!”

“אחרי מחר הסדר,” הזכירה לו לאה, מוכנה לכל הצעה.

אבל ההצעה לא באה. “ובכן אחרי זה,” אמר מירקין, “בשבוע הבא, כל יום. ליזה, יש הרבה לדבר. הוי, כמה זמן! – עשר שנים? לפני המבול…”

נדמה היה לה לרגע שהנה נאסף האומץ, תשאל על הוגו. אבל אחד הארץ־ישראלים, איש הקבוצה, אחרון לעלות על המרכבה, היתה לו שאלה אחרונה:

“נו, ובמפלגה את פעילה?”

“במפלגה?” איחרה לקלוט. “במפלגה אינני חברה כלל. בשום מפלגה!”

“איך זה?”

“כשתעשו מפלגה אחת – לא לפני זה,” הטיחה כלפי מעלה, הפעם אל כולם. היתה לה זכות למרירות סוף־סוף, “נמאסו המלחמות בין המפלגות. היה לי די. כאן אין לי זמן לזה.”

כנראה העבירו לו למירקין את דבריה, כי באחרונה שמעה אותו נואם מתוך המרכבה המתרחקת:

“נכון. נכון. היא צודקת. החבר מהשורה מדבר כאן. האינסטינקט הפוליטי של החבר מהשורה…”

למחרת, יום חמישי, כבר לא באו הנשים לעבודה, הכינו את הפסח אשה בביתה. לאה התהלכה לבדה בבית־המלאכה הריק, ואחר־הצהרים, כשהסתלקו בהקדם מנהל־החשבונות והמחסנאי, נתקפה תאוַת נקיון. היא עשתה פסח משלה, שטפה את רצפת בית־המלאכה, עברה במטלית על השולחנות, על מכונות־התפירה. המחשבה היתה, שאם הוגו ישנו בירושלים ודאי כבר נודע לו כי גם היא בעיר ומאותו מקור ודאי ילמד גם היכן אפשר למצוא אותה. ואם למד אולי ינסה. היא פתחה את הדלתות לרוָחה, להרבות אור.

קול אשה קרא בשמה, אך לאה עוד משכה את המטלית על־פני המתכת החלקה, בטרם תתגבר לפנות. הקול קרא שוב, מקרוב, ולאה הניחה את המטלית.

שתי נשים עמדו בפתח. רק שתי נשים, איפוא, סלים בידיהן, נשים באות. את יונה הכירה מיד, הרי היא שוב בהריון, אשה קטנה ורכה, עשויה כעך על־גבי כעך, דדיה, כרסה ששוב תופחת לפנים. את האחרת לא הכירה כל זמן שעמדה על רקע הפתח המואר. אבל אחר־כך פסעו השתים פנימה, ולאה נדהמה: הנרדפת מהעיר העתיקה.

“גברת לאה,” מיהרה יונה להתנצל, “אולי את זוכרת…”

“נדמה לי…” אמרה לאה. היא ביקשה את עיני הנערה, אך זו שיקעה את מבטה באגרופיה, הלופתים את סלה. כשחזרה יונה לעבודה, אחרי הלידה, הוציאה ממנה לאה כל מה שידעה על הפרשה. הנה סיפור בשביל מירקין. הנה סיפור בשביל הוגו. והוַרשאי שירשום.

“סליחה למה היום ככה…” המשיכה יונה, “חשבתי היום טוב, לא כולם פה…”

“יפה מאוד, יונה. אַת אשה חכמה,” אמרה לאה. אמנם, דוקא היום, באמת. אבל מיד פנתה אל הנערה: “אַת זוכרת אותי?”

הנערה הניעה ראשה, זוכרת.

“ואַת שמה כל הזמן?”

הנערה הניעה ראשה.

“היום באה לבתי־מחסה,” סיפרה יונה, “מה רוצה מקום מה אין מקום, פסח מלא. אני ברחוב רואה אותה עזובה, אמרתי לה אני הולכת לתת חלב בעיר החדשה תבואי אתי יש לך מזל נמצא גברת לאה מה יודעת הכל על הצרות שלך.”

“מה שמך?” שאלה לאה.

הנערה מילמלה משהו.

“איך?”

“בכורה,” הסבירה יונה, “בן בכור בת בכורה לאביה… באמת אביה בחיים שלי!”

“קראי לי לאה,” הושיטה לה לאה את ידה.

“זאת לאה האמא שלנו, תני לה יד,” דחפה בה יונה. אך הנערה נצמדה אל סלה בשתי ידיה.

“טוב,” ננערה לאה, “נסגור את הדלתות וניכנס אלי למשרד.”

“אם יש עבודה,” הציעה יונה, הניחה סלה על השולחן, ליד המטלית.

“לא צריך. גמרתי. בואו.”

הנערה קבעה מבטיה בחלון, כשהיא יושבת ליד יונה, וזו מרווחת בכסאה ומספרת כיצד משכה אותה לכאן בהבטחה שלא יראו ולא ישמעו ולאה תהיה טובה.

באור החלון היו פני הנערה לבנות כמעט. עינים גדולות התאמצו מול האור, אך רפרוף הריסים היה משהו מהיר מדי. רק שׂערהּ השחור, קלוע בצמה כבדה, היה כולו שלוה. היא היתה יפה עכשיו. אפה הישר ירד בקו אחד ממצחה, שפתיה היו מוצקות וכהות, ואיזו תנועה מתמדת בין הנחירים והשפתים, אי־שקט קל, כמו מנסה לסלק גירוי נעלם.

עזריאלוף, זכרה פתאום לאה, העלמה הבכירה אם כן לבית עזריאלוף, וראתה שטיחים הרבה שטיחים, אבל שמעה פתאום מה הצטרף לה: בית עזריאלוף, “בית עזריאלוף”, אלוהים האם זה אפשרי? הבית ההוא במרום שכונת הבוכרים, בעצם: החומה ההיא, שאין לה קץ, היא – משם?

בינתים גילגלה יונה את סיפורה. והיא רוצה עכשיו עבודה והיא רוצה מקום לגור והיא רוצה איך שאומרים להתחיל נקי.

על כך חייכה הנערה, בהוסיפה להביט בחלון, סימן ראשון שיש בה אחרת. מזה יכלה לאה להתחיל.

“בכורה,” אמרה, “מותר לראות את העינים היפות שלך?”

היא ראתה אותן לרגע.

“גם אני בכורה,” המשיכה לאה, “ואני רוצה שתרגישי טוב. תדברי בעצמך. אולי שאלות אחדות. בת כמה אַת?”

“שמונה־עשרה.”

ומבטה פנה אל ידיה, הנתונות זו בזו על קצה השולחן. באצבע אחת ליטפה את טבעתה.

“אַת נשואה?”

“לא, לא – זה רק…” פרצה יונה.

“יונה!” נשאה לה לאה את ידה. “תני לה!”

“לא,” אמרה בכורה, הפעם מביטה בה.

“איפה את גרה עכשיו?”

“אין לי בית.”

“איפה לנת הלילה?”

“בחצר.”

“איזה חצר?”

“אני יכולה לדבר צרפתית?” שאלה פתאום הנערה, בצרפתית.

“כן,” אמרה לאה, מעיפה מבט ביונה, “אבל לאט, בבקשה.”

“שמעי,” אמרה העלמה עזריאלוף, “קשה עכשיו לחזור לכל זה. ולהסביר אי־אפשר. אי־אפשר… לא יאמינו אם אספר על הבית, מה היה בבית, מדוע… איך…” היא הפסיקה פתאום, מעצמה, כאילו הקול שדיבר לא שלה היה, ונבהלה לבלום אותו.

“אבל לא,” אמרה לאה, ברכות, “אין באמת צורך. אני רק רציתי. בשביל לדעת איך, באיזה כּיווּן…”

“רחוק, רחוק, ככל האפשר יותר רחוק… הו, לעולם זה לא… לעולם!”

“ילדתי,” הניחה לאה ידה על אצבעותיה הלפותות של בכורה. הנערה ניסתה שוב, באחרונה, לומר משהו אך לא שלטה עוד בעצמה. היא הטיחה ראשה על ידה של לאה והתיפחה.

“רחמנות,” מילמלה יונה מן הצד, “איזה רשע האבא שלה, איזה רשע!”

“טוב, טוב,” אמרה לאה, “מספיק, מספיק”."

הנערה נאבקה לומר משהו מתוך הבכי, משהו רגוז, מאשים, אך קולה נחנק. היא קמה פתאום, פנתה כעיורת, חיפשה את סלה, וכשמצאה אותו התחילה מחטטת בו, כשגבה אליהן. שלפה איזו מטלית, חזרה ותחבה אותה פנימה, הוציאה משהו מאריג צבעוני – לבסוף שמטה את הסל, משכה את שולי שמלתה וקינחה את פניה.

“מה זה הסל?” לחשה לאה, רומזת ליונה שתקרב אליה. “זה מה שיש לה?”

“זה!” פרשה יונה ידיה לצדדים. “הכל!” ובו ברגע השתנו פניה לתמהון.

בכורה נבהלה, חטפה את הסל, אימצה אותו אל לבה.

“שלום, גברת ברמן,” בא קול גבר צעיר מן החלון. היה זה הבחור מן ה“מכבי”.

“אנחנו עולים על הגג,” אמר, כשהוא מציג את הדגלון המקופל שבידו.

“אני סוגרת עוד מעט,” אמרה לאה.

“זה לא מפריע לנו!” הניף בדגלונו, להיפרד.

לאה משכה את מגירת השולחן והוציאה את ארנקה. שקיק־העור העגול הזה, הנסגר בשתי גולות־מתכת קטנות, היה ידוע היטב לכל עובדות הבית. יונה משכה את כסאה קדימה.

“שמעי, יונה,” אמרה לאה, מבט מהיר בצעירה הניצבת במקומה, “אַת אשה חכמה… אני נותנת לך…” מבט ואצבעות בארנק, נקיפת־היסוס בקול, “חמש לירות…”

“חמש?” קראה יונה.

“זה יספיק, אני מקווה, ליומים־שלושה,” אמרה לאה, מניחה לירה מצרית על־גבי לירה מצרית, ועתה מבקשת בפירוש לראות תגובתה של העלמה לבית עזריאלוף. זו עמדה סמוקת־פנים, נבוכה, מבוישת מאוד.

“עד אחרי החג,” גימגמה לאה, “עד אחרי החג אי־אפשר לעשות שום דבר!” ועתה, לחפות על כל היסוס, ישירות אל יונה: “תקחי אותה… תשימי אותה באיזה מקום… בעד כסף תשיגי מקום… אפילו בבתי־מחסה…”

עכשיו היו חמש לירות על השולחן, ולאה תחבה אותן לידה של יונה. בכורה זעה וקפאה. יונה קמצה את הכסף באגרופה. לאה קמה. היא ניגשה אל הנערה, בוערת מבושה על הצליל, על הזיוף.

“עד אחרי החג,” שמעה את עצמה אומרת שוב, “אי־אפשר לעשות שום דבר.”

בכורה הנידה בראשה.

“אחרי החג נראה,” הוסיפה לאה.

הנידה בראשה.

“נמצא לך מקום… אפילו אצלנו…” הגניבה לאה, בלא לפרש מה זאת אצלנו. ולטשטש מיהרה: “לשלושה ימים בטח תוכלי להסתדר…”

בכורה הניעה ראשה.

“יש לנו אורחים לחג,” פלטה פתאום לאה, “באמת קשה… אורחים מחוץ־לארץ, הם צריכים… את מבינה… מקום. אין אצלנו בדיוק עכשיו…”

כשהלכו סוף־סוף – יונה ניסתה לתחוב את הכסף לידה של בכורה, אך זו סירבה לגעת בו – ישבה לאה שעה קלה למול ארנקה, שכמעט התרוקן.

אחר־כך קמה וחזרה על כל פינות הבית. נעלה היטב, בהתמסרות, כל חלון וכל תריס, בדקה את הדלתות, החליטה כי לא תשוב עוד לכאן עד אחרי החג.

אבל היא שבה למחרת. פתאום היה נדמה, שבכורה – בכל־זאת – תשוב לחפש אותה. פתאום היה אפשר שמישהו אחר יבוא לחפש אותה. אם כן, להשאיר הודעה – ולכל מקרה, הרי גם הבחורים האלה, אולי יבקשו להסתתר או ללון – להיות, אם כן, זה היה הדחף, להיות בכל מקום, להימצא לכל שואל בכל מקום, להיות מנוגעת בכל. ואם יפול עונש – להימצא גם לו.

בצל הבנין ישבו אנשים, מקלות בין ברכיהם. זו היתה חבורה אחרת, ומעל הגג ירד מישקה, מכנסי־רכיבה, מקטורן צבאי, ומעל – כבדיחה – כפיה. כמעט לא הכירה אותו, עד שגער בה. אין לה מה לעשות כאן, מהר לשוב הביתה.

אבל היא כבר ידעה איך נוהגים בו. שיהיה בשקט, היא באה לראות אם הבחורים זקוקים למשהו.

“רובים, יש לך?” שאל, ובחוריו צחקו בנכונות מופרזת.

“למה לא ביקשת קודם?” התגרתה בו.

“שכה אחיה, היא היתה עושה את זה. זו ג’דע, החברה הזאת!” והוא טפח על כתפה.

אחר־כך נעשה רציני, לקח אותה הצדה, אל הסככה שליד הפתח. הוא מנסה להחזיק את הבחורים במצב־רוח טוב, אבל אילו ידעו את האמת. יש ידיעות קשות, חוגגי נבי מוסא יצאו לדרך עם נשק, ולא רק חרבות. נשק חם, למדה אז ביטוי עברי חדש. ומוטב באמת שתמהר הביתה ותשב בבית.

“למה לא כאן?” שאלה, כאפשרות פראית.

“אצלך יותר טוב.”

“מנין לך?” נפתעה.

“חצר־הרוסים, נכון?”

“איך אתה יודע איפה אני גרה?”

“אַת מפורסמת!”

“ואָס הייסט,” אמרה לשון אמא, אבל ידעה שפניה מסגירים אותה.

הוא הביט בה בחיוך של מומחה־לנשים. סיפרו עליו.

“מה זה,” השתעשע במבוכתה, “היה אצלנו מה שמו שלכם, מירקין עם כל הכאלאסטרא ולא הפסיק לדבר עליך. לא הוא ולא רחלה שלנו – אי אי אי… ויש לך איזו אנגליה, לא?”

“אמריקאית,” תיקנה לאה, לאמור: מפריח כזבים.

“זאָל זיין אמריקאית. והוא שאל איפה אַת גרה. זהו.”

מתאמצת להשיג אותה קלות, שאלה: “הם יהיו אצלכם לסדר?”

“אני יודע?” פגה עליצותו בבת־אחת. “אתמול עברתי ל’רוָקיה'. מי חושב על הסדר? סדר… יש סדר? יש נבי מוסא, חברה!”

ברחוב יפו היתה אוירה אחרת, חגיגית. עברה שיירה צבאית, אספה בשולי הכביש יהודים סקרניים, מישהו צעק “יחי אלנבי! יחי בלפור!” – אבל הפרשים שבאו בעקבות המכוניות רכבו אל תוך הקהל. אותו מישהו צעק: “יהודים, יהודים!” באנגלית, אבל הקהל נדחק אחורה. כשקרבה אל חצר־הרוסים שמעה מרחוק, מעבר העיר העתיקה, נגינה של תזמורת. בין קרעיה עמד נהם קבוע של המון גדול.

בבית, על השולחן, היה דף של שלי. באו לקחתן אל הנרייטה, והיא נוסעת, ותגש לאה בבקשה מיד למלון “יוז”, משם יסיעו אותה למושבה האמריקנית. וצריך להיזהר מאוד. אל תעז ללכת לבדה. היא ישבה על המיטה, הדף בידה, ומין קהות יורדת עליה. אם עברו כאן, אם חיפשו אותה – מצאו את הבית סגור. אם לא עברו כאן – לא יעברו, לאה שכבה, עצמה עיניה. יעברו או לא יעברו – היא תחכה, וסוף־סוף דממה כזאת בעולם, רק הנהם ההוא העומד רחוק.

כשהתעוררה היה כוך המיטה שלה שרוי בחשכה. אבל המטבח עצמו והפתח אל החדר עוד היתה בהם איזו בהירות נמוגה. היא קמה, כמו נזהרת שלא להדיח את השינה, מיששה את הקומקום, שתתה מן הכד, יצאה אל החדר הקדמי. על הרצפה, ליד החלון המסורג, היה מונח גליון־נייר. מתוך חוש־הסדר שלה הרימה אותו, ורק כשהניחתו על השולחן ראתה כי הוא כתוב. היא שבה עמו אל החלון.

רחל היתה רשומה עליו למטה, בצניעות שאינה חתימה. חרוצות אתן, כתבה, ואנו כולנו לסדר בקבוצת תלפיות. חג שמח מכל החברים. ביום ראשון מחכים לך ידידים ישנים במלון. ואחר שמה, בצד, תוספת מודגשת: ושבת שלום!

ז

פוסעת מזרחה, שמש־הבוקר האביבי בפניה, וממילא משהו סחרחרה בשל תכלית ההליכה הזאת – לא חשה לאה בשינוי, אלא לאחר שנסתיים רחוב יפו ונמצאה בכיכר של בית־העיריה, למול החומה. כאן הבחינה פתאום שאינה חולפת עוד על־פני הולכים, אלא על־פני מתבוננים. היה קפאון של ציפיה. על־יד בית־העיריה, לרגלי המדרגות, עמדה קבוצה של חיילים הודים, סיקים, טורבאנים של חאקי על ראשיהם, מתחתיהם מגיח ונכרך על סנטרם שערם השחור. הם היו כנוסים בפני עצמם, אבל האחרים – אנשים אחדים ברום אותן מדרגות, שפופי־כריעה אחרים ליד קיר הבנין – היו מתבוננים דרומה. כולם היו ערבים. אלה שברום המדרגות – כנציגים של ענין רשמי, בתרבושים אדומים ובחליפות. האחרים רובם היו בכפיות. רק בין הצעירים נראתה פה ושם כומתת־פייצל בירוק זיתני, הבהיקה נעל מצוחצחת. קצין בריטי בא בדהרה על סוסו, והסיקים הסתדרו למולו בשורה. היו להם רובים.

על כרכובו הגבוה של שער־יפו ראתה מתבוננים נוספים, עומדים זקופים, צופים דרומה. היה פעפוע מתמיד של אנשים נוספים אל תוך הכיכר. כשעמדה להיבלע בצלו של השער שלחה, איפוא, גם היא את מבטה אחורה, כפרידה ממחזה אסור. המחזה היה הרבה יותר קרוב וממשי מששיערה.

הם היו כבר בעליה למגדל־דויד, מתקדמים בדרך שמתחת לחומה. מתוך התהלוכה המתמשכת, המעלה אבק, ניצנצו כלים, הבהיקו יריעות מתנפנפות, רק המיית הקולות החוזרת באה כאילו ממרחק גדול יותר. ערביי חברון מגיעים. עכשיו התמקד, נעשה ממשי, גם צלצול הפעמונים, פעמוני יום א' של פסחת־הנוצרים. פתאום, בהפריעו, באי־שייכותו, נשמע מתגרה מכל עבר. אץ להזהיר או לבשר, שוטף את הקולות, מבליט את המראה. כלומר, ברגע זה, כאילו לקראתם יוצאת שמחת־הכנסיה.

לאה נכנסה אל תוך מבנה־השער האפל והצונן. על קרקעו הלחיתו גברים מתעוררים, בעינים מלוות. מיהרה לצאת אל הצד השני, אל כיכר “מגדל־דויד”, אך כאן עוד גבר הפעפוע. מן הסימטאות הגיחו ובאו אנשים, ומן הקרקע התרוממו שוכבים, וצעקה נפלה ממרומי המגדל, החישה כאן את התזוזה.

לאה מיהרה אל המלון, עוד בית ועוד בית אחריו, והחנויות כולן סגורות עדיין, והנה זה האחרון. מרפסות הקומה השניה והשלישית היו ריקות, התריסים מוגפים, ליד הפתח עמד שומר ערבי. הוא הניח לה להיכנס וסגר את דלת־הברזל אחריה.

חדר־הכניסה לא היה אלא מדרגות שהוליכו אל הקומה השניה. היא נחה רגע בתחתית המדרגות, נגעה בשׂער־ראשה, ומצחה היה לח פתאום. סיפגה אותו בממחטה דקה, והתחילה לעלות.

ברום המדרגות הופיע צל עגלגל כהה, והתבהר יהודי קטן־קומה, בקפוטה, תיק תפילין בבית־שחיו, והוא מאט צעדיו מתוך זהירות או מתוך קבלת־פנים לאורחת המשכימה. עצר מדרגות אחדות מעליה, מהסס. אמר משהו ביידיש, טועה בה לענין אחר שלא נקלט כלל, משהו: “טבריה, הרבנית – לא היום, צריך לחכות…”

“בוקר טוב, ויסלח־נא לי,” חתכה לאה לענינה. עם יהודים כאלה היה שמח לה לדבר, וביידיש של בית אבא: “הוא מהמלון?”

עכשיו הבחין בטעותו, והיתה לו סיבה להיבהל, שוב בטעות כנראה, “נו כן – מה יש?” דוקא בעברית, שהבחין כי היא מן החדשים.

אתו היה לה פשוט: “יש אצלם אדון הוגו ברודסקי?”

“איזה הוגו ברודסקי?” עבר שוב ליידיש.

“מחוץ־לארץ… פועלי־ציון… הדלגציה של מירקין, אדון מירקין!”

“הא, האמריקאנער!” הופשר המתח על פניו. “מי יודע, מי יודע? באים, יוצאים ביום, בלילה – עוקרים הרים!”

הוא העביר את תיק־התפילין מיד ליד והתחיל יורד שוב במדרגות. “אפשר לחכות, אפשר לחכות למעלה!” אמר לה, כשחלף על־פניה, בלא להפסיק ירידתו האטית והזהירה, אולי של סתם יהודי חולני.

לאה שהתה רגע במקומה, הפנתה שעון־היד שלה אל האור הבא מלמעלה. עד מתי לחכות, ואיך לא יודעים על הוגו ברודסקי? איש מוקף תמיד – איכשהו, תמיד, סביבו הכל. היה ספק אל מי יגש המלצר בראשונה? הערר ברודסקי, היום שמרתי בשבילך… עד הסוף, אם כן, כעלמה פותה – והיא חזרה לעלות במדרגות. כשהגיעה אל סופן, ושם מסדרון הפונה ימינה ושמאלה, חלצה שוב את ממחטתה.

למטה הגיע היהודי אל הדלת החיצונית. הוא פתח אותה, ויחד עם אור־הבוקר שטפה פנימה המולה, כאילו העיקה על הדלת והמתינה לפרוץ. אבל הדלת נסגרה מיד. אחר־כך נפתחה שוב כדי סדק צר, והיא ראתה את ראשו של היהודי נתחב להציץ החוצה. נשמעו חילופי־מלים בערבית, והדלת נסגרה שוב ומיד נשמעה התעסקות בברזל. היהודי הבריח את הדלת. “פסיה!” צעק בכל שברי־כוחו, “פסיה!” – והוא התחיל עולה במדרגות.

לאה פנתה שמאלה במסדרון, וכאן – שוב מצד שמאל – נפתחה דלת־זכוכית כפולת־כנף אל חדר גדול, שחלונותיו הסגורים פונים אל הכיכר, וכנראה פסיה הלא־שומעת מתעסקת בו להכין את שולחנות־הבוקר. לא היה איש מלבדה, אבל מימין הוביל מסדרון קצר נוסף אל חלון פתוח בקצהו. שם היה אור מלא ותמונת עצים, כיפות, עיר. משני צדי המסדרון הקצר, עד אל החלון, היו ארבע דלתות תאומות, שתים מול שתים. המסדרון שלהם, החליטה לאה, ופסעה בין הדלתות אל האור.

היא באה עד החלון ונשענה להתבונן החוצה. היתה שם ירושלים של הנוצרים, כיפות, מגדל, צלבים, פעמונים קרובים ורחוקים, ובכל־זאת הרגשה של דממה. המולת הכיכר הגיעה לכאן מועמת, רחוקה. למטה היתה חצר. מרווח להם בלב ירושלים: אדמה מטופלת בין עצי־פרי, מהם בפריחה ורודה, גן־ירק, שיחי־נוי. אל הבית משעול־אבן, ולצדי דלתו הצבועה כחול עז שני ברושים, מגביהים אל גג־הרעפים האדום.

היחה הרגשה מתוקה של בגידה, להתמסר כך שעה ארוכה למראה הזה. היא משכה את הרגעים, את העינוי: בזכות מה, עכשיו, השקיעה בבוץ הפרטי שלך? הדברים שהוגו אוהב, שכל־כך הוא מיטיב לדבר עליהם בשעות של גילוי־לב: פינה שקטה בעולם. הרי לזה, לזה נמשכה הנה. עם הוגו, האסתיטיקה תמיד, החיים היפים, חיים יפים ליהודים המכוערים שלנו. והשיא, בשעות של גילוי־לב: לברוח להרים, אל הנשים. אבל לדעת שזה מצחיק. ועל־כן להימנע תמיד מגוזמה, להקפיד על סגנון, על נקיון, לתקן שגיאות ולשנוא את הדילטנטים, את המזיעים, ולא לשכוח מה טוב באמת. לחמניות עם קפה וינאי, וראתה את השולחן העמוס ניירות בירכתי בית־הקפה, החבורה סביבו, והוא נוטל את מחצית הסיגריה של דניאלי ומקרבה אל שלו החדשה, וכשהעט בידו על־פני הגליון, הוא מנסה להצית את שלו, חוזר ופוגע בה פעם, פעמים, שואף עשן – ומועך את זו של חברו אל המאפרה הגדושה, ואז צעקתו של דניאלי, הצחוק, הריב, ודניאלי מפשפש בתוך האפר להציל את גזולתו.

“א, נו!” הבהילה אותה קריאה מאחוריה. היא פנתה. היהודי בעל־הבית, מעוטף בטלית, עמד במרחק פסיעות אחדות ממנה. הוא ניפנף בידו לעבר החלון, כמתרה. שפתיו המשיכו למלמל, והוא קרב מתוך משיכת הטלית על כתפיו. לאה זזה. הוא התכופף החוצה, משך תריס.

בסמוך קישקש מפתח ודלת נפתחה. גבר גדול, בכתונת־לילה, חצה את המסדרון ונכנס בדלת שממול.

“מה עם מירקין?” שאלה לאה. “קמו כבר?”

בעל־הבית סגר גם את החלון. רגוז היה, קצר־רוח. ניפנף בידו לעבר המסדרון הגדול, לצד חדר־האוכל, הימהם, כשהוא מושך את טליתו על כתפיו. במסדרון הגדול נשמעו קולות, מישהו חלף במרוצה, קריאה באנגלית: “הם באים! הם באים!” – ומתוך המולת הכיכר עלתה יללת־נשים פראית. בעל־הבית לפת את שולי טליתו בידים רועדות. “ריבוינו של עוילם… ריבוינו של עוילם…”

בחדר־האוכל בער פנס לוּכּס גדול, החלונות ותריסיהם היו מוגפים. ליד אחד החלונות עמד מישהו, מנסה לשוא למצוא זוית הצצה. השולחנות היו ערוכים, אך רק אצל אחד מהם היתה כנוסה חבורה נרגשת, וקול גבר טוען מתוכה: “אול רייט, אול רייט, אול רייט.”

לאה ניגשה אל החלון הקיצוני ופתחה אותו. קולות־מחאה התעוררו, והיא פנתה רגע אחורה: “זכוכית – בשביל מה? – יותר טוב להשאיר פתוח.”

היא ניסתה את התריס, ואחת מכנפיו נענתה כדי סדק. בין שער־יפו ומגדל־דויד עמדה שרשרת צפופה של חיילים. בו ברגע, אם כן, הוקל על הלב: הרי אלה ההודים שלה. אחדים שכבו על הכביש, מכונות־יריה לפניהם. היא דחפה את התריס עוד קצת, לראות מה נעשה כאן, ברחוב למטה, בכיכר – והמראה הכה בה, בבת־אחת מתחבר אל השאון: המונים, ים של ראשי גברים, מצטופפים ונדחקים בתנועה מתמדת לפנים ולאחור. באמצעם, כנהר אִטי, זרמה התהלוכה החברונית – דגלים ירוקים, נערים נישאים על כתפים, מנופפים חרבות – באים מכיוון השער ונבלעים בסימטה הראשית של העיר העתיקה. היא דחפה את התריס עוד קצת – ממול, על הגגות, עוד מאות גברים, ביניהם קבוצות הנשים בשחור, מיללות. בקצה הרחוק של הכיכר, מוקף אשכולות אנשים, כניצב על ראשיהם, אחד בגלימה לבנה שידיו מתוחות כלפי מעלה, בתנועה קפואה של השבעה.

הנערה העובדת, זו שהיא פסיה כנראה, הבהילה אותה מאחור. “גברת, מבקשים ממך!” ובתוקף של מי שהציבור מאחוריו שלחה ידה ומשכה את התריס פנימה ואף סגרה עליו את החלון. קולות נרגעים התחילו לבעבע, אך במוחה של לאה עוד עמד להרף־עין האור שבחוץ וקבוע בו האיש וזרועותיו הפשוטות. בתוך כך שמעה את קולו של מירקין.

הוא ניצב ליד שולחנה של הקבוצה האמריקאית, לבוש באותה חליפה כהה, בה הופיע אצלה בבית־המלאכה לפני ימים אחדים. הוא הכין עצמו, כנראה, ליום־ביקורים נוסף. הוא החזיק את משקפי־המצבט שלו בידו, מוליך אותם באויר עם תנועותיו. בנעימה מדודה ומרגיעה, באנגלית, הסביר את המצב.

“התשובה היתה שהכל ייגמר בשעות־הבוקר. הכל ייגמר. הם ממשיכים היום למקום ההוא שלהם בדרך ליריחו. עכשיו הגיעו החוגגים מחברון, והם האחרונים. הבטיחו לנו שאין מקום לדאגה. יש משמרות־צבא והם מפרידים ביניהם ובין השכונות היהודיות.”

לאה עמדה על־ידו. הוא יצטרך לפנות ולראות אותה, כדי לענות לה.

“ומה יהיה בעיר העתיקה?”

“הם לא יגעו ביהודי העיר העתיקה!” אמר מירקין, ואמנם פנה אליה, אך לא מיד זיהה אותה. “אין להם שום דבר נגד היהודים הללו!” הוסיף כשהוא מביט בה, מרכיב משקפיו על חטמו, והמאמץ לשבץ אותה בזכרונו מקדיר את מצחו.

“ליזה ברמן,” לחשה לו לאה, “בין העובדות שלי יש תושבות העיר העתיקה. לכן!”

“מיס ברמן, כמובן!” הכריז מירקין באנגלית, וכמצטדק: “מי יכול לשער? איך, מתי הגעת?”

“לא מזמן.”

“אם באת בשבילם,” המשיך באנגלית, בשביל שומעיו, “זה היה מיותר. לא שאינני שמח לראות אותך בינינו, וזה אפילו איכשהו מחזק את דברי. ליידיס אנד ג’נטלמן – הגברת הזאת הגיעה זה עתה מן העיר החדשה, היא חלוצה ותיקה בארץ, אפשר לסמוך עליה!”

הוא הציץ בלאה כשותף־למשחק ואחז בזרועה, עובר לעברית: “אין לדאוג, אין לדאוג. המאבק שלהם הוא נגד הציונים, נגד היהודים החדשים, אבל לא נגד היהודים שלהם, כפי שהם עצמם קוראים להם… ואגב אורחא, גם לנו אין לדאוג… לא יותר מדי… לא כפי שעושי הפאניקה… הנה יומים, עברו יומים – ודבר לא קרה. הרושם, הרעש, כאלה הם בני־דודנו, שמעי, שמעי… אין לדאוג… נו, מה שלומך, ליזה. איזו הפתעה! תשתי אתי כוס תה? – פסיה!”

רחוקה, אבל ברורה, הוטחה יריה בודדת.

לא כולם שמעו, בכל־זאת, כי ההשתתקות עברה בריצה, מכבה דיבורים בשרשרת. מירקין היה אחרון לדבר עוד – “בואי שבי כאן… ספרי מה נשמע בקואופרטיב שלי!” – ועד שחש להשתתק, כבר אחזה איושה מחודשת של התרגשות מכל הצדדים.

“מה זה?” שאל מירקין.

“יריה,” אמרה לאה, ישבה למולו.

“יורים?”

“אחת לעת־עתה.”

“לא לדאוג, ליזה, לא לדאוג,” טפח בכפו על ידה, “אבל יפה שאַת חושבת על הפועלות שלך. ככה צריך. ככה צריך.” ועכשיו דיבר רוסית, פרוליטרית, תנועתית.

“נו, ואתה,” מצאה כי יקל לה דוקא עכשיו ברוסית, “ואתה לבד? איפה יתר החברים?”

“מי יודע?” ענה בעליזות. “אנשים צעירים, או ישנים, או משכימים לציד. רבינוב משתדך, אַת יודעת, עם חלוצה אמיתית…”

“איך היה הסדר אצל החלוצים?”

“הא, בתלפיות! נפלאים הם, ומעטים כל־כך… בית אחד בין הסלעים, שתילים וזה הכל לעת־עתה… אטינגר, אַת יודעת, יהודי עם חלומות. אבל אחר־כך – התפזרו… אַת יודעת, עוד בלילה… פאניקה, אני אומר… טוב, על כל צרה…”

“כולם?” שאלה לאה.

“מה כולם?”

“התפזרו…”

“אני מקווה שלא, אני מקווה שלא… יש לנו עבודה היום.”

“מי בעצם יש לך במשלחת,” שאלה לאה. הוגו, צעק בה לבה, אמרי הוגו, הגידי! “אני הרי ראיתי רק חלק…”

מאחורי כתפיו של מירקין, באים מן המסדרון אל חדר־האוכל, הופיע זוג צעיר, אלכס וג’ודי. עכשיו זכרה שהם נישאו ימים אחדים לפני החג, ועוד לא הספיקה לברך אותם.

“דוקטור מירקין,” קרא אלכס בעליצות והוסיף מיד, “הביטי, ג’ודי – לאה ברמן!”

לאה קמה לקראתם, התחבקה עם ג’ודי, רצתה לומר משהו, אך אלכס השיק לחיו בלחיה. הם היו מלאים סיפורים. זה עתה ירדו מחדרם, שם השקיפו על התהלוכה. מחזה מרהיב, ההתלהבות המזרחית הזאת! “כשדויד המלך הביא את ארון־הברית לירושלים!” אמר אלכס.

“כדאי לעלות אלינו,” הציעה ג’ודי, “לפני שיהיה מאוחר. הם כבר הולכים.”

“לאן?” אמרה לאה.

“לא לעיר החדשה!” התערב אלכס. “אם על זה אַת חושבת… עומדת כאן שרשרת של חיילים. לא יתנו להם לעבור. מפרידים בין המחנות. הפרד ומשול!” כיון גמר־עליצותו אל מירקין.

מירקין פישפש בכיס מקטרנו, חלץ שעון־כסף עגול, שמכסהו נפתח בקפיצה.

“תשע ושבע־עשרה דקות. נספיק עוד יפה לישיבה עם דוקטור אידר. אַת מכירה אותו, ליזצ’קה? פון אונזערע מענשען, א סוציאליסט, א מאליקער טעריטאריאליסט, א עמעסער ס.ס.ניק!”

מטח של יריות־רובים, קרוב מאוד, זיעזע את החדר. פרצו צוָחות, כסאות התהפכו, “לודביג, לודביג!” צעקה אשה מתוך המסדרון. זהו זה זהו זה, הכה מוחה של לאה, אנשים ונשים הפילו עצמם על הרצפה, אף היא על הרצפה, על ברכיה, יד אחת אוחזת בכסא. אלכס, באנגלית:

“לעזוב את החדר – לעבור פנימה. כולם לעבור פנימה!”

ומיד רצו שתי דמויות כפופות – איש מושך אשה – אל המסדרון.

“לודבייייג!” נתלתה צעקת האשה בחלל.

לאה ראתה את רגליו של מירקין בצדו השני של השולחן. מישהו גנח ובכה על הרצפה, ומישהו גער בלחישה. לאה קמה, מתגברת על רפיון בזוי בקרסוליה, וישבה. מירקין היה על מקומו, ידיו לפניו על השולחן, אצבעותיו ממשמשות את זגוגיות משקפיו, מקנחן בלא מטלית.

בתוך השעה הקרובה, מעט־מעט, נודע מה היו היריות. השומר הערבי, זה שעמד בפתח בחוץ, נכנס והגיד. הוא הביא שמועה ראשונה. הצבא ירה, כלפי חוץ, משער־יפו החוצה – לעבר קבוצה של יהודים. בחורים התאספו, ניסו לחדור אל העיר העתיקה, להגן על הרובע היהודי. אחר־כך הביאה פסיה שמועות אחרונות, ממה שקלטה בצעקותיה עם משרתות הבתים השכנים. שאון והמולה בחוץ לא היו כבר. אף־על־פי־כן לא הרשה בעל־הבית – מהלך בטליתו – לגשת אל החלונות.

הם עמדו כולם במסדרון, מציצים פעם בפעם אל חדר־האוכל, שכמה מכסאותיו עודם הפוכים. נמצאו כסאות אחרים, ומירקין ישב במסדרון ודיבר. למה ניסו שלנו לפרוץ אל העיר העתיקה? סימן, אמרה לאה. או פאניקה, אמר מירקין. הלב מסרב להאמין, אמר. פוגרום, גם כאן? לאן, ובכן, לאן נוליך?

אבל דברים המשיכו להסתנן פנימה. לחישה אחת, עקשנית, ביידיש: “מהארגעט אידען!” משהו מתרחש ברובע היהודי, אמרה לאה. מישהו טען שמהגג שומעים צעקות.

“מהגג?” הקשה על זה מירקין. “כיצד מהגג? מרשים לעלות על הגג?”

“צריך לנסות,” אמרה לאה, אבל אז נשמעו מהלומות מדלת־הברזל שלמטה, ואחר־כך קולות־דיבור נרגשים בתוך השתיקה שנפלה, וצעדים במדרגות. לאה הניחה את מירקין ועברה בין המשתתקים. איש בחלוק־סניטרים לבן היה עולה במדרגות, גורר מזודה כבדה. זה היה מישקה, חיור וממצמץ בעיניו מול האור. לאה חיכתה עד שיעלה. “מה קרה?” שאלה בקול שבינה לבינו.

“מקום לשים את המזודה, יש?” ביקש במבטיו לצדי המסדרון.

“אבל מה קרה?”

“שום דבר, שום דבר. יש פה חדר?”

זאת היתה המסורת של המשתיקים, מפורסמים בה אלה, מ“השומר”. אבל לאה לא היתה מוכנה להידחק עכשיו הצדה:

“מישקה – או שאתה מדבר – או שאני זורקת אותך מכל המדרגות!”

מישקה כאילו התעורר עכשיו. אולי רק עתה הכיר אותה. ובכן, לא גיבור מסתיר, אלא יהודי מבולבל. אולי בעצמו אינו יודע מה הוא רוצה כאן, וחזותו היתה ערבוביה משונה: גלימה לבנה של סניטר, מגן־דויד אדום על השרוול, מגפים מרופשים של עגלון, ומזודה של רוכל ביד.

“אקדחים, נשק…” אמר בלחישה. “הצלחתי… עם האמבולנס של ‘הדסה’.”

“איפה הוא?”

“איפה מי?”

“האמבולנס – – נוּ, אתה לגמרי…”

“למטה… לוקח פצועים!”

“מה זה, עתונים? יש אולי עתון?” התקרב ובא אליהם קולו של מירקין.

“מירקין יכניס אותך לחדר שלו,” זרקה לאה, הניחה את שני הגברים שיתירו לעצמם את הסבך, מיהרה במדרגות למטה.

האמבולנס חנה מול פתח המלון, חוסם את מראה הכיכר. זה היה אחד האמבולנסים החדשים שהובאו מאמריקה, משיירי המלחמה הגדולה: גלמי, גבוה על גלגליו. מביניהם נראו המוטלים על המרצפת בצדו השני. משם באו גניחות וקריאות של מחאה וקול־גערה חריף. מקיפה את האמבולנס, הספיקה לאה לקלוט את השקט, הריקות, של הכיכר. נגמרה החגיגה, עכשיו מטאטאים. את השברים. היו אמנם קבוצות צבאיות קטנות על־פי הסימטאות היורדות אל השוָקים הערביים, אל הרובע הארמני. באחרונה ראתה שגם ההודים השומרים על שער־יפו עודם במקומם, פניהם וכלי־נשקם כלפי חוץ. וכאן רבצו היהודים והמתינו לישועה.

האמת היא שהיה מעין ריב, היתה מעין רתיחה כבושה, להתפרץ ולתפוס מקום. קצין בריטי עמד וחסם בגופו את פתחו האחורי של האמבולנס, אצלו היתה ההידחקות, והקללות. בין השוכבים עמד אחד הרופאים הצעירים של “הדסה”, פרצוף מוּכּר, ואצלו גבר מגודל, בחלוק־סניטרים. מפתח האמבולנס הציץ שביס לבן של אחות. “דוקטור, יש בקושי מקום לשנים־שלושה!”

הרופא הצביע על אחד הפצועים והסניטר כרע אצלו. פצוע אחר ניסה להתרומם, קורא: “דוקטור, דוקטור!” ומבטו של הרופא ביקש עזרה. לאה ניגשה.

“הכניסו אותו. אבל בזהירות,” אמר הרופא.

הסניטר היה אברשה, במשקפיו, בחיוכו הנבוך. קיבל מיד את מרותה של לאה, נשמע ללחישותיה. הקצין פינה להם את הפתח, והאחות משכה את הפצוע, פנימה. הם חזרו מיד אל הרופא.

“מישקה למעלה,” הספיקה לאה ללחוש ברגע־הפנאי החטוף, “עם המזודה…”

כורע על ברכו ניסה הרופא לתלות את ידו של הפצוע אל צוארו, לאחר שהפשיל את קרעי כותנתו עד למתניו. עצם הזרוע היתה שבורה, וחלקה העליון, עם כף־היד, היה שמוט כענף יבש. סמרטוט אדום, ספוג־דם, השתלשל מן היד מטה, עד לקרקע.

“פצעים של פוגרום,” אמרה לאה.

הרופא הניד ראשו, קם, סייע להם להעמיד את האיש על רגליו. האיש גידף, צוַח, אך לא היה קשה לגרור אותו, הוא היה כחוש וקטן. כשהרימוהו אל פתח האמבולנס צעק צעקה גדולה. לפיפת הסמרטוט האדום נשמטה, ופתאום זרוע וכף־יד מתנדנדות על פיסת עור.

הרופא עצמו הוליך אל האמבולנס פצוע־ראש אחד, שהיה מגשש לפניו בידיו וממלמל: “אני לא רואה, אני לא רואה…”

“איך…” התחילה לאה.

“אבנים, מקלות, ברזלים,” אמר אברשה.

“איך הם הגיעו עד הנה?” סיימה לאה.

נותר פצוע אחרון על המרצפת. ליד פתח האמבולנס החריף המאבק בין הקצין לבין הפצועים הקלים, והרופא היה עומד ומשדל אותם שם. לאה ואברשה ניגשו אל האיש המוטל על בטנו. “זהירות, הוא הכי קשה!” הדביקה אותם קריאתו של הרופא. הפצוע נשם בלא קצב, וכל גופו היה מתקומם. הכותונת על גבו היתה מרוטשה, מוכתמת בדם. אניצי שער־השיבה שלו (מתחת לכיפת־קטיפה רקומה, בוכרית) היו דבוקים בבוץ קרוש. גניחות חטופות – בוכה, משתעל אולי, יורק־דם אולי – הרעידו את גבו, פצעיו מנצנצים מתוך הרעד.

“אַלות עם מסמרים,” אמר הרופא, מצטרף אליהם.

“איך לוקחים אותו?” שאל אברשה.

הרופא סימן להם שיגשו אל הרגלים, והוא עצמו כרע ותחב אה כפותיו תחת אצילי־ידיו של הפצוע. “לאט־לאט!..”

אבל עם הזיזה הראשונה פרץ מן הגוף המעונה חרחור נורא. לאה נרתעה, אך הרופא לא הרפה, זעק: “ללכת, ללכת, לא לעמוד!” לאה חשה לחות חמימה מתפשטת על כף־ידה. תחבושת נפתחה ונגררה על־פני הקרקע. עליה, בקצב מתאים, טיפטפו טיפות כהות, כקו רצוף מסתמן. הפצוע נחנק והתנשם, לא עצר כוח לצעוק.

“הנה רואים איך הם מגיעים הנה…” הניד אברשה את ראשו. הם צעדו סמוכים מאוד זו לזה, רק עתה סובבים לאט על מקומם, בשעה שהרופא הופך את הסדר, להכניס את הפצוע כשראשו לפנים.

לאה העיפה מבט לפי שסימן לה אברשה בתנועת סנטרו. מסימטת השוק הערבי, בהמשכו של המלון מזרחה – הגיחה קבוצה של חיילים. ביניהם התנדנדה אלונקה מעומסת.

“זה נמשך,” אמרה לאה.

“מתחיל,” אמר אברשה.

משהו גרם לחיילים נושאי האלונקה שיתחילו לרוץ. הדי יריות רחוקות שנשמעו עתה אולי עשו זאת. מעל הגגות, כמגשש, התחיל מתאבך עשן שחור. מישהו מן המצטופפים בירכתי האמבולנס הבחין בכך, והנשים פתחו ביללות. הקצין פינה את הפתח לרופא, והאחות כרעה על ברכיה, נטלה בזרועותיה את כתפיו של הפצוע. הרופא קרא לאברשה שיצטרף אליו ליד הפתח, שם המלאכה עדינה, ולאה חשבה לכרוע תחת המשא שהכביד פתאום. ההודים הגיעו והניחו את האלונקה, ועמדו יציבים על מקומם, כהרגל הצבא. הקצין גירש אותם בגערה אחת, ולבסוף עזר ללאה לשאת את משא הגוף, בשעה שמלפנים משכו אותו אט־אט, עד שנעלם. באלונקה היה ילד ערום, ומתחת לשפמו ציין האנגלי: “חוששני שהוא מת.”

הילד היה מת. זבובים עמדו על קצות פיו, בשרו היה כחול כמעט, משוך ברפיון על עצמות רכות. הרופא סבב אותו, נטל את ידו והניחה, הרים את ראשו וסקרו שעה קלה והניחוֹ. כשהתרומם מעל הילד, אמר כי לפי דעתו היתה זאת מכה אחת במכשיר כבד, על הגלגולת.

האמבולנס נסע, מלווה מכל צד בפרש מזוין. העשן השחור, מעבר לגגות, התעבה למטה והתפשט למעלה, לצדדים.

“נו, עכשיו אל מישקה,” אמר אברשה, “לפני גוי שואל שאלות.”

הם מצאו אותו בחדרו של מירקין. לאה הציגה את כפות־ידיה למול עיניו של מירקין, כמעט ותחבה אותן אל מתחת לחטמו. כאחות, כאם, משכה את אברשה אל קערת־הרחצה, שירחץ גם הוא את ידיו. בתאוה הסתפגה במגבתו של בעל החדר. מירקין ישב אצל שולחן־הכתיבה, מתבונן ומאזין. מישקה ישב על המיטה, ואברשה, מנגב את ידיו שעה ארוכה, לאט־לאט, ביסודיות, התחיל לספר. ברובע היהודי פרעות עכשיו, ועודן נמשכות. הצבא פנה שמה אך אינו מניח להכניס כל עזרה אחרת. רק אמבולנסים לסילוק פצועים. עכשיו נוספה איזו שריפה, אפשר אולי לראותה בחלון.

מירקין ביקש, בכל־זאת, לא לפתוח את החלון. יפריע לו לכתוב.

“כתוב, כתוב!” צעק מישקה. ומיד, מתוך התלהבות של עשיה, התנפל אל מתחת למיטה, גרר משם את מזוַדתוֹ ופתחה על־גבי הרצפה. הוא נבר בין סמרטוטים וספרים ועתונים ישנים – עד שנגלתה מביניהם מתכת של אקדח, ואחר־כך עוד אחד בעל ידית־עץ, וצרור־כדורים בחגורה מקופלת. אברשה ניגש בשקט אל המזודה ונטל לו ספר אחד מתוכה.

“מה כתוֹב, מה כתוֹב!” מילמל מירקין.

לימינו היה מוצג על השולחן תצלום נערה צעירה, בתו. חפצים אחרים לא היו על השולחן, לבד מגליונות־נייר, קסת־דיו ועט תחוב בה. פתאום נטל את העט, הקיש בו על דפנות הקסת, לפת ראשו ביד שמאלו, ובכן: טבל שוב את העט, הקיש בו על דפנות הקסת, השאירו תקוע בקסת, הוליך גם יד ימינו אל ראשו. דמות הוגו התעוררה, כמו כאב במקום ישן. הראש הלפות בשתי הידים, ביטוי היאוש הסופי! מירקין קם והתחיל להתהלך בחדר:

“מה עושים, מה עושים?”

“כתוֹב, כתוֹב!” דיבר מישקה אל המזודה, שעתה כבר היה סוגר אותה, כשכל סמרטוטיה פנימה. “תגמור,” הוסיף, דוחף את המזודה אל סתרה מתחת למיטה וקם על רגליו, “תגמור – נבריח את הפרוקלמציה החוצה – נצא לעזרת הרובע. למה מחכים?” והוא שלח מבטי־תוכחה בלאה, באברשה היושב לו בשקט על אדן החלון וקורא בספר, “למה אנחנו עוד מחכים?”

מירקין חזר אל השולחן, נטל שוב את העט בידו. לרגע העיף מבט באברשה, כמו גילה פתאום מי מסתיר לו את האור. אבל אברשה היה שקוע בספרו, רגלו האחת ברצפה והאחרת תלויה באויר. מירקין כתב, איפוא, וחריקת העט נשמעה בחדר. בשעה זו ובמקום זה, אנו פונים בקריאה… נדמה היה ללאה שהיא רואה את הכתוב מתמלא על־פני הדף. הוגו היה מתחיל תמיד אחרת. או מגבוה, בצינה, בבוז, או כמשורר לפעמים. עשן על גגות ירושלים, תכלת שמיה של עיר־הקודש השחירה. אש בבתים, דם ברחובות… ואם למהירות – אין כמו הוגו. גם להתלקח, גם באמת לדעוך… אבל בשעת סכנה, עכשיו – אין חשבונות. אילו היה עכשיו, היה הכל פשוט עכשיו, ונסלח הכל לכולם, עכשיו. בשעת סכנה.

“לא־רע, לא־רע…” מילמלו שפתי מירקין. גליון־הנייר היה מוחזק עתה למול עיניו, כשימינו תומכת את משקפי־המצבט שלו.

“נשמע, נשמע,” אמר מישקה.

“פועלי כל העולם,” קרא מירקין, וכבר כאן עצר. הניח את הגליון על־גבי השולחן, נטל את העט, ותוך מחיקה וכתיבה מחדש הדגיש את תיקונו בקול: “פועלי כל הארצות…”

העט בידו, לא קרא עוד, אלא עבר במהירות על הכתוב, ואחר־כך הוסיף וכתב בדבקות. אברשה חדל לקרוא. עיניו היו נעוצות בחלון. לאה עברה אליו, וראתה. מעל לגגות ריחף עשן דק, מתפשט לאטו.

היתה נקישה בדלת ומישקה מיהר והתישב על־גבי המיטה. אלכס הכניס את ראשו, חילק את חיוכו הטוב לכל הנמצאים, ואז העביר את עצמו פנימה בלי להרחיב את פתיחת הדלת, אף סגרה מאחוריו ברכּוּת.

“מר מירקין,” אמר.

מישקה קרץ אל אברשה, להזכיר כמה צודקת היתה זהירותו. אלכס סקר שוב את הנמצאים, מהם הכיר רק את לאה. נבוך, מיהר אל מירקין, התכופף אליו.

“אין סודות אצלנו!” קרא מישקה, קורץ שוב הצדה.

“כן, כן – בבקשה!” אמר מירקין.

אלכס הזדקף והסביר. הגיעה מכונית מטעם ועד־הצירים, מלווה על־ ידי הצבא, לפנות את חברי… את, כלומר, במקרה זה – מר מירקין.

“כן, כן!” אמר מישקה. “לדרך, מירקין, לדרך!” וכלפי אברשה ולאה עשה תנועת־יד, כאומר: חכו!

“איזו דרך? מה?” אמר מירקין. “לעזוב… כאשר אתם, ונשים וילדים? אמור להם,” פנה אל אלכס, חיור, העט רועד בידו, “לא יסור איש ממשמרתו, לא יסור. כאן משמרתי, אמור להם. בין החומות, בקרב אחי… כן, כן – בלב, בלב הפוגרום, רבותי!”

“המקום, אם כן, פנוי?” שאל אלכס.

“מקומי פנוי, אבל…” מירקין הביט בלאה.

“הם נוסעים מיד!” מיהר אלכס למנוע הרהורים מיותרים.

“לא נזוז!” נטל מירקין את גליונו והתחיל קורא לעצמו. “הם לא יפחידונו… אנו פונים בשעה זו מבין חומותיה העתיקות של ירושלים, אשר ראו את עמנו בשעות של גאון ובימים של שבר…” הוא טבל את עטו, בשביל ההמשך.

אלכס הביט בלאה, פרש ידיו לצדדין כחסר־ישע, אך מישקה לא ויתר:

“שיחכו!” קם אל אלכס. “שיחכו קצת, מה יש? הם באו בשבילו, נכון? הוא יגמור, נשלח אתם את הפרוקלמציה. שידעו. צריך שידעו את המצב!”

“אי־אפשר,” ענה אלכס. “הצבא… הרשיון…”

“רגע אחד,” זרק מירקין, אף הוא באנגלית, לעבר אלכס הפונה ללכת, “קח את זה אתך!” הוא קיפל את הנייר לקפלים נמרצים אחדים, הציגו באויר, אחוז בין אצבעותיו, מונף כמסמך. “נא למסור לחברים – זה מה שהתחלתי… אם יש צורך. אם ימצאו לפנות אל פועלי העולם, אל קונגרס האינטרנציונל… אל הממשלות… אני אמשיך… אם כן, אם יש צורך… ישלחו אלי בחזרה… ואגמור… ולא אזוז עד שאגמור… יש להרעיש את מצפון העולם, אמור להם…”

מה שהצטבר בלאה, מה שנאסף לאט כמו ליחה בגרון, מה שכמעט חנק אותה בנסיון נואש להיפלט החוצה – היה ברור עכשיו ומוגמר. אבל בלא שום קורטוב של רוע, להיפך. כבעלת־בית טובה, מכניסת־אורחים, אמרה:

“שיבואו הנה! אפשר יבואו הם לכאן, לא? ולהגיד להם שיפסיקו לשלוח מכוניות עם ליווי צבאי או בלי ליווי צבאי, ולהגיד שפשוט צריכים לבוא הנה – לעיר העתיקה צריכים! איפה שהורגים יהודים! כאן המקום, בבקשה! בכבודם ובעצמם, בבקשה! תגיד לדוקטור אידר ותגיד לדוקטור וייצמן, אם הם יהיו פה, אם הם יסתובבו ברחובות ההם שם למטה – יהיה שם צבא ויהיה שם שקט. תגיד להם!”

“מה, מה היא מדברת?” נפעם מירקין, אבל דוקא אברשה היה מהמהם להסכמה ממקומו בחלון, באפס־קצה קולו.

“שיבואו! – אתה,” פנתה לאה אל מירקין, “איפה החברים שלך? איפה הם? כבר עבר חצי יום, כבר באה הרכבת מתל־אביב – איפה החברים שלך? איפה רבינוב? הם לא שמעו מה קרה? הם לא יודעים איפה אתה? מכונית הם שלחו לך! מדוע לא באו בעצמם? איפה הבוכהאלטר הוַרשאי שלך? איפה הוגו ברודסקי? למה לא רואים אותם פה, על־ידך, על־יד המנהיג הזקן והאהוב שלהם? איפה הוגו ברודסקי הנאמן, אני שואלת?”

“מה… מה…” גימגם מירקין, מופתע לגמרי מן ההתקפה, וידו עודה באויר וניירו עוד בידו.

“הוגו ברודסקי אני שואלת, למשל – איפה הוא?”

“איזה…” ביקש מירקין עזרה סביבו, כשהוא מסיר ומרכיב, ושוב מסיר ומרכיב את משקפיו. “מה פתאום… איזה הוגו… מה פתאום הוגו ברודסקי?” – אבל לפתע כאילו הבין משהו, ואפילו עד כדי פקיחת־עינים שוחרת־טוב: “הוגו ברודסקי? הוגו ברודסקי כאן?”

“מי זה הוגו ברודסקי?” שאל אברשה, בסקרנות של ילד מגודל.

“חבר המשלחת של פועלי־ציון,” הטיף לו מישקה בינה, “לפי הגליון האחרון של קונטרס. נציג התנועה בארצות הבלטיות.”

“פרובינציה! שטויות!” פרץ הפעם מירקין, כנחלץ בכוח מן המדמנה שנמצא שקוע בה. “קונטרס שמונטרס – מפרסמים! א־בי שמות – נציגים – שום הוגו! הוא לא בא! הוא נסע מהקונגרס ישר לאמריקה. איזה רעיונות! הוגו! – – אשתו לא רצתה לשמוע על נסיעה לפלסטינה!”

בהקלה, בהרגשת החלמה, עברה לאה את השעות הבאות. נמצא לה, בעיקר, מוקד המבט. חלפה הכפילות המטשטשת. היא ידעה היכן היא ומה היא עושה.

היא שמרה על תפקידה בכיכר למטה, בבוא האמבולנסים. היא לא חזרה עוד אל המלון בהפסקה שבין אמבולנס למשנהו. בינתים נוספו על הפצועים פליטים אחדים, שביקשו לקנות להם זכות בסיפורי נוראות מנוראות שונות. היו גם סיפורי־גבורה. גם ממקורות אחרים – עם האמבולנס ועובדיו – הגיעו סיפורים על קבוצות־המגינים שהצליחו להסתנן אל הרובע היהודי, לחזקו, לעודד את אנשיו, ואף להדוף כנופיות של פורעים. דובר על הרוגים בקרב הערבים, וכרגיל היו כאלה שבעיניהם ראו.

תחילה חיפשה פנים מוּכּרוֹת, שאלה על העובדות שלה, על דיירי בתי־מחסה. אחר־כך נעשו כולם מוּכּרים. הפליטים זרמו מכל הצדדים. בעיקר מן המשפחות שהתגוררו בודדות בין הערבים, ברובע המוסלמי. שם גם היו רוב ההרוגים והפצועים. היא לא היתה צריכה לשאול, כולם דיברו זה אל זה, סיפרו זה לזה, השתתקו מדוכדכים, להקשיב. בפה קפוץ הקשיב גבר לאשה בוכיה, חריצים מוליכים אל שפתיו החשוקות, ראשו מלוכסן, בעיניו עוד עומדת לחות מסיפורו שלו, שזה עתה שפך אותו שוב. האשה ממול, על הקרקע, ילדיה כרוכים סביבה בסחבות, תינוקה זולג מאפו, ישן בחיקה בפה פעור. היא היתה מן הראשונים כאן, אבל ממקומה לא תזוז. בוכיה, בפה מלא שיני־זהב, היא מתנועעת ומדברת בלא הרף. לא רוצה ללכת, לא למקום שיש גג ולא למקום שיש לחם, ולא שום הבטחה תזיז אותה. היא מחכה לבעלה.

חריצי פניו של הגבר המקשיב התפשטו בחיוך: “ומה, עד הלילה? עד הלילה?”

בחצי מבט ראתה לאה את מישקה ואת אברשה יוצאים מן המלון בחלוקי־הסניטרים שלהם, עומדים אצל הדלת הפתוחה למחצה, מביטים סביב. משמרות הצבא נעלמו מן הכיכר, לבד מן ההודים, שעוד חסמו את הכניסה מן העיר החדשה. פעמוני הכנסיות הרעיפו שוב צלצולי־חג, צלצולי־צהריִם. היה חם עתה, והנשים פרשו מטפחות על תינוקותיהן.

היה רגע עומד. גם הבחורים כאילו חששו לנוע, לאה לא העזה לרוץ אליהם. אבל פתאום ניתקו ממקומם וחצו את הכיכר בצעדים מהירים. מעבר לסימטת השוק נצמדו אל כתלי הבתים, ושם המשיכו אל רחוב הארמנים, ועד מהרה נעלמו.

עכשיו היתה מוכרחה לרוץ משהו. דלת המלון נסגרה מבפנים, וזה היה האות. לאה הזעיקה שנים מן הגברים כאן ויחד אתם הלכה להתדפק – למים, חלב, לחם.

צלו של מגדל־דויד כבר נפל על הכיכר, והפליטים הממתינים מצאו להם פינת־קיר להישען, כאשר הגיעה פתאום מכונית־משא גדולה של הצבא, מלאה חיילים בריטים. שנים מהם קפצו ראשונים ותפסו עמדוה משני צדי פתחו של המלון. לאה היתה בין הפליטים, רושמת שמות ומשפחות – הראשונים פונו וחדשים הוסיפו לבוא כל העת, אלה שואלים על אלה – וכמותם לא הבינה דבר במתרחש. תחילה חשבה כי החליטו להחיש את הפינוי. היה משהו זר. קצין צעד לעבר המלון, אל בין שני חייליו, והקיש במקלו על הדלת. כשנפתחה כדי סדק, משכוה החיילים לרוָחה. הקצין נכנס פנימה, ובעקבותיו ארבעה חיילים אחרים, רובים בידיהם.

היבבות, הדיבורים, נסתתמו. לאה התכופפה אל החבורה שאצלה, ומיד ישבה. גליון השמות מעכה אל ארנקה. הכיכר נחצתה לשתי דממות. אחת של מתיחות, אחת של יש־זמן. החיילים שנותרו במכונית־המשא דיברו ביניהם בקולות רמים, אבל הרעש הזה צף מעל למתיחות, לא מתערבב. תריס של חנות נמשך פתאום, ודוקא זה הבקיע אל החושים: הערבים חוזרים. הנה הציצו שנים־שלושה ראשים על הגגות ההם, ואיך הגיעו פרחחים אל כרכוב־השער הגדול, מציצים כחרדוני־גגות, מעל לשרשרת החיילים ההודים, שעדיין יש להם זמן? מסימטת השוק נדחפו פרחחים אחרים, כמבשרים תהלוכה עם דוב. והיה שם אחריהם משהו מוזר מאוד, כמו מובילים באמת. לאה לא שהתה על זה, כי כאן בפתח המלון התחולל דבר. הדלת נפתחה מבפנים, החיילים השומרים עליה מבחוץ סייעו להרחיב – ואלכס יצא, כבול־ידים, ואחריו ארבעה חיילים, ואחריהם מאסף הקצין, מזודה בידו.

מכונית־המשא על חייליה התנערה לחיים. חיילים קפצו מתוכה, נהגה אץ והתחיל טורח על הידית שלפנים, מסובב ומסובב. בין הנשים התחדשה היבבה, נדמה שמלמעלה באו קריאות־בוז עם צחוק. אלכס נדחף אל קרון המכונית ונעלם מאחורי היריעה החומה. דברים התרחשו במעורבב. בדלת המלון היו זעזועים, מישהו ניסה לפתוח אותה מבפנים. האמבולנס הגיע מן העיר, אך נעצר הפעם, שלא כבפעמים הקודמות, וניצב לו שם מעבר לשרשרת החיילים.

בקבוצות הפליטים התעוררה בהילות, צרורות נאספו, ילדים נמשכו בכוח. אך משפחה ראשונה שהתחילה לצעוד לעבר האמבולנס – כּוּונוּ אליה רובים.

“חכו, לא לזוז. הוא יגיע הנה!” צעקה לאה, חשבה שהיא צועקת, כי הקול נחנק בגרונה. היא ראתה עכשיו את המובילים שבאו מסימטת־השוק, בעקבות הפרחחים. שנים הלכו שם מלוּוים צבא, שנים לבושי־לבן, מישקה ואברשה, כבולים, וקצין אדמוני, במגבעת־השעם הטרופית שלו – הולך וקרב לפניהם ומנופף בשתי ידיו שני אקדחים, מציג שלל.

איש לא נשמע כאן, והכל התפורר. מן האמבולנס הגיעו אנשים מזרזים בהוראות חדשות: “ללכת, לקום וללכת!” שוב נחבקו צרורות אל מתנַיִם, אל חזה. אמהות משכו את עולליהן, בוכיות, מקללות. האמבולנס סבב על מקומו והפנה את דלתו האחורית אל הנדחפים לעומתו. שרשרת החיילים השפילה את כידוניה. אבל האנשים נעצרו, לא העֵזו לעבור על־ידם. היה צורך לדחוף. לאה הצטרפה אל הדוחפים. מאחור, עודה חבויה בין פליטיה, דחפה, זירזה, צעקה.

“את כולם!” קרא אחד מאנשי האמבולנס, שכבר הכיר את לאה, “מכריזים משטר צבאי בעיר. לא יתנו להסתובב. את כולם!”

האשה המחכה לבעלה, תינוקה בחיקה וילדיה סביבה, לא רצתה ללכת. לאה ראתה את הבחורים מטפסים ביחד, כבולים זה אל זה ראתה עכשיו, מועדים ומטפסים – אל המכונית הצבאית. אחריהם קפצו החיילים. לאה משכה מבין ידיה של האשה את התינוק הפועה לה. “יאללה, ללכת!”

האשה נדהמה. לאה הצליפה בילדים האחרים, “ללכת! ללכת!” אבל האשה נאחזה בהם. לאה מסרה את התינוק, לא ראתה למי, תפסה בידו של ילד אחר. האשה זעקה, הלמה על חזה. וכשהתכופפה לאה אל ילד שני – התחילה חובטת בה בשתי ידיה. לאה לא התגוננה, משכה ילד אחר ילד, דחפה אותם, חתרה־משכה לעבר האמבולנס, צעד־צעד משכה נאבקת. האשה נתלתה עליה, סרטה את ידיה, אבל לאה נחלצה שוב ושוב, כשהיא מצליפה על ידיה של האשה, צועקת עמה, בוכה עמה, בעוָרון, בתשוקה להיפצע עמה למורסה אחת, להתאחות עמה בכאב אחד, אחרת לא תוכל לילל, והכרח היה לילל בשעה הזאת.

מן האמבולנס באו קריאות, אל האשה או אליה, נגד האשה או נגדה. האשה משכה עכשיו בשׂערה, והיה כאב מחפיר. לאה דחפה אותה בכל כוחה. האשה נפלה וקמה מיד, רצה לקול צחוק מגבהים, אז אחזו בה סוף־סוף בכוח ממש, מחצו אותה אל תוך האמבולנס המלא, שם שיועו ילדיה.

מכונית־הצבא זזה, רובים מתנדנדים בירכתיה, עברה על־פני האמבולנס. מתוכה שמעה שרים, גברים שרים, שרים “התקוה”.

כאן היבבות לא יחדלו, האמבולנס התחיל לזוז. לאה היתה מחוץ לעיר העתיקה, שרשרת החיילים ההודים סגרה בינה לבין הכיכר – שם היה המלון, הדלת הנעולה, השליטים האמיתיים שחזרו, הצחוק, העלבון.

היא הלכה ברגל – שמש אחר־הצהרים בפניה, סחרחרה. ראתה את זרועותיה השרוטות, נגעה במשהו לח ודביק מתחת לעינים. שותתת דם סוף־סוף.

ח

פעמוני הכנסיה הרוסית העירוה מוקדם. היא ראתה את יציאתה החפוזה של לאה, בשמלתה שאינה־לעבודה, והיא נשארה במיטה, בחדר האפלולי. חגיהן של שלוש הדתות הזדמנו בשבוע אחד, כמעט ביום אחד! עכשיו לא חדרו מן החוץ קולותיו של שבוע רעב חדש, כבכל יום ראשון, לא רוכל הירקות, לא בידואית הביצים. הפעמונים משלו בעולם, חג־הפסחא משל בעולם.

היא הניחה לפטפוט הרגוע של חצאי־מחשבות להיסחף ללא מטרה. זה היה הטוב במשחקי יום א' בבוקר. חג בעולם הוא התחלה של שיר. חג המשפחה הקדושה, משפחת האנשים בעולם – אלה הולכים בשם האב, אלה בשם האם והבן, אלה בשם האח. אחי ישמעאל, ישנו דף במגירה בנסיון לא־גמור, ישמעאל אחי אל תרים את ידך עלי. לא אב אחד לנו? לא אלוהיך אלוהי? היה משהו שדרש יותר ריכוז אחר־כך, ורק לגבי הסוף היתה בטוחה. החרוז עשה זאת: האנגר (רעב) יאנגר (צעיר יותר). בשר אחד לנו, אחד לנו ההאנגר. אחי ישמעאל, אל תרים ידך, אני היאנגר. האם זהו נימוק טוב לאהבה? האם רחמים יבקש האח הצעיר? חולשה איננה מגן טוב, אומרים לה. מי יכבד את הכורע על ברכיו? אבל היא ראתה את האח הצעיר, והוא היה על ברכיו. רך ותמים ראתה אותו, כפוף. היד כבר מורמת מעליו, והוא מצפה כי לא תונחת. מאמין כי לא תונחת. היא ראתה אותו צעיר, ממש ילד. חושש להרים את ידו, עיניו ממצמצות, חיוך של ספק על שפתיו, חיוך של חצי פיתוי, של חצי אמונה כי לא תרד עליו היד. יד אחיו או יד אביו? ואמו, הילד שבא מאוחר כל־כך לאמו. גם אותו קנתה מאלוהים, ולאלוהים תחזירהו, לנצח. לנצח מאמין למחצה, מפתה למחצה, לנצח נתון לחסד. מוחזר לאלוהים.

מוחזר לאלוהים. התמונה התרחבה, בבת־אחת, עד אין קץ. היא הכירה את החשק הברור הזה, לרדוף אחר האפשרויות עכשיו. לכך התכוונה כשהיתה אומרת שהיא מאמינה בהשראה. לכתוב עכשיו, ואלמלא ההבטחה – הרי בעוד פחות משעתים ישלחו לקחת אותה! – היה זה יום שלם לכתיבה. היא קמה ומשכה על עצמה את אדרת־הבוקר שלה, תחתיה היה מונח בכורסה תיק הכנור. שנים מן הדברים שהביאו עמם אורחי הפסח. בלא לרחוץ את פניה, מגששת, ישבה אל השולחן. מן האדרת נידף ריח הבית הרחוק, הריחות האמריקניים שלה, היתה אומרת לאה. לפחות קוים ראשונים, בטרם יפוג החלום. את הכנור עוד לא פתחה. מה היא תפיסת־החיים של היהודי? מן האלוהים קיבלת את חייך, לאלוהים עליך להחזירם יום־יום, במנות מזוקקות וקטנות של מסירות־נפש. בתוך התיק, בודאי, מתחת לכנור – גם מנה נוספת של נייר־כתיבה טוב, צהוב, משורטט קוים כחולים, הנייר שלה. פעם בפעם היתה מבקשת משהו נוסף מן הדברים שהשאירה אחריה, סימן־דרך נוסף להצלחתה אך גם להתרחקותה. מהם. במקום עקידה אחת, רשמה, היסטוריה ארוכה של מיליוני רגעי התמכרות. האומץ האמיתי.

באנגלית, לדיוק: התמכרות של כניעה, כזו שמתמסרים לאויב. לחסד. היא קמה אל הכנור. כפתורי־הלחצניות התעקשו ואצבעותיה כאבו. הוא היה מונח בתיקו, מעוטף בלפיפת־המשי הלבנה. היא נטלה אותו, מעוטף וקל כל־כך. לא היה דבר תחתיו. האומץ האמיתי. עליה להחליט, אין לדחות עוד, בדבר רותי. האומץ האמיתי למיליוני רגעים של התמכרות. לא רשימה מתפנקת, אלא מכתב מעשי אל המשפחה, סופי ומוחלט: אני מאמצת תינוקת ודרוש לי כסף בשביל להגשים את הדבר. לגדל תינוקת, ללא אב, מן הרגע הראשון, מי עשה זאת חוץ מהבתולה הקדושה?

כן, עם חיוך, בקלות של בטחון, תכתוב את המכתב. היא החזירה את הכנור לעריסתו, הטילה עליו את אדרת־הבוקר וזימרה לה בלבה את שורות המכתב, כשהיא מתלבשת במהירות.

אחר־כך שפתה מים לקפה, סילקה את הוילאות הכחולים להכניס את היום. ספל הקפה בידה, פתחה את הדלת החיצונית והציצה מעבר לחצר אל הרחוב ואל מגרש־הרוסים. הערבים באמת לא באו היום. המגרש היה ריק, ובקצהו השני, הפונה לרחוב יפו – לא נראו אפילו הכרכרות הממתינות. רק על המדרגות הרחבות, העולות אל פתחה של הכנסיה, היו דמויות כהות אחדות. והפעמונים צילצלו, הנה כל פעמוני ירושלים מצלצלים לזכר קרבן־הפסח בהר־המוריה.

באור מלא, בהרגשה של התרוממות־הרוח, כתבה שלי את המכתב לאחותה. עליהם להבין, כי אין היא מסדרת לעצמה צעצוע של בת. היא מוסיפה אדם למשפחת שטיינר. “לכם אני מוסיפה אחיינית, לילדיך – דודנית, לנכדיך – דודה, ומה שחשוב מכל: להורינו נכדה”. את כל שיש לה, שיהיה לה – היא תוריש לקטנה. אלא אם כן לא תישאר יחידה. ובאשר לזה, רצתה שיהיה ברור, אל להם להבין את הצעד כהחלטה שלאחר־יאוש. כן, היא יודעת שאין לה למה לצפות, אבל ככל שהדבר נוגע אליה, היא יכולה עדיין להיות אם טבעית, ואולי מה שדרוש בין השאר, שיישמעו צחוקה ובכיה של תינוקת בבית, שיהיו חיתולים על חבל־הכביסה בחצר.

המחשבה על הווארד באה כאן, והיא המשיכה בשטף־כתיבה אחד ואמרה לאחותה, כי תראה את המכתב להווארד. שיראה, שיקרא. שידע. שיהיה אב לבתי, כתבה, נבהלה, לא מחקה. היא תחליט מחר אם לשלוח, מה לשלוח, מה למחוק או להעתיק מחדש. עכשיו נסחפה עם הדברים, עם שיר שאהב, שידע בעל־פה. היופי, אמרי להווארד ותני לו לקרוא אם יזכור, היופי, שבלילה הדובר הזה, השר, המתנועע – נפצח עד עומק מהותו (היופי, אחותי!) – – הלא יבקיע עם אורו למעלה? – היישאר עצור (כבוש, סגור) בין שנינו, רֵע (רע חכם ויודע) – בלא לפרוש כנף (לפרוש קרניו) על סביבתו? היופי, בקיצור, השר, עם אורו – היישאר ללא כנף?" וביתר בהירות, אחותי, יאמר הבית השני: אין מסתור לאהבה (מי יוכל להחביאה?) אין מלה – שלא תדלה אותה שיחה (אין מלים טובות־מדי לשיחתנו, רֵע! – אין מלה) שאין כוחה־לפקוח יופי (שנרדם), נם בין שנַיִם, יופי חי (כי נם בין שנַיִם)". ועכשיו, לאט־לאט, אל העיקר, אחות טובה, תני להווארד שיקרא, אחות טובה, את העיקר שבא עכשיו: עת מעיין דממה צלולה – יפך בלב, אוגר בו שקט ותפילה – – הלא יפרוץ סוף־סוף הגבול – לשפוך סביבו תקות־יבול? מעיין (אחותי), מעיין אוגר־יפרוץ, לשפוך. ועתה הקשב לי, רֵע, הקשב בליל הזה, השר, המתנועע:

היזל הטל – וחופן־עפר לא ידע?

היש אהבה – ואין עמה לידה?

“יפך בלב, אוגר בו שקט ותפילה” – המלים, תמונת אגם־הלב המתרומם לאִטוֹ, צלול ורגוע, התנדנדו בתוכה עם טלטול המרכבה, בדרך לביתה של מיס לנדאו במושבה האמריקנית. היתה בה אהבה לכל הנברא בצלם, לרבות היהודים האלה שלה, הנוראים באמת, המפחידים, שבין בתיהם נסעה עכשיו. היא עברה על־פני בתי־אבן אטומים, מתמשכים לאורך רחובות שלמים, מהם שידעה גם את כינוים: הנה כולל בתי־אונגרן, גם הם היו סגורים מן הרגיל, הנה הלאה משם צפונה בתי זיבנבירגן, אומרים: הונגריה, אך היא רואה טירות, שבע ערים של ימי־הבינים, אשכנז וכנסיות וגיטו – כאילו ביקור מלכותי במרכבה וסוסים, והיראים נסגרו בבתיהם. לחיזוק ההרגשה הוסיפו קלסתרי־פנים שהציצו בעד סורגי־חלונות.

“שקט כזה בעיר!” אמרה לגברת לנדאו, בשעה שזו אצה לקראתה במורד מדרגות־האבן, ידה השמאלית תופסת בכובעה רחב־השולים והימנית מושטת לפנים, לברַכה או לסעד.

“שקט?” שאלה המארחת, משועשעת או תמהה.

היו עציצי דקלים ננסיים על כל מדרגה ומדרגה, ובגן־המוקף חומה גבוהה, עטוית־צמחיה – כבר סבבו נשים.

“זה כל־כך אנגלי אצלך!” אמרה שלי, נעצרת לרגע למול המראָה.

“הו, כן. מנסים. קצת תרבות בארץ השקטה הזאת, כפי שאַת אומרת.” שלי לא הבינה בדיוק מהו שאמרה, כפי שנאמר, אבל טקס הצגתה בפני הגבירות הסיח את דעתה. היו מעט, מעט מדי, פנים מוּכּרוֹת בין הנשים, ושלי ידעה את עצמה: היא התכנסה לתוך תא־ההתבוננות שלה ומשהו זיגג את עיניה, אך מעבר לערפל הדק הזה היה נעים למדי. שכרון קל זימזם במוחה, כשהיא מוקפת הערצה ותשומת־לב. “הו, יש לנו משוררת וסופרת בינינו!” טפחה מישהי בכפות־ידיה. מה שהחניף לה יותר מכל היה אהבתו של כלב־הבית, דלמאטי מדובלל, נעים למגע, שהיה חוזר אליה מכל ריצותיו, להתחכך באצבעותיה הארוכות.

“הוא התאהב בך!” צעקה לה מישהי מרחוק.

היתה גם תכלית מעשית לפגישה, והשיחה הרצינה כאשר שקעו כולן בכורסאות־הקש הקלועות והמארחת מזגה את התה. ההתקרבות בין האמונות השונות, ההבנה ביניהן – העלמה לנדאו לא אמרה דתות או עמים או עדות, אלא אמונות, משהו מופשט ואורירי ולא מחייב כל־כך – היתה נושא הפגישה. דובר על ארגון תנועת־הצופים לנערים, ואחר־כך גם לנערות, שתהיה משותפת לשלוש הדתות, האמונות, סליחה. בעלת־הבית נטלה תנ"ך של המיסיון מעל שולחן־התה ובאה אל שלי וביקשה כי תקרא כל קטע שתמצא לנכון. שלי הביטה אחריה, כשהלכה אל הנשים הערביות־הנוצריות, שישבו להן בחבורה מוגדרת ובחכמה: בצל הכותל. אשה גבוהה וכחושה, נוקשה בהליכתה, בשמלת־משי לבנה, אשר פס מסולסל, לבן אף הוא, סובב אותה מן המתנים למטה, בקו אלכסוני יורד, כמו מגדל בבל. עכשיו הבחינה כי גם לכובעה רחב־השולים צמוד פס מסולסל כזה. האשה המחופשת היחידה כאן, לאמיתו של דבר, היהודיה, המארחת. המשתדלת, הסתכמה האשה במלה אחת, כשעמדה עכשיו אצל הגבירות היושבות (חכמות) בצל.

היה להן, לנוצריות, קטע מוכן, ועד שקראו משהו מן הבשורה של מתי, עילעלה שלי בתנ"ך שלה, בנביאים. החומש היה יהודי מדי. היא מצאה את מבוקשה, כמובן, בישעיהו. באותה שעה רבץ הדלמאטי מתחת לידה, הרכין ראשו אל בין כפותיו הקדמיות, עצם את עיניו מתוך התמכרות גמורה, ושלי, באצבעותיה, חשה את החמימות, את הרוך הגמיש, את ההיענות של החיה הקרובה הזאת. היזל הטל, והופך עפר לא ידע? היש אהבה…

הגיע תורה לקרוא. “אני מקריבה,” אמרה במיטב הקול הכבוש, הנמוך שלה, וההקשבה היתה מלאה, "את כל הסיכויים שלי להיחשב בעיניכן לאשה בעלת טעם עצמאי. אני עומדת לקרוא מה שכולכן בודאי כבר מנחשות. אבל מה נעשה – יש דברים (האם אני נואמת, שאלה את עצמה, משתאה על עצמה. היא שמה לב למבטים שהלכו אל מאחורי גבה, ברגע זה הצטרפו ובאו כנראה אורחים חדשים) שאי־אפשר לפסוח עליהם, שהבאנאליות שלהם לא תפגום בהם לעולם, ואנו קוראים להם נצחיים. אני סבורה כי בספר הקטן הזה יש יותר דברים כאלה מאשר בין כל שתי כריכות אחרות בעולם. כאן למשל נאמר במקום מסוים ואהבת לרעך כמוך – וחכמים גדולים מאבות אבותי פירשו זאת בצורה שאולי תפתיע כמה מידידותי החדשות, ואולי אפילו הלא כל־כך חדשות. הם אמרו כי (והיא קראה עתה את הפסוק בעברית) לא במובן זה שעליך לאהוב את שכנך (כך בתרגום) כמו שאתה אוהב את עצמך, אלא שעליך לאהוב את שכנך כי הוא כמוך את שכנך שהוא כמוך. – אין זו שאלה של כמות, איפוא, אלא של זהות הכמות אין לה שיעור־אפילו יותר מאשר את עצמך – העיקר הוא הזהות, כי הוא אתה.

היה מלמול של שביעות־רצון, מים לנדאו זהרה, אמרה משהו בעיניה, ושלי שמעה מעין מלמול של קול גברי מאחורי גבה. בלא לזוז נטלה את הספר, וידה חיפשה שוב את גופו של הכלב. הוא לא היה שם. היא קראה, ובנעימת האכזבה הקלה שהתגנבה אל קולה נכנס גם איזה ספק. היא קראה, איפוא, לאט, בקרירות. ופתאום לא היתה זו לא נבואה ולא תפילה, לא קביעת דבר מתוך אמונה לוהטת ולא התרפקות על חלום נגוז – אלא, פתאום, הצעה. הצעת אפשרות, אתגר. זה יכול להיות, וזה תלוי בכם, לגמרי. רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, ולא למראה עיניו ישפוט, ושפט בצדק דלים והיה צדק אזור מתניו, וגר זאב עם כבש…

הגבר שהוצג לפניה היה מקסים, והיו לו דברים מקסימים להגיד לה. רונאלד סטורס, מושלה של ירושלים – על אף לחצן של התחייבויות דחופות, הצליח להגיע לדקות ספורות באמת. הוא העריץ את אופן קריאתה, לחשוב שאשה אמריקאית!

הוא ישב לצדה, ספל התה בידו – הגבר המושלם. שׂערוֹ החום־הבהיר, רך וגלי במקצת, היה סרוק לו לאחורי ראשו, כשמצחו הגבוה פולש ומחליק אחורה, בעגילות מוצקה. הוא היה לבוש במדיו ללא דופי, כאילו נוצקו עליו, וכובע־השעם הצבאי שלו מאוזן על ברכו, ללא תנודה. כל פעולה מפעולות הגוף, הדיבור והרגש נעשתה לגמרי בפני עצמה. בכל אלה שלטו עיניו הכחולות־בהירות מתוך תיאום עם שפתיו הדקות. שפמו היה רך ויפה. העניק תוקף לדבריו. כאן היה קונצרט מושלם, במובנה האנגלי של המלה. היה תענוג לשמוע אותו.

סופרים יהודים? הוא הכיר את ישראל זנגביל והעריץ את כתיבתו. הוא שמע בתמהון ובהתפעלות שישנה קִרבה בינה לבין הסופר היהודי־האנגלי הגדול. “קִרבה מסוימת,” הטעימה שלי. היא הרגישה כיצד דיבורה מחליק אל היגוי אנגלי זהיר. “מכל־מקום, פגשתי אותו פעמים אחדות, באנגליה וגם בארצות־הברית. אינני בטוחה שיש בינינו קִרבה של ממש. הוא אדם בעל דעות תקיפות כל־כך!”

“האומנם?” תמה סטורס. “לא קראתי משלו, פרט לסיפוריו כמובן, אלא מכתב או שנים לטיימס. מבריק, כמו כל היהודים. כיצד, אני שואל את עצמי לפעמים…” השאלה היתה לגבי כיבוש הלשונות על־ידי היהודים. לפעמים עלה על דעתו של מושל ירושלים, כי היהודים ערכו את גלותם בשני מישורים: בין ארצות, כנתינים, בין לשונות – כמושלים. וכשמדברים על תרומתם של היהודים לתרבות־העולם – אף היא בתחום הלשון סוף־סוף. אלא כאן היה לו סוד חשוב לגלות לה: הוא רואה וראה תמיד את הלשון כביטוי הנעלה ביותר של הגניוס האנושי. המצאה לשונית אחת שוה בעיניו אלף המצאות מכניות. ומה שאפשר לעשות בלשון אי־אפשר לעשות בשום אמצעי אחר. אין שום דבר מהיר ממנה או גמיש ממנה או שאיר ממנה או שמיש ממנה. והדבר הנפלא ביותר בלשון, כמובן, הוא שאין היא משתפרת משנה לשנה, כמו המדעים, אלא נתונה לעליות ולידידות. גדולי האשפים של הלשון נמצאים בספריות, אפשר לגלות אותם. בזמן האחרון הוא עוסק בדריידן. משורר שאינו ידוע מחוץ לארצו.

“אינו ידוע זה קצת מוגזם,” אמרה שלי, רק לשם נוֹחוּתוֹ של בן־שיחה, באמת, כדי שלא יגביל את עצמו.

“כן אַת סבורה?” נתן בה סטורס את עיניו הכחולות.

“אתה רשאי לבחון אותי,” התגרתה בו.

“אגב, הוא אמר משהו משעשע על היהודים בני־זמנו. או אולי ההיסטוריים – העתיקים – או אולי בני כל הזמנים?”

שלי, כמובן, ראתה את החזיון הקטן, אבל לא הפסידה בשל כך הנאתה בו. ההיפעלות הגמורה היתה טובה לה. הנה, נדמה פתאום, ההצעה ההיא, האתגר: ונהרו גויים רבים, מכל העמים – הנה ניתן למושם בידים. אם יש, כשתהיה, הקבוצה, הקבוצה הנבחרת והמיועדת. קבוצת מחפשי הדרך, הנה יש אחד, שניה היא עצמה. יש…

“עַם טיפוחיו של האל,” קרא סטורס, ובקריאתו מידה ראויה של מאמץ־להיזכר, שלא לחטוא ביהירות. שלי חשבה: “טיפוחיו?” ושמעה: “מושחת מהתפנק…” ואז, בחיוך, המהלומה שבסיום: “עליו שום מלך לא ישלוט, שום אל אותו לא יספק!”

“האם אתם באמת מקנאים ביהודים?” שאלה שלי, ושמחה להצטרף לצחוקו של המושל הצבאי. “אף־על־פי־כן,” הרצין מיד, “עליך להודות, כי אין דוגמה בהיסטוריה לכך שעם קטן ומפוזר למדי ולא חזק במיוחד יוציא מעם שני, חזק ועשיר, הצהרה של מתן־שירות, כמעט כתב־של־ואסאליות, כפי שהצליח דוקטור וייצמן שלכם להוציא מממשלת הוד־מלכותו!”

בעלת־הבית קרבה אליהם עתה, כשהכלב לצדה, מעין דיאנה שמית, חשבה שלי, וסטורס מיהר לסיים את פסוקו: “ויחד עם זאת לשמור על זכות־תלונה מתמדת ועל מעמד של מקופח נצחי. לשם כך צריך באמת להיות עם נבחר.”

זה היה מה שקראה תמיד רגע מושלם, רגע אוניברסלי מושלם: המקום (האויר היה מבוּשׂם), החברה (הנשים התחילו לקום ולנוע אל תוך הבית, לשעה של נגינה), התחושה, הרוח (היא הרגישה שיש בכוחה לצאת מתוך עצמה ולעמוד בנקודת־המבט של אדם אחר, ובזה הגיעה השלמוּת לשיאה. בעיקר כשהמעוף הוא מעבר לגזע, לדת, לארץ, למין. הוא גבר. הוא הגבר הזר ביותר, הרחוק ביותר, הבלתי־ניתן־לתפיסה ביותר, שישבה על־ידו אי־פעם שעה כה ארוכה, מתוך שיחה כה טבעית). הכלב עמד לבחור בינה לבין איש־הצבא, ובחר לבסוף בה. היא חשה שוב את עורו החפשי, המרושל כמעט, בשעה שהעלמה לנדאו דיברה.

“אני כל־כך שמחה שהצלחת לבוא, קולונל.”

“אני משער שיש לך יותר מטעם אחד לכך,” אמר הקולונל והניח את ספל־התה על שולחן־הקנים שאצלו. על אצבעו היתה טבעת משובצת באבן אדומה כהה.

“נכון, שני טעמים,” אמרה העלמה.

“אני יודעת אחד מהם,” התערבה כאן שלי. היא היתה קצת שיכורה ממה שקורה לה: “מר סטורס עצמו.”

היה בכל־זאת גבול לגבורת־הנפש. לומר, לבטא במפורש, קולונל – לא היתה מסוגלת.

“הו, תודה,” אמר האיש.

“השני,” אמרה המארחת, בנוקשות המקורית שלה, “הוא המצב בעיר,” וכאן פנתה להסביר לשלי: “אם המושל הצבאי יכול להרשות לעצמו.”

שלי היתה כולה השתתפות.

“הו, אבל אני מבינה שעיקר הדאגה היה דוקא אתמול וביום שלפני אתמול…”

“הדאגה – של מי?” שאל הקולונל.

הוא החזיר אותה בכך אל המבט האחר, הרחב יותר. וזו שאלה נכונה: הדאגה של מי? מפני מה?

“מסתבר,” אמרה גברת לנדאו, “כי דוקא היום הגיעו שמועות.”

“היה משהו. זו האמת,” אמר סטורס.

“מישהו סיפר שהיו יריות,” חטפה המארחת ואמרה. והאם חייבים היהודים להיות תמיד כל־כך דומים לקריקטורות שלהם, חשבה שלי.

סטורס היה סבלני ואדיב: “קבוצה של קיצונים יהודים ניסתה לפרוץ אל העיר העתיקה.”

“לפרוץ?” שאלה שלי.

“את שרשרת הצבא.”

“ועליהם ירו?”

“באויר,” הסביר סטורס. “אבל יש כנראה נפגעים במקומות אחרים.”

“נפגעים?”

“הרוג או שנים. פצועים משני הצדדים.”

“הצבא והיהודים?” פלטה שלי בלי לחשוב.

“הערבים והיהודים,” אמר המושל הצבאי.

הכלב קם. היה איזה ריגוש בפתח המכניס אל הבית, וכנראה גם בתוך הבית. הוא התחיל ללכת, ואדוניתו נטלה את רצועת־צוארו וביקשה סליחה והלכה עמו.

“מה פירוש הביטוי יהודים קיצונים?” שאלה שלי, כשנשארה עכשיו לבדה עם קולונל סטורס. הוא נראה לא־שקט, ומבטו חזר פעמים אחדות אל עבר הבית.

“לפנים היה להם אלוהים,” אמר, “עכשיו יש להם אידיאלים. בכל מקרה – ניתנת לקיצונים זכות אוטומטית למרוד בכל שלטון אנושי. יש בהם סוגים שונים. יש אבשלום, שהוא צעיר המקריב את עצמו בסופו של דבר, ויש הגרוע מכל: אחיתופל…”

“אתה חוזר אל ג’ון דריידן,” אמרה שלי, “לא כן?”

הוא העניק לה חיוך רחב: “גברתי, אני משנה את דעתי על האמריקאים.”

“אין צורך,” חשה רצון להתעקש על נקודה אחת לפחות, “החזק בדעתך על היהודים.”

“כן,” אמר, “אני מעריץ גדול שלהם. הייתי צריך לדעת, כי אם יימצא לי מישהו, בחצר כלשהי במזרח התיכון, בעיר טורקית הרוסה למחצה, אם יימצא מישהו שאוכל לשוחח עמו באורח חפשי על שירה אנגלית מתקופת הרסטורציה – הרי ודאי לא יהיה זה ערבי, וספק אם יהיה זה אנגלי העושה כאן בתפקידו, וקרוב מאוד לודאי שיהיה זה – גברתי – יהודי!.. אבל את הקיצוניות – ואני מאמין, כאנגלי טיפוסי – אינני יכול להלום בדעתי. הקיצוניות אינה נתפסת לי, וממילא מעוררת בי התנגדות.”

“קיצונית?” ניסתה להפילו בפח, אבל חייכה.

“מדודה ושקולה, וסבלנית. כוונתי: לזכור תמיד את הקיצוניות האחרת, העומדת מולה מעבר לתהום, ולשאול את עצמי האין זה תפקידו של כל אדם נבון להצביע כל העת על האמצע? היהודים הרוסיים, בעיקר, אני חייב לומר, חניכי מציאות מסוימת, שבה אתה קרבן של פוגרום, או חבר באגודת־מחתרת טירוריסטית־אנרכיסטית – היהודים הרוסיים הם הקשים ביותר. וכאן, אני חייב לומר, אין כל הבדל בגוון האידיאולוגי – אם הם סוציאליסטים אלימים הרואים בנשק את חזות הכל, מסוגו של רוטנברג, או בורגנים זעירים בעלי עקשנות של תגרנים, מסוגו של אוסישקין, או מה שגרוע מכל, דיפלומטים חלקלקים, שלעולם לא תוכל לתפוס אותם בטעות או להאשימם בקיצוניות מסוגו של וייצמן הנערץ. על כולם אפשר לומר את הפסוק המזהיר ההוא של דריידן שלנו, ועכשיו אני יכול לומר שלנו, לא כן? – אך כשבני העם הנבחר נעשו חזקים, גילו כי מוטב להיות רשעים מהיות צדיקים!”

“חוששני,” הוסיף והשתתק. מפתח הבית הגיחה שוב העלמה לנדאו, כשהיא מחייכת אל הזוג שנשאר לבדו בחצר. אבל פתאום סבה תשומת־לבה אל מה שמאחורי גבם, והיא התחילה פוסעת בצעד מהיר לעבר החצר. סטורס קם על רגליו כמעט בקפיצה, והפנה גופו אף הוא לאותו כיוון. שלי שלחה ראשה לאחור. איש־צבא צעיר היה רץ במדרגות ובא על־פני המשעול, העלמה לנדאו קידמה את פניו, והם הישירו מיד לכאן. סטורס חבש את כובעו תוך שהוא פוסע לקראתם ומיד, בגסות כמעט, אחז בזרועו של איש־הצבא והרחיקו מעל האשה, מעל כל שומע אפשרי.

מיס לנדאו מיהרה אל שלי.

“בעצם יצאתי אליך.”

“מה זה?” שאלה שלי במנוד־ראש קל לעבר שני הגברים.

“עניניהם,” אמרה העלמה, “אני רק מקווה כי לא יקחו אותו ממני בשעה כה מוקדמת. הוא הבטיח לי לנאום אחרי הקונצרט, ובינתים – בשביל זה יצאתי אליך – את חייבת לעזור לי… אלי, לא!” – וזה כלפי הבעת פניו של האורח הנכבד, אשר חזר עתה אליהן.

“אלי, כן!” אמר סטורס, ולשלי היה נדמה שהוא לא רק מאושר לאכזב את בעלת־הבית, אלא גם מעוניין שתדע זאת. הוא ביקש סליחה. זה היה משחק חשוב, הבינה שלי, ונהנתה גם מחלקה במשחק. לא תדע כי לחסד אל זכית, אם אחר החסד לא תבוא ההתעלמות. הוא ישוב אל השמים הסגורים, ולבני־תמותה יותיר את הגעגועים. הוא הספיק לומר: “מקווני, העלמה שטיינר, כי תימצא לנו עוד שעה יפה כזאת לשירה.” – ואז פנה אל בעלת־הבית, מסלק כל חיוך והבעה מפניו:

“צר לי, מיס לנדאו. העבודה שאַת עושה נועדה לעשות את העבודה שאני עושה למיותרת. אך לפי שעה עוד אין מפלט. אני רק רוצה לאחל לך שתאמיני במה שאַת עושה יותר משאני מאמין במה שאני עושה.”

ובזה פנה והלך, כשקצינו הצעיר מלווהו מאחור. שלי ביקשה כי יורשה לה להישאר בגן, לבדה, ובעלת־הבית ויתרה לה, כדבריה. לדקות אחדות בלבד. בינתים כהה קצת היום. צלו הדק של שולחן־התה היה משורטט על־פני חצץ המשעול. הפרטים הנוגעים, פתאום משתווים, מחפשים כאילו קו־חפיפה עם נשכחות. פתאום זכרה קו־צבע ורוד מצויר על־פני קיר, בגובה בינוני, לכל אָרכּוֹ, למטה ממנו מסויד הקיר כהה יותר, למעלה ממנו בהיר יותר. משהו במשעול־החצץ כאן, קו הגבול שלו משני צדדיו – בקבוקים תקועים הפוכים באדמה. הכלב חזר אל החצר, בלי אדוניתו, רבץ למולה במרחק, הוריד שוב את ראשו לבין כפותיו, רק פעם בפעם פקח עין אחת, לראות אם יש דורש לו. היא נתנה לזה לבוא עכשיו: הבית. משהו בשלוה של הגן, ברוחק הקולות הפועמים, ולאמיתו של דבר: בתחושה שהותיר אחריו הגבר שהלך זה עתה. ביחד, שני הדברים: חדר ריק, והבית. הפס הדק ההוא, המצויר בחצי גובה הקיר – בחדר ריק. בחדר ריק שהוא זר אבל מושך בבטחון הצונן שבו. אף־על־פי שהקולונל היה בן־גילה, ונראה אפילו צעיר ממנה, שפע ממנו בטחון צונן וחכם. ואת העיקר מסתיר. ככה זכרה את אביה: לבושו הקפדני תמיד וההרגשה כי את העיקר מסתירים מפניה. מהרגע הראשון, תמיד, אסור היה לדבר שקר, אבל הילדה החכמה הבינה עד מהרה כי באותה מידה אסור להגיד את האמת. ברגע שהגדת את האמת – חיללת אותה. שמור אותה בלבך, נהג לפיה, מדוד באמצעותה את השקרים, אבל אַל תגלה אותה. שומרי האמת הם שומרי השתיקה. אביה היה חבר נכבד באגודת “תרבות המוסר” של ניו־יורק. כשהיתה בוכה בלילות היה מופיע בחדרה, אבל אף פעם לא מיד, לא במהירות מבוהלת – אלא רק לאחר שנטל לו זמן להעטות על לבוש הלילה שלו חלוק־בית תפור למידתו. היא זכרה את ריחו החדש של החלוק, עד יומו האחרון של האב עוד היתה החדשוּת הזאת בחלוק. הוא לימד אותה לא לשקר. לעולם לא לשקר. שום סיבה שבעולם אינה חשובה כל־כך עד שכדאי לשקר למענה. והנפש לא תדע עוד אושר לעולם. הוא לא שיקר לה, כשאמר שהם חברים באגודה של תרבות המוסר, אגודה נכבדה, שחבריה כולם היו מהודרים ויפים ומצווים שלא לשקר לעולם. הוא רק לא הגיד לה את האמת, שהם נולדו כולם יהודים. והנפש לא ידעה עוד אושר לעולם. שקר אפשר להסתיר, אמת – לא. החיים סטרו על פניה, כמו על פניו, אלא שהוא חיפה על נקודת־הכאב, ואילו היא רצה אל אמה הטובה, וסיפרה לה כי הילדים, ילדי השכנים (באביב היו מציצים בעד סדקי הגדר ומבקשים רשות לשחק בחצר, או מושיטים יד לפירות, לפרחים) אמרו לה כי היא יהודיה, והאם זה נכון, האם היא יהודיה? וכשאמרה לה האם, בוחרת את מליה, כי אמנם כן, באיזה אופן שהוא – ביקשה הקטנה לרוץ אל הילדים בחזרה. המאורע הקטן הזה היה לפנינת שעשועים ושחוק בתולדות המשפחה אחר־כך. מדוע רצתה הילדה לשוב אל חבריה מעבר לגדר? – משום ששיקרה להם. היא אמרה כי איננה יהודיה, והרי אסור לשקר, והיא חייבת לומר להם את האמת, הרי כך ציוה אבא.

בנקודה זו היתה נשמתה מתפצלת, גם למשמע צחוק הגדולים תחילה, וגם בשעה שסיפרה זאת בעצמה, בצריבה של חיוך שואף־ לקח. והנה עכשיו נמצאה כאילו, לנסיון, ההשלמה האפשרית הראשונה בין הניגודים. הכשלון לא של ברנרד שטיינר היה ולא של מורהו הגדול פליכס אדלר. הכשלון היה של דור ומציאות שלא היו מוכנים לעכל את החופש הרוחני האמיתי. יש פשוט צורך להתחיל מחדש, בדור אחר, במציאות אחרת.

מאז הגיעה ארצה לא היתה לה שעה טובה כל־כך להרהורים, שפה שהחזירה אותה אל שורש עצמותה. מה שעושה בנפשה שיחת גבר נבון! האם היה זה עוָרוֹן – התמימות הזאת של דור הוריה, אשר היגר מן הארץ הישנה, ממרכז־גרמניה, אל יבשת החירות והשפע – ההיה זה עוָרוֹן להחליט ולהינתק מן הכל? ומה עושים עכשיו העיורים־התמימים הבאים לכאן, לפינת המצוקה והעוני הזאת? תמימות… השאיפה לאצילות, אין להגדיר זאת אחרת. תמצית הגדרתה של הרומנטיקה, בעצם. איך תוסבר אחרת תמימותה של משפחה יהודית־גרמנית, הנותנת לבתה את שמה של גיבורת רומן צרפתי – זו שגוייתה הנאמנה, הבתולית, נסחפת עם הגלים אל חופו של אי רחוק… המרחקים: פאול, וירג’יניה, מאוריציוס! איך, מנין, לשם מה – אם לא בחיפוש אחר האצילות, העמידה מעל, העמידה מן הצד, ההשתייכות אל החוג האחר? מה, אל מה מושכים – אם שמו של הבן נקרא על גיבורו של משורר אנגלי? מנפרד – ההתמכרות הסופית לחטא, לאהבה, ההליכה האצילית הזאת אל הקץ, השאיפה אל המרחקים, מנפרד – שיכור האבדון, משרתו של נסיך החשכה – בתוך משפחה של מנהל־בנק, סוחר־טבק, יהודים בניו־יורק! איך, כשקראה בראשונה – כל ביירון היה בבית, באנגלית בחמישה כרכים אדומים, בהוצאת ברנרד טאושניץ, לייפציג 1866, כל ביירון בחמישה כרכים, סבתא, אמה של אמא, הורישה אותם לבתה, לנכדותיה – איך, כשקראה את מנפרד בראשונה, בת שתים־עשרה, כבר במיטת השיתוק, איך נתקפה געגועים אל הדוד שלה, הדוד מנפרד, שעדיין היה רוָק, שהיה מרבה בנסיעות – סוכן־ביטוח, למדה אחר־כך. על הענף החלש ביותר באילן הגדול ההוא הוטל להמריא, להינתק ולעוף… אין דבר, גם מאדאם בובארי קראה את “פאול ווירג’יניה”. זה תמיד, אם כן, גורלו של הענף החלש… ילדה שקוראים לה שלי… כן, לבסוף – בת־זקונים שקוראים לה שלי…

אחר־כך גילתה לה העלמה לנדאו את פשר המתיחות המסוימת שנוצרה בתוך הבית, שעה קלה בטרם ייגזל מאתן האורח הנכבד בחוסר־התחשבות משווע כל־כך. הנערה המתוקה ההיא, בתו של פרופסור פוּכּס, המנגנת על צ’לו, שמעה שמועות וקמה פתאום ותבעה כי יסיעוה הביתה, היא לא תנגן. שלי ביקשה, בעצם, לדעת אֵילוּ שמועות אפשר לשמוע, שיש בהן כדי להביא נערה עדינה כל־כך – היא אהבה את שמה: עבריתה – למעשה של עקשנות אכזרית כל־כך, אבל לא רצתה לקלקל לעצמה את שטפו של היום הנפלא. היא נשארה עוד לישיבה של חוג־נשים מצומצם – לפי שעה רק יהודיות – בענין ארגון־הצופים, וכבר היה לילה בשעה שהמרכבה החזירה אותה הביתה. המארחת הטובה דאגה לכל, להניח שמיכת־צמר קלה על ברכיה, לצוות על הרכב כי ימלא את בקשתה ויסיע אותה בדרך המובילה לאורך החומה הצפונית, להבטיח לה כי בעוד שעה קלה יעלה הירח. היא אפילו מצאה לנכון לומר לה, ברגע הפרידה, כי אַל לה להיבהל למראה משמרות־הצבא הסובבים בעיר, נעשו מעצרים והכל שב למנוחתו.

היא לא תשכח את המסע הלילי הזה לעולם. היא היתה מכונסת לה בפינתו הימנית של מושב־העור המרופד, מונה את נקישות פרסותיו המתונות של הסוס, במעלה הדרך הקל, כשפתאום ראתה את צל המרכבה, את צל הסוס, את צל ראשה, על שולי הדרך, על רפרוף של צמחית קוצים, אחר־כך על כותל־אבנים. הירח עלה, ראתה, מעל לאוגוסטה ויקטוריה. קו־הרכס של הר־הצופים והר־הזיתים הוטבע כחתך שחור־נצחי על רקע השמים המבהירים. באויר הקר, הצלול, לא היתה רוח, אלא מעין ליטוף עומד, שהנוסעת חשה עצמה מתחככת בו ברכות, כמו היתה משוט נסחף. הירח התרומם במהירות, שט כטס מוצק של כסף לקראת פקעי־לובן של עננים קלים. כשהעבירה מבטה אל החומה הקודרת של ההרים, הסתחרר ראשה מן השינוי. היא תכתוב שיר בינוני, יקר לה בשל זכרון השעה הזאת, אך כה דל לעומתה. “הירח גנב את לבי…”־היא רצתה לומר משהו (אחר־כך: “הכוכבים – חודי־רמחים הננעצים להמיתני”) על התשוקה הסופית, הברורה, לא לחיות עוד אחרי השעה הזאת. העיר, החומה שהופיעה ונעלמה, ואחר־כך שוב הופיעה גדולה וקרובה יותר – היו מוצפות מסכה לבנה, שעוָה לבנה, כסות שקופה ומסתירה גם יחד. היא תנסה לומר משהו על “עיר לבנה באור של מסתורין, ברוח של טוהר…”

כבתוך שינה חלפו דוממים המקומות הידועים לה מנסיעותיה הקודמות בדרך האהובה הזאת. פעם אחת עברה אותה ברגל, כאשר הכינה חומר למאמר על הנוצרים בירושלים. עכשיו נדמה שהיו שמותיהם נלחשים, מתהדהדים בתוך חצר ריקה, ענקית, מוקפת קומות־אבן ומרפסות… כאן, לאורך דרך שכם, ניצבו למשמרת שלושת הקדושים הגדולים. שלושה בנינים גמלוניים וקודרים התרוממו בעיקולי הדרך הלבנה, כמבקשים לחסום אחת ולתמיד את הכניסה לירושלים. מיד לאחר שהגיחו מן המושבה האמריקנית חלפה לשמאלם כנסית ג’ורג' הקדוש. עתה עברו ליד הגדול בבנינים, המנזר הדומיניקני והכנסיה על אגפיה עם מגדל הפעמונים על שם סטיפן הקדוש. בנין סגור ומסוגר, כאילו אין בו נפש חיה. לאה אמרה לה פעם דבר חשוב על הקתוליות האוסטרית, על שטפן הקדוש בוינה. אבל היא מאסה עכשיו במאמץ, רצתה להמשיך להישטף לאט. המבט חיפש את הלא־ברור. שלא להסתכל בידיה, בגבו של הרכב, בסוס. לצמצם עצמה לבהרת שאור רחוק מקיים אותה. הרי זו פתאום הממשות היחידה. נצחית במקורה. מקרית, בת־מזל, למקבלה.

עכשיו קרבו והלכו אל החומה, כשלשמאלם הבנין המרובע, הלא־יומרני, של פאולוס הקדוש – בית־מחסה לצליינים ולפושטי־יד וכנסיה קטנה. היא זכרה לטובה את חזיתו הצנועה, שהושיטה גג למגן כלפי הרחוב, נתמך בעמודי־אבן דקים ופתוח לכל עובר־אורח, לשבת ולחלץ את רגליו על אחת משלוש המדרגות המתמשכות למלוא חזית הבנין.

וכאן פתאום נקוו במקום אחד קצת קולות סביב איזו שלולית של אור. ההתעוררות היתה נעימה, מתונה. מה גם שגילתה מיד את הזרות הגמורה שלהם: אלה היו חיילים, חיילים דוברי אנגלית, פשוט אנגלים. אחד מהם הניף את ידו והמרכבה נעצרה. הוא ניגש אל הגברת המסתורית (כך הרגישה) השקועה במושב האחורי והצדיע. זה היה נכון. לזה ציפתה. החלום גלש ללא מעצורים אל ההפעלה השטחית של החושים המציאותיים, של היכולת להניע יד, לדבר, לחייך, אם היה די אור לראות את נסיונה.

הוא אמר דברים נפלאים, מתאימים כל־כך: מוות, סכנה, אנשים נושאי־נשק, אשה לבדה, אשה בלילה נוסעת לבדה. היא הסכימה לכל, וכמובן, במבוכה, גם לליווי. עיכבו אותה עוד שעה קלה, והיו דיבורים בין החיילים. סביב צחוק אחד שלהם, בעיקר, היו השיחות בשולים, עד שבא פרש אחד ואחריו בא עוד פרש, מנקשים בפרסות סוסיהם על אבני־המרצפת שבחזית הבנין, אחר־כך מעמעמים את קולותיהם בריצתם על דרך־העפר. המרכבה נעקרה ויצאה שוב לדרך, מלווה שני פרשים משני עבריה.

זכרון בולט מאוד, אחר־כך, היה שער־שכם, ואור הירח על זיזי החומה.

ט

שלי עמדה נדהמת למול החזיון ששרר בחדר: צרור סמרטוטים על הרצפה ליד הדלת, ערימת־כביסה למראית־עין, שאריות־אוכל על־פני השולחן – ובמיטתה שלה שוכבת לאה, לבושה. המצב היה כל־כך בלתי־אפשרי, עד כי לרגע נורא אחד דימתה שלי כי אין לאה נושמת. אלא שמבטה שב אל השולחן, ושם ראתה את הדף התלוש ממחברת, עליו בעפרון, באנגלית: העירי אותי!

שלי עברה אל החדר השני, בו המטבח והקיטון הצדדי עם מיטתה של לאה, לאחר ירידה במדרגה אחת. כאן היתה עוד מנורה דולקת, מנורת־קיר פשוטה, ובמיטתה של לאה שכבה אשה, מכוסה עד לסנטרה, נושמת בכבדוּת. שלי הרימה את הלהבה במנורה, אך את האשה לא הצליחה להכיר, לבד מזאת שהבחינה כי צעירה היא. חזרה אל החדר הקדמי, ניגשה אל שולחנה. איש לא נגע בו. פתחה את המגירה – מכתב הבוקר היה מונח על־פני כל יתר הניירת. העלתה את האור במנורת־השולחן והחזירה מבטה אל לאה.

לאה שכבה בעינים פקוחות – מבהילות! – והביטה בה.

“מה קרה?” רצה אליה שלי, ישבה על המיטה לצדה, מגיעה יד אל גופה.

“אינך יודעת מה קרה?” אמרה לאה, יוצאת מנגיעתה, מתרוממת לשבת – “לא שמעת מה קרה?”

“מי האשה הזאת?”

“מצאתי אותה בין הפליטים. אינך זוכרת אותה?”

“בין הפליטים?”

“הפליטים! בהדסה. הפליטים מהעיר העתיקה!”

שלי שלחה מבטה אל קיר המטבח, כאילו אפשר לחדור בעדו ולראות שוב את האשה השוכבת שם. “יהודים?” שאלה.

“ריבון־העולמים!” קמה לאה, “ריבון־העולמים, איפה היית כל היום?” – והיא הלכה בצעדים לא בטוחים לעבר המטבח. שלי קמה אחריה. לאה נטלה שם את כד־המים, עמדה מעל לקערת הכלים, יצקה אל חופן־ידה והטפיחה פניה במים. “איפה היית היום?” חזרה על שאלתה. “איפה היית היום?”

היא התנגבה בשרוול שמלתה, כאילו מפגינה משהו, וכשהיא עוד מוסיפה וממלמלת “איפה היית היום?” חזרה אל החדר הקדמי, אל מיטתה של שלי – והתחילה מישרת את כיסויה.

“עזבי, לאה, באמת!” התחננה שלי. “אם יש משהו לומר, בבקשה. אבל לא מגיע לי עונש, אני מקווה?”

“לא. אני פשוט שואלת, פשוט שואלת,” אמרה לאה, נודדת אל השולחן, מזיזה כסא, יושבת, “איפה אפשר היה להסתתר ביום הנורא הזה?”

עכשיו, כשישבה אל השולחן, מתחת למנורה, ראתה שלי את הסריטות מתחת לעיניה.

“הייתי, כפי שאת צריכה לדעת, אצל מיס לנדאו. ולא היתה לי כל סיבה… קולונל סטורס היה שם.”

לאה הרימה ראשה מעל פיסת־הנייר הנמללת באצבעותיה, ונתנה מבטה בשלי.

“פונטיוס פילאטוס.”

זה היה כל כך סר־טעם, כל־כך לא־חזק בעצם, מזויף, וכל־כך – אם לזכור את יומה היפה – כל־כך לא צודק.

“אבל איך את יכולה, לאה…” התחננה שלי. “איך את יכולה!.. ביליתי אתו היום שעתים. או קצת פחות – –” ההיסוס, אם לדייק או לא לדייק, החליש אותה. למי חשוב כמה זמן? – ולאה תפסה זאת.

“ואפילו שלוש שעות! הוא רק הכין את השחיטה. העבודה היתה ערבית!”

“השחיטה! לאה, אַת היסטרית…”

“איך אַת רוצה לקרוא לזה,” שלחה לאה את ראשה לפנים, “טבילה? טיהור נשמות? שבעה הרוגים, עשרות פצועים, ילדים, זקנים, שריפות, שריפת חנויות, שוד חנויות, שריפת בתי־כנסת, בתים הרוסים, – מה זה? איך קוראים לזה אנשים לא־היסטריים? יש לך הצעות?”

“שבעה הרוגים,” חזרה שלי, כמו בודקת אם המלים עצמן ניתנות להיגוי, “זה לא נתפס… ואני שמעתי…”

“מעניין באמת מה את שמעת!” התגרתה בה לאה. או כך היה נחוץ לה לשלי להרגיש. נכמרה בה הרגשת־בחילה, מעין פחד מבייש: מרמים אותה.

“שהיהודים הקיצוניים פרצו או ניסו לפרוץ, אבל כנראה הצליחו אם יש באמת נפגעים, פרצו אל העיר העתיקה…”

“משהו שמעת,” רטנה לה לאה, “משהו שמעת. ניסו. נכון. אבל החיילים עצרו אותם. ביריות!”

“סטורס אמר שהם פרצו, ועל־כן היו נפגעים. משני הצדדים. משני הצדדים!”

“קולונל סטורס שלך משקר!”

“או מי שמסר לך את הגירסה שלך!”

“אני הייתי שם.”

“הו, אלי… הו, אלי…” לחשה שלי.

“ראיתי. בעיני. קבוצה של יהודים ניסו להיכנס לעיר העתיקה דרך שער יפו…”

“שם היית?”

“הייתי במלון.”

“ובכן, למה רצו לפרוץ אם אפשר להיכנס…”

“מפני שבעיר העתיקה היה פוגרום, פוגרום על יהודים, פוגרום!”

“לאה יקירתי,” אמרה שלי, נואשת. בסבר־פנים של כניעה, של ויתור, משכה את הכסא שהיה דחוק בין רגלי השולחן מול לאה וישבה. “לאה, לאה,” חזרה ואמרה, “את שוב מדברת על דברים שלא ראית!”

“ראיתי את הגופות,” אמרה לאה, “זה לא מספיק? הייתי בהדסה. ראיתי את הפצועים. עזרתי להכניס את הפצועים ואת הפליטים לאמבולנסים. שם. על־יד המלון. זה לא מספיק? את יודעת איך היהודים הקיצוניים הצליחו לבסוף לפרוץ אל הרובע היהודי? – בבגדים של סניטרים. ואת יודעת מה היה בסופם? – אסרו אותם.”

“אסרו ערבים,” אמרה שלי, מוסיפה שידול, “המושל אמר שהיו מעצרים משני הצדדים.”

“יכול להיות שעצרו גם כמה ערבים. זה טוב בשביל ידים נקיות…”

“לאה…”

“אבל תחשבי!” התעקשה לאה. “תחשבי על כך שיהודים, יהודים שהלכו להגן, שהלכו להציל. להציל, שלי! – אותם אסרו, אצלם החרימו את הנשק!”

“נשק!” קראה שלי.

“כן. נשק. מה יש?”

“במידה שאני יודעת, הרי זה, קודם־כל, לא חוקי…”

נשימתה של לאה נעתקה. היא יכלה רק לפלוט: “ל… ל… לנסות…”

ושלי הסבירה: “אם על ערבים את אוסרת לשאת נשק – את חייבת לאסור זאת גם על היהודים.”

“רגע, רגע,” התאוששה לאה, “לאן את סוחבת? פה לא ויכוח תיאורטי. פה יש עובדות. הערבים מתאספים, שומעים נאומים, מתחממים, מתלהבים – את זה ראיתי, את זה ראיתי ממש! – אחר־כך הם זורמים אל העיר העתיקה, פורצים אל הרובע היהודי, רוצחים, שורפים, שודדים. באים בחורים אחדים, עשרות אחדות מול אלפים! – באים עם אקדחים אחדים ורמונים אחדים – אז כאן אַת עושה השוָאוֹת? כאן את באה למדוד אם אני נותנת בדיוק את אותה מידת הצדק גם לרוצח וגם לנרצח?”

“ברגע שמופיעה השאלה מי התחיל…”

“אין שאלה כזאת.”

“אני מצטערת, לאה. אבל יש שאלה כזאת. הרי אַת עצמך מבססת את כל טענותיך על כך שהערבים התחילו. הרי זה כל הסיפור שלך! – מה תעשי אם מישהו מהם ימצא או ימציא הוכחה, שהיהודים התחילו?”

“מה התחילו? התחילו לעשות פוגרום ביהודים של העיר העתיקה?”

“התחילו להפריע לתהלוכה של הערבים, התחילו לחסום להם את הדרך – אני יודעת – התחילו להרגיז אותם, להפריע להם…”

“שטויות, שטויות. שקר. איזו המצאה! שטויות!”

“בסדר, שטויות, נניח,” אמרה שלי בסבלנות של מורה טובה, “אבל נסי להבין. באמת נסי, לאה. הקשיבי: ברגע שאַת מצדיקה שימוש בנשק, ברגע שכל הדרוש לשם השגת צידוק זה, הוא להוכיח כי היה כאן מעשה של התגוננות, ברגע שאַת מצדיקה – על אף העובדה שיש ממשלה בארץ הזאת וצבא, ואחריות כוללת חוקית – ברגע שאַת מצדיקה קבוצה הלוקחת את האחריות בידיה פשוט משום ש… משום ש… יש לה ידים ובידים האלה יש נשק… מאותו רגע את פותחת לרוָחה את הביבר של חיות־הטרף, משום שהיום יעשו זאת אנשים שאת מבינה את מניעיהם ורואה את הצדק שלהם – ומחר יעשו זאת אנשים שדי להם כי הם עצמם רואים ומבינים, ואני מתכוונת ליהודים, ליהודים! – – ואני בטוחה, נוסף לכך, כי הערבים יוכלו לדבר בלהט לא פחות ממך על כך שהם הנתקפים או הנגזלים או המרומים…”

“רגע, רגע…” נעצה לאה אצבעות שלוחות, רועדות, בזרועותיה המושטות לפנים של שלי. “אַת רוצה לומר, כי את מטילה ספק בכך שהיום התנפלו אלפי ערבים על כמה מאות יהודים שקטים שהתחבאו בבתיהם? זה לא היה? זה לא היה?”

“זה היה,” אמרה שלי בלא לחלץ את ידיה, “אבל אולי זה לא כל מה שהיה…”

לאה הרפתה ממנה, נשענה לאחוריה:

“למשל… למשל…”

“אינני יודעת, לא הייתי שם – כמוך… אבל על־כן אני מסוגלת אולי לשמוע את שני הצדדים…”

“שני הצדדים, ריבון־העולמים,” לחשה לאה, “הרוצח והנרצח, שני הצדדים…”

“אני מדברת על שני צדדים אחרים. מה שאַת מספרת, מה שסטורס מספר.”

השם הזה הצית את לאה מחדש. מרקידה ידה על־גבי השולחן, סמוקה מרוב כעס, הטיחה מלה אחר מלה.

“אם הוא היה רוצה לא היה אף הרוג אחד היום, אף הרוג אחד לא היה – אם הוא היה רוצה!”

“אם מדברים על אם,” ענתה שלי. “אפשר גם לומר אחרת: אילמלא ניסו היהודים להתערב בכוח לא היו הדברים מגיעים למה שהגיעו… אפשר לומר כך, נכון? אפשר לומר…”

“הוא ידע שזה יקרה,” אמרה לאה, “הוא רצה שזה יקרה, הוא דאג שזה יקרה. הוא עשה את זה, הוא עשה את זה…”

“נו טוב, לאה – אם אַת רוצה להפנט את עצמך…”

“אני אומרת לך שזה היה מוכן מראש!” פרצה לאה בכל זעם המפסידה שבה. “ואני אוכיח לך את זה. עכשיו!”

היא דחתה את הכסא עליו ישבה, בחריקה דחתה אותו לאחור, ורצה אל החדר השני. מיד חזרה משם, כשהיא מושכת אחריה את האשה הצעירה. לאה הושיבה אותה בכסאה שנתפנה, רצה והביאה לה כוס מים, הניחה לפניה סלסלת־פירות, התהלכה בחדר.

הצעירה נטלה תפוז והתבוננה בו, גילגלה אותו בין אצבעותיה. אחר־כך התחילה קולפת בצפרניה, ממצמצת בעיניה.

לאה עמדה באמצע החדר, ידה מושטת כלפי היושבת, עיניה נעוצות בשלי.

“אם אינך זוכרת – אני אזכיר לך. זאת היא האשה הצעירה שפגשנו בעיר העתיקה לפני… מתי זה היה – לפני חצי שנה. זאת שהנשים רדפו אחריה…”

“הנשואה לערבי?” אמרה שלי.

“לא אמת. משקרים!” פלטה האשה הצעירה, כבדרך־אגב, באנגלית. אבל ידיה, העוסקות בתפוז, קפאו לרגע.

מבטה של שלי ביקש הסבר. “כן,” אמרה לאה, “אל תתפלאי… משפחה טובה, חינוך טוב. אנגלית, צרפתית. פסנתר. את ההוא עזבה מזמן. אבל לחזור הביתה לא נותנים. לא נותנים. אביה – לא מקבל אותה. היום, וזה העיקר, היום היא היתה שם בתוך כל הגיהינום ההוא, שם היא היתה, ואיכשהו נגרפה עם כל הפליטים והגיעה להדסה. שם מצאתי אותה, זה סיפור לחוד. הנשים גילו אותה והתחילו להציק לה. לקחתי אותה הביתה. זהו סיפור לחוד. עכשיו אני רוצה שתשמעי מפיה עובדות, מעשים. היא היתה שם בפנים. היא ראתה הכל. אם אַת רוצה תשאלי אותה את. מה אומרים הערבים בכל החודש האחרון, מה הם אומרים?.. אגב, שמה בכורה. בכורה עזריאלוף… וזוהי שלי, החברה שלי שסיפרתי לך עליה… מה אומרים הערבים? – ספרי לנו מה אומרים הערבים כל החודש האחרון?”

אך בכורה לא הגיבה, גם לא שלחה מבט אל שלי. היא אכלה בתשומת־לב את פלחי התפוז בזה אחר זה, בפה סגור לעסה.

“הם אומרים אל־דולא מענה,” דיברה לאה, דיברה אל האשה, כאילו שואבת ממנה את הדברים ברגע זה, “הממשלה אתנו הם אומרים. לא נכון? מסתובבים פקידים אנגלים, מה נשמע, אתם לא מתכוננים לעשות משהו, אומרים שהיהודים מכינים את עצמם. איך הם היו מדברים, תגידי לה! הצהרת בלפור, זה בלונדון. פה אנחנו רואים, אנחנו מבינים. הנה נבי מוסא. לא נפריע לכם. זה החג שלכם. בבקשה, זה ירושלים שלכם. תגידי לה, תגידי – היתה משטרה?” והיא גחנה עתה אל בכורה בהתקרבות גמורה, מטלטלת אותה מתרדמתה: “היתה משטרה? היה שוטר יהודי אחד? היה שוטר אנגלי אחד? תגידי!”

הנערה טבלה עכשיו את אצבעותיה בכוס המים, ניערה אותן בזהירות והעבירה אותן על שׂערהּ השחור, עד אל משולש המטפחת. שם שהו להחליק את המטפחת ולהדקה אל קצות השׂער. כאילו עכשיו היתה מוכנה לעבור לנושא אחר – מחתה את פניה בשתי ידיה בבת־אחת, מלמעלה למטה.

“כולם רוצחים, כולם!” אמרה.

“ראית שוטר אחד,” לחצה לאה, “אחד ראית?”

“ערבים. הם עזרו להם.”

“יהודים?”

“לא.”

“אנגלים?”

“לא.”

“נו, מה לאה – מה אַת רוצה להוכיח?” התחננה שלי.

“ראית פעם שהתהלוכה של נבי מוסא תעבור בתוך העיר העתיקה?” המשיכה לאה.

“אף פעם… אף פעם…” נאחזה בכורה בדבר, כאילו מתעוררת, כאילו מגלה חוט שביקשה. “הם אף פעם, הערבים – לא היו עוברים בעיר העתיקה – בנבי מוסא – אף פעם. מסביב היו הולכים, בחוץ. עכשיו זרקו אותם עלינו. האנגלים יחד עם היהודים…”

“יחד עם היהודים?” קראה שלי.

“דחפו אותם עלינו. לא נתנו להם לעבור בחוץ.”

“מי, מי לא נתן להם?” לחצה לאה.

“האנגלים יחד עם היהודים,” חזרה האשה הצעירה על דבריה. משתוממת על שלא הובן הדבר, “לא רצו אותם בחוץ. החזיקו כל השוטרים, כל החיילים, כל השומרים בשביל היהודים בחוץ, בשביל השכונות החדשות.”

היתה פה, פתאום, בתוך הויכוח החכם – איזו אמת אוילית, בלתי־אפשרית. הנערה עצמה נבהלה מן הדבר, כבשה מבטיה בשולחן. לאה הלכה אל החלון. בעד הסורגים נשקף ריבוע של כיכר מוצפת אור־ירח. היה אור, אבל לא צבע. למות, והיא אמרה זאת בשקט: “למות, שלי”…

“לכי לישון,” אמרה שלי לנערה, “את צריכה לנוח.”

בכורה צייתה מיד, רצה, ואז שמעו את קפיצי המיטה, ואת הבכיה, בגלים, כשיעול.

באותו לילה גברה שלי על לאה בפעם הראשונה. היא השכיבה אותה במיטתה, ובעצמה הצטנפה בכורסה, הכנור חבוק בחיקה.

י

אי־אפשר היה להחזיקה אצלן לאורך ימים. הדירה היתה קטנה מדי, ובכורה, לאחר ימים אחדים של התנערות, התחילה שוקעת במרה שחורה. לא העזה לצאת מפתח הבית, אכלה הרבה, שכבה ימים שלמים במיטה – עדיין מיטתה של לאה, ולאה במיטה שלישית בחדר הגדול – לא הניחה לשלי שתעזבנה אפילו לשעה קלה, הזניחה את לבושה, הזדהמה.

כל דיבור על בית אביה היה מעביר בה חלחלה, אבל לאה לא התכוונה להתחשב בדעתה. אילו הסכים הזקן לקבלה בחזרה היתה לוקחת אותה אליו, ולוּ בכוח. אלא שהוא לא הסכים. הוא לא הסכים אפילו לראות את שתי הגבירות הכבודות, כשלקחו יום אחד מרכבה ונסעו להתדפק על השער הגדול בשכונת הבוכרים. איש קטן, בעל קול של סריס, הקביל את פניהן ליד השער, שאל לענינן, וחזר עם תשובה ברורה. האדון כבודו עזריאלוף אינו יכול לקבל את הגבירות מן הטעם שאין לו בת אשר בכורה שמה, בתו בכורה מתה עליו ועל כל ישראל, ביגון.

“ימי־הבּינַיִם,” אמרה לאה, כשישבו שוב במרכבה, “ימי־הבּינַיִם.” והיא גחנה קדימה וביקשה מן הרכב שיסע דרך שכונת “אחוה”, ואַל ימהר.

“אם אין ברירה,” אמרה שלי, “נצטרך לקחת דירה גדולה יותר.”

“שלי הטובה שלי,” אמרה לאה, “אסור, אסור לתת ללב להחליט. מה תעשה הילדה עם שתי זקנות? היא בבוץ, והיא צריכה לצאת מן הבוץ, בעצמה. אני רוצה לבדוק, אולי אפשר, באופן זמני – אצלי בבית־המלאכה. תגור, תעבוד. לא יהיה קל. בינתים נמשיך להילחם בזקן שלה. אני לא מתכוונת לוַתר לו. אחריות של אב, ויש חוק בארץ הזאת. לא נעים, לא נוח – גם לה זה לא יהיה נעים. אבל מקושי לא בורחים. צריך לשבור אותו, לשבור. אפילו בראש.”

“לאה שלי,” אמרה שלי, מחייכת ונוגעת קלות בברכה.

היחסים ביניהן התיצבו, אפילו השתפרו, לאחר ליל המשבר. שלי למדה כי עליה לבקש סליחה. היא נפגשה עם אנשיה בועד־הצירים, שמעה מה באמת אירע בשני ימי־הטבח בעיר העתיקה. אבל קודם־כל היתה הלויה. למחרת. שלי חיכתה בבית־החולים משעות הצהרים. לא נתנו לאיש להיכנס לחדר־המתים. בחוץ, בחצר, היו חיילים הודים ומכונות־יריה היו מכוּונוֹת אל הרחוב, שמעברו השני הצטופפו קבוצות זהירות של יהודים. בשש בערב התחיל המצב הצבאי, והרחוב התרוקן. אז הגיעו מכוניות צבאיות סגורות, והמתים הוצאו אל הסככה שבחצר. רק אור החלונות האיר עליהם: שבע אלונקות מכוסות סדינים לבנים. בפתח בית־החולים עמדו קצינים. הם הרשו לעשרה יהודים לצאת אל החצר, רב, חזן, אנשי חברה קדישא, ועוד שנים־שלושה שהראו מכתבים. שלי הראתה את הדרכון שלה, את תעודת־העתונאי המיוחדת מאת הקונסול האמריקאי באלכסנדריה. היתה מבוכה, והיא חצתה ביניהם ואיש לא עיכבה. בחוץ היתה היא אשה יחידה. איש נמוך אחד, בקסקט של פועלים, משך אותה שתעמוד לצדו. היה לילה, ודממה גמורה, עם מלמול היהודים בצד, ופני אחיות לבנות בסורגי החלונות, כשהעמיסו את הגופות הצביע לה האיש בקסקט אל מעבר לרחוב. שם, על מרפסת מוארת, עמדה חבורה זרה וצחקה. אחר־כך עזר לה לטפס אל האמבולנס האחרון. סגורים, נסעו ברחובות מתים. הוא ידע גרמנית, וסיפר לה שהמושל הצבאי אסר לערוך לוָיה לקרבנות, כדי למנוע מהומות, וכי יש עשרות אסירים יהודים, ז’בוטינסקי ביניהם, וכי היה חיפוש במשרדי ועד־הצירים.

פנסי המכוניות האירו את הקברים המוכנים. חיילים הודים יצאו מן הבורות והגופות הוכנסו תחתיהם. הרב אמר קדיש, החזן שר בפה סגור אל־מלא־רחמים. האיש שעל־ידה אמר: הרוגי מלכות. והסביר לה: רבי עקיבא, אדריינוס.

כשהחזירום ל“הדסה” זכרה שבמשך כל השעות הרבות כאן לא נכנסה להציץ ברותי. האיש בקסקט ליוָה אותה הביתה, מרחק בתים לא־רבים, ואמר לה כי הוא מכיר את לאה.

שלי כתבה על כל זה, במרירות, בחרטה. היא הראתה ללאה אה המאמר בטרם שלחה אותו. היא סיפרה שם על דבריו של האיש בקסקט, ואף הזכירה את פונטיוס פילאטוס. כשהגליון המודפס של “פלסטינה החדשה” הגיע – גילתה כי העורך האמריקאי שלה מחק את הקטעים החריפים.

לפני שהגיעו אל בית־המלאכה צריכה היתה המרכבה לעקוף בצה גדולה של מי־גשמים שעדיין נותרה מן החורף העז. בשעת־ערבית יפה זו, כשנימי צבע ורודות רועדות פה ושם על־פני מימיה, נראתה הבצה ראויה לשם הנאה שהדביקו לה אוהבי ירושלים, “בריכת אחוה”. ילדים דישדשו במי־האפסים שבשוליה, ועל־גבי רפסודת־קרשים טרחו שני בחורים למתוח יריעת־בד על מוט.

“חמוד,” אמרה שלי.

“חמוד מאוד!” התעוררה לאה. “יש פה בשכונה הזאת יותר מַלריה מאשר בכל ירושלים. אסור להביא הנה את בכורה… איך לא חשבתי על כך קודם? – אין חצאי־פתרונות, אין!”

הבחורים הצליחו במלאכתם ויריעת־הבד התעגלה לרגע ברוח הקלה. הן היו עתה קרובות אליהם, ואחד הבחורים ניפנף בידו אל המרכבה.

“הביטי, הביטי!” צבטה שלי את לאה. “איך אַת יכולה להיות רעה כל־כך? הרי הם מאושרים. הרי בשבילם הבצה הזאת היא אגם!”

“ואני יודעת מי יכול לעזור!” האירו פתאום פניה של לאה. “אני יודעת, שלי – הרב! הוא יכריח את הזקן להחזיר אותה הביתה. הוא יוכל… הוא יוכל… והוא ירצה! הוא חתם, אַת יודעת, הוא חתם על הכרוז למען אסירי־ההגנה – בשבת!”

הנרייטה השיגה את הסכמתו של הרב, ר' אברהם יהודה הכהן, לשמוע את שתי הנשים, בלבד שתבואנה בחברת גבר, אף הוא בלויית אשתו. שלי לא יכלה שלא להעיר: “הרב הנאור שלך!”

אלכס וג’ודי הלכו עמן, וכל הארבעה הוכנסו על־ידי השמש לחדר קטן, ספסלים ליד קירותיו, ספסל ליד שולחנו הבודד, הסמוך אל חלונו הבודד. הרב ישב, צמוד אל השולחן, כפוף על הספר שלפניו. אלכס ניגש אליו, קיבל שתי אצבעות לשלום ונרמז לשבת אצלו על הספסל. לנשים הראה השמש את הספסל שמאחורי גבו של הרב.

“הו אלי, הו אלי שלי,” לחשה שלי, אנגלית.

“לדעתי זה נפלא,” אמרה ג’ודי, נוהרת בסקרנות של תיירת צעירה. לאה לחשה, לשתיהן, כי הוא שומע אנגלית.

הרב דיבר עברית, רחוקה במקצת, אך מוטעמת, להקלת ההבנה. הוא מברך את האורחים, הוא שמע עליהם. הוא שמע על העלמה המשוררת. שירה קרובה לתפילה. יש אדם שהוא שר שירת נפשו, מעצמו ומתוכו כל עולמו. ויש מדרגות רחבות מזו – שירת האומה – שירת האדם – שירת היקום. ויש שיר השירים, שהכל בו, לשלמה – למלך שהשלום שלו. והוא שמע על העלמה ברמן. על כולם גמילות־חסדים. הוא הכיר מקרוב את קרוביה, שהיו דרים בעירו, בגריווה שאצל דבינסק. והוא יודע את בית אביה ואת בית אמה, את הדודה שניאורסון, שהיא אחות אביה, ר' גדליה־דוב, יהודי יקר, חסיד מעוּלה… ואת אבי־אמה…

מתוך הדיבור פנה אל היושב לימינו, וצדודית־פניו נכנסה באור החלון. זיק ניצנץ במשקפיו, השמוטים לו עד קצה חטמו.

“ר' אברהם יהודה,” אמרה לאה. היה לה צורך בזה, והצורך והעוז, הכמעט חוצפה, עשו בה את הדבר יותר ממראהו, יותר מריח הספרים החמצמץ שבחדר: היא היתה שוב אצל אבי־אמה, בסופו של יום־קיץ ארוך, כשהיהודים נאספים מן החוץ לתפילה, ואסור לילדה להיכנס והיא נכנסת ומתרפקת. זה היה מעשה־פלא, שאחר־כך, בשיחה נלהבת, תסכים עמה שלי על הגדרתו: מקום שאין בו ספקות. היא חזרה וסיפרה את כל הידוע לה על צרתה של בכורה, והרב ניענע בראשו מתוך הקשבה מכונסת. נערה צעירה, משכלת, חניכת אליאנס־לבנות, בתו של יהודי בוכרי עשיר. שמו ידוע, ובכן טוב, לפי שעה לא תאמר את שמו, ברחה מן הבית. שכרה לה חדר ברובע הארמני, הוצאה ממנו בהשפעת אביה, היא אומרת. נאספה על־ידי ערבי. ברחה גם ממנו. שוטטה. המשטרה הצבאית עצרה אותה, השפעת אביה היא אומרת. נשברה, ביקשה לחזור למשפחתה. עכשיו האב מסרב. השמועה נפוצה שנישאה לאותו ערבי. מגרשים אותה מכל מקום, רודפים אותה. ניסו אל האב – בשבילו היא מתה. יש לכפות עליו, יש לכפות עליו בכוח להחזיר את בתו.

על כך, בראשונה, נפסקו נענועי־ראשו של הרב. ידו הורמה, נותרה באויר, כמבקשת הס לרגע. אחר־כך נגלתה כף־ידו בתנועה של ספק, של אין־עצה.

“לכפות?” אמר. “מה כוחנו לכפות?”

ג’ודי ושלי הסתודדו. אלכס מצא לעזור להן מרחוק, לתרגם את המלה לאנגלית.

“מי אם לא הרב, מי, מי יציל?” אמרה לאה.

“אבל לכפות!” חזר הרב, כאילו הוא מבקש להתנער מן המלה.

שלי רצתה להשתתף, בעברית שלה החתוכה: “האיש הרע הזה אין הוא אבא! הוא כמו רוצח בת!”

“חם ושלום, חס ושלום,” נדבק הרב אל שולחנו, תוך טפיחת שתי כפותיו בו. “אין צערו קל מצערה. אינו קל מצערו של דויד המלך עליו השלום… בכוח? לכפות? חסרה שפיכות־דמים בעולם? מענה רך…”

הוא הפנה עתה מלוא גופו אל אלכס, מתוך כך נמתח עליו מעילו השחור, הלא־חדש. דומה היה כמחולק לשני אנשים: כחוש וצעיר בגופו, מלא וישיש בקלסתרו. אל אלכם דיבר.

“חטאה של הנערה כבד, כבד… בל־יכופר… אילו אני… אילו בת לי… אף אני יושב עליה שבעה… לא יכופר. אצלם הורגים על כך באמת, מעבירים מן העולם… אצלנו הנפש נקרעת…”

“לא כולם,” העזה לאה, “יש גם אב אכזר. יש ביניהם, צר לי לומר ואני יודעת, כאילו ילדיהם עבדים… חיות…”

“היא שפכה את דמו!” טפח הרב על השולחן, גם הרמת הקול הפתיעה. הובן, שאינו מבקש כי יסייעוהו. מיד חזר אל שלו, בקול רך עוד יותר, במתינות, מושך דבר מתוך דבר:

“אם לצדק, אם לניצוח – הדין עמו… הדין עמו… אלא! אף היא נפש חיה… השם בוחן לבבות… נפש מישראל, מבקשת לשוב ומידת הרחמים צועקת… נענשה שבע ושבעים ושבע. ואף־על־פי־כן באה מידת הדין בשלה, מזהירה. אם לא תשובה גמורה כאן, אם שייר של מרדות עוד בלבה – חם ושלום תטיל זיהום… צריך להבין: נפש האומה מתגוננת… אבל מידת הרחמים גוברת. יש להציל נפש. יש להציל נפש, ואיך להציל נפש, וקשה.”

הוא פנה עכשיו כל עצמו אל אלכס, ואלכס נבוך, תיקן מגבעתו, תיקן עניבתו, בלא לסלק מבטו מן הרב.

“לא במי צודק אני מתבונן עתה ולא במי אינו צודק, ואף לא בחובת אב לבתו וחובת בת לאביה, אלא מה טוב להוציאה מחרפתה… ואני שואל, הטוב טוב לה שתשוב עתה אל הבית אשר היא חשובה כמתה? הטוב טוב שנילחם באביה לכפות עליו מחילה שאיננה בו? ומה יהיו חייה שם בביתו, יום־יום עומדת לעיניו כמזכרת עוון – עוונה שלה, ואולי עוונו, אם בעל נפש האיש? ונתבונן־נא עוד מעט. יתר אנשי הבית, ושכני הבית. השכנות היודעות, ושכנותיהן של השכנות היודעות, שכל אחת מוסיפה טפח עד שמתרומם הר… ונוסיף־נא ונתבונן. מי כאן ייכנס עמה לחופה, מי אפילו בעל לב ובעל שכל, כשהסביבה מקיפה אותה בשמועות, ומכאן עליו ועל ילדיו?”

עתה הניח להם שתיקה, כמו באמת מבקש תשובה על שאלותיו. שלי, אלכס, שלחו מבטים בלאה. היא היתה רתוקה אל הרב. הוא קם עתה לאטוֹ, נסמך בשולחן בשתי ידיו. אלכס קם מיד, פינה דרך. הרב פסע אל פינת החדר, שם עמוד־כתיבה ופנקס גדול פתוח עליו. הם שמעו את ניקוש העט בדיותה, את חריקת הצפורן על־פני הדף. אחר־כך פנה הרב, ואז ראו את מלוא דיוקנו בראשונה. פנים רכות, עינים מאומצות להתבונן היטב, ומשהו תלוי בקצות הפה, כמו מחשבה נבחנת. דיבר עתה אל כולם.

“היא, לא נצחון היא צריכה. שלום, שלוה, התרחקות… נשלח אותה מכאן. זאת נעשה. אל מקום אחר נשלח אותה… אַל תגידו את שמה ואת משפחתה ואת מקומה. בת ישראל. יש מקום טוב וקטן, אנשים צנועים, משפחה נאמנה ושומרת מצוות. הניחו לי ימים אחדים, אדבר, אכתוב…”

וכך, בעודו ממלמל דבריו האחרונים, חזר אל שולחנו, תקע שתי אצבעותיו בכפו של אלכס, ישב והתחיל מתנועע מעל לספרו. הביקור תם.

בחוץ חזרה להם לאה על דבריו, שלשונם היתה קשה מדי בשבילם. הם היו מהלכים לאטם, כמתוך כבוד, בין בתי־האבן הקשורים זה בזה, הסמויים כלפי חוץ, ושלי אמרה: “לא הבינותי. העברית שלו היא עדיין למעלה מיכלתי. אבל התבוננתי בך, לאה. מימי לא ראיתי, איך אומר זאת, התמכרות גמורה, שכחה עצמית גמורה. את היית במקום אחר…”

“או להיפך,” אמרה ג’ודי, “אנחנו היינו במקום אחר. היא היתה במקום שהיה הרב.”

אלכס נשק על לחיה. ברחוב יפו עמדו להיפרד. “זוג הצעירים וזוג הזקנים,” התלוצצה שלי, אבל לאה לא העלתה חיוך. בעצם, אולי הן רוצות להצטרף, הציע אלכס, הערב הם הולכים לקונצרט באולם ציון, סידני סיל מנגן.

“אַת עצובה,” אמרה שלי כשפסעו לבדן, בתוך קהל מתרבה של שעת־צהרים.

“לא עצובה,” אמרה לאה, שקועה בעצמה, אך ערה במידה כדי לעצור בשלי לבל תרד לחצות את הרחוב. היא אולי הבחינה בשיירה זריזה של חמורים, קשורים זה בזה, שהובילה אבנים במורד הרחוב, שתי אבנים לחמור. בונים בירושלים. ומכאן הלכו שלובות־זרוע.

“מחממת החלטה,” אמרה לאה.

“החלטה?”

היא הסבירה לה את כוונתה. אצל הרב היתה באמת במקום אחר. חזר וירד עליה ענינה של משפחתה. עשוי בעצלתיים, כלא עשוי, ענין זה של עלייתם, ויש אומרים שהבריטים עומדים להיבהל מן המהומות ולהגביל את העליה. ויש אומרים שגם ועד־הצירים נבהל. היא מחליטה והולכת, אם יש צורך, לנסוע אליהם ולהביאם. בכוח. בלא ויכוחים.

“את האיום לנסוע אַל תקחי ברצינות,” אמרה לה כשנכנסו לסביבתן בסימטה הגובלת עם חצר־הרוסים, “זה משהו לומר, שאני מוכנה להיהרג בשביל להביא אותם.”

על סף ביתן הפתיעה אותן בכורה. היא עמדה בראש המדרגות, לבושה באחת משמלותיה של שלי, שעד עתה סירבה לקבלן, וברגע שראתה אותן התחילה מנפנפת פיסת־נייר שבידה. “גברת שטיינר, גברת שטיינר – טלגרמה בשבילך!”

שלי נטלה מידה את המברק, “פתחת אותו?” – ובלא מלה נוספת נכנסה פנימה.

לאה נשארה עם בכורה בחוץ. היה רגע קשה. היא עומדת לשלח את הנערה מביתה. והיא כאן, והנערה אצלה – אינה יודעת. בעוד שנים רבות, על מיטת חָליה בבית־החולים, תחזור לאה אל הרגע הזה. בכורה היתה בטוחה כי המברק נוגע אליה. מאז הובא נקבה אותו במבטיה עשרות פעמים. הספיקה לה האנגלית שלה לפרש את המלים הדחוקות, הקצוצות, פירוש מפעים־לב. מברכים את שלי על הנערה, מבטיחים משהו, מבקשים תמונות. לאה תזכור בכאב, בתחושת בושה צורבת, את הרגע הזה. המרחק בין תקוותיה של הנערה לבין מה שציפה לה היה פשוט, בגסות, המרחק בינה לביניהן. והיא עוד התהלכה בעינים מאירות בין העובדות הבזות לה.

כשהתחילה לאה, עודן בחוץ (אומרת בלבה: הנערה כה צמוחה פתאום מעל לרמתה, כה שפויה היום – מוטב איפוא מיד!) “אני חושבת כי יש לנו דבר טוב בשבילך. אפשר לטובה תראי הכל…” היתה בכורה בטוחה, כי ענין המברק הוא, ותפסה את ידה של לאה ונישקה אותה ואמרה: “את אמי, גברת לאה, את אמא שלי.”

אבל בפנים ישבה שלי על מיטתה, ממיסה את המברק בדמעותיה, פניה זורחות. לאה ישבה על־ידה ונטלה את המברק המושט לה. “ברכות על הנערה. הוארד נלהב, מתחייב עשרים דולר חדשית, עשרים שנה.”

“רותי?” שאלה לאה. לבה כאב.

שלי הנידה בראשה.

לאה לא ידעה על מה הכאב, אבל סוגו היה ידוע לה. כשאחרות זכו הרגישה מכה צפויה. ברגע זה יכול היה לכאוב בשל בכורה, שעמדה והתבוננה מאצל פתח המטבח, באיזו סקרנות נואשת, ממרחק אין־סופי.

“אבל מי זה הוארד?”

“סיפרתי לך עליו,” לחשה שלי. “האיש שהיה. הו, לאה. אני כל־כך מאושרת.”

היא ראתה את החוָרון שפשט מתחת לעיניה של לאה. הבינה שמוכרח להיות כאן עלבון, מוכרח, כחוק של חיים חזקים מכל. היא קרבה יד אל לחיה של לאה, ושתיהן לא יכלו לעמוד בכך. כשהן חבוקות פיטפטה שלי, בהשתדלות חוזרת:

“הו, לאה, לא הייתי מעיזה… אלמלא את לא הייתי מעיזה… נגדל אותה ביחד… לאה את, את… את שתינו הרי… אבל דרוש היה לי אב. והוא הבין. הוא כה חכם… הוא כה אציל בלבו, במחשבותיו… לרותי תהיה משפחה גדולה… ואני, ורק אַת עוד – נדע, נדע שיש אב… שיש במרחקים אב. ועשרים דולר לחודש, אל תשכחי־זה פותר את כל הבעיות!”

יא

כעבור שבועים נסעה בכורה לעקרון. “מזכרת־בתיה”, המליץ הרב והבטיח כי אצל משפחת קרוביו – או מכריו – תמצא הנערה את גאולתה. כעבור עוד חודש ימים הגיעה תינוקת בת חמישה חדשים לבית שבשולי חצר־הרוסים, רשומה בשמה המוכר: רות בת שלי שטיינר. לא תעבור שנה, ולאה תשמע בפעם הראשונה בחייה את שמה המלא, היחיד, אשר לא ירפה ממנה עד יומה האחרון, ובאמת גם לאחריו: דודה לאה (למלעיל־ההיגוי, חרוזו: “מה נגיד עוד עליה?”). שלי תיקרא אז אמא, ויהיו לה עוד שמונה־עשרה שנים מלאות עם השם המלא, היחיד הזה.

בעיות קיבלו את פתרונן והחיים חזרו לסדרם. היתה רוח של מעשה, משנפטר הציבור משתי רעות חולות: ממה שהיה תחילה שכרון של ימות המשיח, וממה שנפל עם מהומות־הפסח – בהלה של חורבן. נשתוו הקצוות ומיצע ביניהן שפיון־דעת: לבנות ולהיבנות בארץ. דרושות עוד חמישים שנות נסיון דומה, אף כי מתרחב והולך, מתנודד ומוסיף בין הקצוות – כדי שניתן יהיה להגדיר את רוח האופטימיות הזהירה, התכליתית, שריחפה בחוצות היהודים מאותו קיץ ואילך. וההגדרה עתה לא תקשה: דבר לא קרה. הרי האיוֹם ביותר התרחש – פוגרום טבח בנוסח הקללה בלב ירושלים – ודבר לא קרה. שום סימן של התערערות. אף זאת: הבגידה הבריטית הראשונה באה, עשתה, קטלה – ונוצחה. מהירה מאוד באה הבגידה בעקבות הישועה, הבוגדים לא המתינו להכשרת השעה – והנה לא נהרס דבר, לא הצליחו לקעקע. השמש זרחה והציונות פרחה. השילוני ניפנף משפט זה בכל מקום בשביל להרבות לעג, אבל היתה אמת מגושמת ומוצקה בדברים, והמולעגים לא נלעגו. אם כן, חשו כוחות החיים, אם כן אולי אי־אפשר כבר להרוס, אין ניתן אולי להרוס! לא בחרבות, לא במקלות, לא באש – לא יזיזונו ולא נזוז.

כששלחו האנגלים נציב עליון יהודי – הכריעה כף הנלהבים, ורינוני משיח סילסלו שוב באויר. עד לא הרבה, עד האביב הבא, שיחזיר את שפיון־הדעת לאיזונו. רק השילוני, כאמור וכהרגלו, שיחק עורב מקרקר ומצא לו הנאות. ביחוד לא הבין מה השמחה אצל שתי הגבירות שהכניסו להן חבילה מצווחת ומרטיבה ומטנפת, והן מאושרות כאילו ילדו את כלת המשיח. לא שנמנע בשל כך מלהסדיר את ביקוריו לתה של מנחה, שעכשיו כבר היה קבע.

יום אחד הביא ללאה את השיא, את שיא כל השיאים לדעתו, והוא ביקש מאוד שתאזין ותגיד לו אם אי־אפשר למות, אם אין זה קץ כל הקצים להיכן שעסקנים ובעלי־מליצות יכולים להמריא.

הוא חלץ חוברת חדשה של “קונטרס” מכיס מקטרנו הקיצי, הלבן, התקין משקפיו לעיניו, כיעכע בגרונו וביקש לשבת, משום שאיננו אחראי לתוצאות. שמעו־נא שמעו.

“בבוקר בהיר ונהדר,” התחיל, הביט על שתי הנשים בחיוך של מנצח, פשט רגליו ותיקן קפל מכנסיו, טילטל את החוברת בידו, טפח על־פני דף הנייר וקרא שוב, למען ידעו כי זהו הדבר שהוא קורא לפניהן, ובכן: “בבוקר בהיר ונהדר, מלא אור ותקוה והתעלות, הנני הולך מארצנו אל הגולה לקרוא בקול גדול ולא יסוף…”

הוא הציץ בשומעותיו. “בוקר בהיר ונהדר, מה, מה? נהדר! בקול גדול ולא יסוף, אתן שומעות – לא יסוף! הא? נו, נו – אבל רגע,” נתן שוב מבטו בדף שלפניו, “עכשיו בא העיקר.”

בשביל העיקר קם, אכן קם. עמד על רגליו, הרחיק את הדף בימינו, הרים שמאלו באויר, קרא:

"הקיצו נרדמים, הנה הארץ והדרה וחידושה ועתידה מחכה לכם.

קומו ועלו בהמוניכם, וחיתה השירה, והתעוררה הנבואה, וקם העם, וניצחה הסוציאליות בהיסטוריה!"

חשד לא נעים התעורר בלאה, אך השילוני לא הניח לה פנאי לשער השערות, כי פתאום נשלחה אצבעו כלפיה, ובנצנוץ־מבט של לוכד פושעים, הטיח בה: “עכשיו הוא פונה אליך. עכשיו הוא אומר לך את המלה הגדולה והמפוצצת סלע. שמעי!”

ובבת־אחת המיר קולו, ריככו, הוגה נכאי־רגש: “שולח אני לכם, חברות וחברים, אַת שומעת – לא שכח את החברות, ולא את החברים – ומה הוא שולח לכם, מה הוא שולח? כסף? עולים? חלוצים? לחם? סרדינים? קונסרבים? – לא! שמעי: את ברכתי היוצאת מעמקי לבבי, שלום לכם כולכם, שלום לכם כולכם – החוזים. חוזים, אַת שומעת? כל אחד חוזה, כל איש נביא בעירו, החוזים והפועלים אשר בקבוצות, בקואופרטיבים, ובהסתדרויות השונות!”

הוא נשתתק, כאילו לפני הזמן, סגר את החוברת, הניחה על־גבי השולחן, וקבע מבטו בלאה, בשלי, ושוב בלאה:

“בבקשה – בהסתדרויות השונות והמשונות והמשומנות!”

לאה הושיטה ידה לעבר החוברת, אך השילוני הקדימה וחטף אותה באצבעות לקחניות.

“לא,” צעק, “אַת תנחשי מי זה!”

היא ניחשה. היא ידעה שמירקין יצא מהארץ, בדרכו לשוב לאמריקה, לפני שבועים־שלושה. הסגנון הלא־ארץ־ישראלי התאים לו. וביחוד, זאת ידעה בדקירה של מרירות, ההדגשה על הקואופרטיבים.

זה היה מגוחך. גרוע מזה: כוזב. איש לא האמין כאן בכל המליצות המדולדלות האלו. שירה פתאום על ראשו, נבואה! – כן, והוא בדרך לאמריקה, בדרך חזרה.

“תן לי אותו לרגע,” הושיטה יד.

“לא לפני שתגידי מי הכותב!”

“מירקין.”

“בראבוֹ!”

“בראבוֹ,” החזיקה אחריו שלי בלחישה.

לאה נטלה את החוברת. הנייר האפור, הדפוס הצפוף, ריח הדפוס, ריח הדפוס הטרי החמצמץ. חתימות אחדות בראשי־תיבות. חתימה אחת: פועל ביהודה. איזו מסגרת שחורה, בתוכה שמות. והגיעה אל האותיות הגדולות של מירקין, המלים המנופחות. מגוחך. בוקר בהיר ונהדר, אור, תקוה, התעלות. הנני הולך מארצנו, הולך, בכל־זאת…

השילוני גיחך, מצפה להוקרה: “הגיבור שלך!”

לאה היתה שוב בדפים האפורים. היא דיפדפה שוב, לאטה, דף אחר דף, עד שהגיעה שוב אל מכתבו של מירקין. היא היתה מאושרת פתאום, אפילו גאה, כי ניתנה לה הבחירה. לבחור בטפשות, בתמימות, באמונה. לבחור בבדידות. כי הד של כאב: היא מוותרת על השילוני, לעולם.

“אתה צודק. זה באמת מגוחך, ואפשר טיפשי… הקיצו נרדמים, חי נפשי! – אבל משונה, בעצם, וזה עושה את הדבר עוד יותר מצחיק. אתה ודאי תתפקע: הנרדמים, אתה שומע, הנרדמים יקיצו! ומה פה הלאה? הארץ, הדרה, חידושה, עתידה, מחכים לכם… באמת! איך אפשר? כאשר אצלנו הרפש זה מה שיש, היושן, מותר לומר ככה? הלא אתה מורה! מה רואים מסביב? – יושן, כיעור, לכלוך… עתיד? מצחיק. מליצה… אבל ישמע אדוני ויתפוצץ מצחוק – העתיד הזה, באמת, מחכה! נו, מה – משוגע! כמו חסיד שוטה, העתיד, בכבודו ובעצמו־מחכה! וכאן באמת משהו מרגיז: קומו ועלו בהמוניכם. איפה? מתי? מי? לעת־עתה הרי בורחים, מסתלקים עם הזנב בין הרגלים… אבל שמע־נא דבר מצחיק, להתפקע – יעלו! הרבה! יהודים, מיליונים! לא? אתה רוצה לומר שלא? איך לא? – כן ואלף פעמים כן. והשירה, והנבואה – צריך באמת להיות טיפש או רמאי – אצלנו? כאן? שירה? נבואה? צחוק! אבל. אדוני המורה – אין התחלות? לא רואים כבר התחלות? ואפילו הבדיחה הגדולה מכולן: סוציאליות, פועלים, קואופרטיבים, קיבוצים – כל הדברים המצחיקים האלה, הבלתי־אפשריים האלה, כל הסיסמאות המנופחות הללו שהמנהיגים הנוסעים לאמריקה משאירים לנו כמו שמשאירים בגדים משומשים לקרובים עניים, כל אלה המנהיגים, אני אפשר מתבלבלת בדקדוק אבל זה נכון בכל־זאת, כל אלה המנהיגים יתעוררו יום אחד, יחד עם המורים והמשוררים, המאמינים והלא־מאמינים ביחד, הבוכים עם הצוחקים יתעוררו יום אחד וישפשפו את העינים ולא יאמינו: זה לא צחוק. זה באמת. זה חי. זה ישנו. פועלים… קיבוצים… קואופרטיבים! – ומה אז? מה אז יישאר מכם? מה יישאר מכל החכמים? מה יישאר מכל הצחוק היפה שלכם? בדיחה! בדיחה, אדוני, בדיחה אחת קטנה.”

“טה־טה… טה־טה־טה…” ליגלג השילוני, חיור אמנם, מתאפק אמנם, אבל מוצא מוצא, ועם הקצב הזה, מנדנד בראשו: “לולי סיקווסי הנעימוס הרבוס!”

“כן,” צווחה לאה, יצאה לה הצוָחה הזאת, “לולי סיקווסי הנעימוס הרבוס..”

“שקט, לאה,” גיחכה שלי, “תעירי את הקטנה.”

“נעיר אותה! נעיר אותה!” קראה לאה, רצה אל עריסתה של רותי, נטלה אותה עם כל אשר לה – השמיכה, השעוָנית, כל החמימות המלופפת הזאת – ועם בכיה של הקטנה התחילה סובבת בחדר, מרקדת, שרה:

“לוּלי סיקווֹסי הנעימוס הרבוס, לוּלי סיקווֹסי, לוּלי סיקווֹסי…”

 

1946

א

האם בכורה היתה אמי? – אנו ידענו כי שמה דבורה, אבל גם אבי קרא לה אמא, ולפעמים אִמַצ’קָה. האם ניסתה לשמור רמז לשמה הקודם? או אין זה אלא רעיון מטורף שנתקע בראשי. מדוע לא ידענו שום דבר על עברה? אבל גם על עברו של אבי לא ידענו הרבה, קצת יותר אמנם. אצלנו היה בית שאין בו דיבורים בעניני נשמה. אבי שמר את כל ההתרגשויות שלו לנאומי חג בבית־הספר ולמכתבים למערכות העתונים. אמי היתה אשה מעשית, עד שנגדעה.

את הרמז היחיד לכך, כי אפשר ששמה הקודם של אמי היה בכורה והיא נפש משונה מכל הידוע לנו, אני מוצא בזכרונותיה הכתובים של לאה. כלומר: מאוחר מדי, אחר מותה. אז אזכור את שיחתנו הארוכה בבית־החולים, באחד מימיה האחרונים. רותי הגיעה לביקור, הביאה עמה את בתה שלי ולאה התרגשה מאוד וסיפרה על חייה בירושלים עם סבתה של הילדה, ארבעים שנה קודם־לכן. לאחר שרותי נפרדה והלכה סיפרה לאה על אימוצה, ואחר־כך האריכה לדבר על אשה צעירה, כמו עוד בת אחת, אשר נקלעה אל חייהן באותה תקופה. היא סיפרה אז על בכורה כמעט כל מה שידעה עליה, אבל לא היה בה העוז להגיד לי בפני – מה שהעֵזה להבריח אלי בכתב – כי בכורה נשלחה לעקרון. אם לא היתה זו שכחה מקרית – והיא היתה צלולה עד הרגע האחרון – הרי היה זה משום שהאמינה כי בכורה היא אמי. היא העניקה לעצמה, איפוא, תענוג מיוחד במינו: לדבר אל אדם על־אודות אמו, בלי שידע זאת. בגלגולי האחרון, כעורך ספרים, למדתי משהו על טיבו של התענוג הזה. יש בו מידה של רגש עליונות.

אני יודע עתה, מכל־מקום, כי בכורה נשלחה לעקרון, וכי בעקרון פגש אבי, המורה הצעיר, את דבורה אמי, בת ירושלים, שהתגוררה שם בבית אחד האיכרים. כשהגעתי אל סיפורה של בכורה, כתוב ומפורש בזכרונותיה של לאה, כבר לא היה גם אבי בחיים. אם הוא ידע משהו על עברה של אמי – ואני נוטה לפקפק בכך – לקח את סודו עמו.

ובכן, איני יודע. ניסיתי לחקור קצת בכוחותי שלי, אך לא העליתי הרבה, לבד מכך שנעשיתי כמעט מומחה בתולדות קשריו של הרב אברהם יהודה הכהן עם המושבה הנידחת. בהוצאה המלאה של כתביו מצאתי עשרות מכתבים ששיגר הרב אל ועד־המושבה ואל הרב המקומי בעשרים השנים האחרונות של חייו – אך אף באחד מהם לא מצאתי רמז לענינה של אשה צעירה כלשהי. הענינים האחרים, חייב אני לומר, הם עניני יום־יום, שאלות־חיים ממשיות, באופן שכל הוייתה של המושבה מצטיירת לפני, דומה כל־כך למושבת ילדותי וקרובה־למגע כמוה. אני מרגיש את השנים הללו, את ימי העבודה והטורח, המריבות על־אודות מינויו של רב חדש, חזקתו של שוחט, ואחר־כך בעיות קיום שנת שמיטה, סכסוכים עם פקיד הבּרון, ואפילו ענין הכשרת חלבה של עקרון, בתנאי שבשבת תיעשה החליבה בידי נכרי. אני חש, בתוך רקמתה האמיתית של הוָיה זו, את האמת הקטנה, הנוגעת לי: המורה הצעיר, אך זה עלה מרוסיה, בודד ונלעג במקצת, פוגש את העלמה הבודדת, הרוָקה החיננית בת הארץ, ונושא אותה לאשה – שני גלמודים גואלים זה את זו.

איני צריך לומר, שלא עלה בדעתי אף לרגע אחד לחקור אנשים זרים בשיחה של פנים־אל־פנים על־אודות הצעירה שהגיעה מירושלים לעקרון בשנת 20'. להתיצב מול אדם שיאמר לי כי בכורה עזריאלוף היא אשר היתה לדבורה ונישאה לאשר גבריאלי – לא היה בי רוח. אבל עם זאת, איני גומר בשנים האחרונות ביקור בירושלים בלא לעבור ליד חנות השטיחים והתכשיטים האפלולית, המסתורית, של עזריאלוף ובניו. באיזו פינה חבויה בנפש, בה מדמדמים חרש פחדים נושנים ופיוסים מוכנים אצלם להרגיעם, התהוותה תמונה של נכד חוזר אל סבו ודודיו, ונושע. המחשבה על כך שאני בן לאשה מופלאה, רומנטית, מעונה כל־כך, מקופחת ומנודה כל־כך היא לי מקור של סיפוק – כשלעצמה, כפי שהיא, בלתי־מוכחת ותלויה במצבי־רוחי.

עד כאן. אלא, ברגע שאני חוזר אל לאה – מתעורר כל הענין מחדש. איני יכול להסביר את התאמצותה לשמור אתנו קשר, אלא ביחסה אל אמי. בסוף שנת 45, השתחררתי מן השירות ונפרדתי מבית־יוחי. לאה התעניינה בגורלה של אמי, אך אני נאלצתי לגלות לה את האמת, כי המעטפה שמסרה לידי למחרת יום־הנצחון עודנה במגירתו של אבי. הוא סירב לעשות בה שימוש אף־על־פי שמצבה של אמי הלך ורע. “הגיהינום הנורא ביותר – מוות ממושך,” אמרה לאה, “אין חטא בעולם שעונש כל־כך נורא מגיע עבורו.” עכשיו אני מבין כאן דברים, שאז לא הייתי עשוי אפילו לשערם. לאה לא הניחה לנו. אני עברתי לתל־אביב, אבל היא ביקרה בביתנו במושבה. הדברים הגיעו כנראה לידי איזה ריב עם אבי. הוא החזיר לה את המכתב, לבסוף. אחותי שנאה אותה ממש, בדיבור גלוי. אבי רק פחד ממנה. אבל אז לא חשתי בכל הדברים האלה. לא עלה על דעתי, למשל, כי גישושי ההתקרבות של משפחת ברמן, גם של זיוה עצמה, יצאו ממנה.

הייתי נתון כולי לנגינה, ותוך חדשים אחדים זכיתי להצלחה ראשונה: צורפתי לרביעית גרבר, רביעית־המיתרים הקרויה על שם הכנר הראשי שלה. הוספתי לשאת בלבי את התקוה להתקבל לתזמורת הפילהרמונית. אמנם, החדשים הראשונים שלאחר המלחמה הביאו ארצה מוזיקאים, ביניהם כנרים, שאם לא תמיד היו מצוינים, הרי תמיד היו בחזקת פליטי־שוֹאה שלבנו יוצא אליהם. אבל לאחר זמן התחילה תזוזה גם בכיוון הנגדי. כמה מטובי הנגנים של התזמורת התחילו להשתדך אל תזמורות באירופה ובאמריקה, שהדרך אליהן נפתחה עם תום המלחמה. הדרך שלפני נראתה לי, מכל־מקום, כמדרון עולה במתינות. ללא תביעת־מאמץ מיוחדת אגיע אל המחוז הנכסף של חיי מוזיקאי מקצועי, שאף כי איננו בעל שם, הריהו בלי ספק בעל מעמד נכבד, המעניק לו את כל הפנאי והתנאי הדרושים כדי ליהנות מן המוזיקה הנאה שלמה ורצופה. “הוא אמן בעל מצפון,” שמעתי בדמיוני את המחמאה הנהדרת ביותר שיכולתי לחלום עליה.

לפי שעה לקחתי לי חדר בעל כניסה נפרדת מעל לחנותו של חייט, כאחד הרחובות הקטנים והיורדים שבין נחלת־בנימין ושוק הכרמל. נתתי שיעורי־נגינה, שלא המצפון המוזיקלי דוקא היה מורה־דרכם. ברביעיה היה יותר כבוד מאשר כסף, לא היתה ברירה.

גוטפריד (גרבר) נתן לי לפני שנים רבות שיעורים אחדים בטכניקה של הקשת. אז היה נהוג להאמין בטכניקה בפני עצמה, ואיזה מומחים אמרו כי מה שחסר לי הוא גמישות יד ימין. מאז הוא מתיחס אלי כאל תלמיד, ובעצם כאל נושא־כלים. תפקיד זה נועדתי למלא גם ברביעיה, בה היו הנגנים האחרים אחיו של גוטפריד, יוליוס, וצ’לנית נהדרת, אשה לא־זקנה, בעלת שׂער־משי לבן, גוף דק ושברירי והילוך־קשת מתוק כדבש. איזו יד ימין היתה לאשה הזאת! היא היתה המוזיקאי הרציני ביותר בינינו, ואיני מבין איך יכלה לשאת את קולניותו ושתלטנותו של גוטפריד. עלי, דומני, ריחמה. שמה היה עבריתה פוכס־ירדני.

באביב 46', בפסח דומני (ואם כך, שנתים לאחר שהכרתי את לאה ואת זיוה) היה לנו קונצרט במוזיאון העירוני של תל־אביב, בשדרות רוטשילד. זה היה הקונצרט הרביעי או החמישי באותה תכנית, אך הראשון בתל־אביב. היתה מתיחות טבעית לקראת הופעתנו בעיר הגדולה, אך היא היתה נוחה למדי לצ’לנית ולכנר השני. הויולן (יוליוס גרבר), שהיה אמרכלנו לעניני כספים וכרטיסים, והכנר הראשון – היו מתוחים יותר. אפשר לומר שגוטפריד היה ממש נרגז. בזה היה לי חלק. הואיל וקונצרט זה היה בתל־אביב, התעוררה שאלת הנסיעה לאולם. בקונצרטים שנערכו מחוץ לעיר לא היתה בעיה: למקומות קרובים נסענו במונית, למקומות רחוקים – באוטובוס. בעיר נתגלו רצונות פרטיים, ובעיקר התקומם גוטפריד נגד רצוני שלי להגיע בכוחות עצמי. עוד לא סיפרתי להם, אבל זה שבועות אחדים שהיה ברשותי אופנוע משומש, מאחוריו מתקן מיוחד לנשיאת תיק־הכנור. תכניתו של גוטפריד גרבר, להגיע למוזיאון במונית מיוחדת, בלויית נושא־כלים אשר יוליך לפניו את כנורו – התנפצה אל עקשנותי שלא להצטרף לנסיעה במונית, אף כי הדגיש פעמים אחדות, כי הוא משלם, ולא יבקש את חלקי – כדרכו תמיד. כאשר סירבתי לספק את סקרנותו – הוא היה בטוח כי אני בא עם מישהו אחר – גדלה המתיחות בינינו עוד יותר. ונוסף לכל, למרבה החרדה, הגעתי אחרון.

החניתי את האופנוע בחצר הבית השכן (כבר אז היו הבתים באותו אזור תפוסים על־ידי עורכי־דין) וצעדתי במהירות את עשרות הצעדים עד למדרגות הכניסה. זה היה לי הקונצרט הראשון בתל־אביב. עמדתי לטעום ברגעים אלה טעמה של הגשמת חלום, אמנם טעם בלבד, ליקוק ראשון בלבד – אך לא התכוונתי לאבד אף שניה אחת מן התענוג. בדמיוני כך היתה מצוירת התהילה, כך היה מצויר האושר – לעבור, מהיר וזקוף, בתוך קהל המצפים, דוקא אלה היושבים על גדרות מסביב לאולם (הפילהרמונית, אוהל־שם), בין הממתינים לכרטיסי־הזדמנות, למקום־עמידה, בין היושבים על המדרגות (המוזיאון, שדרות רוטשילד), לעבור והכנור בידי, לעבור ולחוש את ההוָיה הנפלגת מעברי, את הנערות הטהורות מן הרחצה, בסנדליהן, בחצאיותיהן הרחבות, את בחוריהן במכנסי־החאקי הקצרים, אלה המתולתלים, העייפים, – או הגימנזיסטים, התלמידות מהקונסרבטוריום, הכנרים הצעירים, המורות המזדקנות, האמהות המקנאות – לעבור בין כל אלה ולהיכנס אל קודש־הקדשים, אל אחורי הקלעים, אל חדר־האמנים.

כך היה, בדיוק. האם אמרתי שהיה זה מוצאי־שבת? על המדרגות, בחוץ, היתה כבר הצטופפות, היתה אותה המולה לא־דאגנית של הנאה מובטחת מראש. כשראיתי – בדלת הכניסה – את מעשה תלישת הכרטיסים חשתי תענוג־בשרים ממש, דומה היה כי הציגו לפני בעליל את ערכי.

באולם־הכניסה של המוזיאון עמדו קבוצות נעימות של צעירים, ואני כרגיל נפגעתי מקרבתם של האנשים אל הפסלים, בעיקר אל הטורסו הכואב של רודין. משם והלאה הובילה דרכי ימינה, אל גרם־המדרגות המוליך לקומה השניה, כשלנוכח פני המדרגות היורדות אל האולם הגדול, בסופן מסגרת הבמה הארעית, מעליה טבע דומם הולנדי, דגים וברוז שמוט, וסדורים בה כסאות וכני־תוים. הכל נכון. אלא שכאן, ליד המדרגות, עמד זוג נבדל, והאשה (גבה אל נתיבי), יכולה להיות פתאום זיוה, בהחלט יכולה להיות זיוה, אלמלא ידעתי כי היא בקיבוץ, בקיבוצו של אבני, ואלמלא היתה זו בכלל אפשרות משוגעת מדי. לא עלה על דעתי להאט ולראות, כלומר היה ברור שאני חומק ועובר אל המדרגות בתקוה לא להיות מורגש (כשבלבי, בהולם מטורף, השערות שמחות, פחד, קנאה בגבוה ההדור הזה מכל מקום, להיות עומד ומשוחח בקלות כזאת) – אבל נלכדתי. האיש הצעיר אמר פשוט, בקור־רוח: “ערב טוב, מר גבריאלי,” ותוך כדי כך פנתה אלי זיוה.

כל טפשותי בערה כנראה על פני, כשאני תקוע שם ואיני מוציא הגה. היתה לי די עצה להציג את כנורי לנגדם, כמתנצל. זיוה, מכל־ מקום, הבינה לרוחי. היא חייכה אלי ואמרה:

“עלה, עלה מהר למעלה. גרבר כבר הציץ פעמים. אתה אחרון.”

גרבר ערך לי שערוריה למעלה, וזה היה נפלא, זה ממש הציל אותי. כיבה, קודם־כל, את הלהט בלחיי. הכל היה תוך סינון מבין השינים, כיוון הכנורות, פעפוע מקטרת של צליוק מנהל־הבית – ותשובות קצרות, שלוטות, מאצלי. זה שזה לא יכול להימשך ככה לא הפחיד אותי. אבל לא זכרתי שרצינו לחזור עוד פעם על הסקרצו של היידן. הכנור נשמע לי נפלא, התסיסה בזרועותי חדלה, התחלפה במין זרימה של רעל, בשנאה קרה. כלפי שום אדם, באמת. כלפי המוזיקה: להכניעה.

ירדתי ראשון וצלול מאוד, יוליוס אחרי, עבריתה פוכס־ירדני אחריו, וגוטפריד אחרון. הוא קיבל את מחיאות־הכּפּיִם והוא השתחווה, בשם כולנו, בשם עצמו ובשם היידן. הוא ישב אחרון והעביר עלינו את מבטי־זעמו הרצחניים. עלי להודות ששנאתי אליו היתה מתוך קנאה. כבר אז ידעתי, כי לעולם לא אגיע לדרגתו בנגינה. העריץ השמן, בעל שאיפת־הכבוד החולנית והשכל המוגבל היה קוסם על־גבי הכנור, והוא השרה בטחון מוחלט על שותפיו לנגינה. לא היה כל ספק, כי הוא ינהיגנו נכונה וכי כנורו יעביר אותנו בשלום מעל לכל המכשולים.

לא היה צורך בזה הפעם. ייתכן, כי אני החוליה החלשה ברביעיה שלנו (יוליוס אמר זאת פעם, במלים אלו המפורשות). אם כן, היתה לנו אותו ערב חוליה חלשה חזקה מאוד. דו־שיח הכנורות בקוארטט של היידן עלה יפה, במצלול בהיר ועליז, כדרוש. לשעה, קמו הציורים שעל הכתלים לתחיה – בורגנות רעננה, אופטימית, מסוף המאה השמונה־עשרה: נוי ונועם.

ראיתי את זיוה בין מוחאי־הכף, לא לפני־כן. על־ידה היה המלווה שלה, נלהב עוד יותר, מסיט אליה את ראשו ומדבר אליה תוך חריצות לא־נלאית בידיו.

השתחווינו בצניעות ורצנו למעלה במדרגות. קראונו למטה פעמים אחדות, ועבריתה נושאת עמה את כלי־הנגינה הגדול שלה. אחר־כך שככו מחיאות־הכפים ובאה ההפסקה הטובה. צליוק דאג לתה, ועדיין היה מפעפע באותה מקטרת. גוטפריד הספיג את פניו ואת ערפו בממחטה משובצת – הוא היה כנר גדול ומזיען גדול, ועכשיו היה לבי טוב אליו. מלמטה הסתננו ובאו ידידים ומעריצים. זיוה באה ובן־לוייתה אִתה. עכשיו זכרתי, עוד בטרם קרבו ממש, היכן ראיתיו ומניִן כנראה הכיר אותי: החתונה.

הייתי מוכן לקראתם, והפגישה נערכה מתוך שויון־משקל. זיוה הציגה את בן־דודתה כהלכה, גדליהו ריינגולד, וכשהבעתי השתוממותי על כך שידע את שמי – הסביר, כי לא היה צורך בפקחות מיוחדת כדי לנחש כי האיש נושא הכנור שהגיע אחרי גוטפריד ויוליוס היה הכנר השני, ששמו מופיע בדף־התכנית המשוכפל, מה עוד שזיוה אמרה לו מראש כי גבריאלי הוא בחור צעיר ויפה.

הייתי, כנראה, באמת בשעה של שיווי־משקל מלא. קלטתי, אמנם, את מבטה החצוף, הדוקאי, של זיוה, שממש ביקש תגובה על האתגר, אך שלטתי בעצמי. עד כדי לחלוף אל תמיהה אחרת: האם הוא מכיר את גוטפריד ואת יוליוס?

הם היו ריגאים, כמו בית ברמן, כמו, בינינו לבין עצמנו – התכופף אלי גדי (כבר קראנו זה לזה בשמותינו הפרטיים) – רוב הקבוצה התרבותית באמת בעיר הזאת. הוא ביקש כי לא איעלב אם יגלה לי כי לא למעני הגיע הערב לכאן. “אני כן!” תיקנה זיוה ופרצה בצחוק.

“בעצם, כשאני חושב על כך, הרי גם למענך, בעצם,” אמר.

הוא נשלח מטעם איגוד יוצאי הארצות הבלטיות להזמין את הרביעיה להשתתף בערב־זכרון פומבי, בהשמעת קטעי־נגינה מתאימים. הרשיתי לעצמי להטיל ספק, אם ייאות גרבר להעסיק את רביעיתו בכגון זה. גדי חייך: “גרבר? בעד כסף?”

הוא ביקש סליחה, והלך – ואת אנחת־הרוָחה של זיוה יכולתי כמעט לשמוע.

“יש שני שבטים במשפחה שלנו,” אמרה.

“שמתי לב,” אמרתי, לא בטוח שאמנם אני דורך על קרקע מוצקה, “בחתונה,” ניסיתי. עבר איזה ערפל בעיניה, וחשבתי שאני יכול להעז יותר. “מה שלומך?” – בשאלה של שוה אל שוה.

היא השיבה במלה של זיהום, שמכל־מקום הכריזה על העדר בושה בפני. החירות שלה, העוז, החוצפה – הלהיבו אותי כמו יפיה. שאלתי איפה אבני.

“אי־שם בפלמח.”

“איך בקיבוץ?”

היא נתנה בי מבט ירקרק־משועשע, כשוקלת בדעתה אם לזרוק לי עוד מעדן אחד, או שמא קיבלתי כבר די ספקי.

“גיהינום!”

“מה את עושה?”

“עוזרת למטפלת.”

“עוזרת?” השתוממתי במודגש, לחלוק לה מחמאה.

"זה מה שמדאיג אותך? הדרגה שלי? היה בה משהו שהפשיט אותי שם, על המקום. ‘זה מה שמדאיג אותך’, למשל. במלה אחת סיפחה אותי אל חייה.

“מה מדאיג אותך?” שאלתי, מגשש צעד נוסף.

“איפה לגור,” אמרה. היה ברור שאינני מבין, שאינני יכול להבין, והיא מיהרה להסביר, וכל העסק נעשה פתאום דחוף, מסוכן, אבל גם פשוט ומובן כל־כך.

“אני עוזבת את הקיבוץ. אין לזה עתיד. אולי פעם. נראה, אחרי הפלמח… אם יהיה. חוזרת ללימודים, בסמינר…”

בהפסקות שבין משפטיה הקצרים, באורח־הדיבור החדש הזה, הוידויי פתאום, היה לי די זמן בשביל השבועות הלוהטות שלי, בשביל הנדר: אעזור לך, אעבוד אותך, רק את בקשי, רק שאלי עוד, אני עבד, עבד אני לאשה הזאת לעולם, מוכן ויכול למות עכשיו לרגליה, איך אומללה היא עכשיו, איך זקוקה לעזרה, והרי כאן אני, אַל תפחדי, כאן אני למענך לעולם!

“אז הבעיה היא פשוט איפה לגור, משום שאבא שלי התחתן. פתאום. יותר נכון, לא פתאום, אבל פתאום אי־אפשר לגור אצלו. מתי היה אפשר? – – עכשיו ספר מה אצלך…”

אמרתי לה, נזהר: חדר, אופנוע, שיעורים, עבודה. האופנוע הצחיק אותה. שאלה מה שלום אמי. מנַין לה? לאה סיפרה לה. לא ידעתי שמדברים עלי. היינו כמו מתלחשים. היא צבטה מיתר בכנור ואמרה שאיננה מבינה שום דבר במוזיקה. “העיקר,” אמרתי לה. “שמעתי,” צחקה. פתאום נגעה בי.

“שמע, תגיד לו שאני נוסעת אתך לבית־יוחי אחרי הקונצרט.”

גדי חזר אלינו, מרוצה.

במחצית השניה של הקונצרט הייתי עוד יותר טוב. הייתי מוכן למסור את נפשי על המוזיקה, על השלמות, כל שלמות שהיא. כדי להניחה לרגליה – הנערה שאין לה אם, אשר עתה גם אב אין לה, ולא בית. מקומו הפנוי של האב גירה אותי יותר מכל.

בשעת עטיפת הכנור, עם סיום הקונצרט, ניגש אלי גוטפריד כפי שלא ניגש מעולם: משוח בנימוס ונוטף ברצון טוב. פניו העגולות, הבצקיות, היו ממולאות בחיוך. כנורו נראה כתינוק שבוי ואבוד בבית־שחיו. ענין לו אלי, חשוב. אגב, הוא לא ידע שאני ידיד־בית של משפחת ריינגולד. איך מסתירים דבר כזה? הרי אלה אנשים שלו. ריגה! אנו מופיעים, מבקש הוא להודיעני, בעוד שלושה שבועות, באולם “אוהל־שם”, בנשף (כך!) – לכבוד העיר. לזכר העיר?

הסכמתי. הגברת עבריתה פוכס־ירדני, אצילה כתמיד, שקטה וצנועה, העטתה על הצ’לו הצהבהב־חיור שלה את תיק־האריג הנוקשה והביטה בי בחנינה, כשאני נאבק עם תיק־הכנור המתעקש. היה לה חיוך חכם ויודע, כתמיד, וגם הפעם רצתה לומר לי משהו, אך לא אמרה. רצתי למטה, לפגוש את זיוה.

ב

כשהתנשקנו, בפעם הראשונה, בחדר־ההלבשה הצר, המאולתר, של אולם “אוהל־שם”, לצד שולחן עמוס כסאות מקופלים ומחיצת־קלעים קרועה, מאובקת – הסתיימו שלושה שבועות מטורפים של ספק ותאוה, שהתחילו באותה נסיעת־לילה לבית־יוחי. אבל דרושות היו לי עוד שנים רבות בשביל ללמוד לאט־לאט, לצרף דבר לדבר, כדי להבין מה היה לה לזיוה.

אחרי החתונה, כמו המתינו לכך הכוחות האפלים, אירעה בבת־אחת ההתמוטטות. הסך־הכל היה – הכל אצים להיפטר ממנה. הזעזוע הקשה ביותר נגרם לה על־ידי נישואיו של אביה. היא ידעה על ידידת־הבית, הספרית בעלת הסלון, שהאחיות היו הולכות אליה, שגם אותה ניסו לשלוח אליה לפני החתונה – אבל היא לא היתה עשויה לשער, כי עד כדי כך ירד אביה, שימסור את עצמו לידי הדבר המשונה הזה, הפולניה הפטפטנית, המאופרת בצבעים כה רועשים, המדיפה תמיד ריחות של מספרה. היא נעלבה בשם אמה, שמעולם לא ראתה אותה, וכשמצאה עצמה לבדה בחדר־הצריף העלוב בקיבוץ, אשת מגויס בודדה, אלמנת־מכתבים, התחילה לקדוח בה השנאה עגומה בינה לבין האם שילדה אותה ומתה. ניטשת, הבעל הנוצץ והמצליח עושה את דרכו במרחקים, נטמנת.

נוסף על כך, לא היתה מוכנה לחיי קיבוץ, והחברות היו קרות אליה. בין הצעירות המעטות לא מצאה לה ידידה. היא לקחה את הגבר המבוקש ביותר בדור הצעיר, ובעצם יפיה, שונותה, רעננותה, הוכיחה כי אמנם הכרח היה לו לאותו גבר שיבקש את היאותה לו מחוץ למשק. קיץ ארוך ובוער בעמק בית־שאן, צריף שחרדונים מרשרשים על ציפוי־הטול השחור שלו – לא היה דרוש הרבה כדי שיאוש גמור יפול עליה. חסותו הרחוקה של אבני לא עזרה. בקיבוץ לא אהבו אותו. הליכתו לפלמח, נישואיו עם בת עיר – נחשבו לשני סימני־דרך בכיוון היציאה. משפחתה של זיוה בתל־אביב היתה לאגדה, שהחוזרים מן החתונה הניחו את יסודותיה, ושמועות חוזרות הוסיפו לה נפח וצבע. זיוה סימלה, איפוא, גם את בגידתו האידיאולוגית של אבני. כשביקש אבני, בשבוע הראשון לבואם אל הקיבוץ, כי לא יסדרו אותה מיד לעבודה במטבח, אמרה לו סדרנית־העבודה, אשה ידועת־סבל, נאמנה: “אז שתלך לאכול במסעדה אחרת!”

קרוב לשנה אכלה באותה מסעדה, אף עברה את מדור המטבח, עד שהשתקעה בבתי־הילדים. לאחר קרוב לשנה (ובאמצע משבר קטן של סילוק־הריון) החליטה לחזור ללימודים, וכששמע זאת אבני באחד מביקוריו החטופים בבית – כמעט ולא הסתיר את שמחתו. מה שהכינה, על־כן, כקו של נסיגה, מה שבעצם התפשרה עמו בלבה – היא נשארת רק אם אבני חוזר הביתה וחי כאן אתה – נשאר מדולדל ומיותר בקצה עדפי־מחשבה, עם טרוניות אחרות ותלונות נידחות.

היא התחילה לנסוע הרבה, צברה חוב של שבתות, נרשמה לשנת־הלימודים הבאה בסמינר. בבואה לתל־אביב היתה מסיימת בבית־יוחי, אצל לאה. כאן יכלה להתפרק מכל מתיחות, ולהניח שוב את ראשה בחיק אהבה נתונה ולא מחייבת. במשך שלושת השבועות שבין הקונצרט לערב־הזכרון לא נפגשנו. יכולתי רק לחלום, לא לדעת או אפילו לנסות לנחש מה קרה במשך אותו זמן. זה עמד ליפול עלי, עוד באותו ערב, בשתי מהלומות נפרדות. הראשונה היתה הנשיקה.

היא המתינה לי מאחורי הקלעים, כשסיימנו את חלקנו בפתיחת ערב־הזכרון. “היפהפיה שלך מחכה לך,” אמרה לי גברת פוכס־ירדני, שהיתה תמיד מהירה ממני להבחין במתרחש. אל הבמה נכנסו הנואמים, ועתה שמענו את הפסוקים התנ"כיים מפי השחקן המפורסם. אמרו שהוא קיבל כמו ארבעתנו ביחד. זיוה עמדה שם, לבושה בשמלה שהיינו קוראים עירונית – כתפיות ועליהן מעילון־בּוֹלרוֹ, והכל מבד נוצץ מרשרש, מבוגרת יותר משראיתיה אי־פעם, בגרבי־משי, בנעלי־עקבים. הייתי – לפי דרישת הטקס – בחליפה שחורה, בעניבת־פרפר. הרגשתי חנוק וחגיגי, ומכל־מקום רחוק מאוד מבית־יוחי, מטנדר נוטרים, מפלמח, מאוהלים. היינו שני אנשים צעירים באין־מקום, בלא־שעה – מבוגרים יותר, לא יחפנים סוף־סוף, נאמר: יפים זה לזו.

המנגנים האחרים הסתלקו במהרה. העסק כולו היה מביך וקודר להם: נשף־זכרון, ללא מחיאות־כפים. זיוה עמדה אצלי בשעה שטיפלתי בכנור, ואני משהה כל תנועה עד שלא היה עמנו אלא קולו של הנואם מעבר למחיצות. היא בכל־זאת לחשה – סמוכה מאוד אלי, מדיפה בושם רענן של סבון־רחצה. “לאה ביקשה שתבוא אתנו – אחר־כך, אצל הדודה שלי, יש איזו קבלת־פנים. מישהו שהגיע ארצה לא מזמן. היא מאוהבת בך…”

הכנור היה עטוף, אבל לא כדרוש, עבה מדי באזור הצואר. הסירותי מעליו את אריג־המשי הדק והחילותי מחדש. “כן?” אמרתי באיחור, נמנע מהביט בה, “אינני יודע מדוע.”

“גם אני לא!” אמרה וצחקה, ובלמה עצמה מיד.

מלאכת עיטוף הכנור נכשלה גם בפעם השניה. “תן לי,” אמרה זיוה ונטלה מידי את המשי. היא עשתה זאת בזריזות. החזירה אותו עטוף, מוגש בשתי ידיה.

נטלתי אותו – ובד המשי השתלשל ונפל.

“טוב, אני לא אביט,” אמרה.

עטפתי את הכנור והנחתיו על השולחן. סידרתי את התוים והשכבתי אותם, בדוחק אך בדיוק, על קרקעית־התיק. “נתנו לכם תה?” הכל הצחיק אותה. “את רוצה?” שאלתי. “מה?” שאלה.

ריפיתי את הקשת והרכבתי אותה בתוך תושבתה, בפנימו של מכסה־התיק.

“מי זה האיש הזה?”

“איזה?”

“שלכבודו…”

“זה שמדבר עכשיו.”

שתקנו. שמענו קול מהוקצע, נעים מאוד, בשל.

“זה הגיע מחוץ־לארץ?” אמרתי, נשלף מן ההתגוננות סוף־סוף, מתחזק במעמדי, “נדמה לי ששמעתי אותו עשרות פעמים.”

“יש להם אותו הקול ואותו הנאום לכל אלה,” אמרה, אבל מבטה שאל מדוע אני מפטפט ומתי סוף־סוף אצליח.

הנחתי את הכנור, לסיום הטקס, בערישתו – והורדתי עליו את המכסה. עתה לחצתי את הסוגרים באטיות, בהשתדלות שלא לנקש בהם, ופניתי אליה – הכנור מאחורי על השולחן ואני מולה מקרוב.

“חם,” אמרה, “איך אתה יכול בעניבה הזאת?” והיא הושיטה את אצבעותיה אל צוארי, קרבה כולה, מעווה את פניה בהעוָית ילדה מתאמצת להתגבר על חידה או על מעקש, וזה היה משוחק כמובן, להיראות משוחק. כוחי הגיע. הקפתי את מתניה בזרועותי אך היא לא הניחה לעניבתי, כך שידיה הגנו על גופה המתקרב, עוד חצצו בינינו. את שפתיה נתנה לי, קל נוגעות אף מול אף, ואחר־כך, בהטיית־ראש, באה מלמטה במלוא הפה, צמאה אך לא מאריכה, שומרת צמא.

“ככה, זהו,” אמרה זיוה, הפרפר הקטום בידה, “איפה לשים את זה?”

היא נשמטה מבין זרועותי, גילגלה את הפרפר על אצבעה ולבסוף ענדה אותו סביב ראשה, כשהגומי השחור נלחץ אל שערה סביב.

“מלכה,” לחשתי, נבגד על־ידי קולי.

“אַל תהיה טיפש,” אמרה, הסירה את הפרפר וזרקה אותו אל השולחן, “אַל תוציא מסקנות ואַל תתרגש יותר מדי. יש לך דברים יותר חשובים. מה זה?”

נשמעו קולות חטופים מעבר לדלת, שלא היתה סגורה לגמרי. צעדים של יותר מאיש אחד, ושאלה: – “איפה יש כאן טלפון?” – עד שנדחפה הדלת פנימה ושני גברים נראו בפתח, הדוחף והחיור התוהה מאחוריו.

הדוחף ביקש סליחה, אמרתי בבקשה, זיוה אמרה את שמו, הוא אמר: “הא, זיוינקה!” ופנה אל העומד מאחוריו:

“היכנס. כאן אפשר לשבת!”

“אין צורך, אנא!” אמר האיש החיור, אף־על־פי־כן צעד פנימה. ראיתי את שפתיו היבשות, נושכות זו בזו, מתחת לשׂפם שחור. שׂערו היה אפור אף לבן בקצותיו. הוא היה נאה בקומתו הממוצעת, איש ממוזג. משכתי כסא מן המקופלים בערימה ליד הקיר והעמדתי לו.

“אתה מן המנגנים,” אמר האיש והושיט לי יד.

“אני אץ למצוא כוס מים!” אמר מלווהו, והאיש אמר שוב: “מה הבהלה, אנא!” נטלתי את ידו, קרה ולחה, וכשהמלווה הסתלק בכל־ זאת, אמר:

“ברודסקי. הוגו ברודסקי. ועלמת־החן?”

“לאה היא הדודה שלי,” אמרה זיוה.

“הו,” אמר.

לאחר זמן נודעו לנו אירועי הרגעים הקודמים, שהביאו לחדרנו את האורח הפתאומי. אירועים קלי־ערך, ניסו הכל לומר – מה שלא נתאשר עתה בחוורונו של גיבורם. הוגו ברודסקי היה הנואם הראשון של הערב, והוא דיבר על חורבנה של יהדות אירופה, על חורבנה של יהדות הארצות הבלטיות, על וילנה, קובנה, ריגה. באמצע דבריו קם מישהו באולם וצעק לעומתו. הנואם הפסיק לרגע, והמשיך אחר־כך. אבל הצועק עוד עמד על רגליו, וסביבו המולה מתעוררת. הנואם הפסיק שוב. ואז קם המפריע ויצא מן האולם. הוצא, אמרה גירסה אחרת. ברודסקי המשיך לדבר. נאומו היה קצר. קוצר, אמרו. בסיימו ירד מן הבמה.

עתה, יושב על קצה הכסא כנזהר שלא להתלכלך, הציע לנו סיגריות מתוך נרתיק־עור. משסירבנו נטל לו אחת והניח את הנרתיק על השולחן. הוא הצית גפרור, אך לא קירבו אל הסיגריה במידה מספקת, והאש כבתה. הוא החזיר את הגפרור הכבוי לקופסה והצית אחר. ראייתו לא היתה טובה, כנראה, כי שוב חסרו לו מילימטרים אחדים לקירוב האש. בשלישית או ברביעית ניצתה הסיגריה. האש כילתה את הגפרור והוא שמט את השארית לרצפה.

לאה הופיעה כשכבר היה מדבר עמנו בשאיפת ריצוי. “ובכן, כאן לפנינו, מבין אני, הדור הצעיר. ילידי הארץ?”

“זיוינקה,” אמרה לאה, משונה בשמלה חגיגית שחורה, צרה עליה, בסיכת־כסף ואבן־חן על פתח צוארה, בארנק שחור, גדול. “יעקב!” הרימה קולה, כמו ביתר־שמחה. אבל מיד נכנסה ועמדה מול ברודסקי.

“נו, ליזה,” חייך אליה, “כמעט כמו במיטינג אמיתי, מה?”

“הכדורים שלך אצלי,” אמרה לו ופתחה את ארנקה.

“אין צורך, אין צורך. נו, באמת. מה אתם עושים ממני?”

אבל בידה היו כבר שני בקבוקונים גדושי גלולות. “זה? זה?”

הוא לקח מידה את שניהם, התבונן בהם במבט ממושך, לא מרוכז, ואחר־כך החזיר לה אחד מהם. את השני פתח, הערה גלולה אחת אל כף־ידו (באצבעותיה הסיגריה) ובתנועה מהירה הטילה לתוך פיו. הוא פקק את הבקבוק ותחבו, בפיזור־דעת, לכיס מקטרנו.

“אגב,” אמרה לאה, “משה הגיע.”

“הגיע?” שלחה זיוה את ידה אל צוארה, אבל פניה היו מלאי שמחה. “הוא באולם?” השתוממה מיד.

“רק הציץ,” ענתה לאה. “זה בעלה של זיוה,” היה לה צורך לשתף את האיש הזר, והוא הניד ראשו כיודע.

“הלך אל הוריו,” חזרה לאה אל זיוה, מניחה ידה על כתפה. נוגנת בכל הכלים בבת־אחת, הכרתיה.

“מסר משהו?”

“ביקש שתחכי לו אצל ויֶרה,” החזירה קווצת־שער אל אחרי כתפה של זיוה, ברמז ליטוף, “הוא יגיע לשם, תארי לך. אולי אפילו לפנינו. נו, הכל עכשיו הרי…” ולאחר הפסקה קלה, סיימה מהר: “הוא מאוד מתגעגע, אבל הבטחתי לו שיהיה שם אוכל רוסי אמיתי.”

“יהודי רוסי!” אמר הוגו ברודסקי, כמי שמתקן טעות אידיאולוגית.

מר ריינגולד נכנס, כוס מים מתנוססת בידו.

“הטכּסי מחכה בחוץ. ניתן לנסוע,” הכריז, וכשהעביר מבטו על הנמצאים פסח עלי.

היו לי לבטים ממושכים, אם ללכת לשם. אמנם, הבטחתי כי אבוא, רק אמהר להחזיר את הכנור לחדרי. פחדתי מן הפגישה עם אבני, וכשגיליתי שאני משתוקק לראות אותו, לחקור אותו מן הצד, מכל צד, כי פתאום לא הייתי מסוגל להעלות את דמות פניו בדעתי – נבהלתי עוד יותר. אתה עוד תסתבך, אמר החכם שבי.

פתחה לי משרתת, ואני חייב לומר: כמו בסרטים. השוָאה אחרת לא היתה מצויה לי אז. הספקתי לרשום, תוך צעדי הראשונים, פסנתר־כנף בחדר רחב מימין, תמונות כבדות ועתיקות על כל הכתלים, שטיחים כמובן, פרסיים – ועל־כן הדהים אותי אבני, גם בקולניות שמחתו וגם בלבושו: חאקי, חולצה לבנה פתוחה, סנדלים. הוא ניפנף אלי מעָמקה של ספה מרופדת, ולא היתה לי ברירה אלא ללכת ולשבת על־ידו.

“אדון פגניני – מה שלומך?”

היה ברור שהוא נהנה לעשות לי טובה ולפרוש עלי כאן את חסותו. מה שהציל אותי, תוך כדי עמידה מולו, מעליו – שהיה ברור לי כי אני שונא אותו, שבסך־הכל הוא ליצן משעמם, וכי נוסף לזה הוא מרעיש עד כדי לעייף.

ישבתי על־ידו ושאלתיו, בכל־זאת, על מעשיו. הוא לא ענה, רק הביט לפניו, מחייך. הרושם היה כי מה שיש לו לסַפּר חשוב מדי או סודי מדי בשביל אזנים חילוניות. אבל מתוך הבטתו לפנים התחיל לדבר, בעליצות, על מה שמסביב. לא ראיתי את זיוה, ודיבורו הצבעוני, הלגלגני, הלם בראשי.

המשרתת נשלחה אלינו, עם טס תקרובת, וכשלא הקדשנו לה תשומת־לב ראויה – ריחפה ובאה אלינו גברת הבית, הגברת ריינגולד. היא היתה מוקסמת מהקרוב המעניין שלה, ועמדה לשדלו – גם אותי בנימוס ברור – לגשת אל השולחן ולקחת מן הממש. הבטחנו, והיא איימה עלינו באצבע וריחפה לה לדרכה.

כשרחקה, אמר אבני: “המתנוצצים התלויים עליה ברגע זה יכולים לפרנס פלוגת פלמח בתקן מלא למשך שנה וחצי! לא תאמין, האנשים האלה הם עשירים גם צנועים. מן המסתירים! – – הם כבר כל־כך הרבה זמן עשירים, שהם יכולים להרשות לעצמם לא להצחין עם זה…”

מסתירים. הדבר פקע בתוכי: אם לדבר על מסתירים! יהיה למין פזמון של נצחון. מה הוא יכול להסתיר מפני? הרי את הסוד הנמהר והמר ביותר שלו – אני היודע, לא הוא. טעמתי את הנשיקה מחדש, ועכשיו היא היתה מתוקה באמת. שאפשר לבוז, לשניהם נאמר. להתבונן בהם בלגלוג מן הצד – את זה לא יקחו ממני לעולם. בזה הייתי לאחד מהם. סוף־סוף יש לי קלף. בעליצות אמיתית שאלתי מנין הוא יודע כל־כך הרבה על דבר שמסתירים אותו.

“סמוך. עשיתי בדיקת שטח,” עירבב דיבור זול, אך חזר מיד אל הצבעים העזים, כשהוא מתאר את עסקיהם: עץ, נייר. “מה שדרוש בפרקמטיה הזאת בזמנים האלה – הוא מחסן גדול ואורך־רוח. המחירים עולים מעצמם, זה ממש תופח אצלם לנגד העינים. היית צריך לראות את הפרצוף של גזבר־המשק שלנו, כשנודע לו שאני מחותן עם ריינגולד. ואם אתה מאמין באמונות־שוא תצטער שלא דיברנו על המשיח…”

איש נאה וגבוה, במקטורן ספורטיבי כחול, קרב ובא אלינו, וכשקרב הכרתי בו את מר ריינגולד בכבודו ובעצמו. ממרחק־מה נראה היה כמו אחד מבניו, מקרוב היו חריצים של סבל בפניו ועיניו היו מוגדלות מבעד למשקפיו. רק לבושו נעשה עוד יותר צעיר מקרוב, מכוח הסתירה בודאי.

“אני צריך למתנדבים,” אמר כשהוא ניצב מולנו.

“למה?” שאל אבני, ונזקף לישיבה של נכונות.

“לכוסית ווֹדקה משובחה,” אמר האדון בחיוך של מדיח, והושיט ידו לעומתי: “בהזדמנות זו ברוך הבא. ריינגולד.”

ידו היתה כחושה, קשה. רק בפרקי־אצבעותיו היו גבשושיות רכות שהעבירו בי צמרמורת. אבני קם מאחורי וטפח לי על גבי: “איך הוא היה?”

“מצוין, מצוין,” אמר ריינגולד, “רביעית גרבר היא הטובה במצויות לנו. פעמים אף מגעת לרצוי.”

אבני צחק, השרץ.

ניגשנו אל הבּאר, שעמד פתוח, מבהיק במראותיו, שולח לפנים דף עמוס כוסות וגביעים. נלכדתי, אני חייב לומר. לא ראיתי, מעודי, תפארת כזאת, מבחר כזה של בקבוקים, שפע בוטח וברור כל־כך. הווֹדקה, הסביר אדון הבית כנותן שיעור למתחילים, היא אמיתית, בת לטביה. לא עושים היום דברים כאלה. הגיעה דרך פינלנד.

זיוה באה, ראיתי אותה באה מאחורי גבו של אבני, מניחה אצבע על שפתיה – והיא ללא מעילון הבּוֹלרוֹ שלה, רק בכתפיות־השמלה. את זה, את כל זה, הצמידה מאחור אל חולצתו של אבני.

“מוישל,” הניחה את סנטרה על כתפו, “יש לך רגע גם בשבילי?”

הוא הגיש לה את גביעו, כדי גמיעת טיפה, ואז ראיתי שידיה חובקות אותו, מתחברות מתחת לאבזם חגורתו. הוא כילה את השאר בחטיפה, ובהניחו את הגביע על־גבי הדף נחלץ מחיבוקה.

“סליחה, תסלחו לנו,” אמרה זיוה, “כשאני רואה את בעלי עם גברים, אני מתחילה לקנא. על מה דיברתם?”

“על ווֹדקה,” אמרתי, צרוד אבל מנסה להועיל.

“בוא, מוישל,” משכה אותו, “לפני שיענקלה ייחנק.” והיא פרצה בצחוק, לבדה. פני להטו, לא ראיתי מה אני עושה, הריקותי את הגביע, והם הלכו.

ריינגולד, יהודי פיקח, יהודי מבוגר מאוד ופיקח, הביט בי ולשניה אחת הרגשתי עירום תחת מבטו.

“גוטפריד שלך גרבריצקי נולד,” אמר ריינגולד. במשך הזמן למדתי להבין את העברית שלו, המעורבבת, נדמה היה לי, מקצת פרישמן וקצת “דואר היום”. עכשיו הייתי צריך להתאמץ, כדי לעקוב אחריו.

“בשלושים ושתים, עלם בגילך, כבר כיהן קונצרטמייסטר בפילהרמונית של ברלין. היה יכול להימנות היום עם חפץ את קומפני, אך כשגירשו אותו לא נמצא מי שיעניק לו כרטיס לאמריקה, ועכשיו כבר איחר את הרכבת. יודע אתה מה אומרים אנשים רעים? הוברמן הזדרז לשלוח את כל הכשרונות הצעירים לפלסטינה, כדי שלא יאוצו לאמריקה וישברו שם את השוק.”

היו לו ידיעות נרחבות במוזיקה, ויותר מכך במוזיקאים. הוא הכיר את כל אנשי התזמורת, והאם איננו חבר בהנהלתה הציבורית? – כן, אבל זהו כידוע רק ענין של חליבת כספים. סיפרתי לו שעודני מועמד.

“אין לבטוח היום בשום דבר,” אמר בהרמת גבות עם מנוד־ראש. תירגמתי לי: שכח על התזמורת. “מתי,” המשיך, “אני מתאמץ לזכור, מתי היה מצב כזה שאינך יודע מהיום למחר. בזמן המלחמה, אני חייב לומר, היה הרבה יותר טוב.”

שאלתי אם הוא מתכוון לפוליטיקה, בעיקר.

“הכל,” אמר, “הכל. הפוליטיקה היא חומו של הגוף החולה. הצמרמורת, ואם רצונך בכך – הסחרחורת. ומי היודע? היחידים שיודעים רצונם הם אלה שנהרסו במלחמה. הגרמנים. היפאנים. הרוסים. רוצים דבר אחד: לבנות מחדש. דבר אחד!”

“אם כן, גם היהודים,” אמרתי.

“היהודים רוצים דבר אחד?” הרים קולו, כנפגע. “הראני שני יהודים הרוצים דבר אחד! חשבת שעכשיו יהיה איחוד לאומי, עכשיו! באסיפת־אזכרה הם אינם שוכחים אחד לשני את המריבות מלפני המבול!”

זכרתי את הרגע הלא־נעים מאחורי הקלעים, את הבהלה המבוישת, את האיש החיור, פזור־הדעת. הפגישה כאן, כמדומה, היתה לכבודו, אבל איה הוא? שאלתי אם כוונתו למה שאירע שם לנואם, שכחתי את שמו.

“הוגו ברודסקי. מוכרחים לזכור לו הכל! חלפו שלושים שנה – מוכרחים לזכור לו! קודם־כל לא סולחים לו שהוא חי. היה בשוייץ בזמן המלחמה – פשע. עשה לילות כימים למען הפליטים, להצלה, עם הצלב האדום, במשלוח עזרה, בלחץ על המדינות הנייטרליות – פשע. ובמה זה מתחיל? – הוא לא האמין בארץ־ישראל. מי האמין בארץ־ישראל לפני שלושים שנה? פשע. אסור לו לדבר. אסור לו אפילו להתחרט. אסור לו לבכות יחד עם כל עם ישראל! היטלר גמר – אנחנו ממשיכים. ההגנה רודפת את אצל, אצל נלחם בהגנה, מפאי, רביזיוניסטים, בורגנים, פועלים – עם שצריך לבנות את עצמו, עם שצריך נשמה אחת בגוף אחד! נו, מה אתה אשם?” ריכך פתאום את דיבורו באותו חיוך יודע שלו. "המוזיקה לכל הפחות איננה ניתנת לחלוקה, אבל – " ניצב בו שוב אותו להט שקודם־לכן, ושוב שכח כי אינני אשם, “אפילו במוזיקה. סדרה מיוחדת לפועלים! כיצד לחמתי נגד זה! כרטיסים זולים? הספיקו־נא כרטיסים זולים לכל קונצרט, הנהיגו־נא עשר שורות זולות לכל קונצרט. ייפגשו הפועלים עם הבורגנים. ישבו ביחד. יכירו זה את זה. מה האסון? יש בטהובן מיוחד לפועלים? אגיד לך מה יש – מנגנים פחות טוב. כן, זה מה שיש. בקונצרטים שלנו לא יעזו. אבל בקונצרט לפועלים! – אני יודע! ומה השיגו, אם כן? – זלזול. טענות. דם רע… אבל מה כל זה חשוב? – העיקר שיש להסתדרות קונצסיה גם על המוזיקה. גם על מוצרט שולטת קופת חולים!”

“מדברים על מוזיקה!” אמרה הגברת ריינגולד. היא אמרה את שמו הביתי של בעלה, שלא קלטתיו, כשהבעתה מרצינה. הוא ביקש סליחה, והיא הרימה ידה וקראה פתאום: “ליזצ’קה!” – והשאר משהו ברוסית.

לאה, ראיתי, היתה צמודה אל הטלפון, מתוך כפיפת גוף. היו כאן עוד חילופי־דברים ברוסית, עד שלאה סיימה את שיחתה. השתוממתי שאין הם הולכים לקראתה. יש סדרי חיים במשפחה הזאת, עם דירוגים ברורים. היא באה במרוצה.

“לא טוב, לא טוב.”

“הוא שוכב?” שאל מר ריינגולד.

“לא רוצה לשכב ולא מסכים שהרופא יבוא הנה. דיברתי עם דוקטור מנדל. אפשר לבוא אליו הביתה.”

“עד האוטו יוכל ללכת?”

“אני מקווה.”

מר ריינגולד קרא לאחד מבניו. האחיות הלכו, הצעירה דוברת רוסית מהירה, מפתחות צילצלו – ומארחי ביקש שוב סליחה והלך אף הוא.

השאלה היתה, אם לחמוק משם בלא לומר שלום, או למצוא בכל־זאת מישהו שבידיו אפקיד את התנצלותי. השמועה על מצבו של האורח דיללה את הקהל בטרקלין הגדול. הדלת הראשית – ראיתי מרחוק – נפתחה ונשארה פתוחה, שם עמדה גברת הבית. זה היה יכול להיות הפתרון. אבל זיוה, זיוה! חייב הייתי לבחון שוב את מבטה. החכם שבי אמר: קח אספקה לעינוייך, היא לא תהיה שלך לעולם.

יצאתי אל המרפסת. זיוה ואבני היו שעונים על המעקה, פניהם אל הרחוב, מרוחקים במקצת זו מזה. זיוה היתה קרובה אלי, ראיתי את רגליה צמודות, כשאחת מהן קובעת חרטום־נעלה ברצפה, מניעה את עקבה מתוך השתעשעות אטית עם עצמה.

אבני הפנה אלי את ראשו:

“אתה עוד פה?”

“מוישל תתבייש,” אמרה זיוה בקול שוה, בלא להביט בי.

“אני פשוט לא מבין איך מחזיקים פה מעמד – אם לא מוכרחים.”

“אף אחד לא מוכרח,” אמרה זיוה.

השענתי עצמי אל מעקה המרפסת, על־ידה, בלא להעז להביט בה. המחשבה שאין אנו, אם כן, מביטים זה בזו מתקה לי מאוד, כהמשך סודנו. הבטתי ברחוב ופלטתי, בלא לחשוב: “נהדר!” – בלחשוב, בכל־זאת, על כתפיה החשופות, כאילו הן חלקת־הבושם, על מה שגם לא יכולתי לראות, חזה החבוק היטב בין זרועותיה, פורץ היטב מעבר לאריג הנדיב.

“נכון?” אמרה זיוה. “אני אומרת שזהו רחוב נהדר.”

“נהדר,” אמרתי, “אחד הרחובות היפים האחרונים של תל־אביב. תראו את הבית הזה!” מעבר לרחוב היה הבית. בעל שלוש קומות – אך עשוי לא כבית־דירות אלא כבית משפחה אחת. מבוא רחב, בעל משקוף מקושת, חלונות ענקיים לקנה־המידה התל־אביבי, מרפסת רצה לאורך הקומה השניה, והשלישית בה הקסם הגדול: קשתות תומכות גג, עלייתו כמגדל קטן בעל כיפה מחודדה. חלונות אחדים היו מוארים באורות לא־דומים, אחד ורוד, אחד כחלחל. “טירת־קסמים,” השלמתי.

“את הבית הזה אני מכירה היטב,” אמרה זיוה.

“אל תגידי לי שגם זה!” קרא אבני.

“לא של ריינגולד,” אמרה זיוה, “אבל הסבתא שלי היתה גרה כאן. זה איכשהו נדמה לי עדיין שייך למשפחה.”

“איך איכשהו?” שאל אבני. הוא נשמע לי כחתן הדורש פרטים על הנדוניה.

“צריך לשאול את לאה,” אמרה זיוה, לאו דוקא להוטה להתקדם בנושא.

“מה פתאום לאה?” תבע בעלה.

“אל”ף היא יודעת הכל, שנית נדמה לי שמשהו, באיזו צורה, נדמה לי שאבי אמר לי פעם שהבית הוא שלה, אני יודעת, רשום על שמה, משהו כזה."

“אַת רוצה לומר לי,” דיבר אבני בסיפוק־נפש מדוד ואִטי, “כי נוסף לכל מעלותיה יש לקיבוצניקית החסודה שלנו גם בית בתל־אביב, ששוה בין עשרת אלפים לעשרים אלף לירות?”

“לא אמרתי שיש לה בית.”

“אז מה אמרת?”

“שנדמה לי שהבית הוא של המשפחה, ואולי איפשהו זה רשום על שמה או גם על שמה. רגע.”

“חכי!” שיסעה אבני.

“אבל, שמע!” הרימה זיוה את קולה. “קודם־כל תשמע. עכשיו נזכרתי. הבית היה של סבתי. הוא רשום על שם כולם, כל המשפחה, כולם ביחד. גם היא רשומה שם. זה הכל. זה לא שלה. גם היא רשומה, עם כל המשפחה. היא עוד לא היתה חברה בקיבוץ. רשמו. את כולם. גם את אבא שלי.”

“אני מתערב שבקיבוץ אף אחד לא יודע על זה,” אמר אבני, וסיפוק־הנפש שלו נשמע מבוסס עוד יותר. האם חשב מה שחשבתי אני, שאם לאבא של זיוה, הרי לזיוה, הרי אם כן, רכוש שלא סיפרו לו עליו עד כה. משפחה מסודרת.

“או כן או לא.”

“זה יוסיף על אהבתם אליה,” העיר אבני.

“בקיבוץ אוהבים אותה. מאוד,” אמרה זיוה.

“כן,” אמר אבני, “כמו את הכומר.”

“מה אתה יודע?”

“מה את יודעת? עבדת אתם? דיברת אתם? התקלחת אתם? הקיבוץ אינו אוהב נשמות גדולות, וכשזו עוד אשה!”

“די, נמאס,” לחשה זיוה.

“מה אני שומעת, מה אני שומעת!” עלה עלינו גל של בושם מלווה טפיפת עקבים. לא הכרתי את האשה. אבל אחריה התנהל אביה של זיוה, בעניבת־הפרפר שלו ובבלורית־השׂיבה הנוצצת.

“נוסעים לחוץ־לארץ!” צווחה האשה, טופחת ידיה בהתפעלות.

“ריביצ’קה,” אמר אדון ברמן.

“זיוהלה,” חיבקה האשה את זיוה, שנבהלה לפנות אחורה, כאבני וכמותי. החיבוק היה כה תוקפני, עד כי נזרקתי כמעט הצדה, מה שתאם את שארית רצוני ברגע זה. התרחקתי עוד, עיור מעלבון. אילו יכולתי להיות חרש. נשענתי שוב אל המעקה בקצה המרפסת.

“אבא!” אמרה זיוה.

“מה יש, מה את עושה מזה סוד,” אמר אבני. מבטו התפתל עד אלי.

“מתי?” חיבקה עכשיו המבושמת את אבני. הבינותי כי זוהי גברת ברמן החדשה. הבינותי גם זאת, מבין לפטפוטים: בעוד חודש־חָדשים. בשליחות התנועה. שחרורו של אבני, בקרוב. אנגליה, שנתיִם.

למטה, ממש מתחתי, הגיחה חבורה אטית מתוך הבנין, ופתאום כבה עליה אור המדרגות. אחר־כך נכנסה אל אורו של פנס־הרחוב, כשהיא מתקדמת לאִטה בין שתי משוכות־הירק הגזומות. אחד מבניו של ריינגולד צעד בראש. אחריו צעדו שלושה, לאה מזה, ריינגולד מזה, ובאמצע הוגו ברודסקי, נתמך וגורר את רגליו. כשעמד הבן לפתוח את שער הגדר נעצרו השלושה. עכשיו ראיתי אותם מאחור. ברודסקי הפנה ראשו אל לאה, אמר לה משהו, אחר־כך הפנה ראשו אל הבית, למעלה אל המרפסת. נדמה היה לי שחייך אלי, או אפשר היה זה מאמץ שריר הצואר. אבל פתאום חלץ את ידו מידה של לאה וניפנף בה, כמנהיג נפרד.

ג

נסעתי לאולם “אוהל־שם”, ראשי מכיל תמונה הכרחית יחידה – שאני מוצא שם דלת פתוחה, שומר, מנקי־לילה. אני מתנצל ושואל על תוים שהשארתי. אני נכנס לחדר־ההלבשה. אני נוגע בשולחן, בכסא שאולי עוד לא קופל למקומו.

דלתות־החזית של האולם היו סגורות, הבנין היה חשוך, ואני מודה כי לא היה בי עוז לחדור אל החצר לאורך הבנין ולנסות את הדלת הצדדית מאחור. נסעתי הלאה.

לא הייתי מסוגל לחשוב, אלא רק להתמלא תמונות מטורפות ובאנאליות. אני חוזר לחדר, נוטל את הכנור ומנגן כל הלילה. מחוץ לתמונה העוקץ הקטן של המציאות, טפיחות השכנים על הדלת: “שקט, אנשים ישנים!” – – אני משוטט ברחובות, כל הלילה, ברגל. מחפש בארים פתוחים, שותה, מוצא זונה. מה שקורה הוא, כמובן, שהעיר ננעלת לפני חצות. אם לא ממש עוצר־לילה, מסורים רחובות העיר הריקים למשמרות המשטרה הבריטית. אני במשטרה, איפוא, בבית־סוהר. מחפשים על גופי, מכים.

החניתי את האופנוע ליד עגלות־הילדים, מתחת למדרגות. טיפסתי אל חדרי, מעל לריח הפחמים של חנות החייט בקומה הראשונה, מעבר לפתיליה המהבהבת של בעלת־הבית, אל חדרי בלא להעלות בו אור.

והופקרתי ליסורים. היא באה אלי, ולמה היא באה? מה רצתה? האם רצתה, האם להיפרד באה? אבל אולי קריאה, לא? לא קריאה אחרונה להצלה? האשמה חזרה אלי מכל שאלה נתקלת. קראה לי ולא עניתי, נואשה, נכנעה ועתה נוסעת. הקונצרט במוזיאון, לשם מה באה, לשם מה אמרה כי חייה גיהינום? נסיעת־הלילה לבית־יוחי, ישיבתה הנצמדת אלי מאחור, ידיה השלובות על מתני כל הדרך – כל הפינות האפלות שלא עצרתי בהן, כל משעולי־הפרדס הרכים שבדרך! שער־המשק היה נעול, כמובן, וסביבתו מוארת. היא קראה לשומר, הצטרפתי אליה. חבטנו בשער. הוא אכל חביתה משלוש ביצים בחדר־האוכל, הנבל. “שמע, אפשר לטפס – אתה רוצה לבוא?” – “להשאיר את האופנוע כאן?” – “אז מה?”

אז מה, שמעתי שוב את שאלתה, עם בוז שאין להשיבו. טיפש, טיפש, פחדן, תינוק. עד שבא לבסוף השומר, ופתח לה מגהק, ולעיניו עמדתי נטוע במקומי והיא עקרה אז ורצה לה ונעלמה בחשכה. אם כן, למה באה אלי שוב אל חדר־ההלבשה, הרי ידעה שהיא כבר נוסעת לשנתים. ומה היתה ריבון־העולמים מה היתה הנשיקה ההיא כשסוף־סוף העזתי, מה היתה ההיענות ההיא שלה, הצמא הזה, שבו אחיה עד יומי האחרון?

למחרת נסעתי הביתה, והנפש הראשונה היתה אחותי, עומדת ותולה כביסה. היא לא חדלה מעבודתה, רק העיפה בי מבט בשעה שגררתי את האופנוע אל תוך החצר. פיה היה מלא מהדקים. “עובדים קשה, נומיק?” היא הימהמה לי משהו, מתרוממת לנעוץ מהדק במקומו.

ראיתי שצמחה לי כאן אחות יפה, אישונת צעירה. היא היתה יחפה, שמלתה הדקה היתה קצרה, זרועותיה השזופות גלויות, נוצצות, ושערה השחור אסוף במטפחת צבעונית.

“מה נשמע בבית?”

היא ענתה במשיכת־כתף, שהרי ידוע לי: רע כתמיד, אך לא יותר. הבעיות שלנו, של שנינו, היו בפנים. נכנסתי בצעד מהיר, להיפטר תחילה מן הכנור, אך מצאתי מצב לא צפוי.

אבי ישב ליד שולחנו ומולו אחד האיכרים. “יעקב!” קרא כנתפס, וקם בבהלה. לאטו הסב אלי האורח את ראשו העטוי כיפה מרובעת. זה היה גיסין בכבודו ובעצמו, ביקור נדיר.

“שלום, אדון גיסין,” אמרתי, “מה נשמע בועד המושבה?”

רציתי להראות לאבי המסכן שלא מוכרחים להתרגש וניגשתי קודם־כל להניח את הכנור על אצטבת־הספרים, אצל תמונתי.

“אביך יספר לך,” אמר גיסין, נטל מקלו שהיה מונח לרוחב השולחן, וקם על רגליו.

“לא־כלום, מה בכך, באמונה!” אמר אבי. “נו, בן – סוף־סוף רואים אותך,” ניגש אלי, הניח כף־ידו על צוארי.

“עוזבים אותנו הבחורים הטובים, עוזבים!” גנח גיסין. עכשיו נטל כובעו מעל השולחן והטילו על ראשו. הרגשתי, בתוכי, את הכיפה הנמעכת. “אבל באמת!” הוסיף כשהוא מחבר אותי אל אבי בשררה אחת, “הענין הוא רציני!”

“לא צריך,” אמר אבי, “ויש סוף־סוף, בקצת תבונה…”

“נו כן, נו כן,” סיים גיסין והושיט ידו לאבי, מקרה נדיר, “בשביל מה הולכים אל הרבי?”

“נו, רבי!” אמר אבי והסמיק.

גיסין הושיט גם לי את ידו. החזיק בי, ואני לפות בין יד על צוארי ויד על כפי. החזיק בי הרבה למעלה מן המידה.

“זקוקים כאן לגבר!” אמר לבסוף, ובלי להביט בנו עוד פנה וצעד לאִטו, דחף את הדלת במקלו, ויצא.

שאלתי על שלומה של אמי.

“אין חדש,” אמר אבי והזיז דברים על השולחן. רעדת ידיו היתה דבר חדש, ואת מבטי לא העֵז לפגוש עכשיו. אמרתי שאני רעב והלכתי אל המטבח. אלי! ראיתי את חצי הלחם על השעוָנית, את צלחת־האוכל המלאה למחצה. גיסין פרץ אליו באמצע ארוחת־הצהרים.

“נבקש מנעמי שתביא לחם,” אמר אבי מאחורי. שמענו אותה שרה בחצר, מרעישה בכלים, בגיגית־הכביסה.

“היא נהדרת, הבת שלך,” אמרתי לאבי, “תן לה לשיר.”

“כן,” אמר אבי, “נהדרת…”

הוא רצה לומר עוד משהו, אך נדרשה לו שתיקה כדי לבלוע את התרגשותו. הוא ניגש אל השולחן, נטל את חצי הלחם, קירבהו אל לבו והתחיל חותך באותה תנועה שבה אזכור אותו לעולם. בהיותי תינוק פחדתי תמיד שהסכין תמשיך ללכת ותחתוך את לבו. הוא לא היה משגיח אף פעם בתנועת ידו החותכת. מבטיו היו נתונים תמיד בנו, או לפעמים בעתון הפרוש לקלוט את הפירורים. עכשיו היו מבטיו מגששים על פני, על גופי. היו אלה המבטים הגאים המתחננים בהם התבוננה המשפחה אל תקותה היחידה. שנאתי את המבטים האלה. לא בגלל התקוה המופרזת, אלא בגלל הציפיה למפולת. דומה היה שבתוך האהבה הלא־תובעת הזאת, הוַתרנית לחלוטין, מכרסם פחד מתמיד מפני גילויו הראשון של השבר.

אבל הוא הניח את הלחם ואת הסכין בטרם בצע את הפרוסה. כמו איזו החלטת־פתאום חיזקה אותו. “נעמי,” קרא כששמענו את קשקוש כליה קרב מתוך פתיחת־דלת, “גשי הביאי לחם.”

“למה?” התחלתי.

“אני חייב לדבר אתך!”

נעמי נכנסה, מתירה את מטפחתה ומנערת את שׂערה בטלטול־ראש של סייחה צעירה. מי שיזכה בה, חשבתי, יהיה מן המאושרים ההם.

“שיאקוב ירכיב אותי על המוטצייק,” אמרה מאחורי גבו של אבי, מבטיה משתעשעים בניחוש הסערה שתבוא. היא עשתה זאת בכוונה – השחתת שמי, כל ניגון המשפט ברישול מתפנק, המלה הנתעבה הזאת מוטצייק לאופנוע, כמנהג הנחותים בפרחחי המקום. אבל אבי הבליג. עכשיו היה ברור לי, כי הנושא הוא נעמי ולא אמא ולא עסקי בית־הספר, כפי ששיערתי מתוך שעמום עד עתה. וזה, דווקא, היה מעניין.

“עד שאוציא אותו לרחוב ועד שאדליק אותו,” אמרתי, “תספיקי ללכת ולשוב עשר פעמים!”

“ולהשויץ אתך פעם כבר אסור?”

אבל היא הלכה. נשארתי עם אבי, שהיה נוגס לאִטוֹ מן הלחם הפרוס, נגיסות קטנות ועצבניות. לא, לא היה בו כוח להתחיל בדבר. הוא ביקש שאיכנס אל אמי. לאחר שלא הייתי כאן כמעט חודש תמים, אוכל להוציא משפט על מצבה. היא לא הכירה אותי ולא הגיבה גם כשקירב אבי את הפנקס אל עיניה, עם שהוא כותב בו את שמי באותיות גדולות. לאחר חדשים של שקיעה אִטית היה ברור עתה לחלוטין כי מצבה הורע. היא היתה מונחת כשק בכסא־הגלגלים שלה, רגליה עטופות בסדין, ידיה קשורות אל מסעד־הכסא לבל תישמטנה, ומחצית גופה העליונה כפופה קדימה ברפיון, כשראשה שמוט על כתפה. אפשר שעדיין ראתה, אך כבר לא ידעה מה היא רואה. מוחה כבה. על הסינר הקשור לצוארה, על השולחן הקטן שלידה, נותרו סימני הנסיון האחרון להאכיל אותה. ידעתי שאין מוציאים אותה כבר למטבח. הסירוב להכיר בה כבשכיב־מרע נותר בטקס בודד אחרון: אחת ליום העבירוה ממיטתה אל כסאה, לשעות אחדות.

אינני יודע מה קרה לי שנזקקתי פתאום לממחטה שלי. אולי תפסתי להרף־עין שאני בבית, שאני על קרקע הממשות היחידה של חיי. זהו זה, כאן. אם כן, ריחמתי על עצמי. אבי פירש זאת אחרת, והוא הניח יד מעודדת על כתפי. בעדינות משך אותי בחזרה אל המטבח. “אני יודע שאתה רגיש יותר מאתנו,” אמר. רציתי לצווח בקול גדול, אבל ישבתי מולו ואמרתי, בהתגברות: “מה קורה? מה יש לנעמי?”

הוא שוב התאנה לפרוסת־הלחם, אלא הפעם באצבעותיו. מעבר לכתפו, בעד הדלת הפתוחה אל החצר, ראיתי את עצי־המנדרינות הסבוכים, הלא־מטופחים, האפורים מאבק, שריד מנסיון למשק משכבר הימים. אבי חיפש מלים, ויחד עם זאת היה נחפז:

“שמע – – זה נוגע לנעמי… אף־על־פי שלא דיברתי אתה, ואולי תכחיש, אולי תכחיש מכל וכל, ותתפקע הבועה… במושבה בכל־זאת, מרננים… גיסין מגזים: היא המנהיגה אותן הוא אומר, בעלת ההשפעה… ובכן, בנות אחדות, שמעתי על שלוש, זאת של קרמר, והקוזינה מה שמה־של גדליה־כל השלוש ביחד, לא חס ושלום בנפרד – ביחד! נו, טוב, ככה קוראים לזה – יוצאות עם אנגלים…”

זה היה כל־כך בלתי־צפוי, מחוץ לכל ניחוש – עד כי לא האמנתי למשמע אזני. “אנגלים?” שאלתי. “איזה אנגלים?”

“מהמחנה,” ניענע אבי בראשו, “מסרפנד. חיילים.”

“ילדה בת שש־עשרה!”

אבי ניענע בראשו. שוב חשב כנראה עלי, יותר מאשר על עצמו או על נעמי.

“טוב, אלו השמועות. מה האמת אינני יודע. על־כן אני מבקש כי תדבר אתה. כאח מבוגר. אני,” מיהר להוסיף, “אני פשוט אינני יכול. לא אמשול ברוחי. ההורים טוענים, כי נעמי היא המוציאה והמביאה. היא התחילה, הם אומרים, ואחר־כך גררה את הבנות האחרות!”

“ילדה בת שש־עשרה,” מילמלתי, “ולא אמרה שום דבר? ואיך היא… כלומר… יוצאת בערבים – הרבה?”

“הרבה. כן. די הרבה… ולפעמים באמצע היום… כלום יכול אני לדעת מה נעשה כאן בבוקר? אין להכיר אותה. ראית! שרה כל היום. כמו להכעיס.”

“יש לה אחד ביניהם…” החילותי, אך ראיתי את אבי מתכווץ.

“אתה מוכרח להשפיע עליה,” הביט בי בתחינה.

“איך להשפיע מה להשפיע, אם היא מאוהבת…”

אילו ירקתי בפניו, לא היה נרעד כל־כך.

“אתה מוכרח להשפיע עליה, מוכרח… החיים נעשו בלתי־אפשריים. בבית־הספר – כתובות על הקירות. התלמידים צוחקים לי בפני… גיסין, למען תדע עד להיכן הגיעו הדברים, בא היום בדרישה – אתה מבין – שתי הבנות האחרות נשלחות מן המושבה, אחת, זו של קרמר, כבר נסעה כמדומני… ככה בכל־אופן מספר גיסין.”

“גיסין!” צוחתי. “מה הוא, באיזו רשות?” מרוב עלבון הייתי מוכן לעבור להגנת נעמי כליל. אם הבהמה הזאת מחטטת בקרבינו – אז לעזאזל, אני יוצא להגנת הפרטיות שלנו. אבל אבי ביקש שקט, שקט, במבטים שלוחים פה־ושם.

“גיסין?” לחש. “כל המושבה! היא אינה יכולה להישאר… להמשיך בקשרים עם האנגלים – לא ייסבל. ובכן, או רק היא – או כולנו!”

מגרשים. פשוט מגרשים אותנו. על־כן, בלא הגיון, או בהגיון של בהלה, יצאה לי מלה אחת: “לאן?”

“למשק־פועלות, לבית־ספר חקלאי, לקיבוץ – אפשר… לא זאת השאלה. חשבתי על כך, אולי מי יודע, תהיה לברכה. המקרה בא להזכיר לנו כי יש כאן נשמה בבית, יש לה זכות לחיים משלה – אי־אפשר להחזיק ילדה בגיל הזה מרותקת לאם גוססת… את כל העבודה המלוכלכת היא עושה…”

זה היה, סוף־סוף, מכוער כמו האמת. דיבור כזה לא שמענו בבית מעולם. אם גוססת, עבודה מלוכלכת. אם כן, מותר לשאול את השאלה היחידה שיש בה אותה מידה של זוהמת־אמת:

“אז מי יטפל באמא?”

“כן, זו שאלה,” הסכים אבי, אך מיהר לטשטש: “לאמיתו של דבר, כל מה שדרוש הוא שמישהו יהיה בבית שעות אחדות, עד הצהרים, עד שאני חוזר מבית־הספר…”

“אבא,” אמרתי לו בוַדאוּת פתאומית, “אני אהיה עם אמא. אני נשאר בבית.”

“הוי, מה אתה מדבר!” נבעת אבי.

נעמי נכנסה, הטילה על השולחן כיכר לחם טרי, דג מלוח בעתון – שאלה עליזה: “מה יש? מה הוא מדבר?”

אבי, האיש שמעולם לא שיקר, מיהר למשוך בכף־ידו את פירורי הלחם הישן מעל השעוָנית. הוא קיער את כפו השניה, רכה ומקומטת, ליד דופךהשולחן, ואל תוכה הוליך את הפירורים. אחר־כך ניער כל זאת אל השאריות שבצלחתו וקם עם הצלחת.

“פרוס לך מן הלחם הטרי,” אמר אבי ודחה אלי את הסכין, “שבי קצת, דברו.”

באותו רגע פתח חמורנו שבחצר. שמענו מעין נשיפה, וריטון משתומם עליה, ואז גניחה לאסוף כוח, נעירה אחת קצרה לנסיון, והנה הסולם המסולסל למעלה ולמעלה בהתרגשות. אבי יצא אל יוניו לקול צחוקנו.

“דיברתם עלי?” שאלה נעמי.

“דוקא לא.”

בשתים־שלוש תנועות מהירות עשתה סדר על־גבי השולחן. דחפה צלחת־פח מתחת לדג שבעתון.

“על מי?” שאלה תוך כדי התעסקות.

“עלי.”

תמיד ידעתי לרמות אותה. עכשיו נגעה בקומקום השחור, למדוד את חומו, והתכופפה להעלות את האש בפתיליה שתחתיו. משם באה שאלתה.

“מה פתאום באת?”

“יפה מצדך שאַת שואלת,” הצגתי תרעומת ראויה. “אסור לבוא לבקר את המשפחה שלי?”

היא חזרה אל השולחן, בידה צלחת נקיה וכלים. “הבאת את הכנור,” אמרה.

“חשבתי, אם תסכימו – אולי אישאר ליום־יומים – אולי לשבת…”

“שאעשה לך ביצה?”

“לא.”

“יו,” אמרה, “עד אחרי שבת!”

היא ישבה אל השולחן, מתבוננת באצבעותי בשעה שהייתי מתאמץ לנתח לי חתיכה מן הדג.

“מה את כל־כך מתפלאה?”

“החדר שלך – נשאר – ריק – עד אחרי שבת?”

“כן.”

איזו חמדה התנוצצה בעיניה, והיא עצמה חשה בה, מיהרה לטשטשה.

“תן לי,” אמרה ונטלה מידי את הסכין, “האצבעות שלך יותר מדי עדינות.”

היא אחזה בדג וחתכה אותו בכוח. העבירה את הנתח אל צלחתי.

“מה גיסין רוצה מאבא?” שאלה, מריחה את ראשי אצבעותיה בתנועה לא־מורגשת, ואז קמה אל הברז.

“מה את רוצה מהחדר שלי?” ביכרתי שהיא תוליך אל הנושא.

היא שיפשפה את ידיה מתחת למים.

“סתם,” זרקה לי משם, "לחשוב שחדר עומד לו ריק לבדו… כמה זה, ארבעה ימים? – עם כל הדברים שלך שם – זה לא משונה? בעצם – " פנתה אלי, מנגבת ידיה במטלית, “אני פשוט מקנאה בך.”

כך עמדה מולי, יחפה, משקפיה מעוררים בי כרגיל חמלה רכה. חשבתי שבקצת טוב־לב אני יכול לפתור את בעיותיה. חשבתי שאני יכול להיות גאה ברעיון הזה.

“נומיק,” הכרזתי, וסבורני: מניח כלי־האוכל בצלחת, כדי שהחיבוק שיבוא לא ייתקל בהם, “אני לוקח אותך הערב לראשון לראות סרט.”

חיוך מבוגר־מדי, לטעמי, חלף על שפתיה. היא קרבה קצת, אך נעצרה אצל הכסא שקודם־לכן ישבה עליו, ועל מסעדו תלתה את המטלית ליִבּוּש. עתה הציצה בי שוב:

“הערב אני לא יכולה.”

ובכך זה פרץ־אצלה יותר מאשר אצלי. “ועל זה דיברתם, נכון? ובשביל זה קרא לך אבא, נכון? וזה מה שרוצה גיסין, נכון?”

לא הייתי מוכן. התחלתי לאט, במה שבטוח:

“קודם־כל אף אחד לא קרא לי.”

“במקרה באת!”

"קודם־כל אף אחד לא קרא לי! ושנית – " הספיק לי עכשיו צדק קטן בשביל לרומם את רוחי, “מה יש? מה את מתנפחת? תגידי תודה שמנסים לדבר אתך כמו עם בן־אדם מבוגר!”

היא לא התרשמה. “אל תנסה!” הוסיפה לתקוף. “דבר. כמו בן־אדם!” היא עמדה מולי, שתי ידיה על מסעד הכסא, מוכנה לכל.

“את יודעת מה?” בא לי תכסיס־דחיה מילדות. “לא רוצה!”

“אַל תעשה טובות!”

זה באמת התחיל לדמות לקנטורי הילדות שלנו.

“תשברי לעצמך את הראש!”

שמענו, שנינו בבת־אחת, את גרגורו של אבא אל יוניו. עד עתה הכין את הבליל שלהן. עכשיו הוא עומד בחצר ואהובותיו יורדות עליו מן השמים.

“את חושבת שלי איכפת?” אמרתי. “אבל אבא! לא מספיק לך מצבה של אמא, גם את אבא את רוצה להרוג?!”

“יופי, יופי, אתה מתחיל לעלות על הדרך!” התנצחה בי, גררה את הכסא עד כדי מרחק מן השולחן, ישבה, כשהיא משלבת את ידיה על חזה.

“נומיק,” ניענעתי לה באצבעי, “שלא תהיי לי גיבורה כזאת… אני עוד יכול להשכיב אותך על השולחן ולהרביץ לך כמו שמזמן לא הרביצו לך!”

“או לסגור אותי במחסן!”

“לשלושה ימים!”

“אני רוצה שתעשה את זה. בחיי אני רוצה שתעשה את זה!”

היתה הבעת בוז כה מחוצפת בישיבתה זו, בידיה השלובות, עד שכמעט קמתי עליה, אבל היא דיברה פתאום מתוך הלב: “כבר החלטתי לברוח מהבית, כה אחיה. אני אראה לך הכל מוכן… אבל ריחמתי על אבא. עכשיו אתה בא… תשמע! הוא לא אמר לי מלה, אבא. מלה לא הוציא עד היום – ואתה כבר מרביץ!”

“אם אבא לא אמר לך מלה,” ניסיתי גם אני לדבר מן הלב, “למה רצית לברוח?”

נחיריה רחבו, זועמת או מתגברת, אך בקולה לא היתה בקשת רחמים, אלא שנאה צוננת:

“אתה חושב שאני לא יודעת מה הולך במושבה? לא כולם עדינים כאן כמו אבא. אתה יודע את זה? אתה עוד לא יודע. אתה עוד לא יודע איזה חברים יש לך כאן. היו זורקים אותי למדורה! את פנינה קרמר כבר שלחו. בחורה בת עשרים כמעט. עם תינוקת לא מתנהגים ככה!”

“את יודעת מה? – בואי נדבר על פנינה קרמר. היא עוד פראית כמו שהיתה? האנגלים בטח משתגעים ממנה!”

אחותי הקטנה הביטה בי בלגלוג, במבט אחד עשתה ממני פחדן עלוב.

“למה לך פנינה קרמר? – דבר עלי! גם אני פראית, ואני לא מפחדת. אין לי מה להסתיר. אין לי מה להתבייש. יש לי חבר ששמו ג’ורג' ואני אוהבת אותו. יש לך מה לומר, אדון גבריאלי?”

“שימותו כל האנגלים, שאנגליה תישרף, שתישרף, שתצלול בים!” צעקתי בשדה־בור, לבדי, משוטט. זה נקשר, לא ברצוני: זיוה באנגליה, נעמי עם ה…“אנגלי לעזאזל? אנגלי? דוקא, כן! דוקא, להרגיז!” חטפתי אבנים מעל הקרקע, הטלתי אותן בפח חלוד, בגזע עץ נאכל. הגבעה היתה ריחנית עם קמילת עשבי הקיץ. התעללתי בחיפושיות. אחר־כך אספתי את האבנים ועשיתי כתובת גדולה: “בוז לאנגליה!”

על קיר בית־הספר הופיעה כתובת־סיד “מוות לכובשים” – לא שלי. עם אלה לא נפגשתי אפילו, ברחתי מהבית ברגע שהיה אבי יוצא לעבודה. חזרתי אל כל טיולי הילדות שלי, שדות המרעה של פרות המושבה, המשעול לסטריה, גבעת־השקדים בדרך לרמלה. כל מה שכאב לי היה זיוה, והשאר שיישרף.

נעמי המשיכה לטפל באמי בימים ולצאת עם ג’ורג' בערבים. עבר שבוע, או יותר. עם אבי לא דיברתי עדיין. ראיתי אותם פעם אחת, כשחזרתי מאוחר מאחד השיטוטים שלי – אהבתי ללכת לאורך מסילת־הברזל עם רדת החשכה, להמתין לפנסו של הקטר ולא לפחוד, לא לפחוד, ופתאום להישטף באימה ההיא הינקותית, עם ריח העשן המתקרב, ולקפוץ אל החצץ ולהידרדר מטה – הם הלכו חבוקים, מעשנים שניהם, שותקים. ריח הסיגריות האנגליות המם אותי, ריח שליטי־החיים. הוא הרגיש בי קודם, צעק משהו באנגלית. נעמי הכירה אותי, ניתקה ממנו, קראה לי. ברחתי אל הגבעות, עד אל נביחות הכלבים של אהלי־הבידואים.

כשחזרתי הביתה, אחרי חצות, עמד אבי מאחורי השער והמתין בחשכה. הוא היה בטוח שחיפשתי את נעמי, היא עוד לא חזרה. “אל תדאג,” אמרתי לו, “לא יקרה לה שום דבר. היא בידים נאמנות!”

“מה יהיה, יעקב, מה יהיה עלינו?”

הייתי צריך להוציא מידו, בכוח, מקל מענף לימון. שלחתי אותו לישון וישבתי במטבח, לאור מנורת־הנפט. חשבתי שאני כותב מכתב לזיוה, עד שהתעוררתי וראיתי שאינני כותב, ואין נייר על השולחן ואין עט ואין שום דבר, רק זיוה בתוכי, מכה בכתלי ראשי כמו כאב שאיננו מרפה. הייתי בטוח שהיא מאותתת לי באיזה מקום, או משאירה סימנים באיזה מקום, או באה לרגעים אחדים כל יום לאיזה מקום, או הולכת איזה קטע רחוב כל יום, לקונצרטים, לכניסות של קונצרטים, לסביבות החדר שלי. יש לנו עוד חָדשים, הייתי בטוח, עוד חודש, עוד שבועות אחדים. איפה היא שורפת את הזמן הזה – בקיבוץ עם הפיוס לקראת השליחות, אצל לאה בבית־יוחי, אצל הוריו של אבני? הרי לא ייתכן שלא אראה אותה לפני שתסע לשנתים, הרי לא ייתכן שלא תאמר לי חכה, חכה לי, יש לך דברים יותר חשובים אבל חכה לי. והרגע שם, ידיה לחוצות מולי, תחושת הרכות הנמעכת מאחורי ידיה, הרגע ההוא חוזר כל הזמן, בשטיפה של גל על צדפים, חוזר, שפתיה, ריח פיה, ריח הלחמניה של חלל פיה, קולה: אַל תהיה טיפש…

היה שלוש בלילה. אבי דיבר מתוך שינה, הייתי פקוח לגמרי. ראיתי את קיטונה של נעמי ריק. יצאתי החוצה, אל אחד העצים, ברבע אור של רבע ירח מאוחר.

הם לא הרגישו בי, ואני הספקתי לבלום את עצמי. גופותיהם העירומים היו לבנים על רקע האדמה הכהה, מתחת לחופת המנדרינה. הלבן הזה רעד, רעד בעיני, ולא ידעתי אם הם ישנים, או חבוקים, או מתגוששים חרש. לרגע אמרתי לעצמי שאני חוזה את דמיונותי החולניים. אבל אז היתה גם התלחשות מהירה ומשהו שיצא מגרון עמוס, מעומק. הם הלכו בפרדסים, מאחור, נמשכו כעיורים אחרי עצמם, בידים מהודקות, מזיעות, חתרו בפרדסים עד שהגיעו אל החצר, מאחור, אל מתחת לענפי המנדרינה, שם הכינה את השמיכה, ישרה את האדמה, ערכה את המשכב, אחותי. כאוזה, כחתולה, כצפור, ככלבה…

נסוגותי לאט, לא נושם. ככה, אולי, הכינה לי זיוה. לא יכולתי להכיל. יצאתי אל הרחוב, שׂירכתי באמצעו, בעפר הרך, בין הבתים האפלים. הלכתי עד ביתם של קרמר, עד לחלונה של פנינה קרמר, שאיננה, התריס סגור, השיחים נותנים ריח. שם הריקותי את עצמי.

ד

הגיעה השעה לגלות שאני כותב ביד שמאל. במשך השנים שחלפו עד שהתקינו לי פרוטיזה משוכללת בידי הימנית למדתי לכתוב בשמאלי, ואני ממשיך בכך. פתחתי את הספר הזה בפגישתי הראשונה עם לאה, אסיים אותו בפגישתי האחרונה עמה, כאדם שלם. בין פגישה אחרונה זו, בקיץ 46', לבין פגישתנו הבאה תחלופנה שנתים. אז אגיע אליה עם הפצועים.

נסעתי לבית־יוחי, לבקש סוף־סוף את עזרתה בהעברת אמי למוסד. נעמי הסתלקה מהבית, הסתדרה לה באיזה משק־פועלות בסביבה, ודאי המשיכה להיפגש עם ג’ורג' שלה. אבי חדל ללכת לבית־הספר. הבית היה גל חרבות, לא ניקינו, לא אכלנו. הפסקנו להוריד את אמי מהמיטה.

במשרד בית־ההבראה לא ידעו היכן לאה, אבל הציעו לי לנסות בקצה המסדרון, בחדרה. פתחה לי אשה צעירה, הריונה גדול עליה, מחויר את פניה השחרחרות, ומאחוריה על הרצפה ילדים משתעשעים. ראיתי את השולחן ממנו שלפה אז זיוה את המפתחות, עליו היה מונח עתה תיק הכנור. ההוא, שלא גנבתי אותו.

“אתה מחפש את לאה?”

“כן.”

“היא עוד מעט תבוא. היכנס בבקשה.”

“לאה הלכה לבית־הקברות,” אמר נער פיקח, מציץ במשקפיו מאצל ספרו, והוא שקוע בכורסה בפינת החדר.

מצאתי את לאה שוטפת ענבים מתחת לברז, בין המצבות במעלה הגבעה. היתה שוב דחיה של שניות אחדות, עד שהכירה אותי. אמנם, נעצרתי בריחוק־מה. כשהכירה נבהלה, כאילו לא ידעה מה תעשה תחילה. סגרה את הברז, והענבים היו מנטפים בידיה. היא הסירה את כובעה, כובע־הקש הגדול שלה, הפכה את האשכול לתוכו.

“את מי אני רואה,” אמרה, “את מי אני רואה!”

היא הניחה את הכובע על־גבי מצבה סמוכה, ואז עברה בכפות־ידיה על שׂערהּ, על לחייה, כאשה צעירה – והושיטה לי את שתיהן. נאחזה בי, לא הרפתה, עיניה בעיני:

“אני מקווה שלא קרה משהו…”

“לא.”

“טוב שבאת, טוב שבאת,” מילמלה, התכופפה ונטלה את הכובע לחיקה. “עברו מהכרם,” הסבירה, “ענבים ראשונים העונה…”

את ידה הפנויה הניחה עתה על כתפי, כדרכה, והוליכה אותי אל בין המצבות.

“יש לי כבר שנַים כאן. בחום הזה… צריך להשקות… כל יום…”

הגענו אל קבר טרי, שעוד היה תלולית־עפר. עליו היו מוטלים זרים כמושים אחדים. שלט־עץ קטן היה נעוץ למעלה: הוגו ברודסקי. סביב התלולית היו רצועות כהות של אדמה רוויה, מושקית־זה־עתה, וראשי שתילים שעירים מבצבצים מתוכה.

“לא ידעתי,” מילמלתי.

“כבר היה השבעה,” ענתה, מביטה אף היא בקבר, ופתאום השתנתה. “שמע, כמה זמן ישכבו כאן הזרים היבשים? מספיק. בוא, תעזור לי.”

שוב הונח הכובע על מצבה סמוכה, ואנחנו אספנו את הזרים, שנים־שנים, והובלנו אותם אל חבית־זפת גדולה וריקה, שהיתה מוצבת מעבר לברושים. אחד הסרטים השחורים נגרר על האדמה, תלשתי אותו, קראתי: ה. ברודסקי – הסתדרות – פועלים –

לאה הטילה את זריה אל תוך החבית. דוחק את שלי אחריה, ניסיתי להציל את יתר הסרטים: קרן – מפלגת – ארגון עולי – אבל לאה אמרה: “מה תעשה בזה?”

“חשבתי, שאַת…”

“סרטים שחורים?”

תחבתי אותם עמוק בינות לגבעולים היבשים, המתפוררים למגע. חזרנו אל הקבר, וידי סרוטות, דביקות, מדיפות ריח צמחים מעוכים.

“הוגו,” אמרה לאה, אוספת את כובעה הגדוש, “היה איך לומר המורה, אין מלה יותר טובה, המורה שלי.”

התחלנו ללכת, ואני דילגתי אל הברז, לרחוץ את ידי. עומדת, ממתינה לי, המשיכה לאה: “מתחילים דרך ביחד… אבל לא מגיעים ביחד… כמו הרבה מורים, הוא ידע ללמד את התורה, אבל לא להגשים אותה.”

מחיתי את ידי הרטובות בפני, בשׂערי. שמעתי טרקטור רחוק.

“בכל־אופן,” אמרה עוד (אופן של עגלה!), כשהיינו כבר יורדים בדרך, ובית־ההבראה מלבין בין העצים (ואני רואה חידוש, תחילת בנין נוסף מאחוריו), “סרטים שחורים, זרים, לויה, הספדים – איך היינו לועגים לכל זה! נשבענו להקדיש את גופנו למדע. ואחרי זה – לפזר את האפר בשדה. והנה אתה רואה – ביקש להיקבר בבית־יוחי… הוא אהב את ברנר…”

אחר־כך, אחרי הפסקה, התחילה כאילו שוב משהו: “אהב…” ולא המשיכה. במקום זה הביטה בי באומץ מחודש ושאלה לנעשה בבית. סיפרתי לה שהחלטנו להעביר את אמי למוסד, ועזרתה דרושה לנו. אין פרוטה בבית.

“נסדר,” אמרה, “נסדר הכל. אסור להרוס את החיים. אסור!”

היא שילבה את זרועה בזרועי. זכרתי את הליכתנו כאן לפני שנה, והכל צף לי לתוך גרוני. היה בי יאוש עד כדי להפקיר את עצמי. אסור להרוס את החיים היא אומרת, אסור להרוס את החיים. אלוהים, מה עוד לא הרוס?

“מה שלום החברים שלי?”

היא לא הבינה.

“משפחת אבני.”

“הו!”

היא לא ענתה מיד, כמו היה דרוש לה רגע לברור את התשובה הנכונה. “טוב,” אמרה לבסוף, “טוב מאוד.”

אבל גם לה כנראה נשמעה התשובה צוננת מדי, ואז הוסיפה:

“קיבלנו גלויות יפות מהדרך.”

“הם כבר נסעו?” נפלטה הצוָחה מפי.

זרועה לחצה את זרועי. “לא ידעת?”

“ידעתי ש…” גימגמתי. “שהם עומדים…”

פניה היו קרובות אל פני. לא הבינותי מה כאן כל־כך חשוב לה, עד ששמעתי, ברורות:

“אתה רוצה לומר, שזיוה נסעה בלי להיפרד ממך?”

האשה הצעירה בחדרה של לאה היתה רותי, בתה של שלי שטיינר. הילדים היו ילדיה, אלישע בן החמש, והתאומים, שלי ורמי. האמת היא, כי עכשיו אני יודע כי אלה הם שמות הילדים. באותה שעה לא קלטתי אותם, אף כי לאה טרחה בששון לעשותני שם בן־בית. הייתי מזוגג מסביב בציפוי דק של אטימות, שירדה עלי עם שאלתה של לאה: נסעה בלי להיפרד ממך? כשהיתה שמחה פראית מכה בי, הייתי מאבד את החוץ. בין מכה למכה צפתי בתוך שעת־הקיץ ההיא, מזומזמת, בהירה, דבשית. למשל, בהשתתפותי, כמו ללא־רצון, קטע מקרי:

– חנן היה.

– שוב פעם?

– מי זה חנן?

– הנס.

למשל, תמונה: שלושת הילדים על הרצפה, ואיזה ספר גדול פתוח לרוָחה בין רגליהם הקטנות, הפשוקות לפנים.

לאה חילקה את הענבים. הם היו חמצמצים, טובים. “אמא, תזרקי!” אמר הבחור בן החמש. אמו צחקה, תלשה את הענבים בזה אחר זה, הטילה אותם באויר וקלטה אותם בפיה. מיד ניסו כן גם הילדים, ומיד נתמעכו כתמים על הרצפה. גערה קצרה, והכל נאסף. ראיתי את הספר. זה היה אלבום התמונות הצבעוניות, האלבום שדיפדפתי בו פעם. אחרי שזיוה נתנה לי את המפתח.

לאה צייתה לרות וישבה בכורסה, עכשיו זכרתי גם את זו. הכרים, אף הם משם, מן החדר, היו מפוזרים על־פני ספת־המיטה. אותי הושיבה רות על שרפרף, ליד שולחן עגול, נמוך. היא נהגה כאן כבעלת־בית.

“עוד מעט יהיה קפה.”

רות נראתה כמרחפת בגופה הגדול, בין המכשולים הצפופים בחדר.

תוך כדי מזיגת הקפה דיברה עם לאה. שברי דברים זכורים לי, כי תשומת־לבי שוטטה. חיפשתי שברים אחרים. נדרש לי יותר זמן מן הרגיל, כדי להבחין כי מה ששומעות אוזני ומה שרואות עיני, שייכים זה לזה.

“הוא שוב צעק?”

“הפעם דיבר בשקט. רק שאל עליך.”

החדר היה מגודש ומעומס בחפצים, בספרים, ברהיטים – בלא סדר והגיון. הכרתי דברים נוספים מחדרה של שלי שטיינר: תמונות, אהיל־הגדילים הירקרק.

“הוא אינו מבין כנראה את ההבדל… אבל באמת, אם גם בקיבוץ חושבים ככה…”

“אבל זה מגוחך,” אמרה לאה, “מי שם אותו לשופט? בקיבוץ, אף אחד לא חשב לרגע!”

רות הגישה לי ספל־קפה קטן בצלחתו, ועמדה מולי בכרסה הגדולה, בשלוה שלה, במשקפיה העגולים, המצטרפים להבעת טוב־הלב שלה – והושיטה לי את כלי־הסוכר. מכאן, מעמידתה אצלי, אמרה:

“הוא תמיד חשב שרק הוא קרוב לאמא באמת.”

“משוגע,” אמרה לאה. “החבר שלך,” הוסיפה אחרי שתיקה קצרה, בפנותה אלי.

“כן?” תמהה רותי. היא עמדה אצל השולחן, ליד תמונת אמה השעונה ארעית אל שורת ספרים, וגמעה גמיעות קטנות מספלה. הקשיבה, כשלאה דוברת עכשיו אלי.

“זקוקים לחדרים. תור של חָדשים להתקבל אצלנו. בונים ובונים וחדרים חסרים. באמת לא מוצדק שיעמוד חדר ריק, וגם לא מוצדק שאקח אותו לעצמי. שלושה יכולים לישון בו ברוחב. העברתי את הדברים אלי. שלי לא היתה עושה אותו דבר? לפנות מקום לאורחים? תמיד! דבר ראשון! וחוץ מזה, הרי הכל שייך לרותי סוף־סוף… מה יותר טבעי?”

היה איזה ריב בין הילדים. אלישע הגדול חטף מאחותו זוג־מספּריִם והיא פרצה ביללות. התפעלתי מן השקט של אמם. היא לא נעה במקומה, המשיכה לגמוע מן הקפה שלה. הקטנה, בכל־זאת, פירכסה לקום על רגליה, ורצה להיאחז בשמלת אמה. היא נדחקה אל רגליה וממש נבלעה מתחת לכרס.

נתפנה לי שדה־ראִיה כלשהו, וראיתי במה עסקו שני הבנים על הרצפה. הם היו גוזרים מלאכים ורודים מתוך אלבום הפרסים־ הצבעוניים.

“הילדים גדלו,” אמרה רות, ידה האחת צונחת על ראש בתה המתולתל, “קודם לא היה טעם להביא את הדברים. גם מקום לא היה. עכשיו הוספנו חדר.”

“הם במושב בית־גפן,” הסבירה לאה.

“דודה לאה, דודה לאה!” התרומם התאום הקטן על רגליו, וידיו מלאות גזרי־נייר צבעוניים, “תראי כמה בובות ית' לי!”

לאה קלטה אותו בשתי ידים ומשכה אותו אליה, בין ברך לברך. המלאכים הורודים התפזרו על הרצפה, כי הקטן התחיל מיד לטפס.

“תעת’י לי הופת’ה, תעת’י לי הופת’ה!”

“גם לי, גם לי!” ניתקה תאומתו מאצל אמה.

לאה הושיבה את שניהם על ברכיה, ברך לאחד, וצווחות התענוג שלהם הקדימו את קולה, כשהיא מרקידה את ברכיה.

“הופצה הופצה, קינדער קינדער…” – סיפור שלם עם ברכים מרקדות, עד סוף־פתאום, והברכים צונחות, והילדים צווחים ומתגלגלים, ומיד מטפסים שוב. “עוד הפעם. עוד הפעם!”

“אבא!” קרא פתאום אלישע ממקומו והמספרים המושלכים צילצלו על הרצפה. הוא זינק אל הדלת, ורק עתה שמעתי את טרטור המנוע בחוץ, של טנדר או משאית. שני הקטנים גלשו מעל ברכי לאה ורצו אחריו.

רות הניחה את ספל־הקפה שלה ליד הכנור ויצאה גם היא. עכשיו היתה דממה. רק את הטרקטור ההוא הרחוק שמעתי שוב, כזמזום.

“נו,” קמה לאה, מנערת לרצפה עוד שנים־שלושה גזרי־מלאכים שנותרו בחיקה, “בוא. אתן לך את המכתב.”

“הם לוקחים גם את הכנור?” שאלתי.

“כן…”

היא לא הבינה אותי. יצאנו אל הפרוזדור. בקצהו, מאצל הפתח הראשי, באור־הצהרים המלא, פסעה לקראתנו כל המשפחה. שלושת הילדים תלויים על ידיו של האב, מאחור צועדת בגאוה האשה המאושרת.

המלצות קוראים
תגיות