מתוך ‘עכשיו’, 1974

ערב יורד, נכנס לתוך השיחים, מדיח את האור על קיר הבית ממול. חלונות מלאים טלוויזיות עם פסים פסים של פנים מוגבלות מדברות על מלחמה. בלי חיוך, ללא זעם, זוויות צילום נאות, וחייל חיוור מטיח ראשו בקיר, בידו הולם על דלת ואת זעקתו אין שומעים. חברת החשמל קטמה את הברוש ממול מפני שאי־אפשר לראות מלחמות בטלוויזיה עם ברוש נוגע בחוטי חשמל. הברוש הקטום נבלל לתוך החלונות המעלים אור וננעלים. האינאור מוליד לחשים הנעשים מוצקים ובהירים וילדים נבלעים לתוך הבתים, לעבר יללות הנשים האחרונות של הערב; הביתהילד תיכנסכברחתכתלכלוך, ואחרי כן הוואי חמש אפס, בירדן,עם מגארט וכל היָפים האלה וסיני שהרג את חמותו של איל־הנפט שנשא לאשה את הערפדית המתוקה, יום ה', המון מתח מה שקורה לאיש כמו מגארט שבוע אחר שבוע, הוא אומר. היא מתכנפת ומצפה. הלילה עוטף לה בהבהובי אורות ונצנוצים את השיבושים בלוח־הזמנים הקבוע שלה. הרוח נושב בין העצים. שאול מנגן אומכלטום ברדיו. אנשים חבושי קאסקטים עם טרנזיסטורים של כדורגל מהלכים ברחוב. הפנסים מפוצצים מלבד אחד, המאיר פנים צמוקות של אנשים ההולכים בלילה, ברחוב מולקה רוח. והיא שרועה במיטתו מנסה להתרכז בשאלות המחכות בפיה, המחזיק עתה סיגרית “אירופה” דולקת. שרועה במיטה, מלאת מערכות־בקרה עירניות, מכורבלת, מצפה. רוצה לדעת מאד. שכח את שמה או מעמיד פנים כאילו שכח.

שאלה בתקיפות: אבל באמת איפה נולדת?

זה חשוב לה.

יש בה חיוניות של סבתא צעירה שעדיין לא ילדה את בניה, מלטפת נכדים שמטילה כמו דג. ואולי היא יפה, היא בוודאי יפה. די יפה. אור השמש היה ממית את יופיה המתון, הזהיר. אור החשמל מלטף, עדין עדין. כך גם היה נוגע בה, הוא מתכנן: נגיעה קלה, לטיפה, לא להיאבק, להדהים באדישות רוטטת, להיכנס במסירות של אוהב זקן ומלא תודה, ואז לפרוע פרעות מדודות, קצובות, ללמד לקח.

הוא אמר: בסינגפור, עיר יפה, הרבה סינים, מלונות גדולים, מלא מזימות אפלות. ממלכת קטנה ומסודרת. צקון לחש, לחש. מה אתה זומם?

הוא לא זומם הוא נפחד והיא אינה יודעת. להתחיל לילה, לא לדעת אם ייגמר. אחר־כך נשען על שטח ההפקר שבינו לבינה והגה. הוא הגה איך בכל־זאת נולד בסינגפור, בתל־אביב, בירושלים, בלייפציג האפשרויות שהיו בלתי משוערות ונתממשו בזו על יד זו. לא היה סדר כרונולוגי, אמר.

אה, אמרה.

לא היה. במשך הזמן נתברר שנולד בכל המקומות הללו – ובאחרים – בזמנים שונים שלא הגו חיבה יתרה אלה לאלה. מלחמה עזה היתה נטושה בין מאות שונות, בין זמנים שונים, חרבות נגד פצצות נפאלם, שריוני אבירים נגד שאבריות.

ארץ־ישראל, אמרה בערגה מאומצת מדי.

המיטה מכונסת בין הקירות, אין כמעט רווח בין הקיר למיטה. החלון קרוע מעל המיטה. נעול הלילה. התקרה כתם כמעט אפל, הנורה כבויה עתה, אור החשמל הנזכר לעיל נוגה מן החדר הסמוך. אולי אין נורה והיא אינה כבויה, אלא דלוקה במקום אחר או בחיים אחרים. בתוך השמיכות להתכרבל. גשם זלעפות מתחיל לרדת בחוץ. כלבים נובחים. האנטנה אינה מחוברת כהלכה ומשמיעה נאקות חולניות, משהו שבין צווחתו של חתול נדרס לבין מוסיקת חתונה יהודית במים אדירים. היא כותבת משהו, עם פנקס ביד, במיטה שלו, עם עט גלובוס כדורי, עם עינים של חוקרת דברים. יש לה מסרק ביד השניה וגוף מפואר בתוך שמיכה.

הוא אוהב את הסקרנות האלימה שלה, רצון עז למשול עם גוף חמקמק, עם פנים מדודות, עם עט כדורי ופנקס, במיטה שלו, אבל יש בה חן, הוא יודע, היא מביטה בו והוא יודע שהלילה הזה ימית כל תכסוס, שאין טעם, שיש לתת לה את מה שהיא רוצה, והיא תהיה מוכנה לכל עסקה. אבל הוא יודע, זאת תהיה רק עסקה, לא פחות ולא יותר. והוא לא יעז לומר דברים של רוך או אהבה, אפילו אם אינו מתכוון, שכן היא רוצה לדעת מתי ולמה ואיפה ומחמת מה נולד, ודברים כגון אלה, ויש לה לילה ארוך לפניה ואין לה שום תכניות אחרות, והיא אינה אפופת חרדות, היא יודעת שיהיה בוקר, הוא יודע שהיא יודעת, הבוקר הבטיח לה, היא מכירה את הבוקר רטרואקטיבית, הוא מקנא בחתול המזוהם במיטה שלו, בנשיות הנהדר והאדישה שלה.

השורות שאתה כותב אינן עשויות כהלכה!

בינתים הלילה והגשם עושים את שלהם. היא רוצה לדעת פרטים מדוייקים.

אביך היה מורה?

לא.

האם היית רק בתל־אביב?

לא. הייתי גם בסינגפור. אחותי נקראה יאנג־טסו.

אתה מצחיק!

אני פוחד.

היא מתבוננת בו, תוהה, אבל ממשיכה לחקור.

בתל־אביב הייתי ילד עם פנים לבנות. למדתי בבית־ספר לבנים על שם אחד־העם. אחר־כך בבית ־ספר למסחר. היו שדרות רוטשילד עם הילדה הטיפשה שאהבה רק את בינג קרוסבי. מי שאמר לה שהוא בינג קרוסבי נגע לה. בבית־הכנסת ישבתי ליד אבא. הוא עם מגבעת גדולה וטלית גדולה, אני עם כיפה קטנה וטלית קטנה. השמש הריח קמצוץ טבק וצחק. היו לו שיני זהב. חיפשתי את אטלנטיס בין שיניו. הוא אמר יוסף בכתונת פסים. היתה שבת. הלכנו הביתה. אבא ואני. אל תרחם אבא. לא שעה אלי, הגה תכניות נועזות. הביט בעצים. ראה את הפריחה הסגולה. היא נועדה להביא מזור לכאבי הכליות שלו. דרוויש ערבי מיפו אמר לו להביט בפרחים סגולים כסגולה. הוא לא האמין ברופאים מגרמניה או רוסיה. הוא חשב שמי שמסוגל לרפא אנשים על־ידי שיצוה עליהם להביט בפרחים סגולים כדי לרפא כליות, מסוגל באמת לרפא אותו. חוץ מזה, אמר, גם האחרים אינם יודעים שומדבר על כליות. אחר־כך הוציא אבא שעון זהב מכיסו וראה, כאילו באמת חשוב, מה השעה המדוייקת. וכך הגענו הביתה.

היא כותבת עתה סדרת שאלות רלוואנטיות, כך אמרה, וסורקת את שׂערה.

בבית פשט אבא את מעילו. את חולצתו השליך עלי. הייתי מתלה ועמדתי על ארבע. רציתי שיצחק והוא לא צחק. אכלנו את הטשולנט של הדודה פרימדונה ושמענו רדיו. (שבת!) היה האדון קופלביץ מדבר על ענייני דיומא, על שנת ת"ש, שנת שיני רשעים תשברנה, והנחש הנאצי יימחץ ואורה תבוא על היהודים, אמן. במזוודות שעל הארון היו לאבא תכניות רבות, כולן קשורות בהשקעות גדולות. הוא עדיין חיכה לירושה מברזיל. בדרך־כלל כתב שני מכתבים בחודש לברזיל ואחת לחודשיים כתב לארגנטינה לברר מה קורה לדודה בברזיל. אבא לא רצה להאמין בעובדות. הוא ידע שמרמים אותו. הכסף היה שלו. הוא נתן לדודה מאה רובלים כאשר נסעה לברזיל, ואמר לה היכן להשקיע. היא השקיעה ומאז שקעה במצולות. אבל איש עקשן היה אבא וידע שיום אחד יגיע הדוור הזקן ויביא את המכתב המיוחל. בלילה נאנח. רציתי את אמא לגעת, היא מתה במלים המרות שלו. פעם על חוף הים אמר לי כמה רכה היא היתה ומתה לו. לא לי, לא לה, לו היא מתה. העיר ישנה שנת צהרים. שבת של תל־אביב. הכול לבן, מסומר, בוגנוויליות מסורגות ואבק דק ברחובות ריקים. קיץ עם אויר עומד. ציפרים בוכות בקולות עמומים בתוך עפאי העצים בשדרה.

אבל קראתי שהיית, כלומר, קראתי ש…

בסינגפור קראו לי רין טין טין. איזה חיים. אבא היה קורא לנו סאגות איסלנדיות על מרפסת פתוחה לים, בנמל הפתוח בלי מכס. אוניות נכנסות ויוצאות. האם זה מקום להיוולד בו?

יש לך אש?

הנה אדליק לך, היזהרי.

צהרים של תל־אביב מלאה קיץ. אחרי האדון קופלביץ הולך אבא לבית־השימוש ונועל את הדלת. אני יושב על הרצפה הקרה, על האריחים הצבועים צהוב וכתום, למול הדלת, ושר לאבא את הניגונים שהוא אוהב. אני שומע אותו מעבר לדלת. הוא יושב, על האסלה, איש של שבת בצהרים, עם הרבה טשולנט ואני שר לו. כל שבת אני שר. צמוד לדלת, והוא אומר לי, מעבר לדלת, לשיר באידיש דינים פון נידה ודינים פון מחלה. אני שר, קולי מסלסל; דריי מצוות זענן די נשים געבאטעטן געווארן חנ“ה שמותן דער נעמאמן פון דיא דריי מצוות איז חנ”ה דאס… ואני שר; דאס וולד לבנון. און האט זייא גימאכט שפרינגען וויא אקאלב. עגל לבנון ושריון כמו בן ראמים. סידור סבלנות קרבן מנחה, רב פנינים. הלשינו על אבא שפותח רדיו בשבת בשביל לשמוע את האדון קופלביץ מדבר על ענייני דיומא. שילם נדרים והבטיח לשמש. לקח אותו אל הגג, הראה לו את הצפון, עד המצבה של האנגלים, רחוק, על יד בית־המטבחיים, ואמר: שם אבנה לך בית־כנסת עם גג כמו בית־הכנסת הגדול, עם קרני שמש החודרות פנימה, מסוננות, דרך פריזמה – השמש לא הבין אבל נלהב – ואתה תהיה מלך של היכל אמיתי. אחרי הניגונים הוא יוצא, רוחץ ידיו, פושט את כל בגדיו ונכנס למיטה. אני קרב אליו. הוא קורא לי לבוא אליו. אנחנו שוכבים במיטה, הוא ואני. אין איש זולתנו בעולם. השקט ברחוב מפעים אף את אבא. אנחנו מחזיקים ידים ונרדמים לשעה קלה, הוא נאנח, כמו היה עובד עבודה קשה, בחלומות הוא בונה ארמונות, ואני ישן, מקיץ ושוב נרדם ואוהב את האיש המיובל הזה, את הסליחה הגדולה שלו שתבוא יום אחד. כשסיפרתי לו שאהיה שודד כשאגדל ואגור בוואדיות במדבר ואשדוד מרכבות דואר, חייך, אבל לוא לא היה בוש בעצמו היה עולה אתי לוואדי ויחד היינו רוצחים את המנוולים במרכבות השחורות עם רביעיות של סוסים. פעם הלכנו לבית־העם לראות סרט של פלאש גורדון. היה שם אינדיאני קטן שישב בתוך חבית, והאיש הרע, מהמאדים או משהו, נעץ סכין בחבית כדי להוציא איזה פרי והאינדיאני הקטן הרים צלחת ועליה הניח את הפרי והאיש הנורא לא ידע שהאינדיאני הקטן בפנים. זה היה רגע דרמטי, הסכין ננעצה וכל הקהל בבית־העם עצר את נשימתו; אבל רק אדם אחד צעק בבהלה, לא הילדים שמילאו את בית־העם, לא הסדרנים, לא כל המתפלחים, אלא אבא.

מאפרה יש לך?

יש

כאן?

למטה.

אבל…

את שומעת את אומכלטום. לילה אפל מתחת לשמיכה, הוא אמר לה.

פרק שני, שמעי, בסיפור. נישואים קצרים ובלתי מחייבים. היא היתה נאה, מה שמה, אשתו, עם פנים עגלגלות, שיער שאטני, פנים של שעוה, בובה מצויה עם אודם ופודרה. היו להם שלושה חדרים למול הים ברחוב בן־יהודה. אבא כל־כך רצה. כל־כך תאב נישואים אלה. אביה של הבובה הקטנה והשעוונית חילץ אותו מהרבה סבכים או הבטיח לחלצו. נוצרו מעגלים של שבת אחר־הצהרים. אחרי השינה, כבר בלי ניגונים, בחור גדל. לומד רפואה, עוד מעט יגמור, הולכים אל הבית של האדון פינטרו, מביאים פרחים, נייר מרשרש, יושבים על הבלקון לרוח הים, שותים תה עם עוגיות פריכות, הולכים למוגרבי עם הגג הנפתח לראות סרט עם מירנה לוי או גרי קופר או למגדלור. היא היתה מגימנסיה הרצליה, עם תעודת יוחסין. אמה ממשפחת מייסדי וואדי חנין. היו פרדסים ואדמות. אביה אוהב גדול של אדמת הקודש. בבית־הכנסת היו מעלים אותו לתורה כל־כך הרבה פעמים שאמרו שאולי כדאי שיגור למעלה כיוון שחבל על הירידות המעייפות. אבל חכמים אמרו: ירידה צורך עליה. היו ביצות בעמק־חפר שיובשו למענה בלבד. הוא סיים רפואה ואביה אמר: אתה עוד תהיה משהו. תקנה מגרש פה מגרש שם. הוא רצה מכונית מודל טי עם מנואלה. שחורה כמו חיה גדולה, יפה, תאבה, הוא רצה לנגן לה מוסיקה. אביה אמר, חכה עם המכונית, קודם נקנה לך פריג’ידר ג’נרל אלקטריק פרימה אקסטרה, תעשו ילדים, ואז נקנה מכונית ותמכור איזה מגרשים בשביל העינים היפות שלי. היו לה ידידים. היא הלבישה אותם עלי. הם לבשו חולצות בהירות עם שרוולים מופשלים עד המרפק, מכנסים קצרים שלושת רבעי עם גרבים כמו אנגלים, עם מדליון על החזה בצורת מגן דוד או הכותל המערבי והיו ששמו בפנים תמונה של בטי גרייבל שהרגלים שלה היו מבוטחות במיליון דולר וזה לא הולך ברגל. הם לא היו בשום הגנה או אצ“ל או לח”י, אף כי אהדו את לח"י ושיחקו טניס עם הבריטים על יד גורדון, ברחוב ארלוזורוב, על יד השקמים. הם למדו על הר־הצופים, נסעו וחזרו מאמריקה ואמרו איזה ארץ שם עם גלידה האוורד ג’ונסון עם עשרים וששה מינים והלכו לבאר אמריקאי על שפת הים או לפילץ ורקדו רומבות נועזות.

בבוקר יום החופה והקידושים נסעתי לנתניה. ישבתי בבית־קפה ושתיתי בקבוק מדיצינאל. לבשתי חליפה חדשה מאו.ב.ג., עניבה אפורה וסיכת יהלום וחפתים בצורת לבבות עם חצים שהיא נתנה לי בחיוך מרושע. מכרו מגרש בדיזנגוף, אומרים שעכשיו כדאי, יש סיכויים טובים, מייבשים את הככר על יד הסיליקט, עוד מעט יהיה כאן פרוספריטי. אביה מלמד אותי רפואה של מגרשים ואני שותה מדיצינאל בנתניה. ציונות, אומר לי אביה, זה חלוציות וביזנס. יש חלוקה צודקת, כל אחד עושה את שלו, ביאליק כותב שירים, ברל כצנלסון בונה בתים, אני מוכר מגרשים בארץ־ישראל. ישבתי על יד הים. רציתי לבכות. הנה אני אדם מבוגר. לבוש היטב. אבא נחוץ דברים. יש חלומות, אני תקוותו היחידה. אבל היה עצוב שם, לבדי. פתאום לא היה לי איש. שרתי לעצמי את כל הניגונים שהייתי שר לאבא. אמרתי בית־כיסא ולא בית־שימוש, כמו שהוא היה נוהג לומר הבית של הכיסא, והיה צוחק. אני בוכה בנתניה ובתל־אביב, בבית המפואר, בפינת מאז"ה, מחכים לי רעייתי לעתיד, משפחתה, כל הידידים שהורישה לי, אבי בחליפה חדשה, השמש של בית־הכנסת, כולם. ואני יושב וחושב. אני חושב בערך כך: אני בנתניה סימן שאני לא בתל־אביב. אין מה לעשות בנתניה. אם אני בנתניה סימן שרע לי. רע לי מפני שאני רוצה לשמוח. איפה שמחים? שמחים במסיבות. אבל הימים טרופים ואין הרבה מסיבות. אולי יש מסיבה? רגע, הלוא היום מתקיימת מסיבת חתונה של השמוק ששר ניגונים לאביו למול דלת בית־הכיסא. הנערה מן המגרשים של האבא שלה, מתחתנת. עם מי היא מתחתנת? יהיה שם שמח. תהיה אורקסטרה מפילץ, ויין מהיקב בזכרון שהביאו במיוחד בשביל האדון, אביה, חלוץ המגרשים, יהיו שם כולם. ינגנו רומבות. וכך נסעתי למסיבה של הכוסאוחתו. אבל סירקתי את שערי. רציתי מאד להיות במסיבה. הייתי בטוח שאני אורח לא־קרוא, כמו תמיד, והנה ההזדמנות לראות איך העשירים משדרות רוטשילד עושים מסיבה עם אורקסטרה. הציונות של כוס־אוחתה היתה מקסימה. רציתי לשמוח, אף כי לא האמנתי בחתונות. נסעתי מנתניה לראות מסיבה של ספסרים. באתי לשם עם כל המדיצינאל בראש, ואבא רץ לקראתי ונישק אותי ולא ידעתי מיהו. שאלתי מה הענין וכולם צחקו. רק אשתי לא צחקה. אבל היה לה ראש מתחת להינומה ולא ראו. הם אמרו מה אתה אומר? פוחד? ואני אמרתי: באתי למסיבה, איפה המסיבה? ואמרו לי כאן. ואז עשו הצגה כמו בבית־הספר. אני הצגתי את החתן, היא את הכלה, הרב את הרב, השמש את השמש וכולם את כולם. אז היה רגע נהדר, מפואר ממש. כל־כך שמחתי שהנה אני שוב מצחיק כמו שהייתי, פעם, שאני עושה למישהו טוב, שאני שר ניגונים, אני משחק במחזה. אני חתן. אפילו שברתי את הכוס בכוח רב ולא נותר ממנה זכר. הכל כדי שהקהל יצחק. והם צחקו. היא לא. בבוקר לא צחקתי. ואז קיבל אבא את התקף־הלב הראשון שלו.

עכשיו הוא רואה שהיא אינה מקשיבה לסיפורים על סינגפור. היא מאמינה שהיה ילד אחד. ישב בנתניה. לא רצה להינשא, אהב מכונית מודל טי, מצחיק.

היא אמרה: אתה באמת בטוח שלא נולדת בחיפה? מתאים לך.

סיפור קצר על אשה במיטה עם עט כדורי, מסרק, פנקס ואהבת אדם לאינשיעור. היא יודעת בעל פה שירים של אודן ופוגל. היא אוהבת סיפור בלתי־ידוע של יעקב רבינוביץ. היא מאזינה לביצוע ישן של הביטלס, מליברפול. על צווארה מחרוזת של חרוזים צבעוניים זעירים. גבותיה אינן עשויות וכמעט אינה מגלחת את השיער מתחת לבית־שחיה. כשהיא רוצה ללכת לבית־שימוש היא אומרת אני הולכת להשתין. לובשת ג’ינס וחולצה רומנטית, עם רקמה נהדרת. על בטנה היא עונדת שרשרת כסף.

היא אינה שוכבת עם כל אחד. בשבילה מנצחים ומתים נערים במלחמות. היא קוראת עתונים ויודעת עובדות. היתה דיילת וזלזלה בהוראות. היא שוחה חזה מהר מאוד ואוספת את שערה לאחור תוך־כדי שחיה לא־מהירה, אבל חצובה במים, משהו בין דג לניגון. היא מדקלמת דברים רגישים מאד. היא פוחדת יותר ממני, חשב. סיפור על אשה קטנה במיטה.

יום אחד היא עלולה להתאהב, רצה לומר לה, אבל שמר זאת לסיפור. היא תהיה אשה קשה לגבר שיאהב אותה בנאמנות בלתי־קרואה. היא תשתה יין ותצחק לבדיחות שאיש אינו צוחק מהן. היא תקנה רישומים של ציירים צעירים. היא בעצמה תתחיל לצייר. תהיה מסגרת לציירים. יום אחד, עומדת ברחוב, פוגשת רופא. הרופא חושב שהיא נאמנה לעקרונות המוסריים של האומה. היא אוהבת (בהיחבא) את המלה אומה. היא נרגשת ליד הכותל. (אחרי הג’ינס ולפני הפגישה עם שני גורו ורב צעיר מניו־יורק). הרופא יסביר לה משהו על ההרגלים המיניים של הנוער. הוא יאמין שמין אינו רק לתכלית הולדת ילדים ושכל נער יודע זאת; אבל אינו חש את הדברים משום שנערים ונערות המסוגלים ללדת אינם מסוגלים עדיין לחוויה הרגשית. ועתה מגיע הרופא לעיקר; הוא רוצה להעביר קורסים לנערות צעירות כדי להכין אותן לחיי אלמנות. הוא מסביר לה, בדרך להר־ציון, שבארץ הזאת מתים צעירים רבים מדי, מותירים אחריהם צעירות אוהבות ונשים צעירות. הן אינן יודעות כיצד לחיות עם האלמנות המבוהלת היורדת עליהן כחטף. הן נחטפות בתשוקה לתוך משפחות הבנים והבעלים והמשפחות רוצות לאמץ אותן בשנאה, באהבה, בקנאה, בקנאות, באיבה, בחסד עצום. יש, הוא אומר, להקנות את ידע האלמנות, מגיל בית־הספר, כמו חינוך מיני.

סוף סיפור.

היא רוצה לדעת היכן נולד. לא על אלמנות.

ישנה אפשרות (כתוב בסיפור והוא אף אומר לה) שהורי היו בעלי־מלאכה זעירים בפתח־תקוה. שם גם נולדים סופרים. ירד גשם ביום הולדתי. העגלה שקעה בבוץ. מאוחר יותר התחתן דודי, בדיליג’נס של הפוסטא האוסטרית, בדרכים שורצות בידואינים, נטעו סיקלו וזמרו כרם נבות, בסביבות שפיה. אדם אחד זנח אותי ליד שער בית־יתומים. איש רזה אסף אותי ולימד אותי יתמות. זה היה עצוב. כל הזמן ירד גשם. בעמק־הירדן חם. שם נולדתי לאשה שאחותה נרצחה על ידי מאהב שהתחבא בין קני הסוף. היה יפה למות.

היא כותבת במסרק את תולדות חיי. היא רוצה לשוב לסינגפור.

שם יותר נוח. אין שם ישות פלשתינאית.

או כן, אלמנה צעירה שלי, ואחר־כך נוצרת בעיה מוסרית, לקחת או לא לקחת גלולות, ארץ מיוסרת, עד מתי. היא רוצה שיפסיק. סינגפור, משהו סיני, נקי, קטן, נהיר, בלי נבכי אומה, בלי תכנית ומזימות של היסטוריה אפלה, עם נחשים ברוטב סויה.

זה גם דומה ליפן, אמרה.

היו לי בולים יפניים עם התמונה של הקיסר הירואיטו.

מעניין את התחת שלה. פניה עגומת פתאום. רחל מבכה על בניה בבול של פלשתינה (א"י) הדפס מקורי, ניתן לדעת באיזה בית דפוס נעשה והערך עולה כמו מגרשים בקריית־עמל.

שמה היה קנדולינה. היא מנסה למצוא קשרים, קשרים כאילו שיש, אני הופעתי מאי־מקום מתוך נבלה שאירעה בחלל, משהו בין בעל חיים לצל.

והוא ענד שעון על יד ימין. שאלו מדוע. אנשים פשוט מאד רצו להבין, שהרי לא היה איטר יד־ימינו, ומה פתאום. הוא הסביר; השעון הראשון היה מיקי מאוז שקנינו בשוק הכרמל. ענדתי אותו. כמה הייתי גא. אפילו אבא היה נרגש. הלכתי לבית־הספר, השתוקקתי לומר למישהו מה השעה. איש לא שאל. לכולם היה שעון. לפתע אמרתי, אחרי שהתבוננתי בעיון במחוגי המיקי מאוז שלי, השעה עתה עשר עשרים וארבע. עמיהוד סוחולביץ אמר, השעה תשע עשרים ואחת. וכולם צחקו. כי על כל השעונים היתה השעה המדוייקת בין תשע ושמונה עשרה לבין תשע עשרים ושלוש. לא עשר עשרים וארבע.

בדרך הביתה עצר אצל השען הקטן המגובן במלצ’ט. יש לו דיפלומה מווארשה ואשה קטנה סורגת ממול. הוא יושב בתוך הקובה שלו מתחת לאלומת אור קטנה ומציץ בקרבי השעונים בזגוגית הדבוקה לעינו. הוא אינו מבין. הוא בודק את השעון, תבוא מחר. למחרת אין שום שינוי. השעון אינו הולך.

גם השעון השני והשלישי עמדו מלכת ביום הראשון. השלישי אף עיקם את מחוגיו. את הרביעי קניתי כשעבדתי בקיץ בחברה קדישא. הלכתי לכל השענים בעיר. איש מהם לא ידע מדוע השעונים שלי עומדים מלכת. יום אחד קניתי שעון חדש טיסו. חודש לפני שהצעתי לכוס־אוחתה ללכת אתי למוגרבי. קראנו אז את הבלש של תדהר על ירמיהו הנתפס בגג של מוגרבי ומטפטף. זה היה מצחיק ומדהים. קניתי שעון חדש, יפה. היה לי כסף מחברה קדישא. קיץ שלישי. קברנו את מנהל בנק אשראי. אשתו נתנה מתת הגונה, עשינו עבודה יפה. ואז ענד את השעון החדש על יד ימין ומאז אינו עומד מלכת. או שהוא עומד וניתן לתקנו. מאז היו לי חמישה שעונים וכולם היו בסדר, ואת כולם אני עונד על יד ימין.

אתה גם מאמין בהורוסקופים, אמרה, ויש לך הרבה מגידי עתידות, אתה חולה אהבה לתל־אביב. אני הייתי מוכרת אותה בעד אבן אחת מירושלים. ההיסטוריה כבדה עלי, אמרתי, תל־אביב מידת אנוש מידתה.

הסיפור הראשון שכתבתי.

גירושיה של חגית?

לא.

על אשה צעירה בשם נריה אברמוב תשע. נריה אברמוב היתה נערה חביבה וגדולה, היו לה תקליטים יפים. אמרנו דברים אינטימיים זה לזו לאור נרות עם מוסיקה ברקע. נריה אברמוב היא בתו של הצייר אברמוב שצייר את מליסנדה מלכת עכו (ונסיכת מונטפורט). הציור היה מקובל מאד, אף כי שָנוּי במחלוקת. הוא היה פשוט מדי, כמו טבעי, עם צער מדוד, ללא פיוט. מאוחר יותר צייר אברמוב ציורים פיוטיים יותר; אבל האשימו אותו בעושר שמור לרעתו. מעמדו התגבש איכשהו בגלל מחלוקת בין שתי חבורות ציירם, שהאחת השתמשה בו כבחרב והשניה כבמנקב. נריה גרה בדירת גג, ברחוב אנטוקולסקי תשע. יום אחד מת אביה, הצייר אברמוב. העיריה רצתה מאד לקרוא על שמו רחוב ולא היה לה רחוב. סברו אבות העיר שאנטוקולסקי אינו חשוב עוד, והלוא כבר שינו שמות של רחובות בעיר, כגון רחוב מאפו שהיה רחוב הגליל ורחוב רופין שהיה פעם שבטי ישראל, והחליטו לקרוא לרחוב אנטוקולסקי רחוב אברמוב היה טקס צנוע. לא אלאה בפרטים. אבל נריה אברמוב גרה ברחוב אנטוקולסקי תשע והיה קשה פתאום לומר נריה אברמוב הגרה ברחוב אברמוב תשע. בעיקר שבקומה השניה גר מומחה שוויצרי למקהלות ותזמורות, מנצח מדופלם ובעל תארים רבים כתובים בשלוש שפות על מחצית תיבת הדואר. בשבילו היה נוח יותר לגור ברחוב אברמוב, כי התקשה באיות עברי. מאז קראו לנריה אברמוב נריה אנטוקולסקי תשע.

בקול קהיר שמעה שיחה על הסיפור, אמרה, ונאמר בשיחה שהסיפור אותו קראה פעם ב“משא” מבשר את מות הציונות, את רקבון התנועה הציונית.

כל מה שרציתי לומר, אמר, היה שנריה אברמוב היתה לנריה אנטוקולסקי תשע והתאהבה במנהל מוסך עם נשמה רומנטית שקנה לה גלריה ו…

למה לא סינגפור?

כי אני עברי, יהודי, לא סיני, פלשתינאי, ציוני־סוציאליסט, כותב סיפורים לשוא, לריק. למי מלבדך ולקול קהיר איכפת שאני מבשר את מות הציונות בסיפור על נריה אנטוקולסקי תשע?

אז סיני?

היא צוחקת עלי. היא משתעשעת. היא נהנית. יש בה חושניות כמוסה ומנומסת. אני אתאהב בה וזה יהיה סופי. סוף סיפור.

אז חיפה?

נעים להיוולד עם מפרץ נגד העינים ואניות וים, והרים, ועצי אורן, האם את יודעת שהשוודים הם יהודים הפוכים?

כאן היא מבקשת פרטים מדוייקים.

במיטה. פרטים. גוף בגוף. פנקס. ההפקרות הזאת.

כן!

משומרון יצאו העברים למסעם המגניז. חורבן בית ראשון, עם שלם נעלם כלא היה. היתה איזו מהומה בלתי־מחוורת ושבט אחד (ראובן, גד, דן?) הלך צפונה. בנקודה מסויימת בדרכם, במרכז הצפון הקרחוני, נכנסו למערבולת זמן והתהפכו. היתה קבועה שם נקודה ממשית מאד, בעלת תוקף רב, בעלת שדה מגנטי עז, שמאז הועתקה במהירות על־אורית לגאלאקסיה אחרת. אבל היה יום אחד במילניום הנוכחי שהנקודה חלפה במסעה בן ארבעת אלפים, אלפי שנות אור על פני כדור הארץ, וחתכה את השבט העברי בדרכו. היא היתה כמו מגנט ענק. זו היה נקודת הבילול. בגלל נקודה זאת, שהחלה לתת ממשות לכדור הארץ אלף שנים קודם לכן ונותרה בחלקה עוד כחמש מאות שנים לאחר מכן, נבנה מגדל בבל. בגללה נבנו פירמידות במצרים ובמרכז אמריקה בעת ובעונה אחת. בגללה יכולים היו מדענים אלמונים לעשות ניתוחי מוח בפיליפינים לפני אלפי שנים. בגללה קרו דברים שעד היום אין להם הסבר. נקודה זאת היא צופן הולמה של לב הגאלאקסיה שלנו. היא מכניסה מחשבות או שבטים או אנשים או תרבויות לגלעין של הוריקן קוסמי. והעברים שנדדו בדרכם לא ידעו מה אירע להם. תוך שניות מעטות הלבין שערם השחור ומאוחר יותר אף הצהיב. עיניהם הכהות הלבינו ומאוחר יותר הכחילו. הם נתערבלו בתוך עוצמה מהממת של מהפכה תרמוגרעינית שלא פגעה בשום אבר מן הטבע, אלא במרכזי העצבים של אותם אנשים שנמצאו אותה שעה במרכז המגנט העצום הזה. שפתם של העברים נתהפכה ושוודית (אם תבדקי במכונת חיתוך סרטים) היא עברית מהופכת.

שותקים שניהם בלילה שאין לו סוף (יהיה?). הגשם חדל ושוב צולף. שוכבת עתה פרקדן. עיניה בתקרה ניבטות. על מה היא חושבת? חדלה לכתוב בפנקס. הם נכנסים לרגע לתוך הרגע הזה. היא אומרת: אתה בן ארבעים ושש, אתה יכול להיות אבא שלי. הוא חושב על עורה הדבוק כל־כך לגופה הצעיר. העורמה הנשית עם לחלוחית של נעורים, משהו מביש ומעורר ואחר־כך שוכבים עצומי עינים.

את רוצה לשתות משהו?

אחר־כך.

היה לי מדריך בתנועה, שמו היה מישה.

איזו תנועה?

לימדי את דקדוקי הזרויות. שימי לב.

מישה היה נמוך קומה, גברי, אמרו שהיתה לו היד החזקה ביותר בעיר. באימוני קפּפּ שיבר ראשים כמו היו עשוים קש. בארבעים ושלוש יצאנו למחנה בנאבי־רובּין. זה היה בחנוכה. הגענו לחורש והאויר היה שקוף ומים עמדו ליד גזעי העצים, רטיבות חמוצה של עלים מתים. הקמנו אוהלי שמיכות וקוששנו עצים למדורה. אחר־כך שוחחנו על המלחמה ועל הצבא האדום ועל המאורעות שהיו לא מזמן, על השודדים המפורסמים ששכנו כאן לפני מספר שנים, אבו־דורה, אבו־חציר. היה אפל בערב שירד אדום לתוך הקרחת שכיסחנו. השמיכות של האוהלים היו אפורות, חומות ואדומות. היתדות נגזרו מענפי אקליפטוסים. מרחוק נשמעה יללה עמומה של לילה לתוך הים, מים רחשו לא רחוק וציפרי לילה צרחו בין העצים. הרתחנו מים ושתינו תה ושרנו שירי מולדת ושירי הצבא האדום.

והיתה צעירה בכנרת אשר בגליל. נצמדנו כולנו לגוש אחד דביק וצמיג והיתה איזו בהילות שעוררה אותנו לפרוץ מדי פעם בצחוק עליז, או כמו עליז. מישהו רחוק יכול היה להבחין בעליזות צליל של חרדה עמומה. לפחדים לא היו עוד שמות מדוייקים, אך הם נבללו בליל החורפי הצלול הלוכד אותנו יותר ויותר בחשיכה המעובה. ילד אחד הציע שאשיר להם ניגונים ישנים. בדרך־כלל היו הניגונים מצחיקים אותם. הם באו מרחוב בן־יהודה, משכונות הפועלים על יד הים, ממעונות עובדים. אני באתי מרחוב בילו, ליד שדרות רוטשילד, מאיש עם מגבעת החולם על רישום בטאבו בשבע לירות וקושאנים מאבו־קישק, עם חותמות. הם האזינו לניגונים הישנים והניגונים נגעו בעצים ובעלים הרטובים. קשה להסביר מהי אותה מזיגה. הניגונים חיפשו את החשיכה ומצאו דובים וחרדות שהבאנו מהורים שהניחו אותן בנפתלין, חרדות של פריצים וכלבים נובחים ובתים מהוהי־גג בעיירות רחוקות ללא שם. הניגונים מצאו את החשיכה, אבל הילדים היו זרים לניגונים וחשו את העוינות ואת האהבה הגדולה שזרמה מהם ולא היה לה מוצא. העצים בנאבי־רובין ידעו ניגוני עברים קדמונים ופלישתים, צלבנים ושודדי ערב על סוסים דוהרים, יהודים עם כאפיות מחפשים מסעד חדש. היה עכור להילחם בחשיכה המתעבה בניגונים רכים ומלאי חדוה עשוקה ואימה מדודה. מישה ישב עם פנים פצועות, כאילו הניגונים היו מעורבות עוינת נגדו ושתק בעליצות רוויית תגר.

כאשר הגיעה השעה לישון ציווה עלי להמשיך לטפל במדורה. הייתי עייף, הניגונים ששרתי בקול ניחר המו בי, רציתי אותם לגעת. כמו אמא, לדעת שהם מלאי סליחה ויש בהם טעם של חלות לשבת. אבל מישה ציווה ומי לא יירא. כאשר שכבו לישון ונותרתי לבדי חלפה החרדה ונתמלאתי איזו שמחה קצובה. העצים המאופלים היו סביבי וכבר לא ראיתי אותם. אבל חשתי שהניגונים עטפו אותי בטלית אמיתית ואת המזוזה שלי יכולתי לנשק בתוכי. יכולתי להיאבק במלאכים ובשדים, והשרירים נתעשתו ונשמעו לי בכמעט און. עמלתי על המדורה, קוששתי עצים, הדברתי את האש, ניקיתי את הזוהמה שהשאירו הילדים מסביב והלכתי לישון. הלכתי לישון באוהל שלי, שמיכה אחת שלי שימשה את בוני האוהל, (לרבות אני) והשניה היתה מכסה עתה מישהו ישן מאד. ניסיתי להידחק ולא היה מקום. היה מאוחר, ניסיתי לדבר עם שמונת הישנים, אבל הם ישנו ולא שמעו. מעבר האוהל של מישה שמעתי לחשושים וצחקוק של חנה ל. אחרי מאבק עז שנסתיים בכשלון שכבתי לרוחב האוהל, למראשותי רגליהם של חברי. הם ישנו בבגדיהם ובנעליהם. היו להם נעלי חוגיסטים גבוהות וגרבי צמר דביקות והעקבים היו מסומרים. ניסיתי להתחמם במחשבות על העצים, על השמיכה שלי, היה קר, ולא יכולתי להירדם. כאבתי על העוול שנגרם לי; אבל לא כעסתי די כדי לחוש רחמים עצמיים בעלי משמעות. ואז החלו הישנים לבעוט בי. לא מתוך כוונה רעה. הם הסתובבו מצד לצד ורגליהם התרוממו וכיון שכיווצתי עצמי למרגלותיהם, בעטו בי. חשבתי שהם שונאים אותי בתוך הקור המתעצם. העירות המפחידה, הלילה הריק והשקט והבעיטות עוררו בי איזו חימה שהלכה והתעצמה. כאשר צעקתי אמרה לי רינה מתוך שינה שאני אגואיסט, שאיני חוגיסט אמיתי. שתקתי ועצרתי את המלים. ואז בעט בי חנן בעקב המסומר שלו ישר על האף. המכה היתה חזקה מאד ולרגע כל הקור שעצרתי בתוכי במשך מחצית השעה נעשה חוד חנית והייתי דקור עד מוות. קמתי, הילד שהייתי, וצעקתי, אולי בכיתי, החרבתי את האוהל ודרכתי על הישנים הצווחים והמקללים. המהמה היתה רבה. אין להכחיש. התחרטתי, אבל היה מאוחר מדי. קלקלתי למישה משהו רב־חשיבות, שכן הוא קרב אלי בעינים שיקדו אפילו בחשיכה הגדולה. חנה ל. לא יצאה. היא הציצה מעבר לחרכי האוהל. הוא כעס כל־כך עד שקרב אלי בצעדי סלו־מושן. הוא לא חיכה הרבה אלא הרים את היד האדירה שלו והוריד לי סטירה. ואז ראיתי את מה שהניגונים עשו קודם, אבל בלי צבע; ראיתי את שמי יה נפתחים וכוכבים מגאלאקסיות רחוקות שטו בתוך עיני. מעדתי. אז צעקו הילדים שוב. הם אמרו משהו שהכאיב לי יותר מכל, משום שהם צדקו ולא צדקו בעת ובעונה אחת, הם צעקו שמגיע לי.

חשתי את הבגידה ואמרתי רעי בגדו בי כמו נחל; אבל הם לא הבינו ובוודאי חשבו על איזה שיר של רחל. אבל המכה שהיתה אדירה פעלה בשני גלים; גל ראשון חלף עם היעלמות הכוכבים ושמיעת חריצת־דינם של הילדים וגל שני היה מוזר אף לי שהייתי נער רגיל בכלימות, הרגשתי התעלות מסויימת שלא יכולתי להסביר לעצמי ואיזו קרבה לסטירה שמאותו רגע נעצרה בידו של מישה ולא נחתה עלי, שכן קיבלתי אותה בשני גלים והיא לא ממנו באה אלא מן הניגונים. מאבא, מהשמש המגוחך של בית־הכנסת, ועל כן לא נטשה כלל את ידו. אולי גם מפני שהם ראו את הסטירה ולא ראו את הלחי. מישה הרגיש היטב את הסטירה בכף ידו, עמדנו סמוכים זה לזה. זו היתה קרבה מביכה ומרגשת, בתוך הלילה, מחוץ למעגל העיסוק המרכזי שהיה הקמת האוהל מחדש ומבטיה של חנה ל.

מישה לקח חבל, כרך אותו סביב מותניו ודחף אותי. אבל אני החילותי ללכת מרצוני. הילדים לא אמרו דבר. לפני שנעלמתי לתוך החורש ראיתי אותם זוחלים לתוך האוהל הממוקם מחדש. חשבתי שהם ישנים על חורבות הסטירה שלי וחשתי איזה נועם של נקמה שזחל ממני ואולי הגיע אליהם. הלכנו זמן רב, כך נדמה לי, בתוך החורש האפל ואני ידעתי שוב, כמו סבא, מה פירושו של יער עבות ואדם יחיד ביער.

לא חשבתי על נאבי־רובין ולא על אגדות ארץ־ישראל ולא על אבו ג’ילדה, אלא על היער של סבי והדרך אל בוסתן הדובדבנים שלו. מרחוק נשמעו יללות עמומות. דכי הים נשמע. מישה דחף אותי לעץ וקשר אותי. הוא קשר אותי היטב וכל העת לא דיבר. אבל הוא רעד ולא מקור. ואז ראיתי בתוך האפילה כיצד כבה הניצוץ שבעיניו. הן לא היו עינים רעות, היה בהן ברק עמום, אולי מלנכולי, הכרתי מבט זה אצל הזקנים מאד בספסל הראשון בבית־הכנסת, בברכת כוהנים או בשמונה־עשרה, מבט אילם, נבהל ומלא אהבה. הידים של מישה היו שייכות לאיש הלא־נכון, חשבתי. הוא התנער ממשהו שהציק לו והחל לדבר במהירות. הוא אמר שהוא כבר ילמד אותי. שאין לי אופי. שאני בן לחינוך בורגני נתעב. מילדי הזהב של שדרות רוטשילד. בן של ספקולנטים עם מגרשים וארמונות, אכולי רקב מונופוליסטי. הוא בוודאי התכוון לומר, קפיטליסטי; אבל מעולם לא היה מהוגי־הדעות הראשיים בתנועה וידו היא שהוציאה לו מוניטין. לא תיקנתי אותו. לאבי, אמר, יש בטח חנות גדולה של ניגונים, ודת היא אופיום להמונים, יש לשחרר את העם מכבלי הבורגנית הדתית המנוונת. הוא כבר יעשה ממני חוגיסט, מגשים ואדם בעל שורשים, חלוץ בארץ־ישראל. הוא אמר שאני נטע זר, אגואיסט המפיל אוהלים וחושב שמגיע לו, מרחם על עצמו, מלא חרדות מונופוליסטיות (קפיטליסטיות?). הוא אמר שאני טיפש, מבקש אהבה ורחמים והוא יעשה ממני גבר. ואז אמר: אתה תישאר כאן כל הלילה. אולי לא, כי אולי יבואו שודדים וילמדו אותך לקח, ואם לא, אז תבוא דבא ויבוא הזאב.

הוא דיבר הרבה.

אני שתקתי.

הוא רצה שאבכה ואבקש סליחה.

לא יכולתי לדבר. לא יכולתי לבקש סליחה. ידעתי שהוא צודק.

עדיין לא יכולתי לפחוד ממש. החבל שקשר אותי בו, משום מה, לא העליב אותי. היה בו משהו שאהבתי. מגע החבל הזכיר לי צמדי מלים שאהבתי מבית־הספר, אף כי מעולם לא הייתי תלמיד מצטיין. אהבתי צמדי מלים כגון חבל־הצלה, חיפשתי ישועה בצמדי מלים בבית־הספר, כגון ימים טרופים, גלגל־המזלות, חבל־ישועה, חבלי־גאולה. וכך הייתי קרוב יותר לחבל ולסטירה, שעדיין בערה בכף ידו ולא שחררה אותו מן המועקה, מאשר למלים שניסה לדקור אותי בהן. ואז, כאשר ראה שאני שפוף ומביט בו ואולי מחייך חיוך נואל, הרגיש את הנקמה הגדולה שזרמה בו ונתמלא איזו חשש מעצמו ונס משם. לא אני נסתי, הוא נס. בהעלם אחד נעלם לתוך החשיכה.

לבדי, קשור לעץ, לילה אפל, ארץ־ישראל, פולין, שודדים, נוסעי צלב, פריצים, חסיד אומר שירה. העצים נתבהרו לי אחרי שעה קלה. היתה רטיבות גדולה וקולות מפחידים עלו מעברים שונים. בתחילה הייתי מעונג למרות הקור החודר לעצמות ועל אף הרטיבות, אולי מחמת תשומת הלב.

אבל הפחדים השתלטו עלי, מתוך גופי הם באו, בלי קשר למקום עצמו, הייתי שוב אותו ניגון ששרתי קודם ליד המדורה. הפחדים פעפעו בי עתה ועשו את הלילה למצוקה אחת נוקשה. שמעתי אריות וראיתי נשרים. ערבים חמושים, עם שאבריות ושנאה חתכו את הישימון ונעלמו לתוך דכי הים מרחוק. ניסיתי לבכות; אבל הדמעות היו קרות וזלגו עלי כמו קללות מקדמת דנא. הייתי קדום לעצמי. לא הייתי אני, הילד שהיה סבי בכה מתוכי דמעות קרות. האריות רצו לטרוף את סבי. היה עלי להגן על שבט ענק שנכחד באותה שעה ולא ידעתי זאת. יכולתי לקלף את הפחד שהיה מוחשי ובעל גוף, לבי פרפר, הקיבה עלתה ולחצה, גרוני היה צבוט, הגב היה שורף ופי יבש. שוב ניסיתי לבכות ולא היו לי דמעות. מושבי היה רטוב ולח ומלא עלים מתים רטובים ספוגי לחות. הייתי צמא. אחרי שעה נרדמתי לרגע ושוב התעוררתי. ערבים שלפו אלי סכינים מבין העצים. אחר־כך היו כלבים גדולים, אולי אריות, שיצאו בשורה ארוכה וחשפו שינים. שקעתי בגלל המועקה הכבדה של הפחד. החבל קרע בי קרעים ודם זב, נשארתי תלוי, גופי עופרת כבדה, ואז החל טל כבד לרדת ואור דמדומים החל להפציע במזרח.

האדמומית כיסתה את צמרות העצים וחדרה פנימה בתך עננות של טל, שעף ברוח, כאילו היו אלה קלגַסים. לעננות היו צורות גיאומטריות משונות שמילאו אותי יראה שלא היתה עוד פחד או חרדה אלא משהו הדומה לתפילה בהיפוך. היללות הרחוקות גברו וצריחות הציפרים היו חדות יותר. שמעתי אנשים נחנקים במערות חשוכות. צווחות של ינשופים ובז. ליקקתי את הטל מעל גזע העץ ואכלתי מעט חלב מן העץ. טעמו היה מתוק ואחר־כך מר. השודדים באו גלים גלים בתוך העננות שלבשו צורות מאיימות יותר ויותר. ניסיתי לומר משהו ולא היה בי קול. הכוכבים היו בהירים מאד עתה, והיוו הילה ענקית, כה נהדרת כה בהירה, כה בלתי שייכת. רציתי שירדו ויילחמו את מלחמתי. ואז נעשו הכוכבים סגולים, ואחר־כך שחורים, ונעלמו לתוך איזו ורדרדות שנתחלפה באור כחלחל צלול עד מוות. הכוכבים לפני שקיעתם בערו עתה במלוא תפארתם.

חדרתי לתוכם משום שלא היה לי מקום אחר לחדור אליו. הם היו מארג יפהפה וניסיתי לשוות לרגע איזושהי כלימה מפוארת, משהו שמוכר לי מאז שאני זוכר את עצמי. כמו תמיד, רציתי לעשות חגיגה מן החרדה המפוארת. העצים היו עתה רק תפאורה ואני הייתי מלך מוצא להורג ביער עבות. הכוכבים היו עדי והחבל היה כרוך סביבי וחיילים מכודנים חיכו בעצב רב למותי המלכותי. השחר עלה עתה למול הוצאתי להורג, למול מלך ישראל המוצא להורג על אדמת ארץ־ישראל, והמראה היה הדבר המקסים ביותר שראיתי מעודי וידעתי שכל אדם מת רואה את גן העדן רגע לפני מותו. השחר פיאר במתינות, אבל בלא הססנות, את הרגע והשמיד בעדינות רבה מאד את החשיכה המתרחקת והולכת. עמדתי או ישבתי, מוכה השתוממות ולא הייתי בשום מקום מסויים, וחדלתי להיות מוצא להורג וראיתי את החזות היפה הזאת מאדימה ומחווירה לעיני, ואז רציתי להודות ואמרתי תפילת שחרית, אותה לא אמרתי זמן רב. ניסיתי לכסות ראשי בידי כהתרסה נגד מישה, או שמא מתוך רצון לשתף אותו בחרטה ובאושר; אבל ידי היתה קשורה והייתי נאלץ לומר את התפילה מגולה ראש. אמרתי כחוטא, בלי כובע, בהתרפקות על קרעי ידי זבות הדם, מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך… שמחתי שאני זוכר בעל פה, שהכל שב אלי גלים גלים, לא שודדים, לא עננות, אלא אותן מלים של סבא, מן היער הרחוק שלו, מן הזאבים שלו, וכאן השתלבו המלים לתוך החורש הזה והמלים של סבא מן היערות חדרו דרך כל החומות אל נאבי־רובין של אבו־ג’ילדה ומאורעות שלושים־ושש וילדה רצוחה ותמונות סיגריות דובק של חומה ומגדל. ואמרתי: אהבתי את מעון ביתך ומקום משכן כבודך ואני אשתחווה ואכרעה אברכה לפני ה' עושי. ואני בתפילתי לך ה' עת רצון אלוהים, ברוב חסדך, ענני באמת ישעך.

ומשכן כבודו מילא את היקום. אפוף יראה, חסד ואלימות. חשבתי, מי זה מישה עם סטירה ביד?! ואז אמרתי אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא – וחשבתי מה מתאים יותר ומה נכון יותר מאשר המלה הזאת “בטרם” שלבשה כאן מוחשיות – ואמרתי, לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא והוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה –

תפארה. אז ידעתי לראשונה את המלה המיוחדת הזאת. לא תפארת, לא מלוכה, לא הגשמה, אלא תפארה. משהו הרוחש באותו צור חבלי בעת צרה ששרתי. ושרתי. וכאן היה כס כבודו ולא היו אריות או זאבים והסטירה עם חנה ל. באוהל, כיפה אדומה, בארץ־ישראל. חבל מאד, חיכיתי לא לישועה אלא לתהפוכה, לא להצלה אלא להתנחלות בתוך עצמי שלא יהיה עוד מי שיצא עם מישה מן המחנה, מקרחת החורש. כל גופי כאב. אבל היה רגע של השתוממות שעליו לא אוותר לעולם.

היא שואלת עתה על האכזריות, והיא נפתעת.

לא שמעת אי פעם על אכזריות ועל אהבה?

על הסוד הזה. על הרגע בו לא היו חטאים. אף לא חטא אחד. רק יום אחד של חול מלא עד מילאת, שבת.

מה לשעונים על יד ימין לסיפור?

מדוע השוודים הפוכים?

אמרתי לך!

אינה מבינה.

האם לא היה בנאבי־רובין יוסף לישנסקי ומשם לקחו אותו לדמשק ונתלה עם בלקינד?

היה. שם היה סבי עולה לארץ־ישראל, עם תרמיל ומקל, לבנות ולהיבנות בה, למות בהר־הזיתים קרוב למקום.

ולישנסקי ישב באחו.

יער עבות עם דֶבות. צחק.

אינני מבינה, אני חומקת ממך, אתה מספר ומספר, כותב סיפור אחד בתחפושות הרבה.

הו לילות האינקץ הללו. מחטטים בנוף הפרוע של גופה היגע של הנערה הכותבת את מחקרה במיטתך. אין סוף ללילה. נאבי־רובין עם ילד אבוד. השחר, נערתי, הפציע והיום פרץ.

נאבי־רובין טבול בזוהר ואורה.

ואתה נוטה להגזמה.

אולי. אולי לא היו הדברים מעולם. אולי לא יצאתי עם שחר לגן לעבדו בזיעת אפי. אולי. אולי לא היו הדברים מעולם. אולי לא יצאתי עם שחר לגן לעבדו בזיעת אפי. התקליט שבור. זלעפות יורד הגשם. איזה נוף פלאים יש לה כאן במיטה. אולי בכיתי את הטל. בואי נהיה הגיוניים. היה אפלולי ורטוב ולחץ דמי היה גבוה מאד. פאר יה. הכוכבים נעלמו. כיבו לי לילה. לרגע ישנתי בנאבי־רובין המחודש. הייתי מלא תחושת תודה. הייתי החג הפרטי של הבוקר הזה. נמלים טיפסו עלי. הרחתי ריח של נבלה לא רחוק ממני. חשבתי לעצמי מדוע לא הרחתי אותה קודם. אבל חשבתי גם מדוע בכל הלילה הארוך הזה לא ניסיתי אף לא פעם אחת לחלץ את עצמי. את רואה? יש בעיות קשות ואין להן פתרון.

יש.

אין.

גם את בעיה שאין לה פתרון.

אני יודע למה. הבנתי את פאר החרדה. חיכיתי כמו אבי לירושה מברזיל. התפוח לא נופל הרחק מן העץ. אבל העץ גדל לא רחוק מן התפוח. הסטירה לא ירדה עלי. זה מצחיק. עד היום היא אקזמה על ידו של מישה או שמא על גופה של חנה ל. מאוחר יותר הגיעו כמה ילדים עם מישה. הבטתי בהם. מישה עמד באור של בוקר, עם פנים של מי שהתעורר ואולי אינו אחראי למה שהיה. חיכיתי. הוא עמד. מישהו היה צריך לומר משהו. הילדים הביטו בי. לא היתה שום חמלה. היתה איזו הקלה שאני שם והיתה הרגשה שאני נקלה וזיק דקדק של חברות דהויה. מישה עמד. לא אמרתי דבר. ידי היו קרועות וטיפות דם טפטפו עתה. מישה קרב אלי ושחרר את החבל. אחר כך ניסה להקים אותי. לא אמרתי דבר. ניסיתי לקום וראשי היה סחרחר. חשבתי שאני מתעלף. על חגורו של יוסי היתה תלויה מימיה. הושטתי ידי ושתיתי ממנה. יוסי לא עזר לי. הוא הביט אל שפתי הצרובות. פני היו שרופות מקור. סביב לי היה משקע עלים תחוח והעצים כאילו התגבהו. מישה מלמל משהו. לא רציתי לשמוע. התחלנו ללכת לכיוון המחנה. קולות שירה בקעו מעבר המדורה. ילדים ישבו עם חנה ל. ושרו שירים עליזים מתרוננים. ציפרים שוב שרו בין העפאים. ישבתי מחוץ למעגל. מבטים נשלחו לקראתי בגנבה. הושטתי את ידי לספל התה ואכלתי סרדינים, עגבניה, ולחם עם ריבה. גבינה כבר לא נשארה לי. היו כמה זיתים. לא אכלתי את הזיתים. מישה דיבר על האדם הישראלי החדש, על האדם שאנו ניצור כאן בארץ ישראל. הכל הקשיבו לו. קולו היה צרוד מעט וחנה ל. חייכה כל העת. אבל רק אני ראיתי את חיוכה של חנה ל. מכל הילדים הללו הייתי היחיד שידע מה עשה מישה לחנה ל. אני לא גדלתי במעונות עובדים.

עכשיו אתה מתחיל.

היינו הולכים לרחוב שלוש לראות איך עושים את זה, עם הדבר שנכנס לה וכל זה. רנה ויוסי ונחמה ונמרוד שרו שירים של רחל, קטפו פרחים ואמרו אהבה יש בעולם ושרו עץ הרימון נתן ריחו וכתבו אחד לשני ביומנים, בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום, ואם לא עכשיו אימתי והייה בן נאמן וכולי, ועיניך שקדים, יפה, ממני אלמוני. אני ראיתי תמונות מיוון, מתורכיה, מקהיר, הם ישבו סביב המדורה והגופות שלהם נגעו אלה באלה, כמו פרפרים, אני ישבתי בצד וחשבתי על מה שעשה מישה בלילה לחנה ל. הסטירה שלי היתה ביד שלו. הוא היה שייך לי. שתיתי תה מר.

במלחמה פגשתי את מישה. תשע שנים חלפו. הייתי חייל והוא מפקד. הוא לא זכר אותי. אני ראיתי את הסטירה דבוקה ליד שלו. אני את התנועה עזבתי אחרי נאבי־רובין. הסתובבתי בשיפור הים, במחלול, בפלורנטין. מישה, אמרו, הוא מפקד מעולה. נתקענו מעבר להרים. היה כבר לילה והיינו לכודים. כל המשורינים עלו על מוקשים. היו עשרים הרוגים ותשעה פצועים. המשורין של מישה הצליח להסתובב. הוא צעק לנו שהוא נוסע להזעיק עזרה. צעקתי לו, אתה חב לי סטירה, מנוול, והוא צעק: מה? מה? אמרתי, קח לפחות את הפצועים. והוא אמר, אם אתעכב תיהרגו כולכם, מוטב שאסע ואביא עזרה. צעקנו לו, אין כאן אף אחד שיודע מה לעשות, אנחנו נחוסל, והוא אמר, אל תדאגו, חברה, אני אביא עזרה ועלה על אבנים וטס על הכביש המפוצץ. מן הפצועים לא נותר אף אחד. רק שלושה חזרנו איכשהו, כעבור יומים. מישה לא היה, הוא הועבר צפונה. נסים ק. הלך לחפש אותו עם סכין; אבל הוא כבר לא היה. אמרתי לנסים שהוא נמלט עם הסטירה שלי ונסים ירק דם ובכה. הלך החבר הכי טוב שלו. ראה אותו מת עם עורבים על יד העינים. מחכים. היום מישה פקיד ממשלתי, עם רכב צמוד ותמונות בעתונים, היה קונסול בניו־יורק. מכה את אמריקה ביד הנוראה שלו. כתבו עליו ב“מעריב” של ראש־השנה האחרון. מאמר יפה.

ניגבתי את התחת במאמר, אף על פי שהיה לי נייר טואלט רך ומבושם מאמריקה. שלחה לי אותו חברה ישנה שלי שהתחתנה עם מי שפעם היה כמעט אביה, ועתה הוא שוב. הם גרים בלייקווד, מולידים פרחים, שרים לי מכתבים נוגעי לב.

היית במקסיקו של הסיפורים שלך?

גם שם. גם לא שם. דרכי אבק. אשה צעירה אהבה את מישה. מה היה לאשה שאהבה את מישה?

השורות שאתה כותב אינן עשוית כהלכה!

היה לילה עם חוף וטרנזיסטור ושתי נערות, אורית ונורית. אבל היו עוד סיפורים. איכשהו הכל קשור. אשה צעירה מלאת אהבה, אם חורגת לחייה, ישבה וחיכתה. כתבה עבודת מחקר על היחס האירוטי של גברים מסויימים למכוניותיהם. היא עברה את הביואיקים, את הפג’ו 504 והגיעה לג’י אסים והדי אסים של סיטרואן. היא תהתה על המרכב ההידראולי וההתייחסות המינו־נברוזית של גברים למרכב זה. היא עולה ויורדת, אמר לה נחקר אחד, כמו נדנדה, זה נורא אירוטי; הוסיף ואמר לה. היא ישבה ליד החלון ותהתה על המרכב המרגש של הסיטרואן כאשר ראתה רוכב־אופנים עוצר ונופל. הוא קיבל התקף־לב והחל לפרפר. היא רצה למטה ונופפה בידה לעזרה. אדם בסיטרואן די אס, עם מרכב הידראולי, עצר ואסף אותם. ילד בשם חומי גנב לאיש את האופנים. הוא עטף אותן בחיתולי פלסטיק פלואורסנטי ובלילה הוא נראה כמו פרפר זוהר. הוא נוסע בהן עד היום. נהג הדי אס עישן טיים. האשה הצעירה אמרה לו ששמה חנה ל. נהג הדי אס סיפר לה שהוא עומד לפתוח מוזיאון שעוה בבאר־שבע עם דמויות מלכי־הנגב שלחמו באברם. מצא חן בעיניה שאמר אברם. הוא סיפר לה שהיה מעורב בצינור הנפט, קנה קרקעות באשקלון, רמז לה שהוא שווה חמש־מאות אלף לשנה אחרי מסים, יש לו עניינים די סודיים בסיני. הוא חבר בחוג רעיוני של המפלגה, ומכיר אישית שני שרים, שני תתי אלופים ואלוף. הוא קורא שלושה עתונים ליום, משתגע על הנגב והגליל, בעיקר בבוקר. איזו שירה. רוצה לקחת את חנה לחוף בת־ים. להתחיל אתה במכונית. הוא אוהב להתחיל במכונית, בעיקר בדי אסים עם מרכב הידראולי. זה מרגש אותו לאינשיעור. רוכב־האופנים הגוסס בושש למות. הוא מספר לה על המלכים שיהיו אצלו שעוה בבאר־שבע; מלך סדום, מלך עמורה, מלך אדמה, מלך צביים, מלך בלע, מלך אלסר, והוא יוסיף להם את משה דיין, ברל כצנלסון ובן־עמי מנתניה. ואז מת רוכב־האופנים. היא נעשתה עצובה ובכתה. היא שואלת מה שמו. אבל אין יודעים, כי אין עליו שום תעודות. האיש מן הדי אס אומר ששמו אבי קדם. אבל זה לא מה שהיא שאלה. הם יוצאים החוצה והיא חושבת על המת. היא שוב בוכה והוא נותן לה ממחטה. הם שותים מיץ קר בקיוסק. אחר־כך מדברים והולכים להצגה יומית הוא מנסה לחבק אותה, היא רוצה להיענות לו, אבל היא אינה נענית לו. היא רוצה לאהוב. היא פוחדת לאבד אותו. הוא מוצא חן בעיניה, יש לו מבט רך מאד. היא מספרת לו על מחקרה והוא אומר שכל זה שטויות, שכל גבר אוהב דברים מיכאניים כי אינו יכול ללדת. היא אומרת שאין שום קשר בין הדברים. הוא אומר שיש. היא מספרת לו על מישה. הדברים מרגשים אותו אף על פי שלא אמרה את שמו של מישה. רק סיפרה על החבר הראשון שלה. הוא לא סיפר לה על כל אהבותיו. הוא סיפר רק על אחת, שאהבה אותו ונסעה ללונדון ללמוד אופנה. היא מספרת לו שאחר־כך היתה בקיבוץ, עזבה, היתה אחות. עכשיו היא לומדת שוב. היא אומרת לו בהתגלות מופרזת שילדה תינוק מת, ואולי חנקה אותו בטבורה, והוא מרגיע אותה ואומר שאלו שטויות. במכונית הוא מנגן לה מן הטייפ שלו. מוצרט. היא חושבת שזה יפה. הם שומעים חדשות והוא מספר לה כמה הוא אוהב את חיל־הים ויש לו חבר שעושה לחיל־הים אנדרטאות, ויחד הם שוחים בחוף הסגור של עתלית. היא מוכרחה לבוא אתם פעם. חוף מקסים, אבל אי־אפשר סתם כך להיכנס לשם. אבל הוא יכניס אותה, יחד עם החברים שלו. הם מדברים על הספרים שהם אוהבים; שירה של עגנון, ג’ון אפדייק ושירים של יאיר הורביץ שהם מאד חביבים ונורא קרובים לרוח הנוער. הם מרגישים צעירים מאד עכשיו, בדי־אס. הוא מספר לה שפעם היה אלוף שחיה ששים מטר. ונזכר בחפציבה, בקיבוץ, שאתה שחה לפני שבוע באמצע הלילה. חנה ל. אוהבת את הגוף הגמיש שלו בחולצה מפוספסת. עכשיו היא יודעת שהיא תאהב אותו. על שפת הים, במושב האחורי של הדי אס הם מתגוששים ונושמים ונושפים, ואחר כך יוצאים החוצה כדי להתחבק בעמידה. עוברת לארק לבנה המרימה עננות חול ואיש צועק: תזדיינו בפנים!

היא נעלבת.

הוא מגחך.

הם חוזרים למכונית. החלונות מכוסים אדים. והיא מסתרקת והוא מיישר את החולצה ואת המכנסים ופותח את הטייפ. הם שומעים את התכנית אדום־עתיק ומתרגשים לשמע השירים הישנים. הוא שורק; אי אואונדר הוז קיסינג הר נאו.

הוא לוקח אותה לדירה שלו ומטגן לה חביתה. הוא מוציא חבילת תפוגן קפואים ומטגן אותם. היא מדיחה את הכלים. הוא צוחק ואומר שיש מכונה. אבל היא מקולקלת. מחר תהיה מתוקנת. הם מחפשים את קפריסין בטלוויזיה, לא מוצאים. הם קובעים פגישה למחרת באורלי. למחרת הם הולכים לראות סרט. אחר־כך נוסעים לשפת הים בהרצליה ואוכלים ארוחה איטלקית. היא כמעט בטוחה. הוא נבהל ובורח לכמה ימים. הוא נוסע לקיבוץ בהרי ירושלים ומנסה שוב עם חפציבה. היא אומרת לו שהוא מכלים אותה. הוא אומר, אבל כששכבנו יחד לא אמרת ו…

לא רציתי להעליב אותך, אמרה, היית מעניין וסיפרת סיפורים, וחשבתי שאתה איש יפה מאד. אבל אתה לא, כלומר, אתה מכלים אותי. רציתי שלא נתראה עוד, כי זה היה עצוב לקום בבוקר ולראות אותך נוחר בחדר הקטן. החדר הוא גם של רחל; אבל היא נסעה לסיני עם אייל. אבי קדם חוזר העירה והולך לבקר את נריה אברמוב תשע. נריה אברמוב תשע בוכה. היא חיכתה לו. אבל היא אינה יודעת כמה זמן זה ילך. היא חשבה וחשבה. הוא מזיין אותה ולא מגיע אליה. הוא נוגע בה; אבל לא חודר אליה. היא רוצה דברים אחרים. אולי תסע לאנגליה ללמוד אופנה. הוא מטלפן אל חנה ל. הוא אומר לה שברח ממנה מפני שהוא חושש שהוא מתאהב בה. הם מתרגשים, בטלפון, ומחליטים להיפגש שוב. היא מבקשת להיפגש בבית־החולים איכילוב. ושם, במסדרון בית־החולים, עם הריח הדקיק של תרופות, עם המוות, עם כל היסורים הללו, עם האחיות והרופאים והאנשים המחכים למטה מלאי פחד ותקוה, היא יודעת שהיא אוהבת אותו. הם הולכים לדירה שלו והיא מבשלת ארוחת ערב. הוא רוצה לדעת הכל על מישה. היא אומרת שהיא תספר הכל בלי שמות, כי אותו איש נעשה חשוב ויש לו אשה ושני ילדים ולא נעים לה. גם הוא חבר טוב של סגן מפקד חיל־הים ושל שני השרים שאבי גם מכיר. היא לא רוצה שידע, אולי הוא חבר טוב של מישה ואינו יודע ומוטב שלא יֵדע. החופה נערכה. אחר־כך היו השנים חולפות במהירות. היא ריהטה את הדירה מחדש, נסעה אתו לשווייץ ואז פרצה המלחמה. נהרגו בנים של שני חברים שלו והיא נכנסה להריון. הוא אמר שלא תלד חייל והיא נשבעה שהפעם היא תלד בת. בפעם ההיא ילדה ילד מת, היא לא רוצה עוד בנים מתים. הם התרגלו זה לזה. השנים היו קשות. אבל היו רגעים יפים. הוא החליף את המכונית חמש פעמים. קנה וילה בהרצליה פיתוח וקנה עוד אדמות. הוא לא בנה מוזיאון שעוה בבאר־שבע; אבל בנה בית־ספר למלונאים באילת. הוא הניח עוד צינור נפט, ובסיני היו לו פעילויות רבות ומסתוריות. היא גמרה את האם־איי בסוציולוגיה, ילדה בת, קראה לה חגית, והחלה להגות אהבה לאיש זקן ובודד שגר עם כלב בבית גדול מלא פסלים עתיקים. אבי ניהל רומן ארוך עם ספרית מחדרה ואחר־כך שלח אותה, על חשבונו, לגרמניה. יום אחד נפגשו במסעדת דגים ביפו. הוא עם נערה צעירה והיא עם האיש הזקן מן הבית המלא פסלים. למסעדה נכנס מישה. מישה לא הכיר אותה. אבל מישה אהב מאד את הנערה שבאה עם בעלה. וכאן החלו צרות. היו דברים חריפים וחילופי דברים מרים. בסוף חזר כל אחד לביתו למות לעוד לילה. הלילות מתו עוד ועוד. היו רגעים יפים. הם הרבו ללכת לקונצרטים ולתיאטרון עד שנמאס להם להעמיד פנים. קנו שני מכשירי טלוויזיה נפרדים וחכו לימים בהם יהיו שידורי טלוויזיה צבעונית בישראל. עוד מעט יסעו לשנה לבואנוס איירס. בנק אחד התמוטט, היו לו שם יתרות, והממשלה פיצתה אותו. ההלוואה מומשה. הוא קיבל דירה גדולה בתמורה ונסיעה לדרום־אמריקה ואנשים זרים לו לחלוטין שילמו מסים כדי לממן את חייו. בחוג לליבון של המפלגה דיבר על חלוציות חדשה, פראגמאטית, על ימים חדשים. היא עזבה את האיש הזקן עם הפסלים ולמדה מדיטציה. הוא קינא בה ולמד יוגה והלך לשיעורי־ערב לפיסול. החיים המשיכו איכשהו. היו עוד מלחמות…

היא סיפרה לו מי היה מישה, כי עכשיו הוא כבר ידע. והוא אמר שהוא יודע מי היה מישה, כי הוא מכיר את האיש המספר והאיש המספר סיפר לו איך היכה אותו מישה בנאבי־רובין ואיך נפגשו במלחמה כשמישה נעלם והיא אמרה שהיא אשמה בכול, כי מישה רצה להתמזמז אתה באוהל. הוא לא הגיע עד הסוף, אמרה. הוא רק ניסה.

האישה במיטה, הכותבת את המחקר, ידעה עתה משהו שלא ידעה עד הנה, שהיא מכירה את כולם אישית ואין שום נסים או סודות בארץ. חנה’לה, היא דודה שלה, מישה הוא איש שפעם שכבה אתו. זה היה בבית־מלון בסדום כשהלכה להירפא ממיחושים והוא היה שם מטעם הממשלה. לספרות הגיעה אחר־כך, אולי גם אותו היא מכירה, רק סינגפור לא מסתדרת עם שומדבר.

האם אפשר לתאר שרב ביום קריר, בלילה של גשם זלעפות? היא לא בטוחה.

אדם בן ארבעים־ושש, בימאי סרטים, שיער קצר, פדחת במצב התחלתי. די לפנות ערב החלה רוח מזרחית עזה לנשוב. בתחילה עפו עציצים ממרפסות, אנטנות חרקו, מרפסת התמוטטה. אחר־כך נראה הירח צבוע במין גוון ירוק. השמים היו חומים. אבק דק מאד, חולי החל למלא את האויר. הרוח שרק והאבק מילא את הרחובות. בתים שהיו קודם בהירים נעשו אטומים ונעלמו בתוך עננות. האדם יוצא מפתח ביתו ומתמלא חרדה. על פתח ביתו כתוב שמו; ד“ר אבי קדם. ד”ר אבי קדם אינו רופא הוא אינו שר ניגונים לאביו. הוא גירש מזמן את בתו של מחולל הציונות החדשה. אולי הוא מישהו אחר ושם אשתו היה קנדולינה. הוא ביים שלושה סרטים.

הוא באמת נולד בסינגפור שבמפרץ חיפה, על חולות הזהב של קריית חיים?

ארלוזורוב?

גם הוא נרצח, כמוני, על ידי בדואים בנאֶבי־רובין. סיפור אחד לכולם, אמר.

האויר הסמיך החולי לוחץ עליו. שמו אינו אומר לו דבר. הוא נמלט משארקיה בלתי־צפויה. לאן הוא יכול להימלט? הרוח העז נושא ומביא אבק וחול והירח ירוק. אורות הרחוב אינם בוהקים, אלא כבויים לתוך איזו בהירות פראית, מבוייתת. עננות של ברחש. אנשים נואקים מעבר לתריסים מוגפים. הרחוב שומם. הוא מתניע את הוולבו ונוסע. הוא נוסע כמו וולבו עיוור. הוא אינו יודע לאן הוא נוסע. בפינת רחוב החבצלות הוא פוגש את נורית ואורית. אורית לבושה גופיה בעלת שרוולים קצרים ומכנסי ג’ינס. נורית לבושה מכנסי ג’ינס וחולצה ורודה. הוא אינו רואה מה צבע החולצה. הוא מנחש, לפי צבעו הירוק של הירח. הרמזור בפינת הרחוב נראה כאילו הוא צבוע סגול והשיח הירוק הגדול רב העפאים גונו זהוב חום.

נורית ואורית עומדות בתוך האבק והחול ומצפות. הן אינן מצפות לו. הן מצפות למשהו שאינו ידוע להן כלל. פניהן בהולות מעט; אבל הן צוחקות. הן אינן מדברות זו עם זו, אלא מתעוותות כבמין סחרחורת ואוהבות את האבק המעיק ואת הרוח. עץ קורס לא הרחק מהן וניירות נסחפים בתעוזה עייפה במורד הרחוב. הוא עוצר את הוולבו ושואל אותן מה שלומן. הן אינן עונות. אחר־כך אומרת נורית שההרצאה של אבי קדם בבית־הספר על סרטו האחרון “החיים העגומים של האדון מחלוף” היתה די נכונה, אבל החטיאה את המטרה, הוא לא הגיע יותר מאשר אל חופי האנשים, אמרה, לאנשים יש גם ים, לא רק חוף. אורית הרימה ענף וקטמה עלים מתים בזה אחר זה. הוא אהב את נורית ואורית משום שהיו צעירות מאד וחיוניות מאד לו. הן מילאו אותו איזו ערגה אל משהו שבלבו ידע ששכח. אבל הערגה היתה ציון לעובדה בזה על יד זה, אל עבר עתיד שכבר מונח הרחק מאחוריו, מלאים איזו תמיהה או חרטה שאף על פי שהיתה מלאה טעם של חטא, לא היו בה שום איבה או שמחה לאיד עצמו. החרטה היתה על חטאים שלא נחטאו. על חטאיו שלו לא היה מסוגל להתחרט. על כן עשה סרטים ולא נגע בעצמו אפילו בזנב נוצה. הוא תיעב את האויר ורצה לנוס. נורית ואורית היו יפות מדי בתוך האבק החום והחול המתעופף והוא חפץ לקטוף אותן ולהכניסן לאקוואריום ולגדל אותן כמו דגים. פעם אסף בולים. אסף עוד דברים. אבל את השנים שחי לא אסף.

בחיפה לא נולדים סופרים, אמרה.

בפתח־תקוה כן, אמר להם.

אני בעד לוח כפל מיני, אמרה, בעד אהבה דרך זכוכית.

הוא לא ענה וניסה להגיע ולא הגיע.

לא ליקט, לא תייק לא זכר. הן נמצאות באיזשהו מקום, כל השנים הללו, מונחות ללא סדר. אני צריך מזכירה, חשב. על כן קנה לא מזמן מזכירה אוטומטית. המזכירה עונה לכל המטלפן אליו: לא טעית, זהו המספר שחייגת, אנא השאר את מספרך וציין מה רצונך, אם אפשר בקיצור, זוהי הקלטה דיס איז א רקורדינג…

הוא שואל את נורית ואורית אם הן רוצות לנסוע והן אומרות שהן מאד רוצות לנסוע. עם נורית הוא שכב במכונית לפני חודש. היא לא אהבה אותו ולא לא אהבה אותו היא חשבה שהוא זקוק לרגע הזה והיו לה רגעים הרבה לתת.

היא צעירה?

מאד!

היה טוב?

לה לא.

היא ליקטה רגעים, שסועים אלה מאלה, שזרה אותם, חלפה על ידם, נחנקה באנקה מיוסרת, חשבה שאין האנקה שייכת לה, ומסרה רגעים יפים לאנשים מתוך מסירות של רגע, עם שכחה כעבור שעה, היא מילטה את עצמה מן החיים בעודה צעירה כל־כך. והצעירה הקטנה והיפה הזאת מילאה אותו תשוקה עמומה למות ולהיות צעיר נועז בעת ובעונה אחת. אורית היתה שונה. היתה בה רגשנות עזה מדודה מאד, היא ידעה כל רגע מי היא ופיצתה את עצמה במידות זעירות של החיים שנמנעו ממנה מחמת מזגה הקשוח. היא היתה רוצחת והיא ידעה זאת. היא לא רצתה איש; אבל היא ידעה איזו רוצחת מצויה בה. היא פחדה מאהבה ורצתה דברים על יד, כדי לא להיבהל.

הן נכנסו למכונית והוא נהג. הרחובות היו מנהרות של אבק וחול. מכוניות נמלטו ונסעו בזיגזגים. מישהו אמר ברדיו שסופה מדברית מתחוללת במישור החוף. המלה חוף מילאה את שלושתם זרם חשמלי. הם שמעו מוסיקה ברדיו ונסעו לעבר החוף. החוף הקרוב היה מאיים. הררי חול ומשהו דמוי עשן מילא את האופק. תוואי הגבעות היה מעוות לאין הכיר. ברמזור עצרו. הרמזור היה סגול אנשים זהובים וחומים נחנקו בתוך מכוניות שחנו לידם. השמים לא נראו כלל. באור הירוק התניע, הכניס למהלך, והוולבו שטה בתוך האויר הנעלם והולך. הוא חשב שהוא נחנק. ואז עלה בדעתו שזה סוף העולם. הוא לא העז לומר זאת. אבל הוא חש שהנה הוא עתיד לחזות בסוף העולם יחד עם שתי נערות צעירות במכונית. כולם ייעלמו הלילה והוא יראה את מלחמת גוג ומגוג מתרחשת למול שמשת הוולבו. פעם, בנאֶבי־רובין, ראה את בריאת העולם בתוך תפילת אדון עולם, ועתה ראה את קצו ולא ידע איפה היה בין שני הקצוות. לא כל אחד רואה את קץ הימים מעבר לשמשת וולבו, חשב. הוא ידע שאלו דברים מטופשים. מה זה משנה איפה ומה. אתה נגמר עם או בלי כולם. אבל היה משהו חביב, אולי אף שטני, ברעיון שהוא אינו הולך לבדו. לא תהיה לוויה. המחר יהיה לוויה ללא אנשים, של כולם, ואז יחזור כדור הארץ אל מסלולו הנצחי, יחד עם השמש, מאתיים־וארבעים־מיליון שנה, לסובב סביב הציר הזה, כאן, בקצה שביל החלב. הנצח נתגמד והתעוות והבתים עשאוהו ברחלוף. הבתים היו בלועים אלה בתוך אלה. הם היו כבר בתוך תל־אביב. הרחובות היו מלאים אנשים שגם הם חשבו שסוף העולם הגיע. אנשים שיצאו מן הדירות ומן הבתים משום שלא יכלו עוד לנשום.

וכך הגיעו לשפת־הים. שפת־הים של הילדות, על יד השרתון, מקום בו היו גבעות זהובות וחיילים בריטיים והבית של שוקה וסירות דיג לתיקון והבית של הקרנף והאדון המבהיל ומופלא מקס, מקס המשוגע, עם השבשבות על הגג ושבת בבוקר לחפש שושנות ים ובסתיו לחפש שילינגים שמתרחצי הקיץ איבדו כאשר רוח הסתיו מתחילה לנשוב. בית־הספר הישן ממול, מעבר לבתים סגולים, מעבר להררי אבק. עצרו את המכונית, נעלו אותה וירדו לחול. החול היה לח. עדיין אין החול יבש ו…

הגשם חדל

כן

יש ירח מאחורי כל העננים האלה?

צריך להיות.

הלכו לעבר המים. כאן נראה העולם ממש על סף קצו. מאחורי הגדר המפרידה בין החוף לרחוב נראתה העיר אפופה אבק סמיך. אנשים גנחו. על החוף היתה רוח מלטפת את החול, מנסרת את חול הים, חורצת בו חריצים ולרגעים אף נעימה. אורות חשמל מעבר השרתון הרעיפו צללים מוזרים על קצה המזח, ואבנים, אבני כורכר, בהקו באור שהיה כמו בוקע מתוך אגדה מחושמלת. החול שעל חוף הים, גלים גלים היה, וכמו רחוץ בגלים אלקטרוניים ששיוו לתוואי המים מראה של נחש אלקטרוני. אנשים החנו מכוניות על יד הגדר וירדו לים. הם באו בהמונים, אבל היו יחידים מאד. איש לא דיבר. איש לא הכיר זה את זה. אנשים ירדו ממכוניות כמו חנוקים, כמו אצים לחיות עוד רגע את סוף העולם. מרחוק עלתה נהמת הרוח המזרחית החונקת עיר. אנשים התפשטו על החוף ונכנסו למים. המים היו קרירים. על החוף היו רגעים של חום מטרף שנמהלו במשבי אויר פתאומיים. החום מן העיר נשב אל תוך הים כאילו היה הים מפוח ענקי השואב את כל החום הזה רק כדי לכלותו. האנשים התפשטו בבהירות מבועתת לאור פנסי החשמל של השרתון ונכנסו למים. הם לא רחצו אלה עם אלה, אלא כל אחד רחץ כדי להציל את עצמו בלבד. לא היו שום מגעים בין האנשים, הם היו אבודים, כל אחד בנפרדות מדהימה. משהו מפואר ועגום עד עפר. עד חול. עד כלימה. אשה זקנה פשטה בגדים מקומטים ובכתה. היא עמדה לרגע, רק תחתונים לגופה, ובכתה. הדמעות נראו באור החשמל כאילו היו גדולות מדי, או תמימות מדי, או מרושעות. היא רצה לעבר המים ומעדה. היא מעדה על כיסא־נוח, שהיה קשור בחוט ברזל מוחלד. אולי נפצעה, שכן גנחה. חייל עם מימיה עזר לה לקום. היא הביטה בחייל, מלמלה משהו ורצה לתוך המים. ואז שמעו את צעקתה. היא צעקה באידיש אל הגלים הקטנים העדינים שנמלטו אל החוף. הרוח שרקה על החול ועל המים. אבל הגלים הגיעו מן העבר השני כאילו לחתור אל עבר כל התדהמה הזאת. הוא הלך למכונית והביא טרנזיסטור. אנשים ונשים התפשטו ורצו לים. איש עם תיק עמד בוהה ונכנס עם כל בגדיו לתוך המים. את התיק הניח על יד המים. המים רחשו לעבר הסערה החמה, הלוהטת ככבשן בתוך החום השרבי שאין לו שיעור.

אורית ונורית התפשטו ונכנסו למים. רק אבי קדם לא נכנס למים. הוא חלץ את נעליו, קיפל את מכנסיו ועמד במים כשהמים מלטפים את רגליו. הוא חש חרטה כתמיד. אבל שוב לא היה בו שום חטא של ממש. הוא ידע שאם ייכנס למים לא יֵצא מהם. הוא ישחה עד שלא יוכל לחזור וייעלם. הוא רצה למות עם כולם באותה אחרית־ימים צהובה מלאה אבק, רוויית אימה.

נורית ואורית חזרו אליו עירומות והרוח היבשה ייבשה אותן והטרנזיסטור השמיע שירים ישנים מאד. נורית לבשה את חולצתה ועמדה ברוח. אורית חיפשה מקום לשבת. אבי תר בעיניו וראה אנשים רוחצים בים. הם נמלטו לתוך המים. החול עדיין נחרץ גלים גלים. האור בהה. הריח החמצמץ של היובש המלווה בניחוח הים היה משכר. אבי היה צמא. אורית מצאה סירה על החוף וישבה בה. הוא קרב לשם וישב בסירה. היא התבוננה בנעליו שהחזיק בידו וצחקה. נורית קרבה והתיזה עליו מים. אחר־כך ישבו שלושתם בתוך הסירה והוא ניסה לדבר. הן רצו שהמלים לא ייאמרו. הן רצו שקט שבין מלים בלתי־נאמרות. אבל הוא היה רחוק מהטבעיות המבהילה שלהן. הוא היה בן חוקי של שנים בלתי־חוקיות הרבה. הוא ידע שיש לדבר. הוא ידע שהדברים נשמעים טיפשיים. הוא ידע שיש להיות עם הדברים, שיש להיכנע, לרוח, לשקט, לאנשים השוחים במים, לבגדים המחכים להם על החוף, שיש להיטמע במכלול הענקי הזה ולא לנסות לכבות אפלת מצרים בגפרור. אבל הוא דיבר. הוא מלמל. הוא ניסה להיות פיקח או מצחיק או חכם או נבון במקום בו המלים היו לא רק מיותרות, אלא בחינת פשע. הוא הדהים את הנערות בגילוי־העריות המלולי שלו. הן שתקו מתוך אותה טבעיות בה היו מקבלות כל דבר, ברגע זה המטופש ביותר או השגיא ביותר. אבל הן ידעו שהוא מחמיץ הזדמנות יפה להיות נכון. הן רק אמרו מלים בודדות. הוא סיפר על הים הזה על האצות, על שושנות המים, על מקס המשוגע. זה לא היה חשוב. החייל עם המימיה קרב אליהם ונתן להם מים לשתות. החייל היה חול או אבן או חלק מן האור שנגה מן השרתון. הוא לא שאל, לא תבע לא דיבר. הוא נתן מים והן שתו. אבי חכך בדעתו ושתה מעט. הוא אפילו ניגב את פי המימיה בידו החולית וקירב את המימיה לפיו ואז, מן הזווית הזאת, כאשר ראשו מוטה מעט והים בגובה כתפיו ואורית ונורית מזוותות היטב (כאילו בתוך אלומת אבדון) ידע כמה אין הוא מבין דברים כאשר אין בהם מתח, כאשר אין בהם אפילו מעט סיוט מלא כזבים וחנף.

הוא הרגיש עצוב והחזיר את המימיה. לא היה שום מתח. היתה הקשבה מלאה ודוממת לדברים שהם מעבר לכל מתח, לקץ העולם הקרב, למים הרוחשים, לחול, לאנשים הרצים לתוך הים ונבלעים בו. הוא לא יכול היה להתחלק בדומיה המתוחה הזאת, הדברים נראו לו משוללי חיות, ועל כן לא קיימים. הוא צפה בסרט שהוא היה שחקנו הראשי; אבל בימאי, שוב, לא היה יכול להיות. מות המין על חול הים, חשב. מות הרחשים, המשושים הנדלקים. הוא רצה להנחיל איזו מהתלה אנושית או מהות אנושית לרגע, הוא התבונן באבריהן המגולים של נורית ואורית וחשב שלוא יכול היה, היה שוכב עם שתיהן עתה כאן בסירה. אבל גופו קיבל הוראות ממוחן של הנערות, לא ממערכת העצבים שלו. הוא היה מלא מתח; אבל ללא כוח חיות. הוא היה כמו אגרוף שלעולם לא יהלום. רוחו רצתה לאנוס וגופו היה רפה וחלש ולא היתה שום התרגשות אמיתית מעבר למלים שאמר, שהיוו רפרוף של נייר על פני קרחוני־שלג גדולים. הוא הזיז את העלווה מעל היקום במגע של משחת שינים, הוא לא נגס, לא נתן לדברים לנגוס בו, כפי שעשו זאת כל האנשים על החוף, שהתמסרו לרגע וחיו בו, או אותו, במסירות עילאית, ואז הבין מדוע אינו יכול לעולם לחיות ממש, להיות אדם של ממש, להיות אוהב של ממש, ואולי אף למות ממש. הוא ייעלם כמו מחשבה, כמו מהתלה. הוא לא ממשי יותר מאור הנדלק וכבה. אין בו אטום של כבדות מוסרית או בלתי־מוסרית. הוא הד של דברים ולא משהו ממשי שיש לו הדים. הנערות היו ממשיות מאד, הן שכבו פרקדן בסירה ושמעו את העולם גועש ומתמוטט. הן שתו מים מן המימיה כאילו היו אלה באמת מים. החייל דידה על החול. עתה ראה שהחייל צולע. אולי נפצע במלחמה. האשה הזקנה שקשקה במים, אנשים עם מזוודות ג’יימס בונד, חצי מתים כל חייהם, שחו עתה והתערבבו במים והיו פרק מפואר במה שנערות צעירות קוראות לפני השינה (בעצב אינקץ) חיים. הכל חי את הרגע, מלבדו. הוא לא חי, הוא השקיף, הוא ניסה לבקע. הוא ניסה להבין, הוא חש אי־נוחות וחול חודר לגוף ומים וחול העושים בתוכו בוץ, הוא הרגיש את כל הדברים הלא־נכונים ברגע כל־כך נכון ומאושש. רגע שנוצק למען כל הרגעים האחרים שאינם אלא רווחים בין דבר לדבר.

הוא חשב על אשתו. הים געש עתה. הוא זכר פוך ואב מוכר וקונה מגרשים בבית מהודר בשדרות רוטשילד.

אבל זה לא אותו איש?

אותו איש!

כולם?

כולם אותו איש, מניין לי לדעת על אחרים? אני הם, אני הוא, הביטי על ידי, אמר, על איזו יד השעון?

ימין, אמרה.

ועכשיו נדבר סינגפורית.

סינית?

סינית!

הו הו הו, מי את חושבת שהוא היה או הווה או יהיה, כאן אומרים אמת על קצה גבול היכולת, ליד האבדון, מי את?

אני כותבת.

במיטה שלי אמר.

במיטה שלך, אמרה.

אשה בפוך מגרשת זבובים עם מחבט. מבשלת טשולנט, רוצה לאכול קממברט. לא הלך. הוא אמר לה, הלא הייתי שחקן בחתונה, אני לא אוהב, לא אותך לא אף אחד. אחר־כך מת אבא. הלך להלוויה. עמד שם אביה, לא רחוק. האב אמר לאדון פרומצ’נקו: חברה קדישא זה רסקו בקנה־מידה אלוהי, תראה איזו פרצלאציה, כל מטר מרובע עולה כמו דונם בשכונת עמל או בסביבות ג’מוסין או על יד קריית מאיר, חלקת קבר אחד, אמר, שווה כמו עשרה דונם מעבר לירקון. וכך הבין אבי קדם שהעתיד טמון בירקון. מעבר לו אפשר לצאת מתוך קברים ולבנות עתיד מזהיר. חזרו הביתה לשבת שבעה. הוא חמק לראות סרטים בהצגות יומיות. השורות שאתה כותב אינן עשויות כהלכה.

זה היה צריך להיות כתוב באותיות גדולות!

כן.

כן.

הוא אמר לה, תראי, סיפור קצר של רופא שלא יכול כמו אביך, למכור מגרשים. והיא אמרה אתה עוד תהיה לי אשר ברש או בורלא. למדתי ספרות בגמנסיה, אבל אני אוהבת הכי את מופסן. הנה לך סיפור, אמר, נער גדל עם אב עצוב. מנגן לו ניגונים, בונה לו ארמונות בחול. ילד בונה את הארמונות של אבא שלו. אחר־כך נושא לאשה את בתו של סוחר הקרקעות הגדול כדי לפצות במשהו את החלומות הנלוזים של אבא. חי עם סטירה מרה על לחיו וזוכר שראה שכינה ובריאה בשחר מבהיל. עכשיו אני רוצה להתפרע ילדה, להתפרע, לחיות על יד. לחמוק מכל עול של ממש, אין טעם אחר, אני חייב משהו בעד הסטירה הזאת. האשה עם הפוך אינה אשה אוהבת. היא אשה בובתית הרוצה ילדים וכביסה פעמיים בשבוע וסלון ליופי וספרים במיטה בשבת, ולמות כל החיים כאילו זה משהו ממשי. היא אומרת שיש לה סכין־גילוח ומיכל מים. אם יֵצא מן הבית תחתך את הוורידים ואת הדם ימצא במים. כך הוא חי חמש שנים. עד שיום אחד היא פוגשת עורך־דין שבא לפייס אותה, להפיג את חרדותיה ונשאר לגור בביתה, ואביו, מתוך קברו, ביום השנה אומר לו: שמוֹק, ויתרת לה, לא מכרת מגרשים כמו אביה ואני הלוא שמעתי מה אמר אביה על יד קברי, ואתה שמעת את האדונים המנוולים הללו – ציוניסטים?! אה, אני צוחק, ועכשיו, אומר אביו מתוך קברו, עכשיו ויתרת גם על הדירה בשביל איזה עורך־דין מצחיק.

אבל איך הוא נעשה בימאי סרטים אם היה קודם רופא שלא עסק ברפואה?

כמו הרבה אנשים, אני מכיר רופאים שעושים סרטים ובימאים שמרפאים, כולם צריכים תוויות?

כולם חושבים שהם צריכים תוויות.

אשה עם פוך, שנשא לאשה כמו בהצגה, עם בקבוק מדיצינאל בתוך הגוף, גרה עם עורך־דין ומבשלת לו טשולנט ומוס שוקולד, הולכים לקונצרטים, מכירים את חיים הרצוג, מדברים פוליטיקה, מצביעים בעד המפלגה הנכונה, אוהבים את כל ההיסטוריה של ארץ־ישראל, נוסעים לפיקניקים בגדה, והוא יושב בצדי החיים ושולה תולעים בדגים במקום לשלות דגים בתולעים. איזה סרטים? תמונות, תמונות שאינן שוות הרבה. יכולת מבוזבזת, יאמרו אנשים.

אתה מגזים.

הכל טעות ידידי, אמר, הכל, לא היה צריך להיות.

כאן בסירה, יושב עם שתי בובות גזורות נאה כל כך, בתוך מאפליית חסד, יצוק ברשעות קיומית מדהימה. לבסוף גוברת הדממה גם עליו. אפילו הרהוריו נאלמים דום. יוסף בכתונת פסים יושב צמוק לתוך החול, לתוך הרגע הרוגע הזה, רגע תהפוכות העולם. השרתון מכוסה ענן חום. האורות כמו קשתות מזרות אימה. סילוני אור חודרים לתוך האדמה והרוח מגרשת אותם. אורית ונורית מאזינות לים. הים מדבר שפה מובנת להם. אנשים יוצאים מן המים ויושבים להתייבש על החול. הבגדים מושלכים ללא סדר על החוף. דייג אחד, בודד מאד עומד על יד דופן הנמל הישן ודג דגים. הוא חושב שהוא לבדו, הוא לא מביט סביבו. הוא לבוש גופיה לבנה ומכנסים קצרים שחורים. הוא דג ברשת שהטיל למים. הוא לא יודע שסופה צקלונית מביאה את המדבר לתוך העיר העברית הראשונה. הוא מוצק ויצוק מתוך האבן עליה, או מתוכה, הוא עומד. כאן מתקנא אבי במישהו קנאה קשה ורוצה לגמול לו כגמולו. הוא יכול היה להרוג את הדייג לוא היה בו מקצת מן הרוצחת שיש באורית אבל אורית חשה אותו. פעם בגן היפה של יפו, אמרה לו שהוא יכול לאהוב אותה אם זה מביא לו אושר, אבל שלא יאמר לה שהוא אוהב אותה. היא לא אוהבת מלים כאלה. הן קדושות וזולות מדי. הוא מתבונן בה. היא מחייכת. הוא מחייג אליה מתוך קרביו. אגרופו מצטמק פתאום ונצמת. הוא יודע שלוא היתה בידו כוס היתה נשברת וקורעת את ידו. הוא אומר: לוא היתה כאן כוס בידי לא הייתי מנגב את הדם. נורית מזמזמת משהו. אורית קוראת אותו קריאה נכונה. היא מתבוננת ביד ואולי היא רואה את הכוס הבלתי־קיימת. היא רואה כיצד הוא חונק זעם שיושב בו מאז היה ילד בנאֶבי־רובין. איזו זעקה תהומית כאילו היה רוצה לכבות את כל השריפות בגיהינום בכוס־מים אחת. היא קוראת את תווי פניו בתוך השקט והרוח והאנשים היושבים על החול. היא מצודדת מבטה ורואה חייל מדדה עם מימיה המתבונן בה באדישות, אבל בידיעה שהיא כאן ואולי תהיה יום אחד, ליום אחד, שייכת לו. אבל היא מוותרת עליו עתה. הוא נועד לעת אחרת. היא רואה את הדייג השלוו. היא רואה את הסטירה על לחיו של אבי, היא רואה את הכוס הנשברת בידו. היא קמה, כאילו מדדה כל צעד, והוא מלווה אותו במבטו. נורית אינה מפנה ראשה. נורית יודעת בתוך גופה מה אורית עושה. אורית הולכת אט אט לעבר הסלע. היא מפנה פניה אל אבי ורואה את נורית הזורה חול כאילו היתה ילדה קטנה המשחקת בחול. האשה הזקנה יוצאת מן המים ורצה אל בגדיה. היא חוככת בדעתה. אין בה בושה. אבל יש בה זכרון של כל חייה. היא רוצה להתלבש; אבל היא רטובה. היא יושבת על החול ומחבקת בידיה את גופה הזקן, הכמוש. אורית קרבה אל הדייג. הדייג מרים אט אט את הרשת, מטפל בה בזריזות רבה ובבקיאות, ידיו יודעות כל חריר, כל גליל עופרת, והוא מקפל אותה היטב ומטיל אותה שוב המימה. הרוח מעיפה את אדוות המים והמים המוארים עתה באור מגדלור חמקני זוהרים ואפילים בעת ובעונה אחת. המגדלור משליך אור על פניו של אבי. אבי לא פתח את אגרופו. נורית מצודדת לפתע ורואה את האגרוף. היא ממלטת צווחה חנוקה לעבר האגרוף וקמה לאטה ורצה אחרי אורית. שתיהן מתמזגות למהות אחת בצל דופן הנמל, ליד הסלע. ואז עולה אורית על הסלע ונורית מטילה את עצמה לתוך המים. אורית קרבה אל הדייג ומביטה שוב באבי, היא אינה רואה אותו, היא רואה את האיש המאגרף את כל ישותה בתוך אגרופו. הוא יכול היה להיות אדם בעל שמות שונים או תארים שונים, הוא תן בודד שחדר לרגע לתוך סודה הגדול. היא מחבקת את הדייג מאחור. הדייג נרתע ומנסה להשתחרר מחיבוקה. אבי נואק נאקה חנוקה ורוצה לקום. רגליו בגדו בו. החייל עם המימיה צוחק והזקנה מבקשת מים. הדייג מנסה להחזיק את הרשת ולראות מה קורה לו. הוא רואה את נורית שוחה למרגלות הסלע. ואז דוחפת אותו אורית והוא נופל למים. הוא נופל לתוך הרשת. נורית שוחה לעבר הרשת ועוזרת לו לחלץ את עצמו מן הרשת. הוא מחלץ את עצמו בלי עזרתה ושואל מדוע עושים לו מעשים כאלה. הוא מדבר בצרידות קשוחה ואורית יודעת שהדייג הזה לא דיבר הרבה שנים והוא לא יודע איך משתמשים במלים. הן יצאו חורקות כאילו לא ידע בדיוק אילו מלים יצאו מתוך פיו. נורית צוחקת ואומרת לדייג שהוא איש עם ים במקום איש עם חוף והדייג מבין מה שאבי לא הבין קודם, אף כי הדברים נאמרו בהיפוך. אורית מחבקת את הדייג ומוציאה מסתיק מפיה ונותנת לו והוא טובל את המסתיק בים ולועס אותו. עתה הוא מחייך. הוא איש מוצק, עומד כל ימיו על סלעים, צומח לתוכם. כל מה שקורה לו קורה לו מפני שהוא אינו מחכה לשום דבר ומשום שהוא יודע שדברים קורים מפני שהם קורים. הוא אפילו אינו יודע להתנצל. מדוע, שאל, מדוע עשו לו דברים כאלה. הוא לועס את המסתיק ונורית ואורית מרימות את הרשת. אבל הן רואות שהוא נחבל ומביטות באבי. האגרוף משתחרר אט אט. מישהו ספג מכה קשה, אבל הוא לועס מסתיק ואהוב על ידי הדגים הים והרוח. אבי רוצה לבקש ממנו סליחה. אבל עתה גם הוא איבד את מלותיו. הזקנה התייבשה ברוח המרה ולובשת את בגדיה. החייל קרב אל הדייג ונתן לו מים. אשה בבגד ים קרבה, היא שמנה מאד ולראשה כובע ים, היא רוצה לדעת מה קורה. היא נוטפת מים. אורית צוחקת ואומרת בפניה הרציניות תמיד, שדייג יצא לדוג דגים צום צום צום. אבי תוהה מניין היא יודעת את השיר ונזכר שאביה היה שר את השיר הזה בהיתם יחד בנוער העובד. וכך הוא נזכר שפעם הכיר את אביה. הוא רוצה לומר משהו לאביה. אבל אביה אינו נוסע לשפת הים בלילות מטורפים, אביה יושב למול הטלוויזיה ושמוע על מזג האויר השרבי.

הדייג אינו זוכר עוד את נורית ואורית. הוא מסב אליהן את גבו, מתקן את הרשת ושוב משליך אותה לתוך הים והים מלא דגים מתים. הים החם שממית את דגיו. השמים מעל הים נראים עתה אדומים. נורית ואורית שבות לסירה. הן לובשות את בגדיהן ופותחות את הטרנזיסטור. הקול שהם שומעים ברדיו מוכר להם זה קולו של אבי. הוא מדבר על הסרט שלו “החיים העגומים של האדון מחלוף”, הוא מרואיין על ידי ציצי בדוחי. ציצי שואל אותו שאלות בקשר לסרט והוא עונה באריכות. בתחילה לא הכיר את קולו. ההקלטה נעשתה לפני שבועים ושכח אודותיה. החייל עם המימיה, ששמע את הרדיו, קרב אליהן. הוא אומר: אולי תפסיקו את הדיבורים המזובלים ותתנו איזו מוסיקה, פה כמו תנור, וחם, ואין אויר. אבל נורית אומרת, זה האדון בעצמו מדבר. החייל נראה מאד מוקסם. הוא לא פגש עוד, כך אמר, איש שמדבר ברדיו ושומע את עצמו באותו רדיו. אורית זורה את החול שקודם זרתה נורית. האכזריות שהיתה קודם נעלמה. הכעס המדהים של אבי נמחץ ולא היה עוד. הסטירה עודה על לחיו. הניגונים למול דלת בית־השימוש נמהלים בקולו; אבל האגרוף אינו מוחץ עוד. הזעם חלף. הרוצחת לא רצחה. הדייג אינו שועה אליהם. האשה עם הכובע־ים קרבה ושואלת מה השעה. הוא מראה לה את השעון הענוד לו על יד ימין, והיא מתקשה לקרוא, שכן היא רגילה לקרוא את ספרות השעון על יד שמאל. החייל אומר לאשה שהוא בטח שמאלי. היא אומרת שהוא נראה ככה. אחר כך מדדים יחד. הוא מדדה עם מימיה והיא עם שני קישואים הצמודים לחזה. נורית, שאין לה, מגחכת. בעד חודש יהיו בחינות הבגרות. הוא רוצה לשאול אם הן לומדות לבחינות, אבל ידע שלא יענו לו. הוא מאזין לדברי עצמו. הוא יודע שמישהו אחר מדבר, כי מי שהוא היה לפני שבועים אינו קיים עוד, ומי שקיים היום עדיין אינו יודע מה הוא חושב על “החיים העגומים של האדון מַחלוּף”. אבל אורית מאזינה ונראה לה שזה די חמוד לשמוע אותו ברדיו כאן על הסירה באמצע סערה צקלונית. היא שואלת אותו מה שלום כל משפחתו. הוא אומר שהם בסדר. הוא רוצה להאזין, אבל המלים חומקות ממנו. הוא שומע את הד דבריו, אבל מה שהוא אומר אינו חודר בעד מוחו. הוא מודע לחוסר אוניו ורצה מאד להסביר לאורית ולנורית כמה דברים בקשר לעצמו, במלים אחרות היה רוצה להתנצל, אבל אז הוא מבין שהן בלתי־הכרחיות להתנצלות שלו, שכן כל מה שהוא או מישהו אחר עושה ייראה להן נכון במידה שווה. הן אינן שופטות ואינן רואות שום הבדל, לבד מאיזו מציאות של הרגע, שאין בינו לבין בוראה שום קשר. רק הרגע קיים ומי שבורא רגעים חולף ואינו חשוב ביותר. לוא היתה אורית מנסה להיזכר ביום שישבו בגן ביפו היתה בוודאי אומרת שהיה שם גן עדן עם שני מיני ורדים ובוגונוויליה והצריח ממול, והים מלמטה, והיה רגע שבו נאמרו דברים מסויימים ואחר־כך היו פגישות של הגופות המיוסרים ואחר־כך דובר על איסור המלים האוהבות ואחר־כך נאכלו שתי מנות חומוס. אבל מי היה האיש? האם זה כל כך חשוב?

הוא עומד לסיים את הראיון, הזמן הגיע לקצו. הוא מתנצל על הסרט בפני מאזיני רדיו. מדוע אני מתנצל?

עכשיו משתררת שתיקה. הם קמים והולכים לעבר המכונית.

הוא מציע להיכנס לשרתון. החום מעיק. הרוח החמה מעיפה עוד חול ואבק. עוד אנשים נכנסים לים ואולי לא יצאו ממנו. הם פוסעים לעבר השרתון. השוער מתבונן בהם ורואה שלוש דמויות סגולות. הוא מחייך. מדוע הוא מחייך? אורית יודעת לפגוש את החיוך ולומר לו שלום בלי שום קשר עם בעל החיוך. אבי מודע לכך ומתקנא באורית. נורית מתבוננת בבחור צעיר העומד עם פניו אליה ומודד אותה. הוא לבוש מכנסי־ג’ינס בלויות ונראה צעיר ומיואש מאד. הא נועץ את מבטו במצחה של נורית. היא מוחה זיעה מעל מצחה ואומרת לו: אתה מדבר עברית? הוא לא.

היא אומרת לו באנגלית מה שמה. הא מחייך ואומר שהוא משיט מפרשיות, חוקר את דרכי הנשימה של תושבי קשמיר ועושה עוד עבודת־מחקר חדשה באנתרופולוגיה. אורית אומרת לאבי לבוא אתה. נורית עומדת עם הבחור ושומעת את כל מה שהבחור לא יכול היה לומר שבוע ימים. הוא מדבר לא כמו אבי. הוא מדבר לאט. בשקט רב. מודד כל מלה ומוסר רק את העיקר. הדבר שובה את לבה של נורית. אבל היא יודעת שאין לה לב ועל כן היא סבורה שהיא מתאהבת בו והדבר מעורר בה תחושה של התרסה עצמית, והיא נפרדת מעל הבחור. היא לא רוצה פגישה וכל זה. אם יבוא אליה מחר באיזו שעה שירצה ימצא אותה בבית. הוא יבוא אליה, אמר. אבל הוא לא יודע איפה זה, והיא מסבירה לו ופתאום מאבדת את סבלנותה ואומרת לו שהוא יכול למצוא בעצמו. היא הולכת אחרי אבי ואורית שהתיישבו בינתיים בשתי כורסאות בלובי הענק הרוחש אדם מפה לפה. אנשים צועקים מדי, קהל התיירים של פסח רוחש וצעקני ואומר דברים זה לזה בקולי קולות. הוא חושב שהם אינם אומרים בדיוק דברים של פסח. אבל הוא מתוודה באוזני אורית שאינה שומעת אותו, אלא מלטפת בעדינות מדהימה את קיר האבן החצוב, – משהו הדומה לפסל ענק החוצה את הלובי של השרתון וידה כאילו מטייחת את האבן או מטילה בה מומים של אהבה נועזת מדי – ודבריו אינם אלא נהמות על רקע לטיפות היד המביאות אותו במבוכה רבה.

עתה יושבים שלושתם, דחוקים בין קהל רב ומזיע על אף מיזוג האויר, וחרד, והחוץ, מבעד לשמשות, מאיים וצהוב בתוך אפילה קודרת, והם תרים בעיניהם אחר מלצר. הוא אומר מלצר לרפואה, כי הוא אוהב צמדי מלים; אבל אין למלים או לצמדי המלים הללו משמעות למקום ולזמן. נורית מדברת עתה על יום אחד שבו ישבו, היא, אחותה הקטנה ואביה, על המרפסת ושתו קפה. אבא הרים את היד לאט מאד ומזג קפה אחותי הביטה ביד ופתאום פרצה בבכי, ואז, פתאום, חדל הקפה להימזג מתוך הקומקום ונעצר באויר והקטנה נבהלה ונורית אומרת שהיא יודעת שלא אירע שום נס. אורית אומרת – עתה הן מדברות – שחלמה חלום ואבי היה בחלום. הוא היה מת בצד הדרך. ועברה שם מכונית משטרה ובמכונית ישב מנהל בית הספר ושתי ילדות קטפו פרחים, ואז הוא, שהיה מת, קם ושר כמו באופרה שיר ובאמצע שוב נפל ומת. והילדות אמרו משהו, אולי, היא לא זוכרת בדיוק, הנה הוא באמת מת. אני לא יודעת בכלל מה זה המוות.

אני יודעת ואני חיה על ידו.

אני חי בו כל העת. רק בו, זוכר אותו כל העת, מאויים כל רגע, הוא מתת שלו, האם אני מתגונן…

הקיר בשרתון אינו קיר, הוא ממש פסל והוא יפה מאד.

כן.

המלצר לא בא. אנשים מצליחים להשיג מלצרים בין טיפות זיעה וצעקות ורק אבי אינו מצליח. אבל סופסוף כן מגיע המלצר. אבי רוצה בירה. הכמיהה לבירה כבר מצויה בו שעה שלמה, הוא חש אותה עוד בים, עוד בתחילת הדרך לים, הצמא לא היה משהו כמוס או סתמי אלא מפורש, הוא היה צמא לכוס בירה ושתה מים ממימיה ונשאר צמא ועתה עמד מעליהם המלצר, לבוש חליפה לבנה ושיער ארוך עם פיאות לחיים מגוונות מאד, עם חיוך מרושע וניחוח של אודיקולון מהול ביזעה דבוקה לגוף, מייגעת, לא של פחד או יראה, אלא של כחש, מרמה, נסיונות להערמה וכשלונות קלילים עם חיוך דבוק לפנים, והמלצר המיוחד הזה, המלצר של הרגע הערום הזה, אמר את מה שאבי אולי ציפה שיאמר, אף כי לא חשב על כך אפילו לרגע אחד. אבל לפני כן אמר, אדוני מדבר אנגלית? ואבי אמר לו, כן כי העברית שלי לא כל־כך טוב, אמר המלצר. בסדר, אמר אבי. נורית ואורית צחקו והמלצר אמר אז את מה שאבי ידע במעמקי לבו ולא היה מודע לו, הוא אמר אין היום הלא בירה, הלא היום פסח והכל כאן כשר, האם אדוני לא זכר שהיום חול־המועד פסח?

אין בירה.

אין. הכל כשר.

אי־אפשר בשום פנים?

אי־אפשר…?

לא. אין.

הצחקוק. אז הוא שואל מה הן רוצות לשתות. הן רוצות מים קרים, הוא לא יביא להן. כאן לא סלון להפקרות. הוא מביא שלושה בקבוקי קוקה־קולה. הם שותים והמלצר רץ אליהם עם חשבון ממחשב קטן בפינה, עשוי בידיו של פקיד מפוקפק עם צדעים אפורים וחיוך מאונס. שילמו שלוש־עשרה לירות תמורת שלושה בקבוקי קוקה־קולה.

הקולה היתה מרה וחרשה לו את הקרבים. ואז קמו ויצאו מתוך ההמולה ונסעו הביתה. ברדיו אמרו שמזג האויר ישתפר תוך שעה־שעתים. רוח מערבית תחדור עוד הערב ותביא מזג אויר קריר לאזורנו. סוף העולם הצהוב עומד להסתים. אבי לא חיבק שום תשועה או תשוקה, אלא ישב גלמוד עם אורית ונורית בוולבו ונהג הביתה במהירות סבירה ועצר במקומות הנכונים והיה מהיר, גמיש ועצור וזכה למחמאה של אורית שאמרה שהוא נוהג יפה, בטוח ונעים.

אחר־כך יצאו מן המכונית, כל אחת מהן על יד ביתה, ואמרו זו לזו ולאבי טשאו ונעלמו לתוך הבתים עם טלוויזיות פתוחות וארוחת ערב ושטיח על הרצפה וכלב לצעוק עליו או לחבק, צמיר צמיג ושחור, או לבן, ואבי נסע הביתה ועמד באמצע הרחוב עם צינור גומי ארוך ושטף כמו אידיוט את המכונית שלו. הוא הביא סבון ורחץ וקרצף ואהב את המכונית כמו שלא אהב דבר מימיו וחשב שהיא נאמנה לו והיא שלו והוא שנא אותה וקרצף אותה ואז פתח לה את הרדיו ומצא מוצרט בגל אלף ונעל את הדלתות והשאיר אור קטן דולק ונכנס הביתה. הוא חשב, היא יושבת, הוולבו שלי, עם אור קטן ושומעת מוצרט. והוא פתח את הטלוויזיה וראה סרט דוקומנטארי על יונקי דבש בקנדה וארצות דרום־אמריקה. הוא חשב על כרם נבות ועל האמנות בתוך כלוב, מפרכסת כמו לולין ומנסה לעשות מעשי־לוליינות בכלוב של סדר, ובכה עד שמזג האויר הקריר החל לחדור לאזורנו.

יש כאן הרבה מן האירוניה והדברים המיותרים והמעמס והתפלות על יד דברים יפים המציינים את הסיפורים האחרים, אמרה, אני תוהה. אתה כותב בשבילי, ועל כן אני בוכה את הסיפורים שלך, אבל אתה מוגבל מדי, אתה דובר אמת מדי.

אני מגיע אל האמת בכפפות של גומי כמו מיילד, אני מיילד את עצמי תמיד!

זה לא מייגע?

מייגע.

לא רצית להיות מובן?

אולי, להבין את עצמי.

והבנת?

לא תמיד, לרוב לא. מחפש, אבל אין דרך. צריך לחקור את האני כטעות נוראה, כמקרה ביש, אני קרוב לטירוף מפני שאני יודע אותו. אבל רק ילדים חכמים זקנים מאד ולמדנים גדולים יודעים את האמת ואני יכול לדעת את האמת רק באיזה חוש והחוש הוא ניחוש והניחוש הוא שיר, הוא סקרנות לגבי הדברים הקטנים העושים אותי, אני, אבל אז למי אני כותב אם לא לעצמי, ומדוע אני מדפיס, כי אני מוגלב ואיני מורגל בחיבוק עצמי, אני זקוק לעינים שלך, גם באהבה, גם בכתיבה, הנה אנו כאן, מי את, את כאן, כי אני בלי ראש, בלי נשמה, ואת כן, ואת יודעת דברים לעומקם ואני משקיף תמיד עם מלים יפות או לא יפות, הנסיון לכתוב הוא אינאונים ואני נכנע עם חיוך על שפתיך וזה מצחיק כי השפתים היו צריכות להיות שלי אבל אני נכנע מתוך רצון לנקמה את יודעת משהו?

לא.

אני כותב מתוך רצון עיקש לנקום בי בכל מי שהייתי, בכל מה שהייתי, וחייתי, כדי להגיע לרגע הזה, עתה, אני מוכן להתמסר לך.

אתה יכול.

לא, אבל הנסיון הוא היופי בכל הדבר הנורא הזה.

בסינגפור היתה זקנה יפה כמושת פנים שגידלה ג’ראניום. יום אחד חנק אותה פרח ג’ראניום יפה. היא שאלה אותו מדוע הוא חונק אותה והג’ראניום אמר, כי את זקנה ואיני סובל זקנות, ואז היא בכתה והוא נישק אותה נשיקה עזה וגמר לחנוק.

גמרת?

כן.

ואת?

גם.

היה נעים?

ככה, אמרה.

אהבה של אמנים היא סיוט, היא העמדת פנים, היא כיסוי לאמת, היא מעבר לזגוגית, היא מעשה חמור הזכאי לעונש.

אני נענשתי. אבל לא הייתי אומרת שרע לי.

אבל הטוב היה מוגזם.

הלילה קרב לקצו, אני חש בבוקר הקרב. את שומעת את התרנגולים?

הרוח שככה, הסערה חלפה, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עוד מעט יהיה אור, נשמע שוב את אומכולטום, החיים הם רגע מחורבן אחד אחרי משנהו, כמו ההיסטוריה, הכול יחלוף.

לא, רק אנחנו.

זה הכל, אנחנו זה הכל.

הנה חלף לילה ואנו כאן.

לא, גם אנו חלפנו ועתה יש להתכונן למשהו, אולי נישן.

אולי.

והם נרדמו שקטים מאד לאור דמדומי הבוקר העולה והאנטנה לא חרקה עוד, והאור היה בהיר מאד ליום חורף זה. כלב נבח, והחלבנית עברה עם החמור וצלצלה בפעמון, לא פעמון יורה, והפרחים פרחו והשוחט שחט ואדם זר עם אשה זרה ישנו יחד עם ידים שלובות, עם גופות מעורבבים וחלמו כל אחד על חיים אחרים, על מקומות אחרים, ולא שבו לגעת זה בזה אף פעם, כמו תמיד, כמו כל הנגיעות שאינן אלא חופים ואין יורדים, אין נכנסים לתוך הים שלהם, הלוא באנו מן הים, היינו אצות ואנו שוב על החוף, ואצות, ורק אנשים אמיתיים יכולים להיות ולמות או לחיות או לאכול או לבכות או לשכב זה עם זו, כמו שאנשים עושים ולא אלה העושים מן הכל מלים מלים השורות שכתבת…

אני יודע, אבל אני ישן.

בוקר עז מפציע בחלום.

שלך באהבה רבה.

“פצע נעורים בלתי־נשכח.”

1976