מתוך ‘קשת’, 1962
ישבתי על האדמה החרוכה. מסביבי בער הסתו החשוך של הערב. הערב הגדול שלי, שלי לבדי. אחזתי בו בשתי ידי הקטנות ולא נתתי לו לברוח. אהבתי אותו.
הרחוב הקצר הסתיים בככר קטנה ועץ עמד בה. על צמרתו היו תלויים שמים שחורים מאד. באמצע השמים היה חור צהוב. לא היו לירח פנים ולא היו לו עינים ושינים ופה, רק שני עננים דגדגו אותו. בלילה יֵרד גשם, אמרתי פסקנית. על יד העץ עמדו שני התאומים והשתינו את שמותיהם בחול: משולם ירוחם.
הדודה שלומית עמדה בחלון ונראתה יפה על רקע אור המנורה שבהק מאחוריה. ראשה היה חגיגה עטוּרת־הילה, שרה־בשירים. השתגעתי למרוט את שערותיה, אלא שהייתי על האדמה החרוכה וראיתי נמלה מהלכת בין הסדקים. הבית מאחורי לא זז, ורק הדודה שלומית זזה וגמרה את האור. אולי נשרף הפקק, אולי פשוט הסיטה את חוט החשמל. אינני יודע. אם כה ואם כה, פתאום פתחה את פיה ואמרה.
היא אמרה:
“למה אינך עושה שיעורים?”
“לא רוצה”, אמרתי. רציתי להשהות את תשובתי, אך לשוני לא נשמעה לי, קפצה והרסה את כל התכנית. לאחד שכמותי, על האדמה החרוכה, אין דבר חוץ מתכניות, שבין כה ובין כה אינן מתממשות, נשארות ענן נמוג ברוח.
הייתי ילד טוב, צייתן ושקט. לפעמים הייתי עקשן כמו אבא. לאבא כל דבר הוא אתגר. בא מישהו ואומר לו: אתה לא תעז לקפוץ מהגג – מיד קופץ להראות לו. פעם נכנס לפילץ, פעם אחת אחרי המאורעות בשלושים־ושש, נכנס לו ככה לפילץ, הרים כוס מעל הדלפק ושאל כמה עולה? אמר לו הבּארמן: גרוש. הוציא גרוש, נתן לו ושבר את הכוס, זרק אותה לקיר והתנפצה לרסיסים. בלילה אבא מצייר. אף אחד לא ידע שהוא מצייר. למשל, אין אדם מכאן עד רחובות שידע.
“לא רוצה להכין שיעורים,” צעקתי לדודה שלומית, לעגתי לה, אמרתי “להכין”, והיא שיבשה ואמרה “לעשות.” העברית שלה מתורגמת מרוסית: יוסף, פתח את החשמל. לימדתי את הדודה שלומית להגיד חור בשמים במקום ירח. יש לי עשרה שמות לירח ועשרים שמות לכל דבר, ובשכונה היו קוראים לה גברת חור־בלבנה. הם מאד פיוטיים פה, בשכונה הזאת. צריכים לצאת ממנה לפחות עשרה פייטנים. בינתים הם מקרקרים וקונים ומוכרים, ומר אברמוביץ' כבר מחפש חתן לבתו. היא לומדת אתי בכיתה והציעה לי ללכת אתה לגבעות. סירבתי, כי אני לא יוצא לגבעות עם ילדות. בשכונה היו שרים לדודה שלומית שיר, בעיקר כשמוכר־הקרח היה בא. בעיקר בקיץ, כשכל העצים מתים. בלילה כולנו מתים, אמרה דודה שלומית. שרו לה, בעיקר המוּחרם, הוא היה הראשון ששר לה חור בלב־נה־הה חור בלבנה חור בלבנה חור בל בנה חור ב לבנה חור בל…
“כשיבוא אבא אספר לו,” אמרה דודה שלומית בכעס.
“אני מת מפחד,” אמרתי בקולי האדיש. הרגשתי און־גבר עולה וממלא אותי עד גדותי. הייתי בן שלוש־עשרה ולא יהיה לי בר־מצוה, לא רציתי בר־מצוה, נכנס לי יתוש בראש. מין טירוף; בלילות אכל בי כסיעת נמלים על האדמה החרוכה. אמא בכתה, ואבא, דוקא אבא, הוא שהרגיע אותה. “לא רוצה, לא צריך,” אמר אבא, ואני לא רציתי להסביר לו כמה רציתי שהם ישכנעו אותי. ראיתי שהפסדתי ולא אמרתי דבר. אילי פ’אַת – מאַת.
“למה אינך רוצה לעשות אותם?” שאלה.
“את מה?”
“את השיעורים,” אמרה. “אתה כבר מתחיל לחלום? מדברים אתך על שיעורים ואתה פתאום מתחיל עם המה־מה־מה שלך. אוי, איזה תכשיט.”
“מפני שהם טפשיים,” אמרתי. “מה איכפת לי כמה זה אחד־פסיק־ארבע לחלק לאפס־פסיק־שלוש! את האנגלים לא נגרש בשורש של שלוש.”
“כשתגדל תראה שזה חשוב,” אמרה. “תראה את אבא שלך.”
“אני שותה קפיר,” אמרתי, “מפני שכשאני שותה קפיר אני גדל, אבל מה זה שייך לאבא? אבא מתקן מסגרות ולא איכפת לו כמה זה שש־בריבּוּע כפול אפס־פסיק־חורבלבנה.” (בלעתי את המלים שלא תיעלב ואני אוּכל לצחוק לי. באמת צחקתי עד שכמעט התפקעתי, אבל התאומים פרחו־הלכו להם, וחשבתי על שמותיהם המושתנים בחול, ומחשבה עברה במוחי: כך גם עשה אלוהים לי בגלל הבר־מצווה שלא יהיה לי).
“תראה את אבא שלך! איזה אינטליגנציה מרוּחה לו על הפנים, יופי של אינטליגנציה. אתה לא יהודי אתה, שיגץ אני מגדלת פה.”
“אני שמח,” אמרתי לה. “רוצה לשיר אתי? אני רוצה להיות עמוד־חשמל, קוץ, שיח אפור בבית־הקברות המוסלמי, טוב?” אמרתי וברחתי מן החצר. האדמה היתה חרוכה עד הרחוב, שם התחיל הכביש שלא גמרו. כולם בונים, לא משאירים כלום.
על כל סביבי עמדה תל־אביב. זו העיר שסבא ואיזמוז’יק הזקן בנו, כדי לא לגור עוד ביפו השחורה והמלוכלכת. עמדו על הגבעות, הצטלמו ותקעו יתד, והנה עיר. עיר היהודים. את עסקי הממון יעשו הגויים, היהודים יישבו וישירו שירים ויעשו מדורה ויצלו את הגויים. בינתיים צריכים גוי־של־שבת. מה עושים? בוחרים ועד־עיר, עושים הסכם עם הקדוש־ברוך־הוא. למען העיר צריכים שיהיה חשמל בשבת. הו תל־אביב תל־אביב, גבעת־אביב, חמסיניך אינם אביב, אביביך קצרים ובוטים. “שני יסמינים יכולים לשגע בן־אדם,” אמרה הדודה שלומית, והניחה את כל הצלחות זו בתוך זו כמו שעשתה לימים ולשנים ולרגעים של חייה. “איזה ילד מושחת,” אמרה. “אילו הייתי אמא שלך הייתי מלמדת אותך דרך־ארץ.”
“דודה טובה,” אמרתי. “ראית מה עשו שם שני התאומים?”
ברחה לתוך החדר, והחלון נפסק, ונשארה האדמה הסדוקה עד שזו נגמרה והתחילה תל־אביב, בדיוק במקום שהכביש שלא גמרו שקע בשטפון הגדול וכשנסענו בסירות ברחוב בוגרטשוב ולא ידענו אם לא בא סוף העולם. תל־אביב, חורפיך דולפים, וקררר. אין חימום בבתים. הלא אנחנו במזרח ובמזרח חם, כך כתוב בספרים.מה ששכחו הספרים לספר הוא שפעם היו כל הגבעות מכוסות יערות שעצרו את הרוחות ועכשיו אין יערות. לא לחינם קוראים לך תל, תל־אביב. בונים אותך, מסכנה יפהפיה שלי, כל־כך מהר בונים אותך עד שבית אחרון שבנו כבר מביט על הבית לפני האחרון כמו על תל שצריך ללכת לנבור בו למצוא עתיקות.
הנה, הבית שלנו פעם היה בצפון הרחוק, ללכת אליו זאת היתה הרפתקה. כרמים ערירים, אבק חום פרוּש עליהם, ביניהם פורחים קברים – עד שתחמו הכל, קראו לזו עיר ולזה בית־קברות מוסלמי, ועכשיו העיר רצה אחרינו, השממה בורחת לה ואני צועק אַי. אמרתי אַי משום שנולדתי בארץ. לוּ נולדתי בגרמניה הייתי אומר אאוּ, ולוּ באמריקה – אאוּטש. יש הבדלים. קח ילד ושאל אותו, אם יגיד בנדוּרות – נולד בתל־אביב; אומניבוס – חיפה; עפיפון – ירושלים. “פה קוברים את החלומות,” אמר אבא, שהיה מתקן מסגרות ליאֶקים שרצו לתלות ציורים על קירות בתיהם. ובית הזה, על־יד האדמה החרוכה, על־יד הנמלה, על־יד הככר־עם־העץ, עם התאומים, על־יד הדודה שלומית, בין רחוב אחד שאינו רחוב ורחוב שני שהוא שדרות בלי רחוב, גדל מי? גדל אני, ויהיה לי בר־מצוה בלי בר־מצוה, וכשנחום יקרא את ההפטרה שלו שהיתה יכולה להיות שלי, אז אלך לי לסוּמיל ואוכל זרעונים. לא יתנו לי מתנות. שלא יתנו. לא יתנו לי את כתבי בורוכוב ושלושה עטים נובעים מחורבּנים, מה יש כבר לכתוב בהם? את התנ"ך כבר כתבו ואת שירי ביאליק כתבו, אפילו את הסיפורים של נחום גוטמן. מה יש לכתוב עוד? מכתבים? לאן אני הולך? אני בורח?… “הכל כבוּי מסביב. יש כמה הרים בבירוּת, ובדרום – נחל מצרים. לאן אני משתלח? לציר הצפוני? אינני יודע את הדרך.”
לכל היותר אני הולך לסומיל או לרחוב היסמינים או לרחוב הצמרות או לרחוב העורבים, זה שכאשר לא היה עדיין רחוב העורבים היו באים אצלו עורבים ומקרקרים שירים עורביים בצמרת של השקמה, ופעם מתה השמש על הצמרת והעורבים בכו מר ועפו־להם. לאן אלך? לבית־הספר? שם הלא בין־כה־וכה אין מה לכתוב (“שאם אכתוב אהיה זוכר ואחר־כך יהיה קשה יותר לשכוח”). שימו אותי בתנור־הנפט השחור, המפוּייח, ושִרפו את גופי עם העתונים של אשתקד (עם החדשות ה“שרופות”, שאיבדו את עצמן לדעת פני שלא ידעו לרוץ מהר כמו הזמן. פעם היו הן אלו שהמציאו את הזמן עכשיו אינן יכולות להתחרות בו). שלא אהיה פה עוד על האדמה החרוכה. עם הדודה שלומית מוטב לא להיות מאשר להיות.
עירי הפלאית, עירי של הפּלפלית הפלטינית הפלוֹנטרית המופלאה של המגרשים הריקים. על כל המגרשים בונים בתים. הנה רבינוביץ' אביו של המוחרם, הנה אחיו של רבינוביץ' אביו של המוחרם: באו, בנו בתים, בית ועוד בית. ממיתים את המגרשים. החזון המטורף של תפוחי־האדמה הנצלים, של עליה־לרגל, של דחיקת־הקץ, הופך למציאוּת מלאה מרפסות, ורבינוביץ' הזקן ורבינוביץ' הצעיר צובעים אותה בצבע אפור של רצח השממות היפות. השממה בוכה. איזה בכי עצוב יש לשממה בפיותיהם של התנים בלילה, ככה: יוהההווו…
“לך תביא כעכים!” אמרה לי הדודה שלומית. אני רץ ומביא לה כעכים. אלמלא לימדו אותי מה הם כעכים הייתי מניח פרחים על קברה של השממה, אך לימדו אותי שפה מדוייקת. קחי את הכעכים. זאת מסורת, חביבי. ביפו יש שווקים שהסוד הגדול רובץ בהם מאיר עינים, כבוש בתוך עצמו, בזהירות ובסבלנות שפורצת החוצה כמו צווחת באר־פרדסים בלילה. ביפו מתוך נבכים מהוהים מציץ הסנפיר של החלומות, והדודה שלומית רוצה כעכך, בייגלך!
על כל מגרש שני בונים בית, על כל מגרש ראשון שמים לוח. מצדו האחד מדביקים מודעות להודיע על אסיפות המפלגות ומצדו השני עושים מה שעושים התאומים על יד העץ – לפעמים מחליפים את הצדדים. הבתים הלבנים בוהקים. צוֹווחים לבן, איזה לבן – לא כמו של הירח הענוג, כמו זה של השמש החרופה. בתים צועקים מלוֹבן כמו התנים, לא בקול, בצבע. צבעים יהוּהים כמו היוּההוו של התנים. כמו הנשמה של המוחרם בליל־ירח כששכונת־מחלול מתקיפה ב“בּוֹבּקס” ואיש אינו קורא להגן על המולדת, אפילו יש לו או אין לו רוגאטקה. “קח את הרוגאטקה שלך ותחוב אותה.” לעומת זאת, בגדרה יש לתנים קולות יפים יותר, כמו שבמקוה־ישראל הדבורים מזמזמות זמירות ענוגות ולצמרות אין גבול ולשמים אין תחומים ולבתים יש שורשים טבולים ביין. בגדרה יש בור־בילויים, עשהאל ועמיאל חפרו אותו כדי שיהיה לתיירים ולתלמידי בתי־הספר איפה להצטלם…
בכל דירה מרפסת, על כל מרפסת שולחן. אני יושב על האדמה החרוכה ומדבר אל הנמלים ושותה בעיני את החור הצהוב, ומתלבט אם להרוג את הדודה שלומית במכה או בחניקה. שטויות, אינני מסוגל להרים יד אפילו על זבוב, חוץ מהמוחרם; אותו הייתי מסרס.
על כל סביבי מרפסות,על כל מרפסת שולחן, ועל יד כל שולחן יושבים אנ"ש בתוך ענן פרפרי־לילה ואוכלים סלט קצוּץ היטב, ולבּן. הגגות מכוסים כבסים לבנים ותימניות זקנות וכמושות־פנים וחרוכות־לחיים מכבסות בתוך גיגיוֹת אפוֹרות ענקיות ומדי פעם שׂמות קצת כחול בתוך העיסה. הכל מלבין, הגגות עוד מעט יעופו מרוב הסדינים התלויים עליהם, המהבהבים בשמש (ביום) ובלבנה (בלילה). הכל פה דומה לעצמו, מחקה את עצמו, מביט בראי. חורף וקיץ, לילה ויום, רק הלילה קצת חשוך יותר. היום הוא לילה בלי חושך. ביום אבא הולך לעבודתו ואמא לעבודתה והדודה שלומית עולה לי על העצבים. “מה אתה מחפש באף? – זהב?”
בינתיים התכנס לו הלילה לתחומו מתוך הערב ואמר לי: “יוסף, עלה למעלה לישון!” עליתי. אמא נאנחה ואמרה: “איך היה בחצר? ראית את דודה שלומית?” אמרתי לה: “לכי לחלון וקראי לה, היא יושבת בחושך. נעלבת, וחושבת על דברים.”
אחר־כך הכינותי את גופי למזבח הליל. באתי בצעדים טופפים, נוגעים־לא־נוגעים, איילתיים, ואמרתי ליל־מנוחה אמאלה־אבאלה, והם אמרו ליל־מנוחה ילדי – חלומות נעימים. אני תמיד יש לי חלומות נעימים. אני עף. לכל מקום שאני רוצה אני עף, כאילו הייתי נמלה שיכולה לעוף. אני מרחף ומשתגע בשמים. קוטף כוכבים, מכפיל בלי מספרים, ניגש בלאט אל שאול־מלך־ישראל שאיבד את עולמו משום שריחם על מלך־עמלק ולא רצח אותו. עם של רחמנים.
לאבאאמא יש חלומות אחרים. הם ישנים בשני חדרים נפרדים וכל הלילה נאנחים וגונחים מתוך שנתם. ישנים עם דלת ביניהם – שני עולמות פרוּדים – וחלומם אותו חלום. איזה עם משונה הם האבהים והאמהות. לקרנף יש תולעי־משי שחולמות את עצמן לתוך פקעות וחוזרות לעולם פרפרים ויוצאות מהם ביצים קטנטנות, אולי מיליון, אולי יותר.
אך, לוּ רק היה מחר שבת. אלא שמחר איננו שבת ולא ראש־השנה ולא חג־האילנות ולא יום־זכרון. לוּ היתה שבת הייתי הולך לסומיל, מקפיץ זרעונים מהיד לפה במהירות מסחררת, שותה קאהוה, מוצץ היטב ומוציא קולות גניחה אמיתיים ישר מהבטן במקום שישנות כל השנים שעוד אֶחיה. הימים הפרוסים לפרוסות – למנת־בשר, למלפפון. שעת־חיים. ואבּו־שלוּף הזקן! היה מספר לי על ג’וחה. ג’וחה שהיה הולך למוחאטה, תחנה בערבית, למה האשה שלו שהיה קונה היתה באה מבּירות ברכבת, ואיזה חזיון שהיה האדון ג’וחה רואה מתוך הדמיון שלו שהיה פתוח כמו פה של אשה – של איך האשה שלו תהיה מתראית בּבּפנים של מיטה שלו; ומה עושה האדון ג’וחה? קושר את החמור לעמוד, עוֹמיד ומחכה ביהרבּה סבלנות. על־חאסלוּ, פתאום היתה באה הרכבת שהיתה מביאה את האשה שלו שהיה קונה בבירות ועשה טוּוּוּ־טוּוּוּ והחמור אבן־חאמר מה עושה החמור? עושה אאי אאי אאי – ככה עם הלסת שלו מתנודדת כמו “גיחת איל רמאדן” וג’וחה מתרגז עליו ואמר: “יא חמאר אבּן־חמאר, למי באה האשה – לי או לך?!”.
אכן, בּלה היום מזוֹקן. זו שפה יפה. לאמא שפה יפה, איננה אומרת בּבּפנים של המיטה שלו. לאבא שפה יפה. אני מדבר פראית. זה בא עם החמסינים וטיפות הגשם והשמש המיבּשת הכל והבלוריות של הברושים השואלים שאלות את השמים ומצביעים אל־על כאילו היו אצבעות של תלמידים מטופשים. והיסמינים המריחים את ניחוח עצמם והחרובים שריחם כמו בדיחה גסה וקוצי הצבר שקישטו בהם את גופנו הענוג. צריך לשכב לישון. אמא אומרת: “ארצנו ארץ זבת חלב ודבש,” ומה אומרים אנחנו? אנחנו אומרים: “ארצנו ארץ זבת חמיר וג’חש,” שפירושו ארץ זבת חמורים ועיירים. היא מדברת מתוך לבה, אנחנו מתוך עינינו.
הם באו. מכיון שיכלו לבוא – היו מוכרחים. אנחנו יכולים מכיון שאנו מוכרחים. בכלל, לאמא יש עולם משלה. שלי קשור בטבּורו לאדמה החרוכה, אני שייך יותר לה מאשר לאמא. היא איננה פתאום מורתי ואיננה חוזרת הביתה בצהרים ושואלת “הכינות שיעורים?” הלא אותה אי־אפשר להונות, שהרי היא שנתנה לי את השיעורים. הקרנף יכול לספר לאמו הכל, ואני? – רק לאדמה החרוכה. לאמא שלי אני תחנת־נסיונות פדגוגית. ומדוע היא מסתובבת בהפסקות עם המורה ברוֹשי? האדמה החרוכה אוהבת את הנמלים, הן מספיקות לה.
הפּראות של שפתנו היא פריצוּת, אמרה אמא. הדודה שלומית החרתה אחריה בעברית המטופשת שלה. פריצות, איזה מלה נפלאה. במלה כזו ובשם כמו ריו דה ז’נירו יכולים למלא באדום ליל־חורף ארוך, מתחת לפּירינה שנתנה הדודה לאה לאמא. פּירינה זו הפנינה של העברית של המורה ברושי. הוא יאמר: “הניצנים נראו בארץ, הנצו הניצנים”, והפירינה רובצת בעיניו כמו סרט מצוייר. שמי יוסף גרץ ואני פנינת השפה הפרוצה או הפריצוּת בפנינת השפות או… אך היום לא שבת והעיקר צריך לקום. לחמוק ערירי מתוך השמיכות לתוך קרירותו של החדר. בחוץ האדמה החרוכה והרחוב החדסטרי והעץ – שני התאומים קמים גם הם. אילו היה לי אח־תאום היינו מחלקים את העולם לשנים ושותים אותו: כל אחד – צד. ואחר־כך ביחד. צריך להתגבר על קרירותו של החדר. כמו מקרר. להתלבש במהירות, לבלוע את הקור היושב בעינים כמו ציפור ומזמר זמירות. אחיו של המוחרם יכול לעשות כמו ציפור, המוחרם לא יכול לעשות כלום. אלו היה ל"ג בעומר, הייתי תולה אותו במדורה ורץ מסביב, אני וכל התאומים שלי.
זה הוא ששר חור־בלבנה לדודה שלומית. פתאום אכפת לי ממנה. לפעמים טוב להיות רגוז וכועס על מישהו – על ידי כך יש לך חברים – כל מי שמישהו לועג לו, נעשה ידידי. ישבתי ובלעתי לתיאבון את ארוחת־הבוקר – דיסה וקפה קלוש ולחמניה חמה – נשקתי שלום לאבאאמא וטרקתי את הדלת מאחורי. החיים האלה נשארו מאחורי, נהי חלוש. לפני שיטח עצמו אלוהים ויכולתי לרכּוֹב עליו לסוף העולם – במקום זה קטפתי עלי־תות להאכיל את תולעי־המשי. ברגע אחד הייתי על שפת־הים, ממש עוד צעד ואני יכול לשחות לאמריקה ולהרוג אינדיאנים. אלא ששני גלים צחקו עלי – הם היו לבנים ומלאי קצף ונשתברו אל החול והריקו כמלוא היד צדפים. היה סתיו, והאדמה שהיתה אתמול סדוקה הוריקה ירוֹקת טחוּבה, וצלילוּת של מים עמדה בה. כשאני עומד ומביט בה, כשאני עושה זאת, לפעמים, מה אני רואה? – אני רואה את תמונת עצמי מדוייקת יותר מאשר בראי. אמא אומרת: “תראה את הצילום של דוד נתניא על הסוס, כאילו עמד ליד הראי.” – הראי עקום, אמא. האורלוגין אינו מורה זמן, הכל תלוי על משהו, על חוטי חשמל בלי חשמל. תמונת ראי אינה אמיתית. היא הפוכה, טוב יותר להיות אדמה חרוכה. לשם אבוא יום אחד, לנוח.
סתיו נפלא, קסום, פרוש על שפת־הים, שני אנקורים בכו אותו מתוך ספר־האגדה. המים קרירים והרוח מעיפה את החול ואולי אוכל למצוא משהו שהשאירו המתרחצים מהקיץ שעבר. כל הילדים רצים לשפת־הים כשמתחילות רוחות הסתיו לנשוב. מאות ילדים באים מכל העברים. איזה מראה – כמו שדה־קרב – כל אלה רצים בתוך החולות לחפש חלומות. החלומות יושבים להם דחוקים בתוך חורי הגרוּש. הערביות תולות גרוּשים על האף. אנחנו תולים את חלומותינו בחוֹרי הגרוּשים. אמא בחוֹרי הכעכים. אבא אמר: “איך עושים כעכים? נוטלים חורים ושמים בצק מסביב.” זה אבא, עושה מסגרות – לכן אומר כך. וחישבו: נוטלים בד עלוב עם ציור כלוּמי של תרנגול שלא שווה פרוטה, שלא יכול אפילו לקרקר, אין צריך לומר שאי־אפשר לאכלו, ומסביב שׂמים מסגרת זהב. ומה אומרים? אומרים: “הבט בציור!” ואיפה המסגרת? עם חורי הגרוש, עם חורי הכעכים, עם הימים שהלכו לאיבוד, עם הלילות הגונחים של אבאאמא, עם כל הטפּשות של המוחרם, עם החור הצהוב בשמים שהילדות חלמו שמות בשבילו: ירח – לבנה – חרמש.
אחד הילדים מצא גרוש, שני מצא צמיד או שמא מצא רוח ועף אתה. כולם מוצאים או אומרים שמוצאים. אני יורד בוקר־בוקר לשפת־הים, בוגד באהובתי האדמה החרוכה בחצר, מוותר על עולם־הבא ולא שר הפטרה, מוותר ולא נעשה בר־מצוה – ומה אני מוצא? – אני מוצא מישהו שמצא, ואפילו זה ברח לדרכו ונשארה תעלומה.
כשנולדתי, אמר הסנדק: היום ו' בניסן, ניסן חודש נפלא, יש בו ריח פרחי־ההדר ופריחות רבות ובשוּמות ושמש רוחצת ביפעת צבע הכסף המהוּל בצהוב הלימוֹני העדין, כמו פניה של אמא שעה שהיא ישנה ואינה חולמת. נולדתי בסימן אביב. קראו לי יוסי. “כשיגדל,” אמר הסנדק, “קראו לו יוסף, וכשיחכּים – יהוֹסף.” יהוספ’לה גרצ’לה קראו לי הילדים, משטמה עמדה בעיניהם. אילו היו עיניהם רובים, הייתי מת מזמן. לכן אהובתי היא האדמה החרוכה וחלום־חיי להיות נמלה – להן טוב יותר, אין להן ענין עם ילדים – ההולכים – לבית־הספר – בדרך – לשפת־הים – לחפש גרושים ולצחוק ליהוֹספ’לה גרצ’לה. רק מפני שאמו היא המורה. רק מפני… רק מפני שאני הולך עכשיו לבית־הספר ויודע שמשהו נורא יקרה, בכל יום קורה משהו נורא בבית־הספר של אמא… לעזאזל, עוד לפני שאגיע לשפת־הים באה גברת בירנבאום בבהלה מתוך השיחים שעוטפים את ביתה כמעטפה ודבקה בי כדבוֹק השמש ביצור עלוב ברחוב.
“מה קרה, גברת בירנבאום?” אמרתי. מיהרתי מאד, חפזתי במלי. “שוב היו פה האריות,” אמרה. “מתי?” אמרתי. “הלילה!” אמרה גב' בירנבאום.
התחילה לבכות, להזיל את המרגליות המיוחדות שלה, שאותן בעלה – שלא היה לה עוד – מוחה בנשיקותיו. דמעות מלוחות בירנבאוּמיות כאלו. בסינרה הדהוּי קינחה את פניה.
עברה מכונית והיא ניתרה בבהלה.
“העצבים,” אמרה.
“מרוּטים”, אמרתי, כמבין ללבה.
“מרוטים, שבורים. מישהו פתח את השמים והמטיר עלי צרות,” צעקה.
“היו פה אריות הלילה.”
“שוב אריות,” אמרתי. הייתי המבוגר פה. לכל אחד יש שעה מבוגרת. הסנדלר יהושע תופר שיר בשעה כזאת. אחותה של נחמה מאירוביץ' לא נותנת את גופה מתנת־נדבה לחיילים האנגלים על הגבעות בתוך בית־הקברות המוסלמי, למראשות מצבה חרוטת מגלים וחרבות וסוסי־יאור משתוללים, נוּרת־העולם היא השעה הפלאית הזאת.
“אין אריות בארץ־ישראל,” ניחמתיה. “אולי השפנים של גלעדי התגרדו בקיר השפניה, אולי תן תעה בדרך. מה השעה?”
“שעת־כושר,” אמרה ובכתה אבנים־אבנים של דמעות. ממש מפולת. חשבתי וזכרתי את המוחרם, שהלוואי והיה הוא בתוך המפולת הזאת.
“לא, לא,” התחננה גברת בירנבאום. “אני לבד. כולי לבד. אין כלום, רק אריות באים בלילה ושואגים לתוך החושך.”
“וזו האדמה החרוכה,” אמרתי. “היא בוכה לגשם”.
“איזו ארץ!” אמרה הזקנה, גברת בירנבאום, שבעלה לא בא אתה ונשאר באיזה מקום רחוק. “איזו ארץ! כל שנה שנת־בצורת.”
חזרתי על המלים: שנת בצורת, היקום מתקלף בשמש, בצל יבש – חדלון – יבושת חריוֹנים. “מילה נוראה,” אמרתי לה, “מלאת הוד.”
“אני אוהבת רהיטים,” אמרה. “הם שקטים.”
“הם יפים,” חייכתי את חיוכי הנחמד, זה שאני משאיר מחוץ לבית, כדי שהדודה שלומית לא תפול על ברכיה להודות לאלוהים שאני נחמד־כזה־כשאני־רוצה. אל הבצורת מלאה הוד, כמו נשר.
“נשר”… המהמה הגברת בירנבאום.
“יש נשר ויש לבּן, שני צדדים של אותו מטבע. בתווך שוחקים את התקוה.”
“איזו?” שאלה.
“התקוה לארץ בתוך המזרח.”
“זו ארצנו,” אמרה וחזרה ואמרה, “זו ארצנו ארץ ישרוּאל…”
“חן־חן,” אמרתי לה. “גם שלי. הייתי פה לפני כן, כשלא ידעתי לאן לבוא, פתאום באה החסידה ואמרה צא, ויצאתי. את יודעת מה עשיתי אז?”
“לא,” אמרה.
“הוצאתי מבטני צעקה מחרידה ואבא התעלף, כמעט.”
“זכרון טוב,” אמרה.
“כן, אבל לא היו פה אריות.”
“לא, לא, כן, כן… כלומר, אבי היה צייד. היה צד אותם ביערות של אפריקה ומוכר אותם לגני־החיות בגרמניה. הם יבואו הנה לחפש אותי, להתנקם בי.” התחלתי לרוץ ולהציל את חיי. “אין אריות פה,” חזרתי וצעקתי לעברה, “ואין דובּים, ואין כיפות אדומות, ואין יערות. יש שתי חורשות שאנחנו הילדים נוטעים. לפחות ארבע כאלו נטעתי במו־ידי. כל חודש אני אוסף כסף ונותן לקרן־הקיימת, שנוטעת עץ על שמי בט”ו־בשבט. חג־האילנות, ראש־השנה לענפים, יום־כיפור של האדמה. נוטעים את החורשות, ושבוע אחר־כך באות העזים ואוכלות את הנטעים, ושוב נוטעים. העיקר, נוטעים."
נכנסה גברת בירנבאום לביתה המפוּייח ואני שרקתי עצמי לשפת־הים למצוא את אלה שמוצאים. כבר סיפרתי עליהם קודם – הם עדיין שם, מוצאים. על שפת־הים הנחתי את ספרי על ראשי כמו שעושות הערביות בכדי־המים שהלן. חלצתי את נעלי, תליתי אותן בחגורת־הצופים והלכתי כשרגלי משכשכות במים הקרים ונדקרות בצדפים השבורים – תענוג! התחלתי לשיר בקול רם, ניסיתי להערים על רעשו של הים, להדביק אותו, לשעבּד אותו לקולי – אבל קולי נדם, כמו נשימתו של דרור בתוך הנהם הנפלא של הבוקר הימי, החוף־ימי הזה, עם יפו וצריחיה מאחור והעולם מלפנים, עם תל־אביב שטוחה לצד הימני והגלים שלמאלי. דגים צווחו וכרוכיות כרכּכו צדפים הצטדפו ואני שר לי:
תל־אביב! עיר גגות ושמים
וקריאות מצחצח־נעלים – – –
“הו יוספל’ה, גרצ’לה,” שמעתי את שמי ולא ידעתי מאין בא.
שתי גופות הפוכות הלכו מאחורי. רגליהם למעלה וידיהם מוליכות אותם.
שני התאומים, משולם וירוחם.
“מה חדש למטה?” שאלתי.
“מצחיק. הו כמה היוספ’לה גרצ’לה מצחיק!” אמר משולם מן המעמקים.
“מה יהיה אם יום אחד תתחילו ללכת כמונו – על הרגלים?” שאלתי.
“אותו הדבר, אלא שאתה לא תדע מה מחדש. יוספ’לה, הבט לשם, לנמל! אתה רואה אניה שם?” אמר ירוחם, ומשולם הורה ברגלו לעבר הנמל.
“רואה,” אמרתי.
“הביאה חורים, אניה עם חורים.”
“טוב שלא שקעה,” אמרתי. הייתי פיקח.ידעתי משהו, הם לא ידעו שאני יודע.
“זו לא בדיחה, יוספ’לה גרצ’לה.”
“ראית אותי צוחק?”
“לא,” אישרו השנים, פיהם ממוּלא חול.
“דבּרו,” אמרתי.
“שמע, מדוע אינך צוחק?”
כמה אטיים הם התאומים, שׂכלם מחוּלק לשנים.
“אתה רואה את האניה השניה?” הבטתי. “מלא מחטים,” אמרו.
“הזמנו אניה עם מחטים. היא באה. עלו לבדוק. מה מצאו? מצאו מחטים בלי חורים. יופי של מחטים. חדות, בוהקות, טובות, אבל לבי חורים. מה עשו? הביאו אניה עם חורים.”
“הלצה טובה,” אמרתי ונופפתי להם שלום.
חזרתי לדרכי, שרתי לעצמי, המצאתי מנגינה, ועד שמצאתי מלים להתאים לה, הגעתי למספנת הדייגים. עמדו שם פועלים ותיקנו ספינת־דיג גדולה ואמרו לי: “ילד… ילד…” “מה יש?” אמרתי. “לך תלמד, עוד תאחר ותצטרך לתקן ספינות דיג.” משום־מה הצחיק אותם המשפט הזה, ואלמלא עברתי אותם בריצה – ספרי כבר בידי ונעלי משתגעות הנה והנה על חגורת־הצופים שלי, אף כי בכלל לא הייתי בצופים – ודאי הייתי שומע אותם צוחקים עד היום. מזל שרצתי משם.
עברתי את שני השוטרים הבריטים בפתח הנמל, עליתי במעלה הגבעה ושרקתי לקרנף. בא הקרנף. צוחק. חשבתי: בוודאי שמע את הבדיחה.
“מה אתה צוחק?” שאלתי אותו ולא חיכיתי לתשובה. “עוד נאחר לבית־הספר,” אמרתי.
“הוא יחכה,” אמר הקרנף, ענק שבטנו גדולה ואפּו חטוטרת נפלאה, כמו שופר שמחזיקים אותו הפוך ביום־הכיפורים.
“אמא שלי חלמה חלום,” אמר.
“בטח שמעה אריות בחצר,” אמרתי.
"לא כל־כך… אילו ראתה אריה בחלום היתה חושבת שזה כלב גדול. לכן ראתה אריה. אילו ראתה כלב גדול היתה מתה מפחד. לא, היא חלמה שהאנגלים עזבו את הארץ ונשארו רק היהודים ובכתה מתוך שינה. ‘את מי יהיה כבר לקלל’, בכתה, ‘את מי? את וייצמן? את צ’רטוק? את בן־גוריון?’ "
“היא באמת חלמה על אריות,” אמרתי לו. “מפחיד פשוט!”
“מדוע אתה משונה כזה?” אמר הקרנף לפתע ועצר במרוצתו.
“משום שמשעמם לי לא להיות,” אמרתי.
“הו, זה דבר אחר,” אמר הקרנף.
כמעט שאיחרנו לבית־הספר. הקרנף רצה להתאבּק אתי על הדשא. כל אחד רוצה להתאבק על הדשא, הדשא כנראה אוהב שמתאבקים עליו, אבל אנחנו מיהרנו, ולא התאבקנו על הדשא. גם לא במסדרון. בקושי שברנו לולב אחד עלוב ורצנו צוחקים. עפנו לכּיתה. ענבּל הפעמון עינבל פעם אחרונה וקלע אותנו פנימה. בתוך הכיתה השתניתי לגמרי, פני העלו את הבעתם הבית־ספרית, שאמא היא ראשי־התיבות שלה. בשקט ניגשתי לספסל וישבתי, מסביבי תשעים עינים תקועות בי. לא נתתי לבי, הוצאתי את ספרי מהילקוט, חידדתי עפרון.
“איך אמך היום?” שאלה אותי נעמי.
“היא אינה אמי. היא המורה,” התזתי.
“כן, אבל היא אמך!”
“נעמי, לפי חוקי ההגיון שלך היא אמי מפני שהיא ילדה אותי. מפני שאמש שמעתי אותה גונחת מתוך שינה. אך לפי חוקי־ההגיון האחרים, אלה שאַת אינך מסוגלת להבין, פה היא המורה, המורה מירה. האנשים שהולידו אותנו לא תמיד נשארים אמאאבא. לפעמים קורה משהו. המסגרות מתחלפות. למשל, בחלום יש לי אמא אחרת.”
“אמרת לי שאינך חולם.”
“אמרתי לך שאינני חולם חלומות מבעיתים.”
“הו,” אמרה.
נכנסה המורה. “שלום, ילדים,” בקע קולה כשהיא סוקרת כל אחד בעיניה הרואות הכל. ישבה במקומה, כשהלוח השחור מצייר אותה בקווים ברורים וחזקים, בהיר על גבי שחור, ממש כמו החלומות. קראה את השמות מהיומן, הגיעה אלי ואמרה: “גרץ…” השהתה קולה לשניה מבלי להרים פניה. אמרתי: “נוכח!” רשמה והמשיכה: דוידוביץ… דתמור."
שרנו שיר:
גלגלי העולם (מכיוון שהעולם עגול יש לו גלגלים מרובּעים אולי).
חורקים שן במפעל (– תוקעים קוץ בישבן).
ברינה מתנועע כל שריר (שרירים המתנועעים ברינה נשלחים לבדיקה רפואית).
התרגשנו, בנינו את נמל תל־אביב בכל רמ“ח חלומותינו ושס”ה תקוותינו. חצבנו סלעים גדולים, וידינו עמלו במשא הכבד. היה נפלא להיות חלוצים כל־כך. הקולות ניסרו, עברו את הכיתה ונפתחו עם החלונות, הלכו וחלפו על הגבעות הצחיחות משמאל, נתכנסו לים, רצו לעבר ארצות רחוקות, חגו בשמי ההזיה, שיחקו כדורגל על מגרש החול שאחר־כך בנו עליו את מחנה־הצבא.
“המורה ברושי לימד לה את השיר,” אמר אהוד, “בטח שלימד לה המורה ברושי.”
“תפסיק, תראה איך יהוספ’לה גרצ’לה מסמיק,” אמרה אהובה.
“שיסמיק!”
“כן, אבל תראה… ואולי המורה ברושי גם אביו.”
“יש לו שני אבהים, המורה בורשי ואבא שלו השני בבית.”
“מי מדבר?” שאלה המורה.
“מורתי! יש לי שאלה,” אמרה נעמי.
“שאלי!”
“מדוע הערביות מסתירות את פניהן בצעיפים?”
(פעם חלמתי חלום: הלכתי ברחוב הרצל עם אמא, נכנסנו לחנות לקנות בד, אמא התמקחה עם הזבּן ואני התביישתי שהיא מתמקחת ואמרתי בלבי: “קני כבר… קני כבר…” יצאתי החוצה, עברה אשה רעולת־פנים, עיניה הבולטות מעל הצעיף היו תכולות, עורה שחום ושערה כמו הלוח שמאחורי המורה – שחור. זקפה אצבעה ורמזה לי לבוא אחריה, הלכתי ונבלעתי בתוך הסימטות הסודיות של יפו, מעלינו מכרו בשר ברחוב, ובשוּק־הבשמים הריחות שיכּרו אותי. נאחזתי בשמלתה והיא רק חייכה אלי. פתאום נשמטה ממני וברחה ואני שמעתי את צחוקה מעבר לשוק. בכיתי, אבל לא לאמא בכיתי ולא לאבא ולא לדודה שלומית ורק אליה, היפה, שאפילו לא ראיתי את פניה. היא ברחה כמו הרוח והיתה בוגדנית כנחל. זהו זכרון־הילדוּת הראשון שלי. לפני כן הכל שחור, לא ידוע).
“ועתה, ילדים,” אמרה המורה בלי לענות לנעמי, נשאה פניה מעל שולחנה עד שנתפּספסו פניה בבת־חיוך והחיוך נתגדל וניצב על חוד אפה ולאט־לאט כבש את כל פניה, שנתרחבו פתאום ונעשו מקשה אחת מחייכת. כל שריר חייך בה. “הייתי רוצה לשוחח אתכם. סגרו את הספרים ואת המחברות ומי שכתב תשובות לשאלות־החשבון על צפרניו יכול למחוק אותן.” סגרנו את הספרים ונתנו פנינו בה. שמחה עברה בכיתה, צמררה את עינינו.
“כל ילד וילדה,” אמרה המורה, “היושבים פה בכיתה שבע שעות תמימות כל יום, ואחר־הצהרים מסתובבים במגרשים וברחובות והולכים לבּיצות בצפון לאסוף ראשנים – מולדתם רגע־בדידוּת אילם.”
בכיתה נשתררה דממה. אפשר היה לשמוע את האדמה החרוכה שרה את שירה הבודד.
“לבד באתם לעולם, ורק אמא ואבא היו בו לקבל את פניכם. כל אם וכל אב,” המשיכה המורה ואנחנו מקשיבים בעירנות, "יש להם ריח שלהם, תרבות שלהם. פה בבית־הספר, שבע שעות כל יום, אנו חיים בעולם אחר, בעולם של יחדיו, שוכחים מאין באנו ולאן אנו הולכים, מדברים ב’נדמה לי' וחושבים מתוך קרבה. חושינו אינם של אחד־אחד אלא של אנחנו, של קיבוץ, של יעד לאומי, יעד חברתי. החינוך אינו מגע ליחיד, היחיד – כל אחד ואחד מכם – נבלע באגם, אבל בגד־הים, השרירים שישחו בו, הם פרטיים, מלאי תעלומה – סוד הבית בו, סוד אבא־אבא. האנרגיה הכבושה בחיוך של אמא מובילה אותנו, ביודעים או בלא־יודעים, עד יומנו האחרון. “ועתה” (היא הגניבה אלי מבט; השפלתי פני ושברתי את חוד העפרון) “הייתי רוצה,” המשיכה, “שיקומו כמה מהתלמידים ויספרו על בתיהם. על הוריהם, על הרהיטים העומדים בביתם, על אורלוגין פרטי, המביא לחדר פרצוף רציני, סבּאי, מיוחד־במינו, הסוד העמוק של הנביטה האטית בתוך הכּמוס, שהיא אמת אנושית אחת יקרה כל־כך…”
היא נתחייכה לפתע וצחקה. צחוקה גלש בכיתה כמו רוחות־הצפון העדינות ערבי־קיץ. “אני משתמשת במלים נוראות,” צחקה. “גם למורה יש לפעמים רגע של צניחה לתוך מגירת המליצות. אנא, קומו וספרו, חלקו לנו לכולנו מן הערגה הפרטית, מן החומה הבלתי־מקורקרת של בית־אבא. על ידי כך ניטיב לדעת איש את רעהו. נבין יותר, נחיה יחד רגעים קדושים.”
הילדים נשתלהבו, איני יודע מדוע – נסחפו בסחף קולה, נתהדהדו ברוח, שערותיהם צימחו ערוגות לתוכם, לתוך בלוריותיהם, והיו חבויות רוחשות כעדת־נמלים בתוך ערוצי הקרקפת, בתוך שרשי השיער.
קם הקרנף, חידד אפו, יישר חטוטרתו, וסיפר: “אבי עשה משהו. הוא פועל בנמל, ויש לי גם אח נחמיה שאתם מכירים – נוסע הכי מהר באופנים. פעם נסענו להרצליה שנינו יחד בסיבוב – בם! – התחלקנו ונפלו, יחד באמת. העיקר, אבי בפורים לבש מסיכה כזאת מצחיקה…” הוא סיפר וסיפר, וככל שהיה משעמם יותר, כך נתקרבנו אליו, פתאום היינו יחד עם אביו ולוּ היינו אמו היינו יולדים אותו – את הקרנף – כך פתאום, פה על השולחן. אולי לא, אבל הכיתה היתה פרוּצה לכל רוח, וכל רוח הביאה ריח טוב, ניחוח־בית, מנעמה של מנגינה הרחק מעבר לכל הימים, שאון הלב בליל־ירח.
ישב הקרנף, קמה נחמה, כיפּחת כמו דקל ושערותיה תמיד נופלות לתוך עיניה והיא פולטת “כחוץץץ” ומעיפה אותן מאחורי אוזניה והן חוזרות ונופלות, עקשניות־מרדניות כאלו. היא סיפרה על דודה עמיאל המשופם, שהיה שומר־שדות בגליל, איך לקח אותה לגליל והערבים היו נעמדים ושמים יד על מצחם ואומרים “אהלן וסהלן, ח’ואג’ה עמיאל,” וביראת־כבוד, ואיך לקח והסיע אותה על סוסה ל“תנור” והראה לה מה זה מפל־מים. “ב’תנור' המים נשרפים מקור,” אמרה. אחד־אחד קמו התלמידים והביאו את נשימת ביתם לכיתה, כמו נתערבב החדר בתל־אביב ותל־אביב פרצה לתוך הכיתה ושברה את כל הקולבים והמעילים עפו בחזרה. לאן? – לרוסיה, לפולניה, לתוניסיה, לבית־היתומים. לחפש את מקור הפצעים, את השורש. לכל אחד שורש משם בא. מדוע? ככה! המהמה הרוח בתוך הכתלים שנפלו מעומס הדיאגרמות התלויות עליהם. אנחנו בונים את הארץ בדיאגרמות ואת החלומות משחילים לבין ערוצי הוואדיות ובונים עליהם בתים לכסותם. שלא יהיו.
לכן לא ידעתי מה קרה לי שקמתי. בתחילה הרימותי את ידי, הרבה הרימו את ידם, והיו לפני. כשהגיע תורי – לרגע – איש לא שם לבו – אף לא אני עצמי, אף לא המורה ולא עמיהוד ולא הקרנף ולא נעמי, הייתי נרעד. רוח סחפה אותי, ראיתי את גופי שמוט על האדמה החרוכה – התאומים כותבים את שמותיהם בחול – צמרת־העץ מתפללת לעננים, לרוח, לשד־יודע־מה – בין הגבעות הייתי בודד כעץ, כשמותיהם של התאומים. מישהו השתין את שמו בעולם לא־לו. בודד – כמו קברן של עצמי. מי שלומד אצל אמו – אמרו הנמלים – אין לו חברים. אין כלום, יש רק האדמה מסביב. ופה עמדתי לפני המורה ומסביבי ארבעים־וחמישה טפשים.
“אבא שלי עושה מסגרות,” אמרתי בקול צרוד, “ובלילות, בהיחבא, הוא מצייר. יש לנו ארון־ספרים גדול, ירוק, וספרים יפים, ויש לנו פטיפון בבית. בערב־שבת אבא עורך קונצרט, ואחר־כך אנו יושבים על המרפסת ושותים את הים, הים הרועם. הים הוא המוסיקה, המוסיקה של המרפסת. הפלדמנים משחקים קלפים במרפסת ממול, מסביבם ענן־פרפרים. לפרפרי־הלילה יש כוכבים פרטיים, הם עפים למנורה ומתים – כמה הם אוהבים להישרף, למות. איני יודע מדוע.”
“הפסק, יוסף,” לחשה המורה, כאילו ניסתה ללחוש לי סוד, שמא שאר הילדים עדיין כבושים בסערה שעמדה פה קודם, אלא שאיחרה. הילדים החלו מחייכים. הקסם בכיתה התעלף ונשבּר. רחש דקיק החל לעלות מתוך הפיות, מתוך הספסלים. לא הרגשתי, לא ידעתי דבר – ראיתי אש צהובה ובוערת לנגד עיני – ערביה רעולת־פנים. באזני גיטרו גיטרות שירי־אהבה של מוצרט. היה זה הגון כל־כך לשתות את הבּוֹשם של ערבי־הקיץ מתוך האש הצהובה שציחקה מולנו. למטה, מתחת למרפסת, המוחרם עושה תרגילי־התעמלות כמו אידיוט, הופּ־הופּ־הופּ, “מכבי עתיד”. אביו של המוחרם שמו גלבוע. לגלבוע קול נורא. כל ערב שר שירים בקול זועף.
“שתפסיק,” צורחים השכנים.
“לכוּ לעזאזל!” אומר גלבּוֹע.
ובבית של התאומים צולים יונים בחצר, על ידם גרה הגברת בירנבאום שבעלה לא בא ארצה וכל ערב נדמה לה שבאים אריות לאכלה.
“יוסף, די!” אמרה המורה. פניה היו חיוורות, הילדים צחקו עכשיו בקול רם. איש לא חייך עוד. בכיתה עמדה רשעוּת, בחוץ היו השמים אדומים, החלונות צרו מסגרת עוויתית לשמים האדומים, הקרנף דחף לי מכה קלה.
“ואבא, הו, אבא מצייר בלילות,” אמרתי. “בירוק. משוגע לירוק. ואמא צוחקת. הוא מצייר בירוק, בצבעים ירוקים כמו עינו של השטן, והיא צוחקת.”
“יוסף! יוסף!!”
“אבל, מורתי, כל ילד סיפר ולא הפסקת אותו.”
“נכון, יוסף, אבל תבין.”
“תבין מה?…תבין, תבין,” חיקיתי את קולה בקול צווחני.
“המורה! זו לא אשמתי,” צעקתי. והמשכתי בקול שקט:
"ואבא קם, מוקדם־מוקדם, לפני השמש, לפני הבוקר, לפני הציפרים והתרנגול של גלבוע, לפני האריות של הגברת בירנבאום, לפני המוחרם, והולך לים, כל בוקר הוא הולך לים לבדו – רק הוא והים. הוא אומר שהוא אוהב את הים במערומיו – ככה הוא אומר. האנשים באים לים ועושים ממנו בית־מרחץ. הים יפה משום שהוא ערירי – לבד – גדול – עצום. מחבּק את השמים, קופץ לבן, קופץ כחול, מטביע את נשיקות הכוכבים. הוא יפה משום שהוא קר כשמש בחורף ואוהב להיות לבד. כשאבא הולך לטבול בים, הוא מבקש רשות מהים לכבד את ה’לבד' שלו. ואמא… אמא, מדליקה נרות בערב־שבת. יושבים מסביב לשולחן, הנרות דולקים, שני עצים שועטי־צמרת, שני נרות מורטי־חשיכה. נכון שהחשיכה מכבּה את הנרות בלילות החורף? כמו שהאדמה החרוכה שותה את הגשם והנמלים בונות ולא שרות ‘גלגלי העולם’. אנחנו יושבים כולנו מסביב. אמא, אבא, הדודה שלומית והדוד בומק, ושרים. לוּ היה לי אח היינו שרים בששה קולות. אילו היה לי אח בגילי הייתי לומד בכיתה אחרת.
“אילו לסבתא היו גלגלים היא היתה אוטו,” אמר הקרנף.
“חכם!” אמרתי. “איזה חכם!”
“יוסף, הפסק! אני מתרה בך.” פניה היו אדומים עתה.
“אין לך רשות להתרות בי,” אמרתי.
“אין לה רשות,”גיחכה רינה.
“אין לה רשות,” אמרו התאומים. הם לא היו שם. הם הלכו, על ידיהם, לבית־ספר אחר. גם שם אומרים אותם דברים, בתל־אביב כולם אומרים אותם דברים במלים אחרות.
“בשבת אנחנו שרים כולנו יחד: וביואום וביואום וביום, וביום ההשבת, וביואום וביואום וביום השבת, וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים…”
“צא מהכיתה!” התפרצה המורה. “צא צא!”
קולה רעד, עיניה, אישוניה, גביניה, נעשו כצמרות העצים ברחוב החד־סטרי. היא עמדה – הכיתה פסקה מצחוק. הביטו בי. לפתע עברה בי צמרמורת, בפתאום ראיתי מה קרה, כמו ברק עבר בגופי. זינקתי ממקומי, בעיני היו דמעות. ניגשתי לשולחנה, קפצתי אגרופי, ובכל אימת־כוחי דפקתי על השולחן. הכל קפץ – האבק, הספרים, הזיקים בעיניה של המורה, התדהמה של תשעים עינים והגבעות שבתוך החלונות המעוּותים, הדשא – הכל.
“מדוע נתת לי לעשות צחוק מעצמי, אמא? מדוע?”
רצתי החוצה. את הדלת עקרתי ממקומה. בחוץ עמדה שורה ארוכה של קולבים שהמעילים תלויים עליהם בחורף. שברתי ארבעה מהם ורצתי, הלוך ושוב, מחדר הכיתה לחדר־המנהל, מחדר־המנהל לפתח הכיתה. אילו רק הייתי כפיר־האריות שחלמה הגברת בירנבאום… אני הייתי המוחרם ושנאתי את עצמי. המורה יצאה אחרי אחוזת־שרעפים, פניה לבנות כהיפּוכו של הלוח. רצה אחרי ותפסה את זרועי והחלה לחטט בידי. ידי זבה דם מהמכה שהכיתי בשולחן.
“מה עשית לידים שלך, ילד?”
“הרגתי אותה,” אמרתי.
“מה עשית?” בעיניה עמדה אימה, קולה התחנן, נשבר לאלף רסיסים. הבטתי בה וכהוּת באה ונתיישבה בחזי. עיני פסקו מדמוֹע, אפילו הדם לא ניגר עוד. הבטתי בה. ולפתע זחל על פני חיוך. “חזרי מהר, חזרי מהר, אמאלה. אם לא, הם ישתגעו שם, הילדים ירדו לחייך, ושוב יעלבו בי בלשונם המזוהמת. חזרי, חזרי מהר ואל תסתודדי בהפסקה עם המורה ברושי.”
בלעתי את סוף המשפט וחייכתי. היא הביטה בי ופניה חזרו לאדמומיתם, עיניה היו רכות, שתי דמעות עמדו בהן – יהלומים נפלאים. קינחה דם משפתה וחזרה לכיתה. לפני היעלמה בפתח הכיתה אמרה: “תודה לך, יוסף,” ונעלמה. כאשר אך טרקה את הדלת, פרצתי בבכי.
עמדתי וראשי געש: יש לי אב מיוחד־במינו ואפילו אמא לא מרשה לי לספר עליו – אמא שבמסגרת הזאת היא מורתי, הכמעט ארורה – הרי מותר לי לספר עליו. לשתות את רוחו, למלמל לו שלום. שהרי לוּ היתה אמא הופכת להיות מורתי באמת, היה הכל אפשרי, ואם זה אינו אפשרי, הכל אינו אפשרי, חוץ ממה שאמצא בדרכי שלי ואחפון ב“לבדי” שלי על האדמה החרוכה שלי במסתרי לבי הנחמד.
בהפסקה הגדולה, כשהילדים צחקקו על־אודות המורה מירה ומורה ברושי, לא כאב לי עוד. חייכתי חיוך אנוס וסלחתי להם. כשנגמרו הלימודים, הלכתי הביתה וקיוויתי שהדודה שלומית תהיה שם.
בית־הספר נגמר, הבוקר נגמר, השמש היתה תלויה בשמים בלי לדעת מדוע השמידה את הסתיו הענוג. היה עצוב. רציתי לחפש את הסתיו, את הימים שלפני הבוקר, אך לא מצאתי אותם. עמדתי לי ככה באמצע העולם העצוב וידעתי שהם הלכו עם מה שעשו התאומים ליד העץ, עם הנמלה המתה בחרכּים המתייבּשים בשמש. לא הלכתי בדרך שפת־הים, שתלך שפת־הים לעזאזל. עוד מעט יתייבשו המים והכל יהיה מלוח. לוּ הייתי ציפור הייתי שותה את החול ושר מזמור לחיי הימים שלא יחזרו. השמש צוחקת ממני. הדודה שלומית שׂמה אותי במזווה וכיבתה את האור. ובעיני, כל מה שנשאר בכה אל אמא שלו שלא תבוא עוד אף פעם.
1962
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.