מתוך ‘מאזנים’, 1973

תמיד זכרה את הפחד הסתום. כשהיתה קלרה שיאטו בת שתים־עשרה, עמדה בחלון ותלתה וילאות. לפני שעברוּ הליצנים בדרך לקרקס, ראתה את שמואל אבומן עם אחיו. שמואל נשא את עיניו וראה את קלרה, ואז נתמלאה מין פחד סתום, ועיניה, שהיו בהירות מאד, נתאפלו וחשה כאילו אזל הדם מפניה. היא מיהרה להסתתר מעבר לווילון אך שמעה את שמואל אבומן שואל את אחיו מי היפה הזאת, ומחייך. היא לא ראתה את החיוך, אבל שמעה את המלה מתחייכת בגרונו ומשהו עמוק בה נצטנף. היא הרגישה שרגליה נהיו קרות וזכרה שאמרו לה שלמתים יש רגלים קרות, על כן מיששה את לבה לראות העודה חיה. אחיו של שמואל אבומן אמר, יש לה אח שמרים משקולות וקלרה נחפזה להיעלם, כאילו ביקשה להיבלע לתוך הווילאות הכתומים ולא להיראות עוד לעולם.

לפני שבאו הדודים מסלוניקי והביאו את המתנות ואת השמלה המשונצת, שמעה את שמואל אבומן שר את ההפטרה בבית־הכנסת הגדול. היא ישבה בעזרת־הנשים ולא הביטה לעברו. אמרו הנשים שמאז אבוטבול הגדול, נכדו של המר"ן, לא שר כך אף נער באיזמיר. היא ידעה זאת גם בלא שיאמרו לה. אבל חשה צורך להתגונן בפני משהו שלפתע מילא אותה תשוקה עזה מדי ועל כן אמרה בלבה: יש לו קול מצחיק, הוא שר בלי רגש, הוא יפה ושר כמו ילד יפה מדי.

היא לא שמעה את כל ההפטרה כי החלון היה מלא ציפורים שעפו לארצות אחרות והיתה איזו עננה בשמים וקלרה בכתה לתוך מטפחת רקומה, עד שאמה דחפה אותה במרפקה ולחששה לתוך אוזנה, אך היא לא הבינה מה אמה אומרת.

שמואל אבומן אורַס לבתו של איש זועף שהיה בוצע בשר בשוק במהלומה נוראה, ואחרי שנשא את ארוסתו לאשה, עקר לעיר אחרת. קלרה גדלה בתוך חצר מלאה ילדים, אהבה מאכלים שמנוניים, עוגות מתוקות, תבלינים חריפים ותה עם נענה. בבית נתלחשו ליחושים והיו שמועות משמועות שונות, וקלרה חיכתה שיאמרו לה מה לעשות. פעם חלמה ששמואל אבומן קרב אליה ומגיש לה זר פרחים, אבל התעוררה בפתאומיות חדה כל־כך, שלא זכרה אם קיבלה מידיו את הזר אם לאו. וכך, בין השמועות, הובא לה חתן. שמו היה ששון והיא הביטה ישר לתוך עיניו וידעה שהוא יפה ואוהב אותה ממבט ראשון. הוא רעד כאשר דיבר עמה. היא זכרה את שמואל אבומן ולעצמה פיזמה קטע מן ההפטרה שלו וזכרה שהיו לו עינים ירקרקות־זהובות ושהיתה בהן איזו הבעה נואשת של תוגה. נתעטפה חרדה שהיתה מעורבת באיזה אושר מוזר שרחש בתוכה ורצתה לבכות ולצחוק בעת־ובעונה־אחת.

*

בעלה ששון לקח אותה לעיירה קטנה ביוון, על חוף הים. היא אהבה את הים הלוחך את החול ואמרה בלבה: כל חיי, אדוני, תן לי לחיות על יד ים. אני רוצה למות עם השקיעה היורדת לתוך האופק כשהשמים האדומים נושקים את אדוות המים. ששון היה מוביל דברים בעגלה רתומה לסוס ונולדו לה חמישה ילדים. משהו בתוכה ציפה שיהיו להם עינים שגונן ירקרק־זהוב, אך עיני ילדיה היו כעיניו האפלות של ששון. רק לחמישי היו עינים שגונן ירקרק־זהוב. היא למדה לאהוב את ששון בעלה במסירות זכה ושקטה. הוא היה איש רך ונעים והיה לוחש לה מילים מתוקות, ובלילה, כשהיה עושה לה ילדים, היה בוכה.

היה לו גוף חמקמק כשל דג, עינים אפלות, וידיו היו רכות כשלהבת הנר. היא קראה לו מר ששון והוא שר לה שירים עצובים בשפה בלתי־מובנת לה, על ההרים והיערות של אנטוליה בהם נולד ומהם נס אחרי שהדליקה הגדולה הבעירה את ביתו. פעם סיפר לה איך בער הבית והוריו נצלו באש. היו שם אנשים שיכורים שרצו שגם הוא יעלה באש וביקשו לראות לפיד שנער קטן מבעיר בגופו, אבל זקן אחד הציל אותו. אמו היתה אפר וקברו אותה בלא שיראנה עוד. ובלילות, כשלא היו מדליקים נרות, היה מר ששון מחפש נרות דולקים לכבותם. ואף בלילות הירח המלא, כשהיה מבקש לכבות דליקות, לא נמצאו לו. הם גרו על יד הים והעצים היו רחוקים זה מזה. הוא התגעגע אל ההרים הגבוהים של אנטוליה, וכאשר היה חולם על המקומות בהם נשפכים היובלים לתוך הנהרות הגדולים ואנשים עזי־מבט רוכבים על סוסים מנפנפים חרבות, היה בוכה בשנתו וקלרה ידעה על מה חולם מר ששון. חלומותיה היו מרים כל־כך עד שפניה, כשישנה, היו רכות וחלקות כּפני תינוקת. מר ששון חיפש את קלרה בידיו החכמות לאהוב, וידע לרחם ולגונן עליה ולאהבה כמו שאוהבים יין טוב, ושתה אותה אט־אט כאילו כל חייו לפניו, והיא נתנה לו לפכּוֹת בתוכה, להוליד לה שני ילדים מתים ושלושה חיים ואמרה בלבה, אני הלא באמת אוהבת את מר ששון והוא איש יפה ורך מאד. לפעמים, כשחלמה על איש עם עינים ירקרקות־זהובות, היתה מתעוררת רועדת כולה והיתה שותה תה חריף עם נענע ומביטה בחלומות הבעתה של בעלה, וכך היתה יכולה לכבות את האימה המרה שבערה בה ורווח לה. היא שמעה מפי החכם עמרם על השטן ואשמדאי וידעה שיש להם עינים ירקרקות־זהובות.

כשאמה מתה, קרא לה אביה לבוא אליו לאיזמיר. היא נפרדה מעל מר ששון ומעל ילדיה ונסעה אל אביה. אביה היה ישיש ועיניו כהו מראות. הוא שכב במיטה וביקש להיספח אל מריומה אשתו. בלילה ביקש מקלרה לשכב לידו. שלושה ימים ושלושה לילות חיממה בגופה את גופת אביה הגוסס, והוא קרא לה מריומה וליטף את פניה בגעגועים. הגעגועים אל אמה החרידו אותה, שכן, אף שידעה כי היא אוהבת את בעלה, לא התגעגעה אליו. היא חשבה שמעולם לא התגעגעה אל איש, אבל עמוק בלבה ידעה שאותן עינים ירקרקות־זהובות הפולחות את גופה בשנתה, היו געגועים שאין להם שיעור. כשליטפה את עיני אביה לא ידעה עוד עיני מי היא מלטפת. וכשמת בזרועותיה, נעלה את עיניו המתות, כיבתה את פיו הפעור בנשיקה ואז לא התאפקה והניחה ידה על רגליו. רגליו היו קרות וקלרה ידעה שאכן מתה אז, בהיותה בת שתים־עשרה, בחלון.

אחרי הלוויה, לְקָחָה בעלה חזרה לעיירה. הוא עמד לידה בשעת הלוויה והחזיק בידה. היא לא בכתה. אחרי שמת אביה, לא התגעגעה אליו עוד. בדרך חזרה, עבר על פניהם בחור עם עינים חדורות שנאה והעיף ציפור מתה אל חיקה של קלרה. היא ליטפה את הציפור ולא ידעה שהציפור מתה. רק מאוחר יותר אמרה, אלוהים ישמור. הבחור הלך סביב הבית ימים הרבה. אמרו שקלרה היא היפה בנשות העיירה, והבחור ביקש לקנות אותה. אך קלרה רק חייכה, משום שלא ידעה שקונים נשים נשואות. היו לה פנים פתוחות ועינים שידעו לחייך מעצמן. הבחור נתפתה לעינים הפתוחות ורצה להחליק לתוכן. כששאלה אותו מה הוא עושה, אמר לה שהוא מאכיל סרדינים מקופסאות, והיא צחקה.

שלושת בניה גדלו והיא לימדה אותם כל שידעה, וידעה שהיא יודעת כּה מעט. מר ששון אמר שהוא יודע דברים אחדים על יערות והרים פראיים, אבל אין לו מה ללמד את בניו, לבד מדרך ארץ ואהבת השם. וכך היתה הפריחה בבית שעל יד הים מלווה איזה פיקחון עצוב של ויתור. הילדים ראו את הבחור סובב סביב הבית ולעגו לו והוא חיכה לרגע הנאות כדי לאהוב את היפה בנשים. מר ששון חלה הרבה ושכב קודח. אחר־כך באו הגרמנים, ומן הכוכים ירו בלילות. קלרה לא הבינה מדוע מגרשים אותם מן הים. היא אהבה את ריח המים ואת המיית הגלים הלוחשים. מר ששון העמיס ארגזים על העגלה ודיבר עם הבחור, שאמר שהוא מוכן להצפינם, ואז נישק מר ששון את ידו. כשראתה קלרה איך מנשק בעלה את ידו של הבחור, נתמלאה חששות רחוקים וזכרה את שמואל אבומן. הבחור הוביל אותם לבית קטן על יד נחל שמימיו נשפכים אל הים. היתה שם טחנת־רוח קטנה ואנשים גידלו פרגים. בלילה, לאור העששית, ראתה קלרה שגון עיניו של הבחור אינו כגון הציפוֹר המתה, אלא ירקרק־זהוב. היא פרשה ידיה באותה תחינה עמומה וכבויה של כלבים פצועים, אחרי שדרסה אותם עגלה. ואז נתאבנה לתוך ידיו, ובעלה ישן בעליה של המתבן. הוא היה מבוגר יותר משהיה נראה תחילה, והיה בו רוך ממוזג באיזו אכזריות שהזכירה לה את החיוך שלא ראתה. כשהיתה בתך ידיו של הבחור וגופה מוּגר לתוך גופו, בכתה. אז גם הבינה מדוע בוכה מר ששון כשהוא עושה לה ילדים. היא שיחקה בתלתליו של הבחור, הניחה את ראשו על שדיה, והוציאה מתוכה אנחה נוראה כל־כך, שהבחור צחק מרוב אושר. היא ידעה שחטא כבד היא חוטאת, אבל בתוך לבה צחק איזה שד. היה בה פחד ענקי מן האושר הזך והחריף שחשה שאינו מגיע לה כלל, אך עתה עשתה מה שאולי תמיד רצתה לעשות: היא נישקה שֵד. השד שבתוכה נגע בשד, והאושר כמו כאב נוגע בכאב, היה חריף. הבחור אמר ששמו בּוֹרקָס ושיש אהבה בעולם. היא אמרה לו שאינה מבינה מדוע היא מנשקת אותו, והוא קישט את גופה בפרחים שקטף על יד הנחל ואמר לה, כמה מחרידה את ביופיך, קלרה, ועורך כצבע המים.

*

בלילה השלישי יצא הבחור, ובעלה עלה על יצועה. מר ששון ירק דם לתוך הכר והיא לא ידעה מניין שאבה את האומץ להניח את גופה, שלא רוחץ, על יד גופו של אישה היפה. בחוץ היו שוטרים. מן החלון שמעל למיטה ראתה איך מולקים השוטרים את ראשו של בורקס ואומרים, כך ייעשה למי שמצפין יהודים. הראש המותז לא ענה, יש אהבה בעולם. קלרה תרה אחר עיניו של בורקס ומצאה את עיני בעלה על ידה ופיו יורק דם.

השוטרים העמיסו את הילדים על הקרון וצעקו לקלרה להיחפז. היא סחבה את השקים ומר ששון אחריה, שחוח. הם עלו לקרון ונסעו בשיירה. במקום אחד פגשה את דודה רוזה לבושה שק. היא חילקה קפה שחור ועיניה בערו בשנאה יבשה כמו השק שלבשה. קלרה לחשה לה משהו באוזנה והדודה אמרה, יש לך אח מרים משקוֹלוֹת, והערל שמת, ימות שוב בידי ברזל. אבל מרים המשקוֹלוֹת היה כבר שרוף באושוויץ ולא היה מי שיהרוג שנית את בורקס.

הם נסעו ממקום למקום ולפעמים היתה קלרה עוצמת את עיניה וחושבת כמה יפה היה האיש ההוא על יד הים. קצין גרמני לקח את שדיה של קלרה בידיו ואמר, העבריות האלו יש להן חלוקי נחל ענקיים במקום שדיים. ואז הפשיטו את הנשים. הנשים היפות בכו ואילו הזקנות רעדו וניסו לחבק את גופן בידיהן. לא כולן מתו. אלו שנאנסו הומתו מיד. כשראתה קלרה איך הגרמני הורג את דודתה, עלתה בה חמתה ללא נשוא. הקפה השחור שבידי דודתה, כמו לשונות שחורות, שתי וערב על גופה, הבעית אותה, והיא התנפלה על הגרמני ושרטה אותו בצפרניה.

הגרמני קיבל את שריטותיה בשוויון־נפש, ואז הבינה למה התכוון דוקטור הירש, ששם עצמו ראש לשיירה, כשאמר לה ביוונית שהגרמני נראה כיווני שפּוּסל בידי נַפּח. היא הרגישה ביראה כיצד, ככל שעולה חמתה על הגרמני, כן גדלה הנאתה ממגע ידיו הלבנות והמטופחות, ולא יכלה שלא להרהר, אפילו ברגע זה, במה שתמיד ידעה עמוק בלבה, שהשטן בחר את גופה לדור בו.

כשהפרטיזנים באו, עוד נראה דם הגרמני בצפרניה. היא לא זכרה כמה זמן שהו ביערות, אבל מר ששון החלים והיה לאיש אחר. הפרטיזנים, שקודם לעגו לו, היו נשמעים לו עתה, וקלרה נתמלאה גאוה. מר ששון הוביל אותם בשבילים נסתרים והיה יודע מראש מתי ירד גשם ומתי יהיה הקור ללא־נשוא. הוא מצא להם מזון בנקיקים וגרגרים מתוּקים במערי־יער חשוכים, ופעם, באמצע הלילה, בא אליה ולא בכה. היא ליטפה את ראשו, את חלקת שערו ליטפה וראתה איזו גאוה כבתה באיש הזה על יד הים ונתעוררה לחיים על ההרים.

הילדים נעלמו ונמצאו לאחר זמן על יד המנזר הלבן. שני בניה הגדולים שמחו לקראתה ושאלו מה קרה לאדון בורקס. בנה הצעיר בא אליה בגלימה לבנה של נזיר ומחרוזת־ענבר, ופניו, שהיו תמיד חיוורות ויפות, היו חיוורות ויפות שבעתיים, ושוב ראתה שלשטן יש עיניים שגונן ירקרק־זהוב. בנה דיבר אתה על ישו שמת כדי להושיע את כולנו והיא אטמה את אוזניה. הפרטיזנים שתו יין שהביאו נזירים וצחקו, וכשמר ששון היכה את בנו, צעקה קלרה. היא לא צעקה על בעלה אלא אל כל העולם, וכל חייה נראו לה פתאום כאילו בותרו בסכין. היא ראתה את עיני היגון של בנה והן כפלדה חשוקות. קלרה תלתה חלוק נחל על צווארה, קשור בשרוך, והלכה שחוחה כאילו נפלו עליה השמים. בלילה היו כוכבים איומי מראה בשמים ואיזו הילה עגומה, כתוגת ההרים הקרה, ריחפה על העצים, ומרחוק נהמו אחרוני הדובים ביערות הללו.

*

כעבור שנתים הגיעו לעיר פיומה. בנה הצעיר נשאר במנזר בגלימה לבנה ועם מחרוזת־ענבר. בעיר היו הבתים כחולים כמו שמים שנפלו לתוך רחובות צרים ונקיים. היא תעתה ברחובות ונקלעה ללוויה. נשים בשחור קוננו, ומדונה מעץ, צבועה ששר וזהב, זלגה דמעות, והנשים ייללו. בחור מקורזל שיער נתן לה תפוח־זהב. היא ידעה מיהו מפני שהכירה את גון עיניו. הוא אמר לה שאלוהים אוהב יהודים מתים והיא אמרה, הלוויה זאת לא של יהודים היא. הוא אמר שבא מתל־אביב והיא ידעה שמר ששון מחכה לאיזו אניה שתקח אותם לתל־אביב, אף כי לא ידעה היכן היא אותה עיר. היא שמעה על כותל הזהב ועל ציון, אך לא ידעה שאכן קיימים מקומות אלו בעולם. הבחור אמר שהוא מחפש את דודו והיא שאלה אם היו לדודו עינים ירקרקות־זהובות, אך הוא לא ידע, כי מעולם לא ראהו, ואז שאלה אם שם דודו שמואל אבומן והבחור אמר כן, ומניין ידעת, ואז פרצה בצחוק. החרדה שעורר בה מראהו פינתה מקום לצחוק שחלחל בה כל העת. היא אף לא ידעה מניין ידעה, כשם שלא ידעה אם שמואל אבומן היה מר בורקס או לא. השנים ביערות ובהרים טשטשו במוחה את הקישורים שבין דברים שלכאורה הם ברורים מאד.

מר ששון סחב שקים לאניה ואכל תפוזים בשפע. הבחור הוביל את קלרה לאניה. על כבש האניה חיכו לה בניה עם מצלמה שגנבו מגרמני מת ברחוב. היא רצתה לזרוק את המצלמה לים אבל בניה צחקו ולא זרקו את המצלמה. הכל עלו לאניה ששמה פאן־יורק והפליגו לארץ־ישראל. הם שכבו בעמקי האניה, במקום שלא היו בו לא אויר ולא אור, והיו צפופים כמו סרדינים וקלרה זכרה כיצד אמר לה פעם מר בורקס שהוא מאכיל סרדינים מקופסאות, וחייכה לעצמה. מר ששון היה חולה, הקיא כל העת ואף ירק דם. הוא לא עלה עם כולם אל הסיפון שלוש פעמים ביום כדי לשאוף אויר ולאכול בשר משומר שבחורים מקורזלים ושתי בחורות חילקו להם מארגזי קרטון. הים היה סוער וקלרה אהבה את מראהו המבהיל. על הסיפון פגשה את שמואל אבומן, שערו היה מכסיף ועורו צפוד. היא נרעדה למראהו ודמעות ניקוו בעיניה. שמואל אבומן אמר, אני זוכר אותך היטב, שמך קלרה. והיא אמרה, היה לך חיוך במלים, שרת את ההפטרה יפה מאבוטבול. הוא אמר, כל המים שזרמו מאז! והביט בה במין ערגה ושלח ידיו ומיד השיבן. אף היא פשטה ידיה כאילו היתה מתחננת על נפשו יותר מאשר על נפשה, אך ידעה שהיא מתחננת על נפשו של איש אחר שפעם לבש את דמותו של שמואל אבומן. הוא אמר, אשתי חולה למטה ויש לה צפרניים חדות מקנאה. ואז אמרה קלרה דבר נורא. היא אמרה, אולי הפסדנו הכוֹל? והוא אמר, אבל אנחנו חיים, קלרה, וכולם הלא מתו. והיא אמרה, אולי מוטב היה למות, ואף סיפרה לו, אף כי לא אבתה לספר, על אודות בנה שנשאר ביערות לבוש גלימת־נזירים. היא לא סיפרה לו כמה דומה לו בנה הנזיר.

*

אחר־כך לא ראתה עוד את שמואל אבומן, אבל ידעה את שמו בלילות־הקרים. כשהגיעו לחיפה לפנות בוקר והכרמל נראה מרחוק, שרוּ כולם וקלרה התפללה לציון ורצתה לראות את הכותל שכולו זהב. לקחו אותם למחנה אוהלים והיא עמדה בתור וקיבלה פרימוס, כמה מזרנים, שמיכות, אורז, קמח ובצלים. מר ששון היה חולה והיא רצתה פתאום לראות את בנה הצעיר. השנאה שיקדה בעיניו היתה חמלה בעיניה, ובלבה קראה לו שמואל בורקס. כשמר ששון החלים, הלך לעבוד בבנין. קלרה מצאה עבודה במוסד לזקנים ושטפה רצפות. זה היה לפני שבנו להם צריפים והעמידו עמודי חשמל במעברה. לא היה בשר ואכלו חצילים ופילה. אחר־כך היה חורף קשה וששה ימים רצופים ירד גשם. האוהל נתמלא מים והתפללו להַשֵם. לצריף עברו עם שפעת קשה וימים אחדים גנחו באוהל הדולף.

אחר־כך עברו לגור בחורבה על יד יפו במקום הנקרא ג’בליה. הבתים היו נתוצים ופעם גרו בהם ערבים. פולנים פתחו מאפיה ממול וריח הלחם הטרי מילא את נחיריה תשוקה עזה. אמרו שהיא האשה היפה ביותר בשכונה. הבחורים חזרו מן המלחמה והתקלסו בה ומר ששון נלקח לבית־החולים בסרפנד.

מדי ערב היתה קלרה נוסעת לבקר את מר ששון ומביאה לו מאכלים שבישלה למענו. הוא ליטף את פניה ואמר, הלוואי שהייתי מת. היא אמרה, אל תגיד ככה מר ששון, הנה אנחנו חופשיים בארצנו, יש בן־גוריון ומדינה וכל ישראל חברים. ופתאום, מבלי שתדע מניין, ידעה דברים שמעולם לא ידעה. עברית למדה אט אט, אבל הכו­­ל דיברו ספניולית לבד מן הפולנים והרומנים, שפתחו מסעדה של סטייקים מן השוק השחור על מגשים מעץ. קלרה הדיחה את הכלים ושטפה את הרצפות. היא אף למדה לבשל מטעמים רומניים, אבל ידעה ששמואל אבומן היה מעדיף את המאכלים שהיא מבשלת למר ששון. היא לא ידעה היכן מתגורר שמואל ופעם חלמה שאשתו באה אליה ושורטת אותה בצפרניים חדות ולא ידעה אם שרטה גרמני עם ידים מטופחות או אשה שלפתע לא היו לה פנים כלל. במסעדה הרומנית פגשה את מר חלפון שרצה לשאתה לאשה. היא אמרה, מה פתאום, אני נשואה למר ששון, וחלפון אמר, ואם ימות מה תעשי. היא חשבה כמה מצחיק הוא מדבר וכמה נורא. כשאכל, היו דמעות בעיניו, והיא לא ידעה מדוע אינה אוהבת אנשים הרוצים שתרחם עליהם. אבל בדרך זאת למדה משהו שמעולם לא ידעה. היא כמעט למדה לרחם על עצמה ואמרה, מר חלפון רוצה לשאתני לאשה ולילדים אין בגדים לחורף, אני עושה ספונג’ה והרגלים כואבות. אבל היא בזה לעצמה על מחשבה זאת שעלתה בה כשהראה לה מר חלפון תמונות שהביא משם, וראתה חריץ עמוק באדמה ואנשים עומדים עירומים בשלג וחיילים קרואטים עם רובים להרוג אותם, ונזיר מברך ברכה אחרונה. היא לא ידעה אם הנזיר הוא אכן בנה, אבל חשבה, למה לא? על כן הלכה לאשה שגירשה בלחשים את השטן מן הריאות של מר ששון כשחזר מבית החולים ועודו יורק דם, וביקשה ממנה לקחת ממנה את בנה.

היא שכבה במיטה, והאשה והגבר חבוש התורבן, שפורר לחם קדוש לתוך כוס מים שהיו בה פלחי־שום, גירשו את בנה מתוכה. הוא יצא בכאבים עזים, אך התאפקה ולא בכתה. היא זכרה כיצד נולד יקירה וכמה מתוק ויפה היה כשנולד. אבל רחמה היה עתה נקי ממנו וזכרו עזָבה לימים הרבה. מר ששון כבר אינו יכול לעבוד, ובכורה, מיוחס, נלקח אל קצין המבחן. מיוחס חייך אליה ולחש לה שקוראים לו הֶדק־המוות. החיוך שעל פניו היה מוזר בעיניה והיא חשה כאילו לא מתוכו נבע, אלא הודבק על פניו כדי לגונן עליו מפני איזה דבר מפחיד. אחרי שנאסר לראשונה, עזבה את הרומני שמכר סטייקים של גמל ודחפה לפינות חשוכות, והלכה לעבוד אצל משפחת רונן ברחוב בן־יהודה.

*

למשפחת רונן היתה דירה גדולה עם הרבה ספרים ותמונות ושלושה ילדים שנראו לה כמו גלידות על מקל. הגברת רונן אמרה לה שהיא יותר פרימיטיבית מן הערביות שהיו עובדות אצלה בירושלים לפני המלחמה וביקשה ממנה להביא לה לקרדה מן השוק השחור. היא הביאה לגברת רונן לקרדה ולארוחת־הצהרים קיבלה מרק עכור. היא מירקה את הרצפות כדי שיהיו נאות לרגליהן העדינות של הילדים שדמו לגלידות על מקל. מיוחס כתב לה מכתב מבית־הסוהר ולא יכלה לקרוא את מכתבו. ואז עבר שמואל אבומן לגור בג’בליה. הוא קיבל חורבה גדולה משלוֹ, ושיפץ אותה במו ידיו. אשתו לא יצאה מפתח הבית וקלרה לא ראתה את פניה. אבל חלונות הבית היו כה מזוהמים, עד שלא התאפקה ובאה בלילה עם מטליות וסיר מים וסבון ומירקה את החלונות ולא ידעה אם העינים המתבוננות בה מבפנים היו עיניה שלה או שמא עינים אחרות, שכן בחשיכה לא ניתן היה להבחין בגונן. אנשים נטפלו אליה ברחובות והיא אמרה, אתם רוצים בחורות לאהוב ואני זקנה, וצחקה בלבה. שמואל אבומן עבד בעיריה וחילק תה. הוא אמר לה שקוראים לו סמול הגדול והיא צחקה, זה היה אצל החנווני הטריפוליטני, כשקנתה גפרורים. שמואל אבומן אמר שהוא יודע מה עשתה לחלונות שלו ושלא תחשוב שאינו מודה לה על כך, והיא חפנה פניה והלכה לביתה. ששון נלקח שוב לבית־החולים ולא יצא עוד. היא חשבה, אני הלא באמת אוהבת את מר ששון. הוא היה רך ויפה ועשה לי שני ילדים חיים ושני ילדים מתים ואחד שלא חי ולא מת, אבל היא חשבה על מר ששון בתכריכים. בלילה ישבה ותפרה לעצמה שמלה שחורה מקטיפה שמצאה בשוק הפשפשים. גברת רונן כעסה ואמרה שאין היא אוהבת עוזרות־בית הבאות לעבודה לבושות שמלות נשף של השטח הגדול, נוצצות, ולמחרת אמרה שהילדים אינם יכולים לישון בגלל הסיוטים ופיטרה אותה.

היא אמרה, את סיפרת להם על המוות. קלרה לא ידעה מה פירוש המלה סיוטים, אבל אמרה, אני חושבת על מר ששון בתכריכים כי הוא מתקרב אל בוראו ואני אבלה על אלוף נעורי. גברת רונן אמרה, את בטח משספת בחרב ועיניך מפלי דמעה, וצחקה כשהלכה לרוֹוַל לשבת עם חברותיה ולדבר על הבגדים החדשים שכבר החלו להימכר בעיר בחנויות אופנתיות שצצו כמו פטריות אחרי גשם ימים הרבה. קלרה ירדה מן האוטובוס ועצרה אצל הטריפוליטני. גם הוא לא ידע מה הם סיוטים, אבל אשה אחרת, שנברה בחבית המליחים, אמרה שסיוטים הם חלומות בעתה. קלרה נתעטפה מין עצב לאה והלכה לביתה. החורבה היתה שקטה וציפּוֹרים קיננו על הגג. ליד הפתח ראתה עקרב שחור ורמסה אותו ברגליה. הבית היה לה ריק; מיוחס היה בבית־הסוהר ובנה השני, אברם, הסתובב ברחובות. אז נסעה לרחוב יהודה־הלוי וביקשה מכותב בקשות שהרכיב משקפי שמש שחורים, לכתוב למענה מכתב. הוא הכניס נייר למכונת כתיבה ענקית וכתב:

הנידון: פיטורי מעבודתי.

גברת רונן הכבודה,

מעלת כבודה…

קלרה הפסיקה אותו ואמרה שהיא תאמר לו מה לכתוב. האיש נעלב. מחץ את הנייר ביד שהיתה חפותה בבד שחור והצית לעצמו סיגריה. הוא אמר, אני כותב מכתבים עשרים ושלוש שנים ואני יודע לכתוב מכתבים. אבל קלרה שלא ידעה דבר, אמרה, אולי אתה יודע איך לכתוב. מה לכתוב אני אגיד לך. הוא נשא עיניו וראה את האשה היפה והקשוחה, העיף את הסיגריה, הכניס נייר למכונה וחיכה לדבריה, ואז כתב:

גברת רונן,

אני אשה קשה. אולי לא אמא טובה כי מיוחס בבית־הסוהר וזה סימן רע. כל זה נכון. לא שמלת נשף היתה לי, אלא בכי על אלוף נעורי. למה להגיד לי שלילדים שלך יש סיוטים!!! שהם לא יכולים לישון. אני יודעת שהם כן יושנים. הם יושנים במיטות הכי רכות בעולם. יש להם דברים יפים ודברים יפים עושים חלומות מתוקים. יש להם פטיפון, אתם חיים ברחוב יפה עם עצים ותריסים. לא יפה לדבר אתי ככה. את לא מפטרת אותי, אני מתפטרת בגלל עצמי ובגלל מר ששון.

שלום קלרה.

היא שילמה והאיש אמר, כתבתי עם כל השגיאות שאמרת ואל תגלי איפה כתבו לך את המכתב, וקלרה הביטה בו בחיוך שלפתע זרח מתוכה ואמרה, מה כבר מלים מה כבר אותיות, הלא העיקר הלב, ואתה הלא יש לך לב טוב. האיש הצית עוד סיגריה ואמר, את יודעת גברת קלרה, הלב, זה מה שהולך כאן לאיבוד. אני הייתי בבגדד ויהודים היו יהודים זה לזה, וכאן זה כמו גויים, כל אחד בגרון של השני, איזה גברת רונן זה היתה, מרחוב בן־יהודה שהבן שלה הולך אצל הזונות? וקלרה אמרה, אין לה בן גדול, יש לה שלושה ילדים קטנים. ואז חשבה, אולי אולי, צחקה וחשבה על האדון רונן ועל מיוחס בנה בבית־הסוהר. הלכה לביתה, והערב ירד, מחבק עצים באיזו דממה מדהימה. היא פיזמה לעצמה שיר ישן שהיו הדייגים שרים בעיירה הרחוקה בה ילדה את כל ילדיה החיים והמתים ואלו שאינם חיים ואינם מתים, והצחוק לא מש מפניה גם אחרי שקנתה בול ושלשלה את המכתב לתיבת־הדואר האדומה.

*

מיוחס ישב בבית־הסוהר כשאברם החל להסתובב ברחוב של האנשים המרים. הוא חיזר אחרי ציונה ורצה להתחתן. אמרו שהאנשים ברחוב ההוא, מרי נפש, עם מספרים כחולים על הידים. כשמת מר ששון, ליוותה אותו לקבר ולא בכתה. היא חשבה, הוא הלך אל בוראו ואיני מתגעגעת אליו. מיוחס שהובא להלוויה על ידי שוטר, ברח באמצע אל מלא רחמים, והשוטר צעק על קלרה ואמר לה, את עזרת לו, והיא אמרה לא, לא, אבל הוא הביט בה בעינים שונאות ולא ראה שעיניה הבהירות מלטפות בפעם האחרונה את גופו הדק של מר ששון. בדרך הביתה חשבה כמה מחשבות. מחשבה ראשונה היתה מדוע בחר מיוחס לברוח דוקא בעת הלוויית אביו, וקלרה אמרה בלבה, אולי לא רצה לצער את אביו וחס עליו. מחשבה שניה שחשבה קלרה היתה מדוע לא באה ציונה, ארוסתו של אברם, להלוויה. ואז חשבה שהנה הכל מתמזג למשהו אחד; העליצות שנתפסה לה היתה פיצוי מה, ובלבה אמרה, הנה מיוחס עשה משהו ואולי רצה שאביו יהיה גאה בו, וחשבה שלו יכלה, היתה אף היא בורחת, אך ידעה שכל חייה ברחה ולא הגיעה לשום מקום. ואז חשבה שאולי בעצם מעולם לא ברחה ומשהו בה תמיד מושרש באיזה מקום, ולברוח זה לא להגיע, ממש כמו לעמוד במקום. בבית ישבה והרהרה בבורקס. המקוננות הלכו מזמן והיא אמרה בלבה, האם ידע מר ששון על בורקס. בלילה הלכה לבית־הקברות. על קברו הטרי של מר ששון היה שלט קטן ושמו כתוב עליו, אך היא לא ידעה לקרוא. היה לילה ורוח רחשה בעפאי העצים. היא אמרה, מר ששון אלוף נעורי, האם ידעת על בורקס. ומר ששון אמר לה, ידעתי, אבל ידעתי מה טהורה אהבתך. היא אמרה, היה בי שד ועודו בי, וששון אמר, השד שלך הוא מה שעשה אותך יפה. והיא אמרה שזה לא הוגן להיות יפה בגלל השד ולא בגלל מלאך גבריאל. מר ששון אמר לה, גבריאל יש לו זקן לבן ונראה כמו רבי. אבל השדים יפים ויש להם פנים של מלאכים ואלוהים זה מה שלהיפך. היא חשבה שמחשבות מוזרות אלו אינן הולמות אשה כמוה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, ושבה לביתה וישבה בין הפרחים שנבלו בתוך האגרטלים וחלמה חלום נורא. בחלום באו אליה שלושה אנשים וכל אחד מהם אמר, אני אביו של בן שהרגת במו ידיך. שלושת הגברים היו אביה הישיש, שמואל אבומן ובורקס, הוא בא אליה בלי ראש וידיו אחזו בגרונה עד שחשבה שהיא נחנקת והתעוררה בצעקה.

שמואל אבומן בא לביתה וראה אגרטלים עם פרחים נבולים. האויר עמד והיא לבשה שחורים וראתה את הגשם בחלון. שמואל החזיק בידה והיא יצאה החוצה וקטפה כלנית ונתנה לו. החורף היה עז וכלניות הרבה פרחו בין החורבות. אמרו שהו דמם של הערבים שפעם היו גרים כאן.

אברם למד נהגות והיה כרטיסן בדן, בחתונתו חשה קלרה כאורחת בלתי־קרואה. הם עקרו לגבעתיים וקלרה מצאה עבודה אצל יולנדה שנראתה כמו המדונה מעץ שבכתה בפיומה. מיוחס יצא מבית־הסוהר והביא בחורות הביתה. הוא אמר שהן חולות וזקוקות למנוחה. בלילה היה בא רופא ועושה להן דברים ובבוקר היו שוכבות כמו מתות, צבועות, עם שיער מלאכותי, ומעשנות סיגריות. מיוחס התקין אמבטיה כדי שהבחורות שלו תוכלנה להתרחץ וכך החלה קלרה להתקלח כל בוקר במים קרים ונראתה צוננת ורעננה. הֶדֶק־המוות אמר שאלו חברות שלו, אבל היא ידעה שהן עובדות בשבילו בחצרות. הוא קנה לה רדיו ופריג’ידר וסט של סדינים ממשי. אבל היא שנאה את המבטים המצובעים של הבחורות במיטה של מיוחס, עם סיגריות בפה וחיוך לעגני כאילו חיתה לשווא, כאילו היתה עשויה אוויר.

*

את יולנדה אהבה אהבה זהירה של אֵם שכולה. היא רצתה ללדת את יולנדה ולהוריש לה את הארמונות שלא היו לה. יולנדה דיברה אנגלית ועברית מצחיקה והיה לה קול של משחת שינים, אבל היתה הדבר העדין והמסתורי ביותר שקלרה פגשה בחייה. בלבה ידעה קלרה שיולנדה היא מלכה, ועל כן יכלה להוריש לה את הארמונות שלא היו לה. יולנדה גילתה שקלרה אוהבת סרדינים ושמנת וקנתה לה סרדינים ושמנת. הן ישבו במטבח כמו שתי אחיות ודיברו על החיים בכלל ובפרט. אַיָה הלכה לגן הילדים ויולנדה עזרה לקלרה לנקות את ביתה של יולנדה. כשיולנדה עמדה במטבח עם הפליט ובכתה, בא הסנדלר בכובע הגרב ורצה להרוג את קלרה בפטיש. יולנדה בכתה עם פליט ביד, משום שלא יכלה להרוג את המקקים שזחלו פתאום מכל הסדקים ואף מן הכיור יצאו. היא בכתה משום שלא יכלה להרוג אותם בפליט. היא הכירה אותם משום שראתה אותם יוצאים מן הסדקים ומן הכיור ויולנדה לא יכלה להרוג בעלי חיים שהכירה אישית. הסנדלר בכובע הגרב היה יושב ברחוב למטה ומתקן נעלים. הוא פרץ לדירה מפני שהדלת היתה פתוחה.

הדלת היתה פתוחה משום שיולנדה לא נעלה את הדלת מעולם. קלרה חשבה שלא היתה נותנת לה את הארמונות שרצתה להוריש לה, היו בוודאי גונבים אותם ממנה. ואז חשבה, אולי היה מיוחס בני בא וגונב, וחשה מין רגש של גאוה עצומה מעורב בעצב אינקץ. קלרה צעקה על הסנדלר, לך מכאן מג’נון, והוא פרץ בבכי ואמר ליולנדה שאין לו דבר נגד קלרה היפה, רק נגד הדק־המוות יש לו. הדק־המוות לקח את בתו לביתה של קלרה ועשה לה הפלה והיא זונה בכביש, הביאה הביתה מחלה וגנבה לו את החסכונות שלו לתת למיוחס. הבת שלי יורקת על האבא שלה, אמר, וקלרה היפה לא יודעת שומדבר שהולך אצלה בבית. קלרה אמרה, הוא לא הבן שלי! הוא לא הבן שלי! נכנסה לאמבטיה, שכבה באמבט וחתכה לעצמה את הוורידים. באמבולנס אמרה לשוטרים שלא תגיש כתב אשמה נגד שומאיש והיא לא זוכרת שמישהו בא וניסה להרוג אותה בפטיש. השוטרים אמרו שהסנדלר אמר להם שבא אליה להרוג אותה והיא אמרה שהוא בטח צוחק והם אמרו שהוא בכלל לא צחק. היא סיפרה להם שמיוחס מביא בחורות בלילה ורופא בא ועושה להן הפלות. המשטרה צרה על הבית ועצרה בחורה ורופא. מיוחס נמלט ובא למחרת, היכה את קלרה שהיתה חבושה אחרי שיצאה מבית־החולים, ולקח את הרדיו ואת הפריג’ידר.

יולנדה נתנה לקלרה בגדים חדשים, מקרר ישן ורדיו, וקלרה הרגה את כל המקקים כשיולנדה הלכה לגן הילדים להביא את איה הביתה. ביום שחזרה לעבוד, נודע לה שמיוחס הרג את הרופא מנוה־שאנן. הוא קיבל מאסר עולם והיא נסעה לבקר אותו. הוא אמר לה שהוא סולח לה על שהלשינה עליו, אבל הוא רוצה שתביא לו חשיש. קלרה לוותה כסף מיולנדה וקנתה חשיש אצל תימני ברחוב אחד עם אורות ניאון והביאה לבנה, המכונה הדק־המוות, חשיש בפה. היא נישקה אותו בין הסורגים והעבירה לו חשיש מפה לפה. הוא רצה עוד ועוד וקשה היה לה להשיג את הכסף. היא רצתה לקנות שמלה חדשה ולתקן את התריסים לחורף, אבל מיוחס היה פורש ידים מתחננות ואומר, אמא, זה כל מה שיש לי כאן, ולבה נכמר.

בחורף ההוא ירד גשם רב. אף שלג ירד יום אחד ביפו, והכוֹל היה קפוא ולח. קלרה נזכרה באיש שלג שראתה בהרים, בימי הבריחה, ולפתע חשה שהנה כל השנים נתערמו עליה, ובתוכה, ואולי היא זקנה, ואפילו את יום הולדתה אינה יודעת. היא ביקשה לנוח, אך לא היה לה היכן. ציונה, אשתו של אברם, אמרה שביתה קטן מדי. אנג’לינה, בתו של אברם, התאהבה באיש נורא עם מוסטנג אדום וציונה אמרה שכל הצרות באו עליהם בגלל קלרה. היא אמרה, שהכל קרה מפני שבנה הגדול של קלרה הורג אנשים ובנה הקטן מכר יהודים לגרמנים ורק אברם ניצל מידיה. אנג’לינה צחקה לאביה שרצה להכות את האיש עם המוסטנג האדום, ואז קיבל אברם את התקף־הלב הראשון שלו ואמרו איזה צרות היא עושה לו השרמוטה.

אחרי שלושה חורפים חדלה אנג’לינה היפה לצחוק. היא לבשה פנים מרות כמו כולן, החלה להתלבש בבגדים נוצצים ונראתה כמו הבחורות שמיוחס היה מביא לביתה של קלרה לפני שהרג את הרופא מנוה־שאנן. אנג’לינה נעשתה קשוחה ועצובה, אבל היתה יפה כמו כל בנות שיאטו. אנג’לינה דומה כל־כך לקלרה שקלרה יכולה לשבת ולהתבונן בה שעות ארוכות ולזכור איך היתה פוסעת על יד הים ומשחקת עם ילדיה כשהיו עדיין תינוקות, ואנשים אמרו, קלרה היפה משחקת בחול. פניה של אנג’לינה נעשו כמו פצע לבן ובלתי מובן. אנשים ברחוב אמרו, זה לא יכול להיות, כאילו אין יופי כשלה נסלח כלל. והם רצו להורגה משום שהיתה יפה כל כך. בלילה, כשהאיש הנורא שלה בא הביתה שיכור והיכה אותה, לקחה אנג’לינה אלף לירות ממעילו והביאה לקלרה. יחד הלכו לרחוב של הניאון לקנות חשיש. וקלרה באה כל שבוע ונישקה את מיוחס עם חשיש בפה וחשבה שהיא מנשקת סורגים.

כשתפסו את קלרה עם חשיש בפה, היה צחוק גדול בבית־הכלא. השוטרים צחקו, הסוהרים צחקו והאסירים צחקו. קלרה לא אמרה דבר וישבה שותקת. יולנדה הביאה את בעלה העתונאי לבית־המשפט והוא גולל בפני השופט את קורות חייה של קלרה שיאטו. קלרה סירבה לדבר ורק חייכה חיוך סתום, והשופט אמר, אשרי צאצאי האיכרים כי להם חכמת החיים הפשוטה. ואמר, כמה חבל שאנשים לוקים באפאתיה ואינם לוחמים. ואולי, אמר השופט, צודק רק מיוחס. השופט היה איש עצוב ורציני ואמר דברים שאולי לא צריך היה לומר. הוא אמר שרק אלו שנולדו כועסים באמת יוכלו אולי לצאת מן הטבעת החונקת, אבל כעס רב מדי עלול לסכן, כמו אפאתיה. קלרה קמה, חדלה לחייך, ואמרה שאת הכעס ירשה מן השד שתמיד קינן בה אבל השופט אמר שהוא מקונן על האפאתיה, על כך שאנשים אומרים, אנחנו אבודים והכל נגמר לפני שיכול היה להתחיל. בעלה של יולנדה חתם על ערבות וקלרה נשבעה לא להביא עוד חשיש למיוחס. מיוחס אמר לה שהיא יכולה לא לבוא כלל.

*

לפני שאנג’לינה נעלמה, באה אל קלרה. היו לה פנים חתוכות בסכין־גילוח ושערה היה פרוע. היא אמרה שנכנסה להריון וקלרה נתנה לה את מעט הכסף שנשאר. אנג’לינה נסעה לגליל ואברם קיבל התקף־לב שני. ואמרו בגלל בתו קיבל. ציונה דרשה מאברם ללכת לבית־הכנסת ולהישבע שקלרה אינה אמו. הוא הלך לבית־הכנסת ונשבע, וציונה קנתה לו מחזיק מפתחות עם מלאך קטן מזהב כמעט טהור. אנג’לינה באה עם הפנים החתוכות ואמרה, אולי את לא האמא שלו, אבל את הסבתא שלי, והלכה לעבוד בכביש. כשהביאה לקלרה כסף, היתה עומדת בחוץ, ברוח, ופניה היפות מוארות באיזה אור מוזר. קלרה השליכה את הכסף בעד החלון ואנג’לינה חיכתה בחוץ, בטנה תופחת והולכת, והרימה את הכסף. החזירה אותו לארנק הנוצץ ובכתה. האיש שלה חיכה לה עם מוסטנג אדום, ולובן פניה על רקע המוסטנג היה מין פצע שקלרה כאבה לראות. כאילו היה מישהו מצייר חלון לתוך תדהמת חייה. יולנדה קנתה לקלרה בגדים חמים לחורף, כי גופה היה כואב מן הטחב והרטיבות. השנים חלפו בין מלים. היו ימים של שמש ולא כולם ראו. בנו שיכונים סביב החורבות של ג’בליה. שמואל אבומן אמר שהוא מחלק תה בעיריה חדשה עם מעליות. השנים מחליקות לקלרה על הגוף ונכנסות לאדמה ומחכות לה. פעם ראתה קלרה את שמואל אבומן בוכה. היא לא יכלה למקם את התמונה. לא ידעה אם הוא בוכה עכשיו או פעם. ואם פעם, מתי זה היה. כאילו נותקה מאיזו נדידת ימים ונהפכה למשהו קבוע בתוך נוף בלתי נראה. שמואל אמר, קלרה קלרה. ואז הרגישה, גם מחוץ למסגרת הזמן, כמה זקנה נהייתה. ופעם ענדה את העגילים שאנג’לינה הביאה ועמדה למול המראה וצחקה וראתה שד צוחק במראה.

בלילות חשה קלרה שהיא הולכת למות. היא אמרה בלבה, אני מתה ורק המחשבה נשארת, ולא ידעה איזו מחשבה. הגוף עף, אמרה, והמחשבה במיטה. ואז חשה משהו מתוק בתוכה, ומלאכים ליטפו את עיניה וידעה שלאן שלא תלך ולאן שלא תמוגר, תגיע למקומות בהם כבר היתה ומהם היא מתרחקת. קלרה יצאה החוצה אל הלילה האפל שנתלה בין השיכונים החדשים לבין החורבות, ועשתה מה שאין נשים יהודיות עושות לעולם. היא עמדה ליד עץ הקיקיון והצטלבה, ובפעם הראשונה מזה שנים חשבה, כמו סכין בתוכה, על בנה בגלימת־נזירים. היא חשה כאילו רכבת גדולה נוסעת בתוכה ואולי מביאה לה איזה מוות או שכרון מתוק. ואמרה, אלוהי בני יקירי, אני אוהבת אותו בכל אהבת השד שבי, תן לי לראות את פניו טרם אמות… אני יודעת שהוציאו אותו ממני ורחמי שוב נקי ממנו, אבל אני מאד רוצה לראותו פעם אחת לפני שהכל נגמר ומתחיל מה שתמיד היה בין המלים. ואז ראתה שעץ הקיקיון רואה אותה בקלונה. היא הכתה את העץ ואמרה לו מלים מרות והעץ לא זע. למחרת הלכה לחכם יוסף וסיפרה לו מה עשתה. הוא הציע לה לנסוע לכותל המערבי ולהתפלל בכוונה רבה. היא נסעה כמה ימים אחרי שאנג’לינה, שלא באה אליה ימים רבים, הביאה את בתה ואמרה, קראתי לה קלרה, על שמך, סבתא, וקלרה בכתה וחיבקה את הילדה וידעה שסופה קרב והולך.

היא חששה שאת בנה הנזיר תראה רק בעולם הבא, אך פחדה שהעולם הבא מחולק למדורים נפרדים, לנוצרים וליהודים, ואולי תיאלץ לראותו בעד סורגים. את אברם לא ראתה שנים אחדות. לפעמים היא באה אל הרחוב המר של אברם, עומדת למול ביתם, ליד חנות הפרחים, ורואה את אברם בחלון, חולה. האור דולק, והנה פניו של בנה בחלון ניבטות. היא רואה את נואשוּת מחלתו ורוצה לקום ולחבקו, אבל הבית נעול בפניה ואברם נשבע בבית־הכנסת שאינה אמו.

היא נסעה לכותל ופגשה משפחה יוונית שזכרה את קלרה מן הבית הקטן על יד הים. הם היו מבוהלים כשנודע להם שמר ששון מת, כאילו מותו של מישהו מבשר דברים מפורשים מדי. קלרה התפללה ליד הכותל, אבל לא הרגישה שאכן שומעות אותה האבנים הגדולות. היא חיפשה את אלוהים בין האבנים וראתה שאינו שם. היו שם תיירים וילדים, ונשים קוננו. זה היה אחרי המלחמה, והכל נסעו לכותל. היא ידעה מזה זמן רב שאין הכותל עשוי זהב, אבל לא ידעה שבמקום דמעות תמצא אבנים כבדות כל־כך. היא ידעה שאלוהים הוא דבר עצוב, כמו פרפר עם רגלים כבדות, שאינו אוהב להיות אבן או עץ. אבל היא האמינה שהחכם יוסף יודע דברים שהיא אינה יודעת. ובאוטובוס, בדרכה ליפו, צחקה בלבה. היא חשבה, אולי יודעים כל האנשים האלה לקרוא ולכתוב ואולי הם יודעים דברים שלא היו צריכים לדעת, ואילו היא יודעת דבר אחד נורא שהם אינם יודעים: היא ידעה ממה רקומים החיים, היא ידעה ממה הם טוויים.

*

בלילות, כשהיתה מרגישה שהמוות קרב, היתה יוצאת החוצה. לבשה את השמלה השחורה שתפרה להלווייתו של מר ששון, וטיילה בין החורבות של ג’בליה, שהכלניות האדומות, ואפילו הפרגים, חדלו לפרוח ביניהן. כאילו לא רק דמה חדל לפעפע, אלא אף דמם של הערבים, במקום הנידח הזה בין השיכונים החדשים והעיר הענקית הנבנית מסביב. היא לא טיילה ליד עץ הקיקיון כי הקיקיון ראה אותה מצטלבת. היא טיילה כי חשבה שאם תמות בתוך ביתה ספונה, תירקב ואיש לא ידע. אברם מת משבץ־לב ביום שנודע לו שאנג’לינה ילדה שוב ואיש לא ידע מי האב. וציונה באה לחורבה, בפעם הראשונה בחייה, הוציאה את הנוצות מכל הכרים, פיזרה אותן על פני הבית ואמרה, כאן מזדנזנת בתי. בלילה חשבה קלרה שהיא מתה. היה לילה שקט מאד וכלבים נבחו מרחוק. מעבר לחורבות, בין שלדי בית חדש שהחלו לבנות, נראו הצלבים הכהים של בית־העלמין האנגלי עטופים חומת כורכר. היה ירח מלא ומשהו טהור וזך היה תלוי באויר. היא התפלאה כשראתה מבין הצלבים את בנה, שבער בה כמו חולי, מהלך כאילו חי וקיים. הוא לבש גלימת־נזירים לבנה ופניו היו חיוורות לאור הירח המלא. כשדיבר, אטמה אוזניה, אך כי ידעה שתפילתה אל אלוהיו היא שהביא אותו אליה, למקום בו הצטלבה למענו, והקיקיון ראה אותה בקלונה. היא לא שמעה את הדברים שאמר לה, אבל הכניסה אותו לביתה ולפתע פרח המוות מתוכה וגופה היה קליל וכמו ריקד לתוך ביתה. היא עזרה לו להתרחץ באמבטיה שהביא מיוחס לבחורות שלו, הושיבה אותו לידה ודיברה אתו כאילו היה ילד קטן. היא שרה לו שירים ישנים נושנים שלא שרה שנים רבות, והוא ישב צנוף ודמעות כבדות בעיניו. כשדיבר, אטמה אוזניה, אבל בישלה לו מטעמים ונישקה את עיניו הירקרקות־זהובות. אחרי שנסע לאחיו לבית־הכלא, עלה לירושלים. אמרו שהוא מתגורר במנזר. לפעמים כתב לה, אך היא לא פתחה את מכתביו ואף לא ביקשה מאיש לקרוא לה אותם.

*

כשחלתה אשתו של שמואל אבומן, החלה קלרה לבוא לביתו. היא טיפלה בחולה ואשתו של שמואל אבומן חשבה שהיא אחות מבית־החולים דג’אני. האשה היתה עיוורת וחירשת וגופה התפורר במין לאות מחרידה. נתפוגגה, ועוד מעט לא נותר ממנה אלא מין צל שבין הסדין לשמיכה. קלרה האכילה אותה והיא ירקה את המזון. היא הושיבה אותה על הסיר ורחצה אותה, אבל מן הגוף לא נותרו אלא צפרניים חדות וצל שנתפוגג והלך. קלרה שרה לה שירים בספניולית, אבל האשה היתה חירשת משמוע. כשמתה, החזיקה בידה את ידה של קלרה. ידה היתה סגורה בכוח רב שלא היה בה ימים הרבה, וכאילו נעלה את ידה בעווית המוות. שמואל אבומן עמד מאחוריה וליטף את שערה הכסוף של קלרה ועל כן אולי צחקה. היא לא צחקה לאשה המתה, שלא נותר ממנה אלא צל בלבד, אלא צחוקה היה במקום צעקה שהיתה חבויה בה ימים הרבה, צחוק ללא גיל. היא שמעה את צחוקה ונבהלה. ניתקה את ידה מידה של האשה המתה, ונסה החוצה. בנימי צחוקה שמעה קלרה את ההד הרחוק של ההפטרה ששר שמואל אבומן, יפה יותר מנכדו של המר"ן. אחר־כך הקיאה והיתה חולה שבועות אחדים. הרופא נתן לה פלחי שום ועשה כישופים ויולנדה נתנה לה מאה לירות לנסוע לירושלים. על יד הכותל ראתה את בנה. הוא לבש בגדים אחרים ופניו היו צפודות ועמומות כאילו דבר איום מתרחש בתוכו, ופניו נהיו שקופות־שקופות דרכן נראה לבו המפרפר כמו בובה מיכאנית שקלרה ראתה פעם בחנות ברחוב אלנבי, שמנועה הקטן גלוי לעין. כשראתה את החרדה המיוסרת על פני בנה, רצתה לעשות מה שאין אם עושה לעולם, היא רצתה לקחת אותו לחצרות של מיוחס, ולתת לו אשה לששה ימים וששה לילות, אבל חששה שאין אם יכולה להעניק מתנה כזאת לבנה שעיניו עיני שד ופניו פני קדוש מעונה. הם סעדו יחדיו והוא קנה לה צעיף שחור ממשי ותחרה. הוא אמר שבירושלים שמע את קולו של אלוהים ועל כן שב תשובה מלאה. הוא אמר לה שהצלב חבוי מתחת למיטתו משום שהוא אינו מתחרט על מה שעשה. בימים ההם, אמר, בהרים, עצם אלוהים את עיניו לאלו שלא ענדו צלבים, עכשיו חזר אלוהים אל עמו. קלרה לא הבינה כיצד יכול אלוהים הכבד, הנורא והרחום, לצאת ולחזור, אבל חיבקה את בנה באימה גדולה ואמרה לו, תמיד היית חביבי, ועכשיו חזרת לתוכי. לפני שנים פחדתי מעיניך שפילחו את גופי וביקשתי שיוציאו אותך ממני ולא בכיתי, אף כי כאבת מאד, עכשיו שבת, ובתוכי צוחק רחם יתום.

כשחזרה ליפו, היתה הבדידות ללא נשוא. בערב השלישי בא שמואל אבומן והביא זר פרחים. הם דיברו ספניולית על הדברים שהיו להם בנפרד וכה משותפים. הם אכלו ואהבו אותו אוכל שמנוני, אותן עוגות מתוקות מדי, ותה עם נענה, ולפתע לא היה לה הבית ריק כל כך. שמואל סיפר לקלרה שאחיו מת והוריש לו בית בטבריה על יד הים. הוא אמר, יצאתי לפנסיה ויש לי סדינים רכים ממשי, רהיטים, יש לי פריג’ידר ג’נרל אלקטריק אחד־עשר קוב, יש לי רדיו ששומעים תורכיה. הכל בודד לי, אין עם מי לאכול ולדבר ספניולית, קניתי חכה עם ידית אוטומטית לדוג דגים, למה לא תהיי לי לאשה.

היא לא אמרה דבר ותלתה בו עינים שקטות כמו שתי סערות שכּבו על כוכב רחוק. כאילו כל חייה, כל הימים הארוכים שחיתה, הילדים המתים שילדה, מר ששון המת, בורקס, מיוחס בין סורגים, נזיר על יד כותל חוזר בתשובה, ידים חונקות, ואנג’לינה עם פנים חתוכות, – כל אלו לא היו אלא למען רגע אחד זה. על כן לא יכלה לומר דבר. אחרי ששתקה שעה ארוכה והרגישה איך מפרפר לבה ורגליה קרות כמו מת, אמרה, אני אשאל את מר ששון, תבוא מחר.

בערב הלכה אל מר ששון. היא אמרה, מר ששון אלוף נעורי, בא שמואל אבומן ורוצה לשאתני לאשה. מיוחס בבית הסוהר, אברם מת, ציונה מלאת שנאה, אנג’לינה באה והולכת, אין למי לבשל, הבית ריק מעצב, הסדינים שקניתי לך נקיים בארון עם העצב של החנות בהם, וציפיות שלך יתומות בארון, מה לעשות מר ששון. ומר ששון אמר לה, בבת עיני, אף פעם לא הייתי צריך להיות בעלך. את נולדת להיות על יד הים ואני להרים וליערות נולדתי. אני יודע ששמואל אבומן צריך להיות בעלך, לישון בסדינים ולהתחכך בציפיות הלבנות. והיא אמרה לא, לא. אך הוא אמר, אני יודע שאהבת אותי, אבל השד שבך אהב אותו.

את החופה העמיד בנה, שהגיע במיוחד מירושלים עם עינים ירוקות־זהובות, והכל אמרו כמה הוא דומה לשמואל אבומן. שמואל לא יכול היה לשבור את הכוס, ורק בשלישית הצליח, וכולם קראו בסימן טוב.

יולנדה ובעלה העתונאי בלטו בזרותם והכל שאלו מי האיש הזה, כי ראו אותו בטלוויזיה. הסעודה היתה גדולה וניגנו ושרו שירים ממקומות רחוקים.

מיוחס הובא עם שוטר ולא ברח. אמרו שבעוד שנה יֵצא בשל התנהגות טובה. ציונה כתבה שאברם מתהפך בקברו מבושה, אבל לא קראו לקלרה את המכתב. החורבה נותרה ריקה וציפתה לאנג’לינה, וקלרה נסעה עם שמואל אבומן לטבריה, אל הים. קלרה רצתה למות על יד הים, אולי בתוכו. שמואל אמר, כאן ביתי וכאן ביתך ועכשיו הם אחד. קלרה בישלה לשמואל אבומן מאכלים שאהבו, דיברו ספניולית על דברים שהיו, ואהבו לגעת זה בזה. לפעמים היה שמואל דג איזה דג. בעוד שנים אחדות ימותו השנַים, יחד, כאילו נבראו להיוולד יחדיו. אנשים אומרים, איזה זוג יפה. קלרה נראית רעננה ועורה חלק וגונו כצבע המים. בקיץ באה אנג’לינה עם שני הנכדים. המים לא שאלו מי אביהם של השנַים, גם לא היה חשוב. הם רחצו בים ושחו וצחקו. שמואל השליך חלוקי אבן שהעלו אדוות. היה ליל ירח, ומעבר להרי הגולן הבליחו אורות. היה חמים וצעירים מארצות רחוקות שרו שירים על יד הים סביב מדורות. העשן התמזג באור הירח ובקרינת האור מן ההרים, והכל נתאחה למשהו מדהים בכמיהתו לא להשתנות. שמואל אבומן נכנס למים החמים, לבוש בגדיו, וקלרה התפשטה ושחתה עירומה. אחר־כך הניחה ידה על פיה והילילה כמו מקוננת, אבל באיזו שמחה עצומה ופראית, ושמואל אבומן ראה איזה שד נפלא ומפחיד שוכן בתוך האשה שנשא לו, והיה נרגש כילד. הוא בלע מים והיא שחתה והילילה. מאוחר יותר, ישבו בחדר למול החלון הקטן עם האגרטל הכחול, ושתו תה עם נענה, ושמואל שאל, קלרה על מה את חושבת, והיא אמרה על החיים, והוא אמר, מה, והיא אמרה, אה, כמה מתוקים היו החיים, כמה שהם היו יפים, החיים האלה שלי.

¹

מתוך קובץ ‘ענף’, הוצאת שוקן, 1964

א

הבחור הצעיר נראה עייף. אמנם, עיניו בוערות מהתרגשות. הוא עומד ומוחה את מצחו. אפרוריות העננים אינה מעלימה את השחור הנמוג במרחבי האין־קץ, והשמים חוזרים ומציצים מתוכה. על עמודי הטלפון נקבצות להקות היונים. לפתע הן פורחות אל צריחי הכנסיה המלוּפפים בתיל דוקרני. הרחוב מתמשך לאורכה של גינה קטנה דלת־עצים, שבתוכה חבויות – מבויישות משהו – מגלשות אפורות, שתי נדנדות, וערימת חצץ מכוסה בפחיות ריקות. הוא מסתיים בבית קולנוע חתום, שחזיתו – חלונות־שׂבכה, שסומאו בלוחיות עץ. אפיריון דהה ומדולדל מחפה על שער מוזהב, שפיתוחיו מכוערים ובקצותיו – שלט כסף ועליו כתובת לטינית, המודה למישהו, ששמו מחוק, בשם אנשים ששמותיהם נמחו – על שתרם מכספו לבניינו של בית זה. מעל לאפיריון, על כל משטח חזית הבית, דחוקים וצפופים פלקטים ישנים ושסועי רוח. חתול חברבר מדלג מתוך פח־האשפה הגדול, שהוצב ליד פתח בית הקולנוע, ונועץ את צפרניו בזנב הפלקטים, שניתק ממקומו והתחיל להתנדנד ברוח כמו מפרש. קרעי פלקטים עתיקים, צהובים – חדשים לא הודבקו כאן זה מכבר – בית הקולנוע יבש וחרירי. תמונה דהויה ומחוספסת של חלקי ציור משונים: טור צבעוני וחיוורין לסירוגין של פסים, שאין ביניהם קשרים. דמות אשה גוחנת, עוטה לבוש ערב ארוך־שובל, הנשרך על פני שטיח. מבין קפלי שמלתה, מתוך יער עבות, פולחת כתובת – “האביב בא”. וולטר פיג’ון, פר נוגח קרון רכבת, שאליו חבור איש היורה כדורים באויר וראשו עשוי עצים עטורי רעמה. באויר, לאורך טור הכדורים, כתוב – ”ד“ר קלגר…” (כלב רץ, אשה צוחקת בעין אחת) “האם ישא את… לאשה?” פלקט מציץ נוגה: “ספיק־איזי”. מתוך באַר מוסתר היטב, מאחורי תמונת כלב קטוע ראש, נראה גבר, היוצא לתוך הבוקר הסגרירי, והוא דלוק ברוח הקרירה. רכבת טסה לעברו.

הרחוב של הבחור מוצף מים. גשם ספטמבר מכה ללא רחמים. הצעיר מוחה זיעת לאוּת. פניו ועיניו מכוסים גשם. פיו בולע טיפות. הוא שולח מבטו למעלה ועיניו ממצמצות מתוך המים הקולחים. שעת בין הערבים בין הטיפות. השמים מתאדמים פתאום מאחורי עננים הנוסעים במהירות מטורפת. הבחור רואה את המגדלים והבתים הגבוהים ומציין לעצמו כעדות סתמית, שהם בורחים מתוך שריפה, או לתוך שריפה. ‘מי הגשם נשרפים מחום,’ הוא אומר לעצמו בקול רם, הנבלע בשאון השמים המצטברים בשלוליות; המזוודה עומדת לידו מרופטת, עשויה מקרטון חום ומעוטרת באביזרים בעלי סבר משמים. על דפנותיה דבוקות בערבוביה תוויות שונות: “סעו עם קונרד” “T.W.A.”. דיילת מחייכת מעל סולם מדרגות של מטוס. “נגבה, שוהם”. על מכסה המזוודה כתוב: “אני הוא הזוהר, אני הוא ההוד, אני החתום מטה, ישראל־קרמר הנוד.” ופתקה קטנטונת דבוקה אל צדה של המזוודה, ליד מאחז שן, שאין לו הסבר מתקבל על הדעת במזוודה המרופטת, עצובת־שנים זו: “אלכסנדר שלי, זכור מה שאמרתי (לך), אל תשתה מים אחרי שאתה אוכל ענבים ופירות ותצחצח את השינים כל בוקר ואם יש עוצר תיכנס לבית הכי קרוב ואל תעשן במקלטים.”

הבחור חובש לראשו כובע רועים ספרדי רחב, נמוך מאד ושוליו מהוהים. הוא מרים את פניו הרטובות לעבר שורת הבתים האפורה והארוכה. החזיתות שונות זו מזו לא יתכן, כמעט, שיהיו בתי אדם מאחורי החזיתות הללו, אמר בלבו. מאחורי סבר הפנים הזה נחבא אפס: עצי קרטון, עננים מצויירים בידי ילד מוג־לב.

הירח מציץ מבין ענני הגשם הטסים כאילו הדביקו אותו במקרה ובמקום הלא־נכון. אחד הבתים מעוטר במדרגות ברזל ירוקות; והשני – כבוי חלונות, קומתו גבוהה מאד וגגו עשוי כמו כובע של ליצן. בית שלישי נראה כיפח יותר משהינו, בגלל ראשו המצריח, המעוטר חלונות זעירים. אך גם הלז קומתו מתגמדת ליד שכניו החדשים, הנדבקים אליו בתאוה. הם ישרים יותר, גגם שטוח, חלונותיהם אחידים וחסרי שובבות. שורת הבתים נראית מתוך המטר המהביל ככתמי אור, שקוויהם החיצוניים אינם ברורים, ודוקא פרטיהם מודגשים.

הבחור גילה את הבית המיועד והוא ממהר לקראתו מבלי שים לב להמולה שמסביבו. אין כל קשר בין נוף הזיותיו השומם לבין היופי האפור, העצור והבלתי מתרגש שמסביבו. אנשים בתוך הגשם. אשה מאבדת כובע, גוחנת בעדינות דחלילית, מרימה אותו, מנגבת את נתזי הרפש וחובשת אותו. ילד עומד ומוצץ סודה אדמדמה בקש צהוב, ואבא עומד מתחת לסוכך הדולף ומביט בו בעינים כלות. ענף נתלש מעץ ונסחף ברוח.

עיני הבחור צמודות לחזית הבית. על הקומה השלישית, כאילו חמדה לה לצון, יושבת, כמו כובע, מרפסת קטנה. עציץ קקטוס מנמנם עליה, צהוב ונבול. הבחור עומד ברחוב מוכה הגשם והאבק, ועיניו דלויות אל הקקטוס הצהוב. אף מעברו השני של הרחוב אפשר לחוש בצמאונו. הגשם היורד אובד מרוסס בתוך החום ואינו חודר לתוך המרפסת, החפופה במין גגון אוילי עשוי בד ורוד. האכזריות גדולה מנשוא.

אימת החום עמדה ברחוב כאסון בל ישוער. הבתים ואבני המרצפת נאנקו בחום הרטוב שירד על העיר כמו גשם של אבנים. העיר היתה זרה וריקה, אך לבחור לא היה איכפת. היו לו הזכרונות שלו, והמלחמה שבזכרונות היתה הדבק שבחייו, רצופי האין־פשר. הוא חש בזרות שמסביב, אך גם דבר זה לא הפר את שלוותו. בזרות הפרושה על פני האנשים הנחפזים בגשם, הנחבאים בתאוה מתחת לעתונים ולכובעי הקש, נגלה יופי כמוס השלוב בכמיהת לבו. האנשים ביימו לו – כבמחזה – את פשר הרגע המיוחד הזה. הם היו הגשרים המנופצים. הם היו בודדים כמותו, משום שלא יכול לדעת כיצד היו קשורים זה לזה, או לבתים הסוגרים עליהם מכל עבר, או למקומות מהם באו, ואליהם מיהרו כל־כך, או לזכרונות שלא היתה לו עליהם כל ידיעה. הם לא נעצרו על ידו, לא התוודעו אליו, ולא הסירו לכבודו את כובעיהם, לא מחמת הגשם ואף לא משום אי־היכרות, אלא משום הזרות. הוא היה חדש, הרואה אותם בפעם הראשונה כאלומת אור אחת ומלוכדת – רצים, קשורים בטבורם ללא־כלום, מאוחדים אתו בכל אימת הזרות. עם זאת ידע היטב, שאחדים מהם, בלי כל חשיבות מי הם, יכולים, כבר עתה, לרשום את מספר הטלפון העתיד שלו בפנקסיהם.

הבחור מוציא מפתח מכיסו, מרים את המזוודה ורץ לעבר הבית. הוא מביט במפתח בעירנות גדולה. זאת תהיה המערה שלי, שלי. הוא נכנס לבית ונראה ממפלש המדרגות, כדמות מלודרמטית במחזה של חובבים. המדרגות מטפסות ומשתחלות הרחק למעלה, ישר לתוך תקרת הבית, הניבטת אליו בקימורה השחור, המפוייח. חדר המדרגות חשוך. אור חיוור אחד נופל לתוכו מהפתח האחורי של חנות שס"ים. מבעד לפתח נראה אדם צעיר, זלדקן, היושב ולוקק בלשונו המושטת כלשון כלב, את הניירות הקטנים, אשר הוא מגיש לפיו בידו הלבנה וארוכת האצבעות. כובעו שמוט על עיניו, ואצבעו הקטנה, הלבנה והעדינה בפינוקה הרך, עטורה טבעת מבריקה.

בכל קומה שמונה דלתות כולן נעולות. הן מחוברות למסגרותיהן במסמרים ובווים, ורק אחדות מהן עשויות להיפתח. נדמה כאילו פעם שימש הבית בית ועד לפילגשים. החדרים קטנים ולכל אחד מהם כניסה נפרדת. הדלתות נסתמו בקרשים ואף נצבעו בחלקן, אלא שהצבע דהה, ואיש לא שינה את הכתובות ולא הסיר את תוויות השמות שעליהן. מלמטה נשמע קולו של עוגב חשמלי, המרעיד את כל הבית בנגינתו המונוטונית: איף יוּ ניוּ סוּזי, אֶז אַיי נאוֹ סוּזי אוֹ אוֹ… המסדרונות רעדו, ואשה חמורת־מבט, ששערה אחוז בסיכות ראש רבות ובגלגלים מבריקים, פתחה דלת בקומה השלישית, הציצה בבחור הצעיר, הנושא את מזוודתו, ואמרה: “אם עולים, לא יורדים כל־כך מהר.” אחר־כך טרקה את הדלת וצעקה: “הפסק לרגע.” וקל העוגב נקטע ומישהו אמר: “תני את הפחית.” קול נשמע: “הבירה הזו שווה לתחת.” אחר־כך צחקה האשה בקול רם: “אמרתי לו שלא יורדים כל־כך מהר, והוא עלה ועלה כמו קפיץ.” האיש אמר: “גם כן בירה.” ושוב נשמע העוגב.

מדרגות העץ הישנות חרקו והיו מלוכלכות וצוחנות. הבחור היה נרגש משיוכל להודות בקשי־העליה. הוא עלה כמו למקדש. החדר למעלה יהיה רק שלי, פרטי כזה, כמו הזכרונות, או חלום מיוחד, שלא מספרים עליו, או כובע שאין לאחר. המדרגות העפילו והעפילו. הקומות התבלבלו לתוך תופת.

הבחור נראה כנקודה מאוסה בחלל, קטנטנה ולא חשובה. נעליו משמיעות קול איוושה מונוטוני, הנבלע בהמיית העוגב החשמלי, שהחליף עתה את ניגונו הקודם בשיר־לכת סקוטי. חדר המדרגות ריק מאד. האם הערמתי על הגורל? הולדתי אח ואחות. ייוולדו להם ילדים. הם יחיו. יולידו עוד ילדים, ואני אחיה לעולם. הגורל בוכה לו במעלה הוואדיות, שניסו לקבור אותי חי, הרימון לא התפוצץ. במקום זה מריחים אחרים את הפרחים מלמטה. אין צדק בשום־דבר. אבל גם אין אי־צדק מוחלט. חצי־נחמה. תלוי לשם מה מכוונים את הרובים, ולשם מה לא. ומאיזה צד. הצדדים דוחקים אותי. המדרגות נגמרות. אני נחנק. הארמון שלי ייוולד בעוד רגע. הי־הוֹ!

ב

הוא הגיע למעלה כשהמפתח דבוק לידו כריח. הוא חופז על פני הדלתות שבמסדרון. על הקיר כתוב באותיות חיוורות: “אל תאמין שזו הקומה השביעית; זו הקומה השמינית. דפקו אתכם!!” אין חתימה. רק מישהו ירק דם. על דלת אחת מצא פתקה תלויה ברפיון, שמו היה כתוב עליה בעפרון. הוא מצא שתי שגיאות בכתיב, אך לא היה איכפת.

ניסה לפתוח, אך הדלת לא נתפתתה. ניסה בשנית ובשלישית. בתחילה לא נעלב כלל, כשם שלא נעלב מחוסר היחס שבפתקת שמו, שהודבקה לדלת בחפזון ובחוסר כל ענין. אך הדלת מיאנה להיפתח. המזוודה עומדת לידו ככלב, המחכה לאדוניו במתינות ובנאמנות ללא־גבול. הנאמנות הרגיזה אותו. עתה נדמה לו, שנעשה כאן משהו מפורש המכוּון נגדו. שלוות המזוודה רק הכפילה את ההכרה הברורה, שהוא מרומה.

הוא רצה לפרוץ בבכי. הרים את המפתח, ששלף מתוך חור־המנעול בחמת רצח, והטיח אותו לעבר המדרגות. בינתיים דמם העוגב, והמפתח השמיע קולות רעש מפצפצים כמו זיקי אור, אילו היה להם קול. הדים ענו מכל העברים, כמו גחלים לוחשות. הוא ראה את פניו ניבטים מתוך מדורות, ושנא את המראות הסדוקות הללו. הוא עומד מול חדרו האטום ונוגח בכל אימת כוחו את הדלת. הוא חש, וכך גם כינה זאת בלבו, כמי שאונס את אשתו, אך לאמיתו של דבר, עף לתוך הדירה כאילו היה ניצל. הדירה פתחה לפניו אפשרויות הבעה בלתי משוערות. הוא הביט סביבו כמי שסוקר אשה, אשר זה עתה הובאה לפניו על ידי שדכן. ‘את מסתירה מפני את המומים,’ רצה לומר דרך לצון, אלא שגם שמץ זה של הומור, לא התאים לרגע המיוחד הזה. החלון הגדול, הפונה אל הרחוב, היה מכוסה בווילון שחור, עשוי מבד שק צבוע. ומה שנראה לו כמהתלה היו נקודות אדומות קטנטנות, שמישהו צייר על השחור הבלתי־סביר כל־כך, כאומר ללעוג למציאות. הנקודות האדומות שבו את לבו במתיקותן הקודרת על השחור האטום והקר. מול החלון ניצב פסנתר ישן, שעל מכסהו גובבו ערימות עתונים ישנים, שהגיעו כמעט לתקרה. על הקיר משמאל נתלה זוג נעלי בלט דהויות, ולידן, על מסמר כפוף, גיטרה, שנותרו בה רק שלושה מיתרים, ואף הם היו תלויים עליה רפופים ומקושתים. על הרצפה השתלכו בערבוביה שרפרפים, כיסא־חבלים, אשר הכר המונח עליו היה פרום ומשתפך לשני צדדיו. כיסאות נבדלים בצורתם ובגילם עמדו מיותמים בחדר, ועמם שולחן קטנטן, חיקוי לא מוצלח ביותר לשולחנות הסנדלרים של ניו־אינגלנד. על אדני החלונות עמדו פחיות בירה ריקות וחלודות, ששיוו לחדר קדרוּת עצורה. ליד אחת הפחיות עמד אגרטל ריק ממים ובו תקועים כמה פרחים חררים. הבחור נגע בהם והתפוררו לאבק. החדר השני הכיל מיטה ענקית נמוכה ונינוחית, עטויה ציפיות רקומות, קרועות במקצת, שמיכות בגדלים שונים וכרים, שגובבו זה על גבי זה במין תנוחה אולימפית. על מגדלי הכרים רבצה בובה גדולה לבושה היטב. רגלה האחת היתה מקופלת, ומישהו בלע לתיאבון את עינה השמאלית.

החדר השלישי היה קטן עד מאד והכיל כמה ארונות נמוכים אכולי צבע, שנעשו בשעתו, כנראה, בידי נגר אמן. ניתן להבחין בהם בפיתוחים שונים שאולי עיטרו ריהוט עדין ומהודר של סלון אקזוטי בדירת אשה צעירה בסוף המאה שעברה. רהיטים אלה לא נוצרו, משום מה – וקשה לדעת בדיוק מדוע – לאחסנת חפצים מודרניים, כגון: בגדים, מחברות, או גם ספרים, מתוכם מציץ כמגיפה מצב רוח המזכיר בריחו, בצורתו ובחוסר הוודאות שבו, ארון חורף חתום, הנפתח לכבוד הילד הקטן; אמא על סולם: אבא מחכה בקוצר רוח – בסוף הקיץ – להוציא מתוכו את בגדי החורף הנשכחים, הנפלאים, האהובים, הנגלים פתאום מלאי נפטלין.

הבחור עומד במרוצתו הנלהבת ומחייך בסיפוק. החדר האחרון נראה כקטר רכבת, שקרונותיו הם החדרים האחרים, המחוברים זה לזה בחוליות דלתותיהם. בפינותיו ניצבים תנור גז מקולף צבע, מקרר מדגם ישן (בעל ראש כדור) ושולחן גדול, שאיננו אלא כיסוי עץ, החופה על אמבטיה. על גבי תנור פחמים אפור המחובר לארובה חלודה, והוא ממלא את כל מרכזו של החדר, מתנמנם קומקום חלוד. על הקירות תלויות כמה תמונות נוף שחורות, מאובקות. באחת מהן רעו עזים ליד מפל מים ירוקים. בין שתי תמונות, מול הכיור, היתה כתובת על הקיר. “הסיסמא: המוות עוזר לאויב.” ולמטה בשורה שניה, שאותיותיה קטנות יותר: “אני כתבתי את הסיסמא הזאת, ג’ורג'. אני מקריב את בתולי למולך.” הבחור צחק: ‘המולך הלך לעתודות, אני אפתח קברט חדש על יד רמת־גן. נשתה יין, נשיר שירים מטורפים. המולך לועס אותנו לתיאבון. כל הכבוד, ג’ורג’ האומלל!

ישנים, טיפס על כיסא, עד שהגיע לגובה ערימת העתונים שעל הפסנתר והסיר כמה מהם, שמצאם חבויים בין שתי חבילות גדולות וקשורות בחוטי ברזל. משירד, ישב על אחד הכיסאות הנוחים, הדליק מנורה שעמדה מעליו ודמתה לעמוד של פנסי גז בערים עתיקות, והחל לקרוא.

העתונים היו גליונות של ה’טריביוּן' מהמאה שעברה. היתה שם ידיעה על נסיעה באניה המהירה ביותר בעולם: “מנמל ניו־יורק ועד סאן־פראנציסקו רק במאה ושמונים ושלושה ימים.” היו מאמרים של הכתב קראל מארכס מלונדון על מצבם של האורגים במטוויות ליברפול. הבחור נראה קטן ועייף בתוך הכורסה שאינה שייכת לו ואף לא לאיש מן האנשים שהכיר אי־פעם. סיפורים לאלפים, אך של מי? סרטי־קולנוע בצבעים סוערים, אך מיהי הנערה המסתורית, מי היא המשפחה, שאינה יודעת עליו דבר?

האמבטיה כסויית העץ קיבלה את גופו הערום לתוכה ואחזה בו. בעוד הוא מנגב מעליו את המים מהבילים, שהסיק בתנור, צנח ונרדם בתוכה. זרועותיו היו מחבקות את גופו בחיבה רבה.

ג

בבוקר תמה על עצמו שהוא בתוך האמבטיה; יותר מכך השתומם על סביבתו החדשה. השמש נחבאה מאחורי צעיף מעובה של אדים, שלא היו, אמנם, עננים של ממש, אך דיכאו בכוח בלתי־נראה־לעין־רגילה את יופיו של ארי־השמש עד ללא־שיור. הבחור הסיט את הווילון והביט החוצה. מולו, גבוה הרבה מביתו ואף מבית הקולנוע החתום והבתים שבסביבתו, במרוחק, אך לא בשיעור ניכר, התנשא הגשר הגדול. הכביש המוליך אליו לא נראה, משום שהיה מוסתר על ידי בית הקולנוע, והמכוניות נראו גחות מנקודה סמויה ישר אל לוע הגשר, שהיה מסובך בשתי וערב של ברזילים שחורים. אחר־כך נראה הגשר חסר החיפוי – גולש לעברו של הנהר. מחדרו נראה לו הנהר רחב מאד, אף שבאמצעו היה תקוע אי קטן, שחתך אותו לשני חלקים שווים; עליו רכבו כארובות־משחק כמה בתים, ואחד מהם נגע בקצהו בתחתיתו של הגשר. היה זה בית בן עשר קומות או יותר, ואף על פי כן נראה לו עתה קטנטן וחסר ממשות, דומה לציור ילדים. מעבר לנהר, מעל לאוניות־משא קודרות סבר בבוקר האפור והחשוך, נצנץ שלט אדום, זוהר באותיותיו הבהירות: “שתו פפסי־קולה!” פלקט ישן ודהוי, שהודבק על חזית בית הקולנוע, אך נראה – למרות המרחק העצום – כאילו הוא תלוי ממש מתחת לשלט־הענק, הכריז לעומתו בקול ענות חלושה של אותיות בסגנון שנות העשרים: “שתו קוקה־קולה!” שני השלטים זהרו זה אל זה, בהיר מול חיוור, ונדמה לו, שעשרות שנות מלחמת מסחר נואשת חוזרות על עצמן למענו, ורק לכבודו מתחת לחלון האפור. “יחי הפועל!” אמר, ושב והסיט את הווילון.

מבעד לחלון השני נראו ילדים לבושים בגוונים שונים, ממהרים לבית־הספר ומחברתם בידיהם. מול הבית, בתוך חלון בית־הכנסת הקטן של הרב אושפיזיץ, נראה מוכר הש"סים כשהוא עומד בהוי־מבט, מניח תפילין וממלמל בפה סגור כמעט. משהו במגעו עם התפילין נראה לבחור כתחנת־רכבת, ששותים בה מים, ואחר־כך אין זוכרים את שמה. הוא רצה לצעוק אליו, סתם ככה: אל מי אתה מתפלל? חשב: האם אצעק? הנה אני צועק! לא. אינני צועק. לו צעקתי, לא היית יודע לענות.

אחר שהתלבש ערך את חפציו המוטעים, הכבדים אך חסרי ערך, בארונות הקטנים. הניח חולצות ליד ספרים חסרי כריכות, גרבים בין רומנים היסטוריים, וגילה להפתעתו, שני מילונים עבריים ישנים וספר דקדוק נורווגי. ליד ספר הדקדוק מצא חוברת צרפתית, שעליה היה כתוב: “קוי האופי של מנגן הגיטרה.” על הדפים נראו כתמים רבים ככתמי דמעות. לפתע אמר בקול רם: “היינו צריכים כולנו להיות פה יחד, לעשות כינוס, כל הדיירים האלה…”

כעבור שעה קלה ישב בבית־קפה קטן, בפינה, ליד דוכן העתונים, נטל לעצמו עתון, השעין אותו בין צנצנת הסוכר והממלחה ולא עיין בו. מולו, בחלון בית־הכנסת, עדיין היה מוכר השסי“ם עומד. עכשיו עלתה בו תרעומת כפולה ומכופלת על הצעיר הזלדקן, הממלמל בשפתיו. התיבה המרובעת שעל ראשו נראתה מכאן, מחלון בית־הקפה, כמכשיר איתות לאלוהים, אסור לאותת למי שמאמינים בו כל־כך, ורצה לצעוק אליו: ואת לונדון אתה שומע? אך ידע שיש בדבר משהו משנאת עצמו, ואוי לו אם יתחיל עתה, כאן, בקצה הראשון של הגשר החדש, לשנוא את עצמו, אם יניח לרגשות אלה של תרעומת לשלוט בו. הוא עמד בראש משאית־ענק, שצמיגיה נשארו מוטלים כגללים על הכביש העולה לירושלים בתא היתה רבוצה גוויה, שכדור חלף את פניה והשחית אותם כליל. הוא ישב על שק קמח ענק ולא זכר את שמו של המת השוכב לידו. הוציא מכיסו של המת רומן זעיר מקומט ומצא על כריכתו ציור של אשה עירומה משורטט בעט, שהיו משתמשים בו בבתי־הספר, ובדיו הכחולה, שארבעים ספוגים לא היו מייבשים אותה. לאשה היו שדיים גדולים, ולבין רגליה השתרבב חץ, וכתוב היה: הוי, למה למה!” הוא הביט בפניו המרוסקים של האיש הצעיר, ששתי נמלים היו מהלכות עליהם הלוך ושוב, ואשר זרועו האחת נשענה על שלושה תפוחי זהב רקובים. והחזיר את הרומן הזעיר לכיסו. בסריס ירו כדורים זוהרים. מוכר השסי“ם מקפל את תפיליו. העתון נטבל בקפה. דם החל לזוב משפתי האיש המת. דוקא עכשיו, אחרי שמת, החלה הזיבה. הכדורים זמזמו מסביב, לא היה לו חשק לירות לעבר הכפר. הוא כיון את רובהו לעבר ארנבת נבוכה בשדה וירה בה, ולא פגע. מאחוריו, בתוך המשורין, ישבו רפי ונחשון וירו גם הם לעבר הארנבת. הגיעו לירושלים ומתוך בתי־הכנסת והישיבות יצאו חבושי הכובעים הנוראים, ואחדים חבושי תפיליהם, והחלו לרגום אותם באבנים. שאבעס! שאבעס! – צעקו. שב ונטל את הרומן הזעיר מכיסו של המת והטיח אותו בפני אחד מהם, צעיר אדום עטור זקן ומשולהב. נאצים, צעקו מעל שקי הקמח, הבאנו אוכל לעיר הנצורה, ואתם עומדים על הגגות ומאותתים לערבים; לא נורא, אמר מישהו, הם אחינו. אחר־כך הכו אותם, והם בכו כמו תינוקות. היום שאבעס, בכה זקן אחד, ולא הבין מה קרה. הבאנו אוכל, צעקו מעל שקי הקמח. מוכר השסי”ם הזלדקן הסתלק. הבחור הזמין ביצים והאֶם, קפה ולחמניה וכוס סודה. רגש נקמה עלוב וכמעט לא מוחשי עלה בו כנחשול של מים עכורים: כאילו היית יורק לתוך באר שהבטת בה. כמו לגרש נמלים מפניו המחוצים של איש מת, שאף שם אין לו.

הבחור סיים את ארוחתו, קם ושילם. הוא מהלך ברחוב ונעצר ליד חנות ספרים עבריים. על המשקוף כתוב בעברית: ספרים – ביכער. החנות קטנה, ארוכה, צרה ועמוסה כרכבת בהמות. האצטבאות גדושות ומלאות. ספרים בלויים וישנים, כריכות מהוהות וקרועות. בחוץ, לפני הכניסה, על שולחן קטן, כמה ספרים: ביניהם, כדחליל, מזדקר שלט אדום, מגומגם, באנגלית: מציאות בהזדמנות, כל ספר דולר אחד. שלושה – בשנים וחצי. מסעותיו של ד“ר יפה בארץ ישראל 1856, וארשה, כולל קורות מסעי השר מונטיפיורי והדברים אשר דיבר עם נדיבי־עם והקונסולים. “ספר זכרון לסופרי ישראל החיים אתנו היום.” בדף הראשון, התאריך: שנת תרמ”ט לפ“ק, 1888, נאסף במערכת “האסיף”. ו”שבועת אמונים" של עגנון בכריכת נייר אדומה, אשר התפוררה בידיו של הבחור. הבחור מעיין בספר הזכרון; מאה וחמישים סופרים, רק אחד מהם עדיין חי וקיים בזכרונות. מאה וחמישים שכחות, עם תולדות חייהן, עם אלפי הספרים שכתבו. מסירות לשד, אמר, לשֵדים ולרוחות. רוחות הסופרים התעופפו מעליו והוא צד אותן בעינים כלות של מי שיכול, לו רצה, להיות גם הוא סופר נשכח ומת. בין הספרים, כמו בבואה לכריכותיהם הבלות, יושב מוכר הספנים. פניו – אינן צעירות ועם זאת אינן זקנות כל עיקר. חורף וקיץ אוחזים בהן ידים; מין שביתת נשק של הזמן. זיפי זקן, אך לא זקן, כובע גדול, אפור ומקומט כשל משוררים בשנות העשרים. פנים אמיצות של מי שהיה מורד בצעירותו. המרדות בוכה כנהי ציפור מתוך עינים עירניות יפות להפליא, אך מעלות אזוב. שחורות הן ומציצות בחיוניות של קוטף פרחים בבית־קברות; עינים פיקחות, עצובות, ללא מלים, ללא פשר. הדמות כולה כיפחת, שפופה על ספר גדול. בפינת החדר שולחן קטן ועליו פתיליה, קופסת פח ישנה המכילה, כנראה, עלי תה. סוכר בצנצנת, כפית, סכין, לחם, בצל, שום. הבחור נכנס פנימה. מוכר הספרים מרים אליו את פניו, פנים בוהקים, חיוורים באור הנורה העירומה, התלויה מעליו בחוט ארוך מאובק ועטור פגרי זבובים. הוא משהה את מבטו ואינו מדבר; המבט חולף את האויר כצלקת: אינו חוזר, אינו נרפה. הדיו מתנפצים אל כריכות הספרים הדהויות.

לבסוף, כעכוע גרון, קימה עצלנית ואחוזת שרעפים ואחריה קול דיבור: “אדוני מעוניין בספר עברי?” המוכר נראה תוהה. הוא מדבר אנגלית פצועה, משובשת בהיגויה, ילדותית, אך נכונה מאד. הבחור מחייך, מוכר הספרים משהה את מבטיו, נלכד באיזו הבנה מסתורית, נעגן בה כספינה בנמל חשוך, מהסס: “בעברית, אדוני, כן?”

“שלום!” אומר הבחור ומחייך לא כממתיק סוד, אלא כמי שמצא את נמל הפלגתו. שלום, מולדת ארורה!

“הו,” אמר מוכר הספרים, “מדבר עברית, בוודאי מישראל?”

“אני סתם מסתכל,” אומר הבחור. הוא שולח מבט מתגנב אל מוכר הספרים. משום מה אינו בטוח, שאמנם נפתע לראותו. פוקדת אותו הרגשה, של אדם המצפה לבוא חברו וקופץ כנפתע כשזה מצלצל בפעמון. הבחור מבחין בשני מישורי האירוע בעת ובעונה אחת. מוכר הספרים, שהיה כאילו מצפה לו, מקבל את פניו – כאילו לא ידע גם שהוא מדבר עברית; ממש באותה שעה נשואות עיניו בערגה מסויימת, שאינה פיסית, אל קופסת שמן־זית תוצרת חיפה. אין בה, בערגה זו, מיצר החמרנות כהוא זה, עם זאת היא חמדנית מאד. הקופסה המוכרה הזאת, הצהובה־ירוקה, מקפצת מול עיניו.

“יש לי כמה ספרים יפים מאד,” אומר המוכר. הוא משעל את המלים ובולען בהתפוצצויות הקטנות והקלילות של קולו המרוסק. “ספרים טובים, לא ביוקר. מעוניין בספר עברי, אדוני?” הוא אומר זאת באהבה, אהבה תלויה ולא תלויה בדבר בעת ובעונה אחת. “חם בארץ, לא?”

“חם, בטח שחם, אבל לא מחניק,” משיב הבחור, וקולו נשמע לו כאילו היה מופק מתקליט. “השמש רוכבת על מזג האויר כמו מלך,” הוא אומר בהתלהבות. “הנמלים מקללות את האדמה החרוכה, ההרים יפים כבני־אלים. אני מצחיק אותך, לא? האדמה קרועה שם, עכשיו מאחים אותה בזיעה. אבל נטענו עצים ויש פלאפל.”

“הקרן הקיימת,” אמר מוכר הספרים, כאילו התפלל לעצמו. “אני רציתי לבוא לשם פעם, עוד באודיסה. אבל באנו לכאן. יש לי בן בגילך. הייתי רוצה שתפגוש אותו.”

משום מה לא יכול הבחור לשייך את האיש הזה למישהו אחר: למשפחה, לבן. יש לו בן, נכזב משהו בקרבו. “היכן הבן?” שאל. “בשיקאגו. רופא. יש לו אשה אמריקאית.” בקולו נשמעה נימת גאוה מהולה בעצב, מין גניבת דעת עצמית; אהה, לא יכולתי שלא להתגאות בשטות זו, אמר הבחור בלבו, כאילו דיבר בו קולו של מוכר הספרים. עתה נדמה לו אף יותר מאשר קודם לכן, שהלה ידע על בואו ואף ציפה לו. “כאן, בתוך בית הקברות הזה,” אמר הבחור בנימת עצב אמיתית. ולא מתחכמת, “אמרת משהו גדול. יש לך שייכות למשהו, מה זה חשוב אם זה בשיקאגו? גם שם יש משמעות לקשרים הללו.” הבחור לא תמה ולא כעס. הלא מוכר הספרים מוכרח להיות חלק מהמסיכה, חלק נכבד, אולי הנכבד ביותר. מוכר הספרים משנה את סברו. מעלה על פניו הבעה עניינית ועסקית, אך דומה שעיניו נוצצות, למרות נסיונותיו לשוות לפרצופו מראה אדיש ושקט.

“אדוני מעונין בספר עברי?”

“לא ביותר; סתם באתי להציץ. אני גר למעלה.” הבחור מרים את ידו ומכוון את אצבעו באקראי.

“אינך קורא ספרים, אדוני?”

“רק ספרים מדעיים, ומה שאני צריך לשם לימודי.”

“יש אצלי כמה ספרי מדע.”

“הם בוודאי ישנים המדע רץ, אין לו פנאי.”

“ואדוני יודע כבר כל מה שידע הרמב”ם?"

הבחור אינו משיב, אך עיניו מחטטות בספרים בהתעניינות הולכת וגוברת. “הנה יש לי משהו בשבילך, אדוני. ספר אלגברה עתיק. אחד הראשונים שנכתבו בעברית, הנה.” המוכר רץ ושולף את הספר. “תראה, ברלין. אלף־שבע־מאות־תשעים־ושש. תקרא. איזו עברית! קודם כל התנצלות המחבר על שהוא עוסק בחכמות חיצוניות. אחר־כך, שיר מנחת תודה למוקיריו, לגבירים שאפשרו את הוצאת הספר; הנה רשימת תלמידיו, רשימת הנדבנים, מבוא, ובסופו שיר. שמע, הנה אקרא לך, אינך ממהר, הקשב.” הוא מרכיב את משקפיו וקורא בקול ערב, מנוגן, עדין, שנימת התרגשות לא מוסתרת מפעמת בו:

"רוח הקינאה כי תעבור עליך המבקר!

בני! היזהר ממשפטך לבלתי כזב ושקר.

לדעת, למי ולמה הספר הזה הוא מחוּבר,

אל מבוֹאוֹ תביט בשפטך, ואז חטאתי יכוּפר.

ואם רעה בעיניך, בקסת סופר חגוֹר מתניך,

וטוב ממנו תחבר; ואני אשמח בחכמתך."

ואחר־כך פרק ראשון. שמע איזו שפה פשוטה, עניינית, טובה, קולחת. אתה יודע, כל המספרים באותיות עבריות…"

“בפעם אחרת,” אומר הבחור.

“טוב, יהיה כך, אדוני,” אומר מוכר הספרים בכניעה, שאין עמה כל הנמכת ראש. הבחור עומד, אינו יודע מה לשאול; הוא מתאווה לברוח מכאן מן המקום הזה, הנראה לו כקרון רכבת, שנעצר בתחנה עזובה והקטר ברח זה מכבר: עשבים עולים. אזוב גדל. חלודה עמומה ועצבת מבט. הוא שולח מבט פצוע אל מוכר הספרים: “האזור הזה הוא יהודי לא?”

“היה פעם. עכשיו רק קצת. סינים, המון סינים, ואיטלקים ועוד כל מיני. פעם היה זה המרכז. כאן פרחה הספרות העברית. אדויני. בבית הזה כשלעצמו, אם חפץ אדויני לדעת, גרו ארבעה סופרים בעלי שם. לייבוש קלודני, שכתב פיליטונים נפלאים, מי קורא אותם היום? מי זוכר את שמו? בנו, ימח שמו? מי. יחיאל רבינוביץ בעל ‘תפארת הלבב’. והשירים, אוה, השירים… ‘מתוך גגות לבי האפורים…’, והמחברת על הפסיכולוגיה של אוניית המהגרים? יודע אדוני מה היתה אוניה כזו בדרך לניו־יורק? איך שונו בה הפנים במכת יריקה אחת?! ומה, מורם מורום היה גר כאן, מורם מורום הגדול; וגם אחד, ישראלי צעיר, שעכשיו הוא מורה דרך למבקרים על גג בית גבוה, אולי ה’אמפייר־סטייט־בילדינג', גם הוא גר כאן, זמן מה; היה אז עדיין פרופסור צעיר. המציא משהו, אני שכחתי מה, משהו חשוב, כתבו עליו בעתונים, בחור משונה, קטן כזה, עם פנים יפים, כמו תלמיד ישיבה. אפילו שמוּ תמונה שלו במגזינים, פתאום ברח ונעשה מורה דרך: ‘וכאן מימינכם הנהר המזרחי, רוחבו…’ לא מבין, פשוט לא מבין.”

“וקונים אצלך?” הבחור הצעיר מפסיק אותו מהרהוריו. מוכר הספרים אינו נבוך: “כן, לפעמים, ידידי הצעיר, לא הרבה. אבל מי רץ? מה יש? יש פנאי, לפעמים בא מישהו, חפץ בספר עברי, ואצל מי יימצא ספר כזה?. רק אצלי. אני מחכה. הם באים אלי. אני איני סופרמרקט של כל פינה, או דראגסטור. אלי באים מהברונקס, מלוס־אנג’לס, מכל מקום. באים! יודעים איפה למצוא אותי. אני מוכר בעיקר ש”סים וחומשים ומחזורים. אבל דגלים של שמחת תורה לא אמכור להם. לא! עם התפוח והנר, מה אני ‘מייסיס’? צריך להתפרנס, ככה –"

“אני הולך,” אומר הבחור, “נתראה, לא?”

“בוודאי,” משיב מוכר הספרים. הוא מביט בו בעינים רכות, כנוצר סוד.

“תגיד מה?” אומר הבחור בתקיפות, ופניו הנרפות מעלות קמצוץ של חיוך.

מוכר הספרים נפתע, מרגיש כמי שערערו את שיווי משקלו, נלכד במלכודת: “מי. מה? שום דבר, אין מה להגיד, יבוא ויקנה, נשוחח.”

“אדוני רצה להגיד משהו, לא?”

“לא, סתם הבטתי. גם אני רציתי לעלות פעם ארצה. מדוע לא עליתי?”

הבחור אינו משיב; הוא מביט בו בעיון, מחכה, אך ללא מענה. הופך פניו ויוצא בחופזה כבורח. מוכר הספרים אינו יושב. הוא מביט אחריו. שתי דמעות עולות ומתנוצצות בעיניו. הוא אינו עוצר בהן, והן זולגות עריריות, גלמודות, ברחוב העסוק מדי. ממול עומד שיכור ומשתין בקיר בית הקולנוע, השמים תלויים כאסון. שתי ילדות קופצות על חבל, אוטומובילים חולפים ביעף, אין פנאי לחיים שמחוץ לחנות. מוכר הספרים חוזר, בבהלה, אל כוס התה שישפות לו. תה מול בית קולנוע חרב. שלט קופץ ממול: “קמל – הרופאים ממליצים על קמל – סיגריות מובחרות.” מוכר הספרים יושב בתוך קרן האור הלופתת אותו מלמעלה כמו מעונה, כעולה לגרדום; הספרים דוחקים עליו מכל עבר; הוא רוצה לקפוץ, כי בפינה מחכה הבחור ואינו עולה לחדרו, אך אינו זז. כבה משהו בתוך עיניו וחזרו לחלודתן. הספרים ממשיכים לנום את שנתם. מציאות שאין להן הופכין מתעלפות גלמודות על השולחן. צריך לעלות לארץ, רצה להגיד, אל מי? אני?

ד

בשובו מצא הבחור על דלת חדרו מעטפה לבנה, נעוצה בנעץ, ושמו כתוב עליה באותיות מרובעות ומדוייקות מאד. הוא אחוז פליאה: מי מכיר אותי? בזהירות רבה הוא מסיר את הפתק, אך ידיו עמוסות מצרכי מזון וכתיבה והוא נכשל, מחברת נופלת והוא מנסה לשוא להרימה, לבסוף חולץ הוא את הנעץ בשיניו, מניח את המכתב, ערטילאי, על קופסת קפה עגולה ופורץ את דלתו. ליד הדלת, על כיסא, מונח מפתח ופתק קטן משומר הבית, שהוטל עליו לתקן את המנעול הפרוץ: “זאת המפתח לאדוני. המנעול תיקנת. אני מאחל הרבה טוב. ג’נקינס.” הוא מניח את מצרכי המזון על מכסה האמבטיה הסגורה שבמטבח, ניגש לדלת, מנסה את המפתח בזהירות ונוכח שהוא פועל כהלכה. אחר שהוא נועל את הדלת הוא נושם לרווחה ויושב. לפתע – המכתב. עודנו מונח על קופסת הקפה. בתוכו מעטפה ריקה ומצורפת לה פתקה כתובה במכונת כתיבה עברית, שאותיותיה מדגם נושן:

אדוני היקר,

ירשה לי אדוני לכנותו בכינוי אינטימי זה. עבדך הינו בן מכורתו של אדוני, ולגבי כל הבא משם, הריהו בבחינת יקר; מה גם שאדוני, שראיתיו רק אתמול, דומה עלי כאדם שהכינוי יקר הולמו. מלה זו, יקר, שנסתלפה ונעשתה ביטוי לענייני כספים וחומריות, תהלום אותו כגביע טוב – יין מובחר (?). הייתי מעוניין מאד, אם יתכן הדבר, להידבר עם אדוני בעניינים, שלצערי אין הם סובלים דיחוי. מזה עשרים ושלוש שנים מצפה אני להזדמנות מיוחדת וחד־פעמית זו. אם יהיה אדוני נכון להקציב לי מזמנו היקר, ולחונני במראה פניו לשם שיחת היכרות ידידותית, בין אדוני ועבדך, אנא ירשום, במחילת כבודו – ואני מיצר מראש על הטרחה זו – הן או לאו באותיות ברורות, על פיסת ניר. יחתום שמו, ישים את הגליון במעטפה המצורפת ויתלה את המכתב המקופל (רצוי לשני חלקים שווים, כדי ששמו לא יתגלה) על הדלת החומה שמול חדרו. אם שָת אדוני לבו, הרי יש ארבע דלתות בקיר שמול חדרו. צבעתי אחת מהן בצבע חום לפני ארבעה ימים, אך ורק לכבודו של אדוני, כדי להקל עליו למצוא את דלת דירתי הצנועה. אני מצטער, כמובן, על הריח הבלתי־נעים, שהעלה הצבע, שאיננו – לדאבוני – מן המעולים. עובדה זו לא עמדתי עליה בבואי לקנות צבע בחנות, ששיבחוה בפני אנשים מהימנים שמקצועם בכך וטעותם מעוררת מחשבות נוגות על אודות מומחיותם הם ומומחיות המומחים בכלל). ברם, אני תקוה שריח הצבע ייעלם עד מהרה, מה גם שפתחתי לשם־כך במיוחד את חלון הגג, ורק היום, משום הגשם השוטף, סגרתיו ואפתחו שנית מיד עם חלוף הגשם, שאינו נחוץ כאן לאיש, בעוד שבארצנו מצפים לו הכל בכליון עינים. השמועה על בואו, כלומר, דבר המועד המדויק, הגיעה לאוזני מפי בעל־הבית לפני כשבוע ימים, ואני מחכה לאדוני בכליון עינים.

בתקוה לפגישה מהירה, שכן.

שעה ארוכה בהה מבטו של הבחור. לבסוף קם, פתח את דלת דירתו והציץ החוצה. ממול ניצבו כארונות מתים ארבע דלתות כהות, מגודלות וחתומות מאד. הוא הדליק את המנורה שמעל לדלתו. האור החיור לא גירש את החשיכה שבמסדרון, אך די היה בו כדי להבחין בדלתות, שאף אחת מהן לא היתה צבועה בצבע חום. במסדרון לא הילך שום ריח, שהיה דומה לזה של צבע טרי, ואילו החלון שבקמרון הגג היה פרוץ וגשם טפטף בעדו. הוא ירד לקומה הששית לחמישית – והגיע עד לתחתית הבנין. ואף דלת לא היתה צבעה בצבע חום או גם אדום, כתום, שחור ושחמחם. רובן היו אפורות; לאחדות היה גוון צהוב מהוּה, אחת או שתים מאלו שבקומה השלישית והשניה היו שחורות והיתה גם אחת ירוקה. חזר לדירתו, מזג לעצמו כוסית סקוטש, הדליק את המנורה, שאף עתה, בשעות אחר־הצהרים לא גירשה את החשיכה מן החדר, התרווח בכורסה ולגם. התמיהות בלבו היו רבות משיכול להביא בהן סדר כל שהוא. מחשבותיו, שהיו נעזרות במשקה המחמם והמזכך, לא היו נעוצות בענין אחד. אוסף פרטים מקרי בהחלט החל להצטרף במוחו למסכת אחת כללית, אף כי לא מובנת ביותר. משום מה חש בקרבה שבין מוכר הספרים לכותב הפתקה, אם כי הרגיש, בחוש מהיר וסתום, שאין הקשר שביניהם אלא בהיותם שני אנשים, שנכנסו לחייו פתאום, בבת אחת, ובלא סיבה ברורה. אמנם, לא היתה זו האמת כולה, משום ששניהם, מוכר הספרים וזה אשר לא צבע את דלת חדרו, היו שתי פניו של מטבע אחד, קרובים ורחוקים. האם יכולים הם לראות איש את אחיו? רק בדרך אחת – דרכו. כלומר, משהו בנעץ שהיה מנועץ במדוייק במרכז הדלת, משהו בסדר המלים, הדיוק האכזרי בניסוח המכתב, הידיעה הברורה, עתה, יותר מאשר קודם, שמישהו ציפה לו בטרם בא, שמוכר הספרים רצה לומר יותר משאמר – כל אלה רמזו סתומות על קשר נעלם. אמנם, מוכר הספרים איננו כותב המכתב, ומשום מה התחבב עליו הכותב יותר בגלל כך. נסיונו בלוגיקה, היותו כימאי ואיש מדע, לא סייעו לו בפתרון התעלומה. לאמיתו של דבר, החלה – ואולי בהשפעת הסקוטש – להסתמן אצלו מחשבה שהיתה כובשת אותו, ככל שהקפיד לדחות אותה מתוך לבו. כלומר, אם אין אדם מניח את נעליו תחת מיטתו, במקום בו מניחים את הנעלים בדרך כלל, הרי אין הסברה שיניחן תחת מיטה שניה, או תחת כיסא, או ליד שולחן; קרוב יותר לסברה שיניחן דוקא במקרר או בארון המגבות. מחשבה פנטסטית כבשה אותו, והיתה פתאום אפשרות יחידה להסברת המאורע באמצעות הגיון שהוא היפוכה של הלוגיקה במובנה הטהור. תוך חשיבה ארוכה ומעייפת נוכח, שלוּ היה הוא במקום אותו אלמוני, היה עושה כמעשהו. לפי הגיון שבור זה הבין, שאותו אדם אמנם יצבע את דלתו ובמסדרון יהיה באמת נודף אותו ריח מבחיל ומשכר של צבע טרי, והחלון אמנם ייפתח כלפי מעלה לשם ריח הצבע שייעלם. ורק אז, כשהלה יצבע את דלתו בחום (ובזאת לא הטיל הבחור ספק) יוכל להשיב לו. הוא חי בזמן הפוך, אמר בלבו וחייך לעצמו בהנאה. האיש הזה יושב עתה בחדר שמולי, חדר לא ידוע ולא מוכר עדיין, אך קרוב מאד, אמיתי ומוחש, ומתכנן את צביעת הדלת, שנצבעה כבר במכתבו. הדלת תהיה צבועה ללא כל קשר לזמן, הניתן כאן בהיפוך. הוא יכול, באותה מידה, להוליד את אמא שלו, להמציא את מולדתו, להיוולד היכן שהוא רוצה, לדבר בשפה שיבחר לדבר בה ולהיות מחכה לו עשרים ושלוש שנים, מבלי לדעת שאולי מתחילות הן רק מחר. הוא חלק מחלומותי הכמוסים ביותר על עצמי, אמר בלבו בעליצות הולכת וגוברת. זוהי חגיגה שאסור להחמיצה. שתה שוב ושוב בשמחה, שלא ידע דוגמתה מאותו יום שבו גילה – בגיל צעיר יחסית, וכלל לא לשמחתו – שהכל בחייו מתרחש כמו על בימה; בימה שהוא משחק על גביה את תפקידו מבלי לדעת שהמחזאי ניסחו מחדש, והבימאי עזב את האולם זה מכבר.

הבחור שותה ומנסה להעלות בלבו את דמות שכנו. הוא קם ממקומו, מבשל לו קפה, אוכל כריך של גבינה; וחוזר ונוטל מעתוניו הישנים. מודעה גדולה כתובה באותיות גוטיות שובה את לבו:

הזדמנות נפלאה להתעשר! אנחנו מקימים חוות חתולים בלאקון. נתחיל במאה אלף חתולים. כל חתולה ממליטה שנים־עשר חתלתולים בשנה. פרוות החתול נמכרת בשלושים סנט כל אחת. מאה אנשים יכולים לפשוט את עורם של חמשת אלפים חתולים ביום. אנחנו מקווים לרווח יומי של עשרת אלפים דולר. עתה… במה נאכיל את החתולים? – נקים חוות עכברים ליד חוות החתולים ונתחיל במיליון עכברים. העכברים מתרבים פי שנים־עשר מהחתולים, וכך יהיו לנו בכל יום ארבעה עכברים בתורת מזון לחתול אחד. ועתה – במה נאכיל את העכברים? העכברים יאכלו את שארית החתולים אחר שנפשוט את עורם. עכשיו הבינו וראו!!!! העכברים והחתולים יאכלו אלו את אלו ואת העורות נקבל חינם…

הוא קם ממקומו, חולץ את נעליו ומניח אותן מתחת למיטה. תוך כדי כך מתגלה לו תחת המיטה מקלט רדיו ישן עטוי קורי עכביש. קורי העכביש נוקו, האבק פרח אל תוך אויר החדר, וכבר הוא מחפש תחנה מתאימה. תחנות רבות כל־כך!

קול הקריין הומה רווי לילה, עמום ושקט. המוסיקה מהוהה, חלושה, התקליטים נחלפים וקול הקריין מלטף אותם בסיפורים קצרים, שטותיים, אך ליליים מאד. אשתו מטלפנת אליו ומבקשת שיביא לה גלידה. הוא צוחק לתוך המיקרופון, ומישהי מטלפנת ממיטתה בקול חסר מנוחה: במה מזינים דגי־זהב חולים? הזיני אותם בעלי צמר־גפן עטופים באורניום. צחוק של אשה מעברו השלישי של הקו: לילה טוב, מחמדי, היא אומרת. האיש אומר: יש לה מאהב, עוד מעט אשוב הביתה והוא ינום בעריסתו. בכי ובהלה של שתי נשים זקנות מתוך קו שלישי או רביעי (מישהו שכח כמה קווים ישנם): אנחנו נמית את עצמנו אם יהרסו את הבתים בפינת רחוב שבעים והאווניוּ הראשון. אנחנו מזהירות – חי־חי־חי צוחקת אשת הקריין מעבר הקו האחר. בוא הביתה יקירי – אתה גם שלי, לא? הבחור מפהק ונכנס למיטה. מרחוק שואגת העיר מתוך הדמדומים. הקריין ממשיך: הרי זה סיפור עצוב. שתי הנשים הזקנות גרו בדירה הקטנה חמישים וארבע שנים. הן אינן נשואות, רווקות זקנות, ואין להן איש בעולם. עומדים להרוס את הבית. מה לעשות? הן תאבדנה את עצמן לדעת. המוסיקה שרה: “יום אחד, מעבר לקשת, ציפור כחולה שטה…” הקריין – קולו מכבד את הלילה. הבחור שוכב ואומר: אמא, גם אבא כיבד את הים כשהיה הולך בבוקר לבדו להתרחץ, והיה מבקש מן הים רשות להיכנס לתוכו, משום שכיבד את הלבדיוּת שלו, לא רצה לעשות ממנו בית־מרחץ. הוא אומר לבובה השוכבת לידו שתומת־עין: היה היו שלושה יפונים: יאק, יאק צידרק, יאק צידרק צידרק צידרוני, היה היו שלוש יפוניות: ציפה, ציפה ריפה, ציפה ריפה למפמפוני. הם התחתנו: יאק וציפה, יאק צידרק וציפה ריפה, יאק צידרק צידרק צידרוני וציפה ריפה למפמפוני. נולדו להם בנים; ליאק וציפה – שח; ליאק צידרק וציפה ריפה – שח שחמט; ליאק צידרק צידרק צידרוני ולציפה ריפה למפמפוני שח שחמט שחמט שחמוני. העיר שואגת ממרחקים, החדר חבוי באדי הסקוטש ומלופף בקולו של הקריין ובמבטה של הבובה עצומת עינה האחת..הבחור מכבה את הרדיו, מחייך, אומר: להתראות מטורף שלי, אתה מעבר למסדרון, ונרדם מהר, כמו אבן, ככה, בום.

ה

כעבור יומים, כשאיש לא ראה, צבע מישהו את הדלת השניה, מימין, בצבע חום. החלון למעלה נפתח, והריח אף כי כבד היה מנשוא, הלך והתמעט. כעבור יומים נוספים נטל הבחור פיסת נייר כתב עליה: הן, חתם את שמו, קיפל את המעטפה כמצווה וניגש לדלת החומה. הנעץ הלבן הגדול, שנמצא לו כאן, בדיוק באמצע הדלת, לא הפתיעו כלל. מלכתחילה רצה להוסיף משהו למלה ‘הן’; אולי את המלים “אדוני היקר”, או “בוודאי”, או “למה לא?”, או “נעים מאד”, אולם משהו עצר בו. הוא חש שאותו אדם אינו מצפה להתפרצות רגשות, ואולי אף ייעלב ממנה.

כעבור יומים מצא על דלתו מכתב נוסף:

אדוני הנכבד מאד,

אתמול כתבתי לאדוני על רצוני העז להיוועד עמו, וכבר היום מוכנה התשובה בידיו של אדוני?! האין אישי הצעיר חושש, שמא נחפז יתר על המידה? הנה כבר ידענו שנינו, שכל מעשי העמים והממשלות נעשים בחופזה יתרה, ולכן הם נראים לנו טיפשיים מאד ואף קרימינליים. אינני רוצה, חס ושלום, למתוח ביקורת על אדוני. אדוני מעורר בי רושם, שהוא אדם צעיר נבון וחכם, אך יש בלבי לשטוח תחינתי לפניו שיחזור ויעיין בדבר. אחר שישוב וישקול כל האפשרויות וכל התקלות, הכרוכות בפגישה עם אדם זר לו לחלוטין, יעשה עמי חסד ויכתוב לי פתקה חדשה, כזו שכתב כבר. בפתקה שתושם במעטפה המצורפת, ירשום אדוני החלטתו הבלתי משתמעת לשתי פנים. אם תהיה החלטתו חיובית יכתוב אך זאת: למרות הכל (להדגיש הכל) החלטתי לבוא. אם יחליט אדוני בשלילה, אנא, ינסח דבריו בצורה פחות רשמית, כלומר, יכתוב לי אז כדלהלן: שקלתי בדבר ונמלכתי בדעתי, והריני מיצר מאד (אם אפשר, אנא ידגיש המלה מאד), על שלא אוכל להיפגש עם אדוני. אם שָת אדוני לבו לניסוחי השונים הרי שאין התשובה החיובית מכילה אף מלה מיותרת אחת וכתובה היא בדרך פשוטה בתכלית, שהרי המשכה יהיה חגיגת נפשו של עבדך. התשובה השלילית תהא משתמשת במטבעות לשוניות צבעונית יותר, ובמלים מיותרות פה ושם, משום שיש בה נימוסין וכללי דרך ארץ וקצת מהצורי, שנפשי תערוג אליו באותה שעה קשה. הלא כבר כתבתי לאדוני, שאני מצפה לבואו מזה עשרים ושלוש שנים, ופגישתנו – אם לא תתכן – תגרום לי עגמת נפש, ולבי יהיה שבור. רק לשון נימוסין של צעיר נבון, המכבד זקניו תרפאני.

שלך בתקוה עזה להתראות בקרוב, שכן.

אחר כמה ימים כתב הבחור את תשובתו החיובית, ונעץ אותה בדלת, שריחה החמוץ כבר נמוג בריחו המאובק והרגיל של המסדרון.

בשכבו במיטתו באותו לילה, והשעה היתה מאוחרת מאד, נתקף, פתאום, במיחושי גרון חזקים. גם הסקוטש לא השקיט את כאביו. הוא לא יכול לבלוע והיה כמי שהולך ונחנק. כאביו היו ללא נשוא, מועקה כבדה רבצה על חזהו כמו אבן כבדה. נשימותיו היו קצרות וקולניות. בחוץ ירד גשם שוטף; העיר היתה שחורה, והגשם הגביר את הינומת האור האדומה, שבקעה חיוורת אך מלאת עוצמה מעבר הבתים הגבוהים ובית הקולנוע. בחדר פיזרו את חמיצותם הנוראה קליפות תפוזים מרקיבות. נדמה לו שהוא הולך למות.

למחרת בבוקר, אחר שינה כבדה, נעלמו הכאבים לחלוטין, כאילו מתוך היענות למכתב החדש שהגיע. בתוכו היתה לוטה פתקה כתובה על נייר מהודר יותר מקודמיו. סביבה השתבל שביל מוזהב חיוור. הבחור קרא אותה במסדרון, בעמידה, תוהה, נחפז, מתוח.

ידידי הצעיר,

שמחתי בקוראי, שאדוני נמלך בדעתו והחליט לזכותני בביקורו. (עלי לציין בסיפוק שסגנונו העצור והחסכוני שבה את לבי כליל). שמחתי, כי הרי זה עידן ועידנים מצפה אני לביקורו. (השימוש במליצה הינו רמז שקוף למדי למצב הנפשי הנרגש והנהדר, בו אני שרוי עתה; בוודאי שת אדוני לבו לעובדה, שבני אדם נוטים להשתמש בדפוסי לשון משומשים, ראוותניים ומליציים, שעה שאוחזת בהם התרגשות. זאת גם הסיבה – וירשה לי, אדוני הצעיר, לשפוך לבי לפניו – שאינני נוהג ללכת לבקר נשים שזה עתה ילדו, לא רק משום שאינני מכיר נשים שזה עתה ילדו, אלא בראש ובראשונה, משום שאינני סובל את תחושת ההתרגשות האופפת את חדר בית־החולים בשעת השמחה הבאה לאחר הלידה; שהרי הלידה הינה נס נפלא כל־כך, שברוב איוולתנו אין אנו שמים לב לניסיות שבו. וחוסר תמיהתנו זו הריהי הנס המופלא ביותר). על כל פנים אדוני הצעיר והיקר לי כבר כל־כך, הגיע זמן ובאה עת להוליך את יחסינו לשלב מתקדם יותר. אי לזאת מציע אני לאדוני, אם ייראה לו הדבר בגדר האפשרות, שמחר בשעות הבוקר, רצוי לפני שעה שמונה – שבה מתחיל אני בעבודת יצירתי הגדולה, התובעת מנוחה גדולה והתרכזות מכסימאלית (האם נמצא כבר התחליף העברי המודרני למלה מכסימאלי?) – יואיל אדוני לדפוק על דלת חדרי (הדלת החומה) שלוש פעמים בזו אחר זו. אני אחכה לו בכליון עינים (שוב מליצה).

שלך בחיבה גדלה והולכת מיום ליום,

קותי הירושלמי.

למחרת בבוקר יצא הבחור מחדרו ועמד במסדרון לבוש מקטורנו היפה ביותר. הוא הציץ בשעונו, נוכח שהשעה היא שבע ארבעים ושש, חכך בדעתו שעה קלה ודפק על דלתו החומה של שכנו שלוש פעמים. רצופות. בנגעו בה יכול לחוש בצבע שלא יבש כל צורכו, בגלל איכותו הגרועה והרטיבות שעמדה באויר. לא נשמע מענה; הבחור חיכה כעשר דקות ולאחר מכן פנה על מנת לחזור לחדרו, מבלי לדעת בדיוק אם נתאכזב או שמח ליהירותו של שכנו ולחוסר הנימוס שלו. באותה דקה ממש ראה פתקה ארוכה מזדחלת ויוצאת מן הסדק שתחת דלת חדרו של השכן. גם את שמו הכתוב עליה באותיות גדולות, מודפסות, ראה מיניה וביה.

הרים את הפתקה המזדחלת אליו כנחש מפתה ונפלא, ורק עתה נוכח, מה מאוכזב היה לפני רגע, בעומדו מול הדלת החומה החתומה. הוא קרא:

אדוני הצעיר,

תודה, תודה, תודה! אין מלים בפי. אני נרגש משאוכל לומר משהו. אני נרגש משאוכל לפתוח הדלת. אנא, אדוני, קבל איחולי. יהיה יומך סוגה בשושנים והגשם אף הוא עמד מרדת. הערב, הערב ניפגש! לא? הן כולי תקוה שכן. אינני יכול לחכות עוד. הערב אהיה אמיץ יותר. הערב אוכל לקבל את פניו, אחר שארגיע את עצבי המתוחים. המשתגעים מציפיה והתרגשות. בשמונה, הערב, אפתח את דלתי ואחכה. אם יוכל אדוני לבוא, אין צורך שידייק; אחכה לו כעשר דקות, ואם לא יבוא, אדע ששינה את דעתו ואסגור את הדלת כדי להתייחד אומלל בחדרי האילם. הלילה יבוא אדוני הצעיר בצל קורתי. אכין את חדרי, אסדר אותו, אתקן פגמיו, אנקה אותו, וכשיבוא אדוני, יהיה הכל מוכן לכבודו כמו אפריון. (מלה יוונית שהוגנבה לעברית. היודע אדוני את הדבר? ההתייוונות היא שהיתה בעוכרינו).

שלך

קותי הירושלמי.

ו

הבחור חוזר לחדר. לא נעלב, לא מאוכזב, אך משהו פג מתוכו. משהו מוחלט כמעט, אף כי חסר שם, מהמה בתוכו כרעש לפני הסערה. רוח פרצים שאין לה גבולות אך כולה צרורה בכוס מים. הוא קורא בעתונים, הוא מסדר את חפציו, הוא מבשל לו ארוחת־בוקר, הוא יורד לבית־הקפה, קונה עתונים מהארץ. קורא על רחובות תל־אביב, על בית־קפה חדש שנפתח. משום מה הוא מחליט לטייל קצת בעיר, עומד בתחנה ומחכה לאוטובוס. משנפתחת לפניו הדלת האוטומטית הוא צועד צעד קדימה וחוזר בו; עיניו נעגנות בקקטוס שעל המרפסת ממול. הוא יורד נכלם, והאוטובוס ממשיך בדרכו. ברגע זה של חייו, בשעה זו, אין הוא מסוגל להרחיק יותר מהרדיוס הבטוח של ביתו. הקקטוס הוא הנוצר אותו שלא יברח.

גם אני צבר, עיני הנעוצות בך אינן כבות, הן חלונות הכומסים את החורף ואת הקיץ ואת הפרחים שמייבשים בתוך ספרים. קוראים גם לי צבר, אך נבלו הקוצים, אחי ועמיתי, והתברר, למעלה מכל ספק, שגם מתחתם לא היתה אי פעם איזו מתיקות שהיא, שאפשר לייחס לה משמעות מיוחדת במינה. אפילו שינו את שמה למין מגש בעל צבע־לא־צבע והניחו על גביה – בשמם של מזיקים עוקצניים כמותך – את ימות המשיח, שבאו למרות הפצרותיהם של כל הנוגעים בדבר. כן, אף אלה השרים היום הימנונות בקול ניחר השתוקקו שלא יבואו. רימו אותנו? לא. רוּמינו, אך גם רימינו. גם אני הייתי במרמים וּבמרוּמים. הלכנו בידיעה מפורשת שמתחת לקוצים ישנו לב חם, רכרוכי. נשארה הרכרוכיות, בלי הלב. הזיזו אותנו במכת לחי קלה, חביבה, והלכו לקבל את שילומי המתים. ביום ההוא ברחתי. הוא ממשיך בדרכו, רוחו סוערת עליו, שעות אחרי־הצהרים המאוחרות, חולפות ובהן האנשים האצים, המכוניות חסרות הסבלנות, הצללים ואורות בין־הערבים המתחרים אלה באלה. שוב הוא נעצר ליד חנות הספרים. השולחן בחוץ נעלם. היום אין מציאות. ההוא יושב לו שם, בפנים, תחת המנורה המשולשלת, בין קרעי הספרים והכריכות המרופטות. ביאליק בגרוטאות מר גינצבורג הוא היום מר גינס, כותב תסריטים מכובד, נוסע ב’לינקולן', למי נחוץ ביאליק? החנות הינה משרד של תרבות, הקוברת את עצמה בעודה חיה. מין טקס עלוב ומעורר רושם. הם חופרים לעצמם את הקברים בגרזיני זהב. הבחור נכנס. מוכר הספרים קם ממקומו, לוחץ את ידו.

“אני מחפש משהו,” אמר הבחור פתאום; “אולי אקנה איזה ספר, לא מדעי, איזה שיהיה מתנה למישהו.”

“יבחר לו אדוני ככל העולה על רוחו.”

"אולי משהו משל הסופר הגדול שהזכרת, מורו – – – משהו – – “מורום מורם?”

“כן, זהו. סיפרת לי עליו, לא?”

“אמרתי שהיה זה סופר גדול,” מוכר הספרים אינו יכול להתאפק. פניו נדלקים. הבחור הצעיר אינו יכול שלא להבחין בהתלהבות האוחזת בו. “אולי תתן לי משהו מספריו,” אומר הבחור, “בוודאי יש בידך משהו משלו, לא?”

“בידי?” המוכר צעק כמעט. “אם לא אצלי – היכן תוכל למצוא את מורום מורם? זֶה היה אדם גדול.” מוכר הספרים החל לפסוע בחנות אילך ואילך. “איש גדול, אל, אדוני! מורום מורם, שמו מרמז: מרוֹם – מעל הכל. ידע לקרוא את העתיד, ידע לפתור רזים, שרק אלוהים בכבודו ובעצמו יכול לפענח. חי לו, כאן, לבדו, שנים רבות. בלילה נשמע תקתוק מכונת הכתיבה. לילה לילה, עד השעות הקטנות של הבוקר. פעם ביומים היה מסיר מעל ראשו את הכיפה הפרסית, שהיה חובש בשעת העבודה, והוא לא היה אדם דתי, אדוני, לא! אבל כשעבד, חבש כיפה פרסית לבנה ומעוטרת. היה קם בבוקר, מחדד עשרים עפרונות, אחר־כך, כותב כל היום במכונת כתיבה. למה חידד עשרים עפרונות? מה כתב בהם עד שקהו במשך היום? כל יומים יצא מביתו, ביתך, אדוני הצעיר, דירתך. היה מהלך עד הפינה שם, אתה רואה? קונה כמה מצרכי מזון, נעצר ליד בית הקולנוע, משאיר נתחי כליות וריאות לחתולים שבפחי האשפה ומחווה קידה לשומר הסף, שהיה עומד בפתח הקולנוע, תחת האפריון, עטור אותות הצטיינות של נייר, וכתפיות של גנרל צרפתי. בית הקולנוע הזה אז פופולרי מאד, אדוני, לא כמו היום, כשהכל יושבים בבית ושותים מטלוויזיה, אחר־כך היה מניח זרעונים על יד הכנסיה, ליונים, שתבואנה ותשחקנה לרגליו, והיה חוזר לביתו. אף פעם לא הרחיק מזה, אף פעם לא עזב את הרחוב הזה. חי לו כאן עשרים שנה, איש לא בא אליו, והוא לא הלך לאיש מלבד… כן, איש מלבד דיירי הבית, ואנחנו ידענו הכל. ואיך נדפסו הספרים? מי שלח אותם לבית הדפוס? מתי באו ההגהות? מי שילם את משכורתו? עשרים שנה ישבתי והתבוננתי, כל יום, כל יום, ולא יצא. בלילה, לפעמים, בקעו מחדרו קולות שירה וויכוחים; נשמעו קולות הילולה, שירי ציון נפלאים, וזמירות חסידים, שאיש לא ידע מקורם, סודות מלפני אלף שנים. מלים מוזרות… מנגינות עתיקות ומלאות רזים אך מעולם לא ראה איש מאתנו – לא אני ואף לא שכן אחר – מישהו יוצא, או בא. מי היו הזמרים והשרים וההוללים והמתווכחים עד שעות הבוקר המוקדמות? פעם עמדתי לילה שלם, בחוץ, בשלג, וחיכיתי. לא יצא איש. למחרת ראיתי אותו הולך כרגיל לקנות מצרכים בחנות. בפחי האשפה לא היו בקבוקים ריקים. המסדרון היה נקי. אבל בלילה שמעו אותם חולצים פקקים מבקבוקים, שותים, מדברים על השירה העברית. מי היו? איך באו?”

“אתה שואל אותי,” אמר הבחור הצעיר, “למה?”

“לא. רק דיברתי, סתם דיברתי. השכינה שרתה עליו. יש אומרים שכמה סופרים ידועי שם, אינם אלא פסבדונים שלו. לא אגיד לך שט. ס. אליוט הינו באמת מורום מורם, אבל מה בדבר אחרים? המומחים טוענים כך, ואינם מתקשים להוכיח זאת – נכתבו כבר ספרים רבים על הנושא הזה. אתה יכול למצוא אותם אצלי. אומרים, שהוא לא רצה לקרוא את שמו על דבר שאיננו בעברית, שפת אבותינו.”

“הנה אראה לך ספר אחד שלו.” הוא טיפס ועלה על הכיסא, הוריד מעל אחת האצטבאות ספר, שלעומת הספרים האחרים העזובים, נראה כאילו דפדפו בו מדי פעם; האבק לא נח עליו, אף כי דפיו היו מקומטים למדי וצהובים ואכולים, והרבה קיפולים בהם. בעודו עומד על הכיסא החל לדפדף בספר עד שהגיע כבאקראי (אף שהדפדוף נעשה בעיון ובקפדנות) לדף מסויים.

מבוכה של הכרה רגיעת ולא מודעת, זו שירדה עליו כשביקר כאן בפעם הראשונה ונדמה לו שמוכר הספרים היה מצפה לו ונפתע לבואו בעת ובעונה אחת, אחזה בבחור גם עתה. ארעיות מציאת הדף המתאים, היתה מחושבת מראש באותה מידה שהיתה מקרית בהחלט.

“אני זוכר שהספר הזה יצא לאור,” אמר מוכר הספרים וירד מכיסאו. ישב, הרכיב את משקפיו על אפו והחל מדבר בקול עמום, ומלא־רגש. "מסופר פה על נער צעיר ועל אדם זקן. הזקן מאמץ לו את הצעיר לבן. אוהב אותו כבן, יותר מזה, כבן שמוצאים ומתאהבים בו, ורק אז מאמצים אותו. מין דם ורוח מעורבים זה בזה הבחור גדל; הוא מציק לבעלי חיים, מדבר סרה, מכה ילדים קטנים ממנו. הוא מוסיף עוד לגדול, והולך למלחמה, יורה בעצמו כדור באחוריו, במקום שאינו מפריע לו ויוצא מכל הענין. הוא גם מועל בכספי יחידתו. אך איש אינו יודע על כך, להוציא את הזקן. אחר־כך הוא פותח חנות למזכרות של מלחמה. חנות קטנה מלאה זכרונות: חול מכפר שנכבש, אבנים מהמקום בו נפלו נערים, כדורים ריקים, תרמילי תותח עם חותם התאריך והמקום. הכל שקר. הוא מכין הכל בעצמו. אף מכתבים אחרונים הוא כותב. משיג כתב ידו של נער שנפל, מחקה אותו וכותב מכתב אחרון לאמו, לאחותו או לנערתו. באות אמהות שכולות ומשלמות כל מחיר. הן יודעות שהוא נבל, שאסור לסחור בחפציהם האחרונים של המתים, אך הן שותקות. הן מוכנות ללכת למענו עד הסוף, כל עוד ימציא להן את הזכרונות הנוראים הללו. הן אינן מפקפקות באמיתות הזכרונות, משום שלבן אינוֹ מתיר להן צל של שיפוט עצמי, והאבות משלימים. גם לבם שבור. החנות מצליחה; הוא פותח סניפים. הוא מארגן ספרי זכרונות לחללים וכותב יצירות דמיוניות של מחברים אלמוניים. ההורים מוכנים לשלם כסף רב לשם פרסום ספר זכרונות שכזה. הוא אינו מתאמץ הרבה, ממציא את החומר בעצמו, ואף מוסיף במקרים מסויימים ציורים, שצויירו, כביכול, בידי החללים. לעם אוהב גיבורים מתים, כל עם אוהב גיבורים מתים, מה גם שכתבו שירים וחלמו וציירו. העם קונה, הבחור הצעיר מרוויח יפה. הזקן מתרה בו, מנסה להשפיע עליו שיחדל ממעשיו הנלוזים, אך הלה אינו שועה לו, משיב בציניות שטנית. איזה תיאור נהדר! לו רק קראת איזה משפטים חודרי חומות, מקעקעי סלעים! מורום מורם – איך ידע לתאר את דמותו של הצעיר הנורא הזה מול הזקן יפה־הנפש. מעצם ילדותו היה נער זה מושחת. הילד יושב בביתו ורואה יונים שחורות צולבות יונה לבנה. הוא נהנה מן המראה, שבע נחת. הוא מסוגל לצחוק ליד בית־מטבחיים; לקטוף פרחים ולהשליך אותם לתוך מדורה. מין יצור! מורום מורם אומר עליו שהיה מסוגל לנקר את עיני הצלוב בהנאה. והוא אינו רע בלבד. רוחו מתועתעת, מין יצור מסובך ומטורף הוא, ועם זאת שפוי כל־כך בדעתו. במלחמה, קודם שפטר עצמו מהכל על ידי הכדור, נשאר נצור עם בחור אחד, והוא מנסה לגנוב מהבחור הזה את נערתו, את משענתו האחרונה בעולם. הם לבד על משלט – – –”

“הפסק,” צעק הבחור, “הפסק כאן, אתה שומע! זה לא מורום מורם, מה אתה…” “מה יש, נערי?” אמר מוכר הספרים; בעיניו עלה ניצוץ שובבי, שלא נעלם מעיניו הנבוכות של הבחור. בקולו לא נשמעה כל הפתעה, אך גון הקול היה בו משהו מהמשחק, שאינו יכול שלא להיות אמיתי במידה מסויימת. “לא כלום,” התנצל הבחור והחל להירגע. “שום דבר. סתם. פתאום חשבתי שאני מכיר אותו, שמשהו מוכר, אתה מבין? לא חשוב, לא נדבר יותר במלחמה, גם לי היתה מלחמה, במקום אחר, רחוק, על ההרים. היא דבוקה לחיי כמו בדבק. אל תדבר על מלחמה. אני שונא לחשוב עליה. אבל מי זה מורום מורם?”

“איש גדול. הוא ידע לענות על כל שאלה. אה – ואיך גמר את הסיפור הזה? הנה, תראה, הבחור חוזר מהקרב, מתחתן עם הנערה, שרק את תמונתה ראה במשלט, בידי חברו שמת.” “אמרתי לך לא להוסיף לדבר על המלחמה,” הבחור הרים את ידו.

“בלי התלהבות, בלי התלהבות, שכחתי,” אמר המוכר ספרים. הוא קם והחל לפסוע אנה ואנה. “לאשה נודעו מעשיו, היא האמינה, שצריך להעניש אותו, עם זאת אהבה אותו. האב, דוקא אהבתו הביאה אותו, לבסוף להכרה החמורה, שאם יש פשע, שאין עליו עונש בתוך מסכת החוקים הקיימים, הרי שהאב חייב להעניש את בנו לפי ראות עינו וכאן בא ענין העקידה.”

“העקידה?”

“מה אמר אלוהים לאברהם? קח את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק, נכון? – טוב. האם באמת שמע אברהם את קול אלוהים? לא! הרי אנחנו איננו מאמינים באלוהים המדבר מתוך עצמו, אלא מתוך לבנו. יש פה גם סתירה, הוא ציווה, לא תרצח, נכון? וכאן – לך ורצח את בנך. כבר כתבו על זאת הפילוסופים ויש מדרשים נפלאים על כך! האמונה באבסורד. כאן אומר אלוהים, הקרב לי את בנך, ושם הוא אומר, גוי גודל אעשך; ממה אעשה ממך גוי גדול? מבנך המת? במה להאמין? בצו הראשון או בשני? בהבטחה הראשונה או בשניה? אבל האמונה שאלוהים יסביר לו הכל בבוא העת מקיימת את אברהם, ולא זה בלבד. כאן נכנס מורום מורם לתחום חדש. עוזב הוא את האמונה התמימה, הנפלאה, אמונת אבותינו, ונכנס לתחום רציונאלי, משפטי; נושא זה העסיק אותו הרבה מאד: האתיקה, המוסר הפרטי נגד החוקים והמנהגים, המוסר הכללי. אברהם מעלה את בנו משום שהוא מעמיד את אמונתו שלו כנגד האמונה השלטת. הוא עושה זאת מתוך אמונה פרטית בצדקת מעשהו, למרות ה’לא תרצח' המפורש. הכיצד? מוֹרוּם מוֹרם אומר, שאברהם יודע על בנו דברים שאין נגדם חוקים בעולם. במקום אחר כתב: בארצות התרבות לא קיים היום חוק נגד אכילת אדם. מדוע? – מפני שלא מצפים ממך היום שתלך ותאכל אותי. כך גם שם. יש חטאים כבדים, שרק אב מסוגל למצוא להם עונש. אגיד לך משהו”, אמר פתאום מוכר הספרים בגיחוך ובקול מבודח, “העובדה שיצחק, לפי כל החישובים, צריך היה להיות בן מאה ועשרים ביום העקידה, לא הפריע לו כלל.”

הבחור עומד ומקשיב: “ומה קורה לנער?”

“לפני העקידה?” – שואל מוכר הספרים ועודו מגחך, כאילו היה מבדח את עצמו, מבלי שים לב לכך שאיש אינו מבין את סיבת הצחוק.

“כן, לפני.”

“הוא חולה, הוא איננו יכול לנשום,” אומר מוכר הספרים וחיוכו פג. “חזו סתום באבנים. הוא מדמה לעצמו שהוא נחנק.”

“מה?” עכשיו היה הבחור צועק, “נחנק? דימה לעצמו שהוא נחנק?”

“זה הכל.” מוכר הספרים התרגז.

"זה הכל " התרתח הבחור הצעיר והחל לחבוט בידו בשולחן ולהקפיץ לכל עבר ספרים, קונטרסים ותמרות אבק. הוא נטל את קופסת הפח המונחת על השולחן והטיל אותה לעבר הדלת. “מה אתה מבלבל לי את המוח? יש לי זכות לשאול, לא? אתה חנווני, אני הקונה, אני רוצה תשובה. אני כימאי. אני זכאי לתשובה, אני כאן הקונה.”

“נכון,” אמר מוכר הספרים, “מורום מורם היה סופר, לא כימאי. הצעיר שלו – שלנו – הי? פחד פחד מוות. פחד משתק… ואיזה תיאור מופלא של ליל הפחדים לפני העקידה, כשאשת הצעיר עזבה אותו והלכה אל אביו, ביודעה, שהזקן יעלה את בנו לעולה. והיא היתה הרה, רצתה שמישהו יהיה על ידה, היא אהבה אותו. איזה סיפור!”

“אל תספר לי עליו עוד,” אמר הבחור, “רק אל תספר לי עליו.”

“ועל האמונה? אני מיסיונר, אני יושב כאן כדי שמישהו יבוא, יום אחד, ויקנה ספר ישן וימצא בו איזו אמת, ואין מי שיבוא.”

“מורום מורם…” אמר הבחור ורוחו מתועתעת.

“הוא היה גר בדירתך.”

“איך?” אמר בקול שנשמע קצת חורק וצורני, “איך, הרי זה נורא, איך אפשר לצאת מהגורל?”

“אי אפשר,” צחק מוכר הספרים בקול רם, עד ששתי שיני הזהב שלו הבליחו באור החמה השוקעת בחוץ. “כמה ניסינו ולא יכולנו,” אמר. “יהודי נשאר יהודי, המעגל נשאר מעגל. עד היום אני זר בעיר הזאת, רק יהודי מת מקבל אזרחות בעולם הזה. אפילו יש לנו שופט עליון וקצינים וחשובי־חשובים ומקבלים אותנו ל… מה אני אומר, לא חשוב, מלטינג־פוֹט, מערבבים הכל, אבל היהודי יזדקר תמיד, יבהיק כמו פצע פתוח, כמו קוץ. אני מוכר ספרות שמתה כאן מזמן, אבל צריך להמשיך, מישהו מוכרח להמשיך, לא? הגורל שלי היה סיגריה אפיקורסית שעישנתי, וככל שניסיתי לא לגמור אותה, לא לעכל אותה, נתנדפה בעשן, ומה נשאר? קצת אפר. אתה באת להדביק את האפר. אתה יודע שבאת להדביק את האפר?”

“אני כאן,” אמר הבחור בכאב. “שם, אצלנו, יש לי בית. ואני כאן. למה באתי? מדוע ברחתי? מה בוער לי? אני זר, אני אוהב את הזרות שהיא כמו כפור, לא? אתה לא תבין, שם אני מתמתח בגאוה, שם אני אדון. אדם בריא. יותר מדי שנים הייתם האבות שלנו, לימדתם אותנו לנדוד, לברוח, ללכת ממקום למקום להיות אודים עשנים, לנצח במשחק השח, להיות סופרים גדולים, לצייר, להיות ילדי פלא, להיות חתני פרס נובל. שם, אצלנו, מתו הפלאים. מפסידים בכל משחק שח ועושים לולים מצויינים לתרנגולות. למה אני בורח? בגלל השילומים? לא. זה שקר. סתם. אני לא רוצה להיות חלק מהחדש, מהיפה, מהבונה. אני רוצה לשבת בשקט, לקרוא ספרים ישנים, כמו אלה שלך פה, לשמוע מוסיקה של פַּלֶסְטרִינה או וויוואלדי, לחפש עתיקות, או משהו. לעולם לא אהיה כימאי למרות לימודי. למה לחקור תאי חיים או למצוא שיטה חדשה לפסטור מזון? האוויר של ההווה מחניק אותי. אני אשב ואעשן עצמות יבשות כמו האינדיאנים, אשכב עם נשרים, כמו רחב הזונה, ואהגה מחשבות, שכבר נחשבו לפני מיליון שנים. נניח שאגלה את כדוריותו של העולם או משהו. ואולי העולם מרוּבע. מה זה חשוב? הלא גם אם היה העולם מרוּבע, הייתי נתון לחסדי ספריו של אדם, שאינני יודע אף את מראה פניו.”

“יש קטע אחד אצל מורום מורם,” אמר מוכר הספרים, "המתאר בחור היושב ליד בית בעל חזית אדירת כוח ומעשן עצמות יבשות. הוא קורא פתגמים עתיקים בספר, בעל פיתוחי מתכת עדינים וכריכה מפוארת. הספר כתוב באותיות גוטיות נהדרות. כל אימת שהוא מסיים קריאת דף, מתפורר הדף מרוב שנים. רובה נשען אל כותל הבית. הוא אינו שם אליו לב. מדי פעם מרים הוא את פניו המשועממים עד מוות, נוטל את הרובה, מכוון אותו סתם לאויר, יורה – ובום – נופלת ציפור. כלב ענק, חורש רע, הרובץ מנומנם לידו קם מרבצו, מפהק, רץ לעבר הציפור נועץ בה את מלתעותיו ומביא אותה לאדוניו. הוא נוטל את הציפור ממלתעות הכלב ומבלי להקדיש לה מבט, הוא משליך אותה אל פח האשפה העומד בפינה. על פח האשפה, כותב מורום מורם, דבוקים ניירות, שעליהם כתוב: “היכונו לכנס אגודת הסופרים. נשוחח על…' ולא עוד. הרוח קרעה את שאר המלים…”

“אני אקנה את הספר,” אומר הבחור הצעיר והוא ממצמץ בעיניו, ומוחה את האימה מעל פניו. הוא מחליט להתעורר מהחלום, שאדם זה מכריח אותו לחלום. “כמה עולה הספר?”

“חינם, חביבי,” אומר מוכר הספרים בחיוך ובחביבות, “בשבילך – חינם; תקנה ספר נוסף – תשלם. זה בחינם.”

“אם כך, לא אקנה ולא אקח,” אומר הבחור הצעיר.

“קח,” אמר, “קח ולך.”

“רק אם אשלם. אתה רוצה לטרוף אותי?”

“תקנה משהו אחר, נוסף,” התחנן מוכר הספרים.

“אני קונה את מורום מורם.”

“חינם.”

“אבל מדוע?”

“זה שלך. למענך נכתב, בחדרך נכתב, הגורל חוזר על עצמו. בחורי הטוב, אני קוסם זקן. אתה תראה עוד מה יקרה. באת לכאן לסגור את המעגל, אני חיכיתי לך.”

“לי?”

“לך!”

“לא לי, לא לי.”

“לך, אדוני, וגם הוא מחכה.”

“מי?”

“הוא, למעלה, הרי למענו ביקשת את הספר, לתת לו מתנה רצית, לא? הוא מחכה לך שנים רבות, ידידי הצעיר. אנחנו יושבי בית ישן, עתיק. אמנם, אצלנו אין חדר ליוֹשן, רק חלודה ארורה. אנחנו חסרי קצב, אנחנו דורכים על המקום והעולם בא אלינו. אברהם אבינו, יצחק, ישעיהו, מורום מורם ועכשיו אתה. אתה תסגור את המעגל, אחריך יבוא המבול, נסגור את החנות, לכל הרוחות. נזרוק את הילדים שלנו, נעיף עפיפונים, נעלה לבנות את ארץ האבות, אנחנו חיכינו לך. זה בחינם.”

"אתה מקשקש, אמר הבחור הצעיר בכעס, הוציא מכיסו דולרים אחדים וזרק אותם על השולחן בבוז. “הא לך, מוכר ספרים עלוב. קח, קנה לך ממחטה, קנח את האף שלך. הסרחון שלך מגיע עד לדירה שלי, בקומה השביעית.”

מוכר הספרים צחק במרירות כמקבל את הדין, קיפל בזהירות את שטרות הכסף, הביט בהם בחמדה לא מבויישת כל עיקר, והחזיר אותם לבחור הצעיר: “קח אותם. קנה לך עפרון, השחז אותו היטב, רשום כל מה שיקרה לך היום, עוד הרבה יקרה, אדוני. קרא אצל מוֹרוּם מוֹרם, בית מכושף…” את המלים האחרונות היה אומר לעצמו. הבחור הצעיר נוכח שהוא מתעלם לגמרי ממציאותו, כאילו היה רוח.

“טוב, אקנה ספר נוסף,” אמר בהתעוררות, שהיה בה מן הפחד. לא… לא עכשיו," השיב מוכר הספרים בקול עמום, כבא מעולם אחר, קול מפוזר ורחוק. “תן לו את הספר, הוא מכיר אותו על־פה, הוא היה האותיות הפורחות שלו. לך, תן לו את הספר, הוא מחכה לך, כבר עשרים ושלוש שנים הוא מחכה.”

הבחור הביט במוכר הספרים בפיזור דעת, נטל את הספר בחפזון, שם אותו תחת בית שחיו, מלמל שלום חצוי ויצא בריצה.

כעבור כברת דרך מסויימת נעצר ונטל את הספר מבית שחיו, דפדף בו לרגע וסגר אותו; עכשיו היו פניו מופנות לעבר הבית, אך משום מה הרגיש בתנועה עצבנית מאחוריו. לא הפנה את פניו, המשיך לעמוד מתוח ומצפה. לפתע חש ביד שנחתה על כתפו ולפתה אותו בכוח רב, כוח עצבני שאוב מן ההתרגשות יותר מאשר מן השרירים. כשהפנה את פניו ראה את מוכר הספרים נרגש מאד; פיו רעד; לרגע קל לא יכול לדבר. הדממה היתה ארוכה ומעיקה מאד. הבחור חיכה, הספר שבידיו היה לו ערובה לעתיד הצפוי בעוד רגע. “לא,” אמר מוכר הספרים, “שום דבר. סתם. בעצם – מה שמך?”

מוכר הספרים נראה מדוכא, וכאילו החליט להגיד משהו נוסף כדי לרפות את המתיחות שעמדה לפתע, ללא פשרות, בינו לבין הבחור.

“אלכס,” אמר הבחור, “אלכסנדר.”

“תודה,” אמר מוכר הספרים.

“תודה גם על מה שלא אמרת לי,” אמר הבחור הצעיר.

“למה לך להודות לי? תראה שם את הקקטוס שלי, שם על המרפסת. הוא נשכח מלבי. לפני ימים אחדים השקיתי אותו, עכשיו הוא כבר ירוק. צריך לטפל בו כמו בכלבלב. אני מחבב אותו מאד.”,

“הקקטוס שבה את עיני, מרגע שבאתי לרחוב הזה, מעצם הרגע הראשון,” אמר הבחור.

הוא נשא את עיניו למעלה ובזוויות עיניו חש שמוכר הספרים מתכוון לעזוב אותו עכשיו. משום מה לא יכול עדיין להרשות לו ללכת. עדיין לא.

אמר: “אתה מתייחס אליו באכזריות. אתה מתנכל לו.” בקולו נשמע כאב, קשה היה לקבוע אם הוא נרגש באמת, או רק משים עצמו נרגש. “שמת עליו כיסוי, חנקת אותו, יורד גשם נחמד והקקטוס לא שותה טיפה. כך אין מתנהגים עם יצור חי, אף לא עם קקטוס.”

“כולכם חושבים כך,” אמר מוכר הספרים בכעס. “הוא יחיה לעולם, אל תדאג לו כל־כך. רק לך אליו כבר, אל הזקן שלך הנח לו לשעבד אותך.” קולו נשמע מאיים ועם זאת בכייני. “לך אליו, אלכס בן אברם. הוא ירדה בך, ילכוד אותך בקסמיו, הנבזה. לך, הבא לו את מורום מורם, זוג יונים – הוא ומורום מורם, לך אל היון הזה… לך אליו, אל הארס המחלחל בביתנו. נועדתם זה לזה, הוא מחכה לך, הוא תיאר אותך לפני קודם שבאת, בדיוק ככה, גבוה, מכוער, טיפש וחסר חוש הומור. כך בדיוק. הוא אמר לי שאתה תהיה בדיוק עורך הדין של מורום מורם, שרצה כל ימיו להיות סנדלר. אה, איזו אמביציה. כמוך, כימאי. מה רוצה הכימאי שלי להיות, מה? לעשן עצמות רקובות, להקשיב למוסיקה של פלסטלינה – – –”

“פּלסטרינה.”

“פּלסטריקה! ולנבור ברפש העתיקות. להיות מת כמו המוסיקה, התרבות, והציור המת. משהו שאיננו חי, זה יאה ויפה לך, כימאי, שצריך היה לחשוף את סוד חיינו הפיסיים, לשאול אותו מאלוהים לרגע של ייחוד, לרגע של גילוי. הו פּואט שלי, כתוב לי שיר? טוב, חביב שלי… לך לך. תשבו שניכם ותגרדו זה את פצעי זה. מדוע אתה בורח ממני?” לפתע היה צועק באימה, בתרעומת, בתחינה. הכל נתחבר לצעקה פצועה אחת של מי שניטל ממנו לשד חייו: “מדוע אתה עוזב אותי עם הספר שלו. למה אתה הולך אליו, שם, למעלה, להביא אליו את הד חייו, שלא הניח לי בהם דריסת רגל אף בחלומותי?”

לפני הבחור עמד עתה אדם קטן וצמוק כזית, חבוש אותו כובע פייטנים עלוב ומקומט. קומתו היתה משתופפת והולכת והשיער הבלתי מגולח שעל צדעיו נעשה שחור יותר ומבעית. הרחוב נשתנה גם הוא. רוח פרצים החלה לנשוב. ניירות ועתונים מלוכלכים התעופפו בשעטה. יונים, שישבו על חודי הכנסיה, השיקו בכנפיהן בבהלה ועטו על כניסות הבתים המאפירות והולכות. הבתים הבהיקו בלובנם של אורות ניאון, שהיו מציפים את הרחוב הריק והמסנוור. הבחור לא השיב, אלא הפנה את פניו והלך. מוכר הספרים עמד במקומו, ידו האחת מחזיקה בכובעו, שלא יישמט ברוח, ופניו דלוקים. לבסוף פנה לעבר חנותו ונעלם בה. הבחור נכנס לביתו ועלה במעלות הבית כחש אל מטמון. מרחוק הבחין כבר בדלת הפתוחה של שכנו, שאור חוורייני שפע מתוך חדרו אל חדר המדרגות האפל. הוא נשתהה מול הדלת, חכך בדעתו ולבסוף נכנס.

1963

מתוך ‘קשת’, 1962

ישבתי על האדמה החרוכה. מסביבי בער הסתו החשוך של הערב. הערב הגדול שלי, שלי לבדי. אחזתי בו בשתי ידי הקטנות ולא נתתי לו לברוח. אהבתי אותו.

הרחוב הקצר הסתיים בככר קטנה ועץ עמד בה. על צמרתו היו תלויים שמים שחורים מאד. באמצע השמים היה חור צהוב. לא היו לירח פנים ולא היו לו עינים ושינים ופה, רק שני עננים דגדגו אותו. בלילה יֵרד גשם, אמרתי פסקנית. על יד העץ עמדו שני התאומים והשתינו את שמותיהם בחול: משולם ירוחם.

הדודה שלומית עמדה בחלון ונראתה יפה על רקע אור המנורה שבהק מאחוריה. ראשה היה חגיגה עטוּרת־הילה, שרה־בשירים. השתגעתי למרוט את שערותיה, אלא שהייתי על האדמה החרוכה וראיתי נמלה מהלכת בין הסדקים. הבית מאחורי לא זז, ורק הדודה שלומית זזה וגמרה את האור. אולי נשרף הפקק, אולי פשוט הסיטה את חוט החשמל. אינני יודע. אם כה ואם כה, פתאום פתחה את פיה ואמרה.

היא אמרה:

“למה אינך עושה שיעורים?”

“לא רוצה”, אמרתי. רציתי להשהות את תשובתי, אך לשוני לא נשמעה לי, קפצה והרסה את כל התכנית. לאחד שכמותי, על האדמה החרוכה, אין דבר חוץ מתכניות, שבין כה ובין כה אינן מתממשות, נשארות ענן נמוג ברוח.

הייתי ילד טוב, צייתן ושקט. לפעמים הייתי עקשן כמו אבא. לאבא כל דבר הוא אתגר. בא מישהו ואומר לו: אתה לא תעז לקפוץ מהגג – מיד קופץ להראות לו. פעם נכנס לפילץ, פעם אחת אחרי המאורעות בשלושים־ושש, נכנס לו ככה לפילץ, הרים כוס מעל הדלפק ושאל כמה עולה? אמר לו הבּארמן: גרוש. הוציא גרוש, נתן לו ושבר את הכוס, זרק אותה לקיר והתנפצה לרסיסים. בלילה אבא מצייר. אף אחד לא ידע שהוא מצייר. למשל, אין אדם מכאן עד רחובות שידע.

“לא רוצה להכין שיעורים,” צעקתי לדודה שלומית, לעגתי לה, אמרתי “להכין”, והיא שיבשה ואמרה “לעשות.” העברית שלה מתורגמת מרוסית: יוסף, פתח את החשמל. לימדתי את הדודה שלומית להגיד חור בשמים במקום ירח. יש לי עשרה שמות לירח ועשרים שמות לכל דבר, ובשכונה היו קוראים לה גברת חור־בלבנה. הם מאד פיוטיים פה, בשכונה הזאת. צריכים לצאת ממנה לפחות עשרה פייטנים. בינתים הם מקרקרים וקונים ומוכרים, ומר אברמוביץ' כבר מחפש חתן לבתו. היא לומדת אתי בכיתה והציעה לי ללכת אתה לגבעות. סירבתי, כי אני לא יוצא לגבעות עם ילדות. בשכונה היו שרים לדודה שלומית שיר, בעיקר כשמוכר־הקרח היה בא. בעיקר בקיץ, כשכל העצים מתים. בלילה כולנו מתים, אמרה דודה שלומית. שרו לה, בעיקר המוּחרם, הוא היה הראשון ששר לה חור בלב־נה־הה חור בלבנה חור בלבנה חור בל בנה חור ב לבנה חור בל…

“כשיבוא אבא אספר לו,” אמרה דודה שלומית בכעס.

“אני מת מפחד,” אמרתי בקולי האדיש. הרגשתי און־גבר עולה וממלא אותי עד גדותי. הייתי בן שלוש־עשרה ולא יהיה לי בר־מצוה, לא רציתי בר־מצוה, נכנס לי יתוש בראש. מין טירוף; בלילות אכל בי כסיעת נמלים על האדמה החרוכה. אמא בכתה, ואבא, דוקא אבא, הוא שהרגיע אותה. “לא רוצה, לא צריך,” אמר אבא, ואני לא רציתי להסביר לו כמה רציתי שהם ישכנעו אותי. ראיתי שהפסדתי ולא אמרתי דבר. אילי פ’אַת – מאַת.

“למה אינך רוצה לעשות אותם?” שאלה.

“את מה?”

“את השיעורים,” אמרה. “אתה כבר מתחיל לחלום? מדברים אתך על שיעורים ואתה פתאום מתחיל עם המה־מה־מה שלך. אוי, איזה תכשיט.”

“מפני שהם טפשיים,” אמרתי. “מה איכפת לי כמה זה אחד־פסיק־ארבע לחלק לאפס־פסיק־שלוש! את האנגלים לא נגרש בשורש של שלוש.”

“כשתגדל תראה שזה חשוב,” אמרה. “תראה את אבא שלך.”

“אני שותה קפיר,” אמרתי, “מפני שכשאני שותה קפיר אני גדל, אבל מה זה שייך לאבא? אבא מתקן מסגרות ולא איכפת לו כמה זה שש־בריבּוּע כפול אפס־פסיק־חורבלבנה.” (בלעתי את המלים שלא תיעלב ואני אוּכל לצחוק לי. באמת צחקתי עד שכמעט התפקעתי, אבל התאומים פרחו־הלכו להם, וחשבתי על שמותיהם המושתנים בחול, ומחשבה עברה במוחי: כך גם עשה אלוהים לי בגלל הבר־מצווה שלא יהיה לי).

“תראה את אבא שלך! איזה אינטליגנציה מרוּחה לו על הפנים, יופי של אינטליגנציה. אתה לא יהודי אתה, שיגץ אני מגדלת פה.”

“אני שמח,” אמרתי לה. “רוצה לשיר אתי? אני רוצה להיות עמוד־חשמל, קוץ, שיח אפור בבית־הקברות המוסלמי, טוב?” אמרתי וברחתי מן החצר. האדמה היתה חרוכה עד הרחוב, שם התחיל הכביש שלא גמרו. כולם בונים, לא משאירים כלום.

על כל סביבי עמדה תל־אביב. זו העיר שסבא ואיזמוז’יק הזקן בנו, כדי לא לגור עוד ביפו השחורה והמלוכלכת. עמדו על הגבעות, הצטלמו ותקעו יתד, והנה עיר. עיר היהודים. את עסקי הממון יעשו הגויים, היהודים יישבו וישירו שירים ויעשו מדורה ויצלו את הגויים. בינתיים צריכים גוי־של־שבת. מה עושים? בוחרים ועד־עיר, עושים הסכם עם הקדוש־ברוך־הוא. למען העיר צריכים שיהיה חשמל בשבת. הו תל־אביב תל־אביב, גבעת־אביב, חמסיניך אינם אביב, אביביך קצרים ובוטים. “שני יסמינים יכולים לשגע בן־אדם,” אמרה הדודה שלומית, והניחה את כל הצלחות זו בתוך זו כמו שעשתה לימים ולשנים ולרגעים של חייה. “איזה ילד מושחת,” אמרה. “אילו הייתי אמא שלך הייתי מלמדת אותך דרך־ארץ.”

“דודה טובה,” אמרתי. “ראית מה עשו שם שני התאומים?”

ברחה לתוך החדר, והחלון נפסק, ונשארה האדמה הסדוקה עד שזו נגמרה והתחילה תל־אביב, בדיוק במקום שהכביש שלא גמרו שקע בשטפון הגדול וכשנסענו בסירות ברחוב בוגרטשוב ולא ידענו אם לא בא סוף העולם. תל־אביב, חורפיך דולפים, וקררר. אין חימום בבתים. הלא אנחנו במזרח ובמזרח חם, כך כתוב בספרים.מה ששכחו הספרים לספר הוא שפעם היו כל הגבעות מכוסות יערות שעצרו את הרוחות ועכשיו אין יערות. לא לחינם קוראים לך תל, תל־אביב. בונים אותך, מסכנה יפהפיה שלי, כל־כך מהר בונים אותך עד שבית אחרון שבנו כבר מביט על הבית לפני האחרון כמו על תל שצריך ללכת לנבור בו למצוא עתיקות.

הנה, הבית שלנו פעם היה בצפון הרחוק, ללכת אליו זאת היתה הרפתקה. כרמים ערירים, אבק חום פרוּש עליהם, ביניהם פורחים קברים – עד שתחמו הכל, קראו לזו עיר ולזה בית־קברות מוסלמי, ועכשיו העיר רצה אחרינו, השממה בורחת לה ואני צועק אַי. אמרתי אַי משום שנולדתי בארץ. לוּ נולדתי בגרמניה הייתי אומר אאוּ, ולוּ באמריקה – אאוּטש. יש הבדלים. קח ילד ושאל אותו, אם יגיד בנדוּרות – נולד בתל־אביב; אומניבוס – חיפה; עפיפון – ירושלים. “פה קוברים את החלומות,” אמר אבא, שהיה מתקן מסגרות ליאֶקים שרצו לתלות ציורים על קירות בתיהם. ובית הזה, על־יד האדמה החרוכה, על־יד הנמלה, על־יד הככר־עם־העץ, עם התאומים, על־יד הדודה שלומית, בין רחוב אחד שאינו רחוב ורחוב שני שהוא שדרות בלי רחוב, גדל מי? גדל אני, ויהיה לי בר־מצוה בלי בר־מצוה, וכשנחום יקרא את ההפטרה שלו שהיתה יכולה להיות שלי, אז אלך לי לסוּמיל ואוכל זרעונים. לא יתנו לי מתנות. שלא יתנו. לא יתנו לי את כתבי בורוכוב ושלושה עטים נובעים מחורבּנים, מה יש כבר לכתוב בהם? את התנ"ך כבר כתבו ואת שירי ביאליק כתבו, אפילו את הסיפורים של נחום גוטמן. מה יש לכתוב עוד? מכתבים? לאן אני הולך? אני בורח?… “הכל כבוּי מסביב. יש כמה הרים בבירוּת, ובדרום – נחל מצרים. לאן אני משתלח? לציר הצפוני? אינני יודע את הדרך.”

לכל היותר אני הולך לסומיל או לרחוב היסמינים או לרחוב הצמרות או לרחוב העורבים, זה שכאשר לא היה עדיין רחוב העורבים היו באים אצלו עורבים ומקרקרים שירים עורביים בצמרת של השקמה, ופעם מתה השמש על הצמרת והעורבים בכו מר ועפו־להם. לאן אלך? לבית־הספר? שם הלא בין־כה־וכה אין מה לכתוב (“שאם אכתוב אהיה זוכר ואחר־כך יהיה קשה יותר לשכוח”). שימו אותי בתנור־הנפט השחור, המפוּייח, ושִרפו את גופי עם העתונים של אשתקד (עם החדשות ה“שרופות”, שאיבדו את עצמן לדעת פני שלא ידעו לרוץ מהר כמו הזמן. פעם היו הן אלו שהמציאו את הזמן עכשיו אינן יכולות להתחרות בו). שלא אהיה פה עוד על האדמה החרוכה. עם הדודה שלומית מוטב לא להיות מאשר להיות.

עירי הפלאית, עירי של הפּלפלית הפלטינית הפלוֹנטרית המופלאה של המגרשים הריקים. על כל המגרשים בונים בתים. הנה רבינוביץ' אביו של המוחרם, הנה אחיו של רבינוביץ' אביו של המוחרם: באו, בנו בתים, בית ועוד בית. ממיתים את המגרשים. החזון המטורף של תפוחי־האדמה הנצלים, של עליה־לרגל, של דחיקת־הקץ, הופך למציאוּת מלאה מרפסות, ורבינוביץ' הזקן ורבינוביץ' הצעיר צובעים אותה בצבע אפור של רצח השממות היפות. השממה בוכה. איזה בכי עצוב יש לשממה בפיותיהם של התנים בלילה, ככה: יוהההווו…

“לך תביא כעכים!” אמרה לי הדודה שלומית. אני רץ ומביא לה כעכים. אלמלא לימדו אותי מה הם כעכים הייתי מניח פרחים על קברה של השממה, אך לימדו אותי שפה מדוייקת. קחי את הכעכים. זאת מסורת, חביבי. ביפו יש שווקים שהסוד הגדול רובץ בהם מאיר עינים, כבוש בתוך עצמו, בזהירות ובסבלנות שפורצת החוצה כמו צווחת באר־פרדסים בלילה. ביפו מתוך נבכים מהוהים מציץ הסנפיר של החלומות, והדודה שלומית רוצה כעכך, בייגלך!

על כל מגרש שני בונים בית, על כל מגרש ראשון שמים לוח. מצדו האחד מדביקים מודעות להודיע על אסיפות המפלגות ומצדו השני עושים מה שעושים התאומים על יד העץ – לפעמים מחליפים את הצדדים. הבתים הלבנים בוהקים. צוֹווחים לבן, איזה לבן – לא כמו של הירח הענוג, כמו זה של השמש החרופה. בתים צועקים מלוֹבן כמו התנים, לא בקול, בצבע. צבעים יהוּהים כמו היוּההוו של התנים. כמו הנשמה של המוחרם בליל־ירח כששכונת־מחלול מתקיפה ב“בּוֹבּקס” ואיש אינו קורא להגן על המולדת, אפילו יש לו או אין לו רוגאטקה. “קח את הרוגאטקה שלך ותחוב אותה.” לעומת זאת, בגדרה יש לתנים קולות יפים יותר, כמו שבמקוה־ישראל הדבורים מזמזמות זמירות ענוגות ולצמרות אין גבול ולשמים אין תחומים ולבתים יש שורשים טבולים ביין. בגדרה יש בור־בילויים, עשהאל ועמיאל חפרו אותו כדי שיהיה לתיירים ולתלמידי בתי־הספר איפה להצטלם…

בכל דירה מרפסת, על כל מרפסת שולחן. אני יושב על האדמה החרוכה ומדבר אל הנמלים ושותה בעיני את החור הצהוב, ומתלבט אם להרוג את הדודה שלומית במכה או בחניקה. שטויות, אינני מסוגל להרים יד אפילו על זבוב, חוץ מהמוחרם; אותו הייתי מסרס.

על כל סביבי מרפסות,על כל מרפסת שולחן, ועל יד כל שולחן יושבים אנ"ש בתוך ענן פרפרי־לילה ואוכלים סלט קצוּץ היטב, ולבּן. הגגות מכוסים כבסים לבנים ותימניות זקנות וכמושות־פנים וחרוכות־לחיים מכבסות בתוך גיגיוֹת אפוֹרות ענקיות ומדי פעם שׂמות קצת כחול בתוך העיסה. הכל מלבין, הגגות עוד מעט יעופו מרוב הסדינים התלויים עליהם, המהבהבים בשמש (ביום) ובלבנה (בלילה). הכל פה דומה לעצמו, מחקה את עצמו, מביט בראי. חורף וקיץ, לילה ויום, רק הלילה קצת חשוך יותר. היום הוא לילה בלי חושך. ביום אבא הולך לעבודתו ואמא לעבודתה והדודה שלומית עולה לי על העצבים. “מה אתה מחפש באף? – זהב?”

בינתיים התכנס לו הלילה לתחומו מתוך הערב ואמר לי: “יוסף, עלה למעלה לישון!” עליתי. אמא נאנחה ואמרה: “איך היה בחצר? ראית את דודה שלומית?” אמרתי לה: “לכי לחלון וקראי לה, היא יושבת בחושך. נעלבת, וחושבת על דברים.”

אחר־כך הכינותי את גופי למזבח הליל. באתי בצעדים טופפים, נוגעים־לא־נוגעים, איילתיים, ואמרתי ליל־מנוחה אמאלה־אבאלה, והם אמרו ליל־מנוחה ילדי – חלומות נעימים. אני תמיד יש לי חלומות נעימים. אני עף. לכל מקום שאני רוצה אני עף, כאילו הייתי נמלה שיכולה לעוף. אני מרחף ומשתגע בשמים. קוטף כוכבים, מכפיל בלי מספרים, ניגש בלאט אל שאול־מלך־ישראל שאיבד את עולמו משום שריחם על מלך־עמלק ולא רצח אותו. עם של רחמנים.

לאבאאמא יש חלומות אחרים. הם ישנים בשני חדרים נפרדים וכל הלילה נאנחים וגונחים מתוך שנתם. ישנים עם דלת ביניהם – שני עולמות פרוּדים – וחלומם אותו חלום. איזה עם משונה הם האבהים והאמהות. לקרנף יש תולעי־משי שחולמות את עצמן לתוך פקעות וחוזרות לעולם פרפרים ויוצאות מהם ביצים קטנטנות, אולי מיליון, אולי יותר.

אך, לוּ רק היה מחר שבת. אלא שמחר איננו שבת ולא ראש־השנה ולא חג־האילנות ולא יום־זכרון. לוּ היתה שבת הייתי הולך לסומיל, מקפיץ זרעונים מהיד לפה במהירות מסחררת, שותה קאהוה, מוצץ היטב ומוציא קולות גניחה אמיתיים ישר מהבטן במקום שישנות כל השנים שעוד אֶחיה. הימים הפרוסים לפרוסות – למנת־בשר, למלפפון. שעת־חיים. ואבּו־שלוּף הזקן! היה מספר לי על ג’וחה. ג’וחה שהיה הולך למוחאטה, תחנה בערבית, למה האשה שלו שהיה קונה היתה באה מבּירות ברכבת, ואיזה חזיון שהיה האדון ג’וחה רואה מתוך הדמיון שלו שהיה פתוח כמו פה של אשה – של איך האשה שלו תהיה מתראית בּבּפנים של מיטה שלו; ומה עושה האדון ג’וחה? קושר את החמור לעמוד, עוֹמיד ומחכה ביהרבּה סבלנות. על־חאסלוּ, פתאום היתה באה הרכבת שהיתה מביאה את האשה שלו שהיה קונה בבירות ועשה טוּוּוּ־טוּוּוּ והחמור אבן־חאמר מה עושה החמור? עושה אאי אאי אאי – ככה עם הלסת שלו מתנודדת כמו “גיחת איל רמאדן” וג’וחה מתרגז עליו ואמר: “יא חמאר אבּן־חמאר, למי באה האשה – לי או לך?!”.

אכן, בּלה היום מזוֹקן. זו שפה יפה. לאמא שפה יפה, איננה אומרת בּבּפנים של המיטה שלו. לאבא שפה יפה. אני מדבר פראית. זה בא עם החמסינים וטיפות הגשם והשמש המיבּשת הכל והבלוריות של הברושים השואלים שאלות את השמים ומצביעים אל־על כאילו היו אצבעות של תלמידים מטופשים. והיסמינים המריחים את ניחוח עצמם והחרובים שריחם כמו בדיחה גסה וקוצי הצבר שקישטו בהם את גופנו הענוג. צריך לשכב לישון. אמא אומרת: “ארצנו ארץ זבת חלב ודבש,” ומה אומרים אנחנו? אנחנו אומרים: “ארצנו ארץ זבת חמיר וג’חש,” שפירושו ארץ זבת חמורים ועיירים. היא מדברת מתוך לבה, אנחנו מתוך עינינו.

הם באו. מכיון שיכלו לבוא – היו מוכרחים. אנחנו יכולים מכיון שאנו מוכרחים. בכלל, לאמא יש עולם משלה. שלי קשור בטבּורו לאדמה החרוכה, אני שייך יותר לה מאשר לאמא. היא איננה פתאום מורתי ואיננה חוזרת הביתה בצהרים ושואלת “הכינות שיעורים?” הלא אותה אי־אפשר להונות, שהרי היא שנתנה לי את השיעורים. הקרנף יכול לספר לאמו הכל, ואני? – רק לאדמה החרוכה. לאמא שלי אני תחנת־נסיונות פדגוגית. ומדוע היא מסתובבת בהפסקות עם המורה ברוֹשי? האדמה החרוכה אוהבת את הנמלים, הן מספיקות לה.

הפּראות של שפתנו היא פריצוּת, אמרה אמא. הדודה שלומית החרתה אחריה בעברית המטופשת שלה. פריצות, איזה מלה נפלאה. במלה כזו ובשם כמו ריו דה ז’נירו יכולים למלא באדום ליל־חורף ארוך, מתחת לפּירינה שנתנה הדודה לאה לאמא. פּירינה זו הפנינה של העברית של המורה ברושי. הוא יאמר: “הניצנים נראו בארץ, הנצו הניצנים”, והפירינה רובצת בעיניו כמו סרט מצוייר. שמי יוסף גרץ ואני פנינת השפה הפרוצה או הפריצוּת בפנינת השפות או… אך היום לא שבת והעיקר צריך לקום. לחמוק ערירי מתוך השמיכות לתוך קרירותו של החדר. בחוץ האדמה החרוכה והרחוב החדסטרי והעץ – שני התאומים קמים גם הם. אילו היה לי אח־תאום היינו מחלקים את העולם לשנים ושותים אותו: כל אחד – צד. ואחר־כך ביחד. צריך להתגבר על קרירותו של החדר. כמו מקרר. להתלבש במהירות, לבלוע את הקור היושב בעינים כמו ציפור ומזמר זמירות. אחיו של המוחרם יכול לעשות כמו ציפור, המוחרם לא יכול לעשות כלום. אלו היה ל"ג בעומר, הייתי תולה אותו במדורה ורץ מסביב, אני וכל התאומים שלי.

זה הוא ששר חור־בלבנה לדודה שלומית. פתאום אכפת לי ממנה. לפעמים טוב להיות רגוז וכועס על מישהו – על ידי כך יש לך חברים – כל מי שמישהו לועג לו, נעשה ידידי. ישבתי ובלעתי לתיאבון את ארוחת־הבוקר – דיסה וקפה קלוש ולחמניה חמה – נשקתי שלום לאבאאמא וטרקתי את הדלת מאחורי. החיים האלה נשארו מאחורי, נהי חלוש. לפני שיטח עצמו אלוהים ויכולתי לרכּוֹב עליו לסוף העולם – במקום זה קטפתי עלי־תות להאכיל את תולעי־המשי. ברגע אחד הייתי על שפת־הים, ממש עוד צעד ואני יכול לשחות לאמריקה ולהרוג אינדיאנים. אלא ששני גלים צחקו עלי – הם היו לבנים ומלאי קצף ונשתברו אל החול והריקו כמלוא היד צדפים. היה סתיו, והאדמה שהיתה אתמול סדוקה הוריקה ירוֹקת טחוּבה, וצלילוּת של מים עמדה בה. כשאני עומד ומביט בה, כשאני עושה זאת, לפעמים, מה אני רואה? – אני רואה את תמונת עצמי מדוייקת יותר מאשר בראי. אמא אומרת: “תראה את הצילום של דוד נתניא על הסוס, כאילו עמד ליד הראי.” – הראי עקום, אמא. האורלוגין אינו מורה זמן, הכל תלוי על משהו, על חוטי חשמל בלי חשמל. תמונת ראי אינה אמיתית. היא הפוכה, טוב יותר להיות אדמה חרוכה. לשם אבוא יום אחד, לנוח.

סתיו נפלא, קסום, פרוש על שפת־הים, שני אנקורים בכו אותו מתוך ספר־האגדה. המים קרירים והרוח מעיפה את החול ואולי אוכל למצוא משהו שהשאירו המתרחצים מהקיץ שעבר. כל הילדים רצים לשפת־הים כשמתחילות רוחות הסתיו לנשוב. מאות ילדים באים מכל העברים. איזה מראה – כמו שדה־קרב – כל אלה רצים בתוך החולות לחפש חלומות. החלומות יושבים להם דחוקים בתוך חורי הגרוּש. הערביות תולות גרוּשים על האף. אנחנו תולים את חלומותינו בחוֹרי הגרוּשים. אמא בחוֹרי הכעכים. אבא אמר: “איך עושים כעכים? נוטלים חורים ושמים בצק מסביב.” זה אבא, עושה מסגרות – לכן אומר כך. וחישבו: נוטלים בד עלוב עם ציור כלוּמי של תרנגול שלא שווה פרוטה, שלא יכול אפילו לקרקר, אין צריך לומר שאי־אפשר לאכלו, ומסביב שׂמים מסגרת זהב. ומה אומרים? אומרים: “הבט בציור!” ואיפה המסגרת? עם חורי הגרוש, עם חורי הכעכים, עם הימים שהלכו לאיבוד, עם הלילות הגונחים של אבאאמא, עם כל הטפּשות של המוחרם, עם החור הצהוב בשמים שהילדות חלמו שמות בשבילו: ירח – לבנה – חרמש.

אחד הילדים מצא גרוש, שני מצא צמיד או שמא מצא רוח ועף אתה. כולם מוצאים או אומרים שמוצאים. אני יורד בוקר־בוקר לשפת־הים, בוגד באהובתי האדמה החרוכה בחצר, מוותר על עולם־הבא ולא שר הפטרה, מוותר ולא נעשה בר־מצוה – ומה אני מוצא? – אני מוצא מישהו שמצא, ואפילו זה ברח לדרכו ונשארה תעלומה.

כשנולדתי, אמר הסנדק: היום ו' בניסן, ניסן חודש נפלא, יש בו ריח פרחי־ההדר ופריחות רבות ובשוּמות ושמש רוחצת ביפעת צבע הכסף המהוּל בצהוב הלימוֹני העדין, כמו פניה של אמא שעה שהיא ישנה ואינה חולמת. נולדתי בסימן אביב. קראו לי יוסי. “כשיגדל,” אמר הסנדק, “קראו לו יוסף, וכשיחכּים – יהוֹסף.” יהוספ’לה גרצ’לה קראו לי הילדים, משטמה עמדה בעיניהם. אילו היו עיניהם רובים, הייתי מת מזמן. לכן אהובתי היא האדמה החרוכה וחלום־חיי להיות נמלה – להן טוב יותר, אין להן ענין עם ילדים – ההולכים – לבית־הספר – בדרך – לשפת־הים – לחפש גרושים ולצחוק ליהוֹספ’לה גרצ’לה. רק מפני שאמו היא המורה. רק מפני… רק מפני שאני הולך עכשיו לבית־הספר ויודע שמשהו נורא יקרה, בכל יום קורה משהו נורא בבית־הספר של אמא… לעזאזל, עוד לפני שאגיע לשפת־הים באה גברת בירנבאום בבהלה מתוך השיחים שעוטפים את ביתה כמעטפה ודבקה בי כדבוֹק השמש ביצור עלוב ברחוב.

“מה קרה, גברת בירנבאום?” אמרתי. מיהרתי מאד, חפזתי במלי. “שוב היו פה האריות,” אמרה. “מתי?” אמרתי. “הלילה!” אמרה גב' בירנבאום.

התחילה לבכות, להזיל את המרגליות המיוחדות שלה, שאותן בעלה – שלא היה לה עוד – מוחה בנשיקותיו. דמעות מלוחות בירנבאוּמיות כאלו. בסינרה הדהוּי קינחה את פניה.

עברה מכונית והיא ניתרה בבהלה.

“העצבים,” אמרה.

“מרוּטים”, אמרתי, כמבין ללבה.

“מרוטים, שבורים. מישהו פתח את השמים והמטיר עלי צרות,” צעקה.

“היו פה אריות הלילה.”

“שוב אריות,” אמרתי. הייתי המבוגר פה. לכל אחד יש שעה מבוגרת. הסנדלר יהושע תופר שיר בשעה כזאת. אחותה של נחמה מאירוביץ' לא נותנת את גופה מתנת־נדבה לחיילים האנגלים על הגבעות בתוך בית־הקברות המוסלמי, למראשות מצבה חרוטת מגלים וחרבות וסוסי־יאור משתוללים, נוּרת־העולם היא השעה הפלאית הזאת.

“אין אריות בארץ־ישראל,” ניחמתיה. “אולי השפנים של גלעדי התגרדו בקיר השפניה, אולי תן תעה בדרך. מה השעה?”

“שעת־כושר,” אמרה ובכתה אבנים־אבנים של דמעות. ממש מפולת. חשבתי וזכרתי את המוחרם, שהלוואי והיה הוא בתוך המפולת הזאת.

“לא, לא,” התחננה גברת בירנבאום. “אני לבד. כולי לבד. אין כלום, רק אריות באים בלילה ושואגים לתוך החושך.”

“וזו האדמה החרוכה,” אמרתי. “היא בוכה לגשם”.

“איזו ארץ!” אמרה הזקנה, גברת בירנבאום, שבעלה לא בא אתה ונשאר באיזה מקום רחוק. “איזו ארץ! כל שנה שנת־בצורת.”

חזרתי על המלים: שנת בצורת, היקום מתקלף בשמש, בצל יבש – חדלון – יבושת חריוֹנים. “מילה נוראה,” אמרתי לה, “מלאת הוד.”

“אני אוהבת רהיטים,” אמרה. “הם שקטים.”

“הם יפים,” חייכתי את חיוכי הנחמד, זה שאני משאיר מחוץ לבית, כדי שהדודה שלומית לא תפול על ברכיה להודות לאלוהים שאני נחמד־כזה־כשאני־רוצה. אל הבצורת מלאה הוד, כמו נשר.

“נשר”… המהמה הגברת בירנבאום.

“יש נשר ויש לבּן, שני צדדים של אותו מטבע. בתווך שוחקים את התקוה.”

“איזו?” שאלה.

“התקוה לארץ בתוך המזרח.”

“זו ארצנו,” אמרה וחזרה ואמרה, “זו ארצנו ארץ ישרוּאל…”

“חן־חן,” אמרתי לה. “גם שלי. הייתי פה לפני כן, כשלא ידעתי לאן לבוא, פתאום באה החסידה ואמרה צא, ויצאתי. את יודעת מה עשיתי אז?”

“לא,” אמרה.

“הוצאתי מבטני צעקה מחרידה ואבא התעלף, כמעט.”

“זכרון טוב,” אמרה.

“כן, אבל לא היו פה אריות.”

“לא, לא, כן, כן… כלומר, אבי היה צייד. היה צד אותם ביערות של אפריקה ומוכר אותם לגני־החיות בגרמניה. הם יבואו הנה לחפש אותי, להתנקם בי.” התחלתי לרוץ ולהציל את חיי. “אין אריות פה,” חזרתי וצעקתי לעברה, “ואין דובּים, ואין כיפות אדומות, ואין יערות. יש שתי חורשות שאנחנו הילדים נוטעים. לפחות ארבע כאלו נטעתי במו־ידי. כל חודש אני אוסף כסף ונותן לקרן־הקיימת, שנוטעת עץ על שמי בט”ו־בשבט. חג־האילנות, ראש־השנה לענפים, יום־כיפור של האדמה. נוטעים את החורשות, ושבוע אחר־כך באות העזים ואוכלות את הנטעים, ושוב נוטעים. העיקר, נוטעים."

נכנסה גברת בירנבאום לביתה המפוּייח ואני שרקתי עצמי לשפת־הים למצוא את אלה שמוצאים. כבר סיפרתי עליהם קודם – הם עדיין שם, מוצאים. על שפת־הים הנחתי את ספרי על ראשי כמו שעושות הערביות בכדי־המים שהלן. חלצתי את נעלי, תליתי אותן בחגורת־הצופים והלכתי כשרגלי משכשכות במים הקרים ונדקרות בצדפים השבורים – תענוג! התחלתי לשיר בקול רם, ניסיתי להערים על רעשו של הים, להדביק אותו, לשעבּד אותו לקולי – אבל קולי נדם, כמו נשימתו של דרור בתוך הנהם הנפלא של הבוקר הימי, החוף־ימי הזה, עם יפו וצריחיה מאחור והעולם מלפנים, עם תל־אביב שטוחה לצד הימני והגלים שלמאלי. דגים צווחו וכרוכיות כרכּכו צדפים הצטדפו ואני שר לי:

תל־אביב! עיר גגות ושמים

וקריאות מצחצח־נעלים – – –

“הו יוספל’ה, גרצ’לה,” שמעתי את שמי ולא ידעתי מאין בא.

שתי גופות הפוכות הלכו מאחורי. רגליהם למעלה וידיהם מוליכות אותם.

שני התאומים, משולם וירוחם.

“מה חדש למטה?” שאלתי.

“מצחיק. הו כמה היוספ’לה גרצ’לה מצחיק!” אמר משולם מן המעמקים.

“מה יהיה אם יום אחד תתחילו ללכת כמונו – על הרגלים?” שאלתי.

“אותו הדבר, אלא שאתה לא תדע מה מחדש. יוספ’לה, הבט לשם, לנמל! אתה רואה אניה שם?” אמר ירוחם, ומשולם הורה ברגלו לעבר הנמל.

“רואה,” אמרתי.

“הביאה חורים, אניה עם חורים.”

“טוב שלא שקעה,” אמרתי. הייתי פיקח.ידעתי משהו, הם לא ידעו שאני יודע.

“זו לא בדיחה, יוספ’לה גרצ’לה.”

“ראית אותי צוחק?”

“לא,” אישרו השנים, פיהם ממוּלא חול.

“דבּרו,” אמרתי.

“שמע, מדוע אינך צוחק?”

כמה אטיים הם התאומים, שׂכלם מחוּלק לשנים.

“אתה רואה את האניה השניה?” הבטתי. “מלא מחטים,” אמרו.

“הזמנו אניה עם מחטים. היא באה. עלו לבדוק. מה מצאו? מצאו מחטים בלי חורים. יופי של מחטים. חדות, בוהקות, טובות, אבל לבי חורים. מה עשו? הביאו אניה עם חורים.”

“הלצה טובה,” אמרתי ונופפתי להם שלום.

חזרתי לדרכי, שרתי לעצמי, המצאתי מנגינה, ועד שמצאתי מלים להתאים לה, הגעתי למספנת הדייגים. עמדו שם פועלים ותיקנו ספינת־דיג גדולה ואמרו לי: “ילד… ילד…” “מה יש?” אמרתי. “לך תלמד, עוד תאחר ותצטרך לתקן ספינות דיג.” משום־מה הצחיק אותם המשפט הזה, ואלמלא עברתי אותם בריצה – ספרי כבר בידי ונעלי משתגעות הנה והנה על חגורת־הצופים שלי, אף כי בכלל לא הייתי בצופים – ודאי הייתי שומע אותם צוחקים עד היום. מזל שרצתי משם.

עברתי את שני השוטרים הבריטים בפתח הנמל, עליתי במעלה הגבעה ושרקתי לקרנף. בא הקרנף. צוחק. חשבתי: בוודאי שמע את הבדיחה.

“מה אתה צוחק?” שאלתי אותו ולא חיכיתי לתשובה. “עוד נאחר לבית־הספר,” אמרתי.

“הוא יחכה,” אמר הקרנף, ענק שבטנו גדולה ואפּו חטוטרת נפלאה, כמו שופר שמחזיקים אותו הפוך ביום־הכיפורים.

“אמא שלי חלמה חלום,” אמר.

“בטח שמעה אריות בחצר,” אמרתי.

"לא כל־כך… אילו ראתה אריה בחלום היתה חושבת שזה כלב גדול. לכן ראתה אריה. אילו ראתה כלב גדול היתה מתה מפחד. לא, היא חלמה שהאנגלים עזבו את הארץ ונשארו רק היהודים ובכתה מתוך שינה. ‘את מי יהיה כבר לקלל’, בכתה, ‘את מי? את וייצמן? את צ’רטוק? את בן־גוריון?’ "

“היא באמת חלמה על אריות,” אמרתי לו. “מפחיד פשוט!”

“מדוע אתה משונה כזה?” אמר הקרנף לפתע ועצר במרוצתו.

“משום שמשעמם לי לא להיות,” אמרתי.

“הו, זה דבר אחר,” אמר הקרנף.

כמעט שאיחרנו לבית־הספר. הקרנף רצה להתאבּק אתי על הדשא. כל אחד רוצה להתאבק על הדשא, הדשא כנראה אוהב שמתאבקים עליו, אבל אנחנו מיהרנו, ולא התאבקנו על הדשא. גם לא במסדרון. בקושי שברנו לולב אחד עלוב ורצנו צוחקים. עפנו לכּיתה. ענבּל הפעמון עינבל פעם אחרונה וקלע אותנו פנימה. בתוך הכיתה השתניתי לגמרי, פני העלו את הבעתם הבית־ספרית, שאמא היא ראשי־התיבות שלה. בשקט ניגשתי לספסל וישבתי, מסביבי תשעים עינים תקועות בי. לא נתתי לבי, הוצאתי את ספרי מהילקוט, חידדתי עפרון.

“איך אמך היום?” שאלה אותי נעמי.

“היא אינה אמי. היא המורה,” התזתי.

“כן, אבל היא אמך!”

“נעמי, לפי חוקי ההגיון שלך היא אמי מפני שהיא ילדה אותי. מפני שאמש שמעתי אותה גונחת מתוך שינה. אך לפי חוקי־ההגיון האחרים, אלה שאַת אינך מסוגלת להבין, פה היא המורה, המורה מירה. האנשים שהולידו אותנו לא תמיד נשארים אמאאבא. לפעמים קורה משהו. המסגרות מתחלפות. למשל, בחלום יש לי אמא אחרת.”

“אמרת לי שאינך חולם.”

“אמרתי לך שאינני חולם חלומות מבעיתים.”

“הו,” אמרה.

נכנסה המורה. “שלום, ילדים,” בקע קולה כשהיא סוקרת כל אחד בעיניה הרואות הכל. ישבה במקומה, כשהלוח השחור מצייר אותה בקווים ברורים וחזקים, בהיר על גבי שחור, ממש כמו החלומות. קראה את השמות מהיומן, הגיעה אלי ואמרה: “גרץ…” השהתה קולה לשניה מבלי להרים פניה. אמרתי: “נוכח!” רשמה והמשיכה: דוידוביץ… דתמור."

שרנו שיר:

גלגלי העולם (מכיוון שהעולם עגול יש לו גלגלים מרובּעים אולי).

חורקים שן במפעל (– תוקעים קוץ בישבן).

ברינה מתנועע כל שריר (שרירים המתנועעים ברינה נשלחים לבדיקה רפואית).

התרגשנו, בנינו את נמל תל־אביב בכל רמ“ח חלומותינו ושס”ה תקוותינו. חצבנו סלעים גדולים, וידינו עמלו במשא הכבד. היה נפלא להיות חלוצים כל־כך. הקולות ניסרו, עברו את הכיתה ונפתחו עם החלונות, הלכו וחלפו על הגבעות הצחיחות משמאל, נתכנסו לים, רצו לעבר ארצות רחוקות, חגו בשמי ההזיה, שיחקו כדורגל על מגרש החול שאחר־כך בנו עליו את מחנה־הצבא.

“המורה ברושי לימד לה את השיר,” אמר אהוד, “בטח שלימד לה המורה ברושי.”

“תפסיק, תראה איך יהוספ’לה גרצ’לה מסמיק,” אמרה אהובה.

“שיסמיק!”

“כן, אבל תראה… ואולי המורה ברושי גם אביו.”

“יש לו שני אבהים, המורה בורשי ואבא שלו השני בבית.”

“מי מדבר?” שאלה המורה.

“מורתי! יש לי שאלה,” אמרה נעמי.

“שאלי!”

“מדוע הערביות מסתירות את פניהן בצעיפים?”

(פעם חלמתי חלום: הלכתי ברחוב הרצל עם אמא, נכנסנו לחנות לקנות בד, אמא התמקחה עם הזבּן ואני התביישתי שהיא מתמקחת ואמרתי בלבי: “קני כבר… קני כבר…” יצאתי החוצה, עברה אשה רעולת־פנים, עיניה הבולטות מעל הצעיף היו תכולות, עורה שחום ושערה כמו הלוח שמאחורי המורה – שחור. זקפה אצבעה ורמזה לי לבוא אחריה, הלכתי ונבלעתי בתוך הסימטות הסודיות של יפו, מעלינו מכרו בשר ברחוב, ובשוּק־הבשמים הריחות שיכּרו אותי. נאחזתי בשמלתה והיא רק חייכה אלי. פתאום נשמטה ממני וברחה ואני שמעתי את צחוקה מעבר לשוק. בכיתי, אבל לא לאמא בכיתי ולא לאבא ולא לדודה שלומית ורק אליה, היפה, שאפילו לא ראיתי את פניה. היא ברחה כמו הרוח והיתה בוגדנית כנחל. זהו זכרון־הילדוּת הראשון שלי. לפני כן הכל שחור, לא ידוע).

“ועתה, ילדים,” אמרה המורה בלי לענות לנעמי, נשאה פניה מעל שולחנה עד שנתפּספסו פניה בבת־חיוך והחיוך נתגדל וניצב על חוד אפה ולאט־לאט כבש את כל פניה, שנתרחבו פתאום ונעשו מקשה אחת מחייכת. כל שריר חייך בה. “הייתי רוצה לשוחח אתכם. סגרו את הספרים ואת המחברות ומי שכתב תשובות לשאלות־החשבון על צפרניו יכול למחוק אותן.” סגרנו את הספרים ונתנו פנינו בה. שמחה עברה בכיתה, צמררה את עינינו.

“כל ילד וילדה,” אמרה המורה, “היושבים פה בכיתה שבע שעות תמימות כל יום, ואחר־הצהרים מסתובבים במגרשים וברחובות והולכים לבּיצות בצפון לאסוף ראשנים – מולדתם רגע־בדידוּת אילם.”

בכיתה נשתררה דממה. אפשר היה לשמוע את האדמה החרוכה שרה את שירה הבודד.

“לבד באתם לעולם, ורק אמא ואבא היו בו לקבל את פניכם. כל אם וכל אב,” המשיכה המורה ואנחנו מקשיבים בעירנות, "יש להם ריח שלהם, תרבות שלהם. פה בבית־הספר, שבע שעות כל יום, אנו חיים בעולם אחר, בעולם של יחדיו, שוכחים מאין באנו ולאן אנו הולכים, מדברים ב’נדמה לי' וחושבים מתוך קרבה. חושינו אינם של אחד־אחד אלא של אנחנו, של קיבוץ, של יעד לאומי, יעד חברתי. החינוך אינו מגע ליחיד, היחיד – כל אחד ואחד מכם – נבלע באגם, אבל בגד־הים, השרירים שישחו בו, הם פרטיים, מלאי תעלומה – סוד הבית בו, סוד אבא־אבא. האנרגיה הכבושה בחיוך של אמא מובילה אותנו, ביודעים או בלא־יודעים, עד יומנו האחרון. “ועתה” (היא הגניבה אלי מבט; השפלתי פני ושברתי את חוד העפרון) “הייתי רוצה,” המשיכה, “שיקומו כמה מהתלמידים ויספרו על בתיהם. על הוריהם, על הרהיטים העומדים בביתם, על אורלוגין פרטי, המביא לחדר פרצוף רציני, סבּאי, מיוחד־במינו, הסוד העמוק של הנביטה האטית בתוך הכּמוס, שהיא אמת אנושית אחת יקרה כל־כך…”

היא נתחייכה לפתע וצחקה. צחוקה גלש בכיתה כמו רוחות־הצפון העדינות ערבי־קיץ. “אני משתמשת במלים נוראות,” צחקה. “גם למורה יש לפעמים רגע של צניחה לתוך מגירת המליצות. אנא, קומו וספרו, חלקו לנו לכולנו מן הערגה הפרטית, מן החומה הבלתי־מקורקרת של בית־אבא. על ידי כך ניטיב לדעת איש את רעהו. נבין יותר, נחיה יחד רגעים קדושים.”

הילדים נשתלהבו, איני יודע מדוע – נסחפו בסחף קולה, נתהדהדו ברוח, שערותיהם צימחו ערוגות לתוכם, לתוך בלוריותיהם, והיו חבויות רוחשות כעדת־נמלים בתוך ערוצי הקרקפת, בתוך שרשי השיער.

קם הקרנף, חידד אפו, יישר חטוטרתו, וסיפר: “אבי עשה משהו. הוא פועל בנמל, ויש לי גם אח נחמיה שאתם מכירים – נוסע הכי מהר באופנים. פעם נסענו להרצליה שנינו יחד בסיבוב – בם! – התחלקנו ונפלו, יחד באמת. העיקר, אבי בפורים לבש מסיכה כזאת מצחיקה…” הוא סיפר וסיפר, וככל שהיה משעמם יותר, כך נתקרבנו אליו, פתאום היינו יחד עם אביו ולוּ היינו אמו היינו יולדים אותו – את הקרנף – כך פתאום, פה על השולחן. אולי לא, אבל הכיתה היתה פרוּצה לכל רוח, וכל רוח הביאה ריח טוב, ניחוח־בית, מנעמה של מנגינה הרחק מעבר לכל הימים, שאון הלב בליל־ירח.

ישב הקרנף, קמה נחמה, כיפּחת כמו דקל ושערותיה תמיד נופלות לתוך עיניה והיא פולטת “כחוץץץ” ומעיפה אותן מאחורי אוזניה והן חוזרות ונופלות, עקשניות־מרדניות כאלו. היא סיפרה על דודה עמיאל המשופם, שהיה שומר־שדות בגליל, איך לקח אותה לגליל והערבים היו נעמדים ושמים יד על מצחם ואומרים “אהלן וסהלן, ח’ואג’ה עמיאל,” וביראת־כבוד, ואיך לקח והסיע אותה על סוסה ל“תנור” והראה לה מה זה מפל־מים. “ב’תנור' המים נשרפים מקור,” אמרה. אחד־אחד קמו התלמידים והביאו את נשימת ביתם לכיתה, כמו נתערבב החדר בתל־אביב ותל־אביב פרצה לתוך הכיתה ושברה את כל הקולבים והמעילים עפו בחזרה. לאן? – לרוסיה, לפולניה, לתוניסיה, לבית־היתומים. לחפש את מקור הפצעים, את השורש. לכל אחד שורש משם בא. מדוע? ככה! המהמה הרוח בתוך הכתלים שנפלו מעומס הדיאגרמות התלויות עליהם. אנחנו בונים את הארץ בדיאגרמות ואת החלומות משחילים לבין ערוצי הוואדיות ובונים עליהם בתים לכסותם. שלא יהיו.

לכן לא ידעתי מה קרה לי שקמתי. בתחילה הרימותי את ידי, הרבה הרימו את ידם, והיו לפני. כשהגיע תורי – לרגע – איש לא שם לבו – אף לא אני עצמי, אף לא המורה ולא עמיהוד ולא הקרנף ולא נעמי, הייתי נרעד. רוח סחפה אותי, ראיתי את גופי שמוט על האדמה החרוכה – התאומים כותבים את שמותיהם בחול – צמרת־העץ מתפללת לעננים, לרוח, לשד־יודע־מה – בין הגבעות הייתי בודד כעץ, כשמותיהם של התאומים. מישהו השתין את שמו בעולם לא־לו. בודד – כמו קברן של עצמי. מי שלומד אצל אמו – אמרו הנמלים – אין לו חברים. אין כלום, יש רק האדמה מסביב. ופה עמדתי לפני המורה ומסביבי ארבעים־וחמישה טפשים.

“אבא שלי עושה מסגרות,” אמרתי בקול צרוד, “ובלילות, בהיחבא, הוא מצייר. יש לנו ארון־ספרים גדול, ירוק, וספרים יפים, ויש לנו פטיפון בבית. בערב־שבת אבא עורך קונצרט, ואחר־כך אנו יושבים על המרפסת ושותים את הים, הים הרועם. הים הוא המוסיקה, המוסיקה של המרפסת. הפלדמנים משחקים קלפים במרפסת ממול, מסביבם ענן־פרפרים. לפרפרי־הלילה יש כוכבים פרטיים, הם עפים למנורה ומתים – כמה הם אוהבים להישרף, למות. איני יודע מדוע.”

“הפסק, יוסף,” לחשה המורה, כאילו ניסתה ללחוש לי סוד, שמא שאר הילדים עדיין כבושים בסערה שעמדה פה קודם, אלא שאיחרה. הילדים החלו מחייכים. הקסם בכיתה התעלף ונשבּר. רחש דקיק החל לעלות מתוך הפיות, מתוך הספסלים. לא הרגשתי, לא ידעתי דבר – ראיתי אש צהובה ובוערת לנגד עיני – ערביה רעולת־פנים. באזני גיטרו גיטרות שירי־אהבה של מוצרט. היה זה הגון כל־כך לשתות את הבּוֹשם של ערבי־הקיץ מתוך האש הצהובה שציחקה מולנו. למטה, מתחת למרפסת, המוחרם עושה תרגילי־התעמלות כמו אידיוט, הופּ־הופּ־הופּ, “מכבי עתיד”. אביו של המוחרם שמו גלבוע. לגלבוע קול נורא. כל ערב שר שירים בקול זועף.

“שתפסיק,” צורחים השכנים.

“לכוּ לעזאזל!” אומר גלבּוֹע.

ובבית של התאומים צולים יונים בחצר, על ידם גרה הגברת בירנבאום שבעלה לא בא ארצה וכל ערב נדמה לה שבאים אריות לאכלה.

“יוסף, די!” אמרה המורה. פניה היו חיוורות, הילדים צחקו עכשיו בקול רם. איש לא חייך עוד. בכיתה עמדה רשעוּת, בחוץ היו השמים אדומים, החלונות צרו מסגרת עוויתית לשמים האדומים, הקרנף דחף לי מכה קלה.

“ואבא, הו, אבא מצייר בלילות,” אמרתי. “בירוק. משוגע לירוק. ואמא צוחקת. הוא מצייר בירוק, בצבעים ירוקים כמו עינו של השטן, והיא צוחקת.”

“יוסף! יוסף!!”

“אבל, מורתי, כל ילד סיפר ולא הפסקת אותו.”

“נכון, יוסף, אבל תבין.”

“תבין מה?…תבין, תבין,” חיקיתי את קולה בקול צווחני.

“המורה! זו לא אשמתי,” צעקתי. והמשכתי בקול שקט:

"ואבא קם, מוקדם־מוקדם, לפני השמש, לפני הבוקר, לפני הציפרים והתרנגול של גלבוע, לפני האריות של הגברת בירנבאום, לפני המוחרם, והולך לים, כל בוקר הוא הולך לים לבדו – רק הוא והים. הוא אומר שהוא אוהב את הים במערומיו – ככה הוא אומר. האנשים באים לים ועושים ממנו בית־מרחץ. הים יפה משום שהוא ערירי – לבד – גדול – עצום. מחבּק את השמים, קופץ לבן, קופץ כחול, מטביע את נשיקות הכוכבים. הוא יפה משום שהוא קר כשמש בחורף ואוהב להיות לבד. כשאבא הולך לטבול בים, הוא מבקש רשות מהים לכבד את ה’לבד' שלו. ואמא… אמא, מדליקה נרות בערב־שבת. יושבים מסביב לשולחן, הנרות דולקים, שני עצים שועטי־צמרת, שני נרות מורטי־חשיכה. נכון שהחשיכה מכבּה את הנרות בלילות החורף? כמו שהאדמה החרוכה שותה את הגשם והנמלים בונות ולא שרות ‘גלגלי העולם’. אנחנו יושבים כולנו מסביב. אמא, אבא, הדודה שלומית והדוד בומק, ושרים. לוּ היה לי אח היינו שרים בששה קולות. אילו היה לי אח בגילי הייתי לומד בכיתה אחרת.

“אילו לסבתא היו גלגלים היא היתה אוטו,” אמר הקרנף.

“חכם!” אמרתי. “איזה חכם!”

“יוסף, הפסק! אני מתרה בך.” פניה היו אדומים עתה.

“אין לך רשות להתרות בי,” אמרתי.

“אין לה רשות,”גיחכה רינה.

“אין לה רשות,” אמרו התאומים. הם לא היו שם. הם הלכו, על ידיהם, לבית־ספר אחר. גם שם אומרים אותם דברים, בתל־אביב כולם אומרים אותם דברים במלים אחרות.

“בשבת אנחנו שרים כולנו יחד: וביואום וביואום וביום, וביום ההשבת, וביואום וביואום וביום השבת, וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים…”

“צא מהכיתה!” התפרצה המורה. “צא צא!”

קולה רעד, עיניה, אישוניה, גביניה, נעשו כצמרות העצים ברחוב החד־סטרי. היא עמדה – הכיתה פסקה מצחוק. הביטו בי. לפתע עברה בי צמרמורת, בפתאום ראיתי מה קרה, כמו ברק עבר בגופי. זינקתי ממקומי, בעיני היו דמעות. ניגשתי לשולחנה, קפצתי אגרופי, ובכל אימת־כוחי דפקתי על השולחן. הכל קפץ – האבק, הספרים, הזיקים בעיניה של המורה, התדהמה של תשעים עינים והגבעות שבתוך החלונות המעוּותים, הדשא – הכל.

“מדוע נתת לי לעשות צחוק מעצמי, אמא? מדוע?”

רצתי החוצה. את הדלת עקרתי ממקומה. בחוץ עמדה שורה ארוכה של קולבים שהמעילים תלויים עליהם בחורף. שברתי ארבעה מהם ורצתי, הלוך ושוב, מחדר הכיתה לחדר־המנהל, מחדר־המנהל לפתח הכיתה. אילו רק הייתי כפיר־האריות שחלמה הגברת בירנבאום… אני הייתי המוחרם ושנאתי את עצמי. המורה יצאה אחרי אחוזת־שרעפים, פניה לבנות כהיפּוכו של הלוח. רצה אחרי ותפסה את זרועי והחלה לחטט בידי. ידי זבה דם מהמכה שהכיתי בשולחן.

“מה עשית לידים שלך, ילד?”

“הרגתי אותה,” אמרתי.

“מה עשית?” בעיניה עמדה אימה, קולה התחנן, נשבר לאלף רסיסים. הבטתי בה וכהוּת באה ונתיישבה בחזי. עיני פסקו מדמוֹע, אפילו הדם לא ניגר עוד. הבטתי בה. ולפתע זחל על פני חיוך. “חזרי מהר, חזרי מהר, אמאלה. אם לא, הם ישתגעו שם, הילדים ירדו לחייך, ושוב יעלבו בי בלשונם המזוהמת. חזרי, חזרי מהר ואל תסתודדי בהפסקה עם המורה ברושי.”

בלעתי את סוף המשפט וחייכתי. היא הביטה בי ופניה חזרו לאדמומיתם, עיניה היו רכות, שתי דמעות עמדו בהן – יהלומים נפלאים. קינחה דם משפתה וחזרה לכיתה. לפני היעלמה בפתח הכיתה אמרה: “תודה לך, יוסף,” ונעלמה. כאשר אך טרקה את הדלת, פרצתי בבכי.

עמדתי וראשי געש: יש לי אב מיוחד־במינו ואפילו אמא לא מרשה לי לספר עליו – אמא שבמסגרת הזאת היא מורתי, הכמעט ארורה – הרי מותר לי לספר עליו. לשתות את רוחו, למלמל לו שלום. שהרי לוּ היתה אמא הופכת להיות מורתי באמת, היה הכל אפשרי, ואם זה אינו אפשרי, הכל אינו אפשרי, חוץ ממה שאמצא בדרכי שלי ואחפון ב“לבדי” שלי על האדמה החרוכה שלי במסתרי לבי הנחמד.

בהפסקה הגדולה, כשהילדים צחקקו על־אודות המורה מירה ומורה ברושי, לא כאב לי עוד. חייכתי חיוך אנוס וסלחתי להם. כשנגמרו הלימודים, הלכתי הביתה וקיוויתי שהדודה שלומית תהיה שם.

בית־הספר נגמר, הבוקר נגמר, השמש היתה תלויה בשמים בלי לדעת מדוע השמידה את הסתיו הענוג. היה עצוב. רציתי לחפש את הסתיו, את הימים שלפני הבוקר, אך לא מצאתי אותם. עמדתי לי ככה באמצע העולם העצוב וידעתי שהם הלכו עם מה שעשו התאומים ליד העץ, עם הנמלה המתה בחרכּים המתייבּשים בשמש. לא הלכתי בדרך שפת־הים, שתלך שפת־הים לעזאזל. עוד מעט יתייבשו המים והכל יהיה מלוח. לוּ הייתי ציפור הייתי שותה את החול ושר מזמור לחיי הימים שלא יחזרו. השמש צוחקת ממני. הדודה שלומית שׂמה אותי במזווה וכיבתה את האור. ובעיני, כל מה שנשאר בכה אל אמא שלו שלא תבוא עוד אף פעם.

1962

מתוך ‘עכשיו’, 1974

ערב יורד, נכנס לתוך השיחים, מדיח את האור על קיר הבית ממול. חלונות מלאים טלוויזיות עם פסים פסים של פנים מוגבלות מדברות על מלחמה. בלי חיוך, ללא זעם, זוויות צילום נאות, וחייל חיוור מטיח ראשו בקיר, בידו הולם על דלת ואת זעקתו אין שומעים. חברת החשמל קטמה את הברוש ממול מפני שאי־אפשר לראות מלחמות בטלוויזיה עם ברוש נוגע בחוטי חשמל. הברוש הקטום נבלל לתוך החלונות המעלים אור וננעלים. האינאור מוליד לחשים הנעשים מוצקים ובהירים וילדים נבלעים לתוך הבתים, לעבר יללות הנשים האחרונות של הערב; הביתהילד תיכנסכברחתכתלכלוך, ואחרי כן הוואי חמש אפס, בירדן,עם מגארט וכל היָפים האלה וסיני שהרג את חמותו של איל־הנפט שנשא לאשה את הערפדית המתוקה, יום ה', המון מתח מה שקורה לאיש כמו מגארט שבוע אחר שבוע, הוא אומר. היא מתכנפת ומצפה. הלילה עוטף לה בהבהובי אורות ונצנוצים את השיבושים בלוח־הזמנים הקבוע שלה. הרוח נושב בין העצים. שאול מנגן אומכלטום ברדיו. אנשים חבושי קאסקטים עם טרנזיסטורים של כדורגל מהלכים ברחוב. הפנסים מפוצצים מלבד אחד, המאיר פנים צמוקות של אנשים ההולכים בלילה, ברחוב מולקה רוח. והיא שרועה במיטתו מנסה להתרכז בשאלות המחכות בפיה, המחזיק עתה סיגרית “אירופה” דולקת. שרועה במיטה, מלאת מערכות־בקרה עירניות, מכורבלת, מצפה. רוצה לדעת מאד. שכח את שמה או מעמיד פנים כאילו שכח.

שאלה בתקיפות: אבל באמת איפה נולדת?

זה חשוב לה.

יש בה חיוניות של סבתא צעירה שעדיין לא ילדה את בניה, מלטפת נכדים שמטילה כמו דג. ואולי היא יפה, היא בוודאי יפה. די יפה. אור השמש היה ממית את יופיה המתון, הזהיר. אור החשמל מלטף, עדין עדין. כך גם היה נוגע בה, הוא מתכנן: נגיעה קלה, לטיפה, לא להיאבק, להדהים באדישות רוטטת, להיכנס במסירות של אוהב זקן ומלא תודה, ואז לפרוע פרעות מדודות, קצובות, ללמד לקח.

הוא אמר: בסינגפור, עיר יפה, הרבה סינים, מלונות גדולים, מלא מזימות אפלות. ממלכת קטנה ומסודרת. צקון לחש, לחש. מה אתה זומם?

הוא לא זומם הוא נפחד והיא אינה יודעת. להתחיל לילה, לא לדעת אם ייגמר. אחר־כך נשען על שטח ההפקר שבינו לבינה והגה. הוא הגה איך בכל־זאת נולד בסינגפור, בתל־אביב, בירושלים, בלייפציג האפשרויות שהיו בלתי משוערות ונתממשו בזו על יד זו. לא היה סדר כרונולוגי, אמר.

אה, אמרה.

לא היה. במשך הזמן נתברר שנולד בכל המקומות הללו – ובאחרים – בזמנים שונים שלא הגו חיבה יתרה אלה לאלה. מלחמה עזה היתה נטושה בין מאות שונות, בין זמנים שונים, חרבות נגד פצצות נפאלם, שריוני אבירים נגד שאבריות.

ארץ־ישראל, אמרה בערגה מאומצת מדי.

המיטה מכונסת בין הקירות, אין כמעט רווח בין הקיר למיטה. החלון קרוע מעל המיטה. נעול הלילה. התקרה כתם כמעט אפל, הנורה כבויה עתה, אור החשמל הנזכר לעיל נוגה מן החדר הסמוך. אולי אין נורה והיא אינה כבויה, אלא דלוקה במקום אחר או בחיים אחרים. בתוך השמיכות להתכרבל. גשם זלעפות מתחיל לרדת בחוץ. כלבים נובחים. האנטנה אינה מחוברת כהלכה ומשמיעה נאקות חולניות, משהו שבין צווחתו של חתול נדרס לבין מוסיקת חתונה יהודית במים אדירים. היא כותבת משהו, עם פנקס ביד, במיטה שלו, עם עט גלובוס כדורי, עם עינים של חוקרת דברים. יש לה מסרק ביד השניה וגוף מפואר בתוך שמיכה.

הוא אוהב את הסקרנות האלימה שלה, רצון עז למשול עם גוף חמקמק, עם פנים מדודות, עם עט כדורי ופנקס, במיטה שלו, אבל יש בה חן, הוא יודע, היא מביטה בו והוא יודע שהלילה הזה ימית כל תכסוס, שאין טעם, שיש לתת לה את מה שהיא רוצה, והיא תהיה מוכנה לכל עסקה. אבל הוא יודע, זאת תהיה רק עסקה, לא פחות ולא יותר. והוא לא יעז לומר דברים של רוך או אהבה, אפילו אם אינו מתכוון, שכן היא רוצה לדעת מתי ולמה ואיפה ומחמת מה נולד, ודברים כגון אלה, ויש לה לילה ארוך לפניה ואין לה שום תכניות אחרות, והיא אינה אפופת חרדות, היא יודעת שיהיה בוקר, הוא יודע שהיא יודעת, הבוקר הבטיח לה, היא מכירה את הבוקר רטרואקטיבית, הוא מקנא בחתול המזוהם במיטה שלו, בנשיות הנהדר והאדישה שלה.

השורות שאתה כותב אינן עשויות כהלכה!

בינתים הלילה והגשם עושים את שלהם. היא רוצה לדעת פרטים מדוייקים.

אביך היה מורה?

לא.

האם היית רק בתל־אביב?

לא. הייתי גם בסינגפור. אחותי נקראה יאנג־טסו.

אתה מצחיק!

אני פוחד.

היא מתבוננת בו, תוהה, אבל ממשיכה לחקור.

בתל־אביב הייתי ילד עם פנים לבנות. למדתי בבית־ספר לבנים על שם אחד־העם. אחר־כך בבית ־ספר למסחר. היו שדרות רוטשילד עם הילדה הטיפשה שאהבה רק את בינג קרוסבי. מי שאמר לה שהוא בינג קרוסבי נגע לה. בבית־הכנסת ישבתי ליד אבא. הוא עם מגבעת גדולה וטלית גדולה, אני עם כיפה קטנה וטלית קטנה. השמש הריח קמצוץ טבק וצחק. היו לו שיני זהב. חיפשתי את אטלנטיס בין שיניו. הוא אמר יוסף בכתונת פסים. היתה שבת. הלכנו הביתה. אבא ואני. אל תרחם אבא. לא שעה אלי, הגה תכניות נועזות. הביט בעצים. ראה את הפריחה הסגולה. היא נועדה להביא מזור לכאבי הכליות שלו. דרוויש ערבי מיפו אמר לו להביט בפרחים סגולים כסגולה. הוא לא האמין ברופאים מגרמניה או רוסיה. הוא חשב שמי שמסוגל לרפא אנשים על־ידי שיצוה עליהם להביט בפרחים סגולים כדי לרפא כליות, מסוגל באמת לרפא אותו. חוץ מזה, אמר, גם האחרים אינם יודעים שומדבר על כליות. אחר־כך הוציא אבא שעון זהב מכיסו וראה, כאילו באמת חשוב, מה השעה המדוייקת. וכך הגענו הביתה.

היא כותבת עתה סדרת שאלות רלוואנטיות, כך אמרה, וסורקת את שׂערה.

בבית פשט אבא את מעילו. את חולצתו השליך עלי. הייתי מתלה ועמדתי על ארבע. רציתי שיצחק והוא לא צחק. אכלנו את הטשולנט של הדודה פרימדונה ושמענו רדיו. (שבת!) היה האדון קופלביץ מדבר על ענייני דיומא, על שנת ת"ש, שנת שיני רשעים תשברנה, והנחש הנאצי יימחץ ואורה תבוא על היהודים, אמן. במזוודות שעל הארון היו לאבא תכניות רבות, כולן קשורות בהשקעות גדולות. הוא עדיין חיכה לירושה מברזיל. בדרך־כלל כתב שני מכתבים בחודש לברזיל ואחת לחודשיים כתב לארגנטינה לברר מה קורה לדודה בברזיל. אבא לא רצה להאמין בעובדות. הוא ידע שמרמים אותו. הכסף היה שלו. הוא נתן לדודה מאה רובלים כאשר נסעה לברזיל, ואמר לה היכן להשקיע. היא השקיעה ומאז שקעה במצולות. אבל איש עקשן היה אבא וידע שיום אחד יגיע הדוור הזקן ויביא את המכתב המיוחל. בלילה נאנח. רציתי את אמא לגעת, היא מתה במלים המרות שלו. פעם על חוף הים אמר לי כמה רכה היא היתה ומתה לו. לא לי, לא לה, לו היא מתה. העיר ישנה שנת צהרים. שבת של תל־אביב. הכול לבן, מסומר, בוגנוויליות מסורגות ואבק דק ברחובות ריקים. קיץ עם אויר עומד. ציפרים בוכות בקולות עמומים בתוך עפאי העצים בשדרה.

אבל קראתי שהיית, כלומר, קראתי ש…

בסינגפור קראו לי רין טין טין. איזה חיים. אבא היה קורא לנו סאגות איסלנדיות על מרפסת פתוחה לים, בנמל הפתוח בלי מכס. אוניות נכנסות ויוצאות. האם זה מקום להיוולד בו?

יש לך אש?

הנה אדליק לך, היזהרי.

צהרים של תל־אביב מלאה קיץ. אחרי האדון קופלביץ הולך אבא לבית־השימוש ונועל את הדלת. אני יושב על הרצפה הקרה, על האריחים הצבועים צהוב וכתום, למול הדלת, ושר לאבא את הניגונים שהוא אוהב. אני שומע אותו מעבר לדלת. הוא יושב, על האסלה, איש של שבת בצהרים, עם הרבה טשולנט ואני שר לו. כל שבת אני שר. צמוד לדלת, והוא אומר לי, מעבר לדלת, לשיר באידיש דינים פון נידה ודינים פון מחלה. אני שר, קולי מסלסל; דריי מצוות זענן די נשים געבאטעטן געווארן חנ“ה שמותן דער נעמאמן פון דיא דריי מצוות איז חנ”ה דאס… ואני שר; דאס וולד לבנון. און האט זייא גימאכט שפרינגען וויא אקאלב. עגל לבנון ושריון כמו בן ראמים. סידור סבלנות קרבן מנחה, רב פנינים. הלשינו על אבא שפותח רדיו בשבת בשביל לשמוע את האדון קופלביץ מדבר על ענייני דיומא. שילם נדרים והבטיח לשמש. לקח אותו אל הגג, הראה לו את הצפון, עד המצבה של האנגלים, רחוק, על יד בית־המטבחיים, ואמר: שם אבנה לך בית־כנסת עם גג כמו בית־הכנסת הגדול, עם קרני שמש החודרות פנימה, מסוננות, דרך פריזמה – השמש לא הבין אבל נלהב – ואתה תהיה מלך של היכל אמיתי. אחרי הניגונים הוא יוצא, רוחץ ידיו, פושט את כל בגדיו ונכנס למיטה. אני קרב אליו. הוא קורא לי לבוא אליו. אנחנו שוכבים במיטה, הוא ואני. אין איש זולתנו בעולם. השקט ברחוב מפעים אף את אבא. אנחנו מחזיקים ידים ונרדמים לשעה קלה, הוא נאנח, כמו היה עובד עבודה קשה, בחלומות הוא בונה ארמונות, ואני ישן, מקיץ ושוב נרדם ואוהב את האיש המיובל הזה, את הסליחה הגדולה שלו שתבוא יום אחד. כשסיפרתי לו שאהיה שודד כשאגדל ואגור בוואדיות במדבר ואשדוד מרכבות דואר, חייך, אבל לוא לא היה בוש בעצמו היה עולה אתי לוואדי ויחד היינו רוצחים את המנוולים במרכבות השחורות עם רביעיות של סוסים. פעם הלכנו לבית־העם לראות סרט של פלאש גורדון. היה שם אינדיאני קטן שישב בתוך חבית, והאיש הרע, מהמאדים או משהו, נעץ סכין בחבית כדי להוציא איזה פרי והאינדיאני הקטן הרים צלחת ועליה הניח את הפרי והאיש הנורא לא ידע שהאינדיאני הקטן בפנים. זה היה רגע דרמטי, הסכין ננעצה וכל הקהל בבית־העם עצר את נשימתו; אבל רק אדם אחד צעק בבהלה, לא הילדים שמילאו את בית־העם, לא הסדרנים, לא כל המתפלחים, אלא אבא.

מאפרה יש לך?

יש

כאן?

למטה.

אבל…

את שומעת את אומכלטום. לילה אפל מתחת לשמיכה, הוא אמר לה.

פרק שני, שמעי, בסיפור. נישואים קצרים ובלתי מחייבים. היא היתה נאה, מה שמה, אשתו, עם פנים עגלגלות, שיער שאטני, פנים של שעוה, בובה מצויה עם אודם ופודרה. היו להם שלושה חדרים למול הים ברחוב בן־יהודה. אבא כל־כך רצה. כל־כך תאב נישואים אלה. אביה של הבובה הקטנה והשעוונית חילץ אותו מהרבה סבכים או הבטיח לחלצו. נוצרו מעגלים של שבת אחר־הצהרים. אחרי השינה, כבר בלי ניגונים, בחור גדל. לומד רפואה, עוד מעט יגמור, הולכים אל הבית של האדון פינטרו, מביאים פרחים, נייר מרשרש, יושבים על הבלקון לרוח הים, שותים תה עם עוגיות פריכות, הולכים למוגרבי עם הגג הנפתח לראות סרט עם מירנה לוי או גרי קופר או למגדלור. היא היתה מגימנסיה הרצליה, עם תעודת יוחסין. אמה ממשפחת מייסדי וואדי חנין. היו פרדסים ואדמות. אביה אוהב גדול של אדמת הקודש. בבית־הכנסת היו מעלים אותו לתורה כל־כך הרבה פעמים שאמרו שאולי כדאי שיגור למעלה כיוון שחבל על הירידות המעייפות. אבל חכמים אמרו: ירידה צורך עליה. היו ביצות בעמק־חפר שיובשו למענה בלבד. הוא סיים רפואה ואביה אמר: אתה עוד תהיה משהו. תקנה מגרש פה מגרש שם. הוא רצה מכונית מודל טי עם מנואלה. שחורה כמו חיה גדולה, יפה, תאבה, הוא רצה לנגן לה מוסיקה. אביה אמר, חכה עם המכונית, קודם נקנה לך פריג’ידר ג’נרל אלקטריק פרימה אקסטרה, תעשו ילדים, ואז נקנה מכונית ותמכור איזה מגרשים בשביל העינים היפות שלי. היו לה ידידים. היא הלבישה אותם עלי. הם לבשו חולצות בהירות עם שרוולים מופשלים עד המרפק, מכנסים קצרים שלושת רבעי עם גרבים כמו אנגלים, עם מדליון על החזה בצורת מגן דוד או הכותל המערבי והיו ששמו בפנים תמונה של בטי גרייבל שהרגלים שלה היו מבוטחות במיליון דולר וזה לא הולך ברגל. הם לא היו בשום הגנה או אצ“ל או לח”י, אף כי אהדו את לח"י ושיחקו טניס עם הבריטים על יד גורדון, ברחוב ארלוזורוב, על יד השקמים. הם למדו על הר־הצופים, נסעו וחזרו מאמריקה ואמרו איזה ארץ שם עם גלידה האוורד ג’ונסון עם עשרים וששה מינים והלכו לבאר אמריקאי על שפת הים או לפילץ ורקדו רומבות נועזות.

בבוקר יום החופה והקידושים נסעתי לנתניה. ישבתי בבית־קפה ושתיתי בקבוק מדיצינאל. לבשתי חליפה חדשה מאו.ב.ג., עניבה אפורה וסיכת יהלום וחפתים בצורת לבבות עם חצים שהיא נתנה לי בחיוך מרושע. מכרו מגרש בדיזנגוף, אומרים שעכשיו כדאי, יש סיכויים טובים, מייבשים את הככר על יד הסיליקט, עוד מעט יהיה כאן פרוספריטי. אביה מלמד אותי רפואה של מגרשים ואני שותה מדיצינאל בנתניה. ציונות, אומר לי אביה, זה חלוציות וביזנס. יש חלוקה צודקת, כל אחד עושה את שלו, ביאליק כותב שירים, ברל כצנלסון בונה בתים, אני מוכר מגרשים בארץ־ישראל. ישבתי על יד הים. רציתי לבכות. הנה אני אדם מבוגר. לבוש היטב. אבא נחוץ דברים. יש חלומות, אני תקוותו היחידה. אבל היה עצוב שם, לבדי. פתאום לא היה לי איש. שרתי לעצמי את כל הניגונים שהייתי שר לאבא. אמרתי בית־כיסא ולא בית־שימוש, כמו שהוא היה נוהג לומר הבית של הכיסא, והיה צוחק. אני בוכה בנתניה ובתל־אביב, בבית המפואר, בפינת מאז"ה, מחכים לי רעייתי לעתיד, משפחתה, כל הידידים שהורישה לי, אבי בחליפה חדשה, השמש של בית־הכנסת, כולם. ואני יושב וחושב. אני חושב בערך כך: אני בנתניה סימן שאני לא בתל־אביב. אין מה לעשות בנתניה. אם אני בנתניה סימן שרע לי. רע לי מפני שאני רוצה לשמוח. איפה שמחים? שמחים במסיבות. אבל הימים טרופים ואין הרבה מסיבות. אולי יש מסיבה? רגע, הלוא היום מתקיימת מסיבת חתונה של השמוק ששר ניגונים לאביו למול דלת בית־הכיסא. הנערה מן המגרשים של האבא שלה, מתחתנת. עם מי היא מתחתנת? יהיה שם שמח. תהיה אורקסטרה מפילץ, ויין מהיקב בזכרון שהביאו במיוחד בשביל האדון, אביה, חלוץ המגרשים, יהיו שם כולם. ינגנו רומבות. וכך נסעתי למסיבה של הכוסאוחתו. אבל סירקתי את שערי. רציתי מאד להיות במסיבה. הייתי בטוח שאני אורח לא־קרוא, כמו תמיד, והנה ההזדמנות לראות איך העשירים משדרות רוטשילד עושים מסיבה עם אורקסטרה. הציונות של כוס־אוחתה היתה מקסימה. רציתי לשמוח, אף כי לא האמנתי בחתונות. נסעתי מנתניה לראות מסיבה של ספסרים. באתי לשם עם כל המדיצינאל בראש, ואבא רץ לקראתי ונישק אותי ולא ידעתי מיהו. שאלתי מה הענין וכולם צחקו. רק אשתי לא צחקה. אבל היה לה ראש מתחת להינומה ולא ראו. הם אמרו מה אתה אומר? פוחד? ואני אמרתי: באתי למסיבה, איפה המסיבה? ואמרו לי כאן. ואז עשו הצגה כמו בבית־הספר. אני הצגתי את החתן, היא את הכלה, הרב את הרב, השמש את השמש וכולם את כולם. אז היה רגע נהדר, מפואר ממש. כל־כך שמחתי שהנה אני שוב מצחיק כמו שהייתי, פעם, שאני עושה למישהו טוב, שאני שר ניגונים, אני משחק במחזה. אני חתן. אפילו שברתי את הכוס בכוח רב ולא נותר ממנה זכר. הכל כדי שהקהל יצחק. והם צחקו. היא לא. בבוקר לא צחקתי. ואז קיבל אבא את התקף־הלב הראשון שלו.

עכשיו הוא רואה שהיא אינה מקשיבה לסיפורים על סינגפור. היא מאמינה שהיה ילד אחד. ישב בנתניה. לא רצה להינשא, אהב מכונית מודל טי, מצחיק.

היא אמרה: אתה באמת בטוח שלא נולדת בחיפה? מתאים לך.

סיפור קצר על אשה במיטה עם עט כדורי, מסרק, פנקס ואהבת אדם לאינשיעור. היא יודעת בעל פה שירים של אודן ופוגל. היא אוהבת סיפור בלתי־ידוע של יעקב רבינוביץ. היא מאזינה לביצוע ישן של הביטלס, מליברפול. על צווארה מחרוזת של חרוזים צבעוניים זעירים. גבותיה אינן עשויות וכמעט אינה מגלחת את השיער מתחת לבית־שחיה. כשהיא רוצה ללכת לבית־שימוש היא אומרת אני הולכת להשתין. לובשת ג’ינס וחולצה רומנטית, עם רקמה נהדרת. על בטנה היא עונדת שרשרת כסף.

היא אינה שוכבת עם כל אחד. בשבילה מנצחים ומתים נערים במלחמות. היא קוראת עתונים ויודעת עובדות. היתה דיילת וזלזלה בהוראות. היא שוחה חזה מהר מאוד ואוספת את שערה לאחור תוך־כדי שחיה לא־מהירה, אבל חצובה במים, משהו בין דג לניגון. היא מדקלמת דברים רגישים מאד. היא פוחדת יותר ממני, חשב. סיפור על אשה קטנה במיטה.

יום אחד היא עלולה להתאהב, רצה לומר לה, אבל שמר זאת לסיפור. היא תהיה אשה קשה לגבר שיאהב אותה בנאמנות בלתי־קרואה. היא תשתה יין ותצחק לבדיחות שאיש אינו צוחק מהן. היא תקנה רישומים של ציירים צעירים. היא בעצמה תתחיל לצייר. תהיה מסגרת לציירים. יום אחד, עומדת ברחוב, פוגשת רופא. הרופא חושב שהיא נאמנה לעקרונות המוסריים של האומה. היא אוהבת (בהיחבא) את המלה אומה. היא נרגשת ליד הכותל. (אחרי הג’ינס ולפני הפגישה עם שני גורו ורב צעיר מניו־יורק). הרופא יסביר לה משהו על ההרגלים המיניים של הנוער. הוא יאמין שמין אינו רק לתכלית הולדת ילדים ושכל נער יודע זאת; אבל אינו חש את הדברים משום שנערים ונערות המסוגלים ללדת אינם מסוגלים עדיין לחוויה הרגשית. ועתה מגיע הרופא לעיקר; הוא רוצה להעביר קורסים לנערות צעירות כדי להכין אותן לחיי אלמנות. הוא מסביר לה, בדרך להר־ציון, שבארץ הזאת מתים צעירים רבים מדי, מותירים אחריהם צעירות אוהבות ונשים צעירות. הן אינן יודעות כיצד לחיות עם האלמנות המבוהלת היורדת עליהן כחטף. הן נחטפות בתשוקה לתוך משפחות הבנים והבעלים והמשפחות רוצות לאמץ אותן בשנאה, באהבה, בקנאה, בקנאות, באיבה, בחסד עצום. יש, הוא אומר, להקנות את ידע האלמנות, מגיל בית־הספר, כמו חינוך מיני.

סוף סיפור.

היא רוצה לדעת היכן נולד. לא על אלמנות.

ישנה אפשרות (כתוב בסיפור והוא אף אומר לה) שהורי היו בעלי־מלאכה זעירים בפתח־תקוה. שם גם נולדים סופרים. ירד גשם ביום הולדתי. העגלה שקעה בבוץ. מאוחר יותר התחתן דודי, בדיליג’נס של הפוסטא האוסטרית, בדרכים שורצות בידואינים, נטעו סיקלו וזמרו כרם נבות, בסביבות שפיה. אדם אחד זנח אותי ליד שער בית־יתומים. איש רזה אסף אותי ולימד אותי יתמות. זה היה עצוב. כל הזמן ירד גשם. בעמק־הירדן חם. שם נולדתי לאשה שאחותה נרצחה על ידי מאהב שהתחבא בין קני הסוף. היה יפה למות.

היא כותבת במסרק את תולדות חיי. היא רוצה לשוב לסינגפור.

שם יותר נוח. אין שם ישות פלשתינאית.

או כן, אלמנה צעירה שלי, ואחר־כך נוצרת בעיה מוסרית, לקחת או לא לקחת גלולות, ארץ מיוסרת, עד מתי. היא רוצה שיפסיק. סינגפור, משהו סיני, נקי, קטן, נהיר, בלי נבכי אומה, בלי תכנית ומזימות של היסטוריה אפלה, עם נחשים ברוטב סויה.

זה גם דומה ליפן, אמרה.

היו לי בולים יפניים עם התמונה של הקיסר הירואיטו.

מעניין את התחת שלה. פניה עגומת פתאום. רחל מבכה על בניה בבול של פלשתינה (א"י) הדפס מקורי, ניתן לדעת באיזה בית דפוס נעשה והערך עולה כמו מגרשים בקריית־עמל.

שמה היה קנדולינה. היא מנסה למצוא קשרים, קשרים כאילו שיש, אני הופעתי מאי־מקום מתוך נבלה שאירעה בחלל, משהו בין בעל חיים לצל.

והוא ענד שעון על יד ימין. שאלו מדוע. אנשים פשוט מאד רצו להבין, שהרי לא היה איטר יד־ימינו, ומה פתאום. הוא הסביר; השעון הראשון היה מיקי מאוז שקנינו בשוק הכרמל. ענדתי אותו. כמה הייתי גא. אפילו אבא היה נרגש. הלכתי לבית־הספר, השתוקקתי לומר למישהו מה השעה. איש לא שאל. לכולם היה שעון. לפתע אמרתי, אחרי שהתבוננתי בעיון במחוגי המיקי מאוז שלי, השעה עתה עשר עשרים וארבע. עמיהוד סוחולביץ אמר, השעה תשע עשרים ואחת. וכולם צחקו. כי על כל השעונים היתה השעה המדוייקת בין תשע ושמונה עשרה לבין תשע עשרים ושלוש. לא עשר עשרים וארבע.

בדרך הביתה עצר אצל השען הקטן המגובן במלצ’ט. יש לו דיפלומה מווארשה ואשה קטנה סורגת ממול. הוא יושב בתוך הקובה שלו מתחת לאלומת אור קטנה ומציץ בקרבי השעונים בזגוגית הדבוקה לעינו. הוא אינו מבין. הוא בודק את השעון, תבוא מחר. למחרת אין שום שינוי. השעון אינו הולך.

גם השעון השני והשלישי עמדו מלכת ביום הראשון. השלישי אף עיקם את מחוגיו. את הרביעי קניתי כשעבדתי בקיץ בחברה קדישא. הלכתי לכל השענים בעיר. איש מהם לא ידע מדוע השעונים שלי עומדים מלכת. יום אחד קניתי שעון חדש טיסו. חודש לפני שהצעתי לכוס־אוחתה ללכת אתי למוגרבי. קראנו אז את הבלש של תדהר על ירמיהו הנתפס בגג של מוגרבי ומטפטף. זה היה מצחיק ומדהים. קניתי שעון חדש, יפה. היה לי כסף מחברה קדישא. קיץ שלישי. קברנו את מנהל בנק אשראי. אשתו נתנה מתת הגונה, עשינו עבודה יפה. ואז ענד את השעון החדש על יד ימין ומאז אינו עומד מלכת. או שהוא עומד וניתן לתקנו. מאז היו לי חמישה שעונים וכולם היו בסדר, ואת כולם אני עונד על יד ימין.

אתה גם מאמין בהורוסקופים, אמרה, ויש לך הרבה מגידי עתידות, אתה חולה אהבה לתל־אביב. אני הייתי מוכרת אותה בעד אבן אחת מירושלים. ההיסטוריה כבדה עלי, אמרתי, תל־אביב מידת אנוש מידתה.

הסיפור הראשון שכתבתי.

גירושיה של חגית?

לא.

על אשה צעירה בשם נריה אברמוב תשע. נריה אברמוב היתה נערה חביבה וגדולה, היו לה תקליטים יפים. אמרנו דברים אינטימיים זה לזו לאור נרות עם מוסיקה ברקע. נריה אברמוב היא בתו של הצייר אברמוב שצייר את מליסנדה מלכת עכו (ונסיכת מונטפורט). הציור היה מקובל מאד, אף כי שָנוּי במחלוקת. הוא היה פשוט מדי, כמו טבעי, עם צער מדוד, ללא פיוט. מאוחר יותר צייר אברמוב ציורים פיוטיים יותר; אבל האשימו אותו בעושר שמור לרעתו. מעמדו התגבש איכשהו בגלל מחלוקת בין שתי חבורות ציירם, שהאחת השתמשה בו כבחרב והשניה כבמנקב. נריה גרה בדירת גג, ברחוב אנטוקולסקי תשע. יום אחד מת אביה, הצייר אברמוב. העיריה רצתה מאד לקרוא על שמו רחוב ולא היה לה רחוב. סברו אבות העיר שאנטוקולסקי אינו חשוב עוד, והלוא כבר שינו שמות של רחובות בעיר, כגון רחוב מאפו שהיה רחוב הגליל ורחוב רופין שהיה פעם שבטי ישראל, והחליטו לקרוא לרחוב אנטוקולסקי רחוב אברמוב היה טקס צנוע. לא אלאה בפרטים. אבל נריה אברמוב גרה ברחוב אנטוקולסקי תשע והיה קשה פתאום לומר נריה אברמוב הגרה ברחוב אברמוב תשע. בעיקר שבקומה השניה גר מומחה שוויצרי למקהלות ותזמורות, מנצח מדופלם ובעל תארים רבים כתובים בשלוש שפות על מחצית תיבת הדואר. בשבילו היה נוח יותר לגור ברחוב אברמוב, כי התקשה באיות עברי. מאז קראו לנריה אברמוב נריה אנטוקולסקי תשע.

בקול קהיר שמעה שיחה על הסיפור, אמרה, ונאמר בשיחה שהסיפור אותו קראה פעם ב“משא” מבשר את מות הציונות, את רקבון התנועה הציונית.

כל מה שרציתי לומר, אמר, היה שנריה אברמוב היתה לנריה אנטוקולסקי תשע והתאהבה במנהל מוסך עם נשמה רומנטית שקנה לה גלריה ו…

למה לא סינגפור?

כי אני עברי, יהודי, לא סיני, פלשתינאי, ציוני־סוציאליסט, כותב סיפורים לשוא, לריק. למי מלבדך ולקול קהיר איכפת שאני מבשר את מות הציונות בסיפור על נריה אנטוקולסקי תשע?

אז סיני?

היא צוחקת עלי. היא משתעשעת. היא נהנית. יש בה חושניות כמוסה ומנומסת. אני אתאהב בה וזה יהיה סופי. סוף סיפור.

אז חיפה?

נעים להיוולד עם מפרץ נגד העינים ואניות וים, והרים, ועצי אורן, האם את יודעת שהשוודים הם יהודים הפוכים?

כאן היא מבקשת פרטים מדוייקים.

במיטה. פרטים. גוף בגוף. פנקס. ההפקרות הזאת.

כן!

משומרון יצאו העברים למסעם המגניז. חורבן בית ראשון, עם שלם נעלם כלא היה. היתה איזו מהומה בלתי־מחוורת ושבט אחד (ראובן, גד, דן?) הלך צפונה. בנקודה מסויימת בדרכם, במרכז הצפון הקרחוני, נכנסו למערבולת זמן והתהפכו. היתה קבועה שם נקודה ממשית מאד, בעלת תוקף רב, בעלת שדה מגנטי עז, שמאז הועתקה במהירות על־אורית לגאלאקסיה אחרת. אבל היה יום אחד במילניום הנוכחי שהנקודה חלפה במסעה בן ארבעת אלפים, אלפי שנות אור על פני כדור הארץ, וחתכה את השבט העברי בדרכו. היא היתה כמו מגנט ענק. זו היה נקודת הבילול. בגלל נקודה זאת, שהחלה לתת ממשות לכדור הארץ אלף שנים קודם לכן ונותרה בחלקה עוד כחמש מאות שנים לאחר מכן, נבנה מגדל בבל. בגללה נבנו פירמידות במצרים ובמרכז אמריקה בעת ובעונה אחת. בגללה יכולים היו מדענים אלמונים לעשות ניתוחי מוח בפיליפינים לפני אלפי שנים. בגללה קרו דברים שעד היום אין להם הסבר. נקודה זאת היא צופן הולמה של לב הגאלאקסיה שלנו. היא מכניסה מחשבות או שבטים או אנשים או תרבויות לגלעין של הוריקן קוסמי. והעברים שנדדו בדרכם לא ידעו מה אירע להם. תוך שניות מעטות הלבין שערם השחור ומאוחר יותר אף הצהיב. עיניהם הכהות הלבינו ומאוחר יותר הכחילו. הם נתערבלו בתוך עוצמה מהממת של מהפכה תרמוגרעינית שלא פגעה בשום אבר מן הטבע, אלא במרכזי העצבים של אותם אנשים שנמצאו אותה שעה במרכז המגנט העצום הזה. שפתם של העברים נתהפכה ושוודית (אם תבדקי במכונת חיתוך סרטים) היא עברית מהופכת.

שותקים שניהם בלילה שאין לו סוף (יהיה?). הגשם חדל ושוב צולף. שוכבת עתה פרקדן. עיניה בתקרה ניבטות. על מה היא חושבת? חדלה לכתוב בפנקס. הם נכנסים לרגע לתוך הרגע הזה. היא אומרת: אתה בן ארבעים ושש, אתה יכול להיות אבא שלי. הוא חושב על עורה הדבוק כל־כך לגופה הצעיר. העורמה הנשית עם לחלוחית של נעורים, משהו מביש ומעורר ואחר־כך שוכבים עצומי עינים.

את רוצה לשתות משהו?

אחר־כך.

היה לי מדריך בתנועה, שמו היה מישה.

איזו תנועה?

לימדי את דקדוקי הזרויות. שימי לב.

מישה היה נמוך קומה, גברי, אמרו שהיתה לו היד החזקה ביותר בעיר. באימוני קפּפּ שיבר ראשים כמו היו עשוים קש. בארבעים ושלוש יצאנו למחנה בנאבי־רובּין. זה היה בחנוכה. הגענו לחורש והאויר היה שקוף ומים עמדו ליד גזעי העצים, רטיבות חמוצה של עלים מתים. הקמנו אוהלי שמיכות וקוששנו עצים למדורה. אחר־כך שוחחנו על המלחמה ועל הצבא האדום ועל המאורעות שהיו לא מזמן, על השודדים המפורסמים ששכנו כאן לפני מספר שנים, אבו־דורה, אבו־חציר. היה אפל בערב שירד אדום לתוך הקרחת שכיסחנו. השמיכות של האוהלים היו אפורות, חומות ואדומות. היתדות נגזרו מענפי אקליפטוסים. מרחוק נשמעה יללה עמומה של לילה לתוך הים, מים רחשו לא רחוק וציפרי לילה צרחו בין העצים. הרתחנו מים ושתינו תה ושרנו שירי מולדת ושירי הצבא האדום.

והיתה צעירה בכנרת אשר בגליל. נצמדנו כולנו לגוש אחד דביק וצמיג והיתה איזו בהילות שעוררה אותנו לפרוץ מדי פעם בצחוק עליז, או כמו עליז. מישהו רחוק יכול היה להבחין בעליזות צליל של חרדה עמומה. לפחדים לא היו עוד שמות מדוייקים, אך הם נבללו בליל החורפי הצלול הלוכד אותנו יותר ויותר בחשיכה המעובה. ילד אחד הציע שאשיר להם ניגונים ישנים. בדרך־כלל היו הניגונים מצחיקים אותם. הם באו מרחוב בן־יהודה, משכונות הפועלים על יד הים, ממעונות עובדים. אני באתי מרחוב בילו, ליד שדרות רוטשילד, מאיש עם מגבעת החולם על רישום בטאבו בשבע לירות וקושאנים מאבו־קישק, עם חותמות. הם האזינו לניגונים הישנים והניגונים נגעו בעצים ובעלים הרטובים. קשה להסביר מהי אותה מזיגה. הניגונים חיפשו את החשיכה ומצאו דובים וחרדות שהבאנו מהורים שהניחו אותן בנפתלין, חרדות של פריצים וכלבים נובחים ובתים מהוהי־גג בעיירות רחוקות ללא שם. הניגונים מצאו את החשיכה, אבל הילדים היו זרים לניגונים וחשו את העוינות ואת האהבה הגדולה שזרמה מהם ולא היה לה מוצא. העצים בנאבי־רובין ידעו ניגוני עברים קדמונים ופלישתים, צלבנים ושודדי ערב על סוסים דוהרים, יהודים עם כאפיות מחפשים מסעד חדש. היה עכור להילחם בחשיכה המתעבה בניגונים רכים ומלאי חדוה עשוקה ואימה מדודה. מישה ישב עם פנים פצועות, כאילו הניגונים היו מעורבות עוינת נגדו ושתק בעליצות רוויית תגר.

כאשר הגיעה השעה לישון ציווה עלי להמשיך לטפל במדורה. הייתי עייף, הניגונים ששרתי בקול ניחר המו בי, רציתי אותם לגעת. כמו אמא, לדעת שהם מלאי סליחה ויש בהם טעם של חלות לשבת. אבל מישה ציווה ומי לא יירא. כאשר שכבו לישון ונותרתי לבדי חלפה החרדה ונתמלאתי איזו שמחה קצובה. העצים המאופלים היו סביבי וכבר לא ראיתי אותם. אבל חשתי שהניגונים עטפו אותי בטלית אמיתית ואת המזוזה שלי יכולתי לנשק בתוכי. יכולתי להיאבק במלאכים ובשדים, והשרירים נתעשתו ונשמעו לי בכמעט און. עמלתי על המדורה, קוששתי עצים, הדברתי את האש, ניקיתי את הזוהמה שהשאירו הילדים מסביב והלכתי לישון. הלכתי לישון באוהל שלי, שמיכה אחת שלי שימשה את בוני האוהל, (לרבות אני) והשניה היתה מכסה עתה מישהו ישן מאד. ניסיתי להידחק ולא היה מקום. היה מאוחר, ניסיתי לדבר עם שמונת הישנים, אבל הם ישנו ולא שמעו. מעבר האוהל של מישה שמעתי לחשושים וצחקוק של חנה ל. אחרי מאבק עז שנסתיים בכשלון שכבתי לרוחב האוהל, למראשותי רגליהם של חברי. הם ישנו בבגדיהם ובנעליהם. היו להם נעלי חוגיסטים גבוהות וגרבי צמר דביקות והעקבים היו מסומרים. ניסיתי להתחמם במחשבות על העצים, על השמיכה שלי, היה קר, ולא יכולתי להירדם. כאבתי על העוול שנגרם לי; אבל לא כעסתי די כדי לחוש רחמים עצמיים בעלי משמעות. ואז החלו הישנים לבעוט בי. לא מתוך כוונה רעה. הם הסתובבו מצד לצד ורגליהם התרוממו וכיון שכיווצתי עצמי למרגלותיהם, בעטו בי. חשבתי שהם שונאים אותי בתוך הקור המתעצם. העירות המפחידה, הלילה הריק והשקט והבעיטות עוררו בי איזו חימה שהלכה והתעצמה. כאשר צעקתי אמרה לי רינה מתוך שינה שאני אגואיסט, שאיני חוגיסט אמיתי. שתקתי ועצרתי את המלים. ואז בעט בי חנן בעקב המסומר שלו ישר על האף. המכה היתה חזקה מאד ולרגע כל הקור שעצרתי בתוכי במשך מחצית השעה נעשה חוד חנית והייתי דקור עד מוות. קמתי, הילד שהייתי, וצעקתי, אולי בכיתי, החרבתי את האוהל ודרכתי על הישנים הצווחים והמקללים. המהמה היתה רבה. אין להכחיש. התחרטתי, אבל היה מאוחר מדי. קלקלתי למישה משהו רב־חשיבות, שכן הוא קרב אלי בעינים שיקדו אפילו בחשיכה הגדולה. חנה ל. לא יצאה. היא הציצה מעבר לחרכי האוהל. הוא כעס כל־כך עד שקרב אלי בצעדי סלו־מושן. הוא לא חיכה הרבה אלא הרים את היד האדירה שלו והוריד לי סטירה. ואז ראיתי את מה שהניגונים עשו קודם, אבל בלי צבע; ראיתי את שמי יה נפתחים וכוכבים מגאלאקסיות רחוקות שטו בתוך עיני. מעדתי. אז צעקו הילדים שוב. הם אמרו משהו שהכאיב לי יותר מכל, משום שהם צדקו ולא צדקו בעת ובעונה אחת, הם צעקו שמגיע לי.

חשתי את הבגידה ואמרתי רעי בגדו בי כמו נחל; אבל הם לא הבינו ובוודאי חשבו על איזה שיר של רחל. אבל המכה שהיתה אדירה פעלה בשני גלים; גל ראשון חלף עם היעלמות הכוכבים ושמיעת חריצת־דינם של הילדים וגל שני היה מוזר אף לי שהייתי נער רגיל בכלימות, הרגשתי התעלות מסויימת שלא יכולתי להסביר לעצמי ואיזו קרבה לסטירה שמאותו רגע נעצרה בידו של מישה ולא נחתה עלי, שכן קיבלתי אותה בשני גלים והיא לא ממנו באה אלא מן הניגונים. מאבא, מהשמש המגוחך של בית־הכנסת, ועל כן לא נטשה כלל את ידו. אולי גם מפני שהם ראו את הסטירה ולא ראו את הלחי. מישה הרגיש היטב את הסטירה בכף ידו, עמדנו סמוכים זה לזה. זו היתה קרבה מביכה ומרגשת, בתוך הלילה, מחוץ למעגל העיסוק המרכזי שהיה הקמת האוהל מחדש ומבטיה של חנה ל.

מישה לקח חבל, כרך אותו סביב מותניו ודחף אותי. אבל אני החילותי ללכת מרצוני. הילדים לא אמרו דבר. לפני שנעלמתי לתוך החורש ראיתי אותם זוחלים לתוך האוהל הממוקם מחדש. חשבתי שהם ישנים על חורבות הסטירה שלי וחשתי איזה נועם של נקמה שזחל ממני ואולי הגיע אליהם. הלכנו זמן רב, כך נדמה לי, בתוך החורש האפל ואני ידעתי שוב, כמו סבא, מה פירושו של יער עבות ואדם יחיד ביער.

לא חשבתי על נאבי־רובין ולא על אגדות ארץ־ישראל ולא על אבו ג’ילדה, אלא על היער של סבי והדרך אל בוסתן הדובדבנים שלו. מרחוק נשמעו יללות עמומות. דכי הים נשמע. מישה דחף אותי לעץ וקשר אותי. הוא קשר אותי היטב וכל העת לא דיבר. אבל הוא רעד ולא מקור. ואז ראיתי בתוך האפילה כיצד כבה הניצוץ שבעיניו. הן לא היו עינים רעות, היה בהן ברק עמום, אולי מלנכולי, הכרתי מבט זה אצל הזקנים מאד בספסל הראשון בבית־הכנסת, בברכת כוהנים או בשמונה־עשרה, מבט אילם, נבהל ומלא אהבה. הידים של מישה היו שייכות לאיש הלא־נכון, חשבתי. הוא התנער ממשהו שהציק לו והחל לדבר במהירות. הוא אמר שהוא כבר ילמד אותי. שאין לי אופי. שאני בן לחינוך בורגני נתעב. מילדי הזהב של שדרות רוטשילד. בן של ספקולנטים עם מגרשים וארמונות, אכולי רקב מונופוליסטי. הוא בוודאי התכוון לומר, קפיטליסטי; אבל מעולם לא היה מהוגי־הדעות הראשיים בתנועה וידו היא שהוציאה לו מוניטין. לא תיקנתי אותו. לאבי, אמר, יש בטח חנות גדולה של ניגונים, ודת היא אופיום להמונים, יש לשחרר את העם מכבלי הבורגנית הדתית המנוונת. הוא כבר יעשה ממני חוגיסט, מגשים ואדם בעל שורשים, חלוץ בארץ־ישראל. הוא אמר שאני נטע זר, אגואיסט המפיל אוהלים וחושב שמגיע לו, מרחם על עצמו, מלא חרדות מונופוליסטיות (קפיטליסטיות?). הוא אמר שאני טיפש, מבקש אהבה ורחמים והוא יעשה ממני גבר. ואז אמר: אתה תישאר כאן כל הלילה. אולי לא, כי אולי יבואו שודדים וילמדו אותך לקח, ואם לא, אז תבוא דבא ויבוא הזאב.

הוא דיבר הרבה.

אני שתקתי.

הוא רצה שאבכה ואבקש סליחה.

לא יכולתי לדבר. לא יכולתי לבקש סליחה. ידעתי שהוא צודק.

עדיין לא יכולתי לפחוד ממש. החבל שקשר אותי בו, משום מה, לא העליב אותי. היה בו משהו שאהבתי. מגע החבל הזכיר לי צמדי מלים שאהבתי מבית־הספר, אף כי מעולם לא הייתי תלמיד מצטיין. אהבתי צמדי מלים כגון חבל־הצלה, חיפשתי ישועה בצמדי מלים בבית־הספר, כגון ימים טרופים, גלגל־המזלות, חבל־ישועה, חבלי־גאולה. וכך הייתי קרוב יותר לחבל ולסטירה, שעדיין בערה בכף ידו ולא שחררה אותו מן המועקה, מאשר למלים שניסה לדקור אותי בהן. ואז, כאשר ראה שאני שפוף ומביט בו ואולי מחייך חיוך נואל, הרגיש את הנקמה הגדולה שזרמה בו ונתמלא איזו חשש מעצמו ונס משם. לא אני נסתי, הוא נס. בהעלם אחד נעלם לתוך החשיכה.

לבדי, קשור לעץ, לילה אפל, ארץ־ישראל, פולין, שודדים, נוסעי צלב, פריצים, חסיד אומר שירה. העצים נתבהרו לי אחרי שעה קלה. היתה רטיבות גדולה וקולות מפחידים עלו מעברים שונים. בתחילה הייתי מעונג למרות הקור החודר לעצמות ועל אף הרטיבות, אולי מחמת תשומת הלב.

אבל הפחדים השתלטו עלי, מתוך גופי הם באו, בלי קשר למקום עצמו, הייתי שוב אותו ניגון ששרתי קודם ליד המדורה. הפחדים פעפעו בי עתה ועשו את הלילה למצוקה אחת נוקשה. שמעתי אריות וראיתי נשרים. ערבים חמושים, עם שאבריות ושנאה חתכו את הישימון ונעלמו לתוך דכי הים מרחוק. ניסיתי לבכות; אבל הדמעות היו קרות וזלגו עלי כמו קללות מקדמת דנא. הייתי קדום לעצמי. לא הייתי אני, הילד שהיה סבי בכה מתוכי דמעות קרות. האריות רצו לטרוף את סבי. היה עלי להגן על שבט ענק שנכחד באותה שעה ולא ידעתי זאת. יכולתי לקלף את הפחד שהיה מוחשי ובעל גוף, לבי פרפר, הקיבה עלתה ולחצה, גרוני היה צבוט, הגב היה שורף ופי יבש. שוב ניסיתי לבכות ולא היו לי דמעות. מושבי היה רטוב ולח ומלא עלים מתים רטובים ספוגי לחות. הייתי צמא. אחרי שעה נרדמתי לרגע ושוב התעוררתי. ערבים שלפו אלי סכינים מבין העצים. אחר־כך היו כלבים גדולים, אולי אריות, שיצאו בשורה ארוכה וחשפו שינים. שקעתי בגלל המועקה הכבדה של הפחד. החבל קרע בי קרעים ודם זב, נשארתי תלוי, גופי עופרת כבדה, ואז החל טל כבד לרדת ואור דמדומים החל להפציע במזרח.

האדמומית כיסתה את צמרות העצים וחדרה פנימה בתך עננות של טל, שעף ברוח, כאילו היו אלה קלגַסים. לעננות היו צורות גיאומטריות משונות שמילאו אותי יראה שלא היתה עוד פחד או חרדה אלא משהו הדומה לתפילה בהיפוך. היללות הרחוקות גברו וצריחות הציפרים היו חדות יותר. שמעתי אנשים נחנקים במערות חשוכות. צווחות של ינשופים ובז. ליקקתי את הטל מעל גזע העץ ואכלתי מעט חלב מן העץ. טעמו היה מתוק ואחר־כך מר. השודדים באו גלים גלים בתוך העננות שלבשו צורות מאיימות יותר ויותר. ניסיתי לומר משהו ולא היה בי קול. הכוכבים היו בהירים מאד עתה, והיוו הילה ענקית, כה נהדרת כה בהירה, כה בלתי שייכת. רציתי שירדו ויילחמו את מלחמתי. ואז נעשו הכוכבים סגולים, ואחר־כך שחורים, ונעלמו לתוך איזו ורדרדות שנתחלפה באור כחלחל צלול עד מוות. הכוכבים לפני שקיעתם בערו עתה במלוא תפארתם.

חדרתי לתוכם משום שלא היה לי מקום אחר לחדור אליו. הם היו מארג יפהפה וניסיתי לשוות לרגע איזושהי כלימה מפוארת, משהו שמוכר לי מאז שאני זוכר את עצמי. כמו תמיד, רציתי לעשות חגיגה מן החרדה המפוארת. העצים היו עתה רק תפאורה ואני הייתי מלך מוצא להורג ביער עבות. הכוכבים היו עדי והחבל היה כרוך סביבי וחיילים מכודנים חיכו בעצב רב למותי המלכותי. השחר עלה עתה למול הוצאתי להורג, למול מלך ישראל המוצא להורג על אדמת ארץ־ישראל, והמראה היה הדבר המקסים ביותר שראיתי מעודי וידעתי שכל אדם מת רואה את גן העדן רגע לפני מותו. השחר פיאר במתינות, אבל בלא הססנות, את הרגע והשמיד בעדינות רבה מאד את החשיכה המתרחקת והולכת. עמדתי או ישבתי, מוכה השתוממות ולא הייתי בשום מקום מסויים, וחדלתי להיות מוצא להורג וראיתי את החזות היפה הזאת מאדימה ומחווירה לעיני, ואז רציתי להודות ואמרתי תפילת שחרית, אותה לא אמרתי זמן רב. ניסיתי לכסות ראשי בידי כהתרסה נגד מישה, או שמא מתוך רצון לשתף אותו בחרטה ובאושר; אבל ידי היתה קשורה והייתי נאלץ לומר את התפילה מגולה ראש. אמרתי כחוטא, בלי כובע, בהתרפקות על קרעי ידי זבות הדם, מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך… שמחתי שאני זוכר בעל פה, שהכל שב אלי גלים גלים, לא שודדים, לא עננות, אלא אותן מלים של סבא, מן היער הרחוק שלו, מן הזאבים שלו, וכאן השתלבו המלים לתוך החורש הזה והמלים של סבא מן היערות חדרו דרך כל החומות אל נאבי־רובין של אבו־ג’ילדה ומאורעות שלושים־ושש וילדה רצוחה ותמונות סיגריות דובק של חומה ומגדל. ואמרתי: אהבתי את מעון ביתך ומקום משכן כבודך ואני אשתחווה ואכרעה אברכה לפני ה' עושי. ואני בתפילתי לך ה' עת רצון אלוהים, ברוב חסדך, ענני באמת ישעך.

ומשכן כבודו מילא את היקום. אפוף יראה, חסד ואלימות. חשבתי, מי זה מישה עם סטירה ביד?! ואז אמרתי אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא – וחשבתי מה מתאים יותר ומה נכון יותר מאשר המלה הזאת “בטרם” שלבשה כאן מוחשיות – ואמרתי, לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא והוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה –

תפארה. אז ידעתי לראשונה את המלה המיוחדת הזאת. לא תפארת, לא מלוכה, לא הגשמה, אלא תפארה. משהו הרוחש באותו צור חבלי בעת צרה ששרתי. ושרתי. וכאן היה כס כבודו ולא היו אריות או זאבים והסטירה עם חנה ל. באוהל, כיפה אדומה, בארץ־ישראל. חבל מאד, חיכיתי לא לישועה אלא לתהפוכה, לא להצלה אלא להתנחלות בתוך עצמי שלא יהיה עוד מי שיצא עם מישה מן המחנה, מקרחת החורש. כל גופי כאב. אבל היה רגע של השתוממות שעליו לא אוותר לעולם.

היא שואלת עתה על האכזריות, והיא נפתעת.

לא שמעת אי פעם על אכזריות ועל אהבה?

על הסוד הזה. על הרגע בו לא היו חטאים. אף לא חטא אחד. רק יום אחד של חול מלא עד מילאת, שבת.

מה לשעונים על יד ימין לסיפור?

מדוע השוודים הפוכים?

אמרתי לך!

אינה מבינה.

האם לא היה בנאבי־רובין יוסף לישנסקי ומשם לקחו אותו לדמשק ונתלה עם בלקינד?

היה. שם היה סבי עולה לארץ־ישראל, עם תרמיל ומקל, לבנות ולהיבנות בה, למות בהר־הזיתים קרוב למקום.

ולישנסקי ישב באחו.

יער עבות עם דֶבות. צחק.

אינני מבינה, אני חומקת ממך, אתה מספר ומספר, כותב סיפור אחד בתחפושות הרבה.

הו לילות האינקץ הללו. מחטטים בנוף הפרוע של גופה היגע של הנערה הכותבת את מחקרה במיטתך. אין סוף ללילה. נאבי־רובין עם ילד אבוד. השחר, נערתי, הפציע והיום פרץ.

נאבי־רובין טבול בזוהר ואורה.

ואתה נוטה להגזמה.

אולי. אולי לא היו הדברים מעולם. אולי לא יצאתי עם שחר לגן לעבדו בזיעת אפי. אולי. אולי לא היו הדברים מעולם. אולי לא יצאתי עם שחר לגן לעבדו בזיעת אפי. התקליט שבור. זלעפות יורד הגשם. איזה נוף פלאים יש לה כאן במיטה. אולי בכיתי את הטל. בואי נהיה הגיוניים. היה אפלולי ורטוב ולחץ דמי היה גבוה מאד. פאר יה. הכוכבים נעלמו. כיבו לי לילה. לרגע ישנתי בנאבי־רובין המחודש. הייתי מלא תחושת תודה. הייתי החג הפרטי של הבוקר הזה. נמלים טיפסו עלי. הרחתי ריח של נבלה לא רחוק ממני. חשבתי לעצמי מדוע לא הרחתי אותה קודם. אבל חשבתי גם מדוע בכל הלילה הארוך הזה לא ניסיתי אף לא פעם אחת לחלץ את עצמי. את רואה? יש בעיות קשות ואין להן פתרון.

יש.

אין.

גם את בעיה שאין לה פתרון.

אני יודע למה. הבנתי את פאר החרדה. חיכיתי כמו אבי לירושה מברזיל. התפוח לא נופל הרחק מן העץ. אבל העץ גדל לא רחוק מן התפוח. הסטירה לא ירדה עלי. זה מצחיק. עד היום היא אקזמה על ידו של מישה או שמא על גופה של חנה ל. מאוחר יותר הגיעו כמה ילדים עם מישה. הבטתי בהם. מישה עמד באור של בוקר, עם פנים של מי שהתעורר ואולי אינו אחראי למה שהיה. חיכיתי. הוא עמד. מישהו היה צריך לומר משהו. הילדים הביטו בי. לא היתה שום חמלה. היתה איזו הקלה שאני שם והיתה הרגשה שאני נקלה וזיק דקדק של חברות דהויה. מישה עמד. לא אמרתי דבר. ידי היו קרועות וטיפות דם טפטפו עתה. מישה קרב אלי ושחרר את החבל. אחר כך ניסה להקים אותי. לא אמרתי דבר. ניסיתי לקום וראשי היה סחרחר. חשבתי שאני מתעלף. על חגורו של יוסי היתה תלויה מימיה. הושטתי ידי ושתיתי ממנה. יוסי לא עזר לי. הוא הביט אל שפתי הצרובות. פני היו שרופות מקור. סביב לי היה משקע עלים תחוח והעצים כאילו התגבהו. מישה מלמל משהו. לא רציתי לשמוע. התחלנו ללכת לכיוון המחנה. קולות שירה בקעו מעבר המדורה. ילדים ישבו עם חנה ל. ושרו שירים עליזים מתרוננים. ציפרים שוב שרו בין העפאים. ישבתי מחוץ למעגל. מבטים נשלחו לקראתי בגנבה. הושטתי את ידי לספל התה ואכלתי סרדינים, עגבניה, ולחם עם ריבה. גבינה כבר לא נשארה לי. היו כמה זיתים. לא אכלתי את הזיתים. מישה דיבר על האדם הישראלי החדש, על האדם שאנו ניצור כאן בארץ ישראל. הכל הקשיבו לו. קולו היה צרוד מעט וחנה ל. חייכה כל העת. אבל רק אני ראיתי את חיוכה של חנה ל. מכל הילדים הללו הייתי היחיד שידע מה עשה מישה לחנה ל. אני לא גדלתי במעונות עובדים.

עכשיו אתה מתחיל.

היינו הולכים לרחוב שלוש לראות איך עושים את זה, עם הדבר שנכנס לה וכל זה. רנה ויוסי ונחמה ונמרוד שרו שירים של רחל, קטפו פרחים ואמרו אהבה יש בעולם ושרו עץ הרימון נתן ריחו וכתבו אחד לשני ביומנים, בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום, ואם לא עכשיו אימתי והייה בן נאמן וכולי, ועיניך שקדים, יפה, ממני אלמוני. אני ראיתי תמונות מיוון, מתורכיה, מקהיר, הם ישבו סביב המדורה והגופות שלהם נגעו אלה באלה, כמו פרפרים, אני ישבתי בצד וחשבתי על מה שעשה מישה בלילה לחנה ל. הסטירה שלי היתה ביד שלו. הוא היה שייך לי. שתיתי תה מר.

במלחמה פגשתי את מישה. תשע שנים חלפו. הייתי חייל והוא מפקד. הוא לא זכר אותי. אני ראיתי את הסטירה דבוקה ליד שלו. אני את התנועה עזבתי אחרי נאבי־רובין. הסתובבתי בשיפור הים, במחלול, בפלורנטין. מישה, אמרו, הוא מפקד מעולה. נתקענו מעבר להרים. היה כבר לילה והיינו לכודים. כל המשורינים עלו על מוקשים. היו עשרים הרוגים ותשעה פצועים. המשורין של מישה הצליח להסתובב. הוא צעק לנו שהוא נוסע להזעיק עזרה. צעקתי לו, אתה חב לי סטירה, מנוול, והוא צעק: מה? מה? אמרתי, קח לפחות את הפצועים. והוא אמר, אם אתעכב תיהרגו כולכם, מוטב שאסע ואביא עזרה. צעקנו לו, אין כאן אף אחד שיודע מה לעשות, אנחנו נחוסל, והוא אמר, אל תדאגו, חברה, אני אביא עזרה ועלה על אבנים וטס על הכביש המפוצץ. מן הפצועים לא נותר אף אחד. רק שלושה חזרנו איכשהו, כעבור יומים. מישה לא היה, הוא הועבר צפונה. נסים ק. הלך לחפש אותו עם סכין; אבל הוא כבר לא היה. אמרתי לנסים שהוא נמלט עם הסטירה שלי ונסים ירק דם ובכה. הלך החבר הכי טוב שלו. ראה אותו מת עם עורבים על יד העינים. מחכים. היום מישה פקיד ממשלתי, עם רכב צמוד ותמונות בעתונים, היה קונסול בניו־יורק. מכה את אמריקה ביד הנוראה שלו. כתבו עליו ב“מעריב” של ראש־השנה האחרון. מאמר יפה.

ניגבתי את התחת במאמר, אף על פי שהיה לי נייר טואלט רך ומבושם מאמריקה. שלחה לי אותו חברה ישנה שלי שהתחתנה עם מי שפעם היה כמעט אביה, ועתה הוא שוב. הם גרים בלייקווד, מולידים פרחים, שרים לי מכתבים נוגעי לב.

היית במקסיקו של הסיפורים שלך?

גם שם. גם לא שם. דרכי אבק. אשה צעירה אהבה את מישה. מה היה לאשה שאהבה את מישה?

השורות שאתה כותב אינן עשוית כהלכה!

היה לילה עם חוף וטרנזיסטור ושתי נערות, אורית ונורית. אבל היו עוד סיפורים. איכשהו הכל קשור. אשה צעירה מלאת אהבה, אם חורגת לחייה, ישבה וחיכתה. כתבה עבודת מחקר על היחס האירוטי של גברים מסויימים למכוניותיהם. היא עברה את הביואיקים, את הפג’ו 504 והגיעה לג’י אסים והדי אסים של סיטרואן. היא תהתה על המרכב ההידראולי וההתייחסות המינו־נברוזית של גברים למרכב זה. היא עולה ויורדת, אמר לה נחקר אחד, כמו נדנדה, זה נורא אירוטי; הוסיף ואמר לה. היא ישבה ליד החלון ותהתה על המרכב המרגש של הסיטרואן כאשר ראתה רוכב־אופנים עוצר ונופל. הוא קיבל התקף־לב והחל לפרפר. היא רצה למטה ונופפה בידה לעזרה. אדם בסיטרואן די אס, עם מרכב הידראולי, עצר ואסף אותם. ילד בשם חומי גנב לאיש את האופנים. הוא עטף אותן בחיתולי פלסטיק פלואורסנטי ובלילה הוא נראה כמו פרפר זוהר. הוא נוסע בהן עד היום. נהג הדי אס עישן טיים. האשה הצעירה אמרה לו ששמה חנה ל. נהג הדי אס סיפר לה שהוא עומד לפתוח מוזיאון שעוה בבאר־שבע עם דמויות מלכי־הנגב שלחמו באברם. מצא חן בעיניה שאמר אברם. הוא סיפר לה שהיה מעורב בצינור הנפט, קנה קרקעות באשקלון, רמז לה שהוא שווה חמש־מאות אלף לשנה אחרי מסים, יש לו עניינים די סודיים בסיני. הוא חבר בחוג רעיוני של המפלגה, ומכיר אישית שני שרים, שני תתי אלופים ואלוף. הוא קורא שלושה עתונים ליום, משתגע על הנגב והגליל, בעיקר בבוקר. איזו שירה. רוצה לקחת את חנה לחוף בת־ים. להתחיל אתה במכונית. הוא אוהב להתחיל במכונית, בעיקר בדי אסים עם מרכב הידראולי. זה מרגש אותו לאינשיעור. רוכב־האופנים הגוסס בושש למות. הוא מספר לה על המלכים שיהיו אצלו שעוה בבאר־שבע; מלך סדום, מלך עמורה, מלך אדמה, מלך צביים, מלך בלע, מלך אלסר, והוא יוסיף להם את משה דיין, ברל כצנלסון ובן־עמי מנתניה. ואז מת רוכב־האופנים. היא נעשתה עצובה ובכתה. היא שואלת מה שמו. אבל אין יודעים, כי אין עליו שום תעודות. האיש מן הדי אס אומר ששמו אבי קדם. אבל זה לא מה שהיא שאלה. הם יוצאים החוצה והיא חושבת על המת. היא שוב בוכה והוא נותן לה ממחטה. הם שותים מיץ קר בקיוסק. אחר־כך מדברים והולכים להצגה יומית הוא מנסה לחבק אותה, היא רוצה להיענות לו, אבל היא אינה נענית לו. היא רוצה לאהוב. היא פוחדת לאבד אותו. הוא מוצא חן בעיניה, יש לו מבט רך מאד. היא מספרת לו על מחקרה והוא אומר שכל זה שטויות, שכל גבר אוהב דברים מיכאניים כי אינו יכול ללדת. היא אומרת שאין שום קשר בין הדברים. הוא אומר שיש. היא מספרת לו על מישה. הדברים מרגשים אותו אף על פי שלא אמרה את שמו של מישה. רק סיפרה על החבר הראשון שלה. הוא לא סיפר לה על כל אהבותיו. הוא סיפר רק על אחת, שאהבה אותו ונסעה ללונדון ללמוד אופנה. היא מספרת לו שאחר־כך היתה בקיבוץ, עזבה, היתה אחות. עכשיו היא לומדת שוב. היא אומרת לו בהתגלות מופרזת שילדה תינוק מת, ואולי חנקה אותו בטבורה, והוא מרגיע אותה ואומר שאלו שטויות. במכונית הוא מנגן לה מן הטייפ שלו. מוצרט. היא חושבת שזה יפה. הם שומעים חדשות והוא מספר לה כמה הוא אוהב את חיל־הים ויש לו חבר שעושה לחיל־הים אנדרטאות, ויחד הם שוחים בחוף הסגור של עתלית. היא מוכרחה לבוא אתם פעם. חוף מקסים, אבל אי־אפשר סתם כך להיכנס לשם. אבל הוא יכניס אותה, יחד עם החברים שלו. הם מדברים על הספרים שהם אוהבים; שירה של עגנון, ג’ון אפדייק ושירים של יאיר הורביץ שהם מאד חביבים ונורא קרובים לרוח הנוער. הם מרגישים צעירים מאד עכשיו, בדי־אס. הוא מספר לה שפעם היה אלוף שחיה ששים מטר. ונזכר בחפציבה, בקיבוץ, שאתה שחה לפני שבוע באמצע הלילה. חנה ל. אוהבת את הגוף הגמיש שלו בחולצה מפוספסת. עכשיו היא יודעת שהיא תאהב אותו. על שפת הים, במושב האחורי של הדי אס הם מתגוששים ונושמים ונושפים, ואחר כך יוצאים החוצה כדי להתחבק בעמידה. עוברת לארק לבנה המרימה עננות חול ואיש צועק: תזדיינו בפנים!

היא נעלבת.

הוא מגחך.

הם חוזרים למכונית. החלונות מכוסים אדים. והיא מסתרקת והוא מיישר את החולצה ואת המכנסים ופותח את הטייפ. הם שומעים את התכנית אדום־עתיק ומתרגשים לשמע השירים הישנים. הוא שורק; אי אואונדר הוז קיסינג הר נאו.

הוא לוקח אותה לדירה שלו ומטגן לה חביתה. הוא מוציא חבילת תפוגן קפואים ומטגן אותם. היא מדיחה את הכלים. הוא צוחק ואומר שיש מכונה. אבל היא מקולקלת. מחר תהיה מתוקנת. הם מחפשים את קפריסין בטלוויזיה, לא מוצאים. הם קובעים פגישה למחרת באורלי. למחרת הם הולכים לראות סרט. אחר־כך נוסעים לשפת הים בהרצליה ואוכלים ארוחה איטלקית. היא כמעט בטוחה. הוא נבהל ובורח לכמה ימים. הוא נוסע לקיבוץ בהרי ירושלים ומנסה שוב עם חפציבה. היא אומרת לו שהוא מכלים אותה. הוא אומר, אבל כששכבנו יחד לא אמרת ו…

לא רציתי להעליב אותך, אמרה, היית מעניין וסיפרת סיפורים, וחשבתי שאתה איש יפה מאד. אבל אתה לא, כלומר, אתה מכלים אותי. רציתי שלא נתראה עוד, כי זה היה עצוב לקום בבוקר ולראות אותך נוחר בחדר הקטן. החדר הוא גם של רחל; אבל היא נסעה לסיני עם אייל. אבי קדם חוזר העירה והולך לבקר את נריה אברמוב תשע. נריה אברמוב תשע בוכה. היא חיכתה לו. אבל היא אינה יודעת כמה זמן זה ילך. היא חשבה וחשבה. הוא מזיין אותה ולא מגיע אליה. הוא נוגע בה; אבל לא חודר אליה. היא רוצה דברים אחרים. אולי תסע לאנגליה ללמוד אופנה. הוא מטלפן אל חנה ל. הוא אומר לה שברח ממנה מפני שהוא חושש שהוא מתאהב בה. הם מתרגשים, בטלפון, ומחליטים להיפגש שוב. היא מבקשת להיפגש בבית־החולים איכילוב. ושם, במסדרון בית־החולים, עם הריח הדקיק של תרופות, עם המוות, עם כל היסורים הללו, עם האחיות והרופאים והאנשים המחכים למטה מלאי פחד ותקוה, היא יודעת שהיא אוהבת אותו. הם הולכים לדירה שלו והיא מבשלת ארוחת ערב. הוא רוצה לדעת הכל על מישה. היא אומרת שהיא תספר הכל בלי שמות, כי אותו איש נעשה חשוב ויש לו אשה ושני ילדים ולא נעים לה. גם הוא חבר טוב של סגן מפקד חיל־הים ושל שני השרים שאבי גם מכיר. היא לא רוצה שידע, אולי הוא חבר טוב של מישה ואינו יודע ומוטב שלא יֵדע. החופה נערכה. אחר־כך היו השנים חולפות במהירות. היא ריהטה את הדירה מחדש, נסעה אתו לשווייץ ואז פרצה המלחמה. נהרגו בנים של שני חברים שלו והיא נכנסה להריון. הוא אמר שלא תלד חייל והיא נשבעה שהפעם היא תלד בת. בפעם ההיא ילדה ילד מת, היא לא רוצה עוד בנים מתים. הם התרגלו זה לזה. השנים היו קשות. אבל היו רגעים יפים. הוא החליף את המכונית חמש פעמים. קנה וילה בהרצליה פיתוח וקנה עוד אדמות. הוא לא בנה מוזיאון שעוה בבאר־שבע; אבל בנה בית־ספר למלונאים באילת. הוא הניח עוד צינור נפט, ובסיני היו לו פעילויות רבות ומסתוריות. היא גמרה את האם־איי בסוציולוגיה, ילדה בת, קראה לה חגית, והחלה להגות אהבה לאיש זקן ובודד שגר עם כלב בבית גדול מלא פסלים עתיקים. אבי ניהל רומן ארוך עם ספרית מחדרה ואחר־כך שלח אותה, על חשבונו, לגרמניה. יום אחד נפגשו במסעדת דגים ביפו. הוא עם נערה צעירה והיא עם האיש הזקן מן הבית המלא פסלים. למסעדה נכנס מישה. מישה לא הכיר אותה. אבל מישה אהב מאד את הנערה שבאה עם בעלה. וכאן החלו צרות. היו דברים חריפים וחילופי דברים מרים. בסוף חזר כל אחד לביתו למות לעוד לילה. הלילות מתו עוד ועוד. היו רגעים יפים. הם הרבו ללכת לקונצרטים ולתיאטרון עד שנמאס להם להעמיד פנים. קנו שני מכשירי טלוויזיה נפרדים וחכו לימים בהם יהיו שידורי טלוויזיה צבעונית בישראל. עוד מעט יסעו לשנה לבואנוס איירס. בנק אחד התמוטט, היו לו שם יתרות, והממשלה פיצתה אותו. ההלוואה מומשה. הוא קיבל דירה גדולה בתמורה ונסיעה לדרום־אמריקה ואנשים זרים לו לחלוטין שילמו מסים כדי לממן את חייו. בחוג לליבון של המפלגה דיבר על חלוציות חדשה, פראגמאטית, על ימים חדשים. היא עזבה את האיש הזקן עם הפסלים ולמדה מדיטציה. הוא קינא בה ולמד יוגה והלך לשיעורי־ערב לפיסול. החיים המשיכו איכשהו. היו עוד מלחמות…

היא סיפרה לו מי היה מישה, כי עכשיו הוא כבר ידע. והוא אמר שהוא יודע מי היה מישה, כי הוא מכיר את האיש המספר והאיש המספר סיפר לו איך היכה אותו מישה בנאבי־רובין ואיך נפגשו במלחמה כשמישה נעלם והיא אמרה שהיא אשמה בכול, כי מישה רצה להתמזמז אתה באוהל. הוא לא הגיע עד הסוף, אמרה. הוא רק ניסה.

האישה במיטה, הכותבת את המחקר, ידעה עתה משהו שלא ידעה עד הנה, שהיא מכירה את כולם אישית ואין שום נסים או סודות בארץ. חנה’לה, היא דודה שלה, מישה הוא איש שפעם שכבה אתו. זה היה בבית־מלון בסדום כשהלכה להירפא ממיחושים והוא היה שם מטעם הממשלה. לספרות הגיעה אחר־כך, אולי גם אותו היא מכירה, רק סינגפור לא מסתדרת עם שומדבר.

האם אפשר לתאר שרב ביום קריר, בלילה של גשם זלעפות? היא לא בטוחה.

אדם בן ארבעים־ושש, בימאי סרטים, שיער קצר, פדחת במצב התחלתי. די לפנות ערב החלה רוח מזרחית עזה לנשוב. בתחילה עפו עציצים ממרפסות, אנטנות חרקו, מרפסת התמוטטה. אחר־כך נראה הירח צבוע במין גוון ירוק. השמים היו חומים. אבק דק מאד, חולי החל למלא את האויר. הרוח שרק והאבק מילא את הרחובות. בתים שהיו קודם בהירים נעשו אטומים ונעלמו בתוך עננות. האדם יוצא מפתח ביתו ומתמלא חרדה. על פתח ביתו כתוב שמו; ד“ר אבי קדם. ד”ר אבי קדם אינו רופא הוא אינו שר ניגונים לאביו. הוא גירש מזמן את בתו של מחולל הציונות החדשה. אולי הוא מישהו אחר ושם אשתו היה קנדולינה. הוא ביים שלושה סרטים.

הוא באמת נולד בסינגפור שבמפרץ חיפה, על חולות הזהב של קריית חיים?

ארלוזורוב?

גם הוא נרצח, כמוני, על ידי בדואים בנאֶבי־רובין. סיפור אחד לכולם, אמר.

האויר הסמיך החולי לוחץ עליו. שמו אינו אומר לו דבר. הוא נמלט משארקיה בלתי־צפויה. לאן הוא יכול להימלט? הרוח העז נושא ומביא אבק וחול והירח ירוק. אורות הרחוב אינם בוהקים, אלא כבויים לתוך איזו בהירות פראית, מבוייתת. עננות של ברחש. אנשים נואקים מעבר לתריסים מוגפים. הרחוב שומם. הוא מתניע את הוולבו ונוסע. הוא נוסע כמו וולבו עיוור. הוא אינו יודע לאן הוא נוסע. בפינת רחוב החבצלות הוא פוגש את נורית ואורית. אורית לבושה גופיה בעלת שרוולים קצרים ומכנסי ג’ינס. נורית לבושה מכנסי ג’ינס וחולצה ורודה. הוא אינו רואה מה צבע החולצה. הוא מנחש, לפי צבעו הירוק של הירח. הרמזור בפינת הרחוב נראה כאילו הוא צבוע סגול והשיח הירוק הגדול רב העפאים גונו זהוב חום.

נורית ואורית עומדות בתוך האבק והחול ומצפות. הן אינן מצפות לו. הן מצפות למשהו שאינו ידוע להן כלל. פניהן בהולות מעט; אבל הן צוחקות. הן אינן מדברות זו עם זו, אלא מתעוותות כבמין סחרחורת ואוהבות את האבק המעיק ואת הרוח. עץ קורס לא הרחק מהן וניירות נסחפים בתעוזה עייפה במורד הרחוב. הוא עוצר את הוולבו ושואל אותן מה שלומן. הן אינן עונות. אחר־כך אומרת נורית שההרצאה של אבי קדם בבית־הספר על סרטו האחרון “החיים העגומים של האדון מחלוף” היתה די נכונה, אבל החטיאה את המטרה, הוא לא הגיע יותר מאשר אל חופי האנשים, אמרה, לאנשים יש גם ים, לא רק חוף. אורית הרימה ענף וקטמה עלים מתים בזה אחר זה. הוא אהב את נורית ואורית משום שהיו צעירות מאד וחיוניות מאד לו. הן מילאו אותו איזו ערגה אל משהו שבלבו ידע ששכח. אבל הערגה היתה ציון לעובדה בזה על יד זה, אל עבר עתיד שכבר מונח הרחק מאחוריו, מלאים איזו תמיהה או חרטה שאף על פי שהיתה מלאה טעם של חטא, לא היו בה שום איבה או שמחה לאיד עצמו. החרטה היתה על חטאים שלא נחטאו. על חטאיו שלו לא היה מסוגל להתחרט. על כן עשה סרטים ולא נגע בעצמו אפילו בזנב נוצה. הוא תיעב את האויר ורצה לנוס. נורית ואורית היו יפות מדי בתוך האבק החום והחול המתעופף והוא חפץ לקטוף אותן ולהכניסן לאקוואריום ולגדל אותן כמו דגים. פעם אסף בולים. אסף עוד דברים. אבל את השנים שחי לא אסף.

בחיפה לא נולדים סופרים, אמרה.

בפתח־תקוה כן, אמר להם.

אני בעד לוח כפל מיני, אמרה, בעד אהבה דרך זכוכית.

הוא לא ענה וניסה להגיע ולא הגיע.

לא ליקט, לא תייק לא זכר. הן נמצאות באיזשהו מקום, כל השנים הללו, מונחות ללא סדר. אני צריך מזכירה, חשב. על כן קנה לא מזמן מזכירה אוטומטית. המזכירה עונה לכל המטלפן אליו: לא טעית, זהו המספר שחייגת, אנא השאר את מספרך וציין מה רצונך, אם אפשר בקיצור, זוהי הקלטה דיס איז א רקורדינג…

הוא שואל את נורית ואורית אם הן רוצות לנסוע והן אומרות שהן מאד רוצות לנסוע. עם נורית הוא שכב במכונית לפני חודש. היא לא אהבה אותו ולא לא אהבה אותו היא חשבה שהוא זקוק לרגע הזה והיו לה רגעים הרבה לתת.

היא צעירה?

מאד!

היה טוב?

לה לא.

היא ליקטה רגעים, שסועים אלה מאלה, שזרה אותם, חלפה על ידם, נחנקה באנקה מיוסרת, חשבה שאין האנקה שייכת לה, ומסרה רגעים יפים לאנשים מתוך מסירות של רגע, עם שכחה כעבור שעה, היא מילטה את עצמה מן החיים בעודה צעירה כל־כך. והצעירה הקטנה והיפה הזאת מילאה אותו תשוקה עמומה למות ולהיות צעיר נועז בעת ובעונה אחת. אורית היתה שונה. היתה בה רגשנות עזה מדודה מאד, היא ידעה כל רגע מי היא ופיצתה את עצמה במידות זעירות של החיים שנמנעו ממנה מחמת מזגה הקשוח. היא היתה רוצחת והיא ידעה זאת. היא לא רצתה איש; אבל היא ידעה איזו רוצחת מצויה בה. היא פחדה מאהבה ורצתה דברים על יד, כדי לא להיבהל.

הן נכנסו למכונית והוא נהג. הרחובות היו מנהרות של אבק וחול. מכוניות נמלטו ונסעו בזיגזגים. מישהו אמר ברדיו שסופה מדברית מתחוללת במישור החוף. המלה חוף מילאה את שלושתם זרם חשמלי. הם שמעו מוסיקה ברדיו ונסעו לעבר החוף. החוף הקרוב היה מאיים. הררי חול ומשהו דמוי עשן מילא את האופק. תוואי הגבעות היה מעוות לאין הכיר. ברמזור עצרו. הרמזור היה סגול אנשים זהובים וחומים נחנקו בתוך מכוניות שחנו לידם. השמים לא נראו כלל. באור הירוק התניע, הכניס למהלך, והוולבו שטה בתוך האויר הנעלם והולך. הוא חשב שהוא נחנק. ואז עלה בדעתו שזה סוף העולם. הוא לא העז לומר זאת. אבל הוא חש שהנה הוא עתיד לחזות בסוף העולם יחד עם שתי נערות צעירות במכונית. כולם ייעלמו הלילה והוא יראה את מלחמת גוג ומגוג מתרחשת למול שמשת הוולבו. פעם, בנאֶבי־רובין, ראה את בריאת העולם בתוך תפילת אדון עולם, ועתה ראה את קצו ולא ידע איפה היה בין שני הקצוות. לא כל אחד רואה את קץ הימים מעבר לשמשת וולבו, חשב. הוא ידע שאלו דברים מטופשים. מה זה משנה איפה ומה. אתה נגמר עם או בלי כולם. אבל היה משהו חביב, אולי אף שטני, ברעיון שהוא אינו הולך לבדו. לא תהיה לוויה. המחר יהיה לוויה ללא אנשים, של כולם, ואז יחזור כדור הארץ אל מסלולו הנצחי, יחד עם השמש, מאתיים־וארבעים־מיליון שנה, לסובב סביב הציר הזה, כאן, בקצה שביל החלב. הנצח נתגמד והתעוות והבתים עשאוהו ברחלוף. הבתים היו בלועים אלה בתוך אלה. הם היו כבר בתוך תל־אביב. הרחובות היו מלאים אנשים שגם הם חשבו שסוף העולם הגיע. אנשים שיצאו מן הדירות ומן הבתים משום שלא יכלו עוד לנשום.

וכך הגיעו לשפת־הים. שפת־הים של הילדות, על יד השרתון, מקום בו היו גבעות זהובות וחיילים בריטיים והבית של שוקה וסירות דיג לתיקון והבית של הקרנף והאדון המבהיל ומופלא מקס, מקס המשוגע, עם השבשבות על הגג ושבת בבוקר לחפש שושנות ים ובסתיו לחפש שילינגים שמתרחצי הקיץ איבדו כאשר רוח הסתיו מתחילה לנשוב. בית־הספר הישן ממול, מעבר לבתים סגולים, מעבר להררי אבק. עצרו את המכונית, נעלו אותה וירדו לחול. החול היה לח. עדיין אין החול יבש ו…

הגשם חדל

כן

יש ירח מאחורי כל העננים האלה?

צריך להיות.

הלכו לעבר המים. כאן נראה העולם ממש על סף קצו. מאחורי הגדר המפרידה בין החוף לרחוב נראתה העיר אפופה אבק סמיך. אנשים גנחו. על החוף היתה רוח מלטפת את החול, מנסרת את חול הים, חורצת בו חריצים ולרגעים אף נעימה. אורות חשמל מעבר השרתון הרעיפו צללים מוזרים על קצה המזח, ואבנים, אבני כורכר, בהקו באור שהיה כמו בוקע מתוך אגדה מחושמלת. החול שעל חוף הים, גלים גלים היה, וכמו רחוץ בגלים אלקטרוניים ששיוו לתוואי המים מראה של נחש אלקטרוני. אנשים החנו מכוניות על יד הגדר וירדו לים. הם באו בהמונים, אבל היו יחידים מאד. איש לא דיבר. איש לא הכיר זה את זה. אנשים ירדו ממכוניות כמו חנוקים, כמו אצים לחיות עוד רגע את סוף העולם. מרחוק עלתה נהמת הרוח המזרחית החונקת עיר. אנשים התפשטו על החוף ונכנסו למים. המים היו קרירים. על החוף היו רגעים של חום מטרף שנמהלו במשבי אויר פתאומיים. החום מן העיר נשב אל תוך הים כאילו היה הים מפוח ענקי השואב את כל החום הזה רק כדי לכלותו. האנשים התפשטו בבהירות מבועתת לאור פנסי החשמל של השרתון ונכנסו למים. הם לא רחצו אלה עם אלה, אלא כל אחד רחץ כדי להציל את עצמו בלבד. לא היו שום מגעים בין האנשים, הם היו אבודים, כל אחד בנפרדות מדהימה. משהו מפואר ועגום עד עפר. עד חול. עד כלימה. אשה זקנה פשטה בגדים מקומטים ובכתה. היא עמדה לרגע, רק תחתונים לגופה, ובכתה. הדמעות נראו באור החשמל כאילו היו גדולות מדי, או תמימות מדי, או מרושעות. היא רצה לעבר המים ומעדה. היא מעדה על כיסא־נוח, שהיה קשור בחוט ברזל מוחלד. אולי נפצעה, שכן גנחה. חייל עם מימיה עזר לה לקום. היא הביטה בחייל, מלמלה משהו ורצה לתוך המים. ואז שמעו את צעקתה. היא צעקה באידיש אל הגלים הקטנים העדינים שנמלטו אל החוף. הרוח שרקה על החול ועל המים. אבל הגלים הגיעו מן העבר השני כאילו לחתור אל עבר כל התדהמה הזאת. הוא הלך למכונית והביא טרנזיסטור. אנשים ונשים התפשטו ורצו לים. איש עם תיק עמד בוהה ונכנס עם כל בגדיו לתוך המים. את התיק הניח על יד המים. המים רחשו לעבר הסערה החמה, הלוהטת ככבשן בתוך החום השרבי שאין לו שיעור.

אורית ונורית התפשטו ונכנסו למים. רק אבי קדם לא נכנס למים. הוא חלץ את נעליו, קיפל את מכנסיו ועמד במים כשהמים מלטפים את רגליו. הוא חש חרטה כתמיד. אבל שוב לא היה בו שום חטא של ממש. הוא ידע שאם ייכנס למים לא יֵצא מהם. הוא ישחה עד שלא יוכל לחזור וייעלם. הוא רצה למות עם כולם באותה אחרית־ימים צהובה מלאה אבק, רוויית אימה.

נורית ואורית חזרו אליו עירומות והרוח היבשה ייבשה אותן והטרנזיסטור השמיע שירים ישנים מאד. נורית לבשה את חולצתה ועמדה ברוח. אורית חיפשה מקום לשבת. אבי תר בעיניו וראה אנשים רוחצים בים. הם נמלטו לתוך המים. החול עדיין נחרץ גלים גלים. האור בהה. הריח החמצמץ של היובש המלווה בניחוח הים היה משכר. אבי היה צמא. אורית מצאה סירה על החוף וישבה בה. הוא קרב לשם וישב בסירה. היא התבוננה בנעליו שהחזיק בידו וצחקה. נורית קרבה והתיזה עליו מים. אחר־כך ישבו שלושתם בתוך הסירה והוא ניסה לדבר. הן רצו שהמלים לא ייאמרו. הן רצו שקט שבין מלים בלתי־נאמרות. אבל הוא היה רחוק מהטבעיות המבהילה שלהן. הוא היה בן חוקי של שנים בלתי־חוקיות הרבה. הוא ידע שיש לדבר. הוא ידע שהדברים נשמעים טיפשיים. הוא ידע שיש להיות עם הדברים, שיש להיכנע, לרוח, לשקט, לאנשים השוחים במים, לבגדים המחכים להם על החוף, שיש להיטמע במכלול הענקי הזה ולא לנסות לכבות אפלת מצרים בגפרור. אבל הוא דיבר. הוא מלמל. הוא ניסה להיות פיקח או מצחיק או חכם או נבון במקום בו המלים היו לא רק מיותרות, אלא בחינת פשע. הוא הדהים את הנערות בגילוי־העריות המלולי שלו. הן שתקו מתוך אותה טבעיות בה היו מקבלות כל דבר, ברגע זה המטופש ביותר או השגיא ביותר. אבל הן ידעו שהוא מחמיץ הזדמנות יפה להיות נכון. הן רק אמרו מלים בודדות. הוא סיפר על הים הזה על האצות, על שושנות המים, על מקס המשוגע. זה לא היה חשוב. החייל עם המימיה קרב אליהם ונתן להם מים לשתות. החייל היה חול או אבן או חלק מן האור שנגה מן השרתון. הוא לא שאל, לא תבע לא דיבר. הוא נתן מים והן שתו. אבי חכך בדעתו ושתה מעט. הוא אפילו ניגב את פי המימיה בידו החולית וקירב את המימיה לפיו ואז, מן הזווית הזאת, כאשר ראשו מוטה מעט והים בגובה כתפיו ואורית ונורית מזוותות היטב (כאילו בתוך אלומת אבדון) ידע כמה אין הוא מבין דברים כאשר אין בהם מתח, כאשר אין בהם אפילו מעט סיוט מלא כזבים וחנף.

הוא הרגיש עצוב והחזיר את המימיה. לא היה שום מתח. היתה הקשבה מלאה ודוממת לדברים שהם מעבר לכל מתח, לקץ העולם הקרב, למים הרוחשים, לחול, לאנשים הרצים לתוך הים ונבלעים בו. הוא לא יכול היה להתחלק בדומיה המתוחה הזאת, הדברים נראו לו משוללי חיות, ועל כן לא קיימים. הוא צפה בסרט שהוא היה שחקנו הראשי; אבל בימאי, שוב, לא היה יכול להיות. מות המין על חול הים, חשב. מות הרחשים, המשושים הנדלקים. הוא רצה להנחיל איזו מהתלה אנושית או מהות אנושית לרגע, הוא התבונן באבריהן המגולים של נורית ואורית וחשב שלוא יכול היה, היה שוכב עם שתיהן עתה כאן בסירה. אבל גופו קיבל הוראות ממוחן של הנערות, לא ממערכת העצבים שלו. הוא היה מלא מתח; אבל ללא כוח חיות. הוא היה כמו אגרוף שלעולם לא יהלום. רוחו רצתה לאנוס וגופו היה רפה וחלש ולא היתה שום התרגשות אמיתית מעבר למלים שאמר, שהיוו רפרוף של נייר על פני קרחוני־שלג גדולים. הוא הזיז את העלווה מעל היקום במגע של משחת שינים, הוא לא נגס, לא נתן לדברים לנגוס בו, כפי שעשו זאת כל האנשים על החוף, שהתמסרו לרגע וחיו בו, או אותו, במסירות עילאית, ואז הבין מדוע אינו יכול לעולם לחיות ממש, להיות אדם של ממש, להיות אוהב של ממש, ואולי אף למות ממש. הוא ייעלם כמו מחשבה, כמו מהתלה. הוא לא ממשי יותר מאור הנדלק וכבה. אין בו אטום של כבדות מוסרית או בלתי־מוסרית. הוא הד של דברים ולא משהו ממשי שיש לו הדים. הנערות היו ממשיות מאד, הן שכבו פרקדן בסירה ושמעו את העולם גועש ומתמוטט. הן שתו מים מן המימיה כאילו היו אלה באמת מים. החייל דידה על החול. עתה ראה שהחייל צולע. אולי נפצע במלחמה. האשה הזקנה שקשקה במים, אנשים עם מזוודות ג’יימס בונד, חצי מתים כל חייהם, שחו עתה והתערבבו במים והיו פרק מפואר במה שנערות צעירות קוראות לפני השינה (בעצב אינקץ) חיים. הכל חי את הרגע, מלבדו. הוא לא חי, הוא השקיף, הוא ניסה לבקע. הוא ניסה להבין, הוא חש אי־נוחות וחול חודר לגוף ומים וחול העושים בתוכו בוץ, הוא הרגיש את כל הדברים הלא־נכונים ברגע כל־כך נכון ומאושש. רגע שנוצק למען כל הרגעים האחרים שאינם אלא רווחים בין דבר לדבר.

הוא חשב על אשתו. הים געש עתה. הוא זכר פוך ואב מוכר וקונה מגרשים בבית מהודר בשדרות רוטשילד.

אבל זה לא אותו איש?

אותו איש!

כולם?

כולם אותו איש, מניין לי לדעת על אחרים? אני הם, אני הוא, הביטי על ידי, אמר, על איזו יד השעון?

ימין, אמרה.

ועכשיו נדבר סינגפורית.

סינית?

סינית!

הו הו הו, מי את חושבת שהוא היה או הווה או יהיה, כאן אומרים אמת על קצה גבול היכולת, ליד האבדון, מי את?

אני כותבת.

במיטה שלי אמר.

במיטה שלך, אמרה.

אשה בפוך מגרשת זבובים עם מחבט. מבשלת טשולנט, רוצה לאכול קממברט. לא הלך. הוא אמר לה, הלא הייתי שחקן בחתונה, אני לא אוהב, לא אותך לא אף אחד. אחר־כך מת אבא. הלך להלוויה. עמד שם אביה, לא רחוק. האב אמר לאדון פרומצ’נקו: חברה קדישא זה רסקו בקנה־מידה אלוהי, תראה איזו פרצלאציה, כל מטר מרובע עולה כמו דונם בשכונת עמל או בסביבות ג’מוסין או על יד קריית מאיר, חלקת קבר אחד, אמר, שווה כמו עשרה דונם מעבר לירקון. וכך הבין אבי קדם שהעתיד טמון בירקון. מעבר לו אפשר לצאת מתוך קברים ולבנות עתיד מזהיר. חזרו הביתה לשבת שבעה. הוא חמק לראות סרטים בהצגות יומיות. השורות שאתה כותב אינן עשויות כהלכה.

זה היה צריך להיות כתוב באותיות גדולות!

כן.

כן.

הוא אמר לה, תראי, סיפור קצר של רופא שלא יכול כמו אביך, למכור מגרשים. והיא אמרה אתה עוד תהיה לי אשר ברש או בורלא. למדתי ספרות בגמנסיה, אבל אני אוהבת הכי את מופסן. הנה לך סיפור, אמר, נער גדל עם אב עצוב. מנגן לו ניגונים, בונה לו ארמונות בחול. ילד בונה את הארמונות של אבא שלו. אחר־כך נושא לאשה את בתו של סוחר הקרקעות הגדול כדי לפצות במשהו את החלומות הנלוזים של אבא. חי עם סטירה מרה על לחיו וזוכר שראה שכינה ובריאה בשחר מבהיל. עכשיו אני רוצה להתפרע ילדה, להתפרע, לחיות על יד. לחמוק מכל עול של ממש, אין טעם אחר, אני חייב משהו בעד הסטירה הזאת. האשה עם הפוך אינה אשה אוהבת. היא אשה בובתית הרוצה ילדים וכביסה פעמיים בשבוע וסלון ליופי וספרים במיטה בשבת, ולמות כל החיים כאילו זה משהו ממשי. היא אומרת שיש לה סכין־גילוח ומיכל מים. אם יֵצא מן הבית תחתך את הוורידים ואת הדם ימצא במים. כך הוא חי חמש שנים. עד שיום אחד היא פוגשת עורך־דין שבא לפייס אותה, להפיג את חרדותיה ונשאר לגור בביתה, ואביו, מתוך קברו, ביום השנה אומר לו: שמוֹק, ויתרת לה, לא מכרת מגרשים כמו אביה ואני הלוא שמעתי מה אמר אביה על יד קברי, ואתה שמעת את האדונים המנוולים הללו – ציוניסטים?! אה, אני צוחק, ועכשיו, אומר אביו מתוך קברו, עכשיו ויתרת גם על הדירה בשביל איזה עורך־דין מצחיק.

אבל איך הוא נעשה בימאי סרטים אם היה קודם רופא שלא עסק ברפואה?

כמו הרבה אנשים, אני מכיר רופאים שעושים סרטים ובימאים שמרפאים, כולם צריכים תוויות?

כולם חושבים שהם צריכים תוויות.

אשה עם פוך, שנשא לאשה כמו בהצגה, עם בקבוק מדיצינאל בתוך הגוף, גרה עם עורך־דין ומבשלת לו טשולנט ומוס שוקולד, הולכים לקונצרטים, מכירים את חיים הרצוג, מדברים פוליטיקה, מצביעים בעד המפלגה הנכונה, אוהבים את כל ההיסטוריה של ארץ־ישראל, נוסעים לפיקניקים בגדה, והוא יושב בצדי החיים ושולה תולעים בדגים במקום לשלות דגים בתולעים. איזה סרטים? תמונות, תמונות שאינן שוות הרבה. יכולת מבוזבזת, יאמרו אנשים.

אתה מגזים.

הכל טעות ידידי, אמר, הכל, לא היה צריך להיות.

כאן בסירה, יושב עם שתי בובות גזורות נאה כל כך, בתוך מאפליית חסד, יצוק ברשעות קיומית מדהימה. לבסוף גוברת הדממה גם עליו. אפילו הרהוריו נאלמים דום. יוסף בכתונת פסים יושב צמוק לתוך החול, לתוך הרגע הרוגע הזה, רגע תהפוכות העולם. השרתון מכוסה ענן חום. האורות כמו קשתות מזרות אימה. סילוני אור חודרים לתוך האדמה והרוח מגרשת אותם. אורית ונורית מאזינות לים. הים מדבר שפה מובנת להם. אנשים יוצאים מן המים ויושבים להתייבש על החול. הבגדים מושלכים ללא סדר על החוף. דייג אחד, בודד מאד עומד על יד דופן הנמל הישן ודג דגים. הוא חושב שהוא לבדו, הוא לא מביט סביבו. הוא לבוש גופיה לבנה ומכנסים קצרים שחורים. הוא דג ברשת שהטיל למים. הוא לא יודע שסופה צקלונית מביאה את המדבר לתוך העיר העברית הראשונה. הוא מוצק ויצוק מתוך האבן עליה, או מתוכה, הוא עומד. כאן מתקנא אבי במישהו קנאה קשה ורוצה לגמול לו כגמולו. הוא יכול היה להרוג את הדייג לוא היה בו מקצת מן הרוצחת שיש באורית אבל אורית חשה אותו. פעם בגן היפה של יפו, אמרה לו שהוא יכול לאהוב אותה אם זה מביא לו אושר, אבל שלא יאמר לה שהוא אוהב אותה. היא לא אוהבת מלים כאלה. הן קדושות וזולות מדי. הוא מתבונן בה. היא מחייכת. הוא מחייג אליה מתוך קרביו. אגרופו מצטמק פתאום ונצמת. הוא יודע שלוא היתה בידו כוס היתה נשברת וקורעת את ידו. הוא אומר: לוא היתה כאן כוס בידי לא הייתי מנגב את הדם. נורית מזמזמת משהו. אורית קוראת אותו קריאה נכונה. היא מתבוננת ביד ואולי היא רואה את הכוס הבלתי־קיימת. היא רואה כיצד הוא חונק זעם שיושב בו מאז היה ילד בנאֶבי־רובין. איזו זעקה תהומית כאילו היה רוצה לכבות את כל השריפות בגיהינום בכוס־מים אחת. היא קוראת את תווי פניו בתוך השקט והרוח והאנשים היושבים על החול. היא מצודדת מבטה ורואה חייל מדדה עם מימיה המתבונן בה באדישות, אבל בידיעה שהיא כאן ואולי תהיה יום אחד, ליום אחד, שייכת לו. אבל היא מוותרת עליו עתה. הוא נועד לעת אחרת. היא רואה את הדייג השלוו. היא רואה את הסטירה על לחיו של אבי, היא רואה את הכוס הנשברת בידו. היא קמה, כאילו מדדה כל צעד, והוא מלווה אותו במבטו. נורית אינה מפנה ראשה. נורית יודעת בתוך גופה מה אורית עושה. אורית הולכת אט אט לעבר הסלע. היא מפנה פניה אל אבי ורואה את נורית הזורה חול כאילו היתה ילדה קטנה המשחקת בחול. האשה הזקנה יוצאת מן המים ורצה אל בגדיה. היא חוככת בדעתה. אין בה בושה. אבל יש בה זכרון של כל חייה. היא רוצה להתלבש; אבל היא רטובה. היא יושבת על החול ומחבקת בידיה את גופה הזקן, הכמוש. אורית קרבה אל הדייג. הדייג מרים אט אט את הרשת, מטפל בה בזריזות רבה ובבקיאות, ידיו יודעות כל חריר, כל גליל עופרת, והוא מקפל אותה היטב ומטיל אותה שוב המימה. הרוח מעיפה את אדוות המים והמים המוארים עתה באור מגדלור חמקני זוהרים ואפילים בעת ובעונה אחת. המגדלור משליך אור על פניו של אבי. אבי לא פתח את אגרופו. נורית מצודדת לפתע ורואה את האגרוף. היא ממלטת צווחה חנוקה לעבר האגרוף וקמה לאטה ורצה אחרי אורית. שתיהן מתמזגות למהות אחת בצל דופן הנמל, ליד הסלע. ואז עולה אורית על הסלע ונורית מטילה את עצמה לתוך המים. אורית קרבה אל הדייג ומביטה שוב באבי, היא אינה רואה אותו, היא רואה את האיש המאגרף את כל ישותה בתוך אגרופו. הוא יכול היה להיות אדם בעל שמות שונים או תארים שונים, הוא תן בודד שחדר לרגע לתוך סודה הגדול. היא מחבקת את הדייג מאחור. הדייג נרתע ומנסה להשתחרר מחיבוקה. אבי נואק נאקה חנוקה ורוצה לקום. רגליו בגדו בו. החייל עם המימיה צוחק והזקנה מבקשת מים. הדייג מנסה להחזיק את הרשת ולראות מה קורה לו. הוא רואה את נורית שוחה למרגלות הסלע. ואז דוחפת אותו אורית והוא נופל למים. הוא נופל לתוך הרשת. נורית שוחה לעבר הרשת ועוזרת לו לחלץ את עצמו מן הרשת. הוא מחלץ את עצמו בלי עזרתה ושואל מדוע עושים לו מעשים כאלה. הוא מדבר בצרידות קשוחה ואורית יודעת שהדייג הזה לא דיבר הרבה שנים והוא לא יודע איך משתמשים במלים. הן יצאו חורקות כאילו לא ידע בדיוק אילו מלים יצאו מתוך פיו. נורית צוחקת ואומרת לדייג שהוא איש עם ים במקום איש עם חוף והדייג מבין מה שאבי לא הבין קודם, אף כי הדברים נאמרו בהיפוך. אורית מחבקת את הדייג ומוציאה מסתיק מפיה ונותנת לו והוא טובל את המסתיק בים ולועס אותו. עתה הוא מחייך. הוא איש מוצק, עומד כל ימיו על סלעים, צומח לתוכם. כל מה שקורה לו קורה לו מפני שהוא אינו מחכה לשום דבר ומשום שהוא יודע שדברים קורים מפני שהם קורים. הוא אפילו אינו יודע להתנצל. מדוע, שאל, מדוע עשו לו דברים כאלה. הוא לועס את המסתיק ונורית ואורית מרימות את הרשת. אבל הן רואות שהוא נחבל ומביטות באבי. האגרוף משתחרר אט אט. מישהו ספג מכה קשה, אבל הוא לועס מסתיק ואהוב על ידי הדגים הים והרוח. אבי רוצה לבקש ממנו סליחה. אבל עתה גם הוא איבד את מלותיו. הזקנה התייבשה ברוח המרה ולובשת את בגדיה. החייל קרב אל הדייג ונתן לו מים. אשה בבגד ים קרבה, היא שמנה מאד ולראשה כובע ים, היא רוצה לדעת מה קורה. היא נוטפת מים. אורית צוחקת ואומרת בפניה הרציניות תמיד, שדייג יצא לדוג דגים צום צום צום. אבי תוהה מניין היא יודעת את השיר ונזכר שאביה היה שר את השיר הזה בהיתם יחד בנוער העובד. וכך הוא נזכר שפעם הכיר את אביה. הוא רוצה לומר משהו לאביה. אבל אביה אינו נוסע לשפת הים בלילות מטורפים, אביה יושב למול הטלוויזיה ושמוע על מזג האויר השרבי.

הדייג אינו זוכר עוד את נורית ואורית. הוא מסב אליהן את גבו, מתקן את הרשת ושוב משליך אותה לתוך הים והים מלא דגים מתים. הים החם שממית את דגיו. השמים מעל הים נראים עתה אדומים. נורית ואורית שבות לסירה. הן לובשות את בגדיהן ופותחות את הטרנזיסטור. הקול שהם שומעים ברדיו מוכר להם זה קולו של אבי. הוא מדבר על הסרט שלו “החיים העגומים של האדון מחלוף”, הוא מרואיין על ידי ציצי בדוחי. ציצי שואל אותו שאלות בקשר לסרט והוא עונה באריכות. בתחילה לא הכיר את קולו. ההקלטה נעשתה לפני שבועים ושכח אודותיה. החייל עם המימיה, ששמע את הרדיו, קרב אליהן. הוא אומר: אולי תפסיקו את הדיבורים המזובלים ותתנו איזו מוסיקה, פה כמו תנור, וחם, ואין אויר. אבל נורית אומרת, זה האדון בעצמו מדבר. החייל נראה מאד מוקסם. הוא לא פגש עוד, כך אמר, איש שמדבר ברדיו ושומע את עצמו באותו רדיו. אורית זורה את החול שקודם זרתה נורית. האכזריות שהיתה קודם נעלמה. הכעס המדהים של אבי נמחץ ולא היה עוד. הסטירה עודה על לחיו. הניגונים למול דלת בית־השימוש נמהלים בקולו; אבל האגרוף אינו מוחץ עוד. הזעם חלף. הרוצחת לא רצחה. הדייג אינו שועה אליהם. האשה עם הכובע־ים קרבה ושואלת מה השעה. הוא מראה לה את השעון הענוד לו על יד ימין, והיא מתקשה לקרוא, שכן היא רגילה לקרוא את ספרות השעון על יד שמאל. החייל אומר לאשה שהוא בטח שמאלי. היא אומרת שהוא נראה ככה. אחר כך מדדים יחד. הוא מדדה עם מימיה והיא עם שני קישואים הצמודים לחזה. נורית, שאין לה, מגחכת. בעד חודש יהיו בחינות הבגרות. הוא רוצה לשאול אם הן לומדות לבחינות, אבל ידע שלא יענו לו. הוא מאזין לדברי עצמו. הוא יודע שמישהו אחר מדבר, כי מי שהוא היה לפני שבועים אינו קיים עוד, ומי שקיים היום עדיין אינו יודע מה הוא חושב על “החיים העגומים של האדון מַחלוּף”. אבל אורית מאזינה ונראה לה שזה די חמוד לשמוע אותו ברדיו כאן על הסירה באמצע סערה צקלונית. היא שואלת אותו מה שלום כל משפחתו. הוא אומר שהם בסדר. הוא רוצה להאזין, אבל המלים חומקות ממנו. הוא שומע את הד דבריו, אבל מה שהוא אומר אינו חודר בעד מוחו. הוא מודע לחוסר אוניו ורצה מאד להסביר לאורית ולנורית כמה דברים בקשר לעצמו, במלים אחרות היה רוצה להתנצל, אבל אז הוא מבין שהן בלתי־הכרחיות להתנצלות שלו, שכן כל מה שהוא או מישהו אחר עושה ייראה להן נכון במידה שווה. הן אינן שופטות ואינן רואות שום הבדל, לבד מאיזו מציאות של הרגע, שאין בינו לבין בוראה שום קשר. רק הרגע קיים ומי שבורא רגעים חולף ואינו חשוב ביותר. לוא היתה אורית מנסה להיזכר ביום שישבו בגן ביפו היתה בוודאי אומרת שהיה שם גן עדן עם שני מיני ורדים ובוגונוויליה והצריח ממול, והים מלמטה, והיה רגע שבו נאמרו דברים מסויימים ואחר־כך היו פגישות של הגופות המיוסרים ואחר־כך דובר על איסור המלים האוהבות ואחר־כך נאכלו שתי מנות חומוס. אבל מי היה האיש? האם זה כל כך חשוב?

הוא עומד לסיים את הראיון, הזמן הגיע לקצו. הוא מתנצל על הסרט בפני מאזיני רדיו. מדוע אני מתנצל?

עכשיו משתררת שתיקה. הם קמים והולכים לעבר המכונית.

הוא מציע להיכנס לשרתון. החום מעיק. הרוח החמה מעיפה עוד חול ואבק. עוד אנשים נכנסים לים ואולי לא יצאו ממנו. הם פוסעים לעבר השרתון. השוער מתבונן בהם ורואה שלוש דמויות סגולות. הוא מחייך. מדוע הוא מחייך? אורית יודעת לפגוש את החיוך ולומר לו שלום בלי שום קשר עם בעל החיוך. אבי מודע לכך ומתקנא באורית. נורית מתבוננת בבחור צעיר העומד עם פניו אליה ומודד אותה. הוא לבוש מכנסי־ג’ינס בלויות ונראה צעיר ומיואש מאד. הא נועץ את מבטו במצחה של נורית. היא מוחה זיעה מעל מצחה ואומרת לו: אתה מדבר עברית? הוא לא.

היא אומרת לו באנגלית מה שמה. הא מחייך ואומר שהוא משיט מפרשיות, חוקר את דרכי הנשימה של תושבי קשמיר ועושה עוד עבודת־מחקר חדשה באנתרופולוגיה. אורית אומרת לאבי לבוא אתה. נורית עומדת עם הבחור ושומעת את כל מה שהבחור לא יכול היה לומר שבוע ימים. הוא מדבר לא כמו אבי. הוא מדבר לאט. בשקט רב. מודד כל מלה ומוסר רק את העיקר. הדבר שובה את לבה של נורית. אבל היא יודעת שאין לה לב ועל כן היא סבורה שהיא מתאהבת בו והדבר מעורר בה תחושה של התרסה עצמית, והיא נפרדת מעל הבחור. היא לא רוצה פגישה וכל זה. אם יבוא אליה מחר באיזו שעה שירצה ימצא אותה בבית. הוא יבוא אליה, אמר. אבל הוא לא יודע איפה זה, והיא מסבירה לו ופתאום מאבדת את סבלנותה ואומרת לו שהוא יכול למצוא בעצמו. היא הולכת אחרי אבי ואורית שהתיישבו בינתיים בשתי כורסאות בלובי הענק הרוחש אדם מפה לפה. אנשים צועקים מדי, קהל התיירים של פסח רוחש וצעקני ואומר דברים זה לזה בקולי קולות. הוא חושב שהם אינם אומרים בדיוק דברים של פסח. אבל הוא מתוודה באוזני אורית שאינה שומעת אותו, אלא מלטפת בעדינות מדהימה את קיר האבן החצוב, – משהו הדומה לפסל ענק החוצה את הלובי של השרתון וידה כאילו מטייחת את האבן או מטילה בה מומים של אהבה נועזת מדי – ודבריו אינם אלא נהמות על רקע לטיפות היד המביאות אותו במבוכה רבה.

עתה יושבים שלושתם, דחוקים בין קהל רב ומזיע על אף מיזוג האויר, וחרד, והחוץ, מבעד לשמשות, מאיים וצהוב בתוך אפילה קודרת, והם תרים בעיניהם אחר מלצר. הוא אומר מלצר לרפואה, כי הוא אוהב צמדי מלים; אבל אין למלים או לצמדי המלים הללו משמעות למקום ולזמן. נורית מדברת עתה על יום אחד שבו ישבו, היא, אחותה הקטנה ואביה, על המרפסת ושתו קפה. אבא הרים את היד לאט מאד ומזג קפה אחותי הביטה ביד ופתאום פרצה בבכי, ואז, פתאום, חדל הקפה להימזג מתוך הקומקום ונעצר באויר והקטנה נבהלה ונורית אומרת שהיא יודעת שלא אירע שום נס. אורית אומרת – עתה הן מדברות – שחלמה חלום ואבי היה בחלום. הוא היה מת בצד הדרך. ועברה שם מכונית משטרה ובמכונית ישב מנהל בית הספר ושתי ילדות קטפו פרחים, ואז הוא, שהיה מת, קם ושר כמו באופרה שיר ובאמצע שוב נפל ומת. והילדות אמרו משהו, אולי, היא לא זוכרת בדיוק, הנה הוא באמת מת. אני לא יודעת בכלל מה זה המוות.

אני יודעת ואני חיה על ידו.

אני חי בו כל העת. רק בו, זוכר אותו כל העת, מאויים כל רגע, הוא מתת שלו, האם אני מתגונן…

הקיר בשרתון אינו קיר, הוא ממש פסל והוא יפה מאד.

כן.

המלצר לא בא. אנשים מצליחים להשיג מלצרים בין טיפות זיעה וצעקות ורק אבי אינו מצליח. אבל סופסוף כן מגיע המלצר. אבי רוצה בירה. הכמיהה לבירה כבר מצויה בו שעה שלמה, הוא חש אותה עוד בים, עוד בתחילת הדרך לים, הצמא לא היה משהו כמוס או סתמי אלא מפורש, הוא היה צמא לכוס בירה ושתה מים ממימיה ונשאר צמא ועתה עמד מעליהם המלצר, לבוש חליפה לבנה ושיער ארוך עם פיאות לחיים מגוונות מאד, עם חיוך מרושע וניחוח של אודיקולון מהול ביזעה דבוקה לגוף, מייגעת, לא של פחד או יראה, אלא של כחש, מרמה, נסיונות להערמה וכשלונות קלילים עם חיוך דבוק לפנים, והמלצר המיוחד הזה, המלצר של הרגע הערום הזה, אמר את מה שאבי אולי ציפה שיאמר, אף כי לא חשב על כך אפילו לרגע אחד. אבל לפני כן אמר, אדוני מדבר אנגלית? ואבי אמר לו, כן כי העברית שלי לא כל־כך טוב, אמר המלצר. בסדר, אמר אבי. נורית ואורית צחקו והמלצר אמר אז את מה שאבי ידע במעמקי לבו ולא היה מודע לו, הוא אמר אין היום הלא בירה, הלא היום פסח והכל כאן כשר, האם אדוני לא זכר שהיום חול־המועד פסח?

אין בירה.

אין. הכל כשר.

אי־אפשר בשום פנים?

אי־אפשר…?

לא. אין.

הצחקוק. אז הוא שואל מה הן רוצות לשתות. הן רוצות מים קרים, הוא לא יביא להן. כאן לא סלון להפקרות. הוא מביא שלושה בקבוקי קוקה־קולה. הם שותים והמלצר רץ אליהם עם חשבון ממחשב קטן בפינה, עשוי בידיו של פקיד מפוקפק עם צדעים אפורים וחיוך מאונס. שילמו שלוש־עשרה לירות תמורת שלושה בקבוקי קוקה־קולה.

הקולה היתה מרה וחרשה לו את הקרבים. ואז קמו ויצאו מתוך ההמולה ונסעו הביתה. ברדיו אמרו שמזג האויר ישתפר תוך שעה־שעתים. רוח מערבית תחדור עוד הערב ותביא מזג אויר קריר לאזורנו. סוף העולם הצהוב עומד להסתים. אבי לא חיבק שום תשועה או תשוקה, אלא ישב גלמוד עם אורית ונורית בוולבו ונהג הביתה במהירות סבירה ועצר במקומות הנכונים והיה מהיר, גמיש ועצור וזכה למחמאה של אורית שאמרה שהוא נוהג יפה, בטוח ונעים.

אחר־כך יצאו מן המכונית, כל אחת מהן על יד ביתה, ואמרו זו לזו ולאבי טשאו ונעלמו לתוך הבתים עם טלוויזיות פתוחות וארוחת ערב ושטיח על הרצפה וכלב לצעוק עליו או לחבק, צמיר צמיג ושחור, או לבן, ואבי נסע הביתה ועמד באמצע הרחוב עם צינור גומי ארוך ושטף כמו אידיוט את המכונית שלו. הוא הביא סבון ורחץ וקרצף ואהב את המכונית כמו שלא אהב דבר מימיו וחשב שהיא נאמנה לו והיא שלו והוא שנא אותה וקרצף אותה ואז פתח לה את הרדיו ומצא מוצרט בגל אלף ונעל את הדלתות והשאיר אור קטן דולק ונכנס הביתה. הוא חשב, היא יושבת, הוולבו שלי, עם אור קטן ושומעת מוצרט. והוא פתח את הטלוויזיה וראה סרט דוקומנטארי על יונקי דבש בקנדה וארצות דרום־אמריקה. הוא חשב על כרם נבות ועל האמנות בתוך כלוב, מפרכסת כמו לולין ומנסה לעשות מעשי־לוליינות בכלוב של סדר, ובכה עד שמזג האויר הקריר החל לחדור לאזורנו.

יש כאן הרבה מן האירוניה והדברים המיותרים והמעמס והתפלות על יד דברים יפים המציינים את הסיפורים האחרים, אמרה, אני תוהה. אתה כותב בשבילי, ועל כן אני בוכה את הסיפורים שלך, אבל אתה מוגבל מדי, אתה דובר אמת מדי.

אני מגיע אל האמת בכפפות של גומי כמו מיילד, אני מיילד את עצמי תמיד!

זה לא מייגע?

מייגע.

לא רצית להיות מובן?

אולי, להבין את עצמי.

והבנת?

לא תמיד, לרוב לא. מחפש, אבל אין דרך. צריך לחקור את האני כטעות נוראה, כמקרה ביש, אני קרוב לטירוף מפני שאני יודע אותו. אבל רק ילדים חכמים זקנים מאד ולמדנים גדולים יודעים את האמת ואני יכול לדעת את האמת רק באיזה חוש והחוש הוא ניחוש והניחוש הוא שיר, הוא סקרנות לגבי הדברים הקטנים העושים אותי, אני, אבל אז למי אני כותב אם לא לעצמי, ומדוע אני מדפיס, כי אני מוגלב ואיני מורגל בחיבוק עצמי, אני זקוק לעינים שלך, גם באהבה, גם בכתיבה, הנה אנו כאן, מי את, את כאן, כי אני בלי ראש, בלי נשמה, ואת כן, ואת יודעת דברים לעומקם ואני משקיף תמיד עם מלים יפות או לא יפות, הנסיון לכתוב הוא אינאונים ואני נכנע עם חיוך על שפתיך וזה מצחיק כי השפתים היו צריכות להיות שלי אבל אני נכנע מתוך רצון לנקמה את יודעת משהו?

לא.

אני כותב מתוך רצון עיקש לנקום בי בכל מי שהייתי, בכל מה שהייתי, וחייתי, כדי להגיע לרגע הזה, עתה, אני מוכן להתמסר לך.

אתה יכול.

לא, אבל הנסיון הוא היופי בכל הדבר הנורא הזה.

בסינגפור היתה זקנה יפה כמושת פנים שגידלה ג’ראניום. יום אחד חנק אותה פרח ג’ראניום יפה. היא שאלה אותו מדוע הוא חונק אותה והג’ראניום אמר, כי את זקנה ואיני סובל זקנות, ואז היא בכתה והוא נישק אותה נשיקה עזה וגמר לחנוק.

גמרת?

כן.

ואת?

גם.

היה נעים?

ככה, אמרה.

אהבה של אמנים היא סיוט, היא העמדת פנים, היא כיסוי לאמת, היא מעבר לזגוגית, היא מעשה חמור הזכאי לעונש.

אני נענשתי. אבל לא הייתי אומרת שרע לי.

אבל הטוב היה מוגזם.

הלילה קרב לקצו, אני חש בבוקר הקרב. את שומעת את התרנגולים?

הרוח שככה, הסערה חלפה, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עוד מעט יהיה אור, נשמע שוב את אומכולטום, החיים הם רגע מחורבן אחד אחרי משנהו, כמו ההיסטוריה, הכול יחלוף.

לא, רק אנחנו.

זה הכל, אנחנו זה הכל.

הנה חלף לילה ואנו כאן.

לא, גם אנו חלפנו ועתה יש להתכונן למשהו, אולי נישן.

אולי.

והם נרדמו שקטים מאד לאור דמדומי הבוקר העולה והאנטנה לא חרקה עוד, והאור היה בהיר מאד ליום חורף זה. כלב נבח, והחלבנית עברה עם החמור וצלצלה בפעמון, לא פעמון יורה, והפרחים פרחו והשוחט שחט ואדם זר עם אשה זרה ישנו יחד עם ידים שלובות, עם גופות מעורבבים וחלמו כל אחד על חיים אחרים, על מקומות אחרים, ולא שבו לגעת זה בזה אף פעם, כמו תמיד, כמו כל הנגיעות שאינן אלא חופים ואין יורדים, אין נכנסים לתוך הים שלהם, הלוא באנו מן הים, היינו אצות ואנו שוב על החוף, ואצות, ורק אנשים אמיתיים יכולים להיות ולמות או לחיות או לאכול או לבכות או לשכב זה עם זו, כמו שאנשים עושים ולא אלה העושים מן הכל מלים מלים השורות שכתבת…

אני יודע, אבל אני ישן.

בוקר עז מפציע בחלום.

שלך באהבה רבה.

“פצע נעורים בלתי־נשכח.”

1976

מתוך ‘עכשיו’, 1977

ואז נשתררה דממה. נשמעו גניחות אחרונות והשעה היתה רק שלוש אחר הצהרים. רוח החל לנשוב. במעלה הגבעות נשמעו הדי הרוח כמו נהמה, חולף בתוך חריצי ואדיות. שׂוכות צבר ומאחוריהן סוכה זנוחה, כמה עצים סוככים עליה, דרך עפר משתרכת מעלה, והיריות האחרונות שלנו נשמעו כאילו היו כבר נוֹרות בהיסוס. התחמושת אזלה וכל אחד נותר לעצמו. כאשר תמרן המפקד את הנהג שלו צעק מישהו, אל תברח! וידעתי. הכל היה ברור, השעה הזאת ציירה תוואים בהירים שעדיין לא נתמלאו עגמומיות של צללים, והמתים שכבו בשורה בלתי־מסודרת, בחולצות קרועות שקודם עשו מהן תחבושות, בעינים פקוחות או עצומות ומן הצד שמעתי קול; דפקו אותנו. הבטתי ולא היה עוד האיש. הקול הזה שנדם שכב ביניהם והמשוריין של המפקד הצליח לעבור מחסום על יד המשוריינים השרופים, ונשמעו צרורות נמהרים ושריקות כדורים מן הגבעות שנורו לעברו. ואז הבהירות, שכמעט לא נמוגה, אך נתמלאה איזו שקיפות, והבקעה הקטנה הזאת המוקפת אורנים, גבעות סלעיות ושוכות צבר, שהיתה שרויה בתוך עיגול רחב יותר של הרים רחוקים עוטים גוון סגלגל, אז הלוא היתה הכרעה כה ברורה. המשוריין פילס לו דרך ופרץ עוד מחסום, נשמע קול נפץ של מוקש ויריות נורו בפראות לעברו ואילו המשוריינים האחרים, הפגורים, העלו עדיין עשן דק של שריפה, ומרחוק איבבו האורנים ברוח הזה, ואני שם, בן 17 שנה ו־8 חדשים, שׂיער חום, עינים עצומות, בגדים קרועים, סטן ריק, רציתי מים, לשתות, ליקקתי את המימיה של המת לשמאלי, לא ידעתי מיהו, היא היתה כמעט ריקה, ואז לחכות. ראי, אני כותב היום דבר שאירע מזמן. שכחתי אותו; לאחר מכן, כאילו רציתי לדחקו ממני. עתה, כאשר חזר הזכרון, על סלע למול חוף הים של אפולוניה וחמים היום, ורוח מחליק על פני הגלים ושני צעירים מתגפפים למטה, בין השיחים, ומכאן, מן הנקודה הזקורה הזאת, פרושה איזו תהום, חרוצה אבן חול, זגוגיות ירוקות, פזורות על כל עבר, והמסגד המקומט לשמאלי, עתה אני חוזר אל הדברים האלה בלי שום תוספות, כאילו אתמול אירעו, והלוא שום דבר לא נגע בזכרון, הוא היה חבוי בי מלא לחלוטין, ואני נוגע בו ואין בו שום תוספת של דברים הנדבקים לכל זכרון ומפרשים אותו תוך כדי זכירה, עתה פשוט עולות תמונות וכאילו חי אני לרגע במקום אחר, יכול אני להריח, מסוגל לראות חולצה קרועה ולדעת בדיוק באיזה צד היו תופרים אז את הכיס. זה קרה אז, אבל התמונות עולות צלולות ובהירות מתוכי, מן המקום בו אילצתי את עצמי לשכוח את הדבר ולחיות כאילו לא אירע; אבל הוא היה, והמשוריין אכן עלה במעלה ההר ונעלם לתוך החורשה המגיחה לי מתוך הצללים שכבר אפפוה, ואני רואה את הציפרים בסיעותיהן הארוגות כמו מבעד מסך שקוף של תיאטרון, הציפרים השטות באויר בסיעותיהן המאורגנות למופת, חולפות מעלי במפגן חרישי ואדיש, אף כי לא תמים כל כך.

הקולות הדמומים יותר החלו להימוג כאילו ניתנה איזו פקודה מפורשת, פרשתי ידי, שכבתי בתנוחה כזאת שאוכל להיראות מת, התכסיסיות הבדוקה של רצון החיים פעלה כאן ללא מחשבה יתירה, ומבין השמורות העצומות למחצה ראיתי קרן שמש מופזת מכה בפראות את זיז הסלע שקרוב אליו עמד קודם אדם שקרס לאחר שצעק: לפחות קח את הפצועים, והמפקד ענה לו: אין פנאי! ולאן, ועוד מעט אשוב עם עזרה והאיש הלא קרס, כמו אבן לתוך מים ואחר כך נפלו עוד כמה מהם, כמו בסרט אילם, משהו שאולי, אם היו משחקים אותו בהצגה, היה אפילו משעשע. ילדים בסדר־גודל של מבוגרים קורסים בצורות מוגזמות והתנוחות שלהם, קפיאתם משוללת החן, מהווֹת ניגוד מושלם ליפעת הציפרים שהופגנה נגדנו במעין בוז, בוז לנו בוז לאויב, בוז לנצחון או לתבוסה הגדולה, בוז לאורנים שניסו לשוא לשוות מבע מאורגן וגיאומטרי לבקעה, שהחלה מתמלאת תנוחה ואולי אף חמלה צבועה על עצמה. חמלה זו, שאולי רק אני יכולתי לחוש בה בלא העמדת פנים, אף כי היתה ברורה כל כך שחשבתי שאפילו הם, היורים שעל הגבעות, חשים בה, ואולי מבינים את הנצחון שלהם כטעות גיאומטרית, אפילו היה בו כה הרבה מן הפאתוס המביס, המבזה את המוות של מי שלו טמנת מארב מוצלח, כמו משחק שחוקיו מתחילים להיחשף רק עתה. וכך שכבתי. מבעד לשמורות המופשלות בזהירות רואה אני מתים. המחשבה לא היתה שגרתית למקרים מסוג זה. איש לא הכין אותי למה צריך אדם לחשוב ברגעים כאלה. למה כבר מכינים אותנו. חשבתי על גן הילדים, כי רוב האנשים, או חלקם הגדול, ואיני יודע בדיוק כמה, כלומר איני זוכר במדוייק, האנשים שעל־ידי, למדו אתי פעם בגן, הם למדו שנה אחת מעלי, וחשבתי על הגננת חוה עם אפרוחיה, וכולנו עומדים מאחורי אניה עשויה קרטון או דיקט, במושבה, מול בית־העם, ולאניה שתי ארובות, אני נשבע, חשבתי על שתי הארובות המזויינות ההן, בין שני דקלים וקיר מוצל על־ידי בוגונויליה ענקית, וחוה עם החיוך המר של אשה זנוחה, עייפה, אולי עם איזשהו ידע שאסור היה לה להעניק לנו, ואנחנו, בחליפות מלחים שאמהות יגעות תפרו למעננו אחרי איסוף הביצים בלול, והחליבה וניקוי הבית, ולומר “אניה עם ארובה לאן נוסעת אניה, באה אני ממרחקים”, ואני מצחיק, אולי יותר מכולם, צעיר מהם בשנה, בקסקט, חיוור, רזה מאד, רוצה להיות במקום אחר, כמו תמיד, אפילו עם מבט ברור כל־כך של מי שרוצה להיות שמח, ולפחוד עד מוות מארובות של קרטון, הלא על זה חשבתי. ועתה שכבו הם סביבי. לא ראיתי אותם נולדים; אבל במושבה הקטנה שלנו ובמושבות הסמוכות אנחנו הלא גדלנו יחד, היו דברים שכולנו אמרנו פחות או יותר באופן דומה. ופתאם, בשלוש אחר־הצהרים חדלו להיות, נסתיימו בתנוחות מלאות תשוקה, כאילו למות היה כל מה שהם ביקשו אי־פעם להיות, ולא מלחים על אניה מקרטון המביאה יהודים לארץ־ישראל עם תרמיל ומקל.

היו הלא גם אחרים, לא מן הגן שלי, לא מבית־הספר, אחרים שהכרתי מאוחר יותר והיו כאלה שלא הכרתי כלל. הצצתי בהם בעינים העצומות למחצה הנוצרות את הרגעים, את כל הרגעים האלה, במין אטיות מרגיזה, בריגוש דחוק, בכוונה כלל לא־נסתרת לשנוא את הציפורים המהודרות כסונטות מן האירוע שהייתי בתוכו, אירוע שעתה נהיה גבישי, אולי נצחי, מלא ילדים שכבר ברגע זה מתחילים את הזחילה הבלתי־נמנעת שלהם אל תוך האדמה עם הידים הקפואות שלהם, עם גופות שתנוחתן נעולה על מסגר. ומסביב, על הגבעות, ישבו אנשים, לא ראיתי אותם, עכשיו הלא אני לבדי, רק אני והם. לפעמים ראיתי קנה רובה מציץ או קצה לועה של מכונת יריה, אולי היה זה ברן, והם הבלתי נראים, יורים לעבר שלושים ושלוש גופות, ואלי. מי חלם על כך? אני, אחרי כל השנים, עם אותן פנים, וכל רגע הלא מבגיר אותי בעצמה ערמומית כנגד נצחיות קפיאתם של שלושים ושלושת המתים. כל הילדים שעמדו מאחורי אותה אניה, כמעט כולם, אולי אני מפריז ויש לומר חציים, אבל היו גנים אחרים דומים כל כך, כולנו דמינו זה לזה דמיון מופרז, והם היו עתה דמויי אבן מתקשה והולכת בשדה מלא קוצים ואילו בתוכי הולם איזה לב, הדם זורם, הידים פרושות, המשחק בלהיות מת הוא מגוחך, ואולי תפל על יד מתים. מתים עד קצה גבול היכולת, ואני משחק, כמו אז בגן, אז מלך היום מת, ואין עוד גננת, והרוח נושב עתה ומביא עמו קרירות רחוקה; אבל הרוח היה מזרחי והקרירות היתה יבשה, קשה, ושתי זמורות ריחפו להן בעצלתים מכוונים בתוך האויר שנראה עתה כאילו הוא מאבד מעט מן השקיפות האלימה.

היה עליו לשנוא, אמרתי לעצמי בקולו של מישהו אחר. חבל שאין לי רימון יד, למות בו. דברים כאלה חשב(תי) מחופש שוב, כתמיד, המשחק היה בעל חוקיות משלו וידעתי שאני משחק די טוב, אך חרה לי, חרה לי להיות מבוזה על־ידי הציפרים המתרחקות שמרחוק נדמו לענן קטן של סימני־שאלה מרחפים.

הם ירו לעברנו, כי היה נעים להם לשחק ולהשתעשע אחרי הנצחון המושלם שלהם. גם הם ראו את המפקד נס, חולף במשוריין שלו בעד המחסומים, ונהגו המעולה מעניק למנוסה איזו תהילה שלא היתה לה באמת. אבל הם ראו, ואולי הרהיב אותם מראה התבוסה, והיא התממשה בעיניהם ונעשתה נמרצת כאשר ראו את המפקד נס ומישהו צועק וקורס מן הסלע, ואחר כך משתררת דומיה מוחלטת של גופות שהיו קודם לכן ילדים או נערים, קראו להם ככל שתרצו, ולכן הם ירו באקראי כמו ילדים זחוחי דעת היודים אבנים, ללא כוונת זדון מסויימת, ללא שיטה. אולי היתה זאת שגיאתם, הם היה צריכים להתנהג על־פי שיטה מסויימת, כי גם למוות ההמוני הזה בתוך הבקעה חייב היה להיות איזה הגיון ויזואלי, אולי אף מרחב של שיקול, שנאה ואדישות לחילופין; אבל הם ירו מתוך עצלנות, אולי אף עייפות, ורק חבל שלא יכולתי לראות אותם. הם ישבו במה שהיה שטח מת לגבי, רק את הלועים ראיתי לפעמים, את ההבהקים, לא אנשים, ואחרי זמן־מה חשתי שאיזו מכונה אלאישית יורה בנו, לא בני־אדם, והדבר לא רק שלא הקל, אלא שעשה את המנוסה שלי לתוך משחק המוות המושלם, ליותר קשה, ליותר בלתי־מוסרית ונקלה. לא יכולתי, כמובן, לדעת אל מי הם מכוונים את הרובים ואת הברן וזה יצר איזו מתיחות, שאולי פגה מאוחר יותר לתוך תחושה של גורליות קצובה, דממה ויריות לסירוגין; אבל מתיחות זאת היתה מעטה אנושי למשהו שנהיה בגללם כה מיכני, שלא היוו התשובה לזמן הניגר לאט מדי. הכדורים היו ננעצים בידידי והיו מתים שלמגע הכדור זעו, כאילו התעוררו; אבל הכל היה מאורגן כך שאחרי כל ניע של מת שפגע בו כדור, הוא ישקע עמוק יותר, או שהפנים האלו, הפנים היפות שלהם, יהיו רטושות יותר. למעלה היו פרושים להם השמים. הם היו יותר מאשר אי פעם, לי. חשבתי אפילו מדוע עד אז לא ראיתי אף פעם כל כך הרבה שמים, וכה הרבה גוונים בכחול הבהיר הזה. היה צורך עצום למצוא ניסוחים הולמים, משהו מגדיר כדי לא לנוע, לא לזוז, כי אם אזוז לא אקום עוד, אולי גם אם לא אזוז, היתה תלויה כאן אפשרות אוליית גדולה ואני פשוט נמזגתי לתוכה וניסיתי לסייע לעצמי על־ידי פענוח בלתי־מדוייק של חוטי שתי־וערב של חיים ומוות, חוטים שאותם, כמובן, לא יכולתי לא לראות ולא להבין. לרגע אפילו נרדמתי

אולי בעצם לא נרדמתי אלא שקעתי בנמנום, הלא היינו כולנו עייפים, העייפות היתה גדולה עוד קודם, שעות ארוכות. יצאנו למה שהיה צריך להיות פעולת הסחה בארבע לפנות בוקר, גילו אותנו בשש בבוקר, לחמנו, בלי הרבה תקוה לנצחון, עד שתים, שתים וחצי. הגסיסה החלה אז ונסתיימה בשלוש, כאשר מתו כמעט כולם. התחמושת אזלה והמפקד נס והיריות הבודדות העקשניות והבלתי יעילות שלנו נדמו בזו אחר זו. ועתה כבר שלוש וחצי, אולי ארבע, העייפות הזאת היתה מכרעת. היא עצמה את השמורות עוד יותר, השמים נתאפלו לרגע, היו כוכבים בתוך השמורות, היו שניות של מין היות מזוג באי־היות, או כך אני רואה אותן עתה ואת יכולה להשמיט מלים אחרונות אלו, שכן גם את יכולה להישאר שם תמיד, כמוני, בשכחה מוחלטת או להיות שם בכל רגע ורגע ולדעת, לדמיין, לתעתע בעצמך, אחרי ככלות הכל, מי את שתדעי פחות ממני, אני שלא ידעתי אפילו מה הקשר הבלתי־ניתן לערעור עדיין בין הרגעים הללו, שם, לבין כל הרגעים שיבואו אחר כך, שנים ארוכות, מתך שכחה, מתך היענות עמוקה, לפרקים אף בשכחה העצומה והבלתי נסלחת, אם כי אולי, אולי לא לך, היא מובנת, ולכן אי־היות אינו אלא תיאור מאוחר וספרותי, אני יודע, של עצימת עינים, של ריח התאבּוּן מרחוק, של חרחור הקרביים הרעבים למזון אפילו ברגעים אלו, של התמזגות עם המתים, כאילו היו מבצר ואני מבקש איזו קרבה בלתי־אפשרית, של ידידים, שפנו לי עורף בעקשנות שלא היתה בהם כלל; ואפילו חלמתי חלומות קצרים, מהופנטים, מלאי דילוגים שבאחד מהם, אני זוכר זאת בבהירות מפתיעה, אמר לי ברוך כוגן ששכב מת ואת קצה רגלו הקפואה יכולתי לראות כל העת בזווית עיני השמאלית, ברוך שהיה קודם ידיד, אולי לא ידיד של ממש אלא מישהו שמגלים את אישיותו החדפעמית בנסיעה לילית בתוך משוריין מאופל־אורות בדרך לאיזה קרב או בחזרה ממנו, בשבילי הלילות שקדמו, שעתה נדמו כאילו נסתיימו בשעה שלוש והציבו אחריהם קו עבה של ניתוק, וברוך אמר לי אז: שמע, תהיה מלחמה רצינית… ואני ידעתי, בחלום ידעתי, שהיא יֶשנה, שהיא סביב לי, על ידי, מעלי, בתוכי, אבל ניסיתי לדבר אליו ומשום־מה לא יכולתי לומר דבר. הוא הוסיף ואמר: קח נשק, שיהיה לך נשק, לך הביתה ושב למעלה. ואז פתאם אמרתי לו, והמלים כן באו: למה לא לשבת למטה, אם יפציצו הרי מוטב לא להיות למעלה, אבל הוא אמר: לא, לא, זה יהיה רציני עם מצבים שתצטרך לירות בהם ממש והתעוררתי כי לא היה לי נשק.

ניסיתי להבין אז כמה זמן חלף, דקות, שעה? השמים היו בעלי אותו גוון כמעט, אבל במקום הציפרים שקודם חלפו מעלי ראיתי עכשיו כמה עורבים קרבים. הם עדיין היו מתעופפים מעל קבר השֵיך ואחד מהם ישב לרגע על אצבע ברוש שהרוח כופף אותו מעט לעבר שוכות הצבר והאנשים שעל הגבעות, האנשים שירו בנו, ירו עתה גם בעורבים, וזה היה משהו פתאומי כי היריות היו עתה לשני כיוונים בעת ובעונה אחת, ואפשר היה לשמוע את ההבדל בין שריקות הכדורים ושמעתי צחוק מרחוק ונדמה לי שאף שמעתי פכפוך מים נמזגים לתוך סיר, או פינג’אן, או שמא קומקום, ובאמת עלתה עננה קלילה של עשן שהתאבכה תמימה מאד מאחורי השיחים ושוב היו הכדורים ניתזים לתוך שורת הגופות ומן הצד שלי היה רק משהו דומם, ותמונה רחוקה מיטשטשת והולכת של אניה בעלת שתי ארובות מקרטון, ומה הם חושבים, הרהרתי, איך אני מגדיר לעצמי מצבים אלה, המשתנים מצורה גזורה אחת למשנה, מה הקשר בין הענן הדק שעתה כמעט חדל להתאבך ולבין העורבים הקרבים, ואני הוגה בכדור, רואה אותו במו עיני, כדור כמו אלה שיריתי קודם, לפני שאזלה ממני התחמושת, ואני רואה אותו במוחשיות חדה חודר לתוך מוחי דוקא, ואז אני אומר לעצמי: הלא אתה יודע שאתה חי רק אחרי שנגמרת שריקתו החדה הצווחנית של הכדור והמתח גובר בי בין המוות המצפה לבין שהייה מסויימת, בלתי נודעת באורכה המשוער, ואתה מודד דקות, או שמא מנסה לאמוד אותן, משתדל להבין את זרימת הזמן שרק ליד הגופות המנציחות והולכות את קפיאתן אתה מבין את אי תלישותן ממך, אבל הזמן של שם, אותו זמן מסויים, שונה מזמנים אחרים, ככל שהוא היה חלק ממך היה גם בלתי מוחשי והיו לו ממדים משלו, אף כי לא היתה לו הגדרה מדוייקת, לא היה בו משהו שמאפשר היה להיאחז בו, או שמא היה, שמא הוא הוא המעביר אותך אל הדימויים העצמיים שלו וכך אתה מסוגל לחלוף למהות אחרת, ואחר־כך שוב אחרת, עד שיֵרד החושך המיוחל, אף כי אז, ברגעים ההם, וכאן אני זוכר זאת במפורש, לא חיכיתי כלל לחושך, אף כי משהו בי חיכה אף חיכה; חיכיתי אולי לעוד דקה, לעוד חמש דקות, אבל לא פירשתי את הציפיה הזאת במושגים של זמן. והשמים הלא היו אותם שמים מלבד השתנות קלילה וכמעט בלתי־נתפסת עדיין, ואתה מודד דברים על פי רחשים רחוקים, על־פי שורת נמלים ההולכת עתה מתחת לגופך ותעבור הלאה, חיפושית מפרכסת, כמה שיחים נעים, הרוח המאבב פתאום בתוך האורנים, ואז קרב להק העורבים והם חגים למעלה, סביב סביב כאילו איזשהו טכס מצפה לך מתוך הרחש הבלתי פוסק של העצמים הקטנטנים האלה, החיפושית, הנמלים, העשן שחדל להתאבך, או אז, מתוך מעגל העורבים הצורחים החגים סביב סביב הוא מופיע, כן, הלא אז הופיע העיט הראשון.

אני זוכר אותו במדוייק והלא לא ידעתי אז שהציפור הענקית הזאת היא עיט. השמורות העצומות למחצה שמרו על איזו אי בהירות מכוונת, הכל נראה מטושטש קמעה, יכולתי לפעמים לעצום את עיני חזק מאד ולפקחן שוב וחשתי כאב עז ברקותי, בקדקדי, הייתי הלא צמא ורעב וכל גופי – אני משער, אף כי איני זוכר את הכאב בצורה מדוייקת – בער, כמו היה מוטלא טלאים טלאים ואז לפראות את המראה המטושטש בעוצמה גדולה פי כמה, ובוודאי היו עיני אדומות והעיט שנקלע לתוך פריסמת עיני היה מאיית את שמו, את זהותו הנחרצת, הייתי אומר: את כבודו, כאילו חמק לכאן מתוך איזה אפוס נורא־הוד שברגע זה ממש נברא בנצחיות רחוקה והדורה. ואני, אני מחפש כאן, בין הקוצים האלה את קצה פשרו; אבל הלא הייתי רוצה לפענח אותו והכל הלא היה מוכן באיזשהו מובן שאיני מסוגל לתארו, להופעתו של העיט, ואחר כך לעוד עיט ועוד אחד ועוד… ואני הלא יכולתי לדעת, ולא ידעתי; אבל הוכנסתי בסוד הדברים מתוך התרחשות שחלקי בה היה מועט ביותר.

העורבים חגו עתה סביב העיטים בתכסיסיות מעולה, בטכסיות בעלת מבנים מעוגלים, מבנים אורגניים, אך עדיין לא מבהילים, אולי משוללי ייחוס שהיה לעיט הראשון שחג אטי והדור, אבל ללא בהילות; משהו במבנה, משהו שהיה רקום היטב, משולב בצורה שנראתה נכונה ומדוייקת ביריות שעתה חדלו לשעה קלה, מבנה שנעשה מארג צפוף של שקיפות בהולה וּודאית.

העורבים היו חגים סביב מה שנראה היה כאלים מעופפים, השמים עדיין כה בהירים, אך עתה נתרכך האור בהם ואיזו עלטה, או הינומה של עלטה, החלה לעטוף אותם, והכל עמד בכבודם של העיטים שבאו, כאילו היו אל אירוע, או אף אל מקום שנוצר למענם בלבד, משהו שהם לו אדון, לאו דוקא עוין, אף לא בלתי־רגיש. היה בהם יופי אלמותי, משהו החורג משגרה של יריות ומוות, הם לא באו אל המוות, המוות בא אליהם, קרן אליהם, כמה אליהם. זו היתה ההרגשה המוזרה ביותר, היה בהם משהו קדום, אולי נשלחו לכאן על ידי מלכים קדמוניים והם כאן לא אורחים אלא בעלי־בית בארמון הזה, שעתה לבש את ממדיו הנכונים, בבקעה שעד כה נראתה עלובה ומשוללת חשיבות; ארמון מלא מוות וילדים קפואים ותנוחות מעוותות ועורבים ויריות וחיפושיות ונמלים ורוח מאבב, שפתאום נהפך לגיא אצילות בלתי יומרנית, שהם, העיטים, יצרו אותו בעצם היותם, אצילות מלאת אדנות, ואפילו רוך, שהיה ארוג בצורת מעופם האטית, המרחפת, שהלא הם חגו באטיות שאצרה כוח בהתמדה קצובה כאילו היה הקצב מתוכנן, בלתי ארעי, כבול לחוקים מפוארים, רחוקים, שנשתמרו כאן, וזאת בניגוד לי, שהייתי איזשהו אורח לרגע.

ואז נעשיתי מודע לעין הימנית שלי. פתאום היתה חרדה על עצמה, בנפרד ממני. בוודאי האדימה יותר, נעשתה לחה, דמעות בתוך העין, לא של בכי או צחוק, דמעות של מאמץ אדיר, דמעות שכיסו את השמורות העצומות למחצה וראיתי פריסמות צבעוניות די נאות, אך העין היתה לכודה בכאב פולח, ואולי בקלון מסויים. קודם לכן, טרם שכבתי כמת, ראיתי להרף עין את החורשות שהיו נטועות למרגלות ההר שמאחורי. ברגע ששכבתי עוד ראיתי כמה צללים על ההר ההוא שפנה מזרחה. נזכרתי בזה כי היו רגעים בהם ניסיתי לדמיין לעצמי מה מידת הצלליות של ההר מאחורי, ואף ניסיתי לראותו, אך ללא הועיל ועיני בערו בנסיון לדמיין לעצמי את מידת הצל שמאחורי על־ידי השוואות בלתי־משמעותיות לחלוטין עם בוהק הגבעות שמולי, הלכודות באור השמש, ועתה היו עיני כואבות בצורה דומה, ועיני הימנית הלא היתה אדונית לעצמה והיא אולי אותתה לעיט, שנראה היה לה כאילו יבין לתחנוניה והיתה זאת פעולה יזומה של העין – היא רצתה שהעיטים יעזבו אותה לנפשה.

אבל רק אדם ששכב במקום כזה, ואת הלא לא שכבת, ואני שכחתי את התמונה הזאת שנים רבות, ולכן לא ידעתי או לא הייתי מוּדע לה, רק אדם שהיה שם יבין את האירוניה בסיפור העין. שוכב אדם צעיר בין מתים. האויב אינו יודע שהוא מתחזה למת. האויב יורה. כדור עלול להיתקע בו כל רגע. ואז באים העיטים, שלהם שייך התיאטרון הענק הזה, שכל המחזה שהתרחש כאן מאז הבוקר נועד למענם בלבד. שהם חוקי הטבע המפורסמים, הם המתפרנסים, כמו כוהני דת, על פגרים, ושלא כמו כוהני הדת הפגרים מתים למענם, ודוקא הם, החיים את המחזה, האודנים אותו, הבאים אליו כלתוך שלהם, דוקא הם ידעו שאיני מת. ועיני שהיתה חלק מיֶדע אנושי של עשרות אלפי שנים לא ידעה את מה שהם היו יודעים, וחשבתי, אבל מה חשבתי? האם ילד שאינו בן שמונה־עשרה עדיין, וצריך לבנות לעצמו שורת תגובות בלתי־נדלית למצבים שאיש לא הכין אותו אליהם, יכול היה לדעת שהעיט יודע מי מת ומי לא? ועיני, הלא אפילו חכמה היא פי חמישים ממני או טיפשה פי מאה, עדיין היא עיני ואני מפרש את אותותיה במושגי שלי, ולא במושגים של מורה לטבע.

וכך, לכוד בין תחינת העין ופחד מהמם, שאפילו לא יכולתי עדיין להיות מודע לו, ומודע כאב עתידי שלא ידעתי איך אעמוד בו, חשבתי על הקלון הזה המוענק לי כמה חודשים לפני יום־הולדתי השמונה־עשרה, תשורה משורה ארוכה של גננות ומורים, הקלון הזה למות לבדי תוך כדי משחק שאת חוקיו איני מסוגל להבין. העיט החג מעלי, אולי אף הגה בעצמו במהתלה הזאת, שהרי בניגוד לעיני הוא ידע היטב שאני חי ואז חשבתי שאולי דוקא משום כך הוא ירד אלי, הוא ירד על מנת להוכיח לי, אפיל לשביב של שניה, כאשר תימלק עיני במלקחי הברזל של מקורו המועקם, שאין משחקים משחקי נערוּת בלי לדעת את הכללים. ואני, מה כבר ידעתי? והאם המפקד שנס וטען שיביא עזרה לא חשב על כך רק מפני שלא כל הנתונים היו בידו? היו לו הרבה יותר נתונים מאשר לי… וכאן אני נגדם, לבדי, ולך שחק גיבור בפני קהל של עיטים וקני רובים ולהק עורבים וחיפושיות ונמלים ורוח.

הייתי בהול במידת־מה אל משחקה (הערוך בצורה די מגושמת) של עיני, הייתי בהול אל הערכתה את עצמה, אל תחנוניה המאולפים, ואולי, אולי, בכל העולם הקפוא שבתוכו שכבתי הייתי גם די גא בה, בעצמאותה, בעקשנותה, אולי בתמימותה ובחוסר מודעותי לעצמי ולכך שהעין היא חלק ממני, ואני איני חלק ממנה, ממש כפי שאז ידעתי לראשונה שהמוות יודע את החיים, אבל החיים אינם יודעים את המוות. הייתי גא בעיני שיש לה מקורות מידע ועוצמה משל עצמה, ואותות, ולשון משלה, שיש לה כוונות נסתרות וגיאוגרפיה תכססנית

העיטים היו חגים עתה בצורת באלט. שנים היו חגים בתווך, והאחרים, כחמישה־עשר, או אף יותר, חגים סביב השנים הגדולים. עיני מדדו גדלים וצורות, כי זה כל מה שהייתי מסוגל לדעת; צבעים צורות וגדלים, וידעתי שאין למידע שלי כל חשיבות עקרונית ואף־על־פי־כן המשכתי למדוד. העורבים היו מקרקרים קרע־קרא, לפרקים חגים סביב העיטים במעגל רחב למדי כמו במחולות מעגל עתיקי־יומין, גזורים על פי הנחיות הטבועות עמוק בדמם, הם לא נחתו עדיין, הם אמדו מרחוק את הגבעות, את הבקעה, אני מניח שאפשר לקרוא למקום ההוא בקעה, אף כי היו שם גבשושיות עפר, גבעונות קטנות, שיחים וקוצים והגבעות סביב לא יצרו שום צורה דמויַת תיאטרון, אלא מערך התקפי מבחינה איסטרטגית של האויב שבוודאי החליט משום כך להניח לנו את המארב המוצלח שלו דוקא שם, והעיטים הלא נראו מלכתחילה חשובים יותר מהאויב, שלא רק היריות שלו כמעט חדלו לשעה קלה, אלא מכיון שכאשר הם מדדו את הממלכה שלהם לא הקימו חיץ בינינו לבין האויב, ואילו היה ביניהם מת, ואולי ישנם שם מתים שאיני רואם, ולמעשה כיצד ייתכן שאחרי קרב ארוך כזה לא יהיו שם מתים? אילו יכלו, היו עטים, ואולי אף יעוטו, על האויב המת ממש באותה צורה שיעוטו עלינו. לא היה שום הבדל, במעופם, מנקודת מבטם היה המוות אחד, וזה יצר כלפיהם איזה יחס מיוחד, משהו הגובל ביכולת אלוהית, או אפילו זאת של הזבוב, להיות בלתי־שייך וטרדן לך ולאויבך בעת ובעונה אחת.

ילדים חושבים לפעמים במושגים של ארץ משלהם, עם בולים ומלך.

הם… למול אדוני הבקעה חשבתי על הילדים, שהיו אתי, שלא התבגרו עתה בשעה שחלפה, אבל ללא קשר עוד אתם, וחשבתי על חוה, הגננת, מאחורי האניה בעלת שתי הארובות, שלימדה אותנו לשנוא בצורה מסודרת, את היוונים בחנוכה, את הפרסים בפורים, את המצרים בפסח; היא לא היתה שם כדי לסייע לי לתזמר את שורת המתים הזאת השייכת לה, שממנה באה, לכדי דקלום קבוצתי או לאיזה שיר נועז; לא, היא לא היתה שם כדי לארגן ולפקח, וחשבתי, במרירות אפיינית לנער שהייתי עד אז, למה אינך כאן, אַת בעלת העינים העיקשות, את חרושת הקמטים שאולי סבלת סבל ממש שאותו לא ידעת ללמד אותנו במקום את חנה ושבעת בניה וילדי המן על העץ תלויים, בשלושה קולות, והלא הייתי אז ילד ולא ידעתי מהו סבל ממשי; אבל ראי, גם עתה, למול כל המתרחש, לא ידעתי דבר פשוט למדי, ידעתי שקורה אסון, אבל לא ידעתי למי הוא קורה, לא ידעתי שהוא קורה לי, רק העין היתה עדות שאני לוחם נגד משהו, שאני משער משהו שאולי הוא כולל גם אותי.

שוכב בין מתים; הלא לוּמדתי להגדיר שנאות, עמים, מצבים, וצמחים, לייבש פרחים, עתה לא נראו פרחים, על עיטים לא למדתי דבר ולא על ילדים, שייאלצו עתה לדחוף את הרקפות העתידות לפרוח כאן באביב, מלמטה; עדיין איני אומר גופות, אני חושב עליהם במונחים מופשטים, המוות שלהם עדיין אינו מובן לי יותר משמובנים לי החיים שלי עצמי; אבל מעופם של העיטים מעניק ממשות לדברים אלה, מתעד אותם, אם אפשר לומר, ואת הלא יודעת מה חשוב להגדיר דברים, אפילו אחר־כך אני שותק הגדרות אלו שנים הרבה ומחפש דרך לחמוק מכל אחריות אישית והלא היתה כאן אחריות עצומה שלא יכולתי שלא לחוש בה, אחריות לגבי מה רואים, מה חושבים ועושים העיטים לילדים שכמוני למדו אצל הגננת חוה או גננות דומות לה.

היתה בחברי עתה מובסוּת מושלמת ועל ידם הייתי עדיין פוטנציה חיה, לכן חלמתי ממלכות ואניה עם שתי ארובות והייתי שוב הילד החובש קסקט של אבא שלו וחושב מה עצוב לראות את הגורן במושבה מוצפת מים אחרי השירים בלילה והערב ההוא כאשר הפר עלה על הפרה, על יד המחלבה, והגברת צ’סטחובה קיבלה התקף עצבים וצחקה שלושה שבועות ללא הפסק ואמרה מי צריך דגל כשיש למשהו תורן נציוּראלי כזה. אני זוכר את המלים כאן וזה כל כך לא שייך, הצחוק העיוור של גברת צ’סטחובה שכל הימים העמידו אותה מול דגלים לאומיים, בסערות חול, ברוח או בגשם שוטף, ונאמו בפניה נאומים נמלצים, בעיקר על יד הבור של הראשונים, סמוך למגדל המים, בור התיירות המקומי, שראש המועצה היה מגדיל אותו כל שנה, ביום הכיפורים בהסתר, כשכולם היו מתפללים בבית־הכנסת, והלא הביאו לה שדכנים ומשודכים עתידים מן המושבות הסמוכות; אבל רק דגלים היא ראתה, מה שלא ראתה כנראה היה התורן, וכאן על יד הגורן… אבל העיטים מסכו לתוך המחשבות האלו אותה עיקשות שיש למחשבות הנתקעות שאינן עוזבות אותך, משהו שאתה יודע שהמוסיקה הבלתי־נשמעת שלו והמסך הבלתי־נראה שלו אינם אלא הסוואה עליונה וכבירה יותר מכל תיאטרון שיש בו איום ותפארת, מסכים ומוסיקה, אבל אין בו משהו מרכזי המעצב את צורתו לשלמות טבעית ומוחלטת כל כך.

אולי אני מאריך שלא לצורך. אבל למי אפשר לספר דבר בלתי חשוב זה, בלתי מדוד אלא במידותיו החיצוניות, בלא שהפרטים הקטנים ביותר יבואו לידי ביטוי? איני יודע למי. אולי לך. אבל אני רק משער. אליך הלא איני מדבר. הלא לדבר לא אדבר אף פעם. לא אדבר ממש. יומיים אחרי שחזרתי מהמקום הזה, שלחו אותי ליום אחד הביתה. משוריין אחד היה צריך לעבור את המצור – ועבר. באתי הביתה. כולם היו שם. הלכתי מחדר לחדר. ראיתי את סבתא. היא ישבה ליד החלון ואמרה את מזמורי התהילים שהצילו אותי כל ימות המלחמה. לא אמרתי דבר ושתקתי. בלילה, אמרה אמא, צעקתי. אחר כך חזרתי. שותקים, את רואה? כיצד יכול אני, עם כל מה שאני יודע היום, להבין את הרגעים האינסופיים ההם כאשר המתים מתו והעיטים חגו והעורבים קרקרו והאויב הבלתי־נראה ירה צרורות בלתי־מכוונים, אך מטרידים, כיצד יכול אני לומר בלב שלם שהיה זה באמת משהו נורא, והמלה “נורא” הלא נשמעת מליצית, בלתי משכנעת, בלתי אומרת דבר, אבל הלא על אף איומה של המלה שאין לי אחרת במקומה, שאינה במקומה, ידעתי כל העת שאני עד למציאות שיש בה גם נוראות וגם איזה יופי מהמם שתחת רושמו אני חי גם עתה, אחרי שיצקתי את עצמי בדמות מסויימת והעמדתי פנים שאני מישהו שאינו אני, ולא יום או שנה אלא שנים הרבה, וקרה מה שקרה ואירעו אותם דברים שאני מבקש לספרם אחר כך, ואני מבקש לספרם לא מפני שהם חשובים או מהותיים, אלא מפני שהם עומדים איכשהו בדרכי, אולי בדרכי אנשים אחרים, כמוך למשל, ודרכים אלו משובשות ואינן נותנות לנו להגיע אל השקט המיוחל, משהו שיחליף פעם אחת ולתמיד את התלות באהבה, בניגון שמשוררים חדים ממנו את החידות שלהם, המרפסת הזאת על שפת הערוגות שלא יהיו לי עוד, ולראות, אולי בפעם האחרונה, זריחה שמסוגל לראותה ילד ואחר כך להיות ראוי, או עשוי, לא לראותה עוד לעולם, לדעת באומץ ובדכי שיש רק כדור אש שוקע לתוך המים והחושך הוא מפלט הכרחי, ומכאן ואילך למצוא ולא לחפש, לא לחוש דברים, לא לנסחם יתר על המידה, לא להתמיד לגדול אלא לקפוא, כמו שאני, ולהיות אבן־חיה, מהלכת, מחכה לציפיות ומונעת אותן, וכל זאת בסמויים שברבדים, כי הלא אין לך דבר שאתו אתה יכול להתייצב כנגד האימות שמעמידים בפניך, במלים של אנשים אחרים, ואחר כך סונטים או גאים בך ואתה אינך ראוי לא לזה ולא לזה.

ידעתי אז ככל הנראה משהו על יפיו הפראי של העיט, שאולי אינו אלא עיט השמש, ששימש סמל לכוח ושלטון מאז ומקדם, ששימש סמל למדינות ולהערצה עיוורת (כמעט והייתי אומר: נמלקת) של אנשים, אבל מה יכולתי לעשות אז ושם בידע זה? ואם ידעתי, האם הבינותי?

נער בן שבע־עשרה וחצי, קצת יותר, ושרכב פרקדן. תו לא, תו לא. הלא כך רואה אני את עצמי מתוך האליפסה של עיני, היום, מרחק שנת אור. האויב החל שוב לירות בתדירות גדולה יותר. העורבים שהיו מתגודדים סביב העיטים היו משחקים משחק מאורגן, אף אם לא היה בו אותו כובד, אותה שייכות, או שמא אותה אדנות. אחד מהם היה חג אט אט, מקרקר, נוסק, בודק את השטח ואז היו עטים שאר העורבים, חגים סחור סחור סביב העיטים, שעדיין היו מרחפים בעוצמה מלאת שלוה, ותוך שהם נוחתים בדילוגים מהירים, היו נראים כאילו אינם כה בטוחים בעצמם. האיש שאני צמוד אל דממתו חטף עתה כדור. הוא הזדעזע, כמו גומי עז, וניסיתי לצודד את עיני, לראות מה אירע לו, הלא איני יודע מיהו, כאשר נפלתי אז, בתחילה לא שמתי לב בדיוק מי צמוד אלי, ועתה כה חשוב לי לדעת, וידי ממששת, עיני אינה מצליחה לדוג את פניו, הדם הקר זולג על ידי, אולי מנחם? ראיתי אותו קודם כאשר צעק אל המפקד, שכבר מזמן נעלם עם המשוריין שלו, ונהגו המאולף מוביל אותו הרחק מכאן. מתוך שניה של רחמים עליו, או כעס מחלחל, חשבתי; אולי באמת יביא עזרה? אבל נזכרתי בפנים של מנחם כאשר צעק אליו; לפחות קח את הפצועים! והמפקד אמר: איך? אני שם, עוד מעט אני חוזר! מנחם, רציתי לומר לו, האיש הזה פוחד! אבל אנו לא הספקנו לדעת את הפחד, והוא, המבוגר מאתנו, שידע את התכנית ואת הדרכים ואת מבואי מובסותו של האויב, הוא הלא הבין את הפחד הרבה קודם לכן. אבל האם היה זה מנחם שדמו הקר והמת זלג עלי? איני יכול לדעת. עיני מרוכזות עתה מבעד לשמורות הנעולות למחצה, בציפרים. אני רואה במטושטש את הנוצות דמויות האיזמלים, את הכנפים הענקיות הפרושות בתוך השמים באירודינמיקה מאופקת, את המקורים המעוקמים, את הצפרנים הענקיות הנראות כשייכות לבעלי חיים קדמוניים. ציפרנים חדות מאד, עיט שנסק קרוב אלי נראה היה לי כאילו נחבא מאחורי ציפרני הברזל הענקיות ופתאום, כאילו על פי פקודה מגנטית, הפועלת על מרכזי העצבים, מתרחשת התחוללות צבעונית, מלאת חיוּת ופראות שעד כה היתה רווּיית פוטנציה בלבד. מתחילה אותה פעילות שהיא דורסנית מאד; אבל בה בעת אקרובאטית; העיטים נוחתים במהירות שאינה עומדת בשום פרופורציה לריחופם האטי והאצילי, כבמין צניחה, בלא מצנח, חופשית, מלאת חדוה נדבקים לרגע לגופות, ואני אומר כאן, “גופות”, אף כי אז לא חשבתי במונח זה, ונוסקים.

הנסיקה הזאת אל השמים שגונם הוא עתה כחול יותר, שהתרחשות סמויה משנה את מעטהו, את הילתו, הנסיקה הזאת היא חץ שלוח. משהו בעל מהירות עלקולית המונחה בקו ישר כלפי מעלה, ואז בפתאומיות מלאת עורמה נעצר המעוף המהיר ושוב חג לו העיט, נינוח ומרחף, ואז מתנפלים העורבים כעדת נערים קשי עורף, אך שובבים להכעיס, ומדלגים בין האנשים לבין העיטים הנוסקים ונוצרת פעלתנות שייחוסה נקבע דוקא על ידי הבוז, על ידי התיחום שבין העורבים לעיטים, משהו שקט ודורסני. מישהו חומד לצון ומישהו ממלא שליחות הכרחית. המוחלט שהוא העיט כנגד הקבצן המרקד שהוא העורב. על האדמה נראים העורבים מהודרים יותר, בהתרחשות הזאת אין הם אלא להקת הבידור של המדור השמימי. והעיט חג לו אט אט, משיק כנפיו בעוצמה מופנמת, בלתי קנטרנית, ועט על האנשים (הגופות) בזינוק של פנתר מעופף ואז הוא נוסק מעלה בדאיה החדה שלו והעורבים מחרים אחריו, מקרקרים סביבו, אך אינם קרבים לתוך חוגו. האם הם מנודים? איני יודע מה לבקש עוד, דם קר זולג על ידי, הציפרים ממלאות את השמים, הכדורים שורקים, רוח נושב, חיפושית חדשה מטפסת עלי, אני צמא, גופי מצומק, בתוך שורה של אנדרטאות מעוּותות, מה לבקש? מה לחשוב, מוחי מרוקן, הפחד הוא האפשרות היחידה; אבל כה בלתי מעשית.

וכך אני שוכב, בפעם האחרונה בחיי בתוך משהו מסוגנן ותפור על פי מידות שאיני מכירן כלל, בין הנערים שעדיין איני יכול אפילו להתגעגע אליהם, שעדיין לא קברתי אותם, שעדיין לא נפרדתי מהם סופית, לא חתכתי את עצמי מהם, לא התוודעתי אל האוהבים אותם. הלא עדיין לא גדלתי אפילו ביום אחד והם כאן כבר חוזרים לאיזו קדמוניות אפורה שהיתה טמונה בהם, קופאים כדי להישאר לעד בני אותו גיל שהיו בו, במבע של שעה שלוש אחר־הצהרים, חודש מרץ, אלף תשע מאות ארבעים ושמונה.

והטורפים שם, החגים מעלי, אני יודע שהם רוֹֹאים את משחקי, אני חש כמה בוז ואולי אף חמלה הם חשים כלפי החי האחד, והכדורים שאינם יודעים הלא אינם פוגעים בי, כאילו משהו עוצר בעדם, האי־ודאות יוצרת איזה מתח, אני חי בו לשניות מעטות ושוב לשניות נוספות מתמלא אני אושר כמעט מוחלט כאשר דוממות היריות לרגע ואתה חושב; עוד רגע, הרווחת עוד רגע! רגע, רגע למה? בשביל מה? לאיזו תכלית? וכי מדוע חשוב כל כך המאמץ הרוחני הזה, שאפילו אני עצמי איני מודע לו כראוי, להיוותר בחיים לעוד שעה, לעוד חצי שעה? שכן אפילו בנצחים הקטנים הללו, התחומים היטב בין חיגת העיטים לבין היריות שיוריהן נעלמים מעיני, אני חי איזו חגיגה של התעוררות אל הדברים הרוחשים בי, סמויים, קרבים אל פני השטח, מקבלים צורה, מתגבשים ואני מתחיל להיות קשוב אליהם, מתוכי, והם הלא באים ממרחקים בלתי משוערים.

חמישים אלף שנה של נסיון אנושי מוענק לכל תנוחה מלאה שלי, אומר בתוכי משהו שלא ידע לומר זאת קודם לכן, ולא ידע לחשוב זאת אפילו היום, בשעה שתים אחר הצהרים… אבל עתה…

מערכות מדוייקות ומשוכללות מפעילות עתה מחשבים בתוך גופי ומחשבות מרחקים, אומדות סכנות, מנסות לעדכן מרכזי עצבים, מעבירות הודעות דחופות, משגרות שדרים בהולים, מחפות, ולרגע אני חש בהתרחשות הזאת בתוכי, אני מודע לה, אני מלומד נסיון בלתי־מצטבר של הקשבה להלמוּת ממשלות ופרלמנטים שבתוך מחזור הדם שלי; אבל אני, המתחיל להיות מודע לעצמו, שומע קולות מרחוק, ולא מתוכי. אני שומע שאון של משאית רחוקה. איני יודע מניין היא נוסעת ולאן. כביש ירושלים הלוחם על חייו מעלה, אולי, שיירה נוספת. הציפרים צורחות, היריות נעשות צולפניות יותר, או שמא רק נדמה לי, הרוח מתעבה, כאילו מנסה לכבות איזו אורה שעתה נבלע מעט זהרה. מצויה כאן, יקירתי, שמחה מסויימת; הזמן איכשהו חלף או חולף או מדדה; באויר ישנה השתנוּת מה; האור לא כבה, אינו מועם, אבל נעשה שקוף יותר ומאחוריו נראות עלווֹת, כאילו צללים המבקשים להופיע. העשן הדק שקודם התאבך, נעלם כבר מאחורי שוכת הצבר; אבל מעבר לגבעות נראית אבחת אבק שזהרו שונה. גונו מבהיק יותר על רקע שמים, שכנראה שונה גם גוונם. אולי כבר חמש? אני שומע צלצול של פעמון רחוק וגעיית עז, משהו תמים, אך נעים לי לשמוע את הפעמון מדבר אל העז ואני מתחיל לחשוב על איברי.

לולא הייתי מצייר מעט בגיל שש־עשרה בסטודיו הישן ההוא ליד בית־העם אצל המורה לציור מהעיר, שבא כל שבוע לבוש חליפת קורדרוי ומגבעת רחבת תיתורה, לולא ניסיתי אז, מחמת אילו ספקות שהחלו לכרסם בי, לצייר ציורים כחולים ואדומים בנסיון די נואש, אולי אף מגוחך, להיות צייר רגעי, בן חלוף, של דברים בלתי־קיימים, הנראים כאילו הם הממשות עצמה, לולא כן (ואני בא ברגע זה לנסח חוקי אמנות, שמאז גיל שש־עשרה לא עסקתי בה ואיני מתכוון אי־פעם לעסוק בה שוב), לולא ציירתי אז, אולי לא הייתי מבין עתה, בשכבי שם בתוך הבקעה המתעממת אט אט, את האיברים שלי כאילו היו מחוץ לי. אבל ציירתי ידים באותו סטודיו בעל חלונות עתיקים וגבוהים עם שבע בנות מכוערות של איכרים שכנים ושני בחורים מהקיבוץ הסמוך, והיו לי ידיעות מסויימות על־אודות ידים ורגלים, שאולי הרבה אנשים אינם יודעים. גם הראש, והזרוע. העין היא באמת מקרה יוצא דופן, כי רק בחיצוניותה היתה ידועה לי קודם לכן, ואילו השרירים היו מורגשים גם ללא הציורים בסטודיו המצחיק שהיה דבוק לשובך היונים של משפחת וילבושביץ, שהיה בנוי פחים חלודים חבורים יחדיו, כמו כוורת, שיונים היו מהמות בו, לבנות, וכל העת עפות ושבות לפחים ומטילות חריונים בעדינות אינקץ. העין היתה, לכל היותר, מכשיר־ראיה משוכלל. אבל אני הלוא ניסיתי אז לצייר משהו מיסתורי, אפוף אליפסות, משהו שקוויו העדינים אינם מכריעים, אלא משווים הבעה לפנים שהיו צריכות להיות דמויות ממשות, שאין יודעים מה היה קיומה הפיסי, לשון אחר, העין היתה לי מעשה קישוט ולא עמדתי על תוואיה ופלאיה ועל הקווים העדינים המרכיבים את צורניותיה. לכן לא יכולתי לדעת דבר על משאה ומתנה של עיני עם העיט. בבאלט המהודר והשקט של הניקור ושל החן האכזרי שהייתי עד לו, היתה העין פועלת בעצמה ואני לא הבינותי את צורתה, את מבניה ואת חוקיה. אבל היה היתה לגבי דידי משהו מוכר למדי. ידעתי אותה כמי שצייר ידים של ממש, העתיק ידים של ערבי מכפר ק' שישב על כורסה וחייך ועישן סיגריה ושימש לנו מוֹדל. קראו לו אבו־שלוף, אפילו את שמו אני זוכר, את היד ידעתי כמי שידע כיצד היא נראית במצבים תנוחתיים שונים, כמעוצבת בתוך שלושה ממדים ואינה נראית מלפנים כפי שהיא נראית מן הצד, שהרי את העין אין רואים מן הצד אלא כצדודית, כאיזה מסמר בעל צורה משולשת המכונס לתוך משוואות של פסים ואליפסות שבורות…

והלא על כן יכולתי לחשוב על יד או רגל, היו לי נתונים; אבל לא יכולתי לחשוב על מה שאומר מאוחר יותר כאשר אגיע לאוהל של נילי או כאשר אפגוש את המורה חנקין, לא יכולתי לדעת במדוייק כיצד אני מעוצב סופית כאיבר מגן־ילדים קפוא המוכנס לתוך ספר לייבוש פרחים של המורה לטבע, מה היה שמו, פרבר, שהיה די אוהד את הילד שהייתי כשהבאתי לו את החצב הראשון הפורח או את הכלניות הכחולות. כן, רק מאוחר יותר, ברגע של הקימה משם, אותה קימה שעוד תבוא, אחרי שעות ארוכות, אולי הארוכות ביותר בחיי, בפתאומיות של השנאה המרה שאשנא לרגע, בעוצמה כמעט בלתי־אפשרית, את הנצים האלה, את העיטים והעורבים ואת האויב הבלתי־נראה היורה בי, יורה בלא הבחנה בילדים המתים האלה, ילדים שהיו יכולים לגדול ולהיות אנשים ביחס ישר לגידול שיחול בי, בין אם ארצה בין אם לאו, רק אז אוכל לחשוב על הרגעים ההם שבהם יחול המפנה ההוא. המפנה שעל פיו ייוותרו הילדים האלה בני גיל אחד, סופי ונחרץ, שפעלתנותו של מה שאנשים היו קוראים אז, במושבה “טבע”, והיו מסווגים אותו לפרחים בחורף, ליורה בעתו, לפר העולה על הפרה, שפעלתנותו קבועה בלא שום חמלה או רשעות. האם זהו באמת כורח? אנושי? טבעי? רציתי לחשוב על כך. שכן מתי עוד אוכל לחשוב על מלחמה במצב שכיבתי כזה, ברגע מתוח כחבל דק בין מוות אפשרי לחנינה בת שניה? האם אוכל עוד אי־פעם לחשוב על דברים פשוטים לכאורה, אבל קבועים עמוק בתוכי – ובעצם הלא הם קבועים בתוך כל אחד מאתנו – גם בך, אף כי לעולם איני אומר את הדברים שאני הוגה אותם לך, כמדבר, אבל לא מדבר ממש, האם אוכל לחשוב כך מתוך המאורע עצמו ועם זאת גם מחוצה לו, שכוב על הגב, מעמיד פני מת, מודד שניות כאילו היו שנות אור, חוגג רגע של חיים אחרי נסיקת עיט או מילוי מחסנית של אויב אלמוני מאחורי שוכת צבר או שיח שאפילו את שמו איני יודע. זהו הרגע לחשוב בו. אבל הוא מתמסמס, החיים הניגרים האלה, החוקיות של הטבע, הילדים המתים שעל ידי, הדם הקר הזולג על ידי, ואני חושב תחת זאת על איזה עתיד, לפרקים של שעה, לפרקים ארוך מאד, עם זיקנה ושיבה ותמיד הלא אהיה זקן מהם, אף כי כולם כאן מבוגרים ממני בשנה אחת או שנתיים, ואפילו מנשה שנשאר כיתה, ולמד כיתה אחת מעלי, ייוותר נער צעיר כאשר אהיה אני מלא הדים של כל המוות הזה, ואבוא הנה זקן בהרבה ממנו ובשיער שיבה, או בפנים מרופטות, האם אוכל לומר שלום, לרמוז משהו, להצית מקטרת שהם יריחו ממרחק עצום את ריח הטבק שלה? לעשן אותה למענם, להוליד את הילדים שהם לא יולידו.

וכך יכולתי להרהר בהדים האלה שימלאו אחר כך את חיי ולא על נצחיות גילם כאן, בבקעה, בתוך חסד עשוי גבעות, עם האור המתרופף, כן, מתמעט איכשהו, בין עצימת עין אחת לשניה, רחוקה ממנה, ועל איזו יד, על תנוחה של רגל. שיערתי השערות סגנוניות, ולא בלי חרדה, על זיעת הגופות הלוכדות את המוות באיבה מלאת ערגה, חשבתי על הבשר שהיה ידידי קודם לכן ושעתה נמלק במקורי העיטים, ראיתי עינים, עינים ממש, עינים שכל אחת מהן ראתה אותי במשך שעות ארוכות של מאבק, כאשר עוד ירינו, כאשר הסתתרנו מאחורי המשוריינים השרופים, עינים הנישאות לשמים במקורים שנהיו עוינים, מלאי עברה מתוכנתת יותר מאשר ייצרית. נמלאתי אז אותה חרדה שציירה ציורים של גפיים, חרדה מדוייקת של ידיעת האיברים התלושים שמאוחר יותר, ותודה לאל, תהיה לרגע אחד הזעם הנורא ביותר שאדע מימי, והזעם יפוג ויימזג לתוך חיי כרעל כמוס.

אבל העיניים לא השתייכו למלחמת הצורניוּת החומדת כל מחשבה עמוקה וטורפת אותה, העינים נוקרו על־ידי העיטים ועל־ידי העורבים הליצנים כאילו היתה בעינים המנוקרות איזו הכרזה אמיתית של כיבוש, של הכנעה, אדוני־רשע קטנים מנקרי עינים! ואני עצום העינים, חושב על מרקם ידי כשהיא מנוקרת על־ידי מקור של ברזל וכדורים חותכים את האויר בשריקות עזות.

איני זוכר אם קראתי אי־פעם באנציקלופדיות הרבות, בהן מילאתי את מוחי העייף שנתיים, או אפילו שנה אחת, קודם למלחמה, וקראתי אותן כל כך לשוא כדי לדעת את כל הדברים הלא־נחוצים, שעתה, כאשר אני זקוק לדעת, איני יודע היכן לחפש מקור ידע אלא בתוכי, בתוך גוף שפעולתו ופעילות מנהיגו, הוא מוחי, נעלמה ממני, איני זוכר שקראתי אי־פעם על אהבת העינים של עיטים. אבל כולנו למדנו שנים על שנים דברים שיאפשרו לנו לא לדעת כיצד לנהוג ברגעים החשובים ביותר בחיינו, רגעי אהבה נוראים או לידה או מוות או חולי… והם ניקרו את העינים ואני לא ידעתי מדוע מאוהבים הם כל כך בעינים ומדוע דוקא העינים מעוררות בי צמרמורת חשוכת־מרפא ואחר כך בא הבשר, של מי, של מנחם? אולי, דם של האיש שזלג על ידי, האם? שמעתי את העיט, ראיתיו שועט, ועתה אילו פנים יש לו, והלא לא ידעתי. ואחר כך נח העיט על הגבעה, על בליטת סלע, משהו כה מהודר, והאויב, אני רוצה לומר משהו לזכותו, החל עתה לירות גם בהם, בעיטים; אבל בוזו של העיט לכדורי האויב הוא מוחלט יותר מאשר דבקותו בבקעה שהוא אדונה. האויב שבע, העיט בז, בז הבז, האויב יורה, באדישות, שותה קפה, הנצחון שלו, לכמה זמן? העיט יודע פרספקטיבות שהן אולי נצחיות – החיים אינם מישהו ירוי או אויב מקרי השותה קפה ומחר ימות בקרב אחר; החיים הם מרקם המכיל גם אותו גם את מה שעיני מרמזת עליו כל העת, שיש זמן רחב יותר, דברים שהתרחשותם רק מתחילה, היריות נשמעות עתה כאילו גם האויב אינו בטוח מי ניצח כאן, ובוזו של הבז אומר: מי באמת מנצח? גופות או האור המתעמם, ומחר יהיו היורים בשר מרקיב על הרים ובקעות אחרים, בשר שעורבים יתבדרו עליו. ואולי זוהי הסיבה שמאוחר יותר, יומיים לאחר מכן, יראו אנשים במחנה שמאחורי החורש שמונה ראשים של חברי תקועים על כלונסאות, סמל למוּבסות הנצחון שהחל עתה מתכרסם למול העיט המלכותי המנקה את כנפיו באפיוּן מאופק. המלה “אכזריות” למראה כל אלה נדבקה אלי מאוחר יותר, אפילו הכלונסאות עם הראשים. גם המלים היו צריכות להיוולד חדשות ולדעת את מקומן, ואני חושב במלים שציידו אותי בהן כמו המימיה שנותרה ריקה, או המחסניות שאין בהן עוד כדורים, וגם האויב הזה שמחר מחרתיים ימות בהרים, ושותה קפה אחרון, אינו יודע שהעיט יהיה כאן גם אחריו, אבל אולי אני אהיה אחרי העיט, ודברים מתערבלים כאן במוחי ושואלים למי הנצחון בשכיבה הנצחית הזאת בין מטח יריות למשהו.

הלא יבוא נקם הנצחון והוא יהיה חרישי ועגום. אבל האם ידעתי אז מה יהיה המחיר האחר? המחיר של ההדים שימלאו את החיים והסמלים שיעשו מכם, מתוקי השוכבים לידי, סמלים נשכחים, אבל בלתי ברורים, מלאי מיסתורין, אך מעוּותים, שהביאו איזו גאולה, למי? לא לי, או שמא כן? והעורבים, שאפילו העיטים בזו להם, היו מרקדים עתה, מקרקרים, מפזזים, להקת הבידור השחורה־אפורה על רקע היום המחליף נגוהותיו ופעמון כנסיה שוב מדבר על צלוב אל, ואתה שכוב, מחליף צבעים, מחפש מלים, נולד כל רגע, והעיטים נחים ומנקים נוצות.

איני יודע בדיוק מתי החלטתי לקום ולברוח. מן הסתם היה כבר חשוך; אבל לא מאופל עד כדי שלא אוכל לראות ולהיראות, ואכן קמתי ובאותה שניה ממש קמו מתוך שורת המתים עוד שני אנשים והבטנו זה בזה וצעקנו משהו, ונורו מטחים צפופים לעברנו והתחוללה סערה בין העורבים, והעיטים החלו לעוט כאילו נפגם משהו משוחק כראוי, נבלם, נפרע, ואנו החילונו לרוּץ לעבר אותו חורש שכל אחד נשא אותו בלבו כל אותן שעות, החורש שראינו מאחורינו לפני שנפלנו פרקדן.

הלא ממש באותה שניה קמנו. היה זה לאחר שעות ארוכות של דממות קצרות ועורבים ועיטים ושקיעה אטית של האור הבהיר לעבר שקיפות אטומה ודמדומים ואחר כך מעין התעבות עליזה, ואיני יודע מדוע המלה “עליזה” היא שקבעה מקומה כאן; אבל היה משהו עולז בפתאומיות החשיכה המתבררת עתה כמפלט, כמעין אחרית־ימים מתוכננת, ואתה יכול באמת לסמוך על סדר מסויים של הטבע, על מערכים משתנים ונצחיים, על יום שיבוא אחרי לילה, על עיט שיודע את מקומו, על אויב, ועל האפשרות שאתה מקבל כדי לנוס, ולכן היה זה רגע אחד, ממש רגע אחד מסויים שבו שלושתנו, כאיש אחד, ידענו שעלינו לקום והוא נפל עלינו, הרגע הזה, שכן כל אחד מאתנו ידע רק על מציאותו־הוא בשטח, ואז, כן זה היה אותו רגע של חמיקה שבו חשנו יחד, אולי משום שפתאום היינו שלושה ויכולנו לשנוא משהו ביחד, ולשנוא יחד תמיד מהמם ואפשרי יותר משנאה פרטית וכמוסה, חשנו אז אותה שנאה כבדה ועמוסה שהחליפה את ה“עליזות”, שנאה שעיתויה אולי קשה להסברה לאור כל הנאמר לעיל; אבל מובן כל כך לי, ולחברי, כלפי העיטים.

קשה לומר בוודאות ששנאה כשלנו היתה שווה. חשנו אותה לרגע והלא מיד נפרדו דרכינו. תוך כדי מנוסה מתוך האפלה אל החורש רעדנו שלושתנו מתוך תיעוב מדהים ואז נעלמנו זה מזה… ומאוחר יותר נפגשנו ודנו בכך. דיברנו, או נכון יותר הם דיברו, ואני שתקתי, על העורבים והעיטים. הם דיברו בבוז. אני חייב כאן הסבר; אני לא דיברתי לא משום שפתאום חדלה בי אותה שנאה, נהפוך הוא, היא התגברה וטרפה אותי, אני לא דיברתי כי לא הבינותי על מה הם מדברים.

שכן אני לא זכרתי, הם כן. הם ניסו להזכיר לי ואני אמרתי שאיני זוכר ואכן לא זכרתי. שלושה ימים תמימים נמחקו מתודעתי והסיפור שאני מספר לך עכשיו, סיפור שאת, כמובן, לא תקראי אף פעם, כי לעולם, לך, לא אראה אותו, הוא תוצאה של הישיבה אז באפולוניה וזכירה פתאומית של היום האחד הזה… אבל הם דיברו והדברים מצאו הד ברחשים סמויים בי וידעתי שהם מדברים על השנאה שבי, ולא ידעתי אז שהם אכן מכוונים לשנאה שנולדה באותו רגע של מנוסה.

אבל הם דיברו ואני מצאתי הד לדברי־קללה שרק מעטים חשו, איזה טרף, יא עיני, מהההה חארייתים, זרגיים, לתוך כוסיים וכאן, איפה, על יד, למה, ילד, מי, על הגג. אחר כך, המלחמות, איזו, אני. אתה, מלחמה איזו. לא יודע, כולן אחת, מתי החלה זאת ונגמרה אחרת, החלה אחרת ושוב, ילד, ואתה, לא הוא, אולי בנך, אתה מהמושבה, עליך אמרה זקנה תהילים ואתה חי, חריק, איבן חירק, ומה, לא יודע ואז. אל תגעי בתחבושת, ציירי על הגבס את עצמך, אני אשתוק ואני בתוכי, התקרה יורדת עוד ועוד ועוד ואז המהלומה שהיא אני. מי. אני, לא? אתה לא. עלא ראסי, והוא צועק תירו בחארות ואין כדורים ואחר כך ביליארד בלילה, איזה ארוך, ומי מת, לא יודע, מי חי, הגנילדים, זוכר, גננת, היא חיה, הם מתו, הילדים, תראה אותם בגנים, מה קורה להם ברגע האחרון לפני. מה קורה. מה מתעצם בהם. מה עושה אותם פלדה או גומי ועוצרים את המוות בגוף שלהם ואז הם קופאים כמו החללים של פומפיי שממלאים אותם בגבס ומוצאים אנשים, קפואים, בתנוחה של משגל או חיים, כך, אלפים שנה לאחר מכן, מה קורה להם ברגע של התנוחה האולימפית, כמו מפית מפלדה, והם לא אמרו מי הם, מה חשבו? על מה? מי היו? אמרו להם: תהיו ילדים טובים, אהבו את אבא ואמא, אמרו יפה שלום, והם חייכו ואז קפאו והצילו אותי. למה אותי. אותי מכל החארות, דוקא אותי, על המנזר, לפני ההקזה ואחר כך על יד החומה בסימטת המוות, עם הכדורים ברגל אתה עושה את זה לאבותיך ואחר כך הם יעשו את זה לך, ודור לדור עם כדורים, ובדיחות, ולמה עושים אותכם בכפיות ולמה מאכילים אותכם בכפיות ולמה אינכם נסים או צועקים או אומרים מי אתם, זממים שכמוכם, זביצרעות, חארתיים, כמעטיים, אפסיעדיים כלומפינים מי מי.

אני לא דיברתי, נילי. הם דיברו. היו הדים. אותם אומר לך אחרי מותי. לחקוק על המצבה; כאן קבור איש ששתק את יפיו ואילו את כיעורו ניסה לחיות בעוצמה בלת־מתפשרת.

ניסיתי היום לחשוב על העורבים. היום הם נראים לא מהודרים. חשבתי כך כי כתבתי משהו על אודות אשה אחת שעמדה בבית־קברות לבושה שחורים ונראתה כמו עורב מדהים ביפיו. צריך לבודד כל בעל־חיים. על יד העיטים אין העורבים אלא להקת שוטים. העיט אינו זקוק להגדרה. הוא מבוּדד לחלוטין, בין כה וכה, ויש בו יוצאוּת דופן, אותה הדרוּת שאתה מוצא בכרכרות ישנות, בפוחלץ של נמר, באציל הגר בארמון נידח שפוצץ את כל הדרכים המובילות אל ארמונו כדי שתגיע אליו דרך הסרפדים, דרך האשוחים, ברכיבה על סוס.

העיטים שחגו מעלינו בעת המנוסה היו מענה רב־חשיבות למה שאירע עד כה בבקעה. העיטים רצו נקמה. האויב ירה בנו; אך חסות החשכה היורדת הצילה אותנו. ואחר כך הלכנו איש איש לדרכו. איני זוכר עוד מדוע לא רצנו יחד בתוך החורש. האם ידענו דבר־מה שאסרו עלינו לדעת? האם “היחד” היה מפחיד מדי אותו מפקד שקודם נס? איני יודע. ומישהו אחר אולי חייב להשיב תשובה על כך, אף שהיא אינה מעניינת אותי. אני, הלא רק כעבור יומיים הגעתי. איני יודע מה אירע לי ביומיים ההם… איני יודע מדוע הגעתי לפתח המחנה עירום, רעב, צמא, מלוכלך, והתעלפתי בשער. האם הרגתי אנשים? מה עשיתי בבגדי? ואחר כך נחתי יום אחד, ונסעתי הביתה ליום, שבתי ושוב הלכתי לעשות את שהיה מוטל עלי

הנחתי מוקשים, יריתי כשהיה צריך לירות ולא חשתי כלפי האויב שנאה מיוחדת או אהבה מיוחדת. אבל העיטים, באותו רגע של התנתקות מעולמם, מן הבקעה שלהם מוצפת האור, העיטים שראינו לאחרונה להרף עין כאשר הבטנו לשניה, בפעם האחרונה, וראינו את הגופות המפוסלות בנוף, את העיטים, שנאנו אז שנאה מלאת חום. בשנאה שלי נמזגה, כנראה, גם עורמה מסוימת, כי, כאמור, היא נמזגה בי ונהיתה משהו שנהייתי כולי ולא נתלתה עוד בהם בלבד…

הלא כאשר היינו על אותו גג של המנזר, מאוחר יותר, וירינו, והגיעו פתאום עיטים שלא בזמן, ובוודאי אף לא אותם עיטים, או שמא כן, והכל ירו באויב כיוונו שני חברי את רוביהם אל על וירו בעיטים, שכחו את האויב הצר עלינו, ואילו אני המשכתי לירות באויב. הם ירו בעיטים בפראות, ומובן שהחטיאו, ואף ידעו עד כמה מגוחכים הם. אבל הם היו חייבים לירות בהם ואני יריתי באויב בלתי־שנוא דוקא משום שאת העיטים שנאתי שנאה עמוקה, כי משהו שאתה שונא כל כך אתה גם מכבד ויודע שהוא ראוי למשהו גדול ועצום מן הנקמה העלובה שלך. הם בכו, חברי, הם קיללו, אבל לא פגעו… האם העיטים הכירו אותם, האם הריחו את ריח החיים האחרונים שבהם? הלא אחד מהם נהרג אז על הגג ונותרנו רק שנים… והשני נעלם מאוחר יותר, אחרי שהלך לנסות לנקום באותו מפקד שנס, שידע מה הסיכויים והעריך אותם נכונה ואולי באמת קיווה להביא עזרה… חברי הלך, לא מצא, ואחר כך ראיתיו כאן או שם, והלא הוא היה אתי על גג המנזר, ואחרי כן נעלם.

האם הוא מייבש את האמאזונות? האם הוא מוכר חולצות במנהטן? האם הוא נהג משאית בצ’ילה? איני יודע. האדמה המקוללת הזאת, השונאת אדונים ואוהבת עיטים, נגמרה לו. וחשבתי על שני הילדים, שני חברי, איני יודע אפילו מה שמותיהם, מה שם ההרוג ומה שם הבחור שנעלם, הם ירו באלי השמש בצחוק המפואר והנצחי של העיטים שבזו להם כל כך, ואני ראיתי את הבוז במקורי הברזל והבינותי אותו, האם יכולים שני ילדים לעקור סדרי בראשית ולארגן מחדש את טבע העולם? אמרתי קודם “עורמה מסוימת”, כי אני חשתי שאני קורבן מובחר, והיתה בי שנאה של מישהו המכיר בעליונותו המוחלטת של נשוא שנאתו… הלא הוא נוסק כמו עשוי הוא משברי נוצות, מעננות, הוא עדין וטורף, משהו עז ורך ואפשר לקרוא לו בז, ויש הקוראים לו כך, והשנאה נתבשלה ימים הרבה אחרי ששכחתי את מקורה, ואיני יודע באמת האם היו אלה עיטי השמש או עיט־הסלעים הנדיר, ואם מצויה בי שנאה ערמומית אל המנקר המעופף קלילות ונוקר את עיני הילדים הרי היא חמדת הקרבן הבוחר לו אויב כלבבו. לא יכולתי, אפוא, לשנוא עיטים אחרים בלא שאחוש שעיט בתוך כלוב הוא עיט צבוע או עיט מת, ואינו אויבי… אויבי שם בשמים ומחפש את גופתי בין סלעים, וימצא, יום אחד הוא ימצא… בחשבון הסופי הוא ינצח… הוא חייב. בלי חמדה, מתוך כורח שאני חלק ממנו.

האם לא חשבתי אז בתמימות שעתה נראית לי ערמומית, על שורה משיר שהעוותּי למען הרגע והיא נתמהה בי ברגע התהוות, ברגע היווצרות, אותה שנאה מיוחדת; היורה ירה והשוחט שחט והעיט בז. ידעתי שהמלים אינן המלים המקוריות; אבל הפרפראזה היתה לי משהו שיכולתי להיתלות בו, כמו לחשוב במושגים של קומו תועי מדבר צאו מתך השממה, או בני שצעק ניחרות; אנחנו לוחמים על ששה מטרים של כביש, ששה מטרים בלבד, האם היו באים העיטים, כלומר נציגי הסדר האלוקי, רק בשביל ששה מטרים של כביש…? ואת הדברים האלה אמרתי ברגע של התעבות החשכה והידיעה המפתיעה שאולי בכל זאת נגזר עלי לא למות עמם, שִמעו ילדים, אני אתכם היום לא מת, אני חומד לי לצון, אני זונח אתכם, האם ניתנה לי רשות? אם אתם מתים למעני, למען מי אמות אני? אבל הלא הכדורים שנתקעו בכם כוונו אלי ולי אין אל פרטי בכיס ושום יש מהישויות האלוהיות אינו מוסר לי דו"חות, אני מן הסלעים באתי, ובמושבה אף אדם לא היה מאמין שאהיה מועדף על כל הילדים הראויים יותר והלא הכל היו ראויים יותר, אתם שיחד למדתם אתי בגן, ובבית־הספר, מן המושבה שלנו, מן המושבות הסמוכות, הלא כולנו הכרנו זה את זה, כולנו בקענו מאותן ביצים, והנה אני נפרד מכם, על יד עיטים, למענם הם יחפשו אותי, אני את שלי עשיתי, התחנפתי אליהם, שיחקתי מת, ארבע שעות, ואתם נשארים כאן, את הילדים אני אעשה בשבילכם, אתם את הילדים שלכם לא תעשו, אתם את הפרות שלכם לא תחלבו… היה משהו ספקני ומלגלג במעמד השירי כמעט של הפאתוס הזה, אבל אדם שוכב על גחונו, נחש עלי סלע, מולו אלפי שנות עוינות, והוא חסר אונים, והחמלנציקים של כל הדורות אינם יורים בו, ציפרי השטן אינן מעלות אותו על הגרדום או האוטו־דה־פה. אני פתח־הצלה פעוט לעצמי, ולבן שאולי אוליד אי פעם, אם אכן ירצה להיוולד… מי… ואתם כאן, בעלי התנוחות הנועזות, אתכם הלא איאלץ לשכוח, כי אסור לזכור, לזכור את הרגע הערום בו עצרתם בגופכם את הצער שלי, את העוינות שלהם, את הטבע בפעילותו הבסיסית והיצלתם עם, היצלתם אולי אף אותי, ואני לומר לכם תודה איני יכול, כיצד לומר, האם ביקשתי מכם משהו? ואל מי במפורש לפנות…? הלא מלתעות העיטים לא נתקעו בי לא מתוך הכבוד שאני רוחש לעיטים, אלא מתוך אדישות, מתוך חוסר אתגר, האם עיני אילצה אותם לנהוג בי מנהג ביזוי ולהתעלם ממני? אולי רצו שאראה את הדברים עד סופם המר, כי היתה שם באמת איזו זחילה אינסופית של הזמן הכסוס, הנרמס, והייתי הלא קפוא בתוכי וחלחול של חומרים בתוכי היה כמו מוות סמוי, מוות הרוצה להתממש, היודע שהוא חייב להתממש במקורי עיט, במקורו של אל השמש ורצון נחוש פיעם בי, אולי, רצון שלא עמדתי על טיבו, כן לחיות, לחיות בעולם בו מנצחים העיטים המפיקים תועלת מכל המאבקים, מכל האירועים שהובילו אותנו כולנו אל הבקעה הזאת, משני הצדדים…

ראיתם פעם איך מכרסמים דגים דג חולה? כיצד הם מכרסמים אותו עד שהוא מת? והיונים, סמל השלום, האם אינן הורגות את החלשים, את הפצועים, את הפגועים, איזו תאוות שלמות יש בכרסום למוות של ציפרי דממה אלו?!

האויב היה שם. הוא ירה. הוא היה שם בגללי. בגללנו. הוא היה שם מתוך מניעים שרק מלים מסוגלות להבין והחיים לא. העיטים באו לשם מתוך מחוז האלוהות, מתוך המחוז בו המוות קודם לחיים ומה שאתה יודע מראש וקיומך הוא צידוק למפרע, נסיעה רטרואקטיבית מן המוות שקודם לכל אל הלידה הבלתי־נחוצה ובלתי־הכרחית בעוד שהמוות הזה, ניקור העינים האלה, הכרחיים הם עד, עד הידים שהרגו. הילדים שלא יגדלו. התנוחה המפוארת של אנדרטאות התבוסה, ילדים, שאחרי כך ילמדו את גבורתם בבתי־ספר למען ילדים אחרים שנועדו למלחמות אחרות, כדי להמחיש במוות וחיים את רעיון המלים הבלתי־נחוצות המומצאות על־ידי מחשבים אנושיים ולא עייד חמיקת הטבע אל תושייתו…

הם לא התחבאו. הם ניקרו. העורבים ניסו לשעשע אותם לשוא. טרפו ללא חמדה ובשיטתיות חמורת־חוקים ומדודה, נסקו אל על בלא גאוה יתירה ובלא שמחה. לא החמיאו לעצמם כמו העורבים, שכל הזמן אהבו את עצמם והתפעלו מעצמם, הם היו עמוקי חקר, שקטים, מאיימים, מרחפים, בעלי עוצמה לא־משוערת ובלתי־חומדים. הם היו מלאי תפארת ואני שנאתי אותם כל כך עד ששכחתי אותם.

כשהגעתי לשער אמר השומר: הנה אסא, ועוד הספקתי לומר לו אסהאל, לא אסא, והתעלפתי. התעוררתי מאוחר יותר. שתו תה. הקשיבו למוסיקה ערבית בפטיפון. הרוח נשב. איש אחד נתן לי סיגריה. איני זוכר מי היה האיש. היא היתה עגולה ולא שטוחה. מאוחר יותר, לא דיברתי, אף כי יש אומרים שהשיחה האחרונה בינינו, בין שלושתנו, היתה מלאה, וכי כאילו גם אני דיברתי. אבל אני מוכן להישבע שלא אמרתי מלה בגנות העיטים, כמה מלאה ועמוקה היתה שנאתי.

וכך נהייתי למה שאת נאלצת לבלוע, מן אינאיש שאינו סולח לעצמו. מה איני סולח? שהייתי שם מהתלה שכובה על גבה והמוות המה סביב ואני חולה איבה לכל המורים שלא ציידו אותי בשום כלים ליום ההוא, לגננות ולהורים, לידידים ולדודים, לעוברי אורח ולמורי הלכה, לא סלחתי אפילו לחלומות שחלמתי עד אותו יום, למפקד שלי ולמפקד שלו, לאויב, לאוהבי האויב, לא סלחתי להם על האפשרות שזרעו בי לאהוב, דבר שאני מסופק בכדאיותו והכרחיותו ולומר, אני רוצה, לומר, הנה אני, אדם שאוהב גשם ולא להיות מסוגל להיות אדם כזה לאהוב גשם מה שלא יהיה מכונית חדשה איזשהו מעשה רחוב או בית או זכרון או מה ומה זה להיות סתם כך רגעים שזורים בחוט מודבקים בסיכות בטחון נקלות, כך היה והווה וכך להיות מיותר לא לומר דברים מפורשים ללכת ממלחמה למלחמה, לחפש את המקורים שלהם והם אותי עד ש הלא יגיע היום ש האם לא ידעתי אז דברים אחרים? ואם ידעתי האם שכחתי אותם?

משהו עמוק בי מונע אותי מלדעת מה אירע. נקמת העיטים. הם זרעו בי את הידע העמוק שאסור בשום פנים ואופן לדעת אותו.

1977