חזון הגאולה של החוגים המבקשים לשוב לעבר המקראי ולחוק התורה או למדינת הלכה, להחליף את הדמוקרטיה ב״ממלכת כוהנים״ ו״גוי קדוש״, לקרב את ביאת המשיח ולבנות את בית המקדש השלישי, במעשים עבריינים הנעשים למטרה משיחית, שעושיהם פטורים מכל אחריות על תוצאותיהם מרחיקות הלכת בשל אמונתם, איננו מציאותי. מושגי הגאולה — משיח בן דוד, בית הבחירה, מלוכה, חידוש עבודת הקודש במקדש בידי הכוהנים והלוויים, הכחדת עמלק, לצד חידוש הסנהדרין או כינון מדינת הלכה, מצויים כולם, להוציא האחרון, בתחום הזיכרון הכתוב בכלל, ובתחומו של הדמיון הדתי היוצר בפרט. הם אינם כפופים לגבולות המציאות. מקורם באגדה, בקבלה, בפיוט, בתפילה, בנס או בספרות האפוקליפטית, העוסקת בקץ הימים, בגאולה, בנקמה השמימית ובביאת המשיח.

דמיון יוצר זה, המבטא תקוות וחלומות של מיעוט נרדף החי בגלות, ומקווה בכל מאודו לגאולה מידי שמיים ולנקמה משיחית באויבי העם, מיוצג בספרות היהודית העתיקה, שנוצרה בעבר בקהילות ישראל, בתחום החזון והתקווה, הכיסופים וההתרסה, והציפייה לגאולה שהתקיימה לאורך הגלות. הגאולה וביאת המשיח, בניית המקדש ומלוכת מלך מבית דוד והכחדת עמלק, מיוסדים על המסורת הכתובה של תקוות הגאולה וקיבוץ גלויות שיסודה במקרא. תקווה שנשמרה בלשון הקודש הנוצרת והיוצרת, לאורך הדורות, בתפילה, בפיוט, בספרות הגאולה ובספרות הקבלה, ושמעולם לא חרגה אל תחום המעשה במדינה ריבונית. אולם, המושג ״מדינת הלכה״, חסר כל בסיס היסטורי או טקסטואלי.

מעולם, בשום מציאות היסטורית ידועה לנו, לא הייתה מדינת הלכה, ואין שום אפשרות שתהיה בזמננו מדינת הלכה. ההלכה שנוצרה במאות הראשונות של האלף הראשון לספירה, בשלהי העת העתיקה, אינה כוללת הוראות ודינים לסדרי החיים במדינה יהודית מודרנית בזמן הזה. חקיקה דתית חדשה ביחס למציאות בת ימינו תהיה חריגה מחוקי היסוד ותיתפס בבחינת כפייה דתית שאין הציבור רוצה או יכול לעמוד בה. ההיסטוריון שומר המצוות, פרופ' יעקב כ"ץ, שדן בהרחבה במושג מדינת הלכה בספרו ״עת לחקור ועת להתבונן״ (הוצאת מרכז שזר לתולדות ישראל, 1999), ציין כי מאז ומעולם, אלה שציפו לשיבת ציון ולקיבוץ גלויות בכוחו של המשיח, גם האמינו שנושאי הסמכות החדשה במדינה המתחדשת בעת הגאולה, יהיו אליהו מבשר הגאולה, הסנהדרין והמלך המשיח.

אלה שקיוו לעידן המשיחי מעולם לא תלו את יהבם בכוח ריבוני מדיני־ארצי כדי להחיל את ההלכה. בהיותה יסוד לתודעת הרציפות של היהדות בהיסטוריה הארוכה שלה, הייתה ההלכה תלויה תמיד, תלות מוחלטת, בשלטון זרים.

הקמת מדינת ישראל הריבונית פטרה לראשונה את העם היהודי, אחרי אלפי שנות גלות, מתלות מוחלטת בשלטון זרים. ישראל היא מדינה מודרנית־ליברלית־דמוקרטית, בגבולותיה החוקיים (אך לא מעבר לקו הירוק). מטיבה הארצי, היא מקיימת צבא המגן על הארץ, כוחות ביטחון, מוסדות רפואה, משטרה, כלכלה מודרנית, מחשוב ותקשורת, מדיניות חוץ, מוסדות מחקר ומדע, ותשתיות תחבורה וטכנולוגיה. אין בהלכה הכתובה, שנוצרה בשלהי העת העתיקה, שום דינים והלכות לגביהם.

ההלכה המדומה

המדינה הריבונית מיוסדת בצביונה האידיאלי על מורשת לאומית חילונית ריבונית מעשה ידי אדם, על אחריות ציבורית רחבה ומקיפה לכל תחומי החיים, על הנהגה רציונלית־הומניסטית מוסרית, ועל חברות במשפחת העמים הדמוקרטיים־ליברליים, המחויבים למגילת האומות המאוחדות בדבר זכויות האדם וחירותו. המדינה איננה מיוסדת על מורשת דתית המושתתת על אמונה בחוק הטרונומי, על כפיפות לציווי מן השמים, על אמונה בנסים ובמיתוסים ובהנהגה אלוהית של היסטוריה קבועה מראש בין גלות לגאולה. המדינה מושתתת על חוק ריבוני אזרחי ופלילי שנוצר בידי אדם, ואיננה מיוסדת על מורשת ההלכה העוסקת בחיי יום־יום, בדיני אורח חיים, בדיני איסור והיתר (כשרות), ודיני ממונות (מלבד בכל מה שכרוך בדיני אישות, שם ההלכה, הקובעת את חוקי המעמד האישי, היא הדין הנוהג, בשל מורשת השלטון העות’מני והמנדטורי, שהוכרה על ידי דוד בן גוריון בהסכם על מנהיגי הציבור החרדי כ״סטטוס קוו״).

המדינה איננה יכולה להיות מושתתת על אמונה אי־רציונלית בדברים המתרחשים מחוץ לגדר הטבע, או על ציות לדברי חכמים, או על כפיפות להלכה או על כפיית ״דעת תורה״. ההלכה כמורשת חוקית המכוננת אורחות חיים על פי אידיאליים המעוגנים בתורה ובהתפתחות ההלכה, נוצרה בשלהי העת העתיקה, אחרי חורבן בית שני. היא באה לעולם פטריארכלי־היררכי־דתי, השונה ברובו הגדול מעולמנו כיום, בכל הקשור למקורות התוקף והסמכות, לבלעדיות סמכות הדעת, למתחם הסבירות של החוק ושל חלותו וטיבה של הזרוע השלטונית האמורה לאכוף אותו. ההלכה אינה מצוידת בכלים כלשהם להנהיג את סדרי השלטון והשיפוט של המדינה בימינו, ובתחום האחד שהופקד בידה, דיני המעמד האישי, ישראלים רבים מסרבים להכיר בסמכותה. רבים המוגדרים כפסולי חיתון אינם יכולים להשתמש בשירותיה בכל הכרוך בעריכת חופה וקידושין או סידור גיטין.

פרופ׳ כ״ץ סיכם את דיונו במשפט המאלף: “המסקנה היא, שאמנם אין להלכה יכולת להציע בסיס להנהגת המדינה, אך יש בה אלמנטים שבשימוש שרירותי בהם ניתן לחתור תחת סמכותה. מטעם זה אין הביקורת מופנית בעיקר כלפי המשתמשים בהלכה שימוש פרטיזני, והם לרוב אינם פרטנרים לדו־שיח רציונלי, אלא כלפי מנהיגי המדינה. כשם שהם לא יצאו ידי חובתם בהגנה על סמכותם מפני המערערים המשיחיים (בזמן ההתנחלות בחברון בהנהגת הרב משה לוינגר בשנת 1968), כך הם נרתעו מפני ריסונם של החותרים תחתם בשם ההלכה המדומה”.

המדינה הדמוקרטית, בצביונה האידיאלי, מיוסדת על ריבונות האדם הנתפש כבן חורין ושווה זכויות בתחום הארצי. היא מיוסדת על ערכים הזרים להלכה הפטריארכלית: על שוויון, רצון חופשי, כבוד האדם, זכויות האדם, חופש בחירה וחירות. המדינה מושתתת על הפרדת רשויות, על חירות־מחשבה, חירות־ביטוי, חופש יצירה וחופש בחירה, חופש דת וחופש מדת, על פלורליזם וסובלנות, על זכות הצבעה שווה ועל חופש תנועה. נוהג בה חוק משתנה מעשה ידי אדם, ולא חוק נצחי משמיים, המבוסס על כוח כפייה וענישה בידי חכמים או על היסטוריה ידועה מראש הנפרשת בין גלות לגאולה.

דת מבחירה

העולם הדמוקרטי־ליברלי מיוסד על בחירה חופשית של אורחות חיים במסגרת החוק הריבוני הקיים, הכפוף להערכה מחודשת, לשינוי וביקורת, ולא על ציות חסר שיקול דעת וחופש בחירה לדעת תורה ולסמכות ההלכה. בעולם החופשי, בצביונו האידיאלי, כל דת המיוסדת על אמונה ועל כתבי קודש, מסורת, חוק ומנהג, ממסד דתי, כוח כפייה דתי והנהגה דתית — היא תחום רב פנים והשראה, מקור ללימוד עברו של העם, להתוודעות למיתוסים שלו וליצירתו התרבותית, החוקית, המשפטית והאמנותית. היא שמורה רק לבחירה חופשית בתחום הפרט, שאדם רשאי לקבל על עצמו מרצונו ולהחיל על בני משפחתו, אולם אין הוא יכול ואין הוא רשאי בשום אופן, להטיל דת או אמונה על זולתו, מעבר לתחום ביתו, ולחייב אותו בה.

ההתקוממות הרחבה במדינת ישראל נגד הכפייה הדתית ונגד ההדתה במרחב הציבורי, נובעת בדיוק מעובדה זו. ב־72 שנותיה הראשונות, לא השכילה המדינה להפריד את הדת מהמדינה ולכונן חוקה אזרחית אחידה ומחייבת, החלה בשווה על כל אזרחיה בלא הבדל דת, גזע, מין ולאום. בשל קביעת גבולות זהותם של המשתייכים לעם היהודי או לאזרחי ישראל על פי דתם בלבד או על פי גזעם או מינם, אלה הרוצים להינשא ולהתגרש בתוך עמם, מחוץ לדיני המעמד האישי הכפויים עליהם, אינם יכולים לעמוד בחוקי המדינה.

על היהודים הישראלים, השותפים ל״קהילת הזיכרון״ העתיקה של העם היהודי – שזכתה לראשונה לחיות כעם חופשי בארצו במדינה ריבונית דמוקרטית מאמצע המאה ה־2, וכאזרחי מדינת ישראל במאה ה־21, שראוי לה להיות בתוקף חוקתה, לא רק מדינה יהודית־דמוקרטית אלא גם מדינת כל אזרחיה – להיזהר מאוד מלהילכד בתעתועי הציפייה המשיחית. עליהם להיזהר ביתר שאת מאבדן חוש המציאות ומתפישה אי־רציונלית משיחית של המצב הגיאו־פוליטי שאנו חיים בו.

עלינו להפריד בבהירות בין מורשת העבר הכתובה, השמורה בלשון הקודש ובשפה הארמית, לבין המציאות בת ימינו. מדינת ישראל הדמוקרטית־ריבונית, חברה במשפחת העמים הדמוקרטיים־ליברליים של האו״ם, שהעניק לה את ריבונותה ואת עצמאותה בכ"ט בנובמבר 1947. מציאות מדינית זו, בצביונה האידיאלי, קשורה בעולם החופשי המודרני, במרחב הליברלי־דמוקרטי, שהפריד את הדת מהמדינה ויצר מרחב חברתי, מוסרי, משפטי וחוקי, הכולל את האחריות האנושית ואת הריבונות האנושית, את חופש הבחירה, חופש המחשבה, חופש היצירה, חופש ההצבעה, חופש התנועה, חופש הלבוש וחירות הביטוי. מציאות זו מיקמה את אורח החיים החילוני־החופשי במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי, והגדירה את מקומה של האמונה ואת המתחייב ממנה בתחום הדת וההלכה, רק בתחום הפרט.

עלינו לשבח

העולם הדמוקרטי־ליברלי כולל את החיים במציאות חדשה, גלובלית ולאומית, אוניברסלית ומקומית, הנושאת את פניה לעתיד טוב יותר לכל בני האדם, ברוח מגילת זכויות האדם של האו"ם וברוח מגילת העצמאות. זו מציאות שאיננה מסתכלת אל העבר הכתוב כאל מקור תוקף בלעדי או מקודש בשאלות של חוק, משפט, מוסר, אחריות וזהות, ובוודאי איננה נושאת את עיניה לעבר המתייחס לעם נבחר ולעמים אחרים המוגדרים כעמלק הראוי להכחדה, ברוח תפילת ״עלינו לשבח לאדון הכל״. המציאות בת ימינו, על כל מגבלותיה ועל שלל הדברים שראוי לתקן בה, היא פרי החירות, הצדק, הריבונות והשוויון, חופש המחשבה, חופש הבחירה, חירות היצירה והמחקר, חופש התנועה וחופש הביטוי, כבוד האדם וזכויות האדם, מעשי ידי אדם.

מציאות זו מושתתת על חופש הדעה וחירות הביטוי, על חוק אנושי, מוסר אנושי ומשפט אנושי, הכפופים לביקורת, להערכה מחודשת, לשינוי ולשיפור, ולא על ציות לעבר הכתוב, לדת או להלכה, לאגדה או לנס, וגם לא על תוקפם של החוק האלוהי או התקדים ההלכתי העתיק, כמקור סמכות בלעדי. המציאות המודרנית מושתתת על חופש המחקר וחירות היצירה, על המוסר של האדם הריבוני הבוחר בחירות, צדק ושוויון, אחווה ושלום, ועל הישגי המחקר המדעי והישגי הטכנולוגיה והתקשורת, על חופש היצירה וחירות המדע, פרי הריבונות האנושית ושיתוף הפעולה הבינלאומי. מציאות המיוסדת בצביונה האידיאלי על גבולות הסבירות הרציונלית והשכל הישר, על המבחן האובייקטיבי הניתן לאישוש ולהפרכה, ועל שיתוף פעולה אוניברסלי בכל הנוגע לקידום טובת האדם באמצעות החירות, השוויון, הצדק והמשפט, המדע, האמנות, המחשוב והטכנולוגיה, והמחויבות המוחלטת לקידום זכויות האדם.

עלינו להפריד הפרדה ברורה בין העבר המקראי לבין עולמה של מדינה יהודית דמוקרטית ריבונית. למסורת האגדית, המדרשית, המיסטית, קבלית, משיחית וניסית — שנוצרה במהלך אלפי שנות גלות, בידי המצפים לגאולה והנכספים לשיבת ציון, על שלל פיתוחיהם במרחבי הדמיון היוצר של העבר, ועל מכלול גילוייהם הכתובים בתורת הסוד — לא היו גבולות. לא חלה עליה חובת הסבירות, האישוש או ההפרכה, או הכפיפות לחוק הבינלאומי בעולם הליברלי־דמוקרטי. מדינה הנשלטת בידי ממשלה נבחרת, כפופה לחלוקת שלוש הרשויות, מסוגלת להגן על עצמה בכוח אנושי, ולא בחסד אלוהי או בנקמה משיחית. מדינה ליברלית מתמודדת עם אתגרי זמנה באופן שווה ביחס לכל תושביה, ומבטיחה לממש באופן צודק ושוויוני את המובטח לכל אזרחיה ותושביה במגילת העצמאות. עלינו לזכור את דברי השופט העליון חיים כהן: “אנחנו מדינת היהודים כמשמעותה בהכרזת העצמאות ובחוק השבות… חוקי היסוד קובעים שערכי המדינה יהיו ערכים יהודיים, ובלבד שיהיו גם דמוקרטיים״.