רקע
ס. יזהר
עוד על ברנר, 1996

אותו המהלב“ד חיטט והוציא “כתבים” מתרמילו של אחד הנודדים והכואבים בתפוצות הגולה. ובהדגשה על הלשונות “תרמיל” “אחד הנודדים” ו”הכואבים" ו“בתפוצות ישראל” כל אחת מלשונות אלה כבר טעונה לעייפה, והתרמיל והנודד והכואב ותפוצות ישראל כבר מילאו והיו לדמויות הראשיות בתיאטרון ובספרות של הימים ההם. וכבר כתבו הרבה על כל אחד מאלה וגם על “התלוש” שלנו ועל השואל “לאן”, ו“אחיך המדוכאים” כבר היו אצל ביאליק, וכן ה“ילקוט על שכם” ובודאי “הנודד” ו“בתפוצות הגולה” ומיתוס היהודי המתלבט בפרוס המאה כמעט שהתחיל להיות משומש מדי – אלא שאצל ברנר באים כל אלה פרולטריים יותר וגם קדושים יותר ובעיקר אמיתיים יותר, יותר מכל אמת מארץ ישראל, והם בני האדם שלמרות כל הסבל ואולי בגללו כבר זוקקו והגיעו עד לצלם האדם שלאחר היאוש. ואילו היאוש הוא מילה גדולה. ורבים התחרו אז מי הוא היותר מיואש, כלומר יותר אמיתי. והאדם שלאחר יאוש הוא האדם שלפנינו.

שני חבריו הטובים, גנסין ושופמן, כתבו אחרת והיו מלנכולײם אחרת ונהנו אחרת מן היופי וגם היו מיואשים אחרת, ועשו ספרות אחרת, אולי כמו שופן בעוד שהוא היה בטהובן, סוער, מלא עוצמה, מלא כוח מוסרי ומלא כוח דיבור בלתי נילאה, כולו מעורר כולו שותף לאומללים, איש רומנטי שמדמה שהוא רק ריאליסטי, איש שולל כל אמונה כשהוא המאמין מכולם, איש מיואש מכולם אבל לוחם כמי שהיאוש ניתן להיפתר, וביחוד בשנותיו האחרונות שהתבהרו כלשהו גם כשלא היו אלא כל כולם בסך הכל ארבעים שנה ושנה. אבל עוד במחציתם, כשהבחור היה רק בן עשרים כבר הודיע על עצמו שהוא זקן, ושהוא עייף, ושהחיים רעים, אל האולי בכל זאת, אל האולי אף־על־פי־כן, לא הגיע אלא רק בימיו האחרונים, מה היה גילוי מזעזע בתומו. אבל גם קודם לא הסתייג ברנר מכתיבת חבריו וגם ידע להעריך את יופיה העגום, הדקדנטי, כמתיקות פירות נרקבים כמעט, אבל לא זו הספרות שלו. הוא אל אומללות האדם, שאין לה תקוה ולא מוצא, הוא אל היהודי שיאושו אינו נפתר אפילו בציונות, הוא אל האדם שיאושו זוקק עד תמצית האנושי, הוא אל מי שנמצא ממש “בשפל”, ההוא של החטא ועונשו וההוא של גורקי. זה הנושא שלו, “בחורף” “פת לחם” “נדודים” “נכא רוח” וכל השאר ועד “מן המיצר” ועד “שכול וכשלון” – במיים האלה שחה, זה היה הענין שלו, זו היא הספרות. על זה צריך לכתוב, על זה אי אפשר שלא לכתוב, זו גם הכתיבה שמחכה להיכתב. בלי וויתורים ובלי פשרות לצעוק צעקה בלי לקוות לכלום.

וכאן באה ההתנצלות של ברנר. כי מי בכלל צריך שום התנצלות? ובכל זאת כמה רבים הם “הכתבים”, ולא רק שלו, שאינם יכולים בלי לפתוח בהתנצלות. או ב“דברים אחדים” או ב“דבר אל הקורא” או ב“קורא יקר”, וכל כיוצא באלה, ואלה הם ממין הדברים שאומרים לפני עלות המסך. מישהו יוצא אז אל הקהל ומחוץ למסך ומחוץ למחזה ובלשון החוץ שעוד איננה הדבר עצמו ובלי לשחק שום תפקיד מעולם המחזה המוכן בפנים, עומד לפני הקהל ופונה אליו ישירות, לא מוגן בריחוק התחפושת, לא צבוע בין צבעי התמונה, לבוש אזרחית, יוצא והקהל מהסה זה את זה ונופלת תהייה מה קורה, ויש לו צורך לומר משהו שבלעדיו ההצגה לא תוכל להתחיל ולא להפליג כראוי לה. אלה דברים שאינם בגדר המלצות או הסמכות, ולא הערות טכניות על יציאות החירום, וגם לא סיוע בהגדרת הזמן והמקום, או הקדשה לכבוד או קימה לזכר, אלה הם דברים של כיוון הכינורות לפני שהתזמורת תפתח. הרגע הזה שלפני הרמת המסך הוא רגע קריטי. המון קשב, המון שקט, המון ציפייה. לפעמים מה שנאמר נישכח מיד בהירום המסך, לפעמים רק מעורר רחש טרוניה ודחייה, אבל לפעמים הוא גם עושה קשב ומונה לפני הקהל כל מיני “לא” או “כן” שיכולים לעשות את הכיוון לקשב העצור הזה.

לא אמנות, מכריז האיש של ברנר לפני עלות המסך, ומפרט, לא פאתוס שירי, לא רחבות דעת, לא שכלול הנוסח, ואף לא כל ארכיטקטורה, לא התבטאות הנפש הכל־עולמית, אף לא מטרות נעלות אחרות, וגם לא, שמעו שמעו, לא כלום מן המטרות הנצחיות של האמנות, כלומר, לא לרומם את הרוחות ולא לגרום עונג אסתטי. ומי שמחכה לאלה מוטב שיקום ויעזוב. קוראי ברנר בימיו בודאי ידעו למי בדיוק כיוון ברנר בדבריו, ואולי גם כאן יושבים כאלה שיודעים אם זה פרישמן, או פיכמן או קלוזנר או מישהו, אלא שכאן אין זו מלחמה של אסכולות כנגד אסכולות ולא של בית קפה אחד כנגד אחר, מה שיש כאן לקורא שאינו בקיא בתקופה ההיא, הוא הגדרת ה“לא”. ובמפורש, לא לריטוריקה שאינה לוחמת, שאינה מגויסת, שאיננה בשליחות, שאומללות האדם אינה דוחה אצלה הכל, ולא זו שמרדימה את הלחימה או שמסיטה את המבט מן היאוש הזה שעומד באמצע הכל.

כתבים תלושים אינם שלילה, הם הדבר הנכון, רשימות קטועות אינן רשלנות אלא הן הכתיבה הנכונה ורשימות בלתי מסודרות הן הן הסימן לאמת ולאי ההתבזבזות על שום ליטוש ועל שום קוסמטיקה לשם מציאת חן, ספרות אמת היא כדברי קפקא כמו בשורת אסון שאי אפשר להמשיך הלאה לאחר ששמעו אותה, היא לפי דברי קפקא כמו גרזן הקרח שחובט בראש הקורא, או אולי כמו הזעקה של מונק זעקת הבודדת שתופשת ראשה בידיה כשהעולם רק מוסיף ללכת בשלו לאור שקיעה גדולה ומנוכרת, זו קללת ירמיהו ארור היום והתפתלותו בכאבים מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה ליבי, היא כתיבה שימושית עשויה לתפקידה כמעט פלאקטית, נראית דלה וענייה כפי שצריך ושלא תהיה שום הסחת דעת מן הדבר החשוב, ושלא לאמור את הזוועה בלשון מנומסת או מאופקת.

האדם החושב על צלצול הפעמון באמצע הלילה, על צליליו על הודו ועל נעמו, הוא נמוך בערכו מן האדם החושב, משום מה, על האיש המצלצל, על הבן אדם על אומללותו ועל גאולתו. האסתטי אינו עומד במבחן האתי. גם אם ברנר עצמו אינו עומד תמיד בכל החומרות האלה, והציצו בדף שבידיכם ותמצאו מיד כל מיני פיתני ואפת, ידוע אדע, מהוקצעים וגמורים, כתבים טרופים, חלב ודשן, הקורא יקרא והחדל יחדל, ועוד לשונות גבוהות ומהוקצעות, לולא שהעברית של ברנר לא היתה לשון מדוברת אלא עברית נקראית בלבד, שפת הספר שבה אין לשון גבוהה ולשון נמוכה אלא כולן לשון המקורות עם כל מיני “אביזריהו” או “במטותא” שעודם בדמם של הכותבים והקוראים. אם כך ואם כך, “המטרות הנצחיות של האמנות” נתבלו מיושן, והכוונה לרומם את הרוח ולגרום עונג אסתטי אינה מכובדת כאן, גם לא “עליונות הרוח”, ובוודאי לא עדיפות “העונג” ולא היחוס האסתטי, והספרות של עכשיו איננה לא בשביל שום עונג ובוודאי לא בשביל שום אסתטיות, שמובנת אצלו כדקורציה קיטשית, כקישוט בורגני, כטעם רע, כמעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה.

ומה כן? זה ברור: הנה הרשימה: איזו חשבונות (ול“איזו” הזה היתה אז הילה של לשון המעטה של דיוק מנפץ אשליות ושל דיבור אמת), וידויים, מכתבים, אי אלה קוים, (שהם אופני הכתיבה הנכונים, והם לבוש השק של הנזיר, והם ההסתפקות בדלות האמירה), שיהיו נכתבים בזה אחר זה “בלי כל קשר”, (חופש למקוטע, לבלתי רציף, לבלתי מתקשר, והלא זו ההכנה לקראת הרומן “מכאן ומכאן” שלו) בלי כל “ענינים יוצאים מן הכלל” (שהם הסחת דעת מן האומללות שלפתח הבית, ומן הענינים של המצוי, של השכיח ושל מה שנראה כבנאלי), וגם בלי כל “סימבוליקה פיקאנטית”, הוא דוחה בבוז גלוי (ויש כאן בינינו בוודאי כאלה שיודעים למי בדיוק התכוון), ומה יש עוד בגדר ה“כן”? הנה: קווים דלים, (עניות החומר) קלושים, (לא מחויבים לשום כותרות השעה) כחושים (בוודאי, כי אלה הם העשוקים, המנוצלים, דברי הצדיק שאבד ואין איש שם על לב), ובלי כל חלב ודשן של האמנות, מוחץ ברנר במכה אחת את כל פרות הבשן של האמנות הרווחת האדישות לאדם. ויש רק עוד דרגה של אטימות ושל הולכת שולל, והיא הגרועה שבכולן: הקומבינציות של הסיפור. ב“מכאן ומכאן” לא יהיו כאלה. לקומבינציות של הפוליטיקאים קוראים התרגיל המסריח, ולקומבינציות של המספרים קוראים פשוט רמאות.

ומה עוד “כן”? הנה, רשימות זה כן, כתבים זה כן, כתובים בוודאי, ורשימות קטועות הן בדיוק הדבר, והן הן הספרות האמתית, ובלבד שלא יהיו סיפור. כי זה שלפניכם, אומר האיש לפני עלות המסך, זה לא סיפור. בפירוש לא, ובהודעה מראש. ואיש לא ייצא מרומה. מה שלפניכם איננה הספרות המצויה כעת לרוב, זו לא הספרות המרמה שמסביב, המפתה את הצופה להאמין על ידי טשטוש חושיו ועל ידי אליבי לנסיגה מן המאבק, זז שכאן היא הספרות החדשה, חסרת שום מעלות יתירות, מחוץ למעלת אמירת האמת ומחוץ למעלת אי הולכת שולל, ומחוץ לשום אמירה שמבקשת למצוא חן, זו גם הספרות שלא תטרח לעסוק בשיווק עצמה – הקורא יקרא והחדל יחדל. והנה, הלא־סיפור בא להחליף כעת את הכן־סיפור, לאחר שהכן־סיפור נסתאב בחלב ובדשן.

וכך הולך ומתברר שההתנצלות אינה כלל התנצלות. אלא היא הצגה של הקו החדש של הספרות. של ספרות הלא־סיפור. זו שאין בה ארכיטקטורה, לשם יופי, שאין בה לא עלילה רציפה אחת, ולא קונסטרוקציה חזקה ואחידה, אלא ספרות של ילקוט הנודדים, כל מיני קטעים וקרעים ודפים התחלות כמין קולאג' מקרי של דברים שנמצאו בדרכים, ושלוקחת מכל המזדמן, ושאין בהם גיבורים אלא מדוכאים בלבד, ושמה שיעשה אותם לדבר אחד הוא המחאה והצעקה והאמת, דחופים יחד לילקוט, לקוחים מן המזדמן ומן החיים ומן העתון וממכתבים פרטיים ומן הזכרון ומן הפולמוס, שיש בו מקום גם לריב עס השמרנות הציונית, גם עם שררת האורתודוקסיה, וגם עם הצביעות של הפסבדו סוציאליסטים, שיש בו מקום פתוח לריאליה קשה, לקריעת מסכות מפרצופי ההולכים בראש, בלי פחד ובלי משוא פנים, ועד כדי קריקטורות מרושעות, ושיש בו אפילו הצצה לא מקובלת אל נבכים אסורים על יד הספריה בירושלים של יחסי מין מוחרמים, ושיש בו גם אף על פי כן, דפים רכים בצד ההרגזות לשמן, ושאפילו התחביר שלהן יהיה שונה, וחופשי, והדף, כמו זה שלפניכם, יהיה מוצף פסיקים, חגיגה של פסיקים, ים של יתדות קטנים, יותר פסיקים חוברים, ומשפטים קצרים בני רק שתי מלים אחר עוד שתי מלים, גם כדי למעט בשום חשיבות של דבר אחד, גם כדי להראות שכבות שכבות ולא רק אחת מיוחסת, וגם כדי לדייק, כמי שנשבע לאמת, לכל האמת ורק לאמת, וגם כדי שלא לוותר על שום צד נוסף אפשרי וגם כדי לנשום נשימה של הפוגה, גם כדי לעשות את הכל חשוף לגמרי, וגם, אם במתכוון ואם שלא במתכוון, לעשות את המוסיקה של הדברים. פרקים אחדים יהיו נקטעים באמצע, כמו בחיים, כמו בחיי ברנר, פרקים אחרים יהיו מתמשכים שוממים למדי, ובאחרים העלילה תניע הכל בסיפור קולח, בכן סיפור, ובקצרה, זו תהיה מה שקוראים היום מולטי מדיה, זה יהיה הסיפור הפתוח, “הרב תחומי”, סיפור שהכל הולך בו, במקום הסיפור התפור למשעי הסגור אטום גם כשמונח יפה, והלא־סיפור החדש יבוא במקום המירשם המקובל, והכל מותר למחבר והוא יהיה המוציא והמביא לצרכיו, פה ושם יהיו פולמוסי פובליציסטיקה ופה ושם גם מעשיות ואנקדוטות, כאן בכי העשוקים וכאן הקצף והלעג לעושקים, דפי סיפור ריאליסטי יתחלפו פתאוּם בדפי סיפור לירי אידילי, והכל בקטעים קטועים פזורים בין קטעים מתפתחים, ואין שום חובה לשום רצף אחד, מכתבים וזכרונות ותיאורים ופתקים רשומים בעפרון, והכל מתחבר לכל, בלי סלקציה ובלי צנזורה, חופש אנארכיסטי נפלא בצד תפילה זכה מופנמת, הנזיר ידבר וגם התאוותן, המתבודד עם המתערב בין הבריות, ואיש לא יוכל לטעון איזה מין סיפור הוא זה, מפני שאיש לא הבטיח שיהיה כאן איזה סיפור ומפני שבפירוש ובקול רם הודיעו כי זה שכאן אינו אלא לא־סיפור, ככל שהובטח בהתנצלות הזאת, שכבר חדלה להתנצל והיתה לקול קורא לספרות חדשה.

כך, שאין זו התנצלות אלא מניפסט, ולא שום במטותא אלא באדרבא, ובלא שום בקשת רשות או הסכמה לדפים, לרשימות ולכתבים בלתי מתחברים לכאורה, אלא הצגת הדבר החדש והדיבור החדש, והסיפור החדש שנראה כלא־סיפור ושיהיה מעתה דגם לפואטיקה הלוחמת. פורצת ההגדרות והמוסכמות, שהכל מותר לה, אנארכיסטית לכאורה, וחותרת אל האמת, הכל נכנס לתוכה ובלבד שעבר את כור מיבחן האמת, את כור הכאב ואת מבחן היאוש.

בזמן רחוק כל כך, ב־1910, במקום רחוק כל כך כיפו פלסטינה, בתוך קהילה מתקיימת בקושי, היה הולך ונכתב הרומאן הפתוח החדש, בידי בן עשרים ותשע אחד, שהלך לאמור את הדברים הנחוצים לו מכל, ושלקח לעצמו רשות לעשות הכל בלי הגבלות ובלבד שהאמת תיאמר, בפתקים ובמכתבים, ובדף אחד, וביותר לא היה כתוב על הדף, ובדברי חולה אחד שאיננו חולה כל כך אלא שדברי חולה נכונים יותר מדברי בריא כי רע לו, ומפי אנשים שיהיו נקראים בשמות כאובד עצות ודיאספורין כדי שיאמרו את אמת המיואשים, ומפי אנשים שיהיו מכונים לפידות ובן חופשי, כדי שאפשר יהיה להתווכח עם המקווים עדיין, וגיבורת היאוש תיקרא הינדה בשמה הגלותי, כדי שנאמין שאולי יגדל שם גם ילד אחד בשם עמרם שאולי יהיה יהודי חדש, ויהיו תיאורים שיצעקו את הגועל נפש, את “היה אי־נעים, היה כיעור, היה גועל נפש”, ושיתנו לשלש את הצעקה, שקר שקר שקר, או שעמום שעמום שעמום, ואת מהיכן יהיה לנו פועל עברי, ואת כל ישוב ארץ ישראל הוא רק קומדיה קטנה בת מערכה אחת, לא יותר, ואת ה־לא לא לא, אין עם ישראל, יש אילוסיה ציונית, ואת אין מקום אחר, ואת אני הנני פסימיסט, פסימיסט עד השורש, וגם את דברי לא תמו, ולא תמו דברי, ודברי לא תמו, עד היום הזה, אבל גם את את “כל הצדפים שגביעיהם היו למעלה היו מלאים מי אוקינוס נוצצים לאור השמש”, ואת “היה בוקר יפואי”, ואת “האחות הרחמניה בעלת העינים השקדיות האיטלקיות”, באופן מיוחד שכמוהו עוד לא נאמר, ושחיכה להיות נאמר יותר מכל, ועד לדפים האחרונים הבלתי נשכחים, שבהם “עמדו הזקן והילד, נעטרי קוצים, החמה זרחה, כמו לפני הגשם. ההוויה היתה הווית קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר.”


[הערת המהדיר: באביב 1996 נערך באוניברסיטת ת“א ערב ברנר, וחגית הלפרין הזמינה את יזהר לשאת בו דברים. יזהר ביקש להפיץ בין המשתתפים את “התנצלות המלהב”ד” המקדימה את שש “מחברות” מכאן ומכאן – ספרו האחרון של ברנר – קטעים שנמצאו כביכול בתרמילו של אחד הנודדים בתפוצות הגולה.]


התנצלות מאת המלביה"ד

מוציא לאור אחד ממַכּרי פּיתני – וָאֶפּת – להביא בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את הכתבים כדלקמן, שהוצאתי מתרמילו של אחד הנודדים והכואבים בתפוצות־הגולה. ואמנם, ידוע אדע, כי לא אוכל לעמוד בפני אלה הקוראים והמבקרים, שיטענו על רכּוּתי – אם רק יואילו לדבר בלשון רכה – להכניס עוד כתבים, כלומר, רשימות קטועות ובלתי־מסודרות לספרותנו המסכנה, המלאה רשימות קטועות ואי־סדר גם בלאו הכי, בעוד שנחוצים לה, כידוע, דברים שלמים, מהוקצעים וגמורים; אבל בכדי ללַמד איזו זכות, מקצת זכות, על עצמי, הנני להזכיר, כי גם אנכי טענתי – ולא רק זאת! – להמו“ל הנ”ל בעת שבא אלי בהצעתו. אנכי טענתי אליו: “מה בכך שבעל־המחברת הוא, כדבריך, איש שהספרות היתה אומנותו? במטותא, איזה ערך אמנותי יש לכתביו הטרוּפים האלה, שפּתוֹס שירי אין בהם, ואף לא רחבות־הדעת, ואף לא שכלול־הנוסח, ואף לא כל אַרכיטקטוּרה, ואף לא התבטאות הנפש הכל־עולמית, כמו שדורש מבקר אחד בדברו על תעוּדת האמנוּת, ואף לא מטרות נעלות אחרות – המטרות הנצחיות של האמנות – לרומם את הרוחות ולגרום עונג אֶסתטי?… הגע בעצמך, מה יש פה? איזו חשבונות, וידוּיים, מכתבים, אי־אלה קוים, בלי כל קשר, בלי כל ענינים יוצאים מן הכלל, ואפילו בלי כל סימבּוֹליקה פיקאנטית!… במטותא, קוים דלים, קלוּשים, כחושים, בלי כל חלב ודשן של אמנות!” כאלה וכאלה דיברתי למכירי המו“ל בהתגלות־לבי, אבל שומע לא היה לי ממנו וכל הטענות לא הועילו. “אמנם – אמר לי העסקן הספרותי העקשני, מבלי לענות כלל ממין הטענה – למרות שלא קראתי את אלו הרשימות אלא בהעברה בעלמא, כדרכי, כמוני כמוך יודע, שקוֹמבּינציוֹת של סיפור, לדאבון־הלב, אין בהן, וזה ודאי אינו מן המעלות היתירות, אבל הרי אנו נהיה אומרים במודעות בפירוש: רשימות, כלומר, לא סיפור…איננו מרמים איש: הרי לפניכם לא־סיפור; הקורא יקרא והחדל יחדל. יתר על כן: לא פחות ממך יודע אני, מי הוא בעל־הוידוּיים האלה, ואילו היתה כוָנתי בהוצאה זו אמנות אוביקטיבית או אפילו סוביקטיבית, כלומר, להבליט בצבעים בהירים את אישיותו של הכותב, ודאי שלא היה הדבר כדאי, כי באישיות זו אין כל חדש, וכבר היה הטיפוס הזה של צעיר טוב ואידיאלי, אבל חלש ברצונו ובטלן גמור, בלי כל יכולת לעמוד נגד נחשול־החיים, לזרא בספרותנו, ולא עוד אלא שלפי דעתי, בכל מקום שיש כאן השתפכות־נפש סוביקטיבית, צריך למחוק, לתקן, להשמיט, לשמור את הכלל הקלַסי: יצוֹר, צייר, ודוֹם! – במלה אחת, להכשיר לדפוס…גם לשפר את הסגנון הלקוּי…כמובן מאליו!” – “מובן מאליו! – נמשכתי אחרי המו”ל שלי כהד, אף כי בלבי לא הסכמתי לו לגמרי (ובאמת לא עשיתי זאת: קצת מחמת התרשלות וקצת מחמת פקפוק, שמא, אם מדפיסים, צריך להדפיס הכל ובסגנון־הכותב…) – אבל אם כן – שבתי לסורי – מעיקרא דדינא פירכא: למה בכלל להוציא את הכתבים הללו?” – “למה? – הצטחק איש־דברי, כמו שמצטחקים לתמימותו של ילד – וכי מה נפסיד? אֶה, לא נפסיד; – ובכדי להחזיר את ויכוחנו לגבוליו המופשטים, ששם אין סכנת ההפסד מצויה כל כך, הוסיף מו”לי – רואה אתה, הנה היטבת להעיר על אֶסתטיקה… מובן, שאני אינני קהה כל כך, שיצטרכו להגיד לי, כי מן היופי הציורי יש כאן אך מעט מן המעט, ואולי לא כלום לחלוטין; את הפובליציסטיקה הלא נסיר, כאמור, אבל התוכן… בתוכן… מחיי ארץ־ישראל… זאת אומרת: קהל הקוראים מתענין עכשיו"…

– מה? חיי־ארץ־ישראל? – לא יכולתי כאן לבלי לשסע אותו בצוָחה – מה רצונך לומר בזה? מה כוָנתך? כלום מתוארים בכתבים האלה חיי ארץ־ישראל, כפי שקוראיך היו רוצים לקרוא מעל הספר? כלום יש פה מחזות פיוטיים מהדר גאון הכרמל והשרון, מהעבודה על שדמות־בית־לחם, מגבורות ילידי וחניכי הארץ, הרוכבים האמיצים והרובים המצוּינים, מהטיולים הרבים, רגלי ועל חמורים, בסביבת החרמון ובעמק־יזרעאל, מהחגיגות הלאומיות ביהודה, שבכל שבוע ושבוע, מהחיים החדשים והרעננים, מאהבת בנות־ציון וירושלים, התמוֹת והצנועות? – לא! לא! מה יש פה מכל אלה החמודות? הן אף לא צל, לא זכר…לא, אם אל מול פני דרישות־הקוראים הנה הולך בכתבים הללו – תנחל קלון מכּבוד!

– דא עקא, אבל אין השד נורא כל כך! – ענה על זה המו"ל המנוסה באומץ־רוח – ודאי, שהיה טוב, אילו היה קם אחד מסופרינו לכתוב…כמו שדרוש…מבין אתה? אבל גם זהו פתגם קלַסי: “באין דגים – גם הסרטן לדג יֵחשב”… ודיֵנו, שבמודעות יהיה כתוב: “רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ־ישראל”…אה, אלמלי רצית אתה, למצער, להוסיף קצת נופת… פו, לומר: נופך משלך – (לי אין פנאי) – לא?… ובכן, שריר וקיים… אנו מדפיסים את הספר גם כך… ואם תקניטני, אומר לך, שלמרות כל המגרעות שברשימות האלו מן הצד האמנותי, האוביקטיבי והסוביקטיבי, – בינינו לבין עצמנו – הנה יש בהן זעיר שם איזה כשרון ריאלי… זאת אומרת: מחברן אינו מחוסר כשרון… רצוני לומר –

ברם, כל האמרים היו כבר למותר. ודאי, שעוד היה בכוחי לעורר איזה צריך־עיון ספרותי חדש גם בנוגע לזה ועוד היו בפי מלים להוכיח לו שגם ריאליוּת זו, שישנה פה בחלק הבֶּלֶטריסטי, אינה אותה הנַטוּרליוּת הרחבה, המקיפה, הכוללת, ואף לא הריאליות העליונה, המתרוממת עד לידי מבט־מעל על חזיונות־החיים, אותה הריאליות, שאינה מתארת מה שיש, אלא נותנת מה שצריך ואפשר להיות וכו' וכו‘, כי אם – אויה! – ריאליוּת פשוטה, קצוצת־כנפים, ריאליות זוחלת, ריאליות פוֹטוֹגרפית וגו’ וגו'; אלא שכל המלים המוכנות שלי, בצירוף עם ההמלים המוכנות שלו, שהיו עלולות לבוא מיד אחרי, הפילו עלי פתאום משום מה איזה פחד לרגע והתאפקתי ונשתתקתי. אגב, ראיתי, שמו"לנו מתעקש להוציא לאור, ועם עיקש למה אתעקש אנכי? האם לא די בזה, שלא כיחדתי דבר תחת לשוני והגדתי הכל מראש? –

ישפוט המעיין.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!