רקע
ס. יזהר
ארץ החד־ממדים

לפני ימים אחדים, לרגלי הבופור, התקרבה נערה אל סיור של צה"ל והפעילה מטען נפץ שהיה צמוד לגופה. היא נהרגה ושני חיילים נפצעו. ארגון המחבלים הפרו־סורי הודיע כי ההתקפה באה כדי לאשר את “זכויות עמנו”.

למה החליטה הנערה בת ה־19 לפוצץ את עצמה? האם החליטה, או מה עשו לה כדי שתסכים להתפוצץ, מה אמרו לה, או אולי סיממו אותה? ואיך השפיעו עליה להאמין שחייה זולים משווי זכויות עמה, בעוד שחיי שולחיה יקרים מחייה? ממה עשויים האנשים שהחלטות נוראות כאלה יכולות להתקבל על דעתם – אם אמנם הייתה כאן דעת – האם הם אנשים כמוני, כמוכם או שהם זן אחר, שמרגיש אחרת, מבין אחרת ומתפרץ אחרת? איך זה שבעיניהם היא אולי גיבורה ומופת לקידוש השם, ובעיננו היא קרבן לשפלות האדם? האם די שנסביר את התסכול ואת אין המוצא שאליו נקלעו שולחיה, כדי שנוכל להצדיק את הבלתי מתקבל הזה? האם יש בעולם נימוקים פוליטיים, חברתיים, דתיים, לאומיים או אישיים שיכולים להסביר את הבלתי נסבל הזה?

ואמא שלה, וחברותיה ואוהביה, מה הרגישו כשהפכו את הבת לפצצה חיה, או אינם מעזים להרגיש? האמנם לא כל האנשים בעולם מרגישים אנושית? האמנם יש תרבויות שטמטום פראי מתקבל בהן כגבורה עילאית – או רואים בנערה רק עוד חייל התוקף את אויביו בכל נשק אפשרי, ומלחמה היא מלחמה?

אין אלה שאלות רטוריות, אלה הן השאלות שכל המזרח־התיכון חי בהן כעת בעוצמה ובאיום שובר שיאים: התנהגויות זוועה לא יאומנו בצד גינונים המשותפים לכל בני תרבות: רשות להיות מפלצות בצד התביעה לשיקולים הומאניים: היתר לרסס בגאז כפרים שלמים בצד הנמקה ליגאלית לזכויות האדם; האימים שידעה בירות, למשל, בלי שיהיו שם יהודים, או הברבריות החשופה שהתגלעה במילחמת איראן, בלי שיהיו שם יהודים, בצד כל מיני מעשים מפלצתיים שנעשו כנגד יהודים או באמתלא יהודית. מה מותר, מה אסור, מה קדוש, ומה טמא, מה עובר כל גבול ומה אין לו גבול, מתי השיגעון הוא מחלה ומתי השגעון הוא גדולה – ממש במיצר המתערבל הזה אנחנו מסתחררים, ומחפשים לנו מוצא לפני שעצמותינו יוטחו אל הסלעים.

זה מיצר שנימוקים הגיוניים מעורבים בו עם אין נימוקים ועם יצרים פתוחים. מיצר שאינסטינקטים קמאיים משחקים בו עם טענות ראציונאליות, שבתי־משפט מצילים בו את זכויות היסוד, וגרזנים וסכינים חורצים בו דין מהיר, שמקומות קדושים מבעירים בו אש מקוממת עמים, ויערות מצלים לכל עובר־אורח נשרפים בו בלי לחוש שום כאב, כל ויכוח יכול להסתיים בקטטה המונית וכל הגיון יכול להרתיח פתאום את הדם, וכל משא־ומתן, הנשמה תצא והוא לא יתחיל.

מה לא נאמר עוד על הסכסוך הישראלי־פלשתיני ולאחר כל מה שנאמר אין קץ – מי זז מעמדתו הקודמת? חפירות הוויכוח הזה עמוקות, טוטאליות וקבועות במקומן למרות כל תהפוכות הזירה והזמן, כמו פעם על קווי מלחמת העולם הראשונה, הרחמן יצילנו.

אלמלא שהוויכוח הזה אינו ויכוח היסטורי תיאורטי, אלא הוא ויכוח קיומי מעשי: איך יוצאים מן המיצר הזה שבתוכו אנו סגורים, ומטלטלים ונבחשים בו, והזמן כנגדנו. זה ויכוח שבין שאר תכונותיו הקבועות בולטת גם תבונתו ההיסטורית להתפוצץ ולפוצץ, ככל אנרגיה כלואה שאין לה מוצא אפשרי, ודם והרס, וכעס ושנאה, ותסכול ויאוש – מעבירים את הוויכות לעימות של אינסטינקטים, יצרים קדמונים והשתכרות מיתולוגית – שהמוות מתהלך ביניהם כגיבור שחור, המשתחווה לקהל לאחר כל סצנה.

הצדדים הפוליטיים של הסכסוך מוכרים לכל, וכן גם הצדדים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים – ידוע גם הדפוס האדריכלי של הסכסוך: תביעה סימטרית כבתמונת ראי – זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, ו“כולה” כוללת הכל, לרבות כל הדוגמאות לפתרון סכסוכים; אלה שנכשלו ואלה שכמעט הצליחו, לרבות הלקח החוזר שלעולם לא תצליח לשכנע את הצד השני, וכל צד רק יילך ויקצין, רק יילך ויישתק את המתונים, עד שלבסוף לא יישארו בזירה אלא רק השניים, רק קין והבל, ואו אתה או אני, ולעולם לא חיי יחד.

עוד סימן יש לוויכוח הסובב סביב עצמו הזה – שלא רק ששני הצדדים האויבים אינם מדברים זה עם זה, אלא שכל צד אינו מדבר עם הצד האחר שבביתו. באופן שתמיד ובכל מקום נפגשים אנשי צד אחד רק עם עצמם, עד שנמאס לבוא לכנסים אלה, שבהם שוב משכנעים המשוכנעים את המשוכנעים. שבהם שוב אותו מונולוג חוצב להבות, או שוב אותם שני מונולוגים בלתי נפגשים שמתחפשים לדיאלוג, ושוב כלום לא בעולם לא משתנה, ורק אין הפתרון משתלט על הכל, ורק פתרון הוואקום הולך למסקנתו: או ששני הצדדים ייהרסו, או שצד שלישי יכריע ביניהם.

לא מפליא אפוא, שבין שאר הטענות החוזרות, חוזרת כעת הטענה על התנהגותם הבלתי נסבלת של הפלשתינאים, ברציחות שהם רוצחים בפראות החוצה ופנימה, בהכרעות הפוליטיות שהם מכריעים כעת במלחמת המפרץ, ובתקוות המשיחיות שהם תולים בסאדאם חוסיין. עם מעשים כאלה, אומרים אצלנו, ועם הכרעות כאלה אי אפשר לשבת לדבר, ואין עם מי לדבר.

וכאמור, גם לאחר שמנסים להסביר ולתרץ ולהבין למה הגיעו הפלשתינאים עד כדי כך – עדיין מבהיל להיווכח עד כמה יש כאן שתי תרבויות שונות, ושתי רגישויות אנושיות שונות לעניינים כמו נקמה, כבוד ואי־הודאה בערך החיים, ועד כמה יש ספק אם החיים אמנם עליונים מעל כל ההמלצות בעד מה טוב למות. וכאילו התגלה כי מעבר למשותף לכל התרבויות, יש איזה שוליים שהנימוקים התבוניים, המאחדים את הכל, אינם חלים עליהם, מין שוליים ראשוניים כאלה וקמאיים שלא למדו כלום ולא השתנו בכלום ושכעת בתוקף נסיבות קיצוניות, מתקפלים השוליים האלה ומכסים את האמצע הגדול, האמצע המשותף לכל, לכל אדם ולכל תרבות, מתקפלים ומכסים על האמצע של האפשר האפשרי, ואיזו שאגה חנוקה מימי בראשית משתחררת פתאום ועולה ודוחה את כל איסורי התרבות – והדם בא אז לפני התבונה, והכבוד בא לפני ההבנה, והנקמה באה לפני הבינה – והמשוגע בא אז כקדוש, והקדוש כלוחם מלחמת קודש. ולוחם הקודש הופך לגיבור, והגיבור מתנשא אז על הכל, ודברו אחד ופשוט: אין אלוהים מבלעדי אלוהים ולעולם יש רק מימד חיים אחד, ואין בעולם אלא רק מימד אחד, ורק מימד אחד יש לכל. ורק מימד אחד הוא מעל הכל. כאילו ניתנה היום הרשות לאנשי רק־מימד־אחד להתהלך בארץ ולעשות מעשי רק־מימד־אחד, ואנשי רק־מימד־אחד גם הולכים ומתהלכים ועושים דברים כדי להוליך את כולנו לשיגעון ולתוצאות השגעון – כאילו ניתנה הרשות ללכת ולעשות מעשי רק־מימד־אחד, וגם המדיניות הישראלית הולכת ומספחת בכל כוחה את מדיניות הרק־מימד־אחד, וממשלת הרק־מימד־אחד מנהלת היום מדיניות של רק־מימד־אחד ורק מונולוג אחד, במקום ההידברות המבוקשת, והפיכת מרחב ההידברות לסימטא צרה אחת וחד צדדית, ודחיסת הכל אל חוסר־המוצא האחד הזה – מדיניות שמזמינה את העימותים עם כל שאר החד־ממדיים שסביבנו, שדוחפת את החד־ממדיים שלנו קדימה, שמטפחת את החד־ממדיות כתרבות לאומית, ושהולכת וסוגרת עלינו את סיר הלחץ של החד־מימדים ושאם לא נדע להיחלץ מהר – הולכת לקום כאן בין הים והירדן ארץ החד־מימדים – ולהתפוצץ עלינו.

ומכאן כבר לא רחוק מהיות כולנו עומדים כנגד כל הפלשתינאים ובהסתייגות מהם: אם אתם כאלה אין לנו דיבור אתכם, ואם לא תהיו טובים כפי שאנחנו טובים – אין לנו מה לחפש יחד.

כאילו זכאותו של אדם להיות בעל זכויות ניתנת לו מידי מישהו, לאחר שעבר מבחן כשרות. וכאילו בלי אישור להתנהגות שתהיה טובה בעינינו, אין לבני־אדם זכאות להיות בעלי זכויות.

אלא שכל כמה שההתנהגויות הרווחות ברחוב הערבי הנסבלות אולי במסגרת תרבותו – אינן נראות לנו, ואף מקוממות אותנו בשאט־נפש – עדיין אינן עושות אותנו לאדוני התנאי – שאם לא יחדלו הערבים מהיות שוני תרבות לא יקבלו את זכויות האדם הראשוניות. מפני שאין בעולם אף תנאי כזה, שעד שהשונה לא יהפך לדומה, לא ייקבל זכאות לזכויות שוות. אמנם יש בעולם פרקטיקה כזאת, אבל זו פרקטיקה של רשעות, שסובל ממנה כל מיעוט, ושהיהודי עד עתה סבל ממנה יותר מכולם.

פשוט, אין אדם חייב להפסיק להיות שונה, כדי להיות שווה זכויות. ואין אדם חייב להפסיק להיות שחור כדי לקבל זכויות שוות, ואין אשה חייבת להפסיק להיות אשה כדי לקבל זכויות שוות. ואין אדם חייב להפסיק להיות ערבי כדי לקבל זכויות שוות. זכות השונים לקבל זכויות שוות כזכות הדומים. אלא שקשה עד אי־אפשר לדעת־הקהל שלנו לקבל מסקנה כזאת. מפני שאנחנו תמיד שווים יותר ואנחנו ניתן או לא ניתן לפי מידת וויתורו של השונה על שונותו, ועד שלא ייכנע השונה ולא ייחדל מהיות שונה ולא יתחיל להיות דומה לדומה – לא ייקבל כלום. וכאילו רק לאחר שייבטל את זהותו המיחדת אולי יהיה ראוי לקבל זכות להיות אדם שווה, ורק לאחר שיסוג משונותו יוכל אולי לצפות לזכויות שוות.

יחשבו הפלשתינאים מה שיחשבו על סאדם חוסיין, מחשבות נכונות ונבונות או לא, תהא מחשבתם שגיאה או לא, כנגד טובתם שלהם או לא – מחשבתם אינה עילה לביטול זכאותם לזכויות יסוד, לזכות ההגדרה העצמית שלהם, לזכות ההכרה בזהותם, לזכותם לחיים חפשיים, ולזכותם להיות שותפים בכל דיאלוג שייקבע את עתידם. כבעלי זכות להיות שונים, מפני שמעבר לדומה שבכל אדם ואדם יש בו גם שונה – והדיאלוג הוא הקשר שקושר שונים, והוא הדרך למציאת פתרון, שכדרך כל פתרון – אם לא יהיה מוסכם, כאילו לא היה. וכידוע, שום פתרון לא יתקיים אלא רק אם הוא פתרון מוסכם על צדדים שונים בעלי זכויות שוות.

אמרנו כל זה, בלי ששאלנו עדיין אם התנהגות לא אנושית ותגובות פרימיטיביות הן נחלת רק צד אחד בלבד? ואם החזרה אל נהלים מיתולוגיים ואל טקסים ארכאיים מתגלים בכל חרפתם רק אצל בני תרבות אחת, וההשתלהבות הצרחנית ואיבוד השליטה – אם אפשר לצלמה רק מצד זה של הרחוב, ואם התפרעות נחשבת כגילוי של כבוד לאומי רק בשפה אחת? ואם הנאמנות לחצר אל־אקצה, והנאמנות להר־הבית, אינן נאמנות לציווי דומה אבל הפוך? אלה קוראים למקום בשם מה שישנו שם, ואלה קוראים למקום בשם מה שהיה פעם, ושאולי יהיה שם שוב, לאחר שימחקו את הקיים.

יותר מדי פעמים מצאנו עצמנו, מתגודדים באותו אבדן חושים, שיכורי יצרים שלוחי רסן, ומבוסמים עד בהלה ב“לנו מותר הכל” – והצריחות מוות מוות, הדהדו גם אצלנו באין מכלים, ואלה שאך זה עתה שמעו וטעמו את ה“מוות ליהודים”, משחררים כעת מתוכם את ה“מוות לערבים”, עד שכל נסיון לעצור נבלע בקולות המתהוללים לא לא לא, ואנחנו אנחנו אנחנו, ומוות מוות מוות – קולות שאינם עוד קולותיו של מיעוט שחטף לו רגע, אלא קולות של מיעוט שיש לו סביבו רוב בטוח, מיעוט שיש לו סביבו ממשלה ששומעת ומקבלת, ממשלה שאם אין לה לא כוח ולא שליטה ולא הישגים בשום דבר, בחזון הזה של אנחנו אנחנו, ולא לא, ומוות מוות – אין גבול ליזמתה, לעוצמתה ולהתרברבותה. זו הממשלה שיש לה היום רוב בארץ, וכנגדה יש רק מיעוט, מיעוט אציל מאד, רב זכויות מאוד, ומתהלך כצל שותק מאוד.

והנה כך, בשעה המיוחדת הזאת, גם השמאל איבד פתאום את עשתונותיו. וכאילו איכזבו אותנו הפלשתינאים, כשהתברר שהם חושבים אחרת מה טוב להם, וכמתוך חולשת הדעת נתפש גם השמאל והודה שהזכאות לזכויות תלויה בהתנהגות לפי טעמנו, ושגם הם אינם סובלים את השונה אלא רק כשהוא נעשה לדומה. אין בדברים אלה אף מילת זכות לפלשתינאים כשהם עושים את מעשי הזוועות שלהם. ואין כאן הצדקה להעדפותיהם הפוליטיות ברגע זה – אבל יש כאן קריאה שלא להיעצר לפני המשוכה הזאת, ושאף על פי שמחשבתם שונה ושאף על פי שערכיהם אולי שונים – אין לנו רשות להתנות בכלום את זכאותם לזכויות יסוד שוות. יחיו להם הם כפי שהם ואנחנו נחייה לנו כפי שאנחנו. אף אחד אינו כליל השלמות, ואף אחד אינו חסר מעלות, מלבד שהם כעת בידינו וזכויותיהם כעת עצורות בידינו. באופן ששונותם, ואפילו היא שונות מעוררת דחיה – אינה עילה לעכב את זכויותיהם. זכויות אדם אינן ניתנות מידי מישהו כגמול על משהו, אלא הן קנויות לאדם מטבע האנושי שבו.

ולבסוף, אילו היה לנו שכל להתחיל בהידברות לפני שלוש־ארבע שנים, הלא כבר היינו נראים אחרת מקצה לקצה, בין אם כבר היה איזה סיכום ובין אם התהליך עוד היה בעיצומו – וגם מה שניתן היה אז להשגה, היום הוא כמעט נבצר – ואילו ידענו אז להתחיל, לא היינו היום המגנט המרכזי לשנאת כל המזרח־התיכון, ולא היינו המטרה הבאה לאחר מלחמת המפרץ. ההתעקשות הלאומנית שלנו הולכת ובונה כעת את המצור הנסגר עלינו, והופכת את ישראל לבועה מוקפת כוחות פיצוץ, שהולכים ומתממשים בסדר כוחות אזורי, במארבי טרור, ברציחות ברחוב, בגיחות מן הים ובהתאבדות יחידים – אילו התחלנו אז גם לא היינו היום נמאסים והולכים על העולם, והולכים ונמאסים גם על עצמנו.

אילו, אילו… אילו לסבתא…

צריך על־כן, שנהיה מבינים, כעת, לאחר מאה שנות נפתולי הדחיה שהשאלה הפלשתינאית אינה אלא שאלה יהודית. שהשאלה הפלשתינית היא הדבשת שעל גב היהודי, ושהיהודי הכובש הוא הדבשת על גב היהודים ועל גב היהדות. ושאם לא נרפא ממנה, היא תכריע אותנו ואת יהדותנו ואנחנו ניכרע תחתיה. אי אפשר להם ליהודים שיהיו יהודים כשהם יהודים כובשים. היהודים כשהם אדונים כובשים – הם ויהדותם בשאלה גדולה.

להכרח זה לצאת מן הכובשות, יש נימוקים גדולים מכל צד, נימוקים בטחוניים, מדיניים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים, אבל מעל הכל ובראש כל הנימוקים – הנימוק הקיומי, כלומר המוסרי. לא נתקיים כיהודים ולא יתנו לנו להתקיים כיהודים, אם נמשיך להיות יהודים כובשים.

להשתחרר מן הכיבוש – זה היום להיות יהודי.


דבר, 10.11.1991

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47811 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!