רקע
מארק טוויין
בן המלך והעני
מארק טוויין
תרגום: יהודה גור (מאנגלית)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: אנגלית
פרטי מהדורת מקור: ורשה: בדפוס האלטער ואייזענשטאדט; תרנ"ח 1898

 

א. הוּלֶדֶת הֶעָנִי וְהוּלֶדֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

זה שלוש מאות שנה, ובלונדון העיר אשר באנגליה, נולד בן למשפחת קַנְתִּי העניה, ויקראו לילד הנולד תום. האֵם הרחמניה לא שמחה לבנה זה הנולד לה, לבה הטוב ידע היטב כי אין לה די לחם גם להשביע נפשות שתי בנותיה הבכירות, ובמה אפוא תכלכל את הנפש השלישית הזאת?

“לא לראות בטוב נולדת, ילד מסכן ואֻמלל”. חשבה האם בלבה בהביטה על בנה, ותחתלהו בסחבות ובמלחים ותתנהו בעריסה אשר עשו ידיה, ותיניקהו בשדיה הצמוקות.

והאב העני לא שם גם לבו את הבן הנולד לו ולא התבונן אליו.

ובעצם היום ההוא שכבה בהיכל המלך במטה רפודה שש ומשי אשת המלך הינריך השמיני, ועל ידה שכב בעריסת זהב בנה אֶדוּאַרד הנולד לה. מסביב מנוחה ושקט, רצפת החדר מכסה בשמיכות דמשק עבות ויקרות על החלונות יורדות יריעות משי עבות. בן המלך הנולד היה יורש העצר לכסא אַנגליה ולכתרה, ותרב שמחת כל עם אַנגליה, מהמלך היושב על הכסא ועד השוער השומר את שערי החצרות, ויגדל הששון בכל הבתים מהיכלי נדיבים ועד בתי חמר, שלשה ימים ושלושה לילות שתו כל העם עד לשכרה, ותעבור השמועה מקצה הארץ ועד קצה, ובכל עבר ופנה דברו וישוחחו על אודות אֶדוּאַרד בן המלך, ואֶדוּאַרד הקטן שכב בעריסתו מחתל בשש ומשי, הוא לא ידע ולא הבין כי שרים ורוזנים שומרים לראשו, כאשר לא הכיר את השמחה אשר ישמח כל עם אַנגליה להולדתו.

* * * * *


 

ב. תֹּם.

ולונדון היתה גם בעת ההיא עיר גדולה מאד, כמאה אלף איש גרו בה ורחובותיה בימים ההם עקומים וצרים ומלאים בּץ, ורב בתיה בתי עץ והם בנוים שנים ושלישים ורביעים, והדיוּטות1) העליונות יוצאות החוצה על פני הרחוב.

אבי תם ישב ברחוב יותר צר וקטן, וכל גרי הרחוב ההוא עניים ואביונים. ובית לא היה לו, וישכר לו חדר צר ואפל באחד הבתים הנוטה לנפל, ובבית ההוא דרו עניים רבים, וברחוב נשמע תמיד קול צעקות השכּוּרים והשכּוֹרוֹת וגדופיהם, וילדי יושבי הרחוב ההוא התהלכו ערומים ויחפים ברחובות העיר הגדולים, מקום אשר העשירים והשרים ישבו שמה, ויפשטו יד לבקש נדבות.

אם תום ואחיותיו היו טובות עד מאד, אולם אביו וזקנתו היו רעים ואכזרים כחיות, הם שתו עד לשכרה ויחרפו ויגדפו איש את אמו ואשה את בנה. אביו גנב בכל אשר יכל, וזקנתו חזרה על הפתחים ועל הרחובות ותבקש מתת יד מכל עובר. וגם את תם שלחו בשחר ילדותו לחזר על הרחובות לפשט יד לבקש נדבות, ואת אשר אסף הביא תמיד הביתה, והיה אם בא פעם הביתה וידיו ריקות, והתנפלו עליו אביו וזקנתו ויחרפוהו ויקללוהו, וגם מכות לא מנעו ממנו, אך אמו הטובה חסה עליו, ומלחמה הצר אשר לא הספיק2 להשביע את נפשה השאירה לו פת לחם יבש.

ויחפץ האב הגנב ללמד את בנו את עבודתו הוא, אך לא הצליח, ותם לא שלח ידו בגנבה.

ובבית אשר גרה משפחת קנתי, ישב מורה אחד זקן, והאיש טוב לב עד מאד, ויאהבוהו כל הילדים אשר גרו בשכונתו וירבו לבוא אל ביתו, והוא למדם להיטיב ויתן להם מלחמו ויחלק אִתם את סעודתו חלק כחלק. והזקן הטוב הזה למד את תם לקרא בספר, וילמדהו מעט גם שפת רומה הנחשבת מאד בימים ההמה, ויקרא תם בספרי המורה הזקן, ושמח בהם וישש עליהם כמוצא שלל רב, ויהיו הספרים משושו ושמחת נפשו יומם ולילה. לילות רבים לא נתן הנער הרעב והיגע תנומה לעיניו; החזיונות אשר קרא בספר ביום עמדו לנגד עיניו בלילה, ויגרשו שנה מהן ולא נתנו לעפעפיהן להסגר, ובשכבו על מצע התבן הקשה, חשב על אודות חיי בן המלך בהיכל המלכות, על יפי אֻלמי ההיכל הזה, ועל ההוד וההדר אשר בהם, על השרים הלבושים שׁש ורקמה, והשרות העדינות העודות עדים, ולפני עיניו עברו חזיונות נִפלים ונפלאים.

וימציא לו תם את צחוק “בן המלך”, ויקרא לנפשו “בן מלך”, ולחבריו הרעבים והיחפים כמהו, נתן שמות שרים שונים, הרואים פני המלך, היושבים ראשונה במלכות, וידבר עמהם כאשר ידברו בחצר המלך, ויפקד עליהם כאשר יפקד המלך, וחבריו התענגו בתחלה על דבריו המוזרים להם, ומעט מעט החלו לירא את פניו, ויחשבוהו לחכם ומלֻמד גדול, ויפגשו את פניו, כאשר יפגשו השרים את פני המלך, ויתיעצו יחדו, ויתוכחו על עניני מלכות שונים, וישמעו למצותיו, וימלאון ככל אשר ימלאו את מצות המלך.

ויספרו חבריו הנערים להוריהם על תם וחכמתו הרבה, ויבאו אנשים רבים באים בימים לשאל בעצת תם, והוא שמע דבריהם וישפט ביניהם מישרים, ויתפלאו כל לחכמתו, ויצא שמו בכל הרחוב מסביב.


וכן עברו עַל תם שלש עשרה שנה, ביום בקש נדבות יד, אכל לחם יבש, שמע חרפות וגדופים, שפט בין חבריו הקטנים ולפעמים גם בין אנשים באים בימים ובעלי זקן, ובלילה חשב ובדא פקודות לצוות ביום המחרת לחבריו, אך חפצו לראות את בן המלך היושב בהיכל המלכות, לא נתן לו מנוחה גם יומם גם לילה.

ויהי ביום קר אחד, ותם מתהלך יחף בחוצות לונדון, השמים הרעיפו טל ויכס את פני כל הארץ, ותם רעב מאד ובטנו ריקה, והוא עומד ומתבונן אל חלון אופה הממתקים, ועיניו רואות וכלות, ויגדל רעבונו עוד יותר, וישב אל ביתו ויכהו אביו מכות נאמנות, כאשר הסכין לעשות לו בשובו הביתה וידיו ריקות, וישכב תם לישון, ויחלום חלום נפלא, והנה הוא בן מלך והוא יושב באֻלמות מוּאָרים וּבאזניו בא קול מנגנים ומנגנות, שרים ושרות, ומשרתים לבושי מכלול עומדים עליו לשרתו ומשתחוים לו.

ויקם תם בבקר, והחלום עבר, והנה הוא בחדר אביו הצר והרטוב, ויצר לו מאד מאד, ומקור עיניו נפתח ויבך הרבה בכי בבקר ההוא.

* * * * *


 

ג. תם נפגש עם בן המלךְ.

בקר. ותם יצא רעב מביתו אל הרחוב ובלבבו חשב על חלומו הנפלא אשר חלם אמש, ולבו מר לו על אשר ראה זאת אך בחלום הלילה ולא בהקיץ, וילך אל אשר נשאוהו רגליו, מבלי אשר ידע אנה פניו מועדים, ויתהלך שעות רבות רצופות בחוצות העיר, ויבא אל מקומות אשר לא ראה מעודו ועד היום הזה.


והנה לנגד עיניו בית רם ונשא, וסביבותיו מגדלים גבהים, ומזוזות שעריו אבנים גדולות, ובביאה אריות אבן, ודלתותיו מעשה שבכה והן מוזהבות.

הלא הוא היכל המלך! ומה רבה שמחתו. ולא הסיר עוד עיניו מההיכל הנהדר והגדול הזה, מי יודע אולי יצליח לראות בעיניו את בן המלך.

ומשני צדי הדלתות המזהבות עומדים נצבים ישר, כפסילי עץ אשר לא ינועו ממקומם, שנים אנשים גבהים כענקים לבושים שריונות, המה השכירים3 שומרי ראש המלך, אשר ישמרו גם את ההיכל ולא יתנו לאיש זר, אשר לא קרוא, לבוא פנימה.

והמון העם עומדים ומתבוננים אל ההיכל, ועל פני שעריו עוברות הלך ושוב, מרכבות נושאות שרים ורוזנים.

ויקרב תם אל הדלתות המזהבות, וירא מבין השבכה נער יפה עינים וטוב רֹאי, וימצא הנער חן בעיניו ויחמדהו בלבבו, ובגדי הנער אטון ורקמה משבצים אבנים טובות מבריקות, ועל ידו עמדו משרתים לבושים בגדי שרד. הלא הוא בודאי בן המלך יורש העצר.

ויקרב תם אל השבכה, ויתן את ראשו בין הסורג4 ויקרב אחד השכירים השומרים לראשו וידחהו בידו. ויפל תם ארצה על מפרקתו, ויאמר השכיר בקול עב לאמר:

וידעת היום, קבצן מרוּד5, כי לא פה מקומך.

וההמון העומד ברחוב צחק למפלת הנער המסכן, אך בן המלך הצעיר נקרב אל השבכה בזעף, ובחרי אף קרא אל השכיר אשר דחף את הנער ויאמר:

איך זה נועזת לעלב6 ככה את הנער החלש והרפה? פתח מהר דלתים ובריח ותנהו לבוא פנימה!

ויקרא כל ההמון בקול שמחה: יחי יורש העצר, נסיך אואילס!

וימהר השומר להכניס את תם אל החצר פנימה. ויקרב תם אל בן המלך.

ויאמר בן המלך אליו.

אנכי רואה בפניך כי רעב אתה ויגע, בוא נא אתי הביתה.

ויבֵא אֶדוּאַרד בן המלך את תם אל היכל המלך ויכניסהו אל חדרו, ויביאו המשרתים עד מהרה מעדנים ומגדנות, ותם לא טעם מימיו מאכלים כאלה, גם לא ראה מעודו ועד היום הזה כמהם, ויאכל תם מהם עד לשבעה, ובן המלך יושב אצלו, ואחרי גמרו לאכל שאלהו בן המלך:

– מה שמך, הנער?

– תם קנתי, סיר (אדוני)

– שם נִפלה! ואיה מקום מושבך?

– בעיר, באֹפל־קֹרְתְּ.

אפל־קרת, שם נפלא! היש לך הורים?

– גם הורים לי, גם אֵם זקנה, גם אחיות שתים.

– וזקנתך מציקה לך?

– בשנתה ובשכרותה אדע מנוחה, ובהקיצה ובעבר היין מעליה אשבע מצוקות, כי תרבה את מכותי חנם.

עיני בן המלך התלהבו מקצף ויקרא:

– היא תכה אותך, ואתה הנך קטן, חלש ורפה כח! היום אצוה כי יושיבוה בבית האסורים אשר שם תְּוֵיר נקרא עליו.

– הלא שם יאסרו אך את אסירי המלך מבני השרים והרוזנים?

– כן, כן, צדקת בדבריך, נמציא לנו דרך אחרת ליסרה, ואביך מה הוא?

– כמֹהָ כמֹהוּ, סיר.

– ואמך?

טובת לב מאין כמֹה. היא לא תכה אותי ולא תחרפני, ואחיותי כמֹה.

– וכמה ימי שני אחיותיך?

– הן בנות חמש עשרה שנה.

– ואם כן בנות־גיל הן לבת דודי, וכמה משרתות עומדות עליהן לשרתן.

–על מי? על אחיותי? למה להן המשרתות האלה?

בן המלך הביט כמתפלא על הנער העני, וישאל:

– למה זאת תשאל כדבר הזה? ומי יפשיט מעליהן שמלותיהן בערב בערב? ומי ילבישן בבקר בבקר?

– ואיך זאת תפשט נערה שמלותיה לישן ערומה?

– האם אך שמלה אחת לכל אחת מאחיותיך?

ויענהו תם בשאלה:

– ולמה לנערה שתי שמלות? האם שתי גויות לה?

ויצחק בן המלך, ואחרי כן הוסיף ויאמר:

– אל נא תכעס, ידידי, האמינה לי כי בצחקי לא חפצתי להרעימך, ואנכי אצוה היום לשלח בגדים ומשרתות לאחיותיך, ועתה ידידי ספר נא לי מחייך באֹפֶל־קרְתְּ, השמחים הם.

– שמחים מאד, אם אך לא יציק הרעב. מנחשים וקוסמים יבאו שמה יום יום להראות קסמיהם, גם קופים ורבים יביאו אתם, ונלחמו אתם ונאבקו עמהם, ושמח כל העם הנאסף לראות את הנפלאות האלה, וכל זאת בזול מאד, אגורת נחשת לאיש, אולם זאת היא הצרה, כי גם האגורה איננה מצויה בכיס נערים כמוני.

– ומה עוד שם?

– וגם אנחנו הנערים נאבקים תמיד ונלחמים במקלות.

עיני בן המלך הבריקו, בשמעו כדברים האלה, ויקרא:

– מה נעימים ומה שמחים החיים האלה!

אנחנו מתחרים גם במרוצתנו, הוסף תם לספר, ומה תרב שמחת הנער העובר את כל חבריו.

– מה אוהב אנכי את זאת! ומה עוד?

– אנחנו רוקדים ושרים, חופרים בחול ומתגלגלים בבץ.

ויקרא בן המלך ויאמר:

– מה חפצתי אנכי ללבש בגדים כבגדיך לשלף נעלי מעל רגלי, וללכת יחף כמך ולהתגלגל בבוץ, מה מאֻשר הייתי, לוּ יכלתי לעשות כזאת פעם אחת, מבלי אשר יעמדו סביבותי המשרתים והשׂרים. את כתר המלכות נכון אני לתת במחיר יום אחד מאֻשר ושמח כזה.

ויענהו תם ויאמר:

– ומה חפצתי אני ללבש בגדי מלך!

– האמנם תחפץ זאת? שאלהו אֶדוארד, טוב מאד, פשט נא אתה את בגדיך מעליך ולבשת את בגדי אלה, איש לא יפריענו עתה מעשות כזאת, ואחרי כן נחליף עוד פעם את בגדינו.

עברו רגעים אחרים, ויקרבו שניהם.

אֶדוארד הקטן לבוש בסחבות תם, והנער העני לבוש בגדי בן המלך, אל המראה אשר על הקיר, ויעמדו ויתבוננו אל תארם במראה.

ויאמר בן המלך:

– מה נפלא הדבר, תאר פניך דומה כל כך לתאר פני, כמו לוּ אֵם אחת ילדתנו, עיניך כעיני, שערותיך בשערותי, פיך כפי ואפך כאפי, ולו יצאנו ערומים, כי עתה לא הכיר איש מי מאתנו בן המלך יורש העצר ומי העני. ומה זאת על ידך? פצע? חבורה?

– אין דבר, ענהו תם, השכיר השומר בשער בדחפו אותי…

וירקע בן המלך ברגלו היחפה ויקרא בקול:

– איש אכזר ורע! ענש אענשהו כמעלליו. חכה אתה פה עד אשר אשוב כרגע הנה. השמעת את מצות פי? חכה פה!

וירץ אֶדוארד החוצה ויעבר את גן המלך, וסחבות בגדיו התנועעו סביבותיו; פניו אדמו מחרון ועיניו הבריקו, ויקרב אל השער ויאחז בדלתות לפתחן, ולא יכל כי כבדו ממנו, ויקרא בקול מושל ומצוה:

– פתח מהר את השבכה!

ויפתח השכיר, אשר דחף את תם, את שבכת הדלת, ויתנפל אֶדוארד עליו בשצף קצף, וירם השכיר את ידו ויך את אדוארד על הלחי אחת ושתים, ולא החזיק הנער מעמד ויפל ארצה.

וירטן7 השכיר ויאמר:

– הנה לך עני מרוד שכרך, בגללך, נער פוחז, חרפני היום הוד מלכותו.

וההמון העומד בחוץ שחק למפלת הנער, ויקם אֶדוארד על רגליו ויקרב אל השכיר ויאמר:

– אני הוא יורש העצר, היום הזה יוקיעוך לעיני השמש הזאת, על אשר נועזת לשלח יד בבן המלך.

ויעמד השכיר בהדרת כבוד, וירם את קרדומו אשר בידו מול פניו, כאשר יעשו השכירים בעבר על פניהם אחד השרים הגדולים, ויאמר בצחוק ובהתולים:

– רב שלום להוד מלכותו!

ויוסף ויקרא בכעס:

– ברח לך נער חסר לב, וָלֹא – וידעת את ידי החזקה.

ויסבו ההמון את הנער ויהדפוהו בצד ובכתף, ויקראו אחריו מלא:

– פנו דרך לבן המלך! הנה כבוד יורש העצר הולך!


 

ד. את בן המלךְ חשׂבו לִמְטֹרָף.

עברו שעות אחדות, ונפש ההמון קצה בהתוליהם אשר התלו בנער הלבוש קרעים ויעזבוהו לנפשו, אז שׂם בן המלך, העיף והיגע מהמכות אשר הכוהו ההמון, את לבו להתבונן אל סביבותיו, וירא והנה המקום, אשר רגליו עומדות שם, מוזר לו, כי לא היה פה מתמול שלשום, כי גרש גרשהו ההמון מן העיר וחוצה, וילך הלאה אל אשר נשאוהו עיניו והנה נחל לפניו, וירחץ את רגליו הפצועות במי הנחל הזכים וינח מעט, וילך הלאה. והנה לנגד עיניו בתים אחדים, ועל ידם בית מקלט, ותאֹרנה עיניו, כי חשֹב חשב כי עתה בא הקץ לצרותיו, ובלבבו חשב:

– הלא זה בית מקלט לנזירים אשר לקחו אבי מהם יתנהו ליתומים נעזבים, בבית הזה יקבלוני בשמחה ובכבוד כיאות לבן המלך.

ובחצר בית המקלט שחקו נערים רבים וירקדו וישחקו בכדורים.

ויקרב בן המלך אליהם; ויחדלו הנערים משחק ויקיפוהו מסביב.

– נערים, קרא בן המלך, הגידו נא לראש הבית כי יורש העצר חפץ לדבר אתו.

קול המולה נשמע מסביב, ואחד הנערים קרא בקול צחוק:

– אתה, נער מרוּד, הנך בודאי הציר השלוח מאת בן המלך, שלום לך, ציר נכבד!

פני בן המלך אדמו, שלח את ידו הימנית אל ירכו השמאלית לאחז בחרב, כאשר הסכין לעשות, אך חרבו לא היתה אתו, והנערים, בראותם את תנועת ידו, הרימו קול צחוק, ואחד מהם קרא בקול:

– הראיתם, הוא חשב כי חרבו צמודה על ירכו, מי יודע אולי הוא בן המלך עצמו?

– ויקרא אֶדוארד בגאון ויאמר:

– אני הוא באמת בן המלך, יורש העצר. בחסד המלך אבי ברצונו יאכילוכם וישקוכם וילבישוכם, ואתם לועגים לי, אַל נערים, לא טובים מעשיכם, לא לכם לקבל ככה את פני בן מלככם.

– דבריו אלה עוררו את הנערים לצחק עוד יותר, ואחד מהם קרא בעז לחבריו:

– הוי נערים, חניכי המלך אביו, למה

– זאת תעמדו כפסלים אלמים, כרעו מהר כלכם יחד ברך והשתחוו לפני כבוד לבוש הסחבות.

– ויכרעו כל הנערים ברך לפני אֶדוארד בקול צחוק ויהתלו בו.

– ויבעט בו המלך ברגלו את הנער הקרוב אליו ויקרא בחמה:

– הנה לך היום ערבון8 ומחר יקיעוך לעיני כל רעיך.

– הצחוק חדל, הנערים מלאו חמה, ויקומו כלם יחד, ואחדים מהם קראו:

משכו וקחו אותו אל הנחל, ואיה כלבנו? שחור! נִבְחָן! מהר! הנה! קחוהו!

– ויכו הנערים את בן המלך והדפוהו, והכלבים משכוהו ויקרעו את סחבותיו.

לעת ערב בא בן המלך אל רחובות העיר הצרים והחשכים המלאים בץ ורפש, מקום מושב העניים, כל עצמותיו כמו נשברו, ורגליו התנהגו בכבדות, והוא הולך הלאה הלאה.

– אפל־קרת. לא, לא אשכח את השם הזה, חשב אדוּאַרד בלבבו, אמצא את המקום הזה, אבוא אל אבותיו והם יביאוני אל היכל אבי.

ויזכר את אשר עשו לו נערי בית המקלט ויאמר בלבבו:

לאבי לא אספר מכל זאת דבר, אך הלא יבוא יום, והיה אהיה אני למלך הארץ אז אצוה ללמד את החניכים האלה להיטיב ולרחם.

השמש ירד, בחלונות הבתים השפלים נראו נרות מאירים, ליל סגריר9 וחשכה כסה את פני הארץ. ובן המלך הנעזב מתהלך בחוצות העניים הדלים, ולפתע פתאם אחזהו איש שכור בערפו.

ויקרא שכור:

– בן סורר ומורה, עודך משוטט ברחובות, עוד תריד10 בשוקים, ואיה כספך אשר קבלת כל היום? מה תנהו הנה, פתח פיך ודבר! את עצמותיך אשבר, נער לא יצלח.

– בן המלך נמלט מידי השכור וימשש בידו את שכמתו אשר כמעט נשברה מידי השכור ויאמר:

– הלא אתה הוא אביו, יהי שם ה' מברך כי הביאני עד הלום, אתה תביאני אל היכל אבי ואותו תקח אל ביתך.

– ויקרא השכור בקול זעקה:

– מה זאת תדבר? אביו? אנכי אביך, עוד מעט אראך כי אמת יהגה חכי.

– ויתכנן הנער ויאמר:

– חוס נא עלי, איש טוב. הנה אנכי עיף ויגע, הביאני נא אל היכל המלך אבי, הוא יעשרך עשר רב, אינני משקר, אנכי הנני יורש העצר.

– השכור השתומם למשמע אזניו ויתבונן בפני הנער ויניע ראשו וירטן.

– דעתו התבלעה וכמטרף ידבר.

– ויאחז את בן המלך בידו ויצחק בפה מלא ויקרא בקול:

– בוא נא בן יקיר הביתה, שמה נראך, אני וזקנתך, את ידינו, נגרש את שגעונך מראשך.

– וימאן הנער ללכת, וימשכהו השכור בחזקה, וכל ההמון העומד מסביב צחק לנער המסכן.


 

ה. תם בהיכל המלך

ותם נשאר בחדר המלך, ויתבונן במראה אשר על הקיר אל פניו ואל כל גויתו, ויוציא את החרב היפה מתערה, ויתבונן בה בשמחת לב, ויתבונן אל החנית המעלפת ספירים, ויתבונן אל החדר הַמִרֻוָח, המלא הוד והדר, ואל רהיטיו11 היקרים, וישב על הכסאות הרכים המכֻסים משי ואטון מצרים, ובלבבו חשב:

– בשובי הביתה אספר לחברי את כל אשר קרני והם לא האמינו לי, ואמר יאמרו כי אך בחלום הלילה ראיתי את כל זאת, לוּ ראוני עתה בבגדי מן המלך כי עתה לא הכירוני. עברה שעה, ויחל לשעם12 בחדר, ויקשב ויט אזנו לשמע אולי שב בן המלך, ואין קול ואיל קשב, ומסביב דממת מות, אימה נפלה עליו ויחשב בלבבו:

– והרשיעני וצוה לתלות אותי על העץ, ובן המלך איננו כזה, כי ספר הכל למען הצדיקני, ואיה הוא בן המלך? מדוע זה אחרו פעמיו?

ויחלט בלבבו ללכת לבקש את בן המלך למצאהו, ויקרב בלאט אל פתח החדר, וכל עצמותיו רחפו מפחד, ויפתח מעט מעט את הדלת, והנה ששה שרים נכבדים ושני משרתים קמו ברגע ממקומם וישתחוו לפניו ארצה, וישב תם אחור נבהל ונרעש, ויסגר הדלת אחריו, ובלבבו חשב:

– הם כלם לועגים לי על אשר לבשתי את בגדי בן המלך, ולמה זה באמת באתי הנה? מה לי פה?

ולא ידע מה לעשות, ראשו עליו סחרחר, לבבו דפק בקרבו. כאשר ידפק לב הצפור בנפלה בפח, וזעה קרה עלתה על מצחו.

הדלת נפתחה, ומשרת בא החדרה, וישתחוה ויאמר,

–לֵידִי13 דזיני נָרִי באה.

ועלמה לבושה מכלול באה החדרה, ותקרב אל תם, ובראותה את פניו המלאים פחד נבהלה גם היא ותאמר:

–מה לך, מילורד14?

ויענה תם בקול פחדים, חוסי עלי, אינני לורד, עני אני עבדך ושמי תם קנתּי, ומושבי באֹפל=קרת, תנוני נא לבוא אל בן המלך, הוא ישיב לי כטוב לב וברחמיו את סחבותי, ונתן יתנני לשוב אל בית אבי, הצילי־נא אותי.

ובדברו נפל על ברכיו, ויפרש ידיו אל העלמה לבקש על נפשו, ומעיניו ירד נחל דמעות.

ותבהל העלמה עוד יותר ותאמר:

–אויה, מה זאת היה לך יורש העצר?

אתה תכרע ברך לפני…

ותמהר ותברח מן החדר החוצה.

ותם נפל ארצה מרב יגונו וצערו ויאמר:

– אין מרחם לי, הנה עוד כמעט באו השכירים ויקחוני מפה, ומי חכם יודע מה יעשו לי.

ובכל ההיכל, בכל הדיוּטוֹת, בכל האֻלמים והחדרים, עברה השמועה לאמר:

– בן המלך חלה, דעתו נטרפה.

עד מהרה ואחד מרואי פני המלך עבר בכל ההיכל ויכרז בשם המלך לאמר:

– בפקודת המלך הנני מצוה כי לא יגיד איש להעלות על שפתיו את שמועת השקר אשר עברה, ואשר לא ישמע לפקודת המלך אחת דתו להמית.

ויחדלו מדבר על מחלת בן המלך.

ואחרי כרבע השעה קראו הסריסים:

– פנו דרך לבן המלך! הנה בן המלך הולך!

תם המסכן צעד בצעדים קלים לאט, ויעבר על פני שרים גדולים נכבדים, והם כלם משתחוים לו, ושני שרים ידועי שם אחזוהו מתחת לזרועותיו, ואחריו הולך רופא חצר המלך ומשרתים רבים.

ויביאו את תם אל אחד החדרים המפֹארים אשר בהיכל, ויסגרו הדלת מאחריו. ולא רחוק מהדלת שכב על משכבו איש בריא ושמן, וירא תם את פני האיש והם רחבים ומלאים בשר, וירא את עיניו הרוגזות והמפיקות כעס, ואת ראשו הגדול אשר שיבה זרקה בשערותיו, וירא כי רגלו האחת מְחֻתָּלָה בתחבּשׁוֹת, וישתחוו כלם לפני האיש, והוא היה המלך העריץ הינריך השמיני.

ויחל המלך לדבר עם תם, ופניו מלאו רצוֹן, ורגזם עבר עליהם.

– ומה תאמר, בני יקירי, יורשי הנחמד? שאלהו המלך, – מה זאת היה לך כי תחפץ להתל במלך, באביך אוהבך?

תם לא שמע את דברי המלך כי נרעש ונפעם מאד, אך את המלים האחרונות “במלך, באביך אוהבך” שמע היטב ויבן כי לפני המלך עומדות רגליו. פניו חורוּ כסיד, ויפל על ברכיו לפני המלך, ושפתיו מללו: אתה הוא המלך? אויה לי, רע לי, מרה תהיה אחריתי?

דברי הנער באו אל לב המלך כמדקרות חרב, ויתבונן המלך אל השרים העומדים מסביב, בתמהון הביט אל פני הנער הנבהל, ובקול נעצב קרא:

– ואני אמרתי, כי אך שמועת שוא ודברי שקר העבירו עליך; ועתה ראה אראה, כי אך אמת הדבר, ואתה, בני מחמדי, אמנם חולה.

ויאנח המלך ויוסף ויאמר:

– אתה, בני, קרב נא מעט אל אביך. וימהרו שני שרים וירימו את תם מעל הארץ, ויקרב תם אל המלך וכל עצמותיו רחפו מפחד.

ויעבר המלך בידו על לחיי הנער ונרעש, ויבט אל עיניו באהבה וברחמים ויחבקהו, ויתן את ראש הנער על חזהו ויעבר בידו על שערותיו הסבוכות.

וישאל המלך בקול רך:

– התכיר את אביך? חוס נא עלי, בני יקירי, ואל נא תענה את נפש אביך הזקן.

ויען תם:

– כן, הכרתיך, אתה הוא אדוני ומלכי, יאריך ה' היושב בשמים את ימיך.

ויאמר המלך:

– כן, בני, יפה אמרת, אך השקט נא והרגע, מה זאת תרעדנה עצמותיך? איש לא יגע בך לרעה. הן כלם אוהבים אותך, ואתה לא תדע מי אתה? הלא זכרת כי בן המלך יורש העצר הנך?

– לא, אדוני ומלכי, – ענה תם, – על דברתי, אנכי אינני יורש העצר, כי אם בן עניים, ואך במקרה באתי אל חצר המלך, ואינני אשם בדבר. אנכי עודני קטן וצעיר, אינני חפץ עוד למות בימי נעורי, רחם נא עלי.

ויען המלך:

– הרָגע, בני! איש לא יגע בך לרעה, לא תמות, ולמה זה תחשב כזאת?

ויפל תם על ברכיו ויקרא בקול שמחה:

– יברכך ה' על דבריך הטובים האלה, אדוני ומלכי הטוב!

ויקם עד מהרה מהארץ ופניו אֹרו מרב שמחה ואֹשר, ויפן אל השרים ויאמר:

– השמעתם, אדונַי? לא אמות, כן צוה המלך.

ואיש לא ענהו. איש מכל השרים הנצבים לא נע ולא זע ממקומו, הם אך הניעו ראשיהם בהדרת כבוד.

וישאל תם את המלך בקול תחנונים:

– ועתה, אדוני ומלכי, האוכל ללכת לי?

ויקרא המלך בקול פחדים:

– ללכת? אנה? יכל תוכל ללכת אל אשר תחפץ, אך אנה תלך?

ויורד תם את עיניו ויאמר בלאט:

– ואנכי חשבתי כי נתת לי חפשה, ואחפץ לשוב אל חדרי הקטן אשר נולדתי בו. שם גרים עוד עד היום אמי ואחיותי, שם ביתי… אנכי לא הסכנתי אל העֹשר ואל הגאון ואל היפעה אשר בהיכל הזה. בשם אלהים, עזבני נא והלכתי.

ויורד המלך את ראשו ויחרש, ואחר כן אמר:

– יוכל היות, כי הנער מטרף אך בדבר הזה. אולי ביתר הדברים שכלו אתו.

וישאלהו המלך שאלה אחת קטנה ברומית, ויענהו תם בשפה ההיא. וישמח המלך מאד וגם השרים הרבו לשמח.

אמר המלך:

– הנער אמנם מטרף מעט, אך איננו מסֻכּן. ומה דעתך אתה, הרופא?

וישתחוה הרופא אפים ארצה ויאמר:

– כדבריך, אדוני המלך!

ויוסף המלך לשאל את תם שאלה בצרפתית.

ויחרש תם וכל השרים מתבוננים אליו, ויחורו פני הנער כסיד, ואחר כן ענה ואמר:

– אל נא יחר אפך בי, אדוני ומלכי! את השפה הזאת לא אדע.

ויפל המלך על משכבו, ויפן אל שריו, ופניו מלאים חמה ועיניו מבריקות מכעס, ויקרא:

– שמעו שמוע! דעת בני נטרפה מעט, אך מחלתו לא תאריך ימים. מחלתו באה לו מרב למודיו. עזב יעזוב את כל הספרים ואת כל הלמודים! ותת יתנו לו לשחק. כל היום באויר צח ונקי ככל אות נפשו!

ויתרומם המלך מעט, וישען על הכר ויקרא בקול:

– הוא אמנם מטרף עתה. אולם בני הוא ומלככם הוא בעתיד. הוא ימלך עליכם בריא או חולה, כי פי המלך מדבר אליכם בזאת. שמעו והגידו לכל עמי: מי האיש אשר יעיז להוציא מפיו מלה על אדות מחלת יורש העצר, ונחשב למורד במלכות, אחת דתו להתלות. מהרו תנו לי לשתות, כי אש נוראה יוקדת בקרבי. האסון הזה יורידני שאולה, הנני מצוה להמליך את בני היום הזה, ואתה, מילורד גירטפורד, תודיע גלוי לכל עמי את פקודתי זאת.

ויכרע הלוּרד נירטפוּרד על ברכו האחת לפני המלך ויאמר:

– הוד מלכותך שכח בודאי, כי ההירצוג נוֹרפוּלק יושב בבית האסורים ובלעדו אי אפשר…

– הס! – קרא המלך – אל תזכיר את שם הבוגד הארור הזה. הנני מצוה לבחר היום שר אחר במקומו, אתה, מילורד, מהר לך אל בית המחוקקים ואמר להלורדים בשמי, כי יחרצו היום את משפט נורפוּלק למות.

ויאמר הלורד גירטפורד:

– מצות המלך חק לנו.

ויבט המלך בחבה על תם, ויאמר לו בקול רק כמתחנן:

– נשקני נא, בני… כן… עוד פעם… אך למה זאת הרעד? הלא יקרה לי מכל מחמדי אשר בכל מרחבי ארצי.

ויאמר תם:

– מה מאד תרבה להיטיב עמדי, אדוני ומלכי. מה מאֻשר הנני בחסדך הגדול; אך צר לי מאד כי על ידי יוצא היום להרג ההירצוג אשר אמרת:

ויאמר המלך!

–בני היקר, חול אתה בשכלך אך לא בלבך. אולם ההירצוג הזה בוגד הוא, אנכי חפץ לשים אחר במקומו, אשר יהיה שר החצר. לך, בני, עם הלורד גירטפורד לשחק. אנכי עיפתי מאד, וחפץ אחפץ לנוח מעט, ואחרי כן אקראך עוד הפעם כי תבוא אלי.

ויצא תם מחדר המלך נעצב ונרעש, ומסביב התלחשו:

– בן המלך הולך.

וכל שרי המלך המשרתים השתחוו לפניו בעברו על פניהם, ונפש תם מרה לו. הוא חפץ למהר אל אמו ואל אחיוּתיו הטובות, היושבות בחדר הצר והאפל; אך אותו חשבו לבן המלך ולא יתנוהו לצאת מכלוב הזהב. היה היה ליתום חי בהיכל המלך.

תם נעצב מאד בזכרו את ההירצוג נורפולק. על ידו ובשבילו יהרגו היום את האיש הזה. המלך קראהו אמנם בוגד, אך תם איננו יודע מה פשע האיש הזה ומה חטאו. לעיני תם התיצב ראש ההירצוג הכרות ויך לבו אותו.


 

ו. תם שומע מצות המלך.

חבר שרים ורוזנים הביאו את תם אל האולם הגדול אשר בהיכל ויושיבוהו על כסא המלכות. וירא תם והנה אנשים זקנים באים בימים, נכבדים נשואי פנים, עומדים לפניו על רגליהם, ויבקשם לשבת. וינודו השרים בראשיהם לאות תודה ולא ישבו, וממקומם לא נעו. וַיִּשְׁנֶה תם את בקשתו.

וילחש לו הדוד גירְטפורד באזנו ואמר:

– אל נא תבקשם לעשות זאת. אַל לשרים לשבת בפני מלכם יורש העצר.

ויבא משרת וישתחוה, ויודיע כי הלורד דזון בא. ויבא הלורד וישׁתחוה לפני תם ויכרע ברך ויאמר:

– המלך שלחני הנה, ודבר לי אליך בשמו. שלח נא מעליך את כל האנשים העומדים לפניך זולתי לורד גירטפורד, הוא יהיה אתך תמיד.

ולא ידע תם מה לעשות, וילחש לו הדוד גירטפורד באזניו, ויורהו כי יתן אות בידו, וידעו השרים כלם כי עליהם לצאת מן החדר. ויעש תם כאשר הורהו הלורד. ויצאו כלם.

ויאמר הלורד דזוֹן:

– צוה יצוה המלך, כי יסתיר יורש העצר את מחלתו מעין רואים ומאזני שומעים, עד אשר תעבר מעליו, וכי לא יזכיר עוד על דבר חיים רעים ודלים בעבר. חיים כאלה לא היו. ידע נא בן המלך כי הוא יורש העצר, בן מלך אנגליה, ואם שכֹח ישכח את ילדותו, לא ידבר על זאת ולא יספר לאיש את שכחָתו זאת. ואם שכח ישכח יורש העצר, או אם לא ידע מה לדבר או לעשות, ושאל את הדוד גירפורד או אותי, כי בנוּ בחר כבוד מלכותו ליועצים לבנו יורש העצר.

ויען תם ויאמר:

– את דבר המלך ומצותו אמלא תמיד, ועתה, אדונַי, הניחוני נא לנוח מעט באחת הפנות.

– מצותך שמרנו, הוד מלכות. עליך לצוות ועלינו למלאות.

ויצלצל הדוד במצלה קטנה ויבא אחד השרים וינהג את תם אל חדר אחר. ויושט תם את ידו לקחת כוס מים וימהר אחד המשרתים, והוא לבוש אטון רקמה, ויתן את הכוס על טס זהב ויעמד על ברכו האחת לפני תם וַיַּגֵשׁ לו את הכוס.

וישב תם ויחפץ לפשט נעליו מעל רגליו, וימהר משרת אחר וגם הוא לבוש אטון ורקמה, ויעמד על ברכיו ויפשט את הנעלים מעל רגלי תם; וכל אשר חפץ תם לעשות, מהרו המשרתים לעשות, ולא נתנוהו לעשות דבר.

וישכב לנוח. ראשו מלא מחשבות ורעיונות שונים וחדרו מלא משרתים, כי לא צום תם לצאת מהחדר, כי לא ידע לעשות כזאת, והמשרתים לא יעזבו את החדר טרם יצוום לצאת.


 

ז. תם אוכל בהיכל המלך.

בצהרים הלבישו את תם בגדים אחרים ויביאוהו אל חדר אחד, גדול ונרחב ומלא אורה, ויושיבוהו על יד השלחן הערוך לאיש אחד. והכלים אשר על השלחן עשויים כסף מעשה ידי חרש חכם, והחדר מלא רוזנים ושרים.

וישלח תם הרעב את ידו לקחת מהאוכל אשר העמד על השלחן ויעצרהו אחד השרים, הרוזן בירקלי, ויקשר מתחת לסנטרו15 מטפחת לבנה; והמשרה הזאת לקשר ליורש העצר מטפחת מתחת לסנטר נכבדה מאד ותהי לירושה לבני משפחת הרוזנים בירקלי מדור לדור. ושר אחד נכבד עמד על יד תם וימלא את הכוס יין ועוד שר אחד הגיש את המאכלים אל השלחן, כי בימים ההם שרתו השרים הגדולים את המלכים.

ותם המסכן, אשר הסכין בבית אביו לאכל באצבעות ידיו, אכל גם היום כדרכו תמיד; ואיש מהשרים לא צחק, איש לא גחך, איש לא קרץ בעינו, וכלם יחד התעצבו בראותם עד כמה גדלה מחלת בן מלכם עד כי שכח כי לא יאה לאכל בשר בלא סכין ומזלג.

וירא תם את רקמת המטפחת אשר קשרו מתחת לסנטרו ויאמר: –הסירו נא את זאת מעלי פן אטנפנה.

ויסר הרוזן בירקלי את המטפחת ולא דבּר דבר.

ועל השלחן עמד סל כסף קטן מלא אגוזים, ויקרב תם את הסל אליו ויקח אגוזים מלא חפניו ויתן בכיס בגדו, והשרים מתבוננים ומחשים.

הארוחה נגמרה. ויגש אחד הלורדים ספל זהב ובו מי ורדים16. בחצר המלך נהגו לשטף במים האלה את הידים ואת הפה אחרי האכילה, ותם לא ידע מה לעשות במים האלה, ויקרב את הספל אל פיו וישת, וישב את הספל לשר אשר הגישו ויאמר:

– ריח המים טוב וטעמם תפל.

ויעצבו הלורדים בראותם כי שכח בן המלך את כל מנהגי חצר המלך.

ויקם תם מכסאו אשר ישב עליו וימהרו השרים ויובילוהו אל חדר בן המלך ויעזבוהו לבדו.

ועל קירות החדר תלויים שריונות האבירים17 עשוים ברזל עשות משֻבצים זהב, וילבש תם את השריון ואת הכַּפּיִם18 ואת הקובע.

ויזכר את האגוזים אשר בכיסו ויחשב בלבבו: אפצח נא אותם ואיש לא יראני עתה פה.

וישב את השריונות ואת הכפים ואת הקובע אל מקומם ויחל לפצח את האגוזים, ונפשו שמחה עליו הפעם הראשונה מעת בואו אל היכל המלך.

האגוזים אזלו מכיסו, וירא תם על השלחן ספרים אחדים וימצא ביניהם ספר אחד על מנהגי חצר המלך, וישמח תם מאד למציאה הזאת, וישכב על הספה הרכה אשר בחדר ויקרא בספר.


 

ח. חֹתם המלך.

בחמש שעות אחר הצהרים התעורר המלך משנתו וירטן ויאמר:

– מה נוראים חלומותי! קצי בא, בא, ימי חיי חלפו ועברו.

פתאם הבריקו עיניו בזעם נורא וילחש בשפתיו:

– אך הבוגד חי עודנו. לא, לא אמות כל עוד רוח הבוגד הזה בקרבו.

ויקרא המלך:

– מהרו הנה את שר השרים.

ויבא שר השרים ויכרע ברך על יד משכב המלך ויאמר:

– פקודתך, אדוני המלך, מלאתי. פירי19) אנגליה נאספו יחד ויחרצו את משפט ההירצוג נורפולק למות, ועתה יחכו לפקודתך, אדוני ומלכי.

שמחת אכזר עברה על פני המלך ויאמר:

– הרימוני נא ממשכבי. אנכי חפץ ללכת אל בית המחוקקים לחתם בידי בחתם המלכות את פסק הדין.

ומליו נתקו פתאום. פניו חוורו כפני מת, וימהרו השרים לעזר לו.

וילחש המלך בקול חלש:

– לא, לא אוכל ללכת, כחי עזבני, נחלשתי מאד, והנני מצוה כי יתאספו נבחרי הלורדים ונתתי להם את חתם המלכות הגדול והם יחתמו בו בשמי את פסק הדין. מהרו נא למלאות פקודתי, ומחר תביא לי אתה, מילורד, את ראש המרצח הבוגד הזה.

ויען הלורד:

– מצות המלך חק לנו! ועתה יתן נא לי כבוד מלכותו את החתם אשר אמר.

ויתמה המלך ויאמר:

– הלא בידך הוא החתם.

ויען הלורד:

– כבוד מלכותך לקחהו ממני לפני שני ימים.

– כן, כן, אמר המלך – כן, כן, עתה זכרתי כי לקחתיו ממך, אך איה שמתיו?…מה חלש אני עתה…

וירטן המלך ויניע בראשו ויתן ידו על מצחו. הוא חפץ להעלות על זכרונו את המקום אשר שם שׁם את החתם.

ויקרב הדוד גירטפורד ויכרע ברך לפני המלך ויאמר:

– כבוד מלכותך מסר את החתם הגדול לבנו יורש העצר כי הוא ישמרהו.

ויקרא המלך:

– כן, כן, צדקת, צדקת, לך מהר הבא את החתם הנה אלי.

וימהר הלורד אל חדר בן המלך, ועד מהרה שב וידיו ריקות ויאמר: לא איש בשֹרה אני היום לאדוני ומלכי. מחלת בן המלך לא עברה עוד מעליו והוא איננו זוכר איה נתן את החתם.

ויאנח המלך מרה ויחרש.

אחרי רגעים אחדים הרים מעט את ראשו ויאמר:

– אל נא תפריעו את מנוחת הילד המסכן החולה.

ויסגר המלך את עיניו וירטן דברים אחדים.

אחרי כן נפתחו שמורות עיניו ויבט סביבותיו בעיניו העכורות20 וירא והנה הלורד עודנו כורע לפניו, ויקרא בקול:

– ואתה עודך פה? מהר נא לכלות את משפט הבוגד, וָלֹא – והסירו מהר את ראשך מעליך.

ויתחנן הלורד ויאמר:

– חוס נא, אדוני ומלכי, ואנכי מחכה לחתם המלכות.

– כמדמה לי כי דעתך נטרפה – קרא המלך – החתם הקטן בארגזי. לך מהר קחהו, וחתמו הלורדים בו. לך נא ולא תשוב לראות פני לפני הביאך את ראש הבוגד.

וילך הלורד, ונבחרי הלורדים חתמו את פסק הדין בחתם המלך.

וייעדו את משפט שר חצר המלך באנגליה ההירצוג נורפולק, ליום המחרת.


 

ט. תֹּם קֳבָל עָם.

בשעה התשיעית בערב נאספו סירות רבות מאד על נהר טימזה לפני היכל המלך. בסירות האלה חכה ההמון לקבל פני בן המלך והשרים הגדולים רואי פני המלך. בן המלך והשרים ילכו אל המשתה אשר עשו לכבוד יורש העצר באספת סוחרי הארץ.

בחצר המלך האירו אלפי נרות ומנורות, ומהחצר עד הנהר ירדו מדרגות רחבות, והמדרגות מכוסות בשמיכות יקרות, ומשני עברי המדרגות עמדו שתי שורות אנשי צבא לבושים שריונות מבריקים.

ותקרבנה כארבעים סירות עד המדרגות, והסירות מזהבות וירכתיהן מפתחות פתוחים שונים, ואחדות מהן מקשטות בדגלי משי שונים ובפעמוני זהב וכסף. אלה הן סירות חצר המלך.

ועל יד הסירות האלה עמדו אניות רחבות נושאות אנשי צבא מזינים ומקהלת שׁרים ומנגנים.

קול תרועת חצוצרות ותקיעת שופרות נשמע מן החצר ויחלו המנגנים אשר באניות לנגן מנגינה שמחה וערבה.

אז ירדו מהמדרגות שרי גדוד, אבירים, שכירים, שופטים ושרים שונים, וכלם לבושים בגדי שרד יקרים מרקמים זהב ועליהם אדרות הֲטוּבוֹת21.

וקול שופר נשמע עוד הפעם מן החצר, והדוד גירטפורד נראה על המדרגה העליונה, ויפן בערפו אל הנחל ופניו אל החצר, וירם את כובעו המקשט בנוצות מעל ראשו, וירד לאחֹר במדרגות ועל כל מדרגה ומדרגה השתחוה לפניו.

וקול שופר ותרועה נשמע עוד הפעם מן החצר וקול קורא:

– פנו דרך לאֶדוּאַרד בן המלך יורש העצר נסיך אואילס!

מעל קירות חצר המלך התרוממו להבות אש לוהטת וכל ההמון אשר בסירות קרא קול גדול:

– יחי בן המלך יורש העצר! יחי נסיך אואילס!

אז נראה תם קנתּי על המדרגה העליונה ויניע בראשו אל כל צד ועבר, לאות תודה.

והוא לבוש בגדי מלכות והאבנים היקרות אשר עליהם הבריקו לנגה אור הלפידים והלהבות.

מה רבה שמחת נפשו לראות מחזה נפלא ונפלה כזה, אשר לא ראה מעודו ועד היום הזה.


 

י. בן המלך במחִלַּת העני.

עתה נשוב אל אֶדוּאָרד. דזוּן קנתּי מצא אותו ברחוב ויחשבהו לבנו ויסחבהו אליו הביתה. הנער לא חפץ ללכת אחריו וההמון שמח למראה הזה. ויחר אף דזוּן וירם את אַלתו22 אשר בידו ויחפץ להורידה על ראש הנער, ויקרב איש מתוך ההמון ויאחז ביד דזוּן, וימלא דזוּן חמה ויקרא:

– הנה לך על אשר תתעבר על ריב לא לך.

ובדברו הכה באַלתו על ראש האיש, ויאָנח האיש ויפל ארצה. אחרי רגעים נמג ההמון וילך לו ואיש מהם לא שם לבו אל המֻכּה.

ואֶדוּאָרד הובא אל חדר קנתּי הצר, והדלת סגרו מאחריו. על השלחן עמד בקבוק ובו תקוע נר קטן, אשר הפיץ אור כהה בחדר, ואשה לא צעירה ושתי נערות ישבו בפנת החדר; ומהפנה השניה יצאה אשה זקנה ושערות ראשה הלבנות פרועות מאד ועיניה מבריקות באכזריות נוראה.

ויפן דזוּן קנתּי אל הזקנה ויאמר:

– שמחי נא, זקנה, בבן יקיר הזה. הנה שלח לנו ה' לץ להתלוצץ בנו. בוא נא הנה, בן יקיר, דבר נא דבריך המחכּמים ונשמעם, מה ומי אָתּה?

פני הנער אדמו מכעס, ויהיו לפני להבים, ויבט ישר אל עיני דזוּן ויאמר:

– אנכי הוא אֶדוּאַרד בן המלך נסיך אואילס.

הזקנה המרשעת נבהלה למשמע הדברים האלה, נשמת אפה כמעט נעצרה, ודזוּן קנתּי צחק בפה מלא. האם ושתי האחיות קמו ממקומן בפחד ובהלה ותקרבנה אל הנער ותקראנה:

– תם יקירנו, מה זאת היה לך?

ותפל האֵם על ברכיה לפני בן המלך ותבט ישר אל פניו ותאמר בקול בוכים:

– בני האֻמלל והמסכן! דעתך נטרפה מרב הספרים הנבערים שקראת תמיד בבית המורה הזקן שכננו. מה אֻמללה אני, אמך!

ויען בן המלך:

– בנך אשה טובה, בריא וחזק ובר־דעת, דעתו לא נטרפה. תני נא לי ללכת אל חצר המלכות והשיב לך המלך אבי את בנך.

ותענהו האשה:

– אל נא תדבר כדברים האלה, בני מחמדי; אל תזכיר את המלך ואל יצא מפיך כי הוא אביך, כי רעה גדולה נגד פניך ופנינו אם ישמעוך מדבר כדבר הזה. הבט נא אלי, התבונן אל פני: האם לא תכיר את אמך?

ויניע הנער בראשו ויאמר:

– עדי בשמים כי אינני חפץ להאדיב נפשך, אשה טובה; אולם אנכי באמת לא ראיתי את פניך בלתי אם היום.

ותשב האשה לארץ ותסתר את פניה בידיה ותבך מרה.

והנערות התחננו לפני אביהן ותאמרנה:

– הרף נא, אבינו, מתם המסכן. יישן הלילה ועברה מחלתו מעליו.

ויקרא דזוּן בחרון אף אל הנער:

– מחר יום השלוּם, לשלם שכר דירתנו זאת, ואם לא אשלם וגרשונו מהבית. הראה נא לי מה אספת היום, נרפה?

ויען הנער:

– הרף ממני, הלא אמרתי לך כי בן המלך אנכי.

וירם האב את אגרופו להכות את הנער ותמהר האֵם ותחבק אותו אל חזה. ויך האב אותה באגרופו, ותקרב גם הזקנה המרשעת לעזר לבנה.

וינתק בן המלך מזרועות האשה ויקרא:

– לא, לא אתן עוד להכות אותך בעבורי. יכוני אותי כחפצם, אך בך לא יגעו!

מכות רבות נתכו על ראש הנער, וגם מהאֵם והבנות לא מנעו השכור ואמו מכות יורדות חדרי בטן.

ואחרי הכותם את המסכנים דים, קרא האב בקול:

– ועתה – לישן!

ויכבו את הנר, וכל בני הבית שכבו. האב והזקנה נרדמו עד מהרה, והנערות התגנבו אל בן המלך ויכסוהו בסחבות ובתבן. ותקרב אחרי כן גם האם אליו, ותעבר בידה על ראשו ותבך. וישב לה הנער תודות רבות על טוב לבה ועל נעמה וחבתה, ויבקשה כי תלך לישן והבטח הבטיח לה כי המלך אביו ישלם לה כפעלה הטוב.

וירב עצבה ויגונה, ותחבקהו פעמים רבות ותנשקהו ואחרי כן הלכה אל משכבה ותשכב, אך שנתה נדדה הלילה ההוא.

מחשבות רבות עלו בלבבה על אדות בנה המטרף. מי יודע, עלה פעם על לבה, מי יודע אולי באמת איננו תם בנה. אך כרגע השיבה אל לבה לאמר: איך יוכל היות כדבר הזה, איך זה ימצא נער הדומה כל כך לבנה?

וככל אשר הרבתה לחשב, כן רב יגון לבה.

– ואם הנער הזה איננו באמת בני? – עלה עוד עם על לבה.

והרעיון הזה לא נתן לה מנוחה. איך תדע אל נכון: הבנה הוא זה אם אָין?

והנער העיף והיגע מצרת היום שעבר, ישן שנה חזקה מאד.

פתאם התעורר מעט, וידבר כאיש המדבר משנתו:

– סיר אוּליס, בוא נא הנה ושמעת את החלום הנורא אשר חלמתי. בחלומי ואנכי הנני בן אחד העניים המרודים מה זאת? האין איש סביבי?! ואיה המשרתים? מהרו הנה!

– מה לך? – שאלה האשה בלאט – את מי תקרא?

– את סיר אוּליס אנכי קורא כי יבוא, ואתה מי הוא המדבר אלי?

– האם לא תדעני? האם לא תכיר את אמך? אל נא תדבר, בני, הרבה, פן יקום אביך והרבה מכותיך.

ויבהל בן המלך ויקם עד מהרה ממשכבו, וכל עצמותיו כמו שבורות, ויפל עוד פעם על מצע התבן, ויאנח ויאמר:

– אהה, ה' אלהים, וכל זאת לא בחלום באה לי.

פתאם וקול דופק ברעש ובהמולה על דלת הבית.

ויתעורר דזוּן קנתּי ויקרא:

– מי שם? מה לך?

ואיש עונה לו מאחרי הדלת:

– הידעת את מי הכית אמש באַלתך?

– אינני חפץ לדעת מכל זאת עתה.

– קום מהר וברח לך אל אשר ישאוך רגליך – ענה לו הקול מאחרי הדלת – כי מרה תהיה אחריתך. אתמול הרגת את המורה הזקן שכנך.

– אויה! – קרא דזון קנתי וימהר ויקם על רגליו ויער את כל בני ביתו ויצום להיות נכונים מהר לדרך.

ואחרי רגעים אחדים רצו כל בני בית קנתי ברחוב, ואת בן המלך אחז דזון בידו וימשכהו אחריו ויאמר לו:

– שמר מוצא פיך, כסיל מטרף! נצר לשונך מדבר דבר. אנכי אקרא לי שם חדש אשר אֶבְדֶא לי ואתה הס ושים יד לפה; ואתם כלכם – אמר דזון אל יתר בני ביתו – שמעו, אם נפרד בדרך, ונפגשנו יחד על הגשר הגדול, שם נחכה איש לרעהו.

ויבאו עד הרחוב אשר על חוף הנהר טימזה, ומסביב מאירות מדורות עצים רבות, והעם שמח מאד, ומסביב למדורות רוקדים, מזמרים, חוגגים וצועקים.

אֵם תם ואחיותיו באו בין ההמון אשר הפרידם מדזון קנתי, ובן המלך חפץ להמלט מידי השכּור; אך הוא לא עזבהו וימשכהו אחריו.

והנה יד חזקה אחזה את קנתי בשכמו וקול קורא אליו:

– אנה זאת תמהר ככה, ידידי?

– מה לך כי תשאלני – ענה קנתי – תן לי ללכת אל דרכי.

– לא אתנך לעבר עד אם תשתה אתי כוס לחיי יורש העצר נסיך אואילס.

– טוב דברך, הבה ונשתה.

ויגש לו האיש את הכוס, ויקח דזון את הכוס ובידו השניה הרים את המכסה אשר על הכוס, כי כן דרך השותים בעת ההיא; וירא אֶדוּאַרד כי עזב דזון את ידו, וימהר וימלט ויבא בין ההמון הרב.

וילך לו בן המלך ברחובות העיר. בדרך נודע לו כי ההמון חוגג היום לכבוד בן המלך. אז הבין אֶדוּאַרד כי את תם העני אשר נשאר בהיכל בחדרו יחשבו לבן המלך.

וישמע ברחוב כי בן המלך הלך אל המשתה אשר עשו לכבודו באספת הסוחרים, וילך שמה להֵרָאות לפני השרים ולהוכיח להם את מרמת תם הרמאי23.


 

יא. המשתה בבית אספת הסוחרים.

ותרד סירת המלך במורד הנהר, ובסירה ישב תם ובנות המלך ועוד שרות נכבדות ממשפחת המלך, ומאות סירות ואניות הולכות אחריה. המנגנים נגנו ועל חופי הנחל האירו מדורות אש ועל כל העיר נשאו מַשְׂאות. המקלעות24 רעשו, וההמון שמח לקראת בן מלכם ויצעקו וירעשו ויהמו וישתו ויזמרו.

ותם לא ידע את נפשו ולא האמין למראה עיניו ויחשב כי אך בחלומו יראה את כל זאת.

ותקרב סירת המלך עד בית אספת הסוחרים. ושרים גדולים, לבושים אדרות ארגמן ושרשרות זהב על צואריהם, יצאו לקראת תם לקבל פניו ופני הנסיכות הצעירות, ויביאום אל אולם גדול, ויושיבו את תם אצל שלחן גדול תחת אפריון המלך; ועל ידו ישבו הנסיכות, ושרים רבים גדולים ונכבדים ישבו על יד השלחן הזה, ושרים אחדים עמדו מאחרי כסא תם וכסאות הנסיכות לשרתם.

ויגישו לתם גביע זהב מלא יין ויטעם ממנו ויתן את הגביע להנסיכות, כי כן הורוהו לעשות, והנסיכות טעמו מהגביע ותתנה להשרים הגדולים היושבים אצלן. וכן עבר הגביע מיד ליד ומפה לפה ויעבר סביב לשלחן. אז החל המשתה.

ויהי כחצות הלילה, ויבאו השרים אל האולם והם משתנים ומתחפשים, ויוציאו את השלחנות החוצה והמחולות החלו. ותם יושב על כסאו מתחת לאפריון ומתבונן אל המחוללים והמחוללות.

ובעת ההיא עמד בחוץ על יד שבכת השער המון רב, וביניהם היה גם אֶדוּאַרד בן המלך והוא לבוש קרעים, ויצעק בקול גדול כי יתנוהו לבוא פנימה כי הוא בן המלך נסיך אואילס, וכל ההמון שחק וילעג לו ולדבריו ויתגרו בו וירעימוהו.

ועיני בן המלך מלאו דמעות, וירם בגאון את ראשו ויקרא:

– הנני אומר לכם, מתלוצצים רעים וחטאים כי אנכי הוא נסיך אואילס. עתה הנני גלמוד ונעזב, אך את האמת אגיד תמיד ולא אחדל.

וירעימוהו עוד יותר.

פתאם קרב אליו איש אחד גבה קומה, ובגדי האיש בלים וקמוטים ונוצת כובעו שבורה ומרוטה, ומראהו כמראה איש צבא ויאמר אל בן המלך.

– אתה, נער עָזָם25 ואמיץ לב הנני לעמד לימינך, אנכי מגן לך ולא אתן לנגע בך לרעה. אנכי מלס הינדון אדבר משפטים את הרשעים האלה.

וקול צחוק פרץ מבין ההמון למשמע הדברים האלה ואחד קרא:

– הנה עוד נסיך אחד מתחפש, אך מה קַפְּדָּן הנסיך הזה. קחו ממנו את הנער.

כרגע תפשו אחדים את הנער ויוצא האיש את חרבו מתערה ואחד מהתופשים את הנער נפל לארץ ואיש הצבא הכהו בְשִׁטְחַת חרבו.

ויקרא ההמון:

– הכו, הרגו את הכלב הנבזה, הכוהו.

אנשים רבים סבו את מלס, והוא נשען אל הקיר, ואת חרבו הניע ימינה ושמאלה, ואנשים רבים נפלו לארץ מסביבו.

חרון אף ההמון עלה עד להשחית ויתנפלו כלם על מלס, ומי יודע מה היתה אחריתו לולא נשמע פתאם קול שופר וחצוצרה והנַשָּׁר26 קרא:

– פנו דרך לציר המלך!

וגדוד רוכבים בא בין ההמון, ויברחו האנשים אל כל עבר. אז לקח איש הצבא את בן המלך על זרועותיו וישאהו אתו.

וקול שופר נשמע. ויהם העם ונשמתם כמעט נעצרה ויקרא הציר ויאמר:

– המלך מת!

ויורידו כלם ראשיהם, ובאולם דממת מות. אחרי כן נפלו כלם על ברכיהם וירימו ידיהם, וקול גדול וחזק נשמע:

– יחי המלך!

תם לא האמין למראה עיניו ולמשמע אזניו, ומה התפלא לראות כי הנסיכות, הדוד גירטפורד וכל השרים כלם כורעים ברך לפניו ואך הוא לבדו יושב וכלם קוראים אותו מלך.

פתאם פנה תם אל הדוד גירטפורד וילחש באזנו וישאלהו:

– הגד נא לי דבר אמת: האמנם ימלאו עתה את כל אשר אצוה? האמנם איש לא יתנגד לפקודתי?

ויענהו הדוד גירטפורד ויאמר:

– אין איש בכל רחב ארץ אנגליה אשר יעז להתנגד למצותך, מלך הארץ. אתה הוא מלך אנגליה, ומוצא פיך חק לנו.

וירם תם קולו ויקרא:

– יהי נא דבר המלך מהיום והלאה אך לטוב ולחסד. קום נא, מילורד גירטפורד, והלכת אל בית האסורים והוצאת את ההירצוג נורפולק ואמרת לו כי חיה יחיה ולא ימות כי כן מצות המלך.

כל האנשים הנאספים שמעו את דברי תם, ויקראו כלם בשמחה רבה.

– יחי אֶדואַרד מלך אנגליה לעולם. והדוד גירטפורד הלך למלאות פקודת המלך.


 

יב. אדוארד בן המלך ורעו.

מלס הינדון הוציא את בן המלך מבין ההמון. אֶדואַרד שמע את קול ההמון בדבר איש אל רעהו:

– מת המלך, מת המלך.

לבו נמס בקרבו. המלך העריץ היה לו אב טוב ורחמן, ודמעות ירדו מעיניו.

מלס ואֶדואַרד באו עד מלון אחד אשר על יד הגשר הגדול:

הם באו עד פתח השער, והנה קול חזק קורא,

– הנה סוף סוף באת אלי, עתה לא תמלט עוד מידי. אנכי אשלם לך שכרך על אשר אחרת עד כה.

וישלח דזון קנתי את ידו לתפש את בן המלך, ולא נתנהו מלס לעשות חפצו, ויאמר לו:

– חכה נא, ידידי, אל נא תמהר, ואתה הגד נא לי מה לך ולנער?

ויען קנתי:

– כי בני הוא.

– שקר בפיו! – קרא הנער.

– אני מאמין לך, רעי הקטן – ענה מלס – אם כי דעתך מטרפת מעט. לא אתנך בידי האיש הרע הזה, בוא אתי.

ויקרא הנער בשמחה:

– כן, כן, אתך אהיה, כי איש טוב אתה, ואת האיש הזה לא אלך, כי יודע אנכי את לבו הרע.

ויקרא קנתי בקול:

– נראה דבר מי יקום!

ויתנפל על הנער ויאחזהו בידיו.

ויוציא מלס את חרבו מתערה ויקרא:

– הרף כרגע! עזב מהר את הנער, ואם לא – וידעת את ידי.

ויסג קנתי לאחור.

ויוסף מלס לדבר ויאמר:

– אנכי הצלתי את הנער מידי ההמון הפרוע וגם עתה לא אעזבהו ולא אתנהו בידי אכזר כמוך. לך לך לשלום.

וירטן קנתי ויסג לאחור ויבא בין ההמון אשר על הגשר.

מלס והנער עלו אל הדיוטה השלישית ויבאו אל חדר אחד קטן ושפל. בפנה עמדה מטה אחת פשוטה, רהיטי27 החדר ישנים ושבורים, ושני נרות כהים האירו את החדר.

ויבא הנער החדרה ויפל כרגע על המטה, כי היה עיף ויגע וגם רעב מאד, כי לא אכל מאומה מיום אתמול.

ויפן אל מלס ויאמר:

– ואתה תעירני בהביא המשרת את הארוחה.

תרדמה נפלה עליו ויישן.

ומלס גחך28 ויאמר בלבו:

– נער נפלא, השתרע על מטת איש זר, כמו לו היתה מטתו אשר ישכב עליה תמיד, ולנפשו יקרא נסיך אואילס. מסכן אֻמלל, מכות רבות הֻכּה ודעתו נטרפה. אנכי אהיה לו לרע וחבר, אנכי אלמדהו, ארפאהו ממחלתו, לא אתן לאיש לנגע בו ולהרעימהו. מה רבה עזמתו29 בדברו את ההמון הרב; מה רב גאונו בהביטו עליהם, כמו לוּ היה באמת בן מלך.

ויקרב מלס אל הנער הישן ויעבר את ידו על שערות ראשו. וירא והנה הנער רועד משנתו, ויחפץ לכסותו פן יתקרר, והשמיכה היתה תחת הנער, ויסר מלס את בגדו מעליו, ויכס בו את הנער. ולנפשו אמר:

– אקחהו אתי והלכנו יחד אל בית אבי, והיה אם חי אבי וקבל בשמחה גם את הנער האֻמלל הזה אל ביתו; ואם מת אבי וקבלהו ברצון אחי יעקב הבכור, וגם אחי הצעיר, גיוּ הרע והערום, לא יעז לנגע בו לרעה לעיני. היום נשים לדרך פעמינו ללכת אל מולדתנו ואל נחלת אבותי? אך מי יודע מה נעשה שם במשך הזמן הרב הזה. הן שבע שנים עברו מיום אשר עזבתי את בית אבי.

המשרת בא ויבא אֹכל על השלחן ויצא, ויסגר בחזקה את הדלת מאחריו, ויתעורר הנער וישב על המטה ובראותו את בגד מלס עליו פנה אל רעו ויאמר:

– אתה באמת איש טוב. קח בגדך ולבשהו אין לי עוד צרך בו.

ויקם הנער וירד מעל המטה ויקרב אל שלחן הרחצה ויעמד ויחכה.

וישאלהו מלס כמתפלא:

– ומה תחכה?

– אנכי חפץ לרחץ את ידי ופני.

– רחץ, הנה המים בכיור.

הנער עומד ומחכה, ואחרי כן רקע פעמים ברגלו.

וישאלהו מלס עוד פעם:

– מה לך?

ויען בן המלך בקול מצוה:

– יצק מים על ידי.

ויגחך מלס וימהר ויקם ויצק מים על ידי הנער.

ויקרא הנער עוד פעם:

– הגש הנה את המַּגֶבֶת30.

ויגש לו מלס את המגבת.

ויקרב הנער אל השלחן וישב ויחל לאכל. ויחפץ גם מלס לשבת לאכל.

ויקרא הנער בקול מושל:

– איך ימלאך לבך לשבת בפני בן מלכך?!

ויחשב מלס בלבבו:

– הנה חדשה! גם לשבת לא יתנני. מה לעשות? לא ארעים את נפש הנער החולה המסכן הזה.

ויעמד מאחרי הכסא וישרתהו.

וישאלהו בן המלך:

– כמדמה לי, כי מלס הינדון יקראוך, הלא כן אמרת לי?

ויען מלס: – כן דברת, אדוני המלך.

ויוסף הנער:

– ספר נא לי את דברי ימי חייך, מי אתה ומה משפחתך?

ויספר מלס ויאמר:

– משפחתי איננה ידועה בין משפחות האצילים. אבי היה איש טוב ועשיר. אמי מתה עלי זה כבר. שני אחים לי, הבכור יעקב איש טוב ונעים, והצעיר גיוּ איש רע וקשה מאד. בביתנו גרה אַנה בת דודי, והיא נערה טובה, בת משפחה נכבדה מאד. נפשי נקשרה בנפשה וגם היא אהבה אותי, ואחפץ לקחתה לי לאשה; אך אבי יעדה לאחי הבכור, ליעקב. ומה יכלתי עשות? הלא לא אתנגד לחפץ אבי, ותארש אַנה ליעקב. וגיוּ הרע חשק בעֹשר אַנה ובירושתה הגדולה, ויחפץ למשל בעשרה ולרשת לבדו גם את כל אשר לאבינו. את יעקב אחי הרפה לא ירא גיוּ, כי ידע היטב כי לא יארכו ימיו, אך אותי ירא מאד מאד. ויחבל תחבולות מרמה להרחיקני מבית אבי, וילשן לפני אבי כי חפץ אנכי לקחת לי את אַנה נגד רצונו, ויכעס אבי מאד, ויקרא אותי אליו ויצוני לאמר:

– לך לך ממולדתך ומבית אביך. שוט נא בארץ שלש שנים וחכמת וידעת איך להתנהג בחיי

ואעזב את בית אבי ואָריד בארץ, ואנוד מגוי אל גוי וממלכה אל ממלכה. במלחמות רבות נלחמתי, רעות רבות נשאתי. במלחמה אחת נפלתי בשבי. שבע שנים עניתי בסתר בארץ נכריה; ועתה בצאתי משביי, מהרתי לשוב אל ארצי, ואך זה באתי הנה, כיסי ריק וגם בגד ללבש כיאות לאפרתי אין לי, ומכל הנעשה בבית אבי בכל הזמן הזה אינני יודע דבר. הנה כל דברי ימי חיי.

ויאמר בן המלך:

– עול נורא עשה אחיך הצעיר, אך אנכי אשלם לו כגמול ידיו.

ויגד מלס לאֶדואַרד כי עוד היום ילכו אל טירת הינדון, ויתאר לו את מקום הטירה ואת הדרך ילכו בה ואת השמחה אשר ישמח אביו ויעקב אחיו ואַנה בפגשם אותם, ואת החיים השמחים והנעימים אשר ימצאו שם.

הנער שמע לדברי מלס ובלבבו חשב על מצבו הנוכחי.

ויחרש מלס ויספר לו אֶדואַרד את המקרה אשר קרהו ואיך היה פתאם לעני נעזב.

מלס התפלא לספורו ויחשב בלבבו:

בַּדָאִי31 נפלא הוא הנער מאין כמוהו. ספורו לוקח לב. צר לי כי חולה הנהו, אך אין דבר. אנכי ארפאהו מעט מעט ממחלתו, אז יתפלאו כלם לשכלו ולחכמתו, ואנכי אתגאה בבן הזה אשר אמצתי לי.

שניהם החרישו ויעמיקו במחשבותיהם.

אחרי כן פנה הנער אל מלס ויאמר:

– אתה הצלת את נפשי מרעה נוראה ואולי גם ממות, הגד נא לי במה אוכל לשלם לך על כל מעשיך?

ויחרש מלס רגעים אחדים, ואחרי כן כרע ברך לפני הנער ויאמר:

– אם על בן המלך טוב ואם מצאתי חן בעיניו יתן נא הרשות לי ולבני אחרי לשרת בפני הוד מלכי אַנגליה.

ויקם הנער ויקח את החרב ויך בשטחתה על ערף מלס, כי כן משפט הקדשת האבירים בימים ההם, ויאמר:

– קום נא, סיר32 מלס הינדון. מהיום והלאה תחשב בין האבירים, אתה ובניך והדור הבא אחריך, וכל הימים אשר יהיה מלך באנגליה לא יסוף הכבוד הזה מביתך.

הנער קרב אל החלון, ויתבונן אל הרחוב ויעמק במחשבותיו, ומלס ישב אל הכסא ויחשב בלבבו:

– עצה טובה מצאתי, רגלי כמעט נשברו, ולולא חכמתי לבקש ממנו את החסד הזה, כי עתה היה עלי לעמד לפניו ימים על שבועות עד אשר יֵרָפא ממחלתו.


 

יג. בן המלך איננו.

תרדמה נפלה על שניהם. ויאמר בן המלך אל מלס:

– פשט נא מעלי את הסחבות האלה.

ויפשט מלס את בגדי הנער מעליו, וישכב הנער על המטה, ויחשב מלס בלבבו:

– עוד הפעם השתרע על מטתי ואיה אשכב אני? ואני עיף ויגע.

עודנו חושב ובן המלך מדבר אליו לאמר:

– ואתה, סיר מלס, שכב מאחרי הדלת ושמרת עלי.

ועד מהרה נרדם ויישן.

ומלס חשב בלבבו:

– נפלא הדבר! הוא מצוה ומפקד כמו לוּ היה באמת בן מלך. איך ואיה למד לעשות ולהתנהג כזאת?

וישכב האביר החדש על הארץ על יד הדלת ויאמר בלבבו:

– רעות רבות ראיתי. צרות יותר גדולות מאלה נשאתי בשבע שנות נדוּדי, וחרפה היא לי להתאונן על דבר קטן כזה.

למחרת הבקר קם מלס ויקרב בלאט אל הנער וימדד בחבל דק את רחב גבו ואת ארך גויתו וידיו ורגליו, וילך אל שוק הבגדים לקנות תלבשת לנער.

אחרי חצי שעה שב מלס ובידו תלבשת בלה ומטלאה ונעלים נושנים ומטלאים, ויבא החדרה בלאט ויקרב אל החלון ויתבונן אל התלבשת אשר קנה, וידבר אל נפשו:

– לוּ היה בידי די כסף, כי עתה קניתי לו תלבשת חדשה טובה; אבל מה לעשות? איך שהוא, לא ילך עוד ערום ויחף כאשר הלך עד כה. אך את המכנסים אתקן מעט כי קרועים הם.

ויקח חוט ויחפץ להביאו אל קופת המחט, אך אצבעות ידיו העבות והגסות לא הצליחו לעשות את הדבר על נקלה, כי לא הסכינו לזאת. ואחרי עמל לא מעט הביא את החוט אל קופת המחט ויתקן את הקרעים, ואחרי גמרו מלאכתו אמר:

– הנה נגמרה מלאכתי, אעורר נא אותו, אלבישהו, ארחצהו, אאכילהו ואחרי כן נשים לדרך פעמינו. ויקרא בקול:

– עורה נא, הוד מלכות!

ואין קול ואין קשב.

ויוסף מלס לקרא:

– קומה נא, הוד מלכותך, למה זה יאחר לקום?

ואין עונה.

ויקרב מלס אל המטה וירם את השמיכה והנער איננו, ולא האמין למראה עיניו ויקרא:

– איה איפה הנער?

ויתבונן מסביב, וירא כי גם הסחבות אינן עוד על הכסא אשר נתנן שם אמש, ויכעס מאד ויקרא לבעל המלון, ויבא משרת המלון, ויתנפל מלס עליו, ויאחזהו בערפו ויקרא:

– הגד נא: איהו? איה הנער? אנה פנה? אנה הלך?

המשרת נבהל מאד, ואחרי כן ספר לאמר:

– אחרי לכת אדוני מפה בא הנה צעיר אחד ויאמר כי אתה קורא את הנער, כי בוא יבוא אליך מעבר לגשר. ויבא החדרה ויעורר את הנער. הנער התרעם על אשר לא יתנוהו לישן. אחרי כן קם וילבש את סחבותיו וילך עם הצעיר אשר בא לקרא לו.

ויקרא מלס בחרון אף:

– כסיל ופתי! מה נקל לרמותך. אך אנכי לא אשקט ולא אנוח עד אשר אמצאהו. אך מי זה פרש את השמיכה על המטה כמו לו יש איש תחתיה?

ויען המשרת:

– לא אדע, אדוני, כי לא הייתי היום בחדר. בודאי עשה זאת הצעיר אשר בא לקרא את הנער.

ויאמר מלס:

– כל זאת נעשה במחשבה תחלה, למען לא אראה בשובי. אך הגד נא לי: האם בא הצעיר לבדו ואיש אין אתו?

ויען המשרת ויאמר:

– הצעיר בא לבדו, אך בצאתם מהחדר ובעברם את השער ראיתי כי נקרב אליהם איש נְכֵה33 אחד, ויבאו אל בין ההמון ולא ראיתים עוד.

– אך אנה פנו?

ויראהו המשרת בידו.

וימהר מלס החוצה, וברדתו מעליתו פסח על המדרגות ויחשב בלבבו:

– בלי כל ספק בא הנבל הזה, אשר אמר אתמול כי אביו הוא, ויקחהו אתו; אך אנכי אמצאהו, ואציל מידו את הנער המסכן. אשר הלך אל מלס רעו אשר קרא לו. הנכל רמה אותו ויאמר לו כי אנכי קורא לו.


 

יד. תם מַסְכִּין 34 לחיי המלך.

בעצם הבקר ההוא אשר הוציאו את אֶדואַרד מחדר מלס, התעורר תם בהיכל המלך בבקר השכם. השחר אך עלה, ובחדר עוד חשכה. תם פקח את עיניו ויקרא בקול שמחה:

– הודות לאל כי התעוררתי. עברה הרעה ושמחה תקָח מקומה. הוי, חנה וליזה אחיותי, בואנה הנה, שמענה את החלום הנפלא אשר חלמתי הלילה, והנה אנכי מלך ועל ראשי כתר מלכות. איכן, אחיותי? מהרנה אלי!

אחד השרים נקרב אליו וישאלהו:

– מה מצוה הוד מלכותך?

ויען תם ויאמר:

– מי אני כי אצוה?

ויענהו השר:

– אתמול היית נסיך אואילס, והיום הנך מלך אנגליה.

ויכס תם את שתי עיניו בשתי ידיו ויאמר בקול נעצב.

– ואם כן לא בחלום הלילה ראיתי את כל זאת, ואנכי באמת מלך אנגליה?! לֵך לך, סיר, עזבני מעט לנפשי כי חפץ אנכי לבכות ולשפך רוחי ולבבי.

עד מהרה נרדם עוד הפעם, ואחרי עבר שעות אחדות הקיץ משנתו, וירא והנה לפני מטתו עומד שר גדול והוא כורע ברך, ויזכר תם כי עודנו מלך ויעצב אל לבו.

חדרו היה מלא שרים ורוזנים. וישב תם על מטתו ויתבונן אל השרים העוטים פאר והדר.

השרים החלו להלביש את המלך, ויעמדו כלם בשורה אחת, האחד אחרי רעהו. הנכבד בהם עמד בראש השורה על יד המלך, והנקלה באחרונה על יד הדלת. האחרון לקח את הבגדים מידי המשרתים וימסר לרעהו העומד לפניו, והוא מסר לרעהו אשר לפניו, וכן עברו הבגדים מיד ליד את כל השורה והעומד בראש השורה הלבישם את המלך.

שְׁעָמָה נפלה על תם למראה הטֶּקֶס35 הזה.

אחרי כן החלה רחיצת המלך. אחד השרים הגיש מים, השני סדין, השלישי מגבת, וגם לסרק בידיו את שערות ראשו לא נתנוהו, כי גם לזאת מוכנים משרתים מיחדים. אחרי כן הובילוהו אל חדר האֹכל, ושרים רבים הולכים אחריו, ויעברו חדרים רבים ובהם נכבדים ידועי שם, ובעבור המלך כרעו כלם ברך וישתחוו.

אחרי ארוחת הבקר הביאו את תם אל אולם המלך, ויושיבוהו אל כסא המלכות. באולם הזה יתן המלך פקודות לכל ארץ מלכותו. ואחרי המלך באו אל האולם הלורדים היושבים ראשונה במלכות, וחמשים שכירים ובידיהם גרזני זהב, והדוד גירטפורד עומד על יד הכסא.

לורדים אחדים נגשו ויקראו גליונות כתובים שונים. תם ענה בתחלה פעמים אחדות שלא מֵעִנְיָן הַמְדֻבָּר בגליונות, אך הדוד העומד לימינו עזר לו, וילחש לו באזניו את אשר עליו לענות.

וראש תם כבד עליו ולא יכל שאת את כל הדבר הזה ויחשב בלבבו:

– מה פשעי ומה חטאתי כי הביאוני הנה? למה זה סגרוני פה, כי לא אוכל עוד לראות אור השמש, יְרק השדה ועצי היער.

תרדמה נפלה עליו ועיניו נסגרו.

ויחרישו הלורדים.

ויביאו את תם אל חדרו, ויעזבוהו לבדו. והנה נער כבן שלש עשרה שנה בא אליו החדרה, ויכרע ברך לפני המלך.

– קום נא הנער, מי אתה ומה חפצך?

ויקם הנער, ופניו נעצבים מאד מאד, ויאמר:

– אנכי הוא הנער אשר יכוהו תחתיך, אדוני המלך! אני הוא מרְלו.

תם לא ידע ולא שמע מעודו על דבר נער כזה אשר יכוהו תחתיו ולא ידע מה לענות. וַיַעֲרֵם ויעבר בידו על מצחו כמו לוּ חפץ להעלות בזכרונו את הדבר אשר שכח, ואחר אמר:

– כן, כן אני זוכר כמעט, אך מחלתי לא תתנני לזכר הכל. הזכירני אתה.

ויאמר הנער:

– אדוני ומלכי. לפני שלשה ימים נמצאו בשעורו היוָני שלש שגיאות. היזכר אדוני המלך.

– כן כן, אזכר – ענה תם – ובלבבו חשב: לוּ נתנו לי להכין שעור יוני, כי עתה במקום שלש שגיאות היו שם למאות.

ויוסף הנער ויאמר:

– המורה כעס מאד, וַיְאַיֵם את כבוד מלכותך כי יצוה להלקות36 אותי.

ויתפלא תם וישאל:

– להלקות אותך? למה זאת ילקוך אם בשעורי נמצאו שגיאות? ילקו אותי. לא אבין לדבריך.

ויען הנער:

– הוד מלכותו שכח כי איש לא יעז לנגע במלך, ואם אדוני המלך לא יכין היטב שעוריו והכּוּני והלקוני והושיבוני בסהר. זאת היא משרתי, וממנה לחמי נמצא.

וישאל תם:

– ואם כן הלקוך?

– לא, אדוני ומלכי, היום ילקוני – ענה מרלו.

וישקט תם את רוח הנער, וינחמהו ויאמר לו:

– אל תירא ואל תחת, איש לא יגע בך.

וישתחוה הנער ויקרא בשמחה:

– חן חן, אדוני המלך!

ויכרע עוד הפעם על ברכו.

וישאלהו תם:

– ומה חפצך עוד?

ויען הנער:

– הלא היית למלך, ובודאי לא תוסיף עוד ללמד, ותסוּף משרתי, ואנא אני בא לבקש לחם לאמי האלמנה ולאחיותי הקטנות?

ויענהו תם לאמר:

– הרגע, נער. משרתך לא תסוּף לעולם והיתה לנחלה לך ולבניך אחריך.

ויקם תם ויך בשטחת חרבו על ערף מרלו כמשפט הקדשת האבירים בימים ההם.

ויודה מרלו למלך על חסדו הגדול.

וישאל תם את מרלו על החיים בהיכל המלך ועל דבר השרים והרוזנים, ויתראה כמו לוּ החל לזכר את הימים שעברו. ומרלו ענהו בחפץ לב כי חשב בלבבו: מי יודע, אולי ירפא המלך על ידי והיתה לי לצדקה.


 

טו. תם חורץ משפטים בהיכל המלך.

למחרת באו צירי הארצות לברך את מלך אנגליה החדש בשם מלכיהם.

ויקבל תם את פניהם. הוא ישב על הכסא והדוד גירטפורד עמד מאחריו וילחש באזנו את אשר עליו לדבר. בתחלה שמח לראות את הצירים הלבושים שש ורקמה. אולם בלכתם שמח עוד יותר, כי קצה נפשו לשבת ולדבר עמהם דברים אשר לא הבינם ולא ידעם.

שתי שעות נתנו למלך לשחק ולהשתעשע, אך הוא לא מצא שמחה ושעשעים בשחוק הזה, כי המשרתים והשרים עמדו סביבו, וישמרו את כל צעדי רגליו וכל תנועות אבריו; אך במַרְלו ובספוריו מצא ענג ושמחה, ויצו להביא את הנער הזה אל חדרו יום יום.וישב אתו שעות שלמות וישאלהו על כל מנהגי היכל המלך.

ויהי ביום הרביעי למלֹך תם, ויקם בבקר ויקרב אל החלון ויבט אל הרחוב ושם אנשים רבים הולכים ברגליהם ונוסעים בעגלות הנה והנה, ומה גדל חפצו אז להיות גם הוא ברחוב בין ההולכים האלה.

והנה אנשים אחרים הולכים וצועקים

ויקרא תם:

– מה זאת שמה? אנה הולכים המה ולמה זאת יצעקו?

וישאל אחד השרים:

– החפץ יחפץ אדוני ומלכי לדעת זאת?

– בודאי.

וישלח השר את אחד הנערים לדעת את סבת הרעש ברחוב

אז חשב תם בלבבו:

– ובכל זאת לא תמיד רע להיות מלך. מה טוב לצוות, מה נעים לפקד.

וישב הנער המשרת ויספר כי האנשים מובלים להרג, והם איש ואשה ונערה.

לב תם נרעש בקרבו בשמעו את הדברים האלה. הוא לא חשב פן הרבו באמת האנשים האלה לְהָרֵעַ, פן הסבו רעות רבות לאנשים אחרים. את כל זאת שכח ויזכר אך את צרת המוצאים להרג ויקרא בקול:

– הביאום הנה!

פקודתו נעשתה כרגע. הדלת נפתחה ושרים נכבדים באו החדרה. תם לא שם לבו אליהם ואל השתחויתם. הוא ישב על כסאו ויבט אל פני הדלת. קול צעדים חזקים וכבדים באו לאזניו, הוא קול צעדי אנשי הצבא. החטאים באו החדרה ואחריהם גדוד אנשי צבא ופקידם בראשם.

ויכרע הפקיד לפני תם ויטה הצדה. אנשי הצבא עמדו מאחרי הכסא. החטאים נפלו לארץ על פניהם. ויתבונן תם על פני האיש הנאשם והם כמו נכּרים לו מתמול שלשום, ויחשב בלבבו: איה ראיתי את האיש הזה?

הנאשם הרים את עיניו אל המלך, ויכירהו תם ויאמר בלבבו:

– עתה זכרתי. הוא הציל פעם אחת לעיני ילד טובע בנהר. איש לא חפץ לבוא במים להציל את הילד. איש לא חפץ להשליך נפשו מנגד, והאיש הזה בא המימה ויוציא את הילד. אנכי זוכר היטב את היום ההוא, כי בבואי אחרי כן הביתה, הכתני הזקנה מכות רצח, והיום היה ראש השנה.

ויצו תם להוציא מן החדר את האשה ואת הנערה, ויפן אל הפקיד ויאמר:

– מה חטא האיש הזה ואשם?

וישתחוה הפקיד ארצה, ויען ויאמר:

– המלך לעולם יחיה. האיש הזה המית איש אחד בסם רעל.

– והדבר ברור? – שאל המלך.

– ברור! – אדוני ומלכי.

– הוציאוהו! – קרא תם ויאנח.

ויך הנאשם בידיו ויקרא:

– חוסו, רחמו, ואני אינני אשם; אך לא חיים אבקש עתה. אנכי מבקש אך כי יתלוני על עץ.

ויתפלא תם וישאל:

– תבקש כי יתלוך, ומה יעשו לך?

– משפטי חרצו להשרף חיים, – ענה האיש.

וירגז תם למשמע הדבר ויקם מכסאו את עיניו בידיו ויאמר:

– הס! אל תדבר באזני דברים כאלה. ושאלתך תעשה ועל העץ יוקיעוך.

– המלך לעולם יחיה! – קרא הנאשם.

ויפן תם אל הדוד גירטפורד וישאלהו:

– האמנם ישוררו חקים אכזרים כאלה בארצנו?

– כן, אדוני המלך! את הממיתים איש בסם רעל ישרפו חיים.

ויען תם:

– ואנכי מבקש להחליף את החק האכזרי הזה, ומהיום והלאה לא יעשה כמשפט הנורא הזה בכל הארץ.

וישמח הלורד גירטפורד לדברי המלך הצעיר, כי גם הוא היה איש טוב ורחמן, ויאמר אל תם:

– דבריך, אדוני ומלכי, טובים ונכוחים ומשפטך צדק וישר, וכל עמך יזכירו לעולם את שמך לברכה.

הפקיד חפץ להוציא את הנאשם, ויאמר אליו תם:

– חכה נא מעט. אנכי אדרשהו ואחקרהו ואשמע מה בפיו.

ויפן אל האיש ויאמר לו:

– ספר נא את כל הדבר.

ויספר הנאשם ויאמר:

– אינני אשם! לא חטאתי ולא פשעתי, אך עדים אין לי להוכיח צדקתי. הם יאשימו אותי כי המתי איש באחד הכפרים, ואנכי לא הייתי ביום ההוא בכפר הזה; ובעת ההיא לא הרגתי איש כי אם הצלתי נפש ילד מרדת שחת. ילד אחד טבע בנהר ואנכי…

תם לא נתנהו לגמר את דבריו, ויפן אל הפקיד וישאל:

– באיזה יום המית הנאשם את האיש?

– בראש השנה בבקר.

ויקרא תם ויאמר:

– הרפו מהאיש הזה. תנוהו ללכת אל אשר יחפץ, כי נקי הוא וצדיק.

ויתפלאו כל השרים למשפט המלך ובלבבם חשבו: הלא שכלו אתו, דעתו לא מטרפת ומחלתו הודות לאל עברה.

ויחפץ תם לדעת גם את אשמת האשה ובתה הנערה ויצו להביאן החדרה.

וישאל תם את הפקיד לאמר:

– מה פשען ומה חטאתן?

ויען הפקיד ויאמר:

– הוד מלכות, הן מכרו נפשן לשטן, ומשפטן להתלות.

– מתי מכרו את נפשן? ואיה מכרוה? – שאל תם.

– לפני שני ירחים, בכנסת הישנה – ענה הפקיד.

– והן הודו עלי פשען?

– לא, אדוני המלך!

– ואיך נודע הדבר?

– עדים ראו, כי בלילה אחד באו אל הכנסת הישנה. שם מכרו את נפשן ולמחר עזר להן השטן לחולל סערה אשר הסבה נזק רב מאד.

– ובאשה לא נגעה הסערה לרעה? – שאל המלך.

– גם ביתה הקטן נפל ונהרס, – ענה הפקיד.

– ואם כן רמה אותה השטן, גם שכרו לקח. וכח לא נתן לה; כי לוּ היה בידה הכח, כי עתה לא נתנה לסערה להרס את ביתה. ואנכי חושב כי היא פשוט פתיה ושוטה, ולהיות שוטה – איננה אשמה.

ויתפלאו השרים עוד יותר לדברי המלך.

ויוסף תם לשאל את הפקיד:

– ואיך זאת חוללו את הסערה?

– הן הסירו את הַגַּרְבַּיִם37 מעל רגליהן ונערו אותן.

ויפן תם אל האשה, ויאמר לה:

– הראי נא לי את כחך. חוללי נא סערה.

השרים נבהלו מאד, ויחפצו כלם להמלט מן החדר, כי בימים ההם האמינו גם הגדולים במכשפים ובקוסמים, וגם תם האמין בכל אלה; אך חפצו לראות סערה בחדר המלך גבר על פחדו.

וגם האשה נבהלה מאד.

ויאמר תם אליה:

– אל תיראי ואל תחתי. סערי סערה בחדר, והצלת את נפשך ואת נפש בתך. הראי נא לי את כחך.

ותפל האשה לארץ ותאמר:

– אדוני ומלכי, אין בי כה כזה. לוּ יכלתי כי עתה מלאתי מצות המלך, למען הצל את נפש בתי יחידתי.

ויפצר בה תם. אך היא עמדה על דעתה.

אז אמר תם:

– דבר אמת דברה האשה. לוּ ידעה לסער סערה, כי עתה עשתה כזאת להציל את בתה. לכי, אשה אַתּ ובתך אל אשר תחפצנה. אינכן אשמות, ואיש לא יגע בכן לרעה. ועתה הסירי נא גרביך, ונסי לעורר סערה בחדר ונתתי לך מתת.

ותסר האשה את גרביה, ותנער בכל כחה וסערה אין.

ויאמר לה תם:

– לכי לשלום, למה זאת תעמלי לשוא? אין בך הכח לחולל סערה, לכי לך ואיש לא יגע בך לרעה.


 

טז. המלך פוּ פוּ הראשון.

ובעת ההיא, בשבת תם בהיכל המלך ויוצא אסורים לחפשי ויצל חיי המובלים להרג, באו על אֶדואַרד רעות רבות מאד.

הצעיר, אשר לקח אותו מהמלון, הביאהו אל הדרך הגדולה אשר מחוץ לעיר, ואחריו הלך נכה אחד, ידו השמאלית תלויה על קשורים, עינו הימנית מכסה בתחבשת והוא נשען על משענת עבה.

בדרך עמד אֶדואַרד מלכת, ויאמר כי פה יחכה למלס, ויחד אתו ילכו אל טירת הינדון. ויאמר לו הצעיר:

– אם תחפץ לחכות לרעך ירבו הימים מאד, כי רעך זה שוכב הרוג ביער ההוא.

ויבהל אֶדואַרד ויקרא:

– מי זה ערב את לבו לנגע בידידי? הביאני נא מהר אליו.

ויבאו היערה, וישח הצעיר לארץ וימצא שוכת עץ ועליה קשורה סחבה וילך הלאה, וימצא עוד שוכה וסחבה כזאת. אלה המה ציונים אשר עשו להם ביער.

ויעברו את היער, ויבאו אל שדה אחד ושם אַמְבָּר38 ריק. ויבא הצעיר אל תוך האמבר, וימהר גם אֶדואַרד אחריו וירא כי אין שם איש, זולת הצעיר אשר בא אתו, ויקרא:

– ואיה רעי?

וימלא הצעיר צחוק פיו, ולא ענהו דבר. וירם אֶדואַרד אַלת עץ מעל הארץ, וינופפה אל מול פני הצעיר, והנה מאחריו קול צחוק אדיר, ויבט אֶדואַרד לאחור והנה הנָּכֵה עומד בפתח, וישאלהו הנער:

– מי אתה ומה לך פה?

ויענהו הנכה:

– הרף מאולתך, כסיל מטרף! האם לא תכיר את אביך?

– אינך אבי, ואנכי אינני בנך – ענהו אֶדוּאַרד – אני הנני בן המלך נסיך אואילס. ועתה הראה נא לי איה מלס, עבדי הנאמן?

ויענהו דזון קנתי ויאמר:

– אל תקשה ערפך, מטרף, פן אלקה אותך. שמע נא לדברי, אנכי הרגתי אמש איש אחד, ועלי לברח עתה רחוק ממקום מגורי, ולכן התחפשתי כנכה וגם בשם אחר נקראתי, ולא יקראוני עוד דזון קנתי והיה שמי גובס; אך הגד נא לי, איה אמך ואחיותיך?

ויען בן המלך.

– אמי מתה ואחיותי בחצר המלך.

ולא ענהו קנתי, הוא גובּס, דבר ויקרא את הצעיר הצדה ויתלחשו יחד.

אֶדוּאַרד שכב לו בפנת החדר ויתכסה בתבן ויחשב על חייו המרים ועל הרעות הרבות אשר באו פתאם עליו, ויחשב על מות אביו, ודמעות רבות ירדו מעיניו.

ותעברנה השעות, האחת אחרי השניה, ואֶדוּאַרד ישן.

ובהקיצו, ומחזה נורא לנגד עיניו, מחזה אשר לא ראה כמהו מעודו: על רצפת החדר יָקַד יקֹד אש, ומסביב יושבים במעגל אנשים ונשים ערומים ויחפים והם מחרפים איש את רעהו, ומעוים פניהם, ושולחים לשון איש מול פני רעהו, וביניהם אנשים גבורי כח, באים בימים וצעירים, ובהם גם עִוְרִים גם פסחים, מצרעים וקרחים.

החבר כלם שודדים וחומסים אשר יתנפלו על כל העובר בדרך או ביער, והם כלם בריאים ושלמים, ומִתְחַלים לעורר רחמים בעיני רואם.

הערב בא, ויאכלו השודדים את ארוחתם, ויחלו לשתות, וכוס היין עברה מיד ליד, ויקראו אחדים מהשותים.

– ישיר לנו דיק היום; אבל שיר שמחה ישיר לנו, שיר היין ישיר.

ויקם אחד העורים, ויסר את התחבשת מעל עיניו הפקוחות, ואחד הפסחים השליך הצדה את רגלו רגל העץ, ויעמד ישר על שתי רגליו, ויחלו שניהם לשיר בקולם הצרוד39.

השתיה חדלה, ויחלו לשֹוחֵחַ40.

ויספר דזון קנתי, הוא גוּבּס, את מקרהו, כי הרג מורה אחד זקן, ועליו לברח עתה מפני השוטרים הרודפים אחריו; ולכן שב היום אל חברתם, אשר עזבה לפני שנים מספר. המרודים שמעו את הדבר, וישתו כוס לחיי חברם החדש.

וישאל גוּבּס את ראש החברה:

– וכמה מספר חברי החברה כיום הזה?

ויענהו הראש:

– כעשרים וחמשה איש, מלבד הנשים והנערות.

ויזכירו אז חברים רבים, שנמנו בחברה ואינם פה. מהם נהרגו במריבות רצח, מהם נשרפו חיים, או הוקעו בידי השופטים והשוטרים, ומהם יושבים כלואים בבתי האסורים.

ויספר אחד מהנאספים ויאמר:

– מרים החיים בימים האלה באנגליה, מרים מאד. הנה אני הייתי לפנים חוכר41 לא עני, ויהיו לי גם אשה ובנים, אך הלורד לקח לו את האדמה, אשר עבדתי בחכירה שנים רבות, למרעה צאנו, ויגרשני מהנחלה; והוא צדק בעיניו כי האדמה לו היא, ויכל יוכל לעשות בה כחפצו, ואלך לנוע ולרוד בארץ. כספי המעט, אשר אספתי לי בעבודתי, הם כלו, ונפשט יד לבקש נדבות לחיות נפשותינו; ואתם הלא תדעו, כי יאסרו בארצנו לאסוף נדבות, ויתפשוני ויכוני וילקוני. אשתי וילדי לא עצרו כח לשאת את המכות אשר הֻכו על לא עשו רעה לאיש, וימותו; ואנכי אספתי עוד פעם נדבות להחיות נפשי הרעבה והעיפה, ויתפשוני עוד פעם וילקוני ויקצצו את אזני. הנה אתם רואים כי תחסר לי אזן אחת. ובפעם השלישית תפשוני וימכרוני לעבד לאיש אכזר ורע, והוא לחצני ויכני בלא הרף, ולא יכלתי לשאת את עלי ואברח מפניו, ועתה אם יתפשוני ברביעית, והוקיעוני לעיני השמש. ארורה הארץ, אשר ישוררו בה חקים רעים ואכזרים כאלה!…

עודנו מדבר ומפנת הבית נשמע קול:

– הס! אל תּאֹר, היום ישנה החק הזה!

ויפנו כלם בבהלה, ויראו את הנער הערום והיחף הנקרב אל היקוד, ויקראו:

– מי הוא התפלצת42 הזאת? מי הביאהו הנה ומה הוא עושה פה.

ויקרא הנער:

– אני הוא אֶדוּאַרד מלך אנגליה.

וירימו כלם קול צחוק נורא, ויכעס הנער מאד ויקרא.

– רשעים אתם כלכם! אנכי חפץ להיטיב לארצי, להעביר החק הקשה והרע, ואתם תלעגו לי.

ויצחקו עוד יותר, ויקרא דזון קנתי – גוּבּס:

– שמעו, אחי! הנער הזה הוא בני, דעתו נטרפה עליו, וחשב יחשב כי מלך אנגליה הנהו.

ויקרב אֶדוּאַרד אליו ויקרא:

– ואנכי הנני באמת מלך אנגליה.

ויקרא ראש החבר ויאמר:

– שמע נא, נער מטרף! קרא לנפשך מלך כל הארצות אשר תבחר לך אך לא מלך אנגליה, כי מלך אחד לנו ואֶדוּאַרד שמו. גם אנחנו העניים המרודים נאמנים למלכנו. נשתה נא אחי כוס לחיי מלכנו, קראו כלכם: יחי מלך אנגליה!

ויקראו כלם יחד.

– יחי אֶדוּאַרד מלך אנגליה.

פני הנער אדמו משמחה, ויניע את ראשו ויאמר:

– חן חן, עבדי הנאמנים.המרודים הרבו לצחק והראש קרא:

– הרף מאולת, הנער! בחר לך שם מלך אחר, אך לא שם מלכנו מלך אנגליה.

ויקרא אחד ויאמר:

– נקראהו פוּ־פוּ הראשון, מלך הלצים.

– יחי המלך פוּ פוּ הראשון! – קראו רבים, – קחוהו נא ונושיבהו על הכסא ונתן כתר מלכות בראשו, ובגד מלכות על שכמו ושרביט המלך בידו.

ויתנו על ראש אֶדוּאַרד קערת עפרת הפוכה, ועל שכמו נתנו שמיכה קרועה ובלה, ויושיבוהו על חבית ריקה ויתנו בידו קנה המפוח אשר לַפֶּחָח43, ויפלו כלם על ברכיהם לפניו ויתחננו ויצעקו:

– חוסה, אדוני המלך!

– רחם נא, מלך רחמן!

– אבינו מלכנו, שים נא עיניך לטובה עלינו.

בעיני הנער נראו דמעות ובלבבו חשב:

– מה רבה רעתם. אנכי הטיבותי להם, הסירותי את החק הרע, והם יצחקו לי ויהתלו בי. מה פשעי ומה חטאתי?

ויבך הנער. דמעות רבות נזלו מעיניו, ותרדנה על לחייו.


 

יז. המלך והמלאך.

וירבו המרעים האלה להתל בנער המסכן, עד כי נפלו כלם שכורים וירדמו ונחירתם נשמעה בכל הבית. ויתגנב הנער ויצא מהאמבר, ויקשב וישמע והם כלם שוכבים ישנים. הקור גבר בחוץ, הכוכבים האירו בשמים, ואֶדואַרד התנהל לאטו.

– טוב לי לישן ביער תחת כפת השמים, – חשב הנער בלבבו, – מלשבת עם חבר מרעים כאלה.

אימה גדולה נפלה עליו. לאזניו באו קולות שונים ויירא פן ידביקוהו השודדים, וישא את רגליו וירץ אל אשר נשאוהו רגליו.

ויבא עד יער אחד, ולאזניו באו קול צלצול מצלות, געית בקר וצאן ונביחת כלבים, וישמח מאד כי חשב למצא מעבר ליער כפר נושב. ובא ביער ויעמד ויקשב, ומסביב הָשלך הס. דממת מות שוררת ביער, אין עוף נודד כנף ואין עץ נודד ענף, כמו לוּ נפלה תרדמה חזקה על כל היקום. יראה ופחד באו בו, אך גם לשוב אל מציקיו, אל חבר השודדים המרודים לא חפץ וילך הלאה בְּעָזִמָה ויבא בעבי44 היער. והירח האיר באורו הכהה את פני הארץ וקויו באו בין ענפי העצים, גם כוכבים אחדים נראו מבין סבכי היער, ויקו הנער למצא מסלה ביער; אך ככל אשר הרבה ללכת כן עבה היער, ויירא הנער מאד פן יתעה ולא ימצא דרך לצאת מהיער.

פתאֹם נראו לעיניו זיקי אֵש; וישמח הנער מאד מאד וילך אל האֵש וירא והנה ביער בין העצים בית קטן ושפל, ויקרב אל הבית וישמע קול איש מתפלל. ויתגנב אֶדוּאַרד אל חלון הבית, ויעמד על אצבעות רגליו ויתבונן אל תוך הבית, וירא חדר קטן וצר, ורצפתו חמר, ובפנה מצע תבן ועל ידו כד מים, כוס גדולה ושנים סירים, ואצל הקיר ספסל ארוך וכסא שבור, ונר קטן מפיץ אור כהה בבית, ועל הקיר צלב עץ גדול; ולפני הצלב כורע זקן אחד על ברכיו ומתפלל ולפניו ספר פתוח על ארגז עץ, ועל הארגז על יד הספר גלגלת איש. והזקן גבה קומה ורחב הכתפים ושערות ראשו וזקנו הלבנות ארוכות מאד.

ויחשב אֶדוּאַרד בלבבו:

– האיש הזה בודאי נזיר. מה טוב כי הביאוני רגלי אל בית איש כזה, הלא בודאי איש טוב ורחמן.

הזקן גמר את תפלתו וידפק הנער בדלת. והנה קול עונה מפנים הבית לאמר:

– יבא, אך הסר נעליך מעל רגליך והתודה על כל חטאיך טרם תדרך על סף הבית, כי המקום קדש הוא.

ויבא הנער ויעמד בסף. ויבט הנזיר אליו בעיניו הגדולות הבוערות כאש וישאלהו;

– מי ומה אתה, הנער?

– מלך אני, – ענה הנער.

– הואל נא, אורח נכבד, – אמר הזקן בקול שמחה, – ובוא אל תחת צל קורת ביתי, ברוך הבא!

ויקרב את הספסל, ויושב את הנער עליו ויתהלך בחדר אנה ואנה וירטן.

– ברוך הבא! ברוך הבא! רבים חפצו להכנס אל הבית הקדוש הזה ולא נתתים לבוא, אך מלך לובש סחבות, אותו אקבל בשמחה רבה. אתה, המלך, חפץ תחפץ לעזב את התבל ואת המונה ואת יושביה הרעים והחטאים. כן, כן, פה בביתי תתפלל כל היום כמוני. כן, כן, כמוני תאכל עשבים ושרשי עצים וכמוני תחשב כל היום על תקון הנפש החוטאת, על העולם הבא, על אלהים וקדושיו. פה לא ימצאך איש.

אֶדוּאַרד חפץ לספר לו את דבר המקרה אשר הביאהו אל ביתו וכי איננו חושב להשאר אתו; אך הזקן לא שמע לו, ויקרב אליו ויאמר לו;

– שמע נע, המלך! הנה אנכי אגלה לך סוד טמיר ונעלם מכל חי.

ובדברו שחה אל אזן הנער, אך כרגע התרומם, ויקרב אל החלון ויוצא את ראשו החוצה ויתבונן מסביב וישב אל הנער וילחש לו באזניו כדברים האלה:

– ואני מלאך אֵל הצבאות הנני.

וירגז הנער וכל עצמותיו רחפו מפחד, בראותו כי נמלט מפח ונלכד בפחת, הוא ברח מהעניים המרודים ונפל בידי זקן משגע. והזקן בראותו כי נבהל הנער וכי הוא רועד מפחד פנה אליו ויאמר לו:

– אתה המלך רועד. נפשך יודעת מאד כי אל השמים עלית. כן, כן אל השמים עלית. לפני חמש שנים ירדו אל המקום הזה מלאכי אש בסערה, ויעשוני גם אותי למלאך אֵל הצבאות. תן נא לי, המלך, את ידך, אל תירא ואל תחת. ידי זאת אחזה בידי מלאכי אֵל. אני עליתי למרום, ואראה גם מראות אלהים.

ויחרש הזקן רגעים אחדים, ואחר כן הרם קולו ויקרא:

– כן, כן, מלאך אֵל הצבאות אני. מבטן אמי נקראתי להיות אפפיור45); אך המלך הרס את בית מקלטנו, ויגרשני גם אותי, ועתה הנני נע ונד בארץ.

וירטן הזקן ויך באגרופיו במצחו אחת ושתים ושלש, וילחש בשפתיו ויקלל, ותעבר כשעה שלמה, והרוח הרעה אשר נחה עליו רפתה מעט, שגעונו כמעט עבר ואֵש עיניו שקטה. ויחל לדבר כאיש בריא, ויושב את הנער על יד האֵש וישפות סיר ויכן סעודת הערב לשניהם וישוחח כל העת עם הנער וידבר לו דברים טובים, דברים נחומים. וימצא הזקן חן בעיני הנער, ויסעדו את לבם. וַיַשְׁכֵּב הזקן את הנער במטה בחדר השני ויכסהו בשמיכה, ויברכהו לשלום, ויצא מהחדר, וישב על יד האֵש. עברה כשעה, והזקן יושב על יד האש ומעמיק במחשבותיו. פתאם הכה בידו על מצחו ויקם ממקומו, וימהר אל החדר אשר ישן שם הנער ויעירהו משנתו וישאלהו:

– אתה הוא המלך?

– כן, מלך אני, – ענה הנער בפתחו את עיניו.

– מלך איזה ארץ אתה?

– מלך אנגליה.

– ואם כן מת הינריך?

– כן הוא, ואנכי הוא בנו יורש כסאו.

ענן תוגה כסה את פני הזקן ויך כפיו ויאמר בקול צרוד:

– הלא שמעת כי גרש גרשנו המלך ממקלטנו לנוע בארץ?

הנער החריש ולא ענה דבר. וישח הזקן אל הנער והנה הוא ישן, ויגחך46) הזקן וילך ויבקש בפנות הבית איזה דבר וכפעם בפעם התבונן אל מטת הנער וילחש בשפתיו:

– אביו אשם בכל הרעה אשר מצאתני. עתה הנני מלאך אֵל הצבאות, ולולי אביו כי עתה הייתי אפפיור.

והזקן מצא סוף סוף את אשר בקש, – ויקח בידו סכין גדול ומַשְׁחֶזֶת 47), וישב על יד האֵש וישחז בלאט את הסכין, ובחוץ יהום הרוח וישרק בין הענפים אשר מסביב לבית, עכברים יצאו מחריהם ויתהלכו בבית הנה והנה. הזקן לא ראה ולא שמע את אשר סביבותיו. הוא השחיז את הסכין ובפעם בפעם נתן את אצבעו על פי הסכין לנסותו.

הנער התהפך על צדו ויקרב הזקן אליו ויכרע ברך וישח אל הנער והסכין בידו.

הנער התהפך עוד פעם ויפתח את עיניו מעט וכרגע נסגרו עוד הפעם.

ויעצר הנזיר את נשמת אפו ויקשב, ויורד ידו האוחזת בסכין וילך וימצא חבל ויקשר בו את רגלי המלך והנער לא התעורר. ויחפץ הזקן לחבק את ידי הנער ולקשרן ויוצא הנער בשנתו את ידיו מידי הזקן חליפות, ולא יכול לקשרן. לאחרונה חבק הנער בעצמו את ידיו מבלי דעת, וימהר הזקן ויקשרן היטב ויתן מטפחת מתחת לסנטרו48) ויקשרה על ראשו למען לא יוכל הנער לפתח פיו. והנער ישן ואיננו יודע דבר.


 

יח. הנזיר מרמה את מַלס.

וילך הזקן ויבא ספסל קטן וישב על יד המטה וישחז סכינו ויגחך.

פתאום ראה הזקן כי עיני הנער פתוחות, ובמורא גדול מביט הוא אל הסכין החד, ויצחק הזקן ויאמר בקול שמחה:

– מהר, בן הינריך, והתודה על עונותיך.

הנער התנודד. המטפחת הקשורה מתחת לסנטרו לא נתנתהו לדבר, ומפיו יצא קול נהמה כקול געות הבקר.

ויאמר הזקן:

– התפלל, הרב להתפלל, כי קצך בא.

כל עצמות הנער רעדו, פניו חורו כפני מת. הוא מתנודד בכל כחו, אך לחנם עמלו, והזקן עומד ומגחך, ומניע את ראשו ומשחיז את סכינו.

ויאנח הנער, ומעיניו נזלו דמעות חמות, ותרדנה הלך וירד על לחייו.

השחר עלה והבקר אור. הזקן קם על ברכיו לפני הנער, ובידו הסכין וישח אל הנער…

והנה קולות אנשים נשמעו על יד הבית מחוץ. הסכין נפל מידי הזקן מרב פחדו, וימהר הזקן ויכס את הנער בעור כבשה ויעמד על רגליו. ומאחרי הדלת רעשו אנשים; ויצעקו ויריבו ביניהם, ואחד מהם קרא לעזרה. אחרי כן נשמע קול צעדי איש ממהר לברח, וברגע ההוא דפקו על דלת בית הזקן וקול קרא:

– הוי, הוי, מהרו לפתח את הדלת, מהרו!

עיני המלך אורו משמחה. הוא הכיר את מלס בקולו. והזקן חרק בשניו, וימהר לצאת מחדר המטה ויסגר הדלת אחריו. ואֶדוּאַרד שמע כי מלס לא נכנס אל הבית וידבר עם הזקן מבעד לחלון ויאמר לו;

– שלום לך, אב קדוש, איה הנער? תנהו הנה!

וישאל הזקן:

– איזה נער? מה חפצך, איש טוב?

– מה זאת תשאל? – קרא מלס, – אל נא תחשב לרמותני. על יד פתח ביתך מצאת את הרשעים והחטאים אשר גנבו את הנער ממני. הם אמרו לי כי הנער ברח מהם, ויתחקו על עקבות צעדיו עד פתח ביתך, ויראו לי גם את עקבות צעדיו לפני הפתח. אנכי הראיתי לרשעים האלה את ידי, ואשיב גמולם להם; ואתה, אב קדוש, אל נא תתחכם הרבה. תן הנה את הנער, וָלא – ולקחתיו ממך בחזקה. איה הנער?

– הבנתי לדבריך, איש טוב! – ענה הזקן, – אתה תשאל בודאי על הנער העני הקורא לעצמו מלך. הוא לן בביתי. וזה לא כביר שלחתיו למקום פלוני אלמוני ועד מהרה ישוב הנה.

– מתי ישוב? אולי אוכל לרדוף אחריו ולהשיגהו?

– הוא ישוב עד מהרה.

– ואם כן אחכה לו בזה, – ענה מלס.

ובכל העת הזאת נאנח אֶדוּאַרד המסכן תחת עור הכבשה אשר כסתה את פניו ותשם מחנק לו. אך מלס לא שמע אנחותיו. הוא שמע כקול געות בקר ויבט מסביב, ויקשב וישתומם מאד כי לא הבין מה הוא הקול המוזר הזה. וישאל את הזקן:

– מה הוא הקול אשר יבא לאזני?

– איזה קול? אינני שומע דבר – ענהו הזקן.

– ואנכי שומע כקול אנקת חלל. הנה, עוד פעם, לא קול המית הרוח תשמע אזני. הלא דבר הוא, פתח נא לי הדלת. אבוא הביתה ונראה.

הנער שמח מאד בשמעו את הדברים האלה ויתאמץ להאָנח בחזקה, אך לחייו סגורות ואנחתו לא נשמעה היטב מתחת לעור הכבשה. והזקן מדבר על לב מלס ויאמר לו.

– בודאי קרה מקרה רע ביער. נלך לראות מה זאת שם, ואולי נפגש בדרכנו את הנער.

הנער נבהל מאד. הנה הוא שומע קול צעדי שני אנשים, ויבן כי הלך מלס והזקן, ויאמר בלבבו:

– השא השיאהו הזקן וירמהו, ואחרי כן ישוב וקצו בא.

הנער כמעט נחנק מתחת לעור הכבשה ויתנודד בכל כחו ויפול העור מעליו, ומסביב שקט ודממה. פתאם נפתחה הדלת, ויבהל הנער מאד. הוא חשב כי שב הזקן לשחטהו, ומרב פחדו סגר את עיניו; ואחרי כן פתח אותן, והנה לפני מטתו עומדים קנתי והצעיר אשר לקחהו מהמלון אשר על יד הגשר. הנער שמח הפעם לבואם, ויחפץ לאמר להם “חן חן” ולא יכול. המטפחת לא נתנתהו לדבר.

ויסירו כרגע את קשוריו מעליו ויקחוהו בזרועותיהם וימשכוהו אחריהם אל היער.


 

יט. אֶדואַרד נתפס כגנב.

ויבא אֶדואַרד המסכן עוד הפעם אל חבר המרודים. הם כלם לעגו לו ויהתלו בו, ויתר מכלם לעגו לו רזון קנתי והצעיר אשר הביאוהו, והמסכן סבל ונשא את לעגם בְּעָזְמָה. היה אמנם בין המרודים אשר עמדו לימין הנער, אך לא רב היה מספרם.

עברו ימים אחדים. פעמים אחדות עלה על לב המלך הקטן הרעיון לברוח מהחֶבר הרע הזה; אולם הצעיר שמר את צעדיו, ולא יכול אֶדואַרד לברח.

ויהי הערב, ובני החבר שתו לשכרה, והצעיר הרעים את אֶדואַרד ויכעיסהו, והוא החריש כמו לא ידע ולא הבין את כונת הנבל הזה, והצעיר לא הרפה ממנו וירעימהו עוד. ויחר אף אֶדואַרד עד להשחית ולא יכול עוד להתאפק ויכהו באלה, ויפול הצעיר ארצה. ויצחקו כלם למפלת הצעיר, והוא קם עד מהרה על רגליו ויתפש אלה אחרת ויתנפל על אֶדואַרד.

הקרב החל, ויסבו בני החבר את הנלחמים ויתגרו בהם. אֶדואַרד נשמר במהירות נפלאה ממכות מתנגדו ובמהירות עוד יותר נפלאה חלק לו מכות רבות. וישמחו כלם למראה הקרב וימחאו כף מרב שמחה; ואחרי עבר כעשרה רגעים גבר אֶדואַרד על אויבו וינצחהו, והצעיר המֻכה, בראותו כי קצרה ידו להלחם עם הנער המהיר, פנה הצדה בבשת פנים.

אז לעגו כלם לצעיר וירבו להתל בו, ואת אֶדואַרד הרימו על ידיהם ויקראו: הידד! חזק! ויושיבוהו על יד ראש החבר ויהללוהו ויתנו לו כוס יין לשתות. ויצו ראש החבר כי לא יקראו עוד את הנער בשם: המלך פוּ–פוּ, וכי לא ירעימוהו עוד.

וימצא אֶדואַרד חן בעיני המרודים אשר ראו את גבורת ידו המהירה. אך הצעיר המֻכה שנאהו תכלית שנאה. הוא לא שכח את החרפה אשר נשא עליו הנער המטרף הזה לעיני כל ויחלט בלבבו לנקם נקמתו ולמסר את הנער בידי השוטרים.

אחרי ימים אחדים באו המלך והצעיר אל מושב אחד קרוב ויתהלכו ברחובות מרחוב לרחוב. הצעיר חשב לבקש עצה להפיל את המלך בידי השוטרים, והמלך חשב ובקש עצה להמלט מידי הצעיר השומר את צעדיו.

והנה אשה לקראתם ועל שכמה סל ובו חבילה, וישמח הצעיר ויאמר בלבבו:

– הנה עתה אוכל להפילו ברעה אשר לא ימוש ממנה.

האשה עברה על פניהם.

ויאמר הצעיר אל אֶדואַרד:

– חכה מעט פה. כרגע אשוב אליך.

וילך הצעיר לאט בעקבות האשה.

וישמח המלך מאד ויאמר בלבבו:

– לך לך, ארור! לך לך אל אשר תלך ובשובך לא תמצאני עוד בזה.

אך לא כאשר חשב כן היה. הצעיר התגנב אל האשה ויוצא מסלה את החבילה, ויעטפה בסחבות אשר היה אתו וימהר אל המלך. והאשה לא שמעה בהוציא הגנב את החבילה, אך הרגש הרגישה עד מהרה כי הוקל משא הסל ותבט מאחוריה והחבילה איננה. ותרם האשה קולה ותצעק.

והצעיר מסר את הגנבה בידי המלך ויאמר לו:

– ועתה רוץ נא אחרי וקראת: תפשו את הגנב! תפשו את הגנב!

וכרגע נעלם מאחרי פנת בית אחד, ועד מהרה יצא מאחרי בית אחר כאלו לא ידע דבר מכל הנעשה.

המלך כעס מאד על אשר מסר לו הצעיר את הגנבה וישליכנה מידו. הסחבות נפתחו והחבילה נפלה לארץ. והאשה והמון עם נאספו סביב למלך הנבהל.

ותתפש האשה ביד אחת את הנער ובידה השניה את החבילה ותצעק ותקרא לעזרה. הנער חפץ להמלט מידה ויקרא אליה ויאמר לה:

– הרפי ממני, אשה כסילה. לא אנכי גנבתי ממך את החבילה.

והצעיר עומד מרחוק ושמח לראות כי ערמתו עמדה לו להפיל את אויבו בשחת ולנקם נקמת כבודו ממנו. וילך לו לשוב אל בני חברתו, ובדרך בדה לו ספור אחד לרמות את ראש החבר, כי ירא לספּר לו את אשר עשה לנער פן יכהו.

וההמון הנאסף סביב לאשה ולמלך צחקו על הגנב ויחרפוהו ויגדפוהו וחרש אחד לבוש סנור49 עור וְשַרְוְלֵי50 עור נגש אליו להכותו.

פתאם והנה חרב ארוכה הכתה על יד החרש, וקול קורא:

– אל נא באפכם, אנשים טובים! לא לכם לשפט את הנער. יש שופטים בארץ,

ישפטוהו הם ולא אתם, ואַתּ, אשה טובה, הרפי ממנו.

ויבט החרש אל מכהו וירא והנה איש צבא גבה הקומה לנגדו ויסג לאחור. והאשה עזבה את אֶדואַרד, וההמון הביט בחרון אל האיש הזר הזה; אך איש מהם לא נועז לקחת מידו את הגנב.

ופני הנער אורו משמחת פתאם, ויתנפל על צוארי מצילו ויקרא:

– חן חן לך, מלס הטוב. חן חן לך על אשר מהרת לבוא אלי בעוד מועד. הצילני נא מידי האנשים האלה המתנקשים לי.

ועיני המלך מלאו דמעות בדברו.


 

כ. המלך במשפט.

וילחש מלס באזני המלך ויאמר:

– הֵרֶגע, בני, והשקט. אל תירא, מלכי הטוב! אנכי מגן לך, וגנותי עליך וכל רעה לא תגיעך.

והנה שוטר נקרב ויתן את ידו על שכם אֶדואַרד, והיה זאת לאות כי הוא קורא אותו אל בית המשפט: כי כן יעשו השוטרים באנגליה בקראם איש למשפט, ונתנו ידם על שכם האיש, וידע האיש את האות הזה.

ויאמר מלס אל השוטר:

– הנני מבקשך, אחי, לבל תגע בנער הזה לרעה. הוא ילך בעצמו אחריך, לך לפנינו ואנחנו נבוא אחריך.

וילך השוטר לפניהם, ואחריו האשה, ואחריה מלס והנער, ואחריהם המון עם רב מאד. המלך כעס ורגז, ומלס דבר על לבו ויאמר לו:

– אתה המלך, אתה נותן חקים ומשפטים לכל יושבי ארצך. וחפץ תחפץ כי שמר ישמרו כלם את חקיך ומלא מלאום, ואיך זאת לא תמלא אתה את חקיך?

– צדקת, מלס יקירי, צדקת – ענהו המלך – עלי להראות לכל העם, כי על כל איש לשמר את חקי הארץ.

ויבוא אל בית השופט. ותספר האשה כי הנער גנב מסלה אשר על שכמה את החבילה הזאת.

ויפתחו את החבילה, והנה אוז אחד שמן בה. פני מלס חורו, כי ידע מלס את הענש הקשה, אשר יתנו על הנער, על הגנבה הזאת.

– מה מחיר האוז הזה? – שאל השופט את האשה.

– כשלשה פרנק, אדוני השופט! – ענתה האשה – על דברתי כשלשה פרנק.

וירא השופט את ההמון הנאסף בבית, ויקרא לשוטר ויצוהו להוציא את כל העם. ובחדר נשארו אך שוטרים אחדים, האשה, אֶדואַרד ומלס.

ויאמר השופט אל האשה:

– חוסי נא על הנער האֻמלל, אל תבוזי לגנב כי יגנב למלאות נפשו כי ירעב. הרעב הציקו והעבירו על דעתו. הלא ידעת כי ימים רעים הימים האלה לעניים. ראי נא את פני הנער והתבונני אליהם, הם אינם כפני גנב, ואת יודעת את חקי ארצנו, כי כל הגונב דבר,

– עצמות המלך רחפו מפחד. החק האכזרי הזה הפליאהו ויפחידהו, אך התאפק ויחשה, כאשר הבטח הבטיח למלס. גם האשה נבהלה ותרגז תחתיה ותקרא:

– אהה, אלי, מה זאת עשיתי? על ידי יתלו את הנער הזה. הצילני נא, אדוני השופט, מהרעה הגדולה הזאת. עוץ נא עצה.

ויען השופט ויאמר:

– הלא תוכלי לערך את אוזך במחיר קטן, בפחות מפרנק.

– ואם כן, יהי מחירו חצי הפרנק – אמרה האשה, – ולא יתלוהו עוד ולא תשכן עלי חטאת אשר כזאת.

ותאמר האשה חן חן לשופט, ותקח את אוזה ותצא מבית השופט.

והשופט חרץ את משפט הנער לשבת במאסר שבעת ימים.

ויקח מלס את המלך בידו ויצאו מבית השופט, והשוטר הולך לפניהם להובילו אל בית המשמר, ובדרך אמר הנער למלס:

– האמנם תחשב כי אלך לבית המשמר לשבת שם?

וילחש לו מלס באזנו ויאמר:

– שמע נא לי והחרש פן הרע תרע לך ולי. חכה מעט, אולי יעלה עוד בידי לתקן הדבר ולגמרו בכי טוב, ה' ירחם.


 

כא. אֶדואַרד חפשי.

היום פנה, נטו צללי ערב, הרחובות ריקים, ואך פה ושם נראו אנשים אחדים ממהרים אל בתיהם. מלס ואֶדואַרד הולכים אחרי השוטר, ועוברים את השוק, ויתן מלס ידו על שכם השוטר ויאמר:

– עמד נא, אחי, רגע ושמעני. הן איש אין פה אתנו. אנכי חפץ לדבר אתך דברים אחדים.

– אין לי רשות לעמוד – ענה השוטר – הערב כבר בא, אל תעצרני.

– אבקשך מאד, אחי, לעזב את הנער. הנני נשבע לך בכבודי, כי הוא לא גנב, ואך במקרה נלכד באשמה הזאת חנם. עזב נא את הנער.

– הנני נותן עליך אִסָּר 51 על העיזך להציע לפני שוטר דבר אשר כזה.

– אל נא בקצפך, אדוני השוטר! הנני רואה בפניך כי איש טוב אתה. גם לך יש אשה ובנים, ואתה הלא נכון לתת את חייך בעבורם. האף אין זאת? והנער הזה נעזב וגלמוד, אין לו כל קרוב וגואל, אין מרחם לו. מי יודע אם לא יקרה חלילה גם לבניך מקרהו, ואנשים טובים ממך יצילום מרעה, ואיך לא תחוס אתה היום על הנער הזה?

ויעמד השוטר ויאמר:

– גם לי יש בן כנער הזה, בן גיל הוא לעני הזה, והוא נער טוב וכחם; אך מְפֻנָּק 52 מעט כי בכור הוא לי. גם אשה טובה לי, ולו ראתה את הנער העני הזה, כי עתה אספתהו אל ביתה ברחמים רבים, ותאכילהו ותשקהו ותישנהו במטה. אתה הזכרתני את בני. כן, כן, לא טוב יהיה לנער בבית האסורים; אך מה אוכל לעשות? ואם אעזבהו והבאתי עלי רעה.

– אין דבר – אמר מלס, – הגד תגיד כי הנער ברח ממך או כי אנכי לקחתיו ממך בחזקה. הלא תראה את כחי ואת גבורתי, ולוּ חפצתי, כי עתה לקחתיו באמת בחזקה מידך.

– טוב, – ענה השוטר, – יהי כדבריך. לכו בשם ה', אך מהרו ללכת טרם יראכם איש.

– חן חן, אדוני השוטר! – ענהו מלס – ואתה אל תירא. הלא ראית כי גם השופט חמל על הנער וירחמהו, הוא לא יכעס על אשר לקחו את הנער מידך.

וילך השוטר לדרכו ומלס והנער הלכו אל מלון אחר ללון שם.


 

כב. מלס בטירתו.

ויבאו או המלון, ויאכלו וישתו וינוחו, ואחרי כן קנה לו מלס שני חמורים, וילכו בדרך לבוא אל טירת הינדון.

בדרך ספר אֶדואַרד למלס את כל אשר קרהו בחדר העניים המרודים ובבית המלאך המשגע. ומלס ספר למלך איך רמהו המלאך ויוליכהו תועה ביער. ואחרי כן הביאהו אל ביתו וישב שם עד הערב, ובראותו כי לא שב הנער, הלך לבקשהו, וימצאהו במושב ההוא בהתפשו בגנבה אשר לא גנב.

ביום השלישי ללכתם קרבו אל טירת הינדון, ויראו מרחוק שורת בתים קטנים ויקרא מלס:

– הנה כפר הינדון, ואחריו גם הטירה, הנה מגדליה והנה יערנו, ומה טובים החיים שם. שבעים חדרים מרוחים בטירתנו, ושלשים עובדים משרתים שם.

וידפקו את חמוריהם, ויעברו במסלה צרה, ומשני עבריה משוכות קוצים, משוכה מזה ומשוכה מזה. ויראו בגן עצי פרי גדול, ויעברו בשער גדול ורחב ומזוזותיו עמודי אבן גבוהים מאד, ויקרבו עד הטירה. וירד מלס מחמורו לפני הפתח הגדול אשר בטירה, ויורד את המלך מעל חמורו. וירץ במעלות הגדולות והרחבות למעלה, ויבא אל חדר גדול, והמלך הולך אחריו, ובחדר יושב איש צעיר אל שלחן הכתיבה וכותב.

ויושב מלס את הנער על אחד הכסאות, והוא פנה אל האיש הצעיר, ויקרב אליו ויקרא:

– הנה הראנו ה' פנים אל פנים. נשקני נא, אחי! מהר קרא את אבינו, אראה נא

את פניו, אשמע את קולו!

ויסג גיוּ לאחור, כמו לו נבהל מפחד פתאם, ויביט בגאה וגאון אל מלס ויקרא:

– ואתה, איש מסכן, חולה; כנראה רבות סבלת בימי חייך ומרוריך, פניך וגם בגדיך יעידו על צרותיך ועניך. האמנם תדעני? האמנם ראית את פני ותכירני?

– ואיך זה לא אדעך – קרא מלס – הלא אתה הוא גיוּ הינדון?

– ואתה מי הוא? – שאל ניוּ.

– ואתה לא הכרתני, כי תשאלני מי אני? הלא אחיך הנני. הלא אחיך מלס עומד עתה לפניך.

וישנה גיוּ את טעמו, ויעמד פניו, כמו לוּ באמת שמח לשמועה הטובה הזאת, ויקרא:

– האמנם אמת תדבר? מהלל שם ה' המחיה מתים; אולם ירא אנכי מאד פן שקר בפיך ולרמותני באת הנה. קרב נא אל החלון ואתבונן היטב אל פניך.

– ויקחהו בידו וימשכהו אל החלון ויתבונן בו, ומלס גחך וידבר:

– כן, כן, אחי גיוּ! כן, כן, התבונן היטב בפני אחיך.

ויחפץ לנפל על צואר גיוּ ולחבקהו, אך גיוּ נטה הצדה ויקרא:

– לא! לא ולא! אינך אחי!

– האנכי אינני אחיך? – קרא מלס.

– דברי המכתב אמתים ונכוחים – אמר גיוּ.

– איזה מכתב? – שאל מלס.

– המכתב אשר בא אלינו מארץ רחוקה – ענה גיוּ – מעבר לים בא המכתב

לידינו לפני שבע שנים, ובו הודיעונו כי אחינו מלס מת שם במלחמה.

– אבל אחיכם חי! – קרא מלס – והנה הוא עומד חי לנגד עיניך. קרא נא הנה את אבינו והכירני!

– המתים לא יקומו להכירך – ענה גיוּ בלעג.

– ואם כן מת אבי. אללי לי, אויה לי!

שפתי מלס רעדו, קולו נפסק, ועיניו מלאו דמעות; אחר כן לחש בשפתיו:

– ואם כן, קרא הנה את יעקב אחינו הבכור. הוא יכירני.

– גם הוא איננו עוד בין החיים – אמר גיוּ.

– הוי, אלי, גם אחי מת, ולידי אַנה אַיה? הגם היא מתה?

– לא, היא חיה – ענה גיוּ.

– לך נא, אחי, הביאה הנה. ברור לי כי היא תכירני. קרא הנה את המשרתים

הזקנים, אשר עמדו לשרת לפנינו בימים ההם, גם הם יכירוני.

– כלם כמעט מתו – ענה גיוּ – ובין החיים נשארו אך ארבעה מהם: יעקב, מיכאל, גורני ומרים. הנני וקראתי אותם הנה.

ויצא גיוּ מן החדר, ויבא אל חדר אַנה ויאמר לה:

– הנה שב מלס! הוא קורא לך כי תכירהו. אנכי לא אכירהו ואמר אמרתי לו כי אחי מלס מת במלחמה כי כן כתבו לנו וגם אתּ אל תכירי אותו, והגד תגידי כי אינך יודעת אותו; ואם תמרי את פי – והרגתיך.

אַנה נבהלה מאד לדברי אישה הרע והאַכזר, אך אחרי כן ענתה ותאמר:

– הרגני נא הרג אם תחפץ, אבחר במות בחיים. קצתי בחיי לשבת יחד אתך, רמאי ואכזר, ואת מלס אכיר ולא אתכחש לו.

וירם גיוּ את אגרופיו ויקרב אל אשתו ויקרא בקול זעם נורא:

– לא אותך אהרג כי אם אותו, לעיניך אהרגהו, וידעת כי מרית את פי!

ותאנח האשה הצעירה, ואחרי עבור רגעים שנים ענתה:

לו יהי כדבריך, לא אכירהו.

ובדברה כסתה את פניה בשתי ידיה.

ויאמר לה גיוּ:

– עתה נלך נא אל מלס החדרה. אך זכרי היטב את אשר דברת, ואם לא תשמרי את מוצא פיך, והמתּי את ידידך זה.

ומלס התהלך בעת ההיא בחדר אָנה ואנה וירטן:

– מכל המשרתים הרבים נשארו אך ארבעה הרשעים והנוכלים האלה, וכל הישרים הטובים והנאמנים מתו. נפלא הדבר לא נשמע כמהו.

ויתהלך בחדר הנה והנה, וישכח את הנער; אך הנער הזכירהו כי הוא אתו בחדר ויאמר לו:

– אל יפול לבך מלס יקירי, ה' יעזרך.

ויעמד מלס לפני הנער ויאמר:

– ואנכי אינני רמאי, אדוני המלך! גם הלידי אנה תאמר כזאת. פה בטירה הזאת נולדתי, בה גדלתי. חי נפשי כי אך אמת יהגה חכי, וגם אם איש אחד לא יאמין לי, הלא אתה, אדוני המלך, תאמין בצדקתי.

– אני מאמין לך – ענה אֶדואַרד.

– ברגע ההוא נפתחה הדלת, והחדרה באה אשה יפה עודה עדיים והיא נשענת על גיוּ, ואחריהם באו עבדים אחדים. האשה הלכה הלך וצעד לאט, וראשה מורד על חזה, ועל פניה ענן עצבת.

וימהר מלס לקראתה ויקרא:

– אנה יקירתי, מה שלומך?

ויחפוץ לנפול על צואריה, אך גיוּ עצרהו בידו וישאל את האשה:

– הביטי אל האיש הזה: הידעת אותו?

ותרעד האשה, ופניה אדמו בדם ותחרש. אחרי כן הרימה ראשה מעט ותבט ישר אל עיני מלס, ופניה חורו כסיד ויאדמו עוד פעם ותאמר:

– לא, לא אדעהו.

ותפן ותצא החוצה בפיק ברכים, ומלס נפל על הכסא ויכס את פניו בכפות ידיו.

וישאל גיוּ את עבדיו:

– הידעתם את האיש הזה?

– לא! ענו העבדים פה אחד.

ויאמר גיוּ:

– הנה עבדי לא יכירוך ולא ידעוך. גם אשתי לא תדעך.

ויקם מלס מעל הכסא כמו לוּ נשכו נחש ויתנפל על גיוּ ויאחזהו בצוארו ויקרא:

– אשתך? הלידי אנה אשתך היא? עתה אבין הכל, עתה אבין את מעלליך. אתה

כתבת בידיך את המכתב אשר אמרה, ותרמה בו את אבי, ובמרמה ושקר לקחת לך את ארוסתי לאשה, ותירש גם את נחלתי.

ויעזב את אחיו ויקרא:

– ברח לך, נבל! מפה. מהר לברח פן מרה תהיה אחריתך.

גיוּ נפל על הכסא וישאף רוח ופניו חורו. אחר כן צוה לעבדיו לאסר את הבליעל, והעבדים לא נעו ממקומם. ואחד מהם אמר:

– הנה חרבו על ירכו, וידינו ריקות, מי יגש אליו וַיִּשְׁלָם?

– חרבו על ירכו! – קרא גיוּ, – ומה בזה? אולם הוא אחד הנהו, ואתם הרבים.

מהר תפשוהו ואסרוהו!

ויקרא מלס ויאמר:

– מי מכם אשר יעז לנגע באדוניו – דמו בראשו ואני נקי.

– צאו – קרא גיוּ – צאו, פחדנים, שפנים! שימו נשקכם עליכם. שמרו את השערים לבל יברח הנבל הזה, ואנכי אמהר העירה להביא שוטרים ואנשי צבא.

וילך גיוּ לצאת מן החדר ובפתח פנה אל מלס ויאמר:

– ואתה, אל נא תנסה לברח מזה. לשוא עמלך, כי שומרים עומדים בשערים.

– לברח? למה זאת אברח? אנכי הוא אדון טירת הינדון ולמה זאת אברח מביתי ומנחלתי? – ענה מלס.


 

כג. מַלס והלידי אַנה.

ואֶדואַרד יושב ומעמיק במחשבותיו. אחר כן הרים את ראשו ויאמר:

– הידעת, מלס, את אשר עלה על לבבי? אנכי חושב ומקוה כי עצתי תציל את שנינו מכל צרותינו. אני אכתב מכתב בשלש שפות: ביונית, ברומית ובאנגלית, ואתה תשאהו מחר בבקר לונדונה ומסרתו לדודי, לגירטפוּרד. הוא יכיר את כתב ידי, וימהר לשלח הנה אחרי.

ויקרב אל השלחן ויקח עט ויחל לכתב, ומלס מתבונן אליו וחושב:

– הוא מתוה תוים עקומים ועקלקלים, ואומר בלבבו כי יכתב מלים יוניות ורומיות. נפלא הוא הנער ונפלאה מחלתו. ואַנה? האמנם לא הכירתני? איך לא תכיר את פני, את קולי? היא לא ידעה לשקר, לבה היה טוב ורוחה ישרה. בודאי צוה עליה גיוּ הרע כי תתכחש לי, אלך לבקשנה ואשמע מה בפיה.

ויקרב אל הדלת, והנה אנה באה החדרה, והיא נעצבת מאד, ופניה חורים כסיד, ועיניה מלאות יגון. ויחפץ מלס להתנפל על צוארה, ולא נתנתהו אַנה לעשות כזאת, ותעצרהו בידה, ותשב על הכסא, ותבקשהו גם אותו לשבת על הכסא. מלס השתומם למראה עיניו, ויעמד כתמר מקשה ולא נע ממקומו. ותאמר אַנה אליו:

– הנה באתי להעיד בך ולהזהירך כי תמהר לברוח מפה, ואם לא תברח ובאה עליך רעה, אשר לא תוכל לצאת ממנה.

– איזו רעה תבוא עלי? מה יעשו לי? הלא אנכי הוא מלס. האם באמת לא תכיריני לידי.

– אני מאמנת לך כי אמת בפיך – ענתה אַנה – פניך דומים מאד לפני מלס; אך אישי לא יכירך, והוא יאשימך בעון מרמה, ואיש לא יצילך מידו, כי כל גרי הארץ מסביב למשמע אזן ישמעו לו, כלם יראים אותו, האמן לי, איש טוב. כי כנים דברי.

– אני מאמין – ענה מלס – ואיך לא אאמין לדבריך, לידי אַנה?

– הנני שונָה, – אמרה אַנה – מהר ברח לך מפה. האיש הזה ימיט עליך צרה נוראה, כי רע וקשה הוא מאין כמהו, ומי כמני יודעת אותו. מהר ברח לך, ואם אֵין לך כסף בכיסך, הנה לך כיס כספי ונתת לשומרי השער ונתנוך לצאת. מהר ברח טרם יעבר המועד.

מלס לא לקח את כיס כספה ויקרב אליה ויאמר לה:

– הביטי נא – לידי אַנה – ישר אל עיני, והגידי דבר אמת: האמנם לא הכרת את מלס?

ותחרש אַנה, ואחר ענתה לו:

– לא ידעתיך ולא הכרתיך.

– השבעי נא בכבודך, – אמר מלס.

– מהר ברח לך, עוד מעט ועבר המועד, – אמרה אַנה.

עודה מדברת, והדלת נפתחה ברעש והמולה, ואנשי צבא ושוטרים באו החדרה, ויתנפלו על מלס ויאסרוהו בחבלים, ויאסרו גם את אֶדואַרד ויוליכום אל המשמר.


 

כד. במשמר.

ובית האסורים מלא אנשים. ויאסרו את מלס ואת אֶדואַרד בכבלי ברזל ויקשרום אל הקיר בחדר גדול. ובחדר כעשרים אסורים שונים, זקנים וצעירים, ופני האסורים נוראים, והם הומים ורועשים כל הימים.

המלך כעס ורגז מאד על אשר העיזו להושיבו בבית האסורים, ומלס נשא את בשרו בשניו ויחרש. ראשו מלא רעיונות שונים. כל אשר ראה בטירת הינדון עמד לנגד עיניו ויעציבהו מאד מאד. הוא הלך אל ביתו שמח ומאֻשר. הוא חשב כי קרוביו ישמחו לבואו, ובאהבה יקבלו פניו, והנה הוא מובא אל בית האסורים. גם אַנה הטובה לא הכירתהו.

בלילה הראשון לא יכלו המלך ומלס לישן. שומר בית האסורים הביא יין לאסורים אחדים אשר שחדו מכספם, וישתו האסורים לשכרה, ויזמרו שירים נתעבים, ויחרפו איש רעהו, ויכו איש את אחיו.

בחצות הלילה בא פקיד הבית ויפרד בין השכורים ויגער בעדם, ותקם דממה בחדר, וישנו גם מלס ואֶדואַרד.

וכן עברו ימים אחרי ימים ולילות אחרי לילות. ביום לעגו האסורים על הרמאי החצוף, אשר בא לבית אחד הגדולים אשר בארץ, ויאמר כי הוא בעל הבית, ובלילה שתו ויריבו ביניהם.

ובין האסורים היה איש אחד זקן, והזקן איש טוב מאד וידע את כל הנעשה בארץ מסביב, ויספר למלס את אשר שמע על דבר אדוני טירת הינדון, ויספר גם על דבר המלך הצעיר החדש.

וישאל אֶדואַרד:

– איזה מלך? מי הוא המלך הצעיר?

ויען הזקן:

– הלא מלך אחד לנו, והוא אֶדואַרד הששי. ישמרהו ה' ויאריך ימיו, ומה יפה הוא המלך הצעיר הזה, כאחד הכרובים. מספרים כי בתחלת ימי מלכותו נטרפה דעתו, אך עתה הוטב מצבו, וכל עם אַנגליה מתפללים כי יאריך ה' ימי המלך הטוב והחכם הזה. משפטו אך חסד ורחמים, גם על ההירצוג נורפולק חמל, ויוציאהו לחפשי ביום שבתו על כסא המלוכה. מספרים כי חפץ יחפץ להחליף גם את כל החקים הקשים והאכזרים.

החדשה הזאת הפליאה מאד את אֶדואַרד וישתומם ויחשב בלבבו:

– האמנם המלך הצעיר היפה כאחד הכרובים, הוא הנער העני, אשר החלפתי אתו את בגדי? איך זה לא יכירוהו בדבורו, במהלכו ובתנועותיו, כי איננו בן מלך?

ויחשב אֶדואַרד כל הימים על תם הרמאי אשר ישב על כסא המלכות, ובכל אשר הרבה לחשב כן גבר כאב ראשו וכן יותר נדדה שינה מעיניו.

ועל יד אֶדואַרד היו אסורות שתי נשים וישוחח אֶדואַרד עמהן וישאלן על מה זאת נתנו אותן בבית האסורים, ותספרנה לו כי האשימו אותן כי אינן נאמנות לתורת הדת הקתולית. וישאלן אֶדואַרד:

– האם גם על דבר אשר כזה יושיבו בבית האסורים? בודאי יוציאוכן עד מהרה לחפשי.

הנשים החרישו ופניהן נעצבים. וישאלן אֶדואַרד:

– האמנם יענשוכן?

ולא ענוהו הנשים דבר. וישאלן עוד פעם:

– האמנם יענשוכן? האמנם ילקוכן בשוטים? היה לא תהיה!

– אל תשים זאת אל לבך, נער טוב – ענוהו הנשים. – ה' יהיה בעזרנו ויכלנו לשאת בדומיה את ענשנו.

למחרת הבקר קם אֶדואַרד וירא, והנה הנשים אינן עוד אצלו וישמח מאד, כי אמר בלבבו: בודאי הוציאון לחפשי כאשר אמר. והנה פקיד בית האסורים בא ועוזריו אתו, ויצוו להוציא את כל האסורים החצרה.

וישמח אֶדואַרד מאד. הנה יראה עתה את אור השמש וישאף רוח צח. ויוציאו את כל האסורים אל החצר, ויעמידום בשורה אחת ופניהם אל הקיר, וימתחו חבל לארך השורה, ועל יד האסורים עמדו אנשי צבא מזֻינים.

ובתוך החצר עמדו שני עמודי קלון ואליהם קשורות שתי הנשים – שתי שכנות אֶדואַרד.

וירגז המלך ויחשב בלבבו:

– מה נורא הדבר! בארצי מלקים את הנשים הטובות האלה על לא דבר, ואנכי המלך לא אוכל לעמד לימינן ולהצילן. אך יבא יום ונקמתי את נקמתן.

השער נפתח, והמון עם רב בא אל החצר, לראות במחזה, ולא ראה עוד אֶדואַרד את הנשים. אחרי רגעים אחדים עבר ההמון הלאה, ולעיני הנער נגלה מחזה נורא מאד, ותסמרנה שערות ראשו וכל עצמותיו רחפו.

איש אחד הבעיר אש בערמת קוצים וענפים יבשים, אשר היתה מתחת לשתי הנשים. ושלהבת אדומה התלקחה והתאבכה למעלה. הענפים התנפצו ותמרות עשן התנשאו למעלה.

הנער הביט אל המדורה ואל הנשים, אשר הורידו ראשיהן, ותחשכנה עיניו. ויפן את ראשו אל הקיר, ויחשב בלבבו:

מה נורא המחזה, ומה אכזרים הם השופטים! אתה ה' אלהים, הלא טוב להיות עור, מראות מחזה אכזרי כזה.

ומלס חשב אז בלבבו:

– מחלת הנער עוברת מעט מעט. הנה הוא רואה משפט נורא, אכזריות איֻמה כזאת, ומחריש. לו ראה כזאת לפני איזה ימים, כי עתה הרים קול לצוות כי יוציאו את הנשים לחפשי.

ביום ההוא הביאו אל בית האסורים אסירים אחרים רבים, וישוחח אֶדואַרד עמהם, וישמע מפיהם דברים רבים ושונים על העול הנעשה במשפט, ויעצב מאד למשמע הדברים האלה, וידבר על לב מלס למהר לברח מבית האסורים, ויאמר לו:

– אני חפץ לשוב אל היכל המלכות לשבת מהר אל כסאי להוציא מבתי כלא את כל אלה הנאשמים חנם ולחוקק חקי צדק וישׁר.

ויחשב מלס בלבבו:

– מחלתו שבה עוד הפעם אליו. הספורים השונים אשר שמע על דבר חקי האון אשר בארץ טרפו את דעתו.

ואֶדואַרד הוסיף ויאמר:

– אנכי אחליף את כל החקים הקשים והאכזרים אשר בארצי. לצדק אמלך בארצי, ושרי למשפט ישרו. עתה ידעתי כי על כל מלך לדעת מילדותו את חיי עמו. על כל מלך לדעת את כל חקי ארצו וללמד להיטיב ולרחם.


 

כה. ענש מלס.

עברו עוד ימים אחדים, ויהי היום, ויבאו שוטרים ויקחו את מלס ואת אֶדואַרד ויביאום אל בית המשפט, ויחרץ השופט את משפט מלס לשים בסד 53 רגליו ולהושיבו שתי שעות על יד עמוד הקלון ברחוב העיר.

מלס צעק כי הוא אדוני טירת הינדון, וכי הוא יורש הנחלה, אך שומע לא היה לו מאת השופט. גם על אֶדואַרד חפץ השופט לשים ענש על אשר יתחבר ויתרועע לבן בליעל כמלס, אך מחלו על ימי ילדותו ויעזבוהו. ויובילו את מלס אל מקום הקלון, והוא התנגד ולא חפץ ללכת, אך אנשי הצבא משכוהו ויכוהו, והמון עם נאסף מסביב למלס, ויפרידו בינו לבין אֶדואַרד. וילך אֶדואַרד אחרי ההמון רחוק ממלס ידידו הנאמן.

ההמון עמד, והנער רץ סביב סביב, ויבקש מקום לעבר עד מלס, ואחרי עמל רב הצליח לעבר בין ההמון, וירא והנה עבדו הנאמן יושב על יד עמוד הקלון, ורגליו הושמו בסד, וכל ההמון מסביב לועג לו; ואחד האנשים השליך על פניו ביצה, והביצה נשברה על לחיו, וחלבונה עם חלמונה נשפכו על כל פניו, ויצחק כל ההמון, ויקרב אֶדואַרד אל השוטר ויאמר לו:

– הלא הוא עבדי הנאמן, הרפו ממנו, אנכי הנני…

ולא נתנהו מלס לגמר את דבריו ויקרא:

– הס, בשם ה', סגר פיך, פן מרה תהיה אחריתך. – אל תשמעו לו, הוא נער חולה.

– אנכי לא אשמע לדבריו גם אם לא תאמר לי אתה, ובכל זאת אלמדהו מעט

דרך ארץ, – ענה השוטר בלעג. ויפן אל השוטר השני ויאמר לו:

– הלקה נא פעם ושתים בשוט, אשר בידיך, את הנער השוטה הזה, אולי יחכם.

ויתפשו את אֶדואַרד, והוא לא התנגד, כי לא האמין כי יעיזו השוטרים להלקות אותו, את מלך אַנגליה, ברחוב לעיני כל האנשים.

ויקרא מלס:

– הרפו מהנער. הלא תראו כ יקטן הוא וחלש, אל נא תגעו בו. הלקוני אותי תחתיו.

ברגע ההוא עבר על פני ההמון סיר גיוּ, וישמע את דברי מלס ויאמר בגחוך רֶשַׁע אל השומר:

– הרפו ממנו! עזבו את העני הקטן הזה, והכו תחתיו את הבליעל הגדול. אל תחוסו ואל תרחמו.

אֶדואַרד החל לצעק ולדבר, אך איש לא שמע לו, ויוציאו את רגלי מלס מהסד, ויגלו את ערפו, וילקוהו בשוטים. אֶדואַרד לא יכל לראות את זאת, ועיניו חשכו, ויפן את ראשו הצדה, ומעיניו נזלו דמעות, ובלבבו חשב:

– לעולם לא אשכח את מלס עבדי הנאמן. תחתי ילקוהו עתה, מסכן, והוא

מחריש ומתאפק ונושא בדומיה את המלקות.

מלס לא צעק ולא נאנח, וכל ההמון, אשר הרבה ללעג לו בתחלה, החרישו עתה. כלם ראו את יֹשר לבבו וחזק רוחו, למען הצל ילד חלש ממלקות נתן את גוו למכים.

וישיבו את מלס אל הסד, אך איש לא לעג עוד לו. כלם הביטו אליו בהדרת כבוד וברגשי חמלה. ואֶדואַרד קרב אליו ויאמר:

– אתה, מלס ידידי, איש טוב וישר. לא אשכחך כל ימי חיי. אנכי אגדלך לעיני כל האנשים. וירם אֶדואַרד את השוט מעל הארץ ויתנהו על ערף, מלס הזב דם ויאמר:

– אֶדואַרד מלך אנגליה נותן לך ולבניך אחריך שם כבוד רוזן, והיה שמך מלס רוזן קינתון.

ויראה מלס פנים שמחים לאֶדואַרד, ובלבבו צחק. הנה הוא יושב על יד עמוד הקלון ורגליו בסד, ונער עני מרימהו אל בין שרים, ומושיבהו עם נדיבים, ותאר כבוד ינחילהו.


 

כו. מלס ואדוּארד נוסעים לונדונה.

אחרי עבר שתי שעות הוציאו את רגלי מלס מהסד, ויתנוהו ללכת אל אשר יחפץ, וישיבו לו את חרבו ואת חמוריו ויצוו אותו כי לא יעיז לבא עוד פעם אל העיר ההיא.

וישבו שניהם, הוא ואֶדוּאַרד, על חמוריהם וילכו, וההמון נתן להם דרך לעבר. הנוסעים נעלמו מעיני ההמון. וילך ההמון לשוב איש אל ביתו.

אך אנה ילכו עתה מלס ואֶדוּאַרד? איה ימצאו עזרה? אל מי יפנו ומי יושיעם?

ויזכר מלס את המלך הצעיר היושב לכסא ואת רחמיו הרבים על כל רצוץ משפט ועל כל עשוק ומדכא, כי כן ספרו כל העם, ויחלט בלבבו ללכת אליו לספר לו את כל אשר קרהו עם אחיו הרמאי והנוכל. אך מי יתן לעני, לבוש קרעים כמהו, לקרב אל המלך? ויזכר מלס את אחד מידידי אביו מקדם, את מרלו הזקן, שר האֻרוה אשר למלך, ויחשב לבטח, כי הוא יעזרהו ויתן לו יכלת להתייצב לפני המלך ולדרש משפט. אך ירא ירא מלס פן לא יחפץ הנער ללכת אל העיר אשר ראה שם עני ומרודים, וישאל את הנער:

– אנה יצוה, הוד מלכותו, ללכת?

– לונדונה העיר, – ענה אֶדוּאַרד.

וישמח מלס מאד לדברי הנער, וילכו הלאה ויבאו לפנות ערב עד הגשר הגדול אשר בלונדון.


ויום המחרת נועד ליום חג הנתן כתר המלכות בראש תם, ואין קצה לתכונה הרבה בכל פנות העיר. ההמון חגג את יום החג, וכל הרחבות מלאים אנשים. מדורות אש רבות האירו את כל רחובות העיר, והעם שתה לשכרה. מלס ואֶדוּאַרד באו בין ההמון ההטוּב, ויפרד ההמון ביניהם, ולא מצאו איש את רעהו.


* * * * *


 

כז. מעשי תם ופעולותיו בהיכל המלך.

ספרנו את כל אשר קרה לאֶדוּאַרד ואיך בא בין חברת עניים מרודים, איך נצל מידי המלאך המשוגע ואיך ישב בבית האסורים יחד את רעהו הנאמן.

ותם הסכין מעט מעט במשך הימים האלה אל חיי מלך. הוא לא ירא עוד את השרים, ולא פחד את הלורדים, ויסכן גם עם כל טקסי החצר. מרלו הנער ספר לו את כל אשר חפץ לדעת, ושרי המלכות שמחו מאד לראות כי המלך זוכר הכל, ויחשבו כי מחלתו עברה מעליו.

החיים בחצר המלכות החלו למצא חן בעיניו. שרים ועבדים פושטים מעליו את בגדיו בערב בערב, רוזנים ולורדים מלבישים אותו בבקר בבקר. כלם יחד משרתים אותו ומשתחוים לפניו ומתלחשים:

– המלך הולך, פנו דרך למלך!

כל אלה מצאו חן בעיניו. ויותר מכל אהב לשבת על כסא המלך בסוד יועצי המלכות, ולקבל פני צירי מלכי ארצות שונות, אשר יבאו להתיצב לפניו.

אך לבו לא השתנה. לבו טוב ורחמן כאשר היה, טרם בואו אל ההיכל. הוא עמד לימין הנעלבים והאמללים.

ואם מעשי הלורדים והשרים לא מצאו חן בעיניו, וגער בהם או הביט אליהם בעין זעם, והם יראו מאד את גערתו וגם את מבטי עיניו.

בימים הראשונים זכר את אֶדוּאַרד בן המלך ויתפלא תמיד ולא יכל להבין למה זאת לא ישוב אל ההיכל. אך אחרי עבר ימים ושבועות לא זכר תם את בן המלך וישכחהו.

ומעט מעט שכח גם את אמו ואחיותיו. בתחלה געגע עליהם ויבקש לראותם, אך הדוד גירטפורד ענהו, כי בן המלך מטרף ודעתו לא נכונה, ולכן יחפץ לראות איזו אשה עניה.

ויסתר תם בקרבו את זכרונות כל הימים `שעברו עליו בילדותו, ויחדל מדבר עליהם.

בלילה ההוא, אור ליום חג ההכתרה54), שכב תם לישן במטת המלך, ולבו שמח מאד, הנה מחר ישימו על ראשו כתר אַנגליה, ומה מאֻשר הוא! מסביב למטתו עומדים גבורים לשמרו, ומה טוב לו!


ברגע ההוא, בשכב תם במטת המלך ובחשבו על אשרו הרב, נפרד אֶדוּאַרד הרעב והיגע מעבדו הנאמן, ממלס, ולא מצאהו, וימָשך אחרי ההמון עד מקלט אואיסתמינסתר, כי שם יכתירו את המלך, ופועלים רבים קשטו את המקלט בזרי פרחים שונים.


* * * * *


 

כח. תַּהֲלוּכַת 55 המלך.

והעיר לונדון צהלה ושמחה. כל הקריה הומיה מאז הבקר. הרחבות מלאים אנשים כילק. כלם מחכים לקראת פני המלך הצעיר, ואין קצה לתכונה.

ועל נהר טימזה עומדת סירת המלך ואלפי סירות ואניות סביבה.

בסירות האלה ילך המלך והשרים מההיכל עד מצודת תּוֵיר. שם יעלו על החוף ורכבו על סוסים, ועברו את כל העיר עד בואם אל מקלט אואיסתמינסתר. והמקלט בנין נושן מאד, ועליו מגדלים רבים, ובו חדרים רבים ואולמים מרוחים וכנסת ישנה, ובאחד חדרי המקלט הזה הכתירו מימים קדמונים את מלכי אַנגליה, ובכנסת אשר במקלט קברום.

ובכל חלונות מצודת תויר ובקעיה עמדו מקלעות, ויהי אך קרב המלך והשרים אל המצודה, ותרעמנה כל המקלעות פעם אחת, ותרעד הארץ תחתיה.

וישב תם על סוס המלך המכסה בטָפָטָה56) יקרה, ואחריו רכב על סוס הדור גירטפורד ואחריהם שומרי ראש המלך לבושים שריונות, ואחריהם השרים והרוזנים, הם עם עבדיהם ומשרתיהם; ואחריהם פקידים שונים, לבושים אדרות משי הטוּבות ועדוים שרשרות זהב על צואריהם, ובידיהם דגלי מלכות הטוּבים.


ההמון קדם פני המלך בקול הידד. ותם מביט בשמחה אל כל ההמון הרב השמח לקראתו.

– באמת לא רע להיות מלך – חשב תם בלבבו ויניע בראשו הנה והנה, ועל שפתיו נראה צחוק שמחה קל, וישמח העם עוד יותר.

והנה, לנגד עיניו שני נערים עניים, ויחפים, והם רעיו לפנים, ויכירם תם והם לא הכירוהו, ויגבה לבבו בחשבו מה התפלאו הנערים האלה לוּ הכירוהו גם המה וראו בעיניהם כי תּם רעם, מלך השחוק לפנים, הנהו עתה מלך אַנגליה באמת, ושרים ורוזנים משרתים לו, וכל עם אַנגליה נכנע לרצונו ולמצות פיו.


וישלך מלא חפנו מטבעות כסף מבריקות אל ההמון, וההמון אספן מעל הארץ בשמחה רבה.

ודגלים מנפנפים על כל הבתים, ומכל החלונות תלוים שמיכות ומרבדים יקרים.

– וכל זאת לכבודי – חשב תם, וישמח מאד בלבבו ולחייו אדמו ועיניו הבריקו מאֹשר וענג.


וירם את ידו להשליך אלי בין ההמון מטבעות כסף. פתאם ראה מרחוק בין ההמון פני אשה אחת, והפנים חורים כפני מת. האשה הביטה ישר אליו, ולא הסירה את עיניה ממנו. ויכר תם את הפנים החורים האלה, ואת העינים הטובות והרכות האלה, המפיקות עצב ויגון. היא היתה אמו.

ויושט את ידו לפניו ויקרא:

– אמי, אמי!

ההמון השתאה למראה עיניו ולמשמע אזניו, ויפן אל המקום אשר הביט שמה המלך, ותרב המהומה, ויהדפו איש את אחיו, וידחפו איש את רעהו.

ויצו המלך לבקש את אמו בין ההמון ולמצאנה, אך איש איננו מאמין לו.

ובין ההמון עברה השמועה לאמר:

– – המלך ראה במחזה את אמו המתה.

ותם מתבונן אל העבר, אשר ראה שם את אמו, ופניו נעצבים מאד. כל שמחתו עברה, והוא נאנח, ויקרב אליו הדוד גירטפורד וילחש באזנו:

– אדוני המלך! לא עתה הזמן להעמיק במחשבות שוא והבל. העם יראה כי פניך נעצבים, ועברה שמחתו. יַראה נא המלך פנים שמחים וטובים לעמו, ושמחו גם הם. האמנם העציב המחזה ככה את המלך?

– לא במחזה ראיתי את אמי. היא עמדה לפני. אל תחשב כי את המלכה המתה ראיתי; אני ראיתי את אמי העניה החיה היושבת בבית קטן ודל.

ויאנח הדור ויחשב בלבבו כי דעת המלך נטרפה עוד הפעם.

והתהלוכה הלכה הלאה ברחובות העיר.

תם שמע לעצת הדוד ויראה פנים שמחים לעם, ויניע ראשו לאות תודה לעם, וישלך מטבעות ומתנות אל בין ההמון; אולם לבבו לא היה עוד שמח.

וההמון קרא בשמחה:

– יחי אֶדוּאַרד, מלך אנגליה!


* * * * *


 

כט. חג הַהַכְתָּרָה.

בבקר, אך האיר השחר, והמקלעות רעמו, ויחל ההמון להתאסף אל מקלט אואיסתמינסתר, ויחכו שם שעות רבות לבוא המלך. אנשים רבים מאד נאספו שמה לראות את טקס ההכתרה. כלם חפצו לראות איך יתנו הכתר על ראש המלך.

ורצפת האולם הגדול אשר במקלט מכֻסה שמיכות ומרבדים יקרים, ומסביב לקירות יציעים לאורחים, כי באולם מתחת יבאו אך השרים והרוזנים.

ובתוך האולם עמד כסא מזהב על במה מכסה ארג יקר מאד, וארבע מעלות לבמה ועל יד הכסא הדוֹם מצפה זהב.

ואשה אחת באה אל האולם, והיא לבושה אטון ומשי, וְשֹׁבַל57) שמלתה ארוך מאד, וסרוח על הארץ. ושר אחר נכבד נגש אליה, ויוליכה אל המקום הנועד לה, ושר אחר נושא בידו את השבל הארוך, ויושיבוה על הכסא, ויתנו הדום תחת לרגלה, ועל ידה נתנו כתר קטן.

והמנהג באננליה בימים ההם, כי בהנתן הכתר בראש המלך, ונתנו כל השרים הנכבדים והשרות הנכבדות גם הם כתרים קטנים על ראשיהם.

וכן קבלו את פני כל השרים והשרות יאשר באו אל האולם.

והעננים אשר כסו את פני השמש נפזרו והשמש האירה בקרניה את האולם ואת כל והנאספים בו.


ויבאו גם צירי מלכי הארצות והשרים היושבים ראשונה במלכות, וישבו כל אחד במקומו הנועד לו.

בצהרים רעמו המקלעות עוד פעם. המלך בא אל האולם.

הכהנים הגדולים, לבושים בגדי שרד לשרת, עלו על הבמה ויעמדו מאחרי הכסא, ושם עומד גם הדוד גירטפורד והלורדים הנכבדים ושומרי ראש המלך, הלבושים שריונות מבריקים.

שׁרים שׁרים ומנגנים מנגנים.

בפתח נראה תם, ועליו אדרת המלך מרקמת זהב ומשבצת אבנים טובות, ויעבר את האולם וילך אל הבמה, וכל העם קמו ממקומם וישתחוו.

ויעלוהו על הבמה, ויעמידוהו על יד הכסא, וטקס ההכתרה החל. ותם נעצב ופניו חורים. וזקן הכהנים לקח את כתר אנגליה מעל כר משי, וירימו מעל לראש תם הרועד, וירימו כל השרים את כתריהם הקטנים מעל לראשיהם, ובאולם דממה ושקט.

והנה נער, לבוש סחבות, וראש לו גלוי, נגלה לעיני כל העם. הנער הרים את ידו ויקרא בקול חזק:

– חדלו לכם מתת את כתר אנגליה על ראש הרמאי הזה! אנכי הוא מלך אנגליה ולא הוא!

ויכעסו השרים, ויחר אפם מאד, ויתפשו את הנער.

ויצעד תם קנתי צעדים אחדים לפניו ויקרא:

– הרפו ממנו! הוא צדק ממני! אמת בפיו! הוא המלך ולא אני!

כל הנאספים השתוממו למראה עיניהם, ושרות אחדות כמעט התעלפו, וכלם לא ידעו את נפשם: האם בחלום הלילה יראו כל זאת או בהקיץ, בעינים פתוחות.

ויקרא הדוד גירטפורד:

– אל תשימו לב לדברים האלה. הוד מלכותו חלה עוד הפעם. תפשו את הבליעל הזה!

ויתנפלו העומדים מסביב על אֶדוּאַרד, וירקע תם ברגליו ויקרא:

– איש אל יעוז לנגע בו, ואשר ימרה את פי – ימות כרגע. הוא, הוא המלך!

ויעמדו כלם משתאים ומחרישים. איש לא הניד יד או רגל, ולא ידעו מה לעשות.

ויעל הנער הלבוש קרעים על הבמה, וירץ תם לקראתו, ויפל לפניו על ברכיו ויאמר:

– אדוני המלך! חם קנתי חכה חכה לך כל הימים, ועתה אודה לאל כי באת ולא אחרת מן המועד.

ויתבונן הדוד גירטפורד אל פני הנער העני וישתומם, וכל השרים אשר התבוננו אל פני הנער השתוממו גם הם ויאמרו בלבבם:

–מה דומים פני הנערים האלה כמו לוּ אֵם אחת ילדתם.

ויפן הדוד גירטפורד אל אֶדוּאַרד ויאמר לו:

– אשאלך נא דבר אחד.

– שאל, מילורד, שאל, – ענה אֶדוּאַרד.

וישאלהו הלורד על המלך המת ועל בנות המלך ועל קרוביו ועל כל בני משפחת המלך, והנער ענה לו על כל שאלותיו. ויספר גם על חדרי ההיכל, על מוצאיהם ועל מבואיהם, ועל כל הכלים והרהיטים58) אשר בתוכם.

ויתפלאו כלם וישתוממו ויקראו:

– נפלא הדבר! הפלא ופלא!

ויאמר לו הדוד גירטפורד:

– אם תגיד לי מקום חותם המלך איהו וידעתי כי בן המלך אתה.

ויניעו השרים ראשיהם ויגחכו. הם חשבו כי הנער יבהל ולא ידע לענות, אך הוא לא נבהל ולא חת ובמנוחה אמר:

– מילורר דזון! לך אל חדרי וראית שם בפנה השמאלית מסמר קטן בקיר ומשכת המסמר ונפתחה דלת קטנה וראית ארון קטן ומצאת בו את החותם.

ויתפלאו כלם ויפתחו פיהם בתמהון, בראותם כי יודע הוא גם את הלורר דזון ואת משרתו.

אך דזון לא נע ולא זע ממקומו. בלי פקודת המלך לא יעזב מקומו.

ויקרא תם ויאמר:

– ולמה זאת תעמד, מילורד, על מקומך? לך כי המלך צוך ללכת.

וימהר הלורד דזון ויצא מהאולם, ועד מהרה שב ויקרב אל תם ויאמר:

– אבל, אדוני המלך, החותם איננו בארון.

עיני כל הנאספים פנו אל הנער העני, והדור גירטפורד קרא בכעס:

– גרשו את הבליעל, ושלם תשלמו לו כגמולו.

שומרי. ראש המלך התנפלו על הנער.

ויקרא תם ויאמר:

– מי אשר יגע בשערת ראש הנער – והסירותי ראשו מעליו.

ויפן אל הלורד דזון וישאלהו:

– ההיטב חפשת בארון ההוא?

– היטב חפשתי, אדוני המלך, והחותם הגדול איננה מחט קטנה, הלא הוא עגול זהב גדול.

עיני תם הבריקו פתאם ויקרא:

– ואם כן החותם הוא עגול זהב גדול ועליו חרוחות אותיות הפוכות? זה הוא החותם אשר תבקשו ואנכי לא ידעתי. אני יודע את מקומו, אולם לא אני שמתיו שמה.

ויפן אל אֶדוּאַרד ויאמר לו:

– התזכר נא, אדוני ומלכי, את אשר עשית ביום ההוא אשר לבשת את סחבותי ותלבישני בגדיך, התזכר כי רוץ רצת, אדוני המלך, אז אל השכיר לענשהו על אשר עלבני חנם?

ואֶדואַרד עומד מחריש ומעמיק במחשבותיו ויעברו כעשרה רגעים ואחרי כן אמר:

– ואת החותם אינני זוכר כלל.

ויוסף תם לדבר:

– ישמע נא, אדוני המלך, ויזכר הכל. היזכר, אדוני המלך, כי ספרתי לו על דבר אמי ואחיותי, אבי וזקנתי, ועל השחק אשר ישחקו רעי? אחרי כן החלפנו את בגדינו ואדוני המלך ראה פצע על ידי, וימהר החוצה לענש את השכיר אשר הכני, וטרם צאתו מהחדר לקח מהשלחן את העגול אשר יקראוהו השרים חותם המלך ויטמנהו…

– כן, כן, זכרתי, – קרא אֶדוּאַרד ויך בכפיו – לך נא, מילורד דזון, אל חדרי ומצאת את חתם המלך ביד אחד השריונות אשר על הקיר.

  • כן, כן, אדוני המלך! – קרא תם – שם ימצאנו. עתה יאמינו כלם כי אתה הוא מלך אַנגליה. מהר לורד דזון!

ויבא הלורד ובידו החותם, ויקראו הנאספים:

– יחי מלך אנגליה האמתי!

השרים שרים והמנגנים מנגנים, והעם הריע מרב שמחה, ותרב המהומה באולם.

ועל הבמה עומד הנער העני לבוש סחבות, וכל השרים מסביב כורעים ומשתחוים לו. אחר כן קמו כלם, ויאמר תם קנתי:

– ועתה, אדוני המלך, קח לך את בגדי המלכות והשב לי את סחבותי.

ויאמר אֶדוּאַרד אל תם:

– אך הגד נא לי איך זכרת אתה את המקום אשר שמתי שם את החותם?

– כי השתמשתי פעמים רבות בחותם הזה, – ענה תם.

– מה עשית בו? ולמה השתמשת בו? – שאלהו אֶדוּאַרד, – הלא אמרת כי לא ידעת כי

העגול הזה הוא חותם המלך.

פני תם אדמו מעט, ויורד את ראשו ויאמר:

–אנכי פצחתי בו אגוזים.

וצחוק פרץ מפי כל הנאספים. אז ידעו כלם ויבינו כי תם איננו בן המלך.

ויסירו את אדרת המלך משכמת תם ויתנוה על שכמת אֶדוּאַרד מעל לסחבותיו.

וטקס ההכתרה החל עוד הפעם. ויתנו את הכתר על ראש אֶדוּאַרד, ובעיר עברה השמועה הטובה.

וירב כל עם אנגליה לחג ולשמח.


* * * * *


 

ל. אֶדוּאַרד מלך.

נשוב נא עתה אל מלס. ההמון הפריד אותו וירחיקהו מאֶדוּארד, גנבים הריקו את כיסו; אך הוא לא שם לבו אל זאת. הוא דאג לנער ויחפץ למצאהו, ויחשב, כי בודאי הלך אל אבותיו העניים באחד הרחובות הצרים.

ויבקשהו בכל הרחובות, אשר העניים יושבים שמה, ולא מצאהו.

ויעבר הלילה. מלס רעד ויגע, ובכיסו אין פרוטה, ולבקש ברכה בֹש האיש, כי לא עשה כזאת מעודו, וגם לעבט59) את חרבו לא חפץ, כי לא יפרד הגבור מחרבו, והיא תפארתו.

הצהרים בא, ומלס מתהלך בין ההמון והנער איננו. לפנות ערב ראה כי שטף ההמון נשאהו ויוציאהו מהעיר וחוצה, ויבוא עד כפר אחד קטן וישכב מתחת לגדר ויישן. ולמחרת הבקר קם וירחץ את פניו במי הנחל השוטף שם, וילך לשוב העירה לבוא עד היכל המלך, לראות את פני מרלו הזקן, ידיד אביו לפנים, ולקחת ממנו שקלים אחדים.

ויבא עד היכל המלך, והוא עיף ויגע ורעב, ויתהלך לפני ההיכל הנה והנה, ויבקש למצא איש אשר ילך אל מרלו לדבר אתו על אדות בן הינדון הזקן, והוא ירא לבוא אל החצר פנימה. והנה גדוד שכירים עובר, וירא ראש הגדוד את מלס מתהלך לפני ההיכל, ויצו לתפשו ולהביאו אליו.

ויחפץ מלס לספר לו את כל אשר קרהו, ואת חפצו לראות את מרלו הזקן ידיד אביו ולבקש ממנו עזרה; אך ראש הגדוד לא הטה אזן לדבריו, ויצו לאנשי צבאו לקחת את חרב מלס ממנו ולחפש בבגדיו ולמששם היטב.

בכיסו לא מצאו דבר, זולתי גליון ניר קטן מקפל, ויפתח ראש הגדוד את הגליון.

ויזכר מלס כי את המכתב הזה כתב אֶדוּאַרד הקטן בטירה הינדון אל דודו המדֻמה בחצר המלך.

ויקרא ראש הגדוד את המכתב, ויכעס מאד, ופני מלס חורו.

ויקרא ראש הגדוד בחמה:

– והנה עוד מלך חדש! תפשוהו ואל נא תעזבוהו, ואנכי אַראה את המכתב למלך.

וילך ראש הגדוד. ומלס חשב בלבבו כי כבר בא קצו, וידאג מאד לאחרית הנער הנעזב והחולה, אשר יאבד בלא עזרתו, ויורד ראשו ויאנח.

עד מהרה שב ראש הגדוד, ויצו לאנשיו לעזב את מלס, ולהשיב לו את חרבו, והוא השתחוה לפני מלס ויאמר לו:

– לך נא, סיר, אחרי.

ויחשב מלס כי ראש הגדוד אך לעג ילעג לו והתל יהתל בו.

ויבא אל החצר, ויעלו במעלות ההיכל, ויבא ראש הגדוד את מלס אל אחד השרים, וישתחוה השר לפניו, ויובילהו דרך אולם גדול. ובאולם שרים ומשרתים, וישתחוו כלם בעבור מלס על פניהם. ומאחריו לעגו ל“תפלצת”60) הזאת, כי כן קראוהו בצחוק, על בגדיו הקרועים ועל מראהו המוזר. ויביאוהו אל חדר נהדר ומפאר, ובו שרים ורוזנים ולורדים, ועל הכסא יושב המלך הצעיר ומדבר עם אחד השרים.

מלס עמד נפעם ונבהל. המלך הרים מעט את ראשו, וירא מלס את פניו, ויכירהו, וכמעט יצאה נשמתו מרב פחדו ותמהונו. ויחפלא למראה עיניו. האמנם יושב הנער העני על כסא המלכות?

פתאם נגש מלס אל הקיר ויקח כסא ויעמידהו בתוך החדר וישב עליו.

ויתנפלו השרים על מלס ויצעקו:

– קום, כסיל ופתי! אסור לשבת בפני המלך!

וישמע אֶדוּאַרד את הרעש וירם את ראשו, וירא את מלס ויושט ידו ויקרא:

–אל תגעו בו! ישב על הכסא. הזכות הזאת נתונה היא לו ממני.

וישתוממו כלם, ויפן המלך אל מלס ויאמר:

– מהלל שם ה' כי הביאך הנה, מלס.

ויצא תם מהחדר שמח וטוב לב. וימהר אל אמו ואחיותיו לספר גם להן את שמחתו

ואשרו כי גדלו המלך.


* * * * *


 

אחרית דבר.


גיו הודה לפני השופטים על חטאיו, ואַנה ומלס בקשו את המלך כי לא יענשהו; ויוציאוהו לחפשי, ויעזב גיו את אשתו ויברח מארצו אל ארץ אחרת, ולא עברו ומים רבים וימת שם מרב צרה ויגון.

מלס רוזן קינטון נשא לו לאשה את אנה אלמנת גיו, ואחרי חתונתם נסעו הלכו אל טירת הינדון ויעשו שם משתה גדול.

אבי תם קנתי נעלם ואיש לא ידע איהו.

והמלך אֶדוּאַרד עשה אך טוב וחסד וישלח אסורים רבים חפשי, ויהי אבי יתומים ודין אלמנות, וכל ימיו ספר על דבר הרעות הגדולות והרבות אשר באו עליו למן הרגע אשר דחף אותו השכיר מחצר ההיכל החוצה ועד בואו אל חדר המקלט אוויסתמיסתר בהחל טקס ההכתרה.

מלס וקנתי היו הראשונים בין רואי פני המלך הצעיר, אשר קבלם תמיד באהבה ובשמחה רבה.


אך ימי המלך אֶדוּאַרד הששי לא ארכו. המלך הטוב הרחמן והחכם הזה חי אך שש עשרה שנה. וימלך לצדק ולרחמים אשר לא נראה כמהם בימים הקשים זהאכזרים ההם, וכל ימיו היטיב לנעלבים ולאמללים, כי בימי עניו ומרוריו ראה בעיניו את חיי העם המרים והקשים. ויתאמץ להיטיב ככל יכלתו את החיים הרעים האלה.



  1. דיוּטה – שטאקק, Этажъ.  ↩

  2. הספיק – היה די.  ↩

  3. שכיר – זאָלדאַט – Солдать  ↩

  4. סורג – גיטטער, РЬЩЕТЬ.  ↩

  5. מרוּד – נע ונד, אשר אין לו מקום מושב תמידי, כי תרגוּם רוּד הוא ממש–אוּמהערציעהען, Щляться  ↩

  6. עלב – בעלייריגען, оэижать,  ↩

  7. רטן – מוררען,  ↩

  8. ערבון – אַנגעלד, адатοкъЭ  ↩

  9. נעבעליג, Παсмүрныӥ  ↩

  10. תריד, מפעל רוּד, תנוע לשוטט.  ↩

  11. רהיטים – הויזנעראָטהע, мебслъ  ↩

  12. שעם – זיך לאנגוויילען, ЧαтъкүС; שְׁעָמָה – לאַנגווילע, Скүкα  ↩

  13. לידי – שם תואר כבוד לאשת לורד ובתו.  ↩

  14. מילורד – אדוני הלורד.  ↩

  15. סנטר – קינן, Ποдбοрοдοкъ  ↩

  16. ורד–ראָזע, οэаР  ↩

  17. אביר–ריטטער, Рыцаръ  ↩

  18. כּפּים –האַנדשוּהען, Рүкοвицы  ↩

  19. פֵּיר – שר גדול.  ↩

  20. עכור – טריבּע, үтныӥм  ↩

  21. הטוּב – בּוּנטפֿאַרביג, естрыӥΠ  ↩

  22. אַלה – קייאולע, үлаэаВ  ↩

  23. רמאי – בּעטריגער, бманщикъО  ↩

  24. מקלעות – קאַנאָגען, Πүшки  ↩

  25. עזם – קיהן, Смѣлыӥ  ↩

  26. גשר – פֿערקינדער, Глашатыӥ  ↩

  27. ( רהיטים – הויזגעראֶטהע, меблЪ  ↩

  28. גחך – לאֶכֿעלן, Үлыбнутъся  ↩

  29. עזמה – קיהנהייט, СмѢлостЪ  ↩

  30. מגבת – האַנדטוּך, Полотенце  ↩

  31. בדאי – ערדענקער, ВыдумщͷкЪ  ↩

  32. סיר – אדון.  ↩

  33. נכה – קריפפעל, алѢкаҜ  ↩

  34. מסכּין – מתרגל, לומד.  ↩

  35. טקס – צערעמאָניע, еремніяЦ  ↩

  36. הלקות – אוֹיספייטשען, ВыечѢъ  ↩

  37. גרבּים – שטרימפפֿע, Чулкͷ  ↩

  38. אמבר – שפייכֿער, мбаръΑ  ↩

  39. צרוּד – הייזער, рͷπлыйХ  ↩

  40. שוחח – זיך אוּנטערהאַלטען, БесѢдоватъ  ↩

  41. חוכר – פאַכֿטער,рендаторъՕ  ↩

  42. תפלצת – פֿאָגעלשייכֿע, утало, чучелоН  ↩

  43. פחח – בּלעכֿער,  ↩

  44. עבי – דיקקיכט, Tyotota  ↩

  45. אפפיור – ראש כהני הקתולים, אבי הכנסיה בדת הרומית – פּאָבּסט, Ilana  ↩

  46. גחך – לאָבעלן,  ↩

  47. משחזת – שלייפשטיין.  ↩

  48. סנטר – קינן,  ↩

  49. סִנוֹר – שירצע, Передникъ  ↩

  50. שַׁרְוָל – אֶרמעל, Нaрукaвникъ  ↩

  51. אסר – אררעסט, Арестъ  ↩

  52. מפנק – פערצאֶרטעלט нѣҗеннӹӣαИ  ↩

  53. קלאטץ, οлодаК  ↩

  54. הכתרה — קראֶננונג, Коронацiя  ↩

  55. תהלוכה— פראצעססיאן, Процессiя  ↩

  56. טפטה — פפעררעדעקקע, Понона, מכסה הסוס.  ↩

  57. שבל — שלעפפע, Шлейфъ  ↩

  58. רהיטים — הויזגעראֶטהע, Мобелъ  ↩

  59. עבט — פערפּאֶבגדען, Эаяожить  ↩

  60. תפלצת — פאגעטשיינע Пугало  ↩

המלצות קוראים
תגיות