צִיוֹן תִתְיַפֵּחַ    🔗

הָרֵי יִשְרָאֵל! הִנֵה קְרָאתִיכֶם לָצֵאת בְּרֹאשׁ צִבְאוֹתֵינוּ. הַמַחֲנֶה עֲרוּכָה וְשַֹר הַגְּדוּד טֶרֶם הוֹפִיעַ. רֹעֵי יִשְרָאֵל הוֹזִים, נַחֲרָתָם אֵימָה, וְהָעָם. הַצֹאן נָפוֹץ. זְאֵבֵי עֶרֶב יַכְתִרוּם וְאֵין חוֹלֶה עֲלֵיהֶם. לְעֵינֵינוּ צִיוֹן לְעִיִים בְּיַד פָּרִיצִים. קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ נֶהֶפְּכָה לִמְעוֹן תַּנִים. נְבִאֵי הַקוּלְטוּרָא שִֹפְתוֹתֵיהֶם יַטִיפוּ עָסִיס. וּלְשוֹנָם חֲמַת עַכְשּוּב. וּצְעִירֵי עִיר אֱלֹהִים נִלְכְּדוּ בְּרִשְתָּם. רָחֵל מְבַכָּה. צִיוֹן מְחַכָּה. וּבָּנֶיהָ סְרוּחִים עַל עַרְשּׂוֹתָם. נִבְחַר לָהֶם מוֹת שַאֲנַנִים מֵחַיֵי חֲרוּצִים. קֶשֶּר בּוֹגְדִים בְּשֵּׁם צִיוֹן יִתְהַלָלוּ לְגַרֵש אֱלהִים וְתוֹרָתוֹ מִקִרְבָּה. עֲצֶרֶת בָּאלְשֶּוִויקִים נוֹסְדָה לְהוֹשִיב אֶת טְרָאצְקִי עַל כִּסֵא דָוִד, וּזְקֵנֵינוּ יְעֲשּׂוּ זְקָנָם וּמַחְשִים. וְצִיוֹן דֹרֵשּ אֵין לָהּ.

אֲבִיר יַעֲקב! עַד מָתַי?

 

דברי חכמים בנחת נשמעים    🔗

עצת החכם מכל אדם שמעתי מפי איזה מאוהבי ומיודעי, אשר הוכיחוני על דברת ספרי “פחדו בציון חטאים” (תרע"ז), ועל דעתם לולא דברתי רתת בשפה ברורה נגד כל שונאי ציון הנשכרים בכסף, ובציונים יתחשבו, ובאדרת כחש יכסו ערמתם, כי אז יכל ספרי לפקוח עיני העורים בעמנו, תחת אשר המון המעשים והתועבות הפאקטים הברורים אשר אין איש יוכל להכזיבם, נחלשו לרגלי סגנון השפה. אף כי בראש ספרי ההוא הודעתי זאת מראש, כי הנני כותב בסגנון עברי, והעברית לא היתה מעולם שפת ערומים, ורחוקה מדיפלאמאטיא, כרחוק הדיפלאמאטיא מן האמת. ומה יכלתי עשות אחרת? השפה הממזרת החדשה אשר בדו איזה הוללים תועבת נפשי היא, ואני הנני בטוח כי אלה אשר בחרו לדבר בה, כבר שכחו עברית, ועל כן לא נשאר לי דרך אחרת, לדבר עברית, או לכתוב זארגאן, והציונים הישרים הן יודו לי, כי לוא דברתי אל המון העם בשפתו, אז הן יכלתי לסכן את הציונית היקרה לי מחיי. ההמון איננו יודע, כי הציונית האמתית איננה אחות הציונים הקולטוריסטים והבונדיסטים. ולא יבין כל הבדל בין ציונית לציונים. והנסיון הראני, כי אם תגיד לאיש המוני, כי מותר לשאת מורה שעות בכיס הבגד ביום השבת, אז יענה “אם כן, מותר לאכול גם דם חזיר”. ורעה זאת לציונית יותר מאשר תזיק לציונים הבאים על שכרם. ומלבד זה הנני לשאול שאלה קטנה; באיזה שפה דבר אדון הנביאים את כל דברי תוכחותיו? האמנם לא הבין את השפה הדיפלאמאטית כאשר יבינוה כל אוהבי מנוחה בעמנו, ומדוע השמיע מרע"ה את תוכחתו לצאן מרעיתו בשפה חוצבת להבות אש, עד כי לוא דבר איש היום בשפת רעם ולפידים כמהו, הלא רגזה הארץ תחתיו, ויריעות השמים חתו מגערת קצפו. האמנם גם אלהי ישראל עוד לא הבין אז את הטאקטיק הספרתי כאשר יבינוה היום גם כסילים בוטחים? ובאיזה שפה דבר התשבי נגד הקולטוריסטים נביאי הבעל? שאלו נא את פי נחמיה בן חכליה מדוע קלל והכה וימרוט לחיי הציונים המתבוללים בימיו? ובשבתו ימים רבים בחצר המלך, בלי ספק הן שמע שפת דיפלאמאטים, אולי יותר מאשר שמעו איזה סופרים בטלנים אשר ישבו שנות מספר ויאכלו תפוחי אדמה תחת התנור בבית המדרש הישן. ואחרי כל אלה אבקש סליחת אוהבי, אם אחליט, כי לא העמיקו חקור להבין פשט המלים אשר יעץ המלך שלמה, באמרו “דברי חכמים” נחוץ לשמוע בנחת, למען הבינם, ולא להתנפל עליהם טרם בחנו הטיב את מחשבתם, וישמעו בנחת דברי החכמים יותר מאשר ישמעו לזעקת מושל בכסילים. אף כי באמת לא תורה המלה נחת תמיד על המדבר במנוחה, כי אם להפך, חפשו הטיב בכתבי הקדש ותמצאו¹), ובכל זאת אינני מכחיש, כי לא תמיד ולא בכל מקום נחוץ לדבר ברעם ורעש. כי אמנם ישנם זמנים וענינים הדורשים לשמור את הטאקטיק הספרתי, אך לא בראות איש ביתו נהרס בידי קאצאפים. ואחת היא אם הקאצאפ הוא נכד איוואן האיום, או אחד מקאצאפיי בני ישראל, ומי סכל יגש אל הקאזאק להשתחות לפניו לאמר; שמעני נא אדון נכבד. הן לא נאוה לצדיק תמים כמוך לרטש אם על בנים, ולהשליך ילדים רכים על רצפת הרחוב דרך האשנב, וכן לא יעשה כל אציל בעמו, האף אין זאת דיפלאמאטים נכבדים? ואמנם לוא מאבן נולדתי ודם דגים דמי, גם אז לא החרשתי, ואני הנני בטוח כי לוא הייתם במקומי, וראיתם את אשר ראו עיני, כי אז רתחו גם מעיכם, ואם לא לכלכם די כח לב לדבר דברים נמרצים בשפה ברורה, לא בי האשם כי דמי חם ורותח. והבט אל עמל לא אוכל. ואם עול עשיתי כי מכרתי את פי ועטי?

איזה סופרים מאוהבי ומיודעי העירוני, כי לפי השקפתם, השד איננו נורא כאשר תארתיו אני, ולוא דברתי בלב מתנה, אז יכלתי לפעול יותר מאשר אפעל עתה בכתבי את ספרי בדברים בוטים. הדבר הזה תלוי בשקול הדעת. יוכל היות כי לפי השקפתם אולי צדקו. ואני חושב כי אחרי אשר מלחמתי איננה מלחמת סופרים. לא מלחמת שיטה בשיטה או רעיון ברעיון, רק מלחמה פשוטה נגד חבר בוגדים, אשר גם בחרב סופרים אין די לעצור משובתם, כל עוד אשר לא ירועם שבט ברזל. ואם אלה העומדים מנגד, ולא יחפצו לחגור חרב, וישתפקו בקריאת הספר ולהגיד משפטם על הספר, לא על המעשים המתועבים הרשומים בו. לא אוכל להסכים בשום אופן, כי אם יראה איש ביתו ובית אחיו בוער באש, וגרי הבית הוזים, ואינם יודעים כי בעוד רגע יהיו למאכלת אש, והיה אם לא יקרא האיש בקול גדול, מהרו הצילו! הקיצו! אז הן נופל הוא גם מהחיה והבהמה. ואם קוראי הספר לא ראו את האש, וידיהם לא נכוו, עוד לא אות הוא, כי הלהבה קרה ככפור. וגם בער מאיש יבין, כי לא אכנה בשם שודד, או נבל, את האיש אשר לא אסכים עמו באיזה ענין מפשט. השודדים והנבלים אשר קראתי בשם, הנם שודדים ונבלים פשוטים אשר תפשתים בכף, ואקראם בשם למען תת יד להם להביאני בפלילים לפני שופטי המדינה כחק. וזה לכם האות, כי נאלמו כלם עד אחד, בדעתם איש איש בצרת נפשו, כי ממשפט גלוי בבית משפט הממשלה יצאו וידם על ראשם, וערותם תגלה לעיני כל העם. וגם כתבי העתים אשר המה להם לפה לא יצילום ביום בוא חשבון, תחת אשר עד עתה התאמצו שכיריהם לבלי הדפיס את מודעתי. ולא נסו אף להזכיר בשם הספר, מלבד הטאגעבלאט והפאלקספריינד. בעת אשר “הקוריער” משיקאגא, השיב לי את הכסף מחיר המודעה אשר שלחתי אליו, כי לא אבה הדפיסה. ואם חפץ המו“ל ה' גינצבורג להראות כי אוהב הוא שערי ציון יותר ממני, תקוה לכסיל ממנו, והנני מאמין באמונה שלימה כי הוא כנען ככל אחיו, ואני הנני איש טוב וסלח ודן אותו לכף זכות, כי בתור סוחר יפחד פן יגרע מספר הקונים בחנותו, וזה כל האדם, ואף כי לתכלית זאת לא נחוץ להיות ציוני, רק חנוני פשוט ככל הולך על שתים, והוא הן חנוני כולל אשר בחנותו תמצאו סחורות “מכל המינים” גם ציונית, גם סאציאליזמוס, באלשעוויזמוס, קאצאפיזמוס, עם יראת אלהים ומרק פגולים בדוד אחד, ולא הבין המו”ל הפתי כי רק שחוק עשיתי לי למען נסותו, כי אמנם כבר ידעתי, כי האיש החפץ להסתיר סוד יגלהו לאזני “הקוריער”, ואם ידפיסהו, אז יוכל האיש להיות בטוח, כי ישאר סוד כמוס עד עולם, כמו סגרהו בתיבת ברזל, והמו“ל האדם הגדול בענקים, אשר שכח כי משכמו ומעלה הוא גבוה מנמלה, חשב בלי ספק, כי בזכותו זכה כי שבחוהו כל הגוים זה לא כבר בחגותו חג השלשים. ולא הזכיר אף בשם זאלאטאקאף הסופר המהלל, אשר בלעדו לא זכר איש את עליו, ובלי זאלאטאקאף העורך, נשאר השם “הקוריער” אחד “מרזי עולם”. וחוב קדוש על המו”ל לתת תודה גם לי, כי הזכרתי את שמו, לבל ישכח מארץ החיים, כאשר אין זכרון לאנשים מן השוק, אף כי חנונים גדולים ממנו.

“טאמאני האלל בזעיר אנפין” קראתי למנהלי הציונית בנויארק בשנה העברה. אך במשך שנת תרע“ח, לרגלי בשורת ממשלת בריטניה כי נכונה היא לתת את ארץ הקדושה נחלה לישראל עלתה טאמאני האלל לגדולה, עד כי על האדון מוירפי לבוא עתה לקחת לקח ברחוב 23. סימן 44. וטאמאני הציונית. אם לא קראה בעצמה את ספרי – מאין אחד בין מנהליה המבין מלה עברית. ומהם אשר לא למדו עוד אף צורת אות עברי, אבל שמעה דבר הספר מפי איזה מלשין. ובכל זאת לא נסתה להכחיש את דברי. אף קצפה מאד על הרב דר' מאזעסאן עורך “הטריבונא” בפארטלאנד, ארעגאן, ותשם את דבריה בפי פראממענזאן נביאה לדבר רתת באזני העורך על אשר נועז להלל את הספר, וידרוש, כי יושיבו ועד לחקור ולדרוש אם כדברי כן הוא. ונביא ציון לא מצא כל התנצלות אחרת, מלבד “דיינארד כתב נגד מונטיפיורי”. וכל איש אשר למד רק ראשית כללי ההגיון הלא יודה בלי ספק, כי על יסוד זה יוכל כל גנב לגנוב, כל שודד בצהרים לשלול שלל ולעשות כל תועבה, ולא יאשם. ואחרי מענה המו”ל על דבריו, לא מצא עוד חפץ לדבר משפט עם הרב דר' עמיל הירש בעד מאמרו “פחדו בציון חטאים” במכתב עתו “רעפארם אדוואקאט” גליון 25, מן 26 יאנואר 1918, אשר בו דרש העורך מאת הציונים כי יביאוני במשפט על דברי, ואם לא יעשו זאת, הן יהיה זה לאות נאמן כי אין להם מה לענות. והמה כאלמים, אמנם לא פתחו פיהם, אף שמו מחסום על פי כל כתבי העתים הבאים על שכרם, וכלם מאנו אף להזכיר בשם הספר. הנה כי כן החלטתי לקורע סגור שפתותיהם, ואם אראה כי קהה הברזל לנקב חור בעורם העב, אקוה כי אמצא עוד באוצרי איזה כדורי אש לפרוץ בחומתם פרץ נבעה אשר לא יסתמוהו באפס יד. ומי יודע אם לא יאלצו עוד לנוס מן המערכה בין הפרצים.

אחד ממיודעי, סופר נודע, כותב אלי כי לא עת עתה “לחשדים” ועל דעתו נכון היה לעזוב את כל הריב, ולחכות עד…כי יבוא שילה, ואולי הצדק עמו. אבל בעטי נשבעתי כי לוא היה זה באמת רק “חשד”, אז לא עלה על דעתי לכנות את החשוד בשם שודד או נוכל. תחת אשר נתפשו בכפי, כי מצאתים במחתרת, וחובתי להביאם בפלילים, ואם לזאת יקרא בשם “חשד”, הנה אין עוד גנב ושודד בתבל. ואם לא נביאם במשפט עתה, מי יודע אם לא ימשלו עלינו ביום מחר, בשם טראצקי משיחם, או אוסישקין מלכם?

המון רב גולי ציון בארצות הברית וקאנאדא אשר היו הראשונים אשר קראו את ספרי בשום לב, וכלם שמחו עליו ויברכוני. כלם בלי יוצא מן הכלל. כלם אשר ידעו את כל הסודות גם טרם גליתים, וביניהם היו כאלה אשר באו מערים הקרובות לברכני בביתי, ולוא יכלתי להדפיס את כל מכתביהם, כי עתה מלאתי בהם ספר גדול, ואולי אעשה זאת אם אקבל רשיון כל כותבי המכתבים, אשר ביניהם סופרים וחכמים, פראפעסארים ובאנקירים – ומאלה גם אשר נתנו רבבות כסף לטובת ציון. ואם רובם ככלם הנם חסרי כח לב לצאת ביד רמה, כל עוד אשר לא נמצא איש גבור חיל לצאת בראש צבאותיהם, הנה עוד לא אות הוא כי הנצחון ישאר ביד האויב. ואם פועלי ציון השמיעו עתה בדברים ברורים “כי מלחמה להם עם הציונים”. אף כי השיגו כל חפצם באספת פיטטסבורג. הנה עליהם לדעת, כי לענין וטראצקי אינם מושלים עוד בציון. והמיניסטעריום ברחוב 23 בנויארק יוכל למשול רק על כסף העם אשר תפשו בידיהם, אבל לעולם לא ימשלו על רוחו חזרה לשניהם. כי לא טובים המה המשחיתים ברחוב 23 מהמחבלים ברחוב גראנד 266.

איש נכבד אחד מגולי ציון נתן לי הרשיון לפרסם את מכתבו רק לבלתי הזכיר את שמו פן יבולע לו. יען הוא נושא משרה נכבדה באחת הקהלות במדינת נויארק. ואלה המה דברי מכתבו הנוגע לענין ספרי;

הנני לוקח לי את החפש לבוא לפניו במכתבי זה, ביחד את הבעת תודתי אליו בדבר ספרו אשר הוציא לאור “פחדו בציון חטאים”. קניתי אותו בנויארק וקריתי אותו מהחל עד סוף, ושמחתי שמחה גדולה באמרי כי סוף כל סוף יודע להעולם את המעשה התעתועים אשר הציונים המה עושים בציון, וביחוד רופין ימח שמו. ואמרתי בעצמי כי חוב גדול מוטל עלי להגיש לפני מעכ"ת את רגשי תודתי, לפלא יחשב לי למה לא פרסם זאת בהעתונים, האם לא חפצו לקבל את המאמרים האלה מידו? וכעת הצעתי היא כי ישלח את ספרו לכל רב ונשיא בישראל, למען ידעו מה עליהם לעשות בעת חירום כזאת, ולמה נחריש בעת כזאת אשר המה הולכים וקובצים כסף בשם קופת הגאולה, עבור מי? עבור רופין, עבור חיסין ועוד כמהם בתל אביב.

אני בעצמי הנני יליד ירושלם, גם אבי היה יליד ירושלם. ואני באתי לפה רק לפני שנתים וחצי, ואני יודע את כל המעשים אודות האני' וואולקאן, וגם המעשים אודות השטרות אשר הוציא הבאנק ואת הסרסרים שלהם, כל דבריו אמת הוא, אין שקר בפיו, הנני רואה בו כי כבודו הוא ציוני נלהב באמת, אבל מה יוכל כבודו לעשות נגדם בעצמו, נגד הגנבים הגזלנים ימח שמם.

רעיתי באה פה זה תיכף אחר חג הסכות העבר (תרע"ח) ביחד עם כל גולי ירושלים, בודאי ראה זאת בהעתונים, ואני הייתי שולח לה כסף ע“י העררי־פישעל, אך פעם אחד שלחתי לה ע”י הציונים, והיא ספרה לי את כל מה שסבלה עד שנתנו לה את כספה. קודם כל היתה הולכת לדוד יעלין בכל יום ויום והוא היה עונה לה, אין בא עדיין, ואח“כ כי נמאס עליו התירוץ הנ”ז נתן לה בכל פעם איזה בישליקעס. שומו שמים. למה נשב בחיבוק ידים ונחריש. הבה נעשה איזה תעמולה בדבר, ברגשי כבוד וידידות, בברכת ציון וירושלים.

ש.ש.

כותב המכתב מתאונן רק על אבדן הכסף, אך המון מכתבים אחרים מתאוננים על אבדן היהדות, וכשאני לעצמי יכלתי לסלוח להם חטאת הכסף, לוא ידעתי כי יקחו להם את הרכוש אשר גזלו במרמה וילכו להם, רק אם ירפו מציון. גזל רכוש היהודים הן לא דבר חדש הוא, כי כבר הסכינו לפאגראמים, ועוד פאגראם בשלום מיד אוהבנו לא ירע לנו הרבה. אף כי אני בעצמי סבלתי מפאגראם זה יותר מאמללים אחרים. (ע"י הבאנק ממלשינות מ' שיינקין וחבריו אוהבי תוגרמה, אשר הלשינו עלי באזני שופטי הצבא בירושלם) והכסף אשר אבדנו כלא נחשב נגד הפאגראם הרוחני, ההתנפלות על היהדות לא לבד בציון ארץ חמדתנו, אך גם בכל משכנות יעקב בתבל. בכל עיר גדולה או קטנה הפיצו תורת שקר אשר הביאו הקולטוריסטים ויוליכו את העם שולל בבתי ספריהם וספרתם, במוריהם ומטיפיהם. במלחמה בשלום החלו, ואחריתה בכשיל וכילפות כאיוואן בקישינעוו (המורים בירושלים תרע"ד). הפאגראם הזה הולך הלוך וגדול יום יום גם עתה, ורעה לנו אלף פעמים יותר מגזל הרכוש. ואני רק אחת הנני מבקש, ועל זאת אתפלל, כי כאשר יקימו כבר את מצות התורה והייתם נקיים מד' ומישראל, יקימו עוד להיות נקיים מציון. ואוהבינו אלה הן לא יבושו עוד להודות בפה מלא כי נקים המה מד' (לאמית בלי דת) ואת ישראל לא ידעו – מלבד לקחת את כספם. ומדוע לא יהיו גם נקיים מציון, כי יעזבוה לנפשה. ואני הנני הראשון לתת להם נדבתי להוצאות הדרך אם ילכו לבקש להם ציון חדשה עם חברי היט"א, רק כי ירפו ממנו הדורשים שלום ציון בעד יהודים, ורק בעד יהודים הנאמנים לעמם ותורתם.

כותב המכתב התמים מתפלא "מדוע לא הדפסתי את כל דברי ספרי באיזה מכתב עתי, וגם אני אשאלהו מדוע לא שלח את מכתבו זה לאיזה עורך מכתב עתי להדפיסו. ואז נקל היה לו למצוא מענה ברור על שאלתו, את אשר לא ידע הוא ורבים כמהו, כי כתבי העתים העברים כהזארגאנים לא נוסדו בעד העם, כמו שלא נמצא חנוני אשר יפתח לו חנות רק לטובת הקונים. מכתב עתי עברי הוא חנות, והחנוני ישכור לו פועלים ומשרתים לעשות מלאכתו כאשר יצוה עליהם. ואם יבוא איש זר בעצותיו יגרשוהו מן החנות, יהיה מי שיהיה. והכותב התמים לא חלם לפי הנראה, כי הציונים משלמים לעורכי כתבי העתים למען ידברו טוב עליהם, מלבד כתבי העתים אשר יסדו בעצמם על חשבונם, בעברית, זארגאן ואנגלית. בין עורכי כתבי העתים ישנם כאלה שאינם ציונים או גם שונאי ציון, אך בחנותם תמצאו ציונית למכירה בגלוי ובסתר, ואחד מאלה אשר על פתח חנותו תלה ציוני נלהב במקום שלט: ציוני אשר בכל נפשו ומאודו הוא, נכון אף להמיר את דתו בעד הציונים (א.ק.) והעורך עצמו ענני על תוכחתי, מדוע לא זכר את שם ספרי “כי איננו ציוני, ודבר אין לו עם הציונית”. ובכל זאת יש בחנותו ציונית למכירה, ציונית מכל המינים, אחרי אשר הציונית היתה עתה סחורה עוברת לסוחר, ובלי מחיר אין סחורה, ולא בי האשם כי נמצאו בעמי תמימים אשר לא ידעו, כי באו אנשים מדלת העם ויאחזו בצואר הציונית, ויומרוה למזמתם למען אסוף כסף או כבוד. ממשלה ודעספאטיזם, ומהם מסיתים ומדיחים אשר היו נכונים אף להוציא כסף רב מכיסם למען הדיח את ישראל – לולא היו דלים ואביונים. ואם רבים ממבקרי ספרי במכתביהם הוכיחוני, מדוע לא דברתי בלב מתנה ולשון רכה, לא ידעו כל אלה, הן אשמתם היא. ואם ידעו זאת כמני, הן אצדק אם אוכיחם בגלוי, מדוע החרישו עד הנה? מדוע לא יצאו לדבר בגלוי, למצער בלשון רכה על פי שיטתם? ומדוע לא היו למחברים תחת היות מבקרים? ינסו נא לכתוב ספר כספרי “פחדו בציון חטאים” לפי תכונת רוחם, ויתנו לי להיות המבקר. והנני מבטיחם, כי אדבר בנחת אודות ספרם, אף כי הנני יודע ביניהם אנשים חכמים השונאים את מנהלי הציונית כמני, ורק בגלוי ידברו אחרת, לא כאשר יחשב לבם. ואני האמלל הנני מודה כי אינני אמן נפלא כמהם. ואם בי העון כי לי רק לב אחד וראש אחד? ואם יש לציונית איזה ערך בעיניהם, יצאו נא מסתר מחבואם למען נראה את פניהם בלי מסוה, ואם כה יאמרו כי לא ביד כל אחד לכתוב ולהדפיס ספר שלם. אבל הן זאת לא יכבד עליהם, אם יכתוב כל אחד איזה מכתב או מאמר הנוגע לענין זה וישלחהו אלי, והנני נכון להדפיס את כלם. ואם לא בשו לכתוב מאמרים בעד אגודה אנארכיסטית ידועה בנויארק, אשר חבריה יתאמרו להפיץ תורת שפת עבר ויוליכו את העם שולל לתמוך את האגודה בכסף. הלא לא יבצר מהם לכתוב גם אלי, ואם כל חטאתי היא כי אינני אנארכיסט, אף לא בונדיסט או באלשעוויק, אבל הן לא כלו עוד רחמי אלהים, ועמו הסליחה.

עת מכשרה עתה לכל ישרי לב אוהבי ציון באמת לצאת ביד רמה גלוי לעיני כל ישראל להשמיע את דעתם אודות מנהלי הציונית, אשר מספרם בנויארק לא יעלה יותר מעשרה. ומספר ההוללים והזוללים, הנוכלים והשודדים מארץ הקדושה אשר התחפשו לציונים, וירדו אמעריקא לעזרה (שנאררען בלע"ז) לא גדול ממספר הגבעונים אשר התחפשו בימי יהושע, ועל נקלה נוכל לנתק מוסרותיהם בלי אל מלחמה, ולשלחם המקום אשר משם באו. ואם לא נקדם את פני הרעה בעוד מועד, הנה לא רחוק היום, וגורל רוסיא ביד טראצקי, יהיה גורל ציון. וכל אשר לו עינים לראות הלא כבר נוכח, כי אבן פינה לממשלת באלשעוויקים כבר הניחו באספת פיטטסבורג, וכבר חלקו להם את המלוכה מבלי שאול פי כל ישראל, מבלי מלאכי כל הקהלות, ורק כסף ענושים שמו על העם שלשה מיליאן שקל, העם אשר לא שלחם להיות לו לפה, ואשר ישלם להם בחפץ לב אם ירפו ממנו. ועתה הנה ערבון גדול ביד העם לתת את המס רק על יד אלה אשר יבחר מרצונו הטוב. על יד אלה אשר ישלח ציונה לעשות שם סדרים ולהודיענו דברים ברורים ואמתים. על יד יהודים אשר ילכו ארצה יהודה במלאכות כל היהודים, על פי התכנית אשר התויתי בספרי זה, או יעשו להם תכנית אחרת לפי חכמתם (במאמר עתידות ציון) ואם העם לא נוכח עוד כי לא הפרזתי על המדה בספרי תועבות החיות הטורפות בארץ הקדושה, בראותו כי לא נועזו להכחיש את דברי, ואם מעט הוא זאת להם, יוכלו עתה להוכח על פי מראה עיניהם אשר ראו באספת פיטטסבורג, אשר שם כבר חקקו להם חקים ומשפטים לפי רוחם, כמו היו אדונים לציון. כמו כל עם ד' היו עבדים להם רק למלא הות נפשם, ועלינו יפילו גורל למלא אמתחותיהם משד עניים, כי הנה על פי חשבונם הוציאו בנויארק בשנה זאת יותר מששים ושמונה אלף שקל לחזק את ממשלתם, ולשנה הבאה כבר יעדו להם ארבע מאות אלף שקל בעד נפשות ביתם. ושני מיליאן ושש מאות אלף ישלחו לבני בריתם בארץ ישראל. והנה פה באמעריקא ארצנו עובדים שמונה מיניסטארים, וכל אחד יקבל שנים עשר אלף שקל, והנשיא עצמו מקבל שבעים וחמשה אלף, ועליהם לנהל אחת הארצות הגדולות בתבל, אשר לה גם איים ולאמים בקצות ים במחיר 171000 שקל לשנה. וארבעה מיניסטארים ברחוב 23 יקבלו ארבע מאות אלף שקל, אחרי אשר הנשיא לא יקבל מאומה בעד עבודתו. ואם יפלא הדבר בעיני העם, כי אנשים מדלת העם אשר עבדו במחיר 15 או 20 שקל לשבוע, ילכו לאספה ציונית בשיקאגא (בחורף העבר) וכל אחד מהם יקח לו ארבעה חדרים במלון לאסאל, המלון היותר גדול בעיר הגדולה ההיא. והוצאות כל אחד עלו לארבעים שקל ליום, ועל שאלת דע האז את פי אחד הרבנים מדוע לא יתאמץ לאסוף כסף בעד הציונים, ענה הרב, כי לבו יגפהו לבקש נדבת עניים למען תמצא יד מנהלי הציונית להשליך את כספם בחוצות. לבש דע האז גאון ויענהו לאמר; הלא דיפלאמאטים אנחנו, אנחנו הננו מנהלי המיניסטעריום לעניני חוץ בעד היהודים. ואתה האם תחשוב כי בבוא האדון לענסיג שר החיצון בוואשינטאן לשיקאגא, האם יעלה על דעת איש כי ילך לגור במלון אחר? המענה הזה לא ידרוש כל באור. ודי הוא להופיע נהרה גם על מחשכי בני בריתם בארץ הקדושה אשר באו לנצל את העם בשם הציונית, הרחוקה מלבם וקרובה לכיסם. כאשר יראה הקורא בסוף הספר במאמר “ועל ירושלים ידו גורל”. ואם גם עתה יחרישו נכבדי העם וגדוליו יהיה זה לנו לאות, כי עלה בשר חי בבשר האומה וציון לא לנו תהיה.

יהודים!

הידעתם כי לא נאה ולא יאה לכתוב הקדמה? ואם כן, הבה ואספרה לכם את אשר קרני:

על פתח חנות עברתי, ראיתי שלט גדול ויפה, חרות באותיות זהב תלוי מעל הדלת, ועליו כתוב: “בית מסחר בשמים ופרחים”. ואלה אהבתי מעודי, ואפתח את הדלת, והנה לפני איש עוטה בלויי סחבות, מוכר זפת, חלבנה ונפט, וחמתי בערה בי כי רמני, ואשתחוה ואריק בפניו שלשת פעמים ואצא. הצדקתי? אנא, הגידו לי.

הפעם הנני יושב, שמאלי תחת לראשי, וימיני חובקת עט סופר, והנה איש לבוש בגדי אצילים דופק על הדלת, מציע לפני לקנות מניות מסלת ברזל הפענסילוואנית במחיר זול. קניתי ואשמח על המציאה, ורק עתה בבוא העת לקחת את הריוח, מצאתי כי מזויפות הנה.

יהודי תמים, ענני! האם אחטא לאלהים ואנשים אם אקרא בשם הנוכל, ואביאהו בפלילים לפני דעת הקהל? ענה בי!

הנה שלחתי את מלאכי לפני, הקראתם את ספרי “פחדו בציון חטאים?” ענוני, ענוני, כי למשפטכם איחל.

הנה קראתי את שם ספרי “פחדו בציון חטאים”, ולא אכחד כי שמתי באמתחתו מלא הקומץ פיח טאבאק מר, אבל לתמהוני החלו החוטאים והפושעים באמעריקא לזורר, היצדקו? אנא הבינו לי.

היום היה יום בהיר בשחקים, ואני הנני תועה בין הררי ציון, מתענג על הדר הטבע הנעים, והגנות היפים, ולוא יכלתי לחבק את כל ההרים בזרועותי ולנשקם, חשבתי לי זאת לאשר אין קץ. והנה לפָני עץ נחמד, נושא פרי הלולים, ובלבי ברכתי את האלהים בציון אשר הביאני לארץ חמדתינו, ופתאם באו חבל שודדים ויביאו עמהם איש זר, אורח אשר שדדו את כספו ראשונה, ואחרי כן תלוהו על העץ הנחמד. דמי רֻתח בקרבי, ואתחבא תחת אחד השיחים לבל יראוני הרוצחים. עודם מחלקים ביניהם את השלל, והנה תרבות סכלים באה מן העמק, ובראותם את החלל התלוי על העץ, ויקללו באלהים וארצו, ויאמרו לכרות את העץ, באמרם כי בחטאו הומת איש נקי.

אנא, השמיעו משפט הפתאים האלה, האין מקום בעדם בבית המשוגעים? ובאלהים נשבעתי, כי בעיני ראיתי איזה מהם יושבים על כסא רב ומטיף לרעפאָרמים באַמעריקַא.

נדיבי עם אלהי אברהם נאספו, ויאמרו לבנות משכן לאביר יעקב על אדמת קדשו. ואחרי עמל אין קץ הצליחו להכין את כל החומר לבנין, אך השומר אשר עמד על המצפה ראה אורחת גנבים ושודדים באה במחתרת, ויגנבו דים, ועל הככר מקום הבנין שפכו הר אשפתות, ויקרא בקול גדול, ויצעק מכאב לב, אנא הושיעו! ויבואו אוהביו לנחמו. לאמר: מה כל החרדה, למה תזעק? הלא דברי חכמים בנחת נשמעים. הצופה צועק, הה ראשי ראשי! ואחד האוהבים אומר להביא רופא חכם, לכרות את ראשו מעל כתפיו ולא יוסיף לדאבה עוד. ועל פי חכמת הרפואה, הן לא נופל הראש משן רועָה, ושן כי תכאב הלא יבוא הרופא ויעקרה משרש. מה תאמרו אתם לפלוסופיא כזאת? טודרוס אומר דברים של טעם. ויאַקיל עונה – מן השמים ירחמו!

אנא חנוני רעי כי רמיתיכם, ואתם לא ידעתם כי זאת היא

במקום הקדמה

במחברתי “הבו תמים” (ירושלם תרע"ג) כבר הבטחתי לתת ביד הקוראים עברית, מחברת בשם “בנו ערים”, וכבר הייתי נכון להדפיסה בשובי ציונה בשנת תרע“ד. ואף כי ידעתי כי בעת ההיא לא דבר נקל היה להוציא רעיון זה אל הפועל תחת ממשלת תוגרמה ועריצות פקידיה, אפס בהיותי בטוח כי הרעיון ימצא חן בעיניי תושבי הארץ הקדושה, ואיזה אנשים הבטיחו לי, כי יהיו הראשונים למיסדי אגודה לבנין עיר, וגם אני אמרתי להיות חבר לה, חשבנו כי בדעת וחריצות ובאַקשיש תמצא ידנו להסיר כל מכשול, ואין כל ספק כי יכלנו למצוא חברים רבים לאגודה כזאת בארץ ישראל עצמה. אך פתאם פרצה המלחמה ותהרס את כל חלומותינו, אולם עתה כי זכינו לראות את הצורר דזעמאַל פאשא חורק שיניו מרחוק, ולא יוכל לשוב אף כגולי יהודה אשר הגלה בשנת תרע”ה, והארץ באה תחת דגל בריטניא, אשר הבטיחה לנו לשבת עליה בטח, עתה עלינו להקים הריסותיה, אך לא ללכת בעינים עצומות אחרי בטלנים חולמים, או סרסרים נוכלים אשר התעו את העם בדברי שקר עד הנה. ואינני יודע אם פלוסופים חוזי חזיונות או כנענים ערומים המה בשיקאגא, אשר תחת לתלות פעמון על צואר החתול מתל אביב, נתנו מכמר על צוארו למען ילכוד את קרבנותיו בלי עמל. ורעה עשו כי נתנו תעודה כשרה על ידו לנצל את בני ישראל, ולא חשו, אם עליהם יהיה לתת דין וחשבון במשך הימים, ועל ראשם תחול האשמה בהתעותם את העם התמים, והאגודות אשר יסדו, והקרקעות אשר מכרו או ימכרו בירושלם של מעלה כעשן יכלו, ובין כה הנני מזהיר את העם, כי מנוכלים ופתאים, ומבטלנים וסרסרים ערומים לא תבאתם טובה, והנני בטוח כי בדמעות שליש יזכירו את אזהרתי, ובחרפה יכו על לחי מאשריהם המתעים, הצדים דגים במים דלוחים בעת הזאת, בעת אשר הרגישו כי חג לעם, ובצאתו לשוח בגן, נקל לחמוס את ביתו, ואם ימצאו אנשים בין הקרבנות החדשים במזבח שיקאגא אשר לא ישתפקו בדברי הסתומים, וידרשו לדעת ולשמוע דברים ברורים, הנני להשמיעם, ואגלה להם סוד אחר, כי אם הטיפו הציונים ברוסיא לפני שלשים או ארבעים שנה לקנות אדמה וליסוד מושבות, אז עשו זאת בלב טהר, יען אז נבחו כל צוררי ישראל, כי היהודים המה רק סוחרים החיים מן הרוח, וינוסו מפני עבודת פרך בעבודת האדמה, אף כי כלם ידעו כי ממשלת הדמים אסרה עליהם לקנות אדמה. הנה כי כן בליל בהיר אחד נתעברו כלם ברעיון עבודת אדמה, ואם לא יכלו להפיק זממם ברוסיא, הנה ארץ ישראל לפניהם, ואם סגרה גם תוגרמה את הארץ ותאסור לקנות אדמה, הנה ידעו היהודים כי בתוגרמה יש סגולה בדוקה ומנוסה אשר בכחה לפתוח גם דלתות נחושה, ובאַקשיש שמה. ובכן הצליחו ליסד איזה מושבות אף כי בחרף נפש, יען מים גנובים ימתקו. ורוח עועים לבשה את השטן הבוחר בירושלים ויצא ויהי לרוח שקר בפי איזה חולמי חלומות ויתנבאו במחנה ישראל, כי ביסוד מושבות, לוא רק אחת בשנה, יושיבו את ציון וימלאוה יהודים, ולא יבשו לספר ספורי בדים גם היום, כי ארבעים וחמשה – והנדיבים יוסיפו עוד עד חמשים – מושבות כבר עומדות על תלן בארץ הקדושה, בדעתם כי איש אין בארץ אשר יעיז להכחישם, ואם מבלי משים השמעתי במחברתי “הבו תמים” כי לא נמצאו יותר משמונה מאות משפחות אכרים בכל ארץ הקדושה, אחרי אשר אספתי סטאטיסטיק מדויק, ואני אמרתי אכרים, ורק אכרים, לא פועלים, אכרים ולא חנונים. לא בעלי מלאכה, ולא רבנים, שוחטים ומורים, אשר מספר כלם יעלה על מספר האכרים, אך נער הולל אחד מנערי “הפאלק” התאנף בי, ויאמר לבלעני חיים עם נעלי אשר ברגלי, ולוא ידעתי כי כה גדלה אהבתו להמושבות עד להחנק, כי עתה הייתי נכון לחזק את דברי בסטאטיסטיק פרטי, מכל מושבה ומושבה, ואולי אעשה זאת גם לטובת בית הסרסרים מתל אביב.

קמצא ובר קמצא, המה שני ראשי אבות הסרסרים בתל אביב, ומצודתם פרושה על יפו ומושבותיה סביבה, ושניהם מתחרים איש ברעהו, שיינקין ורופין, ושחוק עשה להם השטן, כי לשניהם נתן מאורה תחת גג אחד למען ידעו איש איש סודות רעהו. האחד עכבר קטן וערום, והשני טחור גדול צועה ברב כחו, ולשניהם תומכים ומאזרי זיקות, מרגלים ואורבים הבאים על שכרם, לאחד קופה של שרצים מאחוריו באדעססא, ולהשני חמש עשרה שכירים “במשרד הארצי־ישראלי” והאבוס המלא מהנאציאנאל פאנד מלפניו לעשות בו כאות נפשו, ותומכיו – אשר לא ידעוהו – מלאים פני תבל, וכסף תועפות לו מכל עבר ופנה, עד כי העכבר הוא רק כזבוב לעומת השנהב, אבל ערמתו תסמכהו וילחם נגדו, ויעשה עושר אף כי לא במשפט. ושתי תודות הסרסרים האלה מצאו תומכים ועוזרים בין נערי “הפועל הצעיר” ביפו, הבטלנים הסרוחים על ערשותם ואוכלים פתבג חנם אשר יאספו בעדם רעיהם העוילים הקטנים ברוסיא ואמעריקא, ומשל בפי כל הנערים, כי כל תקות ישראל על אדמת אבותיו למלא את הארץ יהודים, הנם המושבות. ובגלל הדבר הזה נחוץ היה לברוא דבים במקומות אשר גם יער אין, לגזם, לכזב, לקרוא יש מאין, למען יאמינו כלם כי ארץ ישראל כבר מלאה מושבות יהודים, ואם כן נקל הדבר מאד לכל אשר לו איזה מאות שקל כסף להתנחל בארץ, ועל כן מצאתי לחוב קדוש לי להציג את האמת ערומה.

 

להפר אתות בדים    🔗

מחנים, מושבה נוסדה בחפזון, בידי שונאי דר' הערצל למען הכעיסו, ועוזריה היו שלשה שונאי ציון נודעים לשם בוויען, פראנקפרט ולאָנדאָן, אך ימיה היו כימי קקיון יונה. וכל תושביה עזבוה עד אחד, עד כי לא נשאר לה כל זכר ואדמתה לקחו אכרים יהודים במושבות הקרובות ואוהבי שקר יחשבוה גם עתה במספר המושבות.

בני יהודה, דר' רופין יזכיר תמיד, כי במקום הזה יש לבני המושבה 315 העקטאר אדמה (בערך 787 אקער). המקום הזה הוא, אשר אודותו בלה האמלל התמים ר' שמואל שולמאַן מצפת, שלש שנים בבירת תוגרמא בתקותו, כי ממשלת תוגרמא תתן לו כברת ארץ חנם ליסוד מושבה עברית וכמה פעמים הוכחתי לו (בשנת תר"ם!) כי לשוא יחכה איש לחסדי פקידי בן הגר וידיו ריקות, ודברי לא הועילו לו. וסוף סוף אחרי המון תלאות הצליח, כי צותה הממשלה, כי יוכלו איזה יהודים להתישב בין הערביים באחד הכפרים על שפת ים כנרת נוכח העיר טבריה בעבר הירדן. אך לא נתנה להם כברת ארץ מיוחדת למענם, ובראשונה באו איזה עניים מצפת, ומאין תומך בידם התגוללו שמה ברעב וחסר כל איזה שנים, עד אשר עזבו את המקום, ורק שנים נשארו שם. ועתה אין שם אף איש יהודי אחד, ואיש לא יוכל להראות אף שעל עפר ליהודים.

דילפּ, גם המקום הזה יחשבו בין המושבות, המקום הוא אמנם יפה ונחמד, על מרום ההרים בדרך המלך רמלה ירושלים, ונקנה ביד דר' רופין על חשבון הנאציאנאל פאנד, ויושיב שם איזה פועלים יהודים, אך שכח לשלם בעד האדמה, והערביים באו ויגרשו את הפועלים, ושם המושבה העתידה נשאר על הניר.

קאלאנדיא, במרחק שתי שעות מירושלים בדרך שכם, נקנה גם כן ביד שר הרכוש לממשלת קרן קיימת, ויושיב שם משפחת המנהל ושלשה עשר פועלים, אך בהיותו נחפז לכבוש את כל הארץ בעד צבאות חילו, שכח שני ענינים קטני הערך, נתן רק דמי קדימה וישכח לשלם את מותר הכסף, מחיר האדמה, וזאת שנית, כי לא ראה מראש כי התושבים הערביים לא יתנו דרך או מסלה לבוא או לצאת אל המושבה דרך שדותיהם! בכל עת היה חלקם ריב ומדון עם הערביים, עד כי סוף סוף התנפלו הערביים על הפועלים פעמים ושלש, ובחורף שנת תרע“ה ירו על המנהל וימחצו את רגליו ואשתו הובילתהו ירושלימה לבית החולים, ועמו עזבו כל הפועלים את המקום ההוא, וישבו במלון כרמל, אשר שם גרתי גם אני, והפועלים בקשו ממני לקבל ברמלה את חפציהם אשר שלחו ע”י ה' בראזא ממוצא, והמה עצמם נאלצו ללכת רגלי לא בדרך המלך, – מאין תעודות מסע בידיהם, – ויתעו דרך ההרים עד בואם לחולדה, ומשם באו לרמלה לקחת את חפציהם מביתי. וילכו לבקש עבודה ביער הערצל בבן שמן, והמושבה קאלאנדיא – שלא נבראה, נשארה רשום בספר הזכרונות למלכי כזב ושקר.

כפר אוריה, אודותה כבר דברתי בספרי “פחדו בציון חטאים” (צד 27) ולעת עתה איננה עוד מושבה, כי רק איזה פועלים יושבים בה, מפחד הערביים שלא יתפשו את האדמה אם אין איש יושב עליה.

מרחביה, לא נועדה להיות מושבה, ונוסדה רק ללמוד דיני שחיטה על צואר בת יהודה, כי הושיבה עליה ארבעה עשר בחורים, גבורי הקבוצות (קאַמוניסטים) בתור נסיון, אולי יצליחו ליסד בציון ממשלת באלשעוויקים, ואם שמונה משפחות קנו את האדמה הנשארה אשר קצרה ידם לעבדה, איננה עוד מושבה, אף לא תהיה כזאת גם בימים הבאים. כי בשמונה משפחות לא תכון כל מושבה, וגם אודותה דברתי ברחבה בספרי “פחדו בציון”.

מוצא, זה ימים רבים למיום החלו יהודי ירושלם להביט על המקום הזה כעל מקלט ליחידים להוציא לחם מאדמתה, בהיותו קרוב לירושלם, ובשנת תרל"ט, כמעט גמרתי את הקניה מאת ה' יוסף ליאן, אשר היה אדון המלון והמעין, ובמשך הימים קנו איזה יהודי ירושלים כברות אדמה קטנות למזרע ירק, אך כלם יושבים בעיר, ורק בימים האחרונים כאשר יסדו שלשה שותפים בית טחנה, אז בנו גם איזה יהודים בתים למושב, ולשנים מהם היו גנים, האחד רופא אשר החל לבנות שם איזה מסד, ומחוסר כסף לא כלה את מלאכתו וילך לאמעריקא, והגן אשר נטע נשאר נעזב ושומם, ואיש זקן אחד בלי בנים אבד את ביתו בעד חוב כסף לא גדול, וכאשר בנו הערביים להם בית טחנה מיוחד בכפר לא רחוק משם, נאלצו היהודים לעזוב את בית הטחנה אשר בנו המה, ובעזבם את מקומם, השליכו כל היהודים הנשארים את בתיהם, ועתה הנם כלם ריקים. ורק האיש החרוץ האחד, ה' בראזא נשאר במוצא והוא העובד אדמתו האחד, ובשכונתו יושבים שני אחים אשר באו מאמעריקא ויסדו בית חרשת למעשה רעפים. ורק את הנסיון הראשון עשו ולא יספו, מחסרון כסף. והאחד מהם הלך עוד הפעם לאמעריקא. ואשה אלמנה אחת, גם היא ישבה בשכונה ההיא לפנים, אבל שבה לגור בירושלם ועוד יהודי אחד יושב שם בעמק לשמאל הדרך, באכה ירושלימה, אך אין איש יודע מה יעשה שם בבית חרשת אשר הקים, כי לא יבוא בסוד אנשים, הנה כי כן נשארו עתה רק שלשה יהודים במוצא, ומהם אכר אחד. ומפיחי כזבים יחשבו גם עתה את “מוצא” במספר המושבות.

רמלה, היא עיר ערבית, על אם הדרך בין יפו וירושלים, כשלשה קילאמעטער מלוד. לפני עשרים וחמש שנים בערך, החלה אגודת “למען ציון” באשכנז, להושיב יהודים בכל הערים אשר לא היו שם עד העת ההיא, ובהם היתה גם רמלה. ותושיב בה כעשרים וחמש משפחות פועלים, אשר הלכו בכל יום לעבוד במושבה “רחובות” במרחק שתי שעות, ותושיב שם גם שו“ב. והבאראן קנה בית אחד, אשר בו קבעו חדר אחד לבית תפלה, ומקוה לנשים, אך לא עברו ימים רבים, כאשר השיגו בני רחובות רשיון לבנין בתים, אז עזבו פועלי רמלה את העיר וילכו לרחובות, והעיר נשארה עוד הפעם ריקה מיהודים, ורק השוחט נשאר בה, ועוד יהודי ספרדי זקן ועני. ובבואי בשנת תרע”ג, מצא המקום חן בעיני, ואתאמץ ליסד בה ישוב יהודים, ואקנה לי גן בקצה העיר נגד תחנת מסלת הברזל, ולולא המלחמה אולי הצליח חפצי, ובין כה יושבת שמה רק משפחה אחת על אדמתי.

יהודיה. לא רחוקה מפתח תקוה. המקום נקנה בראשית יסוד פתח תקוה, רק לבנין בתים, כי לא יכלו לשבת בפתח תקוה בעת הראשונה מפני האויר המשחת, אך כאשר קמה המושבה והאויר הוטב, עזבו כלם את יהודיה, וכל הבתים אשר בנו בה הנם עזובים ושוממים.

מקוה ישראל, בית ספר לעבודת האדמה במרחק שלשה קילאמעטער מיפו בדרך המלך העולה ירושלימה. נוסדה על אדמת הממשלה אשר נתן הסולטאן לחברת “כל ישראל חברים” שם יושבת משפחה אחת, משפחת הדירעקטאר, ועד המלחמה עבדו שם כתשעים נערים וילמדו להיות עובדי אדמה. ובראשית המלחמה נשארו שם רק ארבעים וחמשה, ומעולם לא היתה, ולעולם לא תהיה מושבה.

גן הבאראן ראטהשילד במרחק חצי שעה מרמלה. שם יושבת משפחת המנהל ואיזה פועלים יהודים, אך רוב הפועלים הנם ערביים, ולא נועד להיות מושבה. המטרה הראשית לקנות המקום הזה היתה, לחפור באדמה ולהוציא ממנה חפצים עתיקים מימי קדם.

פוריה אמנם נועדה למושבה אמעריקאנית, אך איננה עוד מושבה במובן המלה הזאת, בה יושבת משפחת ה' גאלדמאן המנהל ומספר פועלים יהודים. ועוד שנים רבות תעבורנה עד אשר תהיה למושבה. ולוא ידעו את האמת בסט' לואיס, אז יכלו לתת תשובה נכונה לעתידות המושבה.

חולדה, בן שמן, דגניה ועוד כאלה אשר האדמה נקנתה על חשבון הנאציאנאל פאנד. ובהם יושבים פועלים וקאמוניסטים, נועדו מאת ההשגחה העליונה (בברלין?) לבתי נזירים ממין חדש, או כאשר יקראו להם בעלי “הסגנון החדש” בשם “מנסטיר מודרני”. בית נזירים לעמי הנוצרים. אמנם נועד לתפלה ועבודת אלהים, והמאמינים יאמינו בלי ספק כי הנזירים היושבים בדד בשדה יקבו חור ברקיע השמים להעביר את תפלותיהם עד כסא הכבוד. ומבית נזירים הבונדיסטי יורו כדורי תותח ישר ללב היושבי בשמים להמיתו אך למושבות אין כל זכר במקומות ההם. אחרי אשר לא לתכלית זאת נועדו. ואם כה יאמר לכם כי לא אבדנו מאומה, אחרי אשר האדמה אדמת העם היא, ואדמת העם תשאר עד עולם, אנא הגידו נא לו בשמי כי סכל הוא. ואם תחפצו הלא תוכלו לנסות זאת בכל יום. נסו נא להושיב עשר משפחות יהודים באחד המקומות האלה, ותוכחו כי כל עמלכם יהיה לריק למצער כל עוד אשר ההנהגה הציונית היא בידי ציונים באלשעוויקים, אשר כל מגמתם לנשל גם את האכרים היהודים אשר קנו את אדמתם בכספם. כאשר הראו זאת בפעל כפים יותר מפעם אחת. ומי פתי יאמין, כי אדמת העם היא?

כנרת איננה מושבה ואספוק מאד עם תהיה כזאת גם בימים הבאים. מטרת יסודה אמנם טובה היא, יען בה תלמדנה בנות ישראל להיות אכרות במשך הימים. אבל בשום אופן לא נוכל להביא איזה בית ספר במספר המושבות, אשר להן תעודה אחרת.

מתולה, אמנם היתה מושבה קטנה, אך אינני חפץ לדבר אודותה, לבלתי הכאיב לב אוהבי ציון התמימים, אחרי אשר גם לבי ידאב לגורלה, אשר לא אוכל לגלות.

עתה נלכה נא לתור את המושבות שהנן מושבות באמת, הקטנות עם הגדולות.

פתח תקוה, הגדולה בכל מושבות היהודים בארץ הקדושה. לפי הסטאטיסטיק בשנת תרע"ד, היו בה מאה ושבעים וחמש משפחות אכרים העובדים את אדמתם, מהם בכח ידיהם, ומהם בעזרת פועלים. ולכלם בתים לשבת, ומהם כאלה אשר בנו יותר מבית אחד, למען השכירם לאחרים. והאחרים המה; חמשים ושלש משפחות חנונים. מלבד רבנים, מורים, שוחטים, סרסרים עגלונים, סוחרים, פועלים, ובעלי מלאכה ועוד כאלה. ויש עוד רבים אשר באו וכסף בידם, ויקנו להם חלקת אדמה קטנה רק לבנין בית, וחיים מפרי כספם, ולא יעשו כל עבודה. ומספר כלם כמאתים ושלשיים משפחות, מלבד האכרים. וביחד הנם יותר מארבע מאות משפחות.

ראשון לציון השניה במספר אכריה. נמצאים כמאה ועשרים משפחות אכרים, מלבד תושבים אחרים כמו בפתח תקוה, ובה מספר פועלים יהודים העובדים במרתף היין. ומספר כלם גדול כמעט כמספר האכרים.

רחובות, אכרים מאה משפחות, ומספר התושבים האחרים לא רב הוא כבמושבות הנזכרות.

נס ציונה או ואד חנין. על אם הדרך בין ראשון לציון ורחובות, בערך י"ז משפחות. ומלבד בית מלון אין תושבים אחרים.

קאסטינא, ט"ז משפחות. כלם חיים – או יותר נכון גועים ברעב – מאדמת זרע. ארבע משפחות יצאו לאוסטראליען ושלש משפחות מפאלטאווא מלאו מקומן. בה רק מורה אחד בלי משפחה, שוחט, מחזיק בית טחנה ואלמנה חנונית.

גדרה, או קאטרא. י“ח משפחות. היא המושבה אשר יסדו בני ביל”ו. מורה, ומלמד אחד אשר שלח דר' אויערבאך ללמד לבני האכרים להתפלל, ואיזה פועלים.

באר יעקב, במרחק עשרים רגעים מרמלה. נוסדה ע“י הרב הישר באדם ה' יצחקין, מי שהיה רב בדערבענד. ובה י”ג משפחות, מהן ילידי קו־קז. נטועה שקדים הרבה והאכרים טרם מצאו לחמם מפרי עבודתם.

ארטוף או הרטוף. קרובה לתחנת מסלת הברזל יפו ירושלים. י"ג משפחות, ולא אדע אם הביא ה' גאלדבערג כבר את בני משפחתו, ואז תתגדל במשפחה אחת.

עקרון, בה שלשים וחמש משפחות, מלבד הרב, והוא גם המורה והשוחט. חיים במסכנות על זרע השדה ועצי זית. כלם עובדים בידיהם. יראי אלהים ואנשים ישרים, אף כי רחוקים מדעת התבל.

חידערא, בת ארבעים משפחות – לפנים בעת הוסדה היו בה כפלים כמספר הזה – בה פועלים העובדים בגן שמואל ובפרדסי אגודת הנוטעים. לפי שטח אדמתה יכלו לשבת בה יותר ממאה משפחות, אך מפני אוירה המשחת יפחדו רבים מקרוב אליה.

זכרון יעקב, על אם הדרך בין יפו וחיפה. בה מאה משפחות אכרים וכורמים, מלבד פועלים ומשרתי הקהלה.

עין זתים, קרובה לצפת בה י"א משפחות. ובימי הקיץ יבואו תושבי צפת לשבת בה לרגלי אוירה הנעים.

רחמה, נועדה להיות מושבה, ולעת עתה יעבדו שם רק איזה פועלים. והוא המקום היותר רחוק מאלהים ואנשים.

נחלת יהודה לא רחוקה מראשון. נוסדה מחדש זה ארבע שנים. כעין גנים בקרבת פתח תקוה. שתיהן אינן מושבות באמת. אחרי אשר לכל אחד מתושביהן נתנו רק גן קטן, ועל כל תושביהן נטל לבקש עבודה במושבות הקרובות, כמו התימנים היושבים בסביבות פתח תקוה, רחובות ונס ציונה. וההבדל ביניהן הוא רק כי לתימנים האמללים נתנו רק דונאם אדמה למשפחה ועל הדונאם הזה נבנה ביתו וגם גנו, ולסאציאליסטים בנחלת יהודה ועין זתים מנה אחת אפים או שלש. בעין זתים נמצאות י"ז משפחות, ובנחלת יהודה אינני יודע ברור מה מספרן.

כפר סבא בשנת תרס"ט היו בה שבע משפחות, ומספרן עתה לא נודע לי, ואולי נוספו עוד שלש.

סעדזערא, (סגר"ה) בערך שלשים ושבע משפחות.

טאנטורא, המקום אשר קנה הבאראן ראטשילד, ויקים בית חרשת למעשה זכוכית. כל אדמת המקום הוא 40 דונאם (14 אקער) על שפת הים. ואחרי אשר אבד הבאראן כשני מיליאן פראנק נשאר הבית שומם מאין איש. והרוצים לשקר יחשבו גם זאת במנין המושבות.

ראש פנה, המושבה העתיקה אשר נוסדה בראשית התנועה, אמנם נשארה על מכונה. בה נטעו עצי משי רבים, וגם בית חרשת למשי הכין הבאראן, אבל ענין המשי נעזב. ובשנת תרס"ט בהיותי בביירוט, הגיד לי ה' ראבינאוויץ בעל המלון (אחד האכרים הראשונים בחדרה) כי פקידי הבאראן יחפצו למכור את המכונות למשי במחיר זול. בה כמאה משפחות.

משמר הירדן מבני מינסק, שרידי “אגודת האלף”, י"ז משפחות עניות.

יסוד המעלה, המושבה אשר סבלה המון תלאות בראשית יסודה יותר ממושבות אחרות. מתנהגת בכבדות גם עתה. מספר אכריה בערך 42 משפחות.

מסחה, אטליט, מלחמיה, ימה ובית דגן, יבנאל, מגדל, קרקור, שרונה, רחמה, אינן מושבות במובן המלה הזאת, כי אדמתן על פי רוב לא אדמת אכרים. מהן אשר נקנו על חשבון הנאטיאנאל פאנד, ומהן בכסף יק“א, ובהן יושבים רק פועלים. והפועל אשר ימצא לו מקום אחר טוב ממנו, הלא ילך לו ויעזוב את מקומו. ואדמת הנאטיאנאל פאנד איננה עוד לישראל, והתנאים אשר שמה יק”א לפני קוני או חוכרי אדמתה רעים המה הרבה יותר מתנאי ניקאלי השני, ואין איש אשר לו רגש כבוד אדם, ילך להיות לה לעבד נבזה, עבד עולם.

היו סרסורים, פורשי מכמורת לאסוף תמימים ברשתם, אשר חשבו גם את “גן מונטיפיורי” למושבה.

מכל דברי אמת האלה, הלא יוכל כל איש אשר לא יחפץ להונות את עצמו או אחרים לשפוט, כמה הנה מספר המושבות ואכריהן באמת. והאמת היא כי מספר משפחות אכרים לא יעלה גם היום יותר מאלף, אף אם נחשבו גם את הפועלים בעין גנים ונחלת יהודה, ואם הנוכלים ישמיעו כי נמצאים יותר מחמשה אלף או גם עשרת אלפים, הנה הוא רק אחיזת עינים. המה אומרים “חמשה אלף” וישכחו להזכיר כי חמשה אלף נפשות הנה רק אלף משפחות. והמון העם הקוראים לא יבחינו בין משפחות לנפשות. כן לא יבחינו בין אכרים היושבים על אדמתם ובין בעלי מלאכה, חנונים, סרסרים, פועלים, עגלונים, מורים או סתם בטלנים היושבים בתוך המושבות.

אל יטעה הקורא התמים כי כל חפצי הוא להשפיל כבוד המושבות, או להוריד ערכן בעיני כלל ישראל. חלילה לי מזאת. כל מושבה אשר בה יושבים יהודים על אדמתם וימצאו די לחם לנשיהם וטפם יקרה היא בעיני ונכבדה. ובכל לבי אומר לוא ירבו כמהם על אדמת אבותינו. אבל אין את נפשי להוליך עם ד' טועה, כי תמצא ידנו להושיב נשמות יהודה על ידי יסוד מושבות. מלבד אשר אתנגד בכל כחי לסדרי דר' רופין וכל המחזיקים באזניו, לתת את האדמה להקבוצות, ואם מצא פתחון פה למעשיו אלה, בהיות הארץ תחת ממשלת עריצים, ומשפטי סדום היו לה לקו, כי כל ערבי אשר מצא שדה לא זרוע, יכל לבוא ולכבוש את האדמה, או הממשלה עצמה לקחה לה את האדמה אחרי עבור שתי שנים אם לא נעבדה, הנה אין עוד כל פתחון פה עתה תחת ממשלת בריטניה. ואם נחפוץ להגדיל את הישוב, על מנהלי קרן הקיימת לקנות אדמה, ולמכרה לכל החפץ לקנות, ולא יקצב רופין את המחיר פי שנים, ודי יהיה לו אם ירויח שלשה למאה, ולא יחזיק חבל בטלנים “במשרד הארצי־ישראל” על חשבון העם, למען יהיו לו לסריסים ומספרי כזבים, אשר ידברו על לב הגולים החדשים, כי הד"ר רופין הוא צדיק תמים, למען יפנו אליו בקניותיהם, תחת לפנות לסרסרים אחרים. ואם כי אמת הוא כי הסרסרים האחרים לא טובים המה ממנו, אבל למצער הן לא ימשלו על כסף העם. ועל המנדבים לקרן הקיימת הצדקה לדרוש כי לא ישליכו את כספם לחוץ, ולהמנדבים הצדקה לדרוש כי יושיבו איש ישר ואוהב עמו אשר לא יעשה בכספם כחפץ לבו. ואם חשב רופין ליסד מין “תחנות צבא” להשקיט חמס ידי הערביים בהתנפלם על המושבות, אז עליו היה ליסדן רק אצל המושבות הקיימות, למען יהיו זרוע להאכרים, תחת אשר לפי סדריו עתה יהיו רק לפוקה להם במשך הימים בהיות הממשלה בידי הבונדיסטים. ומי יערב לנו כי לא יעשו להמושבות את אשר עשו בבתי כנסיות היהודים ברוסיא? ומי יערב לנו כי לא זאת היא כל מגמתו? וכתבי העתים אשר להם באמעריקא (בזארגאן) הלא ברור ימללו יום יום כי נכונים המה ליסד ממשלת באלשעוויקים בציון, ואם ינוס טראצקי מפעטראגראד יושיבוהו על כסא דוד בירושלים. הנה כי כן בכל חפצי הטוב כי תפול אדמת אבותינו בידנו, לא אוכל לדבר על לב אוהבי ציון תמימים, כי יתאחדו עתה לאגודות לקנות אדמה בשום אופן בעולם. והישרים בקרבנו החפצים לשמוע דברי אמת במנוחת לב, ולא להתנפל על כל איש אשר ידבר ולא רוחם. יקראו נא את המאמרים “ציון בעד מי” “העתודים על הצאן” המזרחי והיתומים, אשר יבואו הלאה במחברת הזאת. אף כי לא עלה על דעתי להיות רועה כסילים, ועם נערים תעלולים לא אתוכח, וכבוד עטי לא אחלל לדבר עמם משפט, ולא אמרוט אף זקן תישים זקנים אם יורידו רירם עלי, אבל זאת אעשה להם ביום רצון, כטוב לבי. אקחם ואניחם על ברכי, או אצוה להם להיות נכונים, סרוחים על הספסל לארכו, ואפקוד עליהם כי יחלצו מכנסיהם עד שתותיהם. ואני אכין למענם שבטים לחים, דקים ורכים, ואספור אמנה על השת החשוף אחת, שתים ושלש, כאשר עשו המלמדים לפנים, בימים הטובים, למען ייטב להם באחרית הימים. והיה אם יזקינו, יזכרו כי לא תהו ברא אלהים שבט לנו כסילים, ואם יתגרדו מעט בשת או גבחת אין רע. רפאות תעלה תהיה זאת, להעלות להם ארוכה לימים יוצרו.

כנגן המנגן

כן ירקדו המחוללים

 

שרים כחוללים    🔗

חג היום לישראל. חג גדול כביום צאת גולי בבל במצות כורש. ולא פלא הוא כי פה ושם הננו שומעים שרים ומנגנים. במערכות כתבי עתים באיזה אסיפות, שם ידברו, ישירו, המטיפים יטיפו עד כי יחר גרונם. כלם יעירו ויעוררו את האהבה לציון. אך זה פלא, פלא גדול מאד, כי אין מרקדים. ומדוע? האמנם טפש לב העם, היתכן כי כבר עלה בשר חי בבשרו, ולא יחוש עוד אם טוב או רע יבשרוהו. ואפוא הוא העם המתפלל שלש פעמים ביום לציון. האמנם רק שפתיו נעות כמכונה ולבו לוואשינגטאן, פעטראגראד, פאריז ולאנדאן ולציון יאמר די כי זכרה נשאר רשום בסדר התפילה? ובמה יתגאה החרד על הרעפארמי, הן הוא מתפלל ולא יאמין בתפלתו, והשני לא יאמין ולא יתפלל. ואם נבוא חשבון, הלא נקל להראות יתרון הרעפארמים על החרדים. כי בהם נמצאים אנשים נכבדים, נותני כסף לטובת ציון. ועובדים בכל לב ונפש להחיש גאולתינו. ובין החרדים השלך הס, וכמעט אין דורש לציון, מלבד איזה רב אשר יסחבוהו הציונים בציצת ראשו לפעמים לבוא להטיף באיזה בית תפלה, והוא ירא להשיב פניהם והולך, או “משום דרוש וקבל שכר” (חמשה שקל?). ואם בצד המטיף יחכו המנגנים או עלמות תופפות, יבוא העם לפעמים לשמוע. וכאשר יבוא כן ילך, קר ככפור. ואת ציון ישאיר לציונים, יהלמו ראשם – המה הבטלנים אשר אין להם בעולמם כל מסחר אחר. אך ירפו ממנו, ואם יבואו לבקש נדבה רבע השקל, אתן להם רק לבל יניאו ראשי בחלומותיהם הבל. הלאה מגבול זה לא רחק העם ללכת, למרות הבשורה הגדולה, כי פקד ה' את עמו על יד בריטניה הגדולה, מלבד איזה יחידים. ואם בעלית בית באלטימארע גזרו להרים מיליאן שקל לראשית העבודה בארץ ישראל, הנה אין כל ספק, כי יאספו את כל הכסף רק מנדבות יחידים ועשירים. והעם יפגרו מלכת אחרי הציונים. ומה היא הסבה? שמענו אמנם כי בשיקאגא נוסדה אגודה ליסוד מושבה גדולה – בלי ספק על פי התכנית אשר רשם לה הסרסר מתל אביב. ואם לאגודות כאלה נקוה, אז עלינו לחכות עוד הפעם אלפים שנה, וציון לא תבנה. ולוא גם יצלחו יהודי אמעריקא ליסד עשר מושבות, אבל לזאת נחוץ לחכות למצער עשרים שנה, ואחרי כן… ילד ההר עכבר.

כלם יודעים כי אין אנחנו עם עובד אדמתו, ואלה אשר פתאם הרו וחלו ללדת איזה מושבה לא ידעו עד מה מתכונת ארץ ישראל, תושביה ואדמתה. ועוד יותר מזה, כי לא ידעו אף תכונת אמעריקא בכל הנוגע לעבודת האדמה. אף כי באמעריקא יוכלו לקנות אדמה במשך יום אחד, או גם בעשרה רגעים מבלי כל מפריע, לא מצד המוכר ולא מצד הממשלה. כל כלי עבודה הנחוצים ישיגו בכל עת שיחפצו. מסלות ברזל ומסלות אבן מתוחות לאורך ורוחב כל הארץ. לקנות זרע או למכור תבואת הארץ יוכלו בכל רגע, והממשלה עומדת הכן לעזור על יד כל איש האומר להוציא לחם מן הארץ. במקומות רבים יוכלו לקחת אדמה חנם או במחיר זול. ועל הקונה לשלם עשרה למאה בעת הקניה, או יותר מעט, והנשאר יוכל לשלם במשך ימים רבים. וכל התנאים הטובים לעבודה זאת ימצאו באמעריקא. ואחרי כל אלה, למרות זרם הגולים אשר באו בשנים האחרונות עד כדי מיליאן ושלש מאות אלף איש בכל שנה, הנה נגרע מספר עובדי האדמה. במשך שלש שנים קודם המלחמה עד כדי חצי מיליאן. והסבה האמתית היא, יען מלבד די לחם לשובע לא תתן האדמה כל עושר לעובדיה. והאשר אשר תתן לו אויר נקי אין בכחו למשוך אחריו את לב העם. ואחינו ברוסיא אשר התאמצו להשיג אדמה לעבדה, המה ברבם עניים אשר חייהם תלואים להם מנגד יום יום מדאגת יום המחר. ועניים הן לא יוכלו לקנות אדמה ולבנות בתים וכל הנחוץ לאכר בארץ הקדושה והשקרים אשר יספרו הסרסרים כי בשנים שלשה אלף שקל יוכל כל איש להכין הכל, יפקחו עיני האורחים הבאים לארץ הקדושה. כי אמנם להיות אכר בארץ הקדושה למען ימצא לחם לשובע בלי דאגה, נחוץ עשרת אלפים שקל. ומה גם עתה, אם יבואו המונים מכל עבר ופנה כאשר נקוה. והערביים הערומים ידרשו בעד כל שעל עפר פי עשרה, והסרסרים יעזרו עוד על ידם. ותנאי אחד נחוץ לדעת לכל אורח הבא לאה"ק, כי לא יקוה להשיג אדמה טובה ביהודה. את אשר לא השיג עוד אף אכר אחד עד היום הזה. אדמה נקיה מאבנים או בצאות לא ימכור הערבי בכל מחיר. ורק בגליל יתכן להשיג לפעמים גם אדמה טובה. אבל אדמת הגליל היא לשדה תבואות. ומשדה תבואות לא תכון כל מושבה בארץ ישראל בשום אופן בעולם, מטעמים אלה;

1) הוצאות מושבה בעלת מאה משפחות לכל צרכי העדה תעלינה לא פחות לעשרת אלפים שקל אמעריקאני – או 500 פראנק לכל משפחה. ההוצאות הנה להחזיק בית ספר כללי, להרב, השוחט, הרופא, בית מרקחת, בית כנסת, בית ספרים, שומרים ועוד כאלה. ומושבה קטנה לא תוכל שאת הוצאה כזאת. וה' בעלקינד עצמו הגיד לי, בהיותו בביתי ברמלה, כי בחידערא גדלה ההוצאה, עד כי על כל אכר היה לשלם אלף פראנק לשנה (200 דאללאר) להוצאות המושבה, בעלת ארבעים משפחה. ובשום אופן לא יוכל האכר להוציא מאדמתו סך רב כזה. ועל כן הננו רואים באמת, כי כל המושבות הקטנות תלויות באויר, וכלם המה עניים ואביונים, וחייהם אינם חיים. למרות חלומות כותבי מאמרים בכתבי עתים, אשר ראו את כל האשר בחזון, ועל אף הסרסרים מפיחי כזבים במחיר. ולהוכיח אמתת דברי לא נחוץ להרחיק נדוד לבקש חשבונות ופלסופיא. שלחו נא שני אנשים ישרים למשך שנים שלשה ימים לתור את באר יעקב, עקרון וקאסטיניא, מושבות אשר האכרים עובדים בעצמם בלי עזרת פועלים זרים, ותוכחו. כמה ימותו בלא עת מאין רופא ובית מרקחת. מה הוא בית הספר המחכה לנדבת הציונים המשלמים למורה בור אחד בקאסטינא, אשר בכל עת שיעלה רצון מלפניו יעזוב את בית הספר לשבוע או שבועיים ללכת להשתעשע בעיר (המורה הוא בלי אשה). ואם ינסה איש להוכיחו על מעשיו, יענה כי הוא איננו תולה בדעת המושבה ואבות התלמידים, יען לא המה המשלמים את שכרו. והתלמידים ישארו בורים. אף כי מלבד “מעטהאדע” עברית אין כל זכר לשפה אחרת בבית ספרו. ואם טוב מעט המצב בעקרון, הוא יען כי העניים ההם המה יראי אלהים ומשלמים מכיסם למורה נאמן, לבל ישארו בניהם בורים גסים כבמושבות קטנות אחרות.

2) לאכר אשר כל קיומו נוסד על מזרע תבואות, נחוצה לא פחות משלש עד ארבע מאות דונאם אדמה. ולמושבה בת מאה משפחות, אשר לה משלשים עד ארבעים אלף דונאם נחוצים שומרים רבים. ובעד כל שומר עברי עליה לשלם אלף פראנק לשנה, מלבד העמל לצאת מרחק רב איש איש לשדהו.

3) רחוק מאד למצוא, ואולי לא ימצאו לעולם כברת ארץ גדולה, כאשר הזכרתי, במקום אחד. ואם כן לא יתכן יהיה ליסד מושבה בעלת מאה משפחות בשום אופן. ומושבה קטנה, אשר מלבד המפריעים וההוצאות אשר הזכרתי, הן לא בכחה יהיה לחפור בארות מים ולהעלות את המים במכונות. וחוסר המים בארץ ישראל לא יוכל להמנות כל עוד אשר לא תוסד אגודה גדולה ועשירה למשוך צנורות ברזל תחת האדמה מאיזה נחלים או מעינות להשביע רצון המושבות, כי מבלעדי המים הן לא יוכלו לזרוע רק פעם אחת בשנה, בחרף.

4) לעת עתה אין דרכים ומסלות להוביל את תבואות השדה אל השוק, והשוק עצמו עוד לא נברא. ובעד תושבי הארץ עצמם הן די והותר תבואות הערביים גם בלעדי אכרים יהודים. ואם כן הלא נחוץ טרם כל ליסד איזה שוק לממכר הזרע. ובלי שוק קבוע להוציא את התבואות לארץ אחרת, הלא ירד מחירן עד אשר לא יוכל האכר עמוד, והעולה על כלנה הוא;

5) כי היהודי הבא מקרוב לשבת על אדמתו איננו עוד אכר, ואם נמצאו בנו רבים אשר כשחוק בעיניהם חכמת האכר, אבל בבואם לעמוד אל המבחן, ומחולם יהפך לאבל. אז יבינו כי חלמו בהקיץ. העבודה היא כבדה, ולא תשלם לעובדיה. והדור הצעיר אשר לא נולד במושבה ולא חנך על ברכי אכרים, ולא יחוש כל אהבה אשר תקשרהו אל האדמה, לא ישאר אכר, וברגע הראשון אשר יחלום כי ימצא נתיבותיו בעיר, או גם בארץ אחרת, כאשר הראה הנסיון בכל המושבות. והאב הזקן כי יאלץ לשכור פועלים לא יוכל להתחרות עם הערבי העובד בעצמו ומוכר את תבואתו בזל, ובשלשה פראנק לשבוע די לו למחית בני ביתו.

6) צעקת צוררי היהודים בשנים האחרונות עלתה עד מרום קצה, לרגלי “המשרד הארצי־ישראלי” והמון הסרסרים, ומכל עבר ופנה שמענו תנואותיהם, כי באו היהודים לנשלם מעל אדמתם. שני כתבי העתים אשר להם, “הפאלעסטין” ביפו “והכרמל” בחיפה נחר גרונם מנבוח יום יום לא לבד על היהודים הקונים, כי אם גם על הפקידים אשר נתנו רשיון לעשות שטרי מקנה. ואני בבואי ביום הראשון בפעם הראשונה לרמלה, בבקשי לקנות בית או כברת אדמה, ושלשה סרסרים סבבוני. ועוד לא דברתי עם איש אודות איזה קניה, והנה ממחרת היום הודיע הפאלעסטין כי כבר קניתי כמעט את כל העיר, ועם זה הוריד דמעות כתנים כי בעוד מעט יאלצו כל הערביים לנוס מן הארץ, וכל הארץ תפול נחלה ליהודים. ומי לא יזכור את כל המון התלאות וההריגות אשר חוללו באכרי ישראל בכל עת מצוא, וכל אלה עשו בעת אשר כל הקניות נעשו בסתר ובשחד אין קץ. ואם יסורו עתה כל המכשולים אשר הניחה תוגרמה על דרך היהודים, ותחת חסות בריטניא יקל הדבר, אז הלא ינבחו בלי הרף, ומחיר האדמה יעלה עד אין קץ, ומה גם אם יבואו היהודים בהמון, והאשר אשר ימצאו היהודים מקניות חדשות על כנף צפרים ינשא, ועוד מכשולים רבים יפגשו הרודפים אחרי קניות אדמה, אשר לא הזכרתי בזה.

אינני חושב לרפות ידי העם כי יחדלו מהתנחל על אדמת אבותינו. האדמה אמנם נחוצה לעם האומר לבנות לו בית נאמן בציון. אבל עלינו לקנות מעט מעט, לעת מצוא, בלי רעם ורעש, לבלתי העלות עלינו חמת הערביים. אנחנו העם אשר כבר נסינו במסות כאלה זה אלף ותשע מאות שנה. ואם לא נעשה מעשינו בהשכל ודעת, לא במנוסה וחפזון. אז הלא יצדקו בעיניהם צוררי ישראל מבית ומחוץ בקראם תמיד, כי היהודי הוא צרעת ממארת לכל העמים. ושונאי ציון עתה, עם המתבוללים בכל משכנות בני ישראל, הלא יראו באצבע כי צדקו בהניחם מכשולים על התנועה הלאמית. ואם ימצאו עוד כי מספר ידוע מהגולים אשר הלכו להשתקע בציון יאלצו לשוב לארצות מגוריהם, כי לא מצאו נתיבותם בארץ הקדושה, הלא נתן חרב בידם לעצור בעם, וציון לא תושב.

חטא נורא יחטאו צעירי “פועלי ציון” מבלי דעת את הארץ בפרט והתבל בכלל, בהטיפם לפועלים באמעריקא, כי ימהרו להצטיד לעזוב את הארץ ללכת ציונה, בתקותם כי אם יבואו הפועלים ראשונה, אז יכבשו את העבודה, וביחוד עבודת האדמה. כי מלבד אשר אין לנו עוד לא עבודה ולא אדמה, ועליהם יהיה לחכות עד אשר יבוא איזה קאפיטאליסט אשר יפול אל פיהם. הנה שכחו כי הקאפיטאליסטים האמעריקאנים יבינו הליכות התבל יותר מהם. והנסיון עם פועלים סאציאליסטים כבר הורם מה לעשות. ויהודי רוסיא הן גם המה למדו כבר איזה פרקים מתורת הבונדיסטים בארצם. אף כי ברור הוא באין כל ספק בעולם, כי עשירים גדולים לא יעזבו את ארצותיהם אשר נקשרו אליהן בעבותות מסחר. באהבת הארץ והמשפחה. ולא נחוץ להיות נביא מגיד עתידות, כי גם המטיפים לציון הנלהבים, הכותבים מליצות וחזיונות וחלומות אודות הארץ היקרה והחמודה אשר לא ראו מעולם. גם הציונים היקרים האלה ישארו על אדמתם הטמאה, ולא יעזבו את האבוס הנותן להם די תבן ומספא, וישתפקו “בקדחת הטובה מאד לבריאות האדם אם רק תדבק בבשר אחרים”. את אחיהם ישלחו למערכות המלחמה, והמה, המטיפים, ישבו אל הכלים.

אם ימצאו פתאים נתעים בשוא בין הפועלים אשר יאמינו למורי שקר, ויכינו את עצמם לצאת את הארץ, עליהם לדרוש ממטיפיהם מה הבטחון אשר יבטיחו להם כי לא יוליכום שולל. ואם יניחו אוצר כסף באיזה באנק בטוח, לשלם הוצאות הדרך בעד כל פועל ההולך לארץ הקדושה, והוצאותיו לשוב אם לא ימצא שם חפצו. ועל כל הפועלים לדעת, כי לא בארץ ישראל הוא המקום להרויח עשרים, שלשים שקל לשבוע, עליהם לדעת כי מחיר העבודה בארץ ישראל, הוא פראנק וחצי ליום (29 סענט אמעריקאני) ורק בחורים סאציאליסטים נלהבים המאמינים כי בכחם להביא גאולה לכל העולם, רק המה יוכלו להקריב את נפשם למלך. אך לא הפועלים אשר עליהם לתת לחם לנשיהם וטפם. והאדמה בארץ הקדושה לא תתן עבודה לפועל די לכל השנה. רק לשנים או לשלשה ירחים. ועליהם להתחרות עם הערביים העובדים בזול. ואני בעיני ראיתי ערביים עובדים במחיר באשליק, או באשליק וחצי ליום (11 – 16 סענט) במושבות הרחוקות מן העיר. ואיך יוכל היהודי לבוא להתחרות עמם. והיהודי האכר הן לא ילך אל העיר לבקש לו פועל יהודי ולשלם לו כפלים, בעוד אשר בכל רגע יוכל להשיג פועל ערבי במחצית המחיר, מלבד אשר לא יוכל להשיב את פני שכנו הקרוב אליו המבקש אצלו עבודה.

על הפועלים באמעריקא לשום לב, כי הולכי בטל רבים מאד בארץ הקדושה. המבקשים עבודה ואין. ורבם ככלם הנם עניים מרודים. וחטא לא יוכל כפרה יחטא הפועל האמעריקאני ללכת ציונה לשים על עניינו נוספות, ולגזול לחמם מפיהם אם ימצאו איזה עבודה. ומי כחברי היוניאן יודעים את המהומות והמלחמות אשר יחוללו פה בארצנו בכל עת אשר פועלים אחרים באים וממלאים את מקומם, ואיך ימלאם לבם ללכת ששה אלף מיל, במטרה לגזול לחם אחיהם מפיהם? האם זאת היא תעודת הפועל העברי? ואף אם יהיה סאציאליסט יותר גדול מקארל מארקס אלהיו, האם בזאת יביא גאולה לעולם? ומה גם, כי לא כל הפועלים היהודים הנם סאציאליסטים. והפועל הנאמן לעמו ויודע נפש העני, הן לא יעשה זאת אף אם ידע כי ירויח שם יותר מבאמעריקא. ואם כלה ונחרצה מאת ההשגחה העליונה לשלוח משיח מיוחד לסאציאליסטים. יקחוהו בשתי אזניו ויובילוהו לאמעריקא, אל הדוד העשיר. אשר באוצרו ימצא די כסף וזהב לחלק ליראיו, מאה שקל לגלגלת. אבל מה ימצא בארץ הקדושה מלבד קברים עתיקים ואבני גיר בהר ובשפלה?

אין את נפשי, ולא עלה על דעתי לעצור בעד זרם העמיגראטיאן ללכת ציונה, אחרי אשר בכל לבי חפצתי לראות את ציון בבנינה. אפס בקראי כעת את קול הקורא אשר הדפיסו כתבי העתים הזארגאנים להסאציאליסטים, הקוראים בכח לכל הפועלים היהודים באמעריקא. הנני נאלץ להזהיר את המון הפועלים כי אסון גדול יביאו על נפשם ועל ציון מחמד עינינו, אם ילכו בעינים עצומות אחרי הנערים מוריהם המתעים. הנני מקוה כי ציון תבנה במשך הימים, לאט לאט, בסדר ומשטר כפי אשר יתוו אנשים בעלי מדע, על פי תכנית ידועה. לאט לאט ידרשו פועלים אומנים לבוא ציונה בעת הדרושה. ולא ימלאו את הארץ עניים הולכי בטל, ומבקשי עבודה במקום שאיננה. וגם בלעדי תלמידי טראצקי נקומם הריסות ארץ אבותינו, ולא נזיל אף נטף דמע אחד אם לא נצליח להפוך את ירושלים לפעטראגראד שניה. ואם דגל ציון ישאר לבן ותכלת – לא אדום כדם, אין רע, ואם יחסרו לנו איזה פראלעטארים לחולל מהומות, אז נשלח מרכבה מרקדה להביאם ציון ברנה. ועד העת ההיא עוד לנו עבודה רבה על אדמת ישראל אשר נוכל לעשות בלעדם.

ומה העבודה לכם? שאלה נבערה כזאת הן לא ישאלוני רועי הפראלעטאריאט, והנני בטוח כי לא יביאוני במשפט לפני כסא אחד הרבנים. אחרי אשר גם כסיל אדם יבין, כי לא להם לשאול,ולא עלי לענות. כי אמנם טרם ישאלוני, הלא לא יבצר גם ממני לשאול מי שם אתכם אפוטרופסים לעבודה עברית בציון משכן אלהי ישראל אשר מאסתם? מה לכם ולישראל עמי, כי תבואו לדבר בשמו? הן מכל יהדותכם לא נשאר לכם מאומה, מלבד הזארגאן ואות ברית קדש. ובמה נעליתם על הערביים הנמולים? אפס לאחי הציונים התמימים הנכונים לעלות ציונה בתם לבב לבנות הריסותיה, לאלה אענה.

 

בנו ערים בציון!    🔗

1) ראשית כל, יבואו חמשים איש בברית יחדו, במטרה לבנות עיר אשר תהיה עברית ממסד עד הטפחות.

2) כל חבר יניח איזה אלפי שקל בבאנק בטוח על שם האגודה. ובהיות בידם למצער רבע מילליאן שקל כסף, יוציאו מניות קטנות בתשלומים לא גדולים על סך שני מילליאן שקל.

3) חמשה איש ילכו לארץ הקדושה, וביניהם אינזיניער אחד, ויתורו את הארץ על חף הים. ביחוד במקום אשר ימצאו לשון־ים וקרוב למחצב אבנים.

4) מקום ליסוד עיר יוכלו לבחור בין יפו לחיפה. ואולי גם בין עזה לחיפה. ונקל יהיה לקנות כברת ארץ אצל אכרי המושבה חידערא, טאנטורא. מקום בית חרשת למעשה זכוכית מיד הבארון ראטהשילד, על שפת הים, או בקעת נחל ירקון הנופל לתוך הים הקרובה ליפו. וקצה נחל יוכל להיות מקלט בטוח לאניות אם ירחיבוהו ויתקנוהו. ועוד מקומות אחרים אשר יוכלו לקנות במחיר לא יקר, אחרי אשר לא יבקשו להשיג אדמת זרע.

5) בקנותם את האדמה יגשו כרגע אל המלאכה לעשות תכנית העיר. ויבנו שנים שלשה בתים הראשונים, בעד המנהלים והפועלים הראשונים.

6) יכינו מפה גדולה, וירשמו בדיוק מדת כל נחלה לבנין בית ומחיר קבוע לאלה אשר יקנו וישלמו כרגע. ומחיר אחר בעד אלה אשר יקנו לשלם מעט מעט, ואיזה נחלות יתנו חנם להבונים הראשונים.

7) חלק ידוע ירימו לטובת פועלים נחוצים ליסוד העיר. ואיזה בתים תבנה האגודה על הוצאותיה לתתם לפועלים אשר ישלמו מעט מעט במשך הימים, או ינכו ממשכרתם בכל חדש.

8) ברבות מספר קוני המניות, יחלו בבנין החף, ואחרי אשר לשון ים בטוחה מרוח סערה אין בכל חפי הארץ הקדושה, הנה נחוץ יהיה לחפור תעלה ראשונה, כתבנית התעלות אשר בהאלאנד, למען תת מקום בטוח לאניות, כי לא לבד. כי ביום סגריר לא תוכל כל אניה לגשת לחף יפו. אך גם החף הקטן בחיפה לא יצלח למאומה. ואם במשך הימים יבנו גם שם חף חדש, אבל הן לא לישראל הוא, אחרי אשר העיר הנה כבר מיושבה ערבים, ובהם גם האשכנזים היושבים במורד הכרמל. ולנו נחוץ מאד כי תהיה העיר כלה ביד היהודים.

9) במרחק לא רב מן העיר יקציעו כברת ארץ ליסוד עיר גנים, ולהושיב עליה מאה משפחות. ולכל משפחה יתנו שנים שלשה מענה (אקער) אדמה לבנין בית ולמטע גן ירק, או לגדול בהמות. וברוב עתות השנה ימצאו עבודה בעיר. ומה טוב כי ימצאו ביניהם בעלי מלאכה הנחוצים לכל עיר. והאדמה הזאת תמכר בלי כל ריוח להאגודה.

10) בראשית יסוד הבתים הראשונים תיסד האגודה בית חרשת מעשה לכלי ברזל ואיזה מכונות נחוצות. ועם זה ייסדו בית חרשת אשר ימצאו לטוב להם. ביחוד מהחומר אשר ימצאו בארץ. בית חרשת למעשה מלט אין עוד בכל הארץ, וקודם המלחמה הביאו את המלט מעסטרייך. ומחיר כל חבית היה 13 – 18 פראנק. ולרגלי המחיר היקר הזה לא רבים היו הקונים, ובמקום מלט השתפקו בסיד, והבתים אשר בנו בסיד לא יעמדו ימים רבים. ומה גם בתי העיר יפו לא יצלחו למאומה. ואם לא יתקנו את הקירות בכל שתים שלש שנים, הנה במשך חמש עשרה שנה יפול הבית למשואות, אחרי אשר החומר לבנין בתים ביפו איננו אבן, רק מין אדמה קפואה וברדת עליה הגשם ימסו הקירות הטוחים בסיד, תחת אשר המלט יכל לעשות את הבתים מוצקים כאבנים. הנה כי כן טרם יגשו אל הבניה, על המנהלים ליסד ראשונה בית מלאכת המלט, ולעשות רעפים לכסות את הגגות. עד המלחמה הביאום ממארסייל, ומחירם היה 18–25 פראנק כל מאה. ובירושלים החל נוצרי אשכנזי לעשותם ממין טיט אשר מצא על אם הדרך בין ירושלם ומוצא, וגם במוצא עצמה החלו שני אחים יהודים גם המה לעשות כמתכנת האשכנזי. אבל הטיט ההוא לא יוכל להתחרות עם החמר באיירופא, ועל כן נחוץ לבקש אולי ימצאו חמר טוב מזה. נמצא אמנם חמר כזה ממרחק חצי מיל מביתי ברמלה, ואיש אחד אשר לו בית חרשת למעשה רעפים בפולין הרוסית הגיד לי, כי כבר שלח את החמר ההוא למבחן לפיומא באונגארן ולמארסייל, ותשובתם היתה כי טוב הוא מאד, אך לא יכל לתת לי אות נאמן לאמת את דבריו.

11) בהיות מאה בתים בנוים בעיר – מלבד בתי הפועלים והגננים, נחוץ כי האגודה תיסד לה באנק מיוחד בתוך העיר. ואין כל ספק כי המון פקדונות יובאו אל הבאנק לא לבד מיהודים אך עוד יותר מהערביים שכני המקום.

12) הבתים הראשונים אשר תבנה האגודה יהיו: בית מלון יפה לאורחים, כמתכנת בתי מלון באיירופא או אמעריקא, עם פרטים שונים הנהוגים בארץ הקדם לפי טעמם, ועל פי רוב נמצא גן בתוך החצר. בית ועד העיר, ובית חולים לא גדול לפני מכסת תושבי העיר. אבל נחוץ להשאיר ככר רחב ידים בעד בית חולים יותר גדול אשר יהיה נחוץ במשך הימים. ובית ספר לא גדול.

13) צנורות מים לאורך כל הרחובות, עד כי כל הבא לבנות לו בית, יוכל למשוך את המים מן הרחוב אל הבית.

14) צנורות למי שפך. זה יהיה דבר חדש שלא נמצא עוד בשום מקום בארץ הקדושה, ואף לא בירושלים. ואין כל ספק כי הדבר הזה הוליך אלפי אנשים לקבר בדמי ימיהם. והממשלה התוגרמית מעולם לא שמה לב לקטנות כאלה. ואני זוכר עוד כי בכל חוצות קאנסטאנטינאפּאל וירושלם התגוללו רבבות אלפי כלבים חיים ופגרים.

ובקאנסטאנטינאפאל לבד חשבו את מספרם לחצי מיליאן, ולולא מחאת צירי מלכי איירופא, כי אז יכולנו להתענג על המראה הנחמד הזה גם עתה.

15) מאורי עלעקטריק נחוצים בראשונה למצער ברחובות אשר יחלו לבנות.

16) מרצפת מעורבה חל ומלט בשני צדי הרחוב היא חובת האגודה בראשית מלאכתה. ומרצפת הרחוב תוכל לעשות אז, כאשר יקימו חלק ידוע מן העיר החדשה.

17) גן לשוח יהיה עגול באופן אשר יקיף את כל העיר ויעבור דרך כל הרחובות כתבנית הגן בהאמבורג או פראנקפורט דמייין. גן כזה ימשוך עליו עין האורח, בראותו חמדת העיר וסדריה, עד כי כל איש אשר יבנה לו בית באיזה רחוב שיהיה יוכל לבוא אל הגן מבלי ללכת דרך רחוקה. מלבד זה תקציע האגודה עוד מקום לגן על שפת הים.

18) לחפירת התעלה אמנם נחוץ כסף רב. ואם לא תשיג יד האגודה לבנותה על חשבונה, הנה יתכן למסור את בנינה ביד אגודה אחרת (סינדיקאט) אשר תשלם בעד האדמה והרשיון, ומאדמת התעלה יוכלו לשפוך סוללה לאורך שפת הים, ועליה יטעו גן, ומצדה הפנימי תהיה תעלה צרה למעמד סירות דוגה, והסוללה תהיה עליהן סתרה מרוח סערה. ומצדה החצון יהיה בית רחצה לרוחצים במי הים.

19) לדרום העיר, תקצוב האגודה ככר רחב ידים לבנין “שוק הדגים”, בנין גדול, מרובע או עגול, כתבנית בניני דרום איטליה, הנחוצים מאד באקלים חם. והטוב מהם, הוא זה הנבנה בעיר קאליארי Cagliari בירת האי סארדיניען. אל הככר הסובב את הבנין יביאו האכרים את פרי אדמתם בבקר השכם. והסוחרים יקנו מהם ויביאו אל הבית. וכן יקנו גם תושבי העיר ישר מיד האכרים. בבנין ההוא אין חלונות, רק גג של זכוכית נעשה ככיפה לבלי תחדור השמש פנימה. וכל סוחר או חנוני יש לו מקום מיוחד אשר ישלם בעדו לממשלת העיר שנה שנה. שמה ימכרו גם בשר גם דגים, פירות וירק. ובאופן זה תוכל הממשלה לשמור ולהשגיח על נקיון העיר, ולא תרשה לאיש לפתוח חנויות כאלה ברחובות אחרים להשחית את האויר.

20) שוק לסוחרים, תבנה האגודה בלב העיר על ככר מיוחד, נטוע עצים סביב, למחסה משמש. שוקים כאלה בנוים בטוב טעם ויופי בערי איירופא הגדולות, ביחוד בברלין, ועוד יותר טובים מהם בוויניציאה ובנעאפאל, אשר יביאו שכר טוב לבעליהם. והסוחרים והקונים שבעים רצון. שמה נמצאים גם בתי משתה או קאפע יפים, ובנוים באופן אשר השמש לא תוכל לחדור בהם.

21) שוק לבהמות, תקצב האגודה מחוץ לעיר, ושמע תעשה גדרי עץ מהקצעים בעד בהמה אחת, שתים ושלש. ומוכרי הבהמות ישלמו איש איש בעד המקום אשר יבחר לו. גדרי עץ או ברזל כאלה נמצאים לרוב באמעריקא, אך בארץ הקדושה עוד לא ראו כזאת, ובשוק כזה נמשוך אלינו חלק מסחר הארץ, כי מלבד העיר לוד אין שוק כזה בכל הארץ. שמה יבואו הקונים אף מערים רחוקות, מאין שוק אחר. השוק בלוד הוא בכל יום שני, ומתנהג ככל סדרי בני ערב.

22) טרם יחלו לבנות בתים, נחוץ לעשות את צדי הרחובות ראשונה. ובעת אחת לנטוע עצים למחסה משמש משני עברים. צדי הרחובות יהיו רחבים למצער י"ב רגל. חמש רגל באמצע תהיה המסלה להולכים, ושבע רגל משני עבריה למטה עצי צאלים, כתבנית צדי הרחובות באדעססא.

23) האגודה תקצב מקומות מיוחדים אשר לא תמכור לאנשים פרטיים. המקומות האלה יהיו שמורים עד אשר תגדל העיר ותעמוד על תלה. ונחוץ יהיה לועד העיר לבנות בניני הקהלה, כמו בית כנסת, בית אוצר ספרים (דביר) בתי ספר, בית משכיות לעתיקות יהודה, בית חולים כללי, בית המועצה, בית עם או כלוב לצעירים, בית מרחץ, הכנסת אורחים, בית לת"ת וישיבה, ועוד כאלה. כי רק באופן כזה תתכונן העיר בסדרים נכונים, וכל בנין מבניני הקהלה יבנה על מקומו הנכון לו מראש, תחת אשר בוני ומיסדי ערים רבות אשר לא ראו עתידות העיר, ולא חשו לקצוב מקומות מיוחדים לבניני הקהלה, נאלצו אחרי כן לשלם מחיר גדול, ולהרוס בנינים פרטים, וסוף סוף נשחת משטר העיר.

24) שמות הרחובות יחליטו מראש, וישאר חק עולם לדורות, לבל יבואו מתחכמים חדשים אשר יבדאו להם שמות לפי רוחם. חלק אחד בעיר יקראו את הרחובות על שמות אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב, משה רבנו, שאול, דוד, שלמה, וחלק אחר בשמות הנביאים. וחלק אחד בשמות גדולי ישראל האחרונים אשר הצטיינו בעבודתם לטובת ציון. הערצל, נארדוי, וואלפסאן, העסס, ראטהשילד, מאהליווער, עליאשברג, קאלישער, גוטמאכער, סמאלענסקין, ולעוואנדא, ועוד כאלה. ואיזה רחובות גם על שמות נשיא ארצנו ווילסאן, באלפור, וויקטאר עמנואל, ביקאנספילד, אליפהאנט, וכדומה. למען ידעו העמים כי לא שוכחי טוב אנחנו.

25) שם העיר עצמה יקרא רק בשמה העתיק הנודע בדברי ימי ישראל, כי אמנם חטא גדול חטאו מיסדי המושבות, כי לא שאלו פי חכמי ישראל להורות להם את השמות העתיקים, ויקראו להם שמות אשר בדאו מלבם, לחרפת עם עתיק יומין האומר לחדש נעורי ארצנו הקדושה, ואקוה בי לא אחטא להעסטעטיק הספרתי אם אכנם בשם “בורים”, והשם או הכנוי הזה לא ימחו ממצחם כל עוד אשר לא ישנו את שמות המושבות לכנותם בשמותיהם הקדמונים, והשמות החדשים אשר קראו למושבותיהם, ישלחו אל האכרים בארגענטינא. שמה נאה להם השם פתח תקוה או רחובות, ראש פנה ובאר יעקב, אך לא בארץ אבותינו.

26) על האגודה להתאמץ לפרסם שם העיר בתבל, למשוך אליה לב העם, לבוא להשתקע בה, ולעשותה לעיר רוכלת עמים. וכי יודע שמה בגוים, בכחה להרים כבוד ישראל בלאמים, ולהביא אליה אשר ועושר. וגם אלה מאחנו אשר לא האמינו בכשרונותינו לנהל עיר ומתים, וישחקו עלינו לאמר: כי לא נוכל לשבת בשלום יחדו, ואיש בשר זרוע רעהו נאכל, “וסדרים” נוכל לעשות רק בחג המצות, גם אלה יאלצו להודות כי לא ידעו את ישראל ותכונותיו. ואם לא יאמינו עתה טרם נוסדה עיר כזאת בציון, הנה אות נאמן אחר ינקר את עיניהם, העיר הקטנה “וואודביין” בנוף נוידזערזי, ובראנזוויל הגדולה אצל ברוקלין. עיר שכלה יהודים, קמה ונהייתה במשך שנים מעטות, ומספר תושביה עולה קרוב לרבע מיליאן, עם רחובותיה היפים ובניני הקהלה הגדולים אשר הקימו, ובסדרי העדה אשר לכבוד היה לכל עם נאור לעשות כמתכנתה. וכל זאת יסדו ידי המון העם בלעדי עזרת עשיריו וחכמיו. אם אמנם יתכן היה לבנותה בסדרים יותר טובים ונכוחים, לוא היה בנין העיר ביד ועד מיוחד, עם תבנית ידוע מראשית הוסדה.

27) רחובות רחבים יעשו כתבנית הרחובות החדשים אשר נעשו בניו ארלעאנס. הרחוב נחלק לשלשה, באמצע הרחוב מקום למסלת החשמל ברוחב חמשים רגל. ומשני עבריו נטועים עצים רעננים לצל. ביחוד עצים אשר לא ישליכו את עליהם לעולם: ובחלק זה אין מקום להולכי רגל או עגלות. בין עץ לעץ נטועים פרחים אשר לא יבלו. ומשני העברים שתי מסלות ברוחב שלשים וחמש רגל כל אחת לעגלות. נעשו ממלט, וחכמי הכימיא אולי ימצאו חפץ בחמר השחור הנמצא על שפת ים המלח.

28) אסמי תבואות יבנו ראשונה במרחק מיל אחד מקצה העיר, ובמשך הימים כאשר תגדל העיר, לא ישאר מקום ריק בינם ובין העיר. ואחרי אשר סחר התבואות יחלו בראשית החורף בימי הגשם, נחוץ כי תהיה מסלה טובה מן העיר אל האסמים להקל מסע העגלות.

29) תחנות לשומרי השרפות אינן נחוצות בימים הראשונים, אחרי אשר שרפת בית הוא חזון יקר בארץ הקדושה, אשר כל בתיה המה בניני אבן, ובבתים החדשים יסדו חדר מיוחד לבשול לבד בתוך החצר. אחרי אשר אין כל חפץ להחם את הבית מקר. ואף גם בירושלים אשר אוירה לא חם הוא כבערי השפלה, גם שם לא יחממו את הבתים, ובאופן זה מעטות הנה הסבות לשרפה.

30) בית לשלום המכס מאניות תבנה האגודה אצל התעלה.

31) האגודה תיסד בנויארק בית מתוכחים, לקנות את כל החומר הדרוש לבנין העיר, ובעת אחת תוכל לשלוח גם סחורות אחרות הנחוצות בארץ הקדושה, אחרי אשר בימי המלחמה נשארה הארץ ריקה מכל. כי מלבד אשר במשך שלש שנים וחצי לא באה כל אנית מסחר לחופי ארץ הקדושה, הנה גם הסחורות אשר נשארו באיזה חנויות היו למשיסה בידי התוגרמים. וסחורות רבות לא יתכן להשיג בעד כל הון.

החף יהיה חפשי (פארטא פראנק) ובזה יהיה הראשון בין כל חפי ים התיכון. ממשלת תוגרמה לא דאגה מעולם לטוב ארצה וסחרה, ואף בלשונות ים היותר טובות בארצה, כמו סמירנא וקאנסטאטינאפאל לא יסדה חף לאניות. ולולא קמו אגודות בני עם אחר לבנות את החפים, כי עתה לא היו לה אף חף אחד עד היום. והאגודות ההן הלא לא דרשו טובת הארץ בלעדי טובת עצמן, והרעיון ליסוד חף חפשי לא יכל לעלות על לבן. אף כי כל איש יודע מה נכבד הדבר להתפתחות סחר הארץ ואשרה. בוני החפים בתוגרמה קצבו מחיר גדול בעד האניות אשר תקרבנה לעמוד אצל החף. ורוב האניות מבלי יכלת או חפץ לשלם את המחיר, לא קרבו אל החף, והנוסעים והסחורות נאלצו לרדת באניות שיט קטנות. ומי האיש אשר לא ירד בעצמו אל אחד מחפי תוגרמה, לא ראה שד וחמס, גזלות ורציחות מהומה ומבוכה מימיו. והאורח אשר ראה זאת בפעם הראשונה בימי חייו, ידע כרגע כי בא לארץ פראים. והפראים יחשבו זאת לצדקה להממשלה אשר תתן להם הרשיון למצוא לחם בעושק ורצח, כי לולא זאת הלא נאלצו ללכת לטמא את ידיהם הנקיות בעבודת האדמה. והאדמה עומדת ומתחננת לבניה, כי יבואו לעבדה, אך מי ישים לב להבלים כאלה, אם גם הממשלה עצמה לא תדע כל מחסור באושר הארץ. אך על היהודים לתקן כל אשר עותה הממשלה הפרועה.

הנני מקוה כי הסוחרים בין אחנו באמעריקא יודעים את האשר הצפון בחף חפשי. אפס למען אלה אשר לא ידעו זאת, עלי להשמיעם בקצור נמרץ, כי למקום חף חפשי יוכלו כל סוחרי התבל להביא את סחורתם חפשי ממס המכס. ואת הסחורה יניחו באסם הממשלה, עד כי יבואו הקונים, והקונים ישלמו את המכס. הדבר הזה ייטיב להסוחרים מביאי הסחורה, כי יוכלו להביא את סחורתם בכל עת שימצאו נכון לפניהם. והקונה יוכל לבוא ולקנות בכל עת שהסחורה נחוצה לו. תחת אשר אם על המוכר לשלם את המכס, לא בכל עת יוכל להביא את סחורתו, טרם יכין לו די כסף לשלם מראש, טרם מכר עוד, ובאופן זה עליו לחשוב דרכו אם טוב לפניו להביא או לשלוח את סחורתו לחף זה או למקום אחר. וחסרון גדול הוא בסחר אמעריקא, כי אין לנו עוד אף חף חפשי אחד, יען הקאנסטיטוטיאן עומדת לנו לשטן, באסרה דבר כזה. יען היו רבים משוכני חף ימים אשר דרשו מאת נבחרי העם לשנות את הסעיף הזה, או להוסיף עליו סעיף חדש בתוך הקאנסטיטוטיאן. הנה פחדו כי בצאת חק חדש כזה, אז יתעוררו תושבי כל החפים לדרוש חף חפשי בעד כלם, ומספר חפי אמעריקא על שפת ים האנטלאנטי גדול מאד, מלבד חפי הים השקט. ובין כה נשאר הדבר תלוי באויר. כל הסוחרים הגדולים יראו באצבע, על האשר אשר הביאו החפים החפשים באיירופא, כי מי העלה את אדעססא מכפר קטן האדשי ביי לעיר גדולה ומפארה במשך שנות מספר, אם לא החף החפשי, אף כי לא נשאר חפשי לאורך ימים, וכן היתה האמבורג לעיר רוכלת עמים לרגלי חפש החף.

לא אדבר עתה אודות חופש המכס בכלל, כנהוג בבריטניא, יען הוא ענין מדיני נכבד מאד, ואולת היא למכור את עור הדב, והדב עודנו ביער.

32) בעלי מלאכה ופועלים נוכל להשיג בירושלם די לראשית יסוד העיר ולא נחוץ לקרוא אנשים מארצות אחרות, מלבד אשר רבים יבואו טרם יקראו. ואם טרם כלות המלחמה לא יוכלו יהודי רוסיא לבוא ציונה, אך מאחנו בעסטרייך לא יבצר לבוא דרך תוגרמה ביבשה, אף כי ממשלתם היא בריב עם בריטניא. ובעד יהודים הן נוכל לתת ערובה לממשלת בריטניא, כי בבואם לארץ הקדושה, המה באים כיהודים וכאוהבים. וכן יבואו אחנו מבולגאריען, הנודעים לאוהבי ציון נלהבים יותר מבארצות אחרות. וכן נקל יהיה להביא המון רב מאחנו התמנים האמללים המתענים תחת יד פראים אכזרים בתימן ארץ הדמים. וקריאה אחת לעדן העתיקה וצנעא (סאנאה), תביא אלפים מאלה אשר ישמחו אלי גיל בשמעם כי נחם ד' את עמו להביאם אל הר קדשו. והאנשים התמימים האלה המה אוהבי עבודה, כלם יודעי ספר, ויש גם מנשיהם המבינות ומדברות עברית. והמה יהיו ליסוד נכבד בישוב ארצנו. ועלינו יהיה לקרוא מאמעריקא או איירופא רק אומנים חרשי חושב מלומדים, ביחוד ליסוד בתי חרשת מעשה, חכמי הכימיא, חשמל, עושי מכונות, חוקרי האדמה (געאלאגים) מודדי אדמה, ומעטראלאגים, ועוד כאלה אשר יחסרו בארץ הקדושה.

33) על האגודה ליסד מחלקה מיוחדה ללות כסף לאלה אשר יקנו חלקה או שתים וישלמו בעדה, למען תמצא ידם לבנות להם בתים, כתבנית האגודות ברוב ערי אמעריקא BUILDING …& … LOAN … ASSOCIATION על פי תנאים קלים לשלם בכל חודש, עד אשר במשך עשר שנים יהיו בתיהם חפשים ונקיים מכל החוב. והאגודה תתן ערובה להממשלה, כי תשמור את כל החוקים אשר יחוקו בספר טרם יגשו אל המלאכה.

נחיצות עיר מיוחדה ליהודים    🔗

ישוב היהודים במשך ארבעים שנה האחרונות, מלבד רגז לב לא הביא כל טוב לעמנו, לא בכלל ולא בפרט. אני הנני זוכר את העיר יפו בהיותה עוד כפר נבזה ומגאל, בהיות מספר היהודים מתי מעט, ואז חשבו מספר כל תושבי העיר בששה עד שבעה אלף. ועתה, בבוא היהודים ויבנוה ויפארוה ויעשרוה הנה כל הבנינים הטובים נשארו בידי הערביים, וביד היהודים נשארו רק איזה חורבות הראויות לרפתי בקר יותר מלמשכן בני אדם, ורבם ככלם עניים ואביונים. וממשלת העיר כלה ביד הערבים, ורק “מוכתר” יהודי אחד נמצא בין כל פקידי העיר, והמוכתר הוא מין שוטר, החי מן הרוח, והיהודים נענים ונדכאים על כל מדרך כף רגל, וכל אכרי ישראל במושבות, עיניהם תלויות לחסדי פקידי יפו אשר מצו את דמם. וכל איש ידע כי בלי באקשיש אין לבוא לפקידות העיר או לגשת אל השופט, האכרים בנוף רמלה, אשר על פי החק להם הצדקה להשתתף בבחירת שר העיר, לא באו אף אחד מכל המושבות, באמרם אלי כי יודעים המה כי עמלם לריק. והנסיון הראה לי כי אמנם צדקו בזה, יען האיש אשר נבחר ברוב דעות, כפלים ממתנגדו הלך לירושלם, וישלם את הבאקשיש, וישב על כסאו. וליהודים במושבות אשר היו תמיד ממתנגדיו, ולא באו אל הבחירות להתנגד לו, זכר את חסדו להם, ובכל פעם שלח אליהם את אחד מפקידיו לקחת באקשיש. וכן היה בירושלם, אף כי רוב תושביה המה יהודים. ותמיד מצאו אזנים אטומות בבית המשפט ובכל פקידות העיר. והמצב לא יוכל להשתנות גם עתה תחת ממשלת אדונים חדשים, כל עוד אשר הערביים הנם הרוב, וכל עוד אשר לא נבנה ערים אשר ההנהגה תהיה בידי היהודים. והמושבות וגם כפרי הערביים סביבותיהן תהיינה תלויות לעיר יהודית אשר תהיה בירת המחוז. אין לנו לקות מאומה אם נוסיף עוד להעשיר את הערים העתיקות אשר כבר אחזו בהן הערביים או הנוצרים הצוררים לישראל, צוררים שאין כמהם באיירופא, אף כי מספרם קטן ממספרנו. אך אל לנו לשכוח כי כל הנוצרים עומדים תחת חסות ממשלותיהם, וחזקים המה ממנו בכל עת ובכל מקום. ואם נחפוץ לשבת בשלום עם הערביים ועם הנוצרים עלינו להתאמץ כי תהיינה ערים בידנו, ובזה נגדיל מספרנו וכחנו, אף כי היהודים בערים העתיקות ישארו על מקומם. ואולי יגדל מספרנו גם שמה במשך הימים.

באמרי נבנה עיר, אינני חושב כי נסתפק בעיר אחת. ואם נאבה לחזק מצבנו בארץ, עלינו ליסד עוד עיר בלשון ים חיפה, בין חיפה ועכו מטעם אחר.

הדבר הוא ברור לכל אשר לו עינים לראות, כי אין ליפו כל יתרון לסחר הארץ על פי מצבה הגעאגראפי. ואין לה כל הסגולות הנחוצות לעשותה לעיר רוכלת עמים. ואם היתה השער למבוא ירושלם בעד תרי הארץ, זאת לא תתן לה עוד כל כשרון לעיר רוכלת גדולה. לוא גם יבנו בה חף לאניות, אשר באמת הוא דבר כבד מאד, והוצאות הבנין תעלינה למיליאנים, והכסף לא ישוב לעולם לכיס הבונים, אחרי אשר מעטות הנה האניות אשר באו לחף יפו גם בימי שלום, והתקוה אינה גדולה כי ירבה מספרן גם בימים הבאים. מספר האניות אשר באו בכל שבוע היה לא יותר משבע או שמונה, ולפעמים רחוקות יותר מעט, וביום סער לא השליכו עוגן, וילכו להן לדרכן. ובכל אלה היה די להביא את כל הנחוץ בעד יפו וירושלם, ולקחת את פרי הארץ אשר הביאו ליפו. ירושלם עצמה לא שלחה מאומה כמעט לשוקי איירופא, ותבואות הארץ בשרון נמכרו במקומן, די לכלכל רק את יושבי העיר והסביבה. ואם מסלת הברזל אשר בנו עתה עד עזה תהיה במצב טוב, או יתקנוה כי תמשך בדרך ישרה מפארט סעיד עד יפו, אז יאבד חף יפו גם אתת ערכו הדל לעולם. יען אז יתכן יהיה לשלוח ולקבל ממצרים על ידי מסלת הברזל כל הנחוץ בארץ הקדושה, ויפו תהיה קשורה לתעלת זועץ, עם ים התיכון וים האדום (ים סוף).

לעיר חדשה בלשון ים חיפה עתידות גדולות. מסלת הברזל אשר בין חיפה ודמשק, אם תהיה ביד חרוצים, בכחה להגדיל את הישוב משני עבריה, וכל הגליל העליון ועבר הירדן העשירים בתבואת הארץ, ובמיני חומר טבעים המונחים עוד במעבה האדמה אשר יד איש טרם נגעה בהם עד היום. ובמשך הימים אם יבנו מסלת ברזל לאורך כל חף הים מיפו עד צידון, דרך חיפה, עכו וצור, אז תהיה הארץ במצב מאשר מאד. וגם מהשקפה מדינית נחוץ לחזק עמדתה מצד סוריא ודמשק, אחרי אשר לא נוכל לדעת עתה באיזה אופן ישלימו הלוחמים, ומי יהיה המושל על המדינות האלה. כי אל לנו לשכוח אף רגע, כי הננו הולכים ליסד לנו מקלט בטוח בתהום שאלת ארץ הקדם, והתהום ההיא עמוקה משאול. ועלינו להיות עינינו פקוחות תמיד על המצב המדיני בכל ארץ הקדם, ומה גם במזרח הקרוב. ואם בין מנהלי הציונית אין לנו עוד כל חכם מדיני, הנה עלינו יהיה לחפשם בנרות במקום אחר. וממצב מדיני נחוצה לנו עיר מבצר אחת גם במקום שפך הירדן לים המלח, ונחוצה היא לנו עתה יותר, לרגלי מסלת אבן החדשה אשר עשה דזעמאל פאשא בעבר הירדן צפונה בין הרי גלעד, תחת אשר עד הנה עמדו ההרים כחיץ לארץ הקדושה מצד זה. ועוד זאת, כי גם ממצב מסחרי נחוצה תהיה לנו עיר אצל ים המלח. וזה לפני שלשים שנה כבר הצעתי בספרי “עתידות ישראל”, כי אין קץ לאשר הארץ אם נחפור תעלה בין ים המלח ולשון ים עקבה, לאחד את ארץ הקדושה עם ים האדום. ובזה נוכל להשיב אלינו חלק ממסחר מזרח הרחוק, ולא נחוץ יהיה אז ללכת סביב מים התיכון דרך תעלת זועף עד ים האדום. ואת ים המלח נוכל לחבר עם ים התיכון במסלת ברזל קצרה. ואחרי אשר לשון ים עקבה היא ביד בריטניה, אין כל ספק כי תעזור עוד על ידינו לבנין התעלה. ותחת אשר עד עתה כל חבל הארץ הוא מדבר שממה, הנה בכח התעלה להרבות מספר תושביה, ואם נתאמץ לשים רסן בפי הבעדואינים כי יחדלו מחיי חמס, ולא יהיו עוד נודדים כל ימי חייהם באין מושב תמידי, אז יוכלו להיות לעזר לא מעט לישוב אורך התעלה. והעיר אשר תוסד בקצה התעלה או בקצה הירדן תהיה לחומה לכל עבר הירדן ולהביא סדרים בין הבעדואינים. וראשית דבר עלינו יהיה להציג שומרים לבל יתנום לבוא חמושים לארץ הקדושה, ולבל יבואו עם עדריהם לגנוב ולחמוס. והאדמה תחלק ביניהם לעבדה ולשמרה למען יהיו טובים. והישרים ביניהם נבחר לראשים עליהם במשך הימים. ואם נשכילם בינה, יהיו לנו לחומה ממשפחות אחרות הרחוקות, ואולי גם מהקרובות, בעת מועד.

להתפתחות הישוב בארץ נחוץ בראשית מלאכתנו ליסד אגודה לבנין או לקנין.

 

אניות סוחר    🔗

הנני מציר בנפשי, לוא באה אניה יהודית לחף אדעססא או טריעסט, קאנסטאנטינאפאל, מארסייל ונויארק לקחת נוסעים לארץ הקדושה, ותביא עמה סחורות ארצנו ותמלא את האניה בסחורות הארץ אשר באה אליה. הנני מציר בנפשי את הרושם הגדול אשר יעשה מקרה כזה בין יהודי המקום. ולא נחוץ להיות נביא להגיד מראש, כי דבר כזה יעורר את העם לשוב לציון, מלבד המונים המונים אשר יתעוררו ללכת לראות את הארץ הקדושה, ולראות מצב אחיהם. ומהם אשר ילכו בעתות החורף להתענג על הדר הטבע והאקלים החם, תחת אשר עד עתה ילכו למדינות החמות לדרום ולמערב בצפון אמעריקא. ומאיירופא ילכו לאיטליה או למצרים, וגם אלה ההולכים מצרימה, יוכלו לבוא במשך יום אחד לארץ ישראל. ולא יעברו ימים רבים וסחר הארץ יתרחב לארצות שונות. ובתי מתוכחים (קאממיססיאן) ייסדו היהודים בחפי הערים הנזכרות. וביחוד יגדל המסחר בין ארץ הקדושה וארצות הברית, זאת הארץ העשירה בתבל אשר לא יחסר כל בה למלאות כל חפץ האדם. תחת אשר בארץ הקדושה אין כל מאומה כמעט בעת הזאת, ומחוט ועד שרוך נעל נחוץ להביא ממרחק. ובארץ הקדושה מודעת זאת לכל, כי בעלי האניות אספו כסף כאפר מסחר חפי הים התיכון, מלבד המון התלאות אשר שבעו הנוסעים באניותיהם, וביחוד הנוסעים היהודים אשר לא יאכלו כל טמא. והחרפות והגדופים ממלחי האניות, או גם מפקידיהן. והיה אם תקום אגודה כזאת, ואולי בעזרת הבאנק העברי, אז מלבד האשר אשר תביא לישוב ארץ ישראל וסחרה, הנה תרים קרן ישראל וכבודו בלאמים. וראו כל העמים כי עיני העם העתיק הזה עוד לא כבדו מזקן וליחו לא נס במשך ימי גלותו הארוכה, ועוד כחו במתניו להתחרות עם העמים הצעירים על שדה החיים.

 

ציון בעד מי?    🔗

כקול קורא ממרום, כקול שופר שדי שמענו את הבשורה הנעימה אשר השמיעה ממשלת בריטניה באזני כל העולם בכלל, ולאזני כל ניני אברהם העברי בפרט, כי נכונה היא להשיב שבות ציון, ולתת את אדמתה הקדושה בידי בעליה הראשונים, כל זרע יעקב בתבל. ביחוד גדלה השמחה בלב כל אוהבי ציון באמת, אשר נתנו את חילם, כספם, עתם ועמלם במשך ארבעים שנה האחרונות, ואף כי כלם האמינו כי סוף סוף וציון לנו תהיה, אך אין איש האמין כי בפתע יהיה הדבר. והבשורה היתה באמת בשורה פתאומית, ולא יפלא אפוא כי הרנינה כל לב.

ובבוא הבשורה לאזני לא היה קץ לשמחתי, ולבי צר מהכיל. ברגע ההוא נדמה לי כי כל העולם סביבי יצא במחול משחקים, חפצתי לחבק את התבל בזרועותי ולנשקה נשיקות בלי גבול. ובעלות הרעיון על לבי כי בעוד מעט, בעוד שלשה ירחים וחצי יכלו ארבעים שנות עבודתי, כימי דור המדבר, ושלשים ושמונה שנות עבודת כל הטובים בישראל, והנה באה העת לעבודה חדשה, עבודה יותר כבדה ונכבדה מלפנים, עבודת מחשבה ומעשה הדורשת את כל המוח, הלב, הידים והכסף, ועל כלם מנהל ותכנית, חכם לב וגדל דעה, אוהב עמו, ארצו ותורתו. ובנשאי עיני מסביב נפלו פני, לבי סחרחר, וכסלי מלאו נקלה, כי מכל המנהלים אשר ידעתי לא מצאתי את האיש המורם מעם הראוי לעמוד בראש התנועה הגדולה אשר תחל מעתה. ואלה הראוים למשרה גדולה ונכבדה כזאת עומדים עוד מנגד או יתנגדו לנו. ומי ילך לפנינו? רעיון תחית האומה הוא נשא משחקים ועמוק מתהום, רחב מני ים וארוך מגלותנו. ועל המנהל הראשי להיום מרום ונשא מכלם. יהודי גדול, דיפלאמאט מהלל, אוהב משפט וצדק, בעל עינים בהירות, או יותר נכון, איש מלא עינים וכח לב, רחוק מכל כתה מדינית, וכל לבו ונפשו יהיו נתונים לעתידות עמו, לחזק עמדתם בארץ אבותנו. הארץ אשר נקוה כי יקוו אליה אחנו מכל תפוצות הגולה. ואיש איש יביא עמו את דעותיו ומחשבותיו. קולטורא בעלת צבעים שונים אשר ינקו משדי ארצות גלותם. ורבים מהם אשר לא יבינו איש שפת רעהו. איש אמיץ לב אשר לא יחת מפני הזרמים הזרים אשר יאמרו להטביע בהם את כל העם. ועלינו לא להונות את עצמנו כי המון העם ילך לשבת בציון מאהבתו אותה. אהבת ציון עודנה רחוקה מרחק רב מלב כל העם, והגולים הראשונים אשר יעלו ציונה, יהיו אידעאליסטים. אבל לא כלם אידעאליסטים אוהבי ציון באמת. כי מי לא ידע כי רוב האידעאליסטים הישרים בלבותם כבר עזבו אותנו לאנחות, ובין הציונים החדשים נמצאים מינים שונים, מהם ציונים הבאים על שכרם מחיר עבודתם, מהם מדברים ומטיפים והמה הרוב. ומהם גם אלמים המדברים ברמז, בקריצות עין, ציונים הרשומים בספרי חשבונות הפעדעראטיאן כי שלמו איש איש רבע שקל כסף. ציונים בלב האוהבים את הציונית ושונאים את הציונים. ערב ציונים המקוים כי יגישום אל האבוס המלא תמיד, ובין כה ישתפקו אם רק ישליכו להם עצם להחנק, והמה העורבים האורבים לכל נתח שמן כי יפול אל פיהם. ציונים סאציאליסטים בונדיסטים המדברים בשפה ברורה לברוא פראלעטאריאט עברי־ערבי בציון, ולהרים את הדגל האדום על הררי ציון, ומתאמצים להביא את היהדות לקברות בציון, את אשר לא מצאה ידם לעשות בגולה. יש ציונים ממין היותר חדש, אשר קנאו בטראצקי חברם, המעלים לשמים שיאו, ומטיפים להמון העם אשר לא יבינו קרוא ספר מלבד הזארגאן, כי ילכו ליסד ממשלת באלשעוויקים, והציונים הבורזוקים יהיו להם למאכל טעם, ועורכי כתבי העתים המדברים בשמם, יקוו כי כמוהם כטראצקי יעלו לגדולה, ומה גם בדעתם כי איזה ממנהלי הציונית המה עצמם ובשרם אשר יוכלו להשען עליהם, ועזרתם בטוחה. והמה מטיפים עתה כי בני חברתם יהיו הראשונים לרוץ לפני המנגנים, ולא יביטו אחוריהם, אם העשירים או חצי עשירים ילכו אחריהם להיות להם לברות. יש ציונים מתעים המדברים בשפת חלקות, כי ראשית דבר עלינו לקנות את כל אדמת הארץ בכל מחיר שיהיה, בכונה מיוחדה למלא מגמת פני הפראלעטאריאט אשר יבואו אחרי כן לקחת אותה מידי אדוניה, אחרי אשר המה עצמם קצרי יד הנם לקנותה. ויש ציונים תועים המאמינים כי כל עוד אשר לא תהיה האדמה בידנו (בידיהם) אין כל תקוה לישראל בציון. ואם ימכרו הערביים את אדמתם, הלא יאלצו להסתפח לאגודות הפראלטאריאט, וחלק כחלק יחמסו הון זרים. ואחת היא להם, אם תקום סערה בין הערביים לאמר; כי היהודים הזרים באו וינשלום מעל אדמתם, כאשר צעקו כבר, בראותם שנים למאה מאדמת הארץ היתה נחלה לישראל. ומה תגדל זעקתם אם יבואו היהודים ויקנו עוד יותר, כי אמנם למה ידאגו לעתידות ישראל. ואם תקום מהומה ומבוכה בארץ, הן זה הוא משוש דרכם, כי רק בימי מהומה יחוג ערב־רב את מועדיו. ובעת מהומה ומבוכה כזאת, בעת אשר עינינו תלויות אם הוליד העם איש אשר רוח אלהים בו לנהל את אניתנו הנעה בין גלי ים זועף, הנה העם עומד מנגד לתחית האומה, ומחכה, ומי יודע אם לא יחכה עד עבור המועד?

האמנם חציר העם הזה? האמנם מתו כל רגשותיו. היתכן כי לא יחוש עוד מכאובו יען בשר חי עלה בבשרו, או אולי לבו ינבא לו, כי טרם בא מועד להשליך עפר שפלותו מעל ראשו ורגליו. ואם אמת הוא כי גם לבני נביאים נצפנו עלילות ויחזו נכוחה, או הוא רק פתגם מליצי לתפארת הלשון?

ואני לעצמי, האאמין או אחדל? הן גם אני הנני בן העם הזה, וכמהם כמני תקוה אחת תעודדנו, אידעאל אחד לנו. ואם אני עבדתי לטובת ציון, בעת אשר רוב העם עמד מנגד, ולא פעם אחת שבעתי בוז וקלון מאלה אשר התימרו לציונים, או משונאי ציונים הבאים עתה על שכרם ויהיו לאוהביה, אבל הנני מרגיש כי עלי החובה עתה לחדור לעמקי מחשבות העם, למען אמצא די חומר לשפוט על מהלך רוחו, ולדעת אם יש תקוה לתחית הלאם. ואני אינני ראדיקאל כליליענבלום, אשר פסק להלכה במחברתו “תחית ישראל” בשפת רוסיא, (אדעססא תרמ"ב?) באמרו; או שמד או פאלעסטינא, ואינני קולטוריסט כאשר גינצבורג להדוף ברוח פי את כל הקולטורא העתיקה בת אלפי שנה. הקולטורא אשר עליה הורגנו כל הימים, אנחנו ואבותינו להחליפה בקולטורא של איבסאן וטאלסטאי וחבריהם השונים. ואינני מבקש ירושלם של מעלה על הגג. הקולטורא הביבליאגראפית אשר רבים מסופרנו החדשים לא ידעו אף את שמה, היא אור חיי, ובשמה עבדתי עבודתי לציון. ולי אין כל חפץ בקולטורא זרה, לוא גם ילמדוה על פי שטת עברית בעברית. ואני אינני אב המון גוים לבונדיסטים ובאלשעוויקים ולא מהם אקוה לגאולת ציון. תקותי היא, תקות ראש גלות ישראל רבנו משה בן מימון (בהלכות מלכים) וממנה לא אותר אף שרוך נעל. ואני הנני בטוח כי זאת, ורק זאת היא הציונית אשר אליה תלויות עיני כל ישראל, והעם העומד מרחוק ומחכה, בראותו כי מנהליה החדשים מתאמצים להוליך את הציונים התמימים לארץ גזרה, לא לארץ העברים. לא למעין היהדות, רק לפאלעסטינא בונדינסטית עם קולטורא טאלסטאית. אין כל פלא עוד כי יעמוד מרחוק, ואם נחוץ עוד אות נאמן עד כמה רחוקים בני עמנו באמעריקא מהציונות, הנה הראה הנסיון זה לא כבר, כי בכל עמלם לדפוק על דלתות העם לאסוף שקלים בנויארק הגדולה, ביחד עם ברוקלין, בראנסוויל וכל פרוריה אספו כשמונה אלף שקלים, והוא שקל אחד למאתים איש יהודה, או חצי פ“א למאה. ובערים אחרות לא אספו אף מספר כזה. ואים המה כל בית ישראל? או הימצאו עוד בעמי סכלים אשר יאמינו למנהל המזרחי אשר פסק להלכה “כי כל איש אשר לא ישלם את השקל איננו יהודי”. ואם כי גדולי הרבנים מחאו נגד חוצפה ונבלה כזאת, אבל הן גם בלעדי מחאתם, דים המה דברים כאלה להרחיק את העם הנאמן לאלהיו מהציונית, ואף גם הציונית של המזרחי, אשר לפי רוחה וטעמה נוסדה בעד החרדים, ולמותר עוד לדבר אודות עצת זאנגוויל, במכתבו לאגודת “המנורה” בנויארק “להחליף את יום השבת ביום הראשון”. ואם על פי פסק שני רשכבהגי”ם האלה יקום דבר. הנה די לכל מופקר העושה כל תועבות ד' ואדם, להיות יהודי כשר וציוני, אם רק ישקול על יד מאיר ברלין או המגיד מאונגעני רבע שקל אחד. ולא אכחד כי סוחרים נפלאים המה עד כי מצאה ידם להוריד מחיר היהדות עד עשרים וחמשה סנטים לגלגלת, עד כי תשיג גם יד בונדיסט עני לקנות את עולמו ברגע אחד במחיר זול כזה. הנה כי כן יודה גם הסכל שבסכלים, כי לא בכח המזרחי לבד למשוך אחריה לב כל החרדים לתורת ישראל במחיר מצער כזה. ואם עוד יחסר לנו חלק ידוע מהמון העם, הראדיקאלים, הרחוקים מד' ומישראל. והבאלשעוויקים הנמולים האלה יתימרו כי יביאונו ציונה, עד כי לא יותר אף איש יהודי אחד בנויארק לצרפו למנין בבית מדרש הגדול, האף אין זאת מנהלים נכבדים!

והשאלה הגדולה, ציון בעד מי? עוד לא נפתרה. ואני אינני פוסק. לכו ושאלו את פי רבן של כל בני הגולם רבינו ליפסקי ובית דינו. זכותו יגן עלינו. אבל דעו נא כי עליכם לדבר אליו רק אנגלית, יען במחילת כבוד הציונים לא יבין מלכם יר"ה לא עברית אף לא זארגאן, כי על כן הוא התיש ההולך בראש העדר. אפס אם לא תמצאו מענה נכון בפיו, כאשר אקוה, הנה עלינו לפנות בדרך ישרה לראש המניסטעריום השר באלפור בלאנדאן ולשאול את פיו, אם הבטיח לתת את ציון מתן לליפסקי פראמענזאן ודע האז, או לשנים עשר ראשי המטות של הסאציאליסטים. ואם כן יענה, אז נדע כי לכל העם, לכל המון בית ישראל אין חלק ונחלה בציון.

 

גבורי ישראל, איכם?    🔗

העבדים הנכבדים, ילידי בית ביסמארק וטרייטשקע האשכנזים בני דת משה, כבר פסקו הלכה למעשה גם באמעריקא, כי חלילה לאיש ישראל להתחלק “לאגודה ישראלית” מפחד פן יאמרו הגוים כי עם לבדד אנחנו. ואנחנו איננו עם, רק קבוצת נמלים מאמינים בתורת משה. ובארצנו אין כל חטא משפט מות לאיש אשר לא יאמין אף בתורת האשה הצנועה מרת עדדי מבאסטאן. ומפלגת בני דת אחת פסולה להתערב בעניני מדינה. ואם יסדו להם אגודת “בני ברית” הנה מטרתה היתה רק ללמד לבני ישראל תורה, מצות ומעשים טובים, אשר שכח משה רבנו לכתוב בתורתו. ואם בנו בתי כנסיות, והמה בלי כל ספק למטרה דתית, בכל זאת, מפחד למה יאמרו הגוים כי היהודים בונים במות לעצמם, קראו להם בשם “היכלות” (טעמפלען), שם אשר קראו עובדי האלילים במצרים, יון ורומא לבתי תפלותיהם. מוגי לב המה אחינו אלה, הנסים ואין רודף, אוהבי קוגעל ונסים מנבחת כלב. ומה נעשה אם עד היום עוד לא הצליחו כל רופאי התבל למצוא מזור למחלת הפחד. אבל אנחנו האמללים כל זרע יעקב, ועמנו כל הנשבעים לדגל ציון, הן לא פחדנו מעולם להשמיע גלוי לכל שוכני ארץ כי עם אנחנו, עם על פי תורת ישראל, וכל חוזי יה קראו לנו בשם זה, ולא הזכירו אף ברמז כי העם הזה הוא כתה דתית. כי לוא כזאת עשו, אז הלא לנו היתה הצדקה להבדיל את הרעפארמים מקהל ישראל, אחרי אשר לא דתם דתנו. ונקל היה לנו להבדיל מקהל הגולה את כל איש אשר לא שמר אחת ממצות התורה. ורק בורים אשר לא ידעו את התורה, יכלו לגלות שקר כזה, אשר לא יאמינו אף חכמי הנוצרים אשר קראו רק מעט בכתבי הקדש בהעתקות שונות. הנה כי כן. בתור עם. ומה גם עתה, כי ממשלה אדירה בתבל כממשלת גור אריה בריטניה הודיעה גלוי לכל, כי תכירנו לעם חי אשר לו המשפט לשבת ולמשול בארץ אבותינו. הנה כי כן עלינו להראות כי אם חי אנחנו, אם אשר כחו במתניו, ורגליו ישרות ללכת בלי רגלי עץ למשען לו.

היו יהודים “פחדנים” חרדים, אשר חרדו לשמועה, כי ה' זאבאטינסקי אסף “גדוד” צעירי ישראל באלכסנדריא של מצרים. ומספרם עלה לארבע מאות איש. ויבקש מנציב בריטניה השר מאקסוועל, כי ישלח את הגדוד למלחמה בארץ הקדושה. אך השר לא נאות לו, ועל כן הלך הגדוד למלחמת הדארדאנעלים (תרע"ה). וכפי אשר ספרו לי איזה מחברי הגדוד אשר שבו מגאליפאלי נהרגו מהם בערך עשרים איש. ובהיותי אז באלכסנדריא יסדו להם צעירי יהודי ספרד גדוד חדש משתי מאות איש, ואני ראיתים כאשר עלו על האניה, כי נשלחו מאת הממשלה לאיזה מערכת מלחמה אשר לא ידעתי מקומה. ובשובי משם לביתי באמעריקא מצאתי כי כל כתבי העתים הזארגאנים מלאו שחוק פיהם על אולת ה' זאבאטינסקי, ויוכיחוהו על רשעתו, ולפי דברי אחד מהם, נהרגו איזה מאות מהגדוד ההוא אצל גאליפאלי. והדבר חרה לי מאד, בדעתי כי שקר ידברו, שקר אשר בדו מלבם. ואכתוב לאחד הסופרים ממיודעי העובד באחת ממערכות כתבי העתים, ואמרתי אליו; אמנם כן. אולת היא אם יניח איש נוצה אחת מראשותיו. אפס אם יניח כר מלא נוצות תחת ראשו, אז הן לא אולת היא עוד. הרעיון ליסוד גדוד, כשהוא לעצמו, טוב ויפה הוא בלי כל ספק. אכן לא גדוד של ארבע מאות איש, אחרי אשר במלחמה נוראה כזאת אך מר מדלי הוא, ובכל זאת אין כל ספק כי במצרים הביטו כלם על הגדוד הזה בכבוד, וכלם מלאו שחוק פיהם על “החרדים” לטוב ישראל בתוגרמה, באמרם כי כי תוגרמה תקח נקם מאת היהודים נתיניה, כמו לא ידעה כי כל הגדוד היו נתיני רוסיא, צרפת, בריטניה ואיטליה, אשר כלם עמדו בקשרי מלחמה נגדה, ומנתיני תוגרמה אין אחד. ואמנם לוא יכלנו לאסוף מחנה גדול משלשים או ארבעים אלף איש, כי אז מהרה ממשלת מצרים לשלוח את צבאותיה לכבוש את הארץ הקדושה זה כבר. אפס, כיום הזה אשר כבשו כבר את ירושלם וסביבותיה ועל צבא בריטניה לכבוש עוד את הגליל, ואחרי אשר כבר הבטיחה גלוי לכל יושבי תבל כי תתן את הארץ נחלה לישראל, ואחרי אשר גם ממשלת ארצות הברית התערבה במלחמה לעזור על יד מלכי הברית, עתה אין עוד כל פתחון פה לפחדנים, עתה עלינו חוב קדוש לאסוף מחנה כבד לשלחו לעזור לצבאות בריטניה בארץ הקדושה, לבל נתראה כעניים מקבלי נדבת חנם, היושבים על הכלים ומחכים כי יעוף השלו אל פינו בלי כל עמל. ואלה היודעים את הארץ הקדושה, כלם יעידו, כי גם כתם המלחמה נחוצה לנו מחנה צבא יהודים לשמור על הארץ מאויביה מבית ומחוץ, ואיש לא ישען על שיחת הילדים אשר התנו איזה מנהלי הציונית עם איזה ערביים בלאנדאן. נחוץ מאד לדעת כי הערביים בארץ הקדושה לא שלחו את נבחריהם ללאנדאן לדבר בשם כל העם, ומנהלים ראשים אין להם. והתנאים אשר התנו עמם אינם שוים אף מחיר הניר. ולוא גם היתה להם אגודה מאוחדה כאגודת הציונים בין היהודים, גם אז היתה משענת קנה רצוץ. הערבי איננו יודע תרגום המלה חק, משפט, צדק ויושר. ומה גם תנאי כתוב על פסת ניר בידי איש אחר אשר לא בחר בו לדבר בשמו. ובראותם יהודים זרים באים אל הארץ להשתקע בה ולקנות את אדמתם, לא ילכו לשאול את פי כותב “התנאים” אם מותר לחמוס או לרצוח את היהודים. שאלות איסור והיתר כאלה לא שאלו מעולם אף בהיותם בעצמם נדכאים ונרמסים תחת רגלי ממשלת תוגרמה. וכל עת מצוא גנבו, חמסו ורצחו כאות נפשם, ולא יועיל מאומה אף אם אלף פעמים נרדוף שלום לשבת יחדו כאחים. הטעות אשר טעו כלם, כי הגזע יאחדנו, והטעות הזאת חלמתי גם אני לפני ארבעים שנה. עתה כבר הקיצונו. עתה הננו יודעים כי חלום שוא הוא, עתה הננו יודעים כי הנוצרים הצוררים תושבי הארץ כבר הצליחו למסוך רעל נורא בדם הערבי, ויעשוהו לצורר ישראל כמהם. ובלי ספק לא ישבו בחבוק ידים ויביטו במנוחה על כל הנעשה סביבם. ובלי עזרת היהודים לא תמצא גם יד פקיד בריטניה לעצור בעם הפרא והערום. וראש דבר עלינו להעמיד מחנה אנשי חיל יהודים, וביניהם כאלה המבינים את השפה הערבית, לשמור את הערים והמושבות, את הדרכים והמסלות, ולתת בינה בלב הערבי, כי ממשלת תוגרמה כבר מתה לשחת. ועתה עליהם לחדול מהיות פראים. ידעו נא כי מעתה לא יהיה עוד הבאקשיש לשופט. עתה יבואו נא צעירנו להראות את גבורתם לא על שדה קטל לבד, רק להביא שלום בארץ אבותנו, ולשמור על השלום כל הימים אשר אין אנחנו בטוחים בו.

כן נחוץ לבל ישכחו החולמים בהקיץ, כי ארץ יהודה איננה עוד בידינו באשר איננה עוד כלה גם ביד בריטניה. וכל עוד אשר לא נחתם השלום בכל התבל, שלום אשר ישחית טעם אשכנז לבלוע את כל העולם, ועמה גם תוגרמה החולמת לשוב ולמשול בציון, כל עוד אשר לא יהיה כדבר הזה אין אנחנו בטוחים עוד בתקותנו. וצעירנו החולמים ליסד ממשלת באלשעוויקים, טוב יעשו אם יאספו צבא רק באמעריקא להתאחד עם הגדוד העברי בלאנדאן, ולא יחושו על דברת הרעפארמים העבדים־האצילים, אם הדבר לא ימצא חן בעיניהם הבהירות. ואם יצעקו מכאב לב, איש לא יענה להם, כל עוד אשר ממשלתנו לא תתנגד לזה. אף ישכחו חלום הבאלשעוויקים והבונדיסטים, אחרי אשר גם ראש טראצקי משיחם איננו נטוע עוד במסמרות לכתפיו, ועטרתו תצנח מראשו ביום סגריר אחד. ואם יצאו צעירנו בראש החלוץ להקריב את נפשם בעד תחית עמנו. אז, רק אז צדקה תהיה להם לדרוש חלקם בין בוני הישוב. תחת אשר זה רק איזה שנים למיום בואם למחנה הציונים. וכל מעשיהם היה לאסוף איזה שקלים, או לכתוב איזה מאמרים בזארגאן במכתב עתי “הקעמפפער”. בעוד אשר רוב מאמריהם ועבודתם הקדישו להפראלעטאריאט, והציונית היתה להם לכסות עינים להחזיק מעמד בתור מפלגת פועלים מיוחדה. תחת אשר קנאו “בהפארווערטס” אשר לקח לו את הממשלה למאנאפאל, ויאמרו לחלק עמו את המלוכה, אשר בלעדי מפלגה מיוחדה, לא נשאר מקום ריק בעד מנהלים חדשים, ואבוס חדש, ואמנם נחומי מי לא יכמרו למנהלים אמללים אשר עליהם לדאוג בעד מאות אלפי יהודים לכלכלם בלחם גשמי ורוחני. ומי יוכל להביט בלב מתנה על בעלי חיים אמללים הרובצים תחת משאם ולא יבוא לעזרתם? הנה כי כן כתורה עשו הצעירים בעלי הפועל הצעיר או פועלי ציון ביסדם אגודות מיוחדות לעזרת הפועלים העברים באמעריקא. ולהכינם ליום הגדול להוליכם לטבח על אדמת ישראל. ובקראי את הקריאה הגדולה (אשר הדפיסו), לכל הפועלים להצטיד וללכת לארץ הקדושה, נפלאתי על הדיפלאמאטיע העמוקה אשר הסתירו בין השורות. לא דגל ציון הרימו, ולא קראו לצעירי יהודה לאמר; קומו ונעלה ציונה, ללחום מלחמת ד' ועמו, לעזור לצבאות בריטניה לכבוש את הארץ, לבל נהיה כילד גמול על שדי אמו אשר תגיש אוכל לפיו, יען חסר אונים הוא להושיע לנפשו. תחת אשר ברגע אשר הרימו את העטרה מעל ראש ניקאלי השני. היו המה הראשונים אשר עטו אל איוואן לחלק עמו שלל. לפי הנראה חפצו להראות להקאצאפים כי בנים נאמנים המה לקארל מארקס, ועל פי תורתו עליהם להיות הראשונים לעזור על יד המורדים. אך בתור ציונים לבוא לעזרת עמם ימצאו די עת לחכות עד אשר ימצאו שלחן ערוך לפניהם, אשר יכינו הבורזוקים בעדם. ואם חטאתי אל האמת, אחלי יורוני נא אם שגיתי. ואם ציון יקרה בעיניהם כפעטראגראד, ישכחו נא כעת את חלומם הנעים להביא אשר לכל גויי הארץ, וידאגו לעתידות עמם. והעולם הגדול ימצא נתיבותיו בלעדם. ידאגו נא ברגע הקדוש הזה להראות לכל באי עולם כי נוכל להקריב קרבנות יותר גדולים מרבע שקל לגלגלת. ואם מאות אלפי צעירי ישראל נתנו את נפשם בעד קאצאפים ורומענים, בלי כל תקוה אחרת כמעט, רק לראות בעיניהם את עולליהם מנופצים אל הסלע. ואבותיהם גולים לערבות סיביר, גועים ברעב ובקור. הנה לנו הצדקה לדרוש מהם, כי יעשו זאת גם בעד עמם וארצם. חי אני, כי לוא הייתי עתה למצער בן חמשים כי עתה לא חכיתי רגע לצאת לצבא, או לוא היו לי בנים זכרים כי עתה שלחתים אל הגדוד בלונדון, לבלי היות רק נאה דורש, ולאסוף כסף ידאג כל העם, בראותו את צעיריו מקריבים את נפשם בעד רעיון נעלה. העם יתן את הכסף הנחוץ בחפץ לב. ומלבד נדבות, הנני בטוח כי רבים יקריבו את כל הונם לטובת ציון. ורבע השקל יתנו לקנות מגדנות בעד נערי בתי הספר ביפו. כי לא בקשיטות תבנה ציון. ודעו וראו, כי לא יהודי צעיר אשר דמו חם ורותח קורא אליכם צעירי ישראל, רק קול איש זקן אשר כבר עבד בצבא ציון זה ארבעים שנה, השמח בּחלקו כי זכה לראות קץ גאולתנו קרוב, ולו הצדקה לקרוא בקול גדול

גבורי ישראל איכם?

ידעתי אמנם, כי בּצדק תענוני, הן ששים אלף צעירי ישראל כבר עובדים בצבא אמעריקא. כלם בני 21־31 שנה. אבל במה הננו בטוחים, כי במשך הזמן לא תדרוש הממשלה גם בני ארבעים או יותר, כאשר דרשו בכל ארצות איירופא? ואם כבר הלכו איזה מאות איש להסתפח ללגיון היהודי מלאנדאן, תבוא עליהם ברכת כל ישראל. אבל האם די באלה המעטים להגן אף על עיר אחת בארץ הקדושה, ועל אחנו לדעת כי ממשלת בריטניה לא תקח את הערביים לעבודת הצבא אף במצרים, יען לא תוכל להשען על אמונתם. ובארץ ישראל נחוצים לנו אנשי חיל יהודים לשמור על הסדרים לא לבד עתה, אבל גם אחרי המלחמה. ועד העת ההיא לא נוכל לקות כי יבואו צעירנו לעזרת ישראל מארצות אחרות. מלבד אמעריקא ובריטניה. ואם לא יבואו מארגענטינא ובראזיליען, הנה ישאר כל העול על צוארנו, אשר עלינו לשאת אותו בכל חפץ לב ונפש. אחרי אשר זאת היא הפעם הראשונה במשך גלותנו הארוכה אשר לא נתן לזרים חילינו, ובלבי אין כל ספק, כי לוא יכלו יהודי רוסיא להגיע עתה לארץ הקדושה בלי מפריע, כי עתה יכלנו לאסוף מחנה של מאה אלף איש או יותר. אך לפי מצב הענינים ברגע זה, אשר רוסיא עצמה היא כסיר נפוח, ולאחנו האמללים אין דרך אף לנוס משם. ומה כחנו לוא גם יצלח לנו לשלוח מאמעריקא עוד מאתים או שלש מאות איש, ואחרי אשר יסדו ועדים בנויארק ושיקאגא, חובה קדושה על כל איש ואשה למהר לבוא להחסות תחת דגל ציון. יעוררו נא את אחנו באמעריקא הדרומית, ואלה המפוזרים בכל קצוי תבל, אשר בהם לא נגעה עוד המלחמה, כי יחלצו לצאת בראש צבאותינו, ולא יתמהמהו רגע, כי כל רגע לשנה יחשב לנו עתה. ונקוה כי האלהים בציון ישים כבוד ועטרת נצחון על ראש גבורנו החלוצים היקרים, ובם נכבדה.

והצלתי צאני מפיהם

ולא תהיין להם לאכלה.

(יחזקאל ל"ד)

 

העתודים על הצאן    🔗

מה קול הצאן באזני משוחחות אשה באזני רעותה. כי הנה עדר תישים גלשו מהר ציון. תישים ממין חדש, הולכי על שתים ומראיהם כפני אדם. אומרים כי באו לרעות ביעקב, לנהל את הצאן במרעה שמן על אדמת ישראל. והצאן עלות, טרם נסו במסות, בין רועה נאמן לשן רעה לא יבדילו. את צמרם יתנו לכל גוזזיהם, וחלבם לכל צמא, כי כן צוה הרועה.

היו ימים לישראל, וכל איש חרד לדבר ד‘, ומהם רבים אדירי התורה. אחרי כלות חשבונם עם חבלי התבל, הלכו ציונה לשבת לפני ד’ באהלה של תורה. ובצר להם, בהיותם רעבים ללחם וקודרים מקרח מאין כסות בקרה, שלחו מלאכיהם לבני הגולה, אחיהם עצמם ובשרם, להושיט להם יד עזרה. והעם נתן בחפץ לב. לא היה בית בכל תפוצות הגולה בלי קופת צדקה גדולה, לרמבעה"נ, לישיבות, בתי חולים, בתי יתומים ועוד כאלה. וכל איש ואשה כלם ידעו, כי עניי ארץ ישראל קודמים לעניי העיר. ואם נתנו לעניי העיר ביד אחת, נתנו לעניי ארץ ישראל בשתי ידיהם ובכל לבם. כלם ידעו כי ירושלם הוא בית הנזירים האחד בישראל. העיר היחידה בתבל העומדת לנס עמנו. מצבה חיה למחמדנו מימי קדם. ובבוא המשולח מירושלם קבלוהו בכבוד, עד כי גם הכילי שלח ידו לכיס ויתן. אף כי המשולח לא בא בטענות ותביעות, כי כאיש יהודי ידע, כי אחיו המה רחמנים בני רחמנים וכל אשר לו לב יהודי יתן בחפץ לב. ומנדבות כאלה נבנתה יותר מחצי העיר ירושלם. ואם חסרו להם סדרים נכונים בחלוקת הכסף, הנה בנו בנותני הנדבות היה האשם, כי לא שמנו לב לההנהגה ולמנהלים. קמה הציונית ותאמר, לא! לא נדבות נבקש, רק חובות. קמו ציונים בלי ציונית, ויקראו, אם תתנו טוב, ולא? פה תהא קבורתכם. הב הב! בעד מי? אין בודקין מן המזבח ולמעלה! ואם תחפצו להביא לכם עד נאמן הא לכם את “העברי” הנדפס בנויארק (גליון 2 שנה שמינית צד 3) קראו נא בשים לב ותראו, הלא כה דבריו באש;

בין הקרובים, ההולכים ונוספים עתה (?) אל מחנה הבונים (?) נמנים גם בני ישראל, השוהים בארץ זו. גם הללו עד כמה שהם קרובים לעמנו ולרוחו, עד כמה שהם קשורים אל הארץ, עמדו כמעט כלם מנגד להעבודה הציונית, והתיחסו אליה בשלילה גמורה (?). וחזיון זה היה מעציב ומתמיה בכפלים, זה היה דבר שאי אפשר להעלותו על הדעת, כי יהודים שנולדו, או נשתקעו בארץ ישראל, שהארץ חביבה ויקרה להם, שהביאו עליה קרבנות מרובים, שיהודים כאלה יתנגדו לבנין הארץ (?). הרי שורת ההגיון נותנת כי היהודים הללו יהיו הראשונים לבנין, יהיו עושים ומעשים, ולו גם לשעה מבלי לראות את הנולד ומבלי להכניס בחשבון את העתיד ואת הכרוך בו. אולם מה שלא יעשה השכל תעשה הגלות. וגלות זו, האי־נורמליות שבחיינו, יצרה לנו בארץ ישראל שני מיני ישוב, ישוב חדש וישוב ישן. שני עולמות מיוחדים, שאין ביניהם אלא קנאה, שנאה וצרות עין, וגם כשבני הישוב עזבו את הארץ, ברצון או באונס, ונתגלגל ובאו לארצות אחרות וארצות נכר, הביאו אתן את גרעיני הקנאה והשנאה והיו רואים גם שם זה את זה כאויבים בנפש, כמסיגי גבול וכמהפכים בחררת אחרים".

מאין באת ר' מאיר אדני? מציון, ברלין או וויען?! ולאן תלך לירושלם, יפו או לבאלטימארע ושיקאגא? ומה מלאכתך מלבד לאסוף שקלים? ומאין תדע כי בני ציון “התיחסו אליה בשלילה גמורה”, ולמי התיחסו בשלילה גמורה לציונים או לציונית? ובאמרך כי “הביאו קרבנות מרובים” הנה כבר לא התיחסו בשלילה גמורה, ולא התנגדו לבנין הארץ. ומה תענה אדני אם אשאלך, אם אתה בנית את חצי העיר ירושלם, או למצער יסדת מושבה אחת, לעזר הישוב החדש? וכמה ישיבות, בתי כנסיות, בתי חולים, בתי יתומים, מושב זקנים, הכנסת אורחים, בתי חנוך לעורים יסדת בעד הישוב הישן? ואיזה מוסדות יסדת אף גם בעד המזרחי, וגם בית הספר הקטן “תחכמני” ביפו, הן לא ביד המזרחי נוסד, רק ביד איש יהודי נאמן רוח ר' אליה אהרן כהן מיפו וחבריו, בעזרת החרדים בפראנקפורט דמיין, אשר אמרו לבנות חומה בצורה נגד זרם ההפקרות של הגימנאזיום בתל אביב, ורק אחרי כן, בראותם כי תחת חומת אבנים בנו רק גדר דחויה, נערו כפיהם מבית ספר זה. וייסדו בית ספר אחר בפתח תקוה בעד שלש מאות נערים תחת הנהגת הדר' אויערבאך הישר באדם, ומאז בא התחכמני תחת יד המזרחי, אין חולה עליו. וההוצאות לכלכלת בית הבטלן המגיד מאונגעני; פישמאן הכהן עלו אולי על הוצאות כלכלת כל בית הספר, ואפוא המה המסדים אשר יסדה אגודת המזרחי, כי תעיז לדבר גבהה בצואר נטוי, כמו כבר הביאה גאולה לציון. ואפוא ישן ר“מ ברלין כאשר יסדו בני ציון את המושבה הראשונה, פתח תקוה, ואחרי כן את ראש פנה. ולא ידע עמל ה' שולמאן ואלעזר רוקח ליסוד “בני יהודה” וראש פנה, ובאמת איך יכל הר”מ ברלין לדעת זאת, אחרי אשר טרם נולד בעת ההיא. ומיום הולדו עד הנה הוא טרוד במזרחי, ולא הספיקה לו העת ללכת ציונה לראותה ולהבינה. לא על פי השמועה מפי איזה בטלן ההולך אחריו כצל. והוא, כיהודי חרד ואיש דעת, נקל היה לו להבין, כי לא לבד גולי ציון באמעריקא. אך גם כל עם ד' יושב אדמת הקדש, כלם מתנגדים לא לציונית רק לציונים, ולא לכל הציונים רק למנהליהם, והוא כעורך מכתב עתי ליראים. ציוני וראש המזרחי באמעריקא. יענה נא על שאלה אחת קטנה, מה חשב הוא, ומה יכל לחשוב, למשל לוא היה בירושלם בבוא מנהל הציונית האמעריקאנית, ולא מצא לנחוץ לסור למלון יהודי ולאכול כשר, ולעזוב את העיר ביום השבת, נוסע במרכבה מן המלון אשר אצל שער יפו עד חצר מסלת הברזל, בעצם העת אשר יצאו היהודים מכל בתי כנסיותיהם, וכלם הראו באצבעותיהם לאמר; ראו נא את מנהל הציונית באמעריקא, וראש קהלת ישראל היותר גדולה בתבל, כי כשחוק הוא בעיניו לחלל את קדושת השבת בעיר אלהים לעיני ששים אלף בחירי זרע יעקב. ועתה הנני שואל את פי ראש המזרחי, יענה נא גלוי לעיני כל ישראל, אם יכל לחשוב אחרת אודות הציונים, מאשר יחשבו יקירי ירושלם. ואם לא ידע זאת עד הנה, אבל על סריסו הבטלן הצדיק המכנה את עצמו בשם “רב” היה לדעת זאת ולהודיע לאדונו. “ורב מארות” זה חותם את שמו “הרב” אולי רק יען מצות התורה היא “לרב תרבו נחלתו”, ואיך יכל לדרוש מאת גולי ציון כי יביטו בעינים אחרות על מנהל הציונית. ומלבד זה, יוכל להיות כי לא ידע. כי עניי ציון לא באו לאמעריקא למשתה שמנים, ועד היום רבם ככלם הנם עניים מבקשי לחם, ואף כי אמת הוא כי גם העני באמעריקא יוכל לשלם רבע שקל פעם בשנה, אבל היאמין ראש המזרחי, כי לוא עשו זאת כל גולי ציון, האמנם יכלו לקנות את עולמם בשעה אחת ולהביא גאולה לישראל? ואם כן הוא, הן לא נחוץ לכתוב קינות ירמיהו, ולא תוכחות המגיד מקעלם. על דבר קטנות כאלה. ואני אם כי אינני עשיר, הנני נכון בכל רגע לשלם אלף שקלים בעד אלף משפחות גולי ציון, אם יבטיח לי מנהל המזרחי כי באלה יביא לציון גואל.

בסוף דבריו מבאר לנו מנהל המזרחי, כי כל דברי תוכחותיו לגולי ציון קולעים למטרה אחת, כי יסתדרו לכנוס לתוך הסתדרות המזרחי. ואם לא יעשו זאת, “הבנין יבנה והעבודה תיעשה בלעדם, והם ישארו מן החוץ”. אהה, אל אלהי הרחמים! אנא אנחנו באים. ומה נעשה אם מנהל המזרחי יסגור עלינו שערי הארץ ולא יתננו לבוא אליה לשבת בבתינו אשר עזבנו, ולא יתן לנו לראות את אבותינו או קרובנו, ואין לדבר עוד, כי לא יתן לנו אף שעל עפר בכל כרמיו ושדותיו, ולא יקבל את בנינו לבית ספרו “תחכמני” אשר נהרס בּיד תותחי אניות צרפת בחורף העבר. ואסון גדול נשקף לנו אם לא נמהר ללכת לקנוסא להשתחות לפני האדון הגדול כי יכפר על כל עונותנו. מהרו אחים אמללים! מהרו, פן תאחרו את המועד.

אחרי כל הדברים האלה אל יתעה לחשוב, כי הנני מתנגד לאגודת המזרחי עצמה, חלילה לי מזאת, הנני מתנגד רק למנהל המזרחי כלמנהלי הציונית. המדברים גבהה גבהה, כמו כבר בנו לנו את בית הבחירה. הנני דורש רק כי יחדלו מהיות דיפּלאמאטים, וידברו בלא לב ולב. הנני דורש כי ראשונה ילמדו בעצמם ואחרי כן יורו לאחרים. הנני דורש כי ילכו ראשונה לשבת בציון, ולחקור ולדרוש כל תהלוכותיה, למען ידעו מה טוב ומה רע, ובלעדי זאת כל עצותיהם ישא רוח. הנני דורש בחזקה כי יהיו אנשים כנים, ולא ידברו כזב על פי שמועות רחוקות. הנני דורש כי ישמיעו באזני העם את האמת הערומה, בלי מסוה מליצות יפות. אחרי אשר כבר הראה הנסיון, כי אלה אשר נלכדו ברשת חזיונות שוא ומליצות קסם, וילכו לארץ הקדושה ויראו את האמת בלי צבעים, שבו בפחי נפש, ולא לבד כי לא הביאו כל תועלת לתנועה הלאומית, אך הרעו עוד, כי בשובם איש איש לארצו קללו את הציונים עם הציונית יחדו. וכזאת ראינו עוד בראשית התנועה, ולא לבד אנשים פרטים, אבל גם אגודות שלמות, כי מי לא יזכור את הבעססאראבים אשר נתנו את כספם על יד הבאראן ראטהשילד, והוא קנה למענם את קאסטינא, וסוף סוף אחרי אשר התגוררו קרוב לשלש שנים בארץ הקדושה עזבו את הארץ, כלם עד אחד. ובבואם אלי לאדעססא ופיהם מלא אלה, קללו וחרפו את כל הציונים אשר הוליכום שולל, אף כי לא יכלו להראות באצבע מי הוא אשר התעם בשקר. כי די היו להם המליצות אשר קראו אז בכתבי עתים ציונים, ובהיות אז כל העמיגראטיאן על ידי לא מצאתי עת לכתוב מאמרים נלהבים, אף התנגדתי לכל כותבי מליצות כאלה. והנה אם יתכן למצוא איזה התנצלות בעד הצעירים הנלהבים בראשית התנועה. בעת אשר הציונית היתה רק חלום נעים ותקוה טובה, ונחוץ היה לעורר את לב העם לחשוב מחשבות. הנה אין כל מקום עתה למליצות וחזיונות. עתה, אשר כל תקותנו היא, כי המון רב יזרום לארץ אבותנו להשתקע בה ולבנות הריסותה. ועתה אם יבואו רבים וימצאו כי חזיונות שוא חזו להם, וישובו לארצם. אז תאבד תקותנו לנצח. בשנת תרע“ד פגשתי ביפו שנים יהודים מקוקז, אשר באו לקנות אדמה, ובשמעם כי מאמעריקא אני בא, נגשו אלי וישאלוני, אם גם אני נתעתי בשוא על פי מרמת הציונים לבוא לקנות אדמה. וכאשר שאלתי אותם מה המרמה, ומי הוליכם שולל, ענוני כי קראו תמיד ימים על שנה מאמרי כתבי העתים ויחשבו כי אדמת הארץ היא זבת חלב ודבש באמת, והאדמה בזול. ואחרי אשר לא ידעו מה היא מדת “דונאם” אשר שמעו כי יתכן לקנות במחיר שלשים פראנק, הלכו ציונה וימצאו כי שנים עשר דונאם המה רק “דעסיאטין” אחד, ובמחיר שלשים פראנק אין להשיג אדמה הטובה לזריעה, ונחוץ לשלם מארבעים עד חמשים פראנק כל דונאם, וגם זה רק במקומות הרחוקים מן הישוב. הנה כי כן עליהם לשלם מחמש עד שש מאות פראנק בעד כל דעסיאטין, ובכסף רוסיא יהיה זה לערך שלש מאות רובל כל דעסיאטין. ואדמה טובה ממנה יוכלו לקנות בקוקז במחיר עשרה רו”כ. ואורחים כאלה היו רבים מאד, וידידי הדר' בנימין גארדאן מפילאדעלפיא הן לא יכחישני, כי כאשר הלך לתור את הארץ בלוית ה' בלום בשנת תרס“ט, ועמם הלך עוד איש משכיל ועשיר מקוקז, ואני פגשתים בקאנסטאנטינאפאל, והאיש מקוקז בשמעו את שמי, נגש אלי ויאמר; היה נא אתה לשופט ביני ובין הדר' גארדאן: דר' גארדאן אומר כי בשובו לאמעריקא יחל להטיף לעם כי ילך לקנות אדמה בארץ ישראל, ואני אומר כי אין לו כל צדקה לעשות זאת, אחרי אשר כמהו כמני עברנו את כל הארץ במשך חמשה שבועות, ובכל מקום לא יכלנו להתמהמה יותר מיום אחד, או רק איזה שעות, והידיעות אשר אספנו הנן דלות ורזות, ואיך נוכל ליעץ לאחרים את אשר לא נדע אנחנו בעצמנו. והדר' גארדאן הוא איש משכיל וחרוץ. אוהב ציון וספרת ישראל, ועוסק בצרכי צבור בפילאדעלפיא יותר מכל חבריו הרופאים בעירו. וכל אלה לא עצרוהו ממשגה אשר שגו רבים, אשר למדו לדעת תכונת ארץ ישראל על רגל אחת. אף כי כונתם היתה לטובה, באהבתם את ציון כאהבת אשה רחמניה וסרת טעם לבנה יחידה אשר לא תאבה שמוע עצת החכם: חושך שבטו שונא בנו. ואיך לא ידאב לב כל אוהב ציון לראות. כי רוב מנהלי הציונית באמעריקא, ואחריהם כל עורכי כתבי העתים, עברים, אנגלים וזארגאנים, כלם מדברים ומטיפים לציון, נותנים מקום בעליהם לכל שקר והבל והמה עצמם ראו את ארץ הקדושה רק בחלומם, ומהם אשר אולי חפצו ללכת לראותה, לא יוכלו לעשות זאת מבלי דעת שפת עבר או זארגאן, ומפחדים לבוא לבית איש יהודי בארץ הקדושה, יען מנהגי היהודים זרים להם, ומשפטם כמשפט “תינוק שנשבה בין העכו”ם”, והמה רועים? ומי ישמע למורה המורה דרך לאחרים והלוך לא ילך בה? כמעט יום יום הנני קורא מליצות ארחי ופרחי בכתבי עתים. האחד מספר “מה נאוו על ההרים רגלי הערבי היחף הרועה את צאנו, וההלך מתענג לשמוע קול חלילו בהשתפך נפשו אל חיק אללה, כעל קולות כנור אלהים ממרום חביון עזו. ומה נהדר הגמל ההולך לאט בגרון נטוי כגבור הודו במלחמה, בדעתו כי כפות רגליו הרחבות תדרוכנה על אדמת קדש. ומי יערוך המית הנחלים הנעימים והגלים הקטנים המספרים סודות עולמים ושיח שרפי קדש, ומה דמות תערכו להוד תכלת רקיע השמים הזרוע כוכבי אור בחשכת ליל אפל, אשר לא ראתה עוד עין כל מלאך ושרף, ומה ירנין לב הפועל העני ההולך רגלי, משענתו בידו ולבו יחרד לרגעים מפחד פן יתנפלו עליו הערבים או הבעדואינים. אם יראה את השחר הפרוש על הרי יהודה, ואין קץ לשמחתו בצאת השמש מתחת מכסה הליל להאיר לארץ ולדרים עליה. וקרני אורה המופזות יבריקו כעין הבדולח. ועין ההלך לא תשבע מראות פרחי הוד ושושנים מפיצים ריח גן אלהים מכסים את כל פני האדמה, וצפרי שמים מכוסות נוצות זהב מזמרות שיר אלהים בין ענפי ארזי אל. וכל הארץ פרושה לרגליו, מכוסה בירקרק חרוץ, כגן עדן לפניו”. ועוד מליצות נעימות כאלה זרועות על פני כתבי עתים העברים והזארגאנים, ומי פתי יאמין כי כל המון המליצים האלה נולדו באיזה כפר בערבות סיביר, אשר לא ראו מעולם כל הר וגבע. ולא ראו אור שמש אף ביאַקוטסק או ארכאנגעל, ולא שמעו זמרת צפרים בין ענפי אלונים, ואף בחלום לא עברו נחל קטן הזורם את מימיו בנחת או ברעש, עד אשר באו לארץ הקדושה, ושם נפקחו עיניהם לראות אור בהיר וחלומות בהקיץ. ומה יעשו לי אם לא אאמין כי שם נבקעו לפניהם תהומות המליצה, בראותם את חמדת עדן גן אלהים. ואני ידעתי מהם איזה מליצים אשר היו פועלים פשוטים או הולכי בטל פשוטים. ורק בבואם הנה לאמעריקא, נחה עליהם רוח שיר ציון, ולברק אור השקל אשר ישלם העורך בעד מאמר מליצי החלו להתנבאות. ומבלי דעת מאומה מכל הנעשה במחנה ישראל בארץ יהודה. מה נקל הוא לכתוב מליצות הבל להלהיב לב איזה בונדיסט צעיר. אבל חלילה לאיש דעת לשים לב לחשופי שת אלה הנכונים למכור את כל טוב עמם במחיר איזה שקלי כסף, והפלא הוא, כי לעת כזאת אשר מחיר כל צרכי האדם יגדל מיום ליום, והסוחרים מתחרים איש ברעהו להעלות מחיר סחורתם, הנה הראו הספעקולאנטים הציונים כי אידעאליסטים המה באמת, ולא העלו את מחיר הציונית אשר ימכרו, ומחיר השקל נשאר 25 סאנט כמקדם.

החרישו עוללים! הרפו מספר שקרים ומליצות! ציון לנו היא, ולנו תהיה אף אם לא יהיו בה הרים וגבעות, וכנף רננים נעלסה אין למצוא באמת בכל הארץ. ציון יקרה לנו אף אם יהיו שמיה נחושה. והערבי הפרא לא נעים לי יותר מהקאצאפ הבור, ואולי עוד מעט ממנו. והחפץ להתענג על חליל רועים, ילך לשמוע נגינות הרועה המאלדאוואן על מרום הררי קארפאטען. וארצנו הקדושה תשביענו רצון גם בלעדי חליל פראים. ופרחי הוד נמצאים באחת מערי אמעריקא בדרום הארץ במספר גדול ויפה הרבה מכל פרחי ציון. ולא בעד הפרחים הננו נכונים להביא כל קרבן ואף לשפוך דמנו. ואם לא יהיה בה כל דבר טוב יותר מבהררי מאנטאנעגרא הערומים, גם אז יקר ערכה בעיני כעדן גן אלהים. ורק בעד אנשים אשר אין להם כל רגש אהבה לארץ אבות נחוץ כח מושך לפרוש רשת לרגלם, ולסבבם בכחש. והיה בבואם אחרי כן אל הארץ ולא ימצאוה זבת חלב ודבש, יקללו באלהים וארצו. תחת אשר האיש אשר לא שמע את כל הגוזמאות, ובא וראה, כי אמנם טובה היא יותר מאשר חשב מראש, אז יאהבנה באמת ויתאמץ להשתקע בה. ואני הן ראיתי את הארץ לפני חמשים וארבע שנים ביותה פרועה ועזובה לגעל נפש, אך האם לא אהבתיה אז כמו עתה, אף כי הייתי צעיר לימים ומלא רוח חיים? ובמשך הימים ראיתי ארצות יפות ממנה מאה פעמים. ומה יענה האיש אשר ראה את המראה הגדול והנפלא על ראש פסגת העיר אורבינא באיטליה, עיר מולדת הציר רפאל. או המחזה הנפלא הנשקף מראש צורים על העיר סאקראמענטא בקאליפארניען. וגם בקרבת ארץ ישראל עצמה. הן אין ערוך לחמדת הלבנון, העמקים והגאיות, הגנים, הפרדסים והים החובק בזרועותיו את כל הארץ סביב, אבל מה יסכן לי היכל נחמד אם לא לי הוא. ואם לא ינעם לי אהל דלים נחלת אבותי, אשר בידי לשכלל יפיו ולעשותו להיכל מלך, אשר אוכל להגיד בפה מלא כי לי הוא, ובו אשים מעוני עם כל בני משפחתי לשבת בטח. ורק אספסוף צוענים יהללו תמיד היכלי זרים והמה עצמם ינועו מכפר לכפר באין מעמד. ואנחנו הן כבר שבענו נדודים, ועת בא לנוח על אדמת אבותנו, ואם יפה היא מה טוב, ולא? נתאמץ לעשותה יפה, אבל לא בשקרים וספורי בדים נמשוך את לב העם אשר הסכין בחיי צוענים מדר דר, ולא באמצעים כאלה תבנה ציון. ולא נערים חשופי שת אשר נעו כצללים ממושבה למושבה ומעיר לעיר לבקש לחם. יהיו מורי דרך לישראל ליסד להם בית נאמן בציון. ולא לבד לעניי צאן אלה, אך גם לרועיהם המתעים, התישים הגדולים נורה באצבע לאמר;

ועתודים לא חפצתי

 

המזרחי והיתומים    🔗

אם נשפוט מצב הציונית על פי מאמרי כתבי העתים, יתכן היה להאמין, כי כאשר תשקוט המלחמה יצאו רבבות אלפי ישראל מאמעריקא אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותנו, המה, נשיהם וטפם, עד כי החלו גם טובי הנוצרים לפחוד פן יגרע מספר אזרחי הארץ הטובים אשר הביאו לה רב טוב. אפס אם נפנה לדבר אל העם ולשמוע מה בפיו, אז נשמע פזמון אחר, והדבר הוא ברור בעיני כשמש בצהרים, כי רק אחד מאלף אולי ילך להשתקע בארץ הקדושה, אף כי גם זה ברור הוא, כי רבים מעשירי העם ילכו לראות את הארץ למשך איזה שבועות, כאשר הלכו לפנים להתענג באשכנז ואיטליה. ואף הפועלים בעלי אשה ובנים לא ילכו לבקש עבודה במחיר 29 סענט ליום, מלבד אשר כסף רב נחוץ להסיע משפחה שלימה מאמעריקא לארץ הקדושה, ולא יד כל פועל תשיג לעשות זאת. ורק איזה בחורים סאציאליסטים נלהבים ימהרו לרוץ לפני המנגנים, כאשר עשו בבוא בשורת המרידה ברוסיא, וגם זאת היתה להם לישועה. כי הקאנזולים הרוסים נתנו הוצאת המסע לכל סאציאליסט אשר הלך לרוסיא. אך לנו אין עוד קאנזולים כאלה, וגם הזוג הנחמד בערקמאן ועמא גאלדמאן בכל לבם הטוב, אספוק מאד אם יתנו את כספם להוצאות המסע בעד תלמידיהם אשר יתנדבו ללכת ציונה להפיץ שמה את תורתם, ואלה כותבי המאמרים הנלהבים יום יום בכתבי עתים, הקוראים בכח, לכו ציונה, אלה המעוררים עצמם הלא ישארו כלם פה בארץ בטח, ואיש לא יוכל להאשימם, כי אינם פאטריאטים ציונים, יען אם יעזבו את אמעריקא, הלא תמות הציונית בלעדם, מאין איש אשר ימלא מקומם, ושכרם הרבה מאד מאת האלהים בציון אשר היו לו לפה ולעזר להביא את בניו ממרחק ציונה. והמה עצמם ישבו על סיר הבשר על אדמת קאלומבוס.

הסוחרים והעשירים בעמנו, המה כלם חדשים מקרוב באו לארץ הזהב, ושנים רבות עמלו וסבלו עד אשר הצליחו להציב להם יד בעולם המסחור, ובעלותם עתה בּסלם ההצלחה אחרי עמל ימים ושנים, הן לא ישתגעו פתאום לעזוב את בתיהם המלאים כל טוב. ללכת לארץ שוממה, ולשבת בין חצי פראים ולחכות עד אשר ימצאו לחם. ואינני מאמין כי יצא אחד מאלף מאמעריקא. כי לפי חשבון זה יצאו לערך שלשה אלף ומאתים איש, ומספר כזה לא יצאו בשנה הראשונה לחרות ציון. וכל התקוה היא על אחינו אמללי איירופא, אבל גם אז אין איש אשר יוכל להבטיח לנו כי לא ינהרו ראשונה לאמעריקא, אשר לכל אחד יש גואל ומודע בארץ החדשה, ותקותי היותר חזקה היא על אחנו האמללים בתימן, אשר יעזבו את ארצם הארורה בכל רגע אשר תמצא ידם, ובעזרת בריטניא נוכל להוציאם מבור צלמות במשך ימים מעטים. ואינני מקוה אף ליהודי סאלוניק אשר סבלו תלאות אין קץ מיד היונים, יען היהודי הספרדי לא הסכין לנוע לארצות אחרות. וזה לכם האות, כי בכל משך שנות התנועה הלאמית, אשר יכלו לבוא לארץ הקדושה ולקנות אדמה, כפי הודעת ממשלת תוגרמה, ובכל זאת לא נסו להניע אף אצבע קטנה ללכת ציונה, ורק ספרדים מעטים אולי יבואו מבולגאריען, הנודעים לאוהבי ציון בתם לבבם. ואם יש תקוה לישוב גדול בארץ הקדושה, היא רק התקוה האחת מיהודי רוסיא.

ואמעריקא? ממנה תקוה לכסף ולא יותר. ועם הכסף נוכל לעשות דבר טוב להגדיל את הישוב, ועם זה נעלה ארוכה לפצע גדול בגו האומה.

היתומים. בכל ארצות איירופא נשארו רבבות יתומים אמללים, אשר לא תמצא יד שרידי חרב לחנכם ולעשותם לאנשים ויהודים, כי די והותר תהיה להם העבודה לדאוג איש איש לנפשו ונפשות ביתו. והיתומים האלה אינם אישים פרטים, רק יתומי כל העם. ועל כל העם לדאוג להם. ואחרי אשר ידי כל נכבדי אחינו באמעריקא מלאות עבודה לעזרת הממשלה במלחמתה הגדולה. מלבד העבודה לאסוף כסף לטובת נגועי המלחמה באיירופא, ולעזור לכל קשי יום בארצות שונות. הנה לא יפלא כי שכחו למנות את החסרון הגדול הזה לדאוג בעד מאה אלף יתומים אמללים אשר לא יכלו להושיע לנפשם. והודות לאחד מרבני הרעפארמים, והוא גם יהודי, אשר התעורר לכתוב על דבר הענין הנכבד הזה. אף כי כבר נסו לדבר מזה פעם אחת לפני שנה או יותר, ומהם אשר הציעו להביא את היתומים לאמעריקא. וכל איש נדיב לב יבחר לו יתום אחד לגדלו בביתו ואמנם טוב היה הדבר לוא יכלנו להביא את כלם לאמעריקא, אפס אחרי אשר דבר כזה לא יתכן, ולוא גם נביא מהם עשרת אלפים, הן גם אז ישארו עוד כתשעים אלף, ומה תהי אחריתם אם לא נדאג להם בעוד מועד, אשר על כן אחשוב כי לא אחטא לאלהים אם אשאל את “המזרחי” איכה?

הנני שואל לא את המזרחי הרשום על הניר. אינני שואל את המגיד מאונגעני. רק את ר' מאיר ברלין הנושא את המזרחי במלתחתו. כי יראה לנו אפוא היא “האגודה” אשר יכנה בשם זה, ומה היא הפראגראממא אשר נתן לה. ומה היא מטרתה ומי המה מנהליה בלעדו, ומה היתה תכלית כל האספות אשר אסף בערים שונות. ומה עשו המנהלים – אם ישנם כאלה בעולם הזה, ואם יחשוב באמת כי בלעדו לא יכון בית ספר למורים בנויארק. ואם בית ספר כזה נחוץ מאד מדוע לא ימסור את ההנהגה ביד איזה מנכבדי העיר הגדולה ההיא, והמה ידאגו לו כאשר ידאגו בעד מוסדי צדקה וחסד אחרים הנחוצים להם, והוא, ר' מאיר ידאג בעד המזרחי, בעד האגודה, אשר בשמה בא לאמעריקא, וחברי האגודה אשר אסף, הן לא ילדים רכים הנם בלי ספק, ובראות העם כי אמנם יש אגודה במציאות, לא רק על הניר, אז יתכן להאמין כי המונים המונים יספחו אליה. יתן נא להאגודה פראגראמע טובה וקצרה, לא להבטיח ש“י עולמות בפעם אחת את אשר לא יוכל לקיים. ודי הוא אם תקח האגודה מעמסה אחת על שכמה, מעמסה אשר תביא תועלת לאזרחי ארץ ישראל בכלל, ותמשוך אחריה את לב כל העם בפרט, על האגודה לזכור כי הציונים לא הביאו עד עתה כל טוב לתושבי הערים בציון בגשמי, ועיניהם כלו מראות, כי כל עבודת הציונים במשך קרוב לארבעים שנה היתה רק בעד שמונה או תשע מאות משפחות האכרים, כמו לא היו שמונים אלף יהודים תושבי הערים בעולם. והדבר הזה לבד די היה, כי יביטו בעין קנאה על המושבות. ואם יחפוץ איש לדעת את האמת, ישאל נא את פי תושב ירושלם, צפת, טבריה. חיפה ועזה, אם ראה בעיניו איזה מושבה בימי חייו, אם לא עבר בה במקרה. כל אזרחי ציון ראו כי איש מהציונים לא שם לב להטיב מצבם, ופתאם באו בעלי טובות אורחים לא קרואים ליסד למענם בתי ספר לפי טעם הקולטוריסטים אשר שנאו שנאת מות תחת לכונן בעדם איזה מקור מחיה לבלי היות חייהם תלואים להם מנגד יום יום, אחרי אשר החלוקה הארורה נתנה להם רק לשלם שכר מעון – ויהודי אונגארן היו יוצאים מן הכלל –, ולחם לאכול להם ולטפּם בקשו מן האויר, והאיש אשר לא ראה את חיי האמללים האלה בבתיהם בעיניו, לא ראה אמללים מימיו, ואיך יכלו להביט על הציונים בעינים אחרות? הנה כי כן, ראשית חובתנו עתה היא להטיב מצב הישוב הישן, להיות מושבו איתן. ואם אני אומר “חובתנו” אינני פונה בדברי אל הציונים המושבעים. אודותם כבר שכחתי, המה ציונים בעד ציונים, ולא בעד ציון והציונית. אבל הנני פונה אל אחי היהודים, אשר לב בשר להם, ובשם ציונים לא נקראו, ומספרם הוא תשעים ושמונה ממאה. יהודים בלי צלב בעל שש קצות, יהודים אשר לא קנו את יהדותם במחיר 25 סענט בחנותו של ליפסקי או דע האז, ולא ימכרוה אף בשלשים שקל, לראש ישיבת “יאסנאיא־פאליאנא” ותלמידיו הקולטוריסטים. יהודים המתפללים בכל לב “והביאנו לציון עירך” מבלי אשר יחשבו את המלות האלה לפסת ניר חלק. scrap of paper ואם לא כלם יוכלו לשוב לציון, הנה המה יודעים כי עליהם החובה לבוא לעזרת בנין ציון, למען ישובו אחים אחרים. ואם חלק קטן מהם כבר נספחו אל המזרחי, חלילה להם לחשוב, כי בזה כבר עשו את חובתם. ציון דורשת מאתנו את נפשנו ומאודינו. ולא באיזה קשיטות נקים הריסת ארצנו. על היהודים הנאמנים לד' ולישראל לתת גם את לבם. רוחם ונפשם, ולא יעשו מעשיהם כמכונה מלאכותית. ואם תוסד אגודה מזרחית, ומבין חבריה תבחר יהודים ישרים ותמימים, ולא דורשי פאליטיק – אשר יהיו לועד ההנהגה, ותושיב ועד כזה גם בירושלם, יפו, חיפה וצפת, ותודיע לכל העולם כי הועד יחל לבנות בתי יתומים בעד יתומי המלחמה. וכן גם היתומים החדשים אשר השאיר הצורר דזעמאל פאשא בארץ הקדושה. והבתים יבנו לא בירושלם, רק בערי השדה או גם אצל המושבות, ובכל בית כזה ייסדו בית מלאכה לחרשי חושב. לא כאשר למדום בירושלם רק מלאכת חיטים, תופרי נעלים וסופרים, וכלם לא מצאו לחם בהיותם לאנשים. עתה נחוצים יהיו לנו בעלי מלאכה יותר טובים וחרוצים את אשר לא יכלנו למצוא עד הנה בארץ הקדושה. ומושבה מיוחדה תוסד בעד הגדולים. ואצלה בית ספר לכורמים ויוגבים, אז נוכל להיות בטוח, כי יסדנו אבן פינה לישוב הארץ, ואם יתוספו אלינו אלפי צעירים אשר נתחנכו באויר ארץ ישראל בין אחים יהודים. אז נדע כי אין לנו לנוע לבקש פועלים או בעלי מלאכה בין הבונדיסטים והבאלשעוויקים. אדמה לבנין הבתים ליתומים וליסוד המושבות נקח מאת הנאטיאנאל פאנד. והכסף לבנינים ולמחית היתומים יתן העם, ויתן בלי עמל, ויותר נקל מאשר יתן בעד הציונים, והנסיון כבר הראה יותר מפעם אחת, כי הרחמנים בני הרחמנים יתנו לצדקה אשר ידעו תכליתה, מאה מונים מאשר יתנו בעד דבר אשר לא ידעו מה הוא. בתי יתומים כללים בעד כל יתומי המלחמה בעולם, יפתחו כל לב וכל כיס, ולא נחוץ יהיה לבקש רחמים בשם ציון. אחרי אשר אם יביאו איזה אלפים יתומים לאמעריקא, הנני בטוח כי במשך ימים אחדים יקבלו את כלם בזרועות פּתוחות, וגם בבתי היתומים השונים בארץ יקובלו רבים בלי כל עמל, ואם כה יאמר להם, כי הכסף אשר יוציאו להחזקת היתומים פה יתנו לבתי היתומים בארץ ישראל, יתנו מבלי חשוב הרבה, וכן ימצאו נדיבי לב אשר ינדבו לחנך איש איש יתום אחד על חשבונו במשך איזה שנים, ואחרי עבור עשר או שתים עשרה שנה נמצא מחנה צעירים רעננים בארץ אבותינו אשר יהיו ליסוד מוצק לישוב הארץ. ואם נמצא בין הצעירים האלה גם בעלי כשרונות למדעים שונים, מה טוב, ונדיבים בעמנו לא יחסרו, אשר ינדבו גם סכומים גדולים לתכלית זאת מבלי היות ציונים, אף גם מתנגדי הציונים. רבים מהיתומים ימצאו מנוחה גם במושבות, ביחוד בין האכרים בעלי משפחות קטנות, וכל יתום אשר ילמוד חצי היום בבית הספר, וחצי היום השני יעזור מעט בעבודת השדה והכרם, הן ירויח את לחמו, ולא יאכל לחם חסד, והיה אם כה תעשה אגודת המזרחי, אז ידע העם כי יש לה זכות הקיום, והעובדים בעדה ידעו כי יעמלו בעד מטרה גדולה ונכבדה, והאפוטרופסות לחנוך ילדי ישראל אשר יבטיח לנו אדון המזרחי יעזוב נא ביד היהודים עצמם, אזרחי הארץ, ואם כה יאמר להטיף נטפי סם חיים בכוס החנוך, תחת סם המות אשר שמו בה הקולטוריסטים, הנה זה לנו האות הנאמן כי לא ידע מכל הנעשה בארץ הקדושה, ולא ידע, כי לולא המלחמה, כבר אולי בא הקץ לממשלת ההפקרות, וביום בהיר אחד יהפכו שוליהם על פניהם עם בתי ספריהם יחדו, אחרי אשר לא לעולם ישקוט העם במכונו, ולא לנצח יבּיט במנוחה בראותו את בניו מובאים למולך ביד מורים מתעים, ואם יד העני האומלל לא השיגה לשלם למורה בניו, הנה יש תקוה, כי אם תחל ציון להבנות, ימצאו כלם את לחמם בכבוד ואז יתנו לבניהם חנוך עברי על חשבונם, ובאפס יד יוכלו לאלץ את מנהלי בתי הספר לכי”ח ולההילפספעראיין לשנות את סדרי למודיהם ומוריהם, או ישלחום לעזאזל אם לא יאבו לעשות רצון העם. ובלכתם, יקחו עמהם גם את “מרכז המורים” עם בתי ספריהם להוליכם המדברה, ואם רק החנוך לבד תהיה עבודת המזרחי, אז אין לה כל זכות הקיום בעולם, תחת אשר איזה יחידים בפראנקפורט דמיין כבר פעלו לטובת החנוך עשרת מונים יותר מהמזרחי, – אשר עד כה לא עשתה מאומה, ולא יפלא כי הבטלן מאונגעני לא השמיע באזני כוכב המזרחי את אשר עשה הדר' אויערבאך, ולוא רק בפתח תקוה לבד, כי ברגע אשר פתח את בית ספרו, עזבו שלש מאות נערים את בית הספר הציוני, עד אשר נשאר כמעט ריק. וכן שלח מורים יהודים גם למקומות אחרים, והיחידים בפראנקפורט לא הרעישו את העולם באגודתם, ולא שלחו מלאכים ומטיפים לכל קצוי תבל, והמנהל אשר שלחו עושה מעשהו באמת ואמונה, והוא מסור להנהגת בית הספר בכל לבו ונפשו, מלבד אשר יעשה רב טוב בכל אשר יפנה גם בלעדי החנוך, ועתה יראה לנו המגיד מאונגעני מה פעל במשך שנתים ימים אשר התגרד בגבחתו בתל אביב.

וזאת שנית, אם המזרחי עומדת על יסוד הפראגראמא הבאזילית, אשר החליטה. כי דבר אין להציונית עם הדת, ולא להתערב בה בכל אופן שיהיה. הן עליה היה החוב הראשון לצאת במחאה גלויה נגד הציונים הקולטוריסטים “הלאמים בלי דת” אשר תפשו את החנוך העברי בידיהם, ויהפכו את כל הציונית לחדר מלמדים, ללמד לצעירי ציון כי אין תורה ואלהים בישראל, נגד הפראגראמא אשר הסכימו עליה כל הציונים, וכונת החק הזה היתה, לבל ילך איש לחפש אם לא נפסק חוט אחד מציציות הציוני, ולבלתי יבקרו את הציוני אם הוא תמים עם אלהיו – או לא, ומי נתן להם המשפט להיות מיססיאנערים להסיר את לב העם מתורתו ואלהיו? ומי נתן להם הרשיון להוציא נדבות כל העם למען מלא תאות נפשם להפקרות בדת? ואפוא היא אגודת המזרחי הצדקת המשתעשת בפאליטיק לעשות דדי הציונים בנויארק, עד כי הצליחה להשלים עם משנאיה, ועתה היו שתי המחנות למחנה אחת. רחבעם וירבעם השלימו ביניהם לחלק את המלוכה. ואם יחשוב ראש המזרחי כי רק זאת היא מטרת אגודתו להיות זנב לאריות, ולהבטיח לנו כי תיסד עוד בית ספר, אז, אז טוב לה יום המות מיום הולדה. ובעד היתומים תדאג אגודה אחרת, או כל עם ד' תהיה לאגודה אחת בעולם, אשר תשלח את כל האגודות השונות לחפרפרות. וארץ אבותינו תשאר נחלה לבניה דורשיה ויורשיה האמתים, אף מבלי הקרא בשם “ציונים”.

 

ציונים וציונות    🔗

אם היו סכלים בעם ד' אשר האמינו כי זכר ונקבה ברא אלהים, ציונים לציונית. אודה על אולתי, כי אני אני הוא הסכל… אני עם כל סופרי ישראל ורבבות אוהבי שערי ציון אשר האמינו כמני, בקרבנו אל העבודה ליסוד הציונית לפני ארבעים שנה.

אם נמצאו בעמי צדיקים אשר קמו בדור החדש, ויגנבו את הציונית, ויסתירוה בכר הגמל לבל ימצאוה מבקשיה, ולעצמם קראו בשם “ציונים” בלי ציונית, וציונית בלי יהדות. עברים בלי עברית וקולטוריסטים חסרי קולטורא, הנה בקהלם לא יחד כבוד איש יהודי האוהב שערי ציון, ונעים לי להשאר סכל כל ימי, מתת ידי להם אף רגע אחד.

אפס אם יש בעמי גם חכמים וישרי לב, ובזה לא אספוק אף רגע, כי ישנם בנו לאלפים ורבבות, הנה זאת היא העצה היעוצה – ראשונה, ילכו נא לחפש את הציונית העיקרית, כמו שהיתה ביום הלדתה, ובלי ספק ימצאוה בספרים, חוברות וכתבי עתים שנכתבו בימים ההם ואם יביטו בפניה, יוכחו כי לא זאת היא אשר ידברו בשמה היום. ואף לא בתה היא, רק מולדת חוץ, ואת “הציונים” החדשים ישלחו להפיץ את הקולטורה לירושלם של מעלה. או לפנות להם מקום בתפת בירושלם של מטה.

באמרי “ציונים” עלי להשמיע בדברים ברורים כי אין בחשבון זה כל הציונים, אף לא רובם, או גם מעוטם, רק אולי אחד מאלף והמה המנהלים. ואף לא מנהלי האגודות השונות בערי השדה, רק המנהלים הראשים בנויארק, באדעססא, ברלין ותל אביב, ואחת היא על איזה מפלגה ימנו. כי אמנם לוא נשארה הציונית בטהרתה, כי עתה לא היה מקום למפלגות. אחרי אשר על דגלה כתבנו “ציון ויהדות ליהודים”, ובאופן זה למותר היה ליסד מפלגת המזרחי, ומעולם לא עלה על דעת איש לספח לדגלה המלות; בונדיסטים, סאציאליסטים ובאלשעוויקים. כי מה להם וליהודים, ואם המנהלים כעת יצפצפו יום יום, כי חובה על כל העם ללכת אחריהם, אי נקי ואף כל זב וצרוע, כל הולל וצורר ישראל, כל גבורי ההפקרות ומיסדי סעודות פורים ביום הכפורים, הנה רק לכבוד עצמם המה דורשים ומטיפים, בדעתם כי מהם ישנם כאלה אשר בין היהודים לא התחשבו מעולם, ולרגלי ציונותם המזויפה, נתנה להם היכלת להפיץ את תורתם בין היהודים אשר שנאו מעולם, והמה באמת צרעת ממארת לבית יהודה, ואם ישמחו כי מספר יהודים חדשים נלכדו ברשתם, לא שמחת הציונית היא, רק שמחת זאב טורף כבשה תמימה.

ושאלה גדולה ונוראה עומדת לפנינו עתה. מי יבנה חרבות יהודה? הציונים או הציונית?

 

בנין ילדים או סתירת זקנים    🔗

הציונים הידועים לנו למהרסים, יתאמרו כי המה יהיו הבונים, ומקוים לעזרת כל העם השונא אותם. אות נאמן הוא עד כמה המה יודעים רוח העם, ואם אחרי עמל רב יוציאו איזה שקלי כסף מכיס העם, הודות להצלחתם, כי לכדו ברשתם איזה רבנים תמימים, אשר לא ידעו להזהר, ומהם ההולכים “אל אשר יהיה הרוח ללכת”. המתאמצים להיות “מפורסמים” או “גאונים גדולים” ונכונים לצאת במחול. משחקים בכל משתה ושמחה, ומרקדים לפני הכלה בכל חתונה שתהיה, ולוא גם חתונת השטן עם לילית אהובתו. ולולא המה כי עתה לא אספו גם את המעט הזה. והנה למען ידע דור אחרון את האמת, למען יהיה להם מושג נכון מכלל הנעשה עתה בימינו ולעיננו, אם יבואו אלה המטיפים במחיר לזייף את דברי הימים, כאשר עשו עד הנה במשך עשרים וחמש שנה האחרונות, ומוסיפים זיופים ושקרים יום יום בכתבי עתים וספרים. ולמען ידעו בנינו אחרינו, כי רוב מכתבי עמל כתבו רק חזון לבם. רבם ככלם לא ראו את ארץ אבותינו, ושקר ידברו בשם “דעת הקהל” אשר לא שמעו מעולם. ואם נמצאו רבים היודעים את האמת, ויהיו נכונים גם להשמיע את אשר ידעו, הנה לא מצאו מקום להשמיע את דבריהם, כל כתבי העתים העברים ועוד יותר הזארגאנים כלם סגורים לפני העם. לכל עורך מכתב עתי יש איזה שכירים, עם פראגראממא קבועה מה לכתוב ומה לחדל, ואין איש, יהיה מי שיהיה אשר יפתחו לפניו את הדלת להשמיע דעתו, כאשר היו כתבי העתים לפנים באיירופא. וזה לכם לאות, כי אין בכל כתבי עתים האלה מאמרים כתובים בידי סופרים אחרים, בלעדי השכירים היושבים תמיד בבית המערכת, ואדון העלה יושב כשופט רמים, ומצוה מה שנחוץ לו לכתוב. ואם הוא מצוה לכתוב בשם ד', או בשם השטן, בשם דעת הקהל ובשם כל העולם, אין מקום להכזיבו, יען כלם כקטן כגדול – לא גדול בישראל חלילה, רק העשיר מהם הוא הגדול – כלם למדו בבית ספר אחד תורת כסף ויודעים חין ערך ההומבוג. והם המה אשר החלו בימים האחרונים להשמיע קול רעש גדול מצלצלים בכל הפעמונים, מחללים בחלילים, מתאוננים ומבכים את העם. העם אשר חשבו כי כבר הנם בכיס העורכים, ובשמם דברו הבלים ושקרים. היום המה מתפלאים, ומחר יהלכו עליו אמים. האחד אומר כי כל אלה אשר לא יתנו על פיהם ישארו בחוץ בבוא משיח צדקנו. ואחד מגבורי “צאינה וראינה” הצומח בכל מקום אשר לא יזרעוהו, שואל את כל העם בחוצפה נוראה “הלנו אתה אם לצרנו! כמו היה שקול נגד כל ישראל, וישכח להשמיע מי הוא, או מי המה אשר בשמם יאמר “לנו”. האם הוא וסוסתו, או הוא ואדונו, וכל העם הוא “לצרנו”. ופרחות אלה יסובבו עיר מבית לבית לאסוף נדבות לציון, ועל חשבון ציון יעופו מטיפים לכל ערי השדה. מתופפים על לב כל איש יהודה, וגרונם יחר מקרוא, יהודים הבו כסף! יהודים לכו ציונה ועשו ככל אשר נצוה לכם, כי הנה משיח צדקנו עומד כבר תחת כתלנו. ומלבד יחידים הנותנים מעט “כאלו כפאם שד”, הנה כל העם עומד מרחוק, ואוטם אזנו, ואלה אשר לא זכו עוד לשמוע דברי מטיפיהם שוקטים, ובוטחים כי לא יקרם אסון אם לא יחושו לדרשות הפאטריאטים האמללים, ושנתם נעימה כמו לא היו יהודים או בני נביאים מעולם. ואם יהפכו המטיפים והמולי”ם הזארגאנים את כל העולם לתהו ובהו, בהם לא תגע הרעה. אפס אם יתמלאו המולי"ם, ישתקשקו בפעמונים, יקראו ויתחננו. יהלכו אמים ויקללו. יביעו, ידברו עד אשר תיבש לשונם בפיהם, יתגודדו עד שפך רירם על זקנם המגולח. והעם כמלפנים יעמוד גם עתה מנגד, לא יתן את כספו ולא ילך לארץ הקדושה, כל עוד אשר המון הוללים המה המטיפים, המנהלים, היועצים ומקבלי הנדבות, וכל עוד אשר לא ימצא העם מקום להשמיע את קולו ולחות דעתו, עד העת ההיא לא תבנה ציון, ואם ינסו הציונים לבנותה רק לעצמם, הנה אנחנו יודעים, כי בנין כזה יהיה רק, הריסת ציון.

הנני לבאר את דברי.

למן היום אשר השיאו מות על בחיר ישראל הדר' הערצל, קמו רוצחיו ומזעזעיו וירימו ראש. חיים ווייצמאן ראש הפראקציע הסאציאליסטית. מענדיל אוסישקין ראש הבונדיסטים, ואחד העם ראש הקולטוריסטים. והמתבולל דר' ווארבורג, ואחריהם קופה של שרצים אשר התלקטו לכבוש חנוך ילדי ישראל בארץ הקדושה. עזב העם את הציונית בראותו מי המה מנהליה, ומעט מעט החליטו, כי הציונים והציונית אינם מעור אחד, ומספר אוהבי ציון נגרע יום יום, ורק נלהבים מעטים נשארו בתוך המחנה ויעמדו במערכה, ורבם ככלם צעירי ימים נספחו לפועלי ציון או למחנה הקולטוריסטים, וכלם לא לשם ציון או היהדות אשר לא ידעו ולא חפצו לדעת. ובתוכם גם אלה אשר קראו בגרון ללמוד עברית בעברית – לא עברית באמת. עברית הקשורה בכתבי הקדש ותורת ישראל. רק איזה מין עברית טטרית אשר ילמדוה על רגל אחת מפי איזה מעטהאדע, להשכיח תורת ודת בישראל, ולתכלית זאת החלו להשליך שקוצים על כל סופרי ישראל אשר כתבו עברית, וירימו עד שמים שיא כל המצפצפים אשר בדאו להם את השפה הממזרת החדשה. הזארגאן המגאל המעורב במליצות אץ קוצץ, ומלות משער האשפה. והכל לשם הציונית הניהיליסטית אשר קוו כי על ידה יביאו גאולה אנארכיסטית לישראל ולכל העולם, כאשר הראה עתה בנסיון משיחם החדש לעאן טראצקי בפעטראגראד אשר ישישו וירקדו לפניו ברגע זה ראשי מנהלי הציונית האנארכיסטית בכתבי העתים הזארגאנים אשר בידיהם, ביחוד בנויארק ושיקאגא, תחת אשר כלם יודעים כי כל אדוני כתבי עתים ההם רחוקים מציון כרחוק קאזאק מיושר. כלם זוכרים, כי זה לא כבר השליכו שקוצים על הציונים והציונית, ויקללו את דר' הערצל ויתנוהו לשמצה, ובידי נמצאים עוד איזה עלים מאלה אשר הסתרתי למשמרת לדור יבוא. ובכל פעם אשר נסה איש לתת מכתב עתי ציוני, התנפלו עליו מכל עברים לקברו חי או מת, ומעטים בין סופרי הדור העבר החיים ונשארו נאמנים לציונית, נדחפו ונגרשו מהציונים החדשים, אשר ראו טוב להם ולכיסם להתחפש בבגדי ציונים – בלי ציונית – שנואת נפשם באמת, וכל העם כלם רואים וזוכרים את כל המעשים הטובים, ובמשך שנים החליטו כי כל הציונית חדלה מהיות רעיון נעלה, ותהי למסחר שפל ביד כנענים פרטים, ואם נספחו להם איזה תמימים קלי דעת אשר נלכדו ברשת מבלי משים, הנה המה רק יוצאים מן הכלל, ומי יחוש להם ולמעשיהם. אגודות אין מספר ישנן בכל הערים הגדולות בארצנו, וכל חבר יחוש רק לעניני אגודתו, ולא יתערב בעניני אגודות אחרות, ואחת היא לו אם טובות או רעות הנה, ואם איזה כתבי עתים ידברו בשם איזה אגודה, הנה מנהלי האגודות יודעים את הסוד, כי בלי שלומים לא יפתחו פיהם, וכל המשלם הוא הצדיק בריבו. וסוף סוף נאלצו הציונים אשר לא מצאו מרעה בשדה אחר, ליסד להם מכתב עתי זארגאני לעצמם, ויושיבו אחד או שנים מחבריהם, ויאמרו; הא לך חמורך טרפון. לך ודבר אל העם הסכל כי יפתח את שקו לנו וטוב לכם. ואם בני הנביאים לא מצאו בו חפץ, בכל זאת לא חסרו לנו גם סכלים, ותהלה לאל כי הצליחו לתת די מספא לרועיהם ובהמתם, והאבוס היה מלא תמיד, אכלו וישבעו. ולא חשו כי עמד כל העם מנגד, אחרי אשר, להם, להרועים, היה די והותר, ומה להם ולכל ישראל? ואם לרגלי המלחמה מצאו חדשה בארץ, ויקראו לקאנגרעס עברי, אשר ידבר בשם כל העם, ומדעתם את כל אברי המכונה המדינית על פי נוסח טאמאני האלל בנויארק, ידעו כי הם המה יהיו הנבחרים אל הקאנגרעס, כי מי לנו גוי גדול יותר מעורך מכתב עתי זארגאני, או אחד הכותב רק מאמר אחד פעם בשבוע. וכל הנבחרים הלא יבואו על שכרם. ולתכלית זאת קצבו עשרה סענטים לגלגלת. ואם לא אספו כסף רב כתקותם, בכל זאת לא במסכנות אכלו לחמם. כי נאסף סך שלשים וארבעה אלף שקל, ומשנת בצורת לא ידאגו עוד. ואלהים בציון לא יעזוב את חסידיו. ואם לא כלם היו ציונים, אבל כיס וקיבה הן לא יחסרו לכלם. ואם הקאנגרעס ישן שנת עולמים, תערב לו שנתו, ונפשו בטוב תלין. והרועים הן לא אבדו מאומה, ויחכו ליום בהיר אחד אשר יזרח להם השמש באחד הימים, והיום ההוא בא בא.

ממשלת בריטניא הודיעה לכל יושבי תבל, כי נכונה היא לתת לישראל ניר על אדמת אבותיו. וכל העם שמח שמחה גדולה – מלבד איזה קוצים כסוחים אשר קוו כי בעוד מעט יצליחו להטביע את העם במי בן מרים. זה העם אשר חכה קרוב לאלפים שנה בתקותו לשוב אל נחלת אבותיו, הלא יכל בצדק לשמוח, וברגע ההוא היה נכון לעשות כל אשר בכחו למהר גאולתו, אך כעבור השמחה הראשונה, פתאם רפו כל ידים. החם התקרר, ועל מקומו בא קרח נורא. והרועים התחלחלו. קראו עצרה בערים שונות. המטיפים הטיפו. הפעמונים צלצלו. כתבי העתים קראו בגרון. פועלי ציון תקעו והריעו, ויקראו “לחבריהם” ותומכיהם להושיב את קארל מארקס על ראש הר בת ציון, הבאלשעוויקים בנויארק ושיקאגא הרימו ראש, ויקראו בשפה ברורה כי בא עת לחננה להושיב את טראצקי או למצער את אחד מנושאי כליו על כסא דוד בירושלם. הבונדיסטים קראו אל הפראלעטאריאט להחיש מעשיהם וללכת מהרה לכבוש את העבודה במושבות יהודה. ולהקוראים התמימים קראו וידברו על לבם כי יעזבו את כל אשר להם בארץ הזאת למען יקנו את האדמה הנחוצה להם מאד, תחת אשר בערי יהודה אין להם מה לעשות, מבלי דעת כל חכמה או מלאכה. ובתי חרשת מעשה אינם עוד בארץ אבות, והבורזוקים העשירים כבר שכחו להביא את עליהם לבתיהם וקוראים אנגלית, או לא יקראו מאומה. והבונדיסטים מכל המינים המה תמיד כעשן לעיניהם, ואין איש מהם אשר יחוש לציון – סאציאליסטית, ורק אם יבואו אליהם בקולי קולות לפתוח צרור כספם, יש מהם הנותנים איזה שקלים ולא רוחם, לבל יתראו כצרי עין, והמה יודעים כי נחוץ לפעמים להשליך איזה מטבעות לחוץ לטובת מסחרם או כבודם. נתבעים ונותנים גם לעגל, והנסיון הראה, כי כאשר הודיעו הציונים, כי נחוץ להם לאסוף מיליאן שקל להתחלת העבודה בעד המלאכים – אשר איש לא שלח ולא בחר – מלבד אולי ציוני לאנדאן ההולכים לסדר את המלאכה בארץ הקדושה, במשך שני ירחים, יאנואר ופעברואר שנת 1918, ולכסף הזה קראו בשם “גאולת הארץ”, ולולא העשירים האחדים אשר נתנו סכומים גדולים, כי עתה יכלו לחכות עוד שבע שנים עד אשר יאספו סך לא גדול זה. הנני רואה כי מכל העמל אשר עמלו במשך שני ירחים אשר קצבו, לא אספו אף החצי, לולא הנדבות הגדולות אשר נתנו העשירים, אך לוא התנדב העם רק אחד אחוז משלש מאות איש אז הלא מצאו י"ב אלף מנדבים בשיקאגא העיר הגדולה אשר מספר יהודיה עולה לשלש מאות אלף, ומספר המטיפים הציונים גדול ממספר הרפאים בעמק יהושפט. ועל העיר ההיא הטילו מס של מאה אלף שקל לגאולת ציון, וכבר עבר גם החודש הששי, והעם עוד לא נתן שלשים קשיטות לגלגלת, האמנם מקרה הוא? והעם הן כבר הראה בכל משך ימי המלחמה כי נתן עשרים מונים מסכום זה, ונדיב אחד בשיקאגא הלא נתן לטובת נגועי המלחמה מיליאן שקל, ובמה נגרע גורל ציון? ואם גם קארל מארכס וטראצקי אינם שוים להקריב שלשים קשיטות בעד נשמותיהם, אהה ד' אלהים! איך יבנו הבאלשעוויקים במות לבעל בעיר דוד. ובלעדם מי יבנה ציון, הבורזוקים? היהודים?

הס מלהזכיר!

ציוננו הנאהבים. הרועים הנאמנים, כבר השמיעו בשפה ברורה כי יתעתדו להוציא מניות, הלואת־עם על סך מאה מיליאן שקל, ובנויארק הגדולה אשר מספר תושביה היהודים הוא החצי מכל בית ישראל יושב אמעריקא, ואם העיר הזאת לבדה יכלה לתת שמונה אלף רבע שקל במשך שנה אחת. מדוע לא תוכל לתת למצער חמשים מיליאן שקל בפעם אחת, ועוד חמשים מיליאן שקלים נבזים במה נחשבו בערי השדה, והיה אם כל אחד יתן את תרומתו מעשרת אלפים שקל ומעלה, אז יוכלו לאסוף את הכסף על רגל אחת. ואם לא הבורזוקים, הן לא קצרה יד שלשה אלף פועלי ציון בארץ, ומאתים אלף קוראי הפארווערטס והקעמפפער, ואולי גם מאתים וחצי קוראי “הקוריער” בשיקאגא למנות את החסרון. ומהשקפה זאת נוכל לישון במנוחה מעתה ועד עולם.

וציון?

מה לה ולנו. המה מאספי הכסף, והמה הבונים, להם הקולטורא וכבוש העבודה. להם הפועל הצעיר, האחדות, ומרכז המורים. להם ארבעה או חמשה בתי ספר והגימנאזיום, ולהם כארבע מאות פועלים המפוזרים בכל הארץ, ובשוב ד' שיבת ציון יבואו בלי ספק עוד איזה מאות, וכטוב לבם יתאחדו עם הערביים ויהיו לעם רב כצואת קארל מארקס אל הפועלים להתאחד בכל העולם. ובאופן זה, תקותנו לארץ אבות תבוא גם בלעדי היהודים.

והיהודים?

פשוט! אם יתכן ציון בלי יהודים, מדוע לא יתכן יהודים בלי ציון? ומי יוכל לחזות עתידות מראש, אולי תשאר הציונית הטהורה באמעריקא, אם יעזבוה הציונים ללכת ארצה כנען.

והציונית?

אמעריקא אומרת לא בי היא. ואם תחפצו לראותה, לכו ופתחו קברות מיסדיה התמימים, ושם תמצאו גם את קברה. ואם עוד לא עלו עשבים בלחייה, קחוה למען תהי למשמרת ביד יהודים, אולי יבנו ממנה.

 

שאלת היהודים והערבים    🔗

כשנה וחצי טרם כתב פינסקער את מחברתו “אויטאעמאנציפאטיאן” וטרם ראה את ציון אף בחלומו. כבר נקרה השאלה את מוחי, איך נוכל לשבת בטח בין הערביים בארץ הקדושה. שאלה גדול וכבדה היתה גם אז, אף כי לא הערביים היו אדוני הארץ. ובדעתי את תוגרמה ויחוסה להערביים אשר פּחדה מפניהם תמיד, התעוררה השאלה בלבי, איך נוכל לבוא ציונה ללכת בין שני שבילים, אש ומים, חשבתי, זמותי, ואחליט ללכת לבירת תוגרמה להתיעץ עם איזה מגדולי ישראל, ובתוכם גענעראל קאנזול יהודי, ה' וו. והציוני הנלהב דר' שווארץ אשר היה כבן בית בבתי שרים גדולים – אשר הציונים החדשים לא זכרו אף את שמו עד היום – ואחד מגדולי שרי הממלכה אשר ידענו בטח כי לבו טוב לישראל יותר מכל אחיו, ואני כתבתי מעמאראנדום ואתנהו על יד הקאנזול, תוכנו היה התכנית אשר הצעתי אחרי כן במחברתי “מסע בארץ הקדם” (פרעסבורג תרמ"ג). ואחרי כן הגשתי עוד פתשגן ממנו להשר הנזכר. אבל הקאנזול היהודי הניאני מחפצי, באמרו כי בלי אוצרות כסף לבאקשיש, אין להחל לעשות מאומה, בכל ענין שיהיה, אף אם אלף פעמים יהיה לטובת הממלכה, ומה גם לטובת היהודים. ואחרי לכתי איזה פעמים לקאנסטאנטינאפאל החלטתי לשלוח איש אחד על הוצאותי לשבת שמה זמן ידוע, ואשלח את ה' ישראל איסר הלוי לנדא (עתה מבקר ספרי ישראל בפעטראגראד) ובשובו, נוכחתי כי שוא עמלי בבירת תוגרמה, ואשים פני אל בני ערב, ואני בלוית אחד מאוהבי יליד ארץ הקדושה החלטנו לשלוח מלאך מיוחד לראש שבטי הערביים אשר ישב אז בעכו, להתיעץ עמו, מה לנו ולהערביים לעשות לצאת מעול תוגרמא,² ובאיזה אופן נוכל להיות אחים לצרה לשבת יחדו בטח, הגבור הערבי ההוא ישב אז אסור תחת השגחת הממשלה אשר שמרה צעדיו במבצר ההוא, וארבעה ימים חכה מלאכי טרם הצליח לראות את ראש השבטים, אשר היה לפנים גם שר צבא. והמעמאראנדום אשר הביא לו המלאך מצא חן בעיניו מאד וישמח לקראתו, ואף כי בפועל לא יכל אז לעשות דבר מה, בהיותו אסור ביד תוגרמא. אבל “אורו עיניו לראות כי גם היהודים הקיצו משנתם” (כן ענה להמלאך) ויבטיח לעשות ככל אשר תמצא ידו. והסוד הזה גליתי רק פעם אחת להדר' הערצל בוויען בשנת תר"ס.

השאלה הגדולה, איך נחיה בין הערביים, כל עוד אשר המה רוב תושבי הארץ ואזרחיה, לא היתה כל שאלה בעיני הציונים, אשר למדו את כל ציוניותם מפי כתבי עתים, ואת תוגרמה ידעו על פי השמועה, ורק עתה, ברגע האחרון, אחרי הודעת ממשלת בריטניה, כי נכונה היא לתת ניר לישראל על אדמת אבותיו, והציונים בלאנדאן באו בדברים עם איזה ערביים היושבים שם. עתה היתה לשאלה, אך לא בכתבי עתים העבריים בארצנו, חולמי חלומות בהקיץ, בעדם אין כל שאלה מוצאת. להם די להיות ציונים, ולהטיף לעם לאמר. ציונה לכו, ומה נקל לשבת על סיר הבשר, ולהוכיח לרבים כי יענו בצום נפשם.

שאלה גדולה ונוראה עומדת לעינינו ברגע זה. שאלה המונחת כאבן גדולה על דרכנו לציון. ואם נקלה היא בעיני העורים אשר הסכינו לראות רק את חוטמם, הנה כנטל החול תכבד על כל יודעי תכונת הערבים ויחוסם לישראל בעת הזאת. ועוד לפני שנתים ימים כבר כתבתי בספרי “חרבן ארץ ישראל השלישי” במאמרי “עתידות ערב והיהודים” לאמר;

"האיש אשר לא ראה ולא התאמץ לדעת את כל הערביים בארצותיהם השונות בימינו, ויודע אותם רק מפי סופרי דברי הימים, ויתבונן עליהם מהשקפתו על בגדד וקארדובא וספרתם בימי קדם, לאיש כזה אין כל צדקה לשפוט עליהם בימינו. כי לא כגוים המתים אשר השאירו זכרון בספר בשבתם על אדמת ספרד הגוים החיים עתה על אדמת ישראל. ראשית דבר, כי הגוי המפוזר והמפורד בארצות שונות, לא יתכן כי יהיה בעל תכונה אחת, ובאמת הננו רואים כי שונה רוח הערבי אזרח טוניס מאחיו התימני, כרחוק הבריטי מן היוני, והערבי בארץ הקדושה שונה מכל אחיו בהיותו בעל תכונות מעורבות, לרגלי דם העמים השונים הנוזל בעורקיו, כי מי כמהו התבולל בעמים מימי מסע הצלב עד הנה, ולמדיחי הנוצרים עוד כר נרחב בערב. ורק אחת עוד לא הצליח להמסיתים, להשיב מעליהם ברכת אלהים לזרע ישמעאל… ואף כי לא עם סכל הוא, אבל תוכו מלא הוות, וכשאני לעצמי אינני מאמין גדול ברבים מספורי דברי הימים בימי קדם, וכל הכתוב אודות הערביים מכוסים במסוה שירים ומליצות, מלבד אשר דברי הימים הכללים נכתבו רק בעד המלכים והמושלים ולא בעד העמים עבדיהם. רוב דברי הימים יכילו רק מלחמות המושלים איש ברעהו, התחתנות בנֵי המלכים. סכסוכיהם, גאותם, נצחונותיהם או מפלתם, וכל סופר כתב לפי רוח המושל למצוא חן בעיניו, או כתב על פי פקודתו, ודברי “ימי העמים” אין לנו באמת, ואך שוא יבקש איש למצוא ציור נאמן מתכונת רוח איזה עם, מלבד אשר הסופרים עצמם לא נודעו לנו למלאכי אלהים אשר ירדו משמים ארץ לזכות את התבל בספורים אמתים, רחוקים משקר וחנף, ואם נפקח עין לשפוט ממראה עינינו בימינו, אז, לא נאבד הרבה אם נעלה ספרים רבים ממין זה על המוקד, ואם אמת הדבר בספרת העמים, אמת הוא אלף מונים בספרתנו העניה, אשר ידענו את כל סופריה, וכל ספריהם נגולו לפנינו. ומי לידי יתקע כי הימים הראשונים היו טובים מאלה היום, ואם אמת הוא גם כן, כי לא נשארו בידנו ספרים עתיקים כתובים בידי נערים, אשר נחלו את כל ידיעותיהם מקריאת איזה עלים נושנים מהמגיד והמליץ לפני שלשים או ארבעים שנה, ובין לילה היו לסופרי דברי הימים, אך גם ספרי תולדות ישראל כתובים באצבע סופרים מהירים לא נשארו בידנו מימי ממשלת ערב ועלינו לשפוט אותם רק על פי מראה עינינו, והמראה איננו נחמד ונעים.

רבות חשבו היהודים בראשית התנועה הלאמית אודות הערבים ויאמינו, כי יקבלו את היהודים כאחים בני גזע אחד, ובמשך הימים ישבו בטח כאחים ורעים. ומה גם בהיות גם המה נדחים ונדכאים ביד תוגרמה אולי יותר מהיהודים, וגם אני חשבתי כזאת, כי יבינו הערבים, כי ביד היהודים למנות את החסר להם בכסף ודעת. ואף גם כאשר אסרה הממשלה על היהודים להתישב בארץ ולקנות אדמה או בית, לא גדול היה הפחד, בדעתנו, כי מלבד הפחה בירושלם אין תוגרמי בארץ, וממשלתה תלויה בשערה, ובמחיר באקשיש ימכור הערבי גם את אלהיו עם הסולטאן יחדו. וכן הראו בפועל פעמים אין מספר, ובכן יכלנו לחשוב כי מאהבת הבצע ואהבת הגזע יתאמצו לקרב את היהודים, וברבות הימים יכלנו להיות לכח גדול, המה במספרם ואנחנו בידיעותנו וכספנו, ויוכל להיות, כי לוא חשבו את עצמם לעם, ויעשו להם סדרים ומנהלים בראשם, אז אולי יכלנו להבין איש שפת רעהו, ולבוא להסכמה אחת הטובה לשנינו, אבל כזאת לא היתה, ומי יודע אם תהיה במשך הימים, יען חיי הערבי הוא חיי צאן אובדות, איש לבצעו מקצהו, ולא לבד כי לא זכרו ברית אחים בגזע, אבל בכל עת מצוא הראו שנאתם לישראל, וירעו לנו על כל מדרך כף רגל, ורק אחת ידעו למוצץ דם היהודי, להתנפל עליו בהיותו בדד בשדה, לגזול ולגנוב את תבואות שדהו, למכור את האדמה ולקחת את מחירה, ולהתנפל אחרי כן על תושביה היהודים לגזול את נחלתם, לעולל עלילות שקר, לקרוא מלא אחרי כל יהודי הקרב אליהם, עד כי לולא היתה הארץ קדושה לנו, כי עתה לא ישב בה יהודי מעולם, ואם נפתח עוד ספרי זכרונות היהודים לפני מאה, מאתים, או שלש מאות שנה, וכל המון התלאות אשר סבלו מידי הערביים בארץ הקדושה, אז לא נחוץ עוד להביא עדים אחרים להרשיעם. ואין כל ספק בעולם, כי לולא חסות הקאנזולים וצירי ממלכות איירופא ואמעריקא לא יכלנו ללון שם אף לילה אחד. וכן הראה הנסיון. כי ברגע אשר השמיע שר הפלך בירושלם בדרשתו בגן העיר, ביום השלשים לירח אקטאבער 1914, כי מהיום חדלה חסות הקאנזולים על נתיניהם, החלו הערבים לרוץ בכל רחובות העיר שמחים וטובי לב, שמחים לאיד היהודים, ובפגשם איש יהודי התקלסו בו לאמר; האח, עתה הנכם בידנו כצאן לטבח, ונוכל לעשות עמכם כטוב בעינינו, עד כי פחדנו לצאת החוצה יותר משבוע ימים, ומה גם בערב ישבנו כלנו כלואים בבית כל ימי החורף ההוא, והתקוה האחת אשר נשארה בעדנו, היתה על פקידי הצבא אשר לא נתנו להערביים לכלות בנו חצי חמתם, והערביים ידעו, כי דזעמאל פאשא ישנאם שנאת מות, ולא ידע רחם אם יתפשו בכף, ובביתי ברמלה לא יכלתי לשבת, לולא מחנה הצבא אשר חנה כדור סביב ביתי, ופקידי המחנה מצאו מעון בביתי, ומים בעד כל המחנה לקחו בגני מאין מקום אחר לשאוב, ואם עתה תחת ממשלת בריטניה אולי יפחדו מעשות רעה לישראל בגלוי, הנה השאלה היא, מה יעשו עתה בראותם כי בני ישראל יחלו לבוא בהמון, וראשית מטרתם לקנות אדמה, אין כל ספק אמנם כי רבים מהם יהיו נכונים למכור את אדמתם. הערבי נכון למכור את ביתו ונחלתו תמיד, ולא לבד אדמתו, אבל גם אדמת זרים ימכור במרמה ונלוז, אבל גם בזה אין כל ספק, כי יעלו את המחיר עד גבהי שחקים, והנוצרים תושבי הארץ, או המומרים הערבים הנודעים מאז לצוררי ישראל, יתאמצו להרחיק את היהודים בהוסיפם על המחיר פי עשרה, ואם גם ימצאו ציונים נלהבים ועשירים אשר ישלמו כל מחיר אשר ידרשו מהם. אך מה יעשו הצוררים? שני כתבי העתים הצוררים, הפאלעסטין ביפו, והכרמל בחיפו לא חדלו מנבוח יום יום על היהודים, אף מבלי כל סבה, ואם כן עשו תחת ממשלה דעספאטית, אשר כל פקיד יכל לסתום את פיהם, ואיזה פעמים נענשו באמת, הנה מי יסתום את פיהם בממשלה חפשית, ומי יודע אם לא יקומו עוד צוררים חדשים לקצות בישראל, ומה נקל יהיה להם להרים קולם ולבוא בברית עם אחיהם במצרים העוינים את בריטניה, ושם חדש קראו למו “ערבים צעירים” על פי נוסח הטורקים הצעירים, ובזה לא אספוק אף רגע כי כן יהיה. שמענו אמנם, כי מלאכות ציונים יצאה מלאנדאן לארץ הקדושה, אחרי אשר עשו חוזה עם איזה ערבים וארמענים בבירת בריטניה, לטוב לכלנו, אבל הבטחון הזה טוב הוא לגמולי מחלב. אנחנו הננו יודעים כי אין מנהל לערבים אשר אליו כלם ישמעו, וכל אשר דברו והבטיחו לא ישוה אף גרה אחת, ואין כל תקוה אחרת לבוא להאחז בארץ, כל עוד אשר לא יהיה לנו שר פלך איש יהודי חכם ונאור, איש מדיני מנעוריו, ולו עוזרים ופקידים מבני עמנו היודעים את הארץ ושפתה. וזרוע וגבורת צבא יהודים למשען לו, ויושיב ועד מיוחד בכל הערים למצוא אפוא היא אדמת הממשלה, אשר בעלות “השעכים” ולא במשפט. והאדמה הזאת תוכל הממשלה למכור לחלקים קטנים, כל חלק די למחית משפחה אחת, ולא תמכור חלקים גדולים לעשירים, והמחיר לא גדול יהיה למען תשיג גם יד עני לקנות חלקו. וביניהם גם עניי הערבים, ועד אשר יהיה כדבר הזה, סכנה גדולה נשקפת לנו, אם יבואו יהודים בהמון לקנות אדמה בלי כל חשבון ודעת. כן לא נוכל להעלים עין אף רגע משאלה אחרת. והיא שאלת הסורים שכנינו, אשר לא הצטיינו מעולם בלבם הטוב לישראל. אף אם לא נתחשב עתה עם הארמענים הנודעים בשנאתם לנו מדר דר. ואין אנחנו יודעים מה יהיה גורלם בעתיד, כי איך שיהיה. הן לא קרובים המה לנו כהסורים, אשר המון רב בהם המה נוצרים מלידה או מומרים. וגם המה הרימו ראש, ואם היו שבעי רצון בשבתם תחת חסות צרפת, אבל עתה המה דורשים לצאת לרשות עצמם, ומה גם כי הרוב מהם לא עמדו תחת מחסה צרפת, וכבר שמענו כי לא בשו לדרוש לספח גם את הארץ הקדושה לנחלתם, באמרם כי גם פאלעסטינא נקראה בשם סוריא. ואף כי ברור הוא, כי בריטניה לא תשעה להם ולדרישותיהם, אך עלינו להיות עינינו פקוחות תמיד להביט סביבותינו, או גם צופיות למרחוק.

אם לא נחפוץ ללכת לרשת את הארץ בעינים עצומות, או כחשיף עזים ההולך אל אשר יהיה רוח הרועה, הנה עלינו לדעת כי הננו יורדים אל העמק, והעמק עמוק מאד, וכבר בקרוהו, דרשוהו, חקרוהו מכל עבריו, את הפתח לבוא אל תוכו מצאו כמעט בלי עמל, אך לצאת ממנו עוד טרם מצאו את הפתח עד היום. והעמק ההוא נודע לנו למדי בשמו, והוא.

 

שאלת ארץ הקדם    🔗

השאלה הגדולה והנוראה הזאת, עמדה ועומדת גם היום כדב שכול על דרך חכמי המדינות, ולא לכל בן אדם לדעת מסתריה, את אשר לא ידעו אף רבים מחכמי התבל, ולא אלבש גאון לדבר אודותה לא בכלל ולא בפרט. אבל הנני חפץ לתת ציור קטן ממנה לאלה מאחנו אשר לא ידעו מאומה, או לא חפצו לדעת, יען השאלה ההיא לא נגעה בנו בתור יהודים בדרך ישרה עד הנה, אבל לא כן הוא עתה. עתה היא קרובה ללבנו, אם נאבה או נמאן.

הדיפלאמאטיא העתיקה אשר שמה חשך סתרה, ורק בחדרי מלך ארגה קוריה, ותשם מסוה שחורה על השאלה המסוכסכה הזאת מבלי מצוא פתרון בטוח, יען בחדרי מלכים אחרים ארגו ארגים אחרים את קוריהם, או אם נקרא לה בשמה האמתי, עלינו לכנותה בשם “העכביש בהיכלי מלך”.

זה יותר ממאתים שנה למיום נולדה שאלת ארץ הקדם. הראשון היה פעטר הגדול אשר החל לחשוב מחשבות לחדור לארץ הקדם ולהכניע את תוגרמא, אשר החלה אז לרדת מגדולתה. פעטר מצא כי אין לרוסיא כל פתח אל הים, אם לא דרך ים השחור החפשי מקרח כל השנה, נאפאלעאן הראשון אמר פעם אחת “תנו לי את קאנסטאנטינאפאל ועשרים אלף צוענים, והנני קיסר כל ארצות איירופא”. ובריטניה החלה לפתור את השאלה הזאת בלי מלחמת דמים, וראשית עבודתה היתה במזרח הרחוק, בפרשה את כנפי ממשלתה על הדו הגדולה והעשירה, ובחפצה לשמור על גבולות הארץ נאלצה לבוא בברית עם כל שכניה מסביב, ועם האוכל תבוא תאות האוכל, ולרגלי המושבות הרחוקות נאלצה להגדיל מספר אניותיה. ותרא ראשית לה להשיג חפי ים בטוחים בכל חלקי תבל, ולמען תהיה בטוחה על הים מכל עבר ופנה, התאמצה כי יהיו כל מפתחות הימים בידיה, ובאופן זה הצליחה לקחת לה את מבצרי גיבראלטאר מפתח ים התיכון לים האטלאנטי, את עדן מפתח ים האדום (ים סוף) לים הדו, ובמכירת מניות תעלת זועץ קנתה בסתר את רוב המניות והתעלה נשארה בידה למרות חפץ צרפת אשר חפרה את התעלה, ובחפצה להיות בטוח, כי איש לא יגאל ממנה את התעלה, לקחה לה את אלכסנדריא של מצרים בחרבה, ותפרוש את ממשלתה על מצרים, אשר היתה תחת מחסה שולטן תוגרמה רק בשם לבד. וכאשר ראתה כי אשכנז מתאמצת לתקוע יתד באזיא הקטנה, על ידי בנין מסלת בגדד, המסלה אשר תתן חרב ביד אשכנז להחריד את פרס והדו מצד אחד. וממשלתה בים האדום מצד השני, מהרה להשיג את באסרא ולשון ים פרס, ובאופן זה לוא גם תצלח אשכנז להסב אליה את סחר בגדד, גם אז תשאר היא (בריטניה) גברת מפתח הים, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלי בריטניה, שם הביאה אור, חפש ואשר, וכל העמים אשר הבינו מה טוב להם, ברכו את העם הגדול הזה ועמים רבים קנאו באשרם ועשרם. אבל גם רוסיא אויבתה חשבה מחשבות גם היא להדוך עמים תחת רגליה, אך באמצעים אחרים, בחרב ודם, ועם כל המון המלחמות אשר לחמה בתוגרמה לא הצליחה להסב אליה את קאנסטאנטינאפאל ולשון ים העללעספאנט (הדארדאנעלים). הנה החלה לארוג קוריה מצד אחר. שנים רבות לחמה עם כל שבטי קו־קז, לא יען כי חסרה לה אדמה בעד נתיניה, רק יען כי החליטה לסול לה מסלה דרך קו־קז ואזיא התכונה לים הדו מצד אחד. ולא השתפקה בחפי ים השחור, נאוואראססייסק, סוכום־קאלע, פאטי ובאטום, כל עוד אשר לא כבשה את החפים הנשארים אשר נשארו עוד ביד תוגרמה, וכן הלכה הלוך וכבוש עד פרס הגיעה, וכן בנתה את מסלת הברזל הארענבורגית עד טאשקענט לאחד את סיביר וקו־קז, למען תוכל להביא לחם וצרכי מלחמה מרוסיא האיירופית, ומצד בוכארא וטורקעסטאן נקל היה לה לחדור לגבולות פרס ולהחריד את בריטניא מפאת הדו דרך אפגאניסטאן. בדעתה כי אפגאניסטאן עוינת את בריטניא בסתר.

ואפגאניסטאן עצמה מה היא?

זאת הארץ עומדת כנקודה שחורה בשאלת ארץ הקדם. אפגאניסטאן היא “תוגרמה הקטנה” במדה ידועה, על פי תכונתה ודתה, ועל פי מצבה הגעאגראפי. האפגאנים כלם המה מאמיני מחמד, ועל הסולטאן התוגרמי יביטו כעל יורש כסא מחמד וראש המאמינים, ובכל עת הנם נכונים לצאת לעזרתו, וכאשר הכריזה תוגרמה את “המלחמה הקדושה” בשנת תרע"ד (1914), בקש הסולטאן עזרת העמיר, אשר בידו היה לשלוח מאה אלף איש צבא חמושי נשק איירופא, וכלם האמינו כי בעוד מעט וקאבול עם קאנסטאנטינאפאל נשקו, ובכל זאת נשאר העמיר במצב הבינים עד היום הזה (תרע"ח) ולא הניע אצבע לטובת תוגרמה אהובתו, וזה הדבר;

זה כשבעים שנה למן היום אשר התרוצצו רוסיא ובריטניה ותמיד עמדו כשני חשיפי עזים אשה מול רעותה באזיא התיכונה, ורק אפגאניסטאן עמדה באמצע לשטן לשתיהן. רוסיא התאמצה להתקרב אליה למען תמצא ידה לפרוץ לה דרך להדו הבריטית, ותבנה את מסלת הברזל הפרסית עד סאמארקאנד, ומסלה שניה ממערו, עד גבול כושקלינסק, ותהי כבר נכונה להאריך את המסלה עד העראט, אך בריטניה קדמה את רוסיא בפרשה את כנפיה על באלודזיסטאן, ותבצר את עמדתה על יד קוועטא. אחד המבצרים הגדולים בתבל ביבשה, כמצב גיבראלטאר על הים, ושמה אחדה את המסלה ההודית עם מסלת חאמאן החדשה על גבול אפגאניסטא, ובזה סגרה את השער המערבי להדו דרך קאנדאהאר או דרך זייסטאן, וכן החלה לבנות עוד איזה מסלות, להיות לשטן לרוסיא, וכן הצליחה בחכמתה להושיב את אבדור רחמן על כסא אפגאניסטאן, ועד היום הוא חתן בבית חותנו, ומקבל מאה ועשרים אלף לירא סטערלינג לשנה מאוצר בריטניה להוצאות היכלו, ובעזרת בריטניה הצליח העמיר להביא סדרים בחיל צבאותיו, ועל כן נאלץ להשקיט סערת לב בני עמו נגד בריטניה, ומה גם בראותו כי בריטניה ורוסיא באו בברית, ושתיהן עומדות על גבול ארצו, הנה לא יפלא אם יגפהו לבו משאגת הארי והמית הדב, אשר בלי עמל רב יכלו למגר לארץ כסאו, ועל כן נאלץ להשיב את פני הסולטאן ולא בא לעזרתו, אף כי בני עמו היו נכונים לעשות זאת בכל לב. ובראשית המלחמה כבר התפארו כתבי עתים התוגרמים, כי בעוד מעט ואפגאניסטאן תכריז גם היא מלחמה קדושה נגד מלכי הברית, ואמנם, מלחמה כזאת יכלה להביא תלאות רבות לרוסיא ובריטניה מצד השבטים השונים אשר כרבם המה מושלמנים, ובראותם מלחמה באפגאניסטאן בלי ספק מהרו לצאת לעזרתה. אך בריטניה הודיעה להעמיר, כי אם לא ישקוט במכונו, מרה תהי אחריתו, ובכן אסף את ידיו. והארץ שקטה, אבל אחריתה מי ישורנה, כל עוד אשר לא בא קץ המלחמה.

צרפת לא הביטה מרחוק, לרשת ארצות הקדם, ותשתפק בלקחת לה לאחוזת עולם את הארצות הקרובות אליה. בראשונה לקחה את אלגיר, ואחרי כן את טוניס. ובימים האחרונים שלחה ידה אל מאראקא. ואת תוגרמה כבשה ברוחה ושפתה, עד כי נהפכו כל אצילי תוגרמה לצרפתים גמורים כמעט. וצרפת היא אשר הביאה מעט אור במחשכי ארץ מאפליה ההיא בבנותה מסלות ברזל. חפי אניות. וביסוד אוניווערזיטאט בבירוט, עד כי היתה שפת צרפת לשפת העם בכל הארץ, וכל פקודות הממשלה נדפסו תמיד תוגרמית וצרפתית. ורוב סופריה כתבו צרפתית ויקראו ספרים בשפה ההיא. תחת אשר כמעט אין סופרים לה בשפת תוגרמה. וקוראיה מעטים מאד.

עמי באלקאן הקטנים אשר סבלו במנוחה שנות מאות עול תוגרמה, לא הביאו מהומה באיירופא, עד אשר יצאו מרשותה. ויהיו לעמים מושלים, ורוסיא היתה הראשונה לסכסך עם בעם. ובצאת בולגאריא לחפשי בעזרתה, חשבה רוסיא כי לה משפט הבכורה להניח את רגלה על צוארה. וכאשר גנבה באחד הלילות את הנסיך אלכסנדר באטטענבערג מהיכלו ותוליכהו שבי, עזבה את הגענעראל קולבארס לעשות שם סדרים. אבל הבולגארים מצאו נכון לפניהם לגרשו מן הארץ על אף אלכסנדר השלישי, ובראותו כי לא יוכל להטות את לב הבולגארים לרצונו, שם פניו לסערביען, שכנת עסטרייך הקרובה אליה, כי רק נהר הדאנוי מפריד בין בעלגראד בירת סערביען, לזעמלין העיר האוסטרית, וגשר אחד יאחד את שתי הערים ההן, וסערביען הרימה ראש, ובהשענה על זרוע רוסיא, החלה לחלום חלום “סערביען הגדולה”. אך גם עסטרייך לא נמה שנתה, ותמיד היו עיניה נטויות לקרוע את שאלוניקי מיד הסולטאן. אפס הדבר היה רע בעיני קיסר אשכנז אשר כבר חלם חלום לפתור את שאלת ארץ הקדם על ידי מסלת הברזל ברלין קאנסטאנטינאפאל – בגדד, ושאלוניק היתה נחוצה לבעל אחותו מושל יון, ועל כן מצא לטוב לו להסית את עסטרייך לקחת לה את באסניען והערצאגווינא, למרות תנאי השלום בשנת 1878 ועל אף סערביען אשר לטשה עיניה על שני הנפות האלה, אשר רוב תושביהם הנם סערבּים, ומאז 1908 היה השלום בין סערביען ועסטרייך תמיד תלוי באויר, אחרי אשר רוסיא היתה נכונה לתת יד עזרה לסערביען נגד עסטרייך.

הברית המשולשת אשר כרתה אשכנז עם עסטרייך ואיטליה היתה לא מפחדה מנקמת צרפת אחרי מלחמתה בשנת 1870 רק לחלק שלל גוים, ותהי ראשית מעשיה להשיג כברות ארץ גדולות בכל חלקי תבל, וביחוד באפריקא, אשר קותה ליסד שם ממלכת אשכנז שניה למען התחרות את בריטניה, ולתכלית זאת נחוץ היה להקים צי אדיר, ועם כסף הענושים, חמשה מיליארד פראנק אשר לקחה מיד צרפת, החלה מעשיה, ובכל שנה הוסיפה לבנות אניות מלחמה גדולות, וכעיט על הפגרים מהר ווילהעלם השני לרדת בכל מקום אשר ראה איזה נתח שמן, לקחת ביד חזקה, בחרב ובדם, וישמח לכל מקרה אשר אנה הזמן לידו להראות מלתעות שיניו. כל משפטי עמים היו לשחוק בעיניו, מאתים וארבעים מיליאן מארק הניח לקרן קיימת לשלם לאורביו בכל ארצות תבל לתור ולמצוא בקיעים אשר יוכל לחדור בהם לטרף טרף, וכאשר לקחה צרפת את טוניס, לא חפץ ביסמארק להפריעה ממעשיה, באמרו כי טוניס תחליש כחה, אחרי אשר עליה יהיה להחזיק שם מעמד צבא רב, ולשמור עליה ימים רבים ולא לבה ילך לחשוב מחשבת נקם מאשכנז, אף לא תמצא ידה לעמוד לשטן לה במקומות אחרים, ואם רע היה הדבר בעיני איטליה, אשר כבר חשבה כי בעוד מעט וטוניס לה תהיה, בהיות ארבעים אלף איטלקים יושבי העיר טוניס בירת הארץ אך ווילהעלם הבטיח לה כי ימצא למענה נתח שמן אחר לעת מצוא, וזאת היתה הסבּה כי עמד מנגד ויחריש כאשר התנפלה אטליה על טריפולי, ולא חש לעניני הסולטאן עבדול חמיד אוהבו, ואטליה אשר ראתה שנים חלפו, וכל שכר לא היה לה במחיר בריתה את אשכנז, ועוד יותר כאשר נודע לה כי ווילהעלם השני עצמו מתעתד לקחת לו את טריפולי, על כן מהרה (1912) לקדם את פני מושל אשכנז, ומבלי כל סבה למלחמה נגד תוגרמה לקחה את הארץ ההיא, אשר היתה נחוצה לה באמת, לעצור בעד זרם העמיגראטיאן מארצה לצפון, ועוד יותר לדרום אמעריקאַ, תחת אשר אטליה העניה לא יכלה לתת די לחם לכל המונה, וטריפולי הלא קרובה אליה מרחק שני ימים באניה ממעסינא או נעאפאל. ומלבד טריפולי לקחה לערבון גם את האי רהאדאס, ערבון אשר לא ישוב לבעליו עד עולם, וטריפולי עצמה, אף כי לא רבה הטובה אשר תביא לאטליה במשך שנים, אבל מצבה הגעאגראפי תתן לה עז ועצמה, בהיותה בתוך, בין טוניס הצרפתית ומצרים האנגלית, וחף בים התיכון נגד ארצותיה ואייה הן לא מצער הוא לממשלה שוכנת בלב ים כמוה, וצרפת, בריטניה ורוסיא שמחו בראותם כי נקרע עוד אבר אחד מגו תוגרמה ועמדו מנגד נגעה, תחת אשר אטמה אזניה משמוע עצת אוהביה לשנות סדרי ממשלתה. אבל תוגרמה עצמה אשר בשלה כל הסער מה היא, ומה מטרת ממלכתה?

 

תוגרמה מה היא?    🔗

מהשקפת העולם הכללי, והיהודים בפרט.

זה לי יותר מחמשים שנה אשר הכרתי את תוגרמה בכל ארצותיה השונות באיירופא, אזיא ואפריקא, ובקראי אודותה בכתבי העברים, כמעט תמיד מצאתי תהלות ותשבחות לכבודה. תמיד זכרו לה סופרי ישראל את חסדה עם גולי ספרד, כמו היה זה לחק, כי האיש אשר עשה טוב לרעהו פעם אחת או שתים, אז לו הצדקה להכאיב את לבו אחרי כן ימים על שנה על חשבון טובתו, אמנם כן, מדה טובה היא בישראל להיות אסירי תודה לכל העמים, או גם לאנשים פרטים אשר עשו עמם חסד, וגם להפריז על המדה עד גבול העבדות. כל הסופרים בישראל יודעים את תוגרמה רק על פי שמועות רחוקות, וסופרים ילידי ארצה טרם נולדו, ואם נולדו הנם חסרי כח לדבר כאשר עם לבבם. רסן ברזל שמה “ממשלת החולה” על פי כל תופש עט לפנים, כהטורקים הצעירים עתה, לבל יעיז איש לדבר או לכתוב לא לפי רוחה, ועל כן מצאו לטוב להם להשמיע תמיד תהלות הסולטאן “וחסדיו הגדולים לכל איש בן איזה דת שיהיה, בלי הבדל” והשקר הגלוי הזה הביאם להאשים תמיד את הנוצרים כי משנאתם לתוגרמה האמללה, הצדקת החפה מפשע, יעוללו עליה עלילות שקר, להיות להם לפתחון פה לבלוע אותה על קרבה ופרשה, ולרשת נחלתה. ואם אמנם יש בזה מעט אמת, אך לא משנאת דת אשר ישנאו הנוצרים את האיסלם, רק על פי החק “כל דאלים גבר” אשר שמו להם המושלים לקו, וכן הסכינו כל מושלי תבל הגדולים לבלוע את העמים הקטנים והחלשים אף אם המה נוצרים כמהם, והדת לא השיבה ידם מקחת כל אשר מצאה ידם במרמה ודיפלאמאטיא, או בחזקת היד בלי בושה וכלימה, ולוא היתה שנאת מושלי איירופא לתוגרמה רק שנאת הדת, כי עתה כבר עלו עשבים בלחייה לפני מאה שנה או יותר, כי לוא עשו חוזה ביניהם, הן יכלו לבלוע אותה כרגע, ולמצוא תואנה לרחוץ בנקיון כפיהם לעיני המחמדים בארצות רחוקות, כי על כן למדו מרמת הדיפלאמאטיא. אך האמת היא כי שם “החולה” אשר קראו למושל המאמינים הוא השם הנכון אשר מצאו בעדו, כי אמנם חולה הוא במחלה ממושכה, מחלת הרוח אשר לא על נקלה תרפא. כל עוד אשר לא יאלצוהו הרופאים לשתות סמי מרפא בחזקת היד ואם ראו הרופאים כי החולה נוטה למות, וימאן להגיש כל סם מרפא לפיו, ובלבם חרצו כי אין תרופה עוד למחלתו, הנה אין כל פלא, כי הפילו גורל על נחלתו. בחשבם, כי בקבר לא יקח עמו מאומה מאוצרותיו, ולמה יחכו עד אשר יובל לקברות, בעוד אשר זרועם מושלה להם לקחת כרגע בלי עמל רב, ואחרי מותו, אז יחלקו ביניהם את כל נחלתו עוד הפעם, כחק “לחברה קדישא” במות להם איש זר בלי גואל וקרוב או מודע, ואחת היא להם באיזה דת האמין המת, או לא האמין בכל דת, ואין כל ספק, כי לוא ידעו המושלים חולה כזה בין מלכי הנוצרים, כי אז חלקו גם לו כבוד הסולטאן, אכן האיש היודע את תוגרמה באמת. ולא יחוש לה אהבה יען הוא יהודי. ולא ישנאיה יען הוא נוצרי. ומביט עליה בעינים בלתי משוחדות, ושופט בלב מתנה רחוק משנאה ואהבה. אז ימצא כי לא עלילות שקר בדו הנוצרים על תוגרמה. יוכל להיות אמנם כי הפריזו על המדה לפעמים, או גם פעמים רבות. אבל שנאתם אליה איננה בלי כל יסוד. ומה גם העמים הנאורים אשר הסכינו לראות עולם אחר וסדרים אחרים, ובבואם לתוגרמה ורואים פראות ואי סדרים על כל מדרך כף רגל. שד, חמס, עות הדין, באקשיש, וכדומה, אז אין כל פלא, כי החליטו כי אין לתוגרמה כל זכות הקיום בתור עם מושל על עמים ולאמים שונים, אבל משפט כזה הן חרצו רבים מחכמי הנוצרים הישרים גם על רוסיא הנוצרית. אף כי במצבה הקולטורי היא עומדת במדרגה גבוה מתוגרמה מאה מעלות.

עתה הבה ונראה מה פעלה תוגרמה בכל משך שנות ממשלתה. שאלו נא את פי הספרות הכללית מי היו חכמי תוגרמה? איה היא ספרותה וסופריה? חפשו נא בנרות אם תמצאו אף אחד חכם אשר הצטיין באיזה חכמה ומדע. ספרות תוגרמה אין בעולם. אין סופרים ובתי ספר. ואם נמצא לפעמים איש אוהב דעת, עליו היה ללכת ללמוד באיירופא, והרוב מהם הלכו לפאריז. בתי חרשת מעשה לא נתנה הממשלה ליסד. ועל כן לא היה לה כל חפץ ביסוד בתי מדע לטעכניק, לכעמיע, לעלעקטריק, לאינזיניערים וכדומה. עבודת האדמה אשר כל הממשלות הנאורות תשתדלנה לעזור לאכרים לכורמים ויוגבים, עזובה בתוגרמה, עד כי ידאב הלב לראות אדמה שמנה ופוריה שוממה מאין יושב ואין עובד. ולולא האכרים הנוצרים, כי אז על תוגרמה היה לקנות גם בר וחטה מארצות הקרובות, וכה רבה העזובה, עד כי גם בתי טחנה טובים אין לה, וקמח לבן ונקי הביאו תמיד מאדעססא, ולא לבד בחרשת מעשה, כי גם במסחר וברכוש לא עשו ידי התוגרמים תושיה, וכל הרכוש אשר רכשו להם איזה משרי הממלכה או עפפענדים, היה רק מעושק וגזל ושוחד, אך לא ממסחר וחרשת מעשה, ואם עתה התעוררו כתבי העתים הטורקים לצעוק חמס על איירופא הנוצרית אשר היתה בעוכרם, אבל אפוא היו הטורקים בימי שלותם וגאונם, בעוד אשר כל מלכי איירופא תכו לרגלם, וכלם חרדו מפניה? הן מראשית המאה החמשה עשר עד 1712 לא נגעה בהם יד איש, ומה עשו בכל משך הזמן הרב ההוא? האם בנו אף חף אחד לאניות בכל ארצותיהם, האם יסדו אף עיר אחת חדשה או תקנו את הישנות, אף גם מוסדות צדקה וחסד לא יסדו להם בשום מקום. ואיך נוכל להאשים את הממלכות הנוצריות אשר ראו את העזובה בארצה, אשר בה גדול מספר הנוצרים והערביים ממספר הטורקים, ומה גם כי בכל פעם קראה תוגרמה עצמה למלכי הנוצרים לבוא לעזרתה. האחת לותה לה כסף לבנין אניות, והיא נאלצה לתת ערבון את פרי אדמתה, או הכנסות אחרות, והכנסותיה הן רבו מהכנסות ארצות אחרות. ובעד העם לא עשתה מאומה, וכל הכסף נשאר באמתחת השרים והפקידים. וגם עליהם אין להתפלא, אחרי אשר על כל פקיד היה לקנות את משמרת פקודתו בשוחד רב. ועל כן נאלץ אחרי כן למלא חוריו זהב למען ישיב לכיסו את כספו אַשר הוציא. ומהשניה לותה כסף להוצאות מלחמותיה הרבות, וכן הלאה. הננו רואים, כי במשך ארבעים שנה משנת 1842 עד 1882 לותה סך נורא של 2,925,000,000 פראנק ובכל העת לא יכלה לשלם אף את התרבית, ולמרות כל העמל אשר עמלה הקאממיסיאן אשר יסדו בעלי חובותיה, ברשיונה, בקאנסטאנטינאפאל וסניפים בכל ערי ממשלתה הגדולות לגרוע מכסת חובותיה, הנה עלו חובותיה בשנת 1913 עד הסך 3,500,000,000 פראנק. רוב הכסף לותה בצרפת ובריטניה, שתי הממשלות האדירות אשר עמדו על ימינה תמיד, ולולא עזרתן כי אז כבר עלו עשבים בלחייה, כי מי לא ידע, כי בכל מלחמותיה ברוסיא תמיד היתה ידה על התחתונה, ולולא צרפת בריטניה וסארדיניען אשר לחמו בעדה בסעוואסטאפאל בשנות 1854 – 1856, כבר היתה רוסיא המושלת על הדארדאנעלים. והממשלות ההן השיגו תמיד בתוגרמה איזה זכיות מיוחדות מחיר עזרתן, עד אשר נשארה כעבד לוה לאיש מלוה, ועל מי ועל מה תתלונן? תוגרמה בראשית בואה מערבות אזיא, כבשה עמים רבים ושונים. אך מעולם לא התאמצה לדעת תכונת העמים ההם ותמלוך עליהם ביד חזקה. היא לא יסדה לה כל קולטורה מיוחדה, ולא יכלה להשפיע על עבדיה, וכל העמים השונים נחשבו לה לזרים. ולא לבד כי לא השפיעה עליהם, אך גם לא נתנה לכל קולטורא להשפיע עליה. חלונותיה היו סגורים לבל יבקיע בהם כל קו אור, וכל יסודות ממשלתה עמדו על החרב והדם. בשנת 1828 במלחמה את רוסיא היה מספר עבדיה ארבעים וחמשה מילליאן, ומהם רק תשעה מילליאן מוסלמאנים. ותוגרמה לא שמה לב לשנות את ממשלתה הפראית לרוח העת. לא חשה להטיב מצב עבדיה הזרים לבל יתקוממו נגד עריצות ממשלתה. ותשכח כי שמונים למאה עוינים אותה, ובצדק, ואת אשר יחשבו רבים, כי קנאת דתם אכלתם, ועל כן עמדו מנגד לכל דבר חדש וטוב אשר נולד על ברכי העמים הנאורים. בזאת אינני מאמין, הנוצרים לפי מעלת רוחם והשכלתם הנם קנאים בדת יותר מהמחמדים, קנאת דת האיסלם היא רק מן השפה ולחוץ, בלי כל רעיון פנימי. והנסיון הראה כי המחמדי אשר יצא לאויר העולם ולמד מעט דעת, פנה עורף לדתו אשר לא ידע ולא למד מעולם, וכל ידיעותיו היו רק איזה ספורי מעשיות אשר שמע מפי איזה מהבילים, ובזרוח עליהם אור השמש נמוגו כדונג. וזאת היתה הסבה כי פחדה הממשלה לתת את האור לחדור לארצה פן יבולע למחשכי ממשלתה. והנוצרים עבדיה לא התאוננו מעולם על קנאת דת האיסלם, רק על עריצות מושליהם. הטורקים לא שלחו מיססיאנערים בין הנוצרים, להפך. היא כבדה תמיד את הדתות השונות, ולכל כהניהן נתנה עז ועצמה כי יתנהגו על פי דתיהן כחפץ לבם, ובאופן כזה נשארו כל כתות הנוצרים השונות עם בתוך עם, אשר לא עשו כזאת כל מושלי איירופא, ולוא הוסיפה מעט דעת, אור ויושר אל הדבר הטוב הזה, כי עתה יכלה לשבת בטח ושאנן בארצה, ולא אבדה את כל ארצותיה באיירופא. אבל היא לא כן עשתה, ותחת אשר המושל האחרון אמר בפּה מלא “כי כסאו נכון רק על הקנה הרצוץ, יען מושלי איירופא עוינים איש את רעהו ולא יוכלו לחלק ביניהם את ירושתו” הנה חשבו הטורקים הצעירים כי עתה באה העת לנתק את מוסרותיהם בעזרת אשכנז, ולא שמו אל לב במה טובה אשכנז מצרפת ובריטניה. תוגרמה שכחה כי רוסיא היא שכנתה, ותמיד תוכל להיות לצנינים בצדה. בריטניה צרפת ואיטליה מושלי הים יוכלו לסגור עליה כל חפי ים התיכון והאדום מבלי כל מלחמה גלויה, ואחרי כלות המלחמה הזאת, לא יהיה בכח אשכנז לעזור לה. חובות אשכנז עלו עתה למאה ועשרים וחמשה בילליאן מארק, והוא יותר מחובות רוסיא צרפת ואיטליה יחדו. וספק גדול הוא אם תמצא ידה להלות עוד כסף לתוגרמה. ותוגרמה לא יכלה לשלם את הרבית מחובותיה אף קודם המלחמה, ומה גם אחרי המלחמה, יען לרגלי המלחמה תגרע הכנסתה בסך עצום. אחרי אשר כבר פשטה עור עבדיה ותציגם ערום. שבת כל מסחר, ערים וכפרים של הארמענים והיונים היו לשמה. ורוב סחר הארץ (66%) בידם היה. ובלי ערבון לא תשיג תוגרמה אף קשיטה אחת, וכל אשר יכלה לתת בעבוט הן כבר נתנה. ואם תצא עתה מהמלחמה וידיה על ראשה, הן רק בה האשם. ולוא גם תמצא יד אשכנז לעזור לה בכסף, הלא ברור הדבר כנכון היום, כי אז תהיה תלויה בדעת אשכנז יותר הרבה מאשר היתה לפנים תחת מחסה צרפת ובריטניה. ובכל רגע יהיו חייה תלואים לה מנגד מפחד מלכי הברית שכניה האדירים, אשר ינגשו בה לשלם להם את חובותיה. ומלבד אלה איננה בטוחה עוד בעבדיה בארצה פנימה. ואת אשר קרה לפני חמש שנים בתימן, נקרה עתה בין שלש עשרה מילליאן הערבים בארצה. ולא יארכו הימים ויבוא הקץ לממלכתה עד עולם. ואם הטורקים הצעירים וענוויר פאשא בראשם לא חפצו להבין זאת, הנה לא טחו עיני כל העם לראות נכוחה. וכלם כקטן כגדול התנגדו למלחמה הזאת, אשר בכל אופן שיהיה, לוא גם תנצח אשכנז, לא תרויח תוגרמה מאומה, אף כי אין איש אשר יאמין בנצחון אשכנז בארץ הקדם, ואם תנוצח אשכנז. אז יבוא הקץ לממשלת תוגרמה. ותקותה תאבד לנצח. כל מלכי הברית לא יסלחו לה על כל הרציחות בארמעניען, ואחת משני אלה יעשו לה, כי יקרעו ממנה את כל חבל ארמעניען והארמענים ישארו תחת ממשלת רוסיא, או ייסדו למענם ממשלה מיוחדה, וממשלה כזאת, מלבד אשר תגרע חלק גדול מארצה, הנה תהיה תמיד לקוץ מכאיב בצדה, והטורקים הצעירים טחו עיניהם מראות, כי לוא נשארה תוגרמה במצב הבינים, כי עתה הרויחה הרבה מאד מהמלחמה הזאת, ומה גם אם נתנה ידה למלכי הברית, הלא ברור הדבר כנכון היום, כי העלוה למדרגת עם מושל בארצו במשפט וצדק, ולא קרעו מארצה מאומה, ויכלו להביא שלום בינה ובין הערביים מנדיה, תחת אשר מלחמתה זאת תביא עליה כליון חרוץ, על אף ענוויר פאשא והאשכנזים תומכיו. ולמרות כל דברי חנף אשר ישפיעו עליה כל כתבי עתים באשכנז, תחת אשר כל יודעי מדינה ינבאו לאשכנז ימי חשך. ודי יהיה לה, אם תצלח להפקיע את עצמה ממלחמה נוראה הזאת, אשר לא היתה עוד כמוה למיום ברוא אלהים אדם על הארץ, ורק כסילים בוטחים או עורים בשתי עיניהם לא הבינו ולא ראו, כי איך שיהיה קץ המלחמה, כלה ונחרצה בלב מלכי הברית לעשות קץ לממשלת תוגרמה על העמים הזרים אשר לא מבני אמונתה. ובשום אופן לא ישלימו את אנשי ריבם כל עוד אשר תשאר תוגרמה מושלת על הנוצרים, ולעולם לא תשיב בריטניה את חבל הארץ במעסאפאטאמיען, עם תושביה הערבים לתוגרמה, להענות תחת ידיה עוד הפעם, ומה גם הממלכות הקטנות אשר יסדו להם הערביים בארצותיהם באזיא. הטורקים הצעירים שכחו ללמוד קורות דברי ימיהם, כי כל חבר ארץ אשר נקרע מתוגרמה לא שב אליה מעולם, תוגרמה אבדה את אונגארן, דרום רוסיא, כל אפריקא הצפונית, קו־קז, יון, רומעניען, כל ארצות הבאלקאנים. כל איי ים העגאי. האי ציפרוס ועוד ועוד, מלבד אשר אבדה כעת באזיא הקטנה, ועל לב איש לא עלה מעולם רעיון רוח כזה, כי ישיבו לה את הארצות האובדות לה. אין איש בעולם, אף אוהביה בכלל, לא יאמין, כי תצלח למלוכה למשול בגוים. הטורקים הצעירים שכחו או לא ידעו כי עוד בימי ממשלת סולטאן איברהים (1640–1648) הזהיר ציר בריטניה את תוגרמה, כי כלה ונחרצה באיירופא לעשות קץ לממשלת תוגרמה. הדיוק מארגיל אשר היה מיניסטער תחת ראש השרים פאלמערסטאן, כתב בימי מלחמת סעוואסטאפאל (1854) לאמר: כשאני לעצמי מעולם לא האמנתי כי תוגרמה תקום לתחיה, וכן לא יאמינו כל רעי, ואף לא לארד פאלמערסטאן עצמו. דוד סטארר יארדאן, מי שהיה נשיא האוניוורזיטאט, בספרו “ספיח המלחמה” כותב; ממשלת תוגרמה לא צלחה תמיד, גזע הטורקים בהיותם תמיד אנשי מלחמה, לא יצלחו לנהל כל ממלכה. החכם הגדול טשארלעס עליאט כתב בשנת 1907 בספרו “תוגרמה באיירופא” כי תוגרמה היא קץ סבלנות האדם. הערבערט אדאמס גיבבאנס בספרו “מפת איירופא החדשה” אומר; סבת המצב הרע באזא הקטנה ומעסאפאטאמיען היא, יען תושביהן לא מצאו עת מכשרה להיות ככל האדם למן היום אשר באו תחת ממשלת תוגרמה. יעקב גולד טורמאן לא יאמין בממשלת הטורקים הצעירים כי ייטיבו את המצב בתוגרמה, ועל האמללים במקדוניא הוא אומר; אם הסולטאן הקודם דש את בשרם בשוטים, הנה עתה ייסרום בעקרבים תחת ממשלת הטורקים הצעירים" ולפי הנראה לא יבינו החכמים הצעירים, כי בני עמם יודו לאלהים חסדו, אם יצאו מסבלות מושליהם האכזרים, אם רק ידעו כי ישבו במנוחה תחת ממשלת עם זר, ורבים מהם כבר השמיעו כזאת בדברים ברורים, כי חשבו להם לאשר לשבת תחת צל בריטניה כאחיהם במצרים, וביחוד האכרים ותושבי הערים הקטנות, ומשל בפיהם, כאשר ישאלום אודות ממשלתם הרקובה "כי כאשר שאל פעם אחת האדון את פי הגמל, מדוע אפו חרום? והגמל ענהו, בהביטו על כל גוו. לאמר; “ואיזה חלק מחלקי גופי הוא ישר, כי תשאל לאפי?”

 

תוגרמה מהשקפת היהודים. ועתידות ציון    🔗

בדברי אודות השקפת היהודים על תוגרמה, אין בחשבון זה השקפת היהודים הכותבים עברית. אחרי אשר כרבם אינם יודעים אותה, ואין לדבר עוד מהמון בני עמנו, אשר להם אין כל מושג מה היא תוגרמה, עד כי גם אלה היושבים בארץ הקדושה ימים רבים לא ידעוה. אחרי אשר רק שם ממשלת תוגרמה נקרא על ארץ אבותינו, ובאמת היא ביד בני ערב, תוגרמים אין בה מלבד שר הפלך הנשלח מעיר הבירה. לקולטורה תוגרמית אין כל זכר בציון, ואיש לא ראה מעולם מכתב עתי תוגרמי, ואם יראה לא יבין מה שכתוב שם, מבלי דעת את השפה, היהודי ידע רק כי הוא נספה בלי משפט בשם תוגרמה ביד בני ערב, המדברים בשמה, ואם אמת או שקר, הדבר תלוי באמונה, סדרי חק ומשפט נדפסים אין למצוא אף ביד עורכי דין, ומלבד איזה עלים מפוזרים בכתב יד ערבי לא ראה איש ספר חקים כתוב תוגרמית מימיו, כל פקיד ערבי עושה מה שלבו חפץ מאין איש אשר יוכיח לו משוגתו או משובתו, ואם יתאוננו עליו באזני הפאשא (שר הפלך) עליו לדעת מראש, כי הפקיד יודע במה לכפר את פני הגדול ממנו ויצא נקי בהשפטו, ואם יבוש שר הפלך לפעמים להשאירו על משמרתו, בחפצו להתראות כאיש ישר, יתן להפקיד משמרת אחרת במקום אחר, ולפעמים גם משמרת יותר נכבדה מהראשונה, ואם כי אמת הוא כי גם הערבי עצמו סבל תלאות מיד אחיו הפקיד, אך בכל אופן לא גדלו תלאותיו כתלאות היהודי, אחרי אשר הערבי הערום מצא דרכו תמיד לצאת למרחב אם עזב את מקומו ויברח, והוא ידע כי איש לא ירדוף אחריו לבקשהו, תחת אשר היהודי לא ידע אנה ינוס לעזרה, הנה כי כן קשה לשפוט באמת מה היא השקפת היהודים, ועלינו רק לשום לב ולהתבונן להשקפת יהודי תוגרמה אזרחי הארץ תושבי עיר הבירה, או יהודי איירופא היושבים בה ימים רבים, ומהלכים להם בבתי שרי הממשלה, אף כי מספרם³ לא רב הוא, ועד היום אשר תפשו הטורקים הצעירים את הממשלה בידם, ידעו היהודים רק אחת, כי החק הקבוע האחד אשר עליו יכלו להשען, היה הבאקשיש, הבאקשיש הפך גם את הצורר לאיש טוב, וכל אשר עלה על לב איש לעשות, יכל לקות כי יפיק חפצו אם יביא אלהי זהב בידו, ואחרי אשר היהודים ברבם עניים, לא עלה על דעתם להתרומם על מצבם השפל, ויבלו ימיהם בעוני וחוסר כל בדומיה, ולא קוו לגדולות, וישתפקו כי לא יחרידו רבצם. יהודי תוגרמה היו והנם גם עתה היסוד האחד בכל הממלכה אשר נשארו נאמנים למושליהם יותר מכל גויי הארץ, מעולם לא התערבו עם שונים, ובסוד נוצרים אויבי הארץ לא באו, בדעתם כי הנוצרים בתוגרמה כרבם המה צוררי ישראל, ותמיד חרשו עליהם רעה, והנוצרים התרחקו מהיהודים, יען ידעו כי נאמנים המה לתוגרמה, ולא מהם יוכלו לקות כי יהיו בעזרתם נגד הממשלה. הנוצרים נשאו את עיניהם תמיד לאחיהם מושלי איירופּא כי יקומו לגאלם מיד תוגרמה אשר שנאו, תחת אשר היהודים ידעו ויודעים גם עתה כי אין להם גואל בין כל מושלי תבל. היהודים ידעו כי עד המאה האחרונה היה מצבם בתוגרמה יותר בטוח מבכל איירופא, אף כי לא על שושנים דרכו רגליהם תמיד, היהודים בתוגרמה היו והנם גם עתה עניים מרודים החיים חיי צער ויגון ככל בני עם הארץ. משפחות לרבבות משתפקות בלחם נקודים יבש, ולא יתאוננו על גורלם, בראותם כי גורל עם הארץ לא טוב מגורלם. וחיים טובים מאלה לא ראו ולא ידעו. השכלת איירופא זרה להם כלכל בני עם הארץ, ובשמעם כי אחיהם בארצות אחרות נרדפים על צוארם, היו שבעי רצון כי בהם לא נגעה הרעה. ועד הימים האחרונים לא ידעו כי נמצא תחת שמי ה' עולם טוב מעולמם, כל שיח ושיג לא היה להם עם אחיהם בארצות המערב. ועל היהודי “האשכנזי” הבא אליהם מאיירופא הביטו מגבוה. בחשבם את נפשם למיוחסים אשר אבותיהם האַוזים הצילו את רומא. ובשבתם לבטח, בכל זאת פחדו תמיד לטובם לבל תדבקם הרעה אשר קרה את אחיהם בארצות חשך. וכל רמז קל מפי אחד מפקידי הממשלה די היה להלוך עליהם אמים. כזאת ראינו בראשית התנועה הציונית בבואי עם שמונה מאות גולים באניה הראשונה מאדעססא לקאנסטאנטינאפאל, פחדו יהודי תוגרמה אף להביט בפני הגולים האמללים בשמעם כי עינינו נשואות לציון. ואולי לא פחד שוא פחדו, מדעתם תכונת ממשלת ארצם אשר הביטה בעין חשד על כל איש זר, פן אורב הוא לה. הממשלה ידעה כי כל זר עומד תחת מחסה ממשלתו, והיא חסרת אונים לעשות בו כרצונה, ובמשך שלשים וחמש שנה האחרונות הניחה מכשולים על דרך שבי ציון, ואחרי אשר הדר' הערצל הוכיח לה בדברים ברורים מה מטרת הציונית, החלה הממשלה לפחוד מפני הערביים עריה. היא פחדה פן יעשו היהודים יד אחת עם הערביים בעלי גזע אחת, כמה פעמים התאוננו היהודים על האנטיסעמיטים, עורכי “הכרמל” בחיפה, ועורך “הפאלעסטין” ביפו, והממשלה לא שמה לב, יען בסתר לבה שמחה לנבחת הערבים, למען יגדל הפרץ בין היהודים והערביים. דם רב שפכו הערבים הפראים, דם אכרי ישראל אשר לא עשו רעה לאיש, ויביאו ברכה לארצנו השוממה, והמון רב מבני ערב נעשרו עשר רב אשר לא חלמו מעולם, והממשלה לא דרשה את דמם, בתקותה כי יברחו היהודים על נפשם בראותם כי נפשם ורכושם הפקר לכל פרא אדם, ועתה אחרי אשר נוכחה, כי האנטיסעמיטיזמוס כבר פרשה כנפיה השחורות על כל רחבי ארץ הקדושה, עתה הסירה את המסוה מעל פניה, ועל ידי דזעמאל פאשא מלאכה הנאמן השמיעה בפה מלא מה שהסתירה עד היום תחת לשונה. כי אין חפץ לה בישוב היהודים בארץ ישראל, בפיה דברה ובידיה מלאה. אף כי זאת הממשלה עצמה תקעה בשופר גדול לפני שמונה שנה, כי הארץ פתוחה לפני בני ישראל. זאת הממשלה אשר חשבה להונות את כל העולם הנאור בקראה דרור לכל יושבי ארצה, והדרור ההוא היה כקצף על פני מים. בחשבה, כי עתה ישובו אליה ימי באיאזעט השני, וכל כסאות מלכי תבל יהיו הדום רגלה, והחוצפה והעזות הנוראה אשר קראנו בכתבי העתים בקאנסטאנטינאפאל הראו לדעת בחצי השני לשנת 1914, כי אמנם כן חשבו באמת, והטפשים האלה לא ידעו, כי בדבר שפתים לבד לא יגזלו את החרב מיד מלאך המות העומד תחת כתליהם. ודזעמאל פאשא בהבטיחו כי מעט מעט יגרש את כל היהודים מציון, שכח רגע כי ציון איננה נחלת אבותיו, ובימי מלחמה נוראה כזאת יוכל להיות כי לא יכירנו מקומו עוד אחרי עבור איזה ירחים. החרב היא בעלת פיפיות, והאוחז בה בידים ערומות לא ינקה רע. לוא גם יהיה טורקי צעיר. וכל עוד אשר לא ישכחו היהודים את ציון מקדשם, לא תשקוט תוגרמה במכונה, ואם אמנם אולת עשה ה' זאבאטינסקי ביסדו את “הגדוד” באלכסנדריא של מצרים, בתנאי כי ישלחם שר הצבא מאקסוועל נגד תוגרמה בארץ הקדושה, אך האולת הזאת היתה לא בעצם יסוד הגדוד, רק במעט מספר אנשי הגדוד אשר עלה רק לארבע מאות איש ולוא עמד בראש רעיון נכבד כזה אחד הגדולים בארץ אשר בכחו וכספו מצאה ידו להציג במערכה חמשים אלף איש, ולפקוד עליהם שר צבא אנגלי מהלל. כי אז לא נחשב הדבר לאולת, בשום אופן. כי אם יניח איש נוצה אחת מראשותיו אז היא אולת באמת. אך אם יניח כר גדול ורך תחת לראשו. אז לא אולת היא עוד. והטורקים הצעירים יודעים רק, כי יש חכמה בראש היהודי, ויש גם כסף בכיסו, ולוא ידעו כי לו גם אגרוף, אז יכלנו לשיר להם שיר חדש…. כי אמנם עתה היא עת מכשרה לנו לעשות דבר מה בפועל כפים, באה העת כי נחדל מהתרפס לרגלי כל פרא אדם הדורך עלינו כעל תולעת בזויה. באה העת כי נחדל מהשתעשע בחלומות אשר יספרו לנו כי “נשבעו בני ישראל שלא יעלו בחומה.” בכל ספרי קורות ישראל אין כל זכר לשבועה כזאת, ורק לעתיקי משדים יתכן לספר ספורי ילדים כאלה. הננו יודעים מפי דברי ימי העמים הכללים. כי אין עם בתבל כמעט, אשר כבש את ארצו באמצעים כאלה אשר ישתמשו היהודים בימינו. ואם אוהבי ציון אנחנו באמת, הלא רק שחוק ילדים הוא בשלחנו איזה צעירים לאסוף נדבות רבע שקל לגלגלת. ולא לפלא כי כחגבים היינו בעיני הטורקים הצעירים בראותם מעשה נערות כאלה נעשים בידי העם החכם והנבון. כמונו כמוהם, וכל העולם כלו יודע, כי הבולגארים אשר סבלו כמנו מתגרת יד תוגרמה, ובעלות רעיון על לבם לצאת מעבדות לחרות, לא יסדו בתי ספר וגימנאזיומס ראשונה. ולא השתעשעו בהבלי “ועד הלשון.” למצוא ניב שפתים לתרגום המלה “פיפערנאטער”, לא יסדו “כת עברים” ולא בדאו להם שפת אץ קוצץ חדשה. לא שלחו סרסרים למכור ד' אמות קרקע, ולא שלחו בחורים ובתולות למכור פרחים מגני שדותיהם. ואף כי חצי פראים היו, בלי ספרות ובלי מדע, בכל זאת הבינו כי לא באלה יקימו הריסות ארצם. הבולגארים ידעו רק אחת כי שפת תותחי קרופּ היא שפה ברורה יותר מכל לשונות הדיפּלאמאטיע עם ועד הלשון יחדו. ורק אחרי השיגם חפץ עמם, וארצם נכבשה לפניהם, אז יסדו בתי ספר, בתי אוצרות ספרים ואוניווערזיטעטים וילמדו מדעים ובמשך שלשים שנה כבר היו לעם נאור. והקולטוריסטים הציונים יסדו במשך שנות מלכותם בית ספר – אחד לבנות ביפו, ומשלמים לאיזה מורים במושבות, אשר ילמדו לאיזה חניכים לצפצף מלות אחדות בשפת מצרים חדשה, ושמחים על המושבות אשר יסדו ידי אנשים פרטים, ומתגאים על “לשכת המודיעין” אשר ישא הסרסר מנחם שיינקין בכיסו, ובעד עמלו לשאת משא כבד כזה יקבל שנים עשר אלף פראנק לשנה בחסדי מענדיל אוסישקין שר צבא הבונדיסטים. יש לנו רופינים. טהאנים, מודדים, כורמים, יוגבים, פועלים, קאמוניסטים, סאציאליסטים, קבוצות, נערים ובתולות, מכבים, מזמרים, משחקים בבמה, מנגנים, ועדים, כתבי עתים, זורנאלים, סופרים, בעלי טובות, מורים ומורות, ועוד מיני מטעמים כאלה, ורק דבר נחוץ אחד חסר לנו. דבר אשר בלעדו הבל וריק כל מעשה הציונים. והוא יהודים ואנשים. ואם כאלה אין לנו, מה יש לנו?

 

יחס הערבים ליהודים    🔗

כבר אמרתי כי לא גדולה התקוה להטיב יחס הערבי אל היהודי, ואם ישנא את התוגרמי בן דתו, מדוע לא ישנא את היהודי “הכופר”, כאשר ישנא את הנוצרי הכופר. מצב השכלתו הוא כמצב האכר הרוסי, ורק בתומתו ויושר לבו נופל הוא מן האכר הרוסי התמים מאה פעמים, אם כי ערום הוא ממנו. וגם התוגרמי נעלה עליו בתם לבו ויושר דרכו כרחוק מזרח ממערב. כל סימני עם מיוחד ותכונה מיוחדה וקולטורה ידועה אין להכיר בכל תהלוכות הערבי. כל חיי הערבי יכלו במקרים, לא על פי שיטה או מטרה ידועה, כי על כן אין חפץ לו במנהלים, גם לא ישמע אליהם לוא גם היו לו כאלה. ואחת היא, אם הממשלה הרקובה עשתה אותו לחדל אישים, או ברכת המלאך לראש בית אבותיו נתקיימה במלואה⁴ ועל כן לא יפלא כי שלשה עשר מיליאן נפש אדם שחה לעפר נפשם ויתנו את גום למכים לנוגשיהם, ולא העיזו להרים ראש ולדבר דבר, בעת אשר המה היו אדוני הארץ בכל מושבותיהם, ויקבלו עליהם עול כל פקיד אשר שלחה הממשלה מקאנסטאטינאפאל, – אשר ידעוה רק על פי השמועה, ויתנחמו רק בדעתם כי בבאקשיש יפיקו רצון הפקיד. ולמען הבין תכונת נפשם, נקל לשפוט ממקרה אחד ביפו. עשיר ערבי אמר לבנות לו בית גדול על אדמתו בקצה הרחוב הגדול, וכאשר דרש רשיון הקאימאקאם לבנין, והקאימאקאם בקש מאתים לירא בקאשיש, והאיש מאן לתת. הלך לירושלם לבקש משפטו מאת הפחה, והפחה נתן לו הרשיון. אבל בשובו ליפו ענה הקאימאקאם כי לא יתן לו לבנות על אף הרשיון אשר הביא משר הפלך. וברגע אשר הביא אנשים להניח יסוד הבית, שלח הקאימאקאם שמונה שוטרים, ולא נתנוהו להחל במלאכה, באמרו “פה ביפו הנני אדון העיר, ולוא היה שר הפלך במקומי, אז לא נתן הרשיון”. אך האיש לא התעצל, ויסע לקאנסטאנטינאפאל, ואחרי אשר נאלץ להתמהמה שמה כשנה תמימה, ואחרי אשר פזר באקשיש לרוב, שב ליפו ורשיון המיניסטעריום בידו, ויגש אל המלאכה לבנות, וכרגע באו השוטרים ולא נתנוהו לבנות עוד הפעם, עד כי סוף סוף נאלץ לשלם להקאימאקאם את הבאקשיש אשר דרש בראשונה. ומעשים כאלה הן לא מקרים היו, רק ילדי יום, ואם יאמר לך אדם כי יש קאנסטיטוטיאן וחפש בתוגרמה, תאמין לו אם יביא לך מים בכברה, ויראך את הים הבוער באש, והחמור כי גדלו לו כנפים. שלשה אלה המה אמת אחת כאמתת חפש תוגרמה, וכל המאמין בה יחכם אחרי מותו.

המון העם הערבי יבין את המלה חפש, כאשר יבינוה עתה הבאלשעוויקים השכורים ברוסיא. שד, חמס ורצח כאות נפש, בלי כל חק ומשפט, והמון הטורקים הצעירים הראו כי כן יבינוה גם המה. מנהלי הטורקים הצעירים למדו דעת חיי הפקרות בפאריז, ואת החכמה הזאת הבאו לארצם, ויקראוה בשם “חפש”, וכל העולם הנאור האמין, כי כמהם כהמורדים ברוסיא – אשר הקריבו את נפשם בעד אשר העם, אשר כרבם היו יודעי דעת ואוהבי עמם וארצם, ועל כן התפלאו כי עברה המרידה בתוגרמה מבלי שפך דם, מבלי ריב אזרחים, ומבלי אשר לקח העם איזה חבל במהפכה ההיא, כאשר לא קרה כזאת מעולם כמעט בכל המרידות בארצות אחרות, ורק בתוגרמה עצמה לא היה הדבר לפלא. העם ידע את הממשלה הרקובה ממסד עד הטפחות, העם ידע את כל פקידי הממלכה הקודמים והחדשים, הקטנים עם הגדולים, כי כלם המה עדת שודדים ורודפי בצע מעשקות, המחלקים ביניהם את כל הכנסות הארץ, וההבדל ביניהם הוא רק כי הפקיד הקטן מקבל שוחד חמשה או עשרה פראנק, והגדול יקח אלף או רבבה. ובהיותם צעירים אמונים על חיי הפקר בפאריז, הוסיפו על מכסת הבאקשיש, בפקודתם כי אסור לקחת באקשיש, ר“ל מתן קטן. מזקן ועד נער ידעו כלם כי המלות משפט, צדק ויושר הנה מלות חסרי טעם כאשר היו לפנים, ועל האיש אשר אמר לבקש משפט בתוגרמה טרם ישלח ידו לכיס, הביטו כלם כעל שוגה ופתי, או כעל איש הבא מעולם אחר, אשר לא ידע אנה נשאהו הרוח. כי איך יתכן לדרוש משפט בלי מחיר, דבר אשר לא ראה איש אף בחלומו. ואם כיסו ריק, עליו לדעת כי לא לאיש עני לבקש משפט, ועליו להיות עדי אובד בעניו. העם ידע כי הפקידים הגדולים יקנאו איש ברעהו, וכל אחד יבקש להגדיל את ממשלתו ואוצרו. העם ידע כי גם המושל עצמו יקח שוחד, ועל כן לא יחוש למעשי משרתיו ופקידיו, ולא יכהה בהם. כי על כן לא דאג העם לעתידותיו, ולא לקח חבל במרידה, יען אחת היא לו מי ימלוך ומי ימשול, שודד זה או אחר. העם לא הראה כל אות שמחה כאשר השמיעו הטורקים הצעירים כי יתנו קאנסטיטוטיאן, בדעתם כי הבל יתפאר האיש המבטיח לבנות היכל באויר, בלי יסוד על הארץ. ואני בעיני ראיתי בשובי מארץ הקדושה לקאנסטאנטינאפאל בקיץ תרס”ט, ובעשרים ושלשה לירח יולי היה חג השנה הראשונה למתן הקאנסטיטוטיאן. ועל דבר החג הזה נכתבו המון מאמרים, מודעות והכנות. והסולטאן החדש עצמו יצא לחוג את החג עם איזה אלפים אנשי צבא מחוץ לעיר, והוא דבר חדש שלא יראה מעולם בקושטא, כי יצא המושל חפשי בין העם החוגג. ואחרי כל ההכנות והמודעות, יצאו השדה לא יותר מחמשה אלף איש, נשים וטף הולכי בטל. ולולא אגודת “המכבים” מצעירי בני ישראל אשר התאמצה לפאר את החג, כי אז לא רחוק היה כל החג מאיזה הלוית מת לאיש נכבד, שמת זקן ושבע ימים. כל נכבדי העיר כלם נשארו בבתיהם, איש לא יצא השדה, אף כי קרוב המקום לקצה העיר. בירח אייר תרס"ט, בהיותי בשכם, באתי ראשונה לבית הכהן הגדול יעקב בן יצחק בן אהרן הכהן, ראש השומרונים, ונאלצתי לבקש לי מעון בבית איש פרטי, יען אל המלון האשכנזי האחד אשר היה בעיר לא יכלתי לסור, כי כה אמר אלי בעל המלון, כי כל אורחיו כלם נסו מן העיר והחדרים רקים, וכל משרתיו עזבוהו מפחד מרידה. יען מאה אנשי הצבא אשר היו בעיר לקחו עמם את כל כלי הקרב וילכו להם, ובעיר לא נשארה כל מחסה מחמת המורדים. ומרידה כפי אשר יבינוה הערביים היא שוד, חמס, גנבה ורצח. בחשבם כי עתה, בהנתן חפש, עתה באה העת הנכונה לחמס ושוד, ואיש לא יכהה בהם על פי חקי החפש. אחד מראשי עשירי השומרונים אסף אותי ורבים ממכיריו לביתו, בית גדול מאד, וכלנו ישנו על הרצפה. ואף כי נסגרו כל השערים למבוא משכנות השומרונים, בכל זאת נפל פחד אלהים על כלם, כי בכל רגע חכו להתנפלות הערביים, אשר האמינו כי הקאנסטיטוטיאן נתנה הרשיון לשד ורצח, כי אם לא כן הוא, מה בצע בחפש.

בראשית ירח סיון בקיץ ההוא, נסעתי באנית קטור קטנה מחיפה לביירוט. בשבתי על הספון, ומתענג על הדר רוכסי הררי הלבנון, נגש אלי פקיד תוגרמי אשר הודיעני בטובו כי גם הוא ישב באמעריקא חמש שנים, וכי הארץ הזאת היא יפה, טובה ומאשרה מאה פעמים יותר מאמעריקא, וכי מעתה בבוא הממשלה ליד הטורקים הצעירים יופיע אור חדש על שמי תוגרמה, ועוד מיני ממתקים כאלה. וכאשר שאלתיו, מה יענו הפקידים הקודמים הנוהים אחרי עבד־אל חמיד, והעם אשר איננו שבע רצון מהממשלה החדשה, ענני, מבלי חשוב רגע “אותם נהרוג בלי חמלה”. ועל שאלתי, איך יתכן הדבר להרוג את רוב העם, ענני “כן נעשה ולא נחשוב איש, יהיה מי שיהיה”. ויהי בקרוב אניתנו לביירוט, ומדעתי את התלאות עם מלחי הסירות הקטנות המביאים את הנוסעים מן האניה אל החף כדרכם בכל חפי תוגרמה, פראות וחמס שלא נודעו בכל העולם הנאור, ואיש זר שלא ראה זאת בעיניו לא יוכל לצייר בדמיונו את המהומה והמבוכה בבוא אניה המביאה אורחים חדשים, כי על כן בקשתיו כי ישב עמדי בסירה אחת למען אנצל בזכותו מכף המלחים, אשר הודיעו לנו כי מחיר המסע אל החף הוא חצי פראנק. והמרחק הוא כמאה אמה, שלמנו את המחיר ברגע שבתנו בסירה, ובבואה אל החף, והפקיד הלך לדרכו, אך את מלתחותינו לא נתנו לנו, טרם נשלם להם עוד שלשה פראנק, כל אחד מהנוסעים. המהומה החלה, ואנחנו נאלצנו לשלם כאשר דרשו, באמרים כי חצי הפראנק היה רק בעד האיש, ובעד המלתחה נחוץ לשלם שלשה פראנק שלמים, כי כן הוא החק לפי דבריהם, וכי הדבר הוא שקר, זאת ידעו כלם. ורק בעיר אחת היו חיי האדם בטוח, בדמשק, אשר כלם הודו לשר הפלך – והוא גם שר הצבא אשר משל על הפראים ביד חזקה, וישם רסן בפיהם, עד כי נסיתי שתי פעמים לעבור רגלי בלילה דרך השוק הארוך (באזאר) הנודע בכל ספרי מסע, ולא קראני אסון. והיהודים בעיר הגידו לי, כי עד בוא שר הפלך ההוא, לא יכל איש לעבור בשוק ההוא בלילה כל הימים. ושר הפלך ידע כי העיר ההיא היתה תמיד קן המורדים והשודדים, ועל כן שם עינו עליה לרעה, ולהתושבים היתה הרוחה.

הקאנסטיטוטיאן שמה לחק חפש הדפוס והדבור, אך באספת הפארלאמענט בקיץ ההוא, החלו הויכוחים בבאור המלות חפש הדפוס והדבור, וסוף הוכוחים היה כי אסרו להוציא לאור כל מכתב עתי, אם העורך לא יהיה נתין תוגרמה. אסרו להתאסף לאספה בלי רשיון שר הפלך, בכל אספה אסור לדבר עניני לאמית או פאליטיק. אסור ליסד דפוס בלי רשיון – כחק אשר היה לפנים. – נחוץ להדביק תו הממשלה (מארקע) על כל עלה נדפס. יהיה מכתב עתי או מודעה. אסור לדבר מלה נגד אי סדרי הממשלה, ועוד הנחות כאלה. וכן התוכחו נבחרי הפארלאמענט על כל סעיף בשלחן ערוך החדש, עד כי מכל החפש נשארו ביד העם החקים העתיקים עם הוספות דעספוטיזם חדש, והוצאות באקשיש אשר לא ידענו עד הנה. כמו חקי עבודת הצבא, אשר עד מתן התורה החדשה על כל איש יהודי ונוצרי היה לשלם שני מעדזידי לשנה מחיר עבודת הצבא אשר היו פטורים ממנה. והחק החדש צוה לשלם ששים לירא טורקית (315 מעדזידי), ועתה בימי המלחמה דרשו לשלם כזאת בכל שלשה חדשים. המחלה העתיקה אשר אסרה בכבלי ברזל את כל האכרים ובעלי הגנות, מחלת “העשר” נשארה בתקפה כבימים הקדמונים⁵ וכל עוד לא יביאו לה מרפא תשאר הארץ עניה, עזובה ואמללה. שגעונות חקי בנין בתים כבר נודעו למדי. שגעון חק “החזקה” לא יאומן כי יספר. כל איש אשר לו כברת אדמה אשר יחפץ למכרה, לא יוכל לעשות זאת טרם יחתמו כל שכניו מסביב על שטר המקנה, ולכלם נחוץ לשלם, וכל שכן אשר ימאן לחתום, יוכל לעצור בעד המכירה, בזכות "בר מצרא, ודי לו להשמיע כי הוא ישלם את המחיר אשר יאמר הקונה לשלם, אף כי לא ישלם לעולם, ואיש לא יוכל לאלץ אותו לעשות זאת. איש כי קנה אדמה ולא זרע עליה, או לא נטע גן, תוכל הממשלה לקחת לה את האדמה אחרי עבור שנתים ימים. ואם בא איש פרטי ויקח לו את האדמה, לו תהיה אחרי עבור שלש שנות החזקה. איש כי ישב שלש שנים בבית איש אחר, ואחרי עזבו את הבית, לא יוכל בעל הבית להשכיר את ביתו לשכן אחר, אם לא ישלם להשכן הקדם שכר “חזקה”. מחוץ לעיר, בכפר או מושבה, או רק בקצה העיר, אסור לבנות בית, ואם ישיג איש רשיון לבנין אחרי עמל אין קץ והוצאה רבה, יכתבו ברשיונו מפרש כי יוכל לבנות רק רפת, ובראות הפקיד או השוטר כי יעשה חלונות בבנינו, יעירהו כרגע כי אם לא ישלם באקשיש, לא יתן לו לבנות. וכן קרה גם לי, כי אחרי אשר הוצאתי מאה וחמשה עשר נאפאלעאן (460 שקל אַמעריקאַ) על שטר המקנה והרשיון לבנין הבית באמצע הגן, כתבו ברשיוני כי לי הצדקה לבנות רפת, אשר יכיל מאה ושמונים אמה בהקיפו, ואסור לי לעשותו לבית ספר, לבית תפלה או לבית אוצר ספרים. והקאימאָקאַם בא בעצמו ובכבודו מיפו לרמלה עם חבל משרתיו לראות את הגן ותכנית הבנין אשר אמרתי לבנות, ועלי היה לשלם הוצאותיו, ובהיות הכל על מכונו, והרשיון בידי, אז שלח פקיד רמלה את שלישו אלי, להגיד לי כי בלעדי רשיונו לא אוכל לבנות, על אף רשיון שר העיר יפו הגבוה עליו, ונאלצתי לשלם גם לו, ובתנאי כי הבונה יהיה ערבי ולא יהודי, מלבד חרשי עץ שלא מצא בין הערביים, והפקיד בכבודו ובעצמו ערב לי כי יחטנו אם יעשה מלאכתו רמיה, וערבי אחר אשר התראה כאוהב לי ויהי מבאי ביתי, הבטיחני כי אם ימצאו עוד עשרה צדיקים כאלה בעיר, אז אחריתה כסדום תהיה. ואחרי כלותי בנין הבית והחלותי לעשות גדר סביבו, החלו השוטרים לבוא איש אחרי אחיו לבקש באקשיש, יען ברשיון הבנין לא נכתב מפרש כי אוכל לעשות גדר. איזה פעמים נתתי להם שנים שלשה פראנק, ופתאם שלח הפקיד את משנהו לתת לו שני נאפאלעאן, וכאשר השיבותי את פניו, שלח ששה שוטרים ויגרשו את הפועלים. השוטרים שכבו למעצבה אצל השער רוב היום ההוא, ובהיותם רעבים בקשו ממני לתת להם אוכל ובקצפי אמרתי להם כי ילכו לבקש לחם מיד הפקיד אשר שלחם, ולמחרת היום בא הפקיד עצמו, וידרוש ששה נאפאלעאן תחת השנים אשר לא חפצתי לתת תמול. ויהי אחרי עבור איזה ימים, ואני לא כליתי מלאכת הגדר, בקשני אוהבי הערבי לבוא אליו בדבר ענין אחר, ואני לקחתי עמי את ה' רפאל בן החכם שמכון אשר עבד אצלי, ובבואנו אל בית הערבי ה' אבדין, והנה מצאתי שם את הפקיד ומשרתו אשר שלח אלי לדרוש באקשיש, ועתה בא אל ביתו למען יהיה הוא (אבדין) המתוך בינינו, ובמשך דברנו, קם הנבל המשרת ויעיד בפני כי חרפתי את הסולטאן ומחמד נביאו. לשמע השקר הזה עלה עשן באפי, ואמרתי לו בדברים ברורים כי אם יעיז לבוא אל ביתי עוד הפעם אמחץ רקתו כרגע, אם לא יגיד לי באיזה שפה דברתי. והפקיד הלא הבין כרגע את השקר, ויגש אלי ויאחזני בידי לשימה ביד משרתו לאות שלום בינינו. אבל אני משכתי את ידי מידו, באמרי, כי לעולם לא אתן יד לפושע נבזה כזה, וסוף דבר היה כי אבדתי שלשה אלף פראנק ולא יספתי לבנות, לבלתי היות עוד ככדור ביד נבלים, אחרי עמל שלשה ירחים להשיג את הרשיון.

הממשלה החדשה שמה לחק להביא מכונות מארצות אחרות חפשי ממס, ובעד ארץ בלי כל חרשת מעשה, יכל חק כזה להביא רב טוב, אך מה ישתומם כל איש לשמוע, כי החק הישן לבלתי הביא כל מכונה, ולבלתי תת רשיון ליסוד בית חרשת, נשאר בתקפו, והחק החדש היה רק לאחיזת עינים, אך הודות להבאקשיש ועמל רב הצליח לפעמים להביא איזה מכונה אברים אברים באניות שונות.

כל האוצרות הטמונים בחיק האדמה נשארו עד היום באשמנים, כי לא נתנה הממשלה להוציאם לאויר העולם, אף כי יכלו להעשיר רבבות אלפי איש, וגם הממשלה עצמה יכלה לקחת מס ידוע מכל מטמוני אדמתה, ואחד מאוהבי בקאנסטאנטינאפאל שאלני, אם אוכל למצוא איש או אגודה אשר יהיה נכון להניח באיזה באנק בערך מאה אלף לירא טורקית לשלם באקשיש, ואז ישיג רשיון לפתוח בארות נפט באזיא הקטנה.

מכל הטוב אשר תקעו בשופר ויחללו בחלילים, בכל כתבי העתים הציונים לתהלת תוגרמה, אין אחד בהם אשר יכל להראות אף דבר טוב אחד אשר עשתה תוגרמה לטובת ישראל, מלבד אשר לא נתנה אותם להרג, כאשר עשתה להארמענים, והסבה היתה, יען היהודים התחבאו בחורים, תמיד לנו בקברים ולא יצאו לאויר העולם. לא נתנה להם לקחת חבל בעניני המדינה, ולא לקחה מהם לפקידים, וכל הבאקשיש נשאר בידי פקידיה, מבלי תת ליהודי אף לקט, שכחה או פאה, וכאבלים ישבו בדד איש איש בחורבתו, ויאכלו בשר זרועם, לא התערבו בין שונים, ויחיו חיי צער ועוני ולא פתחו פיהם, וכחגבים נדמו בעיני הפקידים, וידרכו עליהם כעל תולעת נבזה. והיהודים סבלו בדומיה, ולא נתנו כל פתחון פה לאיש להזכיר אף בשמם. ורק כאשר נבחר אחד היהודים אל הפארלאמענט, אז ראינו כי הנחש הרים את ראשו. ונבחרי הערביים החלו לקלל ולחרף מערכות ישראל, ונשיא הנבחרים לא הניא אותם ולא כהה בהם. והרב ר' חיים נחום, אשר בראשית היה לבו טוב לציון, נהפך לבו להיות עריה, יען כי רמזה לו הממשלה, ושר הפנים טאלאת ביי אשר התימר לאוהב ישראל, הגיד להרב בשנת תרע“ב “כי הציונים מדברים הרבה ועושים מעט”, ומביני דבר היודעים את תוגרמה, הבינו את דבריו באופן אחר, לפי עומק פשוטם… ועתה כאשר עלה למעלת ראש המיניסטעריום, ועל שאלת אחד המדינים בברלין “אם תאות תוגרמה לתת לישראל בארץ יהודה איזה מין ממשלת בית” – אף כי כבר נגרשו התוגרמים מיהודה וירושלם מיד צבאות בריטניה, ענה השר, כי היו לא תהיה כזאת. ובשום אופן לא תתן ליהודים כל יתרון, מלבד הזכיות אשר היו להם לפנים. והזכיות האלה הן כבר טעמנו בחסדי דזעמאל פאשא. זכיות אשר בכחן היה לגרש את כל איש יהודי מארץ אבותיו. זכיות אשר לא נתנו לאיש יהודי אף לגשת למקומות הקדושים להם, והיקרים מכל יקר לכל בית ישראל. זכיות אשר לא יכלנו לקנות אף בעד באקשיש. זכיות פתקא אדומה לשלשה ירחים לשבת בארץ הקדושה. זכיות שלא לקנות אדמה ולא לבנות בית. זכיות שלא לתת לשומר יהודי לשמור על רכוש אחיו. זכיות להיות נהרגים בידי פראים, ודמנו לא ידרש. זכיות אשר יאלצו את אחנו בקאנסטאנטינאפאל להשמיע גלוי לעיני כל יושבי תבל, כי אין להם חפץ בארץ אבותינו, כמו היו כלם סאציאליסטים או רבנים לרעפארמים באמעריקא. זכיות אשר הפכו רבים מיהודי תוגרמה היושבים בנויארק לשפנים, עד כי גם המה ענו לשמועה כי באה מבירת תוגרמה, כי אין חפץ להם בציון, אף כי אין כל פחד נגד עיניהם בשבתם לבטח בארץ חפשיה, ורק העבדות אשר הביאו על שכמם נתנה בפיהם דברים כאלה, אשר כלם השתוממו למשמע עבדותם. ולא יען כי יתנגדו לישוב הארץ בטעם הסאציאליסטים או הרעפארמים, רק פשוט, מרוב עבדות אשר הסכינו בה מנעוריהם, ואני יודע בהם ציונים בכל לבם. וביניהם גם מ”ע “לה אמעריקא” באישפניולית, היו“ל בנויארק. ובכל זאת לא יכלו להתרומם משפל עבדותם להשמיע גלוי את אשר בלבם, ולא חשו לכבודם, כי אין איש יאמין להם, כי כפיהם כן לבם. והעבדות הזאת נתנה תמיד מלים בפיהם להשמיע תהלות תוגרמה. יהודי עיר הבירה ראו בעיניהם את הכבוד הגדול אשר אצל הסולטאן לדר' הערצל, ובכל זאת פחדו להתאסף אף עשרה איש בחדר אחד לדבר אודות הציונית, יען חזקו עליהם דברי ר' משה הלוי, כי אסור להזכיר שם ציון, ובקיץ שנת תרס”ב, בהיות הדר' הערצל בלוית ה' וואלפסאן בקאנסטאנטינאפאל, שאלתי כזאת מפי החכם באשי, והוא הביט עלי בפחד והשתוממות, ולא ענה כרגע, ורק מזכירו הרב ר' רפאל אשר עמד אצלנו ברגע ההוא, ענה בעדו “כי כן צוה המיניסטער”. כמה פעמים התאמצתי לאסוף אספה ציונית בקושטא, וכלם ענו בפחד וחלחלה “חלילה לך מעשות זאת, יען אסור הדבר מטעם הממשלה”, וכן קרה לי גם בשאלוניק. והציונים הצעירים “המכבים”, אשר להם היה אולם מיוחד גדול, ואוצר ספרים, ושמה התאספו תמיד. ובכל זאת פחדו לדבר אודות הציונית, ויוכיחו לי כי פעם אחת התנפלו שוטרי הממשלה על בית אחד הצעירים ההם, ויהפכו את כל הבית ממסד עד הטפחות, יען הלשינו עליו כי קבל עלה אחד “מהפסגה” אשר יצא אז לאור בשיקאגא. ובגליון ההוא נדפסו איזה מלים נגד כבוד תוגרמה, הרודפת את הציונית. ואם היה זה בימי ממשלת “המושל האכזר”, אבל האם נשתנה המצב בימי ממשלת הנאורים הטורקים הצעירים? השמע איש אספה ציונית קטנה או גדולה, משנת תרס“ח עד הנה בכל ארץ תוגרמה? וזאת היא תוגרמה הטובה והחפשיה, תחת אשר ברוסיא ארץ הדמים, היו אספות אין מספר בכל ערי ישראל, אף כי גם שם נאסרה הציונית. אבל הממשלה העקובה מדם יהודה לא הצליחה להשפיל את רוחם, כאשר הצליחה תוגרמה לכלוא רוח היהודים, עבדיה. ופעם אחת קרה לי, כי הלכתי בלוית אחד מאוהבי לבית הרצים. והאיש הוא אזרח הארץ, ויהי אחד מחותמי “הצפירה”, וברגע אשר הושיטו לו את עלי הצפירה, התנפל עליו שוטר חרש, ויחטוף את העלים מידו, ואותו הוליך לבית האסורים. יען שמע כי הצפירה היא מכתב עתי ציוני, ורק אחרי עמל איזה ימים ורב כופר הצליח לצאת לחפשי, ולא יסף עוד לקבל כל מכתב עתי עברי מאיירופא בעון הציונית, והציונים בכל התבל ידעו רק אחת, כי נטל עליהם לספר חסדי תוגרמה עם היהודים, ופתאים רבים אשר ידעו בין ימינם לשמאלם, ספרו ויספרו עוד גם היום את חסדיה בתם לבב, והטורקים הצעירים מצאו בזה חפץ להתפאר לעיני כל העולם, כי נאורים וטובי לב המה בנוגע ליהודים, וצדקתם תהום רבה. ובלבי אין כל ספק בעולם, כי לוא הצליחו צבאות תוגרמה נגד צבאות בריטניה בארץ הקדושה, כי עתה לא נשארה אף רגל יהודי על אדמת הקדש. וחסדיה האחרונים אשר הראתה לישראל, בבוא צבאות בריטניה לארץ הקדושה יעידו על צדקותיה לפנים. השד, החמס והרציחות אשר חוללו ידי פקידיה ביפו, ירושלם והמושבות, טרם עזבו את הארץ, וחמס ידיהם בבגדד, אשר לא עשו כן לנוצרים והערביים, הנודעים מכבר לשונאי תוגרמה, המה אותות נאמנים, כי תוגרמה אוהבת את ישראל לא יותר מאהבת ניקאלי השני והקאצאפים עבדיו לפנים ואוהביו היום. ולוא היו בין מנהלי הציונית אנשים יודעי מדינה, הלא יכלו להבין, כי בשפת חלקות דברו הטורקים הצעירים, ולא נחוץ היה להם לשלוח ברכות לראש תוגרמה בכל קאנגרעעסס ציוני, ועוד יותר, לוא שלחו קול קורא לכל ממלכות הבל, להחלץ נגד תוגרמה ולאלצה לעשות סדרים בממלכתה, ולתת חקים טובים ומשפטים צדיקים לכל העמים השונים היושבים בארצה, ואשר מספרם גדול ממספר הטורקים בכלל. והיה כי ראו כל יושבי תבל, כי גם היהודים הנחשבים לאוהביה מתעוררים להקיצה מתרדמת מות אשר נסכו עליה מושליה, וגדולי היהודים באיירופא ואמעריקא הלא יכלו באמת לדבר עמה משפט, אז נפלו פני גבורי באקשיש, אשר ידעו כי אף אם אין ממלכה מיוחדה לישראל, בכל זאת כחם גדול ככח ממלכה, בהיות להם יד ושם בכל ארצות תבל, ובכל פנה אשר תפנה תכבד עליה יד היהודי. ולא לבד בארצות נאורות, אבל גם ברוסיא יכלו היהודים להועיל להותה. והנסיון הראה כבר כמה פעמים, כי בכל פעם אשר פנו היהודים למושלי רוסיא נגד תוגרמה, עמדה הממשלה לעזרתם מבלי חשוב הרבה. אנחנו ראינו זאת באדעססא בלכתי, אני וה' שמואלזאהן לבקש עזרת שר העיר הנסיך גארטשאקאוו – כאשר דברתי כבר מזה בספרי דה”י לציון – וכן ראו זאת גם בימים האחרונים כאשר חפצה תוגרמה לגזול את בית חרשת המעשה “העתיד” בחיפה, ובעלי הבית פנו לעזרת הגענעראל קאנסול הרוסי, ובמשך ימים מעטים נאלצה תוגרמה להשליך את טרפה. ובמחאה כבירה אחת מצד היהודים לא נועזה תוגרמה לסגור שערי ארץ הקדושה לפני בני ישראל, ולתתם לחרפה בעיני הערביים בפתקא האדומה, ולא יכלה לכזב תמיד, בשלחה טעלעגראמים לכל קצוי תבל, כי כבר הסירה את החרפה, ובכל פעם היה הדבר שקר וכזב, עד שנת תרע"ד. והדיפּלאמאטים הגדולים בין הציונים, אשר הצטיינו תמיד באומץ לבם, וימלאו פני תבל בקריאות הידד נגד “ההשתדלנות” בכל עת אשר התחבאו אחורי התנור, ותמיד קראו בפיהם “נשא ראש, ולא נלך עוד שחוח לבקש חסדי עמים, רק משפט! משפט נדרוש! אבל דרישת המשפט נשארה תמיד בחבם, ולא נועזו להניף אצבע, לחזק את דרישותיהם. והמה עצמם הראו עבדות שפלה יותר מכל השתדלנים. השתדלנים דברו תמיד לפני שרים ונסיכים, וגבורנו החדשים דברו באזני עתים זארגאנים או עברים, ויברחו להתחבא מחמת שוטר, וכן ראינו גם עתה, בשנת תרע”ה, בראשית המלחמה. הציונים בארץ ישראל כתבו מאמרים יום יום בכתבי העתים בירושלם, ומודעות נדפסות הדביקו תמיד ברחובות ערים אחרות, וידרשו כי ישארו היהודים בארץ, לבל תשאר הארץ עזובה מבניה, והמה עצמם, הציונים בעלי הטובות, היו הראשונים לנוס מארץ הקדושה, יען ראו כי המלחמה עומדת להם לשטן, ולא יוכלו עוד למלא חוריהם זהב כמלפנים. ולא אכחד, כי אמנם גבורים המה, קלי רגלים לנוס מן המערכה, וזאת כל תהלתם. ברחו לא רק אלה אשר לקחו את כל רכושם בידם, אך גם עשירים אשר עזבו את בתיהם והיכליהם בתל אביב ופרדסיהם במושבות. ברחו גם כותבי המודעות וההזהרות עצמם. ורק היהודים שפלי ברך האמונים עלי השתדלנות נשארו בארץ, אף כי ידעו כי גם שתדלנים אין להם. נשארו אלה אשר שנאו את הציונים, אך בכל לבבם אהבו את ארצנו הקדושה. נשארו בלי לחם לאכול, בלי כסות בקרה, בלי בתים ופרדסים, בלי עזרה מרחוק. נשארו תלואים באויר ונפשם בכף, וחרדת מות החרידתם בכל רגע בתגרת ידי הפראים, ורק הגבורים, מנהלי הציונית, מלאי כיס ובטן, שונאי השתדלנות ואוהבי ציון עד להחנק, נסו ויברחו מצרימה לעזרה, ואחרי אשר נצלו גם את מצרים נסו אל ארץ טמאה, אמעריקא באו, ויביאו את מרכלתם עמם, את הציונית חנותם, למכרה בכל הערים הגדולות והקטנות במחיר קטן או גדול, וסגולה יקרה לסחורה זאת, כי כל אשר יוסיפו למכור, כן תוסיף הסחורה לבוא חנם. ומבלי אשר יגרע ממנה מאומה. ולא נחוץ לקנותה, רק למכור, ולמכור תמיד עד אין קץ.

ישבו הגבורים, דגרו ביציהם בברלין, התיעצו על צפונותיהם. אך שכחו הדיפלאמאטים, כי ברלין היא בירת תוגרמה שניה, פחדו פן לא תעכל קיבתם העדינה את ההשתדלנות הגסה. ולא השתדלו להטיב מצב העם בציון בחזקת יד המושל “טאמערלאן השני” אשר היה גם למושל תוגרמה. ולוא השמיעו מנהלי הציונית את חפצם בשפה ברורה, ועם זה להראות גם את האגרוף, אז כבר עלה מספר היהודים בארץ ישראל חמש פעמים יותר. ודזעמאל פאשא לא דרך עליהם כעל נמלים. ולא החריב את הישוב, ולא השפיל את היהודים בעיני הערבים, עד כי גם המה רמסו עלינו כעל תולעים. אם יחשוב איש, כי עתה תחת מחסה בריטניה תרום קרננו בעיני הערבי, הוא תועה או חולם חלום נעים. אם לא נתיצב ביד רמה ובחיל צבא יהודים עומדים על המשמר, כי “הוא יהיה פרא אדם” עד עולם. כל עוד יהיו מנהלי הציונית תועים ומתעים.

חלילה לי לרפות ידי העובדים לטובת ציון. ולעולם לא יעלה על דעתי לערב שמחת כל ישרי לב בעמי, להפך. הנני חפץ כי יחזקו לבם לפעול ולעשות בכל כח ידיהם עתה, עוד יותר מלפנים. אבל הנני חפץ כי ישימו עיניהם על דרכיהם לבל יפתה לבבם אחרי מאשרי מתעים האומרים שלום שלום. הנני חפץ כי ידע העם את האמת אשר העלימו ואשר יעלימו גם עתה. יען הנני מאמין באמונה שלימה, כי רק זאת היא הסבה הנכונה, כי העם עומד מרחוק, ועוד יעמוד מרחוק כל עוד אשר לא יתן אמון במנהלי הציונית, וכל עוד אשר לא ידע את האמת הערומה, בלי מסוה כחש ודיפלאמאטיא. זאת הדיפלאמאטיא הארורה אשר פשטה עתה את הרגל, ותגל ערותה לעיני כל יושבי תבל, כי היא, ורק היא הביאה את המלחמה האיומה בימינו. ואיש לא יתן אמון בהה עוד עד עולם. אף כי הדיפלאמאטים היו כלם חכמים מחכמים, אך מה נאמר אנחנו, אשר מנהלינו לא היו מעולם דיפלאמאטים, ובסוד רוזנים לא באו, ומהם, אשר לחרפתנו היו אנשים מן השוק, או גם נערים תעלולים. ואם לא אוי אוי לנו, כי אלה המה מנהלי הציונית?

הציונית. הרעיון הרם והנשגב בכל גדלו ותפארתו, ותוכנו הפנימי והחיצון, כאשר הבינוהו מיסדיו, ועמהם כל הטובים והחכמים בישראל ובעמים, ירד עתה עד לשער החייטים, ביד איזה פועלים צעירים מחדר “הפארווערטס” הזארגאני, ויהי למין “צעך” בערי רוסיא הקטנות. והם המה המשחקים על הבמה, ומפניהם יחתו כל נכבדי עם לפתוח שפתם. והמה האומרים לרשת את ציון, ולעשותה לשדה מלחמה בעד הסאציאליזמוס. ואם נשאר עוד איזה ספק בלב איש, כי תפרוץ מלחמה, הנה כבר שמענו כי בנויארק נוסדה אגודת סתרים להלחם נגד הציונים ואולי גם נגד הציונית, ומי לא יבין זאת, כי בכח אגודה כזאת להלהיב לב הקנאים גם בארצות אחרות, וביחוד בארץ ישראל עצמה, ולא דבר כבד הוא לחולל מהומות ולהזיק לציונות יותר מאשר יזיקו להציונים, וריבות הכתות בארץ הקדושה, יחזקו ידי שונאי ציון להראות באצבע, כי לא יסכון היהודי למשול בארצו. ובאספת השלום בין הממשלות הלוחמות עתה, הן יתנו חרב ביד שונאינו, להוכיח כי רוב העם אין חפץ לו בציון. והסכנה הגדולה הזאת עומדת כבר אחר כתלנו, ושכורי הנצחון ברגע זה, ישימו זאת אל לב, להתעורר, אם יאהבו את ציון יותר מכיסם וכבודם, והנני מזהירם עוד הפעם ועוד אלף פעמים כי יתרוננו מֵיין שכרותם. יביטו סביבם ויוכחו כי על שבכה יתהלכו, והמעברה היא גשר של ניר, וכל עם ד' לא ילך אחריהם כבהמה בבקעה. אמת הוא כי כשאני לעצמי אינני מאמין כי ישימו לב לדברים כתובים עברית. שפה אשר לא ישמעו רוב מנהלי הציונית, אבל נכבדי עמי ורבניהם בראשם, להם לא יכפר העון הזה אם יעמדו מנגד ברגע מסוכן זה. רגע אשר שונאי ציון מצד אחד, וטפשים קנאים מצד השני, והעולה על כלם, הבאלשעוויקים אשר התעטפו באדרת ציון, וכלם יחדו אורבים בסתר ובגלוי לאכול את ציון. אך לא לבנותה. והנה לכם אות נאמן כי לא שמו לב אף לדברי אחד מגדולי חכמי הנוצרים, חבר הפארלאמענט האנגלי, ה' סיר מארק סייקס, היודע את ארץ הקדושה בחלום הלילה יותר מכל מנהלי הציונית בהקיץ ובכל עניני ארץ הקדם תקח הממשלה עצה מפיו, ואלה דבריו אשר דבר באזני אספה ציונית במאנשעסטער אשר הזהירם לאמר; הנני מאמין כי הקולטורא הערבית תקום לתחיה, ונחוץ כי היהודים בראשית בואם לארץ הקדושה ישתתפו לחיות עמהם בשלות השקט, לבל יביאו אסון על עצמם ועל הערביים באחרית הימים. הערביים יפחדו פּן תבאנה אגודות עשירות ותעשינה יד אחת לקנות את כל אדמת ארץ ישראל, והערביים ישארו פראלעטארים בלי יסוד מחיה ואדמה תחת רגליהם. כן יפחדו פן יעזבו האכרים היהודים את מושבותיהם בארץ הקדושה וילכו לסוריא ולמעסאפאטמיא (ארם) ויהיו שם לסוחרים ואנשי הבינים וידחקו רגלי הערבים, ועל הציונים לשים לב לזה, להוכיח לערביים, כי לא יקנו אדמה רק אם ימכרו להם ברצון טוב, והאדמה תעבד רק בידי אדוניה, ולא תשאר נחלת עשירים למען עשות בה מסחר לרעת תושביה, ועל הציונים לשים לב לסכנה זאת לבלתי הביא שואה על אדמת הקודש. כן על הציונים לשים לב לבוא בברית שלום עם הארמענים והערביים אשר גם המה סבלו מתגרת יד נוגשיהם, וגם להם המשפט לחיות חיי עם על פי דרכם. הנה שמענו כי הטורקים לא נגעו ביהודים. והסבה היתה יען היהודים לא חיו חיי מדינים, ולא עבדו את האדמה. אפס בראות הטורקים כי גם הציונים החלו לעבוד את האדמה, אז החלו להביט עליהם כעל הבולגארים, הסערבים, היונים, הארמענים וערבים. וכל עוד אשר לא יהיו הארמענים חפשים, אין בטוחות גם ליהודים, ועל כן עליהם לכרות ברית יחדו למען יוכלו לעמוד נגד האויב. אם ינסה להתנפל עליהם. כן נחוץ למנהלי הציונית לשים לב לבוא בברית שלום עם הסורים אשר התעוררו עתה לדרוש חלקם על אדמת ישראל, באמרם כי ארץ הקדושה נחשבה תמיד לגוף סוריא, ואם כי מעולם לא היתה להם ממלכה מיוחדה, אבל ידועים המה לנו בשנאתם לישראל. וביחוד ירגישו זאת אחנו תושבי ביירוט על כל מדרך כף רגל. וזאת היא הסבה, כי מעטים מאד מבני ישראל אשר באו לגור בעיר ההיא, ובשנת תרס"ט היה מספר היהודים האשכנזים בעיר ההיא רק כשלשים משפחות. הסורים אשר רבים מהם המה ערביים מומרים, רעים המה לנו יותר מנוצרים מלידה, ושנאתם לישראל היא שנאה גלויה נודעה לכל עד כי גם האורח הבא אל העיר ההיא ירגיש אותה ברגע בואו. ועתה ברגע אשר נודעה להם החלטת בריטניא לתת את ארץ הקדושה נחלה לישראל. הרימו ראש בגאון וחוצפה בטעם היונקערים בפרייסען, כמו היו אדירי התבל, וזה לא כבר השמיע הכהן הנוצרי ה' טהאמפסאן במכתב עתי פילאדעלפי Sunday School Times אשר היה מנהל המיססיאן בירושלם באמרו: המכונים סורים יסדו את הערים בארץ ישראל, והיא ארץ מולדתם, והמה מתאוננים מרה על אלה החושבים כי ארץ הקדושה לישראל היא, וזה לא כבר אמר אלי אחד מחכמי סוריא, איש אשר כלה חק למודו באוניווערזיטאט בביירוט, ועתה גמר חק למודו גם באוניווערזיטאט בבאסטאן “כי אם תתן בריטניא את ארץ ישראל ליהודים, אז נצא למלחמה נגד בריטניא” ונחוץ לזכור, כי לולא נגע הדבר להסורים, אז עמד גם האיש הזה לצד היהודים. טענת הסורים היא חזקה מאד בלי כל ספק. אף כי הגזע הסורי הוא מעורב מהכנענים והעמים אשר לחמו עמם וינצחום עוד מימי יהושע, ואף כי ידברו בשפת עם זר ומעולם לא היו לעם מושל, ובכל זאת יש להם זכות ומשפט על הארץ ההיא אשר היתה נחלת אבותם. ואף כי אין כל ספק כי אם ישוב ישראל להיות גוי מושל באַרצו, ישבו גם כל העמים השונים בטח, ולא יעלה על לב איש לגזול משפט איזה עם או איש. בני ישראל אינם רוסים או אשכנזים, לא רומענים ולא טורקים, ומעין איש לא נעלם כי בשבתנו על אדמתנו, עלינו לעמוד תמיד על המצפה, ולהזהר לבלי תת חרב ביד שונאינו למצוא בנו איזה כתם מדיני, אך היועילו דברים לצעירי הבאלשעוויקים בקרבנו? האם לא נסו הבונדיסטים, אשר אך זה באו לארץ הקדושה (פורים תרסו?) וכל מספרם היה איזה עשרות איש, וכרגע חוללו מהומות ביפו, ואיזה אנשים נהרגו ביום ההוא, עד כי נאלצה עדת ישראל לאסוף כסף להשיבם לרוסיא. ונקל להבין מה יהיו מעשיהם עתה בבואם בתור אדוני הארץ – אשר אין להם בה אף שעל עפר. ולא נחוץ להיות נביא להגיד מראש, כי יתחרו עם הערביים והנוצרים אזרחי הארץ, והאשכנזים אוהבנו מאז הלא יקומו לעזרת הערבים עד כי תהיה חרב איש באחיו, ונחוץ שלא לשכוח אף רגע, כי הערבים במצרים מתנשאים תמיד למרוד בבריטניא, וגם המה יהיו זרוע לאחיהם בארץ הקדושה, וכל היודע את הערבי יודה כמני, כי די יהיה רשף אחד להצית אש במחנה ערב אשר תלהט את כל הארץ. די יהיה כי ינצו שנים שלשה באלשעוויקים עם איזה ערבים לעורר נגדנו את כל המונם. ותוגרמה, ואחריה גם אשכנז, תמצאנה פתחון פה לצלצל בפעמונים, כי היהודים עזי הפנים באו להוריש את כל תושבי הארץ מפניהם, ואם יראו עוד חמשים או מאה איש זרים באו לקנות אדמה, ואלף סרסרים רצים הנה והנה ממוכר למוכר כמנהגם, אז ימלאו פני תבל בצעקותיהם כי היהודים ינשלום מעל אדמתם. ואם כן עשו בעת אשר לא ידעו עוד מה הוא חופש הדפוס: נקל להבין מה שיעשו בהיות חופש הדפוס והדבור. ואלף פעמים הנני מזהיר את אחנו שלא יבואו בהמון לקנות אדמה בארץ הקדושה, כי מלבד אשר רבם ישובו בפחי נפש, מבלי השיג חפצם, עוד ירעו, כי מחיר האדמה יעלה, עד כי לא יוכלו גם אנשים פרטים לקנות. ואם לא יבטלו את החקים העתיקים בנוגע לקנות אדמה, אז לא יקנו אף עשרה איש בשנה אחת. ואלה האוהבים את ארצנו הקדושה באמת ובתמים, ומתאמצים להושיב נשמות יהודה, ישימו זאת אל לב, לבל יאהבוה אהבת הדב. יכולים המה ללכת ולראות את הארץ לחקרה. והנני בטוח כי יחדלו לחלום בהקיץ, ובהיותם שמה יוכחו כי שקר כל הבטחות הסרסרים אשר באו מארץ הקדושה לאמעריקא לאסוף תמימים ברשתם. הבל וריק כל מאמרי הסאציאליסטים וחלומותיהם המטיפים יום יום כי ישוב הארץ תלוי בקנית אדמה, למען יירשוה המה בהיות מספרם גדול בארץ. בתהו יתעו את הפועלים העניים ללכת ציונה להרויח פראנק וחצי ליום (29 סענט) אם ימצאו עבודה. הרשעים האלה הם המה שונאי ציון היותר גדולים ומסוכנים לנו, מלבד אשר הפועלים היהודים באמעריקא אינם יודעים עוד מה היא עבודת האדמה אשר לא נסו בה, וגם אכר מנעוריו אשר עבד את אדמתו באקלים קר, לא ימצא ידיו ורגליו בבואו לארץ חמה, ורק אלה אשר היו עובדי אדמה בקאליפארני, ידעו מה לעשות בארץ הקדושה, יען האקלים שוה כמעט בשתי הארצות האל, וביחוד, יען בשתיהן אין מטר במשך שבעת ירחי הקיץ. בעוד אשר האכרים אשר עבדו את האדמה סביבות לשון ים מעקסיקא, אף כי גם שם האקלים הוא חם, כמו בלואיזיאנא ופלארידא, אבל עבודתם לא תצלח בארץ יבשה והררית כארץ ישראל. ורק כסילים בוטחים, ובטלנים מאחורי התנור יקוו כי מעבודת אדמה תושב ציון, ולדאבון לבי הנני רואה וקורא מאמרים בכתבי עתים יום יום, כי עיני כלם נשואות לעבודת האדמה בארץ הקדושה, מבלי היות להם כל מושג מעבודה הזאת בכלל, ומה היא הארץ בפרט. ולא התול מר היה בפי שר העיר פעטערסבורג, הצורר טרעפאוו, אשר נתן צו, כי כל היהודים תושבי העיר ההיא אשר אין להם הזכות לגור בה, יביאו “תעודות בעלי מלאכה”. וארוכה נתן להם שני שבועות. ואמנם משך הזמן ההוא, הביאו היהודים שלשה אלף תעודות כי בעלי מלאכה המה כלם, ובראותו את הפלא הזה אמר: “הנני בטוח כי לוא פקדתי על היהודים הגברים כי יולידו בנים, כי אז נתעברו כלם בלילה אחד”. ואנחנו יודעים לדאבוננו, כי מקרה כזה הוא אמת, ולא רק התול נחמד. ודי לנו אם טפש או הולל אחד ישמיע איזה שקר או אולת, וכרגע ימצא סכלים או נוכלים יוצאים בתף ומצלתים, להחריש אזנים, ולא שוא שמו עלינו עטרת “מאמינים בני מאמינים”, ומאמינים אף אם אלף פעמים ידעו כי המצלצלים בפעמונים הנם רשעי ארץ הבאים על שכרם, ובכן נהפכו כל אחנו הסוחרים והפועלים, סופרים ומלמדים זקנים עם נערים, כלם כלם היו בן לילה לאכרים בחזיון ליל. ומאמינים באמונה שלימה לדברי אחד הולל. אחד מלמד, ואחד השודדים אשר באו הנה מארץ הקדושה להריק אמתחותיהם המלאות כזב, למען מלאותן שקלי אמעריקא. והעם הולך אחריהם כפסח אחרי העור באשמת כתבי העתים אשר יוליכוהו שולל. ואם ינסה איש לפקוח את עיני העם, הנם נכונים לבלעו חיים, ואין כל תקוה אחרת, עד אשר ילכו אנשים ישרים לתור את הארץ ולהביא ידיעות נכונות, ואז יוכחו מה גדול ההבדל בין אוהב שערי ציון לאוהב כסף ציון, וידעו לשלם לאיש איש כגמולו. אז, יתנחמו על קלות דעתם, כי האמינו בכל הבלי החוזים החדשים. יספקו כף על ירך כי לא שמעו לקול אוהב אשר הזהירם לבל יניקו ראשי פתנים בכספם ועמלם, ומי יודע אם לא יאחרו את המועד ונחמתם תבוא אחרי אשר לא יוכלו עוד להושיע. ציונים ישרים! הרימו ראש, פקחו עין, חדלו מהיות נחבאים אל הכלים. התיצבו בראש המערכה. הרגע הזה יקר הוא לנו מכל הון. רגע תחית האומה. רגע אשר עליו חכינו והתפללנו שנות אלפים. רגע אשר בו יטל גורל עתידות עמנו, והרגע הזה הוא ביד עורים שוגים ומשגים, הנני אומר “שוגים”, מפחד פן לא תעכל קיבתם העדינה מלה יותר קשה ויותר ברורה, ואף יותר אמתית, יען כבר נוכחתי יותר מפעם אחת, כי מלה אמתית בלי כל צבע מליצית איננה עוברת לסוחר בספרות, כמו בחיי יום יום. וזה היה אסוני כל ימי חיי, כי החלטתי לשחות נגד הזרם. להשמיע דברי אמת בלי כל מסוה, בעת אשר ראיתי כי האויר נשחת מקטב מרירי ושקר הות, וידעתי כי הרודים בספרות לא יאבו שמוע. ורוב ההמון הולך אחריהם כבהמה בבקעה. אבל המלאך המכה את כל עשב וצמח ואומר לו גדל, מכה גם אותי ואומר, כתוב, ודבר! אם ישמעו או יחדלו. לא דברתי בחזון כאשר ידבר המשורר אודות האביב הנעים באיטליען או קאליפארניען, בשבתו בין הררי קרח בגרענלאנד, ושיניו דא לדא נקשן מקר. רק הלכתי לכל מקום לראות בעיני, לחקור ולדרוש עד אשר מצאתי את האמת לפי דעתי, ולפי זה אחשוב כי לי הצדקה לדבר נגד אלפי חוזים היושבים אחרי התנור וחולמים חלומות בהקיץ ומוליכים את העם תועה, ואלה היודעים את האמת ישימו יד על פה, מפחד החיות הקטנות או הגדולות, המשוטטות באויר או הרומשות על הארץ. וצר לי מאד כי המלאך העומד על גבי, שכח ופסח על בתיהם.

ציונים אנשי לב ואוהבי אמת אנא הביטו. אשכנז עוד לא מתה, ותוגרמה נסחבת אחריה כזנב אחרי החתול. קץ המלחמה טרם בא ואין איש יודע אחריתה, לבאים יחרקו שן מחוץ, ואין בטחה בבית, והסכנה קרובה משני עברים, וחלילה לכם לעמוד עתה ברגע זה כשועלים בפרצות ולחכות לקץ החזיון מבלי להניע אצבע, ואם קצרה ידכם להושיע נגד חיתו טרף מחוץ, למצער תוכלו להועיל לגרש את האויב מבית. תוגרמה לא תותר על זכותה בארץ הקדושה כל עוד אשר לא שחה לעפר נפש אשכנז, ואשכנז הן כשאול לא תשבע אף אחרי מפלתה – כאשר נקוה אנחנו ועמנו כל העולם הנאור, ותמיד תחפש עלילות ותחבולות. לתגר בנו את שכנינו הקרובים והרחוקים, בארץ פנימה וחוצה לה, ועלינו להזהר בלכתנו על גשר של ניר, ולהביט בשבעה עינים סביבותנו, לבל תמעד רגלינו, תחת אשר האויבים מבית לא יחושו לקטנות כאלה, והמה הן לא דאגו לזאת מעולם אף בשבתנו בגולה. עד כי עתה, בימי המהומות ברוסיא ענו הבונדיסטים כי לא להם לדאג לחללי היהודים, ומה גם לקדשי בית ישראל שאינם קדושים בעיניהם. והבונדיסטים ברוסיא כבאמעריקא, או בארץ יהודה הן אֵם אחת חבלתם, וגם בארץ ישראל כבר נסו להסית בנו את הערביים, על פי התורה אשר למדו והורו הלכה למעשה כי הפראלטארים המה עם לבדד, ובין הגוים לא יתחשבו, כאשר צוה קארל מארקס אלהיהם, ואלהים אחרים זולתו הן לא ידעו. ויותר מפעם אחת קרה, כי התחרו עם הערבים למען הראות גבורתם, וסכנה נוראה רחפה על המושבה אשר ממנה יצאו, ואף זה לא כבר קודם המלחמה וכפשע היתה “רחובות” בסכנת מלחמה עם שכניה הערבים, בעת אשר הרגו את בן השעך, ודם ה' פרידמאן נשפך על לא דבר, מבלי אשר לקח חבל במלחמה ההיא, וכשלשה שבועות פחדו כל אכרי רחובות לצאת מן המושבה מנקמת הערבים. עד התגרה ההיא באו אנשים מרחובות לרמלה לתחנת מסלת הברזל יום יום, ומן העת ההיא חדלו ארחות. ופעם אחת, כשבועים אחרי ההריגה הלך רוכל יהודי יליד בוכארא וסחורתו על שכמו, וכאשר ראוהו הערבים שכני רחובות רדפו אחריו ויאמרו להמיתו, בחשבם כי תושב רחובות הוא, ובעמל רב הצליח לו להוכיחם כי הוא תושב ירושלם, וכאשר עזבוהו לנפשו רץ בכל כחו עד הגיעו לביתי כל עוד נשמתו בו. אלה וכאלה קרו פעמים אחדות, וכתבי העתים העברים הסתירו את הדבר תמיד, ולא אספוק אף רגע, כי כרבות מספרם בארץ, כן תרבינה המהומות והרציחות, ושם ישראל יחלל באופן נורא. ובדעתנו את הערבים האוהבים לעשות שנהב מנמלה, נקל להבין מה גדולה הסכנה כי חופש הדפוס יהיה בידם כחרב ביד נער. ובכל חפצנו הטוב לשבת אתם כשבת אחים, לא גדולה התקוה כי יצלח חפצנו, אם יבואו הסאציאליסטים בהמון. ואם מנהלי הציונית עצמם המה גם שרי צבאות הבונדיסטים, נקל להבין מה דמות נערוך לממשלת עם כזאת. ממשלת טראצקי על קרבה ופרשה.

אחת היא על כן אמרתי, כי אם לא יתעוררו ראשי בני עמנו ונכבדיו לקחת את הציונית בידם, על פי התכנית אשר ארשום במאמר הבא “עתידות ציון”. או ימצאו דרך יותר טובה ממנה, הנה שוא כל עמלנו. הבל כל תקותנו, וארצנו תהפוך לזרים, והשרידים בה ינוסו ממנה מנוסת חרב.

(חזות קשה הוגד לי.)

ישעיהו כ"א  

עתידות ציון    🔗

לא נביא ולא בן נביא אנכי להגיד האותיות לאחור. אפס כראות אנוש אשר עבד בצבא ציון למן היום הראשון זה ארבעים שנה, ולעיניו עברו כל המחנות עם פקידיהם. כל המקרים וסבותיהם, כל החליפות והתמורות בארצות שונות, ועומד גם עתה על המצפה ומחכה לראות קץ החזיון. הנה לא נחוץ להיות נביא, וכמנו ככל איש אשר עיניו פקוחות יכל להשמיע את אשר יקרה באחרית הימים. אם המחזה אשר לפנינו ברגע זה לא ישנה דרכו עד כלות שנה או שנתים אחרי תם המלחמה.

מחזה נעים ונפלא לעינינו היום. מחזה אשר זה רק לפני איזה ירחים לא קוה איש כי יתראה לפנינו כה מהרה. ובכל זאת בא ויאת. מחזה אשר לא ראינו מימי כורש מלך פרס, מחזה אשר הרנין כל לב, עד כי משך אחריו גם לב רבים אשר התנגדו לציון, ויהיו רחוקים גם מישראל, עד כי לשחוק היה האיש, אשר נבא לנו חודש ימים לפני בוא בשורת בריטניה, כי אנשים כאלה אשר מעולם לא באו בסוד בני עמי, יסתפחו פתאם אל הציונית. ורבים מנכבדי וגדולי הנוצרים התעוררו להטיף לציון ולדבר נחומים על לב העם הבזוי, כי בעוד מעט ואור חדש, אור בהיר יופיע על מחשכי העם הזה, ורבים ינבאו לו עתידות, כי בעוד מעט ויהיה לאור גוים, ומי איש אשר לא יתענג לשמוע תהלות וחנף מפי גוים גדולים. ואולי למותר הוא לספר עתה מה שראו עיני, בעוד אשר כל החיים עמנו היום כלם רואים זאת כמני. אפס אפחד מאד, כי לא כל הרואים יתבוננו, ורבם לא יעמיקו חקור תכונת כל המחזה. והכלל כי כל איש יראה רק חפצי לבו אשר יעור גם עיני פקחים לפעמים, יפחידני, כי יעותו משפט. ואין לדבר עוד כי אוהבי תרמית וחנף יחוגו עתה חג גדול. ובבוא דור יבוא לשפוט על כל המעשים אשר נעשו לעינינו עתה, אין כל ספק כי ישתו מים רעים מבארות חמר, אחרי אשר הנסיון הורני כי גם היום קמו בינינו סופרים אשר לא ראו ראשונות וימלאו פיהם שקר וחנף ככל אשר למדו לדעת מפי השמועה, ויתנו לציונית פנים חדשים, עד כי הוליכוה בדרכים נלוזים לגיא צלמות, ותהי לזועה לכל העם כמעט, ואין איש אשר יתן לנו ערובתו, כי סופרי דור שני לא יטבעו בים של שקרים אשר ינחילו להם דוברי הות בימינו. אשר על כן מצאתי לחוב קדוש לי להעיר אזן הבאים אחרי, לבל ימהרו לקחת כסף סיגים תחת זהב סגור.

הימים האלה המה ימי מהומה ומבוכה בכל העולם הנאור לרגלי המלחמה הנוראה זה קרוב לארבע שנים, ובחצר היהודים גדולה המלחמה עשרת מונים. קול יללת בת עמי נשמע לרגעים מכל קצוי תבל, אמללים למיליאנים בוקעים חלוני רקיע בקולות אנחותיהם. כבד פגר וחללים אין מספר, חללי חרב וחללי רעב מתגוללים כדמן על פני השדה. כל הר וגבע יטיפו דם נקיים. מיליאנים גולים ואסורים בערבות סיביר. כצללים יתהלכו ברחובות ערי יאפאן ורומעניען ארץ הדמים, ובפולין העקובה מדם. זאת ליטא אשר היתה עד המלחמה בית מדרש כללי לתורת ישראל, נהפכה למעון תנים, מיום בואה תחת עול שדי שחת היונקערים האשכנזים. זאמוט משכן התורה והחכמה אשר אין דומה לה בכל דורות גלות יהודה, מלבד יבנה וחכמיה, היתה לגיא תפתה תחת ממשלת תלמידי טרייטשקע. כל נאות יעקב בגאליציען, רומעניען, קורלאנד, עסטלאנד וכל ארצות תוגרמה היו למעי מפלה, וזעקת חלליהן תבקיע גם לב אבן. וגם אמעריקא עצמה אשר אליה נשואות עיני כל האמללים בתבל לעזרה, גם היא נטבעה בתהום המלחמה. ובכל זאת יד אחנו פתוחה לתת עזרה לאחיהם האמללים הפזורים בכל אפסי ארץ, ופתאם בתוך ההמולה הנוראה הזאת נשמע קול שופר אלהים מפי ממשלת גור אריה בריטניה לאמר; הקיצה ישראל! היה לעם על אדמת קדשך אשר ממנה נגרשת זה קרוב לאלפים שנה, ואם רבים ישרי לב בין הנוצרים שמחו לבשורה, הנה נקל להבין מה גדלה השמחה בין כל קהלות הגולה, כל כתבי העתים, כיהודים כנוצרים מלאים מאמרים וחזיונות. אלה מספרים מה שקרה כבר, ואחרים ינבאו עתידות מה שיקרה באחרית הימים בשבת ישראל על אדמתו. ובאמרי “כל כתבי העתים” הנה רק איזה כתבי עתים קטנים, שבועים היוצאים לאור או לחשך בידי רעפארמים, הנם יוצאים מן הכלל, אך אין קולם נשמע רק באזני יחידים איש איש בעירו, ובין כל רבבות כתבי העתים בארצנו, נמצא רק אחד “הטיימס” מנויארק המתנגד לציון, והעורך גם הוא יהודי רעפארמי, ובכן אינני מפריז על המדה באמרי “כלם”. וכבר עברו כתשעה ירחים והקולות עוד לא חדלו, יום יום אספות בערים שונות, האחד יטיף והשני יתן כסף, האחד מוכיח והשני מנגן, זה ישיר וזה ירנן. וביחוד שפך אלהים את רוחו על הזארגאנים, וכלם ממלאים את עליהם חזיונות וחלומות. כלם, גם טף ונשים היו לסופרים ונביאים מגידים אותיות לאחור לגועל נפש. איזה מאות צעירים הלכו ללאנדאן ללמד ידיהם קשת, למען ישלחום אחרי כן לעזרת צבא בריטניה תחת יד שר הצבא אלענבי בארץ הקדושה, ולפי ההשקפה הראשונה הוא דבר טוב ונחמד אשר ישביענו רצון. המלאכות אשר יצאה מלאנדאן לבנות או לתקן את המושבות הנהרסות ביד הפרא דזעמאל פאשא, ועם זה להניח גם יסוד ממשלת היהודים בארץ אבותנו, היא סבה לשמחת ההמון הרואה רק לעינים. הבאנק העברי כבר נפתח בכסף אמעריקא. מכתבים הבאים מארץ הקדושה מספרים את כל התלאות אשר סבלו עד אשר נגרשו התוגרמים מירושלם, והשמחה הגדולה השוררת שם למן הרגע אשר באו צבאות בריטניה, ושר צבאם הישר באדם המתאמץ להטיב מצב האמללים, ותהלתו בפיהם על כל מדרך כף רגל, ועל הדבר הזה שמחנו בצדק. אם כי לבנו ידוה על המון האמללים אשר נקטפו בלא עת בתגרת יד ממשלת “פרא אדם”. אך זאת נחמתנו, כי עתה היתה הרוחה לנשארים, והתקוה המשמחת לב, כי בעוד מעט ירימו נס יהודה על הררי ציון, רב כחה להפיח רוח חיים חדשים בלב עם שרידי חרב. ובכליון עינים הננו מחכים ליום אשר תבואנו הבשורה הנעימה כי נגרשו צבאות תוגרמה גם מערי הגליל, אשר שם יושבים עוד אחנו אל עקרבים, כאשר ישבו עד עתה ביהודה. ועד היום טרם שמענו אף מלה אחת מכל הנעשה בחיפה, טבריה, צפת והמושבות. ומי יודע מתי יבוא הקץ לצרותיהם גם המה. כל כתבי העתים שכורים משמחת הנצחון ביהודה, וישכחו את הגליל. ואקוה כי לא יחשוב לי אלהים לעון אם אחשוד את נביאיו וחוזיו, כי יש ביניהם כאלה אשר לא ידעו מציאות ארץ הגליל, כי בקראי את דבריהם יום יום, הנני רואה כי מפת הארץ היא ספר חתום לאחדים מהם, וביחוד הסופרים החסידים, המספרים כמעט יום יום מפלאות קדושיהם⁶ וביניהם “המעשה הנפלא” מהבעש“ט, אשר היה נחפּז לבוא ליום השבת לאחד מאוהביו, וביום הששי בבקר נסע בעגלה מרחק מאה אלף מיל עד חצי היום, על פי קפיצת הדרך. ומי יחוש להבלי הגוים אשר רשמו על המפה איזה נקודה קטנה ושמה הגליל. ואם הוא זצ”ל עבר עליה ולא התבונן, אות הוא לחסידיו, כי ליהודים אין שוה להשגיח עליה. או להאמין במציאותה. ואם כי אמת הוא כי כל השמחה היא בנויארק, יען שמה יחוגו חג החתונה, בה יושבים החתן והכלה, המחותנים ומחותנות, המנגנים והמשוררים, השדכנים והבדחנים, המרקדים והמחוללים, ורק הד קולה נשמע בשתים שלש ערי השדה. אבל גם זאת היא אמת, כי בכל עיר אשר אין מכתב עתי זארגאני, שם השלך הס. במערב הארץ, ועוד יותר בצפון ודרום אין פועלי ציון ואין מרקדים ומחוללים, לא סאציאליסטים ולא באלשעוויקים להרעיש את האויר. והעם יושב לו במנוחה כמו לא קרה דבר. לא ישמח ולא יבכה. איש לפעלו ועבודתו. ואם יש חסידים וקהלות חסידים גם באיזה ערים מלבד נויארק ושיקאגא, הנה זה פלא, כי חסידיהם אינם “אתרוגים מרכבים”. “כהמודרנים” אוהבי קוגעל מרקח בחלב חזיר, רק יהודים פשוטים כאשר צוה אלהים, ואחת היא להם אם תבנינה חרבות יהודה או ציון שדה תחרש. ומהרעפארמים אין מה לדבר. המה יושבים כבר בארץ הקדושה, איש תחת גפנו, וציון לא רחוקה מהם, פה באמעריקא, כי כן גזרו רבותיהם בעלית בן פיצפאטריק. ואני כשאני לעצמי אינני חושד אותם כי מרוע לב החליפו את וואשינגטאן בירושלם, רק יען כי “עמך ישראל צריכין פרנסה”. והרבנות הן גם היא מסחר אשר תתן לחם לסוחריה, וסוחר אשר לא ידע להפוך בלשונו בכל עת מצוא, יחשוב תמיד כי מסחרו לא יצלח. והנסיון הראה כי רבים מרבותיהם אשר מצאו או חשבו למצוא מרעה בשדה אחר, עזבו את הרבנות לאנחות. אחרי אשר בעונותינו הרבים, גם לו, להראבי ברא אלהים פה מלא שינים, וגם קבתו איננה נאד נפוח, והוא נותן לבני עדתו לחם רוחני יבש כקש כאהבם, והעדה תמלא רעבון ביתו מחיר עמלו ואם מוחו ריק לפעמים, ובידו אין כל מה לתת לנותני לחמו, הנה חומר נכון בידו תמיד, היא הציונית. ואם המלך שלמה עשה לו שם בעולם בבנותו את בית המקדש, בא טיטוס אשר אמר גם הוא לעשות לו שם גדול בעולם ויהרסהו. ואחרי כל אלה ישנם רבים ביניהם ציונים, וציונים יותר נאמנים מהציונים הבאים על שכרם. ורבם ככלם המה בערי השדה. תחת אשר בנויארק, בהיכל קדש הקדשים, כל איש זר הקרב אל הציונית יומת. וזאת היא הסבה כי אין אחד מהרבנים ונכבדי הקהלה הגדולה ההיא נספחו אל הציונים, מלבד הנדיב ה' נתן שטרויס. ואם נבוא חשבון כי בנויארק הגדולה מספר בני ישראל עולה על מספר כל היהודים באשכנז, צרפת, בריטניה, איטליה, שווייץ, האללאנד, דענעמארק, שוויידען, נארוועגן, בעלגיען, רומעניען, בולגאריען, סערביען ויון (עם סאלוניק). העיר אשר בה בתי כנסיות ורבנים למאות, ומטיפים אין מספר וחמשה כתבי עתים יומים בזארגאן, ושנים בעברית, מלבד כה“ע לשבועות וירחים, ומלבד כתבי עתים אנגלים לישראל, וכלם המה ציונים, ועליהם מאות כתבי עתים הכללים, והמון רב מהם בכל שפות התבל כמעט. וכלם עד אחד מדברים טוב על הציונית, ומהם אשר דברו בהתלהבות עצומה. מלבד המון שרי הממשלה, דיפלאמאטים, פראפעססארים, צירי ממלכות שונות, והמון רב כהני הדתות והכתות השונות, וכלם פה אחד מתנבאים כי בא היום הגדול לישראל, היום אשר עליו נבאו חוזי יה כי ישוב ישראל לקדמותו, וכל העם רואים את הקולות בבית וברחוב, ואין חולה מהם על ציון, ואם כן האם נחוץ עוד אות אחר, כי לא אשמת הציונית היא, רק אשמת הציונים. ולהותם נוסף עליהם הסופר ח' זאנגוויל, ובמחיר הכבוד אשר אצל על הציונים בהספחו אליהם, דרש מאת אגודת “המנורה” בנויארק כי יחליפו היהודים את יום השבת ליום הראשון, למען יזכו להיות ככל הגוים בית ישראל, ואין איש מהציונים שאל לנפשו האמנם פתי הוא הסופר החכם הזה, כי פנה אל צעירי המנורה אשר לא יד ולא שם להם בישראל, ומדוע לא פנה אל הרבנים אשר להם המשפט לחרוץ בעניני הדת, אם לא כי ידע כי הרבנים וכל נוצרֵי תורה ביהודה ימלאו שחוק פיהם על חלומותיו. אבל מפי תלמידי אוניווערזיטעט, ובהם גם ציונים, חשב כי נקל יהיה לו להשיג הסכמתם, ובלכתם לארץ הקדושה אשר שם מספר בני ישראל לא רב הוא, והתלמוד וכתבי הקדש כבר גרשו שם מכל בתי ספריהם, וכל יהדותם נשארה בתוך המעטהאדן, ולהשפה העברית כמעט אין זכר עוד בארץ הקדושה, “וכת העברים” רחוקה מהנצרות לא יותר מאמה או זרת, ומנוחתה כבוד בתל אביב באר הציונית. וזאנגוויל כאיש חכם ידע את אשר לפניו, וידע אל מי לפנות בהצעתו המחוכמה, ובא האות כי נמצאו בורים הוללים בין עורכי כתבי העתים הזארגאנים הראדיקאלים, אשר הלכו לשאול את פי הרבנים החרדים לחות את דעתם, אם יסכימו להחליף את יום השבת, והפלא כי לא שאלו עוד אם יסכימו הרבנים לאכול דם חזיר ביום הכפורים. ואלה הראדיקאלים עצמם המה ציונים לא עליכם. ואחרי מעשה תעתועים כאלה, האם נחוץ עוד לשאול, מדוע יעמוד העם מנגד ולא ישעה אל הציונים? ואם יפלא אפוא כי נמצא גם אחד הרבנים בנויארק אשר כתב מחברת בזארגאן, ובה פסק להלכה כי אסור לכל איש יהודי להיות ציוני, והוא עצמו ידע בלי ספק כי כל הוכחותיו ישא רוח, אף לא חש לכבודו לחלל את כהונתו לכתוב מחברת כזאת בזארגאן. (השמעתם באיירופא כי רב חרד לא יבוש לכתוב בשפת הפארווערטס? תחינה לשון ממש). ואולי עשה זאת משום “עת לעשות ד'” בראותו מה הציונים האמללים עושים,ואם הציונית תלך בעצלתים גם בימים הבאים, והציונים לא ישימו לב כי בהם האשם, מה תקותם לבנות חרבות יהודה? ואם טחו עיניהם מראות, יען מנהליהם באמעריקא בסוד עמי לא באו, ורחוקים המה מיהודים ויהדות. הנני להשמיעם, אם יאבו שמוע או יחדלו, כי עיני העם לא טחו מראות, כי הציונים לקחו עליהם עבודה אשר לא להם היא, עבודה המתנגדת לפראגראממא הבאזעלית מן הקצה אל הקצה. בבאזעל כבר החליטו כי דבר אין לציונית עם הדת. ובכל העולם כלו הבינו. כי הציונים לא יתערבו בעניני החנוך. וראשית החנוך בישראל הוא הדת, ופתאם כמו מארץ צמחה הקולטורא הארורה אשר נתנו לה שם חדש לעור את עיני העם, והאספה בווארשא בשנת תר”ס, הלא הראתה להם לדעת כי המלחמה תהיה להם מפנים ומאחור. אך המה אחור לא נסוגו אף בראותם כי דר' הערצל התנגד להם, ולא נתן לשאלת הקולטורא – אשר מעולם לא היתה לשאלה בישראל – לעלות על שלחן הקאנגרעס, וכזואיטים גמורים החלו לחקות מעשי הקולטורים האשכנזים. וההבדל היה רק, כי היונקערים האשכנזים אמרו בפה מלא, כי יעמלו לתלות את “הקולטורא האשכנזית” על צואר כל העולם. והציונים הכחידו תחת לשונם ולא גלו לאיש איזה מין קולטורא בחרו בעד עמם. אך מתוך מעשיהם בבתי הספר אשר יסדו, כבר ראו כולם, כי בחרו בקולטורא ניהיליסטית, בונדיסטית ובאלשעוויקית, אף כי גם ילד קטן יכל להבין, כי אם יבואו במחתרת תחת הדת, תפול גם הציונית למשואות, אחרי אשר סוף סוף רק הדת, היא היא אשר נתנה נשמה באף היהודי בכל ימי גלותו, ובלעדה הלא כבר לא היה זכר לשם ישראל, ולעולם לא יתנו את הדת כופר הלאמית, ולעולם לא יתנו מקל רועים ביד “הלאמים בלי דת” לרעות ביעקב. אבל הקולטוריסטים לא חשו לכל אלה ובהיותם בטוחים בכחם, יען כל כתבי העתים היו בידיהם. ובכל מקום אשר מצאו איזה הולל עז פנים שמוהו לראש, ויגדלוהו וירוממוהו, וישימו במרום קנו עד כי הפכו את הלטאה למעלת ארי, והנמלה נהפכה לשנהב, וכאוב מארץ עלה מחנה בעלי טובות. ציונים גדולים. סופרים. מתופרים. משוררים מסוררים, ציוניסטים מבונדיסטים, גאונים מגאיונים, מורים מבורים. מנהלים מעגלונים ורבנים מדרבנים. וכל המחנה הזאת פשטה כילק על כל מחמדי בת ציון, ויקחו את הציונית בידם בחזקת היד, ויהיו מנהליה על אף כל עם ה'. והעם עמד מנגד ולא הניע אצבע נגדם, יען חשב את כל המחזה לשחוק ילדים. “שב ואל תעשה עדיף” היתה למלה בפי הרבנים החרדים, יען לא ראו כי סער מתחולל על ראש היהדות, וישתפקו בהתנגדותם לציונית, והמעטים מהם אשר נספחו להמזרחי, לא ידעו מה לעשות. ותהי ראשיתם בטלנות ואחריתם “פאליטיק”, ולמותר לספר באזני מי שיהיה, כי פאליטיק ואמת אינן אחיות מבטן, כי אמנם לוא ראו החרדים והרבנים בראשם את הנולד, כי אז באו אל הקאנגרעסים הציונים בהמון, ובמעט עמל יכלו לקחת את כל התנועה הלאמית בידם, ואם אחרו את המועד אז, אולי יש תקוה כי יפקחו עיניהם עתה, בהיות מנהלי הציוני שכורי נצחון, וטרם יפוג יינם נקל יהיה להביאם בית כלא לעצור משובתם.

אינני רב ולא חרד, איש לא נתן בידי מפתחות הדת, ומעולם לא הייתי אפוטרופוס לה. אך כצופה העומד ורואה מרחוק את כל ההמולה, וכיהודי נאמן לעמו הנני מוצא לחובה לי להשמיע את אשר אני רואה במשך ארבעים שנה, ובהיות קץ החזיון קרוב לבוא, הנני קורא בקול גדול למורי העם ומדריכיו לאמר; הקיצו, כי בא מועד!

ברור הדבר כשמש בצהרים, כי נצני מלחמה כבדה החלו לצמוח עוד בשנת תרע"ג, קודם הקאנגרעס הוויני. ומבלי דעת, ואולי בכונה מיוחדה השמיעו איזה סופרים שקר מחלט, כי המלחמה היא בין המדינית והמעשית. הסופרים העורים היו כרבם בטלנים “בעלי מעשה” אשר רקדו כאילים בשמעם כי איזה תיבות מלאות תפוחי זהב מוצאות מפתח תקוה, ומריח יין כרמל תעו ויתעו את העם לבל יסור לראות את הרעל אשר שמו בכוסו. והמדינים לא התנגדו מעולם לכל דבר טוב אשר נעשה בציון, רק לבעלי המעשה, אשר שמו מסוה “מעשית” על פניהם, ומתחת למדיהם הסתירו כשיל וכילפות להשמיד את היהדות על טהרת הקדש. המדינים הצטידו למלחמה באספת וויען, אפס בראותם כי חזקה עליהם המלחמה בבוא אוסישקין ולהקת יחפיו על ימינו, וכל הבונדיסטים וכת העברים עם תרבות עזי פנים משמאלו, אז החלו לחשוב מחשבות למלחמה גלויה מחוץ לקירות אולם האספה. ובהביטם מסביב הנה והנה, ומבלי היותם מלומדי מלחמה, לא נזהרו מפני “המעשיים” אשר ראש מושבם היתה ברלין, “ומתחת האלונים” למדו כבר תכסיסי מלחמה מהיונקערים האשכנזים, אשר התנפלו על מתנגדיהם פתאם, מבלי קרוא מלחמה ראשונה, ומלחמתם הראשונה פרצה בירושלם, והיונקערים נצחו. ולולא המלחמה הכללית, כי עתה אולי פרצה כבר מלחמת בית בין הציונים והציונית. ושדה המלחמה נועד בקאנסטאנטינאפאל, ברלין וירושלם.

המחנה האחת “הציונים”. כבר ערוכה וסדורה על פי תכנית צבאות אשכנז, חיל צבאה התלקט מכל מר נפש אשר לא מצא די לחם מסאציאליזסמוס. מכל איש מצוק אשר מאנו ידיו לעשות כל מלאכה, וכל חכמה לא למד, ויהי למטיף בשער בעמדו על עגלת בקר בעלת שני אופנים, ויטיף לציון ובאקונין. למען תפוש את הפועלים והציונים יחדו בכפו. כל בור אשר לא ידע ספר היה לסופר זארגאני־ציוני, או אם למד בילדותו קרוא בסדר התפלה, היה לאחד מגבורי אץ קוצץ, ואז כבר היה בטוח כי כל גוים ישבחוהו, וישימו בשמים פיהם לספר תהלתו. כל שוטה בחרוזים וטפש בפראזא אשר ידע לחרוז מורים בחמורים או פורים בשכורים, היה למשורר בחסד אלהים, וכיהודה הלוי עשה לו כלי שיר ויהי למשורר עם. דאקטורים חמורים אשר ידעו כל מדוי מצרים, היו למנהלים. מופקרים חסידים היו לפקידים. ומבלי היות בתי נזירים לישראל, הביאו לציון בתולות זקנות שלא הגיעו לפרקן, ותהיינה לרקחות בסוד בחורי הקאמונא, ומהן אשר שלחו לאיים רחוקים לספר תהלות הציונים, ואורבים במסוה פועלים שמו במושבות האכרים, וכלוב להוללים ובטלנים נוסד בירושלם בשם “בית עם” וכל עורב למינהו ידע כי בתל אביב ימצא קן לו, כי יספחוהו אל אחת הכהונות אשר לא תדרוש כל עבודה. והאבוס יהיה תמיד מלא בעד המון משרתים, מכזבים, מוכרי ד' אמות קרקע בירושלם של מעלה במחיר זהב פתאים, עד כי לא חסר להם אף קאזאק כאסינאוו מלאך רוסיא לאביסיניען בצורת גאון השנארערים בתבל, אשר הלך במלאכותם מגוי אל גוי, ובכל שבוע או חודש ימים החצה את הים מאמעריקא לדרום אפריקא, ולמחרתו כבר בא על כנפי רוח לתל אביב. וביום השמיני בקאנסטאנטינאפאל או קאליקוט, תמול בנויארק או שלשם ביאהאניסבורג, וביום השביעי שבת וינפש בבונעס־אייראס, וזה פלא כי מכספו לא אבד אף קשיטה אחת להוצאות בני ביתו, כי על כן נדיבים המה שרי ציון, והמשרה אשר שמו על שכם ציר ציון זה, היתה נקיה וקלה. רק ללקק כנף מעיל כל איש עשיר להביאו בסודם. “ללחך פינכא” אצל כל בתולה זקנה ועשירה, כי תמיר דתה בדת “העברים” או תמלא את האבוס הריק. ויהי האיש גם למשגיח ואורב לכל איש אשר לא יאמין בצדקת הציונים, והוא הן לא אחד היה במחנה. וכמהו עוד רבים שטו ולקטו גם כסף גם זהב. לקטו בעד האבוס, וגם נתנו אל הכלים מעט. וחקי “המשולחים” אשר אספו קשיטות קשיטות לטובת “החלוקה” שמו להם האצילים האלה לקו. מחצה על מחצה, ואחת היא, אם אסף המשולח העני חמשים כסף בשני שבועות, ויהי לו החצי בעד עמלו, ואציל הציוני אסף במשך זמן כזה ארבעים אלף שקל, וכבן ראטהשילד ישב על כסא שן במלון גדול אשר שם ישבו אדירי הבערזע, והוצאותיו עלו למאה שקל בשבוע, ובכל העת הלך רק אחת לאספה גדולה להטיף באזני שק הזהב, כי יפתח את שקו, והכל לשם קדוש ישראל וציון הר קדשו, ואם במחיר קרבן חטאת אשר הביא בנפש בכף על מזבח האריאל, לקח את החצי אשר אסף, הן לא נופל הוא מהשד“ר ההולך במלאכות “ועד כל הכוללים”, ולא אשמתו היא, כי השד”ר עטוי מעיל ארוך. ופאות ראשו אמה וחצי ארכן, ומקבל נדבה גם רבע שקל כסף בתודה. כי מי אכף עליו לקחת עמו על האניה גם את המעיל, גם את הפאות הארוכות, ועוד לשלם בעדם מחיר המסע.

אלה וכאלה המה מפקדי צבא הציונים, ואלהים ברך אותם בימים האחרונים גם בווילהעלם קטן ראש לכל שרי הצבא. ומספר כל אנשי החיל, בערכך אחד למאה מכל משפחות בית ישראל.

והמחנה השניה?

המחנה הזאת המונה מספרה למיליונים. היא עודנה תועה בין ההרים, כצאן נפוץ מבלי רועה, ומבלי שר צבא לאסור את המלחמה. וכי תפרוץ מלחמה, היום, מחר, או לאחר זמן מה, בזאת לא אספוק אף רגע. והמלחמה תהיה מלחמת דת בהפקרות. מלחמה לה' בקולטורא זרה, מלחמת היהדות במהרסיה, וברגע אשר יופיע שר הצבא על פני שדה המערכה, ירימו נס לאות מלחמה. אשורנה והיא לא רחוקה, ואם מנהלי הציונית הבוטחים על חילם ברגע זה יכנוני בשם אויל הנביא או בכל שם אחר שיבחרו למעני, אחת היא לי, אני בדעתי אחזיק כי תכבד עליהם המלחמה, אף כי מלאך אלהים לא נגלה אלי, ולא גלה לי סודו, אבל גם אני לא אגלה לו סודי עד בוא מועד, והדבר הגלוי לכל, מלבד למנהלי הציונית, כי למיום היתה יהודה לגוי, היתה אדמתה אדמת קדש בעד עם קדוש, ויקרה היא להם מצד הדת, ואם היהודים בעלי דת ינערו ממנה, והבאלשעוויקים יהפכוה לרוסיא קטנה, וירושלם תהיה לפעטראגראד שניה. אז תפרוץ המלחמה לא רק על אדמת הקדש, כי אם גם בכל הערים אשר שם בני ישראל נחתים. וכל מפלגה תבקש לה כחות חדשים מחוץ, מכל העולם, וארץ ישראל לא תוכל לעמוד על רגליה ימים רבים מבלי עזרת ארצות הגולה. ובימי מהומת מלחמה לא עת היא לבנין חרבות יהודה, ואם יקוו הציונים כי המחנה הגדולה לא תקיץ משנתה גם לימים יוצרו, ולעולם לא תאסור מלחמה, הנה גם תקות ציון היא רק חלום ולא יותר, כי אם לא תבוא המחנה הגדולה ברבבותיה, במי ימלאו את הארץ, ולוא גם יביאו איזה אלפים צעירי הבונדיסטים, הלא לא ימצאו רכוש מי לקחת, ומה יעשו חשופי שת אלה אם לא יבואו הבורזוקים, יען מהערביים אין מה לקחת, ואם ינסו לפשוט יד לקחת הונם, יוכלו להיות בטוחים כי מבלי חשוב הרבה יקצצו בהונות ידיהם, והערבי לא יתן להם לחייו למורטים, והיה בהשמע תרועת מלחמה במחנה ישראל, ברגע ההוא יחשך כוכב ציון, וכל העולם הנאור יצדק במשפטו, כי אל ליהודים להיות גוי מושל בארצו, מבלי אשר ידעו כי המושלים הנם יהודים רק בשם. כאשר הראה הנסיון עתה לעינינו ברוסיא, אף כי כמה פעמים הכחיש טראצקי כי איננו יהודי, אבל הקאצאפּים האשימו את כל היהודים ויתנפלו עליהם להשמידם בעון טראצקי היהודי, וקאצאפּים הן לא יחסרו בכל העולם גם מחוץ לרוסיא, ולא זאת היא הפעם הראשונה לנו לסבול כלנו בעון איזה יחיד, אם עשה או לא עשה עול. ואם אמנם כי לא גדל הפּחד “מליל בארטהאלאמי” בירושלם או בעיר אחרת, אחרי אשר מקרה כזה רחוק מתכונת היהודי, בכל זאת אין לשכוח, כי כבר קרה כזאת בין חסידי הקדוש ר' יוחנן מרעזישצעוו, ובין חסידי אחיו דוד מטאלנע, והפאגראם ההוא הן חדש הוא עוד בזכרון זקני דור הזה, וכן לא שכחנו עוד את הפאגראם ביום הכפורים על בית תפלת “הנחמן צוקים” באומאן פלך קיעוו. בידי חסידים מתנגדיהם, והמהומה הנוראה ההיא חללה שם ישראל בלאמים. ולולא הגענעראל גובּערנאטאר הישר באדם, השר וואסילשציקאוו – אשר התלחשו עליו כי מימי יהודה מוצאו –, לולא הוא אשר התאמץ להשקיע את המהומה והריב, מי יודע מה היתה אחריתה.

חלום נעים ומקסם כזב יחזו להם הראדיקאלים צוררי היהדות, בחשבם כי כבר בא גואלם בתמונת משיח בן יוסף. טראצקי אוהבם, ועליו נבא אליהו הנביא במעיל קארל מארקס. יוכל היות אמנם כי על ראש משיחם יעלה הכורת ביום בהיר אחד, בידי “חבר” אחד מבני בריתם. אבל גאולתם עודנה רחוקה, ותשועתם לא מציון תבוא, ואם אמת דבר החוזה, אדון המזרחי, כי הימים האלה אינם עוד “ימות המשיח” כאשר הזהירנו בחסדו בכל כתבי העתים, הנני מאמין באמונה שלימה כי מלאך אלהים נגלה אליו במראה, ויגלה לו רז זה, ומי יודע אם לא יסול מסלה לעצמו לנהלנו לציון ברנה! ואיך שיהיה, שמחת הראדיקאלים לא תאריך ימים. ואם שמח הטפש, אחד מתלמידי טראצקי, במ“ע “קוריער” על המציאה, כי חמורו של בלעם בתבנית “הפארווערטס” הזארגאני בנויארק נהפך פתאם לציוני בטעם “פועלי ציון”, הנה הבשורה הנעימה הזאת יכל לשלוח על ידי ערלים אחרים, כי הנה כה דבריו במאמרו; “העתים משתנים”. לאמר; לא האמנתי למראה עיני בקראי מאמר מלא התלהבות נפלאה בהפארווערטס, ואהבתו הגדולה לציון, עד כי הנני חושב לי לחובה להעתיק את כל דבריו, לאמר; הנני מודיע בזה גלוי לכל כי הנני מסכים, כי ימצאו להם בני ישראל בית נאמן בארץ ישראל” הדברים האלה יוכל עתה כל פועל יהודי להשמיע בגאון על פי תכנית פועלי ציון, למען ידעו כל באי עולם מה כָּמֵהַ לב הפועל היהודי להקים הריסות ארצו ועמו. "פועלי ציון, מתאמצים עתה להשיג דעות כל הפועלים העברים בארץ, ולפי הנראה ישיגו חפצם. כי במדה אשר ירבו הפועלים לתת את דעותיהם לטובת ציון, כן תגדל פעולת היהודים על מתוכי השלום בין הלוחמים, ובכל אשר יוסיפו לתת את דעותיהם עתה, כן יוסיף העולם הנאור לעזור על ידם! (?), ודעת הפועלים תכריע בבנין הארץ, ואם ישלחו הפועלים מלאכות גדולה אל הקאנגרעס הציוני, אז תכריע דעתם גם שמה. ועל כן מתאמצים פועלי ציון עתה להרבות מספר משלמי השקל. ואם עד הנה לקחו שקלים רק מבני אגודתם, הנה עתה יקחו מכל הבא בידם. וכל שוקל שקל צריך לחתום את שמו “כי הוא חפץ כי ארץ ישראל תבנה לטובת הפועלים היהודים, חפש וסאציאליזמוס”.

לפי הנראה הצליחו מאד במעשיהם, עד כי ביום אחד אספו בטאראנטא 840 שקלים. בווינפעג 800, דעטראיט 500, קליוולאנד 400, ספרינגפיעלד, מאסס. 400. האמנם אין זה פלא?

אם פלא הוא באמת בעיני חכם הרזים הנזכר, או רק חנף ידבר “להבינטעל” בן בריתו למען יספחוהו אל האבוס, זאת לא אדע, אך אין כל פלא לכל יודעי העדה היקרה בעלי “הפארווערטס” בנויארק. אין כל פלא על החוצפה הנוראה בפי הנבלים “כי יסכימו לבנין ציון”, תחת אשר לא נמצאה עד הנה כל נפש שפלה בין כל עם ד' אשר בקשה הסכמת הבינטעל.⁷ ואם הסכימו הפעם, הן לא הפעם הראשונה זאת להם להונות את העם. כאשר (כבר הזכרתי בספרי “פחדו בציון חטאים” במאמר, לה' או לעזאזל צד 120) ועל פי תרמית הבינטעל הן נוסדה אגודת פועלי ציון. ולפי הנראה יחל גם הפארווערטס לאסוף שקלים. וחמורים נותנים ימצאו למרבה. וכן לא פלא הוא, כי הסאציאליסטים והבאלשעוויקים תמיד יצמחו במקום אשר לא נזרעו. “והחבר” השיקאגאי השמח לנצחון פועלי ציון, הוא שמח לאיד ישראל ולהריסת ציון, כי אין איש יאמין לו כי הפך הכושי את עורו, ואלף תודות נשלח לו אם ישאר הבינטעל יושב במנוחה על עגלתו, וסוסיו ימשכוה כקדם, ולא יזכיר בשם ציון, או יתנגד לה כלפנים, כי אמנם הקעמפפער והקוריער מסוכנים המה לציון יותר מהפארווערטס, אשר כלם יודעים כי לא לישראל הוא. וכלם רואים יום יום ברמסו ברגליו הטמאות על כל קדש בישראל, ואיש לא יחוש לו, “ובעל השמחה” בשיקאַגא יוכל להיות בטוח כי ברגע אשר יסופחו בעלי הפארווערטס אל הציונים. ברגע ההוא יהיו כל עם ד' מתנגדים גם לציונית, ובצדק, ואני אני עבדכם הצעיר יהיה הראשון, כי אמנם די והותר לנו הדם הנקי אשר שפכו הבונדיסטים והבאלשעוויקים ברוסיא, וחלילה לנו ללכת עמם גם ציונה. כי טרם באה העת כי יגור זאב עם כבש, ולא לאיש יהודה לבוא בקהלם.

הטעות הגדולה אשר החליטו הרבנים והמשכילים באספת באזעל להביא תחת דגל ציון את כל איש אשר ישלם את השקל, יהי זב או צרוע, או גם אנרכיסט ובונדיסט. בעד הטעות הזאת כבר שלמה הציונית מחיר יקר מאד, ותחת איזה אלפים חלאת מין האדם אבדה את כל כנסת ישראל. טעות כזאת אולי לא טעות היתה לחנוני הפותח פתח חנותו לכל הבא לקנות, אם רק ישלם מחיר מקנתו, ובכל זאת גם חנונים נקיי הדעת לא יתנו לכל הולל יחף להתערב בין קוניו הנכבדים. ועל הנאספים בבאזעל היה לדעת כי ארץ ישראל נועדה מאז מעולם רק בעד עם ישראל, ואם אולי לא ראו את הנולד בקאנגרעס הראשון, אך בבוא הפראקציע הסאציאליסטית, ובראשם ווייצמאן וחבריו, אוסישקין וקופה של שרציו, מאצקין ופועלי ציון, אז נקל היה למנהלים להבין כי ברגע ההוא שרכה הציונית דרכה, והעם לא ילך אחריהם כבהמה בבקעה, וכי לא יבינו זאת גם עתה, אות הוא כי לא יצלחו להיות מנהלי הציונית בשום אופן בעולם. על מנהל רעיון גדול ונכבד כזה היה להשקיע ראשו ולבו לתכלית אחת. ומה גם אם הוא בא בשכרו, ולא ידאג למחית בני ביתו. למנהל כזה אין כל צדקה לשים לב לענינים זרים, לוא גם יהיו טובים. על המנהל להביט סביביו מקרוב ומרחוק ובכל אשר ימצא בדק, עליו לתקן כרגע. ולא ישים לב אם יחסרו לו מאה שקלים. מאה איש אשר להם מאה ראשים ושתי מאות ידים, טובים המה לנו משלש מאות שקלים, אשר יוכל גם איש אחד לשלם, אך בשום אופן לא יוכל למנות חסרון הידים. וכי לא הבינו המנהלים את חובתם, זאת ראינו בכל משך הימים. וגם עתה ברגע האחרון, ברגע נכבד כזה לא עלה אף על דעת מנהל המזרחי לשלוח מבריטניא רב נאור אחד או שנים, כהרב ד"ר דייכעס (הצעיר) ואם יאמין כי כל אשר יעשה ראש הפראקציע הסאציאליסטית הוא טוב ויפה, אם כן, המזרחי למה לנו? ואם כבר תקע כפו לליפסקי, למה לנו שני דברים לדור לא חכם אחד. ושני “יקום פורקן” שוים הן נדפסו רק לבל ישאר הניר חלק, וניר חלק שוה לפעמים כפלים מניר נדפס. ואם המנהל הוא “פאליטישען” אשר לא יחפוץ לבוא בריב עם איש ולא יחוש אף אם יבואו גנבים במחתרת לגנוב חיל צאן מרעיתו, תערב לו שנתו, אך ימסור את המפתח בידים אמונות, כי אמנם רק עור בשתי עיניו, או “ירוק” אשר זה לא כבר התנפל במקרה אל מחנה הציונים, לא יראה את התהום העמוקה אשר תחלק עתה את הציונים והציונית, היהדות והניהיליזמוס הר סיני ואלימפוס, ולעולם לא ילך הסלע אל הסוס, כאשר לא יבוא כל קהל ד' להכנע תחת רגלי איזה חברי טראָצקי המקוים לפרוש את ממשלתם בהר ציון. ואלה אשר התנחלו כבר על אדמת ישראל, הן לא יעזבו את מקומם מפחד באלשעוויקים, אף אם יגדל מספרם. ואם יאבו או ימאנו תפרוץ המלחמה בין שתי התורות האלה, ואחת היא על יד מי יעמוד הנצחון, כי בין כה ובין כה וציון תחרב, ואולי חורבן עולמים. ועל כל אוהבי ארץ קדשנו באמת, הנכונים להקריב עולות מחים על מזבחה, ולא להשתפק במנחת עני אשר מחירו רבע השקל. עליהם לשים לב כרגע זה, ולא לחכות עד יבוא צר בשעריה. יתאספו הרבנים וכל נכבדי העם לאספות בכל עיר ועיר, יביאו עצה, יתאחדו כל קהלות ישראל, ישלחו מטיפים חרוצים מעיר לעיר, יאספו כסף. לא יביטו אל כל אגודה, כי לא מאגודות תבוא תשועת ישראל. ולא נחוץ ליסד אגודה חדשה. ולא יקראו בשם אגודה ולא יזכירו בשם ציונית, השם אשר היה לזועה לאזני רבים מהחרדים, ובארץ הקדושה היה לחרפה ולשנינה. ולפי דעתי זאת תהי ראשית מעשיהם; –

 

הפראגראממא    🔗

א) ייסדו ועד בכל עיר גדולה. יכיל' הרבנים וכל נכבדי העדה, והועד הגדול יהיה בנויארק. ואחרי אשר יבואו כל הועדים בברית יחדו.

ב) יוציאו קול קורא בשם כל הועדים לכל תפוצות ישראל, כי כל הכסף הנועד לקרן הקיימת (הנאציאנאל פאנד) לבנין בתי התימנים, או לכל מיני צדקה וחסד השונים בארץ ישראל, ישלחו אל הועד הגדול, אי נקי. ויודיעו כי הועד הזה איננו ועד פרטי מאיזה אגודה, רק כללי מכל עם ישראל, והועד יודיע מפרש כי

ג) לא יקבל אף קשיטה אחת מאיזה אגודה ראדיקאלית, או גם מאנשים פרטים המתיחסים למשפחת הסאציאליסטים, יהיה מי שיהיה, אחרי אשר ארץ ישראל נועדה בעד עם ישראל, וצריכה להבנות בידי היהודים ובכסף היהודים, ולבלי תת פתחון פה לאחרים כי עזרו אותנו בכספם.

ד) הועד הגדול יקרא אספה גדולה מכל הועדים בערי השדה, וכלם יבחרו מלאכות מחמשה רבנים וחמשה סוחרים נכבדי עם, ובהם בעלי חרשת מעשה – פאבריקאנטים, מלבד מודד אדמה ואינזינער לחרשת מעשה ובנין בתים, כעמיסט, רופא מהלל, חכם המטעים, מינעראלאג, ואדרכל, ולמזכיר, סופר היודע עברית ואנגלית. גם מורה פדגוג מהלל יהודי בלב ונפש. גנן מנפות החמים בארצנו, מקאליפארניען או פלארידא. ובין הסוחרים יהיו סוחרי עץ וברזל, פירות ותבואת השדה.

ה) לתת רשיון וכח ביד המלאכות ליסד ועדים בכל ערי ארץ הקדושה, ובירושלם או יפו יהיה מושב ועד ראשי. ומזכיר אשר יבוא על שכרו, ואשר יעמוד בברית תמיד עם ועדי הערים השונות. וכן ייסדו ועד מיוחד בעד כל המושבות ביפו וטבריה.

ו) המלאכות בלוית הועדים בארץ ישראל יקראו אספה גדולה בירושלם מכל הערים והמושבות, להתיעץ אודות בנין עיר חדשה וליסוד בתי חרשת מעשה.

ז) האספה תשלח מחאה להאג ולאנדאן שלא יוציאו לעת עתה אף גרה אחת לקנין אדמה. ולא לתת אדמה קנויה מכבר לשום איש, ולהעמיד את האדמה תחת רשות הועד. וכן תשלח האספה קול קורא לכל עם ישראל בתבל בשפות שונות, על ידי כתבי העתים הגדולים, כי לקח הועד הכללי השגחת כל בתי הספר תחת ידו. והועד יבחר לו ועד מיוחד להשגיח על כל בתי הספר ולדאוג לקיומם.

ח) הועד יבטל את כל בתי הספר ובתי ספר למורים, אם ימצא כי אינם לפי רוח ישראל, וייסדו אחרים במקומם.

ט) הועד ישלח שני מלאכים לתימן להוציא משם את אחנו האמללים, אחרי אשר אלה אשר כבר התישבו בארץ הקדושה כבר הראו כי המה היסוד היותר נאמן לתחית ישראל על אדמתו.

י) לגרש את כל המעטהאדען מכל בתי ספר, ולהנהיג למוד כתבי הקדש כאשר למדנו אנחנו ואבותינו. ואת השפה האנגלית ילמדו שעה אחת ביום בכל בתי הספר, או בבית ספר מיוחד לתכלית זאת.

י"א) בועד ההשגחה על בתי הספר יבחן כל מורה. וביניהם גם אלה הנושאים משרה כזאת מלפנים, יהיה מי שיהיה. ואם לא יחפץ לבוא לעמוד למבחן, יודיע הועד כי האיש ההוא פסול הוא לעבודת הקדש.

י"ב) הועד וכל המנהלים יתאמצו להרחיק כל קנאת דת במעשיהם. כי עליהם לדעת כי גם נוצרי תורה בישראל אינם קנאים. וברגע אשר ירימו נס קנאת דת, ירחיקו מהם את כל הטובים בישראל, וחלילה לנו ליסד כת יזואיטים בכל אופן שיהיה.

י"ג) הועד יודיע כי ככלות המלחמה ידאג בעד כל הצעירים חברי הלגיון היהודי אשר הלכו לעבוד בצבא בריטניה בארץ ישראל לתת להם נחלת שדה וכרם במושבות מיוחדות למענם, מכסף הנאציאנאל פאנד, למען ידעו כי לא שוא הקריבו את נפשם על מזבח ישראל. ולמען ידעו כי עיני כל העם עליהם לטובה, ושמם ישאר חרות על לוח דברי ימי ישראל. ושמות הנופלים במלחמה, או ישארו פצועים, ירשם בספר מיוחד אשר ידפיסוהו לזכרון עולם. ומצבת כבוד תתנוסס על אחד ההרים סביבות ירושלם, לזכר גבורי ישראל אלה, כי אין קץ להערך הגדול לוא נשאר בידנו ספר כזה לזכרון גבורי המכבים לפנים.

י"ד) הועד יקצב מחיר עבודת פועלים לפי מכסת ותכונת העבודה, אחרי אשר אין כל ספק, כי אחרי תם המלחמה ישאר היוקר על כל צרכי האדם לזמן רב, ובמחיר פראנק ו חצי או שנים אשר שלמו קודם המלחמה, לא יוכל כל פועל לכלכל את בני ביתו. וגם ועד מיוחד ישב תמיד לתוך בין הפועלים ונותני עבודה.

ט"ו) הועד יתאמץ לבטל את המנהג אשר נהגו הערביים בכל ארץ הקדושה, כי כל איש ישלם מחיר המעון מראש בעד כל השנה. ולבטל את “החזקה”, וכן יעשו לחק לבטל את הנשך הנורא אשר ישלמו למלוי ברבית ואף להבאנק. רבית שלא נשמע בכל העולם הנאור, ומלבד אשר כל סוחר לא יוכל עמוד, אם יאלץ לשלם נשך גדול, נחוץ הדבר להסיר חרפה מישראל, ביחוד מארץ הקדושה. וכן יתאמצו לבער את המלשינים אשר לחרפתנו נמצאו בארץ ישראל לרוב. הודות לחקי “פרא אדם” אשר נתנו ידים לכל מלשין ואורב למוץ דם האיש או העדה אשר שמו בו עיניהם. ובירושלם היו גם מלשינים בגלוי אשר תמכה הממשלה וכלם יודעים אותם.

ט"ז) מהתקונים הראשונים הנחוצים מאד, אשר בלעדם לא תכון כל עיר, המה חסרון מים טובים, וחסרון צנורות למי שופכין ובתי מחראות, וחסרון מנורות למאור בכל רחובות ירושלם. ורק תחת ממשלת פראים יכלה עיר גדולה להתקיים בלעדי כל אלה, ואיש לא חש לכל המחלות השונות אשר שררו בעיר לרגלי זה, ואסור היה לבקר את הממשלה, כי לא עשתה מאומה לטובת אזרחיה או עבדיה. וכל כסף המסים אשר הוציאה מכיס העם, נשאר בכיס פקידיה תמיד. ומעולם לא בקשה ליסד מכונות עלעקטרי או גאז, אף בעיר הבירה.

י"ז) לחקור ולדרוש מי המה, ומה היו מעשי הצדיקים הציונים אשר באו לאמעריקא בימי המלחמה, ואין כל ספק בעולם, כי תסמרנה שערות ראש כל איש יהודי בשמעו ידיעות נכונות מפי שליחי ישראל, כי לא לבד אשר לא הפרזתי על מדת האמת בספרי “פחדו בציון חטאים”, אך לא הגדתי עוד אף העשיריה, ואלה מתומכיהם ועוזריהם המחלקים עמם שלל אולי יבשו – אם ידעו בשת, אולי יכלמו וידמו סלה.

י“ח) בדבר השפה העברית, אשר כת העברים והקולטוריסטים הונו ויונו גם עתה את כל בית ישראל, ויעשוה לשאלה, הודות לחסרון דעת העם מכל השערוריות הנעשות בארץ הקדושה, והודות להכזבים אשר ישמיעו בכל כתבי העתים יום יום, כי כבר עשו את העברית לשפת העם בארץ הקדושה, ולמען ידע כל העם את השקר הגדול הזה, כי לא דבים ולא יער, נחוץ מאד כי המלאכות בלוית הועד יודיעו גלוי לכל יושבי תבל את השקר אשר הפיצו ברבים. ולעשות שם סדרים בענין זה, לבלתי תת ידים לכל בור להיות מורה אם יצפצף איזה מלות בעברית–מצרית ולהביא שואה על היהדות כחפץ לבם, אשר זאת היא ראש מטרת מנהלי הציונית, ואולי יבטלו את הדבור העברי בכל בתי הספר “משום עת לעשות לד'” כאשר עשו אבותנו כי בטלו את הכתב העברי והניחו אותו להדיוטים, למען הבדיל את הכותים–השומרונים מבית ישראל, “וכת העברים” עתה רעה לנו לא פחות מהשומרונים. והנסיון הראה כי אחנו התימנים אשר מעולם לא למדו ממעטהאדען בבתי ספר לבורים “מודרונים”, בכל זאת כלם מדברים עברית, וכן ידברו כל הספרדים, וכל איש יהודה יודע ספר ילמד לשונו לדבר במשך זמן קצר, והאות היותר נאמן הוא כי הבונדיסטים הבורים אשר כבר שכחו אף קרוא בסדר התפלה, ובכל זאת יצפצפו עברית־טטרית. גם המה, ורק הם המה נושאי דגלה, על אף אחיהם באמעריקא אשר יסדו בתי ספר ללמודי זארגאן. ואם יחפץ איש לדעת תכונת “העברית” אשר יצפצפו בה כל העופות הטמאים בארץ ישראל, ילכו נא לשמוע פעם אחת את “המטיפים הציונים”, והנני נותן להם ערובתי כי יאחזם גועל נפש, בשמעם זארגאן חדש, נאלח ונבזה, ולא יכירו כמעט כי מוצאה מעברית. ואם תשמעו סופרים עברים היודעים עברית, ובכל זאת יהללו את הזארגאן החדש, תדעו כי בין “כת העברים” יחלקו שלל, ופיהם מלא חנף. ואם תמצאו ביניהם איזה אוהבי שקר אשר יתפלאו עלי, איך יתכן כי סופר עברי יתנגד לדבור עברי, הנה יוכל כל איש לפטרם בשאלה קטנה אחת, כי אלה הסופרים העברים האומרים, כי נכונים המה למות על קדוש השם בעד הדבור העברי, או גם להמיר את דתם, ובכל זאת אלה הסופרים עצמם התמכרו לכתוב זארגאן, והם המה אשר נתנו לה ניב שפתים ויביאו את הזארגאן לכל בית איש יהודה, תחת אשר עד הנה, חשב כל איש יודע ספר לו לחרפה לקרוא מ”ע או ספר זארגאני. ומי כמני ידע את ספרותם וסופריהם, מהבדחן המטורף לינעצקי והחייט בעקקערמאן באדעססא, עד מחבלי “הפארווערטס” בנויארק, הלא יכלו לברוא ספרות זארגאנית רק לשפחות ועגלונים, לולא באו סופרי ישראל לעזרתם. וכאשר נודע הדבר בעולם, כי שני ראשי המשוררים בישראל, דאליצקי וביאליק, והסופרים הנודעים פרישמאן, בריינין, אבראמאוויץ, זאללאטקאף, זעליקאוויץ, פרץ, באדער ועוד כאלה, החלו לכתוב זארגאן, אז החלו גם יודעי ספר קרוא את ספרותם, ולא יפלא עוד כי היה לכבוד לכל תופר נעלים להמנות במספר הסופרים. ואם כן לא להם המשפט לקנא קנאת העברית אשר מכרוה להזארגאנים. ולמען כסות על חרפּתם קראו לה שם חדש “אידיש”, ובארץ הקדושה הן כלם יודעים כי כל יודע תורה ביהודה יבוש לדבר שפת הבונדיסטים וכת העברים, לבל יחשדוהו כי הוא חבר להם, ועל הועד רק לקרוא שם אחר לכת העברים ודי יהיה אם יכנום בשם “ממרים” או “חלפנים” למען ידע ישראל מי המה המהרסים בקרבנו המתימרים בשם “ציונים”, ובזה לבד נתן להם ספר כריתות, למען יחדלו לעשות טוב עמנו.

יט) הנני משמיע בקול רם, כי לא עלה על לבי לחלק את העם לשתי מפלגות, אחרי אשר באמת אין שונא מפלגות כמני, ושנאתי זאת הניאתני לדבר רתת נגד הקראים, החסידים, וכת העברים, ועתה נגד כת מנהלי הציונית, אבל כל חפצי הוא כי יהיה ישראל לגוי אחד בארצו, ואם יש בנו מפלגה קטנה אשר לקחה לה את הציונית למאנאפאל, – או מפקיעי שערים בשפת חז"ל – והפכוה משרש, הנה על כל העם החובה לקחת אותה מיד מנדיה, והעם יהיה המושל היחיד על עניניו, והישרים בין הציונים הממלאים את האבוס, יפנו עורף לרועיהם הרעים, ויהפכו את האבוס על פניו, וישובו אל העם, ובמשך ימים לא רבים והציונית הטהורה תחדל מהיות מרפש לרגלי המפלגה, והמפלגה, או הכת, תמס תלך ותהיה כמק.

בלבי אין כל ספק, כי מלאכות אמעריקאנית כאשר הצעתי בזה, בכחה לשים לאל כל חלומות הסאציאליסטים האומרים למשול ביהודה, וגאות הקולטוריסטים תשח עד עפר, ותקות “יוניאן המורים” בא"י לשית קציר לתורת ישראל, כעשן תכלה, ובתי ספריהם יהפכו לרפתים, ושפת אץ קוצצית תשאר נחלת “בן יהודה” רק לו ולזרעו אחריו, אם לא ימירו את דתם.

כל הדברים האלה אודות השפה העברית, דברתי רק נגד תנועת איזה סופרים, ואקוה כי באלה די לסתום את פיהם. אך כשאני לעצמי, הנני מודה כי מאד חפצתי גם אני כי תהיה לנו העברית לשפת עם, אבל בכל חפצי הטוב, חלילה לי להסכים להקריב את כתבי הקדש וכל היקר לעמנו מדר דר על מזבח השפה. בעוד אשר אנחנו רואים כי בכל ימי גלותנו הארוכה בארצות שונות ובין עמים שונים, הנה נשאר ישראל מוצק כברזל אף אם לא דבר עברית. כל עוד אשר נצר תורתו בלבו. תחת אשר ברגע אשר זנח את תורתו באשכנז, איטליה, צרפת, דענעמארק ויון, והרעפארמים הראשונים באמעריקא, כמעט נכחד זכר לישראל. ולוא ידעתי כי בארץ ישראל ידברו עברית ברוח כתבי הקדש, באופן אשר לרגלי השפה יאלצו ללמוד ולהגות בספרי קדשנו, כי אז הייתי הראשון לתת ידי לדבור העברי, אבל לדבר וגם לכתוב בשפת מצרים בלולה, בזויה ושפלה יותר מהזארגאן הישן, ולכנותה בשם עברית, ולגרש אודותה את כתבי הקדש מכל בתי הספר ולהחליפם באיזה מעטהאדען, רק למען גרש את היהדות מארץ הקדושה, לזאת לא יסכים כל איש יהודי אשר לא נתן עוד ספר כריתות ליהדותו. ואלה היודעים זאת, ושמחים לאיד ישראל ותורתו, אינני מוצא בעדם שם נכון מלבד “מיססיאנערים”, שליחים הנופלים משליחי לאנדאן המטיפים לבן מרים, יען אלה העברים יטיפו ללא דת ואמונה בכלל, ואיפה אחת אנארכיה נעימה להם מכל תורת ישראל ואמונתו.

הנה כי כן, הדבר הוא ברור בעיני, כי כל תקות ישראל לשוב לארץ אבותיו, תלויה עתה באויר נויארק. עדת ישראל היותר גדולה בתבל למיום היתה יהודה לגוי, ועליה עיני כל ישראל, ועל רבניה, סופריה ונכבדיה לשים לב ולחשוב מחשבות, ולא ישכחו רגע כי אשר כל ישראל תלוי עתה בכף מאזנים, ובידם להכריע את הכף לטובתנו, אם יקחו את כל הענין בידיהם.

כ) בכתבי דברי אלה ברגע זה, קראתי קריאת הגאון רא"י קוק, אשר נבחר לרב בירושלם, לכל החרדים להתאחד. ואם אמנם לא ראיתי את מחברתו “דגל ירושלם”, אבל מפי כתבי העתים הנני מבין כי לא רשם כל פראגראממא מה לעשות, ובאיזה אופן יתאחדו. אך הקריאה לבדה דיה להראות כי בשבתו בלאנדאן וראה ערות איזה מנהלי הציונית, מלך עליו לבו, כי לא מהם תקוה לישראל על אדמתו. ואולי שמע גם הוא מה מטרת הבאלשעוויקים אשר נספחו אל הציונים, ומה יחשבו לעשות בארץ הקדושה, תחת אשר לא ראה זאת עד הנה בשבתו ביפו, או חשב את כל מעשיהם לשחוק ילדים, ועתה נפקחו עיניו לראות, כי אם לא יקומו כל היהודים להציל את ארצם ברגע זה, אז תאבד לנו לנצח, והאשמה תפול על ראש נכבדי נויארק, והם המה אשר עליהם יהיה לתת דין וחשבון לפני כסא משפט דברי ימי ישראל. והנני בטוח כי לא ימים רבים יעברו ויוכחו אם לא יקרם דברי, אבל אז אולי יאחרו את המועד.

אדוני המזרחי מהרו עתה להשמיע, כי הרב רא"י קוק אשר על פי השמועה נבחר לרב בירושלם, הוא הוא מנהל המזרחי, אף כי כלנו יודעים, כי לא היה מנהל מעולם, יען אין אף אגודה אחת למזרחי בארץ הקדושה, ובמשך כל השנים, למיום בוא הבטלן המגיד מאונגעני, היתה רק אספה אחת אשר אסף ביפו, ואל האספה באו כעשרים איש. ורק כאשר דרש הרב קוק פעם אחת, אז באו אנשים לשמוע את דרשתו. ואחרי כן נסתם “הגולל” על המזרחי בכלל, ואיש לא ידעה, ואיש לא חש לדעתה, וביניהם גם הרב קוק עצמו. אפס אם איזה כתבי עתים שמו עטרת מנהל על ראשו, או אולי בקשו ממנו איזה מהאגודה ההיא בלאנדאן – אשר גם בה לא היתה כל אגודה, הנה כל הענין הוא רק אחיזת עינים. וכאשר לא היה מנהל עד הנה, כן לא יהיה גם לימים יוצרו, יען רב בירושלם ימצא עבודה רבה לפניו גם בלעדי המזרחי, ומה גם עתה אחרי החרבן. מלבד אשר בכלל איננו האיש המכשר להיות מנהל ענין כזה, על פי תכונת רוחו ומהלך מחשבותיו, ואינני מאמין כי יקבל עליו משא כבד כזה. ואם יקבל, לא יועיל מאומה להמזרחי.

כ“א) אחד הענינים היותר נכבדים ונחוצים בעבודת המלאכות האמעריקאנית הוא יסוד שני כתבי עתים באה”ק, האחד בעברית והשני בזארגאן. ולהפיץ את שניהם בכל חלקי תבל. בשנה הראשונה ישלחו את העלים חנם אין כסף לכל תפוצות הגולה, וישלמו רק אלה אשר יחפצו לשלם מרצונם הטוב. הזארגאני לא נחוץ הוא בארץ הקדושה עצמה, יען כרבם יבינו עברית. ואם יטאטאו את גל האשפה והחלאה אשר אסף בן יהודה, אז יבינו כמעט כלם, וכלם יקראו את העלים בעברית בחפץ לב. ורק הסוכנים ומו"ס בכל ארצות תבל אשר לא יאבו לחלק את העלים חנם, יוכלו לקבל מאת כל חותם מחיר מצער בעד טרחתם, ואוהבי ציון יקחו עליהם את העבודה חנם, ורק במשך הזמן יקצבו מחיר לא גדול על כל מכתב עתי, למען תשיג יד כל איש לקנותו. ובכח שני כתבי עתים כאלה, ערוכים בידי סופרים חכמים ואוהבי אמת, לפקוח את עיני כל בני הגולה. אם ידעו כי עורכיהם המה חברי “הועד הגדול בירושלים”, אשר לא יתמכרו לאליל הזהב למכור את עמם. ואם כתבי עתים האלה יסולו מסילה לאמת בין העם, אז ימצאו את נתיבותיהם מעצמם.

רבים בעלי הגיון בקרבנו, ויש גם בין חכמי הנוצרים אשר כבר השמיעו דעתם, כי רבות יקוו מכשרונות בני יהודה אשר ישובו לשבת בטח על אדמם, בהאמינם כי עם ישראל מסוגל להביא רב טוב לכל העולם הנאור, כאשר הביא כבר אף בשבתו אל עקרבים, בשכלו החד ובתעופת רעיונו, עד כי מצאה ידו לחולל נפלאות, את אשר לא השיגה אף יד בורא כל התבל כלה לעשות. כי בכל כחו הגדול והנורא לא יכל לברוא אף אלוה קטן שני לו, ולוא נסה את כחו לברוא כזה, אז הן לא אלוה היה עוד, רק יצור נברא. אך יד העם הדל, העבד הנכנע תחת יד רומא, הצליחה לעשות ולחולל פלא כזה, ואם כן מדוע לא יאומן כי תמצא ידו לחולל עוד נפלאות גדולות מאלה. והפלא היותר גדול יהיה, אם יצלח העם הזה להושיב משפט אמת, צדק ויושר לכסא, ולהשבית מלחמות מן הארץ. אפס במצב הציונית ומנהליה עתה אין כל תקוה לחלום נעים כזה. כי לא מתרמית יצא משפט, ולא מכזב צדק, ועל יסודות שקר לא תבנה ציון. ויסוד הרקוב הראשון, הוא יסוד הסאציאליזמוס. ראש מטרת מנהיגי הציונית. ושני לו ההולך כצל אחריו, הוא השמד, או כאשר יכנוה בשפת חלקות “לאמית בלי דת”, אשר זרעו כבר בשדה ציון, וגם עשו פרי ויביאו בכורים, ומה תקוה לכשרונות היהודים, אם תמלא הארץ “פראגרעסיווים ואינטעלעגענטים” אשר כרובם לא ידעו לחתום את שמם, ובאופן היותר טוב, יוכלו לברוא עוד “בינטעל” חדש על אדמת ישראל.

הסאציאליזמוס כמו שהיא באיירופא, היא שאלת הבטן מבלי כל אידעאל נכבד. ובכל זאת רוב הפועלים אינם סאציאליסטים בארצות חופש, כבריטניא ואמעריקא. והסאציאליסטים כרובם אינם פועלים בעצמם, וחיים רק על חשבון הפועלים. באשכנז אמנם הנם כתה מדינית, תחת אשר בארצות חופש הנם רעוואלוציאנערים אשר אין להם כל צדקה להקרא בשם “כתה מדינית”. המון אנשים האומרים כי אין להם ארץ מולדת, אין להם כל טענות ותביעות באיזה ארץ שתהיה. תחת אשר הפועלים חפצים רק להטיב מצבם, בעוד אשר הסאציאליסטים יבקשו ממשלה ממין ידוע אשר אין להם בעצמם כל מושג ברור. וברוסיא הן הראו את צורתם הגשמית והרוחנית, כי מלבד אשר בעניני מדינה הנם ילדים רכים, אבל גם בעניני כלכלה אחזו במנהג יהוא, ויביאו על הארץ שוד ושבר ורצח, גזל משפט, דעספאטיזם, מהומה, רעב ומחסור. ואם לא נחפוץ להאשימם כי מכרו את כל העם במחיר איזה מארק לאשכנז, הנה כל התנצלותם היא כי סכלים או משוגעים המה. ואם בין הנוצרים מנהלי הסאציאליזמוס נמצאים אנשים בעלי דעת וגם חכמים ידועים, הנה מעולם לא עלה על דעת איש לחשוד את הסאציאליסטים העברים בכמו אלה. כי כרובם הנם מדלת עם הארץ, חסידים ממין חדש, אשר קראו איזה עלים בספר “קאפיטאל” של מארקס וכל ספר “שבחי הבעש”ט" ובאלה די חומר למענם לצפצף באזני בעלי חיים בורים כמהם. ואם תראו בכתבי עתים או זורנאלים איזה “מעשה’לע” מקדוש אחד, תבינו כרגע כי הכותב הוא סאציאליסט. ואם תפגשו מחברת זארגאנית אודות סאציאליזמוס, עליכם לדעת מראש כי הכותב המרָח הוא חסיד שנטבל באיזה “מקוה” בטשערנאבעל או טאלנע. ואלה המה העתודים העולים על הצאן, הפועלים, האומרים לנחותם ציונה ליסד שם ממלכת באלשעוויקים בצלם טראצקי אלילם. ואם חברה כזאת, אשר כל רכושם הוא הפה והבטן ימלאו אף חלק קטן מן הארץ, אז אפסה כל תקוה לאיזה רעיון נעלה להתפתח בארץ קטנה טבועה בהבלי דורות קדומים, ומוקפה בחומת אולת משכניה הפראים. ואם אורחיה החדשים יניאו ראש העם בשעשועי בטן, אז לא ישאר עוד מקום בראשו לחשוב מחשבות יותר נעלות ונשגבות, וגם בעניני כלכלה לא יוכלו לחדש דבר. תחת אשר אם תהיה הארץ ביד היהודים, והיהדות תתפתח על פי תורת ישראל ומשפטיה הישרים, אז יש תקוה גדולה כי גם שאלת הרכוש והעבודה תפתר במשך הימים, הימים אשר תגיע ארץ הקדושה למדרגת ארץ נאורה, מלאה חרושת מעשה כבעלגיען בעתה. וגדולים חקקי לב בעמנו ימצאו פתרון נכון על פי התורה והמדעים החדשים כי ישבעו כלם רצון, כרש כעשיר. ואם יודע בכל העולם הנאור באיזה אופן פתרו היהודים את שאלת הפועלים, אז יגדל כבוד ישראל בעמים באמת, ואז יבינו כלם כי חזון הנביא “כי מציון תצא תורה” היא לא רק מליצה יפה, אבל גם מעשה בפועל. ואם יש איזה סכנה לחרבן הישוב, היא רק סכנת הבאלשעוויקים, תחת אשר אין כל פחד מהתנגדות הרעפארמים. ובלב מתנה אוכל להבטיח את אשר נודע לי מפי הנסיון – אף כי כזר יחשב הדבר בעיני אחינו היודעים את הרעפארמים רק מאשר יקראו בכתבי עתים אודותם – כי כרבם לא המה המתנגדים לציונית, רק מספר ידוע מרבניהם ומטיפיהם. ועל פי רוב רק אלה הנושאים משרה בקהלות עשירות, על פי הכלל כי כל חנף ועבד שפל מתאמץ להיות קאטולי יותר מהפאבסט. העם, ילידי אשכנז המה אנשים תמימים, אינם יודעים מאומה מהיהדות, והנם יהודים בלב ונפש, ואם לא ישמרו חקי הדת, אשמת מטיפיהם היא, וככל האשכנזים נתחנכו על המשמעת. האשכנזי ידע תמיד לשמור חק, ואם המטיף או הראבי יחליף את יום השבת ליום הרביעי, ישמעו אליו מבלי שאלות ותשובות. ואם הראבי יגזור כי נחוץ לקנות אתרוג לחג המצות ולהכות את המן בחג השבועות לא ימרה את פיו. ואם כה יאמר הראבי, כי כל יהודי צריך להיות ציוני, ולנדב כסף לטובת ציון, הנה יהיו כלם לציונים. וכיוצא מן הכלל יהיו רק “הרוסים” אשר נספחו אל הרעפארמים בחטאת עשרם. והמה הן כבר הסכינו לדבר עזות נגד הרבנים עוד בהיותם רוסים פשוטים, ובין הרעפארמים יחשבו את עצמם “ללמדנים”, ועליהם להראות כי יבינו יותר מהראבי, תחת אשר בין הרעפארמים ילידי אשכנז רחוק מלמצוא כאלה. ואני יודע מקרה אחד, כי הראבי החדש אשר קבלה קהלה רעפארמית קיצונה היה ציוני, ובראשית משמרתו החל להטיף לציון, ואחרי דרשתו נגש אליו נשיא הקהלה וישאלהו, איך יכל לדרוש לציון בקהלה רעפארמית, והראבי שאלהו לאמר: הגידה לי אדני, מי הוא פה הרב, אני או אתה. ואם אני הוא, הן זאת חובתי להטיף, וחובתך רק להטות אזן לשמוע ולעשות, ומני אז לא נועז עוד לדבר. וסוף הדבר היה כי בבוא עת בחירת הנשיא לא בחרו בו עוד, באמרם כי איש אשר העיז פניו נגד הראבי לא יכון למשמרת נשיא. וכן הננו יודעים קהלות רבות, אשר הראבי הוא ציוני, וידרוש תמיד לציון, ואיש לא יעיז פניו נגדו. וכל שונאי ציון בין מטיפיהם, רק הות נפשם ידברו, בחשבם כי בזאת יגדילו עקב על החרדים, ובזאת יצדיקו חטאתם לעמם, כי גרשו זכר ציון וירושלם מסדר תפלתם. כן הנני יודע ראבי אחד יליד שוועדן, בור נורא אשר לא יכל למצוא כל חומר לדרשותיו, ותהי לו הציונית לחמר לדבר נגדה, יען ארבעה רבנים אחרים בעיר ההיא המה ציונים. ובכל זאת נמצאו בין חברי עדתו רעפארמים ציונים אשר כתבו מאמרים נגד רבם וימלאו פניו קלון. וכן תעידנה בנות ציון אשר נסעו לערי השדה לאסוף כסף לטובת “ההדסה”, כי רוב הכסף אספו בין הרעפארמים, ואיש מהם לא נסה לדבר נגד הציונית, אף כי כלם יודעים כי רבים מרבניהם מתנגדים לציון, ומהם כאלה אשר היו קרובים אף למלשינות. ובכל דרשותיהם נגד ציון לא יכלו לעקר את הרגש הפנימי מקרב לב בני עדתם, היודעים כי רוב מטיפיהם המתנגדים לציון המה בורים ורקים מדעת התורה והיהדות, תחת אשר הרבנים הרעפארמים המטיפים לציון כרבם יודעי תורה, היודעים כי “הרבנות הרעפארמית” הוא רק שם בלי תכן, וכל עבודתם היא רק להיות עוסקים בצרכי צבור. ואם הראבי ישתפק רק ברבנותו, יביטו עליו בני עדתו כעל בטלן, כעל אופן החמשי לעגלה, אשר לא יצלח לכל מלאכה, ועל כן נתנו להם עבודה אשר לא ידעו רבני ישראל מעולם, לסדר קדושין, לספוד כל מת, ללכת להתפלל בבית כל אבל, לבקר כל חולה, להציב מצבות, להיות המתפלל במקום החזן, להשתתף בין אגודות הנשים, לבקר את כל חברי הקהלה בבתיהם בכל עת מצוא, ללמד לבניהם בכל יום ראשון בבקר, למען ידעו כי יתכן להיות בור ויהודי כאחד. ועוד עבודות נכבדות כאלה אשר עשו ועושים השמשים בבתי כנסיות לחרדים, וזאת היא כל הרבנות. ונקל להבין איך יביטו אנשים בעלי דעת על משרה כזאת, ולולא התאר “רב” אשר העמיסו על שכמם בסינסינאטי על לא חמס בכפם, כי עתה עזבו הרוב מהם את משמרתם, אשר לא תוסיף להם לוית חן, וחייהם תלואים להם מנגד בכל שנה בימי הבחירות, תחת אשר יכלו למצוא לחמם ממשמרות יותר נכבדות ויותר נעימות, ובאמת רבים ביניהם הפונים עורף להרבנות, האחד יהיה לעורך דין והשני לרופא, או פרנסה אחרת, וישכחו כרגע אף את “המיססיאן” ההוללה אשר בדו איזה הוללים, אשר ידעו גם בהיותם רבנים, כי המיססיאן הזאת היא רק נאד נפוח בלי כל תכן. והנני בטוח כי מצד הרעפארמים אין כל פחד ואין כל סכנה לציונית, לולא פחד הבאלשעוויקים והקנאים. ואם יתעוררו נכבדי עמנו לשים לב לציון בכל נפשם ומאדם, הנקל יהיה להם לשוף גם את ראש הנחשים האלה.

הנה שמענו עתה כי נוסדו הרבנים בפולין וגאליציען לפעול ולעשות לטובת ציון. ואם תמצא המלאכות “האמעריקאנית” או הועד האמעריקאני בנויארק או בירושלם לנכון, לבקש את הרבנים ההם להספח אלהם, אז אין כל ספק כי יבואו אחריהם כל רבני ישראל ונכבדיהם גם בארצות אחרות, וכלם כאחד יוכלו לקחת את הציונית בידם, ויעשוה לקנין כל העם, ותחדל מהיות מאנאפאל ביד איזה אנשים אשר קפצו בראש ויהיו למנהלים כיד החוצפה הטובה עליהם. החוצפה והעזות אשר הצטיינו בהן הבונדיסטים הפשוטים, כבר עברו גבול ותהיינה נחלת הסאציאליסטים הציונים, עד כי יחשבו באמת כי בעוד מעט ויירשו את הארץ, הנה כי כן שלחו עתה קול קורא לכל הפועלים בפרט ולכל עם ישראל בכלל, וידפיסוהו בכל כתבי עתים הזארגאנים⁸ לאמר:

"הננו פונים אליכם ברגע הנכבד הזה בקול קורא היוצא מקירות לב, והננו קוראים אליכם פועלים יהודים לקחת חבל באספת הקאנגרעס בעד עניני ארץ ישראל אשר תתאסף בנויארק מן 18 – 22 מאַי. הננו קוראים אליכם בתור יהודים ובתור פועלים, ובתור רעוואלוציאנערים לוחמים בעד חרות עמם (?) כי תתיצבו בראש העבודה הגדולה לבנות לנו משכן בטוח בארץ ישראל. אין אנחנו קוראים לכם להסתפח לאיזה אגודה (?), יען ארץ ישראל איננה קנין אגודות, רק קנין כל העם…

"בין יוצרי דברי ימי העולם נשמע קול גדול וברור, קול הסאציאליסטים הכללי, קול העמים הקטנים אשר יצאו מעבדות לחרות, המרגישים כי כל עוד אשר עם ישראל הוא נענה ונדכה, גם חרותם איננה שלימה. וקולות האלה קוראים לבני עמנו בעת מכשרה זאת לבנות להם בית נאמן בציון בכלל, ולפועלים העברים בפרט, כי יקחו בידם את ההנהגה והשגחה על הבניה. ועלינו, פועלים יהודים, האחריות הגדולה, יען בלעדנו לא תוכל ארץ ישראל להבנות בשום אופן, וחובה גדולה עלינו לפעול ולעשות בכל כח ידנו בתור בנים לישראל, ועוד יותר בתור פועלים יהודים, חובה יותר גדולה עלינו, יען לפנינו שדה רחב ידים לפעול לטובת הרעיון הרם, הסאציאליזמוס.

"הפועלים העברים אשר הסאציאליזמוס היתה להם מקור חיים. הפועלים העברים אשר נשאו דגל הסאציאליזמוס הרעוואלציאנערית בגאון בין העמים והמדינות. הפועלים העברים האלה מחויבים להרים עתה נס הרעוואלוציאן הסאציאליסטית בעבודתנו הלאמית. תקוה טובה מאד נשקפת עתה לפועל העברי להתיצב בראש ההנהגה בארץ ישראל החדשה, יען רק על ידו תוכל הארץ להבנות. ובאספת הקאנגרעס עלינו יהיה למצוא האמצעים היותר טובים ונכוחים לתכנית העבודה הנוגעת לנו, הפועלים. באיזה אופן נביא סדרים בארץ ישראל, סדרים אשר יוכלו לעמוד בשורה אחת עם הארצות אשר האגודות הסאציאליסטיות היו לראש הכחות (הבאלשעוויקים ברוסיא) בהנהגת הארץ. באספת הקאנגרעס עלינו יהיה למצוא דרך באיזה אופן יוכלו הפועלים אשר ישארו פה באמעריקא לתת עזרתם לפועלי ארץ ישראל, למען תמצא ידם לבנותה לפי רוחם וטעמם על יסודות החפש הסאציאליסטי.

"הנה כי כן, בואו נא כל הפועלים אל האספה הנזכרה, שלחו צירים לכל האספות הקודמות אשר תהיינה בכל ערי השדה, ידעו נא כל הסאציאליסטים ואגודות הפועלים אשר ענו בשמחה רבה לקול הקורא לחופש עמנו, ידעו נא כי נגעו בעורקי הפועל העברי, להכין את עצמו לעבודה גדולה הנכונה בעדו.

"אחים ואחיות, חברים לאגודות הפועלים, התעוררו לעשות סדרים בכל כחנו, ובאמונה שלימה בכחם ובמוחם והתלהבותם לחרות עמנו, ולקרב קץ הסאציאליזמוס כי תהיה לאור עולם, לאשר ואחות כל העמים…

בברכת סאציאליסטית – יהודית

יוסף שלאסבערג מזכיר ראשי לפועלים מאוחדים (אמאלגאמייטעד) סאציאליסטים

מאקס צוקערמאן מזכיר היוניאן של עושי בגדים וכובעים וכו'.

א. מילער, המנצח על עושי מכנסים

ה' ברלין נשיא היוניאן 10

לואיס מארגאלין, נשיא יוניאן 2 לעושי בגדים וכובעים

שלום אַש (מחבר נאטקע גנב?)

י.מ. בודיש (שמו לא מצאתי בשום ענציקלאפעדיא)

דר, ה. זשיטלאווסקי (אוהב עברית אהבת מות.)

דר. נ. סירקין. (אות על הלחי?)

דוד פינסקי (אוהב מעשיות?)

דוד פרענק ראזנבלאט. (אודותיו אשאל את אם זקנתי.)"

_____________

קול קורא נורא כזה יכל באמת להחריד לב כל איש יהודה, לוא היו כל הפועלים הנקראים אל הקאנגרעס פועלים חרשי עץ ואבן, בונים, חוצבי בהרים, בוני אניות ובתי חרשת מעשה. או אכרים ויוגבים ועוד מלאכות כאלה הנחוצות לבנין הריסות ציון, ואם בעלי מלאכה כאלה יבואו באמת לבנות עיר כפעטראגראד, “ולעשות סדרים אשר יוכלו לעמוד בשורה אחת עם הארצות אשר האגודות הסאציאליסטיות היו לראשי הכחות בהנהגת הארץ” כהבאלשעוויקים הנחמדים אשר במעט עמל ועת לא רבה מצאה ידם להחריב ארץ גדולה כרוסיא המכילה חלק ששי מכל כדור הארץ. הנה לא קשה היה להם להחריב את כל ארץ הקדושה הקטנה במשך שני ימים. אך לאשרנו קראו לפועלים עושי כובעים ומכנסים, ומהם אין כל פחד לבנין ציון, אחרי אשר הדבר נודע לכלנו, ולא נעלם מעיני “מי שאמר והיה העולם” כי איש אין בארץ הקדושה אשר ימצא חפץ במכנסים וכובעים. הערבים רוב תושבי הארץ הולכים כמעט ערומים, ואינם יודעים אף איך להכניס רגליהם במכנסים, ואחנו החרדים בירושלם ישאו כובעים מזנבות שועלים הקדושים להם, ולעולם לא יטמאו את ראשם בכובעי אמעריקא הטמאים. והבין לא אוכל איך יקימו פועלי נויארק היכל לסאציאליסטים מגל של מכנסים עם גג של כובעים על ראש הר הזיתים. והנני בטוח כי הפועלים יכבדו וישבו בבתיהם ברחוב העסטער כחק לגוברין יהודאין, אם לא יתנו נביאי הסאציאליסטים למצער אלף כסף לכל משפחה ללכת ציונה, ולהניח ערבון כסף ביד הממשלה, בעד כל משפחה אשר תאלץ לשוב אל אדמת קאלומבוס, מבלי יכלת לעבוד במחיר 10 פראנק (2 דאלאר) שבוע תמים, ולתת די לחם ונפת (קענדי) לבני ביתו כאשר הסכינו באמעריקא. ומאד המו מעי לבאלשעוויקים בנויארק, כי לא מצאה ידם עד הנה לשלוח כסף לבני בריתם בפעטראגראד להוצאות דרכם לשוב נויארקה ואיך ישיבו את תלמידיהם אשר ישמעו להם לעלות ציונה? רק קארל מארקס אלהיהם רק הוא יודע.

אפס אם אחרי כל הוללות הבאלשעוויקים ימצאו פועלים יהודים נאמנים לעמם האוהבים שערי ציון בלי חלומות סאציאליסטים, פועלים הנחוצים באמת לבנין ציון, ויחדיו עם אגודת הארדכלים בנויארק ושיקאגא יעלו לארץ קדשנו לעזור על יד הבונים, אז ברכת כל ישראל עליהם תבוא, ושמם יזכר לטוב בדברי ימי בני ישראל עד עולם.

הנה כי כן, מטרת “פועלי ציון”, או יותר נכון הציונים הבאלשעוויקים, היא עתה ברורה יותר מלפנים, ואין כל ספק כי לולא נשענו על מנהלי הציונית הכללית אשר הרוב מהם המה תמימי דעים עמם, כי עתה לא נועזו לצאת בחוצפה נוראה כזאת בגלוי לקרוא לכל עם ישראל, אשר עזבו כבר, להשתתף עמם. ועל גדולי נכבדי עמנו עתה להביא עצה לבנות חרבות יהודה בידי יהודים, בכסף יהודים ובעד יהודים ועוד יותר בעד היהדות. הנה המה אומרים ליסד כעת אוניווערזיטאט בירושלם. ואם יצלחו לבנותו עוד ספק גדול הוא אם יביא לנו איזה תועלת, מלבד אולי למצוא חן בעיני העמים. ותחת זה נמצאים בינינו אנשים החושבים כי עתה באה העת ליסוד “סנהדרין” בירושלם, אשר אודותו כבר דברתי בספרי “עתידות ישראל” (נוארק תרנ"ב) במאמר “השכלה לאמית” יסוד סנהדרין בירושלם. אם מהשקפה ראשונה ושטחית יתראה הדבר לתועלת לא גדולה לבנין ציון, אבל אם נרד רגע לעומק הענין, הנני חושב כי נמצא בזה חומר רב לבנין. ננסה נא לתאר בדמיוננו כי המלאכות אשר תלך מאמעריקא לארץ הקדושה תיסד “ועד גדול” בירושלם, והועד הזה עם הועדים בכל ערי ארצנו הקדושה שלח מכתב גלוי לכל גדולי גאוני ישראל ונכבדיו בתבל, כי מכל עיר ומדינה ישלחו צירים לירושלם להכין תכנית העבודה, ומה מטרתה, ואיזה כח ינתן לסנהדרין כזה. מה יהיה משפטו מלבד חקי הדת, אם גם בדיני ממונות ובדיני נפשות יהיה הסנהדרין הכח הראשי בארץ, ואין לדבר עוד מכל המון הענינים הסכסוכים אשר נתחדשו בתבל אחרי חתימת התלמוד, ועוד יותר אחרי הפוסקים האחרונים, אשר לא נזכרו בספריהם, ורק אחרי פלפולים שונים וגזרות שוות נוכל להוציא משפט על פי התורה, ואם לא נשכח עוד כי חלק “חשן המשפט” כמעט נגנז בארון בשבתנו בגולה, ורוב הרבנים לא יחושו לו, ומהם אשר לא ידעוהו מעולם כי השתפקו “בהתרת הוראה” לבד, ועתה אם ינתן לסנהדרין כח “שופטים” בכל הנהגת הארץ, ואליהם יבוא כל ריב גם בין הרכוש והעבודה, ומשפטם יהיה משפט חרוץ ככל משפטי הדת, ובזה לא יספוק איש אף רגע, כי דיני ישראל נוסדו על יושר וצדק נעלים על כל משפטי העמים, ואם נוסיף עוד כי בין הסנהדרין ימצאו כאלה היודעים גם החקים הטובים אשר חקקו שופטי צדק בין העמים הנאורים החפשים, אז אין כל ספק כי צדקת משפטי ישראל תצא כנוגה להאיר מחשכי ארצות רבות. וסוכנת טלעגראפית יהודית אשר תוסד בירושלים, תעמוד על המצפה להשמיע באזני כל יושבי תבל כל החדשות אשר נקרו ויאתיו בעיר אלהים בפרט, וארץ יהודה בכלל. ואם תורת ישראל תשמיע את קולה הקורא בשם הצדק, אז תחרשנה אזני צוררי ישראל בכל מקום שהם. ואוהבנו בין העמים ישאו ראש, וכבוד ישראל ירום בגוים, והטובים בהם יעלו ציונה לראות את הפלא, את אשר לא ידעו ולא הבינו עד כה. ולא דבר ריק דברו חכמנו ז“ל כי על הסנהדרין היה לדעת שבעים לשון, כמספר חבריו, באופן אשר על כל חבר היה לדעת למצער שפה זרה אחת, וכל היודע שפת איזה עם נכר, הלא יוכל לדעת גם משפטי העם ההוא, מלבד אשר לא יאלצו לדבר ע”י מתורגמן עם אנשים המדברים שפות שונות.

לשמע אזן בהוסד סנהדרין בירושלם אשר בידו הכח לשפוט על כל עניני העם ולענוש קשה את כל עושה עול, תפול החרב מיד הסאציאליסטים ולשונם תמק בפיהם מבלי מצוא כל פתחון פה לקרוא חמס על הממשלה או אנשים פרטים, או יפגרו מבוא לארצנו הקדושה. רעדה תאחזם כי לא אחד מהם יבחר לבוא בסוד הסענאט העברי, אשר כלם צריכים להיות גדולי התורה, חכמים ידועים וישרי לב בכל תושיה. תהיה סנהדריה גדולה או קטנה, או שתיהן יחדו, והיו לבית נבחרים העליון והתחתון. בעותי מות יפילו חתת על כל הולל ועז פנים, המתימר להפיץ את תורתו בין עם ד' יושב ציון. יברח ויתיאש ממנה, ישוב למאורתו ברחוב העסטער ויבקש לו מקלט בטוח בין חבריו כמלפנים. יחלום לו ממשלת באלשעוויקים באיי סאלאמאן או בתחתיות ארץ, רק ירפה ממנו ומארצנו.

לקול הקורא אשר ישלח הועד הגדול מירושלם ליסוד הסנהדרין, נחוץ כי יבואו לא רק רבנים, אבל גם גדולי נכבדי עמנו מכל תפוצות הגולה, אשר גם מהם יבחרו איזה חברים לסנהדרין, אחרי אשר על הסנהדרין יהיה לבחור ועדים מיוחדים לענינים שונים כמו ועד משגיח על בתי הספר והישיבות, ועד לכלכלת הארץ. הוצאה והכנסה. ועד מדיני לעניני חוץ. להנהגה פנימית. למשפטים. לסמיכת זקנים או רק התרת הוראה. (תואר רב או רבי), ועד משגיח על כל בתי חסד וצדקה, על המושבות וקרקעות, ועוד כאלה, ולכל אלה הן לא נחוץ כי כלם יהיו רבנים, אף כי הבחירות תהיינה לפי חקי התלמוד.

אין כל ספק כי רב מאד יהיה מספר הרבנים אשר יעלו ירושלימה לקבל “סמיכה” מהסנהדרין מכל ארצות הגולה. ובשוב הרב “המוסמך” מירושלם לארצו ועירו, על פני כל העם יכבד, ובזה יגדל כבוד התורה, והרב לא יהיה עוד מרמס לרגלי הבור “הפרעזידענט” אדון כל בית תפלה. אשר יחשוב את הרב לעבד לו. וכן יהיה אם יבוא מורה לילדים ובידו תעודה מירושלם, כי גמר חק למודו בבית ספר למורים תחת השגחת הסנהדרין, וכל עדה אשר תדרוש כי ישלחו לה רב או מורה תאלץ לשלם לו ביד רחבה, לבל יאלץ לבקש לו פרנסות, “מן הצד” ולחלל בזה את משמרתו הקדושה.

“הסמיכה” מצד הדת לא תמצא מתנגדים לה בין הרבנים, כל עוד אשר תצא מיד הסנהדרין ובירושלם העיר, יען גם ההתנגדות אשר מצאה מיד הרלב“ה בשנת רצ”ח, היתה לא מצד הדת, רק יען כי לא נעשתה בירושלם. וכל גדולי התורה אשר היו אז בצפת, הן כלם הסכימו לה, כי תהיה אף מחוץ לירושלם.

הרבנים והמורים המוסמכים מירושלם, ישארו תמיד נאמנים לציון, תמיד יחזקו את הקשר בין ארץ ישראל וארצות הגולה, תחת אשר לב רוב הרבנים עתה רחוק מציון, ואין כח מושך אותם אליה. ובאופן היותר טוב, יביטו עליה כעל בית נזירים או מושב זקנים הראוים לתמיכה, יען אין להם כל מושג מה היא הארץ, ומה חובתם אליה. ומהם גם מתנגדים לה בלי כל טעם וסבה אחרת, רק יען כי מנהלי הציונית המה חפשים בדת. אך אלה אשר יעמיקו חקור, ידעו ויבינו כי לדאבון לבנו גם אנו, הנה הציונים והציונית המה שני ענינים נבדלים, רחוקים זה מזאת מרחק רב מאד וכל איש יוכל לאהוב את ציון והציונית מבלי היות “ציוני” בשם, כמני היום פה, ורבבות אחנו בארץ הקדושה עצמה. ואם לא טוב הוא היות איש בלי תואר מהיות “תואר” בלי איש?

אין כל ספק בעולם, כי ביסוד הסנהדרין תיעשה ציון למרכז היהדות, ועיני כל ישראל תכלינה אליה מקצה תבל עד קציה, והדבר הזה יהיה כח מושך נפלא למשוך אליה עיני כל העם. והישוב יגדל מיום ליום, והיום אשר יקבעו לפתיחת הסנהדריה יהיה חג גדול לישראל בכל מקום אשר לא נפסקו עוד עורקי היהדות. היום ההוא יספר לדר כיום הראשון לגאולת ציון, ורבים ינהרו לארץ קדשנו להתענג ביום הגדול ההוא, ממזרח וממערב, מצפון ומן הדרום, וכבוד ישראל יהיה מלא הגוים. אשורנו ולא רחוק.

1 אפריל 1918

(ואם הבעל לכו אחריו)

מלכים א' י"ח

 

חג לבעל!    🔗

ההגדה מספרת, כי מקרה נכבד קרה ביום הזה בדברי ימי הנוצרים ועל כן יעדו את היום הראשון לירח אפריל לחוג בו חג גדול אשר כנוהו בשם חג השקר, ומצוה גדולה היא אף לאוהבי אמת, לכזב למצער פעם אחת בשנה.

והאלהים ברך את היהודים בנויארק באגודת אנארכיסטים צעירים, ובכתבי עתים אשר הביאו לנו בשורה נעימה אשר בכחה לדשן אף עצם פרעש אחד, כי מנהלי האגודה ההיא החליטו, כי באה העת גם להם לחוג את “חג השקר” ביום הרביעי לחודש אפריל, לבל יתראו כמתבוללים לחוג ביום אחד עם הנוצרים. ויתקעו בשופר גדול, כי כל איש השמח לאיד תורת ישראל ושפת קדשו, כל אוהב חלקות ומדבר תהפוכות, כל מפיחי כזב וכל הנשבעים לשקר, כלם בלי יוצא מן הכלל. יהיה כשדי, חתי, פלשתי או צועני, בעלי מהלך החדש, גבורי אץ קוצץ, זארגאניסטים, סאציאליסטים, באלשעוויקים ושרי צבאות “הקיבעצארני” הנויארקית, כלם יבואו לחוג את היום הגדול. ולראות כאשר ירקדו המחוללים לקראת העגל החדש אשר עשו ידי ניני יוצאי מצרים, שרידי “הערב רב” לזכר חנכת חג השקר בפעם השניה למיום צאת בני ישראל מארץ מצרים. ולכבוד המתהללים באלילים ולתפארת החג, באו גם איזה סופרים עברים, חנם בלי כסף, בלי “שכר הליכה”, רק למען תחשב להם זאת לצדקה. ומעתה יהיה לחק לכל בני ערב רב לחוג את חג השקר מימים ימימה ברביעי לירח אפריל, למספר חסידי בן מרים. ויקרא שם החג בישראל שקר עברי.

 

מחול השטן    🔗

מע! מע!

מה קול הצאן! מה יום מיומים? האם חג לעם הוא אשר עשה לו עגל חדש, או חג לעגלים, ואולי חג סיום התורה. מי יודע. אמנם כל שלומי אמוני ישראל יחוגו חג סיום כתיבת וקריאת התורה. אבל רק במטרה להתחיל קריאתה מחדש. והחג הזה ליובלו של בן יהודה הוא באמת סיום התורה, אך ממין אחר. סיום בלי התחלה אחריו. סיום כללי ונצחי, סיום לדורות, נסתם הגולל, ולא יאמר עוד לישראל “קחו את התורה והשיבוה להר סיני, חכמים המה החוגגים לכבוד “הקברן” אשר הובילה לקברות. למען הנקם מהחוזה אשר נבא “כי ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען”. ואם במצרים ידברו עברית, האם לא מן היושר לקחת נקם. ולדבר מצרית בארץ ישראל. ומדוע לא ישמחו באמת בחג “קבורת התורה” ושפת הנביאים, כי מן הרגע הזה תחל תקופה חדשה בספרת ישראל. כל פסח ידלג כאיל, אזני חרשים תפתחנה ועיני עורים תפקחנה, ולשון כל אלם תרון, וכל בור אשר לא ידע קרוא בסדר התפלה ידבר מצרית כבן יהודה רבו. וכל בונדיסט יוכל למלאות שחוק פיו על שפת הבטלן ישעיה הנביא, וכל אשה סרת טעם תהי לסופרת, והשפה הממזרת תהיה לגברת, ואם יחפוץ איש יהודי להתענג ולראות אירלנדי שותה שכור עולה על הבמה וקורא בכח. חלילה לכם לשתות שכר, כי מות בכוס. ראו נא וקחו מוסר כ”פראהיבישיאניסט" אני, ומבקש ענג כזה ימצאהו, אם ילך למערכות כתבי עתים הזארגאנים ויראה סופרים עברים כותבים צחות בשפת “צאינה וראינה” וקוראים בקול גדול, כי אין ציונית בלי עברית. לכן עשו כמנו ותהיו לעם, אם תדברו אץ קוצצית, הבו עברים! נצא במחול, כי “כן צוה הרבי להיות שמחים”, שמעו ותחי נפשכם, כי הלא כה דברינו אליכם בעברית צחה לאמר: "צווישען די פערשיעדענע יובעליאומס וואס מען האט דיא לעצטע צייט געמאכט צו פייערן דעם געבורטסטאג פון אגרוסען אידען, איז דער וויכטגסטער פון אלע דער קומענדער 60 יעהריגער יובילעאום פון אליעזר בן יהודה פון ירושלים, וועלכער האט זיך בעזעצט אין נויארק, מיט זיין פאמיליע ביז די מלחמה וועט פאראיבער. מיר האבען פיעל (?) בעריהמטע העברעאישע שריפטשטעלער, מיר האבען אויך אהאלבען צעהנדליג גרויסע העברעאישע פאעטען (אלף זאבים?), און אפשר אויך אטוץ געלעהרטע, מיר האבען אבער בלויז איין איינציגען (וגם זה יותר מדי) בן יהודה, א אידישער פאטריאט (חנני נא, אל תסק על קירות חלקים) וועלכער האט מיט פינף און דרייסיג יאהר צוריק אוועקגעווארפען אין פאריז (?) זיין שטודיום אין אוניווערזיטעט, האט אבגערייזט נאך ירושלם מיט דעם איינציגען צוועק צו מאכען העברעאיש פיר אלעבעדיגע שפראך צום טעגליכען געברויך. אדאנק זיין פאטריאטישע עקשנות (כפוילוס השליח), זיין אייזערנעם ווילען און זיין ליטערארישע באגאזש איז איהם געלונגען פרעכטיג צו פערבלייבען דער אדריכל פון הדבור העברי, דער ארכיטעקט פון העברעאיש (אשר הפכה לשפת פוט ולוד מוראה ומגאלה) אלס אלעבעדיגע שפראך. (חיה, בפי חיתו טרף) דען ניט נור ריידען זיינע אלע קינדער (?) ווי ער און זיין פרוי (?) דעם לשון פון די נביאים (איזה נביא דבר אץ קוצצית?) אלס א מוטער שפראך. זאנדערן זיי האבען אויך געלייגט דעם פונדאמענט פיר אלע דוברי עברית (אני יודע רק בור והולל אחד בנויארק. פ. שמו) קלובס און פעראיינען, וויא אויך פיר אלע היינטיגע רעדנער אין העברעאיש (הבונדיסטים בתל אביב?)

מיר ווייסען גאנץ גוט אז דער געניאלער בן יהודה האט אפט געמאכט דיפלאמאטישע פעהלער (נביחה בלע"ז) אין זיין בעציהונג מיט דיא ארטהאדאקסען (בחפצו לגרש את האלהים מציון) אין דאס הייליגע לאנד, אבער ווען מען זאל אוועקלייגען אויף איין וואג בן יהודה’ס פערדיענסטען פיר העברעאיש (אשר הפכה לכושית) צוזאמען מיט זיין העברעאישען ריזען־ווערטערבוך (הודות לשער האשפה בירושלם) און אויף דעם אנדערען וואג שאל זיין משכילישען קאמפף מיט ארטהאדאקסען (ומלחמתו את ד' ותורתו ושפת חוזיו) וועט אהן אצוויפעל אראב וועגען זיין נאבעלע (?) ארבייט (נבלה ארבייט?) פיר אונזער נייסטיגע פאַטערלאנד (האמנם יש לנו ארץ מולדת לכל תועבה?) לשון קודש. (אשר מכר לועד הערבי במצרים) און דאַס אליין איז גאנץ גענוג צו פערוואַנדלען בן יהודה’ס 60 יעהריגען יובילעאום אין אַ אידישען יום טוב" (לכת העברים בארץ ישראל, אך לא ליהודים).

צר לי עליך ליליענבלום כי לא זכית לקרוא את ההלל הזה, ולא חטאת בשפתך להגיד לבן יהודה בפניו בבואו אליך בפעם הראשונה, כי יחדל לדבר “כפאיאיץ”, ובעל “הפלוידערזאק” לא נועז לכנות את מכתב עתו בשם “הגדי”, ולא קרא עליו המקרא “והיתה ירושלם מרמס לרגל השור והחמור” ולא כתב את מאמרו “ע”ד מיתת הלשון". ובלי ספק אדמו פניו מבשת, בדרשו מבן יהודה – אף כי האב היהודי איננו בביתו – בשחוק פרוע כי יבאר לו תרגום המלות השמא, פפרנטר, קארפ, לבמבם אשר לא ידעו כל בני שחץ, ויחיאל מיכל פינס לא ענה עזות לכתוב התולים דוקרים כמדקרות חרב נגד “השפוררת” ורבני ירושלם לא החרימוהו בחית הגדול. וכל משכילי ציון לא הרחיקוהו כטומאת הנדה, יען קרא את בנותיהם למשתה ביום השבת ויאכילן טרפות, בכונה מיוחדה למען הראותן כי איש לא יחנק אף אם יאכל את החזיר והעכבר, בעיר משכן קדוש ישראל. ואם לא ידעו זאת בעיר אלהים עד עת בוא הפאטריאט הגדול בן יהודה. הנה שכרו לפניו בנויארק רבתי. ועל פני כל ההוללים יכבד. “והמלון” ימצא מעתה ביד כל חנוני מוכר דגים מלוחים או שבלולים. ועתה אתם אדני, אם תוכיחו לי כי ההלל הגדול הזה נכתב בלי מליצה ושפת חלקות. חי אני אם לא אגיח את כל מי ים האטלנטי אל פי, בלי גוזמא כמוכם.

החג זה, ככל חגי “המודרונים”, אביהם פרעה מלך מצרים, ואמם אולי חתית. מי יודע. החג הזה, חג הלדת היה כמעט לחק בלאמים, והמודרוני הנמול החליט לעשות כמתכונתו. ויהי “למנהג ותיקין” למשפחות מספר. במלוא שבעים שנה לראש המשפחה, ויביאו לו את הבשורה הנעימה כי בא התור לו לנוח ולשכב עם אבותיו, והמה, בני המשפחה יעבדו את עבודתו ברשת את נחלתו. ובמשך הימים נתפשט המנהג גם בין מיודעי איזה זקן, וביחוד אם הוא סופר או עוסק בצרכי צבור, לעשות לכבודו משתה, ולהודיע בכתבי עתים את כל הגדולות אשר עשה או חשב לעשות, ועוד יותר לפרסם שם המתעסקים במצוה גדולה כזאת, למען דעת כל עמי הארץ מי המה היודעים ומבינים חין ערך הזקן. בתקותם כי כן יעשו גם להם אם יזכו לזקנה. "ובבבל החדשה, בנויארק הגדולה, כבר נוסדה אגודת “פי תמיד⁹) ברוח פי מו”ל מכתב עתי זארגאני, אגודה אשר כל תעודתה בחיים לסבוא שכר פעמים בכל יום או בכל שבוע, ולחוג חג הלדת לכל חבריה, וכל איש אשר יזכה בעיני האגודה, תעשה למענו “חג היובל” על חשבון כסף אוילים. ותהלה לאל כי מעולם לא היה רעב לסכלים בין אדירי הגיבעצארני בנויארק ומסדרי החג, אגודת “חברה קדישא” החליטה שלא להשתפק בחג דל ורזה לבד, ותצב לה גם צלב שחור על קבר שפת ציון, ותקרא את שמו “ס' הזכרון לאליעזר בן יהודה”, וכי ירחק המקום לעלות ירושלימה מימים ימימה לתנות על קברה, יקראו את המגילה מדי שנה בשנה ברביעי לירח אפריל, ויזכרו את משיחם מרחוק.

תנצב"ה

לא אל עם עמקי שפה

וכבדי לשון אתה שלוח

(יחזקאל ג')

 

לה"ק, עברית או אץ קוצץ?    🔗

מטרת קבוץ כל מגלות כתבי הנביאים, לא היתה לתת שפה לעמנו, אחרי אשר מעולם לא היו אבותנו פראים בלי כל שפה. והמטרה הראשית היתה בלי כל ספק לתת לעם דעת מוסר השכל ויראת ד', קורות העם ודברי ימיו, זכר אבותיו הקדושים, אבות האומה ומנהליה. והדורות הבאים אחריהם התאמצו להפיץ תורה בישראל על ידי למוד כתבי הקדש. למען דעת מה יעשה ישראל. כי על כן קראו את השפה אשר בה נכתבו ספרי הנביאים בשם “שפה קדושה”, או לשון הקודש, יען בשפה הזאת נכתבו כל מצות התורה. וכן נמשך הדבר מדור דור עד ימינו אלה. וזאת היתה הסבה, כי מעולם לא חברו ספרים מיוחדים ללמודי הדת לנערים צעירים בחדרי המלמדים או בישיבות, יען בלמדנו את כתבי הקדש ואחרי כן גם את התלמוד, לא נחוץ היה לנו עוד כל ספר אחר ללמודי הדת, כאשר עשו כהני הנוצרים בספרי “קאטעכיזם” ואחריהם הרעפארמים בעמנו, אשר גרשו את כתבי הקדש מבוא בחדריהם ובבתי תפלותיהם. ומטעם זה לא היו לנו ספרי “מעטהאדען” ללמוד השפה, יען לא את השפה למדנו, רק כתבי קדש, והאיש אשר למד את הספרים הקדושים, הן כבר ידע את השפה אשר נכתבו בה. והאיש אשר ידע בנפשו די כשרון להיות סופר כתב בשפה הזאת, איש איש לפי ידיעותיו וחכמתו, למען הפיץ תורה וחכמה בין העם, מבלי כל מטרה אחרת.

כל הסופרים בישראל, כרבנים כותבי ספרי דת ואמונה, כסופרים אשר כתבו ספרים בחכמת התבל, כלם עמלו לא למען אסוף כסף מחיר עמלם. כלם היו אידעאליסטים אשר כתבו רק לשם התכלית. אשר קוו, לעשות טוב בעמם, ובעיני כלם לא היתה השפה עיקר מטרתם. ועל כן היו רבים אשר לא חשו לדקדוק השפה עד הימים האחרונים, ולא נוכל להאשימם במאומה, אחרי אשר לא במעל עשו זאת. ואלה אשר לא למדו לשונם לכתוב צחות, ויערבו בספריהם מלות מהמשנה והתלמוד, עשו זאת לא למען הרחבת השפה, רק למען הביע חפצם, אשר לא יכלו לעשות באופן אחר, ומהם היו אשר לא למדו את כתבי הקדש די באר, ולא ידעו כי יש ביד כל סופר לכתוב ברור כל הגיוני לבו על הגליון מבלי השתמש במלות זרות רק לעתים רחוקות. אך איך שהוא, הן כונתם היתה טהורה.

המרחיבים הראשונים, בני משפחת אבן תבון, אשר העתיקו איזה ספרים טובים מערבית לעברית, גם המה לא חשבו להרחיב את השפה הקדושה, רק למען יבינו הקוראים עברית את כל הכתוב בהעתקותיהם, אך את מטרתם לא השיגו באמת, יען רוב הקוראים לא הבינו את דבריהם. וס' מורה נבוכים וס' חובות הלבבות יוכיחו, כי לא היו לספרי עם, רק לרגלי ההעתקה הנשחתה. הספרים היקרים האלה יכלו לשנות דעות העם מן הקצה אל הקצה, לוא נעתקו בידי מעתיקים חרוצים, המבינים כי לא יתכן להעתיק כל ספר או מכתב משפה אחת לשפה אחרת מלה במלה. כאשר העידו כבר חכמי התלמוד “כי כל המתרגם פסוק כצורתו הוא בדאי”. הנה כי כן איש לא מצא כל חפץ במלות אשר בדו המרחיבים הנזכרים. ורק איזה מלות מהן נתקבלו אצל הסופרים, ורבן, המלות הנמצאות בתלמוד הידועות לכל.

בדורות הנביאים לא מצאנו כל זכר ורמז למרחיבי השפה, ולא השאירו לנו כל ספר בדקדוק, או ספרי מלים. אות נאמן הוא, כי לא עלה על דעתם, לעשות את השפה לשפת עם לדבר בה. כי על כן נקראה גם אז “קדושה”, למען השתמש בה רק לשם הדת והתפלה וספרי קודש. בעוד אשר השפה המדוברת היתה שפה אחרת, ושפה מדוברת לא תוכל להיות קדושה, ועל כן לא נשאר לנו אף ספר אחד בעניני העולם או מדעי התבל בעברית מימי קדם. ובעיני ברור הדבר, כי ספרים כאלה לא נכתבו אז בעברית, מלבד ספרי דברי הימים אשר נאבדו במשך הימים, כפי אשר נזכרו בכתבי הקדש. וגם בימי הבינים, במשך דורות רבים עד ימי הרמבמ"ן נכתבו ספרים מעטים בעניני חול, ואם נביאם במספר לא יעלו אף לחמשים ספרים, עד כי בעל ס' הברית נאלץ לשאוב את כל ידיעותיו מספרי שפות זרות, ואם לא אות נאמן הוא כי לא עלה על דעת איש לעשות את השפה הקדושה לשפת עם, ולא מצאו כל חפץ בהרחבת השפה.

המרחיבים שכחו את התנאי הראשון, כי להרחיב את השפה נחוץ לדעת ולהשתמש ראשונה בשפה המקורית, ולהרחיבה רק במקום ובזמן שלא נמצאת כל מלה בספרי הנביאים. והחכמים האלה יתאמצו להכעיס לב כל יודעי עברית להשתמש במלות זרות במקום מלות הנמצאות בכתבי הקדש, ומטרתם הראשונה והיחידה היא לברוא זארגאן חדש למען השכיח שפת הנביאים ועמה גם תורת ישראל, יען אם ילמוד הנער את כתבי הקדש, הלא ידע – מלבד השפה הקדושה – גם דברי ימי ישראל, וידע גם מצות התורה, והדת והמוסר וכל מדה טובה. תחת אשר אם ילמד את המעטהאדען אשר בדאו למאות, הן ידע רק תמונת הכלב והחתול ושמותיהם בעברית ולא יותר. ובאלה יאמרו להוגות את כל עם ד' כי זה הוא חנוך עברי. מרמה גלויה כזאת לא לחרפה היתה לשליחי לאנדאן להביא את צעירי בני ישראל תחת כנפי השכינה החדשה, מרמה אשר כסוה בשמיכה חדשה “עברית בעברית” להונות את העם. ובראותם את בניהם מצפצפים איזה מלות בעברית, יחשבו באולתם כי כבר מלאו את חובתם לתת לבניהם חנוך עברי, ועל ידי מאה או מאתים מלות בעברית, יהיו לעבדים נאמנים לעמם ותורתם, ובעלי “המהלך החדש” לא יבשו עוד להתפאר כי הם המה מפיצי תורת שפת עבר בין העם, וכמיססיאנערים גמורים שכחו בכונה מיוחדה להזכיר, כי עיקר למוד השפה הקדושה הוא למען יהיו העברים “יהודים” מאמיני תורת אל חי באמצעות השפה הקדושה. ואם רק לדעת פירוש המלה כלב, חתול וסוס, הלא זאת יוכל לדעת גם בן עם נכר, ולא על ידי המלות האלה יהיה ליהודי.

הננו מוחאים בכל לב ונפש נגד המרחיבים המחריבים, כי רק ידם במעל, כי חדל העם מקרוא עברית ומקנות ספרים עברים, ועל כל שאלה בענין זה יענו כי לא יבינו שפת עלגים החדשה, ולא עת להם ללכת לחדר ללמוד שפה חדשה. המה יודעים רק את השפה הקדושה אשר למדו בנעוריהם מפי כתבי הקדש, ועל כן אין להם חפץ בספרים חדשים הכתובים בשפה מוזרה להם. ורוב הקוראים עברית הן הם המה כל המון בית ישראל, ובלעדם כל ספרת ישראל אך למותר, אחרי אשר גם בתי אוצרות ספרים חדלו מקנות את הספרים החדשים, ולא לבד לרגלי שפת מצרים החדשה, אך גם לרגלי תוכנם, המלאים ספורי הבלים, שמד, תבל וזמה והפקרות בדת.

בהשקפתי זאת אינני מחליט להתנגד לעיקר הלמוד עברית בעברית, אשר כבר כתבו מורים ואומנים שונים. אך כפי הנודע לי שכחו להזכיר את התכלית מלמוד זה. אין לדבר עוד, אם קץ הלמוד יבוא עם סוף המעטהאדען, ואז יצא הנער מבית הספר, ולא נחוץ להיות נביא, כי ישאר בור לעולם אשר לא ידע אף להתפלל מסדור התפלה אשר לא למד מעולם. אפס אם גם יחל ללמוד את כתבי הקדש גם אז ספק גדול הוא, אם ירויח הנער מהעברית בעברית והדבור העברי אשר למד עד הנה. הנסיון הראה כבר כי לב הילדים אשר הלכו לגני הילדים שנה או שנתים נשחת, עד כי בבואם אחרי כן לבתי הספר היו התלמידים היותר רעים. יען כי בגני הילדים למדו רק להשתעשע ולהתענג בהבלי ילדים. ובכן חשבו כי גם בית הספר הוא מין גן ילדים לילדים יותר גדולים, ואם הסכינו בשעשועי ילדים במשך שנה או שנתים, מדוע לא יעשו כן גם בבית הספר. ומדוע לא יהיה כן גם לנערים אשר למדו לשונם לצפצף מלות זארגאן–עברית וסגנון אחר לא ידעו. ובהחילם ללמוד את כתבי הקדש, וימצאו כי לא זאת היא השפה אשר למדו ודברו עד הנה, ואז ימאסו בכתבי הקדש, ורק מעטים מהם ישכילו להבין מעצמם, כי המעטהאדען גזלו מהם עמל איזה שנים לבטלה, וידעו כי מוריהם התעום בלמודים אין בהם מועיל. ואני ראיתי בארץ הקדושה בורים רבים בין הבונדיסטים המדברים עברית בטעם “המהלך החדש” ושפתם נופלת עוד משפת האכרים ברוסיא הקטנה, ואם עברית–האכליס כזאת תהיה שפת הדור הצעיר, תקוה לזארגאנים מהם, וכל עמל “הסגנון החדש” ישא רוח, ותקותם על כנף צפרים תנשא.

מששתי דופק איזה סופרים צעירים גבורי “אץ קוצץ” ואמצאם כלם בורים ועמי הארץ אשר מעולם לא טעמו טעם כתבי הקדש. והבורים האלה לא יבשו עוד למלא שחוק פיהם, על ערטער ומאפו, סמאלענסקין, רמ“ג ושטיינבערג, על יל”ג ופרידבערג, ובכלל על כל הסופרים אשר כתבו עברית. בכל ספר או מאמר אשר ראיתי בימים האחרונים, אין זכר עוד “לשפת קדש או לשון הקדש, יען כל חפץ המחריבים רק לעשות את “העברית” לשפה מדוברת. זארגאן עברי, כאשר הודה בן יהודה עצמו, יוצר האץ קוצץ. וראש מטרתם באמת היא להסיר לב בני ישראל מכתבי הקדש. התנ”ך עומד כעצם בגרונם, נגד “הלאמית בלי דת” ולתכלית זאת הניאו ראש העם, וצועקים תמיד “עברית, עברית”. עברית טהורה מכל דת. עברית אשר ילמדו לחניכיהם מפי מעטהאדען, ותערובות המלות אשר בדו, תחת המלות הברורות הנמצאות בכה“ק, טובות הנה בעד “עמי הארץ” אשר יתימרו למרחיבים, למען יחשבו עמי הארץ האחרים כי כבר השתמשו בכל המלות בכה”ק, ועתה עליהם רק למנות את החסרון, למלא את שפתם במלות חדשות שאינן בכתבי הקדש. ולקץ מטרתם שנו גם סגנון שפת קדש, לבל ישאר כל זכר לדברי הנביאים תועבת נפשם.

המרחיבים מתאמצים לתרגם כל מלה זארגאנית לעברית בסגנון זארגאני, אף כי המלות החדשות אשר בדו, דבר אין להן עם השפה העברית, תחת אשר כל חכמי התלמוד אשר דברו אודות כל עניני התבל, נהגו לכתוב כל מלה זרה כמו שהיא בשפתה המקורית, כמו אפותיקו, סרדיוט, הדיוט, וכן גם עלינו לעשות בכל המלות המלאכותיות אשר נתקבלו אצל כל העמים לרגלי ההמצאות החדשות, ואולת היא להעתיק את המלה טעלעגרף לדלוג רב, מלה אשר נתקבלה בין כל שפות העמים וידועה לכל, וטובה היא גם לנו.

לכסות על תרמיתם, בדו שקר נעים ויפיצוהו בין המון העם, עד כי כל נער ובער יודע עתה “כי היתה שפתנו שפה מדוברת בפי אבותינו לפנים” את אשר לא ידעו עד הנה כל חכמי התבל רק בתור אגדה יפה, אך לא מעשה בפועל. עד היום עוד לא נסה כל חכם בישראל ובעמים להראות באותות ומופתים נאמנים מדברי ימינו מתי דברו אבותינו עברית. שפת כנען אמנם היא מקור שפת עבר, ואם משפחת יעקב אבינו הביאוה למצרים, אשר היו במשך הימים לעבדי עולם, עבדים בארץ נכריה. המשפחה האחת ההיא, באין ספר ומעטהאדען, לא יכלה להוריש את שפתה אשר הביא עמו האב הזקן לנכדיו העבדים הנדכאים, ובלי כל ספק נאלצו לדבר בשפת אדוניהם מציקיהם. כל כתב על ניר כמובנו היום עוד לא היה בכל התבל כלה, וכתב החרטומים חרתו רק באבן, ולא נודע לכל העם. ובצאת בני ישראל ממצרים, טרם נולד “בן יהודה”, והגוים באשכנז עוד לא החלו להדפיס את “מלונו”, ופטפטן אחר בלעדו לא יצא ממצרים, ואיש לא ברא להם שפה חדשה, מלבד שפת מצרים אשר לקחו עמם, ובבואם לארץ הקדושה היו טרודים מאות בשנים במלחמות את שונאיהם, ורק במשך ימי שבתם על אדמתם, כאשר נחו מעט מאויביהם, וימליכו עליהם מלך, אז אולי באה העת לחשוב מחשבות לתת בפי העם שפה ידועה, והשפה היתה ארמית, אשר למדו משכניהם. שפה עתיקה הקרובה במדה ידועה גם לשפת כנען, אשר ידעו רק איזה יחידי סגולה, אחרי אשר רק שני ספרי תורה נמצאו בישראל, בבית ד' ובבית המלך. כי עד ימי שלמה הננו יודעים מפי סופרי מלכים ודה“י (מלכים א' ט' דה"י ב' ה' י') כי אין בארון רק שני לוחות האבנים. והמון העם הן לא ידע מאומה, רק אשר הורו הכהנים והלוים, והשפה אשר דברו בה נקראה בפיהם “יהודית” יען היהודים דברו בה, ואחת היא מה שהיתה, ארמית או שפה אחרת, ושפת התורה היתה “לשפת קדש” לתפלה וספרים קדושים, (סאנסקריט), וכן היה גם אצל כל העמים, וכן הוא גם היום, שפת הדת והתפלה לבד, ושפת העם לבד, כמו רומית לקאטולים, סלאווית לרוסים, ערבית לטורקים, ועוד. שפת כנען אשר חדלה אז מהיות שפה מדוברת גם לשכניהם, ועיר מקדשם קרתגא כבר היתה למעי מפלה בידי הרומאים, ועמה חדלו מהיות גוי, אז קמה שפת כנען לתחיה על ידי אנשי כנסת הגדולה, והסופרים בימים ההם, אשר עשו בה שנוים לטובה ותקונים נכבדים. למשל: להקל על הקריאה חדשו בה את האותות הכפולים **מנצפ”ך** (צופים אמרו) אשר לא היו בשפת כנען, וכן הוסיפו אותיות אהו"י הנחים הנסתרים למען הקל על הקריאה. למשל בשפת כנען כתבו המלה את בלי הא, לאות זכר, ועל הקורא היה להבין את המלה, אם היא זכר או נקבה, רק על פי הענין. כן חדשו מבטאים ובנינים אשר לא ידעו הכנענים, ולשפה המתוקנה הזאת קראו “לשון קדש”, יען נועדה רק לספרות ולא לדבור. ספרי מלים ודקדוק לא נשארו בידינו. יען מעולם לא נכתבו. ועזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמוד בישראל חק ומשפט, את אשר לא ידעו עד העת ההיא, (עזרא ז' י') ובקרוא עזרא בתורה הבינו הלוים ויבארוה לפני העם, (בלשונם). סכות לא עשו מימי יהושע בן נון עד עזרא. ולוא ידעו את התורה לא יתכן כי ישכח כל העם מצוה מפורסמה כזאת. ישעיה הנביא אמנם נבא “כי יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען”, והנבואה ההיא טרם נתקיימה ויש תקוה כי תתקיים עתה, עתה, כאשר החלו אדירי אץ קוצץ לדבר בשפת מצרים בארץ הקדושה, עתה אולי יחלו לדבר עברית צחה בארץ מצרים למען הנקם משונאיה ביהודה.

בימי בית שני, כאשר חפצו לעשות את התורה לקנין כל העם, נאלצו לתרגם את התורה לארמית, ויעשוה לחובה על כל העם לקרוא “שנים מקרא ואחד תרגום” למען ילמוד העם לדעת את התורה, ומתי, אם כן, דברו אבותינו עברית?

הנה כי כן. הדבר הוא ברור, כי לא שפה חיה בפי העם הנחילונו אבותינו, רק ספר עתיק ימים. ספר קדוש לכל העמים, ספר התורה והנבואות, וחכמי ישראל יודעי התורה ושפתה, שפת הדת, כתבו גם את ספריהם, ספרי דת, בשפת התורה, ואיש לא חלם מעודו לעשותה לשפה מדוברת, לחלל קדושתה. מלבד אשר יחסרו לה המון מלים ומושגים אשר התחדשו בכל יום. והרעה היותר גדולה, כי בני ישראל מפוזרים בכל קצוי תבל בין המון גוים ולאמים שונים, ולכל עם ולאם שפה אחרת ומושגים שונים. ואם נאמר להעתיק מושגי כל השפות שבעולם לעברית, עלינו לברוא ספר מלים אשר יכיל את כל המלות והמושגים שבכל העולם, ומספרן יעלה למיליאנים, עד כי תהיה מלה אחת עברית בתוך עשרת אלפים מלים זרות, ואם לזאת תקרא עברית? ולמרות המליצות הנשגבות בכתבי הקדש, הנאותות רק למשוררים בעלי דמיון חזק, בכל זאת הראו סופרים רבים במאה האחרונה נפלאות, בכתבם על ספר ענינים שונים בשפה ברורה בלי מליצות, וכל העם, יודעי ספר אשר למדו את השפה מפי כה"ק בנעוריהם, קראו את דבריהם בחפץ לב, ויבינו בספר ואיש מהסופרים לא התאונן, כי לא מצא די מלים להביע חפצו בדברים ברורים, אחרי אשר כי ידוע ידע המתאונן העני, כי יש מענה נכון בעדו לאמר: מי בקש זאת מידך להיות סופר. והעצה היעוצה לך היא: לך ועשה לנו נעלים ותצלח. והעצה הטובה הזאת עוד לא אבדה ערכה בעד הסופרים התופרים גם היום. אפס בעד הסופרים היודעים עברית ממקורה, וכותבים בכל זאת בשפת מצרים בכונה מיוחדה להשכיח תורת הנביאים מישראל, אותם נשלח למקום אחר, לקבל איזה משמרת אצל “המשלחת” בלאנדאן.

הנסיון הראני כי חסידי השפה הממזרת, בעלי הסגנון החדש, העברי החדש והמהלך החדש, כרבם, הנם יוצאי ירך החסידים לפנים, וההבדל ביניהם הוא רק כי החסידים הראשונים פחדו ללמוד את כתבי הקדש פן יהי לאפקורסים, והחסידים החדשים שונאים את התנ“ך, מפחד פן יהיו ליהודים. כי על כן סבבו בכחש את כל העם ללמוד עברים בעברית, אך מעולם לא דברו דבר ולא הזכירו בשם “יהדות”, כמו לא היתה בעולם, כמו די היה להיות יהודי נאמן לעמו, תורתו וארצו אם ידע תרגום המלות כלב, חתול וסוס אשר ילמד מפי המעטהאדע. ואם הנער ידע לצפצף איזה מלות כאלה, אז נהיה לעם על אדמת אבותינו, אף אם לא נדע את היהדות. ואחרי אשר אנחנו יודעים כי אבותינו ישבו על אדמתם בטח אף כי מעולם לא דברו עברית. מדוע לא נוכל גם אנחנו להיות כמהם, ואקוה כי כבר חכמו או מתו כל החכמים אשר מחאו נגדי לפני שנים אחדות במ”ע “הלאם”, על אשר השמעתי אז כי מעולם לא דברו אבותינו עברית. וחכם אחד שאלני על דבר המלות שבלת וסבלת, בחשבו כי בזה כבר נתפשתי בכפו, ולא שם אל לב כי על פי אותיות כאלה נקל להוכיח כי כל בני קאוונא מדברים עברית, יען תמיד תשמעו מפיהם המבטא “סבת” תחת “שבת”, ולא כבד להראות כי גם פרעה מלך מצרים וסריסיו, אחשורוש, המן, זרש, ושתי, חרבונה, בגתן ותרש, ועוד רבים כמהם כלם דברו עברית, יען כל דבריהם כתובים עברית. וכשאני לעצמי לא אדאג אף רגע באיזה שפה ידברו בארץ הקדושה. אם רק יהיו יהודים ויודעי ספר כלם. תחת אשר על פי שפת מצרים החדשה, הננו בטוחים כי יהיו בורים ולא יהודים. וארץ יהודה אשר תגדל בנים משחיתים כאלה, לא תהיה למופת לאחיהם בגולה, ולא תמשך אחריה לב העם לתמכה ולסעדה, ויותר נקל להאמין כי יברחו משם כל הנאמנים בברית ישראל.

שמעתי איזה תינוקות, שכבר טעמו טעם חטא, באים בטענה כי לא יוכלו להעתיק איזה מלות מזארגאן לעברית, ולהם נכון מענה קצר, לכו לחדר ולמדו עברית ראשונה, ואחרי כן תלמדו שפה אחרת, ואז תבינו דבר חדש, כי אין שפה בעולם אשר נוכל להעתיק ממנה כל מלה ומלה לשפה אחרת. ולא לבד מלים בודדות, אבל גם משלים או פתגמים. חדודים והתולים אשר ינעמו לחיך מדבר שפה ידועה, יהיו כשריקות העורב באזני בן עם אחר המדבר שפה אחרת אם יעתיקום ללשונו, או לא יבין את כל הענין, ואם כי אמת הוא כי בשפתנו תחסרנה מלות ומושגים אשר בלעדן לא יבין איש לדבר עברית, אבל האם בעד זאת נקריב את כתבי הקדש וכל קדשי בית ישראל, יען פתי אמלל אחד דבר על לב סכלים כמהו להפוך את העברית לזארגאן? ואמנם לוא ראינו כי כבר הריקו את כל המלים מכתבי הקדש אל תוך ספריהם ולא מצאו להם, אז הן לא יכלנו להתאונן על הסופר אם יבחר לו מלים ממשנה או התלמוד, מלים אשר מוצאן עברית, אך לעזוב את כה"ק מכל וכל ולנקר באשפה למצוא או לגנוב מלות מוזרות במקום המלות הברורות הנמצאות בדברי הנביאים, רק למען השכיח תורה מישראל, האין זה עוכר עמו שאין כמהו?

אנחנו כל בית ישראל, מעולם לא למדנו עברית בתור שפה. למדנו תורת ישראל הכתובה עברית, למען נהיה עברים, ובדעתנו את התורה הנה כבר למדנו עברית, בלי מטרה מיוחדה לדבר בה, כאשר לא דברו בה אבותינו מעולם. הננו חפצים כי יהיו בנינו יודעי תורה, ועמה יבינו גם עברית. הננו מתאמצים לגרש את “עמי הארצות” מקרבנו, ואם יהיו בנינו יודעי תורה, אז יאהבו גם את ציון, והמה יבנו חרבותיה, תחת אשר חניכי המעטהאדען, לוא גם יבינו עברית – אף כי אין איש מאמין בזה – אבל יהודים לא יהיו לעולם. ובאופן זה אחת היא לנו אם בנינו יצאונו ידברו טטרית או סינית, אחרי אשר לא לנו יהיו, כאשר הורנו הנסיון זה כבר.

 

הארטאגראפיע    🔗

מפשע אוילים שוכני שער האשפה בעיר הקדש, כרוזא קרא לכל הפתאים או נעוי לב לשנות סדר ומשפט כתיבת שמות עצמים פרטים וכללים אשר הסכינו בהם כל סופרי ישראל בכל התבל, מבלי כל סבה אחרת, רק להתראות כמחדשים המצאה חדשה, תחת אשר לא ידעו לחדש איזה דבר טוב ונחוץ. סבי דבי תנורא אלה יגעו ומצאו כי יתכן לכתוב ורשה תחת ווארשא, קובנא תחת קאוונא, מלר תחת מיללער, או פושט תחת פאסט. החכמה הנפלאה הזאת מצאו בזארגאן האישפניאלי, ויחשבוה להמצאה גדולה, אף נתנוה חפשי חנם לכל בור וסכל, מבלי אשר לקחו “פאטענט” מאיזה ממשלה, לבל יבוזו זרים יגיעם. והנה, אם אולת היא להתאונן על גמולי מחלב בעשותם מעשה ילדים, אכן על ילדים גדולים היה להבין כי הקוראים לא יבינו ואינם מחויבים להניא ראשם לדעת את כל אשר יעלה על לב איזה משוגע. הילדים הגדולים המתימרים להיות סופרים, עליהם היה לדעת למצער כי יש בעולם חכמה ידועה – אף כי לא נודעה להם – ושמה ביבליאגראפי, הנצבת כשומר לראש הספרות, לבל יבואו נערים תעלולים לחלליה, ולכתוב איש איש כהות נפשו ושגעונו. בכל עם נאור נמצאה אגודה פילאלאגית לחקר לשונו. חברי האגודה המה כלם ראשי חכמי העם, וכל עבודתם היא להציב גבולות השפה. חקרי מלותיה ומשפט יושר הכתיבה, ורק בין סופרי ישראל אין אגודה כזאת. הביבליאגראפי אצל כל העמים היא חכמה מיוחדה ואיננה קשורה כמעט עם החכמות האחרות, תחת אשר בישראל היא שזורה בתוך הספרות, והיא היא הנודעה אצלנו בשם “חכמת ישראל” אשר בלעדה יוכל איש לכתוב רק ספורי אהבים, אבל לעולם לא יהיה חכם מלומד עברי. הביבליאגראפי תזכיר בכל רגע שמות אנשים, ערים, כפרים, הרים ונחלים וקשורה תמיד עם ידיעת גלילות הארץ, ולמען יכיר הקורא או הסופר את האיש והמקום, עליו להתאמץ לכתוב כל מלה בדיוק גדול, ולעולם לא יתן את הספרות מרמס לכל הולל לשנות את הארטאגראפי לפי שגעונו, ואם המון העם בין אחנו הספרדים ישנו את הארטאגראפי מחוסר דעת, אל לנו ללכת לחפש סכלות ממטמונים במרחקים, בהיות לנו סכלים די והותר “מאנשי שלומנו”.

שאלה חדשה עומדת עתה לפני הרבנים הדורשת פתרון ברור. הרבנים מסדרי גיטין וקדושין נהגו לכתוב כל שמות האנשים והנשים כפי הארטאגראפי אשר כתבו גם הסופרים, ובכל ספרי הלכה קבעו שיטה ידועה בכתיבת השמות אשר לא יוכלו לשנות. והנה עתה, לרגלי תהפוכות איזה חסרי דעת ימצאו השם “תדרש” תחת “טודרות”, או העיר “פלאצק” תחת השם “פאלאצק” בנוף וויטעבסק, או פלאָצק, עיר אחרת בפולין הרוסית. ואיך יוכלו לדעת איזה עיר היא? ואיך ידעו מה שם העיר מנסק, אם היא “מאנאסק”, מונסעק, מוינעסק, מענעסעק או מאנסיק. האם ילכו בכל פעם לדפוק על קבר אחד מבעלי המהלך החדש כי יגיד להם את הקריאה הנכונה, אשר אולי שכח כבר אחרי מתו? ומה יעשה הרב בבוא לפניו האדון “זנבל” לתת ספר כריתות “ליכן כלי” אשתו, והרב לא ימצא שמות כאלה בספר טיב גיטין? רבנים, שימו זאת אל לב!

סופרים בישראל! הטרם באה העת כי תקומו כלכם כאיש אחד לגרש את כל ההוללים מכרם ספרתנו? האם לא ראיתם עד כמה השפילו “המחריבים” את ספרתנו עד כי גם אוהביה נדדו ממנה? האם לא שמעתם כי כל אלה אשר הסכינו קרוא עברית כל ימי חייהם, לא יגעו עתה בספר עברי, ומענה אחד בפי כלם, כי לא יבינו את השפה הממזרת עברית–טאטארית–זארגאן–אץ קוצץ. ולא עת להם עתה ללכת וללמוד איזה שפת שדים חדשה, וספר כתוב עברית הלא יקר מציאותו. ובין כה, והמחריבים מפזזים ומכרכרים כפראים, בדעתם כי איש לא ירגיז מנוחתם, ובּעזותם יתקצפו עוד כי קצרה יד שפתנו לתת להם די מלים ומושגים, תחת אשר חובתם היתה לחכות עד אשר יבואו הקוראים עברית להתחנן לפניהם כי ימירו את העט במרצע, ולספרת ישראל תהיה הרוחה.

 

ספרת ישראל או ספרת השמד.    🔗

מכַתבי עמל החדשים, בעלי המהלך החדש “והסגנון החדש” אשר בראו להם גם “עברי חדש” כבר הסכינו להתפאר בכל ספריהם ומאמריהם, נגד סופרי דור העבר וספריהם, כי אלה הקודמים היו בטלנים. כותבי מליצות, באורים במקרא, חקרי קדמוניות ומחקרי הלשון, עד כי גם הספורים הכתובים עברית צחה לא זכו בעיניהם. ולאלה קראו בשם “דור ההשכלה” “דור ההתבוללות”, עד כי כל קורא צעיר אשר לא ידע את הסופרים ההם ולא קרא את ספריהם, יצייר לו בדמיונו את הסופר בימים ההם לאיש משחת המראה, בטלן בעל פאות ארוכות, ומיץ אפו יורד על זקנו הארוך, יושב והוגה דעות אפוא ימצא איזה מליצה בכתבי הקדש לארגה בתוך מסכת הבליו. וקורא אחר יחזה לו אנשים פרועים מתבוללים, אוכלי השקץ והעכבר כסופרים הצדיקים אשר יראה בעיניו בימינו, מתבוללים אשר הוליכו את העם לנצרת כמנהגם היום. ועוד רעה מזאת, כי כתבו עברית בטעם כתבי הקדש. הספרים הקדושים הטמאים בעיני כל טמא שפתים.

אמנם לא קנאת סופרים אכלתני, אחרי אשר כל יודע ספר אשר קרא את הספרות החדשה עד שנת תר“ן (1890) יענה כחשם. אפס, רק למען הראות תכונת מכתבי עמל אשר המירו את המרצעה בעט סופרים, ואת המחט בקסת. הנני להעיד באמונת סופרים, כי ידעתי כמעט את כל הסופרים בישראל פנים אל פנים, ברוסיא, אשכנז, צרפת, בריטניא, אטליא, רומעניען, עסטרייך, תוגרמה, ארץ הקדושה ומצרים אשר חיו בימי. ולא לבד הסופרים אשר כתבו עברית, אך גם אלה אשר כתבו בשפות העמים. וכל ספרת ישראל החדשה נגולה לפני. והנה בין כל הסופרים אשר כתבו עברית ידעתי רק שנים למתבוללים. א”ב גאטלאבער וש“י אבראמאוויץ. הראשון אמנם, לא יען אהב את ההתבוללות, רק יען אהב את הכסף, ובעד השקל היה נכון לעשות כחפץ כל איש. והשני היה מתבולל על פי חשבון. משנאתו את כל איש יהודי והיהדות, עד כי פעם אחת בשנת תרל”ז שמעתי מפיו – בהיותו בבית הר"א צוקערמאן בווארשא, לאמר: “תהלה לאל, כי בני אינם יודעים אף את האלפא ביתא העברית. יען כן הסכנתים מנעוריהם לבל יזכר שם אלהים בביתי”. ובלעדי שני אלה היו עוד רק שנים שלשה מתבוללים בין הסופרים הרוסים, באגראוו, פארטוגאלאוו ולנדא (בעל הוואסחאד). וכל הנשארים היו כלם יהודים, רחוקים מהתבוללות כבעלי מהלך החדש מן האמת.

לולא סופרי דור העבר, כי עתה לא היתה לנו כל ספרות במציאות. במשך מאת השנים האחרונות, משנת תקמ“ד (1784) השנה אשר בה נדפס המאסף הראשון, עד תרמ”ד, שנת מות סמאלענסקין, נדפסו הזורנאלים היותר טובים. המאסף, בכורי העתים, כרם חמד, החלוץ, אוצר נחמד, השחר, ישרון, גנזי נסתרות, כנסת ישראל ועוד מאספים רבים, כמו “מקיצי נחמדים”. ובמשך הימים ההם החלו להופיע גם כתבי עתים שונים בכל שבוע ובכל יום. במשך הזה נכתבו ונדפסו המון ספרים יקרים כמעט בכל ענפי המדעים, כמו ספרי חשבון ומדידה, ספרי תכונה, רפואה, ספרי געאגראפיע ומסעות, דברי הימים לישראל, ודברי הימים הכללים. תולדות אנשי שם, ספרי מחקר ופלוסופיא, מליצה ושיר, בקרת וחקרי קדמוניות ישראל, דקדוק וספרי מלים, ידיעות הטבע, תולדות הצמחים, הדומם, חכמת המוסר והמדות, ביבליאגראפיע, בקרת התלמוד וכה“ק על פי רוח ישראל, מכתמים, פתגמים והתולים, פאראדיען וספורים נחמדים, מקורים והעתקות, חכמת הנפש, חרשת המעשה, כימיא וכדומה. ונחוץ לזכור כי היו כלם אידעאליסטים, יען איש לא שלם להם שכר עבודתם, וגם עתה הננו רואים כי כל הספרים אשר להם איזה ערך ספרתי, כלם יצאו מידי הסופרים המעטים אשר נשארו לנו מדור העבר, תחת אשר הדור החדש עוד לא הוליד לנו שד”ל ורובין חדשים, לא שי“ר ולא יש”ר, לא ערטער ולא שור, לא מאפו ולא רמא“ג, לא ריב”ל ולא קראכמאל, לא נייבויער ולא צעדנער, לא מאנדלשטאם ולא סלאנימסקי, לא פלונגיאן או סמאלענסקין ומאנדעלקערן, שמחה פינסקער ושטיינבערג, ועוד רבים כאלה. והאיש אשר יכנה את הספרים היותר חדשים בשם ספרות, וכותביהם בשם סופרים, הוא לועג לרש. ורק התולים ידבר. שחוק רשע ערום ולא יותר. כי אמנם תכן רוב הספרים החדשים יתכן לרשום במלות אחדות: מליצות אץ קוצץ. ספר בלי שפה, ותוכנו איזה ספורים קטעים בלי ראשית ובלי אחרית ותכלית, הנודעים בשם “סקיצים”. המון ספורי בדים מקדושי החסידים. ימלאו עתה את ספרתם. הבעש“ט וישו הנוצרי הם גבוריהם. הסבא מספאליע, מענדיל מליזענסק, ברוכל מפרעמישלאן, ישראל מרוזין עם כל החיה והבהמה הנודעים בשם “שמונה שרצים”, “דוד מלך ישראל” הצדיק מטאלנע, אשר כלנו ידענו את מעשיו הטובים ואחיו יוחנן, אברהמי”ל מאקארעווער (ובתו?) והצדקת האלמית מקאמניץ פאדאלסק, ועוד למאות כאלה, הם המה הנותנים נשמה לספרתם וגאות עריצים להמון נבערים המתימרים להיות סופרים. דוברי נבלה וזמה פשטו בארץ, אשר לא ידעה ספרת ישראל מעולם. ולא שוא כנה הדר' שעכטער (ראש בית מדרש הרבנים בנויארק) את הספרות החדשה בשם “ספרת הזמה”. ומשוררים בלי שפה קמו ויציצו כקוצים במדבר, ובפרחי אץ קוצץ יתהללו. וכל אשרם הוא כי איש לא יבין דבריהם. כי לולא זאת כבר הובאו לבתי חולי הרוח על חשבון הקהל. הנני יודע אחד מהם אשר היה חיט ולא הצליח במלאכתו. וישליך את מחטו מבין אצבעותיו ויהי לחרש ברזל, ומלאכתו לעשות נעלי ברזל לסוסים. וגם עט ברזל עשה לו, ויהי לסופר (לסוסים?). וכותב עתה ראמות בחכמת הכלכלה, סאציאליזמוס ואנארכיזמוס, מלאכה קלה המחיה את בעליה בלי עמל. מהם היו גם לציונים ממינים שונים. ציונים קולטוריסטים, בונדיסטים, באלשעוויקים רק לא ציונים יהודים. יען האבוס הציוני סגור חותם צר בעד כל איש יהודה, אם לא יביא תעודת בגרות מאיזה בית כלא (מעשה שהיה). וכל האספסוף הזה אינם מתבוללים חלילה. צדיקים גמורים שלא טעמו טעם חטא. ובעד “עברית אץ קוצצית” הנם נכונים אף להרוג את אלהיהם. ובטלנים? הס מלהזכיר. כי מי פתי יאמין על סופר בור מדבר עזות, אשר בכחו לבלוע שבלול חי על קרבו וכרעיו ולא יחנק, הלגבור ישראל כזה יאות שם בטלן? אף לא נחוץ ללכת לחפשם בשבתם כפופי ראש נשענים על עטם באהלי תורה באוצר הספרים, כי בלי עמל תמצאום בבתי מרזח, נשענים אל שלחן הקלפים, הוגים “בש”ס קטן", יעמיקו עצה “בפלפול וסברא” איזה קלף יצא ראשונה ללחום באחיו ולנצח, ולקחת כסף ענושים מיד יריביו ואוהביו, ואם את אלה נקרא בשם בטלנים, אתה ד' אלהים! קץ לכל בשר!

אמנם כן, מהשקפת פועל שכיר יום, או איזה חנוני יש הצדקה לנערי הדור החדש לכנות את סופרי דור העבר בשם בטלנים, יען עבדו את עבודתם באמונה מבלי כל תקוה לגמול, והרוב מהם אבדו את כספם בהדפסת ספריהם. כל הסופרים – מלבד אחד הר"ק שולמאן – לא מצאו לחמם מן הספרות. כרבם היו מורים, וככלותם את מלאכתם נתנו שארית עתם לתורה וחכמה, רק מאהבת החכמה, וכל אחד מהם התאמץ למנות כל חסרון בספרתנו. ידוע ידעו כלם כי הספרות היא חדשה וצעירה, ורבות יחסרו בה, ועל כן השתדלו איש איש לפי ידיעותיו למלא את החסר בה. ושארית לחמו גזל מפי בניו למען תמצא ידו לשלם להמדפיס, ולפעמים לא רחוקות נשארה כל התוצאה ביד המדפיס, יען לא השיגה יד המחבר לשלם. ומי פתי יעשה זאת היום? יושב לו הרכב על עגלתו ומחכה עד אשר יבוא איש לשבת על מרכבתו להוליכו לכל אשר יצוה, ואחת היא להרכב, אנה יסע, לבית תפלה, לבית מרזח או לגיא תפתה, אם רק שלומים יקח כחפצו. ויושב לו הסופר הצעיר בחנותו הקטנה, סחורתו לפניו, סחורה אשר לא קנה מעולם ותמיד ימכור, וחנותו לא תחסר לעולם. אמת, צדק, משפט, יושר שטוחות על שלחן אחד. ועל השני שקר, תרמית, כזב, רשע, כסל, שמד וזמה. ועוד סחורות עוברות לסוחר לא רק בשוק הסוחרים, אבל גם בבית משחק כבבית תפלה. באהל ציונים באלשעוויקים, ואצל כל מין מחירו בצדו. וכל קונה ישלם מראש בעד כל שורה אשר יכתוב הסופר החנוני, וכקונה כמוכר שניהם שבעים רצון. כנהוג בין הסוחרים. ואם נביא במספר את כל הסופרים בדור העבר, לא נמצא אף אחד אשר יוכל להתחרות במסחרים כאלה אף עם הקטן שבכל עדר הצעירים, כי על כן היו בטלנים.

בשנת תרס“ט (1909) בשובי מארץ הקדושה ותוגרמה, אחרי אשר ראיתי את כל השערוריות אשר חוללו ידי בעלי “מהלך החדש” בארץ אבותינו, כתבתי מאמר בשם “תולדות ספרת השמד”, ונדפס אז בספרי “ספרת ישראל באמעריקא”, ח”א צד 73 (נויארק־יפו תרע"ג) לאמר:

ויהי בשנת חמשת אלפים שש מאות חמשים ואחת למספר בני ישראל, כטוב לב השטן, קרא עצרה ויקדיש את קרואיו עדת חסידיו, וכרגע התאספו גדודים גדודים אלפי שדים ורוחות לרבבות מכל קצוי תבל, ויתיצבו לפניו, ואזניהם קשובות לכל הגה מפיו. והשטן המושל האדיר קם מכסא מלכותו, ובחימה נסתרה ובקול אדיר וחזק דבר אליהם לאמר:

הנה עם בני ישראל, זה העם אשר עיני ולבי עליו לרעה כל הימים. זה שנות אלפים אשר הנני שולח את כל מגפותי אל לבו. אין צרה ופגע רע בעולם אשר לא הבאתי עליו. כבר זריתיו בארצות רחוקות בין העמים אשר לא ישמע לשונם, מחצתיו זרוע אף קדקד, עד כי אין מקום עוד לפצע חדש בבשרו. הקימותי עליהם מושלים אכזרים, ניני המן הצורר, גרשום מגוי אל גוי, גזלו את רכושם ונפשם, וכבר הייתי כמו בטוח כי בעוד מעט וחדל מהיות, כי יתערב בין הגוים וזכר לא יהיה לו עוד בתבל. והנה פתאם קמו איזה סופרים דלים, עניים ואביונים אשר עד היום איש לא שם לב עליהם, ויפיצו רעיון ישן נושן, אשר הטיפו נביאיהם בימי קדם לאמר: כי העם הזה הוא “עם ככל העמים” אף כי אין לו אף שעל עפר בכל התבל כלה, ולהבליהם קראו בשם “התנועה הלאמית” ציונית, או חבת ציון. וידברו השכם והערב והטיף להקים שממות ארץ אבותם. ולמען מצוא מסלות בלב העם, התעוררו ברב כח להפיץ תורה ושפת ציון בין המון העם אשר לא ידע ספר. ובמשך זמן קצר כבר הראו נפלאות בין עם חרמי, ועתה אם לא נתאמץ להפריעם ממעשיהם עד ארגיעה, הנני נותן לכם ערובתי כי בעוד מעט ונהיה בכל רע, אחרי אשר יום יום תוסיף התנועה הלאמית חיל, ורבים מאצילי העם הזה, רבניו וגאוניו, חכמיו וסופריו נספחו עליהם, ובימים האחרונים נלוו עליהם רבים אשר כבר פנו להם עורף, וביניהם גם עשירים אשר מאז מעולם היו “אנשי שלומנו”. ובכל אספותיהם תשמעו רק שירי תקוה ושמות גבוריהם אשר היו הראשונים להרים נס לציון תועבת נפשי ונפש כל הנאמנים בבריתי, הנה כי כן אם לא נקדם את פני הרעה, עלינו יהיה לאסוף את ידנו מאת העם הזה מכל וכל. ואני חפצתי לדעת, במי האשם. האמנם נרפים אתם, נרפים אוהבי לנוס, ועל כן לא מלאתם חובת עבודתכם. ענו בי, אם לא כן הוא!

ראש שרי התפת קם על רגליו וישתחוה, ובקול בטוח ענה לאמר: חלילה לך אדוננו מלך בלהות לשאת עלינו חרפה על לא דבר. הן לא נכחד ממך כי לא נחנו ולא שקטנו כל הימים למען הכאיב לב העם הזה בבשר ורוח. עצתך הראשונה לפני איזה מאות שנה להוסיף על תורתם עוד תורה חדשה אשר קראת בשם “קבלה” הן קמה ונהיתה. ומי הפיץ את השקר בין ההמון להאמין כי ביד מקובלים ערומים ובעלי קמעות הוללים לשנות סדרי בראשית אם לא אנחנו? מי הוליד את בנך בכורך שבתי צבי, ומי קרא לפראנק והבעש"ט להוליך את העם הזה תועה. מי שרק לאיזה חכמי אשכנז, כי יקראו מלחמה על התורה והתלמוד? מבטן מי יצאה כת הרעפארמים ומתבוללים אשר השכיחה תורה ושפת קדש מישראל באשכנז? הלא פועל כפנו הוא. מי העמיק עצה להושיב את טארקוואמאדא על כסא אינקוויזיטיאן, ומי הביא את עולותיהם על מזבח אויטא דעפע, ומי הסית בהם המון מלאכי משחית אשר גרשום מארצותיהם ויבזו את רכושם וגם את נפשם לקחו, אם לא אנחנו עבדיך הנאמנים? מי דבר על לב נאפאלעאן הראשון לקרוא אספת רבנים למען יענו על שאלותיו לפי רוחו וטעמו, אם לא אנחנו? ואתה אדוננו הלא כבר נוכחת כי בצרפת, איטליען ודענמארק ידנו רמה. ולא ימים רבים יעברו וזכר לא ישאר לתורת ישראל בארצות ההן. ומי כמוך יודע כי למען הכעיס את צוררי יהודי רוסיא וגאליציען אשר בכל מקום בואם הפיצו את תורתם אשר הביאו עמהם, יסדנו ביניהם כת סאציאליסטים מיוחדה במינה, השונאת את עמה ומולדתה, וכת שנית הקושרים (בונד) אשר כבר הביאה צרות רבות ורעות על העם ממנו יצאה. ועודנה נכונה לאידו ביום מועד. ובימים האחרונים האלה, ברגע אשר ראה העם הזה אור עץ רקבון בתוגרמה, ובאולתו חשב כי כבר עלה השחר, הנה השתמשנו בעת מכשרה זאת, ומהרנו להאציל מרוחנו על איזה נחשלים בהם, שליחי האלליאנס איזראעליט מפאריז, אשר החלו להטיף להתבוללות בין יהודי ארץ הקדם, ורבים אמנם כבר התמלטו לדת מחמד, וכלב עז נפש בדמות עורך מכתב עתי אישפניולי דוד פריסקו שמו, הולך ונובח לפנות להם דרך מעקקא. ומי האציל מרוחו על פלעהווע וסטאלאפין לסגור שערי בתי המדעים בעד צעירי יהודה, עד כי המונים המונים פנו עורף לעמם ויטבעו בבטן צורריהם, אם לא אנחנו, ועוד רבות כאלה עשינו בכל ארצות פזורי ישראל, ומה לעשות עוד ולא עשינו? ואם אתה אדוננו אשר חכמת מכל יצורי תבל, עוד טרם מצאת מזמה נכונה למחות זכר עם חרמך, ונחנו מה?

שמע השטן תנואות אחד משרי צבאותיו וחמתו שככה, ויקרא ויאמר: אמנם כן, עתה נוכחתי כי לא עשיתם מלאכת השטן רמיה, ובלב בטוח אוכל להשען עליכם. והנני רואה כי לא בכח נגבר על עם חרמנו, יען אחרי כל הרדיפות האיומות אשר רדפנום, בחרב ובדם שפטנום וכל כלי משחית אשר כוננו ידנו נגדם, וכלם החטיאו את המטרה,– אף כי לא אכחד, כי משיחי השקר, החסידים, הרעפארמים, הסאציאליסטים, הבונדיסטים והזארגאנים ועוד פגעים רעים כאלה הביאו מהומה ומבוכה בכל גבול ישראל, אבל אין כסאי בטוח כל עוד אשר לא שכחו את תורתם מכל וכל, ועל כן מלך עלי לבי לסול מסלה חדשה “למהלך חדש”, “סגנון חדש” “ועברי חדש”. ולהפיץ את כל החדשות האלה בין העם ההולך בחשך אחרי מאשריו המתעים, ואם מנהליהם וסופריהם יבואו על שכרם ביד נדיבה, אז יש תקוה כי נצליח. כי לא כסופרים הבטלנים האידעליסטים לפנים סופריהם כיום הזה, אשר מבלי הכסף לא יטבלו את עטם בדיו. כי על כן הרבו להם כסף, הרבו זהב, קומו עדת חסידי! משחו מגן וצאו אחרי למלחמה נגד התורה ושפת הנביאים, קחו עמכם דברים, והיו לרוח שקר בפי סופריהם אשר יבואו על שכרם ללמד לעמם תהפוכות כי התורה והשפה העתיקה כבר בלו מזקן, והעת החדשה דורשת מהם שפה חדשה אשר לא ימצאו בתורה, ואם כן אך למותר היא להם, ולהדת הן כבר נתנו ספר כריתות. דברו על לבם כי בקרת כתבי הקדש אשר פשטה בין האנטיסעמיטים הנוצרים המלומדים באשכנז, אשר בזדונם ושנאתם לישראל הפכו דברי אלהים חיים, ולהבליהם קראו בשם “ביבעל קריטיק” היא היא החכמה העליונה, והיו בטוחים כי כל חסרי טעם שפת קדש ילכו אחריהם כעורים אחרי פסחים. וראשית דבר עליכם ללמוד אל דרכי שליחי לאנדאן, וזאת עשו ראשונה;

1) לכו נא לאדעססא ליסד שם אגודה נסתרה בשם “בני משה” ולמען הונות את העם תשמיע האגודה כי כרתה ברית את תורת הנביאים – בלעדי התלמוד.

2) ולהשכיח גם תורת הנביאים, קראו נא לבני בכורי היושב בציון, ומלאו את ידיו לחבר ספר “מלון” מהמון המלות אשר אסף בשער האשפה בעיר אלהים, וגם המלות הנמצאות בכה“ק יחליף במלות אשר יבדאו מלבם הוא ומרעיו שרי צוען, ובזה תרחיקו את העם מספרי המלים אשר להם משרשי לה”ק אשר בספרי הנביאים. השתדלו לאסוף חותמים על ספר כזה, ואם לא תמצאו די כסילים או בורים טובי לב אשר ישליכו את כספם לבהלה בהדפסת ספר נבזה ומגואל כזה, הן לא פסו עוד פתאים גם בין העמים, והמה ישקלו את הכסף, אם רק ידעו כי ספר כזה יהיה לחגא לישראל עם חרמם, ואתם הלא ראיתם כי לספר גדול מזה, נמצאו גואלים בין המיסיאנערים בנויארק ואשכנז.

3) השמיעו נא בחוצות ווילנא, ווארשא, ברדיטשוב ואדעססא, כי בללה שפת כל הארץ, ושפת הנביאים חדלה מהיות שפת ספרת ישראל. ומציון הופיעה שפה חדשה וכבר קבלוה “המרחיבים” בעלי “המהלך החדש” בספריהם, ויעשו להם “סגנון חדש” הרחוק מסגנון שפת עבר כרחוק שודד מיושר. ואם ימאנו הסופרים הנאמנים בברית ישראל לעזוב את שפתם הטהורה, תשליכו עליהם שקוצים כידכם הרחבה, ותקראו אחריהם בטלנים, כותבי מליצות, רודפי הבל, ובכל שמות חרפה אשר תמצאו “במלון הירושלמי”. ואחרי כן שימו פניכם אל כל חצוף ועז פנים, וכל נוהג בעגלה, לחייטים ותופרי נעלים, ושימו קסת סופרים במתניהם, ואותם תכנו בשם “סופרים”, ולמען הכעיס לב הסופרים האמתים אשר מעולם לא מצאו לחם מהספרות, צוו נא על מפיצי ספרת אץ קוצץ לשלם ביד רחבה לכל הולל אשר יבדא מלבו איזה מלה בשפת צוען, ואחרי אשר לשפה חדש נחוץ היה גם כתב חדש, מה טוב היה לוא דברתם על לבם כי יבחרו באיזה כתב צו"ר (צאינה וראינה) או בעשיטי, או איזה כתב אחר. אפס אם תמצאו כי יותר נקל לגנוב את לב העם, אם יגנבו את הכתב האשורי כאשר גנבוהו הזארגאנים, למען יחשוב העם כי גם ספריהם כתובים עברית, יחנקו נא בגנבתם.

4) פקדו נא לגרש את התורה והנביאים מכל בית ספר, והמורים יחברו להם “מעטהאדען”. בתנאי כי לא יזכירו בשם אלהים והיהדות. והמלות בעברית תהיינה העתקות מזארגאן, מלה במלה, למען ישכח סגנון הנביאים.

5) בכל הערים הגדולות תיסדו כתבי עתים כתובים בשפת שדי שחת, כשפת “הגדי” או “העור” בירושלם, ולא ימים רבים יעברו, וכל קוראי עליהם ישכחו שפת אבותם.

6) אחרי אשר תשכח התורה והשפה הקדושה, תשרקו אל כל צעיר רודם, עצל וחסר לב, להיות מנהלי עם לא בינות, והמה יכתבו ספרים וחוברות, כתבי עתים וזורנאלים בשפה הממזרת אשר תתנו בפיהם, יכתבו ויטיפו להוללות, שמד וזמה, האצילו מרוחכם עליהם די עזות וחוצפה כידכם הרחבה, למען ידברו הות נפשם בלי מורך, מאין אחד אשר יתנגד להם, אחרי אשר כל היודעים את השפה הקדושה ממקורה הן לא יקראו את ספריהם הכתובים עברית–טטרית, והצעירים אשר כרבם לא ידעו את כתבי הקדש, לחכם הלא ימתק כל רעיון הבל אם רק שם אחד מאליליהם נקרא עליו, וביחוד ינעם להם הרקח משיטת החסידות הבעשטי"ת בקלחת בן מרים, כאשר הראה הנסיון בספריהם החדשים.

7) התאמצו להביא מהומה ומבוכה במחנה אוהבי ציון. בחרו נא איזה עזי פנים נודעים לשם בין הבונדיסטים, ופסת ניר קטן אשר עליו תכתבו המלות “פועלי ציון” תשימו תחת לשונם, והמה ירוצו לפני המנגנים, ויקראו בקול גדול אל הפועלים “הפראלעטארים” להרים את הדגל האדום על ראש הר בת ציון למען הכעיס לב כל שומרי חומת ציון הנאמנים לדגל ישראל, ובלב דוי יראו באצבע על ההוללים האלה לאמר: “אלה המה הציונים ההולכים לבנות חרבות יהודה”, ועל ידם תצליחו להרחיק את כל העם מהציונית.

8) קראו נא עצרה, אספת צוררי היהדות לטשערנאוויץ, ושם ירימו את הזארגאן על נס, שם תצוו עליהם להחליט כי הזארגאן האשכנזי היא השפה הלאמית בישראל, ושפת עבר תמחה מארץ החיים.

9) בכל עיר גדולה או קטנה ותחת כל עץ רענן, תיסדו כתבי עתים בעד המון העם. ומקום רחב ידים יפנו בעד ספורי הבלים וזמה, יכתבו ספרים כאלה לפי רוחם וטעמם, ואת הזארגאן תרימו למעלת “ספרות”. ולכל לץ יקראו “סופר” וכל בור אשר לא ידע לחתום את שמו יהיה “לאינטיליגענט” ובבתי ספריהם לא יזכר ולא יפקד כל ספר עברי. כי על כן המה סאציאליסטים–באלשעוויקים.

10) אם תמעט מכסת הכסף די שלם לכל המון מחבריהם הבורים, תאספו גל אשפתות גדול ותשלחו לאמעריקא, ושם תמצאו שוק רחב ידים, לתבן ומספוא הבא מרוסיא.

והיה אם תשמעו לעשות את כל עשרת הדברים האלה אשר צויתי לכם, אז היו בטוחים כי עשרת הדברים הכתובים בספר תורתם יהיו למותר, ואיש בכל נאות יעקב לא ישים לבו אליהם עוד, ועתה לכו לעבודתכם".

הדברים אך יצאו מפי מלך בלהות, וכל גדודי גבוריו מחאו כף וירונו בגאון מלכם וחכמתו, ויקראו הידד! ובלב מלא תקוה יצאו דחופים, וכרגע פשטו כילק בכל רחבי תבל, ובמשך עשרים שנה כבר מלאו את כל פקודות אדוניהם, ועוד ידם נטויה באספות הבאות.

מודעה

נשף ספרותי (ליטערארישע פינסטערניס) לכבוד מחברי ס' ספרת השמד חלק ראשון, שיצא עתה לאור. מחירו… לא יבוא בית ה' … נמצא למכירה בכל בית חפשית לנגועי מחלת “המהלך החדש”. הנואמים לכבוד החג: דר' בן מרים, בן טרפון, בן בלי אב, פרופיסור טפש’זאהן, לחבל. החלק השני יודפס ע“י אגודת “העבריה” (דיא העורך דין בן תרמית, בן תמליון, והמטיף הלאמי בן משחית אידענע), בנויארק, ביום הכפורים הבע”ל, אי"ה.

צפיו עורים…. כלבים אלמים

לא יוכלו לנבח… והמה רעים!

(ישעיה נו.)

 

זארגאן ויהדות    🔗

אויב יעהופיץ איז אקהילה,

או קרופניק איין אכילה

איז זארגאן אליטעראטור:

אם יש הצדקה לגבורי “צאינה וראינה” להתאונן על סופרי ישראל כי פאנאטיקים, קנאים המה, אז להם עד נאמן אַשר יוכלו להראות עליו באצבע כי הסופר החוזה הגדול בּישראל ישעיה הנביא, היה קנאי אשר דבר רתת נגד ההוללים הזארגאנים אשר חזה ברוח קדשו, מבלי אשר יכנם אף בשם “סופרים”, אם כי לא הבין אף מלה אחת בזארגאן, את אשר הבינו אף הקטנים שבכל האספסוף אשר התקבצו בטשערנאוויץ לברוא ניב שפתים לאלמים וספרות לעגלונים.

אולת היא להתוכח, אם יש זכות הקיום לאיזה שפה מדוברת החיה בפי העם. העם מדבר בה, זה הוא מעשה בפועל, ואחת היא אם סופר אחד או גם מאה סופרים יתנגדו לה, העם לא יחדל מדבר בה ברגע אחד או בשנה אחת, כי רק מקרים גדולים וסבות נכבדות בחיי העם ובמשך דורות יוכלו להביא תמורה גדולה כזאת, כי ישנה העם את שפתו, תהיה השפה מה שתהיה, טובה או רעה. ושינוי כזה יתכן רק בעם נודד מגוי לגוי, אשר עליו לרכוש לו שפת העם אשר בא לשבת בקרבו, ועל העבד נטל תמיד להתאמץ לדבר בשפת אדונו, ובהיותנו נודדים בלאמים, נאלצנו לרכוש לנו שפות העמים השונים, ושקר גדול הוא לכנות איזה שפה אשר נדבר בה בשם “אידיש”, כל עוד אשר לא היתה מעולם שפת אבותינו הקדמונים. וגם שפת קדשנו איננה “יהודית” יען בה דברו אבותינו, רק “עברית” לרגלי ספרת העם העברי, הכתובה בשפה הזאת. והשפה המדוברת אשר דברו אבותנו בשבת ישראל על אדמתו היתה “יהודית”, לא עברית. ועתה, אם נכנה את הזארגאן האשכנזי בשם יהודית, הלא יש הצדקה גם ליהודי ספרד המדברים אישפניולית, ערבית, איטלקית, ולהקראים בקאנסטאנטינאפאל המדברים יונית, וכן ידברו גם יהודי יון, ועוד רבים המדברים בשפות שונות, הן לכלם הצדקה לכנות את לשונם בשם “אידיש” או יהודית, יען היהודים המה המדברים. ובכן, איזה תהיה השפה היהודית האמתית, אחרי אשר אין כל הבדל אם המדברים את הזארגאן האשכנזי המה הרבים, כי לעולם לא נוכל להחליף שם השפה המאנטענעגרית, יען לא רב מספר המאנטענעגרים המדברים בה. ואחנו הספרדים לא אבדו את זכותם לקרא את שפתם בשם ‘יהודית’ לרגלי מספרם הקטן נגד האשכנזים המדברים זארגאן אשכנזי.

הנה כי כן אולת היא באמת להתוכח אם טוב הדבר כי ידבר העם זארגאן או לא. אחרי אשר עד היום עוד לא בא אף אחד לשאול שאלת איסור והיתר באיזה שפה יבחר לדבר, כל איש מדבר בשפת אבותיו אשר למד מנעוריו, ויעזוב את שפתו בכל עת אשר ימצא לנכון לו להחליפה באחרת. ואם לא שחוק ילדים תמימים הוא הויכוח, באיזה שפה ידברו היהודים בארץ הקדושה, כמו כבר באו או נכונים לבוא לשאול עצה מפי המתוכחים. ואות נאמן להם, כי גם אחרי אשר הכריזו הרבנים בירושלם לבלי ידבר ההמון בשפת אץ קוצץ אשר לקט בן יהודה בשער האשפה ויתן אותה בפי חמוריו, ובכל זאת נמצאו איזה בעלי אזנים ארוכות, ואם לא בין היהודים הן באו הבונדיסטים הבורים ויחלו לצפצף בה, למען יאמין העם כי יודעי ספר המה, ולא שמעו לקול רבני ירושלים. יען רבני היהודים המה, ואף לא תלמידי באקונין וקראפאטקין, ומה לבאלשעוויקים ורבנים? ואף גם יהודים תמימים לא ישמעו לקול איש אשר יצוה לאמר, כה תדבר וספר זה תקרא או לא תקרא, ולמה אם כן נתוכח על דבר אשר לא בידנו לשנות. ובאמת לא רבו הסופרים העברים על דבר “הדבור הזארגאני”, רק על דבר ההוללות אשר החלו הכתבנים הזארגאנים לכתוב על ספר, ואת גל האשפה אשר אספו, ויקראוהו בשם “ספרות” ומאספיהם בשם “סופרים”. ועוד רעה עשו בפחזותם, באמרם כל היום, כי כונתם לטובה להשכיל את ההמון אשר לא ידע קרוא ספר עברי, או ספר כתוב בשפת עם אחר. כי מי כמני יודע אלפי קוראי זארגאן, אשר באמת גם את הזארגאן לא יבינו, מלבד אם יקראו ספורי אהבים מלאים תבל וזמה. לא פעם אחת נסיתי לשאול את פי הקורא מכתב עתי זארגאני, כי יגיד לי תכן הענין אשר קרא, ותמיד לא ידע מה שכתוב שם, או ההפך ממה שנכתב בו, כי על כן היה למשל בפי “כי היהודי היודע רק להתפלל, איננו יודע אף להתפלל”. והדעת אשר הביאו בלב ההמון למן היום אשר החלו לתת בידו את החלאה הכתובה בספריהם, הננו יודעים כלנו, כי ההפקרות היתה ראש וסוף השכלתם. כי מי שמע או ראה לפנים חייט, רצען או עגלון אוכל טרפות ומחלל שבת ומועד בגלוי מבלי אשר יבוש מפני איש, מי שם חכמה בטוחות בור קורא הפארווערטס לכחש באלהים לולא קרא או שמע מפי חבריו תורת פייגענבוים ושירי עדעלשטיין. על ברכי מי נולדו הבונדיסטים האנארכיסטים? והגענגסטער (תרבות פושעים) בנויארק. השמע איש כאלה ברוסיא, גאליציען ורומעניען לפני ארבעים או חמשים שנה, טרם באשה הארץ מנבלת ספרי זארגאן? יקום נא אחד ויורני איש בור קורא ספרי זארגאן במשך שלשים שנה אם השכיל עתה מאז. ואנחנו יודעים כי רבים מבני הפועלים העניים היו לגדולי התורה, מהם יצאו רבנים חכמים וסופרים, יען כל אחד התאמץ לתת חנוך עברי לבניו. ואם לא כלם היו לחכמים, אבל למצער נשארו יהודים תמימים עם אלהים ואנשים. ומה המה עתה חניכי הזארגאן, ומה יהיו חניכי בתי ספר לראדיקאלים אם לא אנארכיסטים או אזרחים בבתי כלאים.

כל ספרת הזארגאן כמו שהיא עתה לפנינו, תכיל רק שני ענינים. חציה הראשון מימות שמ“ר היא תבל וזמה, וחציה השני היא סאציאליזמוס ואנארכיזמוס. ואם יש בה מעטים גם ממין היותר טוב, לכו נא ושאלו את פי סוחרי ספרים ויגידו לכם כי לא אחד מאלה נמצא ביד ההמון. ההמון לא יבין ולא יחפץ להבין שום ספר אם אין בו “העכסט אינטערעסאנטער ראמאן”. קחו נא בידכם איזה מכתב עתי זארגאני אם לא תמצאו בו יום יום למצער שני ספורי אהבים, אף כי העלה הוא קטן והחצי ממנו מלא מודעות, ובלי ספק לא עשו זאת עורכי כתבי העתים לולא ידעו כי כן יאהב ההמון, ואמנם המונים המונים מהם קוראים את העלה רק לרגלי הראמאן. שאלנו נא את פי כל עורך מ”ע זארגאני ויגיד לכם, כמה בורים יביאו להם ספרים, שירים ומאמרים בכתב יד, אשר גם פני הניר נחורו מבשת בעליהם. יען כל בור יחשוב כי לו הכשרון להיות סופר אם יכתוב כאשר ידבר. ובהיות בזארגאן מלות רבות עבריות, יכתבו אותן בארטהאגראפי זארגאנית, מבלי דעת בעצמם כי מוצאן עברית. ולולי הסופרים העברים אשר התמכרו למכור את עטם למלך, כי עתה היתה כל ספרותם רק זמה, אנארכיה והוללות, עד כי חרפה היא אף להתוכח עמם. הזארגאנים יודעים כי סוף סוף יכחד הזארגאן מן הארץ ברבות הדעת בין העם. הדור הצעיר באמעריקא כברוסיא אשר למדו באיזה בית ספר לא יקראו עוד את הזארגאן, ונשאר רק נחלת הבורים מהדור הישן, ואלה הן לא לעולם יחיו. זארגאן דברו לפנים באשכנז, האללאנד, ומעט גם בשווייץ ואיטליה, ועתה לא נשאר כל זכר להמון ספרי זארגאן אשר נדפסו במשך ארבע מאות שנה, מלבד זכר אחד ברשימת באדלעאן לרמש"ש. ושטיינשניידר עצמו ענני על שאלתי, לאיזה תכלית יאסוף ספרי זארגאן, באמרו כי יען הוא בטוח כי כל ספרי הזארגאן יאבדו מן הארץ, ועל כן יאספם בתור “מצבה” על קבורת ספרותם. והמכתבים ההוללים יתאמרו לעשות את הזארגאן לספרת–עם, וכן יגדילו את גל האשפה בהוסיפם על הגל ערמת חלאה חדשה יום יום. וברבות האשפה תגדל הצחנה עד כי יברח ממנה כל אשר לו אף להריח. ובמשך ארבעים או חמשים שנה ותקות הזארגאנים תאבד לעד.

שמעו הצופים העומדים על המשמר בראש פסגת גל האשפה, כי הציונים אומרים ליסד אוניווערזיטעט עברי בירושלם, ויאמרו ליסד כמתכונתו אוניווערזיטעט זארגאני גם בנויארק. פחד קראני בשמעי את הבשורה האיומה הזאת, בדעתי, כי נקל יהיה לשנים שלשה זארגאניסטים משחקים על הבמה לבנות חמשה אוניווערזיטעטים ברחוב עססעקס בנויארק, טרם ישפיקו הציונים לבנות אף רפת אחת בארץ הקדושה, אחרי אשר שם בארץ הקדושה, אין כל חומר לבנין מלבד אבנים. שם אין אף מורים פראפעססארים יודעי עברית. שם אין עוד ספר למוד בעברית, אף לא תלמידים לקחת לקח. תחת אשר נויארק היא כגן עדן לזארגאנים ובית רחצה לכסילים. חומר לבנין יש באמעריקא די והותר. תלמידים לאוניוורזיטאט זארגאני יתגוללו בכל רחובות העיר, אף לא נחוץ יהיה לחפשם בקיבעצארני. ספרי למוד ימצאו לרוב מתגוללים על פני שלחנות הרוכלים הסוחרים בספרי זארגאן בכל חוצות העיר. ובמורים פראפעססארים אין כל מחסור, מספרם כמספר החיות ההולכות על ארבע בחוצות קאנסטאנטינאפאל לפנים, ומה נקל יהיה לעשות רשימת כל המחלקות השונות (פאקולטעטים) ומוריהן במשך איזה רגעים. למשל:

1) המחלקה למחלות הרוח. דר' חברוני, לינעצקי.

2) להגיון ורהעטאריק. בעקערמאן (החייט באדעסא)

3) לחכמת הנפש. הקלאטשע, געוואלד וואו איז מיין בארד?

4) לחכמת הנתוח. (הכיס?) מנחם שיינקין.

5) למוסר ומדות. הבינטעל

6) לרפואות בכלל. מרת עדדי מבאסטאן והרבי ממאקאריעוו.

7) לתורה ודת. פייגענזאהן.

8) משפטי עמים וכלכלה. א. ב. כהן, יאהאן מאסט ובאקונין.

9) לספרות היפה. יאהאן פאליי, שמ"ר. 2 קעץ אין איין זאק

10) לפלוסופיא. כל אצילי הקיבעצארני וחכמיה.

11) לשפות ארצות הקדם. כוש פוט ולוד, כשדית חתית, מצרית, צוענית ואץ קוצץ. בן יהודה.

12) הנהגת המדינה. כל אחד מתלמידי טראצקי.

13) פראפעססארים לעברי טייטש, זארגאן, אידיש, אידיש דייטש ומאמע לשון לרוב, בארץ ממעל ומתחת.

אם יחסרו עוד איזה פראפעססרים אין רע, וכבר הורונו חז"ל (שבת קנ"ה “דלית עתיר וכו'”) ובכל עת ימצאום בכל בתי מרזח בנויארק.

והכסף? יתגולל כאבנים בכל מקום אשר דבר “הפארווערטס” מגיע, וכל עוד אשר לא יחדל בור מן הארץ וסכל בין הפועלים, לא יבואם מחסור בכסף.

הנה כי כן, האוניווערזיטאט הזארגני עומד כמעט נכון תחת כתלנו, אין דבר חסר, רק הרשיון ממני.

באספת הועד הגדול, במעמד רוזני ארץ, אדירי צאינה וראינה, צירי מאטקע גנב, סערקעלע, אלף ולילה אחד, מעשה בבא, יאחצע דל גאה, החזן האלם, המרקד הפסח, גן עדן לנשים, המת החי ועוד אצילים נכבדים כאלה, כלם נסדו יחדיו בהיכל איסט בראדווי, ופה אחד הסכימו להכריז בכל בית מרזח בשמים ממעל ובארץ מתחת, מחאה גדולה ואיומה נגד כל הסופרים העברים אשר יעיזו עוד הפעם לכנות את הזארגאן בשם “השפחה” ואת העברית לגברת. אחרי אשר כבר ברחה מבית גבירתה, ולוא גם גנבה איזה כלי בית. תחת אשר הגברת לא שלמה לה שכר עבודתה אשר עבדה בפרך שנות מאות. פעם אחת הוכתה הגברת בשגעון ותאמר להעתיק את סדר התפלה לעברי טייטש. וכרגע לקחה את השפחה, ותתן אותה בקצה כל דף מתחת. וכן עשתה עם המחזור, הסליחה, ההגדה, קינות וחובת נשים, וכטוב לבה בחפצה לעשות שחוק בשפחתה, נתנה אותה על יד אשה זקנה סרת טעם לכתוב “מעשיות” משדים ורוחות, מקדושי החסידים, בבא ופלעקהונט לראוה בה, ומעולם לא נתנה לה אף זכיות פלגש, כל רואיה הזילוה, ויחשבוה לכושית שחורה. אפס עתה חלפו השנים הטובות, אין עוד עבד ואדון, אין גברת ואין שפחה. כל הנשים קמו למרוד אף בבעליהן, ובמקומות רבים כבר לקחו להן זכיות הגברים בחזקת היד, והננו מאמינים באמונה שלימה כי לא יעברו אף תתקע“ד דורות וכל העולם כלו יהפך ממסד ועד הטפחות, והסאציאליזמוס היהודית, עם הזארגאן אחותה ישבו לכסא מושלים. עתה, לא לבד כי איננה שפחה עוד, אבל הנקל לנו לעשותה אף לגברת לרשת נחלת גבירתה לפנים, והארץ לא תרגז כאשר הפחידנו המלך הבורזוק בחכמותיו. ולא נדאג הרבה אף אם תרגז תחת רגלי האצילים הגיאיונים, כי על כן סאציאליסטים רעוואלוציאנערים אנחנו, ובהמיר ארץ נהיה אנחנו האצילים והעשירים. אחת היא על כן אמרנו, כי אין כל סבה מוצאת מדוע לא תירש השפחה את גברתה, ואם אין לה עוד שלמות יקרות כאשר תלבשנה בנות הגבירות, כמו דקדוק, ארטהאגראפיע, ספרי מלים וסגנון ידוע, ומנדיה יחרפוה כי אין לה יחוס אבות, יען אין איש יודע מי אביה, והלצים אומרים כי אביה הראשון אשר כתב ספר זארגאני ברוסיא היה מומר באדעססא¹⁰), ומומר ברוסיא הן כבר חדל להיות מיוחס, אבל מי פתי ילך לבקש עתה יחוס משפחה, ולא דבר כבד הוא להלבישה גם מחלצות, ועוד זאת נעשה לה, כי נשיב להגברת גם את האותיות העברים אשר שאלנו ממנה ונבחר לה אותיות רומי, כאשר עשו אנוסי ספרד באיטליען והאללאנד. אשר הדפיסו את סדורי תפלותיהם בעברית ואותיות רומי. ובצר לנו, אם לא יבינו חכמינו קרוא, נוכל להדפיס את כל כתבי קדשנו¹¹) באותיות ווייבער טייטש כמלפנים, לבל נתערב עם העברים כלל וכלל. וגם המלות העבריות אשר ערבו בלשוננו לדאבון לבנו, נהפכן לזארגאן טהור. למשל, המה הגיאונים כותבים בעל הבית, רחמנות, עברה, רב, תורה, תנ”ך וכדומה. ואנחנו נכתוב “באלעבאס, ראכמאנעס, אוויירא, ראוו, טוירא, טאנאה” וכו'. לבל יהי לנו עסק עמהם, ולא יתגאו עלינו עוד. וגם את הסופרים העברים אשר באו בגבולנו נגרש מקרבנו, לבל יתחרו בנו לגזול לחמנו מפינו, עד כי קמו ביניהם גם רבנים, גם מטיפים וכותבים ספרים בלשוננו אנו, ואנחנו מחשים, ואיך לא נתפלץ בראותנו כי צעיריהם יסדו להם מין כתה חדשה אשר קראו לה “המהלך החדש”, ויבראו להם “סגנון חדש” ומעתיקים כל מלה זארגאנית בעברית, כמו אם אחת הבלתם, כמהם כמנו, והמה שונאים את הסגנון העברי – אשר השתמשו בו נביאיהם – כמנו, בכונה מיוחדה למען השחית את שפתינו וספרותנו. למשל, המה כותבים במודעותיהם באותיות גדולים "נשף ספרותי”, וההעתקה הנכונה בזארגען טהור, היא “ליטערארישע פינסטערנעס”, למען עשות שחוק בספרותנו, עד כי כבר בדאו להם ספרות זארגאנית שניה, מעורבה כלה במלות עבריות, והכל לתכלית מסחר, יען מעט מאד מספר הקוראים עברית צחה, והזארגאן מלא עתה פני תבל, עד כי יש תקוה כי בעוד מעט יחלו אף להתפלל בזארגאן, והמלאכים מקבלי התפלות יאלצו ללמוד זארגאן.

ברשות בית דין של מטה ובית דין של מעלה, גאוני צאינה וראינה. במעמד נביאי הבינטעל החיים אתנו כיום, ונשמות הקדושים היושבות ומתענגות כבר בגן עדן המחמדי, הננו מוחאים נגד אחינו בשרנו, הבונדיסטים והבאלשעוויקים אשר הלכו בתור שליחים לפאלעסטינא, להפיץ שם את תורתנו החדשה, והמה בגדו בנו, ויחלו לדבר בשפת צוען משונה, מין אץ קוצץ וואלאפיקית לא ידעוה שדי שחת, ואת הזארגאן כלה גרשו, עד כי בבוא אליהם אחד קדוש מגדולי חוזנו, למען הוכיחם על חטאותיהם, לא נתנוהו לדבר, ויכלאוהו בחדרו ולא נתנוהו לצאת החוצה, עד אשר נאלץ לעזוב או לברוח מיפו, ממש כיונה הנביא בשעתו, ולוא עשו “העברים” נבלה כזאת החרשנו. כי על כן קנאים המה, רחוקים מדעת, ואינם יודעים אף פירוש המלות, אינטיליגענט, פראגרעסיסט, פארטגעשריטענער, אשר אנחנו משתמשים בהן להפך מהוראתן אצל הבורזוקים, למען הכעיסם. אפס אם עול כזה יעשה בידי זארגאנים מלידה ומבטן, לא נוכל התאפק עוד. והעון הזה לא יכופר להם עד אשר יבקשו סליחתנו, או יבארו לנו טעם נכון למעשיהם, ואולי ידברו שם בשפת בבל החדשה רק למען הכעיס את לב החרדים, אשר נשבעו לבל ידברו עברית–האַכלית אשר בדא “החלפן” מירושלם “כדי להוציא מלבן של צדיקים”. וכלם מדברים זארגאן בארץ ישראל להכעיס את לב הציונים אשר יאהבו כעשן לעינים, ואם איזה מאות איש מבני בריתינו ידברו בשפה אשר לא יבינו בעצמם, בזה הן עוד לא יהפכו לשון כל יושבי הארץ ההיא, אבל יביאו נזק רב לתנועתנו לעשות את הזארגאן לשפה לאומית, ועל זאת לא נוכל סלוח להם.

הננו מוחאים נגד הסופרים העברים אשר יכנו את שפתם בשם “לשון הקדש” ואת פלשתינא בשם “ארץ הקדושה” ותורת משה בשם “התורה הקדושה”, והדבר הזה יעכב גאולת הזארגאן, יען בעינינו אין כל דבר קדוש אשר נוכל להראות עליו. כי מה היא “שפה לאמית” אם לא שפת בעריל, יעקיל או יענטא, ואדמת פלשתינא היא עפר ככל עפרות תבל, ועל התורה הקדושה כבר חרץ דר' סירקין כי מארקס ולאסאל המה הנביאים האמתים, ואין כל קדושה בתורת משה, עד כי גם “כת העברים” היא תמימת דעים עמנו, ומה גם הרעפארמים, ואם יש לנו קדושה אחת משולשת, הזארגאן, הסאציאליזמוס והבערות, הקדושה לנו הפראלעטארים באמת, הן לא לבד שאיננה קדושה בעיני הבורזוקים והציונים, אך ימלאו עוד שחוק פיהם עליה.

ועל כן עלינו לשלם להם כגמולם.

“פקודה נמרצה יוצאת היום, 30 אפריל שנת 1918 למספר בן מרים, כי מיום המחרת, הראשון לירח מאי, לא תזכר עוד אף מלה אחת בעברית בכל בתי הכנסיות, בתי הספר והישיבות. המתפללים מחויבים להתפלל בזארגאן, בבתי הספר ילמדו רק זארגאן, וכן בכל הישיבות בחו”ל ובפלשתינא, והאיש אשר לא ישמע לקול הפקודה הזאת, רכושו יחרם, וימחק מספר הפראלעטאריאט, וכל חלק ונחלה לא יהיה לו בחלוקת פלשתינא החדשה והנהגת הממשלה הפראלעטארית, על פי חקי מארקס ולאסאל. למען ידעו כל יושבי תבל, מבראנקס עד ברוקלין, ומשניפישאק עד הגשר הירוק, כי כל ישראל המה פראַלעטארים מעתה ועד עולם".

ועל החתום באו כל גדולי גאוני הפארווערטס, הענקים שבגבורי הקעמפפער, וכל הרבנים אדירי התורה בקוריער השיקאגאי, פה בבצת בארא פארק תובבא"א

דר' שמענדריק פראכוואסטקי

דר' גרעגארי שמירענאווסקי

דר' פעטרושקי דלפונאוויץ

פראפעסאר דר' אידיאטאווסקי, ראש הפראלעטארים.

________

לזכר עולם יהיה שם הסופר הנערץ טוביה פעדער, אשר עוד לפני מאה שנה כבר ראה והבין את הרעה הנוראה אשר תביא לנו העתקת ספרי קדש לזארגאן, ובדברו רתת נגד ר' מענדיל לעפין, במחברתו הנפלאה “קול מחצצים” הגיד מראש, כי הזארגאן תהיה סבה להפיץ “עמי הארצות” בין העם. הזארגאן תעשה את הקודש לחול, יען כל בור אשר יקרא איזה העתקה זארגאנית יחשוב את עצמו ללמדן, וכבוד התורה ירד ממעלתו, ואף כי בימיו כבר לא היתה העתקת התורה כדבר חדש, וספרי תפלות בהעתקה זארגאנית כבר מלאו פני אשכנז, אפס כל ההעתקות ההן לא נראו ברוסיא, וברוסיא עצמה לא נדפס כל ספר בעברי טייטש, וגם העתקת ס' משלי של ה' לעפין נדפסה בלעמבערג. והנני זוכר עוד מימי עלומי כי כל יודע ספר אשר ראה ספר בהעתקה זארגאנית, הביט עליה בעיני בוז, ואף גם עתה, ובאמעריקא הזארגאנית, לא תמצאו כל ספר זארגאני בבית איש יודע ספר, אף כי הוא עצמו מדבר זארגאן. וכאשר פתחתי את בית מסחר ספרי באדעססא, בושתי ונכלמתי כי נמצא ספר זארגאני בחנותי, כיהודי כשר אם ימצאו כי ימכור בשר חזיר בבית מסחרו.

החסידים, אשר מיום גיחם מבטן התאמצו לחקות מעשי שליחי לאנדאן להפיץ את תורתם והבליהם, לא נועזו בכל זאת להעתיק אף את “שבחי הבעש”ט" לזארגאן עד הימים האחרונים, בדעתם כי האמונה העורת בקדושת רבותיהם תביא להם פרי יותר מכל העתקות כסילים. עד כי החליטו כי טוב לקרוא את ס' הזהר מבלי הבין תרגום המלות, יען קריאה כזאת “מסוגל לנשמה”. וכאשר הצעתי פעם אחת לפני ה' פייגענזאהן, מנהל בית דפוס ראם בווילנא, כי ידפיסו את “הזהר” בשפת עבר, על פי ההעתקה הנמצאה מכבר באוצר הספרים בפאריז, ענני כי החסיד לא יקנה לעולם ספר כזה, אם ידע כי כל יודע ספר יוכל לקרוא בו, ואז יחדל מהיות “הזהר הקדוש”. וכלם יתנגדו להעתקתו. ואמנם צדקו דבריו, וממשלת רוסיא כהקאטולים אסרו מכירת כתבי הקדש עם ברית החדשה בשפת רוסיא להמון העם מטעם זה, למען ידעו את אמונתם בעל פה ולא מן הכתב הנדפס. והמחמדים עוד יתרה עשו, כי אסרו אף להדפיס את הקוראן. והמחמדי החרד לא ביד יקח את האלקוראן אשר הדפיסו הנוצרים בביירוט, או במקום אחר, ומה גם כי לא יביט על באורי הנוצרים הכתובים בשפות שונות, וכל אלה רק לבלתי חלל קדושת תורתם. והסופרים העברים, ועמהם כל מוקירי תורת ישראל הריחו והרגישו כבר, כי השפחה אומרת לרשת את גברתה, אך לא יצאו נגדה למלחמה, יען “פחדנים” המה. אצילים איירופאים שומרי “הטאקטיק הספרותי”. אשר מפיהם שמענו תמיד כי לולא יצא הגר“א נגד החסידים ביד חזקה, כי עתה זכר לא נשאר לחסידים וחסידות. הפתגם הזה הוא אמת, כפתגם אשר הפיצו הגנבים בין ההמון לאמר: “אם תחפוץ להיות בטוח מגנבים, תנה את המפתח על יד הגנב”, ואז תוכל להיות בטוח כי… יגנוב מבלי מפריע. והפתגם הזה פתח את הדלת בעד הזארגאנים לגנוב את לב בני ישראל להאמין כי הזארגאנים יביאו חכמה בלב ההמון, כי ע”י הזארגאן יעוררו הסופרים את לב ההמון ללמוד עברית, ולתת לבניהם חנוך עברי, ועוד דברים טובים הבטיחו לנו האנשים הטובים ההם. ואם תועים היו הזארגאנים לפני ארבעים או חמשים שנה, הנה אין כל ספק כי בימינו אלה הנם מתעים בכונה, הנם מתעים יען המה ראו כבר את הטוב אשר הביאו הראשונים, המה רואים יום יום כי הזארגאן הביא רק את ההפקרות במחנה ההמון. המה יודעים עתה כי יכתבו לא בעד ההמון, רק בעד כיסם. וזה לכם האות, כי אם נמצאו גם עתה תועים, אנשים ישרים אשר האמינו בלב תמים כי בתתם ספר טוב באמת ביד ההמון, אז יביאו טובה רבה, הנה כבר הראה להם הנסיון את טעותם הגדולה. כי הנה ראיתי בימים האחרונים שני ספרים טובים באמת כתובים זארגאן, אך לא ביד יוקחו. הספר “משה וישראל” מאת הר“מ עפשטיין, והס' “קינדער ערציהונג” מאת הר”מ לעווין נמכרו מעט מאד, וגם זה רק להמבינים עברית, והמחברים אבדו לא לבד את כספם, אך גם את תקותם להטיב להמון בני עמם. דברי הימים לישראל הוא בלי כל ספק ספר טוב ונחוץ, אבל לכו נא ושאלו, מי מההמון קנה ספר זה, ומי קרא בו. תחת אשר ספרי זמה, מעשיות, התולים, הלצות והבלים, אנארכיזמוס וסאציאליזמוס נמכרים לאלפים ורבבות. ואם לא שחוק השטן הוא, כי הסופרים העברים עצמם כותבים זארגאן. ולוחמים בעד העברית בזארגאן. ובאזני מי ידברו. אם לא אל הבורים השונאים את העברית כשועל את הענבים, ושוכחים בדעת או בלי דעת, כי בכל מאמר טוב אשר יכתבו. יחזקו עוד מערכת האויב, והזארגאנים הבורים יתפארו עוד בספרתם, כי גדולות עשתה, ומה דמות תערכו לגבורי ישראל אלה הלוחמים נגד הזארגאן, ועומדים בעצמם בראש מערכת האויב לעזור על ידו? ומהם עוד יתרה עשו, כי הפכו את העברית לזארגאן. הנה כי כן, כל המלחמה אשר פרצה עתה בין הזארגאנים והעברים היא רק מלחמה נגד הרוח. כל עוד אשר לא תהיה המלחמה נגד “עמי הארצות”. ייסדו נא בתי למוד בכל עבר ופנה בעד ההמון, והזארגאן הספרתי כעשן תכלה באפס יד.

הנני מבקש מחילה וסליחה מהדר גאון “בי דינא רבא” היושבים על מדין באיסט בראדוויי, לתת חקים וכללים לזארגאן ילד שעשועם, כי הנני משתמש במלת “זארגאן” פעם בלשון זכר ועוד פעם בלשון נקבה, מבלי דעת מה הוא, או מה היא, זכר, נקבה, טומטום או אנדרוגינוס.

ברכתי האחרונה אל הספרות הזארגאני

צאתך לשלום,

קחי כנור

סבי עיר

זונה נשכחה. (ישעיה כ“ג י”ז)

לכי לשלום ותמצאי מנוח בבית כל בור, באשפות שפחות ועגלונים, ורק לבית איש יהודה לא תקרבי.

 

ועל ירושלים ידו גורל    🔗

(עובדיה א')

לזכר אספת הציונים בפיטטסבורג, תמוז תרע"ח.

אחי היקרים, כל זרע יעקב! הנה נא הואלתי לשאול לתומי, הן כמני שמעתם וגם ראיתם כי באו ארבעה אנשים מנויארק, אנשים פשוטים ככל הולכי על שתים, ויביאו את “ציון” בחוצן, ויראוה לעיני שש מאות צירים. צירים אשר עשו ידיהם. צירים רבים אמנם אבל גם חבלים לא מעט. וביניהם גם איזה יהודים. גם נכבדים ונדיבים. אך גם ערב רב במספר לא קטן. וביניהם לא נמצא אף אחד אשר שאל, מי עשה את ליפסקי לראש ופראמענזאן לזנב. מי עשה את דע האז לדיפלאמאט, ומי נתן אזנים ארוכות לחמוריו. ומי מכר להם את ציון למשול עליה. ומי נתן את ישראל לעבד להם? האם הביאו שטר מקנה כי קנו את אדמת אבותינו, או תעודה כתובה וחתומה ביד דוד בן ישי כי ארבעה אלה המה יורשי כסאו אחריו. והאנשים האלה הן את ישראל לא ידעו מעולם, ורבבות כמהם מתגוללים בכל חוצות נויארק, ואיש לא ישים לב אליהם. ואפוא לקחו להם קרנים לתת חק ומשפט לעתידות העם בציון, ואם ירדו עשרה קבין חוצפה לעולם, אפוא לקחו להם פי עשרה כמספר הזה? האם עד כה סר צלינו ולא נדע בושת עוד לשאת חרפה נוראה כזאת. האם לא נאמר להרים כסונו, אם בין שש עשרה מיליאן זרע יעקב, אשר לו תורה בת אלפי שנים, ואשר היתה לאור גוים במשפטיה הישרים. העם אשר במספר בניו ימנה רבים מגדולי חכמי התבל. זה העם אשר נשא את תורתו על שכמו בהתהלכו מגוי אל גוי. ועל תורתו הלך באש ובמים ולא נתנה ביד צר, ועתה אחרי עבור אלפים שנות עמל ויגון בראות קץ תלאותיו קרוב לבוא, הוא עומד משמים ומביט בלב מתנה על ארבעה תינוקות שנשבו בין העכו“ם, ואשר במשך כל ימי חייהם עוד לא מצאו די עת וכסף לשכור להם מלמד ללמדם את הא”ב העברי. והם המה אשר באו פיטטסבורגה ויביאו עמהם תורה חדשה וחקים חדשים מעשי ידי עורך דין אמעריקאני, למען תהי לחק ומשפט בישראל בשבתו על אדמתו. והעורך הודיע לנו בחסדו, כי הקאנסטיטוטיאן אשר חבר נוסדה על יסוד תורת משה. אבל שכח להביא תעודה מלשכת הגזית כי ישב לרגלי גאוני ישראל ללמוד תורת משה ומפרשיה. ואם לדעת משפטי תורת משה דיה העתקת המלך דזיימס, הן יוכל כל נער נוצרי לשבת בסוד הסנהדרין, אם רק יבין קרוא אנגלית. ואיש לא שאל את המחוקקים החדשים, אם גם משה עבד ה' התאמץ לעשות חונף לפועלי ציון. למען יתמכוהו בכספם ועזותם, או יען טרם נולדו הבאלשעוויקים בימיו. ועל כן לא כתב חקי “קאמונא” בתורתו. ובכן באו תלמידי באקונין למלא את החסר בתורתה.

אם היו גם ציונים בין הצירים בפיטטסבורג, איך לא עלה על דעתם להזכיר בשם דר' הערצל יוצר הציונית החדשה, אשר בלעדה לא יכלו למלא את האבוס. וכי נופלים המה גם מהחמור היודע אבוס בעליו? ואם אמנם האבוס הוא יציר כפם, ולהערצל אין חלק בו. אך הן לא נאות לאצילים כמהם להיות כפויי טובה. ומדוע לא למדו לעשות כמתוקנים שבאומות העולם. לעינינו באמעריקא הגדולה והעשירה בתבל, את אשר לא חלם געארג וואשינגטאן מעולם, ובכל זאת זכרונו חי בלב האומה, ומקטן ועד גדול יברכוהו בכל יום, והערצל נשכח מלב.

רעדה אחזה באלשעוויקים בשמעם ראש המזרחי מדבר בשם היהדות, וכאצילים גמורים לא שלחו בו יד, ולא סחבוהו מעל השלבים. וכאנשים נאורים התעוררו כלם וימחאו כף לכל הגה מפיו עד כי צבו ידיהם ולא נתנוהו לדבר, עד כי נאלץ לעזוב את הבמה. ואם לא גדלה כסדום חטאתו לדבר יהדות באזני יותר ממאה בונדיסטים, אבל אפוא היו היהודים והציונים. המתעתדים להשליך מעליהם שפלות הגלות והעבדות. וייראו לגרש את האספסוף מאולם האספה, והגבורים האלה יתמרמרו בלי ספק בשובם לעריהם, ואחרי התנור יספרו גבורתם.

היו גם אנשים גדולים ונכבדים בתוך האספה, ואם יתפלאו היודעים תעתועי המנהלים איך נתנו הרשיון כי יבואו נכבדי עם, כהפראפעססאר פראנקפורטער, נתן שטרויס, ובראשם השופט ל' בראנדייס, ואנחנו יודעים כי המיניסטער שר החיצון דע האז וחבריו תמיד לא מצאו חפץ באנשים נכבדים. הנה בעיני לא יפלא כי במשך הימים הביא לבב חכמה, כי טוב להתחמם לאור שמש מהתחמם לאור נר כהה. ולולא היו הנכבדים הנזכרים באולם האספה. הן לא יכל דע האז למצוא עז בנפשו לדרוש ג' מיליאן שקל, ומזה איזה ארבע מאות אלף שקל נבזים להוצאות הבית. והוא בטוח כי העורבים יביאו את המכלת למאורתו, כאשר השמיע בפה מלא.

לא אדבר עתה אודות הדעספאטיזם אשר אמרו תופשי רסן הממשלה לנהג נשיאותם ברמה, וגם נחלו נצחון נגד מתנגדיהם, אחרי אשר הדבר נוגע למנהלי אגודות ציון בערי השדה, ובידם לשנות את פני הדבר אם לא יהיו מוגי לב. ואם יבינו כי בתי הכלא בארצנו אינם עוד תחת יד שר המשפטים ברחוב 23, לאסור בהם את המורדים במלכותו. אז יוכלו לצאת לחפשי מעול נוגשיהם, וכל רע לא יאונה להם. והנני מבטיחם כי יוכלו לנוע בכל רחבי ערי ארצנו אף בלי תעודת מסע משר החיצון ברחוב 23. ואני הקטן הנני עד נאמן כי לא קרני כל אסון בדרך מבלי תעודה דע האזית.

דבר טוב אחד יכלנו לקות מאספת פיטסבורג, והיא בחירת האיש היקר השופט הנכבד ה' מאק לנשיא הפעדעראטיאן. אפס יען כי מושבו התמידי היא שיקאגא ולא יוכל להשגיח על עושי המלאכה, כי על כן אין תקוה אחרת להשיב לב העם אל הציונית כל עוד אשר לא יגרשו את כל מנהליה בנויארק, עם כל עוזריהם וכל האוכלים מן האבוס, עד כי לא תשאר להם פרסה, ויהיו נקיים מציון כאשר היו נקיים מד' ומישראל. ואז תקוה לציון מאמעריקא.