רקע
לוקיוס אנאוס סנקה
מכתבי מוסר: כרך א
mנחלת הכלל [?]
vעיון
שפת מקור: לטינית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס ומוסד ביאליק; ת"ש

 

הקדמה

מכתבי המוסר של לוציוס אנאוס סנקא הם ברובם הגדול משנות חייו האחרונות (הוא מת בשנת 65 לסה"נ), אחרי אשר עזב את משרתו המדינית הרמה שניתנה לו מאת הקיסר נירון, וכשהיה כבר זקן ותשוש כח. אבל למרות היסורים, אשר סבל בחייו, וכל התלאה והזוהמה אשר ראה בשלטון העריצים ובנוול של חיי החברה, נשארה בלבו ההתלהבות לאמת, לצדק וליושר ולהשתלמות אדם בדעות ובמדות המוסר. המכתבים, קכ“ד במספר, הם בכללם ספרו היותר חשוב של סנקא. הם ערוכים ללוציליוס ידיד נפשו1, אשר היה מפקח מטעם הקיסר על השלטון בסיציליה והיה גם בעל השכלה גבוהה, מחבר שירים וחיבורים פילוסופיים. כחוט השני עוברת דרך כל המכתבים (אשר כנראה רק הקצרים שבהם הם מקריים וערוכים לידידו בלבד, והארוכים, לפעמים מחברות שלמות, כתובות לכתחלה כדי להשאר לדורות) השאיפה להשתלמות במדע ובמוסר, לחיות בענוה, לבוז לעשר ולכבוד ולכל הבלי החיים וגם ליום המות, ולהגות רק בדברים הנצחיים. הוא משתמש הרבה ברעיונות אפיקור, אף על פי שאיננו מחזיק בשיטתו, ומביא מאמרי חכמה גם מהרבה פילוסופים אחרים, ביחוד של הסטואים. על ידי זה נעשה קובץ המכתבים לאוצר מלא של ההשכלה והתרבות ודעות החכמים בדורות עתיקים. כיון שזמן סנקא הוא זמן תלמידי הלל ושמאי אצלנו, אשר קצתם נמצאו במגע רוחני עם ההשכלה הכללית בתקופתם (ראה על זה מאמרי: יהודה ויון בדרכי המליצה והמוסר, “כנסת” לזכר ביאליק, תרצ"ט, 364־345) אין לתמוה שנמצאו ב”מכתבים" כמו בשאר חיבוריו הגיונות רבים מקבילים לדברי חז"ל, והעירותי עליהם במקומם.

תרגמתי על פי היסוד הרומי במהדורת טויבנר (ליפסיא) ובמהד' Garnier (פאריס). אני מכיר טובה למוסד ביאליק, אשר בסיועו יכול היה הכרך הראשון הזה להופיע, אחרי שארכה חמש שנים הדפסת המכתבים לסירוגין בעתונים2.


א.ק.

תל אביב, טבת ת"ש


 

ספר ראשון

מכתב א': על אבוד הזמן

סנקא ללוציליוס, שלום.

כן תעשה, לוציליוס חביבי! הצל לך את חייך3, ואת כל אותו הזמן שלוקחים ממך בגזלה או בגנבה או שהוא אובד מעצמו – אספהו ושמרהו! האמינה לי, כי כן הוא, כמו שאני כותב: חלק אחד מזמננו נגזל מאתנו, חלק אחר ילקח מבלי משים, וחלק שלישי אוזל לו כמים הנגרים. לחרפה הוא ביותר מה שאנחנו מאבדים מהזמן על ידי שאנו מזלזלים בו. לכשתדקדק תמצא, כי החלק היותר גדול מן החיים חולף במעשים גרועים, עוד חלק גדול בלי מעשים כלל, וכל החיים – במעשים שאינם דרושים לחפצם4. התוכל להראות לי אדם היודע להוקיר כראוי את הזמן, המבין ערך כל יום, השם לב לזה, שהוא גוע מדי יום ביומו? כי זאת הטעות במדענו, שאנחנו צופים ורואים את המות לפנינו בעתיד, בעת אשר חלק גדול ממנו הוא כבר בעבר. כל ימי החיים אשר מאחורינו הם ביד המות! עשה איפוא, לוציליוס חביבי, כמו שאתה אומר במכתבך, כנס ותפוס כל השעות, וכשתחזיק בידך את היום הזה לא תהיה תלוי כל כך ביום המחרת. בעוד שדוחים את החיים הם קופצים וכלים. הכל, חביבי, הוא קנין אחרים, רק הזמן שלנו הוא. את הקנין היחיד הזה הבורח ומשתמט מידינו נתן לנו הטבע במתנה, וכל מי שרוצה בא ותוקף אותו מאתנו. וכה רבה סכלות בני אדם, עד שאם לקחו הדבר היותר קטן ונבזה, ואשר אפשר להחזירו על נקלה, הם מודים בזה שצריך הדבר להזקף על חשבונם, אבל אם זמן לקח אדם מאת חברו, איננו רואה את עצמו כבעל חוב – אף על פי שלקח את הדבר היחיד, שלא יוכל להחזירו גם אם יכיר טובה על מה שקבל.

אולי תשאל: איך אתה נוהג בעצמך, הנותן לי הלקח הטוב הזה? הנני להתודות על מנהגי: כמו אצל האנשים הרגילים בפזרנות, אבל צופים גם בזהירות על הוצאותיהם, כן יש אתי חשבון נכון ממה שאני מוציא. לא אוכל להגיד, שאינני מאבד מאומה, אבל יודע אני מה שאני מאבד, ולמה, ובאיזה אופן. אפשר לי להכיר את סיבות עניותי. אבל מתרחש לי מה שמגיע לרבים אשר נעשו אביונים בלי אשמתם: הכל סולחים להם, ועוזר אין להם אף אחד! יהיה איך שיהיה, אינני חושב לאביון את מי שמוצא די ספקו בהמעט שנותר לו.

ואתה, זאת עצתי לך: שמור היטב מה שעודנו ברשותך, ומהר להתחיל בזה ככל האפשר. הלא כה יאמרו קדמונינו: “אחרת לקמץ, כשנשאר רק מעט ביסוד”5. הן לא רק מעט הוא, כי אם גם היותר גרוע, מה שנשאר בתחתית הכלי. שלום.


מכתב ב': על דבר בחירת ספרים למקרא

סנקא ללוציליוס, שלום.

ממה שאתה כותב לי ושאני שומע, תקוה טובה נשקפת לעתידותיך. אינך נודד אנה ואנה ונטרד בשינוי מקום. טלטולים כאלה הם מדרכי הנפש החולה, כסימן מובהק לרוח הנכונה אני חושב את היכולת לעמוד במקומו ולשהות אצל עצמו. אבל שים לבך וראה, אם אין גם הקריאה בכתבי מחברים שונים וספרים מכל המינים – סימן לרוח נע ונד. צריך אתה להתעכב אצל אנשי־רוח קבועים ולהיות נזון מהם, אם חפצך לקבל מהם תועלת שתתקיים זמן רב בנפשך. מי שהוא בכל המקומות, איננו בשום מקום. להמבלים את ימיהם בנסיעות יקרה שיש להם מכניסי אורחים, אבל לא ידידים; כן יקרה גם למי שאינו מתחבר בקרבה יתרה לאחד מגדולי הדעת, כי אם עובר במהירות ובמרוצה על הכל. אין מאכל מועיל לגוף ואינו מתערב בו, אם הוא יוצא תיכף כשנכנס. אין דבר מעכב את הרפואה כמו רבוי חליפת סמי המרפא. אין הפצע נגלד ומגיע לידי צלקת, כל זמן שעושים נסיונות בסמים. אין נטע מתחזק, כשעוקרים ושותלים אותו בתכיפות. אין דבר מועיל כל כך, שיוכל לפעול רק בדרך העברה. רבוי הספרים מפזר את הדעת. אם אינך יכול לקרוא בכל הספרים אשר תחת ידך, די שיהא לך ככל אשר תוכל לקרוא. אבל – אומר אתה – חפצי לעלעל קצת בספר זה וקצת בספר אחר". סימן לאצטומכה מקולקלה, שטועמים ממינים שונים, דברים שמוסיפים זוהמא אבל לא משביעים.

לכן טוב שתקרא רק כתבי סופרים מומחים, ואף אם יתקפך לפעמים החשק להשתעשע בכתבי אחרים – אל הראשונים תחזור תמיד. רכוש לך בכל יום דבר, שיעמוד לך כנגד העניות, כנגד המות וכנגד שאר פגעים רעים, ואם עברת על פני דברים רבים, בחר לך אחד מהם שתעכל אותו ביום הזה. כן גם אני עושה. מדברים רבים שקראתי אני שומר ענינים בודדים. מן היום הזה, הנה מה שמצאתי אצל אפיקורוס6, (כי דרכי גם לרעות בשדה אחר, לא בבחינת בורח כי אם בבחינת מרגל). הוא אומר: “ראויה היא לכבוד, העניות השמחה”, באמת אין זו עניות, כשהיא שמחה. מי שמוצא ספוקו בעניותו, הוא עשיר7. העני איננו איש אשר רק מעט בגורלו, כי אם מי שהוא מבקש יותר. מה יתרון בכל מה שטמון אצל אדם זה בארגז וכמוס באוצרותיו, ובכל העדרים בשדה ובכל מכמני הכסף אשר לו, אם הוא משתוקק למה שאין לו והולך וסופר לא מה שכבר רכש, כי אם מה שהוא מתאוה לרכוש עוד? – אם תשאל: מה הסייג לעושר? אגיד לך: ראשונה, שיהיה לך היותר נחוץ; אחרי כן: מה שיספיק לך. ואתה שלום.


מכתב ג': על הבטחון בידידים

סנקא ללוציליוס, שלום.

את המכתבים שחפצת להמציא לי מסרת, לפי דברך, ביד “ידידך”, אבל לבסוף אתה מזהירנו שלא אשיח עמו בכל הדברים הנוגעים בך, מפני שגם אתה אינך רגיל לעשות כן. ובכן במכתב אחד אתה אומר עליו שהוא ‘ידידך’ ושאינו ידידך. השתמשת איפוא במלה זו במובן כללי, כמו שאנו אומרים על המתעתדים להשיג משרה שהם “אנשים הגונים”, וכמו שאנו מברכים את הבא לקראתנו, אם איננו זוכרים את שמו, בכנוי “אדון”. יהיה כן. אבל אם באמת אתה חושב לידידך אדם שאינך יכול לסמוך עליו כמו על עצמך, מאוד אתה טועה, ואינך יודע מה היא הידידות הנכונה. על הכל צריך אתה להתיעץ עם ידידיך – אבל מתחלה על אודותיו. בעקבות הידידות צריך לבוא הבטחון. אבל קודם לה הבקורת. מערבב אדם סדרי חובותיו, אם בהפך לעצת החכם תיאופרסט הוא נעשה מתחלה אוהב ואחרי כן שופט, לא אוהב מתוך המשפט אשר חרץ. בדוק הרבה, ואם ראוי אדם להתקבל לידידותך; כיון שמצאת אותו ראוי, פתח לו שערי לבך, דבר עמו בלי מורך כמו עם עצמך. בודאי צריך אתה לחיות באופן שלא תבוא להסתיר בחיקך, מה שלא תוכל לגלות אפילו לשונאך. אבל כיון שמתרחשים דברים שרגילים לשמרם בתור סודות, עליך לשתף את ידידך בכל דאגותיך ובכל מחשבותיך. חשוב אותו לנאמן – ותעשהו נאמן. יש מורים דרך לבגוד, במה שהם מפחדים מפני הבגידה, ובחשד שהם מותחים הם נותנים את הזכות לפשוע בם. מה הטעם, שאכבוש בקרבי אפילו מלים אחדות להסתירן מפני ידידי? מפני מה לא אראה עצמי בחברתו כמו ביחידות? יש אנשים מספרים לכל הבא לקראתם דברים שמוסרים רק לידידים, ואם נטל עליהם דבר, הם משחררים נפשם בגלותם אותו באזני כל שומע. כנגד זה אחרים יראים אפילו מידיעת האנשים היותר חביבים, ולו היה אפשר – אפילו לעצמם לא היו מגלים סודם, כי אם משקיעים אותו בקרבם. גם זה, גם זה לא יתכן. שתי הנתיבות עקלקלות הן; לבטוח בכל אדם, ושלא לבטוח בשום איש. אבל אפשר שהדרך האחת יותר רצויה לאיש ישר והשניה יותר נוחה בתור מחסה מסכנה. כן צריכים לגנות את חסרי המנוחה, גם את חובבי השלוה התדירית. כי השקידה השמחה תמיד לקראת השאון אינה חריצות, כי אם טלטול לב־רגז, וגם אין זאת השלוה הנכונה, אשר כל תנועה לה לטורח, כי אם עצלה היא זו ותרדמה. לכן טוב לשים לב למה שקראתי בספרו של פומפוניוס8:

“יש אשר כה הרגילו במחשכיהם בקרן זוית, שהם חושבים כי כל מה שנעשה לאור היום הוא נתון לבהלה”.

צריכים לחבר שני הדברים: חובב השלוה צריך לעבודה, והעובד נזקק לשלוה. שאל את הטבע ויגיד לך, כי עשה את היום וגם את הלילה. שלום.


מכתב ד': החכמה מצילה מפחד המות

סנקא ללוציליוס, שלום.

החזק במה שהחילות, והחיש פעלך ככל האפשר, למען יארך יותר הזמן אשר תהנה מנפשך המתוקנה והמשוכללת. אמנם נהנה אתה כבר מן התיקון והשכלול בעצמו, אבל ששון מיוחד הוא המגיע לאדם מתוך הסתכלות בנפשו9 כשהיא נקיה וזכה מכל סיג. בודאי עודך זוכר, מה גדולה היתה שמחתך כשהסירו ממך את בגדי הילדות ולבשת שמלת גבר למען צאת לשער העיר: לגדולה מזו תוכל לחכות, כשתסיר ממך את רוח הילדות. הדבר רע לנו ביותר, בהיות לנו הכבוד של זקנים, ומדות מגונות של נערים, ולא רק של נערים כי אם של ילדים קטנים. אלה מפחדים מפני סכנות קלות ואלה מפני חזות שוא – ואנחנו משתיהן. כשתתקדם בחיים תמצא כי אותם הדברים המטילים עלינו פחד גדול ראויים שנפחד מהם פחות מכל. אין מאורע גדול שנפחד ממנו, אם הוא האחרון.

המות יגיע עדיך: לפחוד ממנו היה נכון, לו היה יכול להשאר עמך. אבל הוא איננו עדיין אצלך – או כבר חלף. תאמר, “קשה לפתות את הנפש, שתבוז לרוח החיים”. האינך צופה ויודע, כמה סיבות שפלות מוצאים בני אדם לבוז לחיים? יש תולה עצמו על פתח אהובתו, יש קופץ מן הגג לבלתי הוסיף שמוע קללות אדונו, ויש תוקע ברזל בבטנו מיראתו שיחזירו אותו ממקום מפלטו. למה לא תוכל גבורת איש לעשות מה שיעשה הפחד? לא יוכל אדם לחיות בשלוה, אם הוא שם לב יותר מדי לאריכות ימיו ומתאוה כמו לאושר בעולמו לחיות במשך תקופות קונסולים רבים. עליך לחשוב מדי יום ביומו, איך תוכל לצאת ברוח שאננה מן החיים, אשר כמה בני אדם תופסים בהם בכל עוז, כמו סחופי זרם מים האוחזים בסבך ובסלע להנצל. יש אנשים אומללים מתגלגלים בין פחד המות ומכאובי החיים: לחיות אינם חפצים ולמות אינם יודעים.

עשה לך, איפוא, את החיים ליותר נעימים, על ידי שתחדל מלדאוג אודותם. אין קנין לאדם אשר ימצא בו נחת, אם לא יהיה גם מוכן ומזומן לאבדתו. ואין אבדה יותר קלה ונוחה לאדם, מאבדת דבר אשר לא יוכל עוד להתבקש. הכן, איפוא, עצמך ואמץ רוחך לשאת מה שמגיע אף לאדירים שבעולם. על חיי פומפיוס חרצו משפט אחד הנערים וסריס אחד, לחיי קראסוס שם קץ איש פרתי אכזר עז פנים. לפידוס נאלץ על ידי הקיסר קיוס להושיט צוארו תחת חרב הקצין דכסטר, וקיוס עצמו נהרג על ידי כ’יריא. מעולם לא עלה אדם למדרגה כה רמה, שלא גרם מזלו לסכנות באותה מדה שהעניק לו טובות. אַל תאמין בנוח הים מזעפו: בעוד רגע ירומו גליו. באותו היום שהאניה משחקת במים, היא טובעת בהם. חשוב, כי שודד וצורר יוכל להניח חרבו על צוארך. אין צורך שיהיה תקיף ביותר: איזה עבד שיהיה יוכל למשול בחייך. לכן אני אומר: מי שבז לחייו, נעשה אדון לחייו. זכור מעשים שהיו, שנהרגו אנשים על ידי אורבים מבית, שהתנפלו בגלוי או בנכלים ותרמית, ותבין כי לא פחות מספר הנהרגים בידי עבדים ממספר הרוגי מלכות. מה איכפת לך, איפוא, עד כמה תקיף הוא האדם שאתה ירא ממנו, אם ענין מוראך יוכל להעשות בידי מי שיהיה? – תאמר: “אם תפול בידי אויב, אז יובילך המנצח (למות)”… יובילך למטרה שאתה הולך אליה בכל אופן. למה תרמה את עצמך ורק עתה תכיר בתחילה מה שנעשה מכבר: הלא מיום שנולדת אתה מובל למות!

ברעיונות אלה עלינו להגות, אם חפצים אנו לחכות בשלות רוח לאותה השעה האחרונה, אשר הפחד מפניה מזעזע לב כל אדם.

ולסיים את מכתבי זה אגיד לך דבר יפה אשר מצאתי היום – גם זה נטע קטוף מגנים זרים: “כמו עושר גדול היא העניות הקצובה בגבולות הטבע”. מה הגבולים שהציב הטבע? שלא לרעוב, שלא לצמוא, שלא לסבול קור. למען הינצל מרעב וצמא, אין צורך כלל להתרפס על פתחי נדיבים, שתסבול מבטי גאותם וחרפתם החסדים, שיואילו לעשות עמך; אין צורך גם לעבור ארחות ימים ולצאת למלחמה. מה שהטבע דורש הוא דבר נקל ומונח לפנינו. רק המותרות עולים בזיעת אפים; אלה הם הדברים, אשר מהם שמלתנו בלה, בעבורם אנו מזקינים בתוך מחנה הצבא, למענם אנו מושלכים לאיים רחוקים. קרוב לאדם ועל ידו הוא, מה שמוצא בו סיפוקו. שלום.


מכתב ה': שלא להתגאות בחכמתו ולמשוך עיני הבריות בהתנהגות משונה

סנקא ללוציליוס, שלום.

מה שאתה שוקד בקשיות עורף לתקן מדותיך מיום ליום, ואתה עוזב הכל ועוסק רק בדבר זה בתמידות – ישר בעיני ואני שמח על זה. כן תעשה כל הימים – לא רק עצתי, כי אם גם בקשתי היא זאת. אבל זאת גם עצתי, שלא תעשה כן כדרך אותם האנשים, אשר הוספת מעלה אצלם עיקר, כי אם התראותם בעולם, והם משתוקקים רק שישימו לב למנהגיהם ודרכי חייהם. תלבושת גסה, פרע שער הראש, זקן שאינו מתוקן, בוז ושנאה לכסף, המשכב על הארץ10, וכל תהפוכות של גדלות ממין זה – אל תבחר בהן. כבר שם הפילוסופיה לעצמו, אף כשהוא יוצא בדרך ענוה, מעורר קצת איבה וקנאה, על אחת כמה וכמה אם יעלה על דעתנו לצאת מדרכי החיים הרגילים. הפנימיות שלנו צריכה להיות שונה, אבל החיצוניות צריכה להשתוות לארחות ההמון. אין צורך שתתהדר שמלתנו, אבל גם מזוהמת לא תהיה. לא נשתמש בכלי כסף מקושטים בתמונות זהב ופז, אבל אל נדמה בנפשנו להיות למופת לפשיטות החיים במה שלא יהיה לנו כל כסף וזהב. מטרתנו צריכה להיות, להתנהג בחיים יותר נעלים משל ההמון, אבל לא בחיים מתנגדים להם; כי אם כן נעשה, נבריח ונרחיק ממנו אותם האנשים אשר אנו חפצים בתיקון מדותיהם. גם זאת תהי אז הפעולה היוצאת, שלא ילכו בשום דבר אחרינו, מיראה שמא יצטרכו לחקות את כל מעשינו. ההבטחה הראשונה שנותנת הפילוסופיה היא: דעה צלולה, אהבת חסד11 ורוח חברתי; הפצת מדות הללו תכבד עלינו על ידי ההתנכרות בדרכי החיים. עלינו להזהר שלא יהיה לשחוק ולדבר של שנאה, מה שאנחנו חפצים להרים לתהלה ותפארת. הן תכליתנו היא: לחיות בדרכי הטבע. אבל כנגד הטבע הוא לסגף נפשו, לבוז גם להידור חיצוני שאינו חשוב כל כך, לבקש דווקא את הזוהמה, להשתמש לא רק במאכלים זולים, כי אם גם בנמאסים ומגואלים. כמו שהוא דרך השחצנות לבקש מעדנים, כן שגעון הוא להתרחק מההנחות היותר רגילות ופשוטות. הפילוסופיה דורשת מדת הסתפקות, אבל לא עונש לגוף, ויש הסתפקות שאינה חסרת נעימות. הדרך הנראית לי נכונה היא: שיהיו חיינו כבושים בתוך המדות הנעלות ובין מדות ההמון. ישגיחו נא ויתבוננו בחיינו ויכירו טובתם.

“ובכן, הלא נעשה מה שעושים האחרים? לא יהיה הבדל בינינו וביניהם?” – גדול יהיה ההבדל! כל מי שמתבונן בנו יכיר שאין אנחנו ככל ההמון. כל הנכנס אל ביתנו, לנו ירחש כבוד ולא לכלי הבית. גדול האדם המשתמש בכלי חרס כמו בכלי כסף, אבל לא קטן ממנו מי שמשתמש בכלי כסף שלו כאילו היו כלי חרס. נפשות שפלות הן אלה, אשר אין ביכלתן לשאת את העושר.

למען חלק עמך גם את הרווח הקטן של היום הזה12, הנה מצאתי אצל החכם היקאטו שלנו13, כי הכחדת התאוות היא גם סגולה נגד הפחד. הוא אומר: “כשתחדל לקוות, תחדל גם מלפחוד”. תאמר: איך אפשר שיחוברו דברים שונים כל כך? – אבל כן הוא, לוציליוס יקירי! אף על פי שרחוקים זה מזה, יש קשר ביניהם. כמו שמחברת שלשלת אחת את האסיר ואת שומרו14, כן יש סמיכות בין שני הענינים שאינם שוים. הפחד מלווה את התקוה. אינני מתפלא על זה כלל; הלא שניהם מצויים ברוח רופפת בקרב האדם, במצב נפש מחכה בדאגה למה שיבוא. היסוד הראשי לשניהם הוא, שאין אנחנו מסתגלים למה שיש לפנינו, כי אם שולחים מחשבותינו למרחקים. כן נעשה חזון העתידות, המתנה הטובה שניתנה לבני אדם, לדבר מזיק להם. החיות בורחות רק מפני הסכנה הנגלית לעיניהן, וכשנמלטו ממנה, הן בוטחות ושאננות; אבל אנחנו מצערים עצמנו במה שעתיד להיות ובמה שכבר עבר. יתרונות רבים יש לנו שהם לרעתנו: הזכרון מחזיר לנו צער המורא אשר חלף, וחזון העתיד מקדים ומעודדו בקרבנו. אין אדם אומלל במה שהווה. שלום.


מכתב ו': התעלות במדות התשוקה ליתר שלמות על ידי חבר הגון

סנקא ללוציליוס, שלום.

אני מרגיש, לוציליוס חביבי, שאין אני רק משתלם, כי אם כמו נוצר מחדש. לא שאני מבטיח או מקוה, שלא ישאר בי דבר הצריך להשתנות. הכי אפשר שלא תהיינה בי מדות הצריכות תיקון או שיפור או סעד ותמיכה? אבל זה הוא סימן יפה לנפש אשר גברה נטיתה לטוב, שהיא רואה חסרונותיה הנעלמים ממנה מלפנים. יש חולים מתברכים במזל טוב15, בשעה שהגיעו להרגיש את חליים.

מאד הייתי חפץ שתשתתף גם אתה בחליפה זו שעברה עלי, כי אז הייתי מרהיב בנפשי לבטוח הרבה יותר בחוזק ידידותנו ולמצוא בה אותה הידידות הנאמנה, אשר לא תינתק על ידי מורא או תקוה או דאגת התועלת הפרטית, ואשר בה נפשות קשורות עד יום המות ולמענה בוחרים במות. יכול אני לקרוא בשם אנשים רבים שהיו להם ידידים, אבל לא ידידוּת. דבר זה לא יארע, אם מה שמאחד את הלבבות הוא החפץ השוה למדות נעלות וטובות. הן אי אפשר באופן אחר, הלא יודעים חברים כאלה, כי הכל אצלם משותף, וביותר – סבל הפגעים.

לא תוכל לשער את כל הריוח המוסרי שמביא לי יום ויום. תאמר לי: “מסור נא גם לי את הדברים המועילים, אשר הרגשת בנפשך”. אני בעצמי משתוקק לנסוך אל קרבך את כל אלה, ושמחה יתרה היא לי ללמוד דבר, למען אלמד אותו. לא יערב לי דבר, לו גם יהיה נפלא ומועיל ביותר, אם אדע אותו רק לי לעצמי16. אם יושיטו לי את כל החכמה שבעולם בתנאי מיוחד שתהיה נצורה אצלי ולא אפיץ אותה – לא אקבל. אין דבר טוב שיוכל להיות לנו לנחלה נעימה, בלי חבר.

אשלח לך, איפוא, את הספרים בעצמם, ולבל יהיה לך עמל רב לחפש את הדברים המועילים המפוזרים בהם, אניח סימנים בתוכם, למען תגיע תיכף להמקומות אשר ישרו ומצאו חן בעיני. אבל יותר מהדברים הכתובים יפעלו עליך הדבור החי והתהלכנו יחד, לכן טוב שתבוא בעצמך אלי. הן מאמינים בני אדם במראה עיניהם יותר מבמשמע אזניהם; מלבד זה: דרך רחוקה היא דרך הלקח והלימודים, ויותר קצרים ומועילים הם מופתי המעשים. קליאנתס לא היה נעשה מעולם תלמיד מובהק לזנון, לו רק שמע את לקחו; אבל הוא חי עמו, צפה אל סתרי נפשו. התבונן איך התנהג על פי דעותיו17. אפלטון ואריסטוטלס וכל מחנה החכמים אשר נפוצו בנתיבות שונות הרויחו יותר מתוך התבונות במדותיו של סוקרטס, מאשר למדו מתוך דבריו. מטרודורוס, הרמרכוס, פוליאנוס – נעשו לאנשים גדולים לא מבית ספרו של אפיקורוס, כי אם על ידי ההתרועעות עמו.

אבל אין אני קורא לך, כדי שתתקדם אתה, כי אם כדי שתהיה לי לתועלת: הרבה נועיל איש לרעהו.

ויען שאני חייב לך בינתיים את החוב היומי, אגיד לך מאמר שהנאני היום ממה שקראתי בספרו של הקטו. הוא אומר: “ואתה שואלני, במה התקדמת היום? – למדתי איך להיות ידיד לעצמי”! – באמת, הרבה התקדם בזה. הוא לא יהיה עוד בודד. תדע שהוא יהיה גם ידיד לכל. שלום.


מכתב ז': להתרחק מן ההמון והבליו ואכזריותיו

סנקא ללוציליוס, שלום.

שאלתני: ממה אתה צריך להתרחק ביותר לפי דעתי? – מן ההמון! עדיין אינך יכול למסור עצמך לו בבטחה. הנני לספר לך חולשה אשר לי: אני, כשאני יוצא אליו, אינני חוזר לעולם במדותי הטובות שהיו לי בצאתי. קצת ממה שהדחתי מעל פני, חוזר ונעור. כדרך החולים, אשר אחרי חולשה ארוכה בריאותם רופפת כל כך, שאי אפשר להם לצאת החוצה בלי נזק, כן גם דרכנו אנו המתרפאים מחלאי הנפש. אויב מסוכן הוא לנו כל משא ומתן עם האוכלוסין! אין אף אחד בהם שלא ישפיע עלינו במדה מגונה, או יטבע בנו חותמה, או יגלגלה עלינו בלי משים. וככל אשר ירבה המון העם, אשר אנחנו מתערבים בו, כן תגדל הסכנה.

אין לך דבר גרוע למדות טובות כהישיבה באיזה בית משחק. בעוד שאנחנו משתעשעים, נקל יותר לחטאים לזחול אל קרבנו. התאמין כי אספר? אני חוזר ביתר אהבת בצע, ביתר תשוקת כבוד, ביתר תאבנות, ביתר אכזריות וחסרון אנושיות – אחרי ששהיתי בין אנשים!

המקרה גרם שנכנסתי בצהרים לבית משחק. חכיתי לשמוע דברי חידוד ושעשועים ולראות דברים נותנים לעינים מנוחה ממחזה־הדמים; אבל מצאתי את ההיפך. ההתגוששות, שהיתה בתחילה, נראתה עוד כרחמים וחסד. לבסוף חדלו כל הבדיחות; נשארה רק שפיכת דמים פשוטה. אין ללוחמים שום דבר להגן בעדם, בכל גופם הם מופקרים למכת־מות, ואין יד שלוחה לחנם. ורוב העם בוחר במחזות כאלה מבמראה זוגות הגבורים המומחים18, ואיך לא יבחר בהם? הלא כאן אין קובע ואין מגן וצנה כנגד הברזל. למה כלי הגנה? למה אמנות? הלא כל אלה רק מעכבים את המות. בבוקר משליכים אנשים בפני אריות ודובים, בצהרים משליכים אותם בפני ההמון הבא לראות. את אלה אשר רצחו, נותנים עתה להירצח, ואת מי שגובר מניחים לרציחה בשעה אחרת. סוף כל הלוחמים הוא המות. הדבר נעשה בברזל ובאש, והוא נמשך עד שהזירה מתרוקנה. – תאמר: “הלוחם הזה היה מן הלסטים!” – אם כן, צריכים היו לתלות אותו על עץ. – “אדם זה הרג את הנפש!” – אמנם מי שהרג, ראוי שייהרג; אבל מהיכן זכית, אתה הנבל, להיות בין הרואים במשחק כזה? – “הכּה, חבּל, שרוֹף! למה הוא שוהה במרוצתו לקראת הברזל? למה אין הלזה חובטו ביתר כח? ולמה אדם זה מתרשל למות שלא ברצון?” – בחיבוטים דוחפים אותם לקראת הפצעים, מאלצים אותם לקבל זה מזה את המכות אל לבם החשוף. בינתיים אנשים נשחטים, כדי שלא יעבור הזמן בבטלה.

הכי אינכם רואים, כי מעשים רעים משפיעים על עושיהם? עליכם לתת תודה לאלהי מרום, שאתם מחנכים באכזריות את מי שלא יוכל ללמוד מדה זו19. צריכים להרחיק מן העם את הנפש הרכה ואשר לא התחזקה עוד במעשה הצדק; מאד נקל להספח אל המרובים. אפילו את סוקרטס, קאטו ולליוס היה יכול ההמון הפרוע להעביר על דעתם, ואיך יוכל אחד מאתנו, למרות כל השתדלותנו, לעצור כוח ברוחו לעומת סערת החטאים הבאים בלוית ההמון הרב. מעשה אחד מופתי להוללות או לאהבת־בצע פועל הרבה לרעה, שכן אחד בעל תאוות הדר עמנו, מחליש ומרופף את כוחנו. שכן אחד עשיר מגרה בנו תשוקות רכוש. חבר רע בדרך מטיל קצת חלודה גם נפש זכה וטהורה המתהלכת עמו. ומה יהיה בסופן של מדות טובות, אשר קהל גדול מכונן תעצומותיו כנגדן? – נאלץ תהיה לחקות את ההמון, או לשנוא אותו; אבל משני דברים אלה עליך להתרחק. אינך צריך להיות שוה לרעים, בעבור שהם הרבים, ולא שונא את הרבים, בעבור שהם שונים ממך. התכנס לתוך עצמך ככל האפשר. התהלך עם אנשים, אשר יוכלו להשפיע על מדותיך לטובה; קבל לחברים את אלה, אשר תוכל לפעול לשבחם. כן נעשים אנשים גומלים זה לזה, ובעוד הם מלמדים, הם לומדים20.

אין צורך, איפוא, שתמשוך אותך בקשת התהלה, והתשוקה לפרסם את כשרונך, אל תוך הקהל, כדי לדרוש לפניו או להתוכח אתו. הייתי יועץ לך לעשות זאת, לו היתה בידך סחורה הדרושה לחפץ העם; אבל להגיגך אין מבין. אפשר שתפגוש אדם אחד או משנהו שיהיה ראוי לכך, אבל גם אותו עוד צריך תהיה לחנך ולהרגיל להבין דבריך. “אם כן, למי הוא כל מה שלמדתי?” – אל תירא פן יהיה עמלך לשוא, אם לך לעצמך למדת.

אכן למען לא יהיה מה שלמדתי אני היום הזה לי לבדי, אגלה לך שלשה מאמרים נחמדים אשר מצאתי וענינם אחד הוא בקירוב. בראשון משלשת המאמרים ישלם לך המכתב הזה את חובו21, השנים האחרים תקבל בתוך דמי־קדימה. דמוקריטוס אומר: “היחיד הוא לי במקום כל העם, וכל העם במקום יחיד”. יפה אמר גם חכם אחד (לא נודע אל נכון מי הוא האומר) כאשר שאלו אותו, לאיזו תכלית הוא שוקד על אומנותו, אם רק מעטים יכירו טובה: “די לי במעטים; די גם ביחיד; די אם אין גם אחד22.

והמאמר השלישי המצוין הוא של אפיקורוס, אשר כתב לאחד מחבריו החכמים: “דברים אלה אינם לרבים, כי אם לך לבדך; הן כל אחד מאתנו לחברו דיו בתוך קהל גדול”. דברים אלה אסוף, לוציליוס חביבי, לתוך נפשך, למען תלמד לבוז לענג הבא מהסכמת ההמון. רבים מהללים אותך; הכי יש לך על מה להיות שבע־רצון מעצמך, אם אתה האיש, אשר הרבים מבינים אותו? מדותיך הטובות – להסכמה מקרב נפשך תצפינה23. שלום.


מכתב ח': עבודת חכמים בעתות הפנאי

סנקא ללוציליוס, שלום.

– “אתה פוקד עלי להתרחק מהמון־העם ולהסתפק בהכרת־עצמי? ואיה החוק אשר אתם קובעים, כי אין להבטל מפעולה עד רגע המות?” ככה אתה שואל.

אבל לא לשבת בטל עצתי; אני שמתי סתר לי וסגרתי דלתי ביתי – למען אוכל להיות לתועלת לרבים. אין אף יום אחד עובר עלי בלי עבודה, אף חלק מן הלילה אני מקדיש ללמודים. אינני פונה לישון עד שהשינה תוקפת אותי ואת עיני העיפות באשמורות עוד אני אונס לעבודה. לא רק מן האנשים התרחקתי, כי אם גם מקניני העולם, וביחוד מן הקנינים אשר לי. כל עסקי, בצרכי הדורות הבאים. אני כותב בספר איזה דברים, אשר יהיו להם לתועלת. דברי תוכחה לטובתם, כעין ציונים לרפואה, אני רושם בחבורי; כי את פעולתם הרצויה של הדברים האלה חזיתי מבשרי בפצעי וחבורותי, אשר אם גם לא נרפאו כלה, הן לכל הפחות חדלו מהשתרע. את הדרך הנכונה אשר אחרתי למצוא בעצמי בהיותי עיף ויגע מדרכי תעתועים, אני מורה לאחרים. אני קורא: "חדלו לכם מכל מה שמוצא חן בעיני ההמון וממה שגורם המקרה! על כל קנין פתאומי הביטו בחשד ובחרדה! החיות והדגים נצודים בתקות־רמיה אשר פורשים לפניהם. החושבים אתם כי דברים אלה הם קניני האושר? מצודות וחרמים הם. מי מאתנו החפץ לחיות חיים בטוחים מפחד, יתרחק בכל יכלתו מאותן חתיכות־המאכל שבחכה, אשר בהן מרמים אותנו האומללים, ובשעה שאנו חושבים לאחוז בהן, אנחנו הננו הנאחזים! לתהומות מובילה נתיבה זו; סוף החיים המתנשאים באופן זה, היא מפלה. אי־אפשר אף להחיש עוד עזרה כנגד האסון, אם האושר המדומה דוחף לדרך עקלתון, אם קצת בדרך ישרה, או בפעם אחת לאבדון. אבל השואה איננה הורסת פתאום, כי אם מגלגלת את האניה בסערה ומנפצת אותה אל הסלעים.

החזיקו איפוא, בחוק זה שיהיה לכם לסעד ותועלת בחייכם: תנו לגוף רק מה שנחוץ לצורך בריאותו. ביד חזקה צריכים לרדות בו, לבל יסרב להכנע לנפש. המאכל ימלא נפש הרעב, המשקה ירוה בצמא, המלבוש יגן מפני הקרה, המעון יהיה למחסה מפני כל מה שמזיק לגוף. אבל אם הדירה בנויה מרגבי אדמה או מאבנים שונות מארצות רחוקות – אין בכך כלום. ידוע תדעו, כי אדם יכול לחסות בצל גג של תבן כמו של זהב. הביטו בשאט נפש על כל מה שהציג העמל בלי צורך לנוי ולתפארה. בינו נא, כי אין דבר נפלא חוץ מן הנפש; ואם היא גדולה, אין דבר גדול ממנה".

אם בלשון זו אני מדבר אל עצמי ואל הבאים אחרי, האינך מסכים שאני מביא תועלת יותר רבה, מאשר לו הלכתי לבתי־דינים לערוב ערובה או לקבוע חותמי על שטרי צוואה או לחוות דעתי ולתת ידי לטובת אחד המתעתדים להבחר לסנאט? האמינה לי, כי יש מתראה כאילו אינו עושה כלום, והוא פועל גדולות ומתעסק יחד בצרכי בני־אדם ובצרכי שמים24.

אבל עלי לסיים,וכפי שכבר הרגלתי, עלי להוסיף התשלומין בעד המכתב הזה. לא משלי אתן, כי אם עוד הפעם מיסודו של אפיקורוס; מאמר זה קראתי היום בספרו: "צריך אתה להיות עבד לחכמה25, למען תשיג את החרות האמתית26. אין אדם נדחה מיום ליום, אם הוא נכנע לחכמה ומוסר לה נפשו, כי אם תיכף הוא משתחרר; העבדות לחכמה היא היא החרות. אפשר שתשאלני למה אני מביא פתגמים רבים מאפיקורוס ולא מחכמי עמנו? אבל למה לך לחשוב, כי הרעיונות של אפיקורוס הם ולא ברשות הכל? יש אשר אמרו משוררים דברים שכבר נאמרו, או ראויים להאמר על ידי חכמים. לא אדבר על המשוררים הטראגיים ולא על מחזות רומיים רשמיים27 (הן בהם יש רצינות יתרה והם בין הקומידיות והטרגדיות בתוך) – הכי לא נמצאו רעיונות נפלאים גם בין המשחקים במערכות? כמה פתגמים של פובליוס28 היו ראויים להאמר לא על ידי יחפים כי אם על ידי לבושי קותורנים29! הנני להביא לך חרוז אחד ממנו הנוגע בפילוסופיא ובאותו ענין אשר עסקנו בו עתה. בפתגם הזה הוא מזהיר מלראות את הקנינים המקריים כאילו הם ברשותנו:

“זר נשאר הכל, מה שלאיש חומד הגיע”.

זוכר אני, כי אמרת רעיון זה בדברים קצת יותר יפים ונמרצים:

“לא שלך הוא, מה ששם המקרה ברשותך”.

לא אמנע ממך גם עוד פתגם יותר נאה:

“קנין שאפשר לתתו, הוא יכול גם להנטל”.

מאמר זה אינו עולה בחשבון – משלך נתתיו לך. שלום.


מכתב ט': החכם מספיק לעצמו, אבל גם לידידים הוא נכסף

סנקא ללוציליוס, שלום.

חפצך לדעת, אם בצדק מגנה אפיקור באחד ממכתביו את האומרים, כי החכם מספיק לעצמו ולכן אינו צריך לכל ידיד. אפיקור אמר זאת לגנות כנגד סטיליבו וחבריו החושבים למדה היותר נעלה נפש אי רגשנית30. כשאנו חפצים לתרגם מבטא זה מיונית “אפתיא” ואומרים במלה אחת impatentia (“חסרון־הרגשה” וגם “קוצר רוח”), אנחנו נותנים מקום לטעות, כי אפשר להבין ההיפך ממה שאנו חפצים לומר. כוונתנו היא למי שבז לכל רגש יסורים, והשומע יחשוב שאנו מכוונים למי שלא יכול נשוא יסורים (לקוצר רוח). יש לעיין, אם לא נכון יותר לומר: נפש שלא ישיגוה מכאובים, או נפש שהיא מחוץ לגדר ההרגשות.

זה ההבדל בינינו ובין בעלי השיטה ההיא:החכם כפי דעתנו הוא מרגיש בכל היסורים, אבל גובר עליהם; והחכם לפי שיטתם אינו מרגיש כל עיקר, אבל הצד השווה לשנינו הוא, שהחכם מספיק לעצמו. אכן גם בידיד ובשכן קרוב ובבן־לויה הוא חפץ, אף על פי שדי הוא לו לבדו. בוא וראה, איך הוא די לנפשו: הלא לפעמים גם בחלק מעצמו די לו. אם נקצצה ידו בסבת מחלה או על ידי אויב, אם התרחש שסימו את עינו האחת או אפילו שתי עיניו, תהי דעתו נוחה בשארית אבריו, ובגופו החבול והקטוע יהיה שמח כמו ששמח לפני זה משלמותו. לא שהוא חפץ בכך, שיחסרו לו אברים; נוח לו יותר שלא יחסרו. כן גם החכם מספיק לעצמו, ואין זאת אומרת שהוא חפץ להיות בלי אוהב ורע, כי אם שהוא יכול להיות כן. באמרי: יכול, כוונתי, כי אם אבד את אוהבו, הוא מתנחם על זה. אבל באמת לא יהיה לעולם בלי אוהב, אם ביכלתו תמיד להשלים את החסרון. כמו שהיה ביד פידיאַס אם נתקלקל לו פסל אחד, לעשות תיכף אחר תמורתו, כן יוכל החכם, שהוא אמן ביצירת יחסי ידידות, למלא מקום האוהב אשר אבד לו. וכי תשאלני: איך יוכל חיש ליצור לו אוהב? על זאת אשיב לך, אם תסכים שאשלם לך עם זה גם את לקח־חוקי ואסלק לך את חוב המכתב הנוכחי: הקטו אמר: “הנני לתת לך סגולה לאהבה; לא סם, לא עשב, ולא לחש־כשפים: אם חפצך להאהב – אהוב!

לא רק מידידות עתיקה ומנוסה יהיה לך עונג רב, כי אם גם מנטיעת ידידות חדשה והנחת יסודותיה. מה שבין עובד אדמה הקוצר את קצירו ובין נושא משך הזרע, הוא גם בין מי שכבר רכש לו אוהב ובין מי שעומד לרכשו. הפילוסוף אַטלוס רגיל היה לומר: “נעימה יותר רכישת האוהב, מהידיעה שכבר ישנו אתנו כמו שנעים לאמן מעשה הציור מהידיעה שכבר צייר”. ההשתדלות השקועה במעשה אמנות מוצאת נחת מרובה במפעל עצמו; אין עוד נחת רוח במידה שוה לזו אצל מי שכבר משך ידו מן המלאכה שנגמרה. הוא אוכל עתה את פריה ולפני זה, כל זמן שצייר, היה נהנה מן האמנות עצמה. יותר פורים הם ימי־הבגרות של בנינו, אבל יותר נעימה לנו ילדותם.

נשוב איפוא לעניננו. החכם אף על פי שהוא מספיק לעצמו, בכל זאת לידיד הוא נכסף, ולו רק למען יוכל להתנהג בידידות ושלא תהיה מדה טובה זו עקרה אצלו. לא כמו שאומר אפיקור באגרת הנזכרה: “שיהיה לו מי שישב אצל מטתו בחליו (של הנאהב), ושיחיש לו עזרה בהיותו בשבי או בצרה”, כי אם שיוכל הוא (האוהב) לבקר את ידידו בחליו ושיוכל להביא לו פדות בהיותו אסור בשביה. מי שצופה לטובת עצמו ומבקש ידידות למען מצוא בה תועלתו, לא בעצה טובה הוא מתנהג. כתחלתו כן יהיה סופו: הוא בקש לו אוהב שיעמול להוציאו ממאסר, וזה, כאשר רק ישמע קשקוש השלשלת – יפנה וילך לו. כאלה הם יחסי ידידות הנקראים בפי העם: זמניים. מי שקרבוהו למען התועלת, ימצא חן כל זמן שיועיל. לכן גם מחנה גדול של אוהבים סובב את העולים לגדולה, ובשכונת הנופלים רבה העזובה. כבוא שעת הנסיון, אוהבים אלה בורחים. לכן ידועים לנו מעשים נוראים ומרובים כל כך מאנשים אשר עזבו את חבריהם ממורא וגם בגדו בם. כן צריך להיות. הסוף מתאים להתחלה: מי שהתחיל בידידות בעבור שמצא בה תועלת, הוא יעשה לה קץ מפני התועלת, כשימצא שכרו בדבר שהוא כנגד הידידות. התדע למה אני קונה לי אוהב? כדי שיהיה לי אדם, שאוכל למות בעבורו, ללכת בגולה בעבורו, לתת נפשי תחת נפשו ולהקריב לו חיי. אבל מה שקראת אתה בשם זה – מסחר הוא ולא ידידות; בקשת הריוח, והחשבון איך להשתכר. בודאי יש לידידות קצת דמיון לאהבת נשים; אפשר לומר כי האהבה היא ידידות שהתגברה עד לשגעון. הכי אוהב אדם בשביל הריוח או בשביל כבוד ותהלה? האהבה כשהיא לעצמה דוחה כל ענינים אחרים ומדליקה בלב את התשוקה ליצור הנאה בתקוה עזה למצוא חיבה גם מן הצד האחר. הכי אפשר כי מרגש נעלה יצא רגש שפל ונבזה?

תאמר, שאין כאן השאלה, אם ראויה הידידות להתבקש מצד עצמה או מסיבה חיצונית. אבל באמת על זה אנו דנים. אם בשביל עצמה היא מתבקשת, יוכל להיות נכסף לה גם מי שמספיק לעצמו. “איך יבקש ידידות כזאת?” כמו שמבקשים את היופי היותר נעלה; לא תפוס בתקות הריוח ולא פוחד מחליפות המקרים. מי שמיסד ידידותו רק בתקות מאורעות נעימים, הוא חולץ ממנה את הודה ותפארתה.

“החכם מספיק לעצמו”, רבים נותנים לדבר הזה פירוש שלא כענין, לוציליוס יקירי; דוחפים את החכם מכל המקומות וכופים אותו להסגר בחוגו! אבל צריכים לבחון היטב, מה תוכן פתגם זה וכוונתו. מספיק החכם לעצמו – למצוא טובו בחייו, אבל לא לכלכל חייו, כי לאלו חסרים כמה דברים, בעת אשר לטוב שבחיים די בלב אמיץ ומרומם צופה מגבוה על המקרים החולפים. אגיד לך גם הבדל מליצי, אשר נמסר בשם כריזיפוס: “החכם אינו חסר כלום, בכל זאת יש לו צורך בהרבה דברים; כנגד זה הסכל אינו צריך לשום דבר, אינו יודע גם להשתמש כהוגן בשום דבר, אבל הכל חסר לו”. החכם צורך יש לו בידיו, בעיניו ובהרבה דברים נחוצים להשתמש בהם יום יום, אבל אינו נאלץ להיות בעל קנינים אלה. כי המחסור המוחלט31 הוא הלחץ לאיזה דבר, והחכם אינו נלחץ לשום דבר. מטעם זה גם בידידים הוא מוצא חפץ, אף על פי שהוא מספיק לעצמו, ובמספר רב הם דרושים לו. לא בשביל חיי אושר, כי גם בלעדיהם ימצא אושר בחיים. האושר העליון אינו צריך לכלים מבחוץ; מבפנים הוא צומח ומתגדל וכל תקפו הוא מתוכו. בשעה שמתחיל אדם לבקש טובו בחוץ, הוא מוסר עצמו לעבדות.

“ומה תהיה אחרית החכם, אם בלא ידידים יהיה שבוי במאסר או ישב נעזב בקרב עם נכרי או כלוא במרחקים מעבר לים, או יהיה מושלך לאי שומם?” – כמו אחרית יופיטר אשר אחרי התפורר תבל וכל בני אלים יתלכדו לכוח אחד32 והטבע יחדל מלפעול – הוא ימצא מנוחה תפוס במחשבותיו. כן גם החכם עושה: הוא מסתתר אצל עצמו ומתבודד עם נפשו. כל זמן שאפשר לו לסדר עניניו כפי הבנתו, הוא שמח בחלקו. הוא נושא אשה, ומספיק לעצמו; מוליד בנים ומספיק לעצמו. בכל זאת לא היה חפץ לחיות, לו נשאר בלי חברת אנשים. לא תועלתו מושכת אותו אל הידידות, כי אם נטיה טבעית33. כמו שנטועה תשוקה נעימה לכמה דברים, כן גם לידידות. כמו ששנואה עלינו הבדידות ומטבעו מבקש איש להתחבר לרעהו, כן דוחף אותנו איזה רגש להתחבר לאוהבים. בכל זאת אם בחבה רבה יקרב את אוהביו, ישוום לעצמו ויכבדם יותר מגופו – גבולות לטובו בחיים יציב בקרב נפשו, – ויאמר כדברי סטיליבו – אותו סטיליבו, אשר אליו ערוכה אגרת אפיקור. החכם הזה, אחרי אשר נלכדה עיר מולדתו ואבד את ילדיו ואת אשתו ורק בגפו זכה להנצל מן השרפה שהחריבה הכל, השיב לדמטריוס (המכונה בשם פוליארקטס, לזכר הריסת הערים) על השאלה, אם אבד לו איזה דבר: “כל קניני אתי הם”34. הנה אדם חזק ואמיץ לב! הוא גבר אף על נצחון אויבו. באמרו שלא אבד כלום, הטיל ספק בלב האויב, אם באמת נצח. “כל קניני הם אתי”, זאת אומרת: מדות טובות, יושר, חכמה, והתבונה הזאת בעצמה: כי אין לחשוב לדבר טוב, מה שיוכל להנטל. ישנן חיות, אשר אנו משתוממים לראותן עוברות באש מבלי שישיגן נזק: הכי לא יותר נפלא צריך להיות בעינינו האדם, אשר ברזל וחרבן ומוקדי־אש עוברים עליו, והוא יוצא בלי פגם ונזק? אפשר לראות מזה, עד כמה נקל לפעמים יותר לכבוש לאום שלם, מלכבוש אדם אחד. בפתגם ההוא חוה דעתו כאחד הסטואים, הנושא גם כן את קניניו בעד ערים שרופות אש. הוא מספיק לעצמו – בגבול זה הוא חוסם את מקצוע אשרו. ואל תחשוב כי רק אנחנו מתהללים בפתגמים של נדיבות כאלה; גם אפיקור, המגנה את סטיליבו, אמר דבר כזה – אשר תקבל היום ממני במתנה, אף על פי שכבר יצאתי הפעם ידי חובתי. הוא אמר: “מי שאינו רואה את מה שיש לו כדבר היותר יקר, הוא יהיה אומלל גם אם ימשול בכל העולם”. אפשר שיישר בעיניך יותר, אם בצורה זו אמסור את הפתגם (הרי לא עבדים אנחנו למלים, רק הרעיון מטרתנו): “אומלל הוא, מי שאינו חושב עצמו למאושר – לו גם ימשול בכל העולם”! – ולמען תכיר כי זאת דעת כל אנשי שכל, והטבע גוזר כן, הנה גם בדברי המשחק בקומדיות נמצא הפתגם:

“אין אדם מאושר, אם אינו רואה עצמו כן”.

מה איכפת, איך מצבך, אם בעיניך הוא גרוע? “איך אפשר?” אתה משיבני “אם פלוני אשר עשה עושר בדרך חרפה, ופלוני האדון לרבים ועבד ליותר רבים, רואה עצמו כמאושר – הכי הוא מאושר באמת?” אין העיקר מה שהוא אומר, כי אם מה שהוא מרגיש. ולא מה שהוא מרגיש ביום אחד, כי אם בתמידות, ואין כל יסוד לפחוד, כי דבר גדול כהאושר יפול בחיק מי שאינו ראוי לכך. כי רק בעיני החכם מוצא חן מה שיש לו, והסכלות מדוכאה מגועל נפש על עצמה. שלום.


מכתב י': על הבדידות ועל התפלות לאלהים

סנקא ללוציליוס, שלום.

כן הדבר, אין אני משנה את דעתי: לברוח מן הרבים, לברוח מן המעטים, לברוח אף מן היחיד! אין איש, שהייתי מבקש לקשר אותך עמו. ועתה בוא וראה את משפטי עליך: אני מוצא עוז להפקיר אותך על יד עצמך. אמרו עליו, על קראטס, תלמידו של סטיליבו אשר הזכרתי במכתבי הקודם, שפגש עלם אחד מטייל לבדו וישאלהו: מה אתה עושה לבדך? ויען העלם: אני מדבר אל עצמי. ויאמר לו קראטס: בבקשה, השמר נא והזהר שלא תדבר עם אדם רע! – על אנשים שרויים בצער ופחד אנחנו רגילים להשגיח, שלא ישתמשו בבדידות לרעתם. את מי שהוא חסר תבונה אין רשאים להניח לבדו, פן יבוא לידי מחשבות רעות או יגלגל סכנה על אחרים ועל עצמו לעתיד, או ילך בארחות תאוות לבו השפלות, או יעלה על רוחו דברים אשר המורא והבושה מכסים אותם; פן תתגבר בו העזות ויתלקח היצר ותבער בו חמת נקם. הן גם היתרון היחיד שיש להתבודדות, כי נמנעים על ידה מלגלות סודות ואין לפחוד ממלשינים, הסכל איננו זוכה בו, יען רגיל הוא לגלות סודותיו בעצמו. ועתה ראה מה אני מקוה ממך או מה אני מבטיח לך – כי התקוה איננה עוד בטחון – שאין אני מוצא לך חבר זולתי אותך לבדך! אני מעלה בזכרוני דברים אשר נזרקו מפיך בעוז וגבורה ומתוך רוממות הנפש, ואני הקשבתי בששון ואמרתי באותה שעה אל נפשי: “דברים כאלה אינם מן השפה ולחוץ, למלים הללו יש יסוד, אדם זה אינו אחד מתוך ההמון, הוא שואף להשכיל ולהיטיב”. חזק איפוא ודבר כן, אל ידכא אותך דבר. על בקשותיך מלפנים עליך לוותר בפני האלים, לענינים אחרים תהי צופה מעתה, בקש דעה נכונה, בקש בריאות הנפש, ואחרי כן בריאות הגוף35, איך לא תבקש כאלה תמיד? הרבה תחנה לפני אל36, לא דבר זר אשר תבקש.

ולמען שלוח לך כדרכי עם מכתב גם מתנה קטנה: נכון הדבר אשר מצאתי אצל אתינודורוס: “מתי תדע שאתה חפשי מכל התאוות הנמוכות? כשתגיע לזה, שתבקש מאלהים רק דברים שאתה יכול לבקשם בפני הקהל”. אך מה רבה סכלות בני אדם! את בקשותיהם היותר נבזות לוחשים באזני האלים. לו יקשיב אדם, ישתקו: מה שהם חפצים להסתיר בפני אדם, הם מספרים לאלהיהם! התבונן נא ללקח היוצא מזה: חיה עם אנשים כאילו צופה אלהים, דבר אל אלהים כאילו שומעים אנשים37. שלום.


מכתב י"א: על בושת הפנים ועל הנחיצות להדבק באיש מופת

סנקא ללוציליוס, שלום.

היתה לי שיחה עם אחד מידידיך, איש טוב מטבעו, אשר מתוך שיחתו נקל היה להכיר נדיבות נפשו ורוחו ורחב דעתו. אני הריחותי את ריח מעלתו הרבה, כי לא היה מוכן לשיחה עמי ולפתע באנו בדברים. כשנחה דעתו קצת לא יכול להתגבר על בושת פניוסימן טוב לאיש צעיר38! האודם כסה את לחייו. אני חושד אותו כי בשת־פנים זו תלווהו גם כשישתלם וישתחרר מכל מום וייחשב בין המשכילים. כי אין הסגולות הטבעיות של הגוף והנפש נמחות על ידי החכמה; מה שטבוע באדם ומחובר בו מלידה יוכל להתרופף קצת על ידי השתדלות, אבל לא להמחות. ישנם אנשים אף אמיצי לב כשהם לבד, ובעמדם בפני הציבור זיעה פורצת מגופם כאילו הם עיפים ויגעים מחום, ויש אשר ברכיהם רועדות כשעומדים לדבר ושיניהם מתמוטטות ולשונם מגמגמת ושפתיהם צוללות. על ידי החינוך וההרגל אין אימה זו נעקרת מן השורש, כי הטבע מראה את כוחו ומזכיר את היותר חזקים אם פגם כזה שולט בהם39. ממין זה הוא גם אודם הפנים, המופיע אצל אנשי עוז וגבורה. אמנם ביתר שאת הוא נראה אצל נערים, אשר יתר חום להם ומצחם יותר רכה; אבל גם בזקנים וכבירי ימים הוא שולט. ישנם גם אנשים שהם איומים ביותר כשהם מתאדמים, ואשר אצלם זה סימן כי אזלה מהם הבשת. סולא היה נעשה אכזרי ביותר בשעה שפניו התאדמו מדם. לפומפיוס היו הפנים היותר רכים וכשעמד בפני הקהל היה תמיד מתאדם. ביחוד כשהיה צריך להשתתף בשיחה. עוד אני זוכר את פביאנוס, כשהובא אל הסינאט להעיד עדות, פניו התאדמו, ואות־צניעות זו היה לו לשבח. לא היה זה מתוך כשלון כוחו, כי אם זה דרכה של מסבה בלתי רגילה להרעיש את מי שאינו מנוסה, אם טבעו להיות נפעם, ובעת אשר בעורקי אחרים הדם נוזל במנוחה, אצלו הוא נע ומתרוצץ ונשקף בעד עור פניו. כמו שאמרתי, אין ביד החכמה לשנות דבר זה, לולא זאת היתה היא המושלת בטבע והמתקנת כל פגם שביצורים. מה שגרמו מסבות הלידה ומזג הגוף, נשאר דבק באדם, אף אם יעמול הרבה למשול ברוחו. לא יוכל להעביר אותו, כמו שלא יוכל לזכות בו כרצונו.

משחקים אומנים הרגילים לחקות הפעליות מורא ופחד או להציג מחזה דאגה, משתמשים בסימנים שונים גם למען הראות בשת פנים: הם מרכינים ראשם, משפילים קולם, נותנים עיניהם בקרקע, אבל להתאדם בפניהם אינם יכולים כחפצם, כי אין לעצור בעד האודם ולא למשוך אותו לפי הרצון. לענין כזה אין החכמה מבטיחה דבר ולא מביאה תועלת. הדברים הטבעיים הם ברשות עצמם, באים כרצונם והולכים להם כרצונם.

ועתה דורש מכתבי את הלקח שבסופו40. הנהו לפניך, דבר יפה ומועיל, אשר תנצור היטב בלבבך: “צריכים אנו לבחור באיש נעלה אחד, שיהיה תמיד נגד עינינו ושנחיה תמיד כאילו הוא צופה עלינו ונעשה כל דבר כאילו הוא רואה את מעשינו”. את הדבר הזה, לוציליוס חביבי, הורה אפיקור41. הוא נותן לנו שומר ומדריך, והצדק עמו. בחלק גדול מהעונות לא יכשל אדם, כשידע כי יש עד רואה. צריך אדם לשאת בלבו דיוקנו של איש אשר הוא מכבד ואשר על ידי מוראו יתקדש גם מה שהוא עושה בסתר42. מה מאושר האיש ההוא, אשר לא רק נוכחותו, כי אם אף המחשבה בו גורמת לתיקון הנפש! ומאושר הוא גם מי שמכבד כל כך איש נעלה, עד אשר זכרו בלבד פועל עליו לתקן עצמו ולהשתלם. מי שיודע לכבד כך אחרים, מהרה גם הוא יהיה מכובד43. בחר לך למופת איש כקאטו ואם זה נראה לך קשה וקיצון ביותר, בחר באיש יותר נוח לבריות, כמו לאיליוס. וכשתבחר באיש מופת, אשר חייו ודבריו יישרו בעינך, ופניו נראו לך מסבירות – יהיה שומר לך תמיד ומורה דרך. נחוץ לנו איש, אני אומר, אשר על פיו נכונן את דרישותינו המוסריות כלפי עצמנו. בלי מדה לא נוכל לעשות את העקוב למישור. שלום.


מכתב י"ב: הזמן החולף, הזקנה וסוף החיים

סנקא ללוציליוס, שלום.

אל כל אשר אפנה אני רואה סימנים לזקנתי. הנה יצאתי בית משכני אשר מחוץ לעיר והתאוננתי על רבוי ההוצאות לבדק הבית. אמר לי המשגיח, כי לא בו האשם, שזילזל בחובתו, הוא עושה הכל, אבל בית־הקיץ כבר ישן נושן. וזה הבית נבנה תחת ידי! אם כן מה יהיה בסופי, כיון שאף האבנים מן הדור שלי כבר נרקבות? – הגעתי לידי כעס, ובהזדמנות הקרובה שוב באתי עליו בעקיפין ואמרתי: “נראה לי כי עצי הערמונים האלה נעזבים ואין דואג להם. הלא אין להם עפאים, והענפים מכווצים ומלאים יבלות44 והגזעים מנוולים ויבשים! לא היה כן, לו נמצא מי שיעדור סביבם וישקה אותם”. נשבע הלז בחיי ראשי, שהוא עושה הכל ואינו מסיח דעתו משום דבר; אבל העצים כבר זקנו. ביני לבין עצמי ידעתי כי אני נטעתים ואני ראיתי את ראשית צמיחתם. אחרי כן פניתי אל הדלת ושאלתי: ומי הוא הישיש הזה, אשר פנית לו מקום כערכו אחורי הפתח והוא צופה לחוץ? היכן השגת את זה ולמה הבאת אליך בר־מינן זה לשעשועים45? – והנה קול עונה: “הכי אינך מכיר אותי? הלא אני פליציו, אשר לו היית רגיל להביא ציורים קטנים להשתעשע בהם, בן הממונה שלך פילוסטוס, אשר היית מחבב תמיד”. – הכי משוגע אדם זה? אמרתי. הן ילד היה בזמן שהתענגתי עמו, ואם כדבריו כן הוא, אפשר כי עתה אך שיניו נופלות.

הנה איפוא זה הגיע לי מבית הקיץ שלי, כי בכל אשר אפנה נגלתה לי זקנתי. עלינו לאחוז בה ולאהוב אותה, יש בה עונג, אם תדע להשתמש בה. פירות האילן נעימות ביותר בסוף זמנן. ימי הילדות נהדרים ביותר כשהם מגיעים עד קצם; שותי היין רווים נחת יתרה מהכוס האחרונה, אשר בה הם מכלים ומשלימים את שכרונם. הנעימות העליונה שבכל הנאה באה באחרונה. גם בחיי האדם התקופה היותר נעימה היא כשכבר נוטים לרדת, אבל לא שוקעים. אך גם העומד בתקופה האחרונה יוכל לפי דעתי למצוא בה עונג מיוחד, ויהי זה בלבד, שבמקום ההנאות הוא מגיע למעלה שאין לו צורך עוד בהנאות. מה נעים הוא להחליש את התאוות ולהפטר מהן!

אתה אומר: “דאבון נפש הוא, לראות את המות הולך וקרב”. קודם כל, הן צריך לראות אותו גם הנער כזקן, כי לא לפי גילנו אנחנו נקראים להפרד. אבל אין גם שב וכביר ימים שיהיה אסור לו לקוות שיחיה עוד יום אחד, ויום אחד – מדרגה היא בחיים, כי כולם מצטרפים מחלקים וכל חוג גדול בהם סובב חוגים קטנים. החוג היותר גדול הוא הכולל ומקיף את כל שנות האדם מיום הולדו עד יומו האחרון. חוג אחר מצטמצם בחיי הנעורים, ועוד אחר מגביל את הילדות. גם כל שנה בפני עצמה היא חוג מקיף זמנים שונים, וכל השנים יחד מצטרפים לחיים. חדש ימים הוא חוג צר, והיותר צר הוא יום אחד. אבל גם הוא הן נמשך מתחלתו ועד סופו, ממזרח שמש עד מבואו. לכן אמר הרקליטוס (אשר כינוהו בשם “הסתום” על שם דרכי למודו): “יום אחד הוא ככל הימים”. את המאמר פירשו באופנים שונים. יש מפרשים: הוא שוה במספר השעות. בודאי אין זה שקר, כי בהיות עשרים וארבע שעות לכל יום מוכרחים כל הימים להיות שוים, ומה שנגרע מן היום משלים הלילה. אחרים מפרשים: יום אחד שוה לכלל הימים; הוא דומה בזה, כי אף בתקופת הזמנים היותר ארוכה לא תמצא מה שאינו בגדר יום אחד, אור וחושך ושינוי העתים בעולם. מספר החליפות מתרבה, והן ארוכות או קצרות, אבל כולן שוות. לכן צריך אדם לסדר כל יום בחייו כאילו הוא סוף השורה ומשלים ומסיים את ימיו. פקוביוס46, הוא אשר קנה לו חזקה במדינת סוריא במשלו בה. היה רגיל במשתאות לערוך לעצמו זבחי מתים. מן שולחן המסובים נשאו אותו לחדר המשכב, וחבריו לקלון ספקו כף וישוררו במקהלה: “כלו חייו! כלו חייו47!” כן נתן יום יום להוביל אותו לקבורה. אבל מה שעשה הוא בהיות לבו נוקפו על רשעתו, נעשה אנחנו בטובתנו, ובכל ערב בשכבנו נאמר בשמחה ובנחת־רוח (ווירגיל, אנאיס ד' 653):

“חייתי, ואת המקרים אשר נפלו בגורלי נשאתי!”

אל יוסיף אל48 את המחר – נקבלהו בשמחה. אשרי האיש ושאנן הוא, מי שמושל בחייו וצופה בלי דאגה ליום המחרת. כל האומר: כליתי חיי! כשהוא משכים בכל יום הוא מוצא רווח.

ועתה עלי לסיים את מכתבי. תשאל: “כך, ובלי תשורה יגיע אלי?” אל תירא, הוא מביא לך משהו. למה אמרתי משהו? הרבה הוא מביא. הישנם דברים יותר יקרים מאלה אשר אמסור לו ליתן לך?

ענין רע הוא לחיות בדוחק; אבל אין אדם מוכרח לחיי דוחק” – איך זה אינו מוכרח? יען כי מכל עברים ישנם דרכים רבים קצרים וקלים פתוחים לחרות. נודה לאל על אשר אין אדם נעצר בחיים על כרחו. יש לו רשות לרמוס את ההכרח. תאמר: “הלא מאפיקור דבר זה, ואתה משתמש בשל אחרים”. אבל מה שאני מכיר כדבר אמת הוא שלי. כה אוסיף עוד להציג לפניך את אפיקור, למען ידעו כל הנשבעים בשם מורה ורב49 וחוקרים רק מי האומר, לא מה נאמר, ויבינו כי הדברים הנכונים ברשות הכל הם. שלום.


 

ספר שני

מכתב י"ג: אל תירא ואל תפחד

סנקא ללוציליוס, שלום.

ידעתי, כי רב אומץ לבך. עוד קודם שרכשת לך לימודים מועילים המסייעים לנצח את הפגעים, יכול היית להחזיק מעמד בפני הגורל, והרבה יותר אחרי אשר התאבקת עמו ונסית את כחותיך. על כחותיו לא יוכל איש להשען ולסמוך, כל זמן שלא נתקל במכשולים רבים זעיר פה וזעיר שם או היו קרובים לו המכשולים – כי באלה מתנסה רוח אמיץ שאינו תלוי במשפט אחרים. הם לו לאבן בחן. המתגושש אשר אין לו עוד בהרות בבשרו מן המכות, הוא לא יתיצב בהתפעלות רבה למלחמה, רק מי שכבר ראה את דמו שותת, ואשר שיניו היו נוקשות ביום קרב, ואשר כבר היה מושלך לארץ ונשא בכל שטח גופו את סבל מתנגדו הכורע עליו, ואף אחרי נפלו לא נפל רוחו, וגם אם הרבה פעמים הכריעו אותו, התקומם תמיד ביתר עז – הוא בתקוה רבה יורד להלחם. כן גם אתה – לבלתי סור מן המשל – כמה פעמים כבר התגרה בך הגורל בכל זאת לא נכנעת לפניו כי אם קפצת ועמדת ביתר תוקף. הגבורה צומחת ועולה במדה שמתגרים בה. אבל אם תחפוץ, קבל גם ממני עצה לסיוע, למען בצר את עמדתך.

רבים הם, לוציליוס, הדברים המפחידים אותנו מהדברים הפוגעים בנו, והרבה פעמים אנחנו סובלים בדמיון יותר מאשר במעשה. אינני מדבר כאן בלשון הסטואים, כי אם בלשון נמוכה ממנה; כי לפי השקפתנו אנחנו הסטואים מה שמביא את האדם לידי אנחות וזעקות הבל הוא ואינו כדאי לשים אליו לב. נעזוב את המלים הנשגבות האלה, אף כי – באלהים! – אמתיות הן. רק זאת אגיד: אל תטיל עליך את הצרה קודם זמנה50, כי מה שמבהיל אותך כעומד לבוא, אפשר שלא יבוא כלל, בכל אופן עוד לא בא. ישנם דברים מציקים לנו יותר מן הראוי, ויש – קודם שראוי, ויש דברים מציקים ללא צדק. לפעמים מגדילים אנחנו את המכאוב, לפעמים יוצרים אותו בדמיון ולפעמים מקדימים לשאת אותו. את הדרך הראשונה, שהיא עוד ענין למחלקת ולוויכוח, אניח לפי שעה, כי את אשר אחשוב אני לדבר הבל, אולי בעיניך הוא דבר גדול, יש סופגים מלקות קשות ושוחקים, ויש נאנקים ממכת לחי. עוד נחזה, אם כח הדברים האלה בהם עצמם או בחולשה שלנו.

רק דבר זה הבטיחה לי, כי אם יסובבוך אנשים רבים ויפתוך שאתה אומלל, לא תשים לב למה שהם אומרים, כי אם למה שאתה מרגיש, ותתבונן במה שבקרב נפשך, אתה היודע יותר מכולם מה שנוגע לעצמך, ותשאל: למה האנשים האלה בוכים עלי? למה הם כה חרדים לי? למה הם נמנעים מלקרוב אלי, כאילו הם יראים שמא יעבור הנגע ממני גם אליהם? הכי ישנו כאן פגע רע או רק שם רע יצא בלי שנמצא פגע? שאל את עצמך: שמא דואב ומתעצב אני חנם ועושה לאסון מה שאיננו אסון כלל. ואם תאמר: איך אדע אם מפני דבר הבל או מפני דברים של טעם אני מפחד? את הכלל הזה אתן לך: מה שמציק לנו, ענינו הוא ההוה או העתיד. על ההוה נקל לשפוט. אם גופך חפשי ובריא ואין לך צער על עלבון שהגיע לך – נחכה למה שיבוא; היום הזה אין כלום. “אבל הצרה עתידה לבוא!” – עליך לבדוק בראשונה אם ראיות חזקות יש שתבוא. רבות פעמים ההשערה בלבד מטרידה אותנו והשמועה הפורחת באויר מתעללת בנו – היא אשר אף במלחמות עמים פוסקת הלכה, ועוד יותר בחיי יחידים. כן הדבר, לוציליוס חביבי, אנחנו ממהרים להחזיק בדמיון, אין אנחנו בוחנים מה שמבהל אותנו וחודרים אל תוכו, כי אם רועדים ופונים ערף, כמו אנשי צבא שעוזבים את המחנה בראותם מרחוק אבק אשר העלה עדר צאן, וכמו אנשים שנופל עליהם פחד מפני אגדה שנתפשטה ואשר לא נודע מוצאה. לפלא הוא, כי דברי ההבל מטרידים אותנו ביותר. לדברים הנכונים יש מדה וקצב, אבל מה שאינו שריר וקיים מסור לידי השערות ולרשותם של אנשי פחד. לכן אין פחדים כה מסוכנים וחסרי־תרופה כאותם של חולי הרוח; אחרים פוחדים בלי טעם, ואלה מחסרון תבונה.

נחפשה איפוא ונחקורה. אם נראה לנו, שתבוא צרה – בעבור זה אין עוד הדבר בטוח. כמה דברים באים בהיסח הדעת, וכמה דברים שמחכים עליה אינם מתקיימים, ואם תבוא הצרה באמת – מה יועיל, אם תקדים להצטער עליה, די להצטער כשתבוא, ובינתיים קוה להצלה. מה תרויח על ידי זה? זמן! דברים רבים יכולים להתרחש אשר על ידם האסון המאיים ומתקרב יעצר, ידחה, או יחול על ראש אחר. מתוך השריפה נפתח לפעמים דרך להצלה. היה מעשה, כי במפלת בית הושלך אדם לאטו בלי פגע לארץ. יש אשר סרה החרב כשהיתה כבר מונחת על הצואר51. יש אשר היוצא ליהרג האריך ימים מהתליין. גם לדברים הרעים אין חזקה ויציבות. אפשר שיבואו, אפשר שלא יבואו. בינתיים אינם עוד – חכה שיהפכו לטובה, לפעמים גם בלי סימנים מורים על איזה אסון שיבוא יוצר לו הדמיון תמונות הבל או פותר לרעה דבר הנשמע לשתי פנים, או מגדיל ערך הקצף אשר לחברו עליו ואינו חושב, עד היכן מגיע הקצף כי אם את הרעה אשר יוכל לפעול. אין עוד טעם לחיות ואין שעור וקצב ליסורים, אם פוחדים מפני כל מה שאפשר. כאן צריכה להועיל התבונה. ברוח כביר עליך לדחות אף את המורא שיש לו טעם, ואם לא תוכל לו, השתמש בחולשה כנגד חולשה, ותהי לך התקווה לסגולה בפני המורא. מכל מה שאנו יראים אין דבר כה בטוח כאפשרות שיהפך מה שמבהיל אותנו לדמיון כוזב, ושלא יתרחש כלל הדבר שמחכים לו. בחון איפוא את התקוה גם את המורא, ובשעה שהכל בספק, הכריע לטובת עצמך: האמין במה שיותר נעים לך. גם אם רב מספר הטעמים למורא, הכריע לצד האחר ואל תטריד את עצמך. חשוב גם כי כן דרכם של רוב בני אדם, אף כשאינם בצרה ואין סכנה קרובה הם מתרגשים ונטרדים. מי שהתחיל להיות נבעת, אינו עוצר עוד ברוחו ואינו מצמצם את פחדו על מה שיש בו ממש. אינו אומר עוד: “מפטפט כוזב הוא בעל השמועה, הוא בדה אותה מלבו, או פתי מאמין הוא”. תופסים בדברי האגדה ורועדים מפני הספק כאילו הוא ודאי, אין מציבים גבול, וחשש רופף נהפך תיכף למורא עצום.

בושתי ונכלמתי לדבר אליך כך ולחזק את רוחך בשקויי־תרופה כאלה. באמת עלינו להניח לאחרים הנחמה: שמא לא תבוא הצרה. אתה אמור: ומה בכך, אם תבוא? נראה מי הנוצח! אולי לטובתי תהיה, ואף המות יתן כבוד לחיי. סוקראטס הגדול על ידי כוס התרעלה הגיע לשלמותו. אם תקח מיד קאטו את החרב, אשר שמרה לו את חרותו, תבטל בזה את רוב התהלה אשר רכש לו. אך כבר הארכתי בתוכחה, והרי צורך היה להזכיר לך הדברים ולא להוכיחך, כי אין אני נוהג אותך בדרך שונה מטבעך. אתה נולדת ללכת בדרך אשר תיארתי, עליך רק להרחיב ולפאר את מדותיך הטובות.

אני מסיים איפוא מכתבי בטבעי בו חותמי, זאת אומרת בהכניסי לתוכו דבר נפלא אשר ימסור לך. "בין שאר הדברים הגרועים, גם זה הוא מדרכי הסכלים: הם מתחילים תמיד לחיות". הבינה למשמעותו של המאמר הזה, לוציליוס הישר באדם, ותשכיל, מה מגונה היא סכלותם של האנשים המניחים בכל יום יסודות חדשים לחייהם, וכשכבר ימיהם כלים הם באים בתקוות חדשות. סביביך תמצא כאלה, תפגוש זקנים רודפים אחרי משרה, תאבים לנסיעות רחוקות או לעסוק במסחרים. האין זה דבר מכוער ביותר, אם איש זקן עושה התחלה לחיים? – לא הייתי מזכיר את בעל המאמר, לולי היה מהדברים שאינם נודעים ומפורסמים הרבה אשר נמסרו מאת אפיקור, הוא אשר פתגמיו הרשיתי לי לקבל וליתן להם שבח ותהלה. שלום.


מכתב י"ד: תקנתו של גוף האדם

סנקא ללוציליוס, שלום.

אני מודה בדבר, כי נטועה בקרבנו חיבה לגוף אשר לנו. ואני מודה, כי עלינו להשגיח עליו. אין אני מכחש כי צריכים אנו לטפל בטובתו. אבל מכחש אני, כי עלינו להיות לו לעבדים! המשועבד לגופו ומרבה לדאוג לו ועושה הכל רק בשבילו, הוא נעשה משועבד לרבים. עלינו להתנהג לא כאילו עלינו לחיות בשביל הגוף, כי אם כאיש אשר (לדאבונו) לא יוכל לחיות בלעדו. האהבה היתרה אליו מטילה עלינו פחדים, מעמיסה דאגות, גורמת לבזיונות. הכבוד52 פוחת, כשהגוף חביב ביותר. טפל נא בו ברוב חיבה, אבל כך, כי כשידרוש השכל או הכבוד או כשתדרוש זאת הנאמנות, תהיה מוכן להקריבו כליל לאשים.

בכל זאת חייבים אנו להתרחק ככל האפשר מדברים בלתי־רצויים, ולא רק כשהם מסוכנים, ולבצר לנו מצב שאנן ולחשוב תמיד, איך לדחות מאתנו דברים שאנו מפחדים מהם. שלשה דברים הם לפי דעתי: מפחדים אנו מפני המחסור, מפני המחלה ומפני מה שמתרחש לנו בכוח התקיפים. מכל אלה אין דבר כה מפצפץ אותנו כהאימה מפני מעשה אותם הזדים העריצים. מעשיהם מתגלגלים עלינו בבהלה ובמהומה, בעת אשר הפגעים הטבעיים אשר זכרתי, המחסור והמחלה, באים בדממה מבלי להבהיל את העין והאוזן. מעשה העריצים הוא נורא על כל סביביו, חרב ואש עמו וכלי ברזל והמון פראים משולחים לטרוף גויות בני אדם. כאן זוכרים אנו את בתי הכלא וכלי הענויים והצליבה והשפודים של ברזל, ואת היתד שתוקעים דרך אמצעות הגוף של האדם עד שהיא יוצאת דרך הפה, ואת המרכבות הנפרדות לצדדים שונים כדי לשסע איברי גוף אדם, ואת הכתנת הארוגה והמשוחה בדברים מזינים את האש, וכל שאר הדברים האיומים אשר המציאה האכזריות. לא נוכל להשתומם אם הפחד גדול כל כך מפני עריצות המשתמשת בכלי חבלה נוראים כאלה. כמו שהעריץ מרבה את הענויים בהרבותו להציג לראוה את כלי החבלה, – כי לפעמים אף מי שהיה יכול לסבול הענויים בעצמם אינו סובל את מחזה הכלים הללו – כן בכלל מכל מה שמכניע ומדכא את הנפש, פועל עלינו ביותר מה שכבר מראהו החיצוני מאיים. גם הפגעים האחרים הם קשים מאד, אזכיר רק את הרעב והמחלות הפנימיות והקדחת המייבשת את המעים. אבל הם חשאים, אין בהם מה שמקדים להפיל אימה לפני בואם, בעת אשר הללו כמו צבאות מלחמה כבירים מכניעים כבר במחזה גיוסם. לכן עלינו להשתדל להיות נמנעים מלהתעבר עם מי שיהיה. לפעמים המון העם הוא אשר עלינו לפחוד מפניו; לפעמים – כשסדרי המדינה נותנים ברוב הדברים רשות לסינאט – האדירים בעלי השפעה הם; לפעמים הם היחידים, – אשר ניתן להם הכוח מטעם העם וכנגד העם. אמנם קשה הוא לרכוש את כל אלה לידידים, אבל די שלא יהיו לשונאים. לכן אל יעורר עליו איש משכיל את חמת התקיפים. הוא יבקש להנצל ממנה כנוסע בים מן הסערה. כשנסעת לסיציליא ועברת את התעלה, היה הקברניט קל־הדעת בוזה לסכנה של סופת הנגב (הן היא המרגזת תרומות ומרימה שיא הגלים בים סיציליא). הוא לא נהג הספינה לצד שמאל, כי אם לצד האחר אשר שם כריבדיס מבלבלת את הים. אבל מי שהוא זהיר במעשיו שואל את הבקיאים במקום, איך הם הזרמים ומה הם האותות שנותנים העננים, והוא בוחר דרכו הרחק מנבכי־ים מסוכנים. כן יעשה המשכיל, הוא יתרחק מן התקיפים אשר ביכלתם להזיק, ויזהר שלא יתראה כמתרחק53. בכלל מתנאי הבטחון שאנו מבקשים הוא, שלא לבקש אותו בגלוי, כי הבורח מן הדבר ניכר כמתעב אותו.

צריכים אנו איפוא לחשוב מחשבות, איך נוכל להיות בטוחים מצד ההמון. קודם כל, אין לנו לשאוף למה שהוא שואף, כי הריב מתגלע בין הרודפים אחרי דבר אחד. אל נביא לרשותנו דברים אשר אחרים תאבים להם ואורבים לגזול אותם לטובתם. המעיט ככל האפשר לשאת עמך דברים שיוכלו להיות לשלל. אין רוצחים, או מעטים הם מאד, האורבים לדם בשביל הדם; רבים בהם בעלי החשבון על בעלי השנאה. את העירום שולח השודד לנפשו, העני אף בדרך מחנה צבא עובר בשלום54.

ועוד שלשה דברים הם, אשר לפי הוראת קדמונים עלינו להזהר מהם: השנאה הקנאה והבוז. החכמה לבדה מלמדת אותנו איך לעשות זאת, כי לא נקל למצוא כאן המסלה הנכוחה. יש לדאוג כי בברחנו מפני הקנאה נגיע לידי בוז, ובהיותנו נמנעים מלדרוך בעוז נתראה כנותנים רשות לאחרים לדרוך על גבנו. היכולת לירוא גרמה לפעמים שיהיה ממה לירוא. לכן נתרחק משני הקצוות: אל נהיה לבוז ואל נעורר עלינו חשד. נבקש לנו מחסה אצל הפילוסופיא. המדע הזה לא רק לטובים כי אם אף לבינונים הוא כצניף־כהונה55. חכמת הדיבור בקהל־עם, וכל חכמה דומה לה הפועלת על ההמון, מעוררת גם מתנגדים, אבל הפילוסופיה השלוה והעוסקת רק בשלה, היא לא תהיה לעולם לבוז, כי כל האומנויות ואף היותר פחותות רוחשות לה כבוד. גם הרשעה לא תוכל לגבור כל כך ולהתקומם במרד כזה נגד הצד והיושר, שלא יהיה עוד שמה של החכמה הזאת מכובד ונקדש בעיניה.

אולם גם הפילוסופיא בעצמה צריכה שיעסקו בה בשלוה ובענוה. “איך זה?” תשאל, “הכי מרקוס קאטו בענוה התהלך כשהשמיע את קולו במלחמת האזרחים? כשהתייצב בתוך בין שתי כתות צוררות ומזויינות, ובעוד אלה שוטנים את פומפיוס ואלה את קיסר, העלה כנגדו את חמת כולם?” – אמנם אפשר להתוכח על זה, אם היה צריך איש משכיל בעת ההיא להשתתף בעסקי המדינה, ורשאים לשאול: “מה היה חפצך, קאטו? הרי לא עוד ענין החרות הוא; היא כבר חלפה ואבדה, ועתה השאלה היא רק, אם קיסר או פומפיוס ימשול במדינה. מה לך ולקטטה זאת? אין אתה קשור אל אחת מהכתות הללו. בוחרים שליט, מה לך מי יהי הנוצח? אפשר שיגבר היותר טוב, אבלל משעה שיגבר מוכרח יהיה להיות גרוע מחברו56. דבר זה נוגע בתפקידו האחרון של קאטו, אבל גם שנות חייו לפני זה לא היו עלולות להרשו לו שיעסוק בעניני המדינה שכבשוה שודדים. הן פעלו היה רק, כשהרים קולו להשמיע דברים בלתי רצויים. לפעמים נשא אותו העם על זרועותיו, ולפעמים ירק בפניו וסחב אותו הלאה משער־המדברים57, ומן הסינאט הוליכוהו אל בית הכלא. עוד נחקור על זה בפעם אחרת, אם כדאי למשכיל שייגע לריק, לפי שעה אני מעורר שימת לבך לאלה מן החכמים, אשר התרחקו מעניני המדינה והתבודדו כדי לעסוק בעניני החיים ולהציע משפטי־צדק לטובת הגזע האנושי, בלי שום עלבון לאחד מן התקיפים. המשכיל לא יפרוץ גדר במנהגים השולטים, ולא יגרום שיתמה העם על דרכי חייו החדשים. היהיה תמיד שאנן ושלו מי שמתנהג בזהירות כזאת? לא אוכל להבטיחך, כמו שלא אבטיח בריאות הגוף לאדם החי בהסתפקות, ובכל זאת ההסתפקות מועילה לבריאות הגוף. לפעמים אניה טובעת כשהיא כבר בחוף – צא וחשוב מה שיוכל להגיע לה בלב ימים! אם אף מי שנפנה מעסקים אינו בטוח בשלותו, מה קרובות הן הסכנות למי שעסקיו ושאיפותיו מרובים? אין לכחד שאובדים לפעמים גם צדיקים, אבל הרבה יותר אנשים שהרשיעו. לא חדל להיות לוחם־אמן, אף מי שהכריעו אותו עם כלי־זינו. אין לשכוח גם שהחכם צופה על השכל שבדברים, לא על תוצאותם. תחלתם היא ברשותנו, מה שיוצא מהם תלוי לפעמים במקרה – ואין אני מתיר לו למשול בי. אמנם הוא יכול להביא עלי תלאות ופגעים. הכי לא הוא לבדו ישא העון, השודד שרצח?58

ועתה הנך פושט יד לקבל מנחתך כיום ביומו. מנה יקרה כזהב אעניק לך. ובהזכירי את הזהב, הט אזנך ושמע איך תוכל להשתמש בו ובפריו באופן היותר מועיל. “איזהו המרבה ליהנות מן העושר? מי שצרכו לעושר הוא היותר פחות”. תשאל, מי הוא בעל המאמר? למען תכיר כי טוב־עין אני, אני מתכוון ליתן שבח לחכמים אחרים. המאמר הוא מאפיקור או ממטרדור, או מאת חבר במלאכה זו. מה בכך, מי האומר? הדבר נאמר לכל אדם. מי שצריך לעושר, נאלץ לדאוג לו, ואין איש נהנה מדבר תלוי בדאגה. הוא עמל להוסיף עליו, ובעודו חושב להוסיף הוא שוכח ליהנות ממה שיש לו. הוא מקבל חשבונות, סובב בשוק, מחפש בלוח (חשבון הרבית) ותחת היות אדון לנכסיו, הוא נעשה להם לסוכן. שלום.


מכתב ט"ו: על חילוץ העצמות ודרכי המפונקים; שים לב אל הנשמה

סנקא ללוציליוס, שלום.

מנהג עתיק הוא שנשמר עד היום הזה, להתחיל כל מכתב במלים: “אם שלום לך, טוב; אני בשלום”59. אנחנו יכולים לומר בצדק: “אם אתה עוסק בחכמה, טוב” – כי זהו המכוון במליצת “היות בשלום”. בלי זה הנפש חולה, ואפילו הגוף, אם גם כוחות מרובים, הוא רק כגופו של המשוגע והמטורף. לכן לבריאות זו של הנפש עליך לדאוג בתחלה, אחרי כן על אותה האחרת, אשר לא תיקר בעיניך כל כך כשתבקש באמת לחיות בשלום. כי סכלות היא, לוציליוס חביבי, ולא יאות כלל לאיש מבין בספרים שיעמול בחינוך הזרועות, בפשיטת השכם ובחיזוק הריאה60. הרי גם אם תחזקנה מאד עצמותיך ויגדל כוח שריריך, לגבורת שור מפוטם ולמשקלו לא תגיע. אבל מרוב כובד הגויה סובלת עוד הנפש ומתרשלת בתנועתה. לכן ככל אשר תוכל עשה סייג להיקף כריסך והנח מקום גם לנפש. רבות הן הפורעניות הכרוכות בטיפול הגוף. בראשונה ההתעמלות בתרגילים דרכה להחריב הרוח ולעשותו בלתי מוכשר לשקידה וללימוד שצריך עיון. נוסף לזה, ריבוי המאכלים מפריע את דקות המחשבה. ועוד זאת: עבדים פחותי־המדות נעשים בזה למורים, אנשים אשר כל עסקם בשמן וביין ואשר יום יום בחייהם משביעים רצון, אם רק הזיעו כהוגן ובמקום הליח אשר יצא שפכו די משקים לתוך גרונם היבש. כמי שחש בבטנו61 כן דרכם לשתות ולהזיע. ישנם תרגילים אחרים, קלים וקצרים, ממהרים להביא נופש לגוף מבלי לבזבז את הזמן ביותר, אשר עליו צריכים לחוס מאד, כגון המרוץ או תנועת הזרועות בהיותן תופסות משקלים, הריקוד – אם לגובה או למרחק, או כריקוד הכהנים הסאליים.

בחר לך מן התרגילים האלה, ועל ידי השימוש תעשה אותם קלים. אבל איך שתעשה – מהר לחזור מן הגוף אל הנשמה. בה יהיו תרגיליך יומם ולילה. די לה אף במעט עמל. את התרגילים האלה אין הקור מעכב ולא החום ואף לא הזקנה. השתדל באותו הטוב, אשר כל מה שמזקין הוא יותר חשוב. אין אני מצווה אותך להיות כפוף תמיד על הספרים ועל הגליונות. צריכים ליתן גם קצך רווח לנפש, אבל לא באופן שתחלש, כי אם כדי להחליף כוח. אם ישאו אותך לטיול, תהיה זו תנועה לגוף מבלי שתבטל מן הלימוד: תוכל לקרוא בספר ולומר לאחרים מה שיכתבו, תוכל לדבר וגם לשמוע – כל זה יכול להיעשות גם בשעה שהולכים לשוח. אין לך לבוז גם לחינוך הדיבור בקול, אבל איעצך שלא לעמול בהרמת הקול והשפלתו לפי קצב. התחשב כי בצעקה וברוב העמל נעשה קולך מתוקן? דרך הטבע הוא, שהקול מתרומם מעצמו לאט במשך הדיבור, כמו שגם אנשים המתקוטטים מתחילים בדיבור פשוט ומגיעים אחרי כן לצעקות, לא שזועק אחד מהם תיכף: אזרחים, רחמו עלי! כן גם לפי שתגרום ההתפעלות בנפש וכפי שיסבול הקול מעצמו ויהיה בכוח של הריאה, תגיד תוכחות בזעף או תדבר בנחת. כשתחפוץ להפסיק ולסיים, עליך להשפיל לאט את הקול, לא שיפול פתאום. צריך שיהיה בקול ממדת המתינות של המדבר, ולא מן הפראות של בורים ועמי הארץ62. הן התכלית איננה לשכלל את הקול, כי אם לפעול מה שאנו יכולים בעזרתו.

אם תחפוץ שלא להבטל מלימודים אף בשעת הטיול, זאת תעשה. קח לך מן האנשים הללו, אשר הרעב לימד אותם מלאכות חדשות63. יש מהם אשר יורוך, איך לכונן צעדיך, ויש אשר ישגיח על תנועת פיך בשעת האכילה, וככל אשר תגדל סבלנותךך ואמונתך בו, כן תגדל עזותו בתור מדריך.

הנה פטרתיך מעסקים לא מעטים. למתנה זו אוסיף או שכר מועיל ומנה יוונית64. וזה דבר המוסר: “חיי הסכל הם בלי נחת וברוב פחד, כי תלויים הם במה שיבוא”. מי הגיד זאת? מי שאמר את דברי המוסר הקודמים. מי הם הסכלים, אשר על חייהם מדובר כאן? תאמר שהם בבא ואיסיון?65 לא, כי אנחנו בעצמנו, כל זמן שאנחנו מוכים בסנורים והתאוה אשר לא תוכל לשבוע דוחפת אותנו לדברים מזיקים. אנחנו הם אלה, שכדאי היה לנו להסתפק במה שיש לנו, ואין שמים לב, מה נעים הוא שלא להתאוות לשום דבר, ומה גדול הדבר, להיות שבע־רצון ולא תלוי במקרים. זכור איפוא גם אתה, לוציליוס, מה רבים הם הדברים אשר כבר השגת, ואם אתה רואה אנשים אשר השיגו יותר, חשוב על דבר אלה העומדים מאחוריך! רצונך להכיר טובה לאלים ולמזל חייך – צא וחשוב כמה אנשים הם אשר עלית עליהם. אך מה לך ולאחרים, הן גם על עצמך עלית. עשה לך גבול, אשר לא תעבור אותו גם אם תוכל. הן בין כך ובין כך יאבדו במשך הזמן הנכסים הכוזבים הללו, שהם יותר חשובים למי שמחכה להם מאשר למי שהשיג אותם. לו היה בהם דבר קיים, אזי היה קץ וזמן להגיע בהם לידי שובע. אבל הם מגדילים רק את צמאון השותים. הן יחלוף ויעבור כל ההוד וההדר החיצוני, ומי יודע מה שיטיל עלי המזל הבוגד בזמן הבא. למה איפוא אבקש מאת המקרה נדבה שיתן לי, תחת לקבל עלי את הוותור, שלא לבקש ממנו? למה אבקש ולמה אשכח את רפיון כל הדברים האנושיים, ואצבור ואוסיף עמל? הלא זה יומי האחרון, ואם לא האחרון הוא – קרוב הוא אליו. שלום.


מכתב ט"ז: הפילוסופיא עוזרת לסדר את החיים

סנקא ללוציליוס, שלום.

יודע אני כי כבר ברור לך, לוציליוס, שאין איש יכול להיות מאושר בחיים ואף לא לסבול אותם בלי לימודי החכמה. מאושר יוכל להיות רק כשישתלם בה, ולסבול את החיים יבין כבר בתחלת לימודיו. אף על פי שברור הדבר, צריכים עוד לחזקו ולהתעמק בהשגתו על ידי הגיון שאינו פוסק. עבודה יותר קשה לשמור חוקים ישרים, מאשר להציע אותם. נחוצה ביותר היא ההתמדה והוספת עז על ידי חינוך תמידי, עד שיהיה למדה קבועה בנפש מה שהיה בתחלה רק רצון חפשי. הלא אין צרך מצדי להרבות מלים ולהבטיחך זאת: יודע אני כי אתה התקדמת הרבה בדרך זו. הדברים שאתה כותב לי, אני מכיר את מקורם הזך. אינם דברי כזב וצביעות. אבל עודה על מחשבתי: יש עליך תקוה, אבל אין לי עוד בטחון. כה תחשוב גם עתה על עצמך, אינך רשאי להאמין חיש ובנקל לעצמך. דרוש וחקור את נפשך והשגיח עליה. שים לבך ביחוד להכיר, אם בפילוסופיא התקדמת או בחיים עצמם. אין הפילוסופיא אומנות מפליאה שמתהדרים בה בפני ההמון. לא בדברים היא כי אם במעשים. אינה עשויה כדי שיבלה אדם את יומו בשעשועים ושלא יהיה שעמום בשעת הפנאי, כי אם כדי ליתן צורה ושכלול לנפש, לסדר את החיים, למשול במעשים, להורות מה שיעשה ומה שיחד מלעשות. היא יושבת לצד ההגה ומכוונת מהלך האניה דרך סלעים ותהומות, בלי עזרתה לא יוכל איש להיות שאנן מפחד ובוטח. בכל שעה מתרחשים דברים אין מספר שצריכים לשאול בעצתה בשבילם. ואם יאמר אדם: “למה לי הפילוסופיא, אם המזל שולט? למה היא לי, אם אל מושל בעולם? למה היא לי אם המקרה גורם? הן מה שנגזר כבר לא יוכל להשתנות, וכנגד מה שאנו מפחדים ממנו אין הכנה מועילה, כי כבר שלט אל מראש בחפצי ובמזמותי וצוה עלי מה שאעשה, או המקרה לא יתן לי רשות לעשות כפי דעתי?” – בין כך ובין כך. לוציליוס, ואם גם הכל כן, הפילוסופיא נחוצה. אם מזל אטום, חרש, מכריע אותנו או אל שופט מסדר הכל או המקרה מניע ומטלטל בלי כל סדר עניני בני אדם, בכל אופן הפילוסופיא צריכה להיות לנו מחסה. היא תדריכנו במוסרה, לקבל גזרת אל באהבה וגזרת המקרה בעקשנות66, היא תורה אותנו ללכת אחרי האל ולסבול את המקרה. אבל אין זה ענין לעסוק בו בוויכוחנו כאן, מה שברשותנו לעשות אם השגחה מושלת בעולם, או שורה של גזרות נעלמות סוחבת אותנו בחוזק יד, או מקרים פתאומיים שולטים. אני חוזר למה שיעצתיך והזהרתיך: אל תתן את שאיפת נפשך לחלוש ולהצטנן. הוסף לה עז והתמדה, למען תהיה השאיפה לנטית־נפש חזקה.

כפי שאני יודע אותך, כבר אתה עומד וצופה מראשית המכתב, מה היא המנה היפה שיביא לך בפעם הזאת. חפש ותמצא, ואין לך להתפלא על נדבת לבי, כי עוד הפעם על חשבון אחרים אני נודב. אך מדוע על חשבון אחרים? כל דבר טוב שאמר אדם – שלי הוא. כן גם מאמר אפיקור: “אם לפי הטבע תחיה, לא תהיה לעולם עני ואם לפי הדמיון – לא תהיה לעולם עשיר”. מעט מאד דורש הטבע, והרבה הדמיון. אם ישפיעו עליך כל הטובות אשר זכו בעלי נכסים רבים, אם יגרום מזלך שתעלה בעשרך על כל בעלי הון פרטי, תתכסה בזהב ותלבש ארגמן וכה תגדל ותעצם ברוב השפע, עד שתכסה פני האדמה בהיכלי־שן, והעושר הרב לא יהיה רק בידך כי אם גם מרמס לכף רגלך67, ופסלים ותמונות יהיו לך וכל מה שהמציאו חכמי חרשים לשעשועי בני אדם – מכל אלה תלמד רק להתאוות ליותר מאלה! הצרכים הטבעיים הם מוגבלים, אבל למה שמוליד הדמיון הכוזב אין קץ וסוף, אין גבול לשקר. לכל דרך יש תכלית, אבל התועה לא ישיגה לעולם. חדל לך איפוא מתשוקות הבל, ואם תחפוץ להכיר אם איזה דבר הוא מגדר הטבע או תשוקה סמויה, צא וחשוב אם יש קצבה לדבר. אם אחרי מהלך רב אין עוד לדבר סוף, תדע שאין זה ענין הטבע. שלום.


מכתב י"ז: אל תאמר לכשאפנה אשנה

סנקא ללוציליוס, שלום.

השלך ממך כל הדברים הלללו, אם חכם אתה, או: למען תחכם השתדל ברוב מרץ ובכל כחך להגיע למדות טובות. אם יש דבר מעכב אותך, השתחרר ממנו או זרה אותו הלאה. אתה אומר: “עוד אני טרוד בעניני נכסי, אני מתכוון לסדרים באופן שיהי לי כל צרכי בלי עסקים, כדי שלא אסבול אני עניות וגם לא אהיה לסבל על אחרים”. כשאתה אומר כן, אינך מכיר לפי הנראה את כל כוחו ופעולתו של אותו הטוב אשר אתה הוגה בו. אתה מכיר רק בכלל, מה רבה תועלת החכמה, אבל כל יתרונותיה בפרטות עוד לא נודעו לך ואינך יודע איך היא עוזרת לנו בכל דבר ואיך היא, כדברי ציצרו, נעשית לסיוע בדברים חשובים, אבל יורדת גם לדברים היותר פחותים. שמע בקולי ובקש ממנה עצה! היא תשכילך, שלא לשבת כפוף על חשבונותיך. הן מה אתה מבקש? ולאיזה תכלית אתה דוחה את הלימודים? כדי להנצל מפחד העניות. ומה, אם העניות דבר רצוי? לרבים נעשה העושר למעצור בבקשת החכמה, בעת אשר העניות חפשית היא ושאננה. אם קול תרועה נשמע הוא יודע שאין זה נוגע לו: כשהוא שומע קול צווחה, עליו רק לצאת ולא להציל איזה דבר68. אם הוא בא באניה, אין רעש בחוף ואין המון מלווים מתפרץ לשפת הים, אין סביבו צבא גדול של עבדים, אשר כדי לפרנס אותם צריכים לשפע תבואות מעבר לימים רחוקים. לפרנס אנשים מעטים מחונכים בתבונה ומבקשים רק למלא בטנם, אינו דבר קשה. לא הרעב עולה בהוצאה מרובה, כי אם הזוללות. למה אתה מואס בה מלקבל אותה כבת־לויה אם אף העשיר, שהוא איש תבונה, מחקה את דרכיה? אם רצונך לפרנס את הרוח צריך אתה להיות עני או דומה לעני. אין אדם רואה ברכה בלימודים בלי מדת הסתפקות, וההסתפקות היא עניות מרצון, עזוב איפוא את ההתנצלות: אין לי עוד די ספקי; כשאגיע לסכום הלז, אז אפנה בכל לבי לבקשת החכמה69 אין דבר צריך קדימה כדבר הזה אשר אתה דוחה ומציג בסוף. בו צריכים להתחיל. אתה אומר: אני מבקש להכין לי כדי לחיות. אבל גם להכין אתה צריך ללמוד. (גם יש) מלבד חיים טובים, אשר שגבו ממך, הדרך הפתוחה למות בכבוד. לא תוכל העניות לבטל אותנו מבקשת החכמה, אף לא דחקות יתרה. השואף למטרה זו מקבל עליו אף את הרעב. הן סובלים אותו גם כשהעיר במצור, ומה הוא השכר של הסובלים הללו? שלא לנפול בידי הצורר. כאן השכר הרבה יותר גדול: הבטחת חרות שאינה פוסקת, חופש מכל פחד בפני אנשים כמו בפני אלהים. לתכלית כזאת כדאי גם לרעוב. צבאות חיל מסתגפים בחוסר כל, חיים מעשבי השדה ומשרשי הנטיעות ומשקיטים רעבונם בדברים מאוסים שלא יוכל הפה לדבר, וכל זה בשביל המלכות – הפלא ופלא, אף בשביל מלכות נכריה! – ואיך יהסס אדם בדבר, אם צריך הוא לסבול העניות כדי לשחרר נפשו משגעון וסכלות. לכן אין לצבור הון בתחלה; אל החכמה יכולים להגיע גם בלי צדה לדרך. או תחשוב כי כשיהיה לך כבר הכל, אז תרכוש לך את החכמה והיא תהיה לך הקרדום האחרונה לחפור בה70 וכעין דבר נספח לחיים? לא כן, כי אם בהיות לך אף מעט, בקש חכמה, הרי רק בעזרתה תדע אם אין לך כבר דייך. ואם אין לך מאומה – בקש אותה קודם כל. “אבל חסרים לי גם הדברים היותר נחוצים!” – באמת אין מחסור באלה, כי מעט מאד הוא מה שדורש הטבע ולו מסתגל איש משכיל. אבל אפילו בחוסר כל הדברים הנחוצים לחיים – הן יוכל לעזוב את החיים ולחדול מלהיות על עצמו למשא71. ואם גם מעט ודל חלקו שנשאר לו להחיות נפשו, יסתפק בזה ולא ידאג יותר מהנחוץ בשביל מזון בטנו וכסותו לעורו, וילעג בשחוק על עסקנותם ומרוצם של העשירים והמבקשים להתעשר, ויאמר לנפשו: “מה לך לחכות? הטוב לך לצפות לרבית ולריוח מסחורות או לירושה מאת איזה זקן רב־אוצרות, בעוד שאתה יכול להיות עשיר מיד? כי החכמה מייצגת הון עתק, היא נותנת אותו למי שהיא מלמדת לוותר עליו”. – אבל כל זה ענין הוא לאחרים, כי אתה הרי הנך יותר קרוב לבעלי נכסים. בדור אחר היית נחשב בין היותר עשירים. אך מה שמספיק הוא שוה בכל הדורות.

הייתי יכול לסיים מכתבי, אבל הרי כבר נטעתי בך הרגל בלתי נעים: כמו אצל מלכי הפרתים, אין איש בא לשאול בשלומם אם אין מתנה בידו, כן לא אוכל להפרד ממך חנם. מה אני מביא? תשובה שאולה מאפיקור:

רבים אשר רכשו עושר לא שמו בזה קץ לעניים, כי אם החליפו אותו”.

אין להתפלא על זה; הקילקול איננו בענינים, כי אם בנפש. מה שהקשה עליה את העניות, יכביד עליה את העשירות, כמו שאחת היא אם תשכיב את החולה במטה של עץ או של זהב, בכל מקום שתניחהו יסוריו עמו – כן גם אחת היא לנפש חולה אם היא בסביבה של עשירות או עניות, מכאובה מלווה אותה תמיד. שלום.


מכתב י"ח: להנזר מתענוגות ההמון ולקבל על עצמו ימי תענית

סנקא ללוציליוס, שלום.

חודש דצמבר עתה, והעיר טרודה מאד. הותרה הזוללות בפומבי. שאון גדול של הכנות נהדרות, כאילו אין עוד הבדל בין ימי החגיגות הסטורנליות וימות החול. באמת ההבדל כבר פסק, וכנראה לא טעה האומר: לפנים היה דצמבר רק חודש אחד, עתה הוא שנה תמימה. לו היית עמי כאן, הייתי מתיעץ עמך, מה נעשה אנחנו, אם לא נשנה את מנהגנו מבכל יום, או אם, כדי שלא לסור ממנהג הבריות, נערוך גם כן משתה ושמחה ונפשוט מאתנו את השמלה הכבודה72. כי מה שעושים רק בימי מהומת מלחמה וצרות במדינה, נעשה עתה לתענוג של שמחת החג: להחליף הבגדים. כפי שאני יודע אותך, היית נוטה לעשות פשרה, שלא נהיה שווים בכל דבר להמון המתהולל בהיותו חבוש מצנפות־שחוק73, אבל גם שלא להיות נבדלים ממנו בכל דבר. אבל אולי דווקא בימים האלה חובה על הנפש להנזר מן התענוגים אשר בם שקוע כל ההמון. הן זה סימן מובהק לאומץ־הלב, שאין ההוללות הנעימה מושכת אותנו ואין אנו נסחפים על ידה. גבורה יתרה היא, בעת אשר כל העם שותה עד כדי הקאה, להשאר נזיר ופכח. דרך המתינות היא, שלא לפרוש מן הכלל ולעורר תמהון, אבל גם שלא להתערב בהמון, כי אם לעשות הכל כמותו, אבל באופן שונה, יכולים לעשות יום חג גם בלי הוללות.

אולם כה נוטה לבי לנסות את כח רצון שלך, שאני חפץ להציע לפניך לעשות, כמו שהציעו גדולים, ולקבל עליך ימים אחדים אשר בהם תסתפק במאכל מועט וזול מאד ובבגדים גסים ומכוערים, עד שתשאל את נפשך: הכל זה הוא מה שיראים אותו? – בימי שלוותו צריך אדם להכין עצמו לדברים קשים, ובעודו נהנה מן הטובות הוא צריך להתחזק כנגד הפגעים הרעים שביד המזל. איש צבא מתחנך בימי שלום, בעוד אין אויב, במרוצות ובשפיכת סוללות ומתייגע בעמל שלא לצורך, כדי שיוכל למלא חובתו בשעת הצורך. רצונך, שלא תאחז אותך רעדה בבוא הפגעים בעצמם? צריך אתה להקדים ולהתרגל (לסבול כמותם). כך נהגו אלה, אשר מדי חודש בחדשו חיקו את העניות וקיבלו עליהם סיגופים, כדי שלא יחרד לבם בבוא צרה ויהיו כבר רגילים בה. אל תחשוב כי כוונתי בעצה זו לאותן הסעודות המתוקנות בצמצום למראית־עין74 ולאותם “חדרי העניות” וכאלה, אשר המציאה ההוללות למשחק, אחרי היות עליה העושר לטורח. אני מתכוון לספסל קשה באמת, לבגד גס וללחם יבש וגרוע. סבול את אלה במשך שלשה או ארבעה ימים או יותר, ויהי לך לא למשחק כי אם למסה, ואז – האמיני לי, לוציליוס! – תשמח כי תשבע לחם בפונדיון כפול75, ותבין כי אין שאננות הרוח תלויה במקרים החיצונים, וכי את היותר נחוץ הם נותנים אף על כרחם. וגם אל תחשוב כי דבר גדול ביותר תעשה בסיגופים כאלה; הן כאלה עושים אלפי העבדים וכמה אלפים מן האביונים, אך בזה יהי שבחך, שתתנהג כן בלי הכרח, ואז יהיה לך נקל גם לשאת בתמידות מה שנסית לסבול לפרקים. נתחנך בתרגילים בעמוד עץ76. כדי שלא יפתיענו פגע רע, תהי לנו העניות לחברה. גם כעשירים נהיה יותר שאננים, כאשר נדע כי לא נורא כל כך להיות עני. כך היה דרכו של אפיקור, המורה הגדול של שיטת ההנאה, כי בימים קבועים השקיט את רעבונו במסכנות, למען הכיר אם חסר איזה דבר למען מלאות והשלים את הנאתו, ומה הוא הדבר החסר ואם כדאי לשקול כנגדו עמל רב. כן הוא אומר במכתביו, אשר כתב בימי שלטון כ’ארינוס, אל פולינאוס, והוא מתהלל כי יכול הוא לפרנס את עצמו בפחות מאיסר, בעת אשר מטרודורוס, שלא השתלם עוד כל כך, צריך לאיסר שלם. האם מאכל כזה משביע? באמת אף עונג הוא נותן. ולא את העונג הקל והחולף ואשר צריך להתחדש בכל שעה, כי אם עונג קיים ומתמיד. לא שהוא דבר נעים להסתפק במים ודייסא ולחם שעורים, אבל עונג נעלה הוא לדעת, שיכולים למצוא נחת גם באלה, ושהגענו למדרגה שלא יוכל המזל ברשעתו לגזול מאתנו שום דבר. הן ביתר נדיבות מפרנסים את יושבי בתי־הכלא, וגם התליין אינו מקמץ כל כך במזונותיו של הנידון להריגה; מה רבה גבורת הנפש, כשמגיעים ברצון טוב לסבול דברים, אשר אף אנשים נתונים בצרה היותר קשה אינם נאלצים לקבל עליהם! לזה יאמר: הקדים את חיצי הגורל!

גמור איפוא בדעתך, לוציליוס, ללכת בדרכי האנשים האלה, וקבע לך ימים אשר בהם תעזוב את נכסיך ותרגיל להסתפק ביותר מועט, גמור בדעתך לבוא בקשר עם העניות.

“לבוז לעושר למד ותהי ראוי, ידידי, ללכת בדרכי אלוה77

אין אדם כה ראוי לעמוד לפני אלהים כמי שבז לנכסים78. לא שאני אוסר אותם עליך, אלא שאני מתכוון לפעול שיהיו לך מבלי שתחרד עליהם. לזה תגיע כשיתברר לך, כי תוכל לחיות גם בלעדם ותראה אותם תמיד רק כדברים חולפים.

ועתה אני צריך לקפל את המכתב, ואני שומע אותך קורא: “שלם בתחלה את חובך!” אני שולח אותך אל אפיקור, והוא ישלם במאמרו:

“הכעס המופלג מביא לידי שגעון”.

מה אמת הדבר – יודע אתה, אחרי שהיה לך עבד וגם שונא. אבל הרגש הזה מתלקח גם כנגד שאר בני אדם. הוא נולד מאהבה ומשנאה, ושרשו בדברים רצינים, כמו בעניני שחוק ולצון. אין זה עיקר, אם יש טעם חשוב למוצאו, כי אם איך היא הנפש אשר הוא שולט בה. כן גם באש הבוערת אין לשאול, אם גדולה היא, כי אם: באיזה חומרים דבקה? כמה שתגדל, הן בחומה בצורה אינה שולטת, אבל חמרים יבשים ועלולים לשרפה אף מתוך ניצוצות קלים מגיעים לידי דליקה. כן גם, לוציליוס חביבי, סופו של כעס עצום, הוא השגעון. לכן תתרחק מן הכעס, לא רק למען היות מתון כי אם כדי שתהי דעתך צלולה. שלום.


מכתב י"ט: לעזוב את הטרדות המזהירות, להפטר מן הכבוד ולהיות זהיר בבחירת ידידים

סנקא ללוציליוס, שלום.

גדולה תמיד שמחתי כשמגיעים מכתביך, כי ממלאים הם אותי תקוה טובה, ולא רק מבטיחים לי שלומך, כי אם ערבים בעדו. עשה כן, אני מבקש ומחלה פניך. (היש בקשה יותר נמרצה מאת ידיד, מאשר לבקש דבר לטובתו?) – עזוב את העבודות הללו אם אפשר, ואם לאו השתמט מהן! כבר די במה שפיזרנו מימי חיינו; עתה לעת זקנה הגיע הזמן לקבץ את הנשאר. מי יחשוב את הדבר לעוולה? כנוסעים בים זועף היינו – חפצים אנו למות בחוף. גם לא איעצך לעשות לך שם על ידי חיי הפנאי. אין להתהלל בהם ולא להסתירם. במאסי בשגעון העולם, לא אורה אותך לבקש לך מפלט נעלם באופן שישכחוך. התנהג באופן אשר חיי הפנאי שלך לא יהיו חבויים, אבל גם לא מתנוססים. מי שצריך עוד לחשוב מחשבות בדבר ולהתייעץ, אם ימשיך חייו במסתרים, הוא ישית עצות בלבו; אבל אתה הרי אינך חפשי בזה לנפשך. כשרונך הכביר, כתביך הנחמדים ויחסי־ידידותך המפוארים והרמים כבר הציגוך בראש הומיות. הפירסום כבר כבש אותך, ואם תתחבא עתה בקצוי ארץ ותסתר במסתרים, מעשיך הראשונים יכריזו עליך. לא תוכל להשאר באפלה, בכל אשר תברח ילווך המאור שבחייך הקודמים. אבל מנוחה תוכל לדרוש, בלי שאיפות חדשות ובלי מוסר כליות. כי על מה תוותר, שיוכל הוויתור לגרום לך אחרי כן צער? על החוסים בצלך? אין אף אחד מהם הולך אחריך, כי אם אחרי התועלת שהוא מוציא ממך79. או על הידידים? לפנים היו מבקשים את הידידות – עתה את השלל80. זקנים נעזבים משנים את צוואותיהם. מי ששקד על דלתותיך ינדוד לסף אחר. דבר חשוב אינו נמכר בזול. שקול במאזני שכלך, אם כדאי יותר לעזוב את עצמך או דברים שהם ברשותך. מי יתן והצלחת להזקין באותן המסבות שהיו לך בראשית חייך ולא גרמו לך המקרים להתעלות ביותר! אבל הנה באה ההצלחה ונשאה אותך במהירות יתרה הרחק מהחיים הפשוטים, נתנה לך שלטון ומדינה ושררה וכל ההבטחות הנלוות לזה: עוד משרות יותר רמות מחכות עליך, ובעקבות אלה – עוד אחריות. ומה יהיה הסוף? למה אתה מחכה כדי לחדול? למלא כל התשוקות? – היום ההוא לא יבוא לעולם. כמו שאנו אומרים, כי הסבות קשורות זו בזו ומהן נארג המזל81 כן גם התשוקות כל אחת אוחזת בעקב רעותה. הנך מוטל ברשותם של החיים, אשר מעצמם לא יציגו לעולם גבול לא ליסוריך ולא לעבדותך. הוצא את צוארך המחובל מן העול הזה! הלא טוב לכרות אותו פעם אחת משיהיה דחוק ומעונה תמיד. אם תתבודד בחיים פרטיים, פחות יהיה לך בכל, אבל די ספוקך. עתה הרבה יש לך מכל עברים, ואין די לך. במה תחפוץ יותר, להיות שבע במחסור או רעב מתוך שפע? ההצלחה תמיד מתאווה, וגם נעשית ענין לתאות אחרים, כל זמן שלא יהיה דייך, גם אחרים לא ימצאו בך דיים. – אתה שואל:" איך אפטר מאלה?" – בכל אופן שתוכל. זכור את כל הדברים שהרהבת לעשות בשביל כסף, וכמה עבודות קשות נסית בעבור הכבוד. עתה עליך לנסות דבר לטובת הפנאי – או שתזקן בתוך דאגות המשרות החיצוניות והמשרדים העירוניים, בתוך המהומה והזרם הכביר המתחדש, אשר לצאת ממנו לא תועיל לך כל ענווה וכל שלווה. כי אין זה נחשב, מה שאתה חפץ בשלווה – מצבך המרומם לא ירשה אותה. ובכל זאת אתה מסכים שיתרומם עוד יותר? ככל מה שיתעלה, כן יקרב הפחד.

חפץ אני להגיד לך כאן מאמר מאת מיצינס, דבר־אמת אשר יצא מפיו בהיותו בעצמו מן הסובלים הללו82: “קול רעם אדיר עולה מהרוממות בעצמה”. באיזה ספר הגיד זאת? בחיבורו “פרומיתוס”. כונתו היא: הרעם מתגלגל בראש הפסגה. ההיית חפץ גם אתה לדבר במליצה נפוחה כזאת, אפילו נותנים לך כל אוצרות שבעולם? כביר רוח היה האיש ההוא והיה יכול להיות מופת לרומיים בחכמת הדיבור, לולא החלישה ההצלחה את כוחו וכמעט סירסה אותו. כן יוכל להיות גם בסופך, אם לא תחיש להוריד נס ספינתך ולבקש מפלט בחוץ, מה שאיחר הוא לעשות.

יכול הייתי הפעם לסלק את חשבוני אצלך83 בפתגם מיצינס אשר הזכרתי. אבל כפי שידעתי אותך, תטעון נגדי כי חפצך לקבל בחוב רק מטבע עוברת לסוחר ושאין בה פסול. אם כן צריך אני ללוות עוד מאפיקור. הוא היה אומר:

יותר אתה צריך להשגיח, עם מי אתה מיסב, מאשר על מה שאתה אוכל ושותה84. כי לסעוד בלי ידיד הוא מדרכי האריות והדובים”.

בדרך זו לא תצליח, אם לא תעזוב העסקים. כי קודם לזה יהיו לך חברים לסעודה רק האנשים אשר יבחר שומר הסף85 מתוך המון המקדימים לפתחך. אבל טועה הוא מי שמבקש ידיד בין המחכים בפרוזדור ודומה להכיר טיבו במשך הסעודה. אסונו היותר גדול של אדם עסוק וטרוד בנכסיו הוא, שהוא חושב לידידיו אנשים אשר בעצמו אינו חובב אותם, ושהוא סומך על פעולת חסדיו לרכוש לו אוהבים, ואינו יודע כי יותר שבני אדם מקבלים טובה הם מתמלאים שנאה86. הלואה קטנה יוצרת בעל חוב; גדולה – עושה שונא, – “איך זה? הכי אין החסדים יוצרים גם אוהבים?” – אמנם כן, אבל רק כשבוחרים את מקבלי החסד, כשעושים אותו (בשים שכל) ולא מפזרים (לבטלה). לכן בעודך מתחיל להיות אדון לנפשך, שמור בינתיים עצת החכמים להשגיח יותר, מי מקבל החסד ולא מה שהוא מקבל. שלום.


מכתב כ': התאמת המעשים עם הדברים

סנקא ללוציליוס, שלום.

אם שלום לך וכדאי אתה בעיניך להיות אדון לעצמך, ישמח לבי. כי היא תהלתי, שהוצאתיך מן הזרם אשר היית שקוע בו בלי תקווה לצאת מתוכו. וזאת אני מבקש ממך ומזהירך, לוציליוס חביבי, שתהיה החכמה נטועה עמוק בלבבך ושלא תדון את שלמותך לפי מה שאתה דובר וכותב, כי אם לפי תיקון נפשך וכבישת יצריך, ועל דבריך יעידו המעשים87! ישנם מליצים בקהל התאבים להסכמת הנאספים, וישנם שמשעשעים אזני הצעירים והבטלנים בווכוחים מגוונים וחריפים – החכמה הנכונה מלמדת לעשות ולא לדבר, ודורשת שיחיה האיש לפי החוק אשר הוא מורה, שלא יתנגדו חייו למליצותיו, ושיהיו החיים בעצמם מאוחדים בפעולותיהם, לא מחולקים ושסועים כי אם מגוון אחד. זה הוא תפקידה היתר נעלה של החכמה וסימנה המובהק: כשהמעשים מתאימים עם הדברים, והאדם בכל מקום שהוא אחד הוא. מי הגיע למדרגה זו? מעטים הם, אבל ישנם אחדים. קשה הדבר, ואין אני אומר כי צעדי החכם תמיד נכונים הם; אבל הדרך אחת היא. הסתכל, איפוא, וראה, אם בגדיך מתאימים עם דירת ביתך. שמא נדיב אתה לעצמך וקמצן לבני ביתך. שמא סועד אתה במסכנות ובונה בתים בפזרנות. קנה־מדה וקו אחד צריך להיות לך בחיים, ובו תשמש כל ימי חייך88. יש שמצמצמים בביתם ומרחיבים להם מקום להתפשט בחוץ. תהפוכות כאלה חסרון הם וסימן לנפש תועה שלא מצאה עוד את תיקונה.

הנני לגלות את מקור התהפוכות הללו והניגוד שבין המעשים והכוונות. אין האדם מברר לו מה שהוא חפץ, ואם בירר, אינו מחזיק בדבר, כי אם מזניחו. לא רק שהוא נוטה ממסלת חפצו, כי אם חוזר הוא ומתגלגל אל מה שכבר עזב ומאס. על כן דוחה אני את ההגדרות הקדומות של החכמה וצופה על דרכי החיים בשלמותם, ואומר: מה היא החכמה? – שתתמיד במה שאתה חפץ ובמה שאתה ממאן! – אין אף צורך להוסיף את התנאי הקטן: שיהיה ישר זה שאתה חפץ; כי לא יכול אדם למצוא תמיד חפץ בזה שאינו ישר. – רוב בני האדם אינם יודעים מה שהם חפצים, זולתי ברגע שמתעורר בהם החפץ, ולא קבעו להם חוק כללי מחפצם. משפטם משתנה יום יום ומתהפך, וחייהם חולפים כמו בשחוק. התאמץ אתה להמשיך מה שהחילות בו, אפשר שתגיע בו למעלה עליונה או לאשר רק אתה בעצמצך לא תכיר עוד כעליונה. – “ומה יהיה להמון כל הידידים אשר סביבי?” – ההמון הזה, כשתחדל ליתן לו את מזונו, ימצא אותו ממקום אחר. או יגיע לך שתלמד לדעת בענייך מה שלא הכרת בהיותך עושה חסד: יתבררו ויבחנו אז הידידים האמתיים, ויתפרדו אלה אשר לא אותך דרשו כי אם למטרות אחרות התכוונו. הלא כבר בעבור זה חביבה העניות: כי היא מגלה את האנשים האוהבים אותך באמת. מתי יבוא היום, שיחדל כל איש לשקר לך מפני הכבוד! לזה תכוון מחשבותיך, לזה תדאג, דבר זה תבקש, שתוכל להיות שבע רצון מעצמך ומן הטוב אשר תפעל לבדך. – על כל שאר הבקשות מאלהים תוכל לוותר. היש הצלחה יותר קרובה להשיג? צמצם עצמך במיעוט, שלא תוכל להיות לך ירידה ממנו; וכדי שתעשה זאת מרצון, לזה יועיל המס, אשר בו אשלים מכתבי זה, במאמר שאני מתכוון להוסיף. שמא ירע בעיניך? – גם בפעם הזאת אפיקור יסלק את חובי.

“תאמין לי, כי תוכחותיך יותר חשובות כשאתה שוכב על מחצלת ולובש בגד גס; כי אז לא רק נאמרות הן, כי אם גם מקויימות”.

אני בוודאי שומע באופן אחר את דברי דמטריוס חברנו89, כשאני רואה אותו לפני עירום ואין אף מזרן של תבן מוצע למשכבו, והוא אז לא מורה האמת, כי אם גם מעיד עליה.

– “איך זה? הכי אסור לי שיהיה עושר בחיקי ואני בז לו?” – בוודאי מותר. וגם בעל נפש כבירה הוא, מי שמסובל בנכסים ומשתומם מאד על שנפלו בחלקו, ואינו מרגיש בהם כלל רק שומע מאחרים כי שלו הם. דבר גדול הוא, שיהיה לאדם עושר ולא יתקלקל על ידו, ומה גדולים הם הנשארים עניים גם בעשרם, אבל מודה אתה שאינך יודע, איך ישאו הללו את העניות כשתתגלגל עליהם באמת. גם אני לא אדע אם פלוני העני מתלמידי אפיקור יבוז באמת לעושר כשיפול בחלקו. ובכן בשניהם מכריעה הכוונה, וצריכים להשגיח אם זה חובב את העניות וזה אינו מואס בעושר, בלעדי זאת אין קטבליא ובגד גס סימנים מובהקים לרוח אצילה. צריכים לבדוק אם משתמשים בהם מהכרח או מרצון. אף רואה אני כמדה טובה, שלא לרדוף ולהחזיק חיש בחיי דלות כסגולה נעלה, כי אם להכין עצמו לסבול אותה כדבר נקל. ואמנם דבר נקל הוא, לוציליוס, אם התקנת עצמך קודם לזה במחשבתך. וגם נעים הוא; כי רק בחיים כאלה נמצאת השלווה, אשר בלעדה אין נעימות, לכן נחוץ לעשות, כמו שכתבתי, מה שכבר עשו גדולים: לקבוע ימים ידועים אשר בהם על ידי עניות דמיונית נתחנך לעניות אמתית, ובפרט כשהתענוגים דרכם להחליש כוחנו עד שהכל נעשה כבד וקשה עלינו. צריכים לעורר את הרוח ולחלץ אותו מתרדמתו ולהזכיר לו כי מעט מאד הוא מה שהעניק לו הטבע. אין אדם נולד עשיר: כשיצא לאויר העולם הוטל עליו להסתפק במעט חלב ובסדין. זאת היא ראשיתנו – ואחרי כן אין ממלכות מספיקות לנו! שלום.


מכתב כ"א: החיים הרוחניים הם היותר נעלים ומפוארים

סנקא ללוציליוס, שלום.

האנשים הללו, שאתה כותב לי אודותם, הם המטילים עליך טרדות רבות? – יותר מכולם אתה מטריד את עצמך! נפשך עליך למשא, כי אינך יודע מה שאתה חפץ. אתה משבח את הטוב והישר, אבל אינך מחזיק בו. אתה רואה מקום משכן ההצלחה ואינך מרהיב עוז להגיע אליה. אני אגיד לך מה שמעכב בידך ואשר אינך מרגיש בו: כדבר חשוב נראה לך מה שאתה צריך לעזוב, ובעוד שהצגת לך למטרה את שלוות הנפש ואליה תשוקתך, עודך דבוק בפאר החיצוני של אותם החיים אשר עליך להפרד מהם, כמי שמפחד מפני ירידה למדרגה של שפלות ואפלה. אבל טועה אתה ידידי כי עלייה היא זו לחיים יותר נעלים. ההבדל אשר בין הנוגה המזהיר מתוכו ובין האור השואל את אורו מבחוץ, הוא גם בין החיים ההם הנעלים ובין החיים הפשוטים. לאלה חודר הזוהר מן הסביבה, וכל מי שמתייצב ועושה מחיצה בפניהם, מאפיל עליהם בצלו; אבל הללו מן האור אשר בקרבם הם נזונים. לימודיך הם אשר יתנו לך הוד ותפארה. אזכיר מה אמר כעין זה אפיקור. כאשר כתב לאידומנאוס, פקיד אצל השלטון בעת ההיא וממונה על ענינים חשובים, והתאמץ להסיר לבו מחיי הפאר החיצוני ולקרבו אל התהלה הנאמנה והמתמדת, אמר במכתב: “אם לתהלה אתה צופה, מכתבי יפרסמו שמך יותר מכל הדברים אשר אתה מרומם כעת ואשר בשבילם אתה מתרומם”. הכי שקר היה דבר זה? מי היה יודע את שם אידומנאוס, לולא חרת אותו אפיקור על גליון מכתבו? כל הפחות והאחשדרפנים הללו, וגם המלך בעצמו, אשר נתן גדולה לאידומנאוס, צללו בים השכחה.שם אטיקוס לא יוכל להכחד, מפני שמכתבי ציצרו מגינים בעדו. לא היה מועיל לו מה שהיה אגריפא חתנו וטיבריוס חתן לנכדתו ודרוסוס קיסר נין ונכד לו: למרות כל גדולי השם האלה היה נשאר זכרו מכוסה, לולא משך אותו ציצרו אחריו. מעל לראשינו ישטוף זרם הימים הבאים, ומעטים הם גדולי הרוח אשר ירימו מתוכו ראש לעמוד בפני השכחה – עד אשר גם עליהם תכסה הדומיה. מה שהבטיח אפיקור לידידו, מבטיח אני לך, לוציליוס. הדורות הבאים יטו אלי חסד, ויכול אני למשוך שמות לזכר עולם. משוררנו ווירגיל הבטיח לשני אנשים זכר לדורות וגם עשה להם שם90:

"מה מאושרים שניכם, כי ככל אשר בשירי יכולת

אף יום אחד לא יסוף ולא יחדל מחייכם הזכר. (ז' בצירה).

כי בית אניאס הרם קשור בעזוז זה הסלע,

הוא ממרום הקפיטול ימשול בעיר רומא לנצח".

מי שהציגה אותו ההצלחה בראש הומיות ועשתה אותו לחבר ושותף בשררה בחוץ, תהלתו תתקיים ועל דלתותיו ישקדו, כל זמן שיעמוד הוא בעצמו, וכשיחלוף, יסוף חיש גם זכרו. אבל כבוד אנשי השכל צומח ועולה, ולא רק להם נותנים יקר, כי אם גם כל הנלווה לזכרם עלה בערכו.

וכיון שהזכרתי את אידומנאוס במכתבי, לא יהיה זה לחנם, והוא יהיה המשלם בעד זה. אליו כתב אפיקור את הפתגם הנהדר, כשיעץ לו, כי בחפצו להעשיר את פיתוקלס אל יעשה זאת בדרך הרגיל והגורם לסכנות, וזה לשונו: “אם חפץ אתה שיהיה פיתוקלס לעשיר, עליך לא להרבות את בספו, כי אם להמעיט את תאוותיו”. ברור הוא המאמר הזה כל כך, שאינו צריך ביאור, וכה נמרץ שאין מה להוסיף עליו. אבל על דבר אחד עלי להעיר: כי לא תחשוב שהוא נאמר רק על העושר, אלא על כל דבר שתדרוש אותו יהיה אמת ויציב. “אם חפץ אתה שיהיה פיתוקלס מכובד, אין לך להוסיף על כבודו, כי אם להפחית את תאוותיו”; “אם חפצך שיתענג פיתוקלס בזמן יותר ארוך, אין לך להוסיף לו תענוגים, כי אם לחסר מתאוותיו”; “אם חפצך שיזקין פיתוקלס ויאריך ימים, אין צורך להוסיף לו שנות חיים, כי אם לנכות מן תאוותיו”.

אל תאמר שהדברים האלה של אפיקור הם; הפקר הם! מה שעושים בסינאט, חושב אני לנכון שיעשה בין החכמים: אם אחד מחווה דעה אשר ישרה בעיני, אני דורש כי הכל יקבלוה ואני מחזיק בה. אני מרבה להביא את הפתגמים היפים של אפיקור, כדי להוציא מלבם של החוסים בצלו את התקוה, שיוכלו למצוא אצלו כסות עינים לחטאים ועוונות, וכדי להוכיח להם, כי בכל אשר יפנו לא יהיו פטורים מחיי צדק ויושר. כשנכנסים לתוך גנו על הגן נמצאת הכתובת: “פה ינעם לך לשבת אורח, כי פה העונג נחשב לטוב היותר נעלה” – כרגע יעמוד על ימינך שומר הגן, והוא מכניס אורחים בסבר פנים יפות, אך כבד יכבדך בדייסא פשוטה, ומים יתן לך לשתות לרויה, וכה יאמר: “האין דעתך נוחה מקבלת הפנים? גינתי זאת אינה מגרה את הרעבון, כי אם משקיטה אותו, כאן אין מגדילים את הצמאון על ידי השתיה כי אם מתישים את כוחו בדרך טבעית ובלי מחיר. אני בעצמי בתענוג הזה הארכתי ימים”.

אני מדבר כאן על התשוקות אשר אי אפשר למצוא מהן מנוחה וצריכים לתת להן מס למען הפטר מהן. אבל על התשוקות האחרות אשר אפשר לדחותן ולהכניען ולכבוש אותן, זאת אומר: אם הללו טבעיות ונחוצות הן, לאלה אין אתה חייב מאומה. מה שאתה מוציא בשבילן הוא מרצון ולא מאונס. הבטן אמנם אינה שומעת לקח, היא דורשת ותובעת, אבל אין הנושה הזה קשה כל כך, בתשלום מצער הוא מסתלק, אם תתן לו רק מה שאתה חייב ולא מה שבכוחך ליתן לו. שלום.


 

ספר שלישי

מכתב כ"ב: אין אדם נאלץ לרדוף אחרי ההצלחה, ועל הרוב הוא אחראי בעד צרותיו

סנקא ללוציליוס, שלום.

כבר נוכחת כי צריך אתה להוציא עצמך לחירות מן העסקנות הנהדרה והמזיקה. אבל עודך שואל: כיצד תעשה זאת? יש דברים שיכולים לבאר אותם רק במקומם. הרופא לא יוכל לקבוע במכתב את זמן המזון והמרחץ לחולה; למשש בדופק הוא צריך. יש פתגם עתיק: המתגושש מחליט מה עליו לעשות, כשהוא עומד כבר בזירה. לפי חזות פני יריבו, לפי תנועת זרועו ונטיית גופו הוא מכיר, איך הוא צריך להתנהג. אמנם יכולים למסור ולכתוב בדרך כלל, מה שדרך בני אדם לעשות ומה שמוטל עליהם, ועצות כאלה ניתנות לא רק לרחוקים, כי אם אף לדורות הבאים. אבל יותר מזה, מתי ובאיזה אופן יעשו הדברים, אי אפשר לבאר מרחוק. על כגון זה שופטים לפי המסבות. והמחכה למצוא הזדמנות רצויה, אין די לו אף להיות נוכח, הוא צריך להיות שוקד וצופה בעין פקוחה. חכה להזדמנות כזאת, וכשתראה אותה תפוס בה בכל כוחך, ובכל עז נפשך השתדל להגאל מהעבודות הללו. הקשיבה נא למשפט אשר אני חורץ: לך ניתנה רק הבחירה, לפרוש מן החיים העלובים הללו – או מן החיים בכלל. אמנם מודה אני, כי צריך אתה לעשות דבריך במתינות, ואת הקשרים אשר אתה קשור בהם שלא לטובתך, עליך להתיר ולא לנתק. אבל אם אין דרך אחרת – גם לנתק אתה צריך. אין אדם פחדן כל כך, שיבחר להיות תלוי כל הימים, משיפול פעם אחת91. אבל בינתיים העיקר הוא, שלא תסתבך עוד יותר. הסתפק באותם העסקים שכבר תפסת בידך, או – אם בוחר אתה להחשב כך – שכבר נלכדת במצודתם. אין לך רשות לשאוף לעסקים חדשים, כי אז לא תהיה עוד התנצלות, ויגלה הדבר, כי לא נלכד היית. כי שקר הוא מה שרגילים לומר: “לא יכלתי באופן אחר, מה היה מועיל לי לסרב, נאלץ הייתי”. אין שום אדם נאלץ לרדוף במרוצה אחרי ההצלחה; רב לך, אם אתה עומד במקומך ולא נלחם כנגדה, ואם אינך כרוך אחריה בחיבה כשהיא באה לסחוף אותך.

היהיה זה עלבון לך, אם אינני בא לבדי ליתן לך עצה, כי אם מושך עמי בני לויה, אנשים חכמים ממני, אשר אליהם אני פונה כשאני שת עצות בנפשי?

קרא לענין זה את מכתב אפיקור לאידומאנוס, אשר בו הוא מבקש ממנו, שימהר ככל אשר יוכל ויברח, קודם שיתרחש איזה מקרה יותר עצום, אשר יגזול ממנו את החופש לבקש מפלט. על זה הוסיף: אין לנסות הצלה זו, אם לא יוכל הדבר להעשות בעתו בדרך נאותה; אבל בבוא העת המקווה, צריכים להחיש ולהנצל בקפיצה. החושב מחשבות על דבר מנוסתו, הוא לא יישן, ואף מן המצב היותר קשה יוכל למצוא מוצא – אם לא יחיש קודם שהגיע הזמן ולא ישהה כשיגיע.

אני משער כי גם דעת הסטואים תחפוץ לשמוע. הם בודאי לא נחשדו בעיניך כאנשים קלי דעת; הם יותר זהירים משהם גבורים. שמא אתה מצפה שיגידו לך: “לחרפה היא שיעזוב איש את משאו; התלבט בחובה אשר קבלת עליך, אין זה בעל גבורה ואמיץ־לב, מי שבורח מעבודתו ואשר אין כחות נפשו צומחים עם המכשולים שהוא מוצא בדרכו”. אמנם כה יגידו לך בזמן אשר כדאי לאדם לעמוד על משמרתו, כשאין דורשים איש ישר מעשים שאינם לפי ערכו; אבל לא ייעצוך לאבד את כחך בעמל פחות ונבזה ולהחזיק בעסקים למען העסקים. האיש הישר, אף כשהוא מסובל במפעלים מביאים לידי כבוד, לא יחפוץ לשאת תמיד את שאונם והמונם, כמו שאתה חושב. כשיראה את התהומות והסלעים אשר בתוכם מטולטלת ספינתו, יתאמץ לחזור, ומבלי לפנות עורף ישוב לאטו למקום מפלט. כי נקל הוא, לוציליוס, לעזוב את העסקים, אם אדם בז לשכרם. השכר הזה הוא שמחזיק בנו ועוצר אותנו. – “הייתכן שאשתמט מהתקוות הטובות הנשקפות לי? שלא אשא האלומות מהזרע אשר זרעתי? שלא יעמדו עוד אנשים על ימיני? שלא ישאוני בקהל עם במטת כבוד? שלא ישכימו עוד לפתחי?” – מדברים כאלה אין בני אדם חפצים להפרד, והם חובבים את השכר לצרותיהם, בעוד שהם מקללים את הצורת בעצמן92. הם מתאוננים על הכבוד שחולקים להם כמו שמתאונן אדם על אהובתו, זאת אומרת, כשתבחון את רגשותיהם, אינם שונאים אותו ורק מתקוטטים עמו. כשתסתכל באנשים הללו החובבים בכל לבם את הדברים שהם בוכים עליהם, ואומרים שיברחו מהמעשים, אשר באמת לא יוכלו לחיות בלעדיהם, תמצא כי מרצונם הם סובלים היסורים אשר לפי דברים הם כה קשים עליהם.

כן הוא, לוציליוס. מעטים הם שאוחזת בהם העבדות ורבים הנאחזים בה. אבל אם חפצך להשתמט ממנה ובאמת ובתמים אתה בוחר בשחרור ורק בעבור זה אתה דוחה את הדבר, כדי לעשותו בלי שיגרום לך אחרי־כן טרדות תמידיות – למה לא יתן לך כל קהל הסטואים את הסכמתו? כל סיעתם של זונין וכריסיפוס תיעץ לך להתנהג במתינות בדרך הטוב והישר. רק אם מתמהמה אתה כדי להביט לאחוריך ולראות מה שתוכל לקחת עמך ואיך תסדר ככל האפשר את הפנאי שלך בעזרת נכסים מרובים – אז תלאה למצוא הפתח. לא יוכל איש לשחות בנהר עם צרורות על גבו. צא מן הזרם לחיים יותר נאותים ויהיו האלים בעזרך, אבל לא כמו שהם עוזרים לקצת אנשים, שנותנים להם בחסד ובפנים יפות כמה מתנות לרעתם. ואין להאשימם על זה, כי רק לבקשת אותם האנשים הם מחוננים אותם במה שגורם להם שריפה וכליון.

כבר היה מכתבי זה חתום, ואני צריך לחזור ולפתוח אותו כדי שיגיע אליך עם התשורה הקטנה הרגילה ויביא לך פתגם חשוב. והנה עלה בדעתי פתגם, שאין כמוהו נכון ונמרץ. של מי? מן הסתם של אפיקור. עוד אני ממלא כרסי מעדנים זרים. “אין אדם יוצא מן החיים אלא כמי שרק ברגע זה נכנס לתוכם”. אחוז במי שתרצה, בנער, בזקן, באיש בינוני, ותראה כי כל אחד במדה שוה מפחד מהמות ואינו יודע את החיים. אין איש אשר גמר את פעלו, כי כולנו דוחים את מעשינו לעתיד. הפתגם הנזכר מוצא חן בעיני יותר, בעבור שלגנות הזקנים הוא חושב שיש בהם ילדות. “אין איש יוצא מן החיים אלא כמי שרק עתה נולד!” וגם זה לא נכון, כי באמת גרועים אנחנו במותנו מבשעה שנולדנו, ואין זאת אשמת הטבע, כי אם אשמתנו. הטבע צריך להתקוטט בנו ולומר: “מה זאת? הן בלי תאוות יצרתי אתכם, בלי פחד, בלי אמונת הבל, בלי כזבים ושאר הנגעים שבנפש; למה אינכם יוצאים כמו שנכנסתם?93 איזהו חכם, מי שמת בלי דאגה כמו שנולד. אבל אנחנו רועדים כשסכנה קרבה, אין רוח קם בנו וזיו פנינו משתנה, דמעות זולגות ללא תועלת. האין זאת החרפה היותר גדולה להיות דואג על סף השלווה? ומה סיבת הדבר? כי ריקים אנחנו ממעשים טובים ומסורים רק לחיים סתם, והם אינם נשארים בידינו אף בחלק קטן כי אם חולפים ונצמתים. אין איש דואג להיטיב ערך החיים כי אם להאריך אותם, בעוד אשר יכול אדם להגיע לתיקון ארחות חייו אבל לא להאריך את המדה שנקצבה להם. שלום.


מכתב כ"ג: על השמחה הנכונה

סנקא ללוציליוס, שלום.

שמא תחשוב שאכתוב לך, איך עבר עלינו החורף בחסד, איך נקל היה וקצר, ואיך קיפח האביב את מעשיו והביא קור שעבר זמנו, ועוד הבלים כאלה של מגבבי דברים? אני, לכתוב לך דבר מועיל לשנינו אני מתכוון. מה יוכל להיות זאת, אם לא לחזק בך רוח נכונה? – תשאלני: מה יסודה של זו? – אגיד לך: שלא תשמח על הבלים. אמרתי כי יסוד הוא, אבל יותר נכון: ראש פסגה. כבר הגיע למעלה רמה מי שיודע על מה לשמוח, מי שלא תלה הצלחתו במה שהוא ברשות אחרים. מלא דאגה וחסר־בטחון בעצמו הוא האיש, אשר תקוה מסיתה אותו, לו גם קרובה, לו גם לא קשה להתמלאות, ואם גם לא כיזבה בו עוד התקוה מעולם. קודם כל, לוציליוס חביבי, זאת עשה: למד לשמוח! התחשוב שאני מחסר אותך מתענוגים רבים בהתאמצי להרחיק הדברים שבמקרה, את התקוות שהן שעשועים כה נעימים? להיפך, אין כוונתי להעביר שמחה מלבך, אני חפץ שתהיה השמחה תמיד שרויה במעונך, והיא תהיה שרויה בו, כשמעונך יהיה בקרבך. באופן אחד לא תמלא השמחה את לבך, אף אם מחליקה היא את מצחך. שטחית תהיה – אם לא תטעה לחשוב, כי אדם שמח הוא כל מי ששוחק. הנפש היא שצריכה להיות ערה ובוטחת ומתרוממת למעלה!

האמינה לי, השמחה הנכונה הוא דבר קשה. התחשוב כי כך, בפנים שוחקות, וכמו שאומרים רודפי התענוגים, בלצון, בז אדם למות? או מכניס העניות לתוך ביתו? או כובש תאוותיו? או חושב להתגבר על מכאוביו? מי שיש לו הכח לכל אלה הוא אמנם חי בשמחה, אבל לא בזו של שעשועים. חפצי, כי את השמחה ההיא תנחל האמתית, היא אינה חסרה, כשרק יודעים היכן לבקש אותה. המתכות הזולות נמצאות בשטח האדמה למעלה, היותר יקרות הן אלה שבמעמקי האדמה, והן נמצאות בשפע למי ששוקד לחפור בכל כחו. כן גם הדברים שמשתעשע בהם ההמון, תענוגים ריקים ושטחיים הם, וכל שמחה שחודרת מבחוץ, אין יסוד מוסד לה. השמחה אשר עליה אני מדבר ואליה אני מנסה להוליכך, היא בצורה ורווחת בנפש פנימה. בבקשה, לוציליוס היקר לי, עשה את הדבר היחיד אשר יוכל לעשותך למאושר: השלך מעליך ורמוס ברגליך את כל מה שמזהיר מבחוץ ואת כל מה שמבטיחים לך אחרים. הבט אל הטוב האמתי ושמח במה שברשותך. מהו הדבר שברשותך? אתה בעצמך והחלק היותר טוב שבך. אף את כל הגוף הזה העלוב, אם גם אי אפשר לעשות דבר בלעדיו, תראה כדבר נחוץ, אבל לא חשוב. כוזבים הם התענוגים המגרים אותו, וקרובה החרטה בסופם, ואם אין מצמצמים אותם הם מתהפכים ליסורים. לכן אמרתי: במורד הר עומד התענוג, נוטה להתגלגל למכאוב, אם אין גודר בעדו. אבל למצוא קצב במה שחושבים ההמונים לטוב, אינו נקל. השאיפה להטוב האמתי מביאה לידי שלוה.

וכי תשאל, מה הוא הטוב הזה ומהיכן מוצאו? אגיד לך: מוצאו מתוך רוח שאין בו רמיה, מתוך מחשבות ישרות ומעשה צדק, מתך הבוז למקרים, מתוך מהלך שאנן ושוה במסלה אחת בחיים. כי אלה הקופצים מתכלית לתכלית, או גם לא קופצים כי אם המקרה דוחה ומטלטל אותם, איך יוכלו, בהיותם נעים ונדים, למצוא דבר בטוח וקיים? מעטים הם המסדרים את נפשם ועניני חייהם בהשכל ודעת, כל האחרים הם כמו שוחים בנהרות, לא הולכים כי אם נשאים על פני הגלים. יש אשר גל נוח ומתון מטלטל אותם לאטם, ויש אשר הוא חוטף אותם בחזקה. פעמים שהמים מובילים אותם במהלך שקט אל החוף, ופעמים זרם סוחף משליך אותם ללב־ים. לכן עלינו לברר היטב מה שאנחנו חפצים ולהחזיק בו בכל עז.

הגיע הזמן לפרוע את חובי. יכול אני לסלק אותו במאמר אפיקור, אשר אתה חובב, ולגאול בו את מכתבי. “יסורים הם לאדם, כשהוא צריך להתחיל תמיד מראש את החיים”. אולי מוטב יותר לבטא את הרעיון באופן זה: חיים גרועים הם, כשצריכים להתחיל אותם תמיד. למה? אתה שואל, כי הדבר צריך ביאור. מפני שהחיים הללו הם תמיד בלי שלמות. לא יוכל להיות מוכן ומזומן למות, מי שרק התחיל לחיות, בעוד שעלינו להשתדל שתהיה מדת חיינו מספיקה לנו, לא יגיע לזה מי שחוזר ומתחיל. לא מעטים הם אלה, כמעט הכל כך. יש מתחילים בשעה שצריכים לחדול, ואם תתפלא על זה, אוסיף מה שיותר נפלא: יש חדלים לחיות עוד קודם שהתחילו. שלום.


מכתב כ"ד: איך למצוא מחסה בפני היסורים

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה כותב, כי דואג אתה על דבר מוצא משפט, אשר עורר כנגדך אויב בזעמו, וחושב אתה שאיעץ לך לחכות למוצא טוב ולהשתעשע בתקוה נעימה. כי למה לנו להקדים הרעה, הן די יהיה לסבול הצרה בשעתה ואין צרך להזדרז בה ולמרר לנו את הזמן ההוה בפחד הצרה שיבוא. בודאי סכלות היא, שיהיה איש אומלל מעתה, בעבור כי אפשר שיהיה אומלל לאחר זמן. אבל אני בדרך אחרת אוליכך כדי שתהיה שאנן ברוחך.

אם רצונך להפטר מכל דאגה, שווה לנגד עיניך כל דבר שאתה מפחד, שמא יבוא, כאילו הוא הולך ובא, ומדוד בשכלך את גודל הצרה ההיא ושקול את פחדך בפלס. אז תמצא כי לא דבר נורא הוא כל כך וכי לא יאריך הרבה מה שאתה מפחד. אין צורך לחפש הרבה כדי למצוא דוגמאות למען חזק את רוחך. ישנן בכל דור ודור. בכל תקופה שתעביר בזכרונך מדברי הימים של מדינתנו או של ממלכות חוץ תמצא אנשים בעלי הצלחה או בעלי שאיפות כבירות. מה יוכלו להטיל עליך, אם תתחייב בדין? הכי ידינוך בדבר יותר קשה מחובת גלות? או ישימוך בבית כלא? מה יש יותר נורא שיפחד אדם מפניו? שמא ידינוהו לשריפה ויהרגוהו? שווה נגד עיניך הדברים האלה אחד אחד וזכור יחד עם זה את כל אמיצי הלב אשר בזו לעינויים כאלה. אין צריך לחפש האנשים כי אם לבחור מתוכם. הנה רוטיליוס, אשר נשא את גזר־דינו לא כאילו קשה עליו, רק כמתעצב על סילוף הדין. מטלוס קיבל עליו גלות באמץ, רוטיליוס קיבלה בחיבה. זה חזר אחרי כן בהתפייסו עם ראשי המדינה, וזה סרב לחזור אף כשדרש זאת סולא, האיש אשר לא סרבו לו בשום דבר. סוקרטס המשיך את ויכוחיו גם בשבתו בבית הכלא ולא חפץ לעזוב אותו, אף כי היו מי שהבטיחו לסדר מנוסתו, כי התכוון לשחרר בני אדם ממורא שני הדברים היותר קשים: מפחד המות ומפחד בית הכלא. מוציוס שלח ידו לתוך האש. בודאי צער הוא לאדם שתהיה אש שורפת אותו, וביותר אם הוא גורם לזה בעצמו. הנה כאן לפניך אדם שלא עסק במדע ואינו מסובל בלימודים. איך לעמוד בפני המות והיסורים, רק חזק בכחו כאיש צבא, והוא מטיל על עצמו עונש בשביל שלא הצליח בפעלו. הוא עומד וצופה איך יד ימינו נמוגה במחתת־אש של האויב, ואינו מחזיר אותה אף אחרי הוכה, כשהעצמות כבר ערומות, עד שחטף ממנו האויב את האש. יכול היה לעשות במחנה דבר מביא יותר ברכה, אבל לא דבר מראה יותר אומץ. המעשה הזה מלמד, כי גדול כחו של הצדק לסבול סכנות, מכחה של האכזריות ליצור אותן. נקל היה יותר לפורסנא לסלוח למוציוס על אשר חפץ להרגו, מאשר למוציוס להתנחם על שלא הרג אותו.

תאמר: “אין אלה כי אם דברי אגדה ושירה94 שלומדים בכל בתי הספר; הלא כן גם, כשתגיע לפרשת חרף־נפש למות תספר לי מעשה קאטו”. למה לא אספר אותו מעשה, איך בלילה ההוא, בהיות החרב סמוכה לראשו, היה קורא בספר אפלטון? שני דברים אלה הכין לו לעזר ביום אחרון, את האחד95 כדי שירצה למות, ואת השני כדי שיוכל למות. אחרי שסידר את עניניו כמו שהיה אפשר אז בימי המשבר הקיצוני, חשב כי רק זאת עוד חובתו לפעול, שלא יהיה רשות לשום אדם אחר להרוג את קאטו ולא להצליח שיציל אותו ממות. שלף את חרבו שהיתה נקיה עד היום ההוא מכל מעשה רצח, ויקרא: “לא השגת מאומה, אתה המקרה, במה שהתקוממת נגד כל שאיפותי. עד עתה לא בשבילי כי אם בשביל חרות מולדתי הייתי נלחם. תכלית עקשנותי לא היתה, שאהיה אני בן חורין, כי אם שאהיה בקרב בני חורין; עתה כשאבדו כל תקוות הגזע האנושי, יבוא נא קאטו על מקומו בשלום”. כך עשה את המחץ הממית בבשרו, וכשעשו לו הרופאים תחבושת והיה דמו שותת ואפסו כחותיו, נראה כאילו לא על יוליוס קיסר כי אם על עצמו היה זועף, כי בידו להגדיל את הפצע, ואת רוחו המואס בכל מעשי אלמות לא רק נתן לצאת, כי אם גירש ממש מתוך גופו.

אני מביא לך דוגמאות אלה לא כשעשועים בדברי חכמה96, כי אם למען חזק את ידיך לעומת הדברים הנחשבים להיותר נוראים. נקל יהיה לי עוד לעשות זאת, כשאראה לך כי לא רק אישים גבורים בזו לרגע של יציאת הנשמה, וכי גם אנשים רפי־כח לענין אחר, דמו בזה לאמיצי־לב. כן גם סציפיו, חותנו של גניאוס פומפיוס, כשנטרפה ספינתו והוחזר לאפריקא וראה את האויבים מחזיקים בה, תקע חרב בבשרו, ולשואלים: איה שר הצבא? ענה: “שר הצבא הוא בשלום!” הפתגם הזה הרים אותו למעלת אבותיו וגרם שלא פסקה התהלה מבית סציפיו על ידי הפגע הרע באפריקא. דבר גדול היה כיבוש קרתגו, גדול ממנו כיבוש המות. “שר הצבא הוא בשלום”, אמר. הכי יכול היה שר הצבא של קאטו למות באופן אחר?

אולם כדי שלא להפליג אותך לדברי הימים ולא לקבץ מדורות שונים את זכר מחרפי־נפשם הרבים, הרי די שתסתכל בדורות שלפנינו, אשר אנו מתאוננים על חולשותם ונטיתם לתענוגים. תמצא אנשים מכל מעמד, מכל מדרגה בנכסים ומכל גיל בחיים, אשר קיצרו את ימיהם על ידי המות. האמינה לי, לוציליוס, כל כך הבל הוא לירוא מפני המות, שאדרבה בטובתו אנחנו חדלים מלירוא בכלל. תוכל לשמוע בשלוה את איומי האויב, ואף כי בוטח אתה בהגות־רוחך הזכה, בכל זאת, כיון שישנם גורמים רבים משפיעים מבחוץ, טוב שעם תקותך לצדק תכין עצמך גם לסבול סילוף הדין, קודם כל אל תשכח לעקור את הבהלה שבמאורעות97 ולהתבונן אל התוכן האמתי שלהם. אז תראה כי אין בהם עצמם דבר נורא, ויש רק פחד מהם, מה שמתרחש לילדים אנו מוצאים גם אצלנו הילדים הגדולים: הם מתמלאים פחד כשהם רואים אותם לבושים במסכות על פניהם. לא רק מהאנשים, כי אם גם מהמאורעות צריכים להסיר המסכה למען גלות את פניהם. למה אתה מראה לי חרב ומוקדי־אש והמון תליינים סביביך? הסר מכאן את כל התכונה העשויה להסתיר דבר ולהפחיד את הכסילים, [הן כל זה רק דבר אחד] הוא, המות, אשר זה לא כביר בזו לו גם עבדי ושפחתי98. או למה אתה מפליג בסיפוריך על רצועות המלקות וכל כלי העינויים והמכונות העשויות לכל אבר בפני עצמו להשחית ולחבל, ואלפי ההמצאות כדי לקרוע בשר אדם לגזרים? הנח כל גורמי־פחד אלה, תשתוקנה האנחות והצווחות ותדום הזעקה המרה היוצאת מתוך יסורים קשים: הן כל זה רק מכאוב הוא, אשר יבוז לו מי שחש ברגליו או בבטנו מרוב מאכל ומשתה וכל אשה צעירה מקשה בלידתה. והמכאוב נקל, אם יכול אני לסבלו; הוא קצר – אם לא אוכל לסבלו. בדבר הזה יהגה לבך, אחרי אשר כבר הרבה פעמים שמעת והרבה פעמים אמרת אותו. אם נכון מה ששמעת, ויציב מה שאמרת, עליך להוכיח זאת במעשה; כי לחרפה הוא מה שחושדים בנו, כי עוסקים אנו רק במלים של פילוסופיא ולא במעשים התלויים בה. הכי רק עתה נודע לך בראשונה, כי ישנה אימת מות או גלות או מכאובים? הן לכך נולדת! מה שיכול להתרחש צריכים אנו לראות כאילו יבוא ויהיה. בטוח אני שאתה עושה כעצתי, אך גם זאת איעצך: אל תשקיע את רוחך בדאגות הללו, כי על ידי זה הוא נעשה קהה ויחסר לו הכח כשיצטרך להתרוממות. נחה אותו מענינך הפרטי לעניני הכלל. זכור כי הגוף העלוב הזה הולך למות והוא כחרס הנשבר, וכי לא מרשעת אחרים לבד ומזדון תקיפים באה עליו צרה, כי אם גם התענוגים בעצמם נהפכים לו ליסורים. המשתאות גורמים לקלקול הקיבה. השכרון גורם לחולשה ולרעידת העצבים. הזימה מביאה לידי מדוי רגלים, הידים וכל איברי הגוף.

[ממה אפחד?] שמא אהיה עני? – אז אהיה אחד מן הרבים! – אהיה גולה? אז אחשוב כי נולדתי במקום אשר אגלה לשם. – אהיה אסור בכבלים? מה בכך, הכי בשעה זו אני חפשי? הלא הטבע קשר את הגוף הכבד הזה כסד לרגלי! – אמות? הלא זאת אומרת שאחדל מלסבול מדוה, מלהיות אסור בכבל, מלהיות צופה למות. אינני חסר־טעם כל כך, לזמר לפניך כאן זמירות אפיקור ולהביא את מאמריו, כי שוא מורא שאול, כי אין איכסיאון מתגלגל סביב באופן99 ואין סיסיפוס מטלטל על כתפיו משא אל ראש הסלע, ואין בני מעיו של אדם נכתשים בכל יום וחוזרים וצומחים. אין עוד ילדות בשום אדם, כדי לירוא את הצרברוס ואת מחשכי שאול ואת התמונות המופשטות של שלדי המתים. או שהמות מכלה, או שהוא גואל אותנו. לגאולים ייטב, כי סר סבלם מעליהם; לאשר ספו וכלו, לא נשאר כלום; הטוב והרע חלפו יחד. הרשני להזכיר כאן חרוז ממך בעצמך ולהעיר כי לא לאחרים כי אם גם לך לבדך כתבת אותו. אם גנות היא לאדם שידבר אחרת ממה שהוא חושב בלבו, קל וחמר שיכתוב אחרת. אני זוכר שעסקת ברעיון, כי לא פתאום המות פוגע בנו, וכי מרגע לרגע הוא מתקרב. בכל יום אנחנו מתים, כי בכל יום נלקח מאתנו חלק מחיינו, ובעוד אנחנו גדלים, החיים הולכים ופוחתים. אנחנו אובדים את הילדות, אחרי כן את הנערות, אחרי כן את העלומים; עד יום אתמול הכל חלף, ובזה אבד, וגם ביום הזה ההוה כבר משותף המות. כמו שאין חלפסידרא100 נעשית ריקה בצאת ממנה הטיפה האחרונה, כי אם מתרוקנת היא בכל מה שנטף מתוכה, כן השעה האחרונה, כשאנו חדלים לחיות, עושה לבדה את המות; היא רק משלימה אותו, אז אנחנו מגיעים אליו אחרי אשר מזמן רב התקרבנו לקראתו. אחרי הציעך הרעיון הזה במליצתך, הנאה בכל זמן והנמרצה ביותר כשהיא קולעת אל האמת, אמרת:

“לא מות אחד הוא, אך מות אחרון קוטף חיינו”.

אני בוחר שתקרא את דבריך, משתקרא את מכתבי, ויתברר לך כי המות שאנו יראים ממנו הוא אמנם האחרון, אבל לא היחיד.

אני רואה, להיכן אתה צופה. אתה מבקש את הרצוף במכתב, מלה משיבת נפש, לקח מועיל. ינתן לך מאותו ענין שאנו עוסקים בו. אפיקור מגנה את המתאוים למות לא פחות מאלה שיראים ממנו, ואומר, “לשחוק הוא, כשרצים למות מתוך שנאת החיים, אם דרכי החיים הם אשר גרמו לרוץ לקראת המות”. ובמקום אחר: “היש דבר יותר ראוי לשחוק, מלבקש המות אחרי אשר הפחד מפניו העביר את שלות החיים?” – על אלה יכולים להוסיף עוד פתגם ממין זה: “מה רבה הסכלות, מה רב השגעון, אם מתוך פחד המות אנשים כופים עצמם למות!” כל אחד מהמאמרים האלה, כשתתבונן בו, יחזק רוחך לעמוד בפני המות כמו בפני החיים, כי בפני שניהם אנו צריכים לזהירות וחיזוק101, שלא לאהוב ביותר את החיים ושלא לשנוא אותם ביותר. גם כשהשכל יועץ לשים קץ להם, אין אנו רשאים להחיש את הקץ בבהלה ובחפזון. איש חזק וחכם לב אינו צריך להמלט מן החיים, כי אם לצאת כדרכו102. וקודם כל צריכים להרחיק את הנטיה הגוברת בנפש רבים: להשתוקק למות. כמו לדברים אחרים, לוציליוס חביבי, כן גם למות מתעוררת לפעמים תשוקה שאינה מיוסדה בתבונה בקרב אנשים נדיבי־לב ובעלי כשרונות, או בקרב אנשים נרפים ומתרשלים. הללו מואסים בחיים והללו נדחקים מהם. יש אשר שבעה נפשם מלעשות ולראות תמיד את הדברים שכבר עשו וראו, והם לא כל כך שונאים את החיים, כי אם קצים בהם. הפילוסופיא בעצמה דוחפת אותנו לקראת רגש כזה, ואנו אומרים: “עד מתי יהי הדבר סובב וחוזר? איקץ ואישן, אוכל וארעב, אסבול קור וחום? אין קץ לדברים, הם רק סובבים ונרדפים, הלילה אחרי היום ויום אחרי הלילה, הקיץ עובר ונעשה סתו ואחריו החרף, ובעקבו חוזר האביב – הכל עובר כדי לשוב. אינני עושה דבר חדש ואינני רואה חדשות, כל זה בסוף נעשה לי נמאס”103. ישנם רבים, אשר לא קשים בעיניהם החיים, אבל יתרים. שלום.


מכתב כ"ה: תיקון מדות אנשי חטאים. כבוד עצמו, חשוב בלבבך כי יש עד רואה למעשיך

סנקא ללוציליוס, שלום.

בנוגע לשני ידידינו, שונים הם הדרכים לתיקון מדותיהם. את ההרגלים הרעים של אחד מהם יכולים לתקן בנחת; את יצרו של השני צריכים לשבר בחזקה104. בכל מה שברשותי אשתמש. אינני אוהב אותו, אם לא אפגע בו. “איך זה?” תשאל, “הכי תלמיד בן ארבעים אתה חושב לקבל תחת השגחתך? שים לב למספר שנותיו ואיך הוא כבר כאדמת טרשים שאינה סופגת חינוך ושינוי צורה; רק דבר רך הוא חומר ביד היוצר”. – אינני יודע, אם אצליח. נוח לי שלא אצליח, מאשר לא יהיה פעלי באמונה. אין גם להתייאש מרפואת חולים אף אם המחלה נושנה, אם רק גודרים בפניהם חיי פריצות וכופים את החולים לעשות ולסבול דברים רבים בעל כרחם.

גם בנוגע לידידינו האחר אין לי בטחון רב, אבל הוא עודנו נכלם מחטאיו. את הבושה הזאת צריכים לחזק; כל זמן שהיא נטועה בנפש, יש לי תקוה טובה. אבל עם בעל העברות הזקן והרגיל עלי להתהלך לאט, כדי שלא להביאו לידי יאוש. הזמן היותר נוח להטפל לו הוא בשעה זו, כשיש הפסקה במעשיו, וכאילו הוא נכון לתקן דרכיו. הפסקה כזאת כבר איכזבה לפעמים, אך אני אינני נפתה לה, כי אם מחכה אני שיחזרו חטאיו עם רבית, והם רק שובתים ולא חדלים105. ארחיב את זמן פעולתי בענין זה ואנסה, אם יוכל להעשות דבר או לא יוכל.

ואתה – הוסיפה נא והתיצב בפנינו כמו שאתה עושה, כאיש חזק המצמצם את הסבל על שכמו106. אין דבר מכל מה שבידינו נחוץ. אל חוק הטבע נשוב; שם העושר מוכן לפנינו. מה שאנו צריכים, הוא בחנם או בזול. רק לחם ומים דורש הטבע, ובאלה אין לאיש מחסור. המצמצם דרכיו במסגרת זו, הוא – כדברי אפיקור – יוכל להתערב עם אל־אלים107 בהצלחתו.

ועוד דבר מפי חכם זה אוסיף למכתבי, הוא אומר: “עשה כל דבר כאילו צופה עליך אפיקור!” – בודאי דבר מועיל הוא למנות שומר למעשיו, אדם להסתכל בו ולתלות בו כל המחשבות108. נהדר ביותר הוא לחיות כאילו איש טוב וישר צופה תמיד בעיניו עליך. אבל גם בזה די לי, שתעשה מעשיך בכל דבר, כאילו איזה אדם שיהיה צופה עליך. כי הבדידות מפתה אותנו לכל דברים רעים. כשתגיע למדרגגה, שיהיה לך מורא וכבוד בפני עצמך109, תוכל גם לעזוב את הפדגוג. בינתיים תהי נא שמירתך מסורה בידי אחר, יהיה זה קאטו או סציפיון או לאליוס, או אחד מהגדולים האחרים, אשר בנוכחותם אף אנשים מקולקלים עוזבים את העוונות – עד אשר תהיה בעצמך לאיש, אשר בנוכחותו תהיה לירא־חטא110. כשתגיע לכך ותתחיל לכבד את עצמך, אז אוכל להתיר לך גם לקבל עצה זו מאת אפיקור: “התבודד לעצמך, ביחוד בשעה שאתה נאלץ להיות בתוך ההמון”. צריך אתה להשתדל, שלא תהיה דומה לרבים. וכל זמן שאין לך עוד מבטח בהתבודדות, צריך אתה לבקש משען ביחיד. רוב אדם רוצה יותר להתחבר עם מי שיהיה, מלהיות רק בחברת עצמו. “התבודד לעצמך ביחוד, כשאתה נאלץ להיות בתוך ההמון” – אם איש טוב ושלו ומושל ברוחך אתה, ואם לא, עליך לעזוב את עצמך וללכת אל ההמון, כדי להנצל מחבר שאינו טוב111. שלום.


מכתב כ"ו: ימי השיבה. עדות השעה האחרונה על ערך האדם

סנקא ללוציליוס, שלום.

זה לא כביר אמרתי לך, כי עומד אני בפני הזקנה. מתיירא אני עתה, שמא היא כבר מאחורי. שם אחר נאות לשנותי עתה, וביחוד למצב גופי. כי הזקנה היא תאר לתקופת חולשה ולא לשבירת כחות החיים. אותי תוכל לחשוב כבר בין הנפטרים ואשר הגיעו לקץ ימיהם. ובכל זאת אגיד לך, כי מתברך אני בלבבי, שאני מרגיש ברוחי קלקולי הזקנה שבגוף. רק הדברים הגרועים שבי והאיברים המשרתים אותם112, הם אשר זקנו, אבל רוחי עומד בתקפו ושמח על שאין לו עוד עסק עם הגוף. הוא פרק מעליו חלק גדול מן העול אשר נשא, הוא עליז ומתקוטט עמי בדבר הזקנה. וטוען כי זמן פריחה הוא לו. נאמין לו. ישמח בחלקו!

אבל כדאי להגות בדבר ולחשוב, מה מן השלוה והענוה הזאת ממקור החכמה, ומה ממקור הזקנה, ולהבדיל בין מה שאינני יכול עוד לעשות ובין מה שאינני חפץ. הן עלי להודות, כי מועילה הזקנה הרבה, אם אינני יכול לעשות מה שאינני חפץ, וכי לא איכפת לי שלא לחפוץ מה שגם אינני יכול. איך אתאונן ואראה כפגע רע, חולשה בדבר שצריך לחדול כלו? אתה אומר: “צרה גדולה היא, להתכווץ ולספות, או יותר נכון: להתמוגג; כי לא פתאום אנחנו נדחים ונופלים, לאט אנו נקטפים, כל יום גוזל קצת מכחותינו”. האין זה סוף הגון, להגיע לידי כליון מתוך פעולת הטבע? לא שאני מוצא רעה במיתה מתוך פגע פתאומי, אבל נראה לי יותר נוח הכליון במתינות. כשאני לעצמי אני צופה עלי כאילו קרב הנסיון וכבר בא היום החורץ משפט על כל שנות חיי, ואומר לנפשי: “כל מה שפעלתי עד עתה במעשים ומה שהגדתי בדברים אינו כלום, משכונות קלים וכוזבים הם לאומץ רוחי וגם כרוכים בחפץ ההתנאות לפני הבריות113. עד היכן הגעתי, אוכיח רק על ידי מיתתי. לכן אני מכין עצמי בלי פחד ליום ההוא, אשר בו אתראה בלי כחל ופירכוס ואוכל לשפוט, אם רק בדברים שדיברתי היתה גבורה או בתכונת נפשי, ואם רק חיקוי ושפת חלקות היתה כשהטחתי דברים עזים כמי שגובר על מקרי הזמן114. אל תסמוך על חשיבותך בעיני בני אדם, כי היא מוטלה בספק; הם נוטים היום לצד זה ומחר לצד אחר. על תסמוך על הלימודים שעסקת בהם כל חייך. רק המות הוא שיפסוק עליך את הדין! כך אני אומר: השיחות בדברי חכמה והויכוחים בספרות והפתגמים השאולים מתורתם של המשכילים והמליצה המדעית – כל אלה אינם מעידים עוד על הכח האמתי שבנפש. גם אנשים רכי־לב יכולים לדבר עזות. על מה שפעלת באמת תעיד רק השעה האחרונה בחייך. אני מקבל עלי דבר זה, אינני ירא מפני הדין”.

כה אני אומר לנפשי, אבל חשוב, כי גם עמך אני דובר כן. צעיר אתה ממני – מה בכך? אין החשבון לפי השנים. אין ידוע, היכן מחכה עליך המות – חכה אתה עליו בכל מקום.

כבר חפצתי לסיים וידי מתכוונת לחתימה, אך עוד הקרבן אני צריך להביא, צידה לדרך למכתב זה. בטח, שלא אומר: “מהיכן אלוה?” אתה יודע, בקופה של מי אני משתמש. אם תחכה מעט, גם משלי אשלם, בינתיים אני לווה מאפיקור. הוא היה אומר: “הכון לקראת המות, או, אם יותר נעים לך, לקראת המעבר אל הנצחיות”. הכוונה ברורה. דבר חשוב הוא, ללמוד את המיתה, תאמר, כי למותר הוא ללמוד דבר שמשתמשים בו רק פעם אחת. אבל דוקא בעבור זה נחוצה ההכנה. צריכים ללמוד דבר שלא נודע לנו מן הנסיון. “הכון לקראת המות”, זאת אומרת: לקראת השחרור. הלומד את המות, שוכח את העבדות, הוא עומד למעלה מכל התקיפים, בכל אופן מחוץ למוראם. מה יעשו לו בית האסורים ומצודה ובריחים? השער פתוח לפניו. בשלשלת אחת אנחנו כבולים. היא אהבת החיים. אמנם אין לנתק אותה, אבל לרפרוף היא צריכה, עד שבשעת הצרך לא יהיה דבר מעכב אותנו מלהיות נכונים לעשות תיכך, מה שבכל אופן צריך להעשות. שלום.


מכתב כ"ז: חשבון הנפש, הצדק והיושר הם הטוב היותר מתמיד, ורק בעמלך בעצמך תשיגו

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה אומר: “בתוכחות אתה בא אלי. הכי כבר הוכחת את עצמך ותיקנת את נפשך כדי שתפנה לתקן אחרים?”

אינני גונב דעת להיות רופא בעוד שאני חולה. אבל הרי אני כשוכב עמך בחדר־חולים אחד ומדבר עמך על מדוה שנינו ונותן לך מסמי רפואה אשר לי. אתה מקשיב לי בעוד אני מדבר אל נפשי. אני מכניס אותך בסודה, ובפניך אני מתווכח עם לבבי. לעצמי אני קורא: “ספור נא את שנותיך, ותבוש ותכלם כי עודך מבקש ועושה מעשה הנערות. למה לא תעשה עמך לפני מיתתך את החסד הזה, שימותו חסרונותיך לפניך? הנח את התאוות המטרידות העולות בתשלומים מרובים וגורמים נזק לא רק בתחלתן כי אם גם בסופן115. כמו בפשעים, אף מי שלא נתפס עליהם בשעת מעשה, אינו משתחרר מן הפחד על תוצאותם, כן בתאוות מכוערות, גם מאחוריהן נשארת החרטה. אינן יציבות, אינן נאמנות, וגם כשאינן מזיקות הן בורחות. הלא תבקש לך דבר טוב, קיים ומתמיד! דבר זה הוא רק מה שהנפש שואבת מתוכה. רק הצדק והיושר נותנים שמחה מתמידה ובטוחה. מה שמתנגד להם הוא כעב וכעננה הנוסעים לפי שעה ועוברים מבלי שינצחו את אור היום”.

מתי אצליח להגיע לשמחה זו? אמנם אין אתה מתמהמה, אבל הזריזות נחוצה. רבה העבודה, ועל עצמך מוטלת חובת הזהירות והעמל, אם רצונך להצליח; אין כאן סמיכות על אחרים116. במקצוע אחר, בלימודים, יכולים למצוא עוזר. אני זוכר עשיר אחד שהיה בזמני, ושמו קלביסיוס סבינוס, עבד משוחרר שהתעשר, והשכלתו היתה לפי מצבו. לא ראיתי כמוהו אדם בעל נכסים ופחות־ערך. כח הזכרון אצלו היה כה פגום, ששכח בכל שעה איזה שם כמו אוליסס, אכילס או פריאמוס, מן השמות שהיו ידועים לו כמו שאנו יודעים את הפדגוגים שלנו. אין אף שומר־סף זקן הקורא בשם האורחים117 (ולפעמים ממציא גם מדעתו שמות) מזכיר כך את הבאים בערבוביא כמו שהזכיר הוא את האכיים והטרויים. מה עשה? קפנדריא זו המציא118: קנה לו עבדים בכסף רב, אשר על האחד היה לשנן את הומירוס, על השני את הסיודוס, ועוד תשעה משוררים ליריים הטיל על תשעה אחרים. אין להתפלא שהוציא עליהם הון רב, כי לא מצא כאלה מן המוכן. צריך היה לשלם בעד חינוכם. אחרי שהיתה כבר בביתו פמליא119 זו, התחדשה הצרה בשביל אורחיו. עתה עמדו לפניו העבדים, אשר דרש מהם כפעם בפעם את החרוזים אשר חפץ להזכיר – אבל באמצע המלה שכח לפעמים ההמשך! נטפל לו סטליטוס קוודראטוס, מלחך קערות אצל עשירים טפשים – ועם זה משעשע אותם וכמובן גם מלעיג עליהם120 – ויתן לו עצה שישכור לו בעלי דקדוק. אמר לו סבינוס: הן כבר העבדים עלו לי במאה אלף כסף! ויענה לו הלז: במחיר פחות מזה היית יכול לקנות לך ארונות ספרים במקומם. בכל זאת נשאר העשיר ההוא בדמיונו מלומד ויודע מה שידע כל אחד מעבדיו. סטליטוס הלץ הנזכר ניסה גם לפתותו שיצא בין המתגוששים – הוא, אדם חולה, חוור וכחוש. “איך אוכל זאת” ענה סבינוס, “ואני חלש, כמעט רוחי בי!” – “למה תאמר כאן”, השיב הלז, “הלא עבדים רבים חזקים ברשותך!

אבל רוח טובה אינה נשאלת ולא נקנית במחיר, ואני אומר, כי לו עמדה למכירה, לא היה איש קונה אותה. רק רוח רעה נקנית בכל יום.

קח בסוף דבר את המגיע לך. “העשירות היא עניות קבועה לפי חוקי הטבע”. דבר זה הגיד אפיקור הרבה פעמים ובלשונות שונות. אבל לא יותר מדי הוא לחזור אף הרבה פעמים על דבר שלא למדו אותו כל צרכו. ישנם אנשים, אשר די להראות להם סמי מרפא, וישנם שצריכים להעמיס אותם עליהם בעל כרחם. שלום.


מכתב כ"ח: הנסיעה למרחקים לבקש מנוחה

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה חושב, כי רק לך קרה כן, ומתפלא כאילו דבר חדש הוא, אם למרות נסיעתך הארוכה וחילופי מקומות רבים לא סר ממך עצבך ורגזך? – את רוחך אתה צריך להחליף, לא את האקלים! אם גם תעבור ימים רחוקים ואם גם, כדברי משוררנו ווירגיל, “ארצות וערים תחלופנה”121, הן בכל אשר תפנה חסרונות נפשך ילוו אותך, דבר זה כבר הגיד סוקרטס למתאונן כמוך: “איך תתפלא שאין הנסיעה מועילה לך, אם את עצמך אתה מטלטל עמך? מה שגירש אותך ממקום אחד, נלווה לך במקום אחר”. מה תוכל לפעול ראיית ארצות חדשות, ידיעת ערים ומקומות? כל הנדידה הזאת להבל. מפני מה אין תועלת במה שאתה בורח? – מפני שעמך יחד אתה בורח! עליך היה להשליך בתחלה מה שמכביד על נפשך, בלתי זאת לא תמצא נחת בשום מקום. שווה בנפשך את מצבך כמו שמתאר משוררנו ווירגיל את הנביאה הזועפת, אשר כמו רוח־סער מן החוץ נכנס בעצמותיה:

קודחה אש הסיבילה, יד־אל, אשר נחה עליה לדחות עמלה לשוא122

כן אתה נודד אנה ואנה כמי שעמל לדחות משא כבד, אבל על ידי הטלטול הוא נעשה עוד יותר לטורח; כמו שבספינה הנטל המונח במקומו אינו דוחק כל כך, אבל המשא הנזרק חוץ לשורה מכביד על הצד שהוא נופל עליו וגורם להשקיעו. כל מה שאתה עושה הוא כנגד חפצך והטלטול בעצמו מזיק לך, יען אשר אדם חולה אתה מטלטל. אולם כאשר תסיר מקרבך את הרעה, אזי תמצא נחת בכל חילוף מקום. אף אם תסע אז לקצוי ארץ ותשכון בפנה נסתרה של עמים פראים, כל מקום אשר תשב בו יראה לך פנים יפות. לא חשוב כל כך אנה אתה בא, כמו: איך אתה בא. לכן אין לתלות נפשנו באיזה מקום שיהיה, כי אם לחיות בהכרה: לא לזוית אחת נולדנו; מולדתנו הוא כל העולם הזה! כאשר יתברר לך דבר זה, לא תתפלא על שאין תועלת לך בחילוף המקומות, אם אתה קץ במדינות אלו ונוסע לבקש אחרות. הראשונה היתה מוצאת חן בעיניך, לו ראית כל מדינה ומדינה כאילו היא שלך. אבל אתה אינך נוסע, כי אם תועה, נדחף, מחליף מקום במקום, בעוד אשר מה שאתה מבקש – הנחת בחיים – בכל מקום היא נמצאת. היש מקום יותר הומה משער העיר? גם שם אפשר בשעת הדחק לחיות במנוחה. אמנם עד כמה שאני חפשי לסדר ענייני, אברח ואתרחק אף מלראות את שער העיר ולשהות בקרבתו, כי כמו שיש מקומות מזיקים לבריאות וקשים אף לאיש חסון בגופו, כן יש מקומות לא נאותים לנפש אף אם ישרה היא. אבל לא עוד חזקה ובצורה. אין אני מסכים לאלה שקופצים לתוך הזרם, בהיותם חובבים חיים מלאים שאון, ומתאבקים יום יום באומץ־לב במכשולים שעל דרכם. המשכיל יעמוד בנסיונות כאלה אבל לא יבקש אותם, ויבחר לחיות בשלוה בלי מלחמה. מה יועיל לנו אם הצלחנו לתקן את המגרעות של עצמנו, אם עלינו להתקוטט בשל אחרים. אומרים, כי שלשים העריצים אשר היו בזמנו של סוקרטס לא יכלו להכניע את נפשו האחת. וכל אשר בז לה, הוא חפשי אף בתוך המון גדול של שליטים.

הגיעה השעה לסיים ולשלם כרגיל שכר טירחה. “ראשית התרופה – הכרת החטא123. יפה נראה לי מאמר זה של אפיקור. מי שאינו מכיר בחטאו, לא יאבה להיטיב דרכו. צריך אתה למצוא את העוול בעצמך קודם שתתקנו. ישנם מתפארים בעוונותיהם; התחשוב כי יהגה איש בתיקונו, אם מגרעותיו הן בעיניו מעלות? לכן הוכח את עצמך, בחון את נפשך ככל אשר תוכל. היה הראשון להאשים אותך124, אחרי כן שופטך, ולאחרונה המליץ בעדך! לפעמים גם יסר את עצמך. שלום!


מכתב כ"ט: קשה לפעול על מי שאין חכמה בלבו. – חכם לב לא יחפוץ בתהלת ההמון

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה שואלני על מרצלינוס ידידנו וחפץ לדעת מה שלומו. רק לעתים רחוקות הוא בא אלי, ואין לזה טעם אחר, זולתי שהוא ירא לשמוע את האמת. באמת כבר פחד שוא הוא, כי אין מוכיחים אלא את מי שחפץ לשמוע. ספק גדול הוא אם דיוגנס, וכמו כן שאר הציניים, אשר השתמשו באין מפריע בחופש להגיד תוכחה לכל אדם בשוק, כהוגן עשו. מי זה יוכיח את החרש והאלם אשר מסבת מחלה טבעית אינו שומע? תאמר: “למה לי לחשוך דברים שאינם עולים לי במחיר? ואם אינני יודע אם אועיל לאחד, אבל בוודאי כשאוכיח את הרבים אביא גם תועלת למי שיהיה. צריכים לפזר את הזרע, ובנסיונות רבים מן הנמנע שלא יצליח אחד”. לא, לוציליוס חביבי; לפי דעתי אל יעשה כן אדם חשוב. הוא מפחית בזה מכבודו ושאתו, ומשקלו יגרע אצל אלה שהיה יכול להשפיע עליהם לטובה, לו הוקיר יותר את דברו. המושך בקשת לא יתכוון שיקלע פעם אחת למטרה, כי אם שיחטיא אותה רק פעם אחת. אין זאת אומנות, אם פעולתה מושגת רק על פי מקרה. והחכמה גם היא אומנות, עליה להתכוון למה שבטוח, לבחור באנשים שאפשר לפעול עליהם, להתרחק מאלה שאין תקווה מהם, אמנם אין למהר לעזוב אותם, וגם כשקרובים ליאוש עוד ינסו את התרופה האחרונה.

ממרצלינוס ידידנו עוד לא נואשתי. יכול הוא עוד להנצל אם יחישו להושיט לו יד. אמנם הסכנה היא, כי הוא ימשוך אחריו את המציל, כי גדול כח כשרונו והוא נוטה לדרך רעה. בכל זאת אני אכניס עצמי בסכנה זו ואעוז להראות לו חטאיו. הוא יעשה כמו שהוא רגיל, יסתייע בדברי הלצה מעוררים שחוק גם בין העצבים, ילעג על עצמו ואחרי כן עלינו. הוא יקדים לומר מה שבפי כנגדו, יחקור על דבר בתי המדרש של חכמינו, יספור חטאי הפילוסופים, שיש בהם לוקחי מתנות, מתעלסים באהבים, חובבי מטעמים, יזכירני כי יש מהם שנמצא נואף, ויש שהיה זולל, ויש שהתרפס בחצר שליטים; יקרא בשם הפילוסוף המגוחך אריסטון שהציע חקירותיו בשעה שנשאו אותו לטיול, כי רק את הזמן הזה אצל ללמד את חכמתו. עליו אמר סקאורוס, כששאלו: מה טיב בית מדרשו של זה? – “מן הפריפתטים איננו”125. ויוליוס גרצינוס המצויין ענה לשואלים אודותיו: “אינני יודע ולא אוכל להגיד, איך הוא בצעדי רגליו” – כאילו נשאל על איש צבא נלחם מתוך אסדא126. את הרמאים האלה, אשר נוח היה להם לעזוב את הפילוסופיה מלמכרה בכסף, יערוך לנגד עיני. אבל גמרתי בדעתי לקבל עלי את הלעג. הוא יביאני לידי שחוק. אבל אפשר שאני אביאהו לידי דמעות. אם גם יוסיף לשחוק, ינעם לי הדבר קצת, כי מין שגעון של שמחה שולט בו. אמנם שמחה כזאת אינה לזמן ארוך. התבונן ותראה, כי אותם האנשים המתהוללים בשחוק, הם בקרוב יתהוללו מרוגז. בדעתי להתקוטט עמו ולהוכיח לו, איך יעלה במעלה אם בעיני רבים תקטן מעלתו127. אם לא אוכל לעקור את חסרונותיו, אבל סייג אשים להם. לא יחדלו, אבל יפסקו. אולי גם יחדלו אחרי שיתרגל בהפסקות, וגם באלה אין לזלזל, כי לחולים במחלה קשה הקלת־המצב נחשבה כרפואה שלמה.

ובעוד אני מכין עצמי לווכוח עמו – הלא אתה בינתיים, אשר עוז לך ותבונה להכיר הסכנות שנמלטת מהן ולשים לב לדרך אשר אתה הולך, צריך לתקן את מדותיך. עליך לנשא את רוחך ולחזקו כנגד הסכנות. אל תביא במספר את אלה הבאים להטיל עליך את מוראם. הלא סכלות היא לירוא מפני רבים במקום שיש מעבר רק ליחידים: הרבים יחד לא יוכלו לגרום לך מות, אף אם המאיימים הם רבים. כן תיקן הטבע: את רוח החיים שבך יוכל לקחת רק אחד, כמו שנתן אותו אחד128.

לו היתה בך ענווה, היית יכול למחול בפעם האחרונה הזאת על תשלום שכרך. אבל כדי שלא אתראה כקמצן בתשלומי רבית מן הקרן אשר לוויתי, אמסור לך גם עתה מה שאני חייב. “מעולם לא חפצתי למצוא חן בעיני העם, כי מה שאני יודע לא יישר בעיניו ומה שיישר בעיניו אינני יודע129. – “מי בעל המאמר?” – כאילו אינך יודע, במי אני שולט: באפיקור. אבל כדברים האלה יאמרו לך החכמים מכל בתי־מדרש: הפריפתטיים, האקדמיים, הסטואים, הציניים. איך ימצא חן בעיני העם מי שחובב הצדק והיושר? את חסד ההמון מבקשים באומנות פחותה. צריך אתה להדמות לאנשים הלללו, הם אינם מהללים מי שאינם מכירים כשלהם130. אך חשוב יותר, איך אתה בפני עצמך, מאשר איך אתה בפני אחרים. אהבת הפחותים רוכשים רק באופן נבזה. – “אם כן, מה תפעל הפילוסופיה המהוללה, המרוממה על כל מדע ועל כל קנין?” – היא תפעל, שתבחר להיות ישר בעיני עצמך מאשר בעיני ההמון; שתשקול ולא תספור דעות אחרים; שתחיה בלי פחד מפני אלהים ואנשים; שתגבר על הרעות – או תפול חלל. אולם – כשאני רואה אותך מרומם בתשבחות ההמון, ובכל אשר אתה הולך, צווחת הסכמות ותהלות עולה כמו סביב משחקים של הבימה, וכל הנשים והילדים בעיר מפארים אותך – איך לא אנוד לך, בידעי את הדרך המובילה למצוא חן כזה? שלום.


 

ספר רביעי

מכתב ל': שלות הנפש בקירבת המות היא דבר הצריך לימוד

סנקא ללוציליוס, שלום.

את בסוס אבפידיוס, הישר באדם, ראיתי מדוכא, מתלבט בזקנה. אבל היא מכניעה אותו כל כך, שאינו יכול עוד לזקוף קומתו. בכל כובד משאה רובצת עליו זקנתו. הן יודע אתה כי גופו היה תמיד קלוש וצנום; זמן רב החזיק אותו, או יותר נכון: תיקן את הריסותו – ופתאום כשל כוחו. כמו אניה אשר מים זוחלים לפירצה שבתוכה, עוד תעמוד בפני בקע אחד וגם שני, אבל כשהבקעים מתרבים והיא מתרופפה אי אפשר עוד לעצור בעד שקיעתה, כן גם גוף זקן יכול להתמך איזה זמן ולמצוא קצת סעד בחולשתו. אבל הרי זו כמו בבית אשר תקרתו כבר נרקבה וכולו עומד לנפול, וכנגד פרץ שסותמים נבעה פרץ אחר, עד שצריכים לחשוב איך לצאת ממנו. אולם בסוס שלנו ברוחו עודו רענן. לזה זכה על ידי הפילוסופיה. היא גורמת לו להיות עליז אף בקרבת המות, ובכל מצב גופו, ואף ככלות כוחו הוא נשאר חזק וטוב לב. גדול כוחו של קברניט כשהוא נוהג ספינה אף כשנקרע מפרשה, וגם כשכבר נשברה הוא מתקן את שאריתה להוליכה בדרך ישרה131. כך עושה בסוס ידידנו, והוא מביט על סוף ימיו ברוח שאננה ושלוה כל כך, אשר אף אצל המביט על סוף חיי אדם אחר היא מאד נפלאה. דבר גדול הוא, לוציליוס, וצריך לימוד רב, ללכת מכאן במנוחה כהגיע השעה שאין מפלט ממנה! בכל דרכי מיתה האחרים עוד תקווה נשקפה: מחלה־חולפת, תבערה־שוקעת, ממפולת בית ניצל מי שנראה כמסוכן, גלי־הים באותו הכוח שבלעו את הטובע פולטים אותו חי ליבשה, איש צבא משיב חרבו מצואר העומד ליהרג – אבל אין תקוה לאדם אשר הזקנה מובילה אותו למות! רק לזה אין עזר. אין דרך מות יותר נוח, אבל גם לא יותר נמשך. בסוס שלנו נראה לי כאילו הוא מלווה את עצמו, ומכין את קברו, ונשאר יורש לנפשו, ומתנחם בחכמה על אבדתו.132 מדבר הוא הרבה על המות ומתאמץ להוכיח לנו, כי אם יש דבר לא נעים או גם מעורר פחד בענין זה, אשמת האדם הגווע היא ולא אשמת המוות; כי א ין במות סבל קשה, ולא אחריו. המפחד מפני דבר אשר לא ירגיש דומה בסכלותו למי שמפחד מפני דבר אשר לא יגיע אליו. או שמא יחשוב אדם שירגיש איזה דבר בחדול כל רגש? “אם כן”, אומר הוא, “המות הוא כל כך מחוץ לגדר הרע, שאפילו מחוץ לפחד מפני הרעה הוא עומד”.

ידעתי, כי דברים כאלה כבר נאמרו ונשנו, אבל לא כשקראתי אותם ולא כשהקשבתי לאומרים דברים אלה, שאין לפחוד ממה שהוא רחוק מהגיגם, פעלו כל כך לתועלתי. אבל האיש הזה נעשה לי לבן־סמך ביותר, מפני שהוא מדבר בעמדו בעצמו בקרבת המות. אגיד לך מה שנראה לי: אני חושב כי יתר אומץ לב יש לאדם בשעת מיתה, מאשר בהיותו קרוב למות. המות כשהוא מגיע, נותן אף לחסרי־נסיון את האומץ, לקבל מה שאי אפשר למנוע. כן גם המתגושש, אף כשהוא פחדן, בעמדו בקרב הוא פושט הצואר למתנגדו ומושך אליו את החרב המתנופפת. אבל המות הצועד ומתקרב דורש חיזוק מתמיד בנפש, ודבר זה קשה למצוא, ורק המשכילים זוכים לו. לכן נעים היה לי לשמוע מפי בסוס את מחשבתו על המות, בתארו אותו לי כאילו התבונן בו מקרוב. אמנם אני משער, כי יותר היית מאמין ויותר כבדים היו נראים לך במשקל דברי מי שקם לתחיה מן המתים, והיה אומר לך על פי הנסיון שאין רעה במות. אבל על קירבת המות וההתרגשות שהיא מביאה, הלא יעידו היטב אלה שנמצאו במצב זה וראו אותו בא, וגם קדמו פניו. בין אלה חשוב את בסוס, אשר לא הכזיב את תוחלתנו. הוא מעיד, כי לירוא מפני המות היא סכלות כמו לירוא מפני הזקנה. מי שאינו חפץ למות הוא כמי שאינו חפץ לחיות, כי החיים ניתנו לנו בתנאי שהמות כרוך בם133. אליו הם הולכים. היראה מפניו היא טפשות: על דבר אחד בטוח מחכים, ורק מפני דבר שבספק יראים. המות הוא הכרח שווה לכל ואשר אין להשתמט ממנו. מי יוכל להתאונן על שהוא בכלל שאין פרט יוצא ממנו?134 הלא בשוויון הוא יסוד הצדק. למותר הוא להיות מליץ יושר לטבע על שלא קבע למעננו חוק אחר מאשר הוא רגיל בו: מה שחיבר הוא מפריד ומה שהפריד הוא חוזר ומחבר135. אם זכה אדם שהזקנה מביאה אותו לאט ובנחת עד קצו ושאינו נעקר בחוזק־יד מן החיים, הלא יודה לאלהים על החסד, שהוא מגיע שבע־ימים אל המנוחה הנחוצה והנעימה לעייף. הנך רואה אנשים מבקשים את המות ומחכים לו יותר משהם מבקשים את החיים. אינני יודע מי מהם מורה אותנו יותר אומץ־רוח: המתחנן למות או הצופה עליו בחדווה שאננה. הראשון פועל על הרוב מתוך רוגז וכעס פתאומי, וזה מכונן הגיגו מתוך שיקול הדעת במנוחה. הלז מגיע למות כמתקצף! שאנן לא יקבל אותו מי שלא הכין עצמו בשבילו.

לכן אודה כי הרבה פעמים נכנסתי לבקר את האיש ההוא היקר לי מרבים, למען אראה אם אמצא אותו במצב רוח שווה, או אם בחולשת כח גופו ילכו גם כחות נפשו הלוך וחסור. אבל אלה הלכו וגברו כמו אצל הרוכב בקירקוס136, כשהוא כבר במסלתו השביעים וקרוב לנזר הנצחון. בהיותו מחזיק בתורת אפיקור, כה אמר אלי: ראשית, מקוה הוא כי לא יהיה מכאוב בנשימתו האחרונה; ואם גם יהיה, מתנחם הוא בזה שלא יארך; כי אין מכאוב מאריך כשהוא קשה. מלבד זה יהיה לו לתועלת גם בשעת יציאת נשמה הרעיון, כי כשיגדל הצער – אחריו לא יוסיף להצטער עוד. אבל גם בטוח הוא, כי נשמת איש זקן על דל שפתיו137 שוכנת ובלי כח רב היא נעתקת מגופו. האש הדבקה בחומר חזק צריכה למים לכבותה, ולפעמים גם לחורבן הבית; אבל כשאפס החומר היא כבה מאליה.

דברים כאלה אני אוהב לשמוע, לוציליוס, לא בעבור שהם חדשים, כי אם בשביל שאני רואה אותם מתקיימים. הכי לא ראיתי כבר רבים מקצרים את חייהם? בוודאי ראיתי. אבל יתר חשיבות יש לאלה שמתקרבים למות בלי שנאה ונותנים לו להכנס מבלי למשוך אותו. “את הצער – הוא אומר – מרגישים אנחנו באשמתנו, בעבור שאנו רועדים בקרוב המות. – ולמי איננו קרוב? הרי אורב הוא לנו בכל פנה ובכל רגע. הלא צריכים לחשוב כשנמצאת סיבה קרובה להכריתנו, כמה סיבות אחרות יותר קרובות ישנן מבלי שאנו מפחדים מהן, יש מי שארב לו אויב להרגו – וקדמה מחלת הקיבה להמיתו”.

אם נבחון בין סיבות פחד המות, נמצא כי מהן מיוסדות בפועל ומהן בדמיון. את המות בעצמו אנו יראים רק על פי הדמיון, כי ממנו המרחק תמיד שווה, והיינו צריכים להיות בכל זמן מלאים פחד כי אין זמן חפשי ממנו.

אבל מתיירא אני כי מכתבים ארוכים כזה שנואים יהיו לך מן המות, לכן אסיים ואומר: זכור תמיד את יום המות מבלי שיתן עליך מוראו. שלום.


מכתב ל"א: למאוס בתהלת ההמון ולבקש הטוב היתר נעלה; בדרך זו נעשה אדם שותף לאלהים

סנקא ללוציליוס, שלום.

מכיר אני את לוציליוס שלי, הוא מתחיל למלאות מה שקוו ממנו. תוסיף להחזיק בשאיפת רוחך, לפסוע על תהלת ההמונים ולבקש הטוב והישר. לא אבקש למענך גדולה וזכות יתרה מאשר בדרך שבחרת לך. היסודות שהנחת הם כבר רחבים, עליך עתה להשלים מה שהחילות ולפעול כאשר עם לבבך. כלל גדול לחכמה: אטום את אזניך; ואין די לעשות זאת בדונג – סגירה יותר שלמה נחוצה משהשתמש בה לפי האגדה אוליסס בקרב חבריו138. הנגינה שהיה לו לפחוד מפניה אמנם היתה מושכת את הלב, אבל לא נשמעת בקהל; אבל זו אשר סכנה בה למענך, לא מסלע אחד כי אם מכל קצוי ארץ מקשיבים אותה. עליך, איפוא, להעביר ספינתך לא רק מעל פני חוף אחד, אשר בו הנאה מסוכנה אורבת, כי אם מכל הערים. עליך לאטום אזניך אף לקול אוהביך היותר נאמנים, הם בתם־לבבם דורשים רעתך139. ואם חפצך להיות מאושר – התפלל לאלהים שלא ימלא שום דבר ממשאלותיהם לטובתך! אין אלה דברים טובים, מה שהם חפצים שתקבוץ אצלך. רק דבר אחד הוא טוב ויוכל לגרום לך חיזוק בחיים מאושרים: הבטחון בעצמך. ואותו לא תנחל, אם לא תבוז לעמל ולא תלמד להכיר כי הוא מן הדברים שהם לא טובים ולא רעים. לא יוכל להיות דבר אחד פעמים טוב פעמים רע, עתים נוח לסבול ועתים קשה. העמל איננו לעצמו דבר טוב. ומהו הטוב? לבוז לו. לכן אני מגנה את העמלים בדבר הבל, אבל אני משבח את היגעים בדברים חשובים, וככל אשר יוסיפו תעצומות ולא ישקטו ולא ינוחו, כן ארבה לספר תהלתם ואקרא להם: “אשרו כח, תדרוך נפשכם עוז, הגיעו אם תוכלו, בקפיצה אחת אל הפסגה!” העמל זן ומפרנס את הנפשות הנדיבות140. אין לך לבחור לפי המושגים הנושנים של הוריך מה שיאות לך ומה שאתה צריך לבקש; ואין גם ראוי בכלל כי איש בוגר יטריח את האלים לעזרתו141. למה לך תפילות? עשה את עצמך למאושר; וזאת תוכל, כאשר תבין כי טוב הוא מה שמחובר לצדק ויושר, וכי מגונה הוא מה שיש לו קשר עם עוונות. כמו שאין דבר נוצץ אם אין אור נוגע בו, ואין דבר חשוך אם אינו שרוי באפלה וצללים רובצים עליו; כמו שאין דבר מחמם בלי עזרת האש ואינו מתקרר בלי השפעת האויר – כן מה שמכובד או מגונה נקבע לפי היחס למעשים טובים או לעוונות.

מהו, איפוא, הטוב? לדעת (אמתת) הדברים! והרע? – שלא לדעת אותה142! המשכיל והבקי ידחה קצת דברים ויבחר קצת – אבל לא ידחה מתוך פחד ולא יבחר מתוך הערצה, אם רוחו חזק ואמיץ. אל תכניע ואל תכוף את עצמך. את העמל – אין די שלא תרחיק אותו ממך; בקש אותו! – תאמר: הן יש גם עמל של הבל ושאינו כדאי? אמנם כן. זהו אשר סבותיו שפלות; אבל גם הוא איננו רע, כמו שלא למותר היא היגיעה בדבר שביופי. ההתמדה בנפש עצמה דוחפת לסבול כל דבר קה ומטריח, והיא אומרת: למה אתה שוהה? גבר בעוז לא יירא את הזיעה. נוסף לזה נחוץ למען השלמת האדם שווי הרוח ודעת צלולה בחיים, ומגיעים לזה רק על ידי בינה בדברים והכרת הדברים האנושיים והאלהיים. זה הוא הטוב היותר נעלה, ובהגיעך אליו הנך נעשה שותף לאלים ולא מתחנן לעזרתם. אתה שואל: איך אשיג את התכלית הזאת? לא בעברך דרך הררי קרתגה ויוון143, ולא דרך מדברות איליריאה144 ושרטונות, ולא־דרך של סצילא וכריבדיס – אשר שם עברת כדי להגיע לאיזו משרה לא־חשובה, כי אם בדרך בטוחה ונעימה, אשר ללכת בה הכשירך הטבע145. הוא זיכה אותך במתנות, אשר אם לא תזניח אותן, תתרומם להיות דומה לאלהים146. אבל לא הכסף יעשה אותך דומה לו; לאלהים אין כסף ואין בגד ארגמן; הוא בלי לבוש. ולא התהלה וההתפארות תרומם אותך להיות דומה לו, ולא הכרזת שמך בקרב העמים: את האלהים אין יודעים ורבים חושבים עליו דברים מגונים, ואינם נענשים. ולא המון העבדים, המטלטלים את כסא כבודך בכל הדרכים בעיר ובשדה (יעשו אותך דומה לו); האל הגדול, אשר כל יכול, הוא לבדו נושא וסובל הכל.147 לא יפי תארך ולא כחות גופך יוכלו לעשות אותך למאושר, כי אין להם היכולת להתקיים. צריכים לבקש דבר שאינו מתקלקל מיום ליום ושאינו סובל הפסד. ומה הוא? זהו הרוח – אבל רוח ישר, טוב ונישא. התוכל לכנות אותו בשם אחר זולתי בשם האלהים השוכן בגוף האדם? הרוח האלהי הזה יכול לשכון בקרב פרש רומי, אבל כמו כן גם בקרב עבד משוחרר או בלתי משוחרר. כי מה הם השמות “פרש” או “עבד”? כינויים אשר יצאו מתוך רדיפת הכבוד ומעשה עוולה. מקרן זוית יכולים להתרומם למרום. התרומם גם אתה ועשה את עצמך כדאי להדמות לאלהים. לא תוכל לעשות זאת בכספך ובזהבך; לא מן המתכיות הללו טובעים תמונת אלהים. זכור כי (בימי קדם) כשהיו חוננים אותנו, היתה תמונתם נעשית מחומר פשוט148. שלום.


מכתב ל"ב: הרוח התועה במחשבותיו צריך להתחזק

סנקא ללוציליוס, שלום.

אני חוקר ודורש אחריך ושואל רבים הבאים ממדינת מושבך, מה מעשיך, היכן אתה ועם מי אתה מתהלך. לא תוכל להשתמט; אני תמיד עמך. חיה, כאילו אני שומע מה שאתה עושה וגם רואה אותך. רצונך לדעת מה משמח לבי ביותר מכל מה שאני שומע עליך? מה שאין אני שומע כלל; מה שרבים, אשר אני שואל אותם, אינם יודעים מאומה ממה שאתה עושה. זאת היא הדרך הישרה, שלא להתהלך עם אנשים בלתי דומים לנו, ואשר שאיפותיהם שונות משלנו. אמנם בוטח אני שלא ידיחו אותך ושתעמוד על דעתך גם נגד המון כל המביאים אותך לידי נסיון. ומה אני ירא אותם? לא שמא ישנו את טבעך, כי אם שמא עכבוך. כי מזיק לנו הרבה גם מי שמעכב אותנו בדרך, בחיים הללו שהם כה קצרים ומתקצרים עוד יותר על ידי רפיוננו, על ידי שאנו תועים כה וכה וחוזרים תמיד ומתחילים מראש את מעשינו. אנחנו קורעים וגוזרים את החיים לגזרים. לכן מהר לוציליוס חביבי! חשוב, איך היית מחיש את צעדיך, לו היה אויב רודף אחריך, לו בורח היית, ורוכב על סוס אץ להשיגך. וכן הוא באמת: רודפים אחריך. חושה והמלט, בוא במשכנות מבטחים, ואל יהי זז מלבך הרעיון: מה יפה הוא להשלים החיים עוד לפני המוות ולחכות במנוחה לקץ ימיו; שלא לחסור דבר ממה שצריך לחיים מאושרים, כי לא באריכותם תלוי אשרם. מתי יבוא היום אשר בו תכיר כי אין הזמן נוגע אליך, היום אשר בו תהיה שלו ושאנן, שבע רצון ובלי דאגה ליום מחר? כי בשביל מה בני אדם כה תאבים לעתידות? בשביל שאינם אדונים לנפשם.

הוריך בקשו לטובתך דברים רבים בשפע, אשר אני, להפך, יועץ לך למאוס בהם. הם התפללו לטובתך לדברים, אשר למען השיגם והתעשר בהם צריכים לנצל אחרים. כי מה שיעבור לרשותך צריך היה להעקר מרשות אחרים. ואני מבקש למענך את השלטון בנפשך, כדי שיהי רוחך התועה במחשבותיו מתחזק ומוצא קיום ונעשה שמח בחלקו. ובהגיעו להכרת הטוב והישר – וכל המכירם הוא כבר שולט בהם – אינו צריך עוד להוספת ימים ושנות חיים. רק זה יצא ממסגר ההכרחיות, השתחרר ונעשה בן־חורין, מי שחי אחרי השלימו בדעתו את חייו. שלום.


מכתב ל"ג: על דבר ליקוטים מספרי הסטואים

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה דורש ממני שאוסיף גם למכתבים אלה, כמו להקודמים, פתגמים של חברינו149 המפוארים. הם לא התעסקו בפרחים חסרי ערך150. תוכן ספריהם הוא מפעל אנשי עוז151. הערכה שונה אתה מוצא במקום אשר דברים אחדים בולטים ביותר, אבל אין משבחים עץ אחד, כשכל עצי־היער מתרוממים לגובה שווה. פתגמים כאלה מובאים הרבה בספרי השירים ודברי הימים. אינני רוצה שתראה אותם כאילו הם קנין אפיקור, כי קניין הכל הם, ובודאי גם שלנו. הם עושים רושם בשביל שהם נפגשים לעתים רחוקות ובמקום שלא פללו, וגם בשביל שמשתוממים לשמוע דברי שכל חזקים בשם איש אשר הורה חיי הנאה152. כן אמנם משפט רבים עליו, אבל אצלי אפיקור הוא גבר בעוז, למרות היותו לבוש עטיפה רכה. העוז והכח וגבורה למלחמה יכולים להמצא אצל אנשי צבא פרסים153 ואצל לובשי בגדים קלים.

אל תבקש איפוא ליקוטי דברים, שחוזרים ומביאים בשמם. מה שאצל אחרים הם הליקוטים, אצל חכמינו הוא ההמשך. אין אצלנו מעשה אחיזת עינים ולא דברים שתולה החנווני בחלון כדי לרמות את הקונה, וכשהלה נכנס אינו מוצא זולתי מה שתלוי בחוץ. אנחנו מרשים לו לבחור לעצמו דוגמאות כמו שלבו חפץ. שער בנפשך, שאנחנו חפצים להוציא פתגמים אחדים מכל המספר הרב: למי נייחס אותם? לזינון, לקליאנטס, לכריזיפוס או לפסידוניוס? אין לנו מלך; כל אחד שליט לעצמו. אצל האחרים154 מה שאמר איזה הרמרכוס או מטרודורוס מתייחס לחכם אחד. מה שהגיד אחד מן החבורה נתלה במנהיג אחד שלה, ועושים אותו אחראי לזה. ואני אומר, כי לו חפצנו לא היינו יכולים להפריד אחדים מהמון הפתגמים הדומים זה לזה.

“רק האביון סופר את צאנו”155. בכל מקום אשר תעיף עיניך תפגוש פתגמים, אשר היו יכולים להחשב למצויינים ביותר, לולי קראנו אותם בתוך האחרים הדומים להם בערכם. חדל לך, איפוא, מהתקווה למצוא תמצית פרי רוחם הנעלה של גדולי החכמים. את הכל צריך אתה לראות, בכל לימודם צריך אתה להתעסק. יש בם תכנית, ומפעל כל אחד מאדירי הרוח דבוק ומאוחד בתוכו לפי שיטתו. לא תוכל להוציא דבר מבלי שיפול כל הבנין. לא תוכל לכנות אשה בשם יפת תאר, בעבור אשר רגלה או זרועה נאה, כי אם כשיפיה בכללו מפליא עד שאין שמים לב לפרטים.

ואם בכל זאת תאלצני, לא אתנהג עמך כקמצן, כי אם פתוח אפתח את ידי. אין מספר לפתגמים המפוזרים בכל מקום. צריכים רק לקחת ואין צורך לבחור. לא פירות נושרים הם, כי אם מעין מתגבר. הם קשורים ודבקים זה בזה. גם בטוח אני שהם מביאים תועלת לאנשים פשוטים ועומדים מחוץ. כי על נקלה נקלטים בזכרון פסוקים בודדים וסגורים כחרוזים של שירה. לכן אנחנו נותנים לנערים ללמוד בעל־פה פתגמי מוסר ומשנת חכמים שקורים היוונים כ’ריות156, כי את אלה תופש רוח הנער בזמן שחסר לו עוד הכשרון לספוג רעיונות דקים ויוצאים מגדר בינתו. אבל לאנשים בוגרים גנאי הוא לקטוף פרחים, להשען על מליצות אחדות ידועות לכל ולהיות תלויים במה שקבעו בזכרונם157. הם חייבים לסמוך על בינתם ולהגיד דבר, לא רק להחזיק המקובל. לא לכבוד הוא לאיש זקן ובא בימים להיות משכיל רק מתוך הזכרון: “כה אמר זינון” – ואתה בעצמך, מה אתה אומר? “אלה דברי קליאנתס” – ודברי עצמך?158 עד מתי תחסה בצל זרים? גזור ואמור בעצמך דבר שיהיה ראוי להזכר! תן דבר מאשר לך! על כן אני אומר, כי כל אלה שאינם יוצרים לעולם ותמיד מפרשים ומסתתרים בצל אחרים, אינם ראויים לתהלה159. הם אינם מרהיבים בנפשם אף לעשות דבר ממה שלמדו. את זכרונם הוגיעו בחומר זר, אבל ענין אחר הוא לזכור דברים וענין אחר לדעת אותם. לזכור הוא רק לשמור דבר כפקדון במחשבה, ולדעת הוא לעשות הדבר לקנין עצמו ולא להיות תלוי תמיד בדוגמא ולהביט מאחריו אל המורה ולומר: כן הורה זינון או קליאנתס. צריך להיות הבדל בינך ובין ספר. עד מתי תלמוד? הגיעה השעה ללמד! למה אשמע ממך מה שאוכל לקרוא בספר? – תאמר: “הרבה הקול החי עושה”. אבל לא הקול המוסר דברי אחרים ומשמש רק בתור מעתיק. נוסף לזה, כל אלה שאינם משתחררים מאפיטרופסות מוריהם הולכים אחריהם גם בדברים אשר הכל כבר מתנגדים להם, וגם בדברים שצריכים עוד עיון. לעולם לא היינו מוצאים דבר [חדש]160 לו היינו מסתפקים במה שהמציאו מכבר, גם לא ימצא דבר חדש מי שהולך רק בעקבות אחרים, כיון שאיננו מבקש. – “אם כן, אין לי רשות ללכת בעקבות מי שקדמני?” – אמנם משתמש אני בדרך סלולה, אבל אני מוצא יותר קרובה וישרה, אני סולל לי אותה. מי שהגה לפנינו אותן הדעות עצמן, לא נעשה אדון לנו כי אם מורה דרך. האמת פתוחה לכל, לא החזיק בה אדם [לעשותה לקניינו], והרבה ממנה נשאר לדורות הבאים. שלום.


מכתב ל"ד: האדם הטוב הוא זה, שהוא שלם ואיתן בצדקו

סנקא ללוציליוס, שלום.

יגדל כוחי ותעלוץ נפשי ולמרות זקנתי יחם לבי בקרבי, בראותי ממעשיך וממכתביך עד כמה עלית כבר על עצמך, אחרי אשר זה כבר הנחת את ההמון הגדול מאחוריך. אם עובד אדמה שמח על אילן אשר גידל לעשות פרי, ורועה צאן מתענג על שגר אלפיו, והמגדל ילד רואה בצמיחתו כעין התחדשות נעורי עצמו – מה ירגיש בנפשו מי שעמל לחנך איש אשר שאר רוח לו והוא רואה כי הנצר הרך, אשר טפח, שיגשג ועלה למעלה? אני דורש אותך כדבר שלי, כי פעלי אתה. מיום שהכרתי את כשרונך, סמכתי ידי עליך, נהלתיך, דחפתיך ולא נתתיך להתרשל, וכפעם בפעם דפקתיך. גם עתה אני עושה זאת, אולם כעת אני מאמץ כח מי שרץ ברגליו, והוא המאמץ גם אותי. תשאלני, מה אני רוצה עוד? כאן דבר חשוב עוד יש. אין זה כמו בכל העניינים, שרגילים לומר בהם כי ההתחלה חצי המעשה היא161: גם בענייני הרוח כן, שיהיה חלק גדול מהטוב – החפץ להיות טוב. אני קורא טוב וישר רק לאדם השלם העומד איתן כל כך בתומתו, עד אשר כל כוח וכל הכרח לא יוכל עוד להשחיתו.

אני צופה שתגיע למדרגה כזו, כשתתמיד ותעמול בכל כחך ותתאמץ כי כל מעשיך יתאימו עם דבריך וגם ביניהם לבין עצמם, ויהיו כמו טבועים במטבע אחת. אין רוחו של האדם נכונה, אם האחדות חסרה במעשיו. שלום.


מכתב ל"ה: רק אדם שלם יוכל להיות ידידי

סנקא ללוציליוס, שלום.

בבקשי אותך כל כך שתשתלם בדעת, תועלת עצמי אני מבקש: אני חפץ שיהיה לי ידיד, ולזה לא אוכל להגיע, אם לא תוסיף אתה להשתלם כמו שהחילות. עתה הנך חובב אותי, אבל ידידי עוד אינך. היתכן? הכי שני דברים שונים הם? אמנם כן. שונים הם. מי שהוא ידידי הוא גם חובב אותי, אבל לא כל החובב אותי הוא גם ידידי. הידידות היא תמיד מועילה, החיבה לפעמים גם מזיקה. השתלם, איפוא – מבלעדי המטרות האחרות – גם כדי שתלמד להיות ידידי. עליך למהר בזה162, אם תחפוץ שיהיה הדבר [גם] לתועלתי ולא רק לאחרים. אמנם אני נהנה כבר מזה שאני משער בנפשי, כי לעתיד נהיה בדעה אחת, וכנגד מה שיחסר לי לפי זקנתי בכחות הגוף עוד יגדלו כחותיך, אף כי ההבדל בשנים לא רב כל כך. אבל מאד הייתי חפץ שאוכל לשמוח על הדבר בפועל. הגם שהאנשים החביבים לנו גם כשאינם בקרבתנו גורמים לנו נחת, אבל היא קלה וקלושה. מראה העינים, קרבת האנשים וההתרועעות עמהם – כל אלה מוסיפים ששון, ביחוד כשאנו רואים לא רק את האדם המבוקש, כי אם כמו שהוא מבוקש.

הביאה לי, איפוא, את עצמך לתשורה נהדרה; ולמען תחיש, זכור כי אתה אנוש בן תמותה וכי אני כבר זקן. חושה לבוא אלי – אבל קודם לזה אל עצמך. השתלם והתאמץ קודם כל שתתאים עם עצמך. בכל פעם שתחפוץ לנסות, אם הגעת לתכלית, שים לב, אם היום הזה עודך חפץ מה שחפצת אתמול. על ידי שינויי הרצון נראית הנפש כמתנועעת על גלי ים ומטולטלת ברוח לכאן ולכאן. מה שחזק ואמיץ לא יטולטל. לזה זוכה החכם השלם. קצת מזה נוחל גם המתחיל והמתקדם בדעת. ההבדל הוא, כי זה אף אם איננו עוזב את מקומו, הרוח מניעה ומזיזה אותו, והחכם אינו זז ממקומו כלל. שלום.


מכתב ל"ו: מוטב להיות שוטה בעיני הבריות ולהחזיק במדות טובות. המות מפסיק החיים ולא שולל אותם

סנקא ללוציליוס, שלום.

חזק ידי מיודעך, שיביט ממרום בינתו בבוז על האנשים המגנים אותו כאילו הוא רודף ההבל ומבקש בטלה, בעבור שהתפטר ממשרתו, ואף שהיה יכול להתעלות עוד, בחר במנוחה. בכל יום יוכל להראות להם, כי לטובתו ולתועלתו סידר ענייניו. האנשים אשר הקנאה פוגעת בם, הם הולכים ומשתנים; מהם נדחפים, מהם נופלים מאליהם. דבר רופף וחסר קיום היא ההצלחה. היא טורדת את עצמה ובאופנים שונים מטרידה את הרוח, היא מסיתה את בני בריתה לדברים שונים, את אלה לבקש שלטון, ואת אלה לבקש הנאות, אלה צבים מגאוה, ואלה נחלשים מפינוק עד שהם כלים ואובדים.

“אבל יש מחזיקים בה בלי נזק”. כן, כמו שיש עומדים בפני היין. אולם אל תשלה את עצמך להאמין, כי איש מצליח הוא, מי שרבים חונים סביבו. הם רצים אליו כמו אל אגם מים: וכאשר ירבו לשאוב ממנו כן מימיו נעשים יותר דלוחים.

ועתה הם אומרים עליו שהוא שוטה וחסר תבונה, והנך יודע כי יש מבלבלים דבריהם והופכים כוונתם. לפנים קראו לו מצליח. ההיה אז באמת מצליח? כן אין לשים לב, אם נעשה עתה לרבים נבזה ונתעב. אריסטון היה אומר, שהוא מבכר איש צעיר לימים ועצב על מי שהוא עליז וחביב להמון; כי היין שהיה בראשיתו קשה וחריף נעשה אחרי כן היותר נעים, אבל היין אשר ינעם בעודו על שמריו, הוא לא יסבול אורך ימים. הנח לו שיקראו לו מר נפש ואדם עומד כאויב מול טובת עצמו. עוד יראו במשך הימים מה יהי בסופו של עצבון זה, אם רק יתמיד במעשה הטוב והישר וירכוש מדעים נעלים – לא אלה אשר די לטעום מהם בקצה המטה, כי אם אלה שצריכים לשתות מהם לרויה. כי הנעורים הם ימי הלימוד. “איך, הכי יש זמן שפטורים מן הלימוד?” – בוודאי לא, אבל כשם שבכל ימי החיים לכבוד הוא ללמוד, כן לא בכל הימים נאה להיות תלמיד. לבוז ולשחוק יהיה הזקן המתלמד אלפא ביתא163. הצעיר מכין, הזקן משתמש במוכן. לתועלת רבה יהיה, איפוא, לעצמך, אם תצדיק ככל אשר תוכל את מיודעך. אלו הן הטובות היותר חשובות, אשר כדאי לקבל אותן ולגמלן לאחרים, כי בנתינתן כמו בחזרתן כרוכה תועלת. מלבד זה הרי איננו עוד בן חורין, כי כבר קיבל עליו164, ואין המשתמט מתשלום חוב יותר מגונה ממי שמשתמט מלמלאות תקווה רמה. למען סלק את חובו צריך הסוחר רק להצלחת נסיעתו בים, האכר לברכה בתבואת השדה בחסדי שמים165; אבל זה שבא למלאות הבטחתו רק לרצונו, הוא צריך. במדותיו של אדם אין המזל שולט166. את אלה עליו לתקן, כדי שתגיע נפשו במנוחה שאננה לאותה השלימות, שאינה מרגישה כלל במה שנגרע ממנה או נוסף לה, ואיך שיהיו ענייני העולם – היא במקומה עומדת. אם יתגלגלו לרשותה הקניינים הפחותים, היא למעלה מהם; ואם יגזול המקרה דבר מהם או גם את כולם – היא לא תקטן על ידי זה. לו נולד בארץ הפרתים, היה בילדותו דורך קשת; ולו בגרמניה נולד, היה הנער כבר מורה חנית; ואם בימי אבותינו היה חי, היה לומד לרכוב על סוס ולדקור את אויבו. באלה מתרגל כל אחד על ידי החינוך בקרב עמו והדבר נעשה לו למצווה. ומה קיבל עליו אדם זה להגות בו? דבר שמועיל כנגד כל החצים וכל מחנות האויבים: לבוז למות! בוודאי דבר נורא יש במות, ובזה הוא מבהיל את נפשותינו, אשר יצר הטבע בנטיה לחבב את עצמו. הן לא היינו צריכים להכין ולחזק עצמנו בשבילו, לו נמשכנו אחריו בנטיה פנימית מרצון באותה מדה ששאנו נמשכים לשמירת הקיום. אין אדם מתלמד שישכב בשעת הצורך במנוחה על שושנים; אבל לזה נחוץ עמל־ההרגל, שגם בעינויי הגוף לא תתמוטט אמונתו, ושבשעת הדחק יוכל לעמוד על רגליו לשמור החומה גם כשהוא נפצע ואף חנית אין להשען עליה; כי הנשען על איזה דבר, שינה תוקפת אותו. – אין המות פגע רע, שהרי אין עוד מי שיהיה בשבילו פגע רע167. אבל אם כה רבה אצלך התשוקה לחיים ארוכים, חשוב כי אין שום דבר שיוצא מנגד עינך וחוזר אל הטבע אשר נולד ממנו כדי להולד מחדש, אובד לחלוטין. הוא חולף אבל לא אובד. המות שאנו יראים מפניו ומבקשים מפלט ממנו, מפסיק את החיים ולא שולל אותם. עוד יבוא יום שיחזיר אותנו אל האור – ואולי היו מואסים רבים בחזרה זו, לולי שכחו מה שהיה לפנים. ביתר באור עוד אברר במקום אחר, כי כל מה שנראה כחולף הוא רק משתנה. לכן יחלוף לו במנוחה מי שעתיד לחזור! הבט לחוג כל הדברים הסובבים ותמצא כי אין דבר כלה בעולם והכל רק מתעלם וחוזר ומופיע. עובר הקיץ, והשנה הבאה מחזירה אותו. חולף החורף, ואחרי מספר ירחים הוא שב אלינו. שוקע השמש בבוא הלילה, ואת הלילה מגרש היום. סיבוב הכוכבים מביא מה שכבר היה, מחצית הרקיע עולה ומחציתה שוקעת. ודבר אחד אני מוסיף בסוף: לא ילדים קטנים ולא נערים ולא משוגעים יראים מפני המות. הלא חרפה גדולה היא, אם השכל אינו נותן אותה השלוה, אשר הסכלות מגיעה אליה! שלום.


מכתב ל"ז: על מסירת הנפש לצדק ושלטון השכל

סנקא ללוציליוס, שלום.

הקשר היותר אמיץ המדביקך לחיי השכל והדעת, הוא מה שהבטחת להיות איש ישר, כאיש צבא המתחייב בשבועה קדושה168 לעבודתו. האומר לך כי עבודת־צבא זאת קלה היא, מהתל הוא בך. אל תטעה בדבר: שווה היא ממש ההתחייבות המשובחת הזאת מלה במלה להתחייבותם הפחותה של (המתגוששים) הללו: “למסור עצמו לשריפה, לכבלי ברזל, להריגה169, רק כי מאת אלה, המשכירים את זרועם בקירקסאות ואוכלים ושותים למען הקריב אחרי כן את דמם, דורשים הבטחה שיסבלו העינויים על כרחם, וממך – שתסבול אותם מרצון170. הם רשאים לפרוק את זינם ולצפות לחסדי העם; לך אסור לפרוק ולבקש הצלת חייך. בקומה זקופה ומבלי להכנע תקבל עליך את המיתה. גם מה תועלת בדבר להרויח מספר ימים או שנים אחדות? אנחנו נולדנו בלי זכות לפיטורין ממלחמה171. “איך, איפוא, אמלא את חובתי?” – להמלט מן ההכרח לא תוכל; לנצחו תוכל172. יש נתיבה, ואת הנתיבה הזאת מראה לך החכמה173. בה החזק, אם חפצך למצוא שלוה, בטחון ואושר – אם חפצך להגיע לדבר היותר חשוב: להיות בן חורין174. בדרך אחרת לא תגיע לזה. דבר שפל ונבזה ומלוכלך היא הסכלות, כשפחה חרופה ליצרים רבים אכזרים. את האדונים הקשים האלה, השולטים לפעמים לסירוגין, לפעמים בבת אחת, מרחיקה ממך החכמה, והיא לבדה החירות. דרך אחת מובילה אליה, דרך ישרה, לא תוכל לתעות; לך בצעדים בטוחים. אם תחפוץ להכניע לפניך הכל, הכנע אתה בפני השכל! על רבים תמשול, ולא תפול ברשות המקרים. לא על נקלה תמצא איש יודע איך הגיע לחפץ אותו דבר שהוא חפץ בו. על הרוב לא במועצות ודעת הגיע לזה, כי אם מתוך דחיפת יצר. פעמים לא יותר רבות ההצלחה מתקוממת כנגדנו מאשר אנחנו מתקוממים כנגד ההצלחה. חרפה היא לאדם אם איננו הולך מדעת, כי אם נדחף, והוא מוצא עצמו פתאום בתוך מהומה וערבוביה ושואל את עצמו כמשתומם: איך הגעתי לכאן? שלום.


מכתב ל"ח: דברי חכמים פועלים כגרעיני זרע

סנקא ללוציליוס, שלום.

בצדק אתה מבקש, שנמשיך ביתר התמדה את חילוף מכתבינו. רבה היא תועלת המאמר הנכנס אל הלב בפרקים קטנים. לדרשות מסודרות בטוב טעם בפני קהל ועדה יש יתר שאון, אבל אינן קרובות לנפש השומע. הפילוסופיה עצה טובה היא175, ואין נותנים עצה בקול רם. אמנם צריכים להשתמש בדרשות הללו, אשר אכנה “ציבוריות”, כשבאים לזרז את הנבוכים; אבל במקום שאין הכוונה לעורר את החפץ ללימודים, כי אם ללימודים עצמם, נכון יותר לבחור דברים בנחת. הם קלים יותר להתקבל ונקלטים בזכרון. אין צורך שיהיו רבים, כי אם שיעשו רושם. זורעים אותם כגרעיני זרע באדמה, אשר אם קטנים הם, כשהמקום מוכשר הם מתפתחים ברוב כוח וממיעוטם צומחת תבואה בשפע. כן גם מעשה השכל: הוא נראה בתחלה מצער לעין, אבל בעודו פועל הוא צומח176. נאמרים רק דברים אחדים, אבל אם נכנסים ללב, הם מתעצמים ומתרוממים. באמת כן הוא, התוכחות דומות לגרעיני הזרע, אשר בכל קטנותם הם עושים גדולות – אך בתנאי שתאסוף ותנצור אותם נפש מוכשרה לכך. אז תצמיח גם היא מצדה הרבה ותחזיר יותר ממה שקלטה לתוכה. שלום.


מכתב ל"ט: השאיפה לדברים נעלים מוציאה את האדם מרשות המזל. ענשם של בעלי התאוות

סנקא ללוציליוס, שלום.

את הרשימות לזכרון, אשר דרשת, אסדר בשקידה ואחבר בקיצור נמרץ, אף כי הדבר צריך עיון, אם לא תגדל התועלת בחיבור רחב, מאשר בקיצורים177 הללו, אשר קראו לפנים, כשדיברו עוד לטינית כהוגן, בשם “סידורי התוכן” (סומאריום). זה נחוץ יותר ללומדים, ואלה לבקיאים, כי זה בא ללמד ואלה להזכיר. אבל את שניהם יחד אחבר למענך. אין לך לדרוש שאקרא בשם פלוני ופלוני. רק מי שאין מכירים אותו, נסמך על שמות ידועים בקהל. אכתוב איפוא הספר כחפצך אך על פי דרכי. בינתים הן יש לך ספרים הרבה, שאינני יודע אם הם סדורים היטב178.

קח בידיך את רשימת הפילוסופים. רוחך בהכרח תתעורר מזה, שתראה כמה חכמים עמלו בשבילך. התשוקה תבוא בלבך להיות גם אתה אחד מאלה. הדבר היותר יפה ברוח נדיבה הוא, שהיא מתפעלת מכל מה שנכבד ונעלה. מה שבשפל ובחלאה לא ישמח איש אשר שאר רוח לו, רק מחזה דברים נישאים מושך ומרומם אותו. כלבת אש שואפת למרום ולא יכול איש להשקיעה ולהשפילה או ליתן לה מנוחה, כן הרוח אשר בקרבנו נמצא תמיד בתנועה, וכחזקו כן עצומה וזריזה תנועתו ביותר. אשרי מי שמכונן את שאיפת רוחו להתרומם אל הטוב והנעלה, כי הוא מוציא את עצמו מרשותו ושליטתו של המזל179. בטוב לו לא יתגאה, סבל הרעות יקל לו ומה שמהללים אחרים יבוז בלבו. דרך איש גדול דעה למאוס בהתרוממות ולבכר את הפשטות על הגדלות, כי היא המועילה ומוסיפה כח בחיים, בעת אשר התשוקה ליתרונות מזיקה. ריבוי עצום של התבואה מכביד צמיחתה, משא רב באילן שובר את ענפיו, אדמה פוריה ביותר אינה מבשילה הפירות. כן מגיע לרוח בני אדם, כי הצלחה בלתי־רגילה פורצת את גדרם והם משתמשים בה לא רק לרעת אחרים כי אם גם לרעת עצמם. את מי דיכא אויב באופן כה אכזרי, כמו שמדכאות התאוות את מי שנלכד בהן! כמעט יכולים אנו לסלוח לאנשים אלה את יצרם הפראי ואת שגעון תאוותיהם המגונות, בידענו איך הם סובלים בעקבות מעשיהם. במשפט באים היסורים הקשים לדכא אותם, כי מן ההכרח שתפרוץ התאוה כל גדר אחרי קפצה מעל לגבול שהציב לה הטבע. לטבע יש חוק, אבל אין תכלית למאויים פורצים ומתרחבים. הדברים הנחוצים לאדם נמדדים בקנה התועלת180 – אבל איך תתן קצבה לדברים שאין בהם צורך? הם משקיעים עצמם בהנאות, שאינם יכולים עוד לוותר עליהן אחרי שנעשו להם להרגל, וזה נהפך להם לאסונם הגדול: כי מה שהיה ללא צורך נעשה נחוץ בחייהם. הם נעשים עבדים לתאוות ולא עוד נהנים מהן, וצרה היותר קשה בשבילם היא, שהרגילו גם לאהוב את ענותם. בזה מגיע הקלקול למרום קצו: שהחטאים המגונים לא רק משעשעים כי אם גם מוצאים חן, ואין עוד כל דרך לתרופה, אם מה שהיה חטא ועוון נהפך למנהג בני אדם181! שלום.


מכתב מ': על דרכי הדיבור בקהל

סנקא ללוציליוס, שלום.

אני מכיר לך טובה על שאתה כותב לי לעתים קרובות. הן זאת היא הדרך היחידה, אשר בה אתה יכול להראות לפני. בכל פעם שאני מקבל מכתבך, אנחנו באותה שעה דבקים זה בזה. אם תמונות ידידים רחוקים נעימות לנו בשביל שהן מחדשות את זכרונם ומפיגות בנחמת־שוא את הגעגועים עליהם – מה רב מזה נועם מכתבים, המגלים לנו באמת עקבות ידיד רחוק ומביאים לנו ציונים ממש ממנו! כי מה שהוא מתוק ביותר למראה עינים, נמסר גם ברושם כתב ידו של הידיד: הכרת פניו.

אתה כותב, כי שמעת לקח הפילוסוף סרפיון כשהזדמן למקומך (לסיציליא). “דרכו לצבור במהירות דיבורו את המלים בפיו ושלא להביע אותן כסדרן, כי אם להבליע קצתן ולזרוק משפתיו קצתן, כי רבות המלים הנדחקות לצאת משיכיל אותן קול אחד”. דרך זו לא ישרה בעיני אצל מורה החכמה, כי מוצא שפתיו צריך להיות כמו חייו בסדר נכון. אין דבר מסודר כשהוא נעשה בלי מתינות ובמהירות יתרה. כן נותן הומירוס למליץ אחד את הדיבור השוטף כפתותי השלג182, אך הדיבור בנחת ומתוק כדבש הוא נותן לזקן. שים לבך כי כשרון הדיבור השופע ושוטף במהירות יותר נאות לרוכל המהלל את מרכולתו, מאשר לאיש עוסק בדברים חשובים ונעלים ומורה אותם לרבים. דבריו אל יהיו נוטפים לאט כטיפים, ולא שוטפים כזרם; לא ילאה את האזנים בחכותן לכל מלה ולא בהמון מלים צפופות. גם צמצום המלים ועניות הלשון מיגעים את השומע, המואס בדיבורים קצוצים ומתנהלים בכבדות; בכל זאת נקל יותר לקלוט מה שנשמע סוף סוף אחרי חיכוי, ממה שלא נשמע כלל בעבור שהתעופף במהירות. הן אומרים כי למסור את תורתם לתלמידיהם באים החכמים, ואין דבר נמסר כשהוא מתעופף. מצד אחר, דרשה העוסקת בדברי אמת צריכה להיות פשוטה ובלי פרכוס, ודברי המליצות בפני העם רחוקים מן האמת. הם חפצים למשוך לב ההמון ולכבוש בסערה את השומעים התמימים, אינם מניחים פנאי לבחון הדברים, כי אם רצים הלאה. איך ישים חוק ורסן לאחרים, מי שאינו עוצר בעצמו? הן הדברים הנאמרים למען רפאות את רוחנו צריכים לחדור לתוך הנפש. סמי רפואה שאינם נקלטים אינם מועילים. גם ריקות ונבובות על הרוב הדרשות הללו, מלים אשר רב בהן הצלצול על התוכן183. הן הכוונה היא להקטין בעינינו מה שמבהיל אותנו, להפחית מה שמגרה, לבטל מה שמטעה, לעצור בעד התאוות, ליסר את אהבת הבצע: מה מכל אלה יכול להעשות בחפזון? היש לך רופא מעביר מחלה כלאחר יד? הן אף ענג אינו מביא זרם דברים כאלה המתנפל בהמולה בלי הבחנה. ישנם דברים מפליאים אשר די להסתכל בהם פעם אחת; כן גם האנשים הללו מהירי־הדיבור, די והותר פעם אחת להכירם. כי מה ילמדו מהם, במה ילכו אחריהם? מה המשפט אשר נחרוץ על רוח אנשים, אשר דברם מבוהל וחסר מתג ורסן? דומים הם למי שרץ במורד ולא יכול לעצור צעדיו כחפצו, כי משקל גופו דוחה אותו ומטלטלו להלאה מן המטרה. כן גם מהירות הלשון אובדת השלטון בעצמה ואינה נאה להוגי דעות שצריכים לקבוע דבריהם ולא צריך לזרוק אותם, לצעוד במתינות מדבר לדבר.

“האין להתרומם לפעמים בשטח הדברים?” – בודאי אפשר, אבל רק בשים־לב לחשיבות תכנם, שלא תתבטל על ידי ההתפעלות המפליגה. תהי לשון עזה ונמרצה, אבל כבושה; תהי למעין מתגבר, אבל לא לנחל זורם. אף למליץ בשער184 לא ארשה דיבור מהיר כזה, משתפך בלי מעצור ובלי חוק וגבול, כי איך יוכל השופט להקשיב ולהבין, בהיותו לפעמים אדם פשוט וחסר נסיון? גם כשהמליץ שואף להתפאר או כשגובר בו הרגש, נוח לו שלא ימהר ושלא ישפיע על האזנים יותר ממה שהן יכולות לקלוט.

טוב תעשה איפוא אם לא תבחר לך למופת את האנשים החושבים כמה ולא איך הם מדברים, ויותר נכון שיהיה לך בשעת הצרך פובליוס ויניציוס למופת, כי עליו אמר ארליוס, כששאלו אותו איך ויניציוס מדבר: “בסידור מתון”185. גמינוס וריוס היה אומר: לא אבין איך תוכלו לכנות את האיש ההוא, דברן; הן אף שלש מלים לא יוכל לקשר. הכי לא טוב לך לדבר כדרכו של זה? אמנם היה מעשה, כי כשדיבר ויניציוס ונתק מפיו לאט מלה אחר מלה כאילו הוא מקריא, הפסיקו אדם חצוף ואמר: “פתח פיך! הכי לא תדבר כלל?” – אחרת היתה מדתו של קוינטוס הטריוס, המליץ המפואר מאד בזמנו, אשר לא איעץ לאיש משכיל ללכת בעקבותיו. הוא לא שקל בתחלה ולא הפסיק לעולם את דבריו. כמו שפתח כן סיים בנשימה אחת. ישנם הרגלים נאותים לפי דעתי אצל אומה אחת אבל לא אצל אחרת. הדיבור שאינו פוסק היה מותר אצל היוונים, אבל אנחנו גם כשאנו כותבים רגילים אנו בסימני הפסק186, גם ציצרו שלנו, אשר ממנו התנשאה תחלה המליצה הרומית, היה מבעלי הדיבור האיטי. הלשון הרומית היא יותר מיושבת, מעריכה, ודורשת הערכה187. פ’ביאנוס, שהיה אדם גדול בדרכי חייו ובמדעו, ונוסף לאלה הצטיין גם במליצתו, היה דברן מתוקן אבל לא היה מהיר, בדבריו היתה קלות, אבל לא היה בהם חפזון. דרך זו נאותה גם למשכילים. אינני דורש שיצאו הדברים מפיהם בלי קושי, אבל הם צריכים להציע דבריהם ולא לשפוך אותם בזעף. אני מזהיר אותך מפני מחלה זו, שתוכל לדבוק בך רק אם לא תהי בך בושה וכלימה. היית צריך להיות עז מצח ואטום־אזנים משמוע דברי עצמך, כי במרוצת הדברים הנחפזים מן הנמנע שלא תפליט שלא במתכוון מה שהוא גנאי לך. כל זמן שאתה ביישן לא תארע לך תקלה זאת. אבל בודאי נחוץ חינוך מתמיד ועיון רב לא רק בענין שמדברים עליו כי אם גם במלים. ואף אם המלים קרובות בפיך ונוזלות בנקל מעל שפתיך, צריך אתה לזהירות בשימושן. כי כמו שהליכת איש משכיל בענוה, כן דבריו מצומצמים ולא מתפרצים188. כלל הכללים: איעצך להיות מתון בדבריך. שלום.


מכתב מ"א: האלהים אשר בקרבנו

סנקא ללוציליוס, שלום.

הדבר היותר טוב ומועיל שאתה עושה הוא, שאתה מתמיד, כמו שאתה כותב, בשאיפתך להגיע לרוח הנכון. סכלות היא להתפלל אל הדבר הזה189, בעודך יכול להשיגו מעצמך. אין צורך לשאת כפים למרום, ולא להתחנן לשומר ההיכל שיתן לך מקום קרוב לאזני הפסל, כאילו שם תוקשב יותר תפלתך: קרוב לך אלהים, אתך הוא, בקרבך הוא190. כן, לוציליוס, רוח קדוש שוכן בקרבנו, צופה על מעשינו הרעים והטובים ושומר אותנו, הוא מתנהג אתנו כמו שאנו מתנהגים עמו. לא יוכל להיות אדם טוב בלי אלהים. היוכל איש להתרומם מעל למקרים בלתי עזרתו? הוא נותן בלבנו כל עצה טובה וישרה. בלב כל אדם ישר,

“שוכן אל – אף כי לא נודע מי הוא”191.

כשאתה פוגש יער מלא עצים נושנים ורמי קומה ביותר, שענפיו המרובים וסבוכים זה בזה מאפילים בצלם עד שאין לראות את השמים, המקום הנשגב הזה בתוך היער בבדידותו והצללים הנפלאים במסבה זו הפתוחה וחבויה כאחת מעוררים בך האמונה באלהות192. ובכל מקום אשר מערה משתרעת מתחת להרים תלולים בעמקי הסלעים, לא מעשה ידי אדם כי אם מפעל הטבע אשר הרחיב נקרות כאלה בתוך הצורים – שם תפעם נפשך ברגש חרדת קדש193. לעומת מוצא הנהרים הגדולים מרגישים אנו מורא ורוממות, ובונים מזבח במקום אשר נחל פורץ ממעמקי האדמה. עובדים את מקורות המים החמים, ולכמה אגמים אשר ערפל סביבם או עומק רב להם, אנחנו מיחסים קדושה. וכאשר אתה רואה אדם, אשר עמד בנסיונות בסכנות החיים, והתאוות לא פגעו בו, ובכל הצרות אשר עברו עליו הוא שמח בחלקו, ובקרב כל הסערות הוא עומד שלו וצופה ממרום רוחו על המון בני האדם ודומה בזה לאלים – הכי לא תרגיש מורא כבוד לעומתו? שמא תאמר: האלהות היא גבוהה ונשגבה מאשר נוכל לדמות אותה ליצור קטן זה שהיא שוכנת בקרבו? אבל הכח האלהי נכנס לתוכו. גבורה מן השמים היא194 הממלאה נפש מתעלה, כובשת את עצמה, עוזבת עניני העולם כלא חשובים, שוחקת לכל הדברים שאנו יראים מפניהם או שאנו מבקשים אותם. דבר גדול כזה אינו נעשה בלי סיוע ממרום. לכן החלק החשוב שבאדם נוטה שמה, למקום מוצאו, כמו שקרני השמש מאירות בזהרן על פני האדמה, אבל הן בשמים, כי משם הן יוצאות, כן הנפש הגדולה והקדושה שלוחה אלינו כדי לעזור בהכרת האלהות. היא מתהלכת אתנו אבל נשארת דבוקה במקורה, נוטה וצופה למקום מוצאה והוא משען לה. בקרבנו היא מתגוררת כדבר יותר חשוב. היש לך סכלות יותר גדולה מלשבח באדם דבר שאינו שלו? האין זה שגעון, להלל קנין שהוא ברשות איש ויכול בכל שעה לעבור לרשות אחרת? ברסן זהב לא תגדל מעלת הסוס. שונה מראהו של ארי יוצא ברעמה של זהב והוא עיף ויגע וסובל שמחליקים לו בצוארו ומלבישים אותו עדיו, ממראה הארי שאינו מפונק ורוחו חזק והוא נהדר ונורא בעזוז־הכח אשר חנן אותו הטבע ומטיל אימה על סביביו, בודאי עולה על זה במעלה על חברו חסר־האונים ועוטה עדי־עדיים. ישתבח כל דבר במה שמסוגל לו. אנחנו משבחים את הגפן כשדליותיה עמוסות בפירות ומשאן מכביד על האפיפירות195 עד לארץ. היש מי שיבכר גפן אשר ענבי זהב לה ועליה זהב? סגולתה הטובה של הגפן היא שהיא פוריה. כן גם באדם צריכים להלל רק מה שמסוגל לו. כשאומרים: עבדים ושפחות יפים לו196, בית נאה, שדה מוציא פירות, הון מכניס רווחים – אין כל אלה בו, כי אם סביבו. להלל בו בעצמו תוכל רק מה שאינו נגזל ולא נמסר לאחר, מה שהוא קנין מוחלט לאדם. דבר זה מה הוא? רוחו השכל השלם אשר בו197. האדם הוא יציר חי, אשר שכל בקרבו, ואת יתרונו הוא משיג כשהוא מגיע לדבר אשר נוצר בשבילו. ומה דורש ממנו השכל? דבר נקל מאד: לחיות לפי טבעו. רק על ידי השגעון הכללי הדבר נעשה קשה, כי דוחים אנחנו איש את רעהו לפעלי און. איך נחזור לתיקון נפשנו, אם כל העולם דוחף ואין איש עוצר בעדנו? שלום.


 

ספר חמישי

מכתב מ"ב

סנקא ללוציליוס, שלום

כבר הסיתך פלוני להאמין כי איש טוב הוא! אבל לא כך במהרה נעשה איש טוב או ניכר טיבו. ועל מי אני מדבר? על איש טוב ממדרגה שניה; כי אם למדרגה ראשונה – איש כזה נולד כמו העוף חול האגדי198 רק פעם אחת בחמש מאות שנה. גם אין להתפלא על כי דבר גדול נולד רק לעתים רחוקות. את הדבר הבינוני והצומח בהמון רב נותן המקרה בשפע, ורבי ערך הם הדברים הנפלאים והנעלים בעבור שקשה למצוא אותם.

אבל האדם הלז רחוק הוא מלהיות מה שהוא אומר, ולו ידע מה הוא איש טוב, לא היה מאמין כי הוא זה ואולי היה אף מתיאש מהגיע למעלה זו. – “הוא מתעב כל מעשה עוולה!” אבל כך עושים כל העוולים בעצמם, וזה העונש היותר גדול של הרשעה, שהיא מאוסה לעושיה ולנלוים עליהם. – “הוא שונא את התקיפים המשתמשים בלי קצב ביתרון כחם שהשיגו במקרה”. – לו היתה לו היכולת, היה מתנהג כמוהם. ישנם רבים, אשר עוונותיהם אינם נגלים מפני שקצרה ידם, ולו היתה ידם תקיפה היו דומים במעשיהם לאלה אשר ההצלחה הסירה המסוה מעל פניהם. חסרים להם הכלים למפעלי הרשעה. אין כל סכנה לאחוז בנחש מרעיל, בשעה שהוא קפוא מקור. סם המות לא חסר לו, אלא שאין בו כח להזיק. כן אצל אנשים רבים חסרה לאכזריות, לגאוה ולזימה, רק עזרת המקרה, למען תתגלה במעשה רשע כמו שעושים אחרים. על נקלה תכיר מחשבתם, אם תתן להם היכולת לפעל כרצונם.התזכור שאמרת לי פעם אחת על אדם: שהוא ברשותך, ואני עניתי כי עוף קל להתעופף הוא וכי אינך מחזיק ברגלו, רק בכנפו? שקר דברתי אז, כי אף לא בכנפו החזקת, כי אם בנוצה שלה – אותה הניח בידך ויתעופף! אתה יודע איך התעולל בך אחרי כן וכמה רעות נסה לעשות לך – על ראשו תבואנה מזמותיו. הוא לא הרגיש, כי במה שהוא זומם לאחרים, לעצמו הוא גורם רעה. לא חשב כי פעלו יהיה לא רק להבל כי אם גם לטורח.

זה הדבר שאנו צריכים להבחין במה שאנו מבקשים ושאנו טורחים בשבילו: צריכים להשגיח, אם הוא דבר שאין בו שכר או גם קרוב להפסד199. ישנם דברים שהם ללא צרך, ויש שאינם כדאים, אבל אין אנחנו מסתכלים היטב וחושבים לפעמים כי דברים באים לנו בזול, והם עומדים לנו במחיר גדול. טפשותנו היתרה מתגלה בזה, שאנו חושבים כי קונים אנחנו רק מה שנותנים אנו כסף מחירו ורואים כמתנת חנם מה שאנו נותנים בעדו את נפשנו. מה שהיינו מסרבים לקנות, לו היינו צריכים ליתן בעבורו את ביתנו או שדה־עידית מוציאה פירות, אנחנו ממהרים לרכוש במחיר דאגות וסכנות בהשליכנו מנגד את הכבוד, את החירות ואת ימי החיים; כך בעיני כל אדם הוא עצמו הדבר היותר זול ונבזה200!

לכן עלינו לעשות בכל מחשבותינו ופעלינו כמו שאנו עושים כשאנו נכנסים לחנות לקנות דבר: אנחנו צופים, בכמה עולה הדבר אשר אנו מבקשים. לפעמים אמנם ערך רב יש לדברים אשר רכשנו בחנם. אבל יכול אני גם להראות לך דברים, אשר בקשנו ובקנותנו אותם אנחנו נותנים את חירותנו בעדם. ברשות עצמנו היינו, לולי נכנסו הדברים ההם לרשותנו. שקול איפוא היטב בדעתך לא רק מה שנוגע לשכר, כי אם מה שנוגע להפסד. אתה רואה דבר אובד אצלך – זכור, כי מן החוץ הגיע אליך וכי תוכל לחיות בלעדיו כמו שחיית לפנים. אם אבד אחרי שהיה זמן רב אצלך – דיו בכל הזמן שהיית בעליו. אם רק בזמן קצר שלך היה – הן עוד לא הרגלת בו. נכסיך ימעטו על ידי האבדה? הלא תמעטה גם דאגותיך201! – השפעתך תמעט? הלא תמעט גם הקנאה בך! – הסתכל בכל הדברים הדוחים אותנו עד לשגעון ואשר רק בדמעות רבות אנחנו נפרדים מהם, ותמצא כי לא אבדתם מצד עצמה קשה, כי אם הדמיון בדבר האבדה. אין מרגישים כל כך האבדה כמו שחושבים אודותה. אבל כל זמן שהאדם עצמו ברשותו, לא אבד כלום202. מה מעטים הזוכים לראות עצמם ברשותם! שלום.


מכתב מ"ג: יהי סתרך גלוי

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה שואל, איך הגיעו אלי הדברים, מי סיפר לי את מחשבותיך ומה שלא הגדת לשום אדם? – מי שגלוי וידוע לו הרבה: קול השמועה! – “איך זה?” תשאל, “הכי כה גדול אני, שמפיצים עלי שמועות?” אל תהי מודד במדה הרגילה כאן [ברומא], כי אם באותה המצויה במקומך. כל מי שבולט בשכונתו הוא גדול, כשגדלו ניכר. אין קצב שוה לגדולה, היא עולה ויורדת לפי היחס. אניה שהיא גדולה בנהר, נראית קטנה בלב ים. משוט אחד נראה קטן לאניה זו וגדול לאחרת. אתה יושב כעת בעיר שבמדינה ושם אתה גדול אף א קטן אתה בעיניך. איך אתה נוהג, מה אתה סועד, איך אתה ישן – על כל זה שואלים, והכל יודעים. לכן היה זהיר בחייך. אשריך וטוב לך, אם תוכל לחיות כמו בפני כל העם, שיהיו כתלי ביתך סוככים עליך אבל לא מסתירים אותך203 אותם הכתלים, אשר אנו חושבים לפעמים שהם סובבים אותנו לא ליתר בטחון בחיים, כי אם להרבות סתרה לעוונות204.

אגיד לך דבר, אשר ממנו תשפוט על המדות השולטות אצלנו: לא נקל למצוא איש, שיוכל לחיות בהיות דלתי ביתו פתוחות. את השומרים בסף מציגים מפני שהלב נוקף, ולא מתוך גאוה, כי חיים אנו באופן אשר על ידי כניסה פתאומית נתפסים בחטא. אבל מה יתן ומה יוסיף אם נסתתר ונתחבא מעיני האנשים ומאזניהם? מי שהוא תמים בדרכיו יוכל להראות בפני קהל־עם, ומי שלבו נוקפו, גם כשהוא בודד הוא נטרד ואינו מוצא מנוחה. אם דבר ישר אתה עושה הכל יכולים לדעת זאת; ואם דבר שיש בו בושה – מה בכך שאין איש אחר יודע, כיון שאתה היודע? כמה גרוע אתה, אם העד הזה נקל בעיניך! שלום.


מכתב מ"ד: היחס והאצילות

סנקא ללוציליוס, שלום.

עוד הפעם הנך מקטין עצמך ואומר, כי בתחלה הטבע ואחרי כן מקרי הזמן לא נהגו בך בעין יפה – בעוד אשר בידך הדבר להתרומם מתוך ההמון ולהגיע למרום ההצלחה. אם יש דבר טוב באהבת החכמה, הן זה הוא ביתר שאת, שאינה משגיחה ביחש. אם אל צור מחצבתנו נביט – כולנו ביד אלהים נוצרנו. אתה הנך פרש רומי, ולמעלה זו הגעת בפעליך, אבל בפני הרבה אנשים סגורות ארבע עשרה המעלות של האצילות. לא כל אדם מתקבל לפקידות, ואף מחנה הצבא בורר בקפדנות רבה את הראויים לעבודתו הקשה והמסוכנה; רק המדות הטובות205 הן ברשות הכל. כולנו בפניהן מן האצילים. חיבת החכמה אינה דוחה שום אדם ואינה בוחרת במיוחסים – המאור שבה נתון לכל אדם206. סוקרטס לא היה מגזע אצילים. קליאנתס היה שואב מים ועבד כשכיר יום להשקות גן207. אפלטון לא היה אציל מתחלתו, הפילוסופיא הרימה אותו לאצילות. מדוע תתיאש מהיות דומה לאחד מאלה? יכול אתה לראות אותם כאבותיך, אם תשתדל להיות כדאי להם. וכדאי תהיה להתיחס להם, כשתכיר ותדע, כי אין איש רשאי להתפאר עליך באצילות. לכל אחד מאתנו קדמו דורות במספר שוה, ומקור מחצבתו הקדמון של כל אחד – כבר אבד זכרו. אפלטון היה אומר: אין לך מלך שאינו מגזע עבדים, ואין לך עבד שאינו מגזע מלכים. בחליפות הזמנים נתבלבל הכל, ומקרי הדורות הפכו עליונים ותחתונים. איזהו איש־היחס? מי שהכשיר אותו הטבע למדות טובות ומעשה צדק. רק על זה פקח עיניך; כי אם לימים עתיקים אתה צופה, יחס כל איש מתחיל מזמן שלא היה עוד כלום. מבריאת העולם עד עכשיו קדמה לנו שורה של אנשים, מהם מפוארים, מהם נבזים, אין אולם מלא תמונות נושנות208 מרומם את כבודנו. לא חיה איש לפנים למען תפארתנו, ומה שהיה ועבר אינו שלנו. רוח איש הוא שמרומם את כבודו, על ידו מתעלה אדם בכל מצב שיהיה מעל למקרים. חשוב שאינך פרש רומי כי אם עבד משוחרר, ואתה יכול להגיע למדרגה, שתהיה לבדך חפשי באמת אף בין בני חורין. כיצד? – אם תבחין בין רע לטוב לא לפי מה שגוזר ההמון. אין להשגיח, מהיכן הדברים באים, כי אם להיכן הם הולכים. אם אתה מוצא דבר שמכניס אושר לחיים, הרי זה מצד עצמו דבר טוב ולא יוכל לההפך לרעה. אבל כיוון שהכל מתכוונים למצוא אושר בחיים, במה טועים בני אדם? הם טועים במה שהם רואים את הכלים להשגת האושר כאילו זה האושר בעצמו, והוא, אשר הם מבקשים, באותה שעה בורח מהם. בעוד אשר העיקר בחיים מאושרים שלוה בצורה ובטחון שאינו מתמוטט, הם אוספים סיבות לדאגה. ולא די שדרך חייהם כבר מצד עצמה בחזקת סכנות, הם מוסיפים לסבול, ואפילו לגרור ברוב עמל, משאות יתרות! כך הם מתרחקים עוד יותר מלהשיג מה שהם מבקשים, וככל אשר יגדל יגיעם, כן הם מרבים מכשולים על דרכם ונסוגים אחור. הלא זה דרכם של הנבוכים במגדל־התועים: במדה שהם ממהרים לצאת, הם מוסיפים להסתבך. – שלום.


מכתב מ"ה: על פלפול בחידוד מלים וחריפות הבל. – צרך בקשת האמת בדברים ממשיים

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה מתאונן על חסרון ספרים במקום מושבך. לא חשוב, אם ספרים רבים לך, רק אם טובים הם. הקריאה בספרים לפי שיטה קבועה היא מועילה, אבל קריאה מקרית לסירוגין הוא מעשה שעשועים. הרוצה להגיע למטרה שהציב לו, הולך בדרך אחת ישרה ולא בשבילים שונים, אם באלה הוא בוחר, לא הולך הוא כי אם תועה. עתה תאמר: “ספרים אני מבקש ממך ולא עצות!” – נכון אני לשלוח לך כל אשר בידי ולהריק את כל אוצרי, גם אותי בעצמי הייתי מוסר לך, לו יכלתי. לולי קויתי כי בקרוב תתפטר ממשרתך, הייתי מקבל עלי בזקנתי את הנסיעה הקשה ולא הייתי מתיירא לא מפני חריבדיס וסצילא ולא מפני המעבר האגדי ביניהן. לא רק נוסע הייתי כי אם שוחה שמה, רק למען חבק אותך, לראותך פנים אל פנים ולהתבונן איך גדלת במעלת רוחך.

ואם לשלוח לך את הספרים אשר חברתי אני אתה מבקש, לא אחשוב את עצמי בעבור זה למליץ מפואר, כמו שלא הייתי מתגאה ביפיי, לו דרשת ממני את תמונתי, אני יודע, כי רק מתוך חיבה אלי אתה דורש זאת, ולא שאתה חורץ בזה משפט. ואם מתוך משפט הוא – החיבה השפיעה עליו, אבל איך שיהיה, קרא את הספרים כספרי איש מבקש את האמת, וגם מבקש אותה בעקשנות, לא כמי שכבר יודע אותה. לא התמכרתי לשום איש ואינני תולה עצמי בשם מי שיהיה. הרבה אני מאמין במשפטי אנשים גדולים, אבל קצת גם בשכלי אני מחזיק, גם הגדולים מלפנים לא רק מה שמצאו והכירו לנכון מסרו לנו, כי אם גם דברים שצריכים עוד עיון, ואולי היו מוצאים עוד דברים נחוצים, לולי הרבו לבקש דברים שאין בהם חפץ. הרבה זמן בלו בחידודי־מלים209 ובויכוחים של רודפי כזב210, אשר היו ענין לחריפות הבל. קושרים קשרים ומשתמשים במלים בעלות הוראות שונות, אחרי כן מתירים מה שנקשר. היש לנו פנאי רב כל כך? הכי כבר יודעים אנו מה שצריך לחיים ולמות? הן בכל כח רוחנו עלינו להתאמץ להגיע לכך, שלא נתעה על ידי מלים ולא על ידי ענינים כוזבים. למה אתה עמל לברר הוראות שונות של מלים, אשר אין מי שיתענין בהן זולתי בעל הויכוחים? הדברים הממשיים211 הם הנותנים מקום לטעות, אותם עליך להבחין. אנחנו מחליפים רע בטוב; מאויינו, בקשותינו ומזמות לבבנו מתנגדים זה לזה. הנה למשל החנופה דומה מאד לידידות; לא רק שהיא מחקה אותה, כי אם גוברת ומעדיפה עליה. היא מוצא אזנים קשובות וחודרת לעמקי הלב על ידי שהיא מתאהבת במה שהיא מזיקה. כאן עליך ללמד, כיצד להבחין בין שני דברים דומים, אם במקום אוהב נכנס אלי שונא בשפתי חלקות! או כי מדות מגונות מתגנבות אלינו בשם מעלות משובחות. קלות הדעת מסתתרת בכינוי של גבורה; מתינות נקראת בשם פחדנות, ומוג לב מתקבל כאיש זהיר – בדברים כאלה הטעות מסוכנה, כאן עליך לעשות סימנים! אין אדם צריך להיות טיפש ממשמש במצחו כששואלים אותו: “אם יש לו קרנים?”212 ולא סכל ושוטה, שלא יכיר כשבאים להונות אותו בהוצאת משפט הגיוני שהוא כוזב.

הרמאות הזאת אינה מזיקה יותר ממה שעושים אוחזי העינים בגביעים ואבני משחק, אשר כזבם משעשע את הרואה. בשעה שהרואה מכיר, איך הדברים נעשים, הוא חדל מהתעניין בהם, כן גם מעשי התרמית של המליצים ההם – או מה השם אשר אתן לסופיסמים שלהם? כמו שאינם מזיקים לסכל, כך אינם מועילים למבין.

אם בכל זאת חפץ אתה להבחין בין הוראות מלים משותפות, עליך ללמד, כי מאושר איננו האיש הנקרא כן בפי ההמון יען אשר מלאו אוצרותיו כסף, כי אם האיש אשר כל טובו בקרב נפשו, הזקופה ומתרוממת ודורכת בעז מעל לדברים המשובחים בפי ההמון; הנפש שאינה תאבה להחליף את גורלה עם מי שיהיה, ומעריכה כל אדם רק מצד מה שהוא אדם213; נשמעת לטבע בתור מדריך והולכת בנתיבותיו לחיות כפי חוקיו, הנפש אשר כל הרוחות שבעולם לא יסיעו את הטוב הצפון בה; ההופכת רע לטוב, בוטחת במשפטה ואינה נבהלה וזזה ממקומה, ואם יתקוף אותה פגע, לא יביא אותה במבוכה; ואם ירה בה המקרה בכל כחו את חציו השנונים אף אם ישרוט בה לפרקים, לא ימחץ אותה לעולם. הן באמת כל החצים הברורים המוחצים כמו במלחמה לב בני אדם, כולם חוזרים ומתגלגלים אחור כמו הברד הנופל על הגגות, שאינו מזיק ליושבי הבית, כי אם מתמוגג ומשתפך.

הן אתה עומד ותוהה על המשפט הידוע אשר מכנים בשם “השקרן”214 ואשר כבר כמה ספרים נכתבו עליו. בוא וראה, כי כל העולם כוזב! את הזיוף שבמשפט ההוא גלה, אם יש בך די חריפות; אותו החזר לדרך האמת! העולם חושב לנחוץ מה שהוא על הרוב ללא צרך, וכל מה שאינו בבחינת הבל, על כל פנים אין לו הסגולה להביא לידי אושר והצלחה. גם מה שהוא “נחוץ” אינו בשביל זה הטוב המבוקש, ואנחנו פוסלים את הכינוי הזה אם אנחנו מייחסים אותו גם ללחם ודייסא ולכל הדברים הנחוצים בחיי אדם. הטוב הוא תמיד נחוץ, אבל לא כל מה שנחוץ הוא תמיד טוב, כי ישנם דברים נחוצים, אשר הם עם זה פחותים ונבזים. לא יוכל איש להעלים עין מן הרוממות שבטוב215 עד כדי להשפיל אותו לדברים של צרכי יום יום. הכי לא טוב היה שתשתדל להראות לכל, איך מבזבזים זמן רב בבקשת ההבל, ואיך אנשים רבים אובדים את חייהם בעודם מקבצים את הכלים כדי לתפוס את החיים? בחון את היחידים, שים לב לדרכי כל העם: תמצא כי כל אחד בחייו צופה רק ליום מחר. תשאל: מה איכפת? – הנזק בזה הוא, שאינם חיים, כי אם מתעתדים לחיים; הם דוחים הכל לאחרי כן. הן גם לו פקחנו עינינו על דרכנו היו החיים חולפים חיש; עכשו שאנו שוהים, הכל חולף מאתנו כמו דבר זר, וביום אחרון הרי הוא כאילו אבד.

אך כדי שלא לצאת מגדר מכתב שאין הקורא זקוק לתפוס אותו גם ביד שמאלו216, אניח ליום אחר את טענותי כנגד בעלי הפלפול217 המרבים לעסוק בחריפות־ההגיון ועושים אותה עיקר, שלום.


מכתב מ"ו: הסכמה לספר אשר כתב ידידו

סנקא ללוציליוס, שלום.

את ספרך, אשר הבטחת לי, קיבלתי, ואתעתד לקרוא אותו בזמנו במתינות. אבל בינתיים פתחתיו כדי לטעום ממנו קצת, והנה כה משך את לבי, שהוספתי לקרוא בו. מה נעים סגנונו, נקל להכיר מזה, שלא שמתי לב למשקלה של המגלה, אף על פי שבהיקפה החיצוני כבר יצאה מגדר חיבורים אשר אני ואתה רגילים בהם218, ונראתה כספר של טיטוס ליוויוס או של אפיקור219. מליצתך המתוקה ליבבה אותי ולא הרפתה ממני עד שקראתי הכל בלי הפסקה. זוהר השמש ניסה לגנוב לבבי, הרעב התעורר בקרבי, העננים איימו כדי להפסיקני – ואני הוספתי לבלוע הספר עד תמו. לא רק שעשועים כי אם גם ששון הביא לי. מה רבה התבונה, מה נמרצה הכוונה! הייתי אומר: מה גדול המעוף – לו היו כאן לסירוגין ירידה והתרוממות. אבל אין כאן קפיצה, כי אם רוממות תדירית, סידור הדברים כמו שהם יוצאים מנפש עזה וזכה220. בכל זאת נפגשים בכמה מקומות גם דברים נעימים וקלים. גדול אתה וכביר כח! כן תהיה גם לעתיד; בדרך זו תוסיף ללכת. קצת גרם גם החומר אשר בחרת בו. כן צריכים לבחור בענין פורה, תופס את השכל ומעורר הלב. עוד אוסיף לכתוב לך על הספר אחרי שאקרא אותו שנית. עוד לא התחזק משפטי עליו. הרי הוא כאילו רק שמעתיו ולא קראתיו עוד בעצמי. הנח לי לבחון אותו. אין לך לירוא; את האמת תשמע ממני. אשריך, כי אתה איש שאין בו דבר מעורר לסובב אותו בשקרים – הגם שהשקרנים, אף כשאין סבה לכך, מכזבים מתוך ההרגל. – שלום.


מכתב מ"ז: להתנהג בחסד עם העבדים ולהתחשב עם אנשים לפי ערכם הפנימי

סנקא ללוציליוס, שלום.

נעים היה לי לשמוע מפי הבאים ממדינתך, איך אתה מתנהג בחסד עם עבדיך. כן ראוי לבעל דעת ולמי שרכש לו השכלה!

“עבדים הם!” – אבל בני אדם! – “עבדים הם!” – אבל בני בית לנו. “עבדים הם!” – אבל ידידים דכאי־רוח. “עבדים הם” – באמת הרי חברים הם לנו בעבדותם, אם תזכור כי כמונו כמוהם ברשות המקרים. לכן מלעיג אני על מי שחושב לו לחרפה לסעוד עם עבדיו221, ומדוע? מפני שדרך הגאיונים הוא להיות האדון סועד והמון עבדים סובבים אותו. הוא אוכל יותר משהקיבה סובלת, ובזוללות יתרה הוא מלעיט את בטנו המתרחבת, עד שהיא חדלה לעשות מלאכתה ומתחילה לדחות מתוכה ביתר כח את מה שקיבלה222, ובאותה שעה אסור לעבדים האומללים להניע שפה אפילו לדיבור קל. בשוט מיסרים אותם על כל רחש־לשון ואין פוטרים אותם ממלקות אף על שיעול או כיחה וניעה מחמת אונס. מי שמפריע בקול הברה את השתיקה, ענשו גדול מאד. כל הלילה הם צריכים לעמוד כאלמים וגם מבלי לטעום דבר. יוצא מזה, שהם מרחיבים לשון בסתר על אדוניהם, כיון שאין להם רשות לדבר בפני אדוניהם. אבל אלה אשר פיהם לא היה בלום ואשר רשאים היו לדבר לא רק בפני האדון כי אם גם עמו, נכונים היו להקריב נפשם בעדו ולמסור את חייהם כדי למנוע סכנה צפויה לו. בשעת הסעודה לא כבשו דיבורם, אבל כשעינו אותם ביסורים קשים223, לא הוציאו הגה מפיהם224.

יש גם מפיצים מתוך גאוה וגאון את הפתגם: “כמספר העבדים כן מספר האויבים”. באמת אין הם אויבים אלא כשאנו עושים אותם לזה. מוטב שאעבור בשתיקה על כמה דברים אכזרים ולא אנושיים, ועל שאנו מתנהגים עמהם לא כמו בבני אדם כי אם כמו בבהמות, או שאנו דורשים מהם שימחו את הרוק מפינו כשאנו משתרעים על המטות לסעודה, או שילקטו את הפרורים הנפזרים מתחת, בעוד אשר עבדים אחרים משסעים את העופות יקרי־המחיר, וידם המלומדה מבדילה ברוב כשרון בין החזה והכרעיים למען חלק היטב את המנות225. אוי לו לאומלל ההוא, אשר זאת כל תכלית חייו לחתוך כהוגן תרנגולות מפוטמות! או נאמר, כי נתעב יותר בעל ההנאה המלמד את עבדו כך, מן העבד העושה זאת מתוך הכרח. עבד אחר ממונה על היין, מקושט כנקבה, מתלבט בשנות חייו, כי צריך הוא להתראות כמו נער. עוצרים בעד גידולו, ואף כי מראהו כאיש מלחמה, הוא מגולח, קרח ושערותיו גזוזות. כל הלילה הוא ער, חציו לשכרונו של אדוניו וחציו לתאות־זמתו. למשכבו הוא גבר, ולסעודה הוא נער. – עבד אחר מפקידים על הזמנת המסובים לסעודה. עומד העלוב הזה ומסתכל, מי שמצטיין יותר בחנופה, בזוללות או בלשון הרע226, כדי שיהיה ראוי להזמינו גם למחרת. – עבדים אחרים מפקחים על האפסניא227. הם צריכים לבקיאות רבה במה שנעים לחכו של האדון, במה שמגרה תאותו ומרהיב את עיניו, במטעמים אשר יבחר בהם לפי קילקול קיבתו, או אשר יקוץ בהם מרוב שובע, או שהוא נכסף להם ביום הזה. לסעוד עם אלה יחד הוא דבר שאין דעתו סובלת. פחיתות היא להדר כבודו לשבת על שלחן אחד עם עבדו! אבל האל יודע, אם אין בין העבדים מי שעתידים להיות אדונים. צופה ומתבונן הייתי, איך על סף ביתו של קליסטוס228 עמד אדונו מלפנים אשר מכרהו כעבד נבזה בהדביקו הטבלא על גבו229, ועתה לא הניחו לו להכנס לביתו בין שאר הנכנסים. כך הודה לו מי שהיה עבדו על שמכרו אותו בתוך השעה הפחותה, אשר בה בוחנים המכריזים בשוק את קולם230. עתה דחה אותו מלפניו ולא מצא אותו כדאי לדרוך על מפתן ביתו! אדון היה זה שמכר את קליסטוס; כמה שילם עתה קליסטוס לאדונו!

ההגית במחשבתך, כי האדם הזה, אשר אתה מכנה בשם עבד, כמוך מן הזרע נוצר, כמוך הוא רואה את הרקיע על ראשו, וכמוך הוא נושם, חי ומת? אתה יכול לראות אותו כבן חורין והוא אותך כעבד. אחרי מפלתו של ורוס231 השליך המזל אנשים מפוארים, אשר בעקבות עבודתם בצבא חיכו להתעלות לסנטורים, ממרום מצבם למדרגה שפלה. מהם נעשו רועים, מהם שומרים במלונה בשדה. נס נא לבוז לאדם במצב כזה, אשר בעודך בז לו תוכל להגיע בעצמך למקומו!

אבל אין כוונתי להכניס עצמי לעומק הענין של ההתנהגות עם העבדים וגאותנו ואכזריותנו ונבלותנו כנגדם. רק כלל זה אני חפץ להורות: התהלך עם השפל ממך בדרך שאתה רוצה כי הנעלה עליך יתהלך עמך! בכל פעם שיעלה ברוחך, מה אתה רשאי לעשות לעבדך, תחשוב כי אדונך רשאי לעשות כן אף לך. – “אבל לי אין אדון!” תאמר. – עודך צעיר! שמא עוד יהיה לך. הכי יודעים אנו, בת כמה היתה הקובא כשנעשתה לשפחה232 וכמה שנים היו לקרסוס233 או לאם דריוש, או לאפלטון234, או לדיוגנס? התהלך בחסד עם עבדך. התרועע עמו ובוא עמו בדברים. שאל ממנו עצה וסעוד עמו.

כאן יספקו כף כל המון האיסטנסים ויקראו: האין זה דבר שפל ונמאס? אבל את האנשים האלה בעצמם אתפוס לפעמים כשהם נושקים ידי עבדים בבתים אחרים. נראה כי לא ידוע לכל, איך היו אבותינו מתאמצים להרחיק כל קנאה מבעל הבית וכל דבר של גנות מן העבד. את בעל הבית קראו בשם “אבי המשפחה”235 ואת העבדים “בני בית”236, והשם הזה נשאר. הם קבעו יום חג לא רק כדי שיסעוד בו בעל הבית יחד עם העבדים, כי אם למען הושיב ביום ההוא את העבדים בראש. התירו להם להגיד משפטם, וסידרו את המשפחה כעין מדינה קטנה.

– “אם כן עלי לקרוא לכל העבדים להסב על שולחני?” – לא לכולם, כמו שגם לא לכל בני חורין תקרא. אבל טעות תהי בידך, אם תחשוב שאוציא איזה עבד מן הכלל בשביל שמלאכתו נבזה, שהוא מנהיג פרדים או רועה בהמות. לא לפי אומנותו אערוך אותו כי אם לפי מדותיו. את מדותיו קובע לו אדם בעצמו, את אומנותו גורם לו המקרה237. יסעדו עמך אחדים בעבור שהם ראויים לזה; אחרים – כדי שיהיו ראויים. אם דבק בהם עוד מתוך מסבתם השפלה דבר מגונה עבדותי, ישתחררו מזה בהתהלכם עם אנשים מכובדים. אינך צריך, ידידי, לבקש לך ברחוב העיר או בבתי־הפקידות את ידידיך. כשתעיין היטב תמצא אותם בקרב ביתך. לפעמים חומר טוב מונח בטל מפני שאין לו אומן: נס נא ובחון! כמו שאדם סכל הוא, מי שקונה סוס מבלי להשגיח על מה שהוא בגופו, כי אם על המכסה אשר עליו והרסן אשר בפיו, כן סכל שבסכלים הוא מי שחורץ משפט על אדם לפי מלבושו או לפי מצבו, אשר הוא גם כן כמו לבוש.

“עבד הוא!” – שמא הוא בן חורין ברוחו? – “עבד הוא” – הזאת כל גנותו? הראה לי אדם שאיננו עבד! האחד נמכר לתאוות, השני לבצע, השלישי לכבוד – וכולם למורא ופחד. יכול אני להזכיר בשם מי שהיה קונסול והוא עבד לאשה בלה, ובשם עשיר אחד, אשר שפחה חרופה מושלת בו, ולהראות לך צעירים מבני האצילים, אשר משחקים ורוקדים שליטים עליהם. אין לך עבדות יותר גרועה מזו שמקבל עליו אדם מרצון238. [האצילים] הללו הנבזים אל יפריעוך איפוא מלהיות מאיר פנים לעבדיך תחת להיות להם אדון יהיר. עשה שיכבדוך העבדים, ולא שייראוך.

שמא יאמר אדם שאני בא לשים כובע השחרור בראש העבד ולהוריד האדונים משאתם במה שאמרתי: יכבדוך העבדים ולא ייראוך? הכי יביעו להם רק דברי כבוד וברכה כדרך החוסים בצל מי שגדול מהם? – השואל כן שוכח, כי לא דבר מועט הוא לאדם, מה שהוא די לאלהים: לכבד אותו ולאהוב אותו. לא תוכל האהבה להתערב בפחד. לכן טוב אתה עושה לפי דעתי במה שאינך חפץ שיפחדו ממך העבדים, וכי מיסרם אתה רק בדברים. רק את הבהמות מיסרים במלקות. לא כל מה שלמורת רוחנו הוא מזיק לנו באמת. רק מהתענג ומרוך אנחנו מגיעים בהכרח לאותו השגעון, כי כל מה שאיננו כרצוננו מכעיס אותנו. מין איצטלא של מלכים היא שאנו לובשים בזה. כי גם מדתם היא לשכוח את תקפם ואת חולשת מתנגדיהם, וקנאתם מתלקחת בזעם כשהם חושבים כי עלבון נעשה להם, מבלי לשים לב כי בגובה מעלתם הם בטוחים ונעלים על כל נזק. הם יודעים זאת היטב, אבל לתואנה הם צריכים כדי להזיק, הם מבקשים ומוצאים את העלבון כדי שיוכלו להעליב אחרים.

לא אאריך בענין זה יותר, כי אותך אין צורך להוכיח עליו. משובחות הן המדות הטובות גם בזה, שהן מכירות את ערכן ועומדות במקומן, בעת אשר הרשעה נדה ונעה, מתחלפת הרבה, ולא לטובה כי אם להיפך. – שלום.


מכתב מ"ח: על הידידות, על פלפולי הסופיסטים ותכלית החכמה האמתית להציל נפשות

סנקא ללוציליוס, שלום.

על מכתבך אשר כתבת לי מן הדרך, אשר גם ארכו היה כארך דרכך, אשיב בפעם אחרת. צריך אני להתבודד ולשית עצות בנפשי, מה איעץ לך. הן גם אתה השואל רבות חשבת, אם תציע לפני שאלתך, על אחת כמה וכמה שעלי לעשות כן, בהיות יתר פנאי נחוץ כדי להשיב על שאלה מאשר להציע אותה, ובפרט כשהדבר המועיל לך אינו מתאים עם מה שמועיל לי. אולם – הכי כמו אפיקור אדבר? באמת מתאימה התועלת לשנינו. כי לא אוהבך אהיה, אם לא כל דבר הנוגע אליך הוא גם ענין שלי. שותפות כל הענינים בינינו – זאת היא הידידות. אין מאורע טוב ואין פגע רע מתרחש לאחד מאתנו; יחד אנחנו חיים. לא יוכל גם אדם להיות מאושר, אם צופה הוא רק על עצמו ומביא הכל ביחס לתועלתו הפרטית. צריך אתה לחיות לטובת אחרים, אם רצונך לחיות לטובת עצמך239. הקשר הזה המחבר אדם ואדם, כששומרים אותו בזהירות ובקדושה240 מוכיח שיש דבר משותף לכל הגזע האנושי ומועיל ביותר גם לחיזוק החברה המצומצמה אשר דברתי עליה – היא הידידות. מי ישתף את ידידו בכל עניניו? מי שיש לו דברים רבים משותפים עם כל אדם.

דברים כאלה, לוציליוס הישר והטוב, מה חובתי לידידי ומה חובתי לאדם, הייתי חפץ שיורוני המשכילים החריפים, וזה חשוב לי יותר משיבארו לי את ההוראות השונות למלה ידיד או אדם.

הנה שתי נתיבות לפני, החכמה והכסילות. באיזו מהן אבחר? לאיזה צד אכונן דרכי? לצד אלה אשר האדם הוא להם הידיד, או לצד אלה אשר הידיד אינו להם אלא אדם? זה רוכש לו את הידיד, וזה נותן עצמו לידידו. והנה באים אנשים241 ומהפכים במלים ועוסקים בהברות, כאילו אי אפשר לברוח מן הרע ולבקש הטוב, אם אין לומדים בתחלה ליצור שאלות מפולפלות ולהוציא על פי משפט כוזב את השקר מתוך האמת242. בושתי ונכלמתי, אם זקנים כמותנו משחקים בכאלה243. “העכבר – הברה244; והעכבר מנקר בגבינה: אם כן הברה מנקרת בגבינה!” נניח שאין ביכלתי לברר [כזבו של] דבר זה; מה היא הסכנה האורבת לי מתוך המשפט ההגיוני המסולף, ומה האסון? שמא אכשל בדבר לצוד הברות במצוד־עכברים? או שמא מבלי משים יאכל ספרי את הגבינה? – או אולי חריף עוד יותר המשפט הזה: “העכבר הברה; הברה איננה מנקרת בגבינה, לפיכך עכבר איננו מנקר בגבינה”. אוי לשטות ילדותית כזאת! על כגון אלה אנחנו קומטים המצח, בעבור אלה זקננו מגודל245, דברים כאלה אנחנו מורים בכבד־ראש ובפנים חולניות. – רצונך לדעת מה הפילוסופיא מבטיחה באמת לגזע האנושי? עצה טובה! יש מי שהמות קורא לו, יש אשר העניות כנטל כבד עליו, יש אשר עשרו – או עשר אחרים – מציק לו; יש מי שפוחד מפני פגעים רעים, ויש מבקש להתחבא מפני הצלחתו המרובה. יש זועם על אנשים ויש מתקוטט באלהים. למה אתה משתעשע בדברי הבל ושחוק? אין פנאי להגיונות של לצון. יסורי אנשים קוראים לך, עזרה אתה חייב להביא לטובעים בים צרה, לשבויים, לחולים, לאביונים, לבני אדם אומללים אשר כבר הושיטו צוארם לגרזן המונף כנגדם – ואתה עומד ומשתעשע! מה אתה עושה! האיש אשר אתה משחק בו, הוא שרוי בפחד, הוא קורא: “הושיעה נא!” וזה קול כל הנענים, כולם מכל מקום שהם עומדים פושטים את ידיהם לך לעזרה, מתחננים על חייהם האובדים והכלים, בך כל תקותם ומשענתם, אליך הם צופים שתציל אותם מן הגלים ההומים והסוערים, שתראה לאובדים ולנדחים אור־ישע של האמת. עליך להגיד להם מה שנחוץ לפי הטבע, ומה הבל וריק; מה קלים הם החוקים אשר נתן הטבע ומה נעימים וישרים הם החיים למי שנוצר החוקים האלה; מה מרים ונפתלים הם למי שעוזבו ואוחז בהבלי ההמון. בראשית כל עליך להראות להם, מה יקל להם גורלם, איך יעקרו את יצרם הרע, איך יכבשו אותו.

לו רק תועלת לא הביאו הגיונות האנשים ההם! אבל הם גם מזיקים. לכשתרצה אוכיח לך, כי כשרונות יקרים, כשהם נתקלים בהבלים כאלה, הם נשחתים ונעשים בעלי מומים. לבושת ולכלימה היא להגיד, מה הם כלי־הזין ומה הצידה לדרך שהם נותנים למלחמה בגורל החיים. הכי באלה יגיעו לתכלית הנכונה? או שמא יגיעו על ידיהם רק לאותה עקמימיות, שהיא פחיתת הכבוד וחרפה אף לדיינים חריפים246? כי למה הם מתכוונים בשאלותיהם? הלא רק להוליך בזדון את הנשאל בנתיבות שקר, למען התראות כאילו הם הזוכים בדין. וכמו שבערכאות אב בית־דין מוציא לאור משפט, כן על הפילוסופיא להחזיר התועים להגיון הישר. למה אתם מכזיבים את הבטחותיכם הנשגבות, ובעוד אשר בלשון מדברת גדולות אמרתם לרוממני ולאמצני, עד שלא יפחידני ברק החרב ולא תסיתני יפעת הזהב וארמוס ברגלי כאיש כביר־רוח את כל מה שבני אדם חובבים או מפחדים – הנה אתם יורדים ליסודי דקדוק הלשון! מה אתם מפטפטים? הכי כך “הנתיבה עד כוכבים”247? הן זאת היא מה שמבטיחה הפילוסופיא: לעשות אותי דומה לאלהים. לדבר זה הזמנתם אותי ולתכלית זו באתי: קיימו את דבריכם.

לכן, לוציליוס חביבי, התרחק ככל אשר תוכל מן העקמימיות ומן הדברים הנפתלים של הפילוסופים הללו248. תום ויושר ראויים לבעל מדות טובות. לו גם היו ימי חיינו ארוכים ביותר, היינו צריכים לקמץ בהם למען יספיקו לדברים הנחוצים; עכשו שזמן החיים כה מצומצם, הכי לא טפשות היא לבלותו בלימודי הבלים? – שלום.


מכתב מ"ט: מרוצת הזמן ובזבוזו על ידי אנשי ההגיון הדיאלקטי. מה הם הלימודים היותר נחוצים לאדם?

סנקא ללוציליוס, שלום.

אמנם קהה וחסר־רגש הוא, לוציליוס חביבי, לב אדם, אשר זכר ידידו מתעורר בקרבו רק על ידי מקומות שהוא רואה. אבל לפעמים באמת מקומות חביבים לנו מעוררים געגועים נרדמים בקרבנו, ואם לא זכרון אשר כבה הם מחדשים, אולם מה שהיה נח ושקט מקבל דחיפה על ידם. הלא כן גם מכאוב המתאבלים, אם נחלש במשך הזמן, הוא מתחדש על ידי כניסת עבד שהיה קרוב לנפטר, או על ידי מבט עין בבגדו או בדירתו. והנה לא יאומן, איך עוררו קמפניא, וביותר העיר ניאפוליס עם פומפאי הסמוכה לה, את געגועי אליך. עמדת לפני כמו שראיתיך בשעה שנפרדתי ממך. רואה אני אותך כובש את דמעותיך ועמל לשוא לעצור בעד רגשותיך הפורצים בכל עז. לי נראה כאילו זה עתה אבדתי אותך. היש דבר שאין הצופה אחור רואה כאילו נעשה רק זה עתה? זה עתה נער הייתי ואצל הפילוסוף סוטיון למדתי. זה עתה החילותי להיות עורך דין, עתה חדלתי מלמצוא חפץ בזה, זה עתה פסקה יכלתי לשמש בעבודה זו. אין שיעור למהירות הזמן, ויותר רבה היא למביט מאחריו. את המסתכלים במה שהווה, הוא מתעה, כי הימים בורחים לאטם ומבלי משים. מה היא סבת הדבר? כל הזמן אשר חלף נמצא במקום אחד, רואים אותו בסקירה אחת כאילו מונח מקופל, והכל שקע יחד במעמקים. הן לא תוכלנה גם להיות הפסקות גדולות, אם הזמן בכללו כה קצר. נקודה אחת הם חיינו, וגם פחות מנקודה. אך את המיעוט הזה פילג הטבע באופן נפלא על פני מרחב גדול קצת: חלק אחד ממנו עשה לילדות, חלק אחד לנערות, עוד אחד לזמן מעבר מעלומים לזקנה, וחלק אחד לזקנה עצמה. כמה מעלות הבדיל במקום כה צר! זה עתה היה עלי ללוות אותך; ומה שאני מכנה “זה עתה” היה חלק חשוב מחיינו, אשר עלינו לזכור, כי רק בסוף נכיר מה קצרים היו. לפנים לא נראה לי הזמן אץ כל כך בדרכו, עתה נפלא בעיני, איך הוא גז חיש ועובר, אולי מפני שאני מרגיש כי קרוב הגבול, או מפני שהחילותי לשים לב יותר ולהתבונן ולחשוב כל מה שהפסדתי.

לכן אני מתמלא זעם כשאני רואה, כי בעוד אשר זמן חיינו, אף כשאנחנו זהירים בו מאד, אינו מספיק לדברים היותר נחוצים, ישנם אנשים המבלים חלק גדול ממנו בהבל. ציצרו היה אומר, כי, אילו גם נכפל מספר ימיו, לא היה מוצא פנאי לקרוא את כל המשוררים הליריים. כן גם בעלי ההגיון הדיאלקטי, אבל שטותם של אלה ראויה יותר לחמלה, כי הליריים מודים בעצמם שהם עוסקים בדברי שחוק, בעוד אשר הללו מראים עצמם כעוסקים בדבר חשוב. אין אני אומר, שלא להעיף עין עליהם כלל, כי אם רק להביט אליהם ולראותם מרחוק, כדי שנכיר, כי בדברים שהם מגבבים אין רעיונות גדולים וסודות נפלאים. למה לך להתלבט ולהתייגע בשאלות, אשר תבונה יתרה היא לבוז להן מאשר לפתור אותן? מי שאין לו דאגה והולך לשוח בנחת ושלוה, הוא ילקוט בדרכו דברים שאינם חשובים, אבל איש צבא אשר אויב רודף אחריו והוא נאלץ להחיש פעמיו, מוכרח להשליך מה שאסף בנחת בשעת הפנאי. אין זמני מספיק לרדוף אחרי מלים של משמעות כפולה ולנסות את חידוד שכלי בפתרונן.

"שור, איך רוגשים העמים, ומתוך כל מבצר ושער

לוטשים חרבות לריב"249

את שאון־המלחמה הזה, הצולל באזני, עלי לשמוע באומץ רוח. בצדק יחשבוני למשוגע, אם בשעה אשר זקנים ונשים גוררים אבנים אל ראש החומה, בשעה אשר הנערים חלוצי צבא עומדים על יד השער ומחכים לאות, או גם דורשים אותו, כדי להתנפל על אנשי המצור מחוץ, בשעה אשר חרבות הצורר מתנופפות כבר בשער והארץ רועדת מעל לחפירות והשוחות אשר תחתיה – אם בשעה זו אשב אני בטל ואתעסק במשפטים פעוטים כגון: “מה שלא אבדת יש לך; קרנים לא אבדת, לפיכך יש לך קרנים!” וכאלה חידושים של חריפות שגעונית. גם אני אוכל להחשב בעיניך כמשוגע, אם אעמול בדברים כאלה, כי גם אני נצור במצור; ואם שם (כפי המשל) הסכנה אורבת רק מחוץ והחומה עומדת בין האויב והנצור, אותי חבלי מות אופפים מקרוב. אין לי פנאי לדברי הבל הללו, כי הענין היותר נחוץ דוחק בי: מה לעשות? המות רודף אחרי, החיים בורחים. הורני, מה לעשות כנגד הצרה הזאת! הושיעני, שלא אברח אני מפני המות ושלא יברחו החיים ממני. חזק את ידי לעומת כל התלאות, למדני אומץ־לב כנגד כל מה שנטל עלי, הרחב לי את זמן חיי המצומצם! הוכיח לי, כי ערך החיים אינו במדת ימיהם, כי אם בשימושם, וכי יוכל היות – ומעשים בכל יום הם – כי מי שהאריך ימים חיה רק מעט. אמור לי בשכבי: “שמא לא תקום!” ובקומי: “שמא לא תשכב עוד!” בצאתי: “שמא לא תשוב!” ובשובי: “שמא לא תצא עוד!” – טועים הם האומרים, כי רק לנוסע בים כפסע בין החיים ובין המות; בכל מקום בעולם ההבדל כמו כן דק מאד! לא בכל מקום המות נראה קרוב, אבל בכל מקום הוא עומד קרוב. את המחשכים האלה הפץ מעל פני. וקל ביותר להורותני דברים כאלה, כי מוכן אני לקלוט אותם. הטבע עשה אותנו נוחים לקבל תבונה250, הוא נתן לנו שכל בלתי שלם, אבל מסוגל להשתלם. תהי שיחתך עמי על הצדק, על התמימות251, על פשטות המדות252, על הצניעות253 – אשר שתים במשמעותה: הזהירות מנגוע בגוף אחר וחובת האדם לשמור את גוף עצמו. אם לא תוליכני ארחות עקלקלות, לא יקשה לי להגיע למטרה שאני שואף אליה. כי, כמו שאמר המשורר הטראגי: “דבר האמת הוא פשוט254. לכן אין לסבך אותו, ופחות מכל נאותה אותה החריפות הכוזבת, אשר דברנו עליה, לרוח האדם השואף לגדולות – שלום.


מכתב נ': להחיש תרופה לנפש שהרגילה במדת מגונות

סנקא ללוציליוס, שלום.

את מכתבך קיבלתי ירחים אחדים אחרי ששלחת אותו. למותר נראה לי לשאול את המביא אותו, מה שלומך? לזכרון חזק מאד היה צריך, כדי לזכור עוד זאת. אבל מקוה אני כי עודך חי באופן אשר בכל מקום שתהיה אדע היטב את מעשיך: כי מה תוכל לעשות אחרת, זולתי להיטיב מדותיך מיום ליום, להוסיף להזדכך בכל יום משגיאות ולהכיר כי כל החסרונות תלויים רק בנו ולא, כמו שסוברים, בדברים אשר סביבותינו? כמה דברים זוקפים אנחנו על חשבון המקום והזמן, והם באמת דבקים בנו בכל מקום שאנחנו הולכים.

הרפסטה, השפחה הטפשית אשר לאשתי – בודאי אתה יודע כי נטל ירושה היא שנותרה בביתי; אני בעצמי אינני חובב מאד בעלי מומים, ואם אחפוץ להשתעשע באדם שוטה, אין צרך לבקש הרבה, כי יכול אני לשחוק עלי בעצמי – הטפשית הזאת אבדה פתאם מאור עיניה. מה שאספר לך הוא דבר אשר לא יאומן, אבל אמת היא: איננה יודעת שהיא עורת! כמה פעמים היא מבקשת את המשגיח שיתהלך עמה בחוץ. “הבית אפל”, היא אומרת. דבר זה, אשר אנו שוחקים עליו, יהי ידוע לך, שהוא מתרחש לכל אחד מאתנו. אין איש מכיר את עצמו כקמצן, או כבעל תאוה255. אבל בעוד אשר העוור מבקש לו מנהיג, אנחנו תועים בלי מנהיג. זה אומר: לא רודף כבוד אני, אבל הרי ברומא אי אפשר לחיות באופן אחר. וזה אומר, לא מבזבז ממון אני, אבל הישיבה בעיר מכריחה להוצאות מרובות. וזה אומר, אין זה חסרוני שאני נוח לכעוס, הן עוד לא הסתדרו ארחות־חיי, כן דרך הצעירים. למה נרמה את עצמנו? המדוה איננו מחוץ, הוא נטוע בקרבנו, הוא שוכן בבני־מעינו פנימה, ויקשה לנו מאד להגיע לתרופה, כל זמן שאין אנו יודעים שאנחנו חולים. גם לו היינו רוצים לבקש תרופה, מה יארך הזמן עד אשר ננצל מחלאים כה רבים ונושנים. אבל הרי אין אנחנו מבקשים לנו רופא, עבודתו של זה היתה יותר קלה, לו קראנו לו בראשית המחלה. הלבבות הרכים והתמימים היו נכונים ללכת אחרי מורה דרך. מי הוא השוהה לחזור לדרכי הטבע? מי שכבר התרחק ממנו. אנחנו בושים ללמוד השכל ודעת. אבל אם בושה היא לבקש מורה לדברים אלה, צריכים להואש מלהגיע אליהם256, כי במקרה לא תפול לנו נחלה זו לחבל. לעמל אנו צריכים, ובאמת אין אף העמל גדול כל כך, אם מתחילים אנחנו, כמו שאמרתי, ליתן צורה ותיקון לנפש קודם שיתחזק בה הקלקול. אבל גם כשכבר נשרשה הרעה, אין להואש, כי אין לך דבר עומד בפני עמל מתמיד ושקידה עצומה וזריזה. את גזעי העצים היותר מעוקלים אפשר ליישר. קורות כפופות יכולים לפשוט על ידי החום, ודברים רבים משתנים מדרך גידולם ונעשים כפי שהם דרושים לחפצנו – על אחת כמה וכמה שהנפש, אשר היא, יותר מכל דבר לח, נוחה לספוג הכל ולקבל השפעה, עלולה לשנות את צורתה. הן הנפש דבר רוחני הוא ממין מיוחד, והנך רואה כי הרוח הוא קל מכל חומר באותה מדה שהוא דק יותר. לכן, לוציליוס חביבי, אף אם מדות רעות כבר קבועות בקרבנו ונשרשו בנו, אין לנו לחדול מתקוה לתיקון נפשנו. אין אדם שיכנס בו יצר הטוב קודם שנכנס בו יצר הרע257. כולנו אחוזים בדעות מוקדמות, וללמוד הטוב הוא להסיר מלב את הרע. לכן עלינו להתאמץ מאד בתיקוננו, וביותר מפני שהטוב אשר השגנו נשאר לנו לקנין מתמיד: את הטוב והישר אין שוכחים258. הרע הוא מתנגד לטבענו ושרשו במקום זר, לכן אפשר לגרש ולעקור אותו; אבל מה שהוא במקומו, הוא מטע נאמן. הטוב והיושר הם כפי הטבע, הרע מתנגד וצורר לו. אבל כמו שהטוב אשר רכשנו אינו עוזב אותנו ונקל לשמור אותו, כן תחלת השגתו קשה, כי זה דרכו של הרוח החלש והחולני להיות נרתע מפני מה שלא הרגיל בו. צריכים איפוא לכוף את הרוח שיתחיל בדבר259 וסם המרפא איננו עוד מר, כי בעודו מעלה ארוכה הוא נעשה נעים לחיך. סמי מרפא אחרים נעשים לעונג אחרי שהצליחה הרפואה; בחיבת־החכמה הרפואה והנעימות כרוכות זו בזו. – שלום.


מכתב נ"א: המרחצאות בעיר באיֶא

סנקא ללוציליוס, שלום.

איש כפי יכלתו, לוציליוס! לך יש במקומך ההר אטנה, ההר היותר מהולל בסיציליא (אינני מוצא הטעם, למה מסאלא וגם וולגיוס מכנים אותו היחיד; אצל שניהם קראתי זאת. אבל הרי מקומות רבים ישנם הזורקים מתוכם אש, אף אם לא גבוהים כל כך, ומהם נמוכים, אצל הגבוהים האש יותר מצויה, מפני שדרכה להתנשא למרום) – ואנחנו כפי יכלתנו מצאנו סיפוק בעיר באיא260 – אולם אני עזבתי את המקום למחרת בואי שמה, כי למרות כל המתנות, אשר העניק לו הטבע, צריכים לברוח ממנו, מפני שיהירות העשירים בחרה להתהדר בו.

תשאל: היתכן להראות שנאה למקום? בודאי לא. אבל כמו שיש בגד יותר נאות לאיש משכיל וישר מבגד אחר, לא מפני שהוא שונא לאיזה צבע, כי אם מפני שאינו מוצא אותו מתאים לדרכי חייו הפשוטים, כן יש מקומות אשר המשכיל, או השואף להשכלה, יתרחק מהם, מפני שישיבתם אינה מתאימה למדות טובות261. מי שחושב להתבודד, לא יבחר בעיר קנופוס262, אף על פי שאין המקום אוסר לחיות בענוה, וגם לא את באיא, כי שניהם נעשו ערי מקלט לכל העונות. היהירות הבזבזנית מרשה לה שם כל דבר, וכאילו זכות לה שם ליתר חפש, היא משתחררה בעזות יתרה. לא רק על טובת הגוף כי אם גם על שיפור המדות עלינו להשגיח בבחירת מושבנו. כמו שלא הייתי רוצה לשבת בקרב תליינים, כן לא נעמה לי קרבת בתי מרזח. לראות את השיכורים התועים על חוף הים, את הזוללים וסובאים בספינות בתוך שאון הנוגנים אשר סביבם, וכל מה שהחציפות המשוחררה מנימוסים טובים לא רק עושה מן החטאים, כי אם מציגה לראוה – למה לי כל אלה? עלינו להתרחק ולברוח אף מכל מה שמסית לעונות. צריכים לחזק את הלב ולמשוך אותו הלאה מן התאוות הצודדות אותו. תענוגות חורף אחד הרפו כחו של חניבעל; את הגבור, אשר הררי־האלפים והקרח והשלג לא הכריעו, אותו החלישו ונצחו ההתעדנות והפינוקים בקמפניא. בכלי־זינו גבר, ועונותיו גברו עליו263. גם אנחנו עומדים בקשרי מלחמה, ומהמלחמה הזאת אין מנוחה ואין פטורין: עלינו לכבוש קודם כל את התאוות, אשר בהן כשלו, כפי שאתה רואה, גם אדירים וכבירי כח. מי שעורך לנגד עיניו, כי גדול המפעל אשר לפניו, הוא צריך לדעת כי לא מהתענג ומרוך יעשה את פעלו. למה לי האמבטאות החמות או חדרי־הזיעה אשר בהם אדים יבשים מוצצים הליח מן הגוף? ביגיעה ועמל צריך אדם להזיע. לו עשינו כמו שעשה חניבעל, להפסיק העבודות הנחוצות, להתעלם מצרכי הצבא ולהתמכר לעדן ושעשועים, היה כל אדם רשאי לגנות את הבטלה הזאת שלא בזמנה, המסוכנה אף למנצח ועוד יותר למי שעודנו מבקש הנצחון. עוד פחות מאנשי המלחמה הפּונית264 רשאים אנחנו להבטל, כי סכנה יותר גדולה אורבת לנו, אם נסוג אחור, ועבודה יותר רבה מוטלת עלינו בהחזיקנו מעמד. [יאמר אדם:] בי נלחם המזל; אך לא על פי צו מן החוץ אעשה את מעשי, ולא אקבל עלי את עולו – לא זאת בלבד, כי אם גם אפרוק אותו מעל צוארי. הנפש הנכנעה ליצר אינה מושלת עוד בעצמה. אם התאוה מכריעה אותה, יכריעה גם המכאוב, יחליש אותה העמל, ידכא אותה העוני; כן גם יתאמצו למשול בי הכבוד והכעס, והרבה יצרים יסחבוני לכל צד ויקרעוני לגזרים. החרות היא המטרה! הוא השכר לעמלנו. מה היא החרות אשר אנו מבקשים? שלא להשתעבד לשום דבר, לשום הכרח, לשום מקרה; להיות שוה בשוה עם המזל. ביום שאגבר ואהיה חזק ממנו, הוא לא יוכל לי עוד. איך אכנע מפניו, אם אף המות ברשותי?265

מי ששוקע במחשבות כאלה צריך לבחור במקומות רצינים וטהורים266 למושבו. נוף יפה ביותר מכניס חולשה בנפש, ואין ספק כי יכול המקום לפעול פעולה מתשת על כחו של אדם. הבהמות אשר פרסותיהן הרגילו לפסוע על אדמת טרשים, סובלות כל הדרכים, אבל אלה אשר רבצו והתפטמו בביצות רכות, נעשות רפות כח. איש־צבא הבא משבילי סלעים קשים, הוא יותר חזק, והמפונק הבא מן העיר, הוא עצל. היד העוברת מן המחרשה אל החרב לא תלאה מכל עבודה קשה, אבל המשוח בשמן והדור בלבושו הוא יכשל תיכף באבק הדרך. חיים סדורים וכבושים, אשר המקום גורם, מאמצים את הרוח ומכשירים אותו לפעולות כבירות. לכבוד הוא לסציפיון, שבחר למקום גלותו את ליטרנום ולא את באיא, כי במפלתו לא היה נאה לו לבקש נעימות יתרה במושבו. וגם אלה אשר נפל בגורלם להיות שליטים ראשונים במדינת רומא, מריוס, פומפיוס ויוליוס קיסר, אמנם בנו להם בתי קיץ בסביבות באיא, אבל בראשי הרים גבוהים. דבר זה נראה להם מתאים עם גדולתם בתור שרי־צבא, שיביטו ממרומים על המדינה שהם רודים בה. הסתכל במקומות אשר בחרו לבנינים ואיך ובאיזה אופן סדרו אותם, ותכיר כי לא בתי קיץ כי אם היכלות בצורים הקימו להם. התחשוב כי קאטו היה חפץ לדור באחת הדירות הקטנות הצופות על הזונות השוחות בים ועל המון הסירות המשוחות בצבעים שונים ועל הפרחים שמתקשטים בהם המתנודדים על הגלים, ולשמוע בלילות קול ענות המנגנים? הכי לא היה בוחר לבלות ימיו מאחורי החומה מללין לילה אחד בקרבת השאון הזה? מי שראוי לשם גבר, יבכר על סימפ’וניות כאלה להיות נעור משנתו על ידי קריאת מלחמה.

הנה הארכתי עתה להתקוטט בבאיא, וקיצרתי במה שיש להגיד כנגד העוונות. את אלה גרש נא, לוציליוס, בבקשה ממך, במאמצים שאינם פוסקים, כי גם הם אינם פוסקים ואין להם קץ ושיעור. השלך מתוכך את היצרים הקורעים את הלב לקרעים, ואילו לא היה אפשר להוציא אותם מקרבך, היית צריך לעקור את הלב עצמו עמהם. קודם כל החרם את התאוות, ואל תשכח כי הן השונאות אותך בנפש. כמעשה השודדים הידועים בארץ מצרים בשם פ’ילטים, זה דרכן לחבק אותנו בחניקה. – שלום.


מכתב נ"ב: הצריכים אל מורה דרך, אל מי יפנו לעזרה?

סנקא ללוציליוס, שלום.

איך קורין למדה זו, לוציליוס, המושכת אותנו למטרה אחרת משאנו חפצים ודוחה אותנו למקום שאנו בורחים ממנו? מה הוא הדבר העומד בריב עם רצוננו ואינו מרשה לנו להחזיק במה שאנו חפצים? אנחנו נבוכים מריבוי המחשבות, חסר לנו החפש להשתוקק לדבר באופן מוחלט ומתמיד. תאמר לי: הסכלות היא זו, שאין לה דבר עומד וקיים ואין דבר שיישר בעיניה זמן רב. אך איך ומתי נוכל להשתמט ולהפטר? אין כח איש מספיק לחלוץ את עצמו, נחוץ לו מי שיושיט לו יד ויוציאו לרווחה267. אפיקור אמר, כי ישנם אנשים המגיעים אל האמת בלי עזרת איש אחר והם סוללים להם מסלתם לבדם, והוא משבח ביותר את המתקדמים על פי דחיפה מקרב עצמם; אבל ישנם אנשים אחרים לפי דעתו, שהם זקוקים לעזרה מן החוץ, אינם הולכים אם אין צועד לפניהם, והם נמשכים היטב אחרי מורה דרך. על הסוג הזה הוא חושב את מטרודורוס, אדם מצויין גם הוא, אבל מן הכת השניה. אנחנו איננו מן הכת הראשונה, וטוב לנו אם גם אנו על השניה נתחשב. אל תבוז לאדם המבקש הצלתו בעזרת אחרים; דיו שהוא מבקש להנצל. עוד תמצא כת אחרת של אנשים, ואף הם אינם ראויים לבזיון, אשר דחיפה וכפייה מועילה להם והם צריכים לא רק למנהיג כי אם גם למסייע וכעין מכריח אותם. זה הסוג השלישי. אם דוגמא תבקש, הנה קורא אפיקור בשם הרמרכוס268. אם את מטרודורוס היה משבח, את זה הוא מכבד, כי אף אם שניהם הגיעו למטרתם, הן ראוי לתהלה יתרה מי שיוצר דבר מתוך חומר קשה לעיבוד. שער ברוחך שני בנינים שוים בגדלם, בגבהם ובתפארתם, אך האחד נוסד על שטח אדמה שאין בה פקפוק, והוא יגדל ויתרומם מהרה, ולשני הניחו יסודות בעפר רך ותחוח, והרבה עמל ויגיעה השקיעו כדי לחזק הבסיס. בבנין האחד רואים כל העבודה שנעשתה, בשני חלק גדול נעלם מן העין. כן יש טבע אנשים אשר קל לפעול עליו, ויש שצריכים לעמול בו כדי לבצר היסודות. כן נאמר, כי יותר מאושר מי שאין לו טורח רב במדות נפשו, אבל גדולה יותר זכותו של גובר על יצרו הרע269 ולא רק מנהיג, כי אם מכריח עצמו בעוז להשכיל ולהיטיב270. רשאי אתה להאמין, כי גם לנו ניתן טבע קשה כזה, הדורש טורח וטיפול. אנחנו עמלים במלחמה ומבקשים מאחרים שיסייעו לנו. “את מי נקרא לעזרה? את פלוני או אלמוני?” – כדאי לך לחזור אל הקדמונים, שהם מוכנים ומזומנים לכך. לא רק החיים אתנו יכולים להדריך אותנו, כי אם גם חכמים אשר היו לפנים. אבל מן החיים בזמננו עלינו לבחור לא באלה המגדילים לשון במהירות ומשתמשים במליצות מוטלות ברשות הרבים271 וסובבים עם הרצאותיהם בבתי־ידידים – כי אם בחכמים אשר חייהם למופת, ואשר בנתנם עצה מה לעשות, הם מחזקים זאת במעשיהם, ובהורותם מה למנוע, אינם נתפסים לעולם בדבר שיועצים לברוח ממנו. בחר לך למסייע איש אשר תעריץ יותר למראה עינים מאשר לשמע אזן. לא שאני מתכוון לעכב אותך מלשמוע אף את החכמים הרגילים לסדר דבריהם בפני הקהל, אבל רק כשאין דרכם לעשות זאת מפני רדיפת הכבוד, כי אם פונים אל ההמון בכוונה לתקן את עצמם כמו שהם מתקנים אחרים.

אין לך דבר יותר בזוי מפילוסופיא הרודפת אחרי תשואות חן. השמעת מימיך חולה מהלל את רופאו בשעה שהוא עושה בו ניתוח? צריכים להחריש ולהתאפק ולמסור את הגוף לעבודת התרופה, ואפילו קריאת הסכמה צריכה להשמע כאנחת החולה ברגע שמטפלים במכה. או שמא אתם רוצים רק להראות שאתם מקשיבים ומתפעלים מרוממות הרעיונות? לו יהי כן, לא אוכל לאסור עליכם לשקול בדעתכם ולהוציא משפט. על תלמידי פיתגורס היתה החובה לשתוק במשך חמש שנים. התחשוב כי כשהותר להם לדבר הותר להם תיכף גם להגיד דברי תהלה ושבח? ומה רבה סכלות אלה, אשר לקול שאון הסכמת הבוערים הם יוצאים בשמחה מאולם הדרשות. איך ישמח איש על שמהללים אותו בני אדם, אשר הוא לא יכול להלל אותם? החכם פ’ביאנוס272 דרש בקהל ודבריו נשמעו בענוה. לפעמים נשמע שאון הסכמה, אבל רק כשהתעורר הצורך לזה מתוך חשיבות הענין, ולא בתור הד לדבריו, אשר נאמרו בנחת ובלי הפסקה. הבדל צריך להיות בין שאון הסכמה בתיאטרון ובבית המדרש. גם במהללים יש פריצת גדר. המתבונן היטב מוצא בכל דבר סימנים להבדיל, ומתוך התנועות היותר קטנות יכולים לשפוט על טבעם של בני אדם. הפריצות ניכרת במהלכו של אדם, בתנועת ידו, בדבר אחד שהוא משיב, ברמיזת עיניו ובדרך נגיעת אצבעו בשער ראשו. הרשע ניכר בשחוק אשר על שפתיו, הטיפש בחזות פניו ובעמידתו. רק סימנים הם אלה למדות. כן יכול אתה להכיר טבע האנשים בראותך איך הם מהללים ואיך הם מקבלים התהלות. מימין ומשמאל מוחאים השומעים בכפיהם הפרושות, כל ההמון קם על רגליו, עד שהפילוסוף הנערץ העומד ביניהם אינו נראה עוד, ופתאום, כשתתבונן היטב, אין זאת עוד תהלה כי אם כמין הספד למתים273(.) נניח את ההמולה הזאת לנחלה לאותן האומניות, שהן מתכוונות למצוא חן בעיני ההמון. אבל הפילוסופיא להערצה אמתית היא צריכה. לא נדקדק עם הצעירים, אם התפעלותם גוברת במעמד כזה ובשביל התפעלותם קשה עליהם השתיקה. התהלה הסואנת מצדם גורמת להתעוררות בקרב השומעים וחוזרת ונעשית כדרבן לנפש הנערים בעצמם. אבל מה שפועל עליהם צריך להיות התוכן, לא סדור המליצות; הדיבור שאינו מתכוון לעניינו כי אם לצורתו, גורם רק נזק.

אולם אניח כעת את הענין הזה, הוא צריך להצעה מיוחדה ורחבה, כדי לברר איך צריכים לדרוש בקהל־עם ומה שיכול להרשות לו הדורש לעומת הקהל והקהל לעומתו. אין ספק שהפילוסופיא הפסידה הרבה במה שפיזרה דרכיה בפני ההמון274. רשות יש לה להתראות בחדרי־חדרים275 אם אין חנוני מכריז על סחורתו כי אם כהן הגון עומד לשרתה. שלום.


 

ספר ששי

מכתב נ"ג: נסיעה בים; תחלואי הגוף ותחלואי הנפש

סנקא ללוציליוס, שלום.

אל מה לא יסיתוני עוד, אם כבר הסיתו אותי לרדת לספינה? – הים היה שקט כשהתירו את העוגן. אבל עננים שחורים כיסו פני הרקיע, ועננים כאלה מתפזרים, אם למים או לרוח. אף על פי שהיה מצב האויר בספק, חשבתי שאעבור על נקלה את מרחק המילים המעטים מן פרתינופי שלך276 עד פוטיאולי, וליתר בטחון שאצא בשלום, צויתי לעזוב מן הצד את כל המפרצים ולקצר הדרך עד ניסיס277. כאשר כבר התרחקנו עד כדי היסח הדעת מכּווּן הנסיעה, אם הוא לפנים או לאחור, חדל השקט, אשר רימה אותי בתחילה. לא עוד התחוללה סערה, אבל כבר גברה התנועה בים והגלים נעשו תכופים. החילותי לבקש את הקברניט שיעלני לאיזה חוף, אבל הוא אמר כי גדות האיים תלולות ואין חוף לעלות וגם אין דבר כה מסוכן כעליה ליבשה בשעת סערה. אני הרגשתי עצמי ברע כל כך, שלא הפחידה אותי הסכנה, כי תקפה אותי מחלת הים המפרכת את הגוף ומביאה לידי יאוש; היא עוקרת את המררה מבלי לשפוך אותה. הפצרתי בקברניט והכרחתי אותו כי, רוצה או לא רוצה, יקריבני אל החוף, וכאשר קרבנו אליו, לא חכיתי עד שיהיה כדברי ווירגיל:

“הפכו לצד ים האניות”

או: “משליכים מהאניה את העוגן”,

אלא זכרתי את גבורתי כחובב ותיק למים קרים, וקפצתי לתוך הים כדרך הרוחץ במרחצאות הקרים278 עטוף בלבוש צמר. מה אתה חושב שסבלתי כשטפסתי לעלות בסלעים וכשעמלתי למצוא נתיב לרגלי! נוכחתי כי לא לשוא מפחדים הספנים מפני היבשה. לא יאומן כי יסופר מה שנשאתי באותה שעה שלא יכולתי לשאת את עצמי. זאת אגיד לך, כי אוליסס לא מזלו גרם וקצפו של שר המים הביאו לכך, שתטרף תמיד ספינתו בים, אלא ממחלת הים סבל! גם אנכי כמהו, אל כל אשר אסע באניה אצטרך למשך עשרים שנה עד הגיעי למטרה.

כאשר אך שבה האצטומכא לאיתנה – המחלה עוברת מיד כשעוזבים את הים – וסכתי את גופי בשמן לחזקו, עלה על לבי הרעיון, איך השכחה תופסת אותנו, ואפילו זכר תחלואי הגוף חולף חיש, גם כשהם ניכרים מבחוץ, ועוד יותר כשהם נסתרים, אם גם קשים הם הרבה. למיחוש קל בגוף מתכחשים ואין משגיחים בו, אבל כשהוא מתגבר וקדחת אמתית בוערת בקרבנו, גם איש אמיץ כח וסבלן נאלץ להודות שהוא חולה. כואב אדם קצת ברגליו, מרגיש כעין דקירה באבריו, והוא מעלים את המדוה ואומר שנתקל בקרסוליו, או שהכשיל כחו בתעמולה יתרה. כל זמן שהמחלה בראשיתה ומוטלה בספק, מבקשים לה אמתלה. אבל כשהקרסולים מתחילים לצבות ושתי הרגלים הופכות לרגל אחת ימנית279, נאלצים להודות כי פודגרא היא.

ההפך מזה נעשה בחלאים שסובלת הנפש. ככל אשר תגדל המחלה תקטן ההרגשה… אל תתמה על זה, לוציליוס חביבי. הן מי שמתנמנם רואה לפעמים מראות במנוחתו ומשתעשע בהם בעודו יודע שהוא ישן; אבל שינה עמוקה מעבירה את התמונות שראה בחלום ומשקיעה את הנפש עד שאין ביכלתה עוד לדעת את עצמה. למה אין אדם מודה על פשעיו? בעבור שעודו תפוס בהם. המתעורר משנתו מספר את חלומו; מי שמתוודה על עוונותיו, סימן הוא ששב לבריאותו280. עלינו להתעורר איפוא משנתנו, למען נערוך לעינינו את שגיאותינו. רק הפילוסופיה היא המעירה מתרדמה. היא מעבירה את השינה העמוקה מעינינו. בה עליך לבחור, אתה כדאי לה והיא ראויה לך. עמה התחבר ומכל שאר הדברים התרחק. לא רק לעת מצוא, כמעשה חסד281, תבקש את החכמה. הן אילו חולה בגופך היית, את כל עניני ביתך ואת כל מלאכתך בשער המשפט היית משליך מאחריך, ולא היה שום איש בעיניך כל כך חשוב, כדי שתעשה למענו הפסקה ותעסוק בעריכת משפטו. בכל מחשבותיך היית קולע אז למטרה אחת: שתנצל מהרה מן המחלה. ולמה עכשיו אינך עושה זאת? הלא את כל המכשולים עליך לפנות מן הדרך כדי למסור נפשך לתיקון הדעת. מי שמרבה בעסק לא יגיע לזה. החכמה היא שליטה עזה במלכותה. היא קובעת זמן, לא שמזמינים אותה282. היא איננה דבר צדדי, היא העיקר, היא הגברת; היא באה ומצווה. מעשה באלכסנדר הגדול, שהבטיחה לו עיר אחת את מחצית שדותיה ומחצית כל רכושה, וישלח הוא להגיד לה: “לא בכוונה זו באתי לאסיה, שאקבל מה שאתם תתנו לי, אלא שתקבלו אתם מה שאמצא לנכון להשאיר.” כן דעתה של הפילוסופיה בכל הענינים: “לא אקבל את השעה אשר תשאירו אתם למעני, אלא לכם יהיה הפנאי, אשר אשאיר אני לכם”.

לזה תכונן את רוחך. בצדה יהיה מושבך, אותה תכבד, ומרחק רב יהיה בינך ובין שאר האנשים. על כולם תתעלה בדרכי חייך, ותתאמץ שלא יהיה המרחק גדול כך בינך ובין האלים. מה ההבדל אשר יוכל להשאר בינך וביניהם? רק במה שהם יאריכו ימים בקיומם. אך הרי זאת היא גבורתו באמת של אומן גדול: לשים דבר גדול ושלם בתוך מסגרת מצומצמה. לאיש משכיל מדת ימיו היא כמדת ימי עולם לאלהים. ויש דבר אשר בו לאדם המשכיל יתרון על אלהים; כי האל מטבעו נעלה על כל פחד, והמשכיל מדעת עצמו. בוא וראה גדולתו של אדם: יש בו חולשת אנוש ובטחון עז כאלהים! אין קץ לכחה ותקפה של הפילוסופיה בביטול השפעת המקרים. אין חץ אשר ימחץ אותה, כבירה היא ובצורה, וכל אבני בליסטראות שזורקים כנגדה היא מקבלת בשחוק לתוך קמטי בגדה או דוחה אותן אחור ומטילה בחזרה כלפי מי שזרק אותן. – שלום.


מכתב נ"ד: החינוך למות

סנקא ללוציליוס, שלום.

יסורי גופי נתנו לי רווחה במשך זמן ארוך; פתאם חזרו ותקפו אותי. “באיזה אופן?” צדקה השאלה, כי אין אופן שלא ניסתי בו; אבל מחלה אחת יש, אשר לה אני מסור ביחוד. אין צורך לכנותה בשמה היווני, כי נאה לה שמה בלשוננו: קושי הנשימה (סוספיריום). היא מתנפלת במהירות רבה כמו רוח סערה, ואחרי שעה קצרה היא חולפת. הן גם אי אפשר לכלוא את הרוח לזמן ארוך. מכל המכות ומדוי־הגוף, אשר עברו עלי, מחלה זו היא היותר קשה. כל מדוה הלא רק חלי הוא שסובלים, וכאן מרחפים בין החיים והמות. לכן קוראים הרופאים למחלה זו: חינוך למות – כי סוף סוף נלכדת הנשימה בדרך חינוך זה, ופוסקת לחלוטין. התחשוב שאני כותב לך עתה מרוב שמחה על אשר ניצלתי? הרי כמצחק הייתי, אילו עלז לבי על הצלה ארעית זו כמו על רפואה שהגיעה לי, וכמי שמתפאר שנצח במשפטו בעבור שדחו לו את יום הדין. אבל באמת גם בשעה שהייתי כמו חנוק בגרוני לא חדלתי מהשתעשע במחשבות עליזות ונשגבות. אמרתי לנפשי: הנה כבר כמה פעמים המות מנסה את כחו בי – ישלים נא את פעלו; הן אני מחכה לו. מאימתי? מזמן עד שלא נוצרתי. כי המות הוא: שלא להיות283 ומצב כזה הן כבר נודע לי. אחרי היותי יהיה מה שהיה קודם שנוצרתי. אם יש במצב זה סבל של יסורים, הרי היה צריך להיות גם קודם צאתי לאור עולם, ואני אז לא חשתי כל מדוה. אשאלך והשיבני, הכי לא סכל הוא מי שחושב כי רע למנורה שהיא כבויה מאשר קודם שהדליקו אותה? גם את מנורת חיינו הדליקו, והיא כבה – בזמן שבינתיים אנחנו מדוכים ביסורים, אבל מעבר מזה ומזה מנוחה ושלוה. בזה לפי דעתי, לוציליוס, השגיאה הגדולה: שאנחנו חושבים כי המות עומד לבוא, ובאמת קדם, וגם יהיה בסוף. מה שהיה לפנינו היה כבר המות. מה ההבדל בין מה שלא התחיל ומה שכבר כלה? הן בשני האופנים שוה הוא חסרון ההויה.

אמרי מוסר כאלה לא חדלתי מהגיד לנפשי – כמובן בדומיה, כי להוציא מלים מפי לא היה אפשר. לאט לאט חדלה מצוקת הנשימה, שהיתה כבר קרובה לאפיסתה. ההפסקות נעשו יותר גדולות, היא החלה להתמהמה, ולבסוף בטלה. אך גם עתה כשכבר עברה אין עדיין נשימתי כתיקונה. עוד היא נתקלת בעיכובים ושהיות. תעשה לו כחפצה – אך לא פסק עדיין רוח החיים שבי. את זאת קבל ממני: לא ארעד ליום אחרון, כי נכון אני לו. אין אני דואג לסיום היום284. ראוי לשבח ולהיות למופת, מי שלא צר לו בקרוב המות, אף על פי שהוא שמח בחיים. הן לצאת בשעה שמגרשים אותך, לא גבורה היא. אמנם בנוגע אלי גם קצת גבורה יש: מגרשים אותי ואני כאילו יוצא ברצון. על כן אני אומר גם כי אין מגרשים לעולם את החכם; הגירוש הוא רק במקום שאין יציאה בנפש חפצה, והחכם עושה הכל בחפץ נפשו. הוא פוטר עצמו מן ההכרח בהסכימו מראש למה שמכריחים אותו. – שלום.


מכתב נ"ה: בית הקיץ של וטיא. מה בין חיי פנאי לחיי עצלות. ידידי הנפש

סנקא ללוציליוס, שלום.

ירדתי עתה מן המטה המטולטלת – לא פחות עייף ויגע משהייתי אילו הלכתי רגלי כמשך הזמן שישבתי בטלטול. עבודה קשה היא גם להנשא באסלא285 ואולי קשה היא ביותר, כי נגד הטבע היא. הטבע נתן לנו רגלים ללכת ועינים לראות בעצמנו. חיי התענוגים הרגילו אותנו בחולשה, ומה שהתרשלנו ימים רבים בעשייתו, בסוף אין אנו יכולים עוד לעשותו. אמנם בשבילי דבר מועיל היה טלטול הגוף, כדי לרפרף קצת את הליחה שהיתה דבוקה בגרוני, או אם מסיבה אחרת נעשתה נשימתי דחוקה, הרגשתי שבאה רווחה קלה בעקבות הטלטול. מטעם זה נתתי להאריך את טיולי, וגם השיאני לזה הנוה היפה על החוף בין קוּמא ובין בית הקיץ של סרויליס וטיא, אשר על יד המפרץ, במסלול הצר הסגור בין הים ובין האגם. הוא נשאר עוד חזק אחרי הסערה האחרונה על הים. הן ידעת כי, כשהשטף גדול מאד, הוא חולף עליו, וכשמאריך זמן השקט בים, אדמת המסלול מתפוררת מפני שמתמעטת הליחות המחברת את הגושים.

החילותי כדרכי להעיף עין סביבי כדי למצוא דבר ראוי לשימת לב ונעצתי מבטי באותו בית הקיץ שהיה לפנים נחלת וטיא. כאן איפוא כלה את ימיו הפקיד העשיר ההוא, שהיה מפורסם רק על ידי הבטלה שלו, ורק בעבורה היו מקנאים בו וחשבוהו למאושר. כי בכל פעם שירד איש מגדולתו, מפני שהיה מבעלי ברית אסיניוס גלוס או מחובביו של סיאנוס286 וגם ממתנגדיו (בנוגע לזה, גם חיבתו גם שנאתו גרמה לסכנה), קראו האנשים: “אשריך, וטיא! רק אתה מבין איך לחיות.” באמת הבין אדם זה רק איך להסתר, לא לחיות.

הבדל גדול הוא בין חיי פנאי ובין חיי עצלות. כשעברתי לפנים אצל בית־הקיץ ההוא הייתי אומר: פה וטיא שוכב בקבר! אולם הפילוסופיה, לוציליוס יקירי, הוא דבר נקדש ונערץ כל כך, שאפילו מה שמחליפים בטעות וחושבים שהוא דומה לה, מוצא חן. את מי שחי בבטלה חושב העם למתבודד החי לעצמו בבטחה ושלוה כמו שהיא נחלת המשכילים. כי רק אלה שאינם דואגים לשום דבר, הם החיים לעצמם, בהיותם הם לבדם יודעים לחיות. מי שבורח מפני המעשים או מפני בני אדם, מי שפורש לקרן זוית מפני שנכזבו תשוקותיו, מי שלא יוכל נשוא מראה אחרים מאושרים ממנו, מי שמסתתר כבהמה פוחדת וחסרת אונים – הוא לא לנפשו הוא חי, אלא למען מצוא מחסה לבטנו, למנוחתו בלילה ולתאוותיו. לא בעבור שאין אדם חי לטובת אחרים הוא חי על ידי זה לטובת עצמו. אבל כך גדול כחו של המחזיק בדבר ושומרו ומתאמץ לעמוד במקומו, שגם הבטלה המתמידה מנחילה לו כבוד.

על בית־הקיץ בעצמו לא אוכל לכתוב לך דבר ברור. ראיתי אותו רק מחוץ ומה שמתגלה ממנו לכל עובר. שתי לשכות יש לו ערוכות ברוב פאר ושוות ברחבן לאולם הכניסה, לאחת אין השמש חודרת כל היום ובשנית היא מאירה מבקר עד ערב. בין עצי הערמונים זורם נחל, הוא מחלק אותם כמו תעלה, והולך מצד אחד אל האגם האכרוסי, ומצד אחר אל הים. דגים יש בו לרוב, וכמה שיצודו מהם, עוד יוותרו דים, אבל אין מטילים בו חכה כל זמן שהים פתוח, רק כשסער מתחולל והדייגים חפשים הם שולחים ידם לקחת מן המוכן לפניהם בנחל. היתרון היותר גדול לבית הקיץ הזה הוא שהוא סמוך ונשען על באיא. אין בו המגרעות של המקום ההוא, והוא נהנה מכל תענוגיו; את המעלה הזאת אני יודע להוקיר. כנראה יכולים לשבת בו כל ימות השנה. את הרוח המבשר את האביב287 הוא מקדים לקבל ומחזיק בו ואינו נותנו להגיע לבאיא. לא סכל היה וטיא שבחר במקום הזה כדי לבלות בו ימי בטלה ועצלות בזקנתו.

ובכל זאת רק מעט הוא מה שגורם המקום למנוחה ושלוה; נפש האדם היא שמתקנת לו את הסביבה. אני ראיתי בבתי קיץ יפים ועליזים אנשים עצבים, ובארץ שממה בני אדם כמו שקועים במלאכתם. אין לך איפוא להתאונן על מצבך בעבור שאינך יושב בקמפניא. אולם – מדוע אינך כאן? הלא תוכל לשלוח את מחשבותיך הנה. רשות יש לאדם לשוחח עם ידידיו גם כשאינם בקרבתו, בכל שעה שיחפוץ וכמה שיחפוץ. באמת זוכים אנו לעונג הזה במדה יתרה כשאנו רחוקים מאהובי נפשנו. כשאנו קרובים, לבנו גס בהם, וכיון שהרגלנו לדבר, לשוח ולשבת עמהם, אנחנו מפנים מחשבותינו מהם בהיותנו לבדנו זמן קצר אחרי שהיינו בחברתם. לכן עלינו להנחם ביתר שאת על פרידתם, כיון שגם בהיותם אתנו, כמה פעמים אנחנו נפרדים מהם. צא וחשוב את הלילות שאין אנחנו מבלים יחד, את עסקינו השונים, את הלימודים הנבדלים, את הנסיעות חוץ לעיר – ותמצא כי לא רב ביותר מה שגוזל מאתנו ישיבת ידידים בארץ רחוקה. בלבנו צריך להיות משכן לידיד288 הלב אינו עוזב את מקומו והוא רואה בכל יום את מי שהוא חפץ. עמי תוכל ללמוד, עמי תסעוד; אותי תלווה כשאני מטייל. מה צרים היו החיים, אילו היו קירות סוגרים בעד המחשבות! אני רואה אותך, לוציליוס, אני שומע אותך, אני כה קרוב לך, שאני חושב מחשבות אם צריך אני לכתוב לך מכתבים, או די ברשימות קצרות? שלום.


מכתב נ"ו: השאון הרב ברחובות באיא; יכול רוח המשכיל לעמוד בפניו במנוחה

סנקא ללוציליוס, שלום:

בחיי ראשי, שאין השקט נחוץ כל כך, כמו שחושבים, למי ששקוע בלימודים. הנה השאון רב סביב מכל עברים. אני שוכן ממעל לבית המרחצאות. שער בנפשך את כל הקולות המשונים, אשר השומע אותם יאמר אוי ואבוי לאזניו. כשהמתרגלים לגבורה פושטים ידיהם הטעונות מטילי עופרת, כשהם מתעמלים או נראים כאילו הם עמלים – אני שומע את אנקתם; וכשהם עוצרים את רוח אפם וחוזרים ונופחים בו, אני שומע את שריקות נשימתם הכבדה. אם יזדמן שאיזה טיפש מוצא נחת בסיכת־שמן פשוטה, אני שומע קול טיפוח היד על חלקת השכם, ולפי שהיד כפופה או פתוחה הקול נשמע באופן אחר. או משחק בכדורים בא ומתחיל למנות את זריקת כדוריו – ואין מפלט. הוסף על זה את הקטטות בחוץ ואת הצעקה כשנתפס איזה גנב, ואת המשמיעים קול להנאתם כשהם יושבים במרחץ. הוסף על אלה את הקופצים ברעש גדול לתוך מקוה־המים289, ובצד הקולות האלה הצוללים לכל הפחות כדרך הטבע, שער בנפשך את הנהימה הדקה והמצפצפת של המסלסל־בשערות, החושב להתהדר בצפצופו, ואינו שותק בלתי אם כשהוא עוקר שערות מבית השחי290 ומכריח אז אחרים לצעוק. ואחרי כל אלה זעקת מוכרי תופינים ונקניקים וכל מיני מתיקה, והסוחרים במזונות מבושלים המכריזים, איש כמתנת קולו המסוגל לו לבדו291 על מרכלתו בשוק.

תאמר: הלא כחך ברזל, או אזניך אטומות, אם אין דעתך נטרפת בתוך הערבוביא של הקולות המשונים האלה, בעוד אשר קריספוס חברנו מתאונן כי כבר המון המבקרים הדורשים לשלומו מקרבים קץ חייו. – באמת לא איכפת לי כל השאון הרב הזה, כמו שאין זרם סואן או מפל־מים מפריע אותי, אף על פי ששמעתי אגדה, כי עם אחד העתיק את עיר מושבו מפני הסיבה האחת, שלא היה יכול לסבול את השאון במקום אשד מי הנילוס. יותר מן השאון מפריע אותי קול דובר, כי זה מושך את הלב, בעת אשר השאון את האזנים לבד הוא ממלא וצורם. בין הדברים אשר למרות הרעש אינם מבטלים אותי מהגיונותי, אני חושב את העגלות292 העוברות, את החרש המתגורר סמוך לי, את הנפח אשר בשכונתי ואת בן־האדם הלז, אשר בקרבת באר־מזרק־המים293, לא כל כך משורר, אלא צווח ומנסה כחו בחלילים וחצוצרות. קול שנפסק לפרקים קשה לי יותר מקול שהולך ונמשך. בכל אלה נעשתה נפשי כבר גסה כל כך, שאני יכול לשמוע אף את מנהיג הסירות מאיים בצווחתו ליתן קצב לתופשי המשוט. אני כופה את רוחי שיתייחד בפני עצמו בכוונתו ולא ימשך אחרי דברים חיצוניים294. יהמה לו בחוץ השאון הרב, אם רק בקרבי אין מהומה, אם אין הפחד והתאוה מתקוטטים, ואין הקנאה וההוללות מתאבקות ומריבות אשה ברעותה. מה יועיל לי השקט בכל המדינה מסביב, אם היצר סואן?

“על כל הדברים בחוץ פרש שלותו הלילה”295

טעה המשורר. אין שלוה פרושה בלתי אם השכל פרש אותה. הלילה מצדו גורם רק לתלאות. הוא אינו מעביר, אלא מחליף את הדאגות. כמו במשך היום כן גם בלילה הנפש נסערה בחלומות. מנוחה אמתית היא רק זו שאליה מגיעה רוח טובה וישרה. צא וראה אותו העשיר השוכב בארמון רחב־ידים ושנתו נודדת, דומיה מסביב, כל המון העבדים שותק כדי שלא יגיע קול הברה לאזניו, ואף הפסיעות נעצרות בקרבת משכבו; והוא מתהפך מצד אל צד, נדכה מרוב שרעפיו ועמל להשיג קצת שינה. הוא מתאונן שהוא שומע רעש, כשאין שום קול נשמע. מה פירושו של דבר? בנפש נמצא שאון, שמה צריכים להכניס מנוחה; את המרידה בקרב צריכים לכבוש. לא בעבור שהגוף משתרע רשאים לחשוב את האדם כמונח בשלוה. המנוחה בעצמה היא לפעמים סבה לחסרונה: כי עלינו להתעורר למעשים, לעסוק בחכמה ומדע296 בכל פעם שהעצלות נעשית על עצמה למשא ונפשנו קצה בה. שרי הצבא הגדולים נוהגים, כשהמחנה אינו סר למשמעת, להטיל עליו עבודה או לסדרו למסעות. העסוקים במלאכה אינם מוצאים פנאי לקלות דעת, ודבר ברור הוא כי הפעולה מצילה מהעוונות שגרמה להם הבטלה. לפעמים נראה כאילו קצנו בעניני המדינה, ומתוך זעם על מצב של שפלות וכפית־טובה אנחנו פורשים והולכים לנו. אבל בקרן זוית, אשר בה התחבאנו מקוצר רוח ומעיפות, חוזרת ונעורה התשוקה לכבוד שבמעשים297, כי לא אבדה ונכרתה ורק פסקה מתוך לאות ומתוך קצף על שלא היה הכל כחפצה. הלא כן גם התשוקה להנאת הגוף, לפעמים נראה שחלפה ועברה, ופתאם היא חוזרת ומושכת את אלה שהחזיקו בצניעות והסתפקות וגוררת אותם מן ההתגדרות אל התאוות הפרוצות, אשר לא השמידו מתוכם כי אם הניחון למשמרת, וסכנתן רבה ביותר כשהן שולטות במסתרים. כל העונות אינם קשים כל כך כשהם נעשים בגלוי, כמו שגם החלאים עלולים יותר למצוא רפואה כשהם פורצים מתוך סתרו של הגוף ומראים כוחם בעין. כן גם הקמצנות ורדיפת הכבוד וכל המדות המגונות שבנפש מסוכנות ביותר כשהן מתחבאות מאחורי מסוה של שלמות המדות.

אנחנו נראים רק כנהנים מן המנוחה, אבל אין לנו המנוחה. לו היתה לנו באמת והיינו שמחים על המקלט ובוזים לפאר החיצוני, אזי לא היה כל דבר חיצוני – כמו שאמרתי – מושך אותנו, וזמירות האנשים או צפצוף העופות לא היו מפריעים אותנו במחשבותינו הנכוחות ומכוונות למטרתן. אבל הרוח עודנו מרפרף, עוד לא הצטמצם כהוגן בפנים, כל זמן אשר קולות ותנועות בחוץ משפיעים עליו. דאגה טורדת אותו בקרבו ומורא ופחד מקננים בו, בגלל זה הוא ער ושוקד, כמו שאמר משוררנו ווירגיל:

אותי הן עד היום לא הפחידו חצים מקשת,

מחנות יון בהמונם ללבי לא מרך הביאו;

עתה צללו אזני מקול עלה נדף ברוח,

ארעד להולך אתי ולאשר אני נושא בדרך298

מי הוא המתעלה בשכלו? איש אשר אין פחד בלבו מכלי־זין שמניפים ומתריסים של מחנות אויבים צפופים, וגם שאון ערים נהרסות לא יכניס מורא בלבו. ומי הוא חסרדעת? החרד תמיד לאשר לו ורועד מכל רעש וברכיו כושלות מפני קול המולה היותר קטנה, הנשמע באזניו כשאון גדול. בשביל מה הוא מפחד? בשביל המשא אשר הוא נושא על שכמו. הסתכל נא בפני כל המאושרים הללו, אשר משאם גדול והרבה הם גוררים אתם, ותכיר כי פחדם הוא:

“להולך אתי ולאשר אני נושא”.

אז תדע כי רוח נכון בך, אם צוחה אליך לא תגיע299, ואם שום קול לא יפריע מנוחתך, אם של בשורה טובה או של אימה ופחד, או קול הברה ריקה.

תאמר: הלא טוב יותר להיות רחוק מכל ההמולה הזאת? כן דברת. באמת אעזוב את המקום הזה, אשר רק לנסות בו את כחי התכוונתי. למה אוסיף לענות את נפשי בו, אחרי אשר כבר אוליסס מצא תרופה לחבריו כנגד שאון הסירנות300. שלום.


מכתב נ"ז: דרך המערה בניאפולי, הגיונות על השארת הנפש

סנקא ללוציליוס, שלום,

כשהוצרכתי לשוב מבאיא לניאפולי האמנתי בחפץ־לב לאומרים לי, כי סערה בים, כדי שלא להתנסות עוד הפעם בנסיעה באניה. אבל הדרך היתה כה מלאה רפש וטיט, שנראה לי כאילו אני עובר במים. נגזר עלי ביום ההוא לאחוז באומנות האתליטים301, אחרי המשיחה בדונג נוזל302 דבק בי האבק הדק303 במערה שבניאפולי. היא כמו בית אסורים ארוך מאד, והאבוקות אשר בה כאילו אינן עשויות להאיר הדרך כי אם להראות את המחשכים. מלבד זה גם אילו היה אור במקום הזה, האבק היה מכסה עליו. הן כבר במקום חפשי קשה הוא האבק, על אחת כמה וכמה במקום שהוא סגור ובחסרון אויר מתגלגל וחוזר ודבק בגוף האנשים המעלים אותו ברגליהם, כך הוטל עלינו לשאת בנסיעה אחת וביום אחד שתי תלאות הפוכות: את עמלו של הרפש הלח ושל האבק היבש.

אבל האפלה הזאת נתנה לי גם ענין להגות בו. הרגשתי שינוי כעין לחץ בנפשי, ואף על פי שלא פחדתי, פעל עלי הדבר החדש והנורא של הסביבה אשר לא הרגלתי בה. לא אדבר עתה עלי בעצמי, שאין אני איש נוח לבריות כל כך304, קל וחומר שאינני האדם השלם. אבל מי שעומד כבר למעלה מהרגשת המקרים, גם הוא יכול להתרגש פתאם ולשנות פניו. ישנם מקרים, לוציליוס חביבי, אשר כל גבורת הנפש אינה עומדת כנגדם והם מזכירים לאדם את חולשתו הטבעית. גם היותר חזק ירתע פתאם בדאגה ויתחלחל במורא כשיעמוד על עברי פי תהום ויביט לתחתית המעמקים. אין זה בעצם מורא, כי אם רגש טבעי שאין השכל מתגבר עליו, ישנם אנשים גבורים הנכונים להקריב נפשם, אבל אינם יכולים לראות דם אחרים שנשפך. יש נופלים אין אונים בראותם מכה טריה או בנגעם בה או גם בפני ליח זב מתוך פצע נושן. יש אשר תנופת החרב מבהילה אותם יותר מהמכה שהם סובלים על ידה.

הרגשתי איפוא, כאמור, לא בהלה, אבל שינוי בנפש. כאשר רק שבתי ויצאתי לאור היום חזר מעצמו ושלא במתכוון גם ששוני. בשעה זו עלה בדעתי, כי סכלות היא מה שאנחנו מפחדים מפני כמה דברים מעט ומפני אחרים הרבה, בעוד אשר סוף כל הדברים אחד הוא. מה הבדל אם צריף של שומרים או הר נופל עלינו? אף אם שניהם בשוה גורמים למיתה, יש יראים יותר מפני ההר הנופל. יוצא מזה כי לא הפעולה, כי אם הדבר הפועל מעורר הפחד.

שמא תאמר כי אני מכוון בזה לדעת הסטואים האומרים, כי נפש האדם אשר נטל כבד נופל עליו ומדיק אותו לא תוכל להשאר והיא אופסת פתאם, כי אין לה מוצא חפשי? באמת לא על אלה אני רומז, כי הם טועים לפי דעתי. כמו שלהבה אינה נלחצת על ידי משא נופל עליה, כי נמלטת היא אל הסביבה של הדבר הלוחץ, וכמו שהאויר אינו סובל מכת־שוט או פציעה, וגם אין לשסע אותו, כי נוזל הוא אל צדי הדבר הלוחץ אותו – כן גם הנפש, העשויה מחומר דק מאד, לא תוכל להאחז ולהלחץ בתוקף איזה חומר. על ידי דקותה היתרה היא פורצת דרך כל מה שדוחק אותה. כמו שהברק המרעיש הכל ומפיץ אור במרחק רב חודר דרך פרץ קטן, כן מוצאת הנפש, שהיא עוד יותר דקה מהאש, בכל מקום נתיבה להמלט. השאלה שיכולים לשאול היא רק: אם היא נצחית? לענין זה חשוב נא לדבר ברור: אם היא נשארה אחרי הגוף, הלא מאותו הטעם עצמו, שאינה אובדת במותו, לא תוכל לחדול כלל. אין נצחיות עם יוצא מן הכלל305, ודבר עומד לעד לא יוכל לסבול נזק. שלום.


מכתב נ"ח: עניות הלשון הרומית והקושי לבטא בה מושגים של אפלטון. ההויה והאידיאות לפי אפלטון והלקח המוסרי היוצא מהן

סנקא ללוציליוס, שלום.

מה דלים אנחנו במלים, מה מאד רבה עניותה של שפתנו, לא הרגשתי מעולם כל כך כמו היום הזה. מדברים היינו על אפלטון, ופגשנו אלפי דברים אשר לשוא בקשנו להם ביטוי, ויש אשר מצאנו וקצנו בהם. אבל אין רשות לאביון להיות קץ במה שהוא מוצא. הנה יש רמש שנקרא בפי היוונים “אוסטרוס” הנותן חתיתו בעדרי־בקר, רודף ומפזר אותם על פני השדה. לפי ווירגיל הוא נקרא בשם אסילוס, כי כן הוא אומר:

ישנו בחרש סביב סילרום, ובקרבת היער,

רב־העצים על אדמת ליבורנום, אחד שרץ,

אסילוס לו קוראים ברומית, יונים אוסטרוס יכנוהו,

אָיום ונורא לבהמות, בהשמיעו קולו ביער.

בורחות הן לכל עבר306.

אני חושב כי המלה הרומית אבדה. אוסיף בקצרה, כי גם כמה שמות־הפעל, אשר השתמשו בהן לפנים, נשתנו, כמו שאומר ווירגיל:

– והוא גם ללטינוס לפלא,

לראות שני הגבורים, בארצות רחוקות נולדו,

יחד נפגשים לחרוץ ביניהם משפט בחרב307.

צרנרה פ’רו אינטר סה” – ועתה אומרים רק: לחרוץ" – דצרנרה".

שימוש מלה פשוטה אובד לפעמים. כן תמצא אצל ווירגיל ובודאי כן אמרו קדמונים: “קוא יוסו” (אל כל אשר אצוה)308 תחת “יוסרו” אשר אנו אומרים.

אין אני מתכוון בחקירה זו להראות לך, כמה זמן בליתי אצל המדקדקים, כי אם להעריך, מה רב אוצר המלים הטמון עוד אצל אנניוס ואַטטיוס, אם כבר אצל ווירגיל, הנמצא יום יום תחת ידינו, נפגשים ביטויים החסרים לנו309.

ועתה תשאלני: מה תכלית כל ההקדמה הזאת ולהיכן אתה קולע? לא אכסה ממך כי מטרתי היא, אם אפשר, ואם תתנינה אזניך לי חנינה, להשתמש במלה (רומית) אסנציא (הויה) – ואם לא תרשינה אזניך, אף על פי כן אני אומרה. על ציצרו אני סומך בה, והוא הלא מקור נאמן הוא, ואם יותר חדש תבקש, אקרא בשם פ’אביאנוס, המליץ הנהדר, אשר אופן דיבורו גם לפי הבקרת הנזעמה שלנו הוא נוצץ בתפארה. כי מה נעשה, לוציליוס? איך נתרגם (מיונית) “אוסיא” (הויה), המלה הנחוצה כדי לציין בה כלל הטבע ויסוד כל הדברים? אחלה איפוא פניך להרשות לי להסתייע במלה זו, ואני אתאמץ ככל האפשר להמעיט שימושי בהרשאתך, גם אפשר שיהיה די לי בזכות לבדה אשר תתן לי. כי מה תועיל לי מדת טובך, אם לא אוכל לבאר רעיונותי בלטינית, הן זאת היא טענתי הקשה כנגד שפתנו.

גם משפטך יהיה יותר קשה על לשוננו הרומית, כשאגיד לך, כי הברה אחת יש, שאין אני יכול לתרגם. מה היא? “ההוה” (ביונית: τὸ ὄν) שמא צר־מוח אני בעיניך, כיון שנקל הדבר למצוא התרגום, כי יכולים לומר: קווד אסט (quod est – “מה שהוא”, ברומית פעל). אבל רב ההבדל: אני נאלץ להניח בזה פעל תחת שם עצם. אבל נקבל נא עלינו את ההכרח ונאמר: “מה שהוא”. והנה ידידנו המלומד מאד אמר לנו היום בשיחה על אפלטון, כי אצלו המושג הזה מובן בששה אופנים. את כולם עוד אבאר לך, אבל בתחלה עלי להגיד, כי מבדילים בין גדר ובין מין310, וכי הגדר הוא הדבר העליון שבו תלויים כל הסוגים וממנו יוצא החילוק, כי הוא מקיף הכל. אנחנו מגיעים אליו כשאנו מתחילים בפרטים וחוזרים ושבים מהם אל הכלל הראשון. האדם הוא מין, כמו שאומר אריסטוטלס; הסוס הוא מין, יש איפוא דבר כולל את כל הפרטים האלה ומקשר אותם יחד במושג יותר רחב. מה הוא זה? החיה. אם כן זה הוא הגדר לכל המינים הנזכרים, האדם, הסוס, הכלב – כולם חיות. אבל ישנם דברים אשר חיים בקרבם ואינם בכלל החיות, כי קרוב אל השכל שגם בצומח יש כח חיוני. גם עליהם אנו אומרים שהם חיים ומתים. לפי זה יש מושג יותר גבוה וכולל, והוא של הדברים הנושמים (animantia) ובו מתחברים החי והצומח. אבל ישנם עוד דברים שאין בהם נשמת רוח, כמו האבנים, וצריכים אנו למושג עוד יותר גבוה ורחב: נאמר שהוא הגוף. את המושג הזה נחלק באמרנו, כי הגופים הם בעלי חיים או שאינם בעלי־חיים. יש עוד מושג גבוה גם מן הגוף, כי נאלצים אנו להבחין בין דברים גופניים, ושאינם גופניים. מה הוא המושג הכולל את כולם והם נפרדים ממנו? זהו הדבר אשר הנחנו בשבילו את הביטוי שאינו נאות לו: “מה שהוא”. אותו אנחנו צריכים לחלק למינים באמרנו: “מה שהוא” הוא גופני או לא גופני. זה הוא איפוא הגדר העליון והיותר כולל; כל האחרים גם כן גדרים הם אבל יותר צרים, אדם הוא גדר עליון כזה, כי הוא כולל מיני אנשים שונים, יוונים, רומים, פרתים, וצבעים שונים: לבנים, שחורים, צהובים; ואנשים פרטים, כמו קאטו, ציצרו, לוקרציוס. לפי זה במדה שכולל המושג פרטים שונים, הוא גדר, ובמדה שהוא בעצמו פרט נכלל במה שגבוה ממנו, נכנה אותו מין. אולם הגדר היותר גבוה וכולל הוא “מה שהוא”, אין עוד למעלה ממנו, הוא יסוד הדברים וכולם מסתעפים ממנו. הסטואים חפצים לשים על גביו עוד מושג יותר גבוה, אשר עוד ידובר עליו, אבל לפי שעה עלי להוכיח, כי הגדר אשר אמרתי נחשב בצדק לגבוה מכל, כי הוא מקיף כל הדברים. “מה שהוא” נחלק לשני המינים, הגופני והבלתי גופני – אין דבר שלישי. והדברים הגופנים מתחלקים באמרנו כי ישנם בעלי־חיים ובלתי בעלי־חיים. את בעלי־החיים אנו חוזרים ומחלקים לבעלי נפש חיה ולדברים שבהם רק כח חיוני; או באופן זה: לדברים בעלי תנועה ממקום למקום ולדברים שהם דבקים באדמה ויונקים מזונם מן השרשים. ואת הדברים החיים איך אחלק? למה שחי זמן קצוב ומה שחי לנצח.

אולם קצת הסטואים חושבים לגדר עליון את המהות, וזה טעמם, הם אומרים, כי ישנם בטבע דברים מתאמתים בחוש ודברים שאינם בחוש, אבל גם מה שאינו בחוש ונמצא רק בדמיון הנפש, אינו מחוץ לטבע, כמו הקנטברים311 והענקים ושאר יצורי הדמיון הכוזב הנמצאים בתור תמונות במחזה גם כשאינם במציאות.

ועתה אני חוזר למה שהבטחתי לברר לך, איך אפלטון מחלק את כל ההוה לששה מינים, ראשית, “מה שהוא”, מבלי שהוא נראה ונשמע או מורגש באחד החושים: מה שנמצא רק בהגיון, המושג הכללי, כמו האדם בכלל, הוא דבר אשר עין לא ראתה, כי מה שרואים הוא הפרט המיוחד, ציצרו או קאטו. מושג החיה אינו נראה, הוא רק בדמיון; מה שרואים הוא הפרט, הסוס או הכלב. – שנית: מכל “מה שהוא” חושב אפלטון דבר אחד כהיותר גבוה וכולל ואומר עליו כי היא ההויה ביתר שאת312 כמו שהפייטן הוא שם תאר כללי ניתן לכל מחברי שירים, אבל היוונים הקציבוהו לאחד מיוחד וכשמדברים על פייטן כוונתם להומירוס, כן ההויה מה היא? האלהים, שהוא גדול ואדיר על כל. – שלישית: הוא קובע מין הדברים המופשטים ועומדים לעצמם. אין מספר להם והם מחוץ למראה עינינו. מה המה אלה? האידאות הן313. את כלי הביטוי הזה יצר אפלטון בעצמו. מהן נמשך כל דבר שאנו רואים, כל דבר שנעשה ונוצר בעולם. הן נצחיות ובלתי משתנות ובלתי נפסדות. מה זאת אידיאה? הקשיבה ושמע מה שהיא לפי אפלטון: "האידאה היא הדוגמא הנצחית לכל מה שנעשה בטבע". להגדרה זו אוסיף לך פירוש שיברר לך הענין יותר. כשאני חפץ לעשות תמונה ממך, אתה בעצמך הדוגמא לציור. מן הדוגמא הזאת תופס רוחי את הטבע שהוא טובע במפעלו. פניך, המראים ועורכים נגד עיני מה שעלי לחקות, הם האידיאה. אין קצבה לדוגמאות כאלה הנתונות לנו מצד הטבע – של אנשים, דגים, עצים; וכל הדברים שהוא יוצר – מטבעות הן שהוא טובע על פיהן.

רביעית: הוא קובע מקום לצורת הדברים או אידוס314. מה הוא זה אידוס? בשים לב עליך לבחון הדבר, ואם הוא קשה, על חשבון אפלטון תזקוף זאת. ההבדלים הדקים תמיד הם קשים קצת להשיג. הנה כבר השתמשתי במשל הצייר, כשהוא בא לתאר בצבעים את פניו של ווירגיל, תמונתו עומדת לנגד עיניו. פני ווירגיל נעשים לדוגמא לתמונה שהוא מצייר, אבל מה שהוא מושך ממנה ומתוה בפעלו, היא הצורה או אידוס. מה ההבדל, תשאל, בין זה ובין האידיאה? האידיאה היא הדוגמא הראשונה, והצורה השאולה ממנה וקבועה במפעל האומן הוא האידוס. את הראשונה הוא מחקה, ואת פעלו הוא עושה. הצורה אשר לפסל מיוחד הוא מראהו (אידוס), והצורה אשר היתה לדוגמא שלו, אשר על פיה יצר את הפסל, היא האידיאה. ואם עוד הבדל אחר תבקש, נאמר: הצורה היא במפעל עצמו והאידיאה היא מחוצה לו, ולא רק חוץ ממנו, כי אם קודמת לו.

חמישית הוא קובע את כל הדברים שבעולם בכלל ואשר אנו מתענינים בהם, האנשים, הבהמות ובלתי בעלי־חיים.

ששית – הדברים אשר כאילו הם נמצאים בעולם: המקום, הזמן. את הדברים אשר אנו רואים בעינינו או ממששים בידינו אין אפלטון חושב בכלל ההויה האמתית. הם במצב נוזל ועלולים לגרעון והוספה315. אין איש מאתנו בימי זקנתו מה שהיה בימי נעוריו, אין איש מאתנו בבקר מה שהיה אמש. הגוף נסחף כמו בזרם, כל מה שאתה רואה מתחרה במרוצתו עם הזמן, אין דבר מכל אשר אתה רואה עומד על מקומו. אני בעצמי, בעודי מדבר על השתנות הדברים, משתנה גם אני. זהו שאמר הרקליטוס: “אין אנחנו חוזרים ויורדים שנית לתוך הזרם”316. כי אף אם שם הנהר אחד הוא, המים אשר בו מתחלפים. בנהר הדבר ניכר יותר מאשר באדם, אבל גם אנחנו מתגלגלים ועוברים במרוצה כבירה. לכן משתומם אני על הסכלים החובבים כל כך קנין בן־חלוף כמו הגוף ויראים שמא תגיע שעה שימותו, בעוד אשר כל רגע נושא אתו את מיתתו של הקודם לו. איך תפחד, שמא יתרחש בעתיד, מה שדרכו להתרחש בכל יום? ולא לאדם בלבד מגיע כן בחומר שלו הרעוע והחלש והנפגע בכל מקרה; אף כל העולם, הנראה כדבר נצחי ובלתי מתחבל, באמת הוא משתנה ואינו עומד במקומו. אם גם הכל בו כמו שהיה מלפנים, אין הדברים כמו שהיו, כי סדרם נשתנה.

תשאלני “למה לי כל החידודים הדקים הללו?” – אמנם אינם מועילים כלום, אבל כמו שהאמן, אשר עיניו עיפות מהסתכלות נמרצה במעשה מחשבת, מסיר אותן לענין אחר כדי ליתן להן מרגוע, כן אנחנו צריכים כפעם בפעם להרגיע את רוחנו בתתנו לו שעשועים. אך גם שעשועים כאלה מלאכה הם, וכשתעין היטב תוציא גם מהם תועלת רבה. כן דרכי, לוציליוס, שאני מנסה להוציא מכל ענין, אם גם רחוק הוא מאד מהפילוסופיא, לקח מועיל. רצונך לדעת, מה יכולים אנו ללמוד מהדברים אשר עסקתי בהם במכתבי זה ושהם רחוקים מתיקון המדות? היש תועלת מצד האידאות האפלטוניות להיטיב וליישר דרכי אדם? היכולים אנו להסתייע מהן בכיבוש תאות היצר? התועלת היא כבר במה שלפי אפלטון כל הדברים הדבקים בחומר, המגרים את היצר ומלהיבים אותו, אינם בכלל ההויה האמתית. הם דברים שבדמיון, מקבלים צורה במשך זמן, אבל אין להם עמידה וקיום317, ואנחנו נגררים אחריהם כאילו יעמדו לנצח או יהיו תמיד ברשותנו. כל אשר אתנו הוא קלוש ונוזל ומתקיים לפי שעה, ועלינו לפנות בנפשנו לדברים הקיימים לנצח.

עלינו להסתכל בצורות הנשאות אשר מעל כל הדברים, ובאלהות השוכנת בתוכן, אשר כה יצרה את הדברים בחכמתה, שאף מה שלא יכול היה לעשות מהם לדברים נצחיים, מפני שהחומר היה מעכב, הציל מן המות318 בנתנו את הכח לשכל לגבור על חולשת הגוף. כי כל הדברים מתקיימים לא בעבור שהם נצחיים, כי אם בעבור אשר מנהיג העולם סוכך עליהם319. דברים נצחיים לא היו צריכים למגן בעדם, אך את החמריים אשר לפנינו משמר היוצר על ידי גבורה שנוצחת על חולשתם.

עלינו איפוא לבוז לדברים, אשר ערכם כה שפל, שאין אנחנו יודעים אפילו אם יש להם הויה. גם זאת עלינו לחשוב: אם לעולם כולו, שהוא עלול לכליון כמונו אנחנו, ההשגחה מגן בפני סכנת האפיסה, הכי לא תוכל לשעה קטנה השגחתנו האנושית להאריך קיום גופנו הדל, אם נתאמץ לעצור ולכבוש את התאוות, אשר בהן רוב בני אדם מקפחים את חייהם? אפלטון בעצמו הכין את נפשו בזהירות להגיע לזקנה320. גופו היה חזק ובצור, הוא נקרא בשמו בשביל רוחב החזה321. נסיעות בים ותלאות רבות החלישו הרבה את כח גופו, אבל על ידי מדת ההסתפקות ובהשכילו לשים חוק וגבול לתשוקות היצר ולהיות זהיר בכל מעשיו, הצליח, למרות כל העיכובים, להגיע לאריכות ימים. בודאי נודע לך גם כי זכה אפלטון בזהירותו למות ביום שנולד בו ולהשלים שמונים ואחת שנות חיים בלי גרעון322. מגושים323 שנמצאו אז באתונא הקריבו לשמו זבחים, בהאמינם שהיתה זכותו רבה משל שאר אנשים בעבור שהגיע בחייו למספר היותר שלם, שהוא תשע פעמים תשע. אין ספק אצלי, כי הוא מצדו היה נכון לוותר על ימים אחדים מחייו ועם זה גם על הזבחים שיהיו מקריבים לשמו. – כן יכולה הפשיטות בחיים להועיל לאריכות ימים – דבר שאין צריכים להשתוקק לו לפי דעתי, אבל אין לדחות אותו. נעים להיות ככל האפשר לאורך ימים בחברת עצמו, אם מוצא אדם את עצמו כדאי לקבל הנאה מחייו.

עוד שאלה היא שצריכה לחוות דעת, אם לא כדאי לבוז לזקנה מופלגה ולשים בידו קץ לחייו, תחת לחכות לקצם הטבעי324. קרוב להחשב לפחדן, מי שמחכה בעצלות לקץ שנגזר לחייו, כמו שנחשב לסובא־יין מופלג מי ששותה ומוצה את הכד עם השמרים עד הטיפה האחרונה. השאלה היא, אם שארית החיים השמרים הם, או שמא בשארית ההיא נמצא החלק היותר טהור וזך, אם לא נפגם רוח האָדם והחושים עודם שלמים ותומכים בו, אם הגוף לא נפסד עוד ולא מת קודם זמנו? כי הבדל גדול הוא, אם אדם מאריך את חייו או את מיתתו. אם היה הגוף לכלי אין חפץ ולא מוכשר עוד לעבודתו, למה לא יוציאו מתוכו את הרוח הסובל מזה? אולי טוב להקדים קצת לעשות זאת, שמא לא תוכל לעשותה כשיהיה נחוץ, וכיון שהסכנה לחיות חיים רעים היא קשה מלהקדים המיתה, הלא סכל הוא מי שלא יחפוץ להנצל בשכר זמן קטן ממוקש גדול אשר לפניו. רק מעטים הם האנשים, אשר שיבה טובה בלי פגע מלווה אותם עד שערי מות; לפני רבים חיי הזקנה משתרעים ריקים כשדה בור. למה איפוא תחשוב לאכזריות להפסיד קצת מהימים הללו ההולכים וכלים מאליהם?

אל נא תקבל את דברי אלה ברוגז כאילו עליך הם מכוונים. שקול רק בשכלך מה שאני אומר. אני לא אעזוב את ימי זקנתי כל זמן שהם מחזיקים אותי בשלמותי, והשלמות הזאת, בה לחלק היותר טוב שבי אני מכוון: אם תתחיל הזקנה לפגוע לרעה ברוחי ולחסר מכחותיו, אם תעשוק ממני החיים ההגונים למען עזבני לחיים בהמיים325 הריני נכון לקפוץ מגג בית־החמר הזה הרעוע ונופל326. מפני מחלה לא אבקש מפלט במות, אם רק יש לה תרופה ואינה פוגעת ברוחי, מפני מכאובים לא אשלח יד בנפשי; למות כן, הוא כשלון. אבל אם אדע שיהיו מתמידים – אעזוב את החיים, לא בעבור היסורים עצמם, כי אם בעבור שיהיו לי למעצור בכל דבר שאני חי בשבילו. נרפה ורך־לב הוא מי שממית עצמו מיראת המכאובים, אבל שוטה הוא מי שחי בשביל מכאובים.

כבר הארכתי יותר מדי. בענין הזה יכולים למלאות יום תמים. אבל אם במכתב אינני מגיע לסוף, איך אמצא סוף לימי חיי? יותר מלקרוא בארוכה על עניני המות, הלא ינעם לך לשמוע: שלום לך!


מכתב נ"ט: בקרת למכתב לוציליוס. סכנת מליצות ריקות ומשפט כוזב

סנקא ללוצליוס327, שלום.

מכתבך היה לי לעונג גדול. הרשני להשתמש במובן הפשוט אשר למלה זו, ואל תתלה בה את כוונתה אצל הסטואים. הן העונג נחשב אצלם בין הדברים הגרועים; בודאי נכון הדבר, אלא שרגילים אנחנו לבטא במלה זו גם את רגש השמחה שבנפש. יודע אני היטב, כי אם נציית לספר המלים שלנו328 התענוג הוא דבר נתעב, והשמחה אינה לנחלה אלא למשכיל: היא רגש של התעלות הנפש בהשענה על טובתה האמתית329. בכל זאת רגילים אנחנו לומר, כי עלות פלוני למשרת קונסול, או הנישואין של פלוני, או מה שילדה אשתו בן, גרם לנו שמחה רבה, ומאורעות אלה, לכשתדקדק, הלא כך פחותה בהם השמחה, שהם פעמים רבות מקורים לדאגות ויגונים, בעוד אשר בשמחה אנחנו קושרים התוחלת שלא תסוף ולא תהפך לדבר שכנגדה. אם אמר ווירגיל שלנו:

“גם הרעות ששון לנפש”330

הרי זו מליצה יפה, אבל אין הדבר כן לפי פשוטו. אין הרעה ששון; הוא נתן שם זה לתענוג בהיות כוונתו רק לתאר אנשים השמחים על פגעיהם. ואני לא לשוא אמרתי, כי עונג גדול שבעתי ממכתבך. אם איש נבער מדעת שמח על דבר, אפילו מטעם הגון, אראה את הרגש הזה המתפרץ לפתע פתאם, ומתהפך על נקלה לדבר שכנגדו, כתענוג חסר־רסן וחוק הנובע מתוך דמיונות כוזבים על ערכי הדברים. אך הנה זה חפצי להגיד על מה שגרם לי עונג במכתבך.

אתה מושל במלים; אין המליצה מושכת אותך להרחיקך מכוונת הדברים. ישנם סופרים רבים נסחפים על ידי מלה מוצאת חן בעיניהם לכתוב דברים שלא עלו על דעתם מתחלה. אתה אינך נכשל בכאלה. דבריך מצומצמים ומתאימים לענינם. אתה אומר מה שרצונך לומר ורומז על יותר משנאמר. מכאן סימן לכשרון עוד יותר גדול שלך: אות היא כי גם בנפשך אין דבר ריק ונפוח. אני מוצא בסגנונך מלים של משל ומליצה שאינן מתגנדרות בעזות331 ושהן רשאות לנסות כוחן בלי סכנה. אני מוצא תמונות, אשר האוסר אותן עלינו ומתירן רק למשוררים לבדם, בודאי לא קרא את הסופרים הקדמונים, אשר עוד לא התכוונו במליצתם להסכמות רועשות. הם אשר התאמצו להציע בפשיטות את רעיונותיהם לפי הענין, הלא השתמשו גם כן הרבה במשלים. אני חושב אותם לנחוצים לא מאותם הטעמים שהם רגילים בפי המשוררים, כי אם למען הקל את השימוש בלשוננו חסרת הרוך והנעימות332 ולמען הכניס הדברים בלב הלומד והשומע.

הנה אני קורא עתה את סכסטיוס, סופר כביר, הכותב בלשון יוונית דברי פילוסופיא לפי רוח הרומיים. עשתה עלי רושם תמונה שהוא מתאר בספרו. הוא אומר: “צבא חיל, המוכן להתנפלות אויב מכל עברים, מסדר מסעו בתבנית מרובעה; כן צריך לעשות גם המשכיל. את מעלות רוחו הוא צריך לשכלל לכל צד, כדי שמכל מקום שיפגע בו דבר לרעה תהיינה לתריס כנגדו ומשמשות כרגע לטובתו בלי שאון והמולה. וכמו שבמחנות המלחמה המתנהגים על ידי שרי צבא אדירים, אנחנו רואים כי פקודת השרים נשמעת בשעה אחת בקרב כל המחנות, כי מסודרים הם באופן אשר, בהנתן אות, הצווי עובר דרך כל חיל הרגלים והרוכבים בלי עיכוב – משמעת כזאת נחוצה לנו ביתר שאת.”

כן דבריו, הצבא פוחד לפעמים חנם מפני אויב, והדרך שיצא בו ברוב מורא לפעמים הוא שאנן ושלו; אבל לסכלות אין שלום. ממרום ומתחת קול פחדים באזניה, המגור הוא מכל צד. הסכל רואה סכנות לפניו ולאחריו, הוא נבהל מכל דבר, הוא אינו מזויין והוא חרד אף מפני העזרה הקרובה. כנגד זה המשכיל עומד חמוש ומוכן בפני כל התקפה. תבוא עליו התנפלות מצד עניות, אבל, גידופים, מכאובים – הוא לא יסוג אחור. בלי פחד הוא יוצא כנגדם וסולל לו מסלה בתוכם. ישנם דברים רבים שכופתים אותנו ומתישים כחנו. זמן רב רבצנו תחת עול המדות המגונות הללו333, קשה עלינו להנקות מהן. לא רק מלוכלכים אנחנו על ידיהן, כי אם גם מלאים מהן.

כדי שלא לעבור מתמונה לתמונה אחרת, אשאל כאן דבר שאני הוגה בו הרבה: למה הסכלות מחזיקה בנו בקשיות עורף נמרצה כל כך? בתחלה, בעבור שאין אנחנו דוחים אותה בדי כח ואין אנחנו פועלים בכל עוז להציל את נפשנו. אבל גם בעבור שאין אנחנו מאמינים כל צרכנו לדברי התרופה אשר המציאו לנו חכמים. אין אנחנו מקבלים הוראתם בלב שלם ואנו עוסקים רק כלאחר יד בדבר החשוב הזה. איך יוכל אדם ללמוד כל צרכו מה שנחוץ כדי לבער את מדותיו המגונות, אם הוא לומד רק ברגעים שהן נותנות לו פנאי? אין איש מאתנו מעמיק בהגיונו, כל אחד חוטף רק מן השטח, ודי לו כשטעם בשעה קטנה קצת מן החכמה, בהיותו טרוד כל כך בעניניו. ומה שנעשה לו ביותר למוקש הוא, מה שאנחנו ממהרים להיות לענין זה שמחים בחלקנו: אם אנחנו מוצאים איש מהלל אותנו כאנשים ישרים, חכמים וצנועים334, מיד אנחנו מסכימים. אף אין אנחנו מסתפקים בתשבחות פשוטות; אם ירבה החונף להשפיע עלינו המון דברי שבח בלי בושה וכלימה, נקבל אותם כמו מס המגיע לנו. כשהוא אומר שאנחנו היותר טובים והחכמים היותר נעלים, אנחנו מוסיפים להסכים, אף על פי שאנו יודעים שהוחזק אדם זה לשקרן. וכך אנו חובבים את עצמנו, שנעים לנו, אם משבחים אותנו אף בדברים שאנו עושים הפכם. פלוני הידוע בגזרותיו האכזריות אהב לשמוע שהוא חנון. השודד מקבל שבח כשונא בצע, והשטוף בתאוות – כאיש צנוע. מובן שאין אנחנו שואפים להיטיב דרכנו, בהיותנו חושבים עצמנו לטובים וישרים. אלכסנדר (הגדול), בעברו בארצות הודו ובהחריבו מדינות אשר לא נודעו לפנים אף בשמותיהן מעל לגבולותיהן, נפגע בערכו מצור על עיר אחת, על ידי חץ אשר ירו בו בעודו מבקש מקומות רעועים בחומה. למרות הפצע נשאר רוכב על סוסו וימשיך את מעשהו. אך מתוך הפסקת מרוץ הדם גבר כאב המכה ורגלו התלויה צבתה ויבשה, עד אשר נאלץ לרדת. אז אמר: “אמנם הכל נשבעים שאני בנו של יופיטר, אך הפצע הזה מכריז, שאני כאחד האדם”. כן גם עלינו לעשות; בכל שעה שהחנופה באה לפתות אותנו, איש לפי דרכו, עלינו לומר: אתם מבטיחים שאני חכם, אך אני יודע, לכמה דברים טפלים אני תאב, כמה מעשים מזיקים אני מבקש, וכי אף לא כדרך הבהמות השבעות אני מכיר את הגבול והקצב במאכל ובמשתה.

אשכילך ואורך את הדרך להכיר, כי לא קנית עוד די חכמה. החכם הוא תמיד מלא שמחה, עליז ושלו, אינו נרתע, הוא חי כדרך האלים. צא ובדוק בעצמך, אם אינך מסובל בדאגה, אם אין תקוה מטרידה את נפשך בחיכוי לדברים עתידים, אם שויון רוח ושקט נפש זקופה ושמחה בחלקה מתקיימים בקרבך יומם ולילה – אז הגעת למרום האושר האנושי. אבל אם אתה צופה לתענוגים מכל צד ומכל מקום שיבואו, דע לך כי רחוק אתה מהחכמה כמו מהשמחה הנכונה, אשר אליה אתה שואף. תעית בדרך! לא על ידי עושר ונכסים ולא על ידי הכבוד תגיע אליה. הרי זה כאילו תבקש את הששון בקרב הדאגות. כל אלה הדברים, אשר אתה חושב שיושיטו לך גילה ועונג, מקורי היסורים הם. הכל רצים אחרי השמחה, אבל אינם יודעים איך למצוא אותה בגדלה ובקיומה. זה חושב, כי במשתאות ובהנאות מרובות ישיג אותה; וזה – בהיותו מכובד, והמון אדם חוסים בצלו; זה – במצאו אהובה, וזה – בלימודי מדעים למען התפאר בהם, ולא למען היטיב את מדותיו. כל אלה משלים את נפשם בשעשועים כוזבים וקצרים, כמו אדם שותה שיכור הנותן בעד שעה אחת של עליזות טפשית שעות רבות של גועל נפש נגררות אחריה, וכמי שדעתו נוחה משאון ההסכמה של ההמון ואינו מרגיש את העמל אשר קדם לה והיגון אשר באחריתה. דבר זה שים אל לבך: פעולת החכמה היא, כי השמחה עליה היא מתמידה. רוח המשכיל הוא כרקיע אשר מעל לירח: עומד זך כל הימים. הרי לך טעם מספיק לבקשת החכמה, מה שאין הששון נעדר ממנה. הוא נובע רק מתוך לב מחזיק בתום ויושר. לא יוכל לשמוח מי שאינו חזק ברוחו וצדיק ומתון. “היתכן?” תשאל, “הכי השוטים והרשעים אינם שמחים?” – לא יותר מהכפירים באחזם את טרפם. אחרי אשר עיפו ממשתה היין והנאת הגוף וחלף עליהם הלילה בעוונותיהם, ושפעת ההנאות אשר העמיסו על גוף צר מהכיל אותן גרמה לחלאים מבאישים את בשרם, קוראים האומללים האלה כדברי חרוזו של ווירגיל:

"כי איך בששון כוזב הלילה האחרון בלינו

אתה יודע"335.

רודף ההנאות כל לילה ולילה הוא מבלה בששונות כוזבים כאילו הוא האחרון, אבל הששון המלווה את האלים וההולכים בעקבותיהם, הוא אינו פוסק ואינו חולף. הוא היה חולף, לו בא מן החוץ, אולם כשאיננו מתנת זר, אין גם לזר שליטה עליו. מה שלא נתן המזל, אף לחטוף לא יוכל. – שלום.


מכתב ס': מה עלינו לבקש ועל מה להתפלל

סנקא ללוציליוס, שלום.

אני מתאונן עליך ומתקוטט בך וכועס מאד! עד היום הזה עודך מבקש לך מה שביקשו בשבילך המינקת או הפדגוג או מה שביקשה אמך? עוד אינך מבין, כי מה שביקשו הם לא לטובתך היה? מה גרועות הן הטובות שמאחלים לנו הקרובים – וגרועות ביותר, כשמשאלות לבם מתמלאות. אין אני תמה כשרעות רבות באות עלינו מילדותנו, כיון שבקללת הורינו אנחנו גדלים336. מי יתן שישמעו האלים מאתנו גם תפלות שאינן לטובת עצמנו! עד מתי נערוך אליהם בקשות כאילו אין ביכלתנו למצא מזון בעצמנו? עד מתי נבקש תבואות מתוך שדות־מגרשים של ערים גדולות וייגעו עמים לקצור בשבילנו? עד מתי יצטרכו להביא באניות רבות ומעבר לימים רחוקים שפע רב למען שלחן אחד337. השור שבע במרעה של כברות ארץ מעטות; יער אחד נותן מחיה לפילים רבים – רק האדם צריך למרעה מקצוי ארץ וימים. מדוע? הכי נתן לנו הטבע עם גופנו הקלוש בטן כל כך שוקקה, עד שנעלה בזוללותנו על החיות הטורפות היותר כבירות? בודאי לא. מה מצער הוא מה שדורש הטבע. במעט מאד מספיקים לו די שבעו. לא הרעב וצורך הבטן עומד לנו ביוקר רב כל כך, כי אם החפץ להתפאר בפני אחרים. אנחנו את האנשים שהם, כמאמר סלוסטיוס, “עבדים לבטנם”, לא בין בני־איש כי אם בין הבהמות נחשוב. כמה מהם אף בין הבהמות לא יכירם מקומם, כי אם בין המתים. איזהו אדם חי? מי שהוא לתועלת לרבים338; אדם חי הוא, מי שמשתמש בכחותיו; אבל מי ששוכב טמון וחסר רגש בקרן זוית שלו, גם אם בביתו הוא, הרי הוא כמו בקבר. על סף ביתם של אלה צריכים לחרות כמו באבן שיש (של מצבה): נפטרו קודם שמתו339. שלום.


מכתב ס"א: התקן עצמך ליום המות

סנקא ללוציליוס, שלום.

עלינו לחדול מלחפוץ מה שחפצנו. אני מצדי לעת זקנתי מתאמץ לחפוץ עתה מה שלא חפצתי בנעורי, בהשתדלותי זאת אני משקיע את ימי ולילותי, זה כל עסקי וזאת היא מחשבתי תמיד: לשים קץ לחסרונות הנושנים במדותי, תשוקתי, היא, שיהיה לי היום האחד דוגמא לכל ימי חיי. לא שאני חוטף אותו כאילו הוא יום אחרון, אבל אני רואה אותו כאילו יכול הוא להיות האחרון. גם את המכתב הזה אני כותב לך בהיות נפשי ערוכה, כאילו עומד המות לקחת אותי בעודני כותב אותו. בעודי נכון ללכת מכאן, אני נהנה בשביל זה מן החיים, כי אינני נותן ערך רב למספר הימים שימשכו עוד. קודם שזקנתי השתדלתי לחיים הגונים; עכשיו שזקנתי, אני צופה למיתה הגונה. מיתה הגונה היא מיתה מחפץ לב. התאמץ שלא לעשות דבר כנגד רצונך. מה שמתרחש למסרב כנגד רצונו, איננו הכרח למי שעושה מרצון. האמינה לי, מי שמקבל באהבה מה שמוטל עליו, ניצל מן המרירות שבעבדות340 מעשות מה שהוא קץ מפניו. לא מי שמצווה ועושה הוא אומלל, כי אם עושה הדבר שהוא מואס בו. עלינו להתקין איפוא נפשנו באופן שתחפוץ מה שדורש ההכרח, וקודם כל: שתחשוב בלי עצבון על אחריתה. ליום המות צריך אדם להתקין עצמו יותר מאשר לחיים. לחיים די במה שמוכן בשבילם, ואנחנו משתוקקים רק להרבות עוד את סיפוקם, חושבים אנחנו כי עוד כמה דברים חסרים להם וכן נחשוב תמיד. למצוא סיפוק באורך ימי החיים, לא מספר הימים והשנים גורם, כי אם מצב הנפש. אני, לוציליוס חביבי, די לי בשנות חיי עד היום, ושבע ימים אני מחכה למות. שלום.


מכתב ס"ב: פנאי לחכמה יש גם לטרוד בעסקיו

סנקא ללוציליוס, שלום.

שקר בפי האומרים, כי המון העסקים מעכב אותם מהשתדל בלימודים נעלים. הם מתראים כטרודים בעסקיהם, אשר הם בעצמם מרבים אותם ומשתקעים בהם. יש לי די פנאי, לוציליוס, ובעבור הפנאי שלי אני בכל מקום אדון לעצמי. אינני מוסר עצמי לעסקים ורק משאיל להם נפשי. ואינני מבקש תואנה לאיבוד זמן. בכל מקום שאני נמצא אני עוסק במחשבותי ומחפש ברוחי איזה דבר מועיל. גם כשאני מתרועע עם ידידים אינני עוזב את נפשי, ואינני שוהה הרבה עם אלה אשר צרכי השעה או עניני המשרה האזרחית מקשרים אותי עמהם. עם היותר טובים וישרים אני מתחבר – באיזה מקום ובאיזה דור שהיו, להם אני מוסר את נפשי. לדמטריוס הישר באדם341 אני מתחבר, ובהיותי רחוק מן הלובשים תכלת342. עם החכם הזה הלבוש קרעים אני משוחח, אותו אני מהלל. איך לא אשבח אותו, בראותי שאין דבר חסר לו? אדם יכול לבוז לכל דבר אבל לא להביא ברשותו את הכל. הדרך היותר קצרה לעשירות היא – לבוז לה! ודמטריוס שלנו חי לא רק כמי שבז לכל הנכסים, כי אם כמי שהפקיר אותם לאחרים. שלום.


 

ספר שביעי

מכתב ס"ג: האבל על מות ידידים

סנקא ללוציליוס, שלום.

מצטער אני מאד על פטירת ידידך פלאקוס, אבל איעצך שלא להתאבל יותר מן הראוי. לא ארהיב עוז לדרוש ממך שלא תתאבל כלל, אף על פי שנוח היה זה לפי דעתי יותר למענך. אבל למי עזוז־נפש כזה? רק למי שהתרומם כבר מעל למקרי החיים. וגם הוא היה מתרגש ממקרה כזה; רק מתרגש. על אחד מאתנו אין להקפיד אם הוא שופך דמעות, אם אך לא במדה מרובה, ואם הוא מבליג עליהן. במות אדם חביב לנו אל תשאר העין יבשה, אבל אל ירדו גם פלגי מים; יש לבכות, אבל לא להרבות מספד. הכי קשה עליך גזרה זו, אחרי אשר הגדול במשוררי יון קבע רק יום אחד לבכי האבלים, באמרו כי גם ניובי התאפקה וביקשה אוכל לנפשה343.

אם תשאל, מהו שרש ההספדים והבכיות הרבות? אגיד לך, כי בדמעות נותן אדם אות לגעגועים; הוא אינו נגרר אחר המכאוב, כי אם מוציא אותו כדי להראותו ואין איש מתאבל בשביל עצמו. אוי לאותה פתיות! יש כמין התפארות במכאובים.

תשאל: הכי אשכח את ידידי? – זכרונו לא יקום אתך לזמן ארוך, אם רק בצד מכאובך יעמוד! לא יארכו הימים ויגרום המקרה כי שחוק עליזים ירחף על מצחך. לא אדבר עוד על חליפת זמן רב ועמו מרירות הגעגועים והעוקץ שבאבלות. כאשר רק תחדול מלשים לב בכוונה לעצמך, יכחד מאליו חזון האבלות. אתה לבדך נעשית לה לשומר, אך היא תזוז ותשתמט מתחת ידך במהירות יתרה ככל אשר תגדל מרירותה. נכון יותר להשתדל שיהיה זכרון הנפטרים נעים לנו. אין אדם מכונן את רוחו לקראת דברים, אשר המחשבה בהם טעונה יסורים. מן הנמנע הוא שלא נתעצב, בעלות על לבנו זכר אנשים חביבים אשר הלכו מאתנו, אבל גם עוקץ העצבון הזה אינו ריק מנעימות. אטאלוס שלנו היה אומר:"בזכרון ידידים אשר נפטרו יש מין נעימות, כמו שיש לפעמים בפרי מתוק קצת חריפות וביין ישן מאד קצת מרירות יפה לחיך. בשכבר הימים, מה שהיה קשה עלינו נמחה מנפשנו ומתקיימת רק “החיבה הזכה”344. לפי רעיונו של אטאלוס, זכרון הידידים החיים אתנו הוא כדבש ותופינים מתוקים, והמעלה על לבו זכרון אלה אשר עברו מן העולם הוא כטועם דברים מרים קצת, אך אין לכחד כי גם דברים מרים וחריפים מגרים את התיאבון. אני אינני מסכים לזה. לי גם המחשבה על המתים נעימה וחביבה. כשהיו עמי, הייתי צופה אבדתם, וכשמתו הרי זה כאילו עודם עמי345.

עשה, איפוא, לוציליוס, כפי יושר לבבך, ואל תהי טועה בכוונתם של חסדי המקרה346; הוא לקח, אבל גם נתן לך. בזהירות יתרה עלינו ליהנות מידידינו, כיון שאין בטוח לנו, עד כמה נזכה לחברתם. עלינו לזכור, כמה ימים לא ראינו אותם אף כאשר היו אתנו במקום אחד, ונכיר כי כבר בחייהם הפסדנו זמן רב. איך נסבול את תהלוכות האנשים, אשר בחיי ידידיהם לא שמו לב כלל ואחרי מותם הם סופדים ומבכים אותם; האנשים אשר אהבתם לידידיהם מתחלת משעה שאבדו אותם? הם מגזימים את אבלם מיראתם פן לא יאמינו להם שחיבבו את הנפטרים. לאחר מעשה הם מבקשים סימנים וראיות לרגשי חיבתם. אם יש לנו עוד ידידים אחרים, הרי האבל הגדול על האחד פוגע בכבודם ובטובתם, כי נראה הדבר כאילו אין בכוחם לנחמנו על האבדה. ואם אין לנו אחרים, הרי יותר מן הנזק אשר גרם לנו המקרה תקשה עלינו הרעה אשר גרמנו לעצמנו, כי הוא חטף מאתנו ידיד אחד, ואנחנו לא השכלנו לרכוש לנו אף אחד מרבים! יכולים לומר גם, כי מי שהיה אוהב רק לאיש אחד, גם את זה לא אהב ביותר. הכי לא יהיה בעיניך אדם שוטה וכסיל, מי שנגזל בגדו ממנו והוא מרבה לקונן על הגזלה, תחת לבקש תחבולה, איך להנצל מן הקור ולכסות מערומי בשרו? אם הובלת לקבר את מי שאהבת לפנים, בקש לך את מי שתאהוב מעתה. לבקש תמורה, נאה יותר מלהוריד דמעות. לא אמנע מלהוסיף עוד דבר ידוע והוא כמטבע שנפסלה מרוב שימוש: אף מי שאינו מסייים את אבלו במחשבה תחלה, לבסוף – הזמן עושה לו סיום; ולאיש משכיל הלא תחבולה בזויה היא כנגד האבל. שיפסוק מתוך עייפות. הלא טוב יותר שתעזוב אתה את האבל, משיעזוב הוא אותך, ושתקדים ככל האפשר לחדול מדברים, אשר גם, לו תחפוץ, לא תוכל להמשיכם זמן רב. שנה תמימה קבעו קדמונינו לאבלן של הנשים. לא שהן חייבות להתאבל כל משך זמן זה, כי אם שלא יארך אבלן יותר. לאנשים לא קבע החוק זמן, כי לא נאה להם. אבל גם מאותן הנשים אשר קשה היה להחזיר אותן ממקום משרפות גוית בעליהן או מקבר המת, כמה מהן תמצא, אשר ימי בכייתן ארכו יותר מחדש שאחד? אין דבר ממהר להיות לטורח כמו האבל. בתחלתו הוא מושך לב בני אדם אחריו ומוצא מנחמים, אבל כשהוא נושן, הוא נעשה לשחוק, וצדקו הבוזים לו מפני שחושדים אותו ברמאות או בסכלות.

זאת כותב אני לך, שאני בוכה ומתאבל כל כך על מות אניוס סירינוס ידידי החביב347 עד אשר למרות רצוני אני דוגמא לאנשים שגבר עליהם האבל ביותר. עתה אני רוגז בעצמי על התנהגותי ורואה כי הסיבה העצומה לאבלי היתה מה שלא עלה על דעתי לפנים, כי יכול ידידי זה להקדים אותי במותו. תמיד חשבתי רק כי צעיר הוא, הרבה צעיר ממני לימים, כאילו לפי סדר השנים שולט המזל באדם. בלי הפסק עלינו לחשוב על בוא קצנו וקץ כל האנשים אשר אנו חובבים. הייתי צריך לומר לנפשי: “אמנם צעיר סירינוס ממני, אך מה היוצא מזה? שהוא צריך למות אחרי? אבל גם לפני יוכל למות.” יען לא עשיתי כן, הפתיעני המקרה כשלא הייתי מוכן. עתה אני כבר הוגה בזה. כי הכל חולף וחליפתו על פי חוק סתום. מה שיוכל להתרחש, יוכל להתרחש היום הזה. חייבים אנו להתנחם, לוציליוס יקירי, כי מהרה נגיע אף אנחנו למטרה זו, אשר אליה בא מי שאנו מתאבלים עליו348. ואולי גם – אם אמת בפי אגדת החכמים, כי נמצא לנו מקלט כשאנו נפטרים349 – הולך הוא רק לפנינו, הנחשב כאילו אבד לנו. שלום.


מכתב ס"ד: על כתבי קוינטוס סכסטיוס ונחלת חכמים קדמונים בכלל

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתמול היית בחברתנו. שמא תשאל: הרק אתמול? לכן אני אומר בחברתנו; כי עמי היית תמיד. אבל באו אלי ידידים אחדים, ועלה בשבילם קצת יותר עשן. לא כעשן הרב הנודף מבתי־המטבח של המפונקים ומבהיל את נוטרי העיר, כי אם ענוותן, ומשמש רק לסימן שיש אורחים בביתי. השיחה היתה, כדרכה בסעודה, על דברים שונים, מבלי להגיע לתכלית איזה דבר, וקפצה מענין לענין. אחרי כן קראו את ספרו של קוינטוס סכסטיוס האב, שהיה אדם גדול, תוכל להאמין לי זאת, ומחכמי הסטואים, אף על פי שלא התחשב בעצמו עליהם. אלהים אדירים! מה רב הרגש בכתביו! לא בכל ספרי הפילוסופים תמצא דוגמתו. יש מהם בעלי שם, אבל קלושי התוכן, מלמדים, מתווכחים, מפלפלים, אך לא מעוררים עז־רוח, כי חסר זה להם בעצמם. אבל כשתקרא את סכסטיוס, תאמר: "הנה חיים, כח וחופש הרעיון! הנה אדם עולה בדעתו על אחרים, ואני יוצא ממנו מלא בטחון עצום, על מצב רוחי בקראי אותו עוד, כי נכון אני להאבק בכל המקרים ולהכריז: “למה אתה שוהה, המזל? צא הלחם בי, כי נכון אני”. אני לובש עצמת הגבור ההוא, אשר ביקש מקום לנסות כוחו ולהראות תקפו:

"תחת בהמות עצלות – מי יתן חזיר־יער בקצף,

אריה צהוב יביא נא, מזנק מסובכו בהרים!"350

אני שואף לדבר שאגבר עליו או שאוכיח בו את סבלנותי. כי גם דבר זה נפלא אצל סכסטיוס: הוא מראה לך גדלם של החיים המאושרים, מבלי שיתן לך רשות להתייאש מהם. אתה מוצא אותם נשגבים, אבל בכדי שיוכל כל אדם להשיגם. כן גם תופיע לעיניך מדת הצדק: תשתומם על רוממותה, אבל תוכל לקוות לה. אני מצדי מבלה זמן רב על התבוננות בערכה של החכמה, אני צופה עליה בהשתוממות כמו על העולם כולו, שאני מתפלא עליו לפעמים כמי שרואה אותו בפעם האשונה.

אני מעריץ את הגיוני החכמה ואת החכמים אשר הגו הדברים. אני שמח על נחלת־רבים זו אשר נפלה בחבלי. למעני רכשו כל אלה, למעני פעלו. כאבות־משפחה זריזים, עלינו להרבות את הנחלה אשר ירשנו. עוד הרבה יש לעשות והרבה יוותר, וגם לנולד אחרי אלף דורות יהיה מקום להתגדר במה שיוסיף. גם לו המציאו קדמונינו כבר הכל, עוד דבר חדש היה לנו השימוש במה שהמציאו, הכרת הדברים וסידורם. הנה קיבלנו מאשר לפנינו סמי־תרופה לעינים, אין צורך לבקשם עוד, אבל לדעת איך להשתמש בהם לפי המחלה והזמן: סם זה הוא כנגד חריפות כח הראיה, סם אחר כנגד הצטבות העפעפים, עוד אחר כנגד דליקה או נזילות מן העין, ועוד אחר – לחזק כח הראיה. צריכים לשחוק הסמים, לקצוב הזמן ולדעת המדה. כן גם המציאו כבר הקדמונים לנפש סמי־תרופה, אך איך ואימתי ולהשתמש בהם, זה ענין לנו לחקור. רבות עשו החכמים אשר לפנינו, אבל לא הכל351; לשבח ולתהלה הם ראויים וכבוד אלהים עלינו לחלק להם. איך לא תהיינה תמונות אנשי השם מושכות את לבבי ולא יהיו לי ימי הולדת אותם ימי חגים? איך לא אזכיר תמיד את שמותם בהערצה? וכמו שאני חב חובת־כבוד למלמדי, כן גם למדריכי כל הגזע האנושי, אשר מהם נבעו התחלות לכמה מעשים טובים. כשאני רואה קונסול או שופט, אני חייב לעשות כל דבר כנהוג לכבודם: לקפוץ מעל הסוס, לגלות את ראשי, לנטות מן המסלה. היתכן כי את זכר קאטו הזקן או הצעיר, ואת זכר החכם לאיליוס או סוקראטס ואפלטון, זינון וקליאנתס אעורר בלבי מבלי שארחש להם כבוד ויקר? בודאי אהדר את זכרם ואקום לזכר שמותיהם הנעלים. שלום.


מכתב ס"ה: הסיבה והחומר. חסד אלהים לפי אפלטון. השאיפה להבין מסתרי הבריאה

סנקא ללוציליוס, שלום.

את יום אתמול חילקתי עם המחלה אשר תקפה עלי: את זמן קודם הצהרים שמרה לה, ואת אחר־הצהרים הניחה לי. בתחלה בחנתי את רוחי בקריאת ספר, וכאשר עלה הדבר, הרהבתי בנפשי להטיל עליו, או יותר נכון: להרשות לו, יותר. החילותי לכתוב, והדבר גרם לי בפעם הזאת יותר עמל, כי החומר שהתאבקתי עמו היה קשה ולא אביתי להכנע. בסוף באו ידידים ויכריחוני בחוזק יד להפסיק, באמרם כי חולה שכמותי צריך לכבוש את יצרו. במקום חרט הכתיבה באה השיחה, ומתוכה אגיד לך את הענין אשר עודנו עומד לויכוח. גמרנו שאתה תהיה הדיין בינינו. העסק הוא יותר קשה משתחשוב, כי עומד לדין דבר משולש.

הסטואים אומרים, כמו שידעת, כי עלינו להבחין בין שני יסודות בטבע כל הדברים, בין הסיבה והחומר. החומר מוטל בלי תנועה, מוכן לכל השפעה, שובת כשאין מניע אותו. הסיבה – זהו השכל הנותן צורה לחומר והופך אותו לרצונו, הוא המחולל כל המעשים. לפי זה צריך להיות בתחלה מה שממנו נפעל הדבר, אחרי כן מה שעל ידו הוא נפעל, האחר החומר, השנית הסיבה. האומנות היא חיקוי לטבע, ובכן גם על מה שיוצר האדם נאמר מה שמצאנו בטבע. כל פסל־מצבה צריך היה לחומר שיעסוק בו האומן, ולאומן שיתן צורה לחומר. כאן החומר – המתכת, והסיבה היוצר האומן. כן גם המצב בכל הדברים: יש בהם מה שנפעל ומה שפועל. דעת הסטואים היא, כי רק סיבה אחת פועלת יש, אבל אריסטוטלס חושב כי הסיבה היא משולשת. הסיבה הראשונה לפי דעתו הוא החומר בעצמו, בלעדו לא יעשה דבר; השנית היוצר; השלישית – הצורה הניתנת לכל דבר (אותה הוא מכנה: אידוס352) ועוד סיבה רביעית הוא מוסיף: תכלית כל דבר353. הנני לבאר זאת. בפסל־מצבה הסיבה הראשונה היא המתכת, כי לא היה יכול להעשות לולי היה החומר מוכן לפועל. השנית הוא היוצר, כי המתכת לא היתה יכולה להשתנות ולהיות לפסל בלעדי ידו של המומחה לדבר. השלישית היא הצורה, כי הפסל לא היה מקבל שם דוריפורוס או דיאדומנוס354, לולי ניתנה לו הצורה המיוחדת הזאת. הרביעית היא תכלית הפועל, כי בלעדה לא היה הדבר נפעל. מה היא התכלית? מה שהניע האומן לעשות מלאכתו. מה שהתכוון לו. כוונתו היתה הכסף, אם פעלו עומד להמכר; או הכבוד – אם לעשות לו שם הוא חפץ; או עבודת אלהים – אם הוא מקדיש פעלו להיכל. אם כן גם זו היא סיבה, אשר מתוכה יצא הפועל. הכי לא נחשוב בין הסיבות דבר אשר בלעדו לא היתה המלאכה נעשית? – על כל אלה מוסיף אפלטון חמישית: את הדוגמא, שהוא מכנה אידיאה: הדבר אשר אליו הביט הפועל ביצרו את אשר זמם. אין הבדל בזה אם הדוגמא לנגד עיניו היא מחוץ או נמצאת בקרבו בתור רעיון אשר הגה בנפשו פנימה. דוגמאות כל הדברים כולל אלהים בקרבו וברוחו נתכנו המדה והקצב לכל הדברים שיעשו. הוא מלא מכל אותן הצורות, אשר אפלטון מכנה אידיאות, והן נצחיות, בלתי־משתנות ולא חולפות. לפי זה אמנם גם בני אנוש אובדים, אך האנושיות, אשר על פיה נוצר אנוש, קיימת ואינה סובלת מאומה מעמל בני אדם וחליפתם355.

לפי אפלטון הן איפוא חמש סיבות: ממה הדבר נעשה, על ידי מי, באיזה אופן, על פי איזו דוגמא ולאיזו תכלית, ובסופן עומד מה שנפעל, כמו בפסל שאנו מדברים עליו: מה שממנו נעשה היא המתכת, העושה הוא האומן, אופן המעשה היא הצורה, מה שעל פיו נעשה היא הדוגמא ותכלית המעשה הוא הדבר אשר התכוון אליו היוצר. מה שנפעל מכל אלה הוא הפסל בעצמו. כל אלה נמצאו לפי אפלטון בעולם: הפועל הוא אלהים, מה שממנו נעשה הוא החומר, סידור העולם ותכניתו היא הצורה, אשר אנו רואים, ויש גם דוגמא עליונה אשר על פיה יצר המפעל הנהדר הזה356, ויש לגם גם תכלית. תשאל: מה תכלית העולם אשר קבע אלהים? החסד! הלא כן מאמר אפלטון: מאיזו סיבה ברא אל העולם? מחסדו; החסד אינו צר עין, ולכן ברא את היותר טוב357.

היה איפוא אתה הדיין וחרוץ משפט, דברי מי יותר קרובים אל השכל – לא מה קרוב יותר לאמת, כי זה למעלה מבינתנו כמו האמת בעצמה. בהמון הסיבות אשר אריסטוטלס ואפלטון מניחים, הם מעדיפים או ממעיטים מספרן. כי אם הם חושבים לסיבה, כל מה שבלעדו אין דבר יוצא אל הפועל, ממעיטים הם; היה להם לחשוב בין הסיבות גם את הזמן כיון שאין דבר נעשה שלא בזמן; היה להם לחשוב גם את המקום, כי אין דבר נוצר כשאין לו מקום. כן גם את התנועה, כי אין דבר נעשה או חולף בלעדה. בלי תנועה אין אומנות ואין חליפה. אך עלינו לבקש את הסיבה הראשונה והכללית, והיא צריכה להיות פשוטה כמו שגם החומר פשוט. על השאלה מה היא הסיבה הזאת? נאמר: השכל הפועל, הוא האלהים. כל הסיבות שנזכרו אינן מרובות ועומדות בפני עצמן, כי אם תלויות בסיבה האחת הפועלת. תאמר כי הצורה היא סיבה? אבל אותה נתן האומן לפעלו. היא חלק של סיבה ולא סיבה עצמה. גם הדוגמא אינה סיבה כי אם כלי נחוץ לסיבה היוצרת. כלי זה נחוץ ליוצר כמו מעצד או פצירה. בלעדן לא יוכל לעשות מלאכתו, אבל אינן חלקי המלאכה או סיבתה. או התכלית היא סיבה, אשר בשבילה ניגש האומן לעבודתו? אם סיבה היא, אינה פועלת, כי אם מקרית, וסיבות מקריות רבות יש, בעת שאנו חוקרים למצוא הסיבה הכללית. גם אין זה כפי הדיוק שהם רגילים בלשון, אם הם אומרים כי כל העולם בפעלו המשוכלל יחשב לסיבה; כי הבדל גדול יש בין חומר וסיבתו.

חרוץ נא משפטך או אמור – מה שנקל ביותר בענינים כאלה – כי אין הדבר מחוור לך עוד ושנחזור עליו בפעם אחרת. אבל שומע אני תמיהתך: “למה תבלה זמן לשעשועים בדברים כאלה שאינם מועילים לכיבוש היצר או להתגבר על אחת מן התאוות?”

אמנם בראש עסקי עומדים הדברים המביאים שלוה לנפש ואני חוקר בתחלה לדעת את עצמי, ואחרי כן את העולם. אולם גם עתה אין זמני אבוד כמו שאתה חושב. כי כל הלימודים האלה, אם אין כותתים ומורידים אותם לדקדוקי הבל, הם מרוממים ומנשאים את הנפש הנלאית לנשוא עולה הכבד ושואפת להשתחרר ולשוב לחוגים העליונים אשר שם ביתה. הגוף הזה הוא נטל כבד ועונש לנפש, במשאו היא שחה לעפר ורתוקה בחבלים אם אין הפילוסופיא באה לחיותה ולסמוך אותה במחזה הטבע ולהגביהה משפלות האדמה לרוממות האלהות358. זהו החופש שלה וזאת גאולתה. היא משתחררת קצת מבית האסורים, אשר בו היא כלואה, ומחדשת כחה בענינים נשגבים. כמו שהאומן בהיות עיניו עייפות, מפני שהשקיע אותן הרבה בעיון דברים דקים לאור עששית קלושה וקהה, יוצא לרחוב למקום שעשועים בחוץ כדי למצוא רווחה ופקח־קוח לעיניו, כן הנפש הסגורה במשכנה העלוב והאפל שואפת לצאת לרווחה ככל אשר תוכל ומוצאת שלוה בהתבוננה בטבע הדברים. גם החכם והמבקש דעת הוא קשור לגוף, אבל בחלקו היותר חשוב הוא רחוק ממנו ומחשבותיו שואפות למרומים. החיים הם לו כמו צבא, והוא כנשבע לדגל359; תכונתו היא, שאין לו לחיים לא אהבה ולא שנאה, הוא רק סובל את הענינים האנושיים, וידע שיש דברים נעלים עליהם. שמא תיעץ לי, שלא להסתכל בטבע הדברים, לעזוב את כלל העולם ולהצטמצם בחלק קטן? שלא אשאל מה היה בראשית הכל ומי הוא יוצר כל המעשים? מי היה מסדר כל הדברים כשהיו כלולים בערבוביא בתוך חומר חסר־תנועה? שלא אחקור, מי הוא האומן לתבל זו, באיזה אופן תיכן את גדלה ותפארתה ויתן בהם חוק וקצב? מי הרכיב את היסודות הנפרדים, הבדיל את המעורבים, נתן להמון הדברים הטמונים ומבולעים כמו במסבה אחת חסרת־צורה את פניהם השונות וחזותם שיתגלו בהן? מהיכן שפע האור? הכי אש הוא או דבר עוד יותר זך? שלא אחקור בכל אלה ולא אדע מאין באתי? אם פעם אחת נטל עלי לראות עולם זה או להולד כמה פעמים? ולהיכן אני הולך מכאן?360 איה מקום המושב המחכה לנפש בהשתחררה מחוקי העבדות האנושית? לא תרשה לי להיות רגיל במחזה הרקיע, זאת אומרת, תטיל עלי ללכת רק בראש מוטה לארץ? – אולם אני נעלה על התנהגות אשר כזאת; לדבר יותר גדול נולדתי מלהיות עבד לגופי, שאני רואה רק ככבל וסד ברגלי, העושק את חרותי. אותו אני מוסר למקרים שימשלו בו לבדו, ואינני נותן לנגע שיקרב אלי על ידו. רק בו ישלוט מה שיוכל לגרום לי נזק, והנפש המתגוררת באהל הרעוע הזה, היא תשאר בת חורין. הבשר הזה אל יאלצני לעולם לרגשי מורא ופחד ולא יביאני לידי מחשבה שאינה הגונה בשביל איש ישר! לכבודו של הגוף הנבזה הזה361 לא אוציא מפי דבר שקר. כשאמצא הדבר נחוץ, אתיר את הקשר המחבר אותי עמו; וגם עתה בהיותנו דבקים – אין אנחנו שותפים בחלקים שוים. הרוח דורש בשבילו את הקדימה בכל דבר. לבוז לחיי הגוף – זהו יסודה של החרות362!

ועתה אני שב לעניננו. לתועלת החרות הזאת חשובה מאד בחינת הדברים אשר דברתי עליהם. הרי אין בכל העולם דבר זולתי החומר והאלהות. האל מושל בעולם וכל המעשים סובבים אותו ונמשכים אחריו ורואים בו את מנהלם ומנהיגם. הדבר הפועל, הוא האלהים, הוא היותר כביר והיותר חשוב מהחומר הכפוף לו. והמקום אשר אנ נותנים בעולם לאלהים, אותו אנו נותנים באדם לנפש363 מה שאנו מכנים שם חומר, כאן הוא הגוף, והדבר היותר פחות יהיה משועבד להחשוב ממנו. חזקים נהיה לעומת כל פגע ומקרה, לא נפחד משום נזק, מפצעים, משלשלאות של ברזל או מעניות.

והמות מה הוא? קץ או מעבר? לא מן הקץ אני ירא, כי הוא כאילו לא נוצרתי; ולא מן המעבר – כי בכל אופן לא יהיה לי משכן יותר צר364. שלום.


מכתב ס"ו: על הטובות הרצויות לפי הסטואים. תכונה שוה למדות היותר נעלות. כל מה שהמקרה שולט בו הוא קנין עבדות. חביבים יסורים

סנקא ללוציליוס, שלום.

את קלאראנוס חברי פגשתי אחרי שנים רבות – אל תחכה שאוסיף כאן: כאיש זקן. כי, בחיי ראשי, רענן ברוחו ומלא כח מצאתיו, עומד הכן בפני תלאות הגוף. מעוות הוא מה שעשה לו הטבע, כי לא הושיב רוח כזה בבית־חומר ראוי לו. או שחפץ להוכיח וללמד אותנו דבר זה בעצמו, כי נפש חזקה ומאושרה יכולה לשכון בכל בשר שיהיה. אדם זה גבר על כל המעצורים ומן הבוז לגופו הגיע לבוז לשאר הדברים. נראה לי כי שגה האומר:

“יגדל לצדק הפאר, אם גם הגוף יפה־תאר”365

כי אין צורך לצדק ביופי חיצוני; הוא נהדר לעצמו ומרומם את הגוף שהוא שוכן בו. כן שבתי והתבוננתי בקלאראנוס שלנו, מצאתיו יפה־מראה וזקוף בקומתו כמו בנפשו. מאהל דל יכול לצאת אדם גדול, כן גם מגוף מכוער ועלוב – נפש נהדרה וגדולה. הכי לא לתכלית זו יוצר הטבע אנשים כאלה, כדי שנכיר כי הצד יכול לתת משכנו בכל מקום? לו יכול היה הטבע ליצור נפשות ערטילאות, היה עושה זאת; אך עתה הגדיל עוד לעשות, כי יצר נפשות, אשר הגוף להן מקור יסורים, והן פורצות גדר המקיף אותן. קלאראנוס אות ומופת הוא, כי מגוף מכוער אין הנפש נפגמה, ולהפך יפי הנפש נותן תפארה לגוף366. אף על פי שרק ימים מעטים היינו יחד, על הרבה דברים התוכחנו ורשמתי לי אותם ואמסרם לך.

ביום הראשון חקרנו בשאלה: איך אפשר שלא יהיה הבדל בין הטובות בעולם, אם לפי תכונתן משלשה מינים הן? כי לפי דעת חכמינו367, ממדרגה ראשונה הן השמחה, השלום, שלות המדינה; ממדרגה שניה – אותן המדות המופיעות בשעת צרה: סבלנות ביסורים וכבישת הכאב במחלה קשה (את האחת מבקשים לנו בדרך כלל ואת השני לכשיזדמן); ממדרגה שלישית: התהלכות בענוה, חזות פני אדם כאיש ישר ומנהגו כאיש משכיל. איך אפשר להשוות הטובות הללו, אם מהן דברים נרצים ומהן דברים שכנגד הרצון? כשאנו באים להבדיל ביניהם, נשים לב בתחלה להטוב היסודי ונתבונן באיכותו: אותו אנו מוצאים ברוח שוקד על האמת, יודע ממה לסור ומה לעשות, קובע ערך הדברים לא לפי הדמיון ההמוני כי אם לפי טבעם הנכון; נועץ מבטו בעולם כלו368 ומכונן מחשבתו להשיג כל מה שמתרחש בו, זריז בהגיונו ובפעלו, גדל דעה וכביר כח ואינו נכנע לא בפני התלאות ולא בפני הנעימות שבחיים; אינו כורע ברך לפני המזל, מרומם על כל פגע ועל כל מקרה, נהדר ומקושט בתפארת עוזו, בריא ונכון, בלי בהלה ומורא, כעמוד ברזל בפני כל כח חיצוני ואין ביד המקרים להגביהו או להשפילו – רוח אשר כזה הוא רוח הצדק והיושר. כה היינו רואים את פניו, לו התגלה לעינינו בפעם אחת עד כדי להסתכל בו בכללו. אבל פנים שונות לו, המתגלות לפי החליפות שבחיים ובמעשים, מבלי שהוא פוחת או מתרבה על ידיהן. הרי אין הטוב היותר נעלה יכול להקטין מדתו, ואין הצדק והיושר נסוגים אחור, אבל הם משתנים כלפי חוץ למדות שונות בקבלם תמונה לפי מה שמוטל עליהם לפעול. את כל מה שהם פוגשים בדרכם הם טובעים במטבע שלהם וצובעים בצבעם: את המעשים, את היחס לידידים, לפעמים את כל הבית אשר כף רגלם דורכת על מפתנו, הם מפארים בהדרם. כל מה שהם נוגעים בו הם ממלאים חן והוד ורוממות. אי אפשר להגדיל את כחם וגבורתם, כי הדבר היותר נעלה אינו מתעלה עוד; אין ליישר עוד את הישר ואין לאמת את האמת או להשוות את השוה.

כל מדה טובה369 מיוסדה במדה שנותנים לה קצב, אך את אומץ־הרוח המוחלט אין להגדיל, גם לא את הבטחון העז ולא את האמת והאמונה החזקה. הכי משלימים את השלם? אם להשלמה הוא צריך, הלא היה חסר. כן גם הצדק והיושר, אם להשלימם אתה יכול, היו לקויים. כן גם תמים־דרך אינו צריך מטעם זה להוספה על מדתו הטובה, בהיותו כבר תמים, וכן הנאה והנכון והמתאים לחוק, הלא גבולים מסויימים להם. הגידול הוא סימן לדבר שלא נגמר. כלל גדול הוא לכל מדה טובה370, תועלת הפרט קשורה בטובת הכלל באמת כמו שאין להפריד בין הדבר שמתאוים לו ובין מה שראוי לתהלה. לכן גם המעשים הטובים שוים בערכם ופעולתם שוה ופועליהם דומים זה לזה. כחות הצומח והחי הם קלושים, כושלים ומתעופפים על נקלה ואינם בצורים, קופצים רגע ונלאים, ולכן לא רב ערכם, אבל לכחות האדם קו אחד נמשך, שכל אחד יש, והוא ישר ופשוט. אין דבר יותר אלהי מהאלהות ולא יותר שמימי מהשמים. הדברים האנושיים מתמעטים, נובלים, פוחתים; צומחים, כלים וחוזרים ומתרבים, ובהיותם מרפרפים לפי המקרה לא יוכל מצבם להיות שוה; אבל לענינים האלהיים טבע אחד שוה. השכל אינו ענין אחר זולתי חלק מרוח אלהים שקוע בגוף האדם371 ואם השכל אלוהי הוא ואין טובה בעולם בלי השכל, הן כל טובה היא אלוהית. הדברים האלוהיים אינם נבדלים זה מזה בטבעם; כן גם הטובות. אם כן, השמחה והאומץ לסבלנות ביסורים – דברים שוים הם; בשני הדברים הללו יש גבורת הנפש, באחד היא במצב של מנוחה וחדוה ובמצב של מלחמה והתאמצות. הכי לא שוה בעינינו גבורת מי שכובש בחילו את חומת האויב לגבורת החיל הנצור ומגין על החומה? גדול הוא סציפיון החונה סביב מבצר נומנטיא וכופה את הנצורים, מבלי שגבר עליהם, לשלוח יד בנפשם; אבל גדול גם אומץ לב הנצורים היודעים כי בהיותם במסגר עוד דרך המות פתוחה לפניהם ובוחרים לגבווע בזרועות החופש372. כן גם שוות במעלה: מנוחת הנפש, תמימות, נדיבות, חזקת הרצון, שאננות הרוח וסבלנות. כח אחד יש בכל אלה, זה שעשה את הנפש זקופה ועומדת בתקפה.

האין לפי זה הבדל בין השמחה ובין סבלנות חזקה ביסורים? אמנם, כן, לענין מדות טובות אין ביניהן הבדל, אבל ישנו במדה מרובה לענין המסבות החיצוניות. כאן הנפש נמצאת במנוחה ובמרגוע טבעי, וכאן במכאוב מרגיז הטבע. דברים בינונים הם אלה היכולים להמצא במצבים שונים, וכח הנפש בהם אחד. כח הנפש אינו משתנה על ידי החומר. אם החומר קשה וגרוע אינו מפחית את הכח שבנפש, ואם הוא נעים ומשמח אינו מגדל אותו; לכן אומר אני שהוא שוה. בכל מצב שיהיה הוא אחד בישרו, בתבונתו ובכבודו. שני רכושי הנפש שוים זה לזה, אם באחד אין השמחה משנה את דרכה ובשני אין היסורים משפיעים עליה; ושני דברים הם בתכלית הטובה מן ההכרח שהם שוים. במדה שדברים חיצוניים יכולים להשפיע על כחות הנפש להפחיתם או להרבותם, חדלים התום והיושר להיות הטובה היותר נעלה. למה? מפני שאין תום ויושר373 במקום שאדם עושה דבר שלא לרצונו ולפי ההכרח. תום ויושר מיוסדים ברצונו של אדם. אם אתה נותן בהם מקום לעצלות, להתאוננות, להשתמטות מן החובה, לפחדנות – יאבד החלק היותר חשוב שבהם ולא יתאימו לעצמם. אין תום ויושר במקום שאין חרות, כי במקום שיש פחד, שם יש עבדות. תום ויושר הם דברים בטוחים ושאננים; אם הם מואסים בדבר, מתאוננים על דבר, מוצאים איזה דבר קשה להם, סימן הוא שנטפל להם מה שמפריע אותם ומטיל עליהם קטטה. מצד אחד מושך חפץ הטוב, מצד השני דוחה לאחור הפחד מפני הרעה. מי שחפץ להתנהג בתום ויושר הוא יוכל לראות מה שעומד לו לשטנה כדבר קשה אבל לא כדבר רע, כי בכל אופן לא יחדל מעשות בחפץ לב מה שמוטל עליו. תום ויושר אינם תלויים בציווי והכרח, הם מזוקקים וטהורים מכל שמץ רעה.

ידעתי מה שתאמר לי כאן: “הכי מתכוון אתה להוכיח לנו, כי אין הבדל בין אדם חי בשמחה וששון ובין המדוכא בעינויים קשים ומלאה בסבלנותו את מעניו האכזרים?” – יכול אני להשיב לך, כי גם אפיקור אומר: “המשכיל, גם כשהוא נשרף בשור של פאלאריס374 יקרא: נעים הוא כאן, ואין היסורים נוגעים בי!” ואתה תמה אם אנכי אומר כי שוה הוא הטוב שמרגיש מי שמיסב בבית המשתה לאותו הטוב שמרגיש מי שסובל באומץ לב את יסוריו? הלא תמוה יותר מאמר אפיקור כי מתוקים הם העינויים! אבל אני זאת אשיב לך: אמנם הבדל גדול יש בין השמחה ובין היסורים, וכשאפשר לבחור ביניהם אני אוחז בשמחה ועוזב היסורים, כי זו לפי הטבע ואלו הם כנגד הטבע. מן הצד הזה רב המרחק ביניהם. אבל מצד התום והיושר אין הבדל, אם הם הולכים בדרכי ששון או בנתיבת יסורים375. אין הדיכוי והמכאוב וכל פגע רע משפיעים; תום ויושר גוברים עליהם. כמו שזהר השמש מחשיך את כל המאורות הקטנים, כן תום ויושר מעבירים ומכניעים בגדלם כל המכאובים והתלאות והפגעים, ובמקום שהם מזהירים בגבורתם יכבה כל רגש מחוץ להם, וכל היסורים אינם משפיעים אלא כמטר הנוזל לתוך הים. תדע לך כי כן הוא, שהרי איש ישר אינו מתמהמה ורץ לקראת כל פעולה נאה, אף אם התליין או עינויים קשים או מדורות אש אורבים לו. הוא עומד בדעתו ואינו משגיח במה שיסבול כי אם במהשחובתו לעשות. הוא בוטח במעשה הטוב כמו באיש נאמן; הוא יודע שהוא בטוח ונכון ומביא ברכה. המעשה הטוב, אשר עצב ותלאה כרוכים בו, יהיה בעיניו כמו איש ישר שהוא עני וכואב וגולה. נס נא והצג בצד אחד איש ישר בעל נכסים רבים, וכנגדו איש שאין לו מאומה אבל צדקתו בקרבו: שניהם שוים ליושר, אף אם אין מזלם שוה. מה שאנו מוצאים באנשים, הוא כמו כן במעשים מצד עצמם: משובחים הם עד תום ויושר כשהם בגוף חזק ובן חורין, וכמו כן כשהם באיש חולה או אסור באזיקים. מטעם זה לא תוכל גם אתה לשבח את צדקתך ביותר, אם חנן אותך המזל בגוף שאין בו מגרעת, מאשר היית רשאי לו היית אנוש דכא. אם לא זאת, הרי היה הדבר כאילו עורכים את האדון לפי בגדיו של העבד. כי כל אותם הדברים אשר המקרה שולט בהם הם קניני עבדות, הכסף ותכונת הגוף והכבוד, כולם ענינים קלושים, נוזלים, גוועים ובלתי בטוחים. רק מעשי היושר הם חפשים ובצורים וראויים שנשאוף אליהם, אחת היא אם שוחקת להם השעה או אם רובצת עליה קללתה. דומה היא שאיפה זו ליחס הידידות בקרב אנשים. הן לא תחבב איש ישר בשביל נכסיו יותר משהיית מחבבו בהיותו עני, ולא תבכר בידידותך איש חזק ובעל זרוע על הצנום והחלש. כן לא תבכר מעשה טוב, בהיות שמחה ונחת קשורות בו, על מעשה שכמותו, בהיות עמל ואי־סדרים עמו. לו חפצת לבכר מבין שני אנשים ישרים את המפואר בבגדיו ומשוח בשמן, על חברו המכוער ומכוסה באבק, תגיע מזה לחבב גם את הבריא ושלם בגופו על החלש ושתום עין. סופך יהיה שתהי נפשך קצה כל כך בחיצוניות עד אשר מבין שני אנשים צדיקים וחכמים תבחר במי ששערות ראשו תלתלים ותמאס בחברו בעבור היותו קרח. אבל בכל מקום אשר המדות הטובות שוות, אין ההבדל בשאר הדברים מכריע, כי כל שאר הדברים לא מן העיקר הם, הם רק מקריים. הכי יעשה איש משפט־עוול כזה בקרב בני ביתו שיבכר את בנו הבריא על בנו החולה? או את הגדול וגבה הקומה על הגוץ והנמוך? אף החיות אינן מבדילות בין עולליהן ומיניקות כולן בשוה, והעופות מפזרים פרוריהם חלק כחלק. אוליסס מיהר לשוב לביתו בין סלעי האי איטאקא, כמו אגממנון למרום שבתו במבצר מיקיני, כי אין איש חובב את מולדתו בעבור שהיא גדולה, כי אם בעבור שהיא שלו.

ומה כל זה מלמד? לדעת, כי הצדק צופה על כל מעשיו כמו על עולליו בחיבה שוה ומטפל בהם באופן דומה, אבל יותר באלה ששרויים בצער, כמו שגם אהבת ההורים נוטה יותר לילדים הצריכים לחמלה. אף הצדק, אם אינו מגדיל אהבתו למעשים שיש להם שוטנים וצוררים – כדרך הורים ישרים הוא מטפל בהם ומגין עליהם.

למה אין דבר טוב נעלה על דבר טוב אחר? מפני שאין המתוקן עולה על המתוקן ולא הישר על הישר. לא תוכל לומר: דבר זה יותר שוה לדבר שהוא שוה לו, כן גם אין במדות תמים יותר מן התמים. לכן, כשטבע כל המדות הטובות דומה, אין גם הבדל בין שלשת מיני הטובות. מטעם זה אני אומר, כי משקל המתינות בשמחה הוא כמשקל המתינות בצער. אין השמחה יותר חשובה מאומץ־הלב של המעונה הכובש את אנחותיו. אף על פי שאת השמחה מבקשים ולסבל עינויים מתיחסים רק בכבוד, אין להבדיל ביניהם, כי במדה אשר הסבל בלתי רצוי מתעלה ערכו כדבר טוב. מי שמבדיל ביניהם, הוא כבר מתרחק מדרכי הטוב והיושר ושם עיניו בחיצוניות. הטובות האמתיות שוות במשקל ובתוכן, והכוזבות הן ריקות ונבובות. יש שמתראות הן כחשובות וגדולות, אבל כשמעלים אותן במאזנים מכירים את הטעות.

כן הדבר, לוציליוס! מה שיועץ השכל האמתי הוא חזק וקיים, מאמץ את הנפש ומרוממה למעלה נצחית. מה שמשובח מתוך רוח שטות ומהולל כדבר טוב רק לפי שיחת ההמון, נותן רק שמחה נפוחה וכוזבת; וכן מצד אחר דבר שמתיראים מפניו כמפני פגע רע והוא מבהיל את הרוחות כמי ריח של סכנה המבעית את הבהמות. כזה כן נותן רטט של נחת או עוקץ מכאיב לב בלי סיבה נכונה. אין זה ראוי לשמחה ולא זה כדאי לפחד; רק הדבר השכלי הוא בלתי־משתנה וחזק במשפטו, הוא איננו משועבד לחושים כי אם אדון להם376. השכל שוה תמיד לשכל, כמו הישר לישר, וכן גם הצדק לצדק – והוא אינו אלא השכל הישר377. כל המדות הטובות הן מתאימות עם השכל; הדברים השכליים הם ישרים ובהיותם ישרים הם גם שוים ביניהם. אחרי השכל נמשכים גם פעליו, לכן גם הם שוים ביניהם. בהיותם דומים לשכל המוליד אותם הם גם דומים זה לזה. המעשים שוים בערכם במדה שהם ישרים ונכונים, אבל כמובן מתפרדים ומשתנים הרבה לפי החומר השונה, אשר לפעמים הוא רחב ולפעמים צר בהיקפו, יש אשר הוא מפואר ויש אר הוא נבזה, יש אשר הוא ענין לרבים ויש אשר הוא נוגע רק במעטים. אבל בכל אלה הדבר היותר חשוב שוה: הם צריכים להיות ישרים378. הרי גם בבני אדם כן, הם שוים במדה שהם טובים, אף אם שונים הם בגילם, הללו זקנים והללו נערים; ושונים בגופם, הללו יפים והללו מכוערים; או שונים במזלם, זה עשיר וזה עני, זה אדיר ותקיף ומפורסם בעמים ובמדינות וזה בודד נעזב ושרוי במחשכים. אך לענין טובת נפשם הם שוים. אין על החושים לשפוט מה טוב ומה רע, הם אינם מכירים מה מועיל ומה מזיק. הם יכולים לחרוץ משפט רק על דבר שהם נוגעים בו ברגע ההוה, הם אינם חוזים את העתיד ואינם זוכרים את העבר ואינם מבינים את הבא בעקבות הדברים379. ומכל אלה הלא מתחברת שיטת המעשים ומסתדרת האחדות שבחיים הצועדים בדרך ישרה. לכן רק השכל יוכל להיות השופט בין הטוב ובין הרע. הדברים הזרים והחיצוניים נקלים בעיניו, והבינונים, שאינם לא טוב ולא רע, הם מקריים ופחותים לפי משפטו. הטוב מונח בשבילו רק בנפש. אולם יש שהוא נותן ערך לדברים שנכסף להם כדי להציגם בשורה ראשונה, כמו להשיג נצחון, לגדל בנים טובים, לפעול לטובת המדינה; ודברים אחרים בשורה שניה. בהיותם נחוצים רק בשעת צרה, כמו אומץ הלב לסבול מכאובים קשים או גלות לארץ נכריה. ועוד דברים הוא עורך כבינונים380 בהיותם לא כפי הטבע ולא נגדו, כמו התנהגות אדם במתינות בהליכתו וישיבתו, כיון שעם הטבע יוכל להתאים שיהיה אדם יושב, עומד או מתהלך. הראשונים והשניים עומדים אלה כנגד אלה בתור דברים טבעיים ובלתי טבעיים, כי לשמוח על בנים ישרים ועל שלום המדינה הוא בדרך הטבע, ולהתגבר על עינויים קשים ולסבול צמאון בהיות קדחת בוערת בקרב וכליות, זה כנגד הטבע.

“אם כן הרי אתה חושב לטובות אף דברים שהם כנגד הטבע?”

לא כך הוא, אלא המסבות הן כנגד הטבע, אשר בתוכן מתגלות המדות הטובות. כנגד הטבע הוא מה שאדם נפצע או נשרף בחייו ונעשה למאכלת אש או חלאים רעים מציקים לו, אבל גבורת הנפש אשר הוא שומר בתוך המצוקות הללו, היא כדרך הטבע. כוונתי בקצרה היא: החומר לטוב הוא לפעמים כנגד הטבע, לא הטוב עצמו, כי אין טוב בלי שכל, והשכל הולך בעקבות הטבע. מה הוא השכל? התדמות לטבע. מה הוא הטוב היותר נעלה לאדם? להתנהג כרצון הטבע.

– “אין ספק כי שלום אשר לא הופר הוא טוב יותר מן השלום שהוצרכו לתקן אחרי שפיכת דמים. אין ספק כי בריאות הגוף אשר לא התמוטטה היא יותר מאושרה מהבריאות שמשיגים ברב עמל וסבלנות אחרי חלאים קשים אשר הטילו אימת מות. כן גם אין ספק כי השמחה הוא טוב יותר רצוי מאומץ הנפש המתבצר לסבול פצעים ומוקדי אש”.

– אין אני מודה בזה כלל. הטובות המקריות נבדלות באופנים שונים, צריכים לערוך ערכן לפי תועלת המקבלים, אבל תכלית כל הטובות כולן היא להתאים עם הטבע ובהתאמה זו שוות הן כולן. אם במועצת הסינאט הכל מסכימים לדעה אחת, לא נוכל לומר: זה מסכים לדעה יותר מחברו. הרי הכל מסכימים בדרך אחת. כן גם על המדות הטובות אני אומר: כולן מסכימות לטבע; ועל עניני אושר החיים: כולם כפופים לטבע. יש נפטר מן העולם בנעוריו, ויש מת בזקנתו, ויש גם גווע כשהוא ילד וזכה רק לסקירה קצרה לתוך החיים: כולם כאחד היו הולכים למות, אם גם הניח המות לאחד זמן להאריך ימי חלדו ואת השני קטף בדמי ימיו ואת השלישי עקר בתחלת צמיחתו. יש מי שנשמתו יוצאת בעודו יושב בבית המשתה, ויש שוכב לישון ומת ואינו מקיץ משנתו, ויש אשר חייו כלים בזרועות אהבים. כנגד אלה הצג את המדוקרים בברזל והמתים מנשיכת נחש או ממפלת חורבה, ואת הנהרגים אשר נשמתם יוצאת לאט מתוך יסורים נמשכים: הרי קץ האחד יותר נוח ושל השני יותר קשה, אבל המות שוה לכולם. הדרך אשר בא בו שונה, התכלית היתה אחת. אין המות גדול או קטן, מדה אחת לו: הוא שם קץ לחיי אדם. כן אני אומר גם על הטובות אשר לנפש. יש מהן כרוכות רק בתענוגים ויש עטופות בעצב ויגון, יש מהן מושלות בחסד ההצלחה ויש נאלצות לגבור על אכזריות המקרים – אבל כולן הן טובות, אף אם האחת צועדת באורח מישור והשנית בנתיבות קשות. תכלית אחת לכולן. כולן טובות ומשובחות ומלוות את הצדק ואת השכל. התום והיושר מכניסים למדור אחד את כל מה שנחשב לנובע מתוכם.

אין להתפלא אם אתה מוצא דעה זו גם אצל חכמינו. לפי אפיקור שתי טובות הן אשר מהן מתחבר האושר היותר נעלה: חופש הגוף ממכאוב והנפש ממהומה. הטובות הללו אינן צומחות, אם הן לכתחלה שלמות, כי איך יצמח מה שהוא כבר שלם? אם הגוף חפשי ממכאוב, מה יוסיף לו לשחררו מרגש כאב? או נפש אמיצה ושאננה – במה יוכלו להוסיף על שלותה? כמו שהרקיע בזהרו וטהרתו אינו סובל עוד יתר טוהר ונקיון, כן הגיע אדם הדואג למעלת גופו ונפשו לשלימות עליונה, כשהוא מקשר את טובת שניהם, והשיג את שיא חפצו אם אין יצר מרגיז381 את נפשו ואין מכאוב שולט בבשרו. ואם חוץ לזה זכה עוד לנעימות יתרה בחיים, אין היא מוסיפה על הטוב הנעלה, כי אם נותנת לו, אם אפשר לומר כן, בושם ושעשועים, הטוב היותר נעלה בחיים האנושיים הוא בשלות הגוף והנפש.

בוא ואראך אצל אפיקור גם חילוק הטובות באופן דומה למה שאמרתי. הוא אומר, כי יש טובות שהוא מבקש ביותר להיות זוכה בהן, כמו מנוחת הגוף וחרותו מכל פגע רע ושאננות הנפש השומחת בהסתכלותה במה שנפל בחלקה; וכי יש טובות אחרות, אשר אמנם איננו נכסף להן, אבל הוא משבחן ומכיר יתרונן, כמו אלה אשר הזכרתי: סבלנות במחלה ובמכאובים קשים. אפיקור עצמו עמד בנסיון במדה זו ביומו האחרון “והמאושר֧” ביותר382. הוא העיד “שסבל יסורים איומים באבריו התחתונים ובבני מעיו הדוים, ומכאוביו גברו לאין שיעור, ובכל זאת ראה עצמו כמאושר ביום ההוא”. אבל מאושר יכול אדם למצוא את עצמו רק כשהטוב היותר נעלה נפל בגורלו. אם כן גם לפי אפיקור נחשבות המדות הנפשיות383. הללו לטובות, אשר אמנם אין איש צריך להיות נכסף להבחן בהן, אבל בשעת הצורך עלינו להזדיין בהן בשמחה, לשבחן ולהציגן בצד הטובות היותר נעלות. הכי אפשר לומר שאין זה הטוב היותר גדול, מה שראה אפיקור כסיום מאושר לימי חייו ונתן בדברים נמרצים שבח והודיה עליו?

ועתה הרשה נא לי, לוציליוס הישר באדם, לחוות כאן דעה עוד יותר עזה ומפליאה: אם תמצא לומר כי ישנן טובות עולות במעלה על אחרות, נראה לי כי את הקשורות ביגון ודאגה צריכים לחבב יותר מהטובות הנעימות והעדינות384. מדה יותר נעלה היא לשבור עול הצרה מלכבוש את השמחה385. אמנם ידעתי כי אותו השכל האחד הוא המורה איך לקבל את האושר בענוה ואת הפגעים באומץ. גבורה שוה תוכל להיות בלב איש החיל העומד על משמרתו לפני החומה ביום שאנן כשאין אויב מתנפל על המבצר, כמו בלב חברו, אשר אברי גופו כבר קצוצים במלחמה והוא זוחל ונמלט על ברכיו ומתאמץ להציל את כלי זינו מיד אויב. אולם “יאושר כחך, איש חיל!”386 קוראים לבא משדה המלחמה ודמו זב מפצעיו. כן משבח אני ביותר את המדות הטובות שיש בהן גבורה במלחמה עם המקרים. הכי ספק הוא, אם תהלה יתרה ראויה לאותה היד הגדומה ושרופת אש של מוציוס387 מאשר ליד שלמה ובריאה של אחד הגבורים האחרים? במבט בוז לאויב ולמוקד־האש כאחד צפה הגבור ההוא וראה את ידו המושטה לתוך התבערה נשרפת וזבת דם, עד אשר פורסנא, המשתוקק להענישו, התקנא בתהלת גבורתו ודחה אותו כנגד רצונו מן האש הבוערת. איך לא אחשוב מדה כזאת בין הראשונות ולא אגדיל אותה על המדות השאננות באנשים באים לידי נסיון, וביותר עוד כשהוא מעשה בלתי רגיל כל כך, שיהא גבור נוצח בידו השרופה ולא בידו המזויינה?

– “ואתה תבקש לך הטובה הזאת?” תשאלני. מדוע לא. מי שאינו יכול לבקש דבר כזה, לא יוכל גם לפעול אותו. או תאמר, שאשאל לנפשי יותר, שאוכל למסור את אברי גופי ליד העבדים כדי לעדן ולפנק אותן? שאתן לאיזו אשה שפלה388, או לבן אדם נשחת כשפחה חרופה, להחליק ולתקן אצבעות ידי?389 הכי לא נכון יותר לחשוב את מוציוס למאושר שמסר את ידו לאש, תחת למסור אותה למלאכת העבד. אם חטא בדבר, הוא השכיל לתקן כהוגן את מעשיו. בלי כלי זין וכבעל מום שם קץ למלחמה ובגזע ידו השרופה גבר על שני מלכים390. שלום.


מכתב ס"ז: אם כל דבר טוב ראוי שיבוקש

סנקא ללוציליוס, שלום.

כדי להתחיל בשיחת הבריות: הנה נצנץ האביב, וכשהיה כבר נוטה לזמן הקיץ, בימים שהיה צריך להתחמם, חזר והצטנן. כך אין לסמוך עליו. יש אשר הוא מתגלגל אחור לימות החרף. רצונך לדעת מה קלושה אמונתי בו? עוד אינני מוצא עוז לרחוץ במים קרים כהוגן, ואני מחליש עוד את קרירותם. “משמע, שאינך סובל לא קור ולא חום”, תאמר לי: נכון הדבר, לוציליוס. בשנות חיי די לאדם בקור שבגופו. הלואי שבאמצע הקיץ יחם לי קצת. את רוב זמני אני מבלה לבוש בבגדי. אבל חייב תודה אני לזקנתי, שהיא כופה אותי להיות שוכב במטה. איך לא אהי חייב לה תודה? הן כעת מה שאינני רשאי אין אני יכול לעשות.

ובכן אני מרבה שיחה ביותר עם הספרים אשר לי, ואם לפעמים באים מכתבים ממך, הריני כמו בחברתך, והם פועלים עלי, עד שאינני כמשיב במכתב כי אם כעונה בעל פה. גם עתה בענין שאלתך נחקור כאילו אנחנו מדברים איש לרעהו.

אתה שואל: אם כל דבר טוב הוא ראוי שיבוקש? אם דבר טוב הוא לסבול יסורים קשים, להישרף באומץ לב, ולשאת בעוז כל חלי ומדוה, יוצא מזה שצריכים לבקש דברים אלה, אבל אני אינני רואה בהם מה שיהיה למשאת נפש. אינך יודע אדם אשר שילם נדר על הטוב שהגיע לו יען הלקוהו בפרגל391 או הוכח במכאובי פודגרא או השתרעו אבריו בקולב392.

אולם התבונן היטב, לוציליוס, ותמצא כי יש בכל אלה דבר מתבקש. אמנם חפץ אני שלא יבואו עלי יסורים, אבל אם יבואו ואצטרך לסבול אותם, אני מבקש שאעשה זאת בעוז, בכבוד וברוח טובה. בודאי משאת נפשי היא, שלא תקרה מלחמה, אבל אם תקרה, בקשתי היא שאוכל נשוא באומץ לב את הפצעים והרעב וכל הסכנות התלויות בה. לא שוטה אנכי שאהיה נכסף לישכב חולה, אבל אם נגזרה עלי מחלה, בקשתי היא שאוכל לסבול אותה בלי קוצר־רוח וחולשה של אשה מצרה. לפי זה לא הפגעים הם הדברים המבוקשים, כי אם הכחות הנפשיים לשאת אותם. יש בין חברינו אומרים, כי כח סבל אדיר לפגעים אינו דבר שיבוקש ולא שיתועב, כי מה שמבקשים יכול להיות רק טוב מוחלט ושאנן רחוק מכל צרה. אבל אין אני מסכים לזה. מדוע? מפני שלא יוכל להית דבר טוב אשר נאמר עליו שאיננו מבוקש. שנית, כי אם כל המדות הנעלות מבוקשות הן ואין טוב בלי מדות נעלות, הרי כל דבר שהוא טוב הוא מבוקש. אם הסבלנות ביסורים קשים אינו דבר מבוקש, אז אשאל: הלא אומץ הרוח דבר טוב הוא, כי הוא בז לכל סכנה וגם מתגרה בה? הן בזה הוא יפה ונפלא, שאינו בורח מן האש, שהוא הולך ברצון לקראת הפצעים ואינו דורש מפלט מן החצים, כי אם מקבל אותם כשהם קולעים אל הלב. ואם אומץ זה מבוקש, הוא הדין גם לסבלנות ביסורים שהיא דומה לו. אבל הנה הגדתי לך הבדל בין שני הדברים, ובחון היטב שלא תבוא לידי טעות. לא סבל הצרות הוא הדבר המבוקש, כי אם הכח לסבול אותן כהוגן. את עוז הסבל אני מבקש, היא המדה הטובה. – אימתי ביקש אדם דבר כזה? – ישנן בקשות גלויות וברורות, ביחוד כשהן מתכוונות לפרטים, ויש גם אשר בקשה אחת כללית מקפת דברים רבים. כן כשאני מבקש חיי תום ויושר, וחיים כאלה מעשים רבים הם מקיפים: בתוכם כלולים גם הכלוב אשר שמו בו את רגולוס393, קריעת הרטיה מעל פצעיו בידי קאטו, גלות רוטיליוס394 וכוס התרעלה אשר בעזרתו התנשא סוקרטס מבית כלאו לעלות למרום. לכן התכוונה בקשתי לחיי יושר גם לכל אותם הדברים אשר בלעדם אי אפשר לפעמים לחיות חיי אושר.

– – – ברכה משולשת ומרובעת

תבוא לראש גבורים אשר לעין אבותם נפלו

במצור טרויא חללים395!

מה ההבדל אם אתה מברך איש בעבור זה או אומר שהוא דבר רצוי ומבוקש? דציוס מסר נפשו בעד המדינה, רכב על סוסו וקפץ כמבקש מות לתוך מחנה האויב. בנו היורש אותו הלך בדרכי אביו וישתער גם הוא, בקראו את המלים שכבר נעשו למסורה נהדרה במשפחתו, לתוך השורות הצפופות של האויבים, בהיותו מקוה רק שיהיה קרבנו לרצון ובחשבו כי מיתה יפה הוא הדבר היותר מבוקש396. ואתה מטיל עוד ספק בדבר, אם כדאי למות למען השאיר שם לזכרון או בשביל מעשה צדק ויושר?

הסובל יסורים באומץ לב, בכל כחות הנפש הנעלים הוא משתמש, אף אם רק אחד מתגלה ונראה בחוש: כח הסבלנות. הן הגבורה היא שפועלת בו, וכענפים יוצאים ממנה הסבל, העזוז והמתינות. גם הבינה פועלת בזה, אשר בלעדה אין מחשבה תכליתית, והיא היועצת לשאת באומץ לב מה שאין להנצל ממנו. פועלת גם העקביות, שאינה יכולה להדחות ממקומה וכל כח לא יזיז אותה מהתכלית שקבעה לה. כל חבר הכשרונות והמדות הטובות ביחד הוא הפועל, ומה שמדה טובה אחת עושה, בסיוע האחרות הוא נעשה. ומה שנעשה בהסכם כל המדות הטובות, אף אם רק אחת מהן מתגלית, בודאי הוא דבר מבוקש.

או תאמר כי דבר מבוקש הוא רק מה שבא בלויית תענוגות וחיי בטלה? רק מה שמתקבל בשערים מפוארים ומקושטים? ישנן גם טובות עטופות בעוצב. ישנן משאות נפש, אשר את המגיעים להשיגן לא קהל חוגגים מברך במזל טוב, כי אם קהל מכבדים ומעריצים מרומם אותם. הכי לא היה זה רצונו וחפצו של רגולוס לחזור לשביו בארץ הפונים? רד נא לסוף דעתו של האדם הגדול הזה והתרחק קצת ממחשבת ההמון. התבונן היטב בדמות התום והיושר בכל יפים והודם והכר נא, כי לא בלבונה ובפרחים, כי אם בזיעת אפים ובדם התמצית צריכים לכבד אותה. התבונן במעשה קאטו, איך הוא שולח את ידיו הטהורות אל לבו הקדוש וקורע בעצמו את פצעיו כשלא היו עוד רחבים למדי! הכי תאמר לו: “משתתף אני בצערך” או: “יכאב לבי עליך” ולא: “אשריך במה שעשית!”397 כאן אני זוכר את דמטריוס שלנו, אשר את החיים השאננים מכל פגעי המקרה כינה בשם “ים המות”. שלא למצוא שום דבר מעורר ודוחף, שום דבר מתפרץ ומטיל אימה כדי לנסות כנגדו את כחות הנפש, כי אם להיות שוכב בבטלה שוקטת – אין זו מנוחה כי אם חסרון כל רוח נושבת. כך היה אטאלוס הסטואי אומר: “נעים לי יותר שיקבע לי המקרה מדור בין הלוחמים, מאשר בין הנהנים; אשא ואסבול, אבל באומץ, וזה דבר טוב; אפול במלחמה, אבל כגבור, וזה דבר טוב”. אפיקור היה מוסיף: “וגם דבר נעים הוא”, אבל אני לפעלה של חשיבות וכובד־ראש כזאת לא אתן כינוי רך כזה.

“אם גם ישרפוני, לא ינצחוני” – האין זאת משאת־נפש הגונה? לא שישרפוני באש, כי אם שהאש לא תהי נוצחת! אין דבר יותר חשוב מהתום והיושר, ואין יפה מהם, וטוב ומבוקש הוא כל מה שנעשה לפי דרישתם. שלום.


מכתב ס"ח: עתות הפנאי של החכמים

סנקא ללוציליוס, שלום.

אני מסכים למה שאתה מתכוון: להחבא עם הפנאי שלך. אך גם את הפנאי בעצמו תסתיר. בזה אמנם לא תתנהג לפי הוראת הסטואים, אבל לפי דוגמאות מחייהם. אך גם מהוראתם לא תרחק בזה, ועל נקלה תמצא כי כן הוא. הרי אין אנחנו שולחים את המשכיל להתעסק בעניני כל מדינה שתהיה, וגם לא בתמידות ובלי גבול. ואם עוד נוסיף, כי נותנים אנחנו למשכיל מדינה שהיא כדאי לו את העולם398 – הרי גם כשהוא מסתתר איננו חוץ למדינתו. באמת אפשר, כי בצאתו מקרן זוית אל העולם הגדול והרחב ובהסתכלו ברקיע השמים, יכיר מה נמוך היה הספסל שישב עליו בתור פקיד או שופט. בחשאי אגיד לך: אין המשכיל עסוק יותר מאשר בשעה שהענינים האלוהיים והאנושיים מתחילים לעלות על דעתו.

אני חוזר לעצתי שנתתי לך, שתסתיר את הפנאי שמצאת. אין צורך שתתלה אותו בפילוסופיה. תוכל למצוא איזה טעם שיהיה להתבודדותך: מצב הבריאות, חולשת הגוף או חסרון חשק לעבודה. התהדרות ריקה היא, להשתבח בפנאי. יש חיות, אשר למען לא ימצאו אותן הן מטשטשות את רושם הצעדים מסביב למעונתן: כן תעשה גם אתה, כדי שלא ירבה מספר הרודפים אחריך להטרידך. רבים הם העוזבים את הגלוי ומחפשים רק את הכמוס והסתום. הדבר הצרור קורא לגנב; מה שהוא פתוח הוא נבזה לבא במחתרת והוא עובר עליו בשאט נפש399. כן מנהגו של העם, כן דרך כל אדם חסר תרבות: הוא חפץ לחדור לתוך סודות. לכן טוב ביותר הוא, שלא יתפאר איש בפנאי שלו, אבל מין התפארות הוא גם כשהוא מסתיר ביותר את מחבואו ומרבה להתרחק מעין אדם. פלוני מתחבא בטארנטום, אלמוני סגור בניאפולי, ויש אשר במשך שנים רבות לא יצא מפתח ביתו. מי שנותן את הפנאי שלו להעשות לענין של אגדה, הוא מכריז עליו באזני ההמון.

כשאתה מתבודד, אל תהי זאת כוונתך שידברו בך בני אדם, כי אם שתדבר אתה עם לבבך. ומה תדבר עם לבבך? מה שאנשים רגילים לדבר על אחרים: הגד לך על עצמך דברים קשים, על ידי זה תתרגל להגיד אמת ולהקשיב לדבר אמת. שקוד בזהירות יתרה על החולשות אשר תרגיש בנפשך. חולשות הגוף גלויות וידועות לכל אדם. זה מיקל את האצטומכא שלו בסם הקאה, וזה שוקד למלאותה במאכלים מרובים, וזה מנקה ומטהר את גופו כפעם בפעם על ידי ימי תענית. מי שחולה את רגליו נזהר מן היין ומן המרחצאות. כל אחד מטפל בריפוי נגעו המיוחד, מבלי לשים לב לשאר הדברים. כן גם בנפש ישנם חלקים הדורשים שיטפלו ברפואתם. מה אעשה איפוא בפנאי שלי? ארפא את מכתי. אם אראה לך רגל צבה או יד אשר בהרות בה או צומת גידים שנתקשו בשוקי, תרשה לי לנוח על מטתי ולהשתדל ברפואת הנגע. המחלה היותר קשה היא אותה שלא אוכל להראות לך: צרבת ודלקת בקרב וכליות. אין כוונתי שתהללני ותאמר: “אך זה הוא אדם גדול! הוא בז לכל דבר ודוחה מפניו שגעונות העולם ובורח ומסתתר!” – לא דחיתי שום דבר, רק את נפשי לבדי. אינך צריך לבוא אלי בתקוה שאהיה לך לתועלת. אם חושב אתה למצוא כאן עזרה, אינך אלא טועה: לא רופא כי אם חולה מתגורר כאן. אני בוחר שתאמר בלכתך מעמדי: “חשבתי כי אדם זה מאושר הוא ומלומד, עשיתי אזני כאפרכסת, אך נחלתי אכזבה; לא ראיתי ולא שמעתי מה שקויתי, ואין כדאי שאחזור ואבוא אליו”. אם כה תשפוט וכה תדבר, הנאה היא לי. אני בוחר שתסלח לפנאי שלי משתקנא בי בעבורו.

שמא תאמר: “פנאי אתה יועץ לי, סנקא? הכי לדעותיו של אפיקור אתה נוטה?” – הפנאי שאני יועץ לך הוא כדי שתעסוק בדברים יותר גדולים ויפים מאלה אשר עזבת: לדפוק על דלתות האדירים הגאיונים, לסדר רשימות של זקנים חשוכי־בנים, להיות בעל השפעה בבית המשפט – כל זה הוא, כשתעיין היטב בדבר, יתרון נבזה, קצר ומזוהם. זה עולה עלי בהשפעתו בשער המשפט, וזה גדול ממני בשנות עבודתו בצבא ובזכיות אשר השיג, ולזה המון יותר עצום של תמוכים בעצתו400 – מה בכך אם אחרים גברו עלי, כשאני מצדי גברתי על המקרים, ולזה לא הייתי זוכה אילו נשארתי כאחד מן ההמון. מי יתן ומצאת עוז בנפשך מכבר להשתדל להגיע למטרה זו! מי יתן ולא דחינו עד יום אחרון את הצורך להתעסק באושר הנפש! עתה אל נא עוד נתמהמה. מה שהכרנו לפנים רק על פי השכל כדברים ריקים ומזיקים, עתה אנחנו מכירים אותם מתוך הנסיון. עלינו להתנהג כבני אדם אשר אחרו לצאת וחפצים להרוויח במהירות את הזמן שהפסידו: עלינו להחיש פעמינו. ימי זקנתנו אלה הם היותר רצויים למאמץ כזה, כי כבר שקטו ונחו ונכבשו היצרים שהיו תוססים ברתיחת הנערות, נקל כבר לכבות את גחלתם. וכי תשאל: “למתי יועיל לך מה שתלמד בסוף ימיך, ולאיזו תכלית הוא?” – התכלית היא, שאצא מכאן יותר מתוקן. אל תחשוב שיש גיל בחיים יותר מוכשר להגיע בו לדעת צלולה, מן הגיל הזה אשר פעלו עליו כבר הנסיונות הרבים והרבה ראה וסבל עד אשר התקררו קצת יצריו והותקן לבקשת אושר הנפש. זה הוא הזמן הנכון למטרה הטובה הזאת. מי שמגיע בזקנתו לחכמה, שנותיו הן שגרמו לו. שלום.


מכתב ס"ט: אל תהי נודד ממקום למקום

סנקא ללוציליוס, שלום.

לא טוב בעיני שאתה מחליף ישיבתך וקופץ ממקום למקום. הנדידה התכופה סימן לנפש שאינה בצורה. לא יוכל רוח איש להרגיע כל זמן שהוא צופה ותועה לכל עבר. כדי שתוכל לקבוע מקום לנפש, צריך הגוף לחדול מנדודים. מלבד זה, התרופה פועלת רק כשממשיכים אותה כסדרה. אין מוצא מנוחה מי שמפסיק אותה הרבה, ואין הוא יכול לשכוח את חייו הראשונים. הנח את העין שתשכח, ואת האזן שתתרגל לשמוע דברים יותר נאותים! בכל פעם שתעתיק מושבך תתעוררנה בך על ידי חליפת המקום תשוקות חדשות. מי שחפץ לעקור מלבו אהבה שאינה רצויה, בורח מכל מה שמזכיר את תמונת האהובה, כי על נקלה חוזרת ומתלקחת האהבה; כן גם מי שחפץ להסיר מלבו תשוקת כל הדברים אשר שאף אליהם לפנים, צריך להעביר עיניו ואזניו מכל מה שהניח מאחוריו. היצר אורב לחדש את מלחמתו. בכל אשר יפנה ימצא פרס מוכן לעבודתו. אין לך מדה מגונה שאינה מבטיחה מתן שכר. הקמצנות מתיצבת כמו סגולה לעשירות, החיבה להנאות מושכת בתקוה לתענוגים רבים ושונים, אהבת הכבוד משחדת בבגדי תפארה ותהלות ההמון ועל ידי זה בהתעלות להיות תקיף ובעל השפעה רבה. בפרסים כאלה ינסו לצוד אותך החטאים401. אבל עליך לחיות מבלי לקבל מהם שחד. גם במשך כל שנות חיי אדם קשה לכבוש ולהכריע את המדות המגונות אשר שגשגו בנפש, ואיך נצליח בזה, אם את הזמן המצומצם נקצר עוד על ידי הפסקות? להשלים עבודה אחת כל צרכה אפשר בשקידה מרובה וזהירות יתרה. – אם לעצתי תשמע, תהי נא מחשבתך להכין עצמך לקראת המות, ואפילו להקדים אותו402 אם המסיבות מחוץ גורמות לזה. אין ההבדל רב אם הוא בא אלינו או אנחנו באים אליו. השכל והבן, כי שקר הוא מה שאומרים אנשים נבערים: “יפה המות לאדם בבוא יומו”403. בודאי אין אדם מת אלא בבוא יומו; כשתעיין תמצא שאין אדם מת ביותר אחר. אין אדם מאבד יום מזמן חייו, כי מה שאבד – הרי הוא מחוץ לחיים. שלום.


 

ספר שמיני

מכתב ע': לשים קץ לחיים שאינם הגונים

סנקא ללוציליוס, שלום.

אחרי ימים רבים שבתי וראיתי את פומפאי שלך, וכאילו חזרתי לשנות נעורי. מה שעשיתי בעודי נער, דמיתי שאוכל לעשות אותו עוד וכי זה לא כביר עשיתיו. כמו באניה, לוציליוס, עברנו בים החיים, וכמו בנסיעה בים – כדבר ווירגיל –

“חולפות ארצות וערים” –

כן גם במרוצת ימינו המהירה נעלם מעינינו בתחלה הנוער, אחרי כן חלפו ימי העלומים, אחרי כן הימים שבין העלומים והזקנה בתווך, בין שני אלה הגבולים, לבסוף גם השנים היותר טובות מהזקנה עצמה. עתה מתחיל להתראות לפנינו הסוף הכללי הנועד לכל אדם! בסכלותנו נראה לנו כאילו סלע הוא זה לפנינו. אבל לא סלע הוא, אלא חוף אשר עלינו להגיע אליו, ולא נוכל למאוס בו. מי שהגיע אליו כבר בתחלת חייו, לא יוכל להתאונן, כי הוא רק כאילו החיש את מסעו. הן כפי שאתה יודע, יש אשר רוחות מצויות שוחקות באניה ומעכבות אותה כמתלוצצות ברוב שקט ומאריכות נסיעתה שלא לרצונה, ויש אשר רוח עזה נושבת ומטלטלת במהירות את האניה. חשוב כי גם אתנו הדבר כך: יש אשר חייהם חשים להגיע למקום אשר סוף סוף היו באים אליו גם כמתמהמהים, ויש שהחיים מתייגעים כקדירה אשר תבשילה נגמר לאטו. וכפי שידעת, אין מחזיקים בחיים לעולם ועד, כי לא כשהם לעצמם הם הטוב, כי אם החיים ההגונים. החכם יחיה ככל אשר רצוי והגון, לא ככל אשר לו היכלת404. הוא יבחין, היכן, עם מי ואיך הוא חי ומה עליו לעשות; הוא יחשוב תמיד, מה טיבם של חייו, לא מה מדת ארכם405. כשפוגעים בו דברים רעים המפריעים את מנוחת נפשו, הוא גואל את עצמו, ולא בשעה אחרונה של ההכרח, כי אם תיכף כשהמקרים החיצונים נעשים לו חשודים הוא צופה ומביט, אם לא באותו היום יקריב קצו406. הוא חושב שאין הבדל, אם הוא שם קץ או הקץ בא מאליו, אם הוא מוקדם או מאוחר. הוא אינו מתירא שתהא האבדה גדולה. לא יוכל להפסיד מי שחייו כלים טיפים טיפים407. למות תיכף או לאחר זמן, לא איכפת; חשוב הוא, אם המיתה הגונה או לא. היא הגונה כשנפטרים על ידה מסכנת חיים רעים. דעתו של אדם מפונק וחלש היא, אשר נשמעה מאת איש רהודוס, כאשר נתן אותו העריץ בכלוב ויצו לזון אותו כאחת החיות. על עצת מיודעו, שיסרב לקבל מזון, ענה “כל זמן שאדם חי צריך הוא לקוות408. אם אמת הדבר, לא בכל מחיר נקנים החיים. אפשר ששכר גדול ניתן ושהוא בטוח, ובכל זאת לא אחפוץ להשיגו בהתמכרי לחולשה מבאישה. הטוב שאחשוב: ההצלחה תוכל לפעול הכל למי שהוא בחיים, משאחשוב: ההצלחה אינה כלום למי שיודע למות? יש אשר החכם, גם כשגזרת מות בטוחה וקרובה לו, לא יסייע מעצמו להחיש את קצו. סכלות היא למות מתוך פחד המות. ההורג הולך וקרב – חכה לו! למה תסיג גבולו? למה תקבל עליך מעשה אכזריות של אחרים? הכי עינך צרה בתליין או תחפוץ לפטור אותו מטרחתו? סוקרטס היה יכול לשים קץ לחייו בסירוב מזון תחת למות ברעל, בכל זאת בילה שלשים יום בבית האסורים בחכותו למות, לא במחשבה שתוכלנה להתחולל נפלאות במשך הזמן הזה וכמה תקוות תתמלאנה, אלא כמציית לחוקים, ולמען יוכלו ידידיו ליהנות מסוקרטס ההולך למות. הן השטות היותר גדולה היתה, אם בז למות, שיפחד מפני הרעל. סקריבוניה אשה כבודה, גיסת דרוסוס ליבו היתה409, והוא מן האצילים ולא חכם ביותר, וצפה לגדולות יותר משהיה אפשר בדור ההוא לו או לאדם אחר להשיג. כאשר נשאו אותו חולה במטה ממועצת הסינאט, ולא רבים היו המלווים אותו, כי רוב ידידיו עזבוהו ובגדו בו בחשבם אותו לא לנאשם כי אם למי שכבר נדון ומת, התחיל לשית עצות, אם יחיש את מיתתו או יחכה להריגה. אז אמרה לו סקריבוניה: “הכי נעים לך לעשות מעשה אחרים?”410 אבל לא הועילה לו בעצתה411 כי הוא שלח יד בנפשו, והיה טעם לדבר, כי מי שהולך למות בעוד שלשה או ארבעה ימים בגזרת אויבו ושומר בינתיים את חייו – הוא “העושה מעשה אחרים”.

לכן אי אפשר לומר בדרך כלל אם, במקום אשר המות צפוי לנו על פי כח חיצוני, צריכים לחכות עליו או להקדימו. ישנם פנים נוטים לכאן ולכאן. אם המות האחד כרוך בעינויים והשני פשוט וקל, למה לא אתפוש במה שפשוט וקל? כמו שאני בוחר בספינה לנסיעתי או בבית לשבתי, כן רשאי אני לבחור במות נאות ליציאתי מן העולם. אבל גם כמו שהחיים הארוכים אינם תמיד הטובים ביותר, כן להפך המות הממושך הוא תמיד היותר גרוע. יותר מבכל ענין אחר רשאים אנו לנטות לענין המות אחרי חשק הנפש. תשתחרר לה כפי תשוקתה, תאחוז לה בסייף או בחבל או בכוס רעל נוזל לתוך הגידים – כה תעשה וכה תוסיף כדי לנתק מוסרות עבדותה. אם את חייו נאלץ אדם לסדר על דעת אחרים, את מותו יוכל לסדר על דעת עצמו ויבחר כטוב בעיניו. שטות היא לחשוב: שמא יאמר אדם שלא התנהגתי בגבורה, ואחר יאמר שהייתי נחפז, ועוד אחר ימצא, כי במיתה אחרת הייתי מראה יתר עזוז רוח. הלא עליך לזכור כי כאן גמר מעשה, אשר אין המשפט אודותיו משיגו עוד, והכוונה האחת היא, להנצל ככל היותר חיש ממצודת המקרים. מצד אחר נמצאים גם אנשים, אשר אין דעתם נוחה כלל ממעשה כזה. אף חכמים מובהקים תמצא, האומרים שאין רשות לשלוח יד בנפשו וכי פשע הוא להיות הורג נפשו, וצריכים לחכות לקץ הטבעי של החיים. האומר כן אינו רואה, שהוא סוגר דלת בפני החרות. הדבר היותר טוב הוא בחוק הנצחי, שנתן לנו מבוא אחד לחיים ומוצאים רבים. הכי צריך אני לחכות על אכזריותה של מחלה או של יד עריץ, אם יש דרך לפני להשתמט מן העינויים ולהפטר מן היסורים? הן זהו הדבר היחיד אשר בעבורו לא נוכל להתאונן על החיים: כי אינם מכריחים אותנו412. לענין זה מסודרים היטב הענינים האנושיים; אין אדם אומלל אלא מרצונו. רצונך: חיה! אינך רוצה – תוכל לחזור למקום שבאת משם. כשאתה חש בראשך אתה מקיז דם ומיקל על הגוף בדם היוצא. אין צורך בפצע רב בלב, בסכין קטן פותחים נתיבה לחרות הגדולה, ובדקירה אחת משיגים השלוה. מהו הדבר העושה אותנו לשוהים ומתרשלים? יען אין אנו זוכרים כי עלינו לעזוב סוף סוף את הדירה שאנו גרים בה. הרי אנחנו כדיירים זקנים שהתרגלנו למקום שבתם והם קשורים בו ונשארים למרות כל מה שמרגיז אותם. רצונך להיות בן חורין כנגד הגוף שלך? גור בו כעומד לצאת ממנו! כשתצייר בנפשך כי סופך לוותר על דירה זו, תמצא יתר עוז לעזבו בשעת הכרח. אבל אין יחשבו בני אדם מחשבות על קצם, כל זמן שאין סוף לתאוותיהם?

אין דבר שהמחשבה בו יותר נחוצה. לדברים אחרים מתחנכים לפעמים בלי שהוצרך האדם להשיגם. יש מכין עצמו לעניות ונשאר עשיר. יש מתעתד לבוז למכאובים, אבל הצלחתו גרמה, כי לו גוף חזק ובריא ולא יגיע לנסות את הכח אשר רכש לו. יש אשר חיזק את רוחו לשאת את אבדן כל קרוביו, אבל לאשרו כל חביביו בחיים. רק לדבר היחיד הזה, למות, אין ההכנה לבטלה, כי יבוא היום שתהיה דרושה.

אל תחשוב כי רק לאנשים גדולים היתה הגבורה הזאת, לנתק כבלי העבדות האנושית. אל תאמר כי רק קאטו היה יכול לעשות זאת, לקרוע בידו את חייו מתוך נפשו, אחרי שלא כילה הברזל מלאכה זו. גם אנשים פחותים חשו וקפצו לתוך שלות המות, וכיון שלא יכלו למות בנחת ולבחור להם את הכלים לזה, תפסו בכל מה שהזדמן להם, לדברים שאינם מזיקים כלל מטבעם, והפכו אותם לכלי מות. זה לא כביר אירע בשעת משחק החיות, כי גרמני אחד שהיה נועד למשחק הבוקר413 הלך כמו לעשות צרכיו למקום אשר רק שמה היה רשאי ללכת לבדו. שם תפס בעץ אשר הספוג קשור בו לקינוח, ותחב אותו בכח לתוך גרונו עד שנחנק ומת. באופן זה לעג למות! אמנם מות לא יפה ולא נקי היה זה. הכי לא סכלות היא מיתה במיאוס? אבל איש גבור היה וכדאי שהזדמן לו לבחור את אופן מיתתו. בודאי היה משתמש גם בסייף בגבורה, ולמעמקי מים אדירים או מראש סלע היה מתנפל בעזוז רוח, אבל כשאי אפשר היה לו בכל אלה, מצא בכל אופן כלי להמית את עצמו, ללמדך שאין דבר חסר לצרכי המיתה זולתי הרצון. ישפוט נא כל איש כחפצו על מעשה אמיץ־לב הזה. אבל בזאת יודה, כי המיתה היותר בזויה טובה היא מהעבדות היותר מזוקקה.

כיון שהחילותי להביא דוגמאות בזויות, עוד אוסיף עליהן. כל איש ידרוש מנפשו יותר עצמה, כשיראה כי אף אנשים שפלים בוזים למות. את הגדולים כמו קאטו וסציפיון ואחרים, אשר שמענו שמעם בהערצה, אנחנו חושבים כנעלים ביותר משנוכל ללכת בעקבותם, אבל אני אראה דוגמאות מאנשים, אשר בזירה של משחק החיות הצטיינו בגבורת הנפש לא פחות מהמנהיגים במלחמת האזרחים. זה לא כביר הובל שבוי אחד למשחק הבוקר ושומריו בצדו, אך הוא הטה ראשו כאילו תקפה אותו השינה, ובלי משים תקע את ראשו הנטוי מתחת לאופני העגלה שעברה עליו וריצצה את מוחו. כך נמלט זה ממעניו על ידי אותה העגלה עצמה שהובילה אותו להריגה.

אין מעצור בפני מי שמבקש להמלט ולצאת. המשמר, אשר הטבע שם אותנו בתוכו, הוא רחב ידים. עד כמה שאפשר לאיש לפי מצבו, יבחר לו מוצא שהוא נוח לו, ואם מוצאים רבים לפניו למען השתחרר, ישקול בשכלו ויברור את היותר חביב לו. אם אין לו הזדמנות נוחה, יתפוס בזו שהיא יותר קרובה ותהי לו הטובה ביותר, אם גם חדשה ומפליאה היא. במקום שיש אומץ לב למות, לא תחסר לשכל נתיבה. הנך רואה כי גם עבדים פחותים התעוררו מתוך העוקץ שבמכאובם וירמו את השומרים השוקדים עליהם. כאדם גדול נשבח את מי שאינו רק גוזר על עצמו את המות כי אם גם ממציא את אופן המיתה. אמרתי שאביא עוד דוגמאות. ביום השני למשחקי האניות בים414 תקע אחד מהחיילים הנכרים את חניתו, שניתנה לו להלחם, לתוך צוארו. הוא חשב: “למה לא אפטר ברגע אחד מכל היסורים וכל החרפה? כיון שיש בידי כלי זין, למה אחכה עוד למות?” המראה הזה היה נהדר ביותר, בשים לב, כי יותר נכבד וישר לאדם שילמד למות משילמד להרוג אחרים. היתכן כי אומץ־לב אשר נמצא אף אצל אנשים מקולקלים וחטאים, לא ימצא אצל אנשים אשר הכינו עצמם בהגיון ארוך לקראת המקרים והשתמשו בשכל, שהוא המורה בכל נתיבות החיים? הן הוא מורה, כי דרכים רבים ושונים לגורל אדם וסופו הוא אחד, ואין הבדל מהיכן המוציא, אם התכלית אחת היא. הוא יועץ שנבחר במיתה בלי מכאובים, אם אפשר, ואם לא – שנמות באיזה אופן שנוכל. אמנם חטא הוא לחיות מן הגזל, אבל לא יגונה מי שחטף וגזל לו את המות. שלום.


מכתב ע"א: קנה מדה לכל מפעל הוא הטוב היותר נעלה, והוא היושר. כיון שהכל חולף אין לקונן על קץ החיים

סנקא ללוציליוס, שלום.

לפעמים אתה מבקש עצתי באיזה דברים, מבלי לשים לב כי הים הגדול מפריד בינינו, וכיון שבכל עצה דבר חשוב הוא הזמן הנאות, יוכל היות כי על כמה ענינים תשמע את דעתי בשעה אשר דעת מתנגדת תהיה יותר נכונה. כל עצה ניתנת לפי מצב הדברים415, והוא משתנה ומתהפך, לכן עצה טובה היא ילידת היום, וגם ביומה היא לפעמים מאחרת לבוא, כי מתוך תנועת יד, אם אפשר לומר היא צריכה להולד.

ואיך נגיע לעצה טובה? הנני להורותך זאת. בכל פעם שתחפוץ לדעת ממה לברוח ומה לבקש שא עיניך וראה את הטוב היותר נעלה, את תכלית החיים. עמה צריך להתאים כל מפעל שלנו. לא יוכל איש לסדר את פרטי חייו, כל זמן שלא קבע לו את תכליתם הכללית. הצייר, אשר צבעים כבר נכונים לפניו, לא יעשה תמונה כל זמן שאיננו יודע מה שהוא חפץ לתאר. בזה אנחנו שוגים, שאנחנו נועצים תמיד על חלקי החיים, ולא על החיים בכללם. הרוצה לירות חץ, צריך לדעת המטרה ולכונן לפי זה את ידו.עצותינו תועות מן הדרך, בעבור שאין המטרה נכונה בפניהן. אין אף אחד מן הרוחות מועיל לנוסע כשאינו יודע לאיזה חוף הוא מוליך את ספינתו. רבות פועל בחיינו המקרה, כשאנחנו חיים לפי המקרה. לפעמים חושב אדם כי דבר נעלם ממנו, בשעה שהוא יודע אותו. יש אשר אנחנו מבקשים איש, והוא עומד אצלנו. כן אין אנחנו יודעים, כי קרובה אלינו התכלית המבוקשת, הטוב היותר נעלה416. אין צורך בדברים רבים ובפירושים רחוקים, לבאר מה הוא הטוב הנעלה; באצבע יכולים להראות עליו מבלי לחלק אותו לפרטים. כי למה נפריד לחלקים מה שאנו יכולים להגיד בדבר אחד: הטוב היותר נעלה הוא היושר. ודבר גדול מזה אומר: היושר הוא הטוב היחידי. כל הטובות האחרות הן כוזבות ומזוייפות. אם הלקח הזה יחדור אל לבך וימלאהו אהבה עזה417 לצדק וליושר – כי אין די באהבה פשוטה – אז כל מה שיגיע לך על ידה יהיה מבורך וחביב418 – אחת היא איך יראה הדבר בעיני אחרים; ואף לסבול עינויים יקל לך, אם בהיותך שוכב מעונה יתר שלוה תהי בנפשך מאשר בלב המענה אותך, ולשאת חלי ומדוה תוכל מבלי לקלל את יומך, כשלא תהיה נדכה מהמכאובים. כל מה שהוא רע בעיני אחרים יאבד את מרירותו ויהפך לטובה כשתתנשא למעלה ממנו419. רק דבר זה יהי ברור לך, כי אין טוב זולתי היושר, אז גם את התלאות תכנה בצדק “טובות”, כי ירומם אותם רגש היושר. רבים סבורים, שאנחנו מבטיחים יותר משיוכל טבע האדם למלאות. כן הוא בודאי כשצופים רק על הגוף, אבל ישימו נא לב אל הנפש וימודו את האדם ביחס לאלוהות420.

קומה נא, לוציליוס הישר באדם, ועזוב את המשחק הספרותי של אותם הפילוסופים העושים כל רם ונשא לפלפול הבל של הברות421 ומצמצמים את רוח האדם והורסים אותו במחקריהם הפעוטים. צא בעקבות הוגי הרעיונות הגדולים, אבל לא בנתיבות אלה, אשר מגמתם להראות ביותר את הקשה שבחכמה ולא את הגדול ונעלה אשר בה.

סוקרטס, אשר יסד את כל הפילוסופיה על תורת המוסר, הורה כי תמציתה היא להבדיל בין הטוב ובין הרע. לפי דעתו422 צריך אתה להחזיק בדעות שכדאי לסמוך עליהן, אף אם תתראה על ידי זה כשוטה בעיני אחרים. יבייש אותך ויחרפך מי שיהיה, ואתה לא תרגיש עלבון, כל זמן שהיושר הוא בצדך. אם תחפוץ להיות מאושר באמת ובתמים בתור איש צדק, אל תחוש לבוז וחרפות. כך יוכל להתנהג רק מי שכל הטובות בחיים שווים בעיניו, כי אין טוב מחוץ ליושר והיושר הוא שוה בכל מקום. שמא תאמר: לפי זה הרי אין הבדל אם נותנים לקאטו השררה או מונעים אותה ממנו? אין הבדל, אם במלחמת פארסאלוס קאטו מנוצח או נוצח? – אם אחרי מפלת המפלגה שלו, אותו לא הכריעו, הרי הטוב אשר לו במקומו עומד כאילו יצא הוא כמנצח ועושה השלום. למה לא יהיה הטוב במקומו עומד? הן אותו היושר הגובר על המקרים הרעים, הוא המסדר את ההצלחה. היושר לא יוכל להיות גדול או יותר קטן; קומה אחת לו. תאמר: פומפיוס איבד את חיל צבאו, גאונה והדרה של המדינה; אנשי מלחמתו וכל האזרחים היותר חשובים ואנשי הסינאט המזויינים, כולם ניגפים בקרב אחד, ואחרי המפלה הרבה שרידי החיל מתפזרים בכל העולם, במצרים, בשאר מדינות אפריקא, בהיספניה. ואף לא לזאת זכתה המדינה העלובה, שתבאנה הצרות בפעם אחת. – כל זה יוכל להתרחש. וגם אם לא הועילה למלך יובא בקיאותו בגבולות ממשלתו ולא מסירת נפשם של בני ארצו על מלכם, וגם אם כחם של אנשי אוטיקא התרפה על ידי האסונות423, וגרם מזלו של סציפיון כי הועם שם תהלתו באפריקה: מראש ומקדם היה בטוח כי קאטו לא יפסיד. אבל הרי ניצחו אותו? – תוכל לחשוב זאת בין כשלונותיו בחיים, אולם ברוחו הכביר נשא הוא את המכשול שעיכב את נצחונו כמו שנשא בזמנו את המכשול שעיכב בחירתו למשרה. ביום הבחירה היה משחק. כן גם בליל מותו קרא בספר424. לוותר על השררה או על החיים דבר אחד היה לו, כי ברור היה בעיניו שישא כל מה שיוטל עליו. למה לא ישא באומץ לב ובמנוחה את המהפכה במדינה? הכי יש דבר יוצא מכלל סכנת השינויים והמהפכות? אף הארץ והשמים וכל מוסדי תבל אינם יוצאים מן הכלל, אם גם אלהים מושל בהם. לא לנצח יתקיים העולם, ויבוא יום אשר ידחה אותו מנתיבתו. כל הדברים מוגבלים בזמן, הם נולדים וצומחים ואובדים. גם הנבראים שאנחנו רואים במרום למעלה מאתנו, וגם היסודות שאנחנו חושבים למוצקים תחת רגלינו ואנחנו קשורים בהם – כולם יתפרדו ויאבדו. כל דבר מגיע לעת זקנה, ואף כי מדת זמן הקיום שונה, סופם דומה בטבע. מה שהווה לא יהיה תמיד, ואם גם לא יכלה, על כל פני יתפרד, וההתפרדות היא בשבילנו הכליון. אנחנו רואים את המצב היותר קרוב, כי שכלנו הקהה והדבק בחומר לא יוכל להביט הלאה. אילו היה יכול לעשות זאת, היינו נושאים ביתר אומץ את חליפתנו וחליפת קרובינו ומתנחמים בתקוה, כי ככל עניני העולם, גם החיים הם הפרדת מורכבים והרכבת מופרדים זו אחר זו, ובכל החליפה הזאת האומן הנצחי האלוהי עושה במתינות את מפעלו. כן אמר כבר קאטו, בהתבונן רוחו בנצח: כל הגזע האנושי, ההוה ואשר יהיה, נדון למות; כל הערים שהגיעו לממשלה או שהיו לתפארה לממלכות אחרות425 תהרסנה במשך הזמנים, ויבוא יום שישאלו: אַיָן? יש אשר תחרבנה במלחמה ויש אשר הבטלה הארוכה בימי השלום תורידן מגדולתן או הבזבוז בחיי הנאה יחליש כחן, האויב המסוכן לבעלי עושר ונכסים. על כל הארצות הפוריות האלה יכסה פתאם זרם מי הים, או רעש האדמה יהפוך אותן לגלים. למה איפוא אתעצב ואקונן כל כך, אם ברגע קטן יקדם קצי לקץ כל דבר? מי האיש, אשר נפש כבירה לו, ישמע בקול האלהים ולא יסרב לקבל עליו את החוק העולמי: או שתעבור הנפש לחיים יותר טובים באורה ושלוה בקרבת אלהים – או שתתערב במה שהוא לפי טבעה ויאסוף אותה הטבע הכללי, בהשתחררה על ידי זה בכל אופן מן התלאות. לפי זה חיי היושר של קאטו דינם טוב יותר נעלה מן מות־ישרים אשר סבל, כי אין מדרגות ליושר. סוקרטס היה אומר, כי היושר הוא כמו האמת, לשניהם, אין מדת גודל, כי יש להם מדתם בפני עצמם: הם שלמים.

לכן לא יפלא בעיניך המאמר, כי הטובות שבחיים שוות, אלה שמתכוון האדם להשיגן או שנטל עליו לקבלן. אם יעלה על דעתך להבדיל ביניהן באופן שתחשוב את סבל היסורים לטובה פחותה, תהיה נאלץ לומר, כי סוקרטס היה אומלל בבית כלאו, קאטו בהרחיבו באומץ־לב בעצם ידו את הפצע שעשה בבשרו, ויותר מהם רגולוס, אשר קיבל עליו את העונש בעבור האמונה ששמר לאויבים – אבל אין איש אף מהיותר שקועים בתענוגים שיעוז לומר זאת. הם יאמרו כי לא היה גבר זה מאושר, אבל לא שהיה אומלל.

חכמי האקדמיה מלפנים היו אומרים, כי הסובל עינויים כאלה הוא אמנם מאושר, אבל לא באושר מלא ושלם. אין להסכים לזה. מי שאינו מאושר, אין בידו הטוב הנעלה, ולטוב הנעלה אין מדרגה גבוהה ממנו, אם היושר כלול בתוכו, ואינו נחלש על ידי היסורים ושלמותו אינה נפגעת בפגם הגוף. והיושר הזה הרי קיים הוא, כי כוונתי ליושר המרומם המלא אומץ ואשר הוא מתגבר על ידי הסכנות האופפות אותו. לאומץ כזה, שהוא רגיל אצל צעירים בעלי רוח נדיבה המתפעלים מדבר יפה ומשובח עד כדי לבוז למסבות החיצוניות, מגיעים בהשפעת החכמה. היא המוכיחה לנו כי הטוב היחיד הוא היושר. וכי אי אפשר להרחיב או לצמצם אותו, כמו שאין לעקם את קנה המדה שמודדים בו: כל שינוי קטן שאתה עושה בו מקלקל את הקו הישר. ממש כן הוא היושר, גם הוא קו שאין לעקמו. הוא אינו סובל הטיה; יכולים לחזקו, אבל לא להגדיל מדתו. הוא חורץ משפט על הכל, ואין הוא נשפט. וכמו שאין הוא יכול להעשות יותר ישר, כן אין מדרגות בדברים היוצאים ממנו, שהם כולם צריכים להיות ראויים לו – לכן כולם שוים.

תתמה: “להיות מיסב בבית משתה ולהית נלקה ומעונה – הכל אחד?” – היפלא זה בעיניך? יותר יפלא, אם אומר לך, כי ההסיבה במשתה תוכל להיות רעה וסבל העינויים – טובה, אם שם החרפה וכאן הכבוד. אם דבר טוב או רע הוא, אינו נשפט לפי החומר, כי אם לפי ישרו של בעל המעשה, ובכל מקום שהאיש מופיע את היא מדתו ואחד ערכו. רואה אני שיתקוטטו בי בעבור משפטי זה האנשים השופטים על רוח כל אדם לפי מצב רוח עצמם, והם יתמהו על דעתי, כי טוב לגבר סובל היסורים כמו לסובל בחכמה את האושר, וכי הטובה שזכה לה המנצח היא שוה לטובה שבגורל השבוי הצועד לפני מרכבת הנצחו, אם השבוי הזה לא נפל ברוחו. האנשים האלה סבורים, כי אין דבר נעשה מה שהם אינם יכולים לעשות, ולפי חולשתם הם חורצים משפט על גבורת אחרים. לפלא בעיניך, כי להיות נשרף, נפצע, אסור, נהרג, יוכל לגרום לפעמים הנאה? הן לשואפים בתאוות כל סעודה פשוטה היא כבר עונש. העצל כשהוא נאלץ לעבוד הוא כעולה לגרדום. למפונקים כל עמל הוא אסון. לחובבי בטלה הצורך ללמוד הוא עינוי נפש. כיוצא בזה חושבים אנחנו כל דבר, שאין כפי כחנו לעשותו, כדבר קשה ושאין לסבלו, ושוכחים כי רבים הם הסובלים יסורים בעבור שנאלצים הם לוותר על היין או להשכים בעלות השחר. דברים כאלה לא קשים לפי הטבע, כי אם בשביל שאנו רכים וחלשים. על ענינים גדולים צריכים לשפוט מתוך רוח כביר, כדי שלא נטעה למצוא החסרון במעשים, בעוד אשר הוא בקרב נפשנו. בוא וראה, כי כשאתה משקיע את הקנה היותר ישר לתוך המים יתראה כאילו הוא עקום ורצוץ, ויהיה לך לאות, כי לא חשוב רק מה שאתה רואה, אלא גם באיזה אופן. ברוח אשר בנו יש מן הערפל המעכב ראיית האמת426. שאל נא נער בריא ברוחו וחזק בשכלו ויגיד לך, כי הגבר הנושא בעוז על שכמו את תלאות החיים ומתרומם על גורלו נראה לו האדם היותר מאושר. אין זה דבר גדול, אם אין אדם מתמוטט בשעה שהכל בשלוה, כי אם לעמוד זקוף בשעה שהכל נכפפים, להתחזק על רגליו כשהכל נופלים לארץ. מה הוא היותר קשר בעינויים ובכל הדברים שאנו מכנים בשם תלאות? מה שהם מעקמים ומכריעים ומטים לארץ את הרוח – אבל דבר זה לא יארע לאיש משכיל. הוא יעמוד הכן בכל אשר נטל עליו. הוא לא יקטן ברוחו ולא יאמר “אי אפשר” לאיזה משא שיעמיסו עליו, הוא לא יתאונן אם נפל בגורלו מה שיכול ליפול בגורל כל אדם. הוא יודע את כחותיו וכי יכולות הן לשאת כל משא.

אין אני מוציא את החכם מכלל בני אדם, ואינני אומר כי אין הכאב שולט בו, כאילו הוא סלע שאין בו הרגשה. מאד ידעתי שהוא מורכב משני חלקים, האחד הוא נבער מדעת, הוא יכול להשרף, להנשך ולסבול מכאובים. אבל השני הוא בעל דעת, והוא נשען על בינתו החזקה שאינה נרתעת ואינה זזה ממקומה. בחלק הזה נמצא הטוב הנעלה שבחיי אדם. כל זמן שלא נשלם, עוד מחשבותיו משתנות, אבל כשהגיע לשלמות, קיומו מתבצר. מי שהוא מן המתחילים בין חובבי היושר ושואף להשתלם, גם כשכבר התקרב לטוב הנעלה אבל לא הכין עצמו עוד כראוי, הוא יפסק לפעמים את מהלכו, כי ילאה ממאמצי רוחו. הוא לא השתחרר עוד מן הספקות, ובדרכו יש עוד חלקלקות. אבל האדם המאושר, בעל היושר בשלמותו, הוא את נפשו יברך כשעמד בנסיון. את הדברים הנוראים לאחרים הוא לא רק סובל, אלא מקבל באהבה, אם הם לו חובה מוסרית, ונוח לו להיות יותר טוב מלהיות יותר מוצלח.

ועכשיו אני מגיע למה שאתה מחכה לשמוע ממני. כדי שלא יאמינו כי היושר שבקרבנו הוא תועה מחוץ לגבולות הטבע: גם החכם רועד וכואב ופניו מתחוורים. כל אלה תנועות גופו הן. אימתי מתחילה הסכנה ופוגעת בו באמת הרעה? כשההרגשה ההיא מכריעה את רוחו, כופה אותו להכיר שהוא משועבד לה והוא מיצר על עצמו. החכם גובר בישרו על המקרים. ואם תאמר, כי ישנם מחזיקים בחכמה שנבהלים מאימת הפגעים הבאים עליהם, על זה אגיד לך, כי משגה הוא לדרוש דבר שוה מן החכמים השלמים ומן המשתדלים בחכמה. הנה אני רק עודני כמשתעשע במדות המשובחות, אך עוד לא קלטתי אותן ברוחי לחלוטין, ולו גם כבר הגעתי להן, אינן עוד תמיד על ימיני ולא הרגלתי בהן כל כך, כדי להשתמש בהן בכל מקרה. ישנם צבעים, אשר הצמר סופג אותם תיכף, ויש שצריכים להחזיר את הצמר ליורה ולהרתיחו כדי לקבלם. כן ישנם לימודים, אשר תיכף לתפיסתם יכולים להשתמש בהם למעשה, אבל ישנם גם שצריכים להעמיק בהם ואשר רק כשחדרו לתוך הנפש ולא רק צבע נתנו לה, אלא גם תוכן427, אז יכולים להשתמש בהם כמו שקוו. כך איפוא יהיה במלים מעטות סכום דעתנו: הטוב היחיד הוא היושר, ובודאי אין בלתו, ומקומו הוא בחלק המובחר שלנו, הוא השכלי. ומה יסודו של היושר? משפט נכון ובלתי משתנה. בו תלויה נטית הרוח. על ידו נצרפות ומזדככות המחשבות הגורמות לנטית הרוח. עם המשפט הזה יתאים, כי כל הדברים המתיחסים ליושר הם דברים טובים וגם שוים זה לזה. הטובות המוחשות אמנם טובות הן לגוף, אבל לא לאדם בשלמותו. יש להן קצת ערך, אבל לא חשיבות428. בהן יש מדרגות שונות, הן גדולות וקטנות. עלינו להודות, כי גם בין חובבי החכמה יש מדרגות. יש מי שהשתלם עד כדי להעיף עין ולהתבונן במהות ההצלחה, אבל לא כדי לבחון אותה בתמידות, ומזיו הדרה הוא חוזר ומשפיל את עיניו. יש אשר התקדם עד כדי להביט בפניה. רק מי שהגיע לתכלית האומץ הוא החכם השלם. מן ההכרח הוא כי דבר שאינו מתוקן נע ומשתנה, צועד קצת לפנים וכושל ונופל. לא יחדל לנפול, מי שאינו מתאמץ במהלכו. מי שמתרשל במאמציו ובהשתדלותו הוא יסוג אחור429. אין אדם חוזר ומוצא את התקדמותו במקום שהזניח אותה.

חובתנו איפוא להתמיד ולהתקדם. הרבה יותר משכבר השגנו עוד עלינו לעשות, אבל חלק גדול מההתקדמות הוא החפץ ללכת הלאה. ודבר זה ידוע לי: אני חפץ, ובכל נפשי אני חפץ. וגם אותך אני רואה מלא חשק ושואף בתשוקה רבה אל היפה והנהדר. עלינו למהר. אז יהיו לנו החיים מתנה טובה, ואם לא – אבדה היא, שיש בה בושה וכלימה, בבלותנו הזמן בדברים מגונים.

נשתדל שיהיה כל זמננו ברשותנו, ולא נגיע לזה. אם לא נהיה בתחלה בעצמנו ברשותנו. מתי נצליח לבוז לכל המקרים החיצונים? מתי נזכה לכבוש כל התאוות, להכריען תחת ממשלת רצוננו עד שנוכל לקרוא: נצחנו?

“את מי נצחנו?” תשאל. לא את הפרסים והמדיים הרחוקים ולא את אנשי המלחמה אשר מעבר לדאציה, אלא את הבצע, את אהבת הכבוד ואת יראת המות – את הדברים אשר בהם נכשלו גם הגיבורים בקרב העמים. שלום.


 

ספר תשיעי

מכתב ע"ב: אין לדחות את הלימודים. הנפש מגיעה לבריאותה בפעם אחת ולחלוטין

סנקא ללוציליוס, שלום.

הענין שאתה שואלני עליו היה ברור לי לפנים כשעסקתי בו, אבל זמן רב לא טיפלתי בכח זכרוני ועכשיו הוא מתרשל קצת. קרה לי מה שמוצאים בספרים שאין משתמשים בהם זמן רב, כי יריעותיהם מתדבקות זו בזו. גם את הרוח צריכים לגלול כפעם בפעם ולמשמש באוצרות הטמונים בו, כדי שיהיו מזומנים להשתמש בהם בשעת הצורך. מטעם זה אדחה את הענין לזמן אחר, כי דורש הוא עמל וזהירות יתרה. אני מקוה לעסוק בו כשאשהה ימים רבים במקום אחד. יש דברים שיכולים לכתוב עליהם גם כשנוסעים בעגלה, ויש שדורשים התבודדות וישיבת מנוחה על המטה. אבל גם בימים שאנחנו טרודים בעסקים, ובכל אחד מהם, אין אנו פטורים ממעשה. הן העסקים צצים אצלנו חדשים לבקרים, כאילו אנחנו זורעים אותם והם צומחים ומתרבים. אנחנו גם אשמים בזה, שאנו דוחים חובתנו ואומרים: “כשאשלים עסקי אז אפנה” או: “אחרי הגיעי לסוף הענין הקשה הזה, אשתדל בלימודים”430. אבל לא כשתהיה בטל מכל מלאכה עליך לעסוק בחכמה, כי את כל העבודות האחרות צריכים לעזוב כדי לעסוק בדבר, אשר אין כל זמן מספיק בשבילו גם אם אנחנו מאריכים ימים עד קצה חיי אנוש431. אין הבדל, אם אתה עוזב את החכמה או מפסיק הלימודים. כי אין אדם נשאר במקום שפסק; מי שאינו מתקדם, נסוג לאחור אל ראשיתו במדה שהזניח ההתקדמות432. צריכים להתקומם נגד העסקנות. אין להרחיבה, אלא לצמצמה. אין לך זמן שאינו מסוגל ללימודים מועילים, ובכל זאת ישנם אנשים שמזניחים את הלימודים מאותם הטעמים עצמם, אשר בגללם היו צריכים ללמוד. תמיד יתרחש איזה דבר מעכב, אבל לא למי שהוא נשאר בכל עסקיו שמח וטוב לב. השמחה נפסקת אצל מי שאינו שלם בדעתו; שמחת המשכיל היא מתמדת ואין מקרים וחליפות מזעזעים אותה, היא עומדת בשלותה. היא אינה תלויה בחיצוניות ואינה מחכה לחסדי ההצלחה ולעזרת אדם. שמחה זו היא פנימית, לו היתה נכנסת מחוץ לתוך הנפש, היתה גם יוצאת ממנה, אבל היא ילידת הנפש. מתרחשים מאורעות חיצוניים המזכירים למשכיל את חליפת החיים, אבל רק דברים פחותים הם, נוגעים בשטח עור הבשר. נושב לפעמים כעין רוח חובל ופוגע בו, אבל טובתו עומדת בעינה. אינני מכחד כי גם פגעים באים עליו מחוץ, כמו שלפעמים גם בגוף בריא וחזק צומחות אבעבועות ונעשות חבורות, אבל אין המחלה עמוקה.

זה איפוא לפי דעתי ההבדל בין גבר אשר חכמתו שלמה ובין המתחיל להשתלם; הוא כמו ההבדל בין הבריא ובין מי שקם ומתרפא מחליו הקשה, אשר בהקל מכאוביו הרי זה כבר בשבילו מצב של בריאות. אם אינו משגיח על עצמו, על נקלה יכבד שוב חליו ויחזור כשהיה. המשכיל האמתי אינו שב למצב של מחלה ואינו נפגע בה כלל. בריאות הגוף היא מוגבלת בזמן, הרופא אשר החזיר אותה אינו ערב בעד קיומה, לפעמים חוזרים וקוראים אותו אל החולה אשר כבר טיפל בו; הנפש מגיעה לבריאותה בפעם אחת ולחלוטין.

אגיד לך את הסימנים שתכיר בהם את הנפש הבריאה: היא שמחה בעצמה, בוטחת בעצמה, יודעת כי כל החסדים והטובות, אשר בני אדם מבקשים ומשיגים אותם, אין להם חשיבות רבה למען החיים המאושרים. כי מה שאפשר להוסיף עליו, איננו דבר שלם, ומה שאפשר לחסר ממנו איננו מתמיד. החפץ שתהיה שמחתו מתמידה, צריך למצוא אותה בקרב נפשו. מה שההמון חובב ונכסף לו, הוא נוזל לכאן ולכאן, אין ההצלחה נותנת אחוזת עולם433. אבל גם המתנות המקוריות הללו יכולות לשעשע אותנו, אם השכל מכניס לתוכן קצבה וסדר; הוא נותן ערך אף להדברים החיצונייים, בעוד אשר השימוש בם על ידי רודפי ההנאה אינו תמיד לטובתם.

אטאלוס היה רגיל ליתן דמות זו למעשינו: “הראית כלב חוטף בפה פעור את חתיכות הלחם והבשר שמשליך לו אדונו? מה שהוא חוטף הוא בולע תיכף בבליעה אחת והוא עומד ומתאוה לחתיכות חדשות. כן גם אנחנו מה שמשליכה לנו ההצלחה אנחנו בולעים בלי קורת רוח, ועומדים ומצפים לשלל נוסף”. לא כאלה חלק המשכיל. הוא שבע אף אם נפל דבר בגורלו, הוא מקבלו בנחת ומניחו. הוא נהנה משמחתו הרבה והתמידים שבקרבו.

יש מי שכוונתו טובה והשתלם הרבה, אבל הרבה עוד חסר לו למעלה עליונה. אדם כזה עודנו עולה ויורד, מתרומם לרקיע וחוזר וצונח לארץ. אין קץ לטלטולן של נפשות כאלה, כי אין להן עוד הנסיון והבקיאות. הן נופלות לתוך אותו התהו, שמזכיר אפיקור, באין להן מטרה וגבולות.

עוד כת שלישית יש: אנשים שהתקרבו כבר לחכמה, עוד לא נחלו אותה, אבל כבר צופים עליה והיא, אם אפשר לומר כן, כבר בתחום השגתם. האנשים האלה אינם מתמוטטים עוד ואינן נכשלים, ואף כי עוד לא דרכה רגלם ביבשה, הנם כבר בחוף. וכיון שהמרחק כה רב בין הראשונים ובין האחרונים במעלה, וכיון שאף הבינונים נתונים עוד בסכנה גדולה שלא תופחת מעלתם, אין לנו רשות להתמכר לעסקים וחובתנו היא להפטר מהם. כשרק פותחים להם פתח, הם נכנסים וגוררים עסקים אחרים בעקבותם. בראש ובתחילה צריכים להתקומם נגדם! מוטב שלא להתחיל בהם משנצטרך להפסיקם. שלום.


מכתב ע"ג: חכמים אינם מתקוממים כנגד מושלי המדינה, אשר על ידם הם מוצאים שלוה. המשכיל חושב לדבר שלו מה שמשותף לו ולכל הגזע האנושי

סנקא ללוציליוס, שלום.

טועים הם לפי דעתי החושבים כי התלמידים הותיקים לפילוסופיה הם עקשנים ומורדים ובוזים לשלטון ולמלכות ולמנהיגי המדינה. אדרבה, להם הם מכירים טובה ביותר, ובצדק, כי על ידם הם נהנים מן השלוה והמנוחה434. מן ההכרח אשר השלוה במדינה עוזרת להם להשיג את תכליתם, לחיות חיים טובים, יכבדו את יוצר הטובה הזאת כמו את אביהם, ובכל אופן יותר משמכבדים אותם אנשים פוחזים וקופצים בראש, הנהנים הרבה מן השלטונות ותובעים מהם עוד יותר, ואף היותר נדיבים אינם יכולים למלאות בפזרנותם את התשוקות שלהם המתרבות במדה שמשביעים אותן. מי שחושב מחשבות לקבל עוד יותר, שוכח מה שכבר קיבל, וזה עונם היותר קשה של רודפי ההנאות, כי הם נעשים כפויי טובה. הוסף על זה, כי המכהנים במשרות מדיניות אינם מביטים לעולם על הנמוכים מהם במעלה, אלא על מי שעולה עליהם, ולא כל כך נעים להם לראות רבים מאחוריהם כמו שקשה להם לראות אחד יחיד צועד לפניהם. כך דרכה של רדיפת הכבוד: היא אינה מביטה אחוריה. ולא רק היא חסרה גדר ויסוד; הוא הדין לכל תאוה, כי במקום שגמרה היא מתחילה מחדש. לא כן איש טהור־לב וזך־רוח, המניח מאחוריו את משרדי השלטון ושער המשפט וכל עניני הנהגת המדינה בבקשו לנפשו דברים יותר חשובים, הוא יחבב את בעלי המשרה הנותנים לו יכולת לחיי שלוה. הוא לבדו מכיר להם טובה בלי פניה צדדית, וגם מבלי שהם יודעים זאת הוא משבח אותם. כמו שהוא מכבד ומרומם את מוריו, אשר הועילו לו לצאת ממעקשים לדרך ישרה, כן הוא מודה למי שהוא מגן לו בהיותו עוסק בחכמה ודעת.

“אבל המושל גם לאנשים אחרים הוא מגן”. – בודאי כן הוא. אולם כמו אשר מכל הנוסעים בים ונהנים משלות הרוחות מי שמעביר אתו את החפצים היותר יקרים הוא המרבה ביותר להלל ולהודות לשר של ים435 על ההצלה, והסוחרים היותר זהירים מנוסעים פשוטים לשלם מה שנדרו בעת צרה, ובתוך הסוחרים – מי הם אשר ההודיה על הטובה זורמת ביותר מקרב לבבם? אלה אשר מרכלתם היא במיני בשמים וארגמן וחפצים אשר זהב ישקל מחירם, לא בעלי נטל פחות־ערך המוכן לשמש בתור משא־מלואים לצרכי הספינה: כן נעשית הנאת השלוה, הנתונה לכל תושבי המדינה, לנחלה יקרה ביותר למי שמשתמש בה לדברים חשובים. לרבים, הלבושים בגדי כבוד בחוץ436, השלום הוא יותר קשה מהמלחמה. הכי חייבים הכרת טובה בעד השלום אותם האנשים המשתמשים בו כדי לשתות לשכרה, לרדוף אחרי הנאות וחטאים מגונים, שהיה נוח להם אילו באה מלחמה כדי לשים קץ להם? או תחשוב כי אין לחכם די ישרנות למען הכיר טובה אף בתור יחיד על מתנה שהיא נחלת רבים? אני רואה עצמי חייב תודה לשמש ולירח, אף כי לא לי לבדי זורח אורם. אני שמח בתקופות השנה ורואה עצמי חייב תודה לאל אשר סידר אותן, אף כי לא לכבודי בלבד עשה זאת. סכלות היא וצרות מוח לבני אדם, שהם מבדילים בין דבר שברשותם ובין מה שהוא אחוזתם לבדם437. אינם חושבים כדבר שלהם מה שהוא ברשת הרבים438. אבל המשכיל חושב במדה יתרה לדבר שלו, כל מה שמשותף לו ולכל הגזע האנושי. הן הדברים האלה לא היו רשות הרבים, אם לא היה ליחידים חלק בהם. השותפות אף בחלק קטן עושה הדבר לאחוזת רבים. אבל עליך גם לשים לב, כי הטובות הגדולות והאמתיות אינן מתחלקות באופן אשר רק חלק קטן מהן מגיע ליחידים – הן בשלמותן נחלת כל אחד. מהנדבות המתחלקות במדה439 מקבל כל אחד מה שמגיע לגלגלת. כשקוצבים מזונות או מחלקים נתחי בשר וכל מה שנתפס ביד, מקבל כל אחד חלקו. אבל הדברים אשר אינם נחלקים, השלום או החופש, הם במדה אחת לכלל וליחידים.

לפיכך זוכר המשכיל, על ידי מי הוא נהנה מהטובות הללו, מי הוא הגורם לזה שאינו נאלץ לצאת למלחמה או לעבודת משמר או להגנה על החומות ולכל מה שדורש ההכרח בשעת חירום, ועל זה הוא מודה לקברניטה של המדינה. בראש מה שמלמדת הפילוסופיה הוא, להכיר טובה ולהחזיר חסד לבעליו, ולפעמים הכרת הטובה היא כבר החזרתה. לכן לא ימנע מהכיר, כמה הוא חייב למי שמסייע לו בשלטונו ובהשגחתו לזכות בפנאי מרווח ובחפש זמן ובמנוחה שאין עסקי המדינה מפריעים אותה.

"יוצר המנוחה הזאת הן כאלהים הוא לנו,

כי כאלהים אני תמיד אכבדו"440.

אם מכירים טובה לגורם מנוחה כזאת, אשר יתרונותיה החשובים הם:

"הבט וראה הבקר, מה שלו רובץ לפנינו,

ואני כחפצי בשדה בחלילי מנגן בנחת" –

מה רב עליה ערך הפנאי שמבלים בקרבת האלים441, ושהוא מרים אותנו למעלתם?

אין אני טועה בדברי, לוציליוס! בקפנדריא442 אני מעלה אותך לשמים. סכסטיוס היה אומר: אין יופיטר יכול יותר משיוכל איש טוב. ברשותו ישנם דברים רבים שהוא יכול לחונן בהם בני אדם, אבל בין שני עושי חסד אין היותר טוב מי שהוא עשיר ביותר; כמו שבין שני מומחים במדה שוה להנהגת אניות אין זה נחשב ליותר טוב מי שיש לו ספינה יותר גדולה ומפוארה. במה איפוא יתרון יופיטר על איש טוב? במה שטובתו מאריכה ימים ביותר? המשכיל לא יפול ברוחו, אם צדקתו מוגבלה בזמן. הלא גם בין שני חכמים אין מי שמאריך ימים מאושר יותר מחברו, אשר צדקתו מצומצמה במדת חיים יותר קצרה, כן גם האל אינו גובר על האדם באשרו בעבור שהוא עולה עליו בשנות קיומו. אין הצדק גדול בשביל ארכו. ליופיטר הכל יש, אבל הרי לאחרים הוא מוסר מה שיהיה להם. הוא משתמש במה שלו, על ידי שהוא מסובב שישתמשו בזה אחרים. גם החכם זה דרכו, כמו יופיטר, לראות בחפץ לב כל הטובות בידי אחרים ולבוז להן ויש לו רשות אף לראות בזה יתרון לעצמו: כי יופיטר להשתמש בטובות לעצמו אינו יכול, והוא החכם, אינו חפץ. נאמין איפוא לסכסטיוס, המראה לנו את הדרך היותר נהדרה ואומר:

“זאת הנתיבה לרום כוכבים!”443

נתיב ההסתפקות, הענוה וגבורת הנפש. אין האלים צרי עין ואינם מתקנאים בנו; הם פותחים שער ונותנים יד לכל עולה. תתפלא על זה, כי האדם עולה לאלהים? אלהים בא אל האדם, או יותר נכון: הוא בא לתוך האדם, כי אין רוח טובה שאין בה אלוהות444. זרע אלוהי זרוע בגויות בני אדם. כשעובד אדמה מקבל אותו בתבונה, צומח ממנו דבר דומה לו ושוה למוצאו, אבל אם הוא מקבל אותו שלא כהוגן, הוא מקלקל ומשחית אותו, כמו באדמת טרשים או ביצה, וקוץ ודרדר עולה במקום תבואה. שלום.


מכתב ע"ד: היושר הוא המעולה שבטובות החיים, הדרך היחידה ללכת בטח

סנקא ללוציליוס, שלום.

מכתבך הנאני ודפק כחותי הנרדמים, אף את כח הזכרון, שהיה כבר נרפה וחלש, העיר מחדש. – איך לא תחשוב, לוציליוס שלי, את האמונה, כי היושר הוא המעולה שבטובות החיים, כסיוע היותר נאמן לאשרם של בני אדם? הן מי שטובות אחרות חשובות בעיניו, הוא נופל ביד הגורל ונעשה תלוי בדעת אחרים, בעת אשר מי ששם את היושר לגבול לכל הטובות, הוא מאושר מעצמו. הנה אדם אחד מתאבל על אבדן בניו, האחר דואג להם כשהם חולים, השלישי נעצב על שאינם הולכים בדרך ישרה וסובלים חרפה. הנך רואה אחד נושא מכאובים בשביל אהבים לאשה אחרת או בשביל קנאתו לאשתו. יש זועם על אשר נדחה בהיותו שואף לאיזו משרה, ויש אשר המשרה שהשיג מקניטה אותו. גדול ביותר המון האומללים, אשר קרבת המות, האורב להם בכל מקום, מטילה עליהם יראה ורעד. הרי אין מקום שלא יוכל להתנפל עליהם שם, והם כמי ששוהה במדינת האויב וצריך להביט אנה ואנה ולהקשיב לכל המולה קטנה מסביב. מי שאינו עוקר מלבו את הפחד הזה, יהיו קרביו תמיד מזדעזעים. אנחנו פוגשים בני אדם שהלכו בגולה ואבדו את נכסיהם, וגם את האביונים היותר מדוכאים: העשירים שאינם שולטים בעשרם. אנחנו פוגשים באנשים שנטרפה ספינתם באמת, או דרך משל, כשנהרס מצבם פתאם על ידי זעם העם וקנאתו (כלי זין מסוכן לאזרחים ישרים!) כמו על ידי סערה ורעם מתחולל פתאם על יושבים בשלוה ומרעיש כל הסביבה. כמו שהרעם מטיל מהומה גם על כל העומדים בקרבתו של הנפגע מברק האש, כן גם בהתרחש לפתע אסון, האחד נהרס על ידו, השני מזדעזע ומתמלא אימה שלא יקרה גם אותו אסון כזה. כל הלבבות רועדים כשצרות פתאומיות באו על אחרים. כצפרים הללו המתעופפות בחרדה גם לקול רעש ריק של כף הקלע, כן נרגשים אנחנו לא רק מן המכה, כי אם גם מקול הזועה היוצא ממנה. איך יכול אדם להיות מאושר כשהוא תלוי בדמיונות כאלה. אין אושר בלי בטחון מן הפחד. חיים גרועים הם, אשר המורא מארך אותם. מי שתולה תקותו בדברים המקריים צובר לנפשו חומר רב ליסורים שאין להפטר מהם. רק דרך אחת יש למבקש ללכת בטח: לבוז לחיצוניות ולהסתפק ביושר. מי שחושב איזה דבר בעולם יקר וטוב מהיושר, הוא יפתח את חצנו לקבל מתנות שההצלחה מפזרת, ויהיה גם למטרה לחצי המקרה. שוה נא נגד עיניך את התמונה הזאת: ההצלחה עושה לה שחוק ומשליכה לתוך קהל המון בני אדם כיבודים, עשירות, חסדי־תקיפים. כמה מן המתנות הללו נפסלות בשעה שהחוטפים אותן מתקוטטים עליהן, וכמה מהן נחלקות בין אנשי כחם, וכמה מהן נהפכות להפסד ונזק למקבליהן. יש משיגים אותן בהיסח הדעת ויש אשר בתשוקה עצומה פשטו ידיהם לחטוף אותן ונדחו ולא זכו להן. אבל גם למי שהצליח לחטוף כחפצו, לא תהיה לאורך ימים השמחה על השלל. האיש החכם ממהר לעזוב את התיאטרון כשהוא רואה שהשלכת המתנות הקטנות התחילה445. הוא יודע, כי המתנות הקטנות עומדות ביוקר. עם הפונה והולך לו אין מתקוטטים, אותו לא דוחפים ומכים; המריבה היא רק בשביל השלל. הוא הדין בדברים אשר ההצלחה זורקת מלמעלה. מתמלאים אנחנו האומללים קנאה ודוחקים איש את רעהו, וכל אחד היה חפץ שתהיינה לו ידים רבות, וצופים אנו לכל עברים, המתנות נראות לנו כמתמהמהות, החשק אדיר, הכל מחכים ורק מעטים משיגים. משתוקקים אנו להחיש את הזכיה בגורל. אנחנו שמחים כשחטפנו איזה דבר, ותוחלת אחרים נכזבה. בעד השלל הנבזה אנחנו משלמים לפעמים בהפסד, או מוצאים אחרי כן כי רימינו את עצמנו וטעינו. הלא טוב יותר שנתרחק מהמשחקים האלה ונפנה המקום לחמסנים! יהיו הם הצופים בדאגה ותולים נפשם בטובות כאלה, שהם רואים תלויות מעל לראשם.

מי שגמר בנפשו להיות מאושר, הוא רק ביושר יכיר את הטובה היחידה. לו הכיר אותה בקנינים אחרים, היה חוטא במשפטו כנגד ההשגחה האלוהית, כיון שתלאות רבות באות על אנשים צדיקים וכיון שכל מה שנותנת לנו ההשגחה הוא דל וקצר ימים לעומת ימי העולם. מתוך התלונה על זה אנחנו נעשים כפויי טובה ומפרשים גרועים לפועל אלהים446. אנחנו מתאוננים על שאין אנו זוכים תמיד, ורק מעט ולסירוגין ובלי קיום, בקניני העולם. מכאן יוצא כי על כרחנו אנו חיים ועל כרחנו מתים447. החיים שנואים עלינו ואת המות אנו יראים. כל חפץ בלבנו רופף ואין הצלחה שתשביענו רצון. סבת הדבר היא, כי לא הגענו עוד לאותו הטוב הגדול ומרומם על הכל, אשר עמו יפסוק ויחדל התיאבון, כי אין עוד דבר למעלה מהמרומם על כל. מפני מה אין הצדק והיושר משתוקקים עוד לשום דבר? הם שמחים במה שיש ואינם תאבים למה שאינו כאן. הכל גדול אצלם, מפני שהכל די להם448. אם עוזבים אנחנו מחשבה זו, אין התמימות ולא האמונה מתקיימת449. מי שנכספה נפשו לשמור שתי אלה, הרבה צריך הוא לסבול מן הדברים המכונים רעים, והרבה הוא צריך לוותר על דברים שהם חביבים כאילו הם טובים. כל אומץ הלב היה אובד, המתנסה בשעת סכנה, וכל רוממות הנפש היתה אובדת, המתנוססת רק כשהיא בוזה לכל הדברים הפחותים, אף כשההמון משתוקק אליהם מאד, וכל יחס של הכרת טובה היה בטל – אילו היינו מפחדים מפני העמל, אילו חשבנו איזה דבר בעולם ליותר יקר מאמונת הלב, ואילו חדלנו מלבקש את הטוב המוחלט.

בקצרה נוכל לומר: או שהדברים המכונים טובים אינם ראויים לשמם, או שהאדם יותר מאושר מבני אלים, כי הם אינם משתמשים בכל אלה הדברים המוכנים לבני אדם. הרי אין להם התאוה ולא הנאות המשתה ולא יצר הרכוש וכל מה שמושך את האדם כמו בחכה ומגרה את יצריו הפחותים. אם כן, עלינו לחשוב כי לבני אלים חסרות כל הטובות הללו, או כי זו לנו לראיה, שאין אלא טובות כלל, כיון שאינן אצל בני אלים. הוסף על זה, כי בכמה מן הטובות המדומות זכו הבהמות במדה יתרה על בני אדם: למאכל תיאבונן יותר גדול, האהבה המינית אינה מייגעת אותן כל כך, יש להן כח ואון במדה יותר רבה ויותר שוה. מזה היה יוצא, כי הן יותר מאושרות מבני אדם. הן גם מבלות ימיהן בלי עולה ובלי כחש סופגות הנאה רבה ביתר נחת וקלות ובלי כל בושת ומורא של חרטה. חשוב איפוא, אם זאת ראויה להקרא טובה, כשבני אדם מוצאים בה יתרון על בני אלים. אבל את הטובה האמתית עלינו להחזיק בלבבנו. טעמה פג, אם מן החלק המשובח אשר בנו היא עוברת אל החלק הגרוע ובאה לשכון בתוך החושים, שהם יותר חדים אצל החיות הנבערות מדעת. את שרשי האושר לחיינו לא נוכל לבקש בבשר, נכונים הם רק כשהשכל נותנם, אז הם חזקים ומתמידים, אינם בלים ולא פוחתים ואובדים. כל שאר הטובות הן מדומות ועם הטובות האמתיות רק השם לבד משותף ולא התוכן. אפשר לכנות אותן: דברים נעימים, או ניתן להן כינוי בלשוננו: דברים יתרוניים450, ולעולם צריכים לזכור שהם משועבדים לנו ולא חלק מחיינו. כשהם אצלנו, אין לנו להסיח דעת מזה שהם מחוץ לנו. אף כשהם ברשותנו עלינו להכיר את נמיכותם ופחיתותם וכי אין להתהלל בשבילם. היש לך טפשות גדולה מזו, שיתגאה אדם בדבר אשר לא הוא עשה אותו? כל הדברים הללו יכולים ליפול בחלקנו, אבל אל ידבקו בנו, כדי שבהלקחם מאתנו לא יעשה קרע בבשרנו. אל נתגאה בדברים הללו, אם גם נשתמש בהם, ונעשה זאת במדה וקצב כאילו הם פקדונות שנצטרך להחזיר. מי שמחזיק בהם בלי השכל ודעת, לא לזמן רב יהיו בידו. ההצלחה נעשית על עצמה למשא כשאין נותנים לה קצב. הבוטח בקנינים החולפים, מהרה הוא נעזב, ואם גם לא נעזב, כמה מכאובים צפויים לו. מעטים הם הזוכים להנצל בנחת מהצלחתם. רבים מהם הנהרסים במפלה, יחד עם אלה אשר בתוכם עלו לגדולה. מה שהרים אותם הוא המדכא אותם ביותר… על כן עלינו להחזיק בתבונה, המציבה גבול ונותנת קצבה לקניני העולם, בראותה כי חסרון מתג ורסן גורם חיש להריסת הכחות, וכי הפריצות אינה מתקיימת כשאין השכל גובר עליה וכובשה. צא וראה מה שהגיע לערים רבות אשר גדלו ושגשגו ובשיא גאותן ופריחתן באה מפלתן; מה שיסדה הגבורה, הרסה השחתת המדות. נגד מקרים כאלה עלינו להכין לנו מבצר. אבל אין חומה בצורה בפני הפגעים מחוץ; רק בקרב לבבנו עלינו להזדיין. אם כאן יש בטחון ועוז, כל צורר לא ילכוד את מצודתו של אדם. במה יזדיין? תשאל. – בתכונת נפש אשר לא תתרעם על שום דבר שיבוא, ותכיר כי גם מה שמצער אותה, לקיום העולם הוא נחוץ והוא מן הדברים הצריכים למהלך החיים ותכליתם. האדם צריך לקבל ברצון מה שהוא כרצון האלהים451. בזה לבדו יתהלל ויהלל מעשיו. שהוא עומד הכן מבלי להכשל, פוסע על כל הפגעים וכובש בשלטון שכלו הכביר כל אסון וכל מכאוב ועלבון. אהוב את השכל! אהבה זו תגביר כחך לסבול הדברים היותר קשים. מתוך אהבה לגוריהן אין החיות חשות את דקירתה של חנית הצייד; מתוך נטייתן הטבעית הן עזות לאין שיעור. נפשות אנשים צעירים בוזות לחרב ולמוקדי אש מרוב תשוקה לכבוד ותהלה. חזון דבר נעלה, צל של מעשה גבורה, מעורר לחרף נפש למות. הלא חזק מכל אלה השכל, וקיומו יותר אדיר, ובכחו לדרוך על כל פחד וסכנות.

תאמר: “איך תקיימו דבריכם, כי היושר לבדו הוא הנעלה שבטובות? הן התבצרות בדעה כזאת לא תתן לכם מחסה ובטחון בפני הפגעים. הלא תסכימו, כי בנים ישרים ומולדת ערוכה בסדרים טובים והורים חביבים – גם אלה מן הטובות הן, ובכן לא תוכלו לראות במנוחה סכנות מגיעות להם. צוררים יכולים להתנפל על המולדת, המות יוכל לארוב לבנים. השבי להורים”452. – אגיד לך מה שאנו רגילים לענות על זה ועוד אוסיף מצדי דברים.

אופי מיוחד יש לאותם הקנינים בחיים, אשר בהלקחם מאתנו צרה באה במקומם. כן כשבריאותנו מתמוטטה, המחלה יורשת מקומה. כשמאור עינינו אבד, אנחנו עורים. מכה בשוק אינה מפחיתה כח ההליכה בלבד, אלא עושה אותנו לפסחים. אבל בפגעים אשר הזכרת אין סכנות ממין זה כרוכות. אם למשל אבד ממני אוהב, אין בעבור זה בוגד בא במקומו. אם בנים ישרים מתים, אין בעבור זה בנים רעים לי. מלבד זה, הרי לא האוהב והבנים בעצמם חלפו, רק גופם התעלם. רק בדרך אחת מפסידים טובה בחיים, כשרעה נוחלת מקומה. אבל כאן אין הטבע סובל כזאת, כי אין הפסד לצדק ולמעשה יושר. ועוד זאת נגיד: גם אם הלכו מאתנו אוהבים ובנים רצויים וחביבים לנו, עוד נשאר מהם דבר הממלא את מקומם. מה הוא זה? מה שעשה אותם לאנשים טובים: צדקתם. היא אינה סובלת מקום ריק בלבנו, היא ממלאה אותו כולו ומגרשת הגעגועים, כי די בה בלבדה, בה הכח והיסוד של כל הטובות. מה איכפת, אם מכניסים את המים הנגרים ארצה או נותנים אותם לחלוף, אם המעין אשר הם נוזלים ממנו לא נסתם? הן לא תאמר כי יותר צדיקים אנחנו בחיי בנינו, מאשר באבדתם, או יותר חכמים וישרים ותמימים; ובכן אין אנחנו נעשים על ידם מאושרים או אומללים; כל זמן שאין צדקתך נפגמת לא תרגיש בדבר שאבד ממך.

ובכן לא יגדל אשרו של אדם, אם המון ידידים ובנים רבים עוטרים אותו? – למה יגדל? בטוב היותר נעלה אין גרעון ועודף, הוא עומד במדתו בכל חליפות המקרים. אחת היא אם זכה אדם לזקנה מופלגה או בא קצו קודם הזקנה; מדת הטוב הנעלה הוא שוה, איך שיהיה אורך החיים. אם אתה מתאר צורת עיגול גדול או קטן – ההבדל הוא רק בשטח ולא בצורה. גם אם העיגול האחד נשאר במקומו זמן רב, ואת השני תמחה ותחזיר לאבק אשר בו חקקת אותו – צורתם היתה שוה. מה שהוא ישר אינו נערך לפי גדלו ומספרו וזמנו; את ישרותו אין להרחיב ולא לצמצם. אף חיי תום ויושר, אם ממספר מאה שנים תחסרם כמה שתחפוץ ותצמצם אפילו ליום אחד – בתומם וישרם הם עומדים. לפעמים ישנם גבולות רחבים לצדק, והוא מושל בממלכות, במדינות וערים, נותן חוקים, כורת ברית ידידות, ממלא את חובתו לעומת קרובים ובנים. אבל לפעמים הוא גם סגור בגבולות צרים של העניות, הגלות וחסרון בנים. בגלל זה לא יפחת ערכו, אף לא כשהוא יורד מראש הפסגה לפנה נסתרה, מן כסא מלכות למדרגה שפלה, ממרום שלטון במדינה רחבת ידים למקום צר בקרן זוית. גדלו אינו פוחת גם אם מחרימים אותו מסביב והוא נאלץ להחבא, הוא נשאר ברוחו הנשא והזקוף, בשכלו הזך ובצדקתו אשר לא תמוט, ובעבור זה אשרו אינו משתנה. יסודו של האושר הזה מונח בנפש לבדה, ולכן הוא מרומם ותקיף ושלו. אמנם אין הוא יכול להגיע לזה בלי ידיעת הענינים האלוהיים והאנושיים.

בזה הגעתי למה שחפצתי להוסיף מצדי. המשכיל אינו נדכה לארץ באבדן בניו או ידידיו, הוא מבליג על חליפתם כמו שהוא מחכה לחליפתו בעצמו. על מותם של הללו הוא מתנחם, כמו שאינו מתירא מיום מותו של עצמו. הצדק והיושר מתקיימים במה שנאה להם בתמידות, מעשיהם צריכים להתאים עמהם ולהיות ראויים להם, ההתאמה הזאת חסרה במקום אשר הרוח, שהיה צריך להיות זקוף ומרומם, משתקע באבלות וגעגועים. מדות שאינן ראויות הן הרעדה, הדאגה והתרעומת במקום המעשים. איש ישר453 הוא שאנן ושלו ומזומן ובוטח ואזור־עוז לפעלו.

“הכי לא יתרחש לפעמים שתתקוף אותוו כעין חרדה? הכי לא ישתנה לפעמים זיו פניו ותסתער נפשו וירעדו כמו מכפור כל יצורי גוו? הכי לא יתפעל מתוך מקרים טבעיים פוגעים בו שלא ברצונו?” – אפשר שיהיה כן. אבל גם אז יעמוד בדעתו: כי אין דבר מכל אלה פגע רע באמת, וכי אין כדאי לנפש בריאה שתכנע תחת שלטון רגשות כאלה. מה שעליו לעשות יעשה באומץ לב ובלי היסוס, הלא זאת היא דרך הכסילים, לעשות מה שמוטל עליהם בהתרשלות וכנגד רצונם, הגוף נוטה לכאן והנפש למקום אחר וחייהם שסועים בתנועות מתנגדות. מה שהם חושבים לעצמם לכבוד ותהלה גורם להם בוז וקלון, אבל אף את הדברים שהם מתפארים בהם אינם עושים בלב ובנפש חפצה. מי שמתיירא מפני רעה שלא תבוא, הוא כבר בעודו מחכה עליה נטרד בפחדו כאילו כבר בא, ומי שדואג, שמא יסבול דבר קשה, סובל אותו כבר בדאגתו. הרי זה כמו אותם הסימנים המקדימים לבוא לפני התחוללות מחלה בגוף; חולשה באיברים וגידים ועייפות שלא מתוך עמל, פיהוק, רעדה אוחזת בגוף – כן גם נפש שאינה חזקה מתמוגגת מיגון עוד קודם שתוקפים אותה פגעים; היא מקדימה לסבול אותם לפני בוא זמנם. האין זאת שטות יתרה לפחוד מדברים עתידים, למשוך ולהקריב אותם, תחת לשמור את כחות הנפש כדי לסבול בעתם את היסורים? הלא אם אי אפשר להפטר מהם, טוב יותר לדחותם ככל מה שאפשר. רצונך להכיר, איך מורא מפני צרה שבעתיד רחוק אינו מבהיל אותנו? הרי אם ישמע אדם, כי אחרי חמשים שנה יטילו עליו עונש, לא יחרד מזה, אם לא שידלג בכוונה על הזמן הרב שבינתיים ויאבה לבלבל רוחו במה שיהיה אחרי דור שלם. הוא הדין, אם נפשות חובבות יסורים ומבקשות תואנה לאנחות חוזרות על דברים אשר כבר עברו ונשכחו מן הלב, כדי להתאבל עליהם. מה שכבר עבר ומה שעתיד לבוא – שניהם אינם בזמן ההוה, את שניהם אנחנו מרגישים, ומקום יש למכאוב רק כשמקורו ברגש ההוה. שלום.


מכתב ע"ה: הדקדוק בלשון וקישוט המליצות. מעלות המתקדמים בחכמה ובמוסר – כת שלישית. די לנו שאין אנחנו בין היותר גרועים

סנקא ללוציליוס, שלום.

קובל אתה עלי, שאין אני מדקדק כל כך בלשון מכתבי. מי הוא המרבה לדקדק בלשונו? מי שמתגנדר בדבריו. חפצי הוא שיהיו מכתבי פשוטים וקלים, בלי כחל ופרכוס, כאילו היינו מדברים בינינו כשאנו יושבים יחד או מתהלכים לטייל. אילו היה אפשר, הייתי בוחר למסור את מחשבותי ולא את דברי. הן גם לו הייתי מתוכח עמך בדברים, לא הייתי רוקע ברגל ולא מניף יד ומרים קול – את כל אלה הייתי מניח לאמני־הדיבור, ואני הייתי מסתפק בזה, שאודיעך את רגשי לבי, מבלי לקשט אותם ומבלי לזלזל בהם. רק דבר אחד הייתי חפץ להוכיח לך: שאני מרגיש באמת מה שאני דובר: ולא רק מרגיש כי אם אוהב את רגשי לבי. לא הרי נשיקת אדם לאהובתו כנשיקותיו לילדיו, אבל כשהוא מחבק את אלה בחיבה כה זכה ומתונה454 מאד ניכרים רגשי חיבתו. בודאי אין כוונתי שיהיו הדברים רזים ויבשים, כשהם עוסקים בענינים היותר חשובים. אין החכמה מוותרת על טוב טעם במליצה. אבל אין לעמול ולטרוח הרבה בסידור המלים. יסוד מוסד יהיה לנו: להגיד מה שמונח במחשבתנו ולחשוב מה שאנו מגידים. הדיבור צריך להיות מתאים עם החיים. מי הוא המקיים מה שאנחנו מחכים ממנו? האיש אשר אחד הוא כשאנו רואים אותו ושומעים דבריו – אחד באיכותו, בכל גדולתו ובכל מקום שיהיה455. אין דברנו לשעשועים, כי אם לתועלת456. אם מזדמנת מליצה בלי עמל, אם היא מוכנה ונקל להכניסה – נשתמש בה ונשפר על ידה את הענין, אבל רק באופן מוכיח שהיא לטובת הענין ולא לטובת עצמה. בכל האמניות האחרות טוב טעם וחידוד מכריע, אצלנו הדברים מסורים ללב457. אין החולה מבקש שיהיה הרופא גם אמן במליצה, אבל אם יקרה, כי הבקי ברפואה יודע גם לדבר בטוב טעם על מה שהוא עושה, ינעם לחולה. הוא לא יתפאר בזה שזכה לרופא מליץ, הרי זה כשבח של קברניט מומחה לספינה – שהוא גם יפה תואר. למה לך לשעשע אותי בדברים נעימים? אחרת היא מלאכתך, הרופא! עליך להשתמש בסכין לניתוח, באש צורבת ובכל מיני כפיה כנגדי, לאלה נקראת, מחלה קשה ונושנה וידועה עליך לרפאות. ראה, עבודה קשה מוטלת עליך, הרופא, כמו בשעת מגפה – ואתה טורח לגבב דברים? הלא תוכל לשמוח אם כדאי אתה לפעולה! מתי תלמוד כל הדברים אשר חובתך ללמוד, ומתי תשקיע אותם בזכרונך כדי שלא ימחו? ומתי תנסה אותם? כי אין די לשמור כל הדברים האלה בזכרון, צריכים לנסותם למעשה. לא היודע כי אם העושה הוא המאושר.

האין מדרגות למטה מהמאושר הזה? הכי למטה מהחכמה פתוח תהום?

לא זאת. כל מי שמתקדם, אף אם הוא עוד בין הבוערים, הוא כבר רחוק מהם הרבה. ואף המתקדמים נבדלים הם במדרגות. יש אומרים כי שלש כתות ביניהם:

האחת כוללת את אלה, אשר לא הגיעו עוד לחכמה אבל מצאו מקום בקרבתה. אמנם מי שהוא קרוב למקום עודנו מחוצה לו. מי הם אלה? האנשים אשר כבר הסירו מהם את היצרים הרעים והמדות המגונות ולמדו מה שנחוץ, אבל אין להם עוד הבטחון המנוסה (לנטייתם הטובה). לא הרגילו עוד להשתמש בטוב. אל הרעות אשר עזבו לא יוכלו לחזור, הם הגיעו כבר למעלה שאין ממנה ירידה, אבל להם בעצמם אין דבר זה ברור עוד, כמו שאמרתי, לפי זכרוני, כבר458 באחד ממכתבי: אינם יודעים שהם יודעים. כבר זכו ללכת בדרך טובים, מבלי שהם בוטחים בדרכם. יש מעריכים את כת המתקדמים האלה באופן זה: הם אומרים, כי אלה כבר נמלטו מן המחלה שבנפשות אבל לא מן היצרים שבהן, ועוד הם עלולים להתמוטט, כי אין הצלה לאדם מן המדות המגונות אם לא השליך אותן לחלוטין; אבל לא השליך אותן לנצח מי שלא קיבל את החכמה במקומן. על ההבדל שבין חלאי הנפש ובין היצרים כבר דברתי כמה פעמים וגם עתה אזכירו לך: חלאי הנפש הן המדות המגונות459 אשר כבר נתיישנו בה, כמו הקמצנות ורדיפה יתרה אחר הכבוד. הן כופתות את הנפש בחזקה ותופסות בה מקום בתמידות. בקיצור נגיד: חלי הוא משפט מעוות אשר השתקע, כאילו ראויים מאד להתבקש דברים שהם באמת פחותי ערך. או כך יכולים לומר: תשוקה נפרזה לדברים אשר רק במעט הם ראויים לחזור אחריהם או אין ראויים לזה כלל; הגדלת ערך דבר שהוא שוה מעט או לא כלום. יצרים הן תנועות שאינן הגונות בנפש, מתעוררות פתאם ומתגברות, וכשמניחים אותן לשלוט ואין משגיחים על תיקונן הן נעשות לחלאים. כן הנזילות אשר לא השתקעה עוד גורמת רק לשיעול וכשנושנה והתבצרה היא מביאה גם לידי שחפת. לפי זה המשכילים אשר התקדמו כבר הרבה הם אמנם מחוץ לגדר החלאים, אבל היצרים עוד מושלים בהם למרות קרבתם לחכמה.

כת שניה כוללת את אלה אשר השתחררו מחלאי הנפש והיצרים, אבל רק כך, שאין להם עדיין בטחון מוחלטת בשלות נפשם ויכולים הם עוד לחזור לסורם.

כת שלישית הם אלה, אשר עזבו מדות מגונות רבות וקשות, אבל לא את כולן. ברחו מהקמצנות, אבל כפופים הם עוד לכעס; אין היצר מגרה אותם עוד למעשי זמה, אבל לרדיפת הכבוד; אינם עוד בעלי תאוה, אבל בעלי פחד. ובפחד עצמו, לענין איזה דברים הם מתראים אמיצים ולענין אחר חלשים. הם בוזים למות אבל נרתעים מפני המכאובים460.

בדבר זה עלינו לעיין ולחשוב קצת. אשרינו אם הגענו לכת זו (השלישית)461 כשאנחנו מחוננים ביותר מצד הטבע ומשתדלים מאד בלימודים מתמידים, אולי נגיע, למדרגה שניה; אבל גם לשלישית אין לבוז. צא וחשוב כמה מעשים רעים נעשים סביבותיך, וכי אין פשע שאינו נעשה למופת לאחרים, וכי השחתת המדות הולכת ומתפשטת יום יום וכמה מרובים החטאים בפרהסיה ובצנעא – אז תכיר כי די לנו, שאין אנחנו בין היותר גרועים בבני אדם.

תאמר: “אני מקוה שאגיע למעלה יותר רמה”. יותר אני מקוה למעלה כזאת בשבילנו, משאוכל להבטיח שנשיגה. הן טרודים אנחנו מאד. שואפים לצדק ויושר, בעוד אנחנו שטופים בחטאים. בושתי להגיד: הן אנחנו עוסקים במה שישר ונכבד רק במדה שאנו מוצאים פנאי. מה רב השכר המחכה לנו, אילו נמצא עוד לנתק את המוסרות של עסקינו וחטאינו העקשנים. אז לא תרדוף אחרינו התאוה ולא יבהילנו הפחד, לא נהיה נרתעים ממגור ולא נחשלים על ידי הנאות הגוף, ולא נצטרך לירוא לא מהמות ולא ממשפט האלים; אז נדע כי אין המות רעה וכי אין האלים אכזרים. המטיל רעה על אחרים הוא בעצמו חלש כמו מי שסובל הרעה; הטוב אינו בעל כוח מזיק462. אם אך עולים אנחנו ממעמקי הבוץ למעלה רמה ונשאה, מחכה עלינו שם שלות הנפש, ומחוץ לשגיאות החיים אנחנו מוצאים החרות המוחלטה, חרות ממורא אדם וממשפט אלים, מתשוקה לדברים נבזים ושאינם רצויים; השלטון השלם בעצמנו, הטוב היותר יקר. שלום.


מכתב ע"ו: זמן הלימודים – כל ימי החיים; חכמת הצדק והיושר היא הצריכה לימוד. בהערצת האלהות מקבלים ברצון כל פגע בחיים

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה מאיים עלי, שתבטל ידידותנו, אם אכסה ממך דבר ממה שאני עושה יום יום. ראה איך אני תמים עמך, כי גם דבר זה אגלה לך היום: אני שומע לקח אצל פילוסוף, וזה היום החמישי שאני הולך לבית הספר ויושב ושומע מן השעה השמינית והלאה463. תשאל: היאות לזה גיל זקנתך? – למה לא יאות? הלא סכלות היא לאיש, שלא ללמוד עתה, מפני שלא למד ימים רבים לפני כן. – שאני יושב עוד עם צעירים ופרחים על ספסל התלמידים? – אשרי זקנתי, אם רק דבר זה מבייש אותה. בית המדרש ההוא מקבל תלמידים מכל גיל. לענין זה טוב לזקנים ללכת בעקבות הצעירים. הן לתיאטראות ולקרקסאות אני הזקן הולך או מטלטלים אותי שמה, וגם לכל מלחמת מתגוששים, ולמה אבוש בלכתי לשמוע דברי חכמים? זמן הלימודים הוא כל זמן שיש דברים שאינך יודע, או כפי הפתגם: כל ימי חייך464. הוא נאות ביותר לענין זה, כי כל ימי חייך עליך ללמוד איך לחיות. אולם גם מלמד אני שם! שאל, מה אני מלמד? – כי גם לזקן יש מה ללמוד! – אבל בכל פעם שאני הולך לבית המדרש אני בוש ונכלם מהגזע האנושי. כי כפי שאתה יודע, כל ההולכים לבית החכם מטרינכס465 עוברים בצד התיאטרון של אנשי ניאפולי, והוא מלא מפה לפה המון אנשים, הדנים על זה, מי הוא המשובח שבמנגנים בחליל, שם גם יוונים רבים מזמרים באיבוב והמון מכריזי כרוזים. אבל במקום שחוקרים על דבר מדות טובות של אדם ומלמדים איך ייטיב דרכו, שם רק מעטים יושבים ושומעים ונראים כאנשים שאין להם מה לעשות ונחשבים כבטלנים ונמושות! אני אינני שם לב ללעג אחרים, הבל וריק היא שיחת הבוערים בעם ולכל מבקש יושר אין אף כדאי לבזיון כנגדם466.

לכן תוסיף מרץ, לוציליוס, כדי שלא יקרך כמוני שתצטרך ללמוד בהיותך זקן. או יותר נכון: מהר והזדרז להמשיך הלימודים, אשר גם בזקנתך לא תגיע עד קצם. – “עד היכן אגיע?” – הכל לפי שאיפתך. על מה אתה מחכה? החכמה אינה באה לאיש במקרה. הכסף יוכל לבוא מעצמו, את הכבוד מושיטים מחוץ, מעלה ומשרה אפשר שיעמיסו עליך, אבל הצדק והיושר לא יבואו לך בהיסח הדעת. לא בעמל קל ובמעט עבודה תזכה בהם – אבל אם רבה העבודה, הרי בהם כלולות כל הטובות כולן. כי טוב הוא רק היושר, ובמה שמפורסם לתהלה בין הבריות לא תמצא לא את האמת ולא את הקיים.

עוד אוסיף לבאר לך, למה הטוב היחיד הוא היושר, כיון שאתה אומר שלא פירשתי הדבר כל צרכו במכתבי הקודם וכי יותר שיבחתי א היושר משהוכחתי את מעלתו. אתאמץ לכנס ולצמצם מה שכבר אמרתי.

כל דבר מתקיים בטוב המיוחד לו. הגפן משובחת כשהיא פוריה, היין משובח בריחו, הצבי בקלות מרוצתו. על השאלה, למה גב הבהמה כפוף, ישיבו: כי עשוי הוא לשאת משא. הכלב משובח בחריפות לגלות צעדי חיות נרדפות, במהירות להשיגן, בעזות להתנפל עליהן ולתפשן. בכל דבר היותר טוב הוא מה שטבעו משובח בו. ומה הטוב אשר ניתן לאדם? השכל. בו הוא עולה על כל החיות ודומה לאלהים. השכל המושלם הוא הטוב המיוחד לאדם, כל שאר הכשרונות משותפים לו ולחיות או לצמחים. חזק הוא – גם האריה חזק. יפה הוא – גם התוכים467 יפים. מהיר הוא – גם הסוסים מהירים. אפשר כי בכל אלה אחרים עולים עליו. אך אין השאלה, במה הוא גדול על אחרים, כי אם מה יש לו לבדו? החומר ניתן גם לעצים, השאיפה והתנועה החפשית ניתנו גם לחיות ולרמשים, הקול – הוא יותר עז אצל הכלבים; חד (ראות) יותר הוא הנשר, חזק יותר שור פר, ונעים יותר קול התור. מה הוא המסוגל רק לאדם? השכל. אם הוא ישר ושלם, הוא נותן אושר לאדם. וכמו כל דבר, אשר הטוב הניתן לו הגיע לשלמות, הוא משובח והשיג את תכליתו הטבעית, כן האדם בשכלו אם השתלם בו משובח הוא והגיע לתכלית טבעו468. השכל השלם הזה היא הנקראת גם מדת־טובו469 של אדם והוא גם היושר שבו. זהו איפוא הטוב האחד והמיוחד לאדם, כי אין כאן השאלה סתם, מה הוא הטוב? אלא: מה הטוב לאדם? אם אין כשרון אחר מסוגל לאדם לבדו זולת השכל, הרי הוא טובו היחיד השקול כנגד כל האחרים. אם רע הוא האדם, לגנותו הוא, ואם טוב – לשבחו. המדה האחת היא אשר בה יגונה או ישובח.

לא תוכל להיות עוד בספק, אם זה הוא הטוב, אלא אם זה הוא הטוב היחידי.

הנה אם יש לאדם הכל בעולמו, בריאת הגוף, נכסים מרובים ויחס אבות עצום470 ורבים משכימים לפתחו, אך ידוע שהוא אדם רע – בודאי תגנה אותו. ואם אין לאיש כלום מן הדברים אשר מניתי, אין לו כסף ולא המון חוסים בצלו ולא יחס אצילות וזכות אבות מרובה, אך ידוע הוא כאיש טוב, בטח תשבח אותו. בכן, זהו הטוב היחיד לאדם; אם יש לו דבר זה הוא ראוי לתהלה, ואם אין לו, ראוי לחרפה וגנות גם כשיש לו כל השאר בשפע. הרי זה באדם כמו בכלים שמשתמשים בהם. איזו היא ספינה טובה? לא המשוחה בצבעים יקרים, ולא אשר ראשה מצופה בזהב והסמל הסוכך עליה עשוי משיש והיא נושאת בקרבה אוצרות מלכים, כי אם ספינה חזקה ובצורה, הדוקה ומחוברה היטב בבנינה כדי לעצור בעד המים ולהגן בפני המון הגלים, מתנהגת בנקל, מהירה במרוצתה ולא זעה מפני הרוחות. איזו היא חרב טובה? לא אשר הנצב בה מצופה זהב ותערה משובץ באבנים טובות, אלא החרב המרוטה היטב כדי לפצוע בה וחודה דוקר בעד למגינים. העץ שמשתמשים בו לשירטוט קוים, לא להיות יפה הוא צריך, כי אם להיות ישר. כן משבחים כל דבר בהכשרו לפעולה אשר למענה נוצר, ובאדם לא איכפת כמה אחוזות יש לו וכמה כסף צבר, או כמה אנשים משתחוים לפניו אלא: מה טובו המוסרי? הוא טוב רק כששכלו שלם ומסודר כהוגן ומכוון לדרישות הטבע. בזה נכללו המדות הטובות, היושר והטוב היחיד לאדם. כיון שרק השכל הוא המשלים את האדם, השכל לבדו הוא גם העושה אותו למאושר, והטוב היחיד הרי הוא זה אשר רק בו אושר האדם.

אנחנו מכנים בשם “טובות” גם דברים הנובעים ממדת הצדק והיושר ועומדים ביחס קרוב אליה: כל מה שהיא פועלת. גם בשביל זה היא הטוב היחיד, כי אין דבר חשוב זולתה. אם כל הטובות מונחות בנפש, כל מה שמחזק ומרומם ומרחיב אותה הוא דבר טוב – והצדק והיושר הם המחזקים ומרוממים ומרחיבים אותה. כל הדברים האחרים המגרים את יצרנו מחלישים את הנפש ומכשילים אותה, ואם נראה לפעמים שהם מנשאים אותה היא רק מתנפחת על ידם וסופה שהיא נוחלת אכזבה. לכן גם בגלל זה הוא הטוב היחיד, כי רק על ידו הנפש מתעלה בערכה. כל המעשים בחיים נערכים לפי מה שהם ראויים לתהלה או לחרפה; מכאן הטעם לעשותם או שלא לעשותם. אוסיף לבאר זאת: איש טוב יעשה מה שהוא חושב לישר גם אם יגרום לו הדבר עמל רב וגם אם יזיק לו ויביאו בסכנה. מצד אחר לא יעשה דבר שהוא לגנאי אפילו כשיוכל להרויח בו כסף ויגרום לו הנאה ויגדיל את כחו. אין מה שיטיל עליו אימה כדי לעכבהו מלעשות הישר, ואין מה שיסית וידיח אותו לעשות עוול. אם איפוא רק הישר לנגד עיניו ובכל אופן הוא נמנע מעשות המגונה ובכל מפעל יחזיק בחוק הכפול: כי אין טוב זולת הישר ואין רע זולת המגונה; אם המדה הטובה היא לבדה אצלו איתנה ועומדת בכל תקפה – הרי הוא הטוב היחיד לו ולא יוכל להתרחש שלא יהיה כן. אין עוד סכנה בשבילו שישתנה הדבר: הסכלות מטפסת ועולה אל החכמה, אבל החכמה אינה מתגלגל וחוזרת אל הסכלות.

הלא תזכור שאמרתי, כי ישנם אנשים אשר רק מתוך דחיפה פנימית ושלא במתכוון הם בועטים במה שההמון נכסף אליו או מפחד ממנו. נמצא מי שמושיט ידו לתוך האש, ומי שבתוך ענויים קשים אינו חדל מלשחוק, ומי שאינו בוכה בקבורת ילדיו, ומי שרץ בלי מגור לקראת המות: האהבה, הקצף, התשוקה, גוברים על הסכנות. הכי לא יגדל כחו של היצר הטוב לפעול מה שפועלת עקשנות קלה בלב מתוך איזה דחיפה, אם היצר הטוב אינו מתעורר לפתע פתאם, כי אם פועל בכחו התמידי? לכן יכולים המשכילים לבוז בתמידות לדברים אשר חסרי־המחשבה בוזים להם לפרקים, דברים שאינם לא טובים ולא רעים באמת; והיושר הוא הטוב האחד הצועד בגאון בין מה שנראה כהצלחה ובין מה שנראה כאסון ובז לשניהם יחד. אבל אם יעלה על דעתך כי יש איזה טוב מחוץ ליושר, על כרחה תסבול מזה מדת טובו של אדם, כי לא תוכל להתקיים בהיות דבר חשוב חוץ ממנה. זה מתנגד לשכל, אשר הוא יסוד המדות הטובות, ולאמת, אשר לא תתקיים בלי עזרתן – ומה שמתנגד לאמת הלא דבר שקר הוא.

הלא תודה גם כי איש טוב מעריץ מאד את האלהים ולכן הוא מקבל ברצון כל פגע בחיים, הוא יודע כי מה שאירע לו הוא לפי החוק האלוהי המנהג את העולם. גם לפי רעיון זה היושר הוא הטוב היחיד, כי בו כלולה גם הנטיה להכנע בפני אלהים, שלא להתרעם על מקרים פתאומיים ולא להצטער עליהם ביותר, לקבל על עצמו בסבלנות כל מה שהתרחש ולעשות מה שהטיל עליו גורלו של אדם.

אם יש דבר טוב מחוץ ליושר, לא תהיה לנו מנוחה מפני רדיפת הנאה בחיים ובקשת כל אותם הדברים שהם נוי וקשט לחיים ונעשים למשא שאין לו שיעור וגבול. אבל היושר בתור הטוב היחיד, יש לו גבול. כבר אמרתי גם כי חיי האדם היו נעשים יותר מאושרים מחיי האלים אילו היו הדברים אשר לאלים אין צורך בהם, כמו הכסף והכבוד, נחשבים לדברים טובים. הוסף על זה, כי אם הנפשות נשארות בהפרדן מן הגוף, הן במצב יותר מאושר משהיה להן בימי מגוריהן בגוף האדם; אבל אם אלה הם דברים טובים, אשר רק על ידי הגוף אנחנו נהנים מהם, יצא מזה כי ירע מצבן של הנפשות המשוחררות, וזה הוא כנגד אמונתנו, שתהיינה הנפשות יותר מאושרות. בעודן כלואות במסגר מאש בצאתן לחופש לחיי עולם471. אמרתי גם, כי לו היה דבר טוב מה שניתן לאדם כמו לכל חיה ובהמה, היה יוצא מזה, כי גם לחיות ולבהמות ניתנו חיים מאושרים, והוא דבר שלא יוכל להיות472. – בעד היושר צריכים לסבול הכל; דבר זה לא היה מוטל עלינו, אילו היה גם חוץ ממנו דבר נחשב לטוב.

כאן סידרתי מה שהגדתי במכתבי הקודם, צמצמתי הדברים ועברתי עליהם בקצרה. אבל הרעיון לא יהיה בעיניך נכון ויציב, כל זמן שלא תרומם את נפשך ולא תשאל את עצמך: אם נכון אתה למות בעד מולדתך, כשיהיה צורך בדבר, ולהקריב את שלומך בעד שלום כל האזרחים; אם נכון אתה להושיט צוארך לא רק מתוך הכרח כי אם מרצון? אם נכון אתה לעשות כן, הרי לך הטוב הנעלה על כל; בשבילו אתה מקריב הכל. בוא וראה מה גדול כחו של היושר: בעד מולדתך תצא למות, וגם תעשה זאת תיכף ובאותו רגע שתדע כי עליך לעשות זאת. שמחה גדולה נובעת לפעמים מתוך מעשה יפה, לו גם לזמן קצר, ולו גם אין הנאת הפעולה נרגשת עוד מאת המת, שיצא מן החוג של ההרגשות האנושיות. כבר ההסתכלות במה שעומד להעשות גורמת לשמחה, והאיש הגבור והצדיק המשווה לנגד עיניו מה שהוא קונה על ידי קרבן חייו וכי נותן הוא נפשו בעד חרות המולדת ושלום המדינה, הוא נהנה ממעשיו ושש לקראת הצרה שיסבול. אבל גם מי שנמנעה ממנו שמחה זו הנובעת מתוך המעשה בעצמו, הוא יקפוץ בלי שהיה לתוך המות בדעתו שהוא מתנהג כאיש ישר ונאמן. נס נא לערוך לעיניו טעמים שהם כנגד פעלו המכוון. אמור לו: “פעלך יהיה נשכח במהרה, גם לא ירבו האזרחים לשבח אותך בעד מעשיך”. הוא יגיד לך: “כל אלה הם מחוץלפעלי; אני רק אותו לבדו אני רואה ויודע כי טוב וישר הוא – אל אשר ינהיג אותי, שמחה אלך”.

זה איפוא הטוב היחיד, מה שמכיר לא רק האדם השלם בדעת, כי אם גם כל נדיב לב וישר בטבעו. כל שאר הדברים הם נקלים וחולפים, לכן נתונים בפחד כל התופסים אותם כקנין ואם גרמה ההצלחה שהם מקובצים אצל אדם אחד, הם משא כבד על בעליהם ומרבים להם דאגה, לפעמים גם כופפים ומכניעים אותם. אין איש מהשליטים לבושי תכלת וארגמן אדם מאושר, הרי הם רק כאותם המשחקים בבימה, אשר לפי תפקידם הם לבושים בגדי מלכות ונושאים שבט מושלים. לפני המון הנאספים הם צועדים על הקותורנוס473; ככלות המשחק הם חולצים נעלם וחוזרים להיות ככל האדם. אין אף אחד מהעשירים והנכבדים האלה המתרוממים לפניך גדול באמת. מדוע הם נראים בעיניך כגדולים? מפני שאתה מודד אותם לפי הבסיס אשר רגליהם עומדות עליו. אבל הננס איננו גדול, בשביל שהוא עומד על ההר, והענק נשאר בגדלו גם אם יעמוק במעמקי באר. בטעות זו אנו נכשלים ובזאת אנחנו שוגים, שאין אנחנו מעריכים אדם לפי מה שהוא, אלא מוסיפים עליו הדברים שהוא מקושט בהם. אבל אם חפץ אתה להכיר ערכו של אדם באמת ולדעת איך הוא? צריך אתה לראותו עירום. יעזוב נא את נכסיו, את כיבודיו ואת כל הכזבים של ההצלחה, אפילו את גופו יפשוט. בנפשו הסתכל, איך היא ומה טיבה ואם היא גדולה מצד עצמה או מתוך סיוע חיצוני. אם יכול הוא לראות חרב שלופה כנגדו ולא איכפת לו אם ימות כדרכו מתוך נשימה אחרונה או שלא כדרכו מתוך מחץ בצוארו – מאושר הוא. כן גם אם מאיימים עליו בעינויי הגוף, בפגעים מקריים או ברשעת תקיפים, במאסר ובגלות, והוא מקשיב בשלוה כדבר הבל מה שמחריד ומבהיל לב האדם, ואומר:

– – – אין תמונת־עינויים חדשה

נגד עיני, גברתי, מופיעה ומתיצבת,

כי בכל אלה זה כבר הגיתי474!

רק היום הזה אתה מודיעני הדברים הנוראים? אני תמיד הודעתים לנפשי והכינותי את האנוש אשר בי לסבול הדברים האנושיים. כל מכה פוגעת בנחת במי שצפה וראה אותה מראש, ולסכלים ולבוטחים בהצלחה הפגע הרע מונח בחידושו. הלא תראה כי מה שהיה קשה עליהם מאד הם נושאים וסובלים כאשר אך הרגילו בו. לפיכך המשכיל מתעתד מראש לקראת הפגעים שיכולים לבוא, ומה שנעשה לאחרים נקל על ידי סבל במשך זמן ארוך, נעשה לו נקל על ידי הבחינה השכלית הארוכה475.

אנחנו שומעים לפעמים מפי אנשים בלתי מנוסים: “הידעתי שיקרה אותי כזה?” המשכיל יודע, כי הכל אפשר שיקרה, וכשקרה הדבר הוא אומר: ידעתיו. שלום.


  1. הוא אשר אליו ערוכה גם המחברת על ההשגחה האלהית (De Providentia) המתחילה: “שאלת אותי לוציליוס, מפני מה, אם העולם מתנהג בהשגחה, רעות רבות מתרגשות לאנשים טובים?” (יצאה לאור בתרגומי העברי בהתרן תרפ"ג)  ↩

  2. הראשונים (א–י) הופיעו 1935 ב“דבר”, כל השאר ב“העולם”.  ↩

  3. או דרוש לך לעצמך את נפשך (vindica te tibi).  ↩

  4. בלתי רצויים, זרים, או שונים ממה שמוטל עלינו (aliud agentibus).  ↩

  5. צריכים להתחיל בקמצנות כשההון עודנו גדול.  ↩

  6. החכם אפיקורוס (חי בדורו של אלכסנדר המוקדוני) הורה כי תכלית הפילוסופיה לתת חיי נחת ואושר לאדם, ובעבור שהיתה כלולה בשיטתו גם דעה כי אין האלהים משפיעים על חיי האדם, נעשה שמו נרדף עם כופר (אף על פי שכוונתו היתה על האלילים!), סנקא אינו מחזיק בשיטתו ובספר החסדים הוא מתווכח עמו.  ↩

  7. השוה דברי בן זומא: “איזהו עשיר השמח בחלקו”, והברייתא בשם ר' מאיר “כלל שיש לו נחת בעשרו” (שבת כה).  ↩

  8. מחבר דרמות בימי הקיסרים אבגוסטוס וטיבריוס.  ↩

  9. כאן mens, לפני זה animus במובן נפש ונשמה.  ↩

  10. השווה: “כך דרכה של תורה – – ועל הארץ תישן”. כידוע, היה זה מדרך הפילוסופים הותיקים (ביחוד הציניים והסטואים) לענות נפשם ולישן על הארץ כמו שמספר גם מרקוס אבריליוס מדרכי חייו בנעוריו.  ↩

  11. Humanitas.  ↩

  12. לקח טוב מתוך הספרים.  ↩

  13. יליד רהודוס, מתלמידי הסטואים.  ↩

  14. עי‘ מנוחת הנפש פרק י’: “אסורים באזיקים אפילו אלה שאוסרים את האחרים”, כי השלשלת שאוחז השומר עוצרת גם אותו.  ↩

  15. gratulatio.  ↩

  16. השוה דבר הלל: “וכשאני לעצמי מה אני”.  ↩

  17. השוה: גדול שמושה של תורה יותר מלמודה (בשם ר"ש בן־יוחאי, ברכות ז').  ↩

  18. שהיו יודעים להגן על חייהם בעת ההתגוששות ולא היתה האכזריות במלחמתם גלויה כל כך.  ↩

  19. מפרשים על נירון קיסר, תלמידו של סנקא, אשר היה בראשית מלכותו מלך צדיק.  ↩

  20. פתגם שהתפשט בין החכמים: dum docent discunt או in docendo discitur וכעין זה מאמר חז“ל: ”ומתלמידי יותר מכולם".  ↩

  21. כפי החוק ששם לו הכותב להזכיר בכל פעם דבר חכמה.  ↩

  22. ברומית: satis est nullus.  ↩

  23. introrsus spectent.  ↩

  24. “אלהיים”.  ↩

  25. “לפילוסופיא”.  ↩

  26. השוה אבות ו': אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.  ↩

  27. מחזות לאומיים, שבהם הופיעו בבגדי כבוד ולכן נקראו togatae.  ↩

  28. פובליוס סירוס, משחק, בדור אבגוסטוס.  ↩

  29. המשחקים הפשוטים שעלו בלא נעלים ולכן נקראו excalceati והמשחקים הטראגיים היו לבושים נעלי כבוד אשר נקראו “קותורנים” ונעשו בספרות לסימן של דברים נשגבים בשירה.  ↩

  30. animus impatiens, יוונית ἀπάθεια, ולהלן ידובר על דבר כוונת המלה אשר אפשר לטעות בה.  ↩

  31. egere.  ↩

  32. dis in unum confusis. לפי ההשקפה ההמונית בקרב הרומיים היה מצב כזה בסוף הדורות נראה כמו קץ כל בשר וחרבן העולם. סנקא מדבר בעצמו במקומות אחרים על אל אחד יוצר העולם ומחדש אותו כרצונו. כן בסוף אגרת התנחומים למרציא: cum deo visum erit iterum ista moliri.  ↩

  33. השוה רעיון הרמב“ם בהקדמה לפירוש המשנה: ”נברא ההמוון לעשות חברה לחכמים שלא ישארו שוממים".  ↩

  34. Omnia bona mea mecum sunt.  ↩

  35. ממש בסדר זה תיקנו גם חכמי ישראל בתפלת שמונה־עשרה את הבקשה הראשונה לבינה ודעת, אח“כ בקשות לשלמות הנפש (תשובה וסליחה), ואח”כ לבריאות הגוף.  ↩

  36. בלשון יחיד deum. (וכן גם להלן – הערת פב"י.)  ↩

  37. השוה רבן יוחנן בן זכאי, ברכות כח, ע"ב: שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.  ↩

  38. השוה (נדרים כ, ע"א): מכאן אמרו (פתגם חכמים כללי) סימן יפה באדם שהוא ביישן.  ↩

  39. כנגד זה מורה הנסיון כי יש ביד ההרגל השיטתי למחות עד היסוד את אימת הצבור ושאר נטיות טבעיות.  ↩

  40. בסוף כל מכתב (בספרים הראשונים של מכתבי המוסר) מובא לקח טוב של הפילוסופים.  ↩

  41. זאת היא שיטת האמונה בצדיק אשר חייו למופת ומשפטו מכריע את מעשי הדבקים בו ופועל על רוחם (כאמור להלן) אף להרבות בו קדושה. כדאי לשים לב כי דוקא אפיקורוס הכופר הוא אבי הרעיון הזה.  ↩

  42. Cujus auctoritate etiam secretum suum sanctius faciat.  ↩

  43. השוה בן זומא, אבות ד, א.  ↩

  44. nodosi – את המומין שבאילן צריכים לחתך כפעם בפעם וזהו מיבלין שבמשנה (שביעית ה).  ↩

  45. היו טומנים לפעמים גויות מתים בבתי הקיץ באופן שיכלו לראות את פניהם.  ↩

  46. לפי הנראה זה שהיה ממלא מקום המושל בלודוקיה בסוריא (בשנת 19 אחר סה"נ) ונזכר אצל טציטוס בקורות השנים (אנאלס) ב, ע"ט.  ↩

  47. סנקא מביא המלה ביוונית (“בביוטאי”) כי בלשון זו השתמשו עוד אז גדולי רומי. – שיר דומה לזה במשתה (לא מתוך קלות ראש כי אם מתוך צער), ברכות ל“א, ע”א: ווי לן דמיתנן.  ↩

  48. בלשון יחיד deus וכן גם להלן.  ↩

  49. in verba (magistri) jurant.  ↩

  50. “דיה לצרה בשעתה”, ברכות ט, ב: וכן להלן נאמר: satis cito dolebis.  ↩

  51. aliquando gladius ab ipsa cervice revocatus est. השוה ברכות י' א: “אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים”.  ↩

  52. honestum – משמעותו גם “היושר”.  ↩

  53. השוה אבות א, ט: ועל תתודע לרשות.  ↩

  54. השוה יובנל, י', כ“ב: Cantabit vacuus coram latrone viator – ”ישחק לשודד האיש, אשר אין לו מאום בצלחת".  ↩

  55. נותן זכיות יתרות לנושאו.  ↩

  56. השוה מאמר ר"ש בן לקיש (סנהדרין ק“ג, ע”ב) כיון שנעשה ראש מלמטה (כך הכוונה שם, ועל זה רמז הרמב"ם בפי‘ המשנה אבות א’, אבל מפרשים אחרונים טעו וחשבו כי הכוונה רש – דל) נעשה רש מלמעלה.  ↩

  57. forum.  ↩

  58. לפי הקרי: non damnatur – אבל יש מפרשים “אין הוא אדוני” בגרסם: non dominus.  ↩

  59. si vales bene est, ego valeo.  ↩

  60. הרי כאן הזלזול בעמל הגוף וחינוכו כמו שהרגילו בו יודעי ספר גם בין היהודים.  ↩

  61. ברומית cardiacus הוא שנמצא גם במשנה גטין ז, א: מי שאחזו קורדייקוס.  ↩

  62. nec indocto et rustico modo desaeviat .  ↩

  63. אירוניא, להזהיר מפני דרכי המפונקים הבטלנים.  ↩

  64. לפי הנוסחא graecum ונ“א יש gratum ”נעימה".  ↩

  65. כמו חילק ובילק – אנשים מן השוק.  ↩

  66. ut deo libenter pareamus, fortunae contumaciter.  ↩

  67. רצפה משובצה באבנים יקרות ערך.  ↩

  68. הרעיון הזה נמצא אצל אפיקטט, וכפי שהגדתי במאסף Revue des Etudes Juives (1936 עמוד 237) זהו יסוד האגדה על הלל בברייתא ששמע קול צווחה בעיר ואמר מובטחני שאין זה בתוך ביתי. כמו שמבואר במחקרי ליסוד ההלכה (הצופה לחכמת ישראל תרפ"ה סי' 13) מכאן יצא סגנון המשנה ברכות ט, ג.  ↩

  69. השווה מאמר הלל, אבות ב, ד. ואל תאמר לכשאפנה אשנה. וס' חובות הלבבות, שער הבטחון: “וכאשר יוכיחנו מוכיח – ויאמר לו עד מתי תתעלם – – יאמר עד שיהיה לי די פרנסתי וספוקי”.  ↩

  70. או: המנגנון האחרון בחיים ultimum vitae instrumentum.  ↩

  71. קלות הוויתור על החיים ואיבוד נפשו לפי השקפת הסטואים מתבארת מתוך העינויים האכזריים אשר סמר הבשר מפחדם בזמן שלטון העריצים, כמו שהם מתוארים למעלה במכתב י"ד.  ↩

  72. הטוגא.  ↩

  73. pileus מצנפת קטנה שחבשו הסובאים וגם עבדים משוחררים.  ↩

  74. לפי הנוסחא ad modicas coenas ויש נוס' אחרת Timoneas על שם איש שהיה דרכו לערוך משתאות כאלה.  ↩

  75. dipondio (לפי קידושין יב, א, המעה היא ב' פונדיון, וכן לפי בכורות נ, א, הסלע שהוא כ“ד מעה הוא מ”ח פונדיון).  ↩

  76. כדרך המתלמדים הלומדים לדלג ולקפוץ ולטפס.  ↩

  77. ווירגיל, אנאידה (ח, 564): Aude, hospes, contemnere opes, et te quoque dignum Finge deo.  ↩

  78. השוה מדרש שיר השירים רבה, ז: ראשך עליך ככרמל, אמר הקב"ה לישראל – הרשים שבכם חביבים עלי כאליהו שעמד בהר הכרמל.  ↩

  79. nemo te ipsum sequitur, sed aliquid ex te.  ↩

  80. מתראים כידידים לזקנים עשירים למען קבל מהם ירושה.  ↩

  81. seriem esse causarum, ex quibus nectitur fatum.  ↩

  82. בתור איש מרומם במצבו ופועל לטובת רבים.  ↩

  83. התחייבותו להזכיר בכל מכתב מאמר חכמים.  ↩

  84. השווה (סנהדרין כג, א): נקיי הדעת בירושלים לא היו מסובים אא"כ יודעים מי מיסב עמהם.  ↩

  85. nomenclator הוא העבד שעמד ליד הפתח וקרא בשם האורחים הבאים לבקר את האדון.  ↩

  86. quo plus debent magis oderint. (בהדרמה שלי “שבר בית אחאב” מבאר יונדב מפני מה התנפלו הארמים רק על המלך לבדו: “אותו שנא בן־הדד בכל נפשו ומאודו / יען היטיב עמו אחאב ויהי מצילו. / לכל עון ופשע יסלח איש לרעהו, / אך לא יסלח למיטיבו ועושה עמו חסד”).  ↩

  87. verba rebus proba.  ↩

  88. השווה “רעיונות מרקוס אבריליוס” יא, כא.  ↩

  89. noster – חכם מכת הציניים.  ↩

  90. אנאידה, ט, 446 והלאה, הדברים מוסבים על ניסוס ואבריאלוס.  ↩

  91. Nemo tam timidus est, ut malit semper pendere quam semel cadere.  ↩

  92. Mercedem miseriarum amant, ipsas exsecrantur.  ↩

  93. השוה יומא, פו, ב: ערום נכנס לה וערום יצא ממנה ולואי שתהא יציאה כביאה (נסמך שם גם למאמר: “הרשות”, שהיא השררה המכובדת, “מקברת את בעליה”, כמו שמבואר במכתב הזה).  ↩

  94. decantatae fabulae.  ↩

  95. הספר.  ↩

  96. ut ingenium exerceam.  ↩

  97. demere rebus tumultum.  ↩

  98. שהמיתו את עצמם. – נקל להכיר את סילוף ההגיון שבעצה זו, כי העבד והשפחה אשר טרפו נפשם, לא היה להם תכן חשוב בחייהם, והמשכיל דואג לפעמים על יגיעות ושאיפות רמות שתהיינה לריק במיתתו.  ↩

  99. לפי אגדה יונית חטא איכסיאון, שהיה מלך בתסליא, בזנות עם האלילה יונו, ונענש בשאול תחתיה על ידי שנקשר באופן מתגלגל בלי הרף (Volvitur Ixion et se sequiturque fugitque אובידיוס, מטמורפוסות, ד', 461). כן ידועה האגדה על סיסיפוס ועל צרברוס הרובץ בשאול.  ↩

  100. אורלוגין־של־מים למוד את השעה ביחוד לבעלי דינין טוענין בבית המשפט. המלה נמצאת גם במדרש רבה פ‘ וירא (מ"ט): לחלפסידרא מלאה מים, כ"ז שהיא מלאה מים הסניגור מלמד. המלה באה מארמית (סידרא במובן שעה) ליוונית ורומית clapsidra. על מכונה זו כתב ג’ בלפינגר, “די צייטמעסער דער אנטיקען פאלקער”, 1886.  ↩

  101. in tutummque monendi ac firmandi.  ↩

  102. non fugere debet e vita, sed exire.  ↩

  103. השוה קהלת א‘, ח’–י'.  ↩

  104. frangenda.  ↩

  105. cessare, non deesse.  ↩

  106. sarcinas cotrahe.  ↩

  107. “עם יופיטר בעצמו”.  ↩

  108. על זה מדובר כבר ברחבה במכתב י"א.  ↩

  109. tui reverentia.  ↩

  110. השוה: “אל תהי רשע בפני עצמך”, אבות ב, י"ג.  ↩

  111. ממך בעצמך.  ↩

  112. את העונות, vitia et vitiorum ministeria.  ↩

  113. multisque involuta lenociniis.  ↩

  114. השוה הסיפור על סוף חייו של ר' עקיבא (“תנו רבנן”, ברכות ס"א, ב'): “כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה… אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשו כשבא לידי לא אקיימנו?”  ↩

  115. או: לא רק קודם שבאו כי אם גם אחרי שעברו: non venturae tantum, sed praeteritae.  ↩

  116. השוה מאמר הלל: אם אין אני לי מי לי.  ↩

  117. “נומנקלטור”.  ↩

  118. compendiariam excogitavit – דרך לעזרתו.  ↩

  119. familia – ברומית שם קיבוצי למשרתי הבית (מזה “פמליא של מעלה” על המלאכים באגדה).  ↩

  120. ברומית לשון נופל על לשון: adrosor–adrisor–derisor.  ↩

  121. אנאידה, ג' ע"א.  ↩

  122. שם ו', ע"ח. הבתולה המכהנת במקדש קומי חוזה חזון העתידות לאיניאס, סער בקרבה וקצף יוצא מפיה, ולמרות רצונה היא נאלצה להתנבא.  ↩

  123. Initium est salutis, notitia peccati – “שכר טרחה” כאן כינוי לפתגם הנוסף במכתב.  ↩

  124. את הרעיון הסטואי הזה הכניסו השבעים לתוך תרגום משלי י“ח, י”ז: צדיק – [הוא] הראשון בריבו (המקטרג על עצמו), ובעקבותיהם תירגם הירונימוס: Justis prior est accusator sui.  ↩

  125. מן “המטיילים” – כן היה שם תלמידיו של אריסטו אשר למדו בהיותם מתהלכים, והפילוסוף אריסטון זה, אשר לעגו עליו, לא הלך רגלי.  ↩

  126. essedarius – יושב באסדא, הוא קרון בעל ב‘ אופנים, esseda הנזכר גם במשנה ברכות ד’, ו' (השתמשו בו גם לנסיעות, לא נכון מה שפירשו: ספינה).  ↩

  127. quanto pluris fuerit, cum multis minoris videretur (השוה מאמר הלל: “השפלתי היא הגבהתי”).  ↩

  128. אם הכוונה ליוצר רוח האדם, יהיה כל ההמשך דומה לתהלים ג, ז: לא אירא מרבבות עם.  ↩

  129. quae edo scio, non probat populus; quae probat populus – ego mescio.  ↩

  130. not probabunt, nisi agnoverint.  ↩

  131. reliquias navigii optat ad cursum.  ↩

  132. prosequi se et componere et vivere tamquam superstes sibi et sapienter ferr desiderium sui.  ↩

  133. vita enim cum exceptione mortis data.  ↩

  134. או: על שהוא במצב, אשר כל אחד ואחד נמצא בו.  ↩

  135. על רעיון זה נסמך מרקוס אבריליוס אנטונינוס קיסר בספרו, י', ל“ו, באמרו על המות, כי ”הטבע מדביק והוא גם מפריד החבילה“; וכמו שהעירותי שם בתרגומי (עמוד 103) זהו המכוון בתלמוד (אשר לא הבינו המפרשים), כי רבי אמר במות ידידו הקיסר הפילוסוף, אנטונינוס: ”נתפרדה החבילה".  ↩

  136. agitator.  ↩

  137. in primis labris.  ↩

  138. באודיסיאה, שיר י"ב, מסופר כי אחת הסכנות היותר גדולות שנמלט מהן אודיסאוס במסעו בים, היתה נגינת הסירנות. בהן היה קסם מושך הלבבות עד שכל שומע שכח את אשתו וילדיו. למען הציל את חבריו מן הקסם הזה, סתם את אזניהם בדונג, ואת עצמו נתן, על פי עצת קירקי, לקשור בידיו ורגליו לתורן הספינה, כדי שלא ימשך אחר הנגינה המסוכנה. בכל זאת כשהגיעו לקירבת האי ונשמעה הנגינה לא משל ברוחו וביקש שיתירו הקשרים; אבל לאשרו לא שמעו בקולו ועוד הוסיפו לקשרו למען הצילו.  ↩

  139. bono animo mala precantur.  ↩

  140. generosos animos labor nutrit.  ↩

  141. deos fatigare – כאן הבדל בין המוסר הסטואי, הבוטח בתבונת האדם, ובין מוסר חכמי העברים אשר הורו: “ואל בינתך על תשען”, ויעצו להשכיל אבל גם לבטוח בעזרת ה'.  ↩

  142. השווה הרמב“ם בפירוש המשנה פ' חלק על דבר הטובה והתכלית האחרונה שהיא בדעת, ”כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים – וזהו הטוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו".  ↩

  143. בכינויים פיוטיים: Peninum Grajumve Montem .  ↩

  144. Canduviae.  ↩

  145. השוה דברים ל, יג “ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך”, ופי' חז"ל: אינה מצויה לא בסחרנים ולא בתגרנים (עירובין, נ"ה).  ↩

  146. dedit tibi illa, quae si non deserueris, par deo surges.  ↩

  147. השווה ישעיה מו, ד'.  ↩

  148. השוה גם “אגרת תנחומים לאמו הלויה” [עברית ב“השלוח” כרך מ“ו] פרק י' על צדקת האנשים הפשוטים בימי קדם: בימים ההם היו נשבעים שבועות אמונים באלים יצורים מחומר [כצ”ל ב“השלוח” עמ' 354] ולא עשו שקר בנפשם". (מקומות כאלה מעידים שלא היתה על המחבר כל השפעה מכה"ק.)  ↩

  149. חכמי הסטואים.  ↩

  150. כאילו צפה מה שעתיד היה ר' יהודה הלוי לומר אלף שנים אחרי כן על חכמת יוונית “שאין לה פרי כי אם פרחים!”  ↩

  151. contextus eorum virilis est.  ↩

  152. אפיקור.  ↩

  153. שהיו מלבושיהם מטילים אימה. השווה גטין י"ד, ב: הן אמה וכובעיהן אמה.  ↩

  154. ההדיוטות שאינם בקיאים.  ↩

  155. מתוך שירי התמורות של אובידיוס (י"ג, 824), הקיקלופ מתפאר בפני גלתיאה בעשרו הרב ואומר כי לצאנו אין מספר: pauperis est numerare pecus.  ↩

  156. (Χρεια) chria היתה למליצים היוונים כעין משנה של מוסר, אשר הציעו כדי לפרשה ולבארה.  ↩

  157. fulcire se notissimis ac paucissimis vocibus et memoria stare.  ↩

  158. השוה כנגד זה יהושע בן פרחיה: “עשה לך רב”, ודרך חז"ל בכלל לסמוך רעיונות עצמם בדברי גדולים אשר קדמו להם ולמצוא להם שורש בכתובים. אבל יש בדברי סנקא מה שראוי להשמע כנגד מבול המפרשים אצלנו.  ↩

  159. או: אין בהם כשרון נדיב, nihil habent generosi.  ↩

  160. כך נראה המכוון, ואין המאמר קשור לקודם כתרגום פאולי.  ↩

  161. principium totius operis dmidium occupare. (וכן אמר הורציוס, מכתב א‘, ב’ חרוז 40) dimidium facti qaui coepit habet.  ↩

  162. בשים לב לזקנתי.  ↩

  163. elementarius senex.  ↩

  164. אופן חייו, לוותר על נעימות המשרה אשר עזב.  ↩

  165. שירד גשם בעתו.  ↩

  166. in mores fortuna jus non habet – השווה: אין מזל לישראל (שבת קנ"ו) ולפי רב נאמר הדבר כבר לאברהם. לכל המשך מכתב זה השווה מאמר עקביה בן מהללאל: “מוטב שאהיה שוטה כל ימים בעיני הבריות” וביאורי לזה בספר זכרון (תל אביב תרפ"ד, עמ' 68) בהתאם לדברי סנקא “על מנוחת הנפש” פרק י"ז.  ↩

  167. דבר זה הוא סופ'יסמוס, כי לא למי שנפטר כי אם לחי הוא אסון.  ↩

  168. scaramento.  ↩

  169. uri, vinciri, ferroque necari.  ↩

  170. השווה ויקרא רבה, ל“ב: ”מה לך יוצא לישרף… מה לך יוצא ליהרג… על שעשיתי רצון אבי שבשמים" (כרום זלות לבני אדם). – בוודאי אין מסירות הנפש הדרושה כאן בשביל הצד והיושר בכלל פחותה במעלה מזו שנדרשת בשביל מצוות יחידות (ראה גם הרצאתי על ענין זה, “מאזנים”, כרך ד' תרצ"ה], 49).  ↩

  171. sine missione (כשפוטרין את הגלדיאטור מהמשך המלחמה, זו היא: missio).  ↩

  172. effugere non potes necessitatem, potes vincere.  ↩

  173. הפילוסופיה.  ↩

  174. השווה מאמר חז"ל: אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.  ↩

  175. ה שווה הרמב“ם: ”ורוב דיני תורה אינם אלא עצות מרחוק" (סוף ה' תמורה).  ↩

  176. in opere crescit.  ↩

  177. breviarium (גם אצל הרומיים הרגישו נחיצות קיצורים מספרי מדע, והשאלה היתה אם להביא בהם רק המסקנות או גם שמות החכמים, וסנקא נמנע, כמו שהוא אומר להלן, מהזכיר שמות, כמו שנמנע מזה הרמב"ם בחיבורו).  ↩

  178. או: אם הם מציעים עניניהם היטב, an satis ordinent.  ↩

  179. ponet se extra ius ditionemque fortunae. כעין זה למעלה במכתב ל"ו בדרך כלל, כי מדות טובות מוציאות מרשות. המזל – רעיון ידוע במדרשים שלנו ביחוד על אברהם אבינו.  ↩

  180. necessaria metitur utilitas.  ↩

  181. desinit esse remedio locus, ubi quae fuerant vitia, mores sunt.  ↩

  182. מכוון לאודיסיאוס, אשר הומירוס באיליאדה (ג', 222) אומר עליו: מלים שטפו מפיו כפתותי השלג בחורף.  ↩

  183. plus sonat quam valet.  ↩

  184. עומד מצד נאשם בבית דין.  ↩

  185. או בדברים קצובים, tractim.  ↩

  186. interpungere.  ↩

  187. Romanus sermo magis se circumspicit et aestimat praebetque aestimandum.  ↩

  188. oratio press non audax – השווה הרמב"ם ה‘ דעות ה’, ז–ח: תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו – אלא דיבורו בנחת – – גם ממהלכו ניכר אם חכם ובעל דעה הוא.  ↩

  189. רעיון זה נמצא כבר במכתב ל“א. אנחנו מתרגמים כאן optare ”התפלל“ (לא סתם חיכוי לסיוע חיצוני) כי ההמשך מדבר על עזרת האלים. וכיון שהרוח הנכון bona mens כוונתו התרוממות מעל לתאוות, כל הרעיון קרוב למאמר חז”ל: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אגב אנו מוצאים גם כן כאן תמונה חיה מעבודת אלילים בכוונה טובה לצדק וחסידות וחסרון כל השפעה מתורת ישראל לענין עזיבת האלילים.  ↩

  190. prope est a te deus, tecum est, intus est.  ↩

  191. החרוז לקוח מתוך האנאידה של ווירגיל ח‘ 352 – שם הוא מוסב על גבעת הקאַפיטול, המלך אבנדרוס מספר לאיניאס קדמוניות העיר רומא ובהגיעם לקאפיטול הוא אומר כי על הגבעה הזאת habitat deus (quis deus incertus est) וכי הארקדים האמינו כי שם יופיטר בעצמו שוכן. סנקא משתמש כאן בחרוז לרעיון יותר נעלה. – הרעיון על “האלהים השוכן בגוף האדם”, שהוא הרוח האלהי, נזכר כבר במכתב ל“א, וסנקא שאב אותו מספרי הפילוסוף פוסידוניוס (מורו של ציצרו; דרך אגב: שונא ישראל), ממנו שאל גם את הרעיון כי ”בלי עזרת האלהים לא יוכל להיות איש טוב" ומקור הרעיון אצל החכמים הסודיים היוונים אשר קדמו. עי’ על זה, ביחס לדעות פ'ילון על רוח הקדש ושאיפת האדם מתוכו למדות טובות, במחקרי היינמן בירחון הברסלאי 1920 עמוד 25 ובקובץ “פסטשריפט”, ברסלא 1929 עמוד 51.  ↩

  192. fidem tibi numinis facit.  ↩

  193. quadam religionis suspicione.  ↩

  194. coelestis potentia.  ↩

  195. עצים שמדלים עליהם שריגי הגפנים (כלאים ו‘, ד’).  ↩

  196. familia formosa.  ↩

  197. השוה הרמב“ם בהקדמה לפירוש המשנה על הפועל האחד של האדם אשר בשבילו נברא: ”לצייר בנפשו הסודות המושכלות ולדעת האמתות", כי כל הדברים החיצוניים הם מקרים מתחדשים עליו, לא יוסיפו על כחו הפנימי.  ↩

  198. phoenix – האגדה על העוף הזה שהוא בא אחת לת“ק שנה כשאביו מת. נמצאת אצל הירודוט (ב, ע"ג). לפי אגדה אחרת (טציטוס, קורות השנים, ו, כ"ח) הוא בא אחת לאלף תס”א שנה. לפי מדרש רבה (בראשית, י"ט) הוא חי אלף שנה.  ↩

  199. nihil in illis commodi esse aut plus incommodi – השוה רבי, אבות, ב, א, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה (הדבר מבואר עוד במכתב זה להלן).  ↩

  200. adeo nihil est cuique se vilius.  ↩

  201. השוה הלל (אבות, ב‘, ח’) מרבה נכסים מרבה דאגה.  ↩

  202. qui se habet, nihil perdidcit.  ↩

  203. cum te parietes tui tegent, non abscondent.  ↩

  204. השוה מאמר רבי (אבות דר“נ, כ”ח): “יהי סתרך גלוי” (אשר ברעיונות מרקוס אבריליוס ב, ח – בתרגום העברי עמוד 11 – פירשתי גם באופן אחר).  ↩

  205. או: דעה ישרה, bona mens.  ↩

  206. השוה מאמר חז"ל, כי במלכות וכהונה זכו משפחות מיוחדות. אבל התורה כל מי שרוצה יבוא ויטול.  ↩

  207. השוה מלאכת הלל בתור חוטב עצים ועבודת תנאים ואמוראים כשכירי יום.  ↩

  208. מפוחמות, fumosis – תמונות אבות תלויות בטרקלין ומעשן־הכירה אבדו את זהרן.  ↩

  209. verborum cavillatio  ↩

  210. מתעים את השומע, captiosae disputationes כדרך הסופיסטים.  ↩

  211. res בנגוד למלים.  ↩

  212. רמז לפלפול הבל של הסופיסטים, אשר הניחו כי “מה שלא אבד לאדם, יש לו” ומתוך הנחה זו יצאה ההלצה: כיון שלא אבדת קרן מעל מצחך, בוודאי ישנה שם!  ↩

  213. hominem ea sola parte aestimat, qua homo est.  ↩

  214. הוא המשפט הסופיסטי: אפימנידס אמר, כי כל אנשי קריטא שקרנים, והוא בעצמו איש קריטא; אם כן, שיקר – והיוצא מזה: כי כל בני קריטא אנשי אמת. אבל לפי זה גם אפמינונדס [אפמינונדס – כך במקור, וכנראה צריך להיות אפימנידס; הערת פב"י] איש אמת – ובכן בני קריטא שקרנים הם – וחזר הדין!  ↩

  215. dignitas (הכוונה לטוב המוסרי).  ↩

  216. מגלה רחבה שאי אפשר להחזיק אותה ביד ימין לבדה.  ↩

  217. dialectici.  ↩

  218. או: לא היתה לפי גופי וגופך.  ↩

  219. שהיו גדולים ורחבים. מספריו של ליוויוס נשארו רק כרכים אחדים ומחיבוריו המרובים של אפיקור לא נשאר דבר שלם.  ↩

  220. virilis et sancta.  ↩

  221. השוה איוב לא, ט“ו, על העבד: ”הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד", וירושלמי כתובות ה, ה, ר' יוחנן מן כל דהוה אכיל יהיב לעבדיה.  ↩

  222. ביתר חידוד מדובר על זה ב“אגרת תנחומים להלוויה”: “מקיאים כדי לחזור ולאכול, ואוכלים וחוזרים ומקיאים”.  ↩

  223. כדי שיגלו סודות אדוניהם.  ↩

  224. דוגמאות נפלאות לחסדי עבדים עם אדוניהם מובאים בספר “על החסדים”, ג, כ“ג–כ”ו.  ↩

  225. חתיכת העופות בסעודה, כדבר שצריך לתבונה יתרה, מובאה גם במדרש איכה א' (רבתי בגוים): “כמה דשריו למיכל, אמר ליה [האדון לעבדו] אנא צבי דתיסיב ותפליג” – וחילק השבוי היהודי את העופות ברוב חכמה.  ↩

  226. במליצה משולבה: intemperantia aut gaulae aut linguae.  ↩

  227. obsonatores המכינים המזונות לצרכי הבית. אובסוניום (אפסניון) היא האפסניא שבתלמוד (סנה' כא, ב) אשר המלך רשאי להזמין מבלי להרבות זהב, כסף.  ↩

  228. עבד משוחרר שעלה לגדולה בימי הקיסר קלודיוס.  ↩

  229. לכל עבד הנמכר בשוק היתה טבלא ובה רשומים שמו, כשרונותיו ומחירו. מזה יצא לבעלי האגדה אצלנו גם לענין פמליא של מעלה: "טבלא יש לו על לבו של כל מלאך ומלאך," (פסיקתא דר‘ כהנא, פ’ בחדש השלישי).  ↩

  230. “דרך התגרין מראין את הפסלת תחלה” (במד"ר, טז) היתה גם במכירת העבדים. בתחלה הכריזו על היותר פחותים, כאילו בחנו קולם בכרוזים הללו, ואח"כ הגיעו לעבדים יותר משובחים.  ↩

  231. נציב רומי בסוריא (אחרי מות הורדוס) אשר הסב פרעות ביהודים ונחל מפלה בגרמניא בשנת 9 לסה"נ.  ↩

  232. אשת המלך פריאמוס שנעשתה אחרי הריסת טרויא לשפחה לאודיסאוס (“על הקובא” זו בוכה המשחק בפני המלט של שקספיר).  ↩

  233. שנשבה ע"י כרש.  ↩

  234. נמכר לעבד ונגאל ואח"כ יסד בית מדרשו האקדמי.  ↩

  235. pater familias  ↩

  236. familiares (השוה קהלת, ב, ז, ובני בית היו לי).  ↩

  237. sibi quisque dat mores, ministeria casus adsignit.  ↩

  238. nulla servitus turpior est quam voluntaria.  ↩

  239. alteri vivas oportet, si vis tibi vivere (לא כאפיקור אשר חשב הידידות לענין הנאה עצמית).  ↩

  240. diligenter et sancte observata.  ↩

  241. ביסוד: “והנה אתה”, אבל ענין מכתב לוציליוס היה כנראה חידוד הגיוני של פילוסופים ועליהם מוסבים הדברים.  ↩

  242. זו היא השיטה הידועה בתלמוד (לא לשבח) בכינוי “טיהור השרץ בק' טעמים” (לא בק"ן) אשר הראיתי מוצאה מתוך הסופיסמוס היווני במחברתי על חבור השאילתות דר' אחאי ובמאסף הצרפתי REJ 1926 (עמוד 244).  ↩

  243. השוה ע“ז, ט”ז, ב: “זקן שכמותך יעסוק בדברים הללו”. בהוצאת טייבנר מסיים כאן המכתב, וההמשך – סי' מ"ח כפול.  ↩

  244. mus (עכבר) – מתבטא בהברה אחת! כאן אחד מהמשפטים שהשתעשעו בהם הסופיסטים, והם רק בדיחות.  ↩

  245. סימן לפילוסופים חריפים כאלה היה גם זקנם המגודל.  ↩

  246. ad album sedentes – הם היושבים על יד טבלאות של תקנות בתי דינין ומדקדקים בכל אות להוציא פסק דין אף כנגד השכל.  ↩

  247. באנאידה של ווירגיל, ט', 641 אפולון קורא מן העננים לאסקניוס: “חזק ואמץ, ילד, כי עד כוכבים זאת היא הנתיבה” sic itur ad astra.  ↩

  248. אולי זאת היא גם הכוונה בצוואת ר' אליעזר (ברכות כח, ב) “מנעו בניכם מן ההגיון” וביותר כיון שהוא גם אשר (ע"ז, טז, ב) נתפס למינות (על ידי מינים; לא כמו שחשבו חוקרים אחדים: בשביל מינות שלו) ונאמר לו: “זקן שכמותך יעסוק בדברים בטליםועל זה ענה: “נאמן עלי הדיין” כמי שחוזר בו מדרכי פילפול בטלים.  ↩

  249. Adspice qui coeant populi, quae moenia clusis Ferrum acuant portis. – אנאידה ח, 385  ↩

  250. dociles natura nos edidit  ↩

  251. או: כיבוד הורים, הערצת כל קודש, de pietate  ↩

  252. או: הסתפקות, de frugalitate  ↩

  253. de pudicita  ↩

  254. veritatis simplex oratio על פי חרוז של אוריפידס, פוניקיות 481).  ↩

  255. השוה: אין אדם רואה חובה לעצמו (שבת קי"ט, א).  ↩

  256. השוה: לא הביישן למד (הלל, אבות ב, ה).  ↩

  257. ad neminem ante bona mens venit quam mala – השוה: י"ג שנה גדול יצר הרע על יצר הטוב (אבות דר‘ נתן פ’ טז).  ↩

  258. non dediscitur virtus.  ↩

  259. השוה תפלת הבקר: וכוף את יצרנו להשתעבד לך (על פי ברכות ס, ב).  ↩

  260. מקום מרחצאות ושעשועים על חוף הים בקרבת ניאפוליס, אשר שם התכנסו העשירים. השוה מאמר ר“ש בן יוחאי על מעשה הרומיים (שבת לג ב) ”תיקנו מרחצאות לעדן בהם עצמן".  ↩

  261. השוה הרמב"ם, הל' דעות ו, א: אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשים הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים.  ↩

  262. עיר של מרחצאות ותענוגים במצרים אצל אלכסנדריא.  ↩

  263. armis vicit, vitiis victus est  ↩

  264. חניבעל במלחמת קרתגו.  ↩

  265. שאין אני ירא מפניו.  ↩

  266. או: נקדשים.  ↩

  267. השוה: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ברכות ה, ב).  ↩

  268. הוא ומטרודורוס, תלמידי אפיקור, כבר נזכרו במכתב ו'.  ↩

  269. melius de se meruisse, qui malignitatem naturae suae vicit  ↩

  270. ad sapeintiam – אל החכמה, שהיא כאן במובן השכלה מוסרית.  ↩

  271. communes locos volvunt  ↩

  272. מן הסטואים, תלמידו של סכסטיוס.  ↩

  273. המקוננים והמקוננות היו גם כן מרימים קול צוחה, conclamatio  ↩

  274. prostituta est – השוה ר' אבהו, חגיגה יג, א: “כבשים ללבושך – דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך”. – לפני זה גזר רבי (מועד קטן טז, א) שלא ישנו דברי תורה בשוק. “מאי דרש? חמוקי ירכיך – מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר”.  ↩

  275. או: במקדשה, in penetralibus  ↩

  276. ניאפולי.  ↩

  277. אי קטן בקרבת פוטיאולי.  ↩

  278. “פסיכרולוטא” – מלה יוונית.  ↩

  279. מפני המכאוב אין מבדילים עוד בין רגל ימנית לשמאלית.  ↩

  280. השוה הרמב"ם פרק ג' משמונה פרקים: יש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי.  ↩

  281. precario דבר שעושים בחנינה ולפי שעה.  ↩

  282. dat tempus, non accipit אין לפי כבודה שיקבע לה אדם עתים כפי שיעלה על דעתו.  ↩

  283. או: לחדול מלהיות.  ↩

  284. או: אין מחשבותי ליום תמים (שאשלים הים הזה). nihil cogito de die toto  ↩

  285. מטה שהיו נושאים בה את הזקנים החלשים ביותר (מדרש תהלים פ"ז, ו).  ↩

  286. שניהם גדולי המדינה בזמן הקיסר טיבריוס.  ↩

  287. Favounius הוא הנקרא זפיר המתחיל לנשב בחדש שבט.  ↩

  288. amicus animo possidendus est.  ↩

  289. piscina.  ↩

  290. לאלה שחפצים להתראות עוד כנערים.  ↩

  291. sua quadam et insignita modulatione  ↩

  292. “אסדות” – essedas  ↩

  293. Meta Sudans בקרבת האמפיתיאטרון ברומא.  ↩

  294. animum cogo, sibi intentum esse, nec avocari ad externa  ↩

  295. מחרוזי המשורר וואַרו.  ↩

  296. tractatione bonarum artium  ↩

  297. ambitio.  ↩

  298. דברי אניאס אחרי הצילו משריפת ההיכל את אביו אנכ'יסס אשר הוא נושא על כתפיו ואת הילד אסקניוס המלווה אותו (אנאידה, י"א, 725**):

    Et me, quem dudum non ulla iniecta movebant

    Tela neque adverso glomerati ex agmine Graii,

    Nunc onmes terrent aurae, sonus excitat omnis

    Suspensum et pariter comitique onerique timentem.

    **[מראה המקום המובא במקור מוטעה, וצריך להיות: אנאידה, ב', 726 – הערת פב"י].  ↩

  299. השוה למעלה מכתב י"ז, הערת שוליים, על דבר יחס דבר זה להלל בשמעו קול צוחה בדרך.  ↩

  300. ראה למעלה מכתב ל"א, הערת שוליים.  ↩

  301. לטפס בעמל למען עלות מן הרפש ולמשש אחרי כן במערה, משוח בדונג נוזל ובאבק דק כדרך המתגוששים.  ↩

  302. a cermomate (מיוונית: keroma)  ↩

  303. יוונית haphe  ↩

  304. או: מתון, tolerabilis  ↩

  305. nulla immortalitas cum exceptione est.  ↩

  306. ווירגיל, גיאורגיקא (שירי עבודת האדמה) ג, 146–149. השרץ אולי היא הצרעה שבספר דברים.  ↩

  307. אנאידה, יב, 707–709 (המלים ברומית: cernere ferro inter se ובזמן מאוחר אמרו על זה רק: decernere).  ↩

  308. שם, י"א, 467 (qua iusso – תחת iussero – אבל כאן נראה שהמשקל החרוזי גרם לצורת המלה.  ↩

  309. Ennius המשורר הרומי חי 240 עד 170 לפני סה“נ; Attius או Aecius חי 170 עד 94 לפני ספה”נ. – מדברי סנקא רואים איך הרומיים עוד בזמן הקיסרים ראו את לשונם כעניה לעומת לשון היונים והתאמצו להעשירה מתוך לשון סופרים קדומים.  ↩

  310. genus – ולמטה ממנו species (בתרגום אבן תיבון למלות ההגיון של הרמב“ם שער י', מין מקביל לכינוי species בתרגום הרומי, אבל הענין הכולל שלמעלה ממנו מכונה סוג והרומית [כך במקור; וצריך להיות: וברומית – הערת פב”י] genus, ואנחנו בחרנו כאן בכינוי גדר. כן שם עצמות במובן essentia ואישים במובן פרטים).  ↩

  311. נפילים, אנשים אגדיים אדירים.  ↩

  312. per excellentiam esse.  ↩

  313. לפי פירוש המלה ביוונית: תמונות במחשבה. אפלטון מבאר רעיונותיו בענין זה בספריו טימאוס ופרמנידס.  ↩

  314. εἶδος.  ↩

  315. על יסוד דעה זו מבאר הרמב“ם במו”נ ג‘, ח’, “טבע החמר ואמתתו שהוא לעולם לא ימלט מחברת ההעדר… יפשיט צורה וילבש אחרת תמיד”.  ↩

  316. הפילוסוף הרקליטוס (מכונה “הסתום”, מוצאו מעיר אפסוס, חי בערך 535 עד 475 לפני סה"נ) השוה את החליפות בעולם לזרם שוטף. ממנו גם הפתגם: “הכל נוזל”.  ↩

  317. השוה מורה נבוכים ג, ח: “וכל פשעי האדם וחטאיו אמנם הם נמשכים אחרי החומר” (ולפי צלם אלהים שבאדם, חובתו) “לבקש העמידה המתמדת”.  ↩

  318. השוה מורה נבוכים ג, ט: “החומר מחיצה גדולה ומסך מונע השגת השכל הנפרד” (גם כאן: quia materia prohibeat).  ↩

  319. cura regentis.  ↩

  320. השוה קהלת ז, ב: ויתרון דעת, החכמה תחיה בעליה.  ↩

  321. אמרו עליו כי (בהיות פלאטוס ביוונית: רוחב) שמו ניתן לו בשביל רוחב החזה או המצח.  ↩

  322. השוה: “שהקב”ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום… שנאמר: את מספר ימיך אמלא" (ראש השנה י"א, א).  ↩

  323. אנשים רגילים בניחוש ומאמינים בנפלאות.  ↩

  324. השוה מכתב י"ז, הערת שוליים, על שנאת החיים שגברה אז בין החכמים בדור העריצים.  ↩

  325. si mihi non vitam reliquerit, sed animam יכולים לתרגם גם: “אם לא תשאיר לי את החיים כי אם רק את הנשימה” – קיצור למען חדד המליצה ביותר.  ↩

  326. prosiliam ex aedificio putri ac ruenti  ↩

  327. לוצליוס – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  328. של הפילוסופים.  ↩

  329. השוה המושג “שמחה של מצוה”.  ↩

  330. אנאידה, ו, 678.  ↩

  331. non temerarias  ↩

  332. imbecillitatis nostrae  ↩

  333. או: תחת החטאים האלה in istis vitiis iacuimus (וכן גם להלן vitia).  ↩

  334. sanctos.  ↩

  335. אנאידה ו' 514. דברי בן פריאמוס לאיניאס על הלילה האחרון של טרויא, כשפרצו האויבים בעוד אשר היליני רקדה במחול עם הבככנטיות.  ↩

  336. מה שהם חושבים לברכות נהפך לקללה.  ↩

  337. כוונתו כי הרומיים היו יכולים למצוא פרנסתם באופן יותר נקל ולא היו צריכים לתפלות על זה לאלים, לו הסתפקו במועט ולא היו העשירים זוללים וסובאים כל כך. על זה הוא מתאונן גם במקומות אחרים בספריו.  ↩

  338. vivit is, qui nultis usui est.  ↩

  339. mortem suam antecesserunt.  ↩

  340. qui imperia libens excipit, acerbissimam servitutis effugit (השוה: עשה רצונו כרצונך, אבות ב, ד).  ↩

  341. פילוסוף, אשר חי כעני ואביון מדוכא (נזכר למעלה במכתב כ').  ↩

  342. conchyliati (קונכ'יליום הוא חלזון, אשר בדמה צובעים תכלת, מנחות מ"ד, א).  ↩

  343. אצל הומירוס אומר אודיסאוס לאכילס (איליאדה י"ט, 229) כי די יום אחד להתאבל על מת שנקבר, ואכילס מנחם את פריאמוס (שיר כ"ד, 602) ומדבר על לבו שיקח מזון, כי אף ניובי במות כל ילדיה לא סרבה לאכול. על אסונה הגדול של ניובי, אשר מתו ז‘ בניה וז’ בנותיה וקפאה כאבן שיש באבלה הנצחי, משורר אובידיוס ב“התמורות” (השיר מתורגם עברית בספרי “רזי עולם”).  ↩

  344. נראה כי כך היא כאן כוונת pura voluptas.  ↩

  345. habui enim illos tamquam amissurus; amisi – tamquam habeam.  ↩

  346. desine beneficia fartunae male interpretari.  ↩

  347. הוא אשר בתשובה על מכתבו כתב סנקא את מחברתו “על מנוחת הנפש”. הוא היה מפקד על גדוד שומרי הסף של הקיסר נירון.  ↩

  348. השוה שמ"ב, יב, כג: אני הולך אליו.  ↩

  349. modo vera sapientium fama est, recipitque nos locus aliquis – אמונה בהשארת הנפש.  ↩

  350. אנאידה, ד, 158.  ↩

  351. ברומית לשון נופל על לשון: multum egerunt – non peregerunt.  ↩

  352. ראה גם למעלה מכתב נ"ח.  ↩

  353. על ד' הסיבות לפי אריסטו מדבר הרמב“ם במו”נ א, סט. השוה גם ר“א אבן עזרא לשמות ג, יג, פירוש הקצר ”כל יש – עצם וצורה וגבול העצם שהוא עומד בעצמו (אפשר כי במקום “וגבול” צ“ל ”ורבון")".  ↩

  354. שני פסלים של האומן פוליקלט (במאה החמישית לפני הספירה), הא‘ מורה חצים והב’ מתגושש.  ↩

  355. השוה אבן עזרא לתהלים ק"ד, כט: וחכמי תושיה אומרים כי הכללים שמורים והפרטים אובדים.  ↩

  356. השוה בראשית רבה “מביט בתורה ובורא אתת העולם” וכן אצל פילון האלכסנדרוני.  ↩

  357. תרגמנו כאן “בוניטאס” – חסד, כי טוב בעברית הוא גם המועיל וזה אינו כאן מכוונת אפלטון (הרעיון נמצא אצלו: טימאוס 29E וכעין זה נמצא בס' חכמת שלמה י"א כד). השוה “עולם חסד יבנה” (לפי הדרוש), וכן פילון, על בריאת העולם, סי‘ ה’.  ↩

  358. a terrenis ad divina.  ↩

  359. hoc quod vivit, stipendium putat; sarcamento rogatus. השוה איוב ז, א'. הלא צבא לאנוש עלי ארץ.  ↩

  360. השוה שאלות עקביא בן מהללאל, אבות ג, א.  ↩

  361. corpusculi – הקטנה בל' בזיון.  ↩

  362. contemptus corporis sui certa libertas est.  ↩

  363. quem in hoc mundo locum Deus obtinet, hunc in homine animus. השוה: “מה הקב”ה מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף", ברכות י', א.  ↩

  364. מאשר לנשמה בגוף בעולם הזה.  ↩

  365. ווירגיל, אנאידה ה, 344: gratior et pulchro veniens e corpore virtus.  ↩

  366. השוה תענית ז, א, בת קיסר לר' יהושע בן חנניה: אי חכמה מפוארה בכלי מכוער.  ↩

  367. הסטואים.  ↩

  368. או: מתחבר לכלל העולם, toti se inserens mund.  ↩

  369. “ווירטוס” (שתרגמנו למעלה: צדק).  ↩

  370. ברומית המלה הכללית bonum מטשטשת קצת הכוונה, כי פירושה מדה בנפש וגם רכוש בחיים.  ↩

  371. Ratio nihil aliud est quam in corpus humanum pars divini spiritus mersa.  ↩

  372. מבלי למסור עצמם ביד הצורר. הדבר אירע 133 לפנה סה"נ בספרד בכיבוש נומנטיא.  ↩

  373. honestum.  ↩

  374. פאלאריס, עריץ אשר תפס הממשלה בעיר אגריגנט באמצע המאה הששית לפני סה“נ, היה ידוע באכזריותו, וביחוד בשריפת אנשים חיים בכבשן של ברזל אשר עשה בתבנית שור. הוא נזכר גם בספר ”על הכעס" ב, ה, ובעוד מקומות.  ↩

  375. השוה תהלים קא, א: חסד ומשפט אשירה, וירושלמי ברכות ט‘ בשם ר’ אחא: אם חסד אתה עושה עמי אשירה ואם משפט אתה עושה עמי אשירה.  ↩

  376. non enim servit, sed imperat sensibus.  ↩

  377. יסוד מוסד אצל הסטואים כי המדות הטובות מתאימות לשכל.  ↩

  378. honestae sunt.  ↩

  379. quid sit consequens.  ↩

  380. החילוק הזה הוא שנרמז עליו בראשית המכתב ואשר התוכחו עליו.  ↩

  381. aestus.  ↩

  382. אפיקור מת (270 לפני סה"נ) בן ע“ב שנה וסבל בסוף ימיו חלאים נוראים בכל זאת נשארה דעתו צלולה ושמחה וביום מותו כתב (כפי שמביא ציצרו בספרו על טובות העולם De finibus bonorum ב, ל) לידידו: ”ביומי האחרון והמאושר אני כותב, כשחלאים קשים תוקפים אותי, אבל שמחת הכאב גוברת עליהם."  ↩

  383. גם כאן המלה הכללית bona (ראה למעלה הערה 27). [= הערה שישית במכתב זה – פב"י.]  ↩

  384. השוה ר‘ עקיבא, בבקרו את ר’ אליעזר החולה: “חביבין יסורין”. (סנהדרין קא, א) הוא מתאמץ אחרי כן למצוא לזה בחריפות ראיה מן הכתובים, אבל הרעיון היה ידוע מכבר בין תלמידיו של אפיקור ובין הסטואים.  ↩

  385. majus est enim difficilia perfringere quam laeta moderari.  ↩

  386. ברכה שגורה לגבורי החיל: Macte virtute esto.  ↩

  387. אשר בימי מצור רומא (בערך 507 לפני סה"נ) כשחפץ להרוג בסתר את צורר עמו פורסנא מלך האטרוסקים ועמד על זה לדין, הושיט לפי האגדה יד ימינו לתוך האש על מזבח למען הראות כי איש רומי בגבורתו לא יפחד מכל עונש. בעבור זה נעשה איטר יד ימינו ונקרא “סציבולא” (השוה מעשה אהוד, איטר יד ימינו!).  ↩

  388. muliercula בל' בזיון.  ↩

  389. כדרך “המאניקורים” אשר מלאכתם שיפור ידים.  ↩

  390. על פורסנא ועל המלך טרקויניוס אשר גרשו.  ↩

  391. flagellis – ביוונית phragellion.  ↩

  392. eculeus מן equus – סוס, מכונה לעינויים אכזריים בתבנית סוס; זה קולב שבמדרש.  ↩

  393. שר צבא רומי שהיה שבוי בקרתגו. נזכר בשיחה “על ההשגחה האלהית” (ג) כסמל ומופת.  ↩

  394. גם עליו מדובר בשיחה על ההשגחה.  ↩

  395. אנאידה, א, 94–96.  ↩

  396. במובן אחר אמרו חז“ל (סנהדרין מה, א) ואהבת לרעך כמוך – ברור לו (אף!) מיתה יפה. דציוס מוס הקריב נפשו במלחמה בשנת 340 ובנו בשנת 295 לפני סה”נ.  ↩

  397. כי מתוך שנאת עריצים ואהבת החופש בחר במות. השוה שבת לג, ב: “אוי לי שראיתיך בכך! – אמר לו: אשריך שראיתני בכך! ↩

  398. Sapienti rempublicam ipso dignam dedimus, id est mundum. רעיון חוזר בספרי הסטואים כי המשכיל הוא אזרח בכל העולם.  ↩

  399. כנגד זה יש גם מימרא (סוכה כ"א): פירצה קוראת לגנב.  ↩

  400. clientum turba.  ↩

  401. או: מדות מגונות, vitia.  ↩

  402. ראה למעלה מכתב י“ז הערה 22. [= הערה רביעית במכתב זה – פב”י].  ↩

  403. במותו הטבעי, sua morte.  ↩

  404. הטבעית – כי ישנן מטרות יותר חשובות מהחיים.  ↩

  405. qualis vita, non quanta est.  ↩

  406. על זה למעלה, מכתב י“ז, הערה 22. [הערה רביעית במכתב זה – פב”י.]  ↩

  407. ex stillicidio (במובן זה נמצאת המלה גם במכתב ק"א).  ↩

  408. כדעת איש רהודוס זה (טלספורוס; והעריץ הוא ליסימכוס בסיציליא, נזכר בספר “על הכעס” ג, 28) היא אף דעת חכמי ישראל: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו אל ימנע אדם עצמו מן הרחמים, ובמקום אחר גם סנקא מודה בזה וכן במכתב הזה להלן.  ↩

  409. מן הקושרים על הקיסר טיבריוס.  ↩

  410. משפט מות בעצמו.  ↩

  411. לפי הנוסחא: non persuasit illi – הוא טעה במה שיעצה לו (שלא יקדים להרוג את עצמו) והבין כי ימי חייו אינם עוד כדאי.  ↩

  412. neminem tenet –כנגד זה ר' אלעזר הקפר (אבות סוף פ"ד): על כרחך אתה חי.  ↩

  413. כאותם השבויים העברים המושלכים לחיתו טרף להריגה, אשר את גורלם המר תיאר י“ל גורדון בשירו ”בין שני אריות".  ↩

  414. naumachia.  ↩

  415. rebus aptantur.  ↩

  416. רעיון דומה לדברים ל' י“א–י”ד.  ↩

  417. admare.  ↩

  418. faustum felixque.  ↩

  419. השוה שמות ט"ו, כו: כל המחלה… לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.  ↩

  420. deo metientur. בזה רעיון סנקא מתקרב להשקפת בעלי הדתות המיוסדות בנבואה הישראלית ולחכמי המוסר שלנו אשר הורו כי במסירות הנפש לטוב וליושר אדם מנצח כל היסורים ואף את התלאות יוכל לראות כטובות.  ↩

  421. ראה למעלה מכתב מ"ה.  ↩

  422. inquit – כפי מהד' טייבנר; נ“א inquam – ”אני אומר".  ↩

  423. יובא מלך נומידיאה היה מבני בריתו של פומפיוס, יושבי אוטיקא (בקרבת קרתגו) התנגדו לו. שם המית עצמו קאטו אחרי מלחמת תפסוס.  ↩

  424. קרא בספר פ'אידון של אפלטון (ראה למעלה מכתב כ"ד).  ↩

  425. היו בדורות העתיקים הרבה מלכיות קטנות של ערים חפשיות עם הסביבה שלהן, וגם ארצות־ממלכה רחבות, אשר ערים מפורסמות היו להן לפאר.  ↩

  426. animus noster ad vera perspicienda caligat. משל הקנה במים נמצא גם אצל רמח"ל, לישרים תהלה, עלילה ד': שור נא קצה משוט אל תוך המים הן רק מעוות ומעוקל תראהו, ולבדק יודע כי באמת ישר הנהו.  ↩

  427. animum non coloravit, sed infecit.  ↩

  428. dignitas.  ↩

  429. השוה מאמר הלל: דלא מוסיף יסיף. השוה לענין חילוק החכמים לג' מדרגות או כתות להלן מכתב ע“ה הערה 32. [הערה שמינית במכתב זה – פב”י.]  ↩

  430. השוה אבות, ב, ד: אל תאמר לכשאפנה אשנה.  ↩

  431. Non cum vacaveris philosophandum est; omnia alia neglegenda sunt, ut huic adsideamus, cui nullum tempus satis magnum.  ↩

  432. השוה: “כתוב במגלת חסידים, אם תעזבני יום יומים אעזבך” (ספרי פ' עקב, מ"ח).  ↩

  433. nihil dat fortuna mancipio.  ↩

  434. השוה אבות ג', ב: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעהו.  ↩

  435. לנפטון.  ↩

  436. ex togatis.  ↩

  437. possessionem proprietatemque.  ↩

  438. השוה בבא קמא נ, ב: מעשה באדם שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד ואמר לו: ריקה, מפני אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך.  ↩

  439. congiarium – יין, שמן, חטים ומלח שחילקו לעניים ואשר נתנו הקיסרים לאנשי הצבא.  ↩

  440. מתוך שירי הרועים אצל ווירגיל, אקלוגא א, ו – על הקיסר אבגוסטוס.  ↩

  441. בחקירה בעניני הטבע והמוסר.  ↩

  442. conpendiario – בדרך קצרה, כמו בלשון המשנה.  ↩

  443. hac itur ad astra.  ↩

  444. deus – – in homines venit; nulla sine deo mens bona est.  ↩

  445. בסוף המשחקים הפומביים השליכו הקיסרים לפעמים מטבעות ומתנות קטנות לתוך ההמון והשתעשעו לראות בהתקוטט עליהן המבקשים אותן.  ↩

  446. ingrati divinorum interpretes.  ↩

  447. nec vivere nec mori volumus – השוה ר' אלעזר הקפר (אבות סוף פ"ד) על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת.  ↩

  448. השוה ר' מאיר (אבות ו): כל העולם כדאי לו.  ↩

  449. non pietas constabit, non fides.  ↩

  450. ברומית producta וייתכן כי “בלשוננו” מכוון ללשון החכמים הסטואים, אשר נתנו כינוי דומה לזה ביוונית לקנינים כאלה שבוחרים בהם ונותנים להם יתרון כשאינו מעלה או מוריד לענין המוסר.  ↩

  451. placeat homini, quicquid deo placuit – השוה מאמר ר‘ גמליאל בנו של ר’ יהודה הנשיא (אבות ב, ד): “עשה רצונו כרצונך”.  ↩

  452. ובכן אף אם החכם בעצמך שלו מפחד, נאלץ הוא להשתתף בצרת קרוביו ואינו חפשי מפגעים.  ↩

  453. ביסוד: היושר, honestum.  ↩

  454. amplexu tam sancto et moderato.  ↩

  455. לפי הגי‘ unde שבמהד’ טייבנר; נ“א unus. להכלל המוסרי השוה ”נאה דורש ונאה מקיים" (יבמות סא, ק).  ↩

  456. נראה שמכוון בזה כנגד חרוז הורציוס על הפייטנים, שהם מתכוונים או להועיל, או לשעשע: aut prodesse – aut delectare.  ↩

  457. או “עסק הנפש”, animi negotium, כשעוסקים בפילוסופיה בכבד ראש.  ↩

  458. על מדרגות בין חובבי חכמה מדובר בסוף מכתב ע"א. ושם המדרגה הג' היא היותר חשובה (ראה להלן).  ↩

  459. השוה על חולי הנפשות הרמב“ם, הל‘ דעות ב’, א‘ ושמונה פרקים פרק ג’: ”אמרו הקדמונים (הכוונה לפילוסופי יון) כי יש לנפש בריאות וחולי“. כאן ”מדות מגונות“ תרגום vitia (למעלה: malitia); ”יצרים" בהמשך זה תרגום affectus.  ↩

  460. השוה: “ממאי דמיתה חמירה, דילמא מלקות חמור? דאמר רב, אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא” (כתובות לג), אילו נאלצו לסבול עינויים ממושכים במקום מיתה תכופה, היו עובדים לצלם.  ↩

  461. כך אומר ר“י בן זכאי לתלמידיו (חגיגה י"ד, ב), ”אשריכם… אתם ותלמידיכם… מזומנין לכת שלישית“ ומכווון בודאי לרעיון הסטואים. אפשר כי סנקא כאן בהיותו מדבר על עצמו נותן ”לכת שלישית" הגדרה יותר צנועה, שאינה עוד בשלמות הגמורה והופך הסדר אבל באמת נחשבה למדרגה עליונה (כמו במכתב ע"א).  ↩

  462. optima – vi noxia carent.  ↩

  463. היא השעה השנית אחר הצהרים, כי את מספר השעות חשבו כמו היהודים מן זריחת השמש.  ↩

  464. quamdiu vivis.  ↩

  465. פילוסוף בימי סנקא, אשר במכתב צ"ג מדובר על פטירתו.  ↩

  466. contemnendus et ipse contmptus.  ↩

  467. pavones.  ↩

  468. השוה הרמב“ם, בהקדמתו לפירוש המשנה, על האדם ”כי תכליתו פועל אחד בלבד ובשבילו נברא ושאר פעליו הם לקיים עמידתו, כדי שישלם בו הפועל האחד ההוא; והפועל הזה הוא לצייר בנפשו הסודות המושכלות".  ↩

  469. כן אנחנו נאלצים לתרגם כאן virtus.  ↩

  470. תמונות רבות, imagines.  ↩

  471. contra fidem est, feliciores esse liberis et in universum datis, clusas et obsessas.  ↩

  472. מתוך מאמר זה מוכח, כי הכינוי “חיים מאושרים” אצל סנקא (vita beata) הוא למעלה מחיים גופניים נעימים, שאין לכחד מציאותם גם אצל בהמה ועוף.  ↩

  473. כך נקראו המגפים הארוכים וקשורים לעצים מתחת לסוליותיהם, אשר המשחקים בטרגדיות צעדו בהם על הבימה כדי להתראות כבני אדם יותר גדולים.  ↩

  474. דברי אניאס אל הסיבילה. ווירגיל, אניאדה ו' 103–105.  ↩

  475. quae alii diu patiendo levia faciunt, hic levia facit diu cogitando (מכאן הפתגם “מה שיעשה הזמן יעשה השכל”).  ↩

המלצות קוראים
תגיות